הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות קפדניות וסבוכות ארגוניות, טכנולוגיות, ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

———————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 721 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 25 בנובמבר 2017.

———————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007 (התעשתה גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 721. בלי סִלְסוּלִים. רַק עוּבְדוֹת (3). מחשבה תנ"כית ופילוסופיה אלוהית. יש דבר כזה נאמנות אנושית אולם אין דבר כזה נאמנות אנושית מופלגת. כלומר, % 100 מנקודת מבט מתמטית. לא בין אדם לחברו, לא בין הורים לילדיהם ו/או בין הילדים לאבותיהם ואימותיהם, לא אהבות בין גברים רווקים ונשים רווקות, לא בין גבר רווק לאישה נשואה ו/או אישה רווקה לגבר נשוי, כל ניסוח טוב. נאמנות אנושית מופלגת איננה שוררת גם בין זוגות נשואים. וודאי לא נאמנות אנושית מופלגת לחֵפֶץ, רָהִיט, לְבוּש, ו/או כל חוֹמֶר אחר, ו/או מוסיקה. בני אנוש יודעים להיות נאמנים הרבה יותר לרעיון פוליטי כלשהו מאשר לבני ובנות זוגם, ומאשר לציווי "לֹא תִּנְאָף" בעשרת הדיברות. הדִיבֵּר, הציווי המוסרי ה- 5 בעשרת הדיברות "…כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ ואֶת אִמֶּךָ…" (ספר "שמות" פרק כ'), נרשם, נכתב ו- נועד לילדים בוגרים. לא לדרדקים שתלויים בהוריהם. האדם הוא פקעת של סקרנות + כישרון + אינטרסים וחכם מידי מכדי להיות נאמן מופלג למישהו ו/או למשהו. תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא סיפרו לנו את האמת שמסופרת בתנ"ך. שיעור בתנ"ך ממבט אחר. פוסט מס' 721. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש – 25 בנובמבר 2017.

הקדמה.

אנוכי מאמין באלוהים בדרכי שלי. הקב"ה העניק בכישרון היצירה האלוהי שלו לחלק מצומצם בלבד באנושות, נשים וגברים, יתרון רב : חוכמה, בינה, ודעת ובצידם גם יופי ואסתטיקה. IQ שמרקיע לצמרת ובצידו כישרון ו- הופעה פיזית מושכת תשומת לב. ל- מֵתֵי מְעַט בתוך החלק האנושי המצומצם הנדון נתן הקב"ה גם יכולת מנהיגות ובצידה סַמְכוּת, שְרָרָה, וּמַרוּת. בכל ספר התנ"ך על כל חלקיו אפשר לספור אותם על עֶשֶר אצבעות. אף על פי כן אין מדובר ביצירה אלוהית פלאית ומושלמת, מפני שאותו הקב"ה שהעניק לאותם המעטים יוֹפִי ושֵכֶל לא ברא עבורם תמיד מנגנון רגולציה ש- יווסת בין כמות ה- IQ ש- מפעילה את תאי המוח בראשם לבין כמות ההורמונים העצומה שמבעבעת בגופם. נשים וגברים יפים וחכמים מועדים לפורענות מפני שככלות הכל ובסופו של דבר הם רק בריות אנושיות. בני אדם בלבד, שזמנם שָאוּל, וקִיצָם כמו של האחרים ידוע מראש. דוגמא קיצונית של אדם יְפֵהפֶה אולם בעל יכולת ניתוח פוליטית ברמה של אבסורד הוא אבשלום בנו הַמוֹרֵד של דָּוִד הַמֶלֶךְ. הספר התנ"כי שמואל ב' פרק י"ד פסוק כ"ה מגדיר אותו כלהלן : "…וכאבשלום לא היה איש יָפֶה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קָדְקֳדוֹ לא היה בו מוּם…".תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא סיפרו לנו את האמת שמסופרת בתנ"ך. שיעורים בתנ"ך.

פרפראות.

1. הפרק הראשון בסדרה התיעודית (מתוך שישה פרקים) "אריק איינשטיין שיר אהבה סטנדרטי" ששודר אמש בערוץ 8 של Yes Duco אודות הזמר הנערץ אריק איינשטיין ז"ל שמת בטרם עת בגיל 74, הוא Masterpiece טלוויזיוני בכל קנה מידה טלוויזיוני מקומי ובינלאומי.

הפרק הראשון בסדרה התיעודית (מתוך שישה פרקים) "אריק איינשטיין שיר אהבה סטנדרטי" ששודר בערוץ 8 של Yes Duco אודות הזָמָר הנערץ והאָהוּב אריק איינשטיין ז"ל שמת בטרם עת בגיל 74, הוא Masterpiece טלוויזיוני בכל קנה מידה טלוויזיוני מקומי ובינלאומי.יוצרי הסדרה,  "אריק איינשטיין שיר אהבה סטנדרטי", הם אבידע לבני, אסף אמיר, ויואב קוטנר. יש לומר לשלושתם ולאכסניה שלהם Yes Duco כבר עכשיו תודה רבה גם אם מדובר בתום הקרנת הפרק הראשון בלבד. יש למה לצפות בהמשך. מדובר ביצירת מופת שנושאת בחובה תחקיר מפורט ועדויות עשירות ב- Audio ו- Video. תבורכו. הכרתי את אריק איינשטיין ז"ל באופן אישי. התראיתי עמו במשך השנים הארוכות בכמה הזדמנויות ושוחחתי עמו על כמה נקודות מפגש בחיינו. הוא לא היה חבר שלי אבל הוא ידע מי אני. היה מדובר בכוכב עַל יפה תואר בעל מוניטין עצום קולנועי וטלוויזיוני שמיתרי גרונו הפיקו קול בריטון – בס נפלא, מרשים, ו- ייחודי. מאידך היה אריק איינשטיין ז"ל אדם עניו, צנוע, והגון. רעייתי ואנוכי אהבנו מאוד את אריק איינשטיין הזָמָר והאָדָם. גם ילדינו העריצו אותו ותלו בחדרם את פוסטרים שלו ושל שלום חנוך. ראיתי אמש (יום רביעי – 22 בנובמבר 2017) את הפרק הראשון, "אריק איינשטיין שיר אהבה סטנדרטי", שהסב לי  כמות אושר עצומה, קורת רוח רבה, דמעות, געגועים ונוסטלגיה לנעורינו שחלפו לבלי שוב. מסמך טלוויזיוני תיעודי מרשים וחשוב.

זיכרון (1).

ב- 1965 זכתה הפועל ת"א באליפות המדינה בכדורסל בשל יכולת טובה של הקבוצה אך נהנתה  גם מחֶרֶם שהכריז מרכז מכבי על ליגת הכדורסל במחזורי הסיום בשל חשד להטיה ומכירת משחקים. בשורות הפועל ת"א שיחקו אז אילן זייגר ז"ל, רמי גוט, עמי שלף ז"ל, גרשון "גֶרְשִי" דֶקֶל, צבי לובצקי, ו- דוד קמינסקי. במשחק הגמר על גביע המדינה ניצחה מכבי ת"א את הפועל ת"א 47:55. מוזר מאוד איך קבוצת כדורסל בעלת היסטוריה כה מפוארת כמו הפועל ת"א, ששישה משחקניה נמנו באורח קבע על הנבחרת הלאומית, נמחקה כעבור שנות דוֹר כלא הייתה והאולם ההיסטורי רב המוניטין שלה "אוסישקין" על גדות הירקון נהרס ב- 2007 והפך לגִינָה, בעוד מכבי ת"א זוכה חמש פעמים בגביע אירופה לאלופות בכדורסל.

טקסט תמונה : שנת 2007. כתובות גראפיטי של אוהדי הפועל ת"א השרופים והנאמנים מקשטות את קירות אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א הבנוי על גדות הירקון, ועכשיו מַט ליפול. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. חלקו הצפוני של אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א מתפקד כמוסך מכוניות בטרם הריסתו הסופית ע"י עיריית תל אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. קופות אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א נעולות ומסוגרות. על דלת הכניסה לקופות ציירה יד עלומה את "הפטיש והמגל", סימלה של ברה"מ הקומוניסטית שנפלה ועמה העולם הישן שקרס ואיננו עוד. אולם "אוסישקין" עומד עתה שומם וניצב בפני צו הריסה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007 . זהו הכותל הצפוני של אולם הכדורסל "אוסישקין" בטרם הריסתו ע"י עיריית תל אביב. במקום האולם ההרוּס נבנתה גינה וגן ציבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. אגף נוסף בקיר הצפוני של אולם הכדורסל "אוסישקין" בטרם נהרס ע"י עיריית תל אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל תל אביב בטרם הריסתו ע"י עיריית תל אביב. כתובות הגראפיטי של אוהדי הפועל מלמדות על נאמנות מוחלטת לקבוצת הפועל ת"א ושנאה עיוורת ליריבה העירונית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון. יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. הקיר הצפוני של אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו ע"י עיריית תל אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007 . אוהד מושבע של הפועל ת"א ניצב ליד כתובות גראפיטי שחרתו חבריו על כתלי אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א. העזובה והלכלוך זועקים לכל עבר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. מראה הצפון הישן של תל אביב לפני עשור שנים. אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל תל אביב שנבנה בשעתו על גדות נהר הירקון, ניצב עתה בשיממונו חסר תכלית ותועלת. קירותיו משמשים לתליית פרסומות מסחריות בטרם הריסתו ע"י עיריית תל אביב. מבט המצלמה שלי היה משפך הירקון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. מבט מזרחה מאולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א. הצפון היָשָן של העיר מישיר מבט ומתבונן לעבר גורדי השחקים החדשים שנבנו בצפון החדש של העיר תל אביב ממזרח לדרך נמיר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי מתוך מאגר של 200 תמונות שתיעדתי וצילמתי את אולם הכדורסל "אוסישקין" של הפועל ת"א בטרם הריסתו הסופית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מדהים לחשוב כי ההיסטוריה של ייסוד הפועל ת"א דומה לזו של מכבי ת"א. במידה רבה הן חופפות. המנהל המיתולוגי ההוא של הפועל ת"א ונבחרת ישראל בכדורסל מר עמירם שפירא זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…מגרשה הביתי של הפועל ת"א שכן בראשית שנות ה- 40 באולם ברחוב נחמני מס' 4. ביתן הספורט נמכר בשעתו לתיאטרון הקאמרי והפועל ת"א עברה לשחק במגרשי הכדורסל של ביה"ס כרמל וגימנסיה שלווה. מגרשה של הפועל צפון ת"א שכן בביה"ס לדוגמא ברחוב בן יהודה. מגרש הכדורסל של מכבי ת"א שכן בימים ההם ליד קולנוע אוריון ומגרש הכדורסל אגודת "ברית מכבים עתיד" שכן ליד רחוב דיזנגוף. מאוחר יותר העתיקו הפועל ת"א והפועל צפון ת"א את מגרשן למתחם אוסישקין…". אחד מעמודי התווך של הפועל ת"א ונבחרת ישראל בעשור ה- 60 של המאה שעברה היה אִילָן זָיְיגֶר ז"ל גבה הקומה (1.94 מ'). אִילָן זָיְיגֶר ז"ל נולד בתל אביב הקטנה ב- 18 ביולי 1939. הוא היה צעיר מ- אריק איינשטיין ז"ל בחצי שנה. כמו ילדים רבים נמשך מגיל צעיר לאגודת הפועל ת"א ולמתחם הכדורסל שלה ברחוב אוסישקין בצפון תל אביב סמוך לגדות הירקון. מאמן הילדים באגודת הפועל "צָפוֹן" תל אביב היה עולה חדש מווילנה צְבִי קָצֶ'רְגִינְסְקִי. הוא היה גם מאמן הילדים בבית הספר העממי "לדוגמא" ברחוב בן יהודה. צְבִי קָצֶ'רְגִינְסְקִי היה האבא של קבוצות הילדים והנוער באגודה. הוא היה עובר מבית ספר אחד למשנהו ואוסף את הילדים המוכשרים ומביא אותם למועדון. אח"כ עבר להיות רכז הכדורסל של אגודת הפועל ת"א במגרש הפתוח ב- "אוסישקין". בגיל ארבע עשרה קוּדַם אִילָן זָיְיגֶר לקבוצת הנערים של הפועל ת"א אותה אימן אוּרִי הוֹלִינְגֶר, ובשורותיה שיחקו בני גילו אָרִיק "אָרָיוֹת" איינשטיין, שמואל רוכברג, אורי פופילס, יעקב רוזן, שמואל שיינברג, חיים קליגמן, דוב "דובה" פרומן, ואחרים. צלם עלום שֵם העמיד את הנערים הצעירים ליד הפחים במגרש הפתוח ב- "אוסישקין" ב- 1954 ולחץ על הֶדֶק המצלמה. זה מה שיצא.

טקסט תמונה : שנת 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 61 שנים. קבוצת הנערים של הפועל ת"א ניצבת במגרש הכדורסל הפתוח של האגודה ברחוב אוסישקין בתל אביב בצפון תל אביב. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : המאמן צבי קצ'רגינסקי רכז הכדורסל והאבא של קבוצות הילדים והנערים, שמואל רוכברג ז"ל, אריק איינשטיין ז"ל (בן 15 וחצי), אורי פופילס, שמואל שנהר (שיינברג), יענקל'ה רוזן, אילן זייגר ז"ל (בן 15), והמאמן אורי הולינגר. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דוב "דובה" פרומן (מייסד ונשיא לשעבר של חברת "אינטל") וחיים קליגמן.

הערה : התמונה הזאת לקוחה מתוך הספר התיעודי, "זו אותה האהבה" של המחבר עלי מוהר ז"ל. התמונה הוענקה לי באדיבות גב' סימה איינשטיין – אליהו, הגרפיקאית תמר בר דיין, והמו"ל דניאלה די נור. הערה :  סייעו לי בזיהוי הנוכחים בתמונה שחקני העבר של קבוצת הפועל ת"א בכדורסל מר אילן זייגר ז"ל ומר צבי לובצקי יבד"ל.

זיכרון (2).

פגשתי את אריק איינשטיין לראשונה היכן שהוא בסתיו 1962 בארוחת צהריים בחדר האוכל של קיבוץ אפיקים. אני הייתי רפתן בקיבוץ והוא שחקן בהצגת המחזמר "אִירְמָה לָה דוּס" שהועלה בעת ההיא ע"י תיאטרון "הבימה". המחזה רָץ במשך כ- שבוע באמפיתאטרון ההוא של עמק הירדן בצמח. ה- Cast הוזמן לסעוד ארוחת צהריים בקיבוץ אפיקים. אריק איינשטיין היה כבר זָמָר ושחקן שקנה את המוניטין המוקדם שלו בלהקת הנח"ל (על להקת הנח"ל נמנתה אז גם בת כיתתי מקיבוץ אפיקים חִינָא גורביץ'). לא אני התחלתי. הוא קשר ראשון את קשר השיחה בינינו. התברר שהכיר אותי כשחקן כדורסל לשעבר בקבוצת הפועל אשדות יעקב. זאת הייתה הפעם הראשונה ש- ראיתיו. גוון קולו העמוק ומראהו היו בלתי נשכחים . היה ברור שהוא נהנה מ- מתנת אֵל. גרונו ומיתרי קולו הפיקו טון וצליל שלא שומעים כל יום. צליל הבריטון העמוק וכה צלול שלוֹ העניקו לו נוכחות נצח. קסמו האישי נשפך ממנו והלאה. אי אפשר היה לוותר על התבוננות בו. הוא לבש חולצת טי שירט כחולה והיה רזה מאוד אך יָפֶה. הופתעתי מהעממיות שלו והקשר הבלתי אמצעי שיצר עמי בקלות. הוא היה איש נעים, אולי קצת "שְוִויצֶר", אך לא יותר מידי. אנוכי הייתי רַפְתָּן פשוט מהקיבוץ והוא כוכב זֶמֶר ותאטרון אך הוא לא דיבר בהתנשאות יתר. הוא היה צעיר ממני ב- 7 חודשים ונמוך ממני ב- 2 סנטימטרים. שוחחנו מטבע הדברים על חשיבות הניתור במשחק הכדורסל ועל אפקט ה- Dunk. אריק איינשטיין סיפר לי שהוא נהנה לשחק בהצגה "אִירְמָה לָה דוּס" מול הפרטנרית שלו גְאוּלָה נוּנִי, וגילה לי שבכמה סצנות במהלך ההצגה הוא מתנשק עמה ברצינות. על באמת. "נשיקה צרפתית".

טקסט תמונה : אנוכי בקיבוץ אפיקים בשנת 1962 לאחר השירות הצבאי בן שלוש שנים בגדוד 12 של חטיבת "גולני". נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל. כמו כולם התחנכתי כילד על קריאת ספרים מרובה, האזנה למוסיקה קלאסית ואהדה לפזמון הארצישראלי, וגם קצת לשירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי (Elvis Presley) וריקי נלסון (Ricky Nelson). המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי, "שתי זונות ממין זכר". עד כדי כך היו נעולים שערי הקיבוץ בפני תרבות המוסיקה שהפיק אלביס פרסלי אך חברי הקיבוץ ההם ממש לא הזיזו לי. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת לבוש החָאקִי של הקיבוץ. המראה שלי לא השתלב ולא היה שייך עוד לחיי הקומונה. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, "באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר". זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. ב- 1963 נטשתי את מכורתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן על מנת שלא לשוב אליו עוד לעולם. הרוב הוא רוב, אולם אין זה אומר שיש לו בעלות בלעדית על הצדק והיושרה, וודאי אין לרוב כל רשות לרכל ולחטט בנבכי הפרטים של פרטיו שמרכיבים את הקהילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה שעברה. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה. קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לשלושת הזמרים אריק איינשטיין, האמריקני אלוויס פרסלי (Elvis Presley), וזוהר ארגוב היה גורל משותף : היו להם המון ידידים וידידות בחייהם שנדחקו וחיפשו במרץ רב את חברתם ועשו כל מאמץ להיצמד אליהם לאורך הקריירות המשגשגות שלהם, אולם שלושתם מתו לבד בטרם עת מסיבות בריאותיות. אנוכי תמה אם שלושת זמרי העל הנ"ל קיבלו סיוע כלשהו ו/או תמיכה וייעוץ רפואי מאלה שהתיימרו להיות מקורביהם. עם הזָמָר האמריקני ריקי נלסון (Ricky Nelson) הסיפור שונה. הוא נספה בן 45 עם להקתו בתאונת מטוס ב- 31 בדצמבר 1985 בדרך להופעה לקראת השנה החדשה. סופה של להקת הזמר הבריטית "החיפושיות (The beatles) נשען על תזה ידועה ומוכחת של חיים ומוות : Every good thing comes to end.

אני אוהב מאוד מוסיקה. מוסיקה על כל סוגיה. קלאסית, פופ, שירי עם, שירה ארצישראלית, מחזות מוסיקאליים, ג'ז, הילי בילי, ריתמנ'בלוז, ורוקנ'רול. אין דבר כזה מוסיקה לא טובה. יש מוסיקה שאתה אוהב יותר ואוהב פחות. גם היום בגיל 80 כשאני כותב את סדרת 13 ספרי הטלוויזיה (13 ספרים שונים) במסגרת שֵם ו- Title משותף, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ואת הפוסטים בבלוג, אני מאזין בנשימה אחת ל- "Heartbreak Hotel" של אלוויס פרסלי ול- קונצרט לכינור של מנדלסון, ואח"כ ל- "It's Late" של ריקי נלסון, ואחריו ל- קונצרט לחצוצרה של היידן, ובתומו ל- "Twist and Shout" של החיפושיות, ומייד אחרי הלהקה הבלתי נשכחת ההיא אני שם את ה- CD של "הפרח בגני" של זוהר ארגוב ואת "חופשי זה לגמרי לבד" של יהודה פוליקר ולהקת "בנזין" שלו. אלוויס פרסלי היה קרוב אלי מוזיקאלית הרבה יותר מוקדם מאריק איינשטיין מאז ששמעתי לראשונה את שירו "Hound dog" במצעד הפזמונים של רדיו רמאללה. אהבתי מאוד גם ריקי נלסון ואת החיפושיות. התאהבותי בזוהר ארגוב כמו ביהודה פוליקר ולהקת "בנזין" שלו הייתה הרבה יותר מאוחרת. אנוכי מחזיק בביתי את כל 650 שיריו של אלוויס פרסלי, כ- 70 / 60 ספרים תיעודיים באנגלית אודותיו, וכ- 200 שעות Video מהופעותיו בכל רחבי ארה"ב מאז 1955. בילדותינו ונערותינו בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן גדלנו התחנכנו על השירה הרוסית והשירה הארץ ישראלית. לא היה בתוכנו אחד ו/או אחת שלא קראו את לב טולסטוי, מיכאיל שולוחוב, פיודור דוסטוייבסקי, וכמובן את ז'ול וורן כמו שלא היה אחד בחברת הילדים שלא האזין מבעד לגרמופון הישן לפיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, דמיטרי שוסטקוביץ', אראם חצ'אטוריאן, ניקולאי רימסקי – קורסקוב, וכמובן ל- וולפגנג אמדאוס מוצרט, לודוויג וואן בטהובן, פראנץ שוברט, יוהאן סבסטיאן באך, יוהאן שטראוס, יאן סיבליוס, ורבים נוספים מגיבורי הקלסיקה המוסיקלית הוותיקה הבינלאומית. מרדכי זעירא, יחיאל מוהר, נתן אלתרמן, מתתיהו שלם, יהודה שרת, עמנואל זמיר, עמנואל עמירן, ועוד רבים אחרים מהדור ההוא היו גיבורי התרבות שלנו, אולם אוזן שוחרת מוסיקה (כמו שלי ושל רבים אחרים) היא לעולם איננה מונוגמית. היא לעַד פוליגמית כמו העיניים שלי. גם היום בערוב שנותיי, אנוכי כ- בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן וחקלאי לשעבר, מנסה לנתח שוב ושוב היכן נמצא המכנה המשותף שמאפשר לנפשי להאזין באהדה כה רבה לשירתם של הצמד הישראלי הילקה ואביבה ובאותה נשימה גם לצמד האמריקני פול סיימון וארתור גארפונקל (Paul Simon & Arthur Garfunkel). האזנתי אלפי פעמים לשִירָם האלמוּתי "The sound of silence" , ו/או לאוסף נפלא ומלהיב של שפע מחזות מוסיקאליים אמריקניים ("פורגי ובס", "סיפור הפרוורים", "אוקלהומה", "שבע כלות לשבע אחים", "דרום פאסיפיק" ואחרים), כפי שהאזנתי אלפי פעמים ל- "מה יפים הלילות בכנען" של אסתר עופרים בעלת הקול הייחודי, הנקי, והמיוחד מחד וכנ"ל ל- "Ke sera sera" של דוריס דיי מאידך. התשובה והאושר נמצאים לידי. אינני צריך להרחיק לכת כדי לחפשם. האוזן הפוליגמית כמו העין הפוליגמית בתוספת כמות ה- IQ שדחס הקב"ה לראשנו כשעמדנו בתור כדי לקבלו ממנו, פלוס מנגנוני הבקרה המווסתים את הרגולציה האנושית עשו את מרביתנו לאנשים חושבים יותר, שקולים יותר, יעילים יותר, הגונים יותר, ואולי גם מאושרים יותר. ההיסטוריה המוסיקאלית הנפלאה לסוגיה הרבים והשונים שנוצרה בארץ ובעולם ואשר חוויתי אותה מאז היותי דרדק בן 4 באמצעות הגרמופון הישן ההוא ועד עצם היום הזה, יום שישי – 24 בנובמבר 2017, שזורה בהיסטוריה הבלתי נשכחת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואדמתו. הם שני נכסים יקרים וחשובים בחיי.

במידה רבה אנוכי תמה כיצד ומדוע דווקא הזמר האמריקני אלוויס פרסלי הוא המוסיקאי שהיה הכי קרוב אליי בכל ימי חלדי. גם היום. אלוויס פרסלי ואריק איינשטיין הם תופעה ייחודית בהיסטוריה של המוסיקה והַזֶמֶר האמריקני והישראלי לדורותיו, כל אחד במדינתו הוא. מעולם לא חשבתי כך ובכיוון הזה של סיום החיים, אבל היום בערוב שנותיי אני מהרהר מעת לעת באותם האנשים שהיו סמוכים מאוד לשולחנו ונהנו מחברתו של אלוויס פרסלי ובראשם הרופא האישי שלו ד"ר ג'ורג' ניקופולוס (Dr. Nichopoulos) אולם היו עסוקים כל אחד מהם בהגנה על טריטוריית הידידות וההערצה שלהם ל- אלוויס פרסלי ואולי לא שמו לב ולא דאגו לבריאותו של אלילם (וגם של מאות מיליונים אחרים בעולם), מי שהחליף את מסלול המטבוליזם שלו, זימר, שר, הופיע, ועשה מיליארדי דולרים בלילות ויָשָן בימים. אלוויס פרסלי (1.85 מ') הכפיל במשך השנים את משקל גופו ל- 150 ק"ג ו- מת עוּל ימים בשל לחץ דם גבוה וכשל פעולת לבו באחוזתו רחבת הידיים "Graceland" ב- ממפיס על האסלה בחדר השירותים שלו מוקדם בבוקר ב- 16 באוגוסט 1977. רק בן 42. כמעט כל הסמוכים לשולחנו פרסמו זיכרונות וספרים משלהם על קרבתם האישית הבלתי אמצעית לאלוויס פרסלי המנוח. אריק איינשטיין מת בן 74, בטרם עת. מבוגר אבל רק בן 74. מה זה בן 74 בעידן הרפואה המודרנית ? אריק איינשטיין היה אדם לא בריא. אני תוהה האם כל הסמוכים והסמוכות הרבים לו התעניינו ודאגו דאגה יסודית לבריאותו ? כשאני היכרתי אותו לפני שנים רבות כששנינו היינו צעירים, היה אריק איינשטיין מעשן כבד שהרעיל את גופו בסיטונות וביודעין. הוא לא חדל מכך. אין זה סוד כי עישון כבד במשך שנים מקעקע את יעילות פעולות מערכת העורקים והריאות עד כדי סכנת חיים. אנשים מעשנים, לבטח בגיל 74, חייבים להיות תחת ביקורת רפואית קפדנית ו- מתמדת, שכוללת בדיקות דם, מבחני לחץ דָם, צילומי אולטראסאונד, וכו'. אינני יודע האם אוהביו – מקורביו שמרו על אריק איינשטיין ז"ל ו- ניסו אֵי פעם לחצוץ בינו לבין הסיגריות כדי לשמור על חייו של זָמָר דָגוּל ואדם גָדוֹל בעל אישיות נדירה. עכשיו כולם רצים ומספרים את סיפוריהם אודות הזמר והאדם אריק איינשטיין ז"ל. אלוויס פרסלי המנוח ואריק איינשטיין ז"ל הם בין המעטים שהפכו אותי לאדם מאושר יותר בחיי. שניהם מתו בטרם עת. שניהם אינם עוד.

מוסיקה היא ווקטור בעל עוצמה ש- מֵנִיעַ את האנושות קדימה. אין מוסיקה לא טובה. יש מוסיקה שאתה אוהב יותר ו/או אוהב פחות.  

יש אומרים כי בזמרת והיוצרת דָנָה בֶּרְגֶר טמון שפע של קסם אישי. אני אוהב אותה מבלי שראיתי אותה אי פעם. אמנים רבים יכולים להתקנא בה מפני שיש לה את זה, על הבימה ומחוצה לה, מבלי שהיא צריכה להתאמץ. מצלמות הטלוויזיה רוחשות לה אהדה. גם באולפן של שי שטרן באותו ליל שישי ההוא של 11 במארס 2016 בערוץ 10. דנה ברגר היא אישיות טלוויזיונית נאה ובעלת כריזמה עד שהיא מתחילה לשיר (לי). פתאום אני מאבד אותה ולפתע הכל מתפוגג. לא מפני שהיא מוסיקאית לא מוכשרת אלא בגללי. אינני מצליח להתחבר לשירה שהיא מייצרת. אין זה אומר שהמוסיקה שלה לא טובה. אני בטוח שיש לה מעריצים רבים אולם אני אינני נמנה עליהם. אז אני מתנצל ומנצל את ההזדמנות ונפנה ממנה, ומאזין שוב ל- ברנדה לי (Brenda Lee), הלן שפירו (Hellen Shapiro), אלה פיצג'ראלד (Ella Fitzgerald), שרה ווהן (Sarah Vaughan), דוריס דיי (Doris Day), קוני פראנסיס (Conie Francis), דאסטי ספרינפילד (Dusty Springfield), פגי לי (Peggy Lee), ועוד רבות אחרות. נפלאות דרכי המוסיקה ומוזר כיצד אוזן אדם X מתאהבת במוסיקה Y ומדוע אדם Y נפנה ממנה ומתאהב דווקא במוסיקה X. אין דבר כזה מוסיקה לא טובה. יש מוסיקה שאתה אוהב ומוסיקה שאתה לא אוהב. מוסיקה שהופכת אותך למאושר ו/או מוסיקה שמותירה אותך אדיש. אני במקור בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ולמרות שגדלנו והתחנכנו על מוסיקה קלסית, שירי ארץ ישראל ההיא, וגם שירה רוסית, התאהבתי לאכזבתם של חברי קיבוץ רבים גם באלוויס פרסלי (Elvis Presley) וריקי נלסון (Ricky Nelson) וטיפ טיפה אחריהם גם ברביעיית החיפושיות (Beatles).

אלוויס פרסלי (Elvis Presley) סיים י"ב שנות לימוד בביה"ס התיכון "יומז" (Humes) ב- 1954 בממפיס והפך לנהג משאית בחברת אלקטרוניקה בעיר. לפתע הוברר כי מיתרי גרונו מפיקים צליל שטרם נשמע כמותו בעולם, והשירים שלו גורפים מאות מיליוני מעריצים בעולם (אחד מהם בקיבוץ אפיקים) וגם מאות מליוני דולרים. צריך לקרוא את הספר "? Elvis what happened" (יצא לאור בארה"ב ב- 1977 מייד לאחר מותו) שכתבו שלושת המאבטחים – שומרי הראש שלו רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West), ו- דייב הבלר (Dave Hebler) בסיוע הסופר סטיב דנליווי (Steve Dunleavy) כדי להבין כיצד נוסק לפתע כוכב שביט זוהר מוסיקאלי שכזה ב- 1954 (אלוויס פרסלי היה בכלל נהג משאית לאחר סיום לימודיו התיכוניים) ואיננו נופל עד יום מותו ב- 16 באוגוסט 1977.

טקסט מסמך : 1977. השער הקדמי של הספר "? ELVIS WHAT HAPPENED", ספר תיעודי מעניין שכתבו לאחר מותו שלושת המאבטחים ושומרי ראשו וגם חברים קרובים של אלוויס פרסלי (Elvis Presley), רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West בן דודו של רד ווסט), ודייב הבלר (Dave Hebler) בסיועו של סופר מקצועי בשם סטיב דאנליווי (Steve Dunleavy). הספר בן 332 עמודים שיצא לאור כבר ב- 1977 בארה"ב הוא מרתק ומסקרן, וגם חשוב, כדי להבין את התופעה המוסיקאלית ההיא ואת סגנונה שנחשבה למטאורית וחסרת תקדים ושיוצרה והמבצע שלה היה אלוויס פרסלי נער בן 19 שסיים את לימודיו בבי"ס התיכון העירוני "Humes" בממפיס בירת מדינת טנסי והיה נהג משאית מתחיל נטול יומרות של זמר. 

טקסט מסמך : 1977. עמוד זיהוי. 

טקסט מסמך : 1977. השער האחורי של הספר "? ELVIS WHAT HAPPENED" שכתבו סמוך לאחר מותו שלושת המאבטחים ושומרי ראשו וגם חברים קרובים של אלוויס פרסלי (Elvis Presley), רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West, בן דודו של רד ווסט), ודייב הבלר (Dave Hebler) בסיועו של סופר מקצועי בשם סטיב דאנליווי (Steve Dunleavy). הספר בן 332 עמודים שיצא לאור כבר ב- 1977 הוא מרתק ומסקרן וגם חשוב כדי להבין את התופעה המוסיקאלית ההיא ואת סגנונה שנחשבה למטאורית וחסרת תקדים, גם מפני שיוצרה אלוויס פרסלי היה בגיל 19 נהג משאית בכלל נטול יומרות מקצועיות של זמר. 

מוזר, אולם ב- 1955 כל נער ונערה אמריקניים וקצת מאוחר יותר גם כל נער ונערה בתבל, ידעו לזמזם את המילים הילדותיות מהשיר "HOUND DOG" (מכר בחודש ינואר בלבד של שנת 1956 9.000000 (תשעה מיליון) תקליטים, "…You ain't nothin' but hound dog" , ו/או מהשיר "LOVE ME" את הטקסט "…Treat me like a full,treat me like a crule,but love me", ו/או את מילות הפתיחה של השיר "HEARTBRAKE HOTEL", כמו "…Well since my baby left me". תוכן שלא היה בו כל איכות מילולית אך כזה שהתפוצץ מפופולריות. אלוויס פרסלי בקושי סיים בי"ס תיכון אולם מכר בארה"ב וברחבי תבל יותר תקליטים (ו- CD) מאשר מוצרט, בטהובן, בך, מנדלסון, היידן, צ'ייקובסקי, סיבליוס, חאצ'אטוריאן, שטראוס, וויוואלדי, וה- Beatles – ביחד (!). אנוכי גם היום או טו טו בן 80 מאוד אוהב את אלוויס פרסלי ואת קולו המיוחד ואת המוסיקה שיצר, ומחזיק בחדר העבודה שלי מאות CD שלו, את כל 612 (שש מאות ושניים עשר) שיריו, עשרות שעות רבות, אולי 200, של קלטות Video שתיעדו את הופעותיו, וכ- 60 (שישים) ספרים תיעודיים אולי יותר שנכתבו אודותיו. הזמר הדרומי יפה התואר הזה שאלוהי השירה חנן אותו במיתרי קול ייחודיים מת בגיל צעיר ב- 16 באוגוסט 1977 בהיותו בן 42 בלבד. בחייו ובמותו מכר כ- 2.000000000 (שני מיליארד תקליטים ו- CD). האם זה אומר שאלוויס פרסלי איכותי יותר מהקומפוזיטורים הקלאסיים ? בפירוש לא. הוא יותר פופולרי מהם בתחום מסוים של המוסיקה ומתברר כי הציבור מסכים לשלם לא רק בעבור מוצרי איכות אלא גם בעבור מִצְרָךְ פופולארי. האיכות לא קובעת תמיד את טיב ההתמסרות, הנאמנות, והאהבה, והיא איננה פרי עמל היחיד בחיינו.

טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי ב- 1958 / 1957 בעת שירותי הצבאי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". נתקלתי באלוויס פרסלי (Elvis Presley) באקראי בעת שהאזנתי אז בימים ההם למצעד הפזמונים ברדיו רמאללה הירדני. הם שידרו שָם את אחד משיריו הראשונים, את שירו "Heartbreak Hotel". אלוויס פרסלי היה אז בן 22 ו- מיתרי גרונו הפיקו איכות קוֹלִית שמעולם לא שמעתי לפניו וגם לא אחריו. ההרכב המוסיקאלי שלו כלל את הגיטריסט סקוטי מור (Scotty Moore), את הבסיסט ביל בלק (Bill Black), ואת המתופף די. ג'יי. פונטנה (D. j. Fontana). זה היה מזמן לפני כ- 60 שנים. השאר באמת היסטוריה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מתבונן בתמונתי הנ"ל חייל בגדוד 12 של חטיבת "גולני" ובזמן שחלף מאז, 60 שנים, ונזכר ברומן שכתבה הסופרת האוסטרלית הנודעת קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds) שיצא לאור ב-1977, ובו טענה בפני בורא עולם, "…אלוהים מזקין את גופינו אולם משאיר את אותן התשוקות הצעירות ההן בנפשנו הוֶוטֶרָאנִית והמְיוּשֶנֶת שְבֵעַת הימים…".

מורשתו המוסיקאלית של הזָמָר האמריקני אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי (Elvis Presley) היא בלתי נשכחת עבורי. אלביס פרסלי מת באחוזתו המפוארת "Graceland" ב- מֶמְפִיס בטֶנֶסִי ב- 16 באוגוסט 1977. אילו חי היום היה כמעט בן 83. אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי נולד בטוּפֶּלוֹ – מִיסִיסִיפִּי ב- 8 בינואר 1935. אני מחזיק בחדר העבודה בביתי את כל שיריו של אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי, כ- 200 שעות Video העוסקות בהופעותיו הווירטואוזיות ברחבי ארה"ב ובשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות בימים ההם CBS ,NBC, ו- ABC ויותר מ- 60 ספרים אודותיו. אלוהי המוסיקה העניק לאֶלְבִיס פְּרֶסְלִי שני יתרונות גורפים : יופי, הוא היה בפירוש יפה תואר וגם חושני וניחן בקול מדהים וייחודי, האחד והיחיד. הוא וה- Promoter שלו ומנהלו האישי קולונל טוֹם פָּארְקֶר (Tom Parker – מהגר הולנדי לא חוקי) ניצלו זאת עד תום. אֶלְבִיס פְּרֶסְלִי הפך למיליארדר מוסיקאלי וגם הקולונל לא נותר איש עני מחוסר כל. הייתה לי פעם ידידה בקיבוץ אפיקים חברת הקיבוץ הִילָה שָרֵת – לוּלָב ז"ל בתו של המוסיקאי יְהוּדָה שָרֵת (אחיו של משֶה שָרֵת). הִילָה נהגה לעלות מעת לעת לחדרי בקיבוץ אפיקים כדי להאזין יחדיו לאלביס פרסלי. גם בחלוף שנים כה רבות אני נושא אותה בזיכרוני אומרת לי, "…מה אכפת לך מה מרכלים עליך חברי הקיבוץ, בחרת בזמר נפלא שהופך אותך למאושר יותר…השאר לא חשוב…".

טקסט תמונה : אלביס פרסלי (Elvis Presley) ב- 1957, בן 22. מכר בחייו ובמותו כ- 2.000000000 (שני מיליארד) תקליטים ו- CD. יותר מאשר מכרו מוצרט, בטהובן, בך, היידן, צ'ייקובסקי, ברהאמס, פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, פט בון, ריקי נלסון, פרי קומו, קליף ריצ'ארד, והחיפושיות – ביחד, יחדיו. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

טקסט תמונה : 1956. אלוויס פרסלי בן 21 באחת מהופעותיו החיות ברחבי ארה"ב. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

טקסט תמונה : זמר הרוקנ'רול האמריקני אלביס פרסלי (Elvis presley) בראשית הקריירה המדהימה שלו. מימין, הבסיסט ביל בלק. (מקור ובאדיבות "The King on the road").

טקסט תמונה : אלביס פרסלי בשיא כוחו בשנות ה- 50 של המאה שעברה . אלוהי המוסיקה חנן אותו ביופי וקול בלתי רגילים שאין כמותם. מותו ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי (ועבור רבים בעולם) אבדה מוסיקאלית גדולה. (באדיבות האמלין והעורך מייק אוואנס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

My beloved Elvis Presley and me at the same age of 40 years. Elvis born in Tupelo USA on January 8 1935. I was born in Kibutz Afikim in Jordan Valley in Israel on June 4 1938. Elvis is my favorite even in these days. Every day I think about him and listening to his songs. I have all his songs (more than 600), 60 documentary books about him, and about 150 hours of video of his own. I loved him and love him very much also today.

Photo text :  Elvis on the show in Las Vegas 1975. The drugs and pills killed him. In my opinion Elvis Presley was the greatest singer ever, over them all.

 

טקסט תמונה : אנוכי בעת מונדיאל ארגנטינה 1978 בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוסיקה ואסתטיקה נהנים בדרך כלל מהסכמה כללית ולכן חוצים את מרבית גבולות הנפש הפרטית והטופוגרפיה הכללית, וודאי מקומיים, אבל גם בינלאומיים. אולם לא תמיד, למרות שמוסיקה (והקשבה למוסיקה) איננה רק נושא של סקרנות, אלא גם עניין של חינוך ובצידה האסתטיקה שהיא בעיקרה סוגיה של מבט אחד. לעיתים אפילו רק חצי מבט. לא בכדי ברא הקב"ה את אברי הראייה והשמיעה שלנו כחושים פוליגמיים (ולא מונוגמיים). אישוני עינינו ומנגנוני אוזנינו אינם נאמנים למוֹחֵנוּ ושִכְלֵנוּ אלא ל- לִבֵּנוּ, תחושותינו, וסקרנותנו. אין דבר כזה נאמנות מוחלטת בעלת ממד אחד ולכן צר אופקים לרעיון כלשהו, מוסיקה כלשהי, ו/או חומר כל שהוא. הסלוגן האלוהי, "יֵצֶר לֵב האָדָם רָע מנְעוּרָיו" (ספר "בראשית" פרק ח' פסוק כ"א), זכה לפרשנות לא נכונה. הכוונה האלוהית הייתה כי, "יצר לֵב האדם הוא סַקְרָן מנעוריו". סקרנות טהורה איננה נופלת מנאמנות אוטומטית ומצייתנות עיוורת.

אלוויס פרסלי היה בשעתו זמר יפה תואר. את אותו הדבר ניתן היה לומר פעם על סילבאנו מאנגאנו (שחקנית קולנוע איטלקייה). אי אפשר היה להתעלם מיופייה. בדרך כלל היופי הוא מוחלט ו- יש על כך קונצנזוס. בתחום המוסיקה לעומת האסתטיקה יש פערים, חריגות, ואי הסכמות. צריך לזכור שהדוֹר שלי גדל בילדותו על משוררים ומלחינים כמו מרדכי זעירא, יעקב אורלנד, רחל, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, יחיאל מוהר, יהודה שרת, מתתיהו שלם, חיים גורי, משה ווילנסקי, סשה ארגוב (ומאוחר יותר גם נעמי שמר ונורית הירש) ועוד רבים אחרים והיה רחוק שנות אור מהמוסיקה שיצרו פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, אלוויס פרסלי, ריקי נלסון, פט בון, פרי קומו, פאטס דומינו, טומי סנדס, קליף ריצ'ארד, ג'רי לי לואיס, לואי ארמסטרונג, והחיפושיות, ורבים אחרים ורבות אחרות כמו ברנדה לי, דוריס דיי, אלה פיצג'ראלד, ושרה ווהן. יכולתי לשרוק ולזמזם בשבילי הקיבוץ את הקונצרט לכינור של מנדלסון, ואת הקונצרט לחצוצרה של היידן, ואת "מחול החרבות" של חאצ'אטוריאן אולם חלק מחברי הקיבוץ הרכלנים לא יכלו לסלוח לי על אהבתי לאלוויס פרסלי, גם מפני שמחלון חדרי שהשקיף על המדרכה הגדולה שחצתה את מרכז הקיבוץ ו- דמתה לרחוב ראשי ו- הובילה לחדר האוכל, בקע אור אדום (החברה שלי בקיבוץ בחרה לי ווילונות בצבע גזר) ונשמעו משָם על הפטיפון ההוא שלי ששכן בתוך קופסת עֵץ עטופה וממוסגרת בתוך קליפת פוּרְנִיר עדינה ו- יפהפייה שבנה והרכיב עבורי חבר קיבוץ אפיקים יצחק בלאט ז"ל (איש בעל ידי זהב) לא רק "המחולות הפולובציים" של אלכסנדר בורודין, ושירי צֶמֶד הַדוּדָאִים (בני אמדורסקי וישראל גוריון), אלא גם צלילי "Jailhouse rock" ו- "King Creole" של הזָמָר האמריקני אלוויס פרסלי, רחמנא ליצלן, ו/או "It's Late" של זָמָר אמריקני נוסף אהוב עליי, ריקי נלסון. חלק מחברי הקיבוץ סָפַק כפיים מפני שהיה מדובר בעיניהם ב- מוסיקה "לא חינוכית" על פי השקפת עולמם. האנשים תמהו מה מתחולל בחדר של יואש אלרואי הַפִּרְחָח שמחדרו מבליח אור אָדוֹם כ- שֶל מועדון לילה ובוקעים ממנו צלילי המוסיקה של אלוויס פרסלי. ברור ש- מייד סוּמַנְתִּי ע"י הרוב בקיבוץ והונחה עליי תווית של נער רֵיקָן וקַל דַּעַת. קוּטְלָגְתִּי. זה היה ב- 1960 / 1959. היו כאלה שהרחיקו לכת והרשו לעצמם לכנות את אלוויס פרסלי ואותי "שתי זונות ממין זכר", עד כדי כך היה אלוויס פרסלי והמוסיקה שיצר מוקצים מחמת מיאוס. הייתי הראשון בקיבוץ אפיקים שלבש מכנסי ג'ינס וחולצה אדומה ונעל נעלי ספורט והלך גם עם שיער ארוך שחור מבריק משֶמֶן, מעין מודה אֶקְסְטְרָוַוגָנְטִית בזעיר אנפין, בניגוד לאוֹפְנָת לבוש החָאקִי, הסנדלים, והתספורת הקצוצה שהיו ב- מוֹדָה אז ו- מנת חלקם של חברי הקיבוץ בימים ההם. אני מדבר על סוף שנות ה- 50 וראשית ה- 60 של המאה הקודמת. האזנתי לאלוויס פרסלי אבל בד בבד הייתי חקלאי מצוין במספוא, ברפת, ובענף הבננות. אהבתי את עבודת האדמה אולם חיש הבנתי שחיי הקיבוץ אינם עוד משוש חיי. אני שונא כל "רוֹב" טוֹעֶה בכל מקום, גם בקיבוץ, שמכתיב דוקטרינה וסדר יום לעיתים עקומים ולא מקובלים. אני מתעב כל "רוֹב" שוֹגֶה בכל זירה שאיננו בוחל מלהתערב בצורה בוטה בחיי הפרטיים. אין בי טיפת הערכה לכל "רוֹב" בכל חברה ש- חושב שהוא צודק ומשתמש בצדקת דרכו בשם ה- "הסכמה הכללית", והסיסמא, "הרוֹב הדמוקרטי קובע", כאילו "הרוב" שחלקו מצביע כ- עֵדֶר, הוא מוסד קדוש. אני מרחם על אותם אנשי ה- "רוֹב" שמצטרפים אוטומטית לכל "רוֹב" מבלי להקדיש ולו שנייה אחת של מחשבה כדי לבחון אֶת ו-אִם נימוקי ההצטרפות שלהם הגיוניים.

אין זה מוזר וגם לא תופעה חריגה בה אתה צועד במשעול מוסיקאלי פתלתל, והנה אתה פוגש שם את דנה ברגר ומסיים עם אלוויס פרסלי וריקי נלסון. מומחי המוסיקה בקיבוץ אפיקים לא הבינו כיצד "חליל הקסם" של וולפגאנג אמאדיאוס מוצארט ו- "Hound dog" של אלוויס פרסלי מונחים ללא הבדל על משטח הפטיפון שלי ובאותה תדירות בחדר הקטן ההוא שלי אפוף ווילונות בצבע גזר שהשקיף על המדרכה הגדולה ציר תנועה מרכזי בקיבוץ אפיקים, שחיבר את שיכון הוותיקים לחדר האוכל הגדול של החברים. אין לי הסבר מדוע אני נמשך לאופרה "Porgy and Bess" של ג'ורג' גרשווין, אל "מפצח האגוזים" של פיוטר צ'ייקובסקי, ואל המחזה המוסיקאלי "West side story" שביימו ג'רום רובינס ורוסרט ווייז ואת המוסיקה כתבו ליאונרד ברנשטיין וארווין קוסטל, ולא למוסיקה של לאה ושלומי שבת.

ב- 1971 גייסו אותי דן שילון ואלכס גלעדי לחטיבת הספורט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרק חדש לחלוטין החל בחיי ובחיי רעייתי וילדיי. באולימפיאדת מינכן 1972 הייתי עֵד למוסיקה חוֹצָה גם גבולות פוליטיים. בעוד כל המתעמלות מהמדינות החופשיות הדמוקרטיות כמו גם מארצות הקומוניסטיות ביצעו את תרגילי הקרקע שלהן בתחרויות ההתעמלות במינכן 72' בליווי צלילי מוסיקה קלאסית כבדה, הרי שדווקא האלופה האולימפית הסובייטית הבלתי נשכחת אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut אז נערה בת 17) סטתה מהנוֹרְמָה. היא נקטה אז צעד בלתי מקובל לחלוטין ובחרה והתאימה לעצמה בעצה אחת עם מאמנה רֶנָאלְד קְנִיש (Renald Knish) את נעימת ה- Java Jones הקלילה באותו תרגיל הקרקע המפורסם ההוא שלה, רווי חֵן מחַד ואלמנטים אקרובטיים מסובכים ומורכבים ביותר מאידך, שהקנה לה תהילת עולם ואת מדליית הזָהָב (!).

אוסיף ואומר כי הקטע המוסיקאלי הקליל "Java Jones" של אולגה קורבוט באולימפיאדת מינכן 72' היווה חידוש מדהים בעל אמירה כמעט סנסציונית, גם מפני שנעשה בידי ספורטאית קומוניסטית. ההיסטוריה הטלוויזיונית – ספורטיבית מספרת כי בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת קם דור חדש של מתעמלות סובייטיות ובראשן הסובייטית – רוסייה לודמילה טורישצ'בה אלופת ההתעמלות בקרב רב באולימפיאדת מינכן 1972 והמתעמלת הווירטואוזית הסובייטית – בלארוסית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט בת ה- 17 שזכתה במדליות הזהב על מכשיר הקורה ובתרגילי הקרקע על המזרן במינכן 72'. קשה להאמין באיזה כישרון ובאיזו דבקות במשימה חוננו הספורטאיות הגמישות, החזקות, והזריזוֹת  האלה. אולגה קורבוט הייתה בכל זאת מתעמלת אמיצה יותר ויוצאת דופן מבין כולן בגלל האימונים האקרובטיים הקשים במיוחד שחוותה במשך שנים בדרכה לעבר פסגת הספורט הבינלאומית. האלמנטים המורכבים שהיא השתמשה בהם בתרגיליה על הקורה, המקבילים המדורגים, והמזרן דרשו קואורדינציה של מתעמלת בקרקס וגבלו בסכנת חיים של ממש. האימונים המפרכים בראשותו של מאמנה האישי רֶנַאלְד קְנִיש (Renald Knish) במשך שבע שנים מאז הייתה ילדה בת עֶשֶר הכשירו אותה לבצע את תרגילי ההתעמלות הווירטואוזים שלה באולימפיאדת מינכן 1972, בעלי דרגות קושי גבוהות במיוחד שהעניקו לה שתי מדליות זהב וכאמור תהילת נצח אולימפית.

טקסט תמונה : זוהי המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט בתרגיל סנסציוני אקרובטי ומסוכן ביותר על המקבילים המדורגים באולימפיאדת מינכן 72'. כישוריה הגופניים, הקואורדינציה המשוכללת שבה חוננה, ואומץ ליבה אפשרו לה לבצע תרגילי אקרובטיים – ווירטואוזיים ברמה של מתעמלת בקרקס. דרגת הקושי של תרגיליה היו גבוהים במיוחד ולמתבונן מהצד נראו כגובלים בסכנת חיים של ממש. (באדיבות IOC ו- DOZ הגרמנית).

אין לי כמובן שום טענות לדנה ברגר. ואין לי שום הסבר מדוע האזנתי ואני מאזין עד היום רבבת פעמים ל- "הפרח בגני" של אביהו מדינה וזוהר ארגוב ומאידך עוד רבבת פעמים לשירו של אלוויס פרסלי מ- 1959, "A big hunk of love". אין לי שום הסבר מדוע אינני מסוגל להקשיב למוסיקה של אייל גולן כמו שאין לי שום הסבר מדוע האזנתי ואני מאזין גם היום אין סוף פעמים ל- "אינך יכולה ככה סתם ללכת" (מילים יורם טהרלב ולחן שמוליק קראוס) ול- "זֶמֶר נוּגֶה" / ה- תִּשְמָע קוֹלִי (מילים המשוררת רחל בלובשטיין ולחן שמוליק קראוס) של "החלונות הגבוהים", ו- "הרֵעוּת" של חיים גורי וסשה ארגוב ז"ל, ומאידך עוד אין סוף פעמים לשיר "It's Late" של הזָמָר האמריקני ריקי נלסון. סַשָה אָרְגוֹב העניק חיי נצח ל- "הרֵעוּת" של חיים גורי כפי ששמוליק קראוס ז"ל נתן תהילת עולם ל- "זֶמֶר נוּגֶה" של רחל. מן ההיבט הזה חיים גורי יבד"ל ורחל ז"ל הם ברי מזל משום ששני מלחינים כישרוניים בחרו להעניק צלילים למילות השירים שלהם והפכו אותם לבלתי נשכחים. אין לי שום הסבר טוב למה אני מאזין המון ל- "יום שישי" ו- "חופשי זה לגמרי לבד" / עשרים וארבע שעות ביממה" של יהודה פוליקר ולהקת "בנזין" שלו, ומאידך אני רואה ושומע שוב בכל הזדמנות בטלוויזיה את יצירת המופת "West Side Story" והמוסיקה שיצר עבור המחזה המוסיקאלי הזה הקומפוזיטור ליאונארד ברנשטיין, אולם לא מקשיב לעומר אדם וגם לא לקֶרֶן פֶּלֶס. אני מעביר את המחט גם כשאני שומע את נורית גלרון וקורין אלאל ונסוג גם מ- ליאור נרקיס ופאר טסי, אולם נשאר עד הסוף עם אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, מירי אלוני, מיכל טל, יהודית רביץ, ג'וזי כץ (הקול הנשי בשלישייה המופלאה ההיא יחדיו עם עם אריק איינשטיין ז"ל ושמוליק קראוס ז"ל ב- "החלונות הגבוהים"), שולי נתן, רוחמה רָז, עופרה חזה, אסתר עופרים, ועוד ועוד אחרות. ואיך אפשר שלא להזכיר את המקובלים אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, וזוהר ארגוב. מוסיקה היא רוויית אין סוף משעולים. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי לקח אותי לאולימפיאדת מונטריאול 1976 כשדר התעמלות וכדורעף. באחת ההפסקות בשידורים הישירים הזדמנו לשירותים באצטדיון האולימפי שדר ה- BBC בארי דייוויס (Barry Davies) ואנוכי. בעודנו מתירים את רוכסן מכנסינו ומשתינים, התחלנו לשרוק יחדיו כאילו על פי אות מוסכם את ה- המנון האמריקני "הכוכבים והפסים". האם נעימת "הכוכבים והפסים" דבקה בנו בגלל שארה"ב זכתה בהמון מדליות זהב ובשל כך ההמנון שלה נוגן עוד ועוד ושוב ושוב במשחקים האולימפיים ההם של מונטריאול 76' ו/או שמא פס הקול המוסיקאלי של ההמנון האמריקני קליט וערב לאוזן מראש. אין לי מושג ואינני יודע להסביר גם לעצמי כיצד ומדוע אני מתאהב דווקא בפס קול אחד ומתרחק מהאחר. אינני יודע להסביר מדוע אני זוכר בע"פ ו- שורק לעצמי כבר 60 (שישים) שנים את נעימות פסי הקול שחיבר הקומפוזיטור דימיטרי טיומקין לשני הסרטים האמריקניים המערבונים רבי המוניטין והיוקרה "בצהריי יום" (High noon) ו- "או. קיי. קוראל" (The gunfight at O. K. Corral), אולם לא מסוגל לצטט אף שיר של שני זמרים ישראליים משה פרץ וקובי פרץ. בקיצור בעניינו ופופולריותו של הזֶמֶר הארצישראלי, העברי, הישראלי לדורותיו מר יוֹאָב חָנָנִי פותר לי את כל אהבותיי מידי שישי ושבת בתוכנית השירים הנפלאה שלו "שבת עברית" ברדיו האזורי 103FM. ובכן אשנה ואומר שוב : יואב חנני – תודה (!).

מוטי קירשנבאום היה איש הטלוויזיה הראשון שאמר לי אי שם ב- 1971, כלהלן : "…לשימוש במוסיקה בקולנוע ובטלוויזיה יש השפעה חשיבות עצומה על האווירה ו- התפתחות העלילה בדרמה, כמו לטקסט ולמלל", והוסיף, "המוסיקה היא אמירה ללא מילים. המוסיקה היא אדיטוריאל…".

טקסט תמונה : 1976. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. תזכורת לפני 41 שנים. אווירת הימים ההם – הזמן ההוא. זוהי מסיבת הסיום של "ניקוי ראש" ב- 1976. התוכנית הסטירית יורדת מהאוויר. הנוכחים מתבוננים בהשתאות והערצה במרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל עורך ומפיק התוכנית "ניקוי ראש" בגינה קיבל את פרס ישראל באותה השנה של 1976. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל :  חנוך מרמרי אחד מהכותבים המוכשרים של התוכנית (בז'אקט משובץ לא מכופתר), אדם לא מזוהה (ניצב מאחור בפתח), השחקן והחקיין טוביה צפיר (ממושקף ומחייך), איש לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר – מרמרי אשתו של חנוך מרמרי, אדם לא מזוהה (מוסתר מאחורי ענת אור – מרמרי), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית ציבורית, מוטי קירשנבאום מפיק ועורך "ניקוי ראש" (ממושקף צוחק בפה מלא), יז'י ביאלוֹק ז"ל מפקח תאורה בטלוויזיה, ויפתח גוטמן (קיצוני משמאל בנו של הגיאולוג שמריהו גוטמן מקיבוץ נען). יושב במרכז (מוסתר, ממושקף במעיל עוֹר) נושא פניו בכיוון מוטי קירשנבאום ז"ל, זהו אפרים סידון אחד אף הוא אחד מכותבי התוכנית הטובים של "ניקוי ראש". (התמונה ניתנה לי באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה שלי : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מוטי קירשנבאום ז"ל בעצמו.

2. הדס שטייף, יעל דן, ושלי יחימוביץ' מפיצות בימים אלה ללא יראה וחשש בכלי התקשורת דברי רכילות לא מוכחים אודות הטרדות מיניות של כל מיני גברים כלפי כל מיני נשים.

הדס שטייף, יעל דן, ושלי יחימוביץ' מפיצות בימים אלה ללא יראה וחשש בכלי התקשורת דברי רכילות לא מוכחים אודות הטרדות מיניות של כל מיני גברים כלפי כל מיני נשים. כתבי הקטגוריה שלהן העוסקים בהטרדות מינית, כמו למשל של שתיהן נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מוצאות את דרכן בקלות מירבית גם לרדיו ומשודרות שם כידיעות חדשותיות חמות שוב ושוב ללא כל חקירה משטרתית, בלעדי כל אִימוּת מינימאלי, ובלי כל בדיקה משפטית. כאילו יש לשתיהן חזקה אישית ובלעדית על ה- יוֹשְרָה והאֶמֶת. שמועות כאלה אודות הטרדות מיניות והצעות מגונות של כל מיני גברים כלפי כל מיני נשים שמשוחררות עתה חדשים לבקרים לחלל האוויר, עלולות להתברר בכלל כאינפורמציות שווא. אולי אנוכי טועה בהשערותיי. בית המשפט צריך להכריע. אולם אם השמועות האלה הן בגדר רכילות לא מוכחת שהכתימו בטרם עֵת את הנאשמים, הרי שהן נושאות עמן פוטנציאל של לשון רע ומטען של הוצאת דיבה. זה מחַד. מאידך, הטקסטים ו- תגובות הנגד של חמשת הנאשמים במעשי הטרדה מינית כלפי נשים, אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין + אהוד אולמרט, המתפרסמות עכשיו בכלי התקשורת טלוויזיה, רדיו, ועיתונות במדינת ישראל אינן יעילות, לא מעשיות, ונעדרות שיניים תובעניות מנקודות מבט משפטיות. הן לא מקדמות את חמשת המגיבים לשום מקום. הן בעצם יותר ריקות מתוכן מאשר מלאות בו. הנה כמה תזכורות לאותן התגובות החסודות וחסרות ערך שמשקלן הסגולי דומה לזה של קרש צָף על פני המים. הראשונה של נתן זהבי : "…האמת שלי…" + "אם חס וחלילה פגעתי במישהי בדיבור על רקע סקסיסטי אני מתנצל מכל הלב, זה לא היה בכוונת זדון…לא הייתה מעולם נגיעה במישהי…לא היה ולא נברא…", ו/או השנייה של חיים יבין, "…אין תגובה…", ו/או השלישית של גבי גזית, "…כל הדברים שנכתבו ופורסמו ע"י הגברת דנה ווייס, לא היו ולא נבראו…", ו/או הרביעית של אלכס גלעדי, "…אין לי נקיפות מצפון, תמיד נהגתי בכבוד בבחורות, חיזרתי, כן, אבל זה היה באדיבות ובנימוס, לא הטרדתי…", ו/או החמישית של אהוד אולמרט, "לא היו דברים מעולם…" + התגובה השישית של רייצ'ל ריזבי רז מי שעבדה בעבר בלשכתו של אהוד אולמרט, ושאמרה כלהלן, "…ב- 15 שנות היכרות שלי עמו, אני יכולה להעיד שלעולם לא ראיתי מקרה אחד שהוא אפילו מתקרב להגדרה של "הטרדה מינית", כי זה פשוט לא הבן אדם…". מדובר בתגובות והכחשות עקרות שאינן מכריעות. יתירה מזאת : תגובות והכחשות בנימה מתנצלת שמחטיאות לחלוטין את פוטנציאל ההגנה ומותירות כתמים שלא הוסרו מ- חליפת המוניטין של כל החמישה. אלכס גלעדי + נתן זהבי + גבי גזית + חיים יבין + אהוד אולמרט, אם מדובר ב- "האשמות שווא שלא היו ולא נבראו", אזי לכו לבית המשפט. בקשו את דינו. אם לא ילכו החמישה האלה לבית המשפט, וימנעו מהתנגשות מכוונת שלהם עם המידע המטריד של הטרדות מיניות אודותיהם שעל פי הבנתם הוא רכילותי, וכאמור בלתי נכון ברמה של, "לא היה ולא נברא" – יראה בהם הציבור ארנבות ו/או כלבי מחמד שמכשכשים בזנבם המושפל בין רגליהם ואשר כאילו מסתתרים מאחורי תו התיישנות. אם אותם חמשת הנאשמים הנ"ל באמת חושבים, מכירים, ו- יודעים שהם נקיים מאותם הרבבים שהטיחו בם אותן הנשים הנזכרות לעיל, שלא יוותרו. הנה שוב הציווי : לכו לבית המשפט (!). יחד עם זאת צריך לומר כאן שוב כלהלן : יש להבדיל 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי Sex מרצון והסכמה בין גבר ואישה בוגרים מלווה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם התשוקה והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים.

שדות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, חלקות האספסת והתלתן, שדרות הקזוארינות ועצי החורש, מטעי הבננות והפרדסים, ה- מַתְּבֵּנִים, מגדלי המים, וכל מראות הטבע החקלאיים שמאפיינים כפר היו פעם עדים אילמים להתאהבויות נסתרות ורומנים אסורים שהתהוו במחתרת ואשר הפיקו אושר עילאי וגם ייסורי נפש. ב- היעדר מנגנון רגולטיבי שאמור לפקח על וויסות פעילות מסודרת ושיקול דעת של תאי ה- IQ האפורים במוחנו מול בעבוע מתפרץ לא מסודר רווי עוצמה של פעילות ההורמונים בגופנו, הובסו החוֹכְמָה והשֵכֶל (וגם המַרוּת) בידי התשוקות של שני הצדדים, נשים נשואות וגברים נשואים שמצאו לרגע את אושרם עם אחרים. במרבית האירועים היה מדובר במיסטיקה כמעט גלויה, אף על פי כן לא אני אהיה האיש שיפתור את כתב החידה למען הציבור. לעולם לא אגלה את שמותיהם של אותם גיבורי העלילות הרומנטיות ההם גם אם סודם הופר אולי בשעתו ע"י אחרים.

3. המנייה של אריה מליניאק, "התחלה של שינוי", שהונפקה בעיתון "ידיעות אחרונות" לפני שישה שבועות ביום שישי – 13 באוקטובר 2017, שוב צנחה ו- איבדה גובה (רָב).

המנייה של אריה מליניאק "התחלה של שינוי" שהונפקה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 13 באוקטובר 2017, שוב צנחה ו- איבדה גובה בעקבות תבוסתה של מכבי ת"א ל- ברצלונה (ב- ברצלונה) בתוצאה 67:89 במחזור ה- 9 ב- Euroleague ביום חמישי – 23 בנובמבר 2017. (שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהובלת ניב רסקין וגור שלף). אתה מתבונן בתמונת המשחק ולא מאמין למראה עיניך. פועלי הכדורסל המקצועניים של מכבי ת"א אלה שמשתכרים כל אחד מאות אלפים רבים של דולרים בכל עונת משחקים, וכל תפקידם הוא רק להשחיל את הכדור לסל ורשת היריב בלבד, נכשלים. שחקני מכבי ת"א אלה שאמורים להיות אמונים על מהימנות התנועה על הפרקט בהגנה ובהתקפה, מומחים בטכניקה ושליטה בכדור, ובעלי כישרון קואורדינציית פעולת הזרועות, כפות ידיהם, ואצבעותיהם ודיוק זריקת הכדור והקליעה לסל, מתגלים כחובבניים. החברה העשירים האלה מתרשלים במרכיב החשוב ביותר המשחק. הם פספסנים. בזה אחר זה הם נחשלים, מפגרים, וניגפים. צריך להזכיר כאן שלמרות שרמת ה- Euroleague בעונה הנוכחית של 2018 – 2017 לרבות שתי הקבוצות הספרדיות ריאל מדריד וברצלונה, ירודה משעממת (לפי שעה), אין מכבי ת"א מדביקה את הקצב למרות שבראש המערכת ניצב מאמן כדורסל איש מעניין, חושב, ונבון בשם נוון ספחיה. אנוכי מתבונן במרשם הסטטיסטיקה של המשחק המדובר הנ"ל בעיתון "ידיעות אחרונות" של יום שישי – 24 בנובמבר 2017 (העיתון היחיד בארץ שמפרסם את בשורת הסטטיסטיקה של המשחק. שאר העיתונים כמו "הארץ" ו- "ישראל היום" שולחים את קוראיהם לאפליקציות שלהם. בהזדמנות זאת אומר מילת תודה למו"ל "ידיעות אחרונות" מר ארנון "נוני" מוזס), ומגלה שם את העובדות הדלות והמאכזבות האלה : מכבי ת"א זרקה 19 פעמים לשלוש נקודות ופגעה רק ב- 4 מהן (% 21). מכבי ת"א זרקה  54 פעמים ל- 2 נקודות וקלעה ב- 22 מהן (% 40.7). מכבי ת"א זרקה 20 פעמים מקו העונשין והחדירה רק 11 מהן לטבעת הסל (% 55). אנוכי אוהב את השדר והעיתונאי ניב רסקין. הוא איש תקשורת מהימן ואחראי. הוא נותן תחושה שעמו הכל יהיה בסדר והשידור הישיר יעבור בשלום גם מנקודת מבט עיתונאית. אולם בריאיון הסיכום שערך על הפרקט בהיכל הכדורסל של ברצלונה בתום משחק התבוסה עם מאמן מכבי ת"א נוון ספחיה (ניב רסקין פונה אליו בתואר "Coach" ולא בשמו) הוא ניב רסקין התחמק והניח לבר השיחה שלו הַקָלוֹת. בעוד נוון ספחיה מונה אחת לאחת את חולשות קבוצתו המקצוענית והמאומנת על ידו נ(הרי כמו שזה הסתיים בתבוסה בת 22 נקודות לברצלונה זה גם היה יכול להיגמר במפלה של 40 נקודות) נמנע המראיין לשאול את המרואיין היכן ניצבת אחריותו האישית לאותה התבוסה 67:89 שהתחוללה שלשום על הפרקט הקאטאלוני.

4. יום שישי – 24 בנובמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו : נבחרת הכדורסל של ישראל תחת שרביט אימונו של המאמן הלאומי החדש עודד קטש מנצחת את אסטוניה 68:88 במשחק הראשון במסגרת קדם גביע העולם בכדורסל – סין 2019. 

אני אוהב מאוד את עודד קטש. אני חש הערכה הרבה ל- אישיותו, אופיו, יסודיותו, התנהגותו הסולידית והמאופקת על הפרקט ולצידיו, ואת כישרון הכדורסל העצום הטבוע בגופו ונפשו. לפני יותר מ- 17 שנים בשנת 2000 ערך יגאל שמעוני עיתונאי ואיש טלוויזיה בחטיבת הספורט בפיקודי דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, Item מיוחד באורך של כ- 7 (שבע) דקות אודות ביצועיו היצירתיים ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) של עודד קטש שחקן עילוי בזירת הכדורסל לצלילי "וואלס הדנובה הכחולה" של המלחין של המלחין האוסטרי יוהאן שטראוס. המוסיקה האדיטוריאלית הזאת יצרה Match up מושלם בין מושא הכתבה לבין פס הקול שלה. עודד קטש אז הכדורסלן הטוב והאטרקטיבי במדינת ישראל, מי שהיה שחקן בשורות מכבי ת"א + שחקן הקבוצה היוונית פאנאתאנאייקוס + שחקן מוביל בנבחרת ישראל, משך תשומת לב בכמות יוצאת דופן, לא רק לאומית אלא גם טלוויזיונית. עודד קטש הוא כדורסלן על ברמה הגבוהה ביותר, שחקן ומדריך ברמה של פרופסורה, שהיה זה לו משחק הכדורסל הראשון כמאמן לאומי בשעה ששחקניו הכניעו אתמול את שחקני נבחרת אסטוניה בפער של 20 נקודות, 68:88. אני פטריוט של מדינתי אולם ההתמודדות הנ"ל הזכירה לי מהיבטים לא מעטים את משחק הצמרת בליגה הלאומית שנערך לפני כמה ימים בין הפועל באר שבע למכבי רחובות. לא יותר מזה. זאת הייתה ההתרשמות שלי. לעודד קטש נכונה עבודה רבה כמאמן לאומי. ההצלחה איננה מובטחת כלל ועיקר לו ולשחקניו.

5. אנוכי אוהב את רון קופמן ושַי האוזמן עיתונאֵי ושדרנֵי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

אני אוהב את העיתונאי ואיש הטלוויזיה רון קופמן. נכון שקצב דיבורו והתנסחותו איטיים משהו במדיה ששועטת במהירות קדימה, ולפעמים הוא מלנכולי, אולם הוא מחפה על כך בקָלוּת בידע, כישרון כתיבה, סמכות, ויושרה כלפינו ועם עצמו. לא בכדי בחר ארגון "זכותי" ברון קופמן להוביל את יחסי הציבור והשיווק שלו. אנוכי רוחש הערכה ו- מאמין למַקְלֶדֶת של רון קופמן. אני גם מאמין לפוסטים שלו שהוא כותב לעיתון "מעריב" בימי שישי במדור האישי שלו "חי בקושי", טקסטים ש- רוויים הומור, כעס, שנינה, רצינות, שאיפה לתיקון, כֵּנוּת ו- נאמנות, ו- רצון לבנות עולם טוב יותר. אני גם אוהב את "כיפוש" שלו. רון קופמן היה פעם לפני שתי עשרות שנים פרשן כדורסל מזדמן שלי בעידן ההוא של הפרשן הקבוע שלי אלי סהר. הוא היה בסדר גמור כבר אז. רון קופמן הוא עבורי נֶכֶס עיתונאי וטלוויזיוני. שַי האוזמן מרתק אותי מפני ש- apriori הוא אדם חכם. כבר מזמן לא ראיתי ולא שמעתי בן אנוש שמתנסח בטלוויזיה בשטף ובחַדוּת כמו נהר שוצף ובונה את הרעיונות שלו בקָלוּת, בדייקנות, ביעילות' ובמינימום טקסט. שי האוזמן הוא הרבה יותר מ- פַּרְשָן עבורי. הוא דעתן מומחה שההיגיון שלו הגיוני שמוכשר לנמק את הארגומנטים שלו. זה המון בחיינו לא רק בתחומי הטלוויזיה ושידורי הספורט. אנוכי בן אדם עסוק. אני יושב מידי יום ביומו כ- 10 (עשר) שעות מול המחשב ומתקתק על המקלדת שלי את 13 ספרי הטלוויזיה עבי הכרס, שונים זה מזה, אולם תחת מעטפת אחת של הגדרה כוללת אחת, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הבלוג הוא עבודה צדדית. חוץ מזה רעייתי ואנוכי הורים לשלושה ילדים וסבתא וסבא ל- 10 נכדים ונכדות. למרות עוללות, הקשיים, האתגרים, וחֲבֵרוּתִי הפעילה והאקטיבית מאוד ב- תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם בה שהיתי 40 שנים, המשפחה שלנו נותרה מאוחדת וקשורה בקשרי עבותות. אנוכי קורא המון ספרים וטרם איבדתי עניין בעיתונות ובאקטואליה. 24 שעות ביממה הן זמן מועט עבורי. אני אדם עסוק. אף על פי כן אנוכי עושה מאמץ להגיע למקומות שם נמצאים רון קופמן, שי האוזמן, וניב רסקין. אתמול סמוך לחצות (מוצ"ש – 25 בנובמבר 2017) צפיתי במהדורת "חדשות הספורט" של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהובלת עמיחי שפיגלר ומאיה רונן. דווקא שם להפתעתי הגדולה הושם רון קופמן במדים שחורים על כיסא צדדי, מנותק מהמרכז, על תקן של דקורציה. רוב הזמן הוא שתק ונראה נוּגֶה כאילו שאל את עצמו, "…מה אני עושה כאן בכלל…". החמצה גדולה של מערכת הערוץ. אני גם מאוד לא אוהב שעמיחי שפיגלר (וגם אחרים) פונים אליו בטלוויזיה וקוראים לו "קופ" (קיצור של קופמן). שמו הוא רון קופמן.

6. טקסטים ש- לחנים ומוסיקה העניקו להם חיי נצח.

המלחין סָשָה ארגוב העניק חיי נצח לשירו של חיים גורי (בן 94 ביום) "הַרֵעוּת" שנכתב בעת מלחמת העצמאות הקשה ב- 1948. המלחין שמולי'ק קראוס העניק זיכרון עולם לשירה של רחל בלובשטיין "זֶמֶר נוּגֶה" אותו כתבה בעשור ה- 20 של המאה ועשרים. באותה מידה ניתן לומר כי המלחין יְהוּדָה שַרֵת (אחיו של משה שרת מי שהיה ראש ממשלת ישראל ושר החוץ שלה) העניק אריכות ימים לפואמה של חיים נחמן ביאליק "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים" אותה חיבר המשורר הלאומי ב- 1897. אני מעיין בשבועות האחרונים בכרך עָב הַכֶּרֶס ורָב הַעֵרֶך "כל כתבי חיים נחמן ביאליק" ונזכרתי בשיר הציווי "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים" שהפך לאחד ממוקדי ליל הסדר בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן במשך המון שנים בביצוע מקהלת הקיבוץ נשים וגברים ו- בניצוחו של חבר הקיבוץ המוסיקאי לוֹבָה רביץ ז"ל. הנה הפואמה, "מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים", אותה כתב חיים נחמן ביאליק לפני 120 שנים.

טקסט מסמך (1) : הפואמה של חיים נחמן ביאליק "מתי מדבר האחרונים" שנכתבה בתרנ"ז (1897).

טקסט מסמך (2) : הפואמה של חיים נחמן ביאליק "מתי מדבר האחרונים" שנכתבה על ידו כשהיה בן 24 בשנת תרנ"ז (1897). 

מחשבה תנ"כית ופילוסופיה אלוהית.

 ציטוט : "זה נכון שכולנו צאצאים של הקוֹף, אבל על כמה אנשים זה נראה יותר" (ג'ורג' ברנרד שאו).

פעם לפני שנים רבות היכן שהוא ב- אוגוסט / ספטמבר 1983 הזמינה אותי גב' רוחמה איילון מנהלת לשכתו המסורה והידענית של מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל בבניין "כלל" בירושלים, לסור אליו כדי לדון רק הוא ואנוכי בתכנונים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שלי הנוגעים ל- עלויות היקף הפקת שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 וכוח האדם הדרוש לי בלוס אנג'לס ובירושלים כדי לממש את חלומותיי. באחד השלבים של הדיון גלשה השיחה בינינו מהכתובת המפורסמת בת תשע אותיות בצבע לבן HOLLYWOOD הנשקפת מגבעות לוס אנג'לס לעבר קבוצת המלונות באזור היוקרתי של העיר שה- EBU עשה עליהם Booking לטובת רשתות השידור שלו, ל- יפי האדם ולבריאה האסתטית שלו. מעבר טבעי. יוסף "טומי" לפיד ז"ל טען בפניי שלאנשים יפים יש מִקְדָמָה על האחרים, אבל מדובר רק ב- מקדמה, והוסיף, "…לאחר שהאנשים היפים פותחים את פיהם, שאר האוכלוסייה משיגה ומדביקה אותם…". הוא יוסף "טומי" לפיד נשמע אֶלֶרְגִי ליופי. ההתנסחות הזאת שלו הזכירה לי מפגש קודם בינינו בה טען כי סכום זכויות השידורים שלנו בגובה של 3000 (שלושת אלפים) דולר שהשית עלינו (על הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ה- EBU ב- 1982 לקראת אליפות העולם ה- 1 ב- א"ק של הלסינקי, הוא רָב ועצום. היה מדובר כמובן בנתון כלכלי – מתמטי מזערי. במונחי טלוויזיה פירושו של דבר, תשלום פעוט ערך, כמעט חינמי. ה- Share הכספי שלנו שנסב על 3000 דולר היווה חלקיק בלבד פחות מ- חצי אחוז (ליתר דיוק, רק % 0.375) מסך התשלום הכללי של 800000 (שמונה מאות אלף) שכל איגוד השידור האירופי ה- EBU על 36 (שלושים ושש) רשתות הטלוויזיה שלו נדרש לשלם אז ל – IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית). יוסף "טומי" לפיד התעקש כי מדובר בהרבה כסף לרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל שאותה הוא מֵמַנְכֵּל והכריח אותי לשלוף מזיכרוני את הציטטה ההיא של האיש הכי חכם בעולם אולם לא הכי יפה בעולם, פרופסור אלברט איינשטיין שאמר כלהלן : "הכל יחסי בעולמנו. שלוש שערות על הראש זה מעט – שלוש שערות במרק זה המון".

פרולוג כספי-כלכלי של זכויות שידורים ותזכורת מ-השנים ההן של 1983/1982. 

רבים בטלוויזיה ובתקשורת וגם מחוצה לה הפנו אלי את אותה השאלה בעת שהותי הממושכת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והיא : מהו לדעתי המרכיב החשוב ביותר בניווט, בניהול, ובמנהיגות שלי את חטיבת הספורט, יחידה אקטיבית במיוחד ובעלת השפעה על דמותו של השידור הציבורי, בעיקר בתחום אלפי מבצעי השידורים הישירים בארץ ומבצעי השידור הישירים הבינלאומיים בעולם ? התשובה ברורה : למעט תכונות יסוד אנושיות של יושרה, דרך ארץ, דוגמא אישית, מקצוענות ושליטה בחומר – הדבר החשוב ביותר הוא לשכנע את הבוסים שלך בצדקת דרכך והשקפת עולמך הטלוויזיונית. פועל יוצא ומסקנה שההיגיון שלי כמנווט שידורי הספורט הוא הגיוני. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד האמין להיגיון הטלוויזיוני שלי והשתכנע בצדקת דרכי והשקפת עולמי. הוא התיר לי לתקוע בחודש אוגוסט של 1983 עוד סיכה צבעונית ליד העיר הלסינקי בירת פינלנד. ההכנות הטלוויזיוניות שלי שעסקו בהפקת אליפות העולם ה- 1 ב- א"ק של הלסינקי 1983 החלו שנה וחצי קודם לכן לפני שעת ה- "ש". הייתה זאת הטלוויזיה הציבורית הפינית YLE שהעניקה לעולם לפני 34 שנים פנינת שידור ושיעור מאלף ואיכותי בל יישכח כיצד צריך להפיק, לכסות, ולצלם תחרויות א"ק בטלוויזיה. תרבות הספורט וה- א"ק בפינלנד הקטנה והאמיצה היא מרשימה מאין כמותה. מסורת אולימפית בת 105 שנים של הרצים הפיניים הגדולים למרחקים ארוכים ובראשם פאבו נורמי טבועה בהיסטוריה של המדינה הנפלאה הזאת שקוראים לה פינלנד ובירתה הלסינקי. הרצים הגדולים למרחקים ארוכים של פינלנד האמיצה בראשותם של מייסדי השושלת האנס קולמאיינן ופאבו נורמי השיגו בריצות ל- 1500 מ', 3000 מ' מכשולים, 5000 מ', 10000 מ', ומרתון) בתקופה שבין אולימפיאדת סטוקהולם 1912 למשחקים האולימפיים של ברלין 1936 עשרות מדליות אולימפיות מ- זהב, כסף, וארד. צריך להבין שמדובר במדינה קטנטונת השוכנת בצפון אירופה, אוכלוסייתה בשנים ההן מנתה משהו סביב כ- 3 וחצי מיליון תושבים בלבד. זהו הישג ספורטיבי פנטסטי.

ב- 7 באוגוסט 1983 נפתחה בהלסינקי אליפות העולם ה- 1 בא"ק. מפעל ספורט בינלאומי חדש ומרתק שנמשך כשבוע ימים וחנך אותו בהצלחה ושגשוג נשיא ה- IAAF האיטלקי פרימו נביולו. תחרות עַל בפירמידת הספורט העולמי הנערכת תחת חסותו של IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית), ונחשבה אז לאירוע החשוב ביותר המתקיים לפני ובטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. בראש ה- IAAF ניצב בשנת 1983 האיטלקי ד"ר פְּרִימוֹ נֶבּיוֹלוֹ (Dr. Primo Nebiolo) רב היכולות. פרימו נביולו נבחר פה אחד לנשיא ה- IAAF בקונגרס התאחדות הא"ק הבינלאומית שנערך ברומא ב- 1981 וכיהן ברציפות 18 שנה עד יום מותו ב- 1999. הוא נולד בטורינו ב- 14 ביולי 1923 והיה שנים רבות חבר במועצה של ה- IAAF. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ היה אישיות מוכשרת ביותר ובעלת אמביציות גדולות. הוא היה גאון האִרְגוּן, השִיווּק והכלכלה בהפקת אירועי א"ק, וניחן גם ביכולות של מדינאי. ה- א"ק ברמתה הגבוהה ביותר היא מושא שידורי טלוויזיה טבעי וחלום רטוב של כל מפיק, ואשר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ העניק לה ל- א"ק את הליטוש הסופי שכה הבריק באותה אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 83'. פרימו נביולו היה Promoter כריזמאטי. ה- IAAF כוועדה מארגנת עליונה והאתלטים והאתלטיות המסונפים לארגון חייבים לו תודה ענקית, בדיוק כפי ש- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) והספורטאים האולימפיים חייבים תודה עצומה לספרדי חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש. צירוף מקרים היסטורי העניק לשני האישים האלה, פחות או יותר באותו הזמן, את ההזדמנות להתייצב בפסגת המנהיגות של הספורט הבינלאומי. חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש ב- 1980 וד"ר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ ב- 1981. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ איש רב פעלים היה כל כך מוכשר עד שאישיותו הפכה להיות שנויה במחלוקת. זה לא סוד כי מצליחנים צוברים אויבים. צריך לומר לזכותו של ד"ר פרימו נביולו שהוא הפך במו ידיו, רעיונותיו, וכושר הביצוע שלו את הא"ק לא רק למלכת הספורט תואר שהיא וודאי ראויה לוֹ, אלא גם לביזנס כלכלי חסר תקדים בעושרו בתוך הסימביוזה המתנהלת ומתקיימת בין הטלוויזיה באשר היא לבין הספורט באשר הוא. ברמה המקומית וברמה הבינלאומית. ד"ר פרימו נביולו היה האיש שהפך את ה- IAAF לגוף עשיר מאוד, מיליארדר, ואת האתלטים המנצחים למיליונרים. עולם הטלוויזיה ועולם הספורט הכירו מייד בכישרונותיו של ד"ר פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ.

טקסט תמונה : ד"ר פרימו נביולו (Dr. Primo Nebiolo) הנשיא רב הכישרון של  IAAF  מתקבל בכבוד רב ע"י נשיא פינלנד חובב הספורט ד"ר מאונו קויביסטו (Dr. Mauno Koivisto) בלשכתו של הנשיא בהלסינקי, בטרם אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. מאחור נראה ראש הטקס הפיני. (באדיבות  YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ד"ר פרימו נביולו מאיטליה (1999 – 1923), גאון הארגון, השיווק, והכלכלה של IAAF. (באדיבות YLE ו- IAAF – התאחדות הא"ק הבינלאומית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1983. ד"ר פרימו נביולו (משמאל) עם נשיא פינלנד מאונו קויביסטו בטקס הפתיחה של אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי. ד"ר פרימו נביולו היה מנהיג ספורט ברמה של מדינאי. (באדיבות YLE ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הפקות חובקות ארץ ועולם" מייחד פרק נרחב לאליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בקיץ 1983 בהלסינקי בירת פינלנד, לא רק מפני שהוא מסביר לפרטי פרטים את התפתחות תעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה הבינלאומית והכספים האדירים הזורמים ממנה להתאחדות הא"ק הבינלאומית (IAAF), אלא גם בגלל שהוא מספר כיצד רשת טלוויזיה קטנה, אמיצה, ויעילה בצפון אירופה, הלא היא הטלוויזיה הציבורית ממלכתית של פינלנד – YLE, תחנת שידור בסדר גודל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הפיקה ושידרה בצורה יעילה, מרשימה, ונפלאה את אירוע העַל שהתקיים על אדמתה.

ובכן זהו הסיפור. 

בתום אולימפיאדת מונטריאול 1976 החליט מועצת ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית לקיים מפעל בינלאומי חדש שנקרא, "תחרויות גביע העולם בא"ק ". היה לכך ביקוש טלוויזיוני . תחרויות גביע העולם בא"ק התקיימו שלוש פעמים ברציפות. הראשונה התקיימה באוגוסט 1977 בדיסלדורף. אלכס גלעדי היה השַדָּר מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נכנס לנעליו של נסים קיוויתי ובפעם הראשונה שידר ישיר תחרות א"ק בינלאומית בקנה מידה גדול כל כך. זקני הטלוויזיה זוכרים את קולו העמוק בוקע מעמדת השידור באצטדיון הגרמני בדיסלדורף בעת שידור ישיר של הריצה ההיא ל- 1500 מ', כשהוא מכריז, "כך חולפת לה תהילת עולם…", והתכוון להפסדו של האלוף האולימפי מניו זילנד ג'וֹן ווֹקֶר לרץ הבריטי סְטִיב אוֹבֶט. אלה היו הימים שאלכס גלעדי שאף להיות נסים קיוויתי השני. (הוא לא היה. נסים קיוויתי נותר האחד, היחיד, והמיוחד) את תחרויות גביע העולם שנערכו ב- 1979 במונטריאול סירב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לכסות מכל מיני נימוקים וביניהם נימוק של הפרש שעות וזמנים גדול מידי בין שעון ירושלים לשעון מונטריאול. ב- 1981 ברומא ניאות יוסף "טומי" לפיד להתייחס אליהן על קצה המזלג למרות שהתחרויות נערכו באירופה ורק שעה אחת חצצה בין שעון ישראל לשעון איטליה. נִסִים קִיוִויתִּי היה השַדָּר שלנו ברומא 81'. התחרויות האלה לא הבריקו, נראו כברווז צולע, ולא זכו להֵד תקשורתי למרות כותרתן.

ואז התייצב בראש הא"ק העולמית פטרונה החדש, האיטלקי ד"ר פְּרִימוֹ נֶּבְּיוֹלוֹ איש מבריק בעל חזון וכריזמה ובעל יכולות ארגוניות ושיווקיות ברמה של מדינאי. הוא העניק לה אופק חדש . אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 83' שבאה בעקבות המפעל הקודם הייתה הצלחה כל כך מובהקת עד ששינתה את הסדר העולמי בענף הזה להרבה מאוד שנים, אולי לעַד. הטלוויזיה הפינית הציבורית חשפה את כוכבי הא"ק העולמית בצורה כל כך מוצלחת ומהנה , עד שהפכה באחת את ה- IAAF לגוף ספורטיבי עשיר כקוֹרַח ואת האתלטים המצטיינים הנמנים על שורותיו לזוכים בפרסים כספיים גבוהים . חלקם עשו זאת כפי שהתברר מאוחר יותר בעזרת שימוש בסמים ממריצים אסורים ובאמצעות סטרואידים אנאבוליים .

טקסט תמונה : שנת 1977. אנשי מועצת ה- IAAF, אחת הוועדות המארגנות החשובות ביותר בספורט הבינלאומי, בפגישה בדיסלדורף – מערב גרמניה בשנת 1977, ערב תחרות גביע העולם בא"ק בעיר. זיהוי הנוכחים בתמונה, עומדים בשורה האחורית משמאל לימין : הולט (Holt), קאסל (Cassel), פראנסיס, מוריסון, דאסריו (Dasriaux). עומדים בשורה האמצעית משמאל לימין : לי, אגאבאני, טאקאץ', ד"ר פרימו נביולו, וויצ'יק (Wieczisk), מוקורה. עומדים בשורה הראשונה לפנים משמאל לימין : סיר (Sir), דה- קוסטה, חומנקוב, אדריאן פאולן מהולנד (נשיא ה- IAAF  בשנים 1981- 1976), הולדר, דאנץ (Danz), לאמין דיאק (Lamine Diack) מסנגל, נשיא IAAF הקודם מאז 1999, ולפני העידן החדש של הבריטי סבאסטיאן קו. (באדיבות IAAF – התאחדות הא"ק הבינלאומית).

משנולדה אליפות העולם הראשונה בא"ק בהלסינקי באוגוסט 1983 היא משכה אליה מייד את כל אור זרקורי הטלוויזיה. מפעל גביע העולם ב- א"ק דעך ונערך בפעם האחרונה באוסטרליה ב- 1985. לאחר מכן לא יסף. אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי הייתה הצלחה כבירה ודרמטית, ובאמת החל מ- 1983 החל ה- IAAF לגלגל סכומי כסף אדירים שצמחו למאות מיליוני דולרים ממנו נהנה האיגוד בגין תשלומי זכויות השידורים. ה- EBU שילם עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי 83' סכום צנוע שנסב על 800000 (שמונה מֵאוֹת אֶלֶף) דולר. ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמד על 3000 (שלושת אלפים) דולר בלבד. סכום נמוך שהתבסס על השיטה הישנה של איסוף כספים בתוך איגוד השידור האירופי (EBU) עצמו, ואשר נקראה, “Maximum Offer”. בשיטה הזאת כל רשת טלוויזיה ב- EBU מציעה את מירב התשלום שהיא מוכנה לשלם עבור זכויות השידורים של האירוע, אך להנהלת ה- EBU בהתייעצות עם ה- IAAF שמורה הפררוגטיבה לקבל או לדחות את ההצעה. לתוך הקלחת המורכבת הזאת נכנסתי גם אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית , והצעתי כמי שמייצג רשת טלוויזיה קטנטונת של מדינת ישראל החברה באיגוד סכום מרבי של סך העומד על 3000 (שלושת אלפים) דולר. ה- EBU קיבל את הצעתי. אף על פי כן חשב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד באותה תקופה שזה סכום מוגזם. בעיניו זה נראה המון כסף. יוסף "טומי" לפיד ז"ל איש הדוֹר היָשָן סבר שהוועדות המארגנות הן שצריכות לשלם לטלוויזיה מפני שהיא מסכימה להשקיע ממשאביה בכיסוי וצילום את אותם אירועי הספורט המדוברים. כמובן שהסדר הטלוויזיוני העולמי היה שונה ורשתות הטלוויזיה נדרשו לשלם זכויות שידורים תמורת קבלת רישיון לצלם את אותם אירועי הספורט הרלוואנטיים שהציבור ביקש לראותם על מסך הטלוויזיה שלו. 3000 דולר נראו ליוסף "טומי" לפיד הון תועפות. הסכום שראה לנגד עיניו היה יקר למרות שהיה ברור שמדובר בסכום אפסי במונחי תעשיית הטלוויזיה. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שילמה עבור אותו האירוע של הלסינקי 83' זכויות שידורים בגובה של 1.500000 (מיליון וחצי) דולר. באותה שיחת הבהרה בין שנינו ב- 1982 אודות מחיר זכויות השידורים ההוא ההוא נאלצתי לקחת את יוסף "טומי" לפיד לעבר זירת ההשוואות המתמטיות, אל תורת היחסות של אלברט איינשטיין. "הכל יחסי בעולמנו. שלוש שערות על הראש זה מעט – שלוש שערות במָרָק זה המון", אמרתי ונימקתי לו את תורת היחסיות שלי : "3000 דולר הם סכום פעוט ומגוחך גם עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הזדמנות כלכלית – כספית חד פעמית שלא תחזור על עצמה לעולם שוב". יוסף "טומי" לפיד חשש במשך כל חמש שנות כהונתו לקופת הרשות שהייתה עשויה כמסננת ציבורית ממנה דלף הכסף כמו מברז מים. בתפקידו רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור שימש לא רק העורך הראשי אלא היה הנושא באחריות לביצוע חוק תקציב רשות השידור על כל היבטיו הכלכליים. אסור היה לו לחרוג אפילו באגורה. לבסוף הסכים עמי ונתן לי אור ירוק לצעוד עם הפקת הלסינקי 1983 שלי קדימה. חישוב פשוט מראה שיוסף "טומי" לפיד טעה לחלוטין. שידרנו מאליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 83' כ- 17 שעות שידורים ישירים ועוד שלוש שעות תקצירים מוקלטים. עלות שעת שידור אחת עמדה על 150 (מאה וחמישים) דולר. על פי כל קריטריון כלכלי ותמחיר טלוויזיוני מדובר בכלום. בחינם. זאת הייתה ההתחלה הצנועה. תמורת אליפות העולם ה- 2 ב- א"ק שהתקיימה ברומא באוגוסט / ספטמבר 1987 נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלם סך של זכויות שידורים פי 20 (עשרים) יקרות יותר מזאת של הלסינקי 1983. ה- EBU דרש מאתנו סכום של 60000 (שישים אלף) דולר. זה היה ה- Share שלנו במסגרת חברותינו ב- EBU אולם החשבונאות הזאת כבר התרחשת בתקופת מנכ"ל רשות השידור הבא, אורי פורת ז"ל (החליף את יוסף "טומי" לפיד ב- 1 באפריל 1984).

כאמור מייד בתום הפקת הלסינקי 83' האמירו המחירים. בתוך פחות מעשוֹר שנים הם נָסְקוּ. בחוזה השידורים הבא שנחתם בין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ל- IAAF לתקופה של שלוש שנים 1987 – 1985, ניאות איגוד השידור האירופי לשלם להתאחדות ה- א"ק הבינלאומית סכום של 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר לעומת תשלום של 800000 (שמונה מאות אלף) דולר ב- 1983. תוספת של % 500 (חמש מאות אחוזים).

בחוזה השידורים של 1991 – 1988 (ארבע שנים) שילם ה- EBU ל- IAAF תשלום של  9000000 (תשעה מיליון) דולר. שיא חדש נקבע בחוזה הארוך טווח לארבע שנים 1995 – 1992, בהן ניאות ה- EBU לשלם ל- IAAF סכום פנטסטי של 91000000 (תשעים ואחד מיליון) דולר. השיא הזה נשבר בחוזה הבא שנחתם לתקופה של שש שנים, 2001 – 1995. ה- EBU שילם ל- IAAF סכום דמיוני של 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר. העובדה שאיגוד השידור האירופי הסכים לשלם סכומי עתק ל- IAAF מצביעה עד כמה ענף הא"ק הוא ספקטקולארי באירופה, מצטלם היטב בטלוויזיה, ונושא רייטינג למכביר. הא"ק על ענפיה השונים הייתה ענף ספורט אהוב באירופה הישנה. חלק מהמורשת הזאת הרכיב את אופייה ואת תרבות הצפייה בטלוויזיה של אירופה החדשה שלאחר מלחמת העולם ה- 2. המסורת הארוכה הזאת הגיעה לשיא חדש ב- 7 באוגוסט 1983 עם תחילתה של אליפות העולם הראשונה בא"ק בהלסינקי בין 7 באוגוסט 1983 ל- 14 באוגוסט 1983. לסבך המערכה הטלוויזיונית הכלכלית -כספית – ספורטיבית הוטלתי גם אנוכי כמנווט שידורי הספורט הטלוויזיוניים בעבור מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז טוביה סער. צריך לקרוא את התפתחות הנתונים הכספיים הנוגעים למפעל אליפויות העולם ב- א"ק ולהבין כיצד פועלת תעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. ה- IAAF ו- IOC שווים כקליפת השום ללא שידורי הטלוויזיה המודרנית שמפיצים את המידע כהרף עין לכל פינה על פני הגלובוס. ככל שהלכה והשתפרה טכנולוגיית השידורים הטלוויזיונית הבינלאומית ויכולת ההפצה האלקטרונית העולמית באמצעות תקשורת לוויינית, כך גבר ביחס ישר תאבונם של IAAF ו- IOC. ה- Rating והמדרוג הרקיעו שחקים, ושני הגופים האלה, דרשו עוד ועוד זכויות שידורים מהטלוויזיה הבינלאומית.

יחסי התקשורת בין הטלוויזיה הבינלאומית לבין IAAF ו- IOC הפכו לסימביוטיים. הם דמו ליחסים שבין הצופים בסרטי קולנוע לבין בעלי אולמות הקולנוע. קנה כרטיס וצפה. זה בדיוק מה שאמרו אנשי IAAF ו- ICC לאנשי הטלוויזיה הבינלאומית : "…תראו, אם אתם רוצים להיכנס לאולמות הקולנוע שלנו, היינו אצטדיוני ה- א"ק, קנו כרטיס ושלמו לנו דמי כניסה…". ב- 1983 שילמתי (באישור המנכ"ל שלי יוסף "טומי" לפיד) ל- IAAF סכום של 3000 (שלושת אלפים) דולר זכויות שידורים. לקראת 2017 שילם מנהל ערוץ 1 הציבורי (ז"ל) מר אלי בבא יבד"ל ל- IAAF סכום של 660000 (שש מאות ושישים אלף) דולר. תעשו את החשבון לבד עד להיכן התרומם גרף התשלומים. במרווח הזמן של 34 שנים בין 1983 ל- 2017 האמיר ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במסגרת חברותה ב- EBU פי 220 (מאתיים ועשרים) יותר ו/או הגרף התייקר ב- % 22000 (עשרים ושניים אלף אחוזים).

המנכ"ל שלי יוסף "טומי" לפיד החכם והבוטה ראה במבנה היחסים הסימביוטיים הללו – פַּרָדוֹקְס מובהק. הוא פשוט יצא מדעתו ולא פִסְפֵס שום הזדמנות כדי לשנות ולומר לי שוב ושוב את המנטרה שלו, "…מר יואש אלרואי זה בלתי ייתכן שאנחנו אנשי הטלוויזיה מביאים את בשורת ה- א"ק לכל פינה בארץ ובעולם, ובעצם תורמים תרומה מכרעת להאדרת המוניטין של IAAF ו- IOC וגם נדרשים לשלם להם…זה לא הגיוני…הם צריכים לשלם לנו ולא אנחנו להם…". הוא לא התבדח. אנוכי מציג לקוראי הבלוג yoashtvblog.co.il את מסמך ה- EBU ההוא מ- 9 בדצמבר 1982 בו נקבע כי ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגע לרכישת זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 ב- א"ק של הלסינקי 1983 עומד על 3000 (שלושת אלפים) דולר.

טקסט מסמך : 9 בדצמבר 1982. זהו המסמך המקורי של ה- EBU המאשר תשלום של 3000 דולר בלבד עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה באוגוסט 1983 בהלסינקי. רשות השידור נדרשה לשלם פרוטות עבור אירוע על בספורט הבינלאומי, יפהפה, ואדיר ממדים. (המסמך באדיבות  EBU . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 בינואר 1983. זהו עמוד מס' 8 בחוזה הכספי שנחתם בין ה- EBU  ל- IAAF  המאפשר ל- 35 רשתות טלוויזיה ציבוריות החברות באיגוד השידור האירופי לשדר את אליפות העולם ה- 1 בא"ק הלסינקי 1983 תמורת סכום גלובאלי של 800000 (שמונה מאות אלף) דולר. ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיא חברה מלאה ב- EBU עמד על 3000 (שלושת אלפים) דולר. % 0.375 מהסך הכללי של 800000 דולר שכל ה- EBU נדרש לשם ל- IAAF. (המסמך באדיבות  EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : גרף עליית מחירי זכויות השידורים המצביע כמה שילם ה- EBU (בדולרים) ל- IAAF  מאז אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בהלסינקי בקיץ 1983. כעבור תריסר שנים מאז אליפות העולם ה- 1 בהלסינקי 1983 ניאות ה- EBU לשלם ל- IAAF  תמורת חוזה ארוך טווח בן שֵש שנים 2001 – 1996, סכום פנטסטי של  135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר. הא"ק הבינלאומית כבשה לעצמה נתח גדול על מרקע הטלוויזיה הבינלאומי. אין אובייקט טלוויזיוני וויזואלי יותר מתצוגה של א"ק במיטבה. לא בכדי מכנים אותה מלכת הספורט. (המסמך באדיבות  EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מחשבה תנ"כית ופילוסופיה אלוהית. שיעור בתנ"ך מ- מבט אחר (1).

אנוכי נוטש לרגע את ענף המתמטיקה ועובר לספרות. כולנו למדנו ושיננו חזור ושַנֵן החל מכיתה א' ובמשך תריסר שנים את סיפורי המקרא תורה + נביאים + כתובים, בו מצווה ספר התנ"ך על העם היהודי לדורותיו את מסכת ציוויו המוסריים והדתיים. כאילו העם היהודי בישראל ובגולה שלומד ומשנן את ספר התנ"ך הוא "עַם סְגוּלָה" המועדף ע"י בורא עולם בבחינת "אתה בחרתנו". ובכן, "אתה בחרתנו מעל העמים" הן מילים הפותחות את ברכת קדושת היום בתפילת שבע לשלוש רגלים + ראש השנה + יום הכיפורים. רעיון בחירת עם ישראל ע"י האלוהים להיות העם שלו, הוא רעיון יסודי ביותר ביהדות ומופיע מספר פעמים בתורה. את זה לימדו אותנו בעבר שנים על השנים. כל אחד ואחת שמתבונן כבר תקופה בעם ישראל המאייש את מדינת ישראל מבין שמדובר במדינה לא מסודרת, לא מפוקחת, נעדרת משמעת ומוסר, מפולגת ו- רוויה מחלוקות קיצוניות, לא רק לחילונים ודתיים, אלא ל- 20 שבטים וזרמים מזרמים שונים, שנוטרים איבה ושנאה מפלגה אחת לרעותה. מדובר במדינת פארטאץ' מ- 1001 היבטים. איזה עם סגולה ואיזה נעליים.

התנ"ך הוא ספר היסטורי חשוב, מורכב ומסובך, ומרתק שמתעד ומספר אֶמֶת. אנוכי קורא אותו ו- מעיין בו יומם ולילה ומבין לפתע כי המורים שלימדו אותנו פעם לפני הרבה שנים את המקצוע ההומני הזה תנ"ך, לא תמיד סיפרו לנו את האמת ולא את רוח הדברים האמיתית שבוקעת מהתיעוד ההיסטורי של ספר הספרים. אנוכי לומד תנ"ך כבר שנים רבות לבדי ובעצמי. אנוכי מוצא בכך עניין רב ועצום. לימוד, קריאה, ועיון בתנ"ך גורמים לי סיפוק ואושר רב. אולם כבר מזמן הבנתי כי לימוד תנ"ך בגיל הילדות והנעורים בביה"ס שונה בתכלית השינוי מלימוד תנ"ך בגיל 80 ב- אכסדרה הפרטית שלי. אין שום דמיון. הפער בלימוד ו- הבנת החומר התנ"כי ע"י אדם שמלאו לו גבורות (אך נותר צלול) לבין בני הנעורים משול למרחק שמפריד בין מזרח למערב.

א. קשה להסביר לילדים וגם לנערים את מערכת היחסים המורכבת והפוליגמית (אסורה על פי חוק במדינת ישראל) ששררה במשפחותיהם של אבות האומה אברהם, יצחק, ויעקב (לאורך כל ספר בראשית).

ב. קשה להסביר לילדים וגם לנערים את הסיפור בו מנדבת שרה אשת אברהם חשוכת ילדים, (לא יכולה להיכנס להיריון), את השִפְחָה שלה הגר כאישה שנייה לאברהם כדי שישכב עמה ויקים לעצמו נצר, יורש.

ג. קשה להסביר לילדים וגם לנערים את מהות יחסי המחלוקת החולניים שנוצרים בין שרה לאברהם לאחר שמתברר כי השפחה שלה הגר מתעברת.

ד. קשה להסביר לילדים וגם לנערים את יחסה הנוראי של שרה לשפחתה הגר ובנה הקטן ישמעאל ואת יחסו המשפיל של אברהם להגר וישמעאל (בראשית פרק ט"ז).

ה. קשה להסביר לילדים וגם לנערים את מסכת היחסים המשפחתית המורכבת והסבוכה בה יצחק המבוגר בנו של אברהם מתחתן עם רבקה הצעירה והיפה בת בְּתּוּאֵל שהוא בנה של מִילְכָּה בִּתּוֹ של נָחוֹר שהוא אחי אברהם. מדובר בנישואי קרבה של בני דודים.

ו. קשה להסביר לילדים וגם לנערים מסכת היחסים המשפחתית הסבוכה והחולנית שנוצרת בין רבקה הצעירה, היפה, וטובת המראה (בראשית פרק כ"ד ו- כ"ו) לבעלה המבוגר יצחק. נולדים להם שני ילדים תאומים, עֵשָו ויעקב. האֵם רבקה אוהבת רק את יעקב ומְתָּאֶבֶת את בנה השני עֵשָו. יצחק דווקא מגלה אהדה לעֵשָו.

ז. קשה להסביר לילדים וגם לנערים את מסכת השקרים שטוֹוִים האֵם רבקה ובנה יעקב כדי להשיג ראשונים את ברכת יצחק האב הזקן והעיוור ששוכב על ערש דווי, על חשבון עֵשָו בנה הבכור אך הדחוי של רבקה, אחיו התאום של יעקב האָהוּב עליה.

ח. קשה להסביר לילדים וגם לנערים את מסכת היחסים המשפחתית המורכבת רוויית מתחים ושקרים שמתפתחת בין יעקב לבין דוֹדוֹ לָבָן אחי אמו רבקה, ויחסיו הסבוכים עם שתי נשותיו בנות לָבָן, האחיות לאה המבוגרת בעלת העיניים הרכות ורחל הצעירה ממנה שמתוארת כ- יפת התואר ויפת המראה. קשה להסביר לילדים ובני נוער את יחסי הקנאה המורכבים בין שתי האחיות לבין עצמן פלוס האמביציות הנשיות המטורפות של שתיהן של לאה ורחל לשלוט במשפחה הגדולה והמורחבת באמצעות כמות הילדים שכל אחת מהן תלד לאבי המשפחה יעקב (בראשית פרק ל' פסוקים 16 – 14). השאיפות העצומות של לאה ורחל להרבות ילדים לבעליהן המשותף יעקב כל אחת יותר מהשנייה, מביאות את שתיהן למסקנה אחת וברורה : לשם השגת "המטרה הקדושה" יש לגייס למשימת הילודה גם את שִפְחוֹתֵּיהֶן, זִלְפָּה של לאה ובִּלְהָה של רחל. תריסר ילדיו של יעקב כולם בנים הלוא הם שניים עשר השבטים של עם ישראל, הם פרי בטנן של ארבע נשים וזרעו של אב אחד. להלן העובדות :

1. לֵאָה היא אימא על פי הסדר הזה של ראובן, שמעון, לוי, יהודה.

2. בִּלְהָה שפחתה של רָחֵל היא אימא של דָן ונפתלי.

3. זִלְפָּה שפחתה של לֵאָה היא אימא של גָד, ואָשֵר.

4. לאה היא אימא גם של יששכר וזבולון.

5. רחל היא אימם של יוסף ובנימין. רחל מתה בעת לידתה את בנימין ונקברה בדרך אפרת היא בית לחם (בראשית פרק מ"ח פסוק 7)

6. ליוסף נולדו שני ילדים במצרים מנשה ואפרים מאישה בשם אוסנת בת פוטי פרע (בראשית פרק מ"ו). אפרים ומנשה נכללים בברכת יעקב העוסקת בחלוקת ארץ כנען הלוא היא ארץ ישראל בין 12 ילדיו ו- 2 ילדיו של יוסף אפרים ומנשה (בראשית פרקים מ"ח + מ"ט).

אפילוג.

לא מובן ולא ברור מדוע רשת הטלוויזיה הציבורית "כאן" מפקירה ברוב רשלנותה את סיקור מסעה של נבחרת ישראל בכדורסל ובראשה מאמנה עודד קטש לעבר טורניר מונדיאל הכדורסל של סין 2019, לטובת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. לא בסדר.

התנ"ך הוא ספר מרתק וחשוב של ההיסטוריה היהודית בת אלפי שנים. מעולם לא לימדו אותנו כי שלושת המלכים שאול, דוד, ושלמה חיו באקלים תמידי של אלימות ומוות. שלושתם ביססו את מונרכיית שלטונם על חֶרֶב אכזרית נוֹטֶפֶת דָם. שלושתם שמרו ואבטחו את כֵּס מלכותם באמצעות  אין ספור של פעולות נקם אכזריות נגד יריביהם ללא משפט. שלושת שרי הביטחון של שלושת המלכים, אבנר בֵּן נֵר של שאול המלך, יואב בן צרויה של דוד המלך, ובניהו בן יהוידע של שלמה המלך היו Killers, שרי הצבא ונאמני המונרכיה שפגעו ורצחו ללא רחם את יריביהם האישיים של המלכים שלהם אלה שסיכנו את כיסאם ושלטונם במסגרת פוליטיקה משפחתית פנימית. הם עשו זאת בשם פקודות וצווי מלכות. כמעט לא ייאמן אולם הכל רשום ומפורט לפרטי פרטים בשחור על גבי לבן בתנ"ך. ראה בפוסט הבא מס' 722, "שיעור בתנ"ך מ- מבט אחר" (2).

לא פעם ולא פעמיים שאלתי את עצמי האם אנחנו האומה הישראלית זאת שהורינו והורי הורינו החליטו בסוף ה- 119 לנטוש את הגולה במזרח אירופה ולשוב לארץ ישראל הם באמת הצאצאים של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל ולאה ושל שתי שפחותיהן זִלְפָּה ובִּלְהָה ושל המלכים שאול, דוד, ושלמה בנו ? תשובתי שלי לעצמי : כלל לא בטוח. 

בקיץ 2004 שהיתי חודש באתונה בירת יוון כאיש טלוויזיה בקבוצת הטלוויזיה AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) בראשה ניצב הספרדי מנולו רומרו (Manuel "Manolo" Romero), זאת שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של התחרויות האולימפיות של אולימפיאדת אתונה 2004. התעניינתי שם לדעת אצל אזרחי יוון האם הם רואים את עצמם כצאצאיהם של אפלטון, אריסטו, וסוקרטס ? הצעירים היווניים התעקשו על תשובה חיובית. ש- כן. הוותיקים ענו לי שלא בטוח מפני שיוון שימשה במשך אלפי שנים מדינת מעבר וגם אכסניה לאוכלוסיות נודדות מעורבות.   

טקסט תמונה : קיץ 2004. האולימפיאדה ה- 28 של העידן החדש התקיימת בבירת יוון אתונה באוגוסט 2004. זוהי עמדת הפיקוד וניהול של שידורי הטלוויזיה הבינלאומית באולימפיאדת אתונה 2004 באולם הענקי רחב הידיים של ה- Q C (ראשי תיבות של Quality Control) ב- (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) באתונה בירת יוון. משמאל, זהו איש הטלוויזיה הספרדי מנולו רומרו (MANUEL  ROMERO) נשיא הקבוצה המבצעית של AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) שהפיקה את סיגנל השידורים עבור רשתות הטלוויזיה בכל העולם. מנואל מנוֹלוֹ רומרו נחשב לאחת הפיגורות החשובות ביותר בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. מימין, פדרו רוזאס (PEDRO  ROZAS) המנהל והאחראי הראשי על תפקודו של אולפן הבקרה הגדול ה- Quality Control של AOB. שני הספרדים המוכשרים האלה הם אדריכלי ואבירי ההפקה הבינלאומית הנפלאה והבלתי רגילה של סיגנל שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת אתונה 2004.  (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 2004. האולימפיאדה ה- 28 במניין הזמן החדש – אתונה 2004. זהו אגף בחדר הבקרה ה- 5 באולם ה- .Q. C של קבוצת AOB. אנוכי (מימין) עם הבוס הישיר שלי האמריקני סטיבן פלמינג (Stephen Fleming, ממושקף במרכז) ומייק קלאט (Mike Klatt, משמאל) המפיק הפעלתן של תחרויות השחייה באתונה 2004 אף הוא מארה"ב, באולפן הבקרה הגדול של ה- Quality Control היעיל והרב תכליתי (מס' 5) של AOB. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 721. הועלה לאוויר במוצ"ש – 25 בנובמבר 2017.