פוסט מס' 16. המאבק על זכויות שידורים : הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 16. כל הזכויות שמורות. 28.8.2012כלליראשי

פוסט מס' 16.

הערה  1 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו ועיצובו .

הערה 2 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח ו/או רווח מסחרי , ו/או לצורך פרסום אישי .

———————————————————————————-

פוסט מס' 16 : הועלה לאוויר ב- 27 באוגוסט 2012

———————————————————————————-

המאבק על זכויות שידורים : הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 16. כל הזכויות שמורות. 27.8.2013

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 16. המאבק על זכויות שידורים : הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 16. כל הזכויות שמורות.

המשך של פוסט 14 :

זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם לוועדות המארגנות של הספורט ובראשן  IAAF ,UEFA ,FIFA ,IOC וגם להתאחדויות הכדורגל המקומיות-הן הדֶלֶק שמניע את תעשיית הספורט ( חלק ב').

אני שב לרגע לשנות ה- 60 של המאה שעברה בטרם אחזור לעונת הזהב של 1994 – 1993.

טקסט תמונה : יוני 1970. מונדיאל מכסיקו 1970. דן שילון מנהל מחלקת הספורט והשדר הראשי שלה משדר מעמדת שידור באצטדיון העירוני של טולוקה את המשחק בבית המוקדם של הטורניר ישראל – שוודיה 1:1. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. זהו מר אליהו בן עמרם מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור בשנים 1973 – 1969. (באדיבות אליהו בן עמרם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מטרתם של מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הצעירה דן שילון ושל מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אליהו בן עמרם ב- 1969 בעת המו"מ עם אנשי ההתאחדות הייתה למזער נזקים ככל האפשר ולקבוע תקדים לעתיד לבוא. המו"מ האלה לבשו ופשטו צורה והסבו לא פעם אחת מפח נפש למי משני הצדדים. דן שילון היה כל כך מאוכזב ונסער עד שפעם אחת הזהיר את ההתאחדות בתוכנית "מבט ספורט" שאם תמשיך להיות חמדנית מעבר לגבול המותר אזי "מבט ספורט" ייוחד לכדורגל האנגלי במקום הישראלי. אליהו בן עמרם צרף בבוא העת להסכם הכספי שנחתם בין רשות השידור להתאחדות הכדורגל גם את מועצת ההימורים והטוטו. נקבע אז כי רשות השידור תשלם בעונת 1970 – 1969 לכל קבוצה בליגה הלאומית בהתאחדות סכום של כ- 3000 (שלושת אלפים) דולר והטוֹטוֹ יוסיף לכל קבוצה עוד 3000 דולר משלו. הליגה הלאומית מנתה ב- 1969 16 קבוצות וכל אחת קיבלה 6000 דולר. התשלום הכולל ע"ס 96000 דולר הועבר להתאחדות (ולא לקבוצות) ועליה הוטל לחלק אותו שווה בשווה . הדבר המדהים הוא כי תוצאת המו"מ ההוא של עונת 1970 – 1969 באמת היוותה תקדים במובן הייצוגי הרחב שלו (היו בכל זאת שינויים קלים) והחזיקה מעמד במשך עשרים שנה עד עונת הכדורגל של 1990 – 1989 . עונת 1990 – 1989 הייתה נקודת מפנה דרמטית בתולדות המו"מ בין שני הגופים הציבוריים לאחר שיו"ר ההתאחדות שאול סווירי שכר את שירותיו של אלכס גלעדי איש NBC כ- Negotiator מיוחד מטעמו עם הרשות העקשנית. כדי לטעת באלכס גלעדי מוטיבציית יתר הבטיח לו יו"ר ההתאחדות % 10 בונוס מסך ההסכם הכללי שיושג. מיד אדון בכך.

ב- 1973 עזב אליהו בן עמרם Negotiator קשוח את רשות השידור לטובת המגזר הפרטי . הבוס של אליהו בן עמרם סמנכ"ל כספים וכלכלה של הרשות התמנה ב- 1 באוגוסט 1973 למנהל הטלוויזיה (הביס במכרז את יצחק לבני). משרת סמנכ"ל הכספים התפנתה ולתוך הנעליים הגדולות של שניהם נכנס איש חדש אבל מוכשר בשם ישראל דורי. הוא היה סמנכ"ל כספים מוצלח של הרשות ושמר היטב על הקופה הציבורית. הייתי עֵד מקרוב לניהול המו"מ הקשוח והענייני שניהל מידי שנה ו/או שנתיים עם שתי הוועדות המארגנות החזקות במדינה , התאחדות הכדורגל ומועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. ב- 1982 נטש ישראל דורי את שורות רשות השידור וחבר למגזר הפרטי. יוחנן צנגן התמנה לסמנכ"ל הכספים של הרשות וזכה לציונים לשבח מטעמם של שלושה מנכ"לים רצופים יוסף "טומי" לפיד (1984 – 1979), אורי פורת (1989 – 1984), ואריה מֶקֶל בשנים 1991 – 1989 בטרם נטש יוחנן צנגן את הרשות וחבר כמנכ"ל משותף של חברת התקשורת "רשת" יחדיו עם דן שילון. כמנהל מחלקת הספורט השתתפתי בכל המו"מ עם ההתאחדות ויכולתי לראות ולעקוב מקרוב כיצד הנושאים ונותנים מצד רשות השידור ישראל דורי, שלמה עבדי, ויוחנן צנגן מביסים ללא תנאי את יריביהם מצדו השני של המתרס. צריך לזכור שהאישים שייצגו את את ההתאחדות והטוֹטוֹ לא היו קוטלי קנים כלל ועיקר כמו יוסף "יוֹשוֹ" ענבר, מיקה אלמוג, יצחק אופק, חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, ושאול סווירי.

להלן הסדרי התשלומים ששילמו רשות השידור הציבורית והטוטו להתאחדות הכדורגל במשך 20 שנים של  1989 – 1969 :

עונת 1970- 1969. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות סך 96000 דולר)

עונת 1971- 1970. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות סך 96000 דולר).

עונת 1972- 1971. רשות הידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות. סך 96000 דולר).

עונת 1973- 1972. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות. סך 96000 דולר).

עונת 1974- 1973. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 7000 דולר. (16 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1975- 1974. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 7000 דולר. (16 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1976- 1975. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 7000 דולר. (16 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1977- 1976. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8000 דולר. (16 קבוצות סך 128000 דולר).

עונת 1978- 1977. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8000 דולר. (14 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1979- 1978. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8000 דולר . (16 קבוצות סך 128000 דולר).

עונת 1980- 1979. רשות השידור והטוֹטוֹ שילמו יחדיו לכל קבוצה 8400 דולר. (16 קבוצות סך 134400 דולר)

עונת 1981- 1980. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8400 דולר. (16 קבוצות סך 134400 דולר).

עונת 1982- 1981. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8600 דולר. (16 קבוצות סך 137600 דולר).

עונת 1983- 1982. רשות השידור והטוֹטוֹ שילמו יחדיו לכל קבוצה 8600 דולר. (16 קבוצות סך 137600 דולר).

עונת 1984- 1983. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8600 דולר. (16 קבוצות סך 137600 דולר).

עונת 1985- 1984. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 9000 דולר. (16 קבוצות סך 144000 דולר).

עונת 1986- 1985. רשות השידור והטוֹטוֹ שילמו יחדיו לכל קבוצה 9000 דולר. (16 קבוצות 144000 דולר).

עונת 1987- 1986. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 10000 דולר. (16 קבוצות סך 160000 דולר).

עונת 1988- 1987. רשות השידור שילמה 7320 שקל לכל קבוצה בעוד הטוֹטוֹ הוסיף 6000 דולר לכל קבוצה.

בהסכם נקבע כי רשות השידור תעביר לטוֹטוֹ סכום של 100000 דולר שהיא תרוויח מחסויות הטוטו והוא יחולק שווה בשווה בין הקבוצות (בנוסף לסכום של 6000 דולר). כלומר : כל קבוצה מ- 14 הקבוצות בליגה הלאומית תקבל סכום של 13140 דולר מהטוטו + 7320 שקל (בערך 1830 דולר) מרשות השידור. פירושו של דבר כי כל קבוצה מקבלת מהרשות והטוטו יחדיו סכום של כ- 15000 דולר. (כל  14 הקבוצות בליגה הלאומית קיבלו ביחד בעונת 1988 – 1987 סך של 210000 דולר). עונת 1989 – 1989. כמו ההסכם בעונת 1988 – 1987. כל קבוצה קיבלה מהרשות והטוֹטוֹ יחדיו סכום של 15000 דולר. סך כולל של 210000 דולר. החוזה בן השנתיים 1989 – 1987 שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין ההתאחדות היה הישג פנטסטי של סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. על המסמך היו חתומים מצד הרשות המנכ"ל אורי פורת ויוחנן צנגן . מטעם ההתאחדות היו חתומים חיים הברפלד והמנכ"ל שלו יעקב אֶרְאֶל. מטעם מועצת ההימורים והטוטו היה חתום על החוזה היו"ר אריה זייף והמנכ"ל שלו חֲנוֹךְ אוֹרֶן. צריך להבין שהשידור הציבורי נקלע זה מכבר לעידן התחרות נגד הטלוויזיה בכבלים בארץ ונגד ערוץ 2 המסחרי הניסיוני. שני גופי הטלוויזיה החדשים האלו שהיו עדיין בשלבי הקמתם ב- 1987 ו- 1988 נשפו בעורפינו. אלו לא היו נשיפות אלא רוחות מלחמה טלוויזיוניות. אקלים התקשורת השתנה ושוק הטלוויזיה נפתח בפני יזמים חדשים. השידור הציבורי היה מְאוּיָם וכפי שהתברר לא התכונן ביעילות לקראת התחרות הממשמשת ובאה, אך זהו כבר סיפור אחר.

ה- Negotiator של רשות השידור יוחנן צנגן בניגוד לאחרים ראה את הנולד ובפעם הראשונה קיבלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשך שנתיים את זכויות הכדורגל כסחורת שידורים בלעדית כמו גם הקלטות. כמנהל מחלקת הספורט אמרתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, שיום אחד יְילמדו הפרופסורים את הסטודנטים שלהם בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה כיצד מנהלים מו"מ כדוגמת יוחנן צנגן בין שני גופים ציבוריים כשצד אחד מנצח בבירור את הנושא ונותן מולו. רשות השידור הביסה את התאחדות הכדורגל.

המו"מ בין שני הצדדים לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1989 – 1987 החל באיחור רָב בגלל שביתה ארוכה ואגרסיבית בת 52 ימים (השביתה פרצה ב- 6 באוקטובר 1987 והסתיימה ב- 27 בנובמבר 1987) שנקטו עיתונאי הטלוויזיה והרדיו בחודשים אוקטובר ונובמבר 1987 נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. מסך הטלוויזיה הושחר לתקופה של כמעט חודשיים ימים. חיים יבין היה אז מנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן ניהל את חטיבת החדשות. יוחנן צנגן לא שקט על שמריו בתקופת השביתה הממושכת והכין היטב את שיעורי הבית שלו . הוא היה איש נבון וחכם (בוגר ביה"ס "הריאלי" בחיפה) בעל ידע כלכלי נרחב ובקי בתעשיית הטלוויזיה . בניגוד לחבריו העיתונאים שנטו לגלות את צפונות לִבָּם הוא החזיק את הקלפים קרוב לחזה ולא מסר ו/או הדליף מידע . שפתיו היו חתומות . הוא היה זהיר וידע לשתוק. יוחנן צנגן היה נאמן עד למאוד לרשות השידור ולמנכ"לים שלו יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ואריה מקל והם סמכו עליו בעיניים עצומות.

