הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————

פוסט חדש מס' 607 : הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביוני 2016.

———————————————————————————————

1. טורניר הכדורגל "EURO 2016" בצרפת. מנכ"ל חברת הטלוויזיה "צ'ארלטון" רואה החשבון אדר זהבי עשה בי"ס עסקי – כלכלי – כספי למנכ"ל ערוץ 10 יוסי וורשבסקי, למנכ"ל "רשת" אבי צבי בערוץ 2, וגם למנהל ערוץ 1 אלי בבא.

2. אדר זהבי מכר לשלושה הנ"ל 25 משחקים (מתוך 51) של EURO 2016 תמורת ממון הנאמד ב- 10.000000 (עשרה מיליון) שקל, ושני המנכ"לים של ערוץ 10 ו- 2 מכרו לאדר זהבי לא רק את בכורתם וגם את כבודם, אלא פתחו בפניו גם את סיגנל האוויר שלהם. ציוותי השידור הפרטיים של "צ'ארלטון" בצרפת רמי ווייץ + ניר לווין ולירן שכנר + זאב זלצר מזינים את האוויר של ערוץ 10 וערוץ 2 בעוד אנשי המקצוע הרלוואנטיים של ערוצים 10 ו- 2 נשארים מאחור ונזרקים לפח. עסק לא מקצועי ובלתי הָגוּן. מדובר במוּסָר שאף פעם לא פגשתי כמותו וברשת טלוויזיה לְקוּיָה שתאוות הרייטינג מעבירה אותה על דעתה. אין דבר כזה בתעשיית הטלוויזיה השכרת ה- "אוויר" שלך לגוף שידור אחר. רשת שמכבדת את עצמה לעולם לא תנהג כך. ה- BBC הבריטי לעולם לא ימכור את האוויר שלו ל- ITV בעד שוּם הוֹן, גם לא בעבור משחקי כדורגל. רשת הכבלים האמריקנית TNT לעולם לא תשכיר את האוויר שלה לרשת כבלים אמריקנית אחרת ESPN, גם לא תמורת משחקי הגמר של ה- NBA גולדן סטייט – קליבלנד. הן חולקות סחורת שידור משותפת אולם אינן משכירות את האוויר שלהן אחת לרעותה. 

3. אין גבול לתאוות הרייטינג. מדובר אם כך בעסקה טלוויזיונית ישראלית חסרת תקדים בתעשיית הטלוויזיה כאן בארץ בה המנצח הוודאי הוא אדר זהבי. ערוץ 10 וערוץ 2 שנמנעו לשלוח ציוותי שידור משלהם ל- EURO 2016 מכסים את כישלונם המקצועי ואת מערומיהם בסמלילים שלהם. כבודם המקצועי של עיתונאי ערוץ 10 וערוץ 2 הרלוונטיים שנרמס עד עפר זועק מן האדמה.

4. ערוץ 1 בחר לשדר את 7 משחקיו Off tube מהאולפן בירושלים בכוחותיו הדַלִים בעצמו.

5. פוסט מס' 607. כל הזכויות שמורות. 

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח ב- Issue רחב ועמוק שאני מעלה כאן לדיון מעת לעת לשיחה משותפת עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור ואשר הציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. הוא סולק. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם כאמור בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שונים שעוסקים בנושא משותף, הלוא הוא תולדות ו- קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884. הענקתי לסדרה את השם הכללי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי ה- Media הרבים ביניהם התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ, כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את גרסתם ו- עדותם ולסייע בידי לסקור את ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים וכושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דעתי הפרטית אודות מנהיגות וניהול בטלוויזיה :

אינך יכול להנהיג, לנווט, ולנהל יחידה טלוויזיונית בינלאומית כמו חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית (גם אם הדירוג הפנימי ההיררכי שלה נקרא והוכתר בפי כל Desk) אם אתה לא מתמצא היטב בסבך ומכמני הכלכלה הטלוויזיונית המקומית והעולמית. הדבר החשוב ביותר מבחינתי כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1980 היה לשכנע את הבוסים שלי את מנהלי הטלוויזיה והמנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם שאני צודק בתכנון ובדרכי שלי בה אנוכי נע לעבר כיבוש היעדים, וכי השאיפות והמחשבות הטלוויזיונית שלי הן הגיוניות. בלעדי התקציבים והטכנולוגיה שהם המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה העמידו לרשותי בעצה אחת עם הסמנכ"לים בעבר לענייני כספים ברשות השידור ישראל דורי ויוחנן צנגן, לא הייתי יכול להעפיל לפסגה. הטלוויזיה איננה מוסד של חֲבֵרוּת ולא לִיגָה ליְדִידוּת. היא עֵסֶק. עֵסֶק יָקָר ומורכב. מקום מפגש שבו יוצרים תקשורת המונים ומפיצים מידע בתנאי שיש לך ממון. הרבה ממון. יֶדָע ב- 1000 (אֶלֶף) תחומי טלוויזיה שונים הוא נֶכֶס רב ערך אולם בלעדי שימוש בטכנולוגיה חדשנית מיידית, איכותית וכמותית, אינך יכול למַמֵש אותו.

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם שני המבצעים הגדולים של חטיבת הספורט בפיקודי : "Euro 1988" (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- "אולימפיאדת סיאול 1988". ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנה שלי אך יחידה מובחרת, כמות אדירה בת כ- 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הגדולים והחשובים בארץ וגם בעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

גם מתוך הַסֶפֶר עב הכרס "הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ ועוֹלָם" (י"ח כרך ג') שאני חוקר וכותב מאז 1998. הַסֶפֶר "הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ ועוֹלָם" הוא אחד מ- 13 ספרים שמרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

זכויות שידורים וכלכלה טלוויזיונית של המונדיאלים, האולימפיאדות, ואליפויות אירופה בכדורגל לאומות (EUROs). זכויות היוצרים שמורות למחבר יואש אלרואי. תריסר הכרכים של הספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ ועולם" (אחד משלושה עשר ספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרו ונכתבו בתקופה שבין אוקטובר 1998 למאי 2016.

א. שיעורים מאלפים בכלכלת טלוויזיה.

ב. קיימת קורלציה מוחלטת בין הגלובליזציה של שידורי הספורט, לבין כישרון הטלוויזיה הבינלאומית להפיץ במהירות את סיגנל השידור, לבין נסיקת גְרָף עַלוּת זכויות השידורים.

ג. הצלחת הטכנולוגיה הטלוויזיונית גובה ממון עצום מהמְשָדֵּר העולמי. הוועדות המארגנות החשובות העולם, FIFA ,IOC ,UEFA, (וגם IAAF) – תובעות את ליטרת הבשר שלהן ומעלות את רָף התשלומים לשמיים.

ד. חוסנו וכוחו הפיננסי – כלכלי של איגוד השידור האירופי העשיר בעולם ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union).

ה. הופעתו המטאורית והשאפתנית ב- 1997 של המיליארדר אֵיל התקשורת הגרמני Leo Kirsh (לֵאוֹ קִירְש,2011 – 1926, בעל חברת הטלוויזיה "KIRSHMEDIA") בשמי ה- FIFA תחת מנכלותו של השווייצרי ספ בלאטר (Sepp Blatter, בן 80 היום) ולצדו שתי החברות הגדולות לתיווך ושיווק של זכויות שידורים "Prisma" ו- "Isl". הולדתה של חברת "צ'ארלטון" בישראל.

ו. השתלבותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באיגוד השידור האירופי ה-   EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union).

ז. ה- EBU מאבד לראשונה את זכויות השידורים של המונדיאלים ב- 2002 ו- 2006 לגורם מסחרי פרטי מיליארדר גרמני בשם לאו קירש (Leo Kirsh).

ח. מונדיאל הכדורגל הראשון ב- אורוגוואי ב- 1930 הופך למסורת ומורשת.

אנשי ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) ואנשי UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) ניהלו עד לא מכבר קניין כלכלי עתיר ממדים ללא ניקיון כפיים. לאחרונה הוענשו וסולקו בעוון שחיתות נשיא FIFA השווייצרי ספ בלאטר ונשיא UEFA הצרפתי מישל פלטיני מתפקידם הרָם. על כן החלטתי להציב בקִדְמָת הפוסט הקונקרטי הזה את שני הציטוטים החשובים של אֶרָאסְמוּס אִיש רוֹטֶרְדָאם והסופר הצרפתי הוֹנוֹרֶא דֶה בַּאלְזָאק, כלהלן :

ציטוט : "אי אפשר לצבור הון רב ולשמרו ללא כל חטא". (אראסמוס איש רוטרדאם).

ציטוט : "מאחורי כל כסף גדול מסתתר פשע". (הונורא דה באלזאק).

הנושאים העומדים לדיון בקדמת הפוסט :

1. טורניר הכדורגל EURO 2016 בצרפת. מנכ"ל חברת הטלוויזיה "צ'ארלטון" רואה החשבון אדר זהבי עָשָה בי"ס עסקי – כלכלי – כספי למנכ"ל ערוץ 10 יוסי וורשבסקי, למנכ"ל "רשת" אבי צבי בערוץ 2, וגם למנהל ערוץ 1 אלי בבא.

2. אדר זהבי מכר לשלושה הנ"ל 25 משחקים (מתוך 51) של EURO 2016 תמורת ממון הנאמד ב- 10.000000 (עשרה מיליון) שקל, ושני המנכ"לים של ערוץ 10 ו- 2 מכרו לאדר זהבי לא רק את בכורתם וגם את כבודם, אלא פתחו בפניו גם את סיגנל האוויר שלהם. ציוותי השידור הפרטיים של "צ'ארלטון" בצרפת רמי ווייץ + ניר לווין ולירן שכנר + זאב זלצר מזינים את אוויר של ערוץ 10 וערוץ 2 בעוד אנשי המקצוע של ערוצים 10 ו- 2 נשארים מאחור ונזרקים לפח. אין דבר כזה בתעשיית הטלוויזיה שבו אתה משכיר ה- "אוויר" שלך לגוף שידור אחר. מדובר במוסר לא הָגוּן וברשת טלוויזיה בלתי הוֹלֶמֶת שתאוות הרייטינג מעבירה אותה על דעתה. ה- BBC הבריטי לעולם לא ימכור את ה- "אָוִויר" שלו ל- ITV בעד שום הון וגם לא בעבור משחקי כדורגל. רשת הכבלים האמריקנית TNT לעולם לא תשכיר את ה- "אוויר" שלה לרשת כבלים אמריקנית אחרת ESPN, גם לא תמורת משחקי הגמר של ה- NBA גולדן סטייט – קליבלנד. הן חולקות סחורת שידור משותפת אולם אינן משכירות את ה- "אוויר" שלהן אחת לרעותה. 

3. אין גבול לתאוות הרייטינג של ערוץ 10 וערוץ 2. מדובר אם כך בעסקה טלוויזיונית ישראלית חסרת תקדים בתעשיית הטלוויזיה כאן בארץ בה המנצח הוודאי הוא אדר זהבי. ערוץ 10 וערוץ 2 שנמנעו לשלוח ציוותי שידור משלהם ל- EURO 2016 מכסים את כישלונם המקצועי ואת מערומיהם בסמלילים שלהם. כבודם המקצועי של עיתונאי ערוץ 10 ו- 2 הרלוונטיים שנרמס עד עפר זועק מן האדמה.

4. ערוץ 1 בחר לשדר את 7 משחקיו Off tube מהאולפן בירושלים בכוחותיו הדַלִים בעצמו.

5. פוסט מס' 607. כל הזכויות שמורות.

עבודה מוקפדת, יסודית, מלאת השראה, ו- מדויקת למוֹפֵת של הטלוויזיה הצרפתית ב- Euro 2016. אני חָש אוֹשֶר צְפִיָיה גָדוֹל ממה שראיתי עד כה. לא ראיתי את הכל, אולם מה שראיתי עומד בסטנדרט טלוויזיוני עליון (!). 

שלבי המשחקים המוקדמים של Euro 2016 אינם מעניינים אותי. טרם מדובר בגליק גדול. עדיין לא. אני מתעניין בטלוויזיה הצרפתית המצוינת שמכסה ומצלמת היטב את הטורניר ושומרת על מסורת טלוויזיונית מכובדת ומוצלחת מאז הגה ותכנן איש הטלוויזיה הצרפתי פראנסיס טלייה (Francis Tellier, עמד בראש קבוצת "TVRS 1998") את תורת הכיסוי הטלוויזיוני של מונדיאל צרפת 1998 באמצעות ניידות שידור גדולות שמכילות בתוכן כ- 25 מצלמות כל אחת. די להסתכל בהילוכים החוזרים האיטיים הרבים מזוויות צילום שונות של ה- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) כדי להכיר בגדולת ההפקה היסודית ויכולת הצילום של הצרפתים. שער הניצחון שהבקיע הצרפתי דימיטרי פאייט בדקה ה- 89 במשחק הפתיחה נגד רומניה (צרפת – רומניה 1:2) הוא עדות מושלמת לכישרונה של הטלוויזיה הצרפתית.

מנכ"ל חברת הטלוויזיה "צ'ארלטון" אדר זהבי מחזיק זכויות השידורים הבלעדיות של טורניר Euro 2016 הכין היטב את שיעורי הבית שלו לקראת המפגשים העסקיים – כלכליים שלו עם מנכ"ל "רשת" אבי צבי + מנהל ערוץ 1 אלי בבא + מנכ"ל ערוץ 10 יוסי וורשבסקי. אדר זהבי הוא האיש החשוב ביותר של "צ'ארלטון" ב- Euro 2016. 

מאידך, אני מתעניין מאוד גם ב- רו"ח מר אדר זהבי המנכ"ל המוכשר והמצטיין של חברת "צ'ארלטון" חברת הטלוויזיה שרכשה מ- UEFA את זכויות השידור הבלעדיות של טורניר הכדורגל המורחב "Euro 2016" במדינת ישראל. כידוע טורניר Euro 2016 בצרפת התרחב ומונה לראשונה 24 נבחרות כדורגל אירופיות. השתתפותן של 24 נבחרות מעלה מייד את משך זמן הטורניר, מגביר את המאמץ הטלוויזיוני של סיקור 51 המשחקים, וכמובן מייקר את זכויות השידורים. חברת "צ'ארלטון" הישראלית בעלת היכולות הכלכליות בראשות המנכ"ל שלה אדר זהבי השכילה לעמוד בלחץ הכלכלי ולשלם ל- UEFA על פי הערכות סכום של כ- 8.500000 (שמונה מיליון וחצי יורו) עד 9.000000 (תשעה מיליון) יורו. מדובר בסכום שמתקרב ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל תמורת רכישת הזכויות הבלעדיות של 51 המשחקים לשידור בארץ, וכן הרשאת UEFA ל- "צ'ארלטון" לנהל מו"מ עם צד שלישי (Third party) לצורך מכירת זכויות שידורים לכל המרבה במחיר. בתוך כך צריך להדגיש כי UEFA מכרה את זכויות השידורים של טורניר Euro 2016 / אליפות אירופה למדינות – צרפת 2016 (טורניר הכדורגל השני בחשיבותו אחרי המונדיאל) ל- 46 רשתות טלוויזיה באירופה ו- 89 נוספות ברחבי העולם תמורת סכום המוערך ב- לפחות 1.000000000 (מיליארד) Dollar. לפי דעתי יותר. צריך לזכור כי כבר ב- Euro 2004 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 בהשתתפות 16 נבחרות) שילם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ל- UEFA בראשות הנשיא דאז השוודי לינארט יוהנסון סכום של 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (סכום שווה ערך לשש מאות מיליון דולר) כשמדובר כאמור בהשתתפות 16 נבחרות וכמות של 31 משחקים. עכשיו ב- Euro 2016 מדובר ב- 24 נבחרות ובסך של 51 משחקים. זהו מפעל כדורגל גדול המהווה כ- % 79.7 מנפחו של מונדיאל. הכל הרבה יותר יקר (!). רשתות הטלוויזיה האירופיות הגדולות של גרמניה אנגליה, איטליה, ספרד, צרפת, ספרד, רוסיה, טורקיה, ועוד כמה אחרות שן שנושאות בעיקר העומס הכספי. צריך לציין כאן שרשתות טלוויזיה ציבוריות וותיקות כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, ARD ו- ZDF הגרמניות, RAI האיטלקית, TF1 הצרפתית ועוד אחרות נטלו עליהן את המשימה להביא לאזרחי מדינותיהן את בשורת ה- Euro 2016. מדובר בהפקות טלוויזיה נרחבות ויקרות ובתוכן שידורם של כל 51 המשחקים מעמדות שידור באצטדיונים בכל רחבי צרפת הענקית. אדר זהבי סירב למסור לי את הנתונים המוניטריים המדויקים הקשורים לקניית הזכויות של Euro 2016 ומכירת חבילות השידור לשלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים במדינת ישראל. כפי הנראה מדובר בסוד של השב"כ והמוסד אולם לא רָז מוחלט. חברת "צ'ארלטון" השאירה בידיה 26 משחקים של Euro 2016 מתוך 51, ואת 25 הנותרים מכרה לשלושת הערוצים הארציים תמורת כסף טוב, הערכה כ- 10.000000 (עשרה מליון) שקל : 5 לערוץ 10, 7 לערוץ 1, ו- 13 לערוץ 2. מתברר כי אדר זהבי חונן ביכולת למכור קרח לאסקימוסים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהצליח לשכנע את אנשי ערוץ 1 לקנות את המשחק הלא אטרקטיבי שווייץ – אלבניה 0:1, מוצר שהוא מראש שידור ישיר לא מושך, שהתקיים במסגרת בית 1 בשבת – 11 ביוני 2016 ב- None prime time ב- 16.00, ולכן גם צבר מִדְרוּג עלוב של % 3.5. משחק הפתיחה צרפת – רומניה 1:2 ששודר ישיר בערוץ 10 ביום שישי – 10 ביוני 2016 ב- 22.00 צבר % 9.7. שני השידורים הישירים ב- "רשת" ערוץ 2 ביום ראשון – 12 ביוני 2016, ב- 19.00 פולין – צפון אירלנד 0:1, וב- 22.00 גרמניה – אוקראינה 0:2 צברו % 8.7 ו- 12.9 (בהתאמה). הערה שלי : חברת צ'ארלטון ששידרה ישיר לפי שעה את המשחקים ווילס – סלובקיה 1:2, אנגליה – רוסיה 1:1, ו- קרואטיה – טורקיה 0:1 איננה מפרסמת את הרייטינג שצוברים שני ערוצי הכבלים שלה ספורט 1 וספורט 2. מדובר בסוד מדינה. ההערכה הכספית היא שאדר זהבי גובה מערוצים 10 ו- 2 תמורת 18 המשחקים שמכר להן מחיר ממוצע לכל שידור ישיר שנע סביב 125000 (מאה עשרים וחמישה אלף) דולר. שליש מחיר בממוצע מהמצוין לעיל הוא גובה מערוץ 1 המַט ליפול שמשדר 7 משחקים בטורניר Euro 2016. עסקת השידורים של Euro 2016 שערך אדר זהבי עם יוסי וורשבסקי מנכ"ל ערוץ 10 ואבי צבי מנכ"ל "רֶשֶת" היא מפתיעה בתוצאה שלה בה ניצב מנכ"ל "צ'ארלטון" ללא כל עוררין על דוכן מס' 1. מר יוסי וורשבסקי ומר אבי צבי נציגי צד שלישי לא רק שמשלמים לו לאדר זהבי טבין ותקילין את מלוא זכויות השידורים מחד (ולכן משדרים גלי פרסומות מסחריות בהיקפים גדולים כדי לממן את עלות הקנייה), ומאידך נמנעו מלשלוח לצרפת ציוותי שידור משלהם, אלא גם השכירו לו את סיגנל האוויר שלהם. ציוותי השידור הפרטיים של "צ'ארלטון" בצרפת השַדָּר רָמִי וָויְיץ + הפַּרְשָן שלו נִיר לֵוִוין והשַדָּר לִירָן שֶכְנֶר + הפרשן שלו זְאֵב זֶלְצֶר מזינים את ה- אוויר של ערוץ 10 וערוץ 2 בעוד אנשי המקצוע הרלוואנטיים של ערוצים 10 ו- 2 נשארים מאחור ונזרקים לפח. מדובר במוּסָר לא הגון, בידע מקצועי פגום, ובשתי רשתות טלוויזיה לא הגונות שמשכירות את האוויר שלהן לגוף שידור זר, ואומנם חוסכות כאילו כסף, אולם מאבדות את הכבוד העצמי שלהן ופוגעות בעובדים שלהן. מגוחך וקטנוני. אין דבר כזה בתעשיית הטלוויזיה. להיכן נעלם אגב טַל שוֹרֵר מערוץ 10 ? ה- BBC הבריטי לעולם לא ישאיר את שדריו באנגליה ו- ימכור את האוויר שלו ל- ITV והשדרים של הרשת המתחרה בעד שום הון. גם לא בעבור משחקי כדורגל. אין דבר כזה. רשת הכבלים האמריקנית TNT לעולם לא תשכיר את האוויר שלה לרשת כבלים אמריקנית אחרת ESPN ושדרניה ופרשניה, גם בעבור משחקי הגמר של ה- NBA גולדן סטייט – קליבלנד. גם לא להפך. הן חולקות סחורת שידור משותפת אולם אינן משכירות את האוויר שלהן אחת לרעותה. מדובר בעסקה טלוויזיונית ישראלית תמוהה חסרת תקדים בתעשיית הטלוויזיה כאן בה המנצח הוודאי הוא אדר זהבי. ערוץ 10 וערוץ 2 שנמנעו לשלוח ציוותי שידור משלהם ל- EURO 2016 מכסים את כישלונם המקצועי ואת מערומיהם בסמלילים שלהם. כבודם המקצועי של עיתונאי ערוץ 10 וערוץ 2 שנרמס עד עפר זועק מן האדמה. תארו לעצמכם את חברת "צ'ארלטון" מפיקה את סיגנל הטלוויזיה של טקס השבעת מר דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב ב- 8 בנובמבר 2016 בוושינגטון עם צוות שדרנים משלה שמשדר מהשטח, ומציעה אותו ליוסי וורשבסקי איש ערוץ 10. יוסי וורשבסקי לא רק רוכש את הסיגנל הנשיאותי אלא מוותר על נדב אייל ומצווה עליו, "תישאר בבית, לא צריך אותך". מנהל ערוץ 1 מר אלי בבא בחר לשדר את 7 משחקיו Off tube מהאולפן בירושלים בכוחותיו הדַלים בעצמו ועם שדרנים משלו, עמיחי שפיגלר והפרשן אייל לחמן. העיקר לא לתת דריסת רגל באוויר שלו לשדרני "צ'ארלטון".

ועוד דבר : פנל הדיונים באולפן של "צ'ארלטון" בהובלת שחקן הקולנוע, הטלוויזיה, והתיאטרון שלום מיכאלשווילי יוצר בדיוני האולפן ב- Pre game Show + בהפסקות בין שתי המחציות + ב- Post Game Show אופי בידורי עטוף ברכילאות. שלום מיכאלשווילי מבסס את כישרון ההנחיה המוגבל שלו, לא רק על הפרשן המקצועי מוטי איוואניר, אלא גם ובעיקר על נוכחותם של המוני סלבריטיס סביבו שאין להם מה לומר, כל מיני יוצאי תוכניות ריאליטי, זמרים, ובדרנים מסוגם של עמוס תמם, לוסי אהריש, דנה פאן לוזון, פאבלו רוזנברג, שמעון אמסלם, איציק זוהר, דידי הררי, הדוגמנית שיר אלמליח, קובי מימון ואחרים. הניתוח המקצועי מידרדר חיש מהר לתהום מפני שהמטרה הראשית היא לא להשכיל את הצופים אלא לצבור רייטינג, גם על חשבון נוכחותו של מוטי איוואניר שהולך שָם לאיבוד. אתה מבין מייד כיצד המנחה הרכלן שלום מיכאלשווילי מאבד את הפואנטה החשובה והמסקרנת של "טכנולוגיית קו השער" בעת הצלה מקו השער של הגרמני ג'רום בואטנג במשחק גרמניה – אוקראינה 0:2. שום דיון, שום אזכור, שום הבלטה. כאילו שימוש הטלוויזיה בטכנולוגיית קו השער הוא מעשה שבשגרה. מגוחך. עלוב. פנל הדיונים של ערוץ 1 בהובלת שרון פרי הוא צנוע יותר, מוקפד יותר, ומקצועי יותר ומאכלס בשורותיו את עיתונאי "ידיעות אחרונות" אורי קופר, וכן את שני המאמנים אלון חזן וגיא עזורי.

רמי ווייץ השַדָּר המוביל של "צ'ארלטון" ב- Euro 2016 פישל בענק בשידור הישיר שלו את המשחק שוודיה – צפון אירלנד 1:1 באצטדיון סיינט דניס בפאריס (יום שני – 13 ביוני 2016).

בדקה ה- 71 של המשחק מבקיעה שוודיה שער מפעולה נאה ומסירה יפה של זלאטן איברמוביץ' ברחבת החמש של אירלנד, ומשווה את התוצאה ל- 1:1 נגד צפון אירלנד. רמי ווייץ שיושב בעמדת שידור באצטדיון סיינט דניס בפאריס יחד עם הפרשן שלו ניר לווין, ומשדר לצופי "רשת" בערוץ 2 , יוצא מגדרו : "איזה יופי של התקפה… איזה יופי של שער… ללקק את האצבעות… זלאטן איברמוביץ' עושה את כל העבודה…סבסטיאן לארסון כובש…". איזה זלאטן איברמוביץ' עושה את כל העבודה ואיזה נעליים…איזה סבסטיאן לארסון כובש ואיזה סנדלים. ה- אירלנדי התועה והמבולבל סיאראן קלארק הוא שעושה את כל עבודה ונוגח את הכדור של זלאטן איברמוביץ' לשערו הוא, לשער של אירלנד, כאילו היה באמת חלוץ שוודי. לא זלאטן איברמוביץ' וגם לא סבסטיאן לארסון עושים את העבודה. בהילוכים החוזרים המצוינים והמדויקים של הטלוויזיה הצרפתית (מייצרת איכות משובחת של תמונת ה- Video + הקפדה על נקודות הכניסה המדויקות והיציאות הנכונות מ- ההילוכים החוזרים בחזרה למשחק + חישוב מדוקדק של משך ה- Replays השונים) נראה בבירור כי המגן של נבחרת אירלנד סיאראן קלארק (Ciaran Clark) מתבלבל ונוגח מקרוב את כדור המסירה של זלטאן איברמוביץ' לרשתו הוא, וכובש שער עצמי. ואז מגיעים הילוכים חוזרים נוספים של השער העצמי של סיאראן קלארק והופכים את חייו של רמי ווייץ לסִיוּט, משַדָּר טוֹב ללא יוצלח. דיאגנוזה מוטעית וזיהוי שגוי של שַדָּר וותיק ובעל ניסיון שיושב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת באצטדיון הלאומי של צרפת ומְפַסְפֵס. מעניין, הראשון שמזהה כי מדובר בשער עצמי של מֵגֵן אירלנד סיאראן קלארק הוא לא רמי ווייץ אלא דווקא הפרשן של רמי ווייץ, ניר לווין. הקרנת ה- Replays לשער העצמי של אירלנד מוצאת את רמי ווייץ שותק, המום, נדהם, ומְבוּיָש מפני שהוא מבין כי הכוונת הטלסקופית שלו הייתה מטושטשת וכי החטיא את המטרה קבל עם ועולם ברגע מכריע ודרמטי בהתמודדות, בעת שידור ישיר בטלוויזיה. לא שורר מִתְאָם בין הטקסט הנרגש שלו, "איזה יופי של התקפה… איזה יופי של שער… ללקק את האצבעות… זלאטן איברמוביץ' עושה את כל העבודה…סבסטיאן לארסון כובש…", לבין מה שמתחולל על המסך. רמי ווייץ הוא שַדָּר טוב ש- פישל. לוקח לו זמן להתעשת ולחזור לעצמו כדי להודות שמדובר בשער עצמי של ה- אירלנדי סיאראן קלארק וכי לשוודי סבסטיאן לארסון אין חלק ונחלה בכיבוש. אתה מרגיש בטון הדיבור שלו ובשיחה שלו אחרי הפספוס עם ניר לווין כי הוא חָש תְּחוּשָה מאוד לא נוחה כלפי צופי הטלוויזיה שלו, בעיקר אלה שמחזיקים ממנו. הוא יודע שהוא טָעָה והִטְעָה. באמת בלתי מתקבל על הדעת מפני שהנ"ל יושב בעמדת שידור נוחה באצטדיון סיינט דניס בפאריס ואף על פי כן מפשל. מוזר ומביך.

טקסט תמונה : 11 ביוני 2016 – שבת Euro 2016. האולפן המנווט של ערוץ 1. זיהוי מימין לשמאל : שרון פרי, גיא עזורי, אורי קופר, ואלון חזן. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : Euro 2016. שרון פרי. נבחרה שוב להוביל את הפנל באולפן ערוץ 1. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 1). 

טקסט תמונה : Euro 2016. הפנל של חברת צ'ארלטון משמאל שלום מיכאלשווילי, מוטי איוואניר, אסף כהן, ועמוס תמם מזין את האולפן המנווט של ערוץ 10. עיתונאֵי ערוץ 10 ובראשם ראש דסק הספורט בחברת החדשות של ערוץ 10 טל שורר נזרקו לשוליים. "הקול קול יעקב – הידיים ידי עשו". ברור שלערוץ 10 אין יד בתכנון, בהפקה, ובשידור של טורניר "Euro 2016". הלוגו של ערוץ 10 המשתקף בצילום הוא בבחינת סמליל הטעיה. ההפקה, התכנון, והשידורים הישירים הם מעשי ידיה של "צ'ארלטון". האוויר הוא של ערוץ 10. ערוץ 10 וערוץ 2 שנמנעו לשלוח ציוותי שידור משלהם ל- "Euro 2016" מכסים את כישלונם המקצועי ואת מערומיהם בסמלילים שלהם כאילו ההפקה, העריכה, והשידור נמצאים בידיהם ותחת שליטתם. הטעיה רבתי. כבודם המקצועי של עיתונאי ערוץ 10 ו- 2 הרלוונטיים שנרמס עד עפר זועק מן האדמה. מגוחך. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 10).

ציטוט בפעם הראשונה (1) : "When you have the rights You have the show". (רון ארלדג'). איש טלוויזיה באשר אתה, לעולם אל תשכח את הסלוגן ההוא של רון ארלדג' : "בשעה שאתה מחזיק בזכויות השידורים – ההצגה היא שלך".

הייתי שָם. יום שני – 26 באוקטובר 1992. יומיים בטרם שריקת הפתיחה למשחק הכדורגל  אוסטריה – ישראל 2:5 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 94'. אינני מסכים להשכיר את ה- "אוויר" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לערוץ 5 בכבלים ולשַדָּר שלו יורם ארבל שזכו מההפקר בזכויות השידורים של האירוע הנזכר לעיל. ה- "אוויר" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננו ניתן להשכרה גם אם רשת הטלוויזיה שלך מפסידה את זכויות השידורים של אירוע כדורגל נחשק לערוץ 5 בכבלים (!). ואז הגיע הרגע : אני מגיש אולטימטום לטריאומוויראט רשות השידור היו"ר מיכה ינון, המנכ"ל אריה מקל, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל : "אני או יורם ארבל (!). תבחרו (!)". הם בחרו. הם בחרו בי מכיוון שההיגיון הטלוויזיוני שלי היה הגיוני (!).

חרפת אוסטריה. 28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. 

1. 1992. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. מלחמת זכויות השידורים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין ערוץ 5 בכבלים הנוגעת למשחקי נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. מפלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעת לרכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994.

2. ראש הממשלה ושר הביטחון מר יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך ומי שממונה על ביצוע חוק רשות השידור גב' שולמית אלוני ז"ל, ממנים ב- 18 באפריל 1993 את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הופעתו המחודשת בשמי הרשות וערוץ 1 הייתה במידה רבה מזהירה כשל מטאור. דמות מופת שתיזכר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור למרות שלא היה חף משגיאות וטעויות. אולם מי מאתנו איננו חף משגיאות וטעויות. לדאבון לב שלושת האישים הנעלים האלה אינם עוד בין החיים.

1980. נבחרת ישראל בכדורגל עוזבת לאחר עשור את אוֹקְיָיאנְיָה ושבה לאירופה כדי להתמודד מאז וללא הצלחה על הזכות להשתתף בטורנירי הגמר של המונדיאלים של ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994, צרפת 1998, יפן / קוריאה 2002, גרמניה 2006, דרום אפריקה 2010, וברזיל 2014.

חרפת אוסטריה. 28 באוקטובר 1992. ווינה. נבחרת ישראל ניגפת 5:2 מול נבחרת אוסטריה ועמה ניגפת גם חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (חלק א').  

1980. נבחרת הכדורגל של ישראל חוזרת בתום עשור מאז ימי תקופת המאמן הבריטי ג'ק מנסל לזירה האירופית. הגרמני קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט מנהל החברה הוודוזית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים בטלוויזיה מציע לי את זכויות השידורים של המשחק הראשון של נבחרת ישראל נגד נבחרת אוסטריה בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור מוטי לוי יחדיו עם יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והבלתי מוכשרת סופגים תבוסה מוחצת ומשפילה ב- 28 באוקטובר 1992 בשעה שהם מפסידים בשלומיאליות ורשלנות לערוץ 5 בכבלים (בראשית דרכו וכמעט ללא כוח ו- מינויים) את זכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 בווינה, אוסטריה – ישראל 2:5. המדינה כמרקחה. התאריך הקונקרטי הזה מהווה ציון דרך שלילי בהתנהלותו העלובה, המסורבלת, והחובבנית של הנהגת השידור הציבורי. בעיקר של סמנכ"ל הכספים שלה מוטי לוי. מועצת הכבלים בראשותו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מציעה להנהלת רשות השידור הצעה משפילה כלהלן : "שידור המשחק מווינה יתבצע ע"י שדרני הכבלים יורם ארבל ומרדכי שפיגלר ויועבר גם ב- "אוויר" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי שכל המדינה תוכל לצפות בו". תשובתי החד משמעית ליוסף "טומי" לפיד ז"ל הייתה כלהלן : "תפסיק לבלבל את המוח…רק על גופתי המתה". טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הופכת לפגיעה מוקדם מהצפוי. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על העימות המתקרב עם ערוץ 2  המסחרי רווי שאפתנות העומד לקום במדינת ישראל.

אותו ציטוט בפעם השנייה (2) : "When you have the rights You have the show". (רון ארלדג'). איש טלוויזיה באשר אתה, לעולם אל תשכח את הסלוגן ההוא של רון ארלדג' : "בשעה שאתה מחזיק בזכויות השידורים – ההצגה היא שלך".

בסתיו 1992 כבר מָשְלָה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין במרץ והיא מלאת תנופה, חזון, ויוזמות עשייה ובנייה. זה מכבר החלו לרחוש שמועות כי שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני מתכננת למנות את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הנוכחי אריה מֶקֶל. השמועות גרסו כי אַרְיֵה מֶקֶל שהושאל לרשות השידור ממשרד החוץ מתנה את קיום עסקת התחלופה הפוליטית בקבלת ג'וב מיוחד. הוא מבקש להתמנות קונסול ישראל באטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. אם ימונה לתפקיד הנחשק יפנה מייד את כיסאו ברשות השידור. מינויו של מוטי קירשנבאום בן מלכות של רשות השידור ומבכורי ובכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים נראה לי כחלום. לא האמנתי לעסקאות חילופין מהסוג הזה שמעורבים בהן מטבע הדברים אין ספור ווקטורים פוליטיים שכל אחד מהם מהווה אינטרס בפני עצמו ומושך לכיוון הרצוי לו. "אה, ok, נו, נחכה ונראה. בטח לא ייצא מזה דבר", שחתי לעצמי והמשכתי בדרכי.

בסתיו 1992 בעידן מיכה ינון (יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור), אריה מקל (מנכ"ל רשות השידור), ויוסף בר-אל (מנהל הטלוויזיה) הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה, המונופוליסטית, והמסורבלת – מְאוּיֶמֶת לראשונה באופן הברור ביותר ע"י גופי שידור חדשים שצצו במדינת ישראל. ערוצי הטלוויזיה בכבלים וערוץ 2 המסחרי (עדיין במתכונת ניסיונית אך עתיד לעמוד על רגליו בנובמבר 1993) נשפו בעורפה. בדיוק באותה העת שָבָה נבחרת ישראל בכדורגל בתום גָלוּת בת עשור מאסיה לאירופה והוגרלה במסגרת משחקי קדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 (מונדיאל ארה"ב 1994) לבית אחד עם נבחרות אוסטריה, בולגריה, שוודיה, צרפת, ופינלנד. המשחק הראשון נקבע להיערך ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה נגד נבחרתה של אוסטריה. ביום רביעי – 14 באוקטובר 1992 שבועיים ימים לפני המשחק הגיע לידי הפקס המיוּחַל לו המתנתי בכיליון עיניים זה זמן רב מהגרמני מר קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) נשיא חברת התיווך לזכויות שידורי ספורט APF השוכנת ב- וָואדוּז בירת נסיכות ליכטנשטיין הקטנה. עכשיו ידעתי בביטחון כי המשחק אוסטריה נגד ישראל שאמור להיערך בווינה ביום רביעי – 28 באוקטובר הוא ב- % 100 שלי. של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית של רשות השידור. הסוכנות האוסטרית – גרמנית לתיווך זכויות שידורי ספורט הקרויה APF  בראשותו של הגרמני קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) היושבת בוָודוּז (Vaduz) בירת ליכטנשטיין, פִקססה לי באותו היום את הצעת מחיר השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם ארה"ב 1994, שעמד להתקיים כעבור שבועיים ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה. המחיר היה הגיוני, זול, והרבה יותר מסביר. רק 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר תשלום בעבור זכויות השידורים. לצורך השוואה : זול וסביר מפני שבעבור חמשת משחקי הבית הגענו להסכם עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשות חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן כי נשלם להם בעבור כל שידור ישיר סכום של 50000 (חמישים אלף) דולר. הנה הפַקְס כלשונו [1].

טקסט מסמך : 14 באוקטובר 1992. זהו הפקס המקורי ועמו ההצעה הכספית הנדיבה של קריסטוף שרדט הנוגעת לתשלום מינימאלי של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות של משחק קדם גביע העולם בכדורגל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 בין נבחרות אוסטריה וישראל (לקראת טורניר הגמר של המונדיאל האמור להיערך בקיץ 1994 בארה"ב). ראיתי בהצעת הזכויות הנדיבה הישג אישי שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) היה איש אמין. הוא עמד בהבטחתו והציע לי לרכוש את משחק החוץ האירופי הראשון של נבחרת ישראל ב- "קמפיין" של מונדיאל ארה"ב 1994 תמורת מחצית המחיר שאותו הסכמנו לשלם להתאחדות הכדורגל עבור כל משחק בית של הנבחרת הלאומית באִצטדיון ר"ג (נגד נבחרות אוסטריה, צרפת, שוודיה, בולגריה, ופינלנד). זאת הייתה הצעה כספית נדיבה מאוד והוגנת מאוד, שנשלחה ב- אתראה זמן קצרה ובאיחור, אך הופתעתי מטוּב לִיבּוֹ של קריסטוף שרדט אם אפשר להעניק בכלל תכונה כזאת לאנשי עסקים. נותרו שבועיים ימים בלבד להיערך ללוגיסטיקה של השידור הישיר מווינה. שמתי מייד לב לא רק להצעת המחיר אלא גם לטקסט בשולי הפקס בו נכתב כלהלן :

1. All technical details can be discussed with Austrian Television.
2. Looking forward to your immediate confirmation.

קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט דַרָש תשובה מיידית. נותרו שבועיים מיום משלוח הפקס ועד להוצאתו לפועל של השידור הישיר הזה מווינה, אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992. הייתי מאושר. נבחרת ישראל בכדורגל חוזרת לזירה האירופית ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקים בזכויות השידורים הבלעדיות של ההתמודדות המסקרנת הזאת.

הפקס הזה שקיבלתי מקריסטוף שרדט הועבר על ידי למחרת בבוקר באופן מיידי ממשרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על פי הפרוצדורה המקובלת ברשות השידור למשרדו של סמנכ"ל הכספים מוֹטִי לֵוִי בבניין "כלל" בירושלים (מקום מושבה של הנהלת רשות השידור) בליווי הערה מודגשת שלי בכתב ידי : "אנא אשר לו מייד, אני כבר אישרתי לו טלפונית שאני מסכים. הוא זקוק לאישור בכתב מרשות השידור" [2]. סמנכ"ל הכספים הוא "שַר האוצר" של רשות השידור והאיש שחולש על תקציבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל". הוא האיש שחותם על הצ'קים ובסופו של דבר אמור לאשר את מבצע השידור הישיר המיוחל שעתיד להתרחש ביום רביעי בערב – 28 באוקטובר 1992 בווינה, כזכור משחק הכדורגל במסגרת קדם גביע העולם – ארה"ב 1994 בין נבחרות אוסטריה וישראל. האיש שקדם למוטי לוי בתפקיד היה יוֹחָנָן צַנְגֵן המזהיר, הדומיננטי, חריף השכל, ומהיר המחשבה והתגובה. יוֹחָנָן צַנְגֵן ירש ב- 1982 את מקומו של ישראל דוֹרִי סמנכ"ל הכספים של הרשות שכיהן בתפקיד מאז 1973. ישראל דוֹרִי התמנה לתפקיד החשוב הזה במקומו של אליהו בן עמרם הוותיק שהחזיק בתפקידו ברשות השידור בארבע ה שלשנים 1973 – 1969, ימי ה- בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1991 חֲבָר יוֹחָנָן צַנְגֵן לדן שילון והפך למנכ"ל משותף של חברת "רֶשֶת" [3]. לאחר נטישתו של יוֹחָנָן צַנְגֵן קוּדַם מוטי לוי מי שהיה פקיד אפור וחסר כל דומיננטיות אבל בכיר במחלקה הכלכלית של רשות השידור – לתפקיד הרם של סמנכ"ל הכספים. הפַקְס של קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט הועבר אליו על ידי ללא שהיות, ובמקביל גם לידיעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זוהי הפרוצדורה וההיררכיה ברשות השידור. מנהל חטיבת הספורט איננו עצמאי בשטח ועליו להיוועץ בכל צעד מוניטארי עם הממונים הראשיים שלו, מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור, שנועצים בשַר הַאוֹצָר שלהם סמנכ"ל הכספים של הרשות.                                                                                                                                                                     

טקסט מסמך :  זהו המסמך המקורי מ- 15 באוקטובר 1992 הנושא את ההערה בכתב ידי, "מוטי, אנא אשר לו מייד…", ואשר הועבר לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור בתאריך המצוין. נותרו 13 ימים עד לשידור הישיר של המשחק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלוּ היו כאמור חוקי המנהל והסדר הפרוצדורלי ברשות השידור. סמנכ"ל הכספים של הרשות הוא המאשר את הסכמי רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט ולא מנהל מחלקת הספורט עצמו. אנוכי אינני עצמאי לעשות זאת לבד. אין לי רשות מההיררכיה העליונה של רשות השידור. קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) ביקש ממני להפתעתי הרבה סכום נמוך בהרבה ממה שהערכתי תחילה תמורת זכויות שידור של אותו משחק הכדורגל ההוא אוסטריה – ישראל ביום רביעי של 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994, התמודדות שהייתה כל כך נחשבת בישראל. 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד (!). מחצית מהסכום שהסכמנו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל, אנוכי, וסמנכ"ל הכספים מוֹטי לֵוי – לשַלֵם להתאחדות הכדורגל בעבור כל שידור ישיר של כל משחק בית במסגרת הקמפיין של קדַם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 שנערכו באִצטדיון רמת גן. המשחק הראשון של נבחרת ישראל נגד אוסטריה ב- 28 באוקטובר 1992 ב- וִוינָה במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994 עורר עניין ציבורי עצום בארץ. לא רק ברחוב הספורטיבי. נבחרת ישראל תחת שרביטו של מאמנה שלמה שרף שָבָה לשחק בזירה האירופית לאחר "גָלוּת" בת יותר מעשור שנים באסיה. ישראל שיחקה לאחרונה באירופה בעידן המאמן האנגלי גֶ'ק מֶנְסֶל (Jack Mensel) בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת לקראת מונדיאל ספרד 1982. לבית המוקדם של אוסטריה וישראל שובצו כאמור גם הנבחרות הלאומיות של צרפת, בולגריה, שוודיה, ופינלנד. נבחרת הכדורגל של ישראל חזרה לאירופה ועִמה עלתה מדרגה גם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שמו של קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) ה- Owner של החברה ה- וָואדוּזִית APF ומחזיק זכויות השידור של המשחק אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה היה מוכר לי מהעבר. הוא הוזכר שוב בשיחת ההפקה המקדימה שקיימתי בתחילת חודש ספטמבר 1992 עם גב' פרדריקה "פְרִיצִי" שְרָאם (Frederika Schram) מנהלת יחידת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האוסטרית ORF (חברה Active member באיגוד השידור האירופי ה- EBU כמונו). הבהרתי לפְרִיצִי שְרָאם ידידה וותיקה שלי מפגישות משותפות רבות של שנינו בקבוצת הספורט של ה- EBU את רצוננו לשָדֵר ישיר את המשחק מעמדת שידור באִצטדיון בווינה. פְרִיצִי שְרָאם הייתה הראשונה בעצם שהעבירה לידיעתי לי את האינפורמציה החשובה כי התאחדות הכדורגל האוסטרית איננה מנהלת עוד בעצמה את המו"מ על רכישת זכויות השידורים. ההתאחדות האוסטרית מכרה את זכויות השידורים של כל משחקיה הביתיים של נבחרת אוסטריה לחברת תיווך זכויות שידור APF הממוקמת ב- וָואדוּז בירת הממלכה הזעירה ליכטנשטיין השוכנת בין אוסטריה לגרמניה. "חברת APF היא זאת שמנהלת אפוא את המו"מ עם רשתות הטלוויזיה באירופה המעוניינות בשידור המשחקים האלה", הדגישה בשיחה בינינו, והוסיפה, "עליך מוטלת אפוא המשימה לפנות ישירות אל מר קריסטוף שרדט ולנַהֵל עִמו את המו"מ המבוקש".

הטלוויזיה האוסטרית ORF עצמה ניהלה את המו"מ שלה לרכישת זכויות שידור של משחקי הבית של נבחרת אוסטריה ישירות ופנים אל פנים מול ההתאחדות המקומית. מצב דומה שרר גם בישראל. התאחדות הכדורגל הישראלית בראשותם של חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, גברי לוי, והמנכ"ל יעקב אראל למדה לעשות כסף ונקטה בצעד דומה. תמה תקופת שידורי ה- Reciprocity בטלוויזיה (הדדיות שידורים) בה רשתות הטלוויזיה מעניקות אחת לרעותה את השידורים בחינם. התאחדות הכדורגל של ישראל מכרה את זכות ניהול המו"מ על משחקי הבית של נבחרת ישראל לחברת CWL (מקום מושבה בשווייץ) בראשותו של שחקן העבר הגרמני גינתר נֶצֶר (Gunter Nezer). הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו הטלוויזיה האוסטרית ניהלה את המו"מ הפרטי שלה על שידור משחקי הבית של נבחרת ישראל ישירות עם ההתאחדות. צריך להבהיר לקוראי הבלוג כי חברת תיווך זכויות השידורים הישראלית "צ'ארלטון" בראשותם של פיני זהבי ואלי עזור טרם הייתה קיימת בימים ההם.

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 פניתי בפעם האחרונה אל קריסטוף שרדט באמצעות פקס ובשיחת טלפון. בקשתי ממנו מקריסטוף שרדט שישלח לי בכתב את הצעת מחיר הזכויות הבלעדיות (Exclusive TV rights) אותו הוא דורש ממני תמורת השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל מווינה בביום רביעי של 28 באוקטובר 1992 [4]. הבהרתי לוֹ שוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה רשת מסחרית אלא ציבורית. קרִיסְטוֹף שְרֶדְט הבטיח לי כי המחיר יהיה הוגן (לכן השתמש בראשית ההצעה שלו באנגלית כלהלן על גבי אותו הפקס ההוא שפִקְסֵס לי ב- 14 באוקטובר 1992 : "…We can offer you a special price", וביקש אישור מיידי לפקס שלו. כך נפרדנו. נותרו שבועיים ימים בדיוק עד למשחק הבכורה של ישראל באירופה לאחר היעדרות בת עשור שנים, וההיערכות שלי לקראת שידורו הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1992. זהו הפקס ששלחתי לקריסטוף שרדט נשיא חברת APF ב- וואדוז הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992. תוכן הפקס מדגיש את העובדה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא רשת טלוויזיה קטנה ולא מסחרית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1992. הגרמני קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) מנהל הסוכנות ה- וואדוזית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט, ביניהם משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל שנועד להיערך ב- ווינה ב- 28 באוקטובר 1992, במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994. קריסטוף שרדט היה ג'נטלמן ואיש עסקים ישר דרך. הוא נהג עמנו בצורה הוגנת והציע לנו ב- 14 באוקטובר 1992 הצעה כספית מהוגנת שאי אפשר היה לסרב לה וגם לא להתמקח אודותיה. (התמונה באדיבות חברת  APF ו- קריסטוף שרדט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1992. זהו מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. רשלן, איטי, מסורבל, נטול יוזמה, לחלוטין בלתי מוכשר, ואחד שמנותק כליל מזירת הטלוויזיה הכלכלית הבינלאומית. נפל. האיש הזה וודאי חשב לעצמו שאם יואש אלרואי הביא חוזה ב- 25000 דולר אז הוא יָעֵנִי הכלכלן הבכיר של רשות השידור יעשה את המלאכה ב- 5000 דולר. אפוא הוא הרָדוּד הלזה והיכן קודמו המְעוּלֶה יוחנן צנגן ? אשנה ואומר זאת שוב ללא כחל ושרק : אם מוטי לוי היה איש רציני ולויאלי ובעל מינימום מוּסָר כלפיי וגם כלפי רשות השידור, הוא היה לוקח את האחריות ומתייצב בפני מנכ"ל רשות השידור דאז אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא מיכה ינון והיה אומר להם ישר ולעניין כהאי לישנא : "יואש אלרואי איננו אשם. אני מוטי לוי האשם. אני מוטי פישלתי. שמרתי את הפקס ובו הצעת המחיר ההוגנת של קריסטוף שרדט במגירה, אולם שכחתי מהעניין וכלל לא עניתי לו". מוטי לוי התחמק מ- ליטול את האחריות ו- עשה דבר כלפיי (ואחזור ואשנה שוב, גם כלפיי ו- רשות השידור) מעשה נטול יושרה, פחדני, ו- נבזי שאין כמותו בתעשיית הטלוויזיה. הוא לא סיפר את האמת לשני הבוסים העליונים של רשות השידור, אריה מקל ומיכה ינון, כי האָשָם בו. מדהים ששני המינויים הפוליטיים אריה מקל ומיכה ינון לא פיטרו ולא העיפו אותו את מוטי לוי קיבינימט. האיש נשאר על כנו למרות הביזיון הקולוסלי. מוטי לוי שימש יועצם הפיננסי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מתעב אנשים שניגפים מפני האמת אולם קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה דבר. אני שונא אנשים ששוגים ולא לוקחים אחריות על הטעות שעשו. אני בז לאנשים שמתייצבים מול ה- מַרְאָה בעיניים עצומות, ובמקום לפקוח אותן, הם מסתתרים מתחת לשולחן.

חרפת אוסטריה. 28 באוקטובר 1992. ווינה. נבחרת ישראל ניגפת 5:2 מול נבחרת אוסטריה ועמה ניגפת גם חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (חלק ב').  

ב- 26 באוקטובר 1992 הבנתי סופית היכן אני חי ולאיזה רשת טלוויזיה מסורבלת, ביורוקרטית, ונטולת מרץ ודחפים אני שייך. כמובן שלקחתי את היוֹזְמָה והסמכות לידיי מבלי לשאול אף אחד ומבלי ליידע איש. חתמתי לבדי ללא אישור הרשות ההיררכית העליונה בראשות אריה מקל ומיכה ינון, (ברור גם ש- ללא אישורו של אותו מוטי לוי סמנכ"ל הכספים ההוא העצלן והרשלן של רשות השידור) על ארבעת החוזים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל באותו הטורניר ההוא של קדם ארה"ב 1994 נגד נבחרות בולגריה (בסופיה), שוודיה (בסטוקהולם), פינלנד (ב- לאהטי), וצרפת (בפאריס באצטדיון פארק דה פרנס). את ארבעת מסמכי החוזים עליהם מתנוססת חתימתי האישית בלבד רק שלי ובשמי בלבד עם חברת התיווך הגרמנית לזכויות שידורים "CWL" (בראשה ניצב כדורגלן העבר הגרמני Gunter Nezer) וחברת התיווך ההולנדית לזכויות שידורים "Top Sports Licensing" בראשות גב' Daphne de vos, הפקדתי בידיו של מנכ"ל רשות השידור החדש מרדכי "מוטי" קירשנבאום כ- נדוניה כ- שַי לרגל מינויו ב- 18 באפריל 1993 לתפקיד רם המעלה. ביזיון אוסטריה לא חזר על עצמו יותר. אולם זהו כבר סיפור אחר. ראה פוסט מס' 282 בבלוג שאני חוקר וכותב הקרוי, yoashtvblog.co.il.

הנה משהו על קצה המזלג של הסיפור ההוא שהתרחש לפני כמעט רבע מאה של שנים. ב- 1 בפברואר 1993 הודעתי לאיש CWL מר קלאוס אנדרס כי הצעת המחירים שלו גבוהה מידי ואיננה בר קבלה למרות שמעשית יכולתי להסכים לה. הסכומים שלו שהציע לי היו בכל מקרה נמוכים. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר למשחק החוץ נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993 היה מחיר סביר בהחלט אך אפשר היה להפחית אותו מפני שידעתי כי ערוץ 5 איננו בתמונה. נותר לי מספיק זמן להתמקח על המחירים. המשחק הראשון בסדרה נגד בולגריה נקבע להתקיים ב- 12 במאי 1993 בסופיה. המו"מ התנהל בסודיות גמורה והיה לי עדיין מרחב תִּמְרוּן לשאת ולתת. ב- 23 במארס 1993 שוחחנו קלאוס אנדרס ואנוכי טלפונית וכמו בכל מו"מ כספי נפגשנו בסופו של דבר באמצע הדרך. סיכמנו באותה שיחת הטלפון כי רשות השידור תשלם עבור המשחק נגד בולגריה בסופיה ב- 12 במאי 1993 סכום של 27500 (עשרים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר , תשלם 32500 (שלושים ושניים אלף וחמש מאות) דולר עבור המשחק נגד פינלנד ב- לָאהְטִי ב- 16 ביוני 1993, ותשלם 37500 (שלושים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר תמורת המשחק נגד צרפת בפאריס שנועד להיערך ב- 13 באוקטובר 1993 בפארק דה פרנס. נותר לי להשיג עוד זכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. לרוע מזלי בזכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל החזיקה חברת תיווך אחרת המכונה, "Top Sports Licensing" בראשות דָפְנֶה דֶה ווֹס, שמטבע הדברים הצריכה השקעת מאמץ וכישרון שלי כדי לדאוג שגם המשחק הזה שוודיה – ישראל ייפול כפרי בשל לידי השידור הציבורי ולא לידיו של מיילן טנזר. לעיתים חשתי מוכה סכיזופרניה. אולם ברור שכל מסע זכויות השידורים הזה לא היה תעתועי דמיונות ו/או אי הבחנה בין מציאות לדמיון. המציאות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עגומה מנשוא. האשמה הייתה מוטלת על רמת הניהול הקלוקלת בראשות מנהל הטלוויזיה הישראלית דאז יוסף בר-אל ולחלוטין לא בגלל העובדים.

טקסט מסמך :  23 במארס 1993. זהו המסמך המקורי שנכתב בכתב ידי המאשר את גובה התשלומים שאני מסכים לשלם עבור שלושת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות בולגריה, פינלנד, וצרפת. המסמך הזה מחייב משפטית את רשות השידור. שליחת הפקס הזה  ל- CWL ב- 23 במארס 1993 ליעדו לידיו של מר קלאוס אנדרס הייתה כבר סמוכה וקרובה מאוד למינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור (במקומו של המנכ"ל היוצא אריה מקל), בתאריך 18 באפריל 1993. רגשות הנקם שלי במיילן טנזר ואודי מירון העניקו לי תחושות של גאווה עצומה. חשתי שאנוכי ממלא את התחייבויותיי הבסיסיות ביותר, נאמנות מקצועית ודבקות במשימה ללא פשרות למען רשת הטלוויזיה שלי, הלוֹא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קלאוס אנדרס שלח בתוך כמה ימים את החוזה לחתימה. חתמתי עליו. כמובן שלא הודעתי דבר למוטי לוי ויוסף בר-אל. וגם לא למנכ"ל רשות השידור אריה מקל ולא ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. איש מהם גם לא אנשי חטיבת הספורט שלי לא ראה את מסמכי החתימה הללו עד עצם היום הזה עד רגע כתיבת הפוסט הזה ביום שישי – 6 בספטמבר 2013) . הם מעולם לא שכנו בארכיון רשות השידור ו/או בארכיון ערוץ 1. הם היו נעולים ב- "כספת" שלי ומתפרסמים כאן לראשונה. המתנתי חסר סבלנות לבואו של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. הנה מובא לידי קוראי הבלוג החוזה ההוא עם CWL מ- 28 במארס 1993 החתום על ידי בלבד (ללא חתימותיהם של מישהו מהגברדייה המרובעת השלטת ברשות השידור מוטי לוי, אריה מקל, מיכה ינון, ויוסף בר-אל), חוזה / הסכם (סודי בינתיים) המאפשר לנו לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשדר בלעדית בשידורים ישירים את שלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל ב- 12 במאי 1993 נגד בולגריה בסופיה, ב- 16 ביוני 1993 נגד פינלנד בלאהטי, וב- 13 באוקטובר 1993 נגד צרפת בפאריס. לא היה לי עוד כל ספק עכשיו כי גם המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993 ב- סטוקהולם יהיה שלי ולא של ערוץ 5 בכבלים בראשות יריבי המַר מיילן טנזר.

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 1 מתוך 3 של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 2 מתוך 3 של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 3  ואחרון מתוך 3 של המסמך המקורי של חוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם CWL. המסמך נושא את חתימתי (ללא חותמת רשות השידור מפאת הסודיות) וחתימה יחדיו עם חותמת של CWL TELESPORT AG. המו"מ צלח תוכניתית וכלכלית בגלל הסודיות שלו. הָעֵדוּת החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

זה היה מו"מ סודי. רָז. לא שיתפתי כאמור בשום פרט במו"מ את מנהל טלוויזיה שלי יוסף בר-אל, לא את סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ולא את המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל. גם לא את מִיכָה יִנוֹן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. לא רק שלא שיתפתי אותם, החבאתי מהם כל שביב אינפורמציה. לא סיפרתי דבר גם לפִּיקוּדַי במחלקת הספורט. היחיד שרמזתי לו טפח מהעתיד לקרות היה מאיר איינשטיין. "אסון אוסטריה לא יחזור עוד על עצמו", אמרתי לוֹ ולא ייספתי. מאיר איינשטיין היה מהבודדים מבין אנשי הטלוויזיה שידע להדק שפתיים כשצריך. ביום חמישי – 25 במרס 1993 קצת פחות מחמישה חודשים מאז החל המו"מ המשולש שלחה לי חברת CWL את דפי החוזה לחתימה. בשמחה גדולה וסיפוק רב חתמתי ביום ראשון – 28  במרס 1993 את שמי באופן אישי על ההסכם המחייב את רשות השידור ומקנה לנו ניצחון חשוב על ערוץ 5 בכבלים ורכישת סחורת שידור חשובה מעין כמותה לשידור הציבורי. זאת הייתה נקמה אישית מתוקה שלי ביוסף "טומי" לפיד ז"ל יו"ר מועצת הכבלים דאז, במיילן טנזר ואודי מירון מהכבלים, ובעיקר בחלק מאנשים רוטיניים (אם לא לומר עַצֵלים) של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית שוכני משרדים שעדיין החזיקו בדעה כי הם מונופול בלתי שביר, ובראשם סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. על שתי עובדות אי אפשר לחלוק : סמנכ"ל הכספים הקודם יוחנן צנגן הֶאֶפִיל ושַם בכיס הקטן את יורשו בתפקיד מוטי לוי. שום Match up ושום קנה מידה משותף לא שרר בין השניים. העובדה השנייה : מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (במילים אחרות הוא לא האריך את כהונתו, לא בגלל שחשב כי יוסף בר-אל הוא איזה גאון מוכשר, אלא מפני שידע היטב כי האיש איננו ראוי בעליל לכהן במשרה הרמה) ומינה במקומו בסוף חודש יוני 1993 את יאיר שטרן. יאיר שטרן האפיל כמנהל טלוויזיה חדש לחלוטין על יוסף בר-אל והשאיר אותו הרחק מאחור. הנקמה הטלוויזיונית שלי הושגה במחירים נוחים, סבירים, והגיוניים. זכויות השידור הבלעדיות במשחקי החוץ נגד בולגריה, פינלנד, וצרפת היו עכשיו רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומעוגנות בחוזה חתום [4].

אני שָב ל- Line up המקורי של הסיפור העלילה ההיא שהתרחשה לפני 23 שנים בימים ההם של 1993 / 1992. איש ממתחריי מחוץ לכותלי רשות השידור לא יכול היה עוד לחטוף ממני את סחורת השידור היקרה. שום איש ברשות השידור עצמה לא היה יכול לעשות את העבודה טוב ממני. אף אדם בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה יכול עוד לקעקע את העסקה. היו לי ברשת שלי הרבה יותר מקנאים מאשר ידידים. ראיתי בזאת הישג אישי. לא למעני אלא לטובת רשת הטלוויזיה שלי. לא המנכ"ל אריה מֶקֶל חתם, לא היו"ר מיכה ינון, וגם לא סמנכ"ל הכספים שלהם מוטי לוי. גם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לא חתם. אני בלבד חתמתי. רק שמי מתוך כל אנשי רשות השידור מתנוסס על דפי ההסכם. יתרה מזאת. גם לאחר חתימתי לא העברתי עותקים מדפי החוזה לידיעת הממונים עלי. פחדתי מהתחרות נגד ערוץ 5 בכבלים. אך יראתי יותר את הקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית . חששתי שהסוֹד ייחשף טרם זמנו ומישהו מהבכירים בהנהלת רשות השידור ייעלב מ- "פעולת הקומנדו" שלי, ויבקש להחזיר את הגלגל לאחור אפילו עד כדי טִרְפּוּד וּבִיטוּל ההסכם עם CWL. על פי ההיררכיה המקובלת וחוקי רשות השידור אסור היה לי לנהל מו"מ שכזה , וודאי לא לחתום עליו. הייתי לחוץ ועצבני, וגם מתוּח ורדוּף מאז אובדן זכויות השידור של המשחק נגד אוסטריה. חיכיתי בכיליון עיניים לבואו של מוטי קירשנבאום. ספרתי את הימים. איבדתי לגמרי את האמון במנהיגי השידור שלי ובראשם יוסף בר-אל . פתאום הבנתי את משמעות המונח הרפואי העוסק בנפשו של האדם, "סכיזופרניה". הייתי שרוי בלחץ אטומי נפשי. חשבתי לפעמים בתקופת חמשת חודשי המו"מ שאני חולה. אמרתי ליָעֵל רעייתי שאני מקווה שאני פועֵל נכון ואינני מאבד את הקשר בין החשיבה ההגיונית שלי לבין רִגשותיי. האם אני פועל למען גדולתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או שמא אני בוגד בה בעֵת שאני נוטל לעצמי חירויות שאינן כתובות בספר החוקים של רשות השידור המסורבלת, האיטית, הכבדה, והבלתי מוכשרת. יוסף בר-אל ומוטי לוי סימלו בעיניי את שיאיו של חוסר ידע, יוזמה וכישרון. שני אישים כל כך לא מפותחים וכה לא יעילים, הניצבים ללא הצדקה בעמדות מפתח בפסגת השידור הציבורי. קיוויתי שאינני מאבד את יכולת האבחנה שלי בין מְציאוּת לדִמיון. המצב היה מורכב. נותרה עוד עבודה רבה לעשות במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם חוץ מלהתעסק ולהיאבק על זכויות השידורים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994.

שני אנשים המתינו לבואו המחודש של מר "מרדכי" מוטי קירשנבאום לרשות השידור. יוסף בר-אל ואנוכי. אך מטעמים שונים. המתנתו של יוסף בר- אל איש השררה הייתה המתנה פוליטית של אדם המשַחֵק על זמן שָאוּל כשלפתע נדלק לידו זיק של תיקווה. הוא נפטר משְנוּא נפשו אַרְיֵה מֶקֶל (על פי עדותם הענפה והמפורטת של שני הצדדים מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויוסף בר-אל עצמו) וקיווה שמוטי קירשנבאום המנכ"ל המיועד החדש יעניק לו אשראי ניהולי נוסף. להמתנה שלי היו סיבות שונות. רציתי לעשות טלוויזיה טובה יותר בעזרתו של מוטי קירשנבאום. שמו כמנכ"ל הבא של רשות השידור נישא כבר בחלל האוויר. חתימתי האישית על חוזה הכדורגל המרובע, בולגריה – ישראל, שוודיה – ישראל, פינלנד – ישראל, וצרפת – ישראל נעשה כשלושה שבועות לפני בואו המיוחל. עם מינויו לתפקיד הרָם בירכתי אותו ב- 18 באפריל 1993 באופן אישי ובשם עובדי מחלקת הספורט. תמהתי האם גם יוסף בר-אל שלח לו מכתב ברכה כמוני [5]. מוטי קירשנבאום מבניה המובחרים של מדינת ישראל ואחד ממייסדיה ומקימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968, התמנה עכשיו בחלוף רבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993, לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך והאחראית על ביצוע חוק רשות השידור שולמית אלוני. היסטוריה חשובה מפוארת בלתי נשכחת.

טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. זהו מכתב הברכה ששלחתי למר מרדכי "מוטי" קירשנבאום עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. "נכונים לכל משימה" חתמתי את מכתבי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני חושב ש- קְלָאוּס אָנְדֶרְס שניהל את המו"מ מולי מטעם CWL שמע אי פעם על מוטי לוי . הוא גם לא ידע מי זה יוסף בר-אל, מיכה ינון, ו/או אריה מקל. הוא הכיר אותי, ידע היטב מי אני, ומה פועלי ב- IBA הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור [6] וגם במסגרות ה- EBU. היה לי שֵם ומוניטין טובים ב- EBU. החתימה האישית שלי (בלבד, ללא חתימות אחרות ונוספת של אנשי ההנהלה הבכירה בטלוויזיה וברשות השידור ) על ארבעת חוזי הטלוויזיה המאפשרים לנו לשדר ללא הפרעה את ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם ארה"ב 1994 הייתה חידוש מפליג. עד אז הורשו לחתום על חוזים כספיים מהסוג הזה רק מנכ"ל רשות השידור וסמנכ"ל הכספים של הרשות. המחירים שהשגתי תמורת החוזים הבלעדיים היו לעִילָה ועִילָה. במבט לאחור הם היו סנסציוניים, חסרי תקדים, ונוחים מאוד מבחינה כספית לרשות השידור. ביום שישי – 30 לאפריל נשא מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בעול תפקידו כבר שניים עשר יום. דיווחתי לו כי ארבעת המשחקים הבאים של נבחרת ישראל בידינו לרבות המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993. שלחתי למנכ"ל החדש באמצעות יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רם "נדוניה". ברור שאין זאת "נדוניה" ולא נעליים. זאת הייתה תרומתי המקצועית ועשיתי זאת בגאווה מקצועית. "נדוניית" הסכמים חתומים בלעדיים המאפשרים רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת היוקרתית של קדם גביע העולם מונדיאל ארה"ב 1994. זאת הייתה התוויית דרך חדשה בניהול מו"מ לרכישת זכויות שידור. היא קיבלה משנה חשיבות לאחר "תבוסת אוסטריה 1992" המשפילה – תרתי משמע. בטלוויזיה ועל כר הדשא גם יחד [7].

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992. זהו מסמך הסיכום המקורי עמוד מס' 1 מתוך 2. זה היה מכתב כ- "נדוניה" שהופנה ב- 30 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום (כיהן בתפקידו כתריסר ימים בלבד), והמוכיח כי  זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת – מוחזקים בלעדית ע"י מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביזיון תבוסת אוסטריה 1992 לא חזרה עוד על עצמה. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992 .זהו עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2 של המסמך המקורי מ- 30 באפריל 1993 אשר הופנה למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי – 7 באפריל 1993 השלמתי את משימת הרֶכֶש. העבודה נעשתה. חרפת אוסטריה אם לא נמחקה לפחות דהתה. הסכמתי להצעת המחיר של 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר למשחק החוץ שוודיה – ישראל שהועברה אלי ע"י גב' דאפנה דֶה ווֹס ( Daphne de vos ) נציגת חברת התיווך ההולנדית לזכויות שידורים הקרויה,"Top Sports Licensing". פִקְסַסְתִּי לה ברצון את הסכמתי בכתב [8].

טקסט מסמך : 7 באפריל 1993. זהו הפקס שלי שנשלח לגב' דאפנה דה ווס ומאשר את הסכמתי לשלם 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם בכדורגל שוודיה – ישראל שנועד להיערך ב- 2 ביוני 1993 בסטוקהולם. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 3 במאי 1993. המשימה הושלמה (!) כל חוזי הכדורגל של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת היו עכשיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על החוזה עצמו של השידור הישיר של משחק הכדורגל שוודיה – ישראל בסטוקהולם  ב- 2 ביוני 1993, חתמתי רשמית ביום שלישי – 13 במאי 1993. הייתי שבע רצון מהרכישה . צריך לזכור ולהבין לצורך השוואה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועל פי אישורו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אִפשרו לי באותה העת לחתום עם התאחדות הכדורגל הישראלית עבור חמשת משחקי הבית על סך כולל של 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר פֶּר משחק.

על שני ההסכמים האחרונים עם חברות התיווך "CWL" ו- "Top Sports Licensing" לא חתם מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שכיהן בתפקידו כשלושה שבועות בלבד. הוא ידע את כל הסיפור והניח לי לסיים את עבודתי. גם יוסף בר-אל ששימש עדיין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא חתם. קִצוֹ היה ממילא קרוב. מוטי קירשנבאום ידע בדיוק נמרץ כיצד אני פועל כדי לצַרֵף את המשחק הרביעי שוודיה – ישראל למסת שלוש הרכישות הקודמות. זה נעשה ללא ידיעתו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. לא הייתי צריך את גיבויו מכיוון שהיה לי בר את מוטי קירשנבאום. מנכ"ל רשות השידור החדש שהיה מוּדע ל- "קטסטרופת אוסטריה" העריך את יזמתי וכיבד את חתימתי. ארבעת החוזים להשגת זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה (12 במאי 1993), נגד שוודיה (2 ביוני 1993), נגד פנילנד (16 ביוני 1993), ונגד צרפת (13 באוקטובר 1993) נושאים את חתימתי האישית בלבד והיא מחייבת את רשות השידור [9] . בכך הושלמה מכת ה- מנע שלי נגד מחלקת הכספים של רשות השידור וגם נגד מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן לאחר אותו הכישלון הזכור לשמצה "מפלת אוסטריה" ב- 28 באוקטובר 1992. יכולתי להסב עכשיו מבטי לאחור בזעם אך גם בגאווה. טבלת השידורים והתשלומים עבור זכויות השידורים של עשרת משחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל בית וחוץ בקדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 לא נראתה כל כך נורא מנקודת מבט טלוויזיונית – מוניטרית.

חרפת אוסטריה. 28 באוקטובר 1992. ווינה. נבחרת ישראל ניגפת 5:2 מול נבחרת אוסטריה ועמה ניגפת גם חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (חלק ג').  

המחיר שקריסטוף שרדט איש חברת APF ביקש ממני תמורת השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 מ- ווינה, סך של 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר, היה כאמור מחיר מְצִיאָה והרבה יותר מהוֹגֶן. זאת הייתה בפירוש "הצעה שאי אפשר לסרֵב לה", תרתי משמע. המחיר נחשב לתשלום פעוט. ככלות הכול היה מדובר במשחק כדורגל רשמי חשוב נגד אחת הנבחרות הידועות באירופה, ובמסגרת תחרותית כל כך מחייבת כמו קדם המונדיאל של ארה"ב 1994. בתחילה חשבתי לעצמי ש- קריסטוף שרדט הוא איש תמים שאינו מתמצא בסחר זכויות שידורים ואיננו בקי במחירי השוק העולמי. הייתה לי סיבה מתמטית טובה להעריך זאת כך. ממש באותו הזמן החליטה צמרת הנהלת רשות השידור בראשותם של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לאַמֵץ את הצעתי ולשלם להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים ע"ס של  50000 (חמישים אֶלֶף) דולר עבור כל אחד מחמשת משחקי הבית של הנבחרת הלאומית במפעל הזה, כאמור נגד הנבחרות הלאומיות של אוסטריה, בולגריה, שוודיה, צרפת, ופינלנד. סַך כולל של 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. מדוע אם כך, שאלתי וניתחתי ביני לבין עצמי את הצעת המחיר של קריסטוף שרדט, צריך האיש למכור את נֶכֶס השידור שלו ב- זִיל הַזוֹל ? בעיקר לאור העובדה כי במדינת ישראל נבטו זה מכבר ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים, ומיילן טנזר ואודי מירון כבר שדדו מאתנו ב- 1990 את משחקי הליגה האנגלית, קניין שידור שלנו במשך 22 (עשרים ושתיים) שנים ברציפות מאז 1968. מאוחר יותר הבנתי ש- קריסטוף שרדט היה נדיב במיוחד ביחסו אלי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכפועל יוצא גם כלפי רשות השידור, מסיבותיו שלוֹ. הוא התגלה כדמות טלוויזיונית מהימנה ומוסרית. מִילָה שלו הייתה מִילָה.

הרמתי טלפון לקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט ל- וָואדוּז ביום קבלת הפקס ממנו והודיתי לו על הצעת השידור הנדיבה והמחיר ההוגן. הסברתי לו את נהלי רשות השידור ובקשתי אותו להמתין יום או יומיים כדי לקבל את האישור בכתב מהמחלקה הכלכלית של רשות השידור בראשותו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. "אל תדאג, זהו הליך נדרש ברשות שידור ציבורית", הרגעתי את קריסטוף שרדט, והוספתי, "הייה סַמוּך ובַטוּח כי ביום שישי – 16 באוקטובר 1992 יהיה מונח על שולחנך הפקס החתום ע"י מר מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור (נקבתי בשמו) המאשר את המחיר".

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 שלחתי פקס מפורט לפְרִיצִי שְרָאם, בו הבעתי את הערכתי כי המו"מ עם קריסטוף שרדט יסתיים באופן חיובי בתוך יומיים שלושה. בקשתי ממנה לשריין לי עמדת שידור באצטדיון הווינאי לשני אנשים וקווי שידור 4W וטלפון בעל חיוג בינלאומי (לצורך Back up) בעמדת השידור [5]. היה מדובר בפק"ל. במקביל שלחתי באותו היום מכתב בקשה אל המנכ"ל אריה מֶקֶל באמצעות מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, לאשר את טיסתו של מאיר איינשטיין לארבעה ימים לוִוינָה כדי לשָדֵר משם ישיר את המשחק אוסטריה – ישראל ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992. טרם ידעתי את שעת ההתחלה המדויקת (בעיטת הפתיחה נקבעה בסופו של דבר לשמונה ושלושים בערב שעון ישראל) אך מצאתי לנכון להודיע למר זָ'אן קְלוֹד גִיסִיגֶר (Jean Cloud-Gisiger) ה- Coordinator של ה- EBU בג'נבה והמתאם הספציפי של שידור המשחק הקונקרטי שלנו אוסטריה – ישראל על המערכת הלוויינית של ה- EBU, "קח אותנו בחשבון בעת הקצאת זמני השידור על הלוויין האירופי ה- ECS מפני שאנחנו משדרים ישיר לירושלים מעמדת שידור מוזמנת עבור IBA באִצטדיון בווינה". ביום שני אחה"צ  ב- 19 באוקטובר 1992 קיבלתי את פקס התשובה המצופה מז'אן קלוד גיסיגר איש התיאום של ה- EBU בג'נבה, המאשר כי אנחנו נמצאים ברשימת התחנות המשדרות וזמן הלוויין מאושר עבורנו, אך הוא מבקש לדעת במהירות האפשרית אם רכשנו את זכויות השידור של המשחק. הנה הוא כלשונו [6]. 

טקסט מסמך : 19 באוקטובר 1992. האישור המוקדם של ה- EBU UP DATED PROVISIONAL INTEREST, כפי שנשלח לי ע"י איגוד השידור האירופי ה- EBU הנוגע לשידור הישיר המיועד של המשחק אוסטריה – ישראל שנקבע ל- 28 באוקטובר 1992. אנחנו מוגדרים בפקס כ- IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משעה שהפקס הזה של זָ'אן קְלוֹד גִיסִיגֶר מ- EBU הונח על שולחני ידעתי שאני בבעיה. לראשונה גם הייתי מודאג. חלפו כבר ארבעה ימים מאז העברת פקס המחיר של קריסטוף שרדט ממשרדי במחלקת הספורט למשרדו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בבניין "כלל" ועדיין אין לי EBU  Matching Order – אישור מסוכנות התיווך APF כי זכויות השידור נקנו כחוק על ידינו. דיווחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ובקשתי אותו גם לדחוֹק ולהאיץ במוטי לוי כמוני. דיברתי עם מוטי לוי עצמו והסברתי לו : "העניין דחוף ביותר, אנחנו עומדים תשעה ימים בלבד לפני המשחק, אין לך זמן מוטי להתווכח על המחיר מה עוד שהוא סביר לחלוטין. אני מבקש ממך לאשר מייד את התשלום לקריסטוף שרדט". מוטי לוי כפקיד מנומנם הרגיע אותי והשיב לי, "יואש אלרואי אל  תדאג, אנחנו נשדר את המשחק והכול יהיה בסדר". כשאומרים לך "אל תדאג", זה הזמן להתחיל לדאוג. בעיקר בענייני שידור בטלוויזיה. מאוד דאגתי.

היום בחלוֹף כל כך הרבה שנים מאז אותה ההחמצה, אין לי ספק שסמנכ"ל הכספים של הרשות מר מוטי לוי חשב בינו לבין עצמו, "אם יואש אלרואי השיג את זכויות השידור במחיר של 25000  (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר, הרי הוא כמומחה פיננסי בתפקיד סמנכ"ל הכספים ברשות השידור יוכל לקַזֵז עוד כמה דולרים טובים מהסכום". צריך להבין כי תשלום של 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר ב- 1992 תמורת משחק כדורגל בינלאומי כה מסקרן נחשב למחיר מציאה, זוֹל במיוחד, ונמוך ביותר. מוטי לוי בוודאי ניסה לחסוך לקופת רשות השידור עוד כמה דולרים כאילו הוא מנהל מו"מ בדוכן ירקות בשוּק. לא יקרה שום אסון אם קריסטוף שרדט ימתין ב- וָואדוּז יומיים – שלושה נוספים לתשובתו של הכלכלן הבכיר של רשות השידור. בסופו של דבר כנראה הִרְהֵר בינו לבין לעצמו והסיק כי קריסטוף שרדט יצטרך לרֶדֶת במחיר שנקב 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר אותו הציע ליואש אלרואי מפני אין לו קונים בישראל חוץ מהטלוויזיה הציבורית. ערוץ 2 טרם נולד אז וערוץ 5 בטלוויזיה כבלים היה עדיין בחיתוליו. אם היו למוטי לוי התלבטויות כאלה הרי שאותי הוא לא שיתף בהן.

ביום רביעי – 21 באוקטובר 1992 שבוע לפני ה- Kick off, ניהלתי ויכוח מַר בישיבת הבוקר (התקיימה מידי יום בלשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל) עם מנהל חטיבת התוכניות אליעזר "גייזר" יערי ומנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל בעניין היקף השידור הישיר ושעת המשחק אוסטריה – ישראל שנקבעה לשמונה וחצי בערב כאמור ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992. ביקשתי להתחיל את השידור הישיר מוִוינָה (צוות השידור המיועד היו השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון) כבר בשמונה בערב ב- Pre game show ולשָדֵר מהדורה מקוצרת בת כמה דקות של "מבט" בהפסקת המשחק. וכן רציתי לשדר Post game show בתום ההתמודדות כדי לסכם את המשחק הראשון של נבחרת ישראל החוזרת לאירופה. אֵלִיעֶזֶר יערִי ואֵלִימֶלֶך רָם זינקו כמו נשוכי נחש ודחו זאת. הם טענו בהתנשאות ובלהט כי לא יעלה על הדעת ולא ייתכן לדחות את שעת התחלת "מבט" בתשע בערב, שהיא שעה קדושה בעיניהם ובעיני הציבור, והכול בגלל משחק כדורגל כלשהו. בלתי אפשרי כדבר הזה. הם הציעו לי חלופה, הצעה נגדית משלהם לסֵדֶר היום הטלוויזיוני של יום רביעי – 28 באוקטובר 1992 : "תתחיל לשָדֵר בשמונה וחצי, אך דע לך שיצטרכו לקטוע את השידור הישיר של הכדורגל בתשע בעֶרֶב לצורך "מבט", אמרו והוסיפו, "אם יובקעו שערים בחצי השעה הראשונה של המחצית הראשונה, הם ישודרו בהקלטה בתום "מבט". הייתי המום למשמע הדברים אך זאת הייתה רמת הניהול בטלוויזיה הישראלית ב- 1992. כאילו "מבט" הוא מִשְדָר קָדוֹש שאין לגעת בו. את הטענות המגוחכות האלה כי צריך לקטוע את השידור הישיר של משחק הכדורגל בקדם גביע העולם אוסטריה – ישראל בתשע בערב לטובת שידור "מבט", השמיעו שני עיתונאים שהיו במקור בעברם אנשי חדשות ואנשי חטיבת החדשות. לא להאמין…? להאמין ! הייתי המום. על פי שיקולם של מנהל התוכניות ומנהל החדשות יש לקטוע שידור ישיר של משחק כדורגל חשוב ובעל עניין רב בציבור לטובת שידור אייטמים מוקלטים ב- "מבט", כאילו מדובר בצו האפיפיור. לא הבלגתי ויריתי לעבר שניהם אליעזר יערי יבד"ל ואלימלך רם ז"ל, "תראו אני יכול להתווכח עם כל גישה ורעיון אבל לא עם הטמטום שלכם" (!).

אלו היו דפוסי החשיבה הבלתי הגיוניים ואנטי טלוויזיוניים אז של חלק ממובילי השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. כל ניסיונות השִכנוע שלי, "כי השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם הוא החדשות החמות באותו הרגע", עלו בתוהו ונפלו על האוזניים הערֵלות של שני המנהלים הבכירים שהיו אנשים משכילים ומלומדים ובעלי ניסיון טלוויזיוני עשיר. אלימלך רם ז"ל ואליעזר יערי יבד"ל נאחזו באופן מעורר גיחוך בקרנות המזבח של קדושת שידור "מבט" בתשע בערב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הלך על גבי כלונסאות ופסח על שתי הסְעִיפִּים. הוא החליט שלא להחליט למרות שידע היטב שאני צודק. צֶדֶק, היגיון, עיתונאות, ומוּסַר שידור לא היו שיקולי העריכה היחידים במוסד הציבורי שנקרא הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומם צצו חנפנות והתרפסות . מקצוענות שידור לא שררה במקום אך היו שָם הרבה מאבקי כוח, אגוֹ, ויוקרה. יוסף בר- אל דחה את הקֵץ כשטען שיש עוד זמן לפניו בטרם יגבש את החלטתו הסופית ויפרסם אותה בשבוע הבא. יוסף בר-אל ידע היטב עד כמה שידורי הספורט הרלוואנטיים חשובים לרשת הטלוויזיה שהוא מנהל לרבות המשחק המדובר אוסטריה – ישראל שאמור להיערך בווינה ב- 28 באוקטובר 1992. זכויות השידורים של כל אירועי הספורט החשובים היו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. לא היה ברור לו מדוע הוא צריך לרִיב את רִיבִי (כאילו שזה מבצע שידור פרטי שלי) ולהסתכסך בגללי עם שני מנהלי החטיבות הבכירים שלוֹ. ב- 1 באוקטובר 1992 שלחתי למנהל הטלוויזיה בכתב ידי באמצעות מנהל החדשות ועל פי הפרוצדורה המקובלת, התרעה אינפורמטיבית של אירועי הספורט המועמדים לשידורים ישירים ואת המלצות שלי. זאת הייתה יותר מהתרעה. זאת הייתה אתראה. בראש הרשימה התנוסס המשחק אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992, המשחק הראשון של הנבחרת הלאומית שלנו במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994. הנה התזכורת ההיא שנשמרה [7] .                                                                                                טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1992. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 2) שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל באמצעות מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1992. (עמוד מס' 2 מתוך 2). זהו המסמך המקורי. המכתב נפל על עין סומא ואוזן ערלה. לא היה עם מי לדבר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה שהיה לו ליוסף בר-אל לומר לי, "כתב ידך יפה וברור ואינך זקוק למקלדת". המצב היה כל כך ביזארי ורָדוּד עד שבצַר לי צלצלתי לביתו של מוטי קירשנבאום ז"ל במושב מכמורת שהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וביקשתי את עזרתו. הוא היה עדיין מקובל ומוערך בטלוויזיה הציבורית ע"י רבים. רציתי שיתמוך בטיעוניי מול אנשי הטלוויזיה המובילים אך מרובעים וישכנע את אליעזר יערי ואלימלך רם לשדר את "מבט" בהפסקת המשחק. אמרתי למוטי קירשנבאום כלהלן : "אִם מנהל התוכניות ומנהל החדשות ישתכנעו בצִדְקַת טענותיי למַסֵד שידור ישיר רחב ורצוף (ללא קטיעה לטובת "מבט") מן ההיבט העיתונאי שלוֹ, הכולל ראיונות, פרשנות והערכות ב- Pre game show וסיכומים ב- Post game show, וכן שידור עִדכונים הכרחיים במסגרת "מבט" קצרצר בהפסקת המשחק, אין לי ספק שגם יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה ייגרר אחריהם ויסכים להצעת השידור שלי".    

בצוהרי אותו היום הודיע לי אָבִי רָצוֹן שהיה פרשן הכדורגל שלנו (מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לא הסכים בימים ההם להטיס אותו לווינה יחד עם מאיר איינשטיין) שעיתון "הארץ" שולח אותו לכסות את המשחק ולכן יוכל למלא במקביל להתחייבותו כלפי העיתון גם את תפקיד פרשן הטלוויזיה בעמדת השידור שלנו בווינה (פרשן הכדורגל שלי אבי רצון שימש אז עורך מדור הספורט של "הארץ"). מייד פִקססתי לפְרִיצִי שְרָאם ועוזרתה בְּרִיגִיטָה פֶלְבֶּר את שמות צֶוֶות השידור שלנו [8]. בכך בעצם תמו והושלמו ההכנות שלי לקראת הפקת השידור הישיר החשוב, שעמד להתקיים כעבור שבוע ימים בווינה.

שידורי הפרומו שלי לקראת השידור הישיר חגגו "באוויר". יצרנו ציפיות. המוֹטוֹ נוסח באגרסיביות ובביטחון רב על ידי ונאמר בסגנון סְטַקָאטוֹ ע"י שַדָּר הפרומו דַן עוֹפְרִי כלהלן : "נבחרת ישראל חוזרת לאירופה והטלוויזיה הישראלית חוֹבֶרֶת לנבחרת ישראל. ביום רביעי – 28 באוקטובר, שמונה וחצי בערב, שידור ישיר מווינה אוסטריה נגד ישראל, עם מאיר איינשטיין ואבי רצון". הבטחנו לצופים הבטחה גדולה באמצעות צוות השידור שלנו. מעבר להבטחה זאת הייתה התחייבות. לקראת סופה של שנת 1992 הפכו כבר מאיר איינשטיין ואבי רצון לצֶמֶד שידור מוכר, פופולרי, ואמין. הציוּות הזה הצליח מעל למשועַר. כמי שמנווט את שידורי הספורט בשידור הציבורי נחשב הצמד הזה על ידי ל- Ever best team בתולדות שידורי הספורט והכדורגל ברשות השידור. באמצעות הצוות הזה מאיר איינשטיין את אבי רצון זיהיתי את שידורי הכדורגל לציבור צופי הטלוויזיה בישראל. ליוותה אותי תחושה טובה. נבחרת ישראל יוצאת לדרך חדשה באירופה ומחלקת הספורט תהיה שוב יחד עמה. תהיה לי ההזדמנות להוביל עוד מבצע שידור המי יודע כמה למען צופי הטלוויזיה בישראל. תכננתי מוֹדֶל שידורים רחב. התכוונתי לפתוח את השידור בשמונה בערב ב- Pre Game Show, (תוכנית מקדימה כמעין ניתוח ו- חימום לפני שידור החלק העיקרי). רציתי לחבר מייד באמצעות הלוויין את עמדת השידור בווינה עם האולפן בירושלים. בקשתי לשמוע את מאיר איינשטיין ואבי רצון מדווחים מווינה את החדשות העדכניות ביותר כמו הרכבים, מוֹרַל נבחרת ישראל, וגם ריאיון אחד או שניים On Camera עם שלמה שרף מאמן הנבחרת ואחד משחקניו, כששניהם מאיר איינשטיין ואבי רצון ניצבים יחדיו עם המרואיינים מול המצלמה. חשבתי לשָדֵר גם קטעי ארכיון מהמפגשים הקודמים בין אוסטריה וישראל. השאיפה שלי הייתה להביא אינפורמציה חדשה ורלוואנטית לפני המשחק ולחבר את הצופים בעבותות אל המסך כבר חצי שעה לפני תחילתו. שוב חשתי את האדרנלין זורם בשפע בעורקי. אין תחושה נפלאה יותר מהמתח שלקראת השידור הישיר. כל החושים שלך נדרכים.

ביום רביעי – 21  באוקטובר 1992, קבעתי להיפגש לארוחת צהריים עם המאמן הלאומי שלמה שרף במלון הנאה "דן אכדיה" הממוקם על חוף ימה של הרצליה. נבחרת ישראל התאמנה במחנה אימונים סגור לקראת המפגש האירופי החשוב בווינה נגד נבחרת אוסטריה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל. זאת הייתה אמורה להיות הפגישה השנייה שלי בחיי עם שלמה שרף. בפעם הראשונה פגשתי בו באקראי ביום רביעי בערב – 17 בפברואר 1988 בשערי אִצטדיון ר"ג ליד ניידת שידור ה- "וֶורֶד" שלנו. זה היה בתום השידור הישיר של משחק הרֵעים ישראל – אנגליה. הכרתיו וידעתי את פועלו אך מעולם לא החלפתי עמו מילה. הוא יצא מהאִצטדיון בחברתוֹ של איש לא מוּכר לי. לפתע פנה אלי שלמה שרף באגרסיביות, "יואש אלרואי, מדוע אתה משָדֵר כל הזמן בתוכניות שלך החלקה על הקרח ?". נדהמתי. זאת הייתה התגרוּת. האיש מתריס. זאת האשמה חסרת כל בסיס. קִשקוש מוחלט. בחרתי להתעלם ממנו. לא עניתי לו. דווקא בשנת 1988 ההיא שידרה חטיבת הספורט בפיקודי כ- 350 (שלוש מאות וחמישים) שעות. זוהי כמות שנתית רבה ביותר המשודרת בערוץ טלוויזיה ציבורי קטן ומונופוליסטי. שפע השידורים הישירים התאפשר בשל כיסוי מסיבי של שני מפעלי הספורט הבינלאומיים הגדולים שהתקיימו באותה שנה, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בגרמניה (EURO 1988) ואולימפיאדת סיאול 1988. זה קורה מידי ארבע שנים. כמות שעות דומה שידרנו גם בשנת 1992. בתוך כל עושר השידור הזה מצאתי לנכון לשָדֵר גם 3 שעות החלקה על הקרח. שעה וחצי מאליפות אירופה ועוד שעה וחצי מאליפות העולם במקצוע החורף היפהפה הזה, המהווים יחדיו כ- % 0.85 ממכלול סך שידורי הספורט באותן השנים. אך שלמה שרף בחר להתגרות. הוא נראה ונשמע לי קטנוני. ילדותי. לא טרחתי כלל להשיב לוֹ. בן לִווייתו הצטרף לשיחה שנמוגה לפני שהחלה ואמר לי בטון שקט ופנים מחייכוֹת : "עזוב אותו, הוא סתם אידיוט". עשינו הכרה. שאלתי אותו לשמו. "אברם גרנט", השיב לי.

שלמה שרף ראה בפרשנות של אבי רצון במשחקי נבחרת ישראל בכדורגל מהלך אישי תוקפני נגדו הפוגע בשליחותו המקצועית. הוא ביקש לשוחח עמי על כך. נטיתי להסכים. במפגש במלון "דן אכדיה" נכחו מצד ההתאחדות גם המנכ"ל שלה יַעֲקב אֶרְאֵל, מנהל נבחרת ישראל אברהם בֵּנְדוֹרִי [9] וכמובן המאמן שלמה שרף. הסברתי למאמן הלאומי את עקרונות העיתונאות והפרשנות כפי שאני מבין וכפי התוויתי אותם בפני אנשיי במשך שנים רבות. הבהרתי לו מדוע אני רואה באבי רצון עיתונאי ופרשן ברמה גבוה הצועד ללא גינוני סרק בתֶּלֶם שפילסתי. יצא לנו קצת לדבר על תוצאת התיקו אֶפֶס במשחק הרֵעים הונגריה – ישראל שהתקיים כחודש קודם לכן ביום רביעי – 23 בספטמבר 1992 בבודפשט. יוסף בר-אל ניהל אז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואנחנו שידרנו ישיר את המשחק בהשראתו איך לא, Off  tube כמובן מהאולפן בירושלים. "נבחרת ישראל שלך שיחקה לא מעניין, ללא השראה, ובמבחן הכוחות הזה היו להונגרים לפחות חמש – שֵש הזדמנויות בטוחות לכבוש שערים שלא נוצלו", אמרתי לשלמה שרף, והוספתי, "אנחנו אנשי הטלוויזיה שמאיישים את עמדת השידור איננו יושבים שם במִשְרָה של אוהדים אלא על תקן של עיתונאים". המאמן הלאומי החזיק בדעה אחרת והתגונן, "תוצאת הסיום היא השורה התחתונה ולכן היא הקובעת ולא מספר ההזדמנויות לכיבושים". לא הגענו לשום הסכמות, ניסוחים והבטחות. לא הבטחתי לוֹ דָבָר משום שלא הייתי חייב לוֹ דָבָר. נפרדתי ממנו בלחיצת יד ואיחלתי לוֹ ולנבחרת ישראל הצלחה במשימה הקשה נגד אוסטריה. אהבתי את הנבחרת שלנו ואת המדינה שהיא מייצגת.

שבוע ימים לפני השידור הישיר הייתה "הפקת ווינה" של 28 באוקטובר 1992 "סגורה ונעולה" וההתחייבות שלנו לציבור מוחלטת. למעט פרט אחד חשוב שלא ידעתי. המשחק טרם היה שלנו מפני ש- סמנכ"ל הכספים מוטי לוי כלל לא טרח לענות לקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט ולהביע בפניו את תשובתנו החיובית להצעה שלו מ- 14 באוקטובר 1992. הפקס ששלח אלי קריסטוף שרדט נותר במגירה של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי. מוטי לוי התעכב משום מה ודחה את מתן תשובתנו החיובית בה אנו מסכימים לשלם לוֹ לקריסטוף שרדט 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת השידור הבלעדי של המשחק הזה מווינה. שידורי ה- Promo של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסקו והמשיכו לבַשֵר על שובה של ישראל לאירופה ודיברו על אודות השידור הישיר הבלבדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. קידמנו בהתלהבות ללא הרף את השידור הישיר המסקרן של המשחק אוסטריה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית שנועד להיערך ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992 בשמונה ושלושים בערב, מבלי שאני יודע כי מוטי לוי טרם השיב דָבָר לקריסטוף שרדט והחוזה בין שני הצדדים, APF ורשות השידור, כלל איננו חתום. מוטי לוי הממונה הראשי על כספי הרשות היה עֵד לשידורי ה- Promo האלה. הוא ידע עד כמה השידור הישיר הזה רב ערך, יוקרתי, וחשוב לטלוויזיה הישראלית הציבורית ועד כמה הוא מעורר עניין בכלל הציבור בארץ. מוטי לוי הוא ידע עד כמה דחוף לענות למחזיקת זכויות השידור החברה ה- וָודוּזִית APF כדי לחתום עִמה על חוזה השידור. הרי בתחתית הפקס שנשלח ע"י קריסטוף שרדט היה כתוב בבירור : "Looking forward to your immediate confirmation". האותיות היו מאירות עיניים.

סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ראה את שידורי הפרומו המסיביים שלנו אך התמהמה משיקוליו ולא אמר לי מילה וגם לא למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל כי טרם השיב דבר לקריסטוף שרדט. פקס החוזה עדיין היה מונח על שולחנו או אולי במגירתו במשרדו בבניין "כלל" בלתי חתום. שידורי ה- Promo רצו "באוויר" בכל עוזם והזמינו את כל מדינת ישראל לצפות בשידור הישיר של המשחק מבלי שידעתי כי קריסטוף שרדט בעל חברת APF כבר מכר בינתיים את זכויות השידורים האלה של אוסטריה – ישראל ל- מיילן טנזר איש ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. בזירת ההתגוששות התחוללה טרגדיה. לא רק בגלל שהובסנו אלא כיצד הובסנו הדרך בה הובסנו.

ביום חמישי – 22 באוקטובר 1992 בשֵש בערב, שעתיים לפני עלייתה "לאוויר" של התוכנית "מבט ספורט", התבררה לפתע גודל הטרגדיה. חטפתי את הנוק אאוט של חיי. לעולם לא אשכח אותו. זאת הייתה מהלומה נוראית ששינתה את חיי וגרמה לי לא רק עֶצֶב רָב אלא לב שותת דם. הטלפון הבינלאומי שלי במשרד מחלקת הספורט צלצל. על הקו היה קריסטוף שרדט מנהל סוכנות APF. אני מצטט את השיחה הקצרה שהייתה בינינו מילה במילה שהורידה אותי לקרשים בנוק אאוט. הנה תמלילה :

קריסטוף שרדט :   ? Mr.Yoash Alroey 

אני                   :  Speaking

קריסטוף שרדט :  Christoph Schredt speaking

אני                   :  ? Mr. Schredt how are you to day 

קריסטוף שרדט : Mr. Alroey thank you,  I am very sorry to tell you that I have sold the rights of the game Austria vs. Israel on October 28^th  to ICP , to Mr. Mylen Tanzer   

 אני                 :  …W h a t…???  I do not believe you sir

קריסטוף שרדט : Yes Mr. Alroey, it is true, I did it Because there was no reply from  IBA, thank you and  good bye

לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון הזאת עם קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט. חשבתי שאני נופל מכיסאי במחלקת הספורט בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. הרגשתי שאני מתעלף, מת מעוצמת הבשורה המרה, נמוג מהבושה. איזה אובדן מטופש ולא כפוי רק בשל העובדה שסמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי לא השיב במועד למחזיק זכויות השידור של המשחק קריסטוף שרדט. יתרה מזאת. הוא מוטי לוי כלל לא יצר קשר עם קריסטוף שרדט ולא השיב להצעתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968, ופעם הראשונה בתולדות מחלקת הספורט איבדנו בצורה רשלנית ונקלֵית, ללא שום צורך ומבלי שנהיה כפויים, את זכויות השידור הבלעדיות של אירוע ספורט חשוב לגוף שידור מתחרה בתוך מדינת ישראל. השעה הייתה שֵש בערב  בעוד שעתיים תעלה התוכנית "מבט ספורט" לאוויר. חשתי מוכה הֶלֶם, מבויש, ומוּבַס. הייתי מאוכזב מאוד. אינני יודע כיצד הצלחתי לשמור על קוֹר רוחי. חשבתי לעצמי מה אומר עכשיו לחבריי במחלקת הספורט ? איך אבשר את הבשורה המרה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ? מה נאמר לצופים משלמי האגרה ? כיצד ישפוט אותנו הציבור על הפאשלה חסרת התקדים הזאת ? חשתי נכלם. רציתי שהאדמה תבלע אותי. ביקשתי להימוג. רציתי למות. רציתי להיקבר חיים. הייתי בן אדם מת. מתי מחמת הבושה הנוראית. חוויתי בקריירה הארוכה שלי כמה תבוסות שידור. כישלון "אוסטריה 1992" היה הגדול והנורא שבהם. זאת הייתה טרגדיה ותחילתה של מפולת. יוסף בר-אל היה הראשון שסיפרתי לו על "תבוסת אוסטריה". מאיר איינשטיין ואורי לוי ידעו אחריו. הציבור היה השלישי.

טקסט מסמך : אלכס גלעדי שהיה מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה לפני היה אחד האנשים הבודדים שהבין איזו אחריות מוטלת עלי, אלו אתגרים ניצבים לפניי, ובאלו תנאים אני עמל כדי להתמודד עמם. "יואש אלרואי חמוֹר, הוא נאבק נגד כל הקירות האטומים ובסוף יהיה לו התקף לב, ומי ישלם על זה ?", אמר את דעתו בריאיון קצר בן מילים ספורות שהעניק לכתבת המקומון "ירושלים" ב- 1989. (באדיבות המו"ל ארנון "נוני" מוזס ו-העיתון "ידיעות אחרונות").

בדיעבד התברר שקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט פגש באקראי את מיילן טנזר מערוץ 5 בכבלים ביום רביעי – 21 באוקטובר 1992 ביריד השנתי המסורתי של סרטים ותוכניות טלוויזיה הנערך במונקו (מונטה קארלו), והקרוי בשם, "SPORTEL". קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט סיפר למַיְילֶן טָנְזֶר שהציע לפני כשבוע ב- 14 באוקטובר 1992 את זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל האמור להיערך בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 ליואש אלרואי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית המכונה באירופה IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority), אך זה לא השיב לוֹ עד היום דבר. הוא שאל מן הסתם את מיילן טנזר אם הוא ירצה לקנות את זכויות השידור של המשחק הזה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים תמורת 20000 (עֶשְרִים אֶלֶף) דולר. מַיְילֶן טַנְזֶר שלא שמע עד אז דבר אוֹדוֹת המשחק אוסטריה – ישראל עַט מייד על המציאה. הוא טִלפֵּן ממונקו לבּוֹס שלו מר אוּדִי מִירוֹן מנכ"ל ICP בישראל וקיבל בתוך דקות ספורות OK לרכישה המפתיעה. ערוץ 5 בכבלים זכה בפיס מבלי שקנה כלל כרטיס הגרלה. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה.

ביום ראשון – 25 באוקטובר 1992 שלושה ימים אחרי התבוסה הנוראית שספגתי והרשת שלי חטפה, ושלושה ימים לפני המשחק המדובר, החל מסע הלחצים והשכנועים הלאומי מכל הכיוונים כדי שאסכים "לשתף פעולה" עם הכבלים. ערוץ 5 בכבלים זכה אומנם בפַּיִס בשל טיפשותו, חובבנותו, וחוסר מקצועיותו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אך ראשי מועצת הכבלים הבינו שבִּטְנַם עדיין מצומקת מידי כדי לעכל נֶכֶס שידור עצום שכזה. קבוצת הניהול של ערוצי הטלוויזיה בכבלים (מת"ב + גוונים + ערוצי זהב) בראשות יוסף "טומי" לפיד ז"ל ידעה שהמשחק הבינלאומי הזה הראשון במסגרת הבית המוקדם של ארה"ב 1994, אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 בוִוינָה, מעורר בישראל עניין ציבורי גדול, אך מפני שערוצי הטלוויזיה בכבלים מחוברים בינתיים לאוכלוסייה מצומצמת מאוד, יחל מייד במדינה ההיסטרית הזאת מסע מֶרִי, מכבש לחצים מכל הכיוונים, למכור בחזרה את זכויות השידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית בתירוץ המוכר, "כדי שכל אזרחי ישראל וחיילי צה"ל יוכלו לצפות בשידור הישיר". מועצת הטלוויזיה בכבלים בראשותו של היו"ר יוסף "טומי לפיד ז"ל, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979, צפתה את הנולד ואת מסע הלחצים והחליטה להקדים רפואה למכה. מנהליה שהיו גם אנשי עסקים ידעו כמובן ששידור משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 שנפל בחלקם הוא "בוננזה" של פעם בחיים בשל טיפשותו ובטלנותו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. המשחק אוסטריה – ישראל משמש זָרָז הקורא להמוני חובבי כדורגל להתחבר לטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים שהייתה בראשיתה במדינת ישראל. לכן לא וויתרו על הזכויות, אך במקביל גִלגלו את "המהומה העתידית" העלולה לפרוץ בכל רגע בגין פוטנציאל הצפייה המוגבלת (מאוד) בשידור הישיר הזה בערוץ הספורט מס' 5 בכבלים שהיה כאמור בחיתוליו, לפִתחו של בּוֹרֵר מוסכם. הבורר הנבחר היה ח"כ מיכה גולמן יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת וסגנה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני. הנהלת הכבלים בראשות יוסף "טומי" לפיד ז"ל ביקשה לאחוז בשתי קצוות החֶבֶל. סמנכ"ל הכספים העלוב של רשות השידור מוטי לוי סיבך את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית בצרה צרורה של מוניטין, יוקרה, תוכן, וממון. היה מדובר בטינופת טלוויזיונית בשיא התגלמותה. מוטי לוי מחזיק במגירה נעולה שלו את טופס הפאקס שנשלח אלי ב- 14 באוקטובר 1991 ע"י קריסטוף שרדט מ- APF ובו הצעת המחיר של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר כפי שהעברתי לו ב- 15 באוקטובר 1992. ועכשיו לא רק שהוא לא משיב לקריסטוף שרדט, אלא אומר לי כהאי לישנא, "יואש אלרואי אל תדאג יהיה בסדר, אתה תשדר". יצאתי מדעתי מרוב בושה. חשבתי שאני הולך להשתגע מעצבים. רציתי לרוץ ללשכתו של מוטי לוי בבניין "כלל" ולהעיף לו סטירת לחי מצלצלת לעיני מזכירתו גב' דורה אביהוד. אני יודע שיש לו משפחה וילדים, אבל זה מה שרציתי לעשות, להרים עליו יד. ברור שלא סטרתי לו אולם צריך להבין כי למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרם באוקטובר 1992 נזק כבד מאין כמותו ולרוע המזל גם בלתי הפיך. בתום הדיון המופרך ההוא ב- 26 באוקטובר 1992 אצל הח"כ מיכה גולדמן בכנסת, רצתי משם לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כשאני זועק בגרון ניחר, "יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…היכן אתה…? אַיֶכָּה דווקא עכשיו כשאני צריך אותך…?". אני יודע ש- יצאתי מדעתי. הפכתי לבן אדם רדוף. הייתי בודד. חשתי מושפל. לא היה לי על מי להישען. אולם איש לא ראה זאת.

אותו ציטוט בפעם השלישית (3) : "When you have the rights You have the show". (רון ארלדג'). איש טלוויזיה באשר אתה, לעולם אל תשכח את הסלוגן ההוא של רון ארלדג' : "בשעה שאתה מחזיק בזכויות השידורים – ההצגה היא שלך".

28 באוקטובר 1992. לא היעדרו של יורם ארבל ערער את שיווי משקלי אלא קיומו ונוכחותו לידי של סמנכ"ל הכספים העלוב והכושל של רשות השידור מר מוטי לוי. היה מדובר במפלה טלוויזיונית ו- בתבוסת תקשורת חסרת תקדים. יש תחליף לכל אדם ולכל שַדָּר – אולם אין תחליף לרכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הנחשבים.

חרפת אוסטריה. 28 באוקטובר 1992. ווינה. נבחרת ישראל ניגפת 5:2 מול נבחרת אוסטריה ועמה ניגפת גם חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (חלק ד').  

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל  ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הבינו מאוחר מידי שקרתה כאן תקלה חמורה, מטופשת, בלתי כפויה, ומצערת מאוד בגלל מחדל ו- אוזלת ידו של סמנכ"ל הכספים העלוב שלהם מר מוטי לוי. היכן נשמע כדבר הזה בו סמנכ"ל הכספים שלהם לא עונה ולא מגיב להצעת זכויות השידורים בת 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר של קריסטוף שרדט מ- APF הנוגעת לאירוע כה מרכזי בחייו של הכדורגל הישראלי ולחוויית כדורגל כה מרכזית בחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? הם לא פיטרו את מוטי לוי שלהם ולא העיפו אותו קיבינימט. הוא נשאר בתפקידו כאילו לא קרה מאום. המדינה הייתה כמרקחה. אף אחד לא הבין כיצד רשת טלוויזיה כה וותיקה ובעלת ניסיון כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפסידה ומובסת באופן העלוב ביותר לערוץ טלוויזיה דרדק בדמותו של מס' 5 בכבלים. לא היעדרו של יורם ארבל ערער את שיווי משקלי אלא קיומו ונוכחותו לידי של מוטי לוי. היה מדובר בסמנכ"ל כספים מחורבן, עצלן, ורשלן. אני יודע שאני שיש לו משפחה וילדים ואני יודע שאנוכי משתמש בשפה בוטה כלפיו אולם זאת הייתה האמת. האיש לא מילא את תפקידו ודרדר את רשות השידור לבור עמוק. ואז שלושת החבר'ה האלה מיכה ינון, אריה מקל, ויוסף בראל שואלים אותי בשיחה מוקדמת ברוח טובה לפני הפגישה עם הבורר ח"כ מיכה גולדמן, האם אסכים לשתֵּף פעולה עם ערוץ 5 בכבלים. הם העלו סוג של שיתוף פעולה בלתי אפשרי מבחינתי עם יו"ר מועצת הכבלים יוסף "טומי" לפיד בה הציגו לי את הפתרון שיוסף "טומי" לפיד הציע להם כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית "תשכיר" את זמן האוויר שלה לערוץ 5 בכבלים ולקולותיהם של השַדָּר של ערוץ 5 בכבלים יורם ארבל ופָרשנוֹ מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר, וכך ייצא ציבור הצופים נשכר בסופו של דבר. השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 מווינה יועבר על "האוויר" – סיגנל השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". השבתי להם מייד ובנחרצות ללא כל היסוס כהאי לישנא : "על גופתי המתה". היה זה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון שהבין טוב יותר משתי הקולגות שלו את עקרונות מלחמתי, את נאמנותי לרשת הטלוויזיה שלי ללא סייג, ואת גישתי התחרותית הטלוויזיונית טוב.

ואז זה הגיע. ביום שני – 26 באוקטובר 1992 בשעה שֵש בערב, זוּמַנוּ הנהלת רשות השידור (ואנוכי) יחדיו עם ראשי התאחדות חברות הטלוויזיה בכבלים לכנסת לשטוח את טענותינו והם את טענותיהם בפני הבורר. נגררנו לכנסת בירושלים. זה היה יומו הגדול של פוליטיקאי בינוני בשֵם מיכה גולדמן מכפר תבור שנקבע לפַשֵר בין שני הנִצִים. איזה נצים ואיזה נעליים. זה היה מפגש בין הנהלת הכבלים שניצחה וניצבה מעליו בחרב שלופה והנהלת רשות השידור שהובסה וירדה על ברכיה. מחזה אבסורדי. יוסף "טומי" לפיד הציע מייד את רעיון שיתוף הפעולה בין שני גופי השידור כפי שהוא מבין אותו, אך היה כאמור בלתי אפשרי מבחינתי. כך אמר וזאת הייתה הצעתו ה- "ג'נטלמנית" אותה ניסח בקול בוטח ושליו : "אנחנו מועצת הכבלים נספק לכם בחינם את סיגנל השידור מאוסטריה עם קולותיהם של השַדָּר יורם ארבל והפרשן מרדכי שפיגלר, ואתם בתמורה תכתבו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית כי השידור הישיר הזה ניתן לכם באדיבות הכבלים". יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא היה טיפש. מפני שהכבלים היו רק בראשית התפתחותם הטכנולוגית בארץ ועדיין נעדרים מסת קליינטורת צופים נכבדה (כמו היום) הוא הגה רעיון נכון מנקודת מבטו : הוא לא בא לריב עם יואש אלרואי, הוא רק זקוק לתפוצת הסיגנל שלו באמצעות מתווך – סייע הלוא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמרושתת על פני כל המדינה, וע"י כך להרוויח מוניטין ויוקרה על חשבון אותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית העצלנית והמובסת אולם בעלת טכנולוגיה שאמורה לשמש בעל כורחה למקדם מכירות שלו. הצעתו של יוסף "טומי" לפיד מי שהיה מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979 לא הפתיעה אותי. ואז קיבלתי את רשות הדיבור. אני נשאתי את דבריי הראשון בשם רשות השידור. הפנייתי את ראשי אל הבורר ח"כ מיכה גולדמן והשמעתי את הטקסט שלי ונימוקיי החד משמעיים נגד הצעתו זאת של יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "לא יעלה על הדעת אופן כזה של שיתוף פעולה. מעולם לא קרה בתולדות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם שהרשת שהפסידה במאבק על זכויות השידור תעניק את "האוויר" וזמן השידור שלה לרשת המתחרה שניצחה אותה לצורך שידור האירוע המבוקש. רשות השידור איננה מקדמת מכירות של מועצת הכבלים. לא ייתכן מצב שבו רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC למשל תאפשר ל- CBS לשָדֵר אירוע ספורט פופולרי ויוקרתי ככל שיהיה על סיגנל "האוויר" שלה. בשום אופן לא קיים מצב ש- BBC באנגליה יעניק את זמן השידור שלו לרשת המתחרה ITV", והוספתי , "גם אנחנו הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נרשה מצב כזה ולא נסכים להצעה של יוסף "טומי" לפיד. האפשרות היחידה לשיתוף פעולה מבחינתנו הבאה בחשבון, היא לחלוק את זכויות השידורים, ולאפשר לנו להקים עמדת שידור נפרדת משלנו באִצטדיון בווינה. כל שיורם ארבל ומרדכי שפיגלר ישדרו לערוץ 5 בכבלים ואולי לקומבינציה שידור משותפת שלהם על הסיגנל הלא "מאויש" של ערוץ 2, ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית תשדר בנפרד לעצמה ומעמדת שידור שלה בקולותיהם של שני השדרים שלנו מאיר איינשטיין ואבי רצון". עשיתי פאוזה קלה והודעתי לבורר המלומד, לאנשי הכבלים, וגם לשלושת הבוסים שלי, "כל הסדר אחר שייעשה אם ייעשה, יהיה על גופתי המתה".

עכשיו פניתי אל הבוסים שלי שלושת אנשי הנהלת רשות השידור מִיכָה יִנוֹן, אַרְיֵה מֶקֶל, ויוסף בר-אל שישבו לצִדִי. אמרתי להם בכעס רב אך בשקט : "אני אומנם עובד אצלכם אך לא אקבל שום פתרון אחר. אתם יכולים לפטר אותי באם תירצו. אתם הבוסים שלי וזאת זכותכם. תקשיבו, הפסדנו את זכויות השידורים בתחרות בצורה מבישה ושלומיאלית מבלי שהיינו כפויים לכך. היינו יכולים לנצח בה בקלות. מוטי לוי העלוב שלכם היה צריך רק לצייץ לומר מילה אחת בלבד "הן", למר קריסטוף שרדט, לפני שנשיא APF פגש את מיילן טנזר במונקו. הרי מדובר במחיר מציאה של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר. אתם שואלים אותי מדוע הוא התמהמה כך, ומדוע לא השיב לקריסטוף שרדט במועד ?  תשאלו אותו ולא אותי. הוא פקיד הכספים הכושל והרשלן שלכם. תעיפו אותו קיבינימט". שלפתי את הפקס האורגינאלי ששלח לי קריסטוף שרדט מ- 14 באוקטובר 1992 עליו הצעת המחיר ואת המסר שלי בכתב ידי למוטי לוי, והראיתי אותו להם. ואז הוספתי : "עכשיו לאחר שהפסדנו את זכויות השידורים בצורה רשלנית וחובבנית שכזאת רוצים להשפיל אותנו פעם נוספת ולהורידנו על ברכינו. טוב לה לטלוויזיה הישראלית הציבורית למות על רגליה מאשר לחיות על ברכיה. לשיתוף פעולה מהסוג שמציע לנו יוסף "טומי" לפיד אין אָח ורֵעַ בעולם. אתם שלושתכם חייבים לקחת את האחריות על עצמכם ולסרב כמוני להצעתו של יו"ר התאחדות המועצה לשידורי טלוויזיה בכבלים יוסף "טומי" לפיד, ולהסיק את המסקנות לעתיד לבוא. יורם ארבל ישדר את המשחק אוסטריה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק על גופתי המתה. והנה האולטימטום שלי שמוגש לכם כאן ועכשיו ברגע זה : אני ו/או יורם ארבל ומוטל'ה שפיגלר שלו (!). תבחרו. (!) אתם כמובן יכולים לפטר אותי. מה שקרה כאן הוא בושה וחרפה, בושה וכלימה, לשידור הציבורי שאתם הוא מנהיגיו". השתררה דממה. מיכה ינון, אריה מקל, ויוסף בר-אל הרכינו ראש והסתכלו במבוכה איש על רעהו. הם לא היסו אותי כשציינתי בפניהם ללא כחל ושרק בשפה בוטה כי סמנכ"ל הכספים שלהם הוא עלוב ורשלן. קרה כאן מקרה נורא. ראיתי שהם נדהמים והמומים. שלושתם הבינו שסמנכ"ל הכספים שלהם מוטי לוי הוא ביזיונר חדל אישים. הוא כלל לא התייצב לדיון הבוררות בכנסת עם הטריאומווירט ולא לקח אחריות. התחוללה כאן תבוסת ענק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חסרת תקדים מבלי שהייתה כפויה לכך.

שררה שם דממה מעיקה. בחלוף דקה אולי שתיים הודיע טריאומווירט רשות השידור כי הוא סומך פה אחד ואת ששת ידיו על תוכן דבריי. הבוררות של הח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן הסתיימה בלא כלום. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איבדה את הזכויות אך לפחות נשארה עם קמצוץ של כבוד בידה ועדיין עם פוטנציאל לרכוש את זכויות השידורים של שאר ארבעת משחקי החוץ הנותרים נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת באותו הטורניר המוקדם ההוא על הזכות להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994. הובסנו בקרב אחד אך לא במלחמה כולה. ואז הגיעה הפִינָאלֶה, הסצנה שמסיימת את דרמת הבוררות. יוסף "טומי" לפיד הבין ששמתי לו רגל והדפתי את תוכנית המלחמה שלו. שמתי לאל את מאמציו. הוא קָם זוֹעֵף ממקום מושבו סמוּק פנים ועורקי צווארו נפוחים מחֵמה וכעס. הוא שלח אצבע מאשימה לעברם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, לעברו של מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל, ולעברו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (וגם אליי), ובדרכו לעבר דלת היציאה נזף בשלושתם בלשונו הבוטה, הגסה, והארוגנטית :  "יפה מאוד", זעק, והוסיף, "כך נראית רשות השידור שלכם וכך נראית ההנהלה שלה, כשוָועַד הספורט בראשותו של יואש אלרואי מנהל אתכם" (על משקל הקונוטציה של יו"ר וועד העובדים).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון ייבדל לחיים ארוכים (מימין) עם שר התקשורת גד יעקבי ז"ל (במרכז), ויוסף "טומי" לפיד ז"ל לשעבר מנכ"ל רשות השידור ומי שהתמנה ליו"ר מועצת הכבלים (משמאל). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפרדתי מהנהלת רשות השידור בהטפת מוסר. אמרתי לשלושתם למִיכָה יִנוֹן, אַרְיֵה מֶקֶל, ויוֹסֵף בַּר-אֵל, כלהלן : "אני מודה לכם על הגיבוי שנתתם לי בכנסת. אך דעו לכם כי אובדן זכויות השידור של האירוע החשוב והיוקרתי ע"י סמנכ"ל הכספים מוטי לוי הוא תוצאה של ניהול חובבני שלכם, בין אם ידעתם את מהלכיו ועוד יותר בין אם לאו. מוטי לוי איננו האשם היחידי. אתם כמנהליו של מוטי לוי האשמים העיקריים באובדן ההגמוניה ההיסטורית. לאובדן הזה יש ותהיה לו משמעות מרחיקת לכת. מוטי לוי הוא בכלל פקיד שלכם ו/או מוטב לומר פקידונצ'יק. מחרתיים מתחילה מהפכת שידור במדינת ישראל בה רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית יש מה להפסיד. אני מציע לכם להתעשת מהר. לסמנכ"ל הכספים הקודם והמזהיר של רשות השידור יוחנן צנגן זה לא היה קורה. הוא היה מקשיב לי וחיש מהר משיב לקריסטוף שרדט. לתבוסת זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 אין שום צידוק מוסרי וכספי. המחיר היה נוח במיוחד. חוץ מזה, זכויות שידורי הספורט אינם פרטיים שלי. זהו נֶכֶס יקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. אַל לכם לאַבֵּד אותו".

וודאי שהם הסכימו איתי. הם ידעו שאני צודק לחלוטין. התבוננתי בעיניהם אך לא גיליתי שם שום עֶצֶב, לא ייסורים, ולא הלקאה עצמית. הם לא הענישו את סמנכ"ל הכספים הכושל שלהם מוטי לוי על בורותו ומחדליו. חמור מזה. הם אפילו לא חשבו ליטול את סמכויותיו מידיו. שלישיית המנהלים המנכ"ל אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, העניקו לי תחושה כי הם מתייחסים לשידורי הספורט והכדורגל באדישות מופגנת כאילו היו אלה נחלתי הפרטית, והנחלה הזאת ממוקמת היכן שהוא במקום האחרון בסולם עדיפויות השידור שלהם. הייתי מרוגז על החובבנים האלה עד כדי התפוצצות העורקים. האשמתי אותם בפחדנות, אדישות, ורשלנות . זאת הייתה טראומה. חטפתי כאב ראש נוראי. כל השרירים שלי כאבו. גופי דָאָב כולו. הייתי חולה. חולה פיזית ונפשית. מאוכזב מכל הפרשה. ידעתי שיִיוָוצֵר עכשיו מחול שדים במדינה וחִצֵי ביקורת הכישלון יופנו אליי כאילו אני האשֵם באוֹבְדָן. אני הייתי הכתובת. מי שמע בכלל בעיתונות ובציבור על מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור האיש שפִישֵל. הוא היה כל כך רדוד בעיניי עד שאפילו לא התייצב קבל עם ועדה כדי ליטול את האחריות ולומר, "יואש אלרואי איננו אשם בפשלה הנוראית – האשמה בי. אני האשם". לא חששתי מהביקורת. יראתי את העתיד. אני אדם תחרותי שחי כל חייו באקלים של מאבקים והתמודדויות. אני שונא להפסיד. מאידך כבר מזמן למדתי והבנתי שיום אחד אתה נותן שיעור וביום הבא מקבל שיעור. אלה הכללים. לרוע המזל הפסדתי הפעם ועמי רשת הטלוויזיה שלי ללא קרב ובאופן לא כפוי ולגמרי בלתי מחויב המציאות. לא נכפינו. זה היה הפסד שטותי מיותר לחלוטין.

טקסט מסמך : 27 באוקטובר 1992. כתבי העיתון "ידיעות אחרונות" מר משה שיינמן וגב' אורה עריף מתארים את השתלשלות העניינים (קטע 1 מתוך 2). (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך :  27 באוקטובר 1992. כתבי העיתון "ידיעות אחרונות" משה שיינמן ואורה עריף מתארים את השתלשלות העניינים (קטע 2 מתוך 2). (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון מוזס).

החל מאבק טלוויזיוני על רכישת זכויות שידורי הספורט שסופו מי יישוּרֵנָה. רשות השידור היא גוף ציבורי מסורבל, איטי, כבד, וביורוקרטי שמשחר נעוריה לא למדה להתחרות. היא איננה אצנית קלת רגליים, היא לא ספרינטרית, ולא יודעת להגיב במהירות ליריית הזינוק במיאוצים ועוד כאלה שבהם מוצבות משוכות. ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992 בשמונה ושלושים בערב שידר ערוץ מס' 5 בכבלים לראשונה בתולדותיו משחק כדורגל של נבחרת ישראל בשידור ישיר (וגם באוויר על סיגנל השידור של ערוץ 2 הניסיוני). מנכ"ל ICP אוּדִי מִירוֹן ו- מַיְילֶן טָנְזֶר בסיועו של קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF החברה הוודוזית לתיווך זכויות שידורי כדורגל, שינו בבת אחת ולעַד את מפת שידורי הספורט במדינת ישראל.

החזקת זכויות שידורים של אירועי הספורט הגדולים בארץ ובעולם היא נשמת אפה של כל רשת טלוויזיה באשר היא. המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש מצליח יחדיו עם מזכ"ל ה- FIFA ספ בלאטר לפַלֵג ולפַרֵק ב- מונדיאלים של 2002 ו- 2006 את הסולידריות המדומה והשברירית של ה- EBU. ברגע של צרה כל אחד עושה קודם כל את החשבון שלוֹ ואת תועלתו האישית.

ב- 9 באוקטובר 1996 השתתפתי בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה בלוזאן – שווייץ. נשיא ה- EBU הגרמני אלברט שרף הודיע לנו אז כי קבוצת המו"מ של ה- EBU משכה את ידיה וניתקה מגע מ- FIFA בכל הנוגע לרכישת זכויות השידורים של המונדיאלים של 2002  ו- 2006 מפני ש- FIFA דורשת מחירים מופרזים. השתרר שקט באולם הכֶּנֶס. הייתה הסכמה מיידית ותמיכה מקיר לקיר בהודעתו הדרמטית של אלברט שרף כי אין לשלם ל- FIFA החצופה את מה שהיא מבקשת מהשידור הציבורי. אז גם שמעתי לראשונה את שמו של המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש. שררה סולידריות מלאה בין באי הכנס והסכמה מוחלטת בין כל הרשתות באיגוד כי צריך לדעת מתי לומר לא לנשיא ה- FIFA ספ בלאטר. ההיסטוריה הוכיחה כי הסולידריות המדומה הזאת ששררה ב- EBU  ב- 1996 יכולה הייתה להתקיים (למראית עין) רק מפני שיעדיי השידור של 2002 ו- 2006 נראו רחוקים. ככל שהתקרבו תאריכי המשחקים של מונדיאל 2002 הוברר כי הסולידריות הזאת של המְשָדֵר הציבורי שה – EBU משתבח בה, היא שברירית וחסרת בסיס. שררו שָם יותר מידי ניגודי אינטרסים מכדי שהאחווה הזאת תשרור לאורך ימים. השוק האירופי לא עמד בסופו של דבר בפיתוי. בעיקר אילוּ מבין הרשתות הגדולות והעשירות ב- EBU שהנבחרות שלהן העפילו לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל ב- 2002 . רשתות הטלוויזיה הציבוריות-ארציות של אנגליה, איטליה, צרפת, וגרמניה לא היו מוכנות להפסיד את החוויה. אך בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וחלק מחבריו שכזכור קנו רק 8 משחקים והחליטו לשדר אותם Off Tube מן האולפן בירושלים במקום מעמדות שידור באִצטדיונים, הן רכשו את זכויות השידורים של כל המשחקים בשני המונדיאלים של 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה, הקימו ציוותי הפקה ושידור נרחבים ושידרו אותם מהשטח. הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI שילמה ללֵאוֹ קִירְש תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של שני המונדיאלים יפן/קוריאה 2002 וגרמניה 2006 סכום של 137 מיליון דולר. רשת הטלוויזיה המסחרית הצרפתית 1 TF שילמה ללֵאוֹ קִירִש עבור שני המונדיאלים סכום של 168.000000 (מאה שישים ושמונה מיליון) דולר. רשתות השידור הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF שילמו יחדיו תמורת שני המונדיאלים כ- 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר, ה- BBC ו- ITV שילמו עבור שני המונדיאלים כ- 216.000000 (מאתיים ושישה עשר מיליון) דולר [9].

היחידה שעמדה בפרץ הייתה רשת הטלוויזיה הציבורית של ספרד TVE. למרות שנבחרת ספרד בכדורגל העפילה לטורניר 2002, והכדורגל בספרד הוא דַת, סירבה TVE לשָלֵם מחיר מנופח כזה ופרשה מהמירוץ הכספי. לזירה נכנסה רשת הטלוויזיה המסחרית הספרדית 3 ANTENA שרכשה את זכויות השידורים של 2002 ו- 2006 תמורת 164.000000 (מאה שישים וארבעה מיליון) דולר. לֵאוֹ קִירְש שלח את ידו הארוכה גם לכִיסַן של רשתות הטלוויזיה במדינות מרכז ודרום אמריקה ושאב מכיסם 860000000 (שמונה מאות ושישים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של שני המונדיאלים. למרות הכסף הגדול פשט סוחר הכספים הזה את הרגל. הוא לא יכול היה לכסות את סכומי ההשקעה הענקיים שהעביר לידיו של סֶפּ בְּלָאטֶר. לֵאוֹ קִירְש נעלם ממפת שידורי הטלוויזיה לעַד. יחסי המסחר בין ה- EBU  ל- FIFA עלו על שִרטון. משחקי המונדיאל של צרפת 1998 היו המפעל האחרון שהמשדר הציבורי החזיק בו ולראשונה טורניר גמר שנטלו בו חלק 32 נבחרות במקום 24 עד כה. משכו של הטורניר התארך ומספר המשחקים גדל מ- 52 ל- 64 משחקים. סֶפּ בְּלָאטֶר רצה לנַצֵל את המצב ועל כן ביקש תוספת תשלום של % 18.75 מ- EBU וגופי השידור הבינלאומיים אחרים לחוזה היָשָן. החוזה היָשָן בין המְשָדֵר הציבורי ל- FIFA נחתם אחת עשרה שנה קודם לכן ב- 1987. בחוזה נקבע כי המשדר הציבורי ישלם תמורת מונדיאל צרפת 1998 סכום של 135 מיליון פרנקים שוויצריים (כ- 90 מיליון דולר). סֶפּ בְּלָאטֶר תבע עכשיו 160 מיליון פרנקים שווייצריים. אנשי ה- EBU השיבו לו בשם כל גופי השידור האחרים באדיבות, אך בנחרצות , ללא כחל ושרק, "No Way Mr. President. Contract is a contract".

המתמטיקה הזאת לא נעלמה בסופו של דָבָר מנשיא UEFA לִינַארְט יוֹהַאנְסוֹן (Lennart Johansson). הג'נטלמן השוודי כְבַד הגוּף ידע שברחובותיה של אירופה (וגם באלה של ישראל) מתגלגל כֶּסֶף גדול. צריך היה להתכופף קצת ולאֶסוֹף אותו. "אם הֵם היו מוכנים לשלם סכומים אגדיים כאלה ללֵאוֹ קִירְש אז שיואילו לשלֵם גם לי", אמר. בעצם תבע. זה מזכיר לי שפעם ביקשתי ממוטי קירשנבאום כמה הטבות כספיות כדי לשכלֵל את הפקת שידורי מונדיאל צרפת 1998. המנכ"ל השָנוּן מוטי קירשנבאום ז"ל השיב לי מיידסזאת הלשון : "יואש אלרואי בל תטעֶה בשמי, קוראים לי קירשנבאום לא קירש…".

טקסט תמונה : 1997. זהו לינארט יוהנסון משוודיה נשיא UEFA (משמאל) יחדיו עם גברי לוי (מימין) יו"ר התאחדות הכדורגל של ישראל. לינארט יוהאנסון רחש הערכה רבה ל- EBU ומכר לשידור הציבורי את זכויות השידורים של הכדורגל האירופי במחירים סבירים. משהוברר לו ולאנשיו כי הרשתות העשירות באיגוד השידור האירופי ניאותו לשָלֵם הון עתק ללאו קירש תמורת זכויות השידורים של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006, תבע גם הוא עכשיו את ליטרת הבשר שלו מהמְשָדֵר הציבורי. (התמונה באדיבות גברי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שינויים דרמטיים התחוללו בשוק הטלוויזיה הבינלאומי ובמערכת המוניטארית שלוֹ בעשור האחרון המרכיבה את זכויות שידורי הספורט באירופה וגם בתבל. מחירי זכויות השידורים הפכו ל- Windfall Cash, רווח בלתי צפוי ובמזומן. הם האמירו במהירות ובצורה בלתי צפויה וגררו את רשות השידור של יוסף בר-אל למלחמת הִישרדוּת. אנשי התאחדות הכדורגל האירופית ממש נעלבו ממחירי העבר ששולמו להם ע"י ה- EBU. על סף דלתה של UEFA התדפקו עכשיו מחזרים חדשים אֵילֵי השידור המסחרי באירופה בראשותם של האיטלקי סילביו ברלוסקוני האיש העשיר בארץ המגף ובעליו של קָאנָאל צִ'ינְקוּאֶה (סילביו ברלוסקוני מי שכיהן כראש ממשלת איטליה) ורופרט מרדוק בעליו של BSB באנגליה. הם הציעו ללִינַארְט יוֹהָנְסוֹן סכומים אסטרונומיים כדי לגנוב את סחורת הכדורגל האירופי מהמְשָדֵר הציבורי.

טקסט מסמך : גרף עליית מחירי זכויות השידורים (בדולרים) של אליפויות אירופה בכדורגל (EUROs) משנת 1980 עד שנת 2000. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הסכים לשלם זכויות שידורים ל- UEFA עבור הטורנירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל רק מ- 1980. אליפויות אירופה בכדורגל בשנים 1976 – 1960 שודרו בחינם ללא תשלום זכויות שידורים. להלן הסכומים ששולמו עבור זכויות השידורים החל מ- 1980 EURO.

אליפות אירופה לאומות בכדורגל  1980 – איטליה : 3200000  (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

אליפות אירופה לאומות בכדורגל  1984 – צרפת : 4100000 (ארבעה מיליון ומאה אלף) דולר .

אליפות אירופה לאומות בכדורגל 1988 – מערב גרמניה : 5200000 (חמישה מיליון ומאתיים אלף) דולר .

אליפות אירופה לאומות בכדורגל 1992 – שוודיה : 25000000 (עשרים וחמישה מיליון) דולר.

אליפות אירופה לאומות בכדורגל 1966 – אנגליה : 80000000  (שמונים מיליון) דולר.

אליפות אירופה לאומות בכדורגל 2000 – הולנד / בלגיה: 140000000 (מאה וארבעים מיליון) דולר.

תמורת אליפות אירופה 2004 שנערכה בפורטוגל ניאות ה-  EBU לשלם סכום של 600000000 (שש מאות מיליון) דולר, כ- 800000000 פרנקים שווייצריים.

הערה : הנתונים הכספיים נמסרו לי באדיבות ה- EBU איגוד השידור האירופי.

לִינַארְט יוֹהַאנְסוֹן (Leanart Johnsson) בניגוד לסֶפּ בְּלָאטֶר עמד לפי שעה בפיתוי שהעמידו הגורמים המסחריים בפניו והסכים להישאר נאמן למְשָדֵר הציבורי (קרי ה- EBU), אך דרש תמורת הנאמנות הזאת מחיר כָּבֵד. ה- EURO הוא טורניר הכדורגל השני בחשיבותו אחרי המונדיאל. הוא חשוב יותר מאליפות דרום אמריקה. ה- EBU שניגף בקרב על זכויות השידורים של המונדיאלים 2002 ו- 2006, סָבָר שאיננו יכול להרשות לעצמו לספוג תבוסה נוספת ועוד במגרש הביתי שלוֹ . ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ניאות לשלם עכשיו סכום מדהים ובלתי נתפש של 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך לכ- 600 מיליון דולר) תמורת 2004 EURO. פי 4.4 יותר ממה ששילם האיגוד ארבע שנים קודם לכן 180.000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שוויצריים בְּמשחקי "2000 EURO" שנערכו במדינות הולנד ובלגיה. גורמים מסחריים באירופה הציעו ל- UEFA סכום גדול מ- 800000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים, אך לינארט יוהנסון צעד שוב שלוב זרוע עם השידור הציבורי כפי שהדבר מוסבר במסמך ששלח מזכ"ל ה- EBU זָ'אן בֵּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) למנכ"לים ומנהלי מחלקות הספורט ב- EBU .

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1999. המזכיר הכללי של ה- EBU  ז'אן ברנארד מונץ' מודיע באמצעות פקס לכל המנכ"לים של רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU ולמנהלי מחלקות הספורט, כי סך זכויות השידורים עבור  2004 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) שתיערך בפורטוגל, יעמדו על סכום בן 800.000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שוויצריים (בתרגום מפרנקים שווייצריים לדולארים אמריקניים מדובר בסכום של כ- 600 מיליון דולר. פי חמש יותר ממה ששולם עבור "2000 EURO". תמורת אליפות "2000 EURO" שהתקיימה בהולנד ובלגיה, שילם ה- EBU  זכויות שידורים בגובה של 180 מיליון פרנקים שווייצריים. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).