הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 646 : הועלה לאוויר ביום שני – 7 בנובמבר 2016. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

———————————————————————————————————— 

הציטוט ה- 1 של השבוע ההוא ב-7 בחודש נובמבר של שנת 2016 שייך למר איתי לנדסברג עיתונאי מוערך, יוצר, עורך, ומפיק – מהחשובים ביותר בשני העשורים האחרונים במערך השידור הטלוויזיוני הישראלי ה-ציבורי. איתי לנדסברג הוא מי ששימש אז בימים ההם מנהל חטיבת התעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1.

איתי לנדסברג הוא גם עורך סדרת הטלוויזיה החשובה בת 15 פרקים "והארץ הייתה תוהו ובוהו" (הבמאי הוא רון חכלילי) שמשודרת בימים אלה של נובמבר 2016 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

כה אמר איתי לנדסברג (איש נבון ו-נערץ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם) בנובמבר 2016 את הטקסט הזה לעיתונאי "הָאָרֶץ" איתי שטרן במוסף "גלריה" ההוא, (מדובר על פי חוות דעתי ב-טקסט חשוב ו-מילים בלתי נשכחות (!)…כלהלן :

"…ייתכן שהפרויקט הזה "והארץ הייתה תוהו ובוהו" על 15 פרקיו הוא שירת הברבור של רשות השידור שאמורה להיסגר על פי חוק בחודשים הקרובים…אני חושב שהסדרה זוקפת את גוום של אנשי רשות השידור, ולא רק היא…כל שבוע יש סרט דוקומנטארי שאנחנו עובדים עליו קשה…בין אם יחליטו להחזיר לנו את המפתחות ו/או שיחליטו להקים את תאגיד השידור הציבורי החדש, אנחנו יכולים להיות גאים במה שעשינו פה במשך 48 שנים שחלפו מאז 1968…ההחלטה על סגירת רשות השידור הייתה פשע של גלעד ארדן…אולם אם ההחלטה הזאת תצא לפועל, לפחות נמות זקופים…(!!!)". 

הציטוט ה- 2 של השבוע שייך לח"כ דוד ביטן יו"ר הקואליציה ושר החצר של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

כה אמר ח"כ דוד ביטן, כלהלן : "רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב – לא היה רצח פוליטי". עזבו את דוד ביטן. מדובר ב- ח"כ זייפן, סַלְפָן, שר חצר נֶפֶל, איש עלוב ו-בן בלייעל שלא שווה ביקורת מפני שהוא נמצא מתחת לכל ביקורת.

הקדמה קצרצרה.

עשרות אלפי התמונות באקשן ופורטרטים (רובן טרם ראו אור) שמתפרסמות לאורכה ורוחבה של סדרת 13 הספרים רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם מ- 1884 ובארץ מ- 1966 ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מספרות גם על ימי תום הנעורים, החריצות, הטוהר, המרץ, הכישרון, והנחישות של אותם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שהקימו אותה מעפרה ב- 1968. במשך עשור ה- 70 של המאה הקודמת זהרה "הטלוויזיה הכללית" (כפי שכונתה על ידי העם) בכל בית בישראל וגם הייתה פנס קסם שלו. בפרק הזמן ההיסטורי הזה בן שש שנות שידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979 תחת ניהולו של ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 82), נרשם "תור הזהב" של השידור הציבורי. התקופה הקצרה ההיא ההיא חלפה לבלי שוב. פרופסור ארנון צוקרמן הוא איש מרשים בעל מוּסָר מוחלט, יושרה מוחלטת, דרך ארץ ודוגמא אישית מוחלטים, דבקות במשימה מעוררת הערצה, והאיש שנעל את דלת רשת הטלוויזיה הציבורית שלו בפני התערבות פוליטית מימין ומשמאל הוא מנהיג הטלוויזיה החשוב ביותר שקם אי פעם במדינת ישראל. התכונות המצוינות לעֵיל לא הספיקו לשַמֵר את מורשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות שעבדו בה וניווטו אותה אנשים צעירים, חרוצים, וחלקם מוכשרים מאוד. הפוליטיזציה ה- ממאירה והארוכה עשתה במשך השנים הרבות שַמוֹת בטלוויזיה הישראלית הציבורית וכילתה כל חלקה טובה. הכישרון והיצירה לא החזיקו מעמד מול הפוליטיקאים ועושי דברם. התבוננות ב- פיגורות הטלוויזיה מהימים ההם מגלה כי מהאנשים האמיצים האלה הדבקים במשימתם עד כלות נשקף מבט של אושר, רצון כֵּן ללמוד, ומלווה בתחושות של שליחות וחזון ודבקות במשימה. זאת ההרגשה שלי ככותב, מתעד, עורך, ומפיק של הסדרה רחבת ההיקף הזאת שכוללת בתוכה 13 ספרים ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי A4 של מחשב. במשך 18 (שמונה עשרה) שנים מאז 1998 אנוכי חוקר, נובר, מאתר, אוסף, ומלקט עשרות אלפי תמונות, צילומים, מסמכים אותנטיים, וקטעי עיתונות הנוגעים להתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז שנת 1884 ובארץ מחודש מארס של שנת 1966 מאז היווסדה של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ופברואר 1967 מאז כינונה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והצבתו של האלוף אלעד פלד בראש צוות ההקמה שלה ע"י שר ההסברה ישראל גלילי בממשלת לוי אשכול (בתום מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וויתר האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד (היום בן 89 בעת כתיבת הפוסט) על המינוי משום שביקש להתמודד על תפקיד רמטכ"ל צה"ל וישראל גלילי הטיל את התפקיד על פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ אז עולה חדש מארה"ב בן 41 ששימש ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים). אנוכי מתבונן בעצמי שעות על שעות בתמונות הנדירות האלה. בסופו של דבר ערכתי אותן לתוך הטקסט והן פרוסות ב- 13 הספרים של הסדרה. במידה רבה זה נורא לומר אבל התקופה ההיא של ימי התום, הפשטות, החלוציות, והתקוות חלפה לבלי שוב. ראה גם הספרים האלה שלי שחקרתי וכתבתי, ואשר שמות הכותרת שלהם : "8 ימי בראשית", "למילים יש וויזואליה משלהן", ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם בטלוויזיה". המחקר והנבירה הארוכים והממושכים בכל הפרטים המרכיבים את העלילה הממושכת טרם הסתיימו. הם אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

טקסט תמונה : חורף 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשרדו הזמני בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים. הבניין הפך בטעות למשכן קבע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והוכיח שברשות השידור אין דבר שהוא קבוע יותר מהזמני. (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (עומד במרכז) מעביר קורס טלוויזיה קצר במתקן הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ברמת אביב לאנשי רדיו "קול ישראל" העוברים הסבה מרדיו לטלוויזיה. קיצוני מימין הוא יועץ הטלוויזיה החינוכית – לימודית והישראלית הבימאי היהודי – אמריקני מבוסטון מר דייויד דייויס (איש הטלוויזיה הציבורית האמריקנית PBS) ולידו היהודי – אירי מדבלין מרשת הטלוויזיה האירית RTE הבימאי לואיס "לואי" לנטין (במעיל הבהיר). לואי לנטין היה הבימאי שניצח על השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הלא הוא מצעד צה"ל בירושלים ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 לייסוד מדינת ישראל. משמאל בסוודר הלבן זהו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ויוסי גודארד (בסוודר ספורטיבי). יושב ליד אליהוא כ"ץ (מצד שמאל בתמונה) ה-שדר בשפה הערבית נור א דין אדריני. (התמונה ניתנה לי ב-אדיבות לואי לנטין בן 82 אז בעת מחקר וכתיבת. הוא מתגורר באירלנד. [ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות].

טקסט תמונה :  חורף של שנת 1974. רגע של הפסקה ופסק זמן של מחשבה בעת הפקת התוכנית הסטירית הטלוויזיונית הבלתי נשכחת ההיא, שהייתה קרויה, "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים בשורה הראשונה מימין לשמאל : העורך והמפיק מוטי קירשנבאום, בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל, אחד מארבעת כותבי התוכנית קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : מנהל הבמה יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1974. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (ברקע נראות שלוש מצלמות האולפן הגדולות מסוג Marconi תוצרת אנגליה). ימי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". העיתונאי, העורך, המפיק, והבימאי מוטי קירשנבאום מייסד את התוכנית "ניקוי ראש" בגינה הוא זוכה בחלוף שנתיים ב- 1976 בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. להלן זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, הצלם עזרא כליפה (עומד מימין), השחקנית רבקה מיכאלי (יושבת ומעלעלת בטקסט), מוטי קירשנבאום ז"ל (אז בן 35), איש הקול שלום "שולקה" גרי, הכתב בני ליס, הבימאי יעקב אסל רוכן על הטקסט (אפודה ושרוולים לבנים), פועל במה חיים אמזלג (חובש מגבעת), ה- floor manager / מנהל במה יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן וחובש כובע), עוזרת ההפקה לאה פילצר (רוכנת לפנים), ב.מיכאל אחד מארבעת הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש", מאפרת הטלוויזיה דליה אטקין, השחקן שבתאי קונורטי ז"ל, השחקן דובי גל, השחקן טוביה צפיר (ממושקף וחתוך). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1976. מוטי קירשנבאום חוגג עם צוות תוכנית הטלוויזיה ההיא "ניקוי ראש" ההיא, את הכרזת הוועדה על זכייתו בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה לשנת 1976. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחד מארבעת הכותבים המחוננים של  התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, השחקן טוביה צפיר, איש לא מזוהה, הגרפיקאית ענת אור – מרמרי, מאחוריה איש לא מזוהה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, היוצר, העורך, והמפיק של "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום ז"ל, מפקח החשמל והתאורה יז'י ביאלוק (מאחור ממושקף), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. מתחת לטוביה צפיר זהו עוד אחד מארבעת כותבי התוכנית המוכשרים של "ניקוי ראש" אפרים סידון. האחרים אינם מזוהים. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי האנשים מוטי קירשנבאום.

טקסט תמונה : 1976. מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ניצב במרכז) יוצר, עורך, ומפיק התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל). מימין, עוזרת ההפקה והבימוי של מוטי קירשנבאום גב' לאה פילצר. התוכנית "ניקוי ראש" סיימה את דרכה ב- 1976. כשחקרתי את מוטי קירשנבאום מדוע ניתק את צינור החמצן מ- "ניקוי ראש" הפופולארית והמצליחה נימק זאת בארבע מילים : "התוכנית מיצתה את עצמה". (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1968. זהו סגן ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוזי פלד (בן 31). התמונה צולמה בחדר הבקרה של האולפן הראשון של הטלוויזיה בקומה החמישית בבית היהלומים ברוממה ירושלים. הציבור כינה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית "הטלוויזיה הכללית", והעובדים העניקו לעוזי פלד את הכינוי "הכריש". (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1969. אולפן ב' של הטלוויזיה בקומה השנייה של  בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הבניין הירושלמי הגדול שנראה כממגורה כאסם גדול נבנה במקור לצורכי ליטוש יהלומים וכונה "בית היהלומים". מדובר בתמונה היסטורית בה נראה סגן נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS  ג'וֹזף "ג'וֹ" סטרן וראש הקבוצה המבצעית שלה בירושלים (מימין) שסייעה לפרופסור אליהוא כ"ץ להקים את הטלוויזיה בישראל מבראשית, מעביר את הפיקוד של שירותי ההנדסה לידיו של מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל (משמאל). "האולפן לרשותך. סע, המפתחות בפנים", אמר ג'ו סטרן לשלמה גל וחזר לארה"ב. (התמונה באדיבות שלמה גַל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1968. עוד תמונה היסטורית. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונה גם כאמור "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה ירושלים. פול סאלינג'ר ז"ל (ממושקף מימין) צלם ובימאי של ה- BBC הציבורי הבריטי עלה לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים ב- 1967. בתצלום הוא נראה מדריך שלושה צלמי Video ישראליים צעירים מתחילים במסגרת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יוסף "פונצי" הדר ז"ל (נפטר לפני שש שנים בארה"ב), עמוס בן שחר, בניה בן נון, ופול סאלינג'ר. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי).

הימים ההם של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עולי ימים ונושאי תקוות, לא ישובו עוד לעולם.

היסטוריה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה תמיד פגיעה מאז היוולדה ב- 1968. היא לעולם לא זכתה לעצמאות מוחלטת מפני שנשלטה מחד ע"י הפוליטיקאים, ומאידך בגלל שחטיבת ההנדסה שלה הייתה ת.פ. של ההסתדרות יותר מאשר ת.פ. של מנהל הטלוויזיה הישראלית ומנכ"ל רשות השידור לדורותיהם. נקודות ציון היסטוריות של גאות ושפל בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 646. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 6 בנובמבר 2016.

1. שלטון הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, בימים ההם – בזמן ההוא. יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי מנתק ב- 8 בפברואר 1987 ל- 2.000000 (שני מיליון) צופי טלוויזיה ישראליים את שידור ה- NBA הישיר הראשון בתולדות הטלוויזיה הציבורית. פורצת סערת תקשורת במדינה. העיתונות הכתובה תוקפת את הנהלת רשות השידור ואת ראשה המנכ"ל אורי פורת ז"ל. ציון סווירי זוכה לגיבוי מוחלט של יו"ר ההסתדרות ישראל קיסר וסגניו זלמן שיינקמן ואברהם שוטלנד. במעשהו זה הוכיח יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי כי הוא איש שווה כוחות למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. הוא לא נענש ואיננו מפוטר ע"י הנהלת רשות השידור ונותר על כנו.

2. 5 באוקטובר 1987, וועד עיתונות/הפקה של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דן בירון, יעקב אסל, וגדי סוקניק משבית את עבודת עיתונאי הטלוויזיה והרדיו לתקופה של 52 ימים הארוכה ביותר בתולדות השידור הציבורי בגין תביעות שכר. רשות השידור נכנסת לקוֹמָה לתרדמת ממושכת בת כמעט חודשיים ימים. אופציית ערוץ 2 המסחרי הופכת לממשית. זה עוד לא הכל.  פוסט מס' 646 כל הזכויות שמורות.

3. ב- 15 בפברואר 1987 נפתח בבנייני האומה בירושלים בבית דין מיוחד בראשותו של השופט העליון דוב לווין משפטו של הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק שנודע בכינויו "איוואן האיום". זאת הייתה הפעם השנייה בתולדות מדינת ישראל לאחר משפט אדולף אייכמן בה נשפט בירושלים אדם שנאשם בפשעים נגד העם היהודי במלחמת העולם ה- 2. ג'ון דמיאניוק הוסגר מארה"ב לישראל והואשם על ידה כי היה האיש שהפעיל את מנוע הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין ורצח 900000 (תשע מאות אלף) יהודים. הוא הואשם גם שהתעלל בסַדִיזְם מטורף במאות יהודים והרג אותם במו ידיו. פרקליט המדינה יונה בלטמן דרש בנאום הפתיחה של הקטגוריה לגזור על הנאשם עונש זהה לזה שהוטל על אדולף אייכמן. למרבה ההפתעה סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לסקר את המשפט החשוב בטענה שאיננו מעניין את הציבור יתר על המידה. נפל אם כן דָבָר בתקשורת הישראלית ב- 15 בפברואר 1987 שהביא בסופו של דבר לשינוי דרמטי בהתפתחות שידורי החדשות בטלוויזיה והקמתו של ערוץ שני בישראל. הערוץ ה- 2 הניסיוני דַל אמצעים וכוח אדם החֵל לשָדֵר ישיר מידֵי בוקר את משפטו של פושע המלחמה האוקראיני ג'וֹן דַמיָאנְיוּק שנודע בכינויו "איוואן האיום", מפני שרשות השידור הממלכתית וויתרה על הסיקור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן טענו שהאירוע אינו מספיק חשוב והפקירו את הזירה למתחרה הפוטנציאלי שלהם ערוץ 2 דַל האמצעים. התירוץ "האירוע איננו חשוב מספיק" היה טיפשי ולא כן. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית חששה להתמודד עם לחץ העבודה ותפעול העובדים ועמם הטכנולוגיה הטלוויזיונית הדרושה שייכפה עליה סיקור המשפט הארוך, ולכן נסוגה מהסיקור. אורי פורת ז"ל וחיים ייבדל לחיים ארוכים יבין פחדו שהצבת ניידת שידור אלקטרונית מידי יום ליד היכל המשפט וגיוס עשרות טכנאים ועיתונאים לסיקור המשפט, יפגעו בעבודה השוטפת של הטלוויזיה ובתקציבה. "מה אכפת לנו שערוץ 2 הניסיוני יסקר את המשפט ולא אנחנו. שיבושם להם", אמרו שניהם ברהב והסתלקו מהמערכה. ג'וֹן דָמְיָאנְיוּק רוצחם של עשרות אלפי יהודֵי אוקראינה הפך לאזרח אמריקני שָלֵיו ותמים בחלוף השנים . שמו כרוצח המוני יהודים נשכח בין דפי ההיסטוריה המצהיבים. עכשיו כשטחנות הצדק פעלו ומשהוסגר לישראל ע"י שלטונות ארה"ב בהאשמה של סיוע להשמדת יהודֵי אוקראינה בעת מלחמת העולם ה- 2, הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מצאה עניין בכיסוי המשפט. מנהלי צוות ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואָבְרָהָם פּוֹרָז ביקשו מהיועץ המשפטי של הממשלה יוֹסֵף חָרִיש לאשר להם שידורים ישירים מהמשפט שזכה להד עולמי. ערוץ 2 הניסיוני חדר לוואקום התקשורתי והוכיח את עצמו.

רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן התקומם כנגד ההחלטה העיתונאית המוטעית של ההנהלה המקצועית שלא לסקר ישיר את המשפט של הרוצח האוקראיני ג'ון דמיאניוק "איוואן האיום". בעיניו של מיכה ינון זה היה לא רק מחדל עיתונאי – טלוויזיוני אלא גם טמטום ופגם מוסרי. לכן קבע והצהיר בפני כל מי שרצה לשמוע, כלהלן : "אורי פורת, חיים יבין, ויאיר שטרן יכולים לרשום את עצמם בדפי ההיסטוריה כמי שהקימו את ערוץ 2 מעפרו". הקמתו המסודרת של הערוץ ה- 2 המסחרי לא איחרה איפה לבוא. היא הייתה עכשיו רק עניין של זמן.

טקסט מסמך : אוקטובר 1987. ראה "ידיעות אחרונות" ו- "הארץ" מ- 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים .יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מצהיר לעיתונות בעקבות סירוב הטלוויזיה הישראלית הציבורית לסקר את משפטו של הצורר ג'ון דמיאניוק ("איוואן האיום") : "מנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יכולים לרשום עצמם בהיסטוריה כמי שהקימו את הערוץ השני". (באדיבות "הארץ" ו- "ידיעות אחרונות").

———————————————————————————————————–

פוסט מס' 646 : הועלה לאוויר ביום שני – 7 בנובמבר 2016.

———————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת הספרים עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

היסטוריה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה תמיד פגיעה מאז נולדה ב-1968. היא לעולם לא זכתה לעצמאות מוחלטת מפני שנשלטה מחד ע"י הפוליטיקאים, ומאידך בגלל שחטיבת ההנדסה שלה הייתה ת.פ. של ההסתדרות יותר מאשר ת.פ. של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנכ"ל רשות השידור לדורותיהם. כמה נקודות ציון היסטוריות של גאות ושפל בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 646. כל הזכויות שמורות לכותב והמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 7 בנובמבר 2016.

1. שלטון הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם – בזמן ההוא. יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי מנתק ב- 8 בפברואר 1987 ל- 2.000000 (שני מיליון) צופי טלוויזיה ישראליים את שידור ה- NBA הישיר הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פורצת סערת תקשורת במדינה. העיתונות הכתובה תוקפת את הנהלת רשות השידור ואת ראשה המנכ"ל אורי פורת ז"ל. ציון סווירי זוכה לגיבוי מוחלט של יו"ר ההסתדרות ישראל קיסר וסגניו זלמן שיינקמן ואברהם שוטלנד. במעשהו זה הוכיח יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי כי הוא איש שווה כוחות למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. הוא לא נענש ואיננו מפוטר ע"י הנהלת רשות השידור ונותר על כנו.

2. 5 באוקטובר 1987, וועד עיתונות/הפקה של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דן בירון, יעקב אסל, וגדי סוקניק משבית את עבודת עיתונאי הטלוויזיה והרדיו לתקופה של 52 ימים הארוכה ביותר בתולדות השידור הציבורי בגין תביעות שכר. רשות השידור נכנסת לקוֹמָה לתרדמת ממושכת בת כמעט חודשיים ימים. אופציית ערוץ 2 המסחרי הופכת לממשית. פוסט מס' 646. כל הזכויות שמורות.

ציטוט : "הבה נשגיח על ההתחלות שלנו – התוצאות תצמחנה מעצמן". (אלכסנדר קלארק).

ציטוט : "בית שיש בו מחלוקת סופו להיחרב". (דרך ארץ זוטא פת).

ציטוט : "העני מעורר כבוד – הקבצן מלבה חימה". (נפוליאון בונפרטה).

פרולוג. בניית לוח שידורים מעניין ומרתק ברשת טלוויזיה ציבורית הוא עניין מורכב שנועד למומחים. כל מומחה בר בי רב יודע שהוא צועד על תפר תכנים דק שמפריד בין מה שהוא רוצה לשדר לצופיו לבין מה שצופיו רוצים לראות מעת לעת. אירועי הספורט הרלוואנטיים מהווים נדבך הכרחי ותשתית חיונית בבניית שידור ציבורי אטרקטיבי, ושיפסיקו לספר לי של- שֵם כך יש את ערוץ 5 בכבלים.

תזכורת מ- 2014 : שר התקשורת מר גלעד ארדן אישר את המלצות וועדת רם לנדס לחולל מהפכה קשה, כואבת, וכבדה ברשות השידור הציבורית שכוללת בתוכה את ערוץ 1, ערוץ 33, ואת רדיו "קול ישראל". וועדת רם לנדס המליצה לסגור את רשות השידור במתכונתה הנוכחית ולפטר 1000 (אלף) עובדים מהטלוויזיה והרדיו ולשלוח אותם הביתה. מדובר במהלך סבוך ביותר מן ההיבט האנושי והכלכלי שראש הממשלה בנימין נתניהו אמור לאשר אותו וחייב להיות מתורגם לחוק. השאלה הגדולה ביותר ערב סגירת רשות השידור ופיטורם של 1000 עובדים, מי אמור להוביל את מהלך הפירוק המורכב והסבוך, והאם הוא יוטל על שני מנהיגי השידור הציבורי הכושלים הנוכחיים המנכ"ל יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. אם להשתמש במטפורה צבאית רשות השידור נמצאת במצב של מצור ומלחמה. חשוב שאת מהלכי מלחמת הפירוק הקשה יובילו קצינים מוכשרים בעלי יושרה וניסיון , בעלי דוגמא אישית, מחוננים באומץ לב ודרך ארץ, כאלה שהחיילים מאמינים להם ובהם. יוני בן מנחם ואמיר גילת הם שני קצינים עלובים וכושלים שאחראים במידה רבה לכאוס המתרחש ברשות השידור כעת. אילו אנוכי הייתי היום איש ערוץ 1 הייתי מבקש מהגברדייה הישנה ההיא מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ודן שילון יבד"ל להתערב ולשמש נציגים שלי (תמורת שכר) בעת המו"מ הארוך של הליך הפירוק והרכבתו מחדש של השידור הציבורי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה תמיד פגיעה מאז היוולדה ב-1968. היא לעולם לא זכתה לעצמאות מוחלטת מפני שנשלטה מחד ע"י הפוליטיקאים, ומאידך בגלל שחטיבת ההנדסה שלה הייתה ת.פ. של ההסתדרות. כמה נקודות ציון היסטוריות של גאות ושפל בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. פוסט מס' 646. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 7 בנובמבר 2016.

זה נכון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשה את עצמה במשך שני עשורים כמונופול בלתי מנוצח מאז השידור הישיר הראשון ההיסטורי ההוא של מצעד צה"ל בירושלים ב- 2 במאי 1968. היהודי – אירי מרשת הטלוויזיה האירית RTE מר לואי לנטין שימש אז הבימאי הראשי בניידת השידור ה- "OB הכחול". האמריקני סטנלי "סטן" גרנדייזי מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כיהן בתפקיד המהנדס הראשי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם נמנו כל כוח עזר מחו"ל שסייע לפרופסור אליהוא כ"ץ ולסגנו עוזי פלד להקים את השידור הציבורי מעפרו. חיים יבין שימש מפיק בפועל בשטח מטעמם של פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית וסגנו עוזי פלד. יורם רונן ז"ל היה השַדָּר המוביל של האירוע ההיסטורי ההוא. רָם עֶבְרוֹן ז"ל היה המראיין בשטח. ב- 1990 – 1989 נוסדה טלוויזיית הכבלים בארץ בראשות חברות "גוונים", מת"ב, ו- "ערוצי זהב". ב- 1993 נברא ערוץ 2 המסחרי על שלוש זכייניותיו "קשת", "רשת" ו- "טלעד". החלה תחרות על החיים ועל המוות בין השידור הציבורי הוותיק לבין השידור המסחרי הצעיר שזה אך נעמד על רגליו ואשר קרא תיגר על הסדר הטלוויזיוני היָשָן במדינת ישראל. ב- 2002 מינתה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי התגלה כמופרך לגמרי. ערוץ 1 נותר הרחק מאחורי ערוץ 2, הרחק גם מאחורי ערוץ 10, והרחק מאחורי ערוצי הטלוויזיה בכבלים. ב- 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ראש ממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן המנוח, אלה שמינו איש כה לא מְיוּמָן בשֵם מר יוסף בר-אל לתפקיד הרָם, להדיח אותו מכהונתו החשובה ורבת ההשפעה. האיש שניצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל – סולק ממנה בבושת פנים. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. ב- 2011 מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים הוברר כי המינוי היה לא רק תמוה אלא גם שגוי לחלוטין. ראש הממשלה ושר התקשורת שלו גלעד ארדן החליטו לסגור את את אותה רשות השידור במתכונתה הישנה שעליה הופקד איש כה לא מוכשר בדמותו של מר יוני בן מנחם. הוחלט לפטר את 2000 (אלפיים) עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ולנסות להקים ולשקם רשות שידור במתכונת ציבורית חדשה הקרויה "תאגיד השידור הציבורי החדש" בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר, שניהם יוצאי רדיו גלי צה"ל.

ליגת הכדורסל האמריקנית המקצוענית ה- NBA הפופולרית והאהודה בישראל, הייתה נושא ספורטיבי הראוי לחשיפה הרבה יותר גדולה ומוקדמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מזה שזכתה לה בסופו של דבר ב- 1987. משהבשילו בשנת 1987 התנאים הטכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית החלטתי לעשות מעשה, ולשדר ישיר לראשונה את משחקי ההכרעה על האליפות ה- NBA באותה עונה, ולהביא את בשורתו בהרחבה לצופי הטלוויזיה בישראל . כולנו הדור שלי גדלנו כילדים ונערים מאז 1950 על אגדת ליגת ה- NBA והשחקנים הבלתי נשכחים שלה . אגדה שנמשכה דורות. את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הייתי צריך לשכנע בזכות שידורי הכדורסל המקצועני האמריקני על מסך הטלוויזיה הציבורית. הוא בעצמו היה פריק וחובב מושבע של הספורט האמריקני על כל גווניו, בעיקר של ה- NBA ו- NFL. הייתי צריך להשתדל בפני מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) ואחריו לקוד קידה בפני חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים 1989 – 1986). זה לא היה פשוט אבל זה היה כדאי. יוסף "טומי" לפיד ז"ל התנגד. חיים יבין ייבדל לחיים ארוכים הסכים בתום וויכוח לא ארוך מידי. שידורי ה- NBA זכו להצלחה היסטרית . נכון שהיו לנו בתחילה קשיים מנהליים בשל שעת הסיום של השידורים הישירים בשעות המאוחרות של הלילה , שהיו מעבר למקובל בהסכמי העבודה בין הנהלת הרשות וועד חטיבת עובדי ההנדסה (ראה בהמשך). אך העניינים האלו הסתדרו בסופו של דבר, והשידורים הישירים מארה"ב הפכו לדבר שבשגרה. תקשורת הלוויינים הייתה מוגבלת בימים ההם, והעברת סיגנל ה- NBA  מרחבי ארה"ב לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, נעשתה רק באמצעות תחנת הקרקע ללוויינים בעֵמֶק הַאֵלָה. אך היו שם כמה אנשים (בעמק האלה) ובראשם מר גָבְרִיאֵל שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית ב- "בֶּזֶק" (משרדו היה במגדל שלום בת"א) שהיה אכפת להם ממני. הם פשוט עשו הרבה מעבר למה שנדרש והתאמצו מאוד בעבורי באופן אישי. גָבְרִיאֵל "גָׂבִּי" שֶקֶל ז"ל נותר גם היום אדם בלתי נשכח עבורי . גם מהנדס התקשורת הלוויינית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית זאב שטוקהיים ז"ל ביצע למעני עבודה מדויקת ואחראית.

בתוך תקופה של כארבעה חודשים וחצי מפברואר עד יוני 1987, שידרנו ישיר כ- 12 משחקים מליגת ה- NBA. בעמדת השידור באולפן ב' בירושלים לצורכי Voice Over בלבד (ולא בשיטת Play by play מהשטח) הצבתי את יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק. עמדת השדר המוביל הייתה שמורה מטעמי רק ליורם ארבל. זאת הייתה הפריבילגיה שלו. כמות עצומה של שידורי ספורט ישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית גררה אותי שוב ושוב לוויכוחים מרים עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. חיים יבין העריך וחשב בתחילה שאני מגזים בשידורי ספורט בכלל ובאמביציית היבוא של ה- NBA למסך הציבורי בפרט. הוא התנגד מחד לשידורים הישירים של קבוצות הכדורסל האמריקניות מ- NBA על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך לעומת זאת צידד בשידור אופרות סבון (Soap Opera) אמריקניות לטובת משלם האגרה. השידור הציבורי בזמנו של חיים יבין כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (וגם לפני כן כמנהל החדשות) היה מָכוּר לאין סוף סדרות טלוויזיה אמריקניות. משועבד להן כמו לסמים. הייתי צריך להתעקש עִמוֹ עם חיים יבין. מאוחר יותר הבין מהתגובות הצוהלות הרבות שקיבל כי שַגָּה שגיאה גסה וכי השידורים האלה נוחלים הצלחה עצומה ומפארים את שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאותה הוא מנהל. רמת הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (בידיה היו בעת ההיא זכויות השידורים של ה- NBA) של כדורסל ברובד העליון ביותר שלו ואיכות השידור של צוות השדרים בראשו של דיק סטוקטון (Dick Stockton), היוו חידוש מאלף בשידורי הספורט בארץ. כוכבי ה- NBA שחדרו בשנות ה- 80 של המאה הקודמת לכל בית בישראל באמצעות שידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הפכו לאטרקציה. מופע ספורט טלוויזיוני מרהיב בגלל היכולת הווירטואוזית וכישרון הכדורסל של רבים מהם וגם בשל כּישרון ועושר הכיסוי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שזכויות השידור של ליגת הכדורסל הטובה בעולם הייתה בידה באותה התקופה ההיא בשנים 1990 – 1986. CBS שילמה זכויות שידורים לוועדה המארגנת של ה- NBA בגובה של 50.000000 (חמישים מיליון) דולר בכל עונה, סך של 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר בעבור ארבע עונות. ב- 1990 גנבה NBC את זכויות השידורים של ה- NBA מרשת CBS ושילמה בעבור החוזה הבא של 1994 – 1990 זכויות שידורים על סך 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר לארבע עונות. 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר בעבור כל עונת שידור.

באותן השנים ההן של עשור ה- 80 במאה הקודמת שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של חיים יבין שתי סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו- "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). דמויותיהן הנצחיות של אָלֶכְּסִיס שגילמה ג'וּאַן קוֹלִינְס, קְרִיסְטַל אותה שיחקה לִינְדָה אֶוָואנְס ובְּלֵייק קֶרִינְגְטוֹן שאת דמותו עיצב השחקן ג'וֹן פוֹרְסַיְית הפכו לאימורטאליות כמו דמותו של המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986. כמנהיג השידור הציבורי דאז חשב חיים יבין כי אופרות הסבון האמריקניות האלה חייבות לפאר את לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעיצב למען צופיו בימים ההם. משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לָארִי הָגְמַאן (גילם את .J. R האיש השנוא הסדרה) ופֶּטְרִיק דָאפִי בתפקיד בּוֹבִּי יוּאִינְג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R הייתה נערצת. עַם הַסֶפֶר במדינת ישראל סגד לשתי אופרות הסבון הללו שצברו כאן רייטינג עצום. מדהים להסב מבט לאחור ולהיווכח לראות עד כמה האביסו קברניטי השידור הציבורי בימים ההם את קהלם בתוכניות טלוויזיה אמריקניות בידוריות מכל המינים.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. סדרת אופרת הסבון האמריקנית "שושלת" (Dynasty) שהפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1989 -1981 שודרה בהצלחה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. התברר שעם הספר השוכן במדינת ישראל איננו שונה במאום מאומות העולם. (באדיבות TV guide).

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת . את סדרת אופרת הסבון האמריקנית "דאלאס" (Dallas) הפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בשנים 1991 – 1978. הסדרה שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. (באדיבות TV guide).

כוכבי ה- NBA הרבים ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של דטרויט פיסטונס, ג'וליוס ארווינג (Dr. J) מפילדלפיה 1976, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס , שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון, לארי בירד וקווין מקהייל מבוסטון סלטיקס היו לשמות מוכרים ופופולאריים בישראל ממש כשמם של כוכבי "דאלאס" ו- "שושלת" . בהבדל גדול אחד. אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי. ה- NBA היה חומר שידור ספורטיבי אמיתי ברמה הגבוהה ביותר שלו. טעם החיים. המציאות עצמה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לא היה רפורמאטור דָגוּל. הוא היה ביצועיסט וכמו רבים לפניו (וגם אחריו) נהה באופן טבעי אחרי תרבות הטלוויזיה האמריקנית. תרבות הטלוויזיה האמריקנית קנתה לה אחיזה בולטת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה, מאז 1968, מאז ימי סדרת מערבון הטלוויזיה "בוננזה". הרֶכֶש האמריקני הפך לעניין של מסורת. במובן מסוים הפכה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר משחר נעוריה למעין סניף של הרשתות האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC מהן נקנו המון סדרות טלוויזיה מסוגים שונים. עבור הילדים והנוער וכמובן בעבור האוכלוסייה הבוגרת.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם ודרשה באמצעות הוועד המנהל בראשותם של ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל והמשנה שלו ייבדל לחיים ארוכים נַתָּן שַחַם להפיק ערבי שידור מיוחדים המורכבים מיצירה מקורית ואשר ישודרו בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" . המשדרים האלה עסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, חג ראש השנה וחגי ישראל אחרים – וייוחדו למורשת. הם הפכו לכור היתוך שאיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדעת רבים היצירה המקורית בטלוויזיה הישראלית הציבורית נחשפה מעט מידי. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי כדי להפיק יצירה מקורית ישראלית בתחומים השונים של דרמה, תיעוד, בידור, ומוסיקה. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שמקובל על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עִברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הכללית (שמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

כבר בראשית הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969- 1967 הרכיב ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי מאולץ אך מדויק כלהלן : "If you can buy it – do not make it". האמירה שהפכה לאימורטאלית (כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה אִימְצוּ אותה אל לבם) נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית הענייה בה שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה כפי שהיא מאז ראשית ימיה. סדרות הטלוויזיה קראו לציבור הישראלי לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע , משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות, וגם של איכות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפְּרָט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח מדוע ולמה , ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS , NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", ו- "רוקדים עם כוכבים" שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצופה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה", נשכחו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנודעה ברבות הימים בשמה המקוצר "ערוץ 1" הייתה איטית ומסורבלת. ערוץ 1 אומנם נהנה מתקציב אוטומטי שהעניק לוֹ משלם האגרה ואף עשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים , אך סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו והפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש…", אמר קהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים עליהם חקוקות עשרת הדיברות, ואשר הוגשו ע"י מנהיג כריזמאטי בעל חזון משה רבנו גם אם היה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון.

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי התוכניות והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור הענייה. זה החל עוד בתקופת ההקמה ב- 1968 בימי בראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגֵינים" (The defenders ) סדרה בהפקת CBS בשנים 1965 – 1961, "אתם שם" (You are there) סדרה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957 – 1953, וסדרת "המוסיקה לצעירים" (Young people concerts) בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון הטלוויזיוני "בוננזה" (Bonanza ) בשנים 1959 – 1953 עם לוֹרֶן גְרִין.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. סדרת מערבון הטלוויזיה האמריקנית "בוננזה" שימשה מעוז שידור במשך שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור התמכר אליה מייד. (באדיבות Tv Guide) .

הרכש שביצעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה על דעתם של כל המנכ"לים שלה , על דעת כל מנהלי הטלוויזיה שלה, ועל דעת כל מנהלי התוכניות שלה – צבר תאוצה עם קניית עוד ועוד סדרות אמריקניות נוספות ששודרו בזמן צפייה ראשי. להלן הרשימה הנכבדה :

"משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible , בשנים 1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie, בשנים 1983- 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons , בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט), "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo בשנים 1977- 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" (Kojak  בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס) , "קנון" (Cannon , בשנים 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch, בשנים 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), "איש עשיר – איש עני"(Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0, בשנים 1980- 1968 עם ג'ק לורד), "קווינסי" (Quincy, בשנים 1983- 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum, בשנים 1988- 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels, בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files, בשנים 1980- 1974 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" (בשנים 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס), "ספינת האהבה" (Love boat, בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג' וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge, בשנים 1973- 1969), "מי הוא הבוס" (Who is the Boss עם טוני דנצה), "The A Team" (בשנים 1987- 1983 עם בוסקו באראקוס) הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside , בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר). וזה לא הכול .

טקסט תמונה : 1975. שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין, ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית . (באדיבות "TV GUIDEׂ" וארכיון ABC).

טקסט תמונה :  עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוכשת מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC את סדרת הבלשיות "המלאכיות של צ'ארלי" (CHARLIE’S ANGELS) ומשדרת אותה במשך שנתיים ב- Prime time זמן צפייה ראשי. יופיין של שלוש השחקניות מימין לשמאל ז'אקלין סמית', פארה פואוסט המנוחה, וקייט ג'קסון היווה גורם ראשון במעלה בהצלחת שידור הסדרה הנ"ל. (באדיבות המגזין "TV  GUIDE" וארכיון ABC).

הנה רשימה נוספת של סדרות טלוויזיה אמריקניות ששודרו בחדווה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 60, 70, 80, ו-90 של המאה הקודמת : "מקגאייוור" (MacGyver, בשנים 1992- 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" (בשנים 1990- 1987 עם ווילי טראנובה), "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון) וסדרות דרמה אנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" (I Claudius סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots, ב- 1977), וסדרות משפחתיות "הכול נשאר במשפחה" (All in the family, בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), הסדרה "משפחת בריידי" ( The Brady bunch, בשנים 1974- 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show, בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (The Thorn Birds, ב- 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), "Moonlighting" (בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), "שלושים ומשהו" (Thirsty something, בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas, בשנים 1991- 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ), ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty, בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס , וג'ון פורסייט).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989) לא היסס להמשיך בטיפוח תהליך האמריקניזציה והטמעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מסע שהחלו בו קודמיו ובהליך ייבוא של אין סוף סדרות טלוויזיה אמריקניות ובראשן אופרות סבון האמריקניות (כמו "דאלאס" ו- "שושלת") שגרפו רייטינג ענק. "Dallas" ו- "Dynasty" נחשפו באמת בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בערוץ המונופוליסטי של מדינת ישראל ללא שום נקיפות מצפון של קברניטי השידור הציבורי. אופרות הסבון קלות התוכן זכו לתשומת לב עצומה של עַם הַסֶפֶר הַיוֹשֵב בצִיוֹן (ביטוי שגור שאני אוהב להשתמש בו הבא להדגיש כי הטלוויזיה עושה שמות גם באומה העברית שנכתב עליה בשעתו כי היא עם נבחר…) והביסו בקלות ברייטינג ובמדרוג את הדרמות האנגליות המשובחות של ה- BBC. היה זה מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית מר יוסף בר-אל שהקדים את מנהל הטלוויזיה בשפה העברית מר חיים יבין וקנה במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת את "Dynasty" אך היה זה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ש- יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הפעילו לחץ על יוסף בר-אל ושכנעו אותו כדי שיוותר למען ציבור צופי הטלוויזיה בעִברית. יוסף בר-אל וויתר. "Dallas" ו- "Dynasty" משכו אליהן כאמור קהל צופים רב. יחד עם זה צריך לציין כי ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של סדרות טלוויזיה אמריקניות שעסקו בפשע ומשטרה ולצדן אופרות סבון בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נדדו ממנה לערוצי הנישה בכבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

ואז החל עוד מהלך היסטורי שהפך כמעט סופית את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדלפק טלוויזיה אמריקני. היו זה מבצע שידור טכנולוגי – כלכלי שתוכנן על ידי ואפיין את השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA רבת המוניטין בשלבים המכריעים שלה ב- 1987. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין התנגד כאמור בתחילה התנגדות נמרצת לרכישה שלי את ה- NBA. הנימוק שלו היה כי המסך הציבורי רווי ממילא בהמון שידורי ספורט וגם בעודף חומרי טלוויזיה אמריקניים. התפתח ביני לבין הבוס שלי וויכוח לא ארוך. התעקשתי וטענתי שאם כבר מדברים על אמריקניזציה, הרי ש- סַם ה- NBA המוזרק להמוני חובבי הספורט בעולם ובישראל הוא טהור ונקי יותר מ- אופרות הסבון של "דאלאס" ו- "שושלת" הממכר ומושך אליו ללא כל מאמץ את מעריצי הז'אנר. חיים יבין נעתר לבקשתי. האמת שהיה מדובר גם ב- Deal מצוין שעשיתי עם הנהלת ה- NBA (עם גב' סוזי פולי וסנדי בראון). שילמנו להם זכויות Per שידור ישיר סך של 2000 (אלפיים) דולר. כמו הסדרות האמריקניות ואופרות הסבון האמריקניות גם השידורים הישירים של ה- NBA צלחו היטב ומייד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. היה מדובר ב- באנקר . גם הם נהנו מסקרנות וצפייה שהולידו רייטינג משגשג. השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון, בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציוני ואחד ממבצעי ההפקה המושלמים שלנו כשלצדי אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל תפעול בחברת החדשות של ערוץ 10). היו שפע של מהמורות טכנולוגיות ולוגיסטיות בדרך הארוכה מאולפן CBS בניו יורק, העלתו בארה"ב (Up link) ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary הורדתו (Down link) בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה בישראל, ודחיפת הסיגנל לאולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אף על פי כן עבר שידור הכדורסל הישיר המותח בשלום. אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה של עשייה והפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. הוא זרם בעורקיי כמו דם גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הפקתו , ושידורו הישיר היו לא היה רק סַם החיים שלי – הם היו האדרנלין שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA שהבאתי מבוסטון הרחוקה, ובפיו דברי שבח והלל. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין [1]. הוא כתב לי מכתב הערכה בתום אותה השנה ההיא של 1987 בה הבאתי לראשונה את ה- NBA ארצה בשידורים ישירים. מילות השבח שלו נשמרו עד עצם היום הזה (ראה בהמשך). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין היה כמו אבא של כולנו. היו לי עמו הרבה וויכוחים והמון אי הסכמות חריפות, אולם הוא מעולם לא נטר לי, לא שנא, ואף פעם לא התנקם בי. הוא לא הרים את קולו ולא איבד את שלוותו. חיים יבין היה תמיד אדם הגון, יֶיקֶה ממושמע, וג'נטלמן (!).

[1] ראה נספח : מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי מתאריך 31 במאי 1987, הנוגע לשידור משחק ה- NBA בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס.

זה נכון שמחסור כרוני באמצעי הפקה וצילום בטלוויזיה הישראלית הציבורית גרם לעונייה של מחלקת הספורט, אך זכות המונופול הבלתי נסבלת של רשות השידור הייתה אבי הסֵיאוּב . המונופול יצר אי סדר בהתאמה שבין רכישת זכויות השידורים לבין הוצאת הזיכיון אל הפועל . סֵיאוּב פירושו שמחסור בעוּגָה במנת האוכל של העובד מביאה אותו להשבתת שידור ישיר של משחק כדורגל. סֵיאוּב פירושו שחציית גבול הזמן המסומן באופן מקרי בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל מארה"ב, מעבר להסכם העבודה הכתוב, מביא את העובד לנתק את השידור על דעת עצמו כאילו בשֵם שמירה על זכויותיו, ולהחשיך את המסך לכל ציבור הצופים במדינת ישראל. היו אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה שהתנהגו כקבצנים בעיקר משהפכו לאנשי וועד. על אנשי הוועדים במסגרות ציבוריות מוטלת אחריות גדולה מפני שהם מנהיגי עובדים. על חלק מהם היא הייתה גדולה מכפי מידותיהם. ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוויה בסכסוכי עבודה קשים, ריב ומדון, עיצומים, שביתות, ומחלוקות משחר נעוריה. שלושת הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית, אלה של עיתונות / הפקה, הנדסה, ודירוג משולב, ניצלו את כוחם לא פעם ולא פעמיים כדי לכופף את הנהלות רשות השידור ועל מנת ייצר הסכמי עבודה טובים יותר בעבור הסקטורים שלהם, חלקם מעוותים ובלתי מתקבלים על הדעת.

ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ביצעה בתקופה כל כך קצרה את כל השגיאות הניהוליות והארגוניות האפשריות והפכה למקום עבודה רווי סכסוכי עבודה קשים, שביתות רבות, המון עיצומים, ואין סוף ריב ומדון שהובילו גם לסכסוכים אישיים. בראשית 1970 איישו את הטלוויזיה והרדיו 13 וועדי עובדים שונים. רשות השידור הפכה בעל כורחה כבר מבראשית לסניף של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. העבודה העיתונאית בעלת אופי הסיקור המיוחד והקונקרטי בתעשיית הטלוויזיה באשר היא (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה) נפגעת קשות מהסכמי השכר ושיתוף הפעולה והעבודה עם הטכנאים בחטיבת ההנדסה . העיתונאים ברשות השידור היו תלויים ברצון טוב של הטכנאים וגם ברצון טוב של אנשי הדירוג המשולב. שני הסקטורים האלה נהנו מגיבוי מוחלט של הסתדרות העובדים. ה- התערבות ללא הרף של הפוליטיקאים ונציגי ה- הסתדרות בעבודתה השוטפת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו את השידור הציבורי לכלי תקשורת מסורבל, כבד, ובלתי יעיל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה שנקראה ערוץ 1 שילמה מחיר כבד מאין כמותו במחצית עשור ה- 90 של המאה הקודמת עם תחילת המאבק התחרותי וההישרדותי נגד ערוץ 2 הצעיר והדרדק שזה עתה נולד, ומול הטלוויזיה בכבלים. בסופו של דבר היא נותרה הרחק מאחור.

ראה שני הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" : 1. "8 ימי בראשית" ו- 2. "מלחמת הדיאדוכים".

הערה : מחקר וכתיבת 13 הספרים של הסדרה רחבת ההיקף הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" החלה על ידי ב- 1998 ואמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

הימים ההם – הזמן ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1970.

יום רביעי – 4 במארס  1970 היה ליל של כֵּאוֹס בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שעמדה על רגליה כשנתיים בלבד. באותו היום פורסמו תוצאות המִכרזים הפנימיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בהם נטלו חלק כ- 500 איש שנאבקו על 217 מִשרות בלבד בתחומי העיתונאות, הבימוי, וההפקה בחטיבות החדשות והתוכניות. 300 מהמתמודדים היו אנשים שכבר עבדו בה שנתיים מאז ימי ההקמה והשאר כ- 200 עובדי רדיו "קול ישראל" ומשתלמי טלוויזיה אחרים במרכז ההדרכה. היה ברור מראש כי תוצאות המכרזים יעוררו רוגז רב ומפח נפש בין הנכשלים. בוועדת המכרזים ישבו אנשי רשות השידור, אישי ציבור, ונציגי אגודת העיתונאים. את רשות השידור ייצגו בוועדת המכרזים הזאת  המִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא ׁ(בן 92 היום וזוכה פרס ישראל בספרות ב- 2012), סמנכ"ל רשות השידור לענייני כספים ומִנְהָל אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן, ומנהל הטלוויזיה עצמו חַגַּי פִּינְסְקֶר ז"ל. כשהמכרזים נגעו למנהלי מחלקות בטלוויזיה תפש את כיסאו בוועדה גם מנכ"ל רשות השידור הראשון (1974 – 1969) שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל. על קבוצת אנשי הציבור בוועדת המכרזים הקטלנית שהתחלפו ביניהם בהתאם לאופי המשרות המוצעות במכרזים, נמנו, שמואל טולדאנו יועץ ראש הממשלה לעניינים ערביים, גבריאל ציפרוני מנהל תיאטרון "הבימה", גב' חנה זֶמֶר ז"ל עורכת העיתון "דָבָר", ד"ר יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים, והבימאי ז'ילברטו טופאנו. נציגי אגודת העיתונאים היו אריה צימוקי, דניאל בלוך, יוסף חריף, ולוי יצחק הירושלמי. אלוּ היו מכרזים אכזריים. על כל אחד שזכה – השני הוּדַח. אנשים רבים קנו כבר דירות בירושלים והעבירו לשם את משפחותיהם ועכשיו ניצבו לפתע בפני סכנת הדחה בתום שנתיים של עבודה בטלוויזיה שאותה אהבו ואליה נקשרו. הנכשלים והממורמרים מיהרו לכנס ביום רביעי אחה"צ – 4 במארס 1970 אסיפת עובדים בו הניפו את נֵס המרד נגד החלטות וועדת המכרזים. מתוך 500 עובדים הגיעו לאסיפה רק 100. נערכה הצבעה בה 29 אנשים תמכו בעד שביתה מוחצת ו- 11 התנגדו לה. השאר נמנעו. על פי עקרונות הדמוקרטיה הכריזו המורדים על שביתה גם אם הייתה פתאומית.

כתב "מעריב" רפי לביא וכתב "ידיעות אחרונות" גדעון רייכר סיקרו את ה- מֶרִי הטלוויזיוני חסר התקדים עבור עיתוניהם. הכותרות היו מרעישות. רפי לביא פרסם ב- "מעריב" ביום חמישי – 5 במארס 1970 את הידיעה הבאה :  "הצגת מתח חדשה בטלוויזיה הישראלית. ב- 19 קולות נגד 11 הוחלט לשבות. מתוך 300 עובדים השתתפו באסיפה כ- 90. יותר ממחציתם נמנעו בהצבעה . רוגז על החלטות וועדות המכרזים הפנימיים ברשות השידור. אסיפה נרגשת של עובדי הטלוויזיה החליטה אתמול ב- 4.30 אחה"צ על הפסקת השידורים לאלתר. העובדים הודיעו כי לא יחזרו לעבודתם עד שתוקם וועדת חקירה לבדיקת מחדלי ההנהלה אשר נחלה כישלון חרוץ בניהול הטלוויזיה בשנה האחרונה. האסיפה קבעה כי העובדים אינם מוכנים לשמש שעיר לעזאזל בידי ההנהלה הנוכחית שרוצה לנוכח הביקורת הציבורית לנעֵר מעצמה את כישלון הניהול ע"י סילוק כ- 200 עובדים. האנשים לא יודעים מה יעלה בגורלם נוכח המכרזים. חלקם עובדים כבר שנתיים בטלוויזיה. הם העבירו את משפחותיהם לירושלים וקנו דירות . עכשיו הם ניצבים בפני גורל לא ידוע".

טקסט מסמך :  5 במארס 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. העיתון "מעריב". העיתונאי רפי לביא "מעריב" מדווח על ליל הכאוס הגדול בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים. מנכ"ל רשות השידור היה אז שמואל אלמוג  ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה חגי פינסקר ז"ל. מנהל חטיבת החדשות היה יורם רונן ז"ל. (באדיבות "מעריב").

גדעון רייכר כתב "ידיעות אחרונות" פרסם אף הוא ביום חמישי – 5 במארס 1979 ידיעה דרמטית אודות המתרחש בין ארבעת כתליה של הטלוויזיה הדרדקית : "הדרמה של ליל אמש בטלוויזיה. מרד שידורים , הפרעות , ומרירות. התסיסה פרצה בעקבות גילוי תוצאות המִכרזים בהם התמודדו 500 איש על 217 משרות. איך התנהלו המִכרזים ומי לא יופיע על המסך הקטן. 29 עובדים בעד להשבית את שידורי הטלוויזיה. 9 התנגדו. מאות עובדים בכלל לא השתתפו באסיפה".

טקסט מסמך : יום חמישי – 5 במארס 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. העיתון "ידיעות אחרונות". עיתונאי "ידיעות אחרונות" גדעון רייכר מדווח על הכאוס המתחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. מנכ"ל רשות השידור היה שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל. מנהל חטיבת החדשות היה יורם רונן ז"ל. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

יום רביעי – 4 במארס 1970 היה ערב סוער מאין כמותו ורב מחלוקות בין העובדים להנהלה ובין העובדים לבין עצמם בדרך לעיצובה והתפתחותה של הטלוויזיה הישראלית כגוף שידור ציבורי . הסטנוגרמה של הוויכוחים התנהלה כלהלן : מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר קיבל את החלטת העובדים לשבות בשלווה, ואמר כלהלן : "העובדים עושים שטות. החלטתם מתמיהה ולא נכונה. בסך הכל ההצבעה נערכה ע"י גוף שאיננו מייצג את כלל העובדים. למעשה התקבלו לעבודה בתום המכרזים כ- % 75 מעובדי הבניין".

טקסט תמונה : 1970 – 1969. זהו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל באותה השנה ההיא של מארס 1970. כיהן בתפקידו כשנה. למרות שהיה נאמנו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, לא הוארכה כהונתו ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של ד"ר חיים יחיל ז"ל. במקומו מונה לתפקיד הרם נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל. (התמונה הוענקה לי באדיבות משפחת פינסקר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971 – 1970. זהו מנהל הטלוויזיה נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל. שימש בתפקידו כמנהל הטלוויזיה חודשים ספורים והתפטר לאחר שלא מצא שפה משותפת עם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וסמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן. (באדיבות שלמה גל מהנדס הטלוויזיה בשנים 1976 – 1968. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכתב אָדִיר זִיק  ז"ל אמר בשעת הוויכוח המר ההוא : "התעוררנו מאוחר מידי. את עובדת המכרזים אין לשנות . נוכל לצרוח כתרנגולים אך כלום לא יעזור לנו. נותר לנו להתנהג כגברים. מי שלא יתקבל שילך מחר ללשכת העבודה לחפש תעסוקה".

טקסט תמונה : שנת 1970. הכתב אדיר זיק ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימאי "מבט" חַגַּי מַאוּטְנֵר השיב לו מייד :  "אָדִיר זִיק, זו גישה תבוסתנית. אתה פושט את צווארך לשוחט ואומר לו, שחט". חותכים בבשר החי. ניפוי של 100 – 80 עובדים משמש תירוץ להנהלת רשות השידור להופיע בפני הציבור כדי לומר לו, "אנחנו אנשים רציניים, סילקנו עשבים שוטים". אני מאשים את מנהל הטלוויזיה חַגַּי פִּינְסְקֶר וצוות פקידיו בניהול הכושל. אני בעצמי ניתקתי קשרי עבודה בחו"ל כשבאתי לעבוד בצוות ההקמה לפני שנתיים. החמצתי הזדמנויות. אני וחבריי השקענו את כל מרצנו בשנתיים האחרונות בהקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רגליה. מה קורה פה ? איך קורה דבר כזה שזורקים ככה אנשים ?".

טקסט תמונה : קיץ 1970. הבימאי חגי מאוטנר (במרכז) מביים בניידת השידור את אחת מתוכניות הבידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, זהו נתב התמונה יצחק שבתוב, ו- מימין, עוזרת ההפקה נעמי אטיאס. (התמונה ניתנה לי באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל מחלקת סרטים קנויים אהרון אקסלרוד נאם בהתרגשות רבה : "יש רק דרך אחת למנוע את המפולת. אותם העובדים שיזכו במכרזים ויתקבלו לעבודה, יכנסו שוב את אסיפת העובדים הזאת, מחר או מחרתיים , וישאלו את הממונים "מדוע הלך פלוני ולמה הלך אלמוני" שהיו אנשי מקצוע. אני ממליץ להזעיק את חברי מליאת רשות השידור ולהכניסם בסוד המאבק כדי לעורר את ראשי המוסד". מפיק – בימאי של תוכנית האקטואליה "בּוּמֵרָנְג" אָבִיטַל מוֹסִינְזוֹן ז"ל, התייצב לצדו של מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ואמר כלהלן : "אני לא חושב שנעשו עוולות במכרזים ואינני חושב שהניפוי הוא רע".

טקסט תמונה :  1970 – 1969. זהו מפיק – בימאי של תוכנית האקטואליה "בומרנג" אביטל מוסינזון ז"ל. (התמונה באדיבות שרגא מרחב ובאדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורך ומגיש "מבט ספורט" דָן שִילוֹן התערב אף הוא והביע את דעתו כלהלן : "אין לצאת עכשיו למאבק הזה מפני שעמדתנו חלשה. העיתוי למאבק כולל איננו מתאים ברגע זה. מאבק כזה עכשיו הוא רע ביותר. עובדים רטנו נגד הליך המכרזים אבל הלכו בכל זאת לוועדות המכרזים בתקווה להיבחר. אם היו אז רינונים שוועדות המכרזים אינן כשרות אז אותם האנשים שקוראים עכשיו לשביתה היו צריכים ללכת נגד עניין המכרזים לפני זמן רב. מה שאמר חגי מאוטנר זו נקמה ברשות השידור ואני אינני מסכים לכך. לפי עניות דעתי, חלק מהאנשים שלא עברו את המכרזים אומנם אינם מתאימים לעבודה בטלוויזיה, ולא היו צריכים לעבור את המכרזים".

טקסט תמונה : שנת 1970. הימים ההם – הזמן ההוא. זהו מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה השדרן דן שילון ומגיש "מבט ספורט". (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המפיק – בימאי איילון גויטין אמר : "מסכים עם דן שילון".

אבשלום "אבשי" כץ טען :  "אפילו עובדי נמל אשדוד יותר מאוחדים מאתנו בשביתה שלהם. מאבק עובדי הטלוויזיה נגד הנהלת רשות השידור הוא מאבק מוצדק".

הכתב שמעון טסלר ז"ל הביע את דעתו : "נוח לעלות על בריקאדות רק אין מי שיעלה. לפרק את העסק הזה בדמות המכרזים אין פירושו של דבר שרשות השידור מתמוטטת. זאת בס"ה מכירת חיסול . צריך רק למנוֹת וועדה שתנהל את מכירת החיסול בצורה הוגנת".

יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים דניאל בלוך ז"ל התייצב באופן ברור לצדם של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל, ואמר כלהלן : "לאחר שנודע לי דבר השביתה בטלוויזיה הישראלית הציבורית אמרתי לשובתים כי המכרזים נערכו כחוק, וכי אגודת העיתונאים לא תוכל להעניק את תמיכתה להשבתת הטלוויזיה".

מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל (נותר שליו ורגוע) סיכם : "אינני מתרגש מהחלטת העובדים המבקשים להשבית את שידורי הטלוויזיה. אני אדווח להנהלת רשות השידור על מה שהתחולל כאן ונראה מה יהיה".

תוצאות המכרזים הפנימיים בישרו טובות לזוכים ורעות למפסידים. אנשי הוועדה מצאו עובדים רבים כלא מתאימים למרות שעבדו כבר שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית . כלומר עבדו  בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשנה ( 1969- 1968) תחת פיקודם של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד, ועוד כשנה ( 1970- 1969 ) בטלוויזיה הישראלית הציבורית במסגרת רשות השידור תחת שלטון המנכ"ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר.

1. הוועדה לא מצאה מועמד מתאים למשרת מנהל חטיבת שירותי הפקה ומבצעים והחליטה על קיום מכרז חיצוני לתפקיד.

2. 48 מועמדים התחרו על 12 משרות של בימאי טלוויזיה. שישה זכו ושש משרות פנויות הוצאו למכרז חיצוני . בין הנכשלים היו אבשלום "אבשי" כץ, אנדריי קאלארשו, ודָן בִּירוֹן.

3. דוֹב שִנְעָר (היום פרופסור דוב שנער) זכה במכרז למנהל מחלקת רכישת סרטים קנויים ותפש את מקומו של אַהֲרוֹן אקסלרוד.

טקסט תמונה : מארס 1970. דוב שנער מנהל מחלקת סרטים קנויים בטלוויזיה הישראלית צופה בביתו עם שתי בנותיו בערוץ המונופוליסטי. (באדיבות פרופסור דוב שנער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

4. מנהל חטיבת החדשות בעִברית יורם רונן ז"ל ומנהל החדשות בעַרבית שלמה עַנְבָּרִי ז"ל לא עברו את המִכְרָז ונדרשו להיאבק על משרותיהם שוב במכרז חיצוני.

5. מנהל חטיבת התוכניות יצחק "צַחִי" שמעוני ז"ל נכשל במכרז הפנימי ונדרש להיאבק שוב על המשרה במכרז חיצוני.

6. דָן שִילוֹן, חַיִים יָבִין, יעקב אָחִימֵאִיר מרדיו "קול ישראל", וטוביה סָעַר זכו כל אחד במשרה של כתב – עורך אחראי בחטיבת החדשות. לעורכים בכירים התמנו, מוטי קירשנבאום, אלי ניסן, יאיר אלוני, שמעון טסלר, רָן אדליסט, רוֹן בֵּן – יִשַי מרדיו "קול ישראל", חיים גִיל (קיימוּל) ז"ל מרדיו "קול ישראל", ומִיכָה לימוֹר.

7. כתבי רדיו "קול ישראל" שלמה ארד ויצחק פלר זכו בתפקיד כתב – עורך.

טקסט תמונה : שנת 1970. מנהל הבמה נותן אות (Cue) למגיש טוביה סער  להתחיל לשדר (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1970. הימים ההם – הזמן ההוא .טוביה סער מגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                      

טקסט תמונה : קיץ 1970. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. הטכנאי יאיר שרף ז"ל (מימין), יורם רונן ז"ל (במרכז), ורון בן ישי ייבדל לחיים ארוכים (יושב). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1970. הימים ההם – הזמן ההוא. זהו הכתב – עורך בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, שלמה ארד. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

9. צְבִי "צֵבֶּה" גוֹרֶן אף הוא מרדיו "קול ישראל" זכה במכרז כאחראי על מחלקת ההגשה והרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונתה אז "הטלוויזיה הכללית" .

טקסט תמונה :  סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. צבי "צבה" גורן הבלתי נשכח. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי בימים ההם – בזמן ההוא של עשור ה- 80 במאה הקודמת (1).

ציון סווירי מראשוני הטכנאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה Superviser בחטיבת ההנדסה ונחשב לטכנאי מוכשר עתיר ידע ברמה של מהנדס טלוויזיה ואשר ניחן גם בכושר מנהיגות. הוא היה יו"ר מיליטאנטי של וועד ההנדסה. המוטו שלו היה כי הטכנאים בטלוויזיה אותם הוא מייצג כסקטור מקצועי עובדים קשה ימים כלילות, בחגים כבימי חול, ובשבתות כמו בשאר ימות השבוע – ולכן על רשות השידור לתגמל אותם בהתאם. טכנאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית אהבו אותו. חלקם העריצו אותו.

ביום שני – 4 ביוני 1984, בשעה חמש אחה"צ החל באִצטדיון ר"ג משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל באר שבע והפועל לוֹד. שעה קודם לכן נשאתי הרצאת תדרוּך אחרונה לצוות השידור בן שלושים האנשים. יורם ארבל נקבע על ידי להיות שַדָּר המשחק. היינו אמורים לעלות לשידור בארבע ושלושים ואז אירעה התקלה הגדולה. בארבע ושש עשרה דקות הודיע לי ועד הטכנאים כי המשחק לא יצולם ולא ישודר מפני שההנהלה בראשותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתנכלת לתנאי העבודה, האוכל, והשכר של עובדי חטיבת ההנדסה. את אֵש הסכסוך הישן בין המנכ"ל החדש אורי פורת לבין וועד ההנדסה המיליטנטי בראשותו של המפקח ציון סווירי הציתה עכשיו עוגת מאכל מתוקה. קציפת "מוּס" שלא תוקצבה ע"י מנהל שירותי הפקה דאז דוד "דוּדוּ" הירשפלד ז"ל, "כמנה שלישית" בארוחת הצהריים המרוכזת המוגשת לעובדי ניידת השידור. יו"ר וועד הטכנאים ציון סווירי בגיבוי ה- הסתדרות (בראשות היו"ר ישראל קיסר וסגניו זלמן שיינקמן ואברהם שוטלנד) ובוטה וחָמוּר מכל בגיבוי עובדיו, הורה להשבית את השידור הישיר. ככה, חד וחלק. בגלל קציפת עוגת "מוּס" התבטל השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל. כך רצה ציון סווירי יו"ר וועד ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וכך נהיה הדבר בגיבוי עובדיו המסורים. לא ייאמן. בגלל עוגה מתוקה אחת בארוחת צהריים אחת של צוות הטלוויזיה של ניידת השידור ה- "וֶורֶד" בוטל השידור הישיר ל- 1.000000 (מיליון) צופים משלמי האגרה. הפועל לוֹד זכתה בפרס היקר בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה מבלי שמשחק הועבר בשידור ישיר וכלל לא תועד. הוא פשוט לא צוּלָם. המשחק הסתיים בתיקו אֶפֶס גם לאחר 120 דקות וגרר בעקבותיו בעיטות הכרעה מ- 11 מ' הפועל לוֹד ניצחה 2:3. את בעיטות ההכרעה מ- 11 מ' תרגמו לשערים הקפטן והשוער יעקב בנודיס, אחיו המגן יצחק בנודיס, ויעקב בוזגלו (אביו של מאור בוזגלו) שחקן החיזוק מהפועל ירושלים. מאמן הפועל לוֹד בעת ההיא היה דרור קשטן. בשורות הפועל באר שבע שיחקו שחקנים מוכרים יותר. השוער מריו זוכוביצקי, אפרים דווידי, רפי אליהו, ושלום אביטן. המאמן שלהם היה אליהו עופר.

טקסט תמונה : לפני 36 שנים. שבת בבוקר בחודש אוקטובר של שנת 1980. אצטדיון "בלומפילד". הווי הטלוויזיה בטרם שידור. הימים ההם – הזמן ההוא. אווירה פסטוראלית שוררת באחת השבתות של חודש אוקטובר 1980 שוררת באצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. הסכמי העבודה המגוחכים שחתמה הנהלת רשות השידור עם טכנאי הטלוויזיה הנוגעת לעבודתם בשבתות וימי חג, התירו להם להתחיל לעבוד מחוץ לבניין הטלוויזיה החל משמונה בבוקר, אך בתוך הבניין רק משלוש אחה"צ. בתמונה שצילמתי נראים ארבעה טכנאים העובדים בניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה (ה- O. B. הלבן), ישובים בשעות הבוקר המאוחרות בתא הכבוד של אִצטדיון "בלומפילד" חסרי מעש כשהם מפצחים גרעינים להנאתם בתום פריסת המצלמות האלקטרוניות והמיקרופונים וממתינים לשריקת הפתיחה של המשחק . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בקר תמונת Video מאיר חיימי, עורך VTR אבנר מריומה, איש חשמל ותאורה אלי רפאלי, ומפקח השידור (Superviser) ציון סווירי טכנאי בעל ידע רב ברמה של מהנדס טלוויזיה שניחן גם ביכולת מנהיגות. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלושה שבועות אח"כ תקף וועד חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחריפות רבה את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ללא כל חשבון, והשבית גם את שלושת השידורים הישירים של שני משחקי חצי הגמר והגמר באליפות אירופה לאומות בכדורגל 1984 (1984 EURO) שנערכה בצרפת. זה היה כבר יותר מידַי. השדר יורם ארבל כבר נשלח על ידי לפאריס אולם וועד ההנדסה עשה שרירים ושלושת השידורים הישירים משם בוטלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עשתה כל מאמץ להתנהג כמונופול ולהשניא את עצמה על משלם האגרה – והצליחה. העיתונות הכתובה על גווניה השונים מיהרה לנהל עִמנו חשבונות.

ראה "העיר" שנת 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. מאמרו של הפובלציסט והמשורר עלי מוהר ז"ל בטורו "בשער" במקומון "העיר" של תל אביב ב- 29 ביוני 1984. הטלוויזיה הציבורית הישראלית התנהגה בהתנשאות על צופיה. הורגשה בה סטגנציה והיא הייתה כבדה ומסורבלת. הציבור לא היסס להביע את דעתו עליה. 

טקסט מסמך : הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. מאמרו של מרדכי רֵנָן (רינקובסקי) ז"ל בעיתון "חדשות הספורט" ב- 27 ביוני 1984. (באדיבות רוני דרור וארכיון "חדשות הספורט").

טקסט מסמך : קיץ 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים .גמר גביע המדינה בכדורגל שלא שודר . כאוס טלוויזיוני שנגרם הודות למונופול שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות רוני דרור וארכיון "חדשות הספורט").

הזכייה ההיסטורית בגביע המדינה בכדורגל ב- 1984 ע"י קבוצת הפועל לוד, לא רק שלא שודרה ישיר אלא גם לא צולמה ולא תועדה מעולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור התנהגו כלפי משלם האגרה בצורה מבישה ומחפירה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כגוף שידור מונופוליסטי ובלעדי במדינת ישראל יכולה הייתה לעשות ככל העולה על רוח עובדיה. וועד ההנדסה היה חזק כמנכ"ל רשות השידור עצמו מפני שהחזיק את ידו על השלטר. הוועד המיליטנטי של חטיבת ההנדסה בראשותו של היו"ר ציון סווירי לא ירא אדם ולא פחד מאיש. הוא ראה את עצמו מנהיג הטכנאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נהנה מתמיכה גורפת שלהם, והיה נכון להרשות לעצמו להשבית את השידורים גם כשאנשיו לא קיבלו עוגת מוּס – שוקולד מתוקה בארוחת הצהריים המרוכזת של כל צוות השידור שאייש את ניידת ה- "וֶורֶד" וכלל כ- 70 (שבעים) אנשים. התאחדות הכדורגל הייתה חסרת אונים. חזרתי סמוק מבושה לירושלים . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל שכיהן בתפקידו הרם פחות מחודשיים ספג סְטִירַת לֶחִי פומבית מיו"ר וועד ההנדסה. הוא בלע צפרדע ושתק. מנהל הטלוויזיה טוביה סער אמר שזאת שערורייה אך לא נקף אצבע. גם יאיר שטרן מנהל החדשות והבוס הישיר שלי דמם. יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי הביס בעצמו את הנהלת רשות השידור. זאת הייתה הפעם הראשונה שסכסוך עבודה פנימי בתוך כתלי רשות השידור גולש החוצה ומונע שידור ישיר של אירוע ספורט גדול במדינת ישראל . אורי פורת היה עתיד לשלם ברִיבִּית דֵה רִיבִּית על שתיקתו. לרוע מזלוֹ (ומזלי) זאת לא הייתה הפעם האחרונה שבה ציון סווירי רומס ברגל כבדה שידור ספורט בשם ההגנה כביכול על עובדיו בחטיבת ההנדסה. אני הערכתי וחשבתי אפשר היה להתגבר על המחלוקות עם הנהלות הטלוויזיה ורשות השידור גם מבלי לשבש ולהשבית את שידורי הטלוויזיה המתוכננים. היו אופציות אחרות ועדינות יותר. ציון סווירי חשב הפוך ממני.

ראה העיתון "חדשות" מ- 5 ביוני 1984 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים ."תפשנו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בביצים", זעקה הכותרת בעיתון "חדשות" ב- 5 ביוני 1984 . זאת הייתה מהות היחסים בין הנהלת רשות השידור לבין עובדיה. 

31 בינואר 1985. ציון סווירי לא לבד. וועד עיתונות / הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות העיתונאי רפיק חלבי מאיים בהשבתת שידורי הכדורסל של מכבי תל אביב כתשובה לאיום משרד האוצר שלא לשלם משכורות לעיתונאי הטלוויזיה.

ראה העיתון "חדשות" מ- 31  בינואר  1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. משבר כספים בין רשות השידור לממשלת ישראל. וועד עיתונות הפקה בראשות רפיק חלבי מאיים בהשבתת שידורי הכדורסל של מכבי תל אביב. 

30 בנובמבר 1986. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מגיב לעיתון "ידיעות אחרונות" , בעקבות השבתת צילומי הליגה הלאומית בכדורגל ע"י צלמי מחלקת הפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובגיבוי וועד עיתונות / הפקה : "עוד פעם אחת, תיסגר הטלוויזיה. זו יריקה בפרצופם של משלמי האגרה והתעללות בחובבי הכדורגל".

ראה "ידיעות אחרונות" מ- 30 בנובמבר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים .צלמי הפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משביתים את כיסוי הליגה הלאומית בכדורגל ומעמידים למבחן מנהיגות את מנהל הטלוויזיה חיים יבין ואת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. אורי פורת פונה לציבור ומודיע : "עוד פעם אחת, הטלוויזיה תיסגר". 

ראה "ידיעות אחרונות" מ- 30  בנובמבר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. "זו יריקה בפרצופיהם של משלמי האגרה". ציון סווירי איננו היחיד. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מודיע קבל עם ועולם : "חמומי מוח מנעו הצילומים מ- "בלומפילד". אדאג שהם יסולקו מהטלוויזיה", ומתכוון לצלמי הפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

ראה "הארץ" מ- 1 בדצמבר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים .ציון סווירי לא לבד. ריאיון עם יו"ר וועדת עיתונות – הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משה "מושון" מצליח : "הבעיה איננה כספית. היא עקרונית. לרשות השידור יש הסכמי עבודה שאינם מתאימים לעידן שלנו. מי שמנסה להפעיל טלוויזיה מודרנית בהסכמים של משרדים ממשלתיים לא יכול לצפות לשינוי מהותי. לנו אין בעיה לעבוד גם בשבתות וגם בלילות. ההנהלה רק צריכה להשיג את היתרים לכך. בזמנו היה היתר כללי, אבל בעקבות מינויים פוליטיים, משרד העבודה צמצם עד למינימום היתר זה, עד שלא ניתן היה להפעיל את השידורים, כפי שהיינו עדים לכך בסיקור המשחקים בשבתות". 

היערכויות מוקדמות.

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה הביורוקרטית. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים . זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile"  25 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 366 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת. העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים . אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי…המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער האפור – לבן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. עובדי טלוויזיה אחרים איבדו כליל את שיערם בגין האחריות הכבדה. שלי האפיר. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית (!). חברה של דירוג וארגון בו המדורגים בשלב העליון של הסולם הם עליונים על המדורגים בשלב התחתון של אותו סולם. אלה שעומדים על השלבים העליונים הם "עליונים על" התחתונים באופן ברור, בדומה למבנה הארגוני והענקת סמכויות בכל חברה מסחרית. ובכן, מנכ"ל רשות השידור ניצב מעל שני מנהלי המדיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל", ואלה ניצבים מעל מנהלי החטיבות שלהם. מנהלי החטיבות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבים מעל המנהלים המחלקתיים בכל חטיבה קונקרטית שלהם. מנהלי המחלקות עומדים מעל לראשי הצוותים שלהם, וראשי הצוותים הם בכירים מהעובדים הרגילים. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרב על השידור. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" (של הבוסים שלי), כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור.

הנה סיפור אחד מתוך עשרות אלפים. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת נדרשתי לעבור וויה – דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כתבות קצרות בנות דקה וחצי עד שתיים אודות משחקים בולטים בליגת ה- NBA התחלנו לשדר מעת לעת ב- "מבט ספורט" כבר בשנת 1975. סוכנות הצילום האנגלית "VISNEWS" סיפקה לנו את הסרטים. אלכס גלעדי (איש הטלוויזיה הכי מוכשר שפגשתי ב- 40 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה בישראל וגם אחד המוכשרים בתבל) ערך פעם בסוף עשור ה- 70 של המאה הקודמת כתבת כדורסל כזאת אודות ליגה הכדורסל הטובה בעולם והשתמש בשירו של אריק איינשטיין ז"ל, "יושב בסאן פראנציסקו על המים…ורואה את Dr. J קורע רשתות…" כאדיטוריאל מוסיקלי. חלפו תריסר שנים ובשלו התנאים הטכנולוגיים לייבא ארצה את ה- NBA בשידורים שתפסו נתח גדול מה- Prime time של השידור הציבורי. המתנגד הראשי הראשון ליוזמה האמריקנית שלי היה מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979). השני היה דווקא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין. הוא חשב שיש ממילא יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי. את ה- NBA ניתן היה לייבא ארצה הרבה יותר מוקדם אך רק באותה השנה ההיא של 1987 הצלחתי לשכנע את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ואת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כי השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של ליגת ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית הם בבחינת תיעוד הפצת מידע ספורטיבי נחוץ בעל ערך, ואשר יהפכו חיש מהר ללהיט היסטרי ו- Milestone היסטורי. ואומנם כך היה וזה מה שקרה. שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחקי ה- NBA האמריקניים בהשתתפות קבוצות כמו לוס אנג'לס לייקרס, בוסטון סלטיקס, דטרויט פיסטונס ואחרות גרפו רייטינג עצום . שחקני כדורסל כמו קארים עבדול ג'אבר, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, אייזיה תומאס ורבים אחרים הפכו להיות מוכרים ונערצים. שידורם הישיר של משחקי ליגת ה- NBA בשנים ההן בטלוויזיה הישראלית הציבורית התאפשר רק בימי שבת ו/או ראשון, הודות לעובדה שהם נערכו בשעות 13.00 ו/או 15.00 שעון ניו יורק. הפרש נוח של 7 שעות בין שעון הקיץ של ישראל לבין שעון החוף המזרחי בארה"ב אפשר לי להתחיל את השידורים הישירים אצלנו בשמונה בערב ו/או עשר בערב. גם המשחקים שהחלו ב- 12.00 בחוף המערבי (10 שעות הפרש בין שעון לוס אנג'לס לבין שעון ירושלים) עדיין התאימו לנו. שידורי ה- NBA על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית היוו חיש מהר הצלחה מטאורית .

ניווטתי, ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי שמונה אולימפיאדות : מינכן  1972, מונטריאול  1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס  1984, סיאול  1988, ברצלונה  1992, אטלנטה  1996, וסידני  2000. (באולימפיאדת מינכן 72' הייתי עורך בלבד. דן שילון ואלכס גלעדי היו הבוסים שלי).  באולימפיאדות מונטריאול 76' ואולימפיאדת מוסקבה 80' שימשתי ככתב – עורך ושדר. (אלכס גלעדי היה הבוס שלי). תהליך כלל ישראלי והמידה רבה גם בינלאומי גרם לכך שברבות השנים נגסו מקצועות הכדורגל והכדורסל באכזריות במלתעות הטלוויזיוניות שלהם בגופי הספורט האחרים כאן, וכמעט "השמידו" אותם. הכדורגל והכדורסל – ענפי ספורט אהודים על הציבור בישראל, הפקיעו לטובתם את זמני השידור על מסך הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כמות שידורי הספורט הישירים בתקופתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בעיקר כדורגל , כדורסל , וטניס) הלכה ותפחה לממדים חסרי תקדים על חשבון הכיסוי הישיר והדיווח המיידי של ענפי הספורט האולימפיים המקובלים. לא היה מכך מנוס. הספורט הישראלי עבר מטמורפוזה בדור האחרון ועִמו גם תכני שידוריו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה פעם מדורת השבט וגם בערוצי טלוויזיה אחרים במדינת ישראל. גם המגישים, המגישות, והפרשנים עברו גלגול . הקמת טלוויזיה מסחרית בישראל ומיסוד טכנולוגיית הכבלים והלוויין הביאו ליצירת תחרות פראית וחסרת מעצורים בין גופי השידור השונים ועמם שינוי בצורה, במבנה, ובתוכן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה מונופוליסטית ועוברית . בשנות ה- 90 ועשור השנים הראשון של המאה העשרים ואת ה- 2000 היא הפכה ליצור רב זרועי בעל מלתעות זהב שנראה לעיתים כמו מכונה משוכללת לעשיית כסף וממון. ערוץ 2, ערוץ 10, הכבלים, והלוויין פגעו פגיעה אנושה בשידור הציבורי. ראה הספר כב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

אם להשתמש במֶטָפוֹרָה אולימפית כי "האולימפיאדה" היא מונח ספורט קדום המגדיר את ספירת השנים של התקופה ההיא ביוון העתיקה באמצעות יחידות זמן בנות ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שהיו לבין אלה הבאים אחריהם  –  כי אז מדהים אותי להסב את ראשי לאחור ולראות איזה כּברת דרך צעדתי בשבילים המפותלים של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יותר משנות דוֹר, תחת מי שרתי, ומי היו מנהיגי השידור שלי בעשרות השנים האלה.

מנהלי מחלקת הספורט    מנכ"לים         מנהלי הטלוויזיה       מנהלי חטיבת החדשות

דן שילון                          שמואל אלמוג        ישעיהו תדמור                   יורם רונן

1974- 1968                   1974- 1969           1973- 1971                   1971- 1969

(ישעיהו "שייקה" תדמור התפטר מתפקידו באוגוסט 1973 וחזר לצה"ל)

אלכס גלעדי                      יצחק לבני             ארנון צוקרמן                   דן שילון

1980- 1974                  1979- 1974           1979- 1973                     1971

(דן שילון התפטר בתום 6 חודשים מתפקידו כמנהל חטיבת החדשות)

יואש אלרואי                יוסף (טומי) לפיד     יצחק "צחי" שמעוני           צבי גיל

2002 – 1980               1984- 1979            1982- 1980                  1974- 1971

(יצחק "צחי" שמעוני התפטר מתפקידו ב- 1982)

יואש אלרואי                   אורי פורת               טוביה סער                   דן שילון

2002 – 1980                1989- 1984           1985- 1982                 1977- 1974

יואש אלרואי                 אריה מקל               יוסף בר-אל                    חיים יבין

2002 – 1980             1993- 1989         1985 (מ"מ זמני)              1980 – 1977

יואש אלרואי            מוטי קירשנבאום          יאיר אלוני                     טוביה סער

2002 – 1980           1998 – 1993        1986- 1985 (מ"מ זמני)     1982- 1980

יואש אלרואי              אורי פורת                 חיים יבין                       יאיר שטרן

2002 – 1980            2001 – 1998           1989- 1986                  1989- 1983

(הקדנציה השנייה של אורי פורת הייתה חלקית . הוא התפטר באוגוסט 2001)

יואש אלרואי                   רן גלינקא                  נסים משעל              אלימלך רָם

2002 – 1980           2002 – 2001 (זמני)         1990 (זמני)             1993 – 1990

יואש אלרואי                 יוסף בר-אל                  יוסף בר-אל            דודו גלבוע

2002 – 1980             2005 –  2002               1993- 1990            1996- 1993

(יוסף בר-אל הודח וסולק מכהונתו במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון)

יואש אלרואי                                                   יאיר שטרן            רפיק חלבי

2002 – 1980                                               2000 – 1993           2003 – 1996

יואש אלרואי                                                   יאיר אלוני

2002 – 1980                                             2002- 2000 (מ"מ זמני)

יואש אלרואי                                                   יוסי משולם

2002 – 1980                                             2004 – 2002 (מ"מ זמני)

בשלושים ושתיים השנים של עבודתי במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מקופל מפעל חיי. הביקורות שלי חלקן חריפות ובוטות העולות עכשיו מעת לעת מסדרת 13 הספרים רחבת ההיקף, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ובבלוג – אינן חדשות. כבר השמעתי אותן פעמים רבות בעבר בפומבי ועל הכתב. הן מתועדות במלואן. אינני מצטער שהייתי לעיתים בר פלוגתה לרבים ממנהליי. באופי שלי אני סָפְקָן ונושא בגאון את חופש המחשבה. אינני Yes Man (אומר הן) של אף אחד. מעולם לא הייתי כזה. אינני חוזר בי מהוויכוחים חלקם מרים שניהלתי עם הבּוסים שלי כל עוד חשבתי שאני צודק. אינני נסוג מחילוקי הדעות עימם שהיו מנת חלקי וגם מנת חלקם פעמים רבות במהלך שנות העבודה המשותפות. חלק מהוויכוחים ואי ההסכמות הביאו לרִיבִים וחיסול ידידות אישית, אך מעולם לא הודחתי ולא פוטרתי מתפקידי ע"י איש מהם. הייתי בן חורין לעצמי ולמחשבותיי, כּל עוד חשבתי שהדבר מיטיב עם השידור הציבורי שאני נמנה על שורותיו בכל רמ"ח אברי.

כתיבת הסִדְרָה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה על ידי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא רציונאלית לגמרי אך אמביוולנטית ולעיתים מוּכַּת רגשות. אני מספר וכותב על פי הבנתי את אשר התחולל בין כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 32 שנה. לא רק בתחום שידורי הספורט. ה- יושרה האישית שלי מדריכה את מקלדת המחשב כך אני מאמין. לשמחתי ואולי גם לדאבוני אני חלוּק בדעתי בחלק מהדברים על חלק מהאנשים שאהבתי והערכתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, ואשר רכשתי להם בזמנו גם כבוד רב. הטקסט בסדרה מעריך ותוקף אותם לסירוגין. הם מוּגנים אך גם חשופים ופגיעים על פי הנסיבות והאירועים, צוֹק העִיתִּים, ומקום התרחשותם. מפני שהיו הצלחות רבות ובצִדָן גם כישלונות (מעולם לא מחויבי המציאות), כתיבתי בהחלט איננה עקבית. היא מלאה תהפוכות של כעס ואהבה, ידידוּת וחֲרוֹן, הערכה וביקורת, וגם חִידְלוֹן ורחמים מול דֶגֶם של חיקוי ומופת התנהגות. עיקרון הניהול הראשי שהצבתי לפני בסופה של 1980 עם ראשית המינוי היה פשוט וברור. לשָמֵר תחילה את  הרעיון המרכזי של יוזמת השידור כפי שפיתחו אותו בכישרון רב מר דן שילון תחילה בשנים 1974 – 1968 ומר אלכס גלעדי אחריו בשנים 1980- 1974. בשלב השני תכננתי וקבעתי מחדש את אסטרטגיית יעדי השידור של מחלקת הספורט בארץ ובעולם בטווחים הקרובים, הבינוניים והרחוקים. מדובר בתכנון והיערכות לקראת שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גם בטווח של שנים. במקביל מיסדתי בתנאים הקיימים מערכת עיתונאית מורחבת יותר וזריזה יותר הקרובה לאירועים, ועִמה אימוץ שיטתי של טכנולוגיית השידור המתקדמת והחדשנית שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ללא טכנולוגיה משופרת וטכנאים עדכניים משולה העבודה העיתונאית לאפס. לכלום. חשוב ליד כל אֵלוּ היה לקדם במהירות בימים ההם בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת את האנשים המוכשרים באמת, את אמנון ברקאי ואורי לוי, ואח"כ בתחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה גם את ששי אפרתי ומאיר איינשטיין . המטרה שלי הייתה להסיטם לעבר קדמת העשייה הטלוויזיונית בתחומי ההפקה, השידור, והעריכה בעבודת מחלקת הספורט בכל הרמות – בארץ ובחו"ל. ניצבו לנגד עיניי יעדי שידור שטרם ומעולם לא כבשנו. חרף השנים שחלפו אני סבור גם היום שבלעדי מנהיגות כֵּנָה ובעלת אינטגריטי, מנהיגות ללא דוגמא אישית, מנהיגות ללא מוטיבציה, ודרך ארץ בשידורי הספורט, וניהול ופיקוד מהשטח – לא הייתה שום חשיבות לתוכניות הכיבוש מרחיקות הלכת שלי ושל אנשיי. בלעדי האנשים הנכונים המוצבים בקדמת הבמה במקומות הנכונים לא ניתן היה לקַדֵם דבר. לא כל שכן כשאתה מנהיג קבוצת אנשים (גדולה או קטנה – זה לא חשוב) בצורה מאוד שקופה וגלויה בתנאי עבודה לא נוחים (בלשון המעטה) שלעולם אינם מכסימאליים, ותמיד תחת לחץ. מנהיגות אֶמֶת בכל תחום במסגרות חיינו איננה סובלת מניפולציות והבטחות שווא בסתר, מתעבת מַנְיֶירִיזְם או פָּלָבְרוֹת, ושונאת פטפוטי סְרָק. המבחן הגדול והאמיתי הוא התוצאה והמעשים.

התוצאה הסופית על מסך הטלוויזיה מורכבת משלושה ווקטורים עיקריים. הווקטור הראשון הוא ההפקה שכוללת הערכת מצב והגדרת מטרת מבצע השידור, קביעת מסגרת תקציבית, סד"כ, ולוח זמנים. הווקטור השני הוא עריכת התוכן. הווקטור השלישי הוא שילוב של שני הווקטורים הפקה ועריכה, הוצאה לפועל של השידור עצמו ושילוחו לעבר צופי הטלוויזיה. השדרים, הפרשנים, והמגישים הם הניצבים בראש הפירמידה המורכבת והרגישה. מפני שהם מופיעים על המרקע נוטה הציבור להזדהות עם מושא השידור באמצעותם, אך הם לא החשובים ביותר. האיש החשוב ביותר במערכת הוא רמטכ"ל השידור, האיש ההוגה, המתכנן, והמנהל את המבצע הכולל בתוכו סד"כ של עיתונאים, טכנאים, ואנשי עזר בתחום הקשר, התיאום, והתחבורה. ביצוע יעיל של המשימה ללא תקלות מותנה באישיותו של רמטכ"ל השידור. עשרות שדרים, פרשנים , מגישים ומגישות מילאו את שורות מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופת שירותי שם בשנים 2003 – 1971. מתי מעט מהם היו באמת בעלי יכולת שהשפיעו על אופי ואיכות שידור אירועי הספורט בטלוויזיה והעיתונאות הנלווית להם. המעטים האלה שהתגלו באקראי לא למדו בשום פקולטה לתקשורת באוניברסיטה אך כישרונם צָף. נקרתה להם ההזדמנות והם ניצלו אותה. אפשר לספור אותם על עשר אצבעות. אחד מהם הוא העיתונאי אבי רצון שהפך במקרה לפרשן הכדורגל החשוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. סיפורו מעיד על המקריות השולטת בחיינו לעתים יותר מן המתוכנן. וודאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בספטמבר 1988 ניהלתי, הפקתי, וערכתי את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 88' מעמדת הניהול שלי בקומפלקס הטלוויזיה ב- IBC בסיאול 88'. שידרנו משם 132 שעות במשך 16 ימים ללא תקלה אחת. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה התפעלו מהצלחת ההפקה הרחוקה ויצאו מגדרם להודות לי במכתבי הערכה חמים. הם רק לא ידעו שאת הידיעה העיתונאית החשובה ביותר במשחקים האולימפיים, פסילתו וסילוקו של האָצָן הקנדי בן ג'ונסון (Ben Johnson) מנצח הריצה ל- 100 מ' ושלילת מדליית הזהב ממנו בעוון שימוש בסמים, השיג עבורי והביא לי אותה טכנאי VTR שלנו מהטלוויזיה הישראלית אלי רבינוביץ' שעבד באותה העֵת בשורות NBC בסיאול. עמדו לרשותי בסיאול חמישה שדרים – עיתונאים, יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. הם לא ידעו כל כך דבר. בשעה שבן ג'ונסון הודח מהמשחקים באישון לילה הם נמו את שנתם. אלי רבינוביץ' שעבד באותם הרגעים במשמרת הלילה של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC צִלְצֵל אלי לחדרי במלון שלי בסיאול ששמו היה, "Seoul Garden", שָם התגוררתי ודיווח לי אודות החדשה המרעישה. זה קרה ביום שלישי – 27 בספטמבר 1988 לפנות בוקר בסיאול. בגלל הפרש השעות (שמונה שעות הבדילו בין שעון סיאול לבין שעון ירושלים) הספקתי להעביר את הידיעה הסנסציונית למערכת "מבט". לא פיגרנו בפרסום החדשה המרעישה. כמה אירוני היה הדבר שנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש השתתף בטקס אחד בלבד של הענקת מדליות באולימפיאדת סיאול 1988, והגורל גזר עליו לתלות את מדליה הזהב ההיא בלבד במשחקי סיאול 1988 ההם, דווקא על צווארו שלבן ג'ונסון אלוף ה- 100 מ' שהודח עכשיו.

חמשת השדרים שלי בוודאי לא היו אשמים. הם עבדו קשה מידי יום ביומו והיו זקוקים לכמה שעות מנוחה בלילה. לא עמד לרשותי בסיאול כתב שלנו ולא צֶוֶות צילום לצורכי איסוף וכיסוי חדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שפיגרה במשך שנים בהתחמשות בכלי נשק טכנולוגיים שלה השתמשה ב- 1988 עדיין בצוותי פילם בעוד כל העולם עבר זה מכבר לכסות חדשות במצלמות אלקטרוניות שכונו ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering). סבלנו מפיגור טכנולוגי גדול. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין סירבו לשלוח צוות צילום בפילם לסיאול בשעה שכל העולם מצלם ב- Video. הם צדקו. בסיאול 1988 לא היו אפילו מעבדות לפיתוח פילם. עבדנו כולנו סביב השעון בסיאול 88'. אני עצמי ישנתי בכל לילה כשעתיים בלבד. לא יותר. משהעיר אותי אלי רבינוביץ' רגזתי בתחילה. הייתי זקוק למנוחה הלילית הקצרה כדי להמשיך להתניע למחרת הלאה את גלגלי ההפקה. "יואש, סליחה שאני מעיר אותך, אבל אתה חייב לשמוע זאת. בן ג'ונסון הודח מהאולימפיאדה. תפשו אותו על סמים. הוא מסולק ומובל עכשיו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול", סיפר לי בהתרגשות אלי רבינוביץ' ולא השדרים שלי. למדתי היטב את הלקח.

ראה הספר עב הכרס (10000 עמודים) "הפקות חובקות ארץ ועולם" על 11 כרכיו במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים הקרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אָבִי רָצוֹן עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" היה פרשן וחבר מערכת שלי בירושלים בעת תכנון, הפקה, והשידורים הישירים מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. הפקדתי בידו את הטלפון הבינלאומי שלי במשרד והוריתי לו להיות האחראי על העיתונאות שמתנהלת מסביב לשידורים הישירים מאיטליה. סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן הסכים לשלם לו כמה שקלים עבור שירותו את מחלקת הספורט בתקופת מונדיאל 1990. אבי רצון הוא עיתונאי מזן מיוחד. הוא שירת כלוחם בצנחנים בשירות הסדיר שלו ולאחר מכן שימֵש במשך כמה שנים איש ביטחון ומאבטח בשגרירות ישראל ברומא. הוא התאהב בתרבות האיטלקית, באוכל האיטלקי, בכדורגל האיטלקי, ובשפה האיטלקית. להפתעת כול "התימני" הזה מרמת ישראל למד חיש מהר איטלקית ודיבר היטב את שפת הרומאים. הוא דיבר, כתב, וקרא איטלקית על בורייה. עכשיו במונדיאל איטליה 90' עמד בקשר יומי עם חבריו והקולגות שלו מעיתון הספורט האיטלקי רב התפוצה "גאזטה דלו ספורט" והעשיר את צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסיפורים עיתונאיים המתגלגלים באליפות בחוצות איטליה. יורם ארבל + נסים קיוויתי + רמי ווייץ היו השדרים שלי במונדיאל איטליה 1990 אבל אבי רצון היה העיתונאי שלי במפעל הטלוויזיה הבינלאומי ההוא של מונדיאל איטליה 1990. מה שלא עשו השדרים שלי באיטליה עשה אבי רצון שלי בקָלֵי קָלוּת מירושלים. הוא התגלה כעיתונאי בעל מקורות מידע, חריף וחד עין, מצויד ביכולת ביטוי וניסוח בע"פ ובכתב, וגם דיסקרטי ונאמן ביותר. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה האח הצעיר שלי. מייד לאחר מונדיאל איטליה 90' הפקדתי בידיו את אחת המִשְרוֹת הבכירות והמשפיעות במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מִשְרָת פרשן הכדורגל. אבי רצון יצר מייד סטנדרט חדש של פרשנות גם מפני שהיה עיתונאי מצוין. הוא פעל על פי משנתו של השַדָּר האמריקני האמיץ רָב המוניטין הווארד קוסל (Howard Cosell) של ABC רשת האמריקנית שטבע את הסלוגן "Tell it like it is", והפך כמוהו לאישיות טלוויזיונית שנויה במחלוקת . רבים אהבו והעריכו את אבי רצון אך רבים גם תיעבו אותו ולא הסכימו עם דרכו. הוא נהנה מגיבוי מוחלט של ההיררכיה הטלוויזיונית, בעיקר בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום בשנים 1998 – 1993. כמנהלו הישיר זכה ממני לגיבוי טוטאלי מפני שאמר תמיד את האמת ולא פחד לבקר ולהעיר לוועדות המארגנות והעומדים בראשם. אני זכיתי לגיבוי מרבי של מוטי קירשנבאום. אבי רצון היה מהפכן בתפישתו את מקצוע הפרשנות. השידור הציבורי טרם היה ערוך להכיל בקרבו אנשים מסוגו של אבי רצון. אני כמפעילו ו- "ממציאו" חטפתי כל העת קיטון של רותחים בימיו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל בשנים 1993 – 1990. אחד המכתבים החריפים ששלח לי יוסף בר-אל ב- 21 בפברואר 1993 בגין פרשנותו של אבי רצון בתוכניות "משחק השבת", בו הזהיר אותי והיתרה בי, נשמר. הוא מובא במקור בספר עב הכרס, "למילים יש וויזואליה משלהן", אחד מ- 13 הספרים המרכבים את הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אבי רצון שייך לשושלת צנועה של פרשני ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהצעידו קדימה את תכהי השידור שלה. על הגברדייה המצומצמת הזאת נמנו בשעתו גם אריה מליניאק, יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל, ד"ר גלעד וויינגרטן, ז'קי ווישניה, אלי סהר, ואילנה ברגר.

טקסט תמונה :  סתיו 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו. אנוכי (מימין) בראשית דרך החיים הטלוויזיונית שלי כמנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- אריה מליניאק (משמאל) בתחילת הקריירה שלו כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתוקף תפקידי מיניתי אותו לפרשן הכדורסל הקבוע שלנו. הוא שימש בתפקיד החשוב "On and Off" בתקופה שנמשכה תקופה 13 שנים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2001. בחלוף שני עשורים. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו. ב- 1995 מיניתי את אלי סהר לפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של אריה מליניאק. המינוי צלח. זיהוי משמאל לימין : השדר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, ואנוכי פוקח עין על שניהם ועל הפקת השידור . (צילום ראובן שוורץ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. זאת היא עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בסיאול . אני עורך את הבדיקות הטכניות האחרונות עם ה- Master Control הישראלי בירושלים בטרם תחילת השידורים הישירים בא"ק מהאצטדיון האולימפי המרכזי. זיהוי מימין לשמאל : השדר נסים קיוויתי, אנוכי, והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בחלוף עשור. קיץ 1997. אנוכי יחדיו עם השדר מאיר איינשטיין (החליף את נסים קיוויתי) באליפות העולם ה- 6 בא"ק שנערכה באתונה בקיץ 97'. מאיר איינשטיין לובש חולצה אולימפית בה הטבעת החמישית היא הלוגו של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלות רשות השידור לדורותיהן, המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות כיבדו והעריכו את פועלי ופועלם של פּיקוּדַיי. אינני חושב שקיים מישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שקיבל כמוני גיבוי כל כך מסיבי מהבּוֹסים שלו לאורך שנים כה ארוכות. הם העניקו לי בעשרות שנות עבודתי יותר מ- 120 מכתבי הערכה החקוקים על לוח לִבִּי. חלקם מתפרסמים בסדרה 13 הספרים וגם ב- בלוג. הצָלָ"שִים האלה שניתנו ע"י דרגי המנהיגות והניהול הבכירים ביותר ברשות השידור, משמשים אות הערכה כמותית ואיכותית למבצעי השידור שלנו בארץ ובעולם, ולדבקות במשימות השידור ללא פשרות לאורך כברת דרך ארוכת שנים. רבים מהשידורים הבינלאומיים שהנהגתי, ניהלתי והפקתי היו ממושכים והתבצעו בארצות רחוקות בקצווי תבל במקומות היסטוריים על פני חמש יבשות תבל. רבים מהם היו מורכבים ומסובכים מאוד מן ההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים. קיימת אולי "הָאלָהָה" מסוימת בצל"שים – מכתבי ההערכה האלוּ שאני מאוד מכבדם, את הטקסט וכותביהם, אך צריך לקחתם בפרופורציות הנכונות. אני מעריך שזכיתי להערכה וכבוד ממנהיגי השידור הציבורי לא רק בגלל יכולות הביצוע ותוצאותיו אלא גם מחמת ההערצה בשנים ההן על שהגעתי למענם לאתרי ספורט ופינות שידור מרוחקות על פני הגלובוס שהם עצמם לא ביקרו שָם מעולם וגם לא היה להם כל סיכוי להגיע אליהם. בבואנוס איירס, מדריד, לוס אנג'לס, מכסיקו סיטי, סיאול, רומא, דאלאס, לונדון, פאריס, סידני, אדמונטון וערים רבות אחרות באירופה ורחבי תבל – התרחשו הפקות הטלוויזיה האדירות של המונדיאלים, האולימפיאדות, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורגל ואירועי ספורט גדולים אחרים בראשן ניצבתי.

בעת היותי צוֹעֵר בקורס קצינים בכפר סירקין ליד פתח תקווה (ספטמבר 1957- מרס 1958) , הוטלה עלינו החובה לקרוא את סִיפרו המלחמתי יוצא הדופן ובעל הערך החינוכי, "אנשי פנפילוב", של אלכסנדר בֶּק. בהקדמה לספר כותב מחברו כי הוא מספר את סיפורו למען ההיסטוריה. אני כמו אלכסנדר בֶּק מדווח להיסטוריה. אינני שופט אותה.

ייצור סיגנל איכותי של שידורי הספורט והזרקתו למסך של כל רשת טלוויזיה באשר היא מותנה בארבעה תנאים הכרחיים : השגת ממון לרכישת זכויות השידורים, בניית טכנולוגיה חדשנית ראויה ומיידית, מאגר כוח אדם מוכשר, וגיבוי איתן של המנכ"לים של רשות השידור לחזון הטלוויזיה הקונקרטי שלי (ושל קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי) בתוך מכלול שלם של פילוסופיית השידור הציבורי על כל מרכיביו. באופן אישי אני יכול להעיד כי בלעדי סיועם של שני מנכ"לים בתולדות רשות השידור אורי פורת ואחריו מרדכי "מוטי" קירשנבאום לא ניתן היה לקָדֵם את איכות וכמות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם במסגרת השידור הציבורי. השינויים שהם ואנוכי חוללנו בשידורי הספורט בטלוויזיה ברבות השנים היו דרמטיים. אני יודע שלא אִכזבתי אותם. מכתבי ההערכה האישיים שהוענקו לי ע"י קברניטי השידור הציבורי והמובאים כאן אינם מיועדים להַלֵל את שם חבריי ואת שמי. הם מסבירים את החשיבות הרבה שייחסו קברניטי רשות השידור (לדורותיהם) לשידורי הספורט הרלוואנטיים כנדבך הכרחי בלוח השידורים הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. המסמכים מתארים את חשיבות ההפקות המורכבות, היקרות, והיוקרתיות בראשן ניצבתי, ואשר הביאו רגעי תהילה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגמול נאות וראוי למשלם האגרה. חלקם מופיעים בסדרה בת 13 הספרים ובבלוג.

רכישת זכויות השידורים של משחקי ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA והבאתם לראשונה בשידורים ישירים לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991- 1987.

הכדורסל האמריקני המקצועני והמיטבי מיוצג בתודעת הספורט העולמי ע"י לוֹגוֹ בן שלוש אותיות בלבד NBA, (ראשי תיבות של National Basketball Association) על רקע אדום וכחול, ולידן דמות של כדורסלן מוּטֶה גוּף מְכַדְרֵר. מותג צנוע שמוֹכֵר את ליגת הכדורסל הטובה בעולם . מי לא גדל עליה, מי לא שמע עליה. לכל חובב כדורסל ישראלי יש את הגיבורים שלו ב – NBA . אלילי הילדות שלי היו בוב קוזי (Bob Cousy) וביל ראסל (Bill Russell) שחקני קבוצת בוסטון סלטיקס ומאמנם המיתולוגי רֵד אוורבך (Red Auerbach) שהפך כמו שחקניו לאגדה בחייו. בשנת 1954 בהיותי בן 16 התנשאתי לגובה של 1.90 מ'. מעבר להיותי ספורטאי מוכשר למשחקי כדור, הייתי גם אתלט מחונן. יכולתי לנתר ולהרים את מרכז הכובד שלי כמטר מעל פני הקרקע. זה אפשר לי לגעת בטבעת הסל עם המרפק שלי. זה אפשר לי להנחית היטב מעל רשת הכדורעף , והעניק לי יתרון בנגיחות לשער הכדורגל. הילדים בקיבוץ אפיקים היו מצטופפים סביב מגרש הכדורסל המקומי עשוי חול מחצבה כדי לראות אותי מאמן את עצמי. באותה שנה זומנתי יחד עם יגאל וולדרסקי ז"ל מקיבוץ אשדות יעקב לסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל. המאמן שלנו היה האמריקני אלמר ריפלי (Elmer Repley) (צלע קשה ברגליו) ומקום האימון מגרש הכדורסל של קיבוץ מזרע בעמק יזרעאל. בסגל הנבחרת שיחקו אז גם עמוס לין, ראובן פֶכֶר, משה מחטי ואחרים. אלמר ריפלי אמר לי שאני מזכיר לו בתנועות שלי ובשליטה בכדור את בוב קוזי (Bob Cousy). אך מי חשב אז על קריירה ספורטיבית. החלום שלי היה כמו של רבים להתנדב לצנחנים וללכת בדרכו של מאיר הר ציון. בטרם מלאו לי 18 שנה הגעתי לחטיבת גולני.

מאוחר יותר הגיעו לארץ פיסות מידע טיפ טיפה רחבות יותר ומעט צילומים אודות המוניטין העצום של שחקני ה -NBA ובראשם ג'רי ווסט (Jerry West) שהקואורדינציה המיוחדת של תנועתו מכדרר את הכדור עיצבה את הלוגו המפורסם של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. זהו אותו ג'רי ווסט ששָדָר טלוויזיה אמריקני אמר עליו פעם בשידור ישיר כלהלן : "כשג'רי ווסט מתרומם לקליעת Jump Shot (קליעת ניתור), יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר". פתאום שמענו גם על אוסקר רוברטסון (Oscar Robertson) שזכה לכינוי "Big O", באחד העיתונים התוודענו לתמונתו של הענק ווילט צ'מברליין (Wilt Chamberlain שהתנשא לקומה של 2.18 מ') ואשר נודע בכינויו "Wilt the stilt", בתרגום חופשי "האיש על הקביים", בשל גובהו הרב 2.18 מ' (נושא גופייה מס' 13) ורגליו הרזות להחריד. ואז גם התוודענו לג'וליוס ארווינג (Julius Erving) ש- שדרני ה- NBA ברשתות טלוויזיה האמריקניות קראו לו "Dr. j", כמובן דוקטור לכדורסל.

טקסט תמונה : ווילט צ'מברליין נער צנום בן 18 (לובש גופייה מספר 13) והמתנשא לגובה של 2.18 מ', היה מושא של דוֹר שלם בישראל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. הוא היה דמות יוצאת דופן ב- NBA. על פי התמונה ניתן להבין כי לא בכדי כינו אותו "Wilt The Stilt" (באדיבות ה- NBA).

נולדתי אומנם עשרים וחמש שנה לפני מייקל ג'ורדן (Michael Jordan), אך כבר בימים ההם שלי הייתה כמיהה גדולה לכל שביב אינפורמציה מליגת הכדורסל המצוינת הזאת, אך העיתונות היומית קימצה אז בדיווחי ספורט, לא כל שכן אודות הנעשה ב- NBA.

טקסט תמונה : מייקל ג'ורדן (Michael Jordan) משמאל, בראשית הקריירה המזהירה שלו ב- NBA, ורגעים ספורים לפני אחד ממשחקי ה- "ALL STAR GAME" בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. לידו המאמן קיי. סי. ג'ונס (K. C. Jones) שהיה שחקן מצטיין בקבוצת בוסטון סלטיקס הדגולה. (באדיבות ה- NBA).

פעם סיפר לי מוטי קירשנבאום ז"ל חובב ספורט ידוע, "כאשר למדתי קולנוע וטלוויזיה בשנים 1968- 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס , היה לי חֲבֵר מפורסם לספסל הלימודים שהצטיין אח"כ ב- NBA". שאלתי אותו בסקרנות, "לצִדו של מי היה לך הכבוד לשבת בכיתה ?". מוטי קירשנבאום השיב, "תאר לך יואש אלרואי , קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabar), זה ששמו הקודם היה לוּ אלסינדור (Lew Alcindor)". העבר המשותף של מוטי קירשנבאום וקארים עבדול ג'אבאר מצא חֵן בעיני. כמובן שלא הערכתי את מוטי קירשנבאום רק בגלל בקיאותו המופלגת בספורט. האיש נשא עמו מטען כבד של ערכים, כישרון ויצירה והוכיח את עצמו. הוא היה חתן פרס ישראל לטלוויזיה. בן מלכוּת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה הקודמת . אוניברסיטת UCLA. שתי אגדות כדורסל. המאמן ג'ון וודן (John Wooden) והשחקן לו אלסינדור (Lew Alcindor) שגובהו 2.18 מ' (מי ששינה את שמו מאוחר יותר לקארים עבדול ג'אבר) זוכים שלוש פעמים ברציפות בשנים 1967, 1968, ו- 1969 באליפות הכדורסל של המכללות האמריקניות בליגת ה- NCAA. קבוצת מילווקי מ- NBA הייתה זאת שזכתה בקארים עבדול ג'אבר אך הוא עזב אותה בתום תקופה קצרה וחתם בלוס אנג'לס לייקרס קבוצתו של המיליארדר ג'רי באס תמורת חוזה ארוך טווח בן עשרות רבות של מיליוני דולרים. (באדיבות אוניברסיטת UCLA).

בסיור קדם ההפקה של ה- WBM בהשתתפותי בדצמבר 1983 בלוס אנג'לס לקראת האולימפיאדה שעמדה להיערך בעיר המרתקת הזאת בחודש יולי 1984, הופיעה תמונתו של קארים עבדול ג'אבאר הפופולרי שנשא את המספר 33 על גופייתו בכל אתר בעיר. הוא ומאמנו הבלתי נשכח ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden) הביאו לאוניברסיטה UCLA של מוטי קירשנבאום תהילת נצח.

טקסט תמונה : דצמבר 1983 בלוס אנג'לס הנפלאה והמעניינת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. מין צירוף מקרים . מישהו צילם אותי במסיבת קוקטייל של פגישת ה- WBM  מפני שחשב שאני שחקן קולנוע אורח מהוליווד ונתן לי את התמונה למזכרת. ברקע הופיע איך לא הכדורסלן האגדי קארים עבדול ג'אבר במדי אוניברסיטת UCLA, כשהוא נושא את המספר 33. (צילום של הטלוויזיה הדנית  DR. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליגת ה- NBA הפופולרית והאהודה בישראל, הייתה נושא ספורטיבי הראוי לחשיפה הרבה יותר גדולה בטלוויזיה הישראלית ממה שזכתה לה בעבר. משהבשילו ב- 1987 התנאים הטכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החלטתי לעשות מעשה, ולשדר ישיר לראשונה את משחקי ההכרעה על האליפות ה- NBA באותה עונה, ולהביא את בשורתו בהרחבה לצופי הטלוויזיה בישראל. את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות לא הייתי צריך לשכנע בזכות שידורי הכדורסל המקצועני האמריקני על מסך הטלוויזיה הציבורית. הוא בעצמו היה פריק וחובב מושבע של הספורט האמריקני על כל גווניו, בעיקר של ה- NBA ו- NFL. הייתי צריך להשתדל בפני חיים יבין מנהל הטלוויזיה. כפי שנאמר קודם לכן זה לא היה פשוט אבל זה השתלם. לבסוף הוא הסכים. שידורי ה- NBA זכו להצלחה היסטרית. נכון שהיו לנו בתחילה קשיים מנהליים בשל שעת הסיום של השידורים הישירים בשעות המאוחרות של הלילה, שהיו מעבר למקובל בהסכמי העבודה בין הנהלת הרשות וועד חטיבת עובדי ההנדסה. אך העניינים האלו הסתדרו בסופו של דבר , והשידורים הישירים מארה"ב הפכו לדבר שבשגרה. תקשורת הלוויינים הייתה מוגבלת בימים ההם, והעברת סיגנל ה- NBA  מרחבי ארה"ב לבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים , נעשתה רק באמצעות תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה, אך היו שם כמה אנשים (בעמק האלה) ובראשם מר גבריאל שֶקֶל מהנדס התקשורת הבינלאומית ב- "בֶּזֶק" (משרדו היה במגדל שלום בת"א) שהיה אִכפת להם ממני. הם פשוט עשו הרבה מעבר למה שנדרש והתאמצו מאוד בעבורי גם מהנדס התקשורת הלוויינית של הטלוויזיה הישראלית זאב שטוקהיים ז"ל ביצע למעני עבודה מאוד מדויקת ואחראית. בתוך תקופה של כארבעה חודשים וחצי מפברואר עד יוני 1987 , שידרנו ישיר כ- 12 משחקים. הצבתי את יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק בעמדת השידור באולפן בירושלים לצורכי Voice Over בלבד (ולא Play by play). זאת הייתה כמות עצומה של שידורים בערוץ ציבורי שגררה אותי לוויכוחים לא נוחים עם מנהל הטלוויזיה אז חיים יבין. חיים יבין חשב בתחילה שאני מגזים בשידורי ספורט בכלל ובשידורי ה- NBA בפרט. אך הבין מאוחר יותר מהתגובות הרבות שקיבל, כי השידורים האלה נוחלים הצלחה עצומה ומפארים את שמה של הטלוויזיה הישראלית שאותה הוא מנהל. רמת הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (בידיה היו זכויות השידורים של ה- NBA בשנים 1990 – 1986) שעסקה בתיעוד כדורסל ברובד העליון ביותר שלו ורמת השידור של צוות השדרים של CBS בראשותו של השדר המוביל דיק סטוקטון, היוו חידוש מאלף בשידורי הספורט בארץ.

הענקת עדיפות לשידורי הספורט הרלוואנטיים בקדנציה הראשונה של אורי פורת ז"ל כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1989- 1984 העלתה לדיון מחודש את פשר מהות, איכות, ותפקידו של השידור הציבורי במדינת ישראל. בעניין הזה הוא ספג ביקורת לא מעטה. הראשונה לבקר אותו בחריפות הייתה המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל בעת ששימשה מבקרת הטלוויזיה של העיתון "מעריב". היא אפילו לא העניקה לו מאה ימי חסד. כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה בתמיכתם של הוועדים המנהלים של רשות השידור שאפו להידמות לשידור הציבורי האנגלי אותו ייצג בהצלחה רבה ה- BBC. לרוע המזל חלק מהם ראה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נֶטֶל ומעמסה. הם סברו ששידורי הספורט כמונח סטריאוטיפי ודימוי כוללני איננו נחוץ לשידור הציבורי. הוא איננו נחוץ. רבים מהם לא ידעו כלל כי דווקא ה- BBC הבריטי שאליו כה רצו להידמות מפני שהיה מופת שידור, הוא אותו ה- BBC שמייחד כשיטה ממון עצום מתקציבו לצורכי הפקה, צילום, וכיסוי אירועי הספורט הרלוואנטיים. ה- BBC הציבורי על שני ערוציו הארציים  1 BBC  ו-  2 BBC  , שידר בשנת 2000 יותר מ- 1900 (אלף ותשע מאות) שעות שידורי ספורט בענפים השונים שרלוואנטיים למשלם האגרה שלוֹ. ממוצע יומי של 5.2 שעות שידורי ספורט (מִידֵי יום ביומו). היה לי נוח לשאול בכל וויכוח עם הבוסים שלי מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה מה חשוב בעיניהם יותר לשידור הציבורי בישראל : שידור של סדרות קנויות של ה- BBC  כמו, "ההגדה לבית פורסייט" (Forsyte Saga The), "אדונים ומשרתים", (Upstairs – Downstairs) "קַו אוֹנידין" (Onedin Line), וסרטי טבע בריטיים, ו/או שידורים של משחקי כדורגל מהליגה האנגלית הבכירה ומשחקי גמר הגביע האנגלי . האם סדרות הפשע והמשטרה של רשתות הטלוויזיה האמריקניות כמו "משימה בלתי אפשרית", "סטארסקי והָאץ' ", "הוואי 0:5", "מקלאוד", וכו' ואופרות סבון כמו "דאלאס" ו- "שושלת", מאפילות על, אוֹ עדיפות וחשובות יותר משידורים ישירים של משחקי ה- NBA, או קרבות אגרוף בהשתתפותם של מוחמד עלי או מייק טייסון. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעו עליות ומורדות אך דבר אחד איננו מוטל בספק. הרלוואנטיים  שבהם הפכו לנדבך איתן של השידור הציבורי. עלה לי בדָמִים ושיער לָבָן לשכנע חלק מהבוסים שלי שאומנם כך הדבר וראוי שכך יהיה. אורי פורת ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שהבין לעומק את זיקת הטלוויזיה לשידורי הספורט הרלוואנטיים ואת חשיבות חיבורם עם שאר חלקי הפאזל וחיזוק התמונה הכללית. אין דבר כזה שידור ציבורי טלוויזיוני בלעדי רכישת זכויות שידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. בכמה היבטים היה אורי פורת ז"ל בעל אישיות ייחודית וגם מיוחדת וניצב מעל רבים משכמו ומעלה. אהבתי אותו. לא הסתרתי. נתתי לו לדעת זאת.

כוכבי ה- NBA שחדרו בשנות ה- 80' של המאה הקודמת לכל בית בישראל באמצעות שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו לאטרקציה. היכולת הווירטואוזית וכישרון הכדורסל של רבים מהם השתלבו עם כּישרון ועושר הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. באותן השנים שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת הנהלתו של חיים יבין סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו- "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). מי לא זוכר את דמויותיהן הנצחיות של אלכסיס שגילמה ג'ואן קולינס, קריסטל אותה שיחקה לינדה אוואנס, ובלייק קרינגטון שאת דמותו עיצב השחקן ג'ון פורסיית. או משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לארי הגמן שגילם את .J R. הנוכל בסדרה, ופטריק דאפי בתפקיד בובי יואינג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R כוכבי ה- NBA הרבים ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של הדטרויט פיסטונס, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס, שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון הפכו להיות שמות מוכרים ופופולריים ממש כשמם של כוכבי "דאלאס" ו- "שושלת". בהבדל גדול אחד. אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי. חלומות באספמיה. ה- NBA היה חומר שידור תיעודי – ספורטיבי בעל ערך. טעם החיים. המציאות עצמה בתחום הזה של חיינו הטלוויזיוניים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר לסניף טלוויזיה אמריקני. אין סוף סדרות משטרה ופשע ואופרות הסבון האמריקניות שודרו בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ללא שום נקיפות מצפון של קברניטי השידור הציבורי. הן הביסו בקלות את הדרמות האנגליות של ה- BBC ומשכו אליהן קהל צופים רב. ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של ליגות חו"ל בכדורגל וליגת ה- NBA בכדורסל, כמו גם אופרות הסבון, נדדו ממנה לערוצי הנישה בכבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון , בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציה ואחד ממבצעי ההפקה המושלמים שלי. למרות שפע המהמורות הטכנולוגיות והלוגיסטיות בדרכו הארוכה מארה"ב לישראל, עבר השידור המותח בשלום, אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה של הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. הוא זרם בעורקיי כמו דם גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הפקתו ושידורו היו לא היה רק סם החיים שלי, הם היו האדרנלין שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA מבוסטון הרחוקה ובפיו דברי שבח. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת מנהל החדשות גם בכתב [1].

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום אחד מהשידורים הישירים של משחקי ה- NBA, בוסטון – דטרויט, לראשונה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחד מאוהדי שידורי הספורט שלנו בכלל בטלוויזיה ושידורי ה- NBA בפרט היה העיתונאי בְרוּך הכישרונות אדם ברוך ז"ל, בעל סגנון כתיבה ייחודי ואיש "ידיעות אחרונות". לאחר השידור הישיר של בוסטון סלטיקס נגד דטרויט פיסטונס ב- 31 במאי 1987 הפליג בשבחיו בעיתונו בזכות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית  ובזכות שידורי ה- NBA שלה. "זרקו עצם לאינטליגנציה, השידור בוסטון / דטרויט הוא טעם החיים", כתב ב- 1 ביוני 1987. הנה הטקסט הרלוואנטי במלואו [2] :

"משהו על החלטת הנהלת הטלוויזיה לשדר במוצאי שבת את משחק הגמר בין קבוצת בוסטון לקבוצת דטרויט בשידור חי. טוב מאוד. משהו על כדורסל אמריקני מקצועי. כדורסל בכלל ומקצועני בפרט, הוא אחת הטריטוריות האחרונות העצמאיות שנותרו לאינטליגנציה הישראלית. ההחלטה לשדר חי כמוה כהכרה בזכויות הלגיטימיות של מיעוט ישראלי. המיעוט של האינטליגנציה. יש משהו מיוחד בסוציולוגיה של המיעוט הזה. המיעוט הזה כולל דתיים, חילוניים, שמאל, ימין, ערבים, יהודים, נשים, ילדים, מתנחלים, תושבי פנטהאוזים. ואז ברגע שהודיעו על השידור, ידענו שהטלוויזיה התחברה לשעה קלה למציאות הישראלית. מעניין שהחיבור הזה נעשה לעיתים קרובות באמצעות מחלקת הספורט של הטלוויזיה. מחלקה אמיצה, קטנה, דלת תקציבים, דלת שדרים איכותיים, אבל מחוברת למציאות. יש שאלות טובות ויש שאלות מצוינות. שאלה טובה זו שאלה שיש עליה תשובה גרועה. שאלה מצוינת היא שאלה שאין עליה בכלל תשובה. השאלה המצוינת היא למה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מבינה ישר מה יש לה ביד, כשיש לה ביד את הגמר של בוסטון / דטרויט ? למה צריך להוציא לנו את הנשמה לפני כל שידור ספורט איכותי זר חי ? מה יש לה ביד ? יש לה את האינטליגנציה הישראלית מול המסך כקהל שבוי. למה להוציא לנו את הנשמה ? ככה זה בין יהודים. נגיד שהיא לא מבינה בכדורסל, אבל לא להבין כמה כדורסל שווה בשבילה זב כבר לא להבין בביזנס עצמו. אנחנו אנשים עצבניים, חסרי נחת, מוכי שִעמוּם, והספורט המקצועני ככל הנוגע לטלוויזיה הוא תרופתנו. אבל הסוף מעבר לדלת. כשהטלוויזיה פה תהיה מסחרית, האינטליגנציה הישראלית תזכה לכבוד הראוי לה. ואז או הממלכתית, תתחנן שנראה אצלה כדורסל אמריקני בשידור חי. עד אז חיים יבין, תזכור : יותר משישראל שמרו את השבת, שמר הכדורסל את הטלוויזיה".

טקסט תמונה (1) : אדם ברוך ז"ל במגרש בפלורנטין – תל-אביב, 1 בנובמבר 2004. צילומים: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

העיתונאי אדם ברוך ז"ל תמך תמיכה מובהקת במדיניות שידורי הספורט הרלוואנטיים שהנהגתי בשידור הציבורי .

טקסט תמונה (2) : אדם ברוך ז"ל במגרש בפלורנטין – תל-אביב, 1 בנובמבר 2004. צילומים: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

למאמר התומך של אדם ברוך ז"ל הייתה חשיבות עליונה. לא כל יום מביע עיתונאי בעל שם ומוניטין ברמתו אהדה כה ברורה וכנה למען שידורי הספורט הישירים של האירועים הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביחסים האמביוולנטיים בין הטלוויזיה לעיתונות הייתה למאמרו של עיתונאי עַל ברמתו של אדם ברוך הכותב בשבח שידורי ה- NBA בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של ישראל – יתרון וחשיבות גדולה. אדם ברוך היה עיתונאי מוערך ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. לא היה ספק כי בכתיבתו העיתונאית השפיע על מקבלי ההחלטות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. בכך העניק לגיטימציה ותמיכה למדיניות שידורי הספורט שלי. זה לא היה דבר מובן מאליו בימים ההם. בזכות אישיותו ומשקלו הסגולי כעיתונאי הפכה תמיכתו לתנופה בהפקת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה הציבורית. לרעיון שלי לשָדֵר כדורסל אמריקני על המסך הממלכתי היו גם מתנגדים בציבור אך הם היו מעטים וגם לא היה להם עיתון כדי לבטא בו את התנגדותם.

טקסט תמונה (3) : אדם ברוך ז"ל. רחוב אילת, 1 בנובמבר 2004. צילום: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

אדם ברוך ז"ל לא ידע שכל שידורי ה- NBA שלי ב- 1987 היו תלויים על בלימה. התקשורת הלוויינית בתקופה ההיא בין ישראל לארה"ב הייתה כל כך מוגבלת ובעייתית עד שכל שידור ישיר משָם הפך לנֵס. לקחתי על עצמי בשל הלהיטות לשדר את ה- NBA בישראל סיכונים טכנולוגיים ולוגיסטיים לא תמיד מחושבים מראש. נתתי פרסום לשידורים הישירים האלה של ה- NBA באמצעות Build up בעיתונות ו- Promo (קידום) בשידורי הטלוויזיה, זמן רב בטרם העניקה חברת התקשורת האמריקנית COMSAT בעלת לווייני התקשורת האטלנטיים את האישורים הנחוצים לחברת "בֶּזֶק" שלנו. תהליך ה- Booking (רישום הזמנת השידורים מהמקור) הוא ביורוקרטי ומסורבל. הצלחת שידורי ה- NBA בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה גם הצלחתם של אנשי חברת "בֶּזֶק" ובראשם גבריאל "גבי" שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של מדינת ישראל, ו- אברהם יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה, ואנשים רציניים ומוכשרים שעבדו לידם כמו יצחק "איציק" גינת, ישראל קוז'יקרו (קוֹז'וֹ), בצלאל ליס ורבים אחרים.

שיאו של מבצע ה- NBA והבאת סיגנל הטלוויזיה שלו לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים היה שידור ישיר של המשחק השישי בסדרת הגמר שהקנה ללוס אנג'לס לייקרס את האליפות. זה היה ביום ראשון – 14 ביוני 1987, לאחר ניצחון בהיכל הביתי שלהם "הפורום" על בוסטון סלטיקס 93:106 וזכייה 2:4 בסדרה. כוכבי הכדורסל של לוס אנג'לס לייקרס מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבר, ג'יימס וורת'י, ביירון סקוט, מייקל קופר, קורט ראמביס, איי. סי. גרין ואחרים וכמובן המאמן פאט ריילי הפכו לנערצים בישראל. אבל גם השחקנים המפסידים של בוסטון סלטיקס נעשו ל- Celebrities בקרב חובבי הספורט בישראל. שמם הלך לפניהם. איך אפשר לשכוח את לארי בירד, קווין מקהייל, דני איינג', דניס ג'ונסון, רוברט פּאֶריש, ביל וולטון, והמנג'ר – מאמן המיתולוגי רד אוורבך מנהיג כדורסל בלתי נשכח. למחרת ב- 15 ביוני 1987 בתום מבצע שידורי ה- NBA שלח אלי מנהל הטלוויזיה חיים יבין את ברכתו בכתב [3].

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. זהו מסמך ההערכה המקורי  שנכתב ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. המכתב הזה נשלח כשבועיים לאחר מאמר התמיכה של העיתונאי אדם ברוך ב- "ידיעות אחרונות" בזכות שידורי ה- NBA על המרקע הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין לא היה מעולם אוֹהֵד שידורי ספורט גדול. אך אט – אט הסתגל למציאות החדשה והֵבין בעל כורחו בחושו העיתונאי כמנהל ערוץ טלוויזיה יחיד ומונופוליסטי במדינת ישראל את מה שלא הבין כמנהל החדשות שנים אחדות קודם לכן, את חשיבותם של שידורי הספורט הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם, ברשת הטלוויזיה הציבורית שאותה ניהל. כמנהל חטיבת החדשות (לאחר דן שילון) בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980- 1977 הקשה מאוד על אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט דאז. הוא לא הכיר בעובדת ערכם של שידורי הספורט הרלוואנטיים האלה שלא יסולא בפז וחשב שהם גודשים את מסך הטלוויזיה הציבורית יתר על המידה. ואם כן הכיר הרי שלא נתן לכך ביטוי טלוויזיוני. זה היה למורת רוחו. מידֵי פעם פישל והיצר את צעדיי, אך ארבעת שנות ניהולו את הטלוויזיה הישראלית  1990 – 1986 הן באורח פרדוקסאלי ולמרבה ההפתעה "תור הזהב" של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל שידוריה. ברור שזה לא היה מתאפשר ללא סיוע עצום של פיגורה בכירה ממנו – מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל.

[1] ראה נספח : מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי מתאריך 31 במאי 1987, הנוגע לשידור משחק ה- NBA בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס.

[2] ראה נספח : מאמרו של אדם ברוך בעיתון "ידיעות אחרונות" מ- 1 ביוני 1987 המשבח את שידורי ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[3] ראה נספח : מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית חיים יבין ב- 15 ביוני 1987 באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן  בתום מבצע הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של  ה- NBA  בישראל .

יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי בימים ההם – בזמן ההוא של עשור ה- 80 במאה הקודמת (2).

באחד מימי החורף הקרים של חודש דצמבר 1986 , ביקר בירושלים אחד מגדולי שחקני הכדורסל ב- NBA בכל הזמנים אייזיה תומס מקבוצת הדטרויט פיסטונס . ידיד שלי מר אָרִיק הֶנִיג הכיר בינינו. התפתחה עִמו שיחה קולחת בה סיפרתי לו שכבן קיבוץ אפיקים גדלתי על ליגת ה- NBA  האמריקנית מאז נוסדה ב- 1946 לאחר מלחמת העולם השנייה. אלילי הכדורסל שלי אז היו ג'ורג מייקן בוב קורלנד, קלייד לָאבלֶט, בוב קוזי, ביל ראסל, אוסקר רוברטסון, ווילט צ'מברליין, ג'רי ווסט ומי לא. אייזיה תומס נדהם מבקיאותי. האלילים שלי היו גם מופת המשחק שלוֹ. אבל הדבר שעניין אותי באמת היה כיצד להביא בפעם הראשונה בהיסטוריה בשידורים ישירים את שידורי ה- NBA לטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוזמה שהייתה מורכבת מכמה ווקטורים : ממון, זכויות שידורים , טכנולוגיית שידורים לוויינית, ורצון טוב של הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין יבד"ל. הווקטורים התחברו ומשימת ההפקה צלחה.

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. מר חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בשנים 1980 – 1977 ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989- 1986, משקיף ופוקח עין על מערכת "מבט" . זיהוי הנוכחים יושבים מימין לשמאל : עורך "מבט" מיכאל קרפין, דניאל פאר, חיים יבין (עומד), מאחוריו עומד עמירם ניר ז"ל, הבימאי אורן שינדל, והעורך יעקב אחימאיר בראש השולחן. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה :  ג'רי ווסט (Jerry West) משמאל מס' 44  מקבוצת לוס אנג'לס לייקרס מכדרר מול וולט פרייזר (Walt Freizer) מהניו יורק ניקס. תנועת הגוף הזאת האופיינית לג'רי ווסט היוותה את ההשראה ליוצרי הלוגו רב המוניטין של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל. לוגו פשוט חסר יומרות אך קליט ונצרב בקלות בתודעה. (באדיבות ה- NBA) .

סיפרתי לוֹ שאנחנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוהגים כבר שנים לשָדֵר מידי פעם קטעים נבחרים קצרים מליגת ה- NBA, להם הענקנוּ כותרת יוצאת דופן מחמת כבודם המקצועי – "כדורסל מעולם אחר". השיחה קלחה. "מעולם לא שידרתי ישיר משחק שלם מ- NBA", אמרתי לו , והוספתי, "יעד השידור הישיר הראשון שלי מליגת ה- NBA הכל כך אהוּד בארץ אמור להיות המשחק השנתי המסורתי בליגת הכדורסל הטובה בעולם של כוכבי המזרח נגד המערב ("All Star Game") שייערך בסיאטל ביום ראשון – 8 בפברואר 1987". בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית נערכנו לשָדֵר ישיר מליגת הכדורסל הטובה והפופולארית בעולם. זה אמור להיות מבצע שידור שטרם נראה כמוהו בארץ [1]. לא מסובך במיוחד אך ראשוני והיסטורי. השיחה עם אייזיה תומאס גלשה למאווייו שלו. הוא סיפר לי שהוא מֵת כבר לזכות באליפות ה- NBA במדי קבוצתו הדטרויט פיסטונס. הוא היה אז שחקן כדורסל צעיר רק בן 26 וכבר אחד השחקנים הבולטים ב- NBA. ראיתי אותו משחק בשורות נבחרת ארה"ב באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' לצדו של מייקל ג'ורדן, פטריק יואינג, וכוכבים גדולים אחרים וזוכה עִמה במדליית הזהב. למרות קומתו הנמוכה 1.85 מ' הוא היה ספורטאי מחונן בעל שליטה אבסולוטית בכדור וקואורדינציה תנועתית מושלמת. איחלתי לו הצלחה. לחצנו ידיים ונפרדנו. אייזיה תומאס זכה פעמיים ברציפות עם קבוצתו "דטרויט פיסטונס" באליפות ה- NBA ב- 1989 וְ- 1990.

שעת ויום ה- "ש" של 8 בפברואר 1987 הלכו וקרבו . לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי כמנווט, עורך, ומפיק ראשי – נכון אתגר נפלא. מבצע שידור כביר. לראשונה בתולדותיה תעביר הרשת שלי בשידור ישיר בהיקף מלא את משחק ה- NBA מסיאטל בארה"ב, "המזרח נגד המערב". במידה מסוימת חלום ילדות שהתגשם. כילדים בקיבוץ אפיקים גדלנו על שמות נט הולמן וג'ו לאפצ'יק, ואח"כ ג'ורג' מאייקן, בוב קוזי, בוב פטיט, ביל ראסל, ווילט צ'מברליין, אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט ואחרים. המדינה הייתה כמרקחה. לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה בישראל יוכלו חובבי הספורט לצפות בשידור ישיר בכוכבי הכדורסל המפורסמים ביותר ב- NBA. ההתעניינות בשידור הישיר חצתה את קו הסקרנות וההתעניינות וגבלה כמעט בהיסטריה. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצקנו שמן למדורה והעיתונות הכתובה הוסיפה משלה. לכולם היה ברור כי משהו נפלא עומד להתרחש בטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון – 8 בפברואר 1987 בשעה תשע וחצי בערב בתום "מבט". ה- NBA.

ראה העיתון "חדשות" מ- 4  בפברואר 1987 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים .העיתון "חדשות" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון – 8 בפברואר 1987. (באדיבות הוצאת "הארץ" וארכיון העיתון "חדשות").

טקסט מסמך : 4 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. העיתון "על המשמר" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון – 8 בפברואר 1987. (באדיבות ארכיון העיתון "על המשמר" ובית אריאלה בתל אביב).

ראה גם "מעריב" מ- 8 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . העיתון "מעריב" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון – 8 בפברואר 1987 . (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך :  8  בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . העיתון "על המשמר" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון – 8 בפברואר 1987 . (באדיבות ארכיון "על המשמר" ובסיוע בית אריאלה בתל אביב).

ראה גם "ידיעות אחרונות" מ- 8  בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. העיתון "ידיעות אחרונות" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון בערב – 8 בפברואר 1987. 

ראה גם "ידיעות אחרונות" מ- 8  בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. העיתון "ידיעות אחרונות" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון בערב – 8 בפברואר 1987.   

ראה גם העיתון "חדשות" מ- 8 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. העיתון "חדשות" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון בערב – 8 בפברואר 1987. 

ראה גם "הארץ" מ- 8  בפברואר 1987 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . העיתון "חדשות" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון בערב – 8 בפברואר 1987. 

טקסט מסמך : 8 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . העיתון "ג'רוזלם פוסט" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון בערב – 8 בפברואר 1987. (באדיבות העיתון " ג'רוזלם פוסט").

טקסט מסמך :  8 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. העיתון "דבר" מקדם את השידור הישיר של משחק רב המוניטין ב- NBA הקרוי, "All Star Game", על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביום ראשון בערב – 8 בפברואר 1987. (באדיבות ארכיון העיתון "דבר" ובסיוע בית אריאלה בתל אביב). 

ואז זה קרה. בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה כשנותרו עשר דקות לסיום משחק הנבחרים של ה- NBA, כוכבי המזרח נגד כוכבי המערב, הורה יו"ר וועד הטכנאים ציון סווירי יחדיו עם חברו אלי קרייתי למפקח הטכני הכללי של השידור אריה קולקר להוריד את שלטר החשמל ולגדוע את השידור הישיר. ציון סווירי עשה זאת בטענה שמשך השידור הישיר האקסקלוסיבי שמסקרן המוני צופי טלוויזיה חורג מהסכם העבודה המתיר להם לעבוד עד חצות וחצי בדיוק. לא יותר מזה. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו לילה היה מנהל חטיבת התוכניות הבימאי יוסי צמח, שנכח בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. הוא החליף את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ששהה ביריד הטלוויזיה במונטה קארלו. בוויכוח שהתלהט בחצות הלֵיל כחצי שעה בטרם הגדיעה הודיע יוסי צמח לציון סווירי כי גם אם תהיה חריגה של דקה אחת מעבר לחצות וחצי, מתחייבת הרשות לשלם לעובדים שכר של שעה נוספת בגובה של % 275. "אני מתחנן בפניכם הטכנאים , אל תגדעו את השידור הישיר. מדובר במבצע שידור מיוחד במינו. אסור לכם על פי הסכם העבודה לגדוע שידור המכונה 'מבצע' ", שַח יוסי צמח ליו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי. יוסי צמח היה בקשר טלפוני ישיר עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, בעוד אנוכי מריץ מאולפן ב' את השידור הישיר המורכב בו כיכבו בקבוצות המזרח והמערב מייקל ג'ורדן, לארי בירד, ג'וליוס ארווינג (Dr. J), דומיניק ווילקינס, מוזס מלון, מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבר, אקים אולג'ואן ורבים מכוכבי ה- NBA הנודעים והמוכרים היטב לחובבי הספורט בישראל. קיי. סי. ג'ונס מאמנה של בוסטון סלטיקס נבחר להיות מאמן ה- East ופאט ריילי מאמן לוס אנג'לס לייקרס שימש מאמן ה- West. האינפורמציה הזאת ממש לא עניינה את ציון סווירי. אך גרוע יותר היה שדבריו של מ"מ מנהל הטלוויזיה לא נגעו ללִבּוֹ. הוא דחה את תחינתו של יוסי צמח מכל וכול והשיב לו בחוסר נימוס ואחריות משוועים, "זה איננו מבצע. זהו שידור רגיל של יואש אלרואי". עם הגדיעה רצתי כמטורף מאולפן ב' בקומה השנייה לחב"מ (חדר בקרה מיוחד – Master control) מרחק של 15 מ'. ראיתי שם את ציון סווירי ואלי קרייתי שוהים ב- Master control (אף הוא ממוקם בקומה ב'), לֵב לִבָּה הטכנולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, משם ניהלו את מאבקם נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. זה היה כמה שניות לאחר הגדיעה. שניהם נראו שלווים. המפקח הטכני הראשי של השידור ל- "אוויר" היה אריה קולקר. הוא דווקא נראה מבולבל והלום קרב. כעושה דברם היה זה שנתן את ההוראה האחרונה לגדוע את סיגנל השידור של ה- NBA. ליד שלישיית הטכנאים ניצב אברהם שוטלנד הנציג הירושלמי באיגוד הארצי של הטכנאים בהסתדרות מי שנתן את האישור לגדיעה, ברך עליו, והבטיח הגנה מקצועית. התבוננתי בהם והפטרתי לעבר ציון סווירי, "איש עלוב שכמותך כיצד העזת", והסתלקתי משם. גדיעת השידור הישיר בעיצומו יצרה קרע עצום בין עובדי הטלוויזיה (מחולקים לשלושה תאגידי עובדים העיתונאים, הטכנאים, והדירוג המשולב כשכל תאגיד מצויד בוועד מייצג משלו) ובתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כולה שהלך והסתבך. מנכ"ל הרשות אורי פורת ראה באנשי הוועד המיליטאנטי של הטכנאים עושקי הקופה הציבורית והם בתמורה כינו אותו, "שליח השטן". הפקת השידור הישיר ההיסטורי של משחק כוכבי המזרח נגד כוכבי המערב (East vs. West) ב- NBA על ידי כעורך ומפיק שידורי הספורט בטלוויזיה תוך כדי שיתוף פעולה עם הנהלת ה- NBA ועם רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS מחזיקת סיגנל השידור לווה במסע Promotion וקידום קדם חסר תקדים של העיתונות הישראלית. ביקשתי את שַדָּר CBS דיק סטוקטון לברך את הטלוויזיה הישראלית ואת צופיה החוזים לראשונה בהיסטוריה בשידור ישיר של משחק ה- NBA. חברת "תדיראן" מימנה את מבצע השידור בשקופיות חסות תמורת רבבת (10000) דולרים. יורם ארבל נקבע להוביל את השידור מהאולפן בירושלים יחדיו עם צמד הפרשנים אריה מליניאק וטל ברודי. נסים קיוויתי עם פאנל שחקני כדורסל אמריקניים המשחקים בליגה הישראלית השתתף בשידור מאולפן הטלוויזיה בתל אביב. מבצע השידור הבינלאומי המרוחק מסיאטל שכינינו אותו "כדורסל מעולם אחר" יצר ציפיות עצומות בישראל, בעוד הטכנאים עסוקים בהכנת מארב שכר למנכ"ל הרשות אורי פורת שנוא נפשם.

החלטתי להשתמש בשידור הישיר של משחק הכוכבים  ב- 8 בפברואר 1987 ב- Feed  המקורי של רשת CBS, ה- Host broadcaster  של השידור, כשקוֹלוֹ של השַדָּר האמריקני דִיק סְטוֹקְטוֹן (Dick Stockton) בעמדת השידור בהיכל הכדורסל "Key arena" בסיאטל משמש Guide (מדריך) לשני ציוותי השידור שלנו באולפני הספורט בירושלים ותל אביב. השַדָּר יורם ארבל ולצִדו אריה מליניאק הפרשן הקבוע וטַל בְּרוֹדִי כפרשן אורח (כפי שציינתי כבר למגִנת ליבּו של אריה מליניאק) לִיווּ את השידור Play by Play מהאולפן בירושלים. אריה מליניאק נעלב מזימונו של טַל בְּרוֹדִי לאולפן השידור. הוא ראה בהבאתו של פרשן נוסף פגיעה באמינותו וסמכותו כפרשן בלעדי שלי . לא הייתה לכך כמובן כל הצדקה מפני שטַל בְּרוֹדִי הובא לאולפן כדי להעניק מבט שונה וזווית ראייה אחרת על משחק האול סטאר האמריקני מזה של אריה מליניאק.

טַל בְּרוֹדִי יליד העיר טְרֶנְטוֹן (Trenton) ב- 1943 במדינת ניו – ג'רזי (New Jersey) היה בעברו שחקן פאר בכדורסל בארה"ב שהיה אמור לשחק בעצמו בליגת ה- NBA. הוא הכיר את תולדותיו של אִרגון הכדורסל המשובח הזה מבפנים. היה חשוב ומעניין על פי תפיסת השידור שלי לשמוע אותו . אריה מליניאק שימֵש כפרשן מקצועי של המשחק עצמו. אריה מליניאק התמרמר כאמור . הוא נעלב שגייסתי גם את טל ברודי למשימת השידור הישיר וראה בהזמנתו כמעין הבעת אי אמון בו עצמו. כמובן שלא הייתה סתירה. אריה מליניאק נועד לפרשן את המשחק וטל ברודי את הרקע שלו. זה מדהים עד כמה השדרנים והפרשנים הופכים להיות רגישים ופגיעים ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה. האנשים האלה מתאהבים בצעצועים האלה של המיקרופון והמרקע כאילו הם מתאהבים באישה . ואז כשמישהו אחר ונוסף משחק בצעצועים האלה שלהם הם מתמלאים רגשי קנאה ושנאה והופכים כמעט לסכיזופרנים. תשובתי לאריה מליניאק הייתה ברורה : "תפסיק להיעלב ולשחק את המקופח. שב בשקט ועשה את המְצֻוֶוה עליך". יורם ארבל היה השדר המוביל באולפן בירושלים . זה היה שידור ראשון והיסטורי בן יותר משלוש שלוש שעות של משחק ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכן הפרשנות בו הורחבה. נסים קיוויתי עם כמה שחקני כדורסל אמריקניים מהליגה הלאומית שלנו ובראשם ארל וויליאמס איישו את אולפן ה- NBA  בתל אביב והעניקו לשידור זווית מקצועית של שחקני כדורסל אמריקניים, וגם קצת נוסטלגיה למעמד שהם חלמו עליו אך מעולם לא הצליחו להגשים אותו. היות והיה מדובר בשידור Off tube ביום ראשון ההוא של 8 בפברואר 1987, החלטתי להשתמש ב- Commentary האותנטי של שדר CBS דיק סטוקטון כ- Guideline בעבור שלישיית השידור שלי בירושלים יורם ארבל, אריה מליניאק, וטַל בְּרוֹדִי. הנהלת CBS נעתרה לבקשה. מוביל השידור באולפן המשני בתל אביב של אותו משחק ה- NBA ההוא היה נסים קיוויתי ולידו חבורת שחקני כדורסל אמריקניים ששיחקו בארץ ובראשם ארל וויליאמס. בימאי השידור הישיר שלי באולפן ירושלים של משחק ה- "All Star Game" ההוא ב- 8 בפברואר 1987 היה יד ימיני יואב פלג. המפיק המשנה שלי היה אמנון ברקאי. היו לי שתי ידיים ימניות. עמן לא יכולתי להפסיד. תשאלו את מוחמד עלי.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי. משרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים . אלו הם שני אנשי טלוויזיה ברמה מקצועית עליונה שנמנו על צוות השידור שלי בחטיבת הספורט כל אחד בתחומו : משמאל, הבימאי יואב פלג ומימין, המפיק אמנון ברקאי . לשניהם הייתה תרומה חשובה ומכרעת בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ה- Coordinators (מתאמי השידור) שלי מטעם ה- NBA  בניו יורק היו גב' סוזי פולי (Suze Foley) ומר פיטר סקרודליס (Peter Skrodelis. הם העניקו לנו אז את זכויות השידור הישיר של המשחק כג'סטה תמורת 2000 דולר. הם ידעו ממני שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוסד עני , איננה מסחרית, ולא רשאית לשָדֵר פרסומות, ומכיוון שזה היה שידור בכורה התעניינו לדעת מה אני מתכנן לשָדֵר בפסקי הזמן הרבים, בהן  CBS עצמה יורדת "מהאוויר" לצורך שידור הפרסומות המסחריות שלה. השבתי להם שאני מודע היטב לבעיה הזאת וברגע שיעלו הפרסומות לשידור, אנחנו נרד לשיחות פרשנות וריאיונות בשני האולפנים שלי בירושלים ותל אביב ונשוב "לאוויר" כאשר  CBS תעשה זאת בעצמה באולפנים שלה ב- ניו יורק. הייתי מאושר. חלום ילדות שלי עמד להתגשם. הכל היה ערוך ומוכן לקראת אחד ממבצעי השידור החשובים והאטרקטיביים ביותר של מחלקת הספורט בעשור ה- 80 של המאה שעברה. עד כדי כך חשוב, יוקרתי, ואטרקטיבי, שמנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן הכריח את עצמו לטלפן אלי לפני השידור הישיר וביקש לאחל בהצלחה. זה היה אמור להיות גם עבורו ערב היסטורי. מנהל החדשות גדל כמוני על ה- NBA וכוכביו היו אלילי הכדורסל של שנינו . כמה שניות לפני הרצת הפתיחה המיוחדת של השידור וספירת ה- Count down התקשר המנכ"ל אורי פורת מביתו בראשל"צ ואיחל לנו הצלחה רבתי. "המנכ"ל", אמרתי לו בחדווה גדולה, "תודה על הטלפון אבל ההצלחה מובטחת". זאת הייתה תשובה שחצנית. נחתי על זרי הדפנה בטרם ניצחתי. הכנעתי את ה- NBA  אבל לא את יו"ר וועד ההנדסה טכנאי הטלוויזיה ציון סווירי. ציון סווירי היה Superviser וטכנאי טלוויזיה מצוין ברמה של מהנדס אולם היה יו"ר וועד הנדסה מיליטנטי. הוא ראה בתפקידו הציבורי שליחות קדושה לשמור על הטכנאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מרבית הטכנאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ראו בו את מושיעם. הוא נבחר על ידם ברוב עצום ליו"ר הוועד שלהם. כוחו הניהולי הטלוויזיוני היה שקול  לזה של חיים יבין מנהל הטלוויזיה ו- אקוויוולנט גם לכוחם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון , וודאי לזה של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן.

לא תיארתי לעצמי כי דווקא השידור הישיר הראשון מאז ומעולם של משחק כדורסל מ- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורי ייהפך לסיוט לֵילי נוראי ויזעזע את אַמוֹת הסִפִּים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל רשות השידור גם יחד. ביום ראשון – 8 בפברואר 1987 בשעה תשע ארבעים וחמש בעֶרֶב שעון שלנו (רבע לאחת בצהריים שעון סיאטל השידור) החל באולפן B של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקומה השנייה בבניין הטלוויזיה ברוממה השידור הישיר ההיסטורי של ה- "All Star Game" בין כוכבי המזרח למערב. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית העברנו בשידור ישיר משחק כדורסל של ה- NBA מארה"ב. השידור תוכנן להימשך כשלוש שעות והיה הצלחה כבירה עד לחצות וחצי. שמונה דקות נשארו לסיום המשחק המרהיב ואז בשעה שתיים עשרה וחצי בלילה הוא נקטע בברוטליות ע"י יו"ר ועד הטכנאים ציון סווירי ובגיבוייה המלא של ההסתדרות. המסך הוחשך בתירוץ שלא נחתם הסכם כספי בין אנשי חטיבת ההנדסה לבין הנהלת רשות השידור על המשך העבודה מעבר לחצות וחצי בלילה. היות ואיש לא דיבר עימם על שידור הכדורסל שהיה אמור להימשך עד אחת בלילה, הרי הם טכנאי הטלוויזיה אינם פראיירים של אף אחד ולא עובדים בחינם. כך פשוט חַד וחלק.

רצתי אחוז אמוק ל- Master, חדר הבקרה הראשי וצומת העצבים של הטלוויזיה הישראלית בקומה ב' של בניין הטלוויזיה, המרוחק כ- 15 מטר מאולפן השידור שלי. נכחו שם אריה קולקר מפקח השידור הראשי שרץ לאוויר, ציון סווירי עצמו ואיש ההסתדרות אברהם שוטלנד הנושא בתואר מזכיר הסתדרות ההנדסאים בירושלים. צעקתי על ציון סווירי, "מה עשית …??? השתגעת לגמרי… ???". המפקח הטכני של השידור הכללי ב- Master Control הראשי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים , זה שיוצא לכל בית בישראל, היה אריה קולקר. הוא שימֵש כטכנאי בעל הסמכות הראשית באותו עֶרֶב השידורים הנורא הזה של קטיעת השידור ב- 8 בפברואר 1987. הוא ידע שאני צודק ועמד שם נכלם ומבויש בחדר הבקרה לנוכח המעשה המביש והראוי לכל גנאי של הקולגה שלו . ציון סווירי דווקא נשאר שווה נפש והשיב לי בקור רוח ובנון שלנטיות : "אין לי וויכוח אתך יואש אלרואי, יש לנו וויכוח עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין", והוסיף מייד, "יש לנו גיבוי מלא מההסתדרות , אנחנו עובדים על פי הסכמים". הייתי המום. הייתה הפסקה קצרה ואז הפנה את מבטו ואמר לי באדישות : "יואש אלרואי תכיר, זהו אברהם שוֹטְלַנְד. הוא וזלמן שֶיינְקְמַן המזכיר הכללי של הסתדרות ההנדסאים והטכנאים בתל אביב הורו לי להפסיק את השידור הישיר של המשחק שלך ללא כל הודעה מוקדמת מצִדנו, אני מצטער בשבילך". פשוט לגמרי. ככה מנתקים שידור ישיר ומחשיכים את מרקע הטלוויזיה לשני מיליון צופים במדינת ישראל. כמובן בחסות ההסתדרות מגינת הפועלים המתחסדת. אלה היו פני הדברים אז.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת . לפני 34 שנים . אצטדיון הכדורגל "בלומפילד" בתל אביב – יפו. זהו יו"ר וועד עובדי חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנים רבות , מפקח ה- Video, וטכנאי מוכשר מר ציון סווירי. הוא היה מוותיקי העובדים ואיש כמעט כל יכול בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הוא היה לא רק טכנאי מצטיין ברמה של מהנדס טלוויזיה אלא אדם שניחן במנהיגות. צילמתי אותו ב- 1980 נשען על גדר תא המוזמנים באצטדיון "בלומפילד". התנוחה הזאת הזכירה לי תנוחה דומה של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל שנשען על מעקה המלון שלו בצילום המפורסם ב- 1897 בקונגרס הציוני ב- באזל – שווייץ. החלטתי מייד לתעד את ציון סווירי בתנוחה הזאת. כוחו של יו"ר עובדי חטיבת ההנדסה בטלוויזיה בימים ההם והאחריות שרבצה עליו היו משולים לסמכותו של מנהל הטלוויזיה . היו"רים של שלושת הוועדים בטלוויזיה לדורותיהם, הנדסה, עיתונות / הפקה, והדירוג המשולב לא תמיד נהגו בתבונה ולא תמיד ניחנו בכישרון הראוי להתמודד עם האחריות הכבדה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1987. אריה קולקר איש מקצוע מהדרגה העליונה שניצב חסר אונים ב- Master Control ו- נגרר שבי אחרי וועד העובדים שלו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבימאי יוֹסִי צֶמַח היה מנהל תורן של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הלילה ההוא של יום ראשון – 8 בפברואר 2014. הוא נדהם כמוני מהמעשה הברברי של ניתוק השידור , ואמר לי אח"כ כשאני יושב המום במשרדי במחלקת הספורט ראשי השפוף נתמך בשתי ידיי, "יואש אלרואי דאגתי לך, נראית באותו רגע לָבָן יותר מצבע שיערך". הנהלת ה- NBA העניקה לנו את השידור הישיר הזה כמעט בחינם . זה היה מחיר סִפתח . 2000 דולר. חגגתי בטרם עֵת . הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ורשות השידור שוב נהגו בזלזול מחפיר שאין דומה לו במשלם האגרה שלהן. נשארתי המום. החשכת המסך ע"י טכנאי בשם ציון סְוִוירִי עוררה סערת תקשורת בישראל חסרת תקדים והצביעה על ההפקרות המחרידה השוררת ברשות השידור. כותרות העיתונים ביטאו היטב את דעת הקהל ותדהמת הציבור מהחשכת המסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ע"י טכנאי שמשרת את הציבור ומקבל משכורת מן הציבור.

ראה "הארץ" מ- 9 בנובמבר 1987  . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. עיתון "הארץ". "לא נשכח לטלוויזיה הישראלית את הפאשלה הזו לעולם . מדינה שלמה מתיישבת מוך מסך הטלוויזיה , פותחים שולחן , שמים קמת וודקה , קצת פיסטוק חלבי , קצת פיצוחים שחור-לבן ומחכים לרגעים הגדולים של ה – NBA …הרגתם אותנו בטלוויזיה הוצאתם לנו את הנשמה . מזל שהחזקנו מעמד עד שהבאתם את העיקר פרשת הדגים . ועכשיו לך תדע מה כאן מסריח , הדג בפרשה או החבר'ה בירושלים" . (פרי עטו של יהושע שגיא בעיתון "הארץ"  ב- 9 בפברואר 1987).

ראה "מעריב" מ- 9 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. העיתון "מעריב". "לטלוויזיה הישראלית דרוש מפרק… מסכן יואש אלרואי, מפיק פרוייקט כל כך מורכב והחברה של חזי קוקה יורקים עליו ועלינו ומעיפים אותו מהמסך…ועוד דבר אחד, לא הטכנאים של רשות השידור המציאו את מאבקי האנרכיה האלה . הם בס"ה ממשיכי דרכם של "המייסדים" נוסח יהושע פרץ ואיתן רוזנמן , שהציבו נורמה חדשה ומאוסה…באיחור רב החליטה בשעתו ממשלת ישראל לשים קץ לתוהו ובוהו שהשתרר בחברת אל-על , סגרה את החברה ומינתה לה מפרק זמני . מאז יש שקט בחברת התעופה הלאומית של ישראל, וראה זה פלא – היא גם מרוויחה…". לשון הביקורת של אבי בטלהיים בעיתון "מעריב" מ- 9 בפברואר 1987 . 

טקסט מסמך : 9 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים.עיתון "על המשמר. "המסך הבוגדני … חובבי הכדורסל ובטוחני שאוהבי הספורט כולם, נהנו שלשום בערב עד להחשכת המסך הברברית מהשידור החי של משחק הכדורסל בסיאטל, המערב נגד המזרח149:154…חבל רק שההנאה הופסקה כשהייתה בשיאה והותירה אותנו פעורי פה. כל אחד חש את העוול שנעשה לוֹ. ממש בושה. בגלל סיום כזה מוטב היה שלא להקרין כלל את המשחק …". (טקסט של ישראל פז בעיתון "על המשמר  מ- 10 בפברואר 1987 . באדיבות ארכיון "על המשמר" ובית אריאלה בתל אביב) .

ראה גם "ידיעות אחרונות" מ- 9 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . העיתון "ידיעות אחרונות". "ביזיון  ! … הלילה במה שאמור היה להיות אחד משיאי מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית , עלתה על המסך בעיצומה של השמחה , שקופית מעולם אחר , פסוקו של יום המפורסם , וגדעה את השידור הישיר של ה- NBA מסיאטל. מי ומה הם מיליונים זוגות העיניים לעומת איזה מישהו שמוריד את הסוויץ' ". (העיתונאי פסח ברק מבטא את אכזבתו בעיתון "ידיעות אחרונות"  ב- 9 בפברואר 1987 .

עורך הספורט של העיתון "חדשות" אבי רצון היה הבוטה מבין כולם והחמיר עמנו יותר מעמיתיו בעיתונים האחרים. על השער האחורי של עיתונו היו מרוחות שלוש מילים בקידוש לבנה ומעירות עיניים לבושתּנו הרבה, "חבורה של מטומטמים, ואתם יודעים למי אנחנו מתכוונים" [2]. וודאי שאני יודע למי התכוון אבי רצון ועיתונו. הם התכוונו אלי. אל יואש אלרואי .

טקסט מסמך : ראה העיתון "חדשות" מ- 9 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים בעת מחקר וכתיבת הפוסט. העיתון "חדשות" ז"ל ההוא. זוהי חוות דעתו של אבי רצון עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" על אנשי הטלוויזיה הישראלית, על עובדי מחלקת הספורט שלה, וגם עלי. זהו קטע העיתון המקורי של "חדשות". (באדיבות המו"ל עמוס שוקן).

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל פשוט יצא מדעתו. בריאיון למגזין "כותרת ראשית" מ- 11 בפברואר 1987בעריכתו של נחום ברנע לא היסס לומר, "טכנאי הטלוויזיה מתנהגים כמו החיזבאללה" [3] .

גם אני הבעתי את דעתי : "לא נותנים לעבוד. זה נורא. זה מעצבן. זה מרגיז. זה מייאש. זה משגע. אנחנו נותנים את הנשמה שלנו על שידור כזה. זאת הייתה הפקה מסובכת שעלתה כ- 15000 (חמישה עשר אלף) דולר מתוכן שילמה חברת "תדיראן" חסות בגובה של 9000 דולר, ופתאום אחד שמתחשק לו להוריד את הסוויץ' – אומנם מוריד אותו. זה היה נורא. פעם הייתה כאן גאוות יחידה, אבל מי שבא לכאן כשהיה בן 20 הוא היום בן 40. מי שבא בן 30 כמוני הוא היום בן 50. האנשים התעייפו. יש לנו טכנאים נהדרים. אנשי מקצוע מעולים. אני יכול לעשות אִתם את שידורי הספורט הטובים בעולם, אבל כל המיליטנטיות הזאת, הטירוף הזה, הכסחנות הזאת…כל הכוח והדמיון וכוח היצירה הולכים כאן על מכות, על איך לעבור עם הראש את הקיר. האמן לי אני מצטער שלא נולדתי שם, מ- אפוא שהבאנו את השידור הזה".

טקסט מסמך : 11 בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . התייחסות של המגזין "כותרת ראשית" בעריכת נחום ברנע. (באדיבות נחום ברנע עורך "כותרת ראשית").

[1] ראה נספח : קטעי עיתונות מפברואר 1987 המקדמים בברכה את מבצע השידור הישיר הראשון של ה- NBA בישראל.

[2] ראה נספח : כותרות העיתונים מתאריך 9 בפברואר 1987 העוסקות בקטיעת השידור הישיר של משחק הכדורסל ב- NBA בטלוויזיה הישראלית, כוכבי המזרח נגד כוכבי המערב (הידוע בכינויו התקשורתי האמריקני  "ALL STAR GAME").

[3] ראה : "כותרת ראשית" מ- 11 לפברואר 1987.

