פוסט מס' 108. כלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בתווך. מונדיאל יפן/קוריאה 2002. (רשימה מס' 7). פוסט מס' 108. כל הזכויות שמורות. הועלה ל- "אוויר" ביום חמישי של 29 בנובמבר 2012. רשימה מס' 7.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח ו/או פרסום אישי.

הערה 4 : הפוסטים הנוגעים לכלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט בארץ ובעולם הם מורכבים לכתיבה כמו גם להתמצאות בסבך ושפע הנתונים . בטרם קריאת הפוסט הזה רשימה מס' 7 בנושא הנדון של כלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט בארץ ובעולם, כדאי לעיין שוב ברשימה מס' 2 .

הערה 5 : כדי להעלות את הבלוג ה- "כבד" (רווי תמונות ומסמכים) למחשב רצוי להשתמש בתוכנה Google Chrome שהיא קלת הפעלה וההוראות ניתנות בעברית.

——————————————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 108. הועלה ל- "אוויר" בצהרי יום חמישי של 29 בנובמבר 2012. רשימה מס' 7.

——————————————————————————————————– 

פוסט מס' 108. כלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בתווך. מונדיאל יפן/קוריאה 2002 ומונדיאל גרמניה 2006 . וויתור ה- EBU והופעתו של המיליארדר הגרמני ליאו קירש בזירה הכלכלית הנוגעת לרכישת זכויות השידורים של שני המונדיאלים ב- 2002 ו- 2006 . (רשימה מס' 7). פוסט מס' 108. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : מאי 1990 . אנוכי מציג את פרזנטציית השידורים הישירים והמוקלטים של מונדיאל איטליה 1990 בפני מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל, ומנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . עזבתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

כלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בתווך. מונדיאל יפן/קוריאה 2002 ומונדיאל גרמניה 2006 . וויתור ה- EBU והופעתו של המיליארדר הגרמני ליאו קירש בזירה הכלכלית הנוגעת לרכישת זכויות השידורים של שני המונדיאלים ב- 2002 ו- 2006 . (רשימה מס' 7). פוסט מס' 108. כל הזכויות שמורות. 

א. הפוסט הזה רשימה מס' 7 עוסק בשיעורים מאלפים הנוגעים לכלכלת טלוויזיה בשידורי הספורט בארץ ובעולם . קיימת קורלציה מוחלטת בין הגלובליזציה של שידורי הספורט לבין כישרון הטלוויזיה הבינלאומית להפיץ במהירות את סיגנל השידור , לבין עלוּת זכויות השידורים . הצלחה ושגשוג הטכנולוגיה הטלוויזיונית גובה בסופו של דבר ממון עצום מהמְשָדֵּר העולמי . הוועדות המארגנות החשובות העולם, ה- FIFA, IOC, UEFA , ו- IAAF תובעות את ליטרת הבשר שלהן ומעלות שוב ושוב את רָף התשלומים לשמיים . חוסנו וכוחו הפיננסי – כלכלי של ה- EBU איגוד השידור העשיר בעולם , מאפשר לו להתמודד בהצלחה עם הוועדות המארגנות הגדולות . הופעתו של המיליארדר אֵיל התקשורת הגרמני לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh) ולצדו חברות תיווך ושיווק של זכויות שידורים . הולדתה של חברת "צ'ארלטון" בישראל . השתלבותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- EBU איגוד השידור האירופי (European Broadcasting Union) . ה- EBU מאבד לראשונה את זכויות השידורים של המונדיאלים ב- 2002 ו- 2006 לגורם מסחרי פרטי בדמותו של ליאו קירש . מונדיאל הכדורגל הראשון באורוגוואי 1930 הופך למסורת ומורשת.

כדורגל האירופי הפך להיות בּיזְנֶס ענק על גַבּוֹ של המְשָדֵר הציבורי . הבונוסים הכספיים ב- 2004 EURO גדלו ב- % 56 לעומת אלה של 2000 EURO . שש עשרה (16) הנבחרות שהעפילו לטורניר האטרקטיבי בפורטוגל 2004 תוגמלו כל אחת ב- 6.000000 (שישה מיליון) דולר עוד לפני ששיחקו אפילו משחק אחד . כל נבחרת שניצחה בבית המוקדם שלה בפורטוגל צברה 800000 (שמונה מאות אלף) דולר . תוצאת תֵּיקוּ הִקנתה 400000 (ארבע מאות אלף) דולר . כל נבחרת שהעפילה לרבע הגמר קיבלה 2.400000 (שני מיליון וארבע מאות אלף) דולר . נבחרות פורטוגל , יוון , הולנד וצ'כיה שהעפילו לשלב חצי הגמר קיבלו כל אחת בונוס של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר . צ'כיה צברה את הסכום הגדול ביותר מבין ארבע הנבחרות , כ- 14000000 (ארבע עשר מיליון) דולר . פורטוגל שהפסידה 1 : 0 ליוון במשחק הגמר פוצתה בסכום נוסף של 4.800000 (ארבעה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר . לאלופה יוון הוענק חוץ מהגביע היוקרתי גם פרס כספי של  8.000000 (שמונה מיליון) דולר. נבחרת יוון צברה 20000000 (עשרים מיליון) דולר רווחים ב- 2004 EURO .

א. 1. Euros 

המו"מ המורכב על חלוקת הנטל הכספי של משחקי פורטוגל היה מסובך ונעשה ע"י נציגי ה- EBU בגֶ'נֶבָה בנפרד – Country by Country . הטלוויזיה האוסטרית הממלכתית ORF למשל שלא הייתה לה נבחרת בפורטוגל הסכימה לשלם 6.000000 (שישה מיליון) דולר . ה- BBC  ו- ITV  הרודפות אחרי נבחרת אנגליה לכל מקום (לרוע מזלן אנגליה הודחה בינתיים מהמשך המשחקים בטורניר ע"י נבחרת פורטוגל) שילמו כל אחת ל- UEFA סכום שנע סביב 28000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר והתחלקו ביניהן בשידורים הישירים . רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר הם שידרו ה- BBC ו- ITV "ראש בראש" . כאן נכנסה לתמונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ה- EBU  ניהל מו"מ נוקשה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. לבסוף התרצתה רשות השידור הענייה והדלה ורכשה את זכויות השידור הבלעדיות (החלק היחסי במסגרת ה- Share הכללי האירופי) תמורת  3.125000 (שלושה מיליון ומאה עשרים וחמישה אלף) דולר. סכום עַתֵּק בהתחשב במצבה הכספי הַרָעוּעַ של רשות השידור. צריך להבין כי מוטי קירשנבאום ואנוכי חתמנו עם EBU על שני החוזים של זכויות השידורים ב- Euro 1996 באנגליה וב- Euro 2000 בהולנד בלגיה תמורת 400000 (ארבע מאות אלף) דולר ו- 660000 (שש מאות ושישים אלף) דולר (בהתאמה). הערה : עד Euro 1992 בשוודיה (כולל) נטלו חלק בטורניר 8 נבחרות ובמסגרתו התקיימו 15 משחקים. מאז Euro 1996 באנגליה נוטלות חלק בכל טורניר 16 נבחרות ונערכים 31 משחקים. אפשר היה כמובן לנהל את המו"מ הזה של Euro 2004 טוב הרבה יותר מאשר ניהל אותו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . הוא שוב שגה קשות כמו במו"מ על רכישת הזכויות של מונדיאל 2002. אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוסיפו חטא על פשע במו"מ על 2004 EURO . הֵם עשו כל מאמץ להחביא את אינפורמציית התשלומים הזאת מעין הציבור. אחרת אין להבין כיצד רשות השידור בראשותו של המנכ"ל יוסף בר-אל ובאמצעות דוברו אוֹרֶן הֶלְמַן, טענה במקומון "זמן תל אביב" (של העיתון "מעריב") ב-  4 ביוני 2004 [1], "כי הרשות היא חברה באיגוד השידור האירופי , לכן היא מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה". דברי הֶבֶל שאין להם שחר. הפרסום המטעה (ו/או המוּטעה) המסתיר מעֵין הציבור את התשלום האדיר ששילמה רשות השידור בהנהגתם של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן נעשה אולי כדי להימנע מהמשך העימות הצפוי להנהלת רשות השידור שקופתה ריקה ומדולדלת עם יוצרי הטלוויזיה והקולנוע וההפקה המקורית בישראל. אלה עושים לה צרות צרורות ודורשים למַתֵּן את עלויות הספורט הגבוהות מידַי לטעמם בשידור הציבורי.

מאזן התשלומים בין IOC  לבין  UEFA  ו- FIFA מתקרב לשִוְויוֹן , אך צריך לזכור שהפקת השידורים האולימפיים מסובכת ומורכבת הרבה יותר וגם יקרה יותר משידורי המונדיאלים. לאֵין ערוֹך. רשות השידור שילמה כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר תמורת הבלעדיות של שידורי אולימפיאדת אתונה, שנפתחה ב- 13 באוגוסט 2004 וננעלה כעבור 17 יום ב- 29 באוגוסט. עלות זכויות השידורים היא נפרדת מהעלויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של ביצוע השידורים עצמם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העלות הסופית של הפקת שידורי אולימפיאדת אתונה 2004 ע"י רשות השידור הסתכמה בסכום של כ- 3.000000 (שלושה מיליון)  דולר.

נשיא AOB (ראשי תיבות של קבוצת Athens Olympics Broadcasting) הספרדי מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ העמיד לרשות המְשָדֵר הציבורי באולימפיאדת אתונה 2004 כמות אדירה של כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות שכיסו 300 (שלוש מאות) תחרויות אולימפיות , והפיק למענו כ- 3500 (שלושת אלפים וחמש מאות) שעות שידור. המשחקים האולימפיים הם יַעַד שידור חשוּב מאין כמוֹהוּ של המְשָדֵר הציבורי מקדמת דנה. ה- EBU קנה גם את אולימפיאדת החורף של טורינו ב – 2006 והמשחקים האולימפיים של בייג'ינג 2008 . אז גם נחתם הסכם שידורים חדש בין ה-EBU  ו- IOC  המַקְנֶה לאיגוד השידור האירופי (EBU) בלעדיות על אולימפיאדת החורף של וָואנְקוּבֶר ב- 2010 ומשחקי הקיץ בלונדון 2012 תמורת כ- 850.000000 (שמונה מאות וחמישים מיליון) דולר. לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה מובטחת מובטחת אפוא עבודה לשנים רבות. המְשָדֵר הציבורי איננו לבד . רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בתמיכת גֶ'ף אִימָאלְט (יורשו של גֶ'ק וֶולְטְש) נשיא הקונצרן הענק והמשגשג General Electric שילמה עבור שתי האולימפיאדות האלה של וָואנְקוּבֶר 2010 ולוֹנְדוֹן 2012 סכום של יותר מ- 2.000000000  (שני מיליארד) דולר בעבור זכויות השידורים הבלעדיות בארה"ב .החלוקה הייתה כלהלן : 820.000000 (שמונה מאות ועשרים מיליון) דולר עבור אולימפיאדת וָונְקוּבֶר 2010 , ו- 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחד מיליון) דולר תמורת שידורי אולימפיאדת לונדון 2012 . סכומים פנטסטיים .

אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מאז 1994 וסגן נשיא בכיר ב- NBC מ- 1981 סייע רבות לבוס שלו דִיק אֶבֶּרְסוֹל (Dick Ebersol) נשיא חטיבת הספורט של NBC לשבור ב- 1988 את מסורת השליטה האולימפית בארה"ב של רשת הטלוויזיה ABC בראשותו של רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המיתולוגי . ABC החזיקה בקניין השידור האולימפי בארה"ב בשנים 1984 – 1964 הודות ליוזמתו הטלוויזיונית והכלכלית וראייה ארוכת טווח של נשיאה רוּן אָרְלֶדְג' . בחודש יוני 2011 חתמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC על חוזה זכויות שידורים אולימפי חדש עם הוועד האולימפי הבינלאומי IOC , על סך 4.38 מיליארד דולר , וכולל בתוכו ארבע אולימפיאדות כלהלן :

א. אולימפיאדת החורף 2014 בסוצ'י – רוסיה תמורת 775.000000 (שבע מאות שבעים וחמישה מיליון) דולר.

ב. אולימפיאדת הקיץ 2016 בריוֹ דֶה זָ'אנֵיְירוֹ – ברזיל תמורת 1.226000000 (מיליארד ומאתיים עשרים ושישה מיליון) דולר.

ג. אולימפיאדת החורף 2018 (טרם נקבע המקום) תמורת 963.000000 (תשע מאות שישים ושלושה מיליון) דולר.

ד. אולימפיאדת הקיץ 2020 (טרם נקבע המקום) תמורת 1.418000000 (מיליארד וארבע מאות ושמונה עשר מיליון) דולר.

בכך משלימה NBC שליטה טלוויזיונית אולימפית בת יותר משנות דור מאז אולימפיאדת סיאול 1988. לאלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי חלק נכבד במסורת האולימפית הנכבדה הזאת וגם בהשתלטות המחודשת על ארבעת האולימפיאדות העתידיות. המָמוֹן והטֶכְנוֹלוֹגְיָה וכמובן הכּישָרוֹן הם אבות ההצלחה של העיתונאות הטלוויזיונית, אך לרעיון המשולב הזה לא היה כל סיכוי להתקיים במתכונת שידורי 2004-EURO בפורטוגל שהיו כידוע קִנְיָינוֹ היקר של השידור הציבורי בישראל. לא בטוח שרק באשמת מחלקת הספורט. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל צָדָק כשרכש את הזכויות הבלעדיות של שידורי 2004 EURO. הוא טעה כשהחליט לשלם תמורתם מָמוֹן כה רב. אפשר היה לקנות אותן יותר בזול . מכל מקום הרייטינג השוֹפֵע של הטלוויזיה הישראלית מידֵי עֶרֶב ולילה תומֵך בהחלטתו העקרונית . למרות שהרייטינג איננו בהכרח השיקול החשוב ביותר המנחה את השידור הציבורי-ממלכתי, הרי עם עוּבדוֹת ה- People meter אי אפשר להתווכח. יוסף בר-אל החזיק בידיו קלף מנצח. הוא לא היה צריך להתנצל על כך.

לרוֹע מזלו נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למַמֵן את הצלחת השידור הענקית הזאת באמצעות מָסָה אדירה של שקופיות חסוּת. אין דרך אחרת. אך בדרכה זאת היא קוממה ועוררה מרִבְצַם מתנגדים ושוֹנְאִים רבים של שידורי הספורט והכדורגל בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הטענה כי שידורי פורטוגל 2004 בטלוויזיה הציבורית פונה רק לגברים לא הייתה נכונה . לפחות לא מנקודת מבטי. אני למשל הייתי הגבר היחידי בחבורה של חמֵש נשים יפות שצפו יחדיו באורח קבע בשידורי המשחקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השאלה איננה מדוע קנה יוסף בר-אל את אליפות אירופה המתקיימת בימים אלה בפורטוגל. ככְלוֹת הכול הוא הלך בדרכם של 62 מנכ"לים נוספים ברשתות הטלוויזיה הציבוריות החבֵרוֹת ב- EBU, שחשבו כמוהו כי אין לוותר על סחורת השידור היקרה. השאלה הייתה כיצד יוסף בר-אל מטפל בחומר השידור עצמו. לאחר שדלפו אלי הנתונים התברר כי הוא לא עשה זאת טוֹב מספיק.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה הוֹן עַתֵּק של כ- 3.125000 (שלושה מיליון ומאה עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של מפעל הכדורגל הזה , שחשיבותו ויוקרתו נופלים רק מהמונדיאל. זהו תשלום הגבוה ב- % 500 יותר ממה ששילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופת המנכ"ל אורי פורת ובתקופתי עבור זכויות השידורים של טורניר 2000 EURO, זה שהתקיים ארבע שנים קודם לכן בהולנד ובלגיה , אך אמצעי ההפקה והשידור שלוֹ נותרו מוגבלים כבעבר . אולפן השידור המוביל את השידורים מוּקם בירושלים במקום בליסבון . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם לא העלתה בדעתה לשלוח לפחות צֶוֶות צילום ENG אחד משלה לפורטוגל לצורכי הכנת כתבות חדשותיות של צבע , אווירה , וראיונות – האמורות להשלים את השידורים הישירים. זוהי החלטה שגויה ולא מקצועית של הנהלת רשות השידור שמתרצת זאת באי השתתפותה של נבחרת ישראל בטורניר , ולכֵן מתכחשת לערך המוסף העיתונאי של מעטפת השידור ואריזתו . טורניר  2004 EURO הוא יצירת מוֹפֵת טלוויזיונית (למרות היעדרה של נבחרת ישראל) ומאפיין נכבד של כל שידור ציבורי באשר הוא. רשות השידור חייבת להחזיק בנֶכֶס השידור הזה, אך הדבר מחייב אותה ואת אנשיה לקִרבָה בלתי אמצעית למקום התרחשות האירועים כדי ליצור עיתונאות זריזה, מעניינת, ואמִינה יותר. היא לא עשתה זאת . מה שנעשה (או שלא נעשה) מן היבט הנוכחות בשטח בעשוֹרֵי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת, בתקופתם של המנכ"לים אורי פורת , אריה מֶקֶל, ומוטי קירשנבאום, איננו רלוואנטי ולא היה צריך לשמש מוֹדֶל לחִיקוּי ב- 2004.

למרות ההשקעה המַסִיבִית ברכישת הזכויות הסתפקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רק בחומרי השידור המגיעים לירושלים באמצעות שירותי הלוויין האירופי . לאולפן אמורה להיותה חשיבות עיתונאית בהובלה וניווט שידורי 2004 EURO בתנאי שהוא ממוקם במקום הנכון . העיתונאות האולפנית שלוֹ הנעשית מירושלים ולא בפורטוגל היא תחליף רַע . משהוחלט לוַותֵּר על עיתונאות השטח הבסיסית ולשוב למסורת הארכאית של מיסודו בירושלים כבימים עברו , נדרש היה לתכנן ולארוז אותו בצורה שונה . זה ברור לגמרי שלא קיימת קורלציה בין התשלום האדיר שמשלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור טכנולוגיית הצילום היפהפייה המגיעה אליו מפורטוגל , לבֵין התוצאה הסופית הנשקפת על המסך מאולפן השידור בירושלים .  השִיבָה מן הדרמה וההתרגשות באִצטדיונים לצורך דיונים קטועים באולפן היבֵש בירושלים  –  מאכזבת , ומלוּוָה בתחושה של אכזבה וְ- Déjà vu (דֶזָ'ה וּו). הכול צפוי . זה לא משנה באמת אם אורי לוי נִיבַּט מהמסך מהאולפן או לחליפין בוני גינזבורג . שני המגישים אינם כריזמטיים דיים אך אשמת השעמוּם אינה נעוצה בהם אלא בשיטה . בסרט חסר ההפתעות הזה כבר היינו . לפתע חשתי אז געגועים עזים ליורם ארבל ומאיר איינשטיין . הפקת סיגנל השידורים הבינלאומי מפורטוגל הוא פקטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין שום נחלה בו או השפעה עליו . לעומת זאת הוא יכול היה להיערך בצורה שונה בתחום העיתונאי של הסיקור באולפן . קונספציה תכנון אחזקת זמן השידור – אנכרוניסטית . הובלת עיתונאות השידור באולפן לפני בעיטת הפתיחה במה שמכונה   Pre Game Show , מילוי זמן ההפסקה בין שתי המחציות , ושידור ה- Post Game Show בסיום המשחקים – בעייתית וחוזרת על עצמה כבשנים עברוּ . האולפן בירושלים במתכונתו הקיימת מַשְנִיא את עצמו על הצופים בו . מרוב פּרסומות ומֶלֶל לא ניתן להזדהות עִם תּוֹכנוֹ ולא עִם מַגִישָיו .

כמויות האורחים הגדולות שזרמו לאולפן בירושלים ושפע החסויות העצום המממנות את מבצע השידורים מנעו מהאיש העיקרי בצוות השידור הפרשן המצוין זאב זלצר לומר את דברו . זאביק זלצר מחונן בידע כדורגל והעברית ששגורה בפיו רהוטה . הוא מתרגם בצורה אינטליגנטית והגיונית וגם בחֵן את מהלכי הכדורגל לשפת הטלוויזיה . הוא פרשן כדורגל ברמה בינלאומית . למרות שהפרשנות שלו נעשית מאותו המוֹניטור שבו אתה ואני מתבוננים , הוא רואה דברים שאנחנו לא מבחינים בהם . ההבדל בינו לשאר האורחים בירושלים דומה לחַיץ המפריד בין רמת השידור של רמי ווייץ לזאת של השַדָּר עַמִית הוֹרסקי . כמות ואיכות טכנולוגיית הצילום החדישה במשחקי פורטוגל הביאה בסופו של דבר למסך הטלוויזיה תמונה מרהיבה ויפהפייה והעניין הציבורי הגדול בישראל (למרות היעדרה של נבחרת ישראל) , הצדיקו את המאמץ של רשות השידור . את מבצע השידורים העָנָק שעלותו נאמדת בעשרות רבות של מיליוני דולרים ניהלה הטלוויזיה הפורטוגלית הציבורית RTP ביד רמה . הישג נאה . היא נעזרה בקבוצת מומחים בתחומי תקשורת שונים מ- EBU . ניידות שידור משוכללות מוצבות באִצטדיונים השונים כשהן עמוסות בעשרות מצלמות . בין  20 ל- 25 במשחק . את משחק הפתיחה , שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר כיסו 25 מצלמות . מרבית המצלמות הֵן Isolated ומחוברות למכשירי הקלטה נפרדים . הדבר מאפשר לבימאים הראשיים להעניק לצופי הטלוויזיה הילוכים חוזרים רבים חלקם ב- Super Slow Motion (טכנולוגיית צילום שלמרבה ההפתעה טרם קיימת בארץ) מזוויות שונות לרבות זוויות צילום נגדיות הבימוי האחיד והתמונה שהתקבלה על המסך הייתה עשירה. למרות שהיה בתחילה קונסרבטיבי הוא השתפר בהמשך המשחקים . הפִסְפוּס הגדול היה במשחק איטליה – דנמרק . אף מצלמה לא לכדה ב- Close up את היריקה המכוערת של פְרָאנְצֶ'סְקוֹ טוֹטי מאיטליה בפניו של הדני קריסטיאן פּאוּלסֶן (צילום העבירה מקרוב נלכדה בידי עדשה של מצלמת הטלוויזיה הציבורית הדנית DR והופצה בכל אירופה) . על סמך העֵדוּת הזאת סולק פְרָאנְצֶ'סְקוֹ טוֹטי מהאליפות . בהמשך השתפרה כאמור עבודת המצלמות בעלות העדשות הענקיות של 55X והן לכדו ללא קושי את רגע המחלוקת בו היד של דָוִויד טְרֶזֶגֶה הצרפתי סייעה לוֹ להשוות את התוצאה  ל- 2 : 2  במשחק נגד קרואטיה , וגם את היריקה של השוויצי אלכסנדר פריי בעוֹרְפּוֹ של האנגלי סטיבן ג'רארד (קפטן ליוורפול) . הישגים עיתונאים טלוויזיוניים ראויים לציון .

הקבוצה המבצעית של RTP הרכיבה Pool של חמישה בימאים . שלושה מהם פורטוגלים קָארְלוֹס סִילְבָה , רוֹגֶ'רְיוֹ בּוֹרְגֶ'ס ורוּי מוֹנְטֶרְיוֹ רָאמָאנוֹ , ושני בימאי חיזוק וותיקים האנגלי ג'וֹן ווֹטְס וההולנדי מַרְטִין לִינְדְבֶּרְג . הבימאים בפורטוגל הבינו היטב את עיקרון הצילום הקובע כי הטלוויזיה היא מדיום של Close ups . אלפי צילומי התקריב של השחקנים , המאמנים והאוהדים מביאים היטב את שמחת הניצחון ותוגת ההפסד לסלון ביתם של מאות מיליונים . גם לאֵילוּ בישראל . היה חשוב המעבר בזמן מהאולפן בירושלים לתמונות עליית הנבחרות לכר הדשא ונגינת ההִמנוֹנִים , מפני שזאת הפעם הראשונה שצופי הטלוויזיה מקבלים בצילומי Close up את פרצופי השחקנים. תנאי חשוב להיכרות ויצירת הזדהות עם גיבורי העלילה . יוזמה שנקטנו כבר בשידורי מונדיאל ארה"ב 1994 אך גוזלת זמן מסך נוסף מציבור הצופים של אוהד את שידורי הכדורגל . מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל אברהם נתן אז צלחוּ ב- 2004 מכשול כספי כמעט בלתי עביר והעמידו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משחקים מרתקים וצילומים מזהירים הזורמים אליו בשפע מפורטוגל , אך אלוּ העמידו בצֵל את האולפן בירושלים רב האורחים וחשפו אותו כנקודת התורפה העיקרית של מבצע השידורים היקר. האולפן שמשָדֵר עיתונאות "אולפנית" וכמות עצומה ובלתי נסבלת של חסויות נותר פגיע. שידור החסויות נעשֵה ללא שיטה וברֶגֶל גָסָה . זאת מָסָה ענקית חסרת תקדים . שידורן היא בעצם ברירת מחדל אולי מחויבת המציאות כדי למַזְעֵר נזקים (כלכליים) , אך יצרה גם אנטגוניזם ציבורי חריף. האנטגוניזם הזה דבק גם במנחי ומגישי השידורים אורי לוי חסר הכריזמה ובוני גינזבורג נטול העיתונאות. אך צריך להבין שבלעדֵי החסויות אין לשידור הציבורי כל סיכוי למַמֵן ולוּ חלק דַל משידורי הכדורגל היקרים האלה.

רבים מהצופים בישראל אינם מבינים את הכלכלה היקרה האופפת את זכויות שידורי הספורט והכדורגל, ולכֵן תוהים בקוֹל , מדוּע צריך לחשוף את שקופיות החסות בכמות גדולה כל כך בשעה שהם ממילא משלמים את האגרה שנועדה לממן את פעולות הטלוויזיה. התשובה פשוטה : תשלום האגרה על סך 379 שקל לכל מחזיק מקלט טלוויזיה – איננו מספיק (מה עוד ש- % 15 מאזרחי מדינת ישראל משתמט מתשלום המַס השנתי הזה) . מימון נוסף באמצעות שקופיות חסות (מותר על פי חוק השידור הציבורי) החושפות פרסומת מסחרית היא הדרך היחידה להקטין ולמַזְעֵר איך שהוא את העלויות הגבוהות של שידורי הספורט במקומיים והבינלאומיים . רשות השידור הציבורית הקטנה בישראל אומנם פועלת על פי המודל של ה- BBC באנגליה , אך שם הערוץ הציבורי מתוקצב ע"י מספר עצום של משלמי אגרה . כ- 23 מיליוני בתי אב בריטיים משלמים את מס השידור כדין וללא שום וויכוח , ובכך מאפשרים למנכ"ל ה- BBC  להעניק למחלקת הספורט שלוֹ תקציב עתק שנתי בן כ- 360.000000 (שלוש מאות ושישים מיליון) דולר . אין להשוות כלל בין המשמעת האזרחית הבריטית לזאת השורה בישראל. ה- BBC העשיר איננו רשאי לעומת זאת לשָדֵר כלל שקופיות חסות. אסוּר לוֹ. בישראל מותר. לכן כל עוד הדבר אפשרי , על הנהלת רשות השידור הציבורית מוטל התפקיד לנַצֵל את ההיתר הזה ביעילות. יוסף בר-אל יצר במשחקי 2004 EURO טבעת היקפית ראשית של שישה נותני חסות עיקריים עליהם נִמְנוּ החברות האלו : אלדן – השכרת רכב, המפעילה הסלולארית פלא פון, בירה קרלסברג, מחסני חשמל וחברת האלקטרוניקה מֶץ (התחלקו ביניהן בזמן השקופיות) , צִבעי נירלַט , והחברה להלבשת ספורט אדידס. אח"כ בנה יוסף בר-אל טבעת היקפית נוספת שכללה את החברות הבאות : קבוצת שלמה להשכרת רכב, בנק המזרחי, קפה לנדוור, דִקְלָה קופות גמל של הבנק הבינלאומי הראשון, וחברת האוטובוסים אֶגֶד. שידורי אליפות אירופה לאומות בכדורגל (Euro 2004) החלו בפורטוגל ב- 12 ביוני 2004 והסתיימו ב- 4 ביולי 2004, ובמשך כשלושה שבעות הציבו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא קושי בפסגת הרייטינג של שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. משחק הגמר בין יוון לפורטוגל הניב רייטינג ממוצע של % 37.6 ובשיאו הגיע ל- % 43.6. משחקי חצי הגמר הניבו רייטינג בן % 30. משחקי שלב רבע בגמר והמשחקים בבתים הניבו רייטינג ממוצע שבין % 15 ל- % 24 . יוסף בר-אל כיסה באמצעות החסויות שליש מעלות זכויות השידורים. הוא שילם כאמור 3.125 מיליון דולר (כ- 15 מיליון שקל) והרוויח משקופיות החסויות "המרגיזות" כמיליון דולר (כ- 4.5 מיליון שקל). הישג לוגיסטי נאה של רשות השידור ומְחוּיָב המציאוּת. האולפן היה חַנוּק ועַמוּס. בנוסף לחסויות הוא היה נגוּע גם בתשדירי ה- Winner של הטוֹטוֹ , ומעֵת לעֵת גם במִבזקי חדשות ושידורי הגרלת הלוֹטוֹ. בצורה כזאת הוא איננו מסוגל להיות ידידותי לצוֹפָיו . לאולפן היה חסר המחשב הווירטואלי של חברת "אוֹרעַד" שהיה כלי נֶשֶק חשוב בשידורים הקודמים כדי לבַאֵר רִגְעֵי מחלוקת. גם ההתייחסות  ל- Flash interviews המתקיימים בסיום המשחקים עם המאמנים והשחקנים הבולטים צולעת ואיננה סיסטמתית. UEFA מפיקה אותם בעיקר למען אותן רשתות הטלוויזיה (כמו ערוץ 1) שאין להם אולפנים וציוותי צילום בפורטוגל, ואינם יכולים לזמן לעצמם מרואיינים משלהם. האולפן בירושלים איננו מְאַמֵץ תמיד את התגובות החדשותיות החמות האלו לחיקו. מחֵלֶק התעלמו בתחילת הטורניר. ראיונות אחרים מתורגמים On Air לא תמיד ע"י אנשי מקצוע ולא תמיד ע"י כאלה שמבינים היטב את השפה. התוצאה במקרים רבים חפיפניקית ורשלנית. לעומת זאת שעון מדידת הזמן המופיע באורח קבע בצִדו הימני של המסך ועִמו כתובית המזהה את הנבחרות והתוצאה הוא אלמנט שידור מַרְנִין וחשוב. פרי מעשה ידיהם של אנשי מחלקת הפיתוח בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ועוד הערה אחת זאת הנוגעת למאמן העבר הלאומי אָבְרָהָם גְרָנְט מי ששימש היום גם כפרשן לאומי בשידורי פורטוגל 2004. הוא התחיל רַע והצטייר כפרשן רדוּם ונטול כריזמה. קולו חִיוֵור ואנֶמִי. הטרמינולוגיה שלוֹ בכמה מקרים הייתה שגויה ורדוּדה. בעיקר כשכינה את המונח השיפוטי "בעיטה חופשית" כ- "מכת עונשין". התנסחות אינה הולמת, וודאי לא של מאמן לאומי. אָבְרָהָם גְרָנְט הוא מאמן כדורגל שיודע ומֵבִין כדורגל אך איננו פרשן כדורגל. זה הבדל מהותי בשידורי טלוויזיה. בהמשך השתפר במקצת. שוב הוברר כי יֶדַע איננו ערובה מספקת להיות פרשן בטלוויזיה בדומה לפרשן הכדורסל של ערוץ 10 העונה צְבִי שֶרְף. צריך לדעת לשָוֵוק את הידע. אָבְרָהָם גְרָנְט איננו אישיות קומוניקטיבית. הוא כמו צְבִי שֶרְף חייב לעבור הכשרה והשתלמות מוקדמת לפני שהוא אוֹחֵז במיקרופון הלאומי. מאמני כדורגל וכדורסל אינם בהכרח פרשני טלוויזיה. הם ברי סמכה על כר הדשא אך זה לא תמיד מצליח להם נוכח המיקרופון והמסך. בל נשכח גם שאָבְרָהָם גְרָנְט הוא אותה הדמות שניבטה לא מזמן ממסך הטלוויזיה כשהיא מגרדת בתשוקה רבה עם שחקניו כרטיסי "פַּיִס" וקוראת לציבור להַמֵר כדי להגיע ל- 2004-EURO. כשזה לא מצליח לוֹ הוא משליך את כרטיס ההגרלה ומשחרר למצלמה טקסט שערורייתי, משהו כמו : "לי זה לא משנה, אני אהיה שם בכל מקרה כפרשן". פתטי, לא חינוכי, וטעם גדול לפְגַם. אברהם גרנט המאמן הלאומי ההוא שכיהן כרמטכ"ל הכדורגל הישראלי הידוע כנטוּל הישגים הגשים באופן פרדוקסאלי את מטרתו. הוא הגיע לפורטוגל 2004 אך ללא גייסותיו.

שידור אירועי ספורט בטלוויזיה הוא תחום התמחות קונקרטי וספציפי מאוד. מועדון השָדָרִים הזה הוא אקסקלוסיבי ודַל חברים. דלתו פתוחה לכישרוניים ביותר שהם מְעַט מִזְעַר. במדינת ישראל צמחו ברבע המאה האחרונה רק שלושה שדרי ספורט. רמי ווייץ , מאיר איינשטיין, ויורם ארבל. לכן הצבתם של עמית הורסקי ודני נוימן כצֶוֶות שידור שני בפורטוגל היה ניסיון אמפירי כּוֹשֵל . טורניר 2004 EURO היה גדול עליהם בכמה מספרים טובים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רשאית להיות גאה בשידורי פורטוגל שהניבו פּרְיוֹן ותנובה נָאָה, אך הרייטינג הנפוּח איננו חזוּת הכול. בל נִטְעֶה בו. הוא נובע יותר בגלל בלעדיות על שידורי הלוויין ולא בשל הביצוע המקומי שאיננו חָלָק.

בקיץ 2000 הקמתי את מפקדת השידורים שלי במרכז השידורים הבינלאומי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) – באמשטרדם. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אִפשֵר לי לשָדֵר ישיר את כל שלושים ואחד המשחקים של 2000 EURO . אך כמו יוסף בר-אל הוא לא הסכים למַסֵד אולפן שידור במקום ההתרחשות וגם לא אָבָה לשלוח צוות שידור ENG להולנד ובלגיה לצורכי צילום חדשות. זאת הייתה הפקה הדומה בהיקפה לזאת של 1996 EURO מימי מוטי קירשנבאום. נפגשתי שוב עם שני אנשי העסקים מר אִילָן בֵּן דוֹב מנכ"ל סָאנִי תקשורת ומר קוֹבִּי בֵּן גוּר יו"ר הדירקטוריון של "פֶּלֶא פוֹן" שהסכימו להעניק 1.000000 (מיליון) דולר כנותני חסות בלעדיים ל- 31 משחקי האליפות של Euro 2000. סכום נאה שכיסה לאלתר את מחיר זכויות השידורים בן 660000 (שש מאות ושישים אֶלֶף) דולר ששילמה רשות השידור ל- EBU . אִילָן בֵּן דוֹב וקוֹבִּי בֵּן גוּר היו שני אנשי עסקים שפתחו את כיסם ונתנו לנו בסתיו 1999 315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אֶלֶף) דולר תמורת שידור חסויות בלעדיות שלהם במבצע הגדול של שני השידורים הישירים של משחקי החוץ בכדורגל במסגרת קדם 2000 EURO : נבחרת ישראל נגד קפריסין וספרד. באפריל 2000 העניקו אִילָן בֵּן דוֹב וקוֹבִּי בֵּן גוּר 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לצורך מימון השידורים הישירים היוקרתיים של משחקי מכבי ת"א בכדורסל במסגרת שלב ה – Final Four בסָלוֹנִיקִי 2000.

ביום שני – 15 במאי 2000 לאחר שכל הפרטים לקראת שידורי 2000 EURO סוכמו לשביעות רצונם של שני הצדדים , הזמנתי בשם רשות השידור כשושבין ההסכם את שני הג'נטלמנים ועוזריהם למסעדת "דִיקְסִי" בתל אביב להשקת כוסות יין ונעיצת שיניים בסטייק נחמד ועסיסי בליווי חתימה על חוזה החסויות . מצד רשות השידור נוכחו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה היוצא יאיר שטרן שהיה שותף למו"מ הכספי עם אִילָן בֵּן דוֹב וקוֹבִּי בֵּן גוּר, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ואנוכי. אורי פורת ואני מצד רשות השידור וקוֹבִּי בֵּן גוּר מעבר למתרס – הַמְמַמֵן, נשאנו נאומי ניצחון הנוגעים לשיתוף הפעולה ההיסטורי והפורה בין שידורי הספורט המוצלחים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין חשיפת "סָאנִי תקשורת" ו- "פֶּלֶא פוֹן" לתודעת הציבור. לרוע המזל עזב קובי בן גור את המסעדה בתום דבריו לפגישה אחרת . הוא הספיק ללגום לגימת יין אחת , ברך "לחיים" , ונטש . חיש מהר הוברר כי פרישתו בטרם עת הייתה קריטית . זה היה בשמונה בערב . לפתע נכונה לי אכזבה גדולה . לאחר כל הסיכומים וההבנות שהושגו לפני החתימה ביקשו אִילָן בֵּן דוֹב מחברת "סָאנִי" וגִיל בּוּל מ- "פֶּלא פוֹן" לשנות את תנאי ההסכם בשם השבועה העסקית, "כי בעסקים הכול מותר". הם רצו להתנהג לא רק כבעלי המאה אלא גם כבלי הדעה, וראו ברשות השידור הציבורית כמעין חברה לצורך השקעת מניות . מקודם כבר לחצנו ידיים ועכשיו רתחתי מזעם. ההתכנסות במסעדת "דִיקְסִי" הייתה לצורך חתימה ולא למען וויכוחים ותִּמְחוּר מחדש. הבאתי את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לחתום על ההסכם ולא כדי לנהֵל שָם מו"מ מחודש . התנצלתי בפני המנכ"ל שלי על מה שקורה ועל האטמוספרה שהשתנתה באחת . שפכתי את כוס היין שלי ושברתי אותה לאות מחאה על מפת השולחן הלבנה במסעדת "דִיקְסִי" והודעתי לג'נטלמנים הלא נחמדים בזו הלשון : "אני עם שקרנים לא מנהל מו"מ. 2000 EURO הוא טורניר כדורגל אטרקטיבי דיו כדי למשוך אליו נותני חסות אחרים, חוץ מכם אנשי סאני תקשורת ו- פלא פון". באחת עשרה בלילה עזבתי בחרוֹן-אַף את המסעדה והלכתי הביתה. אני מתעב אנשים שאינם דוברים אמת גם אם הם נקראים אנשי עסקים. טלפנתי מייד לטלפון הסלולארי של קוֹבִּי בֵּן גוּר ודיווחתי לו על השתלשלות העניינים. הוא התערב ולבסוף הכול הסתדר. החלק הכספי של קוֹבִּי בֵּן גוּר ואִילָן בֵּן דוֹב כנותני חסות עיקריים קטֵן אומנם אבל רשות השידור הכניסה לעסקה חברות אחרות שעמדו בתור כדי לחשוף את המותגים שלהן בשקופיות החסות, תמורתן שלשלה רשות השידור לקופתה 1.500000 (מיליון וחצי) דולר.

כתבתי יותר מ- 500 פקודות מבצע בקריירה שלי ברשות השידור אך מעולם לא הייתי כה מרוגז וכעוּס כמו בעת כתיבת ספר השידורים הנוכחי זה של 2000 EURO. הופתעתי לרעה מאנשי העסקים שעמדו להעניק לנו את חסותם אך חזרו בהם בחלק מהסיכומים הכספיים. קוֹבִּי בֵּן- גוּר יו"ר דירקטוריון פֶּלֶא-פוֹן ניצב לימיני . אף על פי כן ולמרות כל הקשיים הפקת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000 (המכונה 2000 EURO), הייתה משחק ילדים לעומת הפקת אולימפיאדת סידני 2000.

טקסט תמונה : זהו ה- Cover page של ספר השידורים / פקודת המבצע המקורי שחיברתי לקראת 31 השידורים הישירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000 (2000 EURO ). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קבוצת השידורים המבצעית המשותפת של הטלוויזיה הולנדית הממלכתית NOS ושל שתי הרשתות הציבוריות הבלגיות RTBF ו- VRT (כונתה 2000 FORTO) בראשותו של ההולנדי אֶד וָאן ווּסְטֶרְלוּ (בעבר מנכ"ל NOS), עשתה עבודת הפקה וצילום בלתי רגילה. היא בעצם העתיקה את חזונו של הצרפתי פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה האיש שהיה האחראי הראשי של איכויות ההפקה והצילום המצוינות והבלתי רגילות במונדיאל צרפת 1998. בכל אִצטדיון הוצבו 18 מצלמות (כולן Isolated) ביניהן שלוש מצלמות Super Slow Motion. החידוש היה בהצבת מצלמה מס' 17 מצוידת בעדשה חזקה (55X) ברוֹם היציע הנגדי. המצלמה הזאת הביאה הילוכים חוזרים מזווית צילום הפוכה למצלמה המובילה . עוֹל השידור הוּטַל על שני השדרים הבכירים בישראל. מאיר איינשטיין מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורמי ווייץ שהושכר מערוץ 5. זאביק זלצר שימש  כפרשן לצִדוֹ של מאיר איינשטיין וחיים ברעם חבר לרמי ווייץ. אָבִי רָצוֹן היה המועמד הטבעי שלי לשמש פרשן ראשי במשחקים בהולנד ובלגיה . משדרש שכר שנחשב  למופרך בעיני הנהלת רשות השידור נדחה ע"י המנכ"ל אורי פורת. זאביק זלצר מילא את מקומו בהצלחה רבה. אורי פורת שינה את מנהגו והתיר לי להביא לצֶוֶות ההפקה באמשטרדם – הולנד את מזכירת ההפקה הקבועה שלי רותי  ליפקין. הוא נהג ברוחב לב גם כלפי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב ויו"ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור חבר הוועד המנהל אלון אלרואי, כשהתיר לי לארח את שניהם באמשטרדם בשלבי חצי הגמר והגמר של הטורניר הזה. הייתה לשני האנשים הצעירים האלה נציגיו המובהקים של הליכוד בוועד המנהל שהחזיקו בתפקידים ציבוריים בעלי חשיבות גדולה ברשות השידור, הזדמנות פז לעמוד מקרוב כיצד ניתן להגשים את חזון השידורים שלי באמצעות טכנולוגיית טלוויזיה חדשנית במשך כחודש ימים אפילו ללא שגיאה אחת. מבצע שידורי 2000 EURO דִלְדֵל את קופת רשות השידור ביותר ממיליון דולר, אך זכה להצלחה גדולה ורייטינג נפלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הבסנו ללא תנאי את זכייניות ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים של מיילן טנזר כל אחד לחוד ואת כולם ביחד. זה לא היה כוחות.

טקסט תמונה :  דיאגראמה של שיבוץ משחקי הטורניר בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לשדר ישיר בהיקפים מלאים את כל 31 המשחקים באליפות. תמו ימיה שידורים של "המחציות השניות" והתקצירים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו אלון אלרואי תמכו תמיכה מלאה בלוח השידורים הציבורי הזה. (מתוך פקודת המבצע / ספר השידורים שחובר ונכתב על ידי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שרטוט מערך הצבת המצלמות הסטנדרטי ב- 31 משחקי 2000 EURO. זאת הייתה רמה גבוהה של הפקה, צילום ושידור. (מתוך פקודת המבצע / ספר השידורים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו שרטוט של מערך הצבת המיקרופונים הסטנדרטי ב- 31 משחקי 2000 EURO לרבות מיקרופונים המוצבים על מצלמות. (מתוך פקודת המבצע / ספר השידור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שרטוט מערך קווי שידור ה- ISDN  שלנו בין ה- IBC שלנו באמשטרדם לבין ה- Master control  בירושלים כפי שהוכן ע"י מהנדס הת'שורת של ערוץ 1 סעדיה קאראוואני. (מתוך פקודת המבצע / סֶפֶר השידור של Euro 2000 שנכתב על ידי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשבת – 1 ביולי 2000 הזמנתי את משלחת השידור באמשטרדם לארוחה חגיגית משותפת במסעדה איטלקית נחמדה כדי לחגוג את ניצחון שידורי אליפות אירופה בכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. קראתי גם לשני חברי הוועד המנהל גיל סמסונוב ואלון אלרואי להשתתף עמנו בארוחת הסיום. ביום ראשון – 2 ביולי שידרו מאיר איינשטיין וזאביק זלצר את המשחק האחרון בטורניר. נבחרת הטריקולור הצרפתית אלופת העולם מ- 1998 גברה במשחק הגמר על ה- "סְקוּאָדְרָה אָזוּרָה" של איטליה משער זהב של דָוִיד טְרֶזֶגֶה ואספה גם את התואר האירופי לאמתחתה. עם שובי לארץ בתום השלמת תהליך ההפקה וּפירוק המשרד באמשטרדם, מצאתי מכתב הערכה מגִיל סַמְסוֹנוֹב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וכותרתו : "מיליון צופים לא טועים". הנה הוא כלשונו [2].

טקסט מסמך : יוני 2000. זהו מסמך הצל"ש / מכתב הערכה שכתב לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר 2000 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה במדינות הולנד ובלגיה בקיץ 2000). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידורים הישירים של 31 משחקי אליפות אירופה לאומות בכדורגל בהולנד ובלגיה, המכונה 2000 EURO היו הצלחה בלתי רגילה , והוכיחו שוב את חשיבות מהות החומרים המשודרים בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הספורט נתפש ע"י רבים ממעצבי מדיניות השידור בטלוויזיה כמושג סטריאוטיפי בן מקשה אחת . יש לו דימוי כוללני הנוגע לתחום השידור קל, הבידורי. אין שגיאה גדולה מזו. אליפות אירופה בכדורגל הנחשבת לאירוע הכדורגל השני בחשיבותו בעולם נכללת בקטגוריית השידורים של הספורט שמתחלק למאות סוגים . הספורט לכן איננו מושג סטריאוטיפי כלל ועיקר. המאמץ הכספי והתוכני שהשקיעו רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורים הישירים של 31 משחקי 2000 EURO (בקיץ 2000) בהולנד ובלגיה הוכיחו את עצמם ללא צל של ספק ושבו וקבעו כי יש חשיבות רבה באחזקת זכויות השידורים הרלוואנטיות ממין אלה ודרך הטיפול בהן. המגישים והשדרים חשובים אך חומרי השידור ודרך טיפולם בידי המערכת הטלוויזיונית חשובים מהם. שנת 2000 תיזכר כשנת ההישגים הגדולה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לעולם אי אפשר יהיה לשכוח את מבצע שידורי ה- Final Four של משחקי הכדורסל ב- סלוניקי 2000, מבצע השידורים של 2000 EURO, ומבצע שידורי אולימפיאדת סידני 2000  – ועִמם תבוסות השידור שספג ערוץ 5 מול מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הופתעתי כשהבוס הישיר שלי רפיק חלבי שלח לי בתום מבצע שידורי 2000 EURO לעיון את המסמך הבא.

טקסט מסמך : 2000 EURO. מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי שולח לי את המסמך המצ"ב. אין תחליף לחומרי השידור. יש תחליף לשדרים. "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפריחה חסרת תקדים מאז כינון ערוץ 2. מהדורת "מבט" צברה % 22 לעומת % 16 של הקונקורנציה. כל זה קורה בזכות שידורי 2000 EURO", כך נכתב בגוף הידיעה באחד מאתרי האינטרנט. (באדיבות אתר האינטרנט וכותבו שעבורי הוא מקור לא ידוע).

העברתי לידיעתו של גִיל סַמְסוֹנוֹב את המסמך של זָ'אן בֵּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) מזכ"ל ה- EBU הנושא את התאריך 14 בדצמבר 1999, בו הוא מודיע לנו כי בהסכם השידורים החדש בין EBU לבין UEFA הנוגע למשחקי  2004 EURO שיתקיימו בעוד ארבע שנים בפורטוגל , הסכים האיגוד האירופי לשלם 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 600 מיליון דולר) תמורת זכויות השידורים [3]"גִיל סמסונוב, זה יותר מפי חמישה ממה ששילם ה- EBU תמורת 2000-EURO", אמרתי לוֹ, והוספתי, "חלקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יגדל בהתאם. הוא יהיה חייב לשלם סכום גדול שיעורר אנטגוניזם ומחלוקת ציבורית". כזכור, תמורת 2000 EURO שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 660000 (שש מאות ושישים אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים. "אני כבר לא אהיה ברשות השידור" השיב לי בניחותא ובאנחת רווחה. אֵלוּ היו המילים האחרונות ששמעתי מגיל סמסונוב כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. מאז לא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו יותר. נודע לי רק שבאביב 2002 תמך גִיל סַמְסוֹנוֹב תמיכה מסיבית במינויו הכושל של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. גיל סמסונוב בחר מרצונו החופשי וביודעין להביע תמיכה במנכ"ל רשות שידור שממשלת ישראל קבעה שהוא קלוקל ואשר הודח כעבור פרק זמן של שלוש שנים מכהונתו ע"י אותה הממשלה שמינתה אותו. זה היה אותו גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2000 – 1998, שתליתי בו פעם תקוות רבות. גם מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מצא לנכון לברך בתום מבצע השידורים הארוך שנשא עִמו רייטינג רב והתעניינות שיא של הציבור בשידורים [4]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהפסידה לאורך כל הדרך בקרבות השידור נגד ערוץ 2 בכל רובד התוכניות מצאה את עצמה לפתע לא רק מנצחת את ערוץ 2, אלא מביסה אותו בכל תקופת שידורי 2000 EURO. זהו לשון מכתבו של מנהל חטיבת החדשות.

טקסט מסמך :  4 ביולי 2000. זהו מסמך הצל"ש – מכתב הערכה שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום שידורי הטלוויזיה של  2000 EURO. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

העניין הציבורי העצום שהיה טמון באולימפיאדות ובמונדיאלים במחצית הראשונה של המאה ה- 20 היה לא פַּחוּת מזה שהיה טמון בהם לאחר מלחמת העולם ה- 2 מאז אולימפיאדת לונדון 1948 ואֵילך. מן המפורסמות הוא שאירועי הספורט החשובים האלה, המשחקים האולימפיים של הזמן החדש שהחלו ב- 1896 ביוון ומשחקי גביע העולם בכדורגל שתחילתם באורוגוואי ב- 1930 ריתקו לאצטדיונים ציבור גדול בכל במקום בו התרחשו ברחבי תבל . אולם בהיעדר מצלמות טלוויזיה ובלא שידורים ישירים הוועדות המארגנות לא שִלְשֵלוּ לכיסם אפילו אגוֹרָה שחוּקה. באולימפיאדת לונדון 1948 שילמה רשות השידור הבריטית ה- BBC לוועד האולימפי הבינלאומי 1500 סטרלינג פאונד (כ- 3000 דולר) תמורת זכויות שידור והצילום של התחרויות. שידורי הטלוויזיה היו בחיתוליהם. ניתן היה לשָדֵר ישיר מהאִצטדיון האולימפי בלונדון רק ברדיוס מצומצם של כ-130 ק"מלאותם הצופים המעטים שהחזיקו בכלל בבתיהם מקלטי טלוויזיה. רק כ- 80000 (שמונים אֶלֶף) בתי אָב בריטיים מתוך עשרות מיליונים. הוועד האולימפי הבינלאומי לא גָבָה מעולם את התשלום הזעיר הזה מ- BBC של 1948. בחלוף 64 שנים שילמה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC לוועד האולימפי הבינלאומי תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת 2012 כאמור סכום של 1.181000000 (מיליארד ומאה ושמונים ואחד מיליון) דולר. ביוני 2011 נאותה NBC לשלם סכום נוסף של 4.380000000 (ארבעה מיליארד ושלוש מאות ושמונים מיליון) דולר תמורת ארבעת האולימפיאדות העתידיות של משחקי החורף של סוצ'י 2014, משחקי הקיץ של ריו דה ז'אניירו 2016, משחקי החורף של 2018 (טרם נקבע המקום) , ומשחקי הקיץ של 2020 (טרם נקבע המקום). משהו מדהים התחולל במחירי שידורי הספורט במדיה האלקטרונית שנסקו בפרק זמן קצר בן כמה עשרות שנים בלבד, מעלה מעלה. מרהיב ומדהים לדעת שמנהיגות NBC שחתמה על חוזה השידורים ארוכי הטווחים והיקרים ב- 2003 ו- 2011 תחת המטרייה הכספית האדירה של גֶ'ף אימאֶלט נשיא תאגיד General Elctric האמריקני (GE), הייתה מסוגלת להתחייב על כמות ממון אדירה שכזאת תשע שנים לפני התרחשות האירוע עצמו. לא פחות מקסים ומדהים לדעת שהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מעניק אֵמוּן מוחלט להתחייבות הכספית ארוכת הטווח של רשת השידור האמריקנית NBC, ואימֵץ אותה אל חֵיקוֹ. גופי הספורט הבינלאומיים הגדולים בעולם, IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי), UEFA (ההתאחדות האירופית לכדורגל, FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית), ו- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית) הפכו זה מכבר לוועדות מארגנות עשירות שטבלו בנהרות של כסף ירוק. ככל שהלכה והתפתחה טכנולוגיית הטלוויזיה והשידור הפך לגלובאלי והמוני, הלכו וטפחו במקביל התשלומים אותם ביקשו גופי הספורט האלוּ עבור הזכות לצלֵם את התחרויות שהיו תחת חסותן. הכסף הגדול כבר התגלגל באירופה וארה"ב וגם באוסטרליה ויפן. היה צריך רק לאסוף אותו ולעשות זאת במהירות.

מינויו של חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש ב- 1980 לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי במקומו של הלורד האירי מָיְיקֶל קִילָאִנין, העלה את יוקרת התנועה האולימפית , האיץ את תעשיית הממון האולימפי , והפך את IOC לגוף הספורט העשיר בעולם. הגוף האולימפי בלט מעל כולם בעוצמתו הכספית אך גם בעניין שיצר סביב המשחקים. הספרדי חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש היה פיגורת ספורט מוכשרת מאוד וכלכלן מצליח שניחנה בטביעת עין קוסמו-פוליטית מזהירה במציאות בינלאומית סבוכה. בראשו של הוועד האולימפי הבינלאומי ניצב בקיץ 1980 בפעם השנייה שוב דמות כריזמטית ומוכשרת ,בדומה להופעתו ההיסטורית בסופה של המאה ה- 19 ב- 1892 של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מחדֵש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני. פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין שימש בעצמו כנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי עשרים ותשע שנים 1925 – 1896. פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין היה מנהיג אולימפי כריזמטי יוצא דופן שהיה בעצם מדינאי, מורה ומחנך, ובעל חזון בינלאומי עצום.

נקודת המִפנה הכלכלית האמיתית התרחשה באולימפיאדת הקיץ של לוס אנג'לס 1984. שני אנשים מוכשרים סייעו בידי חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש למַסְחֵר את הרעיון האולימפי , להיטיב עמו, ולהביא את אִרגון המשחקים להצלחה כלכלית כבירה. היו אלה הגרמני מר הוֹרְסְט דָאסְלֶר יו"ר חברת מוצרי הספורט המצליחה של  ADIDAS, ומר פּיטֶר יוּבֶּרוֹת' יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי לוס אנג'לס 1984. שניהם יעצו לנשיא הוועד האולימפי למכור את זכויות החסות והפרסום למספר מצומצם של חברות בעלות מוניטין מסחרי עולמי שכונו "הספקיות האולימפיות" (Olympic Supporters). נבחרו כ- 30 חברות של מוצרים מפורסמים בעולם , ביניהן חברות כמו חברת המשקות Coca Cola, חברת כרטיסי האשראי VISA, חברת האלקטרוניקה PHILIPS ורבות אחרות. הוועד האולימפי הבינלאומי העניק להן בלעדיות מוחלטת תמורת החסות הכספית שלהן. לא היו כאן כפילויות. אם חברת "קוֹקָה-קוֹלָה" הייתה בפנים פפסי – קולה נשארה בחוץ. השתתפותה של חברת וויזה במשחקי לוס אנג'לס לא אִפְשֶרָה לחברות כרטיסי האשראי האחרות אמריקאן-אקספרס או חב' מאסטר-קארד לתת חסות למשחקים האולימפיים אף הן . חברת פיליפס מנעה בשעתו את כניסתן של חברות האלקטרוניקה של יפן, וכן הלאה. פּיטֶר יוּבֶּרוֹת' (Peter Uberroth) עשה כסף גדול והכניס לקופת הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984 סכום של כ- 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר.

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בראשות נשיא חטיבות הספורט והחדשות שלה רוּן אָרְלֶדְג' שילמה סכום עצום בימים ההם של 225.000000 (מאתיים עשרים וחמישה מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים שנערכו בלוס אנג'לס בקיץ 1984 אבל החזירה את ההשקעה באמצעות רווחים כספיים נאים שהניבו שידורי הפִּרסומות המסחריות בשישה עשר ימי האולימפיאדה . ABC שידרה 3729 (שלושת אלפים שבע מאות עשרים ותשע) פרסומות מסחריות על מסך הטלוויזיה שלה. הרשת גבתה תמורת כל פרסומת בת חצי דקה בתקופת השידורים האולימפיים כ- 260000 (מאתיים ושישים אֶלֶף) דולר . לצורך ההשוואה : בְּ- 1984 גָבוּ רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב כְּ- 105000 (מאה וחמישה אֶלֶף) דולר בממוצע תמורת חצי דקת פִּרסומת בשידורי טלוויזיה רגילים. הפרש עצום לטובת הפרסומות האולימפיות. הציניקנים האמריקניים נטו ללגלג אז בגלוי על מוטו השידור של רשתות הטלוויזיה בארצם, ואמרו, שחומר השידור העיקרי הן בכלל הפִּרסומות המסחריות והשאר הוא Filler (חומר מילוי) שמשודר כדרך אגב בין הַפִּרְסוֹמוֹת. הטלוויזיה של רוּן אָרְלֶדְג' חוותה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 פסיעה אדירה אחת במסע אבולוציוני ארוך רווי דרמה, קסם, עוצמה, ויופי. כולם ראו את זה.

טקסט תמונה : 28 ביולי 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC בלוס אנג'לס. אנוכי (משמאל) יחדיו עם מהנדס הקול והתקשורת יאיר שרף ז"ל, מתכוננים לקראת השידור הישיר של טקס הפתיחה . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC בלוס אנג'לס. אנוכי יחדיו עם טכנאי הקול צביקה בירנבלום (יושב משמאל) והמפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 ביולי 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי באצטדיון האולימפי בלוס אנג'לס בטרם טקס הפתיחה . (צילום אורי לוי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. האבולוציה של הטכנולוגיה הטלוויזיונית מול הרבולוציה של זכויות השידורים בספורט. לשלם עבור זכויות שידורים צריך – השאלה כמה? דרך ניהול הכדורגל הבינלאומי ע"י נשיא FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) השווייצרי ספ בלאטר ונשיא UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) השוודי לינארט יוהנסון. המו"מ הכספיים הגדולים בין FIFA ו- UEFA לבין הטלוויזיה הבינלאומית ובראשה ה- EBU.

האבולוציה איננה נעה לעולם לאחור אך הרבולוציה משנה פניה . הסיפור הזה מגולם בסימביוזה ההכרחית והבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לבין המשחקים האולימפיים והמונדיאלים . בשנת 1987 עשה המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי ובראשו ה- EBU (איגוד השידור האירופי) את עסקת חייו במסכת הארוכה של מאבקים בלתי פוסקים לרכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים הרלוואנטיים. ה- EBU המייצג כ- 62 רשתות טלוויזיה ציבוריות באירופה, לרבות רשתות טלוויזיה האפריקניות של מרוקו, אלג'יר, טוניס, לוב ומצרים, וגם מאסיה – רשות השידור הישראלית, טורקיה, ירדן, ולבנון – הוביל עסקה פנטסטית וחתם באותה שנה ישירות וללא מתווכים על חוזה שידורים משולש עם ה- FIFA, המאפשר לו לשָדֵר שלושה מונדיאלים רצופים בזה אחר זה תמורתם שילם 340.000000 (שלוש מאות וארבעים מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 227 מיליון דולר) . החוזה הנַדִיב העניק למְשָדֵר הציבורי את הזדמנות האחרונה והבלעדית שלוֹ  לשָדֵר ללא תחרות וללא הפרעה את שלושת טורנירי הגמר של גביע העולם בכדורגל, אלה של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. מנקודת מבט רֶטְרוֹסְפֶּקְטִיבִית של 2012 הסכם השידורים הזה היה ניצחון כספי גדול והישג כלכלי ענק של קברניטי ה- EBU.

בתפקידי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא השתתפתי באותה פגישה היסטורית של מנהלי מחלקות ב- EBU שהתקיימה ב- 16 בספטמבר 1987 בברצלונה – ספרד, בה סיפר לנו נשיא איגוד השידור האירופי הגרמני ד"ר אָלְבֶּרְט שָארְף (Albert Scharf) בשקט האופייני שלו על הישג השידור החשוב. מייד צִלצלתי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ודיווחתי לו את הפרטים הכספיים. התרוצצו כבר אז שמועות על הקמת ערוץ 2 המסחרי ומיסוד הכבלים. רציתי להרגיע וליָידֵע אותו כי סחורת השידור השנייה בחשיבותה בעולם (לאחר המשחקים האולימפיים) היא שלנו עד 1998 לרבות זכויות השידורים של האולימפיאדות שגם הן היו בידינו. השידור הציבורי בישראל (רשות השידור) וגם הבינלאומי היה בשנים ההן מונופול אדיר ורָב עוצמה . הקונגלומרטים של התקשורת המסחרית, מיליארדרים מסוגם של האיטלקי סִילְבִיוֹ בֶּרְלוּסְקוֹנִי (Silvio Berlusconi), רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק  (Rupert Murdoch) האוסטרלי , והגרמני לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh) כבר צַצוּ באופק אך טרם היוו איום ממשי על השידור הציבורי הוותיק ורָב הניסיון. המונופול בראשותו של ה- EBU כפה בלעדיות ואִפְשֵר לשידור הציבורי להשיג חוזים כספיים סבירים . היום הם נראים זולים. חלקם תמוהים. לפחות חוזה הכדורגל המשולש מצביע על חובבנותם של אנשי ה- FIFA שלא הכינו שיעורי בית ולא צַפוּ אז את השינוי הטכנולוגי המפליג העומד להתחולל בתוך זמן קצר בעולם התקשורת הבינלאומי, מיסודם של שידורי טלוויזיה באמצעות כבלים ולוויין. במונחים כספיים של היום מותר לקבוע ללא צֵל של ספק כי  ה- FIFA מכרה ב- 1987 את בכורתה ל- EBU (ולכלל המְשָדֵר הציבורי העולמי) תמורת נזיד עדשים . זאת בעצם הסיבה העיקרית להופעתו הדרמטית של לֵאוֹ קירש תשע שנים מאוחר יותר. הוא היה האיש שחוֹלֵל רבולוציה ושינה לעַד את פניו של הסחר – מֶכֶר בזכויות השידורים של הכדורגל. אך בַּל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : נובמבר 1989. סקיצת שידורים ישירים ומוקלטים של השלב המוקדם במונדיאל איטליה 1990 ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הדיון המכריע עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל. (צילום משל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1990. מונדיאל איטליה 1990. אנוכי (מימין) במפקדת השידורים שלי ב- IBC ברומא. משמאל, מפקח הקול והתקשורת אמנון אלטשולר. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ה- EBU היה תמיד גוף השידור הציבורי הגדול והעשיר בתבל מבין ששת גופי השידור הנוספים המרכיבים  את קונסורציום השידור הציבורי העולמי. הוא הוביל את מדיניות השידורים וכריתת חוזי הטלוויזיה של הקונסורציום. שותפיו לצורך ביצוע העסקה הכלכלית עם ה- FIFA ב- 1987 היו, OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי), OTI (איגוד השידור של מדינות דרום ומרכז אמריקה הדוברות ספרדית), ABU (איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק באסיה), ASBU (איגוד השידור הערבי), ו- URTNA (איגוד השידור האפריקני). ל- EBU הייתה מטבע הדברים את ההשפעה הגדולה ביותר מפני שיִיצֵג לא רק 55 רשתות טלוויזיה באירופה, אלא גם את הגדולות והעשירות ביניהן, כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, ARD ו- ZDF הגרמניות, RAI  האיטלקית,  F2 A ו- 1 TF הצרפתיות, ו- TVE הספרדית. קפיצת התשלומים הגדולה והמשמעותית הראשונה התחוללה במונדיאל של ספרד 1982. ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) כוועדה מארגנת ראשית החליטה להגדיל ב- % 50 את מספר הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגמר וגבתה את המחיר הכספי בהתאם. בארגנטינה 1978 השתתפו 16 נבחרות והתקיימו 38 משחקים במסגרת הטורניר . לספרד 1982 העפילו כבר 24 נבחרות ונערכו כבר 52 משחקים. המתכונת והשיטה השתנו . המְשָדֵר הציבורי העולמי נדרש לשלֵם את ההפרש בריבוי המשחקים. זה עלה לוֹ 39.000000 (שלושים ותשעה מיליון)  פְרָנְקִים שווייצריים. ראה הגרף המצ"ב.

טקסט מסמך : זהו גרף עליית המחירים של המונדיאלים מאז ספרד 1982 ועד גרמניה 2006 אותם נתבע ה- EBU  לשלם. האיגוד הסכים לשלם רק עד צרפת 1998 ופרש מהמו"מ עם ה- FIFA לקראת המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006. לתוך החלל שנפער נכנס לאו קירש. (תרשים גרף הנתונים – באדיבות  EBU).

לתשלומי זכויות השידורים שמשלם המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי ל- FIFA, היסטוריה ארוכה. הטלוויזיה כזרוע תקשורתית Multilateral המפיצה אינפורמציה פופולארית באופן מיידי למיליארדֵי צופים בבת אחת, התגלתה כתרנגולת שמטילה ביצי זהב עבור ה- FIFA. המונדיאל של אנגליה 1966 היה הצעד הראשון בסימביוזה הדרמטית בין הטלוויזיה והספורט. הקבוצה המבצעית המשותפת של ה- BBC ו- ITV עשתה מלאכת כיסוי לתפארת. בפעם הראשונה בהיסטוריה הוצבו שמונה ניידות שידור אלקטרוניות בכל רחבי אנגליה. כל שלושים ושניים משחקי הטורניר הועברו בשידורים ישירים לרחבי הגלובוס באמצעות לווייני התקשורת האמריקניים של חברת COMSAT. בשידור הישיר של משחק הגמר עצמו שנערך ב- 30 ביולי 1966 באִצטדיון "Wembley" בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4, צפו כבר בימים ההם 600 מיליון צופים. רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC  ו-ITV  שינו ב- 1966 את ההיסטוריה ואת מפת התקשורת הלאומית. זאת הייתה מהפכה. קו זינוק חדש. מפני שעד אז יכולנו לצפות במונדיאלים רק בקולנוע "המרכז" בתחנה המרכזית של תל אביב.

רַף התשלומים עלה ממונדיאל אחד למשנהו והאמביציה של ה- FIFA לא ידעה שוֹבַע. החל תהליך פרדוקסאלי היסטורי בלתי נמנע בעל משמעות כלכלית מכריעה שתוצאתו ידועה מראש . ככל שהטלוויזיה הייתה חרוצה יותר והטכנולוגיה שלה עשירה יותר , ככל שנוספו עוד ועוד מצלמות אלקטרוניות ועִמַן זוויות צילום חדשות, ככל שמערכת ההילוכים חוזרים בניידות השידור הלכה והשתכללה, וככל שתקשורת הפצת האינפורמציה המיידית באמצעות מערכות המיקרוגל הקרקעיות ושימוש בתקשורת לוויינית הפכו לחוֹבְקוֹת עולם – כך היא נדרשה לשַלֵם יותר ויותר לוועדה המארגנת הראשית. עלויות ההפקה ושימוש בטכנולוגיות טלוויזיונית חדשניות הרקיעו שחקים אך ה- FIFA דרשה את ליטרת הבשר שלה. תביעה הגיונית. הצגת הכדורגל דומה להקרנה קולנועית בו זמנית בסלון ביתם של מיליארדי צופים. היא עולה כסף. ממקום מושבה בצִירִיך סחרה ה-FIFA עם ה- EBU במטבע השווייצרי האהוב עליה. לא בדולרים. הפְרָנְק השווייצרי יציב ואיננו סובל מזעזועים. הוא לעולם אינו מתכלה. הטלוויזיה הסירה במונדיאל אנגליה 1966 את המסכה מפניה של ה- FIFA ועשתה לעולם הכרה עם גוף ספורט Greedy, החמדן ביותר בהיסטוריה של הספורט.

זכויות השידורים של משחקי גביע העולם במכסיקו 1986 טפחו לממדים חדשים והגיעו ל- 49.000000 (ארבעים ותשעה מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים . במונדיאל איטליה 1990 זינק הסכום ב- % 46 והאמיר ל- 90.000000 (תשעים מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים. ה- EBU נשא בעול העיקרי ושילם מתוך התשלום הזה 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים (כ- 23.3 מיליון דולר) . תמורת מונדיאל ארה"ב 1994 שילם המְשָדֵר הציבורי 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים. חלקו של ה- EBU עמד על 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים (כ- 30 מיליון דולר). השיא היה במשחקי גביע העולם של צרפת 1998. תשלום זכויות השידורים האמיר ל- 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים. ה- EBU שילם  53.000000 (חמישים ושלושה מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים (כ- 35 מיליון דולר). ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במונדיאל צרפת 1998 עמד על  705000 (שבע מאות וחמישה אֶלֶף) פְרָנְקִים שווייצריים שווים בערכם ל- 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר בגין חברותה המלאה (Active Member) ב- EBU. כשהגשתי לאורי פורת מנכ"ל רשות השידור במאי 1998 את ספר השידורים שלי בו מצוי תכנון פקודת המבצע המפורטת של 64 השידורים הישירים במונדיאל צרפת 1998 אמרתי לו בזו הלשון : "אדוני המנכ"ל זכור את הרגע הזה. רשות השידור משלמת עבור כל שידור ישיר מתוך ה- 64 סכום של 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבעה) דולר. המחיר הנוח הזה לא ישוב עוד לעולם". אורי פורת אפשר לי לשדר ישיר את את כל 64 המשחקים של טורניר מונדיאל צרפת 1998 מעמדות שידורי באצטדיונים הפרוסים ברחבי צרפת. הוא בעצמו היה עיתונאי והבין שעמדת השידור, בין אם היא ממוקמת באצטדיון "בלומפילד", בהיכל הספורט ביד אליהו, ו/או בפרק דה פראנס – היא בכל מקום ותמיד נשקו האחרון של השַדָּר.

מונדיאל צרפת 1998 היווה נקודת מפנה ארגונית וחידוש ברמת הצילום. הטלוויזיה הצרפתית בראשותו של המפיק הראשי פרנסיס טלייה (Francis Tellier) הציבה 22 מצלמות בכל משחק . שליש מהן היו מצלמות SSLM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) לצורכי הילוכים חוזרים . התוצאה הייתה מרהיבה. המשחק כוסה מכל זווית אפשרית. בטורניר נטלו חלק 32 נבחרות במקום 24 . משך הטורניר התארך ומספר המשחקים בטורניר טפח מ- 52 ל- 64 . סֶפּ בְּלָאטֶר (Sepp Blater) תבע פיצוי כספי באותו יחס. כלומר תוספת של % 18.75 ל- 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים שכבר קיבל. הוא דרש עכשיו סכום של 160.000000 (מאה ושישים מיליון) פְרָנְקִים שווייצריים, אך נענה בלאו רבתי ע"י ה- EBU אנשי איגוד השידור האירופי : "No way Mr President , contract is a contract", השיבו לו נחרצות. סֶפּ בְּלָאטֶר רתח. הוא חש את עצמו מקופח ומרומה. בעיר מושפל. הוא לא הבין מדוע ה- EBU מעדיף את IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) על פני ה- FIFA, כשניאות לשַלֵם לחוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמַארָאנְש את מה שהוא לא מסכים לשַלֵם לוֹ. חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמַארָאנְש נבחר לנשיא IOC מייד בתום משחקי אולימפיאדת מוסקבה 1980. הוא התגלה מייד כאישיות נבונה , חכמה וכריזמטית ברמה של ראש מדינה. הוא היה לא רק נשיא ה- IOC , אלא גם ראש הממשלה, שר החוץ , ושר האוצר של הארגון העשיר. סוג של מדינאי שהיה גאון פיננסי וראה את הנולד, ובניגוד לסֶפּ בְּלָאטֶר החליט לקשור את גורל המשחקים האולימפיים עם המְשָדֵר הציבורי העולמי. חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש הפקיד בידי המְשָדֵר הציבורי את סיגנל השידורים, נשאר נאמן לוֹ, וגבה ממנו תשלום הוגן. ה- EBU שילם עבור אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 זכויות שידורים בגובה של 19.800000 (תשעה עשר מיליון ועוד שמונה מאות אלף) דולר. תמורת המשחקים האולימפיים של סיאול 1988 עלה הסכום ל- 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. סילביו ברלוסקוני הציע ל- IOC עבור סיאול 1988 סכום כפול מזה ששילם ה- EBU אך חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש דחה אותו . הנשיא הספרדי כבר אִימֵץ את עקרונות מדיניות השידור הציבורי אל לִבּוֹ. "כל ילד ונער בעולם יוכל לצפות בחינם בשידור המשחקים האולימפיים בטלוויזיה", אמר. זאת הייתה התזה שלוֹ ואיגוד השידור האירופי ה- EBU חִיבֵּק אותה ואימצה אל ליבו.

טקסט תמונה : ספ בלאטר נשיא ה- FIFA  דרש מה- EBU להשוות מחירים לאילו של IOC . ה-EBU דחה את בקשתו לאלתר. ספ בלאטר חש את עצמו נעלב ונבגד. הוא מצא ניחומים בזרועותיו של לאו קירש. (באדיבות FIFA).

באולימפיאדת ברצלונה 1992 נסבו זכויות השידורים האולימפיים ל- 90000000 (תשעים מיליון) דולר, ובאטלנטה 1996 הן נַסְקוּ ל- 240.000000 (מאתיים וארבעים מיליון) דולר. ה- EBU שילֵם אותן ברצון. בחודש ינואר 1996 נחתם חוזה חדש ויקר ארוך טווח בין ה- EBU ל- IOC המאפשר לאיגוד השידור האירופי לשדר עוד חמש אולימפיאדות רצופות נוספות. שלוש קיץ ושתיים חורף . נשיא ה- EBU  אַלְבֶּרְט שָארְף ומזכ"ל האיגוד זָ'אן בֶּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) מיהרו לנַפְנֵף בגאווה בקומוניקט ההסכם שהוחזק בידיהם והופץ בין 55 רשתות הטלוויזיה של האיגוד. נאמר בו : "הִצלנו את זכויות השידורים האולימפיות בדורנו". איגוד השידור האירופי ה- EBU החליט לשַלֵם 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת סידני 2000, 394.000000 (שלוש מאות תשעים וארבעה מיליון) דולר עבור אתונה 2004, ו- 443.000000 (ארבע מאות ארבעים ושלושה מיליון) דולר למשחקים האולימפיים של בייג'ינג (סין) 2008. סכומי כסף פנטסטיים בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט ניצבים בתווך. הייתי בר מפני שמנכ"ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום תמך תמיכה מלאה בהסכם המחומש, ובכך העניק יתרון עצום לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לי. ה- EBU נֵיאות גם לשלֵם עבור אולימפיאדת החורף של סוֹלְט לֵייק סִיטִי ב- 2002 סכום של  120.000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר, והוסיף עוד 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר לאולימפיאדת החורף של טורינו 2006 . חשבון מתמטי פשוט מצביע כי בין השנים 2000 ל- 2008, משלֵם ה- EBU ל- IOC סכום של 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושניים מיליון) דולר. זה נראה דִמיוני אך הוא הוגדר ע"י משלמיו כ- Reasonable Price (תשלום סביר המניח את הדעת).

טקסט מסמך ה- EBU : זהו המסמך הסודי "OLYMPIC GAMES CONTRACTS" (עמוד מס' 1 מתוך 3) המפרט ומראה כי ה- EBU הסכים לשלם סכום של  442000000 .1 ( 1.442  מיליארד)  דולר זכויות שידורים ל- IOC תמורת חמש אולימפיאדות רצופות (שלוש קיץ ושתיים חורף) מסידני 2000 ועד בייג'ינג 2008  (כולל). המסמך הזה הוציא את נשיא ה- FIFA  ספ בלאטר מדעתו. (באדיבות ה-  EBU . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מסמך ה- "EBU – OLYMPIC GAMES CONTRACTS" (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מסמך ה- "EBU – OLYMPIC GAMES CONTRACTS" (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה זה מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום שבחמש שנות כהונתו בשנים 1998 – 1993 תמך תמיכה יעילה ומסיבית בקיום השידורים האולימפיים בהיקף נרחב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. דבר תשלומי ה- EBU  ל- IOC  לא נעלם מעיניו של סֶפּ בְּלָאטֶר . הוא ביקש להשוות את המחירים. נשיא ה- FIFA דרש לשנות מן היסוד את מוֹסַד התשלומים בינו לבין ה- EBU לקראת תחילת המו"מ החדש על שידור המונדיאלים של יפן וקוריאה 2002 וגרמניה 2006. ה- FIFA דרשה הפעם מ- EBU את התמורה הכספית המלאה אותה לדעתה לא קיבלה מעולם בטורנירים הקודמים. על פי הבנתו של ספ בלאטר, קיפח איגוד השידור האירופי את FIFA בצורה בולטת בתשלומיו בעבר בהשוואה לאֵילוּ ששילם ל- IOC. ה- EBU סירב לתביעת ה- FIFA. קבוצת המו"מ שלו בראשות הנשיא אַלְבֶּרְט שָארְף טענה בפני סֶפּ בְּלָאטֶר כי הפרשי המחירים הוגנים וריאליים . המשחקים האולימפיים על 35 ענפי הספורט שלהם מְנִיבִים בכל אולימפיאדה כ- 4000 שעות שידור בטלוויזיה ואילו מונדיאל המכיל 32 נבחרות מְנַפֵּק מאכסימום 160 שעות שידורים (64 משחקים כפול שעתיים וחצי) כולל Pre Game Show וגם Post Game Show. גם כמות הטכנולוגיה שונה. את 64 משחקי מונדיאל 2002 כיסו 180 מצלמות. באולימפיאדת אתונה 2004 הופעלו כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות באמצעות יותר מ- 60 ניידות שידור. אין שום Match up בין הפקה טלוויזיונית של אולימפיאדה שהיא הרבה יותר מסובכת ומורכבת לבין הפקה טלוויזיונית של מונדיאל שהיא הרבה יותר פשוטה וקלה. אולם זה לא הפריע לסֶפּ בְּלָאטֶר לכעוס כעס רב ולהיעלב עד עמקי נשמתו. הוא ניתק מגע מ- EBU והחליט לנקום.

ב- 9 באוקטובר 1996 השתתפתי בשליחותו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה במקום מושבו של IOC בלוזאן – שווייץ. על בימת הנשיאות של האיגוד העשיר בעולם שכלל בשורותיו 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות ביניהןBBC , ITV , TVE , RAI , ARD , ZDF , 1 TF , 2 FR , 3 FR ישבו כבר דרוכים אֶלְבֶּרְט שָרְף, זָ'אן בֶּרְנַרְד מוּנְץ', ה- Controller רִיצָ'ארְד בַּאן, ויו"ר הכנס השווייצרי בּוֹרִיס אָקוּאַדְרוֹ. האמפיתאטרון הקטן במקום מושבו של IOC בלוזאן היה מלא מפה לפה והאווירה הייתה מתוחה. אַלְבֶּרְט שָארְף הודיע למשתתפים בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים : "איגוד השידור האירופי החליט לא להשתתף במו"מ הבא עם ה- FIFA בראשות ספ בלאטר הדורש ממנו תשלומים מופלגים ומוגזמים עבור שידור המונדיאלים של יפן/קוריאה 2002  וגרמניה 2006 . הרבה מעבר ליכולתו ורצונו של ה- EBU לשלם". אי אפשר לשכוח את הדממה שאפפה את האולם מפני שהייתה רועמת כל כך. ההיסטוריה רצופת ההצלחות הטלוויזיוניות והכלכליות של איגוד השידור האירופי במשך עשרות שנים אצה במהירות לפני העיניים של כל הנוכחים בכנס. לפתע הוברר כי החלה תקופה חדשה. עידן סוער ועמו המונופול של ה- EBU  שחלף עם הרוח. מה שהיה לא יהיה עוד. שוק הטלוויזיה השתנה. הקרע עם ספ בלאטר היה אז בלתי נמנע והיווה רגע עצוב בתולדות השידור הציבורי המקומי בארץ ובקרב השידור הציבורי הבינלאומי. התאריך ההוא של 9 באוקטובר 1996 היה רגע של משבר שהעמיד גם למבחן את הסולידריות המזויפת בתוככי ה- EBU. קבוצת המו"מ של ה- EBU נלחמה על העקרונות שלה ו- וויתרה מראש על הסתבכות כספית. ברור שאלברט שארף ערך סבב שיחות מוקדמות עם המנכ"לים של רשתות הטלוויזיה הגדולות ב- EBU ובראשן ה- BBC ו- ITV הבריטיות ו- ARD ו- ZDF הגרמניות – כדי לשמוע את דעתם בטרם ימסור את הודעתו הדרמטית. תחושתו של אלברט שארף הייתה כי כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU מתנגדות לשלם כל כך הרבה ממון תמורת זכויות השידורים של שני המונדיאלים הבאים של 2002 ו- 2006. ה- EBU יצא מהמשחק. לתוך הוָואקוּם חדר המיליארדֶר הגרמני לֵאוֹ קִירְש, סוחֵר זכויות שידור, וגם בעל רשת טלוויזיה בגרמניה KIRSHMEDIA המשדרת בשיטת PPV  (ראשי תיבות של Pay Per View). הוא הציע לסֶפּ בְּלָאטֶר המון כסף תמורת רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002. פי 28.5 יותר מאשר שילמו כל 62 רשתות הטלוויזיה של ה- EBU יחדיו עבור מונדיאל צרפת 1998. ה- EBU שילם עבור צרפת 1998 סכום של 350.00000 (שלושים וחמישה מיליון) דולר. המתווך הממולח הציע תמורת מונדיאל 2002 1.000000000 (מיליארד) דולר. מדהים. הוא הגדיל לעשות ונֵיאות לשַלֵם לסֶפּ בְּלָאטֶר תוספת של % 24 עבור המונדיאל הבא של גרמניה 2006. סכום של 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר. הציניקנים ב- EBU סברו שליאו קירש כאיש עסקים קשוח וודאי השתמש בסלוגן הנודע : "I will make him an offer he cannot refuse", משפגש את ספ בלאטר. סֶפּ בְּלָאטֶר לא רק שלא סירב אלא חִיבֵּק את המַצִיע. כבר שנים חש את עצמו מקופח ונבגד ע"י השידור הציבורי. עכשיו הגיע רגע הנקמה שלו ב- EBU . בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי גביעי העולם בכדורגל נדדו זכויות השידורים מגוף מְבַצֵע (ציבורי) לגוף מְתַּוֵוך. במבט לאחור אֵין בכך כל רבותא. כבר בראשית עַשוֹר ה- 90 הסתיים עידן ה- Reciprocity במו"מ על משחקי הכדורגל . התאחדויות הכדורגל באירופה כולל ההתאחדות הישראלית מכרו את זכויות השידורים של נבחרותיהן למתווכים פרטיים כמו UFA , CWL, ו- APF. ב- 1 בספטמבר 2001 אירחה בוסניה את נבחרת ישראל בסרייבו. נדרשנו אז לנַהֵל את המו"מ עם המתווך מר אביב גלעדי שקנה את הזכויות מ- UFA , שקנתה את הזכויות מההתאחדות הבוסנית. לֵאוֹ קִירְש הפך למתווך זכויות השידורים הגדול בעולם ובהיסטוריה, ואיגוד השידור האירופי הוכה בתדהמה. אירופה הייתה כמרקחה ו- EBU על הקרשים. רבים בשידור הציבורי תמהו וניסו להיאחז באמירה הישנה המנוסחת היטב של הסופר הצרפתי אוֹנוֹרֶא דֶה בַּאלְזָאק, שסבר כי, "כמאחורי כל כֶּסֶף גדול מסתתר פשע". היו הרבה רינונים מאחורי הגב. זאת דרכם של המפסידנים. אך מעולם לא הוכח שההסכם בין לֵיאוֹ קִירְש ליוֹזֶף בְּלָאטֶר נולד בחֵטְא ולא היה כָּשֵר. לֵיאוֹ קִירְש היה משאת נפשו של סֶפּ בְּלָאטֶר. המיליארדֶר הגרמני המוכשר והאמביציוזי, אולי מוכשר ואמביציוזי יתר על המידה כדרכם של אנשי עסקים, היה מבחינת  ה- FIFA  האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון. הוא היה איש מוכשר ומגלומן שהסכים לשַלֵם סכומי כסף מטורפים מבלי שיהיה בטוח כלל כי אומנם יוכל לעמוד בהתחייבויות האדירות האלה . הוא הבין את אופי התחרות והכיר מקרוב את מהות יחסי הקנאה לפעמים האיבה השוררים בין רשתות הטלוויזיה בכל מדינה ומדינה בעיקר בקהילה האירופית העשירה. הוא לא היסס להיכנס לתפר הדַק. לֵיאוֹ קִירְש ידע שהמונדיאל הוא מִצְרַך שידור המוני פופולארי. זה רק עניין של זמן עד שהתקשורת תיפול לרגליו. בעל יֶדַע רחב בעסקי ציבור ושיווק טווה בחוכמה רבה את קורי העכביש שלו סביב הגלובוס. כסוחר עולמי קנה ביוקר רָב את סחורתו ויִיקֵר אותה הרבה מעבר לקֶרֶן. בעזרת מנגנון שיווק ומכירות משומן היטב מצא את הדרך המובילה לחשבון הבנק של המְשָדֵר הציבורי והמסחרי גם יחד. לֵאוֹ קִירְש ידע שהכסף הגדול מתגלגל באירופה וממתין לו כבר בפינה. צריך היה רק להתגנֵב לשָם כדי לאסוף אותו. לֶאוֹ קִירְש בנה מודל מעניין של מנגנון מכירות. הוא נעזר בשיווק זכויות השידור הגלובליות הפנטסטיות האלה באמצעות שתי חברות תיווך בינלאומיות בעלות מוניטין בתחום, ISL (בינתיים התמוטטה ופשטה את הרגל) וחברת PRISMA. על האחת הוטל "לטַפֵּל" במכירת הזכויות לרשתות הטלוויזיה בעולם למַעֵט אירופה, ועל האחרת הוטל הג'וֹבּ "לגבות את החוֹב" מאירופה העשירה. ISL ו- PRISMA היו חייבות למכור את מרכולתן ביוקר רב לחברות התיווך המשניות שניקרו בדרכן , כדי לכסות את מחיר הקֶרֶן וכדי לגזור קופון בעצמן, וכמובן כדי שהבוס הראשי , ה- CAPO DE CAPI העולמי בלשון המטפורית של הביזנס הזה, ירוויח הכי הרבה בריבית דה ריבית. השיטה ברורה. יש ליצור מנגנוני הפרדה של תיווך ומכירה בין הבוס העולמי לבין רשתות השידור עצמן. בלתי אפשרי לקנות את סַם הכדורגל ישירות מהמוכֵר. נדרשו לכך תחנות ביניים. זה תוכנַן כך שזכויות השידורים יגיעו למְשָדֵר בישראל (ולא חשובה זהותו) בדרך מפותלת. מ- FIFA שהעבירה אותן ללֵאוֹ קִירְש, שהעביר אותן ל- ISL , שהעבירה אותן ל- "צ'ארלטון" של אֵלִי עַזוּר, שמכרה אותן למרבה במחיר בישראל. כולם גוזרים קופונים על גבו של הצרכן הפשוט. לֵאוֹ קִירְש העריך תחילה כי המְשָדֵר הציבורי העולמי ובראשו ה- EBU  לא יוכל להרשות לעצמו להיכנס להרפתקה כספית ענקית וכה נועזת שכזאת. על כן הלך בדרך "הבה ונִיתחכּמה לו" . בפעם הראשונה בהיסטוריה פוצלו השידורים הישירים ועִמם מבנה התשלום. המנה הראשית הוזרקה לעורקי הטלוויזיה הארצית והשאר לוורידי הכבלים והלוויין. לֵאוֹ קִירְש המציא נוסחת מכירות עסקית בה נקבע כי ארבעה משחקים במונדיאל מתוך ה- 64 (משחק הפתיחה, שני חצאי הגמר, ומשחק הגמר) ישודרו רק ברשת טלוויזיה ארצית ( free to air services), כמו ערוץ 2, ערוץ 10, או ערוץ 1. העולם קיבל את דבריו כאילו מדובר בסיסמה קדושה שכתובה בתנ"ך. שאר 60 המשחקים ייחשפו לציבור באמצעות ערוצים מסחריים לוויין או כבלים וגם בשיטת PPV. בתקופת מונדיאל 2002 נוצר בישראל ערוץ  + 5 בכבלים. לידתו הייתה בעייתית. הרגולטורים אז כמו היום עצמו עיניים.

המיליארדר לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh) נמנע במתכוון מלהיפגש ישירות עם נציגי רשתות הטלוויזיה עצמן , למַעֵט ה- BBC. בריטניה היא המדינה היחידה בה מעוּגן בחוֹק השידור האנגלי רשימה מובהקת של אירועי ספורט חשובים ורבי מוניטין (Listed Events Legislation) המותרים לשידור רק בערוצים ארציים כמו ה- BBC , ITV , ו/או 4 Channel. האירועים האלה הם קניין השידור הציבורי הארצי על פי חוֹק ולא ניתן לשָדֵר אותם בערוצי כבלים או לוויין. החוֹק חוקק לראשונה כבר ב- 1954 ותוקן כמה פעמים במרוצת השנים. רשימת האירועים הייחודית שלוֹ כוללת את המונדיאלים , אליפויות אירופה בכדורגל , האולימפיאדות, משחק הגמר על הגביע האנגלי בכדורגל (FA) והגביע הסקוטי, אליפויות העולם בא"ק, וגם תחרויות של מועדונים פרטיים כמו טורניר ווימבלדון בטניס, מרוץ הסוסים רָב המוניטין בליוורפול ה- Grand National , ומרוץ הסוסים The Derby. דווקא משחקי נבחרת אנגליה בכדורגל אינם כלולים ברשימה למַעֵט אלה המשוחקים במונדיאלים או ב- EUROs. ללֵאוֹ קִירְש לא נותרו אופציות שידור אחרות באיים הבריטיים. היה עליו להידבר ישירות עם ראשי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. לתוך עולם הכספים הזה במידה רבה אָפֵל נכנסה בזמנו חברת "צ'ארלטון" הישראלית בראשה ניצב איש העסקים אֵלִי עַזוּר. החברה קנתה את זכויות השידורים מלֵיאוֹ קִירְש בסכום  אסטרונומי המוערך בכ- 22.000000 (עשרים ושניים מיליון) דולר כדי למכור אותו בישראל לכל המרבה במחיר. זה היה בתקופת ה- Prosperity הגדול של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. חברת צ'ארלטון ביססה את יוהרת ניהול המו"מ על תקומתו ותחייתו של ערוץ 10, חוזקו ואיתנותו הפיננסית של ערוץ 2, ועל האמביציה האישית שלי לשָמֵר את סחורת השידור בת 28 שנה רצופות של רשות השידור מאז המונדיאל של מכסיקו 1970. החברה שלחה אלי את המנכ"ל אדר זהבי כחֵיל חלוץ כדי לגַשֵש מהיכן יבוא הכסף הציבורי. מי שיער אז שהאינתיפאדה הפלשתינית שניצבה בפתחנו כבר בספטמבר 2000 תשבש את כל התוכניות של אלי עזור ואדר זהבי.

טקסט תמונה : המיליארד הגרמני ליאו קירש מושיעו של נשיא ה- FIFA ספ בלאטר במונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006. (סוכנויות).

ב- 15 בינואר 2001 סעדתי ארוחת צהריים במסעדה האיטלקית "מֶזָלוּנָה" בתל אביב עם אדר זהבי מנכ"ל חברת "צ'ארלטון". שם נפתח לראשונה המו"מ בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין חברת "צ'ארלטון". בין הספגטי ליין הקיאנטי שמעתי לראשונה את המספר הבלתי נתפס בו מבקש המתווך תשלום של 12.000000 (שניים עשר מיליון) דולר תמורת שידור ישיר של 4  משחקים בלבד וקבלת "בונוס" של שידור תקצירים יומי (שהיה עד אז מוצר חינם- By Product). הייתי המום. בצרפת 1998 שילמנו 470000 (ארבע מאות ושבעים אֶלֶף) דולר עבור שידורם הישיר של כל 64 משחקים ועכשיו מבקש סוחר השידורים בישראל כ- 12 מיליון דולר עבור ארבעה משחקים בלבד. עלייה של עשרות אלפי אחוזים. דיווחתי את הנתונים למ"מ מנהל הטלוויזיה יָאִיר אַלוֹנִי ולמנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת. אוּרִי פּוֹרָת אמר לי מייד : "נתק מגע, שיחפשו את החברים שלהם", והוסיף את האמירה השנונה שהגה מוטי קירשנבאום : "אינני מתכוון להניח את הז'יטונים הציבוריים של רשות השידור על שולחן הרולטה". יאיר אלוני ואנכי נחפזנו פחות ביקשנו ממנו זמן נוסף. לא התכוונו כמובן לשלֵם מחירים מטורפים כאלה אך גם לא רצינו לוותר לגמרי. ביקשנו לשמור על עַמִימוּת. פחדנו מהתחרות נגד ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים. בינתיים חלו תמורות מרחיקות לכת ברשות השידור. המנכ"ל אורי פורת התפטר מתפקידו באוגוסט 2001. במקומו התמנה למנכ"ל רשות השידור תת אלוף (במיל.) רָן גַלִינְקָא. במרס 2002 הודח רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. במקומו הובא מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 יוסף בר-אל. זאת הייתה נדוניה צנועה שהגיש השַר הממונה רענן כהן לראש הממשלה לקראת מִינוּיוֹ למנהל הבנק ל- "תעשייה ופיתוח".

באמצעות "צָ'ארְלְטוֹן" ואֵלִי עַזוּר קיווה לֵיאוֹ קִירְש לגבות את מיליוני הדולרים שלו מרשות השידור הציבורית בישראל. עכשיו נקרתה לו ההזדמנות. זה הצליח לוֹ מפני שבקדמת הבימה של השידור הציבורי ניצב יוסף בר-אל. יו"ר הוועד המנהל נַחְמָן שַי תמך בצעדיו. רשות השידור הישראלית נפלה מרצונה לתוך זרועות המלכודת הכספית שטמנו לה, וניאותה לשַלֵם 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר זכויות שידורים תמורת שמונה משחקים בלבד. כמעט חצי מיליון דולר למשחק בודד כשישראל איננה נוטלת חלק בטורניר. סכום דִמיוני חסר תקדים והרה גורל. "צ'ארלטון" גזרה מייד קופון נחמד. השאר היסטוריה.

קיץ 2002 מְסַמֵל את השָלָב בו החלה הטלוויזיה לכרות את הענף המוּזְהָב עליו היא יושבת . עלויות זכויות  השידורים טפחו לממדים כה עצומים. הייתה רעידת אדמה. רשתות טלוויזיה ציבוריות רבות בעולם נמחקו ונעלמו מהמפה. הן לא יכלו עוד להרשות לעַצמן לשלם כסף כה רב תמורת הזכויות. במקומן צצו רשתות כבלים וערוצי לוויין. נדרשו רגולציות ממשלתיות או מסחריות כמעט מְבִישוֹת, כדי להסדיר מחדש את תשלומי הזכויות היקרות. חלק מהרגולטורים במדינת ישראל שלח את זרועו הארוכה ללא בושה ובפרהסיה לכיסו של האזרח הקטן כדי שיְמַמֵן באמצעות תשלום נוסף בן 492 (ארבע מאות תשעים ושניים) שֶקֶל את שידורי מונדיאל 2006. למצב העגום הזה יש שני לקחים ברורים. המחוקק הישראלי חייב ללכת בדרכו של עמיתו הבריטי ולהציב apriori רשימה של אירועי עַל בספורט שיהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי בארץ. ביניהם המונדיאלים. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסַרְסוּרֵי הַזְכוּיוֹת . בכך יימנע מִפְגַע תקשורתי שחוזר על עצמו חדשים לבְקרים. לא רק בתקופת המונדיאלים . הלקח השני הוא לתקן ולחוקק מחדש את חוק רשות השידור עצמו כדי להרחיק אותה לצמיתות מהפוליטיקאים. צריך לזכור וגַם להבין שרשות השידור הציבורית אומנם שייכת לממלכה אך היא עצמאית וכזאת הפועלת במדינה דמוקרטית בעלת שוק תקשורת חופשית. היא סוּבֶרֶנִית לקבל את החלטותיה בעצמה כמו ה- BBC, וחשובה במארג התקשורת הלאומי. התערבות השַר הממונה אֵיתַּן כַּבֶּל בענייניה בין אם לשָדֵר את מונדיאל 2006 או את מכבי ת"א היא בלתי נסבלת ומיותרת לחלוטין. כמוה עבודת הרגולטורים. ועוד דבר. אֵין לשידורי מכבי ת"א והמונדיאל דבר עם מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השידור הטלוויזיוני הציבורי יכול ומסוגל להסתער על שתי החזיתות גם יחד. לשידורי הספורט הרלוואנטיים יש את יתרון השימוש בחסויות. בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א או משחקי כדורגל רלוואנטיים, מסוגל ערוץ 1 בשיווק נכון לגרוף לקופתו מיליוני דולרים משידור החסויות המממנות חלק לא מבוטל מהעלויות. בנוסף ל- 900.000000 (תשע מאות מיליון) שֶקֶל שמַזְרִים משלם האַגְרָה מכיסו מידי שנה.

היה זה דווקא מוטי קירשנבאום (ולא אורי פורת) מנכ"ל רשות השידור שהסכים לשַלֵם למכבי ת"א בעונת הכדורסל האירופי 1995- 1994, לראשונה סכום שגדול ממיליון דולר. שילמנו למועדון הפאר שהפך להיות אובייקט חשוב בלוח השידורים הציבורי באותה עונה מיליון וחצי דולר תמורת זכויות השידורים. שנה אחת קודם לכן הצענו מוטי קירשנבאום ואנכי לקבוצת הפועל גליל עליון אלופת המדינה בכדורסל , זאת שהדיחה אז עם מאמנה פיני גרשון את מכבי ת"א מהתואר בעונת השידורים של 1993- 1992 – סכום של מיליון דולר. יו"ר המועדון (אז) מר גדי יעקב דחה את ההצעה שלנו ובִיכֵּר ללכת עם ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים. בשנתו האחרונה כמנכ"ל רשות השידור בעונת 1998- 1997 ניאות מוטי קירשנבאום לשַלֵם למכבי ת"א סכום של 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר והסכים גם בהחלטה חסרת תקדים להפקיד בידי עו"ד שמעון מזרחי את ההכנסות הכספיות הצפויות להגיע לרשות השידור משקופיות החסות. מוטי קירשנבאום צדק . הוא פעל בסביבה תחרותית נגד ערוצי טלוויזיה אחרים והיה חייב לשַמֵּר בידי השידור הציבורי את הנֶכֶס הזה שקרוי מכבי ת"א. הוא נִיהֵל נכון ובצורה הגיונית ומדויקת את הרשות. צריך לזכור שבתקופתו כמנכ"ל רשות השידור היו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עוגני תוכניות מקור ישראליות עמוקות ושורשיות כמו "החמישייה הקאמרית", וכן דיוּקו-דרמות, "קו 300", "ד"ר קסטנר", "עו"ד סיטוֹן", כמו גם הסדרה התיעודית המונומנטאלית "תְּקוּמָה" שערך והפיק גדעון דרורי ז"ל הבלתי נשכח. מוטי קירשנבאום לפת בידיו אוצר טלוויזיוני בלום. בנוסף החזיקה רשות השידור שלוֹ גם בזכויות השידורים הבלעדיות של המונדיאלים, האולימפיאדות, אליפויות אירופה בכדורגל (EUROs), אליפויות העולם בא"ק, טורנירי ווימבלדון בטניס, והיו גם בידיה זכות השידורים הבלבדיות של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בתחרויות גביע אירופה. זאת הייתה תקופה חלומית שחלפה כנראה לבלי שוב. דוגמא נוספת. זכויות השידורים של משחקי ה- Final Four בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א הוחזקו בידי ערוץ 5. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל גִיל סמסונוב נענו לבקשתי לרכוש אותן ב- 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר. רשות השידור לא התמוטטה. הבעיה העיקרית של השידור הציבורי בישראל איננה כספית  אלא של מנהיגות, יושרה, כיוון ו- ניווט, ודרך ארץ.

גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל המוכשר , הפעלתן , ורָב המוניטין (בשנים 2004 – 2000 ומחליפו של קודמו ג'ון בירת) של רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה ה- BBC זאת המשמשת מודל לערוץ 1, שידר בשנת 2000 בלבד ב- 1 BBC וב- 2 BBC מספר שיא של כ- 1900 שעות שידורי ספורט. השידורים כללו גם כיסוי של מועדונים וקבוצות פרטיות . גרג דייק קצר שבחים רבים על כך. וודאי שהייתה גם ביקורת ציבורית נגדית אך היא נעשתה ללא התערבות פוליטית וללא רגולטורים.

ובאשר ללֵאוֹ קִירְש. הצעה הראשונית שלו ל- BBC  ו- ITV עמדה על 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר. באוקטובר 2001 שיחקה אנגליה את משחקה האחרון והמכריע נגד נבחרת יוון באצטדיון "וומבליי" בדרכה למונדיאל של יפן וקוריאה. היא הייתה זקוקה לתוצאת תיקו. דווקא היוונים הוליכו 1:2 שניות לפני הסיום. בדקה ה- 93 נקבעה בעיטה חופשית ממרחק 20 מ' לזכות אנגליה. השחקן הנודע של מנצ'סטר יונייטד דֵייוִיד בֶּקְהָאם בעט היטב כדור מסובב והִשווה את התוצאה ל- 2:2. אנגליה העפילה למונדיאל. לֵיאוֹ קִירְש חַש בעצמו ללונדון כדי לנַהֵל אישית את המו"מ מול ה- BBC ו- ITV. הוא ביקש 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר והשליך את החכה כדי לדוג את דָג הזָהָב . אך החכה העלתה נעל ישנה. תוצאות המו"מ יילמדו בכל בי"ס לתקשורת באשר הוא. ה- BBC ו- ITV שילמו 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) דולר כל אחת תמורת שידורם הישיר של כל 64 המשחקים ודאגו לרכוש גם את זכויות השידורים של מונדיאל גרמניה 2006. שתי הרשתות שלחו ליפן וקוריאה ציוותי שידור בני 300 איש. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל רכש כזכור רק 8 משחקים ב- 2002 וכפה עלי כמנהל חטיבת הספורט לשָדרם מן האולפן בירושלים. חֵטְא טלוויזיה מטופש שמסמל אנטי עיתונאות , וקשה מנשוא . את זירת מונדיאל גרמניה 2006 הוא הפקיר לחלוטין. זהו נֶזֶק שהוברר כבלתי הפיך. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכה רוצה להידמות ל- BBC האנגלי, נכשלה בכל פרמטר . לא בגלל עובדיה. בשל מנהליה ובראשם יוסף בר-אל . זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי . החלטתי להתפטר מתפקידי ולעזוב לנֶצַח בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, למרות שהיה בידי חוזה עבודה אישי ברשות עד 2008.

ג. סוֹף דָבָר.

האימפריה הכספית של לֵאוֹ קִירְש התמוטטה כידוע בסופו של דבר בקול ענוֹת חלוּשה. זכויות השידורים של שני המונדיאלים הבאים שייערכו ב- 2010 בדרום אפריקה וב- 2014 בברזיל חזרו ושבו לידיו של המְשָדֵר הציבורי העולמי בראשותו של ה- EBU. האבולוציה נעה קדימה והרבולוציה שינתה פניה. היא כילתה את מחוללה. לֵאוֹ קִירְש הרפתקן כספי חסר תקנה נותר חייב לנוֹשָיו סכום אסטרונומי של 6.000000000 (שישה מיליארד) דולר ופשט את הרגל. דיווחי ההתמוטטות של ממלכתו נשאו מושגים של Bankruptcy ו- Insolvency. הגדרות כלכליות שאי אפשר לטעות בפירושן. האמביציונר המאכער הזה חסר המעצורים הדיח את עצמו לקרן זווית פיננסית בלתי חשובה של ההיסטוריה. לאו קירש נולד ב- 1926 ומת שבע מרורים ב- 14 ביולי 2011. איש לא יזכור אותו כשֵם שאיש לא יזכור את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל חסר המעצורים שנֵיאות לשלֵם ללא כל הצדקה לנציגיו של לאו קירש בישראל סכומי כסף אסטרונומיים מהקופה של השידור הציבורי, ובקיץ 2005 הודח לעַד ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט.

לשַלֵם זכויות שידורים צריך – השאלה כמה. כיצד אני יודע את זה…? פשוט הייתי שם (!).

הערה : חלקים מהפוסט הזה רשימה מס' 7 פרסמתי במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" ב- 9 ביוני 2006 בטרם מונדיאל גרמניה 2006.

סוף הפוסט מס' 108. הועלה ל- "אוויר" בצהרי יום חמישי של 29 בנובמבר 2012. רשימה מס' 7.

ראה המשך ברשימה מס' 8 בפוסט מס' 109.

סוף הפוסט מס' 108. הועלה ל- "אוויר" בצהרי יום חמישי של 29 בנובמבר 2012. רשימה מס' 7.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


תגובות

פוסט מס' 108. כלכלה טלוויזיונית בשידורי הספורט בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בתווך. מונדיאל יפן/קוריאה 2002. (רשימה מס' 7). פוסט מס' 108. כל הזכויות שמורות. הועלה ל- "אוויר" ביום חמישי של 29 בנובמבר 2012. רשימה מס' 7. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *