פוסט מס' 48. פרטנזיות, התיימרויות,התרברבויות, ואמביציות (1). פוסט מס' 48. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 15 בספטמבר 2012.
הערה : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית וראשית עיצובו.
———————————————————————————————————–
פוסט מס' 48 : הועלה לאוויר ב- 15 בספטמבר 2012. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.
———————————————————————————————————–
האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע (1).
טקסט תמונה : אנוכי עם סיום הקריירה שלי בת 32 שנים. התמונה צולמה ב- 2003 / 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרולוג קצר.
אחה"צ של יום שישי – 11 בספטמבר 1987 היה תאריך היסטורי ושנוי במחלוקת מאין כמותו בלוח שידורי הטלוויזיה של רשת CBS האמריקנית . באותו היום התעורר וויכוח מַר בין מגיש החדשות רב המוניטין של הרשת דֶן רָאתֶּ'ר יורשו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הדגול לבין ההנהלה שלוֹ . הוויכוח נגע להתנגשות הצפויה בין השידורים הישירים של משחקי חצי הגמר לגברים בטניס במסגרת אליפות ארה"ב הפתוחה הקרויה U. S. Open (רשת CBS שרכשה את זכויות השידורים שידרה אותם ישיר) לבין מהדורת החדשות הארצית של הרשת שדֶן ראת'ר הוא העורך והמגיש הראשי שלה . התאריך הזה מוכר היטב לכל עיתונאי חדשות באשר הוא ולכל שַדָּר ספורט בכל מקום בעולם . פרשת שדרן החדשות האמריקני דֶן רָאתֶּ'ר של רשת CBS שאירעה באותו יום שישי אחה"צ של 11 בספטמבר 1987 חידדה והקצינה עד בלי דַי את התחרות, האמביציות, ומאבק היוקרה הנִצחי על מסך הטלוויזיה בין שידורי החדשות לבין שידורי הספורט. מי חשוב ממי בכל רגע נתון . שַדָּר הספורט הבכיר של CBS ברנט מאסברגר שידר ישיר באותו אחה"צ של יום שישי ב- 11 בספטמבר 1987 את שני משחקי חצי הגמר בטניס לגברים יחידים בפלשינג מדואוס בניו יורק באליפות ארה"ב הפתוחה , בין גִ'ימִי קוֹנוֹרס מארה"ב לבין אִיבַן לֶנְדְל הצ'כוסלובקי , ואת "הדרבי" השוודי מָאטְס וִוילָאנדר נגד סְטֶפָן אֶדְבֶּרְג. במקביל, ערך באותו יום שישי – 11 בספטמבר 1987 האפיפיור יוֹחָנָן פָּאוּלוּס ה- 2 את סיורו המפורסם בפלורידה (מדינה רוויה תושבים היספאניים שדתם קתולית) . דֶן רָאתֶּ'ר נדד מניו יורק לפלורידה והקים את אולפן החדשות שלוֹ במיאמי לרגל הסיור הקדוש של האפיפיור במדינה הדרומית . בינתיים גלש השידור הישיר של משחק הטֶנִיס וחצה את השעה שֵש וחֵצי בערב מועד תחילת מהדורת החדשות הארצית רבת המוניטין של הרשת "CBS – Evening News". הנהלת CBS בראשות נשיא CBS בעצמו לָארִי טִיש וגִ'ין יָאנְקוֹבְסְקִי לא הסכימו בשום אופן לקטוע את השידור הישיר לטובת מהדורת החדשות של דֶן ראת'ר מנימוקים כלכליים וספורטיביים . הרייטינג העצום של משחק הטניס ובצדו הפרסומות העשירו עד למאוד את קופת CBS, בעוד הפקת מהדורות חדשות למרות יוקרתן אינן מניבות הכנסה. שני מנהיגי CBS בחנו את הנתונים והחליטו כי לא קרה שום דבר מסעיר בחדשות שמצדיק את קטיעת השידור הישיר של משחק הטניס . כאמור במשחק חצי הגמר הזה עתיר הרייטינג והממון התמודד הטניסאי האמריקני הוותיק ואהוב הקהל גִ'ימִי קוֹנוֹרְס נגד הטניסאי הצ'כוסלובקי אִיבַן לֶנְדְל. ההחלטה הסופית של ההנהלה הייתה כי יש להמשיך את שידור הטניס עד תומו ולהעלות את מהדורת החדשות של הרשת לאוויר מייד אחריו. דֶן רָאתֶּ'ר שהתיישב כבר על כס המגיש באולפן השידור נעלב מהחלטת ההנהלה. הוא חזר כועס ומעוצבן לחדר האיפור שלו ולקח את זה אישית. האֶגוֹ הנפוח שלוֹ נפגע קבל עם ועדה מול מיליוני צופים . משחק טניס היה לפתע חשוב יותר ממגיש החדשות הכי פורסם באמריקה. השידור הישיר של הטניס הסתיים ב- 18.50. אִיבָן לֶנְדְל הכניע את ג'ימי קונורס בשלוש מערכות חלקות 4:6 , 2:6, ו- 2:6 ועכשיו התפנה המסך לטובת שידור החדשות . דֶן ראת'ר נקרא לשוב בבהילות לאולפן החדשות מחדר האיפור שלו אך סירב. נוצר פתאום בלבול נורא בתוך CBS. המגיש הנעלב לא רוצה לשדר את המהדורה ולרשת שלא נערכה לתרגיל שלוֹ לא היה מה לשדֵר. היא הריצה בבהלה שרשרת פרסומות אך משאלה תמו, ביצעה את החטא הטלוויזיוני הכבד ביותר. רשת CBS שידרה על המסך שלה במשך שש דקות "BLACK" (מסך שחור). כלום. אפילו לא פרסומות. רק מסך שחור . אף על פי כן לא פיטר לארי טיש את דן ראת'ר. הרי רק זמן קצר לפני כן הוא העניק לו חוזה לעשר שנים ומשכורת בת 30000000 (שלושים מיליון) דולר. הכרך שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מספר בפרוטרוט על פרשת דֶן ראת'ר ב- 11 בספטמבר 1987 שם ספגה CBS תבוסת שידור חסרת תקדים בשל חטא היוהרה של שדרן חדשות הבכיר שלה.
טקסט תמונה : שנת 1980 . דן ראת'ר השאפתן ורווי האמביציות (מימין) הופך ב- 1980 למגיש הראשי של מהדורת החדשות הארצית של רשת CBS במקומו של וולטר קרונקייט האגדי (משמאל) . (באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS) .
אין תשובה ברורה וחַד משמעית מי חשוב ממי ולמי עומד היתרון ברגע נתון על המרקע , האם לשידורי החדשות או שידורי הספורט. שתי החטיבות נהנות מתקציבים גדולים. התשובה תלויה כמובן בנסיבות השידור, שיקולי העריכה, והגיון ההנהלה. היריבות הזאת בה השדרנים והמפיקים משני צִדֵי המתרס סירבו להשתמש בהגיונם והעדיפו להזדקק לרִגשותיהם, הולידה שנאות וקנאות משני הכיוונים. העניין הוא האמביציות האישיות שאינן יודעות שובע ורוחשות ומבעבעות שוב ושוב סביב המיקרופון והמסך. אפשר לחשוב שמהדורת החדשות הארצית של CBS היא מהדורה פרטית של דן ראת'ר. וולטר קרונקייט קרא לאנשי CBS להעיף לאלתר את דן ראת'ר משורות הרשת.
אי אפשר לדבר על התפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל (והבינלאומית) מבלי להתחקות ולהעלות לקדמת הדיון במסמך הזה את הערכים העליונים של מנהיגות בעלת יושרה ב- Media ואת רעיון הדבקות במשימה. אותם ערכי המנהיגות והדבקות במשימה של אותו קומץ אנשים שהפכו את הטלוויזיה למציאות איתנה בארץ וסביב הגלובוס. דמויותיהם של אותם אִישֵי הטלוויזיה הדגולים האלה בארץ (ובעולם) שהמציאו אותה לפני 80 שנה והקימו את המפעל הזה לפני 70 שנה בעולם ולפני 38 שנה במדינת ישראל, חוצים את הספר הזה בזה אחר זה לאורכו ולרוחבו – ולא בכְדִי. אין תחליף למנהיגות מוכשרת בעלת יושרה. מנהיגות רצינית יוצרת אווירה של טוהר יצירה, מוסר עבודה, ומוֹרָל. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם הנשק החשוב ביותר של כל אִרגון באשר הוא, לבטח של מוסד מורכב כמו רשת טלוויזיה. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם אבות הצלחת השידור. כך זה בכל תחום עשייה בחיינו. אין בכך ספק. את השידור הציבורי בישראל שירתו מעט מידַי מנהיגי אמת וכיהנו בו מנהלים מוכשרים ספורים שידעו לבנות אחדות ומוֹרָל, ולייצר מוטיבציה. צריך להבין שהאיש שהתמנה להיות מנכ"ל רשות השידור הממלכתית במדינת ישראל לתקופה של חמש שנים איננו רק מנהל כללי. הוא גם העורך הראשי של השידור הציבורי בישראל. מדינת ישראל הפקידה ומסרה את השידור הציבורי בידיו לפיקדון. בכתב המינוי שלו מתחייב המנכ"ל להעביר את רשות השידור בתום חֲמֵש שנות ניהולו לבא אחריו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו . צריך לומר בצער בפרולוג המורכב כי תוצאת השוואת הניהול של רשות השידור לדורותיה ע"י ובין המנכ"לים השונים – איננה מזהירה ולא מביאה בהכרח לתוצאות חיוביות בלבד. יש פנים לכאן ולכאן. ב- 18 באפריל 1993 מינו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. מייד עם בואו לרשות השידור סילק את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית (במילים מלטפות יותר : לא האריך את כהונתו) והציב במקומו את יאיר שטרן. תשע שנים אח"כ בקיץ 2002, מינו השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. הוויכוח והמחלוקת סביב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם נסב תחילה אודות גִילוֹ ולא איכות אישיותו. אחד מתומכיו ומליצי היושר למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה יוסף "טומי" לפיד (בעבר מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984- 1979), שהעיד לטובתו בלשונו הבוטה, "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים , ואפילו עומד להם" [1]. ציטוט מדויק. כידוע הודח יוסף בר-אל בקיץ 2005 מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הזה בקיץ 2002. האנשים האלה הניצבים בפסגת השידור הציבורי עומדים במבחן איכות שעה שעה. ליכולתם ואומץ לִבָּם להתייצב בפני ו/או לצידן של האמביציות האישיות של פיקודיהם, וכישרונם למנות מנהלי מערכה מצטיינים שלהם (מאוחרי הקלעים) כמו גם מיומנותם להציב בחלון הראווה את הטובים ביותר באמת – יש חשיבות עליונה בניהול מוצלח של הרשת בכלל וניהול פרויקט של כל שידור ושידור בנפרד בפרט.
לא קיים שום Match up ואין ניתן להשוות את איכות וטיבה של רשות השידור תחת מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976 (אבי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" ומתעד) לזאת של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005- 2002. אילו נדרש וויליאם שייקספיר לתאר את עִתּוֹת הזמן של שני המנכ"לים לבטח היה כותב כי מוטי קירשנבאום , "הוא איש רומא יותר מאיש דנמרק" (כדברי הוֹרָצְיוֹ בסופו של המחזה הטרגי "הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק") ואת צוֹק העִיתִּים של יוסף בר-אל היה מכנה, "רוֹש ולַעֲנָה". ציטוט מדויק מפיו של הַמְלֶט הישר באדם ברגע של מבחן עליון. צריך להבין שרשות השידור של מדינת ישראל בשנים 2005-2001 לא הייתה מחזה. היא הייתה טרגדיה.
טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976 . מרדכי "מוטי" קירשנבאום דמות מופת בתולדות רשות השידור (מימין בן 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחד עם פרופסור יוסף רוֹם והרב אליעזר וולדינברג . מוטי קירשנבאום הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37 . כשרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים . (התמונה באדיבות לע"מ) .
מוטי קירשנבאום הגיע לפסגת הישגיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיל צעיר בהיותו בן 37 בלבד. הוא הצדיק את המוניטין שלו כמפיק טלוויזיה, בימאי, יוזם, כותב, ומתעד. הצלחתה המטאורית של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בהנהגתו בשנים 1976 – 1974 הייתה פסגה. שיא טלוויזיוני שאת את הפרוספריטי שלוֹ יש לזקוף גם לרביעיית כותבים מהוללת וחכמה בעלת עֵט מושחזת בדמותם של חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון , ו- ב. מיכאל. את התוכנית הסטירית שהפכה זה מכבר לאבן מסד ואייקון בן יותר שנות דוֹר ביים הבימאי יעקב אסל.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 . מוטי קירשנבאום בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה "הכול עובר חביבי". מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית אז היה ישעיהו "שייקה" תדמור ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג. מימין לשמאל : אישה לא מזוהה , אורי זוהר (קרוב למצלמה בחולצה טי שירט), דן בן אמוץ (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק, שחקן הקולנוע האמריקני טרנס היל, השחקן ז'ק כהן, עורך ומפיק "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום (לובש ווסט ומרכיב משקפיים מתחת לז'אק כהן) , וקיצוני משמאל איש לא מזוהה. (התמונה באדיבות , יוסף "פונצי" הדר . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית – רוממה ירושלים . צוות התוכנית "ניקוי ראש" חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום (בן 37) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר, דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר- מרמרי , איש לא מזוהה מאחוריה , מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, מאחוריו התאורן יז'י ביאלוק (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה ניתנה לי באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה , מוטי קירשנבאום ז"ל.
הפרולוג הקצר דן בעניין התחרות בטלוויזיה סביב המסך והמיקרופון . אקדים ואומר שאני ביסודי גם אדם תחרותי משחר ילדותי. אולי תחרותי יתר על המידה. כור מחצבתי הוא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. בנֵי דוֹרִי ואני התחנכנו על ערכים של שלושה סלוגנים אנושיים – חברתיים השונים לחלוטין מתחרות . את הסלוגן הסוציולוגי הראשון טבע הקיבוץ : "בקהיליית הקיבוץ שהיא שילוב של אורח חיים דמוקרטי וקומוניסטי – כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". את השני קבע שמריהו נָאבֶּל המורה לספורט וחינוך גופני הדגול שלי בקיבוץ אפיקים בשנות ה- 40 וה- 50 במאה הקודמת, שהיה איש קפדן, נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והישגיות . ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד". השלישי נאמר ע"י מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה ב- 1896 הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין : "הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות".
טקסט תמונה : חג סוכות – אוקטובר 1954. בתום הניצחון הקבוצתי של הפועל אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל מורה הספורט הנערץ (בחולצת "טִי" לבנה . "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", זאת הייתה הסיסמה עליה התחנכנו. עומדים מימין לשמאל : אהרון ביכלר (בר), יונה רוזנברג (רז), אברהם זלקטה, אנוכי – יואש אלרואי (בלינדמן), המורה לספורט וחינוך גופני שמריהו נאבל , שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וָואלִיש מקיבוץ גינוסר . כורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צִ'ירִי" אשכנזי, יורם קַן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
על פי שלושת העקרונות הנעלים האלו הנזכרים לעֵיל השתדלתי לפעול כל ימיי. תחרויות הספורט בעמק הירדן נערכו בערבי שישי ובשבתות בתום שבוע עבודת כפיים קשה. שיחקנו בשֵם רוח הספורט . אני באופן אישי התחריתי בהוגנות במגרשי הכדורגל, הכדורסל, והכדורעף בשעות שבין החליבות ברפת לבין העמסת החציר. לא היו הנחות עבודה בקיבוץ. ראה הספר שחקרתי וכתבתי , "כור מחצבתי" במסגרת סדרה בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".
הרלוונטיות של הפרולוג הזה שעוסק באמביציות חסרות שובע ליד המיקרופון והמסך, מיועדת לדור הצעיר שאיננו מכיר את תולדות רשות השידור שהיא כל כך פוליטית, ומורכבת ומסובכת. הדבר החשוב ביותר בכל רובד מנהיגות הוא השגת המטרה תוך כדי טיפוח שותפות ומהות יחסי עבודה יצירתיים בין אדם לחברו הנמנים על אותה קבוצת שידור. בבואי לטלוויזיה ב- 1971 נתקלתי במציאות שונה. אני בן 75 היום. ראיתי עולם ומלואו אך מעולם לא פגשתי שוּם צורה וסוג של תחרות פרועה כמו זאת המתרחשת ליד מסך הטלוויזיה והמיקרופון שלה . הסביבה הזאת הנסתרת מעין הציבור רוויה בגאווה ומדנים, קנאה והיעלבות, כעס וחרון אף, אֶגוֹ אישי, מרירות ומפח נפש. האנשים הנוגעים לעניין הזה ומעורבים בו אינם מתביישים להחצין את תאוותיהם ואת האמביציות שלהם . אינני מקליד זאת בהכללה. לא כולם. אני אומר זאת בהאי לישנה : לא מצאתי בסביבה הכה שאפתנית מהסוג הזה יתר על המידה ידידות ,רֵעוּת, ענווה, ו/או צניעות. עד כמה שידוע לי לא היו שָם חֲבֵרוּיוֹת. חוויתי זאת בעצמי כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 22 שנים. סביבת המיקרופון והמסך בטלוויזיה היא כה אמביציוזית עד שטרפה כמעט כל חִיבָּה ויחס חם. שדרים ושדרניות שפעם אהבו את זולתם הפכו לאויבים והפסיקו כליל לדבר זה עם זה. הקְנָאוֹת סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה הולידו סכסוכים ומריבות שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית ההִתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה.
מוטי קירשנבאום כיהן בתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 . מנהל הטלוויזיה ששירת תחתיו היה יָאִיר שְטֶרְן ובתפקיד מנהלי חטיבת החדשות נשאו דוד "דוּדוּ" גלבוע" ואח"כ רָפִיק חַלָבִּי . מנהלת חטיבת התוכניות של הטלוויזיה הייתה גב' דַלְיָה גוּטְמַן . בספטמבר 1997 פרש מגיש החדשות חיים יבין מהשידור הציבורי (מי שהיה אחד ממייסדיו ב- 1968) לטובת השידור המסחרי. הוא נטש את שורות ערוץ 1 וחבר לשורות חברת "קֶשֶת" אחת משלוש הזכייניות של ערוץ 2. מוטי קירשנבאום שרחש הערכה עצומה וכבוד רב לחיים יבין מאושיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה, אמר קודם לכן כי הלוויה המקצועית של חַיים יָבִין צריכה לצאת מרוממה. חיים יבין חשב אחרת. הוא הלך לעשות לביתו בערוץ 2. מוטי קירשנבאום לא הזיל דמעה ושוב השתמש בסלוגן "לא אלמן ישראל". הוא מינה את גב' גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 למגישה הראשית של מהדורת "מבט" במקומו של המגיש שנטש . המינוי זכה כמובן לתמיכתם המלאה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. זה חשוב וכבודם במקומם מונח אך צריך לזכור שאחריות המינוי רבצה על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור שמשמש עורך ראשי של רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה , ועל פיו יישק דבר . זאת הייתה החלטה סנסציונית מפני שמעולם לא הוצבה מגישה כה צעירה לבדה וחסרת ניסיון בחזית חלון הראווה של השידור הציבורי . נשים כבר הגישו בעבר את "מבט" אך רק בהגשה זוגית לצידם של מגישים גברים , שתמיד פתחו את המהדורה . שַרִי רָז , כַּרְמִית גיא , ודַלְיָה מַזוֹר ישבו על כֵּס ההגשה בעדיפות משנית .
טקסט תמונה : חורף 1992 . גְאוּלָה אֶבֶן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי – 2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה- Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט במערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקרייה בתל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום ספק . (התמונה, באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
גְאוּלָה אֶבֶן הייתה רהוטה , נבונה , וגם יפה . היה בה משהו אטרקטיבי שצד את העין אך בד בבד גם צנוע . איש הטלוויזיה וגלי צה"ל לשעבר אורן רוזנשטיין (שדר ועיתונאי מוכשר בפני עצמו) הוא שהציע לי לפני 20 שנים לבחון את כישרונה מול המצלמה . גאולה אבן הייתה תקווה והבטחה גדולה . מוטי קירשנבאום לא פִסְפֵס אותה ב- 1997 . אם להיתלות באילנות גבוהים היה לכך תקדים בארה"ב . נשיאי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לֵיאוֹנָארְד גוֹלְדֶנסוֹן ופְרֶד פִּירְס הצמידו ב- 1976 את גב' בַּרְבָּרה ווֹלְטֶרְס (גנבו אותה מ- NBC) כמגישת חדשות לצידו של המגיש הוותיק המצוין הָארִי רִיזוֹנֶר ואף שילמו לה משכורת שנתית של מיליון דולר . הדבר נעשה משיקולי הרייטינג המדשדש של ABC . כפי שידוע שלוש הרשתות האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC שידרו את מהדורות החדשות הארציות היומיות שלהן "ראש בראש" בשֵש וחצי בערב . CBS בראשות ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט הביסה את כולן . ABC הייתה הנחותה מביניהן . מהלך הצבתה הדרמטי של ברברה וולטרס המוכשרת (תמורת תשלום של מיליון דולר ופרסום נתון השכר חסר התקדים הזה בראש חוצות) ליד הָארִי רִיזוֹנֶר ויצירת צמד מגישים , נועד לשפר את המִדְרוּג הכושל . מוטי קירשנבאום לעומתם הציב את גאולה אבן בקדמת השידור הציבורי לא על מנת לאסוף נקודות , אלא מפני שחשב שגב' גְאוּלָה אֶבֶן היא מחליפה שראויה לשבת על כֵּס "מבט" ממנו תוכל לזהות לצופי הטלוויזיה את איכות השידור הציבורי שהוא ניצב בראשו .
מוטי קירשנבאום מבניה הבכוֹרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומאבות השידור הטלוויזיוני הציבורי מאז נוסד בשנת 1968 , התמנה כאמור למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 . רוחו של ערוץ 2 המסחרי נשבה במרץ מכל קצוות הארץ . בתוך שבעה חודשים הוא היה אמור לקום ולהתחיל את שידוריו . תאריך היעד נקבע לנובמבר 1993 . הוא טרם היה קיים אך דמותו המתהווה כבר הטילה צֵל על השידור הציבורי . מוטי קירשנבאום פעל בשני מישורים במקביל . הוא הדיח את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (או במילים עדינות יותר : כהונתו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בת שלוש שנים הסתיימה כחוק ביולי 1993 אך מנכ"ל רשות השידור החדש בחר שלא להאריך אותה לקראת תחילת ההתמודדות נגד שידורי ערוץ 2) ומינה במקומו לתפקיד הרָם והחשוב במקומו את יאיר שטרן . יש לשער כי אִי הארכת כהונתו של יוסף בר-אל לקדנציה שנייה נוספת לא נבעה מעודף כישרונו . מוטי קירשנבאוום הבין שהגורל הטיל דווקא עליו להתמודד מול השידור המסחרי הצעיר, הנחוש, והנמרץ . הוא היה זקוק לאנשים הטובים ביותר לידו . זאת הייתה גם אחת הסיבות מדוע הפקיד את גב' דליה גוטמן על חטיבת התוכניות . שלוש זכייניות הרכיבו את ערוץ 2 . בראש "רֶשֶת" ניצבו שני מנכ"לים משותפים דן שילון ויוחנן צנגן . "אלכס גלעדי היה מנכ"ל "קֶשֶת" , ואת "טֵלעַד" הוביל עוזי פלד . האנשים האלה היו מנהיגי שידור וותיקים שרצו להוכיח את עצמם מחדש והיו לא פחות חכמים ממוטי קירשנבאום . וליבתם ההתלהבות . היה להם גם כסף ותמיכה מקיר לקיר של בעלי המניות שלהם . בעלי השְרָרָה האלה דרשו מהמנכ"לים להשיג עבורם בדחיפות רייטינג כדי להחזיר את ההשקעה היקרה . אחת הדרכים הבדוקות לייצר רייטינג היא לגנוב מגישים , שדרנים , ומנחים ידועי שֵם מהמתחרה . מוטי קירשנבאום חשש בעיקר מעריקתם של שלושה אנשים שלו : חַיִים יָבִין , יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ואֵהוּד יַעַרִי. הם היוו בעיניו את יסודות השידור הציבורי ונחשבו לאבות הממלכתיות שלו בישראל. הוא הטיל בקסמו האישי וֶוטוֹ על נטישתם . בחַיים יָבִין ראה בכלל את הלוֹגוֹ הרשמי של השידור הציבורי . כדי להשאיר אותו בערוץ 1 הציע לו מוטי קירשנבאום הצעה כספית מפתה שחיים יבין לא היה יכול לסרב לה . משכורת שנתית של כ- מיליון שקל . זה היה מעשה מאוד חריג ובלתי מקובל בימים ההם . לחיים יבין זה כנראה לא הספיק. אבי השידור הציבורי חשב שהוא שווה יותר וערק כעבור כמה שנים לערוץ 2 המסחרי. בכך העביר מֶסֶר חשוב ליורשיו שהשידור הציבורי איננו קדוש . תמורת מָמוֹן מותר לנטוש אותו .
כאן מסתיים הפרולוג הקצרצר ומתחיל סיפור האמביציות שאינן יודעות שובע .
סוף הפוסט מס' 48. הועלה לאוויר ב- 15 בספטמבר 2012.
ראה בהמשך בפוסט הבא מס' 49 : פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות (מס' 2). -האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע (מס' 2). כל הזכויות שמורות.
סוף הפוסט מס' 48. הועלה לאוויר ב- 15 בספטמבר 2012.
[1] ראה נספח : על פי עדות עיתון "מעריב מ- 23 בינואר 2006 (יוסף "טומי" לפיד אמר זאת בגלי צה"ל במאי 2002 ערב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור) .
יואש שלום
קראתי את הכתבה,מעריץ אותך,שיהיה בהצלחה!
יצחק פלינט-חולון