פוסט מס' 546. 1. טקסטים שנכתבים ונאמרים שלא בכובד ראש, לא במחשבה תחילה, לא בריכוז מחשבה, לא בתכלית הדיוק, לא בתשומת לב, נעדרי דקדוקים כחוט השערה, ואינם מוקפדים בפרטים. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מושפל ומובס אמש (יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) במוסקבה 100:69 במשחק הראשון נגד צסק"א מוסקבה בפתיחת עונת ה- Euroleague של 2016 – 2015. 2. ניב רסקין שואל את אייל ברקוביץ' לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" (מוצ"ש – 10.10.2015) שאלת תם : "האם באמת הלכנו אחורה… ?". פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי. הפוסטים שנחקרים ונכתבים על ידי מוענקים ביד נדיבה ובחינם לציבור הקוראים. כַּמוּתָּם נושקת ברגע זה ל- 100000 (מאה אלף).
———————————————————————————
פוסט מס' 546 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015.
———————————————————————————
1. טקסטים שנכתבים ונאמרים שלא בכובד ראש, לא במחשבה תחילה, לא בריכוז מחשבה, לא בתכלית הדיוק, לא בתשומת לב, נעדרי דקדוקים כחוט השערה, ואינם מוקפדים בפרטים. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מושפל ומובס אמש (יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) במוסקבה 100:69 במשחק הראשון נגד צסק"א מוסקבה בפתיחת עונת ה- Euroleague של 2016 – 2015. פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015.
2. עיתונאי רדיו גלי צה"ל מר ניב רסקין מתעניין בשלומו של שחקן העבר אייל ברקוביץ' ושואל אותו לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" (מוצ"ש – 10.10.2015) שאלת תם : "האם באמת הלכנו אחורה… ?". פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה 3 : יו"ר הרשות הפלסטינית ד"ר אבו מאזן / מחמוד עבאס משקר גם בגיל 81. ד"ר אבו מאזן מנהל בערמומיות וברְמִיָיה קרב הסתה פוליטי – דתי נגד מדינת ישראל במסווה של מדינאי מתון. אין לשכוח כי אותו ד"ר אבו מאזן / מחמוד עבאס כתב בשעתו את מסת ההכחשה, "אודות השואה היהודית שכלל לא התרחשה באירופה במלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939", בגינה קיבל את הדוקטוראט השִקְרִי שלו.
הערה 4 : עיתונאי "הארץ" גדעון לוי נותר מגוחך גם בגיל 62. צריך לקרוא את הפוסט שלו "מה חשבתם ?" (הארץ, יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) הדן בהטפות מוסר כדי להבין עד כמה האיש פתטי. הסכסוך ההיסטורי היהודי / ישראלי – ערבי / פלסטיני רווי אלימות בן מאה שנים על אותה חלקת קרקע הוא הרבה יותר עמוק מורכב ומסובך ומַר, ממה שמנסה להציג אותו גדעון לוי. במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (1939 – 1936) אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הותקף יחד עם עוד כמה פועלים עִבְרִיים ע"י קבוצת פורעים ערביים חמושים ברובים וסכינים שניסו לרצוח אותם ללא הצלחה בשעה שעיבדו את פרדסי המושבה מִגְדָל (צפונית לטבריה). כנופיית המרצחים הערביים טענה כי אבא שלי וחבריו הם עולים בלתי ליגאליים שהעפילו ממזרח אירופה לארץ ישראל כדי לנשל אותם מאדמתם. ניסיון טרור הרצח הזה התחולל בשנת 1936. בנימין נתניהו לא היה אז ראש הממשלה. גם לא יצחק רבין. אפילו לא דוד בן גוריון. ב- 1913 נרצח משה ברסקי בן 18 מקבוצת דגניה א' בעמק הירדן ע"י פורעים ערבים בשובו עם הפִּרְדָה שלו מעבודתו בשדות הקיבוץ. מותו הפך לסמל של נחישות, אומץ לב, חזרה מהגָלוּת לארץ אבות, והקרבה של ההתיישבות היהודית החדשה למען בניין חברה חלוצית נבחרת וחדשה בארץ ישראל. בנימין נתניהו לא היה אז ראש הממשלה. גם לא יצחק רבין. אפילו לא דוד בן גוריון.
הערה 5 : אנשי "אולפן שישי" של ערוץ 2 (יום שישי – 16 באוקטובר 2015) ובראשם המגיש דני קושמרו ושני אנשי הפנל שלו אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל, חומלים ומעניקים כבוד מיותר ליקירם הח"כ הסכסכן אחמד טיבי מ- "הרשימה המשותפת" במקום להתעסק בעיתונאות ולשאול אותו שאלות נוקבות וחד משמעיות כפי שמתחייב מהמצב, ו- כמו שעיתונאים אמורים לשאול כלהלן : "תקשיב מר / ח"כ אחמד טיבי והקשיבי גברת / ח"כ חנין זועבי שני מסיתים ומדיחים מקצועניים, אם אינכם מגנים את ירי האקדחים ותקיעת הסכינים ע"י פורעים ערבים בגופם של ילדי ונוער ישראל, בגופם של אזרחי ישראל, ובגופם של זקני וזקנות ישראל, אתם שותפים אם כך לפשע ורצח נִבְזִי ומְתוֹעָב…!". דמוקרטיזציה – איננה ברדקיזציה. על ה- דמוקרט לשים לאל ומייד את ניסיונותיו המתמשכים של הסכסכן, המסית, והמדיח לקעקע באמצעות טרור של ירי באקדחים ונעיצת סכינים את יסודות שלטון העם, שנבחר על ידי העם, למען העם. יקיר התקשורת ח"כ אחמד טיבי וחברתו ח"כ חנין זועבי מנהלים יעני בשם הבוחר הערבי מלחמה פוליטית – דתית מלוכלכת ומסוכנת ביותר נגד מדינת ישראל הדמוקרטית. במקום להרגיע זורעים שניהם שנאה ומלבים אש נִבְזִית בציבור הערבי. הצהרותיהם הפוליטיות הרברבניות ו- הנכלוליות כחברי כנסת בחסות החסינות המוענקת להם וחופש הדיבור הקיים במדינת ישראל הן סכסכניות ו- נפשעות מפני שהן מתורגמות ע"י שומעיהם כהתרה להתנגש באלימות בירי אקדחים ותקיעת סכינים בגופו של הציבור היהודי על רקע דתי – פוליטי. ברגע שהשֵד הדתי – פוליטי משני הצדדים, הערבי והיהודי, יעיף את הפקק אזרחים תמימים רבים חפים מפשע בארץ השסועה הזאת יעלו לגרדום. על הדמוקרטיה הישראלית להציב מייד גבולות ברורים לשני הח"כים הסכסכנים והמסיתים בדיוק כפי שעשו בשעתו הדמוקרטים הדגולים בארצותיהם בעת מאבק ומלחמה ראש הממשלה הבריטי ווינסטון צ'רצ'יל ונשיאי ארה"ב פרנקלין דילנו רוזוולט והארי טרומאן. לדמוקרטיה + חופש מחשבה + חירות דיבור שהיא מעניקה לאזרחיה אין דבר ושום עניין משותף עם ברדק ו- אנרכיה.
הערה 6 : צבי יחזקאלי איש ערוץ 10, תאמר לי, מה כל כך קשה לשאול את אביה של המחבלת מעפולה יעני סטודנטית מצטיינת בטכניון החיפאי (גרושה ואימא לילד קטן) שתי שאלות ישירות כלהלן : מה פתאום הבת שלך מסתובבת ברחבי העיר עפולה בסכין שלופה בעלת להב ארוך וחד…??? ו- האם היא נהגה להסתובב בסכין שלופה גם בחדרי הלימוד בטכניון…??? צבי יחזקאלי מתפלסף והאב "התמים" מסביר לצבי יחזקאלי שהיא בכלל כיוונה את הסכין לבית החזה של עצמה. ליד צבי יחזקאלי יושב מנומנם כ- מוּמְיָה חברו אלון בן דוד שלא מבין מילה בערבית (!). הוא איננו מתערב ולא מעלה בדעתו לשאול את אביר התמימות אביה של המחבלת מעפולה אפילו שאלה עיתונאית אחת (באמצעות צבי יחזקאלי) למשל, האם גם הוא נוהג להסתובב ברחובות עירו כשבידו סכין בעלת להב ארוך וחד ? מאידך יש לומר שהסצנה הטלוויזיונית הזאת שצולמה בעפולה הסבה נזק עצום לאומץ לבם של חיילי צה"ל ומשמר הגבול והציגה אותם באור מגוחך. ניצבים מול המחבלת שאוחזת סכין בידה חיילים שלנו מזוינים ברובים ואקדחים שלופים ומאיימים על אישה נושאת סכין, במקום שאחד מהם יחתור מייד לקפא"פ (מונח מימי הפלמ"ח בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, קרב פנים אל פנים), ייגש אליה ויסיר את האיום בתרגיל ז'יאו ג'יטסו פשוט ללא שימוש בנשק חם. פדיחה.
הערה 7 : עונג רב לי להאזין לקולן של שתי העיתונאיות – שדרניות ברדיו גלי צה"ל גב' גלית אלטשטיין וגב' נחמה דואק.
הערה 8 : השדרן הפנסיונר דן כנר שם בכיס הקטן את גדי ליבנה בכל מה שקשור להגשה, הנחיה, ו- שידור תוכניות "Oldies Lyrics Songs" ברדיו "קול ישראל".
מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939).
ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).
טקסט תמונה : חורף 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) במבצרו הטלוויזיוני על הסֶט של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" יחדיו עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן יבד"ל. מוטי קירשנבאום ז"ל היה ההוגה, היוצר, העורך, והמפיק של "ניקוי ראש". מימין שחקנית (חתוכה) לא מזוהה. התוכנית "ניקוי ראש" שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנים 1976 – 1974 והציגה כ- 800 (שמונה מאות) אייטמים, חלקם שנויים במחלוקות ציבוריות ופוליטיות כבדות. ארנון צוקרמן העניק גיבוי טוטאלי למוטי קירשנבאום מול כל הלחצים לרבות הממשלתיים. בימאי "ניקוי ראש" היה יעקב אסל. ארבעת כותבי "ניקוי ראש" היו חנוך מרמרי, אפרים סידון, ב. מיכאל, וקובי ניב. בחג העצמאות ה- 28 של שנת 1976 קיבל מוטי קירשנבאום את הפרס היקר ביותר שמדינת ישראל יכולה להעניק לבניה, "פרס ישראל" לתקשורת וטלוויזיה. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 546. 1. טקסטים שנכתבים ונאמרים שלא בכובד ראש, לא במחשבה תחילה, לא בריכוז מחשבה, לא בתכלית הדיוק, לא בתשומת לב, נעדרי דקדוקים כחוט השערה, ואינם מוקפדים בפרטים. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מושפל ומובס אמש (יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) במוסקבה 100:69 במשחק הראשון נגד צסק"א מוסקבה בפתיחת עונת ה- Euroleague של 2016 – 2015. פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות.
השידור הישיר אמש של ערוץ 10 ממוסקבה בהובלת ניב רסקין וגור שלף את משחק הפתיחה של ליגת ה- Euroleague לעונת 2016 – 2015 בו צסק"א מוסקבה מביסה מכבי FOX תל אביב 69:100 (אמש, יום חמישי – 15 באוקטובר 2016) חשף את מועדון הפאר של הכדורסל הישראלי בכל עליבותו. השידור הישיר של ערוץ 10 הטיל אמש צֵל כבד על המאמן המוביל וגם על מנהל הקבוצה ועל הדחליל שלו הנער בעל הנתונים דראגאן בנדר (בן 18 המתנשא ל- 2.13 מ'), וגם על שאר השחקנים, ולא פסח על ההנהלה. מדובר בקשקוש מוחלט ואכזבה רבתי שמעוררים ברגע זה מחשבות נוגות אודות המאמן גיא גודס ואודות מנהל הקבוצה שלו ניקולה ווייצ'יץ' שני חובבנים נעדרי כישרון ב- בניית קבוצת כדורסל מקצוענית ב- 2015. אני מדגיש ברגע זה. אתה מהרהר לעצמך מה עשו השניים האלה בחודשי הקיץ הארוך והחם של תל אביב ? מדהים כיצד גיא גודס וניקולה ווייצ'יץ' מרשים לעצמם לייצר קבוצת כדורסל כל כך מסורבלת, כה לא מתואמת, וכה לא מוכשרת שאיננה מצליחה לזנק לכדור הפתיחה. ברגע זה כמובן. השידור הישיר והתבוסה אמש במוסקבה מעלים גם מחשבות עגומות אודות ההנהלה המיליונרית של מכבי ת"א, הגוף המפקח והמשלם בסופו של דבר בעבור החשיבה, היצירה, הלוגיקה, ההתבוננות וההתעמקות, ומעשי ההתנסחות, הדרישה המקצועית, והדיאלקטיקה על הפרקט ומחוצה לו של גיא גודס וניקולה ווייצ'יץ'. ברגע זה כמובן. אם תרצו זהו הגוף ה- מממן את מעשי התחבולה של שני האישים האלה אם יש כאלה בנמצא. מכבי ת"א הוא גוף פרטי והנהלה עשירה בעלת ניסיון שדוגלת ב- דטרמיניזם אולם ברגע זה היא איננה קבוצה. יש להדגיש ברגע זה. וכן להבליט את העובדה שערוץ 10 שילם אמש כ- 100000 (מאה אלף) דולר בעבור כלום כדורסל ורייטינג דהוי בין 19.30 ל- 22.00 שממוצע הַמִדְרוּג שלו היתמר רק ל- % 8.12. מדובר בתבוסה טלוויזיונית.
השַדָּר המוביל של ערוץ 10 נִיב רָסְקִין והפרשן שלו גוּר שֶלֶף מצטיירים שוב יותר כידידי מכבי ת"א מאשר עיתונאים שמחויבים לצופים שלהם. הם מעלימים עוד הפעם מהציבור את החולשות של מכבי ת"א, הן בהגנה והן בהתקפה, והן רבות כחול על שפת הים. מכבי ת"א איננה כלל קבוצה. ברגע זה. ואם היא בכל זאת קבוצה הרי היא קבוצת כדורסל מחורבנת שמועמדת להיות מובסת לאין שיעור 100:69 בתוך זמן קצר במוסקבה. את זאת ניב רסקין וגור שלף אינם מגלים לצופים שלהם. נכון שהרייטינג הטלוויזיוני חשוב ומקדש את תקוות ההמונים גם אם מדובר במשאלות דֶמֶה וציפיות שווא. OK, תעשיית הטלוויזיה גורסת שאין לגרש את הצופים שלהם כבר בשריקת הפתיחה, אבל רגע ומה עם דיווח האמת ועיתונאות בעלת יושרה…? מדובר בהולכת שולל ואולי שמא שניהם נִיב רָסְקִין + גוּר שֶלֶף אינם בקיאים בחומר ולא מודעים לעובדה עד כמה מכבי ת"א היא קבוצת כדורסל עלובה שניגפת כשֶבֶר כְּלִי במשחק הפתיחה. ברגע זה כמובן.
בעניין הזה של יושרה עיתונאית אפשר לבוא לעוד כמה אנשים שמתגנדרים בתואר מומחים – פרשנים. כרגיל תמיד מעניין לדעת ולזכור מה הם אמרו לפני שריקת הפתיחה ולא אחרי שריקת הסיום. המומחה אבי סגל מהעיתון "ישראל היום" קובע, "שהפערים ב- Euroleague הצטמצמו ומוסיף : זה יהיה יורוליג שונה. המפעל הבכיר של הכדורסל שנשלט בשנים האחרונות באופן די קבוע ע"י אותן הקבוצות, יהיה העונה שוויוני יותר. אין פייבוריטיות לזכייה וזו יכולה להיות העונה של הקבוצות שבאות מאחור. זו גם הסיבה הגדולה לאופטימיות שיכולה להיות במכבי תל אביב". לפחות עד אמש אבי סגל פִסְפֵס.
בטור אישי שלו אתמול ב- "ישראל היום" מביא אבי סגל את דעתו של גיא פניני בטרם שריקת הפתיחה אמש במוסקבה שאומר כלהלן : "העובדה שלא ניצחנו פה מ- 2004 הופכת את המשחק לאתגר… אנחנו רוצים לשבור את הרצף הזה…היריבה מאוד קשה ויהיה קרב מעניין…אם נהיה מרוכזים אנחנו יכולים לעשות את זה…". גיא פניני חי ברקיע השביעי ו- מקשקש קשקוש מקושקש פרי דמיונו. הטקסט שלו מרחף באוויר.
הנער דראגאן בנדר (יליד קרואטיה בן 18, גובהו 2.13 מ') מספר לכתב "הָאָרֶץ" אריה לבנת בטרם שריקת הפתיחה במוסקבה, "אני בטוח שתהיה אווירה נהדרת. אם נתרכז במשחק שלנו נוכל לנצח". גם הוא כמו גיא פניני משייט בחלל.
שרון דווידוביץ' מספר לקוראי ידיעות אחרונות בטרם שריקת הפתיחה אמש במוסקבה כלהלן. בנושא האם הקו הקדמי בראיין רנדל (2.03 מ'), טרבור אמבאקווה (2.05 מ') , ארינזה אונואקו (2.06 מ'), וויטור פבראני (2.11 מ'), דראגאן בנדר (2.13 מ') מתאים לרמה הגבוהה של היורוליג הוא אומר : "…השאלה איך גיא גודס ישתמש בהם וימקם את האיכויות שלהם. מצד השני לעומת הקו הקדמי הבעייתי של סופוקליס שחורציאניטיסואלכס טיוס, הצהובים השתדרגו ויש להם ראש שקט לשים גוף בריא בצבע". טרבור אמבאקווה, ארינזה אונואקו, ו- וויטור פבראני קלעו שלושתם ביחד 7 נקודות. דראגאן בנדר קלע 7 נקודות. בראיין רנדל כלל לא שיחק. בינתיים שרון דווידוביץ' מחטיא לגמרי את המטרה בהערכות שלו.
רפי נאה הוותיק מ- "ידיעות אחרונות" מחווה את דעתו אודות גיא פניני עבור קוראיו בטרם מתחיל המשחק במוסקבה כלהלן : "…אין ספק שהאנרגיות שגיא פניני מביא והיכולות שלו להדליק את הקהל היו חסרות לקבוצה. בינתיים נראה שגיא פניני חזר רעב ומלא מוטיבציה, והוא עשוי להיות האקס פקטור". לפי שעה רפי נאה שוגה לחלוטין. אולי גיא פניני רָעֵב אבל הוא איננו אקס פקטור ולא נעליים. הוא שחקן כדורסל חלש נטול השפעה. מדובר כמובן במשחק הקונקרטי צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א 69 :100 שנערך במוסקבה ב- 15 באוקטובר 2015.
פרשן אחר של "ידיעות אחרונות" ברק חקלאי כותב בצד אחר של העיתון גם כן ביום חמישי – 15 באוקטובר 2015 כי, "צסק"א מוסקבה היא קבוצת כדורסל שמומחית לבעיטה בדלי", אך זהו כבר סיפור אחר שה- אמיתות שלו תתברר רק בסוף העונה.
מבין כולם מוצאת חן בעיניי הערכתו של אריה מליניאק שמפרשן ב- "ידיעות אחרונות" את דעתו אודות היעילות ו- כוח הקו הקדמי של מכבי ת"א כלהלן. היא מנומקת, משמעותית, והכי מדויקת בעיניי : "…לגיא גודס יש קו קדמי בעייתי. אם תהיה אפשרות, אני מניח ששניים מהגבוהים יחגגו את חג המולד בבית. אין אפילו גבוה אחד שיוצר בעיה להגנה שיגרום לה להתכווץ או להביא שמירה כפולהשתשאיר גארד חופשי לשלשה. בראיין רנדל שומר גדול אבל מוגבל התקפית. דראגאן בנדר חלש פיזית לשמור על גבוה חזק, אולם איטי מכדי לשמור על פורוורד נמוך. וויטור פבראני איטי וכבד. את ארינזה אונואקו לא ראינו מספיק, אבל מזריקות עונשין אפשר להסיק שיש לו בעיה להכניס את הכדור לטבעת מטווח שעולה על שלושה מטרים… (תוספת הערה שלי : ארינזה אונואקו קלע במוסקבה נגד צסק"א מוסקבה רק 2 נקודות והחטיא 2 זריקות עונשין). כל מי שגיא גודס יבחר להעלות על הפרקט, ייצור לו בעיה באחד הצדדים של המגרש…". פרשנות נבונה ונכונה של אריה מליניאק. הוא יודע לנתח ולפרש.
האכזבה הגדולה היא מהמאמן המוביל גיא גודס שלא נזהר ונוטע תקוות שווא לפני תחילת המשחק, כפי שהוא טוען כלהלן : "העובדה שלא ניצחנו שם 12 שנים דווקא נותנת לנו תחושה שאולי אפשר לעשות את זה (על סמך מה בדיוק אתה טוען ומנמק את הטיעון הזה שלך…?). ואז הוא מוסיף ומשרבט, כלהלן : "…כמובן שאנחנו פוגשים את אחת הקבוצות החזקות באירופה אבל החברה שלנו מגיעים מוכנים ובטוחים בעצמם…". הערכת המאמן המוביל שאין לה שום קשר למציאות. (דומה בניסוח שלה להערכתו של מאמן נבחרת ישראל בכדורגל אלי גוטמן בטרם משחק התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" בירושלים ב- 10 באוקטובר 2015 בקדם Euro 2016). ציטוט מעיתון "הארץ" של יון חמישי – 15 באוקטובר 2015.
טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. תזכורת מהימים ההם. מכתב שלי ליו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 ע"י חטיבת הספורט של ערוץ 1 בפיקודי. מכבי ת"א זכתה במקום השני לאחר שהפסידה במשחק הגמר ב- 20 באפריל 2000 לקבוצת פאנאתאנאיקוס היוונית 73:67. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 546. 2. עיתונאי רדיו גלי צה"ל מר נִיב רָסְקִין מתעניין בשלומו של שחקן העבר אֶיָיל בֶּרְקוֹבִיץ' ושואל אותו לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" (מוצ"ש – 10.10.2015) שאלת תם כלהלן : "האם באמת הלכנו אחורה… ?". פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015.
פרולוג קצר : אומר זאת בגלוי, בכובד ראש, במחשבה תחילה, ובכל הרצינות הראויה : הייתי רוצה שמר אייל ברקוביץ' המקורי והיצירתי יתמנה עכשיו למאמן נבחרת ישראל בכדורגל גם אם הוא קצת חוצפן. אני חושב שהוא מוכשר לעשות זאת. הוא התבגר מאז ויודע להיות גם מאופק. מדובר בדמות בלתי שגרתית ומעניינת על כר הדשא. אני אוהב את תכונת המנהיגות שלו : הוא איננו yesman של אף אחד. זה המון בחיים.
דמותו של אייל ברקוביץ' מעניינת אותי מזה שנים רבות ככדורגלן מוכשר וגם כפרשן טלוויזיה ורדיו נבון שיש לו מה לומר. הוא מאפיל בקלות בעמדת הפרשנות על המון כדורגלנים שנושאים אף הם את עיניהם למיקרופון וגם על שדרני טלוויזיה מובילים ובראשם יורם ארבל. מוצא חן בעיניי שאייל ברקוביץ הוא איש חריף, מקורי, יצירתי, ושאיננו מעתיק מהכלל. הוא צועד בתלם שחרש בעצמו ואומר את מה שהוא חושב על סמך מסקנות שהוא מסיק לבד, ולא טוען בהכרח את מה שמקובל על הזרם המרכזי. אבל…ויש אבל. אייל ברקוביץ' הוא שאפתן ואמביציונר אולי חסר תקנה שחוצה לא פעם ולא פעמיים קווים מוסריים שיש עליהם קונצנזוס מוחלט. שאפתנות אישית היא תכונה חיובית באם איננה באה על חשבון כללים חברתיים מקובלים. אייל ברקוביץ הצהיר פעם בפרהסיה כי הוא רוצה שקבוצתו / נבחרתו תפסיד באם הוא יושב על הספסל ואיננו נכלל בהרכב, ועבר כמובן את הגבול.
הכדורגלן אייל ברקוביץ צעד במשך שנים במשעול שחצה שוב ושוב את שביל הטלוויזיה שלי. החצייה האחרונה הייתה ביום ראשון ההוא של 5 בספטמבר 1999 בעיר לימסול בקפריסין. זאת הייתה אכזבה עצומה לשנינו. לו כשחקן מנווט בנבחרת ישראל בכדורגל ולי כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 בעת ההיא בעבור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מייד אגיע לנקודת המפגש ההיא של שנינו שהתרחשה לפני 16 (שש עשרה) שנים, מלאת תקוות בראשיתה וכְלוּם בסיומה. אכזבה טלוויזיונית עצומה שלי וספורטיבית של אייל ברקוביץ'.
שדרן רדיו גלי צה"ל ניב רסקין החל את הריאיון לפני כמה ימים עם אייל ברקוביץ' לאחר התבוסה 2:1 לקפריסין בשאלת טריוויה "מה שלומך…?" ותפש את המרואיין לא מוכן ונבוך למשמע ההתעניינות בשלומו. ניב רסקין לכד בעל כורחו את אייל ברקוביץ' ברגע של חולשה אישית פרטית כשמשפחתו מתפרקת לעיני מדורי הרכילות בעיתונות בארץ. אייל ברקוביץ' שרוי על פי מדורי המידע בעיתונות ב- מחלוקות משפחתיות אישיות קשות ולרגע קט נשמע נִבְעַת, מגמגם, מהסס, לא בטוח בעצמו, ומתלבט בתשובתו לשאלה פשוטה ששאל אותו ניב רסקין בתום לב. לא אכנס לרכילויות. אומר רק לצורכי המידע הקונקרטי בפוסט הנוכחי ש- אייל ברקוביץ' היה שחקן כדורגל מיטבי בארץ ובליגה האנגלית. הוא מבֵּין הבודדים שמֵבִין את המשחק ואת תורת הכדורגל וקורא נכון את מפת הקרב על כר הדשא. במחשבת הכדורגל שלו מזכיר שחקן הכדורגל הישראלי אייל ברקוביץ' את שחקן הכדורגל הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona), ואינני מפריז. הוא אחד הכדורגלנים הנבחרים המעטים בהיסטוריה של מדינת ישראל שבזכות כישרונו הפך את השחקנים האחרים לצדו ליותר פוריים, אולם שלא הדביקו את שיעור קומתו. השאלה של ניב רסקין לאייל ברקוביץ, "האם באמת הלכנו אחורה…?", איננה מובנת כל צרכה לציבור המגוון שזיכרונו קצר, ו- בעיקר הדור הצעיר שכלל "לא יודע את יוסף". שאלתו זאת של ניב רסקין מעניינת אותי, תופשת אותי דָרוּךְ, והיא שווה בדיקה.
ההיסטוריה הבינלאומית של הכדורגל בארץ ישראל בעשור ה- 30 ו- 40 של המאה הקודמת ו- ההיסטוריה הבינלאומית שלו לאחר ייסוד מדינת ישראל ובתום מלחמת העצמאות ב- 1948, מראה כי תמיד על כל שעל שצעדה הנבחרת הלאומית שלנו לפנים היא פסעה שניים לאחור. ב- 21 באוגוסט 1949 ספגה נבחרת ישראל בבלגראד תבוסה 0:6 מנבחרת יוגוסלביה במסגרת קדם מונדיאל ברזיל 1950. פחות מחודש אח"כ ב- 18 בספטמבר 1949 הפסידה שוב ישראל במשחק הגומלין ליוגוסלביה 5:2 באצטדיון המכבייה בצפון תל אביב. אולם שני השערים שכבש יהושע "שייע" גלזר לרשתה של אותה יוגוסלביה הגדולה סימנו לציבור כי הכדורגל הישראלי פסע צעד גדול לפנים. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם שידר ישיר את המשחק ההוא לישוב בארץ. ב- 11 ביולי 1956 הובסה נבחרת ישראל 0:5 במוסקבה ע"י נבחרת ברה"מ במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956. שלושה שבועות אח"כ ב- 31 ביולי 1956 צעדה ישראל שוב שעל קדימה משהפסידה באצטדיון ר"ג רק 2:1. נחמיה בן אברהם שידר ישיר את המשחק ההוא "דוד נגד גולית". נחום סטלמך כבש את שערו של לֵב יָאשִין (Lev Yashin) שוער נבחרת ברה"מ והרעיד את הרשת הסובייטית ושרת החוץ גולדה מאיר שנכחה במשחק ההוא אמרה לאחר מכן כי לפי דעתה ישראל ניצחה גם אם היא הפסידה בהפרש של שער. ב- 10 באפריל 1960 גברה נבחרת ישראל בבלגראד 1:2 על יוגוסלביה במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של רומא 1960. רפי לוי כבש את שני השערים לזכות ישראל. את נבחרת ישראל אימן היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. נסים קיוויתי שידר ישיר (במקום נחמיה בן אברהם) את הניצחון הסנסציוני מבלגראד ארצה. היה מדובר בהבלחה, אך בציבור בארץ שררה תחושה כי ישראל היא לא פחות מ- מעצמת כדורגל אירופית. ב- 22 במאי 1960 הביסה נבחרת ישראל באצטדיון ר"ג (שוב תחת הדרכתו של גיולה מאנדי) את נבחרת אנגליה הצעירה 0:4. את השערים לישראל כבשו רפי לוי (2) + יהושע "שייע" גלזר + אברהם מנצ'ל. נבחרת ישראל צעדה עוד פעם צעד קדימה. הציבור בארץ העריץ את נבחרת הכדורגל שלו ואת מאמנה בעל האוטוריטה ורָב הַיֶדָע היהודי – הונגרי גְיוּלָה מָאנְדִי שהיה חוץ ממדריך כדורגל גם מנהיג ומחנך. ראש הממשלה דוד בן גוריון ביקש להיפגש ולשוחח עם גיולה מאנדי מי שהסכים לבוא בשעתו ב- 1959 לארץ ממולדתו הונגריה כדי לקדם את הכדורגל הישראלי.
טקסט תמונה : 1960. תמונה היסטורית ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון פוגש בלשכתו על פי בקשתו את מאמן נבחרת ישראל בכדורגל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי שהצעיד בתוך תקופה קצרה את הכדורגל הישראלי להצלחות בינלאומיות מפתיעות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שמעון פרס מנכ"ל משרד ראש הממשלה, צבי ברים חבר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "הפועל", יצחק זאבי יו"ר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "הפועל", ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מאמן נבחרת ישראל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי, אריה קרמר חבר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "בית"ר", וצבי פינקלשטיין חבר הנהלת התאחדות הכדורגל נציג "מכבי". (באדיבות הארכיונאי רוני דרור).
חלפו שנות דור. נבחרת ישראל חוטפת ב- 17 בפברואר 1993 באצטדיון ר"ג תבוסה 4:0 מרגלי נבחרת צרפת החזקה במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. שמונה חודשים אח"כ ב- 13 באוקטובר 1993 מחוללת ישראל סנסציה (תחת שרביט אימונו של שלמה שרף) ומנצחת בפאריס את אותה צרפת הגדולה 2:3. את השערים לישראל כובשים רונן חרזי, אייל ברקוביץ', וראובן עטר. בציבור שוררת אופוריה. מדובר בהברקה בודדת. ישראל לא מעפילה לטורניר גמר המונדיאל בארה"ב. 6 ביוני 1999. אצטדיון ר"ג. אייל ברקוביץ' מוביל את נבחרת ישראל לניצחון פנטסטי על נבחרת אוסטריה 0:5 במסגרת קדם Euro 2000. אך מדובר בהֶבְזֵק בלבד. ישראל שוב לא מעפילה לטורניר הגמר של Euro 2000.
היסטורית כדורגל קצרה בארץ ישראל של שנות ה- 30 ו- 40 במאה הקודמת בטרם קום המדינה.
ב – 14 באוגוסט 1938 נערכה האספה המייסדת של ההתאחדות לכדורגל בארץ ישראל. זוהי בעצם תחילת פעילותה המסודרת של התאחדות הכדורגל בארץ ישראל ששימשה וועדה מארגנת ראשית וגוף עליון המנהל את משחקי הליגה והגביע בארץ ישראל. קורת הניהול הארץ ישראלי הייתה דגם חיקוי של ההתאחדות האנגלית ונהנתה מהכרתה של ה- FIFA כמוסד העליון של הכדורגל בארץ ישראל. הקבוצות הבולטות בארץ ישראל בסוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30 של המאה הקודמת היו הפועל אלנבי ת"א, מכבי ת"א, ומכבי חשמונאי בירושלים. מכבי ת"א זכתה בגביע המדינה ב- 1929 כשהביסה את מכבי חשמונאי ירושלים בתוצאה 0:4. ב- 1929 ניצחה מכבי ת"א בגמר הגביע את קבוצת הכדורגל של הגדוד ה- 48 של הצבא הבריטי 1:2. ב- 1933 זכתה מכבי ת"א בגביע בפעם השלישית בתוך ארבע שנים לאחר שניצחה את הפועל ת"א 0:1.
נבחרות מכבי והפועל החלו בסיורי משחקים לחו"ל. הבולטים היו נסיעות נבחרת הפועל ב- 1931 לאולימפיאדת ספורט הפועלים בוִוינָה ולאחר מכן סיור המשחקים ב- 1934 בפְּרָאג ובמזרח אירופה. נבחרת מכבי יצאה לסיור משחקים ב- 1936 בארה"ב וב- 1939 לאוסטרליה.
טקסט תמונה : 12 ביולי 1934. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת הפועל ישראל בכדורגל נוטלת חלק באולימפיאדת ספורט הפועלים בפראג – צ'כוסלובקיה 1934. האנשים המזוהים בתמונה כלהלן : עומדים בשורה ראשונה מימין לשמאל : השוער ווילי ברגר (ראשון מימין), בראייר (שלישי מימין), אמנון חרל"פ (חמישי מימין), צבי "דוקטור" ארליך (שמיני מימין), שלמה פוליאקוב (שניים עשר מימין) פורי (ארבע עשרה מימין). כורעים ויושבים מימין לשמאל : יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים (עם מגני ברכיים, היה שוער מחליף של ווילי ברגר (עומד ראשון מימין), מוסטה פוליאקוב (שישי מימין עם מגבת לבנה על כתפיו), אברהם נודלמן (שביעי מימין מעל מוסטה פוליאקוב), גדליהו פוקס (שמיני מימין בברכיים אסופות), זלמן "דג'אמפה" פרידמן (תשיעי מימין רגליים פשוטות לפנים), יוחנן סוקניק (אחת עשרה מימין כורע על ברך אחת וברך שנייה על הדשא). (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).
ב- 1934 כבר נוצרה תשתית רחבה להקמת נבחרת לאומית יהודית בכדורגל . בנבחרת ארץ ישראל שיחקו שחקנים בעלי מוניטין ובראשם השועֵר ווילי ברגר. המגינים היו אברהם רזניק ופנחס פידלר. חוליית הרצים הורכבה מזַלְמָן "דז'אמפה" פרידמן, גדליה "גזה" פוקס, ויוחנן סוקניק. שורת החלוצים כללה את אמנון חרל"פ, פרי קראוס, פאול קסטנבוים, חיים רייך, ואברהם "נוצ'ה" נודלמן. הנבחרת הולידה ציפיות אך ספגה שתי תבוסות מידי נבחרת מצרים בשני משחקי קדם גביע העולם בכדורגל של איטליה 1934 מנבחרת מצרים. ב- 16 המרס 1934 הביסה מצרים בקהיר את ארץ ישראל 1:7. את שער הכבוד לנבחרת שלנו כבש אברהם נודלמן. במשחק הגומלין ב- 6 באפריל 1934 בתל אביב שוב ניצחו המצרים, הפעם רק 4:1. את השער לארץ ישראל הבקיע יוחנן סוקניק. במשחק הגומלין בארץ שותפו מאיר לוי ויעקב זליבאנסקי במקומם של פרי קראוס ופאול קסטנבוים .
במשחקי קדם גביע העולם של צרפת 1938 הפסידה נבחרת ארץ ישראל פעמיים לנבחרת יוון . לראשונה ב- 22 בינואר 1938 בתל אביב 3:1. נחום בית הלוי (אחיהם של אברהם וג'רי בית הלוי) מתעד תולדות הכדורגל הישראלי בשנים ההן שימש קוון במשחק. בגומלין ב- 20 בפברואר 1938 באתונה ספגה נבחרת ארץ ישראל שער מבעיטת עונשין מ- 11 מ' בדקה ה- 90 וירדה מנוצחת 0:1. בנבחרת ארץ ישראל עלו לגדולה ב- 1938 כוכבי כדורגל חדשים בדמותם של שני השוערים יוליוס קליין וישראל אלסנר, אברהם רזניק, יוסף ליברמן, מילה גינזבורג, נתן פנץ, גאול מכליס, יעקב "יינה" שטרן, מנחם מרימוביץ' (אחיו של יוסל'ה מרימוביץ'), פֶרי נויפלד, אברהם בית הלוי ואחיו משה "ג'רי" בית הלוי, שוקה ברשדסקי מהפועל חיפה ואחרים.
טקסט תמונה : 20 בפברואר 1938. אתונה. תמונה היסטורית. 14 שחקני נבחרת ארץ ישראל דקות אחדות לפני משחק הגומלין באתונה במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – צרפת 1938. המשחק נערך בקור עז. נבחרת ישראל ספגה שער מבעיטת עונשין מ- 11 מ' בדקה האחרונה של המשחק והפסידה 0:1. זיהוי שחקני נבחרת ארץ ישראל משמאל לימין : השוער המחליף יוליוס קליין (שיחק בהרכב נבחרת ארץ ישראל במשחק הראשון בתל אביב), משה "ג'רי" בית הלוי, אברהם רזניק, יוסף ליברמן, אברהם בית הלוי, מנחם "מנדלה" מרימוביץ' (אחיו של יוסל'ה מרימוביץ'), יוחנן סוקניק, נתן פנץ, גאול מכליס, יעקב "יינה" שטרן, פרי נויפלד, יצחק פוקס, גזה פוקס, והשוער ישראל אלסנר. לראשונה משחקים בנבחרת ישראל שני אחים אברהם ומשה "ג'רי" בית הלוי (התמונה באדיבות התאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל.
טקסט תמונה : שנת 1941. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. אִצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב. זהו הסגל היהודי של נבחרת ארץ ישראל בינואר 1941 שנקבע לשחק נגד קבוצת החיילים הבריטית "וונדררס" (Wanderers) שנפשה בארץ ישראל מהקרבות העקובים מדם במדבר המערבי נגד הצבא הגרמני בפיקודו של ארווין רומל. זיהוי העומדים מימין לשמאל : הרברט מייטנר, יוסל'ה מרימוביץ' (בן 16 וחצי), פנחס פידלר, שמואל בן – דרור, אייזיק צ'צ'יק, אברהם בוגדנוב, ואריה חביבי. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אלי פוקס, השוער בנימין מזרחי, אברהם "בוצ'קה" פלמן, זלמן "דז'אמפה" פרידמן, נתן פנץ. הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ספטמבר 1948. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל מגיעה בספטמבר 1948 לנמל התעופה לה גארדיה בניו יורק – ארה"ב לסדרה של משחקי ראווה בעיצומה של מלחמת העצמאות על תקומת מדינת ישראל. שחקני נבחרת ישראל הללו הם חיילים גיבורים שנלקחו מחזיתות המלחמה וניצבים כעת על כבש המטוס לאחר הנחיתה בניו יורק. זיהוי העומדים למעלה מימין וכלפי מטה : יו"ר מכבי ראשל"צ (שמו איננו ידוע לי), שמעון צימרמן, אהרון מליקה (שוער מחליף), אליעזר שפיגל (מאחור בין מליקה ל- יהושע גלזר), יצחק שניאור (קצת למטה נשען בידו על כבש המטוס), יהושע גלזר, אריה לווין עסקן בית"ר מראשי המשלחת (אחיו של השופט העליון דוב לווין), נפתלי שוולד, יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' (משופם), אברהם "בוצ'קה" פלמן (מחייך בתסרוקת עם שביל באמצע), אברהם בנדורי (שוער ראשון), שחקן לא מזוהה, ישראל ווייס, ארנסט "וורמש" וויינברגר, שלום שלומזון (משופם), אלי פוקס, משה ווארון (מוסתר ע"י מוט הדגל), ומתחתיו המאמן הלאומי אגון פולק. זיהוי מימין למאמן : אברהם בוגדנוב ויצחק רוזנבאום. זיהוי השורה הקדמית : איש לא מזוהה, שופט בית המשפט העליון של ניו יורק סמואל "סם" ליבוביץ' מודד בגד לשמואל בן דרור, איש לא מזוהה. (התמונה באדיבות ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה, יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל. 
טקסט תמונה : ספטמבר 1948. ארה"ב. תמונה היסטורית. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל שאך לפני רגע היו לוחמים ביחידות קרביות בצה"ל בעת מלחמת הקוממיות, מבקרים עכשיו בבניין האו"ם בניו יורק. זיהוי מימין לשמאל : יוסל'ה מרימוביץ', ישראל ווייס, מארח אמריקני לא מזוהה, אריה לווין עסקן בית"ר ומראשי המשלחת (אחיו של השופט העליון דוב לווין), ארנסט "וורמש" וויינברגר, ו- משה ווארון. (התמונה באדיבות ארכיון התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור ובאדיבות יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה, יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל.
יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' ז"ל היה בן 24 במלחמת העצמאות ב- 1948. הוא זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו בביתו המרווח ברחוב דוד המלך בהרצליה פיתוח כלהלן : "אני שרתי ביחידה צבאית בחזית הדרום. אנחנו נלחמנו נגד הגייסות המצריים והשתתפתי בקרב המפורסם לכיבוש משטרת "עירק – סואידן". אני הייתי מקלען בחוליית המקלע הבריטי "ברן". אחד מחבריי לצוות המקלע היה שחקן הכדורסל של מכבי ת"א אברהם שניאור. היחידה שלנו היוותה בסיס להקמת "שועלי שמשון" עליה נמנה השוער אברהם בנדורי (בנדרסקי). השוער יעקב חודורוב בן ה- 21 לא השתתף במסע הזה לארה"ב מפני שלא איתרו אותו. הוא בדיוק עבר יחידה והצטרף לחיל הים. כל השחקנים נפגשו במחנה הצבאי "סאראפנד". לא היו שם הרבה חיוכים. נהרגו לידנו בקרבות הרבה חיילים חברים שלנו. בכיתה שלי נהרגו שני חיילים המ"כ דיסקין (אינני זוכר את שמו הפרטי) ונהג הג'יפ מנחם ברוצקי בקרב הקשה נגד הכוח המצרי שהחזיק במשטרת "עירק – סואידן". חלק מהשחקנים היו הלומי צער ויגון. אני זוכר היטב את אברהם "אברמהל'ה" בנדורי. הוא היה השחקן הצעיר בנבחרת, הבנימין שבחבורה, ועצוב מאוד לאחר שאיבד ב- "שועלי שמשון" את מיטב חבריו. ראינו דבר ראשון בייצוג בנבחרת הכדורגל כבוד רב ושליחות לאומית".
טקסט תמונה : קיץ 1948. הנגב. מלחמת הקוממיות בחזית הדרום. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. זהו תצלום של כיתה בפלוגת "שועלי שמשון". החיילים מצוידים בסטנים, רובים אנגליים, ומקלע ברן. יוסף "יוסל'ה" מרימוביץ' שוכב קיצוני מימין, ולידו שני מימין, זהו אברהם שניאור שחקן הכדורסל של מכבי ת"א (בגופיה וחובש כובע טמבל בהיר). שוכב שלישי מימין דובל'ה קירשנבאום. שלושתם היוו את חוליית המקלע האנגלי "ברן" של אחת הכיתות בפיקודו של המ"כ דיסקין בפלוגת "שועלי שמשון". שאר החיילים מצוידים בסטנים ורובים אנגליים. זיהוי מסודר של הלוחמים בשורה אחורית משמאל לימין : המ"כ דיסקין (נהרג בקרבות הדרום), מנחם ברוצקי (נהרג בקרבות לכיבוש משטרת עירק – סואידן), לוחם לא מזוהה, יצחק (כורע), אלימלך (נשען על דוד פינקל), דוד פינקל (כורע). זיהוי מסודר של השורה קדמית משמאל לימין : לוחם לא מזוהה, צבי "צווק" ברוק, דובל'ה קירשנבאום , אברהם שניאור, ויוסל'ה מרימוביץ'. (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסל'ה מרימוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל.
יוסל'ה מרימוביץ' נשלף מיחידתו "שועלי שמשון" בספטמבר 1948 בעיצומם של הקרבות בנגב כדי לייצג את נבחרת ישראל בכדורגל במשחקיה בארה"ב.
היסטוריה כדורגל קצרה במדינת ישראל ותחילתה ב- 1949.
מלחמת העצמאות של ישראל ב- 1948 נגד שבע מדינות ערב הסתיימה בניצחון גדול. השועֵר יעקב חודורוב היה חייל קרבי בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. כשנה לפני פרוץ המלחמה השתתף ב- 1947 בהיותו בן 20 במסע נבחרת ארץ ישראל לארה"ב. בספטמבר 1948 עבר מחטיבת גבעתי לחיל הים ולא נטל חלק במסע השני לארה"ב בעיצומה של מלחמת הקוממיות. הוא פשוט אותר מאוחר מידַי ע"י המחפשים. יעקב חודורוב ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בביתו בראשל"צ בטרם מותו כלהלן : "בגלל המעבר מיחידה צבאית אחת לשנייה לא אותרתי ע"י השלישות הצבאית. היה בלגן לא קטן. אבל כבר אז נחשבתי לשוער הטוב בארץ". בתום מלחמת העצמאות ב-1949 הוזמן לנבחרת ישראל. בחודשים אוגוסט וספטמבר 1949 התייצבה נבחרת ישראל למפגש כפול נגד יוגוסלביה במסגרת מוקדמות משחקי גביע העולם של ברזיל 1950. מרכיב הנבחרת ישראל אלכסנדר נֶמֶש ומאמן הנבחרת לָאיוֹש הֶס הטילו למערכה הראשונה בבלגרד ב- 21 באוגוסט 1949 את השוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א). צמד המגינים היה ישראל ווייס (הפועל ת"א) ודוד שווייצר (הפועל ת"א). שלישיית הרצים כללה את יעקב גמבש (בית"ר ת"א), יצחק שניאור (מכבי ת"א), ואלי פוּקס (מכבי ת"א). חמישיית החלוצים הורכבה מ- יוסל'ה מרימוביץ (מכבי ת"א), אייזיק צֶ'צִיק (הפועל ת"א), משה "מוסיק" ליטבק (מכבי רחובות), ארנסט "וורמש" וויינברגר (בית"ר ת"א), ומשה וָוארוֹן (הפועל פ"ת). נבחרת ישראל ספגה תבוסה מוחצת בבלגראד 0:6. בנבחרת יוגוסלביה שיחקו שחקנים בעלי מוניטין כמו השוער מרקוסיץ', צמד המגינים הוֹרְבַאט וסִטָנְקוֹבִיץ', הרץ הימני ובונה המשחק זְלָאטְקוֹ צָ'יְיקוֹבְסְקִי שנקרא בפי כל צ'ייקובסקי ה- 1 ונחשב לאחד השחקנים הטובים באירופה ובעולם. אחיו וְולָאדוֹ צָ'יְיקוֹבְסְקִי ה- 2 שיחק כקיצוני שמאלי. הבלם היה יוּבַאנוֹבִיץ' ודְזָ'אִיץ' שיחק רץ שמאלי. בשורת ההתקפה בלטו סְטֶפָאן בּוֹבֶּק, רָיְיקוֹ מִיטִיץ', בֶּרְנַארְד ווּקָאס, ונער הפלא בן 18 מִילַן פָּאיֶיבִיץ' שהבקיע גם שלושה שערים נגד ישראל במשחק ה- 0:6 ההוא. יוגוסלביה הייתה מעצֶמֶת כדורגל אירופית ושלושה נציגים שלה זְלָאטְקוֹ צָ'יְיקוֹבְסְקִי, בֶּרְנַארְד ווּקָאס, וסְטֶפַאן בּוֹבֶּק ייצגו אותה בנבחרת אירופה שהתמודדה כעבור כמה שנים במשחק חגיגי באצטדיון "וומבליי" נגד נבחרת אנגליה. המשחק הזה הסתיים בתיקו רב שערים 4:4. (זלאטקו צ'ייקובסקי הגיע מאוחר יותר ב- 1958 לישראל בסוף שנות ה- 50 והפך לשחקנה של קבוצת הפועל חיפה).
ביום ראשון – 18 בספטמבר 1949 נערך משחק הגומלין בין ישראל ליוגוסלביה באצטדיון המכבייה הישן בתל אביב. למרות התבוסה הקודמת 0:6 בבלגראד ולמרות שלנבחרת ישראל לא היה כל סיכוי להשיב מלחמה שערה ולנצח את השחקנים היוגוסלביים כדי להעפיל לטורניר הגמר שעמד להיערך בברזיל בקיץ 1950, החליט מנהל שירות השידור הישראלי ד"ר מנחם סוליאלי – סולובייצ'יק להעביר בכל זאת את המשחק בשידור ישיר ברדיו למען כל העַם בישראל. המשחק הזה עורר עניין עצום ביישוב הרבה מעבר לתוצאה הספורטיבית הצפויה. כולם ידעו שיוגוסלביה טובה הרבה יותר מישראל. השאלה לא הייתה אם הנבחרת שלנו תפסיד אלא באיזה שיעור. ד"ר מנחם סוליאלי – סולובייצ'יק לא היה איש ספורט אבל גם לא עסק בפוליטיקה של השידור. הוא לא ערך חישובי טיב וסיכויי ניצחון. חולשתה ונחיתותה של ישראל מול מעצמת הכדורגל של יוגוסלביה לא הייתה בעיניו עִילָה שלא לשדר ישיר את המשחק. מין נימוק רדוּד ומטופש שמנכ"לים ומנהלי טלוויזיה ברשות השידור השתמשו בו לא אחת שנים רבות אחריו. ד"ר מנחם (מכס) סוֹלְיָאלִי – סוֹלוֹבֵיְיצִ'יק מנהל שירות השידור במדינת ישראל הבין שהאירוע חשוב מפני שההתמודדות למרות חוסר השִוויון שבה מעוררת סקרנות ועניין גדול בעַם. סיבה מספיק טובה כדי לטפל באופן מקצועי ולשָדֵר אותו ישיר ליישוב. הוא הורה לשלוח את נחמיה בן אברהם לאִצטדיון המכבייה הישן ההוא בצפון תל אביב ופתח עבורו את קווי השידור של הרדיו. (הערה שלי : גם על פי עדותו של חגי פינסקר ז"ל כפי שהעיד וסיפר לי לפני מותו ב- 2007).
טקסט תמונה : שנת 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. ד"ר מנחם (מכס) סוליאלי – סולובייצ'יק המנהל השני של שירות השידור הישראלי (רדיו "קול ישראל"). (התמונה הוענקה לי באדיבות איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").
טקסט תמונה : יום ראשון – 18 בספטמבר 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. אצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב. משחק הגומלין ישראל – יוגוסלביה. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל נתונים לשתי סמכויות של מאמן ומרכיב בימים ההם, ניצבים דוֹם בעת נגינת ההִמנונים דקות ספורות לפני המשחק נגד יוגוסלביה במסגרת קדם גביע העולם ברזיל 1950. עומדים מימין לשמאל סמוך לשלישיית השופטים : המרכיב ארתור באר, המאמן הלאומי לאיוש הס, יהושע "שייע" גלזר, אברהם "בוצ'קה" פלמן, יצחק גמבש, צבי סטודינסקי, אלי פוקס, יעקב גמבש, יוסף "יוסל'ה" מירמוביץ', משה ווארון, יצחק שניאור, השוער יעקב חודורוב, ארנסט "וורמש" וויינברגר. משמאל איש לא מזוהה. (באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור).
טקסט תמונה : 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. מרכיב נבחרת ישראל בכדורגל ארתור באר (במרכז) נולד ב- 1890 באוסטריה. הוא קנה את השכלת הכדורגל שלו במולדתו שנחשבה למעצמת כדורגל במחצית הראשונה של המאה שעברה, ונחשב לאחד האישים המרכזיים ובעלי הסמכה בקבוצת הכוח ווינה. משמאל, זהו משה "ג'רי" בית הלוי, ומימין צבי "דוקטור" ארליך. (באדיבות ארכיון יוסל'ה מרימוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1].
טקסט תמונה : יום ראשון – 18 בספטמבר 1949. יציעי אִצטדיון המכבייה בצפון ת"א גדושים מפה לפה. ישראל מארחת את יוגוסלביה במשחק הגומלין במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – ברזיל 1950. בין הצופים הרבים נראה גם האלוף יצחק רבין (למעלה מימין) בכובע מצחייה של צה"ל מרכיב משקפי שמש. בשורה הראשונה נראים שוטרי משטרת ישראל ו- חיילי המשטרה הצבאית של צה"ל מאבטחים את הסדר במשחק. השורה השנייה ביציעי המגרש שייכת לעיתונאים. זיהוי חלקי של היושבים בשורה השנייה מלפנים, מימין לשמאל : בן ציון פט חובש מגבעת לבנה, משה טרסי – טריווקס, יחיאל ארזי, סא"ל קורט בנימין (ממושקף וחובש כובע קצינים), ליפא לוויתן, ישראל פז – גולדשמידט (משופם), שמעון פינס, דן פתיר (פחטר) מרכיב משקפי שמש, אליעזר בנאי (נשען על ידו), איש מוסתר לא מזוהה, אמנון חלד, דוב לווין, ואיש לא מזוהה. ישראל הפסידה במשחק 5:2, אך שחקניה הפכו ליקירי האומה כמו גם השַדָּר נחמיה בן אברהם ששידר ישיר את המשחק ברדיו. (התמונה באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור).
ישראל אומנם הפסידה 5:2 ליוגוסלביה באצטדיון המכבייה בצפון תל אביב (יהושע "שייע" גלזר הבקיע את שני השערים לישראל), אך היישוב בארץ ראה בתוצאה כמעט ניצחון על נבחרת יוגוסלביה החזקה.
[1] מקור : הספר "ג'רי – חיי סביב הכדור" מאת ג'רי בית הלוי. הספר נערך ע"י משה לרר וישעיהו פורת ב- 1992 בהוצאת "דביר כצמן".
יעקב חודורוב ז"ל נולד ב- 16 ביוני 1927 בתל אביב. את הקריירה המזהירה שלוֹ כשוער החל דווקא בשערה של הפועל ראשון לציון. המאמן אגון פולק שחקנה הוותיק של קבוצת הכוח וִוינָה המיתולוגית גילה את כשרונו של יעקב חודורוב כשוער ב- 1946 והסתדרות העובדים בארץ ישראל דאגה להעביר אותו לשורות קבוצת הפועל ת"א. ב- 30 ביולי 1949 לבש יעקב חודורוב לראשונה במשחק רשמי נגד נבחרת קפריסין את אפודת השוער הלאומי. הוא לא פשט אותה במשך 15 שנה. יעקב חודורוב שיחק 31 משחקים בנבחרת ישראל. משחקו האחרון בנבחרת היה ב- 1964 נגד נבחרת אנגליה הצעירה.
יעקב חודורוב ז"ל נחשב בזמנו לאחד מחמשת השוערים הטובים ביותר בעולם למרות קומתו הנמוכה רק 1.78 מ'. הוא נחשב לא רק לשוער מוכשר אלא גם לאדם אמיץ שנפצע פעמים רבות בשעה שהגן בחירוף נפש על שערה של נבחרת ישראל וקבוצת הפועל ת"א. יעקב חודורוב זכה פעמיים באליפות המדינה בכדורגל. ב- 1957 עם הפועל ת"א וב- 1964 עם קבוצת הפועל ר"ג. ב- 1960 זכה עם הפועל ת"א בגביע המדינה לאחר שקבוצתו ניצחה במשחק הגמר את הפועל פ"ת 1:2. הוא ייזכר כגדול השוערים של מדינת ישראל בכל הזמנים. בהיותו בן 79 קיבל יעקב חודורוב את הפרס הגבוה ביותר שהמדינה יכולה להעניק לבניה על פועלם . הוא זכה בפרס ישראל לספורט בשנת 2006 .
ב- 27 בינואר 2006 נפגשתי עם יעקב חודורוב בן 79 בביתו, ב- דירה צנועה ברחוב וולפסון 25 בראשון לציון. באתי לביתו לברכו על קבלת פרס ישראל. המדינה החליטה להעניק לאחד מיקירי בניה את הפרס היוקרתי. רציתי לשוחח עמו על הכדורגל בישראל בעידן טרום הטלוויזיה. יעקב חודורוב זוכה פרס ישראל ידע היטב שהוא ובני דורו החמיצו את הטלוויזיה וגם את הממון. יעקב חודורוב ויהושע גלזר היו שני הכדורגלנים הישראליים היחידים שקיבלו הצעות כספיות קונקרטיות מרחיקות לכת בעונת 1953- 1952 ממועדוני כדורגל מקצועניים באנגליה וטורקיה. קבוצת ארסנל הציעה ליעקב חודורוב להצטרף לשורותיה תמורת מענק חתימה של 50000 (חמישים אֶלֶף) סטרלינג – פאונדס. פנרבחצ'ה הטורקית פיתתה את יהושע גלזר בסכום כספי אגדי כדי שייאות לעזוב את מכבי ת"א. יעקב חודורוב ויהושע גלזר דחו את ההצעות הכספיות המפליגות על הסַף. יעקב חודורוב נשאר פועל בחברת "מקורות" ויהושע גלזר העדיף להיות נהג בקואופראטיב "אֶגֶד" בקו תל אביב – ירושלים.
טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. תמונה היסטורית. אצטדיון המכבייה הישן בתל אביב. זוהי תמונה קבוצתית של מכבי ת"א מהימים ההם. יהושע גלזר (כורע ראשון משמאל) היה כובש השערים החשוב ביותר של נבחרת ישראל וקבוצתו מכבי ת"א בימים ההם של שנות ה- 50 במאה שעברה. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יונה פוקס, יצחק שניאור, יוסל'ה מרימוביץ', שמואל "פפו" ישראלי, יוסק'ה גולדשטיין, צבי סטודינסקי, ומאמן מכבי ת"א בעת ההיא משה "ג'רי" בית הלוי. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אברהם טוריקה, משה "מוסיק" ליטבק, השוער אברמל'ה בנדורי, ישראל אייזנמן, ויהושע "שייע" גלזר. (התמונה באדיבות יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שחקני נבחרת ישראל בימים ההם היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא. הם היו אנשים פשוטים מן היישוב, פועלים , נהגים, בנאים, ובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית – ספורטיבית. הם היו מבוני היישוב, לוחמי מלחמת הקוממיות, ואנשים עזי נפש. שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דָאקוֹטָה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב.
טקסט תמונה : 1951. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל בינלאומי באיסטנבול – טורקיה במטוס דָאקוֹטָה צבאי. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית. בשורה הימנית הראשון מימין הוא אלי פוקס. שלישי מימין הוא צבי סטודינסקי. שישי מימין הוא אדמונד שמילוביץ'. עומד מאחור במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה. בשורה השמאלית ראשון משמאל זהו יוסל'ה מרימוביץ'. שני משמאל יצחק גמבש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי.
טקסט תמונה : 11 ביולי 1956. אִצטדיון "דינאמו" במוסקבה בירת ברה"מ. ברום האצטדיון נישאת תמונתו של לנין. תמונתו של סטלין סולקה משם זה מכבר על פי הוראתו של שליט ברה"מ דאז ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב. נבחרת ישראל בכדורגל ניצבת דוֹם לצלילי ההמנון הלאומי "התקווה" המנוגן באִצטדיון "דינמו" במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 דקות ספורות לפני פתיחת המשחק נגד נבחרת ברה"מ שהסתיים בתבוסה 0:5. זיהוי שחקני נבחרת ישראל משמאל לימין : אליעזר שפיגל (אביו של גיורא שפיגל), בועז קופמן, יעקב וויסוקר, שבתאי "זיגי" זילברשטיין, אמציה לבקוביץ', יוסל'ה מרימוביץ', יצחק נחמיאס, רחביה רוזנבאום, נחום סטלמך, יהושע גלזר, בנימין רבינוביץ', ג'רי חלדי, דודו קרמר, שאול מתניה, השוער יעקב חודורוב, הקפטן יצחק שניאור, והמאמן האנגלי של נבחרת ישראל ג'ק גיבונס. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה אישית : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מר אמציה לבקוביץ'.
טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר -31 ביולי שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל ובלתי נשכח (בן 35) יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג בטרם המשחק הבינלאומי בכדורגל ישראל – ברה"מ 2:1 שנערך אחה"צ באותו התאריך ההוא. הוא היה שַדָּר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שהוא לא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר תמיד לכל אורך הדרך ללא פרשן. (התמונה באדיבות תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 31 ביולי 1956. אצטדיון ר"ג. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל עומדת דום לצלילי המנון "התקווה" באצטדיון ר"ג ביום שלישי ההוא של 31 ביולי 1956, דקות ספורות לפני תחילת משחק הגומלין נגד נבחרת ברה"מ 2:1 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של אולימפיאדת מלבורן 1956. זיהוי העומדים משמאל לימין : יוסל'ה מרימוביץ', רחביה רוזנבוים, יהושע "שייע" גלזר, נחום סטלמך, בועז קופמן, דודו קרמר, ג'רי חלדי, בנימין רבינוביץ', שאול מתניה, השוער יעקב חודורוב, הקפטן יצחק שניאור, והמאמן האנגלי ג'ק גיבונס. משטרת ישראל העריכה כי יותר מ- 65000 (שישים וחמישה אלף) צופים נדחסו לאִצטדיון ר"ג בתאריך ההוא של 31 ביולי 1956 כדי לחזות במשחק. (התמונה באדיבות יעקב חודורוב והתאחדות הכדורגל).
טקסט תמונה : יום שלישי אחה"צ – 31 ביולי 1956. אצטדיון רמת גן. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגומלין ישראל – ברה"מ 2:1 במסגרת קדם הטורניר האולימפי של אולימפיאדת מלבורן 1956. תא הכבוד באצטדיון ר"ג. זיהוי היושבים מימין לשמאל בשורה הראשונה : ילדה וגבר (מוסתר) לא מזוהים, שר החקלאות קדיש לוז חבר קיבוץ דגניה ב' (מוסתר), שר העבודה מרדכי נמיר, שרת החוץ גב' גולדה מאיר, השגריר הרוסי בישראל מר אברמוב ורעייתו, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, גב' קריניצי (חובשת כובע אופנתי) ומר אברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן קיצוני משמאל. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : 31 ביולי 1956. אִצטדיון ר"ג. הדקה ה- 66 במשחק הגומלין בין נבחרות ישראל וברה"מ על כרטיס העלייה לאולימפיאדת מלבורן 1956. נחום סטלמך כובש שער לטובת ישראל, מכניע את השוער הסובייטי לב יאשין (שרוע על כר הדשא), ומשווה את התוצאה ל- 1:1. ברה"מ ניצחה לבסוף 2:1 משער של אילין בדקה ה- 57 ושער של טאטושין בדקה ה- 79. ברה"מ זכתה במדליית הזהב בכדורגל במשחקים האולימפיים של מלבורן 56' לאחר שניצחה במשחק הגמר את יוגוסלביה 0:1. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).
טקסט תמונה : אפריל 1960. נבחרת החלומות של ישראל בכדורגל בתקופתו של המאמן הלאומי היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. הנבחרת הזאת הפסידה ב- 3 באפריל 1960 באתונה ליוון 2:1 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956 ושבוע אח"כ ניצחה ב- 10 באפריל 1960 בבלגראד את נבחרת יוגוסלביה הגדולה 1:2. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : השוער יעקב חודורוב (הפועל ת"א), אברהם מנצ'ל (מכבי חיפה), מרדכי בנבנישתי (הפועל ירושלים ואח"כ הפועל רמת גן), נחום סטלמך (הפועל פ"ת), יהושע "שייע" גלזר (מכבי ת"א), גדעון טיש הפועל ת"א, אמציה לבקוביץ' (הפועל ת"א). זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : רפי לוי (מכבי ת"א), רחביה רוזנבאום (הפועל ת"א), צבי מוייססקו (מכבי נתניה), אהרון אמר (מכבי חיפה). (התמונה באדיבות הארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אני שב ל- אייל ברקוביץ' מושא כתיבתי. האם הכדורגלן הנפלא והיצירתי הזה הוא מופת ומודל לחיקוי ? לא בטוח. האם הוא דמות חינוכית ? לא בטוח. האם הוא רשאי לאמן (בכלל) לא כל שכן ילדים ונוער ו- לא כל שכן את הנבחרת הלאומית ? כן. תשובתי הפרטית היא חיובית. עם כל ההסתייגויות והביקורת שיש לי (בעיקר חינוכית) הייתי ממנה אותו היום למאמן נבחרת ישראל החדש בגלל המקוריות והיצירתיות שלו. בתחום הקונקרטי של תורת הכדורגל הוא איש מבריק. אין שום צורך לשמור לו טינה על טעויות עבר. הוא התבגר (!).
אגב, תשובתו של אייל ברקוביץ' לניב רסקין אודות עניין הטיפול בילדים ונוער בארץ איננה מדויקת כלל ועיקר. לא בטוח שאייל ברקוביץ' צודק בכל טיעוניו. תראו מה קרה לכדורגל ההולנדי המסודר והממושמע לקראת Euro 2016. מדינה שקידשה את תורת החינוך ואימון הכדורגל של ילדים ונוער מאז ימי יוהאן קרויף וריינוס מיכאלס לא צלחה את הדרך ולא העפילה לטורניר הגמר של Euro 2016. גם בלגיה ידעה עליות ומורדות. כנ"ל ברזיל. גם צרפת וגרמניה ידעו עליות ומורדות למרות הסדר והמשמעת הטבועות היטב בתורת במשחק והאימון שלהן. גם ילדים דרדקים רכים תמיד התעניינו בנקודות במעלה הטבלה ובהבקעת שערים. היו כאמור הבלחות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי למרות ההפסד 5:2 באצטדיון המכבייה נגד יוגוסלביה ב- 1949, ההפסד 2:1 באצטדיון ר"ג ב- 1956 נגד ברה"מ, ניצחון 1:2 בבלגראד ב- 1960 על יוגוסלביה, ניצחון 2:3 בפאריס ב- 1993 על צרפת, וניצחון 0:5 ברמת גן ב- 1999 על אוסטריה וכו'. כיצד הופכים הבלחות לשיטה ? אולי אייל ברקוביץ' יודע.
אני שב לנקודת המפגש שלי כאיש טלוויזיה עם אייל ברקוביץ' שחקן נבחרת ישראל בכדורגל בלימסול – קפריסין ב- 5 בספטמבר 1999. זהו סיפור הקמפיין ההוא של 1999 לפני 16 (שש עשרה) שנים מנקודת מבטי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעבור שני הקפטנים שלי יאיר שטרן יבד"ל ואורי פורת ז"ל.
מעולם לא דיברתי באופן אישי פנים אל פנים עם אייל ברקוביץ'. שחקן כדורגל מיטבי ויצירתי. אך מה בנוגע לחינוך, דרך ארץ, איפוק, קורקטיות, ודוגמא אישית ? הייתי אמביוולנטי כלפיו. הסכסוך המצולם האלים ההוא שלו עם חברו לקבוצת ווסטהאם ג'ון מונקר בנובמבר 1997 הדליק אותי. החלטתי לחשוף את דעתי אודות האירוע המכוער בבימוי, עריכה, וטקסט בתסריט הטלוויזיוני הר"מ אותו קריין זוהיר בהלול. הקטע הטלוויזיוני ההוא הוקרן ב- "משחק השבת" על מסך ערוץ 1 במוצ"ש – 15 בנובמבר 1997.
הארוגנטיות של אייל ברקוביץ' לא נפלה מכּישרונו. היה לו פה גדול וכושר פטפוט ו- ווכחנות. הוא מסוג האנשים הגאים שלא סולחים לאלה הפוגעים בגאוותו. כתבי עיתונות הספורט בישראל רחשו והתייחסו אליו בכבוד יתר. היו לו הצלחות אך גם לא מעט כישלונות. אבל כתבי הספורט שהיו תלויים באינפורמציה שהוא עתיד לספק להם לא תמיד דרשו ממנו דין וחשבון. הם התייחסו אליו בסלחנות. יתירה מזאת. העיתונות העניקה מקום להגיגי לבו. אייל ברקוביץ' משך בעֵט סופרים. היה לו טור בעיתון "מעריב". עכשיו אי אפשר היה לגעת בו בכלל. הוא היה מכוסה מכל הכיוונים. ביום ראשון – 9 בנובמבר 1997 בעת ששיחק בקבוצת ווסטהאם ב-League Premier האנגלית נגד קבוצת צ'לסי נקלע אייל ברקוביץ ביוזמתו לתקרית מכוערת עם שחקן קבוצתו ג'וֹן מוּנְקֶר. העיתונות בארץ שתקה, אבל המצלמות הבריטיות שצילמו את המשחק תיעדו את ההתגרות המבישה. כרגיל אין דרכן של המצלמות להסתיר דבר. את הכול יגלו. החלטתי לחשוף את התנהגותו השחצנית והבלתי מתקבלת על הדעת של אייל ברקוביץ' , שחקן כדורגל מוכשר אך מה לכישרון ולהכאת חברך לקבוצה, בתוכנית "משחק השבת", במוצ"ש – 15 בנובמבר 1997. אייל ברקוביץ' לא היה חייב לי דבר, אבל גם אני לא לוֹ. הייתי חייב לצופים שלי. אני עיתונאי והוא שחקן כדורגל. נענוּ בשני נתיבים מקבילים שאינם מצטלבים. לחשיפת ההתנהגות העלובה שלוֹ ב- "משחק השבת" קראתי, "אייל ברקוביץ מה זה צריך להיות ?". הנה העריכה, הטקסט, והתסריט שחיברתי באותה הכתבה הטלוויזיונית ההיא ששודרה במוצ"ש – 15 בנובמבר 1997. זוהייר בהלול (היום ח"כ במפלגת "המינה הצינוני") קריין אותה. כך זה הלך :
טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בנובמבר 1997 . "משחק השבת". עריכה וטקסט שלי את עמוד התסריט ה- 1 באירוע ההתנגשות האלים בין שני שחקני קבוצת הכדורגל האנגלית ווסטהאם אייל ברקוביץ' וג'ון מונקר. לא יכולתי להיוותר אדיש נוכח האגרסיביות השלילית והבוטה שנוקט אייל ברקוביץ' כנגד חברו לקבוצה ג'ון מונקר. בלתי מקבל על הדעת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בנובמבר 1997 . "משחק השבת". עריכה וטקסט שלי את עמוד התסריט ה- 2 באירוע ההתנגשות האלים בין שני שחקני קבוצת הכדורגל האנגלית ווסטהאם אייל ברקוביץ' וג'ון מונקר. לא יכולתי להיוותר אדיש נוכח האגרסיביות השלילית והבוטה שנוקט אייל ברקוביץ' כנגד חברו לקבוצה ג'ון מונקר. בלתי מקבל על הדעת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טלפון ראשון בעקבות שידור הכתבה קבלתי מאִמוֹ שרצתה לגונן על בנה . עניתי לה בכל הכנות והכבוד. עשיתי את המוטל עלי כעיתונאי. כך בדיוק אני רואה את עבודתי. אף על פי כן חתמתי בהסתר ביום ראשון ההוא – 5 בספטמבר 1999 בלימסול – קפריסין על הסכם וברית שידור בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם אייל ברקוביץ' שחקן נבחרת ישראל בכדורגל. טקסט הרעיון היה כלהלן : "אתה (וחיים רביבו) תביאו את הכישרון לכר הדשא בלימסול ואני אביא לשם את מצלמות הטלוויזיה". Fair enough. שני השידורים הישירים ההם רבי היקף ושעות טלוויזיה של חטיבת הספורט בפיקודי בערוץ 1 מלימסול – קפריסין בשבת – 4 בספטמבר 1999 וביום ראשון – 5 בספטמבר 1999, היוו מאמץ טכנולוגי וכספי רב ממדים של השידור הציבורי. לא הייתי יכול לבצע אותו ללא הבסיס הכספי שהעמיד לרשותי יו"ר דירקטוריון "פלא פון" מר יעקב "קובי" גור 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת תשדירי שירות ושקופיות חסות וללא ההירתמות והסיוע התוכניתי והמבצעי של מנהל הטלוויזיה שלי מר יאיר שטרן. יאיר שטרן ניצב איתן ליד השאפתנות הטלוויזיונית שלי שהתבססה על ידע ו- תקוות כי אייל ברקוביץ וחברו חיים רביבו ומאמנם שלה שרף מוכשרים מספיק כדי להוביל את נבחרת ישראל לניצחון על נבחרת קפריסין ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 בדרך להעפלה היסטורית לגמר טורניר של Euro 2000 בהולנד ובלגיה. שני השידורים הישירים ההם מלימסול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נשאו מאמץ טכנולוגי וכספי עצום לרבות שכירת ניידת השידור הקפריסאית של חברת "LUMIER TELEVISION" על תריסר מצלמותיה, והסתיימו באכזבה רבתי. ישראל הובסה במפתיע 3:2 ע"י נבחרת קפריסין ולא הצליחה להעפיל לגמר הטורניר ההוא של Euro 2000. זה קרה לפני שש עשרה שנים אולם הפרטים זכורים לי היטב. אך למה להקדים את המאוחר. הנה אווירת הימים ההם ונוף הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ1 בהנהלת יאיר שטרן, והכמיהה העצומה שלי להחזיר לחיקנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) + משחקי גביע המדינה. מנכ"ל רשות השידור היה אורי פורת ז"ל. מנהל חטיבת החדשות היה רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל). אני ניהלתי וניווטתי את שידורי הספורט בעבור שלושתם.
גם מתוך הספר עָב הַכֶּרֶס בן 11 כרכים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, "הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ וְעוֹלָם" (קובץ ל"ז מס' 1, כרך א').
כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי . הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לספטמבר 2015.
זיכרון הימים ההם של קיץ וסתיו 1999.
ביום שלישי ההוא של 20 ביולי 1999, כינס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן את ראשות סגל (פגישה שבועית של מנהלים בכירים בערוץ 1), כדי לדון עמם על ההיערכות הסופית שלנו לקראת תחילת שידורי הליגה לאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ב- 14 באוגוסט 1999. נכחו שם כל הגנרלים שלו בצבא ערוץ 1. יוסי משולם – מנהל חטיבת התוכניות, רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות, מושון מצליח מנהל חטיבת שירותי הפקה ומבצעים, מנחם וולף מנהל חטיבת הביצוע בהנדסה, אלי קרייתי מנהל חטיבת התחזוקה בהנדסה, יראון רופין מנהל כוח אדם , אורן שִינְדֶל מנהל הבימאים, בני חן מנהל שירותי אומנות, מיקי קליין סגן מנהל שירותי הפקה, יִצְחָק "בֶּנְיוֹ" בֵּן יוֹסֵף מנהל שידורי החוץ, ששי אפרתי מפיק שידורי מחלקת הספורט, מאיר איינשטיין השַדָּר הראשון והמוביל של מחלקת הספורט, ואנוכי.
מנהל הטלוויזיה ביקש ממני להציג את הפרזנטציה המבצעית שלי לקראת היציאה לקרב הכדורגל בפני הנוכחים הנכבדים. המֶסֶר שלי היה ברור והחלטי, "למרות זמן ההכנה הקצר שנותר לכולנו, לא יותר משלושה שבועות וחצי, אנחנו נעלה "לאוויר" בכל מחיר, בכל דרך, ובכל האמצעים העומדים לרשותנו כעת", והוספתי בהדגשה, "By hook or by crook", גם אם נדרש לצַלֵם בתחילה חלק מהמשחקים בניידות "הרקפות" (מצוידות במצלמה אחת בלבד) ומצלמות ENG , וגם אם נדרש להגיש את "משחק השבת" במוצ"ש מחניון מכוניות השידור שלנו בהיעדר אולפן מוכן". זה היה המסר העיקרי. כל הנוכחים האחרים תמכו ברעיון השידור שלי, וכל אחד מהם הבטיח לעשות את המכסימום בתחומו. הייתה תחושת אופוריה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן נתן בתום הפגישה אור ירוק מבוקר להתחיל בהרמת הפרויקט [1]. שררה בחדר שמחת עשייה גדולה. כמעט אופוריה. הנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חוזרת לזמנים הגדולים בתקופת "עונת הזהב" של 1994 – 1993, בימיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל.
ביום שלישי – 27 ביולי 1999, התכנסנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו בלשכת מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל בבניין שערי צדק יחדיו עם מיילן טנזר ויונה וויזנטל אנשי ערוץ 5 בכבלים לפגישת סיכום אחרונה טרם חתימת חוזה הכדורגל. מנכ"ל רשת השידור אורי פורת זימן לפגישה הזאת גם את שלושת הסמנכ"לים שלו מוטי לוי (כספים וכלכלה), עמרם עמר (כוח אדם), ויאיר אלוני (ציוד וטכנולוגיה). זאת הייתה פגישה פרוצדורלית בלבד. כל הנתונים אודות החוזה היו ידועים וממוסמכים. מנכ"ל הרשות היה רק צריך לחתום. נפרדנו בלחיצת יד ממיילן טנזר ויונה וויזנטל. הכדורגל חזר לערוץ 1. סוכם כי אנחנו נשדר מידי שבת את המשחק המרכזי בשידור ישיר, ובנוסף נצלם את שאר משחקי המחזור לתוכנית הסיכום של "משחק השבת". תמורת התענוג התחייבנו לשלם 7.000000 (שבעה מיליון) דולר לעונה אחת. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו עו"ד רוני בר רון ניאות לממן באמצעות תשדירי שירות ושקופיות חסות כ- % 33 מהעלות הזאת שכאמור נסבה על 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. שידורי הכדורגל בעונת 2000 – 1999 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו אמורים להניב כ- 150 שעות שידור בעלות של כ- 46000 (ארבעים ושישה אֶלֶף) דולר בממוצע לשעת שידור אחת.
כשנעלמו אנשי ערוץ הספורט מבעד דלת הלשכה חצתה אותה מחייכת אלינור בלקין מנהלת לשכתו של אורי פורת ועוזרתו הראשית, אישה חכמה ויפת תואר וידידה אישית של רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ובידה בְּלוֹק כתיבה צהוב ועֵט. עמדנו לשחזר את ההיסטוריה. השתררה דממה בחדר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת קרא לה בפנים חתומות להיכנס לחדר והחל להכתיב לה בקול מְיוּסַר את סעיפי טיוטת הסכם הכדורגל החדש עם ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים, "רשות השידור מתחייבת לשלם לערוץ 5…". לפתע ממש פתאום נמלך בדעתו וחדל . קולו נדם. ארשת ייסורים לבשה את פניו. הוא היסס ושקע בעצמו ואז סובב את מבטו מאלינור בלקין לעבר מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואלי ואמר, "ומה יהיה אם חברת צ'ארלטון תזכה בערעור בבית המשפט נגד ערוץ 5 בכבלים, הרי רק שלשום נפגשנו כאן במקום הזה עם קובי בן גור ופינחס זהבי (ביום ראשון 25 ביולי 1999) שהבטיחו לנו שהם יזכו בערעור", והוסיף, "אני דוחה את החלטתי עד שייוָודעוּ תוצאות המשפט". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנכי התבוננו איש ברעהו כלא מאמינים. מנכ"ל רשות השידור הרי זכה לגיבוי טוטלי מכל הנוכחים בלשכתו. יאיר שטרן ואנוכי לחצנו עליו, "אורי אל תהסס, חתום ! הרי ברור שאתה חותם על תנאי ! במידה וְ- DBS יזכו בערעור, מתבטלת באופן אוטומטי הסכמתך ללכת במשותף עם ערוץ 5 ולשלם להם 7.000000 (שבעה מיליון) דולר".
התבוננתי במבטו הכבוי של אורי פורת האיש שכה אהבתי והערכתי פעם. הוא עישן בשרשרת והיה עייף והססן. משהו קרה לו ברבות השנים. אומץ לִבּוֹ וקסמו האישי נטשו אותו. הוא היה מנהיג רשות השידור אך ממש לא נראה כזה באותו הרגע ההוא. אורי פורת ישב בודד בראש השולחן בוהה בחלל האוויר ופוסח על הספים. הוא היה שם אך לא רוחו האמיצה ההיא. לזכותו ייאמר שהוא הנושא באחריות הראשית להחלטה לא קלה לשלוף 7000000 (שבעה מיליון) דולר מקופת הרשות המדולדלת (למרות שיש לו הבטחה כי מועצת ההימורים והטוטו תממן לפחות % 33 מעלות הזכויות). את האחריות הזאת אי אפשר לחלוק עם איש. ברגע ההוא מנכ"ל הרשות אורי פורת היה לבד רק עם עצמו. הוא לא נכנע רק לכסף. הוא נכנע גם לצַו מצפונו הציבורי.
למחרת יום רביעי – 28 ביולי 1999, נפגשתי עם עו"ד רוני בר-און יו"ר מועצת ההימורים והטוטו במשרדו בירושלים. בקשתי לגייס עזרה כספית מסיבית לטובת שידורי הכדורגל שאוֹ-טוֹ-טוֹ כבר עמדו להיות שלנו. שטחתי לפניו את יוזמת שידור חדשה שלי, בה תשלב מחלקת הספורט לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לדורותיה בשידורים הישירים שלה ובמוספי הספורט הרבים לכל אורך השבוע, את מילוי טופס הטוטו ובדיקתו עם סלבריטאים שונים, נשים וגברים. הרעיון שלי היה לשָדֵר בצורה שיטתית ומסודרת את "פינת הניחוש הנכון" כמשדר חסות (באמצעות הטכנולוגיה המיידית שלנו), ובכך להבליט את הניחוש הנכון בטוֹטוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בצורה כמותית ואיכותית חסרת תקדים ולזהות את הטופס לציבור המנחשים באמצעות המרקע שלנו, של השידור הציבורי. ביקשתי מעו"ד רוני בר-און את הסכום הזה של 7.000000 (שבעה מיליון) דולר. דולר של הטוֹטוֹ כנגד כל דולר שאנחנו משלמים להתאחדות הכדורגל באמצעות ערוץ 5 בכבלים. עו"ד רוני בר-און לא נפל מכיסאו. הוא רק אמר לי ובעצם חזר על דברי קודמו בתפקיד מר אריה זייף, "קודם תחתמו ואח"כ נדבר, אתה יודע שיש לך על מי לסמוך".
שנה קודם לכן ביום חמישי – 6 באוגוסט 1998, נפגשנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנןכי עם עו"ד רוֹנִי בר-אוֹן במשרדי הטוטו ברחוב הארבעה בתל אביב. הוא העניק אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום הגון, 100000 (מאה אֶלֶף) דולר עבור חסויות הטוֹטוֹ על מנת למַמֵן את השידורים הישירים המתוכננים מאליפות אירופה בא"ק מבודפשט (בתאריכים 23.8.1998 – 18), ואת שני השידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל שרציתי לשָדֵר ביום שלישי – 18 באוגוסט 1998 פולין – ישראל בוורשה במסגרת קדם 2000 EURO, ולמחרת ביום רביעי – 19 באוגוסט 1998 אוסטריה (שהייתה יריבה של ישראל באותו הבית) בווינה מתמודדת במשחק רֵעִים נגד אלופת העולם צרפת. במשחק הזה בחנתי לראשונה את יכולתו של שלמה שרף (אז מאמן הנבחרת הלאומית) לשמש כפרשן טלוויזיה לצדו של השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין. את אליפות אירופה בא"ק שידר נסים קיוויתי שלאחר שבע שנות ניתוק מהמיקרופון הוכיח מחדש שהוא שַדָּר א"ק דגוּל. לא נס ליחו.
הערה שלי : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא השתתף במודע בפגישות העבודה עם יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ. רוני בר-און לא הסכים בשום פנים ואופן להיפגש עמו. יאיר שטרן ועו"ד רוני בר-און היו פעם שני חברים טובים. חברותם נשברה בעקבות סדרת הכתבות הסנסציוניות של השדרנית איילה חסון ששודרה ב- 1997 בתוכנית החדשות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ונודעה בכינויה בעל הצליל הקליט, "פרשת בר אוֹן – חברון". הפרשה המרעישה אודות העסקה הפוליטית "בר און – חברון" פתחה במשך זמן רב מידֵי ערב בתשע את מהדורות "מבט" בידיעתם, גיבויים, ותמיכתם העיתונאית הגלויה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. שלושתם האמינו לכל בדל אינפורמציה שהכַּתֶּבֶת הפוליטית שִרבבה לדיווחיה. בסיפור הזה היתמרה דמותו של מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי שהתייצב מאחורי איילה חסון וטבע נחרצות את הסלוגן שלו, "הסיפור של גב' איילה חסון נכון ויצוק בעשרה טון בטון". רפיק חלבי העניק לכתבת שלו תמיכה מסיבית, מוראלית, ומעשית. איילה חסון חשפה בתחילת שנת 1997 את הסיפור כי מינויו של עו"ד רוני בר און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ב- 10 בינואר 1997 הייתה בעצם מעשה תחמנות פוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מנהיג ש"ס אריה דרעי לפיה תצביע ש"ס בעד פינוי חברון, ובתמורה תמנה הממשלה לתפקיד היועץ המשפטי שלה את עו"ד רוני בר און, מי שאמור לפעול לאחר מינויו להשגת חנינה לשר אריה דרעי שהואשם זה מכבר בשוחד ושחיתות. איילה חסון כתבת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנמרצת לא הרפתה מהפרשה.
טקסט תמונה : זוהי שדרנית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב' איילה חסון שחשפה ב- 1997 את מעשה השחיתות הפוליטית הקשה של ממשלת ישראל, פרשה שנודעה בשמה, "פרשת בר און – חברון". (לע"מ תמורת תשלום).
עו"ד רוני בר און ראה ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 (וידידו האישי אז) את האשֵם הראשי בהעברת המידע הזה באמצעות שידור כתבות כוזבות על פי שיקול דעתו. רוני בר-און סבר שיאיר שטרן הוא האיש שהתיר לאיילה חסון להכפיש את שמו והֵתיר את דמו בפרשה שכונתה בימים ההם, "בר-און תמורת חברון". הוא ניתק לנצח את ידידותו ארוכת השנים עם יאיר שטרן ולא סלח לוֹ עוֹד לעולם.
עו"ד רוני בר-און החזיק יומיים בדיוק בתפקיד יועצה המשפטי של ממשלת ישראל . כעבור 48 שעות התפטר מתפקידו. הוא וממניו ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי לא עמדו בלחץ הביקורת הציבורית שהוטחה כלפיהם. כולם הבינו שמינוי עורך דין לא ידוע בדמותו של רוני בר-און לתפקיד נישא ורם במדינת ישראל נעשה בתוך עסקה פוליטית עכורה. בעקבות חשיפת השחיתות הפוליטית בצמרת השלטון ע"י כתבת הטלוויזיה איילה חסון, המליצה משטרת ישראל להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר המשפטים שלו צחי הנגבי. ב- 20 באפריל 1997 פּרסמו פרקליטת המדינה הגב' עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין (מונה במקומו של עו"ד רוני בר-און) במשותף את החלטותיהם בפרשה. שניהם קבעו נחרצות בדו"ח, כי : "היה ניסיון חמור להשתלט על התביעה בישראל, ואנשים שעומדים לדין פלילי חברו יחדיו כדי לקבוע מי יהיה היועץ המשפטי לממשלה, מתוך אינטרסים אישיים, תוך שימוש בקשרים ובכוח פוליטי, ואף הצליחו בכך". יחד עם זאת קבעו עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין כי אין ראיות מספיקות להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את שר המשפטים צחי הנגבי, ואת מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור "איווט" ליברמן. פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה קבעו כי יש די ראיות מוצקות להעמיד לדין פלילי את מנהיגה הצעיר של ש"ס אריה דרעי. עו"ד רוני בר-און יצא מוּכּה וחבוּל, ושרוּט מאוד מהסיפור הזה, וגם מוּשפּל. הוא פוצה ע"י השלטון כשמונה לתפקיד ציבורי אחר, יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ במדינת ישראל.
עכשיו ביום רביעי – 28 ביולי 1999, רצתי אליו בתשע בבוקר לשחֵר לפִתחו כדי לבקש ממנו את חסדי מועצת ההימורים והטוֹטוֹ לשידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הענייה. שֵם העסקה שהצעתי לו היה "שִיווּק ופִּרְסוּם תמורת מִימוּן". יו"ר מועצת ההימורים והטוטו רוני בר און לא שמר טינה לטלוויזיה הציבורית, הוא רק ביקש שנצטרף לעסקת הכדורגל ונחתום על החוזה עם ההתאחדות ללא דיחוי. "יואש, אתה יכול לסמוך עלי. קודם תצטרפו לשידורים. הטוֹטוֹ ילך בגדול עם רשות השידור", אמר וחזר על דברי קודמו מר אריה זייף. מ- עו"ד רוני בר-און טסתי לישיבת הוועד המנהל שנערכה באותו יום בצוהרי היום במלון ראמאדה רנסנס בירושלים. נדרשתי להציג שוב את מצע השידורים הספורטיבי שלי, היקפו, וכמות כוח האדם והטכנולוגיה הנדרשת להקים את גולם הכדורגל על רגליו. המקום היה מלא מפה לפה. זאת הייתה פגישה מכרעת. נכחה שם כל צמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובראשה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי, וגם חלק מאנשי מליאת רשות השידור ביניהם יעקב גיל יו"ר וועדת הספורט. כרגיל היו חברי הוועד המנהל שליחי הפוליטיקאים חצויים בדעתם בצורה לא עניינית. שני החברים הדתיים בוועד המנהל של רשות השידור אורי פלח (נציג המפד"ל) ואבוטבול (נציג ש"ס) היו apriori נגד שידורי הכדורגל בכלל, ובשבת בפרט , אך הרוב ובראשם יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב ו, אלון אלרואי, ואחרים תמכו בהם, ובעצם נתנו הכשר ציבורי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לצאת לדרך.
ביום שישי – 30 ביולי 1999 סעדנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנכי ארוחת צהריים במסעדה הנחשבת "אולימפיה" בנמל תל אביב כדי לסכם את פרטי רכישת הכדורגל האחרונים . גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה אמור לסעוד אִתנו אך הוא קדח מחוֹם ונשאר בביתו בירושלים. כל המי ומי של המדינה נוהגים להראות את פרצופם "באולימפיה" של צוהרי יום שישי. שמחתי לפגוש שם את אריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור בעבר, האיש הכי אופטימי שפגשתי מעודי. להתראות עמו זה כמו להשתתף ב- "Sitcom" לא מתוכנן מעין קומדיית מצבים בה הצחוק, השנינות, וההומור אינם נגמרים. אריה מֶקֶל הוא פשוט איש חביב, שופע הומור ובדיחות, שמעולם לא לקח את עצמו ברצינות רבה מידי. יצא לי לשוחח במסעדה ההיא עם שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות אודות ימים עברו. הוא היה איש חדשות פעלתן ומנהל חרוץ שנתן את גופו וליבו למען ערוץ 2. ערוץ 2 חייב לוֹ חוב עולם. "אולימפיה" היא מקום הוֹמֶה אָדָם. אתה כל הזמן רואה פנים מוכרות ונדרש להגיב. להנהן בראש, או להסיר את מבטך ולהתעלם, שגם זה סוג של תגובה.
אורי פורת היה מאוד נינוח בפגישה. הוא סעד את ליבו במין שקט נפשי כזה. בין תפריט אחד למשנהו עישן ושוב עישן. הוא כילה לפחות חמש סיגריות בעת הארוחה שנמשכה כשעה וחצי, אך נראה הרבה יותר רענן בהשוואה למראהו הקודם בלשכתו בשערי צדק בירושלים. יכול להיות שהשהייה היומית הארוכה בין כתלי רשות השידור, והמעבר מישיבה אחת לפגישה אחרת עם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "וקול ישראל" והצרות שכל אחד מהם (כולל אותי) מביא אתו ושוטח בפניו, הופכים אותו לאיש בלתי מאושר. איש מיוסר. רשות השידור היא סיר לחץ. גם הסמנכ"לים שלו והיועצת המשפטית לעולם אינם מקלים עליו. נראה כאילו בלשכת המנכ"ל שוררת אווירת לחץ מלנכולית תמידית. "באולימפיה" הדבר שונה. בעל המסעדה משה פרנסיס משרה אווירה נעימה במקום. המסעדה היוונית הים תיכונית שלוֹ בעלת קירות הזכוכית משיקה לגלי הים המתנפצים אל סלעי הנמל. שאון הגלים, ריח הים והאוכל הנפלא עושים משהו לסועדים. אני בחרתי לאכול דג מוּשט על הגריל ולצדו שתי כוסות גדולות של יין מֶרְלוֹ אדום יבש. אני מת על דגים ויין. מה יכול היה להיות רע בפגישה הזאת עם מנכ"ל רשות השידור שהיה שרוי במצב רוח טוב. סיכמנו שאנחנו הולכים על הכדורגל. עם קבוצת הכדורסל מכבי ת"א של עו"ד שמעון מזרחי כבר חתמנו. העתיד נראה וורוד. ככה נפרדתי באותו יום מהמנכ"ל שלי. אהבתי אותו וגם את רעייתו צִיפָּה.
יום ראשון – 1 באוגוסט 1999 היה יום קיץ שטוף שמש אך לחלוטין לא חם, ואולי בשל כך גם מלא תקוות. הרגשתי נפלא. הכדורגל הישראלי עמד להיות שוב מנת חלקי. כעבור חמישה ימים נראו העניינים לפתע שוב לאים וכבדים כמו ריטואל חוזר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שוב היסס ושוב איבד את ביטחונו העצמי. הוא ביקש את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואותי לבוא אליו לביתו בראשון לציון כדי לדון בענייני הכדורגל הישראלי, "שיואש אלרואי כל כך רוצה להשיב לחיקו". לקחתי עמי גם את מאיר איינשטיין וירדתי לשפלה יחד עם יאיר שטרן ברכב מיוחד שהעמידה לרשותנו מחלקת התחבורה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה ביום שישי – 6 באוגוסט 1999.
בשלוש בצהריים נחתנו ברחוב סמילצ'נסקי 14 בראשל"צ. בתחילה חשבנו שפספסנו את השעה. דלת הכניסה האוטומטית של הבניין הייתה חסומה, ולזמזם האינטרקום החיצוני המחובר לדירת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא ענה איש. ישבנו שם שלושתנו וצחקנו על מר גורלנו בתעשיית הטלוויזיה, היכן בדיוק מבלים שלושה אנשים רציניים כמונו, שתחנוניהם לשידורי כדורגל בערוץ הטלוויזיה שלהם העבירו אותם על דעתם והובילו אותם להתדפק על דלת ביתו הפרטי של מנכ"ל רשות השידור ביום שישי אחה"צ. היה יום חם ולַח מאוד בו הגוף איננו מסוגל לקַרֵר את עצמו. הבגדים נדבקים לעור המזיע, הרטוב, והמלוח. השתגענו מצמא. לפתע הגיחה מן המדרכה הצדדית צִיפָּה פורת רעיית המנכ"ל. בהליכה מהירה כאיילה שלוחה נשאה בידיה שתי שקיות כבדות עמוסות בשמונה בקבוקי קוקה – קולה גדולים וקרים. "שורו והביטו איזה כושר גופני מדהים יש לאישה הזאת", מלמלתי לכיוונם של יאיר שטרן ומאיר איינשטיין. מאחוריה במרחק ניכר השתרך לֵאֶה מנכ"ל רשות השידור כשהוא שוּב שואף את עשן הסיגריות לריאותיו ונהנה מהן.
שניהם אירחו אותנו למופת בדירת הגג הנאה והמרווחת שלהם. יש באורי פורת איזה Charm (קֶסֶם אישי) טבעי שניחן בו מבלי להתאמץ. אי אפשר שלא להתאהב בו וגם אי אפשר לכעוס עליו. אך פגישת העבודה בביתו לא צלחה ונשמעה כמו רִיטוּאַל ישן מהעבר. התקשרתי במהלכה לעו"ד רוני בר אוֹן יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בפלא פון של מנהל הטלוויזיה (רשות השידור מעולם לא אישרה לי מכשיר טלפון סלולארי לצורכי עבודתי) וגייסתי אותו לשיחת המו"מ בינינו לבין מנכ"ל רשות השידור. יאיר שטרן ומאיר איינשטיין ישבו דרוכים. אולי ממנו תבוא הישועה. ביקשתי את עו"ד רוני בר אוֹן (איש פוליטי בעל דיוקן ספורטיבי שאהבתי והערכתי) לדבר עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, ולשכנעו במהימנות מקורות המימון של שידורי הכדורגל הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עו"ד רוני בר-און אמר לאורי פורת שֵש מילים, "קודם כל חתום ואח"כ יהיה בסדר". הוא הבטיח למנכ"ל את תמיכת הטוֹטוֹ. אומנם לא בכתב אלא רק בשיחה בע"פ אך הוא היה איש רציני שניתן לסמוך על מילתו. יאיר שטרן דיווח למנכ"ל על הפוטנציאל כספי הטמון ביכולתה של חברת שפ"מ (שירותי פרסומת מסחרית) בראשותו של מר אברהם פרחי לגייס כסף גדול למען שידורי הכדורגל.
מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ה- הססן הבלתי נלאה חזר לסוּרוֹ. הוא כל הזמן דִקלם כמו תקליט שחוק סוג של הערות, "ומה יהיה אם עו"ד רוני בר-און לא יעמוד בדיבורו, ומה יקרה אם חברת שפ"מ לא תצליח לגייס את החסויות הנדרשות… ?". הוא שוב חזר על השאלה, "להיכן נעלמו 100.000000 (מאה מיליון) דולר שיוחנן צנגן ואני השארנו בקופת רשות השידור ב- 1989 ?". אורי פורת יצר לעצמו מכשולים בלתי עבירים. פיזיים ופסיכולוגיים כאחד. הוא פחד להעז. הפסדנו במלחמה.
מפקד הקומנדו המיתולוגי הבריטי דיוויד סטרלינג במלחמת העולם השנייה שנודע בפשיטות הקומנדו שלוֹ ארוכות הטווח מאחורי קווי הצבא הגרמני של הפילדמרשל ארווין רומל באפריקה הוא הקופירייטר של הסלוגן הקרבי המרשים, "המֵעז – זוכֶה". האמונה הזאת בשתי המילים, "המעז – זוכה", המגלמות בתוכן יוזמה, מרץ, ונטילת סיכונים מחושבים, היא שהדריכה את המפקד הנערץ ודִרבנה את אנשי יחידתו בעת הביצועים המורכבים והמסובכים שנועדו לפגוע ביעדים הגרמניים ופותחת צוהר לבעלי היוזמה. אורי פורת סירב להשתמש בה וללכת לאורה. לראשונה הבנתי באותו יום שישי – 6 באוגוסט שאפסה כל תקווה. הכדורגל לא יהיה שלנו עוד. שנה שלמה של עבודה ירדה לטמיון.
ביום שני – 16 באוגוסט 1999 טסתי לסביליה שבספרד , כדי להפיק ולנַהֵל עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את שידורי אליפות העולם ה- 7 בא"ק. ביום שלישי – 17 באוגוסט , שלח מנהל הטלוויזיה למנכ"ל את מסמך דו"ח עלויות ההפקה שיוטלו על הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במידה ובל זאת ישנה המנכ"ל את דעתו ישתכנע לרכוש את הכדורגל [2]. המסמך הציג עלות סבירה של 1.900000 (מיליון ותשע מאות אלף) דולר לעונת שידור אחת, כשהוא כולל בתוכו גם את רכישת הטכנולוגיה החדישה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, המהווה הוצאה מוגדלת בשנה הראשונה בלבד. שוב זרחו תקוותיי. אינני זוכר מצב בטלוויזיה שבו זרחו ושקעו התקוות פעמים כה רבות בתקופה כה קצרה.
טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. מסמך "ליגת הכדורגל – עלויות הפקה" ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עדיין לא איבדנו את התקווה. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. מסמך "ליגת הכדורגל – עלויות הפקה" ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הנציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עדיין לא איבדנו את התקווה. (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 1 בדצמבר 1999 עשיתי את הניסיון האחרון לשכנע את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לרכוש נתח מהכדורגל הישראלי למען שידורי ערוץ 1 [3]. כך כתבתי לוֹ בדם לִבִּי. הנה עיקריו.
רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט /ירושלים. יום רביעי – 1.12.1999
אל : המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל החדשות.
מאת : יואש אלרואי.
הנדון : רכישת נתח מזכויות השידור של ליגת העל בכדורגל לשנים הבאות ורכישת זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002.
למנכ"ל שלום רב ,
אני פונה אליך שוב לרכוש את הנ"ל , לאחר שנוצרו בעבורנו תנאים כספיים הרבה יותר נוחים בהשוואה למצב ששרר בשוּק לפני כמה חודשים. גם האפשרות ש- DBS (חברת הלוויינים YES), יורדת ממאבקה עם חברות הכבלים בנושא זה, מקילה עלינו את המו"מ הכספי. אני פונה אליך שוב לרכוש את הנ"ל , לפני שאביב גלעדי סוגר את העסקה עם ערוץ 2.
מפתיע מאוד שתקציב רשות השידור לשנת 2000 איננו מייחד אפילו שקל אחד מראש לטובת שידורי הכדורגל (ואולי זה לא מפתיע כבר). אף על פי כן, חברי ואנוכי כאן בערוץ 1 ובראשם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מהווים את "הצ'ק הבנקאי" שלך לכיסוי הכספי של הרכישה החשובה הזאת. גם אם לא ייוחד שקל אחד מתקציב רשות השידור לשנת 2000 לטובת שידור הספורט הרלוואנטי ביותר ונכס השידור החשוב ביותר של ערוץ 1 שהוא הכדורגל הישראלי על שני מרכיביו ליגת העל ומשחקי הנבחרת, אני יואש אלרואי "הצ'ק הבנקאי" שלך מתחייב לכסות את הרכישה הזאת באמצעות מקורות מימון חיצוניים ! ! ! ולא מתקציב רשות השידור.
אני לא חושב שאי פעם בשנות עבודתי הארוכות ברשות השידור, אִכזבתי מישהו מהמנכ"לים או אותך ולא כיזבתי לך. אתה יכול לסמוך עלי ועל חבריי. אנחנו טובים יותר מכל עירבון כספי, מכל ערבות מוניטארית, ומכל צ'ק בנקאי.
בברכה,
יואש אלרואי
ביקשתי בפּרפורי הגסיסה האחרונים לרתום שַר בממשלת ישראל למסע השכנוע של התחברות מחודשת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לכדורגל הישראלי. ארבעה ימים אחרי המכתב האחרון למנכ"ל רשות השידור, ביום ראשון – 5 בדצמבר 1999, סדרו לי גב' טַל אלכסנדרוביץ' הדוברת של מתן ווילנאי שר המדע התרבות והספורט בממשלתו של מר אהוד ברק, ומנכ"ל משרדו מר נחמן שי פגישה עִמו. הפגישה התקיימה במשרדו בשכונת שייח ג'ראח בירושלים ליד המטה הארצי של המשטרה. לקחתי עמי לפגישה את מאיר איינשטיין. על מתן ווילנאי המצביא הצבאי שמעתי רבות. עוד בתחילת הקריירה הקרבית אפופת התהילה שלוֹ, כשהיה מפקד צעיר של סיירת הצנחנים והוביל ונִיוֵוט את כוחותיו בהליקופטרים לפעולת התגמול ב- 1968 באֵזור "נַאגָה חַאמָאדִי" בעומק מאות קילומטרים בשטח מצרים. הייתי כבר בן 60, אך זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתיו פנים אל פנים. מתן ווילנאי נודע כמפקד צנחנים צבאי אמיץ, אינטליגנטי ובעל יושרה. עכשיו כשכיהן כשר בממשלת ישראל חשבתי שאולי יהיה לו הכוח להטות את כף המאזניים של שידורי הכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן יזמתי את הפגישה. רציתי לערב אותו ביוזמת השבת הכדורגל הישראלי לחיקו של ערוץ 1. ביקשתי ממנו להיפגש בדחיפות עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. טעיתי. לא יצא מזה שום דבר. השר הנכבד כבר הפך מזמן לפוליטיקאי. פוליטיקאים אינם מסוגלים להזיז סלעים ממקומם. לא יצא דָבָר גם מפגישת עמותת הכדורגל הפוליטית בראשותם של הח"כ מר אבשלום ווילן ומר שמואל ריפמן יו"ר מועצת רמת הנגב עם אורי פורת לקידום שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [4]. פגישת נֶפֶל.
מסמך העלויות של יאיר שטרן, והשיגעון הפרטי שלי לגייס כספים מבחוץ למימון שידורי הכדורגל בשידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שִכנעוּ את אורי פורת סופית להתרחק מהרפתקת השידור הזאת, המכונה "הכדורגל הישראלי". זאת הייתה שגיאה גסה של מנכ"ל רשות השידור. ב- 20 בדצמבר 1999 ידעתי שכלו כל הקיצין . מ"מ המנכ"ל יאיר אלוני הודיע לי בשמו של המנכ"ל, "הסוגיה הועלתה בפני המנכ"ל, והוחלט כי נוכח המצב הכספי של רשות השידור נראה כבלתי אפשרי להיענות לבקשתי", והוסיף בסגנון מתחמק, "בשוב המנכ"ל לעבודה נעלה את הנושא שוב אם הוא עוד יהיה ריאלי" [5]. כל כך כעסתי על אובדן הכדורגל לנצח ועל סגנון התשובה הלקוני והמתחמק , שהחלטתי לענות ליאיר אלוני בכתב ידי ובדם לבי [6].
יום חמישי – 23 בדצמבר 1999
מחלקת הספורט
יאיר אלוני שלום רב
אינני יודע מה ענו לך הממונים עלי יאיר שטרן ורפיק חלבי ומה הייתה תגובתם למכתבך – תשובתך המצ"ב בשֵם מנכ"ל רשות השידור תשובתך איננה רצינית בעיניי ומתחמקת , ביודעך היטב עד כמה חשובים שידורי הספורט הרלוואנטיים לשידור הציבורי ולמממן הכספי שלו משלם האגרה אתה מודע היטב לעובדה כי חלק גדול מהכסף לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (נבחרת ישראל + משחקי ליגת העל + משחקי גביע המדינה) יגויס ממקורות מימוּן חיצוניים ולא רק מתקציבה השוטף של רשות השידור לשנת 2000
אני הוא "הצ'ק הבנקאי של רשות השידור ואני מתחייב שוּב לכסות מחצית מהעלויות מכסף חיצוני !!! מה עוד שעל רשות השידור למצוא "משהו" מתקציבה למען שידורי הכדורגל שנמצאים באורח קבע בצמרת המִדרוג ב- Top Rating של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ומשלם האגרה אומר כן רבתי לשידורי הכדורגל בפרט ולשידורי הספורט הרלוואנטיים בכלל.
בברכה
יואש אלרואי
טקסט מסמך : 20 בדצמבר 1999. מכתבי למר יאיר אלוני בו אני מכריז לפניו כלהלן : "אני הוא הצ'ק הבנקאי של רשות השידור ואני מתחייב שוב לכסות את כל העלויות מכסף חיצוני (!!!)". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הכדורגל הישראלי נדד לערוץ הספורט של הטלוויזיה בכבלים שחלק אותו בעונת השידורים 2000 – 1999 שוב עם ערוץ 2. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ירד סופית מנושא ליגת העַל בכדורגל. אך משהו טוב יצא מכל מאמץ הנֶפֶל הזה. הזדמן לי להכיר היכרות קרובה את קוֹבִּי בֶּן גוּר היו"ר הנמרץ והחכם של דירקטוריון "פלא פון". אין עונג גדול יותר מלהיפגש ולשוחח עם אנשי עסקים נבונים, הגיוניים וצנועים, גם אם התוצאה העסקית איננה מניבה כל תשואה. הפגישה עם קובי בן-גור הסתיימה בתוצאה דרמטית. באמצעותו גייסתי כסף חיצוני (רָב) למימון השידורים הישירים של שני משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בסתיו 1999 ואח"כ למשחקי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000. עמדנו בפני חוֹמַת אתגרים של ארבעה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת הבית של ישראל בקדם אליפות אירופה לאומות 2000 Euro . לישראל נשקף הפעם באמת סיכוי רציני להעפיל לטורניר הגמר שעמד להיערך בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה, לאחר שהביסה ב- 6 ביוני 1999 באִצטדיון ר"ג את אוסטריה 0:5.
ביום שני – 21 ביוני 1999 טסתי לשלושה ימים יחד עם הטכנאי אריק ברכה אחד ממפקחי התקשורת הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאמשטרדם, בשליחות המנכ"ל, לפגישת ההפקה הראשונה של אליפות 2000 EURO. כשהצגתי את דרישות השידור שלנו בפני אנשי הקבוצה המבצעית של "2000 FORTO", האחראית על שידורי הטלוויזיה והרדיו של המשחקים (הורכבה מאנשי הטלוויזיה ההולנדית הממלכתית NOS ואנשי הרשתות הממלכתיות הבלגיות VRT ו- RTBF), בפירוש לקחתי בחשבון את אפשרות העפלתה של נבחרת ישראל בפעם הראשונה בתולדותיה לטורניר הגמר של אליפות אירופה.
ה- Chairman של 2000 FORTO היה המנכ"ל לשעבר של רשות השידור ההולנדית הממלכתית NOS אֶד וַואן וֶוסְטֶרְלוּ (Ed Van Westerloo) ידיד גדול של ישראל. הוא הופתע מכמות הדרישות הטכניות שלי, כשאמר לי, "כל כך הרבה בקשות מרשת טלוויזיה כל כך קטנה". מייד השבתי לו, "יש לנבחרת ישראל שלנו הפעם סיכויים ריאליים להעפיל לראשונה בתולדותיה למשחקי ה- EURO של שנת 2000 לאחר שהביסה זמן קצר קודם לכן את נבחרת אוסטריה 0:5 באִצטדיון רמת גן". בנבחרת ישראל שיחקו אז שחקנים כישרוניים ובראשם אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. לדאבון לב הוברר כי כישרון בלבד איננו ערובה להצלחה. עשיתי את כל ההכנות להפקה טלוויזיונית שטרם נראתה בשידורי הספורט בישראל. חזרתי מאמשטרדם לירושלים שמח וטוב לֵב מלא תקוות שהתבדו כעבור חודשים ספורים בלבד.
חֲזוֹן ההפקה שלי של ארבעת המשחקים הנותרים בבית המוקדם שלנו (שניים מהם בהשתתפות נבחרת ישראל) התפרש מלבד השידורים הישירים , גם על Pre Game Show (תוכנית מבוא המקדימה את השידור הישיר) וגם Post Game Show (תוכנית סיכום שלאחר השידור הישיר שכוללת בד"כ ראיונות ותגובות) נרחבות יחסית , כתבות רבות , ראיונות ועדכונים ודרש מימון גדול. הרבה מעבר למה שרשות השידור התכוונה והייתה מסוגלת להעניק לי בעבור כיסוי סטנדרטי רגיל.
זכויות השידורים של שני משחקי החוץ של נבחרת ישראל , נגד קפריסין בלימסול ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 ונגד ספרד ביום ראשון – 10 באוקטובר 1999 באָלבָּאסֶטֶה נרכשו על ידי במועד, והיו מובטחים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לעומת זאת זכויות השידורים של שני המשחקים הנוספים בבית שלנו בשבת – 4 בספטמבר 1999 , אוסטריה בווינה נגד ספרד, וביום רביעי – 8 בספטמבר 1999 ספרד נגד קפריסין במדריד הוחזקו בידי חברת צ'ארלטון. שני המשחקים אוסטריה – ספרד, וספרד – קפריסין, לא נועדו בתחילה לשידור על המסך שלנו. אך משעה שלפתע השתפר מצבה של ישראל בטבלה ונשקפו לה סיכויים סבירים להעפיל לגמר 2000 EURO, ראיתי בהם פרויקט שידור שלציבור הצופים שלנו יש בהם עניין. הם היו קשורים קשר בל ינתק למשחקיה של נבחרת ישראל עצמה באותו הבית. החלטתי לרכוש אותם במהירות מידי חברת צ'ארלטון, מבלי לתת לערוץ הספורט בכבלים סיכוי להיכנס למשחק השידורים הזה. זאת הייתה הזדמנות בלתי חוזרת להציב מחדש את איכותה האמיתית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול ערוץ 5 בכבלים.
קניתי את זכויות השידורים מידי מנכ"ל צ'ארלטון מר הדר זהבי יחסית בזוֹל, מחיר סביר המתאים לרשת טלוויזיה ציבורית בסדר גודל כשלנו. שילמתי 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת המשחק אוסטריה – ספרד ו- 12000 (שניים עשר אלף) דולר עבור המשחק ספרד – קפריסין. לצורך השוואה : TVE רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של ספרד שילמה בעבור המשחק הזה אוסטריה נגד ספרד לחברת הזכויות הוודוזית APF של כְּרִיסְטוֹף שְרֶדְט סכום עתק של 1600000 (מיליון ושש מאות אֶלֶף) דולר. כמו כן שילמתי לחברת צ'ארלטון סכום של 10000 (עשרת אלפים) דולר תמורת המשחק ספרד נגד קפריסין בבית המוקדם שלנו. TVE שילמה לחברת תיווך הגרמנית UFA סכום של 1200000 (מיליון ומאתיים אֶלֶף) דולר.
בקשתי להעביר בשידורים ישירים בהיקפים מלאים ברשת שלי את כל ארבעת המשחקים ולבנות סביבם מודל שידור רחב בן כ- 15 שעות, לא רק בשל העניין הספורטיבי שהיה נעוץ בהם, אלא גם כדי שניתן יהיה להכניס לאוויר ללא דוחק מיותר וצפיפות שידור את מאות שקופיות החסות של החברה המסחרית שתסכים לפרסם את המוצר שלה ולשווק אותו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שקופיות החסות האלה היו אמורות להכניס מאות אלפי דולרים לקופת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הציבורי כדי לממן את חזון השידור שלי, וכדי לייצר הפקה ברמה גבוהה המצדיקה מערכת יחסים הוגנת בין ציפיותיו של משלם האגרה לבין יכולתו של המְשָדֵר הציבורי לממש ולהגשים את הציפיות האלה.
החלטתי על דעת עצמי להתערב ולהיכנס לתחום לא לי (היה שייך למחלקה הכלכלית העֲצֵלָה והלא מוכשרת של רשות השידור בראשות סמנכ"ל הכספים מוטי לוי) כדי ליזום עסקת מימון כספית ענקית לשידורי ארבעת משחקי הכדורגל במסגרת קדם 2000 EURO מבלי לספר לאיש ברשות השידור, אפילו לא לאיש סוֹדִי הקרוב ביותר אלי, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. יאיר שטרן ואורי פורת היו שני אישים אמינים בהנהלת רשות השידור וגם שומרי סוד אך נמנעתי מלדווח גם להם על המתחולל בראשית היוזמה. כל כך פחדתי מהדלפה וטרפוד היוזמה הכלכלית שלי. הבאת חסויות כספיות לרשות השידור היה כאמור ג'וב בלעדי של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ואנשיו. לגודל צערי ראיתי בחלק מעובדי המחלקה הכלכלית שאמורים היו לעסוק בהבאת החסויות לשידורים האטרקטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אנשי מקצוע חובבניים ולא מוכשרים מספיק בתחום המוגדר הזה, נעדרי הופעה רפרזנטטיבית ויכולת שיווקית, משוללי כל יכולת שכנוע, ובעיקר חסרי מוטיבציה אלמנטארית ודבקות במשימה. הרי המשכורת בסוף החודש היא אותה המשכורת . מדוע צריך להתאמץ יותר מידי. אך גיוס החסויות במסה גדולה בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננו רק עניין של מאמץ אישי כזה או אחר. ראשיתו בכישרון רב תחומי.
בעידן הנוכחי יש צורך חיוני בהעברת מסרים שיווקיים בצורה מושכת ומנוסחת היטב. גיוס החסויות לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא מקצוע שיווקי שנועד לנשים וגברים המחוננים בחוכמה ואינטליגנציה, יכולת לקיים מצגת עסקית משובבת עין אך גם לחולל פרזנטציה וויזואלית של עצמם, הפגנת ביטחון עצמי, יכולת לשכנע (מבלי "לנדנד") כדי לחבר את נותן מוצר החסות לנושא הטלוויזיה המשודר, וכן הופעה נאה ומרשימה שלעולם לא הזיקה לאיש. לא הכרתי אנשי שיווק כאלה במחלקתו של מוטי לוי. אבל הכרתי היטב אחד כזה מחוץ למחלקתו. את עצמי. לכן החלטתי לפעול במהירות וּלְבַד בטרם יהיה מאוחר מידי. לא חששתי. תאריכי המשחקים התקרבו. הייתי צריך להגיש במועד למנכ"ל ולמנהל הטלוויזיה את תוכנית ההפקה הגרנדיוזית שלי, כשאני נדרש להוכיח מהיכן יש לי כסף גדול כזה לכסות את הדרישות שלי בארבעת ההפקות שחורגות בהרבה מהסטנדרטים הכספיים של רשות השידור, ולחשוף בפניהם את מקורות המימון.
פניתי לשלושה גורמי תקשורת סלולאריים הידועים כקונגלומרטים כלכליים, חברות "פלא פון", "סלקום", ו- "פרטנר" כדי לממן את עסקת ההפקה המרובעת היקרה. שווי ומהות העסקה שהצעתי (בפרוטרוט בכתב) לכל חברה היה תשלום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר (מחיר פתיחה) תמורת חשיפת 400 פעם את שם המוצר בחסויות ו- "סקרולים" בחמש עשרה שעות שידור. (פירושו של המונח Scroll בעגת הטלוויזיה, הוא הרצת כותרת המוצר בתחתית המסך משמאל לימין). חברת "פרטנר" ביקשה זמן לחשוב. עם מר יעקב פרי המנכ"ל המצליחן של "סלקום", איש שמעולם לא ראיתיו עד עצם היום הזה (רק שמעתי עליו), התפתחה שיחה טלפון מעניינת, שגלשה ונסבה גם על ספרו המרתק "הקם להרגך". יעקב פרי כמו חברת "פרטנר" ביקש גם הוא זמן לעיין "בהצעה העסקית החשובה" לדבריו, אך רמז כי מדובר בכסף ענק בעוד שנת התקציב של "סלקום" עומדת בעצם בפני סיומה.
קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא-פון" היה המהיר מכולם. "עזוב אותך מהמכרז הסמוי", אמר לי, והוסיף מייד, "רֵד מיעקב פרי ומ- "פרטנר", אנחנו, חברת "פלא פון" נשלם לך 300000 (שלוש מאות אלף) דולר", שח לי בטלפון. נפגשנו.
יעקב "קוֹבִּי" בן גור הביא לפגישה עמי במפקדה שלו ב- משרדו בבניין "פלא-פון" בגבעתיים את עוזריו מר גִיל בּוּל סמנכ"ל השיווק של "פלא-פון" ואת גב' רוֹנִי לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של "פלא-פון", וגם את אילן בן דוֹב נשיא חברת "סאני תקשורת". הייתה זו חברת "סאני תקשורת" חיברה את פריטי ורכיבי טכנולוגיית Samsung למוצרי הטלפון הסלולארי של חברת "פלא-פון". זה היה ב- 10 ביוני 1999. הצעתי לו לשלם לרשות השידור 500000 (חצי מיליון) דולר תמורת שלושה מבצעי שידור בינלאומיים של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתאריכים כלהלן :
א. שני שידורים ישירים בשבת – 4 בספטמבר 1999 ויום ראשון – 5 בספטמבר 1999 שיעסקו במשחק הכדורגל הלפני אחרון בבית מס' 6 קפריסין – ישראל בלימסול, בקדם Euro 2000.
ב. שידור ישיר ביום רביעי – 8 בספטמבר 1999 של משחק הכדורגל ספרד – קפריסין בבית מס' 6 בקדם Euro 2000.
ג. שני שידורים ישירים בשבת – 9 באוקטובר 1999 ויום ראשון – 10 באוקטובר 1999 שיעסקו במשחק הכדורגל האחרון בבית מס' 6 ספרד – ישראל ב- אלאבסטה, בקדם Euro 2000.
טקסט מסמך : 10 ביוני 1999. סיכום הפגישה שלי עם יו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור. הצעתי לו לשמש ספונסר ראשי ובלעדי של שלושה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת בית מס' 6 בקדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל שייערכו בספטמבר ואוקטובר 1999 וישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת תשלום של חצי מיליון דולר. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 10 ביוני 1999. סיכום הפגישה שלי עם יו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור. הצעתי לו לשמש ספונסר ראשי ובלעדי של שלושה משחקי כדורגל בינלאומיים במסגרת בית מס' 6 בקדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל שייערכו בספטמבר ואוקטובר 1999 וישודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת תשלום של חצי מיליון דולר. (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
קוֹבִּי בֵּן גוּר היה איש חכם ומהיר כלבבי וגם הגון (למרות היותו איש עסקים). הוא הבין כי בשידורי הכדורגל האלה טמונה פופולאריות רבה המניבים רייטינג נאה וחשיפה מצוינת בערוץ הציבורי למוצר של החברה בראשה עמד. הוא היה קשוח כיו"ר דירקטוריון של חברה מסחרית אך אדיב באורחות דיבורו ונדיב בסכום שהציע לי. בפגישתנו השנייה סכמתי עמו כי חברת "פלא פון" תשלם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 000 300 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר תמורת שילוב של שלוש מאות כניסות של חסויות ו- "סְקְרוֹלִים" (Scroll) במהלך חמש עשרה שעות שידור. פירושו של דבר היה כי מחלקת הספורט תידרש להכניס "לאוויר" על מסך הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כל שלוש דקות, תזכורת בתמונה וקול של חסות או באפקט "סְקְרוּל" של מוצרי "פלא פון" ו- Samsung. כל כניסה כזאת "לאוויר" ערוץ 1 תחשוף את "פלא פון" ו- Samsung למיליון צופים למשך זמן בן 8 – 7 שניות , ותכניס לקופת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סכום של 1000 (אֶלֶף) דולר. פעימה כספית נאה.
רק לאחר שהעסקה הסודית הזאת חסרת התקדים בהיקפה הכספי עם "פלא פון" הייתה גמורה וחתומה, עירבתי בה את מנהל הטלוויזיה שלי יאיר שטרן. ברור שהוא חיבק ונישק אותי. יאיר שטרן הבין שללא תמיכה ומימון כספי מסחרי מסיבי באמצעות שקופיות חסות לא יוכל השידור הציבורי לרכוש את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים הבינלאומיים ולכסות אותם ברמה הנדרשת מערוץ טלוויזיה בשנות ה- 2000. הוא ידע כמוני שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ומחלקת השיווק שלו אינם מוכשרים דיים לחולל את מה שאני עשיתי לבדי בכוחות עצמי, למרות שעל פי כללי המנהל התקין זה היה תפקידם וחובתם. החלטתי בגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לא לדווח כלל על העסקה הפנטסטית לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי. יראתי את הקנאה והתככים שהגיחו מעת לעת מעבר לקירות בניין שערי צדק (בניין הנהלת רשות השידור). לא היו לי ציפיות להאזין לדברי השבח (מי צריך אותם בכלל) אך פחדתי שמישהו או מי מהם מההנהלה ינסה לטרפד את העסקה הכספית בתואנות שווא, "מה פתאום יואש אלרואי יזם את העסקה, מי הרשה לוֹ בכלל, זה לא תפקידו, זאת שערורייה, ומה לא ?". היו לי בבניין הנהלת רשות השידור בשערי צדק כמו בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה הרבה שונאים, צרי עין, וקנאים. רבים מהם רדודים ולא מיומנים בעליל, אנשים שלא היו מסוגלים להביא בכוחותיהם הם לקופת הרשות אפילו סֶנְט אחד.
נפתחה עכשיו הדרך להפקת והרמת פרויקט השידורים המרובע לרָף האיכות הרצוי כלבבי . מנהל הטלוויזיה העניק לי את המטרייה שלו ולקח על עצמו לדווח את סיפור העסקה הכספית למנכ"ל . ביום רביעי – 25 באוגוסט 1999 שלח יאיר שטרן את מכתב שידור משחקי הכדורגל לאורי פורת [7].
טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1999. זהו מסמך התמיכה המקורי במבצע שידורי הכדורגל הנרחב שלי בספטמבר + אוקטובר 1999 שאני מפיק אותו על בסיס כלכלי מוצק, שכתב מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנכ"ל רשות השידור אורי פורת נדהם מגודל סכום החסות. לפתע לא היה איש מאושר ממנו. הוא ביקש להיפגש עמי ואז חיבק ונישק אותי. הוא ומנהל הטלוויזיה אישרו את מימוש חֲזוֹן השידור שלי.
טקסט תמונה : 1999. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (משמאל) ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (מימין) האמינו בשאיפות הסיקור שלי ב- 4 ו- 5 בספטמבר 1999 בקפריסין. שניהם העניקו תמיכה מוחלטת ביוזמה שלי להשיג חסויות לשידורי הספורט בכוחות עצמי בלבד ומבלי לסמוך על כישרונה הבטל בשישים של המחלקה הכלכלית של רשות השידור בראשות מוטי לוי. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (יבד"ל מימין) ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (משמאל) יחדיו עם הספונסר קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא פון" דאז, העניקו לי ממון, טכנולוגיה, וזמן מסך כדי להפיק כהלכה ב- 4 ו- 5 בספטמבר 1999 את שני השידורים הישירים הנוגעים למשחק המכריע בלימסול קפריסין – ישראל במסגרת קדם Euro 2000 שמסתיימים בפלופ. נבחרת ישראל בה משחקים גם אייל ברקוביץ' וחיים רביבו ותחת שרביט אימונו של שלמה שָרְף סופגת תבוסה 2:3 לקפריסין ולא מעפילה לטורניר הגמר שנערך בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה.
אמביציות השידור שלי ב- 4 (שבת) ו- 5 (יום ראשון) בספטמבר 1999 בקפריסין שהיו רוויות טכנולוגיה וממון, נשענו על תקוות ואמונה רבתי ביכולתם וכישרונם של אייל ברקוביץ' + חיים רביבו + המאמן שלמה שרף להכניע את נבחרת הכדורגל של קפריסין ללא תנאי בבית המוקדם. אמונתי זאת טפחה לאחר ניצחונה הדרמטי של נבחרת ישראל על אוסטריה 0:5 בבית המוקדם של Euro 2000 ב- 6 ביוני 1999 באצטדיון רמת גן. האמת, לא היה קשה לשכנע באמונתי זאת את שני הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תעודת הביטוח שלנו היו שני השחקנים הכישרוניים של נבחרת ישראל אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. שניהם אורי פורת ויאיר שטרן האמינו לי ובי, וצעדו עמי שלובי זרוע. לוחות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 4 ו- 5 בספטמבר 1999 הוסבו ו- שוּנוּ בהתאם ע"י יאיר שטרן ונשלחו לשני הגורמים הנוספים שמשדרים על אותו סיגנל הטלוויזיה שלנו, מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף ביניא והעורך הראשי של מהדורות החדשות בשפה האנגלית סטיב אדאטרדס ז"ל. הנה המסמכים.
טקסט מסמך : 10 באוגוסט 1999. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נערכת להפקה גדולה רחבת ממדים ב- 4 (שבת) ו- 5 (יום ראשון) בספטמבר 1999 הנוגעת לסיקור מאבק הכדורגל קפריסין – ישראל בלימסול בבית המוקדם של Euro 2000. האמנתי בכל לבי שהפעם זה אפשרי. להלן מכתבו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית מר יוסף ביניא הדן בשינויי הזמנים בעקבות השידורים הישירים שלנו מלימסול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 17 באוגוסט 1999. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נערכת להפקה גדולה רחבת ממדים ב- 4 (שבת) ו- 5 (יום ראשון) בספטמבר 1999 הנוגעת לסיקור מאבק הכדורגל קפריסין – ישראל בלימסול בבית המוקדם של Euro 2000. האמנתי בכל לבי שהפעם זה אפשרי. להלן מכתבו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן לעורך מהדורות החדשות בשפה האנגלית סטיב אדוארדס ז"ל הדן בשינויי הזמנים בעקבות השידורים הישירים שלנו מלימסול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דמי החסות של מר קוֹבִּי בֵּן גוּר ומר אִילָן בֵּן-דוֹב שנתנו לי בשיחת המו"מ ההיא בעצה אחת עם גב' רוני לטשובר ומר גיל בול אִפשרו לי בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא רק להגן על מפעל רכישת זכויות השידורים, אלא גם להאדיר את פועלנו העיתונאי ולתגבר בכוח אדם וטכנולוגיה שלנו את רשת הטלוויזיה הקפריסאית הציבורית – מסחרית "TV Lumier" ששימשה Host broadcaster והפיקה בעבורי את סיגנל השידור הטלוויזיוני משם. אִכלוס ניידת השידור הקפריסאית באנשים מיומנים שלי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והצבת טכנולוגיה נוספת משלנו בניידת הזאת בדמותן של מצלמות נוספות, מכשירי הילוכים חוזרים וצלחות שידור (Receive ו- Transmit) עלתה כסף רב אך הייתה לכך הצדקה השווה כל אגורה.
ניידת השידור הייתה קפריסאית אך קולה קול יעקב. בימאי השידורים מקפריסין היה רובי פודגור, המפקח הטכני בניידת השידור TV Lumier היה שמואל פוקס. לידו פעל יוסי ששון איש התקשורת הבינלאומית הנמרץ ובעל הניסיון הרב בעבודה בתחום הזה. יוסי ששון היה האיש שליווה אותי והקים עבורי יחד עם הבוס שלו סעדיה קאראוואני את מערכות התקשורת והקוֹל במרכזי השידור הבינלאומיים (IBC) בארבע אולימפיאדות רצופות, אלו של סיאול 88', ברצלונה 92', אטלנטה 96', וְסידני 2000. ידעתי שאם הוא בסביבה קולות השַדָּרִים יגיעו בבטחה, באלגנטיות, ובצליל נקי מקפריסין לישראל. השַדָּרִים שלי היו מאיר איינשטיין ואורי לוי וצמוד להם הפרשן החדש שלי דוב'לה רמלר. כמו כֵן הטסתי ללימסול צוות ENG בראשות הכתב הוותיק עמוס כרמלי והצלם אריק רובינשטיין שסיפקו כתבות חדשותיות ל- "מבט" בנוסף לאלה שהכין לשידורי מחלקת הספורט, ואת שַדָּר הקווים משה גרטל. את ששי אפרתי יד ימיני הפקדתי על ניהול את שתי ההפקות בלימסול. יכולתי לסמוך עליו בעיניים עיוורות. הוא היה לא רק בעל ניסיון אלא מפיק חרוץ.
טקסט מסמך : 10 באוגוסט 1999. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מאשר את רשימת פונקציות התפקידים וכוח האדם שלי המיועדת לשתי משימות השידורים הישירים מלמסול – קפריסין ב- 4 ו-5 בספטמבר 1999. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בשבת – 4 בספטמבר 1999, פתחתי בארבע אחה"צ את השידור הישיר המשולב בן ארבע שעות שפעל משלושה מוקדים. אִצטדיון הכדורגל בווינה שם נערך המשחק אוסטריה – ספרד, מלון "ארבע העונות" בלימסול שם שהתה נבחרת ישראל, ומן האולפן הספורט בירושלים. ניווטתי את השידור באופן אישי מעמדת הפיקוד שלי באולפן א' ברוממה. אין אושר גדול מלנהל שידור ישיר עתיר רייטינג ולספור את הדולרים הנכנסים לקופת הרשות בגין הקרנת שקופיות החסות.
למחרת ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 , הפקתי וניהלתי שוב שידור ישיר בן ארבע שעות מלימסול. לרוע המזל לא תאמתי את ההצלחה שלי של הטלוויזיה עם הכישלון של אייל ברקוביץ', חיים רביבו, והמאמן שלמה שרף. נבחרת ישראל הפסידה באופן מפתיע ולא צפוי לקפריסין 3:2. זאת הייתה אכזבה מרה מאוד עבורי. השקעתי יחד עם חבריי כפי שמוכיח הפוסט הזה מאמץ מקצועי עצום בייצור שידור ישיר בסטנדרט בינלאומי על כל מרכיביו התוכניתיים, הטכנולוגיים, והכלכליים. לרוע המזל ללא שום קורלציה עם המאמצים שהשקיעו השחקנים הישראליים על כר הדשא בלימסול, ובראשם שני הכוכבים המשחקים באירופה יקירי התקשורת, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. נבחרת ישראל שיחקה בצורה עלובה ורשלנית. בלשון המעטה. תחושתי הייתה כבדה, ממש כשם שחשתי עֶשֶר שנים קודם לכן, כשנבחרת ישראל הפסידה הפסד צורב 1:0 ב- 15 באוקטובר 1989 בבאראנקייה לנבחרת קולומביה בקדם גביע העולם של מונדיאל איטליה 1990. עלבון קשה ומכופל היה מנת חלקי במשחק הגומלין. כוכבים כמו אלי אוחנה, רוני רוזנטל, משה סיני, וניר קלינגר – שחקני כדורגל בכירים שהרוויחו משכורות עתק לא הצליחו להכניע עם חבריהם ב- 30 באוקטובר 1989 באִצטדיון ר"ג במשחק הגומלין נבחרת מאוד בינונית כמו קולומביה. כוכבי הכדורגל אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא היו שונים מקודמיהם. הם לא הצליחו לגבור על נבחרת חלשה כמו קפריסין ב- 5 בספטמבר 1999. שניהם היו אולי מוכשרים ועשירים, אך שְבֵעִים ולא פייטרים. הם לא היו חיילים קרביים ונכשלו כישלון קולוסאלי במאבקם מול יריב נחות. כִּישָרוֹן לבדו לא יענה על הכול. ללא רוח קרב לא ניתן להגיע לשום הישג. אייל ברקוביץ' וחיים רביבו לא הותירו עלי שום רושם ב- 5 בספטמבר בקפריסין. הם נכשלו שם כישלון קולוסלי. אני בטוח שהם רחשו כבוד למדי הנבחרת ולסמל המדינה אך זה לא בא לידי ביטוי ברוח הלחימה על כר הדשא. במדינה כמו שלנו החיה עדיין על חַרְבָּה לא ניתן עדיין להפריד בין הלוחמים הצעירים המשרתים את המדינה בצבא ההגנה לישראל לבין המשרתים אותה על כר הדשא או באולמות הכדורסל. חלק מהכדורגלנים הישראליים סבור היה שלרוץ על כר הדשא זוהי משימה קשה, קשה יותר מלהילחם בצריח הטנק או להסתער על בונקרים מבוצרים ולהילחם מבית לבית בשורות גולני, גבעתי, או הצנחנים.
היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית שהתרחשה ב- 5 בספטמבר 1999 בלימסול – קפריסין בגלל הציפיות האישיות שלי כמנווט טלוויזיה וההשקעה הכספית והטכנולוגית העצומה שלי בשני השידורים הישירים ההם בהיקפי זמן בני שעות בשבת – 4 בספטמבר 1999 ויום ראשון – 5 בספטמבר 1999. שכנעתי את שני הקפטנים שלי יאיר שטרן ואורי פורת בצורך של סיקור רבתי והרחבה ניכרת הרבה מעבר למקובל של שני האירועים הנ"ל על מסך הטלוויזיה הציבורית (!). יאיר שטרן ואורי פורת קיבלו את נימוקיי ובטחו בי כפי שאנוכי האמנתי ובטחתי באייל ברקוביץ'. ואז הבלון התפוצץ לי בפרצוף. כבר בדקה ה- 27 נכנסה ישראל לפיגור כאשר אנגומוטיס כבש. וואליד באדיר השווה בדקה ה- 33, ואז ספוליאריץ' כבש בדקה ה- 54. יוסי בניון הצעיר נכנס למגרש כדי להציל את הנבחרת ונראה שהוא אכן עושה זאת עם 2:2 בדקה ה-81, אך בדקה ה-87 הכשיל השוער שלנו דוידוביץ' את ספוליאריץ' שכבש בפנדל והביס את נבחרת ישראל בתוצאה 2:3. זאת הייתה טרגדיה טלוויזיונית שלי באופן אישי.
דייגו ארמאנדו מאראדונה לא שירת מעולם בצבא ארגנטינה, פלה לא היה אף פעם חייל בצבא ברזיל, ויוהאן קרוייף לא לבש מעודו את מדי צבא הולנד, אך היה להם יחס מיוחד וחַם לדגל מדינתם, לצבעי התלבושת הלאומית, והתחייבות לסמל האומה המונח על לוח לבם – יחס שהשתלב להפליא עם כישרונם המופלג על כַּר הַדֶשֶא. זה ניכר היטב בתוצאות. לאחר התבוסה בקפריסין חשתי כאילו שחקני הנבחרת שלנו סטרו סטירת לחי מצלצלת למאמצי ההפקה והשידור שלי ובגדו במאמצי ההפקה. תחושת ההשפלה שלי לא נבעה מתוצאות ההפסד ב- 1999 כמו ב- 1989, אלא מהדרך הנלוזה שהביאה להפסדים המבישים . אני מכיר עוד איש אחד שחש את אותה תחושת הבגידה. זהו המאמן שלמה שרף. הוא היה נסער, מרוגז מאוד, ומאוכזב מהחיילים שלו שלא רק שלא גילו כל כשרון ורוח לחימה על כר הדשא, אלא נעדרו כל רצון של דבקות במשימה. הוא לקח את זה קשה מאוד, ראו את זה עליו. אך הוא היה יכול לבוא בטענות רק לעצמו מפני שכמאמן הנבחרת הוא היה מפקדם ומנהיגם. הייתה לו נבחרת אך לא הייתה לו קבוצה. "חיילים בעלי הכרה הם הנועזים שבלוחמים", אמר פעם הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין. נבחרת ישראל בכדורגל לא ענתה על ההגדרה הזאת.
מה שהתחולל על כַּר הדֶשֶא בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999 הייתה שערורייה מבישה. שחקני נבחרת ישראל שנולדו בארץ, התחנכו בה ושירתו בצבאה (גם אם היה זה שירות אִזוֹטֶרִי) לא ספגו את רוחו של צה"ל ולא הפנימו את מורשתו. שחקני נבחרת ישראל שחלקם השתכרו עכשיו מאות אלפי דולרים בעונת משחקים אחת נחשפו על כַּר הדֶשֶא ברוב עליבותם. נראה היה כאילו סמל המדינה הרקום בצד השמאלי העליון של חולצתם והמונח בעל כורחו על לוח ליבם הוא מהם והלאה. בעוד בני גילם מגוננים בחירוף נפש על גבולות המדינה מפני אויביה, נדמה היה לאותם שחקני הכדורגל וספורטאי הייצוג שלנו שהדבר הקשה ביותר בחיינו הוא דווקא לרוץ על כר הדשא ולבעוט בכדור. צריך לומר למפונקים האלה הנקראים נבחרת ישראל בכדורגל שתי מילים : בושה וחרפה (!). אין לי ספק בכלל שאם נבחרת גולני, גבעתי, ו/או הצנחנים הייתה משחקת בשם נבחרת ישראל באותו הערב ההוא בלימסול ב- 5 בספטמבר 1999, תוצאת המשחק בטוח הייתה שונה. לא שרר שום Match up בין מאמץ ההפקה העצום והממושך של רשת הטלוויזיה שלי בטכנולוגיה, ממון, וכוח אדם לבין נבחרת הכדורגל הנרפית של ישראל על כר הדשא בלימסול. הייתי מאוכזב. חשתי גם אי נעימות רבה כלפי יאיר שטרן ואורי פורת. הרגשתי כאילו הולכתי אותם שולל. היה מדובר במפח נפש טלוויזיוני שלי.
ליוו אותי גם מחשבות נוגות לגבי יכולות המנהיגות של מאמני נבחרת ישראל , אלוּ של יעקב גרונדמן ויצחק שניאור ב- 1989 ושל שלמה שרף ב- 1999. האם הם באמת חוננו בתכונות של מנהיגים ? האם השחקנים הצעירים נהו אחר אישיותם ומנהיגותם ? האם באמת היוו דוגמא אישית לשחקנים שאותם אימנו ? האם היו מופת ומודל לחיקוי בעיני החיילים שלהם ? האם היו מחנכים ? האם השחקנים שיחקו בעבורם ? האם המאמנים האלה שבאמת נחשבים למנהיגי כדורגל ואנשים רציניים בעלי יכולת מסוגלים לנווט ולהנהיג , וגם לחנֵך את דוֹר נבחרי ישראל של שנות ה- 80 ו- 90 במאה הקודמת ? שתי התבוסות בלימסול וספרד היו החמצות ספורטיביות כואבות ובמידה מסוימת גם תשובות לשאלות אודות היעדר מנהיגות שנשאלו רק לפני רגע. הן היו בדיעבד צפויות. נבחרת ישראל ומאמנה הוותיק שלמה שרף יחדיו עם יו"ר ההתאחדות גברי לוי לא יכלו למלט נפשם מהן. בצד שלנו נערכה הפקה טלוויזיונית ברמה ואיכות משביעת רצון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך בעבור מה. פעמים אין ספור שאלתי את עצמי האם הכדורגל הישראלי ב- 1999 שווה את המאמץ העצום שמשקיע בו השידור הציבורי.
למרות ההפקה הטובה עשה צֶוֶות ה- ENG שלנו שגיאה אחת. הכתב הוותיק והחרוץ עמוס כרמלי והצלם שלוֹ אריק רובינשטיין שחזרו באותו טיסה מקפריסין עם הנבחרת הישראלית המובסת הפֵרו הוראה מפורשת שלי. הם הפקירו את נֶשֶק הצילום שלהם. במקום שהציוד יהיה צמוד לגופם הם שלחו אותו כמטען בבטן המטוס. במטוס שהחזיר את הנבחרת שלנו הביתה שררה אווירת נכאים ותחושה של אכזבה קשה. עמדו לרשותו של עמוס כרמלי כל שחקני נבחרת ישראל בכפיפה אחת לרבות שני הכוכבים האירופיים השלה, חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. באמת שני שחקני כדורגל בעלי יכולת שלא הובילו את נבחרת ישראל מעולם לשוּם מונדיאל או לאחת מאליפויות אירופה. באחת מפינות המטוס ישב לו זעוף פנים ומיוסר מאמן הנבחרת שלמה שרף שהחמיץ גם הוא בזה אחר זה שני מונדיאלים אליפויות עולם בכדורגל של 1994 ו- 1998, ושני EUROs ב- 1996 ו- 2000. שלמה שרף השעין לאחור את ראשו במושב במטוס כפי שסיפר לי עמוס כרמלי. עיניו הדומעות היו עצומות. הוא נראה עצוב ומיוּאש בשעה שערך את חשבון הנפש שלוֹ. הוא נכשל והכישלון נחשב בעיניו לשוֹאָה. שלמה שרף היה באופיו מנהיג ולוחם קרבי השייך לדוֹר אחר של מדינת ישראל אך למרותו סרו חיילים ג'ובניקים. במקום אחר במטוס היו מכונסים ודוממים חלק מחברי הנהלת הכדורגל. גם הם ידעו שהכדורגל הישראלי ניגף בפני הקפריסאים. אבל עמוס כרמלי הכתב המנוסה לא יכול היה להכין את הכתבה שרציתי שיעשה על תבוסת הכדורגל הישראלי. הוא לא היה יכול לעשות שום Follow up. לא לראיין, לא ללקט תגובות, ולא לצַלֵם כתבה עיתונאית מתבקשת והכרחית על כישלון הנבחרת במשחק החשוב ביותר שלה מזה שנים רבות בהיסטוריית הכדורגל של ישראל, מפני שמצלמת ה- ENG שלוֹ ששימשה אותו כנשקו האישי הייתה תקועה עמוק בבטן המטוס במקום להיות תלויה על כתפו וצמודה לגופו. כישלון עיתונאי טיפשי.
עוד באותו לילה הרמתי טלפון ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" מר יעקב "קוֹבּי" בֵּן גוּר והודיתי לו על האפשרויות הטכנולוגיות שהעניק לי כדי להרים את הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל קפריסין – ישראל, וגם התנצלתי בפניו מאוכזָב על שכרגיל המאמץ לא הצדיק את ההשקעה . זאת הייתה שיחת טלפון ארוכה. הסברתי לקובי בן גור את המורכבות והמסובכות של מכמני ההפקה הטלוויזיונית באירועי ספורט ארציים ובינלאומיים ומדוע דווקא הפקות הספורט האלה הנושאות אספקטים כמותיים של טכנולוגיה, לוגיסטיקה, וכוח אדם, הופכות בסופו של דבר לכל כך יקרות. קובי בן גור שיווק את המותג שלו באמצעות שידורי הספורט הפופולריים והפך בתקופה מסוימת למתגבר של התשתית הכלכלית של שידורי הספורט המיוחדים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשדר בתנאים תחרותיים מול ערוץ 5 בכבלים. ב- 10 ביוני 2000 עמדו להתחיל בהולנד ובלגיה משחקי Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000). זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. הייתי חייב את עזרתה הכספית של "פלא פון" כדי להרים את ההפקה לרמה שאני חושב שהיא המינימום ההכרחי. הערכתי אז כי אם מכבי ת"א תעפיל לטורניר "ארבעת הגדולות" שיתקיים בעיר הנמל היוונית סלוניקי באפריל 2000 ואומנם נגיע להסדר זכויות עם ערוץ 5 כי אז נבקש שוב את חסדיו של קובי בן גור. Euro 2000 הייתה לעובדה. ה- Final four של סלוניקי היה בשלב זה אופציה. ב- 13 בחודש מארס 2000 ירדנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי מירושלים כדי להיפגש עם הגביר מ- "פלא פון" במשרדיו בגבעתיים. קובי בן גור ראה בהתקשרות עם רשות השידור מהלך אסטרטגי לטווח ארוך. יאיר שטרן ואנוכי הצגנו לו את התמונה והוא הלך עמנו לל כל הקופה. בסיומה של ההתקשרות מצאתי לנכון להודות לו במכתב מפורט מ- 14 במארס 2000 כלהלן :
טקסט מסמך : 14 במארס 2000 . מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000 . הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 1 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000 . הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 2 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000. הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 3 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000. הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 4 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000 הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 5 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 במארס 2000. מכתב המסביר ליו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור את מפרט, כמות, ורצף הכנסת חסויות החסויות של חברות "פלא פון" ו- "SAMSUNG" בשידורי Euro 2000 . הודיתי לו על שניאות להיות הספונסר הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מ- Euro 2000. (עמוד מס' 6 ואחרון מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כשתַּם מבצע השידורים של קפריסין וספרד החלה לצוץ הקנאה ובעקבותיה מריבה גדולה בתוככי רשות השידור סביב הצלחת מבצע החסויות שהניב הכנסה של 315000 (שלוש מאות וחמישה עשר אֶלֶף) דולר לקופת רשות השידור. קנאה יוצרת מדנים. אנשי היחידה הכלכלית ברשות השידור ובראשם סמנכ"ל הכספים ראו בעין צרה מאוד לא יפה את ההצלחה שלי בגיבויו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להביא לקופת הרשות סכום ענק ופנטסטי שכזה. הם קינאו בהצלחתי. אפשר להבין אותם. זה באמת לא היה תפקידי אלא תפקידם לגייס חסויות למימון השידורים היקרים אך הם לא היו מיומנים ומוכשרים לכך. אבל לא רק הם גילו חוסר שליטה עצמית ויכולת ריסון לנוכח ההצלחה של עמית לעבודה. גם אילוּ שמתיימרים להיות ידידיי ומקורביי, אצו רצו מאחורי גבי אל אורי פורת ויאיר שטרן והתלוננו, "נגד תופעת כמות שקופיות החסות והסקרולים (Scrolls) של הלוֹגוֹ של פלא-פון ו- Samsung חסרת התקדים , שיואש אלרואי שידר על מסך הטלוויזיה הציבורית בשני משחקי הכדורגל". מרבית עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אינם מבינים דבר וחצי דבר בכלכלת שידורי הספורט היקרים. שידורי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם הם יעד מובהק שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חייבת לכבוש לעצמה. כל ערוץ טלוויזיה ציבורי באירופה מתהדר בשידורי ספורט שלו, ובראשם ה- BBC הבריטי. אין שום סיבה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תפגר ו- תנהג אחרת. מתברר שמַס האגרה לבדו איננו מספיק לממֵן את שידורי הספורט היקרים, הפופולריים, והיוקרתיים. לכן צריך להשתמש בחוכמה בכל דרך חוקית נוספת להשגת המימון הנוסף הדרוש.
אחת הדרכים החוקיות העומדות לרשות השידור הציבורי הוא להשתמש בשקופיות חסות . דרך עֶזֶר למימון שידורי הספורט החשובים שמשלם האגרה נוהה אחריהם. יש גם דרך אחרת. לא להתאמץ, לוותר על כל יוזמת כיבוש השידור, להסתלק מכל מאבק, לברוח מכל עימות, ולבסוף כאשר זכויות השידורים נופלות לידי יריביך מערוץ 2, ערוץ 10, ו/או הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים, כל שנותר לך הוא לשבת על אֵם הדרך ליילֵל ולהתבכיין מדוע יש להם ולמה אין לך. זאת לא הייתה מעולם דרכי.
"you have the rights – You have the show When", אמר פעם נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג', והוא צָדָק.
השידור הישיר של המשחק קפריסין – ישראל ביום ראשון – 5 בספטמבר 1999 צבר רייטינג ממוצע של % 25.6 והוביל בקלות את טבלת הרייטינג השבועית לפני "בשידורי חי" של דן שילון , חדשות ערוץ 2 , ו- "מבט" של ערוץ 1 גם ה- Share שלו היה גבוה ועמד על % 46.0 (ארבעים ושישה אנשים מכל מאה צופי טלוויזיה צפו במשחק). השידור הישיר של המשחק ספרד – ישראל ביום ראשון – 10 באוקטובר 1999 צבר רייטינג של % 27.0 ו- Share נאה של % 44.0 . גם השידור הזה צעד בראש מצעד הרייטינג השבועי.
לא היה כל ספק שמשלם האגרה מעוניין בשידורי הספורט הנוגעים לנימי נפשו . הוברר גם שזה לא קשה מידי למַמֵן אותם. צריך טיפ טיפה להתאמץ. לקח כלכלי חשוב שרשות השידור העצלנית והקפואה מעולם לא למדה אותו. סטגנציה מוחלטת. המימון המסחרי שניתן לנו ע"י חברות "פלא פון" בראשות קובי בן גור ו- "סאני תקשורת" בראשות אילן בן דוב עבור מבצעי השידורים בקפריסין וספרד חשפו לעין כל את חולשתו של מוטי לוי מי שהיה אמור להיות שר האוצר של רשות השידור. ב- 13 באוקטובר 1999 לא יכול היה עוד סמנכ"ל הכספים מוטי לוי להתאפק ולהסתיר את קנאתו. הוא ניהל שיחת טלפון בוטה וחצופה עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ופגע בו שלא בצדק בעניין החסויות. בתום אותה שיחת טלפון גם שלח לו מסמך בו תקף אותו על חריגות (כביכול) בשידור החסויות במשחק ספרד – ישראל ב- 10 באוקטובר 1999 והאשים אותו בשידור חסויות נוספות ללא הסכם תוך עקיפת מחלקת השיווק. הוא תקף את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן על תלונות שנשמעו (כביכול) מפי "פֶּלֶא פוֹן" ו- "סָאנִי תקשורת" על הפרת בלעדיות שניתנה לשתי החברות הללו וכן חריגות נוספות מההסכם (כביכול). בסיומו של המסמך לעג למנהל הטלוויזיה וכתב לו, "אני מקווה שתהיה לך תשובה טובה לפונה". מכתבו של סמנכ"ל הכספים למנהל הטלוויזיה היה שגוי עובדתית ולחלוטין לא נכון. הוא טפל אשמת שווא על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. יאיר שטרן לא נרתע והשיב לו כגמולו. חליפת המסמכים בין שני האישים הבכירים במחצית אוקטובר 1999 חושפת את עליבותה של המחלקה הכלכלית של רשות השידור ואת המסורבלות שנכפתה על העיתונאות הטלוויזיונית בראשותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עבדנו בתנאים תחרותיים קשים מול ערוץ 2 המסחרי ומול ערוץ 5 בכבלים.
טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו המסמך צר עין, שגוי, מתגרה, ורווי קנאה מקצועית ששלח סמנכ"ל הכספים מוטי לוי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בנוגע לשידור שקופיות החסות בשידור הישיר של משחק הכדורגל ספרד – ישראל מאלבאסטה ב- 10 באוקטובר 1999 במסגרת קדם Euro 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1999. זהו מסמך התשובה החריף ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי בו הוא הודף את האשמותיו אחת לאחת בעניין השגת החסויות המסחריות לשידורי הספורט הגדולים והרלוונטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן הבין באיחור כי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי תוקע לו מוט בכרכרה שהוא נוהג ושמה השידור הטלוויזיוני הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי ניסה מהסיבות שלו לדוג במים עכורים. ניסיונו לסכסך בשל בושתו המקצועית בין נותני החסויות לביני היה ראוי לכל גינוי. יאיר שטרן השיב לו כגמולו. אך הייתה זאת גב' רוני לטשובר מנהלת התקשורת השיווקית של "פלא פון" שהעניקה לי מכתב תודה על שיתוף הפעולה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין חברת "פלא פון" וסתמה את הפה לאותו סמנכ"ל כספים בשם מוטי לוי אחת ולתמיד. המנכ"ל אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן צעדו שלובי זרוע עִמי ודחו על הסף את טענות מוטי לוי והמלעיזים האחרים על ריבוי שידור שקופיות מסחריות של "פלא-פון" ו- “Samsung” על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסגרת מבצע השידורים של קפריסין וספרד. שניהם העניקו לי גיבוי מוחלט. חברת "פלא-פון" שזכתה לחשיפת ענק טרחה אמור לשבח את שיתוף הפעולה העסקי עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנה הטקסט כלשונו [8].
חברת "פלא-פון"
מיסודן של בזק ומוטורולה 13.10.1999
לכבוד
מר יואש אלרואי
הטלוויזיה הישראלית
רוממה ירושלים
הנדון : תודתנו על שיתוף הפעולה בין ערוץ 1 לחברת פלאפון
ברצוננו להודות לכם על שיתוף הפעולה הפורה שהניב חשיפה טובה וממושכת לחברת פלאפון במסגרת החסות למשחקי הכדורגל. ידוע לי כי בימים האחרונים התרחשה אי הבנה בנוגע לשידורי החסות של המשחק ספרד- ישראל, אך לאחר בירור הנושא, אנו מרוצים מאוד מהחשיפה לה זכינו גם במשחק זה, ועל כך תודתנו לך.
בתקווה להמשך שיתוף פעולה פורה גם בעתיד .
בברכה ,
רוני לטשובר, מנהלת תקשורת שיווקית של פלא-פון תקשורת בע"מ
עותקים : מר אורי פורת – מנכ"ל רשות השידור
מר יאיר שטרן – מנהל הטלוויזיה
מר מוטי לוי – סמנכ"ל כספים
גב' מירה לוי – המחלקה הכלכלית
מר קובי בן גור – יו"ר דירקטוריון פלא-פון
מר גיל בול – סמנכ"ל השיווק פלא-פון
טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו מכתב התודה של גב' רוני לטשובר מנהל התקשורת השיווקית של חברת "פלא פון" שנשלח אלי בתום מבצע השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בקפריסין וספרד. המסמך הזה סתם את הפה אחת ולתמיד של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ואנשי המחלקה הכלכלית שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מכתבה של גב' רוֹנִי לָטְשוֹבֶר היה חשוב והֵסִיר כל ספקות לגבי מקצוענות השידור והיושרה והאמינות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. יתירה מזאת. בשל חשיפת "פלא פון" בשיעור חסר תקדים על מסך הטלוויזיה הציבורית, נאותה רוני לטשובר לממן גם את השידור הישיר של הגרלת משחקי ההצלבה בהשתתפות נבחרת ישראל בכדורגל בגובה של 15000 (חמישה עשר אלף) דולר. בשער ניצבו מבצעי שידור נוספים, ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000, ואליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000-EURO) בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה. הייתי שוב זקוק לסיועם הכספי של קובי בן-גור, אילן בן-דוב, רוני לטשובר, וגיל בול. והם העניקו לי אותו. ארבעתם לא אכזבו אותי.
טקסט מסמך : 13 באוקטובר 2000. חברת "פלא פון" מעניקה דמי חסות בגובה 15000 (חמישה עשר אלף) דולר לשידור הישיר של הגרלת משחקי ההצלבה של נבחרת ישראל בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גם אני הודיתי לאנשי "פלא פון" ו- "סאמסונג". למי בעצם הייתי יכול להודות חוץ מהם. לאורי פורת מנכ"ל רשות השידור הכבוי והעייף שאהבתי וריחמתי עליו באותה מידה ? למוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור הנרפה, האדיש, וחסר היוזמה שלא הערכתי ? לאנשי הוועד המנהל גיל סמסונוב ואלון אלרואי שחתרו ללא לאות תחת רגליהם של אורי פורת ויאיר שטרן ? הייתי בר מזל שיאיר שטרן ניצב לצדי.
היה מוסכם על כולם כי בלעדי קוֹבִּי בֵּן גוּר, אִילָן בֵּן דוֹב, גִיל בּוּל, ורוֹנִית לָטְשוֹבֶר אי אפשר היה להרים את שלוש ההפקות הגדולות והיקרות. ביום רביעי – 13 באוקטובר 1999 , שיגרתי מכתב תודה מקרב לִבּי לקוֹבִּי בֶּן-גוּר ואִילָן בֶּן-דוֹב וצוות עוזריהם בחברות פֶּלֶא-פוֹן וסַאמְסוּנְג בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. שיתוף הפעולה שלי עם קובי בן – גור אישיות מרתקת, מוכשרת, ומהירת תפישה הייתה פריצת דרך חשובה והניב תמיכה כלכלית חשובה נוספת כעבור חצי שנה בעֵת השידורים הישירים של משחקי הכדורסל ב- Final Four של סלוניקי באפריל 2000 בהשתתפות מכבי ת"א.
רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים יום רביעי – 13 באוקטובר 1999
לכבוד :
קובי בן גור, גיל בול, רוני לטשובר ("פלא פון"), אילן בן- דוב (Samsung).
אנשים יקרים שלום רב,
תודה רבה לכם על שיתוף הפעולה הפורה והמוצלח, וחסר התקדים עם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, הנוגע למבצע השידורים הישירים של משחקי השלב האחרון במסגרת 2000 EURO, מבצע שידורים ישירים שהחל ב- 4 בספטמבר 1999 במשחק אוסטריה- ספרד, נמשך במשחקים קפריסין נגד ישראל וספרד – קפריסין, והסתיים בהתמודדות ספרד נגד ישראל ב- 10 באוקטובר 1999. צריך לומר בפה מלא, שאתם אנשים רציניים ומוכשרים, שהיה לי כיף לעבוד ולשתף פעולה עימם.
עוד תודה רבה אחת לכם, על העִסקה המשולבת עמכם ועם חברת "צ'ארלטון וכדורגל פלוס", שאפשרה את השידור הישיר של המשחק אוסטריה – קפריסין מווינה, במקביל לשידור הישיר מאלבאסטה של המשחק ספרד נגד ישראל. מובן ששידור "פאראללי" כזה, חדשותי – עיתונאי במלוא מובן המילה, המאפשר עדכון On Line משני האצטדיונים, מרכז סביבו סקרנות רבה, ובעקבותיו גם Rating מעולה. כי זאת לדעת : בשידורי הכדורגל הנ"ל בחסותכם, הכה ערוץ 1 הציבורי את ערוץ 2 המסחרי ואת המתחרים האחרים מערוץ 5 בכבלים, שוק על ירך. ועוד תודה אחרונה לאנשי "פלא פון" היקרים שאפשרו לנו לשדר היום, "בצוהרי היום" מהעיר אכן – גרמניה את הגרלת משחקי ההכרעה של 2000 Euro. סכום של 315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אלף) דולר איננו הולך סתם ברגל. אני יודע להעריך אתכם הערכה רבה.
בברכה, יואש אלרואי
עותקים :
אורי פורת – מנכ"ל רשות השידור
יאיר שטרן – מנהל הטלוויזיה
מוטי לוי – סמנכ"ל הכספים של רשות השידור
מירה לוי – חסויות
בברכות חמות ,
יואש אלרואי
טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. מכתב התודה שלי לקובי בן גור, אילן בן דוב, גיל בול, ורוני לטשובר שהעניקו לרשות השידור סכום חסר תקדים של 315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אלף) דולר תמורת מבצע השידורים הישירים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 של קדם Euro 2000 בהשתתפות נבחרת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אני שָב לשאלת המנהיגות שהיא ערך עליון גם בתחום הספורט והועלתה גם לגבי תפקודו של יו"ר התאחדות הכדורגל מר גבריאל "גברי" לוי הוא זכה להצלחה בישראל ולהערכה ב- UEFA התאחדות הכדורגל האירופית בראשה ניצב השוודי לינארט יוהנסון.
טקסט תמונה : סוף עשור ה- 90 של המאה הקודמת. גברי לוי יו"ר התאחדות הכדורגל של ישראל בשנות ה- 90 ו- ראשית שנות 2000 (מימין) יחד עם השוודי לינארט יוהנסון נשיא UEFA גדל הגוף. גברי לוי זכה לציון לשבח אירופי על דרך ניהולו את הכדורגל הישראלי. (באדיבות גברי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אך עם כל הכבוד ליו"ר המוכשר שהפך את ההתאחדות למיליונרית, הרי בימיו של גברי לוי אירעה פרשת נערות הליווי שהוזמנו והצטרפו למגורי שחקני נבחרת ישראל בחדריהם בבית מלון בתל אביב בעת מחנה אימונים סגור. זאת לא הייתה אשמתו הישירה של המפקד העליון של הכדורגל במדינת ישראל, אך הייתה זאת אחריותו המיניסטריאלית לביזיון המביש . ערב משימת ספורט של משחק בינלאומי חשוב עסוקים שחקני הנבחרת השוהים במחנה אימון סגור ומבודדים ממשפחותיהם, במשימה לילה מאוחרת משלהם כיצד להשכיב בחדריהם נערות ליווי. תופעה כזאת של משמעת כל כך ירודה ועלובה במסגרת של נבחרת ייצוג לאומית, מוסברת גם בחוסר מנהיגות מספקת של המאמן הראשי והיו"ר שלו. יכול להיות שהם נעדרו תכונות אופי כמו יושרה מוחלטת, דוגמא אישית ודרך ארץ ההופכים מנהיגי אמת לשמש מודל ומופת לחיקוי. לעמנואל שֶפֶר מאמן הכדורגל האגדי, שהיה גם מנהיג ומחנך – זה לא היה יכול לקרות. הפרת משמעת מן הסוג הזה של הזמנה מאורגנת של נערות ליווי לחדרי השחקנים מעידה על חברה נטולת מוסר וערכים יסוד. זאת הייתה דמותה של נבחרת ישראל בכדורגל. זאת האווירה ששרתה שם שנים ארוכות. נושאי השיחה העיקריים בחברת הכדורגל הזאת היו מָמוֹן ונשים . מעולם לא דיברו שם על ציונות, חלוציות, הקרבה, ושירות צבאי קרבי למען המולדת . מאז 1970 כשלו נבחרות ישראל בכדורגל בזו אחר זו במשימות הלאומיות שניצבו בפניהן . לא בשל היעדר קורטוב של כישרון. כישרון היה לרבים מהם דווקא בשפע. נפש טהורה לא הייתה להם.
גברי לוי היה דמות שנויה במחלוקת כיו"ר התאחדות הכדורגל. נכון שהביא בתקופתו ממון רב להתאחדות מזכויות שידורים ששילמו לו רשתות הטלוויזיה. בקטע הזה חייבות לו קבוצות הכדורגל הישראליות תודה גדולה. אך לא בטוח שהוא הביא ערכים של חינוך ומנהיגות להתאחדות. נורמות הניהול שלו היו שנויות במחלוקת לאורך כל הדרך. הוא גם חטָא חֵטא גדול כשאמר בראיון טלוויזיה למראיין מר גִיל רִיבָה (בערוץ 2) בפרשית נערות הליווי כי גם שחקנים נשואים התהוללו עמן, אך מבלי לציין שמות קונקרטיים. בדבריו הטיל כתם מביש על כל קבוצת השחקנים הנשואים ששיחקו בה באותה תקופה. רן בן-שמעון, חיים רביבו, אמיר שלח, אייל ברקוביץ', יוסי אבוקסיס, דוד אמסלם, רונן חרזי, אלון חרזי, ונג'ואן גרייב. גברי לוי לא גילה בראיון הטלוויזיה הזה מנהיגות דגולה.
את גברי לוי עניין ראשית דבר הכסף. בדרכו שלו ידע לתמרן בין ערוצי הטלוויזיה. בזה הוא היה רב אומן. ביקורה של נבחרת רוסיה בישראל כדי למשחק רעים ב- 23 בפברואר 2000 באִצטדיון קריית אליעזר בחיפה עם הנבחרת הלאומית שלנו, הייתה דוגמא לדרך התִּמְרוּן שלו שגרמה למחלוקת קשה בינינו [9] . הבעתי אותה במכתב אליו שנשלח תשעה ימים לפני המשחק ישראל – רוסיה המבקר את צורת ניהול המו"מ שלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, לשר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל מתן ווילנאי, וח"כ אבשלום ("אבו") ווילן.
רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים. יום שני – 14.2.2000
לכבוד
גברי לוי
יו"ר התאחדות הכדורגל
פקס : 5702044 – 03
הנדון : צורה של מו"מ לא הוגנת ולא הגונה מצדך כלפי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , הנוגעת לעניין זכויות השידור של משחק הרֵעִים בכדורגל ישראל – רוסיה ב – 23.2.2000 באצטדיון קריית אליעזר – חיפה.
גברי שלום,
בשבוע שעבר פנית אל יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , והצעת לו "במחיר מציאה" של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר את זכויות הידור של משחק הרעים בכדורגל ישראל – רוסיה , האמור להתקיים ב- 23.2.2000 . אח"כ בשיחת טלפון עמי , ולשאלתי אלו קריטריונים כספיים ושיקולים כלכליים מנחים את התאחדות הכדורגל לנקוב בסכום כזה של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר במשחק רעים ומדוע אינך דורש מערוץ 1 80000 (שמונים אלף) דולר ו/או 20000 (עשרים אלף) דולר – השבת לי כלהלן ואני מצטט : "אתה יודע מה יואש אלרואי, קח את המשחק הזה ב- 60000 (שישים אלף) דולר, הנה הרווחת 15000 (חמישה עשר אלף) דולר בכמה שניות".
הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 הציעה לך בכתב 20000 (עשרים אלף) דולר תמורת המשחק ישראל – רוסיה, והציעה גם לחתום על עסקת Package deal של קניית זכויות השידורים של כל משחקי הרעים הנוספים של נבחרת ישראל (בית + חוץ) עד לתחילת ההתמודדות התחרותית של נבחרת ישראל בספטמבר 2000 במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002.
אני יודע שמנכ"ל התאחדות הכדורגל יעקב אראל פנה בעקבות ההצעה שלנו, לח"כ אבשלום וילן , ואמר לו כלהלן ואני מצטט : "יואש אלרואי לא מציע מחירי שוק, שיציע לנו לפחות 50000 (חמישים אלף) דולר תמורת המשחק ישראל – רוסיה". לפתע אני שומע שאתה גברי לוי רץ עם מכתב ההצעה של ערוץ 1 ע"ס 20000 (עשרים אלף) דולר אל מר אורי שנער מנכ"ל חברת "קשת" בערוץ 2 , ומוכר לו את הנ"ל בסופו של דבר במחיר של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר .
אני חוזר לשאלתי הראשונה המופנית אליך , מה הם הקריטריונים הכספיים והשיקולים הכלכליים המנחים אותך לדרוש מאיתנו ערוץ 1 סכום עתק של 75000 (שבעים וחמישה אלף) דולר למשחק רעים, ואתה עוד מספר שזה "מחיר מציאה", ומערוץ 2 "העשיר" אתה גובה רק 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר. צורת המו"מ שלך עם הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 , עכשיו וגם בעבר, איננה הוגנת ואיננה הגונה בלשון המעטה. היא דומה "לסחר סוסים טלפוני". אנחנו יודעים היום היטב את מה שלא ידענו ב- 13 בנובמבר 1999 (ממקורות שלכם) שההצעה הכספית שלנו למשחק ההעפלה ל- 2000 Euro, ישראל נגד דנמרק (הצעה כספית שהוגשה לכם במעטפה סגורה), הודלפה למתחרים שלנו.
אתה יודע היטב שערוץ 2 הציע 271100 (מאתיים שבעים ואחד אלף + 100) דולר מול 251000 (מאתיים חמישים ואחד אלף + 100) דולר שלנו, רק לאחר ההדלפה. אתה גם לבטח זוכר שאנחנו שיפרנו את ההצעה הכספית שלנו והצענו לך אח"כ 300000 (שלוש מאות אלף) דולר מול הצעת ערוץ 2 שנשארה על 271100, ואתה "הסכמת" פתאום לפתוח מִכרז סגור שלכם (בעצה אחת עם היועץ המשפטי שלך) להתמחרות חוזרת בין ערוץ 1 לבין ערוץ 2. אם זה אמור להיות מכרז סגור של מעטפות חתומות ואומנם ערוץ 2 זכה בו "כחוק", כיצד לפתע התהפכו היוצרות, והמִכרז הסגור הפך להתמחרות פומבית ?
אני מבקש גם להעיר לך הערה חמורה מבחינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כנגד ההתבטאויות האומללות של החוזרות ונִשנות כלפינו. מה זה צריך להיות הסגנון הזה שבו אתה אומר למי שאתה אומר (בנוכחות עדי שמיעה וראייה), ואני מצטט : "אל תעשה עסקים עם ערוץ 1 ואל תיתן את ליגת העל בכדורגל לטלוויזיה הישראלית , אני לא אוהב אותם , תן את זה לערוץ 2". אין חולק על כך שהתאחדות הכדורגל צריכה להרוויח כסף , אבל לא כפי שאתה נוהג כבר זמן רב כלפי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור . זה גם נכון , שהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מגיבה לאט ולעיתים באופן מסורבל, אבל זה לא נובע מחוסר הכישרון שלנו, אלא בשל "המבנה הציבורי" של רשות השידור, לעומת יכולת התגובה והזריזות "החתולית" של ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים. צריך להדגיש שבסופו של עניין, רשות השידור מכבדת כל מילת התחייבות שלה ועומדת בכל ההסכמים.
נראה שאתה מתייחס בזִלזול גמור ובבוטות לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אתה מדבר סרה ברשות השידור כמעט בכל הזדמנות (גם בפומבי). אנחנו מרגישים שמנסים "למרוח" אותנו במִכרזים שנראים תפורים. נדמה לנו שמישהו מגלה את האינפורמציה הכספית הסודית שלנו (המועברת רק אליך ולידיעתך הבלבדית) למתחרים שלנו. אתה "מערבב" בין המושגים המקובלים של מִכרזים סגורים ורשמיים לבין התמחרות שוק גלויה. רשות השידור חשה מבולבלת ומוטעה בעקבות שיחות הטלפון השונות שלך עם אנשים שונים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וברשות השידור.
עותקים : מנכ"ל רשות השידור
מנהל הטלוויזיה
מר מתן ווילנאי – שר הספורט, התרבות והמדע
אבשלום וילן – ח"כ
בכלל לא בברכה ,
יואש אלרואי
טקסט מסמך : 14 בפברואר 2000. התכתבות שלי רוויית מחלוקת כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 עם יו"ר התאחדות הכדורגל גבריאל "גברי" לוי. (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 בפברואר 2000. התכתבות שלי רוויית מחלוקת כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 עם יו"ר התאחדות הכדורגל גבריאל "גברי" לוי. (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
גברי לוי (יליד 24 בדצמבר 1937, ו/או כפי שהוא נוהג להציג את גילו, כלהלן, "נולדתי 1937 שנים לאחר ישו") היה איש מוכשר שלא תֵּעַל תמיד את כישרונותיו לנתיבים הראויים מנקודת מבטה של רשות השידור. הישגיו הגדולים אולי היחידים היו בקיץ 1999 ובקיץ 2002 ,כשהשיג לליגת העַל ולליגה הלאומית ממון רב (הרבה מעבר לציפיות הקבוצות) מזיכיונות שידורי ערוצי הטלוויזיה בישראל. תקופת מנהיגותו בהתאחדות (שרבים רואים בה מנהיגות שלילית חסרת תרבות) התבססה ברובה על עסקנות ביד קשה, דילים, קומבינות וטכסיסים. לרבים היא נראתה עסקנות ירודה. אולי לא הייתה לוֹ ברירה אחרת אלא לפעול ולהפיק את הכדורגל הישראלי מן ההיבט הארגוני בדרכו שלוֹ באותה הרמה בה היה שרוי המשחק עצמו . רמה הדומה לגובה הדֶשֶא עליו הוא משוחק.
גברי לוי הוא איש בעל יכולות ובעל ניסיון אך הכדורגל הישראלי לא הגיע בימיו לשום מקום . זאת עובדה ועם עובדות אי אפשר להתווכח. התקבל הרושם שתחת מנהיגותו עסקה ההתאחדות כל העֵת בשתי סוגיות בלבד. מינוי מאמן לאומי ומבנה הליגות. הכדורגל הישראלי תחת הנהגתו המשיך להיות עלוב ונטול צופים, אך פרדוקסאלית – עשיר יותר. הכדורגל הישראלי הדַל בראשותו גם לא השיג את משימותיו הלאומיות . הוא לא העפיל מעולם בימיו של גברי לוי למי מהמונדיאלים של ה- FIFA או למי מאליפויות אירופה של UEFA. חלק מידידיו שלא לדבר על שולליו, טענו שאינו הגוּן והוֹגן כאחד וגם מצויד בפה גדול. ב- 2005 בעוד הוא מתאושש בביתו מניתוח לֵב, תקף את אנשי ההתאחדות ובראשם היו"ר יצחק "אִי'צֶה" מנחם בריאיון בגלי צה"ל, והאשים אותם בפומבי בחוסר ידע בניהול והיעדר יוזמה המובילים את הכדורגל לעוני, דלות, וחורבן. "מה הם עשו במשך שנתיים מאז שאני כבר אינני שם", שאל את מראייניו ניב רסקין ואלי ישראלי, והשיב בעצמו, "הם קיבלו בתקופה הזאת רק החלטה קשה אחת כשהציבו את הזמרת שִירִי מַיְמוֹן לשיר את ההמנון הלאומי "התקווה" באצטדיון ר"ג בשני המשחקים הבינלאומיים נגד נבחרות צרפת ואירלנד", וגם טרח להוסיף שהם כולם חברים שלו.
יחסיו עם העיתונות ידעו עליות אך הרבה יותר מורדות. דווקא היו"רים של המועדונים העשירים בליגת העל וגם לא מעט מועדונים קטנים ראו בו את יקירם. מהם שאב את כוחו . ככלות הכול הוא מילא את ציפיותיהם כשהביא ב- 1999 ממון רב וכסף ענק לקבוצות . גם חלק גדול מעסקני ההתאחדות שמר לו אימונים מפני שהצליח אולי לשָמֵר את המבנה האנכרוניסטי של מקור פרנסתם. תקופת ניהולו את ההתאחדות לא תיזכר כימי רנסאנס. עובדה שמבחינה ציבורית הוא לא החזיק מעמד זמן רב מידי. ביום שני – 30 ביוני 2003 הודיע להנהלת ההתאחדות כי הוא מתפטר סופית מתפקידו כיו"ר. זה היה ערב המו"מ המחודש והקשה בעניין מכירת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי עם גופי השידור בישראל, מו"מ שתוצאותיו אינן וודאיות וחד משמעיות , כפי שהיו אשתקד ולפני ארבע שנים.
אנחנו ראינו בגברי לוי פעמים רבות יריב מַר וחכם אך לא תמיד הגון. גברי לוי שמר טינה ארוכה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ולשידור הציבורי בכלל, בעידנים של מוטי קירשנבאום ז"ל ואורי פורת ז"ל.
שידורי ספרד באוקטובר 1999 חתמו שוב מסע נֶפֶל של נבחרת ישראל תחת הדרכתו של שלמה שרף בדרכה לעבר 2000 EURO. השידורים התקיימו במתכונת הפקה דומה לזו של הפקת קפריסין חודש קודם לכן . כוח עזר שלנו פעל במקביל לצוות ההפקה הספרדי. במוצ"ש – 9 באוקטובר 1999 שידרנו תוכנית רחבת היקף של Pre Game Show ולמחרת את השידור הישיר מאָלבָּאסֶטֶה, שידורים יקרים מאוד מן ההיבט הכספי שלא היו אפשריים ללא תמיכתם הכלכלית המסיבית של קובי בן-גוּר יו"ר דירקטוריון של חברת פלא-פון ואילן בן דוב מנכ"ל חברת סאמסונג (Samsung) בישראל.
תמה ונשלמה בכך מלאכת הפקת ארבעת שידורי הכדורגל , תמו ונשלמו 15 שעות של שידורי כדורגל. הישגי נבחרת ישראל על כר הדשא לא התקרבו כהוא זה להישגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על מסך הטלוויזיה. שוב כישלון ספורטיבי שלא הצדיק הפקת טלוויזיה כה יוקרתית. אורי פורת ואנכי היינו מאוד מאוכזבים מהתוצאה הסופית הירודה ששודרה בזמן צפייה ראשי ושעלתה ממון רָב. צריך לזכור שהמנכ"ל הוא האיש שכותב את הצֶ'קִים בשמה של רשות השידור והוא היה האיש שהפקיד בידי את צֶ'ק זכויות השידור של המשחק ספרד – ישראל שעמדו על 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. זה היה לפני שפסענו פסיעה אחת נוספת בתחום הפקת השידורים עצמם.
בקיץ 1999 הסתיימה כחוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה . המנכ"ל שלמד להכיר אותו , למד גם לאהוב ולהעריך אותו. הוא שינה לחלוטין את דעתו על יאיר שטרן ועל רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות, דעה שלילית אותה גיבש בימי חודש מאי של שנת 1998. היו אלה כזכור ימי הקלטת הלוהטת של נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו (לצדו ניצב אהוד אולמרט ראש העירייה), בחגיגות האליפות של בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בקדמת בניין העירייה בירושלים, כשההמון עונה לראש הממשלה בסערת רוחות רבתי "מוות לערבים, "מוות לערבים". אורי פורת הפך לאוהבו ומעריכו של יאיר שטרן. הוא ראה בו איש נאמן לשידור הציבורי בעל יושרה מוחלטת. המנכ"ל החליט להאריך ליאיר שטרן את תקופת כהונתו למרות אופוזיציה מרה שהובילו נגדו בוועד המנהל היו"ר גִיל סמסונוב ואלון אלרואי נגד ההארכה הזאת. גִיל סמסונוב ואלון אלרואי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך המנכ"ל עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת. יתר על כן. הוא קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי כמנהל הטלוויזיה בבוא העת . גם רפיק חלבי לא היה אהוב ליבם של גיל סמסונוב ואלון אלרואי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל והמליאה.
יאיר שטרן הסכים להארכת מינויו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך התנה זאת בפירוש וחד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי ללא שום תירוצים הפעם, וכן הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות.
אפילוג קצר.
במאי 2000 חיברתי וכתבתי את ספר השידורים / פקודת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בן 100 (עמודים) לקראת אליפות אירופה לאומות בהולנד ובלגיה – Euro 2000. שמם של נבחרת ישראל ואייל ברקוביץ' נעדרו מהכתובים. הנה שער הכריכה וחמשת העמודים הראשונים של ספר השידורים / פקודת המבצע ההיא :
טקסט מסמך (1) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (1).
טקסט מסמך (2) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (2).
טקסט מסמך (3) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (3).
טקסט מסמך (4) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (4).
טקסט מסמך (5) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (5).
טקסט מסמך (6) : מאי 2000. ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את Euro 2000 בהולנד ובלגיה (6).
[1] ראה נספח : מסמך הסיכום של ישיבת ראשות סגל מ- 20 ביולי 1999, הנוגע לחידוש שידורי הכדורגל בערוץ 1. עותק ממנו נשלח למנכ"ל רשות השידור אורי פורת.
[2] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה בנושא "הליגה בכדורגל- עלויות הפקה" אל המנכ"ל מתאריך 17 באוגוסט 1999.
[3] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתאריך 1 בדצמבר 1999, המבקש לרכוש נתח מהכדורגל הישראלי למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.
[4] ראה נספח : מכתב הבקשה של ח"כ ומזכיר הקיבוץ הארצי מר אבשלום וילן וראש המועצה האזורית רמת הנגב ויו"ר המועצות האזוריות בישראל מר שמואל ריפמן מ- 2 בנובמבר 1999 אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, המבקש ממנו להיפגש עמם כדי לדון בהחזרת את הכדורגל לערוץ הטלוויזיה הממלכתי.
[5] ראה נספח : מכתבו של יאיר אלוני מ"מ המנכ"ל אלי מ- 20 בדצמבר 1999 המודיע כי אין אפשרות להיענות לבקשתי לשדר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.
[6] ראה נספח : תשובתי ליאיר אלוני מ- 23 בדצמבר 1999 על אובדן הכדורגל לעַד.
[7] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה מ- 25 באוגוסט 1999 בעניין שידורי הכדורגל למנכ"ל רשות השידור.
[8] ראה נספח : מכתבה של גב' רוני לטשובר מנהלת התקשורת השיווקית של חב' "פלא-פון" אלי, מ- 13 באוקטובר 1999 המשבח את שיתוף הפעולה בין ערוץ 1 לחברת "פלא-פון" בשידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל : קפריסין – ישראל, וספרד- ישראל.
[9] ראה נספח : מכתב שלי ליו"ר התאחדות הכדורגל מ- 14 בפברואר 2000 הנוגע לזכויות השידור של משחק הרעים ישראל- רוסיה.
סוף הפוסט מס' 546. נכתב ב- 18 באוקטובר 2015. כל הזכויות שמורות לחוקר, לכותב, ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט מס' 546. 1. טקסטים שנכתבים ונאמרים שלא בכובד ראש, לא במחשבה תחילה, לא בריכוז מחשבה, לא בתכלית הדיוק, לא בתשומת לב, נעדרי דקדוקים כחוט השערה, ואינם מוקפדים בפרטים. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מושפל ומובס אמש (יום חמישי – 15 באוקטובר 2015) במוסקבה 100:69 במשחק הראשון נגד צסק"א מוסקבה בפתיחת עונת ה- Euroleague של 2016 – 2015. 2. ניב רסקין שואל את אייל ברקוביץ' לאחר התבוסה לקפריסין 2:1 באצטדיון "טדי" (מוצ"ש – 10.10.2015) שאלת תם : "האם באמת הלכנו אחורה… ?". פוסט מס' 546. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 18 באוקטובר 2015. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>