הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אַכְסֵן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם (בעיקר בשלושת התחומים של סיקור חדשות, סיקור ספורט, כלכלה טלוויזיונית + מו"מ כספיים + זכויות שידורים, ו- תיעוד) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 שנתיים ימים בטרם אולימפיאדת סידני 2000. המחקר והכתיבה צברו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר משמונה עשרה שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה – מאה ושלושים אלף) עמודים.

————————————————————————————-

פוסט מס' 634 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 22 בספטמבר 2016.

————————————————————————————-

תזכורת מרה (7) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. היסטוריה ישראלית ובינלאומית אולימפית. מרק ספיץ במינכן 1972. פוסט מס' 634. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מ- סכנין את משחק ליגת העל בכדורגל סכנין – מכבי ת"א 3:0 (יום רביעי – 21 בספטמבר 2016).

אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מעונבים ומחויטים (מודי בר און + עמרי אפק + ניר קלינגר + עמיחי שפיגלר + שגיא כהן) נראו הרבה יותר טוב מההפקה הטלוויזיונית המשמימה שלהם על כר הדשא באצטדיון "דוֹחָא" סכנין נטוש צופים (רק 2700), שָם הביסה מכבי ת"א את סכנין 0:3. מדובר בכדורגל ישראלי עלוב, נטול רמה, ו- נעדר יכולת, וגם קהל. אין שום קורלאציה בין מראות הביגוד היפה של הדוגמנים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לבין הנוף הדַל של האצטדיון הסכניני וסך כישרון מושא השידור הירוד שלהם. בזבוז זמן וכסף. לא מעניין, גם מפני שפער יחסי הכוחות הספורטיבי בין שתי הקבוצות הנ"ל משול למרחק שבין מזרח למערב.

פרפרת 2 : רחמנות על יורם ארבל שַדָּר ה- Off tube של ערוץ ONE, מי ששידר אתמול ישיר עם פרשן ה- Off tube שלו חיים רביבו מהארץ את המשחק המרכזי בליגה הספרדית, את התמודדות הנֶפֶל שנערכה אצטדיון "נואו קאמפ", מועדון ברצלונה – אתלטיקו מדריד 1:1. עסק עלוב. בזבוז זמן. מה שכן, שני המוציאים לפועל של ברצלונה ניימאר ג'וניור "הבלונדיני" ו- לוּאִיס סוּאָרֶז עם השיניים הנשכניות שלו, שווים פחות מאגורה שחוקה בלעדי המהנדס והאדריכל שלהם ליאו מסי שהוחלף. שניהם תלויים בו. יורם ארבל נראה אוחז בשארית כוחותיו בקרנות המזבח ונשמע מִסְכֵּן כמו איש תלוי. עסק עיתונאי עלוב ה- Off tube הַלָזֶה שמהווה ברגע זה את נשקו החלוד של האופ – טיובניק יורם ארבל. השידור הישיר של המשחק ברצלונה – אתלטיקו מדריד 1:1 בהובלת יורם ארבל מתחיל ומסתיים בפתיחה גראפית נעדרת וויזואליה מושכת עין. שידור ישיר שאין בו שום חתירה לעיתונאות. שום שיחות של ערוץ ONE עם השחקנים הנבחרים משתי הקבוצות בטרם בעיטת הפתיחה ב- Pre Game Show. שום תגובות לאחר שריקת הסיום ב- Post Game Show. שום צורך של יורם ארבל לנהל ולערוך ראיונות עם גיבורי העלילה ובראשם הברצלונאי ליאו מסי גדול שחקני תבל כיום, אדריכל, מהנדס, יזם, ומוציא לפועל שנפצע בשלהי המשחק והוחלף. שידור ישיר טלוויזיוני של אירוע ספורט בינלאומי בכיר בספטמבר 2016 במתכונת ישנה של ההעתקה מהמסך. על פי גרסת ערוץ ONE הנוכחות העיתונאית בשטח איננה חשובה. כאילו סיקור אירוע ספורטיבי, כאילו כיסוי משחק כדורגל, מתמצת במסי מוסר לניימאר, ניימאר מוסר לסוארז שמאבד את הכדור ל-גריזמאן… עסק חלש. טלוויזיה כושלת. האם זה כל מה שיש ליורם ארבל הוותיק ול- ONE הצעיר לומר לצופים שלהם בספטמבר 2016…???

תזכורת קצרה : בקיץ 2015 העלתה חברת הזכויות הספרדית "Media pro" את מחיר זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל בעבור החוזה החדש לשלוש השנים של 2015 – 2018. היא הגביהה אותו לרָף של 3.000000 (שלושה מיליון) יורו לעונה אחת (במקום 1.300000 יורו לעונה אחת כפי שהיה מקודם). כלומר, 9.000000 יורו לתקופה של שלוש שנים. מדובר בהאמרת הגְרָף בבת אחת ב- יותר מ- % 250. הגוף המתווך הזה "Media pro" שמחזיק בזכויות השידורים של הכדורגל הספרדי מכר את זכויות השידורים הספרדיות הללו בתקופה המדוברת של 2018 – 2015 לערוץ ONE, שהצעתו הכספית הייתה טובה לאין ערוך מזו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. ערוץ ONE זכה בבכורה אולם טיפול ה- Off tube העיתונאי שלו במשחקים המרכזיים בהשתתפות ברצלונה + ריאל מדריד + אתלטיקו מדריד בינן לבין עצמן בעידן הגלובאלי – מַשְמִים ועלוב. משהו שדומה ל- קולגות שלהם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הופעת ה- Off tube השיטתית,העצלנית והנרפית והרופפת של יורם ארבל וחיים רביבו בעמדת השידור של ONE בארץ במקום לטוס למקום ההתרחשויות בברצלונה ומדריד – מקוממת. לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל שמממנים מכיסם את פעילות ערוצי הכבלים מגיע שירות טוב יותר. שירות הרבה יותר טוב.

פרפרת 3 : מאמן הפועל ת"א החדש גיא לוזון + המנהל המקצועי של המועדון אלי גוטמן + בעל הבית של מועדון הפועל ת"א אמיר כבירי עוטים על עצמם (ברגע זה) מעטה פתטי. אריזה מגוחכת. שלושתם נראים ממוללים בידיהם גוף הנדסי שדומה לכדורגל סמרטוטים. יש רק שניים בארץ שהם מגוחכים יותר מהטריאומוויראט הנ"ל, הלוא הוא הצמד אלי ישראלי + משה שלונסקי המאיישים את התוכנית "עושים ספורט" ברדיו גלי צה"ל (יום חמישי – 21 בספטמבר 2016). צריך להאזין לאלי ישראלי ולמשה שלונסקי כדי להבין עד כמה הם מיותרים. במקום לספק עניין עיתונאי וחדשותי לתוכניתם, שניהם מעדיפים לבזבז זמן, ו- לספר שוב ושוב למאזיניהם אודות הערצתם וסגידתם למועדון שלהם "הפועל" תל אביב. מעניין ש- אֶפִי טְרִיגֶר המגיש הנוסף לצדו של אלי ישראלי את "עושים ספורט", ומי מתיימר להיות העיתונאי היחיד בצֶמֶד, מתכופף נוכח מַשָב רוּח סְרָק של עמיתו אלי ישראלי, אולי מפני שכך צִיוָוה עליו מאמן הכדורסל אפי בירנבוים (המנהל המקצועי החדש של קבוצת הפועל ת"א בכדורסל) בפתח התֹכנית ביום חמישי – 21 בספטמבר 2016, כשאמר לו כהאי לישנא : "תלמד מאלי ישראלי…" (אוהד מוצהר ומעריץ מושבע של אגודת "הפועל" תל אביב), ואפי טריגר נכנע. התוכנית "עושים ספורט" ברדיו הצה"לי היא עסק מעייף ו- רָדוּד מפני שאחד המובילים שלה מתעקש להרכיב נוסחת רדיו משובשת שבה דמי אהבה גבוהים יותר מנדוניית העיתונאות.

פרפרת 4 : איזו סיבת אֶמֶת הייתה לגב' שרון פרי להחיש את צעדיה ולמהר לאולפן של ליאור שליין ב- "גב האומה" בערוץ 10 (יום רביעי – 21 בספטמבר 2016) ? הרי שרון פרי חברה בשורות ערוץ 1 המַט ליפול, והיא בעצמה פיגורה טלוויזיונית מרוטת נוצות (בדומה לשאר אחיה ואחיותיה שם), מי שמכהנת כאשת ספורט בדימוס ברשת טלוויזיה ציבורית שאיבדה את כל נכסיה ונכחדה. רשת טלוויזיה שאין לה כמעט מה לומר. אף על פי כן היא אינה מפספסת את ההזמנה מטעם ליאור שליין. עסק יָרוּד שנראה כדבר רכילות שאין לו דָבָר עם "גב האומה". כמו משה שלונסקי ברדיו גלי צה"ל גם שרון פרי מתעקשת להופיע במקום שבו אין לה מה להגיד. עסק חלש ולא מעניין. מתברר שליאור שליין איננו שונה מאחרים. האיש מנצל את תקרית גנבת ה- iphone האישי של שרון פרי ממכוניתה בחוף הים באשקלון כדי להאדיר את "גב האומה" שלו. תמורת תוספת של בדל רכילות, מעין נזיד עדשים בעל טעם של רייטינג דַל, הוא ליאור שליין מוכן למכור את איכותו.

פרפרת 5 : אלוהי העיתונות והטלוויזיה מעניק לי מידי יום שישי בשבוע חמש דקות של אושר צרוף בו ההיגיון שלי מביס בפרק הזמן הקצרצר הזה את היגיון חידות הסודוקו (קשה מאוד + קטלני) כפי שהן מתפרסמות במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב".

טקסט מסמך : יום שישי – 16 בספטמבר 2016. אלוהי העיתונות והטלוויזיה מעניק לי מידי יום שישי בשבוע חמש דקות של אושר צרוף בו ההיגיון שלי מביס בפרק הזמן הקצרצר הזה את היגיון חידות הסודוקו (קשה מאוד + קטלני) כפי שהן מתפרסמות במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב".

פרפרת 6 : כשמישהו ברדיו גלי צה"ל החליט לפני כחצי שנה כמדומני לצרף את הפרשן יעקב ברדוגו כ- מגיש נוסף בתוכנית האקטואליה היומית ברדיו גלי צה"ל "חמש אחר הצהריים" לצדו של ירון ווילנסקי החיוור, לא שיערתי לעצמי אז עד כמה אותו יעקב ברדוגו הוא עירני, תוסס, וכה חיוני עבור המיקרופון הצבאי. אין לי מוּשָג מיהו האיש יעקב ברדוגו. אף פעם לא ראיתיו, ומובן שלא שוחחתי עמו. יעקב ברדוגו הצליח להטביע את חותמו האישי על התוכנית "חמש אחר הצהריים" במשך זמן קצר,  ובד בבד גם להטיל את צִלוֹ על ירון ווילנסקי.

תזכורת מרה (7) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. היסטוריה ישראלית ובינלאומית אולימפית. מרק ספיץ במינכן 1972. פוסט מס' 634. כל הזכויות שמורות. הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה, פסוק 17.

טקסט תמונה : ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר יושבת כדרכה חמורת סבר יחד עם שריה סביב שולחן הממשלה באחד הדיונים בכנסת בירושלים. הממשלה בראשותה ספגה בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת שתי מפלות מודיעיניות. ב- 1972 נכשל המוסד מ-שלא צפה את התקפת המחבלים על הספורטאים הישראליים החשופים נטולי כל הגנה באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ואף לא אבטח אותם. ב- 1973 נכשל המודיעין הצבאי בחיזוי מלחמת יום הכיפורים. זיהוי השרים משמאל לימין : ד"ר יוסף בורג, משה דיין, ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, יגאל אלון, ישראל גלילי, ואבא אבן בגבו למצלמה מפנה את ראשו לצד שמאל. (תמונת לע"מ תמורת תשלום). 

לראש הממשלה גב' גולדה מאיר היה ריספקט מיוחד מימים ימימה לספורטאי ישראל המייצגים את המדינה בתחרויות בחו"ל. היא נחשבה לאימא של העם היהודי על פזורותיו והאומה בישראל, ולא החמיצה כמעט שום הזדמנות להיפגש עם משלחות ספורט לאומיות בטרם צאתן למשימות בחו"ל ו/או עם שובן אַרְצָה. זאת הייתה מסורת שהחלה ב- 1947 במסע נבחרת "הפועל" בכדורגל לארה"ב ונמשכה שנים רבות. היא בעצמה מעולם לא עסקה בספורט ולא הבינה בזה דבר אך הייתה מודעת היטב למשמעות הייצוג הלאומי. זאת הסיבה שביקשה להתבונן פנים אל פנים ב-בנים וב-בנות הצעירים שכה אהבה והעריצה. למשמע בשורת האסון הכבד שהגיעה ממינכן 72' היא הייתה מזועזעת ועצובה עד אחרון חדרי לִבָּה. מעולם לא ראיתי את גב' גולדה מאיר ולא שוחחתי עמה אבל בעת המחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" חשתי כלפיה אהדה ואמפתיה עצומה.

טקסט תמונה : 1947. גב' גולדה מאיר (שלישית משמאל, בת 49) מברכת ונפרדת מנבחרת הפועל בכדורגל היוצאת למסע משחקים בארה"ב. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השוער יעקב חודורוב (בן 19), מרדכי זיליסט מראשי מרכז "הפועל" בארץ, וראש המשלחת חיים גלובינסקי. השאר אינם מזוהים. (באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 31 ביולי 1956 . אצטדיון ר"ג. תא הכבוד. גב' גולדה מאיר (בת 58) מכבדת בנוכחותה את משחק הכדורגל במסגרת הקדם אולימפית ישראל – ברה"מ 2:1. 50 אלף צופים (ויש אומרים 60 אלף) נהרו לאצטדיון ר"ג כדי לצפות בהתמודדות הכדורגל של מדינת ישראל הצעירה נגד המעצמה הסובייטית . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ילדה וגבר לא מזוהים, צדודית של יו"ר הכנסת קדיש לוז חבר קיבוץ דגניה ב' (מוסתר), מרדכי נמיר, גב' גולדה מאיר, שגריר ברה"מ בישראל אברמוב ורעייתו, יוסף שפרינצק, גב' בתיה קריניצי ואברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : דצמבר 1970. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מקבלת את משלחת ישראל לאחר שובה ארצה ממשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי משמאל לימין : חיים גלובינסקי, יצחק כספי, יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים), איש מוסתר לא מזוהה, ראש המשלחת שמואל ללקין, וחנה שזיפי. מצד ימין מציצים : יובל ווישניצר ודוד "דודיק" קושניר. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1970. ראש הממשלה גולדה מאיר מברכת את החוזרים ולוחצת את ידי שחקני  נבחרת ישראל בכדורסל ששבה מבנגקוק 70' ובאמתחתה רק מדליית הכסף. זיהוי מימין לשמאל : הקפטן איתמר מרזל, דני ברזילי, רמי גוט ותני כהן מינץ (מוסתרים), המאמן הלאומי שמעון "צ'ינגה" שלח, גבי טייכנר (מחייך מאחור), גב' גולדה מאיר ראש הממשלה, ועמירם שפירא מנהל הנבחרת. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האסון במינכן תבע מדן שילון ואלכס גלעדי שני אנשי הטלוויזיה הישראלית היחידים ששהו במינכן 72' מאמץ עליון נוסף. הם היו צריכים לכסות לבדם מעשה טרור רב ממדים נורא, רצח נפשע, ונדרשו לעקוב אחר ספיחיו באמצעים טכנולוגיים מינימליים וללא אנשי עזר בהפקה וללא מהנדס תקשורת ואנשים טכניים. כוח הסיוע המזערי שלהם בהפקת שידורי התחרויות האולימפיות נטש אותם לטובת העיתונים שלהם עם היוודע ממדי הטרגדיה. השַדָּר נסים קיוויתי ודוב עצמון אנשי "ידיעות אחרונות" חשוּ מייד למשימות שנוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי הכתיבו להם מהארץ. גם אהרון "אהרל'ה" לָהָב עזב אותם ופנה לשרֵת את עיתונו "דָבָר" וסַר למרותה של העורכת שלו גב' חנה זֶמֶר. דן שילון ואלכס גלעדי לא קיבלו תגבורת מהארץ ונותרו לבד. בטרם האסון פגש דן שילון במינכן 72' באקראי את ד"ר גלעד וויינגרטן וביקש ממנו שיעשה לו טובה וישמש פרשן של השַדָּר נִסִים קִיוִויתִּי בתחרויות הא"ק והשחייה. גלעד וויינגרטן נעתר לבקשה. זאת הייתה תחילת הקריירה הארוכה והמשגשגת שלוֹ כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה :  דן שילון עיתונאי נערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית, שימש ראש צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבדל תהומי שרר בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה לבין רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC הבריטי בראשותו של המנכ"ל הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) שהטלוויזיה הישראלית כה רצתה להידמות לוֹ. הְיוּ גְרִין הוביל את רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה בשנות ה- 60 להישגים מרשימים. היה גם פער איכותי גדול לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהשוואה לרשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות באירופה החברות כמונו ב- EBU (איגוד השידור האירופי) [1] ו- וודאי בהקבלה לרשתות הטלוויזיה האמריקניות המסחריות הארציות שפעלו בכל עוזן בסיקור חדשות וספורט. היה קיים הבדל עצום בתחומי הטכנולוגיה, כוח אדם, וממון, והבדל ושוני במוטיבציה ובשאיפה המתמדת שלהם להתחבר לאירועי הספורט הרלוואנטיים הארציים והבינלאומיים. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית פיגרו מרחק רב בהבנת הגשמת חזון השידור הטלוויזיוני. שום מקור להשוואה. עשרות רִשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות שידרו כל אחת כ- 120 עשרות שעות ב- 16 ימי המשחקים האולימפיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה חצי שעה יומית בלבד.

אולימפיאדת מינכן 72' הייתה אובייקט שידור מרתק וחשוב מכל היבט אך דן שילון לא הצליח לשכנע את הבוסים שלו ברצינות ונכבדות העניין. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הכוללת בתוכה 13 ספרים, מוצאת עניין רב בהתהוות, במהות, ובאופייה של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שניתקה זה מכבר מעוֹל השלטון ומהמוסרות הפוליטיות באמצעות חקיקה חכמה. ה- BBC היצרני הפך מודל לחיקוי עבור הטלוויזיה הציבורית בישראל מראשית הקמתה מקדמת דנה אך היא מעולם לא התקרבה לרמתו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית פיגרה ב- 1972 שנות אוֹר מאחורי פנס הקֶסֶם האנגלי מלא ההשראה וניצבה בצִלוֹ. ה- BBC הפיק אור יקרות אליו נשאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את עיניה אך היא הייתה עסוקה בקרבות פוליטיים וניסתה להחזיק את ראשה מעל המים באמצעות תקציבים מגוחכים וטכנולוגיה ישנה. ליד ה- BBC עמדו בשורה אחת רשתות הטלוויזיה האמריקניות העשירות, רבות הכוח, ועתירות המוניטין. שמן של רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV ושל רשתות הטלוויזיה האמריקניות הארציות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC נישא בגאון במסדרונות בית היהלומים ברוממה – ירושלים. הן היו עבורנו מופת שידור.

הרשתות האמריקניות הן ביזנס כלכלי – תקשורתי לכל דבר. בראשם ניצבו בימים ההם גאוני עשייה ו- שידור כמו נשיא CBS וויליאם "בִּיל" פֵּיְילִי (William "Bill" Palley), נשיא ABC לֵיאוֹנַרד גוֹלְדֶנְסוֹן (Leonard Goldenson), ונשיא NBC הֶרְבֶּרְט שְלוֹסֶר (Herbert Schlosser). הם לא היו חייבים דָבָר לממשל האמריקני אלא רק לצופים, לרייטינג, ולבעלי המניות שלהם. זה הכריח אותם לעשות טלוויזיה טובה בתנאי תחרות. הם הקדישו את כל זמנם ומרצם לשיפור הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, ומערכי כוח האדם שלהם. נכון שהיה להם גם מַמוֹן כדי להפעיל מערכות שידור מורכבות, אך היתרון הגדול שלהם באמת הייתה עצמאות העשייה שלהם. ה- BBC ורשתות הטלוויזיה האמריקניות הטילו כבר מבראשית מימיהן הראשונים את יהבן על שידורי הספורט הרלוואנטיים. היו להן בתחום הזה תקוות רבות. אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה אחת מהן. שידורי הספורט הרלוואנטיים הפכו לעתירי רייטינג ב- BBC ומבוקשים עד למאוד ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. שידורי הספורט בעלי השייכות לציבור ובראשם השידורים האולימפיים הפכו לאֶבֶן מסד של כל רשת טלוויזיה בתבל שמחשיבה את עצמה. לא היה כלל ספק כי האולימפיאדות הפכו להיות הצגת הספורט הנפלאה והמורכבת ביותר בתבל וגם Show טלוויזיוני מרהיב.

טקסט תמונה : שנת 1932. זהו וויליאם "ביל" פיילי (William "Bill" Palley) הנשיא הגאון של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בצעירותו. (ארכיון יואש אלרואי. באדיבות CBS).

טקסט תמונה : וויליאם פיילי בן 85. (באדיבות Culver Pictures. ארכיון יואש אלרואי).

ב- 1976 כתב עליו העיתון רב המוניטין "הניו יורק טיימס" את הדברים הבאים : "תרומתו של וויליאם פיילי לתעשיית הטלוויזיה בארה"ב היא שוות ערך לזאת של הנרי פורד בתחום תעשיית המכוניות, ושקולה לתרומתו של בייב רוּת' למשחק הבייסבול. כמותם, עוד לא קם טוב ממנו בתעשיית הטלוויזיה".

ביל פיילי נולד ב- 1901 בשיקגו ארה"ב למהגר יהודי – אוקראיני סמואל פיילי. הוא נפטר ב- 1990 בשנה ה- 89 לחייו. רשתות הטלוויזיה האמריקניות היו ללא כל ספק המובילות בעולם בתחום הפקת ושידור אירועי ספורט וחדשות. לא היו להם מתחרים בשני התחומים הקונקרטיים האלה. הסיפור הגדול של סיקור אולימפיאדת מינכן 1972 שייך לנשיא חטיבת הספורט של ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) שעשה כל מאמץ לרכוש באופן שיטתי את זכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים בדור ההוא.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת הטלוויזיה של ABC במינכן. רון ארלדג' עומד במרכז בשורה הראשונה בז'קט שחור. האווארד קוסל ניצב בשורה הראשונה, האיש השלישי משמאל לרון ארלדג', לובש ז'קט רשמי של רשת השידור ועונב עניבה מפוספסת. (באדיבות ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האולימפיים (אולימפיאדות הקיץ והחורף כאחת) מאז אולימפיאדת טוקיו 1964. הוא עשה זאת בהצלחה במשך 20 שנה עד שהופיעו ארתור ווטסון (Arthur Watson) ודיק אברסול (Dick Ebersol) נשיאי הספורט של רשת NBC יחדיו עם אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת ומוטטו את המסורת האולימפית המפוארת ורבת המוניטין של ABC ושל ראשה רון ארלדג' (Roone Arledge). רשת NBC קנתה את זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988 ומאז אינה מרפה מהזכויות האולימפיות. הבוסים של רון ארלדג', הנשיא ליאונארד גולדנסון וסגנו פרד פירס, האמינו בכישרונו ויכולתו בעיניים עצומות ואישרו לו לקנות את זכויות השידורים של אולימפיאדת מינכן 72' תמורת סכום שיא של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. רון ארלדג' הביא עמו קבוצה של 120 אנשים, בתוכם שדרנים (בהם הוווארד קוסל), מפיקים (בהם המפיק הנודע ג'פרי מייסון), עורכים, טכנאים, ואנשי לוגיסטיקה. עלות הפקת המשדרים של מינכן 72' והעברתם מאירופה לארה"ב עמדה על כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר למעט התשלום עבור הזכויות. ABC שידרה 63 שעות מאולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ג'ים מקאיי המגיש הראשי של אולפן ABC במינכן 72, הסופר היהודי – אמריקני אריק סיגל (כתב את הספר Love Story), והאתלט מרטי ליקורי. (התמונה באדיבותו של ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. מימין, ג'פרי מייסון מפיק הספורט הנודע של רשת ABC במינכן. (באדיבות ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. ליאונרד גולדנסון נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית  ABC. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה: רון ארלדג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות רשת ABC. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : ספטמבר 1972. דן שילון העורך והמפיק, וגם המגיש הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסקירה הבינלאומית שופכת אוֹר על פעילות רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל שהייתה שרויה במצב שונה לחלוטין. הפקות שידורי הספורט בראשית התהווּתה של הטלוויזיה אצלנו נדחקו לאחור. מותר לומר לשוליים. כיסוי אירועי הספורט הרלוואנטיים האמורים להיות אבן מסד של כל רשת טלוויזיה נתקל בקשיים. הוענקה להם עדיפות משנית והם הונחו בקרן זווית. ההפקה הדלה בתחומי השידור השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית מסמלת יותר מכל את הקשיים, הסִרְבּוּל, והביורוקרטיה שהיו מנת חלקו של השידור הציבורי מרגע לידתו. הפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 72' אִפיינו את אוזלת ידה של ההנהלה. סִימפטום שנבע מחוסר ידע של ההנהגה המקצועית העליונה ברשות השידור ובטלוויזיה גם יחד לרבות האיש הממונה על שירותי ההנדסה בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" שלמה גַל. לכך התווספה אוריינטאציה שגויה ואי הבנה ציבורית של חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן ולפניו ד"ר חַיֵים יָחִיל (כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965) את היקף ומהות חשיבות השידורים האולימפיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור משלם האגרה. החיכוך הבלתי פוסק של אנשי רשות השידור עם הבוסים הפוליטיים המְכַוונִים מלמעלה פַּגָם ביכולת ההפקה שלה ובעיסוק בדברים החשובים באמת. מלאכת העשייה של רבים נבלמה. של מנהל מחלקת הספורט הראשון דן שילון וסגנו אלכס גלעדי היא נעצרה. מנקודת מבט היסטורית זאת הייתה כמובן שגיאה לא רק בגלל צמצום המֵידָע הטלוויזיוני האולימפי שתכננו שניהם להזרים ישירות מאולימפיאדת מינכן 1972 לצופי הטלוויזיה בארץ, ואשר הוגבלה ע"י מנהליהם. שידורי הספורט בכללם נושאים אופי פופולארי, לבטח שידורים אולימפיים המתקיימים מידי ארבע שנים וחושפים את הצגת הספורט הגדולה בתבל. ואוסיף, בפרט שידורים אולימפיים. לא כל שכן כשמדובר במבצע השידורים הישירים האולימפיים הספציפיים של משחקי מינכן 1972, לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית, בזמני צפייה נוחים. שידורים מהסוג הזה נועדו להעלות לגְדוּלָה ולפַאֵר את שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובד בבד גם להעמיק את תשתיות הייצור שלה, ובכך להעניק לה תנופת יתר לקראת הפקותיה בעתיד (!). למגִנת לבם של דן שילון ואלכס גלעדי מנהיגות הטלוויזיה ורשות השידור ובראשם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור, ויו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן – לא שעוּ לדרישתם להפיק את מינכן 72' בקנה מידה הרבה יותר רחב וגדול. זאת הייתה החמצה גדולה.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל בשנים 1974 – 1969. (באדיבות שמואל אלמוג, ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן ז"ל בשנים 1978 – 1972. (לע"מ תמורת תשלום).

 

טקסט תמונה : זהו ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו "שייקה" תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה הראשי שלמה גל  בשנים 1976 – 1969 יחדיו עם רעייתו שפרה. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית צבי גיל בשנים 1974 – 1971. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת מינכן 72' עוררה עניין עצום במדינת ישראל לא רק ברחוב הספורטיבי. רבים בארץ ציפו בכִיליון עיניים לראות בפעם הראשונה בטלוויזיה את טקס הפתיחה המרהיב של המשחקים האולימפיים שנועד להיערך במינכן בשבת בארבע אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. זה היה אירוע ספורטיבי בינלאומי ראשון במעלה אך גם חוויה פוליטית ופטריוטית משותפת לכולנו בה ספורטאים וספורטאיות ישראליים צועדים זקופים בראש מורם לראשונה עם דֶגֶל המדינה המתנוסס לידם על אדמת גרמניה במינכן בירת באוואריה. משלחת ישראל צעדה בסך על אותה האדמה של גרמניה הנאצית הקודמת שהחליטה ב- 1941 בוועידת וָואנְזה על הפתרון הסופי של הבעיה היהודית והשמידה בין השנים 1941 ל- 1945 שישה מיליון יהודים באירופה. הייתה לכך משמעות מוסרית היסטורית כבדת משקל אך מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור פסלו את השידור הישיר של טקס הפתיחה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטענה שיש לשמור ולכבד את הסטטוס קוו הפוליטי – טלוויזיוני שנבע מהלחץ השרירותי של הממסד הדתי. שידורים בשבת – יוק (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה אומנם בלילות שישי אך מעולם לא עשתה זאת במהלך השבת וגם לא בשבתות אחה"צ. היה מדובר ב- טאבו. שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972 נפסקו בחצות ליל שישי ו- התחדשו למחרת רק עם יציאת השבת. ההוראה הבלתי נתפשת של שמואל אלמוג וישעיהו תדמור שניתנה לדן שילון הממוקם עם המפיק שלו אלכס גלעדי בעמדת שידור באצטדיון האולימפי במינכן להימנע לחלוטין משידור ישיר – הייתה מעציבה ואבסורדית. הפוליטיקאים החזיקו בטלוויזיה כמו בצבת וההנהלה המקצועית התירה להם להקליט את טקס הפתיחה על מכונות ה- VTR בחדר הבקרה בירושלים כדי להראות ממנו כמה קטעים נבחרים בשידור דחוי מקוצר רק בן ארבעים דקות בתשע וחמישים בלילה. הסטטוס קוו הפוליטי הטלוויזיוני ב- 1972 והשמירה האדוקה על יחסים בין מפלגתיים מאוזנים בין המפד"ל לבין מפלגת העבודה השלטת בהנהגת ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, היו חשובים יותר מלהראות בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משלחת הספורט האולימפית הרשמית של מדינת ישראל צועדת על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2, בשבת אחה"צ של 26 באוגוסט 1972 בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה בלתי נתפס. אולם זאת הייתה המציאות הטלוויזיונית והפוליטית בארץ.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. האצטדיון האולימפי המרכזי. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל צועדת בסך בטקס הפתיחה המרשים והססגוני של המשחקים. אזרחי ישראל לא ראו את המראה החשוב הזה בשידור ישיר. נושא הדגל הוא הקלע הנרי הרשקוביץ'. השלישייה המובילה מימין כוללת בשורותיה את ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי של ישראל יוסף "יושו" ענבר, ואת מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי. בשלישייה השנייה צועדים מימין, יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), וצבי פינקלשטיין (גם הוא מרכיב משקפיים). אסתר רוט – שחמורוב צועדת אחרי צבי פינקלשטיין. מי תיאר לעצמו אז כי שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חזר בארונות הביתה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שבת – 26 באוגוסט 1972. לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשבת – 26 באוגוסט 1972 החל לפעול מ- שש בערב. שידורי אולימפיאדת מינכן 72' נדחקו לקרן זווית על פי החלטה מגבוה. טקס הפתיחה האולימפי של מינכן 1972 שנערך ב- ארבע אחה"צ על פי שעון ישראל נועד להקלטה בלבד באולפנים בירושלים ולשידור כתקציר מאוחר בתשע וחמישים בערב. (באדיבות העיתון "מעריב").

כל מבנה הלוח הציבורי ב- 1972 היה פרובלמטי ושגוי. מנהל מחלקת דת ומסורת בטלוויזיה הישראלית בנימין צביאלי היה נסיך שידור והתוכנית שהפיק "בין קודש לחול" התייצבה במרכז שידורי מוצאי השבת כמו גם הסדרה האמריקנית "איירונסייד" המציגה את הבלש חריף השכל בעגלת נכים בכיכובו של ריימונד בר. השידורים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתיימו במוצ"ש כבר בעשר וחצי בערב. שידורי האולימפיאדה נדחקו לקרן זווית. הכול היה מעוות ומלא שגיאות אפילו הגדרת התפקידים וחלוקת האחריות. דן שילון שערך והפיק בטלוויזיה תוכניות ספורט מורכבות ועתירות רייטינג נשא במשרה של ראש דסק בחטיבת החדשות. בנימין צביאלי ז"ל היה מנהל מחלקה.

טקסט תמונה : 1972. הרב בנימין צביאלי ז"ל (בן 51 בצילום) היה המנהל הראשון של מחלקת דת ומסורת בטלוויזיה הישראלית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת מינכן 1972 מלאו לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ארבע שנים אך היא כבר הספיקה לאַכְזֵב. ישראלים לא מעטים זכרו את הדי המאורעות באולימפיאדות המרוחקות של טוקיו 64' ומכסיקו 68' בהן הושגו שיאי עולם ווירטואוזיים בא"ק ושחייה ששודרו בהצלחה בטלוויזיה והניבו רייטינג מרשים בכל העולם אך כמעט ולא נראה מהן דבר בישראל למַעֵט כמה תמונות סטילס וקטעי פילם קצרצרים ביומני הקולנוע. הטלוויזיה העצימה את ההתרשמות מהתחרויות המרתקות והציבור בארץ שִיוֵוע אליה וראה בה את מושיעו. השחיין האמריקני דונאלד "דון" שוֹלאנדר והאָצָן השחור רוברט "בוב" הייס אף הוא מארה"ב הציבו במשחקי טוקיו 64' קצה גבול חדש בלתי נתפש ליכולת האנושית. הניו זילנדי פִּיטֶר סְנֶל האלוף הבלתי נשכח בשתי הריצות ב-800 מ' ו- 1500 בטוקיו 64' יצר רף חדש של סבולת אנושית. המתעמלת הצ'כוסלובקית הנפלאה וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה הביאה עמה ברק, זוהר, וגמישות וזכתה במדליית הזהב בקרב רב בהתעמלות נשים. השחיין האמריקני הווירטואוז דוֹן שוֹלָאנְדֶר (Donald Schollander) והאָצָן האמריקני רוֹבֶּרְט "בּוֹבּ" הֵייס "Robert "Bob Hayes) היו גיבורי הספורט של ארה"ב באולימפיאדת טוקיו 1964. דון שולאנדר זכה באולימפיאדת טוקיו ב- 4 מדליות זהב במשחים ל-100 מ' ו- 400 מ' בסגנון חופשי וכן במשחי השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי ו- 4 פעמים 200 מטר בסגנון חופשי. הספרינטר האמריקני בּוֹבּ הייס זכה ב- 2 מדליות זהב די בקלות : בריצה ל- 100 מ' ובמירוץ השליחים 4 פעמים 100 מטרים. הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK (ראשי תיבות של Nippon Hoso Kyokai) העבירה לראשונה באמצעות מצלמות אלקטרוניות את התחרויות בשידורים ישירים ביפן. סיגנל הטלוויזיה נשלח לארה"ב באמצעות לוויין התקשורת המתקדם "SYNCOM 3" של סוכנות החלל האמריקנית NASA.

ב- 23 בנובמבר 1963 שיגרה ארה"ב לחלל את לוויין התקשורת הבינלאומי הראשון בהיסטוריה , ה-TELSTAR שמוקם מעל קו המשווה באוקיינוס הפאסיפיק בגובה של 36 אלף ק"מ. לוויין ה- TELSTAR שימש כר ניסיונות מוצלח לתשדורת סיגנל טלוויזיה בין ארה"ב ליפן. שידורי החדשות הסנסציוניים בארה"ב שסיפרו על הרצח הטרגי של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי ב- 22 בנובמבר 1963 בדאלאס – טקסס הועברו לראשונה באמצעות ה- TELSTAR ליפן. זה היה חידוש עצום. שתי תחנות קרקע, האחת מוהב (Mohave) בחוף המערבי של ארה"ב בקליפורניה והשנייה של חברת ITT (ראשי תיבות של International Telegraph and Telephone) במרכז לחקר החלל בז'ואו מאצ'י – איבאראקי (Juo machi – Ibaraki) באוסאקה – יפן העבירו וקלטו את תוכניות הטלוויזיה זו מזו. זה היה חידוש טכנולוגי עצום ומהפכה במיידיות ובמהירות העברת אינפורמציה טלוויזיונית. ב- 17 באפריל 1964 נערכו ניסיונות תקשורת טלוויזיה מוצלחים נוספים בין לוויין ה- TELSTAR האמריקני לבין תחנת הקרקע הצרפתית פלומר בודור (Pleumeur Bodor). לפתע התעוררו תקוות כי ניתן יהיה להעביר את שידורי הטלוויזיה הישירים של טוקיו 64' גם לארצות אירופה אך הן התבדו סמוך למשחקים באוקטובר 1964לאחר שהוברר כי בשל כיוון מסלול תנועתו המיוחד של TELSTAR ניתן יהיה לשדר באמצעותו רק 15 דקות יומיות. המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 שודרו ישיר ברחבי ארה"ב הענקית באיכות טובה . באירופה הן שודרו באיחור של יממה. בהיעדר לוויין מתאים הוקלטו האירועים עבור אירופה בניו יורק והטייפים הכבדים (רוחב רצועת הפס המגנטי שלהם היה 2 אינטשים) הוטסו מייד ליבשת והופצו בין רשתות הטלוויזיה המערב אירופיות באמצעות המרכז הטכני של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ששכן אז בבריסל בירת בלגיה. רשתות הטלוויזיה המזרח אירופי של מדינות הגוש הקומוניסטי ובראשן ברה"מ קיבלו את השירות באמצעות איגוד השידור שלהם OIRT (ראשי תיבות של Organization Intervision Radio and Television) שמרכזו היה ממוקם בפראג בירת צ'כוסלובקיה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בקאשימה (Kashima) – יפן. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. צלחת – אנטנה מותקנת בתחנת התקשורת ללוויינים במוהב (Mohave) קליפורניה – ארה"ב. (באדיבות COMSAT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

42 רשתות טלוויזיה בעולם מ- 39 מדינות ובראשן NBC האמריקנית שילמו לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ולוועדה המארגנת היפנית סכום של 1.58 מיליון דולר עבור זכויות השידורים. 71 תחנות רדיו (ביניהן רדיו "קול ישראל") שייצגו 59 ארצות קיבלו את זיכיון השידור בחינם. הוועדה המארגנת היפנית בראשות דאיגורו יאסוקאווה (Daigoro Yasukawa) העניקה לאלפי עיתונאים וצלמים שירותי עיתונות וצילום מצוינים חסרי תקדים בכמותם, איכותם, ונוחיותם בימים ההם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. אחד החידושים העיתונאיים היה מיסוד תחנת ממסר להעברת תמונות סטילס ישירות מהאצטדיונים באולימפיאדת טוקיו 1964 למערכות העיתונים. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג' בוחן מחשב ומדפסת של חברת IBM בטרם משחקי טוקיו 1964. (באדיבות NHK).

בפעם הראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים הופעלה במשחקי טוקיו 64' מערכת מדידת זמנים אלקטרונית של חברת השעונים היפנית "SEIKO" שהתחברה למערכת הטלוויזיונית המשופרת של NHK והצופה היה יכול להתבונן ולעקוב אחר התוצאות והשיאים המופיעים על מסך הטלוויזיה בשידורים ישירים. זה היה חידוש טכנולוגי מפליג וכביר שקשר ביתר שאת בעבותות ברזל את צופה הטלוויזיה הפוטנציאלי למרקע. פסגת הטלוויזיה בהתגלמותה . באולימפיאדת טוקיו 64' הונחו יסודות הכיסוי והצילום של הטלוויזיה האלקטרונית המודרנית לרבות שימוש בהילוכים חוזרים מוקלטים מ- Video tape האיטיים פי חמישה מהמציאות, צילום מהליקופטרים והעברת סיגנל שידור הטלוויזיה באמצעות מערכות גל קצר (Micro wave) למרכזי השליטה והמיתוג. רשת הטלוויזיה היפנית NHK העסיקה בתקופת האולימפיאדה כ- 1500 עובדים ושכרה עוד 500 (חמש מאות) מומחי טלוויזיה מארה"ב ואירופה המערבית (EBUׂ) כדי לסייע לה להפיק את סיגנל השידור הבינלאומי. משלחת ישראלית בת 21 אנשים נטלה חלק במשחקים. האתלט גדעון אריאל נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה. בהיעדר טלוויזיה בישראל הועברו התחרויות האולימפיות מטוקיו 64' ע"י שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. ראה עשרת הכרכים של הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים ששמה הכולל הוא, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".                                                                                           

אולימפיאדת טוקיו 1964. רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK המכסה (במצלמות אלקטרוניות) את המשחקים האולימפיים מצאה פתרון טכנולוגי שאפשר להתחבר למערכת המדידה האלקטרונית של חברת SEIKO NHK הציבה לראשונה On line על המרקע בשידורים ישירים את הזמן הרץ האמיתי של תחרויות הא"ק והשחייה, ואת תמונות ה- Photo finish. אולימפיאדת טוקיו 64' הייתה מהפכת צילום אלקטרונית. (NHK).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. לראשונה התקיים שיתוף פעולה פורה ומזהיר בין רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK לבין חברת השעונים SEIKO, בו נמצא פתרון טכנולוגי המאפשר להציב את זמני המדידה של השעונים האלקטרוניים על מסך הטלוויזיה. צופי הטלוויזיה יצאו נשכרים. זה היה אחד מההישגים הפנטסטיים של הטלוויזיה יפנית NHK ששימשה בהצלחה רבה Host broadcaster של מפיקת סיגנאל הטלוויזיה הבינלאומי של המשחקים האולימפיים בארצה. (באדיבות NHK + הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974).

בחלוף ארבע שנים עשתה הטלוויזיה המכסיקנית כמה צעדים טכנולוגיים נוספים על מנת לשפר את הכיסוי של המשחקים האולימפיים שנערכו בבירת ארצה מכסיקו סיטי ב- 1968 והנציחה שיאי עולם שנשברו למכביר באוויר הדליל של העיר הממוקמת בגובה של 2.5 ק"מ מעל פני הים. שלושת האצנים האמריקניים השחורים ג'ים היינס, טומי סמית', ו- לי אוואנס והקופץ לרוחק בוב בימון קבעו הישגים בלתי נשכחים קרובים מאוד לקצה גבול יכולתו של האדם וגם החזיקו מעמד שנים רבות. זורק הדיסקוס האמריקני אל אורטר זכה במדליית הזהב הרביעית שלו ברציפות מאז משחקי מלבורן 56'. המתעמלת וורה צ'סלבסקה שיחזרה את ניצחונה מטוקיו 64' . השחיין האוסטרלי מייקל וונדן שבר שיא עולם וקבע שיא אולימפי בשני המשחים הקצרים ל- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון חופשי והביס את השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ בן ה- 18. הרצים הנפלאים למרחקים ארוכים של קניה ואתיופיה זכו במדליות הזהב בכל הריצות מ-1500 מ'ועד למרתון. הזיכרון הקולקטיבי לא הצטמצם רק בהשתאות בבני האנוש שהביסו את המֶטֶר והשָעוֹן אלא גם בתחום המרהיב של האדריכלות היפנית והארכיטקטורה המכסיקנית הנפלאה והבלתי שגרתית שנגעה ודנה בהקמת בניינים גדולים ומתקני ספורט מרהיבים .

ראה שלושה עשר הכרכים של הספר שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "פסגת היכולת האנושית מנקודת מבטה של הטלוויזיה" במסגרת סדרה של 13 ספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".                                                                                                                                

טקסט תמונה : יום שישי – 18 באוקטובר 1968. אולימפיאדת מכסיקו 68'. האתלט האמריקני בוב בימון קובע שיא עולם חדש ומדהים בקפיצה לרוחק בתוצאה 8.90 מ'. השיא המפתיע נמדד פעמיים ע"י השופטים : במדידה אלקטרונית של חברת "אומגה" (OMEGA) וגם ב- רולטקה במדידה ידנית – ואושר. השיא הקודם עמד על 8.35 מ'. שיאו של בוב בימון (Bob Beamon) התקיים במשך 23 שנים ונשבר באליפות העולם ה- 3 בטוקיו באוגוסט 1991 ע"י מייקל פאואל (Michael Powell) אף הוא אמריקני שחור שהרחיק ל- 8.95 מ'. שיא העולם של מייקל פאואל שריר וקיים עד עצם היום הזה. שיתוף הפעולה של ה-Host broadcaters הטלוויזיוני עם חברות השעונים הבינלאומיות בתיאום עם הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) והוועדות המארגנות המקומיות הוליד עידן טלוויזיה חדש. (התמונה באדיבות TELEVISA רשת הטלוויזיה של מכסיקו + הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC).

ראה הספר "פסגת היכולת האנושית מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה", במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים ואשר קרויה בשמה הכולל : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים האולימפיות השתמשה לראשונה במכסיקו 68' במצלמת הדוֹר הראשון של ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) במקום מצלמות הפילם המוכרות. הן היו מסורבלות וכבדות אך אִפשרו למפיקים שידורים ישירים מהשטח וחסכו את פיתוח הפילם. יתרונן המיידי היה עצום. משלחת ישראל גדולה (בגלל השתתפותה של נבחרת הכדורגל) שמנתה 43  ספורטאים צעדה בטקס הפתיחה של משחקי מכסיקו 68' ובראשה השחיין גרשון שפע שנשא את דגל המדינה. הטלוויזיה הישראלית שזה אך ניצבה על רגליה שידרה פירורים מ- מכסיקו 68' שהגיעו לידיו של דן שילון באיחור של כמה ימים (בהיעדר לוויין תקשורת) באמצעות חברת הצילום האנגלית “VISNEWS“ . אולימפיאדת מינכן 72' הייתה סיפור אחֵר ואתגר שונה לחלוטין עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציבור בארץ. היא התקיימה על אדמת אירופה וקרובה אלינו גיאוגרפית בזמן ומרחק . האולימפיאדה האחרונה שהתקיימה באירופה הייתה של רומא 1960 [2]. תחרויות הגמר בענפים האולימפיים המרכזיים באולימפיאדת מינכן 72' ובראשם ה-א"ק, ה-שחייה, וה-התעמלות, וגם משחקי הגמר בכדור כמו כדורסל, כדורגל, כדורעף, וכדוריד התקיימו בשעות צפייה נוחות למשלם האגרה הישראלי.  במישור עמק האלה הוקמה ונחנכה בחודש מאי 1972 תחנה לתקשורת לוויינים ובמרכזה צלחת – אנטנה אחת שהייתה מחוברת ללוויין האטלנטי ה- Primary והעניקה תנופה טכנולוגית אדירה לטלוויזיה הישראלית הציבורית. נפתחו בפניה אופציות תקשורתיות חדשות ובלתי נדלות שהיא הייתה יכולה לחלום עליהן רק לפני שנים ספורות. גם התשלום עבור זכויות השידורים האולימפיות היה מועט. רשות השידור הישראלית הייתה חברה מלאה ופעילה (Active member) באיגוד השידור האירופי ה- EBU, וזיכיון השידור הוענק לה במחיר מינימאלי של 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד.

איגוד השידור האירופי שכונה EBU (ראשי תיבות של : European Broadcasting Union ) ובשפה הצרפתית (Union Europeenne de Radiodiffusion) ראשי תיבות של UER – נוסד בפברואר 1954. הוסכם מראש כי שתי השפות הרשמיות של האיגוד יהיו אנגלית וצרפתית. מנכ"ל רשת הטלוויזיה השווייצרית SRG (שידרה בשלוש שפות גרמנית, איטלקית, וצרפתית) בימים ההם של 1954 מַרְסֶל בֶּזֶנְקוֹן (Marcel Bezencon) הפך לנשיא הראשון של ה- EBU . צורת ההתארגנות המשוכללת , המדויקת, והמהירה של ה- EBU כאיגוד שידור ציבורי עשיר רָב יכולות ובעל עוצמה כלכלית הייתה יעילה מאוד. ה- EBU שמנה ב- 1972 בשורותיו 35 רשתות טלוויזיה ממלכתיות של מערב אירופה, חלקן גם מסחריות כמו ITV הבריטית ו- TF 1 הצרפתית, וכלל בשורותיו גם את רשתות הטלוויזיה של מצרים ומדינות המַגְרֶבּ בצפון אפריקה מרוקו, אלג'יר, טוניס, ולוב, ומיבשת אסיה את ישראל וירדן, רכש השפעה ומוניטין עצומים שאִפְשֵרוּ לוֹ לרכוש במשותף את זכויות השידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים בתבל. חלוקת הנטל הכספי בין חברותיו נעשתה על פי נוסחה מתמטית מעניינת וחכמה בה רשתות הטלוויזיה העשירות כמו ה- BBC ו- ITV (בריטניה), TVE (ספרד), RAI (איטליה), ARD ו- ZDF (גרמניה), A2F ו- TF1 (צרפת) משלמות יותר והעניות כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית (IBA) פחות.

ה- EBU שילם עבור זכויות השידורים של מינכן 1972 סכום של 7.140000 (שבעה מיליון ומאה ארבעים אלף) פרנקים שווייצריים. סדר גודל של תשלום שהיה שווה ערך ל- 4.100000 (ארבעה מיליון ומאה אלף) דולר. ה- Share (חלוקת הנֶטֶל הכספי) של רשת הטלוויזיה האנגלית ה- BBC שהייתה חברה מלאה באיגוד עמד על כ- 500000 (חצי מיליון) דולר מתוך הסכום הכללי הזה. ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה אף היא חברה מלאה באיגוד השידור האירופי נסב לכן על 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד [3]. רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שילמה לעומת ה- EBU סכום של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר תמורת זכויות השידורים ושלחה צוות של 150 (מאה וחמישים) אנשים שלה לכסות את משחקי מינכן 72'.

אני חובב מתמטיקה ופיסיקה. התעניינתי בפשר מבנה הנוסחה המתמטית המתוחכמת שהרכיבו כלכלני ה- EBU והשתמשו בה כדי לקבוע את חלוקת הנֶטֶל . מהות הנוסחה המתמטית פשוטה אך תוצאתה גאונית. היא מורכבת משורש ריבועי של מספר מסכי הטלוויזיה בכל מדינה שמחולק בעשרת אלפים וקובע את תוצאת מספר היחידות הבסיסיות (Basic Units) של כל רשת טלוויזיה באיגוד. כמות "היחידות הבסיסיות" היא התשתית לחישובים הכלכליים .מספר מקלטי הטלוויזיה במערב גרמניה ב- 1972 עמד על כ- 22000000 (עשרים ושניים מיליון) לעומת 600000 (שש מאות אֶלֶף) מוניטורים שהוחזקו בבתי האָב במדינת ישראל בשנים ההן. על פי החישוב המתמטי הזה הוענקו לשתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF ארבעים ושמונה (48) "יחידות בסיסיות" והטלוויזיה הישראלית קיבלה 6 (שש). אלה היו ההפרשים. אוכלוסיית הטלוויזיה באיים הבריטיים מנתה כ- 19000000 (תשעה עשר מיליון) מקלטי טלוויזיה בבתי אב והחישוב המתמטי של נוסחת ה- EBU דירג אותה עם 44 "יחידות בסיסיות". מי שהמציא את הנוסחה המזהירה שנראית כטְרִיק מתמטי הוא גאון מפני שבאופן כללי הפורמולה הזאת נוטה חֶסֶד לעשירים בארגון ופחות נוחה לרשתות טלוויזיה עניות עליהן נמנית רשות השידור של ישראל. אף על פי כן לטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה מה להתאונֵן ב- 1972. תשלום זכויות של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר הוא סכום אפסי במונחים מוניטאריים לרשת טלוויזיה ארצית.

ראה את 11 (אחד עשר) הכרכים של הספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ עולם" במסגרת הסדרה הכללית רחבת ההיקף שכוללת 13 ספרים ונקראת : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  

המשלחת הישראלית למינכן 72' כללה 32 אנשים. 15 מהם היו ספורטאים וספורטאיות פעילים ו- 17 האחרים מאמנים, שופטים בינלאומיים, ומלווים. מטבע הדברים עוררה משלחת ספורט ישראלית המתחרה לראשונה על אדמה גרמנית סקרנות ועניין. משחקי אולימפיאדת מינכן 72' הוגשו לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית על מגש של כסף וטַס טכנולוגי. בעיקר בשל הקמת תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בראשית שנות ה- 70 וההתחברות ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary של חברת COMSAT האמריקנית ב- 15 במאי 1972. התקשורת הלוויינית העניקה לטלוויזיה הישראלית אפשרויות חדשות שרק אפשר היה לחלום עליהן עד אז אך מנהליה ראו באולימפיאדה סטראוטיפ ספורט כושל והחליטו לשדר ממנה רק חצי שעה ביום. דן שילון יצא מדעתו. גם סגנו אלכס גלעדי. (הפוסטים העוסקים בהפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 רוויים במסמכים המאשרים את השתלשלות העניינים שכה העיקו על מסת ההפקה הזאת, איכותה, וכמותה בראשות דן שילון ואלכס גלעדי).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ולצדה שר הדואר והתקשורת שמעון פרס ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו חונכים בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. חנוכת תחנת הקרקע ללוויינים של "בזק" בעמק האלה במאי 1972 יצרה אפשרויות חדשות של קשר בינלאומי לטלוויזיה הישראלית. אורחי הכבוד בטקס היו גלדה מאיר ראש הממשלה ושמעון פרס שר הדואר והתקשורת. משמאל, צלחת האנטנה הענקית שהתחברה ללוויין ה- Primary האטלנטי. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר חונכת את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בשיחת טלפון לוויינית מצולמת עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון. "Hello Mr. President" , קראה גב' גולדה מאיר לנשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון. "Hello Mada Prime Minister", השיב לה הנשיא האמריקני. התחברות האנטנה – צלחת הגדולה בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ללוויין האטלנטי ה- Primary" של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT העניקה אפשרויות תקשורת חדשות ודרמטיות בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 נקלטו בעמק האלה באמצעות לוויין ה- Primary. משם נשלח הסיגנל הטלוויזיוני באמצעות קווי מיקרוגל קרקעיים לתחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ואח"כ הועבר לאולפני הטלוויזיה בבניין שניצב בשכונת רוממה בירושלים. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1972 – 1970. הנהלת רשות השידור במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים בתקופה של הפקת שידורי הטלוויזיה את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 וכן הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מנהיגות השידור הציבורי נהגה בקמצנות תקציבית וטכנולוגית בכל הקשור להפקת אירועי ספורט גדולים בינלאומיים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד נתן כהן ז"ל, מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, ד"ר ישעיהו שפירו ז"ל סגן מנהל הרדיו, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון תבד"ל, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, עוזר המנכ"ל לעניינים מיוחדים נקדימון "נקדי רוגל ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל יבד"ל. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא קיימת שום רשת טלוויזיה רצינית בעולם המכבדת את עצמה, ציבורית או מסחרית, שאיננה מתהדרת ומתקשטת בנוצות שידורי הספורט הפופולאריים שבדרך כלל חשובים למרבית צופים שלה. הצבת שידורי הספורט הרלוואנטיים בלוח המשדרים הכללי תורמת לאיתנות של כל רשת טלוויזיה באשר היא. ניתן למצוא דוגמאות רבות המאששות את ההנחה הזאת בתקופות שונות של התפתחות תעשיית הטלוויזיה מאז המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. אחת מהן אני מְאַתֵּר בתקופה מאוחרת יותר ב- 1993 שנת מיסודה והקמתה מבראשית של רשת הטלוויזיה FOX בארה"ב ע"י אייל התקשורת האוסטרלי הנודע רופרט מרדוק (Rupert Murdoch). רשת FOX הדבירה את CBS ורכשה את זכויות השידורים של ה- NFC. זה קרה להפתעת הכל בחודש דצמבר 1993. במקרה שהיתי אז בתוקף תפקידי בעיר ההימורים לאס ווגאס והייתי עֵד מקרוב להשתלשלות העניינים, ובסופם סנסציה. FOX הפכה במהירות להיות ערוץ טלוויזיה ארצי מקובל ורלוואנטי ובַר תחרות ל- ABC ,CBS, ו- NBC, הודות לרכישה בלעדית של זכויות שידורים של ענף ספורט שחשוב מאין כמותו לצופים האמריקניים, הפוטבול [4]. הסיפור הזה זה התרחש בסופה של 1993 רק לפני עשרים שנים. ב- 1993 הקים אֵיל הטלוויזיה הבינלאומי והמיליארדר האוסטרלי רופרט מרדוק  את רשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית FOX מאפס, מכלום. הוא היה צריך להתחרות בשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הוותיקות והעשירות , NBC ,CBS, ו- ABC. עסק לא פשוט כלל ועיקר. רופרט מרדוק הבין שהוא זקוק ראשית דבר לעוגן ספורטיבי לאומי אמריקני. למזלו הרב, עֶרֶב מיסוד FOX ב- 1993, נפתח מו"מ מחודש בין ה- NFL (ראשי תיבות של National Football League) הוועדה המארגנת של הפוטבול בארה"ב לבין רשתות הטלוויזיה הגדולות על רכישת זכויות שידורי הטלוויזיה של הפוטבול האמריקני (ליגות ה- NFC ו- AFC) וחתימה על חוזה ארוך טווח לשנים 1994- 1998 . רופרט מרדוק כמו שלושת הנשיאים של NBC ,CBS, ו- ABC הכין גם הוא את מעטפת ה- Bid הסודית של FOX והצמיד אותה ללִבּוֹ. סכום הממון שהיה רשום על הצ'ק היה רָז. החלה מלחמת הקונגלומראטים הטלוויזיונית האמריקנית הגדולה ביותר בימים ההם. רץ שם כסף גדול. ענק. סדרי גודל שאינם מוכרים לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל ואזרחיה.

CBS החזיקה בזכויות השידורים של ה- NFC בליגת הפוטבול האמריקנית ה- NFL ברציפות במשך 28 שנה מאז 1965. לקראת חידוש החוזה הבא לשנים 1998- 1994 הציע נשיא CBS לָארִי טִיש (Larry Tisch) להנהלת ה- NFL סכום של 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר. הוא לא הסכים להוסיף להצעתו אפילו דולר אחד נוסף. רופרט מרדוק הציע 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות שמונים מיליון) דולר וזכה בבכורה. נשיא CBS לא האמין כי נשיא FOX ייאות לשלם לוועדה המארגנת של ה-NFL סכום של 400.000000 (ארבע מאות מיליון) דולר יותר ממה שהוא הציע לה. בכך שיחק לידיו. CBS יצאה מהמירוץ והפסידה בסוף אותה שנה אובייקט שידור מסורתי עתיר רייטינג שהיה שייך לה במשך שנות דוֹר. אמריקה הייתה כמרקחה ומבולבלת. רופרט מרדוק הנועז הקים בהצלחה רבה את רשת  FOX שלוֹ על יסודות ה- NFC הנכסף, ודאג גם להעביר לשורות הערוץ החדש שלו את צוות השידור הבכיר, הוותיק , ורב המוניטין של CBS ג'ון מאדן (John Madden) ופאט סאמרוול (Pat Summerall) לחברת FOX הצעירה ש- שגשגה בבת אחת. השאר היסטוריה.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (רבבה) עמודים הקרוי "סמן ימני" ואשר דן במאבקים המרים בין רשתות הטלוויזיה השונות על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם" במסגרת הסדרה הכללית בת 13 ספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

בשעה שדָן שִילוֹן החל במאמציו בסופה של 1968 וראשית 1969 לשַדֵּר את התוכנית "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בתנאים לא תנאים (ואלכס גלעדי לצִדוֹ) אזי המפיק אֶד שֶרִיק (Ed Scherick) ורוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) שני אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, שידרו כבר במשך שמונה שנים את מגזין הספורט השבועי רָב המוניטין של הרשת, הקרוי, "Wide World of Sports", בהגשתו והנחייתו של השַדָּר המיתולוגי המנוח גִ'ים מֵקָאיי (Jim Mckay) וגם עשו זאת היטב. הצופים הרבים שלה בארה"ב (וגם ברחבי העולם) זוכרים היטב את הפתיחה המיוחדת והארוכה (דקה וארבעים שניות) של התוכנית רבת המוניטין ההיא שלוּוְתה באות מוסיקלי דרמטי בעל השראה ובמוצא שפתיים אדיטוריאלי של הקריין ג'ים מקאיי בעל קול הבס – בריטון שהכריז על אופייה ומהותה במשפט אחד ידוע ומפורסם אמריקני ובינלאומי שאנשי הדור שלי לא ישכחו, "The Thrill of Victory and The Agony of Defeat". אין איש מדוֹר הטלוויזיה שלנו שלא גדל על האמירה הטלוויזיונית הנחרצת הזאת של ABC. "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה", הפכה לסלוגן מפורסם ונפוץ ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה בכל רחבי תבל. ביטוי מלא השראה שכבשה את לִיבֵּנוּ ממש כמו הסיסמא האולימפית, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". NBC האמריקנית שידרה באותם הימים את תוכנית הספורט השבועית שלה, "SPORTS  WORLD", ורשת CBS האמריקנית הציגה את פאר יצירתה הטלוויזיונית שזכורה לרבים תוכנית הספורט היפהפייה שלה, "SPORTS  SPECTACULAR". דן שילון ואלכס גלעדי התגאו ב- 1972 ביצירה שלהם, ב- "מבט ספורט". תוכנית הספורט של רון ארלדג' הייתה הפופולארית ביותר בארה"ב.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים והקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אך מדוע להרחיק לכת לארה"ב. גם ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה משאת נפשם של כל מנכ"ל רשות שידור ומנהל טלוויזיה בישראל באשר הוא, טיפחה ללא ליאות את שידורי הספורט שלה כנדבך מרכזי בלוח השידורים. מנהל חטיבת הספורט של ה- BBC בראיין קואוגיל (Brian Cowgill) שידר ישיר מאולימפיאדת מינכן 1972 כמות ענקית של 150 שעות שידור . בראיין קואוגיל שיתף פעולה בהפקת השידורים הישירים עם רון ארלדג' מפני ששתי הרשתות הביאו מצלמות משלהם מחוברות ל- Microwave בנפרד ולא הסתפקו בסיגנאל הטלוויזיה שהפיקה קבוצת DOZ (ראשי תיבות של Deusche Olympic Zentrum) מי ששימשה ה- Host broadcaster  הגרמני. ה- BBC בעל מסורת ומורשת טלוויזיה ארוכה מאז שנות ה- 30 של המאה שעברה, שידר ישיר תחרויות ספורט ברשת שלו כבר משנת 1937 . לשידורי הטלוויזיה הישירים של הרשת הבריטית בתחומי הכדורגל, הטניס, מרוצי הסוסים, הקריקט, והא"ק יצא שֵם דבר באירופה ובעולם כולו. תוכנית הספורט רבת המוניטין והרב גונית ה- "GRANDSTAND" הפכה לספינת הדגל של ה- BBC כבר ברגע השקתה ב- 1958. כמותה גם תוכנית הכדורגל "MATCH OF THE DAY" של הטלוויזיה הציבורית הבריטית שעלתה ל- "אוויר" ב- 1964. יתירה מזאת, ה- BBC היה מודל ומופת של לחיקוי עבור רשות השידור הישראלית בגלל יכולותיו המקצועיות הגבוהות וגם מפני שנגמל מזה שנים רבות מכל מחויבות למִמסד הפוליטי הבריטי שהקים אותו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רכשה משחר ימיה את סדרות הדרמה המעולות של ה- BBC לשידור בארץ. כיצד ניתן לשכוח את הסדרה האיכותית הראשונה בת עשרות הפרקים "ההגדה לבית פורסייט" (The Forsyte Saga) שנקנתה בפרוטות מ- BBC ב- 1970 ע"י המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נתן שחם, והצמידה למרקע מדינה שלמה. נתן שחם חבר קיבוץ בית אלפא (נולד ב- 1925 בתל אביב. הוא בנו של הסופר אליעזר שטיינמן) סיפר לי את המידע הזה בגאווה רבה. הוא היה ממש גאה בהישגו הטלוויזיוני הזה. ה- BBC היה אנוס להצטיינות ומְצוֶוה ליצור רמת שידור עַל למען ציבור משלם האגרה שצפה בו אך לא היה לו כל מחויבות עבור הפוליטיקאים. צריך לקרוא את דו"ח הטלוויזיה שהכין הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) מנכ"ל ה- BBC בשנים 1969 – 1960 אודות מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כשביקר בישראל בקיץ 1973 על פי הזמנת שַר החינוך והתרבות דאז יגאל אלון. דו"ח גְרִין מצביע על ההבדל העצום בין שתי הרשתות הציבוריות האנגלית והישראלית, לטובת ה- BBC.

טקסט תמונה : 1970. זהו דן שילון מייסד מחלקת הספורט הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד השידורים הראשונים שלוֹ באולפן "מבט ספורט" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מבחן השידור המורכב הראשון של הטלוויזיה הישראלית בת הארבע שנים היה טמון בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה אמור להיות ניסוי כֵּנֶה של התמודדות מקצועית רב גונית בהיקף גדול בשלושה תחומים או היבטים של תעשיית הטלוויזיה. תפעול טכנולוגי, הפקה ולוגיסטיקה, התאמת כוח אדם למשימות השידור , ועריכת השידור. הנהלת רשות השידור גילתה מוטיבציה דלה והטילה את המשימה הכבדה על צוות שידור מזערי. היא שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' ארבעה אנשים בלבד לצורך סיקור המשחקים : דן שילון, אלכס גִלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה "בימאית הבית" של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הצטרפה לצוות ההקמה של פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד ב- 1968. היא שימשה בימאית ראשית של ניידת השידור האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה שנקראה בפי אנשיה ה- "OB הלָבָן" וכיסתה את אירועי הספורט החשובים בארץ כמו משחקי כדורגל, משחקי "כינוס הפועל' ב- 1971, ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. וורדינה ארז הייתה בימאית הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכיסתה לראשונה בניידת אלקטרונית ב- 24 בנובמבר 1970 בהיכל "נעמן" את משחק הניצחון של מכבי ת"א על הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' 62:74. היא הייתה אשת טלוויזיה מקצוענית ואדם בלתי רגיל באיכותו שהניחה את יסודות הבימוי האלקטרוני של כיסוי תחרויות ספורט בישראל.

טקסט תמונה : שנת 1968. הימים הראשונים ההם של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני הבימאים ורדינה ארז ז"ל (מימין) וחגי מאוטנר יבד"ל. (באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן הביא עמו את וַרְדִינָה אֶרֶז למינכן וצרף אליו ברגע האחרון עוד שני עובדים פרילאנסרים שאינם נמנים על ה- Pay roll של רשות השידור, דוב עצמון עורך מדור הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" ואהרון "אהרל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר". אבל המשענת העיקרית שלו במינכן היו אלכס גלעדי ונסים קיוויתי שדר Free lancer. הבחירה המצוינת בנסים קיוויתי בן ה- 46 איש אשכולות ותושב לונדון לא הייתה מקרית. נסים קיוויתי היה בעברו אתלט ישראלי שנסע ללונדון לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 כדי ללמוד הנדסת טלפונים אך ההיסטוריה הועידה לו תפקיד אחר ושונה לחלוטין. נסים קיוויתי הפך לעיתונאי ושַדָּר בעל ניסיון ומוניטין ב- BBC ומצויד בידע עצום בשטחי התעניינות רבים ספורט, מוסיקה ואומנות, פוליטיקה ומדינאות, בישול ומה לא. בשלוש השנים שבין 1969 ל- 1972 כתב , ביים , ערך , ושידר עבור דן שילון ואלכס גלעדי עשרות רבות של כתבות טלוויזיה הנוגעות לספורט הבינלאומי לרבות הסדרה ההיסטורית הבלתי נשכחת בת 15 הפרקים ששלח מאנגליה, "מגִנְזַךְ הספורט". נסים קיוויתי שימש במינכן 72' שַדָּר א"ק ושחייה ונשא על כתפיו כמעט לבדו את שידורי מינכן 72'. נסים קיוויתי נחשב לאחד מגדולי השַדָּרִים – עיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. זה לא היה סוד כי בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ניצב נסים קיוויתי בדרגה שלמה כשַדָּר ספורט בטלוויזיה מעל אלכס גלעדי ודן שילון. אמוציות ואמביציות שידור סובבות את מיקרופון הטלוויזיה ללא הרף, זה ידוע, אך דן שילון ואלכס גלעדי שהיו גם הם שדרני ספורט עשו מאמץ רב לצרפו למשלחת למרות ששניהם ידעו כי נסים קיוויתי יאפיל על כל אחד מהם לחוד ועל שניהם ביחד במינכן 72' – כשַדָּר. הם התעלמו מהאֶגוֹ של עצמם ובזאת הייתה גדולתם. זאת הייתה ראשית הטלוויזיה ודן שילון ואלכס גלעדי היו כנביאים בעידן ההוא. הם ידעו לעשות טלוויזיה כמו עמיתיהם בעולם אך לא היה להם ממון, טכנולוגיה, וכוח אדם. 

שניהם דן שילון ואלכס גלעדי העריכו עד למאוד את נסים קיוויתי. הם חבים לו חוב גדול. אני יודע זאת מפני שהייתי שָם. נסים קיוויתי היה לא רק שַדָּר ועיתונאי דגול. הוא היה ג'נטלמן ואיש אָהוּב. הטקסטים הנפלאים שאמר בשידוריו הישירים בתחרויות הא"ק והשחייה באולימפיאדת מינכן 1972 ועושר השפה העִברית שהייתה שגורה בפיו לא הועמו ולא התיישנו לעולם. נסים קיוויתי נולד בכוויית ב- 23 בנובמבר 1926. כיהודי עיראקי – כְּוֵויְיתִּי אבל אָמוּן על השפה העברית ומקורותיה עִבְרֵת את שמו ל- קִיוִויתִּי. בתום מלחמת העצמאות ב- 1949 טס לאנגליה ללמוד הנדסת טלפונים אך בורא העולם תכנן לו קריירה שונה. בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת הפך לשַדָּר רדיו ב- BBC ובמרוצת השנים מונה לשליח וכתב העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. הוא היה עיתונאי אמין ומוכשר שרכש מייד את אימונם של נוח מוזס בעל העיתון והעורך דוב יודקובסקי. ב- 1973 שוּדְרָג למשרה בכירה יותר והתמנה לכתב העיתון בארה"ב. נסים קיוויתי נודע בחיבתו הגדולה למוסיקה קלאסית ובאהבתו העצומה לספורט. מחזיק עֵט וקורא סֶפֶר, מארח נפלא, בשלן אוכל מצוין, איש שיחה נעים ונבון, ג'נטלמן מאיר פנים בעל חינוך אנגלי. אישיות טלוויזיונית נדירה בעלת שיעור קומה שבמידה מסוימת הקדימה את זמנה.

בנובמבר 1974 כמה חודשים לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל גרמניה 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ואלכס גלעדי ירש את מקומו במחלקת/חטיבת הספורט. זה היה מהלך מתוכנן של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. חודשיים לפני כן בספטמבר 1974 שהינו אלכס גלעדי ואנוכי בטהראן . היינו עסוקים בבירה האיראנית בכיסוי משחקי אסיה ה- 7 בהשתתפות משלחת ישראלית גדולה בת יותר מ- 60 ספורטאים. אלכס גלעדי היה העורך והמפיק של השידורים וגם שַדָּר ראשי של תחרויות השחייה והא"ק וטקסי הפתיחה והנעילה. הוא תמיד היה נוהג לומר לי שָם : "חבל שנסים קיוויתי איננו כאן עמנו בטהראן. בכישרון השידור שלו הוא ניצב בדרגה אחת שלמה מעל כולנו. יואשיש, אבל יבוא יום ואני אביא אותו למחלקת הספורט שלנו בירושלים". נסים קיוויתי היה באמת עיתונאי ושַדָּר ברמה גבוהה ושונה לחלוטין מהסטנדרטים שהיכרנו בעת ההיא. אלכס גלעדי בעל טביעת העין הביונית – טלוויזיונית לא טעה. זה קרה ב- 1979. נסים קיוויתי בא לטלוויזיה הישראלית הציבורית מהעיתון "ידיעות אחרונות".

טקסט תמונה : 1976. נסים קיוויתי שליח העיתון "ידיעות אחרונות" בוושינגטון ניצב בקדמת הבית הלבן יחדיו עם דן מרגלית (שני מימין) שליח עיתון "הארץ" ויעקב אחימאיר (משמאל) שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית רשות השידור. מימין, זהו העיתונאי האמריקני וולף בליצר. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. לונדון. נסים קיוויתי משדר ב- BBC בעשורים ה- 50 ו- 60  של המאה שעברה. הוא היה נכס ושַדָּר ספורט נפלא שספג את תרבות השידור והספורט הבריטית. (באדיבות נסים קיוויתי  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                          

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. לונדון בירת אנגליה. נסים קיוויתי (משמאל) והעיתונאי דן פתיר (פחטר) לידו באִצטדיון "ווייט סיטי" (White city) בלונדון בשנות ה- 50 המוקדמות של המאה הקודמת. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).     

טקסט תמונה : 1956. נסים קיוויתי מראיין ברדיו ה- BBC  בלונדון את ילד הפלא המוסיקאלי והפסנתרן דניאל בירנבוים ילד בן 14. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי נשלח ע"י ה- BBC לסקר את אולימפיאדת הלסינקי 1952. הוא היה בן 26 בלבד אך כבר עיתונאי מצטיין ששירות השידור הבריטי מבקש את שירותו ונעזר בכישרונו. זה היה המפגש השני שלו עם ספורטאים אולימפיים ישראליים אותם הכיר בטרם מלחמת העצמאות של 1948. בהלסינקי 52' קנה את המוניטין הראשון שלו כשַדָּר רדיו ועיתונאי ספורט. הוא עתיד היה להתגלות בכל כישרונו וגדלותו כשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי (בן 26) משדר לרדיו ה- BBC את תחרויות הא"ק ומדווח במקביל גם לרדיו "קול ישראל". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).