השערורייה הזאת לא הייתה קשורה לטכנולוגיה גרועה , החלטת הנהלה שגויה , או עיתונאות חסרה . סתם ברדק בסיסי בתוככי גוף מסואב שקרוי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במסווה של הגנה על זכויות העובדים. איש לא נענש. איש לא פוטר. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. המנכ"ל אורי פורת יצא מדעתו מרוב כעס על ניתוק השידור. הוא רצה לפַטֵר את ציון סווירי עוד באותו לילה אך נמנע לעשות זאת בסופו של דבר ורק הִשעה אותו מעבודתו. "זוהי יריקה בפרצופם של משלמי האגרה", הכריז, ותבע להעמיד את ציון סווירי מייד לדין משמעתי ולהענישו בחומרה קבל עם כדי להרתיע את חבריו בחטיבת ההנדסה ממעשים דומים בעתיד. נוצר מצב לא פשוט בטלוויזיה הישראלית בלגן של ממש. בתגובה להחלטת ההשעיה של המנכ"ל ערכו טכנאי חטיבת ההנדסה בחסות ההסתדרות אסיפות הסברה ותמיכה בציון סווירי באולפן "מבט" ולאחר מכן אִרגנו אסיפות הסברה במשך כל היום ההוא דבר שגרם להשבתת השידורים. מנהל הטלוויזיה חיים יבין נבהל ופחד מכאוס טוטאלי מהתמוטטות ממשית של מָעַרְכֵי השידור של הטלוויזיה הישראלית בשל יחסי העבודה העכורים בין מנכ"ל רשות השידור לציבור עובדים גדול. הוא חשב שיחסי העבודה הנמצאים בשפל המדרגה מסכנים את עתיד שידורי הטלוויזיה. בחששו הרב הוציא גם את הרוח ממפרשיו של מנכ"ל רשות השידור ובכך שכנע אותו לוותר ולחזור בו מהחלטת ההשעיה. מחזה גרוטסקי שהצביע על מנהיגות וותרנית . המנכ"ל באמת נבהל מההחלטה שלו עצמו וחזר בו מהכוונה להדיח את הטכנאי השורר . שני המנהלים הבכירים נשברו והחליטו לסגת מהחלטת ההשעיה נגד ציון סווירי שהחשיך את המסך במצוות הבוס שלו מההסתדרות אברהם שוטלנד. חיים יבין גם הודיע לוועד המנהל של רשות השידור לאור המצב המסובך שנוצר, ואמר ליו"ר מיכה ינון : "אינני בטוח שאוכל להמשיך לשאת באחריות של ניהול הטלוויזיה אם לא תבטלו את ההשעיה נגד ציון סווירי". לציון סווירי ולהסתדרות הכללית בראשות היו"ר ישראל קיסר היה הרבה כוח ביד.

בשלב זה כאשר העניין הובא לבית הדין המשמעתי של רשות השידור, התערב בפרשה מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר והגיע להסכם פשרה עם הנהלת הרשות בראשותו של יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון על כניסה למו"מ הנוגע לשעות העבודה של טכנאי הטלוויזיה, ביטול ההשעיה של ציון סווירי ויציאתו לחופשה בת 60 יום ללא תשלום. הדבר הובא להצבעה בוועד המנהל . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון, סגנו דוד אדמוֹן, וישראל פלג הצביעו בעד לבטל את עונש ההשעיה. רוני פיינשטיין ונתן ברון התנגדו. חבר נוסף בוועד המנהל שאול עמור נמנע . הוועד המנהל ביטל בלחץ הנסיבות ובתמיכת מנהל הטלוויזיה חיים יבין את החלטת ההשעיה של מנכ"ל רשות השידור. החלטת הוועד המנהל של רשות השידור הזאת להציל את יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי מחֶבֶל התלייה הייתה בניגוד גמור לעמדת פרקליטות המדינה.  וועד עיתונות הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מתנגדו החריף של וועד טכנאי ההנדסה פרסם גילוי דעת חריף מאין כמותו כלהלן : "כניעת הנהלת רשות השידור לכאוס שמנסים ליצור טכנאי חטיבת ההנדסה וביטול השעית ציון סווירי פותחת עידן חדש ועלוב בטלוויזיה הישראלית הציבורית . זהו ניצחון גדול לעובדי ההנדסה והתקפלות טוטאלית של ההנהלה בפני טכנאי שסרח וניתק שידור ישיר בשיאו של משחק כדורסל ב- NBA, "המזרח נגד המערב", כאילו הטלוויזיה הציבורית היא רכושו הפרטי" .

מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל התערב והעיד בנימה המצדדת בציון סווירי וסוֹנֶטֶת במנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל [1] כלהלן : "כל פעם שיש צורך לשַדֵר מעבר לחצות וחצי נוצרת בעיה. מכל מיני סיבות משום שרואים הכל דרך החור של הגרוש, לא הגיעו להסכם בעניין המשמרת השלישית. אבל בשל כך תמיד הקפידה ההנהלה שלא לשדר מעבר לחצות וחצי. מי שהתקרב לשעה הזוֹ ידע שהוא ניגש לגדר מחושמלת". הוא היה זהיר וצדק. באמת התחשמלתי. הייתי מפויח מבושה כאילו שידור ה- NBA הזה היה נחלתי הפרטית והפקתו נעשתה במחתרת.

אורי פורת וחיים יבין התקפלו לגמרי ויחד עם חבר הוועד המנהל ישראל פלג ניסחו והסתתרו מאחורי Statement פשרני משותף לשלושתם הקובע, "כי מתוך מגמה לקיים שידורים סדירים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ומילוי חובתנו כלפי ציבור הצופים משלמי האגרה, ומתוך ראיית הדברים ככניעה לרצון הציבור ולא כניעה לעובדים, הרינו מבטלים את עונש ההשעיה נגד ציון סווירי". פרשת החשכת המסך בעת שידור ישיר של משחק ה- NBA ב- 8 בפברואר 1987 והדחתו של ציון סווירי בעקבותיה, הסתבכה ולא ירדה מהכותרות. עיתון "הארץ" פרסם מאמר מערכת התוקף בחוּמרה רבה את התקפלות הנהלת רשות השידור שביטלה את ההשעיה של הטכנאי המורד. הנה לשונו החריפה  [2] : "מתוך מגמה לקיים שידורים סדירים ומילוי חובותינו כלפי ציבור הצופים (…), מתוך ראיית הדברים ככניעה לרצון הציבור ולא ככניעה לעובדים (…)" – במילים אלו שכמו נלקחו מה- "ניוּספּיק" , שפת 1984 של ג'ורג' אורוול , נימקו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וחבר הוועד המנהל ישראל פלג את ההחלטה לבטל את השעייתו של יו"ר וועד טכנאי הטלוויזיה ציון סווירי. תומכי ההצעה בהם גם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון ניסו לשכנע אותנו כי בכך יושב הסדר הטוב על כנו ויבוא גואל לסכסוך בטלוויזיה . ציון סווירי הבה נזכור, הוא שהחשיך את המסך לפני תום משחק הכדורסל בין כוכבי הכדורסל של המערב לעמיתיהם במזרח שנערך בארה"ב. ציון סווירי, לא שכחנו , הוא המייצג הפקרות שהמנכ"ל אורי פורת התחייב לעקרה. על מעשה זה הושעה ציון סווירי מתפקידו ונפתחו נגדו הליכים בבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה. ההנחה המוצקה הייתה כי אין לסבול במוסד ממלכתי, וּ – וודאי לא בצומת רגיש כדוגמת הטלוויזיה, שרירות של עובדים הפוסקים מה יקבל הציבור ומתי . עכשיו התהפכו הנימוקים בדרך פלא. אורי פורת ממקום שהותו באירופה – התקפל. יו"ר הוועד המנהל ההפכפך מיכה ינון נתן יד לכניעה – יקראו לה כפי שיקראו. ואילו ישראל פלג הנושא עיניו למשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ולכן הן פוזלות כל העת לעבר העובדים , הנהיג בהצלחה את מערכתו לביטול הסנקציה נגדם. ההחלטה עוררה כמובן תרעומת בפרקליטות המדינה המסרבת עתה לייצג את הנהלת הרשות בעניין זה. ראש מחלקת יחסי העבודה בפרקליטות עו"ד אלי בן טובים , עזב את הישיבה בכעס ואמר דברים נכוחים לחברי הוועד המנהל של רשות השידור, "ההחלטה חסרת התקדים עִרערה את כל המוּסַר של הדין המשמעת. ההנהלה נכנעה מפחד ושברה את הכלים. הציבור ימשיך לשלם את מחיר ההנהלה הכושלת". אנו קובעים כי לא לציבור דאגו הוועד המנהל ומנכ"ל רשות השידור כאשר החליט על ביטול ההשעיה. שכן הציבור מעוניין בטלוויזיה מסודרת שעובדיה משרתים את ציבור הצופים ואינם מורטים את עצביו במעשי הפקרות. למעשה, דאגו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וכמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור לאינטרסים פוליטיים ואישיים שלהם, תוך מעילה בתפקידם כלפי הציבור שהם אמורים לייצגו".

נדמה לי שהאיש ההגיוני בכל הפרשה הסוערת הזאת היה עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור  אולי מפני שהיה בטבעו איש של פשרות, אבל חכם וגם מעשי. ההצלחה המקצועית של השידור הישיר של משחק כדורסל ב- NBA שהפקתי ושודר ישיר מארה"ב לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך חרג מגבולות הזמן של חצות וחצי, ולכן נקטל יצרה פלונטר. הסברו של מיכה ינון מדוע צידד בביטול עונש ההשעיה של הטכנאי שביקש להיות לרגע מנהל הטלוויזיה או מנכ"ל הרשות ראוי לאִזכור מיוחד. הוא היה האיש שהרגיע את הרוחות ותרם ליציבות יחסית של יחסי העבודה ברשות השידור בימים ההם . מיכה ינון טען בכלל כי היועץ המשפטי של הממשלה מר יוסף חריש מתנגד עקרונית להליך של השעיה עד תום ההליכים המשפטיים. מיכה ינון אמר עוד : "רשות השידור השיגה הישג חשוב בכך שהצליחה לגייס לצִדה את ההסתדרות כדי שתרסן את הטכנאים ועובדי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולי הפעם יבואו הבעיות על פתרונן. אסור להיות ג'ינג'י כמו אלי בן טובים (עו"ד הממונה על יחסי העבודה בפרקליטות המדינה), ללכת עם הראש בקיר ולנהוג בבחינת "יקוב הדין את ההר". רשות השידור לא צריכה להיות הסדן בשדה הניסויים עם וועדי העובדים. בכל השביתות שהיו לאחרונה במשק, לא היה אף מוסד שהִשעה את יו"ר וועד העובדים. אינני רואה שהצליחו להגיע רחוק כאשר משתמשים רק בהליכים משמעתיים נגד העובדים".

[1] ראה נספח : כתבה של גב' אילנה באום בעיתון "מעריב" מ- 3 במרס 1987.

[2] ראה נספח : מאמר מערכת של עיתון "הארץ" בתחילת מרס 1987 התוקף את הנהלת רשות השידור שביטלה את השעייתו של ציון סווירי בעקבות ניתוק השידור והחשכת המסך בעת שידור ישיר של משחק כדורסל מ- NBA ב- 8 בפברואר 1987.

גדיעת השידור הישיר הוציאה את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מדעתו . המדינה הייתה כמרקחה. אורי פורת יצא מייד בהכרזה פומבית כי לא ייתן לפרחחים לנהל את הטלוויזיה וידרוש לפטר את ציון סווירי . העיתונות הכתובה דורשת לסגור את הטלוויזיה ולפרק אותה לאלתר. ח"כ דוד ליבאי מקדם הצעת חוק פרטית לתיקון חוק רשות השידור. בין היתר מציע דוד ליבאי להסמיך את הוועד המנהל של רשות השידור לפטר עובדים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הודיע כי הוא ממתין לחוק החדש בקוצר רוח. בריאיון עיתונאי סיפר אורי פורת הנרגז כי במצב הנוכחי אין לו סמכות לפטר את ציון סווירי אלא להשעותו בלבד, ובתקופת ההשעיה לשלם לו מחצית ממשכורתו. מנכ"ל רשות השידור מרחיק לכת וקובע : "הטכנאים מתנהגים כמו החיזבאללה". בתום הליך משמעתי השעו מנכ"ל הרשות אורי פורת ואנשי הוועד המנהל את יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי מעבודתו לתקופה של חצי שנה. אורי פורת הכריז קבל עם ועדה, "לא אתן לפרחחים לנהל את הטלוויזיה". מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר השיב למנכ"ל רשות השידור , "אם ציון סווירי יושעה מחדש ייתכן שנשבית את רדיו "קול ישראל", "בֶּזֶק" , וחברת החשמל". גדיעת שידור ה- NBA ב- 8 בפברואר 1987 ע"י טכנאי הטלוויזיה ציון סווירי בגיבויו של נציג ההסתדרות הירושלמי אברהם שוטלנד (שהה באותה העת במאסטר קונטרול בקומה ב' של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים) גרמה למהומת אלוהים במדינת ישראל. גדיעת השידור הישיר הייתה גם פעולת עונשין מכוונת של הטכנאים בראשות ציון סווירי נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. היא התפתחה לאחד מסכסוכי העבודה החמורים ביותר שידעו הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור בכל תולדותיהם. סכסוך ה- NBA קירב יותר מתמיד את הקמתו של ערוץ 2 המסחרי.

טקסט תמונה : פברואר 1987. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון (משמאל) מנסה להגיע לפשרה עם מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר בעניין פרשת "ציון סווירי – NBA". (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו- "מעריב" מ- 9  בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. כותרת ראשית בעיתון "הארץ" : "טכנאי הטלוויזיה הפסיקו אמש שידור משחק הכדורסל מארה"ב".  העיתונות הישראלית מדווחת לקוראיה אודות קטיעת השידור הישיר של משחק ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית מלווה במאמרי מערכת הקוראים לסגור ולפרק את הטלוויזיה. 

ראה גם "ידיעות אחרונות" מ- 9  בפברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" : "הטכנאים כיבו את מסך הטלוויזיה ל- 2 מיליון צופים". 

ראה גם "מעריב" – פברואר 1987 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. העיתון "מעריב" . מנכ"ל רשות השידור מכריז קבל עם ועולם : "לא אתן לפרחחים לנהל את הטלוויזיה", הכרזה שלא עמדה במבחן המציאות והזמן. ציון סווירי מעולם לא פוטר משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

ראה גם "הארץ" מ- פברואר 1987 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. עיתון "הארץ". יו"ר ההסתדרות ישראל קיסר משחרר הצהרה נגדית לזאת של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת : "אם ציון סווירי יושעה מחדש ייתכן שנשבית את הרדיו, את בזק, ואת חברת החשמל". 

ראה גם "הארץ" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. עיתון "הארץ" . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת דחה את הצעת ההסתדרות להשעות את השעייתו של יו"ר וועד ההנדסה ציון סווירי. 

טקסט מסמך : פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. עיתון "על המשמר". כאוס בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שוקל לסגור את הטלוויזיה בעקבות השיבושים ב- "מבט". (באדיבות ארכיון "על המשמר" ובסיוע בית אריאלה בתל אביב).

ראה גם "הארץ" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. עיתון "הארץ". טכנאי הטלוויזיה מודיעים כי ישביתו את שידורי הטלוויזיה עד היו"ר שלהם ציון סווירי יוחזר לעבודה. 

ראה גם "הארץ" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . פרשנות משפטית והתייחסותו של המשפטן חיים ברנזון (בנו של השופט העליון צבי ברנזון) לפרשת גדיעת השידור הישיר של משחק ה- NBA בידי ציון סווירי. 

ראה גם "מעריב" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. פרשנות משפטית והתייחסותו של המשפטן צבי טרלו  למעשה גדיעת השידור הישיר של משחק ה- NBA בידי ציון סווירי. 

ראה גם "מעריב" מ-  פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. כתבת "מעריב" אילנה באום מדווחת לקוראי עיתון "מעריב" כי השעיית ציון סווירי עלולה להתפתח לעימות שישבית את המשק. 

ראה גם "ידיעות אחרונות" מ- פברואר 1987. כתבת "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן מדווחת : "השעיית ציון סווירי תגרור את כל ההנדסאים במשק". 

טקסט מסמך : פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש בודק אפשרות לבטל השעיית ציון סווירי. (באדיבות ארכיון עיתון "דבר" ובסיוע באדיבות בית אריאלה).

ראה גם "מעריב" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . מאמר מערכת של עורך העיתון "מעריב" שלום רוזנפלד, "המהפכה שלא הייתה".

ראה גם "הארץ" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. מאמר מערכת של עיתון "הארץ", "שלטון המופקרים באולפנים". 

ראה גם "הארץ" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. פוסט של גדעון סאמט עיתון "הארץ", "מ- סווירי עד פרץ, הפקה ישראלית". 

ראה גם "מעריב" מ- פברואר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. כותרת ראשית בעיתון "מעריב", "כניעת ההנהלה פותחת עידן חדש בטלוויזיה : ערוץ עובדים", הנוגעת לפרשת קטיעת השידור הישיר של ה- NBA ע"י הטכנאי ציון סווירי הדנה בהחלטת הנהלת רשות השידור לבטל את ההשעיה של ציון סווירי שהיא בעצמה גזרה עליו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין נכנע ולחץ לביטול השעיית ציון סווירי ומודיע קבל עם ועולם : "אינני בטוח כי אוכל לשאת באחריות".

ראה גם "מעריב" מ- פברואר 1987 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. ראה גם מאמר מערכת של עיתון "הארץ", "המנהל כאילו של רשות השידור" הנוגע לפרשת קטיעת השידור הישיר של ה- NBA ע"י הטכנאי ציון סווירי. המאמר תוקף את החלטת הנהלת רשות השידור לבטל את השעייתו של ציון סווירי. 

ראה גם "מעריב" מ- פברואר 1987 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. מאמר נוסף הנוגע לפרשת קטיעת השידור הישיר של ה- NBA ע"י הטכנאי ציון סווירי. המאמר מדווח על ביטול השעייתו של ציון סווירי : "התקפלות טוטאלית של ההנהלה, תופעה של חוסר ניהול, שבירת ערכים ונזק חסר תקנה למערכת הניהולית והמשפטית ברשות השידור – היו חלק מן התגובות שנשמעו נגד ההחלטה. והיו גם מצדדים שנתלו בקש האחרון – שקט תעשייתי". 

שלושת חברי וועד עיתונות הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל", דן בירון, יעקב אסל, ו- גדי סוקניק צועדים במשעול שסלל להם ציון סווירי. ב- 5 באוקטובר 1987 משביתים שלושתם כליל את עבודת הטלוויזיה והרדיו לתקופה ארוכה עד 25 בנובמבר 1987 בגין תביעות לשיפור שכר של הסקטור העיתונאי שלא נענו… רשות השידור נכנסת לקומה בת 52 ימים. אנשי הוועד הנ"ל מחליטים באִיוָולְתָם כי רבה להתעלם מהאירוע ההיסטורי החשוב, העפלתה לארץ והגעתה של "אסירת ציון" היהודייה גב' אידה נודל ב- 15 באוקטובר 1987 מברה"מ לנתב"ג. דן בירון + יעקב אסל + גדי סוקניק ממשיכים לדרבן את החשכת המסך הציבורי ולהאיץ ללא כל הצדקה את מסע השביתה הארוכה בת 52 ימים של כל עיתונאי רשות השידור, טלוויזיה + רדיו.  

ניסוחים בינלאומיים שכדאי לשים לב אליהם : שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדיו (הנרי מילר). אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת (אנדרה ז'יד). הנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר ימים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי (שארל פגאי). מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת – הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת (ג'ורג' ברנארד שאו). אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דיבורים (ג'ורג' ברנרד שאו). מוּטָב למוּת על רגליך מאשר לחְיוֹת על ברכיך (דולורס לברון). 

התזכורת הבאה איננה קשורה לזכויות שידור. היא  קשורה שוב למונופול. ביום רביעי י"ד בתשרי ערב חג הסוכות תשמ"ח – 7 באוקטובר 1987 הכריזו כל עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד מלחמת חרמה על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עיתונאי רשות השידור ביקשו תוספת שכר. המנכ"ל התנגד. הוכרזה שביתה. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל כבתה ל- 52 ימים. מונופוליסטים רשאים להשתעשע בגורלם. עד היום רבים מהשובתים ב- 1987 שרויים באובר דראפט בחשבון הבנק שלהם בגלל השביתה ההיא. מנהיג השביתה הארוכה והמיותרת היה איש רדיו "קול ישראל" ויו"ר אגודת העיתונאים בירושלים מר אמנון נָדָב. צוות הנהגת השביתה כלל גם את הכתב הכלכלי של רדיו "קול ישראל" גדי סוקניק שערק מאוחר יותר לערוץ 2 המסחרי ואת שני בימאֵי הטלוויזיה הוותיקים דן בירון ויעקב אסל. זמן לא רב מידַי מתום השביתה הארוכה בטרם התקררה סופית, הוכשר ומונה אמנון נָדָב ע"י המנכ"ל רשות השידור אורי פורת לתפקיד מנהל הרדיו. דווקא האיש שהכריז עם עובדיו מלחמת חורמה של שָכָר על מנכ"ל רשות השידור קוּדַם לתפקיד מנהל "קול ישראל". המינוי הבכיר עורר תהיות. הרבה מאוד אנשים ברשות השידור (וגם מחוצה לה) זקפו גבה ושאלו את עצמם, "כיצד ייתכן הדבר שהאיש שהוביל מהלך כה חריף, מהלך כה בוטה שגובל במרד ואשר מפגין חוסר נאמנות חסר תקדים כלפי מנכ"ל רשות השידור, קוּדַם על ידי אותו המנכ"ל עצמו בתום השביתה הארוכה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל".

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בישראל אסירת ציון האמיצה גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי ערוץ 2 הניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל בנתב"ג. אידה נודל הייתה מסורבת עלייה יהודייה בעלת שֵם ורבת מוניטין בברה"מ וגם בישראל. היא סימלה בעיניי רבים בארץ ובמדינות העולם החופשי את מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. כשירדה אידה נודל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר נישק את לחיה ולחץ את ידה היו עסוקים כל עיתונאי רשות השידור, טלוויזיה ורדיו גם יחד בשביתה עבודה מתמשכת בת כמט חודשיים ימים נגד המנכ"ל אורי פורת ז"ל. נציגי וועד עיתונות / הפקה משותף לרדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית בהנהגתם של אמנון נדב, דן בירון, יעקב אסל, וגדי סוקניק – נחשבו למחוללי הפיכה ארגונית ובגיבוי מוחלט של מאמיניהם הִשְחִירוּ את המִרְקָע לתקופה של 52 (חמישים ושניים) ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע של הגעת אסירת ציון המפורסמת אידה נודל לישראל. חסרונו של אמצעי התקשורת החשובה ביותר במדינה הלוא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית השובתת לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של אברהם פורז ותחת פיקודו של שר תקשורת גד יעקובי הממונה על ערוץ 2 היה נוכח שם. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אידה נודל לא הייתה הכוכב היחידי במִשְדָר. השַר גד יעקובי שניצב בסמוך אליה כל העֵת נחשף למצלמות ערוץ 2 וזהר ברחבת הטקס בנתב"ג בהבלטה רבה. הוא לא פספס את ההזדמנות הטלוויזיונית וגם היה כוכב לרגע. הערוץ ה- 2 הזמני שב וקִיבֵּע את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית. הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית ושופעת הכוח המשיכה במסע הסטגנציה שלה ושבתה ממלאכתה במשך 43 ימים נוספים. הרעיון היה נכון אולם ביצועו רשלני ונעדר כל חזון טקטי ואסטרטגי. מעשה התאבדות תקשורתי. החטא הנורא של מסך שחור במשך 52 ימים היה בלתי נסלח והצטרף לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו. משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 הוא ערק בהמוניו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונדד לעבר ערוץ 2 המסחרי. 

כך זה התחיל. ב- 21 ביולי 1987 עורכים העיתונאים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" שביתת אזהרה בת יומיים (בחסות האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל) נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בגין שיפור תנאי השכר. האיגוד הארצי של העיתונאים מצהיר : "מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הוא האחראי לביטול השידורים כיוון שדחה הצעות פשרה שהיו מונעות פגיעה בהפקות". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מפרסם מנשרים בעיתונות הכתובה, קורא להם "אגרת למשלמי האגרה", בהם הוא מגן על עקרונות הניהול שלו. מנכ"ל הרשות טען כי השביתה בת היומיים של העיתונאים הסבה נזק של 500000 (חצי מיליון) דולר. מריבת עיתונאי רשות השידור עם המנכ"ל שלהם בת היומיים ביולי 1987 הייתה הקדמה ושימשה מבוא לסכסוך הממושך בן 52 ימים שנכון לשני הצדדים כעבור חודשיים וחצי באוקטובר ונובמבר 1987.

וכך זה נמשך. במחצית חודש ספטמבר 1987 נפגשו נציגי העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" דן בירון, יעקב אסל, אמנון נדב, וגדי סוקניק עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, ותבעו ממנו במפגיע להיכנס עמם מייד למו"מ כדי לשפר את שכרם. עיתונאי רשות השידור ביקשו להשוות את שכרם עם עמיתיהם בעיתונות הכתובה. אורי פורת השיב להם כי מוקדם עדיין להיכנס למו"מ בעניין השכר בטרם גיבש משרד האוצר את הסכם השכר החדש בשידור הציבורי. אגודת העיתונאים הירושלמית והארצית לא וויתרו. הם ידעו כי אורי פורת מתעתד לצאת בראשית אוקטובר 1987 לחופשה משפחתית בחו"ל ותבעו ממנו להתחיל במו"מ מזורז. מנכ"ל הרשות סירב. אגודת העיתונאים הכריזה על סכסוך עבודה פורמאלי וזעזועים קשים בטלוויזיה וברדיו בתוך שבועיים אם המנכ"ל לא יתרצה. חמתו של אורי פורת בערה בו. "אל תאיימו עלי. זה פשוט לא מזיז לי", השיב להם וטס לחו"ל. ביום שני – 5 באוקטובר 1987, מייד לאחר יום כיפור, פרצה שביתת העיתונאים הארוכה בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל". מסך הטלוויזיה הציבורית הושחר למשך 52 ימים עד 25 בנובמבר 1987. ממקום חופשתו בחו"ל צלצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לראש הממשלה יצחק שמיר והפציר בו לא להיכנע לשובתים. "השביתה איננה מוצדקת וגם כיס המזומנים של השובתים מצומק. הם יחזרו לעבודה. אני ממתין בסבלנות", נימק את בקשתו בפני ראש הממשלה. יצחק שמיר נענה לפנייה ונמנע מלהתערב בסכסוך העבודה. ב- 5 באוקטובר 1987 מנהלים העיתונאים בטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" שוב מאבק שכר ומלחמת חורמה במנכ"ל רשות השידור אורי פורת. וועד עיתונות/הפקה מכריז על החשכת המסך ושביתה בת 52 ימים. רשות השידור מורדמת ונכנסת לקומה של חודשיים.

ראה גם "הארץ" מ- ספטמבר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. ידיעות מקדימות בעיתון "הארץ" ו- "חדשות" אודות העימות בעניין השכר בין עיתונאי רשות השידור לבין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת . מרבית העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" לא היו מודעים לחומרת הוויכוח והשביתה הארוכה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר. 

ראה העיתונות היומית מ- 21  ביולי 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . סכסוך עבודה על רקע תביעות שכר בין עיתונאי רשות השידור טלוויזיה ורדיו לבין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כפי שדווח ב- "ידיעות אחרונות", "מעריב", "על המשמר".

ראה גם עיתוני "הארץ", "חדשות", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "על המשמר", ו- "ג'רוזלם פוסט מ- 23 ביולי 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. עיתונאי רשות השידור טלוויזיה ורדיו פותחים בשביתת אזהרה בת יומיים כנד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בגין שיפור שכרם. המנכ"ל מצדו מפרסם בתגובה מנשר לציבור משלם האגרה בו הוא תוקף את העיתונאים ומגן על עקרונות הניהול שלו. 

ראה גם העיתונים הנ"ל מ- 23  ביולי 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . עיתונאי רשות השידור טלוויזיה ורדיו פותחים בשביתת אזהרה בת יומיים כנד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בגין שיפור שכרם. המנכ"ל מצדו מפרסם בתגובה מנשר לציבור משלם האגרה בו הוא תוקף את העיתונאים ומגן על עקרונות הניהול שלו . הדיווח הופיע בעיתוני "הארץ", "חדשות", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "על המשמר", ו- "ג'רוזלם פוסט".

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בנמל התעופה בן גוריון אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. מאז 1971 ניהלה אִידָה נוּדֶל מאבק עיקש נגד שלטונות ברה"מ על מנת לקבל אישור לעלות לישראל. במהלך שנות המאבק הארוכות הוגלתה ע"י ה- ק.ג.ב. הסובייטי לסיביר. פנסי ערוץ  2 הניסיוני הֵאירו את קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל וראשה יצחק שמיר ברחבת המטוס. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין ב- ברה"מ, בעולם, ובישראל. היא סימלה בעיניי רבים בארץ את מאבק יהדות ברה"מ למען החופש והחירות ונגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי הסובייטי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית סיקרה שוב ושוב מאז מחצית עשור ה- 70 של המאה שעברה את המערכה וכמיהתם של רבים מיהודי רוסיה לעלות לישראל . כמיהה ציונית שהפכה להתמודדות ומאבק ממושך שהובילו אנטולי "נתן" שצ'רנסקי ואִידָה נוּדֶל נגד השלטון הסובייטי שהתנכל ומנע זאת מהם. הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתיארה אותם כ- "אסירי ציון". עכשיו ברגע המכריע היא לא הייתה שם. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יִצְחָק שָמִיר לחץ את ידה ונישק אותה בפני מצלמות ערוץ 2 הניסיוני, היו עסוקים עיתונאי רשות השידור בשביתה ממושכת בת 52 ימים שהכריזו כנגד מנכ"ל הרשות אורי פורת. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ב- 1987 רק בת 19 שנים אך כבר מקומטת ובלה, איטית, וכבדת תנועה. והחָמוּר מכל, אפילו אידיאלים לא היה לה עוד להציע. זאת הייתה בעצם הטרגדיה של חזון השידור הציבורי. הטלוויזיה הייתה ב- 1987 צעירה בשנות נעוריה אך הציבור כבר מאס בה. סכסוכי העבודה והשביתות הבלתי פוסקות בשורות הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית שהציבור מימן מכיסו במיטב תשלומי האגרה פשוט שיגעו אותו. עכשיו ב- 15 באוקטובר 1987 חסרונה לא הורגש. הערוץ השני הניסיוני בראשות שני ראשי המִנְהֶלֶת שלוֹ אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואָבְרָהָם פּוֹרָז והשַר הממונה שַר תקשורת גָד יַעֲקוֹבִּי היו נוכחים שם, ודאגו לתחליף.

טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. נמל התעופה בן גוריון. אסירת ציון גב' אידה נודל יורדת במדרגות כבש המטוס שהביא אותה למדינת ישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרת. מצלמות ערוץ 2 הניסיוני בראשות אברהם פורז, אורן טוקאטלי, ושר התקשורת גד יעקובי נוכחות במקום ומתעדות את האירוע ההיסטורי. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה :  15 באוקטובר 1987. נמל התעופה בן גוריון. ראש הממשלה יצחק שמיר מקבל את פניה של גב' אידה נודל ליד כבש המטוס. (לע"מ תמורת תשלום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית שובתת ומחמיצה את התמונות האלה.

טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. נמל התעופה בן גוריון. נתן שצ'רנסקי מחבק את גב' אידה נודל היושבת בין ראש הממשלה יצחק שמיר (מימין) וסגן ראש הממשלה שמעון פרס (משמאל). (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. מסיבת עיתונאים בנתב"ג עם הגעתה של גב' אידה נודל לישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחותה של אידה נודל, ראש הממשלה יצחק שמיר (עומדת מאחוריו הח"כ חייקה גרוסמן), סגן ראש הממשלה שמעון פרס, מציצה מעבר לכתפו של שמעון פרס שחקנית הקולנוע האמריקנית ג'יין פונדה. (לע"מ תמורת תשלום).

הערוץ השני הניסיוני מילא בהצלחה לא מבוטלת בשידור ישיר בפעם הראשונה בתולדותיו את חסרונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה רְווּיָת מריבות וסכסוכי עבודה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בשביתה הממושכת הזאת לחלוטין את תמיכת הציבור. ובאשר לשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה הכוכב היחידי בו. שרי הממשלה ובראשם יצחק שמיר ושמעון פרס וכמובן שר התקשורת גד יעקובי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 הניסיוני, הוארו ונחשפו כולם ל- זרקורי האורות ונהנו מהעדשות הגדולות של המצלמות האלקטרוניות כמו העולה החדשה אסירת ציון. זה היה מדהים. עוד בטרם היותו בכלל רשת טלוויזיה, שָב וְקִיבֵּע ערוץ ה- 2 הניסיוני את תודעתו בקרב הצופים כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית והבלעדית במדינה. העפלתה של אִידָה נודל לישראל ב- 15 באוקטובר 1987 שימשה עוד קטליזטור לפתיחת שוק הטלוויזיה בישראל בפני תחרות רָב ערוצית. הממשלה הייתה עֵרָה לצורך הזה מול המונופול השוֹבֵת. שַר התקשורת גד יעקובי חש את עצמו באותו היום ההוא בצדק כאחד המנצחים הבולטים בזירת הטלוויזיה המקומית. נוצר מצב גרוטסקי. בעוד ערוץ 2 הניסיוני מטפח את תודעתו בקרב הציבור היו עסוקים עיתונאי רשות השידור הוותיקה בתחזוקת השביתה הממושכת שאיש לא האמין בתועלתה. בהיעדר משכורות הפכו העובדים לאיגוד של קִיבִּיצעֶרים ומקבצי נדבות במסווה של גיבורי תצוגות אופנה והפקת ערבי בידור יחדיו עם כמה מאומני ישראל שיצאו לסייע לשובתים ולא צלחו. עיתונאי רשות השידור נקלעו בחודשים אוקטובר ונובמבר של שנת 1987 לצרה צרורה שלא צפו אותה מראש. הרעיון להילחם על השכר היה נכון אולם תכנון השביתה הארוכה היה לקוי מיסודו. מוסד תקשורת לאומי מונופוליסטי איננו יכול לצאת למרד ללא הכנת דעת הקהל ובלעדי תמיכת הציבור. לפתע וזה באמת התרחש בפתאומיות התברר כי אפשר להסתדר מצוין בלעדי עיתונאי הטלוויזיה והרדיו השובתים וללא המורשת שלהם. המחזות בהם עיתונאים מתחפשים לדוגמנים ומנסים לקושש פרוטות היו לא רק עלובים וסמרטוטיים אלא בעיקר מגוחכים.

טקסט תמונה : אוקטובר – נובמבר 1987. תיעוד גרוטסקי. עיתונאי רשות השידור, טלוויזיה ורדיו, מקיימים בעת השביתה הממושכת בת 52 ימים תצוגות אופנה והופעות בידור תמורת תשלום פעוט יחדיו עם אומני ישראל. השביתה הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור יצרה Over draft בחשבונות הבנק של העובדים הנמשך עד עצם היום הזה. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : מוטי עמיר, עמוס ארבל, משה גרטל, השחקן והבדרן דודו דותן ז"ל, רמי ווייץ, בני עורי, דודיק קופרמן  אורי לוי, דני לבנשטיין, נסים קיוויתי, רבקה פרידמן (נשענת על כתפו של אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר), נאווה צוקרמן – ספורטה, ואיש לא מזוהה. זיהוי הנוכחים הכורעים מימין לשמאל : אנוכי, השחקנית והבדרנית ציפי שביט, ואהרון "אהרל'ה" גולדפינגר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית שופעי הכוח המשיכו בסטגנציה שלהם במשך 43 ימים נוספים לאחר הגעתה של גב' אִידָה נוּדֶל. מעשה התאבדות תקשורתי. השגיאה הנוראית של הקרנת "מסך שחור" במשך 52 ימים היה בלתי נסלחת והצטרף לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. ערוץ 2 חסר הניסיון התארגן יפה באוקטובר 1987 ועשה את העבודה כמו שצריך והוכיח כי בבוא העת יהווה גורם תחרות מסוכן לשידור הציבורי. השביתה הגדולה ביותר בתולדות רשות השידור בת 52 ימים הסתיימה בקול ענות חלושה מבלי שהעיתונאים השיגו הישג ממשי כלשהו. לא היו בה מנצחים וכולם שילמו את המחיר ובראשם השובתים. בכיסם נוצר חור גדול. זיכרונו הקצר של צופה הטלוויזיה הישראלי לא בגד בו . משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 ערקו הצופים בהמוניהם מערוץ 1 הציבורי ונדדו לערוץ 2 המסחרי. ב- סופו של חודש נובמבר 1987 הכריזה העיתונאית אילנה באום בעיתון "מעריב" בכותרת ראשית : "סיכום השביתה – כולם ישלמו את המחיר".

הפשלה של השידור הציבורי באותו ערב יום חמישי ההוא חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, תיזכר לדורות, וגם הניווט השגוי של וועד העיתונאים המגוחך בראשות דן בירון + יעקב אסל + גדי סוקניק, ניווט שהחטיא לחלוטין את המטרה והיעד הסופי. רשות השידור מעזה שלא לכסות בשידור ישיר למען משלם האגרה המממן הראשי שלה את האירוע ההיסטורי, נחיתתה בנמל התעופה בן גוריון של אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. מאז 1971 ניהלה אידה נודל מאבק עיקש נגד שלטונות ברה"מ על מנת לקבל אישור לעלות לישראל. במהלך שנות המאבק הארוכות הוגלתה ע"י ה- ק.ג.ב. הסובייטי לסיביר הרחוקה והקרה. פנסי ערוץ 2 הניסיוני הֵאירו את קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל וראשה יצחק שמיר ברחבת המטוס בנתב"ג. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עליה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין ב- ברה"מ, בעולם, ובישראל. היא סימלה בעיניי רבים בארץ את מאבק יהדות ברה"מ למען החופש ונגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי הסובייטי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית סיקרה שוב ושוב מאז מחצית עשור ה- 70 במאה הקודמת את המערכה וכמיהתם של רבים מיהודי רוסיה לעלות לישראל, כמיהה ציונית. שאיפה לאומית ציונית שהפכה להתמודדות ומאבק ממושך אותה הובילו אנטולי "נתן" שצ'רנסקי ואידה נודל נגד השלטון הסובייטי הקומוניסטי – טוטליטארי שהתנכל ומנע זאת מהם. הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתיארה אותם כ- "אסירי ציון". עכשיו ברגע המכריע והחשוב ביותר הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הייתה שם. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה ונישק אותה בפני מצלמות ערוץ 2 הניסיוני, היו עסוקים עיתונאי רשות השידור בשביתה ממושכת בת 52 ימים שהכריזו כנגד מנכ"ל הרשות אורי פורת. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. הטלוויזיה הישראלית הייתה ב- 1987 רק בת 19 שנים אך כבר מקומטת ובלה, איטית, מסורבלת וביורוקרטית, וכבדת תנועה. והחמוּר מכל. אפילו אידיאלים כבר לא היה לה עוד להציע. זאת הייתה בעצם הטרגדיה של חזון השידור הציבורי. הטלוויזיה הייתה ב- 1987 צעירה בשנות נעוריה אך הציבור כבר מאס בה. סכסוכי העבודה והשביתות הבלתי פוסקות בשורות הטלוויזיה הישראלית שהציבור מימן מכיסו במיטב תשלומי האגרה, פשוט שיגעו אותו. עכשיו ב- 15 באוקטובר 1987חסרונה לא הורגש. הערוץ השני הניסיוני בראשות שני ראשי המנהלת שלוֹ אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואברהם פּוֹרָז והשַר הממונה שַר תקשורת גד יעקבי היו נוכחים שם, ודאגו לתחליף.

הערוץ השני הניסיוני מילא בהצלחה לא מבוטלת בשידור ישיר בפעם הראשונה בתולדותיו את חסרונה של הטלוויזיה הישראלית הוותיקה רְווּיָת מריבות וסכסוכי עבודה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בשביתה הממושכת הזאת לחלוטין את תמיכת הציבור. ובאשר לשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה הכוכב היחידי בו. שרי הממשלה ובראשם יצחק שמיר ושמעון פרס וכמובן שר התקשורת גד יעקובי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2, השתזפו כולם מזרקורי האורות ונהנו מהעדשות הגדולות של המצלמות האלקטרוניות כמו העולה החדשה אסירת ציון . זה היה מדהים. עוד בטרם היותו בכלל רשת טלוויזיה, שָב וְקִיבֵּע ערוץ ה- 2 הניסיוני את תודעתו בקרב הצופים כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית והבלעדית במדינה. העפלתה של אידה נודל לישראל ב- 15 באוקטובר 1987 שימשה עוד קטליזאטור לפתיחת שוק הטלוויזיה בישראל בפני תחרות עוצמתית רָב ערוצית. הממשלה הייתה ערה לצורך הזה של חשיפה טלוויזיונית מול המונופול השובת. שַר התקשורת גד יעקבי חש את עצמו באותו היום ההוא בצדק כאחד המנצחים הבולטים בזירת הטלוויזיה המקומית. נוצר מצב גרוטסקי. בעוד ערוץ 2 הניסיוני מקבע את תודעתו בקרב הציבור היו עסוקים עיתונאי רשות השידור בתחזוקת השביתה הממושכת שאיש לא האמין בתועלתה. בהיעדר משכורות הפכו העובדים לאיגוד של קיביצרים ומקבצי נדבות במסווה של גיבורי תצוגות אופנה והפקת ערבי בידור יחדיו עם כמה מאומני ישראל שיצאו לסייע לשובתים ולא צלחו.

זה לא היה ניצחונו הראשון של ערוץ 2 הניסיוני על הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית והמתנשאת. ב- 15 בפברואר 1987 נפתח בבנייני האומה בירושלים בבית דין מיוחד בראשותו של השופט העליון דוב לווין משפטו של הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק שנודע בכינויו "איוואן האיום". זאת הייתה הפעם השנייה בתולדות מדינת ישראל לאחר משפט אדולף אייכמן בה נשפט בירושלים אדם שנאשם בפשעים נגד העם היהודי במלחמת העולם ה- 2. ג'ון דמיאניוק הוסגר מארה"ב לישראל והואשם על ידה כי היה האיש שהפעיל את מנוע הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין ורצח 900000 (תשע מאות אלף) יהודים. הוא הואשם גם שהתעלל בסַדִיזְם מטורף במאות יהודים והרג אותם במו ידיו. פרקליט המדינה יונה בלטמן דרש בנאום הפתיחה של הקטגוריה לגזור על הנאשם עונש זהה לזה שהוטל על אדולף אייכמן. למרבה ההפתעה סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לסקר את המשפט החשוב בטענה שאיננו מעניין את הציבור יתר על המידה. נפל אם כן דָבָר בתקשורת הישראלית ב- 15 בפברואר 1987 שהביא בסופו של דבר לשינוי דרמטי בהתפתחות שידורי החדשות בטלוויזיה והקמתו של ערוץ שני בישראל. הערוץ ה- 2 הניסיוני דַל אמצעים וכוח אדם החֵל לשָדֵר ישיר מידֵי בוקר את משפטו של פושע המלחמה האוקראיני ג'וֹן דַמיָאנְיוּק שנודע בכינויו "איוואן האיום", מפני שרשות השידור וויתרה על הסיקור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן טענו שהאירוע אינו מספיק חשוב והפקירו את הזירה למתחרה הפוטנציאלי שלהם ערוץ 2 דַל האמצעים. התירוץ "האירוע איננו חשוב מספיק" היה טיפשי ולא כן. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית חששה להתמודד עם לחץ העבודה ותפעול העובדים ועמם הטכנולוגיה הטלוויזיונית הדרושה שייכפה עליה סיקור המשפט הארוך, ולכן נסוגה מהסיקור. אורי פורת ז"ל וחיים ייבדל לחיים ארוכים יבין פחדו שהצבת ניידת שידור אלקטרונית מידי יום ליד היכל המשפט וגיוס עשרות טכנאים ועיתונאים לסיקור המשפט, יפגעו בעבודה השוטפת של הטלוויזיה ובתקציבה. "מה אכפת לנו שערוץ 2 הניסיוני יסקר את המשפט ולא אנחנו. שיבושם להם", אמרו שניהם ברהב והסתלקו מהמערכה. ג'וֹן דָמְיָאנְיוּק רוצחם של עשרות אלפי יהודֵי אוקראינה הפך לאזרח אמריקני שָלֵיו ותמים בחלוף השנים . שמו כרוצח המוני יהודים נשכח בין דפי ההיסטוריה המצהיבים. עכשיו כשטחנות הצדק פעלו ומשהוסגר לישראל ע"י שלטונות ארה"ב בהאשמה של סיוע להשמדת יהודֵי אוקראינה בעת מלחמת העולם ה- 2, הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מצאה עניין בכיסוי המשפט. מנהלי צוות ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואָבְרָהָם פּוֹרָז ביקשו מהיועץ המשפטי של הממשלה יוֹסֵף חָרִיש לאשר להם שידורים ישירים מהמשפט שזכה להד עולמי. ערוץ 2 הניסיוני חדר לוואקום התקשורתי והוכיח את עצמו.

טקסט תמונה :  15 בפברואר 1987 . בנייני האומה בירושלים . נפתח משפטו של הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק (נודע בכינויו "איוואן האיום") שנאשם בהשתתפות ברצח 900000 (תשע מאות אלף) יהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין במלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נמנעה מלהעביר את מהלך המשפט בשידורים ישירים. ערוץ 2 הניסיוני בראשות אנשי מנהלת ההקמה שלו אורן טוקטלי ואברהם פורז היה נוכח שם ועשה את העבודה במקומה. (לע"מ תמורת תשלום) .

מצלמות הטלוויזיה של מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, חַיִים יָבִין, ויָאִיר שְטֶרְן נעדרו מאולם בית המשפט בנימוק שמשפט דמיאניוק נטול עניין ציבורי והחליטו לא לסַקֵר אותו. הנהלת הרשות סברה שמשפט ג'ון דמיאניוק איננו חשוב דיו. זאת הייתה שגיאה עיתונאית ושגיאה מוסרית גסה וחמורה מכל היבט וגַם חוסר הבנה ציבורי מוחלט באסטרטגיה של בניין שידור וצריבת תודעה לטווח ארוך. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנהגה כמונופול לכל דבר. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הפקירו במו ידיהן וברוב טיפשותן את סיגנל השידור שלה לטובת גורם שידור מתחרה במדינת ישראל. ראשי מִנהלת ההקמה של ערוץ 2 אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואָבְרָהָם פּוֹרָז עַטו על המציאה, השתלטו על סיגנל השידור, ושיווקו לצופים את יחסי הציבור האגרסיביים שלהם באמצעות גִרסת טריוויה תמימה כלהלן : "מתוך הכרת חשיבות הנושא נערכנו בתוך יממה לשידור המשפט. אנחנו מעבירים את משפט ג'ון דמיאניוק בשידור ישיר לטובת הצופים בישראל באמצעות הטלוויזיה החינוכית ואולפני 'הבירה' ". הערוץ השני צבר בבת אחת אהדה עצומה בעוד הטלוויזיה המונופוליסטית ורשות השידור מצטיירות שוב כגופי שידור אימפוטנטיים ומתנשאים. אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואָבְרָהָם פּוֹרָז גרפו את תהילת הציבור. הטבע איננו סובל וואקום.

רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן התקומם כנגד ההחלטה העיתונאית המוטעית של ההנהלה המקצועית שלא לסקר ישיר את המשפט. בעיניו זה היה לא רק מחדל אלא גם טמטום ופגם מוסרי. לכן קבע והצהיר בפני כל מי שרצה לשמוע, "אורי פורת, חיים יבין, ויאיר שטרן יכולים לרשום את עצמם בדפי ההיסטוריה כמי שהקימו את ערוץ 2 מעפרו". הקמתו המסודרת של הערוץ ה- 2 המסחרי לא איחרה איפה לבוא. היא הייתה עכשיו רק עניין של זמן.

טקסט מסמך : אוקטובר 1987. ראה "ידיעות אחרונות" ו- "הארץ" מ- 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים .יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מצהיר לעיתונות בעקבות סירוב הטלוויזיה הישראלית הציבורית לסקר את משפטו של הצורר ג'ון דמיאניוק ("איוואן האיום") : "מנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יכולים לרשום עצמם בהיסטוריה כמי שהקימו את הערוץ השני". (באדיבות "הארץ" ו- "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : 3 במארס 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מבקר בחריפות את ההחלטה המשותפת של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה חיים יבין, ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן שלא להעביר בשידורים ישירים את משפט הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק. (באדיבות ארכיון "דבר" ובאדיבות בית אריאלה בתל אביב).

משפטו של ג'ון דמיאניוק תוכנן להימשך חצי שנה אך התארך ליותר משלוש שנים. הוא הורשע ונידון למוות. לאחר שלוש שנים נוספות החליט בית המשפט העליון לזכות את ג'ון דמיאניוק מחמת הספק ולגרשו בחזרה לארה"ב. בתחילת סיקור המשפט בפברואר 1987 פקפקו רבים האם הציבור הרחב יתעניין בו, אך בתוך זמן קצר התברר שההתעניינות במשפט הזה הנערך במדינת ישראל הייתה מרובה, והקיפה חלקים רחבים ומגוונים בציבור. הערוץ השני הניסיוני סיקר את משפט ג'ון דמיאניוק לאורך זמן רב ונתן לגיטימציה לנוכחותו.

טקסט מסמך :  קיץ 1987 . הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . העיתון "על המשמר". הציבור והעיתונות מעניקים לגיטימציה להקמתו של ערוץ טלוויזיה שני במדינת ישראל בעקבות הסיקור הטלוויזיוני השיטתי והרצוף של ערוץ 2 הניסיוני את משפטו של פושע המלחמה האוקראיני ג'ון דמיאניוק (איוואן האיום) המתנהל בבנייני האומה בירושלים בהרכב בית דין מיוחד בראשות השופט דוב לווין. (באדיבות ארכיון "על המשמר" ובית אריאלה בתל אביב).

שֵש שנים הן פרק זמן קצר בתעשיית הטלוויזיה. גם בישראל. השנים חלפו במהירות עצומה מאז החל בחורף 1987 ערוץ 2 הניסיוני בסיקור משפט ג'ון דמיאניוק. בינתיים הקימו כבר חברות "ערוצי זהב", "מתב", ו- "גוונים" את רשת הטלוויזיה בכבלים במדינת ישראל ובנובמבר 1993 ניצב הערוץ השני בשער כשהוא מאיים על השידור הציבורי הוותיק והמסורבל, כשבאמתחתו כסף וממון. ערוץ 2 המסחרי והצעיר החל את שידוריו בתנופה רבה לקול תרועת ההמונים כשהגייסות שלו נושאים אותו היישר למלחמות הכבדות של רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם, כיסוי החדשות בארץ ובעולם, קניית סרטים ותוכניות מחו"ל, ופיתוח תוכניות בידור ו- Talk show מקומיות. מנהיגי שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי, המנכ"לים המשותפים דן שילון ויוחנן צנגן ב- "רשת", מנכ"ל "קשת" אלכס גלעדי, ומנכ"ל "טלעד" עוזי פלד היו רוויי אמביציות שידור. הם היו נחושים להראות לבעלי המניות שלהם כי הם יודעים לעשות טלוויזיה ולצבור רייטינג. הקמתו של ערוץ 2 זעזעה עד היסוד את תשתיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בדצמבר 1987הזמינו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל את שר התקשורת גד יעקבי ז"ל לערוך סיור במבצרה של רשות השידור הלא הוא בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. גד יעקבי סייר בכל קומות הבניין וקיבל הסברים ממנהלי חטיבות התוכן והטכנולוגיה. הוא נראה לי זחוח וטוב לב בעת שנע עם פמלייתו ומלוויו  על פניו היה מרוח חיוך של ניצחון. כשהוא הגיע למשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית הוא כבר הסתובב כטווס. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הכיר בינינו והציג אותי בפניו, "זהו יואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט שמהווה את חלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". הסברתי לו בקצרה את דרכי הפעולה של מחלקת הספורט שבפיקודי, את החשיבות העצומה של הטכנולוגיה החדשנית בעיתונאות הספורט לרבות השימוש בתקשורת הלוויינים, ואת ההתכוננות שלנו לקראת אולימפיאדת סיאול 1988 ומונדיאל הכדורגל של איטליה 199. השר הקשיב, שאל כמה שאלות, והתנהג בנימוס רב. לא יכולתי להתאפק, כשנפרדנו שוב בלחיצת יד אמרתי לו , "אדוני שר התקשורת הייתם ברי מזל ב- 15 באוקטובר 1987". גד יעקובי נעים הליכות רק חייך והמשיך בדרכו.

טקסט תמונה : דצמבר 1987 . אני ניצב בפתח משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים מקדם את שר התקשורת בממשלת ישראל גד יעקבי. הוא הסתובב כטווס ב- "בית היהלומים". חיוכו העיד עליו כי כבש את הבניין בסערה לאחר שנחל ניצחון תקשורתי גדול בשידור ישיר בלעדי ההוא באוקטובר 1987, המסקר את הגעתה לישראל של מסורבת העלייה אידה נודל ע"י ערוץ 2 הניסיוני. הסיקור הבלעדי בערוץ 2 הניסיוני התאפשר בשל שביתת העיתונאים הממושכת ברשות השידור . זיהוי משמאל לימין : אורי פורת מנכ"ל רשות השידור , אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , איש לא מזוהה (במשקפיים), שר התקשורת גד יעקבי, איש לא מזוהה (משופם), ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

אפילוג.

עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית שופעי הכוח המשיכו בסטגנציה שלהם במשך 43 ימים נוספים לאחר הגעתה של גב' אִידָה נוּדֶל. מעשה התאבדות תקשורתי. השגיאה הנוראית של הקרנת "מסך שחור" במשך 52 ימים הייתה בלתי נסלחת והצטרפה לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. ערוץ 2 חסר הניסיון התארגן יפה באוקטובר 1987 ועשה את העבודה כמו שצריך והוכיח כי בבוא העת יהווה גורם תחרות מסוכן לשידור הציבורי. השביתה הגדולה ביותר בתולדות רשות השידור בת 52 ימים הסתיימה בקול ענות חלושה מבלי שהעיתונאים בראשות הוועד הלא חכם שלהם שלהם (דן בירון + יעקב אסל + גדי סוקניק) השיגו הישג ממשי כלשהו. לא היו בה מנצחים וכולם שילמו את המחיר ובראשם השובתים. הם שילמו בכיסם וגם במוניטין שלהם. לפתע התברר כי לשידור הציבורי יש תחליף. ואומנם זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו. משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 ערקו הצופים בהמוניהם מערוץ 1 הציבורי ונדדו לערוץ 2 המסחרי.

סוף הפוסט מס' 646. הועלה לאוויר ביום שני – 7 בנובמבר 2016.