פוסט מורכב ומפורט מס’ 755. מונדיאל רוסיה 2018 (8). תמונה כוללת + 4 הבהרות ו- 16 תזכורות. משחק 1/2 הגמר במונדיאל רוסיה 2018 צרפת – בלגיה 0:1 היה שיממון. רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כָּאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו עניות ו- נכלוליות, גם אם לא במתכוון (ואולי כן). מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. רוני קובן נטול ידע מינימאלי בתחום (כפי שהוא מעיד על עצמו) איננו מוכשר להתמודד מול זיכרונו הַרָפֶה, התשוש, ו- המטושטש של דן שילון הנוגעים ל- קורותיו במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970, לרבות שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני ב- טולוקה, בבית המוקדם מס’ 2. מדובר במפגש תמוה מאוד, שלילי, מביך מאוד, מופרך לחלוטין, ומלא טעויות קשות גם של זיהוי חומרי ה- Video וה- Audio המוקרנים באוויר של “כאן”. רוני קובן איננו מכיר את היסטוריית הכדורגל ולא את ההיסטוריה הטלוויזיונית של מונדיאל מכסיקו 1970. בתחום הנדון הוא בּוּר ועַם הָאָרֶץ. השלילה והתמיהה יוצרים כאן מסמך טלוויזיוני הרבה יותר מבעייתי. מסמך מְעֻוָות ולא נכון. אם להיות יותר כֵּן ופחות מנומס מדובר בחוויה שִקְרִית אותה כופה רוני קובן על צופיו משהוא משדר אותה ללא היסוס וכמות שהיא באוויר. הוא עושה זאת ללא אימות וללא בדיקת הפרטים שמופיעים בטקסטים הנאמרים ע”י דן שילון. מדהים כיצד מערכת הבקרה של תאגיד “כאן” מאפשרת להעלות לאוויר תוכנית תיעודית בשם “פגישה עם רוני קובן – דן שילון” כה חסרת אמינות, כה נעדרת מהימנות, כה מופרכת, ו- ללא אימות ובדיקת העובדות יָעֵנִי ב- צִלָה של מטריית מוניטין פגומה ו- מדומה של השניים הללו, רוני קובן וגם דן שילון. מדובר במָצֶגֶת שווא, אי זיהוי חומרי השידור, ובטקסטים מגוחכים, והאשמות שווא בלתי מוצדקות שאין להן כל שחר בחלק הקונקרטי הזה של התוכנית הקרויה, “פגישה עם רוני קובן – דן שילון”, ואשר נוגעים במפורש למונדיאל מכסיקו 1970. מדהים כיצד תוכנית תיעודית טלוויזיונית כל כך לא מדויקת, כה לא נכונה, וכה רוויה בשגיאות וטעויות עולה ככה סתם לאוויר של “כאן” כאילו הכל כשורה וכאילו לא קרה מאום. בושה וחרפה. אין לי מילה אחרת. מבט נוסף לעבר מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נחום סטלמך ז”ל רֵעֵי הטוב והבלתי נשכח רצה להיות פרשן כדורגל שלי בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. סירבתי. אסמכתאות. פוסט מס’ 755. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 11 ביולי 2018.כלליראשי

פוסט מורכב ומפורט מס’ 755. מונדיאל רוסיה 2018 (8). תמונה כוללת + 4 הבהרות ו- 16 תזכורות. משחק 1/2 הגמר במונדיאל רוסיה 2018 צרפת – בלגיה 0:1 היה שיממון. רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כָּאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו עניות ו- נכלוליות, גם אם לא במתכוון (ואולי כן). מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. רוני קובן נטול ידע מינימאלי בתחום (כפי שהוא מעיד על עצמו) איננו מוכשר להתמודד מול זיכרונו הַרָפֶה, התשוש, ו- המטושטש של דן שילון הנוגעים ל- קורותיו במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970, לרבות שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני ב- טולוקה, בבית המוקדם מס’ 2. מדובר במפגש תמוה מאוד, שלילי, מביך מאוד, מופרך לחלוטין, ומלא טעויות קשות גם של זיהוי חומרי ה- Video וה- Audio המוקרנים באוויר של “כאן”. רוני קובן איננו מכיר את היסטוריית הכדורגל ולא את ההיסטוריה הטלוויזיונית של מונדיאל מכסיקו 1970. בתחום הנדון הוא בּוּר ועַם הָאָרֶץ. השלילה והתמיהה יוצרים כאן מסמך טלוויזיוני הרבה יותר מבעייתי. מסמך מְעֻוָות ולא נכון. אם להיות יותר כֵּן ופחות מנומס מדובר בחוויה שִקְרִית אותה כופה רוני קובן על צופיו משהוא משדר אותה ללא היסוס וכמות שהיא באוויר. הוא עושה זאת ללא אימות וללא בדיקת הפרטים שמופיעים בטקסטים הנאמרים ע”י דן שילון. מדהים כיצד מערכת הבקרה של תאגיד “כאן” מאפשרת להעלות לאוויר תוכנית תיעודית בשם “פגישה עם רוני קובן – דן שילון” כה חסרת אמינות, כה נעדרת מהימנות, כה מופרכת, ו- ללא אימות ובדיקת העובדות יָעֵנִי ב- צִלָה של מטריית מוניטין פגומה ו- מדומה של השניים הללו, רוני קובן וגם דן שילון. מדובר במָצֶגֶת שווא, אי זיהוי חומרי השידור, ובטקסטים מגוחכים, והאשמות שווא בלתי מוצדקות שאין להן כל שחר בחלק הקונקרטי הזה של התוכנית הקרויה, “פגישה עם רוני קובן – דן שילון”, ואשר נוגעים במפורש למונדיאל מכסיקו 1970. מדהים כיצד תוכנית תיעודית טלוויזיונית כל כך לא מדויקת, כה לא נכונה, וכה רוויה בשגיאות וטעויות עולה ככה סתם לאוויר של “כאן” כאילו הכל כשורה וכאילו לא קרה מאום. בושה וחרפה. אין לי מילה אחרת. מבט נוסף לעבר מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נחום סטלמך ז”ל רֵעֵי הטוב והבלתי נשכח רצה להיות פרשן כדורגל שלי בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. סירבתי. אסמכתאות. פוסט מס’ 755. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 11 ביולי 2018.

פוסט מס’ 755.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס’ 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, עברה את רף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

הקדמה קצרצרה.

הבלוג רווי באלפי תגובות, הערות, והצעות של הקוראים שאינני מכירם ולא יודע מי הם. אני קורא את כולם. כולם מתקבלים בהערכה, בתודה, ובכל הכבוד הראוי (!). אינני עונה לכותבים ולפונים הרבים. לא מפני שאנוכי מתנשא על קוראיי אלא משום שאין לי זמן. חציתי לאחרונה את סף העשור ה- 9 של חיי. אנוכי עסוק כל כולי במחקר וכתיבה לא רק של הבלוג המפורט אלא גם בסיום מחקרם וכתיבתם של 13 הספרים עבי הכרס שמרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה בארץ ובעולם”.

—————————————————————————————

פוסט מורכב ומפורט מס’ 755. הועלה לאוויר ביום רביעי – 11 ביולי 2018.

—————————————————————————————

פוסט מורכב ומפורט מס’ 755. מונדיאל רוסיה 2018 (8). תמונה כוללת + 16 תזכורות. משחק 1/2 הגמר במונדיאל רוסיה 2018 צרפת – בלגיה 0:1 היה שיממון. רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כָּאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו עניות ו- נכלוליות, גם אם לא במתכוון (ואולי כן). מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. רוני קובן נטול ידע מינימאלי בתחום (כפי שהוא מעיד על עצמו) איננו מוכשר להתמודד מול זיכרונו הַרָפֶה, התשוש, ו- המטושטש של דן שילון הנוגעים ל- קורותיו במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970, לרבות שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני ב- טולוקה, בבית המוקדם מס’ 2. מדובר במפגש תמוה מאוד, שלילי, מביך מאוד, מופרך לחלוטין, ומלא טעויות קשות גם של זיהוי חומרי ה- Video וה- Audio המוקרנים באוויר של “כאן”. רוני קובן איננו מכיר את היסטוריית הכדורגל ולא את ההיסטוריה הטלוויזיונית של מונדיאל מכסיקו 1970. בתחום הנדון הוא בּוּר ועַם הָאָרֶץ. השלילה והתמיהה יוצרים כאן מסמך טלוויזיוני הרבה יותר מבעייתי. מסמך מְעֻוָות ולא נכון. אם להיות יותר כֵּן ופחות מנומס מדובר בחוויית בלוף שִקְרִית אותה כופה רוני קובן על צופיו משהוא משדר אותה ללא היסוס וכמות שהיא באוויר. הוא עושה זאת ללא אימות וללא בדיקת הפרטים שמופיעים בטקסטים הנאמרים ע”י דן שילון. מדהים כיצד מערכת הבקרה של תאגיד “כאן” מאפשרת להעלות לאוויר תוכנית תיעודית בשם “פגישה עם רוני קובן – דן שילון” כה חסרת אמינות, כה נעדרת מהימנות, כה מופרכת, ו- ללא אימות ובדיקת העובדות יָעֵנִי ב- צִלָה של מטריית מוניטין פגומה ו- מדומה של השניים הללו, רוני קובן וגם דן שילון. מדובר במָצֶגֶת שווא, אי זיהוי חומרי השידור, ובטקסטים מגוחכים, והאשמות שווא בלתי מוצדקות שאין להן כל שחר בחלק הקונקרטי הזה של התוכנית הקרויה, “פגישה עם רוני קובן – דן שילון”, ואשר נוגעים במפורש למונדיאל מכסיקו 1970. מדהים כיצד תוכנית תיעודית טלוויזיונית כל כך לא מדויקת, כה לא נכונה, וכה רוויה בשגיאות וטעויות עולה ככה סתם לאוויר של “כאן” כאילו הָכּל כשוּרָה וכאילו לא קָרָה מְאוּם. פַדִיחָה. בושה וחרפה. אין לי מילים אחרות. מבט נוסף לעבר מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נחום סטלמך ז”ל רֵעֵי הטוב והבלתי נשכח רצה להיות פרשן כדורגל שלי בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. סירבתי. אסמכתאות. פוסט מס’ 755. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 11 ביולי 2018.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. נטשתי כאמור לעַד בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות הדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1 : סדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית (החל מ- 1884 לפני 134 שנים מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה הפכה לעבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. כולם יודעים מי הם שני המנכ”לים הכושלים של רשות השידור ז”ל שניצבים בראש רשימת החרפה ו- תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחק 1/2 הגמר הראשון במונדיאל רוסיה 2018 צרפת – בלגיה 0:1 היה שיממון טלוויזיוני (יום שלישי – 10 ביולי 2018).

אין לי מה לומר עליו. רוטיני ו- משעמם. נטול ברק. אין לי שום רצון לדון בו. שיעמומון במלוא מובן המילה. אני ממתין ל – 1/2 הגמר השני אנגליה – אנגליה – קרואטיה ביום רביעי – 11 ביולי 2018.

רוני קובן ודן שילון באוויר של “כאן” ביום שני-9 ביולי 2018. אכזבה רבתי (עבורי). מָצֶגֶת שָוְוא שמזכירה לי את מילותיו של הזמר, כותב הטקסטים, והמלחין המוכשר שלום חנוך שאומר בשירתו : “…משיח לא בא משיח גם לא מטלפן… הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם…”. ובכן, הציבור הוא עדר מטומטם שתמיד איננו בקי בפרטים אולם תמיד מאמין לכל שְבִיב ושמועת אינפורמציה שבוקעת ממסך הטלוויזיה שלו בסלון ביתו, גם שרוני קובן מספק לו. אינני מכיר את רוני קובן. אני מכיר את דן שילון. מדהים לראות אותו עוטה גלימת כבוד היסטורית אך נופל עמה לפח טלוויזיוני שֶ- כוֹרֶה לו יָעֵנִי המתעד רוני קובן. אֶשְנֶה ואומר שוב : מדהים כיצד תוכנית תיעודית טלוויזיונית כל כך לא מדויקת, כה לא נכונה, וכה רוויה שגיאות, טעויות, ו- האשמות שָוְוא מעשה ידיו של רוני קובן עולה ככה סתם לאוויר של “כאן” כאילו הכל כשוּרָה וכאילו לא קָרָה מְאוּם. לא בסדר.

קורותיהם הטלוויזיוניים של שני השערים ההיסטוריים ההם אותם הבקיע שחקן נבחרת ישראל בכדורגל מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר ב- 1969 וב- 1970, Video ו- Audio. הראשון, במשחק הגומלין במסגרת קדם גביע העולם של מכסיקו 1970, אוסטרליה – ישראל 1:1 ב- 14 בדצמבר 1969 בסידני (אוסטרליה). השני, במשחק ישראל – שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה (מכסיקו) בבית המוקדם מס’ 2 בטורניר הגמר עצמו של מונדיאל מכסיקו 1970. הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 755 מפרט את הנימוקים מדוע גמלה בלבי ההחלטה ההיא לפני 39 שנים להשתמש כעורך ומפיק של התוכנית “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ והעולם” (תוכנית בת 100 דקות ש- שודרה בהצלחה גדולה ובשגשוג רב ב- 29 בדצמבר 1979 בטלוויזיה הישראלית הציבורית)  בפַסֵי הקול של שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם (כברירת מחדל) בשני קטעי ה- Video הנ”ל המתייחסים לשני השערים שהבקיע מרדכי שפיגלר באוסטרליה 1969 ומכסיקו 1970. רוני קובן נטול כל ידע בתחום מראיין את דן שילון שאיננו זוכר משום מה את פרטי הזיהוי של המקום, הזמן, וצבעי התלבושות של נבחרת ישראל בכדורגל באוסטרליה ב- 1969 ובמכסיקו 1970.

העסק הזה של תיעוד המפגש רוני קובן + דן שילון ביום שני – 9 ביולי 2018 ע”י מצלמות תאגיד “כאן” נראה הרבה יותר מתוחכם, מתוכנן, ו- נכלולי מהמתואר גם אם נעשה ללא כוונת זָדוֹן. יושבים להם שני אנשים באולפן טלוויזיה בסמוך איש לרעהו, משוחחים ביניהם כאילו בתמימות, מתפעלים האחד מהשני, מניחים נדבכים של טעויות על טעויות על מסך הטלוויזיה שלהם, אינם מתקנים את עצמם ואח”כ מסיקים על סמך השגיאות של עצמם מסקנות עגומות ושקריות. מדהים וגם מַר. רואים שרוני קובן נטול ידע מינימאלי בתחום (כפי שהוא מעיד על עצמו) מתודרך מראש ולמפרע ע”י המרואיין שלו בטרם פגישתם, אולם איננו יודע להתמודד מול זיכרונו הַרָפֶה, התשוש, ו- המטושטש רווי הטעויות של דן שילון הנוגעים ל- קורותיו במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970, לרבות שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני ב- טולוקה, בבית המוקדם מס’ 2 במסגרת אותו מונדיאל ההוא של מכסיקו 1970. נראה כי אין מדובר בשיחה טבעית אלא מְקֻוֶונֶת בין מראיין כאילו סקרן לבין מרואיין שהתייצב מולו כאילו כדי לשבש את העובדות והנתונים. דומה כי השאלות בנושא הנדון העוסק בקטע ה- Video הטלוויזיוני, בשערו של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 במשחק בבית מס’ 2 המוקדם נגד נבחרת שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970, אולם מְלֻוֶוה דווקא בקולו ותיאורו של שַדָּר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם (ולא בקולו המקורי האבוד והמחוק של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון שבאמת נכח בעמדת השידור באצטדיון “לואיס דוסאל” בעיר המכסיקנית טולוקה ב- 7 ביוני 1970 ו- שידר את המשחק ישראל – שוודיה 1:1) ואשר מופיע בתוכנית “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ והעולם”, מוכתבות ע”י המרואיין למראיין שאיננו בקי בחומר, לא בהיסטוריה הספורטיבית ולא בהיסטוריה הטלוויזיונית של מונדיאל מכסיקו 1970. ובאמת העניינים הולכים ומשתבשים מכאן. 

אין מצב, לא יכול להיות, ו- לעולם לא ייתכן כי איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא דן שילון רואה עכשיו לפניו ביולי 2018 את קטע ה- Video פלוס Audio הרדיו של נחמיה בן אברהם ז”ל מההתמודדות בין נבחרות אוסטרליה וישראל (1:1) שנערכה ביום ראשון – 14 בדצמבר 1969 בסידני (Sidney), שרוני קובן מקרין בפניו, במקום קטע ה- Video של המשחק ישראל – שוודיה (1:1) שנערך ביום ראשון – 7 ביוני 1970 בעיר טולוקה (Toluca) במונדיאל מכסיקו 1970, ואיננו מבחין במתרחש ובטעות הזיהוי. הרי ברור לעין כל כי קטע ה- Video הזה שרוני קובן מריץ מולו על מסך הטלוויזיה של תאגיד “כאן” הוא מ- סידני אוסטרליה 1969 במקום מ- טולוקה (Toluca) מכסיקו של 1970. הבלבול הזה מדהים מפני שהוא דן שילון הרי ישב בעצמו ב- 7 ביוני 1970 כשליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעמדת השידור באצטדיון “לואיס דוסאל / Luis Dosal” בטולוקה ושידר את משחקה השני של ישראל – שוודיה 1:1 במסגרת בית מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970 לצורך הקלטה לוויינית שנעשתה באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא. תמוה מאוד כיצד איננו מזהה את הטעות בצבעי התלבושת של נבחרת ישראל (חולצות לבנות בסידני – אוסטרליה ב- 14 בדצמבר 1969, וחולצות תכלת – כחולות בטולוקה – מכסיקו ב- 7 ביוני 1970) ולא מבחין בשגיאת העריכה והזיהוי של רוני קובן. מדהים שדן שילון איננו שם לב שלאחר כיבוש השער האוסטרלי ע”י מרדכי שפיגלר בתלבושת כל לבנה ב- 14 בדצמבר 1969, שחקן נבחרת אחר שייע פייגנבוים אָץ להוציא את הכדור מהרשת האוסטרלית אולם לא נזהר ונשרט ממנה בפניו. הסצנה הזאת שייע פייגנבוים, הכדור, והרשת לא התחוללה לאחר הבקעת השער השוודי במכסיקו 1970. מגוחך ומדהים כיצד דן שילון איננו מתכייל על התאריך, הזמן, והמקום. ובכן, רוני קובן האיש שמעיד על עצמו כי הוא נעדר ידע מינימאלי בתחום, מציג בטעות את קטע ה- Video הזה אוסטרליה – ישראל 1:1 בסידני ב- 14 בדצמבר 1969 בפני דן שילון ומתייחס אליו בביטחון עצמי רב כמתעד מוביל, כאילו מדובר במפגש נבחרות ישראל ושוודיה ב- 7 ביוני 1970 במסגרת מונדיאל מכסיקו 1970, שהסתיים אף הוא בתוצאה 1:1, אולם התקיים כאמור בכלל ב- עיר טולוקה / Toluca (שוכנת ליד עיר הבירה מכסיקו סיטי). השדר והעיתונאי דן שילון מי ששידר ב- 7 ביוני 1970 את המשחק ישראל – שוודיה 1:1 באצטדיון “לואיס דוסאל” בטולוקה במסגרת הבית המוקדם מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970, יכולת ה- אידנטיפיקציה שלו מתמוטטת. מוזר מאוד. אֶשְנֶה ואומר פעם נוספת : הרי הוא דן שילון היה נוכח בעמדת השידור שלו באצטדיון “לואיס דוסאל” ב- טולוקה לפני 48 שנים ב- 7 ביוני 1970 והוא האיש ש- שידר את המשחק הנדון, אולם עכשיו ב- יולי 2018 איננו מזהה את השגיאה החמורה שעפה לנגד עיניו, את הבלוף שרוני קובן הנכבד מכין לו, יעני במסווה של כאילו חוקר בעל מוניטין ומומחה ב- תיעוד טלוויזיוני. דן שילון איננו מבין שמדובר בטעות בלתי נסבלת, בלתי נסלחת, ו- בלתי מתקבלת על הדעת. מדהים שהאיש נותר שָלֵו ואדיש. אני שוֹנֶה שוב ושוב את המילה “מדהים” מפני שהוא דן שילון כלל איננו מתלבט, לא מזהה, ולא מתמצא ב- תהפוכות הזיהוי על המסך. באמת, תמוה עד למאוד. רוני קובן מוסיף עוד ומטעה בביטחון וכאילו בסמכות של בעל הבית את דן שילון, בטרם הקרנת קטע ה- Video הנ”ל אוסטרליה – ישראל 1:1 מ- 14 בדצמבר 1969 בסידני פלוס ה- Audio של שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם, טוֹוֶה מעין ניסוח Lead in, ואומר לו כלהלן : “…בוא ניזכר לפני הכל בשער המפורסם של מוטל’ה שפיגלר, זה השער הראשון והאחרון של שחקן ישראלי במונדיאל…”. ואז בתום ההקרנה השגויה קטע המשחק הזה אוסטרליה – ישראל 1:1 בסידני מ- 14 בדצמבר 1969 מסב רוני קובן את תשומת לבו של דן שילון ואומר לו, כלהלן : “…עכשיו תגיד, אתה שידרת את המשחק הזה, נכון ? למה אנחנו שומעים את נחמיה בן אברהם…?”.

הבהרה שלי (1) : דן שילון איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נשלח ולא הוטס לסידני – אוסטרליה ע”י מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל כדי לשדר משם ב- 14 בדצמבר 1969 את משחק הגומלין אוסטרליה – ישראל 1:1 במסגרת קדם גביע העולם של מכסיקו 1970, בתומו נקבעה מי תהיה הנבחרת שתרכוש את כרטיס הכניסה לטורניר הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970. נשלח והוטס לאוסטרליה רק שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם ז”ל. הנימוק העיקרי להשארתו של דן שילון בארץ ע”י שמואל אלמוג וחגי פינסקר נבע מהעובדה שלא ניתן היה ב- 1969 להפיק, לבצע, ולהעביר שידור לווייני מסידני לירושלים, משום שתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה טרם הוקמה (תחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה נחנכה רק במאי 1972 בשיחת טלפון ב- Video בשידור ישיר בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין נשיא ארה”ב ריצ’ארד ניקסון.

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. הימים ההם הזמן ההוא לפני 46 שנים. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר (עומדת במרכז ונואמת) ולצדה שר הדואר והתקשורת שמעון פרס (חמישי מימין) ויו”ר הכנסת ישראל ישעיהו (רביעי מימין) חונכים בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. הימים ההם הזמן ההוא לפני 46 שנים. חנוכת תחנת הקרקע ללוויינים של “בזק” בעמק האלה במאי 1972 יצרה אפשרויות חדשות של קשר בינלאומי לטלוויזיה הישראלית. אורחי הכבוד בטקס היו גלדה מאיר ראש הממשלה ושמעון פרס שר הדואר והתקשורת. משמאל, צלחת האנטנה הענקית שהתחברה ללוויין ה- Primary האטלנטי. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. הימים ההם הזמן ההוא לפני 46 שנים. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר חונכת את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בשיחת טלפון לוויינית מצולמת עם נשיא ארה”ב ריצ’ארד ניקסון. “Hello Mr. President”, קראה ראש ממשלת ישראל גב’ גולדה מאיר לנשיא ארה”ב מר ריצ’ארד ניקסון. “Hello Madam Prime Minister”, השיב לה הנשיא האמריקני. התחברות האנטנה – צלחת הגדולה בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ללוויין האטלנטי ה- Primary” של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT העניקה אפשרויות תקשורת חדשות ודרמטיות בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 נקלטו בעמק האלה באמצעות לוויין ה- Primary. משם נשלח הסיגנל הטלוויזיוני באמצעות קווי מיקרוגל קרקעיים לתחנת הממסר “איתנים” בהרי יהודה ואח”כ הועבר לאולפני הטלוויזיה בבניין שניצב בשכונת רוממה בירושלים. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1972 – 1969. הנהלת רשות השידור במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים בתקופה של הפקת שידורי הטלוויזיה את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 וכן הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מנהיגות השידור הציבורי נהגה בקמצנות תקציבית וטכנולוגית בכל הקשור להפקת אירועי ספורט גדולים וחשובים בינלאומיים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו”ד נתן כהן ז”ל, מנהל רדיו “קול ישראל” משה חובב ז”ל, ד”ר ישעיהו שפירו ז”ל סגן מנהל הרדיו, מנהלת לשכת המנכ”ל גב’ רוחמה איילון תבד”ל (בת 87 היום, בעת מחקר וכתיבת פוסט מס’ 755 על ידי), מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל, סמנכ”ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד”ל (בן 84 היום, בעת מחקר וכתיבת פוסט מס’ 755 על ידי), מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז”ל, עוזר המנכ”ל לעניינים מיוחדים נקדימון “נקדי רוגל ז”ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל יבד”ל. (התמונה באדיבות גב’ רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל אלמוג וחגי פינסקר העריכו ששידור ישיר של משחק ההכרעה ההוא אוסטרליה – ישראל ביום ראשון – 14 בדצמבר 1969 בסידני ע”י שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם (בין 07.00 ל- 09.00 שעון ישראל) מכסה את הדרישות העיתונאיות – חדשותיות של האירוע הזה, שסקרן מאוד ומשך את תשומת לבו של הציבור בארץ. שניהם קבעו ש- אין צורך להטיס לסידני את דן שילון רק כדי להקליט את המשחק בקולו על טייפים Video בעלי רצועה מגנטית ברוחב של 2 אינטשים ועל מנת לשדר אותם באיחור של כמה ימים (כאמור, בהיעדר תחנה לתקשורת לוויינים במדינת ישראל). שר החינוך יגאל אלון ומנכ”ל משרדו יעקב שריד אִפְשֵרו אז ביום ראשון ההוא של 14 בדצמבר 1969 לכל תלמידי בתי הספר בארץ להאזין לשידור הישיר ההוא של נחמיה בן אברהם מסידני – אוסטרליה את המחצית השנייה של המשחק בזמן השיעור הראשון בין 08.00 ל- 09.00. המשחק ההוא הסתיים בתוצאת תיקו 1:1 ובתומו העפילה ישראל לטורניר גביע העולם של מכסיקו 1970.

הבהרה שלי (2) : דן שילון איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם לא שידר ישיר את המשחק הראשון בקדם גביע העולם מכסיקו 1970 בין נבחרות ישראל ואוסטרליה שנערך ב- 4 בדצמבר 1969 באצטדיון רמת גן. הנימוק לאי שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של אירוע ספורט בינלאומי כה פופולארי ו- חשוב כמו משחק של נבחרת ישראל בכדורגל העורכת מאמצים אדירים להעפיל לראשונה בהיסטוריה לטורניר הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 ואשר נערך במדינת ישראל, היה קשור למו”מ כושל הנוגע להסכמות כספיות בדבר זכויות שידורים שלא הושגו בין נציג רשות השידור אליהו בן עמרם לבין אנשי הכספים של התאחדות הכדורגל. המשחק הראשון ישראל – אוסטרליה במסגרת קדם גביע העולם של מכסיקו 1970 שנערך ב- 4 בדצמבר 1969 באצטדיון ר”ג הסתיים בתוצאה 0:1 לזכות ישראל.

רוני קובן מוביל את דן שילון ב- אָף ו- דן שילון מובל. הוא נותר שווה נפש ואיננו מבחין בקטע ה- רְמִיָיה הרץ באוויר נוכח עיניו ונוכח עשרות אולי מאות אלפי צופי תאגיד “כאן”. איזה מונדיאל מכסיקו 1970 ואיזה נעליים. מדובר בתמונת Video אוסטרלית מ- 14 בדצמבר 1969 ששלחה לי רשת הטלוויזיה האוסטרלית SBS ששידרה ישיר אז ב- 14 בדצמבר 1969 את המשחק ברחבי היבשת האוסטרלית. מה זאת צריכה להיות הרשלנות הזאת והשיבושים הללו מנת חלקו של רוני קובן מול זיכרונו הַדָהוּי של דן שילון ? הוא דן שילון איננו מגיב למעשה הקשקוש והתרמית של רוני קובן גם אם הדבר לא נעשה ב- כוונה ב- זָדוֹן. המוני צופי “כאן” מקבלים על מסך התאגיד הציבורי מֵידָע מבולבל, מוטעה, מְבוּרְדָק, ו- לא נכון מבלי שהם מודעים לעובדה שהם פשוט מולכים שוֹלָל, מפני שרוני קובן ודן שילון מוכי עיוורון מתייחסים לתמונת ה- Video ול- Audio הלא נכונים הרצים על מסך הטלוויזיה של “כאן” כאל המשחק ישראל שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני 1970 בעוד מדובר בהקרנת הקטע אוסטרליה – ישראל 1:1 ב- 14 בדצמבר 1969. רוש ולענה. מה זה צריך להיות הבלבול והשיבוש הזה ? הכי מוזר והכי תמוה שאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן דן שילון שהיה נוכח לפני 48 שנים בעמדת השידור באצטדיון “לואיס דוסאל / Luis Dosal” בטולוקה ב- 7 ביוני 1970 ואשר שידר בעצמו את המשחק ישראל – שוודיה 1:1 בבית המוקדם מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970, מסכים כ- מהופנט עם תיאור ההקדמה המגוחכת ו- גרסתו השגויה של רוני קובן. האיש נותר אילם ומקבל את דבריו של בן שיחו כאילו הם דברי אלוהים חיים. הוא דן שילון איננו מעיר לו כי מדובר בכלל בהקרנה של קטע Video אוסטרלי מ- 1969 שגוי (ו- לא של ישראל – שוודיה במונדיאל מכסיקו 1970), וכי זאת טעות זיהוי קשה ואנדרלמוסיה בלתי מתקבלים על הדעת. ובכן, באוויר של “כאן” רץ קטע Video מהמשחק בו אוסטרליה מארחת ב- 14 בדצמבר 1969 בסידני את ישראל (1:1) ב- משחק גומלין, כאמור בסידני במסגרת קדם גביע העולם של מכסיקו 1970 (כזכור גברה ישראל על אוסטרליה בתוצאה 0:1 במשחק הראשון ביניהן ב- 4 בדצמבר 1969 באצטדיון רמת גן, באותה המסגרת של קדם גביע העולם של מכסיקו 1970), ולחלוטין לא קטע ה- Video שקשור ונוגע למשחק ישראל – שוודיה שהתקיים ב- 7 ביוני 1970 (גם כן הסתיים בתוצאה 1:1) בעיר המכסיקנית טולוקה במסגרת בית מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970. תיעוד מגוחך, אובדן התמצאות, אי סדר מוחלט, ועשייה טלוויזיונית דוקומנטארית שערורייתית ומשובשת. הבדיחה הגדולה יותר היא חוסר האחריות של הנהלה הרשלנית של תאגיד השידור הציבורי “כאן”, שמעניקה למוניטין של רוני קובן Credit card לא תָּקֵף ש- פַּג זמנו, כאילו מדובר ב- אָח הצעיר של אלוהי הטלוויזיה. הוא לא. 

מתברר שרוני קובן לא רק ש- איננו בקי בחומר התיעודי שבו הוא עוסק, אלא הוא גם לא מודע לזיכרונו הדַל והמבולבל של האיש ה- מרואיין שניצב מולו ואשר קוראים לו דן שילון. מה זה צריך להיות הדבר הזה שדן שילון איננו מבחין ברוב בלבולו בעת הזיהוי הטלוויזיוני ההכרחי הנדרש ממנו, בין קטע ה- Video של ה- 14 בדצמבר 1969 בסידני לבין קטע ה- Video של ה- 7 ביוני 1970 בטולוקה. ל- רוני קובן מי שנעדר כל צֵל צִלוֹ של מושג בתחום ההיסטוריה של הכדורגל במונדיאל מכסיקו 1970 אין שום כלי להתמודד עם נתוני ה- Video המבולבלים והלא נכונים שהוא מרעיף על דן שילון, מחד, ואילו דן שילון מאידך מתגמל גם הוא מצִדוֹ את המראיין שלו בנתונים לא נכונים, כשהוא מטיל את האשמה על מישהו אחד ומשתמש בלשון רבים. אנוכי הפקתי, ערכתי, וכתבתי את הסיקואנס האבוד הזה Video ו- Audio, שקרוי, “השער של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970”, על סמך קורותיו ובכורח נסיבותיו הַמְחוּקוֹת ההן של חומר השידור Video וה- Audio של השדר המקורי דן שילון בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. מדובר ב- 2 טייפים בעלי תכולת זמן של 60 דקות על כל אחד מהם, וברוחב רצועה מגנטית של שני אינטשים, עליהם הוקלט סיגנל המשחק ישראל – שוודיה 1:1 שנערך ב- 7 ביוני ב- טולוקה במסגרת מונדיאל מכסיקו 1970, ואשר נשלח ממכסיקו סיטי באמצעות שידור לווייני ל- “טלספאציו” תחנת הקרקע האיטלקית לתקשורת לוויינים (ממוקמת ליד רומא), משם נשלח הסיגנל ישראל – שוודיה 1:1 ל- אולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא ושם הוקלט. ההסדר הזה עם RAI נעשה בשעתו ע”י קצין התקשורת ל- לוויינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית המהנדס זאב שטוקהיים ז”ל בהיעדר עדיין ב- 1970 תחנה לתקשורת לוויינים במדינת ישראל.

הבהרה שלי (3) : תחנת התקשורת ל- לוויינים שהוקמה במישור עמק האלה ליד ירושלים נחנכה כאמור רק בחודש מאי של שנת 1972, כ- 3 חודשים לפני אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.

stockheim 1

טקסט תמונה : זהו מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר זאב שטוקהיים ז”ל קצין תקשורת לוויינים מוצלח בתחום של הטלוויזיה הישראלית בשנים 1991 – 1969. זאב שטוקהיים היה אחד האנשים החשובים ביותר בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מהנדס בעל ידע רב בתקשורת לוויינים, דייקן, ומסודר מאוד בעבודתו. תרם במשך 22 שנה תרומה משמעותית להצלחת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות משפחת שטוקהיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

italy 21

טקסט תמונה : 1972 – 1970. התמונה מתארת את בניית תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה בשנים ההן ליד ירושלים, ואת הצגת האנטנה – צלחת הבודדת והיחידה הממוקמת בה. למתקן התקשורת המתוחכם והרב שימושי הזה של “בֶּזֶק” היה קשר עין רק עם לוויין ה- Primary האטלנטי המשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק”מ מעל קו המשווה של כדור הארץ בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה. על לוויין ה- Primary הותקנו 2 טראנספונדרים לצורך העברת שידורי טלוויזיה לעומת התקנת 15000 (חמישה עשר אלף) קווי טלפון בינלאומיים וקווי תקשורת מחשבים. כל התקשורת הבינלאומית של מדינת ישראל ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשענה בימים ההם על לוויין תקשורת אחד בלבד. (לע”מ תמורת תשלום).

הערה שלי : המהנדסים האמריקניים התקינו בלווייני התקשורת שני טראנספונדרים בלבד (Transponder הוא מַשְדֵר בעל יכולת של Receive ו- Transmit) לצורך העברת שידורי הטלוויזיה ממקום למקום על פני כדור הארץ בשל רוחב פס השידור הגדול שלהם. שאר פוטנציאל התקשורת על הלוויינים הוקצה לתקשורת של מחשבים וטלפוניה. מיעוט ב- טראנספונדרים צמצם כמובן את אפשרויות השידור שלנו. [7].

ה- Sequence הטלוויזיוני הדן ועוסק בתיעוד השער של מרדכי שפיגלר נגד שוודיה במונדיאל מכסיקו 1970 אופסן ו- נשכח בבוידעֶם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא שודר יותר בשום מסגרת, גם לא תזכורת ממנו. באוקטובר 1973 קיפד את קיומו. הוא נמחק. כיבוש השער ההוא ע”י מרדכי שפיגלר נגד שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה הרחוקה שודר על ידי לראשונה שוב רק במוצ”ש – 29 בדצמבר 1979. כאמור, במסגרת תוכנית דוקומנטארית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישראלית בת 100 דקות שהייתה קרויה, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”, בחלוף כ- עשור מאז התרחש האירוע, ויותר מ- 6 שנים מאז נמחקו הטייפים המקוריים באוקטובר 1973. אנוכי הפקתי, ערכתי, וכתבתי את התוכנית הנ”ל רחבת ממדים ועשירה באירועים בסמכות, במשך כ- שנה מינואר 1979 ועד דצמבר 1979. התוכנית, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”, שודרה אז במסגרת הזמן של “מבט ספורט” (מורחב), כאמור בשבת האחרונה של חודש דצמבר 1979, היינו ב- 29 בדצמבר 1979, תחת ניהולו של הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

הבהרה שלי (4) : מנכ”ל רשות השידור דאז יוסף “טומי” לפיד ז”ל שימש גם מנהל בפועל זמני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שמונה חודשים בין אוגוסט 1979 למארס 1980 לאחר שהוא ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל החליטו בעצה אחת ב- 1 באוגוסט 1979 לא להעניק קדנציית ניהול שלישית (בת שלוש שנים) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 84). למעשה, ארנון צוקרמן מנהל דָגוּל ואדם יוצא דופן באישיותו הרָמָה, בכישרונו וב- יושרתו, הודח. במארס 1980 התמנה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל למנהל הטלוויזיה הישראלית במקום ארנון צוקרמן המודח.

המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד מינה את עצמו ב- 1 באוגוסט 1979 גם למנהל הזמני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ארנון צוקרמן המודח. רק בחודש מארס 1980 החליט להטיל את משרת ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית על יצחק “צחי” שמעוני ז”ל. חיים יבין שימש בדצמבר 1979 מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף “טומי” לפיד הסכים לבקשתי ולבקשת אלכס גלעדי להקציב זמן של 100 (מאה) דקות לשידור התוכנית ההיא “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם” במוצ”ש של 29 בדצמבר 1979. שניהם יוסף “טומי” לפיד וחיים יבין לא התערבו בשיקולי ההפקה, העריכה, והשידור שלי. הבקר היחיד שלי היה אלכס גלעדי. גם הוא לא התערב. הוא סמך עלי לחלוטין. לגמרי. אלכס גלעדי תמך ברעיון שלי להעניק חיים ו- דרמה קולית Play by play לכל מיני אירועים נבחרים ב- תוכנית הטלוויזיה ההיא, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”שהכילה בקִרְבָּה קטעי Film (הומרו ל- ווידיאו בעת העריכה) וכן קטעי Video במקור מהארץ ומחו”ל שה- Sound וה- Audio שלהם נכחד בנסיבות הזמן באמצעות שימוש, חיבור, והרכבת Sound של תיאור רדיו מלווה. כך נהגתי למשל גם עם חומרי הפילם Mute שקיבלתי מהטלוויזיה הפינית YLE ואשר עסקו בתיעוד הרץ למרחקים ארוכים הצ’כוסלובקי הנודע אמיל זטופק שזכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הלסינקי 1952 בריצות ל- 5000 מ’, 10000 מ’, ו- מרתון. אנשי ה- BBC הבריטי (עם חלק מהם הייתי מיודד) הסכימו לספק לי את אותן שלוש הקלטות הרדיו הדרמטיות והנפלאות של שדר ה- א”ק שלהם הרולד אייבראהמס (Harold Abrahams, היה בעצמו אלוף אולימפי בריצת 100 מ’ באולימפיאדת פאריס 1924) מי ש- שידר ישיר מעמדת שידור הרדיו של ה- BBC באצטדיון האולימפי בהלסינקי 1952, שידורים שהעניקו תהילת נצח טלוויזיונית לאמיל זטופק. השילובים לפרקים בין תמונות ה- Video ב- Mute לבין Sound הרדיו בתוכנית ההיא “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”היוו הצלחת תיעוד דרמטית, משגשגת, ו- סנסציונית. אנוכי זוכר שאלכס גלעדי התרשם והתפעל ושאל אותי, “…יואשיש, כיצד עלית על הרעיון הגאוני הזה בו אתה מעניק חיים לאירועי ספורט גדולים ומפורסמים, אבל מתים…”. התשובה הייתה פשוטה, “…אלכס אתה היית החונך שלי. ממך למדתי את תורת המקצוע, את הדבקות במשימה, ואת השאיפה לשלמות…”. האמת, על קטעי ה- Mute ההם שנחקרו ונאספו על ידי בארץ ובעולם, אפשר היה להרכיב את קול הבריטון הסמכותי של יורם ארבל ב- Voice over, ששימש קריין ראשי (פלוס המגישה אורלי יניב למדו) ומוביל של כל התוכנית ההיא, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”. אולם כיצד אפשר להשוות בכלל בין המידע הקולי שמוסר יורם ארבל בקצב הכתבה לצופים שלנו מהאולפן בירושלים ב- 1979 אודות זכיותיו של אמיל זטופק באולימפיאדת הלסינקי 1952, לבין תיאור ה- Play by play האותנטי, הדרמטי, הסוער, והנרגש של שדר הרדיו של ה- BBC הארולד אייבראהמס שעשה זאת אז מעמדת השידור שלו באצטדיון האולימפי בהלסינקי 1952…??? 

בראשית 1982 פרש יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמחאה נגד מדיניות הניהול של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי לפיד. פרישתו בטרם סיים את קדנציית הניהול שלו היוותה סיומה של תקופה ברשות השידור. הוא היה האחרון בדוֹר מנהיגי השידור הציבורי בישראל שנולדו בשנות ה- 20 של המאה שעברה ופרשו מתפקידי הניהול ברדיו ובטלוויזיה כל אחד מסיבותיו הוא. יצחק “צחי” שמעוני הצטרף לשורת אישי תקשורת נכבדה שעיצבה את ההיסטוריה של השידור הציבורי, כמו חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן, אֵלִיהוּא כָּ”ץ, עוּזִי פֶּלֶד, חַגַּי פִּינְסְקֶר, שמואל אַלְמוֹג, משה חוֹבָב, מִיכַל זְמוֹרָה – כּהֵן, ונַקְדִימוֹן “נַקְדִי” רוֹגֵל. בעקבות התפטרותו של יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי בינואר 1982 מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרשה גם מנהלת לשכתו המסורה גב’ יָפָה מִישוֹרִי לאחר ששהתה בלשכה הנכבדה הזאת מ- 1970 מאז ימיו של מנהל הטלוויזיה נַקְדִימוֹן “נַקְדִי” רוֹגֵל.

נוצר עכשיו ב- 1982 טריאומוויראט חדש בצמרת הרשות. המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד מתואם לחלוטין עם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר רְאוּבֵן יָרוֹן, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש,הפדנט, והצייתן טוביה סער עושה דברו המובהק של מנכ”ל רשות השידור. שלושתם יוסף “טומי” לפיד + טוביה סער + פרופסור ראובן ירון היו חסרי כל ניסיון גם המועט ביותר בתפעול הפקות ספורט בינלאומיות גדולות, וודאי לא הפקת טלוויזיה בסדר גודל של מונדיאל. ב- 1 באפריל 1982 מלאו שלוש שנים לכהונתו של יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד בתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. למען האמת שום דבר מסעיר לא קרה ברשות השידור בשלוֹש השנים האלה, למַעֵט אולי ההחלטה המשותפת שלוֹ ושל יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן בשיתוף עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער להפסיק לאלתר בשנה ההיא של קיץ 1982 את מחיקת שידורי הצבע משידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המעבר ההיסטורי לשידורים בצבע בפיגור של שנות דוֹר אחרי העולם הפך סיבה למסיבה. יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד וטוּבְיָה סַעַר הפיקו אירוע השקה. שניהם נכחו בו והרימו כוסות יין לחיים עם העובדים. למנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד נותרו עוד שנתיים לסיום כהונתו ואז פרצה מלחמת לבנון ה- 1 והחלו במקביל גם משחקי גביע העולם בכדורגל של ספרד 82′. יוסף “טומי” לפיד ניצב לפתע בפני שני מבצעי סיקור נרחבים, מורכבים, ומסובכים מארבע נקודות מבט עיקריות : תוכן, טכנולוגיה, לוגיסטיקה, ותפעול משאבי אנוש. חטיבות החדשות בטלוויזיה ישראלית הציבורית וברדיו “קול ישראל” מתחו את אבריהן עד קצה גבול היכולת. היה מדובר בתקופה טלוויזיונית אינטנסיבית ביותר רווייה גם בחששות וחרדות. 

lapid 8

טקסט תמונה : צהריי יום שישי – 4 ביוני 1982. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חוגגים באולפן א’ בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים את המעבר ההיסטורי מצילומים  בשחור / לבן לעידן השידורים בצבע. במוקד עמדו שני אתגרי סיקור של שני האירועים הגדולים בקיץ 1982, מלחמת לבנון ה- 1 ומשחקי מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. מרבית אירועי מלחמת לבנון ה- 1 צולמו עדיין בחומר פילם Reversal בשחור / לבן, אולם כל משחקי הכדורגל של מונדיאל ספרד 1982 כבר שודרו בטלוויזיה הישראלית בצבע. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הבימאי הראשי של הטלוויזיה אורן שינדל, מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד (מי שמתבונן היטב בתמונה הזאת יכול להבחין כי יוסף “טומי” לפיד נראה נוגה, מהורהר, ומודאג ונושא עיניו אל האופק לנוכח כובד סיקור המשימות שהוטלו עליו. הוא ידע כבר שמלחמת לבנון ה- 1 עומדת בשער וכי יהיה עליו גם להתמודד עם מבצע הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 שאנוכי עורך ומפיק ראשי שלו וניצב בראשו), המגישה דליה מזור, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער, המגיש דניאל פאר ז”ל, והבימאי הראשי ג’קי גורן ז”ל (חתוך). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

דן שילון שימש באותם הימים של דצמבר 1979 כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק. ובכן, תגיד לי דן שילון, מי בדיוק שם עליך X ב- 1979 ? אנוכי ? הבוס שלי אלכס גלעדי ? מי בכלל בטלוויזיה הישראלית הציבורית יכול היה לשים עליך X ב- 1979 ? מי האיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית שרצה בכלל לשים עליך X ב- 1979 ? לכשעצמי, לעולם לא הייתי עושה מעשה מנוּבָז שכזה לערוך את ה- Sound של נחמיה בן אברהם על מנת להעלים את קולך שלך. לעולם לא הייתי מעז לעשות מעשה כה נואל שכזה, לא לך ולא לאף אחד אחר. אנוכי איש טלוויזיה מקצוען ואדם של כבוד ו- יושרה. אתה יודע היטב ובדיוק את נסיבות ההפקה והעריכה האישית שלי ההיא, ואת הנימוקים ההם שלי, לפי הם נהגתי ועל פי הם פעלתי כפי שפעלתי. אתה יודע היטב ובמדויק מדוע החלטתי להניח את פס הקול של שדר הרדיו נחמיה בן אברהם על תמונת ה- Video ההיא של רשת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית “TELEVISA”, בה נראה מרדכי שפיגלר מבקיע את השער של שוודיה ומשווה את התוצאה ל- 1:1 במשחק ההוא ב- 7 ביוני 1970 באצטדיון “Luis Dosal” בעיר טולוקה במונדיאל מכסיקו 1970. דן שילון, אתה יודע היטב שכך עשיתי מפני ש- 2 טייפים ה- Video המקוריים בני 2 אינטשים שעליהם הוקלט המשחק ההוא (באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא) ב- 7 ביוני 1970 בבית המוקדם מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970 ישראל – שוודיה 1:1 עם קולך האותנטי, נמחקו לעַד ע”י אנשי חטיבת החדשות בפקודת מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ב- 6 באוקטובר 1973 עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. השימוש על ידי ב- Sound רדיו “קול ישראל” של נחמיה בן אברהם היה ברירת מחדל ו- נועד על ידי להעניק לצופים חוויה טלוויזיונית נוסטלגית הסמוכה ביותר ככל האפשר למציאות הטלוויזיונית ההיא בהיעדר קולך שלך. יורם ארבל הוביל בקול הבריטון העמוק, היפהפה, והבלתי נשכח שלו ב- Voice over את ה- Item המדובר ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970 בתוכנית, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”,  אולם לא את תיאור השער. קולו שימש Lead in לשידור השער ע”י נחמיה בן אברהם מפני שקולך אבד לעַד. הערה שלי : יורם ארבל ואורלי יניב הגישו את התוכנית ההיא, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם” באולפן א’ ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלי.

הנה הטקסט שחיברתי ב- 1979 אודות האירוע ההוא, השער של מרדכי שפיגלר נגד שוודיה 1:1 באצטדיון “Luis Dosal” בטולוקה הרחוקה במונדיאל מכסיקו 1970. יורם ארבל קרא אותו בקול הבריטון ובדיקציה המושלמים שלו במסגרת שידור התוכנית הכוללת, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”, במוצ”ש ההוא של 29 בדצמבר 1979. הערה שלי : יורם ארבל ואורלי יניב הגישו שניהם יחדיו את ה תוכנית ההיא בת 100 דקות, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”.

יורם ארבל  :

“…המאמן הלאומי עמנואל שפר מעלה לכַר הַדֶשֶא הרכב שחקנים דומה לזה שגבר על נבחרתה של אוסטרליה. במשחקה הראשון במכסיקו מפסידה ישראל לאורוגוואי 2:0 ומסיימת בתיקו אפס את משחקה עם נבחרת איטליה, נבחרת שהעפילה למשחק הגמר ב- 1970. אבל הרגעים הגדולים של נבחרת ישראל היו בעיר טולוקה בהתמודדות נגד שוודיה. שוודיה ראתה בישראל טרף קל בדרכה לשלב רבע הגמר. שוודיה מבקיעה שער בדקה ה- 58 וצועדת ביתרון 0:1. השער של תורסון הובקע ממצב נבדל ברור של גריפ. למרות זאת לא נשמעו כל טרוניות. היה זה אך טבעי ש- שוודיה תגבר על ישראל. רק עין המצלמה חשפה את השער שלא היה. במצב זה יצאו שחקני ישראל להשיב מלחמה שערה כדי לרשום ברגליהם את אחד הפרקים המפוארים ביותר בכדורגל שלנו בכל הזמנים” ———-> כאן נכנס תיאור הרדיו של נחמיה בן אברהם שהורכב על ידי על תמונת ה- Video שהפיקה קבוצת הטלוויזיה TELEMEXICO 1970 ונשלח אלי ע”י רשת הטלוויזיה המסחרית המכסיקנית “TELEVISA” ב- 1979.

נחמיה בן אברהם :

“…רוזן מכדרר, רוזן עולה יותר מידי גבוה, עובר את קו האמצע, הרבה, 10 מ’, מעביר את הכדור לפייגנבוים, פייגנבוים זז אחרונית, אל שפיגל, שפיגל מכדרר קרוב ל- 16 המטרים, מחפש את ההזדמנות לבעוט, מעביר את הכדור לשפיגלר, לא מצא את שפיגלר…20 מ’…בעיטה, שער…שפיגלר עשה את זה…יופי…איזה שער…איזה יופי של השחקן שלנו…שער כזה יכול להיות גם בגמר, מ- 30 מ’ פגז…בחצי מטר גובהלצד ימין של השער השוודי, 1:1…איזה יופי הדגלים של תכלת – לבן מונפים כאן עכשיו בטולוקה הרחוקה…”.

הטקסט בו אמרת לרוני קובן, “…עזבתי את רשות השידור וכנראה שמו עלי X… אז הם את הסרט עם הקול שלי… לא יודע אפוא הם שמו אותו, אבל לקחו את ההקלטה מהרדיו של נחמיה והדביקו את זה על התמונה הזאת…”, איננו אמת. בלוף. דן שילון האומנם אנוכי שמתי עליך ב- 1979 X ? איזו סיבה הייתה לי לעשות את זה ? אֶשְנֶה ואומר בפעם ה- 1000 : דן שילון אתה יודע היטב כי טייפים ה- Video האורגינליים של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 של 1970 פלוס ה- Audio שלך, נמחקו ב- אִבְחָה אחת עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב- 6 באוקטובר 1973, בשעה שמישהו בפקודת מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ובידיעתה של מנהלת ה- Intake גב’ מירה בדולסקו ז”ל הניח אותם על מכונת מחיקת טייפים ה- Video שהייתה ממוקמת ב- Master בקומה ב’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים כדי לפנות מקום לאירועי מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. מה זאת צריכה להיות אינפורמציית הבלוף בה אתה מֵזִין ו- מוֹסֵר אותה לרוני קובן ? והאיש הזה שקוראים לו רוני קובן מי שמתיימר להיות מתעד הגון, לא רק שאיננו יודע ולא מכיר את ההיסטוריה הטלוויזיונית והספורטיבית ההיא מ- 1970, אלא לא מעלה בדעתו לבקר, לאמת, ולבדוק את פרטי קורותיה שהוא איננו בקי בה לחלוטין.  

נכון שגיבור העלילה מרדכי שפיגלר הבקיע את שני השערים ב- 14 בדצמבר 1969 בסידני (Sidney) האוסטרלית וב- 7 ביוני 1970 בטולוקה (Toluca) המכסיקנית, אולם בין שתי הסצנות הללו מפרידים לא רק 10000 (רבבה) של קילומטרים, אלא חוצצים בינן תקופת זמן בת חצי שנה, וגם תלבושות בצבעים שונים של נבחרת ישראל בכדורגל. ב- 14 בדצמבר 1969 שיחקה ישראל נגד אוסטרליה בסידני במדים כּל לְבָנִים, ואילו ב- 7 ביוני 1970 שיחקה נבחרת ישראל בטולוקה נגד נבחרת שוודיה בחולצות תכלת / כחולות ומכנסיים לבנים. מדהים ואולי לא, שדן שילון בעל הזיכרון הדהוי והמשובש איננו זוכר את הפרטים הללו הקשורים לזמן + מקום + צבעים שונים של תלבושות נבחרת ישראל בכדורגל. מוזר מאוד ומביך מאוד. המסקנות ברורות. תוצאות המפגש התיעודי בין רוני קובן לדן שילון אינן מטיבות עם איש משני צידי המתרס. לא עם המראיין חדל הידע ולא עם המרואיין שזיכרונו איננו כנראה עוד כ- תמול שלום.

טקסט תמונה (1) : 7 ביוני 1970. מונדיאל מכסיקו 1970. אצטדיון “לואיס דוסאל” בעיר טולוקה. ישראל מסיימת את משחקה השני בבית המוקדם מס’ 2 נגד שוודיה בתוצאה 1:1. רשת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית “TELEVISA” שלחה לי טייפ זעיר ובו הצילום בצבע של השער של מרדכי שפיגלר אותו הבקיע במשחק נגד שוודיה בבית המוקדם מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970, פרי הכיסוי של קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO 1970 בשיטת השידור בצבע 525 ntsc. תמונת הטלוויזיה המרוחה שהתקבלה אצלנו בשחור / לבן לאחר המרתה מ- שיטת שידור האמריקנית 525 ntsc באמצעות ה- Converter האופטיקאלי היָשָן שלנו ב- 1979 לתמונה בשיטת השידור האירופית 625 pal הייתה מרוחה ובאיכות ירודה. בתמונה העכורה נראים שחקני נבחרת ישראל אצים לחבק את מבקיע השער מרדכי שפיגלר. אף על פי כן ולמרות עכירותה אפשר להבחין בבירור כי החולצות שלבשו שחקני נבחרת ישראל אינן בצבע לָבָן כפי שהיו חצי שנה קודם לכן באוסטרליה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1 ז”ל ובאדיבותו).

טקסט תמונה (2) : 7 ביוני 1970. מונדיאל מכסיקו 1970. אצטדיון “לואיס דוסאל” בעיר טולוקה. ישראל מסיימת את משחקה השני בבית המוקדם מס’ 2 נגד שוודיה בתוצאה 1:1. רשת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית “TELEVISA” שלחה לי טייפ זעיר ובו הצילום בצבע של השער של מרדכי שפיגלר אותו הבקיע במשחק נגד שוודיה בבית המוקדם מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970, פרי הכיסוי של קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO 1970 בשיטת השידור בצבע 525 ntsc. תמונת הטלוויזיה המרוחה שהתקבלה אצלנו בשחור / לבן לאחר המרתה מ- שיטת שידור האמריקנית 525 ntsc באמצעות ה- Converter האופטיקאלי היָשָן שלנו ב- 1979 לתמונה בשיטת השידור האירופית 625 pal הייתה מרוחה ובאיכות ירודה. בתמונה העכורה נראים שחקני נבחרת ישראל אצים לחבק את מבקיע השער מרדכי שפיגלר. אף על פי כן ולמרות עכירותה אפשר להבחין בבירור כי החולצות של נבחרת ישראל אינן בצבע לָבָן כפי שהיו חצי שנה קודם לכן באוסטרליה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1 ז”ל ובאדיבותו).

הערה טכנולוגית מס’ 1 שלי : ה- Converter האופטיקאלי הישן שהיה בשירות חטיבת ההנדסה שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979, ידע להמיר אינפורמציית צבע בשיטת שידור אמריקנית 525 ntsc לאינפורמציית שידור אירופית בשיטת 625 pal, תוך איבוד איכות גדולה של איכות התמונה, וגם לא ידע לשַמֵר את האינפורמציה המכסיקנית בצבע והפך אותה לשחור / לבן. לכן השער של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 שודר בתוכנית “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם” בשחור / לבן גם בגלל מגבלת ה- ההמרה (Conversion) וגם על פי חוק של ממשלת ישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה מ- 1968 עד 1982 על פי חוק של ממשלת ישראל רק בשחור / לבן למרות שכל החומר הקנוי שלה מחו”ל היה בצבע אולם חטיבת ההנדסה שלנו מחקה אותו באמצעות פעלול טכני של נטרול אותות הסנכרון בצבע (color burst).  

הערה טכנולוגית מס’ 2 שלי : כמה אלפים בודדים בציבור הישראלי, אותם אלו שרכשו את מכשירי הטלוויזיה את המוניטורים של חברת “מץ” (Metz) הגרמנית היו יכולים להיהנות בשנים 1982 – 1979 מ- שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע. הם נהנו מהמצאה גאונית של המהנדס מולי אדן שעבד בחברת “מֶץ” (היה בשעתו סגן נשיא של חברת INTEL הבינלאומית והיום משמש יו”ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה), מי שהמציא בארץ את מכשיר האנטי מחיקון, ובכך אִפְשֵר לאלפי קונים של “מץ” בארץ לראות בכל זאת את שידורי הטלוויזיה בצבע מאז 1979. בכמה מילים : מכשיר האנטי – מחיקון היה התקן מיוחד שהותקן במכשירי טלוויזיה בצבע של פירמה “מֶץ” (Metz) בישראל החל מ- 1979. מטרתו של התקן האנטי מחיקון הייתה לשחזר את אותות הסנכרון בצבע (color burst) שהוסרו ו/או “נמחקו” אז מאותות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י ה- Master control של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבניינה שכן בשכונת רוממה בירושלים. היעדרם של אותות אלו גרם לכך שלמרות שחלק מאזרחי מדינה החזיק בסלון ביתו מכשירי טלוויזיה בצבע חדישים, הרי שלמרות זאת, בשל פעלול טכני הנוגע לביטול ה- Color burst, הם נצפו בשחור / לבן בלבד.

טקסט תמונה : זהו המהנדס הישראלי מולי אדן, היום יו”ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה וגם ממציא מכשיר הפלא האנטי מחיקון הטלוויזיוני ההוא, שהפך להיות מבוקש בשנים 1982 – 1979 ע”י צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה בשחור /לבן על פי חוק של ממשלת מנחם בגין ובהמלצתו של שר האוצר ההוא יורם ארידור. למרות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מוכשרת לשדר בצבע את כל התוכניות, הסדרות הרבות, וגם סרטי קולנוע שייבאה מחו”ל בצבע, לרבות סיגנלי השידורים הלוויינים מחו”ל שנקלטו בארץ ב- תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה, היא הוכרחה לשדר בשחור / לבן על פי חוק ממשלתי עד 1982. רק ב- 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון ה- 1 הורשתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבור בהדרגה לשידורי בצבע בשיטת השידור האירופית 625 pal. (התמונה באדיבות המהנדס מולי אדן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רקע התקופה להמצאת מכשיר האנטי מחיקון בארץ ע”י המהנדס מוּלִי אֵדֶן והתקנתו בייבוא מקלטי הטלוויזיה של החברה הגרמנית מֶץ (Metz) לארץ והשימוש בו בשנים 1982 – 1979. המהנדס מוּלִי אֵדֶן הוא היום יו”ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה, ובעברו סגן נשיא של חברת INTEL העולמית, וכן עובד בכיר בשעתו בחברת הטלוויזיה הגרמנית “מֶץ” (Metz) בארץ.  

הרקע להופעת מכשיר האנטי מחיקון כפי שהומצא ע”י המהנדס מולי אדן ב- 1979 ידוע היטב לכל אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של הדור ההוא של סוף עשור ה- 60, לאורכו של כל עשור ה- 70, וראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. בסוף שנות ה- 70 של המאה שעברה החלו להימכר במדינת ישראל כמויות הולכות וגדלות של מקלטי טלוויזיה המאפשרים קליטת שידורים בצבע. מקלטי הצבע היו יקרים יותר ממכשירי הטלוויזיה שאפשרו לאזרחי מדינת ישראל צפייה בשידורים בשחור / לבן בלבד. למרות שכל שידורי הטלוויזיה הציבורית הישראלית היו במתכונת של שחור – לבן על פי חוק ממשלתי, ביקשו הרוכשים בישראל לצפות ב- תוכניות יבוא מ- חו”ל כולן בצבע באמצעות מכשיר האנטי מחיקון שהמציא המהנדס מולי אדן ב- 1979. מדובר כמובן בסדרות, סרטי טבע, סרטי קולנוע, ותוכניות לילדים ונוער, אלה שנקנו ונרכשו מרשתות טלוויזיה זרות בעיקר מרשתות ב- BBC ו- ITV הבריטיות וכן מ- רשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות האמריקניות ABC, NBC ו- CBS. ולא רק בהם. הציבור ביקש לצפות בסיגנלי הטלוויזיה בצבע שהיו כבר מנת חלקן של רשתות הטלוויזיה במדינות השכנות מצרים, ירדן, ולבנון. עם עליית גרף רכישת מקלטי טלוויזיה בצבע בארץ, הורתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ושר האוצר יורם ארידור לרשות השידור למנוע את האפשרות לצפייה בצבע בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנימוק העיקרי בעד שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשחור / לבן לכולם נועד לצמצם ככל את מכירת מקלטי הטלוויזיה הצבע בארץ מתוך הנחה כלכלית כי מכירת מוניטורים טלוויזיה בצבע, מדגישה ומבליטה את הפער בין השכבה העשירה לענייה במדינת ישראל. הממשלה חשבה ששידור טלוויזיה רק בשחור /לבן בארץ על פי חוק במדינת ישראל יאט את הפניקה ואת המרדף המטורף כמעט של האוכלוסייה בארץ אחרי שידורי צבע, ועמם את הקטנת וצמצום ה- ייבוא. אומנם, הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרדק תקשורתי, שנעמדה על רגליה ב- 1968, כיסתה, צילמה, ושידרה את כל התוכניות שלה בשחור – לבן משנת ההקמה ב- 1968 ועד 1982, אולם במקביל כבר התקיימו שידורים סדירים וממוסדים בצבע בארה”ב ובכל אירופה. אזרחי המדינה בעיקר אלה שהיו מצוידים במוניטורים טלוויזיה של הפירמה הגרמנית “מֶץ” (Metz) ובמכשירי אנטי מחיקון היו מוכשרים לראות בצבע את כל התוכניות שהועברו באמצעות לווייני תקשורת ו/או שנקנו מתחנות זרות כמו הבריטיות וגם האמריקניות. הפוטנציאל לקליטת השידורים בצבע הייתה תלויה בכך שסיגנל השידור הועבר ישירות מן הלוויין ו/ או הוקלט מהלוויין על מכשיר Video tape צבע ושודר באמצעותו, ו/או שסרט קנוי נוגן ממכשיר Video tape ו/או שודר / הוסרט ממכשיר טלסיני בצבע. בשנת 1974 החלו גם תחנות הטלוויזיה של ירדן ושל מצרים לשדר בצבע. אולפני הרצליה בארץ בניהולם של יצחק “איציק” קול ומרגוט קלאוזנר היו הראשונים כאן להכניס ציוד אולפן בצבע כבר בשנת 1973, אולם השימוש בו נוצל בעיקר לצורכי הפקות זרות שצולמו בישראל. מספר הפקות שהזמינה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאולפני הרצליה צולמו בצבע. גם מהם נדרשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית להסיר את הצבע על פי חוק.

הערה טכנולוגית מס’ 3 שלי : הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לשדר בצבע על פי חוק לקראת מלחמת לבנון ה- 1 ביוני 1982.

הערה טכנולוגית מס’ 4 שלי : לקראת שידורי הטלוויזיה שלנו את אירועי אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 רכשה הטלוויזיה הישראלית הציבורים שני קונברטרים חדשים דיגיטאליים שהמירו בהצטיינות את התמונה בצבע של רשת ABC האמריקנית בשיטת שידור 525 ntsc ל- שיטת השידור האירופית 625 pal תוך שמירה על הצבע ו- איבוד מינימאלי של איכות התמונה.   

כשדן שילון מספר לו לרוני קובן נתון כלהלן, כמו, “…אבל לימים אתה יודע שהסרט הזה נמצא …?”, רוני קובן משיב לו נרגש : “…איך ? ספר…!”. בהזדמנות אחרת בריאיון, דן שילון מדווח לו נתון מגוחך כמו : “…יום אחד באתי לריאיון, כבר ש…האווירה התפוגגה…והיה ביני לבין הדלת על הרצפה סרט ווידיאו שכתוב, “הגול של שפיגלר, דן שילון”, רוני קובן שוב מתמוגג, “…אני לא מאמין…”. איזה נמצא ואיזה נעליים. 

להלן תמליל טקסט ריאיון / שיחה שניהל רוני קובן עם דן שילון באוויר של “כאן” ביום שני-9 ביולי 2018.

רוני קובן : “דן, אנחנו בתקופת המונדיאל ואתה זכית לשדר את המונדיאל…אני קורא הרבה מהכרטיסיות כי אני לא מבין בספורט כלום. בחלק הזה אתה זכית לשדר את המונדיאל הראשון ששודר בישראל, המונדיאל היחד שנבחרת ישראל השתתפה בו, זה המונדיאל של מכסיקו”.

דן שילון : “כן…”.

רוני קובן : “בוא ניזכר לפני הכל בשער המפורסם של מוטל’ה שפיגלר. זה השער הראשון והאחרון של שחקן ישראלי במונדיאל”.

מוזרק לתוך ריאיון, קטע Video קצר של המשחק אוסטרליה – ישראל (בתלבושת כל לבנה, חולצה ומכנסיים) שנערך בסידני ב- 14 בדצמבר 1969, והסתיים בתיקו 1:1. מדובר בקטע ערוך כאילו באופן מגמתי ונעדר Super imposing של תאריך המשחק ומקום המשחק, לא רציף, וגם קטוע, בו מרדכי שפיגלר מבקיע את השער לזכות ישראל בדקה ה- 79. שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם השוהה בסידני זועק בהתלהבות, “…שפיגלר, הוא עשה את זה…11 דקות לסיום המשחק…משחק מצוין של שפיגל…”. כאן נקטעת תצוגת ה- Video הקצרה. הערה שלי : האוסטרלי ג’ון ווטקיס משווה את התוצאה ל- 1:1 בדקה ה- 88.

שאלות לדן שילון : כיצד אינך מבחין כי מדובר במשחק אוסטרליה – ישראל ב- 14 בדצמבר 1969, ראשית דבר מפני שנבחרת ישראל משחקת בתלבושת לבנה (במשחק ישראל – שוודיה 1:1 בטולוקה שיחקה נבחרת ישראל בחולצות תכלת / כחולות ומכנסיים לבנים) וכיצד זה שאינך זוכר כי מרדכי שפיגלר הבקיע את השער 1:1 נגד שוודיה בדקה ה- 59 במשחק שהתקיים ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה במונדיאל מכסיקו 1970. כמו כן בקטע ה- Video “האוסטרלי” שהריץ רוני קובן במקום קטע ה- Video “המכסיקני” רואים את החלוץ הישראלי שייע פייגנבאום מוציא בהתלהבות ב- 14 בדצמבר 1969 את הכדור מהרשת האוסטרלית תוך כדי שהוא נשרט בפניו מרשת השער המחוספסת. זה לא קרה ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה. כמו כן דן שילון שים לב לעוד פרט : בקטע ה- Video “האוסטרלי” מ- 14 בדצמבר 1969 בסידני שרץ באוויר, ונראה כאילו מטרתו להוליך שולל את הצופים כדי שיחשבו כי מדובר בקטע ה- Video “המכסיקני” של ה- 7 ביוני 1970 בטולוקה, נשמע נחמיה בן אברהם מזכיר את שמו של השחקן רוטרפורד (Rutherford) המשחק בשורות נבחרת אוסטרליה ושמו המלא הוא Willie Rutherford. בשורות נבחרת שוודיה שהתחרתה נגד נבחרת ישראל במונדיאל מכסיקו 1970 לא היה ולא שיחק שחקן בשם ווילי רוטרפורד. רוטרפורד הוא שם אנגלו סאכסי ולא שם שוודי. מוזר מאוד ומתמיה מאוד כיצד מתרחש תעלול טלוויזיוני שכזה על מרקע תאגיד “כאן”. מוזר ותמוה שמערכת הבקרה של תאגיד “כאן” מעניקה למוניטין של רוני קובן אשראי ללא הגבלה כאילו מדובר באחיו של אלוהי הטלוויזיה.

הריאיון נמשך. רוני קובן : “עכשיו תגיד, אתה שידרת את המשחק הזה, נכון ? למה אנחנו שומעים את נחמיה בן אברהם ?”.

דן שילון : “עזבתי את רשות השידור וכנראה שמו עלי X, אז הם את הסרט עם הקול שלי, לא יודע אפוא הם שמו אותו, אבל לקחו את ההקלטה מהרדיו של נחמיה והדביקו את זה על התמונה הזאת”.

רוני קובן : או אה, הם כעסו עליך מאוד.

שאלות לדן שילון : אינך מספר לרוני קובן את האמת. שני טייפים ה- Video של שני אינטשים (בני 60 דקות כ”א) עליהם היו מוקלטים שתי המחציות המשחק ישראל – שוודיה 1:1 עם קולך שלך יחדיו עם עוד עשרות טייפים אחרים של מחלקת הספורט שלך נמחקו כלא היו ב- 6 באוקטובר 1973 עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נגד צבאות מצרים וסוריה. כל ה- Audio שלך לרבות תיאור השער של מרדכי שפיגלר ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה כולל סיגנל ה- Video על רצועות הטייפים נמחקו לעַד. את זאת אינך מספר משום מה למראיין שלך רוני קובן. כמובן שלרוני קובן אין שום ידע ולא צל של מושג כי מנהל הטלוויזיה בעת ההיא ארנון צוקרמן הורה למחוק עשרות רבות של טייפים Video שני אינטשים ולהכינם להקלטות אירועי מלחמת יום הכיפורים ההיא. המלחמה הנוראית ההיא באוקטובר 1973 תפשה לא רק הדרג המדיני את ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ואת צה”ל בראשות הרמטכ”ל דוד “דדו” אלעזר לא מוכנים, אלא את כל המדינה ו- גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית המופתעת. מנהל הטלוויזיה דאז ארנון צוקרמן נתן הוראה חד משמעית למחוק ולפנות עשרות רבות של טייפים Video כולל עשרות טייפים של מחלקת הספורט לרבות המשחק ישראל – שוודיה ב- 7 ביוני בטולוקה במונדיאל מכסיקו 1970 כמו גם לפחות 15 טייפים Video עליהם הוקלטו תחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 בתוכם 3 טייפים Video שעסקו בתיעוד הרצח הנפשע של 11 ספורטאים שלנו באולימפיאדת הדמים ההיא. 

ועוד הערה לדן שילון : אתה מדבר בשפת רבים. דבר בשפת יחיד. אנוכי הוא האיש שהביא מרשת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית “TELEVISA” בראשית 1979 את טייפ ה- Video  הקטן (פס ברוחב של 2 אינטשים ובאורך של 5 דקות, ב- Mute, ללא קול) בשיטת השידור האמריקנית / מכסיקנית 525 ntsc, עליו מוקלטת תמונה משהו בסדר גודל של דקה אולי דקה וחצי  שהראתה את מרדכי שפיגלר כובש בדקה ה- 59 את שערה של שוודיה ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה הרחוקה במונדיאל מכסיקו 1970. קטע ה- Video המכסיקני עבר Conversion (המרה) באמצעות ה- Converter הישן שלו מ- 525 ntsc לשיטת השידור האירופית שלנו 625 pal. התקבלה תמונה “מרוחה” בשחור /לבן אולם אלה התנאים הטכנולוגיים הישנים שעמדו לרשותי אז לפני כ- 40 שנים. ובכן דן שילון, אני הוא זה ולא אף אחד אחר שהרכיב ב- 1979 את פס קול הרדיו של נחמיה בן אברהם על קטע ה- Video שהטיסה עבורי “TELEVISA” ממכסיקו לירושלים, בהיעדר קולך שנמחק ואבד לנצח. דן שילון, אתה ואלכס גלעדי הבאתם אותי למחלקת הספורט שלכם בקיץ 1971. אתם הייתם המורים והחונכים שלי. אתם לימדתם אותי את תורת העבודה העיתונאית בתעשיית הטלוויזיה. כיצד עולה עכשיו בדעתך לטעון ו- לומר לרוני קובן, “…כנראה שמו עלי X…”. לא שמתי עליך X. אולי אינני נחמד אבל מאידך אינני נוכל, לא רמאי, ולא שקרן. אנוכי אדם ישר והגון שנושא על כתפיו יושרה מוחלטת. מעולם לא הייתי מרשה לעצמי לשים X על מישהו ולא חשוב מי, כדי למסמס ולהעלים את קולו לטובת קול אחר. 6 שנים מפרידות בין מחיקת שני טייפים ה- Video של ישראל – שוודיה 1:1 לבין הפקת ועריכת התוכנית “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם” בת 75 דקות ושידורה באוויר ב- 29 בדצמבר 1979 במסגרת “מבט ספורט” מורחב. בהיעדר קולך האותנטי שנמחק לעד, החלטתי להבליט את האירוע שבו כובש מרדכי שפיגלר את שערה של שוודיה ב- 1970 באמצעות תיאורו וקולו הדרמטי של שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם. זה היה פתרון התיעוד הטלוויזיוני הטוב ביותר והמשכנע ביותר. וויתרתי מראש על Voice over של יורם ארבל למרות קול הבריטון היפה והרדיופוני שלו. לא שמתי עליך X. 

דן שילון : “אבל לימים אתה יודע שהסרט הזה נמצא…?”

הערה לדן שילון : לא נכון. שני טייפים ה- Video האותנטיים הגדולים (בני 60 דקות) פלוס ה- Audio האותנטי של דן שילון עליהם הוקלטו 2 המחציות של המשח ישאל – שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970 לעולם לא נמצאו מפני שהאינפורמציה שהייתה מוקלטת עליהם נמחקה לעַד באוקטובר 1973. על שני הטייפים האבודים האלה הוקלטו אירועי מלחמת יום הכיפורים של 1973. ב- 6 השנים שבין 1973 ל- 1979, עד לתוכנית “סיכום עשור ה- 70” בת 75 דקות (שודרה ב- 29 בדצמבר 1979), מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עסקה עוד במשחק המחוק ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970. החומר כאמור לא היה קיים. התזכורת הראשונה, היחידה, והבודדת שלנו אודות שערו ההוא של מרדכי שפיגלר נגד שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970 נעשתה על ידי 6 שנים וחצי לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 וכמעט עשור לאחר אירוע המשחק ישראל – שוודיה בטורניר מכסיקו 1970. התזכורת הבודדת ההיא שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 29 בדצמבר 1979 בתוכנית באורך של 100 דקות שהפקתי, ערכתי, וכתבתי, ושהייתה קרויה “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”. יכול להיות שדן שילון נתקל באקראי באותו טייפ ה- Video הקטנטן באורך של 5 דקות עליו מוקלטת תמונת ה- Video ב- Mute (ללא קול) שרשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA שלחה לי בשיטת השידור שלהם 525 ntsc. זהו הזיכרון היחיד ב- Video ב- שחור /לבן שנותר משערו ההוא של מרדכי שפיגלר לפני 48 שנים. אין יותר מלבדו. חוץ מזה נבחרת ישראל שיחקה אז את משחקה נגד שוודיה במונדיאל מכסיקו 1970 ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה, בחולצות תכלת / כחולות ומכנסיים לבנים. וכאמור בתלבושת כל לבנה את משחקה נגד אוסטרליה בסידני ב- 14 בדצמבר 1969. שני טייפים ה- Video המקוריים ממכסיקו 1970 נמחקו כאמור ואינם קיימים עוד.

רוני קובן : “איך ? ספר !”.

דן שילון : יום אחד באתי לריאיון, כבר ש…האווירה התפוגגה…והיה ביני לבין הדלת על הרצפה סרט ווידיאו שכתוב “הגול שפיגלר, דן שילון”.

הערה לדן שילון : כאמור, מדובר בטייפ Video זעיר עליו מוקלט שערו של מרדכי שפיגלר בלבד בשיטת שידור 525 ntsc ב- Mute ששלחה לי רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA. אין לי מושג מי רשם את זיהוי הטייפ שדן שילון מדבר אודותיו, “הגול שפיגלר, דן שילון”. אנוכי זוכר שלאחר השימוש שלי בטייפ הקטנטן ב- 1979הוא הועבר על ידי לידי חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, למחזור. לי לא היה עוד חפץ בו.

רוני קובן (מחייך) : “אני לא מאמין”.

דן שילון : ולקחתי את הסרט אתי ונסעתי הביתה וכעבור כמה שבועות פגשתי את שפיגלר וסיפרתי לו, אז הוא אומר, “תביא לי את הסרט” והבאתי לו את הסרט (מה ואיזה שימוש יכול מרדכי שפיגלר לעשות בטייפ Video זעיר עליו מוקלטת אינפורמציה בשיטת 525 ntsc.

שאלה לדן שילון שרוני קובן לא שאל אותו : מה זאת אומרת לקחת הביתה…? דן שילון תגיד לי באיזה סמכות לקחת טייפ Video חומר טלוויזיוני לא שלך מבלי לקבל רשות מפורשת מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…תשמע מדובר בגניבה…לקחת ללא קבלת רשות דבר שלא שלך…

רוני קובן מסיים את השיחה : “והסרט אצלו…”. (הערה שלי : הכוונה למרדכי שפיגלר) 

טקסט תמונה (1) : רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו נכלוליות. מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”). 

טקסט תמונה (2) : רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו נכלוליות. מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970.שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם השוהה בסידני זועק בהתלהבות, “…שפיגלר, הוא עשה את זה…11 דקות לסיום המשחק…משחק מצוין של שפיגל…”. הערה שלי : נבחרת ישראל תוקפת את השער שמשמאל במדים לבנים. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”). 

טקסט תמונה  (3) : רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו נכלוליות. מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”). 

טקסט תמונה (4) : רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו נכלוליות. מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”). 

טקסט תמונה (5) : רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו נכלוליות. מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”). 

טקסט תמונה (6) : רוֹנִי קוּבַּן נפגש בתאגיד “כאן” עם דן שילון (יום שני – 9 ביולי 2018) מפגש שנושא תקוות אולם תוצאותיו נכלוליות. מדובר בפגישה טלוויזיונית מופרכת, שיחה מופרכת, עריכה מופרכת, ומסירת מידע מופרך רווי נתונים מבולבלים ושגויים על גבול הַשְקָרִים שמוסר לציבור מראיין חסר ידע בשֵם רוֹנִי קוּבַּן בנושא מונדיאל מכסיקו 1970. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”). 

תזכורת 1.

שָלוֹם קִיטָל לא היה הראשון שהפר זכויות יוצרים תוך שהוא חובט בפרצופו של ערוץ 1 המסורבל ואיטי בתגובותיו. גם דן שילון (היה פעם מעובדיה) עשה זאת בפרהסיה כששידֵר בתוכניתו “בשידור חי” בערוץ 2  ביום שישי – 20 בנובמבר 1998, “חומרי ספורט בלעדיים” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא תגובתו והרשאתו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. הוא שידר ללא הסכמת רשות השידור את שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה שהסתיים בתוצאה 1:1 בבית המוקדם מס’ 2 בטולוקה, במונדיאל של מכסיקו 1970. החומר הבלעדי הוגש לוֹ על קלטת ביתית VHS פרטית מידיו של נסים קיוויתי. שאלתי בעצמי את נסים קיוויתי שכבר פרש ממזמן מרשות השידור, כיצד עובד לשעבר כמוהו בחטיבת הספורט שלי מרשה לעצמו למסור חומר בלעדי שלנו שנמצא במקרה ברשותו, לידי הערוץ המתחרה, ללא קבלת רשות מהגורמים המוסמכים. נסים קיוויתי השיב לי, כלהלן : “…הולכתי שולל ע”י תחקירני התוכנית של דן שילון…”. תשובה לא מספקת. לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל היו מִגרעות רבות אך יתרון אחד גדול. עמד לרשותה ארכיון בלעדי עצום מתקופת היותה מונופול שידור. הארכיון שלה מכיל מיליונים של פריטים. אחד מהם הוא קטע ממשחק הכדורגל המפורסם ישראל – שוודיה שנערך ביום ראשון – 7 ביוני 1970 בעיר טוֹלוּקָה במונדיאל מכסיקו 70′ והסתיים בתוצאה 1:1. האייטם הזה הוא קניין ורכוש שידור בלעדי של רשות השידור למרות שדן שילון עצמו היה השַדָּר במשחק.

לרוע המזל שני הטייפים הכבדים של המשחק ישראל – שוודיה שהוקלטו בשיטת השידור הישנה בימים ההם על סרטי הקלטה מגנטיים בני 60 דקות בעלי רוחב פס של שני אינטשים והשתמרו כשלוש שנים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נמחקו כלאחר יד ע”י אנשי חטיבת החדשות במלחמת יום הכיפורים 1973, כאמור כדי לפנות מקום להקלטת אירועי המלחמה הקשה ההיא. אִיוֶולֶת נוראית. אם מישהו היה חושב שם רק צעד אחד קדימה, ניתן היה לפחות ל- תקצר את האירועים הבולטים של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 ושני השערים שהובקעו בו משעתיים לקטע בן 15 דקות בלבד, כדי לפחות לשמרו לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם קולו של השַדָּר האותנטי דן שילון. זה לא נעשה.

תזכורת 2.

בראשית 1979 הגינו אלכס גלעדי ואנוכי רעיון מרחיק לכת לשָדֵר תוכנית ספורט נרחבת בת כ- 100 דקות בסופה של השנה (התאריך המדויק : מוצ”ש – 29 בדצמבר 1979). כינינו אותה, “סיכום שנות ה- 70 בספורט בעשוֹר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית”. התוכנית המיוחדת ההיא המורכבת והמסובכת שודרה בהצלחה רבתי בשבת ההיא – 29 בדצמבר 1979, ועסקה בציוני דרך בולטים בספורט בישראל והבינלאומי. אחד האירועים הנחשבים בתוכנית הזאת היה העפלתה של נבחרת ישראל בכדורגל לטורניר מכסיקו 70′. מוזר אבל זאת הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנבחרת ישראל כלשהי בכדורגל העפילה לגמר מונדיאל כלשהו. בטורניר הגמר ההוא של מונדיאל מכסיקו 1970הפסידה ישראל במשחק הראשון נגד אורוגוואי 2:0, ואח”כ סיימה בתיקו אחת את משחקה עם שוודיה וסחטה תוצאת תיקו אפס במשחקה השלישי בבית המוקדם מס’ 2 נגד נבחרת איטליה. מוטל’ה שפיגלר הבקיע את השער היחיד לזכות ישראל. חלפו כבר 48 שנים מאז אותו הרגע. ככל שהן חולפות גם השער של מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר משתבח כמו יין יָשָן וניצב בבדידותו בפסגת נצח זוהרת. ביקשתי מרשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA שהפיקה וצילמה את מונדיאל מכסיקו 1970 לקבל ממנה את שני השערים של המשחק האבוד ההוא. TELEVISA עשתה לי טובה גדולה כשאיתרה בארכיונה את החומר המבוקש. קיבלתי מהם בחינם טייפ Video שני אינטשים קטן ועליו דקה אולי דקה וחצי בשָחוֹר / לָבָן של שני השערים של מרדכי שפיגלר ובנגט טוּרסוֹן בשיטת השידור האמריקאית NTSC 525. חומר הצילום המכסיקני הועבר באמצעות קונברטור אופטיקאלי יָשָן לסטנדרט השידור האירופי המקובל PAL 625 בו השתמשה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנים רבות. על תמונת ה- Video באיכות ירודה (זה מה שהיה) ערכתי את קולו של שָדָר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם בהיעדר קולו האבוּד של השַדָּר המקורי דן שילון. כך זה גם שודר בתוכנית הסיכום. שַדָּר הרדיו הנִצחי קנה לו לפתע תהילת עולם גם בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו אז נחלתו הבלעדית של דן שילון. זה הרגיז את דן שילון. הוא נפגע שלא בצדק.

בתוכניתו “בשידור חי” ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 הזמין לאולפן את מרדכי “מוטל’ה שפיגלר”, וסיפר לצופים (הרבים) בתוכניתו מבלי שהוא מכיר את העובדות לאשורן, והכריז בשחצנות כלהלן, כי, : “…בעת ביקור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בו השתתף פעם כאורח באחת התוכניות גילה להפתעתו במקרה בארכיון את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה במכסיקו 70′ שהונח על הרצפה כאבן שאין לה הופכין…”. הוא הציג את הטייפ האבוד לראווה בפני מצלמות האולפן, והוסיף, “…קיבלתי את הטייפ במתנה מהמפיק חיים מלובן, כאן נמצא השידור האותנטי שלי שמחלקת הספורט החליפה אותו במתכוון עם קולו של נחמיה בן אברהם כדי להעלים את קולי שלי, מחלקת הספורט יכולה לשוב ולמצוא בתוכו את קוֹלִי האבוּד בטֵייפּ האבוּד…”. היה מדובר בבלוף. את טייפ הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העניק כשי לאורחו מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר. לדברים האלה כמובן לא היה כל שחר. שני הטייפים המקוריים עליהם הוקלטו ב- 7 ביוני 1970 שתי המחציות של המשחק ישראל – שוודיה ב- טולוקה היו בני 60 דקות כל אחד. דן שילון חשף לצופיו את טייפ השִחזור הקטן שקיבלתי ב- 1979 מחברת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA. סיפור הבלוף הלא נכון הזה ששודר ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 בתוכנית “בשידור חי” בערוץ 2, הרגיז אותי בעיקר מפני שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל התוכניות שלוֹ יוסי משולם שתקו. ביקשתי מאורי פורת מנכ”ל רשות השידור את התערבותו [8].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית. מחלקת הספורט / ירושלים.

יום ראשון  –  22 בנובמבר 1998.

אל : המנכ”ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל התוכניות.

מאת : יואש  אלרואי.

הנדון :

1.  שידור “חומרי ספורט בלעדיים” של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 ללא נטילת רשות בתוכנית “בשידור חי” של דן שילון בערוץ 2, ביום שישי – 20 בנובמבר 1998.

2. הצגת טייפ 2 אינטש שהוא רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ע”י דן שילון בה התוכנית הנ”ל והפקדת רכוש השידור הארכיוני של ערוץ 1 בידיו של מוטל’ה שפיגלר אורח התוכנית “בשידור חי”.

למנכ”ל שלום רב,

דן שילון שידר ביום שישי – 2.11.1998  בתוכניתו “בשידור חי” חומרי ספורט בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, ללא קבלת רשות מהמוסדות המוסמכים ברשות השידור . אני מבקש את התערבותך. את החומר הבלעדי (שערו של מוטל’ה שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה בגביע העולם בכדורגל מכסיקו 70′), הוא קיבל מנסים קיוויתי על קלטת ביתית VHS. שוחחתי בעצמי עם נסים קיוויתי שהבהיר לי מפורשות כי נעשה מטעם התוכנית “בשידור חי” מעשה לא הגון, והוא נסים קיוויתי הוּלַך שולל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוצגה ע”י דן שילון ככלי ריק ושק חבטות. ניתן לפגוע בה ככל שרק ירצה האיש “הכול יכול” ע”י מנחה התוכנית “בשידור חי” מתוך הנחה שרשות השידור היא גוף מסורבל ועד שהגוף הכבד הזה יתעורר לחיים הכול יישכח בינתיים.

יתרה מזאת. במהלך התוכנית הציג המנחה לראווה טייפ 2 אינטש שהוא רכוש בלעדי בלתי משתנה של רשות השידור, טייפ שהגיע לידיו בצורה לא חוקית לחלוטין. דן שילון סיפר לצופיו בתוכניתו שלשום, שכאשר השתתף כאורח בהקלטת תוכנית טלוויזיה בערוץ 1 , בשעה שהמתין לתורו להתאפר, גילה להפתעתו טייפ קטן של 2 אינטש שהונח על רִצפת החדר כלאחר יד כפונקציה של “מִשקוֹלֶת” המונעת את סגירת הדלת. להפתעתו הבחין שעל הטייפ רשום, “שערו של מוטל’ה שפיגלר במכסיקו 1970”. עוד סיפר דן שילון שהמפיק חיים מלובן נתן לוֹ את הטייפ והוא כמובן לא סירב לקחת אותו.

אורי פורת, ממתי חיים מלובן מוסמך למסור טייפים שהם רכוש שידור בלעדי של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2  ? דן שילון הוסיף עוד שזהו הטייפ המקורי האבוד של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 שנערך במונדיאל מכסיקו 1970 לפני יותר מעשרים ושמונה שנה. הוא טען שמחלקת הספורט ששידרה במהלך השנים שחלפו את שערו של מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר שוב ושוב, החליפה בכוונה תחילה את קולו האותנטי בקולו של נחמיה בן אברהם, והנה נמצאה האבדה ומחלקת הספורט יכולה למצוא את הקול האבוד בטייפ האבוד. כמובן שזה סיפור בלוף לא נכון שנועד להציג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ככלי ריק, כעירום ועריה. דן שילון יודע את האמת במקרה זה טוב יותר מהאחרים. הוא זה שכמנהל מחלקת הספורט ושַדָּר חדשות במלחמת יום כיפור 1973 נתן יד למחיקת טייפים רבים מהאוסף שלנו, שהיו אבן מסד של ארכיון הספורט (כולל אלה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 72′) ופינויים / מחיקתם לטובת הקלטת מאורעות מלחמת יום הכיפורים 1973 הבלתי צפויה. הטייפ שהוצג בתוכנית “בשידור חי” כטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה הוא כמובן טייפ שיחזור Mute שקיבלתי בשעתו מרשת הטלוויזיה המכסיקנית “TELEVISA” לצורך עשיית התוכנית “סיכום עשור ה- 70” ששודרה בשבת האחרונה של חודש דצמבר 1979. 

דן שילון הפקיד את הטייפ שלא שלוֹ “בשידור חי” (תרתי משמע) בידיו של מוטל’ה שפיגלר לפיקדון ואמר לו, “אם יואש אלרואי יחפוץ בטייפ האבוּד אנא החזירו לבעליו”. אורי פורת, אני מבקש את טיפולך המיידי בעניין הזה. וחוץ מזה אם באמת יוברר על פי סיפור הבלוף שמדובר בטייפים המקוריים של המשחק ישראל- שוודיה במכסיקו 70′ עם קולו האותנטי של דן שילון, אתה רשאי לערוף את ראשי.

בברכה, יואש  אלרואי.

עותק : בילי סגל – מנהלת הסרטייה.

תזכורת 3.

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 6) הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- “המקור” של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / “הָאָרֶץ” ורז שכניק מ- העיתון “ידיעות אחרונות”. זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז”ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ”ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז”ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- “המקור” בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ”ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ”ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, “לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל”.

yoash 22

טקסט תמונה : מאי 1988. מלון Seoul Garden בבירת דרום קוריאה סיאול. אנוכי לבוש בקפידה לבוש חליפה, מחויט, ומעונב בחדרי הענק והמְרֻוָוח במלון (אפשר היה לשכן בו פלוגה של “גולני”) בטרם פגישת ה- WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שהתכנסה בסיאול לקראת דיוני הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים של אולימפיאדת סיאול 88′. הסתכלתי במַרְאָה הגדולה שהוצבה בחדר הרחצה שלי ולא האמנתי למראה עיניי. נראיתי לעצמי כאילו התחפשתי לקראת חג פורים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 23

טקסט תמונה : מאי 1988. סיאול דרום קוריאה. סיור של אנשי הטלוויזיה מכל העולם הנוטלים חלק ב- WBM ה- 1 במתקנים האולימפיים של סיאול בירת דרום קוריאה. אנוכי יושב מימין בחולצת פסים צבעונית (מרכיב משקפי שמש) באצטדיון הטניס האולימפי. בתווך זהו אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC (הרשת האמריקנית שלו קנתה את זכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סיאול 88′ תמורת סכום של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. מעבר לכתפו הימנית של אלכס גלעדי זוהי האיטלקייה גב’ סרנלה גארוני (Serennela Garroni) מנהלת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מסמך ששלח לי מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. מישהו מבין שנינו השתנה וזה לא הייתי אני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מסמך ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לאולימפיאדת ברצלונה 92′ על מנת להפיק ולשדר משם (עם צוות של 20 אנשים) 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע”י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת “קשת” בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 shai 27טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושין. הגרושים שלי מרשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא היה חייב לעשות מתוקף תפקידו ולא עשה, ביצעה זאת במקומו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה וסילקה את יוסף בר-אל מכיסאו הנישא כמנכ”ל ועורך ראשי של רשות השידור לעבר פֵּאָה אפלולית ומוצלת בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. לראשונה בתולדות מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא נרשם בקורותיו של השידור הציבורי כ- מנכ”ל לא חשוב.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 4.

“שודדי הרשות האבודה” (חלק 5). פרופסור דן כספי וספרו “סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור” מ- 2005. תחקיר “שודדי הרשות האבודה” שודר בתוכנית “המקור” של רביב דרוקר וברוך קרא בערוץ 10 ביוני – 2016. באוגוסט 2001 התפטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ”ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא”ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה. 

מוסף “7 לילות” של “ידיעות אחרונות” פרסם ביום שישי – 22 ביולי 2016 תזכורת נרחבת אודות 100 עובדות מדהימות שפורסמו בשנים האחרונות במוסף הזה “7 לילות”. עובדה מס’ 46 אודות התיעוד הטלוויזיוני של השער שהבקיע מרדכי שפיגלר במשחק נגד שוודיה 1:1 בבית המוקדם בטולוקה (Toluca) ב- 7 ביוני 1970 במסגרת מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970, איננה נכונה (!) מדובר בשמועה מקושקשת שהפכה כבר לאגדה אורבנית. זוהי לשונה של עובדה מס’ 46 : “הקלטת ההיסטורית של השער של שפיגלר במונדיאל 1970, בקולו של דן שילון, נתגלתה לבסוף כמעצור בדלת אחד הצריפים בערוץ 1 ברוממה”דיווח שקרי שמצוץ מהאצבע (!). בלוף שדומה לאותה האגדה האורבנית שמספרת לציבור בשמו של אריה מליניאק כאילו יו”ר מועדון מכבי ת”א בכדורסל שמעון מזרחי התנה ב- 1990 את מכירת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בתנאי שאפטר ואדיח את אותו אריה מליניאק מכס פרשן הכדורסל שלי. בשני המקרים המצוינים לעיל מדובר בסיפורים מופרכים. הבלוג הקונקרטי הזה הקרוי yoashtvblog.co.il איננו “הנהלת חשבונות”. אולם הוא לבטח הוקם על ידי לא רק לצורכי הענקת מידע אלא גם לצורכי מיסוד האמת והגנה על האגפים שלי מפני כל מיני בלופרים ושרלטנים שמנצלים את השנים שחלפו ואת הזיכרון הציבורי שדהה. לא שלי. אריה מליניאק יודע היטב מדוע סולק על ידי ב- 1991 מכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. איזה שמעון מזרחי ואיזה נעליים.

להלן הפרכה מורחבת שלי אודות קולו האותנטי המחוק והאבוד של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, מי שתיאר ב- 7 ביוני בעיר טולוקה במכסיקו את שערו ההוא של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970. מרדכי שפיגלר הבקיע בדקה ה- 56 את שערה של נבחרת שוודיה במשחק בבית המוקדם בטולוקה ב- 7 ביוני 1970. המשחק הסתיים בתוצאת תיקו 1:1.

כבר בעת סיקור מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 בתקופת בראשית של הטלוויזיה ישראלית הציבורית הצעירה (טרם צוידה בתקשורת לוויינים), הניחה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ”ל שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז”ל אבן יסוד בעיתונאות. ההנהלה הזאת קבעה כי השַדָּר דן שילון ישדר את שלושת משחקי נבחרת ישראל בבית המוקדם בטולוקה ואת משחק הגמר באצטדיון “אָצְטֶקָה” במכסיקו סיטי – מעמדות שידור באצטדיונים. ב- 1970 פִּרְסֵם השידור הציבורי הטלוויזיוני לראשונה בראשות שמואל אלמוג, חגי פינסקר, ודן שילון את מניפסט הדיווח העיתונאי שלו מהשטח, ממוקד ההתרחשויות, מעמדות שידור באצטדיונים, מ- היכלי התחרויות, מבריכות השחייה, מהמגרשים (!) ואמר לאו רבתי לשידורי ה- Off tube (!). לכן יש ערך היסטורי עליון למסמך ששיגר מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ב- 19 ביוני 1980 למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי בטרם סיקור אולימפיאדת מוסקבה 1980 הקובע כלהלן : “שידורי ה- Off tube של אולימפיאדת מוסקבה 80′ מהמוניטורים בירושלים ע”י אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נובע אך ורק מהחרמת האולימפיאדה ע”י ישראל ואיננו משמש תקדים לעתיד” (!). מן ההיבט הזה היה יוסף “טומי” לפיד ממשיך דרכם של שמואל אלמוג וחגי פינסקר.

lapidטקסט מסמך : 19 ביולי 1980. מסמך בעל חשיבות היסטורית עליונה ארוכת שנים. זהו אחד המסמכים הערכיים ביותר בהיסטוריה של השידור הציבורי אותו כתב מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי (באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני ז”ל ובאמצעות מנהל החדשות חיים יבין יבד”ל) ערב פתיחת אולימפיאדת מוסקבה 80′. המסמך קובע כי שידורי ה- Off tube של אולימפיאדת מוסקבה 80′ מהמוניטורים בירושלים ע”י אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נובעים אך ורק מהחרמת האולימפיאדה ע”י ישראל ואינם משמשים תקדים לעתיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 5. 

ב- 1970 הונח נדבך יסוד חשוב בעיתונאות הטלוויזיונית של מדינת ישראל ע”י מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 2 חגי פינסקר ז”ל. נקבע מפורשות ובאופן חד משמעי כי את אירועי הספורט הבינלאומיים שנבחרו ונועדו לדיווח ישיר, משדרים ממקום התרחשותם, מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים בחו”ל. בדיוק כפי שמכסים את אירועי הספורט בארץ.   

בקיץ 1970 אירחה מכסיקו את טורניר גמר גביע העולם בכדורגל הידוע בכינויו “המונדיאל” בהשתתפות נבחרת ישראל. ישראל תחת שרביט אימונו של עמנואל שפר ז”ל העפילה בפעם הראשונה בתולדותיה לאותו גמר גביע העולם בכדורגל ההוא במכסיקו 1970 לאחר שדורגה בראש הבית האוקיאני לפני נבחרות אוסטרליה ו- ניו זילנד. מנכ”ל רשות השידור הראשון שמואל אַלְמוֹג ז”ל ומנהל הטלוויזיה השני חגי פִּינְסְקֶר ז”ל שהתמנה לתפקיד לאחר עידן פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד, שלחו לראשונה את שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטירון דָן שִילוֹן וגם את שַדָּר רדיו “קול ישראל” הוותיק נחמיה בן אברהם לכסות את שלושת משחקי נבחרת ישראל בבית המוקדם בעיר המקסיקנית הרחוקה טוֹלוּקָה נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. היה מדובר בניסיון טלוויזיוני ראשון חדשני, אקספרימנט מורכב ומסובך טכנולוגית ולוגיסטית, גם בגלל היעדר כליל של תקשורת לוויינים בין מכסיקו לבין לישראל. תחנת התקשורת ל- לוויינים במישור עמק האלה (ליד ירושלים) טרם הוקמה. סיגנלי הקבוצה המבצעית הטלוויזיונית Telemexico (שימשה Host broadcaster בינלאומי של המִפְעָל) מאצטדיוני הכדורגל ברחבי מדינת מכסיקו הענקית שהטלוויזיה הישראלית הציבורית חפצה בהם, נשלחו באמצעות הלוויינים האמריקניים מ- מכסיקו על פי הסכם מוקדם שלנו עם EBU ו- RAI לאולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI ברומא, הוקלטו שם על מכונות VTR נושאות טייפים מגנטיים כבדים (רוחב הרצועות של הסרטים המגנטיים היה 2 אינטשים), ונשלחו במטוסים לשדה התעופה הבינלאומי של ישראל בלוד (בטרם הוסב שמו לנתב”ג). משם נאספו ע”י מוניות מיוחדות והובאו לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממנה בירושלים. צריך להבין שדן שילון וסגנו דאז אלכס גלעדי ביססו ב- 1970 בימי בראשית ההם את הקשר הטלוויזיוני הבינלאומי שלהם עם העולם באמצעות סרטי החדשות הקצרים של סוכנות הצילום האנגלית “VISNEWS” שמקום מושבה היה בלונדון. בראש דסק הספורט של החברה ניצב איש בריטי יקר, אמין, יעיל, חרוץ, ואדיב בשם נִיל מָאלָארְד (Neil Mallard). אישיות בלתי נשכחת גם עבורי.

ב- 12 באוקטובר 1968 נערך במכסיקו סיטי טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 19 במניין הזמן החדש. האולימפיאדה היא יעד שידור טלוויזיוני ראשון במעלה אך לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד לא היה כל סיכוי להגיע לקו הזינוק שלה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקושי נעמדה על רגליה באוקטובר 1968 אולם רצון עובדיה לפרוץ קדימה ולשַדֵּר היה עצום. בעודה נתמכת עדיין ע”י משרד ראש הממשלה (בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ושר ההסברה שלו ישראל גלילי) [1] היא כבר שידרה פעמיים בשבוע את מהדורת החדשות “מבט”. היו לא מעט שגיאות טכניות בראשית הדרך המפותלת תוך כדי השידורים. התמונה והקוֹל שהופקו באמצעות צילומי Film שודרו לעיתים ממכונות ה- Telecine במאסטר בקומה ב’ של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים, בלא סינכרוניזציה. הצופים בסלון ביתם נבהלו מפני שחשבו שהאשם במקלט הטלוויזיה החדש שרכשו, והנה הוא כבר התקלקל. ניידת השידור ה- “OB הכָּחוֹל” יצאה מירושלים להקליט באחד הימים החמים של קיץ 1969 תוכנית בידור ב- “חַאן” בעכו. הניידת נבנתה באנגליה הקרירה ולא הותקן בה מזגן אוויר שיקרר את המכשירים האלקטרוניים הרגישים. מששבה הניידת לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים גילו העובדים כי סרטי ההקלטה נותרו ריקים. הקיץ החַם והלַח בישראל עשה שַמוֹת בניידת השידור הזאת והוציא אותה מכלל מפעולה. היא עבדה על ריק מבלי שמפעיליה יהיו ערים לבעיית הקירור [1]. בחודשים ינואר, פברואר, ו- מארס של שנת 1969 לאחר וויכוח ארוך החליטה ממשלת ישראל (בפברואר 1979 מת ראש הממשלה לוי אשכול והחליפה אותו גולדה מאיר) על סיום פעולות צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 90 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום) ועל הכללתה של הטלוויזיה הצעירה עוּלַת ימים לצדו של רדיו “קול ישראל” הוותיק תחת קורת ניהול משותפת של רשות השידור. בראשה הוצב ב- 31 במארס 1969 המנכ”ל ה- 1 בתולדותיה שמואל אלמוג ז”ל .

מונדיאל מכסיקו 1970. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל, מחליטים : כן לעבודה עיתונאית ישראלית ושידור טלוויזיה מהשטח. לא לשידור טלוויזיה Off tube.

אקדים ואומר כלהלן : למרות הקשיים הטכנולוגיים הטלוויזיוניים הרבים, לרבות היעדר ניסיון בהפקות כה מרוחקות מהארץ, ו- בשל היעדר תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל, יכלו שמואל אלמוג ז”ל וחגי פינסקר ז”ל בקלות אם כן לבקש את הקלטתם באיטליה (רק עם International Sound), לצוות על דן שילון להישאר בארץ בירושלים, ולהורות לו על שידור Off tube מאוחר יותר באולפן בירושלים של אותם המשחקים הנ”ל שממילא לא נקלטו בארץ בשידור ישיר. אבל לא (!). ארבעת משחקי מונדיאל מכסיקו 1970 (שלושה בהשתתפות ישראל + משחק הגמר ברזיל איטליה 1:4) שודרו ע”י דן שילון מעמדות שידור באצטדיוני מכסיקו, הוקלטו באולפני RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית), ושודרו בארץ באיחור של 24 עד 48 שעות. שמואל אלמוג ז”ל וחגי פינסקר ז”ל אמרו לא ל- Off tube וכן לשידור מהשטח ממוקדי ההתרחשות. זאת הייתה אחת משעותיה היפות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרדק תקשורתי שזה אך נעמד על רגליו, ו- הורו לדן לטוס למכסיקו ולעשות את עבודתו העיתונאית, שידורם של ארבעת המשחקים המדוברים מעמדות שידור במקום התרחשותם. מדובר היה בהחלטת ניהול היסטורית כבירה ועיתונאות טלוויזיונית במיטבה. משדרים לציבור מהשטח. לא מעתיקים מהמוניטור בשיטת ה- Off tube. 

אם לפַרֵט יותר הרי שמנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שְלמה אהרונסון הִפעיל החל מקיץ 1968 במסגרת הניהול שלו כוחות צעירים רבי מֶרֶץ כמו דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז”ל, חַיִים יָבִין, טוּבְיָה סַעַר, שָרִי רָז, רָן אֵדֶלִיסְט, דָן בִּירוֹן, רוֹן בֵּן יִשַי, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל, מִיכָה לִימוֹר ועיתונאים אחרים מבלי להטיס כתבים לחו”ל. בשלב הזה של שידור מהדורות “מבט” בשנים הראשונות של 1970 – 1968 הן הסתפקו בפירורים חדשותיים בלבד לרבות האירועים האולימפיים של אולימפיאדת מכסיקו באוקטובר 1968. עורך “מבט” היה מוטי קירשנבאום ז”ל שגם כתב את הטקסטים עבור שני המגישים שלו חַיִים יָבִין ודָן שִילוֹן.

kirshenbaum 2טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית. זהו עורך “מבט” מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (בן 29 בתמונה) הוגה ליד מכונת הכתיבה הישנה שלו. מוטי קירשנבאום ז”ל למד קולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס – ארה”ב. ב- 1968 שב ארצה וחבר מייד לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 90 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 79 היום). מנהל חטיבת החדשות דאז היה פרופסור שלמה אהרונסון. בעת שיחות התחקיר הארוכות שלי עמו בקפה “מיכל” בתל אביב (צומת דיזנגוף – ז’בוטינסקי) אמר לי כי הציב את מוטי קירשנבאום להיות עורך “מבט” בגלל כישרונו והשכלתו הטלוויזיונית, והוסיף, “לא טעיתי”. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “שמונה ימי בראשית” במסגרת סדרת 13 הספרים שדנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

סוכנות הצילום הטלוויזיונית האנגלית “VISNEWS” (מושבה היה בלונדון) ועורך דסק הספורט המיתולוגי (!) שלה נִיל מַאלָארְד (Neil Mallard) היו אלה שסיפקו לטלוויזיה הישראלית הציבורית פעמיים בשבוע אומנם סרטי צילום חדשות וספורט קצרים, אך הם פתחו לצופים הרבים צוהר לעולם החדשות והספורט הבינלאומי. אלה היו ימי בראשית. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה טרם הוקמה. לכן ל- משלוח סרטי החדשות של “VISNEWS” פעמיים בשבוע באמצעות טיסות מסחריות של חברות BA הבריטית (ראשי תיבות של British Airways) וחברת “אל על” הישראלית מלונדון לארץ, הייתה חשיבות עצומה. סרטי החדשות והספורט כללו אומנם פיסות מידע מוגבלות אך אפשרו לצופי הטלוויזיה בישראל בעת ההיא להתעדכן במתרחש בעולם. נִיל מַאלָארְד הג’נטלמן הבריטי ו- הקפדן, דאג לצרף לכל סרט חדשות או סרט ספורט, גיליון מֵידָע המתאר בדייקנות עבור עורכי הסרטים, המפיקים, והשדרנים את הנעשה בסרטים הקצרים ההם. הוא היה ג’נטלמן בריטי סופר מקצוען. בלתי נשכח. בלתי נשכח לעד.

emeq haelah 2טקסט תמונה : 1971. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעת הקמתה ובנייתה במישור עמק האלה ליד ירושלים. (לע”מ תמורת תשלום).

mallardטקסט תמונה : זהו ניל מאלארד (Neil Mallard) ) מי ש- שימש עורך הספורט הנפלא של סוכנות הצילום הבריטית “VISNEWS” במשך שנים ארוכות ורבות. שתי תוכניות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא “מבט” ו- “מבט ספורט”, חבות חוב גדול לג’נטלמן הבריטי הזה שהיה לא רק איש מקצוע מעולה אלא חרוץ ויעיל, וסיפק לה שירותים מקצועיים במסירות רבה במשך עשרות שנים מאז 1968. בלעדיו הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראית הרבה יותר ענייה. ניל מאלארד הוא אחד האישים החשובים ביותר בתולדות מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה הנוגעת לזו של מדינת ישראל. (התמונה באדיבות ניל מאלארד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צופי הטלוויזיה בישראל לא ראו באוקטובר 1968 את השחיין גֵרְשוֹן שֶפַע בן קיבוץ גבעת חיים נושא את הדגל הלאומי ומוביל את משלחת ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מכסיקו 1968. גם הישגו המצוין של השחיין אברהם מלמד מקיבוץ רמת יוחנן שהגיע לשלב חצי הגמר במשחה 100 מ’ בסגנון פרפר במשחקים האולימפיים האלה של מכסיקו 1968, ולבסוף דורג תשיעי בעולם, נדחק לשוליים. הוא הונצח בתמונות סטילס בלבד בעיתונות הכתובה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החמיצה את אָבְרָהָם מְלַמֵד והוא החמיץ אותה. סוכנות הצילום “VISNEWS” כיסתה בדרך כלל עבור רשתות הטלוויזיה בעולם (תמורת תשלום) רק את אירועי החדשות והספורט החשובים ביותר, ו/או אירועים אחרים על פי בקשה מיוחדת של רשת טלוויזיה כזאת או אחרת. באוקטובר 1968 טרם הגיע שמה של סוכנות הצילום האנגלית בעלת המוניטין הבינלאומי לאוזניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנשיה טרם ידעו כי ניתן להשיג את השירות הזה. רק מאוחר יותר החלו להגיע מלונדון מידי ימי שֵנִי וחמישי בשבוע הקופסאות הכחולות של “VISNEWS” שהכילו בתוכן את סרטי החדשות והספורט. ניל מאלארד היה אחד מאותם נדבכים עלומי שֵם עבור הציבור בארץ שסייע לטלוויזיה הישראלית הצעירה לעמוד על רגליה. כפי שאמרתי כבר הוא בלתי נשכח. אני מדבר בשם עצמי אבל אני חושב שהוא בלתי נשכח גם עבור דן שילון ואלכס גלעדי. ראה הספר “למילים יש וויזואליה משלהן” בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.                               

almog pinskerטקסט תמונה : 1970. תמונה היסטורית. זוהי הנהלת רשות השידור שכוללת תחת קורת ניהול אחת משותפת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ואת רדיו “קול ישראל” הוותיק, במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים. זהו הצוות ששלח את דן שילון ונחמיה בן אברהם לשדר את מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו”ד נתן כהן ז”ל , מנהל רדיו “קול ישראל” משה חובב ז”ל, סגן מנהל הרדיו לענייני מִנהל ד”ר ישעיהו שפירו ז”ל, מנהלת לשכת המנכ”ל גב’ רוחמה איילון תבד”ל (בת 81 היום בעת כתיבת הפוסט), מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל, סמנכ”ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד”ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל, עוזר המנכ”ל נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל, מהנדס הטלוויזיה והרדיו שלמה גל יבד”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחמיה בן אברהם ז”ל שידר ישיר ארצה את משחקי הנבחרת על קווי שידור מיוחדים 4W בעלי רוחב פס צר של khz 3.4 (קווי שידור ארבע גידיים) ולמרות המהמורות הטכנולוגיות הרבות בדרך הגיע קולו המרטיט בשלום ארצה. רדיו “קול ישראל” והשַדָּר נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם רכשו מאז שנת 1947 ניסיון רָב בשידורי כדורגל וספורט ישירים מאתרים רבים בעולם אך לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שהייתה דרדק תקשורת ומדיה טרייה, היווה טורניר הכדורגל של מכסיקו 1970 Experiment חדש. אֶתְּגָר עָצוּם. מלאכתו של שַדָּר הטלוויזיה דָן שִילוֹן הייתה מורכבת ומסובכת עשרת מונים משל נחמיה בן אברהם הוותיק מרדיו “קול ישראל”. דָן שִילוֹן שימש בעצם שדר בודד, ללא מפיק ובלעדי טכנאי נלווה כמקובל היום. אבל הוא היה איש טלוויזיה מדהים באיכותו רב צדדי כמו לוחם קרב עשרה ב- א”ק, ויָזָם נפלא. בהיעדר תקשורת לוויינים בין ישראל למכסיקו [1] נדרש דן שילון להקליט את קוֹלוֹ (השתמש גם כן בקו שידור 4W ברוחב פס צר של khz 3.4) ואת סיגנל ה- Video יחדיו באולפני RAI ברומא – איטליה. בתום ההקלטה היה צריך לדאוג לשלוח את הטייפים המגנטיים הכבדים בעלי פס ברוחב של שני אינטשים במטוסים ארצה. בקיץ 1970 טרם פעלה תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במישור עמק האלה הסמוך לירושלים והמשחקים שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית באיחור של כמה ימים. דן שילון שידר גם את משחק הגמר על גביע העולם ב- 21 ביוני 1970באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” (AZTECA) במכסיקו סיטי בו גברה ברזיל על איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם. לראשונה ראו צופי הטלוויזיה בישראל את גדול שחקני הכדורגל בעת ההיא הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ הידוע בכינויו “פֶּלֶה” (Pele, בן 29) זוכה זה עתה באליפות העולם השלישית שלו ושל מדינתו בתוך שתיים עשרה שנים. ראה הספר “הכדורגל הוא סמן ימני טלוויזיוני” שאני חוקר וכותב. הספר הזה הוא אחד מ- 13 ספרים המרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, שאני חוקר וכותב מאז 1998. צריך להזכיר עוד ש- בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל מכסיקו 1970 נולד מוסד פרשנות הכדורגל. גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר שני שחקני נבחרת ישראל בכדורגל שסיימה את תפקידה בטורניר שימשו לראשונה כפרשנים לצדו של דן שילון בעמדת השידור באצטדיון ה- “אצטקה” (AZTECA) בבירה מכסיקו סיטי. זה היה חידוש מפני שנחמיה בן אברהם שַדָּר רדיו “קול ישראל” מעולם לא הציב לצִדוֹ פרשן והנה מופיע המטאור דן שילון ונוהג אחרת לחלוטין ממנו. הטלוויזיה כ- Media של תקשורת המונים הייתה חשובה מהרדיו. דן שילון הפך במהירות לכוכב שביט והֶאֶפִיל על שַדָּר הרדיו נחמיה בן אברהם הוותיק שקולו הפך זה מכבר לגיבור מיתולוגי של ה- Media הישנה. שידור מוקלט של ארבעת משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 (בקולו של דן שילון מעמדות שידור באצטדיוני מכסיקו 1970) באולפני הטלוויזיה הישראלית בירושלים, גם אם התבצע באיחור של 48 שעות, סחף את הציבור והוכיח איזה פוטנציאל צפייה עצום טמון בשידורי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאידך, הפיגור הטכנולוגי (והלוגיסטי) בכל תחום מתחומי הטלוויזיה הצעירה היה רָב וניכר לעין.

ben avraham 1

טקסט תמונה : 1970. תמונה בעלת נופך היסטורי. נחמיה בן אברהם ז”ל השדר המיתולוגי והנערץ של רדיו “קול ישראל” בעת פעולה. (באדיבות תמרה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 2טקסט תמונה : אוגוסט 1968. תמונה בעלת נופך היסטורי. דן שילון (בן 28 בתצלום) מגיש את מהדורת “מבט” השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 1טקסט תמונה : 1970. תמונה בעלת נופך היסטורי. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 שנים. דן שילון יבד”ל הוא שדר הספורט הראשון, הבכיר, והנבחר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנשלח ע”י מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל לסקר ולכסות את מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 מהשטח, מעמדות שידור באצטדיונים (!). השידורים הישירים במונדיאל מכסיקו 1970 היו הניסיון הטלוויזיוני הספורטיבי הבינלאומי הראשון שלו ושל מנהליו. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 6.

מונדיאל מכסיקו 1970. טכנולוגיה ולוגיסטיקה טלוויזיוניות.

עיתונאות אלקטרונית מותנית בשימוש מושכל וזריז בטכנולוגיה חדשנית. במונדיאל מכסיקו 1970 היה דן שילון השַדָּר, וגם המפיק והטכנאי של עצמו. דבר בלתי מקובל בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ומאוחר יותר גם במקומית. שַדָּר הטלוויזיה הוא עיתונאי שצריך להתעסק בשידור ובטיב האינפורמציה שהוא מעביר לצופיו. אין הוא אמור להתעסק בהפקת השידור וגם לא בטיפול בטכנולוגיה שלו. דן שילון (אז בן 30) היה חריג בין כל רשתות השידור של ה- EBU ששידרו ממונדיאל מכסיקו 1970. הוא השתלט לבדו על מלאכת ההפקה והשידור. בהיותו בודד בשטח ובהיעדר תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל נדרש לטפל בעצמו גם בכל האתגרים הטכנולוגיים והלוגיסטיים (רבים). ביניהם למצוא (בעזרת אלכס גלעדי ופיטר מיליק שנשארו בארץ) פתרון כיצד והיכן להקליט באירופה את סיגנל הטלוויזיה של ארבעת משחקי המונדיאל, שלושה משחקים של נבחרת ישראל הראשון נגד אורוגוואי (שוּחַק בעיר פואבלה ב- 2 ביוני 1970, אורוגוואי ניצחה 0:2), השני נגד שוודיה (שוּחַק בעיר טולוקה ב- 7 ביוני 1970 והסתיים בתיקו אחת), ונגד איטליה (שוּחַק בטולוקה ב- 11 יוני 1970 והסתיים בתיקו אפס) וגם משחק הגמר ברזיל – איטליה (שוחק במכסיקו סיטי ב- 21 ביוני 1970 וברזיל ניצחה 1:4), שהוא עמד לשַדֵר בקולו. לבסוף נמצא סידור טכנולוגי שארבעת המשחקים מלווים ב- תיאור של דן שילון יוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI ברומא בעזרת טכנולוגיית ה- Multi track שאִפְשֶרָה להקליט על הטייפים המגנטיים בנפרד (!) גם את ה- Sound של דן שילון וגם את ה- International sound. את ה- Mix sound עשו טכנאי הקול בירושלים בראשות עקיבא מלמד ומיכה לויירר. מכיוון שהטלוויזיה האיטלקית ורשות השידור הישראלית היו חברות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ניתן השירות הטכני של הקלטת המשחקים במחיר הוגן. הטייפים הכבדים נושאי ההקלטות בעלי רצועה מגנטית ברוחב של שני האינטשים וארוזים בקופסאות מיוחדות של חברת AMPEX, הגיעו מאיטליה לנמל התעופה לוד בטיסה, ומוניות מיוחדות המתינו להם והביאו אותם לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. הם שודרו באיחור של יום או יומיים. המגיש באולפן בירושלים של משחקי מונדיאל מכסיקו 1970 היה קריין החדשות שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל וסייעו בידו פִּיטֵר מִילִיק יבד”ל שהיה גם מנהל במה (Floor manager) באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והמפיק אלכס גלעדי גם הוא יבד”ל בראשית דרכו הטלוויזיונית.

tesler

טקסט תמונה : קיץ 1970. שדר רדיו “קול ישראל” שמעון טסלר ז”ל שעבר לטלוויזיה הכללית וחברתו בימאית הטלוויזיה גב’ רינה הררית תבל”א. (באדיבות רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי פִּינְסְקֶר אומנם הטיסו את דן שילון למונדיאל מכסיקו 1970, אולם קבעו סטאטוס הפקה דַל שאפיין את ימי בראשית ההם, בו שַדָּר הספורט בחו”ל הוא בעצם איש כל יכול, שאמור לבצע את עבודתו העיתונאית ללא מפיק וטכנאי. תקדים שתוקן במידה מסוימת בעתיד אך הפך לריטואל קבוע בחלק מהפקות הספורט הבינלאומיות שלנו גם בתקופתו של המנכ”ל הבא יִצְחָק לִבְנִי שהחליף את שְמוּאֵל אָלְמוֹג. אַלֶכְּס גִלְעָדִי שימש שַדָּר, ומפיק וטכנאי של עצמו בשני שידורי הכדורסל הישירים הגדולים של מכבי ת”א נגד אלופת ברה”מ צסק”א מוסקבה בוִוירְטוֹן – בלגיה ב- 17 בפברואר 1977, ומכבי ת”א נגד אלופת איטליה מובילג’ירג’י ווארזה במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בבלגראד – יוגוסלביה ב- 7 באפריל 1977.

dayan 1טקסט תמונה : ימי “מבט” הראשונים ב- 1969. מנהל הבמה (Floor manager) פיטר מיליק מארח באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שר הביטחון משה דיין. פיטר מיליק גויס למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי לסייע בהפקת ארבעת שידורי גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התשוקה לשידורי טלוויזיה במדינת ישראל גברה והתעצמה בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. סף הגירוי שיצרו שידורי הטלוויזיה המצרית, הירדנית, והלבנונית שנקלטו בחלקי הארץ השונים היה כמעט בלתי נשלט. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה. הציבור לא הסתפק עוד בשידורים הישירים של נחמיה בן אברהם ברדיו “קול ישראל” ממגרשי הכדורגל – בארץ ובעולם (מאז 1947) וגם לא ביומון המיתולוגי העיתון “חדשות הספורט” שהוא היה אחד ממייסדיו. התברר ש- “עַם הסֶפֶר” איננו שונה במאום מאומות העולם וסוגד גם הוא לעֵגֶל הזָהָב. תושבי מדינת ישראל רצו ב- 1968 לראות טלוויזיה, ומייד. הערגה לשידורי הספורט ברמה הגבוהה שלהם בארץ ובעולם, שלחה את הציבור לחנויות החשמל ושימשה קטליזטור לקנייה מואצת של מקלטי טלוויזיה ביתיים.

הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר ד”ר חַיִים יָחִיל דיווח ב- 1969 כי הפעלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר בשלביה הראשונים ע”י צוות ההקמה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 92, היום בעת כתיבת פוסט מס’ 755) ועוזרו עוּזִי פֶּלֶד (בן 81, היום בעת כתיבת פוסט 755) מצאה תהודה רבה בציבור, למעלה מן המשוער. היה מדובר בנתון דרמטי : כבר במהלך השנה הראשונה של הפעלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968, קנו אזרחי ישראל למעלה מ- 150000 (מאה וחמישים אלף) מוניטורים / מקלטי טלוויזיה ותהליך רכישתם התקדם במהירות רבה גם בשנים הבאות. התור לחנויות החשמל היה ארוך בהרבה מהתור לספריות העירוניות. תקציב רשות השידור (רדיו + טלוויזיה) לשנת הכספים של 1973 – 1972, שלוש שנים בלבד מאז סיים צוות ההקמה את מלאכתו, עמד על 66850000 (66 מיליון + 850 אֶלֶף) ל”י. האומדן היה כי תושבי המדינה החזיקו בבתיהם ב- 1972 כ- 450000 (ארבע מאות וחמישים אלף) מקלטי טלוויזיה שחייבים בתשלום אגרה בנוסף לחצי מיליון מקלטי רדיו. פירושו של דבר היה כי למעלה מ- % 80 של האוכלוסייה במדינת ישראל צופים בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההתעניינות העצומה הזאת של הציבור מחייבת את רשות השידור לספק לצרכנים שלה שירות אשר יענה במידה גדולה והולכת על ציפיותיהם. עם זאת קצב התפתחותה של הטלוויזיה היה איטי. בנוסף למחסור בתקציב היו קיימות מגבלות פיסיות שהעיקריות שבהן היה קיומו של אפיק טלוויזיה אחד בלבד בישראל בו חייבת רשות השידור לשדֵר על פי חוק בשתי שפות עברית וערבית כמו גם הצורך להתחלק באפיק הבודד הזה עם הטלוויזיה החינוכית – לימודית. היו עוד מגבלות שידור כמו קיומם של שני אולפנים בלבד, אולפן א’ ששכן בקומת המרתף ואולפן ב’ שמוקַם בקומה השנייה בבניין הטלוויזיה ב- “בית היהלומים” ברוממה – ירושלים. כמו כן שרר חוסר בציוד וכוח אדם מיומן, עיתונאי וטכני. כמות מצלמות הפילם והמצלמות אלקטרוניות היה מועטת. המערך הטכנולוגי הדַל כלל בתחילה רק ניידת שידור אחת להפקות חוץ. מספר העובדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1969 היה 217 (מאתיים ושבע עשרה). בתוך זמן קצר של פחות משלוש שנים נוספו לה עוד 100 עובדים בתחומי השידור השונים. מדינת ישראל ניצבה מאחור ופיגרה בהרבה בהקמת רשת הטלוויזיה שלה אחרי רוב הארצות האחרות בעולם ולא רק אחרי המפותחות שבהן. מחסור בכוח אדם מיומן ומאומן לתפקידיו מחד, והדרישה למתן שירות טלוויזיה מקיף ומגוון תוך זמן קצר מאידך, העמידו את עובדי הטלוויזיה ואת מוסדותיה בפני אתגר שקשה לעמוד בו ויצר מתח מתמיד. ציפיות הציבור מהטלוויזיה היו גבוהות אך היכולת לספקן לא הדביקה את הַקֶצֶב. אף על פי כן הושגה התקדמות. בין השירותים האינפורמטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית היווסדה צריך לציין את הפקת שידור מהדורת החדשות “מבט” (הפכה למהדורה יומית בתוך זמן קצר יחסית), מהדורת החדשות הלילית הקצרה, המגזין השבועי המשודר בערבי שישי “יומן אירועים”, תוכנית האקטואליה “מוֹקֵד”, ואת הפקות שידורי תוכניות הספורט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עשתה כמה צעדים גדולים לפנים ונהנתה מפופולריות עצומה חסרת תקדים. רשות השידור הייתה רשאית לטפוח לעצמה על הכתף מעת לעת אף על פי שספגה בעיתונות ביקורת ציבורית מקצועית קשה. לעתים מוגזמת וגם לא תמיד מוצדקת [2]. שַדָּר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם הפך במשך יותר משני עשורים של שנים מאז 1947 את שחקני הכדורגל של ישראל ובראשם יעקב חודורוב, יהושע גלזר, נחום סטלמך, אלי פוקס, יצחק שניאור, יוסל’ה מרימוביץ’, צבי סטודינסקי, ישראל ווייס, דוד שוויצר, משה מלמד, יוסף גולדשטיין, בועז קופמן ואחרים לכוכבי עַל – ואת עצמו לשַדָּר לאומי לא רק אָהוּד. אָהוּב (!). עם מיסודו של הגַל הקַל ברדיו “קול ישראל” בסוף שנות ה- 50 של המאה שעברה וההרשאה לשדר פרסומות ברדיו, ביקשו מפיקי ומשווקי הפרסומות המסחריות ואנשי יחסי הציבור שלהם להשתמש בקולו הייחודי, האָהוּד, והאימורטאלי של נחמיה בן אברהם כדי לקדם את שיווק ומכירת מוצריהם. נחמיה בן אברהם היה יכול להפוך בן רגע ל- מולטי מיליונר אך סירב והכריז בגאווה, “אני עיתונאי ולא פרסומאי. קולי איננו ניתן להשכרה”. את זאת סיפרה לי בעת עריכת התחקירים שלי אלמנתו תמרה בן אברהם. בראשית  1970 הרדיו ככלי מידע למאזיניו כבר לא הספיק. כולם ביקשו מראה עיניים. בתוך זמן קצר גבר דן שילון על נחמיה בן אברהם ונטל ממנו את ההילה והפופולריות של שדרן ספורט מפני שהטלוויזיה הייתה Media וכלי תקשורת מרשים מהרדיו. ראה הספר “הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי טלוויזיוני” בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. אולם אלוהֵי הטלוויזיה והרדיו שמר בכל זאת חֶסֶד נעורים לנחמיה בן אברהם ז”ל בדרכו הנסתרת והנפתלת שלו.

תזכורת 7.

6 באוקטובר 1973. פורצת מלחמת יום הכיפורים. צה”ל נלחם בשתי חזיתות, בסיני נגד הצבא המצרי, וברמת הגולן נגד הצבא הסורי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מורה למחוק טייפים (Two Inches) לרבות אירועי הכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1970 (כולל שני הטייפים של המשחק שוודיה – ישראל 1:1 והשער של מרדכי שפיגלר) וגם חלק ניכר מ- אירועי הספורט של אולימפיאדת מינכן 1972 כדי לפנות מקום לתיעוד והקלטה של המלחמה.

רגע של מחלוקת עיתונאית וטכנולוגית במונדיאל מכסיקו 1970 ביני לבין דן שילון הנוגע לשערו של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 כפי שמופיע בספרו “דן שילון בשידור חי”. אני שם 1.000000 (מיליון) דולר על כף המאזניים שאני צודק והוא הרבה יותר משוֹגֵה וטוֹעֶה. הוא מַטְעֶה. עובדה מס’ 46 כפי שמתפרסמת במוסף “7 לילות” מיום שישי – 22 ביולי 2016 הקובעת, “הקלטת ההיסטורית של השער של שפיגלר במונדיאל 1970, בקולו של דן שילון, נתגלתה לבסוף כמעצור בדלת אחד הצריפים בערוץ 1 ברוממה”, לא נכונה ואין לה שום אחיזה במציאות. בלוף.

מלחמת יום הכיפורים שפרצה לפתע במהלך הצוֹם בשבת – 6 באוקטובר 1973 מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית והארכיון שלה בלתי מוכנים. טייפים רבים (2 אינטש) נמחקו בהוראת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בבהילות ו- ללא מיון ו- אבחנה מוקדמת, והכל למען צורכי תיעוד והקלטות אירועי המלחמה הקשה והמפתיעה. בין הטייפים שנמחקו היו גם עשרות טייפים Master של שידורי ספורט היסטוריים חשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לתיעוד הזה לא היה תחליף ולא עותקי גיבוי, כולל טייפים מאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. תיאורים רבים של נסים קיוויתי מתחרויות הא”ק והשחייה נמחקו כלא היו. גם התיעוד של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 שהתקיים ב- 7 ביוני 1970 בעיר טולוקה במונדיאל מכסיקו 1970 הושמד ואיננו קיים יותר. נמחקו ביודעין שני הטייפים האלה שהכילו את ההקלטות של שתי המחציות במשחק ההוא ישראל – שוודיה, כאמור לטובת תיעוד מלחמת יום הכיפורים 1973. תמונת ה- Video המקורית וה- Audio (קולו) המקורי של דן שילון במשחק הזה אבדוּ לעַד. על הטייפים הגדולים האלה הוקלטו כאמור אירועי מלחמת יום הכיפורים. הושמדו ההקלטות המקוריות של לפחות 25 טייפים מארכיון הספורט שתיעדו אירועים היסטוריים חשובים נוספים, בהם כאמור גם חלק גדול מתחרויות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. המלחמה הקשה והמפתיעה מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה ואת מחלקת הארכיון שלה בלתי מוכנים לחלוטין. אולם אשמת האובדן מוטלת במידה רבה גם על מנהל מחלקת הספורט בשנים ההן דן שילון שלא דאג בעצמו לגַבּוֹת לפחות את קטעי ה- Highlights של חומרי השידור ההיסטוריים ההם. ההיסטוריה הטלוויזיונית ההיא הלכה לאיבוד לנֶצַח.

במוצ”ש האחרון של חודש דצמבר 1979, ליתר דיוק ב- 29 בדצמבר 1979, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תוכנית דוקומנטרית מיוחדת בת 100 דקות מאולפן ספורט בהגשת אורלי יניב ויורם ארבל, שעסקה בסיכום אירועי הספורט בארץ ובעולם בעשוֹר ה- 70. עבדתי עליה כשנה. מכיוון שהמשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל מכסיקו 1970 שנערך ב- 7 ביוני בטולוקה נמחק, קניתי מחדש מרֶשֶת הטלוויזיה המכסיקנית  המסחרית “TELEVISA” טייפ Video קטן בשָחוֹר / לָבָן (בשיטת 525 ntsc שהיה צריך להמירו לשיטת השידור האירופית שלנו 625 pal) לצורך תוכנית הסיכום ההיא. היה ברור לי שאי אפשר לסכם את עשור ה- 70 בלעדי השער היחיד שכבש מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970, מפעל הפסגה המונדיאלי הראשון והאחרון עד כה שישראל נטלה בו חלק. דה עקה הקול האותנטי של תיאור כיבוש השער ההיסטורי ההוא ע”י דן שילון נמחק ואָבַד לעַד. שִחזרתי את תיאור המהלך הטלוויזיוני של הבקעת השער של מרדכי שפיגלר בעזרת קוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו הנודע נחמיה בן אברהם ז”ל שנשמר בארכיון הרדיו “קול ישראל”. השער של מרדכי שפיגלר בלוויית תיאורו של שדר הרדיו המיתולוגי ההוא נחמיה בן אברהם ז”ל, שוּדַר שוּב ושוּב על ידי בהזדמנויות שונות לאורך השנים, בדרך כלל בתוכניות הספורט שעסקו בהתכוננויות של נבחרת ישראל לקראת המונדיאלים שבדרך. קולו המונומנטלי של נחמיה בן אברהם כשהוא מתאר את הבקעת השער השוודי ע”י מרדכי שפיגלר נחרת לנצח לא רק ברדיו “קול ישראל” אלא גם בתודעתם של כלל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. דן שילון נעלב עד עמקי נשמתו מהתחבולה הטכנולוגית שלי ב- 1979. כשנקרתה לו ההזדמנות בחלוף 19 (תשע עשרה) שנים החליט להשיב מלחמה שערה ועשה זאת בספרו “דן שילון בשידור חי” בעמוד מס’ 90 (הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות). הוא השיב מלחמה וסיפר את גרסתו אולם מסר לציבור אינפורמציה לא נכונה בלשון המעטה.

דן שילון בהסכמת עורך הספר אבי כצמן האשים בספרו כי פעולת השִחְזוּר והצבת קולו של נחמיה בן אברהם על חשבונו נעשתה ברשלנות. אפשר להבין מהטקסט כי הסרת קולו האותנטי מתיאור השער של מרדכי שפיגלר והצבת קולו של נחמיה בן אברהם נעשה בכוונה תחילה כדי לקעקע את יוקרתו שלו. להד”ם. קוֹלוֹ אָבָד לעולם. ראיתי בטקסט שלו האשמה אישית נגדי כמי שחולל את הרעיון באמצעות הטכנולוגיה הטלוויזיונית. מלאכת הרכבת קול הרדיו של נחמיה בן אברהם על תמונת ה- Video הטלוויזיונית נעשתה על ידי כברירת מחדל (משום שקולו של שדר הטלוויזיה האותנטי נמחק). דן שילון עצמו כתב בעמוד 90 בספרו “דן שילון בשידור חי” [1] טקסט שתוקף את העושים במלאכה (הבנתי שהוא מאשים אותי באופן אישי) על חשבון הקרבת האמת. הוא סיפר כאמור לקוראיו כי בביקור אקראי שערך בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ב- 1995, מצא את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל שוודיה 1970. זה כמובן לא היה נכון. הוא מצא את הטייפ בן שני האינטשים (הקלטה ב- שחור / לבן בשיטת השידור בטלוויזיה הנהוגה במכסיקו וארה”ב, 525 ntsc) ששלחה לי רשת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית “TELEVISA” ב- 1979 לצורך עריכת התוכנית התיעודית “סיכום עשור ה- 70″אך קוֹלוֹ נִפְקָד ולא היה שָם. על הטייפ היו רק שני שערי המשחק של ווים טורסון בדקה ה- 54 ושל מרדכי שפיגלר בדקה ה- 56 שהִשְוָוה את התוצאה ל- 1:1. הטֵייפּ הזה היה Mute לחלוטין (אִילֵם, נעדר קוֹל). השילוב הטכנולוגי של הרכבת תמונת הטלוויזיה האותנטית יחדיו עם קוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו נחמיה בן אברהם שהיה נוכח במקום האירוע בטולוקה, היה מעשה עיתונאי נדרש כדי לשָדֵר לצופים בבית את האינפורמציה האמינה ביותר בנמצא. הוא לא נעשה בשום אופן על חשבון קוֹלוֹ המקורי של דן שילון שנמחק ואיננו קיים עוד. אני לא מכיר שום עורך מקצועי בעל אינטגריטי שהיה מסיר מרצועת הטייפ את הקוֹל המקורי בשפה העִבְרִית של שַדָּר הספורט הבכיר ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, מי ששידר במקור את המשחק ישראל – שוודיה מעמדת שידור באִצטדיון בטוֹלוּקָה ב- 7 ביוני 1970, רק כדי להציב במקומו כתחליף קול עִבְרִי אחר של שַדָּר רדיו מ- “קול ישראל”. מעולם לא הייתי עושה מעשה קטנוני ושפל ערך שכזה. טענתו הבכיינית של דן שילון הממורמר היא קשקוש מוחלט שלא היה לה על מה להתבסס. אלכס גלעדי היה הבוס שלי אז, ו- ידע כמוני שקולו של דן שילון מ- 1970 מַחוּק ואיננו קיים עוד. הוא היה מעורב בכל תהליך ההפקה, העריכה, והכתיבה של הסָאגָה הארוכה על ידי, והיה מודע לפעולת ההרכבה הטכנולוגית שלי, בה קולו של נחמיה בן אברהם ימלא בלֵית ברירה את החסר.

מלאכת ההרכבה הטכנולוגית הזאת הניבה קטע טלוויזיוני נפלא שזָכוּר לעַד. איש הרדיו נחמיה בן אברהם משדר בקולו האימורטאלי רגע בלתי נשכח בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על חשבונו של המקור. דן שילון השַדָּר האותנטי נשכח לפתע כמו קולו המַחוּק. את מקומו תפש לשברירי שניות שַדָּר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם המנוח בצליל קולו הייחודי שאי אפשר היה לטעות בו, אבל דווקא במקום שהיה זָר לוֹ. מִשְדָּר טלוויזיוני. היה מדובר בצירוף מקרים כמעט בלתי מתקבל על הדעת בו היה מעורב גם אלוהי הטלוויזיה והרדיו, מחייה מתים וקובר חיים. נחמיה בן אברהם ז”ל מת בן 58 ב- 4 ביולי 1979. חמישה חודשים אח”כ ב- 29 בדצמבר 1979 שָב קוֹלוֹ לחיים בכל פְּאֵר והָדָר. לא ברדיו “קול ישראל”. בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאמור דן שילון הנעלב נתן ביטוי מַר וזוֹעֵף לתחבולה הטכנולוגית שלי בספרו “דן שילון בשידור חי” שיצא לאור ב- 1998 בעריכת אבי כצמן ובהוצאת “חמד” / “ידיעות אחרונות”. הוא החליט להאשים את הביצוע הטכנולוגי המשולב שלי שנעשה לחלוטין באין ברירה (Video picture + Radio sound) בספרו בטקסט חסר בסיס ובנימה ילדותית תמורת וויתור מוחלט על האמת. כך כתב שחור על גבי לבן בעמוד מס’ 90 בספרו “דן שילון בשידור חי” ו- בהסכמת עורך ספרו אבי כצמן (תחילת ציטוט) : “…התעלומה הייתה גדולה. סרט המשחק של המשחק נגד שוודיה נעלם כלא היה. הגול של שפיגלר נמחק מהזיכרון הטלוויזיוני. סרט טלוויזיה שנרכש מהבריטים אִפשר לימים להקרין שידורים חוזרים של השער. הלבישו עליו את הקלטת קולו של נחמיה בן אברהם ששידר את המשחק לרדיו ובא לציון גואל. עשרים וחמש שנה אח”כ, בביקור אקראי שערכתי בבניין הטלוויזיה נשענתי על דלת חדר האיפור שפנתה לחצר האחורית של האולפן בקומת הקרקע. על הרצפה בין הדלת לבין המשקוף הבחנתי בגלגל ווידיאו ישן ששימש מעצור לדלת מפני טריקתה ברוח. “זה הפטנט החדש שלכם נגד הרוח?”, שאלתי. “לגמרי לא חדש”, השיב לי אחד המפיקים. הרמתי את גלגל הווידיאו והתבוננתי בו. על דופן הגלגל הייתה מדבקה, “דן שילון מכסיקו 1970, הגול של שפיגלר נגד שוודיה” (סוף ציטוט). גיחכתי לעצמי. הרי מדובר באינפורמציה לא נכונה בעליל שהוא והעורך שלו לא בדקו ולא אִמְתּוּ. בשפה בוטה מדובר בשֶקֶר גַס. אין וויכוח שמדובר בשֶקֶר. השֶקֶר ההוא מודפס והוא עובדה לא נכונה שקיימת בין דפי הספר. הוויכוח אודותיו עשוי להתנהל רק אם מחבר הספר, “דן שילון בשידור חי”, כתב אותו למען קוראיו ביודעין ובמתכוון, ו/או באקראי. 2 הטייפים המגנטיים המקוריים בני שני אינטשים של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 נמחקו לנצח עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב- 6 באוקטובר 1973 ע”י המוֹחֵק המגנטי, מכשיר שהיה מותקן במאסטר בבניין הטלוויזיה בקומה ב’. מין סַד טכנולוגי שמוחק בתוך 3 (שלוש) שניות חומר שידור שביצירתו הושקע זְמָן, יֶדָע, ומָמוֹן רב. זה היה גורלם של עשרות טייפים מאסטר ללא שום גיבוי שהוצאו באוקטובר 1973 מגַנְזָך הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונמחקו לתמיד. מחיקתם נועדה כאמור לפנות מקום לתיעוד אירועי המלחמה. חלפו שמונה עשרה שנים מאז 1998, השנה בה יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר “דן שילון בשידור חי”, ועד לרגע כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה. אין לי מושג כמה מהדורות של הספר הנ”ל יצאו לאור במשך השנים שחלפו ובכמה עותקים, אולם האינפורמציה הלא נכונה והמתריסה ההיא עדיין חקוקה בין דפיו של “דן שילון בשידור חי”. היא לא נמחקה.

shilon 1טקסט מסמך : עמוד מס’ 90 בספר “בשידור חי” של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות. בנוגע לאינפורמציה המתפרסת בעמוד זה אודות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל, סיפר לי חגי פינסקר מידע שונה בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : “אני התמניתי לתפקיד מנהל הטלוויזיה בראשית אפריל 1969 ע”י מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג לא על פי מכרז, אלא בגלל שהייתי איש אימונו עוד מימי ניהולו את רדיו “קול ישראל” בשנים 1969 – 1967 לאחר תקופת חנוך גבתון. הוא העריך אותי מקצועית. בסתיו 1970 נערך מכרז כדת וכדין לתפקיד מנהל הטלוויזיה ונקדימון “נקדי” רוגל זכה בו. ברור שרציתי להמשיך בתפקיד. ראיתי בכך שליחות”.

shilon 2טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר “בשידור חי” שכתב דן שילון ויצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות.

shilon 3

טקסט מסמך : 6 בינואר 2003. דן שילון ואנוכי נפגשים ב- “קפה בזל” ברחוב בזל בתל אביב (במקום “קפה בזל” ניצבת היום במקום מסעדה איטלקית מצוינת בשם “רוסטיקו”) לצורך שיחות תחקיר אודות כתיבת סדרה בת 13 ספרים (שונים) הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. בפגישה היא לפני יותר מ- 15 שנים הוא העניק לי את ספרו “בשידור חי” כשי וגם הקדשה. אני שומר את הספר כלאחר כבוד על הרף במקום הראוי המיועד לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסכם זאת כך : דן שילון הוא Grand Master בטלוויזיה. בלתי נשכח עבורי. מאושיות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל בכל הזמנים. הוא אישיות טלוויזיונית וורסטילית שנמנה ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה ע”י פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד, ומי ששימש מפיק, עורך, שדר ומגיש בשידור הציבורי (הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1968) ובשידור המסחרי (הוא מייסד הזכיינית “רשת” בערוץ 2 ב- 1993 ושימש מנכ”ל ראשון שלה ואח”כ מנכ”ל משותף עם יוחנן צנגן). לפני כן היה שדר רדיו “קול ישראל” ונודע באומץ לבו בעת סיקור הקרב הקשה שניהלה חטיבת גולני במלחמת ששת הימים ביוני 1967 בעת כיבוש היעד המבוצר תל פאחר ברמה הסורית. דן שילון הקים את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובשנים 1977 – 1774 היה מנהל מוכשר של חטיבת החדשות. בשנים 1981 – 1977 שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בניו יורק. ל- דן שילון שמורות זכויות רבות אבל בפרשת הגוֹל של מרדכי שפיגלר במונדיאל מכסיקו 1970 הוא שגה וטעה, והטעה גם את קוראיו מבלי להתנצל.

shilon 4טקסט תמונה : סתיו 1967. הרדיו בעידן טרום הטלוויזיה. אגודת העיתונאים מעניקה את שלושת הפרסים לכתבות הטובות ביותר ששידרו כתבי רדיו ‘”קול ישראל” משְדוֹת המערכה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967. יושבים בשורה ראשונה מימין לשמאל : רון בן ישי, דן שילון (בן 27), ו- ירמיהו יובל ז”ל. עומדים בשורה השנייה מימין לשמאל : שלישי מימין העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ולידו חיים הרצוג (אלוף מיל.) שהיה פרשן המלחמה (בעל שיעור קומה, מצוין) ברדיו “קול ישראל” בתקופת מלחמת ששת הימים ב- 1967 ולימים נשיא מדינת ישראל. שאר הנוכחים אינם מזוהים. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי).

תזכורת 8.

הֲפָקוֹת חוֹבְקוֹת אֶרֶץ וְעוֹלָם (כ”ח  כרך ב’)

  1. טרום עידן הטלוויזיה. הופעתו המזהירה של שַדָּר הרדיו המיתולוגי נְחֶמְיָה בֵּן אַברָהָם.
  2. אולימפיאדת מכסיקו 1968.
  3. 1969. יחסי בראשית משובשים בנוגעים לרכישת זכויות השידורים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לבין התאחדות הכדורגל. קשיי הפקה וגיוס אמצעי הפקה וצילום לצורך כיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות.
  4. מונדיאל מכסיקו 1970. דָן שִילוֹן משדר לראשונה ישיר מזירת ההתרחשות ארבעה משחקים בגביע העולם בכדורגל, ומקים את מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה.
  5. התפתחות מואצת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה באה לידי ביטוי בכיסוי אירועי הספורט והחדשות, ובתחום היצירה והתוכניות. המדינה מעניקה ב- 1976 את פרס ישראל לעיתונאי, המתעד, והבימאי איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998  לספטמבר 2012.

הופעתו המזהירה של פורץ הדרך השַדָּר נחמיה בן אברהם ברדיו המנדטורי “שירות השידור הארצישראלי” ב- 8 בפברואר 1947. נחמיה בן אברהם זוכה להערכה עצומה של ראשי “שירות השידור” הלורד אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק ויוצר באיכות קולו הרדיופוני הייחודי את הקשר הבלתי אמצעי בין היישוב הקטן לכוכבי הכדורגל של העיר תל אביב. מדינת ישראל שולחת את נבחרת ישראל בכדורגל לארה”ב לשווק את קיומה של המדינה בשיאה של מלחמת העצמאות ב- 1948. השחקנים מגויסים לנבחרת לאומית מאולתרת מחזיתות המלחמה תחת שרביט אימונו של אגון פולק ועורכים סיור משחקים נדיר ובעל משמעות היסטורית בניו יורק. מנהל “שירות השידור” של מדינת ישראל ב- 1949 מנחם סוליאלי – סולובייצ’יק מעניק את מיקרופון הכדורגל באופן בלעדי לנחמיה בן אברהם. נחמיה בן אברהם מתעד את המשחקים הבלתי נשכחים של הנבחרת הלאומית נגד נבחרות יוגוסלביה וברה”מ בסוף שנות ה- 40 ועשור ה- 50 של המאה שעברה. נחמיה בן אברהם הופך את השוער יעקב חודורוב והחלוץ יהושע גלזר לגיבורי כדורגל פופולאריים ואת עצמו לשדר לאומי. אנשי רדיו ה- BBC הבריטי אגנוס מקאיי ואיימון אנדריוס יוצרים בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 את תוכנית הספורט הבינלאומית רבת המוניטין “SPORTS  REPORTS”. תוכנית הרדיו הזאת משמשת מודל לנחמיה בן-אברהם והעיתונאי אלכסנדר אלכסנדרוני. שניהם יוצרים ב- 1949 את תוכנית “ממגרש הספורט” ברדיו הישראלי. התוכנית זוכה להאזנה עצומה. ב- 1959 מרחיב נחמיה בן אברהם וקורא לה “שירים ושערים”. נחמיה בן אברהם מקים ב- 1954 עם שותפיו את העיתון המיתולוגי “חדשות הספורט”. קם דור חדש של עיתונאי ספורט. רבים מהם יהיו בעתיד שדרי רדיו וטלוויזיה. נבחרת ישראל בכדורגל זוכה ב- 1964 באליפות אסיה בטרום עידן הטלוויזיה. תעשיית הטלוויזיה ניצבת בשערה של מדינת ישראל. נחמיה בן אברהם מת בשנת 1979. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד מנציח את זכרו.

הכדורגל קנה לו אחיזה איתנה בארץ ישראל. הוא היה מאז ומתמיד ענף הספורט המועדף והאטרקטיבי ביותר  ביישוב שמשך אליו המונים . גם בעידן של טרום הרדיו והטלוויזיה ושנים רבות לפני הופעתו המטאורית ב- 1947 של שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן-אברהם ושל אבי שידורי הספורט והכדורגל בטלוויזיה, דן שילון ב- 1968.

ציטוט : “ההתפתחות איננה כוח אלא תהליך, היא איננה סיבה אלא חוק”. (לורד ג’ון מורלי).

ציטוט : ההתקדמות היא פרי ההתמכרות”. (ר’ משה אבן עזרא). 

 טקסט תמונה : זהו דן שילון ב- 1968. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כעורך ומגיש חדשות והפך לשדר ספורט נערץ. אחד הכישרונות הגדולים ביותר שצמח ברשות השידור בכל הזמנים אם לא הגדול ביניהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 9.

הופעתו של דן שילון בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. מאמן נבחרת ישראל בכדורגל עמנואל “מונדק” שפר ז”ל (2012 – 1923). 

מאמן הכדורגל עמנואל שפר ז”ל שהלך לעולמו לפני כמה ימים היה לבטח אישיות כדורגל בולטת בנוף הישראלי ובעלת מוניטין. יוצאת דופן, קשוחה, וגם נון קונפורמיסטית. אולם המחקר הבא מוכיח כי למרות שהפך לאוראקל הכדורגל מדלפי הרי שהישגיו כמאמן לאומי וגם כמאמן בליגה הלאומית (ליגת העל היום) לא היו מרשימים במיוחד. בתוקף תפקידי כמנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נפגשתי עם עמנואל שפר ארבע פעמים בלבד . הפעם הראשונה הייתה ב- 1972 כשביימתי בשליחות עורך “מבט ספורט” אלכס גלעדי כתבה על קבוצת בית”ר ירושלים. עמנואל היה אז מאמנה לאחר שהודח מאימון נבחרת ישראל והיה הראשון שהעלה להרכב הבית”רי נער צעיר בן 16 בשם אורי מלמיליאן. בעשור ה- 80 התראיתי עִמו עוד שלוש פעמים לקראת המונדיאלים של ספרד 1982, מכסיקו 1986, ו- איטליה 1990 כדי לשמוע את הערכותיו המקצועיות וחוות דעתו אודות הנבחרות המשתתפות. עמנואל שפר היה בעל ידע נרחב ומעמיק בכדורגל הבינלאומי וחסיד נלהב של תרבות הכדורגל הגרמנית, של סדר, שיטה, ומשמעת הטבועים בכדורגל הגרמני, ומטבע הדברים אהד את נבחרת גרמניה. הוא הכיר בע”פ את תולדותיהם של שני המאמנים הנודעים הגרמניים סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר והֶלְמוֹט שֶן . ספ הרברגר הצעיד את גרמניה לתואר הראשון שלה כאלופת העולם במונדיאל שווייץ 1954 והלמוט שן עשה זאת במונדיאל גרמניה 1974. צריך לזכור שהיה בעל קשרים ענפים עם אישים רבים ומרכזיים בכדורגל הגרמני אותו העריץ. הגרמנים רחשו לו הערכה. אני יודע ששמו ופועלו היו מוכרים גם לאנשי הטלוויזיה הגרמנית בשתי הרשתות של ARD ו- ZDF שעמם הייתי בקשר. אולי מפני שהיה קפדן וקשוח מצאתי עניין רב באותן ארבע השיחות עמו. מורשת הכדורגל הגרמנית הצדיקה את עצמה בעשור ה- 80 של המאה שעברה. גרמניה נבחרת טורניר טיפוסית הייתה פיינאליסטית במונדיאל ספרד 1982 , הייתה פיינאליסטית במונדיאל מכסיקו 1986, ופיינאליסטית במונדיאל איטליה 1990 שם זכתה בפעם השלישית בתולדותיה בגביע העולם. ב- 1971 הודח עמנואל שפר מאימון הנבחרת הלאומית והנהלת בית”ר ירושלים בתוכה האחים רְאוּבֵן ואֵלִיעֶזֶר רִיבְלִין והמנהל משֶה דַדָש הזדרזה להחתים אותו כמאמן המועדון. במהלך צילום חלק מהכתבה שלי ההיא שדנה במשחקה של בית”ר ירושלים באצטדיון “בלומפילד” נגד מכבי ת”א הופתעתי לשמוע אותו גוֹעֵר, מקלל, ומְנָאֵץ את השחקנים כשפיו מפיק טקסטים שאין המַקְלֶדֶת רשאית להדפיסם. האיש בעל החינוך האירופי והמשמעת בעלת דפוס גרמני התנהג על כר הדשא כאחרון אנשי אסיה עד שאֵהוּד “אוּדִי” רוּבּוֹבִיץ’ קפטן בית”ר ירושלים באותו משחק, נטש את משמרתו לרגע, רץ לכיוונו של עמנואל שפר, והתחנן בפניו בזו הלשון : “…חדל כבר מהקללות הנלוזות ומהפה המלוכלך שלך. אנחנו כל שחקני בית”ר ירושלים איננו יכולים יותר לסבול אותך…”. זה היה מחזה נורא. הייתי עד לו במו עיניי. לקראת סיום העונה פיטרה הנהלת בית”ר ירושלים את עמנואל שפר מתפקידו והוא סולק מהמועדון. “מוניטין מונדיאל מכסיקו 1970” שצבר לא סייע לו לשמור על מעמדו כבכיר המאמנים בארץ. האופי הצברי – ישראלי החפיפניקי של בית”ר ירושלים גברו על הגינונים האירופיים והמשמעת הגרמנית של עמנואל שפר, וגם על ניבול הפה והקללות שלו. עִמָנוּאֵל שֶפֶר פוטר.

טקסט תמונה : עונת 1972 – 1971 של הליגה הלאומית בכדורגל. מגרש ימק”א בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 57 שנים. עמנואל שפר (עומד משמאל) הוא מאמן קבוצת בית”ר ירושלים לאחר שהודח מאימון נבחרת ישראל. זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : ג’אנו, מאיר כהן, אודי רובוביץ’, שלומי אברהמי, יוסף חכם. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית : מנהל הקבוצה משה דדש , שאול מזרחי, בצלאל אביטן, בן דוד, ארצי בן יעקב, אמינוף, והמאמן עמנואל שפר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : האפסנאי עמיאל (כורע קיצוני מימין), וויקטור לוי, בצלאל, השוער יוסף סורינוב, אבי ששון, ודני נוימן. (התמונה באדיבות הספר “אני אוהב אותך בית”ר” והמו”ל מר דורון עוז).

טקסט תמונה : 1972 – 1971. מגרש ימק”א בירושלים. המאמן עמנואל שפר (שני מימין) יחדיו עם הנהלת מועדון הכדורגל של בית”ר ירושלים. המועדון נהנה מאז ומתמיד מ- הילה פוליטית מובהקת של מפלגת חירות ואח”כ מפלגת הליכוד. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ראובן “רובי” ריבלין איש אציל ו- אהוב (אז יו”ר בית”ר ירושלים, והיום נשיא המדינה), המאמן עמנואל שפר ז”ל, יהושע מצא, ומנהל הקבוצה הכל יכול משה דדש. (התמונה באדיבות הספר “אני אוהב אותך בית”ר” והמו”ל מר דורון עוז) .

נכון שעִמָנוּאֵל שֶפֶר הצעיד את נבחרת ישראל לעבר טורניר הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 , הראשון והאחרון שהשתתפה בו, אולם צריך לזכור שהיא העפילה למונדיאל מכסיקו 1970 מבית אוקייאני דַל. ישראל הכניעה בדרך למכסיקו 70′ בסך הכול רק שתי נבחרות חלשות בדמותן של ניו זילנד ואוסטרליה. עִמָנוּאֵל שֶפֶר הפך למושא הערצה עבור דוֹר של אנשי כדורגל יותר בשל דרכו הנוקשה והמדויקת ובגלל מחשבת ופילוסופיית הכדורגל שלו. הוא היה מודל ומופת לחיקוי עבור רבים. יותר בגלל אישיותו הרצינית והדינאמית, היושרה שלו, ודבקותו במשמעת חסרת פשרות, ומתודיקה מסודרת של האימון כחניך האסכולה הגרמנית מאשר הישגיו. ב- 1979 שינתה FIFA את ארגון המונדיאל הבא העתיד לבוא בתוך שלוש שנים, זה של ספרד 1982. בפעם הראשונה בהיסטוריה קבעה ה- FIFA כי בטורניר גביע העולם של ספרד 82′ ייטלו חלק 24 נבחרות במקום 16 כפי שהיה נהוג עד כה. הכדורגל הישראלי הוחזר לאירופה בתום עשור בו שהה באוקייאניה. הנבחרת הישראלית שובצה לבית מוקדם לקראת מונדיאל ספרד 82′ עם ארבע נבחרות אירופיות צפון אירלנד, שוודיה, סקוטלנד, ופורטוגל. מאז שוהה ישראל באירופה ונכשלת פעם אחרי פעם להעפיל למונדיאל ו/או ל- Euro. שום מאמן ישראלי ו/או זר (ג’ק מנסל וגם ריכארד נילסן) לא צלח את צוֹק העיתים האירופי. הפחית לעשות המאמן שלמה שרף שנכשל בעשור ה- 90 של המאה שעברה בארבעה קמפיינים רצופים להעפיל לשני מונדיאלים (ארה”ב 1994 וצרפת 1998) ולשני Euro’s (אנגליה 1996 ו- הולנד / בלגיה 2000) . עִמָנוּאֵל שֶפֶר ייזכר כמי שהפיק יתרון ונִיצֵל ב- 1969 עד תום את נקודת התורפה האוקייאנית. הנבחרת בראשותו הביסה ב- 28 בספטמבר 1969 באצטדיון ר”ג את ניו זילנד 0:4, ושלושה ימים אח”כ ב- 1 באוקטובר 1969 במשחק הגומלין שנערך אף הוא באצטדיון ר”ג ניצחה שוב את ניו זילנד 0:2. ב- 4 בדצמבר 1969 ניצחה ישראל באצטדיון ר”ג את נבחרת אוסטרליה בתוצאה המינימלית 0:1. במשחק הגומלין שנערך ב- 14 בדצמבר 1969 בסידני סיימה את המשחק נגד אוסטרליה בתוצאת תיקו 1:1, ולפתע מצאה את עצמה בטורניר הגמר של מכסיקו 1970. אין זה חשוב כך כך היום אך צריך לומר בכֵנוּת כי עִמָנוּאֵל שֶפֶר ושחקני הנבחרת שלו זכו בתהילת נֶצַח יותר בגלל חולשת היריב מאשר כישרונו של הכדורגל הישראלי. בשורות נבחרת ישראל שיחקו אז השוער יִצְחָק וִויסוֹקֶר, שְרָגָא בַּר, צְבִי רוֹזֵן, דָוִד פְּרִימוֹ, מְיקוֹ בֶּלוֹ, גִיוֹרָא שְפִּיגֶל, מָרְדֶכָי שְפִּיגְלֶר, שְמוּאֵל רוֹזֵנְטַל, מֵאִיר בָּרָד, רַחָמִים טַלְבִּי, יִצְחָק שוּם, יְהוֹשֻעַ פיייגנבוים, אַהֲרוֹן שוּרוּק, ודַוִד קָרָקוֹ. שַדָּר רדיו “קול ישראל” נְחֶמְיָה בֶּן אָבְרָהָם ז”ל העביר בשידורים ישירים את ארבעת המשחקים נגד ניו זילנד ואוסטרליה אולם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ומנהל מחלקת הספורט של דן שילון ועוזרו אלכס גלעדי נותרו הרחק מאחור.

ביום רביעי בשעה שבע בבוקר של שעון ישראל ב- 14 בדצמבר 1969 התמודדה נבחרת ישראל בסִידְנִי במשחק הגומלין נגד נבחרת אוסטרליה על הזכות להעפיל לטורניר מונדיאל מכסיקו 1970 (כזכור גברה ישראל על אוסטרליה 0:1 ב- 4 בדצמבר 2018 במשחק הראשון באצטדיון ר”ג. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל הבין היטב את חשיבות המשימה והיה קשוב לרחשי הציבור. הוא שלח לסידני את נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם. המשחק שודר ישיר ברדיו “קול ישראל” במשך שעתיים משבע עד תשע בבוקר וזכה לרייטינג שיא. המדינה כולה נצמדה לטרנזיסטורים ושבתה לשעתיים מעבודה ולימודים ושמעה כי מָרְדֶכָי שְפִּיגְלֶר הבקיע בדקה ה- 79 את שער אוסטרליה ממסירה של גיורא שפיגל. האוסטרלי ג’וֹן ווֹטְקיס הִשווה את התוצאה ל- 1:1 שתי דקות לפני שריקת הסיום. תוצאת התֵּיקוּ הספיקה וישראל העפילה למונדיאל מכסיקו 1970 בפעם הראשונה בתולדותיה והאחרונה עד כה. דָן שִילוֹן לא טַס לסידני לשדר ישיר את המשחק ב- 14 בדצמבר 1969 מפני שטרם הוקמה כלל תחנת קרקע לתקשורת לוויינים בישראל. הוא גם לא נשלח ע”י רשות השידור לאוסטרליה לצורכי תיעוד של ההעפלה ההיסטורית . משחק הבית של ישראל נגד אוסטרליה ב- 4 בדצמבר 1969 באצטדיון ר”ג לא שודר אף הוא ישיר ע”י דן שילון ואָלֶכְּס גִלְעָדִי מפני שראש המחלקה הכלכלית של רשות השידור אֵלִיָהוּ בֵּן עַמְרָם סבר שההתאחדות דורשת תשלום זכויות שידורים גבוה מידי עבור השידור הישיר של ההתמודדות. המו”מ הכספי בין שני הגופים כשל. שערו של גיורא שפיגל בדקה ה- 18 של המשחק שהביא לניצחון בית מינימלי 0:1 על אוסטרליה לא תועד אפילו לא ע”י מצלמת פילם. ניידת השידור של הטלוויזיה ה- OB הכחול נשאר בירושלים. זרעי הכעס והרוגז בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה להתאחדות הכדורגל נזרעו על כר הדשא של אצטדיון רמת גן, וצמחו לאֵיבָה. רשות השידור ראתה בהתאחדות הכדורגל גוף ציבורי חמדני בעוד ההתאחדות מדמה את הרשות לגוף ציבורי קמצני. המסמכים של רשות השידור שמובאים על ידי בפוסט הזה ב- “עִידָן עִמָנוּאֵל שֶפֶר” מתאריך 19 בספטמבר 1969, חושפים את המחלוקת הפיננסית ששררה בין רשות השידור להתאחדות הכדורגל בעניין תשלום זכויות השידורים למשחקי הליגה, הגביע, וגם משחקים בינארציים רשמיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בהתעקשותה הפיננסית מול ההתאחדות בשנים ההן הותירה את המאמן הלאומי עִמָנוּאֵל שֶפֶר אנונימי במידת מה. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא ראיינה אותו דווקא בשעה שהיה בשיאו.

טקסט מסמך : 19 בספטמבר 1969. מכתבו של מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אֵלִיָהוּ בֵּן-עַמְרָם (עמוד 1 מתוך 2) למנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג, לסמנכ”ל כספים וכוח אדם ברשות השידור ארנון צוקרמן, ליועץ המשפטי של רשות השידור עו”ד נתן כהן והדובר בתום פגישת המו”מ שלו עם אנשי התאחדות הספורט והתאחדות הכדורגל, הנוגעת לתשלום זכויות שידורים עבור צילום אירועי ספורט. עותק מהמסמך נשלח למנהל הטלוויזיה חגי פינסקר  מנהל חטיבת החדשות יורם רונן, ומנהל מחלקת הספורט דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 19 בספטמבר 1969. מכתבו של מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אליהו בן – עמרם  (עמוד 2 מתוך 2) למנכ”ל שמואל אלמוג, הסמנכ”ל ארנון צוקרמן, והדובר בתום פגישת המו”מ שלו עם אנשי התאחדות הספורט והתאחדות הכדורגל, הנוגעת לתשלום זכויות שידורים עבור צילום אירועי ספורט. עותק מהמסמך נשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר, מנהל חטיבת החדשות יורם רונן, ומנהל מחלקת הספורט דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תרגום טקסט המסמך הדהוי :

נציגי ההתאחדות דרשו תשלום גלובאלי שנתי של 200000 (מאתיים אֶלֶף) ל”י, סכום שיקנה למחלקת הספורט של דן שילון את הזכות לכסות ולצלם את כל מופעי הכדורגל שייערכו בישראל, משחקי ליגה, גביע, משחקים בינלאומיים רשמיים ומשחקי ידידות בין ארציים.

צבי ברים וזאב שחר הודיעו לרשות השידור כי מתוך סכום שנתי של 200 אֶלֶף ל”י , תפריש ההתאחדות 80000 (שמונים אֶלֶף) ל”י לאגודות. תפריט המחירים שהציעה ההתאחדות היה כלהלן :

1.  תמורת שידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל תשלם הרשות להתאחדות 20000 (עשרים אלף) ל”י. תמורת שידור ישיר של המחצית השנייה , תשלם רשות השידור 12500 ל”י. עבור שידור מוקלט ודחוי למחרת היום תשלם הרשןת 10000 (עשרת אלפים) ל”י.

2.  תמורת שידור ישיר של משחק בינלאומי בכדורגל תשלם הרשות להתאחדות 25000 (עשרים וחמישה אלף) ל”י . עבור מחצית שנייה ישולם סכום של 15000 ל”י . עבור שידור מוקלט ודחוי למחרת היום תשלם ההתאחדות 10000 (עשרת אלפים) ל”י .

3.  שידור ישיר של משחק ידידות בינארצי יהיה שווה ל- 15000 (חמישה עשר אלף) ל”י . עבור המחצית השנייה תשלם ההתאחדות 9000 ל”י. עבור שידור מוקלט ודחוי למחרת היום תשלם הרשות 6000 (ששת אלפים) ל”י.

אליהו בן-עמרם נציג רשות השידור העלה בפגישה את הרעיון כי צילום משחקי הכדורגל בטלוויזיה יביא במקביל לחשיפת השילוט המסחרי במגרשים ולגידול מסיבי בהכנסות מהשילוט הזה, והציע לצבי ברים וזאב שחר כי כל ההכנסות מהפרסומות המסחריות במגרשים יזרמו לכיסם של המועדונים ובתמורה תהיה רשות השידור תהיה משוחררת מתשלום זכויות שידורים. תוכן מכתבו של אליהו בן – עמרם נשלח גם לידיעתם של חגי פינסקר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יורם רונן מנהל חטיבת החדשות, ודן שילון מנהל מחלקת הספורט.

משחק הגומלין ב- 14 בדצמבר 1969 של ישראל נגד אוסטרליה בסידני הוקלט ע”י רשת הטלוויזיה האוסטרלית SBS על שני טייפים AMPEX כבדים בעלי רצועה מגנטית ברוחב של 2 אינטשים  והוטסו ארצה. דן שילון ואלכס גלעדי שידרו אותו לציבור באיחור של יומיים בליווי פס קול אנגלי כ- Guide).

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אִצטדיון ר”ג. נחמיה בן אברהם (עומד ליד המיקרופון) משדר ישיר ב- 4 בדצמבר 1969 מאצטדיון ר”ג את משחק הבית של ישראל נגד אוסטרליה במסגרת הבית האוקייאני של קדם גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1970. לימינו של נחמיה בן אברהם ניצב עיתונאי הספורט הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני מייסד תוכנית הספורט ברדיו “קול ישראל'” וחבר מערכת העיתון “חדשות הספורט”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרה מאצטדיון רמת גן ומהמשחק ישראל – אוסטרליה בשל מיקוח כספי עם ההתאחדות על גובה התמלוגים. (התמונה באדיבות גב’ תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מצער ביותר וגם מוזר, כמעט בלתי נתפס, שמאמן הכדורגל הנודע ורב מוניטין עִמָנוּאֵל שֶפֶר החמיץ את הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותו, גם בשל נסיבות הזמן. עִמָנוּאֵל שֶפֶר אימן בשתי תקופות שונות את נבחרת ישראל. הפעם הראשונה הייתה בשנים 1971 – 1968 בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית רק נולדה וטרם עמדה על דעתה. חטיבת הספורט של הטלוויזיה בראשות דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי כיסתה וצילמה כדורגל כבר מבראשית ב- 1969 אולם מעולם לא תיעדה את עִמָנוּאֵל שֶפֶר באופן אישי כמאמן דגול ומייסדה של מורשת בשנות השגשוג העיקריות שלוֹ ושל הנבחרת שלוֹ ב- 1969 ו- 1970. עִמָנוּאֵל שֶפֶר היה המאמן החשוב ביותר במדינת ישראל ב- 1970 אולם בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין שום זכר צילומי למי שנחשב לגדול מאמני הכדורגל של ישראל בימים ההם, ואולי בכל הזמנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היללה את הישגיו על כר הדשא אך באופן וויזואלי ערכה לו מעֵין דֶה – גְלוֹרִיפִיַקְצָיה.

עִמָנוּאֵל שֶפֶר התמנה למאמן נבחרת ישראל באפריל 1968 (בן 45) כיורשו של המאמן היוגוסלבי מילובאן צ’יריץ’ אולם על המאמן היָשָן הוטלה המשימה להוביל את נבחרת ישראל בטרם פרידה בטורניר אליפות אסיה בכדורגל שנערך במאי 1968 בטהראן בירת איראן. שיא הצלחתו של עִמָנוּאֵל שֶפֶר כמנווט ראשי של הכדורגל בארץ ופסגת שגשוגה של נבחרת ישראל בראשותו הייתה ה- העפלה לטורניר גביע העולם בכדורגל של מכסיקו שנערך בחודש יוני של שנת 1970. ישראל הפסידה במשחק הראשון שלה ב- 2 ביוני 1970בבית המוקדם בפואבלה נגד אורוגוואי 0:2 אולם התאוששה בשני המשחקים הבאים שנערכו באצטדיון של העיר טולוקה לאחר שסיימה ב- 7 ביוני 1970 בתיקו 1:1נגד שוודיה, וב- 11 ביוני 1970 השיגה תוצאת 0:0 נגד נבחרת איטליה החזקה. איטליה העפילה כזכור למשחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 שם ניגפה באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” במכסיקו סיטי 1:4 נגד ברזיל. ב- 1971 בשיא פרסומו המקצועי ולמרות הישגו ההיסטורי, ההעפלה למונדיאל מכסיקו 1970 שם השיגה נבחרת ישראל שתי תוצאות תיקו נגד שוודיה ואיטליה – הודח עמנואל שפר ממשרתו הרמה כמאמן הנבחרת הלאומית ע”י ההתאחדות. הוא הוחלף ע”י אֶדְמוֹנְד שְמילוֹבִיץ’ ז”ל. הסיבה לפיטוריו הייתה מחלוקת קשה שלו עם עסקני ההתאחדות הנוגעת לתפיסת דרכו כמנווט ראשי ומשמעת האימון החמורה שכפה על הנוכחים לידו. שורה ארוכה של עסקני וראשי ההתאחדות הכדורגל בשנים ההן יצחק זאבי, זאב בר סבר, יוסף “יוֹשוֹ” ענבר, צבי ברים, זלמן קליאוט, יצחק פנאי, מנחם הלר, מיכאל “מיקה” אלמוג, וחיים הברפלד – דעתם לא הייתה נוחה מעמנואל שפר. דמותו העקשנית והפדנטית לא השתלבה עם עסקנות הכדורגל.

ב- 1978 התמנה עמנואל שפר בפעם השנייה ע”י ההתאחדות למאמן הנבחרת הלאומית במטרה להצעיד אותה לאולימפיאדת מוסקבה 1980. נבחרת ישראל הפסידה במשחק הקדם אולימפי הראשון שלה ב- 28 במארס 1979 באצטדיון ר”ג 0:2 לנבחרת בלגיה. ב- 9 במאי 1979 סיימה ישראל במורסיה – ספרד את משחקה השני במסגרת הטורניר הקדם אולימפי בתיקו 1:1 נגד הנבחרת הספרדית. ביום רביעי – 26 בספטמבר 1979 הובסה ישראל באצטדיון ר”ג במשחק הגומלין נגד ספרד 0:3. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי שכנע את מנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל (שימש במקביל גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הדחתו של ארנון צוקרמן) בחשיבות המשחק שהועבר על ידינו בשידור ישיר. יורם ארבל היה השַדָר. יוסף “טומי” לפיד רתח על אלכס גלעדי לאחר התבוסה 3:0 לספרד והאשים אותו בדיעבד ב- בוטות וללא שום הצדקה בבזבוז כספים וחוסר שיקול דעת. “…להוציא ניידת שידור ו- 60 עובדים רק כדי לשדר ישיר תבוסה, זה מעשה חֶלֶם שרק אלכס גלעדי יכול לעשות…”, אמר יוסף “טומי” לפיד ברשעות והניח זכוכית מגדלת בעלת עדשה ענקית על מנהל הספורט שלו. צריך להבין אלכס גלעדי הוא אחד מגדולי בניה ואנשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. ישראל נכשלה במשימתה להעפיל לאולימפיאדת מוסקבה 1980 ועמנואל שפר הוזמן לאולפן “מבט ספורט” במוצ”ש של 29 בספטמבר 1979 כדי למסור דו”ח ולתרץ את התבוסה, אולם הציבור לא האמין לו וגם לא ההתאחדות. עמנואל שפר לא היה דמות טלוויזיונית מאירת פנים גם בגלל העברית העִילֶגֶת שהייתה שגורה בפיו. הוא לא הצליח להסביר היטב את תורת הכדורגל שלו ולא תרץ באופן משכנע את כישלונותיו. עוזרו של עמנואל שפר במלאכת האימון במשך שנים רבות אמציה לבקוביץ’ תומך בגרסה שלי כי למרות היושרה שלו וקו הכדורגל הברור ש- שִרְטֵט, הַ- חִסְפּוּס ויכולת הביטוי הכושלת שלו בשפה העברית היו לו לרוֹעֵץ. על סגל נבחרת ישראל ב- 1979 נמנו השוערים יוסי מזרחי, אריה חביב, ועמנואל “מנו” שוורץ, ושחקני השדה גד מכנס, אבי כהן ז”ל, חיים בר, נוח איינשטיין, אורי מלמיליאן, יצחק שום, גדעון דמתי, וויקי פרץ, ישראל פוגל, משה גאריאני, שלמה קירט, יעקב כהן, דני נוימן, בני טבק, אבי ירושלמי, גד בן דרור, ויחזקאל קצב. אנשי ההתאחדות חשבו שניתן היה לעשות יותר עם סֶגֶל שחקנים כפי שעמד לרשותו של עמנואל שפר. במשחק הבא בטורניר הקדם אולימפי לקראת מוסקבה 80′ הפסידה ישראל ב- 4 באוקטובר 1979 באמן – הולנד 4:3 נגד הנבחרת האולימפית ההולנדית. ב- 10 באוקטובר 1979 סיימה בבריסל בתיקו אפס את משחקה נגד נבחרת בלגיה. ב- 31 באוקטובר 1979 במשחקה האחרון בטורניר הקדם אולימפי שנערך באצטדיון בבאר שבע לא יכלה ישראל לנבחרת הולנד והמשחק נגמר בתוצאה 1:1. ישראל נכשלה ועמנואל שפר בן 56 הודח בפעם השנייה ע”י אותה ההתאחדות שמינתה אותו. במקומו מונה למאמן הנבחרת האנגלי ג’ק מנסל.

באוקטובר 1968 היה כבר דן שילון לא רק שדר הספורט הראשי וגם המומחה בהא הידיעה של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בתחום הקונקרטי של משחק הכדורגל, אלא נחשב לכוכב טלוויזיה. הוטל עליו להגיש במהדורות “מבט” ששודרו פעמיים בשבוע בעת ההיא גם את קטעי הספורט . הוא קנה את המוניטין הראשון שלו כשַדָּר ספורט מצליח משהגיש ושידר בקולו את פירורי ה- Film של המשחקים האולימפיים של מכסיקו 1968 שהוטסו ארצה ע”י סוכנות הצילום הבריטית חברת “Visnews”. נבחרת הכדורגל של ישראל בראשות מאמנה היוגוסלבי מילובאן צ’יריץ’ העפילה לאולימפיאדת מכסיקו סיטי 1968 לאחר שעשתה דרך קלה בשלב המוקדם בו הביסה פעמיים בארץ את נבחרת ציילון 0:7 ב- 17 במארס 1968 ו- 0:4 ב- 22 במארס 1968. בחודש אפריל 1968 מינתה ההתאחדות את עמנואל שפר בן 45 למאמן נבחרת ישראל במקום מילובאן צ’יריץ’. עמנואל שפר קיבל לידיו בעצם נבחרת אולימפית מוכנה טבין ותקילין. מילובאן צ’יריץ’ מאמן  Old School מהדור היוגוסלבי ההוא השלים את האתגר האחרון של נבחרת ישראל שלה בטרם אולימפיאדת מכסיקו 1968. הוא היה מאמנה של נבחרת ישראל באליפות אסיה בכדורגל שהתקיימה בחודש מאי 1968 בטהראן בירת איראן. עמד לרשותו סגל שחקנים נבחר ומגובש בדמותם של יצחק וויסוקר, שמואלביץ’, יצחק דרוקר, דוד קרקו, מיקו בלו, שמואל רוזנטל, מרדכי שפיגלר, רחמים טלבי, ג’ורג’ בורבה, משה רומנו, ראובן יאנג , צבי רוזן, משה עסיס, דני בורסוק, ויצחק נוריאלי. ישראל ניצחה ב- 12 במאי 1968 את הונג קונג 1:6. הפסידה  ב- 15 במאי 0:1 לבורמה, הביסה ב- 17 במאי את טייוואן 1:4, והעפילה למשחק הגמר נגד המארחת איראן. במשחק גמר רווי אלימות מצד הקהל האיראני ה- פנטי והאנטי ישראלי, משחק ברוטאלי של שחקני איראן, ושיפוט מגוחך של השופט ההודי נאטראגאן – הפסידה ישראל 2:1, אולם חזרה בשלום הביתה.

טקסט תמונה : מאי 1968. טהראן בירת איראן. אליפות אסיה בכדורגל. נבחרת הכדורגל של ישראל מתקבלת באופן רשמי ע”י אנשי הוועדה המארגנת האיראנית של הטורניר. כולם קציני צבא גבוהים. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית הראשונה מימין לשמאל : שמואל רוזנטל, גיורא שפיגל, חיים לווין, מרדכי שפיגלר מנחם הלר, שני אנשים לא מזוהים, מיכאל “מיקה” אלמוג. שורה שנייה מימין שלשמאל : יצחק דרוקר, משה עסיס, מיקו בלו, ג’ורג’ בורבה, משה רומנו, ראובן יאנג. שורה שלישית מימין לשמאל : דוד קרקו, דני בורסוק (מרכיב משקפי שמש), יצחק וויסוקר, נוריאלי, רחמים טלבי, שחקן לא מזוהה. הערה : באופן מפתיע נעדרים מהתמונה הבלם צבי רוזן והמאמן מילובאן צ’יריץ’. (באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מאי 1968. טהראן בירת איראן. טקס הפתיחה של אליפות אסיה בכדורגל. ראובן “רובי” יאנג נושא את דגל המדינה. מנחם הלר צועד אחרי רובי יאנג כשהוא עטור זר. המשלחת הישראלית מאובטחת ע”י אנשי ה- Savak שירות הביטחון הפנימי של המשטר המלוכני בראשות השאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי. הערה : צבי רוזן נראה אחרון מצד שמאל. (באדיבות רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : דן שילון מגיש במהדורת “מבט” באוקטובר 1968 את קטעי הפילם הבודדים שסיקרו את אולימפיאדת מכסיקו 1968. הצילום נעשה מתוך המוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשחקים האולימפיים של מכסיקו 68′ הועברו בשידורים ישירים מלאים בארה”ב ובאירופה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה נעמדה על רגליה הסתפקה בפירורים . (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כלהזכויות שמורות).

עִמָנוּאֵל שֶפֶר קיבל ירושה מגובשת מ- מִילוֹבָאן צִ’ירִיץ’. ישראל הייתה יותר מנבחרת. היא הייתה קבוצה בה שררה אווירה טובה. אף על פי כן ערך בה עמנואל שפר כמה שינויים. לקראת מכסיקו 1968הוא צירף את שְרָגָא בַּר ממכבי נתניה, יְשַעְיָהוּ שְוָוגֶר ממכבי חיפה, יְהוֹשֻע “שייע” פַיְיגֶנְבּוֹיְם ויִצְחָק אֶנְגְלֶנְדֶר מהפועל חיפה. בעת ההכנות לקראת אולימפיאדת מכסיקו 1968 הפקיד המאמן הלאומי עמנואל שפר את מלאכת שיפור הכושר הגופני של השחקנים בידיו של סא”ל עָמוֹס בַּר חָמָא מי שהיה קצין אימון גופני ראשי של צה”ל. זה היה חידוש עצום. הנבחרת יצאה גם למחנה אימונים מיוחד בתנאי גובה ב- סֶט. מוֹרִיץ ב- שווייץ (נערכה שם אולימפיאדת החורף של 1948) כדי להתרגל לאוויר הדליל של מכסיקו סיטי הממוקמת כ- 2500 (אלפיים וחמש מאות) מטרים מעל פני הים. מדע הרפואה והפיזיולוגיה כבר ידע כי כדי להתרגל למאמץ גופני ממושך בתנאי גובה יש לשהות לפני כן באותו הרוּם תקופה מסוימת כדי להרגיל באופן הדרגתי את המערכת הפיזיולוגית של גוף האדם לקראת המשימה. גוף האדם מפצה את עצמו במצב של שהייה באוויר דָּלִיל בחמצן ע”י הכפלת מספר הכדוריות האדומות בעלות ה- הֶמוֹגְלוֹבִּין שנושאות את מולקולות החמצן לרקמות הגוף ולשרירים. עִמָנוּאֵל שֶפֶר היה סגור עם עצמו, ידע מה הוא רוצה, ונעזר במדענים כדי לקדם את הנבחרת שלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שרויה בעת ההיא בשלבי ההקמה האחרונים שלה בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ (בן 92, היום) ועוזרו עוזי פלד (בן 81, היום). דן שילון יבד”ל ומוטי קירשנבאום ז”ל היו מבניה הראשונים ועמודי התווך שלה. אלכס גלעדי הצטרף לשורותיה ב- 1969.

טקסט תמונה : קיץ 1968. אתר סט. מוריץ בשווייץ. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל בראשות מאמנם עמנואל שפר מתאמנים על רקע האלפים השווייצריים לקראת תחרויות הכדורגל של אולימפיאדת מכסיקו 1968. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור). 

ישראל ניצחה בשלב במוקדם ב- 13 באוקטובר 1968 משחקים האולימפיים  של מכסיקו 1968 בעיר ליאון 3:5 את גאנה, ב- 15 באוקטובר 1968 גברה שוב ב- ליאון על אל סלבאדור 1:3, והפסידה ב- 17 באוקטובר בגוואדאלאחארה 2:0 להונגריה. אף על פי כן העפילה לשלב רבע הגמר בו סיימה בתיקו 1:1 את משחקה נגד בולגריה גם לאחר הארכה. הוטלה מטבע ונבחרת ישראל ניגפה. בולגריה העפילה לשלב חצי הגמר. הרחוב הספורטיבי והציבור בכללו החלו להאמין בפועלו של עמנואל שפר ובשחקניו גם ללא הצילומים והדיווחים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שבקושי נעמדה על רגליה.

לקראת קמפיין מונדיאל מכסיקו 1970 צירף עמואל שפר לסגל שלו את דָנִי רוֹם (שמילוביץ’) ממכבי חיפה, את דָוִד פְּרִימוֹ מהפועל ת”א, וגם את יוֹחָנָן ווֹלָךְ מהפועל חיפה. תורת האימון שלו גרסה כי הקבוצה חשובה מהפרט וכי שיתוף פעולה הרמוני בין כל חלקי הקבוצה הוא הערובה להצלחה.

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורגל של עמנואל שפר באולימפיאדת מכסיקו 1968. Frames בודדים בלבד שודרו ממשחקיה אם בכלל. שירותי הטלוויזיה היו בחיתוליהם.  עומדים מימין לשמאל : שמואל רוזנטל, צבי רוזן, יוחנן וולך, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק וויסוקר. כורעים מימין לשמאל : שרגא בר, יהושע “שייע” פייגנבאום, מרדכי שפיגלר (קפטן), גיורא שפיגל, ויצחק שום. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי ההצלחה במונדיאל מכסיקו  1970 התפנה המאמן הלאומי עמנואל שפר לקידום נבחרת הנוער של ישראל. הוא הקדיש זמן למחשבת הכדורגל שלו כיצד לקדם את הדור הצעיר של הכדורגל הישראלי. הנה התיעוד המצולם.

טקסט תמונה : 5 במאי 1971. אִצטדיון הכדורגל בטוקיו. נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל תחת הדרכתם של עִמָנוּאֵל שֶפֶר ועוזרו אמציה לבקוביץ’ זכתה לפני דקות ספורות באליפות אסיה בכדורגל לאחר שגברה על נבחרת דרום קוריאה 0:1. הראשון מימין בשורת היושבים הקדמית זהו השוער אַרְיֵה בֶּזֶ’רָאנוֹ מהפועל ת”א. יושבים בשורה השנייה : שני מימין עוזר המאמן אמציה לבקוביץ’, גֶ’רִי בֵּית הָלֵוִי, המאמן עִמָנוּאֵל שֶפֶר (עם הגביע). שורת העומדים : שלישי מימין עיתונאי הספורט הוותיק משה לרר, חמישי מימין רפי אליהו מהפועל באר שבע, שביעי מימין גדעון “גִידִי” דָמְתִּי משמשון ת”א. (באדיבות ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

בחודש ינואר 1970 החליטו מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי פִּינְסְקֶר ז”ל להטיס את דָן שִילוֹן לראשונה לאירוע ספורט בינלאומי, הלא הוא מונדיאל מכסיקו 1970 כדי לכסות את שלושת משחקי ישראל בבית המוקדם מס’ 2 נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה וגם את משחק הגמר שנועד להיערך ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. בהיעדר תחנת קרקע לתקשורת לוויינים בישראל הוקלטו כל ארבעת המשחקים הנ”ל עם קולו של השדר דָן שִילוֹן על מערכת Multi track באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא. משם הוטסו הטֵיְיפִּים הכבדים לנמל התעופה לוד והובאו כלאחר כבוד במוניות מיוחדות לאולפני הטלוויזיה בירושלים. אָלֶכְּס גִלְעָדִי סגנו הפעלתן והאחראי של דן שילון ערך את הטֵיְיפִּים לשידור, ושִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל הגיש את המִשְדָרִים. דָן שִילוֹן הקליט את סיגנל השידור שלו באולפני RAI ברומא אולם מעבר לכך לא ביצע כל עבודה עיתונאית אחרת. הוא לא ראיין את שחקני הנבחרת וגם לא את המאמן עִמָנוּאֵל שֶפֶר לפני המשחקים ולא בתומם. הוא לא ביים שום כתבות אודות נבחרת ישראל. האינפורמציה היחידה שזרמה לארץ הייתה השידורים המוקלטים של המשחקים עצמם מכר הדשא ותו לא. לקראת משחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 בו הביסה ברזיל את איטליה בתוצאה 1:4, בחר דָן שִילוֹן בשני שחקני הכדורגל הבכירים של נבחרת ישראל מָרְדֶכָי שְפִּיגְלֶר וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל הצעירים לשמש פרשנים שלו. בר הסמכא מספר אחד בישראל עִמָנוּאֵל שֶפֶר נדחק ושחקניו הועדפו על פניו. בהיעדר אמצעי צילום והפקה דָן שִילוֹן אפילו לא ריאיין אותו ולוּ פעם אחת בתקופת מונדיאל מכסיקו 1970. צריך לזכור שוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בראשיתה ודלת אמצעים ותקציבים. עִמָנוּאֵל שֶפֶר אמר לי שנים רבות אח”כ כי קיבל את הדין הטלוויזיוני בשלוות נפש מפני שידע כי העברית שלו איננה רהוטה דייה וכי איננו מסוגל לתרגם במהירות את מחשבתו בגרמנית למילים בעברית. הוא כלל לא היה מַר נפש. הדהים אותי עד כמה היה איש שיחה נעים, ג’נטלמן, אדיב וחם בעל גינונים אירופיים לעומת הבוטות וההתנהגות הוולגארית שלו לעיתים על כר הדשא. צריך להזכיר כאן שדחיקתו של עמנואל שפר ב- 21 ביוני 1970 מעמדת הפרשנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק הגמר במונדיאל מכסיקו 1970 ברזיל – איטליה 1:4, לא נעשה ע”י דן שילון בשל צרות עין. הוא פשוט חשש שעמנואל שפר לא יחזיק מעמד כפרשן בגלל העברית העילגת שלו. צריך להבין ולהזכיר כאן במשפט לא מוסגר כי השפעתה של לשונאית הטלוויזיה הישראלית הציבורית גב’ רות אלמגור על דן שילון ואלכס גלעדי הייתה משמעותית. אולי אף מעבר לזה. דן שילון ואלכס גלעדי שני אישים רציניים ויסודיים הבינו היטב את המסר של גב’ רות אלמגור בצורך לדבר עברית תקנית מדוקדקת וללא שגיאות בשידורי הספורט. האפקט והחותם שלה של רות אלמגור כלשונאית מומחית של השפה העברית ניכר היטב בכל מחלקה בטלוויזיה ישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : אוגוסט 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 48 שנים. אלו הם שני מנהיגים וקברניטי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון (מימין) ואלכס גלעדי (משמאל) במשרד המחלקה בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים. שניהם היו גם אבירי השפה העברית בהשראתה של גב’ רות אלמגור ונאמנים מוחלטים למסר שלה להשתמש בשידורי הספורט בעברית תקנית למהדרין. הטמעתה של השפה העברית התקנית ע”י רות אלמגור המסורה באופן קבוע ושיטתי בשידורי רדיו “קול ישראל” ובשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הייתה אחת משעותיה היפות של חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בימים ההם. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לקורא : ראה הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי, “הכדורגל כ- סמן ימני בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם”. הספר כלול בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב, הקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. המחקר והכתיבה אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020. 

דן שילון ואלכס גלעדי היו שני אנשי רוח וספר שרחשו כבוד לשפה העברית. הם דרשו מהשַדָּרים והכתבים במחלקת הספורט מאז 1970 לדבר ולכתוב עברית תקנית על פי הדקדוק המקובל. כעורכים ברי סמכה עברו וקראו את הטקסטים בטרם ירדו הכתבים להקליט את קולם בקומה ב’ של הבניין ברוממה שם שכן חדר הקול על כל מפרטיו הטכנולוגיים. קושי השליטה העיקרי שלהם בטקסט השדרים היה כמובן בעת השידורים הישירים. בסופה של 1972 שניהם הפילו החלטה שנראתה אז לפני 46 שנים חסרת תקדים. הם ביטלו לחלוטין את ההקלטה הישירה של כתבי ושדרני הכדורגל שלהם שנכחו במגרשי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) על פס הקול במערכת הפילם הישנה הקרויה Single system של מצלמות הפילם ה- BL ההן, והכריחו אותם לעלות לירושלים כדי לערוך את הקטעים הרלוואנטיים להקרנה ולהקליט באולפן Voice over מחושב וכתוב מראש. שיטת ה- Voice over העלתה לראשונה לגדולה את שני הקריינים המקצועניים ברדיו “קול ישראל” ו- גלי צה”ל, יוֹרָם אָרְבֶּל וגֶדִי לִיבְנֶה. שניהם דן שילון ואלכס גלעדי זימנו מעת לעת את מומחית הלשון העִברית של הטלוויזיה גב’ רות אלמגור כדי להדריך את ציוותי השידור ב- מחלקת הספורט שלהם בטרם יציאה למשימתם. ההתעקשות של שני המנהיגים דן שילון ואלכס גלעדי ודרישתם החד המשמעית בעת ההיא מהכתבים שלהם לדבר ולשדר בעברית תקנית, הייתה לא רק נקודת אור אלא זרקור מאיר דרך. נדבך חשוב ב- התפתחותם המואצת והנפלאה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אחת הפגישות הטלוויזיוניות הראשונות שעסקה בשיפור השפה העִברית ושימוש בלשון תקהית התקיימה עם גב’ רות אלמגור ביום שישי אחד אחה”צ בסתיו 1971 על הדשא ליד ביתו הפרטי של אלכס גלעדי בשכונת נווה רום ברמת השרון הישנה. התקבצו שם כל שדרני ה- Free lancers של מחלקת הספורט דאז ביניהם יאיר שטרן, חנוך קינן, איתן עמית, רפי נאה ואָחִיו אורי נוֹי, יהושע כהנא, יורם שִמְרוֹן, יורם ארבל ואחרים, וגם אני. דן שילון ואלכס גלעדי הציגו את גב’ רות אלמגור ואמרו כי היא אחת הפיגורות החשובות בטלוויזיה הישראלית הציבורית שעושה מלאכת קודש ואז השאירו לה את הבימה. במשך שעה וחצי תרגלה המומחית אישה נעימה בעלת המוניטין וגם אוזן רגישה את הכתבים של דן שילון ואלכס גלעדי בכתיבה ודיבור בעברית תקנית (!). לא פחות ממדהים.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. היועצת הלשונית הייחודית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור והמומחית ללשון העברית גב’ רות אלמגור – רמון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זה היה לפני ארבעים ושש שנים. אהבתם של דן שילון ואלכס גלעדי לשפה העברית ושאיפתם לכפות על פיקודיהם את מהימנות המידע באמצעות שימוש מדויק בשפה העברית, הייתה נדבך חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה באותם שמונה ימי בראשית, וגם על חשבונו של מאמן הכדורגל עמנואל שפר. כוחו היה המגרש ופחות בדיבורים ליד המיקרופון.

ב- מונדיאל מכסיקו 1970 נשאו שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה את שחקני נבחרת ישראל (וגם את המאמן עמנואל שפר מאחורי הקלעים) לכל סלון בית במדינת ישראל. שחקני הכדורגל היו כה אהוּדים ומפורסמים עד שהפכו לגיבורים לאומיים והשַדָּר דן שילון נעשה לכוכב טלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה קבעה מעתה סדר יום חדש. במידה מסוימת שמם של יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב, יְהוֹשֻעַ גְלָזֶר ונְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם גיבורי עידן הרָדְיוֹ נדחק לשוליים וירד מהפרק. הרדיו לא יכול היה להתחרות עם העוצמה הוויזואלית של הטלוויזיה.

טקסט תמונה : 1970. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל (בן 44 בתמונה, נולד ב- 1926) תמך בהצעתו של מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז”ל להטיס לראשונה בהיסטוריה את שדר הטלוויזיה הצעירה דן שילון לטורניר מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. הטסתו של דן שילון לעמדות השידור באצטדיונים של מונדיאל מכסיקו 70′ הייתה החלטה עיתונאית חשובה ביותר מאין כמותה. הייתה לכך פרשנות אחת ויחידה : הטלוויזיה הישראלית משדרת את האירועים מהשטח ממוקד התרחשות האירועים (!) ולא עושה זאת Off tube. (התמונה באדיבות גב’ רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1970. זהו מנהל הטלוויזיה הישראלית הצעירה חגי פינסקר ז”ל (בן 45 בתמונה, נולד ב- 1925) מגדולי העיתונאים של רדיו “קול ישראל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. (התמונה הוענקה לי בעת התחקיר הממושך באדיבות משפחת פינסקר וגם יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 10.

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תפשה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית (דרדקית בת חמש שנים) בלתי מוכנה. עשרות טייפים ברוחב רצועה של שני אינטשים שהכילו את אירועי הכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1970 ואירועי הספורט האולימפיים אולימפיאדת מינכן 1972 נמחקו כלא היו (בפקודת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן), והוכשרו כדי להקליט את אירועי המלחמה. ארנון צוקרמן פקד על מנהלת ה- Intake גב’ מירה בדולסקו ז”ל להיערך לקראת תקופת חירום ארוכה. השער המפורסם של מרדכי שפיגלר במשחק נגד שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה הרחוקה במסגרת מונדיאל מכסיקו 1970 יחדיו עם ה- Sound האותנטי של השַדָּר דָן שִילוֹן נמחקו אף הם. לעַד. ב- 1979 הפקתי וערכתי בפקודתו של אָלֶכְּס גִלְעָדִי תוכנית סיכום בת שעה וארבעים דקות של עשור ה- 70 במאה שעברה בספורט. רשת הטלוויזיה המכסיקנית “TELEVISA” שלחה לי מהארכיון שלה את השער ההיסטורי האבוד ההוא של מָרְדֶכָי “מוטל’ה” שְפִּיגְלֶר מ- 7 ביוני 1970 שנכבש נגד שוודיה בטוֹלוּקָה הרחוקה. כדי להעניק חיים לתמונת ה- Video הקצרצרה שהוטסה אלי Mute ובהיעדר קולו המקורי של דן שילון, צירפתי בעריכה אלקטרונית לסרט ההקלטה האִילֵם את קולו של נְחֶמְיָה בֶּן אָבְרָהָם. את הטריק הטלוויזיוני הזה של חיבור Sound רדיו לתמונת Video טלוויזיונית ביצעתי וערכתי גם עם ה- Sound של השדר האוסטרלי מרשת הטלוויזיה SBS שתיאר את השער של מרדכי שפיגלר במשחק אוסטרליה – ישראל ב- 14 בדצמבר 1969 בסִידְנִי. הסרתי את ה- Sound  האנגלי והרכבתי במקומו את Sound הרדיו של נְחֶמְיָה בֶּן אָבְרָהָם. טריק שימור קולו של שדר הרדיו נחמיה בן אברהם על התמונות הטלוויזיוניות של אוסטרליה 1969 ומונדיאל מכסיקו 1970 נערכו על ידי באופן אישי ואחריותי האישית הבלבדית בשל כורח המציאות. הטריק הטלוויזיוני של מכסיקו 1970 עשה חֶסֶד עם נחמיה בן אברהם ובשל נסיבות הזמן עָוֶול לדן שילון. מרבית הציבור איננו יודע היום כי הקול המקורי שאבד על סרט ההקלטה ישראל – שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה היה של איש הטלוויזיה דָן שִילוֹן.

כתבות ההספד אודות עמנואל שפר ז”ל בעיתונות היו כנים. הוא היה אישיות מיוחדת ובר סמכא, אך לא כל כך בטוח שחזון הכדורגל הקשוח שלו והמשמעת הקפדנית שדרש על כר הדשא – צלחו במדינת ישראל. כגודל ציפיותיו מהכדורגל הישראלי כך היו לעיתים קרובות גם גודל אכזבותיו . ב- 1982 פוטר עמנואל שפר שוב ממועדון בית”ר ירושלים. בגיל 59 נדם קולו כמאמן. זה היה האקורד האחרון שלו במגרשי הכדורגל בארץ.

נוח על משכבך בשלום עמנואל שפר איש ישר דרך, אמיץ לב, פדנט, בוטה, נאמן, בר סמכא, ומאמן דגול. עבורי אתה בלתי נשכח.

תזכורת 11.

לאחר מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 יצרו המפיק הנודע אָנְגוּס מַאקָאיי (Angus Mackay) והשַדָּר הווירטואוזי שלוֹ אִימוֹן אֶנְדְרִיוּז (Eamon Andrews) את תוכנית הרדיו הפופולארית “SPORTS  REPORT”, שהפכה חיש מהר לתוכנית הרדיו בעלת ההאזנה הגדולה ביותר באנגליה ובעולם בכל הזמנים. הם היו ההשראה של שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם ז”ל האיש שמיסד לראשונה את התוכנית הפופולארית “שירים ושערים”.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה קודמת. זהו אגנוס מקאיי איש ה- BBC  והמפיק של תוכנית הרדיו המפורסמת ורבת המוניטין, “Sports Report”, לה היו מאזינים רבים בשנות ה- 40  ו- 50, באנגליה וברחבי העולם [1].

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה קודמת. איימון אנדריוס שדר הפלא של תוכנית הרדיו, “Sports Report” ב- BBC. איימון אנדריוס ואנוס מקאיי נחשבו לאישים האהובים והפופולאריים ביותר באיים הבריטיים בשנים ההן [2].

נחמיה בן אברהם ואלכסנדר אלכסנדרוני יצרו לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 תוכנית רדיו קצרה פופולארית ורבת מוניטין, “ממגרש הספורט”, שדיווחה מידי שבת בשֵש וחצי בערב את תוצאות משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). התוכנית צברה מאזינים רבים בראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. ב- 1959 הורחבה התוכנית ונוספו לה כתבים ומגישים. נחמיה בן אברהם ואלכסנדר אלכסנדרוני הגו לראשונה את רעיון הדיווחים הישירים מהמגרשים. נחמיה בן אברהם טיפח דוֹר חדש של שדרי רדיו. עמי פזטל  יואל כץ, גדעון הוֹד, עמוס כרמלי, מילא אוהל, מרדכי רֵנַן (רינקובסקי), חנוך קֵינַן, ויעקב הוזיאס קנו חיש מהר את פּרסומם, וכמובן יחד עִמם מזכיר המערכת משה קשטן. ב- 1970 מיסד נחמיה בן אברהם  ב- “קול ישראל” את תוכנית הרדיו “היום בספורט”. כעבור שנה ב- 1971 שִכלל נחמיה בן אברהם את המוצר ויצר את התוכנית, “שִירִים וּשְעָרִים”. התוכנית דיווחה בהצלחה ענקית על מהלך המשחקים בליגה הלאומית ותוצאותיהם בשידורים ישירים. לצוות השדרים הוותיק הצטרפו שדרים צעירים חדשים כמו דני דבורין, זוהייר בהלול, שמעון ווילנצ’יק – ווילנאי (אבא של אורלי ווילנאי), שלום וואנו, עמוס כרמלי, דוב קוסטקובסקי, ורבים אחרים. העיתונאי שבח בן גבריאל היה אחראי על ליקוּט ידיעות הספורט מהעולם.

טקסט תמונה :  שנות ה- 70 במאה הקודמת. נחמיה בן אברהם גדול שדרי רדיו “קול ישראל” בכל הזמנים בערוב ימיו על כר הדשא באִצטדיון רמת גן. הוא היה מעשן כבד. העישון פגע בבריאותו. הוא נפטר ב- 1979 בהיותו בן 58 בלבד. מותו הייתה אבדה ענקית לרדיו “קול ישראל” ולמדינת ישראל. איש שגובהו היה רק 1.60 מ’ אולם הטיל צֵל ענק על הקולגות שלו ואוֹר בּוֹהֵק במשך שנות דור על שידורי הספורט והכדורגל ברדיו “קול ישראל”. יחיד בדורו. (התמונה באדיבות תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל החליט ב- 1979 להנציח את זכרו של השַדָּר הדגול נחמיה בן אברהם ז”ל. הוא מיסד לזִכרו תחרות כדורגל פנימית בתוך רשות השידור בין אנשי הטלוויזיה לאנשי רדיו. התחרות על גביע נחמיה בן אברהם הפכה למסורת ארוכת שנים. יוסף “טומי” לפיד נושא דברים לזִכרו של השדר האלמותי. אלמנתו תמרה בן אברהם ניצבת ליד מנכ”ל רשות השידור בטרם העניקה את הגביע לקבוצה המנצחת שהייתה בדרך כלל הטלוויזיה. משמאל למעלה ניתן לזהות את העיתונאי הירושלמי הוותיק רוני דיאון (ממושקף) ולידו מבצבץ פרצופו של אילן קיסר המזוקן (היום ד”ר אילן קיסר). (צילום מ- 1979, באדיבות תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1974. זוהי נבחרת הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהביסה ב- 1974 את נבחרת רדיו “קול ישראל” במשחק על גביע נחמיה בן אברהם. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : משהל’ה פרידמן, אלי מגן, איציק גליקסברג, יגאל כהן, יעקב אברג’יל, יהודה משמור, ובני אליאס. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שמעון סיסו, יחיאל שרון, יעקב “קובי” ברוך, עוזי, וששי אפרתי. (צילום ליאון אללוף ז”ל מנהל מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הופעתו המזהירה של איש הטלוויזיה המחונן דן שילון ב- 1968. דן שילון מקים ב- 1969 את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומייסד את תוכנית הטלוויזיה הפופולארית “מבט ספורט”. מנהליו הם מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל, ומנהל חטיבת החדשות יורם רונן ז”ל. דן שילון מצרף לשורותיה עיתונאי ספורט רבים ביניהם השדר והעיתונאי החיפאי בעל המוניטין עמוס כרמלי (שוורץ) ז”ל. ראשיתו של המו”מ בין הטלוויזיה הצעירה והתאחדות הכדורגל על גובה התשלום של זכויות השידורים. המסמכים נשמרו. 8 ביולי 1971. הכדורגל הישראלי מתגלה כמושחת. מהמרי הטוטו עושים בו כבתוך שלהם. שר החינוך והתרבות יגאל אלון מורה על הקמת וועדה ממלכתית לחקר השחיתות בכדורגל הישראלי בראשה השופט העליון ד”ר משה עציוני. דן שילון ואלכס גלעדי מסקרים את פעילות הוועדה.

טקסט תמונה : קיץ 1968. ייסוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המגיש והשדר דן שילון שהיה מייסד והמנהל הראשון של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית ב- 1968. היה Pioneer כמו עמיתיו הראשונים בדור ההוא. (באדיבות דן שילון ולע”מ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון קיבל שלידיו את ניהול מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והשביח במקביל להצלחת “שירים ושערים” של נחמיה בן אברהם את מוצר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקרוי, “מבט ספורט”. הוא עשה זאת חרף מכשולים רבים ביורוקרטיים וטכנולוגיים, חלק מהם אובייקטיביים שהציבה בפניו הטלוויזיה הישראלית הציבורית והיו מנת חלקו כבר בראשית הקמתה. דן שילון היה ב- 1967 דובר עיריית חיפה ואחד האנשים המקורבים לראש העיר אבא חושי. בשעה שאליהוא כ”ץ ועוזי פלד ראשי צוות ההקמה מיסדו לאחר מלחמת ששת הימים את קורס הטלוויזיה הראשון, ביקש דן שילון שהיה כבר כתב רדיו מצטיין בעל מוניטין ב- “קול ישראל”, מי שזכה בפרס תקשורת על כתבותיו בעת מלחמת ששת הימים ברמה הסורית, להצטרף לקורס הזה ולהגשים את חלום חייו. להפוך לאיש טלוויזיה. פרופסור שלמה אהרונסון קיבל את דן שילון והועיד אותו להיות איש חדשות. דן שילון לא חלם מעולם להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה. הוא היה חובב כדורגל אך לא מספיק טוב בעיני עצמו כדי לשדר אותם. בטבעו היה עיתונאי הקרוב יותר לכיסוי החדשות. בתקופת קורס הטלוויזיה התחרה עם חיים יבין על משרת המגיש המוביל של שידורי החדשות שנערכו כתרגיל אימון במעגל סגור. גם מיכה לימור ראה אז את עצמו כמועמד להגשה. בתחילת אוגוסט 1968 החלה הטלוויזיה הישראלית הכללית את שידוריה הסדירים. חיים יבין הגיש את מהדורת “מבט” הראשונה ההיסטורית. דן שילון הגיש את המהדורה השנייה.

עמוס כרמלי (שוורץ) ז”ל זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : “…דן שילון ושרי (אשתו הראשונה) היו חברים טובים שלי ושל רעייתי איתמרה. “תמי” בשם החיבה שלה. הוא היה בכלל תל אביבי שהגיע ב- 1965 להיות דוברו של אבא חושי ראש עיריית חיפה. יוסי שריד ז”ל שהיה הדובר הארצי של מפא”י ההיסטורית המליץ עליו ואבא חושי קיבל את ההמלצה. הוא דן שילון היה אוהד כדורגל שהתלווה אלי כצופה לכל משחקי הכדורגל בעיר אך מעולם לא עסק בעיתונאות ספורט או כדורגל…”.

טקסט תמונה : שנת 1966. אצטדיון הכדורגל העירוני בקריית אליעזר – חיפה. העיתונאי עמוס כרמלי ז”ל (משמאל) מארח בחורף 1966 את דן שילון דובר עיריית חיפה (במרכז) במשחק כדורגל. מימין, זהו משה שרוני מנהל האצטדיון והתקופה מאוחרת הרבה יותר ח”כ מטעם מפלגת הגִמלאים בראשות רפי איתן. (התמונה באדיבות עמוס כרמלי ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] מקור : הספר, “SPORTS REPORT”, נכתב ונערך ע”י שדרני הרדיו הוותיקים ובעלי המוניטין של ה- BBC הבריטי בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה, אימון אנדריוס (Eamonn Andrews) ואגנוס מקאיי (Agnus Mackay).

[2] מקור : הספר, “SPORTS REPORT”, נכתב ונערך ע”י שדרני הרדיו הוותיקים ובעלי המוניטין של ה- BBC הבריטי בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה, אימון אנדריוס (Eamonn Andrews) ואגנוס מקאיי (Agnus Mackay).

תזכורת 12.

טקסט תמונה : 1970. דן שילון שדר הספורט הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם כיסוי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זה היה ניסיון השידור הטלוויזיוני הבינלאומי הראשון שלו. (באדיבות דן שילון ועמוס כרמלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאות אלקטרונית מותנית בשימוש מושכל וזריז בטכנולוגיה חדשנית  במונדיאל מכסיקו 1970 היה דן שילון השַדָּר  המפיק  והטכנאי של עצמו. דבר בלתי מקובל בתעשיית הטלוויזיה  שַדָּר הטלוויזיה הוא עיתונאי שצריך להתעסק בשידור ובטיב האינפורמציה שהוא מעביר לצופיו  אין הוא אמור להתעסק בהפקת השידור וגם לא בטיפול בטכנולוגיה שלו  דן שילון היה חריג בין כל רשתות השידור של ה- EBU ששידרו ממונדיאל מכסיקו 70′  הוא השתלט לבדו על מלאכת ההפקה והשידור. בהיותו בודד בשטח ובהיעדר תקשורת לוויינים בין מכסיקו לישראל נדרש לטפל בעצמו גם בכל האתגרים הטכנולוגיים ולמצוא פתרון כיצד והיכן להקליט באירופה את סיגנל הטלוויזיה של ארבעת משחקי המונדיאל, שלושה משחקים של נבחרת ישראל נגד אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה וגם משחק הגמר ברזיל – איטליה, שהוא עמד לשדֵר בקולו. לבסוף נמצא סידור טכנולוגי שארבעת המשחקים מלווים קולו של דן שילון יוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית הציבורית- ממלכתית RAI ברומא. מכיוון שהטלוויזיה האיטלקית ורשות השידור הישראלית היו חברות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (European Broadcasting Union) ניתן השירות הטכני של הקלטת המשחקים במחיר הוגן. הטייפים הכבדים המוקלטים בני שני האינטשים הגיעו מאיטליה לארץ בטיסה ומוניות מיוחדות המתינו להם והביאו אותם לירושלים. הם שודרו באיחור של יום או יומיים. המגיש באולפן בירושלים של משחקי מכסיקו 1970 היה קריין החדשות שמעון טסלר וסייעו בידו פִּיטֵר מִילִיק שהיה גם מנהל במה (Floor manager) באולפן הטלוויזיה, והמפיק אלכס גלעדי.

טקסט תמונה : קיץ 1970. שדר רדיו “קול ישראל” שמעון טסלר ז”ל שנדד ועבר לשורות הטלוויזיה הכללית וחברתו בימאית הטלוויזיה גב’ רינה הררית תיבדל לחיים ארוכים. (באדיבות רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי פִּינְסְקֶר ז”ל קבעו בעת ההיא סטאטוס הפקה דַל בו שַדָּר הספורט בחו”ל הוא בעצם איש כל יכול. תקדים רע שתוקן במידה מסוימת בעתיד אך הפך לריטואל קבוע בחלק מהפקות הספורט הבינלאומיות גם בתקופתו של המנכ”ל הבא יצחק לִבְנִי ז”ל שהחליף ב- 1974 את שְמוּאֵל אָלְמוֹג. אַלֶכְּס גִלְעָדִי שימש שַדָּר, ומפיק וטכנאי של עצמו בשני שידורי הכדורסל הישירים הגדולים של מכבי ת”א נגד אלופת ברה”מ צסק”א מוסקבה בוִוירְטוֹן – בלגיה ב- 23 בפברואר 1977, ומכבי ת”א נגד אלופת איטליה מובילג’ירג’י ווארזה במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בבלגראד – יוגוסלביה ב- 7 באפריל 1977.

התשוקה לשידורי טלוויזיה במדינת ישראל גברה והתעצמה בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. סף הגירוי שיצרו שידורי הטלוויזיה המצרית, הירדנית, והלבנונית שנקלטו בחלקי הארץ השונים היה כמעט בלתי נשלט. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָה. הציבור לא הסתפק עוד בשידורים הישירים של נחמיה בן אברהם ברדיו “קול ישראל” ממגרשי הכדורגל – בארץ ובעולם (מאז 1947) וגם לא ביומון המיתולוגי “חדשות הספורט” שהוא היה אחד ממייסדיו. התברר ש- “עַם הסֶפֶר” איננו שונה במאום מאומות העולם וסוגד גם הוא לעגל הזהב. תושבי מדינת ישראל רצו ב- 1968 לראות טלוויזיה, ומייד. שידורי הספורט ברמה הגבוהה שלהם שלחו את הציבור לחנויות החשמל ושימשו קטליזטור לקנייה מואצת של מקלטי טלוויזיה ביתיים.

הוועד המנהל של רשות השידור דיווח ב- 1969 כי הפעלת הטלוויזיה הישראלית כבר בשלביה הראשונים ע”י צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כץ ועוזרו עוזי פלד מצאה תהודה רבה בציבור, למעלה מן המשוער. כבר בשנה הראשונה של הפעלתה ב- 1968 קנו אזרחי ישראל למעלה מ- 150000 (מאה וחמישים אלף) מקלטי טלוויזיה ותהליך רכישתם התקדם במהירות רבה גם בשנים הבאות. תקציב רשות השידור (רדיו + טלוויזיה) לשנת הכספים של 1973- 1972 רק שלוש שנים מאז סיים צוות ההקמה את מלאכתו, עמד על  66850000 (66 מיליון + 850 אֶלֶף) ל”י. האומדן היה כי תושבי המדינה החזיקו בבתיהם ב- 1972 כ- 450000 (ארבע מאות וחמישים אלף) מקלטי טלוויזיה שחייבים בתשלום אגרה בנוסף לחצי מיליון מקלטי רדיו. פירושו של דבר היה כי למעלה מ- % 80 של האוכלוסייה במדינת ישראל צופים בשידורי הטלוויזיה הישראלית. ההתעניינות הגדולה הזאת של הציבור מחייבת את רשות השידור לספק לצרכנים שלה שירות אשר יענה במידה גדולה והולכת על ציפיותיהם. עם זאת קצב התפתחותה של הטלוויזיה היה איטי. בנוסף למחסור בתקציב היו קיימות מגבלות פיסיות שהעיקריות שבהן היה קיומו של אפיק טלוויזיה אחד בלבד בישראל בו חייבת רשות השידור לשדֵר על פי חוק בשתי שפות עברית וערבית כמו גם הצורך להתחלק באפיק הבודד הזה עם הטלוויזיה החינוכית – לימודית. היו עוד מגבלות שידור כמו קיומם של שני אולפנים בלבד, אולפן א’ ששכן בקומת המרתף ואולפן ב’ שמוקַם בקומה השנייה בבניין הטלוויזיה ב- “בית היהלומים” בשכונת רוממה  בירושלים. כמו כן שרר חוסר בציוד וכוח אדם מיומן, עיתונאי וטכני. כמות מצלמות הפילם והמצלמות אלקטרוניות הייתה מועטה. המערך הטכנולוגי הדַל כלל בתחילה רק ניידת שידור אחת להפקות חוץ. מספר העובדים בטלוויזיה הישראלית ב- 1969עמד על סך של 217. בתוך זמן קצר של פחות משלוש שנים נוספו לה עוד 100 עובדים בתחומי השידור השונים. מדינת ישראל ניצבה מאחור ופיגרה בהרבה בהקמת רשת הטלוויזיה שלה אחרי רוב הארצות האחרות בעולם ולא רק אחרי המפותחות שבהן. מחסור בכוח אדם מיומן ומאומן לתפקידיו מחד, והדרישה למתן שירות טלוויזיה מקיף ומגוון תוך זמן קצר מאידך, העמידו את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת מוסדותיה בפני אתגר מקצועי שקשה היה לעמוד בו ויצר מתח מתמיד. ציפיות הציבור מהטלוויזיה היו גבוהות אך היכולת לספקן לא הדביקה את הקצב. אף על פי כן הושגה התקדמות. בין השירותים האינפורמטיביים של הטלוויזיה בראשית היווסדה צריך לציין את הפקת שידור מהדורת החדשות “מבט” (הפכה למהדורה יומית בתוך זמן קצר יחסית), מהדורת החדשות הלילית הקצרה, המגזין השבועי המשודר בערבי שישי “יומן אירועים”, תוכנית האקטואליה “מוֹקֵד”, ואת הפקות שידורי תוכניות הספורט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית עשתה כמה צעדים גדולים לפנים ונהנתה מפופולאריות עצומה. רשות השידור הייתה רשאית לטפוח לעצמה על הכתף מעת לעת אף על פי שספגה בעיתונות ביקורת ציבורית מקצועית קשה. לעתים מוגזמת וגם לא תמיד מוצדקת [1] . שַדָּר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם הפך במשך יותר משני עשורים של שנים מאז 1947 את שחקני הכדורגל של ישראל ובראשם יעקב חודורוב, יהושע גלזר, נחום סטלמך, אלי פוקס, יצחק שניאור, יוסל’ה מרימוביץ’, צבי סטודינסקי, ישראל ווייס, דוד שוויצר, יוסף גולדשטיין, בועז קופמן, ואחרים לכוכבי עַל – ואת עצמו לשַדָּר לאומי אהוב ונערץ. עם מיסודו של הגַל הקַל ברדיו “קול ישראל” בסוף שנות ה- 50 של המאה שעברה וההרשאה לשדר פרסומות ברדיו , ביקשו מפיקי הפרסומות המסחריות ואנשי יחסי הציבור להשתמש בקולו הייחודי והאימורטאלי כדי לשווק ולקדם את מוצריהם. נחמיה בן אברהם היה יכול להפוך ל- מולטי מיליונר אך סירב והכריז בגאווה, כלהלן : “אני עיתונאי ולא פרסומאי. קולי איננו ניתן להשכרה”.  בראשית 1970 המידע שסיפק רדיו “קול ישראל” כבר לא הספיק. בתוך זמן קצר גבר דן שילון על נחמיה בן אברהם ונטל ממנו את ההילה והפופולאריות של שדרן ספורט מפני שהטלוויזיה הייתה Media וכלי תקשורת מרשימה מהרדיו. ראה הספר “הכדורגל סַמָּן יְמָנִי בתעשיית הטלוויזיה” בסדרת 13 הספרים, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

מהדורות החדשות של רשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות בארה”ב CBS , NBC , ו- ABC ב- 1957, הביאו קטעי משחקים של נבחרת “הפועל” בניו יורק, ואֵלִיהוּא כַּ”ץ אולי ראה ב- 1957 את יעקב חודורוב ומרילין מונרו מתחבקים בטלוויזיה. אולם למדינת ישראל הגיעו עדויות של תמונות סטילס בלבד. מי חשב אז בארץ על שידורי טלוויזיה.

טקסט תמונה : 1970. גיבורי הספורט החדשים שחקני נבחרת ישראל בכדורגל. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : דני שמילוביץ’, צבי רוזן, שמוליק רוזנטל, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק “איציק” וויסוקר. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : הקפטן מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר, רחמים טלבי, יצחק שום, וגיורא שפיגל. (באדיבות ההתאחדות לכדורגל).

הערה שלי : התמונה הנ”ל של נבחרת ישראל, איננה בטרם שריקת הפתיחה למשחק ישראל – שוודיה 1:1 ב- 7 ביוני 1970 בטולוקה במונדיאל מכסיקו 1970. במשחק ההוא ב- 7 ביוני בטולוקה איישו את שורות הנבחרת בין השאר גם יוחנן וולך (הוחלף בדקה ה- 46 ע”י אהרון שורוק) ושרגא בר שאינם נראים בתצלום. כמו כן נבחרת ישראל שיחקה נגד שוודיה בטולוקה בחולצות תכלת / כחולות ומכנסיים לבנים.

ב- קיץ 1970 נשאו שידורי הטלוויזיה את שמם של שחקני נבחרת ישראל ובראשם המאמן עמנואל שפר והשחקנים גיורא שפיגל ומרדכי “מוטל’ה” שפיגלר לכל סלון בית במדינת ישראל. שחקני הכדורגל היו כה אהוּדים ומפורסמים עד שהפכו לגיבורים לאומיים והשַדָּר דן שילון נעשה לכוכב טלוויזיה. הטלוויזיה קבעה מעתה סדר יום חדש ושמם של יעקב חודורוב ונחמיה בן אברהם גיבורי עידן הרָדְיוֹ ירד מהפרק.

מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר מאשרים ב- 1970 לשַדָּר הטלוויזיה בישראלית הציבורית דן שילון, להפיק ולשָדֵר את משחקי מונדיאל מכסיקו 1970 מעמדות שידור באצטדיונים במכסיקו. זאת הייתה החלטה היסטורית. השדר דן שילון מקים לראשונה את מוסד פרשנות הכדורגל באמצעות צמד הפרשנים מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר וגיורא שפיגל במונדיאל מכסיקו 1970. מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר שחקן כדורגל מפורסם במכבי נתניה ונבחרת ישראל מחמיץ במו הבל פיו ב- 1970 את הזדמנות חייו להיות אבי מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נחום סטלמך מגדולי הכדורגלנים של ישראל בכל הזמנים ביקש ממני בשעתו להיות פרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הצעתי לו לוותר על שאיפתו זו. אין שום קשר בין גדולה על כר הדשא לבין הצטיינות ליד מיקרופון הטלוויזיה. פרשנות הספורט והכדורגל שמורה ליחידי סגולה בלבד. אוצרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא הארכיון שלה.

בחודש ינואר 1970, כחצי שנה לפני טורניר גמר גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970 בהשתתפות נבחרת ישראל התכנסה וועדה מיוחדת של רשות השידור בראשותם של המנכ”ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר, על מנת לדון בתכנון ותקצוב שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו “קול ישראל” ביניהם כיסוי טלוויזיוני של מונדיאל מכסיקו 1970. הוחלט לשלוח למכסיקו 1970 את השדרים נחמיה בן אברהם מרדיו “קול ישראל” ואת דן שילון מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. לנחמיה בן אברהם זאת הייתה הנסיעה הבינלאומית המי יודע כמה לחו”ל. לדן שילון – הראשונה, וניסיון בכורה להפיק ולשדר אירוע ספורט בחו”ל בסדר גודל של מונדיאל. הוועדה החליטה כי דן שילון ישדר במכסיקו רק את שלושת משחקיה של נבחרת ישראל בבית המוקדם נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. כמו כן הוחלט כי המשחקים האחרים במונדיאל מכסיקו 1970 יירכשו וישודרו עם פס הקוֹל בשפה האנגלית  מבית מדרשו של ה- BBC בראשות השַדָּר המוביל של הרשת הנודעת דייויד קולמן (David Coleman) המנוח. שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם שידר מחו”ל כבר עשרים שנה, מאז 1950. דן שילון היה השַדָּר הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזכה לשָדֵר משחקי כדורגל בגביע העולם. חלומו של כל שַדָּר ספורט. הכול היה עדיין בראשיתו. דן שילון שימש גם מֵפיק וטכנאי של עצמו. תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה ליד ירושלים טרם פעלה בימים ההם ולא הייתה קיימת כל תקשורת לוויינים לכן היה צריך לאתר מקום הקלטה באירופה. דן שילון בחר את אולפני הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI ברומא לעשות את המלאכה בעבורו. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : “…מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר היה הדמות העיקרית שהסתתרה מאחורי היוזמה להטיס אותי למכסיקו 70′. הוא היה האיש. בהיעדר עוזר טכני במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו שיפקח על ניתוב קו השידור בשפה העברית שלי ליעד ההקלטה הנכון באירופה (אולפני RAI האיטלקית ברומא), הוקלט המשחק הראשון של ישראל בטורניר נגד אורוגוואי (ישראל הפסידה 0:2) בטעות בסינגפור במקום ברומא. טֵייפ השידור הגיע לארץ באיחור של חמישה ימים. אבל אחר כך הכול הסתדר…”.

טקסט תמונה : ראשית 1970. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז”ל גבר יפה וחכם, דמות מופת, ואיש נערץ על דן שילון ורבים מעיתונאי הטלוויזיה והרדיו בימים ההם. (באדיבות משפחת פינסקר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. זהו המסמך המקורי של סיכום פגישת פורום מנכ”ל רשות השידור המאשרת את שידורי גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 70′ ברדיו ובטלוויזיה. הוחלט לשגר למונדיאל מכסיקו 1970 את הכתבים נחמיה בן אברהם הוותיק ואת דן שילון הצעיר אבל כישרוני. נכחו בפגישת פורום מנכ”ל : שמואל אלמוג מנכ”ל רשות השידור ה- 1, ד”ר ישעיהו שפירא, חגי פינסקר, עמוס גורדון, א. כרמל, יורם רונן, דן שילון, ונחמיה בן אברהם. רשמה את הדברים מנהלת לשכת מנכ”ל רשות השידור גב’ רוחמה איילון. (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. אלו הן ההערות המקצועיות במסמך ההפקה של מכסיקו 1970 שכתב דן שילון אותו והעבירן למנהל הטלוויזיה הישראלית חגי פינסקר ואל יורם רונן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי ויאיר שטרן עבדו כבר שניהם בימים ההם ככתבים במחלקת הספורט אך טרם הגיעו למעמדם הבכיר. שמעון טסלר היה המגיש והעורך בירושלים ופיטר מיליק (מאנשי צוות ההקמה) שימש מפיק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 13.

משחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 ברזיל – איטליה נערך ביום ראשון – 21 ביוני 1970 באִצטדיון ה- “אצטקה”. כמו משחקי נבחרת ישראל בבית המוקדם מס’ 2 במונדיאל מכסיקו 1970 שהוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI (באמצעות שידור לווייני ושימוש בלוויין ה- Primary האטלנטי) גם משחק הגמר ברזיל – איטליה 1:4 הוקלט באיטליה על פי אותה הפרוצדורה. הוא שוּדַר אצלנו באיחור של יומיים. בצורה חובבנית שאִפיינה את הימים ההם, עיתונאית וטכנולוגית. ללא אולפן ספורט ובלי מגיש מקצועי וצוות פרשנים. מערכת הספורט הייתה בראשית התהווּתה. שמעון טסלר היה אז ראש המערכת בירושלים בהיעדרו של דן שילון ופִּיטֶר מִילִיק שימש כמפיק. אלכס גלעדי היה בקיץ 1970 רק בתחילת הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וטרם הגיע למעמדו הבכיר. הטכנאים הניחו את טייפים ה- Video הכבדים שרוחב הרצועה הוא Two Inch (חמישה סנטימטרים) על מכונות ה- VTR, ושידרו את המשחק כפי שהוא. ללא הסברים מוקדמים וללא דברי סיכום. ההישג היה לוגיסטי בעצם שידור המשחק הבלתי נשכח ההוא נגד שוודיה פלוס השער של מרדכי שפיגלר. הישגו העיתונאי החשוב ביותר של דן שילון ושל מנהלו חגי פינסקר היה שידורם של כל ארבעת המשחקים מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי המונדיאל של מכסיקו 1970 בימי בראשית של עידן הטלוויזיה בארץ. חגי פינסקר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביא את הצעת השידורים של דן שילון לפורום מנכ”ל רשות השידור בראשותו של שמואל אלמוג והמליץ לקבל אותה. שמואל אלמוג נעתר ו- קיבל את ההמלצה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ששַדָּר מטעמה נשלח למקום התרחשות האירועים. טורניר מכסיקו 1970 הפך לתקדים טלוויזיוני רב משמעות . גם שַדָּר הרדיו נחמיה בן – אברהם שנחשב לשַדָּר הלאומי עד הופעתו של דן שילון, נשלח למכסיקו 1970, אך עם הרדיו זה היה מעשה שבשגרה. דן שילון שידר אומנם רק ארבעה משחקים מתוך שלושים ושניים משחקי הטורניר , אך הוא עשה זאת ממקום ההתרחשות. זה היה נדבך ותקדים חשוב ביותר בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית. בעֶצֶם שידוריו קבע אז דן שילון את העיקרון העיתונאי המקוּדש של חוֹבַת השידור הישיר מהשטח. עמדת השידור במגרשי  הספורט בארץ וגם בחו”ל הפכה לכלי נשקו של השַדָּר. הכול היה בראשיתו אף על פי כן הנהלת רשות השידור בראשותו של המנכ”ל שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר אימצה את עיקרון השידור הישיר מהשטח במקום התרחשות האירועים. רכז מערכת הספורט בירושלים היה פיטר מיליק ולמגיש תוכניות הספורט והאחראי על השידורים בארץ בהיעדרו של דן שילון נבחר שמעון טסלר [2].

יורם ארבל לא מוֹטֵט את דן שילון כשַדָּר ספורט מוביל. דן שילון “מוטט” את עצמו. הוא היה מוכשר בתחומי עשייה רבים מידַי בתעשיית הטלוויזיה. לא בכולם הגיע לשיאו. דן שילון הקים את מחלקת הספורט של הטלוויזיה ב- 1968 והפך מייד להיות המגיש מספר אחת של התוכנית “מבט ספורט” ושדר הכדורגל והכדורסל הפופולארי בישראל. משפנה לתחום ניהול והפקת חדשות בשנים 1977 – 1974 ואח”כ כשכיהן ככַּתָּב של רשות השידור בארה”ב בין 1977 ל- 1981, איבד את הפוטנציאל שהיה טמון בו כשַדָּר ספורט. הוא נשמע ארכאי ומיושן. שבע שנים של חוסר פעילות בטלוויזיה בתחום הקונקרטי של שידורי ספורט ישירים הן זמן רב מידי. תעשיית הטלוויזיה השתנתה לחלוטין.

בניין מוסד פרשנות הכדורגל מבראשית בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י מייסד מחלקת הספורט דן שילון. 

דן שילון הציב את יסודות שידור הספורט בטלוויזיה. הוא גם מיסֵד את מוסד הפרשנות בשידורי הספורט בטלוויזיה. זה התחיל לגמרי באקראי במשחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 בין נבחרות ברזיל ואיטליה. תארו לכם את שַדָּר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם ,שמעולם לא נקרא אגב ע”י דן שילון לדֶגֶל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, משָדֵר לאומה בשנים הרחוקות ההן את משחקי הכדורגל בלוויית פרשן צמוד. בלתי נתפש ובלתי מתקבל על הדעת. נחמיה בן אברהם היה כוכב עַל ושייך לדוֹר אחר. תרבות שידורי הספורט בטלוויזיה וגם ברדיו שונה כיום ואיננה מאפשרת עוד לקיים שידור מקצועי רציני ללא פרשנים מיומנים. דן שילון אימץ מייד את עיקרון הצבת פרשני כדורגל ליד השדר המרכזי, עיקרון שנחמיה בן אברהם התרחק ממנו. דן שילון הֵציב לידו פרשנים כבר בתחילת הקריירה שלוֹ כשַדָּר כדורגל. מסורת מקצועית טלוויזיונית חשובה ביותר. מן ההיבט הזה של מוסד הפרשנות בשידורי הכדורגל בטלוויזיה, שידור משחק הגמר בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4 במונדיאל של מכסיקו 1970 ב- 21 ביוני 1970 באִצטדיון ה- “אַצְטֶקָה” במכסיקו סיטי, היווה נקודת מפנה. ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : הכְּרָזָה הרשמית של מונדיאל מכסיקו 1970. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה חגי פינסקר נענו אז לאתגר העיתונאי ושלחו את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון למכסיקו 1970. להנהגת רשות השידור היה בעניין הזה חזון מבורך. שידור אירוע ספורט בינלאומי מעמדת שידור בשטח הפך לציון דרך חשוב בתולדות השידור הציבורי. (באדיבות TELEMEXICO 1970).

דן שילון נעזר לא בפרשן אחד אלא בשניים. הוא הזמין לעמדת השידור שלו באִצטדיון ה- “אצטקה” את מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל שני שחקני הכדורגל מהטובים והבולטים ביותר בשורות נבחרת ישראל לפני שנות דוֹר. העיתונות כינתה אותם בימים ההם “צֶמֶד הש”ינים”. לדן שילון הייתה סיבה טובה להציבם בכֵּס הפרשנוּת. המוניטין שלהם. מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר ממכבי נתניה וקפטן הנבחרת וגיורא שפיגל איש מכבי ת”א היו לא רק שחקני כדורגל טובים אלא גם אהודים בעיתונות הכתובה ופופולאריים בציבור.

טקסט תמונה : 1970. זהו צמד פרשני הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק הגמר בין נבחרות ברזיל ואיטליה של גביע העולם של מכסיקו 1970 שעבדו לצִדוֹ של השדר דן שילון בעמדת השידור באצטדיון האצטקה במכסיקו סיטי, גיורא שפיגל (מימין) ומרדכי שפיגלר. שני כדורגלנים מחוננים בנבחרת ישראל. האחד היה פרשן מעמיק. השני צפוי וטריביאלי. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל ורוני דרור). 

נבחרת ישראל תחת שרביטו של עמנואל שפר מגדולי המאמנים בתולדות הכדורגל הישראלי התמודדה במונדיאל מכסיקו 1970בבית ב’ המוקדם בטורניר תחת שרביטו של המאמן עמנואל שפר. היא הפסידה 0:2 לאורוגוואי (נבחרת אורוגוואי העפילה עד לשלב חצי הגמר שם הובסה 1:3 ע”י ברזיל), סיימה בתיקו אחת נגד נבחרת שוודיה בעיר טוֹלוּקָה וגם בתוצאת תיקו אֶפֶס מול איטליה (איטליה העפילה למשחק הגמר בו ניגפה 1:4 נגד ברזיל). מוטל’ה שפיגלר הבקיע את שער השִוויון במשחק נגד שוודיה כרגיל ממסירה של גיורא שפיגל. שניהם היו שותפים חשובים להישג הנאה ההוא.

טקסט תמונה : זוהי נבחרת שוודיה במונדיאל מכסיקו 1970. נבחרת ישראל סיימה את ההתמודדות עמה בבית המוקדם מס’ במונדיאל מכסיקו 1970 בתוצאה 1:1. (באדיבות AGON  ו- SVT).  

טקסט תמונה : נבחרת איטליה במונדיאל מכסיקו 1970. הנבחרת האיטלקית העפילה למשחק הגמר נגד ברזיל אך לא יכלה לנבחרת ישראל בבית המוקדם. המשחק ביניהן הסתיים בתוצאת תיקו אפס. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת אורוגוואי במונדיאל מכסיקו 1970. היא גברה על נבחרת ישראל 0:2 משערים של אילדו מאניירו (Ildo Maneiro) בדקה ה- 23 וחואן מרטין מוחיקה (Juan Martin Mujica) בדקה ה- 51. (באדיבות AGON ו- Telemexico 1970).

דן שילון בחר “בצֶמֶד השִינִים” ששמם הלך לפניהם כדי להסביר ולפרשֵן לאומה את מה שהוא לא יכול היה או לא ידע לעשות כשַדָּר. המוניטין שצברו גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר כשחקני נבחרת ישראל בכדורגל ובקבוצותיהם מכבי ת”א ומכבי נתניה פרש בפניהם שטיח אדום לעבר המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית. עיקרון מוכר. דן שילון לא היסֵס והזמין את שניהם לסייע לוֹ במשימת השידור הגדולה ביותר של חייו עד אז. לראשונה עמד לשדר משחק גמר של אליפות העולם בכדורגל זה של מכסיקו 1970. הצבת פרשנים בשידורי חדשות וספורט בטלוויזיה הכרחית. היא לא הייתה מובנת לפני יותר משנות דוֹר. קשה לתאר היום שידורי חדשות ללא הפרשנים אהוד יערי, אמנון אברמוביץ’, עודד גרנות ואחרים, ו/או שידורי כדורגל וכדורסל בלעדי אבי רצון ו/או או אלי סהר ואחריהם שי האוזמן, מוטי איווניר, עומרי אפק, אורי אוזן, ושגיא כהן. בעניין הזה הקדים דן שילון את זמנו ותרם תרומה חשובה ביותר להתפתחות העבודה העיתונאית בשידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה .

מפני שבעמדת השידור שלוֹ  ב- “אָצְטֶקָה” היו רק שתי מערכות אוזניות ודיבור (Head sets) בעבור שַדָּר אחד ופרשן אחד, מצא דן שילון לנכון לפצל את הפרשנות בין שני הש”ינים. מוטל’ה שפיגלר נקבע להיות הפרשן של המחצית הראשונה במשחק הגמר וגיורא שפיגל בשנייה. בתקופה ההיא נחשב דן שילון לשַדָּר טוב ומקובל על הצופים אך מי ידע אז בכלל לשָדֵר כדורגל בטלוויזיה. התעוררה רק בעיה אחת בשידור. היא לא הייתה קשורה לאמינותו של שַדָּר הטלוויזיה אלא לאינטגריטי של הפרשן שלוֹ במחצית הראשונה שהדיבור היה הצד החזק שלוֹ. מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר הפך במכסיקו 1970 לפרשן הכדורגל הראשון בתולדות שידורי הטלוויזיה הישראלית אי פעם. נקרתה בפניו האפשרות להטיל את צִלוֹ על המיקרופון אך הוא פִספֵס אותה . כבר בתחילת השיחה בינו לבין השַדָּר בטֶרֶם שריקת הפתיחה סִיגֵל לעצמו את סגנון הטריוויה הצפוי והיָרוּד. במצב של תיקו  0:0 במשחק בין ברזיל לאיטליה שח מרדכי שפיגלר לדן שילון בלשון קלה ובצורה טִבעית את גרסתו המתמטית למצב, כלהלן : “…הנבחרת שתבקיע את השער הראשון במצב של תיקו אֶפֶס, היא זאת שתוביל…” [3]. פרשנות בנאלית, קלישאה חסרת תוכן, ותובנה רדודה. פעולה חשבונית של כיתה א’. סִפְתַּח פרשנות נחוּת מאין כמוהו שמִלותיו העידו כאלף עדים על עתידו של מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר כפרשן בשנים הבאות. הוא חזר על הקלישאה הילדותית הזאת גם באוזני יורם ארבל במונדיאל של ספרד 1982.

מוטל’ה שפיגלר נולד ב- 19 באוגוסט 1944 בברית המועצות. הוא עלה לישראל עם משפחתו בגיל חמש. המשפחה התיישבה בנתניה.  ב- 1960 בהיותו בן 16 שיחק כבר בקבוצת הבוגרים של מכבי נתניה. הייתה לו רגל שמאל קטלנית. ארבע פעמים היה מלך השערים בליגה הלאומית (ליגת העל היום). ב- 1971 הוביל את מכבי נתניה לאליפות הראשונה בתולדותיה. מוטל’ה שפיגלר שיחק 375 משחקי ליגה וכבש 168 שערים. הוא שיחק במדי נבחרת ישראל 82 פעמים והבקיע 32 שערים. משחקו הראשון במדי נבחרת ישראל היה בגיל 19 ב- 29 בדצמבר 1963 בסאייגון בירת דרום ווייטנאם . ישראל ניצחה במשחק הזה 0:1 משער של רובי יאנג (שחקן הפועל חיפה). משחקו האחרון בנבחרת היה ב- 28 במאי 1973 בסיאול במשחק ההפסד לדרום קוריאה 0:1 משער של צֶ’ה בּוּם קוּן במסגרת קדם המונדיאל של מערב גרמניה 1974. פעמים רבות שידרתי בתוכניות הספורט השונות שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את שני שעריו ההיסטוריים המפורסמים, ב- 14 בדצמבר 1969 בסידני נגד נבחרת אוסטרליה, ואת השער שהעניק לישראל את הזכות להעפיל למונדיאל מכסיקו 1970, ואת השער נגד שוודיה בעיר טולוקה במסגרת מונדיאל מכסיקו 1970. שני שערים שהעניקו למרדכי שפיגלר תהילת נצח. מרדכי שפיגלר היה מראשוני שחקני הכדורגל הישראליים שיצא לשחק באירופה. הוא שיחק בארבעה מועדונים, מכבי נתניה, פאריס פוטבול קלאב, פאריס סאן ז’רמן, וקוֹסְמוֹס ניו יורק בה הופיע אז גם הכדורגלן הברזילי האגדי פֶּלֶה. הוא הפך לאחד משחקני הכדורגל האהודים, המפורסמים, והפופולאריים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. שמו נישא בפי כל. לדאבון לֵב אין לכישורים האלה דבר עם המיקרופון. מרדכי שפיגלר היה שחקן כדורגל נערץ על כר הדשא אך הפך לגימיק מול מיקרופון הטלוויזיה.

בתום קריירה עשירה כשחקן הפך למאמן. בעונת 1983 – 1982 זכה מרדכי שפיגלר המאמן עם קבוצתו מכבי נתניה באליפות המדינה. זאת הייתה הצלחה מטאורית. רבים ניבאו לו עתיד מזהיר גם כמאמן. חיש מהר הוברר כי החוק השני של אייזיק ניוטון, מִשוואת גודל הנסיקה שווה לעוצמת ההתרסקות, פועלת גם על המאמן מרדכי שפיגלר. קריירה המאמן שלו בהמשך הייתה כושלת מאין כמותה מכל היבט שהוא. כרגיל להיסטוריה יש תכונה מגונה בעיני המפסידנים. היא מזכירה לציבור את מה שהמפסידים היו רוצים לשכוח. למגִנת לבם הציבור דווקא זוכֵר.

אני שב למשחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 70′ בו הביסה ברזיל בכישרונה העצום את נבחרת איטליה בתוצאה 1:4. יש חלוקת תפקידים ברורה בעת השידור בין השַדָּר לפרשן (לא רק בשידורי הספורט). השַדָּר נושא בעוֹל תיאור הדרמה ועל הפרשנים מוטל התפקיד להאיר אותה ולהסביר את התופעות המסתתרות מאחורי מילות השַדָּר. לטיב מזלו של דן שילון והציבור הפרשן במחצית השנייה היה גיורא שפיגל. גיורא שפיגל היה דברן קטן לעומת מרדכי שפיגלר אך עלה עליו לאין ארוך בניתוח מהלכי המשחק. גיורא שפיגל ניחן בטביעת עין של מסביר ויכולת של מורה למתמטיקה. הוא כמעט ולא דיבר במחצית השנייה מפני שלא נדרש. לפתע הפנה את תשומת ליבו של דן שילון לתופעה שחזרה על עצמה שוּב ושוּב על כַּר הדֶשֶא ושהייתה יכולה להיות לה השפעה על התוצאה הסופית בהתמודדות. השַדָּר לא יכול היה לאבחן אותה ולעלות עליה בכוחות עצמו. לבטח לא להעניק לה הסבר כה ממצה וברוּר כפי שעשה גיורא שפיגל. גם רוב הצופים לא יכלו לזהות אותה. “…דן שילון…”, אמר גיורא שפיגל ואִבְחֵן את התופעה בעין המקצועית הבוטחת שלו, וכה אמר, פרשן ו- בֵאר את ההתרחשות על כר הדשא : “…שים לֵב שזָ’אִירְזִינְיוׁ הקיצוני  הימני של ברזיל מושך כל הזמן עמוֹק לצד שמאל את השומר האיטלקי האישי שלו המֵגן גִ’יאָנִי פָאקֶטִי ומפנה בכך שטח גדול בלתי מכוסה בצד ימין. נוצר חלל בהגנה האיטלקית ואם ברזיל תנצל את הדבר אולי יובקע בשל כך שער לטובתה מאגף ימין…”. אח”כ השתתק.

לא חלף זמן ארוך מידי, ולשטח החשוף בצד ימין הגיח באמת בתנועה מהירה מֵגן נבחרת ברזיל קָארְלוֹס – אָלְבֶּרְטוֹ. הוא קיבל מסירה מדוּדה על סרגל מ- פֶּלֶה לאזור הפנוי וכבש משם את שערה של איטליה בבעיטה חזקה ושטוחה וקבע את תוצאת המשחק 1:4 לברזיל. דן שילון שידֵר בקולו בהתלהבות רבה את השער ואת שמחת הניצחון של שחקני ברזיל בעקבותיו אך גיורא שפיגל נשאר שָלֵיו ומנוּמס דיוֹ כדי לא להתערב בשידור ונמנע מלומר את הקלישאה, “…אתה רואה…אמרתי לך דן…!”. גיורא שפיגל היה פרשן כדורגל גאוני בעיניי. Super מקצוען, ענייני, תמציתי, ועָנָיו.

החַיִץ שחצץ באותו יום ראשון – 21 ביוני 1970 בעמדת השידור ב- “אצטקה” בין אֵיכוּת הפרשנות של גיורא שפיגל לדברי הטְרִיוויָה של מרדכי שפיגלר, דמה לקו המפריד בין אור היום לחושך הלילה, וְניצב כתהום פעורה שאיננה ניתנת לעולם לגישור בין הפרשן לקשקשן. בין המסבירן לברברן. בין העיקר לטָפֵל. גיורא שפיגל היה עילוי. כדורגלן נפלא אולם גם איש הגות ומחשבה. אדם הגיוני בעל כישרון נפלא להסביר ולנתח את רעיונותיו בטקסטים חסכוניים, ותמיד לקלוע בול למטרה. גיורא שפיגל הרשים אותי מאוד בזמנו.

גיורא שפיגל נולד ב- 27 ביולי 1947 בפתח תקווה. אביו אליעזר שפיגל ז”ל היה שחקן מצטיין במכבי פ”ת ואף שיחק פרק זמן מסוים בנבחרת ישראל. ב-26 בספטמבר 1948 בניו יורק נגד נבחרת ארה”ב. ישראל הפסידה 1:3, וב- 30 ביולי 1949 באצטדיון המכבייה בתל אביב במשחק בו ניצחה ישראל את קפריסין 1:3. אליעזר שפיגל נמנה על סגל נבחרת ישראל בקיץ 1956 שהפסידה פעמיים לנבחרת ברה”מ, 0:5 במוסקבה, ו- 2:1 באצטדיון רמת גן, במסגרת הקדם אולימפית של מלבורן 1956. אליעזר שפיגל תכנן בקפידה את הקריירה של בנו. האבא הבחין מייד שהילד מחונן ומוכשר. גיורא שפיגל מפתח תקווה צמח באגודת מכבי תל אביב. לפני שמלאו לו 16 שנה כבר שיחק בקבוצה הבוגרת. הוא לבש את החולצה מספר 8 של המועדון. גיורא שפיגל זכה כשחקן עם מכבי תל אביב בשלוש אליפויות המדינה, ב- 1968, 1970, ו- 1979. הוא זכה עם המועדון גם בשלושה גביעי המדינה בשנים 1964, 1965, ו- 1970. כשהיה בן 18 ערך את הופעת הבכורה שלוֹ בנבחרת ישראל. זה היה באִצטדיון רמת גן ב- 21 בנובמבר 1965. נבחרת ישראל הפסידה 1:2 לבולגריה של החלוץ רב המוניטין גיאורגי אַסְפַּארוּחוֹב. גיאורגי אספארוחוב הבקיע את שער הניצחון בדקה ה- 81 לבולגרים. רחמים טלבי כבש את השער לישראל בדקה ה- 48 והשווה את התוצאה ל- 1:1 לאחר שבולגריה צעדה ביתרון 0:1 משער של קוֹלֶב. גיורא שפיגל לבש 44 פעמים את מדי נבחרת ישראל והבקיע 18 שערים. הוא שיחק בקריירה שלו בחמישה מועדונים. הראשון היה מכבי ת”א. אח”כ שיחק בצרפת בסטרסבורג ולִיוֹן (המאמן שלו בליון היה אֵיימֶה זָ’אקֶה האיש שאימן את נבחרת צרפת אלופת העולם במונדיאל 1998). בתום הקריירה בצרפת שב לישראל ולבש שוב את מדי מכבי ת”א עמה זכה באליפות המדינה ב- 1979. אח”כ נדד לקבוצות הכוח מכבי רמת גן ובית”ר תל אביב. הייתה לגיורא שפיגל קריירה אימון מזהירה. ב- 1987 זכה עם מכבי ת”א בגביע המדינה וב- 1990 הביא כמאמן את הקבוצה משכונת התקווה בני יהודה ת”א בפעם הראשונה בתולדותיה לפסגה. בני יהודה ת”א זכתה באליפות המדינה. נשיא מועדון מכבי חיפה בכדורגל מר יעקב שחר שהבחין בכישרונו הביא אותו למועדון שלו. גיורא שפיגל שוב לא הכזיב. הוא זכה עם מכבי חיפה באליפות המדינה בעונת 1994- 1993 ובשני גביעי המדינה ב- 1993 ו- 1995. גיורא שפיגל הוא בעיניי איש כדורגל מרתק, ידען מופלג, ופרשן כדורגל מצוין לא רק בגלל הידע אלא גם מפני כושר הביטוי החסכוני והמיטבי שלו. גיורא שפיגל היה משאת נפשי כפרשן כדורגל מאז ימי ארגנטינה 1978. עשיתי כל מאמץ להביא אותו לשידורי הכדורגל ומבצעֵי השידורים של המונדיאלים. הוא סירב. הוא העדיף את מלאכת האימון על תפקיד הפרשן ולא רצה לכרוך אותם יחדיו. פרשנותו של מאמן פעיל ליד המיקרופון עלולה להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת, וגיורא שפיגל נזהר.

זמן קצר לאחר תום מבצע שידורי מונדיאל צרפת 1998, ביום שני 10 באוגוסט 1998, לאחר תקופת חיזורים אֵין קֵץ, ביקשתי אותו בעצה אחת עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת להצטרף לצוות פרשני הכדורגל שלנו על בסיס פרמננטי. גיורא שפיגל שימש באותה העֵת ב- 1998 כמנג’ר ראשי של קבוצת הפועל פתח תקווה. כך כתבתי לוֹ [4] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים.  יום שני –  10 באוגוסט 1998.

לכבוד

גיורא שפיגל , פקס  6960850 – 03

גיורא היקר,

אני מזמין אותך להיות הפרשן המוביל של שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית , לרבות משחקי נבחרת ישראל, משחקי רֵעים, ומשחקים תחרותיים בארץ ובחו”ל, כולל משחקים בינלאומיים בגביעי אירופה השונים בין קבוצות ישראליות לבין קבוצות אירופיות ובין קבוצות אירופיות לבין עצמן, כולל משחקים בין לאומיים ברמה של נבחרות לאומיות ברחבי תבל שלא בהשתתפות נבחרת ישראל, כולל אליפות אירופה לאומות בכדורגל – EURO 2000 שתתקיים בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה (זכויות השידורים של 2000 EURO הֵן בלעדיות של רשות השידור), כולל טורניר גמר גביע העולם 2002 שייערך ביפן ודרום קוריאה (במידה וזכויות השידורים יהיו שלנו…). אני רואה בך את איש המקצוע הטוב ביותר בישראל, ואני חושב שזאביק זלצר יחד עִמך, שניכם יכולים להעניק לציבור הצופים במדינת ישראל, משהו שאני מחפש כבר 20 שנה בין מאמני הכדורגל וטרם מצאתי. ברור שהצבתך בעמדת הפרשן המוביל לצִדוֹ של מאיר איינשטיין, הוא מהלך מרחיק לכת שמצריך את גיבויו של מנכ”ל רשות השידור, ויש לי אותו. אני מעוניין בך ובהתקשרות ארוכת טווח עִמךָ. אני בטוח שניתן להגיע להסכם כספי מניח את הדעת למרות שמדובר בגוף שידור ממלכתי – ציבורי. ההצעה הראשונה שלי אליך היא להטיס אותך, להלין אותך + אש”ל לווינה, למשחקה הראשון של ישראל נגד אוסטריה בשבת – 5 בספטמבר 1998.

בקשה : שמור על סודיות העניין. כשהדבר ייצא לפועל, ניתן לכך פומבי, נפרסם אותו רשמית, ובצורה מסודרת.

בברכה חמה לך,

יואש אלרואי

גיורא שפיגל חשב יממה אחת וענה לי בכתב ידו בשמחה גלויה על ניר פירמה של חברת הביטוח שלוֹ [5] .

Almagorim

INSURANCE BROKERS LTD

CALIFORNIA HOUSE , 120 YGAEL ALON ST.  TEL AVIV  67443 ,  ISRAEL

לכבוד

מר יואש אלרואי  פקס  5301446 – 03

אישי

יואש היקר,

קיבלתי בהתרגשות את מכתבך, ולמען האמת זו הפעם הראשונה שהצעה מסוג זה מדברת אל לִבִּי. שנים ארוכות חשבתי שלא יאה למאמן כדורגל לעסוק בפרשנות, והתמקדתי בתחומי האימון והניהול בלבד. גם עכשיו למרות הפתיחוּת שלי לנושא המדובר, ברור לי שאם אקבל את התפקיד המוצע לי על ידך, אתקל בקשיים רבים להעביר את המסרים שלי מבלי לעורֵר גַל של תגובות חיוביות, אולם בעיקר שליליות. אולם יותר ויותר אני מבין שאין פסול בעיסוק בפַּן נוסף של המשחק המלהיב הזה מעבר לעיסוקי כמנהל מקצועי  לפני שנתחיל לאסוף “רייטינג” לטובתנו  דרושות לי אינפורמציות נוספות ממך  כגוֹן : מסגרת עבודה, תנאים וכיו”ב, הכול כפוף כמובן ליכולתי להשתלב מבלי לפגוע בעבודתי בקבוצת הפועל פ”ת מבחינת לוח הזמנים וכו’. אין ספק שגם אם המוטיבציה שלנו לבצע היא הדדית, עדייו נותרו לנו אי אלו פרטים לסגירה. ממתין לחלק החסר במכתבך.

בידידות,

גיורא שפיגל

התוכנית הזאת לא יצאה אל הפועל. גיורא שפיגל ביקש להעמיד את התחייבותו למועדון מעל להתחייבותו לרשת הטלוויזיה שלי. כך הבנתי את הדברים. לא הסכמתי.

גיורא שפיגל נעתר לפנייתי רק בטורניר המונדיאל של יפן וקוריאה 2002 שם שימֵש פרשן בצוות הפרשנים שכלל את שלמה שרף וזאביק זלצר. שוחחתי עם גיורא שפיגל על יסודות הפרשנות טרם תחילת המשחקים. הוא היה כהרגלו רהוט, קר רוח, ומדויק מאוד. תוך כדי השיחה המקצועית בינינו והגדרת תפקיד הפרשן ליד השַדָּר המוביל ואופי מוסד הפרשנות בכדורגל עלו שמות רבים של פרשני עבר אֶד הוֹק, שחקני כדורגל בדימוס, שאפשרתי להם פעם להתקרב למיקרופון של מחלקת הספורט. מטבע הדברים גם שמו של מוטל’ה שפיגלר עלה. גיורא שפיגל היה ג’נטלמן ונאמן לחצי השני בצמד השינים. “…לא תשמע ממני מילה רעה אחת על מוטל’ה שפיגלר…”, אמר לי. גיורא שפיגל ניאות בפעם הראשונה לשמש פרשן שלי במונדיאל 2002. אני הייתי כבר בן 64 והוא בן 55. זה היה מאוּחַר מידַי ופַחוֹת מידַי.

מרדכי שפיגלר היה שחקן הכדורגל הראשון בישראל שהוכיח כי אין שום קשר וקורלציה בין ההצטיינות על כַּר הַדֶשֶא לבין הכּיִשרון לאחוז במיקרופון ולתרגם את רוח המשחק לשפת השידור בטלוויזיה. הוא היה השחקן הבכור במשפחת הכדורגלנים שקיבל הזדמנות פז מדן שילון ב- 1970 להפוך את הפרשנות למוסד. מקצוען כדורגל אך חובבן בפרשנות כדורגל. מבין ובקי גדול בתורת המשחק ללא ספק שלא יצא לוֹ לומר את דבריו הרציניים אם היו כאלה למיקרופון. מרדכי שפיגלר הֵפֶר ברגל גסה כבר בפרשנות הראשונה בחייו את עיקרון השידור המקודש הקובע, “…כשאין לך משהו אינטליגנטי לוֹמַר – פשוט שתוק ותן לתמונות לדבר בעד עצמן ובעבורך…”. הוא שבר לרסיסים את הגיון הברזל של חוק ההסברה בשידורי הספורט בטלוויזיה המבחין ומבדיל את יכולת הדיבור וכשרון הפרשנות מהפִטפוט. מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר הוא ללא ספק אדם אינטליגנטי שחוּנַן בהומור והיה גם בעל נוכחות חברתית רבה הפך למרבה הפרדוקס דמות קלישאית בסביבת המיקרופון. המיקרופון בעיקר הטלוויזיוני הוא מכשיר הפועל על פי חוקי האלימינציה. שונא דברנים ופַטפטנים מכיוון שאינם תורמים דָבָר לתכלית השידור שלוֹ אך משָדרֵג את בעלי ההיגיון. מרדכי שפיגלר נחשב לאיש רֵעים להתרוֹעֵע, לֵיצַן החבורה, וגם חביב. החביבות היא לפעמים מפלטם האחרון של החובבנים. מרדכי שפיגלר לא השתנה ברבות השנים וגם לא דעתי עליו. הוא היה ונשאר אלוף הקלישאות. 35 שנה לאחר המונדיאל של מכסיקו 70′ בחרה מועצת ההימורים במרדכי שפיגלר וביורם ארבל להוביל את אחד הקמפיינים הרבים של ה- Winner והניחוש הנכון בטופס הטוֹטוֹ. בקמפיין נשמע הטקסט הבא שאמור להיות בנוי על הומור וקלישאה. כך זה נשמע :

מוטל’ה שפיגלר : יורם, זוכר מה אמרתי לך כששידרנו יחדיו את מונדיאל הכדורגל בספרד 82′ ?

יורם ארבל        :  לא.

מוטל’ה שפיגלר : האמת, גם אני לא.

מכיוון ששהיתי בספרד 82′ כעורך ראשי של השידורים עבור הטלוויזיה הישראלית והמנהל הישיר של יורם ארבל ומרדכי שפיגלר אני זוכר היטב שהוא לא אמר שָם שום דבר ראוי כפרשן שאומנם ראוי להיזכר. הייתה לו הזדמנות היסטורית לפני יותר משנות דוֹר להציב את חותמו האישי הראשוני כדי לעַצֵב את מוסד הפרשנות של המשחק הפופולארי ביותר בעולם ובישראל אך הוא החמיץ אותה לעַד . משהֵמיר כמו רבים אחריו את הכדור במיקרופון, הפך לפרשן לא חשוב בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה.

דן שִילוֹן שידר ישיר אחרי המונדיאל של מכסיקו 1970 עוד שני משחקי גמר בזה אחר זה באליפויות העולם בכדורגל. במשחק הגמר במונדיאל של מערב גרמניה ב- 1974 בו גברה ב- 7 ביולי 1974 באִצטדיון האולימפי במינכן מערב גרמניה על הולנד 1:2, לא נעזר דן שילון בשידור הישיר שלוֹ בשום פרשן. גם לא במרדכי שפיגלר. השידור הישיר הועבר בסטנדרט הפקה ירוּד אופייני לימים ההם, ללא אולפן ספורט מנווט ומוביל בירושלים, וללא שום אבטחה ו- Back up קוֹלִי במקרה של אובדן קו השידור ה- 4W, כפי שקרה שנתיים קודם לכן בטקס בפתיחה של אולימפיאדת מינכן ב- 26 באוגוסט 1972 . השידור עבר מבחינה טכנית בשלום. ארבע שנים אח”כ שידר דן שילון ישיר ב- 25 ביוני 1978 את משחק הגמר של מונדיאל ארגנטינה 1978, בו ניצחה ארגנטינה 1:3 את הולנד לאחר הארכה. מרדכי שפיגלר לא היה שם. הוא שימש פרשן באולפן המנווט בירושלים לצדו של המגיש יאיר שטרן. זה היה מפעל הספורט הבינלאומי הגדול הראשון שנבחרתי לעמוד בראשו. הצבתי את יוסל’ה מרימוביץ’ כפרשן בעמדת השידור באִצטדיון “ריבר פלייט” בבואנוס איירס לצדו של דן שילון. עשיתי זאת לא מפני שיוסל’ה מירמוביץ’ נחשב לפרשן כדורגל מנוסה אלא כדי שישמש זוּג עיניים נוסף לשַדָּר הבודד. יוסל’ה מירמוביץ’ היה מאמן הכדורגל, בעצם איש הכדורגל היחיד שהגיע מישראל לארגנטינה הרחוקה והסכים לעשות את עבודת הפרשנות בחינם. הוא היה איש כדורגל מובהק, מבין גדול במשחק, אך בשום אופן לא פרשן טלוויזיה. יוסל’ה מרימוביץ’ היה אז בן 54. זאת הייתה הפעם האחרונה שלו לאייש את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מרדכי שפיגלר נמשך לעיתונות הכתובה ולמדיה כמו פרפר הנגרר לאוֹר הפנס אולי בגלל שהתקשורת ריפדה אותו באהבה, החניפה לוֹ, ונטתה לו חֶסֶד. בשידור הישיר של משחק הגמר בכדורגל במשחקי אסיה ה- 7 שנערך באִצטדיון “אָרִיאָמֶר” בטהרן ב- 15 בספטמבר 1974, שימש מוטל’ה שפיגלר כפרשן של יאיר שטרן . נבחרת ישראל הפסידה 0:1. במונדיאלים של ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990 מיניתי את מרדכי שפיגלר ואת אמציה לבקוביץ’ לפרשנים לעת מצוא שלנו. אופציה בודדה מפני שהם היו אנשי הכדורגל היחידים שהגיעו למקומות האלה. במונדיאל איטליה 1990 הוספתי אליהם את דוד “דוביד” שוויצר כפרשן נוסף. השַדָּרִים בימים ההם יורם ארבל, נסים קיוויתי, רמי ווייץ, רפי גינת, ויורם שמרון אהבו אותם לא בדיוק כפרשנים, אלא בעיקר כזוג עיניים נוסף המעניק ביטחון לשידור הישיר שלהם. הם חששו לעשות את העבודה בלעדיהם ובמידה רבה היו תלויים בהם.

דווקא הטעות הגורלית של נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986 כששידר לבדו בעמדת השידור באִצטדיון בגוואדאלאחרה ב- 1 ביוני 1986 את השער שלא היה במשחק ברזיל נגד ספרד הפכה את מרדכי שפיגלר שלא נכח בעמדת השידור במשחק הזה לפרשן נערץ ומבוקש בטורניר. לאחר טעות השידור הנוראית של נסים קיוויתי חששו יורם ארבל ויורם שִמרון וגם נסים קיוויתי עצמו לבלות את זמנם בעמדות השידור ללא זוג עיניים נוסף. מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר ואמציה לבקוביץ’ ואח”כ גם דוד “דוּבִיד” שוויצר ז”ל עשו את עבודתם בהתנדבות. רשות השידור לא הטיסה אותם לספרד 1982, וגם לא מכסיקו 1986, ולא לאיטליה 1990. רשות השידור גם לא האכילה אותם ולא הלינה אותם , ואפילו לא שילמה להם שכר מינימום. הם קיבלו פרוטות עבור פרשנותם אך בתמורה כל בית בישראל ידע לומר את שמם.

במונדיאל של ארה”ב 1994 השתנתה התמונה מקצה לקצה . מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור ויאיר שטרן מנהל הטלוויזיה ילידי העיר נתניה היו חברי ילדות של מרדכי שפיגלר ונמנו על מעריציו. אף הוא כידוע אזרח נתניה מוכר. הם עשו כל מאמץ לדחוף אותו כפרשן שלישי בצוות השידורים שלי שטס לארה”ב, והצליחו. אבי רצון שימש כפרשן מוביל לצדו של מאיר איינשטיין , רמי ווייץ אימץ את אברהם גרנט, ולדני דבורין השַדָּר השלישי בצוות לא נותרה כל ברירה אלא להתחבר למוטל’ה שפיגלר הפרשן הוותיק שמאיר איינשטיין ורָמִי ווייץ סירבו בכל תוקף לאַמֵץ כבן זוגם. השילוב הזה של דני דבורין שַדָּר הרדיו “מקול ישראל” ומרדכי “מוטל’ה” שפיגלר שערכו כפרשן כדורגל היה שנוי במחלוקת, התברר כקטלני. זאת הייתה הפעם האחרונה שמוטל’ה שפיגלר שימש פרשן כדורגל בטלוויזיה בתקופתי. במונדיאל של צרפת 1998 הוא כבר לא היה נוכח. הפרשנים שלי במשחקי גביע העולם בכדורגל של צרפת 1998 היו אבי רצון (פרשן ראשי), חיים ברעם, וזאביק זֶלְצֶר. רק אחד מהם היה שחקן כדורגל פעיל בעברו, זאביק זלצר. שלושתם האפילו על מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר באופן וודָאִי וללא עוררין. עוֹל הובלת השידור הוטל על מאיר איינשטיין (שַדָּר ראשי), רמי ווייץ, וזוהייר בהלול . מאיר איינשטיין סירב לשדר יחדיו עם מרדכי שפיגלר. הוא העדיף לצדו את אבי רצון.

טקסט תמונה : קיץ 1995. זהו מאיר איינשטיין שדר הספורט הטוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 90 בטרם אחת ממשימות השידור. (תיעוד וצילום בגטבורג יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי.כל הזכויות שמורות).

כעבור 34 שנים מאז אותן הקלישאות של מרדכי שפיגלר ב- 1970 צפיתי ביום ראשון – 4 ביולי 2004 בתוכנית האקטואליה בת השעה האהובה עלי של “לונדון את קירשנבאום”, המשודרת בין שבע לשמונה בעֶרֶב בערוץ 10. ירון לונדון קריין חדשות וותיק ברדיו “קול ישראל” בשנות ה- 60 ובעל ניסיון הגשה פרונטאלית רָב המוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית מימי הקמתה נבחר למגיש המוביל בתוכנית. לכן נקבע גם בהתאם סדר השמות בתוכנית המכונה, “לונדון את קירשנבאום” (ולא בסדר ההפוך). אך בעיניי דווקא מוטי קירשנבאום הוא הדומיננטי. לעיתים נדמה כי ירון לונדון מאבד את ביטחונו העצמי בפני גדלותו של מוטי קירשנבאום ז”ל והוא הרי איננו מגיש או מראיין מתחיל. ירון לונדון ומוטי קירשנבאום מוותיקי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית נבחרו באמצע העשור השביעי לחייהם ע”י מנהל החדשות בערוץ 10 רָם לַנְדֶס להגיש תוכנית אקטואליה וחדשות ברצועה יומית בת שעה בשעת בין הערביים של הרייטינג. דקות לאחר שקיעת החמה ורגעים לפני הדלקת הפנסים. התוכנית משודרת משבע עד שמונה בערב. מנקודת מבטו של מוטי קירשנבאום הופעתו כמגיש פרונטאלי על המרקע היא כמעט סנסציה. במשך כ- 20 שנה שמעו את קולו בטלוויזיה הישראלית אך לא ראו אותו . הוא היה הדוגמא הקלאסית של עורך ומפיק שצועד מאחורי המצלמה ולעולם לא לפניה. עכשיו בערוב ימיו המקצועיים בעשור השביעי לחייו התהפכו היוצרות. קול רדיופוני אין למוטי קירשנבאום והוא אינו מזכיר במראהו את רוברט רדפורד וגם לא את אלן דלון אבל הוא חכם, חד, ושנון, וכשצריך גם מלא הומור. זה די והותר. “לונדון את קירשנבאום” היא תוכנית אקטואליה ייחודית שנולדה מכלום, הברקה של מר רָם לנדס, שמהותה ותולדותיה יילמדו יום אחד באקדמיה. הצלחה עיתונאית קולוסאלית מסחררת. הרבה מעל רף הציפיות שהציבו לה. היא הפליגה הרחק מעבר לציפיות. משקלה כבד. מן ההיבט הזה חייב ערוץ 10 ובראשו מודי בר און לרָם לנדס חוב עולם. כאילו שאפשר להשוות בין השניים. רם לנדס הוא לא רק אחד מאבירי הטלוויזיה הנעלמים במדינת ישראל לדורותיה, עיתונאי ומפיק בחסד מרחיק ראות ובעל יוזמה פנטסטית, הוא גם איש צנוע שלעולם לא התפאר ביציר כפיו.

תזכורת 14.

בניגוד לשלום קיטל שביכה את מר גורלו והתבכיין על נטישתה של גב’ מיקי חיימוביץ’ את כֵּס מגישת החשדות של ערוץ 2 כאילו גב’ מיקי חיימוביץ’ חייבת לו משהו, הרי שרם לנדס לא טען מעולם כי יש לו זכות יוצרים על “לונדון את קירשנבאום”. העיתונאי העניו והדגול הזה שיצר יש מאין תוכנית אמינה וכה מקובלת על הציבור המשיך בדרכו כאילו לא נפל דבר. נדמה כי “לונדון את קירשנבאום” רצה ב- “אוויר” כבר חצי מאה. אבל היא לא. רק שנים ספורות. הפטנט ההגיוני של רָם לנדס היה כל כך מוצלח והוטמע מיטבית  בתודעת ההמונים, עד שכל איש תקשורת באשר הוא שואל את עצמו היום, “איך לא חשבו על זה קודם”.

לירון לונדון יתרון על מוטי קירשנבאום בראשית התוכנית בעת קריאת הפתיחים בשל איכות קולו והדיקציה הטבעית האיתנה שלו. קולו של מוטי קירשנבאום בוגד בו לעתים. הוא לא קריין מקצועי. מיתרי גרונו צרודים ומתלעלעים לפעמים. הוא חוֹכֵך הֶגֶה בעל כורחו. מידי פעם הוא גם מלפסס את הטקסט ומבקש סליחה. אבל אח”כ העסק מתאזן. מוטי קירשנבאום מושחז וגם סרקסטי וההומור שלו שנון ועוקצני. בקטע של הסקרנות וניסוח השאלות מוטי קירשנבאום אינו נופל במאום ירון לונדון. הוא גם הפחות תיאטרלי ממנו. אין ספק מוטי קירשנבאום הוא כוכב טלוויזיה בהָאי לִישָּנָא. ירון לונדון ומוטי קירשנבאום כל כך התאהבו במסך עד שקרה להם מה שקרה לרבים לפניהם . הם נקשרו אליו בעבותות ברזל ולא רצו להיפרד ממנו. בצדק. הרייטינג במקרה הקונקרטי שלהם איננו זניח כלל ועיקר. אני בעצמי צופה קבוע , כמעט Addicted , בתוכנית הזאת . אינני מחמיץ אותם אולי מפני שאני לא רק מבוגר כמותם אלא זקֵן מהם. מבקרי הטלוויזיה בבראנז’ה העיתונאית מתייחסת למוצר של לונדון וקירשנבאום בכבוד ראוי וגלוי לעין כל. לעיתים בעין יפה מידַי. מבקרי הטלוויזיה של היום הם תלמידיהם של הדוֹר הקודם. אולי זאת הסיבה שחלקם בוררים בקפידה את המילים ומפרגנים להם בדרך כלל עד כדי הגזמה. אין ספק שירון לונדון ומוטי קירשנבאום הם צֶמֶד מגישים ומראיינים לא שגרתיים בנוף הטלוויזיה שלנו העושים את עבודתם הלא מכופתרת בשנינה והומור וגם בדייקנות מעוררת השתאות. משום מה נדמה היה לפחות בתחילת הופעתם על המסך שהם במִלכוד . הם שיווקו את עצמם כ- Underdog מול עמיתיהם מגישי החדשות הצעירים והנחושים בערוץ 2 (וגם בערוץ 10 עצמו). חלק מהטקסטים שלהם בעיקר בינם לבין עצמם היו גדושים לגלוג עצמי. פעם ביקש מוטי קירשנבאום להסביר משהו לצופים, אך ירון לונדון היסה אותו מייד, “על איזה צופים אתה מדבר”, והתכוון שאיש אינו רואה אותם. שניהם השתמשו במודע או בתת מודע במנגנון הגנה מודחק, כשהם אוחזים בנֶשֶק עתיק יומין – נֶשֶק הסרקאזם כנגד כל סוג של ביקורת. של הציבור או זוֹ של מבקרי הטלוויזיה המקצועיים בעיתונות הכתובה העלולה לבצבץ לפתע למחרת היום. הסרקאזם הוא בדרך כלל נִשקָם של חדלי אונים, אך מוטי קירשנבאום וירון לונדון בוודאי אינם כאלה. הם יצרו בתחילת הדרך רושם ראשוני וקצת מפתיע כאילו הם חוששים מהביקורת ולכן מקדימים אותה. הם ספוגים אירוניה עצמית וצוחקים על עצמם אולי טוב יותר מהדרך בה היו עושים זאת האחרים. שניהם נראוּ חסרי ביטחון בתחילת ההגשה המשותפת. משקָנוּ נחלה רחבה בין ציבור הצופים וגם ביססו אותה, נעלמה ביקורתם העצמית כלא הייתה.

שגשוגה של תוכנית האקטואליה הטלוויזיונית “לונדון את קירשנבאום” הפכה במובן מסוים לחידה. שני אנשים מבוגרים שפועלים בצורה קומוניקטיבית בעולם של צעירים . מוטי קירשנבאום פתר את החידה בעצמו, והיטיב לנסח את הפתרון, “…כל זמן שהאדם פעיל גם אם הוא מבוגר, אם הוא מצליח לייצר קומוניקציה, אז עדיין הוא רלוואנטי. אין מיאוס מהדור הצעיר. בדור הצעיר יש אנשים מוכשרים עם ביקוש גדול, אך מאידך יש גם צעירים לא מוכשרים ולהם אין ביקוש. בתחום שלנו של החדשות על גבול ה- Show business, אם יש בך סקרנות ואִכפתיות אז אתה יכול לייצֵר רלוואנטיות. כשאנשים מגיעים לגילאים שלנו, אז חלקם כבר מאבד את הסקרנות, ויש להם תחושה של Déjà vu. ירון לונדון ואני מבלים עם האקטואליה, וזו גישה אחרת לחלוטין…” [6].

ביום ראשון – 4 ביולי 2004 , עמד להתחיל בתשע וחצי בערב בליסבון השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחק גמר אליפות 2004 EURO, בין נבחרות פורטוגל המדינה המארחת ויוון הנבחרת המפתיעה. כשעה וחצי מתום התוכנית “לונדון את קירשנבאום” (מסתיימת בשמונה בערב). מערכת התוכנית זימנה לאולפן ערוץ 10 את מרדכי שפיגלר כדי לשמוע את חוות דעתו והערכתו המקצועית על אֵיכות וטִיב הטורניר של אליפות אירופה לאומות בכדורגל הננעלת בפורטוגל. המערכת הועידה את מוטי קירשנבאום לשוחח עם שחקן העבר. הייתי עסוק אז במחקר וכתיבת סדרת הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” אך למשמע צירוף השמות “קירשנבאום את שפיגלר”, בניה הוותיקים של העיר נתניה, נדרכו אוזניי. עיניי נדלקו. באולפן ערוץ 10 נוצרה שיחה בטלה, מבודחת, ותפלה עם מרדכי שפיגלר. לא באשמתו. באשמת המראיינים. הדקות נקפו. נשפכו שם הררי מילים אך לא נאמר בהן דבר. מרדכי שפיגלר לא לקח אחריות. השעון הדוחק המקרֵב את התוכנית לסיומה הֵאִיץ את מוטי קירשנבאום לשאול לבסוף של את מרדכי שפיגלר שאלה טריוויאלית אחת בלתי נמנעת, אבל כזאת המטילה אחריות על הנשאל. “תגיד כבר מוטל’ה, איזו נבחרת תנצח העֶרֶב”, שאל מנכ”ל רשות השידור לשעבר את אחד מבכירי שחקני הכדורגל של ישראל בכל הזמנים, ומרדכי שפיגלר נפל בפח. הוא שלף משרוולו קלישאה כמה לא מפתיעה שאפיינה אותו בימים עברוּ והשיב בחֵן נבואי אך ברהב , “…יש שתי אפשרויות, או שהמנצחת תהיה נבחרת פורטוגל או שהמפסידה תהיה נבחרת יוון…”. אנחנו יודעים היטב למי ניתנה הנבואה. הפרשנות התגלתה חיש מהר עוד באותו לילה כמופרכת. נבחרת יוון ניצחה את פורטוגל המארחת 0:1 וזכתה באליפות 2004 -EURO. מצלמות הטלוויזיה טומנות מלכודת לרברבנים. הן מנציחות לעַד את הטעויות באמצעות הרצועה המגנטית של ה- VTR. עדשת המצלמה באולפן חשפה את דמותו המחויכת ספוגת רהב של מרדכי שפיגלר ב- Close up לאחר הצהרתו המביכה ומדושנת העונג. היא לא הותירה ספק כי האיש רווי בשביעות רצון עצמית. הקלישאי שנחשב לשחקן נערץ נכשל שוב בלשונו. הוא לא השאיר עלי מעולם רושם כפרשן.

ביום רביעי – 25 במאי 2005 נערך באצטדיון “אתא תורק” באיסטנבול – טורקיה משחק גמר בכדורגל על גביע ה- Champions League, בין קבוצות ליוורפול ומילאן. שוב נקרא מרדכי שפיגלר לדגל, לאולפן ערוץ 10 כדי להסביר למוטי קירשנבאום וירון לונדון מה צפוי לקרות במשחק. אבל מנכ”ל רשות השידור בעבר הקדים אותו. מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם נטל את רשות הדיבור מיָרוֹן לוֹנְדוֹן מפני שנחשב בעיני עצמו לבר סמכה בענייני כדורגל. בביטחון רב יצר מונולוג. בטקסט מסורבל ואיטי סיפר את הגיגיו לאומה במין ווידוי אישי. הוא לא שכח כמובן להזכיר בשיחה שמכבי נתניה שלוֹ שבה לליגת העל וכשנדרש לסוגיית הכדורגל האירופי, הודיע חגיגית, “…אני מסתייג מהכדורגל האיטלקי הסגור וההגנתי ומקווה שאבי רצון לא יהרוג אותי בגין דברים אלה…”. בן שיחו ירון לונדון שאיננו מבין דבר בכדורגל הקשיב משועמם מהצד והחריש. לרוע מזלו של מוטי קירשנבאום התבררו במהלך המשחק עובדות הפוכות מהתזה שהניח לפני צופיו. מילאן התגלתה כקבוצה שדווקא יודעת להתקיף אך איננה יודעת להַגֵן, דבר שהיה בעוכריה. מפני שהייתה מוכשרת בהתקפה צעדה ביתרון 3 : 0 נגד ליוורפול ומפני שלא השכילה להגן על שערה ספגה שלושה שערים מחלוצי ליוורפול שהשוו את התוצאה ל- 3:3. ב- 114 דקות מתוך 120 דקות המשחק הייתה הקבוצה האיטלקית עדיפה לאין שיעור על הקבוצה האנגלית. היא הפסידה את גביע אירופה במשחק הזה לא בגלל שלא הייתה לה התקפה, אלא מפני שלא הייתה לה הגנה. מוטי קירשנבאום הוכיח שוב בעליל כי הידע שלוֹ במשחק הכדורגל סטנדרטי ודומה להבנתו במו”מ על זכויות השידורים של ענף הספורט החשוב בתבל. גם בישראל.

לנוכח החיזיון הזה אתה שואל את עצמך לפתע אולי הכישרון שלו הוא בעצם Over rated ? התשובה לשאלה הזאת היא לאו. הוא איש כשרוני שכמו כולם טועה מפעם לפעם.

בעת שהותי במונדיאל 1978 בבואנוס איירס, יצא לי להיפגש עם הרבה מאוד אנשי טלוויזיה בינלאומיים ביניהם מפיקים ועורכים, פיגורות טלוויזיה נחשבות שקובעות בצלמן את דמותו של השידור הטלוויזיוני המגיח מארגנטינה לארצותיהן. לא הופתעתי במיוחד לשמוע את דעתם השלילית של אנשי הרשת הצרפתית המסחרית 1 TF על הפרשן שלהם זִ’יסְט פוֹנְטֵיין, שחקן אגדי של קבוצת “ריימס” ונבחרת צרפת, שהיה מלך השערים בטורניר משחקי גביע העולם של שוודיה 1958 (הבקיע 13 שערים). יצא לנו לשוחח על כוס קפה במרכז השידורים הבינלאומי “בפִיגוּרוֹאָה אָל קוֹרְטָה” על תפקידו הקונקרטי של פרשן הכדורגל כתוספת לשַדָּר בעמדת השידור האצטדיון. ניתחנו את אישיותו, יכולת שיתוף הפעולה שלו עם השַדָּר המוביל, בקיאותו בחומר מול צניעותו והדבר החשוב מכל האם יש לו את זה. האם יש לו את היכולת לחקוק את מִילותיו בסלע במשפט וחצי של פרשנות. לא יותר מזה. הצֶוֶות הצרפתי קָטַל מכל וכל את זִ’יסְט פוֹנְטֵיין כפרשן טלוויזיה שלהם. למעשה הרשיע אותו. להערתי אליהם כי, “זִ’יסְט פוֹנְטֵיין היה שחקן עבר דָגוּל של נבחרת צרפת”, הם השיבו מייד, “אין שום קֶשֶר בין יכולתו על המגרש לבין זו שליד המיקרופון”. הם לא עִמעמו את הִילתו כשחקן אך היו מאוכזבים ממנו כפרשן. הם לעגו לוֹ והתבדחו על חשבונו, “הוא מפטפט המון אך בעֶצֶם לא אומר דָבָר”.

שנים רבות ביקשתי מגיורא שפיגל לאייש את עמדת הפרשן בשידורי הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תמיד נתקלתי בסירובו מכל מיני סיבות. לבסוף מצאתי את אבי רצון הבלתי נשכח שהיה בכלל עיתונאי. השפעתו של אבי רצון בעשור ה- 90 של המאה שעברה על התפתחות מוסד פרשנות הכדורגל בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה עצומה וחשובה ביותר. אבי רצון לא שיחק מעולם בנבחרת הכדורגל של ישראל, כמו שמבקרי תיאטרון או מוסיקה יידוּעֵי שם מעולם לא עמדו בקדמת הבימה או החזיקו בכּינוֹר. אבל הוא היה חוקר כדורגל ופרשן כדורגל לעילא. הוא היווה אנטִי תֶּזָה וניגוד מוחלט לכל מיני מאמנים – פרשנים ושחקנים – פרשנים, שאיישו עד אז בטעות את מיקרופון הפרשנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא העמידם בצֵל.

דברי הרִידוּד של מרדכי שפיגלר ב- 1970 חנכוּ לראשונה את מוסד הפרשנות בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה בארץ. במשך השנים קנה לו שוּב ושוּב חלקה בשידורי הטלוויזיה מפני שהיה קַל ביטוי, אוהב מֶלֶל, אך בעיקר מפני שהיה בעברו שחקן מצטיין ופופולארי. אך פרשנותו פיתחה אצל יוסף ‘טומי’ לפיד נוגדנים למגפת הדיבור שבה ניחן . מרדכי שפיגלר העניק ליוסף “טומי” לפיד תירוץ טוֹב להַקֵל ראש ולהציב סימן שאלה גדול על תרומתו לשידור הטלוויזיוני. תיעובו את מרדכי שפיגלר “השטוח” לדבריו, פעפע לעברם של הפרשנים האחרים. הוא כלל את כולם בהבל פה אחד. יוסף “טומי” לפיד זִלזֵל בפרשני הכדורגל ופסל את תרומתם לשידורי הכדורגל בטלוויזיה. הוא לא אהב אותם ואת עולמם האינטלקטואלי. האֶמֶת, מרבּית מאמני ושחקני עבר בכדורגל שהוצבו בימים ההם בעמדת הפרשנות של מחלקת הספורט הטלוויזיה הישראלית במשך השנים הרבות, דיברו בשפה עִברית עִילגת ולא תִּקנית, דִבריהם היו דִברי טריוויה, והֶחַמוּר מכל הם לא גילו תמיד את כל האֶמֶת. הם נמנעו מלבַקֵר ולתקוף בדברי הפרשנות שלהם את שחקני הקבוצות והמאמנים כשהיה צריך לעשות זאת. אינפורמציית שידור ביקורתית נתפשה על ידם כמעשה בגידה בקולגות שלהם. חלקם העדיף למכור לציבור אשליות “וְהתחַשבֵּן” בעֵת השידור על המסך. במקום לומר את האמת הפך את דבריו לפרשנות מקלה בעיקר בשידור משחקי נבחרת ישראל.

תזכורת 15.

נחום סטלמך ז”ל (1999 – 1936) אחד מגדולי שחקני הכדורגל של ישראל בכל הזמנים. רֵעִי הטוב. נחום סטלמך ז”ל מגדולי הכדורגלנים של ישראל בכל הזמנים ביקש ממני בשעתו בעשור ה- 90 של המאה הקודמת להיות פרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. סירבתי. הצעתי לו לוותר על שאיפתו זו. אין שום קשר בין גדולה על כר הדשא לבין הצטיינות ליד מיקרופון הטלוויזיה. פרשנות הספורט והכדורגל שמורה ליחידי סגולה בלבד. אוצרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 הוא הארכיון שלה.

יצא לי לשוחח בעת ההיא כמה פעמים על איכות פרשנות הכדורגל בטלוויזיה עם נחום סטלמך אחד מגדולי הכדורגלנים של ישראל בכל הזמנים. נחום סטלמך נולד ב- 1936 בפתח תקווה כשהייתה מושבה קטנה. הוא הוביל שש פעמים את קבוצתו הפועל פ”ת לאליפות המדינה בכדורגל. בפעם הראשונה ב- 1955, ואח”כ חמש פעמים רצופות בשנים 1963 – 1959. בערוב ימיו חיפש כיוון אולי משמעות אחרת לחייו. הוא רצה להיות פרשן הבית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור.

טקסט תמונה : קיץ 1955. נחום סטלמך נער בן 19 (יושב שני משמאל) מוביל את הפועל פתח תקווה לאליפות הראשונה שלה. זיהוי שורת היושבים מימין לשמאל : יצחק נהרי, זכריה רצבי, אורי קרני, נחום סטלמך (בן 19), ובועז קופמן. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אריה רדלר, ג’רי חלדי, יפת, השוער יעקב וויסוקר, אברמוביץ’, רביוב, והמאמן האנגלי ג’ק גיבונס. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).

טקסט תמונה : סתיו 1959. נחום סטלמך כורע שני משמאל עם קבוצתו הפועל פ”ת. הוא היה גאון כדורגל שנולד טרם זמנו. כשרון ענק כמוהו היה הופך היום למולטי מיליונר אך נחום סטלמך היה פקיד בקופת חולים בבית החולים “בילינסון” ואח”כ שימש בתפקיד זוטר במזכירות הספורט של אוניברסיטת תל אביב אצל אלי קושניר. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה. נחום סטלמך (תשיעי משמאל) אחד מגדולי שחקני הכדורגל של ישראל בכל הזמנים הפך את קבוצת הפועל פ”ת מודל לחיקוי. הפועל פ”ת זכתה חמש פעמים רצופות באליפות המדינה בשנים 1963- 1959. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השוער יעקב וויסוקר, יפת, בועז קופמן, גליק, אבשלום רצבי, זכריה רצבי, שחקן לא מזוהה, יצחק נהרי, נחום סטלמך, אריה רדלר, שחקן לא מזוהה, שלום פטרבורג, חיים בכר, שחקן לא מזוהה, דרור קשטן, השוער המחליף מיקי שיינפלד, ושלושה שחקנים לא מזוהים. שמו של נחום סטלמך נקרא בציבור בגאון כמו שמם של יעקב חודורוב ויהושע “שייע” גלזר. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור). הערה : סייעו  בזיהוי הנוכחים בתמונה אמציה לבקוביץ’ ויוסל’ה מרימוביץ’.

נחום סטלמך לבש 61 פעמים את מדי נבחרת ישראל בה שימש גם קפטן והבקיע 22 שערים. את אחד השערים המפורסמים שלו כבש בנגיחת ראש לרשתו של השוער ברוסי לֵב יָאשִין במשחק הקדם אולימפי נגד נבחרת ברה”מ באִצטדיון ר”ג ביום שלישי – 31 ביולי 1956 . המשחק עורר עניין עצום ביישוב. שלושה שבועות קודם לכן הביסה נבחרת ברה”מ את ישראל 0:5. 50000 (חמישים אלף) צופים נדחסו לאִצטדיון ר”ג הישן ביניהם כל צמרת ממשלת ישראל כדי לחזות במשחק הגומלין על הזכות להעפיל לאולימפיאדת מלבורן 1956 שנערכה באוסטרליה. תעלת מים סבבה בימים ההם את כר הדשא באִצטדיון ר”ג והפרידה בין השחקנים לקהל. נחמיה בן אברהם שידר את המשחק ישיר ברדיו “קול ישראל” לכל בית במדינת ישראל הצעירה בת ה- 8, וזכה לרייטינג שהתקרב ל- % 100. הצלם נִסִים “נִיצ’וֹ” לֵיאוֹן ועוזרו דוד גוּרפינקל נשלחו לצַלֵם את המשחק ליומני “גבע” הפופולאריים ששודרו בימים ההם בבתי הקולנוע כמגזין חדשות המקדים את הסרט העיקרי.

דוד גורפינקל הפך ברבות השנים לצלם קולנוע רָב מוניטין בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן : “…נשלחתי למשימת צילום המשחק ישראל – ברה”מ של כעוזר צלם של נסים “ניצ’ו” ליאון. הייתי אז נער בן 18. הייתה בידינו מצלמת פילם של 35  מ”מ וכמות חומר של 400  feet (רגל) המקבילה לארבע דקות וחצי של צילום. בכמות החומר הדלה הזאת היינו צריכים ללכוד את השערים המובקעים במשחק. אהבתי מאוד את מלאכת הצילום בקולנוע, אך דווקא במשחק המלהיב והמסקרן הזה חשתי את עצמי יותר אוהֵד כדורגל מאשר עוזר צלם. הצבנו את המצלמה שלנו על גג תא הכבוד. המחצית הסתיימה בתיקו אפס . אח”כ הרוסים הבקיעו שער וצעדו ביתרון 0:1. פתאום בדקה ה- 66 התרחש הנֵס. נחום סטלמך כבש בנגיחה את שער השִוויון. כל כך שמחתי ששכחתי לרגע שאני עוזר צלם. קפצתי מרוב התלהבות על הצלם שלי וחיבקתי אותו. כך מנעתי את צילום השער של נחום סטלמך. התיעוד הזה הוחמץ…”.

החלוץ הרוסי טאטושין הבקיע את השער השני לברה”מ בדקה ה- 79. שתי דקות לפני סיום המשחק החמיץ יהושע גלזר את שער השִוויון כשניצב לבדו מול לֵב יָאשִין. המשחק הסתיים בתוצאה 1:2 ל- ברה”מ, אך הוא ייזכר כמשחק בו נחום סטלמך הצבר מ- מלבס מי שהציל את כבודה של ישראל. נחום סטלמך הפך לספורטאי וכדורגלן נערץ. עוד שער מתוקשר וידוע שלוֹ כבש במשחק נגד בּוּפוֹן שוער נבחרת איטליה במשחק קדם גביע העולם – צִ’ילֶה 1962, שנערך באצטדיון ר”ג ב- 15 באוקטובר 1961. ישראל המאומנת ע”י המאמן ההונגרי האגדי גְיוּלָה מַאנְדִי צעדה ביתרון 0:2 במחצית (משער נוסף של רוֹבִּי יָאנְג) אך זה לא עזר לה והיא ירדה מנוצחת 4:2. נחום סטלמך ז”ל היה ידיד אישי שלי. אהבתי אותו עד למאוד. הכרתי אותו לראשונה במכון ווינגייט ב- 1968. הוא הדריך שם כדורגל ואני את תורת הכדורעף. ב- 1970 יצא לנו לעבוד במשותף ביחידת הספורט של אוניברסיטת ת”א תחת ניהולו של מר אלי קושניר. נחום סטלמך היה ג’נטלמן ואיש אהוב בן המושבה הוותיקה פתח תקווה וספורטאי אהוב ונערץ . בן אדם בוגר ששכנה בו נפש של נער. תמים ונאיבי, מצחיק ובעל חוש הומור בלתי נדלה. מעולם לא היה בן אדם שכל כך נהניתי לשהות בחברתו יותר מאשר עם נחום סטלמך. שנים רבות אח”כ ביקש ממני לנסות את כוחו כפרשן כדורגל בשידורי הטלוויזיה של מחלקת הספורט. תמיד סירבתי. תמיד הצעתי לו לוותר על הרעיון. הוא היה חלק מְ – מִמסד הכדורגל הישן, ולכן כמו חבריו האחרים לא היה יכול לעולם לתקוף ולבקר אותו כפרשן, מה עוד שנשא עיניו למשרת המאמן הלאומי.

טקסט תמונה : זהו נחום סטלמך צבר ישראלי יפה תואר, מלבסי מהמושבה פתח תיקווה, ואחד משחקני הכדורגל הגדולים ביותר של ישראל בכל הזמנים. נחום סטלמך נולד ב- 21 ביוני 1936  ונפטר באופן פתאומי בספרד בשליחות ההתאחדות לכדורגל ב- 28 במארס 1998. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).

נחום סטלמך העיד בפניי על עולמם של שחקני הדוֹר שלו (הוא בעצמו נוֹלַד ב- 1936 במושבה פתח תקווה) ושחקני הדוֹר שקדם לוֹ, דוֹר מלחמת השחרור. “…רובנו הגענו למגרשים ממשפחות פשוטות, הכדורגל היה כל עולמנו…”, אמר והוסיף, “…רוב השחקנים היו בעלי השכלה פורמאלית נמוכה (אך לא בהכרח מעוטי אינטליגנציה), רבים מאִתנו לא סיימו כלל י”ב כיתות. רובנו ייחד את כישרונו וזמנו במשך השנים הרבות למען המועדונים שלנו ונבחרת ישראל תמורת התהילה ולא בעבור ממון. נשארו עניים…”. נחום סטלמך בשיא תפארתו כשחקן כדורגל התפרנס כפקיד קופת חולים בבית החולים בֵּלִינְסוֹן”. ובשיא תפארתו היה גם אָשָף הסיפורים. בשל אופיו התוסס והנערי ניצב תמיד במוקד החברה שבה שהה. ברגע של הוּמוֹר סיפר לי בחדווה סיפורים מהווי נבחרת ישראל בכדורגל ונשבע לי שכולם אמת לאמיתה. “…פעם כשחזרנו לישראל מהונג קונג בתום אליפות אסיה ב- 1956 ביקשה הדיילת את הנוסעים להַדֵק את החגורות לקראת הנחיתה…”, סיפר לי והוסיף, “…יואש לא תאמין, השחקנים הידקו את חגורות המכנסיים שלהם…”. נחום סטלמך התגלגל מצחוק מהסיפור של עצמו והפליג לעוד סיפור שהיה עֵד לוֹ ושמע וראה אותו במו עיניו. (השמות שמורים במערכת).

נחום סטלמך רֵעִי הטוב מוסיף, “…יואש תשמע, בטרם ביקורינו בהונג קונג בשנות ה- 50 קיבלנו תדריך שעסק במשמעת והתנהגות שחקני הנבחרת בחו”ל. אמרו לנו בין השאר תראו, כשאתם קונים שָם לעצמכם כל מיני דברים, תתמקחו עם הסוחרים ובעלי החנויות, אולי תוכלו להפחית ממחיר הקנייה שלושה, ארבעה, ואולי אפילו חמישה דולרים, אל תמהרו לשלם, תתמקחו. אחד משחקני הנבחרת הבולטים החליט לקנות מצלמה משופרת והתעניין במחיר. בעל החנות נקב במחירה, “Fifty dollars”. השחקן שלנו שלא ידע אנגלית אבל זכר את ההמלצה להתמקח עם הסוחרים ובעלי החנויות, השיב לו בטון בוטח, “No…five”. עמדתי לידו וצחקתי…”. (השם שמור במערכת).

ואז סיפר עוד סיפור, “…ב- 1960 שהינו תקופה ארוכה בדרום קוריאה במסגרת אליפות אסיה. אחד השחקנים המפורסמים בשורת החלוצים נתקף בגעגועים למשפחתו והחליט לשלוח גלויה הביתה.  הצרה הייתה שלא ידע לקרוא וגם לא לכתוב באנגלית. הוא פשוט לא ידע לכתוב על הגלויה את השֵם ישראל באנגלית. בצַר לו תלה את בגד האימון הרשמי של הנבחרת על חלון חדרו במלון והעתיק על הגלויה כמו בציור את הכתובת ISRAEL שהייתה פרושה בבהירות לרוחבה של חולצת הטרנינג. כשאשתו קבלה את הגלויה בארץ היא התפלאה מאוד לגלות סביב השֵם ISRAEL  ציוּר נוֹף של עֵצים, הרים, ופַּלְגֵי מַים. בעלה לא היה אוֹמן ציוּר אך התברר שמבקיע השערים הפורה שדווקא העתיק נכון את הכתובת ISRAEL מבגד האימון, צייר באותה הזדמנות גם את המראה הפסטוראלי שנשקף אליו מחלון חדרו במלון הקוריאני…”. נחום סטלמך התרונן מצחוק . הוא היה בטראנס של סיפורים. ראו שהוא נהנה לספר אותם. יואש, אתה מוכרח להקשיב לעוד סיפור מהנבחרת, שַח לי.

“…באחד ממחנות האימון הסגורים של הנבחרת בקיבוץ שפיים שימשתי כקפטן”, סיפר לי והמשיך, “מאמן הנבחרת היה אז היוגוסלבי הקשוח מִילוֹבָאן צִ’ירִיץ’. אחד השחקנים המפורסמים בישראל בימים ההם ניגש אלי בסיום ארוחת הבוקר במחנה וביקש לספר לי סוֹד. האצתי בו לגלות אותו לי אך הוא סירב. “…לא עכשיו…”, התעקש, וטען שהוא טֶרֶם יכול לגלותו. הרִיטוּאַל הזה חזר על עצמו במשך היום כמה פעמים. הוא דיווח שיש לוֹ סוֹד ואני האצתי בו כקפטן לגלות לי אותו. אך השחקן המפורסם התמיד בסירובו. רק כשעלינו על יצוענו בלילה בתום יום אימונים מפרך, ניאות לספר לי בלחישה את סוֹדוֹ הכמוס, “…שמע נחום, גנבתי ‘קָשְקָבָל’ מהמקרר אבל אל תספר לאף אחד, צִ’ירִיץ’ יהרוג אותי אם יידע מזה’… “. זה היה הסוד. קאשקאבאל. גבינה צהובה.

טקסט תמונה : 1954. הנער נחום סטלמך בן 18 (במרכז אוחז בגביע) לובש בשנה ההיא את מדי נבחרת ישראל בביקורה בקפריסין. מימין, יונה פוקס (שחקן מכבי ת”א), ומשמאל אמנון כרמלי (שחקן מכבי “אבשלום” פתח תקווה). (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי).

“…את הנבחרת עטפה אווירה שובניסטית ומצ’ואיסטית בימים ההם, אי אפשר היה להסתיר זאת…”, סיפר נחום סטלמך והוסיף, “…זה לא היה דבר חדש. הסיפור הבא מעיד על משהו מהווי הנבחרת…”, אמר לי, כשישבנו שנינו על הדֶשֶא באוניברסיטת ת”א, נחנו מעולו של המנהל שלנו אלי קושניר, ואכלנו סנדוויץ’ שהבאנו מביתנו. “…בחודש מאי 1966 טסנו לפינלנד למשחק גומלין נגד הנבחרת הפינית החלשה. במשחק הראשון בין שתי הנבחרות שנערך חודש קודם לכן באִצטדיון “בלומפילד” הבסנו אותם 1:7. במשחק הגומלין ניצחנו גם כן בתוצאה0:3, ואני הבקעתי שני שערים. בעֶרֶב שתינו קפה באחת המסעדות בהלסינקי. שירתה אותנו מלצרית פינית יפהפייה בלונדינית תכולת עיניים…”. פתאום עשה נחום סטלמך פאוזה וחיפש את המילים, “…יואש, לא תאמין מה מִילוֹבַאן צִ’ירִיץ’… “, אמר לי לפתע, וחייך אלי את חיוכו השובב בעיניים נוצצות. “…מה כבר מסוגל לומר המאמן לקפטן שלו…”, תמהתי. נחום סטלמך היסס לרגע אך המשיך בסיפורו, “…לא תאמין יואש כיצד הֵגיב המאמן הלאומי למַרְאֶה המלצרית החמודה שהסתובבה כל העת סביב שולחננו ושירתה אותנו במסירות יתירה. מִילוֹבַאן צִ’ירִיץ’ רכַן אלי מבלי שהוא מסיר את עיניו מהפִינִית היפהפייה ולחש לאוזני, ‘תראה נחוּם איזה טעות עשה אלוהים בבריאת האדם ואותנו כגברים. הוא סִידֵר לנו שלושים ושתיים שיניים בפֶּה ונתן לנו רק זַיִן אחד’ “.

באותה הזדמנות סיפר לי עוד סיפור מהאוצר הבלתי נדלה שלו, “…כשהגענו פעם לאנגליה למשחק כדורגל בין ארצי ערכה לנו התאחדות הכדורגל האנגלית קבלת פנים מאוד מרשימה, מלכותית ממש, סביב שולחנות עמוסים מכל טוּב. לאחר דברי הברכה המנומסים של האנגלים הגיע תורו של יו”ר המשלחת שלנו חבר בית”ר להשיב למארחים הג’נטלמנים בדברי תודה משלנו. יצא לו טקסט מביך, ‘נבחרת ישראל אומנם הרבה יותר חלשה מנבחרת אנגליה אבל השחקנים שלנו הם בנים למדינה אמיצה שהביסה וגירשה את האנגלים והמנדט הבריטי בחירוף נפש בשנת 1948 מישראל…”. נחום סטלמך חייך אלי חיוך רב קסם גדול, והוסיף, “…הסתכלנו כל השחקנים אחד על השני בתימהון. היינו בהֶלֶם מחוסר הטאקט של דבריו…”.

עולמם המיוחד של שחקני הכדורגל לא היה דבר חדש ולא בלתי מוכר, ונחום סטלמך ז”ל לא התבייש בו. הוא טרח להדגיש שהוא עצמו היה חלק מהחבורה הזאת. זה היה גורלו. נחום סטלמך היה ספורטאי עַל שנולד מוקדם מידי. כישרונו ככדורגלן היה שווה מיליונים אך הספיק בימים ההם רק כדי להיות פקיד בקופת חולים של ההסתדרות.

ה- הווי הסגור של שחקני הכדורגל לא היה זר לי. לאחר שירותי הצבאי בחטיבת “גולני” שבתי לכור מחצבתי. הייתי חֲבֵר צעיר וספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים. קבוצת הפועל טבריה ששיחקה אז בליגה העליונה בכדורגל הזמינה אותי לשחק בשורותיה. בקבוצה כיכבו אז טבריינים אַסְלִים כמו האחים יעקב ומשה פָרָג’, יצחק נִיזְרִי, זָ’קוּ, בּילְיָ וגם החלוץ פָדָאֵל מרמת גן, השוער יעקב גוֹלְדְפַרְב מקיבוץ גינוסר, החלוצים הפולניים סוֹסְנוֹבְסְקִי ורוֹגוֹזִ’ינְסְקִי ורבים טובים אחרים. הייתי אז ספורטאי מפורסם וידוע שֵם בעמק הירדן, שחקן מרכזי ובעל יכולות בקבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב בליגה הלאומית (ליגת העל היום) ובקבוצת הכדורעף של הפועל אפיקים ששיחקה גם כן בליגה הלאומית. בנוסף להיותי שחקן ברמה הגבוהה ביותר בשלושה ענפי כדור (כדורגל, כדורסל, וכדורעף) שדרשו השקעה רבה ואימונים רבים, הייתי גם רפתן בקיבוץ.

למרות עיסוקי הרבים לא יכולתי לסַרֵב להצעתה הנדיבה של הפועל טבריה. באימון הראשון קיבלו את פני כמה אוהדים מקומיים נחמדים שסיפרו לי על ניסיון חייהם  שניים מהם סיפרו לי בתמימות רבה  “…בביקור הראשון בחיינו יחד עם קבוצת הפועל טבריה בחו”ל הגענו לאוסטריה והופתענו מאוד לגלות שהסְפָרוֹת על לוחות הרישוי של המכוניות בעיר הבירה וִוינָה כתובות גם כן בעברית…”. לא הבנתי בתחילה על מה הם מדברים. הייתי המום מאבחנתם.

פעם שהו שחקני הפועל טבריה במחנה אימונים בקפריסין. בארוחת הבוקר במלון הוצעה להם תפריט שכלל חבִיתה רגילה ומקושקשת. אחד השחקנים חשק דווקא בבֵיצַת עַיִן אך לא ידע להביע את משאלתו באנגלית. הוא השתמש בשפת הסימנים בידיו וסימן למלצרית ללא בושה כשאצבעו האחת מכוונת לעינו והשנייה מורה על אשכיו. אלה היו הזמנים אז.

עילגוּת פרשני הכדורגל החריפה עם הופעתם של פרשני הספורט האולימפיים בזירת הטלוויזיה. נוצר מקור  להשוואה. ההשוואה היא דבר נורא. הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לאנשי הכדורגל. פרשנים כיוסף טלקי בשחייה, ד”ר גלעד וויינגרטן בא”ק, וז’קי ווישניה בהתעמלות הֵעִיבוּ על פרשני הכדורגל והטילו עליהם צֵל הגדול. יכולות הניתוח הרבגונית של מומחי הספורט המסבירים ומפענחים את תנועות והישגי השחיינים, האתלטים והמתעמלים, מההיבטים האנטומיים, הפיזיולוגיים, והביו – מכאניים וגם הפסיכולוגים הייתה קולחת, ערֵבה לאוזן ומקורית, והפכה את פרשנותם למרתקת. ההשוואה הייתה בלתי נמנעת. מולם נגלו לפתע רוב פרשני הכדורגל כאוסף של דוברי טריוויה חסרי עניין. אבי רצון הציל במידה לא מעטה את כבודם של פרשני הכדורגל שנרמס ע”י המיקרופון.

יוסף טלקי וד”ר גלעד ווינגרטן וגם זָ’קִי וִוישְנִיָה, העמיקו באחת את פער איכות הפרשנות ביניהם לבין עמיתיהם מהכדורגל. הם מיקדו והצביעו בניסוחיהם על ההבדל העצום הנעוץ בין פרשנות הספורט כפי שהיא צריכה להיות לבין זאת של פרשני הכדורגל המתקיימת בטלוויזיה ומקובלת רק מכוח ההרגל. המתנתי בקוצר רוח הרבה מאוד זמן לבואו של פרשן כדורגל בסדר גודל של אבי רצון.

מלחמת יום הכיפורים פרצה ב- 6 באוקטובר 1973 מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית והארכיון שלה בלתי מוכנים. טייפים רבים (2 אינטש) נמחקו ללא אבחנה לצורכי שידורי והקלטות המלחמה, ביניהם טייפים “Master” של שידורי ספורט היסטוריים חשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא היה להם עותק, לרבות מונדיאל מכסיקו 1970. נמחקו ביודעין גם שני טייפים שהכילו את ההקלטות של שתי המחציות במשחק ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. תמונת ה- Video המקורית וקוֹלוֹ של דן שילון במשחק הזה אבדוּ לעַד. על הטייפים הגדולים האלה הוקלטו אירועי מלחמת יום כיפור. הושמדו ההקלטות המקוריות של לפחות 20 טייפים מארכיון הספורט שתיעדו אירועים היסטוריים חשובים נוספים, בהם חלק גדול מתחרויות אולימפיאדת מינכן 1972. המלחמה הקשה והמפתיעה מצאה גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת מחלקת הארכיון שלה בלתי מוכנים לחלוטין, אך אשמת האובדן מוטלת גם על המנהלים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שלא דאגו בעצמם לגַבּוֹת את חומרי השידור ההיסטוריים שלהם.

במוצ”ש האחרון של חודש דצמבר 1979, שידרתי תוכנית דוקומנטארית מיוחדת בת 100 דקות מאולפן ספורט בהגשת אורלי יניב ויורם ארבל, שעסקה בסיכום אירועי הספורט בארץ ובעולם בעשוֹר ה- 70 של המאה הקודמת. עבדתי עליה כשנה. רכשתי מחדש מרֶשֶת הטלוויזיה המכסיקנית המסחרית “TELEVISA” טייפ Video קטן ב- שָחוֹר/לָבָן לצורך תוכנית הסיכום הזאת שהכיל את הקטעים הנבחרים של המשחק המַחוּק ההוא ישראל – שוודיה שנערך ביום ראשון – 7 ביוני 1970 בעיר טוֹלוּקָה במונדיאל מכסיקו 1970. שִחזרתי את תיאור המהלך הטלוויזיוני של הבקעת השער של מרדכי שפיגלר בעזרת קוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו הנודע נחמיה בן אברהם שנשמר בארכיון הרדיו “קול ישראל”. השער של מרדכי שפיגלר בלוויית תיאורו של שדר הרדיו המיתולוגי, שוּדַר שוּב ושוּב על ידי בהזדמנויות שונות לאורך השנים, בדרך כלל בתוכניות הספורט שעסקו בהתכוננויות של נבחרת ישראל לקראת המונדיאלים. קולו המונומנטאלי של נחמיה בן אברהם נחרת לנצח לא רק ברדיו אלא גם בתודעתם של צופי הטלוויזיה בארץ.

רבים נטו לקשקש כי פעולת השִחזור נעשתה על ידִי בכוונה תחילה כדי לקעקע את יוקרתו של דן שילון. להד”ם. קוֹלוֹ של דן שילון מהמשחק ההוא אָבָד לעולם. דן שילון עצמו כתב בספרו “בשידור חי” [7] וסיפר לקוראיו כי בביקור אקראי שערך בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ב- 1995, מצא את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה 1:1 במונדיאל שוודיה 1970. זה איננו נכון. הוא מאכסימום מצא את הטייפ הקטנטן בן שני האינטשים ששלחה לי רשת הטלוויזיה המכסיקנית “TELEVISA” באיכות שידור 525 ntsc, זה שהשתמשתי בו בשעתו ב- 1979 לצורך עריכת התוכנית “סיכום עשור ה- 70”, אך קוֹלוֹ לא היה שם. על הטייפ היו רק שני שערי המשחק, של ווים טורסון בדקה ה- 53 ושל מרדכי שפיגלר שהִשווה את התוצאה ל- 1:1 בדקה ה- 59. Sound ה- הטֵייפּ היה Mute. השילוב הטכנולוגי של הרכבת תמונת הטלוויזיה האוטנטית וקוֹלוֹ של שַדָּר הרדיו שהיה נוכח במקום האירוע, היה מעשה עיתונאי נדרש כדי לשָדֵר לצופים בבית את האינפורמציה האמינה ביותר שבנמצא. הוא לא נעשה בשום אופן על חשבון קוֹלוֹ המקורי של דן שילון שנמחק ואיננו קיים עוד. אני לא מכיר שום עורך מקצועי בעל אינטגריטי שהיה מסיר את הקוֹל המקורי בשפה העברית של שַדָּר הספורט הבכיר ביותר בטלוויזיה בשנים ההן ששידר את המשחק ישראל – שוודיה באִצטדיון בטולוקה ב- 7 ביוני 1970, רק כדי להציב במקומו קול עִברי אחר של שַדָּר רדיו. אלכס גלעדי היה הבוס שלי אז וידע כמוני שקולו של דן שילון מַחוּק. הוא היה מעורב בכל תהליך ההפקה, העריכה, והכתיבה של הסאגה הארוכה על ידי, וידע שקולו של נחמיה בן אברהם ימלא בלית ברירה את החסר. זה היה מדהים ובלתי צפוי, קולו של דן שילון שדר הספורט והכדורגל מס’ 1 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הפך ל- ז”ל.

התוכנית הדוקומנטארית “סיכום עשור ה- 70 בספורט בישראל ובעולם” בת 100 הדקות, הייתה יוצאת דופן בנוף שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם וזכתה לביקורות נלהבות בעיתונות הכתובה וגם של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד. לא בכל יום מוצֵא מנכ”ל רשות השידור צורך להרעיף שבחים על עובדיו. הוא עשה זאת ב- 2 בינואר 1980 [8] בתוקף תפקידו כמנכ”ל וגם כמנהל הטלוויזיה (לאחר שהדיח ב- 1 באוגוסט 1979 את ארנון צוקרמן) ועקף בדברי תודתו את מנהל החדשות חיים יבין, ורשם את דבריו ישירות לאלכס גלעדי. מנכ”ל רשות השידור ברך ברוחב לב את אלכס גלעדי, את הבימאי שלנו יואב פלג, את עוזרי הראשי אמנון ברקאי, ואותי כעורך ראשי של התוכנית וככותב הטקסטים שלה. הוא ברך גם את אורלי יניב על השתלבותה המוצלחת במחלקת הספורט, אך שכח לציין משום מה את יורם ארבל שהיה המגיש המוביל של אותה התוכנית ההיא.

טקסט מסמך : 2 בינואר 1980. זהו מכתב הערכה ששלח מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד למנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי בתום המשדר הדוקומנטארי בן 100 דקות של “סיכום עשור ה- 70”.

טקסט תמונה : מוצ”ש – 29  בדצמבר 1979. אולפן א’ של הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. יורם ארבל ואורלי יניב מגישים את תוכנית הספורט, “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי ודן שילון אינם מייחסים חשיבות לאולפן טלוויזיה מנווט, תומך, ומוביל של שידורי ספורט ישירים בינלאומיים. סדרת האנימציה “Popeye The Sailorman” את המחציות בהפסקות במקום לפרשן להסביר ולנתח את מהלכי המשחקים. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית של אליפות אירופה בכדורסל – יוגוסלביה בקיץ 1975 תובעת מחיר כבד מהשדר אלכס גלעדי. קרייני הרֶצֶף בטלוויזיה המונופוליסטית הופכים לאנשים מפורסמים כמו שדרני החדשות והספורט. אלכס גלעדי היה שדר טלוויזיה אינטליגנטי ובר סמכא אך הוא רצה להיות מפיק. פספוסים מכוונים ביודעין של אנשי טלוויזיה במהימנות הדיווח הדוקומנטארי העובדתי שלהם, במקום ובזמן.

[1] ראה דו”ח הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1969.

[2] ראה נספח : מכתבו של דן שילון מאפריל 1970 לשמואל אלמוג, חגי פינסקר, ויורם רונן המסביר את היערכותו במכסיקו 70′ ואת היערכות מחלקת הספורט בירושלים במקביל בראשותם של פיטר מיליק ושמעון טסלר.

[3] הערה : ראה את הטייפים המקוריים 2″ בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[4] ראה נספח : מכתבי אל גיורא שפיגל מ- 10באוגוסט 1998 המבקש ממנו לשמש פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[5] ראה נספח : מכתב תשובתו של גיורא שפיגל אלי מ- 11 באוגוסט 1998.

[6] ראה נספח : עיתון “הארץ” מ- 3 באוקטובר 2005.

[7]  ראה נספח : ספרו של דן שילון “בשידור חי” עמוד 90 בו הוא מספר לקוראיו על הטייפ האבוּד של המשחק ישראל- שוודיה 1:1במונדיאל של מכסיקו 1970.

[8] ראה נספח : מכתבו של המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד לאלכס גלעדי מ- 2 בינואר 1980, המשבח את תוכנית הספורט “סיכום עשור ה- 70 בספורט בארץ ובעולם”.

תזכורת 16.

הימים ההם – הזמן ההוא. אסמכתאות.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 3

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000 . יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו, כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה”ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ”ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת “רשת” כמנכ”ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לסיוע של ה- EBU. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא”ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא”ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת”א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי בפאריס). מכבי ת”א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת”א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות שידורים ישירים. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000 .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע”י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת “קשת” בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 shai 27טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל . את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 15

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל נפרד ממני בתום חמש שנות כהונתו בקדנציה הראשונה שלו בחמש השנים של 1989 – 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

yoash 23

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 29

טקסט מסמך : 21 במאי 2001. כמה מילות הערכה של ידידנו הקולגה והעיתונאי גלעד עדין בתום מבצע שידורי ה- Final four של הכדורסל האירופי – ברסי פאריס, בתומו זכתה מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס’ 755. הועלה לאוויר ביום רביעי – 11 ביולי 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *