פוסט מורכב מס’ 756. מונדיאל רוסיה 2018 (9). הסתיים מונדיאל רוסיה 2018 בעלות ארגונית של הוועדה המארגנת הרוסית ע”ס תקציב עצום בן 14.200000000 (ארבעה עשר מיליארד ומאתיים מיליון) דולר. צרפת היא אלופת העולם בכדורגל אולם המנצחים הראשיים והאמיתיים הם חברת הטלוויזיה הבינלאומית HBS בראשות פראנסיס טלייה (Francis Tellier) שכיסתה באופן מעולה את טורניר מונדיאל רוסיה 2018, ותאגיד השידור הציבורי “כאן” (בעל זכויות השידורים הבלעדי בארץ) בראשות המנכ”ל אלדד קובלנץ ו- יו”ר הוועד המנהל של “כאן” גיל עומר (למרות מיסוד אולפן בית מנווט יָרוּד בפתח תקווה). גאולה אבן אז בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת לפני רבע מאה של שנים, והיום ב- 2018. הופעתה הרהוטה של המגישה והמנחה הוותיקה גאולה אבן – סער במוסקבה ב- 15 ביולי 2017, יום זכייתה של צרפת בגביע העולם לאחר ניצחונה במשחק הגמר את קרואטיה 2:4, משָם היא מנווטת, מנחה, ומגישה את מהדורת החדשות המרכזית של “כאן”. כישרונה ויכולתה של גאולה אבן והידע של חטיבת ההנדסה של “כאן” שאִפְשֵר לה לנווט בשידור ישיר ממרכז השידורים במוסקבה מהדורת חדשות עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה, ראויים להערכה (!). לא נס ליחה של גאולה אבן – סער בת 46. היא נותרה אשת טלוויזיה מדויקת, נבונה, רלוונטית, וגם יָפָה. פוסט מס’ 756 עוסק גם בכלכלה מונדיאלית טלוויזיונית, פיננסים, ופרסים כספיים שמעניקה ה- FIFA לנבחרות המנצחות במונדיאל רוסיה 2018. רמי ווייץ הוא שדר הכדורגל מס’ 1 היום במדינת ישראל. הפרשן שלו מוטי איוואניר איש כדורגל מובהק הוא בעל פוטנציאל, אולם עליו לעבור קורס טלוויזיה אם הוא חפץ להיות “איש טלוויזיה” ו- פרשן מס’ 1 לצדו של רמי ווייץ. נובאק דג’וקוביץ’ אלוף ווימבלדון בטניס ב- 2018 הוא ספורטאי נערץ, אדם מרשים, וגם איש עשיר. מודל לחיקוי.  פוסט מס’ 756. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 17 ביולי 2018.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס’ 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, עברה את רף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

הקדמה קצרצרה.

הבלוג רווי באלפי תגובות, הערות, והצעות של הקוראים שאינני מכירם ולא יודע מי הם. אני קורא את כולם. כולם מתקבלים בהערכה, בתודה, ובכל הכבוד הראוי (!). אינני עונה לכותבים ולפונים הרבים. לא מפני שאנוכי מתנשא על קוראיי אלא משום שאין לי זמן. חציתי לאחרונה את סף העשור ה- 9 של חיי. אנוכי עסוק כל כולי במחקר וכתיבה לא רק של הבלוג המפורט אלא גם בסיום מחקרם וכתיבתם של 13 הספרים עבי הכרס שמרכיבים את הסדרה“מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה בארץ ובעולם”.

——————————————————————–

פוסט מס’ 756. הועלה לאוויר ביום שלישי – 17 ביולי 2018.

——————————————————————–

פוסט מורכב מס’ 756. מונדיאל רוסיה 2018 (9). הסתיים מונדיאל רוסיה 2018 בעלות ארגונית של הוועדה המארגנת הרוסית ע”ס תקציב עצום בן 14.200000000 (ארבעה עשר מיליארד ומאתיים מיליון) דולר. צרפת היא אלופת העולם בכדורגל אולם המנצחים הראשיים והאמיתיים הם חברת הטלוויזיה הבינלאומית HBS בראשות פראנסיס טלייה (Francis Tellier) שכיסתה באופן מעולה את טורניר מונדיאל רוסיה 2018, ותאגיד השידור הציבורי “כאן” (בעל זכויות השידורים הבלעדי בארץ) בראשות המנכ”ל אלדד קובלנץ ו- יו”ר הוועד המנהל של “כאן” גיל עומר (למרות מיסוד אולפן בית מנווט יָרוּד בפתח תקווה). גאולה אבן אז בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת לפני רבע מאה של שנים, והיום ב- 2018. הופעתה הרהוטה של המגישה והמנחה הוותיקה גאולה אבן – סער במוסקבה ב- 15 ביולי 2017, יום זכייתה של צרפת בגביע העולם לאחר ניצחונה במשחק הגמר את קרואטיה 2:4, משָם היא מנווטת, מנחה, ומגישה את מהדורת החדשות המרכזית של “כאן”. כישרונה ויכולתה המרשימה של גאולה אבן – סער והַיֶדָע של חטיבת ההנדסה של “כאן” שאִפְשֵר לה לנָוֵוט בשידור ישיר ממרכז השידורים במוסקבה מהדורת חדשות עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה, ראויים להערכה (!). לא נס ליחה של גאולה אבן – סער בת 46. היא נותרה אשת טלוויזיה מדויקת, נבונה, רלוונטית, וגם יָפָה. פוסט מס’ 756 עוסק גם בראשי פרקים של כלכלה מונדיאלית טלוויזיונית, פיננסים, ופרסים כספיים שמעניקה ה- FIFA לנבחרות המנצחות במונדיאל רוסיה 2018. רמי ווייץ הוא היום שדר הכדורגל מס’ 1 במדינת ישראל. הפרשן שלו מוטי איוואניר איש כדורגל מובהק הוא בעל פוטנציאל, אולם עליו לעבור קורס טלוויזיה אם הוא חפץ להיות “איש טלוויזיה” ו- פרשן מס’ 1 לצדו של רמי ווייץ. נובאק דג’וקוביץ’ אלוף ווימבלדון בטניס ב- 2018 הוא ספורטאי נערץ, אדם מרשים, וגם איש עשיר. מודל לחיקוי.  פוסט מס’ 756. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 17 ביולי 2018.  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. נטשתי כאמור לעַד בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות הדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1 : סדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית (החל מ- 1884 לפני 134 שנים מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה הפכה לעבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. כולם יודעים מי הם שני המנכ”לים הכושלים של רשות השידור ז”ל שניצבים בראש רשימת החרפה ו- תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מורכב מס’ 756. מונדיאל רוסיה 2018 (9). הסתיים מונדיאל רוסיה 2018 בעלות ארגונית של הוועדה המארגנת הרוסית ע”ס תקציב עצום בן 14.200000000 (ארבעה עשר מיליארד ומאתיים מיליון) דולר. צרפת היא אלופת העולם בכדורגל אולם המנצחים הראשיים והאמיתיים הם חברת הטלוויזיה הבינלאומית HBS בראשות פראנסיס טלייה (Francis Tellier) שכיסתה באופן מעולה את טורניר מונדיאל רוסיה 2018, ותאגיד השידור הציבורי “כאן” (בעל זכויות השידורים הבלעדי בארץ) בראשות המנכ”ל אלדד קובלנץ ו- יו”ר הוועד המנהל של “כאן” גיל עומר (למרות מיסוד אולפן בית מנווט יָרוּד בפתח תקווה). גאולה אבן אז בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת לפני רבע מאה של שנים, והיום ב- 2018. הופעתה הרהוטה של המגישה והמנחה הוותיקה גאולה אבן – סער במוסקבה ב- 15 ביולי 2017, יום זכייתה של צרפת בגביע העולם לאחר ניצחונה במשחק הגמר את קרואטיה 2:4, משָם היא מנווטת, מנחה, ומגישה את מהדורת החדשות המרכזית של “כאן”. כישרונה ויכולתה של גאולה אבן והַיֶדָע של חטיבת ההנדסה של “כאן” שאִפְשֵר לה לנָוֵוט בשידור ישיר ממרכז השידורים במוסקבה מהדורת חדשות עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סִיגְנָלִים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה, ראויים להערכה (!). לא נס ליחה של גאולה אבן – סער בת 46. היא נותרה אשת טלוויזיה מדויקת, נבונה, רלוונטית, וגם יָפָה. פוסט מס’ 756 עוסק גם בראשי פרקים של כלכלה מונדיאלית טלוויזיונית, פיננסים, ופרסים כספיים שמעניקה ה- FIFA לנבחרות המנצחות במונדיאל רוסיה 2018. רמי ווייץ הוא שדר הכדורגל מס’ 1 היום במדינת ישראל. הפרשן שלו מוטי איוואניר איש כדורגל מובהק הוא בעל פוטנציאל, אולם עליו לעבור קורס טלוויזיה אם הוא חפץ להיות איש טלוויזיה ו- פרשן מס’ 1 לצדו של רמי ווייץ. נובאק דג’וקוביץ’ אלוף ווימבלדון בטניס ב- יולי 2018 הוא ספורטאי נערץ, אדם מרשים, וגם איש עשיר. מודל לחיקוי. פוסט מס’ 756. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 17 ביולי 2018.

מִדְרוּג ורֵייטִינְג. הטלוויזיה היא Media וויזואלית. יופי ו- אסתטיקה הם מוסף בעל ערך לחוכמה ולתבונה. גברים ונשים יְפֵי תּוֹאַר ומַרְאֶה המופיעים על המסך ונושאים עמם תִּרְכּוֹבֶת (לא תערובת) של אינטליגנציה, מחשבה, השכלה, ו-נבונות עם יוֹפְיָים, מעניקים למילים וויזואליה משלהן. מיקרופון הטלוויזיה הוא עֵד ראשי כי יופי בלעדי IQ רָם הוא מַרְאֶה מכוער. חסר טעם. בזבוז זמן.      

המגישה והמנחה הוותיקה גאולה אבן – סער התייצבה ביום ראשון – 15 ביולי 2018 במוסקבה בירת רוסיה בפסגת שידורי החדשות של תאגיד “כאן” הציבורי, וגנבה את ההצגה. גאולה אבן – סער גברה על מהדורות החדשות של ערוצים 12 + 13 ושל ערוץ 10 לאחר שצברה כמות שיא של מדרוג רייטינג בלתי נשכחת בגובה של % 16.8. השידור הישיר של משחק הגמר צרפת – קרואטיה 2:4 באצטדיון “לוז’ניקי” בתאגיד “כאן” במוסקבה בהובלת השדר רמי ווייץ והפרשן מוטי איווניר הניב מדרוג גבוה וכמות רייטינג עצומה של % 37.2. סך כל כמויות המדרוג והרייטינג שצבר תאגיד “כאן” בכל טורניר מונדיאל רוסיה 2018 מאז ה- 14 ביוני 2018 והעפלתו ב- 15 ביולי 2018 לפסגה העליונה ביותר של כל השידורים בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל, מציב אותו כעת בפני דילמה תקשורתית בתום מונדיאל רוסיה 2018 : מה עושים עכשיו בתום מונדיאל רוסיה 2018 ? כיצד שומרים על הפסגה ? איך נשארים בפסגה ? לאן הולכים מכאן ? האם תאגיד “כאן” נדרש לצעוד עכשיו ביולי 2018 בעקבות רשות השידור ז”ל ה- היא ולחתום מחדש על חוזי ספורט רלוואנטיים בלעדיים שמעניינים את הציבור עם וועדות מארגנות בארץ ובעולם ? האם תאגיד “כאן” אמור להמתין עכשיו ארבע שנים תמימות עד לשגשוגו הבא ב- מונדיאל קאטאר 2022 ? האם אפשר למנוע בכלל את התדרדרות הגרף הציבורי לתהום טלוויזיוני בלעדי המונדיאל ? שום ערוץ טלוויזיה ציבורי ארצי איננו יכול לשרוד ולהתקיים לאורך ימים בלעדי שידורי ספורט רלוואנטיים, וודאי לא תאגיד השידור הציבורי “כאן” (קם במאי 2017 כמצבה לזכרו של ערוץ 1 ז”ל), זה שאירועי הספורט המעניינים והגדולים בארץ והבינלאומיים בחו”ל היו פעם קניינו הפרטי. שני הערוצים המסחריים 12 ו- 13 יכולים לשרוד בקושי את פוטנציאל הצפייה הטלוויזיונית במדינת ישראל באמצעות תגבור ושידור תוכניות הריאליטי הנמוכות שלהם, כמו ספינות הדגל שלו, “האח הגדול” ו- “מאסטר שף”, ו- כיו”ב. ערוץ 10 המסחרי הטוב מכולם בשל כישרון העיתונאות והתיעוד הפנטסטיים שלו, אולם ללא שום יתד “ריאליסטית”, עומד כעת לקפד את חייו, לנעול את שעריו בפני צופיו, ולהיבלע אל תוך לועו של ערוץ 13. מנקודת מבטי כצופה ו- צרכן מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. תאגיד “כאן” איננו אמור להַמֵר על חייו בתירוץ שהוא שידור ציבורי, ולשדר רק סדרות חו”ל + יצירה מקורית + תיעוד + חדשות, אולם בלעדי שידורי ספורט סדירים ורלוואנטיים שהציבור מתעניין בהם ונושא אליהם את עיניו. סדרות חו”ל + יצירה מקורית + תיעוד + חדשות ממילא מאיישות גם את לוחות ערוצי הטלוויזיה המסחריים. אולם אין להם מונדיאל. לא משחקים אולימפיים. לא אליפויות העולם ב- א”ק. לא תחרויות ווימבלדון בטניס, ועוד. חודש שידורי מונדיאל של רוסיה 2018 היטיב עם תאגיד השידור הציבורי “כאן” והציב אותו ואת תוכניותיו השונות בפסגת תעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. אבל לא לעולם חוסן. תאגיד “כאן” ראה הוזהרת.

הופעתה הבולטת של גאולה אבן – סער ביום ראשון – 15 ביולי ביולי במוסקבה משם ניווטה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד “כאן” (כאמור, % 16.8), סימלה את עליונותו של השידור הציבורי על השידור המסחרי בתקופת מונדיאל רוסיה 2018 בפרק זמן קצוב בן 31 ימים מ- 14 ביוני 2018 עד 15 ביולי 2018. השאלה היא מה עושים כעת וכיצד מתנהלים עכשיו מכאן ואילך. האם היצירה המקורית סדרת “סטוקהולם” המשודרת ב- “כאן” זאת שצברה בשידור הפרק הראשון מדרוג נאה של % 8.1 היא תוצאה של תנופת מונדיאל רוסיה 2018 (ו/או שבאמת מדובר ביצירת טלוויזיה משובחת), יכולה להציל את השידור הציבורי בתום מונדיאל רוסיה 2018 ? השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018 היו כה אטרקטיביים עד שמוטטו לגמרי את כל מי שניצבו בדרכם כל מיני תוכניות בערוצים 10, 12, ו- 13. “שש עם” צברה בממוצע בחודש המונדיאל של רוסיה 2018 רָף עלוב של % 2.6, “לפני החדשות” עם אודי סגל פרפרה ו- השיגה רק % 3.7, “הַצָנֶרֶת” של גיא לרר קיבלה % 2.8 מגוחכים, לקט “הצינור” של טל ברמן אסף מדרוג מחורבן של % 0.6, “היום שהיה” בראשות גיא זוהר התייצב ברגליים רועדות עם % 1.3, ו- “אינטימי” של רפי רשף הודחה לשוליים עם מדרוג פתטי % 1.2.

טקסט תמונה (1) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. מגישת החדשות של תאגיד “כאן” גאולה אבן – סער מתייצבת במוסקבה ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד “כאן”, וצוברת מדרוג שיא של % 16.8. מדובר במבצע טכנולוגי עיתונאי – חדשותי של “כאן” משולב ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור בארץ ובחו”ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד “כאן”). 

טקסט תמונה (2) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה מבירת רוסיה, מוסקבה, את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד “כאן”. מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעֶשֶר נקודות שידור שונות בארץ ובחו”ל, רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנלי הטלוויזיה של כתבת “כאן” מיכל רבינוביץ’ המדווחת מפאריס בירת צרפת ושל הכתב אורן אהרוני המדווח מזאגרב בירת קרואטיה. איזה יופי (!). (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד “כאן”). 

טקסט תמונה (3) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד “כאן”. מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו”ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה.  בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנל של אמיר בר שלום כתב “כאן” לענייני אוהדים במונדיאל רוסיה 2018, המדווח במזג אוויר גשום בסמוך לאצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה שאירח את משחק הגמר בו גברה כאמור צרפת על קרואטיה 2:4. (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד “כאן”). (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד “כאן”). 

טקסט תמונה (4) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד “כאן”. מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו”ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנלי הטלוויזיה של כתבי ושדרי חטיבת החדשות של “כאן” המדווחים מגבול עזה ומהעיירה שדרות, וממרכז הארץ אודות התקפות טרור של החמאס והג’יהאד האיסלאמי בטילים, פצמ”רים, ועפיפוני נפץ ובלוני תבערה על מרכזי אוכלוסייה ישראלית אזרחית בדרום הארץ. (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד “כאן”).

טקסט תמונה (5) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד “כאן”. מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו”ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מראיינת את מאמנה לשעבר של נבחרת ישראל בכדורגל אברהם גרנט הנמצא אף הוא במוסקבה בתום זכייתה של צרפת בגביע העולם בכדורגל במונדיאל רוסיה 2018. (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד “כאן”).

טקסט תמונה (6) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד “כאן”. מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו”ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנלים של שני הכתבים הפוליטיים של “כאן” מואב וורדי (בארץ) ואנטוניה ימין (בהלסינקי / פינלנד). (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד “כאן”).

רמת הכדורגל שהוצגה על כר הדשא במונדיאל 2018 נפלה מרמת קבוצת הטלוויזיה HBS שחשפה אותה. ציפיתי לכדורגל הרבה יותר אטרקטיבי, דרמטי, ומעניין. נפילתם בדרך בטרם עת של הפורטוגלי כריסטיאנו רונאלדו, הארגנטיני ליאו מסי, הספרדי אנדראס אינייסטה, האורוגוואי אדינסון קאבאני, וגם הפולני רוברט לבנדובסקי פגמה באיכות המפעל.

לא ניתן לראות ולהתרשם יותר מידי מ- סרט קולנוע עלילתי אטרקטיבי בין יריבים בעלי אישיות קולנועית ו- בעלי אגרופים ושולפי אקדחים ללא השתתפותם של השחקנים קלארק גייבל, ג’יימס סטיוארט, מרלון בראנדו, קלינט איסטווד, גרי קופר, אלאן לאד, גריגורי פק, קירק דאגלאס, ברט לאנקאסטר, ועוד אחרים בדיוק כשם שלא ניתן לצפות בשיאו של מונדיאל מלחמתי בלעדי גיבורי העלילה שנפלו בטרם עת במערכה בדרכם לפסגה הארגנטיני ליאו מסי, הפורטוגלי כריסטיאנו רונאלדו, אדינסון קאבאני מאורוגוואי, הספרדי אנדראס אינייסטה, ניימאר הבכיין יליד ברזיל, הגרמני תומאס מולר, הארי קיין בן אנגליה, שני הבלגים אדן האזארד וקווין דה ברויינה, הפולני רוברט לבנדובסקי, ואפילו הקולומביאני יֶירִי מִינָה.

נבחרת קרואטיה העייפה והתשושה שהעפילה למשחק הגמר נגד צרפת במוסקבה ב- 15 ביולי 2018 הובלה שָם באצטדיון “לוז’ניקי” לטֶבַח. השתתפותה בשלושה משחקים רצופים ב- 1/8 גמר + 1/4 גמר + 1/2 גמר בני ההארכות של 120 דקות, שניים מהם שהוכרעו בפנדלים ב- בעיטות הכרעה מ- 11 מ’, יצרו והביאו ל- עייפות גדולה מצטברת ומתמשכת של שחקני קרואטיה שלא ניתן היה למוסס ולהיפטר ממנה במסגרת אותם ימי המנוחה הספורים בטורניר שהפרידו בין משחק למשחק.

דרכה של קרואטיה למשחק הגמר משלב שמינית הגמר ואילך.

1 ביולי 2018 בשלב 1/8 הגמר : קרואטיה – דנמרק 1:1 בתום 120 דקות ו- 2:3 בבעיטות ההכרעה מ- 11 מ’ לזכות קרואטיה.

7 ביולי 2018 בשלב 1/4 הגמר : קרואטיה – רוסיה 2:2 בתום 120 דקות ו- 3:4 בבעיטות הכרעה מ- 11 מ’ לזכות קרואטיה.

11 ביולי 2018 בשלב 1/2 הגמר : קרואטיה – אנגליה 1:2 בתום 120 דקות.

דרכה של צרפת למשחק הגמר משלב שמינית הגמר ואילך.

30 ביוני 2018 בשלב 1/8 הגמר : צרפת – ארגנטינה 3:4 בתום 90 דקות.

6 ביולי 2018 בשלב 1/4 הגמר : צרפת – אורוגוואי 0:2 בתום 90 דקות.

10 ביולי 2018 בשלב 1/2 הגמר : צרפת – בלגיה 0:1 בתום 90 דקות.

אולפן הבית המנווט המשעמם, היָרוּד, והחד גוני של “כאן” בפתח תקווה בהנחייתו של שלום מיכאלשווילי החובבן, הבדרן, והאיש שמאיץ בכם בפרסומות המסחריות בטלוויזיה לשתות את פריגת , הוא הכישלון הטלוויזיוני בהֵא הידיעה של השידור הציבורי בתקופת שידורי מונדיאל רוסיה 2018. שלום מיכאלשווילי הוא הכל מלבד עיתונאי. התעלמות האולפן המנווט בּמְכֻוָון וּבְיוֹדְעִין בראשותו של שלום מיכאלשווילי מ- דיונים עיתונאים – מקצועיים במסגרת טורניר כדורגל של אליפות העולם בכדורגל בנושאי רפואה ספורטיבית, פיזיולוגיה של המאמץ ואנטומיה, תזונה, משמעת עצמית וחיים ספורטיביים של הכדורגלנים, פציעות ועייפות מצטברת וההתאוששות מהן, התנהלות פיננסית של רשתות הטלוויזיה הבינלאומית ושל FIFA, ומהפכת ה- VAR היא יותר מ- החמצה רבתי (!). העיקר שמערכת “כאן” הציבה בפנינו בכל הזדמנות בדיוני האולפן ב- פ”ת את שני המאמנים המפוטרים טל בנין וגיא לוי ואת ג’ובאני רוסו הלֵיצָן הבכיין. עסק עיתונאי מקולקל, מגוחך, ועלוב. תת רמה.  

1. שחקן הקולנוע, הטלוויזיה, והפרסומות המסחריות המשעמם והאפרורי שלום מיכאלשוילי נטול כריזמה מינימאלית ונעדר יכולת עיתונאית יחדיו עם שני המאמנים המפוטרים טל בנין וגיא לוי פלוס ג’ובאני רוסו הליצן הבכיין בן קרואטיה (אני שונא בכיינים) והעיתונאי עמית לוונטל איש התלבושות והתסרוקות, נכשלו לגמרי בהובלה וניווט של אולפן “כאן” בפתח תקווה את מונדיאל רוסיה 2018. את אולפן מונדיאל רוסיה 2018 היו אמורים לנווט אישים מסוגם של גיורא שפיגל ואבי רצון. מעניין היה לשמוע את נימוקי תאגיד “כאן” מדוע בחרו בחובבן בשם שלום מיכאלשווילי כמוביל ומנווט ראשי. מדובר בהחמצה טלוויזיונית בלתי מובנת ולא מנומקת. הסיפור עם ג’ובאני רוסו בן קרואטיה הליצן הבכיין שמתפרק מול מצלמות הטלוויזיה של “כאן” בפתח תקווה הוא מגוחך. צריך להסביר לבכיין המפונק הזה ש- בשעה שקרואטיה שלו ניגפת בפני צרפת 2:4 במוסקבה במשחק הגמר ב- 15 ביולי 2018, קיבוצי וישובי עוטף עזה מופצצים בטילים ופצמ”רים ע”י ארגוני הטרור של חמאס והג’יהאד האסלאמי ושדותיהם נשרפים ע”י עפיפוני ובלוני תבערה שמשלח האויב לעברם. צריך להסביר לג’ובאני רוסו הליצן הבכיין שבעוד קרואטיה שלו מפסידה לצרפת, בנינו הצעירים חיילי צה”ל האמיצים נערכים לקרב כדי להגן על מדינת ישראל ו- למַגֵר את הטרור העזתי של חמאס והג’יהאד האיסלמי. אינני אוהב ליצנים, וודאי לא ליצנים בכיינים.

2. לא ייתכן להעביר במשך חודש ימים דיוני אולפן העוסקים במונדיאל רוסיה 2018 על כל זוויות ההתבוננות ש- בו, ללא זימונם כלל (ו- לוּ פעם אחת) של פרשני הפיזיולוגיה בתחום המאמץ בספורט ובכדורגל ומומחים לאנטומיה, ברמתם למשל של ד”ר גלעד וויינגרטן וד”ר מולי אפשטיין. מעניין היה לשמוע את נימוקי תאגיד “כאן” מדוע אפשרו ל- שלום מיכאלשווילי המוביל והמנווט הראשי להתעלם מנוכחותם ההכרחית של מדעני פיזיולוגיה ואנטומיה באולפן שלו כדי שיסבירו לציבור את פרשת התרחשויות הפציעות הרבות של השחקנים והשפעתן על פוטנציאל הנבחרות שלהם להמשיך ולהתמודד על הבכורה (למשל פציעתו של אדינסון קאבאני שחקן נבחרת אורוגוואי) ויכולת ההתאוששות ההבראה מהן, הנובעות ממשחק כדורגל שאפתני, קשוח, ו- אָלִים על רקע פרסים כספיים גדולים המוענקים לנבחרות המנצחות ע”י FIFA. אלופת העולם נבחרת צרפת תוגמלה למשל בפרס פיננסי בשיעור 38.000000 (שלושים ושמונה מיליון) דולר. תפקידם של המומחים לפיזיולוגיה ואנטומיה הוא גם להסביר לציבור את נושא פקטור העייפות המצטברת אצל השחקנים בשל המאמץ הגופני הגדול, ויכולת ההתאוששות אם היא אפשרית בכלל, במִפְעָל כדורגל ממושך ורָב משחקים, למשל אצל שחקני נבחרת קרואטיה. די היה להתבונן בשני שחקני קרואטיה מריו מנדז’וקיץ’ ולוקה מודריץ’ שהשקיעו מאמץ גופני אדיר במשחקים ו- ניצבו בסופו של דבר על סף שבירה גופנית ואולי גם מנטאלית, בגלל עניין העייפות המצטברת. העיקר שמישהו שם במערכת “כאן” הציב מולנו בהפסקות שבין המחציות וגם בתום המשחקים, ו- כפה עלינו הצופים את שני המאמנים המוּדָחִים טל בנין וגיא לוי. החמצה.

3. שלום מיכאלשווילי לא טרח לדון מחד ביכולתה, כישרונה, ו- עברה הספורטיבי המוצלח של מדינת קרואטיה הצעירה והקטנה לא רק בכדורגל אלא גם בכדורסל, כדור מים, א”ק, שחמט, ועוד ענפים. למשל שחקני עבר מצטיינים בכדורסל שמוכרים היטב לציבור הישראלי כמו דראזן פטרוביץ’ + טוני קוקוץ’ + דינו ראדג’ה הם בני קרואטיה. מאידך הוא לא זימן לאולפן שלו את שני העיתונאים איתי אנגל ו- עמנואל הלפרין כדי לדון עמם ועל מנת שיספרו לאזרחי ישראל משהו אודות קרואטיה הצעירה שהפכה להיות מדינה מושחתת עד צוואר. העיקר שמישהו הכריח אותנו להאזין שוב ושוב לשני המאמנים המפוטרים והכושלים טל בנין וגיא לוי. החמצה.

4. שלום מיכאלשווילי לא זימן אף פעם לאולפן המנווט שלו בפתח תקווה את מונדיאל רוסיה 2018, איש מ- שופטי הכדורגל הישראליים בעלי אוטוריטה ומוניטין כדי שיפענחו לציבור הצופים את ספר חוקת הכדורגל הספרותית (ו- לא מתמטית), ומדוע היא רווייה 1001 פרשנויות שוֹנוֹת, מחלוֹקוֹת שונות, וזוויות התבוננות שוֹנוֹת בעיקר בנושאים של עבירות אָלִימוֹת הנושאות עונשים של הנפת כרטיסים צהובים ואדומים, ופרשנות חוק מס’ 14 בספר חוקת הכדורגל הספרותית שעוסק ב- עבירות בתוך רחבת ה- 16 של היריב שמחייבות פסיקות של בעיטות עונשין מ- 11 מ’, וכן ב- סָגָת תזוזת השוערים שנוטשים את קו שערם ונעים קדימה בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדור. העיקר שמישהו בשם שלום מיכאלשווילי כפה עלינו את החזון להקשיב כאן לשני מאמני הַנֶפֶל טל בנין וגיא לוי.

5. מנחה האולפן המנווט בפתח תקווה שלום מיכאלשווילי לא דן ו- לוּ פעם אחת במהפכת ה- VAR (ראשי תיבות של Video Assistant Referee) הדרמטית שחוללה סוף כל סוף ה- FIFA השמרנית במונדיאל רוסיה 2018. אולפן הטלוויזיה המנווט בפתח תקווה את מונדיאל רוסיה 2018 החמיץ הזדמנות עיתונאית לנתח בפני צופיו את תופעת כניסת המצלמות הטלוויזיה השופטות לאירועי משחקי הכדור השונים מאז החליט ה- Commisioner של ליגת ה- NFL האמריקנית פִּיט רוֹזֵל ב- 1986 להיעזר במצלמות הטלוויזיה של הרשתות הארציות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC, להשתמש בעדותן ברגעי מחלוקות שיפוטיות. החמצה. העיקר שחזינו במשחקי אליפות העולם בכדורגל של רוסיה 2018 בהפסקות שבין שתי המחציות, בתומן, ובתום ההארכות והפנדלים בכושלים שלום מיכאלשווילי, טל בנין, גיא לוי, וג’ובאני רוסו, מתעקשים להסביר לנו את תורת הכדורגל. שחקני ובימאי תיאטרון כושלים לעולם לא ייקראו לדגל כדי להסביר ולפרשן למשל את המחזות הטראגיים השייקספיריים  “המלט” (Hamlet), ו/או “אותלו” (Otelo), ו/או יוליוס קיסר (Julius Caesar), ו/או “מאקבת” (Macbeth).

6. לא ייתכן כי שלום מיכאלשווילי לא יזמן לאולפן המנווט שלו בפתח תקווה מומחי כספים וכלכלה על מנת שיסבירו לצופיו את המבנה המוניטרי, מבנה זכויות השידורים הבינלאומי, ואת המבנה הפיננסי הכללי ש- הופך את FIFA בראשות נשיאה השווייצרי ג’אני אינפנטינו (Gianni Infantino) לוועדה מארגנת לא רק חשובה אלא גם מאוד מאוד עשירה. ה- FIFA היא וועדה מארגנת שמציעה תקוות ומבטיחה עושר כספי עצום לנבחרות המנצחות (ראה את הנתונים בהמשך). נבחרת צרפת אלופת העולם החדשה תוגמלה ע”י FIFA בפרס כספי של 38.000000 (שלושים ושמונה  מיליון) דולר. סגנית אלופת העולם נבחרת קרואטיה תוגמלה ע”י FIFA בפרס כספי של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. ההכנסות של FIFA מזכויות שידורים של 207 (מאתיים ושבע) רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הפרוסות לאורכו ורוחבו של הגלובוס שרכשו את ההרשאה לשדר ישיר את מונדיאל רוסיה 2018, האמירו ל- 3.000000000 (שלושה מיליארד) דולר לעומת סך של 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר זכויות שידורים ששולמה לה במונדיאל ברזיל 2014.

הערה שלי : רשות השידור וערוץ 1 ז”ל שילמו זכויות שידורים עבור מונדיאל דרום אפריקה 2010 סך של 5.000000 (חמישה מיליון) euro, עבור מונדיאל ברזיל 2014 סכום של 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) euro, ועכשיו עבור מונדיאל רוסיה 2018 שילם תאגיד “כאן” סך של 6.350000 (שישה מיליון ושלוש מאות וחמישים אלף) euro.

צריך להבין שסך כל ההכנסות של ה- FIFA מזכויות שידורים ופרסומות מסחריות לפני ארבע שנים במונדיאל ברזיל 2014 זינקו לשיא של 4.800000000 (ארבעה מיליארד ושמונה מאות מיליון) דולר. סך ההוצאות של FIFA במונדיאל ברזיל 2014 עמדו על 2.700000000 (שני מיליארד ושבע מאות אלף) דולר. מכאן שיתרת ההכנסות שלה היו 2.100000000 (שני מיליארד ומאתיים מיליון) דולר. הערה שלי : אין לי עדיין את הנתונים של ההכנסות הכוללות של FIFA במונדיאל רוסיה 2018.

ועוד עובדה פיננסית חשובה : ה- FIFA חילקה במונדיאל רוסיה 2018 סך פרסים של 791.000000 (שבע מאות ותשעים ואחד מיליון) דולר ל- 32 הנבחרות  שנטלו חלק בטורניר (על פי דירוגם). במונדיאל ברזיל 2014 חילקה FIFA סך פרסים כספיים ל- 32 הנבחרות שהשתתפו בטורניר בגובה של 564.000000 (חמש מאות ושישים וארבע מיליון) דולר. שלום מיכאלשווילי והמערכת שלו החליטו שלא להביא באולפן המנווט בפתח תקווה את המידע הפיננסי הנ”ל לצופיהם. הבה נציץ בטבלה הפיננסית הבאה המפרטת את את חלוקת הפרסים ל- 32 בנבחרות שנטלו חלק במונדיאלים של רוסיה 2018 וברזיל 2014. מדהים : הכדורגל הפך את ה- FIFA החמדנית למיליארדרית, את ההתאחדויות המנצחות למולטי מיליונרית ואת הנבחרות והשחקנים המצטיינים למיליונרים. שחקני אלופת העולם צרפת במונדיאל רוסיה 2018 עשו כל אחד בחודש עבודה 500000 (חצי מיליון) euro.

ה- FIFA מפרסמת את נתוני המבנה הכלכלי של תקציב הפרסים שלה בן 791.000000 דולר (שיא של כל הזמנים) במונדיאל רוסיה 2018. התקציב הנ”ל כולל גם מענקי תמיכה למועדונים ש- שִחְרֶרוּ את השחקנים שלהם לנבחרות, מעניק ביטוח לשחקנים שנפצעו במשחקי מונדיאל רוסיה 2018, ומפרט גובה חלוקת הפרסים ל- 32 הנבחרות שנטלו חלק כל אחת לפי דירוגן במונדיאל רוסיה 2018. הטבלה כוללת השוואה פיננסית וגובה סכומי הפרסים שחולקו במונדיאל ברזיל 2014. ובכן, 400.000000 דולר (מתוך הסך הכולל של  791.000000) הוקצו לפרסים, לתמיכה במועדונים, ולביטוח שחקנים פצועים. אולפן “כאן” המנווט בפתח תקווה את טורניר מונדיאל רוסיה 2018 בראשות שלום מיכאלשווילי לא הזמין אליו מומחי כלכלה ופיננסים ודאג להסתיר את המידע הכלכלי הזה מצופיו. ביודעין ו/או באקראי ? זה כבר לא חשוב. החמצה.       

דירוג והתפלגות התשלומים                 מונדיאל רוסיה 2018   מונדיאל ברזיל 2014

א. בונוס עבור השתתפות ל- 32 הנבחרות                  1.5 מיליון דולר            1 מיליון דולר

ב. תשלום ל- 16 הנבחרות שמעפילות ל- 1/8 הגמר     8 מיליון דולר               8 מיליון דולר

ג. תשלום ל- 8 הנבחרות שמעפילות ל- 1/4 הגמר       12 מיליון דולר             9 מיליון דולר

ד. תשלום ל-4 הנבחרות שמעפילות ל- 1/2 גמר          16 מיליון דולר             14 מיליון דולר

ה. תשלום לנבחרת המדורגת רביעית (אנגליה)           22 מיליון דולר             18 מיליון דולר

ו. תשלום לנבחרת המדורגת שלישית (בלגיה)            24 מיליון דולר             20 מיליון דולר

ז. תשלום לסגנית אלופת העולם (קרואטיה)               28 מיליון דולר             25 מיליון דולר

ח. תשלום לאלופת העולם (צרפת)                            38 מיליון דולר             35 מיליון דולר

ועוד אינפורמציה חשובה : מתוך סכום התקציב של 400.000000 (ארבע מאות מיליון) דולר שנועד להענקת פרסים במונדיאל רוסיה 2018, הקצתה ה- FIFA סכום של 209.000000 (מאתיים ותשעה מיליון) דולר לטובת המועדונים ברחבי אירופה והעולם ש- שחררו את שחקניהם לטובת הנבחרות הלאומיות הנוטלות חלק במונדיאל רוסיה 2018 . כמו כן הקצתה ה- FIFA סכום נוסף של 134.000000 (מאה שלושים וארבעה מיליון) דולר שנועד לבטח את השחקנים שנפצעו במשחקים השונים.

לצורך השוואה : FIFA חילקה את כמויות הפרסים הכספיים האלה הר”מ ל- 32 הנבחרות שנטלו חלק בחמשת המונדיאלים שהתקיימו מאז ראשית שנות ה- 2000, כלהלן : 

מונדיאל יפן / קוריאה : סך של 154.000000 דולר.

מונדיאל גרמניה 2006 : סך של 262.000000 דולר.

מונדיאל דרום אפריקה 2010 : סך של 420.000000 דולר.

מונדיאל ברזיל 2014 : סך של 564.000000 דולר.

מונדיאל רוסיה 2018 : סך של 791.000000 דולר.

הערה שלי : בתום השידור הישיר של משחק על המקום ה- 3 בו גברה נבחרת בלגיה על נבחרת אנגליה בתוצאה 0:2, סיפר השדר עמיחי שפיגלר לצופיו כי בלגיה זכתה במדליית הארד אולם נמנע מלדווח להם שמדובר במדליית ארד יקרה מפז, ש- שווייה 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. 

נתוני המדרוג והרייטינג הנכבדים שגרף תאגיד השידור “כאן” בתקופת השידורים הישירים של משחקי מונדיאל רוסיה 2018, אִפְשֵר לו לגרוף לקופתו סך של 25.000000 שקל משידור פרסומות מסחריות. רשימה חלקית. 

שימו לב למדרוג העצום ולרייטינג הרב שצבר תאגיד “כאן” בשידורים הישירים שלו את משחקי מונדיאל רוסיה 2018. הנה רשימה חלקית : משחק הגמר צרפת – קרואטיה % 37.2, משחק חצי הגמר צרפת – בלגיה % 32.3, משחק חצי הגמר קרואטיה – אנגליה % 33.9, המשחק על המקום השלישי בלגיה – אנגליה % 22.4, קרואטיה – רוסיה % 31.0, צרפת – אורוגוואי % 23.9, אנגליה – שוודיה % 22.0, אנגליה – קולומביה % 24.2, אורוגוואי – פורטוגל % 27.5, ארגנטינה – ניגריה % 23.3, ספרד – מרוקו % 15.5, בלגיה – יפן % 23.2, קרואטיה – ניגריה % 13.2, ספרד – איראן % 20.0, רוסיה – מצרים % 18.9, אנגליה – טוניסיה % 18.0, ברזיל – שווייץ % 24.1, וכן הלאה. לא בכדי אגר תאגיד “כאן” 25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) שקל מפרסומות מסחריות ושלשל אותם ל- קופתו הדַלָה.

ובכן, הערוץ הציבורי “כאן” שידר במהלך מונדיאל רוסיה 2018 כמויות עצומות בלתי מבוטלות של פרסומות מסחריות בעת השידורים הישירים של 64 משחקי הטורניר, למרות שמדובר בשידור ציבורי שממומן ב- 2018 / 2017 ע”י ממשלת ישראל ע”ס של 700.000000 (שבע מאות מיליון) שקל. הנה הרשימה הארוכה של הפרסומות המסחריות ששידר “כאן” בהפסקת המשחק ובתומו למשל בין שתי המחציות בין רוסיה לספרד בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 במשך 4 (ארבע) דקות רצופות (כמו גם בהפסקות בין המחציות ובתומם של עשרות משחקים נוספים, כלהלן :

1. בייגלה רשת.

2. תחנות דלק רשת 10.

3. Yoplait מכילה 20 גרם חלבון עם פירות יער.

4. Philips מכונת גילוח One blade.

5. Russian standart וודקה רוסית.

6. AVIS מכירת רכב.

7. פלורנטין סקוור בלב תל אביב – חוויית מגורי יוקרה עירונית. טריגם Cityel.

8. עושים צעד בעולם הדיגיטלי – בתי הספר של לאומי.

9. אוטו סנטר – שקט נפשי.

10. Beluga noble russian vodka.

11. Broil King תהיו בטוחים שזה אמישראגז.

12. Speed steek הגנה חסרת מעצורים.

13. טוטו + אורי גלר.

14. בנק הפועלים, נבחרת היועצים שלנו כאן.

15. כמו מס’ 4.

16. ביטוח 9.000000 למה לממן סוכן ?

17. כמו מס’ 8.

18. שופרסל און ליין.

19. כמו מס’ 7.

20. כמו מס’ 10.

21. סאן יאנג קטנועים.

22. בירה שחורה Tuborg.

23. טוסט גבינה צהובה של “עמק”.

24. כמו מס’ 9.

25. כמו מס’ 10.

26. רצועוף של מאמא עוף.

תאגיד “כאן” שילם סך של 6.350000 euro זכויות שידורים עבור מונדיאל רוסיה 2018 והחזיר לעצמו את השקעתו ברווח כלכלי ראוי.

אמיר בר שלום.

אמיר בר שלום כתב תאגיד “כאן” במונדיאל רוסיה 2018 ל- “ענייני אוהדים” בערי רוסיה, הרוויח ביושר את התואר הבעייתי וקטן המידות הזה. העיתונאי הזה לא ריאיין איש מהאנשים שעיצבו את מופע מונדיאל הכדורגל של רוסיה 2018. הוא לא נפגש עם השחקנים הבולטים גיבורי העלילה, לא עם המאמנים החשובים של הנבחרות הבכירות, הוא לא נפגש עם השופטים, הוא לא ריאיין את את נשיא FIFA השווייצרי ג’אני אינפנטינו, וגם לא את יו”ר הוועדה המארגנת הרוסית ארקאדי דוודקוביץ’, הוא לא שוחח עם נשיא HBS פראנסיס טלייה, ולא ערך שום כתבה בתקופת שהייתו ברוסיה 2018 אודות מהפכת “האח הגדול” פרי חזונו של ג’ורג אורוול, לראשונה בתולדות המונדיאלים מתערבת המערכת השיפוטית של מצלמות הטלוויזיה המתעדות את המשחקים (ה- VAR, ראשי תיבות של Video Assistant Referee) בהחלטות של שופטים בני אנוש בזירת ההתרחשויות על כר הדשא. אמיר בר שלום הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה בעל יכולות. מוזר ומגוחך שהוא ומערכת תאגיד “כאן” מסתפקים במונדיאל רוסיה 2018 רק במשימות מפגשים עם קבוצות אוהדים ברחובות הערים, ליקוט תגובות אוהדים, ועריכת ראיונות עם אוהדים בלבד. מגוחך שהוא מסכים להיות קישוט טָפֵל כל כך מִשְנִי וצדדי של מישהו שמנהל אותו. עסק עיתונאי מגוחך ועלוב. תת רמה.

שדרנים ופרשנים במונדיאל רוסיה 2018.

השַדָּר רמי ווייץ והפרשן שלו מוטי איווניר ניצבו בדרגה שלמה מעל השדר נדב יעקובי והפרשן שלו אורי אוזן ומעל השדר עמיחי שפיגלר והפרשן שלו עומרי אפק, ובחצי דרגה מעל השדר שרון נסים והפרשן שלו ניר לווין. נדב יעקובי הפומפוזי לא הצליח לרסן את עצמו וגם לא לשכנע את אורי אוזן שהוא איננו שדר מס’ 2 בעמדת השידור המשותפת שלהם, אלא הפרשן מס’ 1. עמיחי שפיגלר שדר כישרוני לא צלח את מַהָמוּרָת עומרי אפק, ולא הפחית מכמות המילים העצומה הבלתי נדלית שהפרשן הצמוד שלו השתמש בהן כדי להסביר לציבור את רעיונותיו ומחשבותיו. ועוד דבר : עמיחי שפיגלר טרח להעניק שבחים לנבחרת בלגיה שזכתה במקום השלישי בטורניר מונדיאל רוסיה 2018, וציין מחד שבגין המקום ה- 3 הוענקה לה מדליית הארד, אולם מאידך לא דיווח משום מה לצופיו כי מדליית הארד הזאת במונדיאל רוסיה 2018 שוות ערך ל- 24.000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר. אורי אוזן ועומרי אפק הם ידעני כדורגל אולם גם שני פטפטנים. הם אינם אנשי טלוויזיה ולא מבינים שהמיקרופון איננו צעצוע פרטי שלהם. יש גבול כמה מֵידָע ו- איזו כמות טקסט אפשר להעמיס על קו השידור, כשמנגד רצה לפני עיניו של הצופה בסלון ביתו בכל מקרה תמונת המשחק. ידענות איננה תירוץ לפטפטנות. הכדורגל הוא משחק פשוט שנועד לאנשים חושבים. פרשן טוב אמור לדבר עברית תקנית ולהסביר את הגותו לשומעיו רק במצבים הדורשים באמת ביאור והסבר ותמיד בטקסט חסכוני ובמינימום מילים. רמי ווייץ פשוט טוב יותר מנדב יעקובי (היומרני והנפוח ותמיד דרמטי גם כשלא נדרש ממנו) ומעמיחי שפיגלר (עומרי אפק גרר אותו לתחתית). רמי ווייץ יודע להיות סולידי כשצריך ונמרץ ודרמטי כשנדרש. זה המון בתורת הדיבור בטלוויזיה.

יורם ארבל היה בשעתו רב אמן במינון הטקסט ובחישוב כמויות המילים ששִיגֵר לצופיו / מאזיניו. הוא ידע לסַנֵן את כָּמוּתַּן בדרכן לעבר ממברנות המיקרופון שלו. אינני נִלְאֶה מלשוּב, לאָזְכֵּר, ולציין פעם אחר פעם בבלוג ובספרים את יכולת וכישרון ניסוחיו התמציתיים של יורם ארבל בשִיאוֹ כשַדָּר ומאבחן סיטואציות ספורטיביות מורכבות המתחוללות על כר הדשא, ב- טלוויזיה. הוא היה שַדָּר מיוחד ומומחה בתחום. הוא היה רב אמן, Super מיומן, שידע להעביר את תיאוריו ו- התרשמויותיו מזירת הפרקט ומכר הדשא בלשון חסכונית. בתוספת בונוס : קול בריטון יפהפה ו- סמכותי שצופיו נהנו להאזין לו, להקשיב לו, להטות לו אוזן, ולסמוך עליו ועל המידע שהוא מעביר להם מכל פינה ברחבי מדינת ישראל ומכל אתר כדורגל וכדורסל על פני הגלובוס. “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, הוא ניסוח מתמטי מדויק, כֵּן, תמציתי, וחסכוני כמו המתמטיקה עצמה שנאמר בשידור ישיר (!). מעֵין תיאור קפדני של טוּר חשבוני עולה, רק בן תריסר מילים של סיטואציית כדורגל מסוימת שהָגָה Grand Master ברמתו של יורם ארבל למיקרופון שלו, בעמדת השידור שלנו באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי, בדקה ה- 51 במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 1:2 ב- 22 ביוני 1986, במונדיאל מכסיקו 86′. איזה יופי, איזה טקסט רב ערך, איזה כישרון אבחנה וביטוי, איזו יכולת להביע רעיון נכון, רלוואנטי, וצודק במינימום מילים (!). גם היום בחלוף 32 שנים מאז היום ההוא ב- 22 ביוני 1986 כשאנוכי נזכר בכישרון המדהים של יורם ארבל להגות טקסטים חסכוניים בקול הבריטון המרשים, היפהפה, והמשכנע שלו, עוֹרִי הופך לחידודין – חידודין. אלוהי הטלוויזיה והרדיו העניק ליורם ארבל אחד מגדולי שדרני הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמני מַתָּת אנושי עצום, תְּשוּרָה רבת ערך שלא תסולא ב- פז : לא רק מיתרי קול פנטסטיים אלא גם נבונות מיוחדת, אבחנה מיוחדת, וכישרון מינון מיוחד של כמויות המילים שהוא משגר למיקרופון שלו. יורם ארבל הוא אחד משדרני הספורט הבודדים שאני מכיר שצועד בבִטְחָה במלוא שיווי משקלו על קו תפר דקיק טלוויזיוני שמפריד בין שידור ל- בִּרְבּוּר, שחוצץ בין טקסט הגיוני, מחושב, ומנומק לבין פטפוט.

arbel 1

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אצטדיון ה- “אצטקה” (AZTECA) במכסיקו סיטי. השדר יורם ארבל ועוזרת ההפקה שלי גב’ שמחה שיטרית בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם שריקת הפתיחה למשחק בשלב רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 1:2. ובכן,  במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- “אצטקה” ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מרמה, בטקסט חסכוני בן תריסר מילים : “…לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן…”, והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול להגיע להבחנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה מכסיקנית TELEMEXICO שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון “האצטקה”. אולם זהו כבר סיפור אחר בבלוג ובסדרת 13 הספרים אותה אנוכי חוקר וכתוב, ואשר קרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה תזכורת מהאירוע השנוי במחלוקת שהתרחש לפני 32 שנים ב- 1986 באצטדיון “האצטקה” במכסיקו סיטי. בהיעדר מערכת ה- VAR במונדיאל מכסיקו 1986 ב- 22 ביוני 1986 נהנה השחקן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armand9o Maradona) מההפקר והשער שהבקיע בידו במשחק רבע הגמר נגד אנגליה אושר מייד ע”י השופט המרכזי הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Bensaour). עלי בנאסר אישר את שער “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה אולם ה- Replay השלישי של מצלמות הטלוויזיה של הקבוצה המכסיקנית TELEMEXICO, גילה וחשף את האמת. השופט טעה טעות מרה. דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא עבריין שהכניע את השוער האנגלי פיטר שילטון (Peter Shilton) בידו. מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל ראו את מה שלא ראה שופט המשחק. אנגליה הפסידה 1:2 לארגנטינה ונשלחה הביתה. תריסר שנים אח”כ פגשתי ב- IBC בפאריס במונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 את מאמן אנגליה בעת ההיא בובי רובסון (Bobby Robson). נקשרה בינינו חיש שיחה והמאמן המאוכזב התלונן בפני (באיפוק וקור רוח) כי אנגליה שהייתה לא פחות טובה מארגנטינה נשדדה בצהריי היום ב- 1986, וכי הכנות אינטנסיביות בנות ארבע שנים וגם כישרון ו- ממון ירדו כהרף עין שלא בצדק לטִמְיוֹן בשל טעות שיפוט חריפה.

maradona 1

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. זוהי הדקה ה- 51 במשחק שלב רבע הגמר בין נבחרות ארגנטינה – אנגליה שהסתיים בתוצאה 1:2 לטובת ארגנטינה. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) קפטן ארגנטינה מכניע בידו את השוער האנגלי פיטר שילטון (Peter Shilton) ואת שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר, אך לא את מצלמות הטלוויזיה של קבוצת TELEMEXICO, וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שהביע את דעתו בתום ה- Replay השלישי כלהלן : “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”. פנטסטי (!). (באדיבות TELEMEXICO ו- TELEVISA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן, קיים הבדל רב בין שתי הפונקציות, שַדָּר וּפַרְשן. השַדָּר צריך לשַדֵר. הפַּרְשָן צריך לפַרְשֵן אולם לא תמיד, לא כל אירוע, לא כל התרחשות, ולא בכל הזדמנות. אין צורך להזכיר לצופה ש- בנוסחה המתמטית הפשוטה כמו המשחק, 1 + 1 תמיד שווה ל- 2.

הפרשנויות האין סופיות של חוקת הכדורגל הָסַפְרוּתִית מאז ימי השופטים הכושלים גוטפריד דינסט (שווייץ) ותופיק באחראמוב (אזרבאייג’אן) במונדיאל אנגליה 1966 והשופט עלי בנאסר (טוניסיה) במונדיאל מכסיקו 1986, נמשכת גם היום הזה בכל עוּזָה, בארץ וגם ברחבי העולם. חלק ניכר משופטי הכדורגל בישראל ובאירופה הם חלכאים ונדכאים שזקוקים בדחיפות לסיוען של מצלמות הטלוויזיה עֵין הנֵץ ו/או מערכת VAR.

חוקת משחק הכדורגל היא סַפְרוּתִּית ולא מתמטית ולכן פרובלמטית. היא בעייתית מפני שהיא נתונה לאין סוף פירושים ו- פרשנויות של אין סוף שופטים בארץ וגם בעולם אודות אותן העבירות, אותם המקרים, אותם האירועים, ואותן ההתרחשויות על כר הדשא. במתמטיקה 1 + 1 שווה לעולם 2. מוסד השיפוט בכדורגל (בארץ וגם בעולם) מתייחס לתרגיל החשבוני 2 = 1 + 1 באופן שונה. שופט X על כר הדשא יכול לבטל את התוצאה המתמטית הזאת ולהחליט ש 1 + 1 שווה לפי דעתו שָלוֹש. לעומתו שופט Y מסוכל למחוק את תוצאת התרגיל הזה שכל ילד וילדה בגן יודעים את המנה שלו, ולקבוע שלפי חוות דעתו 1 + 1 שווה בכלל אֶפֶס, כְּלוּם. זאת הסיבה שמצלמות הטלוויזיה וצילומי ה- Replays מכמה זוויות שונות ב- SSM עושות בהם שַמוֹת.

תזכורת (1) : החלטתי אם כן לחקור שוב ולהתייחס שוב לרגע לכישלונם של שופט המשחק הפולני שיימון מארצ’יניאק (Szymon Marciniak) וקוון הרחבה שלו פאבל ראצ’קובסקי (Pawel Raczkowski) במשחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר בליגת האלופות, טוטנהאם (אנגליה) – יובנטוס (איטלה) 2:1, להבחין, לראות, ולזהות בדקה ה- 17 של המשחק כיצד מגן טוטנהאם יאן וורטונגהן (Ian Vertonghen) מכשיל הכשלה גסה בתוך רחבת ה- 16 האנגלית את חלוץ יובנטוס דאגלאס קוסטה (Douglas Costa), עבירה שיש לה רק פירוש אחד : כרטיס אדום + בעיטת עונשין מ- 11 מ’ לזכות יובנטוס. שיימון מארצ’יניאק נמנע מלקבל אותה. מדהים, מפני שארבעת ה- Replays ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) שהפיקו מצלמות הטלוויזיה האנגליות, ונשענות על הפעלה טכנולוגית ואסמכתא וויזואלית מיידיות הופכות באִבְחָה אחת את שופט המשחק המרכזי ואת שופט הרחבה שלו ליד שערה של טוטנהאם לחוכא ואיטלולא, נוכח עשרות מיליוני צופי טלוויזיה באירופה וגם בישראל (שידור ישיר ביום רביעי – 7 במארס 2018 בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

תזכורת (2) : שופטי הכדורגל בישראל וגם באירופה (לא כולם) הפכו את כרי הדשא לזירות שיפוט סַפְרוּתִיוֹת במקום מתמטיות. הם היו כולם זקוקים בדחיפות לעזרתה של מערכת ה- VAR, לסיוען של מצלמות הטלוויזיה השופטות. ראו למשל את שערו ההוא של אבי ריקן שחקן מכבי ת”א שכבש בדקה ה- 19 שער חוקי למהדרין לזכות קבוצתו במשחק הצמרת ב- 4 בפברואר 2018 בנתניה נגד הפועל באר שבע. השופט המרכזי לירן דיאני ושופט הרחבה שלו איתן שמואלביץ’ לא ראו את השער הכשר למהדרין של אבי ריקן, בעוד 1/2 מיליון (500000) צופי טלוויזיה בישראל רָאוּ אותו רָאֹה היטב, באמצעות המצלמות של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אף על פי כן ולמרות השיפוט החובבני שאין הדעת סובלת הסתיים המשחק ההוא בתוצאה 0:1 לזכות מכבי ת”א. מאות אלפי צופי טלוויזיה בארץ ראו גם את המקרה המצער של רועי זיקרי שחקן הפועל רעננה שנתפש בחולצתו ע”י מגן קבוצת הפועל במשחק בין שתי הקבוצות ב- 10 בפברואר 2018 ומופל לכר הדשא בתוך רחבת ה- 16, עבירה שמחייבת בעיטת עונשין מ- 11 מ’. במקום זאת החליט שופט המשחק החובבן אלי חכמון לשלוף לרועי זיקרי כרטיס צהוב באשמת התחזות. החלטה שיפוטית מטומטמת ובלתי נכונה, שמעוררת מחשבות נוגות אודות רמת שופטי הכדורגל בישראל. לפחות בחלקם. מדובר בשופטי כדורגל עלובים. רועי זיקרי נענש לחלוטין לא בצדק. חוקת הכדורגל הספרותית נתונה לפירושים שונים של שופטים רבים ב- אירועים זהים שנויים במחלוקת. לכן, זקוקים שופטי הכדורגל במדינת ישראל (לא כולם) לעזרתן וסיוען המיידי של מצלמות ה- Hawk eye.

הילוך חוזר : מצלמות הטלוויזיה של TeleMexico קבעו ב- 22 ביוני 1986 בדקה ה- 51 של משחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 כי קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא שקרן, רמאי מתוחכם, ומעמיד פנים מדופלם בעת הבקעת שערו של שוער אנגליה פיטר שילטון, לאחריו צעדה ארגנטינה 0:1. שלוש דקות אח”כ, בדקה ה- 54 של אותה ההתמודדות ההיא, תיעדו אותן המצלמות המכסיקניות את אותו דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את שערו השני ומכניע שוב את פיטר שילטון, וקבעו שהקפטן הארגנטיני הוא גם גאון כדורגל. 

בעת הרכבת תוכנית הסיכום השנתית הספורטיבית שלי ב- 1986 בטלוויזיה הישראלית הציבורית החלטתי להקרין שוב את שער “יד האלוהים” של קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במשחק רבע הגמר ארגנטינה נגד אנגליה במונדיאל מכסיקו 86′ שנערך באצטדיון “האצטקה” ב- 22 ביוני 1986. השער של דייגו ארמאנדו מאראדונה הובקע בדקה ה- 51 של המשחק בתומו ניצחה ארגנטינה את אנגליה 1:2. הנימוקים שלי לשְנוֹת ולהפיץ שוב את הַמֵידָע שהיה ידוע ומוכר אודות מבצע הבקעת שער “יד האלוהים” בתוכנית הסיכום ההיא היכן שהוא בדצמבר 1986, נשענו על חיבורם של שני ווקטורים טלוויזיוניים שפגשו זה את זה בשידור הישיר ההוא ב- 22 ביוני 1986 מ- מכסיקו לישראל, והפיקו אמפליטודה : עוֹשֶר כמותי ואיכותי של עוֹצְמָת טכנולוגיית הצילום של קבוצת 1986 TeleMexico מול כישרון הביטוי והַמֶלֶל של יורם ארבל מגדולי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים, אולי הגדול שביניהם. בשידור הישיר של המשחק ההוא באצטדיון ה- “אַצְטֶקָה” (Azteca) קבע השַדָּר שלי יורם ארבל שיא לאומי חדש של ניסוח טלוויזיוני וביטוי ישראלי מזהיר ו- מוקפד, מתומצת, מדויק כמ ו מתמטיקה, מזוכך, וחסכוני (בעת שידור ישיר (!) כשהגה את הטקסט המזהיר ההוא בן תריסר מילים : “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, והפך את קפטן נבחרת ארגנטינה לעבריין (!). שער הַרְמִיָיה ההוא של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) שודר על ידינו בתקופה שבין יוני 1986 – לדצמבר 1986 לפחות 50 (חמישים) פעמים בכל מיני הזדמנויות בתוכניות הספורט שלנו. העִילָה שלי לחַמֵם שוב אִטְרִיָית מַקָרוֹנִי קָרָה ולשַדֵּר אותה בפעם ה- 51 לציבור בישראל בתוכנית הסיכום ההיא של 1986, הייתה כאמור היכולת לחבר את הטקסט המועט והמצומצם אך הגאוני והמדויק של יורם ארבל, “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”, עם איכות וכמות הטכנולוגיה הטלוויזיונית המכסיקנית. קבוצת TeleMexico. כמות של 15 מצלמות שהציבה TeleMexico באצטדיון ה- “אצטקה” פלוס שימוש ב- 3 הילוכים חוזרים משלוש זוויות צילום שונות, אִפְשֶרָה ליורם ארבל בסופו של התהליך לאבחן ו- להגיע למסקנה כה נחרצת וכה נכונה בזמן כה קצר, כדי לבשר לציבור בארץ בשידור ישיר, כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא בְּלוֹפֶר שהבקיע את השער האנגלי של פיטר שילטון (Peter Shilton) בידו ולא בראשו. אספר בקצרה כי TeleMexico העסיקה במונדיאל מכסיקו 1986 החל משלב 1/8 הגמר מבנה – מערך של 15 מצלמות שמוקמו ב- “אצטקה”, וקבעה תורת פילוסופיית צילום והקרנת Replays שהייתה פרי מחשבה ותכנון יסודי מראש. משהו בבחינת מִשְנָה סְדוּרָה. מבנה המערך של 15 המצלמות שסיקרו את המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2, כלל בתוכו גם את חישוב מיקום ו- הצבתן של אותן שלוש מצלמות מתוך ה- 15 (אחת מהן הייתה מצלמת Reverse angel), שהפיקו ו- סיפקו את אותן שלוש זוויות צילום שונות של אותם שלושת ההילוכים החוזרים, שתיעדו את שער “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה. כזכור שער הרמייה הזה העניק יתרון 0:1 לארגנטינה שאושר ע”י שופט המשחק המרכזי הקלוקל הטוניסאי עלי בנאסר. בתום הקרנת שלושת ה- Replays ע”י TeleMexico יכול היה יורם ארבל להצהיר מפורשות, ו- להבליט את ההכרזה הקולית הנחרצת רבת מוניטין שלו שנאמרה לפני 32 שנים, והתבססה על הוכחה וויזואלית עשויה Video נטולת ספק, כלהלן :   “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…”. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום ב- 1986 על איכות וכמות הציוד הטלוויזיוני ש- TeleMexico הייתה מצוידת בהם לפני שנות דור.

maradona 1טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” (Azteca) במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. זווית צילום דומה חושפת את מזימת הזדון של קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TeleMexico, וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועי שיפוט שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. רגעי המחלוקות הרבים ואין סוף טעויות שופטים הביאו את נשיא ה- FIFA החדש השווייצרי ג’יאני אינפנטינו (Gianni Infantino) למסד לראשונה בהיסטוריה של המונדיאלים את מערכת המצלמות השופטות ה- VAR (ראשי תיבות של Video Assitant Referee) במונדיאל רוסיה 2018. (באדיבות 1986 TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי).

הערה שלי : משחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 נערך ביום ראשון – 22 ביוני 1986 בשעה לא מקובלת, 12.00 בצהריים שעון מכסיקו (20.00 שעון אירופה ו- 21.00 שעון ישראל). ההחלטה לקיים את המשחק המדובר הנ”ל בצהריי היום נשענה על הסכם טלוויזיוני שנעשה בשעתו בין קונסורציום השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU (איגוד השידור האירופי אז הגדול והחשוב בעולם, וגם העשיר מכולם) לבין הוועדה המארגנת המכסיקנית ו- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית). השעות המרכזיות של תחילת כל 52 המשחקים בטורניר מונדיאל מכסיקו 1986 (בהשתתפות 24 נבחרות) נקבעו ל- 12.00 ו- 16.00 על פי השעון המקומי, 20.00 ו- שעת חצות באירופה, ו- 21.00 ו- 01.00 בישראל. ל- EBU הייתה הנציגות הגדולה ביותר של נבחרות לאומיות הנוטלות חלק במונדיאל מכסיקו 1986, כמות של 14 נבחרות מתוך 24. ה- EBU שילם גם את סכום זכויות השידורים הגדול ביותר ל- FIFA מבין ששת גופי השידור שהרכיבו את הקונסורציום אז : ה- EBU עצמו (איגוד השידור האירופי) + OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי) + OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה) + URTNA (מדינות אפריקה) + ASBU (המדינות הערביות) + ABU (מדינות מזרח אסיה). לכן הייתה ל- EBU השפעה גדולה מאוד על הוועדה המארגנת בעת תכנון וקביעת שעות המשחקים המרכזיות במפעל הכדורגל הממושך ההוא של מונדיאל מכסיקו 1986.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. “זו הייתה יד האלוהים”, כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו הקפטן הארגנטיני לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת מולדתו ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, כלהלן : “זאת הייתה יד האלוהים”, אך המצלמות המכסיקניות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג, “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. היא צדקה. ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ההוא ע”י “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר (Ali Bennacer) לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע”י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס”ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ’, והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט הטוניסאי עלי בנאסר את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

תזכורת (3) : יום ראשון בשבוע -22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. התכנסות השדרים והפרשנים יחדיו עם עוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שיטרית בעמדות השידור של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל האצטדיונים הפרוסים לאורכה ורוחבה של מדינת מכסיקו, לפחות כ- שעתיים בטרם שריקות הפתיחה למשחקים הייתה פק”ל. יורם ארבל ועוזרת ההפקה שלי שמחה שיטרית קיבלו ממני את פקודת השידור של המשחק ארגנטינה – אנגליה 1:2 ממקום מושבי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. מעולם לא השארתי את יורם ארבל לבד בשום עמדת השידור במונדיאל מכסיקו 1986. הוא תמיד היה מוּגָן. תפקיד היערכות ההפקה הטלוויזיונית ההיא בפיקודי במדינת מכסיקו הענקית הייתה להתייחס לשלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 יורם ארבל, נסים קיוויתי, ו- יורם שימרון כאל “אתרוגים”. כלומר, לדאוג לכל צורכיהם התֹכניתיים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים. ובכן יורם ארבל היה שַדָּר טלוויזיה נטול דאגות. הוא היה צריך רק לשדר ונדרש לעשות זאת היטב. זה היה תפקידו. ובאמת במשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 בשלב רבע הגמר של מונדיאל מכסיקו 1986ארגנטינה – אנגליה 1:2, יורם ארבל הגיע לשיאו הטלוויזיוני. הפרשן בשידור הישיר הנ”ל ההוא לצדו של יורם ארבל בעמדת השידור שלנו ב- “אצטקה” היה מרדכי “מוטל’ה” שפגילר. אשנה ואוסיף כי מפיק המשנה המצוין שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היה אמנון ברקאי (היום סמנכ”ל התפעול של חברת החדשות בערוץ 10). 

טקסט תמונה : מאי / יוני 1986. גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1986. התצלום הזה מתעד אותי יושב בעמדת ניהול המבצעים, הפיקוד, הבקרה, העריכה, והתקשורת, והשליטה שלי – חובש אוזניות במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי. אנוכי מאזין כעורך ומפיק ראשי, ובקר המערכת לכל השידורים הישירים של שלושת השדרים שלי יורם ארבל + נסים קיוויתי + יורם שימרון הפזורים בעמדות השידור שלנו ברחבי מכסיקו הענקית. בתום הסלוגן ההוא שאמר יורם ארבל ב- 22 ביוני 1986, “…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה היותר מהידיים של שילטון…”, לחצתי על מתג ה- Talk back במערכת הבקרה והשידור שלי ואמרתי לו רק מילה אחת, “BRAVO”. הוא היה ראוי לכך (!). צריך לזכור שהוא הגה, אמר, ושידר את הסלוגן ההוא הבלתי נשכח בעת שידור ישיר (!). (הצילום והתיעוד של התמונה הנ”ל נעשו ע”י עוזרת ההפקה המצוינת שלי במונדיאל מכסיקו 1986, שמחה שיטרית. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

ה- FIFA בראשות נשיאה ג’יאני אינפנטינו חוללה מהפכה דרמטית משהחליטה להשתמש בפרוס 2018 לקראת מונדיאל רוסיה 2018 במערכת ה- VAR הטלוויזיונית. אולם עדיין כל מני מוסדות כדורגל שמרניים אינם מעניקים חשיבות מספקת לטכנולוגיה הצילום והתיעוד החדשניים של הטלוויזיה הבינלאומית. טכנולוגיית הטלוויזיה החדשנית הפכה את הנשק שלה ביתר שאת ב- 2017 וב- 2018 למצלמות שופטות ואת קהל הצופים בסלון ביתם לשופטים עדכניים יותר, מדויקים יותר, וצודקים יותר מ- מכלול השופטים האותנטיים בני אנוש הניצבים על כרי הדשא. ריבוי מצלמות ושימוש מושכל בעדשות Zoom חזקות, ריבוי זוויות צילום והתבוננות על הנעשה בזירות הספורט, וריבוי יחידות Replay לרבות שימוש ב- SSM לא רק שיכללו את רעיון הביטוי המפורסם של מארשאל מקלוהאן כי “המדיום הוא המֶסֶר”, אלא האריכו את משך חוויית הצפייה ברגעי השיא המשודרים בטלוויזיה, זיהו את טעויות ושגיאות השופטים בזירות המשחק, ו- הושיבו בכישרון הצילום והתיעוד שלהם את הצופה בסלון ביתו במקום הטוב ביותר והמשתנה באצטדיון : פעם אחת ברום היציע המרכזי, פעם שנייה ליד ספסלי הקבוצות והמאמנים, ופעם שלישית מאחורי השערים, וכן הלאה.

תזכורת (4) : ה- התפתחות הדרמטית של התופעה הטכנולוגית של “המצלמות השופטות” ב- תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית (ובמידה רבה גם הישראלית) מעיקה ומכבידה בעיקר על השופטים במשחקי הכדורגל והכדורסל. כאילו האח הגדול מתבונן בהם כל הזמן ובוחן את פסיקותיהם. למשל, מצלמות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים גילו וחשפו חיש מהר לפני תקופת מה כי שוער קבוצת סכנין מחמוד קאנדיל הוא בלופר מפר ביודעין את החוק, מי שפעמיים נטש את קו שערו והתקדם, כ- מטר וחצי אולי שניים, כדי לקדם את בעיטת העונשין מ- 11 מ’ של ווידאר קיארטנסון שחקן מכבי ת”א בטרם נבעט הכדור, בעת משחק ליגת העל, (ולכן עצר אותו בפעם הראשונה), וגם חוצפן שבא בטענות לשופט המשחק המרכזי גל לייבוביץ’ שהורה בצדק על בעיטה חוזרת נגדו. ענף הטניס פתר בחלקה את בעיית השיפוט באמצעות מערכת ה- Hawk eye המתווספת למערכת הטלוויזיה שמשדרת ישיר את הטורנירים הגדולים. גם ענף הכדורסל צעד כברת דרך גדולה בנושא השיפוט האלקטרוני. ענף הכדורגל השמרני פיגר ומפגר גם היום אחרי הטניס הכדורסל, והפוטבול האמריקני עד כדי טמטום בעניין המצלמות השופטות. ה- FIFA וגם UEFA הפכו את השופטים בני אנוש למערכת צדק מגוחכת, ואת חוקת המשחק לסַפְרוּתִית בעלת 1001 פרשנויות שונות ומשונות, במקום להיות מתמטית. השופט הראשי המכהן על כר הדשא מפסיד לכל שופט מִשְנִי בדמותו של כל צופה הפשוט בסלון ביתו שמצויד במידע מדויק שמספקות לו אין סוף כמעט של מצלמות טלוויזיה. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים החמיץ הזדמנות לערוך בפרוס 2018 כתבה מדעית אודות התערבותן והשפעתן של מצלמות הטלוויזיה על מוגבלות השיפוט האנושי, מאז שערו השלישי השנוי במחלוקת ההוא (לא היה, אך אושר ע”י שופט המשחק המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט) של החלוץ הבריטי ג’ף הרסט (Geoffry Hurst) במשחק הגמר של מונדיאל אנגליה 1966, בלונדון, אנגליה – גרמניה. ג’ף הרסט הבקיע את השער שלא היה ולא נברא בדקה ה- 100 של ההארכה במשחק הגמר על גביע העולם בשבת – 30 ביולי 1966 בלונדון והעניק לנבחרתו יתרון 2:3. התוצאה הסופית בתום הדקה ה- 120 הייתה 2:4 לטובת אנגליה. המשחק אנגליה – גרמניה 2:4 הועבר בשידור ישיר ע”י ה- BBC וצפו בו 600.000000 (שש מאות מיליון) אנשים בכל רחבי תבל. שדר ה- BBC היה קנת’ וולסטנהולם (Keneth Wolstenholm) ללא פרשן (!). הבימאי הראשי של ניידת השידור של ה- BBC (מנתה 10 מצלמות אולם רק המצלמה המובילה / Leading camera במשחק הגמר ההוא במונדיאל אנגליה 1966 הייתה מחוברת למערכת מיושנת מאוד של Replay שנקנתה ברגע האחרון ע”י ה- BBC מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת הון של 150000 / מאה וחמישים אלף דולר). בימאי ניידת השידור של ה- BBC היה אלק וויקס (Alec Weeks).

תזכורת 5 : טכנולוגיה טלוויזיונית. תזכורת טלוויזיונית שלי משבת – 30 ביולי 1966. ראשית השימוש במערכת ה- Replay הישנה ההיא של ה- BBC במונדיאל הכדורגל של אנגליה 1966. אנגליה מנצחת באצטדיון “Wembley” בלונדון במשחק הגמר את גרמניה 2:4 וזוכה לראשונה וגם בפעם האחרונה בגביע העולם. ההיסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית בשידורי הספורט היא תיעוד רָב עניין ו- מדע מרתק ששינה לא רק את פני הטלוויזיה לעַד אלא גם את הצופים שלה. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים החמיץ דיון חשוב.

היכן שהוא בשנת 2004 התחלתי לחקור ולכתוב את הספר עָב הַכֶּרֶס “מונדיאל אנגליה 1966. השער שהיה או לא היה”. הַסֶפֶר הזה בן כ- 10000 (רבבה) עמודים רצוף הרבה מאוד תמונות בלעדיות ועדויות אקסקלוסיביות של גיבורי העלילה, השחקנים, השופטים, ואנשי הטלוויזיה של ה- BBC) והוא מהווה בעצם שִיר הָלֵל להפקה הדרמטית והמהוללת ההיא של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC (חלק מההפקה יחדיו עם ITV) את מונדיאל אנגליה 1966. המחקר שלי כולל את העדויות של אנשי ה- BBC אלק וויקס (Alec Weeks) ובראיין קואוגיל (Bryan Cowgill), הכרתי אישית את שניהם, וכמה אחרים נוספים שהובילו את ההפקה הטלוויזיונית הגרנדיוזית ההיא, וגם עדויותיהם של השופט המרכזי במשחק השווייצרי גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst) ושל הקוון שלו האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב (Tofik Bakhramov). טורניר אנגליה 1966 צולם ע”י ה- BBC רק בשָחוֹר / לָבָן על פי החלטה מוקדמת של הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית באותם הימים. דה עקא הטכנולוגיה הטלוויזיונית המיושנת והבודדת של ה- BBC בשנת 1966 על שלל המוגבלויות שלה, לא הצליחה להוכיח האם שערו של ג’ף הרסט בדקה ה- 100 בתקופת ההארכה במשחק הגמר נגד מערב גרמניה בשבת של 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” ואשר העמיד את התוצאה על 2:3 לטובת אנגליה – היה חוקי ? והאם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער של השוער הגרמני האנס טילקובסקי ? ה- BBC הבריטי שימש מטבע הדברים כ- Host broadcaster בינלאומי של משחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4, ובימאי השידור הישיר ההוא אלק וויקס רב המוניטין טען בפניי בעת עריכת המחקר שלי, כי היה בטוח במאה אחוז בעת השידור הישיר ההוא בשבת של 30 ביולי 1966 כי השער הזה של ג’ף הרסט היה אומנם כשר למהדרין. השער נותר אבן נגף ושנוי במחלוקת עד עצם היום הזה בהפקה הנפלאה ההיא של ה- BBC גם בחלוף 52 (חמישים ושתיים) שנים. האנגלים טוענים גם היום ב- 2018 ששערו של ג’ף הרסט היה חוקי לחלוטין ולמהדרין. הגרמנים אינם מסכימים לכך ומתריסים גם כעת, כי לא רק שהכדור של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) לא עבר במלוא היקפו של קו השער של האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski), אלא היה רחוק ממנו כ- 30 (שלושים) ס”מ. המחקר הממושך שלי בארץ ובחו”ל הניב הרבה עדויות של אנשי טלוויזיה אנגליים וגרמניים כמו גם עדויות של שחקנים אנגליים וגרמניים שהיו מעורבים ונטלו חלק במשחק ההוא. המפורט ביותר כלפיי מבין כולם היה וולפגאנג וובר (Wolfgang Weber) שהיה סמוך למקום ההתרחשות וטען בשיחת הטלפון בינינו כי הוא בטוח שהרמת הידיים מרוב שמחה של החלוץ האנגלי רוג’ר האנט (Roger Hunt, אז שחקן ליוורפול) היא ש- שִכנעה מבחינה פסיכולוגית את הקוון האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב כי אכן היה שער. וולפגאנג וובר סיפר לי כלהלן : “…צעקתי על רוג’ר האנט בגרמנית כמובן, תוריד את הידיים הרי ברור שלא היה שער…אני חושב שאפילו ניסיתי להוריד ידיו למטה בכוח…נורא כעסתי עליו. ברור שגוטפריד דינסט וטופיק באחראמוב שדדו לנו שער שלא היה…מאה אחוז לא היה שער… מר יואש אלרואי אני אומר לך בפירוש כי לא היה שער…ראיתי זאת מקרוב מאוד…הכדור של ג’פרי הרסט ניתז מהקורה ונחת לפני הקו, ולא אחריו, וודאי לא במלוא היקפו…”.

ב- מֵאוֹת בדיקות טלוויזיה ובחינות של תצלומי סטילס שאנוכי ערכתי בעצמי בארץ ובחו”ל בפרשת השיפוט ההיא מתברר כי הכדור הירוי של גֶ’ף הֶרְסְט זעזע את משקוף השער, נחת מטה, נַח על הדשא כמאית שנייה בלבד, וניתז לחלל האוויר. ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר הגיח במרוצה ונגח אותו החוצה. הקוון טופיק באחראמוב ניצב באצטדיון “וומבלי” על קו האורך המערבי של המגרש, 35 (שלושים וחמישה) מטרים ממקום נחיתת הכדור ליד קו השער הגרמני. חישוב המרחק שלי נעשה על פי נתוני – ממדי מגרש הכדורגל ב- וומבלי”, ונסמך על ההוכחה המתמטית של “משפט פיתגוראס ואוקלידס” הנוגעת למשולש יישר זווית) כשהוא בוחן את האירוע השנוי במחלוקת מזווית הראייה הקרקעית שלו. נקודת התבוננות מחורבנת. לא יכול להיות שמנקודת ההסתכלות הקרקעית של טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב המרוחקת 35 מטרים מהכדור ש- נַח מאית שנייה בלבד על כר הדשא ליד קו השער הגרמני, יכול היה אותו הקוון הַאָזֶרִי – סוֹבְיֶיטִי טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב לקבוע בוודאות כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער. שני הנתונים הבסיסיים האלה, עמדת התצפית של הקוון שהייתה נמוכה מִידַי (קרקעית בגובה כר הדשא) ומרוחקת מִידַי (35 מטרים ממקום נחיתת הכדור), והכדור ש- שהה פרק זמן כה קצר על כר הדשא (מאית שנייה בלבד) – פועלים במידה רבה נגד אמינות ומהימנות עֵדוּת הראייה של הקוון טופיק באחראמוב, והופכים אותה לבעייתית מאוד. אף על פי כן פסק הקַּוָון האזרי – סובייטי בהחלטיות ללא כל היסוס כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני, ו- אומנם לפי דעתו היה גוֹל. השופט המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט קיבל את גִרסתו השגויה ואישר את השער. זאת הייתה הדקה ה- 100 של ההארכה ו- אנגליה צעדה ביתרון 2:3. השידור הישיר הבלתי נשכח ההוא של משחק הגמר ההוא ב- מונדיאל אנגליה 1966 ההוא ע”י רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC ההיא בראשות מנהל חטיבת הספורט של הרשת בראיין קואוגיל + השַדָּר המוביל קנת’ וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) + הבימאי הראשי אלק וויקס ב- ניידת השידור האנגלית שצילמה את המשחק, הביא מֶסֶר עתידני בעל חשיבות עליונה : מצלמות הטלוויזיה המתעדות שאינן יודעות לשקר יהפכו בתוך זמן קצר ל- “מצלמות שופטות”, ו- יָאָפִילוּ על השופטים בני אנוש. הן לא רק יאפילו עליהם אלא יסכנו את מעמדם ו- מהימנותם ואת המוניטין שלהם, על כר הדשא וסביב מוניטור הטלוויזיה.

טקסט תמונה : התמונה הפתוחה. שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון “וומבליי”. הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי “גוֹל” (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר “DAS TOR des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : החלוץ האנגלי הקיצוני הימני אלאן בול (Allan Ball, מס’ 7), הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס’ 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג’ר האנט (חולצה כהה), וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג’ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. (מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, “Das Tor des Jahrhunderts”). 

england germany 1966 1

טקסט תמונה : אותה התמונה רק מוגדלת ו- סגורה יותר ב- Zoom in. שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון “וומבליי”. הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי “גוֹל” (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר “DAS TOR des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס’ 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג’ר האנט (חולצה כהה), וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג’ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, “Das Tor des Jahrhunderts”). 

הטקסט האנגלי המקורי מסביר את המתרחש ב- צילום / תמונה רבי המוניטין מ- 30 ביולי 1966 המופיעה למעלה, ו- מתעקש ל- אשש את הגרסה הבריטית בזו הלשון, כלהלן :

“Photographic proof that the ball crossed the line for England’s third goal in the Final against West Germany, from the film of “GOAL – WORLD CUP 1966”.england germany 1966 2

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. אִצטדיון “וומבליי”. משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זאת הגרסה הגרמנית המקורית של הצלם סְוֶון סִימוֹן (Swen Simon) המנוח כפי שהתפרסמה לפני 51 שנים במגזין “QUICK”. הצלם שניצב בזווית הפוכה של 180 מעלות למצלמה האנגלית (מצדו הימני של השער) לחץ באותו שבריר השנייה על הֶדֶק המצלמה שלו. לרוע מזלו חדר אור השֶמֶש לצילום שלוֹ. הצלם יצר תמונת “פנטומימה” זהה לגרסה האנגלית רק מהכיוון ההפוך, מזווית התבוננות נגדית. השחקנים והקוון “הוקפאו” בשתי התמונות. המצב התנועתי בשתיהן חופף לחלוטין. התמונה של סוון סימון מוכיחה לטענת הגרמנים כי הכדור השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט שניתז מהמשקוף לכר הדשא לא רק שלא עבר במלוא היקפו את קו השער, אלא היה רחוק ממנו כ- 30 ס”מ. יש לשים לב כי הקוון טופיק באחראמוב מתבונן האירוע אולם איננו מסמן כי השער נכבשזיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : החלוץ האנגלי אלן בול, הקוון טופיק באחראמוב, המגן הגרמני הורסט הטגס, השוער הגרמני האנס טילקובסקי, והמגן הגרמני ווילי שולץ. (QUICK). (התמונה ניתנה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא ב- 30 ביולי 1966. וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר “Das Tor des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966). הערה : התמונה צולמה מהצד הדרומי – מזרחי לשערו של האנס טילקובסקי. ה- Flairs בתמונה של הצלם הגרמני סְוֶון סִימוֹן המנוח הן במקור. (ZDF).

לרוע מזלם של כל שדרי הטלוויזיה האחרים ששידרו ישיר את המשחק למדינותיהם (ואולי לטיב מזלם של הבימאי הראשי אָלֶק וִויקְס ושל השַדָּר שלו קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ש- כָּמְהוּ כמו כל בריטי הגון לניצחון נבחרתם) הסתיר גופו המזנק של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי את מסלול התזתו ומעופו של הכדור במהירות עצומה מהמשקוף לדשא בעת ההילוך החוזר היחיד מזווית ראייתה של המצלמה המובילה (Leading Camera) הממוקמת ברוֹם היציע המערבי המרכזי. ההסתרה התרחשה דווקא בחלקיק השנייה הקריטי ביותר. בכך מנע גופו של השועֵר הגרמני לחלוטין את זיהוי מקום נחיתתו על כר הדשא. חוק מֶרְפִי פעל במלוא עוזו. אם דבר מה עלול להשתבש הוא אכן ישתבש. דווקא עכשיו הסתיר גופו של השוער הגרמני האנס טילקובסקי את מקום נחיתת הכדור. השאלה היכן נחת הכדור והאם חצה את הקו במלוא היקפו נותרה חידה לא פתורה וחסרת מענה במהלך השידור הישיר. בימאי ניידת השידור אָלֶק וִויקְס דחף את ה- Replay (הילוך חוזר) המבוקש של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) ל- “אוויר” רק פעם אחת בלבד במהלך השידור הישיר. היה מדובר בכלל ב- Replay במהירות צילום רגילה (frames 25 בשנייה אחת, אפילו לא במהירות מוּאֶטֶת). מכל מקום המצלמה המובילה ממנה שודר ה- Replay הבודד שהוקלט על טֵייפּ נפרד במרכז השידורים של ה- BBC ב- אולפנים “שפרדס בוש” (Shepherds Bush) בלונדון (ולא בניידת השידור באצטדיון “וומבליי”), לא חשפה מעולם את התעלומה “בגלל” הָאנְס טילקובסקי שמסתיר בזינוק שלו את מיקום הכדור. ל- BBC רשת הטלוויזיה הטובה בעולם בעת ההיא לא הייתה תשובה לשער המחלוקת. שאר המצלמות של ה- BBC באִצטדיון שצילמו את האירוע השנוי במחלוקת נעדרו כל הוכחה לחוקיות השער מפני שסיגנלי השידורים שלהן לא הוקלטו מעולם ולא הונצחו על טייפים הכבדים שמונחים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video tape Recording) נפרדות. צילומיהן אינם קיימים. מנקודת המבט הטלוויזיונית הזאת בשידור ישיר כל כך יוקרתי ופופולארי ה- BBC נכשל. הוא היה מצויד בטכנולוגיית Replays ישנה ומסורבלת יחסית לימינו אנו, אותה קנה ורכש ברגע האחרון מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר. במקרה הזה של שער המחלוקת של ג’ף הרסט מדובר ביחידת הילוכים חוזרים מהסוג הראשון האלמנטארי והראשוני ביותר שהומצאה בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה, והייתה בעלת איכות דלה ולא כל כך אמינה [1].

שערו של גֶ’ף הֶרְסְט הקנה יתרון לאנגליה 2:3 והכריח את גרמניה להטיל את כל יהבה על משחק ההתקפה. מה זה כבר משנה באיזה תוצאה אתה מפסיד 3:2, 4:2, ו/או אפילו בפער משמעותי יותר. הלמוט שן (Helmut Schon) הורה לשחקניו להסתער שוב ושוב כדי להשוות. השחקנים הגרמנים שהו כמעט בכל הזמן שנותר במחצית המגרש האנגלי ובכך הפקירו ביודעין את ההגנה שלהם על שערו של האנס טילקובסקי. לפתע בשניות האחרונות של דקה ה- 120 מצא שחקן החוד גֶ’ף הֶרְסְט את עצמו כמעט בודד במחצית המגרש הגרמני. הוא קיבל מסירה ארוכת טווח מ- הקפטן בּוֹבִּי מוּר (Bobby Moore) ודהר עם הכדור לבדו לעבר הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. ווֹלְפְגָאנְג אוֹבֶרָאט (Wolfgang Overath) רדף אחריו אך ללא הועיל. גֶ’ף הֶרְסְט חדר לרחבה ומ- 14 מטר בעט ברגלו השמאלית טִיל והבקיע את שערו השלישי במשחק. השוער הגרמני האנס טילקובסקי אפילו לא ממש ממקומו עד כד כך הייתה מהירות תנועת הכדור מסחררת. אנגליה ניצחה 2:4 והמלכה העניקה את גביע העולם ל- בּוֹבִּי מוּר קפטן הנבחרת. (בובי מור נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים רבות). המאמן האנגלי אלף ראמזי הרכיב באורח קבע בשורות הנבחרת את שלושת כוכבי קבוצת ווסטהאם (Westham) גֶ’ף הֶרְסְט, מַרְטִין פִּיטֶרְס, והקפטן בּוֹבִּי מוּר בשורות נבחרת אנגליה. הייתה לכך משמעות מקצועית וחברתית חשובה ארוכת טווח על איכות הנבחרת.

[1] על פי הגדרתו ועדותו של ג’ונתן מרטין (Jonathan Martin אז בחור צעיר בן 22 ולימים מנהל חטיבת הספורט של ה- BBC) איש ה- BBC ומפעיל יחידת ההילוכים החוזרים האלקטרונית (VTR Replay unit) במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל ב- 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה, כלהלן :

“…There was a prototype used already during post – match analysis, but it was mostly of poor quality and unreliable…”.

בדיקות מחשב שערכה עבורי חברת “אוֹרְעַד” כעבור שנים רבות כמו גם בדיקת תצלומי סטילס בינלאומיים מזוויות שונות של השער השנוי במחלוקת ההוא, הפריכו לחלוטין את טענתו של אלק וויקס (Alec Weeks). הילוך חוזר של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) שהצעיד את אנגליה ליתרון 2:3 במשחק הועלה לאוויר רק פעם אחת בלבד ע”י אלק וויקס. ההילוך החוזר הבודד הזה של ה- BBC שהיה מחובר למצלמה המובילה והורץ מהאולפן המנווט בלונדון רק פעם אחת לא הוכיח דבר. בשבריר השנייה המכריעה מתברר כי השוער הגרמני האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski) מסתיר בגופו את כדור המריבה. היו לי כל מיני שיחות והתכתבויות מעניינות עם אלק וויקס ואנשיו אודות ההפקה המרהיבה ההיא של ה- BBC ב- 1966. הם היו אנשים חרוצים ויסודיים בעלי מיומנות וניסיון שידעו לעשות טלוויזיה טובה אולם ברגע המבחן האמיתי לא עמדה לרשותם טכנולוגיה טלוויזיונית שתוכל לסתור ו/או לאשש את החלטתו של השופט גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst). ללא סיועו של אלק וויקס (Alec Weeks) ואנשי ה- BBC וללא סיועם של ARD ו- ZDF, אנשי התאחדות הכדורגל הגרמנית ו- וולפגאנג וובר לא הייתי יכול לחבר ולכתוב את הספר, “השער שהיה ו/או לא היה”.

ווימבלדון 2018. הסרבי נובאק “נולה” דג’וקוביץ’ חזר מהכפור וזכה באליפות טורניר הטניס בווימבלדון ליחידים. כלכלה + פרסים כספיים.

1. בשבועיים של עבודה בטורניר הטניס של ווימבלדון בלונדון גָרָף נובאק דג’וקוביץ’ לכיסו 2.947000 (שני מיליון ותשע מאות וארבעים ושבע אלף) דולר. כלומר, נובאק דג’ורוביץ השתכר  בכל אחד מ- 14 ימי עבודה בטורניר הטניס היוקרתי והמעניין שקרוי “Wimbledon”, סך של 210500 (מאתיים ועשרה אלף וחמש מאות) דולר.

2. אנוכי אוהב להאזין לשני שדרני הטניס של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לירון “קוקי” בכר ודניאל זילברשטיין. שניהם ממוקדים וחסכוניים בטקסט ומלל לעומת הפרשן הפטפטן שלהם שלמה צורף שמשתמש בכמות מילים כפולה ו- משולשת יותר משני השדרים המובילים שלו יחדיו.

3. שלמה צורף הוא איש עתיר טניס. יודע טניס אולם קשקשן ששַם ללעג את המיקרופון ואת קו השידור שלו. בלתי מקבל על הדעת. פטפטן מאוס. באחד המצבים השוויוניים היכן שהוא במערכה השלישית במשחק 1/2 הגמר בין נובאק דג’וקוביץ’ לרפאל נאדאל, הוא שַח למוביל שלו לירון “קוקי” בכר משהו בסגנון, “…טניס זה משחק של אינסטינקטים…”, ובמעבר הבא טוען, “…במשחק הטניס יש יתרון למי שיש לו יותר בין האוזניים…”. שלמה צורף יודע המון טניס, יותר מהמובילים שלו. הוא אוכל טניס. הוא שותה עם האוכל שוב טניס ולא קוקה קולה. הוא ישן טניס. הוא חולם טניס. אבל בהיעדר עורך בקר הוא גם פטפטן טניס. מה חבל.

4. הכיסוי של ה- BBC הבריטי רב הניסיון את תחרויות הטניס של ווימבלדון סולידי ונעים לעין.

5. חשיפת חברתו היפה מאוד של רפאל נאדאל וחשיפת אשתו היפה מאוד של נובאק דג’וקוביץ’ נוכחות באצטדיון המרכזי ע”י בימאי השידור הישיר של ה- BBC לעיתים כה קרובות (בעת שנובאק דג’וקוביץ’ ורפאל נאדאל מנהלים ביניהם קרב של להיות או לחדול), לרבות הכרה שהוא עורך לצופיו עם ציוותי האימון של כל אחד מהם שמתבוננים בהם חובטים, היא מלאכת בימוי תיעודית. מלאכת תיעוד רלוונטית וצעד טלוויזיוני מעניין נבון שמסביר את השפעתם של המאמנים והנשים על המתרחש ב- זירת המשחק למרות, וגם אם הם עוקבים אחרי המתרחש בזירה ממקום יושבם ביציע.

6. מהירות תנועת כדור הטניס במשחקי הצמרת ליחידים בטורניר ווימבלדון שמקנים להם החובטים היא גבוהה במיוחד. לעיתים יותר מ- 210 קמ”ש. מהירויות תנועה כזאת כופה על ששת שופטי ושופטות הקווים בני אנוש לטעות ב- זיהוי In ו- Out של מקום נחיתת הכדורים. התערבות  השיפוט האלקטרוני של ה- Hawk eye בשיפוט האנושי בתחרויות הטניס פרי יצירתה של חברת השעונים השווייצרית ROLEX בעת השידורים הישירים, היא הכרחית וגם דרמטית. השופט המרכזי עוצר את המשחק בשעת מחלוקת ו- מציג ל- Hawk eye חידה שפותרת אותה בתוך שבריר שנייה. עֵין הַנֵץ היא עוד “אָח גָדוֹל” באיוני משוכלל שנברא ע”י האדם עצמו ונועדה לפקח על מעשיה של המערכת האנושית בה מתגורר האדם שהמציא אותה, על פי חזונו של ג’ורג’ אורוול.

7. נובאק דג’וקוביץ’ מכדרר ומקפיץ את הכדור על הדשא של ווימבלדון בין 15 ל- 25 פעמים בטרם הוא מבצע את חבטת הפתיחה שלו. משחק 1/2 הגמר בין נובאק דג’וקוביץ’ לרפאל נאדאל מתארך ל- חמש שעות וחצי.

תזכורת מהימים ההם לפני 20, 30, 40, ו- 50 שנים : האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע גם בשידור הציבורי. החיילת גאולה אבן מסיימת את שירותה ברדיו גלי צה”ל וחוברת ב- 1992 לפני 26 שנים לחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל הזכויות שמורות לחוקר ולכותב יואש אלרואי. 

הופעתה המטאורית של גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב- 1968 ויורשת ראויה לחַיִים יָבִין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויה אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה”ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי אותה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם. המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן “משחק השבת” ב- 4 ביולי 1992 נוכח פני מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי להגיש את התוכנית לצִדם של מאיר איינשטיין ז”ל ואורי לוי יבד”ל הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי, ידע, אמינות, כריזמה, וגם יופי מהרגע הראשון. היא הייתה באמת אישה נאה ונבונה ובעלת אוריינטציה טלוויזיונית ללא כל הכשרה מוקדמת. וחשוב מכל עיתונאית צעירה (מאוד) אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיביות וגם שקולה. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן בהגשת אולפן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה ולימוד. היא נולדה היישר לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל רדיו גלי צה”ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשדרת בגלי צה”ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לשידור הציבורי לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח במחלקת הספורט. אינני חושב שאני מפריז בגדולתה ההיא. כמנהל חטיבת הספורט ב- 1992 בטלוויזיה הישראלית הציבורית התרשמתי כהרף עין ממנה. קשה להאמין אבל היא עשתה את הכל כבר מבראשית בצורה טבעית ויסודית. היא מעולם לא חיפפה. ברור שבניתי עליה חלק מהתוכניות העתידיות שלי.

טקסט תמונה : חורף 1992. גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בגלי צה”ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי –  2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה- Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט באולפן במערכת תל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. המצלמות שלנו היו המיילדות שלה לא היה בכך שום ספק. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם תרתי משמע. יום אחד בראשית דרכה אצלנו הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה”מ ואתר ההחלקה על הקרח “במרכז קנדה” במטולה. רציתי להבליט ב- “משחק השבת” את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירות שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות : “…ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי אך כל כך קשה לביצוע…”. גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו. היא הייתה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ טלוויזיוני שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת “קֶשֶת” (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לשורות טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היישר לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות בעת ההיא דוד “דודו” גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט. היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כמגישה ושדרנית ספורט בשידורים ישירים מהשטח של Play by play.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז “קנדה” להחלקה על הקרח במטולה. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין, ב- 1993. צלם ה- ENG  הוא בני ברזל ואיש הקול יהודה אזולאי. גאולה אבן דוברת את השפה הרוסית על בורייה. (באדיבות מרכז “קנדה” במטולה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גאולה אבן נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט. החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. בסופו של חודש ספטמבר 1997 החליט חיים יבין מסמליו המובהקים של השידור הציבורי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת “קשת” בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד. אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו בשידור בציבורי הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע”י איש כה מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור מדוֹר המייסדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ראשיתה ב- 1968. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה. עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי בלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה המיתולוגי חיים יבין בן 48 (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד “סוחו” סיבור. התמונה צולמה במערכת “מבט” בקומה ג’ בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. חיים יבין (בן 53 שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול שלה. מימין לשמאל : יורם רונן, ח”כ עוזי ברעם, ישראל סגל, ח”כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר “גייזר” יערי, ורפיק חלבי. (באדיבות גב’ רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב למופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע”י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן, אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים כשעבר לשידור המסחרי. לא עוד.

טקסט תמונה :  זוהי דמותו הסמכותית של וולטר קרונקייט  בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך כארבעה עשורים, משנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. וולטר קרונקייט כמו האווארד קוסל היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות CBS).                                                                                                                    

טקסט תמונה : חיים יבין בראשית הקריירה שלו ב- 1969 מגיש את מהדורת החדשות “מבט”. הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי ונכשל. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת . מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית . אפשר לספור את מגישי ומגישות “מבט” בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ובתחילת עשור ה- 70 גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל הגיש את “מבט שני”. טוּבְיָה סָעַר ויוֹרָם רוֹנֵן הנחו את “מוקד”. שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבור. יִצְחָק רוֹעֶה ז”ל, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה. שדר ומגיש כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל למרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין ז”ל. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין תקופת דן שילון לזמנו של יורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות “מבט ספורט” ו- “משחק השבת” אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו בסופו של דבר ממרקע שידורי הספורט כלא היו.

שום מגיש או מגישה לא יכלו להתחרות עם הכריזמה של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון ההגשה של דן שילון בימים ההם. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת “מבט”. הנשים היו קרייניות נלוות. ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות, בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך נעלמו בזו אחר זו. למעט דַלְיָה מַזוֹר. ההיעלמות הזאת סייעה להפוך את הופעתה של גאולה אבן בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. גב’ כרמית גיא מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלי הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך “מבט” בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. ענת שרן מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה והצלחתה נעלמה מהמרקע מוקדם מידי. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. שרי רז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה נדחקה מהגשת האירועים הפוליטיים על המרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל חלון ראווה של שידורי הספורט. היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה”ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב. אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה חיים יבין לשדרג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי השכר שמשלמת לה רשות השידור הוא שכר עבדים ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ”ל רשות השידור אורי פורת אך סמנכ”ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר בקלוּת בלעדיה. היא לא כזאת כוכב. ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת טלוויזיה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שכר נמוך מִידַי. היא נשכחה מייד.

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בראשות אורי פורת וחיים יבין לא חשבו כך. גם לא סמנכ”ל הכספים יוחנן צנגן.

טקסט מסמך : 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כתבת העיתון “ידיעות אחרונות” רבקה נוימן וכתבת העיתון “חדשות” יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתונים “ידיעות אחרונות  ו- “חדשות”).

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור.מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב’ אורלי יניב. (באדיבות העיתון “מעריב”).

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של שנות ה- 80 במאה שעברה . מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב’ דליה מזור. היחידה שנשארה עד הסוף. (באדיבות המגזין “כותרת ראשית” בעריכת העיתונאי נחום ברנע. הצילום הוא פרי יצירה של הצלם צ’יבי טיכמן).

טקסט תמונה : קיץ 1983. שני המגישים דניאל פאר (מימין) ויעקב אחימאיר דקות אחדות לפני שידור “מבט”. עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות החדש יאיר שטרן שהתמנה באותה שנה לתפקידו ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד”ל. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ב- 1997 ע”י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי להיות יורשתו של חיים יבין. היא נבחרה על ידו למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  יאיר שטרן ומנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל האמינו בה וברפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי. חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ’ הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח”כ חברה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהזוג הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ’ ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים אז לפני 21 שנים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל. היום מרוֹם שנותיי אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז”ל, מנכ”ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל לאשר את מהלך בחירתו ההיא של רפיק חלבי, ובסופו של דבר  ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו כמנהיג ראשי של השידור הציבורי. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה ללא ספק כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית “הגָלֶרְיָה הלְבָנָה” בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת “קֶשֶת” בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל לגאולה אבן שמונתה למגישה הראשית של “מבט” במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, “לכל סיום יש התחלה חדשה”. האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item  (פריט, כתבה) ל- “מבט”. הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו שלושים וחמש שנה. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). “מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור”, הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, “עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער”. כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל מחלקת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם . הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- “גלריה הלבנה” בירושלים ושודרה במהדורת “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית . כך אמר חיים יבין בגִיל : “…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג’וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!”. לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : “…למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה…!” . גב’ גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד. הוא הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. חיים יבין (בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 . הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כס “מבט” מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כס “מבט” וגם קיבל אותו ממנכ”ל רשות השידור החדש אורי פורת . גאולה אבן הודחה . עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ . היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- “גלריה הלבנה” בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ או בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment  ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, או כל ברית אחים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997 , יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ”ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת “מבט” לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת “מבט” ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א’ מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה “לאוויר” מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ’קֶט בצבע בֶּז’ כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב עיתון “הָאָרֶץ” בארה”ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת “מבט” הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישרא. גב’ רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז’קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז’ אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת “מבט”, אמרה לוֹ, “עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות חיים להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של “מבט”.

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. מהדורת “מבט” האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen היסטורי. גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2 המסחרי. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס “מבט”. הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו. מאז גאולה אבן איננה מדברת אִתּוֹ. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של “מבט” נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 86) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה : יולי 1968. חיים יבין (בן 36) מגיש את מהדורת “מבט” הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין : “…כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר…”, והוסיף, “…חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב..!”. מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק הנהן ו- מִלְמֵל, “…נכון, נכון…” (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת ברך וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : “חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי “. מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. “…חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה…!”, אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה  : 29 בספטמבר 1997. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני עשרים ואחת שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כס “מבט” הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת ב- “גלריה הלבנה”. מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס “מבט”. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב’ גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה לא הייתה כאן.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. בית “הגלריה הלבנה” בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ”ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס “מבט” את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה את “מבט” שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ כ- האי לישנא : “…עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו…!”. חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement המפורסם שלוֹ : “…תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!”, אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים . לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כס “מבט” : “…תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת “מבט” האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום…!”. לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נֶצַח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל .חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 בלעדיו. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא מוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית “לונדון את קירשנבאום” בערוץ 10 למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של  גְאוּלָה אֶבֶן. “…נבחרה לי יורשת מצוינת…”, הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנצח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון מסחרי חרוץ בערוץ 2 המסחרי, ו- מעסיקתו חברת “קשת” והמנכ”ל שלה אורי שנער יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו. כשזה לפתע קרה, הטיל מנכ”ל רשות השידור החדש אורי פורת ז”ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע, ואִפשֵר לוֹ להינצל ולעלות מחדש על סיפונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו בערוץ 1. מהלך טלוויזיוני מדהים בלתי צפוי וגם מכוער. אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של “מבט”. מוטי קירשנבאום כבר לא היה שָם כדי להַגֵן על גאולה אבן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. זה היה מדהים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס “מבט” על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת בתעשיית הטלוויזיה שאנוכי היכרתי. לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הוותיק הפורש רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה ממנו ב- 40 שנים בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּסַם. לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים. חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 4 עשרות של שנים לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש “מבט”. האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס “מבט” אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים. אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג’נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות “מבט” בימים ההם (לאחר שנדחק על ידי לשולי השידורים הישירים בארץ ובעולם של חטיבת הספורט בפיקודי, וקידומו של מאיר איינשטיין ז”ל לקדמת חלון הראווה של שידורי הספורט שלי), אמר לי אז את המשפטים האלה כהאי לישנא : “…יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א’ קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה…”.

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את “ליין אפ” המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי. הדבר איננו כך. עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ’ר וגם משל עצמו. הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה”ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. “דוריאן גריי” של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו. קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את “מבט” בטלוויזיה הישראלית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת “מבט” הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ”ל רשות השידור את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים. בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על המסך. אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש “מבט” אריה אורגד . (באדיבות מוטי קירשנבאום ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש “מבט” יאיר אלוני .(באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה שעברה. מגיש “מבט” טוביה סער. (באדיבות יוסף “פונצי הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש “מבט” שמעון  טסלר ז”ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. דן שילון מגיש את “מבט” השני בהיסטוריה. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1982. השדרנית דליה מזור. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן את דָן שִילוֹן למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של “מבט” וגם כסגנו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. אולפן “מבט” בקומה ב’ של בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים . צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רם (מימין) הוא הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל ‘אריק שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין קנה את עולמו ביום שלישי – 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז המגיש הפופולארי חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, “גבירותיי ורבותיי – מהפך !”. המילה “מהפך” לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז התפעלות עצומה בציבור.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. חיים יבין (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת, “גבירותיי ורבותיי מהפך”. מימין, הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד”ר חנוך סמית. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות הבלעדיות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ”ל רשות השידור למנהל הטלוויזיה שוב לתקופה של שלוש שנים . הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין “יומן השבוע” בעריכתה של גב’ יָעֵל חֵן. באותן השנים נוספו למהדורת “מבט” עוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט מבין כולם, גברים ונשים כאחד.

טקסט תמונה :  קיץ 1986. מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה (בשנים 1989 – 1986), צמד המגישים דניאל פאר ויעקב אחימאיר ובתווך יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של “מבט”. הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו, האסתטיות שלו, ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את “מבט” לצופים יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו “מַר טלוויזיה”. אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים. הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1986 בקדנציה הראשונה של אורי פורת הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון. יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז”ל אמר לי פעם בשפתו השנונה : “…הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ערוץ 1 ברוממה בירושלים…”, והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית  צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים). מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהתמנה ב- 1993 למנכ”ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיַיִם יָבִין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חַיִים יָבִין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז”ל שילם למגיש חיים יבין משכורת שנתית של מיליון שקל (כך העיד בפניי וזה מה שהוא אמר לי בשעתו). הון עתק בימים ההם. חיים יבין לא שמר לו אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 בתקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחַיִים יָבִין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום , למוּת בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה  בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ”ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים . יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס “מבט”. אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך “הארץ” לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה , תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין . היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ”ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין בלובי של מלון “דן אכדיה” בהרצליה פיתוח לצורך מחקר וכתיבת 13 ספריי עבי הכרס הדנים ב- “מהפכת המידע האלקטרונית הגדולה הראשונה בהיסטוריה” שהתרחשה בעולם ובארץ מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו ב- 2017. מהפכת המידע האלקטרונית שחוללה תעשיית הטלוויזיה נמשכת גם היום שעה – שעה ויום – יום, אם כי נלווית אליה בשלושת העשורים האחרונים גם “מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, הלוא היא מהפכת האינטרנט”. הוא חיים יבין כמובן דיבר בצער על “פרשת גאולה אֶבֶן”, והודה בפניי כהאי לישנא : “…גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך (!). הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ”ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1” בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ”ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי כלהלן : “אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ’ק”. מנכ”ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ”ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי”. מייד השבתי לו כלהלן : “…שב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן, לא הייתה מעוללת לך מעולם, את מה שאתה עשית ועוללת לה גם אם האמביציות סביב המיקרופון והמסך אינן יודעות שובע. גאולה אבן היא פירמה אנושית איכותית ומיוחדת במינה…”.

סוף הפוסט מס’ 756. הועלה לאוויר ב- 17 ביולי 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *