הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות קפדניות וסבוכות ארגוניות, טכנולוגיות, ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

———————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 722 : הועלה לאוויר ביום שישי – 1 בדצמבר 2017.

———————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 722. הכותרות :

1. בלי סִלְסוּלִים. רַק עוּבְדוֹת (חלק 4). מחשבה תנ"כית ופילוסופיה אלוהית. יופי ואסתטיקה תנ"כית. שיעור בתנ"ך ממבט אחר (2). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא סיפרו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ"ך.

2. שידור ה- Off tube הישיר של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את משחק הכדורסל הבינלאומי בכרתים יוון – ישראל 61:82 (יום שני – 17 בנובמבר 2017) במסגרת המסע הארוך של הנבחרת הלאומית שלנו לתחרויות גביע העולם – סין 2019, הוא מעשה פארטאץ', העתקה אנטי עיתונאית מהמוניטור בהרצליה (במקום להתייצב בשטח), מבצע טלוויזיוני דל, עלוב, ומחורבן. מדובר בזלזול והתנכלות מכוונת בצופים שמממנים את פעילות של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מעניין, מדוע צוות השידור של המשחק הנ"ל גיל ברק + גור שלף + ניר קפלן מסכימים ביודעין לשמש מריונטות של ההנהלה שלהם…??? עד מתי תסכימו לרדת על ברכיכם ירודים ונחותים שכמותכם…??? מדוע איגוד הכדורסל בראשות היו"ר עמירם הלוי ממלא את פיו במים…?? תמוה, כיצד הקולגות של שלושת הנ"ל בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כמו נדב יעקובי + אבי מלר + אלי סהר + שי האוזמן + עמיחי שפיגלר + מאיה רונן (ואחרים) מסכינים,דוממים, ומחרישים מהצד נוכח הביזיון הטלוויזיוני…???

3. יום רביעי – 29 במאי 1985. אצטדיון "הייסל" בבריסל. חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפיקה ו- משדרת ישיר מבריסל מעמדת שידור מאובזרת בעלת תצפית מיטבית את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין יובנטוס האיטלקית ל- ליוורפול הבריטית. בעת התנגשות אלימה רוויה דָמים ומָוֶות בין שני מחנות האוהדים ביציע "Z" בטרם בעיטת הפתיחה, עורכים אוהדי ליוורפול פוגרום באוהדי יובנטוס, הורגים 39 אוהדים איטלקיים ופוצעים 250 מהם. האירוע הנפשע ההוא של אוהדי ליוורפול מוגדר ע"י UEFA וממשלות איטליה ואנגליה, כ- "אסון הייסל". בעיטת הפתיחה נדחית ב- 70 דקות. עיתונאי ו- קָשָב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס ז"ל מדווח לי מדירת התקשורת שלו בשדרות חֵן בתל אביב לעמדת הפיקוד שלי באולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים אודות אירועי הדמים ו- המוות המתרחשים באצטדיון "הייסל" בבריסל. השַדָּר שלי יורם ארבל שיושב באותם הרגעים המחרידים ההם בעמדת שידור מוזמנת (תמורת תשלום) ונוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" לא רואה, לא שומע, לא מבין, ולא יודע מהחיים שלו. 39 אוהדים איטלקיים נרצחים ו- 250 נפצעים לידו בתוך אצטדיון "הייסל", מתחת לאף שלו, אולם קולו נדם. הוא לא שומע על כך דבר. הציון שלו ב- 29 במאי 1985 בבריסל : אֶפֶס בעיתונאות. כלום בתקשורת המונים. Nada בהתחייבות שלו כשדר מוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית כלפי הצופים שלנו.

4. מיקי גורדוס ז"ל הוא לעולם אישיות בלתי נשכחת עבורי. במידה רבה ומהיבטים עיתונאיים לא מעטים הוא היה יחיד בדורו. פוסט מס' 722. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 1 בדצמבר 2017.

הקדמה.

אנוכי מאמין באלוהים בדרכי שלי. הקב"ה העניק בכישרון היצירה האלוהי שלו לחלק מצומצם בלבד באנושות, נשים וגברים, יתרון רב : חוכמה, בינה, ודעת ובצידם גם יופי ואסתטיקה. IQ שמרקיע לצמרת ובצידו כישרון ו- הופעה פיזית מושכת תשומת לב. ל- מֵתֵי מְעַט בתוך החלק האנושי המצומצם הנדון נתן הקב"ה גם יכולת מנהיגות ובצידה סַמְכוּת, שְרָרָה, וּמַרוּת. בכל ספר התנ"ך על כל חלקיו אפשר לספור אותם על עֶשֶר אצבעות. אף על פי כן אין מדובר ביצירה אלוהית פלאית ומושלמת, מפני שאותו הקב"ה שהעניק לאותם המעטים יוֹפִי ושֵכֶל לא ברא עבורם תמיד מנגנון רגולציה ש- יווסת בין כמות ה- IQ ש- מפעילה את תאי המוח בראשם לבין כמות ההורמונים העצומה שמבעבעת בגופם. נשים וגברים יפים וחכמים מועדים לפורענות מפני שככלות הכל ובסופו של דבר הם רק בריות אנושיות. בני אדם בלבד, שזמנם שָאוּל, וקִיצָם כמו של האחרים ידוע מראש. דוגמא קיצונית של אדם יְפֵהפֶה אולם בעל יכולת ניתוח פוליטית ברמה של אבסורד הוא אבשלום בנו הַמוֹרֵד של דָּוִד הַמֶלֶךְ. הספר התנ"כי שמואל ב' פרק י"ד פסוק כ"ה מגדיר אותו כלהלן : "…וכ- אבשלום לא היה איש יָפֶה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קָדְקֳדוֹ לא היה בו מוּם…". תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא סיפרו לנו את האמת שמסופרת בתנ"ך. שיעורים בתנ"ך ממבט אחר (2).

פרפראות. 

1. עודד קטש מאמן נבחרת ישראל בלאומית בכדורסל הוא אדם שניצב בפני שוקת שבורה. זה עתה פסעה הנבחרת המשעממת, האיטית, השבלונית, הצפויה, חסרת הכישרון, והרפויה שלו (תוצאה של "האמריקניזציה" האקטיבית המציפה את כדורסל הישראלי ובולמת מזה עשרות שנים את התקדמות הנוער הישראלי) רק את צעדה השני במסע הארוך לעבר טורניר גביע העולם שייערך בסין ב- 2019, וכבר ניגפה מול נבחרת הַמִשְנֶה של יוון 61:82. עודד קטש שרוי ב- Catch : כדי להוציא את מטה לחמו הוא משמש פרשן כדורסל של ערוץ הספורט בכבלים מס' 55 (תמורת שכר) בנוסף להיותו מאמן נבחרת ישראל (כמובן בשכר). טעם מוסרי גדול וכבד משקל, לפְגָם. אמש, ביום חמישי – 30 בנובמבר 2017 כיהן עודד קטש בתפקיד הפרשן המרכזי בעמדת השידור לצדו של השדר המוביל שלו ניב רסקין במשחק ה- Euroleague מכבי ת"א – ז'אלגיריס 74:81. עודד קטש וגם ניב רסקין לא סיפרו לצופיהם, אפילו לא באמצעות בְּדַל של מידע, כי מאמן מכבי ת"א נוון ספחיה לא שיתף כלל במשחק המדובר הנ"ל את 2 השחקנים הישראליים היחידים שלו איתי שגב ויובל זוסמן. העיקר ששמונה שחקני כדורסל של מכבי ת"א, 6 זרים + 2 מתאזרחים מארה"ב ניצחו במחזור ה- 10 של הליגה אירופית והעמידו את המאזן החיובי של מועדונם על 4:6. עודד קטש לא התעכב ולא התעקש להסביר לצופי הטלוויזיה שלו כי מדובר באחד המשברים הגדולים והממושכים המתרחשים לנגד עינינו בתעשיית הספורט הישראלית ו- כי תופעת "האמריקניזציה" שחלחלה כה עמוק ליסודות הכדורסל הישראלי, מערערת את עמודי התווך המקוריים של הענף. "האמריקניזציה" בשם הגלובליזציה מכלה כל חלקה טובה של הכדורסל הישראלי במסווה של ליקוט ניצחונות בליגה המקומית ובליגה האירופית. מֶה חֲבַל. התבטלות הכדורסל הישראלי האותנטי בפני היבוא הזר האמריקני היא בכייה לדורות. הכתובת רשומה על הקיר. 

אנוכי אוהב את עודד קטש. עודד קטש היה פעם שחקן כדורסל ווירטואוז ופנומן ברמה מקומית (וגם בינלאומית), במכבי ת"א ובנבחרת ישראל. רב אמן בשליטה בכדור, בעל טכניקה אישית גבוהה מאוד של קלעי, מוביל כדור, ו- מוסר, אלוף שינויי הכיוון בעת תנועה, גראנד מאסטר ב- Dribbling, ראייה נבונה של מפת הקרב, איש יצירה בעל מעוף ודמיון והבנה את חוכמת המשחק באחד נגד אחד וגם כפרט בתוך קבוצה. אהבתי את עודד קטש ואנוכי אוהבו גם היום. גם את אופיו המאופק ואת המשמעת העצמית שהוא כופה על עצמו. היה שווה פעם לקנות כרטיס להצגה בה שימֵש גיבור העלילה. עודד קטש היה Unique כשחקן. אינני יודע אם יהיה כזה כ- מאמן. מדובר באי וודאות כמעט מוחלטת. סקירת תכונותיו אלה מעמידות אותו במִלְכּוּד כמאמן מפני שתמיד יערוך מבחן גם בתת מודע שלו בין כישרונו ויכולת העבר שלו לבין רצונו (הסובלימאטי) כמדריך להנחיל ולהטמיע את מידותיו הגדולות בשחקני הנבחרת המצומצמים והרדודים שלו, חלקם אינם אמורים ללבוש כלל את המדים הלאומיים. אני חושב ש- עודד קטש לא יצליח להפריד בין תבונתו האישית כשחקן עבר לא רק נפלא אלא גם יצירתי, לבין תפקידו הנוכחי כמדריך של קבוצה. הוא יחפש את דמותו שלו על הפרקט אך לא ימצאנה. אני חושב שאין לו היום מספיק כלים טובים להכריע את הקרב. גם הפרשן גור שלף ציין בפני השַדָּר המוביל שלו גיל ברק בעת השידור הישיר Off tube של המשחק יוון – ישראל 61:82 בכרתים (יום שני – 27 בנובמבר 2017) מטעם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, כי חלק משחקני הנבחרת העכשווית איננו מוכשר ללבוש את המדים הלאומיים. אנוכי תוהה אם המאמן הלאומי הטרי עודד קטש קיבל ירושה פגומה של שחקנים (רובם אינם אתלטים) מהמאמן הלאומי הקודם ארז אדלשטיין (פוטר והודח מתפקידו ע"י איגוד הכדורסל לאחר כישלון הנבחרת הלאומית בספטמבר 2017 במשחקי קדם אליפות אירופה 2017 שנערכו בהיכל הספורט ביד אליהו) ו/או שֶמָא מדובר בכישלון מובנה של המערכת ואין זה חשוב מי המאמן, מפני שאשמת התבוסות האחרונות של הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורסל נעוצה בדוקטרינת "האמריקניזציה" הממושכת שנוקט בה איגוד הכדורסל הישראלי מזה שנים רבות : Import בלתי מוגבל של יבוא שחקני כדורסל אמריקניים (בשתי הליגות הבכירות, ליגת העל + הליגה הלאומית) על חשבון הנוער שלנו. שני שחקנים מרכזיים בנבחרת הלאומית המתאזרחים ריצ'ארד האוול וג'ייק כהן אינם Made in Israel. חלק מהאחרים שהם כן תוצרת בית הצליחו לפעפע דרך המסננת הגסה ולהפוך לפתע לשחקנים נבחרים שלובשים את המדים הלאומיים. עודד קטש ניצב היום בפני שוקת שבורה. שחקניו תמיר בלאט, בר טימור, אבי בן שימול, וחואקין שוכמן אינם מתקרבים לרמת משחקו הנפלאה ההיא היכן שהוא בשנת 2000, כשהיה מועמד לשחק בשורות ה- NBA, אך ברכיו למזלו הרע לא נשאו אותו עוֹד לשָם. שחקני נבחרת ישראל ובתוכם גם גַל מֶקֶל שלה (נראה כשבר כלי), משחקים כדורסל משעמם, שבלוני, רוטיני, וצפוי. המצלמות היווניות שתיעדו את משחק התבוסה 61:82 של ישראל ליוון בכרתים, התמקדו מפעם לפעם בעודד קטש ב- Close up וחשפו אדם מתוסכל ומובס שמחפש פתרונות ולא מוצא אותם מפני שאין לו את הכלים המתאימים. אין לו את עצמו. עודד קטש הוא מעין שחקן שחמט שצריך להתמודד על זירת הפרקט שמחולקת ל- 64 משבצות עם רָצִים ופַרָשִים שלו מול מַלְכָּה וצְרִיחִים של היריב. לעודד קטש ונבחרת ישראל שלו נעדרת גובה, מהירות, אתלטיות, ויצירתיות אין ברגע זה סיכוי ממשי. גם אם יעפיל המאמן עם שחקניו לשלב הבא של גביע העולם בכדורסל – סין 2019 הרי אין מנוס מלהסיק שמדובר באותם חוקי כדורסל החלים על הענף בארץ אולם לא באותו המשחק שמשחקים אותו בצמרת האירופית ובארה"ב. נבחרת ישראל בכדורסל על רקע האמריקניזציה שפשתה כאן ובלמה את מיטב הנוער, היא בינתיים בחזקת גימיק. לכן אשנה ואומר שוב, "עוד הדרך רב – עוד רבה המלחמה". אתה מתבונן בסטטיסטיקת המשחק יוון – ישראל 61:82 ומגלה ששחקני נבחרת ישראל המקצועניים שאמורים להיות אמונים על מלאכת הקליעה, דייקו במשחק המדובר רק ב- % 22.2 בזריקות לשלוש נקודות ( 4 מ- 18), רק % 38.7 בזריקות לשתי נקודות (19 מ- 49), ו- בזריקות עונשין השיגו מאזן רק של % 68.7 (11 מ- 16), שלא לדבר על 27 איבודי כדור שלהם במהלך ההתמודדות מול היוונים. הסטטיסטיקה השלילית הזאת מדהימה ומאכזבת מפני שהיא חושפת היעדר Match up בין גירעון ומחסור של כישרון ויכולת לבין גודל המשכורות שהשחקנים הישראליים המקצועניים האלה משתכרים על הפרקט. אולי מר עודד קטש שהוא באמת Grand Master בגופו ובנפשו בתחום, יחולל בעתיד את הבלתי ייאמן. האמת, לא נראה לי. מַלְכָּה ושְנֵי צְרִיחִים מנצחים רָצִים וּפַרָשִים על כּל לוח שחמט. ובכן, צריך לזכור כי פרשן הכדורסל של ערוץ הספורט בכבלים מס' 55 שהוא גם המאמן הלאומי שלנו לא סיפר לכם ולי, ש- "האמריקניזציה" שפשתה כ- אַרְבֶּה בכל חלקת כדורסל בישראל כבר לפני יובל שנים איננה מאפשרת להכתיר כאן מְלָכוֹת ולא ל- בְנוֹת צְרִיחִים. כלי מִשְנֶה על לוח השחמט שלנו רָצִים, פַּרָשִים, רָגְלִים (Pawns), וגם עסקנים – יש לנו בשפע. ועוד דבר : גם השַדָּר המוביל ניב רסקין לא התעקש במיוחד לדווח לכם (ו-לי) אודות נקודת הַשֶבֶר כי השחקנים הישראליים הצעירים של מכבי ת"א איתי שגב ויובל זוסמן שנדחים עכשיו שוב ושוב ומוסגים לאחור מפני הזָרִים ע"י מאמן זָר הוא סיפור מַר בעל השלכות לאומיות עתידיות מרחיקות לכת. OK, איתי שגב ויובל זוסמן מאיישים את שורות מכבי ת"א אולם כמעט ולא משחקים בשירות המועדון. כיצד יצטיינו אם כך בשורות נבחרת ישראל ? ניב רסקין הפגין שוב אנטי עיתונאות וזלזול בצופיו. האמת, הסתדרתי היטב בלעדיו בעת תיאוריו המשעממים יחדיו עם עודד קטש כיצד שמונה שחקנים זרים שלובשים עכשיו את מדי מכבי ת"א מנצחים בהיכל הספורט ביד אליהו במשחק משעמם את הקבוצה הליטאית ז'אלגיריס 74:81. הכדורסל הישראלי המקורי והאותנטי נחלש ברבות השנים והופך לדַל. כוחותיו הולכים ו- כַלִים. זאת עובדה. ראינו זאת כאמור במשחק התבוסה לנבחרת הַמִשְנֶה של יוון בכרתים בתוצאה 61:82, ביום שני – 27 בנובמבר 2017. עוד הוכחה לרפיונו של הכדורסל הישראלי הנוכחי. ובכן, מכבי ת"א מהווה את אחד משניים עשר השבטים המרכיבים את הכדורסל הישראלי, אולם השבט הזה שקוראים לו "מכבי תל אביב" איננו מעניין אותי עוד. מעניין אותי כלל ציבור הכדורסל הישראלי, ועתידו.

1א'. ובאשר לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים…

שידור ה- Off tube הישיר של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את משחק הכדורסל הבינלאומי בכרתים יוון – ישראל 61:82 (יום שני – 17 בנובמבר 2017) במסגרת המסע הארוך של הנבחרת הלאומית שלנו לתחרויות גביע העולם – סין 2019, הוא מעשה פארטאץ'. מדובר שוב בהעתקה אנטי עיתונאית מהמוניטור בהרצליה במקום להתייצב בשטח. מדובר במבצע טלוויזיוני דל, עלוב, ומחורבן. מדובר בהפקת טלוויזיה סמרטוטית. מדובר בזלזול והתנכלות מכוונת בצופים שמממנים את פעילות של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מעניין, מדוע צוות השידור של המשחק המדובר הנ"ל, גיל ברק + גור שלף + ניר קפלן, מסכימים ביודעין לשמש מריונטות של ההנהלה שלהם…??? עד מתי יסכימו העיתונאים – שדרנים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לרדת על ברכיכם ולהפוך את עצמם ל- ירודים ונחותים…??? עד מתי ייאותו העיתונאים – שדרנים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים למכור את כבודם ומקצועם תמורת נזיד של מיקרופונים Off tube. מדוע איגוד הכדורסל בראשות היו"ר עמירם הלוי ממלא את פיו במים ולא מתנה את מכירת זכויות השידורים על פי התנאי הידוע, "…הכל ו/או לא כלום…או שידורים ישירים מהשטח בארץ ובחו"ל, ו/או אין עסקה…???". תמוה, כיצד הקולגות של שלושת הנ"ל בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כמו נדב יעקובי + אבי מלר + אלי סהר + שי האוזמן + עמיחי שפיגלר + מאיה רונן (ואחרים) מסכינים, דוממים, ומחרישים מהצד נוכח הביזיון הטלוויזיוני…???

2. האופטיובניק אלי סהר.

אלי סהר מעורר מחשבות נוגות מפני שהוא מטיף מוסר ל- FIBA (יום שלישי – 28 בנובמבר 2017 בעיתונו "ישראל היום") אולם לא למדיניות ה- Off tube המחורבנת שנוקט ערוץ הטלוויזיה שמעסיק אותו.

3. שער חוקי של ליאו מסי נעלם מעיני השופטים במשחק ברצלונה נגד וולנסיה 1:1.

השמרנות של מוסד השיפוט של התאחדות הכדורגל הספרדית וההימנעות משימוש מסייע בטכנולוגיה טלוויזיונית ככלי עזר שיפוטי בשעת מחלוקת, הופכת את המשחק ואת התוצאה הנלווית אליו למגוחכת.

4. גדי ליבנה ו- "כאן".

התקלות הטכניות החוזרות ונשנות וכמו ההגשה והנחייה הילדותית והמתנצלת של גדי ליבנה את התוכנית "רגעי קסם" ברשת א' של רדיו "כאן" בימי ראשון – חמישי בין 14.00 ל- 15.00, מעניקים הצדקה להגדרה "כאן בהרצה". אפוא הוא ואפוא דן כנר ?

5. מואב וורדי (ערוץ הטלוויזיה הציבורי "כאן") ומיכל קפרא (ערוץ 10).

לא מובן כיצד חברת החדשות של ערוץ 10 בראשות גולן יוכפז הסכימה לוותר על שירותיו של העיתונאי ואיש טלוויזיה כה מוכשר, יסודי, שקול, ומהימן, וגם נעים הליכות על מסך הטלוויזיה בשם מואב וורדי (עבר ל- "כאן"). אנוכי רוחש הערכה עיתונאית רבה למואב וורדי. מדהים אותי כיצד מוותרים על מואב וורדי שהוא נכס עיתונאי – אנושי ברמה גבוהה. לא ברור. ראיתי לאחרונה את מואב וורדי מופיע בתוכנית אקטואליה בהובלת אמיר בר שלום (אף הוא מגיש, מנחה, ואיש טלוויזיה ברמה גבוהה). מדובר בהפסד גדול. אולם ייתכן כי חברת החדשות של ערוץ 10 צמצמה את הפער בגין רכישתה של העיתונאית מיכל קפרא. סדרת "הספינרים" של היוצרת והמתעדת מיכל קפרא שמשודרת לאחרונה במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, ו- מאירה צדדים אפלים של ייעוץ פוליטי וחיסול פוליטי במדינת ישראל (התנצלותו של היועץ מוטי מורל בשעתו בפני שמעון פרס המנוח הייתה מעט מידי ומאוחר מידי) פלוס עדויותיו התומכות של ניצב המשטרה לשעבר משה מזרחי שנשמע אמין מהימן  (ביותר), מהווה רווח ופיצוי כלשהו על נטישתו של מואב וורדי את ערוץ 10 וחבירתו ל- "כאן".

6. ליאור שליין ו- "גב האומה" בערוץ 10 (יום שלישי – 28 בנובמבר 2017).

ליאור שליין נחשף לפתע כ- בדרן ולֵיצָן שולי שנכשל ב- במשימתו לראיין ב- "גב האומה" את שר האוצר משה כחלון. מדובר במעשה דל, בדיחה, קשקוש עיתונאי במסווה של ריאיון כאילו רציני. פתטי.

7. טל ברמן מול גיא לרר.

"הצינור" בהובלת טל ברמן יורשו של גיא לרר ב- ערוץ 10 טוב יותר ואיכותי יותר ממייסד העבר שלו שערק לערוץ 13.

8. עירית לינור היא המובילה והטובה ביותר ב- ותוכניתה היומית "המילה האחרונה" ב- 18.00 ברדיו גלי צה"ל. היא עדיפה על כל הקולגות שלה.

עירית לינור בעלת אישיות רדיופונית עדיין ניצבת בדרגה שלימה מעל כל הפרטנרים והשותפים שלה בנ"ל, בתוכנית "המילה האחרונה". אנוכי אוהב להקשיב לה. היא נבונה, רהוטה, בעלת חוט מחשבה מהיר, המוח שלה מתרגם את סיגנל המחשבה שלה למֶלֶל ללא הפרעות, היא מדברת שוטפת בעברית תקנית, יודעת לבנות רעיון ולנמק אותו, מגיבה אחת ושתיים לבני שיחתה, וגם אדיבה ולא מתנשאת על שותפיה למרות שהיא מוכשרת וחכמה מהם, מכל אחד ואחת לחוד, ומכולם יחדיו. לא צריך להסכים לה ועמה בכל פרט ועניין אולם הנוכחות הרדיופונית שלה היא רבה. עירית לינור מעניינת אותי כמאזין שלה.

9. מאות קבצנים ו- חסרי בית מתגוררים ב- 2017 ברחובות בתל אביב.

מאות הומלסים וקבצנים הופכים כבר שנים את ספסלי העיר ברחובות תל אביב למִשְכָּן ביתם. מדובר בתופעה חברתית אומללה ומכוערת. על כבוד ראש העיר מר רון חולדאי ופרנסיו ושירותי הרווחה שלו מוטלת החובה להילחם במראות, לסייע לאומללים, ולחסל את התופעה החברתית העצובה הזאת בחברה שמבקשת להיות נאורה.

שיעור בתנ"ך ממבט אחר (2). הרכילות התנ"כית אודות ההתרחשויות בחצרות המלוכה של שאול המלך + דוד המלך + שלמה המלך, מעניינת ומרתקת לא פחות מהישגיהם הצבאיים והמדיניים של המלכים האלה בימים ההם לפני 3000 שנים.

פרשת דוד המלך ובת שבע, וסקירת הקשרים המשפחתיים המסועפים בתוך משפחות המלוכה של שאול המלך, דוד המלך, ושלמה המלך, ובעיקר תופעות הנפוטיזם בה מינויי אחיינים וקרובי משפחה ליועצים בעלי סמכות חברתית, פוליטית, וצבאית – ביטחונית של המלך והפקדת אישים מבני המעגל המשפחתי הקרוב ביותר על תפקידים מכריעים בממלכה לרבות מובילי שירותי המודיעין והביטחון הכללי של המלכים הנ"ל – הם היסטוריה דרמטית ומרתקת. ההיגיון שהסתתר מאחורי תופעת הנפוטיזם במלכויות שאול המלך + דוד המלך + שלמה המלך נעוץ בדרישה לאבטחת חיי המלכים והזדקקות לנאמנות מוחלטת של שירותי הביטחון למונרכיה האבסולוטית ולשלטון הדיקטטורה של חובשי הַכֶּתֶּר. אף על פי כן הולידו תופעות הנפוטיזם אין סוף תככים ומאבקי דָמִים מַרִים על הבכורה בתוך חַצֵרוֹת המלכות. המלכים המונרכיים שאול המלך, דוד המלך, ושלמה המלך חששו לביטחונם האישי, לכן לא רק שהקיפו את עצמם במעגלי אבטחה המורכבים מאנשי המשפחה הגרעינית שהיו אמורים להיות נאמנים למלוכה, אלא הקימו מנגנוני חוֹשֶךְ של מלשינים, מרגלי פנים, ושירותים נרחבים של מודיעין ושירותי ביטחון פנים כלליים, כדי להילחם מבעוד מועד באופוזיציה פנימית שקמה להם, ו/או שהייתה עתידה לקום להם. אופוזיציה מסוכנת ואלימה שהייתה עלולה להיווצר לא רק מידי יריביהם אלא למרבית הפליאה גם על ידי הקרובים להם ביותר במשפחת המלוכה, אחיהם ואחייניהם. צריך לעיין היטב בצוואת דוד המלך לבנו שלמה המלך (מלכים א' פרק ב' פסוקים 9 – 1) כדי להבין במלואה את חריפותם של נושאי ביטחון הפנים בממלכה, ואבטחת שלטונו וביטחונם האישי של המלכים מפני המתנכלים להם, ו/או מפני אלה שקוראים תיגר על כיסאם וכיתרם, ו/או מפני אלה שהם חשבו ו/או העריכו שהאופוזיציונרים לוטשים עין לכיסאם וכיתרם. דוד המלך ייעץ בזקנתו בסוף ימיו בצוואה ההיא לבנו שלמה המלך בטרם מותו, ללא כחל ושרק וללא פקפוקים מיותרים, להרוג את את בן דוֹדוֹ יואב בן צרויה מי שהיה רמטכ"ל ושַר הביטחון של דוד המלך במשך כ- 30 (שלושים) שנים. כידוע יואב בן צרויה רמטכ"ל צבא דוד המלך הוביל את צבאות ישראל לניצחונות רבים במלחמות רבות. יואב בן צרויה ושני אחיו אבישי ועשהאל הצייתנים והנאמנים לדוֹדָם דָּוִד המלך היוו תעודת ביטוח מיוחדת במינה ובעלת ערך צבאי – מדיני עצום לכינון מלכותו בת ארבעה עשורים של שנים. שבע שנים מלך דוד בחברון ושלושים ושלוש שנים מלך בירושלים. נאמנותו המופלגת של יואב בן צרויה לדוֹדוֹ דָּוִד המלך (אָחיה של אִמוֹ צְרוּיָה) במשך כל כך הרבה שנים, לא עמדה לו בעת מבחן כוח בחצר המלוכה שהתברר כאחרון בחייו דווקא כשהיה בשיא כוחו ומעמדו במַלְכוּת דָּוִד ההיא. תככי המלכות בהם היה מעורב באופן אישי, פלוס המאבק המר רווי אמביציות בחצר הממלכה על ירושת כיתרו של דוד המלך הזקן ששכב כבר על עֶרֶש דְוַוי וכיסאו וכיתרו התנדנדו, פלוס הפרת נאמנות משפחתית על ידו, היו לו ליוֹאָב בֶּן צְרוּיָה לבסוף לרוֹעֵץ. יואב בן צרויה לקח כידוע צַד ותמך בגלוי במועמדותו של אֲדוֹנִיָהוּ בן דוד המלך מאשתו חגית והכתרתו למלך, והתנגד מאידך (ככל הנראה) ל- מועמדותו של אחיו שלמה בן דוד המלך מאשתו בת שבע כיורש כֶּתֶּר המלוכה. את זאת ניתן להבין מתוכן טקסט הצוואה הברור והחד משמעי שכתב דוד המלך לשלמה בנו לאחר שהמליך אותו למֶלֶךְ במקומו בטרם מותו. אֲדוֹנִיָהוּ בן חגית שמתואר בתנ"ך כגבר יפה תואר היה אחד מבניו הרבים של דוד המלך הפוליגמי, כאמור חצי אח של שלמה המלך בנם של דוד המלך ובת שבע. דוד המלך העריך שיואב בן צרויה רמטכ"ל צבאו ושר ביטחון שלו, גנרל עתיר זכויות, ניסיון, ובעל הצלחות צבאיות רבות בשדות הקרב ו- מי שתמך במועמדותו של אֲדוֹנִיָהוּ בן חגית למלך, מהווה בעצם נוכחותו בסביבה המלכותית איום וסכנה גדולה לשלמה המלך הצעיר חסר הניסיון ודל ונטול כל כוח צבאי – ביטחוני. על כן ציווה עליו להרוג את יואב בן צרויה ולהיפטר מה- Killer הזה מהר ככל האפשר. היה מדובר בהוצאה להורג ללא דין ומשפט אלא רק על פי צו מלכותי. דוד המלך הצדיק את צוואתו האכזרית ו- השתמש בנימוק מהעבר הרחוק בו הוא מאשים את יואב בן צרויה בשני מעשי רצח קודמים שלו בהם חיסל בעורמה את שני שרי צבאות ישראל אבנר בן נֵר של שאול המלך ואת עמשא בן יתר של אבשלום, בנו של דוד. בצוואה האלימה ההיא רוויית נקם מאשים דוד המלך השרוע כבר על עֶרֶש דְוַוי את שר הצבא הנאמן שלו יואב בן צרויה כמי ש- שַם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָלוֹם, ואומר לשלמה בנו, כהאי לישנא, ללא שום התלבטות : "ועָשִיתָ כחָכְמָתֶךָ ולֹא תוֹרִיד שֵיבָתוֹ בְּשָלוֹם שְאוֹל". לא לימדו אותו ככה את התנ"ך. צריך להבין את משחקי הירושה התנ"כית בה המלוכה עוברת על פי צו מהמלך לבנו. מלכי ישראל בנו אומנם מונרכיה טוטליטרית – דיקטטורית במדינתם אולם אף על פי כן חיו באקלים תמידי של אלימות קיצונית ואיום על חייהם מצד גורמים שונים, גם ו- דווקא ע"י פרטים במשפחתם הגרעינית הקרובה שהייתה אמורה להיות מאוחדת ולהפגין צייתנות ומשמעת עיוורת למלך. תמיכתו של יואב בן צרויה בגלוי ב- אֲדוֹנִיָהוּ בן חגית ליורשו של דוד המלך, ולא בשלמה, מבליטה היטב את החיכוכים, האמביציות המנוגדות, המחלוקות, והתככים ששררו במשפחת המלוכה של דוד. שלמה היה בר מזל משום שבעת המאבק על הכתר נגד אדוניהו בן חגית ותומכו הראשי יואב בן צרויה בנקודת הזמן הרגישה של סיום חייו של דוד המלך והעברת הירושה המלכותית לשלמה, ניצב לצִדוֹ נתן הנביא שהיה בעצמו יועץ מלכותי בעל ניסיון וסמכות וגם רָב תַּכְכָן שנִיוֵוט והתמצא היטב במשעוליה הסבוכים של מַלְכוּת דָּוִד. לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

ומה תאמרו אודות פקודת הרצח ההמוני המפורשת שציווה שאול המלך, שליט רדוף וחשדן, על קציניו לקטול את חייו של הכהן אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב ואת חייהם של 85 (שמונים וחמישה) מנאמניו בעיר הכוהנים נוֹב, באמתלת שווא של חשד כי הם העניקו כאילו מסתור לדוד הנַס מאימת שָאוּל הַמֶלֶךְ, דבר שלא היה ולא נברא. עבדיו וקציניו של שאול המלך סירבו למלא את צו הרצח ההמוני של שאול המלך בשם שלמות המונרכיה שלו. אף על פי כן שאול הוא המלך הישראלי הראשון בהיסטוריה התנ"כית לא הרפה ולא וויתר. הוא קרא לדוֹאֵג האֲדוֹמִי אָבִּיר הַרוֹעִים שלו כדי שהוא יבצע בעבורו את הרצח ההמוני המתוכנן. הנבזה והמנוול הזה דוֹאֵג האֲדוֹמִי ביצע באמת את צו הרצח המלכותי של שאול המלך. אחרי ההרג ההמוני של הכּהֵן אחימלך בן אחיטוב ו- 85 נאמניו, פקד שאול המלך להשמיד כליל את עיר הכוהנים הזאת נֹב לפי חֶרֶב מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, ושור, וחמור ושה, לפי חָרֶב. סיפור האֵימָה התנ"כי הזה מסופר שחור על גבי לבן בספר שמואל א' פרקים כ"א ו- כ"ב. אותנו לא לימדו כך תנ"ך ולא סיפרו לנו את האמת כי שָאוּל היה בעצם מֶלֶךְ רוצח מטורף ומופרע שהרג את אזרחיו כשהתחשק לו ללא משפט וללא דין מפני שחשד בהם כי הם משת"פים של דוד שמעניקים לו מסתור הבורח מפניו. שאול המלך ראה בדוד אויב פוטנציאלי המאיים על כיתרו מאז שרו בנות ישראל המחוללות את הסלוגן הידוע, "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו" (ספר שמואל א' פרקים י"ז ו- י"ח), לאחר הניצחון במלחמה נגד פלישתים וניצחונו הדרמטי האישי של דוד הנער הצעיר בקרב פנים אל פנים מול גולית הפלישתי בעמק האלה.

הנפוטיזם המלכותי שרר בכל פינה. היה לכך נימוק כבד משקל. המלכים סברו והאמינו כי רק בני המשפחה הגרעינית ישמרו להם אמונים ועל ביטחונם האישי ב- עִתוֹת משברים מדיניים ו/או מחלוקות ויריבויות פנים ארציות. לכן בחרו בקפידה את המוכשרים ביותר מבין קרוביהם לתפקידי פיקוד צבאיים במלחמות נגד אויבים מבחוץ והפקידו בידם גם את אחריות הביצוע הנוגעת למשימות מודיעין, ריגול נגדי, וביטחון פנים. ובכן, שר הביטחון של שאול המלך היה אבנר בן נר אחיין שלו בנו של נֵר אחי קִיש אבי שָאוּל הַמֶלֶךְ. יואב בן צרויה בן אחותו של דוד המלך (הלוא היא צרויה), היה שר הביטחון האמיץ, הנאמן, והמוכשר שלו. כמותו גם אֶחָיו אבישי בן צרויה ועשהאל בן צרויה שהיו נאמנים לדָוִד המלך ולמשפחת המלוכה, ונשאו ו- שירתו בתפקידים צבאיים בכירים במבנה השלטוני המלכותי, הריכוזי, רווי נפוטיזם, ורב העוצמה של הנושא הראשי בעוֹל. אֵלִיעַם אביה של בת שבע נמנה על צוות נרחב של אנשי צבא ושב"כ ששירתו בנאמנות את דוד המלך. אביו של אליעם הַלוֹא הוא אֲחִיתוֹפֶל הַגִילוֹנִי הסבא של בת שבע, שימש יועץ בכיר של דוד המלך, אולם הפנה לו עורף בתקופת מרד אבשלום בנו של דוד המלך. יש הסוברים כי יועץ הממלכה  אֲחִיתוֹפֶל האשים את דוד המלך ברצח בכוונה תחילה של אוֹרִיָה הַחִתִּי בעלה של נכדתו בת שבע (היה בעצמו איש ביטחון וקצין קרבי בצבא דוד המלך), משפקד על הרמטכ"ל ושר הביטחון יואב בן צרויה לשים את אוּרִיָה הַחִתִּי מול פני המלחמה החזקה בשדה הקרב ליד רבת בני עמון. אחיתופל ראה בדוד המלך זָנָאי שחמד את בת שבע אשתו של אוּרִיָה הַחִתִּי ומי ש- שלח אותו למוות במלחמה נגד צבא עמאן, לאחר שהרומן האסור בין המלך לנכדתו בת שבע ממנו נכנסה להיריון, נגלה ונחשף לעיני כל. אֲחִיתוֹפֶל לשעבר יועץ הממלכה שנא ותיעב את דוד המלך. לכן הצטרף כל כולו לאבשלום במרד ההוא נגד אביו והשיא לו עצות בהן ביקש לראות את נפילתו של דוד המלך כשכל האמצעים כשרים לצורך השגת המטרה (ספר שמואל ב' פרקים ט"ז ו- י"ז). לא ככה לימדו אותנו תנ"ך.

מנהיגותם של שלושת המלכים הישראליים התנ"כיים האלה היא כאמור היסטוריה מרתקת ולא פחות מזה שנויה במחלוקת ו- רווייה בלא מעט נימוקי מוּסָר. אנוכי קורא ומעיין בתנ"ך שוב ושוב ושוב בגיל 80, ושוב למד שהמורים והמורות שלי (רובם משעממים נעדרי כריזמה) לא סיפרו לי את האמת התנ"כית. אשוב לכך ל- שיעור בתנ"ך ממבט אחר (3) בפוסט מס' 723. מומלץ למעיינים ולומדי תנ"ך לקרוא את ספרו רב התבונה והמעניין של הסופר הנודע מאיר שלו, "תנ"ך עכשיו".

יום רביעי – 29 במאי 1985. שידור ישיר של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאצטדיון "הייסל" בבריסל את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1. המשחק ההוא כונה בשעתו כ- "אסון הייסל" בו נספו 39 אוהדים איטלקיים ו- 250 נפצעו ביציע "Z" בתוך האצטדיון. השדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור מאובזרת שלנו בעלת תצפית נוחה על כר הדשא לא ראה, לא שמע, ולא ידע על האסון שמתרחש ממש בסמוך לו. היה זה קָשָב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס ז"ל ש- דיווח לי מדִירָת התקשורת שלו בשדרות חֵן בתל אביב באותו הערב ההוא של יום רביעי – 29 במאי 1985 אודות אירוע הרצח המזוויע והנפשע שקרה בתוך אצטדיון "הייסל", שיורם ארבל שהה בו באותם הרגעים ולא ידע על כך דבר. מדהים. ציון אֶפֶס בעיתונאות ליורם ארבל ולעומתו צל"ש למיקי גורדוס ז"ל הבלתי נשכח. התאריך ההוא של יום רביעי הוא ב- 29 במאי 1985 בעת מבצע השידור הישיר ההוא לפני 32 שנים, ייזכר כ- לילה שחור בתולדות העיתונאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל שַדָּר מוכשר בעל קול בריטון שידע לאחוז במיקרופון אך לא ידע מהחיים שלו.

אסון "הייסל" 1985 (א'). עיתונאות היא חלק אינטגרלי בלתי נפרד משידור כדורגל בטלוויזיה (חלק ראשון). כל הזכויות שמורות לכותב ולמחבר יואש אלרואי.

1. השתלטות חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על אירועי הכדורגל הרלוואנטיים באירופה החלה בשנים 1984 ו- 1985.

2. מנהל חטיבת החדשות ב- 1984 ו- 1985 היה יאיר שטרן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1984 ו- 1985 היה טוביה סער.

3. לתפקיד הזמני של מ"מ של טוביה סער שסיים את תפקידו כמנהל הטלוויזיה בפברואר 1985 נבחר יוסף בר-אל. בספטמבר 1985 הודח יוסף בר-אל מתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ובמקומו התמנה למ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני.

4. באפריל 1986 נבחר חיים יבין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקבוע. הוא כיהן בתפקידו זה עד נובמבר 1989. אורי פורת כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו מ- 1 באפריל 1984 עד 31 במארס 1989. ב- 1 באפריל 1989 החליף אותו מנכ"ל רשות השידור הבא אריה מקל. 

1. תקוות עיתונאיות טלוויזיוניות חדשות ב- 1984. הדבר החשוב ביותר של כל מתכנן, הוגה, מנווט, עורך, ומנהל חטיבה בכל רשת טלוויזיה הוא לשכנע את מנכ"ל רשות השידור שההיגיון שלך הגיוני וכי אתה צודק בנימוקיך וטיעוניך. התובנה דלעיל נוגעת גם לי וליחסיי במשך רבע מאה של שנים עם המנכ"לים ההם של רשות השידור ההיא : יוסף "טומי" לפיד ז"ל (1984 – 1979), אורי פורת ז"ל (בקדנציה הראשונה שלו 1989 – 1984), אריה מקל יבד"ל (1993 – 1989), מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993), אורי פורת ז"ל (בקדנציה השנייה שלו 2001 – 1998), רן גלינקא יבד"ל (מנכ"ל זמני בתאריכים אוקטובר 2001 – אפריל 2002), ויוסף בר-אל יבד"ל (2005 – 2002) מנכ"ל רשות השידור הראשון שהודח וסולק בבושת פנים מכהונתו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005.

הופעתו של אורי פורת ז"ל ב- 1 באפריל 1984 בשמי רשות השידור (במקומו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל שהיה אז בן 52) – הייתה מטאורית. חד וחלק (!). הוא היה אז בן 49 רווי מרץ אנושי ומי שסייע לי להציב מייד סטנדרט כיסוי שונה לרבות שידורים ישירים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, משימות שהיו בלתי אפשריות כמעט בימיו של המנכ"ל הקודם לו, יוסף "טומי" לפיד ז"ל. הייתי במידה רבה בר מזל באותו יום ראשון ההוא של 1 באפריל 1984 (כ"ח בחודש אדר ב' של שנת תשמ"ד) משום שהצלחתי לשכנע את מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת שההיגיון הטלוויזיוני שלי הגיוני. אורי פורת האזין לטיעוניי. הוא הקשיב לי. מרבית הציבור רואה בניסוח האחרון שלי, "…אורי פורת האזין לטיעוניי. הוא הקשיב לי…", דברי טריוויה, כאילו אנוכי משרבט טקסט של מה בכך לפוסט מס' 722. אולם הציבור שאין לו שמץ של מושג כיצד פועלת תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם טועה טעות גסה. הפגישות והשיחות הרבות שלי כמנווט שידורי הספורט עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת היו בעצם יותר הרצאות בסיסיות שלי בתחומי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הטלוויזיוניות המורכבות והמסובכות שאנחנו מפעילים בארץ ובחו"ל + תיאור מבנה טור אבני היסוד של המערך המוניטארי הטלוויזיוני העוסק בכלכלה, כספים, וזכויות שידורים של ה- Media + מבנה הקשרים הבינלאומיים שלנו וחשיבות חברותינו ב- EBU (איגוד השידור האירופי) + תכנון ארוך טווח של כיסוי אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם + טיפוח המאגר האנושי של חטיבת הספורט בפיקודי. בפגישות ההן עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שימשתי במידה רבה מרצה על תקן פרופסור לטלוויזיה והוא כמעֵין סטודנט שלומד את החומר. הוא הביא עמו דפי נייר ורשם מעת לעת את מה שחשב שהוא חשוב להשכלתו כמנכ"ל רשות השידור כשאני מספר כאן לקוראים כי, "…אורי פורת האזין לטיעוניי והקשיב לי…", אני מתכוון לכך שהוא הסכים ורצה ללמוד ולא שיחק את התפקיד של Big boss. בכך הייתה גדולתו דאז. אינני מתנשא כאן על מנכ"ל רשות השידור שלי אורי פורת אבל צריך לזכור שהוא הגיע ל- Top Hierarchy של רשות השידור מהעיתון "ידיעות אחרונות" ולא מערוץ טלוויזיה כלשהו. השכלתו הטלוויזיונית הייתה דַלָה ביותר. כלום. במובן הטלוויזיוני של המילה אורי פורת היה בראשית דרכו הטלוויזיונית "טאבולה ראסה". 

פתיחותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כלפי הגותי, מחשבתי ארוכת הטווח, ניווטי, ניהולי, ונימוקיי – העניקה לי ב- 1984 הזדמנות חשובה ומיידית לחבור בכל כוחי לאיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ולינוק משורשיו, ולהצטרף לשידורי הספורט הגדולים והחשובים הבינלאומיים, אלה שהמנכ"לים שקדמו לאורי פורת מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג, מנכ"ל רשות השידור ה- 2 יצחק לבני ז"ל, ומנכ"ל רשות השידור ה- 3 יוסף "טומי" לפיד דחו אותם והתרחקו מהם כמו מאֵש. למשל, כל אליפויות אירופה בכדורגל (EUROs) לרבות משחקי הגמר בכדורגל על גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות וקבוצות מחזיקות גביע שנערכו בתריסר השנים שבין 1972 ל- 1984 לא שודרו מעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בעידן של דן שילון ואלכס גלעדי, למרות שניתנו לה כמו לרשתות הטלוויזיה האחרות ב- EBU בחינם אין כסף, ללא תמורות עלויות כספיות, ואם כן היה מדובר בתשלומים כספיים אפסיים. צריך להבין כאן שכל המנכ"לים של רשתות הטלוויזיה ב- EBU ובראשם המנכ"לים של ה- BBC הבריטי הציבורי התייחסו בכובד ראש לאירועי הספורט הרלוונטיים הבינלאומיים ושיבצו אותם לאחר כבוד בלוח השידורים הציבורי שלהם. רק כאן במדינת ישראל נמנעו מלעשות כך שלושת המנכ"לים הראשונים של רשות השידור בטענה שהכדורגל הזה של אליפויות אירופה וגביעי אירופה הוא סטראוטיפ שידור ירוד למרות הביקוש העצום לו . לא ייאמן…? דווקא כן. זה היה המצב המגוחך והבלתי מתקבל על הדעת בטלוויזיה הישראלית הציבורית ערב בואו של של אורי פורת לרשות השידור באפריל 1984 (הוא היה פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שהעדיף אותו על פני המשך שירותו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד מי שכיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979). מעניין שאותם שלושת המנכ"לים הראשונים של רשות השידור ראו ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC מופת שידור ומודל לחיקוי. אולם משהגיעו הדברים ל- "חיקוי" שלנו בתחום שידורי הספורט, המנכ"לים ההם נסוגו. קוראי הבלוג צריכים להבין שה- BBC בשני ערוציו 1 BBC ו- 2 BBC שידר כבר בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה כ- % 15 / % 17 שידורי ספורט רלוואנטי. תוכניות ספורט מרהיבות ועשירות במידע ועתירות רייטינג שלו כמו ה- "GRANDSTAND" ו- "MATCH OF THE DAY" (השם הזה בתרגומו לעברית "משחק היום" היה מקור ההשראה שלי לקרוא לתוכנית הכדורגל במוצ"ש "משחק השבת") – הפכו לספינות הדגל של ה- BBC.

רשות השידור ההיא הייתה בשנים ההן של עשור ה- 70 במאה הקודמת חברה פעילה (Member active) בהגדרתה בשורות איגוד השידור האירופי (ה- EBU) אך למעשה דוֹמֶמֶת, עצלה, וחסרת מעש. אורי פורת סייע לי להתניע מחדש את הטורבינות. מן ההיבט הזה הוא היה בלתי נשכח עבורי. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלו ב- 1984 ו- 1985 לא רק תנופה אלא גם היקף רחב. ביום רביעי – 30 במאי 1984, נערך באצטדיון "אולימפיקו" ברומא משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, ליוורפול אלופת אנגליה נגד רומא אלופת איטליה. אירוע כדורגל בינלאומי ששודר ישיר ל- 80 מדינות ברחבי תבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי את מבצע השידור, אך ביקש לחסוך בהוצאות ויורם ארבל נשאר בבית, ושידר את המשחק ישיר ההוא מעמדת Off Tube מהאולפן בירושלים. רשת הטלוויזיה הציבורית של איטליה RAI שימשה כ- Host broadcaster של השידור. סיגנל השידור ה- Multilateral מרומא נפתח עבור כל רשתות הטלוויזיה של ה- EBU איגוד השידור האירופי (European Broadcasting Union) בתשע וחמש דקות בערב, ובעיטת הפתיחה נקבעה לתשע ורבע. המשחק של יובנטוס – ליוורפול בלילה ההוא של יום רביעי – 30 במאי 1984 שימש תפנית חדה במכלול השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובחו"ל. החלה תקופה חדשה בטלוויזיה ישראלית הציבורית וברשות השידור. וגם בחטיבת הספורט. הניהול וההובלה שלי, הניווט, העריכה וההפקה, והשימוש בטכנולוגיה הטלוויזיונית לרבות הכלכלה הטלוויזיונית הפכו למורכבים ומסובכים הרבה יותר מאשר בתקופת יוסף "טומי" לפיד ויצרו אתגרים נפלאים ואופציות חדשות. המטרה שלי הייתה לתקוע סיכה צבעונית בכל אתרי הספורט בארץ ובעולם. לא היה גבול לאמביציות השידור שלי, המקומיות והבינלאומיות. אולם אי אפשר היה להגשימן ללא סיועם הנחרץ עבורי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן. לא ניתן היה לפרוץ דרך בתנופה כזאת גם ללא אנשי טלוויזיה שצעדו לידי כברת דרך ארוכה מאוד כמו אורי לוי, אמנון ברקאי, יצחק גליקסברג, נסים קיוויתי, יורם ארבל, ומאוחר יותר גם ששי אפרתי וגם אמיר בר שלום, יגאל שמעוני, ויונתן "יוני" קנלר. חלפו מאז כמעט 34 שנים מאז אולם האנשים האלה נותרו בלתי נשכחים עבורי גם היום. בלתי אפשרי היה להעפיל לפסגה בלעדיהם.

טקסט מסמך : 30 במאי 1984. כותרת בעיתון "חדשות" (הוצאת עמוס שוקן) אודות השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין קבוצות רומא ו- ליוורפול ," המשחק הערב בטלוויזיה מהווה פריצת דרך". (באדיבות ארכיון "חדשות" ובאדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 30 במאי 1984. עיתון הפועלים "על המשמר" ביטאונה של מפ"ם מקדם את השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין רומא ל- ליוורפול. (באדיבות ארכיון "על המשמר").

החלטת המנכ"ל אורי פורת על השידור הישיר עוררה מחלוקת (קשה) בתוך חטיבת החדשות שנתבעה לקצר את מהדורת "מבט" שהתחילה בתשע ברבע שעה. מיכאל קרפין ורפיק חלבי עורכי "מבט" יצאו מדעתם מרוב קנאה וכעס. "מעולם לא קרה שמשחק כדורגל יקצר ויפריע לשידור 'מבט' ", אמרו לי שניהם בזעם. ברור שהשבתי להם מייד, "לא יקרה שום אסון אם "מבט" יקוצר פעם ו/או פעמיים, ואפילו שלוש בשנה ברבע שעה לטובת שידור ישיר של משחק כדורגל בינלאומי נחשב ברמה גבוהה, בו יש לציבור הצופים בישראל, כמו לצופי גוש ה- EBU, עניין רב", והוספתי, "תלמדו ממנהל החדשות שלכם יאיר שטרן שמסכים לדעתי ותומך ברעיון השידור הישיר במלואו". הטיעון הזה לִיבָּה את אֵש המחלוקת והרגיז את שניהם עוד יותר. יאיר שטרן נחשב בעיניהם ראשית דבר לחובב ספורט ולכֵן דעתו לא הייתה בדיוק מקובלת עליהם. כאילו עדותו איננה קְבִילָה. שאלת השידור הישיר המקיף הוחזרה שוב לשיקול דעתו של מנכ"ל רשות השידור. אורי פורת ז"ל שרצה להיות טוב עם כולם כבר כמעט התקפל והיה מוכן לוותר למיכאל קרפין ורפיק חלבי. "שָדֵר ישיר החל מהמחצית השנייה, מה אִכפת לך", ביקש ממני. לא הסכמתי. חברת "עֵלִית" נותנת החסות לשידור הישיר היוקרתי שכל המדינה ציפתה לוֹ, התייצבה בין וותרנותו של המנכ"ל לבין אינטרס השידור, והטילה ווטו על בקשתו של אורי פורת לאחר את תחילת השידור בגלל רוגזם של בכירי חטיבת החדשות. החסות של "עֵלִית" בת 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר ניתנה עבור שידור בהיקף מלא ולא קָטוּעַ. לבסוף הושגה פשרה. "מבט" קוצר בחמש דקות, והשידור הישיר של המשחק ליוורפול – רומא החל באיחור של עֶשֶר דקות. היה מזל גדול שלא הובעו שערים במשחק בטֶרֶם הכניסה לשידור הישיר. נמנעה בושה גדולה.

השַדָּר המוביל שלי יורם ארבל מומחה להגדרות קצרות וחסכן במילים, פתח את השידור הישיר ההוא (Off tube מהאולפן בירושלים בין ליוורפול לרומא על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בהצהרה דרמטית : "נכנסנו למשפחת העמים". לא היה איש שדמה לו בכישרונו ליצוֹר סלוגנים תקשורתיים בעת שידור ישיר. מייד אח"כ הוסיף, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מצטרפת ברגע זה ל- 52 רשתות טלוויזיה באירופה ובעולם המעבירות את המשחק בשידור ישיר לארצותיהן". המשחק הסתיים בתיקו אחת בתום 120 דקות משערים של פִיל נִיל מליוורפול ורוברטו פרוצו מרומא. שתי הקבוצות התייצבו לבעיטות הכרעה מ-11 מ'. השעה כבר הייתה קרוב לחצות. בתום בעיטות ההכרעה יהיה עלינו לשָדֵר את שמחת הניצחון של הזוכים ותוגת ההפסד של המובסים, ובסופן את טקס הענקת הגביע. לפתע חשתי ייסורי מצפּוּן משום שהשידור הישיר נמשך ונמשך. הרבה יותר מעבר למצופה. גזלתי ערב שלם מצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל שאינם אוהדי כדורגל. שוער ליוורפול בְּרוּס גְרוֹבֶּלָאר היה גיבור שלב ההכרעה. ליוורפול ניצחה בבעיטות11 מ' 2:4 וזכתה בגביע אירופה. השחקנים האנגליים הגישו אותו כאות הערכה למאמנם ג'וֹ פֵייגְן יורשו של בּוֹב פֵּייזְלִי בשעה ש – 27000 (עשרים ושבעה אֶלֶף) אוהדי ליוורפול הססגוניים חוגגים ביציעי האצטדיון הרומי בגרון ניחר ומעניקים תפאורה מושלמת להצגת כדורגל יפהפייה . העצירות המרהיבות של ברוס גרובלאר העניקו רגעי אושר לאוהדי ליוורפול וכסף ענק לקופת המועדון. אין זה סוֹד כי זכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות, התואר הבכיר ביותר בכדורגל האירופי למועדונים, איננה משמשת רק הצלחה ספורטיבית. הכדורגל חרג מזה זמן רב מהמונח הטריביאלי היָבֵש של "תרבות וספורט" והפך לביזנס כלכלי ענק. זכייה בגביע אירופה משמשת מייד מקדם שיווקי מצוין של מוצרי הקבוצה. בניהול כלכלי חכם תוכל אלופת אירופה לשווק ולמנף את הישגיה במרצ'נדייז, הגדלת ההכנסות מהסכמי זכויות שידורים, ומכירת כוכבים שלה שצברו מוניטין אך נמצאים בשלהֵי הקריירה.

למחרת השידור הישיר (יום חמישי – 31 במאי 1984) שתפס עֶרֶב שלם בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל פרצה מהומת תקשורת, בתוככי הטלוויזיה וגם בציבור. רבים תהו כיצד הרשה לעצמו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להחרים עֶרֶב שלם רק למען ולטובת משחק כדורגל שישראל אפילו איננה נוטלת בו חלק. ידם של מבקרי העיתונות הכתובה בישראל השתוללה. כולם תקפו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ללא רַחֵם. אורי פורת פשוט הועלה על המוקד ונצלב מפני שהתיר לי לשָדֵר בערוץ מונופוליסטי חסר חלופה משחק כדורגל בינלאומי בשעה שכנראה חצי מכמות הצופים (נשים) על פי הנחת המבקרים כלל איננו מעוניין לצפות בו. אנשי חטיבת החדשות נעלבו והיה צריך לפַצות אותם. מנכ"ל רשות השידור ו- 16 מהבכירים ובראשם מנהל החטיבה יָאִיר שְטֶרְן, מִיכָאֵל קָרְפִּין, רָפִיק חַלָבִּי, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, יָעֵל חֵן ואחרים, מיהרו להתכנס בבית ההארחה בקריית ענבים כדי לקיים סימפוזיון האם שידורי ספורט דוחים שידורי חדשות. אורי פורת לא רק שלא וויתר על רעיון שיבוץ שידורים ישירים של אירועי ספורט רלוואנטיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית, ודחיית מהדורות "מבט" לפי כך בהתאם אלא הורה אף לטפח אותם. סיכמנו כי רשות השידור תצטרף מעתה לחוזה השידורים ארוך הטווח שבין ה- EBU לבין UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית), הצטרפות שתקנה לה את הזכות לשָדֵר ישיר את שני משחקי הגמר על גביעי אירופה למחזיקות גביע ואלופות בכדורגל, שהיו אמורים להיערך במאי 1985.

טקסט מסמך : 8 ביוני 1984. ביקורת טלוויזיה בעיתון "מעריב" נגד השידור הישיר בהיקף מלא ומילוי ערב שלם המיועד למשחק הכדורגל על גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות בין המועדונים רומא ו- ליוורפול ב- Prime time של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (באדיבות העיתון "מעריב").

ראה גם "הארץ" מ- 31 במאי 1984. מנכ"ל רשות השידור נכנע ללחץ פנימי של עובדי חטיבת החדשות ומכנס פגישה של קבוצת עבודה בקיבוץ קריית ענבים בנושא האם שידור ישיר של משחק כדורגל חשוב ככל שיהיה דוחה את שידור מהדורת החדשות "מבט". 

החריפה מכולם הייתה מבקרת הטלוויזיה של העיתון "מעריב" הסופרת והמשוררת דליה רביקוביץ ז"ל. היא תקפה את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעט המושחזת שלה. אורי פורת היה עיתונאי בעברו בעיתון "ידיעות אחרונות" וגם יועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין. הוא היה אמור להיות בקי בתורת תקשורת המונים אך לפחות בתחילת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור סבל מיחסי ציבור קלושים של עצמו. למרות תפקידו הרם הצטייר כיריב חלש למפקחים הציבוריים בוועד המנהל הבוחנים את שידורי הטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל". בקושי חלף חודש מאז מינויו לתפקיד הרם במקומו של יוסף "טומי" לפיד וכבר מצא את עצמו מותקף ע"י המשוררת דליה רביקוביץ' מבקרת הרדיו והטלוויזיה של העיתון "מעריב". יוסף "טומי" לפיד היה מזכירו האישי של עזריאל קרליבך העיתונאי שמרד ב- "ידיעות אחרונות" ב- 1949 והיה מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב". דליה רביקוביץ' לא הייתה משוחדת אך נטתה חסד ליוסף "טומי" לפיד שנטל פסק זמן מ- "מעריב" והיה במשך חמש שנים מנכ"ל רשות השידור. בתוך מאמר הביקורת של המשוררת הנודעת קוּבְּעוּ שני תצלומים, זאת של המנכ"ל החדש אורי פורת המגדירה את כניסתו לרשות השידור בטקסט מרשיע, "נכנס ספורט – יצאה תרבות", וזאת של המנכ"ל הישן טומי לפיד (חבר מערכת "מעריב" במשך שנים רבות לפני ואחרי היותו מנכ"ל רשות השידור) המתארת את פרישתו מרשות השידור בדברי שבח, "הוֹ – הימים הטובים". כך כתבה המשוררת דליה רביקוביץ' ב- 24  במאי 1984 בעיתון "מעריב" והעניקה כותרת "טלוויזיה צהובה" למאמר הביקורת שלה [16]. אורי פורת נתפס מראשית ימיו כמנכ"ל רשות שידור קל דעת שתומך בחטא שידורי ספורט.

טקסט מסמך : 24 במאי 1984. המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל מפרסמת בעיתון "מעריב" את ביקורת הטלוויזיה שלה לרעתו של מנכ"ל רשות השידור הנכנס אורי פורת ולטובתו של מנכ"ל רשות השידור היוצא יוסף "טומי" לפיד. כותרת הביקורת הייתה, "טלוויזיה צהובה". (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף מאמר הביקורת שלה ב- 24.5.1984 כתבה, כלהלן : "הצירוף תרבות וספורט הוא צירוף אדמיניסטרטיבי בלבד שאינו מעיד על קִרבה תוכנית. הנה בטלוויזיה למשל, כשנכנס ספורט יוצאת התרבות. העובדה שבראש רשות השידור עומד כיום מנכ"ל חניך הפרלמנט של ראשל"צ, משרה רוח חדשה לא רק על מִשדרֵי הטלוויזיה הכללית, אלא גורמת גם לכך שמשדרי הספורט חודרים שלא כדרך הטבע לתוכניות השידור של הטלוויזיה החינוכית. בשבוע שעבר נעשו שמות בלוח המִשדרים בגלל שידור ישיר של משחק כדורגל (ליוורפול אלופת אנגליה נגד נבחרת ישראל). אהבת הכדורגל של המנכ"ל שאינה יודעת גבולות זמן ותחומי שידור, מעידה שילדי ישראל זקוקים כיום לטריבון מחוץ למערכת שיגן על חיי התרבות שלהם. עם זאת אין רע בלי טוב, ככל שרמתה התרבותית של הטלוויזיה צונחת – עולה רמת הבידור. ואם לא רמת הבידור היא שעולה – לפחות כמות הבידור עולה. כמה מתוקים נראים כיום ימי טומי לפיד – ראובן ירון (יו"ר הוועד המנהל בתקופתו של יוסף "טומי" לפיד) בהשוואה למפעלים החדשים של הצוות המוזר אורי פורת – מיכה ינון". (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל (שלישית משמאל) בליל החתונה עם בעלה לשעבר יצחק לבני ז"ל (ראשון משמאל) מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. דליה רביקוביץ' הייתה רחוקה שנות אור משידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לדברי הביקורת שלה היה אפקט מצטבר. ב- 24 במאי היא הביסה בנקודות את אורי פורת המנכ"ל החדש של רשות השידור. (התמונה באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי פורת הקשיב והאזין לי. הוא קיבל את טיעוניי ב- 1984 כי שידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. בניגוד ליוסף "טומי" לפיד הוא דבק בדוקטרינת שידורי הספורט של מרבית המנכ"לים הניצבים בראש רשויות השידור ב- EBU, ובעיקר ביקש להידמות ל- BBC  הבריטי. בחמש השנים בין 1984 ל- 1989, התקופה בה שירת בתפקיד המנהל הכללי של השידור הציבורי (המונופוליסטי), שידרנו את הכדורגל הישראלי לפרטיו בכל המפעלים, משחקי הליגה הלאומית והגביע ומשחקי הנבחרת. שידרנו את משחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורסל לרבות משחקי נבחרת ישראל בכדורסל. שידרנו את משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה, שידרנו את אליפויות ישראל בא"ק, שחייה, והתעמלות. שידרנו לראשונה את משחקי ווימבלדון בטניס , הצטרפנו לראשונה לחוזה השידור בין ה- EBU  ל- UEFA, שידרנו את האולימפיאדות וטורנירי הגמר של גביעי העולם בכדורגל.

בתקופתם של שני מנכ"לים של רשות השידור שקדמו לאורי פורת, יצחק לבני בשנים 1979- 1974 ויוסף "טומי" לפיד (1984- 1979), נעה כמות שידורי הספורט בין % 4.5  ל- % 6.1 מהסך הכללי. אורי פורת סייע לי להכפיל אותם. אף על פי כן היינו עדיין רחוקים מרחק רב משירות השידור הבריטי ה- BBC, זה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופתם של יצחק לבני ז"ל ו- יוסף "טומי" לפיד ז"ל כה רצתה להידמות אליו. בעשורים ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת שידר ה- BBC הציבורי בשני ערוצי הטלוויזיה הארציים שלו "1 BBC" ו- "2 BBC" קרוב ל- % 30 אירועי ספורט מהסך הכללי של כלל השידורים. החלוקה המתמטית הייתה כדלהלן : 1 BBC הביא לקהל הצופים שלוֹ % 13.5 שידורי ספורט מהסך הכללי, וְ- 2 BBC הקדיש % 15.5 מהזמן שלו לטובת שידורי הספורט. יִצְחָק לִבְנִי ויוסף "טומי" לפיד רצו בכל מאודם להִידמות ל- BBC הנערץ בתחומי הדרמה, התיאטרון, האומנות, המוזיקה, והתיעוד – אך נִרתעו ככל שהעניינים נגעו לשידורי הספורט. זה לא היו בדיוק בראש מאווייהם. מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת מי שהתמנה לתפקידו הרָם ב- 1 באפריל 1984 שינה את הגישה הזאת מקצה לקצה.

ב- 15 בינואר 1985 הענקתי ריאיון לגב' יעל אדמוני כתבת העיתון "דָבָר" בו הסברתי לה את השיפור שחל בהפקות הספורט מאז מינויו של אורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של יוסף "טומי" לפיד. צעדנו במשעול חדש. הלכנו בדרך הנכונה אך עדיין לא היינו במיטבנו וטרם הגענו לפסגה.

טקסט מסמך : 15 בינואר 1985. עיתון "דבר". (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי אגף העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב) .

במארס 1985 אישרו מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בגיבויו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת רשימה ארוכה של שידורי ספורט ישירים שנועדו לחודשים אפריל 1985, מאי 1985, יוני 1985, ויולי 1985 לרבות שידורים ישירים של משחקי המכבייה ה- 12 בין 15 ביולי 1985 ל- 25 ביולי 1985. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התייצב בכל משקלו לימיני והבין כי השידור הציבורי בראשו ניצב מחויב לסיקור ישיר ורחב של אירועי הספורט הרלוואנטיים. המסמך הבא מ- 30 במארס 1985 מעיד על שינוי מהותי בכמות ואיכות תכנון והוצאה לפועל של משדרי הספורט הרלוואנטיים תחת ניהולי ופיקודי.

טקסט מסמך : 30 במארס 1985. (עמוד מס' 1 מתוך 2). סיכום פגישה שלי עם מ"מ מנהל הטלוויזיה הידראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן המאשרת (בגיבוי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת) את רשימת שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים אפריל 1985, מאי 1985, יוני 1985, ו- יולי 198. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 במארס 1985 . (עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2) . סיכום פגישה שלי עם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן המאשרת (בגיבוי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת) את רשימת שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים אפריל 1985, מאי 1985, יוני 1985, ו- יולי 1985. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפה שנה. הגיע יום רביעי – 29 במאי 1985. יום חול רוטיני בשנה לא רגילה שאותו יורם ארבל וגם אנוכי לא נשכח כל חיינו. לעולם. אף פעם. קרה לוֹ אסון עיתונאי חסר תקדים, ללא פשר, ובלתי מובן בעֵת שידור ישיר שצבע אז את הרֶזוּמֶה שלוֹ בכתמים שחורים משחור. הטסתי אותו לבריסל כדי לשדר ישיר מהבירה הבלגית את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין יובנטוס האיטלקית ל- ליוורפול האנגלית. יורם ארבל ישב בערבו של היום ההוא בעמדת שידור נוחה שהוזמנה על ידי עבורו באִצטדיון "הייסל" בריסל והתכונן לשָדֵר ישיר לארץ את המעמד הנכבד והיוקרתי ביותר של הכדורגל האירופי ברמה של מועדונים. בטרם החל השידור הישיר קרה אסון נוראי באצטדיון "הייסל". במהומת אלוהים שנוצרה לאחר התנגשות בין אוהדים אנגליים ואיטלקים בתוך האִצטדיון נִסְפּוּ 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ומאות אחרים נפצעו. האסון התרחש לידו לא הרחק ממנו של יורם ארבל שישב כאמור בעמדת שידור נוחה ומאובזרת, אך הוא לא ידע דבר. לא ברור עד עצם היום הזה כיצד השַדָּר הישראלי הבכיר והמנוסה לא הצליח להבחין באסוֹן שהתרחש בתוך האִצטדיון קבל עם וכל אירופה דיברה עליו. אך בל אקדים את המאוחר.

ישראל הייתה שקועה בימים ההם של 1985 בבוץ הלבנוני. שני קצינים בכירים של צה"ל אל"מ אברהם חִידוֹ ורב סרן שאול זהבי נהרגו בהתפוצצות מטען צַד של החיזבאללה בצוֹר. זמן קצר אח"כ נהרגו 12 חיילי צה"ל ממכונית תופת לבנונית שהתפוצצה ליד משאית "ספארי". דו"ח מבקר המדינה בתחילת השנה חשף שורה של מעשים פליליים בוויסות מניות הבנקים. בעקבות החשיפה החליטה הכנסת על הקמת וועדת חקירה בראשות השופט משה בייסקי שתבדוק את חלקם של הבנקים בהתמוטטות המניות הבנקאיות. הסתיים משפט התביעה של אריק שרון שר המסחר והתעשייה נגד השבועון האמריקני "TIME". המושבעים קבעו שהעיתון פרסם אומנם דברים לא נכונים אך ללא כוונת זדון. עיתון עלה אז בישראל 270 שקלים ישנים. נגד אולסי פרי השחקן הנודע בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוגש כתב אישום על שימוש וסחר בהרואין . אולסי פרי הורשע בפשע סמים נתעב וכעבור זמן קצר עזב את ישראל. מאמן הכדורגל המצוין שלמה שרף זכה עם קבוצתו מכבי חיפה בפעם השנייה ברציפות באליפות המדינה בכדורגל.

ההמלצה להקים ערוץ טלוויזיה שני במדינת ישראל נראתה מציאות רחוקה. היא לא הפריעה לרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית להמשיך ולחגוג את שלטון המונופול. תֶּזָת הניהול המרכזי ברשות השידור הציבורית קבעה חד וחלק : "אנחנו מומחי התוכן והשידור בישראל ורק אנחנו נקבע לכם מה אתם צריכים לראות בטלוויזיה ולא מה אתם רוצים ובמה אתם מבקשים לצפות". זהו עדיין ה- Issue המרכזי וההתלבטות הכי רצינית של השידור הציבורי בתחרות שלוֹ נגד השידור המסחרי. איזה ומהו התוכן המדויק שעל השידור הציבורי להציע ואֵלוּ מסרים עליו להפיק מול תכניו של השידור המסחרי. היכן עובר שביל הזהב הזה המאחד את הצורך והרצון לחבילת שידור אחת. אווירת מונופול הנצח "אני ואפסי עוד" שררה בעת ההיא ברשות השידור . המונופול יוצר תחושת הנאה ושיכרון כוח אך ברבות השנים גם גורם לניוון שרירים וסטגנציה של המחשבה. במובן מסוים הופך המונופול למחלה כמעט חשוכת מרפא. וועדת החינוך והתרבות של הכנסת המליצה לממשלה זה מכבר על תרופה חדשה. הקמת ערוץ טלוויזיה שני בישראל שלא במסגרת רשות השידור ואשר ימומן משידורי פרסומת מסחרית. התחרות היא נשמת אפה של כל רשת שידור באשר היא במדינה בת חורין. אורי פורת כבר מָשָל שנה ברשות השידור. הוא קיבל בברכה את השינויים הגדולים שערכתי בהיקף שידורי הספורט והעניק לי סיוע נדיב ברכישת זכויות השידורים הבלעדיות של כל ענפי הספורט הרלוואנטיים והאהובים על ציבור הצופים במדינת ישראל. אורי פורת אִפשֵר לי להיות העורך והמפיק הראשי שלהם במלוא מובן המשמעות של פונקציית התפקידים. הוא היה המנכ"ל הראשון ברשות השידור שהבין את הצורך להכין לוח עבודה ארוך טווח של שידורי הספורט, למרחק של שנים, וגם לממן אותם [1]. הוא העמיד לרשותי בעֵת השידורים הישירים הרבים את מאכסימום כוח האדם ואת הטכנולוגיה הטלוויזיונית הנדרשת להפקה, צילום, ושידור של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים למשלם האגרה של רשות השידור.

[1]  שידורי הספורט הרלוואנטיים, היקרים, והיוקרתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה נהנו מפופולריות עצומה ולכן ניתן היה לממן את חלקם משקופיות חסות. בקיץ 1984 בעקבות מו"מ מסחרי שניהלתי עם אַמְנוֹן דִיק אז מנכ"ל חברת "קוקה קולה" בישראל הוא ניאות להעניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה ישיר את תחרויות אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 סכום חסר תקדים של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת הקרנה בלעדית של 300 (שלוש מאות) שקופיות של חברת המשקאות רבת המוניטין. 1000 (אלף) דולר לכל כניסה. היה זה סמנכ"ל הכספים המוצלח של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן שטיפח את חלוקת הַנֶטֶל הכספי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות שיטת מימון חלקית של שקופיות חסות, ובכך הקל על מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת לתמוך במדיניות שידורי הספורט שלי – מהארץ ומהעולם.

אורי פורת היה המנכ"ל הראשון שסייע לי לחבר בצורה מסיבית בין הטכנולוגיה לתוכן. הוא הבין מייד שהעיתונאות המהירה והאיכותית בטלוויזיה מותנית בשימוש מושכל ונכון בטכנולוגיה מיידית. לא הייתי צריך להתווכח עמו על כל מצלמה, על כל כֶּבֶל קול, ו/או מכונת VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) להקלטה ועריכה של האירועים הספורטיביים המדוברים. תקופתו של יוסף "טומי" לפיד חלפה לבלי שוֹב. הגדרתי את פועלו, מעשיו, והחלטותיו של אורי פורת מנכ"ל רשות השידור הציבורית בישראל בקדנציית הניהול הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984, כ- "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה", מהפכת הטלוויזיה על שמו של גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' מרשת ABC . המהפכה החלה להניב פירות ראשונים. אורי פורת היה המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור שסבר והסכים עִמי כמי ששימש עורך ומנהל הספורט שלוֹ, כי משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע וטורנירי אליפויות אירופה לאומות בכדורגל הם אובייקטים נבחרים ורלוואנטיים החייבים להיות בסַל תרבות הצפייה של משלם האגרה הישראלי ולכן חייבים לאכלס את לוח השידורים הישירים של הטלוויזיה הציבורית. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ביקש לנהוג כמו עמיתיו המנכ"לים האחרים ב- EBU שהיו כבר מזמן על ה- List של חוזה הכדורגל UEFA – EBU (בין איגוד השידור האירופי וההתאחדות האירופית בכדורגל) . מדהים כמה הייתה שונה גישתו ותפישתו של אורי פורת את השידור הציבורי מאלו של קודמיו יוסף "טומי" לפיד ויצחק לבני. הוא הִימֵר בגדול על שיבוצם של שידורי הספורט הרלוואנטיים כמודל מצליח בשידור הציבורי, שידורי ספורט שהמנכ"לים של רשות השידור שקדמו לוֹ רחקוּ ממרביתם כמו מאֵש. היה זה אורי פורת שסייע לי בתקציבים ואמצעי שידור להפיק את תוכנית הספורט "משחק השבת" שהחל מאוקטובר 1984 יועדה באופן בלבדי לסיקור שיטתי מידי שבת של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). את "מבט ספורט" העתקנו לימי חמישי בשבוע. הפקת "משחק השבת" הייתה בכמה מובנים מהפכה בתוך מהפכה. לראשונה הקדשתי וייחדתי את התוכנית לסיקור מקיף של משחק הכדורגל בלבד. התוכנית העיתונאית החדשנית והחדשותית הגיעה לשיאה כבר בפעם הראשונה שלה "באוויר" וזכתה למחמאות מפני שלראשונה כוסו כל שמונת משחקי המחזור בכל אמצעי הצילום האלקטרוניים ומצלמות הפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה. אין זה סוד כי העיתונאות הטלוויזיונית נשענת על טכנולוגיה כמותית ואיכותית וגם מהירה ומיידית. לרוע המזל קיצוצים, עיוותים, וסכסוכי עבודה פנימיים בתוך הרשות וגם וויכוחים אין סוף במו"מ עם התאחדות הכדורגל על גובה זכויות השידורים – פגעה ופגמה בתוכנית השאפתנית לעתים באורח אנוש.

טקסט מסמך : 21 באוקטובר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. ביקורת טלוויזיה של העיתונאי מאיר שניצר בעיתון "חדשות" אודות התוכנית הראשונה של "משחק השבת" שלי שהחליפה את "מבט ספורט". לראשונה הענקתי את תפקיד הפרשן בתוכנית הראשונה של "משחק השבת" ההיא לשוער העבר המיתולוגי יעקב חודורוב ז"ל. (באדיבות העיתון "חדשות" ובאדיבות מו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

להתפתחות צילום משחק הכדורגל בארץ ובעולם היסטוריה ארוכה וציוני דרך רבים. מן ההיבט שלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 22 שנה, 2002 – 1980, אלה הם שלושת החשובים ביותר : בניית מצלמת ה- Video הראשונה ושידור הטלוויזיה הישיר בהיסטוריה באולימפיאדת ברלין 1936, המצאת הפס המגנטי ב- 1956, ומציאת פתרון להקלטת תמונת ה- Video, והמצאת הילוך החוזר בשידורי הספורט (Replay Slow Motion) ב- 1961 ע"י Roone Arledge נשיא חטיבת הספורט המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC והמהנדס שלו Bob Trackinger. המצאת ההילוך החוזר האיטי בשידורי הספורט האריכה את חוויית הצפייה ברגעי השיא ושינתה את פני הטלוויזיה לעַד. חלומו של כל מפיק טלוויזיה הוא לזכות בנתח טכנולוגי מרבי כדי להפוך את סחורת השידור שלו לפופולארית ואינטראקטיבית . מעין זיקת גומלין והשפעה הדדית בין המְשָדֵר לצופה הטלוויזיה. חלומה של כל רשת שידור היא להפיק רווח מהשילוב האינטראקטיבי הזה ולזכות בנתח צפייה גדול ככל האפשר. בחיבור האינטראקטיבי שנוצר נוטֶה צופה הטלוויזיה לא רק להעמיד את עצמו במקום שַדָּר הכדורגל, אלא שואף גם לתפוש את מקומו של שופט המשחק. החלומות האלה הם ברי הגשמה רק במקרים בהם ניתן להציב מינימום של מצלמות באִצטדיון צמודות למכשירי הקלטה נפרדים. אני מדבר מניסיוני האישי. המינימום הזה הוא מספר ערטילאי חסר הגדרה מדויקת ומבחינה מסוימת גם חסר סוף. הטכנולוגיה הטלוויזיונית היא האימא והאבא של העיתונאות הטלוויזיונית והדיווח המהיר והמיידי. החלום הגדול שלי היה להפוך את מצלמות "משחק השבת" למצלמות שופטות . במקרים מסוימים צלחה דרכי. ליגת ה- NFL בארה"ב הפכה ב- 1986 את המצלמות של הרשתות הגדולות ABC , NBC , ו- CBS למצלמות שופטות על פי הן יישק דבר . זה אפשרי במצב של שימוש בטכנולוגיית צילום מֵירָבִּית וגם אחידה , ולאמריקנים כפי שידוע לא חסר ממון וגם לא אמצעי צילום. ככל שהלכה והתפתחה טכנולוגיית הצילום כך דבֵק הכדורגל בעוד ועוד צופי טלוויזיה. מכאן הייתה קצרה הדרך של הוועדות המארגנות לתבוע תמלוגים עבור שידוריו. אך בעוד התפתחות כיסוי וצילום הכדורגל בטלוויזיה הייתה תהליך איטי, הדרגתי, ואבולוציוני, הרי שתשלומי הטלוויזיה עבור הזכות לשדרו היו מהפכניים, רבולוציוניים, וכבירים. באופן כמעט פרדוקסאלי נוצרה קורלאציה מתמטית בין האֶבולוציה של הצילום לבין הרֶבולוציה של הזיכיון לצלם אותו ולהפיצו ברבים.

32 משחקי גביע העולם בכדורגל של אנגליה 1966 הוענקו לרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות בעבור חופן דולרים מעטים, רק 1.000000 (מיליון אחד). כעבור 36 שנה במונדיאל של יפן/קוריאה 2002 הֵן נדרשו לשלם עבור אותן זכויות השידור פי אלף יותר סך של 1.000000000 (מיליארד) דולר. תמורת המונדיאל של גרמניה 2006 שילמו רשתות הטלוויזיה בעולם תוספת של עוד % 25. הסכום האמיר ל- 1.250000000 (מיליארד ורבע) דול . מדובר בביזנס סנסציוני. רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC יחדיו עם ITV רשת הטלוויזיה המסחרית הבריטית היו הראשונות ב- 1966 שהפכו באמצעות הטכנולוגיה הטלוויזיונית המיידית את העולם לבית קולנוע גלובאלי. השידורים הישירים של מונדיאל אנגליה 1966 הללו נישאו על גבי לווייני תקשורת ונחתו כמעט בכל פינה על הגלובוס. במובן הזה היו ה- BBC ו- ITV במידה רבה Pioneers. היה זה בעיקר ה- BBC שביצע את קפיצת הדרך הגדולה ביותר באבולוציה של השידור הטלוויזיוני הבינלאומי והיה חלוץ ראשון שהעניק במונדיאל אנגליה 1966 ל- 600.000000 (שש מאות מיליון) צופים בעולם את הנאת הצפייה ואת הזכות לכל צופה בסלון ביתו לבַקֵר את השַדָּר ולקַלֵל את השופט. הטכנולוגיה הטלוויזיונית הפנטסטית נתנה בסופו של דבר ל- FIFA את הלגיטימציה לדרוש תמלוגים עבור השידורים.

אפילו שערו השנוי במחלוקת של גֶ'פְרִי "גֶ'ף" הֶרְסְט (Geoffrey “Jeff” Hurst) חלוץ נבחרת אנגליה שהובקע בדקה ה- 100 במשחק הגמר בו גברה אנגליה על מערב גרמניה 2:4  ב- 30 ביולי 1966 והביא לזכייתה היחידה של אנגליה עד כה בגביע העולם, לא הֵעיב על הצלחת ההפקה הענקית ההיסטורית של ה- BBC. כזכור לא הצליחו מצלמות ה- BBC להוכיח מעולם האם הכדור של גֶ'ף הֶרְסְט עבר במלוא היקפו את קו השער והאם היה חוקי וכשר למהדרין. בכך שללו מצופה הטלוויזיה את זכותו האינטראקטיבית להיות שופט המשחק. אף על פי כן הייתה ההפקה הבריטית הצלחה מרשימה וכבירה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הצליחו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטית ה- BBC ו- ITV במשותף להציב 8 ניידות שידור ו- 45 מצלמות אלקטרוניות בשמונה מגרשים שונים , לרבות שימוש במערכת Replay מסודרת, ומצאו פתרונות טכנולוגיים להעברת סיגנל השידור מכל עיר ואִצטדיון באנגליה לעבר רחבי תבל. ואומנם ה- BBC ו- ITV שידרו ישיר ב- Video את כל 32 משחקי הטורניר. ה- BBC  בראשות המפיק – בימאי הראשי שלו אלק וויקס (Alec Weeks) היווה מורה דרך לרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שבאו אחריו, מכסיקו 1970, גרמניה 1974, ארגנטינה 1978, איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998 – אלה ששימשו Host broadcaster של המונדיאלים הבאים אחרי 1966. ב- 22 ביוני 1986 הבקיע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במונדיאל של מכסיקו 86' שער ביד נגד אנגליה. השער אושר ע"י השופט הטוניסאי עַלִי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) שלא הבחין במעשה הרמייה אך 15 מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO שהוצבו באִצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" עשו זאת במקומו וחשפו את מעשה המִרְמָה. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הכניע בידו את השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton) ואת שופט המשחק עַלִי בֵּנָאסֶר ושני קווניו יולואה מוריירה (B. Ulloa Morera) מקוסטה ריקה ובוריס דוטצ'ב (Boris Dotschev) מבולגריה, אך לא את המצלמות הטלוויזיה של קבוצת TELEMEXICO. עדות נוספת להתפתחות מעוררת כבוד של צילום הכדורגל בטלוויזיה . הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. בתום המשחק המציא דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניסוח תיאולוגי בו כינה את השער השִקרי שלוֹ "יד האלוהים". הוא היה הכדורגלן הטוב בעולם בעת ההיא ולמרות מעשה הרמייה לא איבד את חִינוֹ ואת הפופולאריות שלו.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה מִידַי בראשיתה מלסַקֵר את הכדורגל בארץ בצורה מקיפה. דן שילון היה אומנם Pioneer והקים את "מבט ספורט" בסופה של 1968 מכלום, אך צילומי הכדורגל בתקופתו נעשו רק במצלמות פילם וחלק גדול ממשחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) כלל לא צולם. במשחקים שכן צולמו הוקצבה לכל מצלמה 20 דקות בלבד (800 רגל) של חומר צילום למשחק שנמשך 90 דקות. מכאן מובנת הסיבה מדוע כל כך הרבה שערים שהובקעו במשך השנים פוספסו ע"י צלמי הטלוויזיה הישראלית ולא תועדו מעולם. "מבט ספורט" היה מסמך טלוויזיה חלקי. גידם וקטוע. בתוך האבולוציה הזאת עשה מוטי קירשנבאום ב- 1993 משהתמנה למנכ"ל רשות השידור את קפיצת הדרך הגדולה ביותר למען כיסוי הכדורגל בישראל . בעונת 1994 – 1993 הוא העמיד מידֵי שבת לרשותי את מירב האמצעים הטכנולוגיים של הטלוויזיה הציבורית לכיסוי משחקי הליגה הלאומית. בפעם הראשונה מזה רבע מאה של שנים מאז נוסד ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ב- 1968, צולמו באותה עונה הארוכה ביותר בתולדות הליגה הלאומית בארץ כל 273 המשחקים ב- Video. לכן כיניתי את עונת הכדורגל ההיא של  1994- 1993 כ- "עונת הזהב" של מחלקת הספורט בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא הייתה כזו. "משחק השבת" הפך למסמך עיתונאי דוקומנטארי שלם. רייטינג הצפייה הרקיע שחקים ועמד מידֵי מוצ"ש על  % 45. לרוע מזלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, קָם באותה שנה ערוץ 2 על רגליו. הוא לטש עיניים וחמד מייד את סחורת השידור הפופולארית. בצדק. ערוץ 2 שילם להתאחדות פי שניים יותר כסף וזכה בבכורה. השאר היסטוריה שמפורטת בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי המונה 10000 / רבבה עמודים וקרוי, "הכדורגל סמן ימני", הדן גם במאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם". קידמתי בברכה רבה את חילופי המנכ"לים באפריל 1984. התייצבותו של אורי פורת בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל במקומו של יוסף "טומי" לפיד הייתה על פי הבנתי תפנית חשובה בתחום הטלוויזיה הנוגע לי : הפקה ועריכה של שידורי הספורט. אורי פורת היה מנקודת מבטי, "האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון".

חודשים אפריל, מאי, יוני, ויולי ב- 1985 היו גדושים כאמור בשידורי ספורט ישירים בארץ ומהעולם – בערוץ הטלוויזיה הציבורי והמונופוליסטי. מחלקת הספורט בהנהגתי עבדה מסביב לשעון. התקופה הזאת כללה את סִדְרַת משחקי הגמר סל הדרמטית בין מכבי ת"א לקבוצת הפועל ת"א שנערכו בהיכל הספורט היד אליהו. הפועל ת"א ניצחה במשחק הראשון, אך במשחק השני הורחק שחקנה מַיִיק לָארְגִי יחד עם מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי ממכבי ת"א בשל תגרה מכוערת ביניהם. זאת לא הייתה הרחקת שוות כוחות מפני שמשקלו הסגולי של מַיִיק לָארְגִי בקבוצת הפועל ת"א עלה לאין ערוך על זה של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת"א. ללא מַיִיק לָארְגִי הפסידה הפועל ת"א במשחק השני וגם בשלישי, והפסידה שוב את האליפות למכבי ת"א. שידרנו ישיר את שני משחקי חצי הגמר ואח"כ את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בו הביסה מכבי ת"א את מכבי חיפה 81:121. שידרנו ישיר גם את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באִצטדיון ר"ג, בו ניצחה בית"ר ירושלים עם מאמנה דוד "דוביד" שוויצר ז"ל את מכבי חיפה 0:1 משער של אלי אוחנה. אח"כ בחודש יוני של 1985 שידרנו ישיר את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בגרמניה בהשתתפות נבחרת ישראל. בתחילת חודש יולי שידרנו ישיר את משחקי חצי הגמר לנשים וגברים באליפות הטניס של ווימבלדון, וכמובן את ניצחונה המזהיר של הצ'כוסלובקית מַרְטִינָה נַבְרָאטִילוֹבָה בשבת – 6 ביולי 1985 על האמריקנית כְּרִיס אֶוֶורְט במשחק הגמר לנשים בווימבלדון, ולמחרת ביום ראשון – 7 ביולי 1985, את זה של הנער הגרמני בּוֹרִיס בֶּקֶר בן ה- 17 שגבר על הדרום אפריקני קֶוִוין קָארֶן במשחק הגמר לגברים. כמה ימים אח"כ החלו שידורי תחרויות המכבייה ה- 12 שכוסו שוב ע"י מחלקת הספורט. הפכתי בעזרתו של אורי פורת את מקבץ שידורי הספורט הישירים הללו בתקופה הזאת של השנה לתופעה מחזורית . מידֵי שנה. אל הגודש הזה צריך להזכיר נוספו שלוש תוכניות הספורט השבועיות הקבועות, "משחק השבת", "משחק השבוע", ו- "מבט ספורט". ריבוי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בחודשים מאי, יוני, ויולי של שנת 1987 על סיגנל טלוויזיה בודד עליו מנויים גם שידורי הטלוויזיה בשפה הערבית ושידורי הטלוויזיה החינוכית – לימודית הולידו ביקורות שליליות. השידור הישיר של משחק הגמר בטניס לגברים – יחידים באליפות ווימבלדון בין הנער הגרמני בוריס בקר לדרום אפריקני קווין קארן ביום ראשון – 7 ביולי 1985 הופסק פעם אחת למשך חצי שעה בחמש אחר הצהריים לצורך שידור "ערב חדש" של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ונקטע פעם שנייה בשבע בערב ממש לפני סיומו ע"י הטלוויזיה בשפה הערבית. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר-אל. הוא הורה באופן אישי לקטוע את השידור הישיר בשיאו הדרמטי בטרם ניצחונו המזהיר של בוריס בקר לטובת שידורי החדשות בשפה הערבית . באותה השנייה של גדיעת השידור הישיר של משחק הגמר של ווימבלדון בטניס לגברים יחידים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשבע בערב, עברו מאות אלפי צופי טלוויזיה ישראליים נרגזים וכועסים לצפות בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ששידרה את אותו האירוע באין מפריע ועד תומו . מייד נזרק רֶפֶש מעֵטָם של כמה עיתונאים שלא חסכו בדברי קלס ועלבון כלפי השידור הציבורי הישראלי – מחד, ומאידך חלקו הלל ושבח למלך חוסיין ולרשת הטלוויזיה הירדנית שלו [2] .

טקסט מסמכים : 8 ביולי 1985. הטפת מוּסָר וביקורת טלוויזיה שלילית בעיתונים "חדשות" ו- "הארץ" בגין קטיעת השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר לגברים יחידים על אליפות ווימבלדון בטניס בין הגרמני בוריס בקר לדרום אפריקני קווין קארן בשעה 19.00. מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל קטע את השידור הישיר דקות ספורות לפני סיומו לטובת שידור מהדורת חדשות בשפה העַרָבִית. (באדיבות "חדשות", "הארץ", "מעריב").

לא פלא שצברתי לעצמי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים כל כך הרבה קנאים ומתנגדים נוכח כמות ומִצבּוֹר גדול חסר תקדים של שידורי הספורט האלו. עכשיו ניצבו בשער שתי משימות עיתונאיות יוקרתיות חדשות נוספות – שני שידורים ישירים נוספים של  משחקי הגמר האירופיים בכדורגל לקבוצות מחזיקות גביע ואלופות שעמדו להיערך בחודש מאי 1985 בשתי ערים באירופה, ב- רוטרדם ההולנדית ו- בריסל הבלגית. על נסים קיוויתי הטלתי לשָדֵר את משחק הגמר לקבוצות מחזיקות גביע בין אֶוֶורְטוֹן (EVERTON) האנגלית לרָאפִּיד וִוינָה האוסטרית שעמד להיערך ביום רביעי – 16 במאי 1985 בעיר ההולנדית רוטרדם. אֶוֶורְטוֹן ניצחה 1:3 והשידור הישיר הזה עבר בשלום . את המשחק הבכיר והחשוב מבין השניים ליוורפול – יובנטוס בבריסל, ייעדתי ליורם ארבל. שני מבצעי שידור לא מסובכים להפקה אך בלתי אפשריים לשידורים ישירים בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד האיש שקדם לאורי פורת ברשות השידור. יוסף "טומי" לפיד היה היחיד מבין עשרות המנכ"לים האחרים ב- EBU  שנמנע באדיקות במשך חמש שנות כהונתו להציב את שידורי הכדורגל הישירים של משחקי הגמר גביעי אירופה בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית בישראל. נקל להבין לכן איזה שינוי דרמטי חוללה הופעתו של אורי פורת בשמי רשות השידור באפריל 1984. הייתה לו השפעה עלי ולי עליו במסגרת אחריותי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נקשרה בינינו ידידות מקצועית איתנה.

טקסט מסמך : 13 באפריל 1985. הבקשה שלי המופנית למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (באמצעות מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן) להטסת נסים קיוויתי ויורם ארבל למשימות השידורים הישירים שלהם בחודש מאי 1985 מעידה על ה- היררכיה והביקורת הקפדנית, כלכלית, כספית, ותְּכָנִית, הנוגעת למבצעי השידור המקומיים והבינלאומיים שבאחריותי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלופת אנגליה לִיוֶורְפּוּל (Liverpool) והקהל הקנאי של ה- KOP היו מוכרים היטב בישראל . משחקיה של ליוורפול כאובייקט שידור נבחר של ה- BBC, שודרו שוב ושוב בתוכנית הספורט שלנו "משחק השבוע". יוּבֶנְטוּס (Juventus) הייתה ידועה פחות. היא לא הייתה מוכרת לציבור . הכדורגל האיטלקי לא ידע לשָוֵוק את עצמו. ב- 1985 טרם שידרנו דבר מהליגה האיטלקית הנפלאה לעומת שידורים אין סְפור של הכדורגל האנגלי המסקרן שזכויות השידורים שלוֹ היו בלעדיות שלנו. אפילו מִישֶל פְּלָאטִינִי שחקן החיזוק הצרפתי הנערץ של יובנטוס היה כמעט עלום שֵם בישראל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הציע לי שוב לשָדֵר את שני משחקי הצמרת האלו Off Tube מהאולפן בירושלים כדי לחסוך בעלויות בשידורים, כפי שעשינו אשתקד במשחק הגמר ליוורפול – רומא. בכך דמה בתחילה ליוסף "טומי" לפיד. הוא עשה כל מאמץ לשמור על כל דולר בקופת רשות השידור. המנכ"ל ראה בשני השידורים האלה בתחילה מטרות נקודתיות ולא טורניר מתמשך. סירבתי. הסברתי למנכ"ל שאני רואה את עמדת השידור באִצטדיון לא רק כנשקו היעיל וההכרחי של השַדָּר אלא גם האחרוֹן שלוֹ. כפי שאנחנו משדרים אירועי ספורט בארץ מעמדות שידור בלבד ממגרשי הכדורגל, היכלי הכדורסל, הטניס, בריכת השחייה, ואִצטדיון הא"ק, כך עלינו לפעול גם בשידורי חו"ל. אורי פורת השתכנע. נסים קיוויתי ויורם ארבל טסו לאירופה.

טקסט תמונה : 23 בנובמבר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. נִסִים קִיוִויתִּי (מימין, אז בן 60) ויוֹרָם אָרְבֵּל (משמאל, אז בן 44) מתארחים בביתי בירושלים ב- 23 בנובמבר 1986. רעייתי ואני חגגנו לנסים קיוויתי את יום הולדתו ה- 60. שניהם היו שדרי ספורט דגולים. מיתרי קולו של יורם ארבל הפיקו קול איתן וחזק יותר אך נסים קיוויתי חיפה על כך בעיתונאות איתנה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נספחים :