 

טקסט תמונה : יוני 1989. אני עורך נשף – מסיבה וחוגג יחדיו עם מאות מעמיתיי את שידור תוכנית ה- 1000 (אֶלֶף) של "מבט ספורט". יורם ארבל ורעייתו מרית אירחו את המסיבה בחווילת ביתם בשכונת נווה עוז בפתח תקווה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יונתן קנלר (חתוך), עדי אינגבר, סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן (בשיא כוחו), גב' נעמי ראומי – קארו , ואודי אשרי בגבו למצלמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זה היה הסכם שידורים מורכב, בלעדי, ומזהיר שבו שוּלָבה גם מועצת ההימורים והטוטו. הסכם מוצלח ונָדִיר באיכותו מנקודת מבטה של רשות השידור.  בחוזה הבּלעדי והייחודי הזה נקבע כי רשות השידור תשלם לכל קבוצה בליגה הלאומית סכום פעוט של 7320 (שבעת אלפים שלוש מאות ועשרים) ₪ בלבד בעונת המשחקים הקטועה של 1988 – 1987. לא ייאמן ממש. הסכום המגוחך וחסר התקדים נבע ללא ספק מעצמתה וכוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה גוף שידור מונופוליסטי רווי כוח בימים ההם, אך גם בגלל אישיותו הדומיננטית והחכמה של יוחנן צנגן, וגם בגלל תמימותם וטיפשותם של אנשי ההתאחדות חסרי המעוף שהתקשו לנהל מו"מ כלכלי למען מועדוני הכדורגל שאותם ייצגו. קשה להאמין עד כמה אנשי צוות המו"מ של התאחדות הכדורגל של ישראל היו נאיביים באותן השנים ההן וחסרי כל ידע וכּישרון מינימלי בניהול מו"מ כספי מול יוחנן צנגן איש רשות השידור. זאת הייתה האמת. לא היה להם מושג קלוש. יוחנן צנגן רתם למו"מ את יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף ורקח עסקה משולשת בה אריה זייף תומך גדול של השידור הציבורי לקח על עצמו את רוב מימון זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי מתקציב הטוֹטוֹ.

חברים בהנהלת התאחדות הכדורגל וגם ברשות השידור זקפו גבה ושאלו כיצד הסכימה קבוצת המו"מ של ההתאחדות בראשותו של מנכ"ל ההתאחדות מר יעקב אראל והיו"ר מר שאול סווירי לקבל תמלוגים כה מעטים בגִין חוזה שידורים בלעדי של ענף הספורט המוביל במדינה. שמח וטוב לב שלח יוחנן צנגן את פרטי החוזה הבלתי נשכח למנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן ולי . בפתח הדברים כתב, "…בהסכם זה מוענקות לראשונה זכויות בלעדיות לשידור והקלטה מהמגרשים. הודעתי על כך למנהלי תחנות הרדיו והטלוויזיה האחרים במדינה…". הוא היה רשאי בהחלט להיות גאה בעצמו . בשל חשיבותו של החוזה ההוא של 1989 – 1988 בין הרשות להתאחדות אני מפרסם ומביא אותו כלשונו לידיעת קוראי הבלוג.

טקסט מסמך (1) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 1987 (עמוד 1 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

טקסט מסמך (2) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 1987 (עמוד 2 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (3) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 1987 (עמוד 3 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (4) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 1987 (עמוד 4 מתוך 4). על מסמך החוזה חתומים כלהלן : יו"ר התאחדות הכדורגל חיים הברפלד, מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן, יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף, ומנכ"ל מועצת ההימורים והטוטו חנוך אורן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוחנן צנגן היה איש נערץ ברשות השידור בימים ההם ונחשב לאָשָף כלכלי . הוא פשוט היה כלב שמירה של הקופה הציבורית. ב- 1988 הצטבר בקופת רשות השידור סכום עודפים על סך של כ- 100.000000 (מאה מיליון) דולר. זה היה סוד כמוס מאין כמותו שבעיקר הוסתר מעיני הממשלה ויצחק נבון שר מי שכיהן בתפקיד החינוך והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סיפר לי את הסוד השמור הזה בסודי סודות בעת ניהול מו"מ מחודש על הסכם זכויות שידורים שניהלנו (אורי פורת, יוחנן צנגן, ואנוכי) עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל (עו"ד שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', ורוני שטייניץ) ביום שלישי בשש בערב של 8 בדצמבר 1987 במסעדת "אפרופו" בתל אביב. אורי פורת העריץ את יוחנן צנגן וידע שהוא חב לו תודה גדולה .

הערה : ב- 18 באפריל 1998 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 18 באפריל 2003. בפעם הראשונה בהיסטוריה של רשות השידור ומדינת ישראל התמנה אותו אדם בפעם השנייה למשרה הבכירה. אין לכך תקדים אך בהבדל אחד. ראש הממשלה יצחק שמיר מינה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1984 כשאורי פורת היה בן 49. עכשיו מלאו לו כבר 63 שנים והוא היה מעשן כבד עד למאוד . עם התייצבותו על סף דלתה של הרשות ב- 20 באפריל 1998 שאל את מי שהיה צריך לשאול : "היכן 100.000000 (מאה מיליון) דולר שהשארתי לכם בקופת הרשות בסוף הקדנציה הראשונה שלי באפריל 1989 ?".

עם פקיעת הסכם חוזה הכדורגל הדו שנתי בין הרשות להתאחדות בקיץ 1989, ולקראת המו"מ הבא, החליט יו"ר ההתאחדות שאול סווירי לשכור את שירותי של אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. ההתאחדות מינתה אותו ל- Nagotiator בשמה והעניקה לו סמכויות נרחבות. המטרה הייתה לשבור את עקשנותה של רשות השידור ואת קשיות עורפה . מנכ"ל רשות השידור היה אריה מקל אבל סמנכ"ל הכספים היה אותו האיש יוחנן צנגן. אנשי ההתאחדות ראו בו יריב נבון אך מַר ותקיף, והחלטי. ההתאחדות חששה ממנו ולכן גייסה את אלכס גלעדי. המטרה הייתה לגבות תשלום זכויות שידורים עבור עונת 1990 – 1989 בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר. פי חמש יותר מהסכום ששילמה רשות השידור עבור עונת 1989 – 1988 שעמד על 209000 (מאתיים ותשע אלף) דולר. כדי לתמרץ את אלכס גלעדי העניק לו היו"ר שאול סווירי בונוס עמלה בגובה של % 10. יעד המו"מ היה לשבור את יוחנן צנגן ולהכניס יד ארוכה הרבה יותר לקופה הציבורית. אנשי ההתאחדות סברו שהם מחזיקים בידם סחורת שידור יקרה ויוקרתית שבמידה מסוימת היא עוגן חשוב וכמעט סלע קיומו של השידור הציבורי. נכון, מדובר רק בכדורגל , אולם התוכנית הזאת "משחק השבת" שעוסקת בכדורגל מניבה רייטינג מדהים. מיליון צופים רואים אותו מידי מוצ"ש. הם העריכו שהערוץ הציבורי חייב לשלם להם הרבה יותר מבעבר והוא איננו שווה כל כך ללא הכדורגל הישראלי.

זה מעניין שלא הייתה קיימת אז בהתאחדות הכדורגל שום אישיות רצינית גם לא המנכ"ל הוותיק שלה יעקב אֶרְאֶל שהייתה מוכשרת להתמודד ולנהל מו"מ כספי מול יוחנן צנגן, ולשווק את הכדורגל הישראלי כסחורת שידור מלהיבה. היו"רים הוותיקים האלה החזיקו בידיהם אובייקט שידור שהיה שווה כסף רב, יותר ממה שהם עצמם העריכו אותו. בהיסטוריה הארוכה של המו"מ הם אנשי ההתאחדות התכופפו ולא החזיקו מעמד מול שורת המנכ"לים של רשות השידור ובראשם אורי פורת הקשוח ובן בריתו סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. התאחדות הכדורגל לא הייתה מסוגלת לשבור את מונופול רשות השידור שהיה מעין מעגל הקסמים ולא את המאזן הכספי שהיה כל הזמן לרעתה. ההתאחדות המתינה זמן רב מידי לבואו של מושיעם אלכס גלעדי והוא היה האיש ש- שִינָה ב- 1989 את היסטוריית זכויות השידורים של משחקי הכדורגל בישראל. יו"ר ההתאחדות ב- 1999 גברי לוי היה שכפול של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי היה המקור.

פרק 2.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אלכס גלעדי (מימין) סגן נשיא בכיר ב- NBC אורח שלי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1989 פקע כאמור תוקפו של החוזה הישן בין התאחדות הכדורגל לרשות השידור. ההתאחדות למודת הסבל בהיסטוריית המו"מ בן עשרים השנה עם רשות השידור החזקה והמונופוליסטית, החליטה הפעם לנקוט בצעד חסר תקדים. היו"ר שלה שאול סווירי שכר את שירותיו של אלכס גלעדי כדי שייצג אותה בקרב הבא עם רשות השידור. אלכס גלעדי סגן נשיא ברשת NBC, עתיר ניסיון בניהול מו"מ בסדרי גודל כספיים שאינם מוכרים כאן, עתיד היה לפגוש מולו יריב עיקש וגם חכם ,יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור בעת ההיא . יוחנן צנגן הזמין אותי להצטרף לפגישות עם אלכס גלעדי. הקיץ היה בעיצומו אך אלכס גלעדי הגיע לשלוש פגישות המו"מ הסוערות לבוש בחליפותיו ומחויט בעניבות כאיש עסקים לכל דבר. המו"מ נערך במגרשה הביתי של רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. בשלבי ההתלבטות שלנו במו"מ כמה כסף עלינו לשלם להתאחדות, צִלצֵל אלי מוטי קירשנבאום שהיה מחוץ לטלוויזיה הישראלית כבר כמה שנים ואיש טרם העלה בדעתו למנותו למנכ"ל רשות השידור, והֵאיץ בי לחתום על החוזה החדש עם ההתאחדות. "זה הדבר הכי חשוב שיש לטלוויזיה הישראלית הציבורית אסור לך לאבד אותו", שַח לי בהתלהבות כאילו הכדורגל הוא חומר מקודש שיש להילחם על כבוד השידור שלוֹ. הפגישה האחרונה ביום רביעי – 16 באוגוסט 1989 הייתה הדרמטית מכולן, ולוותה בהרמת קול של שני הצדדים. אלכס גלעדי היה אגרסיבי ונחוש בדעתו שלא למכור יותר את זכויות השידור במחיר מגוחך בן פרוטות. היה לו זמן והוא האמין שמחוגי השעון פועלים לטובתו . הוא נהג גם כמניפולטור במלחמה נגד רשות השידור וקיווה שניתן לאיים עליה באמצעותם של הטלוויזיה החינוכית וערוץ 2 הניסיוני שטרם עמד איתן על רגליו אבל היה לו "אוויר" משלוֹ . כמובן שלערוץ 2 הניסיוני לא היה כסף גדול בתקציב שלו, אך דמותו אפילו כ- אימאז' ניסיוני הטיל צֵל מאיים על הרשות . אלכס גלעדי אמר ליוחנן צנגן : "אם לא נגיע להסכם עמכם – נחתום על החוזה עמם".  יש להם סיגנל עצמאי משלהם וזה המון. נמכור להם גם אם נפסיד בהתחלה קצת כסף". בפעם הראשונה מישהו במו"מ כספי כלשהו איים על רשות השידור. ישבתי לצִדוֹ של יוחנן צנגן הג'ינג'י. מכיוון שהיה אדמוני נדלק ונגרר לזירת הוויכוח הקולנית. הוא לא אהב שמאיימים עליו שני האנשים האלה ספוגי אמביציות מנוגדות החליפו ביניהם איומים וצעקות רמות. עורקי הצוואר של שניהם היו נפוחים. בסיום ההתכתשות הייתה ידו של אלכס גלעדי על העליונה אבל לא בגלל שיוחנן צנגן נכנע. תבוסת רשות השידור הייתה צפויה וכמעט בלתי נמנעת. יוחנן צנגן איש מקצוע מן המדרגה הראשונה בתחום הכלכלה והכספים של רשות השידור ידע עוד לפני תחילת המו"מ שהשידור הציבורי המונה בשורותיו את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" יידרשו לשלם תמלוגים בפעם הזאת הרבה יותר מאשר שילמו אי פעם בעבר. הסכום הפעוט ששילמה רשות השידור במשך כ- 20 שנה להתאחדות בעבור הזיכיון הבלעדי היה בלתי סביר. תנאי השוק השתנו במהירות ומה שהיה לא יהיה יותר . יוחנן צנגן היה ריאליסט ופרקטי וה- היגיון שלו היה הגיוני . בהסכמתו לשלם סכום ראוי רצה להבטיח את עתידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהגן עליה מפני ערוץ 2 והכבלים שכבר נשפו בעורפינו. נחתם הסכם שידורים בלעדי חדש לשלוש שנים הבאות  1992 – 1989 הכולל את מרכיבי הליגה והגביע בכדורגל הישראלי (לא כולל משחקי נבחרת ישראל), בו שילמה רשות השידור סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. מיליון דולר בממוצע לכל עונה מהשלוש. סכום הגדול כמעט % 500 (חמש מאות אחוזים) בהשוואה לשנת ההסכם האחרונה של 1989 – 1988. זאת הייתה פריצת דרך כספית גדולה ומשמעותית מאוד לטובתה של התאחדות הכדורגל וגם הישג אישי גדול של אלכס גלעדי כ- Negotiator שנשא ונתן בשמה. אך גם ניצחונו של יוחנן צנגן. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מההיבט הציבורי של המהלך. הוא אישיות בעלת יושרה מוחלטת שהשידור הממלכתי היה חשוב לוֹ. יוחנן צנגן  הרחיק רְאוֹת. הוא היה קָשוּב לחזון שידורי הספורט שלי ולסיסמת המו"מ הטלוויזיונית שטבעתי בתחילת דרכי : "שידורי הספורט הרלוואנטיים והחשובים עולים כסף – אך שווים זהב". הוא פתח את שערי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשידורי הכדורגל והכדורסל תוצרת כחול – לבן. אהבתי והערכתי אותו עד למאוד. הוא היה עבורי אדם מיוחד בעל ערכי עבודה עליונים.

בקיץ 1989 ניהלנו יוחנן צנגן ואני בפעם הראשונה מו"מ כספי על זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורסל ומשחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורסל, עם איגוד הכדורסל. עד אז שידרתי בחינם אך בצורה מסודרת ושיטתית במשך שש שנים מ- 1983 את משחקי הליגה הלאומית בכדורסל מבלי לשלם להם אגורה. יוחנן צנגן הבין שהגיע הרגע שצריך לשלם ליו"ר איגוד הכדורסל יורם ברקוביץ' ז"ל, ופתח את כיסה של הרשות. הסכום בתחילה היה צנוע רק 100000 (מאה אֶלֶף) דולר לעונה. חשוב מהשיעור הכספי הקטן היה העיקרון התקדימי ממנו לא ניתן היה לסגת עוד, בו איש הכספים הראשי של הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל מקבל את הארגומנט, ומבין כי יש להעניק תמורה כספית כזאת או אחרת לוועדות המארגנות של הספורט בעבור זיכיונות השידורים. לבטח לאיגוד הכדורסל המוביל את ענף הספורט השני בחשיבותו במדינת ישראל.

טקסט תמונה : יורם אוברקוביץ' (משמאל) יו"ר איגוד הכדורסל ב- 1989 יחד עם ידידו גברי לוי. יורם אוברקוביץ' היה האיש הראשון שהביא כסף לאיגוד הכדורסל תמורת הענקת זכויות השידורים של הליגה והגביע לשידור הציבורי. שני המלבסים הללו הפכו לקברניטי הספורט הישראלי בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. (התמונה באדיבות גברי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גבריאל "גברי" לוי (מימין) ויורם אוברקוביץ' (משמאל) שני מלבסים ילידי פתח תקווה היו חברים קרובים וניהלו ביד רמה את התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל (בהתאמה) כל אחד בדרכו שלו. באותן השנים החזקתי בכל זכויות שידורי הספורט החשובים בארץ ובעולם, הרבה בזכות והודות לשלושה אנשים. המנכ"לים אורי פורת ואריה מֶקֶל, ואיש הכספים המוצלח שלהם יוחנן צנגן. הכל היה שלנו. הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו ההכרחיים – משחקי הליגה הלאומית, משחקי גביע המדינה, ומשחקי נבחרת ישראל. הכדורסל הישראלי על כל אירועיו. משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה. הטניס הישראלי – טורנירי רמת השרון ומשחקי גביע דייויס. אליפויות ישראל בא"ק ושחייה. ה- NBA . טורנירי ווימבלדון בטניס. גביעי אירופה בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורסל וכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, המונדיאלים בכדורגל, והאולימפיאדות. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אז בשיא כוחה ותפארתה. השידורים שלנו היוו את אחד מחלונות הראווה המפוארים ביותר של רשות השידור.

אריה מֶקֶל ויוחנן צנגן יכלו להתנהג בקמצנות ויד קפוצה במו"מ עם התאחדות הכדורגל בקיץ 1989 (כנציגים של רשות שידור מונופוליסטית) ולסרב לחתום על החוזה. סחורת השידור הייתה במקרה הרע נחה על המדף בהיעדר ערוץ טלוויזיה נוסף בישראל בשנה ההיא. אך הם היו אחראיים, שקולים ומחושבים. וגם נדיבים. שניהם הכירו היטב בחשיבותו של הכדורגל הישראלי כנֶכֶס שידור ציבורי והסכימו לשלם בהתאם. זאת הייתה גדולתם. המו"מ הוכתר בהצלחה קרוב מאוד לתשע בערב ,שעת השידור של "מבט". לחצנו ידיים עם אלכס גלעדי. יוחנן צנגן ואנוכי ניסחנו בגאווה טקסט חדשותי לשידור "במבט" האומר : "רשות השידור חתמה הערב על חוזה בלעדי חדש לשלוש שנים עם התאחדות הכדורגל. החוזה מבטיח לטלוויזיה הישראלית ולרדיו 'קול ישראל' את שידורי המשחקים בליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה עד 1992". עורך "מבט" ישראל סגל סרב לשדר את הידיעה במהדורה. הוא טען שאיננה מספיק חשובה לשידור "במבט" . המנכ"ל אריה מֶקֶל התערב וכפה עליו את שידורה.

.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 80 במאה שעברה. עורך "מבט" ישראל סגל (מימין) והבוס שלו מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. הם היו ידידים טובים שהרבו לדבר ביניהם בשפת היידיש. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

חיבקתי את יוחנן צנגן אָשָף הכספים של רשות השידור. הוא היה איש בעל יכולות ואחד  מהמוכשרים ביותר שפגשתי בקריירה הארוכה שלי ברשות השידור. רציני, יסודי, ישר והגון, חריף בשכלו ונאמן מאוד לרשוּת. יוחנן צנגן התקבל לעבודה ככלכלן במחלקת הכספים של רשות השידור. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת היה חניך בקורס כתבי הספורט של הטלוויזיה הישראלית יחד עם אמנון ברקאי אהוד "אודי'" אשרי, גיורא צור, בני עורי,  אליהוא בן-אוֹן, ואחרים. אולי היו לו שאיפות להיות פעם כתב ספורט, אך הוא לא שינה כיוון, ונשאר לעבוד בתחום שבאמת עניין אותו – הכלכלה . לצִדו של יוחנן צנגן עבד כלכלן בכיר נוסף צבי ברק. הבּוֹס המצטיין שלהם היה ישראל דוֹרִי . ב- 1982 ו- 1983 עזבו סמנכ"ל הרשות שלמה עבדי וישראל דורי את רשות השידור בדרכם לשוק הפרטי העסקי יוחנן צנגן הפך מייד להיות יד ימינם של המנכ"ל טומי לפיד והמשנה למנכ"ל רון נחמן (ראש העיר אריאל) . הוא נכנס בהצלחה לנעליו הגדולות של קודמו , והפך להיות איש אמונם וסוֹדָם של שלושה מנכ"לים בזה אחר זה, יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ואריה מֶקֶל. הם סמכו עליו בעיניים עיוורות. ב- 1984 עזב רוֹן נַחְמָן המשנה למנכ"ל ואיש מפלגת הליכוד את רשות השידור בדרכו לקריירה פוליטית. יוחנן צנגן קוּדַם מייד ע"י אורי פורת ומונה על ידו לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור.

dori

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 .של המאה שעברה. ישראל דורי עם בואו לרשות השידור. הוא התמנה לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור לאחר פרישתם של שני המובילים ארנון צוקרמן ואליהו בן עמרם מהמחלקה הכלכלית. ישראל דורי היה סמנכ"ל כספים בעל הגיון חריף שהצטיין בתפקידו. לאחר פרישתו ב- 1982 התמנה לתפקיד יוחנן צנגן. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

נטישתו של ישראל דורי ב- 1982 את רשות השידור הדאיגה אותי. הייתי מלא הערכה אליו. הוא סייע לאלכס גלעדי ואח"כ גם לי לתמרן היטב בתוך הכלכלה הטלוויזיונית המורכבת והמסובכת של חוזי ושידורי הספורט. הוא היה איש כספים נבון שתרם תרומה משמעותית להצלחתם וקידומם של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית. נתתי לו לדעת שאני מעריך הערכה מקצועית רבה את פועלו כסמנכ"ל כספים של הרשות.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1982. מכתב הפרידה שלי  לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור ישראל דורי ביום עזיבתו את רשות השידור ומעברו למגזר הפרטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 באוקטובר 1982. מכתב התשובה של ישראל דורי. ובאמת לתפקיד סמנכ"ל הכספים הבא התמנה יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

zangen

טקסט תמונה : יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור בשנים 1991 – 1982. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

דומה היה כי יוחנן צנגן איש הצללים מאחורי הקלעים של אורי פורת בימים ההם הוא מנהל הטלוויזיה האמיתי . הוא היה שַר האוצר של הרשות שהעניק בחכמתו הפיננסית את הכלים המתאימים לחיים יבין מנהל הטלוויזיה, יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות , ויוסי צמח מנהל חטיבת התוכניות לעשות טלוויזיה טובה. לא בכדי "נחטף" ע"י דן שילון ב- 1991 מרשות השידור על מנת לכהן לצִדוֹ כ- מנכ"ל משותף יחד עִמוֹ את חברת "רֶשֶת" בערוץ 2 המסחרי.

אהבתי את יוחנן צנגן והערכתי אותו. הייתי קשור אליו. תרבות המו"מ שלו הייתה ייחודית . כאיש כספים מרכזי ברשות השידור סייע לי שנים רבות בניהול שידורי הספורט. ללא אדם בשיעור קומתו , לא הייתי יכול לכבוש את פסגות השידור המקומיות והבינלאומיות בשנים ההן. הוא ניחן בראייה מרחיקת לכת וחושים מחודדים לא רק בתחום הפיננסי, אלא גם בהיבטים התוכניים של הטלוויזיה והרדיו. יוחנן צנגן עזב את רשות השידור בדרכו לחברת "רשת" ביום שישי – 16 באוגוסט 1991. פרידתו מרשות השידור הייתה אבדה גדולה . אחת הסיבות לעזיבתו כפי שהעיד לאחר שנים רבות הייתה כוונתה של ממשלת ישראל להניח את ידה על קופת רשות השידור שהכילה 100 מִילְיוֹן דולר שהוא ואורי פורת חסכו בכישרון רב , כדי להיטיב עם השידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל. שניהם תכננו לבנות שלד טכנולוגי ולוגיסטי חדיש לטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל" במקום זה היָשָן הקיים על מנת שיעניק לשני גופי התקשורת הציבוריים את הכוח להתחרות בבוא העת בכוחות שווים עם ערוצי הטלוויזיה המסחרית והכבלים וערוצי הרדיו המסחריים העתידים לקום בתוך זמן קצר במדינת ישראל. הטלוויזיה בכבלים כבר החלה לחמוד את נכסי השידור הספורטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.  שניהם אורי פורת ויוחנן צנגן לא הספיקו להגשים את חזונם החשוב . פרישתם של אורי פורת ויוחנן צנגן מרשות השידור כמעט בזה אחר זה הוציאה לשעה קלה את הרוח ממפרשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ערוץ 1 הגיע בלתי מוכן מספיק לקו הזינוק ולתחרות הקשה שציפתה לו עם שלושת זכייני הטלוויזיה בכבלים חברות מת"ב, גוונים , ו- ערוצי זהב – ומאוחר יותר עם ערוץ 2 המסחרי. כתבתי ליוחנן צנגן מכתב פרידה אישי חם. אני מקווה שמילות המכתב הזה ליוו אותו במשהו בדרכו החדשה. לימים מצאתי על שולחני במחלקת הספורט מכתב תשובה נרגש ממנו כשהיה כבר מנכ"ל משותף עם דן שילון של חברת "רשת". המכתב הזה נשאר חַרוּת על לוח לבּי [1]. הנהו כלשונו.

טקסט מסמך : 1991. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי יוחנן צנגן לאחר פרישתו מרשות השידור ולכתו  לחברת "רשת". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עזיבתו של יוחנן צנגן את רשות השידור בקיץ 1991 ערב התחרות שכבר החלה נגד הטלוויזיה בכבלים והתחרות העתידית נגד ערוץ 2 הקם על רגליו, הייתה אובדן מַר ומכה מקצועית אנושה שספג  השידור הציבורי. לאיש שהחליף אותו בתפקידו מוטי לוי לא היה שום סיכוי להיכנס לנעליו הענקיות. ההתאחדות הסמיכה שוב את אלכס גלעדי לנהל בשמה גם את המו"מ על השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל במסגרת הבית האוקיאני, נגד נבחרות אוסטרליה וניו – זילנד בקדם גביע העולם של איטליה 90'. ישראל אירחה את נבחרת ניו – זילנד באִצטדיון ר"ג ביום ראשון – 5 במרס 1989 ושבועיים אח"כ ב- 19 במרס 1989 התמודדה באִצטדיון ר"ג נגד נבחרת אוסטרליה. משחקי הגומלין נקבעו להיערך גם כן בימי ראשון בשבוע, ב- 9 באפריל 1989 באוקלנד נגד ניו – זילנד, וב- 16 באפריל 1989 בסידני נגד אוסטרליה.

ההתאחדות ידעה שמשחקי נבחרת ישראל בארץ שווים ממון רב. יו"ר ההתאחדות שאול סווירי שכר את שירותיו של אלכס גלעדי כ- Negotiator מקצועי ושלח אותו לגבות את זכויות השידורים מרשות השידור .זה היה אותו אלכס גלעדי שהעלה את רַף זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל ב- % 500 (חמש מאות אחוזים) במו"מ עם יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור בעת החתימה על חוזה השידורים החדש בשנים 1992 – 1989. אלכס גלעדי ניהל עִמִי מו"מ מסודר בכתב . ב- 16 בפברואר 1989 שלח לי את הצעת ההסכם המפורטת שלובשם ההתאחדות [2] . הופתעתי מאוד מסגנון הפנייה הרשמי שלו אלי בראש האיגרת. "מר אלרואי הנכבד", הוא כתב לי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא פונה אלי בצורה כזאת וגם הפעם הראשונה מזה עשרים שנה שקיבלנו הצעת הסכם כתובה מנוסחת בבהירות , במקום השליפות הלא מתוכננות של ההתאחדות בעבר. אלכס גלעדי היה איש מקצוע ונתן לנו לזמן להתכונן. עיקרי ההצעה היו כלהלן : ההתאחדות לא תאפשר שידורים ישירים , אלא אם יוברר לה שתפוסת האִצטדיון תהיה מלאה. ההתאחדות מעוניינת בשידור תקציר נרחב של שני המשחקים באורך של לפחות 45 דקות בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב. התאחדות מברכת על הסכמי השידור ההדדיים (reciprocity) באם יושגו בין הטלוויזיה הישראלית לבין רשתות השידור של הטלוויזיה בניו – זילנד ואוסטרליה המכסות את המשחקים בארצן.

הסכם שידור הדדי (Reciprocity) בין שתי רשתות טלוויזיה הוא סוג של חוזה בו כל צד לא משלם זכויות שידור בעבור משחק החוץ של נבחרתו. אנחנו לא נשלם בעבור המשחקים באוקלנד וסידני, ו- TVNZ (הטלוויזיה הממלכתית של ניו זילנד), ו- SBS (רשת הטלוויזיה האוסטרלית) לא ישלמו בעבור שידורי נבחרתן בישראל. אלכס ביקש בשם ההתאחדות, "פיצוי של 5000 דולר בעבור כל משחק ביתי של הנבחרת, במידה ולא נגיע להסכם ההדדיות". בסוף הצעת ההסכם דאג אלכס גלעדי להכניס סעיף המאיים על רשות השידור, "עד לחתימת ההסכם ברוח זו, רואה עצמה ההתאחדות זכאית להמשיך במגעים עם גופי שידור אחרים".

ב- 20 בפברואר 1989 השבתי לו בשם רשות השידור [3], כי אנו דוחים את תביעת ההתאחדות שלא לשָדֵר ישיר, ומשאירים לעצמנו את זכות השיקול לקבוע את אורך התקצירים. הצעתי לאלכס גלעדי גם להיכנס במקביל למו"מ בנושא שידורים ישירים ממשחקי הליגה. כבר למחרת ב- 21 בפברואר 1989, פִקסֵס לי בכתב ידו (האסתטי) את תשובתו מביתו באנגליה [4].

"צר לי להודיעך שההתאחדות לכדורגל נחושה בדעתה הפעם , שלא לאפשר שידור חי מן הסיבות הבאות :      

א . מניסיון העבר ברור שהקהל ידיר רגליו מן האִצטדיון .

ב . תמיכת הקהל חשובה עד מאוד .

ג . השחקנים אינם ששים לשחק באִצטדיון ריק למחצה .

ההתאחדות לכדורגל תשנה את דעתה רק אם ימכרו 40 אלף כרטיסים במכירה מוקדמת , עד סגירת העסקים ביום שישי – 3 במרס 1989" .

מנקודת מבטי כמנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה חשיבות גדולה לבקשה מפורשת שלי לשידורים ישירים של שני משחקי הגומלין באוקייאניה נגד ניו-זילנד ואוסטרליה . בימים ההם הדבר כלל לא היה מובן מאליו. הדבר החזיר אותי לסיטואציה דומה שאירעה ארבע שנים קודם לכן ב- 1985. במשחקי השלב הראשון בקדם גביע העולם בשנת 1985 באוקייאניה לקראת מונדיאל מכסיקו 1986, הביסה ישראל את טאייוון החלשה 0:6 ו- 0:5. שני המשחקים נערכו בישראל ולא שודרו על ידינו ישיר. ישראל העפילה שוב לבית האוקייאני המשולש ושובצה עם נבחרות אוסטרליה וניו – זילנד.

התחנה הבאה הייתה נבחרת אוסטרליה ומאמנה פרנק אֶרוֹק (Frank Erock) . ההתאחדות כבר הודיעה שלא תתיר שידור ישיר . היא כרגיל ראתה בטלוויזיה הישראלית גורם מפריע "המונע" מהצופים להגיע למשחקי הנבחרת , רעיון שהופרך לחלוטין ברבות השנים. ביקשתי כרגיל את רשותם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואת סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן לשדר ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה שנועד להיערך ב- 8 באוקטובר 1985 באִצטדיון ר"ג ואחריו גם את המשחק נגד ניו זילנד ב- 10 בנובמבר 1985. רצינו להיכנס למו"מ עם ההתאחדות כדי לשלם לה זכויות שידורים כמקובל תמורת שני השידורים הישירים אך היא סירבה בהתמדה. היא רצתה אצטדיון מלא קהל בשני המשחקים ואנחנו הפרענו לה.

טקסט מסמך : 20 ביוני 1985. מנהל התאחדות הכדורגל יעקב אראל חוזר על הצהרתו, "…כפי שהובהר בשיחות קודמות בנושא זה, אין בכוונת ההתאחדות לכדורגל בישראל מסיבות מובנות לאפשר שידור ישיר של משחקי הגביע העולמי שייערכו בישראל…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למרות העבודה העיתונאית המקיפה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ובעקבותיה שידורי ה- Build up הרבים שסייעו להגברת מודעות חשיבות המשחק בקרב אוהדי הכדורגל והספורט במדינה , לא נענתה ההתאחדות לבקשתי לאפשר לנו שידור ישיר . הטענות שלה היו מוכרות אך אנכרוניסטיות , חובבניות ובלתי מבוססות. "הכרזה על שידור ישיר בטרם עֵת תבריח את הצופים הפוטנציאליים מהיציעים", אמר לי חיים הברפלד יו"ר ההתאחדות, והוסיף, "הסכום שאתם אמורים לשלם לנו כזכויות שידור של המשחק הזה ישראל – אוסטרליה הוא קטן ולא יכסה לעולם את הנֶזֶק הכפול,  גם לא יבוא קהל וגם נפסיד כסף". כל ניסיונותיי להניאו מהעניין ולהסביר לו, "כי שידור ישיר בטלוויזיה של אירוע ספורט מסקרן ומעניין , איננו פוגע לעולם בכמות הצופים המגיעה לאִצטדיון, אלא להפך, הטיפול העיתונאי – הטלוויזיוני המַסיבי במשחק הכדורגל הזה ישראל – אוסטרליה, הוא המגביר ומטמיע את חשיבות האירוע בתודעת הציבור ומזמין אותו ליציעי האצטדיון", נכשלו. חיים הברפלד דחה את ההסבר. הוא סירב מכל וכל לאפשר שידור ישיר. האֶמֶת, אי אפשר היה לכעוס על הג'נטלמן הזה מאיר הפנים יותר מאשר על עו"ד שמעון מזרחי. גם שמעון מזרחי החזיק באותה דעה קדומה בימים ההם כי הודעות קידום (Promotion) בטלוויזיה בדבר השידורים הישירים הביתיים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל ע"י מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מחבלות במאמץ, ומבריחות את הצופים מהיכל הספורט ביד אליהו. לא הייתה לכך כמובן כל אחיזה במציאות.

ישראל אירחה את המשחק הראשון באִצטדיון ר"ג ביום שלישי – 8 באוקטובר 1985. בעיטת הפתיחה נקבעה לארבע וחצי. המשחק עורר סקרנות גדולה ועניין רב בין חובבי הספורט בארץ, לא מעט הודות למחלקת הספורט של הטלוויזיה שעסקה אינטנסיבית בנושא והביאה כתבות נרחבות מהמחנה הישראלי והמחנה האוסטרלי. נַקֵל היה להבחין באישיותו הדומיננטית של פְרַנְק אֶרוֹק המאמן האוסטרלי בעל הביטחון העצמי, שנון וחד הלשון, דמות תקשורתית קולחת ומנוסה בראיונות טלוויזיה, מול אפרוריותו של יוסל'ה מירמוביץ מאמן הנבחרת שלנו שהיה הרבה יותר מאופק ועצור ממנו מול המצלמה. יוסל'ה מירמוביץ' היה שחקן נבחרת ישראל בעצמו ולבש את המדים הלאומיים ארבע עשרה פעמים בשנים 1956- 1948. הוא היה מאסטר בכדורגל, אך לא בטלוויזיה. דבריו נסכו תחושת חוסר ביטחון ואי שקט לקראת ההתמודדות . את תוכנית "משחק השבת" שלושה ימים לפני המשחק ייחדתי למאבק הקרב ובא בין שתי הנבחרות .

טקסט תמונה  :  סגל נבחרת ישראל בכדורגל ב- 1985 . הנבחרת הייתה תמיד אובייקט שידור מבוקש על ידי הטלוויזיה. מאמן הנבחרת הלאומית יוסף מירמוביץ' עומד ראשון מימין. מנהל הנבחרת אברהם בנדורי עומד שני משמאל. (באדיבות התאחדות הכדורגל).

ביום שלישי – 8 באוקטובר 1985 בשעה ארבע אחה"צ היה אִצטדיון ר"ג מלא מפֶּה לפֶה דחוס ממש עד אפס מקום ביותר מ- 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים. אי אפשר היה להכניס סיכה. לא ראיתי שום סיבה שלא נשדר עכשיו ישיר את המשחק אפילו ללא הודעה מקדימה כלשהי. השידור הישיר בער בעצמותיי. החלטת מזכירות ההתאחדות גבלה באבסורד מטופש מנקודת מבטי . היה צריך לשנותה. השידור הישיר הוא מנת החמצן העיקרית של כל איש טלוויזיה באשר הוא . אינסטינקט הנשימה האחרון בגופי דחף אותי ברגע האחרון לשוּב ולפַתֵּח את אופציית השידור האחרונה שנותרה. הרעיון היה לבקֵש מנשיא המדינה חיים הרצוג אורח הכבוד המסורתי באצטדיון הלאומי ברמת גן בשמם של מיליון צופי טלוויזיה שיואיל לפנות אל חיים הברפלד יו"ר ההתאחדות, כדי שזה יתיר שידור ישיר, לאחר שהוּסַר מורא הקהל שהגיע למגרש בהמוניו. ההנחה שלי הייתה שחיים הברפלד בבסיסו איש ישר והגון וטוֹב לֵב, שדחה את בקשתי, לא יוכל לסַרֵב לבקשת הנשיא. הייתי זקוק לשם כך למנכ"ל רשות השידור אורי פורת כדי לממש את אופציית השידור הישיר. נותרו דקות מעטות למימוש היוזמה אך מנכ"ל רשות השידור אורי פורת המוסע ע"י נהגו האישי גבי אוחנה בוששו להגיע לאִצטדיון רמת גן . פקקי התנועה בדרך לאִצטדיון חסמו את רכבם .משהִזדמנו כבר יחדיו מנכ"ל רשות השידור ונשיא המדינה ביציע הכבוד זה היה מאוחר מידי. המשחק החל. ביקשתי מאורי פורת, "שישטח את תחינתנו בפני נשיא המדינה על מנת שנוכל לשָדֵר ישיר לפחות את המחצית השנייה במלואה". המנכ"ל שלי לא היסֵס ואומנם שטח מייד את התחינה בפני הנשיא . חיים הרצוג שִכנֵע את חיים הברפלד בתוך שניות בחשיבות השידור הישיר לאומה. ההתאחדות שסירבה לי לא יכלה לסַרֵב לנשיא. דווקא לקראת תחילת השידור הישיר של המחצית השנייה הייתה לנו תקלה טכנית בניידת השידור ושני המפקחים אלי קובו ועודד כהן טרם מצאו לה פתרון. היו דרושות להם עוד שתיים אולי שלוש דקות כדי לאתר את התקלה אך המשחק עמד להתחיל. מצאתי פתרון חֵירוּם שנהגתי להשתמש בו במקרים דומים במשחקי הליגה הלאומית . הטלוויזיה הייתה מונופול ולי היה כוח. הרבה כוח. שלחתי את נסים ("צֶפִּי") מזרחי רכז ההפקה אל שופט המשחק האיטלקי לוּאִיגִ'י אָניוֹלִין כדי לבקש ממנו לדחות את תחילת המחצית השנייה עבור השידור הישיר בטלוויזיה בכמה דקות. נסים מזרחי לא התבייש ולא עשה חשבון לאיש מרבבות הצופים שגדשו את היציעים. הוא מילא את המשימה שהטלתי עליו ללא דופי ורץ למרכז המגרש כשהוא מחזיק בידו האחת את מכשיר הקשר ובידו השנייה את השקיות המפורסמות שלו שהפכו לסמלו המסחרי. לא בכדי כינו אותו "נסים שקיות מזרחי". הוא הציב עובדה מוגמרת בשעה שהתייצב באמצע המעגל ליד הכדור ופשוט לא נתן לשופט להתחיל את המחצית השנייה. השופט נענה לבקשתו.

טקסט תמונה : אוקטובר 1985. אצטדיון ר"ג. נשיא המדינה חיים הרצוג (שלישי משמאל) עם נשיאות ההתאחדות לכדורגל.

זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יו"ר ההתאחדות חיים הברפלד , מאיר עמית ראש עיריית ר"ג, אריה קרמר , יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף, המזכיר הצבאי של הנשיא אל"מ עמי גלוסקא (במדים מאחור), נשיא המדינה חיים הרצוג, שאול סווירי, ועזריקם מילצ'ן.

ברום היציע  המרכזי ניצב תא השידור הנרחב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל'". 

(התמונה, באדיבות אריה זייף ורוני דרור ובאדיבות התאחדות הכדורגל).

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של במאה הקודמת. אִצטדיון "בלומפילד". מודל אוסטרליה חזר על עצמו גם במשחקי הליגה הלאומית בכדורגל. נסים מזרחי, בידו האחת מכשיר קשר זעיר המחבר אותו לעמדת הפיקוד הראשית בניידת השידור ובידו השנייה שקיות , מעכב את השופט המשחק צבי שריר ב- 1983 מלהתחיל במשחק באצטדיון "בלומפילד'" על פי ה- Schedule המקורי. זאת מפני שניידת השידור של הטלוויזיה טרם הייתה מוכנה לצילום ההתמודדות. זה לא היה חזיון נפרץ אך ברגע שקרתה תקלה טכנית בניידת הרשיתי לעצמי לעכב את שריקת הפתיחה בכמה דקות. נסים מזרחי היה שליח נאמן שלי ושל רשות השידור. מכמה היבטים של ההפקה הוא היה ערך מוסף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים מזרחי באמת ביקש מהשופט האיטלקי להמתין דקה והסביר לו בשפה הספרדית השגורה בפיו את סיבת העיכוב. זאת הייתה תמונה גרוטסקית . סצנה בלתי מקובלת לחלוטין במעמדים של משחקי כדורגל בינלאומיים. לא הייתה לי כל ברירה אחרת אלא לנהוג כפי שנהגתי ולעַקֵב את שריקת הפתיחה של המחצית השנייה כדי ללכוד אותה בשידור ישיר. יותר מכל פחדתי להחמיץ כיבוש שער בדקות המשחק ראשונות של המחצית השנייה כבר היו דברים מעולם. שער אחד כבר פספסתי בסוף המחצית הראשונה מפני שלא הייתי בשידור ישיר אלא בהקלטה בלבד . החלוץ האוסטרלי דייויד מיצ'ל כבש שער בדקה האחרונה של המחצית הראשונה בשל טעות של המגן גדי מכנס שניסה להחזיר כדור לא מוצלח לשוער אריה חביב . אוסטרליה צעדה ביתרון 0:1. התחוללה שערורייה ביציע המכובדים באִצטדיון ר"ג כשנסים "צֶפִּי" מזרחי עלה על כַּר הדֶשֶא בדרכו אל שופט המשחק לואיג'י אניולין . מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל יצא מדעתו. גם עזריקם מילצ'ן איש "מכבי" וסגנו של היו"ר רגז מאוד על הטלוויזיה. רק חיים הברפלד האיש ההגון והג'נטלמן נשאר סובלני וסבלני כלפינו. גם המיועד להחליפו בתפקיד יו"ר התאחדות הכדורגל שאול סווירי שישב ביציע הכבוד לא התרגש יותר מידַי. המחצית השנייה החלה באיחור קַל של דקה אולי דקה וחצי . כך בדרך מקרה ובהפתעה מוחלטת החלו יורם ארבל והפרשן אמציה לבקוביץ' לשָדֵר ישיר מאִצטדיון ר"ג את המחצית השנייה של המשחק ישראל – אוסטרליה בעוד מיליון בתי אב משלמי האגרה לא יודעים עליו דבר. הביזנס היוקרתי הזה שדורש שיתוף פעולה יעיל בין התאחדות הממלכתית לבין הטלוויזיה הציבורית התנהל בשנים ההן בצורה חובבנית מצדם של אנשי הכדורגל. אלכס גלעדי זוכר למשל : "יחסיי המקצועיים כמנהל מחלקת הספורט עם מיקה אלמוג יו"ר ההתאחדות לכדורגל בשנות ה- 70 של המאה הקודמת היו קשים אם לא מביכים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקדימה בשנות דוֹר את תפישת השידור והכיסוי של ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינה, הכדורגל, מול קיבעונה המתמשך של ההתאחדות ששאפה להחביא אותו מעין המצלמות".

טקסט  תמונה : ארבעת היו"רים  של התאחדות הכדורגל הישראלית בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה. זיהוי מימין לשמאל : מיקה אלמוג, חיים הברפלד, שאול סווירי, ועזריקם מילצ'ן . (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל הישראלית).                                                                                                  

במשחק עצמו הפסיד יוסל'ה מירמוביץ' בסופו של דבר למאמן האוסטרלי פרנק ארוק בשידור ישיר 2:1 . ג'ון קוסמינה האוסטרלי העלה את אוסטרליה ליתרון 0:2 בדקה ה- 49. זאהי ארמלי צימק ל- 1:2 בדקה ה- 64.כמעט כרגיל , לא הייתה שום קורלציה בין תוצאת המשחק שהביא מפח נפש למאמצי ההפקה שלי. אף על פי כן משהסתיים השידור הישיר נישקתי שני אנשים . את אורי פורת ונסים מזרחי.

כעבור זמן מה התארח נשיא המדינה חיים הרצוג בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים וביקש לבקר גם במחלקת הספורט . הוא היה מתאגרף מצטיין בעברו וחובב ספורט מושבע . עשינו הכרה והודיתי לו על מאמציו למען קיום השידור הישיר של המשחק ההוא ישראל – אוסטרליה . שלושה ימים אחרי ההפסד לאוסטרליה ב- 11 באוקטובר 1985 נבחר שאול סווירי מזכיר מועצת פועלי ר"ג לתפקיד יו"ר התאחדות הכדורגל החדש במקומו של חיים הברפלד. הוא היה היו"ר הראשון שלמד לחיות בשלום עם מצלמות הטלוויזיה.

טקסט תמונה : חודש אוקטובר – שנת 1985. נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג ואנכי במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. הנשיא הבין היטב את חשיבות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה. אלף מילות תחנונים שלי לא הועילו. מילה אחת שלו ליו"ר התאחדות הכדורגל חיים הברפלד הספיקה. הודיתי לו על כך גם כן במילה אחת, "תודה !". הנשיא התעניין מהיכן אני ומהו הרקע הטלוויזיוני והספורטיבי שלי , וסיפר לי על התמחותו באגרוף. בשיחה בינינו העלינו את דמויותיהם של ג'ו לואיס ומוחמד עלי. ברקע נשקפת תוכנית השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988. הפתקים האדומים מסמנים שידורים ישירים, והכחולים – שידורים מוקלטים ותקצירים. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחק הגומלין נגד נבחרת אוסטרליה במלבורן נקבע ליום ראשון – 20 באוקטובר 1985, ואמור היה להתחיל בשבע בבוקר שעון ישראל . המשחק השני במסע והראשון נגד נבחרת ניו-זילנד באוקלנד אמור היה להיערך שישה ימים אח"כ, בשבת – 26 באוקטובר 1985. מסע נבחרת ישראל לאוסטרליה וניו – זילנד גרר אותי למחלוקת מקצועית קשה , כמעט מריבה, עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא סירב מכל וכל לשָדֵר ישיר את משחק הגומלין אוסטרליה – ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל מכסיקו 86'. לנבחרת שלנו היה סיכוי להעפיל למונדיאל של מכסיקו 86', אבל את שר השידור של מדינת ישראל זה לא עִניֵין. הוא אפילו לא הסכים בתחילה לשלוח את השַדָּר יורם ארבל לאוקיאניה לכסות את שני המשחקים ולשדרם מאוחר יותר לפחות באמצעות תקצירים מוקלטים, עבור משלם האגרה ועבור המדיה החשובה ביותר בתקשורת – הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. אח"כ התרצה. ההתאחדות שסירבה לשָדֵר את המשחק הביתי נגד אוסטרליה נרתמה בראשותו של היו"ר החדש שאול סווירי למאמצי השידור שלי, והסכימה למַמֵן את העלות הלוויינית של סיגנאל השידור הטלוויזיוני ממלבורן לירושלים.

המשחק במלבורן נקבע לשבע בבוקר שעון ישראל (ארבע אחה"צ שעון מלבורן) . שעת בוקר מוקדמת בה יוצאת האומה לעבודת היום ותלמידיה לבתי הספר . שעת המשחק לא נראתה לאורי פורת הולמת שידור ישיר בטלוויזיה. "העם יוצא לעבודה והתלמידים חובשים את ספסל הלימודים", טען, ופסק, "אם כך אין טעם בשידור ישיר". שַר החינוך והתרבות יצחק נבון שהיה גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור תמך באורי פורת. השַר נהג כפוליטיקאי שמרן ומנכ"ל רשות השידור התנהג ללא צורך כחובבן. הוא לא היה שַר העבודה וגם לא שַר החינוך. הוא היה שַר השידור. זה נשמע אבסורדי היום ולא ייאמן, אבל זה קרה במציאות של אז. תפקידו של אורי פורת היה לשָדֵר ישיר את המשחק ולא לעסוק בתירוצי חינוך חסרי שחר. להתלבטות של אורי פורת היה תקדים עבר חשוב.

ב- 14 בדצמבר 1969 התמודדה נבחרת ישראל בסידני (Sydney) במשחק הגומלין והמכריע נגד נבחרת אוסטרליה על הזכות להעפיל לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970 . המשחק נקבע לשבע בבוקר שעון ישראל (ארבע אחה"צ שעון סידני). מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא היסס ושלח את שַדָּר נחמיה בן-אברהם לשָדֵר ישיר את המשחק ברדיו "קול ישראל" שעורר עניין עצום בישראל  [5]. הוא חשב שיש לכך הצדקה עיתונאית. שני מיליון מאזיני רדיו בישראל ביניהם מאות אלפי תלמידים לא פִספסוּ את השידור הישיר מאוסטרליה. בחלק מבתי הספר במדינה החלו הלימודים באיחור של שעה. שַר החינוך והתרבות בימים ההם זלמן אָרָן לא עשה עניין גדול ולא בלם את רצונם של מאות אלפי תלמידים ברחבי המדינה להאזין לשידור הישיר המסקרן של נחמיה בן-אברהם על חשבון שעת לימודים. המדינה עצרה מלכת למשך שעתיים . בסוף השידור הישיר של נחמיה בן-אברהם השתררה שמחה גדולה . נבחרת ישראל סיימה את המשחק בתיקו 1:1. מרדכי שפיגלר הבקיע את השער לזכות ישראל ממסירה מדויקת של גיורא שפיגל והעפילה בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה לפי שעה למונדיאל היוקרתי של מכסיקו 1970. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר שלחה מייד מברק ברכה לסידני בו כתבה, "הנחלתם כבוד רב למדינת ישראל".

אקדים לרגע את המאוחר. כעבור שלוש שנים וחצי באפריל 1989 ממש בשלהי הקדנציה הראשונה שלוֹ בערוב ימיו כמנכ"ל רשות השידור, נקלע אורי פורת שוּב לאותה הדילמה, סיטואציה "משוכפלת" לזו של 1985, האם לאפשר שידור ישיר מסקרן של משחק כדורגל אוסטרליה – ישראל על מרקע הטלוויזיה בשעת בוקר מוקדמת , אך הפעם במסגרת קדם גביע העולם של איטליה 1990. אורי פורת אישר הפעם הזאת את השידור הישיר. הוא סייע לי בכל כוחו להפיק את השידור הישיר מסידני שנקבע לשֵש וחצי בבוקר ביום ראשון – 16 באפריל 1989. זה היה ממש בטרם פרישתו מרשות השידור . הפעם הזאת חש כמוני במחויבות של רשות השידור למשלם האגרה שלה ותמך במהלכי ההפקה שלי זמן רב מראש לפני תאריך היעד. מפני שלא רצה לשגות פעמיים , התעשֵת אורי פורת ואִישֵר לנו לשָדֵר ישיר מסידני את משחק החוץ אוסטרליה – ישראל ששוּב שוּחַק בשֵש וחצי בבוקר, ושוּב כשהעַם יוצֵא בשעה הזאת לעבודת יוֹמוֹ ומיליון תלמידים עושים את דרכם לבתי הספר. אורי פורת לא חזר על שגיאתו ההיא מ- 1985.

ביום ראשון – 16 באפריל 1989 אורי פורת כבר לא היה מנכ"ל רשות השידור. את מקומו תפש אריה מֶקֶל . אריה מֶקֶל קיבל בברכה את משימת השידור הישיר בשעת הבוקר המוקדמת . מנקודת מבטו כמנכ"ל רשות השידור לא יקרה שום אסון אם מיליון תלמידים יפספסו שעת לימוד אחת . הוא קיבל את העיקרון שהטלוויזיה הישראלית (ורדיו "קול ישראל") חייבים לשָדֵר ישיר את המשחק מסידני ולהעניק את השירות הזה לציבור שמממן אותו. הצופים והמאזינים יעשו את החשבון שלהם אם כדאי להם להנאת מהשירות שרשות השידור מעניקה להם. לאריה מקל לא היו שום פרטנזיות לחנך את הציבור בישראל בניגוד לקודמו אורי פורת. מבצע שידורי אוקייאניה ב- 1985 היה כישלון מקצועי של נבחרת ישראל שלא הצליחה להעפיל לטורניר הגמר של מונדיאל מכסיקו 86', אך גם פספוס מטופש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניגוד מוחלט למבצע השידורים הישירים המוצלח של  אוקייאניה (אוסטרליה – ישראל) ב- 1989. רשות השידור בהנהגתו של אורי פורת (מ"מ מנהל הטלוויזיה היה יאיר אלוני ויאיר שטרן שימש מנהל חטיבת החדשות) לא הייתה מוכשרת דיה להבין כי שידורם הישיר של שני משחקי כדורגל של נבחרת ישראל במסגרת קדם מונדיאל מכסיקו 1986 , שכל המדינה הייתה להוטה לצפות בו והוגש לנו בחינם אין כסף ע"י רשתות הטלוויזיה (המצוינות) של אוסטרליה וניו – זילנד, היא חובתה האלמנטארית. היום זה כמובן לא יכול לקרות.

ב- 16 באפריל 1989 שידרנו ישיר ב- 06.30  בבוקר מסידני את המשחק אוסטרליה – ישראל שהסתיים בתוצאת תיקו 1:1. שערו הווירטואוזי שלא יישכח של אלי אוחנה קר הרוח בעל השליטה הפנומנלית בכדור ובתנועות גופו , וחוויית השידור הישיר של נסים קיוויתי נקלטו בכל בית בישראל. אורי פורת היה האיש שאישר את השידור הישיר מסידני ביום ראשון – 16 באפריל 1989 בשֵש וחצי בבוקר אך לא זכה לקצור את פרי עמלו. ב- 9 באפריל 1989 פינה את כֵּס מנכ"ל רשות השידור בתום חמש שנים. אריה מֶקֶל איש משרד החוץ וחביבו של ראש הממשלה יצחק שמיר החליף אותו.

הפרידה מאורי פורת ז"ל בתום חמש שנות עבודה משותפות כאבה לי. עברנו כברת דרך ענקית יחדיו . הוא העניק חשיבות עצומה לפעילות המבצעית של מחלקת הספורט מייד עם הגיעו לרשות השידור ב- 1984 . זה מצא את ביטויו בתקציבים וממון , ובאמצעי שידור וטכנולוגיה. ללא ספק טיפח את שידורי הספורט הרלוואנטיים. בלעדיו לא היו שידורי הספורט מעפילים למקומַם הרָם בו הם נמצאים עכשיו.

לפני שנפרדנו שאלתי את אורי פורת , מה הביא אותו להחלטה ההיא כמנכ"ל רשות השידור שלא לשָדֵר ישיר ב- 9 באוקטובר 1985 בשבע בבוקר ממלבורן את משחק הכדורגל אוסטרליה – ישראל, ואח"כ לשנות אותה במאה ושמונים מעלות כעבור שלוש שנים וחצי ב- 16 באפריל 1989, כשהתיר בהתלהבות שידור ישיר מסידני באותה סיטואציה בשש וחצי בבוקר משחק אחֵר של אוסטרליה נגד ישראל. הוא התבונן בי זמן ארוך ואני בו. לבסוף סינֵן מבין שיניו, "אולי אתה יואש, אולי אתה בעקשנות שלך". שאלתי אותו היכן היו בסיפור הזה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, "אה", השיב לי, "הם תמיד יעשו מה שאני רוצה ומה שאני אקבע" אורי פורת היה מנכ"ל אהוב עלי. הוא היה אדם. ב- 5 באפריל 1989 תמו חמש שנות מלכותו ברשות השידור. באותו היום שלח לי מילות פרידה החתומות על לוח לִבִּי. הנה הן כלשונן [9] .

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. זהו מסמך הפרידה המקורי  שכתב לי אורי פורת בתום הקדנציה הראשונה שלוֹ כמנכ"ל רשות השידור. הוא היה איש אהוּב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את מה שהתחולל בחודש אוקטובר 1985 בעניין השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ניתן לסכם זאת כך. מנכ"ל רשת הטלוויזיה האוסטרלית  SBS  שפעל בסביבה תחרותית בארצו, החליט מכורח המציאות לשדר ישיר מאִצטדיון ר"ג את המשחק ישראל – אוסטרליה שהיה חשוב לצופיו למרות השעה הקשה והלא נוחה לצפייה, אחת וחצי לפנות בוקר במדינתו. רֶשֶת SBS שידרה כמובן בשידור חוזר את ניצחון אוסטרליה על ישראל 1:2 לצופיה באוסטרליה בשעת צפייה ראשית בערב באותו היום . לעומתו , מנכ"ל רשות השידור המונופוליסטית בישראל יכול היה להחליט מראש על אי שידור ישיר של המשחק בשבע בבוקר למרות העניין הגדול שהיה בו בישראל, מפני ששום רשת טלוויזיה אחרת טרם סיכנה את מעמדו. החלטתו השלילית של אורי פורת שקיבלה את גיבויו של שר החינוך והתרבות בימים ההם יצחק נבון הפתיעה אותי לרעה . לא כך הִכרתי אותו. ההחלטה האווילית והשערורייתית הזאת שלא לשָדֵר ישיר את משחקי נבחרת ישראל הרשמיים בחו"ל בנימוק של שעת בוקר מוקדמת לא שָנתה עוֹד ברשות השידור. תהיה השעה אשר תהיה , החלטה משותפת כל כך בלתי הגיונית  של שר חינוך בממשלת ישראל ומנכ"ל רשות השידור לא חזרה על עצמה יותר לעולם.

לכן היה חשוב מאוד סעיף האִזְכּוּר של אלכס גלעדי בטיוטת ההסכם ב- 1989, כי ההתאחדות רואה בחיוב את הסכם ההדדיות בין הטלוויזיה הישראלית לבין SBS וְ-  TVNZ. במכתבו השני אלי מתאריך 21 בפברואר 1989 עמד אלכס על חשיבות הטיפול הנאות בזכויות השידורים וחשיפת ענף הכדורגל בישראל לציבור הגדול בכלל, ולילדים ולנוער בפרט. מכתבו אלי ולהנהלת הרשות היה ג'נטלמני , רהוט והגיוני , וכך אמר : "…אנו בהתאחדות לכדורגל מכבדים את שיקול הדעת של רשות השידור . לא יהיה זה מוגזם שגם שיקול דעתנו יכובד במידת מה. שיקול דעתם גורס, שאתם ורק אתם מוסמכים לקבוע מה ישודר ומתי. אנחנו מקבלים זאת. מאחר ומשחקי הכדורגל במדינת ישראל הם רכושה על ההתאחדות לכדורגל, ומאחר והחלטות FIFA ו- UEFA, ההתאחדויות הבינלאומית והאירופית, מעניקות להתאחדות המקומית את הכוח לאשר- או שלא לאשר שידור של משחק כדורגל מכל מקום בעולם, מכל ליגה גביע, או תחרות בינלאומית – הדבר נעשה כדי להעניק מעט משקל לבקשות ההתאחדות לכדורגל, כשהיא באה במגע עם גופים אדירי כוח, כרשויות שידור לאומיות תחנות כבלים, שידורי לוויין וכו'. לכן אין אנו רואים בעין יפה את תוכניות הספורט בכלל והכדורגל בפרט, משודרות ב-  21.50  (תשע וחמישים בערב)  במוצאי שבת , כשהילדים כבר ישנים לפני בית הספר. לכן לא נוכל לאפשר זכויות שידור ממשחק בינלאומי בשעות שאוהדיו הטבעיים של המשחק כבר מנועים מלצפות בו. אני מאמין ומקווה, שאתה מר אלרואי תוכל להעביר למנכ"ל רשות השידור, למנהל הטלוויזיה ולאחראים האחרים את תפישתנו. בתקווה לשמוע ממך במהרה, אלכס גלעדי בשם התאחדות הכדורגל…". כל כך הפליא אותי שהוא קרא לי "מר אלרואי".

ב- 22  בפברואר 1989, העברתי למנכ"ל רשות השידור את הערותיי באמצעות הבוסים הישירים שלי יאיר שטרן וחיים יבין. יוחנן צנגן אימץ אותן מייד אל ליבו . המנכ"ל שסמך על סמנכ"ל הכספים שלו בעיניים עיוורות אישר את התוכנית שלי לביצוע  [10]. ביום ראשון – 5 במרס 1989, גדשו 40 אֶלֶף צופים את אִצטדיון ר"ג במשחק ישראל – ניו-זילנד. המשחק הועבר על ידינו בשידור ישיר בהיקף מלא. ישראל ניצחה 0:1 משער של רוני רוזנטל. כעבור שבועיים בדיוק ב- 19 במרס 1989, אירחה ישראל את אוסטרליה. 45000 (ארבעים וחמישה אֶלֶף) צופים התכנסו באִצטדיון רמת גן ומילאו אותו עד אפס מקום. המשחק הסתיים בתיקו אחת. זו הייתה שעתם הגדולה של מבקיע שער השוויון האוסטרלי צ'ארלי יאנקוס, שבעט כדור חופשי פנטסטי ממרחק של 28 מ' וכבש את שערו של בוני גינזבורג, ושַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שהטיף מוסר בשידור ישיר לנבחרת ישראל במיקרופון, "ככה לא בונים חומה", והפך את הטפת המוּסַר שלוֹ לסלוגן שלא מַש עד כה מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. ב- 3 במאי 1989 חודשיים לאחר המשחק נגד אוסטרליה באִצטדיון ר"ג יצא אלכס גלעדי היועץ המיוחד לתקשורת אלקטרונית של התאחדות הכדורגל בהצהרה דרמטית בעיתונות, "התאחדות הכדורגל של ישראל תובעת מהטלוויזיה הישראלית 160000 (מאה ושישים אלף) ₪ כפיצוי על הנזקים שנגרמו לה בעקבות הודעת הטלוויזיה כאילו נמכרו כל הכרטיסים למשחק נגד אוסטרליה", והוסיף, "ההתאחדות לא תתיר לטלוויזיה שידורים ישירים או מוקלטים מחו"ל עד לתשלום הפיצויים המבוקשים" [11]. בהמשך נכתב, "כי אלכס גלעדי מתכוון שלא לאַפְשֵר את שידורי המשחקים של נבחרת ישראל נגד היריבה הדרום אמריקנית המיועדת. במקום זאת יועבר המשחק בשידור לווייני לרשת בתי קולנוע ברחבי מדינת ישראל. עלות ההפקה תהיה 157000 (מאה חמישים ושבע אלף) דולר, וההכנסות הצפויות הן פי שלושה. הכוונה גם למנוע את שידורי המשחקים בעתיד ולמוסרם לשידור בטלוויזיה הלימודית יום לאחר כל משחק"העברתי את האזהרה העיתונאית ליוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של הרשות . יוחנן צנגן התבונן בידיעה העיתונאית שהיה חתום עליה יגאל לביב, וגיחך : "אז המגלומן אמר…אל תדאג אנחנו נשדר…".

שני משחקי הגומלין באוקלנד  ב- 9 באפריל 1989 ובסידני  ב- 16 באפריל 1989 הועברו בשידורים ישירים מלאים ובהיקפים מלאים, למרות שעת הבוקר המוקדמת (שֵש ושלושים) , שהיוותה את סלע המחלוקת ארבע שנים קודם לכן ב- 1985. נסים קיוויתי נשלח על ידי לקצה העולם לשדר את המשחקים לישראל למגנת ליבו של יורם ארבל. הוא תמיד הרגיש מקופח וחַש עוול כששַדָּר אחר מונה על ידי במקומו למשימת שידור כזאת או אחרת. אלכס גלעדי קִידֵם את שיעור תשלומי הזכויות להתאחדות הכדורגל ב – 1989 בעת ההיא בצורה מרשימה אך את שכר טרחתו כיועץ ההתאחדות היה צריך לגבות ממנה בסופו של דבר בכוח ובסיוע בית המשפט. אלכס גלעדי הפך ברבות השנים להיות איש עסקים טלוויזיוני, "Sports Television business man", בקנה מידה בינלאומי. האיש הזכיר לי סיפור שסיפר לי בתחילת היכרותנו בראשית שנות ה- 70 בו לִגלֵג על הכישרון העסקי שלו עצמו. זה היה זמן רב לפני שחבָר לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומאוחר יותר הפך גם ל- Member במועדון האקסקלוסיבי של הועד האולימפי הבינלאומי (IOC) . יום אחד לחש לי , "יואשיש, אתה יודע שאין לי בכלל מושג בעסקים. אין לי מושג איך עושים כסף". לא הבנתי למה הוא מתכוון ושאלתי אותו בתמיהה, "אלכס מה זאת אומרת, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאינך יודע איך לעשות כסף ?". הוא השיב לי מייד תשובה שלא אשכח לעולם, "יואשיש, אני בטוח שאם היה לי בית חרושת למצֵבוֹת ותכְרִיכִים – האנשים היו מפסיקים למוּת".

