פוסט מורכב מס’ 757. 1. פלילים : אשת הטלוויזיה איילה חסון העלתה לאחרונה מהאוֹב את פרשת “הרצח המושלם” המתועב של התיירת היהודייה – אמריקנית מלה מלבסקי ז”ל ב- 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות (תמורת בצע כסף), ו- סיפרה אודותיו שוב בפרוטרוט לציבור ב- תוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018).  2. מן המניין : כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה – הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. 3. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018.כלליראשי

פוסט מורכב מס’ 757. 1. פלילים : אשת הטלוויזיה איילה חסון העלתה לאחרונה מהאוֹב את פרשת “הרצח המושלם” המתועב של התיירת היהודייה – אמריקנית מלה מלבסקי ז”ל ב- 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות (תמורת בצע כסף), ו- סיפרה אודותיו שוב בפרוטרוט לציבור ב- תוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018).  2. מן המניין : כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה – הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. 3. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018.

פוסט מס’ 757.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס’ 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, עברה את רָף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

—————————————————————————————- 

פוסט חדש מס’ 757 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי  2018.

—————————————————————————————- 

פוסט מורכב מס’ 757. 1. פלילים : אשת הטלוויזיה איילה חסון העלתה לאחרונה מהאוֹב את פרשת “הרצח המושלם” המתועב של התיירת היהודייה – אמריקנית מלה מלבסקי ז”ל ב- 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות (תמורת בצע כסף), ו- סיפרה אודותיו שוב בפרוטרוט לציבור ב- תוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018).  2. מן המניין : כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה – הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. 3. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018.

פרפראות.

1. איתי הרמן.

עונג צרוף ואושר טלוויזיוני אמיתי הוא לצפות ב- “Chaser” מר איתי הרמן המקסים, הפנטסטי, הרומנטי, ו- רווי השכלה ו- ידע רב תחומי בכמויות בלתי נדלות ב- 1001 מסגָרות חיינו, בתוכנית “הַמִרְדָף” (חידון טריוויה טלוויזיוני שעוסק ב- יֶדָע) אותה מוביל עידו רוזנבלום בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. איזה יופי.

2. יעקב ברדוגו.

אינני נלאה מלשוב ולומר כי רדיו גלי צה”ל עשה את עסקת חייו משרכש את שירותיו העיתונאים – חדשותיים של מר יעקב ברדוגו. מגזין האקטואליה “חמש בערב” הוא רב ערך אִתּוֹ, אולם איננו אותו המגזין בלעדיו. הרבה שנים חיפשתי שדרן ועיתונאי חדשות ברמתו. הוא הרבה יותר מפרשן פוליטי ליד המיקרופון הצה”לי. הוא יותר מפני שהוא מהיר מחשבה, שנון, עירני כמו שֵד, מדבר ישיר בגובה העיניים, לא ירא את מרואייניו, יודע לשאול ועומד על זכותו לקבל תשובות, איננו מתחכם, לא עושה פוזות, תקיף אבל לא חוצפן, בעל מקורות, מתמצא בתחומים רבים, שונים, ומגוונים בחיינו, וגם מעניק כבוד לפרטנר שלו שעובד לצדו ירון ווילנסקי. זה המון. אני חושב שאמרתי זאת כבר בעבר : כשיעקב ברדוגו נמצא בשטח אנוכי כמאזין וצרכן מידע של עיתונות חדשותית עירנית ומהירה, מרגיש שאני נמצא בידיים בטוחות. הוא ידווח לי את כל מה שאנוכי צריך לדעת.

3. חמי שלו.

עיתונאי “הָאָרֶץ” חמי שלו כתב העיתון לענייני הרכילות האמריקניים העוסקים חדשים לבקרים בנשיא ארה”ב דונאלד טראמפ, בועט בו בפרסיה כבר שנתיים ימים. ובכן, רק רגע אחד : אם נשיא ארה”ב הוא איש כה מושחת שלא רק ש- איננו יודע מהחיים שלו, והוא לא רק רודף נשים ושמלות, אלא גם משתיק מקורות מידע שדורשים את רעתו תמורת ממון, כיצד זה החוקה האמריקנית איננה מעיפה אותו קיבינימט מכֵּס הנשיאות ? כיצד קורה שמדינת ישראל מרגישה הרבה יותר בטוחה בתקופת נשיאותו בת השנתיים של דונאלד טראמפ מאשר בתקופת נשיאותו בת שמונה שנים של ברק אובמה ? כִּתְבֵי הרכילות החוזרים ונשנים של חמי שלו אודות אהבותיו של דונאלד טראמפ אינם מזיזים לי. ממש לא מעניין אותי אם דונאלד טראמפ הולך לישון בלילה עם מלאניה ומתעורר בבוקר עם דוגמנית Playboy קארן מקדוגל. I could not care less. אני רק מבקש ומתפלל שהממשל האמריקני בראשותו של נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ יתמוך בצה”ל, בביטחון חיילי צה”ל, ובכלכלה הישראלית, ו- ינהל בצורה אמיצה ונבונה את מדיניות החוץ שלו נגד אויבת ישראל איראן. אין לי מושג מי זה חמי שלו. אנוכי יודע מי אני, מי הוריי, מי הם הסבים והסבתות שלי הורי הוריי, מי הם שלושת ילדיי, ומי הם עשרת נכדיי ונכדותיי. נכדינו הבכור נלחם בשורות צה”ל במלחמת “צוק איתן” ברצועת עזה וסיכן ביודעין את חייו למען מדינת ישראל. שתי נכדות שלנו סיימו אף הן בהצלחה ושגשוג את שירותן בצה”ל, האחת סמלת ת”ש והשנייה קצינה בחיל חינוך. לאחרונה התגייס עוד נכד שלנו לצה”ל והתנדב גם הוא לשרת ביחידה קרבית. שלושת ילדינו שירתו בשעתו שירות פעיל, קשה, וממושך ביחידות קרביות בצנחנים וב- “גבעתי” בחזית ובקווים הקדמיים וחירפו את נפשם מנגד למען תקומתה של מדינת ישראל. הבת שלנו שירתה שירות מבצעי בחמ”ל של פיקוד צפון. כ- עת עושים ממש את אותו הדבר הילדים שלהם והנכדים והנכדות של רעייתי ושלי בעת גיוסם לצה”ל. אנוכי שרתי במשך שלוש שנים כ- קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת “גולני” בשנים 1959 – 1956 והשתתפתי ב- 5 מלחמות ישראל בשירות סדיר ובשירות מילואים (היו לי בתקופת שירותי ב- בגדוד 12 ב- “גולני” ארבעה מג”דים : סא”ל אורי בר רצון, סא”ל שמואל עמיר, סא”ל אורי ביידאץ’, ו- סא”ל יקותיאל “קותי” אדם. והיו לי ארבעה מח”טים בחטיבת “גולני” : אל”מ חיים בן דוד, אל”מ בנימין ג’יבלי, אל”מ אהרון “ארווין” דורון, ו- אל”מ אלעד פלד). אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז”ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואביה של רעייתי אמיל תג’ר ז”ל מבוני העיר תל אביב היו חברים בארגון “ההגנה”. אינני יודע מה הם מקורותיו של העיתונאי חמי שָלֵו, מדוע הוא נדרש ומה מניעיו להתעסק שוב ושוב כל הזמן ברכילויות ה- Sex סביב נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ. מעניין את זְקֵנְתִּי אם נשיא ארה”ב יפה התואר ג’ון פיצג’ראלד קנדי שהיה נשוי ל- ז’אקלין “ז’אקי” בובייה (Jacqueline “Jackie” Bouvier) הכניס באותה שעה למיטתו פעם את מרילין מונרו. זה עניינם של העיתונאים הרכלנים. חשוב לי שהוא ג’ון פיצג’ראלד קנדי מנהיג העולם החופשי לחץ בשעתו בחום ובהערכה את ידו של ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון ב- וושינגטון והכיר במוסריותו, ב- יושרה שלו, ובגדולתו הענקית כמי שהקים את מדינת ישראל בדָם ואֵש, ומִיסֵד את המדינה הדמוקרטית היחידה בכל המזרח התיכון. כל השאר איננו חשוב. גם אם לדוד בן גוריון היו מאהבות אם בכלל, חוץ מ- פּוֹלָה אשתו.

4. שלום מיכאלשווילי.

מוזר ומביך שהנהלת תאגיד “כאן” עשתה כל מאמץ לשמור על בכורתו (ותודעתו בציבור) של החובבן אביר הפרסומת המסחרית של משקה מיץ התפוזים “פריגת”, חסר ידע עיתונאי, ונעדר כריזמה טלוויזיונית שלום מיכאלשווילי, ו- מי שנבחר מטעמה ל- נווט את אולפן מונדיאל רוסיה 2018 שלה בפתח תקווה במשך חודש ימים. כבר שכחתי ממנו. הוא איננו בתודעה שלי. לפתע הוא שָב והתייצב עוד פעם ללא רשות בסלון ביתי כשהוא עושה כל מאמץ לשכנע אותי שוב לשתות את המשקה שלו “פריגת”. אין סיכוי.

5. נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל עד גיל 20 היא אלופת אירופה בכדורסל ב- 2018. ישראל גברה הערב (יום ראשון – 22 ביולי 2018) במשחק הגמר ב- חמניץ גרמניה על נבחרת קרואטיה וניצחה אותה בתוצאה 66:80.

נכון שנבחרת הצעירה של ישראל בכדורסל אותה מוביל מאמן בעל שיעור קומה בשם אריאל בית הלחמי היא אלופת אירופה בכדורסל לאחר שהדיחה את נבחרת יוון בבית C המוקדם בתוצאה 84:106 (!), ניצחה ב- 1/8 הגמר את שוודיה 63:72 (!!), ואח”כ העיפה את נבחרת ספרד בשלב רבע הגמר בתוצאה 75:98 (!!!), ו- סילקה מהדרך את צרפת בשלב חצי הגמר 75:98 (!!!!), ו- הביסה במשחק הגמר את נבחרת קרואטיה 66:80 (!!!!!). אינני ממעיט בערך הניצחונות של השחקנים הישראליים הצעירים על נבחרות הצעירות האירופאיות כ- יוון, ספרד, צרפת, וקרואטיה בעלות מוניטין ומסורת (ארבעתן נִגְלוּ להפתעתי בחמניץ חלשות ולא מאורגנות בזירת הפרקט), אולם גם אינני שותף להמולת מדורי הספורט בטלוויזיה ובעיתונות המתרחשת כעת סביב הישגיה של נבחרת ישראל בכדורסל הטובה מכולן באליפות אירופה עד גיל 20 של 2018 הנערכת בגרמניה. מדובר בנבחרת ישראלית צעירה שהיא קודם כל קבוצה ושבשורותיה שוררים ראשית דבר חוץ ממקצוענות גם רוח קרב, חברות גדולה בין השחקנים, נאמנות איש לרעהו ולמנהיגם ומאמנם המצוין אריאל בית הלחמי הצנוע, הקרבה ומסירות למען המטרה הסופית, דבקות יוצאת דופן במשימה, וגם ענווה. אין תחליף לחֲבֵרוּת ורוּח קְרָב. אף על פי כן עדיין מדובר בכדורסל ישראלי איטי, צפוי, שבלוני, נטול אתלטיות, ורוטיני במרבית המשחקים. ניצחונות השחקנים הישראליים נעדרי ברק על נבחרות כאילו חזקות כ- יוון, ספרד, צרפת, וקרואטיה הם נושאי תקוות במידה רבה אולם לפי שעה אחיזת עיניים. נחמד לדעת שיוֹבֵל זוסמן המוכשר (2.00 מ’) נבחר ל- MVP של הטורניר אך זאת לדעת כי עוד רָב הדרך, עוד רַבָּה המלחמה כדברי המשורר. איגוד הכדורסל ומשרד התרבות והספורט בראשות השרה גב’ מירי רגב חייבים לעצור את האמריקניזציה המשתוללת שהשתלטה על הכדורסל הישראלי לפני שנים רבות, ועושה זאת היטב גם בימים אלה של 2018. תפקידה של מנהיגות הספורט והכדורסל בארץ היא ראשית דבר לאפשר לדור הצעיר שלנו המוכשר, הנמרץ, והנלהב למצוא את מקומו בקבוצות הכדורסל הבכירות בארץ. הפרשה הכאובה של אי מתן הזדמנויות משחק ל- יובֵל זוסמן שחקן מכבי ת”א (וגם ל- אִיתַּי שֶֹגֶב) וביטולם בגרוש ע”י המועדון, מהווה את הסָמַן הימני הקיצוני של דחיקת הנערים דוֹר העתיד שלנו מהכדורסל הישראלי לשוליים ע”י תגבורות אמריקניות זמניות.

היה נחמד להיווכח לפתע כי ערוץ ה- Off tube מס’ 55 בכבלים התעורר לפתע, וויתר על מורשתו, והתעשת ברגע האחרון משהטיס את השַדָר המוביל דניאל זילברשטיין (עיתונאי טוב) ואת הפרשן הסמכותי ובעל הידע גוּר שֶלֶף לשדר ישיר מהיכל הכדורסל של חמניץ (Chemnitz) בגרמניה את משחק הגמר בו הביסה נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של אריאל בית הלחמי את נבחרת העתודה של מדינת קרואטיה, 66:80. זו אותה קְרוֹאָטְיָה שפס הייצור הספורטיבי שלה שִרְטֵט בשעתו את דמויותיהם של כדורסלני העַל שלה דְְרָאזֶן פֶּטְרוֹבִיץ’, טוֹנִי קוּקוֹץ’, ודִינוֹ רָאדְגָ’ה. אין תחליף לליקוט והעברת אינפורמציה עיתונאית מהשטח, ממוקד ההתרחשויות. השידור הישיר המקיף של דניאל זילברשטיין וגור שלף מעמדת שידור מאובזרת ב- גרמניה החל ב- Pre Game Show מקיף והצגה יסודית של גיבורי העלילה בשתי הנבחרות בטרם התפתחותה, פלוס שידור ישיר של כל מהלך התמודדות הגמר בין ישראל לקרואטיה, פלוס Post Game Show מפורט שכלל בתוכו ראיונות מפורטים עם האלופים השחקנים הישראליים הצעירים שלנו, פלוס ריאיון עם המאמן המרשים ומנהיג הנבחרת הצעירה הישראלית אריאל בית הלחמי, עניו ומאופק אולם ידען ובר סמכא. מדובר סוף כל סוף בשידור עיתונאי נאה מהשטח ממוקד ההתרחשות בחמניץ – גרמניה ע”י ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אינני יכול להתאפק מלומר כי מאמן הכדורסל אריאל בית הלחמי מותיר עלי רושם רב באישיותו שמושכת את תשומת לבי בגלל, פשטותו, צניעותו, נחישותו, ובאיפוקו – מחַד, ושליטתו הנהדרת ו- בקיאותו בחומר, מאידך. דוגמא קלאסית של מנהיג מוצלח עתיר ידע ומשגשג שמתרחק מראוותנות.

הטלפון הראוותני ה- טרמפיסטי שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו מ- משכנו בירושלים עם המאמן המנצח ואלוף אירופה אריאל בית הלחמי בחמניץ (Chemnitz) – גרמניה נשא אופי פוליטי ולכן היה חסר ערך. מדובר בגימיק. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הודה בשיחתו עם אריאל בית הלחמי שהוא כלל לא צפה בשידור הישיר של דניאל זילברשטיין וגור שלף מגרמניה, בו הביסו שחקני ישראל הצעירים במשחק הגמר את בני גילם שמשחקים בנבחרת קרואטיה 66:80. למתבונן מהצד מצטייר בנימין נתניהו כפוליטיקאי (ולא כמדינאי) שמנסה לצבור פופולאריות ציבורית ולאסוף אותה בכל קרן זווית ובכל פינת רחוב. משחק הכדורסל, ההתמודדות של ישראל נגד קרואטיה במשחק הגמר על אליפות אירופה 2018 לנבחרות “U 20” לא עניינה אותו. עִניֵין אותו הַעִנְיָין איך וכיצד להפיק רווח פוליטי מהניצחון הספורטיבי של צעירי ישראל בזירת הפרקט. טיפש הוא לא. פוליטיקאי הוא כן.

מי שהציל את המצב באולפן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בארץ הוא פרשן העַל  שַי האוזמן. אסור להחמיץ אותו. אדם חושב והגיוני, ידען ו- Analyst מיטבי ברמה בינלאומית גבוהה. גור שלף ושי האוזמן הם במידה רבה נשמת אפו של הכדורסל הישראלי הטלוויזיוני הבוקע מהמוניטור של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. קראתי את הניסוח המסורבל ולא מוצלח של אבי סגל ב- “ישראל היום” אודות יוֹבֵל זוסמן המוכשר אך עדיין איטי ומסורבל, אנטי תזה לכדורסלן – אתלט, “…כי כל משחק עושה לו טוב…”. אם כבר מי שעושה טוב למי, זה יוֹבֵל זוּסְמַן למשחק ולא להפך. גאווה גדולה ממלאת את לבי כשאני רואה את דור העתיד שלנו חסר עתיד (בגלל האמריקניזציה שמכלה אותו) המכונה בז’ארגון הכדורסל “Under 20”, ובשם העברי, “נבחרת העתודה” שלנו, ניצב על דוכן המנצחים מס’ 1 באירופה. איזה יופי. כמה קורת רוח. לבי מתמלא באושר עצום כשאני צופה במאמן כדורסל ישראלי צנוע אריאל בית הלחמי בן 52, כולו “Made in Israel”, עושה בית ספר לכל אירופה. איזה יופי. אולם אל לנו לשכוח כי מדובר רק בעוד זינוק בפריצה קדימה מוגבלת של הנוער שלנו. זאת רק ההתחלה. התחלה של זהב שמזכירה את הזינוקים ההם והתחלות הכסף של שנת 2000, ואח”כ ב- 2004, ואת התחלת הכסף האחרונה של 23 ביולי 2017. כולן נותרו התחלות ללא סוף. בין 31 באוגוסט 2017 לבין 6 בספטמבר 2017 הודחה וסולקה נבחרתה הבוגרת הלאומית של ישראל בכדורסל “U 30” תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין בתום המשחקים של שֵש נבחרות בבית ב’ המוקדם בטורניר אליפות אירופה שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו. ישראל סיימה במקום האחרון בבית ב’ בהשתתפות נבחרות ליטא, גרמניה, איטליה, אוקראינה, ו- ג’ורג’יה. נבחרת ישראל הבוגרת הודחה (בביתה) ו- לא העפילה לשלב משחקי ההכרעה של 1/8 הגמר + 1/4 הגמר + 1/2 הגמר + הגמר של האליפות שנערכו בין 9 ל- 17 בספטמבר 2017 באיסטנבול – טורקיה. הדחת נבחרת ישראל הלאומית הבוגרת דווקא בתל אביב היוותה אכזבה גדולה. היה מדובר בכישלון קולוסאלי מהדהד של הכדורסל הישראלי. נבחרת מדינת סלובניה הקטנה היא שזכתה באליפות אירופה בכדורסל ב- 17 בספטמבר 2017 לאחר שגברה על סרביה רבת המוניטין והמנוסה ממנה, 85:93. (הערה שלי : מדינות טורקיה, פינלנד, ורומניה אירחו את משחקי שלושת הבתים המוקדמים הנוספים, א’, ג’, ו- ד’). מדליית הכסף שהשיגה נבחרת העתודה הישראלית “U 20” ב- אליפות אירופה ביוון אשתקד ב- 2017 (הפסידה ב- 23 ביולי 2017 בכרתים במשחק הגמר ליוון 56:65), חודש ימים בטרם תחילתם של משחקי הבתים המוקדמים באליפות אירופה לנבחרות לאומיות בוגרות ב- 31 באוגוסט 2017 (ישראל אירחה את תחרויות בית ב’ המוקדם בהיכל הספורט ביד אליהו), לא היוותה שום תעודת ביטוח עבור נבחרת ישראל הלאומית הבוגרת שכשלה. האשם באמריקניזציה הממארת. יש לבלום בכל דרך את האמריקניזציה שפשתה בכדורסל הישראלי. לגרש אותה. יהיה מעניין מאוד לראות היכן יִימָצֵא הכדורסל הישראלי בעוד שבע שנים ומה יהיה דירוגו באירופה, והיכן יִימָצְאוּ האלופים יוֹבֵל זוסמן וחבריו. נראה אם הנוער הישראלי יהיה מוכשר להיות אלוף אירופה בכדורסל גם יָעֵנִי ב- “U 30” באליפות אירופה ב- 2025. אולי נבין סוף סוף מדוע הכדורסלן הישראלי הבוגר לא היה מעולם אלוף היבשת. סנונית אחת בגרמניה איננה מבשרת את בוא האביב בישראל. הצלחה אחת לא מַסְפֶּקֶת ו- אין בכוחה להעיד כדי ולבַשֵר על כלל המגמה. כלומר : שלוש מדליות כסף (2000 + 2004 + 2017) ואחת מזהב ב- 2018 ב- “U 20” אינן מבטיחות את הבכורה ב- “U 30”.  התצלומים הבאים מלמדים משהו על היסטוריית הישגי העבר של הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורסל ההיא בשנות ה- 50 של המאה שעברה, בטרם עידן האמריקניזציה. הישגים שלֻווּ בתקוות רבות.

baketball israel team 1952

טקסט תמונה : יולי 1952. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 64 שנים. שחקני הדור ההוא שייסד ופיתח את תורת הכדורסל בארץ. זוהי נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בהלסינקי בטרם פתיחת אולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן האמריקני מוריס “טאבי” רסקין, יהודה “קנבוס” ווינר (מכבי ת”א), אברהם שניאור (מכבי ת”א), מנחם קורמן (מכבי ת”א), אליהו עמיאל (הפועל חולון), משה “מוסא” דניאל (הפועל קיבוץ חולתא), ראובן פכר (הפועל קיבוץ מזרע), מרסל חפץ (הפועל חולון), עמוס לין (הפועל קיבוץ משמר העמק) וראש המשלחת חיים וויין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : זכריה עופרי (מכבי ת”א), דני ארז (הפועל ת”א), שמעון “צ’ינגה” שלח (הפועל ת”א), פרדי כהן (הפועל חולון), ורלף קליין (מכבי ת”א). (התמונה הוענקה לי ע”י גב’ רונית אגיב – לין מנהלת הארכיון של קיבוץ משמר העמק . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. בתום הטורניר דורגה נבחרת ישראל במקום ה- 5 המכובד. זיהוי צועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ’), זכריה עופרי (1.91 מ’), רלף קליין (1.89 מ’), ראובן פכר (1.86 מ’), משה “מוסה” דניאל (1.85 מ’), מרסל חפץ (1.83 מ’), דוד הייבלום (1.88 מ’), מנחם קורמן (1.86 מ’), פְרֶדִי כהן (1.80 מ’), מרדכי מימרן (1.80 מ’), שמעון “צ’ינגה” שלח (1.80 מ’), דני אֶרֶז (1.78 מ’), יהודה “קנבוס” ווינר (1.75 מ’). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל נערכת במוסקבה בירת ברה”מ. זוהי נבחרת ישראל יושבת במושבי אצטדיון “דינאמו” הפתוח במוסקבה וצופה במשחקי יריבותיה. בתום הטורניר דורגה נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל במקום ה- 5 המכובד, הדליקה את כל מדינת ישראל הצעירה, והפכה מודל חיקוי נושא תקוות, אמביציות, ושאפתנות לדורות של שחקנים ישראליים צעירים. זיהוי הנוכחים בתמונה: יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז’אקט ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה), שמעון “צ’ינגה” שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה “קנבוס” ווינר, זכריה עופרי, משה “מוסה” דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה. יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).      

טקסט תמונה : 1953 – 1952. החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה, אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953. זיהוי השחקנים משמאל לימין : זכריה עופרי (מכבי ת”א, הגבוה בשחקני הנבחרת 1.91 מ’), מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון “צִ’ינְגָה” שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת”א), ואברהם שניאור (מכבי ת”א). בתום טורניר אליפות אירופה במוסקבה 1953 דורגה נבחרת ישראל במקום ה- 5 המכובד.(התמונה הוענקה לי באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל).

 6. צוֹם ט’ באב בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן בימים ההם.

צום ט’ באב. גדלתי, צמחתי, והתחנכתי בקיבוץ הטוב יותר בארץ, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ההורים שלנו שהעפילו לארץ מבתים שומרי מסורת וגדלו במשפחות דתיות, והיו כאן לחלוצים חקלאים וכובשי אדמה מאז 1926. הם ידעו לשמור במשהו בלבד על צביון הצוֹם והאבלוּת של “ט’ באב” כל עוד הוריהם שלהם אלה שהגיעו לקיבוץ אפיקים היו בחיים. לכבוד ההורים של הורינו נבנה בית כנסת קטן בקיבוץ. אהבתי כילד ללכת לבית הכנסת ב- ט’ באב ב- עוד יום חם ולח בקיץ של עמק הירדן, לבוש רק במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף כדי להתבונן בהורי הורינו, ב- סָבִים ובסָבְתוֹת שלנו מקדשים את הצוֹם בתפילה. ילדיהם, ההורים שלנו בקיבוץ אפיקים צמו וקידשו את צום ט’ באב בבתי משפחותיהם בגולה הרחוקה וה- דְווּיָה (אבא שלי ואימא שלי צמו ב- ט’ באב בבית משפחותיהם בשירווינט וקורשאן בליטא), אולם כאן בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת הם היו חלוצים שהעפילו לארץ ישראל כדי לבנות חברה ציונית פרודוקטיבית וסוציאליסטית חדשה וצודקת. הם היו חקלאים צעירים וחרוצים שבאו לכבוש את האדמה, הגיעו ארצה כדי לעבוד ולעבד אותה, על מנת להוציא את לחמם בזיעת אפיהם בתנאי מחייה ואקלים קשים. לא היה להם זמן לצוּם. העבודה קראה להם.

אבא שלי משֶה בְּלִינְדְמַן – אַלְרוֹאִי ז”ל ואימא שלי שַרְקָ’ה פְּרֶס ז”ל היו נער ונערה שעלו ב- 1930 מליטא לארץ ישראל כדי לבנות כאן חברה חלוצית חדשה, שוויונית, וצודקת. הנער והנערה האלה עזבו בתים מסודרים, משפחות דתיות ומסורתיות עד למאוד, גם פרנסה נאה בעיירות שירווינט וקורשאן בליטא, והקימו בשנים ההן יחד עם חבריהם בעמל כפיים בתנאי מזג אוויר קשים ומחלת הקדחת את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. עמק הירדן היה בימים ההם סביבה ערבית עוינת. איש לא ערך לשני העולים החדשים מליטא ורבים אחרים נוספים שבאו ממזרח אירופה לארץ ישראל בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה כל קבלת פנים. איש לא העניק להם מאום. הם בנו לתפארת את מה שבנו בעמק הירדן שהיה כמעט שוֹמֵם בעשר אצבעות. מעולם לא שמעתי את ההורים שלי מדברים על קיפוח. מעולם לא שמעתי אותם מתאוננים. מעולם לא התפנקו. מעולם לא אמרו איש לרעהו כי אי אפשר עוד להתמודד עם הקשיים. שניהם היו אנשים פשוטים ו- יישרי דרך שמעולם לא חשבו כי מגיע להם משהו ממישהו. הם קמו מידי יום ביומו בחמש בבוקר בחורף ובקיץ לעבודת האדמה, החריש, הזריעה, והקציר.

sarka press

טקסט תמונה : שנת 1931 . אימא שלי שרק’ה פרס – בלינדמן / אלרואי ז”ל בהיותה בת 19. התמונה צולמה בקיץ 1931 בארץ ישראל. אימא שלי יחדיו עם ארבעת אחיה השאירו את הבית, המשפחה, וההורים מאחור בליטא ועלו לארץ ישראל כדי לבנות חברה חדשה חלוצית וצודקת שמבוססת על ערכים שיתופיים וערבות הדדית. הקמת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בתנאים קשים היה מרכיב חשוב בהגשמת החזון הציוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יתירה מזאת האנשים האמיצים והצעירים האלה שלא ביקשו דבר מאיש, התגייסו כשהיה צריך לארגון “ההגנה” כדי להגן על גבולות ארץ ישראל. אחרים שירתו כ- “גָפִירִים” (נוֹטְרִים) במשטרה הבריטית, ועוד עשרות נוספים מחברי הקיבוץ התגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 תחת פיקוד בריטי שנטלה חלק במיגור הצוֹרֵר הנאצי. חברי קיבוץ אפיקים חיו חיי אדמה צנועים ופשוטים, לא ביקשו כלום מאף אחד, והסתפקו במועט. קהילת הקיבוץ, קומונה דמוקרטית במהותה, טוותה בימים ההם את הסלוגן ההיסטורי האנושי הבלתי נשכח : “כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו”. התנועה הקיבוצית רְווּיָית חָזוֹן הגשימה מִיתּוֹס במעט מילים אולם ברוֹב מעשים. בחיי הקהילה של הקיבוץ שָרָה חופש הפרט. זאת הייתה קומונה דמוקרטית שנשענה על ערבות הדדית, עבודת כפיים, עבודת האדמה, וכיבוש הקרקע.

blindman

טקסט תמונה : שנת 1930. הימים ההם הזמן ההוא. בית משפחת בלינדמן בעיירה שירווינט בליטא בטרם עלייתו של אבי משה בלינדמן – אלרואי לארץ ישראל. מלפנים יושבים סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה ב- שֵעָרָם בטרם עֵת. מעולם לא ראיתי אותם. לא הכרתי אותם. הם נרצחו בשואה ב- 1941. כאן הם בתמונה יחדיו עם ילדיהם לפני מסע האחים לארץ ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל’ה האח הצעיר. האחות הבכורה טֵיְיבֶה שהיגרה לקוּבָּה (Cuba) נעדרת מהתצלום. התמונה הזאת צולמה בשירווינט כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח”כ הקים את ביתו במושב רמת צבי בעמק יזרעאל. אבא שלי היה ממקימי ובוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל’ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הימים ההם-הזמן ההוא (1).

afikim 1

טקסט תמונה : 1928 (תרפ”ח). חברי גרעין קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת בטרם הקמת הקיבוץ במקומו הנוכחי. חדי העין מאנשי קיבוץ אפיקים יכולים לזהות בתמונה את סיומה פינסקי (שורה שנייה יושב קיצוני משמאל), אליק שומרוני (יושב בשורה השלישית חמישי משמאל בחולצה פתוחה), אריה אופיר (שוכב מלפנים בקדמת התמונה), אברשה לכטמן – לשם (שורה ראשונה שלישי מימין), סיומה לינקובסקי – לין (שורה שנייה ראשון מימין, שני ראשים מעל אריה אופיר), שלמה אלפרט (שורה שלישית שני מימין יושב בגו זקוף, ראש מורם, ומבט נחוש). שלמה אלפרט הוא אביו של איש הטלוויזיה והקולנוען משה אלפרט חבר קיבוץ אפיקים). דוסיה קורין (גבוה, בעל שיער בהיר עומד שמיני מימין בשורת העומדים האחורית). חיים לוצ’אנסקי (נמוך, מצח גבוה ושער מסורק לאחור עומד תשיעי מימין ליד דוסיה קורין בשורת העומדים האחורית). מתחת לחיים לוצ’אנסקי העומד יושב דודיק פרדקין (מצח גבוה כמעט ללא שיער). רעייתו ברטה פרדקין יושבת בהמשך השורה של בעלה במרווח של חמישה אנשים ממנו (היא החמישית. שיער כהה ומצח גבוה). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

afikim 2

טקסט תמונה : שנת 1930. חברי גרעין קיבוץ אפיקים בונים את תחנת הכוח להפקת חשמל של המהנדס פנחס רוטנברג ב- נהריים. שני מימין, סְיוֹמָה פינסקי. ראשון משמאל, דוֹסְיָה קוֹרִין. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הם היו חקלאים שמחזיקים בידיהם בימי הקיץ הלוהטים והלחים של עמק הירדן את החרמש, את הקלשון, את הטורייה, את המעדר, את האֵת, ואת המגרפה, עובדי אדמה שאינם יכולים לצום ואינם יכולים שלא להרוות את צימאונם במים קרירים. חקלאים שעובדים עבודה פיזית סיזיפית ו- שאמורים להאכיל את הפרות ואת הכבשים וגם לחלוב אותן וגם לפרגן ולהעניק חיבה לסוסים ולסוסות הנאמנים ולפרדים ולפרדות שעובדים בפרך, ו- מושכים אחריהם בימי הקיץ החמים את הכלים החקלאיים את המַחֲרֵשָה, את ה- מַקְצֵרָה, את ה- מַגוֹב, ואת העגלות הפלטפורמות עמוסות חָצִיר, אַסְפֶּסֶת, וסֶלֶק בהמות, אינם יכולים לבקש את הפריבילגיה הזאת לעצמם לצוּם ולא לשתות ב- ט’ באב. עבודת האדמה בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן הייתה ערך עליון. אספקת הַיֶרֶק, החציר, וסלק הבהמות לכבשים בדיר ולמאות פרות החלב ברפת הגדולה של הקיבוץ גם בשבתות, בחגים, וב- ט’ באב הייתה משימה מקודשת. האבסת הבהמות והמקנה וחליבת הפרות (שלוש פעמים ביממה, 365 ימים בשנה) והצאן בקיבוץ ביום השביעי של השבוע, הייתה שוות ערך למנוחת השבת, לחג, ול- צוֹם ט’ באב. אנשי העבודה והעמל בקיבוץ אפיקים נותרו אנשי מוּסָר ואֶמֶת גם ללא השתתפותם בצוֹם ט’ באב.

מייסדי וחברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היו חקלאים בנשמתם אוהבי אדמה שידעו לחרוש, לזרוע, ולקצור. בוני הקיבוץ ומקימי ארץ ישראל שידעו לרתום סוסים ל- מַקְצֵרָה, לעגלה, ולפלטפורמה ואח”כ למדו לנהוג טרקטור ולעבוד על קומביין. תכלית חייהם הייתה לגדל מזון לפרות ולהביאו משדות הקיבוץ לרפת, את ה- אַסְפֶּסֶת, תִּלְתָן, חָצִיר, סֶלֶק בְּהֵמוֹת, סַבְיוֹן, ותִּירָס, וגם לחלק ליצרניות ושיאניות החלב תערובת עם חָרוּבִים. הם לא ידעו לשחק כדורגל. הם גם לא ידעו לקלוע לסַל. זה לא עניין אותם. הם נשאו ברָמָה את הדֶגֶל הַאָדוֹם ב- 1 במאי ושרו בקוֹל רָם את “האינטרנציונאל” ובידיהם כלי העבודה החקלאיים הטוּרִיָיה, החֶרְמֵש, המַעְדֵּר, הקִלְשוֹן, הַאֵת, והמַגְרֵפָה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. קבוצת חקלאים שבה מהשדה בפלטפורמה עמוסת חבילות חציר. יושב בקדמת התמונה בני קירשון (נהרג במאורעות תרצ”ו – תרצ”ט / 1939 – 1936 ע”י פורעים ערביים ליד הכפר ליביה ששכן על כביש עפולה – טבריה, לא רחוק מביה”ס החקלאי “כדורי”). יושב ראשון מימין מאחורי בני קירשון, שלמה אלפרט. יושבת שנייה מימין דורקה תירוש. יושב שלישי משמאל ידיו משולבות על ברכיו חיים ייני סבו של שרן ייני. עומד מאחור חובש כובע רחב שוליים וידיו על מותניו זהו המורה והמחנך שמואל לולב. השאר אינם מזוהים. החרמש, הקלשון, המגרפה, והטורייה הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ. (התמונה באדיבות קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה 1 : סייעו לי בזיהוי חלק מהנוכחים בתמונה שני בני קיבוץ אפיקים אחישי ליש (בן 82 היום), ופרופסור משה גופן (בן 81 היום) מומחה לחקר ותולדות אגם הכינרת בעמק הירדן. הערה 2 : משה גופן טוען שהזיהוי שלי את האיש היושב בקדמת התמונה הוא שגוי. לפי דעתו זהו אהרונצ’יק סירוטינסקי ולא בני קירשון.

טקסט תמונה : 1950. שדות המספוא של קיבוץ אפיקים לאורך שדרת הברושים והקזוארינות מדרום לבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז”ל מטפח את גידול סלק הבהמות כ- מזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות הפלחה והאספסת של קיבוץ אפיקים בחלקת “הזוֹר” ליד היָרְמוּךְ (סמוך למדינת ירדן ההאשמית). הקדמה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור תוצרת ארה”ב (מודל Farmel) מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 40 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים. לובה גולני (מימין) אביו של איתמר גולני ואיש לא מזוהה קוצרים תלתן בחֶרְמֵשִים. הַחֶרְמֵש הפך לאחד מכלי החקלאות החשובים ביותר בימיו הראשונים של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כלהזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1949. חלק מהווי הילדים בביה”ס היסודי בקיבוץ אפיקים. אנחנו ילדי כיתה ה’ עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. חיות הבית ה- כִּבְשָֹה, הפרה, והסוס היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש בלינדמן – אלרואי (בן 11), אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג’וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה”ב שביקר בקיבוץ), וגֶדִי חוֹפֶש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הימים ההם-הזמן ההוא (2).

באפריל 1959 השתחררתי מצה”ל כקצין קרבי בחטיבת “גולני” . לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת. היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לווין, חקלאי מקצוען קשוח שהיה Pioneer. הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית. חבר הקיבוץ דָוִד בֵּן – מַן (ברונטמן) סיפר לי פעם לפני המון שנים שהוא אמר וייעץ לוֹ, כלהלן, “רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…”. רוּדיק לֵווין לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, “אין לי זמן”. זאת כמובן רכילות. רוּדיק לווין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון, קפדן, איש של סדר ומשמעת, ורפתן בעל מקצוע בדרגה הגבוהה ביותר של הענף. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי ז”ל, ואליעזר סקלס ז”ל. היה לארבעת ה- רפתנים האלה מכנה משותף אחד. הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בתעשיית ה- טלוויזיה רתוקים ל- Deadline. האבסת הבקר יום יומית קיץ וחורף, סתיו ואביב בחציר, תלתן ואספסת, סלק בהמות, ותערובת של דגנים וחרובים, ושלוש חליבות ביממה. אל הרביעייה המצוינת הזאת של קיבוץ אפיקים הצטרפתי ב- קיץ 1959 לאחר שהשתחררתי מהשירות הקרבי שלי בגדוד 12 של חטיבת “גולני”. הייתי בן 21. גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח”ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת. רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רָפְתָּן פשוט מן השורה, ולא כלכלן ו/או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן – מן לסוסים ודאגתו העיקשת לרווחתם שלהם. בעיניי זה היה סוג של התנהגות אנושית רמה ו- דבקות במשימה.

טקסט תמונה : שנת 1949. קיבוץ אפיקים. חבר הקיבוץ קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי, אברהם כרמי) נוהג בטרקטור (“Farmel” מודל אמריקני) ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התלתן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בימים ההם-הזמן ההוא, והטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם-הזמן ההוא (3).

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בתעשיית הטלוויזיה, לא לשֵם ההישרדות עצמה, אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של הפקות מורכבות ומסובכות של שידורי הספורט בארץ ובעולם, והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה ורשות השידור. דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן. קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקות שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן ההיבט הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה “בִּזְבַּזְתִּי” לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים , זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה. אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי 8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם בא”ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד . המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיוו מעֵין צל”שים. הנה אחד מהם בתום שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 1988.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה – צל”ש של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום שידורי אולימפיאדת סיאול 1988, בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. תעשיית הטלוויזיה זרמה בעורקיי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- “מכונות ספורט האנושיות” האלה בתפקידי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי פנים אל פנים עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ’סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי, בילי רייט, אלכסנדר גומלסקי, רלף קליין, יהושע רוזין ואחרים על הצלחתם הגדולה בזירות הספורט. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך. המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ’כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בירושלים. הוא היה בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ”ק של דם. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע, פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ”ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק”מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ’, 10000 מ’, וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו “הַקָטָר הַצֶ’כִי”. כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בתעשיית הטלוויזיה.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ’כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים. הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה הממושכת בינינו דאג לומר לי, כלהלן : “…מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא”ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון…”. (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ’כית CTV).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ’כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק נקרא בפי כל “הַקָטָר הַצֶ’כִי” מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. פסגת הישגיו הייתה אולימפיאדת הלסינקי 1952 בהיותו בן 30. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה שם בהלסינקי 52′ בשלוש מדליות זהב בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ’, 10000 מ’, ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא חזר עליו מעולם בהיסטוריה האולימפית של העת החדשה. הוא חיש מהר הפך ל- אייקון בינלאומי ומודל להערצה. (צילום דָוִד “סוּחוֹ” סִיבוֹר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ’. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון והרץ הבריטי גורדון פירי. (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE).

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד “סוחו” סיבור. ארכיון יואש אלרואי).

קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בימים ההם-הזמן ההוא, והטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם-הזמן ההוא (4).

alroey 2

טקסט תמונה : אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי בגיל 19. התמונה צולמה בלִיטָא זמן קצר לפני עלייתו לארץ ישראל ולקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alroey 3

טקסט תמונה : קיץ 1957. קיבוץ אפיקים. אנוכיי בן 19 (בגיל שאבא ואימא שלי עזבו את בתיהם ומשפחותיהם בשירווינט וקורשאן בליטא ועלו לארץ ישראל) בעת חופשה “רגילה” בשירות הצבאי שלי בגדוד 12 של חטיבת גולני. חלק מזמן החופשות הרגילות של חיילי קיבוץ אפיקים הוקדש לעבודה במשק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה, אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י”ב בביה”ס החקלאי בית ירח בעמק הירדן בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי בעבורי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה. המורה והמחנך הבלתי נשכח שלי אורי אפק פתח בפניי ב- 1 בספטמבר 1963 את שערי המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט וקיבל אותי להיות סטודנט שלו. התנאי שלו בשם הנהלת המדרשה היה כי תוך כדי לימודיי במדרשה למורים לחינוך גופני אשלים את עשיית תעודת הבגרות.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג’ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם “מַרוֹקָה”.

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה “מַרוֹקָה” אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 50 שנה והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע”י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע”י המכסיקנית גב’ אנה מריה אגירה ב-IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט והאָצָן האמריקני המופלא גֶ’סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ’. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ’סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נותרה ו- נשארה אלופה.

קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקואורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. וחורף “חורפי” וגשום לא כמו היום). מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : “כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו”. חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הירואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע”י הוריהם על ערש הברכה, “לשנה הבאה בירושלים”. הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : 1932. ראשית התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, 3 ק”מ מדרום לאגם הכינרת ו- ק”מ אחד ממזרח לנהר הירדן. המקום נקרא בתחילתו זמנית בשם “טוֹצְ’קָה” (“ה- נְקוּדָה” בתרגום מרוסית לעברית). כעבור זמן קצר החליטו חברי הקיבוץ לקרוא להתיישבותם בשם “אָפִיקִים”. הסוכנות היהודית בארץ ישראל אישרה את השם החדש, “אָפִיקִים”. קיבוץ אפיקים התפתח לאחד הקיבוצים המצוינים, הגדולים, והעשירים בארץ. מבחינה פוליטית השתייך קיבוץ אפיקים למפלגת מפא”י ונחשב בשעתו לאחד ממעוזיו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז”ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחֶרְמֵש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן ו/או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה התרחש תמיד בתום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ’יק וסַעָר, ו/או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת “רוּבּיֶיד” ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, “אינני יכול ו/או אי אפשר”. פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה בקיבוץ לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה ו/או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, עבודה, גילוי אחריות אישית של הפרט ואחריות משותפת של הכלל, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס נוסף. מֵימִיָה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופִרְדָה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה לטיול בשדות הקיבוץ ב- “רוּבֵּייד”. הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 75 שנים. התצלום מספר על מתנת יום ההולדת שלי שהוענקה לי בגיל 5. המתנה הייתה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות ה- פַלְחָה של קיבוץ אפיקים ב- “רוּבֵּייד” ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של הצמד, הפֶּרֶד והפִּרְדָה – ששמותיהם היו “יָתּוֹם” ו- “נַאוָוה”. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי (עומדת), רמי וויניאר, יעקב עציון – פוכרט, אימא שלי שרק’ה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ’מן, אבנר וורד – וולוכוביאנסקי, חגי רונן – רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הַסוּס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע ל- צְנוֹף אך לא יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, “טוב לי למוּת על רגליי מאשר לחיות על בִּירְכָּיי”. הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז”ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי . יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר הכבשים של הרועה יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים והסוסות היפהפים פאר יצירת האֵל.                         

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שהסוסה החרוצה והאצילה הזאת, תְּמוּרָה, לא לימדה אותו פרק בסְבוֹלֶת ומשמעת ואת עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעֶגְלוֹן חיים לוצ’אנסקי (אביה של מרים לוצ’אנסקי היפה מאוד, רעייתו של איש המוסד רפי איתן) להעביר כָּדֵי חָלָב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ’אנסקי היה הַעֶגְלוֹֹן ואני ישבתי לידו. כש- תְּמוּרָה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה “שְווּנְג” בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה, החכמה, והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה סוסה אצילה, אינטליגטית, ו- יפהפייה נולדה בת. לסְיָיחָה קראו שִיבּוֹלֶת. אף היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שָחוֹר כפֶחָם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הֶסְפֵּק העבודה שלה היה גבוה פי כמה יותר מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל, בלתי נדלה. יום אחד ב- אביב 1953 בטרם מלאו לי 15 שנים, פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל- מַגוֹב. “יוֹאָשִינקָה…”, הוא אמר לי, והוסיף, “…משימת העבודה שלך היא לרדת ל- חלקת ה- “זוֹר”, שטח חקלאי בבעלות קיבוץ אפיקים מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר…”. זהו מסע של חמישה אולי שישה קילומטרים מקיבוץ אפיקים ל- “זוֹר”, עוד בטרם תחילת עבודת הגִיבּוּב . היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל- גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת ישרים מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפַּח בשדות ה- “זוֹר” והרוויתי גם אני את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- יָצוּל של הכלי החקלאי, ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה בדרכה חזרה הביתה (כאמור מרחק של כחמישה – שישה ק”מ), כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מופתע מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך הארוכה כשהיא רתומה ל- מַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. “הסוסים חוזרים הביתה לאורווה” הוא מונח ש- כּל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש- שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוּסָה הכי נבונה והכי פוטוגנית (אחרי תְּמוּרָה, ה- אימא שלה) שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. מטע הכרם של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ליד האקוודוקט. חקלאי עם סוס רתום ל- מָגוֹב, מגובב שאריות של פסולת ענפים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק עמדה שִיבּוֹלֶת ניצבת רגועה מול שוֹקֶת המים של האוּרְוָוה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה כנגד זרם המים. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הקרים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו שוב על יופייה הבלתי רגיל. היא הייתה ללא כל ספק סוּסָה מדהימה. היא הייתה יפהפייה. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. פינקתי אותה. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה הייתה שִיבּוֹלֶת ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, הסוסה היפהפייה תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שני אנשים יישרי דרך, ציונים אמיתיים, חרוצים, וצנועים שעלו ארצה מליטא בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת כדי להקים כאן בארץ ישראל / מדינת ישראל חברה חלוצית פרודוקטיבית, שוויונית, וצודקת. ההורים שלנו בקיבוץ אפיקים חינכו אותנו ליושרה, עבודה קשה, הסתפקות במועט, אין להתפנק, ויש לתרום לחברה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“משה מת, יהושע מכניס”.

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה, עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה. רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה, וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. (ציטוט של חיים נחמן ביאליק מתוך השיר שלוֹ “מתי מדבר האחרונים”. השיר נכתב בשנת תרנ”ז – 1897).  

טקסט תמונה :  אנוכי (בן 22) ב- כור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל. הימים ההם – הזמן ההוא, ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה’ החודש סיוון תרצ”ח, 4 ביוני 1938. אלוהים היטיב עמי. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים, העיגול,  ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בימים ההם-הזמן ההוא, והטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם-הזמן ההוא (5).

אני בן 80 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 757. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, ויישרי דרך שעלו לארץ ישראל מ- העיירות שירווינט וקורשאן ב- ליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז”ל (2018 – 1919) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה, וקשוח שדרש לפני הכל סדר ו- משמעת והטיף לחתירה להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”.

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק”מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת “טי שירט” לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) , יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז”ל (מת לפני שבועיים בגיל מופלג, 99), שמואל “מוליק” כהן, ועוּזִי וָואלִיש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                          

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א’ לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים היה מרכז חיי וחיינו ואהבתנו הגדולה. בעת מלחמת העצמאות הקשה וההרואית ב- 1948 פינו על פי הוראת צה”ל והפלמ”ח את כל ילדי קיבוצי עמק הירדן לחיפה. זה היה פינוי מאורגן ללא פאניקה וללא בכי. נשארו רק ההורים הגברים לקדם את פני המערכה הצבאית כמו כל החברים בקיבוצי עמק הירדן. היו בידי לוחמי חברי קיבוץ אפיקים כמה סטנים וכמה רובים אנגליים. את מסילת הרכבת העמק – בואכה דמשק פירקו ואנשי המסגרייה של קיבוץ אפיקים הלחימו פסי הברזל למכשולים אנטי טנקים. התכוננו לרע מכל. חקלאי העמק הפכו לחיילי מגן. הם נלקחו מאחורי המחרשה והחרמש, הקִלשון וה- מַגוֹב, והטרקטור ובידיהם הופקדו כלי נשק. עוֹל המלחמה הקשה הוטל על חברי קיבוצי עמק הירדן, מחמדיה וגֶשֶר בדרום עמק הירדן ועד גינוסר בצפון אגם כינרת. הקרבות הקשים ביותר התנהלו בצמח וליד גדרות קיבוץ דגניה א’. הצבא הסורי גלש מהרמה והגיע עם חייליו והטנקים שלו עד סמוך מאוד לקיבוץ דגניה א’. הבנים הצעירים לוחמים ללא חת ועזי נפש של קבוצת כינרת וקיבוצי דגניה א’ ודגניה ב’ בלמו את האויב ברובים ו- סטנים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נענה לתחינות אנשי קיבוצי עמק הירדן והסכים להציב שני תותחי “נפוליאון” ברמת פורייה ליד קיבוץ אלומות כדי להקל במשהו על הלחץ הנורא ולסייע במעט בהדיפת הפולש הסורי. אנשי עמק הירדן יצאו להילחם נגד השִריון הסורי ובידיהם בקבוקי מולוטוב. הם הכריעו בגופם את המערכה הקשה. בהפוגה הראשונה בתוך מלחמת העצמאות החליטה הנהגת קיבוץ אפיקים באישור הצבא ודוד בן גוריון להביא את הילדים לביקור קצר במשק. לא ראיתי את אבא שלי זמן רב. התגעגעתי אליו ולקיבוץ. נישקתי אותו ואח”כ כרעתי על ברכיי ונשקתי גם לאדמת הקיבוץ. הייתי ילד בן 10. היישר מהמשאית טסנו כולנו לשחות ב- בריכת השחייה הישנה של הקיבוץ, בריכת אגירה שהייתה בור ענק חפור מדרום לאורווה ולרפת.

מלחמת השחרור ב- 1948 והגנת עמק הירדן מפני הפולש הסורי הייתה קשה. צמח הייתה בימים ההם עיירה ערבית. קיבוצי העמק איבדו לוחמים רבים. שבעה מחברי קיבוץ אפיקים דודיק פרדקין (מג”ד 12 של חטיבת גולני), אהרונצ’יק סירוטינסקי, נתן בר (ריכטר), שמואל פרייליך, מנחם אונגר, צבי טופמן, ושמואל גרומן נהרגו בקרבות ההגנה על עמק הירדן. לוחם אחר איש המודיעין של צה”ל עזרא חורין (עפגין) נהרג ברצועת עזה. המלחמה ההרואית הזאת של 1948 השפיעה על כל ילד, נער, ונערה בקיבוץ אפיקים ובכל קיבוצי עמק הירדן. משהסתיימה, הפכה למופת וסמל. זאת הסיבה שדוֹר שלם של ילדים ונערים בקיבוץ אפיקים וקיבוצי עמק הירדן התגייס ללא יוצא מן הכלל בעת פקודה ושעת מבחן ליחידות קרביות בצה”ל. המלחמה הקשה בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון הסתיימה בהצלחה כבירה ומחיר יקר. מדינת ישראל הרחיבה מאוד את גבולות החלוקה אך איבדה 6000 (ששת אלפים) חיילים בקרבות. דוד בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון הפך למנהיג ללא עוררין של המדינה. קיבוץ אפיקים היה אחד ממעוזיו (הרבים). הוא הפך לאישיות נערצת על כל שכבות הציבור.

טקסט תמונה : קיץ 1950. קיבוץ אפיקים מארח את מועצת מפא”י בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (ראשון משמאל בן 64). לידו אריה בהיר (לוֹנְיָה גֶלֶר), איש לא מזוהה בחליפה ועניבה, והאיש המוכשר הסופר, המשורר, והמתרגם אברהם שלונסקי (בן 50). מציץ מצד שמאל למעלה ברצ’יק שפירא. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1950. הימים ההם – הזמן ההוא. קיבוץ אפיקים ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נואם בעצרת בקיבוץ אפיקים בפני אלפי “קיבוצניקים” שהגיעו מכל קיבוצי עמק הירדן ועמק יזרעאל. מימין, זהו צבי ברנר חבר קיבוץ אפיקים (היה חייל ב- “פלוגות הלילה” של צ’ארלס אורד ווינגייט בשנות ה- 30) מקליט את הנאום של דוד בן גוריון. ליד דוד בן גוריון יושב מוֹלָה זהרהרי שנספה באסון מעגן ב- 1954. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן – גוריון ביקש בתחילת שנות ה- 50 מכל אזרחי מדינת ישראל לנטוש את שמות המשפחה הלועזיים שלהם מהגולה ולהחליף אותם בשמות עבריים. הבקשה של דוד בן גוריון נראתה לאבא שלי כמו פקודה. שם משפחתו המקורי של אבא שלי ז”ל מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה בלינדמן. זה היה שם משפחתו בליטא ממנה עלה לארץ ישראל ב- 1934. כמעריצו של דוד בן – גוריון כמו כל חברי קיבוץ אפיקים, מילֵא אבא שלי מייד את צַו ראש הממשלה ועִבְרֵת ללא היסוס את שם משפחתו המקורי ל- אַלְרוֹאִי זה היה ב- 1954. הייתי אז בן 16. להוריו – סבא וסבתא שלי מהעיירה שירווינט בליטא לא היה כל זכר. הם הושמדו בשואה. עכשיו גם שם משפחתם נשכח. הוא אף פעם לא הסביר לי מדוע נהג כך. הוא לא היה היחידי בקיבוץ. חברים רבים שנהו אחרי דוד בן גוריון מחקו את שם משפחתם של אבותיהם מהגולה ואימצו להם שמות עבריים. לזר וולוכוביאנסקי שינה את שם משפחתו ל- וֶורֶד. ראובן רכטמן המיר את שמו לְ- רוֹנֵן. קזיוק קֵז החליף את שם משפחתו ל- כַּרְמִי. אברשה לכטמן בחר ב- לֶשֶם, לוסיה לפיצקי החליף את שם משפחתו ל- לפיד, סיומה לינקובסקי אימץ לעצמו את השם לִין, ישראל מדורסקי הפך ל- מַדוֹר, ועוד, ועוד רבים אחרים. אבא שלי משה בלינדמן תרגם את שם משפחתו ה- יידישאי מהעיירה הליטאית שִירְוִוינְט לעברית והחליט על “אַלְרוֹאִי”.

החינוך באפיקים היה סגפני ברוח הימים ההם. ההחלטה הספרטנית ביותר היה להרחיק את הילדים מהוריהם ולקיים לינה קבוצתית נפרדת בבתי ילדים ללא ההורים. החלטה הנוגדת כל היגיון. החלטה הנוגדת את רגש האהבה הטבעי של כל אם ואב לילדו או ילדתו. אך זאת הייתה דרכה ורוחה של הקומונה. הלינה הקבוצתית הייתה אחת מערכיה. קשה להבין כיצד הורינו הסכימו להחלטה ספרטנית כזאת הנוגדת את דרך הטבע, המרחיקה את ילדיהם מהם לחלוטין בערבים ובלילות. ברבות הימים חזר הקיבוץ ללינה הפרטית הטבעית. אנוכי אסיר תודה לקיבוץ אפיקים על החינוך הנפלא שהעניק לי בתחומי הספרות, המוסיקה, ההיסטוריה, המדע, והספורט. גדלנו בילדותינו על האהבה לחקלאות, הערכה לבעלי החיים, השירה הרוסית, השירה הארץ ישראלית, ומוסיקה קלאסית. לעולם לא אשכח את חג ליל הסדר בקיבוץ אפיקים ואת המקהלה של הקיבוץ בניצוחו של לובה רביץ שרה את השיר המונומנטאלי של גאון הכתיבה המשורר חיים נחמן ביאליק, “מֵתֵּי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים”. אי אפשר לשכוח לעולם את תרומתם האדירה של מתתיהו שָלֶם ויהודה שָרֵת לשירה ולזֶמֶר העברי בשנים ההן. האנשים האלה העניקו נופך, צבע, ואווירה נפלאה ל- חגי ישראל כמו ראש השנה, סוכות – חג האסיף, פסח – חג האביב, וחג שבועות – חג הביכורים. התקופה הזאת חלפה לבלי שוב אך לא ערכיה. בקיבוץ אפיקים האהוב עלי בעל אוריינטציה רוסית בולטת בראשיתו מוסדה ספרייה גדולה לילדים ומבוגרים. אינני חושב שאפילו ילד אחד פסח על כתביהם של לב טולסטוי (“מלחמה ושלום” ו- “אנה קאראנינה”), פיודור דוסטוייבסקי “החטא ועונשו” ו- “האחים קאראמאזוב”), פושקין, לרמונטוב, ומיכאיל שולוחוב (“הדון השקט”). כפי שכל הילדים לא העזו להחמיץ את הספרים “ילדי רב החובל גרנט”, “הקברניט הצעיר”, ו- “עשרים אלף מיל מתחת למים” של הסופר הצרפתי ז’ול וורן.

טקסט תמונה : 1950. שיכון הוותיקים בראשיתו בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1949. צדו הדרומי של חדר האוכל הגדול של קיבוץ אפיקים. בקדמת התמונה ניצב פסלו היפהפה עשוי ברונזה של הפסל דוב פייגין, “הנערה והאיילה”. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1932. זוהי תעלת המים שחצתה את עמק הירדן והייתה עורק החיים הראשי של קיבוצי האזור. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה”ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו . האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. “העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל”, זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים. בעיני רבים מהם המשחק בכדור היה חשוב לאין ערוך מנגינה בכינור.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לכל ילדיו ובנותיו החפצים בכך. לשם כך הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי מימין לשמאל : דניה אפרת ז”ל, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ’ מנגנת, ורותי מאסטרו ז”ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ’. הצטיינתי בא”ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר ז”ל, השחיין שמואל חדש ז”ל, הכדורסלן יגאל וולודרסקי ז”ל, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן יבד”ל. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לוותר ולא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י”ב בביה”ס החקלאי “בית ירח” בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדֵל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הייתי ספורטאי מצטיין אולם ביקשתי כמו כל בני דורי להתגייס לחייל קרבי. הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג”דים (אורי בר רצון, שמועל עמיר, אורי ביידץ’, ויקותיאל “קותי” אדם) וארבעה מח”טים (חיים בן דוד, בנימין ג’יבלי, אהרון “ארווין” דורון, ואלעד פלד) בעת שירותי הצבאי ב- גולני. האלוף יקותיאל “קותי” אדם היה המג”ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח”ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ”כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ”מ שלי בקורס מ”כים בג’וערה סגן זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימים כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אני חניך בביה”ס למ”כים של חטיבת גבעתי בג’וערה בתחילת 1957. המ”מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג’וערה שכן בימים ההם על גבעה מִיתָּמֶרֶת ליד שני הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 757. פלילים : אשת הטלוויזיה איילה חסון לאחרונה העלתה לאחרונה מהאוֹב את פרשת “הרצח המושלם” המתועב של התיירת היהודייה-אמריקנית מניו יורק מלה מלבסקי ז”ל ב- חודש מארס של שנת  1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות (תמורת בצע כסף), ו-סיפרה אותו שוב בפרוטרוט לציבור הצופים שלה בכתבתה “רצח במכת מערוך” ב-תוכנית “שישי”  באולפן ערוץ 10 (יום שישי-13 ביולי 2018). הרצח הנבזי בוצע במשותף ע”י שתי הרוצחות לפני 33 שנים בעת נסיעה משותפת של שלושתן במכונית ה-“סובארו” של חווה יערי בחולות של תל ברוך בצפון תל אביב. שתיהן הוציאו להורג את מלה מלבסקי התמימה על לא עוול בכפה באמצעות מכות מערוך בראשה ואח”כ דריסתה במכונית ה-“סובארו” לצורך טשטוש נסיבות טכניקת ההוצאה להורג על מנת ליצור מצג מפוברק של תאונת “פגע וברח” ונמלטו מזירת הפשע. שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות רצחו את מלה מלבסקי רק בעבור תאוות בצע כסף כפי שקבע בית המשפט. זה היה המניע הבלעדי ולא אחר. שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב חנה אבנור, ישראל גלעדי, ויוסף גולדנברג שָנוּ את הסלוגן התנ”כי של אֵלִיָהוּ הַתִּשְבִּי הנָבִיא הַדָגוּל שהאשים את המלך אַחְאָב ברצח נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי חקלאי וכּוֹרֵם שעסק בעבודת גידול גפנים וכרמי ענבים, ואמר לו לאַחְאָב : “הֲרָצַחְתָּ וגַם יָרָשְתָּ”, והשתמשו בו אף הם. שלושת שופטי ישראל האשימו את שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות באשמה כבדה וחמורה של “הֲ-רָצַחְתֶּן וגם יָרָשְתֶּן”, אולם שינו את הגרסה ו-הפכו את סדר המילים, “ה-יָרָשְתֶּן וגם רָצַחְתֶּן”. שלושת השופטים גזרו עליהן ב-1986 פֶּה אֶחָד מאסר עולם. 

פרשת “הרצח המושלם” המתועב של התיירת היהודייה – אמריקנית מלה מלבסקי ז”ל ב- 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות נעשה רק בעבור תאוות בצע כסף, כפי שקבע בנחרצות בית המשפט המחוזי בתל אביב בראשות השופטת חנה אבנור, ושלח אותן למאסר עולם. מעשה הרצח עצמו שהיה מזעזע וחמור עורר תמיהות ושאלות מדוע שתי הנשים הללו חווה יערי ואביבה גרנות המשתייכות למעמד הבינוני הגבוה, שתיהן מבוססות כלכלית, וללא רקע עברייני קודם, יצאו למסע רצח בעבור תאוות בצע כסף בלבד. אביבה גרנות הייתה בעלת בית מרקחת בירושלים וחווה יערי הייתה פקידה בבנק בירושלים. ובכן, את פרשת רצח מלה מלבסקי, הרצח ה- כאילו מושלם העלתה אשת הטלוויזיה איילה חסון לאחרונה מהַאוֹב ו- סיפרה אותו שוב בפרוטרוט לציבור ב- תוכנית “שישי” באולפן ערוץ 10 (יום שישי – 13 ביולי 2018), בתואנה של גילויים חדשים. זה נכון, איילה חסון יודעת לספר סיפור לצופיה, אולם לא היה בדיווח שלה שום מֵידָע חָדָש. לא עבורי ולא עבור רעייתי. דֶה זָ’אווּ. אבל…ומדובר באבל גדול. עלילת רצח היא תמיד סיפור עיתונאי מושך תשומת לב, לבטח כשמדובר בתיעוד טלוויזיוני רצוף הוכחות המובילות למניעי ונסיבות הרצח בסופן נגלה כתב החידה. התעלומה נפתרת. הטלוויזיה מטילה אור זרקורים על זירת הפשע אור וגם על הרוצחות. חווה יערי ואביבה גרנות נחשפות. אירוע הרצח המחריד והמזעזע ההוא היה שוב סיפור חוזר מַר עבורנו עבורי ועבור רעייתי גם חלוף 33 שנים מאז. חוויה רוויית זיכרונות ישנים מאוד שנותרו מַרִים מאוד. גם מפני שהיכרנו מקרוב את משפחת יערי, חווה בעלה אהוד וילדיהם באופן אישי. משפחת יערי התגוררה בימים ההם לפני יותר משנות דור בשכונת “רָמוֹת” בירושלים. אנחנו גרנו ברחוב משמר הגבול מס’ 5 בשכונת רמות אשכול בירושלים. די סמוך. רעייתי הייתה חברה קרובה של חווה יערי בימים ההם. גם הילדים שלנו היו מכרים של הילדים שלהם.

העיתונות של הימים ההם דיווחה לקוראיה בפרוטרוט את קורות משפט הרצח של חווה יערי ואביבה גרנות התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופטים חנה אבנור, ישראל גלעדי, ויוסף גולדנברג. במהלכו התברר כי מלה מלבסקי התיידדה עם פקידת הבנק חווה יערי. חווה יערי ניצלה את האמון שמלה מלבסקי נתנה בה כדי שתוכל לרוקן את חשבון הבנק שלה. כשמלה מלבסקי הגיעה לארץ היא גילתה שחשבון הכסף הועבר מהבנק בתל אביב לבנק בירושלים ללא ידיעתה ולא על ידה. כשנודע לחווה יערי שמלה מלבסקי החלה לברר היכן כספה, היא החליטה בשיתוף עם ידידתה אביבה גרנות גרנות לרצוח אותה. שתיהן פיתו את מלה מלבסקי לנסיעה משותפת ויזומה מראש במכונית של חווה יערי, ובהגיען לחולות תל ברוך בצפון תל אביב רצחו אותה. אחת משתי הרוצחות פצעה קשה את מלה מלבסקי בראשה באמצעות חבטות מערוך חזקות. לאחר שמלה מלבסקי נפלה על הרצפה מדממת ו- גוססת, מישהי משתי הרוצחות דרסה אותה במכונית מספר פעמים וכך הביאו למותה. עד היום לא ברור מי משתיהן הייתה זו שהִכתה את מלה מלבסקי במערוך מפני שכל אחת מהן האשימה את השנייה ברצח בעת המשפט. שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות וִוידְאוּ את מותה של מלה מלבסקי בטרם ברחו מזירת הרצח המושלם. התובעת במשפט הייתה עו”ד פנינה דבורין מי שביצעה את חקירת החשודות ללא פשרות, באופן חד, ואינטנסיבי. זכורה הסצנה במשפט ההוא שבה נופפה פנינה דבורין במערוך, באמצעותו אחת משתי הרוצחות חבטה בראשה של מלה מלבסקי. התובעת פנינה דבורין הביאה להרשעתן של חווה יערי ואביבה גרנות ברצח הנורא. רצח מלה מלבסקי עורר הדים תקשורתיים עצומים בארץ וסוקר באופן רציף ו- מכל כיוון בטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית, ברדיו “קול ישראל”, ובעיתונות הכתובה. על השתיים הוטל ב- 1987 מאסר עולם. בית המשפט האשים את חווה יערי ואת אביבה גרנות בגניבת כל הכסף שהיה בחשבונה הבנקאי של מלה מלבסקי, וברצח שלה ע”י שתי המנוולות לאחר שהתגלה פשע הגניבה. בפסק הדין כתבו שלושת השופטים על חווה יערי יערי ואביבה גרנות, את הנוסח הזה כלהלן : “ה- ירשתן וגם רצחתן ?”. נשיא המדינה עזר ווייצמן קצב בשעתו את עונש מאסר העולם של שתיהן. לאחר ניכוי שליש על התנהגות טובה, שוחררו השתיים ממאסר לאחר כ- 14 שנים, בשנת 2000.

דיווחה של איילה חסון אודות פרשת כאילו “הרצח המושלם” של חווה יערי ואביבה גרנות באולפן “שישי” בערוץ 10 ביום שישי – 13 ביולי 2018 החזיר אותי בבת אחת אל הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds, חי בשנים 1965 – 1902) מי שכתב בכישרון עצום של ביטוי וניסוח את ספרו התיעודי רב המוניטין “בית דין” (Courtroom). הספר המעניין והמרתק הזה יצא לאור בארץ בהוצאת “כתבים” בע”מ בתל אביב ב- 1952 על פי תרגומו של ש. שניצר. קראתי את “בית דין” עשרות פעמים (גם באנגלית). הספר המרתק והפנטסטי הזה “בית דין” ניתב אותי כל פעם מחדש לאין סוף נתיבי מחשבות בכיוונים שונים של חיינו ולשאלה ו- לתהייה המרכזית שלי וגם של כלל הציבור, כיצד זה יכול להיות, מדוע גברים ונשים הופכים בנסיבות שונות בחייהם למתועבים ולרוצחים ? הסופר והמתעד האמריקני קוונטין ריינולדס מתחבט בשאלה היסודית הזאת מדוע אנשים רגילים הופכים לרוצחים יחדיו עם גיבור ספרו התיעודי “בית דין” (Courtroom) המשפטן סמיואל ליבוביץ’. הדו שיח המעניין הזה בין הסופר קוונטין ריינולדס לבין המשפטן סמיואל ליבוביץ’ אודות נסיבות החיים שהופכות אנשים רגילים לרוצחים מופיע בעמוד מס’ 62 של הספר “בית דין” (Courtroom), מעין הקדמה לפרק “דולי היה שוטר”. באחת ההרצאות של המשפטן הנודע סמיואל ליבוביץ בפני סטודנטים למשפטים באוניברסיטת ניו יורק טענו בפניו כמה סטודנטים שעסקו ב- “מחקר החוק הפלילי”, כי כמעט כל הנאשמים במשפטי רצח הם פושעים מלידה, והוסיפו, כי סמיואל ליבוביץ’ עצמו לימד סנגוריה על יותר מ- 100 (מאה) אנשים שנאשמו ברצח. הם שאלו את סמיואל ליבוביץ’, האם לדעתו גורמים תורשתיים, פיזיים, ו/או נפשיים הכריחו את הרוצחים ללכת בדרך הפשע ? בקיצור ה- היו רוב לקוחותיו פושעים מלידה ? סמיואל ליבוביץ השיב להם ו- הציג בפניהם את הסברה הזאת, כלהלן : “…קורה שאדם נורמלי מכל ההיבטים והבחינות מוצא את עצמו נאשם ברצח. נסיבות שאין לו שליטה עליהן מכריחות אותו להרוג. אולם החברה המבוערת מדעת נוהגת באדם כזה כפי שהיא נוהגת ברוצח מקצועי ההורג למען בצע כסף. רק לפני חודשיים היה מעשה באדם שהרג, ולפי דעתי לא היה חייב ברצח. הזוכרים אתם את משפטו של אלווין דולי ? הבה ואספר לכם על אלווין דולי, ואתם תחליטו בעצמכם האם היה רוצח מלידה…”. כאן נכנס הסיפור התיעודי “דולי היה שוטר” שסמיואל ליבוביץ’ היה סניגורו, וקוונטין ריינולדס תיאר את משפט הרצח ההוא ואת הקשר בין הנאשם אלווין דולי לסניגורו סמיואל ליבוביץ’ בכישרון כתיבה עצום בספרו “בית דין” (Courtroom). “בית דין” הוא ספר תיעודי מומלץ לכל קורא באשר הוא קורא וודאי לכל בר בי רב שמתעניין ביכולות וכישרון של ביטוי וניסוח בכתב.

בעשור ה- 70 של המאה הקודמת בימים ההם של חבירתי לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוביל אותי קוונטין ריינולדס מתעד מוכשר בעל יכולת כתיבה וניסוח אל כותבי טלוויזיה ברמתם של מוטי קירשנבאום ז”ל (מוטי קירשנבאום היקר אפוא אתה כשכולנו צריכים אותך כאן אתנו עכשיו ?), ירון לונדון, יעקב אחימאיר, חיים יבין, יורם ארבל, נסים קיוויתי, אמנון אברמוביץ’, אהוד יערי, הבריטי קנת’ וולסטנהולם, הבריטי דייויד קולמאן ,האמריקני ג’וני קארסון, האמריקני האווארד קוסל, המתעד האולימפי והקולנוען באד גרינספאן, ועוד אחרים לא רבים. רשימה בלתי נשכחת לעולם.

—————————————————————————————- 

פוסט חדש מס’ 757 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי  2018.

—————————————————————————————- 

yoash 10

תמונה : בין השנים 1996 ל- 2002. זוהי עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו. ואלה הם הפרשן אלי סהר (מימין) והשדר מאיר איינשטיין (משמאל) מופיעים On air ב- Frame הצילום של מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהם לבושים בקפידה, מחויטים, לובשים ז’אקטים, ומעונבים באחד משידורי הכדורסל הישירים שלנו את קבוצת הפאר של מכבי ת”א כשהיא מתמודדת בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. היה מדובר בפק”ל. אנוכי (קיצוני מימין) עורך, מפיק, ומנווט את השידור הישיר, ו- יושב מחוץ למידות וטווח ה- Frame של מצלמת הטלוויזיה שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 9

טקסט תמונה : חורף 1981. הימים ההם – הזמן ההוא. תמונה היסטורית לפני 37 שנים. אגף בעמדת השידור של הטלוויזיה הציבורית הישראלית בהיכל הספורט ביד אליהו. פרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (מימין). אני בראשית הקריירה שלי כעורך, מפיק, ומנווט את שידורי הספורט והוא בראשית דרכו כפרשן כדורסל. הוא היה הפרשן הראשון שלנו שהניח את יסודות הפרשנות הטלוויזיונית ההגיונית בשידורי הכדורסל הישירים. אריה מליניאק היה איש נבון שרחשתי לו הערכה אולם לא פעם ולא פעמיים מיתרי קולו הקדימו את הגות מחשבתו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מוסדות השידור הציבורי שהיו פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ”ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 757. איילה חסון מגישת “שישי” בערוץ 10 וכתבתה אודות רצח מלה מלבסקי בחולות צפון תל אביב ב- 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות. היגיון משפטי. מרבית הציבור רוחש אֵמוּן מופלג לשופטים שאינם נוכחים בזירת הַרֶצַח והַהֶרֶג. הם השופטים חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה. ראה פרשת “הרצח המושלם” ב- 1985 בו נרצחה מלה מלבסקי ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות. ראה גם הַסֶפֶר “Courtroom”  אודות המשפטן האמריקני סמיואל ליבוביץ’ (Samuel Leibowitz), ראה משפטי הרצח בהם נאשמו רומן זדורוב ועמוס ברנס, ראה משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך בתקופת התנ”ך. ראה המשפטן האמריקני המהולל קלאראנס דרואו (Clarens Darrow), הסניגור שהגן במשפט (“הרצח המושלם” / “The Crime perfect” ב- 1924 בשיקאגו על שני יהודים צעירים בני טובים נתן ליאופולד וריצארד לואבּ שנאשמו ברצח ילד יהודי בובי פראנק בן 13. הסניגור האמריקני הנודע קלארנס דרואו חילץ אותם מהכיסא החשמלי ושניהם נשלחו למאסר עולם. פוסט מס’ 757. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018.

תזכורת (1) : עיתונאי TheMarker נתי טוקר והעיתונאית – שדרנית איילה חסון מערוץ 10 מפרסמים אינפורמציה מרעישה רווייה חשדות פליליים כבדים אודות רשות השידור וחלק מאנשיה בשנים 2014 – 2011. בתקופה הזאת שימש מר יוני בן מנחם מנכ”ל רשות השידור, מר זליג רבינוביץ’ היה עוזרו הצמוד והקרוב, ומר אמיר גילת כיהן כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור.

בעקבות כתבת התחקיר היסודית רחבת הידיים שמפרסם העיתונאי העירני והחרוץ מר נתי טוקר ביום שישי – 25 בדצמבר 2015, בעיתון “MarkerWeek” אודות התנהלותה של רשות השידור הישנה בתקופת השנים של 2014 – 2011 תחת המנכ”ל של יוני בן מנחם ועוזרו הצמוד והקרוב זליג רבינוביץ’, ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וכותרתה “רשות הבזבוז” – על מבקר המדינה ד”ר יוסף שפירא להתערב מייד ולחקור את מה שהתחולל שם (!). האשמות השחיתות הכספיות הענקיות של עסקאות הפקות טלוויזיה ושידור בתוככי רשות השידור שאותן חושף ומתאר נתי טוקר אחת לאחת בפוסט המחקר שלו בימים הלא רחוקים ההם, עוסקות בחשדות פליליים כבדים. עיתונאי “MarkerWeek” נתי טוקר רושם לבן על גבי שחור וקובע כלהלן : “…כך ניצלו מקורבים את תקופת הדמדומים שקדמה לשקיעת רשות השידור הישנה, וגרפו מיליונים…”, לרבות צירוף לכתב הקטגוריה שלו את אותו הציטוט המפורסם הנוגע להאשמותיה של איילה חסון (מנהלת חטיבת החדשות בערוץ 1 עד לא מכבר ומי שערקה לאחרונה לשורות ערוץ 10), ואמרה, “…אנשים ברשות השידור גנבו כספים ובנו בתים…”מדובר לא רק בפוסט מאוד בלתי נוח, אלא קשה וחמור, שמפליל את רשות השידור ואנשים רבים בתוכה בין השנים 2011 ל- 2014. אינפורמציה כזאת שעטופה באין סוף חשדות פליליים כבדים איננה יכולה להיוותר ללא בדיקה מעמיקה של מבקר המדינה. המֵידָע הטרי והשערורייתי שאותו מביא העיתונאי נתי טוקר לידיעת הציבור ביום שישי – 25 בדצמבר 2015 במוסף הכלכלי של עיתון “הארץ”, “MarkerWeek”, רווי חשדות פליליים אודות רשות השידור שהמנכ”ל שלה באותה התקופה היה יוני בן מנחם יחדיו עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’ ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. הסקנדל הענק אודותיו מדווח נתי טוקר לא התחולל כל כך מזמן והעובדות שהוא מְזַמֵן לפוסט ועליהן נשען כתב הקטגוריה שלו אינן יכולות להשאיר אדיש את מבקר המדינה ד”ר יוסף שפירא (!). יש להוסיף כאן שהעיתונאית ושדרנית ערוץ 10 איילה חסון זאת שהאשימה באומץ לב ובנחישות והעידה, “אני יודעת לחקור ולחפור…אנשים ברשות השידור גנבו כספים ובנו בתים…”, דיווחה לעיתונאית יעל דן מרדיו גלי צה”ל כי היא העבירה את המסמכים הדרושים והמזעזעים לידיעת הגורמים המוסמכים, אולם אלה מנמנמים. אם כך לא נותרה בידי שום אפשרות אחרת מלקרוא ליועץ המשפטי לממשלה ולמוסד מבקר המדינה להתעורר ולפעול בדחיפות מייד כדי לחקור את הטעון חקירה ולערב את המשטרה באינפורמציה המזעזעת והמדהימה בחומרתה. בלתי מתקבל על הדעת. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ”ל רשות השידור המכהן ההוא יוסף בר-אל וסילקה אותו מתפקידו הַרָם בגין שחיתות ושוחד מסך. אין להסתפק עוד בהדחות יש להשליך את האשמים ברשות השידור ושותפיהם (תוך הדגש – אם יימצאו כאלה) לכֶּלֶא בליווי קנסות חמורים (!).

פוסט מס’ 757. איילה חסון מגישת “שישי” בערוץ 10 וכתבתה אודות רצח מלה מלבסקי בחולות צפון תל אביב ב- 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות. הגיון משפטי. מרבית הציבור רוחש אֵמוּן לשופטים שאינם נוכחים בזירת הַרֶצַח והַהֶרֶג. הם חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה. ראה פרשת “הרצח המושלם” ב- 1985 של מלה מלבסקי ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות. ראה  הַסֶפֶר “Courtroom”  אודות המשפטן האמריקני סמיואל ליבוביץ’ (Samuel Leibowitz), ראה משפטי הרצח בהם נאשמו רומן זדורוב ועמוס ברנס, ראה  משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך הדָגוּל בתקופת התנ”ך. ראה את המשפטן האמריקני המהולל ורב המוניטין קלאראנס דרואו (Clarens Darrow), הסניגור שהגן במשפט “הרצח המושלם” / “The Crime perfect” ב- 1924 בשיקאגו על שני יהודים צעירים בני טובים נתן ליאופולד (Nathan Leopold) וריצארד לואבּ (Richard Loeb) שנאשמו ברצח ילד יהודי בובי פראנק (Bobby Frank) בן 13. הסניגור האמריקני הנודע קלארנס דרואו חילץ אותם מהכיסא החשמלי ושניהם נשלחו למאסר עולם. פוסט מס’ 757. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018.

תזכורת (2) : משפט הרצח של התלמידה תאיר ראדה ז”ל בת 13 ב- 2006 בו נאשם רומן זדורוב במעשה הרצח. (המשפטים והערעורים שלו התנהלו בשנים 2015 – 2006 בסופם נשלח בפעם השלישית למאסר עולם).

גם אני כמו רבים בציבור עקבתי במשך כ- תשע שנים מאז דצמבר 2006 ועד 2015 אחרי המשפט הסבוך של פועל הבניין האוקראיני רומן זדורוב שנאשם ברצח הילדה תאיר ראדה ז”ל בת 13 ב- 6 בדצמבר 2006 בשירותים של ביה”ס “נופי גולן” בקצרין. גרונה של תאיר ראדה שוּסָף ע”י רוצח מנוול ובידו סכין. המחלוקת הקיצונית שהתעוררה בציבור הישראלי במשך תשע השנים שחלפו בין מרשיעי רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה ז”ל בת 13 לפני תשע שנים לבין הטוענים לחפותו (נובעת גם מהיעדר הוכחות מדעיות מחד ורווייה בהוכחות נסיבתיות מאידך), דחקה בי לכתוב את הפוסט הקונקרטי כדלהלן. כזכור דחו שופטי  בית המשפט העליון שלא היו שָם ברוב דעות את ערעורו האחרון של רומן זדורוב. שני השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל הרשיעו את רומן זדורוב ברצח בפעם השלישית בניגוד לדעתו של השופט יורם דנציגר שחלק עליהם וביקש לזכות את הנאשם מחמת הספק. פרופסור אַסָא כָּשֵר המשכיל והמלומד שנדרש לדעתו אודות פרשת הרוצח רומן זדורוב ע”י עיתונאית רדיו גלי צה”ל יעל דן, מי שטענה ל- “גזר דין בעייתי” שגזר בית המשפט העליון על רומן זדורוב ושלח אותו שוב למאסר עולם, השיב לה מייד ללא כל היסוס, כי הציבור צריך צריך לסמוך ולהזדהות עם החלטת שופטי ישראל. עשרות אלפי אזרחים במדינת ישראל חולקים על חוות דעתו זאת של פרופסור אסא כשר וקוראים עליה תיגר. בעיניהם, הראיות הנסיבתיות לא הוכיחו שרומן זדורוב הוא הרוצח באופן וודאי.

קראתי בשעתו בעיון את דעתו של העיתונאי דני ברנר כתב “ישראל היום” שמגן בלהט על החלטת שופטי בית המשפט העליון להרשיע את רומן זדורוב ברצח ולגזור עליו מאסר עולם. אחרים מתנגדים מכל וכול להרשעה מפני שהשופטים הנכבדים לא היו נוכחים בזירת הרצח ההיא ב- 6 בדצמבר 2006. אין בידי השופטים הללו כל הוכחה ממשית כי היה זה רומן זדורוב שקטל את חייה. שיקול דעתם וחריצת דינם של שופטי בית המשפט העליון כי רומן זדורוב הוא הרוצח מסתמך ונשען על תפר דק שמפריד בין טיעוני הסנגוריה לאלה של הקטגוריה הנוגעים לכל מיני ממצאי שטח וטיעונים של מומחים שונים ופרקליטים משני צידי המתרס. שיקול דעתם זה של השופטים נע במבוך מסובך של טיעוני שני הצדדים. ההסכמה ואמירת הן ציבורית בעד החלטת השופטים (שלא היו שם) ואשר קובעת כי רומן זדורוב הוא הרוצח שוות בעוצמתם המוסרית לשוללים. אפילו אילנה ראדה אימה של תאיר ראדה ז”ל מעריכה כי הרוצח האמיתי מסתובב חופשי. משפט הרצח הסוּפֶּר סָבוּך שהחל בדצמבר 2006 ונגמר בדצמבר 2015 בתום שלושה ערעורים ושלוש הרשעות של רומן זדורוב, הוא בבחינת “תם ולא נשלם”, כפי שאמר לאחרונה עו”ד אביגדור פלדמן סנגורו האחרון של רומן זדורוב. ייתכן כי פרטי הרצח והידיעה מי באמת שיסף את גרונה של תאיר ראדה, לא ייוודעו לעולם. הרי השופטים לא היו שָם. הם כאמור ניזונים מעדויות שונות של כל מיני עדים בבית המשפט, מתרשמים מכל מיני ממצאי שטח, מאזינים להקלטות חשאיות של מדובב בתא האסורים בהן רומן זדורוב מתוודה ולוחש לו ומסביר כיצד רצח במו ידיו את תאיר ראדה ז”ל, צופים בשחזור הרצח בתא השירותים בביה”ס “נופי גולן” בקצרין ע”י רומן זדורוב עצמו בפני מצלמות משטרת ישראל, שומעים את דעתם של מומחי הסנגוריה והקטגוריה, מקשיבים לעדותם של אנשי משטרה ואנשי הרפואה הפתולוגית, ואחרים. הצרה הצרורה הגדולה במשפט הארוך והמורכב הזה היא שהשופטים לא היו שם וגם לא איש אחר שראה את הרצח. רומן זדורוב טען בפני סנגוריו כי הופעל עליו לחץ נפשי ופיזי עצום כדי שישחזר את הרצח שלא הוא עשה לדבריו. על השופטים שלו של רומן זדורוב שלא היו שם מוטל עול כבד. כל החלטה שלהם לטוב ו/או לרע תקפה ומחייבת את אוכפי החוק. הם שלחו בפעם השלישית את רומן זדורוב למאסר עולם בגין רצח תאיר ראדה ז”ל שאילו הייתה חיה הייתה חוגג 22 אביבים.

תזכורת (3). הערת ביניים שלי.

הייתה לי לפני שנים רבות ידידה שכנה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המפיקה נאווה כהן. היא התבלטה בשעתו בהפקת התוכנית “זה הזמן” בהנחייתו והגשתו של רם עברון ז”ל. בעלה היה שופט בבית המשפט. הזדמן לנו פעם בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת לשוחח אודות הגינות המשפט הישראלי. תוך כדי השיחה הגתה בפניי סלוגן שהדהים אותי ו- זכור לי היטב עד היום הזה : “…אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אולם אינך יודע כיצד אתה יוצא…”. נאווה כהן נימקה זאת בפניי כלהלן : “…התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש…”. זה היה מזמן אולם אני זוכר כל מילה שלה.

תזכורת (4) : משפט הרצח של החיילת רחל הלר ז”ל בת 19 ב- 1974 בו נאשם עמוס ברנס. (המשפטים שלו והערעורים התנהלו במשך עשרים ושמונה שנים בין 1974 ל- 2002, בסופם זוכה).

ב- 24 באוקטובר 1974 התגלתה בחולות קיבוץ שדות ים גופתה של החיילת רחל הלר ז”ל בת 19. היא נרצחה. על גופתה התגלו סימני התעללות קשים. בתחילה נעצר יורם ביכונסקי כחשוד ברצח. הוא הוחזק במעצר משטרתי במשך 45 (ארבעים וחמישה) ימים והחזיק מעמד תחת לחץ החקירה הכבד הממושך, ולא הודה. הוא שוחרר. אח”כ נעצר חשוד נוסף בשם עמוס ברנס שנשבר מייד, ולא רק הודה, אלא גם שחזר את מעשה הרצח. במשפטו טען כי הודה ושחזר את מעשה הרצח שלא עשה בשל לחץ נפשי ופיזי שהפעילו עליו חוקריו מהמשטרה. השופטים שלא היו שָם ולא היו נוכחים בזירת המוות לא התרשמו מטענתו כי הודאתו ברצח שלא ביצע נעשתה מחמת לחץ החקירה. הם הרשיעו אותו ברצח רחל הלר ז”ל וגזרו עליו בראשית 1976 מאסר עולם. התחוללה מהומה משפטית. כזכור התערב בפרשת רצח רחל הלר ז”ל ניצב משנה בדימוס עזרא גולדברג מי שהיה מפקד מרחב מרכז ופרש מהמשטרה בספטמבר 1974. עזרא גולדנברג הגיע בשנת 1979 למסקנה חד משמעית כי עמוס ברנס איננו האיש שרצח את רָחֵל הֶלֶר, אלא ביצע את הרצח מישהו שהוא רוצח – אנס סדרתי ואשר פעל באותו אזור. דפוס הפעולה הדומה במקרים נוספים הוביל אותו למסקנה זו. עזרא גולדנברג הסב את תשומת לבו של שופט בית המשפט העליון חיים כהן המנוח, שהסיק מכך שטעה בפסק הדין. השופט העליון המנוח חיים כהן פנה לעמוס ברנס והציע לו לבקש חנינה. עמוס ברנס לא הסכים וטען שבקשת חנינה תהיה בעצם הודאה באשמה שלו ברצח רחל הלר ז”ל שלא הוא ביצע. בעקבות לחץ תקשורתי נפתחה חקירה משטרתית נוספת. הוברר כי אחד החוקרים סגן ניצב מרכוס שיקר. הוא הועמד לדין והורשע במתן עדות שקר. אולם גם לאחר הגשת הערעור השופטים בבית המשפט העליון לא השתכנעו כי הופעל לחץ פיזי על עמוס ברנס. השופט העליון חיים כהן פנה לנשיא המדינה ושכנע אותו לקצוב את עונשו של עמוס ברנס. הנשיא קצב את עונשו ל- 12 שנות מאסר ולאחר ניכוי שליש, שוחרר עמוס ברנס כעבור 8.5 שנים. הוא יצא לחופשי ביוני 1983 והמשיך להילחם על חפותו. עד היום לא נקבע רשמית מי היה הרוצח של החיילת רחל הלר.

עמוס ברנס לא הסתפק בשחרורו ממאסר עולם ודרש לערוך לו משפט חוזר. הוא ביקש זיכוי מלא. כעבור שנה מיום שחרורו הגיש עמוס ברנס בקשה למשפט חוזר. שופטת בית המשפט העליון גב’ מרים בן – פורת דחתה במארס 1985 את הבקשה בטענה שעמוס ברנס לא הציג בפניה כל ראייה חדשה. בשנת 1996 תוקן סעיף הבקשה למשפט חוזר בחוק בתי המשפט. עמוס ברנס ניצל את התיקון המשפטי הזה ופנה בפעם השלישית לקיום משפט חוזר ברצח החיילת רחל הלר ז”ל. השופט העליון שלמה לווין דחה את בקשתו של עמוס ברנס והשתמש באותו הנימוק של מרים בן פורת אחת עשרה שנים קודם לכן, כי אין ראיות חדשות שמהוות עילה למשפט חוזר. עמוס ברנס לא התייאש ופנה אל הסנגוריה הציבורית. עו”ד דייוויד וינר שהיה אז סגן הסנגור הציבורי הארצי החליט שיש בסיס להגשת בקשה נוספת למשפט חוזר. הוא גייס את צוות הסנגוריה הציבורית כולו למשימה לסייע לעמוס ברנס. ב- 14 במארס 2002 החליטה שופטת בית המשפט העליון גב’ דליה דורנר להורות על משפט חוזר לעמוס ברנס. כבוד השופטת גב’ דליה דורנר הורתה והצביעה על פגמים חמורים שנפלו במהלך משפטו הרשעתו של עמוס ברנס בינואר 1976 ששלחה אותו למאסר עולם. דליה דורנר לא הייתה בטוחה בחפותו של עמוס ברנס אולם קבעה כי הוא זכאי למשפט חוזר. כ- ארבעה שבועות לאחר מתן פסק דין זה של שופטת בית המשפט העליון גב’ דליה דורנר, נפטר השופט העליון בדימוס חיים כהן. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן הייתה לשופטת העליונה דליה דורנר. הוא טילפן אליה ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול “שאני עשיתי”, כדבריו. עמוס ברנס היה מנושאי ארונו של השופט העליון חיים כהן ז”ל בהלווייתו.

ב- 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט העליון לזכות את עמוס ברנס ב- זיכוי אילם. משמע, ללא שמיעת הראיות ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו ו/או לאו. זאת לאחר שהתביעה הביעה את רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום נגד עמוס ברנס. פרשת האשמתו של עמוס ברצח רחל הלר ז”ל ובתומה זיכויו, נמשכה 28 (עשרים ושמונה) שנים. עמוס ברנס תבע מהמדינה פיצוי על שנות הסבל שלו בכלא והעינויים הרבים שעבר והובילו בטעות להפללתו וגזירת עונש של מאסר עולם שלא בצדק. ‏ב- 4 באוגוסט 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי עמוס ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של 5.000000 (חמישה מיליון) שקל על הנזק שנגרם לו בגין שלילת חירותו ואות קין חברתי שהוטבע על מצחו, אובדן כושר השתכרות  והוצאות משפט. עמוס ברנס נפטר ב- 3 בספטמבר 2011‏. הוא הותיר אחריו בת ובן.

פרשת זיכויו של עמוס לאחר 28 שנים ברצח החיילת רחל הלר ז”ל ב- 1974, רצח שבו הודה ואותו שחזר ונידון למאסר עולם, תלווה בהכרח את פרשת הרצח של רומן זדורוב ב- 2006 את התלמידה תאיר ראדה ז”ל ונידון כעת בפעם השלישית למאסר עולם ע”י בית המשפט העליון ברוב של שני שופטים נגד אחד. סנגורו של רומן זדורוב עו”ד אביגדור פלדמן כבר סיכם בדצמבר 2015 את פרשת הרצח הזאת שהדיון אודותיה רצוף שלושה ערעורים לבית המשפט העליון, נמשך כבר תשע שנים, בתומה נשלח רומן זדורוב שוב למאסר עולם, באלו שלוש המילים, “תם ולא נשלם”.

תזכורת (5) : משפט שתי הנשים שניהל בחוכמה רבה שלמה המלך בן דוד המלך בתקופת התנ”ך.

אי אפשר לפסוח בניתוח המשפטי הפלילי הקצרצר שלי בפוסט מס’ 757 על משפט הצדק שחולל שלמה המלך בתקופת התנ”ך בעת הדיון במחלוקת שפרצה בין שתי נשים שילדו את התינוקות שלהן באותו הבית זו ליד זו, אחד מהם מת, ושתיהן רבות וטוענות כל אחד כי הילוד החי הוא שלה ולא של האחרת. המחלוקת הובאה להכרעתו של המלך שלמה שהיה לא רק מלך דגול, אלא גם איש חכם (מאוד), משפטן מבריק, פסיכולוג, ו- Copywriter מהולל. צריך לקרוא את שני הספרים בתנ”ך “משלי” ו- “קהלת” כדי להבין עד כמה שלמה המלך היה אדם מוכשר, בעל היגיון נפלא, שָנוּן וחַד מאין כמותו, איש של אבחנה מדויקת, ורָב אמן בניסוח בכתב ובע”פ. שלמה המלך לא היה שָם בשעה שאירעה התקלה המצערת ואחת האִימָאוֹת הרגה בטעות את תינוקה (על פי תיאור התנ”כי היא כנראה נרדמה ושכבה עליו) אולם הוא ניהל את המשפט בחוכמה רבה ופתר את חידת המחלוקת, למרות היעדר בדיקות גנטיות ו- DNA בימים ההם. הַמֶלֶך הַדָגוּל פרט על נימי האינסטינקט הכי בסיסי של האדם, רגש ההוֹרוֹת והאִימָאוּת. אני מפנה מקום לסופר התנ”כי שמתאר היטב בשפתו את סיפור המעשה, שלמה המלך עורך את משפט הַצֶדֶק המפורסם שלו הנוגע לשתי הנשים ההן לפני אלפי שנים. מדובר במלך מוכשר ביותר בתחומים רבים, מרהיב ומרתק, שניחן ב- .I.Q של גאון. הנה המסמך התנ”כי כפי שהתפרסם בספר “מלכים א” פרק ג.

shlomo the king

טקסט מסמך : התנ”ך. משפט שלמה המלך. ספר מלכים א’ פרק ג’.

טקסט תמונה : משפט שתי הנשים של המלך שלמה. זהו הציור המפורסם של הצייר הצרפתי דורה שצייר את התרחשות האירוע כפי שהוא מתואר במסמך התנ”כי כפי שהתפרסם בספר “מלכים א” פרק ג’. משמאל, האם האמיתית נשכבת על להב סכין המשחטה שמחזיק ביד ימין שלו עֶבֶד שלמה המלך, ומתחננת על חיי תינוקה. מימין, האם המדומה מחרישה. (באדיבות הוצאת הספר “הציורים התנ”כיים” של דורה). 

תזכורת (6). משפט המחלוקת אודות רכישת זכויות השידורים הטלוויזיוניות של נבחרת ישראל בכדורגל ב- 1995 (לשנים 1998 – 1995) בין רשות השידור בראשות המנכ”ל מוטי קירשנבאום ז”ל לבין התאחדות הכדורגל הישראלית בראשה ניצב היו”ר גברי לוי.

בשנת 1995 נקלעה רשות השידור בראשות המנכ”ל מוטי קירשנבאום ז”ל והיועץ המשפטי שלו עו”ד צעיר עירני, חרוץ, ומוכשר בשם עמית שכטר יבד”ל (היום פרופסור עמית שכטר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) למחלוקת זכויות שידורים חריפה עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשה ניצב היו”ר גבריאל “גברי” לוי. המחלוקת הייתה כל כך חמורה ו- נִיצִית עד שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. ההתאחדות שהעניקה קודם לכן בסופה של 1994 לערוץ 1 את זכויות השידורים המלאות של כל משחקי הבית הבינלאומיים של נבחרת ישראל לרבות אלה של קדם EURO 1996 וקדם מונדיאל צרפת 1998 בתום מו”מ בטקס קצר של לחיצת ידיים בין מוטי קירשנבאום לגברי לוי – חזרה בה. אירוע לחיצת הידיים התרחש לפני שני עשורים של שנים במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר”ג. שני המובילים משני צידי השולחן מוטי קירשנבאום וגברי לוי קמו מכיסאותיהם והושיטו בחיבה יד איש לרעהו. תוך כדי אחיזתם איש ביד כף רעהו ובעוד זרועותיהם מתנועעות מטה – מעלה, הגה מוטי קירשנבאום ז”ל בשפת ההומור השנונה שלו את האמירה הזאת ושיגר אותה לגברי לוי : “…האם אנחנו צריכים לומר המזל והברכה כדרכם של היהלומנים…?”. גברי לוי השיב לו מחויך : “…לא, איננו צריכים…עשינו הסכם…אנחנו אוהבים את מלאכת הכיסוי של יואש אלרואי וציוותו…משחקי הנבחרת הם שלכם…”. ישבתי אז סמוך מאוד לצדו של מוטי קירשנבאום ז”ל ושמעתי כל מילה שאמרו המובילים האחד לשני. היועץ המשפטי עמית שכטר ישב מצדו השני. אולם עכשיו התנתה התאחדות הכדורגל את ביצוע החוזה / הסכם הזה בהסכמתה של רשות השידור לכסות גם את משחקי הליגה המשנית (הליגה הלאומית היום, הליגה הארצית דאז). מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, המשפטן שלו עמית שכטר, ואנוכי נחרדנו. מוטי קירשנבאום ועמית שכטר פנו לעו”ד רנאטו יאראק (לשעבר ראש מחלקת הבג”צים במשרד המשפטים ובעל ניסיון במשפטים בעלי מחלוקת ציבורית) וביקשו את סיועו המשפטי מפני ההתאחדות החמדנית. ואומנם נפגשנו בבית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב. מנכ”ל ההתאחדות יעקב אראל שטח את טענותיו אודות המו”מ ההוא בין ההתאחדות לבין רשות השידור (התקיים כאמור בסוף 1994) בפני השופטת (אינני זוכר את שמה). הוא נידב טקסט שחור ואמר שכלל לא היה הסכם, לא בע”פ, וודאי שלא בכתב. היה מו”מ, היו דיבורים, אולם לא היה הסכם. מיד אחריו התרומם מוטי קירשנבאום ז”ל ממושבו ונאם את נאומו הצפוי, הפוך בתוכנו מזה שהגה לפניו יעקב אראל, ו- צבוע בצבע לבן. השופטת האזינה לטיעוני שני הצדדים, חייכה, והודיעה בנועם אולם חד וחלק לשני הטוענים, יעקב אראל מחד ומוטי קירשנבאום ז”ל מאידך, כלהלן : “תראו אנשים נכבדים, אינני יכולה לפסוק ולגזור את דיני מפני שלא הייתי שָם ביניכם באותה שעת המו”מ בהתאחדות בעקבותיה טוען מר יעקב אראל להד”ם, ומר מוטי קירשנבאום אומר היה גם היה”, והוסיפה, “אני מציעה כי שני הצדדים יצאו החוצה וינסו להגיע להסכם חדש בכוחות עצמם בטרם אדרש אני לחרוץ את גזר הדין כמי שלא הייתה נוכחת שם במו”מ במשרדי ההתאחדות”. ובאמת נטשנו לרגע את היכל המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב והתכנסנו סביב עצמנו. מוטי קירשנבאום ז”ל הבין את הרמז של השופטת הנכבדה והודיע לחבורה שסובבה אותו ליועץ המשפטי שלו עמית שכטר, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ולי כמנווט שידורי הספורט שלו – כי הוא חושב שאין לנו ברירה ואם ברצוננו לשמר לעצמנו את זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1998 – 1995 לרבות משחקי הבית של נבחרת הישראלית בטורנירים המוקדמים של Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה) ושל קדם מונדיאל צרפת 1998, יהיה עלינו לקחת על עצמנו את כיסוי הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 (מאתיים אלף) זכויות שידורים. וזה גם מה שקרה בפועל. חזרנו להיכל בית המשפט ומוטי קירשנבאום ז”ל פירט ופרס בפני השופטת הנכבדה את מתכון ההיערכות החדשה שלו ואת הסכמת רשות השידור לכסות את הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 דולר זכויות שידורים. גברי לוי קפץ על המציאה והפרשה הסתיימה. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום ז”ל הסכים ללכת לפשרה משפטית שלא הייתה בטובת רשות השידור לאחר שב- 17 במאי 1994 הפסיד מבלי שהיה כפוי לערוץ 2 הצעיר את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיקה בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו באופן רצוף במשך רבע מאה של שנים מ- 1969 עד 1994 ולפתע חטפה מהלומה כבדה מהשידור המסחרי שהיה עדיין דרדק טלוויזיה. טיעוניו של מוטי קירשנבאום ב- 1995 בפני השופטת הנכבדה היו אמיתיים וצודקים לחלוטין. מוטי קירשנבאום ז”ל העקשן והנָבוֹן היה בעצמו אי של יושרה, אבל הוא הבין שמפני שהשופטת הנכבדה הזהירה אותו ואת יעקב אראל “כי היא לא הייתה שם…”, חשש שהיא יכולה לפסוק את פסיקתה לטובת ההתאחדות למרות שטיעוניו שלו היו כנים (!).

מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (2015 – 1939)

חלפו כבר כמעט שלוש שנים מאז מותו הפתאומי בטרם עת של מוטי קירשנבאום ז”ל. ככל שינקפו הימים, החודשים, והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י”ב תשרי תשע”ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

shechter 1

טקסט תמונה : 13 בספטמבר 1993. תמונה היסטורית לפני 22 שנים. מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בטרם טקס חתימת הסכם השלום בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל לבין יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בחסות נשיא ארה”ב ביל קלינטון. מימין, מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ומשמאל עו”ד עמית שכטר יבד”ל מי שהתמנה מאוחר יותר ליועץ המשפטי של רשות השידור. רדיו “קול ישראל” בראשות אמנון נדב יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות יאיר שטרן ותחת הנהגתו היוצאת דופן וסמכותו של מוטי קירשנבאום כעורך ראשי של רשות השידור השקיעו מאמצים גדולים, ממון רב, וייחדו אמצעים טכנולוגים מרובים לסיקור הסכם השלום שנחתם בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum

טקסט תמונה : 23 ביוני 1979. הימים ההם – הזמן ההוא. רחבת הכביש של רחוב “ציון מתורה” בשכונת רוממה בירושלים, בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו “קול ישראל”. מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז”ל נושא שלט שהטקסט שלו מכוון אל מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד החדש שמכהן בתפקידו שלושה חודשים ו- 3 שבועות בלבד,  “אל תאיים, התפטר”, ומנהיג את מחאת עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה שלהם ארנון צוקרמן ע”י שני האישים מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 7

טקסט תמונה : 23 ביוני 1979. רחבת הכביש של רחוב “ציון מתורה” בירושלים בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו “קול ישראל”. מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז”ל ברגע של הפוגה בעת מחאת העיתונאים נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז”ל. מוטי שירשנבאום זעק בגרון ניחר לעברו של יוסף “טומי” לפיד, “הסתלק מכאן…הזנית את רשות השידור…”. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : חורף 1974. מוטי קירשנבאום ז”ל (בן 35, יושב ראשון מימין) הוגה, יוצר, ועורך את תוכנית הטלוויזיה הסטירית “ניקוי ראש”. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום, הבימאי יעקב אסל, אחד מכותבי “ניקוי ראש” קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : יוסף “פונצי” הדר ז”ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). ניצב באמצע לגמרי מאחור השחקן שבתאי קונורטי ז”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז”ל מעניק ריאיון לוחמני לעיתונאי “הארץ” אלי טייכר. בריאיון ההוא שרטט מוטי קירשנבאום בפני מראיינו את הקשיים הכספיים – כלכליים בהם שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית באורח קבע והאשים את הנהלת רשות השידור שהיא האחראית למצב הקשה והבלתי נסבל. מוטי קירשנבאום תקף בחריפות חסרת תקדים ללא כחל ושרק את מנכ”ל רשות השידור המכהן יצחק לבני וטען שהוא תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי הפקות הטלוויזיה. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן). 

gil 1

טקסט תמונה : ספטמבר 1966. רגע מכונן. טקס החתימה על חוזה הייעוץ לקראת הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בין רשות השידור הישראלית לבין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת 1966 בקונסוליה הישראלית בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמת הטלוויזיה בישראל. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ג. שייקספיר הממונה על ביצוע הפרויקטים ברשת CBS, ג’וזף “ג’ו” סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו “קול ישראל” ל- ארה”ב, מיכאל “מייק” ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, עו”ד מרקוס כהן היועץ המשפטי של המשלחת הישראלית, ואבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של ישראל בניו יורק. זיהוי היושבים מימין לשמאל : ריק ג’ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה”ב. מי שיער אז כי מוטי קירשנבאום ז”ל יהפוך ברבות השנים ל- Super star של השידור הציבורי בארץ. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 5טקסט תמונה : מאי 1976. מוטי קירשנבאום ז”ל מגיע לשיאו כשהוא בן 37 בלבד (!) וזוכה בפרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטיו התיעודיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשיית התוכנית הסטירית “ניקוי ראש”. בתום טקס הענקת הפרס היוקרתי הודיע שהוא איננו מתכוון לפרוש בשיא. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז”ל, רעייתו יונה קירשנבאום ז”ל, אישה לא מזוהה, פרופסור אליהוא כ”ץ, ואישה לא מזוהה. (באדיבות מוטי קירשנבאום ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 6טקסט תמונה (1) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים בכל שלושים ותשעה המחזורים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. חידוש עצום בימים ההם שהתאפשר הודות לתמיכתו המאסיבית של מוטי קירשנבאום ז”ל. תמורת כל שידור ישיר ב- “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993, שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס).

kirshenbaum 7טקסט תמונה (2) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה “עונת הזהב” ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. תמורת כל שידור ישיר שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס).

yoash alroty 2טקסט תמונה : השנים חלפו להן. אנוכי ב- 1971 – 1970 בימים הרחוקים ההם. גורלי שלי בסיוע אלוהי הטלוויזיה אִינָה לי לפגוש אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת (7): כבוד השופטת גב’ מיכל אגמון – גונן, שופטת ב- 2003 את מקרה תביעת הדיבה של ד”ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל נגדי כמי שניהל את חטיבת הספורט של ערוץ 1 בגין מסמך שכתבתי ב- 10 במאי 1999 ונועד ליו”ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז”ל. השופטת מיכל אגמון – גונן שלא הייתה שָם פרסמה משפט צדק ו- הוציאה אותי זכאי. 

המסמך המצ”ב נכתב על ידי לפני  29 (עשרים ותשע)) שנים ב- 10 במאי 1999 בעניין התפרעות מילולית ארסית של אוהדים ירושלמיים בתום הפקת השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי של ערוץ 1 את משחק ה- Play off בכדורסל בהיכל הכדורסל הירושלמי במלחה בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת”א בתוצאה המינימאלית 80:81. במסמך ההוא נכתב על ידי בין השאר : “…מאות אנשים לבושי אדום ביניהם רופא קבוצת הפועל ירושלים ד”ר יונתן מרצקי תקפו את עמדת השידור גידפו אותנו, ירקו עלינו, ואיימו לרצוח אותנו…”. בעקבות כתיבת המכתב הזה לאיגוד הכדורסל, תבע אותי ד”ר יונתן מרצקי תביעת דיבה ע”ס של 500000 / 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף עד חצי מיליון) שקל. ב- 10 במאי 1999 כיהן אורי פורת ז”ל בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. גיל סמסונוב יבד”ל שימש אז לפני 17 שנים בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. יאיר שטרן יבד”ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כמובן שטריאומווירט השלטון ההוא של רשות השידור תמך בי תביעה מופלגת והתגייס להגן עלי בעקבות תביעתו המשפטית נגדי של ד”ר יונתן מרצקי.

yoash 2טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך החמור והקשה שכתבתי ליו”ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז”ל, אודות ההתפרעות המילולית שהתרחשה בהיכל מלחה בירושלים (ב- 9 במאי 1999) בתום השידור הישיר שלנו של ערוץ 1 את משחק הכדורסל, בו גברה הפועל ירושלים על מכבי ת”א 80:81. בסיומו של המסמך רווי 4 עותקים למנכ”ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן + יו”ר מכבי ת”א שמעון מזרחי + יו”ר הפועל ירושלים דני קסטן, כתבתי את הטקסט הנועל הבא : “הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מודיעה לך בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, עד שלא ייערך בירור יסודי עם איגוד הכדורסל ואגודת הפועל ירושלים, לא נשוב ונשדר ממלחה. על איגוד הכדורסל וקבוצותיו רובצת מלוא האחריות לביטחונם האישי של עובדי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בעת מילוי תפקידם”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 3טקסט מסמך : 11 במאי 1999. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נזעק להגן עלי וכתב לי בזאת הלשון : “בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הישנות של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי קבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות…”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד”ר יונתן מרצקי הגיש את כתב תביעת הדיבה שלו נגדי באותו חודש מאי של 1999 מייד לאחר שיו”ר הפועל ירושלים דני קליין העביר לידיעתו את תוכנו. לא ייחסתי שום חשיבות לתביעת הדיבה שלו שנגררה לבית המשפט מפני שידעתי שאני צודק לחלוטין בעניין כתיבת המסמך ההוא לדני קסטן ז”ל, זה שדיווח לו על האלימות המילולית הקשה שהתנהלה במקום נגד צוות השידור שלי, אולם בעיקר נגדי באופן אישי, כמי שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המשפט והדיון בכתב תביעת הדיבה שהגיש ד”ר יונתן מרצקי נגדי ב- 1999 נמשכו יותר מארבע שנים וחצו כבר את שנת 2003. שלישיית השלטון ההיא של רשות השידור אורי פורת, גיל סמסונוב, ויאיר שטרן – זאת שתמכה בי – כבר לא כיהנה בתפקידה. גם אני לא נמניתי עוד על שורות ערוץ 1 ורשות השידור לאחר שטרקתי ב- 2002 את הדלת בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (זה שממשלת ישראל הדיחה אותו מכהונתו הרמה באיחור של שלוש שנים ב- 2005) ונפניתי ממנו לעַד. פרטי משפט הדיבה ההוא נשכחו ממני עד שב- 2003 נקראתי להיכל בית המשפט לשמוע את גזר דינה של כבוד השופטת היפה מיכל אגמון – גונן בעניין. חששתי שאם כבוד השופטת תמצא אותי אשם בהוצאת דיבה איאלץ כפי הנראה לשלם את הסכום העצום מכיסי כפי שתובע ממני ד”ר יונתן מרצקי, מפני שמנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודיע בפרהסיה ביולי 2002 “כי הגיע הזמן לגאול את יואש אלרואי מהטלוויזיה”, עלול לטעון כי מעשיי ומהלכיי כעורך, מפיק, ומנווט בערוץ 1 בתקופת אורי פורת וגיל סמסונוב ב- 1999, אינם מחייבים אותו כמנכ”ל חדש ב- 2002, ואין זה מתפקידו לממן את הוצאות גזר הדין נגדי. מה עוד שטרקתי לו את הדלת בפרצופו רק לפני כתריסר חודשים. בטרם נכנסתי להיכל משפטה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן נזכרתי בתוכן דבריה לפני שנות דור של נאווה כהן, “התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש”. ברור שיראתי. הרי כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן לא הייתה שָם באותו ערב סוער רווי אלימות מילולית ארסית שהתנהלה נגדי ב- 9 במאי 1999 בהיכל הכדורסל “מַלְחָה” של הפועל ירושלים. ד”ר יונתן מרצקי שכר את שירותיו של סנגור – משפטן מקצועי במימון אגודת הפועל ירושלים בראשות היו”ר דני קליין בעוד אנוכי ייצגתי את עצמי. שימשתי סנגור של עצמי מטעמי. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן שלא הייתה שָם האמינה לטיעוניי וזיכתה אותי מכל אשמה וחייבה את התובע ד”ר יונתן מרצקי לשלם את הוצאות המשפט.

yoash 4

yoash 5טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי של “ידיעות אחרונות”. “הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…”, מצהיר יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור בפני כתב העיתון “ידיעות אחרונות” מר משה שיינמן. (באדיבות “ידיעות אחרונות” ובאדיבות מו”ל העיתון ארנון “נוני” מוזס).

פוסט מס’ 757. איילה חסון מגישת “שישי” בערוץ 10 וכתבתה אודות רצח מלה מלבסקי בחולות צפון תל אביב ב- 1985 ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות. הגיון משפטי. מרבית הציבור רוחש אֵמוּן לשופטים שאינם נוכחים בזירת הַרֶצַח והַהֶרֶג. הם חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה. ראה פרשת “הרצח המושלם” ב- 1985 של מלה מלבסקי ע”י שתי הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות. ראה  הַסֶפֶר “Courtroom”  אודות המשפטן האמריקני סמיואל ליבוביץ’ (Samuel Leibowitz), ראה משפטי הרצח בהם נאשמו רומן זדורוב ועמוס ברנס, ראה את משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך הדגול בתקופת התנ”ך. ראה את המשפטן האמריקני המהולל קלאראנס דרואו (Clarens Darrow), הסניגור שהגן במשפט “הרצח המושלם” / “The Crime perfect” ב- 1924 בשיקאגו על שני יהודים צעירים בני טובים נתן ליאופולד (Nathan Leopold) וריצארד לואבּ (Richard Loeb) שנאשמו ברצח ילד יהודי בובי פראנק (Bobby Frank) בן 13. הסניגור האמריקני הנודע קלארנס דרואו חילץ אותם מהכיסא החשמלי ושניהם נשלחו למאסר עולם. פוסט מס’ 757. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018.

yoash 6טקסט מסמך : שער הכריכה של הספר הדוקומנטרי המצוין “בית דין” / “Courtroom” שחקר וכתב הסופר האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב- 1951. הספר “בית דין” / “Courtroom” יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת “כתבים” בע”מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר.

לקראת סיומו של מחקר וכתיבת החלק הפלילי בפוסט הקונקרטי הזה מס’ 757 אני מבקש להסב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לספרו של האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) מי שחיבר ב- 1951 את הספר הדוקומנטרי המצוין “בית דין” / “Courtroom” (יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת “כתבים” בע”מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר). הספר עוסק בביוגרפיה המשפטית המרתקת של סמיואל ליבוביץ’ (Samuel Leibowitz) אחד הסנגורים הפליליים הנודעים והמוכשרים ביותר בארה”ב בשנות ה- 20, ה- 30, וה- 40 של המאה הקודמת. קראתי את הספר התיעודי המעניין הזה לראשונה ב- 1952 בנשימה עצורה אחת. הספר מצוי עדיין בספריית העבודה שלי. מאז 1952 עיינתי בו לפחות שתי עשרות פעמים. הספר “בית דין” על כל הפרשות המשפטיות רבות המוניטין בהן היה מעורב המשפטן סמיואל ליבוביץ’ מתוחקר היטב, כתוב ביעילות, ומנוסח בצורה נפלאה ע”י קוונטין ריינולדס. הסופר מדהים את הקורא מפני שהוא עוסק באותה המשוואה המתמטית האניגמטית המסקרנת תמיד בת נעלמים רבים, בה סנגור – משפטן מנסה לשכנע את השופטים והמושבעים שלא היו שם בזירת הפשע כי טיעוניו למען ובעד מרשו – כנים, צודקים, ואמיתיים לגמרי. הסנגוריה הפלילית של סמיואל ליבוביץ’ (1978 – 1893) הייתה כה יעילה, משגשגת, פורייה, ושמו הלך לפניו, עד שגם הפושע המפורסם האיטלקי – אמריקני אל קפונה (Al Capone) ביקש לשכור את שירותיו. חלק מהפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר בספר “בית דין” מופיעות בפרק “אויבים ציבוריים”, ובתוכן גם האירוע המצמרר, חטיפת התינוק בן שנה וחצי של הטייס המפורסם צ’ארלס לינדברג מהווילה רחבת הידיים שלו ב- 1932 ב- הופוול במדינת ניו ג’רסי. התינוק שהוצא ונלקח מעריסתו, נפגע ונספה במהלך החטיפה, אולם מותו הבלתי צפוי לא הפריע לחוטף לנהל מו”מ עם משפחת לינדברג כאילו בנם חי לצורך סחיטת דמי כופר גבוהים. ה- FBI נכנס לתמונה, ואחרי תקופת בילוש אינטנסיבית, לכד את החוטף שהיה מהגר גרמני בשם ברונו “ריצ’ארד” האופטמאן (Bruno “Richard” Hauptmann). משפטו של ברונו האופטמאן נמשך כמה שנים. הוא לא הודה מעולם באשמה אולם התובע הכללי של מדינת ניו ג’רסי דייוויד ווילנץ הגיש את כל ההוכחות נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשותיו של החשוד וגם לא מאמציהם של שלושת הסנגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזרכראנס, ו- סי לויד פישר. ברונו האופטמאן נידון לעונש מוות. למרות שאשמתו הוכחה ללא צל של ספק נהנה ברונו האופטמאן מתמיכה ציבורית חלקית לרבות זאת של מושל מדינת ניו ג’רסי הארולד הופמאן. הסנגוריה החליטה לבקש ב- 1935 את סיועו של סמיואל ליבוביץ’ ולהצטרף לצוות ההגנה של ברונו האופטמאן (תמורת שכר של מיליון דולר). סמיואל ליבוביץ’ קרא את כל תרשימי המשפט (3600 עמודים) והגיע למסקנה וודאית וחד משמעית כי ברונו האופטמאן הוא החוטף. סמיואל ליבוביץ’ ביקר את ברונו האופטמאן בתא הנידונים למוות בעיר טרנטון ניו ג’רסי והתנה את הצטרפותו לצוות ההגנה שלו רק באם הנאשם יודה באשמתו. ברונו האופטמאן סירב. ב- 3 באפריל 1936 הוצא ברונו האופטמאן להורג באמצעות כיסא חשמלי.

אחת הסקירות המרתקות של קוונטין ריינולדס בספר “Courtroom” קשורה לפרק “הזבוב טווה את הקורים” ונוגע למשפט שניהלה מדינת ניו יורק ב- 1924 נגד הארי הופמאן באשמת רצח. הארי הופמאן היה מכונאי ומסריט בבית קולנוע. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של אישה בשם מוד באואר ברונטית נאה בת 35 מסטייטן איילנד אך חבר המושבעים מצא אותו חייב ברצח מדרגה שנייה וזה הציל אותו מהכיסא החשמלי. הארי הופמאן טען לחפותו ואמר שאיננו אשם. זה לא עזר לו. השופט טיירנן גזר את גזר דינו למאסר עשרים שנים עד מאסר עולם בכלא “סינג – סינג”. בשעה שהוציאו את הארי הופמן מאולם המשפט הוא זעק בצרחות לעברו של התובע המחוזי פאך, “לך חלק את הפרס עם עדי השקר שלך. אתה יודע שאני חף מפשע כמוך”. ב- 1929 ביקש משפט חוזר ושלח מכתב לסמיואל ליבוביץ’ וביקש ממנו שיגן עליו. מדינת ניו יורק הסכימה למשפט חוזר וסמיואל ליבוביץ’ ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור. הארי הופמאן הסתכן בגזר דין מוות של כיסא חשמלי במקרה של כישלון של סמיואל ליבוביץ’ במשפט החדש. ב- 6 במאי 1929 נפתח המשפט המחודש. התברר כי במשפט הראשון נעשו טעויות קרדינליות לרבות טעויות זיהוי לרעתו של הארי הופמאן. המשפט החדש נמשך כמה חודשים ובנאום הסיכום שלו פנה סמיואל ליבוביץ’ למושבעים וכה אמר להם : “…אינני מאמין ששחבר המושבעים היה מוצא כלב חייב על סמך ההוכחות שהובאו כאן…”. בתּתוֹ הוראות לחבר המושבעים אמר השופט בורט ג’יי האמפרי כלהלן : “כאשר ההוכחות הן בעיקר נסיבתיות לא זו בלבד שהן חייבות להצביע על אשמה, אלא שהן צריכות להוציא מכל ספק ולקבוע באופן וודאי שהנאשם חף מפשע”. חבר המושבעים האמין בהוכחות ש- סמיואל ליבוביץ’ הביא לטובתו של הארי הופמאן. המושבעים הבינו שהוכחות נסיבתיות עלולות להטעות. הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306 לקח את הארי הופמאן תחת חסותו והשיג לו עבודה. הוא חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מותה של מוד באואר.

hodorov 1טקסט תמונה : 1957. ניו יורק – ארה”ב. המשפטן היהודי אמריקני הנודע סמיואל “סם” ליבוביץ’ (1978 – 1893, שני מימין) מארגן את מסע נבחרת “הפועל” ישראל בכדורגל ברחבי מדינת ניו יורק. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסופר קוונטין ריינולדס, השוער יעקב חודורוב, שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, סמיואל “סם” ליבוביץ’, ואיש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מומלץ גם לקרוא את ספרו של הסופר היהודי – אמריקני הנודע מאיר לווין (Meyer Levin), הקרוי “Compulsion” / “כפייה”. הספר עוסק בפרשת “הרצח המושלם” שביצעו שני נערים יהודיים – אמריקניים גאונים בני טובים למשפחות עשירות משיקאגו : נתן ליאופולד / Nathan Leopold בן 19 ו- ריצ’ארד לואב / Richard Loeb בן 19 בשנת 1924. הם רצחו מטעמי אידאולוגיה מטורפת של התנשאות ועליונות נער יהודי בן 14 אף הוא משיקאגו בשם רוברט “בובי” פראנק / Robert Frank בתקווה לחולל פשע מושלם. שניהם האמינו בכך שהם יכולים לתכנן פשע רצח מושלם.

נתן ליאופולד / Nathan Leopold נולד בנובמבר 1904. ריצ’ארד לוב / Richard Loeb נולד ביוני 1905. שניהם נחנו בכמות מִשְכָּל (IQ) גבוהה באופן מיוחד. הם דיברו שבע שפות על בוריין בגיל כה צעיר. לאחר ביצוע “הרצח המושלם” (The perfect crime) בו השליכו את קורבנם לאגם בשיקאגו, נפנו להשתעשע בכאילו סיוע למשטרת שיקאגו בפענוח הרצח. משטרת שיקאגו גילתה את הגופה מושלכת באגם ולידה זוג משקפיים יקרות שמסגרתן הייתה עשויה משריון צָב. התברר כי היו רק שלושה זוגות משקפיים כאלה בכל שיקאגו. על פי הרישום אחד מהם היה שייך לנתן ליאופולד. המשקפיים נפלו באקראי מכיס מקטורנו מבלי שהרגיש בעת השלכת גופתו של בובי פראנק ל- אגם. נתן ליאופולד וריצ’ארד לואב נשברו חיש מהר בחקירה המשטרתית ונשלחו מייד למעצר. שתי המשפחות היהודיות עשירות מ- שיקאגו שכרו את שירותיו של המשפטן והסניגור הנודע והמפורסם ביותר העת ההיא בארה”ב קלאראנס דאראו / Clarence Darrow (חי בשנים 1938 – 1857) שהתפרסם גם כלוחם נאמן למען זכויות האזרח. קלאראנס דאראו נאם נאום סנגוריה הירואי וחילץ אותם מהכיסא החשמלי. שניהם נידונו למאסר עולם. בטרם הוצאו מאולם בית המשפט ממורמרים וזועקים לעבר סניגורם המפורסם זעקות שבר ומחאה על שהשאיר אותם בכלא לכל ימי חייהם תמורת השכר הנדיב שקיבל ממשפחותיהם, התבונן בהם קלאראנס דאראו במבט החודר שלו והשיב להם בשבע מילים, “אצבע אלוהים הותירה את המשקפיים בזירת הרצח”, ונפנה מהם לעַד. אין דבר כזה רצח מושלם. נתן לאופולד וריצ’ארד לואב נשארו חברים גם בכלא העירוני בשיקאגו. שניהם עסקו בלימוד והוראה למען אסירים אחרים. ריצ’ארד לואב נרצח בכלא ע”י אסיר בכלא ב- 1936 שחתך אותו בסכיני גילוח. נתן לאופולד שוחרר על תנאי ב- 1957. הוא מת ב- 1971. התסריט של הסרט הדרמטי “כפייה” שנעשה בארה”ב ב- 1959 מתבסס על ספרו של מאיר לווין ומשתמש כמו הסופר בשמות בדויים של גיבורי העלילה. אורסון וולס / Orson Welles שיחק את הסניגור קלאראנס דאראו (תחת שם בדוי של ג’ונתן ווילק). דין סטוקוול / Dean Stockwell שיחק את נתן לאופולד (תחת שם בדוי של ג’אד שטיינר). בראדפורד דילמאן / Bradford Dillman שיחק את ריצ’ארד לואב (תחת שם בדוי של ארטי שטראוס).

טקסט תמונה : 1924. בית המשפט בשיקאגו. במרכז הסניגור המשפטן והסניגור האמריקני רב המוניטין קלארנס דרואו יחדיו עם שני הרוצחים היהודים בני טובים נתן ליאופולד בן 20 משמאל, וריצ’ארד לואב בן 19 מימין. (סוכנויות).  

פוסט מס’ 757. מן המנייןכישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה  בטלוויזיה – הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

א. פוסט מס’ 757. כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה  בטלוויזיה – הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם היא נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018. 

ב. פוסט מס’ 757. הסכמתה של הנהלת “כאן” להציב באולפן המנווט בפעם הראשונה בהיסטוריה של השידור הציבורי שני בדרנים מגוחכים שלום ומוקי (ולא שדרנים – עיתונאים) כדי להוביל אירוע עיתונאי – חדשותי על ברמה של אליפות העולם בכדורגל מעיד על חובבנות. התפשרותה של הנהלת “כאן” מפוחדת עם בינוניות כה ירודה שנוגעת למנהיגות שידור, הגשה, הנחייה, וניווט של שידורי מונדיאל רוסיה 2018 מעידה על יכולת הישרדות קלושה בעתיד. מדאיגה מאוד האדישות של עיתונאי חטיבת החדשות של “כאן” שהסכימו (בדומה לכל מיני הסכמות פתטיות והתפשרויות שהדעת איננה סובלת בעידן מנכ”ל הנפל ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002) להחלטה החובבנית של ההנהלה שלהם כי שני בדרנים ולא עיתונאים יובילו את מבצע הכיסוי של מונדיאל רוסיה 2018. עתידו של השידור הציבורי לוט בערפל. כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018. 

ג. פוסט מס’ 757. אף על פי כן ולמרות הצבתם של שני הבדרנים המגוחכים שלום מיכאלשווילי ומוקי כמובילים, מנחים ומגישים באולפן המנווט של תאגיד “כאן” בפתח תקווה את מונדיאל רוסיה 2018, הרי ההפקה הנוכחית של “כאן” שמה בכיס הקטן את הפקת הַנֶפֶל הפתטית ההיא של ערוץ 1 ז”ל את מונדיאל ברזיל 2014 בראשות מאיר בר + אורי לוי + יורם ארבל + דני נוימן. כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018. 

ב- 2002 עם מינויו הפוליטי של איש עלוב ורדוד בשם יוסף בר-אל  למנכ”ל רשות השידור (ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר רענן כהן האיש הממונה בממשלה על ביצוע חוק רשות השידור) החלה הספירה לאחור, Count down של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עלובת הנפש לעבר סיום חייה, ו- מותה הוודאי. ב- 2005 הודח וסולק מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ע”י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינתה אותו לתפקיד האחראי והרָם, בגין שחיתות ושוחד מסך. הנזקים העצומים שחולל בשלוש שנות כהונתו היו בלתי הפיכים. רשות השידור הפכה לגוף ציבורי עלוב ונכה. עיתונאי חטיבת החדשות הדַלים והמגוחכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התבוננו מנגד חדלי מעש בגוויה המהלכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם גוף שידור מפואר גססה בעיצומה של הפקת הַנֶפֶל את מונדיאל ברזיל 2014. שום תרופה ממשלתית לא הייתה יכולה עוד להציל אותה מכיליונה. מנכ”ל רשות השידור המגוחך והכושל בשנים 2014 – 2011 היה יוני בן מנחם. עוזרו הקרוב של המנכ”ל היה איש דַל ו- נֶחְשָל בשם זליג רבינוביץ’. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור (רדיו “קול ישראל” + ערוץ 1) נעדר כל כישרון ניהולי היה אמיר גילת. הטרימוויראט הכושל והמחורבן הזה נבחר ב- 2011 להוביל את רשות השידור ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחלוף שלוש שנים ב- 2014 הכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכישלונו הטוטאלי של מינוייו. הנזקים שחוללו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ונאמניהם היו קולוסאליים. בלתי ניתנים לתיקון. לכן, הוא ושַר התקשורת שלו גלעד ארדן הטילו ב- 2014 צַו סגירה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפקידו את פרופסור דוד האן לכונס נכסים של כלל השידור הציבורי. פרופסור דוד האן מינה ב- 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ”ל משקם זמני. יונה וויזנטל מיהר להדיח ולגרש מתפקידם את המנכ”ל המכהן יוני בן מנחם, וגם את עוזרו זליג רבינוביץ’, וגם את יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וגם לסלק משורות ערוץ 1 בתום מונדיאל הנפל של ברזיל 2014 את צוות השידור “המוביל” אך הרָפֶה, העני, הדַל, והחלש במונדיאל ההוא של ברזיל 2014 יורם ארבל והפרשן דני נוימן. יורם ארבל ודני נוימן הפכו זה מכבר לקוריוז. שניהם הודחו. רשות השידור (וחלק נכבד מעיתונאיה בחטיבת החדשות של ערוץ 1) חדלי צורה, נפח, אופי, ויושרה פרכסה ונשמה את נשימותיה האחרונות. ב- 2017 היא מתה, נקברה, והפכה ל- ז”ל. על חורבותיה קָם “כאן”

פוסט מס’ 757כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה  בטלוויזיה – הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ”ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). כל הזכויות שמורות. פוסט מס’ 757. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי 2018. 

הבלוג הזה נכתב במקביל למחקר רחב היקף וכתיבת סדרה עבת כרס של 13 ספרים שקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

1. סִסְמַת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- “מהפכת המידע הגדולה  בהיסטוריה”  קרויה כלהלן: 

FROM MY POINT OF VIEW : IF YOU DO, DO IT RIGHT – IF NOT GIVE IT UP

2. השורה התחתונה של הסדרה בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא כלהלן : 

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS ( + News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND  AROUND  THE  WORLD in years of 1936 – 2012

טקסט תמונה : אוגוסט 1992 : חדר הישיבות של הנהלת רשות השידור בבניין “כלל” בירושלים. אנוכי מציג בפני ההנהלה שלי את פרזנטציית רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים בארץ ובעולם למען ולטובת השידור הציבורי בפני הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ”ל רשות השידור אריה מקל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו”ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בת 13 ספרים עבי כרס (כולם בנושאי טלוויזיה בארץ ובעולם שונים לגמרי בתכנים שלהם זה מזה) נחקרת ונכתבת על ידי מאז השתתפותי ב- WBM ה- 1 של אולימפיאדת סידני באוקטובר 1998. המחקר והכתיבה נמשכים גם בימים אלה של יולי 2018. הם טרם הסתיימו.

ציטוט : “למילים יש וויזואליה משלהן”. (מרדכי “מוטי” קירשנבאום).

ציטוט : “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. (סוזן סונטאג).

ציטוט : “סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון”. (אחד העם).                                                                                                                  

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד.

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד”ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : “גבירותיי ורבותיי – מהפך”. חַיִים יָבִין (בן 86 היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס’ 757) ייזכר לדורות בגלל אותן שלוש המילים האלה.

טקסט תמונה : ליל שלישי – 17 במאי 1977. דקות ספורות לפני העלייה ל- “אוויר” והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל, בן 45 בתמונה) על המהפך הפוליטי שהתחולל בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין, בן 43 בתמונה) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : “גבירותיי ורבותיי – מהפך”. חיים יבין ושלוש המילים האלה ייזכרו לדורות. שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל,משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן יבד”ל ויוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב’ רונית סנה.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. אולפן א’ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- “אוויר” של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד”ר חנוך סמית מימין. האנשים שמאחורי חיים יבין וד”ר חנוך סמית הם אנשי המל”מ, המרכז למיכון משרדי של משרד האוצר. האנשים האלה מִיחְשֵבוּ את ספירת הקולות לרבות אלה של מדגם הטלוויזיה. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במשה סנה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוסף ירון (ממושקף מתבונן לצד ימין). טלפניות המשדר ועוזריו של ד”ר חנוך סמית ז”ל. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב’ רונית סנה.

יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג בעת שידור ישיר, משהכריז : “…ככה לא בונים חומה…” והחריף את הטון בפעם השנייה, “…זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה…”. ההכרזה הדרמטית והמדויקת באה לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג שער בשל שיקול דעת מוטעה כפול שלו (מיקומו בשער ומיסוד ומיקום החומה שלו על ידו) בעת ביצוע בעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים של האוסטרלי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס (Charlie Yankos). יורם ארבל חרת ב- 19 במארס 1989 את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע”י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה ב- א”ק (ראשי תיבות של אתלטיקה קלה), תחרות ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ’ לגברים הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן (Juha Vaatainen) ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה (Jurgen Hasse). זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר שם כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה מרגש ו- יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר אז לפני 47 שנים למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כלהלן : “…מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?” והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : “…למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…” (!).  במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- “אצטקה” ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מרמה, בטקסט חסכוני בן תריסר מילים : “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. בכך גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול היה  להגיע לתובנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית “1986 TELEMEXICO” ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון, אך זהו כבר סיפור אחר בסדרה.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצה דרמטית ל- 5000 מ’ בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס (Dick Qoax) ואת הרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד (Klaus Hildenbrand) שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של רשת CBC הציבורית את תשומת הלב מ- קלאוס הילדנבראנד השרוע על קו הגמר, וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : “…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…”. שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו בדרך כלל כאלה, מדויקים.

הספר עב הכרס “למילים יש וויזואליה משלהן” עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן ז”ל שהיה רב אומן ב- כתיבה ותיעוד – אך מחונן גם בכישרון ביטוי, כתיבה, ונאום נַעֲלִים כפי שחוננו בזמנם אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע”פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (ו- יושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע”פ, מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי אנשי חברת החדשות ההיא של ערוץ 2 בולטים באופן מיוחד באומנות הניסוח שלהם בע”פ בפני המיקרופון. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כשרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן “מבט”. פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה”ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ “מה בוער” אצל אמנון אברמוביץ’ בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה . אמנון אברמוביץ’ עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : “…אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה…”. זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש והיו עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום ז”ל, דן שילון, אלכס גלעדי, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, אבי רצון, ואריה מליניאק, ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ’ ואהוד יערי חדי הלשון ההם, הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית והמסקרנת המתעוררת בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה בשידור ישיר, בתוככי תעשיית הטלוויזיה שהיא סיר בישול שכפוף למחוגי השעון. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.

רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג’וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלשו הרשתות האמריקניות  הארציות), “The Tonight Show”, שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעו, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג’וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע”י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. ג’וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית “The Tonight Show” של NBC את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג’וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).

כישרונו של ג’וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. “לא השארתי דבר ליד המקרה”, אמר, ג’וני קארסון, והוסיף : “הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור”. מן ההיבט הזה היה ג’וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- “אוויר”. טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת . אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אוֹמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת.

בימאי הטלוויזיה והקולנוע באד גרינספאן כתב, הפיק, וביים ב- 1967 את הסרט רב המוניטין שלו “גסי אואנס חוזר לברלין” (Jesse Owens returns to Berlin). בעקבות ההצלחה יצר בראשית 1970 את סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית שלו בת 11 פרקים “OLYMPIAD”. כל פרק באורך 50 דקות. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את כל 11 פרקי הסדרה ושידרנו אותה פעמיים לצופי הטלוויזיה בארץ, ביניהם, “לוחמי קרב ה- 10 באולימפיאדות” (The Decathlon), “הספורטאים האוסטרליים בא”ק ושחייה” (The Australians), “המדליה שחמקה” (The big ones that got away), “העקשנים” (The persistent ones), “הרצים האפריקנים למרחקים ארוכים” (The Africans), ו- “רצי המרתון הגדולים” (The Marathon). אחד הקטעים המדהימים, הנפלאים, והמהממים בפרק הזה הייתה ריצת המרתון של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה נטל חלק האתלט הטנזני ג’וֹן סְטֶפָאן אָקְוּאָרִי (John Stephan Akhwari). הרץ הטנזני נפצע תוך כדי הריצה ונחבש. המצלמה המכסיקנית תיעדה את מאבקו ההירואי כשהוא שותת דם ומגיע בצליעה איטית לאִצטדיון המואר אך ריק מאדם. פניו הסגירו את העייפות העצומה בה היה שרוי וגם את הדילמה והייאוש שנשקפו מעיניו העצובות האם להיכנע ולחדול מהריצה המתישה, או שמא לדבוק במשימה עד הסוף המר, ולשלם במחיר של כאב וסבל גופני נורא. איש לא יוכל להאשימו בחידלון הנטישה מפני שהיה פצוע ו/או עייף. ג’וֹן סְטֶפָאן אָקְואָרִי (John Stephen Akhwari) חצה את קו הסיום כשעה וחמישים דקות אחר אחרון הרצים.

משגילו שתי התחקירניות האחיות היפות נֶנְסִי וסוּזַן בֶּפָה את הסיפור ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן, הוא שלח אותן מייד לנְבוֹר בארכיון הטלוויזיה המכסיקנית כדי למצוא את חומר הצילום. בַּאד גְרִינְסְפַּאן הבין בחושו הקולנועי – טלוויזיוני שטמון כאן סיפור מרתק וגם חינוכי. מעט טקסט  קריינות מנחה את הכתבה היוצאת דופן הזאת שאורכה כ- 10 הדקות. מלווה אותה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, האורטוריה “יהודה המכבי” של הנדל. אפקט בעל עוצמה המתאר את מאבקו הנואש וההרואי של ג’ון סטפאן אקוארי. המוסיקה מחצינה את המאבק של הרץ הטנזני בינו לבין נפשו ואת כוח הרצון שלו לסיים את המשימה. ג’ון סטפאן אקווארי חוּנַן במרץ אנושי בלתי נלאה. לבסוף עשה זאת וחצה דוֹאֵב את קו הסיום. התאורה באצטדיון האולימפי עדיין דלקה אך היציעים היו כבר ריקים . הצופים נטשו אותם מזמן. כשנשאל ע”י באד גרינספאן, “…מדוע לא הפסיק את הריצה שסיכנה את בריאותו…”, השיב לפונה תשובה הֵירואית שאיכותה איננה פחותה מריצת הגבורה שלו : “…מולדתי לא שלחה אותי 5000 מייל מטנזניה למכסיקו סיטי כדי להתחיל את הריצה, היא שלחה אותי כדי לסיים אותה…” [1].

“…My country did not send me 5000 miles to start the race, they sent me 5000 miles to finish the race…”.

אלכס גלעדי ואנוכי, צפינו על שולחן העריכה (Steenbeck) בין אוקטובר 1975 ל- מאי 1976 עשרות פעמים בכל אחד מפרקי הסדרה “OLYMPIAD” המהממת והמדהימה של באד גרינספאן וציוותו. אינני מגזים. כל פעם שהגיע המשלוח מארה”ב של אחד מפרקי הסדרה (כל פרק כאמור באורך של 50 דקות) היינו רצים עם גלגל הפילם ל- Steenbeck (שולחן עריכת סרטי פילם שהומצא ע”י הגרמנים ב- 1923). למדנו אותה בע”פ. מעולם לא ראינו לפני כן דוקומנטציה ספורטיבית כה מאלפת וכה אנושית. העלינו את 11 פרקי הסדרה לשידור בצורה שיטתית בתחילת ינואר 1976 כ- Leading in לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76′ ובמסגרת ה- Build up בטלוויזיה של הרעיון האולימפי. אי אפשר היה לטעות ב- Credit שהעניק את מלוא האשראי לאיש שנשא באחריות הראשית להצלחה הגדולה . בראש ה- Roller Credit של פרקי הסדרה היה כתוב בצורה צנועה אך ברורה מיהו יוצר הסדרה הדוקומנטארית האלמותית שהשפיעה כה רבות על אלכס גלעדי ועלי . היה כתוב שם באותיות קטנות וצנועות :

“written, produced, and directed by Bud Greenspan”

הכותב, המפיק, והבימאי הוא בַּאד גְרִינְסְפָּאן. בפעם הראשונה שמענו את שמו. לא ידענו מי הוא. לכתיבת הטקסט הייתה חשיבות עצומה בעיצובה של הסדרה. בַּאד גְרִינְסְפַּאן רב אמן בכתיבה לטלוויזיה חיבר בעצמו את הטקסט לכל פרק ופרק בסדרה הדוקומנטארית. הקריינות הנפלאה ויוצאת הדופן באיכותה נעשתה ע”י אחיו דֵיוִויד פֶּרִי (David Perry) שהיה קריין מקצועי בעל קול בריטון יפהפה. הטקסט של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה מלאכת מחשבת ותמציתי ונשען תמיד בפתיחת התיעוד על חמשת סימני ה- “W” המוכרים לכל עיתונאי באשר הוא :

Who, What, Where, When, Why.

בשעה שהציג בפתח סיפורו הטלוויזיוני את רגע השיא של הקפיצה לרוחק ההיסטורית של האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon באולימפיאדת מכסיקו 1968, בה קבע שיא עולם מדהים 8.90 מ’ (החזיק מעמד 23 שנה עד 1991), ושיפר את השיא הקודם ב-55 ס”מ, בחר לכתוב את הטקסט הזה : “…18 באוקטובר 1968. מכסיקו סיטי. האולימפיאדה ה- 18 של הזמן החדש. השעה ארבע אחה”צ. עכשיו מתחילה תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. בוב בימון הוא הרביעי ברשימת הקופצים…”, וכן הלאה. קוֹל קריינות הבריטון העמוק שבקע ממיתרי גרונו של דֵיווִיד פֶּרִי רַק תִּגְבֵּר והֶעֶצִים את הדרמה על המסך. הכיתוב של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה חסכוני, מדויק, ומִילותיו בסלע. המשפטים היו קצרים, פשוטים, וברורים. זה היה סוד כוחו של ה- Narrative. תיאור מהלך האירועים היה מושך והגיוני. הטקסט מעולם לא היה דרמטי יותר מהתמונה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה עילוי ביכולת הכתיבה שלו לטלוויזיה. אך זה לא בא לוֹ בקלוּת. הוא כתב קשה. כתב, מחק ותיקן וחוזר חלילה, עד שהיה איך שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית.

הנה דוגמא אחת מִינֵי רבות לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר וחסכוני המגדיר במילים ספורות ומדויקות את הסיטואציה שנגלתה על מסך הטלוויזיה בכתבה שסיקרה את המאבק ההרואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50, אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ’כוסלובקיה והצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח “הַקַטָּר הצֶ’כִי” אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי, אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס, בכל הריצות הארוכות החשובות ב- 5000 מ’, 10000 מ’, וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אלן מימון היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אמיל זטופק היה ב- אולימפיאדת מלבורן 1956 בן 34 ויריבו אלן מימון בן 35.

מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אָלָן מִימוּן מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו ומי מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אלן מימון פחד בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אמיל זטופק שניצח אותו בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היטיב לתאר את אותו הרגע בו אלן מימון מסתכל לאחור בטקסט יעיל, קצר, פשוט, ובהיר, ולכן ווירטואוזי. הנה הוא :

  “…Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there…”

 רק חמש עשרה מילים. אח”כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעד עצמה. עריכה גאונית.  Masterpiece בגלל הפשטות. הטקסט התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך פשוט והגיוני, קצר ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. זהו סוֹד איכותה של הכתיבה הטובה בטלוויזיה. פשוטה, קצרה, וברורה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אלן מימון חוצה ראשון את חוט המטרה בתום ריצת המרתון ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק. זמנו היה 2:25.00 שעות. אמיל זטופק שסבל ממיחושי בטן וקלקול קיבה קשה סיים שישי בתוצאה של 2:29.34 שעות. (התמונה באדיבות באד גרינספאן, IOC, ו- Channel 7 האוסטרלי. כל הזכויות שמורות).

אָלָן מִימוּן ניצח את אֶמִיל זַטוֹפֶּק בתחרות האחרונה בחייהם כספורטאים פעילים וגָרָף את מדליית הזהב בריצת המרתון . אמיל זטופק שעֶרֶב קודם לקה בשלשול קשה ואיבד נוזלים סיים את הריצה שישי. “…לרגע לא חשבתי להפסיק את הריצה למרות שהרגשתי פיסית מאוד לא טוב, סבלתי מקִלקול קיבה ושִלשולים…”, סיפר לי בעת הפגישה הארוכה שלי עמו במשך 5 (חמש) שעות בקיץ 1992 במשרדי חטיבת הספורט ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והוסיף לי, “…היססתי אם להתחיל אותה. אך ברגע שזינקתי לא הייתה דרך חזרה…” .שוֹט הצילום הנועל את הכתבה הנהדרת, מראה את המנצח אָלֶן מימוּן ממתין לאֶמִיל זַטוֹפֶּק על קו הסִיוּם ומוחא לוֹ כפיים בכבוד והערצה, בעֵת שהאתלט הדגול שכינוי היה “הקָטָר הצֶ’כִי”, חוצה אותו עייף ותשוש. אלן מימוּן מחבק את אֶמִיל זַטוֹפֶּק ומנשק אותו לאחר הגעתו. שניהם צועדים יחדיו על המסלול חבוקים ומחייכים. הצילום הזה לא יישכח לעולם. הוא בעצם סוגר מעגל ומנציח את חלקה השני של סיסמתו האולימפית הבלתי נשכחת של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה :

 “…The essential thing in life is not conquering but fighting well…”.

הכתבה על “אָלָן מִימוּן שניצח לבסוף את אֶמִיל זַטוֹפֶּק”, היא אחת מחמש המרכיבות את אחד מפרקי הסדרה הנקרא “העקשנים” (“The  persistent ones”). הכתבות הנפלאות והמזהירות של באד גרינספאן שינו לעַד את תפישת הטלוויזיה של אלכס גלעדי ושֶלִי. שנינו אהבנו והערכנו את באד גרינספאן עד אין קֵץ. ראינו בו בימים ההם דוקומנטאריסט יוצא דופן ובימאי טלוויזיה יוצא דופן, במידה רבה גאון בתחומו. אני משתמש שוב ושוב במונחים גאון, גאוני, וגאוניות אך מתכוון לכך שהם נובעים מהיגיון הגיוני ופשטות עשייה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1987. רומא. אליפות העולם ה- 2 בא”ק – רומא 1987 . אני (בן 49) עם באד גרינספאן (בן 61 מימין) והמפיקה הראשית שלו ועוזרתו האישית ננסי בפה (בת 39) בפתח מסעדה ברומא בספטמבר 1987. השיזפון על פניי נובע מחשיפה רבה לשמש באצטדיון האולימפי הפתוח של רומא (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : רומא. אוגוסט – ספטמבר 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי עם באד גרינספאן המיתולוגי Grand Master בטלוויזיה וקולנוע בעת אליפות העולם ה- 2 בא”ק של רומא 87′. (צילום RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 יותר מ- 80 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפַּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ “OLYMPIAD” אבל את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג’ מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה”ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76′ (רשת ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה, שלא יכול להיות שאת ה- Master Piece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה. בשנים ההן עבדה בשירות מחלקת הספורט וחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית מתורגמנית מחוננת מאנגלית לעברית בשם טַל פֶּרִי. טַל פֶּרִי עסקה בתרגום של כתבות רבות מהסדרה “OLYMPIAD” לצורך שידורן ב- “מבט ספורט”. היא לא הייתה חובבת שידורי ספורט, אך נהגה לומר לי, “…יואש אלרואי, אלו הן כתבות נהדרות. הרבה מעבר למושג “ספורט” נטו. טוב שרכשתם את הסדרה הזאת. אני מצדיעה ל- באד גרינספאן…”. זה היה מזמן אולם אני זוכר כל מילה שלה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי טל פרי המתורגמנית המצוינת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא כלל לא הייתה חובבת ספורט אך כמתרגמת תפשה את גדלות וחשיבות שידורה של הסדרה הדוקומנטארית “OLYMPIAD” על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההערה המקצועית שלה בגין טיב הסדרה הייתה חשובה מאוד עבורי כעורך ספורט בשידור הציבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום שידור כל פרקי הסדרה “האולימפיאדה” (OLYMPIAD) בתוכניות הספורט שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא במאי 1976, כתבתי ל- בַּאד גרינספאן שטרם הכרתי ומעולם לא פגשתי, דברי תודה שבח חמים. השורה התחתונה במכתב שלי הייתה כלהלן, “…זאת סדרת ספורט אולימפית דוקומנטארית, מהממת, מרשימה ומעוררת כבוד עצום. היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות וקורות תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. מכיוון שנעשתה בסטנדרטים, ברמה ובאיכות שאין דומים לה ובגלל שהיא הראשונה מסוגה, היא תחַרֵת לעַד באותיות של זהב בקלאסיקה של סרטי הספורט התיעודיים בטלוויזיה. אני מזמין אותך להיות אורח של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית בירושלים…”. מכיוון שלא ידעתי אפילו את כתובתו, שלחתי את המכתב אליו באמצעות צחי שמעוני מנהל התוכניות שהכיר את בַּאד גְרִינְסְפַּאן ופגש אותו בפאריס. תשובתו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן מ- 1 ביוני 1976 לא איחרה לבוא [2].

טקסט מסמך : 1 ביוני  1976. זהו מסמך התשובה המקורי שכתב לי באד גרינספאן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פגשתי לראשונה את בָּאד גְרִינְסְפָּאן, אשתו קָאפּי, והאחיות היפות נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה, במשחקים האולימפיים של מונטריאול ביולי 1976. התחבקתי עמו וקראתי לו “אחי”. הוא היה אז בן 50. לבוש מקטורן סָפַארִי נצחי, מרכיב משקפיים שחורות עבות מסגרת שמונחות בעת הפנאי על קדמת ראשו הקרח ודמה מאוד בהופעתו לכוכב הטלוויזיה ושחקן הקולנוע האמריקני הידוע טֶלִי סָאבָאלָאס (Telly Savalas) בסִדרת הפעולה הבלשית “קוֹזָ’אק”. מבט עיניו החומות של באד גרינספאן מפזרות חום ופניו אפופות תום. הופעתו משדרת יושרה ואמינות. נקשרה בינינו ידידות עבותה. שנה לאחר משחקי מונטריאול ב- 5 ביוני 1977, ביקש אותי לבוא לארה”ב ולהצטרף לשורות חברת ההפקה שלו  בניו יורק “CAPPY  PRODUCTIONS” [סעיף 3]. נֶנְסִי בֶּפָה כתבה לי כלהלן :

CAPPY  PRODUCTIONS                                                     June 5 1977

Yoash, when are you coming to the USA to work for us. Bud would love to have you, as well as the rest of us who know you at our company anytime

,love

Nancy Beffa

And from all the rest of Cappy Production Cappy, Bud and Suzanne

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתב ההזמנה של חברת “Cappy Productions” לבוא לניו יורק כדי לעבוד למענם. על המכתב חתומה גב’ ננסי בפה (Nancy Beffa). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סירבתי. ההזמנה לעבוד בעבור ולצִדו של בּאד גרינספַּאן הייתה אומנם מחמאה גדולה וכבוד רַב בשבילי, אך דחיתי אותה בשל סיבה אחת בלבד. טרם מיציתי את יכולתי אצל אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביולי 1978 בתום משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, טסתי מבואנוס איירס לניו יורק כדי להיות אורח של בַּאד גְרִינְסְפַּאן במשך חודש תמים. זה היה ביקורי הראשון בארה”ב. התאהבתי בו ובמפעל חייו הטלוויזיוני והקולנועי, התאהבתי בניו יורק, התאהבתי במַאנהָאטֶן התוססת. משרד ההפקה שלו “Cappy Productions” שכן בשדֵרות מאדיסון 1078 על רחוב 81, בלֵב מַאנהָאטֶן. כשפתחתי את דלת המשרד ראיתי אותו שוב. שנתיים חלפו מאז נפגשנו באולימפיאדת מונטריאול. זה היה הוא, אותו בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהכרתי וזכרתי . הוא היה לבוש שוב בחליפת הסָפָארִי המסורתית שלו ומשקפיים בעלי עדשות עבוֹת עיטרו את ראשו הקרח מזכיר לי את הבלש המיתולוגי “קוֹזָ’אק”. בַּאד גְרִינְסְפַּאן שכב על מיטה צדדית בירכתי המשרד מליט ראשו בידו ומהרהר. משנכנסתי, התרומם וקם ולחץ את ידי. פטפטנו קצת, ואז חזר לשכב על מיטת השדה שלו. הוא התנצל, “…יואש, אתה יודע שאני כותב קשה. אני מנסה לתכנן ולכתוב שוב את הטקסט בראשי. הכתיבה הראשונה שלי איננה מוצלחת דיה…”. בַּאד גְרִינְסְפַּאן היה בימאי מתעד מוכשר, פורה, ובעל עין רגישה. ברבות השנים הזמין אותו הוועד האולימפי הבינלאומי להפיק וייצֵר תיעוד מסודר של האולימפיאדות. לסרטי התעודה של המשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 העניק שם משותף, “שישה עשר ימי תהילה” (Sixteen days of glory). הוא יצר גם ב- 1977 את הדיוּקוֹ – דרמה המפורסמת “וִוילְמָה” (Wilma) אוֹדוֹת האצנית האמריקנית הדגוּלָה וִויְלָמה רוּדוֹלְף (Willma Rudolph) שהייתה בילדותה נֵכָה בעלת מוּם והפכה לאלופה אולימפית בריצה . ווילמה רודולף זכתה באולימפיאדת רומא 1960 בשלוש מדליות זהב בריצות 100 מ’ו-200 מ’, ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ’. הסרט שודר בהצלחה רבה ברשת הטלוויזיה NBC. היא נפטרה צעירה בטרם עת ב- 1994 ממחלת הסרטן בגיל 54.

בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, “אולימפיאדת לוס – אנג’לס 1932” ו- “אולימפיאדת ברלין 1936”, כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה”ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר את הסדרה המפורסמת הדוקומנטארית שלו בת 13 הפרקים “Numero Uno”. הוא יצר סרט דוקומנטארי אודות השחיין הנודע מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, “30 שנה לרצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972”. מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה. הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד”ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים. פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה הטלוויזיונית  “האולימפיאדה” (OLYMPIADׂ) של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אשתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו  [4] . “בעל אחד שהתאלמן מאִשתו האהובה חלם בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים דוממים לבושים לָבָן – רוחות רפאים, מלאכי שמיים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אישתו. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, “מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?”, “אהובי יקירי” היא משיבה לו, “הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו…אל תבכה יקירי וכך שלהבתו של הנֵר שלי לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד”. מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטארית פעם במאה שנה.

טקסט תמונה : מנהאטא ן- ניו יורק 1980. באד גרינספאן ז”ל (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש ז”ל (מימין). שניהם בלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית. (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 [1]  ראה נספח : על פי ספרו של באד גרינספאן :
“THE OLYMPIANS GUIDE TO WINNING THE GAME OF LIFE”

[2]  ראה נספח : מכתב התשובה של באד גרינספאן אלי מתאריך 1 ביוני 1976.

[3]  ראה נספח : מכתב ההזמנה הרשמי של ננסי בפה אלי  מ- 5 ביוני 1977, המבקש אותי להצטרף לשורות “קאפי פרודאקשנ’ס”.

[4]  ראה נספח : טקסט המקור באנגלית.

הטקסט הכתוב והמתוכנן בטלוויזיה בו יש לכותבו שְהוּת זמן מספקת לסגנן, למחוק, לתקן ולעַצְבוֹ מחדש הוא יתרון עצום לעומת ניסוח הנאמר בשידור ישיר. לא כל שכן כשמדובר בשידורי ספורט ישירים בטלוויזיה שָם הדבר מורכב שבעתיים תיאור אירועי ספורט הלובשים ופושטים צורה וחולפים ביעף כמו בסרט נע מצריך כּישוּרֵי עַל ליד המיקרופון. תמצית כִישרון שַדָּר הטלוויזיה מוצאת את ביטויה בהגדרה מורכבת : יעילות מיתרי קוֹלוֹ לתרגם במהירות את מחשבות המוח למֶלֶל הגיוני וחסכוני, תוך שינוי האינטונציה וגוון טון הדיבור, בד בבד עם היכולת לבנות את הדרמה ולרגֵש את הצופים. זאת רטוריקה מבריקה. אומנות של ממש. בדיוק הסיבה מדוע מועדון שדרי הספורט האיכותיים מונה כה ספורים מהם. ראש וראשון להם הוא יוֹרָם אָרְבֶּל.

אני מכיר שַדָּרים רבים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה שהגיונם השתבש מסיבה כלשהי בעֵת עבודתם. דווקא בשעה שנדרש מהם ריכוז יתר של מחשבה הם היו זחוחים ופזורי נפש והמיקרופון שלידם הניב ניסוח מבולבל, אינפורמציה שגויה, וגם דברי שְטוּת וְהֶבֶל. הם היו מוכנים בחפץ לֵב לקחת בחזרה את המילים שנאמרו על ידם בשידורים ישירים של מחלקת הספורט, בין אם הדבר נאמר בעמדות השידור באִצטדיונים, או בעֵת ההגשה באולפן ברגע של אִלְתּוּר. הם לא יוכלו לעשות זאת לעולם מפני ש- מילתם חסרת ההיגיון כבר נאמרה למיקרופון, הוקלטה לנצח על טֵייפּ השידוּר, ונצרבה לעַד בתודעת הציבור שאליו שידרו. מעט מאוד שדרים ופרשנים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדו בהצלחה במשימות השידור הקשות ושמרו על אמינותם לאורך ימים. הטובים באמת היו דן שילון, אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ, והפרשנים יוסף טלקי, ד”ר גלעד וויינגרטן, ז’קי ווישניה, אריה מליניאק, ואבי רצון.

משה גרטל הוצב על ידי להיות שַדָּר – מחליף בתחרויות השחייה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתום עידן נסים קיוויתי. הרזומה האולימפי שלוֹ עד אז היה דַל. הוא שידר משחים ספורים באולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ ועוד כמה נוספים ביום בודד (מתוך שבעה ימי תחרויות שחייה בכל אולימפיאדה) בחלוף ארבע שנים במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הוא היה שחקן מחליף שלישי ליד המיקרופון של הטלוויזיה. המנדט להציב את משה גרטל כשדר טלוויזיה ב- 1992 היה פרוזאי ונטול תשוקה מצִידִי, ולכן זמני. בלוס אנג’לס וסיאול הוא נהנה מיומרה רגעית שלי אך הכרחית מפני שתחרויות השחייה והא”ק חופפות האחת את השנייה יום או יומיים בכל אולימפיאדה. בשלב מסוים נהגתי להעביר את שַדָּר השחייה הדגול נסים קיוויתי מהבריכה לתחרויות הא”ק באצטדיון המרכזי של הקומפלקס האולימפי. יורם ארבל ומשה גרטל נקבעו למלֵא את מקומו לפרקי זמן קצרים. נסים קיוויתי היה שַדָּר א”ק ושחייה מוביל בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי בדרגה שלימה מעל יורם ארבל ובכמה רמות מעל משה גרטל. משפינה נסים קיוויתי בגיל 65 את כֵּס השידור של השחייה האולימפי לעַד בגלל יציאתו לפנסיה, הושבתי שם לרגע קט באין ברירה את משה גרטל. נעליו של נסים קיוויתי היו גדולות עליו כבר מבראשית ולא רק עליו. זה היה מינוי של שעה, מעין מחדל ברירה, אך משה גרטל הוכיח כי בשידור הציבורי אין דבר קבוע יותר מהזמני. הוא עשה שגיאות רבות כשַדָּר אולימפי. מינון, נבונות, ואיכות המֶלֶל שלו היו בעייתיים בלשון המעטה. מרוֹם עמדת השידור ב- ברצלונה 1992 דילג משה גרטל לתחרויות השחייה האולימפיות באטלנטה 96′ (Atlanta 1996). באחד מלילות השחייה הארוכים והמרתקים באולימפיאדת אטלנטה 96′ הוריתי לו לסיים את השידור הישיר ולהחזירו הביתה לאולפן המְנַוֵוט בירושלים. משה גרטל רצה להיפרד בנימוס מצופיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע יצא לוֹ לוֹמַר בתום לֵב ובהיסח דעת טקסט בלתי הגיוני למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, “…לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם…” [1]. משה גרטל לא התכוון לכך כמובן אך לעולם לא יוכל לקחת את המילים האלה בחזרה מפני שהן צרובות לעַד על טֵייפּ השידור. האמירה הפתטית הזאת כמו רבות אחרות שלו ואוצר המילים הנבוב והבזבזני הסבו במשך השנים נֶזֶק כבד לאמינותו כשַדָּר – עיתונאי ומוסר אינפורמציה לציבור. הן הפכו אותו לקוריוז ופגעו בעקיפין גם בדימויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המחזיקה בשורותיה והמעסיקה שַדָּר כה ירוּד ודַל ברמתו [2].

באולימפיאדת אתונה 2004 שידר משה גרטל בהתלהבות רבה את הטקסט הבא : “…וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי חמישית עם אפשרות פריצה למקום השני…”, שניות ספורות לפני שסיימה בכלל אחרונה במקצה שלה. משה גרטל איננו שדר ספורט. ההסכמה הכללית הציבורית מסייגת ומתייגת אותו במידה לא מועטה בקטגוריה של קוריוז. הוא אפילו לא עלה לדרגה של שנוי במחלוקת בגלל שניצב מתחתיה. באולימפיאדת בייג’ינג 2008 זעק משה גרטל בשארית כוחותיו למיקרופון הטלוויזיה הציבורית ב- Leg האחרון של משחה השליחים 4 פעמים 100 מ’ בסגנון חופשי לגברים כלהלן : “…צרפת תכה את ארה”ב שוק על ירך…! אני חותם לכם על זה…!”. דווקא ארה”ב ניצחה. כולנו יודעים היטב למי ניתנה הנבואה.

שַדָּר הא”ק הדָגוּל נסים קיוויתי היה מרוכז ומכונס בעצמו לקראת אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, בעֵת השידור הישיר של ריצת הגמר ב- 100 מ’ לאצנים גברים. דווקא בשיא הריכוז שלוֹ בשעה שאחת המצלמות באִצטדיון האולימפי נחה ב- Close up על פניו של האָצָן השחור קָארְל לוּאִיס התִּקווה האמריקנית והמועמד הטבעי לניצחון, דרוך מאוד לפני הזינוק לריצה הקלאסית, הֵגיב נסים קיוויתי כאוטומט למיקרופון : “…רוֹאִים שקָארְל לוּאִיס מתוח מאוד, הוא נראה לי חִיוֵור…”, ואמר את מה שלא ראה. פרדוקס שסותר את הַשֵכֶל הישר. אבחנה בלתי הגיונית ושגוּיה לחלוטין מפני שצבע עוֹרוֹ של האָצָן האמריקני האגדי היה שָחוֹר כפֶחַם.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ווירטואוז השידור הישיר יורם ארבל לא היה עוד בחטיבת הספורט שלי. את מקומו כשדר כדורסל תפש אורי לוי. פעם בתום התוכנית “חצי פינה” שעסקה בסיכום משחקי הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ששודרה במקרה בחג ל”ג בעומר, נפרד מצופיו וסיפר להם בשידור ישיר בראוותנות יתר, יעני בהומור, ובשליפה מהשָרְווּל כשדמותו ממלאת  ב- Close up את כל המסך : “…כאן מסתיימת תוכניתנו, ערב טוב לכולכם, עכשיו אני הולך למדורת ל”ג בעומר של הבן שלי כדי לאכול עמו תפוחי אדמה צלויים…”. טקסט טלוויזיוני מגוחך ופרידה פתטית שהפך אותו ללעג וקלס. הדבר האחרון שעניין את צופי הטלוויזיה היה לאן באמת מועדות פניו של אורי לוי אנטי כוכב בתום השידור. בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים באתונה 2004 יצא לאוּרִי לֵוִי לומר בשידור ישיר לנוכח כניסת המשלחת האולימפית הענקית של ספורטאי ברזיל בשערי האצטדיון : “…הנה המשלחת של ברזיל עם נבחרת ברזיל בכדורגל…”. נבחרת ברזיל בכדורגל לא הייתה שם מפני שהיא לא העפילה בכלל לטורניר האולימפי בכדורגל. שגיאה עיתונאית מביכה. פרשנית הג’וּדוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אתונה 2004 יָעֵל אָרָד מונתה באופן מפתיע לשדרנית מִשְנֶה של טקס הפתיחה לצִדוֹ של אורי לוי. שניהם ישבו בעמדת השידור המרווחת באִצטדיון האולימפי המפוֹאָר העמוס לעייפה כשלפתע מבלי שאיש הכריח אותה נפלטה לה אמירה שהיא שיא הטריוויה. היא הצהירה : “…ככל הנראה יש כאן קהל רב מ- יָוָון…”, וכמובן צדקה. רוב הקהל בטקס פתיחה האולימפי שנערך באתונה היה אומנם יווני, אלא מה. היא הייתה חסרת כל רקע עיתונאי, נעדרת כל ניסיון וכִישרון שידור של טקס פתיחה אולימפי, מעולם לא החזיקה מיקרופון טלוויזיה בידיה קודם לכן. אף על פי כן החליטה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להפקיד בכל זאת את אחריות השידור שהייתה גדולה בהרבה מכפי מידותיה. בשעה ששידרו שניהם את תחרויות הג’וּדוֹ באולימפיאדת אתונה 2004 החליט אורי לוי לתאר לצופי הטלוויזיה בארץ את צפיפות הצופים בהיכל, ושידר בפַּתוֹס ובהתרגשות למיקרופון : “האולם מלא עד אֶפֶס מקום למרות שיש בו כמה כיסאות פנויים”. כל מילה מיותרת. שיא הביזיון של שניהם בא לידי ביטוי בשידור הישיר של טקס הפתיחה באולימפיאדת בייג’ינג 2008. שניהם לא זיהו ולא הכירו אין ספור של נושאי הדגלים שהובילו את המשלחות בסך בתוך האצטדיון האולימפי.

ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תשע אולימפיאדות. מעולם לא חזיתי בחטא עיתונאי טלוויזיוני כה מביש שבו שדרני טלוויזיה אינם מזהים לציבור הצופים שלהם את נושאי הדגלים של המשלחות. אמיר בר- שלום שידֵר את מסע הניצחון הימי של גַל פרידמן הזוכה במדליית הזהב בגלשני מִיסְטְרָאל באולימפיאדת אתונה 2004 והציג את שורת מאמניו של ספורטאי העַל האולימפי : …תרשו לי להציג את הצֶלַע השלישית בצֶמֶד…”. טעות גסה במתמטיקה. מגישת הספורט שלי דאז אוֹרִית כָּסִיף בִּישְרָה באחד הימים לאומה בישראל באחת מתוכניות “משחק השבת” בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כי, “ה- א”ק היא מלכת ההתעמלות”. היא עשתה זאת בביטחון רב והעצימה את השגיאה. לרוע מזלה אין הגדרה כזאת. היא הפכה את עצמה ואת התוכנית שהיא מגישה לחוכא ואיטלולא. סיבה טובה להדחתה המיידית מעמדת ההגשה. שדרנית “מבט ספורט” גב’ מירי אליקים הכושלת שידרה פעם בראשית שנות ה- 2000 טקסט פרדוקסאלי, כלהלן : “…אלוף ישראל בריצת 400 מ’, נאור גרין, שמר על שיאו כשסיים את הריצה בתוצאה של 46 מטרים ו- 50 סנטימטר…”. שגיאה חסרת היגיון כזאת לא הייתה יכולה לקרות לעולם ליורם ארבל, מאיר איינשטיין, דייויד קולמן, קנת’ וולסטנהולם, או האווארד קוֹסל. גב’ מירי אליקים לא סולקה מתפקידה ולא שילמה כל מחיר מקצועי בגין טקסט כה מגוחך, חסר היגיון, וגרוטסקי.

שדרי טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם נפגעו ממנה והפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. שלושה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים הביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות. האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme), ויורם ארבל. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל הוביל במשך 20 שנה (1985 – 1965) את שידורי הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו : “Tell it like it is”. קנת’ וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC , ללא ספק אלוף האיפוק והאנדרסטייטמנט. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון “וומבליי” בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח. לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם, אלא גם בשל השידור הישיר של קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם. אנגליה צעדה בדקה ה- 120, הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון  2:3. כל הנבחרת הגרמנית “שכבה” על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום. שופט המשחק השווייצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק, כשג’ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר והחל שועט עמו לעבר שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו. ג’ף הרסט ניצל את מקדמת המרחק שהייתה לו, חדר לרחבה, ומ- 14 מ’ בעט בעוצמה ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות קבוצתו. אנגליה ניצחה 2:4. קנת’ וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח ובאיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את הטקסט הבלתי נשכח הבא בשניות האחרונות של הדקה ה- 120 במילים האלה :

“…And here comes Hurst…he’s got…some people are on the pitch… They think it`s all over… it is now…”.

צריך להיזכר בתמונה ה- Video ההיא באותן השניות האחרונות של הדקה ה- 120 בהן אנגליה צועדת ביתרון 2:3 במשחק הגמר ההוא נגד נבחרת גרמניה (אז מערב גרמניה) כשבאמת כמה צופים בריטיים פלשו לכר הדשא בטרם שריקת השופט גוטפריד דינסט לסיום במשחק, בעוד ג’ף הרסט שועט עם הכדור לשעבר שערו של הגרמני האנס טילקובסקי…ואז כש- ג’ף הרסט מבקיע את שערו האישי השלישי במשחק ואנגליה מנצחת את גרמניה בתוצאה 2:4, הוגה שדר ה- BBC קנת’ וולסטנהולם את שלוש המילים האלה, “…עכשיו זה נגמר…”. אנגליה ניצחה את נבחרת מערב גרמניה 2:4 וזכתה בגביע העולם. קנת’ וולסטנהולם מהווה זיכרון נצח עבור בני עמו הבריטיים וגם עבור אנשי טלוויזיה רבים בעולם, בעיקר שדרנים וכותבי טקסטים. בישראל אומנם טרם הייתה קיימת טלוויזיה אך הסרט התיעודי הזה “2:4” נקנה על ידי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ושודר שוב ושוב בהזדמנויות שונות. פנינת שידור בעלת ערך תיעודי רב ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך לצפות בקטע ה- Video הזה כדי להבין את גדולתו האימורטאלית של השַדָּר האנגלי הנבון והבלתי רגיל הזה שאיננו עוד בין החיים. דן שילון ואלכס גלעדי התחנכו על מורשת השידור של  ה- BBC ואימצו אותה אל לִבָּם. קטעי Video ו- Film רבים של Play by play מסוף עשור ה- 60 ועשור ה- 70 של דן שילון, אלכס גלעדי, וגם של יאיר שטרן השמורים בסרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מלמדים כיצד שידרו כאן אירועי ספורט לפני שלושים וארבעים שנה.

השַדָּר השלישי הוא ללא כל ספק יוֹרָם אַרְבֶּל. יורם ארבל בעל קול הבריטון היה קריין חדשות ברדיו “קול ישראל”, והחל בחורף 1972 את הקריירה שלו במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון. הוא נמנה על צוות השידור שלי בהפקת שידורי הטלוויזיה הישירים בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. ב- 22 ביוני 1986 הפקדתי בידו את המיקרופון במשחק המסקרן בעל עניין בינלאומי בו התמודדו נבחרות אנגליה וארגנטינה בשלב רבע הגמר של האליפות באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” במכסיקו סיטי. ישבתי בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC במכסיקו סיטי ועקבתי בעניין רב אחרי השידור שלוֹ. בדקה ה- 51 כבש דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָאָראדוֹנָה שער שנוי במחלוקת, ספק ביד ספק בראשו, לזכות ארגנטינה. השופט הטוניסאי עלי בֵּנַאסֶאר שניצב קרוב למקום ההתרחשות אישר את השער למרות מחאותיהם הנמרצות של השחקנים האנגליים. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO כיסתה את המשחק הזה באמצעות כמות לא מבוטלת של 15 – 12 מצלמות ומערכת של 3 (לעיתים גם 4) יחידות Replays של הילוכים חוזרים איטיים ממוחשב, לרבות צילום מהזווית הנגדית ההפוכה – בכל אצטדיון. בעיטת הפתיחה של המשחק אנגליה – ארגנטינה נקבעה על פי הסכם מוקדם בין הוועדה המארגנת המכסיקנית לבין ה- EBU לשעה בלתי מקובלת, שתיים עשרה בצהריים שעון מכסיקו שהקביל לשמונה בערב שעון אירופה ותשע בערב שעון ישראל. ההתמודדות שודרה ישיר בכל רחבי תבל וגם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית העברנו אותו בשידור ישיר ממכסיקו סיטי לירושלים. ב- Replay השלישי והאחרון של TELEMEXICO, סיכם יורם ארבל את הדִילֶמָה שהתחוללה על כר הדשא , היה או לא היה רק לפני שניות ספורות , ובנה טקסט מדויק וחסכוני בן תריסר מילים : “…לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן…”. בכך אִבְחֵן בנחרצות את מה שהתחולל על כר הדשא וקבע עובדה : דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו והוא עבריין ! הקפטן הארגנטיני עצמו העניק במסיבת עיתונאים הסבר תיאולוגי למעשה העבריינות שלו והכתיר את השער שהובקע בידו, “יד האלוהים”. הוא נקם בבריטניה שהביסה ב- 1982 את מולדתו ארגנטינה במלחמת איי פוקלנד. יורם ארבל הוא שַדָּר ספורט מחונן. ווירטואוז ורב אומן בניסוח בשידור ישיר. האחד שאולי אין שני לוֹ. על הניסוח וההבחנה ההיא ב- 22 ביוני 1986 הוא ראוי לפרס פוליצר.

טקסט תמונה : היום מרום גיל 80 שלי אני יכול לקבוע בביטחון כי יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט הישראליים בטלוויזיה בכל הזמנים למרות חולשתו העיתונאית. אלוהי הקול, הדיקציה, התהודה, וה- Sound העניק לו מתת טבע : מיתרי קול נדירים. הוא יורם ארבל גם לא עמד האחרון בתור כשאלוהי השכל העניק לכל אחד מ- איתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. שדר ישראלי Unique רדיו וטלוויזיה מאז 1967. (תיעוד וצילום יואש אלרואי בשנת 1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. (ר’ משה אבן עזרא).

לכתבי החדשות הזמן לעולם איננו עומד בשפע. השעון הנע בעקביות לעבר ה- Dead line של שידור המהדורה הוא פקטור מלחיץ. אין כתב חדשות או כתב ספורט בטלוויזיה שלא חווה את לחץ הכתיבה ואת לחץ עריכת חומר הצילום טרם שידור המהדורה. ב- Film או Video. לא משנה. זה לא פשוט לכתוב היטב תחת לחץ כפוּל של העוֹרֵך ומחוגי השעון. הזמן האוֹזֵל משפיע על איכויות הכתיבה והניסוח של כולם אך פוגע בעיקר בלא מוכשרים. כתבי טלוויזיה רבים (בכל הערוצים) מייצרים טקסטים בנאליים. הטקסט הטריוויאלי גם אם הוא הגיוני איננו משפיע עלינו על פי רוב. תמונות הטלוויזיה משמשות לרבים מהכתבים הבינוניים מחסה ומפלט וכּסוּת לכשרונם הדַל ולטקסט הרדוּד שלהם. אנחנו זוכרים בדרך כלל את התמונות ולא את המילים שלהם. התוצאה הסופית על המסך מותנית בכישרון הכותב ולא בכמות הזמן שעמד לרשות.

מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל אמר פעם בריאיון חשוב ומונומנטאלי שהעניק לעיתונאית שבועון “העולם הזה” גב’ שרית ישי ב- 1983, וכה אמר : “…מִן ההיבט הזה קל הרבה יותר להיות כתב בינוני בטלוויזיה מאשר כתב בינוני בעיתון. העיתון הוא תובעני. המילה הכתובה בו נשארת גלויה לעין, והקורא יכול לעבור עליה ולראות את התּפְלוּת וחוסר האינטליגנציה של הכותב. בעיתון נדרש העיתונאי להעביר תמונה במילים. בטלוויזיה יש לכתב על מה להישעֵן. אתה יוצא לשטח ואם יש לך אינטליגנציה ממוצעת, אתה יודע בכל סיטואציה אילוּ שאלות עליך לשאול…” [3].

וויכוחים רבים ניטשו מקדמת דנה (וניטשים גם היום) הדנים באורך הטקסט וכמותו, טיב הטקסט, ומשך הכתבות הטלוויזיוניות המשודרות במהדורות החדשות למשל. האורך איננו קובע. קובעים  העניין והרלוואנטיות. קיימים טקסטים ארוכים נפלאים וכתבות ממושכות מרתקות שנושאים עימם עניין רב. לעולם אינך משתעמם. מאידך היינו עֵדים כבר לטקסטים קצרים הכתובים בצורה טיפשית ועילגת, שטוב היה לוּלֵא נכתבו כלל. ראינו כבר כתבות קצרות ולא חשובות, שהיו צריכות להיזרק לפני שידורן לפח האשפה, אך איזה עורך לא מוכשר עשה עִמָן עוֶול וחשף את עליבותן “באוויר” בפני כל. אלכס גלעדי אמר לי לפני שנים רבות : “…יואש אלרואי, גם כתבה לא טובה בת שתי דקות צריך לקָצֵר בשתי דקות מפני שהיא איננה ראויה ואסורה לשידור. לא חשובים כמות הזמן והעבודה שהושקעו בה…”. הוא צָדָק.

קיימות גם טענות הפוּכוֹת בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. טקסטים ארוכים ומשעממים וכתבות כאורך הגלות הנמשכות לעַד אך אינן אומרות דבר. בדברים האלו אין חוקים ברורים . יש אילוצים ברורים . אתם יכולים לצפּות מידֵי עֶרֶב בחדשוֹת בשלושת הערוצים 1, 2, ו- 10, וגם בערבי שישי במגזינים המביאים את סיכום החדשות, כדי לשפוט בעצמכם את אוסף הכתבות הקצרות והארוכות המשודרות שם. רובן בינוניות מאוד, לעיתים קרובות רדוּדוֹת, טריוויאליות, ומשעממות. חלקן הקטן מעניינות וחשובות. כנ”ל הטקסט המלווה אותן. בעבר התנהלו וויכוחים מרים בין הגורמים השונים המעצבים את אופי ואיכות המהדורות, לגבי קצבן. כשחזרו אנשי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה מלאי התפעלות מרשתות הטלוויזיה האמריקניות  בתום תקופת שירותם ככתבי חדשות של רשות השידור בניו יורק ו – וושינגטון, דיברו רבים מהם בלהט ושבח ולעיתים גם בהפרזה אודות קצב מהדורות החדשות ברשתות הטלוויזיה הארציות ב- CBS ,NBC, ו- ABC . הם דיווחו לשומעיהם שנשארו בארץ בזו הלשון, “כתבה בת שלושים שניות המשודרת שם נחשבת לארוכה”. שמעתי זאת במו אוזניי. ההיסטוריה הקצרה של הטלוויזיה והארוכה של הקולנוע מוכיחה בבירור כי בביזנס הזה לא היו ולא יהיו מסגרות זמן קבועות לפריטי השידור ולקֶצֶב האחיד של שידורן. ההיגיון והעניין הם שיקבעו את אורך הכתבה, מסגרת הזמן, וגודש הטקסט שלה. היו גם בעבר התלבטויות רבות של העורכים לגבי אופי הפתיחים הנקראים ע”י המגישים, מה כדאי לומר בו ולבטח מה לא כדאי לומר, וכמה מילים הטקסט אמור לכלול. אין לכל ההתלבטויות האלה דיאגנוזה אחידה ו- רֶצֶפְּט יחיד. סוֹד הטקסט היעיל המקדים את שידור כתבת הטלוויזיה, נעוּץ ביכולתו לצֶקֶת תוכן וכותרת המעוררת את סקרנותו של הצוֹפֶה כדי להתבונן בכתבה הנכנסת “לאוויר”. הכישרון לכתוב פתיחים קצרים במילים ספורות המסוגלים למשוך את תשומת ליבו של הצופה למתרחש בכתבה הוא נחלתם של בודדים. פעם סברו אנשי החדשות וגם אנשי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אסור בשום אופן לגלות לצופים בטקסט המקדים מה מתחולל בגוף הכתבה בנימוק, “ש- צריך לשמור את זה בסוד כדי להפתיע את הצופה”. כך חשבו פעם מומחי החדשות בערוץ המונופוליסטי. זאת כמובן גישה אנכרוניסטית שחלפה מן העולם. כמעט כל טקסט נחשב ל- כשיר בתנאי שיוביל וימשוך את הצופה אל פָּנַס הקֶסֶם.

בתחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה בָּרָא מוטי קירשנבאום ז”ל גל של כתבות בעלות עניין רָב ששודרו בימי שישי במסגרת מגזין החדשות “יומן השבוע”. הוא היה בעת ההיא היוצר המתעד הגדול והמוכשר ביותר של מציאות חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בעל השכלה מסודרת ורחבה בשדות הקולנוע והטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה סטודנט מצטיין לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס בשנים 1968- 1962. בחודש יוני 1968 שב מלוס אנג’לס לירושלים והצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנן עוּזִי פֶּלֶד. הכתבות שלו שהיו באֶמֶת בעלות סגנון מיוחד, כתובות היטב, מרתקות, ושוֹבוֹת לֵב – לא עסקו בענייני צבא, ביטחון, פוליטיקה, ואו בכנסת. הן עסקו בתחומים צדדיים יותר של חיינו אך לא חשובים פחות. טבע ונוף, חקלאות, איכות הסביבה, נופש, ותרבות הפנאי. הן היטיבו לספר בעין רגישה את סיפור קשייו של הפרט בתוך הכלל בדרכו לבילוי עם משפחתו בחופי הים, באתרי עתיקות, או בטיול בשמורות הטבע, כמו ביקור הציבור בשמורת עֵין גֶדִי למשל. מוטי קירשנבאום חונן בתכונה ששמורה למעטים. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית מרתקת היה איש עלום מראה בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. הוא לא הופיע לפני המצלמה. תמיד פסע מאחוריה ולא נדחק לפניה . רק קולו נשמע בכתבותיו. הכתבות הדוקומנטאריות של מוטי קירשנבאום היו בעֶצֶם סרטים מתוכננים שהיה להן סיפור עלילה, היכרות עם גיבוריה, סדר צילום ברור, עריכה הגיונית וטקסט חכם . מוטי קירשנבאום היה לא רק כתב. הוא היה תסריטאי ורב אומן בכינון מצלמה והחזקת עֵט. הוא לא צילם חומר רב מידי. רק את הדרוש באמת לצורך הסיפור. הוא לא היה צריך להתלבט זמן רב מידי על שולחן העריכה. מעולם לא הייתה לו בעיה להגיע במועד ל- Dead line של התוכנית. מוטי קירשנבאום ז”ל היה בצעירותו לא רק כתב ועיתונאי בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם בימאי מחונן שידע בדיוק מה הוא רוצה מהמצלמה שלו. יתרון הכרחי בבימוי סרטי טלוויזיה וקולנוע. יעקב “קובי” תקוע אחד מעורכי הסרטים הוותיקים והמצטיינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמר לי לפני שנים רבות : “…מוטי קירשנבאום הוא אחד הכתבים – בימאים הבודדים בין אנשי הטלוויזיה שאני מכיר שמגיע מוכן ל- Steenbeck [סעיף 4] ויודע מה הוא רוצה על שולחן העריכה…”.

טקסט תמונה : 1968. מוטי קירשנבאום ז”ל בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי “יומן השבוע” בתחילת שנות ה- 70 במאה הקודמת שהבחינו בגדלותו ובגדולתו לא הגבילו אותו בכמות הדקות שהרכיבו את משך כתבותיו. הכּישרון שלו קבע את אורכן. הן לא היו ארוכות או קצרות – הן היו מעניינות. היה לו מצפן ביד והוא תמיד ידע את הכיוון. הוא מעולם לא “התברבר” על שולחן העריכה. כתבות הטלוויזיה שלוֹ היו יצירות מופת והוא גם ידע לכתוב טקסט. למילים של מוטי קירשנבאום הייתה וויזואליה משלהן. בעֵת שהיה כבר מנכ”ל רשות השידור מצאתי אותו רכון על שולחן העריכה באחד החדרים בקומה הרביעית של הבניין עוסק בעריכת כתבה שלוֹ על ביקורו בקובה של פידל קסטרו. מלאכת התיעוד בטלוויזיה הייתה טבועה בנפשו. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. לצורך הכתבה ריאיין בכתבה דייג קובני אחד איש עני ופשוט שהיה כבר סָב ונשא על כתפיו את עולן של השנים. אותות הזמן נגעו רק בשערו הלבן ובעורו שהיו בו כבר קמטים אך לא פגעו באושרו . גם לא באורח חייו. כך הוא ביקש לחיות. מוטי קירשנבאום אמר לי, “…אתה רואה יואש, זה האיש ששימש השראה לארנסט המינגווי בשעה שכתב את סִפרוֹ “הזָקֵן והיָם…”. מוטי קירשנבאום לא היה היחיד. היו עוד כתבים מוכשרים שידעו לתעד ולספר סיפור בטלוויזיה כמו חיים “קָיְימוּל” גִיל ז”ל, אורי גולדשטיין, יוסי גוֹדָארְד. ואח”כ גם יָרִין קִימוֹר וחַיִים יָבִין. אבל מוטי קירשנבאום היה הראשון שהוביל. לא היה איש מוכשר ממנו בתחום הזה.

טקסט תמונה : 1968. איש הטלוויזיה יוסי גודארד. מתעד מוכשר בשידור הציבורי במשך שנים רבות ששמו נשכח. שימש מפיק בימאי של התוכנית “אבני דרך” בראשית ימי הטלוויזיה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז”ל לא היה כתב רגיל מן המניין והשורה בחטיבת החדשות, מישהו שדיווח רגולארית בתחום כזה או אחר אודות מציאות חיינו באמצעות Items  קצרים ב- “מבט”. הוא היה מעל כולם. יוצר, בימאי, דוקומנטאריסט, עורך ומפיק טלוויזיה שפעל בשטח מחייה הרבה יותר גדול ובתבניות ומסגרות זמן רחבות יותר משהוענקו לקולגות שלו. את המוניטין הראשון שלו קנה באמצעות הכתבות שלוֹ שעשה וביים לפני 45 שנים למגזין החדשות השבועי “יומן השבוע” ששודר בלילות שישי. מוטי קירשנבאום גם יצר סרטי תעודה במסות זמן גדולות. זה אִפשֵר לו טווח פעולה ומִרווח זמן שונה. הוא צילם כמות חומר יותר גדולה ושהה ליד האובייקטים שלוֹ יותר זמן ובתוך כך ניתנה לו ההזדמנות להעניק תובנות עמוקות יותר לסרטיו. כך הוא ייזכר . הצטיינותו של מוטי קירשנבאום כמתעד הייתה שיטתית בטלוויזיה ולאורך זמן רָב. כישרונו להתמיד נובע גם בגלל היותו קולנוען בעל דחף עַז לצַלֵם, לתַּעֵד, ולהַסְרִיט. המדינה העניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976 בגלל סדרת התוכניות הסטיריות “ניקוי ראש” שערך והפיק בשנים 1976- 1974 וגם בשל כּישרון התיעוד הטלוויזיוני שלו . מוטי קירשנבאום הוא דוקומנטאריסט חשוב. בתמונה, קוֹל, וטקסט. אני עוד אשוב אליו. הסִדְרָה רחבת ההיקף “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” עוסקת בו כפי שהיא מתעניינת בדן שילון ואלכס גלעדי. דמותם חורשות את דפיה לאורכם ולרוחבם.

דן שילון ואלכס גלעדי עסקו גם כן בתיעוד הספורט. שניהם ידעו היטב לעשות כתבות ושניהם ידעו גם לכתוב היטב לטלוויזיה, שזהו תחום כתיבה קונקרטי. עשיית כתבוֹת לא הייתה הזירה הטבעית שלהם כמו של מוטי קירשנבאום. דן שילון ניהל את מחלקת הספורט והיה בראשית שנות ה- 70 שַדָּר הספורט מספר אחת של הטלוויזיה. הוא שידר ישיר בקולו Play by play  ותיעד את כל אירועי הספורט החשובים במדינת ישראל. תחום שמוטי קירשנבאום כלל לא עסק בו, וכנראה שלא היה לוֹ כל כישרון בזה. אלכס גלעדי היה מפיק הספורט של דן שילון בשנים ההן. היה לו כשרון תיעוד אך הוא נשא את עיניו הרחק מעבר לכך למחוזות אחרים בטלוויזיה. פעם ב- 1974 כשעוד שנינו גרנו בשפלה, הוא ברמת השרון ואני ברמת אביב, תפשנו טרמפ מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים לתל אביב במכונית של מר נחום שרביט ז”ל כתב העיתון “ידיעות אחרונות” שכיסה את ענייני רשות השידור והטלוויזיה עבור עיתונו. בעת הנסיעה התרווח אלכס גלעדי במושב האחורי והצהיר, “אני רוצה להיות מפיק”. והוא היה מפיק. ועוד איזה מפיק (!). אבל הוא היה גם בימאי טלוויזיה בעל טביעת עין שלא מיצה את עצמו ומוכשר בכתיבת טקסטים. דן שילון הבחין ביכולותיו ושם עליו עין . דן שילון הוא פינה לו מרחב מחייה ואִפְשֵר לו להתפתח.

בסתיו 1972 עלתה לגדולה בישראל אתלטית צעירה וקופצת לגובה מחוננת, אוֹרית אברמוביץ’ מחדרה. מאמנה האישי היה שורה רפפורט. אלכס גלעדי החליט לעשות עליה כתבה וביקש להשוות את כשרונה הספורטיבי עם זה של הזוֹכָה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת מינכן 72′, הגרמנייה אולריקה מייפארת (Ulrike Meyfarth) בת ה- 16, שניתרה מעל רָף שגובהו 1.92 מ’. שתיהן קפצו בסגנון פוסברי שהיה אז טכניקת קפיצה חדשנית בת היסטוריה קצרה של ארבע שנים. אלכס גלעדי הביא את אוֹרית אברמוביץ’ למתקן הקפיצה לגובה במכון ווינגייט. על מנת להפוך את ההשוואה למעשית צִילֵם את אורית אברמוביץ’ במצלמת הפילם BL כשהיא רצה ומנתרת במחצית ה- “Frame” הימני, ואת החצי השני של התמונה הותיר רֵיק לצורכי עריכה טלוויזיונית נוספת ל- שָם תוכנס ותיערך תמונת ה- Video האולימפית של אוּלְרִיקָה מֵיְיפָארְת. באמצעות אפקט של שולחן ניתוב באולפן הטלוויזיה, תִּזְמֵן אלכס גלעדי, ושילב את שתי הקפיצות בשלב השני של עשיית הכתבה ל- Frame אחיד ומשותף. לפתע נראו שתי האתלטיות הישראלית והגרמנית על המרקע מבצעות את ההרצה זו ליד זו, מנתרות יחדיו, חולפות מעל הרָף יחדיו באותו סגנון “פוֹסְבֶּרִי” (Fosbury), ונוחתות על המזרן האחת ליד השנייה באותו שבריר של שנייה. בהילוך רגיל וגם ב- Replay איטי. הכתבה שודרה ב- “מבט ספורט” ודן שילון מנהל מחלקת הספורט היה המום מאיכותה. טרם נראתה עד אז בטלוויזיה הישראלית הציבורית עריכת פילם ועריכה אלקטרונית משולבות ו- כה מתוחכמות כפי שחולל אלכס גלעדי. הוא מייד פנה ליוֹצֵר ושיבח אותו : “עשית כתבה נהדרת”. הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. זאת הייתה תפנית בשידורי הספורט בטלוויזיה. בשעה שדן שילון ואלכס גלעדי תיעדו את הספורט בישראל, עסק מוטי קירשנבאום בתיעוד מציאות חיינו באמצעות מאות כתבותיו. הוא היה מתעד “כפייתי” (במובן החיובי של המילה) בתחום טלוויזיה שבו הצטיין. מוטי קירשנבאום היה מאורגן ומסודר במחשבותיו הקולנועיות והגיע תמיד מוכן לשולחן העריכה עם חומר הַגֶלֶם, כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מהכתבה שלוֹ. תכונה ערכית בבימוי וצילום בקולנוע ובטלוויזיה וגם חסכונית כלכלית. 

[1]  הערה : טייפ השידור המקורי המכיל את האמירה הזאת של שַדָּר השחייה משה גרטל באולימפיאדת אטלנטה 96′ , “לילה טוב צופים יקרים – נוחו על משכבכם בשלום”, לא נמצא (משום מה) בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת עריכת התחקיר של כתיבת הספר רחב ההיקף, “למילים ישי וויזואליה משלהן”.

[2]  ראה נספח : ספרם של מרדכי אלון ואמיר דורון , “הוצא מהקשרו (2) – משפטי המחץ של הספורט הישראלי” .

[3]  ראה נספח : ריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית גב’ שַרִית יִשַי ב- 1983.

[4]  ה- Steenbeck הוא שולחן לעריכת סרטי פילם לקולנוע שהומצא ונבנה בגרמניה בשנות ה- 20 של המאה שעברה.

סוף הפוסט מס’ 757 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 ביולי  2018. כל הזכויות שמורות להוגה, למפיק, למחבר והכותב, לעורך והמפיק יואש אלרואי.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *