פוסט מס' 685. "כָּאן" עלתה אֶמֶש (15 במאי 2017) בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלווה בתקוות רבות ל- "אוויר" של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל. התגעגעתי אליכם אנשי "כָּאן" (!). מנהיגות. לעולם אין לשכוח ותמיד לזכור לדֵירָאוֹן את פרשת המנכ"לים האָפֵלִים, העלובים, החנפנים, המופרכים, ו- מלחכי הַפִּנְכָּה של רשות השידור שהודחו וסולקו ממשרותיהם הַרָמוֹת ע"י ממשלות ישראל בטרם השלימו את תקופת כהונתם : יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (היה אמור לכהן עד 2007) ויוני בן מנחם ועוזרו הצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011 (היה אמור לכהן עד 2016). לעולם אין לשכוח ותמיד לזכור לחֶרְפָּה את אותן השנים האָפֵלוֹת בהן עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עצרו בצד הדרך, וויתרו, ו- השליכו מעליהם מרצונם הם את הגדולה שבזכויות בֵּן אֱנוֹש להיות אָדָם רִיבּוֹנִי ובֵן חוֹרִין. עיתונאי רשות השידור החליטו ביוזמתם שלהם להיות משת"פים ו- להסכין עם סביבת הניהול המושחתת של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. לא כולם. רוּבָּם (!). רשות השידור הישנה כפי שכולכם הכרתם מאז 1969 הועלתה עכשיו ב- 2017 לגָרְדוֹם ע"י שלושה ווקטורים שליליים : מנכ"לים עלובים, עוזרים קרובים עלובים, ועיתונאים עלובים ושתקנים שנמנעו מלקחת את הנשק בידם ולעלות על הבריקדות. שלושת הכוחות נטולי יוֹשְרָה ומוּסָר חברו לכוח נגטיבי הרסני משולב אחד. הם הניחו את חבל התלייה על צווארה של רשות השידור ההיא. פוסט מס' 685. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 16 במאי 2017.
פוסט מורכב מס' 685.
פוסט מס' 685. "כָּאן" עלתה אֶמֶש (15 במאי 2017) בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלֻוָוה בתקוות רבות ל- "אוויר" של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל. התגעגעתי אליכם אנשי "כָּאן". מנהיגות (!). לעולם אין לשכוח ותמיד לזְכוֹר לדֵירָאוֹן את פרשת המנכ"לים האָפֵלִים, העלובים, החנפנים, המופרכים ו- מלחכי הפִּנְכָּה של רשות השידור שהודחו וסולקו ממשרותיהם הרָמוֹת ע"י ממשלות ישראל בטרם השלימו את תקופת כהונתם : יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (היה אמור לכהן עד 2007) ויוני בן מנחם ועוזרו הצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011 (היה אמור לכהן עד 2016). לעולם אין לשכוח ותמיד לזכור לחֶרְפָּה את אותן השנים האָפֵלוֹת בהן עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עצרו בצד הדרך, וויתרו, ו- השליכו מעליהם מרצונם הם את הגדולה שבזכויות בֵּן אֱנוֹש להיות אָדָם רִיבּוֹנִי ובֵן חוֹרִין. עיתונאי רשות השידור החליטו ביוזמתם שלהם להיות משת"פים ו- להסכין עם סביבת הניהול המושחתת של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. לא כולם. רוּבָּם (!). רשות השידור הישנה כפי שכולכם הכרתם מאז 1969 הועלתה עכשיו ב- 2017 לגָרְדוֹם ע"י שלושה ווקטורים שליליים : מנכ"לים עלובים, עוזרים קרובים עלובים, ועיתונאים עלובים ושתקנים שנמנעו מלקחת את הנשק בידם ולעלות על הבריקדות. שלושת הכוחות נטולי יוֹשְרָה ומוּסָר חברו לכוח נגטיבי הרסני משולב אחד. הם הניחו את חֶבֶל הַתְּלִיָיה על צווארה של רשות השידור ההיא. פוסט מס' 685. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 15 במאי 2017.
הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.
הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.
הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.
הערה 4 : עד כה נכנסו לבלוג yoashtvblog.co.il יותר מחצי מיליון קוראים.
הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה עבי כרס שעוסקים בחקר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.
אלכס גלעדי ודן שילון גייסו אותי בקיץ 1971 לשורות חטיבת הספורט שלהם. שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות מ- 1971 עד 2003. בין 1971 ל- 2003 רשמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פרקים מזהירים בתולדות השידור הציבורי. הייתי עד מקרוב להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת. רשות השידור ה- יְשָנָה ההיא הועלתה עכשיו לגרדום ע"י חלק מה- מנכ"לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פִּנְכָּה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל), יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם באמצעות חברותא בעלת מצע והתנהלות משותפת של ההנהלות עם קבוצה לא קטנה מעיתונאי ערוץ 1 ששתקו, ו- היו ל- משת"פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). ובכן, בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לקואליציה נגטיבית הרסנית ומשולבת, והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט את חבל התלייה. היא איננה עוד. רשות השידור ההיא כפי שהכרתם אותה מאז 1969, מתה. היא קרסה. נכון שמדובר בטרגדיה, בכתם שחור משחור, אבל מרום גילי אוטוטו 80 יש בי חמלה על קומץ בודדים בלבד שָם.
——————————————————————————————
פוסט חדש מס' 685 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 16 במאי 2017.
——————————————————————————————
טקסט תמונה : חורף 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 54) מתארח מתארח בוועידת איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) המתקיימת בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : צבי גיל איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית (היה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1971, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, יועץ ראש הממשלה לענייני תקשורת דן פתיר (פחטר), ודן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974. האורחים האירופיים משמאל אינם מזוהים. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. כתב חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי גולדשטיין מראיין את ראש הממשלה יצחק רבין בביתו הפרטי ברמת אביב לאחר ניצחונו בבחירות של מפלגת העבודה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52), טכנאי הקול והמקליט שמואל אבישר (חובש Headset על ראשו ורוכן על ה- Nagra מכשיר ההקלטה), הכתב המראיין אורי גולדשטיין, הצלם עמנואל אלדמע (משתמש במצלמת פילם מסוג BL וחומר Film מסוג Reversal), עוזר הצלם בני ברזל (בן דודו של הכתב אורי גולדשטיין, מרוחק בתמונה ו- מתבונן באוסף התמונות על הקיר. ברבות השנים הפך לצלם חדשות), והתאורן יהודה שחר אוחז בידיו את הפנס. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : חורף 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל (מימין) יחדיו עם מנהלת לשכתו היעילה והמוכשרת, האהובה, והבלתי נשכחת רוחמה איילון (במרכז), וגבי אוחנה הנהג האישי של המנכ"לים לדורותיהם (משמאל) גם כן אָהוּב ו- בלתי נשכח. התמונה צולמה בירושלים המושלגת ליד בניין החוטים של רדיו "קול ישראל" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים בסמוך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההן – הזמן ההוא לפני 47 שנים. כ-פסע מפריד בין חיי נטולי הדאגות לבין העידן המטורף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהמתין לי מעבר לפינה. אנוכי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 47 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרפרת 1 : גאולה אבן – סער ו- "כאן". וגם טלי בן עובדיה ואסף ליברמן. וגם גיא רולניק ודורון צברי. שדרנית הטלוויזיה ומגישת גאולה אבן – סער ורשת השידור הציבורי "כאן" (תאגיד השידור הציבורי הישראלי החדש) עלו אמש בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלווה בתקוות רבות ל- "אוויר" של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל.
שדרנית הטלוויזיה ומגישת גאולה אבן – סער ורשת השידור הציבורי "כָּאן" (תאגיד השידור הציבורי הישראלי החדש) עלו אמש בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלווה בתקוות רבות ל- "אוויר" של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל. הטלוויזיה היא אומנם Media וויזואלית, אף על פי כן קריין אנונימי הצטרף למלאכת הזיהוי של תמונת ה- Video, ופרסם והדגיש את שמה של המגישה ושֵם מהדורת החדשות שלה, "חדשות הערב עם גאולה אבן – סער", עבור ציבור הצופים של "כָּאן". מדובר במהלך קוֹלִי אינפורמטיבי שחופף את מהלך הזיהוי הקוֹלִי של חיים טופול בערוץ 10 המדגיש ומודיע מראש לצופי ערוץ 10 כי את מהדורת החדשות המרכזית שעולה עכשיו לאוויר תגיש תמר איש שלום ו/או טלי מורנו. אין זה סוד כי Video ללא Audio – שווה הרבה פחות. מיליוני אזרחים במדינת ישראל ואנוכי בתוכם מעניקים להנהלת ועובדי "כָּאן" את ברכת הדרך. בהצלחה רבתי (!). היה מדהים עבורי להיווכח שוב כיצד ההיסטוריה המתעתעת סובבת על צירה. ב- קיץ 1998 הודחה גאולה אבן (אז בת 26) מי שהייתה המגישה הראשית, המצוינת, והצעירה ביותר אז של "מבט" בערוץ 1 ז"ל – מהכֵּס, במהלך תככני בלתי מקובל, שנעשה ע"י מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל, בעבור חיים יבין (אז בן 66), שחזר לערוץ 1 מחברת "קֶשֶת" של ערוץ 2 המסחרי כשזנבו מקופל בין רגליו. חיים יבין נטש בספטמבר 1997 את ערוץ 1 הציבורי בדרכו לעשות לביתו בחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 המסחרי שהמנכ"ל שלה היה דאז אוּרִי שִנְעָר. במסיבת פרידה גדולה ורבת משתתפים שארגנה עבורו חטיבת החדשות של ערוץ 1 (כ- 150 אנשים ביניהם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי) שנערכה ב- "גלריה הלבנה" בירושלים הכריז חיים יבין על גאולה אבן כ- "יוֹרֶשֶת שֶלוֹ" בהגשת "מבט". ההחלטה להציב בספטמבר 1997 אשת טלוויזיה כה צעירה בת 25 כמגישה ראשית ובלבדית של "מבט" הייתה מהלך טלוויזיוני סנסציוני (!) של הגברדיה המשולשת ההיא מוטי קירשנבאום + יאיר שטרן + רפיק חלבי. כאמור בקיץ 1998 שָב חיים יבין ה- מוחלש ונטול הִילָה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת מי שהחליף בתפקיד את מוטי קירשנבאום האפריל 1998 מיהר להדיח את גְאוּלָה אֶבֶן מכֵּס "מבט" ולהושיב עליו מחדש את חיים יבין.
בחלוף שני עשורים נעשה במידה רבה צֶדֶק פּוֹאֶטִי. אֶמֶש יום שני – 15 במאי 2017 חזרה גאולה אבן – סער (בת 46) לקדמת הבמה, פסעה לעבר אחד מחלונות הראווה הראשיים של תעשיית הטלוויזיה בארץ, והתיישבה על כֵּס המגישה הראשית (הבלבדית) של מהדורות חדשות הערב של "כאן". היא גאולה אבו – סער הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית הראשונה של "חדשות הערב" של "כאן". בפתח דבריה הצהירה המגישה הראשית גאולה אבן – סער הצהרה חשובה ביותר כלהלן : "ערב טוב ושלום רב לכם, בשעה טובה אנחנו כאן מקבלים לידינו את פיקדון השידור הציבורי. נעשה כמיטב יכולתנו להביא לכם שידור ציבורי ראוי, חזק, ללא מורא וללא משוא פנים תוך תחושת אחריות. אנחנו נחתור לאמת, ניצמד לעובדות, ונשאל את השאלות הקשות, ובעיקר נשדר את זכותכם לדעת". מדובר בהבטחת קוֹדֶש כבדת משקל.
אנוכי עוזב לרגע את פוסט מס' 685 ועובר לתזכורת עבר שהועלתה לאחרונה על ידי ב- פוסט מס' 684.
תזכורת מפוסט מס' 684 : ספטמבר 1997. מגישת "מבט" החדשה גאולה אבן מפגינה נאמנות מופלגת ו- מוחלטת לחיים יבין שנוטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחוֹבֵר לערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. מששָב לכור מחצבתו בקיץ 1998, לא גמל לה חיים יבין באותה הדרך.
…יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 150 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל ל- גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של הזמר הנפלא יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי ההוא הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו 35 (שלושים וחמש) שנים. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם וקודם לכן חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל חטיבת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית. כך אמר חיים יבין בגִיל : "גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות !". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זָחוּח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה !". גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת באותם הימים עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת המסורת שהנחיל בסביבת מיקרופון והמסך ואת מורשתו המקצועית. היא רחשה לו כבוד. הוא חיים יבין הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה, ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת…
טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כֵּס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שבב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת. גאולה אבן הודחה. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אָב מבִּתּוֹ ו/או בַּת מאָבִיה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון באשר הם, רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חֲבֵרוּת, ידידות, או כל בְּרִית אָחִים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
…למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב עיתון "הָאָרֶץ" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג.. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיוו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישרא. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ, כלהלן : "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרְקָע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות, חיים, להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט". הנה היא…
טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen היסטורי. גאולה אבן (אישיות טלוויזיונית משכמה ומעלה) מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לפתע לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשזנבו בין רגליו, ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו ושכח את כל הטקסטים שהרעיף עליה ב- 29 בספטמבר 1997 בבניין "הגלריה הלבנה" בירושלים. ברור שהיה מדובר במעשה חתרני, אנטי קולגיאלי, מכוער, ורחוק ממינימום של נאמנות מינימלית. מאז גאולה אבן (היום גאולה אבן – סער) איננה מדברת אִתּוֹ. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כלל הזכויות שמורות).
…בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה ה- חמהה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 85) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1… (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 (ארבעים ותשע) שנים. חיים יבין (בן 36, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 19688 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות ערוץ 11. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
…מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין : "כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל,, "…נכון, נכון…" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשיי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר…
טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65 (מימין). מוטי קירשנבאום ז"ל בלשונו המיוחדת בֵּירָךְ וגם הזהיר אתת האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
…גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל…
טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרןן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
…מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני חמש עשרה שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כֵּס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת בבית "הגלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות שלו רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. הם נכנעו ו- וויתרו. מנהיגות דגולה לא הייתה כאן. יאיר שטרן ורפיק חלבי הצטיירו כמנהלים שחוחים נמוכי קומה. היי רגע אחד. מה היה להם כל כך קשה לומר לחיים יבין ששב לשידור הציבורי כשזנבו מקופל בין רגליו, "…שב בשקט…עכשיו גאולה אבן היא המגישה הראשית שלנו…". אולם שני הפחדנים שתקו…
טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויותת שמורות).
…כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה אז את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ לחייםם יבין, כהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !" (מילה במילה). חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- "Back Announcement" המפורסם שלוֹ, וכה השיב ליורשתו : "תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כֵּס "מבט" : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אוליי פרידת נֶצַח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל. חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלאא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 בלעדיו. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוֹק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית ההיא בהשתתפותו והגשתו, "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשלל ספורטאי – מתעמל על המִרְקָע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של גְאוּלָה אֶבֶן. "נבחרה לי יורשת מצוינת", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת…
חזרה לטקסט המקורי בפוסט הקונקרטי מס' 685 : אולם צריך לעשות כאן בכל זאת אבחנה קלה. לא ראיתי את גאולה אבן – סער כבר שנים רבות מאוד מאז היותה משהו סביב גיל 30. לפתע כשצפיתי בה עכשיו על מסך "כָּאן" אמש (יום שני – 15 במאי 2017) בחלוף תקופה כה ארוכה בת 15 שנים, לא הכרתי אותה בתחילה. שפשפתי את עיניי אולם זאת הייתה היא, גאולה אבן. היום, גאולה אבן – סער. היא נותרה דומיננטית אבל הדיקציה שלה איננה מושלמת כבעבר. היא בולעת מילים. אולי מפני שהיא מדברת ב- ספיד, מהר מידי. היא נשמעת מתוחה ונוקשה משהו. קשה היה להבין מפיה למשל מי היא המראיינת של שגריר טורקיה בישראל מר כמאל אקום. בעוד כמאל אקום מזוהה במהלך הריאיון ב- "חדשות הערב", גם ע"י כתובית, הרי שמראיינת "כאן" לא זכתה ל- Super imposing מזהה, ולכן נותרה אנונימית. בתום הקלטת "חדשות הערב", הרצתי בשל סקרנותי את סרט ההקלטה שלוש פעמים הלוך – חזור עד שהצלחתי לקלוט את שם המראיינת אותו "בלעה" גאולה אבן – סער במהירות בזק וורבאלית : אנטוניה ימין (אם קלטתי נכון את השם). הדבר חזר על עצמו עם חשיפת שמו האולפן "כאן" של כתב השטחים ענבל תמיר. גאולה אבן – סער שמדברת במהירות עצומה "בלעה" גם את שמו אולם כתובית בצד שמאל של המסך זיהתה אותו. צריך להזכיר כן לקברניטי "כאן" ולעורכי ומפיקי "חדשות הערב" כי מהדורת החדשות שלהם משודרת בעידן תחרות טלוויזיונית מולטי ערוצית מטורפת. הצופים משוטטים ו- מזפזפים אחוזי אמוק, ועוברים חיש מהר לא רק מערוץ חדשות ישראלי אחד למשנהו, מ- "כאן" ל- 10 ו- 2 וחוזר חלילה, אלא נודדים גם ל- ערוצי בידור ושוב חוזר חלילה. טוב יהיה אם אנשי "כאן" יחקו את עבודת הזיהוי של הקולגות שלהם כפי שעושות רשתות הטלוויזיה האמריקניות ו- יזהו באופן שיטתי כל פעם מחדש למען צופיהם כל אישיות שמופיעה על המסך, וורבאלית + כתובית, גם אם מדובר בזיהוי חמש פעמים של אותו המרואיין. מה רע היה להשאיר את ה- Super imposing של שגריר טורקיה כמאל אקום על המסך כל עוד הוא מתראיין ? זה לא מלכלך את המסך, אין מדובר כאן בעודף אינפורמציה, וזה רק מסייע לקשור את הצופה לכורסתו בשעה שהוא צופה ב- "כאן". צופים שמזפזפים רוצים לדעת מייד את זהותו של מי שמדבר אליהם. צופים שאינם יודעים מי משוחח, פונה, ומדבר אליהם נוטשים את המסך. כנ"ל לגבי הכתבים. קברניטי "כאן" חייבים להבליט שוב ושוב את הכתבים – שדרנים שלהם מפני שאלה מתווכים לציבור הצופים את המציאות באמצעות המידע והאינפורמציה שזורמים על מסך הטלוויזיה. אם קברניטי "כאן" בחרו ב- עיתונאי מר אמיר בר שלום והעדיפו אותו על פני אחרים כדי לשמש מעתה ואילך הכתב המדיני שלהם, אזי מוטלת עליהם החובה לזהות אותו בשיטתיות כל פעם מחדש על המסך עד שציבור יסכין עם הופעתו ויכיר אותו בע"פ. מדובר באחד מחוקי הטלוויזיה הבסיסיים ביותר שמאפיינים תקשורת המונים. לא בכדי זיהתה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כל הזמן את מגיש החדשות הראשי שלה וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) במשך יותר משנות דוֹר גם באמצעות כתוביות על המסך. וולטר קרונקייט היה בשעתו מגיש חדשות מאוד מפורסם מאוד בעל מוניטין עצום. אף על פי ו- למרות שהיה דמות טלוויזיונית סופר – פופולארית שמוכרת היטב לציבור האמריקני, המשיכה CBS לזהות אותו לציבור האמריקני לא רק ב- Video אלא גם ב- Audio לצופים, גם לאחר שחלפו 30 שנות הופעה של וולטר קרונקייט על מסך. לא בכדי זיהיתי בשעתו בשיטתיות ובאורח קבע ב- Video וב- Audio את תוכניות הספורט שלי באמצעות יורם ארבל ואורלי יניב ואח"כ באמצעות מאיר איינשטיין ואורי לוי. ועוד דבר : פילוסופיית הזיהוי השיטתי, המסודר, והקבוע של האנשים, האורחים, והכתבים המופיעים ב- "כָּאן" (ובכל רשת טלוויזיה באשר היא) גם באמצעות כתוביות, היא הגיונית ו- הכרחית, מפני שהצפייה בסלון הבית המשפחתי במוניטור הטלוויזיה איננה סטרילית ולא מנוטרלת מרעשים. אני לוקח את עצמי כדוגמא. את מהדורת החדשות הראשונה וההיסטורית של "כָּאן" ביום שני – 15 במאי 2017 ראיתי בלוויית שלוש נכדותיי הקטנות, היקרות, והמתוקות, ה- בנות של בתי הצעירה. אינני לבד (ברוך הַשֵם) ו- ברור שהצפייה איננה סטרילית ומלווה בכל מיני רעשי רקע שמכסים חלק מהטקסטים הבוקעים מהמוניטור. הנכדות הקטנות והאהובות שלי גוזלות בקלות רבה ומסיטות את תשומת לבי ממכשיר הטלוויזיה אליהן. הפטנט הטלוויזיוני של Super imposing, זיהוי האישים באמצעות כתוביות על המסך, פותר חלק מהבעיה של התנגשות הרעש הסביבתי בחדר המשפחתי עם Sound המֵידָע הבוקע מהמוניטור.
צריך להוסיף כאן עוד כמה מילים אודות "כאן" של אמש, יום שני – 15 במאי 2017. תוכניתה התחקירית של העיתונאית המזהירה טלי בן עובדיה "זמן אמת – חלק 1" בהגשתו המצוינת של אסף ליברמן הייתה מאלפת ומרתקת. אינני מבין כיצד הנהלת ערוץ 10 אפשרה בשעתו לטלי בן עובדיה (אשנה ואומר שוב, מדובר בעיתונאית רצינית, ידענית, מוכשרת, ולא פחות ממזהירה) לחמוק משורותיה. הנהלת ערוץ 10 הייתה אמורה להיענות לכל דרישותיה המקצועיות של העיתונאית האמיצה והמחוננת הזאת. "כאן" זכתה ברכש יקר ונדיר בדמותה של טלי בן עובדיה שומרת הסף. רביב דרוקר וברוך קרא היזהרו, טלי בן עובדיה מאחוריכם (!). אנוכי מחכה כמו רבים אחרים לתוכנית הבאה של טלי בן עובדיה ואסף ליברמן "מסע בארץ השחיתות – פרק 2". "זמן אמת – חלק 1" הביאה עדויות טהורות אותנטיות ומעניינות ביותר של הפרקליטות דורית בייניש (פרקליטת המדינה בשנים 1995 – 1989 ונשיאת בית המשפט העליון בשנים 2012 – 2006), של עדנה ארבל פרקליטת המדינה בשנים 2004 – 1996 ושופטת בית המשפט העליון בשנים 2014 – 2004), של פרקליט המדינה משה לדור בשנים 2017 – 2013, ושל אדם מיוחד, יחיד במינו, וגם יקר מר משה מזרחי ניצב המשטרה הנחוש לשעבר ראש האגף לחקירות ומודיעין במשטרת ישראל. החוקר משה מזרחי. לעד ייזכרו שני הסלוגנים שלו אמש יום שני – 15 במאי 2017 כשאמר ב- "זמן אמת – חלק 1", "…צונאמי של פשע…אנחנו קיבלנו צונאמי בעשור הזה…", ואח"כ הוסיף, "…השלטון בארץ מחליש ביודעין את זרוע אכיפת החוק שלו…". בשעה שאסף ליברמן עלה לאוויר ב- 21.05 בפתח "זמן אמת – חלק 1" ואמר דברי דורבנות כלהלן : "…ערב טוב לכם…מסע בארץ השחיתות…בכירי המשטרה והפרקליטות הם האנשים שהסתכלו לראשי המדינה בלָבָן של העיניים ובלָבָן של הצווארון…מתייצבים הערב מול המצלמה והמיקרופון של "כאן"…", ידעתי שהופיעה במחוזותינו שומרת סַף וותיקה בדמותה של טלי בן עובדיה שראויה להערכה רבה על פועלה. אילנה דיין היזהרי, טלי בן עובדיה מאחוריך (!).
ואיך אפשר לשכוח את ניתוחם ההגיוני והיסודי של גיא רולניק ודורון צברי את סיפורו המושחת של בנק הפועלים ובתוכו הכרזתם, "ראשי הבנקים הולכים לכלא…ראשי החברות הגדול הולכים לכלא…". גיא רולניק מצטייר ככוכב טלוויזיה חדש בתחום הכלכלה. בין 20.00 ל- 22.00 חשתי אמש (יום שני – 15 במאי 2017) התרוממות רוח ונפש. "כאן" הסבה לי לפתע אושר עצום ותקוות עצומות. האם יכול להיות שלא הכל אבוד עדיין במדינת הפארטאץ' שקרויה מדינת ישראל ומוליך אותה מנהיג כושל ו- נחשל בדמותו של בנימין נתניהו יחדיו עם שר חצר עלוב בשם דוד ביטן ? תמר איש שלום + טלי מורנו + יונית לוי + דני קושמרו היזהרו, גאולה אבן – סער של "כאן" מאחוריכם (!).
פרפרת 2 : רזי ברקאי איש רדיו "גלי צה"ל.
אנוכי יודע ש- רזי ברקאי איש רדיו "גלי צה"ל הוא עיתונאי נכבד, וותיק, ו- בעל ניסיון עצום. דווקא ממנו אני מצפה יותר מכולם להפסיק להשתמש ולהסתתר מאחורי ההגדרה המגוחכת ומילת הכיסוי המכובסת, "נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ הבלתי צפוי" (השתמש בהגדרה הזאת ברדיו בגלי צה"ל ביום שני – 15 במאי 2017). איזה בלתי צפוי ואיזה נעליים. העיתונאים והפרשנים בעיתונות האלקטרונית והכתובה הם בחלקם (הגדול) מנחשים משום שהם נעדרי מקורות ומודיעין. וודאי בכל הנוגע לפוליטיקה האמריקנית. עיתונאים רבים אינם עיתונאים באמת אלא מעתיקים, מדליפים מהשרוול, ו- מדווחים מהגיגי לִבָּם, וגם משת"פים של בעלי הבית שלהם. עיתונאים לא הגונים המציאו את ה- סלוגן "נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ הבלתי צפוי" ומשתמשים במונח הזה כתירוץ בלוי, בבחינת עלה תאנה מקומט, שנועד לכסות על כישלונות הדיווח הנשנים וחוזרים שלהם.
פרפרת 3 : ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק והספר של מיכה גודמן, "מילכוד 67" (בהוצאת "דביר").
המסה המעניינת והמרתקת של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק שמשנתה ביקורת בת כ- 5200 (חמשת אלפים ומאתיים) מילים אודות הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את עם ישראל, כפי שהם מופיעים בספר של מיכה גודמן, "מילכוד 67" – ראויה לעיון וקריאה יותר מפעמיים. מגוחך שחיים רמון עדיין מכנה בצורה לא מכובדת ובעיקר לא נכונה את אהוד ברק "קשקשן" בתוכנית "חמש אחר הצהריים" ברדיו גלי צה"ל אצל יעקב ברדוגו (העירני, הבקי, העקשן שאיננו מוותר, ו- המצוין) וירון ווילנסקי. אגב, האיש שמופיע בצילום הראשי ב- שער "ספרים" (מוסף מעולה של עיתון "הארץ" המעולה ביום שישי – 12 במאי 2017) בצד שמאל של התמונה (משמאלם של הרביעייה המובילה האלוף עוזי נרקיס, האלוף רחבעם "גאנדי" זאבי, שר הביטחון משה דיין, ורמטכ"ל צה"ל יצחק רבין הנכנסת לעיר העתיקה מבעד שער האריות) הוא שדרן רדיו "קול ישראל" יורם רונן ז"ל (אז בן 33) ששועט בחולצת תכלת עם מיקרופון ונאגרה בעקבות מצביאי צה"ל. יורם רונן ז"ל היה מנהל חטיבת החדשות ה- 2 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בשנים 1971 – 1969. ועוד אגב אחד : האיש הממושקף שמופיע בצדה הימני של התמונה (מעבר לכתפו הימנית של הרמטכ"ל יצחק רבין) הוא מויש פרלמן ז"ל. מויש פרלמו היה בשעתו מנהל לשכת העיתונות הממשלתית וראש שירותי המודיעין וההסברה במשרד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ערב מלחמת ששת הימים מינה שר הביטחון משה דיין את מויש פרלמן לעוזרו המיוחד לצורכי הסברה וקשר עם עיתונאי החוץ. שאלה למו"ל המצוין של עיתון "הארץ", מר עמוס שוקן : מה כל כך קשה לעורך המוסף "ספרים" לזהות לציבור הקוראים של "הארץ" גם את יורם רונן ואת מויש פרלמן ?
פרפרת 4 : נתי טוקר כתב TheMarker ו- "כאן".
המוניטין של העיתונאי נתי טוקר (TheMarker) מומחה לענייני תקשורת, עיתונות, טלוויזיה, ואינטרנט במדינת ישראל הולך לפניו מזה כמה שנים. אולם התמונה שמתפרסמת היום (יום שלישי – 16 במאי 2017) בעמוד מס' 6 של TheMarker, ומתאפיינת בזיהוי ילדותי, חלקי, שגוי ו- משובש של הנוכחים התצלום – מפחיתה מייד מ- מהימנותו של אותו נתי טוקר. שאלה לעורך "TheMarker" : מה כל כך קשה לזהות את כל הנוכחים בתמונה ולא להתבלבל במיקומו של יו"ר התאגיד הציבורי החדש גיל עומר והס מלהזכיר את נוכחותו בתמונה של האיש הכי מרכזי בתאגיד מנכ"ל "כאן" אלדד קובלנץ ? מהיכן נובעת הבורות והחובבנות הזאת של אי הכרת הנוכחים בתמונה ?
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהיגות 1. לעולם יש לזכור ואף פעם לא לשכוח : הייתה כאן פעם בטרם "כָּאן" רשות שידור אחרת ושידור ציבורי אחר.
לעולם יש לזכור ואין לשכוח כי עיתונאי רשות השידור שהיו אמורים לקחת לידיהם את נֶשֶק הַמֶרֶד ו- לעלות על הבריקדות ולהתייצב כחומה בְּצוּרָה כנגד המינוי הפוליטי המטוּנָף והצָבוּעַ באביב 2002 של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, לא עשו זאת. במקום זאת הם נעצרו בצִידֵי הדרך דוממים ו- משילים מעליהם ברצון וביודעין את הגדולה והחשובה ביותר שבזכויות כל בן אנוש, להיות אדם ריבוני ועיתונאי בן חורין. העיתונאים העלובים הללו, וותיקים מאוד וגם חדשים, ביניהם אבות השידור הציבורי ומייסדיו, הסכינו וקיבלו את מינויו הנחשל ואת נוכחותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בסביבתם כמובנים מאליהם.
לא צריך להיות היסטוריון ו- מאבחן דָּגוּל כדי לראות שמנכ"ל רשות השידור בשנות האֹפֶל ההֵן של 2005 – 2002 יוסף בר-אל, הֵפֶר ברגל גסה את עיקרון "האבסולוטיסמוס הנאור". עיקרון שלטוני רב ערך פוליטי וחברתי שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, כי, "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. מנכ"ל רשות השידור איננו "מונרך אבסולוט", וגם אינוֹ "מלך" בבחינת אדון הממלכה הפרטית שלוֹ", אלא משרתה הראשון של רשות השידור. הוא העורך הראשי אומנם, אך איננו עומד מעל שום ביקורת לגיטימית והגיונית של הציבור ואזרחיו. לא ייתכן מצב שבו מנכ"ל רשות השידור ישתמש בשררה שהופקדה בידיו, כשוֹט הצלפה בעובדיו כאָוָות נפשו באמצעות הכפשת שמם בעיתונות. מאז מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 2002 נוצרה אווירה עכורה ביותר שאינני זוכר כמותה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעניין מאוד מדוע אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר – העסקן והפוליטיקאי הקטן מר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור מילאו אז פיהם מים בשעה שהם יודעים היטב מה מתרחש ומתחולל בין כותלי רשות השידור.
גם ואפילו עכשיו בחלוף שנים רבות מאז אותה חַשְרָת הֶעָבִים ההיא ב- 2002, ערב חצייתי את תחום העשור התשיעי של חיי, מעסיקה אותי שאלת נצח כיצד איש כה עלוב, כה בלתי מוכשר, כה מושחת, כה חנפן, מעניק שוחד מסך ביד נדיבה, וכה מתרפס בפני השלטון בשם יוסף בר-אל, דווקא הוא הופקד על ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ זלג דרך חורי המסננת והתמנה ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור…??? גם ואפילו עכשיו בעת מסע אין סופי של עננים בשמינו, עדיין מעסיקה אותי שאלה תמידית כיצד הציבור הכללי הסכין עם תופעה כה עלובה ו- אומללה בה המלך שאמור להיות ה- "אבסולוטיסמוס הנאור" משרתה הראשון של הממלכה, הופך להיות רק אדונה, ומציב לידו ו- סביבו קבוצת עוזרים ומנהלים בלתי מוכשרים כמותו ובראשם הסייע הקרוב שלו ועושה דברו, יוסף "יוסי" משולם…???
תופעת הניוון המגוחכת נטולת יושרה, דרך ארץ, ומוסר של מנכ"ל רשות השידור בשנים 2014 – 2011 יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב עושה דברו זליג רבינוביץ' הייתה תעתיק מדויק של עידן יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. אותה בימת הנפל של רשות השידור הקורסת רק משתתפים שונים וגיבורי עלילה אחרים. כזכור ניטרלו ממשלות ישראל בראשות אריאל שרון וביבי נתניהו את שלטונם של שני הכושלים יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ב- 2005 ו- 2014 (בהתאמה).
חובה לקרוא בתחילת פוסט מס' 685 את הריאיון שערך בשעתו עיתונאי "הארץ" אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום ז"ל לפני 39 (שלושים ותשע) ב- 25 באוגוסט 1978. בעניין ממשלו של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל, ומובא כאן במלואו באדיבות עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן.
טקסט תמונה : 1976. מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל (מימין, בן 37 בתמונה) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל יבד"ל, בן 42 בתמונה). השנים ההן נחשבות עד היום הזה ל- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום היו מנהיגי שידור דגולים בלתי נשכחים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
תורת המנהיגות בכל חברה אנושית לרבות חברת הטלוויזיה מתלבטת משחר נעוריה בין שני סגנונות ניהול של אוטוקרטיה, אבסולוטיזם, וטירניות לבין שלטון דמוקרטי חופשי. חברת הטלוויזיה נמצאת בתווך מפני שהיא מבוססת על עבודת מערכת שיתופית בין עובדיה והתייעצות בין חבריה, אולם ככלות הכל מדובר בחברה היררכית בה האחריות המקומית הראשית מוטלת על המפיק והעורך הניצב בראש דסק כזה ו/או אחר, בין אם עוסקים בתפעול חטיבת הספורט, ו/או חטיבת החדשות, ו/או חטיבת התוכניות, ו/או חטיבת ההנדסה. האחריות הראשית הכללית בטלוויזיה הישראלית הציבורית מונחת על כתפיו של מנהל הטלוויזיה ומעליו רובצת על ראשו של מנכ"ל רשות השידור שבתוקף משרתו נחשב לעורך הראשי העליון של כל התכנים המשודרים בטלוויזיה ו/או ברדיו "קול ישראל". יצחק לבני וארנון צוקרמן (שניהם היו בני 39 ב- 1973) התמודדו ב- 1 באוגוסט 1973 במכרז פתוח על תפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר שובו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקודם ישעיהו "שייקה" תדמור לשורות צה"ל. מנכ"ל רשות השידור דאז שמואל אלמוג ז"ל והמשנה ל- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם (חבר קיבוץ בית אלפא) תמכו תמיכה מופלגת במועמדותו של ארנון צוקרמן שאומנם זכה במכרז והוכתר למנהל ה- 6 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלפו שמונה חודשים. ב- 1 באפריל 1974 מינתה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור שמעון פרס את מפקד רדיו גלי צה"ל יצחק לבני למנכ"ל רשות השידור ועל פי הגדרת התפקיד לעורך הראשי והבוס של ארנון צוקרמן. נוצרה אמפליטודה. ארנון צוקרמן עילוי אנושי בעל תכונות של יוֹשְרָה (מוחלטת), מוּסָר, דֶרֶךְ אֶרֶץ, אִיפּוּק, ודוּגְמָא אִישִית ומוכשר ביותר מהיבטי מנהיגות של תקשורת המונים וניהול טלוויזיה הפך בתוך זמן קצר לבר פלוגתא חריף ודעתן מול מנכ"ל רשות השידור החדש יצחק לבני. מגוחך היה לקרוא אתמול (יום שני – 13 בפברואר 2017) במוסף "גלריה" של עיתון "הָאָרֶץ" בפוסט של מר איתי שטרן כי בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני עלתה לשידור התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש". לא נכון. התוכנית "ניקוי ראש" שודרה במשך שנתיים בין 1974 ל- 1976 על פי האמביציות, יוזמתם, תכנונם, והתעקשותם של מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל. למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל לא הייתה שום יָד בַּדָבָר. יתירה מזאת : בשלבים שונים של שידור כ- 800 (שמונה מאות) Items ב- "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974 העמיס מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל בתוקף תפקידו כ- עורך ראשי קשיים ביורוקרטיים ופיננסיים על הפקת תוכנית הטלוויזיה הסאטירית, "ניקוי ראש". יצחק לבני ז"ל נחשב לאישיות תקשורתית בעלת מוניטין אולם ניהולו ו- מנכלותו את רשות השידור הייתה בעייתית וסבלה מתנודות רבות. מוטי קירשנבאום לא העריך בגרוש את המנכ"ל יצחק לבני. הוא נתן דרור למחשבותיו בריאיון לוחמני חריף ואגרסיבי רחב היקף שהעניק לעיתונאי "הארץ" מר אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 וכותרתו "להילחם – אפילו כדון קישוט". בריאיון ההוא הגדיר מוטי קירשנבאום את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, "…כמי שתוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה…". הוא מעולם לא חזר בו מקביעתו זאת. את יצחק לבני פגשתי אולי פעם ו/או פעמיים בחמש השנים ההן שבין 1974 ל- 1979. עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ניהלתי שיחות הפקה אינטנסיביות בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארגנטינה 1978 והפקת שידורי הטלוויזיה שלנו את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה בקיץ 1979 בערים גוריציה וטורינו בהשתתפות נבחרת ישראל. שם נתקלתי באיש מקצוע ומנהיג שידור שהעניק לי אתת המטרייה האווירית שלו. אומר שוב שארנון צוקרמן היה מנהל ומנהיג ייחודי. בעיניי ראשית דברר אדם מזן נדיר. לא היה לי שום קשר בעת ההפקות הנ"ל ב- 1978 ו- 1979 עם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות חיים יבין ו- וודאי לא עם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. אלכס גלעדי שכיהן אז כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אמר לי אז, "…עזוב את שניהם…דבר ישירות עם ארנון צוקרמן…". היה מדובר בעקיפה שלי את סמכותו של מנהל החדשות חיים יבין אולם כך נהגתי. קיימתי קשר ישיר מקצועי – מערכתי רציף ב- 1978 מבואנוס איירס עם ארנוןן צוקרמן ומנהלת לשכתו גב' יפה מישורי. ב- 1979 זה היה הרבה יותר פשוט. אנוכי ניהלתי את הפקת השידורים הישירים מירושלים בעוד אלכס גלעדי שימש השַדָּר הראשי שלנו בגוריציה ואח"כ בטורינו. אנוכי יודע מיסיוני ומנוכחותי בשטח שארנון צוקרמן לא אפשר ליצחק לבני להתקרב לשלוש ההפקות הגדולות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו, את הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977, את סיקור ביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בין ה- 19 ל- 22 של חודש נובמבר 1979, ואת מבצע השידור הישיר של תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) ב- 31 במארס 1979 בבנייני האומה בירושלים בו זכתה הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" במקום הראשון. אנוכי זוכר שלאחר שובי ארצה ממבצע השידורים הארוך, המסובך, המורכב, וגם המרוחק של מונדיאל ארגנטינה 1978 ביקש ארנון צוקרמן בנימוס מחיים יבין לומר לי תודה, השיב לו מי שהיה אז מנהל חטיבת החדשות, על מה בדיוק אני צריך לומר לו תודה. לא הופתעתי. ובכן, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לא עבד אצל מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הוא עבד אצל מצפונו ועבור המסך שאותו ניהל והנהיג. ב- 40 (ארבעים) שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בעולם לא פגשתי אף פעם אישיות עַל כה אנושית ומצטיינת בסדר גודל של ארנון צוקרמן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן זכה לכבוד עצום מצד מאות עובדי הטלוויזיה וגם רדיו "קול ישראל" שיצאו ב- 23 ביולי 1979 להפגנה המונית משולטת (בראשותו של מנהל חטיבת התוכניות דאז מוטי קירשנבאום) ברחוב "תורה מציון" המשתרע מבניין הטלוויזיה ועד לבניין החוטים של הרדיו. העובדים קראו למנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד וליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון לבטל את סירובם להעניק לארנון צוקרמן קדנציית ניהול שלישית. ארנון צוקרמן היה ללא כל ספק אישיות נערצת בקרב ציבור עובדי הטלוויזיה הישראלית ב- שש השנים ההן שבין 1973 ל- 1979.
מנהיגות 2. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 הושג בראש ובראשונה בשל מנהלה ומנהיגה הדגול והבלתי נשכח דאז ארנון צוקרמן (וגם בזכותו של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל), ובסיוע תומכיו המובהקים שלושת האלופים דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי. ארבעת האישים האלה השפיעו עלי באישיותם ובפועלם.
בשנים 1979- 1973 ניצב בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהיג שידור כריזמטי, יישר דרך, והגון בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן יליד 1934, בן 83). תקופת הזמן ההיא שבין 1973 ל- 1979 נחשבת בצדק ל- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 במִכְרָז (בראשו ישבו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם יבד"ל (בן 92 היום, חבר קיבוץ בית אלפא) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא האירוע המכונֵן והחשוב ביותר בתולדותיה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. ארנון צוקרמן היה בעת ההיא גם מנהלו הישיר של יוסף בר-אל האחראי על חטיבת החדשות בשפה העַרבית. ארנון צוקרמן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר בעל כריזמה פורצת גבולות, אלא היה גם מנהל מיטבי. איש רציני וגם קשוח אולם ישר כסרגל. ואנוכי מדגיש זאת מאוזן כ- פֶּלֶס. אני הכרתי את ארנון צוקרמן כמנהיג חזק (מופנם ומאופק) שהחזיק "קָצָר" בשנים ההן את כל פיקודיו וגם את יוסף בר-אל, וכשהיה צריך, נתן להם להבין גם מי כאן הבוס. ארנון צוקרמן היה מנהל שקדן, קפדן (וצריך להדגיש עוד הפעם יישר דרך) שתמיד הכין את שיעורי הבית שלו. הוא מעולם לא התעסק בטלוויזיה בשמועות, רכילויות, שטויות, וזוטות. אני מתערב על כל כספי (שאין לי) שהילד ארנון צוקרמן היה תמיד עסוק בהכנת שיעורי בית בשעה שחבריו לספסל הלימודים הלכו לשחק כדורגל בשכונה ו/או סתם לבצע תעלולים כמו לפַלֵח שוקולד מהמכולת שבסביבה. לנגד עיניו של ארנון צוקרמן עמדה תמיד מטרה אחת : להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר הפסגה ככלי חשוב, מדויק, אמין ומהימן בתקשורת המונים. הוא עמד במשימה בכבוד עצום (!). עד עצם היום הזה אנוכי רואה בפרופסור ארנון צוקרמן, אוטוטו מרום גיל 80 שלי, מנהיג עילוי.
ארנון צוקרמן שימש בראשית הקריירה שלו ברשות השידור כמִנְהָלָן ראשי (בתפקיד סמנכ"ל) בשנים 1972 – 1969. מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל גייס אותו ב- 1969 ממשרד האוצר על פי המלצתו של פרופסור יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל. ארנון צוקרמן לא היה איש תּוֹכֶן, גם לא עיתונאי, לא בימאי, ואף לא מפיק בטרם מינויו ב- 1 באוגוסט 1973 למשרה הרמה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות זאת זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973 והוכיח כי מנהל הטלוויזיה איננו חייב לבוא מתחום היצירה והעיתונאות. גם איש אדמיניסטרציה שאישיותו ברוכה יכול לעשות זאת לא פחות טוב מעיתונאי, בימאי, ו/או איש הפקה. משהוטלה על ארנון צוקרמן המשימה להתייצב בראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התברר שהוא לוחם אמיץ ו- מפקד קנאי לתפקידו ולעצמאות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן התרחק מהפוליטיקאים כמו מאֵש ואפילו לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (מינוי פוליטי ב- 1 באפריל 1974 של ממשלת גולדה מאיר) דריסת רגל חופשית במסדרונות המוסד אותו ניהֵל. ארנון צוקרמן לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לבני כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות בלתי מקובלת ולא מוכרת מפני שמנכ"ל רשות השידור שימֵש בתוקף תפקידו לא רק העורך הראשי של מִשדרי הטלוויזיה אלא היה גם הממונה הישיר על ארנון צוקרמן עצמו. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל אמר לי באחת משיחות התחקיר שניהלתי עמו באמצע שנות ה-2000 בביתו ברמת אשכול בירושלים אודות הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כי ארנון צוקרמן היה "שְוִויצֶר" לא קטן אבל איש נבון וישר ו- הָגוּן לחלוטין. צריך להזכיר כאן שוב למען קוראי הבלוג כי המנכ"ל נמצא בדרגה אחת בהיררכיה שלל הרשות מעל לכל מנהלי המדיה הפועלים תחתיו בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל". ארנון צוקרמן הנָבוֹן חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג בכלל ומנהיג שידור בפרט. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. אי אפשר לצייר את התמונה הענקית הזאת למען קוראי הבלוג מבלי לאזכר שוב את הפרשה ההיא. הוא תהה על קנקנו של יוסף בר-אל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. ארנון צוקרמן חשד כל הזמן ביוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית שאיננו מנהל אותה על פי קריטריונים עיתונאיים ראויים ומקובלים. לכן הניח עליו זכוכית מגדלת. כעבור שנים רבות אמר לי בשיחת תחקיר ממושכת בינינו בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ב- 27 בספטמבר 2005 במסעדה "סיליה ורביבה" ברמת השרון, כלהלן : "…ניהול חטיבת החדשות בשפה הערבית ע"י יוסף בר-אל בשנות ה- 70 הייתה שערורייה שאין כדוגמתה. הפוליטיקאים עמדו אצלו בתור. לא הייתה שָם שוּם עיתונאות, רק שוֹחַד מַסָךְ וחַנְפָנוּת…".
לא בכדי בחן ארנון צוקרמן ובדק את יוסף בר-אל בציציותיו כל הזמן ועקב אחר מהלכיו. הנה למשל עֵדוּת אחת מיני רבות. ב- 18 בנובמבר 1976 שלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן מכתב נזיפה חמור ליוסף בר-אל האחראי על החדשות בשפה הערבית. המסמך נחשף ומתועד בסדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו. אשנה ואומר שוב ושוב עוד פעם ועוד פעם : אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג שידור. מכתב הנזיפה וההתראה החמורה שכתב ב- 18 בנובמבר 1976 לפיקודו יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה העַרבית מלמד על ניהול תקיף וללא פשרות שלוֹ את מוסד התקשורת החשוב במדינה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אפילו לא אמר שלום לפיקודו בפתח המכתב. הוא ניגש ישר לעניין. יוסף בר-אל קיבל את המסמך, קרא, ולא שכח אותו. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוסף בר-אל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אִי של יוֹשְרָה, מוּסָר, ודֶרֶךְ אֶרֶץ לא עשה ליוסף בר-אל שום חשבון. הנאשם קרא את המכתב וזכר אותו היטב. ששת המילים, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו.
טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נוזף קשות ביוסף בר-אל ומתרה אותו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה נשלח למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). בתחתית המסמך מופיעה הפסקה: "חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה, חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה, מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10, תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך. ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה".
בספרו "דן שילון בשידור חי" שיצא לאור ב- 1998 (ב- הוצאת ידיעות אחרונות / חמד), כותב דן שילון, כלהלן : "…שני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה, יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות, האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה העברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בעַרָבִית…לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל וצוות צילום הוחש ללשכת השַר. מהדורות החדשות בשפה העַרָבִית בטלוויזיה הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, כמו בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך…".
טקסט מסמך : הספר "דן שילון בשידור חי" יצא לאור ב- 1998 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד והעורך הראשי של ההוצאה דוב אייכנוולד. מחבר הספר דן שילון מביע את דעתו בקטע הנ"ל על יוסף בר-אל מי שהעפיל לצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה המנהל שלה בשנים 1993 – 1990 ואח"כ התמנה ל- מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. ב- 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו למשרה הרמה את יאיר שטרן. ב- 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי דין של היועץ המשפטי שלה מני מזוז את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור וסילקה אותה לירכתיים האפלוליים באותו החלק ההיסטורי הקונקרטי של השידור הציבורי. (באדיבות דן שילון).
מהלכי הניהול המכריעים של ארנון צוקרמן איש אמיץ ויישר דרך בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידו מהפכת מֵידׂע. חלקם התפרשו על ידי מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי כהתרסה נגדו אך צלחו גם מפני שארנון צוקרמן זכה לגיבוי עצום ללא סייג של מנהלי החטיבות שלוֹ. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי רחשו לו הערכה ונאמנות. לפי דעתי בכמויות בלתי מוגבלות וללא קֵץ. הם הזדהו עם המקצועיות והמקצוענות של ארנון צוקרמן. ייתכן מאוד וארנון צוקרמן (איש אמיץ מאוד, יישר דרך כסרגל, וכריזמטי) היה יוצא לסוג כזה של מלחמת ניהול נגד מפקדו הראשי המנכ"ל יִצְחָק לִבִנִי גם ללא תמיכת חייליו והערצת המח"טים אך הסגידה הזאת אליו ו-כלפיו וודאי לא הזיקה לו. ארנון צוקרמן הגשים את חלום הניהול של כל מנהיג באשר הוא. החיילים והמפקדים העריצו אותו, את אישיותו, ואת יושרתו. אינני נלאה מלציין זאת שוב ושוב כי ארנון צוקרמן היה מנהיג אמת ו- אִי של יושרה מוחלטת. באוקטובר 1977 סיים דָן שִילוֹן (כאמור, מנהיג שידור בזכות עצמו) תקופת ניהול מוצלחת בת שלוש שנים של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא חולל שינויים (רבים) בחטיבה בתוכן ובוויזואליה שלה. עלי להזכיר כי דן שילון היה המנהל הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית שייצר וויזואליה חדשה ב- 1974, את מודל ההגשה הזוגית של מהדורת "מבט", והיה ראשון שהגה ו- השתמש ב- "Seat up" באולפן כאמצעי להעברת אינפורמציה קונקרטית ע"י הכתבים השונים בתחומי הכיסוי השונים שלהם בנוסף לצוות ההגשה הקבוע באולפן. היום זה טריוויה. אז זה היה חידוש גדול.
טקסט תמונה : 1975. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא. תמונה היסטורית שמתעדת את מבנה האולפן החדש של הגשת "מבט", ו-איושו. הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר ב- "Seat up" לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד ייבדלו לחיים ארוכים. ה- "Seat up" הטלוויזיוני הוא היום עמדת שידור טריביאלית בכל מהדורות חדשות בערוצים הארציים. אז זה היה חידוש. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן שילון ייחס את הצלחת מאמצי חטיבת החדשות בפיקודו לשקף נאמנה בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תהפוכות חיי החברה הישראלית בשלוש השנים האלה שבין 1974 ל- 1977 הודות למנהיגות השידור האמיצה והיוצאת דופן של ארנון צוקרמן. כך כתב לו בדו"ח הסיכום שלו, ב- 16 באוקטובר 1977. "עם סיום תפקידי, מצאתי לנכון להעלות על הכתב בהרחבה יחסית, הערות סיכום לעבודת חטיבת החדשות בשלוש השנים האחרונות. הייתה זאת אחת התקופות המרתקות בחייה של החברה הישראלית, ובמאמציה של הטלוויזיה לשקף נאמנה את תהפוכותיה. אם תהיה שותף להערכתי כי מאמצים אלה הוכתרו עקרונית בהצלחה, כי אז לא אוכל שלא להעלות על נס את תרומתך המכרעת לכך. דרך קבלת החלטותיך, חשיבתך התוכניתית והמבצעית, מוסריות עקרונותיך – עשו את עבודתי ואת עבודת חטיבת החדשות בכפיפות אליך לחוויה עמוקה" [1].
טקסט מסמך : אוקטובר 1977. מסמך הסיכום "סיכום תקופה" שכתב דן שילון בתום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והגיש אותו למנהל הטלוויזיה מר ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1975. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (1) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 1 מתוך 2) ששלח דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (2) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 2 מתוך 2) ששלח מנהל חטיבת החדשות דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1] ראה נספח : חוברת דו"ח הסיכום של מנהל חטיבת החדשות דן שילון שהוגש ב- 16 באוקטובר 1977 למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1978. ריאיון שערך העיתונאי אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום ז"ל אדם נטול פניות, חריף, אמיץ, ונאמן לכור מחצבתו הנוגע למצבה ותפעולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום האשים בגלוי ללא כחל וסרק את מנכ"ל רשות השידור דאז יצחק לבני ז"ל תוקע מקלות בגלגלי עגלתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל. (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).
(מנהיגות 3). אהבתי והערכתי את מנכ"ל רשות השידור שלי יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984 – 1979 למרות אלף מחלוקות בינינו. היה מדובר באיש בוטה, חכם, נמרץ, התקפי, ומוכשר. עבורי הוא נותר בלתי נשכח. אנוכי מביא כאן לדיון פעם נוספת תזכורת מקיץ 1982 בו הוטלו על יוסף "טומי" לפיד שתי משימות סיקור טלוויזיוניות גדולות ומורכבות : מלחמת לבנון ה- 1 ומונדיאל הכדורגל של ספרד 1982.
מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום זעק בקול ניחר ביום שני – 23 ביולי 1979 בהפגנה הגדולה ההיא בגרון ניחר לעבר מנכ"ל רשות השידור הטרי יוסף "טומי" לפיד "הזנית את הטלוויזיה…חרפה…הסתלק מכאן…!". בחלוף 14 שנים ב- 1993 בהיותו הוא מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור, מינה את יוסף "טומי" לפיד לאיש הפאנל של "פופוליטיקה" לצִדָם של אמנון דנקנר ז"ל והרָב ישראל אייכלר יבד"ל. מוטי קירשנבאום שילם ליוסף "טומי" לפיד 1000 (אֶלֶף) דולר לתוכנית שבועית אחת של "פופוליטיקה" וציווה עליו להיות לא נחמד. דמות טלוויזיונית גסה ובוטה כמו ארצ'י באנקר האמריקני ההוא (השחקן קארול אוקונור) מסדרת הטלוויזיה הנהדרת ההיא של CBS רשת הטלוויזיה האמריקנית, "All in the family", בשנים 1979 – 1971. מוטי קירשנבאום שנא ב- 1979 את יוסף "טומי" לפיד עד כדי תיעוב. ב- 1993 הוכיח ששנאות כמו אהבות גדולות גם הן נמוגות. מוטי קירשנבאום השתנה ביחס ליוסף "טומי" לפיד אולם נותר אנטגוניסט מובהק של הפוליטיזציה שהרסה כל חלקה טובה ברשות השידור וגם מתנגד מובהק של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 וכמנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002.
מנהיגות 4 : נִיטְרוּל ותהפוכות. בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים, כפי שטענה בפניי גב' שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר בינינו בשנים 2008 – 2005 הנוגעות לכתיבת סדרת 13 הספרים שעוסקת ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. "מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים מעשיים ומוסריים כבדים. חלקם בלתי הפיכים. היא איבדה את אמינותה ואת ה- יושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בכמה הזדמנויות שונות. בקיץ 1992 התחולל מהפך פוליטי במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות החדשה בממשלת יצחק רבין אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת סחר חליפין עם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה הטרייה הציעה לו את משרת הקונסול ב- אטלנטה (בירת מדינת ג'ורג'יה ב- ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כמנכ"ל הרשות. אריה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ז"ל ודרשה ממנו במפגיע להדיח ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני ז"ל תיעבה אותו, את אופיו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ז"ל בשנת 1992 זכרה היטב את פרטי המינוי בעת שיחות התחקיר בין שנינו, ואמרה לי כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 עוד לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף".
טקסט מסמך : 15 באפריל 1993. מכתבה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל למוטי קירשנבאום המודיע לו כי היא ממנה אותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם אַרְיִה מֶקֶל שהסכים לפנות את כיסאו תמורת קבלת משרת קונסול באטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 28 באפריל 1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מבשר למוטי קירשנבאוום כי ממשלת ישראל ממנה אותו למנהל הכללי של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מוטי קירשנבאום מילא את בקשתה של גב' שולמית אלוני (אם כי לא מייד) והדיח את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומו מינה לתפקיד הרם את יאיר שטרן מי שהיה כתב הטלוויזיה בוושינגטון בשנים 1993 – 1989. החלה תקופה חדשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נושאת תקוות חדשות. הטקסט נכתב במידה רבה בערגה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, פרופסור ארנון צוקרמן יבד"ל בשנים 1979 – 1973 ולמנהל חטיבת התוכניות שלו מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. הוא ארנון צוקרמן ומנהיגים שכמותו (לאו דווקא בתחום העיתונאות והשידור) ניסו להפוך את החברה שבה אנו חיים לצודקת והגונה יותר. ארנון צוקרמן זכה להערכה עצומה בקרב אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולי להערצה. מעולם לא הוענק למנהל טלוויזיה כלשהו ברשות השידור גיבוי כה מוחלט ומוּחצן מצד עובדיו. הוא סחף את כל עובדיו בכל הדרגים אחריו. אולי בגלל זה לא היה לו כל תוחלת מול הנהלת רשות השידור החדשה. ההחלטה המשותפת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון להדיחו לא איחרה לבוא וגררה הפגנת תמיכה משוּלֶטֶת ספונטנית בעד ארנון צוקרמן, חסרת תקדים בהיקפה. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ופרופסור ראובן יָרוֹן ז"ל החליטו להעיף אותו ולהעניק לטלוויזיה הציבורית השקפה עיתונאית שונה ודימוי אחר מאלו שקבע ארנון צוקרמן. הסטנדרטים השתנו. פרופסור ראובן ירון היה לא רק חירות'ניק מדופלם ומוצהר ואיש מרכז הליכוד, ולא רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, הוא היה גם דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור ראובן ירון תיעב את ארנון צוקרמן והיה נחוש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. נאמן בקיצוניות לתפישת העולם התקשורתית שלו טבע את אמירת האולטימטום, "…או אני או ארנון צוקרמן…". המהפך הפוליטי שנתיים קודם לכן ב- 17 במאי 1977 בו עלה הימין לשלטון יצר תחושה של סתימת פיות. רבים מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חששו מאימת יוסף "טומי" לפיד שהצטייר כשליח הימין ותוֹמֵךְ הימין. השתררה בבניין הטלוויזיה ברוממה תחושה ברורה של פחד מפגיעה בחופש העיתונאי והטלת צנזורה על העבודה העיתונאית, על התיעוד הדוקומנטארי, ועל הפקות הדרמה והיצירה האומנותית. יוסף "טומי" לפיד חטף קבלת פנים צוננת. עובדים רבים בזו לו במֶלֶל וטקסט.
טקסט תמונה : קיץ 1979. מדיחיו של פרופסור ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הפרופסור למשפטים ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984- 1978 (מימין) ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984- 1979. שניהם היו אנשים חכמים ונבונים שהתמנו לתפקידם הרָם ע"י הימין הפוליטי ומצאו חיש מהר שפה משותפת. שררה ביניהם הבנה מוחלטת. הם תפשו בדרך שונה את אופיו של השידור הציבורי ולא התביישו לתת לכך ביטוי הולם. בקיץ 1979 החליטו בעצה אחת שלא להעניק קדנציה שלישית למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, החלטה שנתפשה ע"י עובדי רשות השידור כמהלך הדחה. בחורף 1982 החליטו שניהם יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון למנות בעצה אחת את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יצחק "צחי" שמעוני ז"ל שהתפטר. (התמונה באדיבות פרופסור ראובן ירון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מאות (יותר מ- 200) מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עיתונאים, בימאים, צלמים, כותבים, ויוצרים עזבו ביום שני – 23 ביולי 1979 את עבודתם ב- "בניין היהלומים" (בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בשכונת רוממה בירושלים) הגבוה בעל חמש הקומות וירדו בהתלהבות לרחוב הפנימי הסמוך "תורה מציון" למפגן מחאה רווי אמוציות, קולות זועמים, ושלטים כדי להביע את נאמנותם המוחלטת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המצוין ארנון צוקרמן שאמור היה להיות מסולק, מודח, ו- מוחלף ב- 1 באוגוסט 1979 ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון (חרות'ניק מוצהר ודיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העִבְרִית בירושלים). גם אנשי עיתונות / הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת תל אביב הצטרפו לחבריהם בירושלים. חזיון בלתי נפרץ. הם נאספו סביב חדרי הנהלת רשות השידור "בבניין החוטים" ששכן כמאה מטר מ- "בניין היהלומים" כדי לשָדֵר הזדהות ותמיכה מוחלטת בו. בראש המוני התומכים במנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המודח ארנון צוקרמן ניצבו מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל שהיה אז יו"ר וועד עיתונות – הפקה. הייתה שם תכונה והמולה רבה ברמה של כמעט רבולוציה. ההפגנה הענקית במידותיה הייתה רעשנית וניזונה מהרבה אמוציות וקריאות קולניות רמות שגָבְלוּ בשִטְנָה ליוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון. מוטי קירשנבאום בעל היוזמה הפך למנהיג הבלתי מוכתר של ההפגנה. הוא נראה כמהפכן. מוטי קירשנבאום אהב והעריך עד למאוד את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ותּיעב לעומתו את המנכ"ל החדש וגם את חברו וידידו של יוסף "טומי" לפיד הלוא הוא יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון. הוא ראה בשניהם אישים גסים ובוטים, ו- לא צודקים, לא מפני שהיו אנשי ימין, אלא מפני שבאו לשנות את רשות השידור תוך כדי הטלת רֶפֶש בעיתונאיה וראו בה "שמאלנים". יוסף "טומי" לפיד מונה ב- 1 באפריל 1979 למנכ"ל רשות השידור (במקום יצחק לבני) ע"י ראש הממשלה מנחם בגין ושר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זבולון המר, ומייד הרכיב סלוגן ניהול עוקצני, "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא נייטראלית", והפיץ את משנתו ברבים.
אחד המבחנים של כל מנהיגות רצינית, מנהיגות אמת, הוא הכישרון להציב לידה בעמדות ניהול בכירות אנשים מוכשרים נוספים. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הצליח בכך מעל המצופה. לזכותו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (בשנים 1979 – 1974) צריך לומר שהוא אישר את המינויים של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הם קידמו לעמדות הניהול הקובעות והמכריעות בטלוויזיה שלושה אנשים צעירים ומוכשרים. דָן שִילוֹן מונה למנהל חטיבת החדשות. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם הוצב בראש חטיבת התוכניות. אלכס גלעדי קוּדַם לתפקיד מנהל מחלקת הספורט במקומו של דָן שִילוֹן. החמישייה הזאת יחד עם המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גַל סחפה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית להישגים מקצועיים רבי משמעות. בשנות שלטונם של יצחק לבני ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שידרה הטלוויזיה יותר מ- % 70 מזמנה יצירה מקורית והפקה ישראלית. תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש" והפקת הסדרה "עַמוּד האֵש" העידו על המגמה. שיפור עצום בהיקף הפקת שידורי החדשות והאקטואליה ליד סיקור הספורט המקומי על כל גווניו והראש וראשונה כיסוי שיטתי של הכדורגל והכדורסל הישראלי, ושידורי משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות לרבות ההפקות הבינלאומיות של אולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978 – הפכו לעמודי התווך של השידור הציבורי. ניתן היה להגיע להישגים האלה בגלל המנהיגות המקצועית. לא בכדי שבה וחוזרת על עצמה בספר הזה המילה מנהיגות. מנהיגות אמת יישרת דרך היא המפתח להצלחה בכל תחום בחיינו. גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית.
ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר החינוך והתרבות זבולון המר השר הממונה על רשות השידור לא לקחו ברצינות, ולא עשו כל חשבון להצלחה הטלוויזיונית המזהירה של יצחק לבני ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. ביום ראשון – 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של מְנָחֵם בֵּגִין את עיתונאי "מעריב" יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד למנכ"ל רשות השידור במקומו של יִצְחָק לִבְנִי. מר יִצְחָק לִבְנִי היה סרח עודף שהודח. היה עליו כתם פוליטי. הוא היה פרי מינויה של הממשלה הקודמת בראשותה של גוֹלְדָה מֵאִיר ו- השַר הממונה שִמְעוֹן פֶּרֶס. הצלחתו המקצועית הייתה שיקול משני ולא נזקפה לזכותו. הוא סולק מתפקידו. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד היה איש שונה לחלוטין באופיו מיצחק לבני. אדם צנטרליסטי שמפעיל את סמכותו בכל רגע ובכל מקום, מתערב בכל פרט , חכם וגם ובוטה, רציני וגם ציניקן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שינתה את פניה בתוך זמן קצר לאו דווקא לטובה. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד הדיח מתפקידו את מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן (לא האריך את כהונתו לקדנציה שלישית אך הדבר התפרש כהדחה). עיתונאים בכירים בטלוויזיה נאמני אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן שלא הסכימו עם דרך ניהולו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד פרשו בעקבות מנהלם. ביניהם גדולי הכישרונות שצמחו בטלוויזיה דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, יָרוֹן לוֹנְדוֹן ואחרים. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם היטיב לבַטֵא את המצב אז ונִיסֵח אותו בלשונו השנונה והסרקסטית : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".
טקסט תמונה : 1 באפריל 1979. תמונה היסטורית. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל (משמאל, בן 45) מפנה את כיסאו לבא אחריו יוסף "טומי" לפיד ז"ל (מימין, בן 47) נוטף ביטחון עצמי. הממונה על ביצוע חוק רשות השידור שר החינוך והתרבות מר זבולון המר ז"ל ניצב (בתווך, בן 43). (באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מוטי קירשנבאום (לימים מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993) זָכָר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : "באחת מישיבות הוועד המנהל ב- 1979 אליה הוזמנתי בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת התוכניות אמרתי ליו"ר רשות השידור ראובן ירון כי ההתנגחויות הפוליטיות שלו בעיתונאי הטלוויזיה וההתערבות הבלתי פוסקת מצדו היא דבר חמור ביותר. ראובן ירון השיב לי, "אל תחלק לי ציונים". ואני החזרתי לו, "זה לא כבוד גדול להשתתף בישיבות הוועד המנהל שאתה עומד בראשו". הוא נדהם מדבריי והורה לי לעזוב את החדר. עזבתי". מוטי קירשנבאום ממש התלהם על יוסף "טומי" לפיד וראובן ירון ויצא מגדרו בקיץ 1979 כדי להוכיח זאת. הוא נתן דוגמא לאחרים כשהחזיק בעצמו בידו שלט גדול עליו הייתה כתובה מילה אחת, "אל תאיים, התפטר", והתכוון למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. מנהלת המחלקה הדוקומנטרית גב' ג'וּדִי לוֹץ תבד"ל הניפה ליד מוטי קירשנבאום ז"ל שלט "חֶרְפָּה" וכיוונה אותו לעבר יו"ר הוועד המנהל של רות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן. היה שם בהפגנת המחאה ההיא ביום שני – 23 ביולי 1979 ברחוב "תורה מציון" בלגן גדול, התרסה גלויה, פרץ רגשות עצום, והתמרמרות חסרת תקדים בחריפותה של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד בואו של יוסף "טומי" לפיד לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979 ונגד החלטתו והחלטת היו"ר להדיח ולהעיף קיבינימט את מנהלה ומנהיגה של הטלוויזיה ארנון צוקרמן מתפקידו. במילים אחרות : לא להעניק לארנון צוקרמן המזהיר והמצטיין קדנציית ניהול שלישית לתקופת הזמן מ- 1 באוגוסט 1979 עד 1 באוגוסט 1982. מעולם לא נראו מראות כאלה בהיסטוריה של השידור הציבורי במדינת ישראל.
טקסט תמונה : יום שני – 23 ביולי 1979. הימים ההם הזמן ההוא. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום (במרכז נושא שלט "התפטר" עם סימן קריאה), מוביל ומנהיג הפגנה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של העובדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שזה אך נכנס לתפקידו. משמאלו של מוטי קירשנבאום נראה המפיק יוסי בסון ולימינו הצלם עזרא שמואלי. בגבה למצלמה – זוהי ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום צעק ליוסף "טומי" לפיד בגרון ניחר : "הזנית את הטלוויזיה, חרפה שכמותך, תסתלק מכאן, אל תאיים התפטר". הייתי שם ושמעתי אותו זועק מכאב וצער. זעקותיו לעברו של מנכ"ל רשות השידור מהדהדות באוזניי עד עצם היום. הוא היה רחוק מהדמות Cool man שדבקה בו בשלב מאוחר יותר של חייו. הוא היה אז אדם רגשן שנוטה להתפרץ. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
משנתקל מוטי קירשנבאום במהלך ההפגנה ביוסף "טומי" לפיד עצמו ליד בניין החוטים ברוממה, זעק לעברו בדָם לִבּוֹ ללא בושה ולעיני כּל : "טומי לפיד הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הִזְנֵיתָּ את רשוּת השידוּר, חֶרְפָּה שכמותך, התפטר כבר, לך מכאן, נמאסת !". מוטי קירשנבאום לא בחל במילים. הייתי קרוב לידוו ושמעתי זאת במו אוזניי. לרגע חשבתי שהוא הולך להרים יד על המנכ"ל החדש. זאת הייתה סצנה של מרד. יוסף "טומי" לפיד דווקא הגיב בשקט ובאיפוק בניגוד לאופיו הסוער כשאמר, "הוועד המנהל נבחר כחוֹק ומנהל את רשות השידור על פי חוֹק", והמשיך בדרכו ללשכת מנכ"ל רשות השידור שמוקמה אז ב- "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל", כאמור בשכונת רוממה בירושלים. הוא לא ציפה לקבלת פנים כל כך בלתי מנומסת אך היה נחוש לעשות סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. מוטי קירשנבאום לא נרגע. יוסף "טומי" לפיד כבר סובב את גבו בדרכו לחדר ההנהלה ב- "בניין החוטים" הסמוך אבל מוטי קירשנבאום המשיך למתוח את מיתרי הקול שלוֹ ביתר שאת. ספק אם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בכלל שמע אותו מטיח בו עוד אשמה כבדה בסגנון בוטה : "טומי לפיד אתה שקרן. אתה והחברים שלך לא מבינים מה זאת דמוקרטיה". קולו היה נִסְעַר ונִרְגָש. אבל הוא חש שאמר את האמת והתכוון באמת לטקסט שזעק כלפיהם. מוטי קירשנבאום ז"ל היה הכל עבורנו, איש טלוויזיה מוכשר ומוצלח בעל יכולות מוכחות, איש של אמת ויושרה של מוסר ודרך ארץ, איש חכם, איש אמיץ נטול פוזות ומשחקים, וגם מהפכן שָש אלי קרב. דמות מיוחדת במינה שהסתלקה מאתנו בטרם עת.
יוסף "טומי" לפיד עבר כמה דברים קשים יותר בחייו מאשר הפגנות עובדים. צעקות אנשי הטלוויזיה לא הזיזו לו. הוא לא התרשם. היה מנוי וגמור עמו לא לחזור על שגיאות מנכ"ל העבר יצחק לבני. הוא הכיר היטב את מסכת היחסים העכורה ש- שרתה בין יצחק לִבְנִי וארנון צוקרמן ואמר לעצמו שהוא יחצה את מפתן בניין הטלוויזיה מתי שרק ירצה על אפו וחמתו של כל מנהל טלוויזיה, יהיה מי שיהיה. מצלמות "מבט" תיעדו את ההפגנה הסוערת ההיא ואת דיברי התוכחה של מוטי קירשנבאום ז"ל ושודרו כהווייתם באותו עֶרֶב במהדורת "מבט". הוא נראה בתמונות ההן רזה בעשרות ק"ג ממראהו האחרון בטרם מותו. גם עו"ד מיכה ינון חבר טרי בפורום הזה של הוועד המנהל של רשות השידור ונציג המפד"ל (החליף את שמואל שניצר עורך "מעריב") לא יצא מקופח וספג קיטון של רותחים ממוטי קירשנבאום. "הרסת את רשות השידור !", ירה לעברו מוטי קירשנבאום בחרי אף. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל היה סוג של מנהיג שידור אמיץ, ישר דרך, ו- עממי. מין Leader of the people כזה, שלא עשה חשבון לאיש מההנהלה הראשית. עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נָהוּ אחריו. אנשי הטלוויזיה מכל הסקטורים רחשו למוטי קירשנבאום ועוז רוחו ריספקט עצום והלכו אחריו באש ובמים. מאות מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" עיתונאים, מפיקים, בימאים, וצלמים השתתפו בהפגנת התמיכה בארנון צוקרמן למעט איש אחד. מנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין. הוא עמד בצד. הנימוק שלו היה שעכשיו הוא חבר ההנהלה וגם אם הוא נוטה חיבה וחסד למפגינים הרי שמעשית הוא איננו עולה על הבריקדות למענם. ככל שאתה בכיר יותר קשה לך יותר לצאת נגד המערכת שבמסגרתה אתה פועל. זהו כלל ידוע בכל מנגנון. אבל עובדה שמנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום שהיה במעמד היררכי המקביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעמדו של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין, הפר את העיקרון הזה. מוטי קירשנבאום מרד בסמכויות הנהלת מוסד רשות השידור וראה בה הנהלה שהזנתה ושיקרה בשם הממסד הפוליטי. חַיִים יָבִין דבק בכיסאו והחריש. הדבר לא נעלם מעיני ההמון הגועש. מוטי קירשנבאום נראה בהפגנה כמטיף מרדן אבל הוא עשה זאת ופעל כך מפני שחשב שזהו הדבר הכי מוסרי שצריך לעשות ברגע זה. הוא היה איש חריף, משכיל ומבריק בעת ובעונה אחת, ובעל ידע בתחומים רבים. רעיונאי פורה שניתח נכון את מושגי הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל ומטרותיה בתקשורת המונים. מוטי קירשנבאום נחשב בשעתו למרשאל מקלוהאן של השידור הציבורי בארץ. הוא גם דיבר בשפתו של מרשאל מקלוהאן.
טקסט תמונה : יום שני – 23 ביולי 1979. רחבת בניין החוטים ברוממה מקום מושבו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפגינים בשירה ומחיאות כפיים נגד יוסף "טומי" לפיד וכנגד הדחתו של ארנון צוקרמן. דן בירון מנעים נעימות ומנגן באקורדיון שלו בעבור המפגינים, אולם איננו נמצא ב- Frame התמונה. להלן זיהוי הנוכחים בשורה הראשונה יושבים ונשענים על הקיר משמאל לימין : שרה ברקמן, שמואל ברעם, אישה לא מזוהה, רינה חכמון, רפיק חלבי, אורי גולדשטיין , מאיר שָלֵו (היום הסופר מאיר שלו), שני שלטים (על האחד כתוב, "אל תאיים – התפטר", ועל השני "מלחמת העצמאות נמשכת", בני לווין (עומד). יושבים שורה שנייה משמאל לימין : נירה לב ארי, נאוה צוקרמן, גבר ואישה לא מזוהים. יושבים שורה שלישית : הבימאית שרה מלכה-אסייג (מתבוננת הצדה). חמישה אנשים יושבים בגוש אחד במרכז התמונה : המתרגמת נורית, וורד ברמן, ירון לונדון , מוטי קירשנבאום (ממושקף), ויוסי בסון (בגבו). שלושה אנשים בקדמת התמונה מימין : גיורא איילון, צדוק פרינץ, יהודה קווה. מוחא כפיים במרכז : הבימאי בארי לנגפורד ז"ל. מעשן מקטרת רחוק במרכז : שאול שירן ז"ל (נשען על יד ימין שלו). מאחוריו הגרפיקאית מאיה בלום. גוש של שלושה אנשים במרכז מימין : יגאל גורן (חובש כובע), סמי תקומי, ואישה לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מפקחי השידור הציבורי בסוף עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. עו"ד מיכה ינון יבד"ל (מימין) ויוסף "טומי" לפיד ז"ל (משמאל) נועדים עם גד יעקובי ז"ל בתווך. מוטי קירשנבאום לא נצר את לשונו ולא חסך במילים כשפגש את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ואת חבר הוועד המנהל עו"ד מיכה ינון. (התמונה הוענקה לי באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יולי 1979. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (חתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976) מנהיג את העובדים להפגנה סוערת ורגשנית מאוד נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהיגות 5 : היה ברור כי אקלים הניהול ברשות השידור השתנה בבת אחת ללא הכר. ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 83) הלך והאנשים הקרובים אליו חשו שההנהלה החדשה בדמותם של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ופרופסור ראובן ירון ז"ל מתחמקת מלנהל עמם דו שיח מקצועי על עתיד הטלוויזיה פן יתגלו מחלוקות שאינן ניתנות לגישור ובסופן הרמת קול וטריקת דלתות. יוסף "טומי" לפיד סירב לנהל מוסד שידור שמכיל בתוכו יוצרים שונים בעלי חשיבה עצמאית המושכים לכיוונים שונים. הוא רצה קו אחיד בדמותו. מכמה מהם כמו מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, דן שילון, אלכס גלעדי, ורָם לֵוִי – חשש. אז גם טבע יוסף "טומי" לפיד את הסלוגן המפורסם שלו : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא ניטראלית". את מה שחסכו יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון מעצמם בשלב הראשון של ניהול רשות השידור הם קיבלו בשלב השני. יוסף "טומי" לפיד איבד את כל שדרת הפיקוד שלו. טובי האנשים ובראשם דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי נטשו אותו ואת סגנון הניהול שלו, ועזבו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רשות השידור.
מנהיגות 6 : 14 שנה לאחר אותו משבר "ארנון צוקרמן – טומי לפיד", התמנה ב- 18 באפריל 1993 מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. בהיותו בעל עבר עיתונאי מרשים של עורך, יוצר, ובימאי לא חשש והציב את יריבו לשעבר יוסף "טומי" לפיד בפנל התוכנית "פופוליטיקה" ואף שילם לו 1000 (אֶלֶף) דולר לתוכנית. באחד הימים אמר לו, "אני לא משלם לך 1000 דולר כדי שתהיה נחמד בתוכנית העממית הזאת", והתיר את חרצובות לשונו של יוסף "טומי" לפיד. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר היה מפיק "פופוליטיקה" דאז ודן מרגלית המנחה שלה אבל יוסף "טומי" לפיד היה הכוכב הראשי בגיבויו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשבאום היה רב גוני ועצמאי בניהול תעשיית הטלוויזיה. הוא נהנה מאמון בלתי מסויג של עוזריו הבכירים ובראשם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוד "דודו" גלבוע ואחריו רפיק חלבי, ומנהלת חטיבת התוכניות דליה גוּטְמַן. הם פשוט העריצו אותו. דודו גלבוע זוכר באחת השיחות עמי : "לעולם לא הייתי מקבל על עצמי את תפקיד ניהול החדשות בטלוויזיה בתקופת יוסף בר-אל , אבל עשיתי כל מאמץ להתמנות לתפקיד הרגיש והמרתק בתקופתם של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן". בהיותו אישיות טלוויזיה לא שגרתית, חריף שכל ואמין, ותַּר אחר קתרסיס, לא החליק מוטי קירשנבאום דברים. הוא לא טייח ולא עשה כל מאמץ לשמור על הרמוניה מלאכותית כדי שהתעשייה תיראה נחמדה וכאילו מתנהלת על פי תוכנית ו/או איזה אג'נדה מטופשת. היה לו ביטחון עצמי. סימטריית החומר לא הייתה דרושה לו. הוא היה איש שעודד מחלוקות ו- וויכוחים לצורך התרת בעיות. מתוכם האמין תצמח אמת ויעילות. האנשים אינם ציבור הומוגני ואינם נדרשים להתבטא ולדבר לשון אחת. מן ההיבט הזה הוא היה אדם מיוחד.
טקסט תמונה : Leader of the people. זהו מוטי קירשנבאום ז"ל הנערץ מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1975. הוא נחשב לאחד מתומכיו המובהקים של מנהל הטלוויזיה בעת ההיא מר ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 83). (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המנכ"ל הטרי יוסף "טומי" לפיד התקבל בחשדנות רבה בטלוויזיה הישראלית בעיקר ע"י כתבי ועורכי "מבט". הם ראו בו מינוי פוליטי של הימין ופחדו מסתימת פיות. כדי להפיג את חששותיהם כּינֵס יוסף "טומי" לפיד בקיץ 1979 עם ראשית כהונתו את כל אנשי החטיבה במערכת החדשות ששכנה בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ופתח בפניהם את סגור לִבּו ואת האני מאמין העיתונאי שלו. "אינני שליח הליכוד, הצבעתי בכלל ד"ש בבחירות ב- 1977, אין לכם מה לחשוֹש ממני", אמר יוסף "טומי" לפיד לעשרות רבות של עיתונאים נוכחים במערכת החדשות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן שנכח גם הוא בפגישה קפץ כנשוך נחש. הוא התערב בכעס וקטע את דברי מנכ"ל רשות השידור, "…את מי זה מעניין בכלל לאיזה מפלגה הצבּעת אדוני מנכ"ל רשות השידור…? מה זה בכלל קשור לעניין. יושבים פה עשרות כתבים ועיתונאים, ואין לי מושג מה הם הצביעו כי זה לא חשוב…", אמר לו. יוסף "טומי" לפיד לא ענה. לא הייתי נוכֵח באותו המפגש ההוא אבל ארנון צוקרמן אישר לי מאוחר יותר את הציטוט המדויק שיצא מפיו. הבעיה עם יוסף "טומי" לפיד לא הייתה רק חשיבתו הפוליטית.
טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עם הגיעו באפריל 1979 ללשכתו ב- "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל". כך אני אזכור אותו. יוסף "טומי" לפיד שימש מנכ"ל רשות השידור בתקופה בת חמש שנים מ- 1 באפריל 1979 עד 1 באפריל 1984. במקומו התמנה לתפקיד הרם אורי פורת ז"ל. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. זהו יוסף "טומי" לפיד עיתונאי צעיר ומוכשר בעיתון "מעריב". איש נעדר כל ניסיון ניהולי שנלקח מאחורי שולחן מכתבה ומכונת דפוס ישנה ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין כדי לנהל את רשות השידור שמורכבת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל", רשות שידור שמונה בשורותיה כ- 2300 (אלפיים ושלוש מאות) עובדים, ורשות שידור שהיא בעלת תקציב תפעולי של 500.000000 (חצי מיליארד) שקל. (לע"מ תמורת תשלום).
ציטוט : "הניסיון הוא מורה טוב אך שכר הלימוד שלו גבוה". (וויליאם ראלף אינג').
ראשי פרקים :
סעיף 1. שזירת החוטים הראשונים של הפקת מונדיאל ספרד 82'. סעיף 2. התיאוריה הטלוויזיונית המופרכת של מיקרופון משותף לשתי שפות עִברית ועַרבית מתנפצת לרסיסים. סעיף 3. השתלבות מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם תכנון ה- Host broadcaster רשת הטלוויזיה הספרדית הממלכתית RTVE. סעיף 4. מהנדס הטלוויזיה מנולו רומרו ניצב בראש הקבוצה המבצעית הנפלאה של הטלוויזיה הספרדית. סעיף 5. בפעם הראשונה בהיסטוריה של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל מאז החל ב- 1930 באורוגוואי, משתתפות 24 נבחרות במקום 16 כנהוג בעבר. תוספת של % 36 לכמות המשחקים בטורניר. יוקר ההפקה עולה בהתאם. סעיף 6. מחירה של כל עמדת שידור באצטדיון שווה ל- 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר. במונדיאל ארגנטינה 1978 שילמנו 850 (שמונה מאות וחמישים) דולר עבור כל עמדת שידור. סעיף 7. רָף התשלומים עבור זכויות השידורים והשימוש בטכנולוגיה הטלוויזיונית שהעמיד ה- Host broadcaster לרשותנו עלה וגאה ממונדיאל אחד למשנהו.
מנהיגות 8 : יוסף "טומי" לפיד לא היה ב- 1 באפריל 1979 המועמד המועדף של ממשלת ישראל להחליף את יצחק לבני בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה מנחם בגין הציע את התפקיד הרם בתחילה לאריה נאור מזכיר הממשלה, אחד מנסיכי הליכוד, ובן ונכד למשפחה הלוחמת של אִרגוני מחתרות האצ"ל ולח"י. אריה נאור סירב. לזבולון הָמֶר שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל והשַר הממונה היה מועמד משלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. הסופר, המחזאי, והסטיריקן אפרים קישון. עו"ד נתן כהן ז"ל היועץ המשפטי הוותיק של רשות השידור בימים ההם נזכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זבולון המר ז"ל באמת רצה למנות את הסופר, העיתונאי, והסטיריקן אפרים קישון ז"ל למנכ"ל רשות השידור. אפרים קישון סירב ואמר לשר החינוך כי יש לו מועמד טוב ממנו. קוראים לו יוסף לפיד ומכנים אותו "טומי". רק אז נעשתה הפנייה ליוסף "טומי" לפיד אחד העיתונאים הבולטים של העיתון "מעריב". אפרים קישון ז"ל בעצמו איש "מעריב" הפך למליץ היושר מספר אחת של טומי לפיד והצטרף לדעתו זו קריקטוריסט העיתון קריאל "דוֹש" גָרְדוֹש. שניהם נודעו באהדתם לאגף הימני במפה הפוליטית של ישראל". יצחק לבני היה מינוי של שמעון פרס מהמערך. הוא כיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974. זמן כהונתו תם. הממשלה לא האריכה את כהונתו . הגיע הזמן לשנות. הממנים החדשים טיפחו תקוות חדשות. הם ראו ביוסף "טומי" לפיד המנכ"ל הבא של רשות השידור וביו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן חבר מרכז מפלגת חירות (החליף בתפקיד את ד"ר וולטר איתן איש המערך שנה קודם לכן) את שני האנשים הנכונים במקום הנכון. שרים רבים בממשלת ישראל קיוו שיהיה ליוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון את הכוח והנחישות לחולל שינויים פרסונליים בדרגי הניהול שיביאו לשינויים אופרטיביים הכרחיים על פי דעתם בתפישת השידור, שינויים שישתקפו וייראו על המסך. בעיקר כמובן בתחום שידורי החדשות והאקטואליה. זכורה עקיצתו של ראש הממשלה מנחם בגין הנוגעת לסגנון הגשת החדשות של המגיש הלאומי והחיוך של חיים יבין.
בשלוש השנים האלה שבין 1979 ל- 1982 ערך יוסף "טומי" לפיד שינויי גַברֵי בשלטון הטלוויזיה. מייד עם כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1979, הדיח את ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה. הוא דאג שלא תאושר הארכת כהונתו בוועד המנהל של רשות השידור. לתפישת הניהול של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן יָרוֹן היה משקל והשפעה מכרעת בצמרת רשות השידור. הדבר ניכר בשליטה בוועדת המכרזים שם הם תמיד השיגו רוב מרשים. אי הארכת תקופת כהונתו של ארנון צוקרמן בקיץ 1979 לשלוש שנים נוספות עד קיץ 1982 התפרשה כהדחה. סילוק. ארנון צוקרמן היה איש ניהול מוכשר, אולי עצמאי מידי, אך בטוח מנהל טלוויזיה מצליח בעל קבלות במשך שֵש שנים. ציבור עובדי הטלוויזיה לא הבין כיצד מנפנפים לפתע פתאום מנהיג שידור בהינף יד, מנהיג שידור שהביא מערכת עיתונאית מורכבת לשיאים והצלחתו בה הייתה מוכחת. אם כי צריך להכיר בעובדה שהצלחתו של ארנון צוקרמן לא הייתה בלעדית אלא גם הודות לקו המחשבה והעשייה העיתונאית והתרבותית של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1974 שקודם לכן ניהל בהצלחה גדולה את רשת הרדיו הצבאית גלי צה"ל.
מנהיגות 9 : אחרי הדחתו של ארנון צוקרמן הגיע תורו של חיים יבין מנהל חטיבת החדשות. יוסף "טומי" לפיד לא האריך את כהונתו ובנובמבר 1980 הריץ את טוביה סער כמועמד מטעמו למשרת מנהל חטיבת החדשות הבא. טוביה סער צלח בקלות את וועדת המכרזים הודות לתמיכתם והשפעתם העצומה במסגרת הזאת של מנכ"ל רשות השידור ויו"ר רשות השידור. טוביה סער זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהן : "זכיתי לתמיכה מרשימה בוועדת המכרזים. במכרז למנהל הטלוויזיה בפברואר 1982 לאחר התפטרותו של צחי שמעוני התמודדתי על התפקיד מול סמנכ"ל הרשות שלמה עבדי. הבסתי אותו 1:7 בהצבעה החשאית בוועדת המכרזים ושני נמנעים".
טקסט תמונה : חורף 1981. טוביה סער (ראשון מימין) מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מנהל את ישיבת הבוקר היומית של מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. בראש השולחן יושב עורך "מבט" יעקב אחימאיר. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : דוד "דודו" גלבוע, יעקב אחימאיר, יעל חן, יאיר שטרן, יורם רונן, ישראל סגל, דניאל פאר, ובני ליס. השאר אינם מזוהים. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מינויו של יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במארס 1980 התקבל בהבנה ע"י ציבור עובדי הטלוויזיה, אך זה של טוביה סער אחריו בפברואר 1982 נתקל במידת השתאות לא מועטה ובהרמת גבה. רבים מוותיקי הטלוויזיה שללו את יכולתו של טוביה סער להנהיג את המוסד לאחר הניהול המזהיר של ארנון צוקרמן. הוא לא הצטייר כאישיות בעלת שיעור קומה ונחשב לנאמן פוליטי ועושה דברו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. ההערכה המקצועית אל טוביה סער כמנהל טלוויזיה הייתה מועטה. טוביה סער קיבל מברקי ומכתבי ברכה מפוליטיקאים רבים אך לא מחבריו הוותיקים ברשות השידור. אלה התעלמו ממנו. מדהים היה להיווכח שוב עד כמה נתפשו תפקידי ניהול מקצועיים כמו מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות בשידור הציבורי ע"י הפוליטיקאים בישראל מימין ומשמאל, כמשרות מפתח תקשורתיות, העלולות להשפיע על עתידם הפוליטי. לכן צריך להקדים ולברך מייד את הנבחרים המחזיקים במשרות האלה.
טוביה סער התמנה למנהל הטלוויזיה ב- 12 בפברואר 1982 לתקופת ניסיון בת חצי שנה. יוסף "טומי" לפיד היה שבע רצון ממנו. ב- 9 באוגוסט 1982 שלח לו מכתב חם המסמיך אותו להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים הבאות עד 1985, "טוביה יקירי, בתום תקופת הניסיון שלך אני רוצה לברך אותך על הצלחתך בתפקיד עד כה, ולהביע את תקוותי כי תמשיך באותה דרך, תוך שיתוף פעולה מבורך בינינו לטובת רשות השידור וכלל הציבור בישראל". הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1982 הייתה מונופול שידור.
טקסט מסמך : 9 באוגוסט 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מביע את שביעות רצונו מדרך ניהולו של טוביה סער את המוסד, ומאשר את מינויו למנהל הטלוויזיה לשלוש שנים בתום תקופת הניסיון. "טוביה יקירי", פנה יוסף "טומי" לפיד אל טוביה סער בכתב ידו ובכך שבר את הסגנון הפורמאלי של מכתבים מהסוג הזה. אח"כ חתם את המכתב, "שלך יוסף לפיד". מנכ"ל רשות השידור רחש אימון רב למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ. מנהל הטלוויזיה הקודם יצחק "צחי" שמעוני נשכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהיגות 10 : חלפו שנתיים וחצי מאז טורניר גביע העולם של ארגנטינה 1978. ה- Count down של מונדיאל ספרד 1982 היה כבר בעיצומו. זה היה בפברואר 1981 זמן קצר לאחר שמוניתי למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982 הייתה עבורי כמו Start up. התנעה והקמת עסק שידור מראשיתו. זה היה מבצע השידור הגדול הבא של טלוויזיה הישראלית הציבורית אך תנאי הפתיחה שלוֹ היו מעורפלים. היו לכך כמה סיבות ביניהן מלחמת לבנון ה- 1 שפרצה ב- 5 ביוני 1982. צריך לזכור ש- בראש רשות השידור ניצב מזה שנתיים מנכ"ל חכם וכוחני אך חסר כל ניסיון וידע מקצועי הנוגע לממדי הפקה טלוויזיונית מהיבטי הכלכלה, טכנולוגיה, וגיוס ותפעול של כוח אדם ב- אירועי ספורט בינלאומיים כה יקרים מסוגם של מונדיאל ו/או אולימפיאדה. לא היה שום ניסיון ושום מושג קודם אודות עלויות זכויות שידורים הנוגעים לאירועי על יוקרתיים בזירות הספורט הבינלאומי. תחרויות ספורט שהכיסוי הטלוויזיוני שלהם מורכב ומסובך מאוד, ועשוי מהמון למעשה מ- אין סוף שימוש בטכנולוגיות טלוויזיוניות חדישות ופעולות לוגיסטית שגם הן עולות ממון. ה- Host broadcaster (רשת הטלוויזיה הציבורית הספרדית RTVE) והוועדה המארגנת הספרדים אינם נותנים שום דבר בחינם. טלוויזיה היא ביזנס יקר. יוסף "טומי" לפיד מעולם לא עשה זאת ולא ניהל לפני כֵן רשת טלוויזיה, אך בעת הוויכוחים המקצועיים בעניינים האלה חשב שהוא תמיד צודק. הסכנה הייתה טמונה בחכמתו וביטחונו העצמי. מזה היה לו בשפע. הוא אומנם לא עסק מעולם בנושאי הפקה טלוויזיוניים כה מורכבים כאלה אך בהיותו חכם חשב שהוא תמיד צודק בעימותים עמי בעת תכנון ההפקה. יוסף "טומי" לפיד לא היה מודע להתנהלות הפקת טלוויזיה ממושכת וענקית כזאת על מרכיביה הרבים המכסה את טורניר המונדיאל של ספרד 82' וכיצד יש להתכונן ולהיערך לקראתה. לפחות בראשיתה חשש מהתהליך הארוך, המורכב, והיקר של שזירת החוטים. את בורותו המקצועית הִסְוָוה באמירות גסות, בוטות, וציניות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער היו אמורים להעניק לי סיוע ישיר וגיבוי כלכלי וטכנולוגי בתכנון ההפקה, אך שניהם התבטלו מפני מנכ"ל רשות השידור הדומיננטי ושתקו. יוסף "טומי" לפיד היה שתלטן ובעל אוטוריטה ריכוזית. הוא לא פיזר סמכויות. לידו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד פעל סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר שלמה עבדי שהיה אנטגוֹניסט להפקות ספורט. הוא ראה בהפקת ספרד 82' מגלומניה אישית שלי והתנגד לתכנון שעלויותיו נראו לוֹ מוגזמות . האנשים שהובילו את רשות השידור וגם את הטלוויזיה בימים ההם לחלוטין לא היו בקיאים בניהול מבצעי שידורי ספורט גדולים. הם ניזונו משמועות ואלה הפחידו אותם. הפקת מונדיאל הכדורגל של ספרד 82' הייתה על פי תפישתם מסע טלוויזיוני ארוך וכבד עטוי "חגור פילים" כמו בצבא לעבר הלא נודע. לאמיתו של דבר אז זה היה מהלך טכנולוגי וכלכלי ברמה סבירה. לא יקר מידַי. היה ברור כי מייד מבראשית המסע אותו ניווטתי החל מהצעד הראשון שלי, כי מישהו ברשות השידור הענייה יצטרך להכניס את היד לכיס ולשלם עבורו. הצרה הייתה שהשמועות הבלתי מבוססות היו גדולות מהתשלומים. מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער היו חסרי ביטחון ושבויים מרגע המינוי בידי המנכ"ל שלהם.
הייתה עוד סיבה. הבוס שלי אלכס גלעדי כבר מזמן לא היה בסביבה. גם לא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקודם ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן שימש מטרייה אווירית להפקות הספורט הגדולות הבינלאומיות של אלכס גלעדי ושלי בעֵת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל בארגנטינה 1978 ולפני כן אולימפיאדת מונטריאול 1976. בקיץ 1979הוּדַח ארנון צוקרמן מתפקיד מנהל הטלוויזיה ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון. פרופסור ראובן ירון לא היסס לומר את דברו בריש גלי לחבריו בוועד המנהל בקיץ 1979, ולהכריז אולטימטום חָשוּף כדלקמן : "או אני או ארנון צוקרמן" [1].
הזמנים השתנו עכשיו ועִמַם כללי המשחק. את הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה הרחוק של מונדיאל ארגנטינה 1978 ניהלתי בסיועו הצמוד של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה דאז. לא היה לי כל קשר מקצועי עם הבוס הישיר שלי חיים יבין מנהל החדשות ב- 1978 ו- וודאי גם לא עם מנכ"ל רשות השידור בימים ההם יצחק לִבְנִי. הפקת ארגנטינה 78' לא העסיקה את חיים יבין יותר מידַי. הוא היה אוטומט חדשות שהפקות הספורט לא היה חשובות לו מספיק. הן ניצבו מחוץ למעגל ההתעניינות שלו כמנהל החטיבה. חיים יבין לא התערב בנעשה בהפקת ארגנטינה 78' אף על פי שהיה המפקד הישיר של אלכס גלעדי ושלי בהיררכית הפיקוד בטלוויזיה. פעלנו לבד, ישירות מול מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. מצב בהחלט בלתי תקין. ליצחק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור לא הייתה כמעט דריסת רגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן הדומיננטי נעל את דלתות המוסד בפניו. היחסים ביניהם היו משובשים לחלוטין. זה לא היה סוד וגם זה היה מצב לא תקין. שניהם, חיים יבין ויצחק לִבְנִי נותרו בצד. כל אחד מסיבותיו הוא. אף על פי כן הפקת מונדיאל ארגנטינה 78' בראשותי, צלחה ושגשגה.
ראה הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם – הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978". הספר כלול בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שקרויה על ידי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".
יוצרות הניהול התהפכו במונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שלט ביד רמה בטלוויזיה למרות שמנהלה היה יצחק "צחי" שמעוני. יחסי הניהול בצמרת היו שונים מבעבר אך מהות הפקה ומטרותיה חפפו את אלה של ארגנטינה 78'. הפקתי את השידורים הפעם תחת ניהולו הישיר של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, כמעט ללא שום דוּ שִיח או תְּלַת שִיח עם הבוסים הישירים שלי טוביה סער ויצחק "צחי" שמעוני. היחסים בין מנהל הטלוויזיה צחי שמעוני ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בראשית 1982 היו כבר מעורערים. צחי שמעוני לא היה יכול להשלים עם התערבותו הבלתי פוסקת של יוסף "טומי" לפיד בהחלטותיו. הוא רגז מאוד ופשוט נעלב ממנו. לא הייתי יכול גם לבַסֵס את תכנון ההפקה שלי על תמיכתם של דן שילון ומוטי קירשנבאום, או לפחות להיוועץ בהם. שני האנשים האלה רבי המעש והניסיון נוּטרלוּ גם הם זֶה מכבר ע"י יוסף "טומי" לפיד, והורחקו ממוקדי הכוח וההשפעה בטלוויזיה. אנשים חכמים משני עברי המתרס נלחמים זה בזה לא רק בטלוויזיה וברשות השידור.
הפקת שידורי מונדיאל ספרד 82' נמשכה כשנה וחצי. לקראת סופה התעשת יוסף "טומי" לפיד, לקח את האחריות ונתן את הטוֹן. בסוף הדרך התברר כי הוא העניק לי חופש יצירה לא קטן. הפקת שידורי הטלוויזיה במונדיאל ספרד 1982 צלחה למרות קשיים מוקדמים רבים. היא מהווה ציוּן דרך חשוב מאין כמותו בהתפתחות שידורי הספורט במדיה האלקטרונית. אלו הן העובדות. רבע מאה של שנים חלפו מאז אך זיכרונה לא דהה. ההפקה הזאת יצרה כיוון שונה והציבה סטנדרטים חדשים בהפקות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובעל כורחה הרעידה את אַמּוֹת הסִפִּים של רשות השידור. אך מעניין, באופן פרדוקסאלי הפקת הטלוויזיה המזהירה ההיא בספרד בנקודת הזמן של קיץ 1982 תיזכר לא רק בשל הצלחתה, אלא גם בגלל כישלון מחפיר של שלושת שַדָּרֵי רדיו "קול ישראל" שהיו מסופחים לצוות שלי גדעון הוד, דני דבורין, ורמי יצהר. הצלחת מבצע הטלוויזיה שנוהל על ידי בכל משימות השידורים בתקופה של 33 ימים בספרד 1982 נבלעה במידה מסוימת בתוך מעשה חבלה עיתונאי בלתי נסלח שביצעו שָם שדרי רדיו "קול ישראל" בשעה ששידרו חלק מהמשחקים מחדריהם בבתי המלון בספרד. הפקת הטלוויזיה המורכבת הועמדה לשעה קלה בצֵל גם בשל מחלוקת חריפה ועקרונית ששררה סביב שיתוף מלאכותי ולא נחוץ של שַדָּר הספורט המגוחך בשפה הערבית סולומון מוניר (שידר Off tube מהמוניטורים במשרד ב- IBC במדריד) בפריצות עדכון בתוך השידורים הישירים של המשחקים לצִדַם של קבוצת השדרים שלי יורם ארבל , נסים קיוויתי, ורפי גינת שעשו זאת תמיד מעמדות שידור באִצטדיונים [1]. על פי עדותו האישית של פרופסור ראובן ירון כפי שנמסרה לי בעת בתחקיר והריאיון עמו .
ב. הופעתו המזהירה של מנולו רומרו ראש הקבוצה המבצעית של הטלוויזיה הספרדית RTVE.
ג. התנאי הראשי להצלחה של שידורי טלוויזיה כה מורכבים ברמה של מונדיאל ו/או אולימפיאדה, מותנה בעבודת הכנה מדוקדקת לפרטי פרטים שנמשכת שנים.
ד. אני צועד שלוב זרועות עם RTVE ו- EBU.
ה. החל השלב האחרון של התכנון וההכנות : אני משכנע את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בצורך החיוני להקים משרד תקשורת, הפקה, ושידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בצומת השידורים הטלוויזיוני הבינלאומי החשוב במדריד, ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במדריד 1982.
ביום שני – 18 בינואר 1982 שלח אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למדריד – ספרד לפגישת ה- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting), המְשָדֵר הציבורי העולמי שדנה בהיערכות שידורי הטלוויזיה של RTVE ו- EBU לקראת משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להתחיל ב- 13 ביוני באותה השנה ההיא של 1982. זה היה המונדיאל השלישי שלי והראשון שלוֹ של יוסף "טומי" לפיד. "החזק אותי בתמונה", ביקש אותי בלשון הטלוויזיה. בעת פגישת ה- WBM בבניין הקונגרסים במרכז מדריד השוכן בסמיכות לאִצטדיון הכדורגל "סנטיאגו ברנביאו" (Santiago Bernabeu) מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל המפורסמת ריאל מדריד בהשתתפות מאות אנשי טלוויזיה ורדיו מכל רחבי תבל – נערכה במקום גם הגרלת השיבוץ של 24 הנבחרות לששת הבתים המוקדמים של טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – ספרד 82'. כרגיל התקיים במדריד בסמיכות ל- WBM העולמי כנס נפרד במקביל של ה- EBU (איגוד השידור האירופי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נמנית על שורותיו). טסתי למדריד בשליחות מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כדי ללמוד בצוותא עם הקולגות שלי מ- EBU את פרטי ההפקה הענקית, ועל מנת להחליט כיצד להתנהל טכנולוגית ולוגיסטית, וכיצד ומה לשָדֵר.
טקסט תמונה : ינואר 1982. אִצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" בלֵב מדריד בירת ספרד. אנוכי ניצב ליד מבנה ארכיטקטוני עצום, אִצטדיון הכדורגל המפואר והיפהפה של ריאל מדריד בינואר 82', הממוקם בלֵב הבירה הספרדית. האִצטדיון המהודר והמרווח נקרא על שמו של סנטיאגו ברנביאו נשיא מועדון ריאל מדריד בעבר. הוא מתמלא ב- 100000 (מאה אלף) אנשים בתוך רבע שעה ומתרוקן בסדר ושלווה בתוך עשר דקות. קשה להאמין כיצד עם ים תיכוני כמונו מנהל את חייו בצורה כה מאורגנת ומעוררת כבוד. למעלה מימין רואים את הגשר המחבר את בניין הקונגרסים של העיר עם האִצטדיון המלכותי של ריאל מדריד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ינואר 1982. ספרד. בניין הקונגרסים בעיר הבירה מדריד. כאן התקיימו במשך ארבעה ימים פגישות ה- WBM ופגישת העבודה של ה- EBU שעסקו בדרך ופילוסופיית הפקת שידורי הטלוויזיה והרדיו הבינלאומיים של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982 ע"י RTVE בראשות מנואל "מנולו" רומרו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : ינואר 1982. אנוכי עם עובדי וסדרני מועדון ריאל מדריד באצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" האחראיים על הסדר ובדיקת הכרטיסים באצטדיון. בעלת אחד המזנונים באצטדיון ביקשה להצטרף לצילום. אזרחי ספרד הם אנשים פשוטים, נחמדים, ומאירי עיניים שעושים את עבודתם נאמנה בענייני משמעת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1982. אנוכי מצלם בתוך אחד ממתקני הכדורגל המפורסמים בעולם, "ESTADIO SANTIAGO BERNABEU", אצטדיון הכדורגל של ריאל מדריד בטבורה של בירת ספרד. אנשי ה- EBU שנטלו חלק בפגישת ה- WBM הוזמנו לצפות במשחק של ריאל מדריד. המשחק עצמו לא עניין אותי יתר על המידה. היה לי הרבה יותר חשוב לדעת כיצד RTVE מפיקה את כיסוי המשחק וכמה מצלמות אלקטרוניות היא מציבה כדי לסקר אותו. אהבתי את העם הספרדי מכניס אורחים אהבה רבה. שבע שנים לאחר תום השלטון הדיקטטורי של הגנרליסמו פרנציסקו פרנקו, נשארו אזרחי ספרד אדיבים, מחייכים, טובי לב ומלאי חיות. רציתי להנציח אותם בזיכרון שלי. שלפתי את מצלמת הסטילס שלי. לא הופתעתי מכוחה של עדשת המצלמה. חצי אִצטדיון היפנה אליה את מבטו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מלאכת ההפקה הבינלאומית שלי את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982 החלה בראשית 1981. עכשיו היא צברה עכשיו תאוצה. היא לא דמתה לאחרות שקדמו לה. היא הייתה רחבה וגדולה יותר, מפני שבפעם הראשונה בהיסטוריה של טורנירי הגמר שהחלו בשנת 1930 במונטבידיאו בירת אורוגוואי, החליטה ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) לארגן את המפעל היוקרתי בצורה שונה ובשיטה אחרת. היא הגדילה את מספר הנבחרות המשתתפות ל- 24 במקום 16 נבחרות כפי שהיה נהוג עד כה. (14 מתוך ה- 24 היו נבחרות אירופיות). כמות המשחקים בטורניר ספרד 1982 צמחה ל- 52. הועדה המארגנת הספרדית פיזרה את 52 משחקי הטורניר על פני ארבע עשרה ערים ושִבְעָה עשר אצטדיונים בכל רחבי המדינה (השלישית בגודלה באירופה). בנתח הגדול והחשוב של האירוח התחלקו כמובן שתי הערים המרכזיות במדינה הנפלאה הזאת, הבירה מדריד והעיר ברצלונה (העיר הראשית של מחוז קָאטָאלוּנְיָה). זאת הייתה הפעם הראשונה בקריירה שלי שניצבתי לבד לגמרי מול אתגרי טלוויזיה כל כך מורכבים וגם מוּל הנהלת רשות השידור נוקשה וקשוחה בראשות המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל והמשנה שלו שלמה עבדי ז"ל. אלכס גלעדי לא היה עוֹד עִמי כדי לסייע לי ולגונן עלי. הוא היה כבר שייך ל- NBC.
מנהיגות 12 : כלכלה טלוויזיונית. צריך לשים לב כאן לעובדה חשובה : תוספת של שמונה נבחרות הנוטלות חלק במשחקי טורניר הגמר של אליפות העולם, הגדילה את כמות המשחקים מ- 38 במונדיאל ארגנטינה 1978 ל- 52 במונדיאל ספרד 1982. גידול של % 36. פועל יוצא של שיתוף 24 נבחרות בטורניר ספרד 1982 גרם למֶשֶך הטורניר להתארך. אינטנסיביות השידורים הישירים ועלותם גדלו בהתאם. מונדיאל ספרד 1982 הפך להיות בפעם הראשונה אירוע כלכלי רִוְוִחי והפך את ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) לא רק לגוף בעל השפעה עצומה בשדה הספורט הבינלאומי, אלא גם לגוף עשיר ובעל ממון. הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולארי ביותר בעולם. טמון בו כסף רב. המְשָדֵר הטלוויזיוני הציבורי העולמי הכולל בתוכו שישה איגודי שידור בינלאומיים המייצגים את רשתות הטלוויזיה בכל חמש יבשות תבל (EBU, OIRT, OTI, ASBU, URTNA, ABU) שילם סכום של 39000000 (שלושים ותשעה מיליון) פרנקים שווייצריים שווה ערך ל- 25000000 (עשרים וחמישה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של טורניר גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. ביזנס ענק. ההכנסות במונדיאל ספרד 1982 הסתכמו ב- 77000000 (שבעים ושבעה מיליון) דולר. 27000000 (עשרים ושבעה מיליון) דולר היו פרי של הכנסה ממכירת הכרטיסים . 26000000 (עשרים ושישה מיליון) דולר הופקו מזכויות השידורים, ו- 24000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר היו תוצאה של מכירת פרסומות מסחריות (Advertising). לאחר ניקוי ההוצאות השונות בגובה של 000000 34 (שלושים וארבעה מיליון) דולר נשארו בקופה 43000000 (ארבעים ושלושה מיליון) דולר. הסכום חולק כלהלן : % 10 כ- 4300000 (ארבעה מיליון ועוד שלוש מאות אלף) דולר הועברו ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) . % 25 כ- 10.600000 (עשרה מיליון ועוד שש מאות אלף) דולר ניתנו לוועדה המארגנת הספרדית של המשחקים (RFEF). סכום של 27600000 (עשרים ושבעה מיליון ועוד שש מאות אלף) דולר הוענקו כבונוסים לקבוצות המשתתפות בטורניר ספרד 1982. נבחרת איטליה שזכתה באליפות העולם ב- 1982 לאחר שגברה על מערב גרמניה 1:3 גרפה בונוס של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. מערב גרמניה סגניתה צברה 2.300000 (שני מיליון ועוד שלוש מאות אלף) דולר בטורניר. הכדורגל הפך לתעשייה של ממון. עידַן התמימות חלף זה מכבר. כשמדברים היום על רוח והאחווה בספורט צריך לזכור שמניעים אותן לא רק השאיפה למצוינות והביצוע המושלם. הכדורגלנים ושאר אלופי הספורט מתוגמלים היום בכסף גדול תמורת הצטיינותם.
טקסט תמונה : 13 ביוני 1982. טקס הפתיחה של מונדיאל הכדורגל ספרד 82'. אִצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה. מבנה ארכיטקטוני מרשים המסוגל להכיל 120000 (מאה ועשרים אלף) צופים. הצילום נעשה מאזור עמדות השידור של רשתות הטלוויזיה. ביקרתי בתוקף תפקידי באצטדיון הנהדר הזה בעל המראה המרשים כמה וכמה פעמים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
משחק הפתיחה בין אלופת העולם ארגנטינה לנבחרת בלגיה נקבע ליום ראשון – 13.6.1982 באִצטדיון "נואו קמפ" בברצלונה. תפארת ארכיטקטונית. מבנה ספורט מפואר שהפך לאחד מסמלי העיר. משחק הגמר יתקיים בדיוק כעבור ארבעה שבועות ביום ראשון – 11.7.1982 באִצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. במקרה של תוצאת תיקו במשחק הגמר בתום 120 דקות נקבע שייערך משחק גמר חוזר כעבור יומיים ביום שלישי – 13.7.1982 באותו מקום. יורם ארבל נקבע לשדר את משחק הפתיחה ומשחק הגמר. הוא היה ללא ספק השַדָּר המועדף על ידי וטוב יותר לאין שיעור מנסים קיוויתי ורפי גינת. הספרדים המוכשרים הכינו קבלת פנים טלוויזיונית מרהיבה לעולם כולו. את פניהם וגם את פני קידמה כרזת המשחקים של הצייר הדגול חוּאן מירו.
טקסט תמונה : כרזת המשחקים הנפלאה של מונדיאל ספרד 1982 שצוירה בידי האומן חואן מירו. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הסברתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל כי בעת תכנון לוח המשדרים חשוב להתבונן בהגיון ה- FIFA והוועדה המארגנת המקומית הספרדית כיצד הם מעצבים את שיטת המשחקים של האליפות. נקבעו שישה בתים מוקדמים. שיבוץ הנבחרות איננו מקרי. בראש כל בית הוצבו הנבחרות הטובות ביותר ספרד, איטליה, מערב גרמניה, ארגנטינה, ברזיל, ו- אנגליה. אליהן הוגרלו – שובצו נבחרות מן הדרג השני, השלישי, והרביעי. לסוג כזה של ארגון מפעלי ספורט יש חזון כספי. חשוב לוודֵא שהנבחרות המצטיינות ובעלות המוניטין יצעדו בנתיב בטוח. רצוי שהן יעפילו לשלבים הגבוהים של הטורניר מפני שהן מושכות את מירב קוני הכרטיסים והעניין של רשתות הטלוויזיה. לנבחרות לאומיות מסוגן של ניו – זילנד, אל – סאלוואדור, אלג'יר, או סקוטלנד אין כמעט סיכוי להעפיל לשלבים האחרונים של הטורניר. אולי אסור שזה גם יקרה. זה מקלקל ומסב נזק ליוקרת הטורניר ולהתעניינות הגלובאלית בו. כפי שידוע למשחק הגמר בספרד 1982 העפילו שתי מעצמות כדורגל נבחרות איטליה ומערב גרמניה לשביעות רצון רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הנה חלוקת השיבוץ של 24 הנבחרות לששת הבתים בטורניר על פי שיטת הדירוג מחושבת מראש. השיבוץ מונע מפגש מוקדם מידַי בין הנבחרות הגדולות לבין עצמן. זהו ניסיון קידום ברור של הנבחרות החזקות לעבר השלבים המכריעים של הטורניר.
חלוקת 24 הנבחרות על פי איכות וטיב ל- 6 בתים מוקדמים במונדיאל הכדורגל של ספרד 1982.
בית א' בית ב' בית ג' בית ד' בית ה' בית ו'
איטליה מע' גרמניה ארגנטינה אנגליה ספרד ברזיל
איטליה אלופת העולם ב- 1934 ו- 1938. מערב גרמניה אלופת העולם ב- 1954 ו- 1974. ארגנטינה אלופת העולם ב- 1978. אנגליה אלופת העולם ב- 1966. ברזיל אלופת העולם ב- 1958, 1962, ו- 1970. ספרד הוצבה בראש בית ה' כמדינה המארחת.
פולין אלג'יר בלגיה צרפת הונדורס ברה"מ
פרו צ'ילה הונגריה צ'כוסלובקיה יוגוסלביה סקוטלנד
קמרון אוסטריה אל-סַלבדור כוויית צפ' אירלנד ניו-זילנד
שיטת המשחקים בסיבוב הראשון קבעה כי בכל בית יתמודדו הקבוצות בשיטת ליגה בת סיבוב אחד. פירושו של דבר כי בשלב הראשון בלבד יתקיימו 36 משחקים (6 בכל בית). כמות משחקים ענקית המקבילה כמעט לסך הכולל של כל משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978. שתי המנצחות בכל בית (12 נבחרות) יעפילו לשלב השני, בו יקבעו ארבעה בתים חדשים בני שלוש נבחרות כל אחת. גם המשחקים בשלב השני של האליפות ייערכו בשיטת ליגה בת סיבוב אחד , שלושה משחקים בכל בית, ס"ה יתקיימו 12 משחקים בשלב השני. ארבעת המנצחות בארבעת הבתים בשלב השני עולות לשלב חצי הגמר (2 משחקים), המנצחות בחצי הגמר מעפילות למשחק הגמר, והמפסידות משחקות על המקום השלישי. ס"ה 52 משחקים. פרויקט שידורים ענק שתבע מרשתות הטלוויזיה בעולם מאמצים כספיים ולוגיסטיים הרבה יותר גדולים מבעבר.
טקסט תמונה : הוועדה המארגנת הספרדית מפרסמת בינואר 1982 (חצי שנה לפני תחילת האליפות) את מערך 52 המשחקים ואת שיטת המאבקים בארבעת השלבים של טורניר מונדיאל ספרד 1982 – על פי ימים, תאריכים, שעות, והמקומות בהם ייערכו. עבודה ארגונית נאה, שהעניקה די זמן והותר לרשתות הטלוויזיה בעולם להפיק ולהתארגן נכונה לקראת מבצע השידור הענק. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
RTVE (ראשי תיבות של Radio Television Espania) הטלוויזיה הממלכתית של ספרד שימשה כרשת שידור מארחת (Host broadcaster) של האירוע העולמי. % 98 משטחה של ספרד הענקית כוסה כבר אז ע"י רשת מיקרוגל (Microwave), מערכת ארצית של תמסורת שידורי טלוויזיה ממקום למקום. הישג טכנולוגי מרשים ביותר שמדינת ישראל רק הייתה יכולה לחלום עליו ב- 1982. רשת המיקרוגל הארצית התנקזה לשני מוקדים ראשיים בעלי אופציות רבות במדריד. הראשון לעבר מרכז השידורים החדש ומשוכלל שלה שהוקם בא'וֹדוֹנֶל בטוֹרֶה אֶסְפּנְיָה (Torre Espania) ובמקביל גם למרכז הישן של הטלוויזיה הספרדית ששכן באזור פְּרָדוֹ דֶל רֵיי במדריד (Prado del rey). זוהי מין "עיירת טלוויזיה" גדולה בת 10000 (עשרת אלפים) עובדים. כל 14 הערים המארחות את המשחקים מדריד, ברצלונה, וולנסיה, אליקנטה, אלצ'ה, מאלאגה, סביליה, וויאדוליד, וויגו, לה קורוניה, אוביידו, גיחון, בילבאו, וסרגוסה שכנו תחת מטריית המיקרוגל הארצית של הטלוויזיה הספרדית הציבורית. הישג טכנולוגי מרשים שרשות השידור שלנו בראשות יוסף "טומי" לפיד יכלה רק לחלום עליו. שיטת השידור בצבע של הטלוויזיה הספרדית תאמה את שלנו, Pal 625. שידורי ספרד 82' היו אמורים להישלח לצופים בישראל בסיגנל צבעוני לאחר שהנהלת רשות השידור החליטה ב- 4 ביוני 1982 להפסיק את מחיקת הצבע משידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ראו את המעבר משידור בשָחוֹר / לָבָן לשידור בצבע הישג אישי שלהם.
טקסט תמונה : מתקן תקשורת ספרדי של צלחות מיקרוגל (Microwave) בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת המוצב במדריד לצורך קבלה והעברה (Receive & Transmit) של שירותי טלפוניה, קווי שידור 4W, וסיגנל השידורים של הטלוויזיה והרדיו. אלפי מתקנים אלה ברחבי ספרד הענקית (המדינה השלישית בגודלה באירופה) שודרגו לקראת מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל ב- 1982. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : הארכיטקטורה הנפלאה של מרכז השידורים החדש של RTVE (רשות השידור הספרדית טלוויזיה ורדיו) הנקרא "טורה – אספניה" (Torre Espana), והוקם לקראת שידורי גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. זהו מרכז השידורים החדש, היפהפה, והמרשים של RTVE – Torre Espana ומגדל השידורים שלוֹ המיתמר לגובה של 220 מטרים ברובע "אוֹדוֹנֶל" בעיר הבירה מדריד. המרכז ובו שירותי הטלוויזיה של ה- IBC הנוח והפונקציונלי מוסדו לקראת שידורי גביע העולם בכדורגל ספרד 1982. ממשלת ספרד בנתה את התשתיות המתאימות הנלוות להפקת הטלוויזיה הבינלאומית הענקית של מונדיאל ספרד 1982. ניתן לראות את הכבישים הרחבים והנוחים המובילים אל מרכז הטלוויזיה הבינלאומי העצום הזה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המונדיאל היה פרויקט אִרגוני ואתגר שידור בינלאומי ראשון ענק ממדים שספרד לקחה על עצמה להרים מאז מותו ב- 1975 של הדיקטאטור שלה הגנרליסמו פרנציסקו פראנקו. מייד לאחר מותו של פרנציסקו פראנקו הפכה ספרד למדינה דמוקרטית וכלכלתה פרחה לתפארת. בתוך שבע שנים בין 1975 ל- 1982 הייתה ספרד המדינה השלישית בגודלה באירופה, למעצמה כלכלית. המדינה הנפלאה ומאירת הפנים הזאת יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית שלה הפיקו אירוע ספורט עולמי שמדינת ישראל ורשת הטלוויזיה הקטנטונת שלה אפילו לא יכלו לחלום עליו. את פני אנשי הטלוויזיה הבאים מכל רחבי תבל לספרד הקבילה גרפיקה שובת עין, בה נקשרו יחדיו RTVE (ראשי תיבות של Radio Television Espania) והציור המפורסם של הצייר הספרדי מִירוֹ שנושאו "82 ESPANA". רשות השידור הציבורית ממלכתית של ספרד שהכינה את שידורי ספרד 82' קשרה וחיברה את תרבות הטלוויזיה והכדורגל עם האומנות הספרדית והצייר הידוע חואן מירו שהיה אחד ממיצגיה. זאת הייתה הפתעה נעימה. מישהו ב- RTVE הרחיק ראות . ספרי ההדרכה המפורטים יצאו לאור טרם המשחקים בארבע שפות ספרדית, אנגלית, צרפתית, וגרמנית. הם כללו מִפְרָטִים מדויקים של הטכנולוגיה הטלוויזיונית כמו עמדות שידור וקווי W4 ועלותם, אופן וצורת ההפקה של הקבוצה המבצעית של RTVE ו- CTNE (חברת הטלפונים הלאומית הספרדית המעניקה את שירותי התקשורת והטלפוניה), ודרך ההיערכות וכיצד להתכונן לקראת השידורים המורכבים. הטלוויזיה הספרדית הפתיעה את המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי בכריכת ספרי השידור שנשאו רמז דק אך ברור. אומנות ספרדית וטלוויזיה ספרדית.
טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של ספרד 82'. זהו ה- Cover page של ספר השידור הטכנולוגי והלוגיסטי שהפיקה הקבוצה המבצעית המיוחדת של RTVE בשידורי ספרד 82'. ספר השידור הטלוויזיוני הזה היעיל והמפורט בהגיון רב, המשלב את הלוגו של ה- GRUPO OPERATIVO הספרדית עם הציור של חואן מירו "ESPANA 82", מסביר ומדריך בצורה ברורה מאוד את המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי באשר הוא כיצד להיערך לקראת השידורים המורכבים. ה- Cover page האטרקטיבי היה רעיון מבריק של שיווק באמצעות גרפיקה המשלבת את טורניר גביע העולם בכדורגל- ספרד 82' עם אוצרות האומנות הספרדית רבת המוניטין. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הוועדה מארגנת הספרדית נרתמה אף היא לשיווק נושא התיירות. התפוז הספרדי נבחר לקמע המשחקים. הגרפיקאים הספרדיים מיהרו להפכו לשחקן כדורגל והציבו כדור בידיו. השחקן החדש נקרא עכשיו "תָּפּוּזוֹן"(Naranjito).
טקסט תמונה : קמע המשחקים הצבעוני והספקטקולרי "התפוזון הספרדי", שוּוק כמוצר תיירותי רחב ממדים. בשנת 1982 ביקרו בספרד כ- 40000000 (ארבעים מיליון) תיירים . תייר זר על כל תושב ספרדי מקומי. נתון מדהים. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בראש הקבוצה המבצעית המיוחדת הספרדית של RTVE (רשות השידור הספרדית) בת אלפי עובדים שהפיקה וצילמה את השידורים עמד איש צעיר ומוכשר בן 41 (נולד ב- 22 באפריל 1941) בשם מנולו רומרו (Manolo Romero). הוא הפך להיות חיש מהר אחד מפיגורות הטלוויזיה הבינלאומיות הידועות והדגולות ביותר בתבל.
טקסט תמונה : זהו מנולו רומרו ב- 1982, מגדולי אנשי תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית בדורנו. הוא היה ראש הקבוצה המבצעית המיוחדת של RTVE שהפיקה את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 82'. הזמנתי אותו באופן אישי להשתתף עמנו בארוחה החגיגית שערכתי במדריד בתום ההפקה לצוות הטלוויזיה הישראלית כאות הצדעה לפועלו. הוא נענה וכיבד אותנו בנוכחותו. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : זוהי נבחרת הטלוויזיה של מנולו רומרו "שהרימה" הפקת טלוויזיה בינלאומית לתפארת במונדיאל ספרד 1982. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עם חזרתי לארץ פרסתי ב- 27 בינואר 1982 בפני המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ומנהל החדשות טוביה סער את מפות ההיערכות של ההפקה בספרד וירושלים ואת תוכנית השידורים המפורטת הסופית שלי [1]. הפגישה הזאת נסמכה על שני דו"חות הפקה קודמים שהוגשו על ידי למנהל החדשות טוביה סער ב- 22 ביוני 1981 וב- 11 בנובמבר 1981 [2] [3]. בהצעה הראשונה ביקשתי מיוסף "טומי" לפיד בשיחת טלפון ממדריד בתום פגישת ה- WBM לשָדֵר ישיר את כל 52 המשחקים של המונדיאל. המנכ"ל פסל את בקשתי על הסף. "השתגעת לגמרי", הוא אמר לי. התוכנית השנייה החלופית הציעה כ- 22 שידורים ישירים בשלב הראשון של האליפות (מתוך 36 משחקים), ו- 16 שידורים ישירים נוספים של כל המשחקים החל מהשלב השני ועד סוף הטורניר, לרבות משחק הגמר עצמו . הצעתי לשדר ישיר עכשיו 38 משחקים מתוך סך ה- 52 לאורך 28 ימי האליפות. כולם בזמן צפייה נוח. רובם בזמן צפייה ראשי. שעוני ישראל וספרד חפפו זה את זה בקיץ 1982 (עמדו על 2 + GMT). ספרד הסיטה את מחוגי שעונה שעה אחת קדימה ועברה לשעון הקיץ האירופי.
טוביה סער נדהם מגודל המָסָה. גם יוסף "טומי" לפיד חשב בתחילה שזה חזון אחרית הימים. החלה הטפת המוסר המוכרת מימים ימימה ע"י הבוסים שלי. מכל עבר נשמעו קולות ממורמרים וניגונם המוכר, "…מה יואש אלרואי הזה חושב לעצמו, לא כולם אוהבים ספורט, יש רק ערוץ טלוויזיה אחד בישראל, לא יעלה על הדעת לשדר כמות כזאת של כדורגל…", ושאר קלישאות ידועות. המנכ"ל שהיהה חכם מעוזריו ושלט בהם ביד רמה נדרש להכריע. הוא התעשת גם אם מאוחר והֵבין שמונדיאל ספרד 1982 הוא אֵירוּע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר של השנה ומוצר טלוויזיה שיש לוֹ ביקוש רב בישראל. על רשות השידור המונופוליסטית שהוא עומד בראשה והמחזיקה בזכויות השידור הבלעדיות שלו מוטלת החובה לחשוף אותו בצורה מקצועית ועניינית לטובת משלם האגרה. בסופו של דבר לאחר ששמע את נימוקי כל הצדדים התפשר יוסף "טומי" לפיד ואישֵר תוכנית שידורים מוגבלת. מקוצצת יותר ממוגבלת. שבעה שידורים ישירים בשלב הראשון של האליפות. משחק הפתיחה ארגנטינה – בלגיה, ברזיל – ברה"מ, אנגליה – צרפת, ברזיל – סקוטלנד, אנגליה – צ'כוסלובקיה, ברה"מ – צ'כוסלובקיה ברה"מ – סקוטלנד, וצרפת – צ'כוסלובקיה, אך קיבל את הצעתי לשידורים ישירים בהיקף מלא של כל 16 המשחקים הבאים מן השָלָב השני של המונדיאל ועד למשחק הגמר (כולל). שידור ישיר בהיקף מלא כמעט בכל יום. סך של 23 שידורים ישירים בפרק זמן של כ- ארבעה שבועות.
טקסט תמונה : זהו שרטוט התכנון של RTVE להעברת ה- Video המולטי – לאטראלי והיוני – לאטראלי מהאצטדיונים השונים ברחבי ספרד למרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד ומשם לרחבי תבל. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שרטוט התכנון של RTVE להעברת ה- Audio המולטי – לאטראלי והיוני – לאטראלי מהאצטדיונים ל- IBC במדריד. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : זהו השרטוט המקורי שלי בכתב ידי, המציג את מערך התקשורת הלוויינית ואת אופציות העברת הסיגנלים מספרד לישראל ערב שידורי מונדיאל ספרד 1982 שרטטתי את המסמך הזה כדי להסביר את מגוון אפשרויות התקשורת הבינלאומית העומדות לרשותנו לעומת המוגבלויות שהיינו שרויים בהן בעת מונדיאל ארגנטינה 1978. רציתי ליצור באמצעות התרשים הזה, "אהדה טכנולוגית" בלב הבוסים שלי יוסף "טומי" לפיד, יצחק "צחי" שמעוני, וטוביה סער, כדי לקבל את תמיכתם להצעה המרבית שלי ולפוטנציאל השידור הישיר של מכסימום משחקים מספר 1982 על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (השרטוט נלקח מספר השידור / פקודת המבצע של ספרד 1982 שכתבתי וחיברתי בעת ההיערכות לקראת השידורים הישירים מספרד 1982 עצמה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנהיגות 13 : היה זה אך טבעי שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בחר ומינה אותי לעמוד בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשידורי ספרד 1982, כדי שאנהל ואפיק עבורו את מבצע השידורים הזה. יוסף "טומי" לפיד וסמנכ"ל הכספים שלו ישראל דוֹרִי אישרו בסופו של דבר לזְכוּת המבצע הזה לא מעט אמצעים, לרבות מצבת כוח האדם, והקמת המערך הטכנולוגי והלוגיסטי בספרד וירושלים. כשהגיע הדיון לעניין מיסוּד משרד תקשורת, שידורים, והפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במדריד שם שכן מרכז התקשורת והשידורים הבינלאומי – IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), שעלותו נסבה על מחיר של 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר ומחיר מ"ר אחד משטחו היה יותר מ- 900 (תשע מאות) דולר – סירב יוסף "טומי" לפיד לקבוע עמדה ולהחליט. נקבע דיון בנפרד. החשוב מכל היה שהמנכ"ל מחוץ להיותו מפקד רשות השידור היה גם עיתונאי בעצמו ואִישֵר לי את עיקרון השידור הישיר מהשטח, מעמדות שידור באִצטדיונים. השידור מהשטח גָבָה מחיר כספי כבד. רשתות הטלוויזיה בעולם (כולל אנחנו) נדרשו לשלם 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר תמורת כל עמדת שידור בכל 14 האִצטדיונים הפרושים ברחבי ספרד בהם נערכים 52 משחקי האליפות. כמעט פי שלושה יותר ממה ששילמנו במונדיאל ארגנטינה 1978. הוֹן עַתֵּק בימים ההם על פי תפישתו של המנכ"ל ועוזריו. אך יוסף "טומי" לפיד הסכים לבסוף להתייצֵב מאחורי העיקרון העיתונאי של השידור מהשטח ולשָלֵם את העלויות. זה לא היה דָבָר מובן מאליו. מן ההיבט הכלכלי הייתה הפקת ספרד 1982 נקודת מפנה. עד אז שילמנו מעט כסף עבור שימוש בעמדות שידור במונדיאלים ובאולימפיאדות. עבור שימוש בעמדת שידור אחת במונדיאל ארגנטינה 1978 שילמנו 850 (שמונה מאות וחמישים) דולר. במונדיאל ספרד 1982 האמירו המחירים ב- % 250. ליוסף "טומי" לפיד זה נראה המון ויותר מידי.
טקסט תמונה : 1981. קונסורציום השידור הבינלאומי מתכנס במדריד כשנה לפני תחילת משחקי גביע העולם בכדורגל של ספרד 82' (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים משמאל לימין : ריצ'ארד באן נציג ה- EBU (איגוד השידור האירופי), פרנסיסקו גואררו מנהל מחלקת יחסי הציבור של RTVE, מנולו רומרו יו"ר הקבוצה המבצעית של RTVE המפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי, הקטור קירוגה מנהל חטיבת התיאום והמידע בקבוצה המבצעית של RTVE, פרנץ בנקו מהונגריה נציג OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי), אנחל מורנו המהנדס האחראי על הביצועים הטכניים באצטדיונים, אמאורי דאומס נציג OTI (איגוד השידור של מרכז ודרום אמריקה) , וחוזה אלמיידו קאסטרו אף הוא נציג של OTI. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מסקנות קונסורציום של השידור הבינלאומי ב- 1981 היו חשובות והיוו ציוני דרך בהתפתחות כיסוי הכדורגל בטלוויזיה :
א. נקבע כי לכיסוי הטלוויזיה של משחקי ספרד 1982 צריך להיות צביון ייחודי.
ב. נקבע אופי הכיסוי הטלוויזיוני של המשחקים באצטדיונים השונים (נעשה ע"י RTVE) צריך להיות אחיד.
ג. נקבע כי כל 52 השידורים הישירים צריכים להתחיל כ- 8 דקות לפני בעיטת הפתיחה כדי שהשדרים יוכלו להציג את ההרכבים והשחקנים של הנבחרות המתמודדות.
ד. נקבע כי השחקנים יתייצבו לנגינת ההִמנונים בתלבושתם המלאה ומספרים בולטים כדי שאפשר יהיה לזהות ולהציג כל שחקן על המסך בשמו המלא. ההפסקה בין שתי המחציות תימשך רבע שעה . מצלמה אחת תהיה ב- "אוויר" בזמן ההפסקה ותראה את המגרש ב- Long Shot (צילום מרחוק).
ה. נקבע כי הצבת המצלמות ב- 12 האצטדיונים תהיה הולמת את פרזנטציה ה- Video של הקבוצה המבצעית של RTVE.
טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. מסקנות הקונסורציום (1 מתוך 2). (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. מסקנות הקונסורציום (2 מתוך 2). (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בחרתי לקחת עִמי את השדרים יורם ארבל (שַדָּר מוביל), נסים קיוויתי, ורפי גינת איש מערכת "כל בו טק". בראש הצוות הטֶכני שלי ניצב אז מיכה לויירר מנהל מחלקת הקוֹל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מיכה לויירר היה רב אומן בתקשורת בינלאומית. עמדו להצטרף אליו מפקח השידור איש ה- Video מנחם וולף (יֶקֶה – ידען ומסודר). לימים הפך להיות מנהל חטיבת הביצוע בשירותי ההנדסה. אליהם הצטרף איש קוֹל נוסף , טכנאי צעיר ומוכשר סעדיה קאראוואני שהצטיין בהבנת מִגוָון הטכנולוגיות של מיסוד קווי השידור והקמת תקשורת בינלאומית בין ספרד לישראל.
טקסט תמונה : יום ראשון – 5 ביוני 1982. מיכה לויירר (משמאל) וסעדיה קאראוואני במטוס "אל על" המטיס אותנו מנתב"ג למדריד בימים שעוד היה מותר לעשן במושבים האחרונים בירכתי המטוסים. מיכה לויירר מנהל מחלקת הקול והתקשורת בטלוויזיה הישראלית היה מומחה בינלאומי בתחומי הקול והתקשורת ואחד מאנשי ההנדסה החשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. ה- EBU השתמש לא אחת בשירותיו הטובים. לסעדיה קאראוואני שירש אותו היה ממי ללמוד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
את אורי לוי הצבתי כמפיק מִשנה שלי לצִדי בצֶוֶות ההפקה של ספרד 1982. הוא מעולם לא היה מפיק, אך רציתי לקַדֵם אותו ולהציג בפניו פן נוסף בשידורי הטלוויזיה שטרם הכיר. המינוי קומם את איציק גליקסברג שראה את עצמו מועמד טבעי לתפקיד. זה לא הזיז לי. לא הייתי חייב דבר לאיש. המחשבה היחידה שהעסיקה אותי היה פיתוחה המהיר של מערכת הספורט כולה והצבתה בנקודת זינוק חדשה. נכונו לנו בתוך זמן קצר אתגרי שידור רבים ועצומים. את עדה קרן הבאתי למדריד כעוזרת הפקה שלי.
טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל של ספרד 1982. אני עוטף את אורי לוי (מימין) ואת מיכה לויירר. ברקע ניצב מגדל השידורים הענק "טורה אספניה" (Torre Espania) של הטלוויזיה הספרדית RTVE ו- IBC היעיל במדריד. הבאתי את אורי לוי עמי לספרד כדי לקדם אותו בתחום טלוויזיה קונקרטי שהוא לא הכיר אז, תחום התכנון וההפקה. ראית בו איש ראוי ומהימן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
צֶוֶות שידורי המונדיאל של ספרד 1982 מנה תשעה אנשים. קבוצת השידור הגדולה ביותר ששיגרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעודה בהיסטוריית שידורי גביעי העולם בכדורגל, אך הקטן ביותר בכמותו מבין ציוותי הטלוויזיה הבינלאומיים שהגיעו לסיקור המונדיאל. אל הצוות הזה הצטרף שַדָּר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר על פי אישור מיוחד של יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור. השתתפותו של שַדָּר ספורט בערבִית בימים ההם ב- 1982 במפעל ספורט בינלאומי, הקוֹטֵע ביודעין מעֵת לעֵת דווקא בשיא המתח והדרמה את השידור הרצוף בשפה העִברית על פי קו מחשבה מוטעה ופקודת שידור מעוותת של המפקד העליון (קרי מנכ"ל רשות השידור), הולידה את אחת ממחלוקות השידור הגדולות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. השערורייה הייתה כל כך גדולה עד שנקדימון "נקדי" רוגל, אֵל הצֶדֶק שנחשב ל"אורים ותומים" של הגיון עיתונאות השידור בטלוויזיה, נדרש להתערב ולהכריע אחת ולתמיד בסוגיה הזאת. והוא הכריע נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד.
מנהיגות 14 : נשארה רק סוגיה אחת בלתי פתורה. שוב נדבך נעדר שעוסק בכלכלה טלוויזיונית. חסר היה אישור המנכ"ל למיסודו של משרד ההפקה, התקשורת והשידורים שלי במדריד. פרט טכני קטן לציבור אך אלמנט שידור חשוב ביותר עבורי ועבור רשת הטלוויזיה שלי. הצורך בהקמת משרד הפקה של מחלקת הספורט במרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד הביא אותי בפעם הראשונה כמנהל שידורי הספורט להתנגשות גלויה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. הבנתי מסמנכ"ל הכספים של הרשות ישראל דוֹרִי כי המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד איננו מאשר הקמת משרד ב- IBC במדריד, הדבר אינו דרוש לשידור על פי דעתו, והוא רואה בו מותרות ועול כלכלי מיותר. זאת הייתה צרה צרורה מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד היה מחוסר כל ידע טכנולוגי וניסיון בהפקה כה מורכבת שמבוססת על קווי תקשורת ושידור 4W תקינים והנוגעת למיסוד "Production office & communication" כמוו בהרבה פרטים טכנולוגיים אחרים בהפקות רחבות היקף, אבל הוא היה העורך הראשי והמחליטט הסופי. יוסף "טומי" לפיד היה משולל השכלה טלוויזיונית כדי להבין כי הפונקציה הזאת הקרויה "משרד הפקה, תקשורת, ושידורים" מהווה בעצם חדר פיקוד ושליטה באמצעותה אני מנהל את מבצע השידורים שלנו ברחבי ספרד הענקית, ובכך תעודת ביטוח של ההפקה כולה שהייתה מסובכת וגם מרוחקת מגבולות המדינה. מדהים שהעורך הראשי של רשות השידור אִפְשֵר לי לשלוח אנשים לקרב אך לא העניק לי אפשרות לפַקֶד עליהם . הבנתי כי מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982 נמצא בסכנה אמיתית. ב- 25 בפברואר 1982 החשתי מכתב ובו חוות דעתי על הצורך החיוני במשרד בספרד 1982 למנהל החדשות טוביה סער שעמד כבר על סף מינויו למנהל הטלוויזיה במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי.
טקסט מסמך : 25 בפברואר 1982. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל ספרד 1982. המסמך מנמק למנהל החדשות מדוע הקמת משרד ב- IBC במדריד היא חיונית ביותר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בהיעדר אישור תקציבי בן 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר למיסוּד המשרד לא יכולתי להשיב עדיין על חלק מהשאלות הקונקרטיות ב- Questionnaire הבינלאומי של הטלוויזיה הספרדית הנוגעות למשרד. זה שיגע אותי והטריד את מנוחתי. פשוט הֵדיר שינה מעיני. השאלון המקדים הזה הופנה לכל רשתות הטלוויזיה והרדיו בעולם המתכוונות לשדר את מונדיאל ספרד 1982. הוא מפורט מאוד ומציע שירותי שידור הנוגעים לכל היבטי ההפקה, השידור והלוגיסטיקה, וכן הבקשות ה- Unilateral של כל רשת משדרת טלוויזיה ורדיו. הכול כמובן תמורת תשלום. יש לענות עליו על פי Deadline מוסכם שנקבע ע"י הרשת המארחת, כדי לתת לה שהות מספקת להתמודד עם הבקשות הרבות, וליישמן בשטח. כמובן שרשות השידור המסורבלת והאיטית לא כיבדה את רגע נעילת ההזמנות בהפקת ספרד 198. לא מרוע לֵב. בגלל חובבנות שנובעת מפרוצדורות ביורוקרטיות ארוכות מידי. מבצע השידורים שתוכנן בקפדנות רבה ע"י RTVE בראשות מנולו רומרו, היה ענק ממדים. הקמתן, מיסודן, ובנייתן של כ- 1100 (אלף ומאה) עמדות שידור במועֵד ב- 17 אִצטדיונים הפרושים על פני ספרד במועד בעבור רשתות הטלוויזיה (וגם הרדיו) הבינלאומיות המגיעות למונדיאל מכל רחבי העולם, מיסודם של אלפי קווי שידור 4W וקווי טלפון בינלאומיים, בניית מרכזי שידור על כל התכולה הטכנולוגית שלהם, והיכולת להעביר את האינפורמציה הטלוויזיונית המתקבלת יום – יום, כמעט עשרים וארבע שעות ביממה במשך חודש שלם מהרבה מאוד מקורות שידור במקביל, באמצעות תקשורת מקומית ברחבי ספרד ותקשורת לוויינית לעולם כולו – אינם עניין של מה בכך. זהו מבצע שידורים מורכב ומסובך מאוד וגם יָקָר.
בפעם הראשונה נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלם במיטב כספה הציבורי מחירים יקרים שלא הורגלה בהם בעבר. לא רק עבור זכויות השידורים, אלא גם תמורת הפקת השידורים שכללו את השירותים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שהעניקו לנו RTVE והוועדה המארגנת הספרדית. לכל צעד ושעל בספרד 1982 היה מחיר. עלות עמדת שידור אחת במשחק בודד עמדה על 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר לעומת 850 (שמונה מאות וחמישים) דולר במונדיאל ארגנטינה 1978 . המחיר הכולל של סך עמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית באִצטדיונים השונים ברחבי ספרד חצה את גבול 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר. יוסף "טומי" לפיד לא הבין בתחילה את המבנה הכלכלי של הפקת שידורי ספרד 1982. זה נראה לו מופרך לשלם כסף עבור עבודה עיתונאית טריוויאלית. "למה זה כל כך יקר ?", הוא שאל אותי שוב ושוב.
העלויות הטכניות של עמדות השידורים באצטדיונים באירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים האמירו במשך השנים כלהלן :
מונדיאלים אולימפיאדות אליפויות העולם בא"ק
אנגליה 1966, חינם מינכן 1972, 500 דולר הלסינקי 1983, 150 דולר
מכסיקו 1970, חינם מונטריאול 1976, 1000 דולר רומא 1987, 3000 דולר
גרמניה 1974, חינם מוסקבה 1980, 1500 דולר טוקיו 1991, 3500 דולר
ארגנטינה 1978, 850 דולר לוס אנג'לס 1984, 16200 דולר [4] שטוטגרט 1993, 3000 דולר
ספרד 1982, 2200 דולר סיאול 1988, 1200 דולר גטבורג 1995, 3200 דולר
מכסיקו 1986, 2900 דולר ברצלונה 1992, 3000 דולר אתונה 1997, 4000 דולר
איטליה 1990, 3200 דולר אטלנטה 1996, 3500 דולר סביליה 1999, 4000 דולר
ארה"ב 1994, 2900 דולר סידני 2000, 5500 דולר אדמונטון 2001, 4000 דולר
צרפת 1998, 4500 דולר אתונה 2004, 7800 דולר פאריס 2003, 4500 דולר
יפן/קוריאה 2002, 5000 דולר בייג'ינג 2008, 11000 דולר הלסינקי 2005, 4000 דולר
גרמניה 2006, 4500 דולר לונדון 2012, 12000 דולר אוסאקה 2007, 4500 דולר
דרום אפריקה 2010, 5100 דולר ברלין 2009, 4500 דולר
דאגו 2011, 5500 דולר
מוסקבה 2014 6000 דולר
טקסט מסמך : (עמוד מס' 1 מתוך 2) זהו מפרט העלות הכספית בן 220000 (מאתיים ועשרים אלף) פזטות ספרדיות (כ- 2200 דולר) של שימוש חד פעמי למשחק בודד בעמדת שידור של הטלוויזיה באצטדיונים במונדיאל ספרד 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לא הבין בתחילה מדוע אנו נדרשים לשלם כל כך הרבה כסף על זכותנו הטבעית לשדר אינפורמציה עיתונאית למשלם האגרה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : (עמוד מס' 2 מתוך 2) זהו מפרט העלות הכספית בן 220000 (מאתיים ועשרים אלף) פזטות ספרדיות (כ- 2200 דולר) של שימוש חד פעמי למשחק בודד בעמדת שידור של הטלוויזיה באצטדיונים במונדיאל ספרד 1982. מנכ"ל רשות השידור לא הבין בתחילה מדוע אנו נדרשים לשלם כל כך הרבה כסף על זכותנו הטבעית לשדר אינפורמציה עיתונאית למשלם האגרה. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לכך היה צריך להוסיף את מחירי מיסוד קווי השידור ה- 4W (ראשי תיבות של Four Wire – קו שידור ארבע גידי של הטלוויזיה) הבינלאומיים ממדריד לבניין הטלוויזיה ברוממה-ירושלים, וכן מיסוד מכשירי טלפון הבינלאומיים בכל אחת מעמדות השידור שלנו כדי שישמשו כ- Back up (אופציית תמיכה) במקרה וקו השידור ה – 4W המקורי יינזק. עלות מטר מרובע אחד במרכז השידורים הבינלאומי (I B C) לצורך הקמת המשרד במדריד היה כ- 915 דולר. לחדר במלון "קונבסיון" (Convencion) בו התגוררנו במדריד נדרשנו לשלם ללילה כ- 112 דולר, מחיר שנתפש ע"י הנהלת רשות השידור והטלוויזיה כחלום בלהות. זכויות השידורים לבדם עמדו על סכום של 000 128 (מאה עשרים ושמונה אֶלֶף) דולר. כמו כן היה צריך גם להטיס את צוות השידור לספרד, לשכור לו טיסות מקומיות למשימות השידור בערי ספרד השונות , ולממן את שהותו בכל מיני מלונות ולהאכילו בכל התקופה הארוכה הזאת. עלות הפקת שידורי ספרד 1982 התקרבה ל- 450000 (ארבע מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. סכום מגוחך היום אך נחשב ע"י המנכ"ל טומי לפיד ושר הכספים שלו ישראל דוֹרִי בימים ההם להון עתֵּק . שניהם נדהמו מהיקף העלויות וגובה המחירים [5]. לקח להם זמן לעכל את הנתונים הכספיים "המחרידים" שלא היו מקובליםם מבחינתם . אך זאת הייתה חלק מהמְצִיאוּת הפיננסית במונדיאל ספרד 19822 .
טקסט תמונה : מפרט העלויות הכספיות של CTNE (משרד התקשורת של ספרד) על שימוש בטלפוניה וקווי שידור 4W – בתקופת משחקי מונדיאל ספרד 1982. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביום שישי – 5 במרס 1982, כשלושה חודשים לפני תחילת המונדיאל , ולאחר התלבטויות ממושכות אין סופיות, ניאות ישראל דורי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור סוף כל סוף לאשר לאיטלקי מר ליאונרדו לה פייטרה (Leonardo la Pietra) איש ה- EBU שעסק בתיאומי וגביית הכספים מטעם איגוד השידור האירופי, את הסכמת רשות השידור לשלם את מחיר זכויות השידורים של משחקי גביע העולם – ספרד 82'. הסכום עמד על 193000 (מאה תשעים ושלושה אֶלֶף) פרנקים שווייצריים שווה ערך ל- 128000 (מאה עשרים ושמונה אֶלֶף) דולר. מקום מושבו של ה- EBU הוא בגֶ'נֶבָה – שווייץ, לכן הוא מנהל את חשבונות הכספים שלו על פי המטבע שווייצרי בפרנקים שווייצריים. [6] [7].
מנהיגות 15 : ביום ראשון – 4 באפריל 1982 בשעה אחת בצהרים (עֶרֶב צאתי לשירות מילואים ממושך), זומנה פגישה בדרג מנכ"ל בסוגיית מיסוד המשרד שלנו ב- IBC (ראשי תיבות שלInternational Broadcasting Center) במדריד. יוסף "טומי" לפיד דרש לדעת מדוע הפונקציה הזאת כל כך חשובה לשידורים שלי מספרד, והאם יש הצדקה להוציא 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר נוספים מקופת הרשות עבור שידורי המונדיאל, "רק משוּם שיואש אלרואי סבור שזאת פונקציית שידור הכרחית". הדיון התבסס על נייר העמדה שהצגתי למנהל החדשות בעניין חמישה שבועות קודם לכן [8]. הפגישה התקיימה במקום משכנה החדש של הנהלת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. ההנהלה נדדה מבניין "החוטים" בשכונת רוממה בירושלים בראשית שמונת ה- 80 של המאה הקודמת ושכרה קומת משרדים בניין "כלל" המפואר במרכז העיר. היא שילמה הון שכירות עתק. המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל בחר לקיים את קבוצת הפקודות בטרם קרב במשרדו של המשנה שלו הסמנכ"ל שלמה עבדי ז"ל. בפגישה המכרעת הזאת נכחו מנהל הטלוויזיה החדש טוביה סער שהתמנה לתפקידו רק לפני חודשיים, מנהל הטלוויזיה הקודם ושותף העבר של יוסף "טומי" לפיד בעיצוב השידור הציבורי יצחק "צחי" שמעוני, המהנדס מיכה לויירר ראש הצוות הטכני שלי, אורי לוי מפיק המשנה שלי בצוות השידור, סמנכ"ל הכספים יעקב דוֹרי, מנהל שירותי ההנדסה גַבִּי פִישֶר, המשנה למנכ"ל שלמה עבאדי, ואנוכי. הייתי סקרן לדעת באיזה שלב וכיצד יתערב מנהל הטלוויזיה החדש טוביה סער לטובתי במהלך הצגת טיעוניי לפני מנכ"ל רשות השידור. להתערבותו של מנהל הטלוויזיה בדינאמיקה של מו"מ מהסוג הזה והתייצבותו לצדי היה אמור להיות משקל רב. מה עוד שהפונקציה הזאת של הקמת משרד ההפקה התקשורת, והשידורים במדריד היה נחוץ והכרחי. תהיתי לסוג הקשר שנוצר בין יוסף "טומי" לפיד לבין טוביה סער, לקשר שיש בין הממנה לממונה. הרהרתי האם הקשר הזה בין השניים הוא סימביוטי. טוביה סער רחש חיבה לשידורי הספורט שלי. יוסף "טומי" לפיד לא. אבל לא זה היה לֵב העניין. השאלה הייתה האם יוסף "טומי" לפיד בתוקף תפקידו כעורך ראשי של שידור ה- Media האלקטרונית, חושב ששידורי הספורט (הרלוואנטיים) בטלוויזיה, הם מרכיב חשוב בנדבך השידור הציבורי עליו הוא מופקד.
קיבלתי הראשון את רשות הדיבור. הסברתי באריכוּת ליוסף "טומי" לפיד את הנחיצות במשרד כזה ואת הפונקציות שהוא משמש ואת העלוּת שלוֹ, כלהלן : "עלות המשרד ששיטחו כ- 12 מטרים רבועים שווה אומנם ל- 11000 (אחד עשר אלף) דולר, אך זהו איננו "משרד" במובן המקובל של המילה, אלא יחידת שטח חיונית שיחד עם המרכיבים הטכנולוגיים בתוכה מהווה את מרכז ההפקה, השידורים , והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית", והוספתי, "המשרד שלנו ממוּקם בלֵב מרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד. קווי השידור ה- 4W שלנו מהאִצטדיונים השונים לרבות הטלפוניה מתנקזים למרכז הבקרה הספרדי הבינלאומי (IBC), משם מועברים למשרד שלנו לצורך בקרה שלנו, ומן המשרד שלנו מוחזרים למרכז הבקרה הספרדי (IBC) בדרכם לאולפנים בירושלים. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת במדריד שולט על מיתוג קווי השידור ה- 4W ועמדות השידור שלנו ברחבי ספרד ובמקביל מקושר גם לאולפן השידור בירושלים, ובכך הוא מאפשר לי לנהל ולחלוש על השידור הישיר המתבצע משני מוקדים – בספרד ובארץ. המשרד שלנו במדריד מחובר גם מיידית לחדר בקרת התקשורת הלוויינית של ה- EBU לצורך בירור תקלות במידה וייקרוּ בשידור סיגנל השידורים הישירים והתקצירים המוקלטים מספרד לירושלים הממוקם אף הוא במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC במדריד". ההסבר המפורט נראה לי אולטימטיבי וכל כך ברור ומובן מאליו עד שהחלטתי לסיים אותו באיום, "בלי משרד שלנו ב- IBC במדריד לא ניתן ואי אפשר יהיה לבצע את השידורים כפי שתכננתי".
מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד האזין בקשב רב לדבריי ולתהליך התקשורתי בינינו. אי אפשר היה לטעות בשפת גופו. לפתע נדלק, התרגז, והֶאֶדים. הבנתי מייד ששגיתי בשִיווּק המֶסֶר. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בקריירה הארוכה שלי בת עשרות שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהתבטאתי והשתמשתי בצירוף שתי המילים, "אי אפשר". מעולם לא שבתי להשתמש ולומר אותן בשום סיטואציה. בשום קונסטלציה. זאת התבטאות בעייתית מפני שאין דבר כזה "אי אפשר". אם "אי אפשר" – תתפטר. בלתי אפשרי לומר "אִי אֶפְשָר" וגםם להישאר בתפקיד. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כמעט יצא מדעתו. "אם עוד פעם אחת תגיד שאי אפשר אז בכלל לא יהיו שידורים מספרד", נזף בי בקול רם כשכף ידו השמאלית חובטת בשולחן ועורקי צווארו תפוחים מדם . הוא היה אדוֹם וחַמוּם. פתאום התדרדר הדיון הבּוֹטֶה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למחוזות שבהם לא היה לי שום ניסיון קודם. לא הייתי מוכן נפשית מבעוד מועד לכך. בחֶדֶר שרַר שקט מוחלט. דממה. הפניתי את מבטי לעבר טוביה סער ויצחק "צחי" שמעוני כדי לקבל את סיועם אך לא ראיתי אותם. הם היו שם אך נעלמו כשראשיהם המורכנים ומבטם מושפל מטה כאילו "עִלעלוּ" בניירות ובמסמכים שהיו מונחים על בירכיהם. הם הֵליטו עיניהם מפניו של מנכ"ל רשות השידור הזועף. והוא ידע לכעוס. שניהם לא התערבו בוויכוח ביני לבין יוסף "טומי" לפיד ונשארו דוממים. הבנתי שאני לבד. גם שני הטכנאים המהנדס אורי לעדן ומומחה הקול והתקשורת מיכה לויירר ישבו שם נדהמים וקפואים על מקומם. נוצרה שם פלנטה אחרת. קור מקפיא ללא קול וללא קשב. דומייה מעיקה של אלם ושתקנות. סמנכ"ל הכספים ישראל דוֹרִי ישב גם הוא דומֵם ולא העז לומר מילה למרות שהכיר בחשיבות מיסוד משרד תקשורת והפקה במדריד. הוא לא לא ניסה לתרום שום טקסט יצירתי משלו בוויכוח הזה . הוא השאיר את קלפיו נסתרים מתחת לשולחן. אולי מפני שהיה על סף סיום הקריירה שלו ברשות השידור ופרישתו ממנה. מאורי לוי לא ציפיתי כמובן לכלום . הוא היה טירון ירוק בתחילת דרכו ולא היה לו עדיין מה לומר. בחירתו כמפיק משנה שלי הייתה צעד ראשון בדרך ארוכה לפיתוחו כאיש טלוויזיה וורסטילי. צעדים דומים נקטתי מאוחר יותר גם לצורך קידומם של אמנון ברקאי וששי אפרתי בהפקות השידור הבינלאומיות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.
טקסט תמונה : 1983 – 1982. אידיליה בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור (מימין) יחדיו עם מנהלת לשכתו המסורה והמקצוענית שלו גב' רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי מר גבי אוחנה (משמאל). יוסף "טומי" לפיד היה איש בוטה וחכם שלא הכיר ולא הבין את הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הטלוויזיוניות הנדרשות כדי "להרים" את הפקת מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. זה לא היה פשוט לנהל מולו מו"מ כספי אודות אמצעי שידור כדי לבסס את איכות תנאי ההפקה. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חזרתי לעימות עם יוסף "טומי" לפיד. מעולם לא לימדו אותי לנהל מו"מ ישירות פנים אל פנים נוכח מנכ"ל רשות השידור. לבטח לא עם אדם שמעולם לא הפיק ולא נִיהֵל קודם לכן שידורי טלוויזיה ישירים כל כך מורכבים ומסובכים כמו משחקי גביע העולם בכדורגל. מדובר בתקופה של לפני שנות דוֹר. שידורי הטלוויזיה הישירים מאירופה וארה"ב לישראל היו עדיין מסובכים ו- לוו ב- ביורוקרטיה מסורבלת וארוכת דרך. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד היה כאמור איש חכם אך חסר כל ניסיון בהיבטים הטכנולוגיים המורכבים והכלכליים של העלויות היקרות, אך הוא היה האיש שנדרש עכשיו להכריע ולאשֵר לי את התקציבים שכלל לא היה מודע לעלותם. הופתעתי מאוד מרמת הדיון הנמוכה במפגש קבוצת הפקודות הזאת. נדהמתי להיווכח איזה פער עצום רובץ בין הידע הטלוויזיוני שאני הייתי מצויד בו בכל התחומים המרכיבים את תמונת הקרב של ההיערכות לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 לבין זה המועט של מפקדי יוסף "טומי" לפיד. הוא פשוט לא היה בקי בנושא (בלשון המעטה) ונדרש להכריע בנושאים שלא היה לוֹ בהם כל ניסיון. גם לא מושג.
נזכרתי במחלוקות העבר ששררו בין יוסף "טומי" לפיד לבין מפקדי לשעבר בחטיבת הספורט מר אלכס גלעדי. יוסף "טומי" לפיד לא הבין אז ופשוט לא התמצא לחלוטין גם עכשיו בנתוני כמות כוח האדם ובמרכיבים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הנחוצים כדי למַמֵש את משימת השידורים הישירים מספרד 1982. הוא נעדר השכלה טלוויזיונית בסיסית שהייתה אמורה לגבש את תפישת עולמו ולסייע לו להחליט את ההחלטות המתחייבות ובכך להכריע את קרב השידור. אם להשתמש במטפורה צבאית דמה המצב להתכנסות קבוצת פקודות קרבית בה המ"פ מנווט וקורא את מפת הקרב אך למח"ט שלו אין כל מושג על מה הוא מדבר. אינני יודע אם מנהל הטלוויזיה הנוכחי טוביה סער ומנהל הטלוויזיה המתפטר יצחק "צחי" שמעוני העבירו לו במהלך החודשים שחלפו את עיקרי תוכניתי. המחשבות התרוצצו בראשי כמו בסרט נַע. היה ברור לי כי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לא הכין את שיעורי הבית שלו. האם באשמתו או באשמת עוזריו ? זה כבר לא היה רלוואנטי עכשיו. ברור שלא היו לו את הכלים הנחוצים כדי להכין את שיעורי הבית . לא ניתן לפתור תרגילים באלגברה, גאומטריה, וטריגונומטריה במתמטיקה אם חסרים לך את התשתית הנחוצה. כנ"ל בענייני טלוויזיה. בדיעבד התברר גם כי מנכ"ל רשות השידור לא הכין את שיעורי הבית שלו גם בפגישתו עם נציגי הרדיו וסמך בעיניים קשורות על מנהל רדיו "קול ישראל' מר גדעון לב ארי. שניהם שילמו על כך מחיר יקר. זה היה מצב קריטי ורגיש, וודאי לא הזמן להטיח האשמות נגד הנהלת הרשות . שאלתי את עצמי מה אני יכול לעשות עוד באווירת לחץ המו"מ ההוא שנוצרה בחדר כדי לשכנע את יוסף "טומי" לפיד בצדקתי, חוץ מלגַיֵיס את השכל הישר ואת ההיגיון שלי שעל פי תפישתי ואמונתי היה הגיוני לחלוטין . נעצתי את עיניי בעיניו . את השיחה ההיא באפריל 1982 שהייתה המו"מ הראשון בקריירה שלי עם יוסף "טומי" לפיד לא אשכח לעולם. שנינו לא הסרנו את מבטינו איש מרעהו. הוא הבין מעט מאוד בהפקות טלוויזיה בינלאומיות אך לפחות היה איש חכם ואני חושב שגם הגון. לא הלכתי עם הראש בקיר. דיברתי בשקט והוא האזין לי, "המשרד הזה הוא פוּנקציה הכרחית לביטחון הניווּט של השידורים מספרד 1982 לירושלים. חשוב מאוד שתדע שרשתות הטלוויזיה הרציניות ב- EBU ממסדות אף הן פונקציות טכניות תומכות במרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במדריד הדומות לזאת שאני מבקש להציג בפניך. אין לי שום עניין לחְוֹות תקלות תקשורת בקווי השידור שלנו בעת פיקוד אישי שלי באירוע כל כך מורכב ומסובך, וגם יוּקרתי ויָקָר וממושך מבלי יכולת להתגבר עליהן", אמרתי והוספתי, "גם במונדיאל האחרון בארגנטינה 1978 מיסדנו משרד הפקה ותקשורת במרכז השידורים הבינלאומי בבואנוס איירס". הזכרתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, והמשכתי, "גם אלכס גלעדי הקים משרד הפקה, שידורים ותקשורת כבר בימי אולימפיאדת מונטריאול 1976. אני שב וחוזר ואומר לך בכל האחריות כמפיק ומנהל מבצע שידורי ספרד 1982, כי דרך ומהות עבודת המשרד והטכנאים הצמודים אליו מהווה את פוליסת הביטוח של ההפקה והשידורים מספרד. זאת הפקה בסדר גודל בינלאומי ממושכת מאוד, יוקרתית, ובעלת פוטנציאל צפייה ו- Rating , וגם רחוקה מהארץ , ולכן דרושה לה פוליסת ביטוח בדמותו של מיסוד משרד הפקה, שידורים, ותקשורת ב- IBC במדריד סמוך למקום התרחשות קרבות השידור. אי אפשר לנהל קרבות שידור בשלט רחוק. עליך להיות נוכח בשטח ולראות את תמונת הקרב מקרוב". עשיתי פאוזה קצרה. הייתה דממה בחדר. המשכתי להתבונן ביוסף "טומי" לפיד ואמרתי לו, "אדוני המנכ"ל אם תבטל את שכירתו והקמתו של המשרד ותעניש אותי בביטול השידורים מספרד אקבל את החלטתך ואתפטר מניהול שידורי הספורט , אך זכור שגם עליך חלה האחריוּת המקצועית הציבורית כמוני . אתה כמנכ"ל רשות השידור וכעורך הראשי שלה תישא בתוצאות כישלון השידור ותידרש להסביר לציבור כמוני מה קרה כאן". יוסף "טומי" לפיד היה המום מנחרצות דבריי. הוא לא קטע אותי, לא התערב, ולא דיבר. הוא רק התבונן בי וגם אני בו. אינני מסיר לעולם את עיניי מבן שיחי. אינני יודע מדוע. אולי זה עניין של הרגל מקטנות. הייתי כֵּן עִמוֹ. התביעות המקצועיות שלי היו דרישות אמת . מעולם לא הפרתי את ה- יושרה שלי כלפי הממונים עלי. גם לא כלפי פִּיקוּדַיי. אינני רמאי ולא אופורטוניסט. הדיווח הכֵּנֶה, ה- יושרה והאמינות, והדוגמא האישית היו נֵר לרגלי. כך חינכו אותי בקיבוץ אפיקים ובשירות הצבאי שלי ב- "גולני". הדרישות שלי מההנהלה היו מקצועיות לחלוטין. לא ביקשתי דבר למען יוקרתי האישית. מנכ"ל רשות השידור ידע זאת היטב. אני בטוח שהוא העריך זאת והוקיר את נחישותי למען הצלחתם של המשדרים מספרד 1982 למען משלם האגרה הציבורית.
טקסט תמונה : ראשית חודש יוני של שנת 1982. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד (בן 50). הוא היה מודע היטב לאחריות הגדולה שרובצת עליו כעורך ראשי של רשות השידור והכללתם של שידורי הספורט הרלוואנטיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בקיץ 1982 ניצב בפני שתי משימות סיקור טלוויזיוניות ענקיות, כיסוי מלחמת לבנון ה- 1 והפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982. הצילום המוגדל הזה מגלה ארשת פנים של מנכ"ל רשות שידור טרוד ו- מודאג. מבטו נישא לעבר האופק. הוא ידע כבר שמלחמת לבנון הראשונה מתדפקת בשער. מבטו הטרוד מסגיר את מחשבותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1982. אנוכי בעת המו"מ עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד על היקף התקציב, תנאי ההפקה, והאמצעים הטכנולוגיים הדרושים להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
צורת ההתמודדות בוויכוח המקצועי הזה הייתה מעין מו"מ ביני לבין יוסף "טומי" לפיד של מנצח מול מנצח, או מפסיד מול מפסיד. במערכת היחסים ההיררכית הזאת בין המנכ"ל לפיקודו שהתפתחה למעין עימות, יכלו להיות שני מנצחים או שני מפסידים. לא היה כאן מו"מ של מנצח – מפסיד, או מפסיד – מנצח. יוסף "טומי" לפיד ידע את זה. מנכ"ל רשות השידור כבר פתח את פיו כדי לסכם את הדיון כשלפתע הֵגיח קוֹל נוסף מכיוון בלתי צפוי. אצבע אלוהים שלחה את הקול הזה להדהד בחדר הדיונים. זה היה קולו של הסמנכ"ל שלמה עבדי שביקש להשמיע את דברי הקטגוריה והבֶּלַע שלוֹ באוזני המנכ"ל שלו. כמעשה בלעם בן בלק בן ציפור. לעולם לא אשכח את מה שקרה שָם באותן השניות במשרד האטוּם ההוא. זאת הייתה סנסציה. מהפך דרמטי במונחים של מו"מ בטלוויזיה אודות הפקה של אירוע בינלאומי גדול וממושך דוגמת טורניר גביע העולם בכדורגל של ספרד 1982. המִשְנֶה של יוסף "טומי" לפיד הסמנכ"ל שלמה עבדי שעד אז ישב בשקט בפינת החדר ולא פצה את פיו התרומם ממקום מושבו, והתערב לפתע בצורה גסה כשהוא טוען ברוגז ובהתנשאות, "כן טומי", אמר בהתרגשות והוסיף, "יואש אלרואי דורש מִשְרָד בעלוּת של 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר, מה פתאום…? אין לנו כסף לדרישות שלו. חוץ מזה אישרת לו משלחת ענקית של תשעה אנשים . מה פתאום טומי… ? אין לכך תקדים. במונדיאל ארגנטינה 1978 הם מנו בכלל רק שישה אנשים. זה עולה הון תועפות. אין לנו כסף. אני מתנגד באופן הנחרץ ביותר לתוכנית ההפקה המגלומנית של יואש אלרואי ולהטסת כמות כזאת של אנשים לספרד". זאת הייתה אמפליטודה. בשפת המתמטיקה הפיסיקלית – הסטייה הגדולה ביותר לרעתי של מטוטלת שיווי המשקל. עכשיו גם סמנכ"ל רשות השידור היה נגדי.
מנהיגות 15 : לפתע התהפכו היוצרות. קרתה אמפליטודה. חלפה שנייה אחת אולי שתיים והמנכ"ל סמוּק הפנים וגדַל הגוּף סובב את גופו ממני והעתיק את מבטו הכועס לעבר משנהו. קֶצֶב וטוֹן קוֹלוֹ הפכוּ קְרֶשֶנדוֹ, "תקשיב שלמה עבדי", אמר בהחלטיות, והוסיף : "יש להם משרד כפי שיואש אלרואי ביקש, יש להם תשעה אנשים בצֶוֶות השידורים כפי שיואש אלרואי רצה, ויש ליואש אלרואי גם את 23 השידורים הישירים מספרד כפי שהוא תּכְנֵן". מנכ"ל רשות השידור גדל הגוף וכבד המשקל קם מכיסאו, עזב את החדר, והפטיר מניה וביה, "הפגישה הסתיימה". רגע בלתי נשכח בתולדות התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ידעתי עכשיו שיש לי את שידורי ספרד 1982. לא כפי שרציתי ותִּכננתי בתחילה אך הרבה יותר מכפי שרצו וחשבו לנכון מנהל הטלוויזיה החדש שהיה גם מנהל חטיבת החדשות טוביה סער, והמשנה למנכ"ל שלמה עבאדי.
טקסט תמונה : חורף 1982. זהו שלמה עבאדי ז"ל מי ששימש משנה למנכ"ל הרשות ושימש סמנכ"ל כספים וכוח אדם ראשי שלרשות השידור. הבוס שלו יוסף "טומי'" לפיד לא סַפָר אותו ברגע האמת ודחה את חוות דעתו המקצועית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אווירת המתח התפוגגה בבת אחת. מנהל הטלוויזיה לשעבר יצחק "צחי" שמעוני התרומם מכיסאו עגום פנים. הוא היטיב להכיר את המנכ"ל "ההונגרי" הבוטה שלו ולא שבע נחת מצורת התנהלות העניינים. הוא כבר החליט להתפטר זה מכבר מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל הטלוויזיה הנוכחי החדש טוביה סער שלא העניק לי טיפת גיבוי בכל הוויכוח הארוך עם מנכ"ל רשות השידור, הרשה לעצמו עכשיו להגיח ממחבואו. פתאום גיחך ואמר ברצינות תהומית, "אתה רואה יואש אלרואי", והוסיף, "מה דאגת כל כך, סידרתי לך את כל מה שביקשת". פָארְסָה. הוא לא סידר כלום. הוא שתק במשך כל הוויכוח. הבנתי שהקשר בינו לבין הממנה שלו הוא סימביוטי. טוביה סער הפדנט והצייתן לא שכב עבורי על הגדר. הבנתי אותו. רק עתה התמנה להיות מנהל הטלוויזיה. הוא בשום אופן לא התכוון לריב את ריבי עם הבוס הגדול למרות אהדתו האישית לי ולשידורי הספורט. אך טוביה סער בכל זאת עשה משהו חשוב למען ההפקה. הוא אישר בכְתב את מה שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אישר לי בע"פ. [9]. הפתיע אותי מאוד ישראל דורי שפעל היטב למען הפקת ספרד 1982 מאחורי הקלעים אך בחר לדוֹמֵם את המנוע שלו דווקא ברגע שכל כך הייתי זקוק לו. אח"כ גם הבנתי למה. כששאלתי אותו מדוע לא התערב לטובת העניין, פטר אותי בחביבות האופיינית לוֹ, "השארתי אותך לבד כדי שתתאמן". ישראל דוֹרִי (הבוס בימים ההם של יוחנן צנגן, צבי ברק, ומוטי לוי) היה פיגורה חשובה ומשפיעה במערך הניהול של רשות השידור. הוא סייע בזמנו לאלכס גלעדי ואח"כ עזר גם לי להכין את תקציב שידורי הספורט ולעצבם מן ההיבטים הפיננסיים בראשית צעדיי בניהול המורכב מאוד של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה היכן שהוא ב- 1981.
מנהיגות 16 : יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה איש צעיר רק בן 47 בשנת 1979 בשעה שמונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. אדם חכם ובוטה, תוסס, דינאמי, ומלא טמפרמנט. כמו המנכ"לים האחרים שקדמו לו ואלה שבאו אחריו בשרשרת בזה אחר זה, גם הוא היה מינוי פוליטי מטעם ממשלת ישראל . טומי לפיד נחשב לעיתונאי וותיק ומוכשר, בעל מוניטין והשפעה ב- "מעריב" מימים ימימה. הוא היה ניצול שואה ובראשית הקריירה העיתונאית שלו שימש מזכירו האישי של העורך והמייסד של העיתון "מעריב", עזריאל קרליבך. כמו מורו עזריאל קרליבך היה יוסף "טומי" לפיד רב אומן בכתיבה וניסוח. כבר נאמר כאן אלף פעמים כי יוסף "טומי" לפיד מעולם לא ניהל קודם לכן רשת שידור ציבורית – ממלכתית המונה אלפי עובדים בשתי הרשתות הציבוריות של הטלוויזיה והרדיו. יוסף "טומי" לפיד גם מעולם לא חוָוה על בשרו שום הפקת טלוויזיה בינלאומית רחבת ממדים ברמה ובהיקף מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, והכלכלה כמו שידור המשחקים האולימפיים ו/או גביעי העולם בכדורגל, המונדיאלים. הוא וִויתֵּר מיוזמתו על הפקת שידור "האֶרו – וִיזיוֹן" (Eurovision) שנקרה לו בראשית דרכו ברשות השידור. זכייתה של הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" בתחרות שירי "הארו – וויזיון" שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים ב- 31 במארס 1979 העניקה לרשות השידור את הזכות הנוספת לארח את תחרות הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) גם באביב 1980, אך יוסף "טומי" לפיד סירַב לעשות זאת בשל מצבה הכספי הרעוע של הרשות לטענתו. על האולימפיאדה הראשונה שלו כמנכ"ל הרשות שהתקיימה במוסקבה בקיץ 1980, הטיל ראש הממשלה מנחם בגין חֶרֶם. ציוותי השידור של מחלקת הספורט נשארו בארץ ושידרו את המשחקים האולימפיים בשיטת Off Tube מן האולפן בירושלים. המנכ"ל הבטיח אז בכתב לאלכס גלעדי כי שידורי אולימפיאדת מוסקבה מן האולפן בירושלים, אינם מהווים תקדים לעתיד, ונובעים אך ורק משיקולים פוליטיים של החרמת המשחקים ע"י מדינת ישראל [10]. כך כתב במסמך החשוב, מהחשובים ביותר שנכתבו אי פעם ע"י מנכ"ל כלשהו בתולדות שידוריי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.
טקסט מסמך : 19 ביוני 1980. זהו המסמך המקורי הבלתי נשכח שכתב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד למנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי. "כדי למנוע אי הבנות , אני רוצה להדגיש כי היעדרם של כתבינו מאולימפיאדת מוסקבה 1980 , נובע אך ורק מהחרמת האולימפיאדה על ידי ישראל , ואיננו משמש תקדים לעתיד", התחייב יוסף "טומי" לפיד בפני אלכס גלעדי. זהו אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
יוסף "טומי" לפיד היה חסר אז כל השכלה טלוויזיונית בהפקת אירועי ענק. מפני זאת נשמע לוֹ המושג, "משרד טלוויזיה", כקונוטציה הקשורה ל- "משרד רגיל של עיתון", בו יושבים שליחיו וכותבים את מאמריהם. לכן סירב בתחילה בנוקשות רבה לשלם את הסכום היקר של 11000 (אחד עשר אֶלֶף) דולר דמי שכירות בעבור 12 מ"ר, שטח המשרד הקטנטן שלי במרכז השידורים הבינלאומי במדריד. עלות שכירת מטר רבוּע אחד עמדה על כ- 916 (תשע מאות ושישה עשר) דולר. מנכ"ל רשות השידור לא היה מוּדע לצורך החיוני של פונקציה טכנית חשובה מהסוג הזה של משרד הפקה, תקשורת ושידורים, פונקציה הממיינת ומנקזת את השידורים של עצמה, מקיימת מיתוג עצמאי של קווי השידור שלה, ועורכת בקרה מקצועית מכוונת על כל מערכת השידור המעבירה את השידורים הישירים והמוקלטים מספרד לישראל. זאת הייתה הפעם הראשונה של יוסף "טומי" לפיד להיתקל בסוג כזה של שידור שאפתני מאז החל לנהל את הרשות. אין ספק שמחירי ההפקה הגבוהים הוציאו אותו משָלְוָותּוֹ. אך אף על פי כן ולמרות השיחה הקשה באותו היום למדתי להכירו ברבות הימים. זה לא היה אישי נגדי ולא נבע מרוע לב. הוא עשה זאת מדאגה ומחמת מצוקתה הכספית של רשות השידור שעליה היה מופקד. יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה איש הגיוני ומהיר תפישה, וגם הגון וישר דרך עִמִי. הוא הֵבין בדרכו שלו למרות מתנגדיו בטלוויזיה, כי כמנכ"ל קיבל את רשות השידור לתקופת פיקדון ומשמרת בת חמש שנים , ומוטלת עליו החובה למסור אותה בבוא העֵת למחליפו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו לתפקיד. למרות הכול את מונדיאל ספרד 1982 ביקש לכסות בממדים קטנים יותר מאשר תכננתי אני, אך הבין כמוני שללא סדר ותכנון קפדני מוקדם, לא ניתן להגיע לתוצאות שידור רציניות.
רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הם גופים ציבוריים מסורבלים והיררכיים מאין כמותם. אתה נזקק לאין סוף אישורים מדרגי הניהול השונים. הביורוקרטיה הכלכלית, המסובכת, והמתישה – מעיקה. מדיניות האישורים "עובדת" פעמים רבות על סמך תקדימים, גם אם נפח המשימות העכשווי השתנה לבלי הכר לעומת העבר, בעיקר כשמדובר בהפקות ספורט טלוויזיוניות בינלאומיות. מטבע הדברים הן מורכבות ארוכות ויקרות, וגם יוקרתיות. היה זה לקח חשוב עבורי לקראת הבאות. אתה חייב להתכונן ביסודיות רבה לקראת המפגשים עם ההנהלה הראשית. אתה נדרש להכין כהלכה את שיעורי הבית ולוודא שגם הבוס שלך יכין את שיעורי הבית שלו. עליך היות מסוּדר ומוכשר כדי לדעת להסביר בקיצור ובצורה בהירה והגיונית כיצד אתה מתכוון להרכיב את הפּאזֶל המסובך ולנהל אותו, בכפוף לדו"ח הכספי שאתה מגיש . הכול צריך להיות מחושב מראש. אין לאַלתֵּר כאן ואין לקחת צָ'אנס מפני שאת סיכומן ותוצאותיהן של הפגישות הלא שכיחות הללו קשה מאוד לשנות אח"כ גם אם אתה צודק ורוצה לתקן מאוחר יותר סעיף כזה או אחר. חוץ מזה לעולם אל תאמר "אי אפשר". לא היה לי אז שום ניסיון בהצגת פרזנטציה כל כך מורכבת של אירוע ספורט בינלאומי ענק בפני הדֶרֶג הניהולי הבכיר ביותר ברשות השידור. זאת הייתה פרזנטציה רוויה בהרבה מאוד פרטים תוכניים, טכנולוגיים, ולוגיסטיים. הייתי צריך להרצות בזהירות מפני שלא היה לי מספיק זמן כדי לפַרֵק ספק אחר ספק שלהם בדרך להשגת האישורים הנדרשים למיסוד הפקת ספרד 1982, ולשכנע אותם שאני צודק במהלכיי כדי שיבינו כי סוף מעשיי במחשבותיי תחילה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי לנאום כמחצית השעה בפני מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד – ושֶלוֹ להקשיב לי. אני זוכר היטב את מבטו מלא החששות. הוא באמת היה מודאג. חשבתי לעצמי במידה רבה שמה שברור ומובן לי יהיה נהיר בעל כורחו לשומעיי שהם גם מנהליי. זאת הייתה טעות מפני שהמציאות המורכבת הייתה שוֹנָה. הופתעתי להיווכח עד כמה לצמרת רשות השידור לא היה צֵל של מושג במבנה השידור הטכנולוגי והלוגיסטי של מונדיאל ספרד 1982. הם לא ידעו כיצד פועלת אופרציה שידור בינלאומית בהיקף כזה. הטרמינולוגיה של שפת השידור וזָ'רְגוֹן המונחים הטכנולוגיים של הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 בטלוויזיה הייתה זרה להם לחלוטין, בעיקר לא מוכרת לאיש שצריך לבסוף לקבל את ההחלטות, המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. חוסר התמצאות בסיסית במורשת הטכנולוגית של הטלוויזיה לצד אינפורמציית המחירים הגבוהים מנעו מהם בתחילה לעזור לעצמם כדי לעזור לי לגבש לוח שידורים סביר. לפעמים הרגשתי שאני צועד ימים רבים ללא סוף במין וִויָה דוֹלוֹרוֹזה כלכלית. מנסה לשכנע את ההנהלה שלי בצדקת טיעוני כאילו מדובר בעסק פרטי של משפחתי. הנתונים הכספיים הדאיגו אותם מאוד. ככל שהתארכה מַצֶגֶת דבריי הם הלכו ונעשו פחות רגועים. הם חשו כאִילוּ אני פוגע בקופתם המדולדלת. מנקודת מבטי היה לרשות השידור מזל גדול שבאותה העֵת ניצב בראשה יוסף "טומי" לפיד ולידו ישראל דוֹרִי. בגלל שהיה חכם מהאחרים וגם מהיר תפישה (וחֵמה) התעשת יוסף "טומי" לפיד הראשון. הוא העריך את היֶדע והכּישרון שלי ואת המאמצים הרבים שהשקעתי בתכנון הפקת שידורי המונדיאל, ונתן לי אור ירוק לצאת לדרך. יוסף "טומי" לפיד הֵבין לבסוף את גודל משימת השידור והאחריות הכבדה של מונדיאל ספרד 1982 המוטלת עלי וגם עליו כמנכ"ל רשות השידור.
מנהיגות 17 : ב- 11 באפריל 1982 יצאתי לשירות מילואים ממושך עם הגדוד שלי להגן על גבולה המזרחי הארוך של מדינת ישראל בערבה הגובֵל עם ירדן, מקיבוץ עין גדי בואכה אילת. כעבור חודש ב- 11 במאי 1982 ממש עם סיום השירות , נקרא הגדוד לפתע לעלות צפונה למחנה בן עמי ליד עכו. הצטיידנו במחסני החירום לקראת כניסה מיידית ללבנון. אך עוד באותו לילה בוטלה פקודת המלחמה, ולמחרת יום רביעי – 12 במאי 1982 השתחררנו הביתה. מצאתי רשת שידור שונה. בראשה ניצב טוביה סער ולא יצחק "צחי" שמעוני. בימים שנותרו עד תחילת משחקי מונדיאל ספרד 82' הייתי עסוק בחיבור וכתיבה של ספר השידור בן 100 עמודים המהווה את פקודת המבצע המסודרת של הפקת שידורי הטלוויזיה של ספרד 82', פקודת מבצע המסבירה ומסכמת בדיוק רב ובפרוטרוט את כל מהלכי ההפקה והשידור. הספר הוּפץ במאה וחמישים עותקים לכל הרפרנטים והגורמים הרבים בטלוויזיה הישראלית ורשות השידור. ספר השידור הזה [13] משמש כמעין תנ"ך של הטלוויזיה על פיו יישק דבר בתקופת המשחקים. בפתחו כתבתי לכל העושים במלאכה בלשון זו :
"לקורא שלום רב, מונח לפניך ספר השידור/ פקודת המבצע של שידורי גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. פקודת המבצע נועדה לעשות סדר במחשבות של כולנו, כדי שנשדר על גל אחד והיא מעלה על הכתב את הסיכומים ודרך הפעולה של מחלקת הספורט והטלוויזיה הישראלית הציבורית באירוע המדובר. אנא מימך, קרא בעיון את הפרוש לפניך, כדי להימנע מתקלות אפשריות. אין לי כל ספק שבעת העבודה בשטח יהיה לבטח קשה. כרגיל תיווצרנה בעיות קטנות כגדולות, אך הן נוצרו כדי לפתור אותן. יחד נטה כתף וברוח צוות טובה נעשה את העבודה כהלכה. כי זוהי מטרתנו, לשדר את הטוב ביותר בתנאים העומדים לרשותנו".
טקסט תמונה : זהו ה- Cover page של ספר השידורים / פקודת המבצע בן 100 העמודים שחיברתי לקראת שידורי מונדיאל הכדורגל של ספרד 82'. את העותק הראשון מסרתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עם הקדשתי, "יש לך עם מי לצאת לקרב – ותוצאתו איננה מוטלת בספק". השני הועבר לידיו של מנהל הטלוויזיה החדש טוביה סער. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פעלתי באקלים כמעט בלתי אפשרי. את העותק הראשון מסרתי אישית למנכ"ל רשות השידור טומי לפיד. למרות שהיה עסוק מאוד בעֵת ההיא הסכים לקבל את פניי. הוא היה כל כך טרוד עד שראה אפילו בהפסקות האוכל המקובלות, ארוחות הצהריים והערב שלוֹ בזבוז זמן, ודרש מעוזריו כי את האוכל יביאו לו בתוך פיתה ללשכתו. מנהל לשכתו גב' רוחמה איילון שלחה כל יום את נהגו האישי גבי אוחנה לשוּק מחנה יהודה הקרוב כדי להביא למנכ"ל בעל התיאבון הבריא שתי פיתות עמוסות בבשר, חוּמוּס, סַלָט, וצִ'יפְּס. מיטב ה- Junk food. "אפשר לאכול וגם לעבוד", התבדח עמיי והוסיף לי, "אחרי שאסיים את תפקידי כמנכ"ל רשות השידור אכתוב סֶפֶר ואקרא לוֹ, "חמש שנים בפיתה". יוסף "טומי" לפיד סעד את ליבו במשך שנים בצורה לא מסודרת ולא מבוקרת. לוחות הזמניםם הצפופים וצורת העבודה האינטנסיבית של ניהול רשתות שידור של הטלוויזיה והרדיו הציבוריים במשך חמש שנים כפו עליו סגנון של חֲטוֹף ואֶכוֹל. הוא פרק כל עול גסטרונומי והיה לחלוטין חסר משמעת בעניין האוכל. לכן היה נפוח, עב מותניים וכרס בטרם עֵת. הוא היה רק בן 51 ונראה מבוגר מכפי מגילו אך כריזמאטי כרגיל. קסמו האישי מעולם לא נטש אותו. הוא היה רעיונאי, קופירייטר מבריק, ורב אומן בניסוח בכתיבה ובע"פ. ועיתונאי מצוין. אדם יחיד ומיוחד, הגון וישר וגם בוטה וקשה, שבמרבית התחומים היה משכמו ומעלה מבין הסובבים אותו. מנהלת לשכתו הנאמנה גב' רוחמה איילון הייתה נוכחת כשהוספתי לו הקדשה בכתב ידי בספר ההפקה של שידורי מונדיאל ספרד 1982, "למרות כל הקשיים יש לך עם מי לצאת לקרב ותוצאותיו אינם מוטלים בספק".
אין זה סוד כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל באביב 2002 בפסגת השידור הציבורי (במקום המנכ"ל הזמני המודח רן גלינקא) והעניקו לו מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שהדיחו אותו מהכֵּס הרָם ב- 2 במאי 2005 לאחר שהכירו בטעותם המצערת.
מנהיגות 18 : ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ממנה ב- 6 ביוני 2002 את מר יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 6 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה כמופרך מיסודו. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל למשרה הנכבדה מדיחים אותו ב- 2 במאי 2005 ומסלקים אותו לאלתר מרשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.
טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 6 ביוני 2007. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סילוקו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 לירכתיים האפלוליים של רשות השידור בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם נעשה באיחור זמן עצום (מצוי בארכיון הממשלה), לאחר שלוש שנות הפקדה ומינוי מופרכות, בהן בוצעו קלקולים קשים שאינם ניתנים עוד לתיקון, בתוכם גם מורליים חמורים ביותר שאינם ראויים לביקורת מפני שהם מתחת לכל ביקורת. ניהול מקולקל ומשובש לחלוטין שיש לסווג אותו רק תחת ההגדרות של בושה וחרפה, רוש ולענה. סילוקו של יוסף בר-אל היה מאוחר מידי ומועט מידי. למענם של אותם שרי ממשלת ישראל מדיחיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנזכרו ב- 2005 להעיף אותו קיבינימט ממשרתו הרמה הגה איש הסלוגנים את האמירה המנחמת "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא", שאין בה כל נחמה. התובע הכללי של מדינת ישראל, היועץ המשפטי מני מזוז היה אמור להפיק מסמך אישום של המדינה נגד מנכ"ל רשות שידור שנאשם בשחיתות ושוחד מסך ולהביא אותו להכרעה של בית דין, ולא להסתפק בהדחה בלבד. לא צריך להיות מאבחן דָגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון "האבסולוטיסמוס הנאור" שהציב המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, בו נאמר כלהלן : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון". עיקרון שחָל גם על כל מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. אולם זה לא היה כך בעידן יוסף בר-אל.. הוא לעולם לא היה משרתה הראשון של רשות השידור כפי שהיה בשעתו מנכ"ל רשות השידור בשעתו מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993 ו/או כמו שהיה יאיר שטרן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. בעד הדחתו לצמיתות של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצביעו באותה ישיבת הממשלה ההיא ב- 2 במאי 2005, שלושה עשר שרים (בתוכם ראש הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט). שניים התנגדו להדחה, מאיר שטרית ודליה איציק. שלושה נמנעו, בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה.
מנהיגות 19 : הבל הרייטינג ושקר המדרוג. "האָח הגדול" היא סדרת בידור טלוויזיונית שערורייתית ונחותה שעוסקת בריאליטי מזויף אך בנויה בכשרון ומכילה אלמנטים של סקרנות שמשבשים את כוח שיפוטו של הצופה ומנטרלים את יכולתו לשלוט בשלט. הסדרה מייצרת בשל אופייה שפע של רייטינג אך אין בכך כל רבותא. האשם אינו בגל הריאליטי העכור שמציף את תדרי השידור של ערוץ 2 וערוץ 10 אלא בפילוסופיית מעוותת ומובנית שנוקטים מנהיגי שידור כמו אבי ניר, מודי פרידמן, ויוחנן צנגן (בתמיכת בעלי המניות שלהם) בשעה שהם מייבאים מודלים אמריקנים תפלים ובונים עליהם תִּלֵי-תִּלִים של דברי גבבה חדשים לבקרים. קיים כאן סִימוּם שיטתי ביודעין לאורך זמן של אזרחי המדינה בכמויות עצומות של חומרי שידור ירודים בשם כוחות השוק בשעה שמועצת הרשות השנייה צופה מנגד ויושבת באפס מעשה. הרייטינג הופך למוֹלֶך וערוץ 2 שטובל בשמן רגלו ממליך עגלי זהב טלוויזיוניים שהעם סוגד להם ובוהה בהם. צריך להזכיר לערוץ 2 וערוץ 10 שסיגנל השידור איננו שלהם אלא של הציבור ויש להם מחויבויות חשובות הרבה יותר. המועצה הרגולטיבית מודעת לשידור פחות הערך אך בהיותה חדלת אישים היא נמנעת מלהתערב. אם לא היא אז רשויות אחרות צריכות לומר את דברן. הטלוויזיה היא בעלת כוח עצום בעיצוב תרבותו של עם. מדינת ישראל הפכה במובנים רבים זה מכבר ל- "אמריקה הקטנה" על חסרונותיה. אל תתפלאו אם בעוד 20 שנה יצטרכו להקים וועדת חקירה . מה שמתחולל כאן ועכשיו לנגד עינינו בבניין התרבות הישראלית איננו מקובל על רבים . אך הכל שותקים . אִילוּ ערוצי הטלוויזיה המסחריים היו משתמשים ביושר ובהגיון בסיגנאל השידור שהמדינה הקצתה עבורם , הם היו מפיקים ומשדרים בצִדה של סדרת ריאליטי מזויפת גם סדרה של ריאליטי אמיתי כמו, "מורשת דוד בן גוריון מול מורשת מנחם בגין", ו/או סדרה הדנה ב- "תולדות הפלמ"ח, ההגנה, אצ"ל ו- לח"י ". מכיוון שהותרו כל הרצועות ובהיעדר פיקוח, הדבר היחיד שמעניין את המנכ"לים המסחריים הוא להציג רווחים כספיים נאים בפני אלו שמינו אותם. השאר לא חשוב או כמעט לא חשוב. אבי ניר, ארז טל ודומיהם אינם גאוני טלוויזיה. הם חבורת חקיינים שהצליחו לאמֵץ זָ'אנֶר נמוך ודַל מיובא מחו"ל שמייצר רייטינג מעצם עליבותו. כל בר בי רב היה מעתיק זאת טוב כמותם. קיום פילוסופיית השידור המוטעית הזאת בערוצי הטלוויזיה המסחריים בישראל הוא ביטוי מובהק של הֶבֶל הרייטינג ושֶקֶר המִדְרוּג. אנשי תקשורת מעולים ויוצאים דופן ברמתם כשמואל אלמוג ז"ל, חגי פינסקר ז"ל, וארנון צוקרמן יבל"א נשכחו זה מכבר. יוצרים דוקומנטאריים שהם מלכי הטלוויזיה האמיתיים בדמותם של יגאל לוֹסִין יבד"ל יוצר הסדרה הנפלאה "עמוד האש" וגדעון דרוריי ז"ל שהפיק את הסדרה הבלתי נשכחת "תקומה" נדחקו לשוליים. העַם הכתיר יוצרי טלוויזיה דֶמֶה למלכי שָוְוא ושמם נישא בחלל האוויר.
מנהיגות 20 : לפני שנות דוֹר הפיקה חברת הטלוויזיה האנגלית "THEMS" את הסדרה המונומנטלית "עולם במלחמה" עבור רשת הטלוויזיה הבריטית העצמאית-מסחרית ITV (ולאא בשביל ה- BBC הציבורי). עדיין לא מאוחר לעצור ולפרק את נוסחת הריאליטי המְנוּוֶנת כדי לאזן את כמויות הרִידוּד באיכויות שידור אותנטיות.
מנהיגות 21 : ביום חמישי 16 באוגוסט 2012 עשו צעירים ירושלמיים מעשה נבלה. הם ערכו לינץ' באזרח ערבי בשם ג'אמל ג'ולאני במטרה להורגו. דינם של הנבלים הוא אחד ומיידי. מאסרר ממושך בן עשרות שנים מאחורי סוגר ובריח. לא פחות (!). עונשים חמורים חייבים להטיל גם על אזרחים ישראליים המתעמרים בעובדים זרים.
מנהיגות 22 : ב- 2009 – 2008 שימשתי מבקר טלוויזיה במדור הספורט של העיתון "ישראל היום" על פי בקשתו של עורך המדור אלי סהר. בטרם חתימת חוזה העבודה עם העיתון רציתי להתייעץ עם בני משפחתי. מבקר טלוויזיה באשר הוא מוכר את נשמתו וזמנו למוֹלֶך הטלוויזיוני. שהיתי כבר זמן מה בעשור השמיני לחיי וביקשתי קונצנזוס משפחתי לעיסוק בג'וב החדש גם מפני היותי סבא פעיל לתשעה נכדים. כתיבת ביקורת טלוויזיה דורשת תשומת לב עצומה. וגם לאחר שאתה מקליד ושולח אותה לבוס שלך אתה חי במין סערת נפש של התרוממות רוח וייסורי מצפון יחדיו. מבקר טלוויזיה צובר לעצמו מעט ידידים והרבה אויבים. 31 מאמרי ביקורת שלי שהתפרסמו בשעתו בעיתון "ישראל היום" בשנה ההיא הולידו כמות בלתי נתפסת של 1000 שיחות טלפון לביתי של תגובות מתגובות שונות של כל מיני אנשי תקשורת ואזרחים שאת חלקם כלל לא היכרתי. אודי אשרי ז"ל (היה חניך שלי בקורס כתבי ספורט בטלוויזיה ב- 1976) מי שכתב בכישרון במקומון "העיר" ועיתון "הארץ" ונחשב לעיתונאי וכותב מחונן סיפר לי פעם בטרם מותו הטראגי, שכמבקר טלוויזיה של העיתון קיבל פי שבעים ושבעה יותר תגובות מאשר בכל הקריירה עיתונאית שלו (מותו הותיר בעיתון "הארץ" במשך זמן ניכר חלל גדול בתחום הקונקרטי הזה של ביקורת טלוויזיה עד להופעתו של המבקר הנוכחי מורָן שָרִיר). מסרתי לאלי סהר 32 רְשוּמוֹת של ביקורות טלוויזיה. אחת מהן לא התפרסמה על ידו בטענה שהחוזה עמי מאפשר לו להדפיס רק מאמר שבועי אחד ולא יותר. תקציבו דַל ואין לו מהיכן לשלם לי. הביקורת הנעלמה שלא ראתה אור מתפרסמת עכשיו ב- בלוג הזה כלשונה ולראשונה באיחור של יותר משלוש שנים. היא נשמרה במערכת ה- Word של המחשב שלי.
מעשה נבלה (1).
צווחות השירה הגזענית של אוהדי בית"ר ירושלים יחדיו עם שחקן נבחרת ישראל עמית בן שושן באצטדיון "טדי" בשבוע שעבר בעת החגיגה הלילית של הזכייה בגביע המדינה בכדורגל "אני שונא את סלים טועמה – אני שונא את כל הערבים" הן מעשה נבלה. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון של כתב ערוץ 2 בן מיטלמן תיעדו חד משמעי את האירוע הנפשע. עד לרגע זה טרם נשמעה הודעת גינוי חריפה של יו"ר ההתאחדות אבי לוזון וקברניטי הספורט והענשת המועדון לרבות הרחקתו של בן שושן משורות הנבחרת ומכר הדשא לחמש שנים. במוצ"ש – 9 במאי 1998 חגגו אוהדי בית"ר בכיכר ספרא בירושלים יחד עם האוהד מספר אחת של המועדון ראש העיר אהוד אולמרט זכייה שנייה רצופה באליפות המדינה . הזמר חיים משה הרים את המורל וראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן לברך. מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל שלח את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה ואת הבימאי נתן מנספלד לכסות את האירוע "האומנותי". ראש הממשלה התקבל ע"י ההמון המשולהב בקריאות קצובות "מוות לערבים – מוות לערבים". משקיבל את מיקרופון הטלוויזיה לידיו לא היסה את האספסוף המוסת וסיים את נאום הניצחון ב- "יאללה בית"ר". שוב הדהדו הקריאות "מוות לערבים". למחרת שודר התיעוד של המעשה המביש כלשונו במהדורת "מבט". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא להגנת ראש הממשלה והאשים את עורכי החדשות אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בעריכה מגמתית ופִברוק הכתבה ואיים לפטר את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואת מנהל החדשות רפיק חלבי. הקריאה "מוות לערבים" חִלחלה. גם אז נטמע מעשה הנבלה ללא תגובה ראויה של מנהיגי הציבור.
מעשה נבלה (2).
"מוצ"ש – 9 במאי 2009. ירושלים.
צווחות השירה הגזענית של אוהדי בית"ר ירושלים יחדיו עם שחקן נבחרת ישראל עמית בן שושן באצטדיון "טדי" בשבוע שעבר בעת החגיגה הלילית של הזכייה בגביע המדינה בכדורגל, "אני שונא את סלים טועמה – אני שונא את כל הערבים" הן מעשה נבלה. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון של כתב ערוץ 2 בן מיטלמן תיעדו חד משמעי את האירוע הנפשע. עד לרגע זה טרם נשמעה הודעת גינוי חריפה וחד משמעית של יו"ר ההתאחדות אבי לוזון ולא של קברניטי הספורט והענשה מיידית של המועדון לרבות הרחקתו של עמית בן שושן לאלתר משורות הנבחרת ומכַּר הדֶשֶא לחמש שנים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה מעת לעת היא קלישאה, אך נכונה. ב- מוצ"ש, ב- 9 בחודש מאי של שנת 1998 חגגו אוהדי בית"ר בכיכר סַפְרָא בירושלים יחד עם האוהד מספר אחת והמעריץ הגדול של המועדון ראש העיר אהוד אולמרט זכייה שנייה רצופה באליפות המדינה (זכו באליפות גם ב- 1997). הזמר חיים משה הרים את המורל וראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן לברך. מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל שלח את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה (נקראה ה- "וֶורֶד") ואת ה- בימאי נתן מנספלד לכסות את האירוע "האומנותי", אולם ללא כתב. ראש הממשלה בנימין נתניהו התקבל ע"י ההמון הבית"רי המשולהב בקריאות קצובות "מוות לערבים – מוות לערבים". משקיבל את מיקרופון הטלוויזיה לידיו לא היסה את האספסוף המוסת וסיים את נאום הניצחון בברכה המסורתית, "יאללה בית"ר". שוב הדהדו הקריאות, "מוות לערבים". למחרת שודר התיעוד של המעשה המביש במהדורת "מבט". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא להגנת ראש הממשלה בנימין נתניהו והאשים את עורכי החדשות בערוץ 1 אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן בעריכה מגמתית ופִברוק הכתבה. הוא איים לפטר את יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. הקריאה הנבזית "מוות לערבים" חִלחלה אז ומחלחלת היום. גם אז נטמע מעשה הנבלה ללא תגובה ראויה של מנהיגי הציבור". המאמר הזה לא פורסם מעולם ע"י מר אלי סהר עורך מדור הספורט של העיתון "ישראל היום". ראה "מעשה נבלה" (1).
מנהיגות קטנונית, נכלולית, ו- מטופשת (1).
אורי פורת ז"ל התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בפעם השנייה בחייו באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצב בנימין "ביבי" נתניהו. תקופת המינוי במקומו של המנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל נועדה להימשך חמש שנים עד אפריל 2003. (אורי פורת ז"ל מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלוֹ ע"י ראש הממשלה אז יצחק שמיר וכיהן בתפקיד בשנים 1989 – 1984). אינני יודע דבר מפרטי השיחה שהתנהלה בין ראש הממשלה למנכ"ל רשות השידור המיועד עֶרֶב המינוי באפריל 1998. אפשר רק לנחש. אך על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הגיע לתפקידו הרָם מהאגף הימני הפוליטי במדינת ישראל והצבתו של אורי פורת איש הימין מחדש בפסגת השידור הציבורי הייתה החלטה מחושבת שנועדה לשמור (היטב) על האגפים של בִּיבִּי. היו כמה מועמדים נוספים לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ולפחות שֵם אחד עלה תדירות בעיתונות באופן וודאי ו- כמועמד ראוי . זה היה אַמְנוֹן נָדָב המנהל הוותיק של רדיו "קול ישראל". השיקולים שהביאו את בנימין נתניהו לתת צ'אנס שני לאורי פורת להיות שוב הממונה הראשי על השידור הציבורי – ברורים וידועים. אני בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומתווה את מדיניות שידורי הספורט של ערוץ 1 ראיתי באורי פורת מנקודת מבטי מינוי ראוי ומבורך. הוא היה בעיניי איש אָהוּב שסייע לי לחולל בקדנציה הראשונה שלו (בשנים ההן של 1989 – 1984ׂ ) את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' / Roone Arledge" הראשונה באיכות וכמות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שמחתי לבואו וגם נתתי לו לדעת את זה. עכשיו ב- 1998 אני הייתי כבן 60 והוא בן 63. למינויו המחודש היו השלכות מרחיקות לכת. חלקן בלתי צפויות. בחלק מסוים של התנהלות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה ה- 2 שלו, דן הפוסט הזה. המדיה הזאת רוויה אין סוף אמביציות ואנרגיות חסרות מעצורים שמשבשות לחלוטין את ההיגיון ושיקול הדעת.
טקסט מסמך : 4 במארס 1998. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ממנה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום. על כתב המינוי חתום אהרון לישנסקי מ"מ מזכיר הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זמן קצר ביותר לאחר מינויו, מצא את עצמו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בחודש מאי 1998 נאבק בכל כוחו בשני עורכי "מבט" הסוררים על פי טעמו, אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. המנכ"ל האשים את שניהם האשמה עיתונאית חמורה ביותר שלא שמעתי כמותה בעשרות שנות עבודתי כעיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא טען שהם שידרו לדעתו ביודעין כתבה מפוברקת, ערוכה מגמתית, ובעלת תוכן מטעה הקושרת את ראש ממשלת ישראל בנימין "ביבי" נתניהו להתעלמות מכוונת מקריאות קצובות של אוהדי בית"ר ירושלים, "מוות לערבים – מוות לערבים", שנעשתה בנוכחותו בעת שהשתתף בכיכר ספרא (כיכר עיריית ירושלים) בעֵת חגיגת הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל במוצ"ש – 9 במאי 1998. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע למסיבת הניצחון זמן רב לאחר הקריאות הנבזיות של האוהדים וכלל לא שמע אותן. אילו היה באמת נוכח בשטח באותו הרגע לא היה נותן לזאת לקרות. אורי פורת קבע ששני עורכי "מבט" ערכו את הכתבה בזדון וקירבו את הופעתו של ראש הממשלה לקריאות הגנאי כדי להכפיש ולהבאיש את ריחו של בנימין נתניהו בעיני הציבור. באותה השבת ההיא זכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות לאחר שגברה בביתה באיצטדיון "טֶדִי" 0:1 על מכבי פ"ת משער של שחקן החיזוק ההונגרי שלה אִישְטְוָואן פִּישוֹנְט. ההתרגשות בירושלים הייתה עצומה. יוסי אבוקסיס שחקן בית"ר ירושלים בעת ההיא נבחר לשחקן העונה. בית"ר ירושלים הייתה בשיאה ואוהדיה הרבים החליטו לחגוג את הזכייה באותו מוצאי שבת ההיא – 9 במאי 1998 בכיכר העיר הלא היא כִּיכָּר סַפְרָא.
יש לזכור כי זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי כבר לא היו 4 (ארבע) שנים בידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אבל יוסף בר-אל שהיה אז מנהל ערוץ 33 של רשות השידור, ערוץ טלוויזיה נטול כל חשיבות, מִדְרוּג, וערך טלוויזיוני (שפעל אז ופועל גם היום בחסות והסוואה של ההגדרה "שידור ציבורי") חשב שחגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בהשתתפות זמרים ואמנים בנשף הן "סיפור וויזואלי בעל ערך עיתונאי של זֶמֶר, שמחה, ועליצות", דיווח שיש להביאו לידיעת הציבור. בניגוד מוחלט לדעתו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן וגם לסברתו של מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 רפיק חלבי. יוסף בר-אל היה משוכנע כי על ערוץ 33 המגוחך שאותו הוא מנהל מוטלת החובה לפאר ולרומם את בית"ר ירושלים ולהביא את פרסום הנשף לכלל אזרחי ישראל. אף על פי שהצפייה בערוץ 33 של רשות השידור הייתה מינורית עד אפסית, בין % 0.00 ל- % 1.00 (במקרה הטוב), אישר מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל אישור חריג לתפעל את ניידת השידור הגדולה ביותר של הטלוויזיה באותו מוצ"ש של 9 במאי 1998. היה ידוע היטב למנכ"לים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואחריו אורי פורת ז"ל כי ערוץ 33 מאז היווסדו ב- 1995 תחת הנהלת יוסף בר-אל מניב לאורך שנים רייטינג רדוד, עלוב, ומגוחך. מתחת לכל נורמה טלוויזיונית. (ראה טבלאות רייטינג של ערוץ 33 מצורפות בתקופה שיוסף בר-אל ניהל אותו בטרם התמנה למנכ"ל רשות השידור, משלושה תאריכים רנדומאליים : 12 במארס 2002, 13 במארס 2002, ו- 17 במארס 2002). צריך להבין כי הפעלת ניידות שידור בשבת גררה מעמסה כספית ותקצוב של שעות נוספות של העובדים ותשלום שָכָר שגבוה במאות אחוזים בהשוואה לעבודה ביום חול רגיל. יוסף בר-אל הציב את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "הוֶורֶד" בכיכר ספרא.
טקסט מסמך מ- 12 במארס 2002 : עמודות ה- מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך מ- 12 במארס 2002 : עמודות ה- מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך מ- 13 במארס 2002 : עמודות וטורי ה- מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך מ- 13 במארס 2002 : עמודות וטורי מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך מ- 17 במארס 2002 : עמודות וטורי ה-מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך מ- 17 במארס 2002 : עמודות וטורי ה-מדד רייטינג של ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, וערוץ 33 (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1969. זהו מר יוסף בר-אל בראשית הקריירה הטלוויזיונית שלו כמנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית (החליף את שלמה ענברי קודמו בתפקיד). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"חות הרייטינג הללו שימשו עדות לטרגדיה הטלוויזיונית שמתרחשת מזה זמן רב בין כתלי ערוץ 33. אורי פורת (כמו מוטי קירשנבאום לפניו) ידע שמדובר בערוץ טלוויזיה איזוטרי של רשות השידור שהוא ירוד ובעייתי ונטול רייטינג, וחסר כל חשיבות. האחריות רבצה על כתפיו. למרות ואולי בגלל זאת נתן אור ירוק להפעלת ניידת השידור הגדולה ועשרות עובדיה שאת תוצאות עבודתה יראה רק אחוז רייטינג אחד בודד נכלל הציבור. ערוץ 33 שידר ישיר במוצ"ש – 9 במאי 1998 מכיכר העירייה את חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים יחדיו עם הקהל הקנאי והפַאנָאטִי של המועדון. הפקת השידור הישיר הזה נעשתה שלא על פי הסטנדרטים העיתונאים המקובלים שהציבו חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקתו הישירה מכִּיכָּר ספרא התבצעה ללא שַדָּר – עיתונאי מוביל מיומן המְכַוון את השידור וללא מערכת מסודרת המנהלת את השידור מן ההיבטים העיתונאיים ואמות מידה מוסכמות, כפי שמכירים אותן עיתונאי הטלוויזיה (וגם שדרני רדיו "קול ישראל"). בימאי ניידת השידור היה נתן מנספלד (לשעבר איש אולפני הרצליה) אבל לא נכח שם עיתונאי מנחה ו/או שַדָּר Play by play שיעלה בעת השידור הישיר על פרשת קריאות הנאצה של אוהדי בית"ר ירושלים. הפרשה המבישה עברה בשלום. אף על פי כן היה שם ילד אחד שראה את השידור הישיר ואמר "המלך עירום" ולחש את מה שראה ושמע לאבא שלו. זהו סיפור פנטסטי כיצד השתלשלו העניינים. הילד הזה הוא בנו של מנהל חטיבת החדשות דאז רפיק חלבי, מי שנחשב ל- אחד העיתונאים הטובים ביותר של השידור הציבורי בימים ההם.
טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. אולפני הטלוויזיה בהרצליה. נתן מנספלד (משמאל) יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק חגי מאוטנר. יושב מימין השחקן מוסקו אלקלעי. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כיכר העיר הירושלמית הוצפה בהרבה מצב רוח טוב, שירה, וריקודים. אחד מגיבורי החגיגות היה הזָמָר משה חיים שסִלסֵל את שירתו בקולו היפה. לפתע נטל לידיו את מיקרופון האפקטים התלוי על ה- גזוזטרה ליד בימת הכבוד ראש העירייה אהוד אולמרט הידוע כתומך נלהב של בית"ר ירושלים, וסיפר לקהל האלפים המריע, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הגיע למקום ומבקש לברך את הזוכים ומעריציהם. רוח תזזית נשבה עכשיו בכיכר העיר ושִלהבה את ההמונים. הייתה שם המולה עצומה. נשמעו שם זעקות קצובות, "יאללה בית"ר יאללה", צעקות שמחה, "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול", ובצידם קריאות שנאה שוב ושוב, "מוות לערבים… מוות לערבים". השאגות האלה קידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. איש לא היסה אתת ההמון המשולהב לפני דברי הברכה של ראש הממשלה. גם לא ראש הממשלה ששמע אותן היטב. ביבי נתניהו סיים את נאום הניצחון הקצר במשפט קולע ואמר להמון החוגגים, "תנו לי לומר לכם שתי מילים בסיום", ואמר למיקרופון, "יאללה בית"ר ". כך סיים לשאת את דבריו. הייתה שם התרגשות גדולה והשתלהבות יצרים. שוב פצחו הפרחחים בקריאות קצובות, "מוות לערבים…מוות לערבים…". ראש הממשלה בינימין נתניהו לא הֵגיב ולא אמר דבר. הוא לא היסה את הפרחחים.. קשה להאמין שלא שמע את הקריאות המתועבות האלה. גם אהוד אולמרט שתק.
מכיוון שלא הייתה נוכחת בניידת השידור כל מערכת עיתונאית וגם לא בתחנת האֵם, נותרה חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים בהשתתפות ראש הממשלה ביבי נתניהו וראש העירייה אהוד אולמרט ועמה הצעקות "מוות לערבים…", ששודרה בערוץ 33 של רשות השידור הזניח והבלתי נצפה, כמו סוֹד כָּמוּס, ואשר מנהלו היה יוסף בר-אל הלא מוכשר. הרייטינג של ערוץ 33 נַע כאמור בין % 0.0 לבין % 0.7 במקרה הטוב. זה היה ידוע לכל בר בי רב ברשות השידור. וודאי לקברניטי רשות השידור.
הקָלֶטֶת המקורית של ערוץ 33 המספרת על חגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה הונחה ב- Intake של ערוץ 1. היא הגיעה לראשונה לידיו של משה גרטל ששימש אז עורך ומגיש של פינת ספורט קצרצרה בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של ערוץ 1 בין 06.30 ל- 08.00 , ביוםם ראשון – 10 במאי 1998. התוכנית הזאת נכחדה זה מכבר. משה גרטל שלא צפה צפייה שלימהה בקלטת, ערך ממנה במהירות לשידור בשעת בוקר מוקדמת עם אחד מהטכנאים (עורכי V.T.R) את הקטע האמנותי הראשון שנקרה בדרכו. הוא עשה עבודה עיתונאית דַלָה ולא שַם לֵב ולא הבחין בשערורייה של הקריאות הקצובות של אוהדי בית"ר ירושלים המוקלטת היטב על Track הסאונד של הקלטת, "מוות לערבים…מוות לערבים…". עורך הספורט התרכז בשירתו של זָמָרר החינגה חיים משה והשמחה הבית"רית סביבו , והחמיץ את העיקר. תוכנית הבוקר של הטלוויזיהה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה בימים ההם לרייטינג מועט ודַל כמו ערוץ 33 ודבר השערורייה הנבזית היה אמור להיות בגדר סוֹד. אך מישהו בכל זאת ראה את השידור הישיר בערוץ 33, כרה את אוזנו, ושם לֵב לאירוע המביש. זה היה בנו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי שצפה בכפרו דליית אל כרמל בשמחה הבית"רית ושמע את דבר התועבה המתרחשת בשידור ישיר בערוץ 33 – ללא שדר מוביל וללא עורך עיתונאי. נתן מנספלד הבימאי בניידת השידור האלקטרונית ה- "וֶורֶד", דאג לפתוח בווליום מלא את מיקרופון רעש הקהל (International sound). המצלמה והמיקרופון של הטלוויזיה אינם יודעים לסַנֵן ואינם יודעים לשקר ודבר התועבה תועד. הוא צולם והוקלט כפי שהוא ובמלוא עוצמתו. הבֵּן לחש לאָבִיו את תוכן השידור. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עיתונאי בכל רמ"ח אבריו הבין שיש לו סיפור חַם ביד ואץ להניח את ידו על הקלטת התמימה שכתב הספורט משה גרטל החמיץ את תוכנה. רפיק חלבי צפה בקלטת בעצמו והורה מייד ללא היסוס לעורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן להכין כתבה מפורטת אודות האירוע המביש של אמש בתשע בערב של יום ראשון – 10 במאי 1998, בו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו האיש שמינה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור, מתעלם במפגין בנאום הניצחון מקריאות הגנאי הקצובות ונִשנות של אוהדי בית"ר ירושלים, "מוות לערבים , מוות לערבים…", ואיננו מתערב ולא מהסה אותן.
הכתבה שודרה במהדורת "מבט" באותו יום ראשון בתשע בערב – 10 במאי 1998, קבל עם ועדה, והראתה באמת את ראש הממשלה ביבי נתניהו נוֹאֵם בקבלת פנים המונית שערך ראשש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בכיכר העירייה בבירה לאוהדי הקבוצה ולשחקנים לרֶגֶל זכייתה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל. בכתבה נשמעות קריאות קצובות חוזרות ונשנות של חלק מהחוגגים, "מוות לערבים…מוות לערבים…" בעת שביבי נתניהו נושא את נאום הניצחון לכבוד אלופת המדינה בכדורגל קבוצת בית"ר ירושלים. בכתבה רואים בבירור כי ראש הממשלה איננו עושה כל ניסיון לבלום ולהשתיק את קוראי קריאות הנאצה וממשיך בנאומו כאילו לא קרה כלום. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ראה את "מבט" ונחרד. בו במקום היה נחוש והתגייס להגן בלהט על שולחו והממנה שלו. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא מדעתו מרוב כעס בשל שידור הכתבה ב- "מבט" באותו יום ראשון בעֶרֶב של 10 במאי 1998. הוא חש אי נעימות רבה כלפי הממנה שלו והיה נחוש להגן עליו. אורי פורת סבר שאלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, פיברקו את הכתבה ששודרה כאמור ב- "מבט" באותו יום ראשון בערב ההוא של 10 במאי 1998. הוא חשב שעורכי "מבט" הצמידו אתת קריאות הקהל החוגג, "מוות לערבים…", לנאומו של ראש הממשלה, בעוד בפועל הושמעו הקריאותת על פי ידיעתו כשראש הממשלה עוד טרם הגיע להילולה ו/או כבר עזב אותה וכלל לא שמע אותן .. אורי פורת יצא למלחמת חרמה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבע שעורכי החדשות בערוץ הציבורי עשו יד אחת כדי לשָדֵר כתבה מפוברקת המכפישה ומבאישה את ריחו של ראש הממשלה ביבי נתניהו בעיני הציבור. מנכ"ל רשות השידור יצא להגן על האיש שמינה אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1998. הוא הִשהה מייד את אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן מעריכת "מבט".
ביום שני אחה"צ – 11 במאי 1998 ביקרתי לצורכי עבודה במערכת של חטיבת החדשות השוכנת בקומה השלישית בניין הטלוויזיה ברוממה. שררה שם אווירת נכאים. בתא הזכוכית של המערכת ישבו שם נבוכים עד למאוד מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מהל החדשות רפיק חלבי, סגניתו יעל חֵן, והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. פני כולם היו נפולות. הם היו המומים מהחלטת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להדיח את שני עורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן.
טקסט תמונה : זהו אמנון ברקאי המפיק הראשי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.
התבוננתי בהם. כולם שם נראו אובדי עצות וחסרי ישע. שאלתי את מנהל חטיבת החדשות כיצד "עלה" על מעשה הנבלה וקריאות השנאה האלה של החוגגים הנשמעות בכיכר סַפְרָא בעוד ראש ממשלת ישראל נוכח בשטח בסמוך מאוד לחוגגים המבישים. הוא רכן לעברי ולחש : "הבן שלי ראה את "בוקר טוב ישראל', והוא סיפר לי זאת באקראי". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עשו את המוטל עליהם ויצאו להגן על אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. בכך השניאו גם את עצמם על המנכ"ל אורי פורת. פרשת קלטת בית"ר ירושלים הסתבכה. ביום רביעי – 20 בחודש מאי של שנת 1998 התפרסמה ידיעה בעמוד הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות", ובה נאמר : "הכתבה בה שמעו קריאות "מוות לערבים" ליד ראש הממשלה עברה עריכה מגמתית . מסקנות הביניים מצביעות על כך שבכתבה נעשו עבירות אתיות וכי מה ששודר ב- "מבט" היה עיוות של המתרחש". על הידיעה היה חתום ערן הדס כתב העיתון לענייני רשות השידור [1].
טקסט תמונה : מאי 1998. קטע מהעיתון "ידיעות אחרונות". הכתב האחראי על הידיעה הוא ערן הדס. מנכ"ל רשות השידור קובע נחרצות : "עריכת הכתבה הייתה מגמתית ושיקול הדעת היה לקוי. הכתבה הטילה כתם כבד על ראש הממשלה". הוועד המנהל של רשות השידור קיבל את מסקנות הדו"ח. רשות השידור השתנתה באחת עם הסתלקותו של המנכ"ל הקודם מוטי קירשנבאום באפריל 1998 והופעתו המחודשת של אורי פורת. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון מוזס).
שבוע אח"כ ביום רביעי – 27 במאי 1998 שוב התפרסמה ידיעת ענק בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", כתבתו של מר ערן הדס, וכותרתה, "הודחו עורכי "מבט" ששידרו את הכתבה "מוות לערבים". נזיפה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולראש חטיבת החדשות רפיקק חלבי" [2]. בדו"ח חריף שפורסם אתמול קובע מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, "כי מערכת "מבט" הציגה מצג שווא של האירוע האמיתי בפרשת שידור הכתבה עם הקריאות "מוות לערבים", סילפה את דמותם של כלל אוהדי בית"ר ירושלים, והטילה כתם כבד על ראש הממשלה בנימין נתניהו". בפרק המסקנות כותב אורי פורת : "דברים שהתאימו לתזה ולכותרת שהוכנה מראש נשלפו מתוך מקומם המקורי בסרט ההקלטה והודבקו יחדיו כאשר קטע שלם העלול לקלקל את הסיפור נמחק כלא היה. במילים אחרות , קודם יורים ואח"כ בעריכה מסמנים את עיגולי המטרה". הידיעה שהתפרסמה בעיתונות היוותה האשמה כבדה שהטיח מנכ"ל רשות השידור בעובדיו והצבעת אי אמון מוחלטת בשני המנהלים הבכירים בטלוויזיה יאיר שטרן ורפיק חלבי. זה נאמר להם על ידו פנים אל פנים. אך מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא פיטר אותם מתפקידם והם לא התפטרו. בגוף הכתבה הובאה גם תגובתו של אלישע שפיגלמן : "מסקנות הדו"ח הן משטרת המחשבות של ג'ורג' אורוול (George Orwell)". תגובת אנשים בכירים ב- "מבט" לדו"ח של מנכ"ל רשות השידורר אורי פורת הייתה כלהלן : "היריות נורו מלשכת ראש הממשלה – האקדח היה בידיו של אורי פורת". ביום חמישי – 28 במאי 1998, פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" מאת כתבו איתמר אייכנר, כותרת גדולה ובה נאמר : "סוף – סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1", ופרשנות הכתב : "מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיבים בסיפוק לצעדים שנקט מנכ"ל רשות השידור וקביעותיו נגד עורכי "מבט". בכותרת המשנה של הידיעה הופיע ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר : "אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת . הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד , גם לא לי" [3].
טקסט תמונה : קטע מהעיתון "ידיעות אחרונות" מ- 28 במאי 1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר, "אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת. הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לי". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון מוזס).
ביום שישי – 29 במאי התפרסמה ב- "ידיעות אחרונות" כתבה גדולה של יָעֵל גְבִירְץ אודות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שכיהן בתפקידו קצת יותר מחודש ימים ואודות מדיניות השידור שלוֹ . "מי הבוס ?", הייתה הכותרת לכתבה. כך כתבה יעל גבירץ : "בשיחות רקע שקיים אורי פורת לפני כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, הבהיר שהוא לא אהב את המסך של מוטי קירשנבאום. את פרשת "בראוֹן – חֶברוֹן", כינה כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה". על מסך האקטואליה בתקופתו של מוטי קירשנבאום היו אחראים יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. לכתבה שלה צירפה יעל גבירץ איום של מנכ"ל רשות השידור על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, כשאמר לו : "אם תמשיך להגן על עובדים כאלה כמו אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן – לא תהיה יותר מנהל טלוויזיה", הזהיר המפקד אתת פיקודו.
טקסט תמונה : אביב 1999. רשות השידור מארחת בירושלים את תחרות השירים האירופית ה- "אירו- וויזיון" בעקבות זכייתה של הזמרת דנה אינטרנשיונאל בתחרות ה- אירו – וויזיון (Eurovision Song Contest) שנערכה ב- 1998 באנגליה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (משמאל) ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באביב 1999. אורי פורת לא האמין תחילה לכישרונם העיתונאי של יאיר שטרן ורפיק חלבי. אח"כ שינה את דעתו על שניהם מקצה לקצה. הם הפכו לנאמניו הוא העניק לשניהם אשראי מקצועי רב וראה ברפיק חלבי מועמד ראוי להיות מחליפו של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פרשת הקלֶטֶת של בית"ר ירושלים הסיטה את פוקוס מנכ"ל הרשות מנקודת מבטי למוקד עניינים אחר. התִּכְנוּן הארוך טווח שלי לרכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם נדחק לשוליים, למקום אחורי בשיקולי העדיפות שלוֹ. משחקי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה הצטיירו ב- 1998 כאירוע גאלקסי מרוחק שיוותר מספיק זמן לטפל בו בעתיד. למנכ"ל רשות השידור היו עיסוקים אחרים והראשון שבהם הישרדותו המקצועית. לא היה סיכוי שאורי פורת בקדנציה השנייה שלו יבצע לובינג פוליטי וירוץ לממשלה וחברי לכנסת ישראל בשם זכויות שידורי הכדורגל שאבדו לרשות השידור במאי 1994. תפקידו היה ליידע את המערכת הפוליטית בארץ כי ראוי שתאמץ את חוֹק השידור הבריטי הקובע כי אירועי ספורט לאומיים ובינלאומיים נבחרים יהיו מותרים לשידורים רַק ברשתות הטלוויזיה הארציות באנגליה. אימוץ מדיניות שידור כזאת ע"י המִמְסַד הפוליטי בארץ היה עשוי לאַפְשֵר לשָדֵר את מונדיאל 2002 רובו ככולו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אורי פורת לא היה האיש שיזיז עכשיו הרים וסלעים. היו לא מטלות אחרות . בחודשים הראשונים של 1999 ניהל מאבק הישרדות בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור נגד ראש הממשלה אהוד ברק. בפברואר 1999 הטיח בפניו אהוד ברק איום חריף שלא נשמע כמותו בטרם היבחרו לראשות הממשלה. האיום הוטח בתום שידור ישיר סוער של "פופוליטיקה" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהנחייתו של העיתונאי הוותיק ובעל הניסיון יעקב אחימאיר.
טקסט תמונה : העיתונאי יעקב אחימאיר משרת את השידור הציבורי ביושרה ונאמנות כמעט 50 שנה. הוא חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת בשנת 2012. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : העיתונאי יעקב אחי מאיר מבכירי המגישים והמנחים בטלוויזיה הציבורית בכל הזמנים. בפברואר 1999 הנחה והגיש את תוכנית "פופוליטיקה" הסוערת ורוויית הצעקות בה הופיע גם אהוד ברק. המיועד לראשות הממשלה מטעם המערך הטיח בתומה של התוכנית הצעקנית בפני מנכ"ל רשות השידור אורי פורת איום מפורש : "לאחר שאבחר לראש הממשלה, ואני אבחר – אסלק אותך מכהונת מנכ"ל רשות השידור". האיום התברר כאיום סרק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
כך אמר לו אהוד ברק בהַי לִישְנָה : "לאחר שאבחר לראש ממשלה , אתה אורי פורת לא תהיה יותר מנכ"ל רשות השידור", והוסיף, "זאת הבטחה אישית שלי". מעולם לא התבטא כך בבוטות כזאת המיועדד לתפקיד ראש הממשלה, לפני אהוד ברק וגם לא אחריו, באוזני מנכ"ל כלשהו של רשות השידור שהתמנה לתפקידו ע"י ממשלת ישראל. לאחר היבחרו לתפקיד ראש הממשלה (במקומו של בנימין נתניהו) הקים אהוד ברק וועדת הבדיקה בראשות תא"ל (מיל.) רפאל ורדי כדי לחקור את מצבה הנוּגֶה של רשות השידור תחת ניהולו של אורי פורת . אורי פורת ניצב אז תחת זכוכית מגדלת של ראש ממשלת ישראל. הוא היה עסוק בימים ההם רוב הזמן במסע ההישרדות שלוֹ כמנכ"ל רשות השידור. ראשו לא היה פנוי לענייני רכישות של כדורגל הלאומי או הבינלאומי לטובת משלם האגרה שלוֹ.
ב- 23 בפברואר 2000 הגיש תת אלוף מיל. רפאל ורדי את דו"ח רשות השידור לראש הממשלה אהוד ברק. כשמסר לו את הדו"ח קבע נחרצות : "רשות השידור חולה, חולה עד למאוד. לצורך הבראתה דרוש לאלתר ניתוח כואב ומעמיק אשר יוביל לביסוסה על יסודות חדשים, השונים מהקיימים". אהוד ברק היה הבטחה גדולה כראש ממשלה. הוא נבחר לכהונתו הרמה ברוב עצום בעַם אך הוא לא עשה דבר ולא הזיז דבר בעניין רשות השידור. איומיו על אורי פורת מנכ"ל רשות השידור התבררו כאיומי סרק. דו"ח רפאל ורדי לא מומש מעולם. הדו"ח מעלה אבק עד היום בארכיון משרד ראש הממשלה יחד עם הדו"חות שקדמו לוֹ, אֵילוּ של יצחק לבני, ארנון צוקרמן , ישראל גרניט, וגם זה של סֵיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מי שהיה מנכ"ל ה- BBC (בשנים 1969 – 1960) שהובא במיוחד ארצה ב- 1973 ע"י יגאל אלון שר החינוך והתרבות והכין דו"ח קשה על חוליי רשות השידור, אך הדו"ח נגנז ולקחיו מעולם לא הופקו. רשות השידור לא שינתה מאום משִגרת חייה [4].
[1] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" מ- 20 במאי 1998.
[2] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" מ- 27 במאי 1998.
[3] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" מ- 28 במאי 1998.
[4] ראה נספח : ראה גם מאמרו של עמוס גורדון (מנהל חטיבת החדשות ברדיו 'קול ישראל' בשנות ה- 60) שהתפרסם בביטאון "המכון הישראלי לדמוקרטיה" .
מנהיגות קטנונית, נכלולית, ו- מטופשת (2).
בסופו של חודש יוני 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס בעת הפקת 64 השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 מעמדות שידור בעשרת האצטדיונים ברחבי המדינה הגדולה. שהיתי ב- IBC בבירה הצרפתית כ- 40 ימים משם ניהלתי את הפרויקט הממושך. שלושת ציוותי השידור שלי היו כלהלן : צוות מס' 1 מאיר איינשטיין ואבי רצון. צוות מס' 2 רמי ווייץ וזאביק זלצר. צוות 3 זוהייר בהלול (היום ח"כ זוהייר בהלול) וחיים ברעם. הפקת סיגנל הטלוויזיה של מונדיאל צרפת 1998 ע"י ה- Host broadcaster הצרפתי קבוצת TVRS 98 בראשות פְרָאנְסִיס טֶלְיֶיה (Francis Tellier) הייתה מוקפדת ומסודרת ועמדה על רמה גבוהה ביותר מהיבטי הטכנולוגיה הטלוויזיונית, הלוגיסטיקה, התקשורת, והטלפוניה. אי אפשר היה שלא להתפעל מקבוצת TVRS 1998. הם חוללו הפקה נפלאה בלתי נשכחת (אחד הפוסטים יוקדש להפקת הטלוויזיה ההיא של מונדיאל צרפת 1998) והשפעתה המכרעת על התפתחות והתמחות הטלוויזיה הבינלאומית בכיסוי משחק הכדורגל. סיורו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקו הקדמי של חזית השידורים בצרפת הסב לי קורת רוח והוכיח כי הוא מייחס חשיבות גדולה להפקות הספורט הבינלאומיות כמו קודמו בתפקיד מוטי קירנשבאום. אורי פורת ואנוכי נפגשנו מידי יום במשרד ההפקה והתקשורת שלי ב- IBC הענק שהוקם יחד עם משרדי טלוויזיה רבים באתר של Paris Expo על שטח של 224000 מ"ר ליד פורט דה וורסאיי (Porte de Versailles). היה לו במה להתבונן והיה לו מה ללמוד.
טקסט מסמך : מונדיאל צרפת 1998. מפה כללית של פאריס המראה את מיקום ה- IBC ליד פורט דה וורסאיי . (באדיבות TVRS 19988. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל צרפת 1998. מראה כללי של ה- IBC על שמונת היכליו. ה- IBC הוקם באתר Paris Expo על שטח של 224000 מ"ר. (באדיבות TVRS 1998. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויותת שמורות).
טקסט מסמך : מונדיאל צרפת 1998. מראה Hall 5 ב- IBC רחב הממדים והיעיל. משרד ההפקה, התקשורת , והשידורים מס' 61 הוא של ערוץ 1. (באדיבות TVRS 1998. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויותת שמורות).
באחת מארוחות הצהריים שסעדנו יחדיו במסעדה סמוכה ל- IBC סִינֵן לעברי : "יאיר שטרן ורפיק חלבי עוד לא יודעים שהם מפוטרים. אני נחוש לעשות כך. פרשת "בר-און – חברון" לא תהיה עוד". אורי פורת דיבר תמיד בלחש (כשהמציאו את הסלוגאן "מְסַנֵן מבין שיניו" התכוונו אליו. לידו תמיד חשבתי שהשמיעה שלי לקויה). השבתי לו מייד. "יאיר שטרן, רפיק חלבי, ויעל חן הם עיתונאים יישרי דרך ואין זה חשוב מאיזה צד של המתרס הפוליטי הם ניצבים. מפני שהם אנשים בעלי יושרה הם גם נאמנים לך כמי שניצב ב- טופ של ההיררכיה ברשות השידור. הם תמיד ידווחו לך את האמת ולעולם לא ישקרו אותך. המושג "מאפיה שמאלנית בטלוויזיה" היא מונח שִקְרִי. אין דבר כזה. זכור דבר אחד : ירדפו אותך דווקא אנשי הוועד המנהל מאותו הזרם הפוליטי שאתה בא ממנו, הימין. לא רדיפה פוליטית אלא רדיפה שמטרתה לנגוס באִרְגוּן הכללי ובסמכות המקצועית שלך".
טקסט תמונה : יולי 1998. מונדיאל צרפת 1998. אנוכי (מימין) יחדיו עם מר פראנסיס טלייה (Francis Tellier) המוכשר והידען ראש קבוצת הטלוויזיה המבצעית של TVRS 98. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יוני 1998. מונדיאל צרפת 1998. משרד ההפקה שלנו ב- IBC בפאריס. אנוכי בשיחת תיאום עם האולפן בירושלים בטרם שידור ישיר של אחד המשחקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביום ראשון בעֶשֶר בערב של 12 ביולי 1998 התקיים באצטדיון הכדורגל הלאומי של צרפת בפאריס (Saint denis stadium) משחק הגמר בין נבחרות צרפת וברזיל. את המשחק שידר ישיר ארצה הצוות הבכיר השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון. יום קודם לכן מסר לי ה- Sports Controller של ה- EBU ידיד אישי שלי ריצ'ארד באן (Richard Bunn) מעטפה נאה ובתוכה שני כרטיסי הזמנה למשחק למשחק הגמר באצטדיון "סיינט דניס" (על פי בקשתי) עבור שני נכבדי רשות השידור ששהו בפאריס באותה העֵת, המנכ"ל אורי פורת וסמנכ"ל כוח אדם שלו עמרם עמר (שימש מנהל הכספים של משלחת הטלוויזיה למונדיאל צרפת 1998). מחירו הנקוב של כל כרטיס כזה עמד על 1700 פרנקים צרפתיים (שווה ערך ל- 300 דולר בערך). רִיצָ'ארְד בָּאן ביקש ממני עם מסירת הכרטיסים לידיי כי אם מסיבה כלשהי האנשים רמי המעלה שלי יישנו את תוכניתם ויוותרו על התענוג, "אז אנא מימך החזר לי אותם מייד כי יש עליהם הרבה קופצים", שח לי. הודיתי לו מקרב לִבִּי והבטחתי לו כי כך אעשה. EBU היה איגוד השידור הגדול ביותר והעשיר ביותר ומנה בתוכו גם את רשתות הטלוויזיה הצרפתיות שהפיקו את מונדיאל צרפת 98 ולכן נהנה מקשר מיוחד עם קבוצת TVRS 98. הקבוצה ייחדה חבילת כרטיסי הזמנה (תמורת תשלום) ל – EBU על מנת שהאיגוד יחלק אותם לנציגים בכירים מרשתות הטלוויזיה שלו העושות בצרפת. רִיצָ'ארְד בָּאן התאמץ בשבילי. הערכתי אותו על כך. ואז קרה המקרה העצוב והמביך. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת החליט מסיבותיו שלוֹ שלא לנסוע במֶטְרוֹ למשחק הגמר. הוא וויתר. הסמנכ"ל שלו החרה – החזיק אחריו. אורי פורת שלח את עמרם עמר לשדרות שָאנְס אָלִיזֶה למכור את הכרטיסים בשוק שחור לכל המרבה במחיר כדי להחזיר את הכסף לקופת רשות השידור. מעשה פלילי שעמרם עמר יכול היה בגינו להיאסר ולהישלח לכלא אילו המשטרה הצרפתית הייתה מבחינה בדבר. זאת הייתה הפעם הראשונה שנבחרת צרפת מעפילה למשחק הגמר בתולדות המונדיאל . כמובן שכל פאריס הייתה כמרקחה באותו יום ראשון ההוא של 12 ביולי 1998. הכרטיסים נמכרו ע"י עמרם עמר כלחמניות טריות מבלי שאני יודע דבר מכל הסיפור המדהים הזה שנעשה ע"י הבוסים שלי מאחורי גבי. הדבר נודע לי בתום השידור הישיר לאחר שרִיצָ'ארְד בָּאן צלצל אלי למשרד ההפקה ב- IBC ודיווח לי כי נכבדי רשות השידור לא הגיעו למושבי הכבוד שלהם. חשתי כי הדם מפוצץ את ראשי ופרצופי. בושתי ונכלמתי. לא ידעתי מה להשיב לידיד שעשה כל מאמץ להשביע את רצוני ואני אִכזבתי אותו. זה היה נורא. מאוחר יותר התנצל בפניי המנכ"ל וטען כי ברגע האחרון חש לא טוב וביקש להחזיר לפחות את ההוצאה היקרה שעלותה כ- 600 דולר לקופת הרשות . נותרתי המום . לא יכולתי לקבל את ההתנהגות הבלתי מקצועית ולא מוסרית הזאת שנודע לי עליה בכלל בדיעבד. בחיים לא תיארתי לעצמי כי מנכ"ל רשות השידור יוותר על חוויה ספורטיבית כל כך דרמטית ומהנה של פעם בחיים, ושאני אקלע בגללו לאי נעימות נוראית שכזאת . פעם אהבתי והערכתי אותו. עכשיו ריחמתי עליו.
טקסט תמונה : אוגוסט 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בערוב ימיו כמנכ"ל הרשות. כעבור שנה באוגוסט 2001 התפטר מתפקידו לאחר שנפתח נגדו הליך Impeachment ע"י וועד המנהל של רשות השידור וע"י חברי מליאת רשות השידור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
סוף הפוסט מס' 685. הועלה לאוויר ביום שלישי – 16 במאי 2017.
תגובות
פוסט מס' 685. "כָּאן" עלתה אֶמֶש (15 במאי 2017) בתנופה וויזואלית עצומה, בסערה, במרכבת אֵש טלוויזיונית מלווה בתקוות רבות ל- "אוויר" של תקשורת המונים אלקטרונית במדינת ישראל. התגעגעתי אליכם אנשי "כָּאן" (!). מנהיגות. לעולם אין לשכוח ותמיד לזכור לדֵירָאוֹן את פרשת המנכ"לים האָפֵלִים, העלובים, החנפנים, המופרכים, ו- מלחכי הַפִּנְכָּה של רשות השידור שהודחו וסולקו ממשרותיהם הַרָמוֹת ע"י ממשלות ישראל בטרם השלימו את תקופת כהונתם : יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (היה אמור לכהן עד 2007) ויוני בן מנחם ועוזרו הצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011 (היה אמור לכהן עד 2016). לעולם אין לשכוח ותמיד לזכור לחֶרְפָּה את אותן השנים האָפֵלוֹת בהן עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עצרו בצד הדרך, וויתרו, ו- השליכו מעליהם מרצונם הם את הגדולה שבזכויות בֵּן אֱנוֹש להיות אָדָם רִיבּוֹנִי ובֵן חוֹרִין. עיתונאי רשות השידור החליטו ביוזמתם שלהם להיות משת"פים ו- להסכין עם סביבת הניהול המושחתת של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. לא כולם. רוּבָּם (!). רשות השידור הישנה כפי שכולכם הכרתם מאז 1969 הועלתה עכשיו ב- 2017 לגָרְדוֹם ע"י שלושה ווקטורים שליליים : מנכ"לים עלובים, עוזרים קרובים עלובים, ועיתונאים עלובים ושתקנים שנמנעו מלקחת את הנשק בידם ולעלות על הבריקדות. שלושת הכוחות נטולי יוֹשְרָה ומוּסָר חברו לכוח נגטיבי הרסני משולב אחד. הם הניחו את חבל התלייה על צווארה של רשות השידור ההיא. פוסט מס' 685. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 16 במאי 2017. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>