הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————————— 

פוסט חדש מס' 516 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 12 ביולי 2015. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————— 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים (1). פוסט מס' 516. כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : הח"כ נחמן שי נציג תנועת הפועלים והפנסיה העצומה שלו (1).

עיתונאי "הארץ" מר ניר גונטז' מראיין במוסף "הארץ"  (יום שישי – 10 ביולי 2015) ללא יראה וללא כחל וסרק את הח"כ מ- "המחנה הציוני" נחמן שי תחת טענה חמורה ונוקבת : "אדוני הח"כ, לשרת בפועל שלוש שנים ועוד ארבע רק על הנייר ורק לצורך הפנסיה – זו קומבינה". צריך לקרוא את הפוסט של ניר גונטז' (עמוד מס' 12 של מוסף "הארץ") כדי להבין עד לאיזה עומק קומבינטורי במעבה האדמה הגיעו והונחו יסודות הפנסיה של הפוליטיקאי נחמן שי מי שהיה בשעתו מפקד רדיו גלי צה"ל בפועל במשך שלוש שנים ועוד ארבע שנים רק על הנייר (!). טוען ניר גונטז' בפני נחמן שי כלהלן : "קראתי שהשגת איזה קומבינה בשירותך כדובר צה"ל. שירתת בפועל כשלוש שנים והחשיבו לך את התקופה אחרי שעזבת – כארבע שנים שבהן עבדת במקום אחר – כ- "חופשה ללא תשלום" רק לצורך הפנסיה. זה יצא כמה מיליונים". נחמן שי מתפתל אולם ניר גונטז' לא מרפה את אחיזתו הלוחצת סביב צווארו של הח"כ המלומד. "לא הייתה שום קומבינה, שום קומבינה. זאת הייתה החלטה של שר הביטחון והרמטכ"ל. נכנסתי לצה"ל בהסדר ביני לבין צה"ל", משיב הח"כ נחמן שי. ניר גונטז' לא מניח לו ומקשה : "ה- ח"כ נחמן שי אתה קורא לזה "הסדר", אני קורא לזה קומבינה. כמה אזרחים פשוטים עובדים בשכר מהקופה הציבורית שלוש שנים ומחשיבים להם עוד ארבע נוספות ?". נחמן שי מנסה להימלט מהמלכודת אולם עיתונאי "הארץ" שהכין היטב את שיעורי הבית לא מניח לו : "אדוני מה שזה לא יהיה "ההסדר" הזה, הוא על חשבון הציבור, ונדיר ביותר. עבדת כדובר צה"ל כשלוש שנים והמשיכו לספור את הוותק שלך עוד ארבע שנים אחרי שעזבת". הריאיון נמשך. חובה אזרחית לקרוא את הפוסט של ניר גונטז' (!). מדובר בעיתונאי חרוץ ועקשן בשם ניר גונטז' שאיננו מוותר לאיש ציבור ולא מתחנף אל ח"כ שאמור להיות נכבד. ניר גונטז' עולה בתחקיר שלו על מידע הנוגע לפנסיה עצומה וענקית המוענקת לנחמן שי, לחלוטין לא צודקת ואיננה מובנת לציבור הפשוט הרחב במדינת ישראל, אולם לפי דבריו של מושא הריאיון מדובר בהחלטה של שר הביטחון והרמטכ"ל. "לא הייתה שום קומבינה, שום קומבינה", מצקצק הח"כ המלומד נחמן שי מי שנמנה על מפלגת פועלים (המחנה הציוני) ומן הסתם לוחם למען צדק חברתי. טוב היה אילו היה מתעשת ומחזיר את מה שלא הגיע לו ולא מגיע לו – לאוצר המדינה. נחמן שי אם נותר בך שמץ של יושרה והגינות עדיין לא מאוחר לעשות זאת. ציון 10 (מתוך 10) לעיתונאי "הארץ" ניר גונטז'.

נחמן שי שימש בראשית שנות ה- 2000 בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא היה מינוי פוליטי של הממשלה ו- הצטייר בעיניי כמעט מייד כעסקן נמוך דרג שרואה במהלך הפקדתו על השידור הציבורי קרש ניתור לחיים הפוליטיים. הוא עשה זאת בגלוי, לא ניסה להסתיר את שאיפותיו הפוליטיות, התגלה לי לא רק כ- עסקנצ'יק אלא גם יו"ר אופורטוניסט בתקופתו הקצרה ברשות השידור לפחות בשלושה מקרים : הפעם הראשונה, בעת ביצוע משימת השידור הישיר בערוץ 1 הציבורי ב- 1 בספטמבר 2001 מבוסניה הנוגע משחק הכדורגל בוסניה – ישראל במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי הסכים לשלם לאביב גלעדי באמצעות קומבינה עם שר האוצר סילבן שלום סכום של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת השידור הישיר מבוסניה לאחר שמ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ואנוכי נפנפנו אותו מפני שלא קיבל את הצעתינו לשלם לו 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר סכום גג. "חפש את החברים שלך", אמרנו לאביב גלעדי ונפנינו ממנו. אולם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שב אליו וביקש בכל זאת לרצות אותו ברגע האחרון. הוא שילב זרוע עם סילבן שלום מאחורי גבינו כדי להצטייר מושיע העם והסכים לשלם לאביב גלעדי ללא כל הצדקה את מה שאני סירבתי, סכום אסטרונומי של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. הפעם השנייה הייתה בעת ניהול מו"מ הנֶפֶל של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל עם חברת "צ'ארלטון" אודות השגת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור תמך בהסדר הכספי היקר שערך המנכ"ל יוסף בר-אל , הסכם שלא היה לו אח ורע בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם, בו שידרנו רק 8 (שמונה) משחקים ונדרשנו לשלם בעבור כל שידור ישיר כמעט חצי מיליון דולר, וגם לשדר את אותם 8 המשחקים Off tube מהאופן בירושלים במקום לבצע את משימת השידור הישיר מהשטח. זה היה חרבון עיתונאי וחרבון כלכלי של רשות השידור חסר תקדים תחת מנכלותו של יוסף בר-אל ואשר היו לו השלכות קרדינליות שגרמו להיחלשותו המיידית מחד של ערוץ 1, ומאידך התחזקותו בו במקום של ערוץ 5 בכבלים. יוסף בר-אל היה טירון גמור וחסר כל מושג בניהול מו"מ אודות רכישת זכויות שידורים בינלאומיות בזירות הספורט בכלל והכדורגל בפרט. הוא לא ידע ולא הכיר את ההיסטוריה, את התנאים, ואת מחירי השוק. הוא יוסף בר-אל בגיבויו של היו"ר נחמן שי ובגיבוי הממנה שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הלוא הוא השר רענן כהן האחראי על ביצוע חוק רשות השידור, השליך את חכתו למים העכורים והיה בטוח שהוא צד דג זהב, אולם החכה העלתה נעל יְשָנָה ובְּלוּיָה ולדאבון לב גם יקרה. רשות השידור שילמה טבין ותקילין תמורת סחורת שידור מצומקת. זאת הייתה שגיאה קרדינאלית מאין כמותה וחסרת תקדים בממדים שלה. בינתיים מיסד ערוץ 5 בכבלים את את ערוץ 5 פלוס שלו, קנה את 56 (חמישים ושישה) המשחקים הנותרים של טורניר גביע העולם של יפן / קוריאה תמורת סכום פעוט, והטיס למוקד ההתרחשויות בשתי המדינות האלה את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ. 56 השידורים הישירים של ערוץ 5 בכבלים לא אפשרו לי לרכוש חסויות בקנה מידה כספי גדול לתקצירי הערב שלנו, מפני שערוץ 5 בכבלים כבר שידר את המשחקים האלה לפנינו ועוד בשידורים ישירים בהיקפים מלאים. היה מדובר בביזיון קולוסלי, מסע נֶפֶל של רשות השידור מכל היבט. נחמן שי איננו יכול להכחיש את העובדה שהוא תמך באינציאטיבה השלילית ביותר של יוסף בר-אל במו"מ ההוא עם צ'ארלטון. מהיכן אני יודע ? הוא סיפר לי זאת בעצמו והוסיף שהיו עוד כמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור שתמכו ביוזמת הכדורגל של יוסף בר-אל. לשלם כ- 500000 (חצי מיליון) דולר זכויות שידורים בעבור משחק בודד…??? מי שמע על ניהול מו"מ כספי כל כך כושל ומטופש מאין כמותו ו- אידיוטיזם שכזה…??? בפעם השלישית הוא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא התייצב לימיני בעת טריקת הדלת שלי ליוסף בר-אל בקיץ 2002 ונטישתי את ערוץ 1 ורשות השידור, והעדיף להתכתב עמי ולהיפרד ממני (כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור) מאחורי גבו של מנכ"ל רשות השידור שלו. הוא היה בעיניי לא רק אופורטוניסט אלא גם איש חלש ופחדן.

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. נחמן שי מי שניצב בראש הגוף הציבורי המפקח על עבודת רשות השידור, ומי שכיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, פחד להתייצב בגלוי וביושרה מול שלטונו הריכוזי והמגוחך של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובעצם הפך למשת"פ שלו. בעת הוויכוח המר שלי עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודשים אפריל – אוגוסט של 2002, ולמרות שידע שאני צודק, הוא לא התייצב לימיני. נחמן שי העדיף להתכתב עמי בסתר מאחורי גבו של יוסף בר-אל. למרות מכתב ההערכה וה- צל"ש הנחמד שהעניק לי רחשתי לו הערכה מועטה. ראיתי בו פוליטיקאי אופורטוניסט, רדוד, ופחדן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 5 : הח"כ נחמן שי (2).

היסטוריה. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם הפרטים זכורים היטב. מינויו של נחמן שי בראשית שנות ה- 2000 ע"י ממשלת ישראל לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא היטיב עם הרשות ולא הביא שום מזוֹר. עם מינויו גברו הריב והמדנים והתחדדו ביתר שֵאת.

חוסר יכולתו ו/או כישרונו המקצועי של נחמן שי, מי שכיהן באוגוסט / ספטמבר של 2001 כ- יו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור בו זמנית (בשל התפטרותו של מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל מתפקידו באוגוסט 2001), האיץ מנגד את התהליך ה- אנטגוניסט שהפך אותו לאישיות פוליטית מובהקת ו- בעלת השפעה תקשורתית עצומה לפרק זמן מסוים. תהליך מוכר. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מי שהתמנה ע"י ממשלת מנחם בגין בתמיכת שר החינוך זבולון המר למנכ"ל רשות השידור השלישי ב- 1 באפריל 1979 החזיק בידיו מונופול כפול רב עוצמה כאשר מחודש יולי 1979 ועד חודש מארס של 1980 כיהן במקביל כמנכ"ל וגם כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לאחר הדחתו של ארנון צוקרמן). רק במארס 1980 מינה את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז פרופסור ראובן ירון ז"ל.

נחמן שי החליט בשעתו להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה המוניטארית שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר (כיו"ר ו- מ"מ מנכ"ל) היכן שהוא בקיץ 2001 לא להתעסק יותר עם מתווך זכויות השידורים של המשחק בוסניה – ישראל מר אביב גלעדי הדורש מַמוֹן רָב מידי תמורת זכויות השידורים הללו. ההתמודדות עמדה להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו בירת בוסניה. לפתע ערך נחמן שי תפנית כלכלית וחזר בעצמו. חזרתו הייתה הרבה יותר מ- בעייתית. הוא לא רק שבר את העיקרון של עצמו אלא הסכים לשלם 300000 (שלוש מאות אלף) דולר לאביב גלעדי לאחר שהוא, יאיר אלוני (מ"מ מנהל ערוץ 1 דאז), ואנוכי סגרנו על סכום זכויות שידורים בגובה של 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר. אפילו לא סנט אחד יותר. שר האוצר סילבן שלום יחדיו עם יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל "גברי" לוי ומחזיק הזכויות אביב גלעדי כופפו את נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. נחמן שי נשא כזכור באוגוסט 2001 בעת ובעונה אחת במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור, וריכז בידיו סמכויות מקצועיות וכלכליות, בעצם בלתי מוגבלות. חומת ההתנגדות העקרונית שלו זאת שתמכה במדיניות הרֶכֶש שלי נפרצה. פוטנציאל התמרון שלו הצטמצם וגרר בעקבותיו התערבות פוליטית של שר האוצר סילבן שלום ברגע האחרון סביב שידור ספורט ישיר של משחק כדורגל לא מתוכנן, בו רשות השידור גם שילמה בסופו של דבר תוספת של יותר מ- % 25 למחיר, שממילא לא רצתה לשלם, וגם הכניסה אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור. מר נחמן שי היה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתי עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ במשרדו של דן שילון בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה"ב. הכתב הצבאי שאל את מנהלו, "האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור". מר דָן שִילוֹן לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנַחְמָן שַי, "וודאי שלא", והוסיף, "בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות". לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שי מונה עמירם ניר ז"ל. נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן. במשך השנים "התקדם" נחמן שי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים, עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו. לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת, המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך. בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ"ל רשות השידור.

עננה כבדה רבצה על רשות השידור זה מכבר. היה לה יו"ר מתפתל שפוסח על שתי הסעיפִּים בשם נחמן שי, שַר ממונה רענן כהן שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור וקולו נשמע ברדיו "קול ישראל", ומנהל ערוץ 33 איזוטרי ו- קירח מרייטינג בשם יוסף בר-אל. אף על פי שערוץ 33 נחשב לא רק ל- דַל, אלא היה נטול כל חשיבות שאיש איננו צופה בו, ונעדר כל מדרוג (לחלוטין), אָרָב יוסף בר-אל והמתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ"ל רשות השידור שהתפנה לאחר סילוקו משם של רן גלינקא. האמת, לא היה בזה כל שלילה. יוסף בר-אל יועצו לשעבר של המנכ"ל הזמני רן גלינקא, היה איש שאפתן שביקש במארס 2002 להעפיל לפסגה ולהתמנות למנכ"ל רשות השידור בעצמו, לאחר שהבוס שלו רן גלינקא הודח ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. הבעיה הייתה בהסכמתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן (בממשלת אריאל שרון) להתחשב באמביציות של יוסף בר-אל, לעשות עמו עסקה, ולמנות לתפקיד הרָם איש כל כך לא מוכשר. רענן כהן הבטיח במארס 2002 לראש הממשלה אריאל שרון כי הוא לא יצטער על הבחירה ביוסף בר-אל ועל מינויו למנכ"ל רשות השידור, וכי מדובר במעשה נכון, בזמן הנכון, ובמקום הנכון. במארס 2002 התמנה יוסף בר-אל למנכ"ל הזמני של רשות השידור (במקומו של רן גלינקא) וביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו למשרה הנכבדה לתקופה של חמש שנים עד יוני 2007. היה ברור ש- מדובר במינוי מופרך. שאלת פיטוריו של יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם הייתה בסופו של דבר רק עניין של זמן, אם כי זמן ארוך מהצפוי. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח את אותו יוסף בר-אל ולסלקו מכהונתו הרמה בעוון שוחד מסך ושחיתות. רק שני שרים נאמניו ומעריציו של יוסף בר-אל התנגדו באותה ההצבעה היא להדחה מחויבת המציאות של היה ממנה מנוס, דליה איציק ומאיר שטרית. 

טקסט תמונה / מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה ראשית בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" בעריכת אמנון דנקנר ז"ל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם, מפטרת אותו, ומסלקת אותו לאלתר מתפקידו בעוון שוחד מסך ושחיתות. תזכורת מרה לעיתונאים רבים ב- ערוץ 1 וב- רדיו "קול ישראל" וגם לאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ולאנשי מליאת רשות השידור אומרי הן שתמכו והסכימו ביודעין וברצון לשתף עמו פעולה. (באדיבות העיתון "מעריב").  

אביב גלעדי החזיק כאמור בזכויות השידור של המשחק בוסניה – ישראל שנועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא גם היה בעל זכויות השידורים של שני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו, נגד אוסטריה (התקיים בווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע"י ערוץ 2), ונגד ליכטנשטיין (נערך בוָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001, אך לא שודר בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2, שהיו עסוקים לאורך אותה השבת ההיא בכיסוי האירוע הטרוריסטי – אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב, שאירע פחות מיממה קודם לכן, בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001. משחק הכדורגל ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי ולא נוח בערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5). אביב גלעדי מחזיק ו- מתווך זכויות שידורים שהשקיע וקנה אותם מחברת  UFA תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל עבור ממון עוד יותר גדול, והיה צריך להרוויח "משהו" מהעסקה, הפסיד בסופו של דבר הון עתק. ביום שני – 19 בפברואר 2001, בקשתי את מר יאיר אלוני (מנהל ערוץ 1 בפועל קרוב לשנה מאז פרישתו ב- 30 באפריל 2000 של המנהל הקודם מר יאיר שטרן) רשות בכתב להיכנס למו"מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי, כלהלן : "(…) כדי להציע לו מייד במו"מ שערוץ 1 יקנה ממנו את המשחקים המחיר סביר (…)". הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במכתב כלהלן : "(…) כי לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה מאביב גלעדי את שלושת המשחקים נחזיר באמצעות חסויות, וזאת הבטחה אישית שלי לך (…) הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בווינה, אוֹ טוֹ טוֹ, מתקיים בעוד 39 ימים (…)" [1]. המנכ"ל אורי פורת ז"ל שנדחף אט – אט מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר ו/או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמִשְנֶה שלו אהובה אורן ז"ל וחלק מחבריו בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור, ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו. בקיצור, לא יצא מזה שום דבר. ואז זה קרה. בחודש אוגוסט 2001, בטרם הדחתו האפשרית ע"י הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור, התפטר אורי פורת ז"ל ו/או התפוטר. מה זה חשוב עכשיו. נחמן שי יו"ר רשות השידור ועכשיו גם מ"מ מנכ"ל רשות השידור חזר בעצמו, ונטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו"מ עם אביב גלעדי במשחק החוץ האחרון שנותר, בוסניה – ישראל, ונועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו בירת בוסניה הרצוגובינה, מבלי שהוא ממידע אותי וגם לא מ"מ מנהל ערוץ 1 מר יאיר אלוני.

למשחק במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 בסַארָאיֶיבוֹ הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד, מיקוּם המאפשר העפלה ל- Play Off (שני משחקי הכרעה, בית וחוץ ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות, ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל יפן / קוריאה 2002, מפעל ממנו נעדרת נבחרת הכדורגל של ישראל מאז 1970. מתווך זכויות השידורים מר אביב גלעדי דרש מאִתנו בתחילת הקשר סכום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר. זו הייתה זכותו כאיש עסקים. אנחנו הסכמנו לשלם 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר סכום גג. אפילו לא דולר אחד יותר. למרות רצוני העַז לשָדֵר את המשחק, פער התיווך היה עצום והמו"מ נתקע. רשות השידור גמגמה כרגיל. במקום להיכנס מייד למו"מ בינלאומי הרבה קודם לכן, ולקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית), בזבז סמנכ"ל הכספים דאז של הרשות מוטי לוי זמן שלא לצורך, ולוואקום המסחרי חדר אביב גלעדי. עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים פערי תיווך. בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל באותו הזמן את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת. משחק הכדורגל של ישראל – בוסניה במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור. הוא אביב גלעדי ביקש מאיתנו כאמור 400000 דולר, אנוכי הייתי מוכן לשלם לו 225000 דולר (בעצה אחת עם מ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני ועם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שהפך לעת מצוא גם למ"מ מנכ"ל רשות השידור), והמו"מ לא צלח. זאת הייתה בקשתו המפורשת של נחמן שי לא לשלם לאביב גלעדי אפילו דולר אחד יותר מעבר ל- 225000. השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל בשבת – 1 בספטמבר 2001 ירד מהפרק. בינתיים שלחתי בעת הזאת לאליפות אירופה בכדורסל המתקיימת באנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי. בשבת – 1 בספטמבר 2001 היה מתוכנן שידור הישיר מאנקרה של המשחק ישראל – ליטא.

הגעתי כהרגלי לעבודה במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים מוקדם בבוקר בשבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא. התמודדות נקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בשעה ארבע וחצי אחה"צ (16.30). מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתיי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המשמשת Host broadcaster והיא שמפיקה את הסיגנל הבינלאומי, ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN של השידור שלנו. כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU, אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל.

לפתע, בשעה שתיים בצהריים של אותה השבת ההיא – 1 בספטמבר 2001, שעתיים וחצי לפני תחילת השידור הישיר של משחק הכדורסל ישראל – ליטא, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 רפיק חלבי ויו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור (כאמור בעת ובעונה אחת) מר נחמן שָי, בה הודיעו לי שניהם כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאביב גלעדי תמורת 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסאראייבו (!). מדהים (!!). הם לא שיתפו בהחלטה את מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר אַלוֹנִי (אולי מפני שלא איתרו אותו את יאיר אלוני) במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי ובעסקה סיבובית בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל סילבן שלום ויו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל "גברי" לוי. שניהם, נָחְמַן שַי ורָפִיק חַלָבִּי צִלצֵלוּ אלי בשמחה בטלפון (שיחת וועידה) ובישרו לי כלהלן : "יואש אלרואי, יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר אֶת המִשְחַק". לא האמנתי בתחילה למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי. שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל הזמן הקצר שעות ספורות שעמדו לרשותי כדי להיערך לקראתו. "יצאתם מדעתכם שניכם…??? ככה לא עובדים…ככה לא מפיקים וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", אמרתי להם בתדהמה באותה שיחת הטלפון ההיא, אך הוספתי מייד, "אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצר שנותר לי להתכונן לקראתה". רָפִיק חַלָבִּי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי כלהלן : "אל תדאג נחמן, אתה לא מכיר את יואש אלרואי, הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה", והטלפונים נטרקו.

התברר שאביב גלעדי לא היה טיפש. סוֹחֵר זכויות השידורים הממולח ידע שערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק הזה, והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר לשלם 225000 דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל, למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אביב גלעדי רתם בדקה האחרונה ממש את יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי ואת שר האוצר סילבן שלום למאמצי המכירה שלו, אף על פי שאנחנו וויתרנו זה מכבר על רכישת זכויות השידורים של המשחק המדובר ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו. בשבת – 1 בספטמבר 2001, בעיצומו של המו"מ החדש שהתפתח שוב ברגע האחרון בין רשות השידור לבין אביב גלעדי, "מצא" פתאום מר נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מיו"ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית, סכום של  75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ. ב- "עסקה סיבובית משולשת" בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי, כששַר האוצר של מדינת ישראל משמש אפוטרופוס, נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר ל- אירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית מוטל בכלל בספק.

בשבע ושלושים בערב באותו מוצ"ש של 1 בספטמבר 2001 התראיין כבר שַר האוצר סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב' של "קול ישראל" בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון "מעריב" בעת ההיא, ששימש במקביל שדרן Free lancer של תוכנית אקטואליה מידי מוצ"ש ברשת ב' של "קול ישראל"), והילל את עצמו. סילבן שלום סיפר למאזינים בגאווה עצמית, בשחצנות, ובאריכות, " כי נכנס לעובי קורת המו"מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה"ל ". ממש רעיון מבריק שמעולם לא עלה על דעתי, כי מי הם בכלל חיילי צה"ל בעיניי. שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט השידור הישיר לעצמו. רשות השידור שילמה 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר (שלא היו לה) היישר לכיסו של מר אביב גלעדי. ההחלטה המאוחרת של רשות השידור העצלנית והרפה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נִזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה. ביצוע השידור הישיר שזה עתה נולד היה שרוי בסכנה גדולה בשל הזמן הקצר שנותר לי, ועוד בשבת, כדי להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין "משוריין" מראש לשידור המפתיע, ולא הייתה לי כמובן שום עמדת שידור ב- סַארָאיֶיבוֹ, וגם לא קווי שידור משם. הטלוויזיה הבּוסנית טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור. גם אנשי ה- EBU בגֶ'נֶבָה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק ההוא בוסניה – ישראל, מה עוד ש- השַדָּר מספר אחת שלי מר מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. הייתי בלחץ בשל סיבות טכנולוגיות ובשל הזמן הקצר שנותר לי להיערך למשימת השידור הישיר מסאראייבו. באותה השבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, נערכו משחקי כדורגל מכריעים רבים ביבשת אירופה במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002, והמערכת הלוויינית של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) המעבירה את סיגנלי השידור הרבים ממדינה למדינה, הייתה עמוסה לעייפה וסתומה .

נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום . הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים, ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב-EBU  בג'נבה, וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית (RTVBH) שהיא חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU. הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי למנהל החדשות רפיק חלבי והודעתי לו כלהלן : "השלמתי את מלאכת ההפקה והשידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה – ישראל מסאראייבו. הוא מובטח לנו עכשיו, וכי אומנם נבצע אותו בהיקף מלא". לאולפן הכדורגל שלי בירושלים גייסתי ברגע האחרון את השַדָּר זוהייר בהלול ולצִדוֹ את הפרשן אבי רצון. הטלתי עליהם את המשימה לשָדֵר ישיר בלית ברירה Off Tube מהמוניטור באולפן, משימת שידור שנואה ובלתי מקובלת. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי. תמיד ליוותה אותי תחושה שעם העיתונאי – פרשן אבי רצון לא נפשל. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. 15 (חמש עשרה) שנים חלפו מאז אך הפרטים לא נשכחו וגם הערכתי אליו לא פגה. 

שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת – 1.9.2001, הראשון, נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כש- ששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחדיו עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים, והשידור הישיר השני מסאראייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השַדָּר זוהייר בהלול ואבי רצון – צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים. נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק בסַארָאיֶיבוֹ. כרגיל לא שרר שום מִתְּאַם בין המאמץ והוצאות ההפקה היקרות לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא, אך הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין ו- לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור בראשות נחמן שי. בתום שני השידורים הישירים צלצלו למשרדי מחלקת הספורט בירושלים שוּב רפיק חלבי ונחמן שי, ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. היה מדובר ב- חובבנות, טיפשות, וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו"מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, ו- יצרו עליבות מקצועית ומכאובים. לדברי השבח של שניהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר.

שיחת ה- Post mortem  (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו"ר- מנכ"ל, הייתה בוטה ו- חריפה. שאלתי את מר נחמן שי כלהלן : "תגיד לי מהיכן מצאת לפתע 75000 דולר עודפים בקופת הרשות, ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים, והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?", והוספתי מייד, "נחמן שי, אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב, אם לאו וַותֵּר עליו. אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור, יכולתי לגייס חסויות מתאימות ולהקטין בהרבה את עלויות השידור". זאת הייתה קומדיה ונחמן שי פָארסה, אבל זאת הייתה גם המציאות. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו"ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כֵּס המנכ"ל היָשָן והמתפּוּטר שלה אורי פורת ז"ל. נחמן שי ידע שאני צודק apriori, לכן מיהר להשיב, "יואש אתה צודק לחלוטין". תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המִנְהָל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם.

מאז 2002 לא ראיתי עוד את נחמן שי אוהד הפועל ירושלים ולא דיברתי עמו יותר. לפתע מר ניר גונטז' הזכיר לי אותו מחדש ואת קיומו.

ההתנגשות שלי במאי 2002 עם המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בנוגע למו"מ הנפל שלו שניהל עם חברת צ'ארלטון אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 – מתועדת בעיתון "הארץ". המו"מ החובבני והכושל של האישיות הבכירה ביותר בשידור הציבורי יוסף בר-אל, נתמכה ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא נחמן שי, וגם ע"י השר הממונה בממשלת ישראל על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בעקבות המחדל הקונקרטי הזה ושורה ארוכה של מחדלים אחרים נוספים שלו, טרקתי ליוסף בר-אל את הדלת, ונפניתי לעד מערוץ 1 ורשות השידור. לא היה מדובר רק במנכ"ל רשות שידור חובבן. היה מדובר ביותר מזה. במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן של רשות השידור. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם התיעוד נשמר.  

טקסט מסמך : 27 במאי 2002. עיתון "הארץ". אני מסביר ומנתח לעיתונאי "הארץ" אורי אילון את הנתונים המוניטאריים מדוע נכשל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בניהול המו"מ עם חברת צ'ארלטון הנוגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שיתף פעולה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נגדי בעניין המו"מ הכושל ורכישת זכויות השידור בגובה של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור 8 (שמונה) משחקים בלבד ושידורם ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. ביזיון. נחמן שי לא קידם את רשות השידור אפילו במילימטר אחד קדימה. ראיתי ביו"ר הוועד המנהל נחמן שי פוליטיקאי קטן ורדוד שבא לרשות השידור כדי לעשות קריירה פוליטית על חשבון הרשות ועובדיה, כמו רבים מאלו שקדמו לו, וגם כאלה שבאו אחריו. די להיזכר בדמויותיהם המגוחכות של אברהם נתן ותמיר גילת כדי להבין איזה שבר נוראי התחולל ברשות השידור בשנים ההן. היו"ר נחמן שי אומנם שיתף פעולה עם המנכ"ל יוסף בר-אל אולם ממשלת ישראל שהבינה גם אם באיחור רב כי מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה מעשה מופרך, הדיחה אותו מתפקידו באמצע כהונתו הרמה במאי 2005, וסילקה אותו לכל הרוחות. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל שלו עמוס שוקן). 

טקסט מסמך : 31 במאי 2002. בתמורה מעמיד אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדין משמעתי. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לא הושיט לי כל סיוע וגם לא הגנה. למרות שהיה לי חוזה עבודה אישי ברשות השידור עד קיץ 2008 בו התקיימה אולימפיאדת בייג'ינג, ניתקתי מגע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור, לאלתר. (באדיבות עיתון "הארץ").

הערה 4 : מר דניאל זילברשטיין וגב' מאיה רונן שדרנים ועיתונאים בערוץ 55 בכבלים, מסכימים מרצונם החופשי לשדר ישיר Off tube מהמוניטור בהרצליה את טורניר ווימבלדון בטניס הנערך בלונדון, במרחק של 5000 (חמשת אלפים) ק"מ מהם. מדובר בשידורים ישירים משעמים רוויים במידע חסר, נטולי אווירה, ונעדרי פרטים חיוניים, לרבות אי יכולת זיהוי של המוני אח"מים ביציע הכבוד המרכזי שה- Host broadcaster ה- BBC חושף אותם ב- Close ups על כל המסך. חרבון עיתונאי. מה כל קשה לדניאל זילברשטיין ולמאיה רונן להציב בפני ההנהלה שלהם את התנאי כלהלן : "או שאנחנו משדרים מהשטח ממוקד ההתרחשות או שאנחנו מניחים את המפתחות על שולחנכם" (!).

אני אוהב את שדר ערוץ 55 בכבלים דניאל זילברשטיין, שדר נבון. ופחות את הפרשן שלו שלמה צורף ידען שמצויד בעודף מלל והופך את עצמו לפטפטן. לרוע מזלם שניהם משדרים Off tube מהאולפן בהרצליה את משחק חצי הגמר לגברים בווימבלדון (יום שישי – 10 ביולי 2015). השידור הישיר שלהם משעמם, נטול אווירה, נעדר פרטים חיוניים, ושניהם לא מזהים מהמוניטור בהרצליה את המוני ה- Close ups של האח"מים ביציע הכבוד שה- BBC משדר עבור עשרות מיליוני צופים באנגליה, אירופה, ובתבל כולה (לרבות ישראל). הנהלות רשתות הטלוויזיה הרציניות באירופה, ארה"ב, ואוסטרליה רוכשות עמדות שידור באצטדיון המרכזי בווימבלדון בעבור שדרניהם ופרשניהן. מדובר באלמנט עיתונאי – טלוויזיוני אלמנטרי אולם הנהלת ערוץ 55 בכבלים לועגת לשדרנים שלה דניאל זילברשטיין ומאיה רונן וגם לצופים שלה. אגב, פרצוף ב- Close up שמעלה ה- BBC על כל מסך הטלוויזיה איננו דבר פעוט ערך ולא דבר של מה בכך. שירות התצלום הקונקרטי הזה שנעשה ע"י ה- BBC ה- Host broadcaster הוא מעין Editorial, ונעשה ביודעין ובמתכוון מתוך הבנה ששדרני הטניס יודעים במי המדובר, והם יבצעו את תפקידם ו- יעשו הכרה לציבור שלהם עם הדמויות המעניינות הללו שנותרו עבורי ועבור רבים אנונימיות. אין מדובר במסע צילום רכילותי, אלא בהבלטה והשראה מכוונת ושיטתית של דמויות טניס היסטוריות בינלאומיות של ידוענים וידועניות בעלות מעמד וחשובות מהעבר ובהווה בעת השידורים הישירים, ושילובם האינטגרטיבי עם מהלכי התחרויות לגברים ונשים כאחד. אולם צוותי השידור המגוחכים והכנועים הללו של ערוץ 55 בכבלים שאומרים "הן" מזויף להנהלתם, מתאכסנים בתא אטום באולפנים בהרצליה, ומתיימרים לשדר ישיר אירוע ספורט קרדינלי שמרוחק מהם אלפי קילומטרים. כמובן שהם לא יודעים מהחיים שלהם. את בוריס בקר ואת ביורן בורג הם דווקא כן זיהו, אולם גם אני זיהיתי אותם לפניהם ו- ללא עזרתם. שלמה צורף מבין טניס. אין על כך עוררין. אך הוא מתגלה שוב ושוב כפטפטן לא קטן. אותה הביקורת בדיוק הנוגעת לשיטת השידור Off tube מגולגלת לפתחה של השדרנית מאיה רונן והפרשנית שלה ציפי אובזילר. אני אוהב את מאיה רונן ואת השליטה שלה בחומר, אולם היא איננה יכולה למצות את עצמה ולא יכולה לנהל כהלכה שידור ישיר על כל המשמעויות שלו מתא Off tube אטום. הנפגעים העיקריים הם צופי ערוץ 55 בכבלים.

לחצים, שמועות שווא, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים (1). פוסט מס' 516. כל הזכויות שמורות.

הדבר החשוב ביותר בניהול ומנהיגות בכל תחום מתחומי חיינו הוא לא רק להיות צודק אלא גם לשכנע את הממונים עליך שאתה צודק. גם בתעשיית הטלוויזיה שסביבת המסך והמיקרופון שלה רוחשת ורווייה שאפתנות ואמביציות יתר, לעיתים חסרות תקדים. במשך שנות עבודתי המרובות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שרתתי תחת רשימה ארוכה של מנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי חטיבת החדשות לדורותיהם. לא תמיד הצלחתי לשכנע אותם בתכנון מדיניות שידורי הספורט שלי לטווחי הזמן הארוכים, הבינוניים, וגם הקצרים. היו לא מעט מפחי נפש בדרך המפותלת וארוכת השנים אולם לא וויתרתי על עקרונות הניווט ו- יושרת והגינות ההתנהלות מול מפקדיי ופיקודיי כאחד. לא תמיד הייתי נחמד בעבודה המטורפת הזאת, ולא תמיד היה לי זמן להתרועע, אבל הייתי יָשָר והָגוּן לגמרי עם מצפוני ועם פיקודיי ומפקדיי. לא פעם ולא פעמיים התייצבתי ביני לבין נפתולי נפשי אולם תמיד נותרתי נאמן לחלוטין למצפוני ולתחום עליו הייתי מופקד שנראה תדירות על מסך הטלוויזיה. לא שיקרתי ולא בגדתי.

טקסט מסמך (1) : 2 בנובמבר 2009. (עמוד 1 מ- 2). שלמה מן מפרסם ב- "עין השביעית" נתונים לא נכונים (בלשון המעטה) פרי אינפורמציה שנמסרה לו ע"י משה גרטל ואריה מליניאק, ואח"כ רץ לאסוף תגובות מהנוגעים בדבר כאילו מדובר במידע מהימן שקיבל וכאילו כדי לאזן את הפוסט "המרעיש" שלו. באמת מר משה גרטל מה אתה אומר…??? תמי בן עמי ז"ל אהובתו וחברתו של אולסי פרי לא פתחה את דלת ביתה בפניך ובפני צוות הצילום שלך כדי להשפיל את חברה ואהובה שוכב מת ומנוטרל כדבריך…לבטח כשהיא לא קיבלה רשות ממושא הצילום…(!!!) גם אם היא הייתה מקבלת אישור מאולסי פרי שהוא מסכים כי צוות הצילום של משה גרטל יחשוף אותו במלוא מערומיו ובכל חִדלונו, היא תמי בן עמי ז"ל לא הייתה עושה מעשה נבזי ושפל שכזה לאהובה…(!!!) מר משה גרטל כדי לאמת את המידע שמסרת לשלמה מן, אולי תואיל לומר לציבור מי נמנה על צוות הצילום שלך, מי היו הצלם, המקליט, והתאורן שנכנסו לביתה של תמי בן עמי…??? ועוד שאלה אחת מר משה גרטל : אתה טוען שתמי בן עמי פתחה את דלת ביתך בפני צוות הצילום שלך וברשותך היה חומר Film סנסציוני ומרעיש וכו'…ונניח שאתה מספר סיפור מדהים ומפתיע ו- נכון…מדוע חומר הפילם הסנסציוני הזה רווי חומר נפץ לא שודר למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 במגזין "יומן השבוע"…??? מדוע הוא לא שודר בחדשות של מוצ"ש של 18 בדצמבר 1982…??? מדוע הוא לא שודר ב- "מבט" של יום ראשון – 19 בדצמבר 1982…??? מדוע הוא לא שודר מעולם בשום מסגרת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? מדובר בעיתונאות רדודה ועלובה ביותר, ובלתי מתקבלת על הדעת. בין אם מדובר ב- בלוף שסיפר משה גרטל לשלמה מן וזה לא רק קנה אותו אלא הפיץ את המידע הכוזב בפרהסיה וביודעין הלאה (ואץ לאסוף תגובות כדי ל- "אזן"…), ובין אם באמת משה גרטל וצוות הצילום שלו צילמו בלֵיל יום חמישי ההוא – 16 בדצמבר 1982 בסיוע אהובתו תמי בן עמי ז"ל שפתחה בפניהם לרווחה את דלת דירתה הפרטית, וחשפה והשפילה את אהובה אולסי פרי מוטל "מת ומנוטרל" (כדבריו של משה גרטל) על הסדינים הלבנים במיטתה בדירתה הפרטית בשיכול "ל" בתל אביב, אך הכתבה המרעישה והסנסציונית הזאת לא שודרה מעולם על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ("העין השביעית" מ- 2009). בכל מקרה בלתי מתקבל על הדעת. 

טקסט מסמך (2) : 2 בנובמבר 2009. (עמוד 2 מ- 2). שלמה מן מפרסם ב- "עין השביעית" נתונים לא נכונים (בלשון המעטה) פרי אינפורמציה שנמסרה לו ע"י משה גרטל ואריה מליניאק, ואח"כ רץ לאסוף תגובות מהנוגעים בדבר כאילו מדובר במידע מהימן שקיבל וכאילו כדי לאזן את הפוסט "המרעיש" שלו. מדובר בעיתונאות עלובה במיוחד. ("העין השביעית" מ- 2009).

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. אריה מליניאק פרשן הכדורסל שלי On and off בעשור ה- 80 של המאה הקודמת מתרברב, "עשינו טלוויזיה מכלום…", ומפיץ בסיוע המראיין שלו מידע לא נכון (בלשון המעטה). באמת אריה מליניאק ויורם ארבל מה אתה אומרים…??? יש לי אל שניכם שאלה : באיזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה התקיים האירוע עליו אתם מדברים, כאשר אנוכי (מטעם רשות השידור) ערכתי והפקתי את השידור הישיר המדובר והטסתי אתכם אל היעד המסתורי ההוא, ואתה אריה מליניאק ויורם ארבל שידרתם אותו כביכול בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? אולי תואילו להזכיר לי בטובכם. ועוד שאלה לשניכם : באיזה שנה ובאיזה תאריך התקיים כאילו האירוע המדובר שאנוכי (מטעם רשות השידור) הטסתי אתכם אליו ואתה ויורם ארבל שידרתם אותו לפי דבריך ישיר בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית…???…ועליו אתה מבסס את ההנחה המגוחכת שלא הייתה ולא נבראה בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה, שאתה ויורם ארבל כאילו עשיתם טלוויזיה מכלום…??? מדובר בעיתונאות עלובה במיוחד. (הפוסט התפרסם ב- Ynet ב- 14 באפריל 2007). 

זה התרחש לפני יותר משנות דור אולם העובדות נותרו במקומן. גם הצילומים. ב- 1982 בראשית צעדיי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הזמין אותי יום אחד הח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל אז יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת להיפגש עמו בלשכתו בכנסת בירושלים. נעניתי להזמנתו. ח"כ פנחס גולדשטיין ששמע כי אני מתכוון להקים מגדלי צילום חדשים בכל אצטדיוני הכדורגל בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) במקום "מגדלי בלולו" הישנים, הציע לי לפתע את התערבותו ועזרתו האישית במימון בנייתם. אני מוצא את רשומותיי מהשנים ההן הנוגעות ל- ח"כ פנחס גולדשטיין.

להפקות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הענייה בשנים ההן היו הרבה מאוד חסרונות שנבעו מתקציב נמוך, אך לא בגלל מחסור בידע. הכסף היה עקב אכילס שלי, של כולנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נהגתי לומר לבוסים שלי כפי שאמר ארכימדס לתלמידיו : "הבו לי מָמוֹן. הממון ישמש נקודת משען להרים את תוכניות הספורט בטלוויזיה לפסגות חדשות שאיש לא הכיר לפני כן". זה לא היה קונץ גדול והוכח כנכון מאוחר יותר. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר שחוכמת מנהיגיה לא תענה על הכל. היא זקוקה כל הזמן לממון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה ב- 1968 ענייה וחסרת כל. היא הייתה כזאת גם ב- 1982.

מגרעת גדולה בכיסוי הכדורגל היוּ עמדות הצילום והשידור הישנות שניצבו ברוב עליבותן שנים רבות בכל מִגרשי הכדורגל והאִצטדיונים השונים ברחבי במדינה. נרתמתי בשעתו לתיקון העניין. בראשית כהונתי כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בסתיו 1982, הזמין אותי יום אחד לכנסת יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת הח"כ הנכבד מטעם המפלגה הליבראלית מר פנחס גולדשטיין ז"ל. הופתעתי מאוד. מה לִי ולוֹ שאלתי את עצמי וגם לפוליטיקאים אחרים. מר פנחס גולדשטיין קיבל את פניי בלבביות רבה והציע מייד עזרה כספית בבניית מגדלי צילום חדשים בכל מגרש שארצה. "אני יכול לדבר עם הטוֹטוֹ ולארגן לכם תקציבים להקמת מגדלים", אמר. דחיתי את הצעתו בו במקום והשבתי לו כלהלן : "לטלוויזיה הישראלית הציבורית" יש את היכולת הכספית והארגונית להתמודד עם בעיית המגדלים לבדה. איננו מבקשים דבר מהמועצה להימורים והטוטו. זהו הליך איטי ומסורבל. אנחנו נדרוש את הקמת מגדלי הצילום לטלוויזיה מיו"ר המועדונים ומנהלי האצטדיונים. זה ייעשה מייד. רשות השידור היא גוף סוּבֶרֶנִי שאיננו זקוק לשוּם עזרה פוליטית, גם לא מחברי כנסת. היא מוכשרת לעשות את הכל לבדה". כשנפרדנו דאג להזכיר לי ח"כ פנחס גולדשטיין שהוא צופה מושבע במשחקי הכדורגל וב- "מבט ספורט" בכל מוצ"ש. "ברור", השבתי לו והוספתי, "כל חובב ספורט וכדורגל כמוך מכור ל- "מבט ספורט", אתם הצופים שלי מהווים את הסיבה לקיומי הטלוויזיוני", ואז נפניתי ממנו. הייתי כבר ליד דלת משרדו כש- פנחס גולדשטיין הפתיע אותי פעם נוספת. הוא ביקש בחיוך נָדִיב יָעֵנִי : "הייתי רוצה שמצלמות הטלוויזיה יראו גם אותי מידי פעם אם אפשר כשאני יושב ביציעי הכדורגל באצטדיון "בלומפילד", כמו שאתם מראים אנשים אחרים". הוא עשה זאת בחביבות והבנתי עכשיו טוב יותר מדוע זימן אותי ללשכתו בכנסת, אולם לא עניתי לו. הוא הציג את הפן המסחרי המגוחך והבלתי נאה של התנהלות הפוליטיקאים עם התקשורת. משהו כמו שמור לי ואשמור לך. אתן לך ובתמורה אתה תיתן לי. דלת מחלקת הספורט נשארה על ידי נעולה לעולם בפני הפוליטיקאים למיניהם.

כל רשת טלוויזיה באשר היא בעת כיסוי משחקי כדורגל, אולם בלעדי וללא עמדות צילום גבוהות נוחות ומרווחות המשקיפות על הנעשה על כר הדשא בזווית התבוננות נוחה ונקודת תצפית טובה – משולה לכלום. נבצר ממני להבין כיצד שַדָּר רדיו "קול ישראל" רב המוניטין נחמיה בן אברהם ז"ל בחר לעצמו את עמדת התצפית הגרועה ביותר באצטדיון, ותמיד שידר מלמטה מגובה הדשא. לא מובן.

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אִצטדיון ר"ג. נחמיה בן אברהם (עומד ליד המיקרופון) משדר ישיר ב- 4 בדצמבר 1969 מגובה הדשא באצטדיון ר"ג את משחק הבית של ישראל נגד אוסטרליה במסגרת הבית האוקייאני של קדם גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1970. זאת הייתה נקודת התצפית הגרועה ביותר לכל שדר טלוויזיה ורדיו באשר הוא. מימין ניצב עיתונאי הספורט הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני מעיתון "חדשות הספורט". (התמונה באדיבות גב' תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. שבת בבוקר. אִצטדיון "בלומפילד" ביפו. זוהי עמדת הצילום והשידור הרעועה והישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברום יציע 9, שכונתה בז'רגון הטלוויזיה שלנו, "מגדלי אליהו בלולו". ההתאחדות לא נקפה אצבע למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית להיטיב ולשפר את מתקני הצילום. ארבעה "ריגרים" (פועלי במה) נדרשו להעלות את המצלמות האלקטרוניות הכבדות לקומה השנייה של העמדה. זיהוי העומדים ליד המגדל מימין לשמאל : הריגר שלמה עוזיאל והבימאי יואב פלג. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית 1983 ערכתי את מהפכת עמדות הצילום והשידור בטלוויזיה . מועדוני הכדורגל נדרשו על ידי להקים בעצמם ועל חשבונם עמדות צילום ושידור מרווחות עבורנו, מוגנות מרוח, גשם , ושמש במקום "מגדלי בלולו". צבי ווייצנר וזכריה דרוקר ממכבי חיפה, דוד מושביץ ואבי פילוסוף מ- "עֵלִית" הספונסרים של קבוצת בני יהודה, מאיר שטרית ראש מועצת יבנה דאז שקבוצתו שיחקה בליגה הלאומית ורבים אחרים נענו לאתגר. הראשון שעמד במשימה היה מנהל אצטדיון "בלומפילד" מר אהרון קלז. הוא קנה דירת צילום ממפעל "הארגז" בראשל"צ והציב אותה ליד "מגדלי בלולו" הישנים. תיעדתי את ההקמה במצלמת הסטילס שלי. זה היה ב- 26 בינואר 1983.

טקסט תמונה : 26 בינואר 1983. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. מנהל אצטדיון "בלומפילד" דאז מר אהרון קלז מציב את עמדת הצילום והשידור החדשה ברום יציע 9 ליד "מגדלי בלולו" הישנים שלי. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי כ-דו"ח למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגרש ימק"א בירושלים, מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. זוהי עמדת הצילום הישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד החורפים בשנות ה- 70 של המאה שעברה. התמונה מתעדת משחק חשוב מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL ועוזר צלם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הצלמים שרגא מרחב, ברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. שתי מצלמות אלקטרוניות כבדות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוצבות במרכז סלון של דירה פרטית השייכת למשפחת אומידבר ברחוב לינקולן בירושלים, כשהן משקיפות על מגרש ימק"א של בית"ר ירושלים. מאחורי המצלמה הימנית עומד עזרא שקורי אחד מאנשי ה- בֶּדֶק וההחזקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך ממוקמת עמדת השידור, וממול ניצב לו מגדל ימק"א המפורסם. ביקשתי מבעלת הבית גב' זיווה אומידבר (אישה יפה ממוצא פרסי) להציב מצלמה אלקטרונית שלישית גם בחדר המיטות שלה אך היא סירבה. שנים רבות כיסינו את משחקיה הביתיים של בית"ר ירושלים באמצעות שתי מצלמות בלבד המוצבות בבית דירות הצופה אל המגרש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. אצטדיון רמת גן הישן. זוהי עמדת צילום מאולתרת של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת על גג תא הנשיא באצטדיון ר"ג הישן. ליד המצלמה האלקטרונית הכבדה ניצב הצלם שמולי'ק ברעם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : עונת הכדורגל של 1983 – 1982. מגרש מכבי נתניה הישן. השדר יורם ארבל מטפס על קונסטרוקציה מודולארית מברזל המרכיבה את "מגדל אליהו בלולו" ואת עמדת השידור והצילום המאולתרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש מכבי נתניה הישן. היה נדרש כושר גופני לא מבוטל כדי להעפיל שוב ושוב לרוֹם העמדה מקום מושבו של השדר והמצלמות. ביקשתי מפועליו של אליהו בלולו להתקין סולם טיפוס נוח לשדר המוביל שלי יורם ארבל. את זאת הם לא היו יכולים לספק לי. יורם ארבל לא היה אמור להפגין את כישוריו בטיפוס על קונסטרוקציות ברזל. רציתי לשמור ולהקל על השדר המוכשר שלי. משימתו הייתה לשדר ולעשות זאת היטב (!). יורם ארבל ניצב בחזית הוויטרינה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה הפונקציה הקולית והוויזואלית שהייתה אמורה לחשוף את כולנו בפני צופי הטלוויזיה. הקונסטרוקציה הפכה גם למִתקן טיפוס ומשחקים עבור ילדי נתניה במשך מהלכי ההקמה, ההפקה, והצילום שלנו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר 1983 היה תחילתה של תקופה חדשה. הודעתי למנהלי האצטדיונים ויו"ר הקבוצות כי אם לא ייבנו מייד מתקני צילום ושידור נאותים באִצטדיונים, הרי שמחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תפסיק להופיע באותם המקומות וצילומי הכדורגל יוקפאו. המנהלים נכנעו ללחצים. מנהל אצטדיון "בלומפילד" מר אהרון קלאז היה הראשון שהלך לקראתי והציב עמדת צילום ושידור חדישה תוצרת מפעל "הארגז" ברום האצטדיון במקומה של העמדה הישנה שלנו אותה כינינו "מגדלי בלולו". מבצע התקנת עמדת צילום ושידור חדשה באִצטדיון "בלומפילד" עלה למועצת פועלי ת"א סכום של 30000 (שלושים אלף) דולר. הנצחתי במצלמת הסטילס שלי את ההבדלים הברורים. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי כ-דו"ח למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1983. מגדל הצילום החדש שהוקם במגרשה של בני יהודה ת"א בשכונת התקווה בתל אביב. טיפסתי על עמדת השידור (מנופף בידי) כדי להעניק ממד של יחסיות לקומת המגדל הגבוהה. הספונסרים של בני יהודה ת"א, שני אנשי חברת "עלית" דוד מושביץ ואבי פילוסוף השקיעו בבניית המגדל כ- 46000 (ארבעים ושישה אלף) דולר. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי כ-דו"ח למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוזמתי להקים את מגדלי הצילום והשידור המשופרים באצטדיונים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1983 צלחה גם בגלל היענותם המיידית של היו"רים של המועדונים, ראשי עיריות, ומנהלי האצטדיונים. לא הייתי זקוק ל- ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל. הוא היה פוליטיקאי וכמו כל מיני פוליטיקאים אחרים חיפש דרך להתפרסם באמצעות יצירת קשר ויחסי קירבה עם אנשי תקשורת. יצא לי להיפגש בקריירה הארוכה שלי כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל בתוקף תפקידו עוד פעם או אולי פעמיים. לא זכור לי שצמחה מכך תועלת מעשית כלשהי. לאחר שכינה אותי בעיתונות, "יואש אלרואי דיקטטור" [1], ניתקתי ממנו מגע.

[1] ראה נספח : קטע עיתונות  "מעריב"  מ-  3 בינואר 1991.

טקסט תמונה : 3 בינואר 1991. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. כמעט בכל מקום בו מתערבים ומותירים הפוליטיקאים את טביעות אצבעותיהם נשאר ריח של סירחון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה התרחקתי מפגישה עם פוליטיקאי כזה ו/או אחר בתוקף תפקידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סירבתי להיפגש גם עם סגן השר לענייני ספורט ה- ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל. את נימוקיי הסברתי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל. "תפקידי איננו להיפגש עם כל מיני פוליטיקאים אינטרסנטיים אלא לבצע את מדיניות רשות השידור", שחתי לו. הוא הקשיב ותמך בי. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור כולל העיתון "מעריב").

לא הסכמתי להיפגש יותר עם ח"כ פנחס גולדשטיין הפוליטיקאי. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם ניחנו במֶתֶק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזת סיסמאות חסרות כיסוי בתקשורת. הם הפוליטיקאים מומחים בהבטחות. רובם לא יודעים לקיים אותן.

התוכנית "משחק השבת" עסקה בהוויית הכדורגל הישראלי ומשכה אליה צופים רבים וגם ביקורות רבות מכל גווני הקשת שהחמיאו ותקפו אותה ולסירוגין. אחד המבקרים החריפים שלה היה עורך עיתון "הארץ" מר מתי גולן שטען כי יש בה עודף מֶלֶל על חשבון דיווחים ספורטיביים מצולמים. הוא עטף את הפוסט שלו בעובדות לא נכונות. כותרת מאמר ביקורת הטלוויזיה שלו היה, "מבט לחדשות בספורט". כך כתב בעיתונו ב- 19 בינואר 1986 [1].

טקסט מסמך : 19 בינואר 1986. זהו קטע מעיתון "הארץ" בו תוקף העיתונאי מתי גולן את תוכנית הטלוויזיה "משחק השבת" בפוסט לא הגון רווי עובדות לא נכונות. (באדיבות "הארץ").

לא יכולתי להתאפק ושלחתי לעיתון "הארץ" את תגובתי. איש איננו עומד מעל הביקורת אך המבקר אמור להיות כן והגון. מתי גולן לא היה כזה בעיניי. לכן החלטתי להגיב. במכתב התשובה למתי גולן הצגתי עובדה מתמטית כי % 90 מהחומר המשודר בתוכניות "משחק השבת" בכל מוצ"ש הוא דיווח שיטתי מצולם של משחקי הכדורגל. מר גדעון לוי איש מערכת עיתון "הארץ" סירב לפרסם בגיליון שלו את דברי תשובתי ואת הסטטיסטיקה המגבה את טיעוניי בטיעון משלו שסגנון מכתבי בוטה מידי. עם עובדות לא מתווכחים. הנה המכתב שנשלח לעיתון "הארץ" ב- 26 בינואר 1986 ולא הודפס בעיתון "הארץ" אך יש לו מקום בסדרת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : 26 בינואר 1986. זוהי תגובתי החריפה למאמרו רווי עובדות לא נכונות של מר מתי גולן (עמוד מס' 1 מתוך 2). זאת הייתה חובתי להגן על שמנו הטוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בינואר 1986. (זהו עמוד מס' 2 מתוך 2) של מסמך התגובה המקורי שלי שנשלח לעיתונאי מתי גולן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא של כתיבת פוסט הביקורת הלא הגונה של מתי גולן בינואר 1986 היה אורי פורת ז"ל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה שימש יבד"ל יאיר אלוני. הייתי מאוכזב משניהם מפני שלא יצאו להגנתי ואפשרו לעיתונאי בעל מוניטין להשתלח בי בצורה מטומטמת בפוסט רווי עובדות לא נכונות. תפקידם היה להגן עלי ו/או לפטר אותי מתפקידי אם אני באמת כזה מי שמצטייר בעיני מתי גולן כעורך טלוויזיה, מנווט טלוויזיה, ומפיק טלוויזיה מגוחך וטיפש. אולם שניהם בחרו להחריש. מסמך התגובה שלי למתי גולן מעולם לא הודפס בעיתון "הארץ" בנימוק שהוא בוטה מידי. כך נשארו קוראי העיתון חשופים למאמר הבלתי מדויק (בלשון המעטה) שנשא את הכותרת, "מבט לחדשות בספורט".

[1]  ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה של מתי גולן בעיתון "הארץ"  מ- 19 בינואר 1986, וכותרתו, "מבט לחדשות בספורט".

טקסט מסמך : 30 במאי 1985. "הארץ" מביא לקוראיו מידע לא נכון אודות קטיעת השידור הלווייני הישיר בחצות של 29 במאי 1985 בשעה שיורם ארבל מבריסל מתאר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס ל- ליוורפול. לא הייתה שום תקלת לוויין כפי שמסר ל- "הארץ" נסים קיוויתי שלא התמצא כלל בענייני ההפקה של האירוע הנ"ל. ה- Booking של זמן השידור הלווייני ה- Multilateral של האירוע המדובר (על הלוויין האטלנטי ה- Primary) נעשה על פי הוראתי זמן רב מראש ע"י זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם "בזק" / עמק האלה בתאריך יום רביעי – 29 במאי, לתקופת זמן של שלוש שעות מ- 21.05 שעות ישראל ועד 24.00 שעון ישראל. זמן השידור כלל את התחשיב המצטבר שלי שכלל הארכה לרבות בעיטות הכרעה מ- 11 מ' ואת טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת והיה אמור להספיק וגם מעבר לכך. (שעון הקיץ של מדינת ישראל עמד באותה תקופה על GNT + 3 בעוד שעון הקיץ של אירופה היה GMT + 2). בעיטת הפתיחה נועדה ל- 21.15 שעון ישראל (20.15 שעון אירופה). איש לא תיאר לעצמו גם לא אני כי באצטדיון "הייסל" תתחולל לפני בעיטת הפתיחה מהומת מוות ורצח המוניים בו נספו 39 אוהדים איטלקיים בהתנגשויות עם אוהדים – חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש, וכי בעיטת הפתיחה תדחה ב- 1:20 שעה. המדהים ביותר היה שהשדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור באצטדיון "הייסל" בבריסל לא ידע כי לידו נרצחו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 נפצעו בהתנגשות ביציע "Z" עם אוהדים מטורפים גלוחי ראש בריטיים. כל ניסיונותיי להאריך את זמן השידור באמצעות אנשי "בזק" בתחנת נתקשורת ל- לוויינים בעמק האלה איציק גינת וקוז'יקארו מעבר ל- 24.00 נכשלו, משום שרשתות טלוויזיה בינלאומיות אחרות תפשו אותו מקוגם ועשו כבר Booking משלהן. כל רשתות השידור האירופיות של ה- EBU ו- OIRT לא נפגעו מפני שהן שידרו את הסיגנל שלהם על בסיס מערכת התקשורת הקרקעית שהייתה פרוסה לאורכה ורוחבה של מערב אירופה ומזרח אירופה. הן לא נזקקו לשירותים לווייניים. הטלוויזיה הירדנית JTV שהייתה מחוברת כמוני ללוויין ה- Primary וגם השידור שלה נקטע, התחברה ל- Indian Satellite אליו הייתה מקושרת גם כן (לוויין תקשורת של COMSAT שנע מעל האוקיינוס ההודי) גם כן בגובה של 36000 כמו לוויין ה- Primary שלי. תחנת התקשורת שלנו בעמק האלה הייתה מחוברת ב- 1985 רק לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major בלבד. זה לא הועיל לה כי בחלוף חמש דקות גם השידור הישיר שלה על הלוויין ההודי נקטע אף הוא. אפשר היה בקלות להשיג אותי אילו התאמצו אנשי "הארץ" מפני ששהיתי בבניין עד שלוש לפנות בוקר. נראה היה לי כי מר מתי גולן עורך עיתון "הארץ" עשה לעצמו חיים קלים משהחליט להסתמך על עדותו של נסים קיוויתי שהיה שדר ולא התמצא בכל מכמני ההפקה הטלוויזיונית ההיא. הידיעה שלו ביום חמישי – 30 במאי 1985 ב- "הארץ" הייתה לא מדויקת, לא בדוקה, ולא נכונה. היא הכפישה את שמי ואת שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולי ללא כוונת זדון, אך במנה לא מבוטלת של בושה והרשעה מקצועית. ברור שלמחרת כעסתי מאוד על נסים קיוויתי. שאלתי אותו מדוע הסכים להתראיין בנושא שאיננו מבין ולמה לא איתר אותי בבניין כשהוא יודע שאני נמצא במקום, כדי שאנוכי אענה לפונה מתי גולן ואגן על שמי ועל שמה של רשת השידור שלי.

טקסט מסמך : יום ראשון – 1 ביוני 1985. עיתונאי "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי נזעק להגן עלי ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני האינפורמציה החלקית והמעורפלת של מתי גולן מ- "הארץ". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : 1 ביוני 1985. העיתון "על המשמר". מבקרת הטלוויזיה של "על המשמר" גב' דורית גפן עורכת חשבון נוקב עם השדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור מרווחת ונוחה באצטדיון "הייסל: בבריסל בעת השידור הישיר רווי האלימות והרצח של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1, אולם לא ידע מהחיים שלו. (באדיבות ארכיון "על משמר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

טקסט מסמך : 1 ביוני 1985. העיתון "דבר". ביקורת טלוויזיה של העיתונאי טדי פרויס אודות השידור הישיר של יורם ארבל מבריסל את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל ב- 29 במאי 1985 (יובנטוס – ליוורפול 0:1), משחק רווי אלימות ורצח, בו נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 אחרים נפצעו  בהתנגשות עם אוהדי ליוורפול ביציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל. (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

טקסט תמונה (1) : 29 במאי 1985. יציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל נראה כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. עובדה מדהימה : השדר שלי יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון "הייסל" בעלת תצפית מיטבית ששריינתי בעבורו מהקבוצה המבצעית הבלגית של BRT / RTBF, אולם לא ראה דבר ולא שמע דבר על הרצח ההמוני שאירע בתוך האצטדיון עצמו ובגינו נדחתה בעיטת הפתיחה והתאחרה בשעה ועשרים דקות עד ל- 22.35 שעון ישראל. רק משהעברתי לו מירושלים לבריסל את הידיעה המרה שהעביר לי קשב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס מביתו הפרטי בתל אביב הבין לפתע איזה אסון גדול התרחש מתחת לעיניו, אוזניו, ואפו מבלי שהוא מודע לעוצמת הטרגדיה. גם אז שידר אינפורמציה הפוכה בה האנגלים היו הקורבנות ולא האיטלקים. מתמיה ביותר היה שבעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב כמה וכמה פעמים, אך דווקא הוא שישב באצטדיון "הייסל" בעמדת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא הצליח לגלות את סיבות הדחייה. עיתונאי דגול הוא לא היה. יורם ארבל לא הצליח להסביר לי מדוע שדרים אחרים ב- EBU שישבו בעמדות שידור בסמוך לו ידעו בדיוק איזו מהומה ואיזה רצח המוני התחוללו בתוך אצטדיון "הייסל" ודווקא הוא לא ידע. בעקבות ההתנהגות הנפשעת והברברית של החוליגאנים הבריטיים החליטה UEFA להרחיק את כל הקבוצות האנגליות ממפעליה לתקופה של חמש שנים עד 1990. (באדיבות RTBF).

טקסט תמונה (2) : 29 במאי 1985. יציע "Z". תמונה נוספת המראה את אצטדיון "הייסל" בבריסל כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. (באדיבות RTBF). 

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. זהו מיקי גורדוס קשב רדיו "קול ישראל", מקצוען בלתי נשכח בחדר התקשורת הסוּפֶּר מפותח שלו הממוקם בביתו הפרטי בשדרות ח"ן בתל אביב. מדובר באחד מהעיתונאים הסקרנים, המוכשרים, והטובים ביותר בעולם בתחום הקונקרטי הזה. הוא מיקי גורדוס ממקום מוֹשָבוֹ בתל אביב הציל את יורם ארבל בבריסל מהתמוטטות קולוסאלית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם פגישות ספורות בתקופה מאוחרת יותר עם יו"ר אחר של וועדת החינוך והספורט בכנסת, ח"כ מיכה גולדמן איש מפלגת העבודה, לא הניבו מעולם שום תוצאות. הפוליטיקאים אינם פועלים על פי הקודים המוכרים והמחייבים אותנו כפרטים. הם חושבים על עצמם ומחפשים ראשית דבר את תועלתם וטובתם האישית. הציבור שבחר בהם איננו מעסיק אותם עוד לאחר שזכו באימונו. את עיקרון יחסי הגומלין האזרחיים האלה אסור לשכוח. מיכה גולדמן היה פעם איש חביב וחייכן יליד המושבה כפר תבור בגליל התחתון. אך מרגע שהפך לפוליטיקאי היה צריך להיזהר ממנו. בחודש פברואר 1993 בתקופת שלטונו של יוסף בר- אל נקלעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשבר חמור אך בלתי כפוי שידור של כיסוי משחקי הכדורגל בשבת. ח"כ מיכה גולדמן סגן שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל עַט על המציאה. הוא שאף להפוך את עצמו למושיע הציבור והציע להעביר את ההפקה ומלאכת הצילום של משחקי הכדורגל לערוץ 2 הניסיוני. הצעה פופוליסטית חסרת סיכוי מעשי ומשפטי כאחד. אף על פי כן תקפתי אותו ואת יוזמתו בחריפות רבה בעיתון "חדשות" ב- 5 בפברואר 1993 [1]. כעבור יומיים קרא הח"כ המלומד לפַטֵר אותי מרשות השידור.

[1] ראה נספח : קטע מהעיתון "חדשות" מ- 5 בפברואר  1993.

טקסט תמונה : 5 בפברואר 1992. בתוקף תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אני תוקף את ה- ח"כ מיכה גולדמן על התערבותו ובחישתו בענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתון "חדשות" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תקפתי בחריפות רבה ללא היסוס ב- 5 בפברואר 1993 את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות (תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים וכו'…). התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד מר מיכה גולדמן ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומיכה גולדמן אַץ לספר לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה הקיימת. זה היה כמובן חזיון שווא, אך ח"כ מיכה גולדמן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה. 

מיכה גולדמן ניסה לדוג במים עכורים. מדהים כיצד איש ציבור נבחר מחפש בכל מחיר כותרת שווא בעיתונות או ברדיו. מיכה גולדמן ידע היטב שזכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל שייכות בלעדית לרשות השידור. הן מעוגנות בחוק שידור ואינַן ניתנות להעברה. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ואנוכי חתמנו בקיץ 1992 על חוזה בן שנתיים לעונות 1993- 1992 ו-  1994- 1993 עם התאחדות הכדורגל בו התחייבנו לשלם 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הן היו בלעדיות שלנו. רק שלנו.

לבסוף צילמתי בשבת ההיא של 6 בפברואר 1993 שני משחקים מתוך שֵשת משחקי המחזור. פתרון כפוי ולא מוצלח אבל גם זה היה משהו. בית"ר ירושלים הטוענת לכתר האליפות נגד צפרירים חולון, ואת המשחק מכבי נתניה נגד מכבי ת"א. שתי מצלמות ENG נדרשו לשאת על כתפיהן תוכנית ספורט שלימה. בית"ר ירושלים זכתה באותה עונה 1993 באליפות המדינה כשצברה 71 נקודות. מכבי ת"א סיימה שנייה עם 62 נקודות. הדבקות במשימה שגילתה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה שבת 6 בפברואר 1993 לא חילצה את יוסף בר-אל מהבוץ הטובעני בו היה שקוע עד צוואר. הטלוויזיה הישראלית הציבוריתהייתה בימיו רשת שידור נחותה. לא רק בגללו אבל גם בגללו.

אורלי יניב, רחלי חיים, ואורית כסיף (א').

זה התרחש לפני שנים רבות אולם הזיכרונות כֵּנִים. הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. רובם היו טרמפיסטים רודפי פרסום שחיפשו כל אשנב וצוהר התקשורת כדי להתבלט ולהפוך לאהודים ופופולאריים. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום . וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח מטונף. יש לשמור מרחק מהם. אחד מהם היה הפוליטיקאי מר יוסף "יוסי" שריד שהתראיין כלפיי ואודותיי ב- 1990 בצורה מְנוּבֶזֶת אצל עיתונאי "חדשות" (הוצאת "הארץ" של עמוס שוקן) דוד מנור, בפרשת הדחתה של מגישת תוכניות הספורט גב' אורית כסיף (הייתה באותה בתקופה בהריון) מהמסך על ידי. היא הודחה מהתפקיד הקונקרטי מפני שהייתה מגישה וקריינית לא טובה, אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בהנהגתי. יוסף "יוסי" שריד מעולם לא דיבר עמי ולא שאל אותי לסיבות הורדתה מהמרקע, אך כדי לצבור אהדה ופופולאריות בציבור (על חשבוני) מיהר להצהיר הצהרה מטונפת, "חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני", והודיע לציבור באמצעות דוד מנור "כי אורית כסיף הודחה על ידי מהמסך בגלל הנימוק שהיא בהריון ואיננה נראית אסתטית על מסך הטלוויזיה". זה היה שקר מטונף של ח"כ מלומד. כמובן שגם דוד מנור לא ביקש את תגובתי. בגוף הפוסט קבע מר יוסף "יוסי" שריד כלהלן : "מתייחסים לאישה כמו אל בובה או חפץ. זו החלטה מאוד אומללה שלהם ובעיקר שלא הייתה ליואש אלרואי עין טובה להבחין שלנשים בהריון יש יותר יופי. לפחות יופי פנימי. אבל זה יכול לקרות רק בטלוויזיה שלנו". הפוליטיקאי הזה שקוראים לו יוסף "יוסי" שריד מי שהיה פעם עיתונאי ברדיו "קול ישראל" ונדרש לעיתונאות הוגנת לא עשה את הדבר היסודי ביותר הנדרש ממנו, להרים לי טלפון ולתת לי את זכות התגובה. לשאול אותי אם מה שמלכלכים עלי בעיתונות הכתובה בארץ הוא אמת ? הוא עשה את הדבר הנבזי ביותר שאדם יכול לעשות. הוא רץ לעיתונות וניאץ את שמי והשמיץ אותי בפרהסיה מבלי לבדוק את העובדות ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי. העיקר להשיג פרסום ופופולאריות כמגן הנשים על חשבון השתלחות מְנוּבֶזֶת באיש הטלוויזיה השובניסט שקוראים לו יואש אלרואי.

אורית כסיף ומֵרָב מיכאלי (היום ח"כ) נבחרו על ידי בינואר 1988 בתום Screen test טלוויזיוני ל- 60 (שישים) מועמדות, למלא את מקומה של אורלי יניב שפרשה בקיץ 1987 מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרישתה של אורלי יניב קריינית מוכשרת (שדרנית ועובדת קבועה ברדיו גלי צה"ל ו- פרילאנסרית בטלוויזיה) נעשתה לאחר שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין סירבו לשפר את שכרה. הבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורן שינדל הופקד מטעמי לאמן ולהכשיר את מרב מיכאלי ואורית כסיף לתפקידן האחראי.

טקסט מסמך : 30 במארס 1985. מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אורלי יניב מערערת לראשונה בפני מנהל החדשות יאיר שטרן ומ"מ מנהלה טלוויזיה יוסף בר-אל אודות משכורתה הנמוכה. יאיר שטרן ויוסף בר-אל השיבו את פניה ריקם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1987. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מסביר לעיתונאית "מעריב" אילנה באוםמדוע איננו יכול להעניק לאורלי יניב קביעות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "מעריב").

בקיץ 1979 הביא אלכס גלעדי את אורלי יניב כמגישה לצִדו של יורם ארבל. זה היה החלום שלו לבנות צוות הגשה המבוסס על מגיש ומגישה. הבחירה הראשונה של אלכס גלעדי כוונה ב- 1978 לעברה של הזמרת והשחקנית רחלי חיים (בוגרת להקת השריון) אך דרכה כמגישה לא צלחה. גרונה ומיתרי הקול שלה לא הצליחו להתמודד עם קריינות והגשה של מידע ספורטיבי בטלוויזיה גדוש אין סוף מונחים לועזיים קונקרטיים והמון המוני שמות בינלאומיים שאובים מכל אומות העולם. אורלי יניב קריינית בגלי צה"ל הייתה בחירתו השנייה. אורלי יניב הפכה מייד לסנסציה לצדו של יורם ארבל הוותיק וקצרה אהדה עצומה.

טקסט תמונה : דצמבר 1979. אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית. אורלי יניב ויורם ארבל היוו במשך שנים רבות Team שידור נפלא בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא פחות חשוב מהם היה אלכס גלעדי הוגה הרעיון ומי שהיווה אף הוא עצמו ספינת דגל של אדם יחיד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן נראים כאמור אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth  בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינת ישראל ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם (כמעט), על בסיס עובדת Free Lancer.

טקסט תמונה : אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחד עם נערת הקארקטר הראשונה (מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator") בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מירה הראל – יגן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט עטור זר עלי זית (הוא היה מפיק פנטסטי) בתום הפקת שידורי יום העצמאות ה- 30 בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנת 1978 אותה ניהל ארנון צוקרמן. "יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רחלי חיים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל", אמר לי בשמחה והוסיף, "אתה תראה איך נשתפר עכשיו". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחַדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רחלי חיים היפה והמיוחדת ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרכם ובאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה. אלכס גלעדי הבלתי נשכח היה אבי הרעיון.

ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה .

טקסט תמונה : קיץ 1978. רחלי חיים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִדו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי  כקריינית ומגישה באולפן טלוויזיה. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניגשו ל- Audition הטלוויזיוני מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובני עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה. לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש למועמדת הוודאית רחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת ליבם מהמשחק שהיה מכוּר מראש לטובת רחלי חיים.

ירין קימור אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

טקסט תמונה : 1979. ירין קימור כתב מצטיין במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך אלכס גלעדי לא רצה אותו כמגיש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה :  שנת 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני מדריך ומאמן את רחלי חיים בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

אלכס גלעדי הטיל עלי לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך מורכבים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו.

"…ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ' בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס. ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב- NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות…".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשים לקריין במהדורות השונות. המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים. על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות, למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול, ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים. רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכשרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה. לא דובים ולא יער.

הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפתו שלו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי והחליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים.

בימאי הספורט המצוין שלו יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה. זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה. כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה לא הלך. היא לא הייתה קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג שחדר לפיה. היא הודחה ופינתה את מקומה לבאה אחריה. אורלי יניב.

טקסט תמונה : רחלי חיים ב- 1979 (בת 21) בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : אורלי יניב ב- 1979 (בת 22) בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1978. רחלי חיים (משמאל) מתאמנת בקריינות נוכח מצלמת ה- Video הענקית באולפן ב' הישן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מימין, הבימאי יואב פלג ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

רחלי חיים הודחה מהמסך ושבה לאורות בימת התיאטרון. היא הייתה שחקנית – לא קריינית. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה לעומתה קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נאה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אורלי יניב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כמטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד. כבר בחודש דצמבר של  1979 היה ברור כי אורלי יניב ויורם ארבל הם צמד שידור מיטבי. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את כל תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת ברמה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדֶגֶל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית.

טקסט תמונה : יולי 1980. תקופת שידורי ה- Off tube הישירים של אולימפיאדת מוסקבה 1980 ע"י חטיבת הספורט בראשות אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חדר הצפייה הראשי בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אורלי יניב (ראשונה מימין בשורה הראשונה) המגישה הראשית של שידורי אולימפיאדת מוסקבה ביולי 1980 באחת ההפסקות של השידורים הישירים. התמונה צולמה בחדר הצפייה המיוחד בקומה ג' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי השורה קדמית משמאל לימין : אמנון ברקאי , רוחל'ה ברכה (מזכירת ההפקה של אלכס גלעדי), רוזי קוקה (נערת הקרקטר), והמגישה אורלי יניב .           זיהוי השורה אחורית משמאל לימין : עדה קרן (עוזרת ההפקה), אסנת, גיורא צור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצבתה של אורלי יניב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית בחטיבת החדשות מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הסימביוטית הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. לא מעט הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכפול בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון שלו צלח.

אורלי יניב הייתה מגישה מגה סטאר אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינה על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה. היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר ברוּס ספרינגסטין היה האהוב עליה ביותר. אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה מבעד ל- Teleprompter למרות שזירת הספורט המגוונת על ענפיה הרבים היו זרים לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה כלהלן : "אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק". 

טקסט תמונה :  קיץ 1985. אנוכי לפני דלת הכניסה הכחולה לאולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הבניין מוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנוכי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 44 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                      

אהבתי אותה את אורלי יניב בשמונה השנים ההן של 1987 – 1979. ו- מי לא ? היא הייתה שדרנית נפלאה וגם אישיות טלוויזיונית מיוחדת מפני שאפילו במעמדה הרם נותרה צנועה, קורקטית, קפדנית ומדויקת ללא רבב, צייתנית ובעלת משמעת עבודה (אולם לא כנועה). הייתי במידה רבה בר מזל משום שאלוהי הטלוויזיה שלח אותה לזרועותיי (הטלוויזיוניות). היה לי כבוד גדול לנהל אותה בשנים ההן של 1987 – 1980. עבורי היא בלתי נשכחת.

אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך כמגישה לא בגלל אסתטיקת הריונה, איזה קשקוש מנובז, אלא מפני שבסופו של דבר הייתה קריינית לא טובה ששוגה ומלפססת לעיתים קרובות. היא הוצבה על ידי בחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמגישה אולם משהתברר כי היא שוגה שוב ושוב (יום אחד הכריזה כי "ה- א"ק היא מלכת ההתעמלות…"), הורדה בסופו של דבר מהמסך אך כלל לא פוטרה מ- מחלקת הספורט בפיקודי. יוסף "יוסי" שריד העליל עלי טקסט עלוב ושקרי. הרי גם רעייתי הייתה בהריון (אנחנו הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא לעשרה נכדים ונכדות). הוא יוסף "יוסי" שריד עשה כלפיי מעשה מְנוּבָז. ולא רק הוא. יוסף "יוסי" שריד היה פעם כתב ברדיו "קול ישראל" שהיה אמור להיות אָמוּן על עיתונאות הגונה ולבדוק את הנתונים והעובדות בטרם התייחסותו, אולם הוא לא היה כזה בחודש אוקטובר ההוא של שנת 1990. הצהרתו, "חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני" – הייתה מְנוּבֶזֶת. באותה העת של סתיו 1990 בני הבכור היה בן 25, בני האמצעי היה בן 22 וקצין קרבי ב- "גבעתי", ולבתי הצעירה מלאו 17. מה הם היו אמורים לחשוב על האבא שלהם ? מאיר שניצר אמר פעם, "עִם נִבְזִים תִּתְּנָבָז". לא הִתְנָבַזְתִי אִתּוֹ. יוסף "יוסי" שריד היה ח"כ – פוליטיקאי שעשה כמו האחרים כל מאמץ להשיג יתרון פוליטי על חשבון השתלחות בי. היה מדובר במעשה נוכלות. לא פחות.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לפני רבע מאה של שנים. זוהי חוות דעת ארסית, נבזית, ומופרכת שמפרסם אודותיי הפוליטיקאי יוסף "יוסי" שריד בעיתון "חדשות". הבל הבלים מוחלט. האיש הפוליטי הזה שמטיף מוּסָר לכולם שמע שמועות שקריות ורץ לקנות פרסום אישי בעיתונות. הוא כמובן לא החליף עמי מילה והחליט לפרסם מידע שגוי, מוטעה, ולחלוטין לא נכון. הפוסט המְנוּבָז נשלח על ידי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ולמשנה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל, ובו תביעה להגן על שמי. "עומדות בפניכם שתי ברירות : האחת, אם תוכנו הכתוב בפוסט הזה של יוסף "יוסי" שריד נכון, אז תפטרו אותי. השנייה, אם לאו – הגנו עלי". שניהם זרקו את הפוסט ההוא של יוסף "יוסי" שריד לפח ואמרו שהוא רווי שטויות ואיננו שווה דיון. אתה שואל את עצמך איזה אינטרס היה לח"כ יוסף "יוסי" שריד לפרסם אודותיי לפני רבע מאה של שנים מידע שקרי ומְנוּבָז מבלי שהוא מכיר אותי ומבלי שהוא בודק את העובדות לאשורן עמי, ומסתמך רק על שמועות ודברי שקר בעיתונות הכתובה ? (באדיבות העיתון "חדשות" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

המסמכים הבאים הם אנטי תזה להערכותיהם של כל מיני אישים עקרים וכל מיני חברי וחברות כנסת לא חשובים שחלקו עלי ו- ביקשו להדיח אותי. הם פשוט לא הזיזו לי. לא הייתי חייב דבר לכל מיני פוליטיקאים וח"כים מגוחכים נבחרי העם, שמסתדרים בשורה ועושים כל מאמץ וגם תחרות בינם לבין עצמם להשיג ולרכוש פופולאריות זולה על חשבונך, כמו : דליה איציק, יוסף "יוסי" שריד, פנחס גולדשטיין, מיכה גולדמן, שרה דורון, עובדיה אלי, דדי צוקר, נאווה ערד, ואחרים. עבודתך בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה מתבצעת בעבור עסקנית מסוגה של דליה איציק גם אם היא חברת הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו של יוסף בר-אל, וגם לא בשביל יוסף "יוסי" שריד, לא רק פוליטיקאי קשקשן אלא גם אדם לא הגון ולא ישר שמְנָאֵץ אותך בפרהסיה בגסות ובבוטות מבלי שהוא מכיר את פרטי האירוע. אתה עיתונאי מקצוען בטלוויזיה שמוצב ע"י הממונים בעמדת ניהול, ניווט, ומנהיגות ו- חייב למצפונך שלך, לממונים שלך, למסך הטלוויזיה שלך, ולרשת השידור שלך. במידה רבה מדובר בעסק אירוני שבו אתה נדרש להשתמש במסמכים האלה מעת השירות הטלוויזיוני הממושך שלך ההוא כדי להצדיק ולהוכיח את פועלך ומורשתך. גב' דליה איציק ומר יוסף "יוסי" שריד היו אנשים פוליטיקאים לא חשובים וכך התייחסתי אליהם.

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי IOC כותב לי את המסמך המצ"ב לאחר נטישתי לעד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם תום הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי וידי הצוותים שלי את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם סיום תפקידו ובטרם נסיעתו לוושינגטון – ארה"ב כדי לשמש שם כתב רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל שלר שות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נלקח בחלקו מהספר עב הכרס בן 10000

(רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי :

"למילים יש וויזואליה משלהן". מדובר בפלח צר שנלקח מקובץ מס' 17 של הספר "למילים יש וויזואליה משלהן". 

כישרון התיעוד והשידור הישיר בתחומי הספורט והחדשות בטלוויזיה בארץ ובעולם . חלק צר מ- קובץ מס' 17 מתוך 19 קבצים המרכיבים את  הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" .

כל הזכויות שמורות למחבר, מפיק, כותב, ועורך הסדרה יואש אלרואי. הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים "למילים יש וויזואליה משלהן" נחקר ונכתב על ידי בתקופה שבין אוקטובר 2000 לספטמבר 2015.

הגשה בתוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם: אורלי יניב, רחלי חיים, ואורית כסיף (ב').

…רון ארלדג' (Roone Arledge) האמריקני עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאלכס גלעדי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רון ארלדג' כמנהל החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של וולטר קרונקייט היא הציעה ליורשו ב- CBS דן ראת'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים, העיקר שלא יערוק לשורותיו של רון ארלדג'. רון ארלדג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו, נשענת על מגישים – כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים לך ממון רב. תרכובת של מגישים – כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את שגשוג הרייטינג . רון ארלדג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הווארד קוסל, ברברה וולטרס, דאייאן סוייר, סם דונלדסון, פיטר ג'נינגס, פרנק ריינולדס, וטד קופל. חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני הגעתו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises) והפך אותם בן לילה לכוכבים…

רון ארלדג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט רבות המוניטין הידועות שלו. הוא היה איש טלוויזיה פורה באופן מיוחד. לעיתים היה נדמה כי הוא נעדר מתחרים ביוזמות השידור שלו. פתאום ראו בהתוויית דרך שידורי החדשות שלוֹ בטלוויזיה מראות כמו Split screens בראיונות, שידורים לווייניים, "Remotes", ו- גרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978 ,“World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב- ABC את תוכנית הספורט הפופולארית, אבן פינה רבת המוניטין ובלתי נשכחת הקרויה, “Monday Night Football”. רון ארלדג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות גב' ברברה וולטרס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באירן האיסלאמית של חומייני, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טד קופל ((Ted Koppel לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי.

טקסט תמונה : 1998. שלושה מכוכבי חטיבת החדשות הוותיקים של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC תחת ניהולו של רון ארלדג'. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : טד קופל, ברברה וולטרס (בת 69), ופיטר ג'נינגס המנוח. (באדיבות ABC). רוּן אָרְלֶדְג' הלך לעולמו בגיל 71  ב- 5  בדצמבר 2002 . הוא נפטר ממחלת סרטן הערמונית.

חלק צר מפרק מס' 37 בקובץ מס' 17 של הספר עב הכרס הקרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

1. פוסט עידן אורלי יניב בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקריירה הטלוויזיונית שלה מסתיימת ב- 1987.

2. אני מגייס ומביא במקומה למסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1988 את המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף. הראשונה עברה את המבחן בציון טוב. השנייה נכשלה והודחה. ההדחה הפכה לסיפור רכילות והפוליטיקאים הקטנים עטו על המציאה. התערבות פתטית של הפוליטיקאים בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם לא הזיזו לי.

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה". (מוריס  ברה).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה . אנוכי יחדיו עם גב' אוֹרְלִי יָנִיב שנבחרה עלי ידי להגיש מהאולפן בירושלים גם את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. היא הייתה מגישת טלוויזיה קורקטית וסוּפֶּר – יִיחוּדִית. התמונה הזאת צולמה בהיכל הספורט ביד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ינואר 1988 היה פוסט עידן אורלי יניב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 50 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי מגישות בעלות פנים חדשות לתוכניות הספורט במקומה של אורלי יניב שפרשה זה מכבר . רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שדרנית ליד שדר . בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה שלי. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם בשם רחלי חיים. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, ה- מקריינים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם. תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מסוג ההגשה והשַדְרָנות של מִירִי נְבוֹ ו- מוּרַן בָּרָק מערוץ 5 בכבלים ו/ או בערוץ 10, רק דֶגֶם משופר שלהן.

טקסט תמונה : חורף 1979. הימים ההם – הזמן ההוא. יורם ארבל ואורלי יניב (בת 22 בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלה כמגישה בטלוויזיה הישראלית הציבורית) הם צמד מגישי תוכנית הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "מבט ספורט". התמונה צולמה באולפן ב' בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים . התמונה המוקרנת מאחור נעשית בטכנולוגיה הישנה של Rear Projection . (צילום משה פרידמן ממחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות של תוצאות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מיכאלי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם , לֵאָה עוֹז ז"ל, וגם שחקנית הכדורסל ענת דרייגור, ועוד אחרות. 60 (שישים) מועמדות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן רצו להתיישב על הכֵּס הרֵיק שהותירה אחריה אורלי יניב ולרשת אותה.

טקסט תמונה : ינואר – 1988 . זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת הטלוויזיה בקרייה בתל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם . בפתח דבריה באודישן ההוא הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר –  1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה . זאת היא ענת דרייגור בכירת שחקניות הכדורסל של ישראל בכל הזמנים. היא רצתה לרשת את מקומה של אורלי יניב ולהיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפכה מאוחר יותר לפרשנית כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר –  1988. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה בתל אביב. זוהי מֵרָב מִיכָאֵלִי (בת 22, היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני") לשעבר שדרנית וקריינית מצטיינת בגלי צה"ל. מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition  הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. לרוע המזל הוברר כי הבאתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון ממשי של שיפור הניווט והובלה עיתונאית של התוכניות האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר – 1988. אולפן הטלוויזיה במערכת ת"א . זוהי פנינה רוזנבלום (בת 34) ב- Audition הטלוויזיוני שערכתי בינואר 1988 ונועד לבחירת מגישות ל- "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". היא הייתה אישה חכמה, מוכשרת, ואמביציוזית (מאוד). הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה למגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הרשימה ב-Screen Test הטלוויזיוני . המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד תשומת לב. אישה חכמה ו- רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת . "יואש אלרואי, איך נביא אותה למחלקת הספורט", שאל אותי בדאגה אורי פורת וסינן מבין שיניו, "הרי היא גיבורת טורי הרכילות, ומייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים. הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע". פנינה רוזנבלום בת ה- 33 נפסלה ב- 1988 על הסַף להגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לבסוף בחרנו במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 והמוכשרת שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition ההוא של ינואר 1988. למרות גילה הצעיר הייתה מרב מיכאלי קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אורית כסיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל.

ציטוט : "התרחק מהפוליטיקאים. אם בכל זאת נגזר עליך לפגוש אותם – אל תשכח לבדוק בציציותיהם". (אלמוני).

ציטוט : "טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אינן משאירות ריח ניחוח". (אלמוני).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא חושב". (מוריס ברה).

הערכתי אז שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של השדרנים יורם ארבל, נסים קיוויתי, אוּרי לֵוי, ורָמִי וָוייץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דִקְלוּם הטקסטים באולפני הספורט חלפה לבלי שוב . היום מרום גילי או טו טו 80 אני חושב בדיעבד שהייתה זאת טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש לכל הצדדים. מנקודת מבט טלוויזיונית – היסטורית הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרצרה ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן בתום אולימפיאדת ברצלונה 1992. הן היו קרייניות טלוויזיה (מרב מיכאלי הייתה הרבה יותר טובה אך לא שדרניות ספורט). זה היה חסרונן הגדול. ממרב מיכאלי נפרדתי בידידות. רחשתי לה הערכה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. אולי טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם אמרה, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת , Liverpool בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "איינטראכט פראנקפורט ו/או מינשנגלדבאך", עלה לה בייסורים. דבר הדחתה התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר, כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, כאילו אני מתנכל לה אישית מפני ששמנה בשל הריונה, וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מוּנְחִים שנעשו בזדון ע"י העיתונות הקלוקלת והזינה את הפוליטיקאים. אורית כסיף נותרה אישה נאה לפני הריונה, בעת הריונה, וגם לאחר הלידה אך מדוע יופייה נוגע לקריינותה הכושלת ? הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ויוודא את העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף. עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל. לא פחות ולא יותר. היא אורית כסיף ניהלה קמפיין ו- רצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה כביכול בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית כ- "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אך את חבר הכנסת המלומד יוסף "יוסי" שריד והח"כיות המלומדות שרה דורון ונאווה ערד, ואת חברת הוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק זה ממש לא עִניֵין. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1] מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מ- המדינה אהבה לשנוא.

טקסט מסמך :  ח"כ נאווה ערד קראה בעיתונות ידיעות שקריות ורצה להפליל אותי ולהתלונן על ההדחה בפני מר אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי). מדובר בנוכלות פוליטית שמטרתה לצבור יתרונות על חשבון מי שהיא משתלחת בו.

טקסט תמונה : 1990. ח"כ יוסף "יוסי" שריד קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" מבלי שבדק את העובדות ומבלי שנתן לי את הזכות היסודית להגן על עצמי לפני שהוא משמיץ אותי בפרהסיה בגסות רוח ללא שום יסוד של אמת. מדובר בפוליטיקה נכלולית שמטרתה להפיק עדיפות ופופולאריות פוליטית על חשבון מי שהוא יוסף "יוסי" שריד משתלח בו. הפוליטיקאי הזה שהתנהג כלפיי וכלפי משפחתי אשתי וילדיי בצורה נכלולית ו- מְנוּבֶזֶת, מעולם לא דיבר עמי אודות פרשת אורית כסיף ולא בדק את אמיתות הסיפור. הוא יוסף "יוסי" שריד בחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וגם מטונפת, ולחלוטין בלתי נכונה. אורית כסיף הודחה מהמסך לאחר אין סוף טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה ו/או בגלל הריונה. יוסף "יוסי" שריד לא ידע שרעייתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים . "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי בפרהסיה ציבורית ובאוזני רעייתי וילדיי בהתרסה. תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת. (באדיבות ארכיון "חדשות" ובית אריאלה בתל אביב. באדיבות המו"ל עמוס שוקן).

טקסט תמונה : 22 באוקטובר 1990. כותרת שִקרית ומעוותת בעיתון "חדשות". מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה שלה. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה שנמסרה להם. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית מְנוּבֶזֶת ולמכור את הידיעה הצהובה לכל דיכפין. שניהם הכתב והעורך שיקרו בזדון. מעולם לא הערתי לגב' אורית כסיף ולאף אישה אחרת שום הערה הנוגעת להופעתה החיצונית לפני ה- הריון ובתקופת ה- הריון, לא בתוך הטלוויזיה ולא מחוץ לטלוויזיה. (באדיבות ארכיון "חדשות" ובית אריאלה בתל אביב. באדיבות המו"ל עמוס שוקן).

הדחתה של גב' אורית כסיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת ישראל. הנה חלק מהטענות השקריות והנכלוליות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על ההאשמות המגוחכות והבלתי נכונות האלה [2]. אהרון הראל ז"ל מי שכיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את אינפורמציית הרכילות מהעיתונות, מעולם לא דיבר אתי, אף פעם לא החליף עמי ולו מילה, וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), אמר בדיון ההוא בוועד המנהל כלהלן לציבור : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה". גב' דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), אמרה אף היא כלהלן :  "זה משעשע. אני לא יודעת מי  זה יואש אלרואי . אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו". מה את אומרת גב' דליה איציק…??? באמת…??? למה את מתכוונת בדיוק כשאת אומרת "שיש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…??? אולי תואילי לפרט מבלי לרמוז ולהסתתר מאחורי המילים הנכלוליות שלך…??? אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). היא הורדה מהמסך (!!). היא לא פוטרה(!!!).

ח"כ שרה דוֹרוֹן ז"ל (מפלגת הליכוד) בשאילתה בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת ז"ל (היא שרה דורון מעולם לא דיברה עִמִי, לא שאלה את עצמה האם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אולי דבר שקר, וציטטה והתייחסה למידע השקרי המופיע בעיתון "חדשות" אודותיי, כאילו מדובר בטקסט שנכתב בתנ"ך), ואמרה כלהלן : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות" , כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה . לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת : 1. מה התייחסות השר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ? 2. מה בדעת השר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה ?".

תשובת שר החינוך זבולון המר ז"ל למלינים נגדי הייתה כלהלן : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת  . נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) אמרה כלהלן :  "אדוני השר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת , את נראית לא טוב". אם אדוני השר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות. אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה". ח"כ שרה דורון את משקרת פעמיים בריש גלי (!). מעולם לא אמרתי ולא הייתי מעז לומר לאישה בהריון "שמנת את נראית לא טוב". מדוע לא דיברת ולא שוחחת עמי כדי לברר את עובדות האמת ומה יש לי לומר. את נסמכת על שקר נבזי שמישהו כתב בעיתון שלו ואח"כ את רצה לכנסת לספר אותו בפרהסיה בציבור כצדיקה דגולה ומשקרת פעם נוספת כשאת מצטטת שקר מטונף שכזה.

עובדיה אלי (הליכוד) אמר כלהלן : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך". מה אתה אומר עובדיה עלי…??? מי אמר שהריון איננו דבר יפה…???

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות אמר כלהלן למלינים נגדי :  "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר חתם כלהלן : "…אני  חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה…". ברור שאורית כסיף ניהלה קמפיין ציבורי נגדי ונגד החלטתי להוריד אותה מהמסך, ורצה לבקש את הגנת הכנסת מפני יואש אלרואי. אינני יודע איזה אינפורמציה נוספת היא סיפרה להם אודותיי מעבר להחלטתי הנחרצת להוציא אותה מחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרחק מעין המצלמה ומאוזנו של המיקרופון, ולהציבה בעבודה אחרת מאחורי הקלעים במחלקת הספורט הח"כים והח"כיות תפשו טרמפ כמוצאי שלל רב. הם פשוט שיקרו באצטלה של מגינים על אישה שיואש אלרואי מתנכל לה. היא אורית כסיף הייתה אם כך אישה פתטית. היא ידעה את האמת לאמיתה מדוע הודחה מהמסך (אך לא מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

אני מבקש להדגיש כאן שוב כי נבחרי הציבור הנ"ל לא החליפו עמי אפילו מילה אחת בפרשת אורית כסיף, ושאבו את המידע מהעיתונות הכתובה. נבחרי הציבור האלה נראו לי אז כקבוצת רכלנים נכלוליים. העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. קשה לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט, מבלי לראיין אותי ומבלי לתהות על קנקני. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר אל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי, והוספתי : "במידה ועניין ההדחה מהמסך (אך לא ממחלקת הספורט) איננו מקובל עליכם ומכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף למסך למרות שהיא בלתי מתאימה לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי. תמצאו לכם מישהו אחר. לא נולדתי במחלקת הספורט ואינני חייב למות שם". הודעתי להם מפורשות : "כל עוד אני מנווט את מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית השדרנית אורית כסיף לא תגיש ולא תקריא יותר. טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט שאותן אני עורך ומפיק". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. זהו המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. (עמוד מס 1 מתוך 3 עמודים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך :  25 באוקטובר 1990. (עמוד מס' 2 מתוך 3 עמודים) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990 . (עמוד מס' 3  ואחרון) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דו"ח ישיבת הכנסת (מ- 24 באוקטובר 1990) בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל ושר החינוך זבולון המר ז"ל + דו"ח ישיבת הוועד המנהל של רשות השידור (מ- 30 באוקטובר 1990) בראשות אהרון הראל ז"ל בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי מהמסך (אולם ויש להדגיש זאת פעם נוספת, היא לא פוטרה על ידי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכנסת יעקב אחימאיר מעביר לידי את דו"ח ישיבת הכנסת שדנה בהדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 1 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון מסתמכת על ידיעה שקרית שמופיעה בעיתון "חדשות" ומשתלחת בי ללא בדיקת העובדות לאשורן ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי בטרם תחרוץ את דינה. אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק,  אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מההגשה. (עמוד 2 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 3 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון ז"ל ממשיכה להתעקש ונסמכת בעדותה על שקר שהיה כתוב בעיתון  "חדשות". מעולם לא אמרתי לאורית כסיף "שמנת, את נראית לא טוב…". אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 4 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עכשיו היה זה תורו של הח"כ דדי צוקר לשאת נאום לאומה. מה אתה שח נבחר ציבור מגוחך בשם דדי צוקר…??? האם באמת הריון הוא פרוצדורה בדרך להבאת ילד לעולם…??? טוב שאתה מסביר לי זאת…ממש לא ידעתי דבר על כך…". אורית כסיף הורדה מההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 5 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שלום לח"כ עובדיה עלי…הגם אתה מצטרף לחבורת המלעיזים עלי על סמך ידיעה שקרית שהופיעה בעיתון "חדשות"…??? מה אתה שח עובדיה אלי, "באמת אישה בהריון זה דבר יפה מאוד…??? למי אתה מטיף מוסר…??? אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 6 מ- 12).

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 7 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהרון הראל שהיה אמור בתוקף תפקידו כ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לתת לי הזדמנות להסביר ו- לומר את דבריי , התעלם ממני והעדיף להיתלות בעיתון "חדשות" כדי להשמיץ אותי, ולטעון שצריך להחזיר את אורית כסיף לעבודה. לא ייאמן. הפוליטיקאי אהרון הראל מנסה למצוא חן בעיני פוליטיקאים אחרים על חשבוני. אהרון הראל ידע היטב כי היא אורית כסיף לא פוטרה מהעבודה. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אני חוזר בפעם ה- 1000 אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה לא בגלל הריונה ולא מפני מראה חיצוני. קשקוש. היא הייתה אמורה למצוא עבודה עיתונאית אחרת במחלקת הספורט לאחר הלידה. (עמוד 8 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה ממעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה אולם לא פוטרה מעולם מעבודתה(עמוד 9 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התנסחותה של גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם המערך לפי שעה אודותיי הייתה מבאישה ונכלולית. כך אמרה גב' דליה איציק רווייה אמביציות פוליטיות מרחיקות לכת, מי שראתה בחברותה בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי, ומי שנשאה את עיניה ותקוותיה לכס נשיאת מדינת ישראל : "אינני יודעת מי זה יואש אלרואי, אני לא יודעת אם הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת, כל התיאורים שלו כאילו היא נתקפה במלה איומה, אסור לפטר אישה בהריון". מה את שחה גב' דליה איציק…??? בפעם ה- 1001 : אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה. היא הורדה מעמדת ההגשה,מהמסך. הדבר נעשה לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. הפעם ה- 1002 : אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 10 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה. (עמוד 11 מ- 12).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפוליטיקאית דליה איציק ממשיכה לטוות חוטים נסתרים ונכלוליים שאמורים להצית את הדמיון : "…לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון…המכתב גרם לעוד יותר מחשבה שיש כאן יסוד אמיתי להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…". אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 12 מ- 12).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות ה- Board הציבורי שבדקו את הפרשה הצדיקו אותי ותמכו בי. המִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא התנכלות אישית.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1990. מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור ז"ל בעקבות פרשת "אורית כסיף". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקאים והפוליטיקאיות העלובים והעלובות ששיקרו עלי ביודעין בחסות מזויפת של הגנה על אורית כסיף מפני, אלה שניסו לטפס על סולם השוביניזם, החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל טעויות קריינוך אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית פרונטלית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ולא שדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי . המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה.

התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסף "יוסי" שריד, דליה איציק, שרה דורון, עובדיה אלי, נאווה ערד, וכל מני אחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי את רשות השידור וערוץ 1 ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים . מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים הנרפים האלה לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי.

זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ו- דיגניטי נדרשים מהעיתונאים אך גם מהפוליטיקאים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם המגוחכים לפח. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה אצל שום פוליטיקאי ו/או פוליטיקאית ולא עמדה לרשות איש מהם. אנוכי קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד : מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר, אולם גם אני לא הייתי חייב להם מאום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו להדיח ולפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה אך עובדה שאיש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי חלילה וחס אלא מפני שחשבו שאני איש טלוויזיה חיוני למערכת שאותה ניהלו.

מירב מיכאלי ואורית כסיף שובצו על ידי ב- 1990 גם במערך ההגשה של האולפן המנווט בירושלים את השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. זה היה מבצע השידורים הבינלאומי השני שלהן כמגישות טלוויזיה לאחר אולימפיאדת סיאול 1988. בעוד המגישה מרב מיכאלי משתפרת מקצועית ומוכיחה את עצמה כקריינית טלוויזיה מעולה הרי שהקולגה שלה אורית כסיף מעולם לא הרשימה יתר על המידה ונסוגה ביכולתה. סילוקה מהמסך הפך לפרשת "אורית כסיף". לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1990 בשל שיקולים מקצועיים, נמנעו מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע הטלוויזיוני כדי להגיש תוכניות אחרות בתחומים שונים ו/או במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב לא ביקש את שירותי הקריינות שלה. גב' אורית כסיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ערוץ 10, ואו ערוץ 5 בכבלים. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". במובן מסוים ואולי יותר מזה, במידה רבה, היה זה עונש פואטי שאלוהי הטלוויזיה תכנן עבורה. "פרשת אורית כסיף" לימדה אותי שוב שיעור מאלף ואינני נמנע מלחזור על טקסט קודם כי טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים הרדודים מסוגם של מר יוסף "יוסי" שריד (מי שהתיימר להיות שר חינוך דגול) וגב' דליה איציק (מי שנשאה עיניה לכס נשיאת המדינה) בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור מדיפה תמיד ארומה של עובש וצחנה. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה ווטיפוחם והחלפתם באחרים הפך לדליקה פוליטית ענקית עד כדי התערבותה של כנסת ישראל בעניין. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים, עכשיו נעלתי אותה שבעתיים בפניהם ברָב בריח.

עוד עליבות.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אורית כסיף השיגני מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר במפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים, ובמקצועו האזרחי חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה שלו. המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות זבולון המר. המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על שלא סיקרה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל צפרירים חולון באחת השבתות, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה. הסיקור של הכתב דני לבנשטיין היה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים לי הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג. הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט התמקדה בעצם ב- הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור. טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא. גם של אלישע פלג.

הודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל בזו הלשון : "מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים נגד דַלוּת "משחק השבת" בפיקודי, והוספתי, "יוסף בר-אל קח אחריות. נמאס לי מהמכתבים הללו החוזרים ונשנים, בעיקר מפני שזאת איננה אשמתי בדלות הכיסוי, אלא אשמתך הישירה. אתה הוא זה שמונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים כמסמך תיעודי עשיר ומלא. למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידור בלעדיות טבין ותקילין, היא איננה מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". הוספתי ואמרתי לו, "יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה . אם לאו וותר על העניין מראש. אתה כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס". זאת הייתה תקופה מחורבנת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת שלי עם הבוס הישיר שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. היא נמשכה שלוש שנים רצופות מאז יולי 1990.

אני חושב שיוסף בר-אל חשב אולי שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל. בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים ההן של 1993- 1990, כיסינו בין % 30 ל- % 50 ממשחקי הכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך חסרת אמצעי צילום, נעדרת משאבים טכנולוגיים, ומתבצעת ללא כמות כוח אדם הנדרשת. "משחק השבת" הייתה בשנים 1993 – 1990 דוקומנט אנטי עיתונאי, מסמך טלוויזיוני קטוע , ומסורס . לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי שבִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי . אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ועל מנהל החדשות אלימלך רָם שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום , והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם . משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל ואלימלך רָם מתפקידיהם . יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה החדש במקום יוסף בר-אל ודוד "דוּדוּ" גלבוע הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אלימלך רם . השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי וחשוב לציבור .

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991. דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשלוש השנים ההן של 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן ניהולו של יוסף בר-אל את אופן ודרך הכיסוי הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו בכמות ובאיכות הטלוויזיוניות הראויות. לא שררה שום קורלאציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה. (באדיבות ארכיון "חדשות" ובית אריאלה בתל אביב. באדיבות המו"ל עמוס שוקן).

נדרשתי להדוף מעֵת לעֵת גם את התקפות עסקני הספורט שניסו מעת לעת לבחוש בשידורי הספורט ולהשפיע על שיקולי העריכה שלי. אחד מהמקרים האלה זכור לי היטב. זה היה ביום שני – 2 בספטמבר 1985. צליחת הכִּינֶרֶת הבינלאומית לא צולמה בהיעדר צוותי צילום. מזכ"ל הפועל מר יצחק אופק שהיה המארגן של תחרות השחייה הזאת שלא צולמה, שיגר מכתב נזעם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, וניסה להתערב בשיקולי העדפות הצילום. הייתי חייב להגיב. הנה המכתב כלשונו [5] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט  / ירושלים  23.9.1985                                                                                             

לכבוד :

מר יצחק אופק מזכ"ל הפועל

רח' הארבעה 8 תל אביב

למר אופק שלום רב ,

קיבלתי באיחור  רב את מכתבך מתאריך 5 בספטמבר 1985 לכן גם תשובתי מתאחרת.

אני מבין שהשקעת יותר מ- 20 מיליון שקל (לפני המעבר לשקל החדש) בארגון אירוע ספורט שוּלי וחשבת לתומך כפי הנראה שצילומי הטלוויזיה של אותו האירוע יביאו בעקבותיהם למסך את הפרסומת המסחרית "הנלווית" לתחרות עצמה. כל פניותיך אלי בע"פ בעניין הכיסוי הנ"ל אינן מותירות ספק באשר לכוונותיך. אגב עצם ההשקעה של יותר מ- 20 מיליון שקל (לפני המעבר לשקל החדש) באירוע הנ"ל מותירה מאחריה כמה סימני שאלה אדומים, אבל זהו כמובן עניינך הפרטי –  אולי… האשמותיך והטלת דופי בעבודתנו ובסדרי עדיפויות הצילום שלנו (צילום תחרויות גביע בנדל בכדורסל ואי צילום צליחת הכינרת התחרותית) – הן שערורייה חמורה. להזכירך מר יצחק אופק, מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית איננה סניף של מרכז "הפועל". התערבת בנושאים שאין לך בהם שמץ של מושג. זה פשוט עצוב ופתטי שאיש במעמדך ותפקידך מנסה להתערב בדברים שהוא פשוט לא יודע כיצד הם מתנהלים, ובכך עושה צחוק מעצמו.  בשל המצב הפיננסי הקטסטרופאלי של רשות השידור (והטלוויזיה הישראלית הציבורית) יש למחלקת הספורט בעיה רצינית לכסות את כל תחרויות הספורט במדינת ישראל. גם אני הייתי רוצה להביא למסך את הנעשה בענפי הספורט הקטנים כמו  הרמת משקלות, האבקות, ג'ודו, קליעה למטרה, חץ וקשת, סיוף, אופניים, רכיבה על סוסים, אגרוף, חתירה, ראגבי, בייסבול, וגם סקווש ובדמינטון ענפי ספורט אנגלו – סאכסיים המתחילים לפרוח בישראל. כמו כן הייתי רוצה להביא למסך את ענפי הכדוריד והכדורעף וכמובן לעקוב אחר הפעילויות בענפי הספורט המרכזיים כמו א"ק, שחייה, והתעמלות ,, וגם לטפל בספורט הימי בדגמי המפרש השונים ,, גלשני רוח ואפילו ספורט גלשני הגלים ,.

אני חושש מאוד שהמצב החמור הזה יימשך גם בעתיד הנראה לעין. חלק מהספורטאים הלכה למעשה וחובבי הספורט ירגישו מקופחים. אך איש מכל אלה מר אופק לא הרהיב עוז כמוך כדי לומר שענף ספורט כזה או אחר שהוא אחראי ומופקד עליו – ראוי אומנם לצילום יותר ויש לו עדיפות על פני ענף ספורט אחר. רק אתה ברוב חוצפתך קבעת שצליחת הכינרת התחרותית היא אירוע ספורט חשוב יותר ויש לה עדיפות על פני צילום וסיקור הכנות קבוצות הליגה הלאומית בכדורסל ופרשת השחקנים הזרים המגיעים בהמוניהם לישראל והעומדים ליטול חלק בליגה הזאת.

לידיעתך, מחלקת הספורט כפופה מבחינה הנוהל לחטיבת החדשות ושואבת את אמצעי השידור המוגבלים של כלל הטלוויזיה הישראלית ממנה. הקצאת אמצעי צילום  של חטיבת החדשות והעברתם למחלקת הספורט מתבצעת בקמצנות רבה על בסיס יומי. לא על בסיס שבועי, חודשי ו/או שנתי. כאמור למחלקת הספורט אין ציוותי צילום עצמאיים משלה. היה זה אך מזל שנמצא צוות צילום לצילום הכדורסל ולא לצליחת הכינרת. רציתי לצלם את צליחת הכינרת התחרותית ביום שני – 2 בספטמבר 1985 למרות חשיבותה השולית (אך בגלל צביונה המיוחד) אך לא נמצא לכך צוות צילום. אנשי חטיבת החדשות לא התעניינו באירוע שהיה כל כך חביב עליך. שאלת אמצעי המחיה והקיום של מחלקת הספורט הביאה אותי לפי שעה למיסוד קונספציה כיסוי ברורה, הקובעת שיש עדיפות מכרעת לסיקור ענפי הכדורגל, הכדורסל והטניס במדינת ישראל. ליד זאת מוטלת עלי החובה לצלם ולהעניק זמן מסך לאליפויות ישראל בענפי הספורט הקטנים . מותנה בקבלת ציוותי צילום . מר אופק מי שמך להיות שופט ולפסוק איזו כתבה טלוויזיונית חשובה יותר, זו של הכדורסל הישראלי על בעיית השחקנים הזרים או זאת של צליחת הכינרת.

חוסר הבנתך בנושא לא פוטר אותך כהוא זה מהחוצפה הגסה שנטלת לעצמך כדי להאשים ולהשמיץ אותי בפני מנהלי. במכתבך מ- 2 בספטמבר 1985 [6], הפגנת חוסר ידע מינימאלי כשהתערבת בעניינים שאין לך בהם שמץ של מושג.  אתה פשוט לא מבין דבר וחצי דבר בנושאי הטלוויזיה וזה בלשון המעטה (!!) על דברי ההשמצה שלך לא אגיב. את מלאכת התגובה אני משאיר לפי שעה למנהלים שלי. צר לי מאוד שהיה עלי לכתוב את המכתב הזה.

בברכה,

יואש אלרואי 

עותק : אורי פורת מנכ"ל רשות השידור .                                                                           

עותק : ירדנה הראל דוברת רשות השידור .

הבנתי היטב ללִבּם של קברניטי הספורט במדינה. הם פעלו במדינה ענייה של קִיבִּיצֶערִים שהאינפלציה בה ב- 1984 טיפסה לממדים מפלצתיים של  % 374, אך רצו שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה של מדינת ישראל תתנהג ותפעל כרשת טלוויזיה אמריקנית עשירה. כחודש לאחר צליחת הכינרת ב- 20 באוקטובר 1985 פינה ראש ממשלת האחדות שמעון פרס בעקבות הסכם הרוטציה את מקומו ליצחק שמיר. שמעון פרס הוריד את האינפלציה השנתית בתקופה היא מ – % 400 ל- % 48. אף על פי כן נשארה הטלוויזיה הישראלית הציבורית דלפון ומדולדלת ומחלקת הספורט שלה אביון וענייה. מן ההיבט התקציבי יכולנו לכסות אז בקושי רק את ענפי הספורט המרכזיים בלבד.

בחודש מַארס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה לשָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל בגביע דייויס עם השחקנים הראשיים שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות שָם צירף אורי לוי ריאיון שערך עם הח"כ המלומד פנחס גולדשטיין ז"ל שהיה נוכח בראדץ – קראלובה בהתמודדות ההיסטורית. הריאיון הושלך לפח, לא מפני שמר פנחס גולדשטיין היה איש בלתי חשוב, אלא בגלל שלא היה רלוואנטי ושותף להישג העל הזה. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, והוא לא תרם כח"כ כהוא זה לניצחונה. הוא היה פוליטיקאי חובב טניס שנכח במקרה בתחרות וזאת אינה עילה לראיין אותו. הריאיון עִמוֹ היה חסר ערך מראש ונראה כהענקת פרסומת חינם לאישיות פוליטית. לכן הדפתי אותו כהרף עין מהליין – אפ שלי. הריאיון הבלתי חשוב הזה שערך אורי לוי עם הח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל בראדץ – קראלובה לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי בנפרד להפסיק לאלתר להחניף לאנשי ציבור באמצעות המצלמה והמיקרופון שאינם שלו אלא של הממלכה.

טקסט תמונה : חודש מארס בחורף 1987. ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה. אורי לוי (ראשון מימין) שליח מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל. הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 2:3 בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין, אך שגה כשראיין את ח"כ פנחס גולדשטיין פוליטיקאי ואוהד טניס שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני. החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור שלי. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : יעקב מאור, הצלם יוסי רוט, איש לא מזוהה, חגי קרן צבי  אבי בטלהיים, ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בימי שלטונו של אלכס גלעדי מיסדנו ב- "מבט ספורט" פינה חביבה על הציבור , שקראנו לה "שער החודש" (רעיון שהועתק מה- BBC). חברי כנסת צעירים כמו מר יוסף "יוסי" שריד ומר אהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 של המאה שעברה חידשתי את שידור "שער החודש", אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל. שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל, ואחרים – מילאו את מקומם של הפוליטיקאים יוסף "יוסי" שריד ואהוד אולמרט. הם כוכבי העבר איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. לא הייתה לה סבלנות. אינני זוכר שמישהו אחר בערוץ טלוויזיה אחר (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות לממֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת החדשות ו/או ב- חטיבת התוכניות ו/או ב- רדיו "קול ישראל" לא קפץ על המציאה, לא ביקש את ידה, ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט שלי. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחני המסך בינואר 1988. בוגרת גל"צ (הייתה בת 22 ב- 1988) בעלת קול איתן וחיתוך דיבור טוב. אינטליגנטית ומוכשרת. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. אישה נבונה ונאה. בניתי עליה לטווח ארוך, אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד התראיינה גב' מֵרָב מיכאלי (היום ח"כ, בת 49) לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה בחטיבת הספורט מבלי לדעת את הפרטים והנתונים המקצועיים לאשורם. היא הוענשה על ידי מייד והורחקה מהעבודה ומהמסך. מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל התקשר אלי והזכיר לי את עברו והערכתו אלי בימים שכיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר אותה את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2. ישראל קסטנר ז"ל נרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת הרצח הכתה אז גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול  השטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן ומכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים ניצול שואה הונגרי ירושלמי תימהוני בשם מלכיאל גרינוואלד כי ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- ס. ס. של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר בשם שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את מדינת ישראל כולה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה והונגריה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). במהלך המשפט התהפכו היוצרות וישראל קסטנר הפך מתובע המבקש להגן על שמו לנאשם. בסיום המשפט השנוי במחלוקת פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי כלהלן : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הנורא והחד משמעי, "מכר את נשמתו לשטן", התיר את דמו וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר ביריות אקדח ליד ביתו בית מס' 6 בשדרות עמנואל הרומי בצפון תל אביב ע"י זאב אקשטיין בתמיכת חבריו יוסף מנקס ודן שמר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל את עִרעורו של ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח וניקו את שמו מכל רבב. זה היה מאוחר מידי. "אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור", הוסיף ואמר לי יוסף "טומי" לפיד ז"ל, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה. מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח שָבָה למסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה גם ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מפני שאהבתי אותה והערכתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר כשדרנית טלוויזיה. ב- 12 באוגוסט 1992, יומיים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, מצאתי על שולחני מכתב אישי ללא שֵם שהועבר אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של השדרנית מֵרָב מִיכָאֵלִי בת ה- 26.

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992. זהו המכתב – מסמך המקורי ששלחה לי מרב מיכאלי בו היא מתפטרת מחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. הייתי מאוכזב. צלצלתי אליה והודיתי לה על 52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. "מֵרב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. הצליחי ושמרי על עצמך". נפרדנו לעַד. חלפו מאז 23 (עשרים ושלוש) שנים אולם אני עדיין זוכר היטב את מרב מיכאלי. היא לבטח הייתה אישיות כנה, ישרה, חכמה, והגונה. אהבתי אותה. היה לה ביטחון עצמי, הופעה אישית אסתטית כשהיא מצוידת ביופי הונגרי (יש דבר כזה). מעל לכל היא הייתה קריינית נפלאה. חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תנסוק הקריירה הטלוויזיונית שלה אל על ומֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים וקַלים, והרבה פחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כישרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת (מידי) בתחום וגם חכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה ההיסטורית הטלוויזיונית. אולי לא. הבאתן של קרייניות טקסטים לשידורי הספורט ולא שדרניות ספורט הייתה שגיאה פַטלית מיסודה, וחסרת כל הגיון טלוויזיוני .

המשכתי לחפש עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט בפיקודי אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית איזוטרית פרי לאנסרית של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע ואזור הדרום. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת השנונה והחכמה עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות אלה בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לינוּר, גלית אלטשטיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דווידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין – שחק ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ונבונות היו מצליחות במקום שמֵרב מיכאלי ניסתה, לא התמידה, ובשורה התחתונה נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד.

ב- 12 באוגוסט 1997, ביקשתי מרפיק חלבי לצרף את מגישת הספורט של ערוץ 5 בכבלים גב' מִירִי נְבוֹ למחלקת הספורט שלי [7]. מר אוּרי לֵוי שוב שינה נתיב. הוא נטש את מחלקת הספורט והפך להיות אחד מעורכי "מבט". הוא היה מאוכזב מרה מהעובדה כי מאיר איינשטיין האפיל עליו ונטל לעצמו במשך השנים את בכורת השידור ממנו כמעט בכל קריטריון. התפנה מקום במחלקת הספורט. ביקשתי להציב את מירי נבו כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתה ל- מִירִי נְבוֹ כריזמה וניסיון בהופעה על במה ובאולפן לפני מצלמת טלוויזיה. היא הייתה זמרת בעברה. ללא כל ספק העדשה החמיאה לה אך היא רצתה יותר מזה. היא ביקשה להיות גם שדרנית Play by play. שדרים ושדרניות רבים מערבבים, מי בשוגג ומי בכוונה תחילה, את תחומי ההגשה וההנחיה עם שידור הישיר מהשטח הקרוי בעגת הטלוויזיה בלעז, Play by play. מדובר בשני תחומי טלוויזיה שונים לחלוטין. גם מירי נבו לא הבחינה בגבולות המותרים וחצתה אותם. היא הייתה מגישה יציבה אך שדרנית Play by play כושלת בתחומי הא"ק, ההתעמלות, וספורט החורף. צריך להקשיב לה ולהבדיל לנסים קיוויתי ודני לבנשטיין כדי להבין איזה פער מקצועי עצום מפריד בינה ל- ביניהם .

הבאתי אותה לפגישה עם מנהל החדשות. העניין נסגר, אך משביקשה השדרנית לעגן את ההסכם עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות עורך דינה התמסמס הדבר, והיא חזרה למקום ממנה באה. בדיעבד היא צדקה. עם רשות השידור מנהלים מו"מ באמצעות עו"ד. גם אני דיברתי עם רשות השידור בערוב ימיי שָם באמצעות עורכי דין.

טקסט מסמך : 12 בחודש אוגוסט של שנת 1997. זהו המסמך המקורי שנכתב למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, בו הצעתי לו להביא את גב' מירי נבו מערוץ 5 בכבלים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : קטעי עיתונות מ- 22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט.

[2]  ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990, ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4]  ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים השונים.

[5]  ראה נספח : ראה מכתבי למזכ"ל הפועל יצחק אופק  מ –  23 בספטמבר 1985  המגן על עבודת מחלקת הספורט.

[6]  ראה נספח : ראה מכתבו של מזכ"ל "הפועל" אלי בתאריך  2 בספטמבר 1985  המאשים אותי על אי צילום צליחת הכינרת.

[7]  ראה נספח : מכתבי אל מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מ- 12 באוגוסט 1997 המבקש לצרף את מירי נבו לשורות מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

סוף הפוסט מס' 516. כל הזכויות שמורות לחוקר  ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 12 ביולי 2015.