אלכס גלעדי הוא Grand Master בביזנס הזה של הטלוויזיה. גדולתו איננה בעסקים אלא באישיותו הטלוויזיונית המחוננת והמבורכת , והערכים שאותם הוא מייצג . אלכס גלעדי הוא אדם "לָארְג' " באופיו בצורה שלא תיאמן. הוא היה מארח למופת גם כשלא הייתה מצויה הפרוטה בכיסו. איש רציני ומוכשר, בעל תכונות נפש נעלות גם אם הוא משווק את אישיותו מעת לעת ככעסן וזעפן. הוא תמיד נהג לומר לי, "יואשיש אם אני כועס, זה לא מהלֵב – זה מהעצבים". וודאי שאהבתי אותו.

ב- 11 באפריל 1989 מונה אריה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. החל עידן חדש הנושא עמו תקוות חדשות. חלק גדול מהן התברר בדיעבד היה ללא שום הצדקה. בקיץ 1992, נחתם הסכם בלעדי חדש עם ההתאחדות לתקופה של שנתיים במקום שלוש. אנשי התאחדות הכדורגל בראשם היו"ר חיים הברפלד והמ"מ הנִצחי עזריקם מילצ'ן הבינו היטב שעלייתו "לאוויר" של ערוץ 2 היא עניין של זמן קצר. בתוך שנה – שנתיים הם סברו יקום כאן ערוץ טלוויזיה מסחרי שיקרא תיגר על המונופול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הכדורגל הוא ביזנס ענק. אין כאן רגשות וגם לא נאמנות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה 25 שנה רצופות בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך ההתאחדות לא חשה כל נאמנות לי, ליוחנן צנגן , ו/או לאורי פורת. הכסף הגדול המתין ליד סף הדלת. הייתה דרושה קצת סבלנות לפני שניתן יהיה לאסוף אותו. זאת הסיבה היחידה שחיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן באמצעות יעקב אראל סירבו לחתום עם רשות השידור על חוזה ארוך טווח מעבר לשנתיים.

אינני בטוח שניתן היה לחתום ב- 1992 על החוזה החדש ללא התערבותו ועזרתו הפעילה של חבר הועד המנהל אז מֶני ווייצמן. בהיעדרו של סמנכ"ל הכספים המוכשר יוחנן צנגן שנטש את רשות השידור ועבר לעבוד בחברת "רֶשֶת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון, היה זה מֶנִי ווייצמן האיש שסייע לי לשכנע את המנכ"ל אריה מֶקֶל לחתום על חוזה הספורט החשוב. לרוע מזלי ולרוע מזלה של הטלוויזיה הציבורית מעולם לא נכנס לנעליו הגדולות של יוחנן צנגן יורש בעל שיעור קומה . יוחנן צנגן הותיר בהליכתו חלל עצום וזירה ריקה. לא היה גם ברשות השידור אישיות בסדר גודל של יוחנן צנגן שיפַשֵר על המחלוקות החריפות שצצו חדשות לבקרים בין המנכ"ל אריה מֶקֶל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל. הם היו חלוקים בדעותיהם באספקטים רבים של ניהול השידור מהיבטים כספיים וטכנולוגיים. מאבקי הכוחות הולידו ביניהם עוינות. יוסף בר-אל עתיר הניסיון והוֶותֶּק ברשות השידור אך לא בהכרח גם בעל כּישרון בלתי נדלה ראה במנכ"ל רשות השידור יריב. אריה מֶקֶל שאצלו כמנכ"ל הרשות היו טמונים הכוח והשררה וגם הכסף של הרשות, דרש ממנהל הטלוויזיה צייתנות וקבלת מרות. הוויכוחים המרובים ביניהם הולידו החלטות תמוהות. אחת מהן הייתה בתחום שידורי ה- NBA. הסכם השידורים חדש שלי עם ה- NBA לעונת 1992-1991 טורפד בחודש אוקטובר 1991 ע"י יוסף בר-אל רק מפני שאריה מֶקֶל ניצב לצדי וטיפח את יוֹזמתי. בר-אל תיעב את מֶקֶל ולא הסתיר זאת. מֶקֶל היה בעד החתימה עם אֶד דֶסֶר (Ed Desser) מנהל מחלקת הטלוויזיה והתקשורת ב- NBA אך יוסף בר-אל שהעריץ את שידורי ה- NBA על מרקע הטלוויזיה הישראלית התנגד לי ולהם הפעם הזאת מפני שנדמה היה לו כי אריה מקל מקורב אלי. בר-אל נעמד על רגליו האחוריות ודחה את היוזמה. המאבק בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לבין מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בעניין מחלוקת ה- NBA, ממוסמך ומתועד באופן מדויק. ראה הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", והפרק רחב הידיים  NBA, הדן ברכישת זכויות שידורי הספורט הנוגעים לשידור ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990.

היו לי הרבה מאוד שיחות בעת ההיא עם מֶנִי ווייצמן בעֵת ששימש בתפקיד יו"ר וועדת שידורי הספורט של מליאת רשות השידור . מני וויצמן בעל אישיות כובשת , איש נעים הליכות וגם ישר והגון ובעל דרך ארץ, היה תומך נלהב של שידורי הספורט הרלוונטיים בשידור הציבורי ומושיעם ברדיו ובטלוויזיה. אהבתי אותו והערכתי אותו לא בגלל שתמך בשידורי הספורט אלא בגלל היושרה שלו. גם מוטי קירשנבאום אהב אותו .המו"מ שלי לחידוש ההסכם ורכישת זכויות השידורים לשתי העונות הבאות של 93' – 1992 ו- 94' – 1993 עם התאחדות הכדורגל לא הצריך ידע נרחב בכלכלה או פיננסים או איזה שהוא כשרון מיוחד בנשיאה ונתינה , אלא ידע בהבנת מאבקי הכוח והאינטריגות בתוככי צמרת רשות השידור. המצב החדש בהעדרו של יוחנן צנגן דרש ממני התמצאות בסבך הפוליטיקה הפנימית בהנהלת רשות השידור. הייתי צריך לנַוֵוט בזהירות רבה את דרכי בין אריה מקל לבין יוסף בר-אל כדי שהכדורגל יישאר רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשנתיים נוספות. פחדתי מהִישנוּת מקרה המחלוקת של ה- NBA. למרות ששררה הסכמה כללית והיה ברור מראש לכל המעורבים בניהול רשות השידור, שהכדורגל הישראלי הוא נֶכֶס שידור מן המדרגה העליונה, ואין לוותר עליו בשום פנים ואופן, חלק מהאנשים בהנהגה המקצועית והציבורית ברשות השידור חיפש תואנות שווא לקעקע את סמכות המנכ"ל כדי להקשות על המו"מ ועל מנת למנוע את השגת התוצאות הרצויות. מני ווייצמן נציג מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור עשה את העבודה הפוליטית. הוא ואנוכי הצלחנו בסופו של דבר לרתום לצִדנו את המנכ"ל וגם את רוב חברי הועד המנהל בראשם אמנון מנדה ושלמה קוֹר נציגי מפלגת הליכוד. בתום מאבקי כוח רבים נחתם ההסכם הבלעדי החדש לשידור משחקי הליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה. הישג לא קטן בעידן היריבות הגלויה והסמויה, "אריה מֶקֶל נגד יוסף בר-אֵל" וגם להפך "יוסף בר-אל נגד אריה מֶקֶל". רשות השידור התחייבה אז לשלם להתאחדות סכום של 2300000 (שני מיליון וְ- 300 אֶלֶף) דולר לתקופה של שנתיים, 1994 – 1992. 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר תוספת בהשוואה להסכם הקודם. זה היה סמוך מאוד לשירת הברבור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנוגעת לקניין זכויות השידורים הבלעדית בת רבע מאה השנים על ליגת הכדורגל העילית של ישראל.

ראה המשך חלקו האחרון של פוסט הדן בנושא זכויות שידורי הכדורגל ב- פוסט ביקורת טלוויזיה 17.

[1] ראה נספח : מכתבו של יוחנן צנגן אלי, לאחר שהחל לעבוד יחד עם דן שילון בחברת "רשת" ב- 1991.

[2] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ-  16 בפברואר 1989 , הדן בהסכם שידורי קדם גביע העולם של משחקי ישראל באִצטדיון ר"ג נגד נבחרות ניו זילנד ואוסטרליה.

[3] ראה נספח : מכתבי אל אלכס גלעדי מ-  20 בפברואר 1989.

[4] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי (בכתב ידו) אלי מ- 21 בפברואר 1989.

[5] הערה : המשחק לא שודר ישיר בטלוויזיה הישראלית ב- 14 בדצמבר 1969 מפני שטרם הוקמה תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה חגי פינסקר ז"ל ומנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה היה דן שילון.

[6] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור מתאריך 9 באוקטובר 1985, המבקר את החלטתו שלא לשלוח צוות שידור למשחקי נבחרת ישראל בכדורגל ב- מלבורן ו- אוקלנד.

[7] ראה נספח : קטעי עיתונות מאוקטובר 1985 , התומכים בהעברת שידורי הכדורגל הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאוקייאניה (אוסטרליה וניו זילנד) לירושלים.

[8] ראה נספח : ראה מכתבו של המנכ"ל אורי פורת ז"ל אלי מ-  25 באוקטובר 1985, המצדיק את אי השידור הישיר של המשחק אוסטרליה- ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל.

[9] ראה נספח : מכתב פרידה של המנכ"ל אורי פורת אלי  מ-  5 באפריל 1989 בתום תקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור .

[10] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל אורי פורת מתאריך 21 בפברואר 1989, הדן בהצעת תשובה למכתבו של אלכס גלעדי יום קודם לכן מ- 20 בפברואר 1989 (שידורים ישירים בארץ ובחו"ל של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם מכסיקו 86' , נגד נבחרות אוסטרליה וניו זילנד) .

[11] ראה נספח : עיתון "חדשות" מ- 3 במאי 1989.

ראה המשך חלקו האחרון של פוסט הדן זכויות שידורי הכדורגל ב- פוסט מס' 17.

סוף הפוסט מס' 16. הועלה לאוויר ב- 28 באוגוסט 2013.


תגובות

פוסט מס' 16. המאבק על זכויות שידורים : הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית. ביקורת טלוויזיה. פוסט מס' 16. כל הזכויות שמורות. 28.8.2012 — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *