הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 181 : הועלה לאוויר אחה"צ של יום שני – 18 במארס 2013.

——————————————————————————————————-

פוסט מס' 181. מרתון תל אביב – מארס 2013. פוסט מס' 181. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה מינוי מופרך לגמרי את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : הרייטינג של תוכנית הנֶפֶל "בועטים" בשעה 23.45 – 23.00 בערוץ 1 היא קטסטרופלית. % 1.9 בלבד .מִדְרוּג שערורייתי שמעלה מחשבות נוגות אודות צוות העריכה וההפקה שלה . לבטח גם הרהורים נוגים אודות צוות השידור בראשות גב' שרון פרי שניצב בחלון ראווה ברחוב צדדי ונעדר קליינטים שמתעכבים כדי להציץ בו. רייטינג כה דליל של "בועטים". איננו מצדיק הפקה והשקעה בקיומה של תוכנית מהסוג הזה. במתכונתה הרשלנית היא מיותרת "בועטים" היא בבואה כפולה שקובעת באופן ברור כי ערוץ 1 הציבורי והכדורגל הישראלי הממלכתי שרויים יחדיו בצרות צרורות. ערוץ 1 צבר אמש רייטינג ממוצע של  % 5.39 ברצף שידור בן שעתיים וחצי בין 20.30 ל- 23.00 ואשר עסק בשידור ישיר של משחק המרכזי מכבי חיפה – בני יהודה 1 : 0. תעודת עניות אחת. שבעת משחקי המחזור ה- 27 בליגת העל אתמול ושלשום משכו ליציעים 30000 (שלושים אלף) צופים בלבד . תעודת עניות שנייה. 500 צופים בלבד נכחו במשחק הבית של מ. ס. אשדוד בו נוצחה ע"י האורחת קבוצת סכנין בתוצאה 1 : 2, שלשום בשבת – 16 במארס 2013. רק 2000 צופים הגיעו אתמול יום ראשון – 17 במארס 2013 לאצטדיון "טדי" לראות את משחק ההפסד של בית"ר ירושלים ל- הפועל ר"ג 1 : 2. הכדורגל הישראלי רדוד ויציעיו קרחים. צריך לזכור שערוץ 1 הציבורי משלם להתאחדות הכדורגל בראשות מר אבי לוזון בעונה הנוכחית של  2013 – 2012 עבור שידור שבועי של המשחק המרכזי סך של 15000000 (חמישה עשר מיליון) שקל עבור זכויות השידורים. זה לא מעט.

הערה 5 : בשנים 1965 – 1963 למדתי שנתיים במכון ווינגייט הוראת חינוך גופני ומתמטיקה . סיימתי את לימודיי בהצטיינות. היו לי שם כמה מורים טובים מאוד ביניהם המורה והמחנך שלי אורי אפק, המורה יצחק "איציק" מנדלברויד בשיעורי א"ק, וד"ר דוב אלדובי וד"ר יעקב קפלנסקי בשיעורי אנטומיה ופיסיולוגיה. מהשניים האחרונים למדתי רבות אודות הסכנות הפיסיולוגיות הטמונות בשאיפת האדם להעפיל לפסגת היכולת האנושית שלו בכל מחיר, ולהצטיין בפעילויות ספורטיביות בתנאי אקלים קשים של חום ולחות מחד ובתנאי גובה מאידך – ללא הכנה ובקרה מתאימים. הערה 5 מביאה אותי לעסוק באסון המוות שקרה בריצת חצי המרתון לפני שלושה ימים בתל אביב .

מרתון תל אביב – מארס 2013.

1. מרתון לחובבים ופיסיולוגיה בסיסית.

רעייתי ואנוכי גרים מזה זמן רב בצפון הישן של תל אביב. יום שישי האחרון – 15 במארס 2013 היה חם עד למאוד. מחזה לא שכיח באמצעיתו של חודש מארס. שנינו יודעים לזהות היטב את השָרָב והלחות התל אביבית המעיקים. השרב וגלי החום חדרו פנימה והציפו את הבית הקריר. החלטנו ל- אטום את החלונות כבר בבוקר מוקדם.

אסון מותו של מיכאל מיכאלוביץ' בן 29 בריצת חצי מרתון שלשום של העיר תל אביב בתנאי שָרָב וקריסתם של עוד עשרות רצים אחרים, חלקם קרובים למוות גם הם, נובע מכך שמרבית הציבור (ובתוכו גם חלק מ- משתתפי ריצות המרתון וחצי מרתון של תל אביב) חסר ידע בסיסי ביותר בפיסיולוגיה של גוף האדם ונוטל על עצמו סיכוני מאמץ שלא לצורך במזג אוויר שְרָבִי ולא נוח . חלק מהרצים איננו מיומן ולא יודע כיצד להתכונן ולהכין את עצמו לקראת הריצה המפרכת והמתישה גם אם מדובר בחצי מרתון (21 ק"מ) , לא כל שכן בתנאי חוֹם ולַחוּת כפי ששררו לפני שלושה ימים ביום שישי האחרון בתל אביב . שילוב של חוֹם רב ולחות גבוהה הופך להיות עומס חום שמסכן את חיי האדם בעת פעילות מאומצת וממושכת. רבים מהאתלטים החובבים נעדרי אוריינטציה מינימלית ואינם מבינים כיצד עובד מנגנון הקירור של גופם. ריצה מאומצת וממושכת של האדם יוצרת חום פנימי בגוף שעולה בהדרגה ומכריחה אותו להזיע. הזֵיעָה מתאדה וכדי להתאדות היא זקוקה כמו כל נוזל לחוֹם ונוטלת לשם כך את חוֹם הגוף. התאדות הזֵיעָה הוא מנגנון הקירור של הגוף. לַחוּת גבוהה בנוסף לשָרָב כבד יוצרת עומס חום ואיננה מאפשרת לזיעה להתאדות, ולכן הגוף איננו מתקרר. בעוד הפעילות הגופנית נמשכת (במקרה זה כשמדובר בריצת חצי המרתון לפני שלושה ימים בתל אביב) חוֹם הגוף עולה ועולה. זוהי הסכנה הגדולה הטמונה בריצה ארוכה בשרב ובאמביציה של הרצים השואפים להגיע בכל מחיר לקו הגמר. שמא ילעגו להם אם יפסיקו את הריצה באמצע ו/או שמא יראה הספורטאי בנטישתו את הריצה כ- כישלון אישי נורא שלו . מדובר בס"ה בריצה עממית אולם עבור רבים היא תחרותית. האנשים מתחרים נגד השעון וגם נגד עצמם ומוכנים להסתכן תמורת ובעבור כבודם האישי. הם מסרבים לתת פקודה לגופם לחדול מהמאמץ המסוכן שעלול להביא לסיום חייהם . כשטמפרטורת הגוף מטפסת ל- 42 מעלות צלזיוס הספורטאי מתמוטט ומֵת . בחום דרסטי וקיצוני שכזה גם שתיית מים כבר כמעט ולא עוזרת . הגוף שרותח מחוֹם – קוֹרֵס . ברור שחלק מהרצים שנטלו חלק בריצת המרתון שלשום בתל אביב ועשו זאת בתנאי אקלים לא נוחים מבלי שהם מיומנים לכך , סיכנו באופן ברור את בריאותם וחייהם . גם אם חלוקה ושתיית המים במהלך הריצה הייתה חופשית .

אינני מאשים את הוועדה המארגנת וגם לא את רצי חצי מרתון תל אביב שחלקם כאמור נעדרי השכלה בתחום הפיסיולוגיה הבסיסית של גוף האדם. בלחץ דעת הקהל ביטלה עיריית ת"א את ריצת המרתון שנועדה ליום שישי – 22 במארס 2013. אִיוֶולֶת. מדובר באנשים מבוגרים שאמורים לקחת אחריות על עצמם. ייתכן והוועדה המארגנת הייתה צריכה להתריע את הרצים בעת ההרשמה מפני השָרָב המתקרב, אולם לא לבטל את המפעל. בסופו של דבר מדובר באנשים מבוגרים ובאחריות אישית שכל אחד לוקח על עצמו , מה עוד שלאורך המסלול קיימות תחנות התרעננות שמספקות לרצים מים בשפע. בקיץ 1956 התגייסתי לגדוד 12 של חטיבת גולני. את הטירונות הקשה מאוד, הארוכה, והמתישה עשינו בשטח אש 9 ליד הכפרים עָרָבֶּה ו- סַכְנִין. זה היה קיץ מפרך. חם ולח. צה"ל בעצה אחת עם הרפואה הצבאית קבע בימים ההם מדיניות מטופשת של משמעת מים קפדנית. קיבלנו מימיית מים אחת ביממה (כולל גילוח וצחצוח שיניים) בעת האימונים המפרכים כאילו אפשר לאמן ולהרגיל את הגוף להיות צָמֵא . זה היה עינוי של ממש שסיכן ללא צורך את חיינו ואת כלל חיילי צה"ל. בעקבות משמעת המים הצה"לית ההרסנית חסרת כל פשר והצדקה פיסיולוגית שילמו לא מעט חיילים בחייהם . הם התייבשו ומתו בעת האימונים שלהם מפאת מחסור במים. איזו איוולת. משמעת המים בוטלה לאלתר ב- 1959 ע"י פרופסור עזרא זוהר . לדור שלי זה לא סייע מפני שאנחנו כבר השתחררנו מצה"ל. הרפואה הצה"לית לא הבינה עיקרון פיסיולוגי פשוט . על כל גרם נוזלים שהגוף מאבד יש להחזירו ע"י שתיית מים חוזרת. גוף האדם איננו יכול להתרגל לצָמָא ואיננו מסוגל לתפקד ללא מֶשֶק מים מלא, מאורגן, ומסודר.

האדם הוא בעל חי בר מזל מפני שאלוהים ברא אותו עם בלוטות זיעה. מנגנון הקירור שלו מציל אותו מחוויות אקלימיות מאוד לא נוחות וגם מסוכנות. אולם מה עושים יונקים בעלי חיים אחרים בקיץ החם בהיעדר מנגנון הזעה ? כלבים משרבבים את לשונם החוצה כדי להתקרר. את הפרות ברפת של קיבוץ אפיקים היינו צריכים להביא בתקופת הקיץ פעמיים ביום לסככת ההמטרה כדי להרטיב את עורן במשך כרבע שעה. המים השתמשו בחום גופן של הפרות המסכנות כדי להתאדות. זה היה מנגנון הקירור המלאכותי שהפעלנו על מנת לאפשר להן לייצר חלב בכמויות. צריך להבין שרפתות החלב במדינת ישראל כבר בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה היו מהטובות בעולם. כדי להפוך את תעשיית החלב למדעית ורנטבילית היה צורך לשַמֵר לא רק את כישרון הגנטיקה של הפרות כיצרניות חלב פנטסטיות, אלא להשתמש בדרכים לא מקובלות כדי להגן עליהן מהאקלים הקשה בקיץ החַם של עמק הירדן. מי שמע על כך כי רוחצים פרות במים בקיץ כדי לקרר את גופן ?

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה . קיבוץ אפיקים . אנוכי ברפת של הקיבוץ עם הפרה המצטיינת ששמה "מַרוֹקָה". הפרה הטובה והחרוצה הזאת בעלת תכונות גנטיות מטופחות ומחושבות מראש הייתה זקוקה למזון טוב ותנאי אקלים נוחים כדי לייצר 13000 ליטר חלב בתקופה של עשרה חודשים מידי שנה בשנה (חודשיים בשנה נחות כל הפרות מחליבה כדי להעניק להן כוחות מחודשים בטרם ההמלטה). הפרות המוכשרות האלה מייצרות כמות פנטסטית של חלב עד יום מותן. ברור שרחשתי ל-מַרוֹקָה חיבה מיוחדת. גם היא לי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה בטרם עידן מזגני האוויר נהגו חברי קיבוץ אפיקים מעת לעת בקיץ הבלתי נסבל לקרר את החדרים הספוגים חוֹם באמצעות רחיצה ושפיכת כמות מים יתירה על מרצפות החדר. המים נטלו את חוֹם החדר כדי להתאדות וכך הוא היה מתקרר. 

טקסט תמונה : ראשית שנות שנות ה- 30 של המאה שעברה. תחילת התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן . התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של ארץ ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. היסטוריית המרתון הקדמון ביוון העתיקה.

בחודש ספטמבר של שנת 492 לפני הספירה (כלומר לפני 2505 שנים) נערך קרב הירואי ליד הכפר היווני מרתון הרחוק כ- 42 ק"מ מאתונה, בין צבא יווני קטן בראשות המצביא מִילְתִּיָאדאֶס שיצא להדוף את הצבא הפרסי הענק של דָרְיָאוֶוש שפלש למדינתם מהים. היוונים ניצחו והצבא הפרסי נַס אל אוניותיו שהמתינו ליד החוף . באותה העת התכנס המון רב בכיכר השוק באתונה והמתין לדיווח וידיעות משדה המלחמה. מִילְתִּיָאדאֶס פקד על אחד החיילים שלו פֵיְידִיפִּידאֶס שהיה גם רץ מהולל בעל מוניטין להביא את בשורת הניצחון המזהיר לבני העיר אתונה. פֵיידִיפִּידאֶס רץ בתנאי עומס חום קשים מרחק של 42 ק"מ שהפריד בין הכפר הקטן מרתון לעיר אתונה. לחות וטמפרטורה גבוהות אפיינו את אותו יום הניצחון היווני ההוא. הוא הגיע לכיכר השוק הספיק לזעוק "ניצחנו" וקרס. הוא מת מהתייבשות. את הסיפור המדהים הזה מספר כהווייתו ההיסטוריון פְּלוֹטָארְכוּס.

מחדש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני הברון הצרפתי פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיְין נענה להצעה של חברו הבלשן מִישֶל בְּרִיאָל ב- 1894 לערוך מירוץ לזכרו של פֵיידִיפִּידאֶס מהכפר מרתון לאתונה, מרחק של 42 ק"מ, כמקצוע אולימפי במסגרת האולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיְין אימץ את הרעיון שעורר גל התלהבות עצום ביוון. הריצה נקראה באמת "ריצת מרתון" ובבכורה זכה רץ יווני בשם סְפִּירִידוֹן לוּאִיס שעבר את המרחק בשעתיים וחמישים ושמונה דקות . ריצת המרתון למרחק של 42 ק"מ ו- 195 מטר הפכה ברבות השנים למקצוע אולימפי מובהק ולסמל של נחישות וכוח רצון . לאט לאט הבינו הנוטלים חלק כי יש להתאמן לקראתה ביסודיות ובהדרגה וכי אי אפשר להסתמך בריצה הזאת על כוח רצון בלבד. חייבים להכשיר את הגוף לקראת מאמץ ממושך שמשתרע על פני 42 קילומטרים לא כל שכן בתנאי מזג אוויר של חוֹם ולַחוּת.

טקסט תמונה : אולימפיאדת אתונה 1896 – הראשונה של העֵת החדשה. הרץ היווני ספירידון לואיס (חקלאי במקצועו) מנצח בריצת המרתון האולימפית בזמן של 2:28.50 שעתיים וקובע סימן חדש לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. (ERT ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מספר לא קטן של ערים בעולם מקיים ריצות מרתון תחרותיות שנתיות. המפורסמות ביותר הן בוסטון, ניו יורק, לונדון, ברלין, וטוקיו. ועכשיו גם ירושלים ותל אביב. אינני יודע אם עשרות אלפי הרצים החובבים בישראל נענים לאתגר רק מפני עצם קיומו ו/או גם בגלל התלבושת ונעלי הריצה שניתן לקנות בהנחה גדולה. ריצת מרתון היא מאמץ גופני עצום גם אם לא מדובר בתחרות. לא כל שכן בתחרות. הרץ הצ'כי המפורסם אֶמִיל זָטוֹפֶּק מי שזכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 ב- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון אמר לי בפגישה בינינו במשרדי מחלקת הספורט בניין הטלוויזיה בירושלים ב- 1992 (הוא היה אז בן 70) כי הציבור איננו מבין עד כמה הריצה הזאת מפרכת אפילו בשבילו כאתלט מאומן .

3. ההירואיקה של המרתון אולימפי.

אולימפיאדת לונדון 1908.

ההיסטוריה מעניקה בדרך כלל חסד למנצחים ושוכחת את המפסידים. אך היא תזכור לעַד ארבעה רצי מרתון , שלושה גברים ואישה אחת שהפסידו בריצת חייהם, אבל גילו דבקות עליונה במשימה כדי לסיימה עד כדי סיכון חייהם, ועל כן זכו בתהילת עולם. ראש וראשון להם הוא דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי (Dorando Pietri) רץ האיטלקי בן 23 נמוך קומה 1.59 מ', שהגיע ראשון בשארית כוחותיו לקו הגמר בריצת המרתון באולימפיאדת 1908 בלונדון. הוא היה עייף עד מוות וניצב על סף התמוטטות. Groggy. תשוש לחלוטין, נטול נוזלים, ומט ליפול. כשנכנס לאצטדיון להקפה האחרונה של המסלול נראה מבולבל וחסר תקווה. הוא נפל וקם, ושוב נפל וקם חליפות כשהוא מנסה לשווא להגיע לקו הסיום. כמה משופטי הריצה שהיו עדים למחזה הקשה לא יכלו לעצור בעצמם, הרימו אותו וסייעו לו לחצות את קו הגמר. הוא הושכב על אלונקה והובל מייד לבית החולים. הסיבות להתמוטטותו בתוך האצטדיון כה קרוב לקו הגמר היו שנויות במחלוקת. סיפרו כי אכל לפני הריצה ארוחה בשרית ולפחות במקום אחד במהלך הריצה הגישו לו הצופים שעמדו על מדרכות הרחוב משקה חריף. טענו כי דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי התמוטט על המסלול משִכרות ולא מעייפות [1]. האמת, אותו היום ההוא של תחרות המרתון בלונדון 1908 היה שרבי וחם. דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי סיים ראשון את הריצה בזמן של 2:56:46.4 שעתיים, אך נפסל מפני שקיבל עזרה ממשית מהשופטים הרחמנים. מדליית הזהב ניטלה ממנו והוענקה לרץ האמריקני ג'וֹן הֵיְיס (John Hayes) שסיים רענן יחסית במקום השני, 32 שניות אחרי דוֹרָאנְדוֹ פְּיֶיטְרִי בזמן של 2:55:18.4 שעתיים. כמה צילומים שנשתמרו מלפני 105 שנים מתארים את הדרמה שהתחוללה באצטדיון האולימפי של לונדון 1908 קרוב מאוד לקו הסיום של ריצת המרתון .

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1908. רץ המרתון האיטלקי דוראנדו פייטרי (מס' 19) מוביל לקראת הכניסה לאצטדיון וסיום הריצה המפרכת שאורכה 42 ק"מ ו- 195 מ'. לכל רץ הוצמד מלווה על אופניים. הצילום הזה שנעשה לפני מאה וחמש שנים מעיד כי בעת הזאת היה כבר סגנון ריצתו כבד. הוא נראה עייף ותשוש. (באדיבות ERT הטלוויזיה היוונית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 181. הועלה לאוויר אחה"צ של יום שני – 18 במארס 2013.

---

---