פוסט ארוך, מורכב, עמוּס, ומפורט מס’ 752. מונדיאל רוסיה 2018 (5). תָּם הַיוֹמָן. החל הַסֶרֶט. הסתיימו 48 המשחקים ב- 8 הבתים המוקדמים (בשיטת ליגה) וגם שמונת המשחקים בשלב 1/8 הגמר בשיטת נוק אאוט, המפסיד יוצא. נותרו שבעה משחקים אחרונים עד להכרעה הסופית והכתרת אלופת העולם. תודה לפי שעה לאנשי “כָּאן” ברוסיה ובפתח תקווה ולדני לנקרי בעל חברת “מִזְמוֹר”. קבוצת הטלוויזיה המצטיינת HBS בראשות נשיאה המוכשר, רב הידע, והצנוע הצרפתי פראנסיס טלייה / Francis Tellier (אני מכיר אותו אישית) וכמות המצלמות העצומה (40) המותקנת בכל ניידת שידור שלה במונדיאל רוסיה 2018 פלוס מערכות Replays משוכללות מצוידות ב- SSM מזוויות התבוננות שונות פלוס טכנולוגיית השיפוט הטלוויזיוני VAR, ממשיכות לחוֹלֵל מהפכה ו- שַמוֹת בשופטים וגם בשדרנים של “כאן” בעיקר בסעיפי העבירות והפנדלים. מואב וורדי איש “כאן” ו- תוכניתו התיעודית הרשלנית  “העולם היום”. מדובר באכזבה גדולה. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל מיקרופון הטלוויזיה שָפְשֵף ופקח עיניך, חַדֵד אוזניך, והַצְנָע את לְשוֹנְךָ. מיקרופון הטלוויזיה והרדיו הוא אויבם הגדול של כל שַדָּר ופַרְשָן באשר הם. ביקורת טלוויזיה (5). הילוך חוזר : ירון דקל + יורם ארבל ברדיו גלי צה”ל. פוסט מס’ 752. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 4 ביולי 2018. כלליראשי

פוסט ארוך, מורכב, עמוּס, ומפורט מס’ 752. מונדיאל רוסיה 2018 (5). תָּם הַיוֹמָן. החל הַסֶרֶט. הסתיימו 48 המשחקים ב- 8 הבתים המוקדמים (בשיטת ליגה) וגם שמונת המשחקים בשלב 1/8 הגמר בשיטת נוק אאוט, המפסיד יוצא. נותרו שבעה משחקים אחרונים עד להכרעה הסופית והכתרת אלופת העולם. תודה לפי שעה לאנשי “כָּאן” ברוסיה ובפתח תקווה ולדני לנקרי בעל חברת “מִזְמוֹר”. קבוצת הטלוויזיה המצטיינת HBS בראשות נשיאה המוכשר, רב הידע, והצנוע הצרפתי פראנסיס טלייה / Francis Tellier (אני מכיר אותו אישית) וכמות המצלמות העצומה (40) המותקנת בכל ניידת שידור שלה במונדיאל רוסיה 2018 פלוס מערכות Replays משוכללות מצוידות ב- SSM מזוויות התבוננות שונות פלוס טכנולוגיית השיפוט הטלוויזיוני VAR, ממשיכות לחוֹלֵל מהפכה ו- שַמוֹת בשופטים וגם בשדרנים של “כאן” בעיקר בסעיפי העבירות והפנדלים. מואב וורדי איש “כאן” ו- תוכניתו התיעודית הרשלנית  “העולם היום”. מדובר באכזבה גדולה. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל מיקרופון הטלוויזיה שָפְשֵף ופקח עיניך, חַדֵד אוזניך, והַצְנָע את לְשוֹנְךָ. מיקרופון הטלוויזיה והרדיו הוא אויבם הגדול של כל שַדָּר ופַרְשָן באשר הם. ביקורת טלוויזיה (5). הילוך חוזר : ירון דקל + יורם ארבל ברדיו גלי צה”ל. פוסט מס’ 752. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 4 ביולי 2018. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס’ 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, עברה את רף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

הקדמה קצרצרה.

הבלוג רווי באלפי תגובות, הערות, והצעות של הקוראים שאינני מכירם ולא יודע מי הם. אני קורא את כולם. כולם מתקבלים בהערכה, בחיבה, בתודה, ובכל הכבוד הראוי (!). אינני עונה לכותבים ולפונים הרבים לא בגלל שאנוכי מתנשא. אלא משום שאין לי זמן. פשוט אין לי. חציתי לאחרונה את סף העשור ה- 9 של חיי. אנוכי כל כולי עסוק במחקר וכתיבה לא רק של הבלוג המפורט אלא גם בסיום מחקרם וכתיבתם של 13 הספרים עבי הכרס שמרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.מצטער. סליחה.

———————————————————————-

פוסט מס’ 752. הועלה לאוויר ביום רביעי – 4 ביולי 2018.

———————————————————————-

פוסט ארוך, מורכב, עמוּס, ומפורט מס’ 752. מונדיאל רוסיה 2018 (5). תָּם הַיוֹמָן. החל הַסֶרֶט. הסתיימו 48 המשחקים ב- 8 הבתים המוקדמים (בשיטת ליגה) וגם שמונת המשחקים בשלב 1/8 הגמר בשיטת נוק אאוט, המפסיד יוצא. נותרו שבעה משחקים אחרונים עד להכרעה הסופית והכתרת אלופת העולם. תודה לפי שעה לאנשי “כָּאן” ברוסיה ובפתח תקווה ולדני לנקרי בעל חברת “מִזְמוֹר”. קבוצת הטלוויזיה המצטיינת HBS בראשות נשיאה המוכשר, רב הידע, והצנוע הצרפתי פראנסיס טלייה / Francis Tellier (אני מכיר אותו אישית) וכמות המצלמות העצומה (40) המותקנת בכל ניידת שידור שלה במונדיאל רוסיה 2018 פלוס מערכות Replays משוכללות מצוידות ב- SSM מזוויות התבוננות שונות פלוס טכנולוגיית השיפוט הטלוויזיוני VAR, ממשיכות לחוֹלֵל מהפכה ו- שַמוֹת בשופטים וגם בשדרנים של “כאן” בעיקר בסעיפי העבירות והפנדלים. מואב וורדי איש “כאן” ו- תוכניתו התיעודית הרשלנית “העולם היום”. מדובר באכזבה גדולה. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל מיקרופון הטלוויזיה שָפְשֵף ופקח עיניך, חַדֵד אוזניך, והַצְנָע את לְשוֹנְךָ. מיקרופון הטלוויזיה והרדיו הוא אויבם הגדול של כל שַדָּר ופַרְשָן באשר הם. ביקורת טלוויזיה (5). הילוך חוזר : ירון דקל + יורם ארבל ברדיו גלי צה”ל. פוסט מס’ 752. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 4 ביולי 2018. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

תזכורת 1 : סדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה הפכה לעבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. כולם יודעים מי הם שני המנכ”לים הכושלים של רשות השידור ז”ל שניצבים בראש רשימת החרפה ו- תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את מכלול סַךְ 64 השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018 מעבירים ארבעה ציוותי שידור מעמדות Commentary באצטדיונים הרוסיים לישראל, כלהלן : רמי ווייץ והפרשן מוטי איווניר + נדב יעקובי והפרשן אורי אוזן + עמיחי שפיגלר והפרשן עומרי אפק + שרון נסים והפרשן ניר לווין (הצוות הזה שב בינתיים הביתה). נחמד לגלות שהנהלת “כאן” מתרחקת משידורי ה- Off tube כמו מאֵש. על כך היא ראויה להערכה עיתונאית מודגשת. על ארבעת צמדי השידור הללו הניצבים בחלון הראווה הראשי של “כאן” מוטל עוֹל כבד (צוות שידור אחד חזר כבר כאמור לישראל). תפקידם להתיידד עם המיקרופון האויב העקשן והגדול שלהם. ציוותי השידור של “כאן” אמורים לייצר באמצעותו במשך חודש ימים בסך 64 השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018 כמויות פנטסטיות של טקסטים ו- מילים רוויי תוכן ומידע עבור צופיהם. אולם ללא פטפוט ו-גיבוב, ובלי דברי סרק ושטות. בכלל לא בטוח שהניצחון מובטח להם מפני שהם נדרשים מחד להאיץ את מהירות הדיווח, מאידך לחשוב, ומצד שלישי לדַלֵל את כמות המילים והטקסטים שבהם הם משתמשים. הניצחון על מיקרופון איננו מובטח להם מראש מפני שקבוצת השדרנים והפרשנים הזאת צועדת לאורך דרך ארוכה כאורך הגלות ומפותלת מול אביזר דיבור פתיין ו-על תֶּפֶר טלוויזיוני דקיק שמפריד בין שִידוּר ל- בִּרְבּוּר. בין מֶלֶל לפִטְפּוּט. הַמֶמְבְּרָנוֹת של המיקרופונים אינן מסננות. הן לא יודעות לסַנֵן. תפקידן איננו לערוך ולא להוציא את המוֹץ מִן הַתֶּבֶן. הן לא יודעות לעשות את זה. הן כוללניות. אחת היא משימתן : להעביר לאוזניהם של צופי הטלוויזיה כל ניסוח של כל שדר וכל פרשן. קל כ- כבד, ברור ופשוט כמו מסורבל ונפתל, חסכוני ומדויק כמו פזרני ומגושם, נקי ובהיר כמו אפרורי ועכור, טקסטים מתומצתים מול מורחבים, טקסטים הגיוניים רווי תכנון ומחשבה מול טעוני פטפוט ונעדרי דיוק. נוסחת ההתמודדות של השדרים והפרשנים עם המיקרופון המפתה שלהם היא בסופו של דבר גם קורלציה מבוקרת ומאופקת בין שִכְלָם לבין מיתרי גרונם. נחלתם המשגשגת של בודדים בלבד. רק המוכשרים ביותר יודעים להניח למיקרופון המפתה ולהתעלם ממנו כשצריך ונדרש. ספורים בלבד מביניהם מכירים את משמעות הסלוגן שמתאר עובדה הגיונית : ככל שמדברים יותר וכמות המילים מצטברת, אזי יש סיכוי ש- גְרָף השטויות יָאֲמִיר. משחק הכדורגל טרם הומצא בתקופות התנ”ך, המִקְרָא, והקַבָּלָה. אף על פי כן הגו חז”ל כמה אמירות נפלאות הנוגעות לחֹכמת הדיבור וליעילותם של טקסטים מחושבים וחסכוניים. הנה כמה מהם כלהלן : “סייג לחכמה – שתיקה”, “אוויל מחריש – חכם ייחשב”, “אוטם שפתיו נבון – חוסך אמריו יודע דעת”, וגם “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. ככל שחולפים הימים רושמים השדרנים והפרשנים ניסוחים מסורבלים ומגוחכים. חלקם מטופשים, ילדותיים, ומנוגדים ב- 180 מעלות לקו מחשבה כזה ו/או אחר שהגו רק לפני דקות אחדות. אנוכי שולף מזיכרוני עוד שתי דוגמאות מתוך 1000:

עוד דוגמא אחת מיני 1000 : פרשנית לא מזוהה בצוות האולפן של “כאן” המנווט את השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018 מתרשמת מאיכות הניתור של שחקו נבחרת קולומביה יירי מינה (Yerri Mina) ומשער הנגיחה שלו נגד סנגל (0:1 לזכות קולומביה ב- 28 ביוני 2018 ב- סאמארה) ושחה לצופיה את התפעלותה והשקפת עולמה באמצעות ניסוח ילדותי, כלהלן :  “…כמה זמן הוא נשאר באוויר…”. אינני יודע אם הפרשנית הלא מזוהה מניחה סימן קריאה ו/או שאלה לאבחנתה זאת. על כל פנים היה עליה לומר כי משך “הישארותו” ו/או “שהייתו” של ירי מינה (Yerri Mina) באוויר מותנית אך ורק בגובה אליו הגיע. ווקטור משיכת האדמה ממגנט את יירי מינה אליו ופועל עליו כל הזמן. הוא איננו “נשאר” תלוי באוויר. הוא איננו “שוהה” באוויר. הוא עולה ויורד. הוא מגיע לשיא גובה הניתור שלו ומייד מתחיל לרדת לקרקע. כאמור בגלל כוח משיכת כדור הארץ. מדובר בניסוח דל וטקסט מסורבל ולא נוח שמעייף את האוזן שלי.

עוד דוגמא שנייה מיני 1000 : הפרשן מוטי איווניר שַח לצופיו בדקה ה- 37 במשחק בלגיה – אנגליה בקלינינגראד (28 ביוני 2016) את הטקסט הזה : “…טורגאן האזארד האח הצעיר (מתכוון לכך שהוא אחיו של אדן האזארד)… שחקן מאוד מאוד מוכשר…הוא עדיין לא האח הגדול הוא צעיר יותר…יש לו הרבה מאוד כישרון…”. חולפות לא יותר מתריסר דקות באותו המשחק המדובר ומוטי איווניר מחווה דעה מנוגדת בדקה ה- 49, ושַח לשדר המוביל שלו רמי ווייץ ולצופיו, כלהלן : “…שלושת הילדים הבלגיים במירכאות אנדאן יאנוזאיי (Andan Januzaj), יורי טילמאנס (Yuri Tielemans), וטורגאן האזארד (Thorgan Hazard) מקבלים היום הזדמנות להוכיח את עצמם אבל שלושתם ככה ככה…אתה רואה ששלושתם מתקשים להתמודד עם השחקנים האנגלים החזקים שמשחקים מולם…”. מדובר בהיגיון שנוֹגֵד את קו המחשבה הקודם של אותו הפרשן שהגה אותו על קו השידור המשותף שלו ושל רמי ווייץ מ- קלינינגראד הרחוקה. רק לפני 12 דקות סיפר לי מוטי איוואניר שטורגאן האזארד האח הצעיר של אדן האזארד, “…הוא מאוד מאוד מוכשר ויש לו הרבה מאוד כישרון…”, ועכשיו באותו המשחק הנ”ל הוא מספר לי ש- “…טורגאן האזארד הוא ככה ככה…”. מדובר בטקסט סותר. (אם כבר, הניסוח של מוטי איווניר היה צריך להיות כזה : טורגאן האזארד הוא היום ככה ככה, למרות שהוא מאוד מוכשר). מדובר בניסוח דל וטקסט מסורבל שמעמיס על קו השידור ו- מעייף את האוזן שלי. אני מדבר בשמי בלבד.

ועוד דבר : בעת השידור הישיר של המשחק אורוגוואי – פורטוגל 1:2 בשלב 1/8 הגמר מהאצטדיון האולימפי “Fisht” בסוצ’י ב- 30 ביוני 2018, נפגע אחד השחקנים האורוגוואים ומוטי איוואניר נעדר השכלה רפואית מיהר להאשים את הנפגע בהתחזות. למוטי איווניר אין כל רשות ו- סמכות להעריך את חומרת הפציעות של כל מיני שחקנים מכל מיני נבחרות על כר בדשא. עליו להשאיר את תחום הפציעות למיומנות הרופאים ו/או לאנשי העזרה הראשונה. כל התייחסות שלו למושגי יסוד באנטומיה כמו שמות השרירים שנפגעים ועניין הפעלתם ע”י פעולות כיווץ ו/או מתיחה והערכה חובבנית, שטחית, ובלתי מקצועית את חומרת ודרגת הפציעה, הופכים אותו לעוד יותר מגוחך. בדרכו שְאוֹלָה אל בור הפטפטנות הוא גורר עמו גם את השַדָּר המוביל שלו רמי ווייץ. הפרשן מוטי איוואניר נדרש להתרכז בתחום שלשמו הוטס למונדיאל רוסיה 2018. כשחקן עבר בשורת מכבי ת”א וכמאמן עבר בליגת העל הבכירה של מדינת ישראל, ברור שהוא מבין ומכיר את תורת משחק הכדורגל. אילו היה מוכשר ומאומן להביע את רעיונותיו במינימום מילים ולדַלֵל את הטקסטים שלו לפחות ב- % 50, ולהתערב אצל רמי ווייץ רק בהזדמנויות חיוניות, היה הופך בו במקום לפרשן טלוויזיה איכותי. מוטי איווניר נותר חומר גלם טלוויזיוני טוב. הוא עדיין חומר גלם שיכול להעפיל לרמות גובות. האמת, בעת כתיבת שורות אלה גם ככה הוא מאפיל על שלושת הקולגות שלו אורי אוזן, עומרי אפק, וניר לווין אבל זאת לא חוכמה כזאת גדולה. ואז הגיע הערב (יום שני – 2 ביולי 2018) השידור הישיר מהעיר רוסטוב על הדון של המשחק הדרמטי והמרתק בלגיה – יפן 2:3 בשלב 1/8 הגמר במונדיאל רוסיה 2018. שידרו אותו היטב השדר המוביל רמי ווייץ והפרשן שלו מוטי איווניר.

מהקל לכבד :

1. משחק 1/8 הגמר בטורניר מונדיאל רוסיה 2018 בו ניצחה שוודיה את שווייץ 0:1, אותו שידרו ישיר מסיינט פטרסבורג (אצטדיון Krestovsky) רמי ווייץ ומוטי איווניר היה שיעמומון משעמם נטול השראה, חסר דמיון וכישרון, רוטיני וצפוי, ויבש כמו צְנִים (יום שלישי – 3 ביולי 2018). מה זה צריך להיות הדבר הזה …? ככלות הכל מדובר באירוע הכדורגל מס’ 1 בתבל, בגביע העולם. נרדמתי. מה חבל שגיבורי כדורגל כמו ליאו מסי ו- כריסטיאנו רונאלדו נפלו בקרבות על כרי הדשא ו- נבחרותיהם ארגנטינה פורטוגל כמו גם אחרות נוספות ספרד, גרמניה, ופולין הודחו מהטורניר.

2. כנ”ל משחק 1/8 הגמר האחרון בטורניר מונדיאל רוסיה 2018 אותו שידרו ממוסקבה (אצטדיון Otkritie) נדב יעקובי ואורי אוזן בו הכניע נבחרת אנגליה את נבחרת קולומביה 3:4 בבעיטות הכרעה מ- 11 מ’ לאחר שהמשחק האלים הסתיים בתיקו אחת בתום 90 דקות ובאותה תוצאה גם לאחר הארכה בת 1/2 שעה בתום 120 דקות. הבטיחו לי מונדיאל של כדורגל ובמקומו קיבלתי מופע אלימות של קרבות פנים אל פנים בעיקר בעת בעיטות קרן ברחבות ה- 16 של שתי הנבחרות. המוני שחקנים מגינים בנבחרות שונות במשחקים שונים משתמשים בכוח בקרבות קפא”פ בושידו + ג’ודו + ז’יאוז’יצו + איגרוף תאילנדי + היאבקות בסגנון Catch as you can (תפוש כפי יכולתך) כדי לבלום את תוקפיהם ברחבות ה- 16 שלהם ועל מנת להפריע להם בכל דרך אפשרית, בעיקר לנוגחי הכדורים שביניהם. בלתי מתקבל על הדעת. קרב הפנדלים בין אנגליה לקולומביה היווה פיצוי בלבד למשחק משעמם רווי אלימות, והבליט שוב עד כמה השופטים במונדיאל רוסיה 2018 מפרשים כל אחד כרצונו ובאופן שונה את חוק בעיטת העונשין מ- 11 מ’ ואת ריטואל בעיטות ההכרעה. לא בסדר.

חוק מס’ 14 בספר חוקת הכדורגל העוסק בביצוע בעיטת העונשין מ- 11 מ’ (פנדל) קובע במפורש כלהלן : “…בעיטת העונשין תוצא לפועל כשהכדור מונח על נקודת העונשין. עד למתן הבעיטה על כל השחקנים פרט לשחקן הבועט והשוער של הקבוצה היריבה, להימצא בשדה המשחק, אולם מחוץ לרחבת העונשין (רחבת ה- 16) ובמרחק של לא פחות מ- 9.15 מ’ מנקודת העונשין. השוער בקבוצה יעמוד על קו השער והוא יכול לנוע על קו שערו בין עמודי השער שלו, אולם אסור לו לעזוב את קו שערו ולהתקדם לפנים בטרם מגע נעל הבועט בכדור, כלומר לפני הבעיטה…”.

כמו כן בספר חוקת הכדורגל העוסק בחוק מס’ 14 בסעיף העונש, נאמר בנוסף כלהלן : “… על כל עבירה ע”י ידי שחקן ו/או שחקנים מהקבוצה המגינה , יש לחזור על הבעיטה, אם השער לא הובקע…”. כמו כן נאמר באחת ההחלטות הרשמיות בסעיף 14.02 בספר חוקת הכדורגל בגרסה הנוכחית שלה, כלהלן : “אם לאחר מתן אות השופט, הוא נוכח שהשוער איננו עומד במקום המיועד לו, אין השופט צריך לשרוק לעבירת השוער, אלא להמתין לתוצאות בעיטת העונשין מ- 11 מ’. מקום עמדתו החוקית של השוער הוא על קו השער בין עמודי השער. אם השוער עוזב את קו שערו ונע קדימה לאחר השריקה אולם לפני מתן הבעיטה והשער לא הובקע, אזי יש לחזור על הבעיטה (!)”.

כל השופטים בטורניר מונדיאל רוסיה 2018 בהם צפיתי עד כה בשידורים הישירים של “כאן” מתעלמים מלשון החוק של בעיטת העונשין מ- 11 מ’, ולא אוכפים ולא מקפידים על ביצועו. כל השוערים נוטשים את קו שערם ונעים לפנים בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדורי העונשין מ- 11 מ’. מדובר בעבירה על החוק שמחייבת הענקת בעיטה חוזרת.

טקסט תמונה : יום שלישי – 3 ביולי 2018. מונדיאל רוסיה 2018. אצטדיון Otkritie במוסקבה. אנגליה וקולומביה מנהלות ביניהן את דו קרב הפנדלים בעיטות ההכרעה מ- 11 מ’ לאחר שהמשחק הסתיים בתוצאת תיקו 1:1 בתום 120 דקות. התצלום מתעד את שחקן נבחרת אנגליה ג’ורדן הנדרסון (Jordan Henderson) מס’ 8 (הבועט ה- 3 מתוך חמישה) שבריר שנייה בטרם מגע נעלו בכדור ואת שוער קולומביה דיוויד אוספינר מפר את החוק נוטש את קו שערו ונע לפנים כדי לקדם את פני הסכנה. דיוויד אוספינר (David Ospiner, גובהו 1.83 מ’) עצר את הכדור אולם השופט המרכזי של המשחק האמריקני מארק גייגר (Mark Geiger) לא העניש אותו ולא הורה על בעיטה חוזרת כמתחייב ועל פי הכתוב בחוק מס’ 14 בספר חוקת הכדורגל. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”).

טקסט תמונה : יום שלישי – 3 ביולי 2018. מונדיאל רוסיה 2018. אצטדיון Otkritie במוסקבה. אנגליה וקולומביה מנהלות ביניהן את דו קרב הפנדלים בעיטות ההכרעה מ- 11 מ’ לאחר שהמשחק הסתיים בתוצאת תיקו 1:1 בתום 120 דקות. התצלום מתעד את שחקן נבחרת קולומביה מתיאוס אוריבה (Mateus Uribe מס’ 15, הבועט ה- 4 מתוך חמישה) שבריר שנייה בטרם מגע נעלו בכדור ואת שוער אנגליה ג’ורדן פיקפורד (Jordan Pickford) מפר את החוק נוטש את קו שערו ונע לפנים כדי לקדם את פני הסכנה. ג’ורדן פיקפורד (1.85 מ’) עצר את הכדור אולם השופט המרכזי של המשחק האמריקני מארק גייגר (Mark Geiger) לא העניש אותו ולא הורה על בעיטה חוזרת כמתחייב ועל פי הכתוב בחוק מס’ 14 בספר חוקת הכדורגל. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”).

טקסט תמונה : יום שלישי – 3 ביולי 2018. מונדיאל רוסיה 2018. אצטדיון Otkritie במוסקבה. אנגליה וקולומביה מנהלות ביניהן את דו קרב הפנדלים בעיטות ההכרעה מ- 11 מ’ לאחר שהמשחק הסתיים בתוצאת תיקו 1:1 בתום 120 דקות. התצלום מתעד את שחקן נבחרת קולומביה קארלוס באקה (Carlos Bacca) מס’ 7 (הבועט ה- 5 מתוך חמישה) שבריר שנייה בטרם מגע נעלו בכדור בעוד שוער אנגליה ג’ורדן פיקפורד מפר את החוק, נוטש את קו שערו ונע לפנים כדי לקדם את פני הסכנה. ג’ורדן פיקפורד (1.85 מ’) עצר את הכדור אולם השופט המרכזי של המשחק האמריקני מארק גייגר (Mark Geiger) לא העניש אותו ולא הורה על בעיטה חוזרת כמתחייב ועל פי הכתוב בחוק מס’ 14 בספר חוקת הכדורגל. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”).

יום שני – 2 ביולי 2018. רמי ווייץ ומוטי איווניר משדרים ישיר היטב מהעיר רוסטוב על הדון את המשחק הדרמטי והמרתק בו בלגיה ניצחה את יפן האמיצה והאהודה 2:3 בשלב 1/8 הגמר במונדיאל רוסיה 2018.

את מהלך המשחק הדרמטי, המרתק, וההפכפך בשלב 1/8 הגמר בלגיה – יפן 2:3 במונדיאל רוסיה 2018 ראיתם כולכם הערב בשידור ישיר ב- “כאן” (יום שני – 2ב יולי 2018). לא אחזור על פרטי תולדותיו. אציין בקצרה את ההתרשמות שלי משני שדרני הטלוויזיה של ערוץ “כאן” רמי ווייץ ומוטי איווניר, כלהלן :

1. אשא עמי במונדיאל את דבריו של מוטי איווניר כשאמר לצופיו בארץ : “…הייתי רוצה לרדת למגרש וללחוץ את היד לכל שחקני יפן…”. מחווה אנושי רווי כבוד והערכה. ועוד אמירה שלו : “…כואב הלב על נבחרת יפן. יותר אכזרי מזה לא יכול להיות…”. ועוד התייחסות של מוטי איווניר לשחקנים היפניים האמיצים : “…יפן נתנה את אחת ההצגות הגדולות בטורניר הזה של רוסיה 2018. אני הולך עכשיו לקנות קימונו ופיז’מה יפניים…”.

2. ה- Shots של מצלמות HBS בסיום ההתמודדות שמראים את שחקני נבחרת יפן מודים ומרכינים ראש בעצב בפני אוהדיהם ביציעי האצטדיון רוסטוב כל הדון הם בלתי נשכחים.

3. רמי ווייץ הוא הבלם והבקר של המיקרופון שמוטי איווניר מחזיק בידיו בעמדת השידור המשותפת שלהם באצטדיונים הפרוסים ברחבי מערב רוסיה הענקית.

4. רמי ווייץ הוא שדר נבון. רב אמן בתיאומי כמות המלל ורוּם הקול שהוא מפיק למיקרופון שלו. שדר מאופק ומחושב שמתאר היטב ונותן דרור לקולו בעת ההתרחשויות הדרמטיות. שדר טלוויזיה בעל ניסיון ברמה ש- משתמש במינימום מילים. איזה יופי. יש לו לרמי ווייץ מיתרי גרון איתנים שמפיקים צליל רדיופוני ערב. הוא ללא ספק השדר מס’ 1 במונדיאל רוסיה 2018.

5. יפן צעדה ביתרון 0:2 ולבסוף נוצחה ע”י הנבחרת הבלגית 2:3. משחק דרמטי ומרתק ושידור טוב מאוד של רמי ווייץ ומוטי איווניר. תודה לשניהם (!).

יום שני – 2 ביולי 2018. נדב יעקובי ואורי אוזן משדרים ישיר מ- סאמארה את משחק 1/8 הגמר, ברזיל – מכסיקו 0:2.

נבחרת ברזיל החזקה וניימאר הבכיין והמפונק מנצחים באירוע שכולו שיעמומון את נבחרת מכסיקו 0:2 ומעפילה לשלב 1/4 הגמר ו- תפגוש ב- 6 ביולי 2018 ב- קאזאן את נבחרת בלגיה. לא שווה דיון.

תזכורת 2 : ב- 2002, עם מינויו הפוליטי של איש עָלוּב ורָדוּד בשם יוסף בר-אל  למנכ”ל רשות השידור (ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר רענן כהן האיש הממונה בממשלה על ביצוע חוק רשות השידור) החלה הספירה לאחור, Count down של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עלובת הנפש לעבר סיום חייה, ו- מותה הוודאי. עיתונאי חטיבת החדשות הדַלים והמגוחכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התבוננו מנגד חדלי מעש בגוויה המהלכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם גוף שידור מפואר גססה בעיצומה של הפקת הַנֶפֶל את מונדיאל ברזיל 2014. שום תרופה ממשלתית לא הייתה יכולה עוד להציל אותה את רשות השידור המנֻוֶונֶת מכיליונה. מנכ”ל רשות השידור המגוחך והכושל בשנים 2014 – 2011 היה יוני בן מנחם. עוזרו הקרוב של המנכ”ל היה איש דַל ו- נֶחְשָל בשם זליג רבינוביץ’. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור (רדיו “קול ישראל” + ערוץ 1) נעדר כל כישרון ניהולי היה אמיר גילת. הטרימוויראט הכושל והמחורבן הזה נבחר ב- 2011 ע”י ראש הממשלה בנימין נתניהו להוביל את רשות השידור. בחלוף שלוש שנים ב- 2014 הכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכישלונו הטוטאלי של מינוייו. הנזקים שחוללו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ונאמניהם היו קולוסאליים. בלתי הפיכים. לכן, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו ושַר התקשורת שלו גלעד ארדן הטילו ב- 2014 צַו סגירה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפקידו את פרופסור דָוִּד הָאן לכונס נכסים של כלל השידור הציבורי. פרופסור דוד האן מינה ב- 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ”ל משקם זמני. יונה וויזנטל מיהר להדיח ולגרש מתפקידם את המנכ”ל המכהן יוני בן מנחם ואת עוזרו הראשי זליג רבינוביץ’, וגם את יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וגם סילק משורות ערוץ 1 בתום מונדיאל הנפל של ברזיל 2014 את צוות השידור “המוביל” אך הרָפֶה, העני, הדַל, והחלש במונדיאל ההוא של ברזיל 2014 יורם ארבל והפרשן דני נוימן. יורם ארבל ודני נוימן הפכו זה מכבר לקוריוז, למשל ושנינה. שניהם הודחו וסולקו מערוץ 1 ז”ל ב- תום מונדיאל ברזיל 2014 ולא שבו עוד למרכז הבימה. שני חלטוריסטים. בעוד מונדיאל ברזיל 2014 היה המסמר האחרון שננעץ בארון המתים של רשות השידור ההיא, הרי שרבים מ- עיתונאי חטיבת החדשות ההיא של ערוץ 1 ז”ל חדלי צורה, חסרי נפח, ונעדרי אופי ויושרה הִרְשוּ לעצמו להתבונן בעת ההיא מנגד לפני 4 שנים, ולצפות ללא מעש ברשות השידור שלהם מפרכסת ו- נושמת את נשימותיה האחרונות. בחודש מאי של שנת 2017 רשות השידור ההיא היא מתה, נקברה, והפכה ל- ז”ל. על חורבותיה קָם “כאן”.

פרפראות.

א. האם הערוץ הציבורי “כאן” הוא גם ערוץ טלוויזיה מסחרי ? 

הערוץ הציבורי “כאן” משדר במהלך מונדיאל רוסיה 2018 כמויות עצומות בלתי מבוטלות של פרסומות מסחריות בעת השידורים הישירים של 64 משחקי הטורניר, למרות שמדובר בשידור ציבורי שממומן ב- 2018 / 2017 ע”י ממשלת ישראל ע”ס של 700.000000 (שבע מאות מיליון) שקל. הבה ניקח לדוגמא את רשימת הפרסומות המסחריות ששידר “כאן” בהפסקת המשחק בין שתי המחציות בין רוסיה לספרד בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 במשך 4 (ארבע) דקות רצופות, כלהלן :

1. בייגלה רשת

2. תחנות דלק רשת 10

3. Yoplait מכילה 20 גרם חלבון עם פירות יער

4. Philips מכונת גילוח One blade

5. Russian standart וודקה רוסית

6. AVIS מכירת רכב

7. פלורנטין סקוור בלב תל אביב – חוויית מגורי יוקרה עירונית. טריגם Cityel.

8. עושים צעד בעולם הדיגיטלי – בתי הספר של לאומי

9. אוטו סנטר – שקט נפשי

10. Beluga noble russian vodka

11. Broil King תהיו בטוחים שזה אמישראגז

12. Speed steek הגנה חסרת מעצורים

13. טוטו + אורי גלר

14. בנק הפועלים, נבחרת היועצים שלנו כאן

15. כמו מס’ 4

16. ביטוח 9.000000 למה לממן סוכן ?

17. כמו מס’ 8

18. שופרסל און ליין

19. כמו מס’ 7

20. כמו מס’ 10

21. סאן יאנג קטנועים

22. בירה שחורה Tuborg

23. טוסט גבינה צהובה של “עמק”.

24. כמו מס’ 9

25. כמו מס’ 10

26. רצועוף של מאמא עוף

בלתי מתקבל על הדעת. טעם גדול לפגם. מדובר בשידור ציבורי שממומן ע”י המדינה ולא בשידור מסחרי שצריך להתפרנס בכוחותיו בלבד.

2. ההבדל בין שני הקפטנים המפורסמים ורבי המוניטין ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו ש- הודחו עם נבחרותיהם ממונדיאל רוסיה 2018. 

השידורים הישירים בשלב 1/8 הגמר בהן הודחו נבחרות ארגנטינה בראשות הקפטן ליאו מסי ופורטוגל בראשות הקפטן כריסטיאנו רונאלדו (צרפת – ארגנטינה 3:4 ואורוגוואי – פוטוגל 1:2) חשפו שני מנהיגי כדורגל שונים לגמרי באופיים. ליאו מסי הוא איש כבוי ודיכאוני שלמרות מעמדו ו- מִשְרָתוֹ כ- ראש הנבחרת הארגנטינית לא ניגש לחבריו לקבוצה, לא לחץ את ידיהם, לא חיבק אותם, לא ניחם אותם בצערם לאחר הכישלון, אלא ניצב על כר הדשא לבדו מורם מעַם המום, נדהם, ולא מאמין כי הנבחרת הלאומית שהוא מנהיגה הודחה רק לפני רגע ע”י נבחרת אורוגוואי, ונראה כאילו הוא ממלמל לעצמו “…מה אני עושה כאן בכלל…”. כריסטיאנו רונאלדו הוא ההפך ממנו. למרות ההדחה ומעמדו והמוניטין שלו ככדורגלן עַל נותר חבר וידיד קרוב של שחקניו המובסים.

3. כמות המלל שמייצרים שני הצוותים נדב יעקובי את אורי אוזן ועמיחי שפיגלר את עומרי אפק ש- אינם סותמים את פיהם, מייצרים כמויות פנטסטיות של טקסטים ומילים. בלתי מתקבל על הדעת. 

זה לא עובד ככה. לא ייתכן ולא יכול להיות שעל כל משפט של השדר המוביל שלהם מתעקשים אורי אוזן ועומרי אפק לומר שני משפטים. השידור הישיר של נדב יעקובי (Over דרמטי ופומפוזי יתר על המידה) ו- אורי אוזן (הפטפטן התורן) את המשחק הרדוד בשלב 1/8 הגמר ברזיל – מכסיקו 0:2 גדש עד אפס מקום את קו השידור. העומס הוורבאלי עלה על גדותיו והטביע את ציבור צופי הטלוויזיה באוקיינוס של מילים. בלתי מתקבל על הדעת מפני שמדובר ב- Media וויזואלית (ולא רדיו) שמעבירה מידע וויזואלי. תיאורם של נדב יעקובי ואורי אוזן את המשחק ברזיל – מכסיקו 0:2 הפך משידור ל- בִּרְבּוּר מָאוּס שפוגע ומפריע לחוויית הצפייה. מישהו במערכת “כאן” צריך להתערב ולהפסיק את ה- בָּרְבֶּרֶת הזאת ברשת שמזכירה את שידורי הכדורגל ההם של דני דבורין הפטפטן ההוא ברדיו “קול ישראל” ז”ל. היכן יורם ארבל כשצריך אותו ?

4. רינו צרור מראיין את ברדיו גלי צה”ל את מאמן העבר הכושל של נבחרת ישראל אלישע לוי אודות איכות ועתידו של הכדורגל הישראלי. (יום שני – 2 ביולי 2018). ריאיון חובבני ומגוחך משני הצדדים.

אם הכדורגל הישראלי לדורותיו הוא כה כושל מדוע ביקשו קבוצות אנגליות וטורקיות לרכוש ולקנות בשנות ה- 50 במאה הקודמת את השוער יעקב חודורוב ואת החלוץ יהושע “שייע” גלזר ? למה צלחה דרכה של נבחרת ישראל ב- 1970 / 1969 תחת מנהיגותו של מאמנה עמנואל שפר להעפיל למונדיאל מכסיקו 1970 (ולא תחת מנהיגותו הדלה של אלישע לוי למשל) ? כיצד זה עשרות שחקני כדורגל ישראליים ובראשם גיורא שפיגל, מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר, שמוליק רוזנטל, רוני קלדרון ז”ל, אבי כהן ז”ל, וויקי פרץ הגיעו כלאחר כבוד בעשורי ה- 60 וה- 70 של המאה שעברה לשחק בקבוצות כדורגל בכירות באנגליה, ספרד, איטליה, צרפת, טורקיה, סקוטלנד, יוון, פורטוגל, בלגיה, גרמניה, רוסיה, שווייץ, הולנד, ו- אוסטריה ובעקבותיהם רבים רבים אחריהם כמו טל בנין, אייל ברקוביץ’, יוסי בניון, ביבראס נאתכו, מאור מליקסון, גרשון כהן, אלי אוחנה, אליניב ברדה, מאיר בוזגלו, משה סיני, רוני רוזנטל, ליאור רפאלוב, איציק זוהר, אופיר מרציאנו, גיל וורמוט, דודו אוואט, חיים רביבו, תומר חמד, בן שהר, טאלב טוואטחה, אלמוג כהן, גל אלברמן, בוני גינזבורג, בירם כיאל, ניר ביטון, סלים טועמה, פיני בלילי, סינטאהיאו סלליך, טוטו תמוז, ערן זהבי, מוטי איווניר שרן ייני, חיים מגרלשווילי, מואנס דאבור, שלום תקווה, אלון חזן, דקל קינן, יניב קטן , וואליד באדיר, משה גריאני, נג’ואן גרייב, תמיר כהן (בנו של אבי כהן ז”ל), איתי שכטר, עומר דמארי, רועי קהת, אלון תורג’מן, עדן בן בסט, ועוד ועוד אחרים שלא הזכרתי כאן. את נבחרת ישראל הלאומית של המאמן אלישע לוי איישו בקמפיין רוסיה 2018 שחקנים טובים, מצליחנים בליגות חו”ל, וגם ממושמעים. הכדורגל הישראלי איננו כושל. מצביא הנבחרת הוא הכושל. אין אומה כושלת. המנהיגות היא הכושלת.

רינו צרור לא הכין את שיעורי הבית שלו. עדותו של מאמן לאומי כה כושל, כה נעדר מנהיגות, כה חסר כריזמה בשם אלישע לוי איננה רלוונטית לוויכוח ו/או דיון הנוגעים לאיכותו בהווה ובעתיד של הכדורגל במדינת ישראל. גם העיסוק בכמות השיעורים השבועיים בספורט וחינוך גופני (שעתיים בשבוע) הניתנים לתלמידים שלנו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ע”י רינו צרור ובן שיחו אלישע לוי איננו משמעותי ולא נוגע ללב העניין. החינוך בכלל והספורטיבי במיוחד המוענק לתלמידים בבתי הספר של אורוגוואי, ניגריה, סנגל, קולומביה ומדינות אחרות בתבל, איננו טוב  ויעיל מזה הניתן לתלמידים שלנו במדינת ישראל, ואף על פי כן המדינות הנזכרות לעיל וגם אחרות הן שהעפילו למונדיאל רוסיה 2018 ולא נבחרת ישראל בראשות מאמנה ומנהיגה אלישע לוי. אלישע לוי הוא מאמן כדורגל דַל ו- כושל שדרדר את נבחרת ישראל מטה – מטה אף על פי שעמדו לרשותו שחקנים נבחרים מוכשרים ברמה גבוהה ובעלי מוטיבציה שמשחקים בחו”ל ואשר רצו מאוד ללבוש את המדים הלאומיים. השיחה שניהל רינו צרור עם אלישע לוי הייתה לא רצינית. מופרכת.

4. אני אוהב להקשיב לעיתונאית והסופרת עירית לינור ברדיו גלי צה”ל בין 11.00 ל-12.00.

מדובר באישה נבונה, חכמה, מהירת מחשבה, בעלת היגיון צלול, בקיאה בחומר, בעלת כישרון ניסוח וביטוי נפלאים בשידורים ישירים למיקרופון גלי צה”ל כשהיא מדברת ללא גמגום וללא ליפסוסים עברית תקנית מיטבית. היא אשת רדיו “נקייה” וטהורה מכל רבב רדיופוני. לא צריך תמיד להסכים עמה אולם צריך להקשיב לה. אשת רדיו מעניינת.

5. שני העיתונאים הידענים ערן סיקורל ו- נטליה קנייבסקי מ- תאגיד “כאן”.

שניהם מושכים את תשומת לבי.

מונדיאל רוסיה 2018 : המשחק רוסיה – ספרד באצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה בשלב 1/8 הגמר (1 ביולי 2018).

מצלמות HBS חשפו במשחק ההכרעה בשלב 1/8 הגמר רוסיה – ספרד 1:1 (1 ביולי 2018) בתום 120 דקות ו- 2:3 בפנדלים את חולשת השיפוט ואת חולשת שדרני “כאן” נדב יעקובי ואורן אוזן.

חוק מס’ 14 בספר חוקת הכדורגל העוסק בביצוע בעיטת העונשין מ- 11 מ’ (פנדל) קובע במפורש כלהלן : “…בעיטת העונשין תוצא לפועל כשהכדור מונח על נקודת העונשין. עד למתן הבעיטה על כל השחקנים פרט לשחקן הבועט והשוער של הקבוצה היריבה, להימצא בשדה המשחק, אולם מחוץ לרחבת העונשין (רחבת ה- 16) ובמרחק של לא פחות מ- 9.15 מ’ מנקודת העונשין. השוער בקבוצה יעמוד על קו השער והוא יכול לנוע על קו שערו בין עמודי השער שלו, אולם אסור לו לעזוב את קו שערו ולהתקדם לפנים בטרם מגע נעל הבועט בכדור, כלומר לפני הבעיטה…”.

יש להעיר כאן במשפט מוסגר לטובת הדור הצעיר שאיננו בקי בספר חוקת הכדורגל ולא מכיר אותה על בורייה, כי חוק מס’ 14 היָשָן אסר בעבר על השוערים הניצבים על קו השער אפילו להזיז את כפות רגליהם בטרם הבעיטה, אולם שונה ותוקן. חוק מס’ 14 במתכונתו החדשה מאפשר לשוערים לזוּז ולנוּעַ על קו שערם אולם אוסר עליהם במפורש לעזוב את קַו שערם (ולו בסנטימטר) בטרם הבעיטה בכדור העונשין מטווח של 11 מ’.

השוער הרוסי איגור אקינפייב (Igor Akinfeev) עבר שתי עבירות והפר פעמיים בגלוי את החוק בעת קרב הפנדלים, מש- נָע לפנים בטרם מגע נעלם בכדור של שני הבועטים הספרדיים מול עיניו של שופט המשחק ההולנדי ביורן קואיפרס (Bjorn Kuipers) ולכן עצר את שני הפנדלים של מס’ 8 קוקה (Koke) ושל מס’ 17 יאגו אספאס (Iago Aspas). השופט ביורן קואיפרס לא הורה על בעיטות חוזרות למרות שחוקת המשחק מחייבת אותו לעשות כך ו- להעניק הזדמנות שנייה לשחקן הבועט. בספר חוקת הכדורגל העוסק בחוק מס’ 14 בסעיף העונש, נאמר כלהלן : “… על כל עבירה ע”י ידי שחקן ו/או שחקנים מהקבוצה המגינה , יש לחזור על הבעיטה, אם השער לא הובקע…”. כמו כן נאמר באחת ההחלטות הרשמיות בסעיף 14.02 בספר חוקת הכדורגל בגרסה הנוכחית שלה, כלהלן : “אם לאחר מתן אות השופט, הוא נוכח שהשוער איננו עומד במקום המיועד לו, אין השופט צריך לשרוק לעבירת השוער, אלא להמתין לתוצאות בעיטת העונשין מ- 11 מ’. מקום עמדתו החוקית של השוער הוא על קו השער בין עמודי השער. אם השוער עוזב את קו שערו ונע קדימה לאחר השריקה אולם לפני מתן הבעיטה והשער לא הובקע, אזי יש לחזור על הבעיטה (!)”. הערה שלי : בגרסה הישנה כתוב בסעיף 14.02, “…אם השוער מזיז את כפות רגליו…”. גם צוות השידור של “כאן” נדב יעקובי ואורי אוזן ממלא פיו מים ומחריש ולא מסביר ולא מפַרְשֵן לצופיו את פשר ומהות כישלון השופט המרכזי במשחק הנ”ל ביורן קואיפרס (Bjorn Kuipers)  ולא מֵיָידֵע אותם מה טוען חוק מס’ 14 על כל סעיפיו בספר חוקת משחק הכדורגל לרבות האיסור המוחלט הקובע כלהלן : “…השוער בקבוצה יעמוד על קו השער והוא יכול לנוע על קו שערו בין עמודי השער שלו, אולם אסור לו לעזוב את קו שערו ולהתקדם לפנים בטרם מגע נעל הבועט בכדור, כלומר לפני הבעיטה…”. יותר מ- לֹא בסדר. השופטים אינם אלוהים. מותר לבקר אותם ולבטח לנתח ולהסביר את טקסט החוקים “הספרותיים” בספר חוקת הכדורגל. וודאי לצופים הצעירים שאינם בקיאים בחומר. מדובר בסצנות מגוחכות מפני שכולם רואים כי כל השוערים מפרים את החוק נוטשים את קו שערם ונעים לפנים בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדורי העונשין מ- 11 מ’, ומחרישים.       

טקסט תמונה (א) : 1 ביולי 2018. מונדיאל רוסיה 2018. אצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה. רוסיה – ספרד בשלב 1/8 הגמר. המשחק הסתיים בתיקו 1:1 בתום 120 דקות ושתי הנבחרות נערכו לקראת שלב בעיטות עונשין מ- 11 מ’ (פנדלים). הקפאת התצלום הזה מוכיחה בבירור כי שוער נבחרת רוסיה איגור אקינפייב נוטש את קו שערו ונע לפנים מול הבועט הספרדי מס’ 8 קוקה (Koke) בטרם נגעה נעלו בכדור. איגור אקינפייב עצר את כדור העונשין (הפנדל) אולם בדרכו לעצירה עבר עבירה והפר את החוק. השופט ההולנדי ביורן קואיפרס (Bjorn Kuipers)לא הורה על בעיטה חוזרת. גם צוות השידור של “כאן” נדב יעקובי ואורן אוזן התעלם מהפרת החוק ע”י השוער הרוסי ולא נקט עמדה מול המפר וגם לא מול השופט. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”). 

טקסט תמונה (ב) : 1 ביולי 2018. מונדיאל רוסיה 2018. אצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה. רוסיה – ספרד בשלב 1/8 הגמר. המשחק הסתיים בתיקו 1:1 בתום 120 דקות ושתי הנבחרות נערכו לקראת שלב בעיטות עונשין מ- 11 מ’ (פנדלים). אותו המצב רק מזווית התבוננות שונה. הקפאת התצלום הזה מוכיחה בבירור כי שוער נבחרת רוסיה איגור אקינפייב נוטש את קו שערו ונע לפנים מול הבועט הספרדי מס’ 8 קוקה (Koke) בטרם נגעה נעלו בכדור. איגור אקינפייב עצר את כדור העונשין (הפנדל) אולם בדרכו לעצירה עבר עבירה והפר את החוק. השופט ההולנדי ביורן קואיפרס (Bjorn Kuipers)לא הורה על בעיטה חוזרת. גם צוות השידור של “כאן” נדב יעקובי ואורן אוזן התעלם מהפרת החוק ע”י השוער הרוסי ולא נקט עמדה מול המפר וגם לא מול השופט. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”).

טקסט תמונה (ג) : ביולי 2018. מונדיאל רוסיה 2018. אצטדיון “לוז’ניקי” במוסקבה. רוסיה – ספרד בשלב 1/8 הגמר. המשחק הסתיים בתיקו 1:1 בתום 120 דקות ושתי הנבחרות נערכו לקראת שלב בעיטות עונשין מ- 11 מ’ (פנדלים). הקפאת התצלום הזה מוכיחה בבירור כי שוער נבחרת רוסיה איגור אקינפייב (Igor Akinfeev) נוטש את קו שערו ונע לפנים מול הבועט הספרדי מס’ 17 יאגו אספאס (iago Aspas) בטרם נגעה נעלו בכדור. איגור אקינפייב עצר את כדור העונשין (הפנדל) אולם בדרכו לעצירה שוב עבר עבירה והפר את חוק מס’ 14 שדן באיסורים שחלים על תנועת השוער בעת בעיטות עונשין מ- 11 מ’. השופט ההולנדי ביורן קואיפרס (Bjorn Kuipers)לא הורה על בעיטה חוזרת. גם צוות השידור של “כאן” נדב יעקובי ואורן אוזן התעלם מהפרת החוק ע”י השוער הרוסי ולא נקט עמדה מול המפר וגם לא מול השופט. (צילום ב- iphone. באדיבות “כאן”).

מונדיאל רוסיה 2018 : המשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד.

מצלמות HBS חשפו במשחק ההכרעה בשלב 1/8 הגמר קרואטיה – דנמרק 1:1 בתום 120 דקות ו- 2:3 בפנדלים את חולשת השיפוט ואת חולשת שדרני “כאן” רמי ווייץ ומוטי איוואניר. כולם רואים כי כל השוערים מפרים את החוק נוטשים את קו שערם ונעים לפנים בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדורי העונשין מ- 11 מ’, ומחרישים.

חוק מס’ 14 בספר חוקת הכדורגל העוסק בביצוע בעיטת העונשין מ- 11 מ’ (פנדל) קובע במפורש כלהלן : “…בעיטת העונשין תוצא לפועל כשהכדור מונח על נקודת העונשין. עד למתן הבעיטה על כל השחקנים פרט לשחקן הבועט והשוער של הקבוצה היריבה, להימצא בשדה המשחק, אולם מחוץ לרחבת העונשין (רחבת ה- 16) ובמרחק של לא פחות מ- 9.15 מ’ מנקודת העונשין. השוער בקבוצה יעמוד על קו השער והוא יכול לנוע על קו שערו בין עמודי השער שלו, אולם אסור לו לעזוב את קו שערו ולהתקדם לפנים בטרם מגע נעל הבועט בכדור, כלומר לפני הבעיטה…”. 

יש להעיר כאן במשפט מוסגר לטובת הדור הצעיר שאיננו בקי בספר חוקת הכדורגל ולא מכיר אותה על בורייה, כי חוק מס’ 14 היָשָן אסר בעבר על השוערים הניצבים על קו השער אפילו להזיז את כפות רגליהם בטרם הבעיטה, אולם הוא כאמור שוּנָה ותוּקָן. חוק מס’ 14 במתכונתו החדשה מאפשר לשוערים לזוז ולנוע על קו שערם אולם אוסר עליהם במפורש לעזוב את קו שערם (ולוּ בסנטימטר) בטרם הבעיטה בכדור העונשין מטווח של 11 מ’.

שני השוערים הקרואטי דניאל סובאסיץ'(Danijel Subasic) והדני קאספר שמייכל (Kasper Schmeichel) עברו עבירות והפרו בגלוי את החוק, מש- נָעוּ לפנים בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדורי העונשין מ- 11 מ’ מול עיניו של שופט המשחק הארגנטיני נסטור פיטאנה (Nestor Pitana) ולכן עצרו חלק מהפנדלים שנבטו לעברם ע”י יריביהם. השופט המרכזי נסטור פיטאנה לא הורה על בעיטות חוזרות למרות שחוקת המשחק מחייבת אותו להעניק הזדמנות שנייה לשחקנים הבועטים. בספר חוקת הכדורגל העוסק בחוק מס’ 14 בסעיף העונש, נאמר כלהלן : “… על כל עבירה על ידי שחקן ו/או שחקנים מהקבוצה המגינה , יש לחזור על הבעיטה, אם השער לא הובקע…”. כמו כן נאמר באחת ההחלטות הרשמיות בסעיף 14.02 בספר חוקת הכדורגל בגרסה הנוכחית שלה, כלהלן : “אם לאחר מתן אות השופט, הוא נוכח, שהשוער איננו עומד במקום המיועד לו, אין השופט צריך לשרוק לעבירת השוער, אלא להמתין לתוצאות בעיטת העונשין מ- 11 מ’. מקום עמדתו החוקית של השוער הוא על קו השער בין עמודי השער. אם השוער עוזב את קו שערו ונע קדימה לאחר השריקה אולם לפני מתן הבעיטה והשער לא הובקע, אזי יש לחזור על הבעיטה”. הערה שלי : בגרסה הישנה כתוב בסעיף 14.02, “…אם השוער מזיז את כפות רגליו…”... צוות השידור של “כאן” רמי ווייץ ומוטי איווניר  פטפט ו- הילל את השוערים וגינה את הבועטים ולא עשה את מה שהוא צריך לעשות : הוא לא הסביר ולא פִּרְשֵן לצופיו את פשר כישלון השופט המרכזי נסטור פיטאנה במשחק הנ”ל מול דברי החוק מס’ 14, ולא יידע אותם מה טוען החוק הקונקרטי הזה מס’ 14 על סעיפיו השונים בספר חוקת משחק הכדורגל לרבות האיסור המפורש הקובע כלהלן : “…השוער בקבוצה יעמוד על קו השער והוא יכול לנוע על קו שערו בין עמודי השער שלו, אולם אסור לו לעזוב את קו שערו ולהתקדם לפנים בטרם מגע נעל הבועט בכדור, כלומר לפני הבעיטה…”. השופטים אינם אלוהים. מותר לבקר אותם ולבטח לנתח ולהסביר את טקסט החוקים “הספרותיים” בספר חוקת הכדורגל. וודאי בעבור הצופים הצעירים שאינם בקיאים בחומר.  

טקסט תמונה (1) : מונדיאל רוסיה 2018 : הדקה ה- 116 בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1. השופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה (Nestor Pitana) שרק לבעיטת עונשין מ- 11 מ’ לזכות קרואטיה. לוקה מודריץ’ (Luka Modrich) מוציא את העונש לפועל אולם השוער הדני קאספר שמייכל (Kasper Schmeichel) מפר את החוק, עובר עבירה, עוזב את שערו בטרם עת, נע לפנים ועוצר את הפנדל. נסטור פיטאנה איננו מעניש את שוער דנמרק ועובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום. כמותו גם צוות השידור רמי ווייץ ומוטי איוואניר. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת). 

טקסט תמונה (2) : מונדיאל רוסיה 2018 : הדקה ה- 116 בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1. השופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה (Nestor Pitana) שרק לבעיטת עונשין מ- 11 מ’ לזכות קרואטיה. אותו האירוע רק מנקודת מבט שונה מאחורי השער הדני. לוקה מודריץ’ (Luka Modric) מוציא את העונש לפועל אולם השוער הדני קאספר שמייכל (Kasper Schmeichel) מפר את החוק, עובר עבירה, עוזב את קו שערו בטרם עת, נע לפנים ועוצר את הפנדל. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום. כמותו גם צוות השידור רמי ווייץ ומוטי איוואניר. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

טקסט תמונה (3) : מונדיאל רוסיה 2018 : החל קרב הפנדלים בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1 בתום 120 דקות. מלחמת הפנדלים אמורה להכריע מי תהיה הנבחרת שתעפיל ל- 1/4 הגמר קרואטיה ו/או דנמרק. שופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה מורה לשחקן נבחרת דנמרק כריסטיאן אריקסן (Christian Ericksen) לבצע את הבעיטה. כריסטיאן אריקסן נע לפנים אולם בטרם מגע נעלו בכדור, לפני הבעיטה, עוזב שוער נבחרת קרואטיה דניאל סובאסיץ’ (Danijel Subasic) את קו שערו, עובר עבירה מפר את החוק ונָע לפנים, ועוצר את הכדור. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום ולא מורה על בעיטה חוזרת. כמותו גם צוות השידור. רמי ווייץ ומוטי איוואניר. השניים דוממים ו- אינם מגיבים ומתייחסים לחוק. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

טקסט תמונה (4) : מונדיאל רוסיה 2018 : החל קרב הפנדלים בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1 בתום 120 דקות. מלחמת הפנדלים אמורה להכריע מי תהיה הנבחרת שתעפיל ל- 1/4 הגמר קרואטיה ו/או דנמרק. שופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה מורה לשחקן נבחרת קרואטיה מילאן באדלי לבצע את הבעיטה. מילאן באדלי (Milan Badelji) נע לפנים אולם בטרם מגע נעלו בכדור, לפני הבעיטה, עוזב שוער נבחרת דנמרק קאספר שמייכל (Kasper Schmeichel) את קו שערו, עובר עבירה מפר את החוק ונע לפנים, ועוצר את הכדור. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום ולא מורה על בעיטה חוזרת. כמותו גם צוות השידור. רמי ווייץ ומוטי איוואניר אינם מגיבים ולא מתייחסים להפרת החוקה. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

טקסט תמונה (5) : מונדיאל רוסיה 2018 : זהו קרב הפנדלים בתום תקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1 בתום 120 דקות. מלחמת הפנדלים אמורה להכריע מי תהיה הנבחרת שתעפיל ל- 1/4 הגמר קרואטיה ו/או דנמרק. שופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה מורה לשחקן נבחרת דנמרק ניקולאי יורגנסן (Nikolai Urgensen) לבצע את הבעיטה. ניקולאי יורגנסן נע לפנים אולם בטרם מגע נעלו בכדור, לפני הבעיטה, עוזב שוער נבחרת קרואטיה דניאל סובאסיץ’ (Danijel Subasic) את קו שערו, עובר עבירה מפר את החוק ונע לפנים, ועוצר את הכדור. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום ולא מורה על בעיטה חוזרת. כמותו גם צוות השידור. רמי ווייץ ומוטי איוואניר אינם מגיבים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

טקסט תמונה (6) : מונדיאל רוסיה 2018 : זהו קרב הפנדלים בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1 בתום 120 דקות. מלחמת הפנדלים אמורה להכריע מי תהיה הנבחרת שתעפיל ל- 1/4 הגמר קרואטיה ו/או דנמרק. שופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה מורה לשחקן נבחרת דנמרק מיכאל קרוהן דהלי (Michael Krohn Dehli) לבצע את הבעיטה. מיכאל קרוהן דהלי פוסע לעבר הכדור אולם בטרם מגע נעלו בו, לפני הבעיטה, עוזב שוער נבחרת קרואטיה דניאל סובאסיץ’ (Danijel Subasic) את קו שערו, עובר עבירה מפר את החוק ונע לפנים, ועוצר את הכדור. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום ולא מורה על בעיטה חוזרת. כמותו גם צוות השידור. רמי ווייץ ומוטי איוואניר אינם מגיבים ולא מתייחסים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

טקסט תמונה (7) : מונדיאל רוסיה 2018 : זהו קרב הפנדלים בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1 בתום 120 דקות. מלחמת הפנדלים אמורה להכריע מי תהיה הנבחרת שתעפיל ל- 1/4 הגמר קרואטיה ו/או דנמרק. שופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה מורה לשחקן נבחרת קרואטיה יוסיפ פיבאריץ’ (Yosip Fibaric) לבצע את הבעיטה. השחקן הקרואטי נע לפנים אולם בטרם מגע נעלו בכדור, לפני הבעיטה, עוזב שוער נבחרת דנמרק קאספר שמייכל (Kasper Schmeichel) את קו שערו, עובר עבירה מפר את החוק ונע לפנים, ועוצר את הכדור. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום ולא מורה על בעיטה חוזרת. כמותו גם צוות השידור. רמי ווייץ ומוטי איוואניר אינם מגיבים ולא מתייחסים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

טקסט תמונה (8) : מונדיאל רוסיה 2018 : זהו קרב הפנדלים בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1 בתום 120 דקות. מלחמת הפנדלים אמורה להכריע מי תהיה הנבחרת שתעפיל ל- 1/4 הגמר קרואטיה ו/או דנמרק. שופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה מורה לשחקן נבחרת דנמרק לָאסֶה שוֹנֶה (Lasse Schone) לבצע את הבעיטה. לָאסֶה שוֹנֶה נָע לפנים אולם בטרם מגע נעלו בכדור, לפני הבעיטה, עוזב שוער נבחרת קרואטיה דניאל סובאסיץ’ (Danijel Subasic) את קו שערו, עובר עבירה מפר את החוק ונע לפנים, ועוצר את הכדור. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום ולא מורה על בעיטה חוזרת. כמותו גם צוות השידור. רמי ווייץ ומוטי איוואניר אינם מגיבים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

טקסט תמונה (9) : מונדיאל רוסיה 2018 : זהו קרב הפנדלים בתקופת ההארכה במשחק קרואטיה – דנמרק בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 באצטדיון ניז’ני נובגורוד. התוצאה 1:1 בתום 120 דקות. מלחמת הפנדלים אמורה להכריע מי תהיה הנבחרת שתעפיל ל- 1/4 הגמר קרואטיה ו/או דנמרק. שופט המרכזי הארגנטיני נסטור פיטאנה (Nestor Pitana) מורה לשחקן נבחרת קרואטיה אנדריי קראמאריץ’ (Andrej Kramaric) לבצע את הבעיטה. השחקן הקרואטי פוסע קדימה לקראת הבעיטה אולם בטרם מגע נעלו בכדור, לפני הבעיטה, עוזב שוער נבחרת דנמרק קאספר שמייכל את קו שערו, עובר עבירה מפר את החוק ונע לפנים, ועוצר את הכדור. נסטור פיטאנה עובר לסדר היום כאלו לא קרה מאום ולא מורה על בעיטה חוזרת. כמותו גם צוות השידור. רמי ווייץ ומוטי איוואניר אינם מגיבים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 12 / קשת).

מואב וורדי ותוכניתו התיעודית החדשה “העולם היום” (30 דקות) ששודרה לראשונה ב- “כאן” ב- 30 ביוני 2018 ועסקה במונדיאל רוסיה 2018. מואב וורדי העניק ל- “העולם היום” הראשונה שלו בסדרה כסות של Replay. אכזבה גדולה. עיתונאות משעממת. הנה הנימוקים.

אני רוחש הערכה לעיתונאי הטלוויזיה מואב וורדי (שב ארצה יחד עם הקולגה שלו אורן יוסיפוביץ’ ממוסקבה בירת מונדיאל רוסיה 2018, במקומם נשלחו במקומם למוסקבה אמיר בר שלום וליאן ווילדאו) אולם תוכניתו התיעודית החדשה והראשונה “העולם היום” ששודרה ב- “כאן” ב- 30 ביוני 2018 הייתה חובבנית. בזבוז זמן. לא עיתונאית. שום דבר חדש. אלה הנימוקים :

1. השיחה הלוויינית הממושכת בת 7 דקות עם שני המחליפים במוסקבה אמיר בר שלום וליאן ווילדאו לא חידשה דבר ולא הובילה לשום מקום. רכילות. מדובר מטעמם שוב ושוב בחוויות של אווירה, “צבע”, ורכילויות ה- רוויות עוד ועוד תגובות ופטפוטי סרק עם אוהדים ברחובות הבירה הרוסית. העובדה שהשניים מדווחים בשידור ישיר ממוסקבה לארץ איננה אומרת שמדובר בהישג עיתונאי כלשהו. בזבוז זמן. שום דבר חדש. אמיר בר שלום וליאן ווילדאו אינם מביאים ולוּ חצאי ראיונות בלעדיים הנוגעים למונדיאל רוסיה 2018 עם אנשי הוועדה המארגנת של FIFA, לא עם הוועדה המארגנת הרוסית, לא עם גיבורי העלילה המשגשגים שחקנים ומאמנים, וגם שופטים, ולוּ מידע קצרצר אודות מוֹסָד ה- VAR הסנסציוני ומהפכת השימוש במצלמות הטלוויזיה כמצלמות שופטות. פגישתו בשידור ישיר של מואב וורדי (באולפן בארץ) עם אמיר בר שלום וליאן ווילדאו (במוסקבה) הייתה משעממת ולא חשובה. בטלה בשישים. מדובר ב- Replay.

2. שיחתו העיתונאית של המוביל מואב וורדי באולפן “כאן” עם יואב בורוביץ’ (עורך חדשות ופרשן ספורט ב- News 124) אודות “הגיבור הטראגי” שלו ליאו מסי הייתה ילדותית ומגוחכת. רמה נמוכה. מואב וורדי פנה את השאלה הזאת בניסוח הזה אל יואב בורוביץ’ כלהלן : “בוא נדבר על מסי שהוא גיבור טראגי…יש לנו איזה נטייה ללכת עם הסינדרלה שתפתיע ותנצח את הגדולות וארגנטינה היא מהגדולות, אבל תראה איזה סיפור, השחקן אולי הכי מוכשר שראינו מזה שנים ארוכות…והוא מגיע לבאר ולא מצליח לשתות, מגיע להר נבו ולא מגיע לארץ המובטחת…נשתמש בכל אנלוגיה קלישיאתית, זה גומר בעצם את הסיכוי שלו להיחשב לגדול השחקנים בהיסטוריה”. יואב בורוביץ מסכים להערכתו הילדותית הזאת של מואב וורדי, עונה לו, “…אני חושב שכן…”. ומתחיל למנות את הסיבות. אז מה ? מי זה יואב בורוביץ’ בדיוק.

אין מושג כזה “השחקן הגדול בהיסטוריה…”. אין דבר כזה בגלל ההבדלים בתנאים המקצועיים, בנסיבות החברתיות והכלכליות, באיכות היריבים המתנגדים, בפוטנציאל השיווק התקשורתי, וגם בכישרון והידע של הרפואה הספורטיבית והתזונה המודרנית לתמוך בספורטאים המקצועניים. הארגנטיני ליאו מסי נמנה על השורה הראשונה של שחקני כדורגל בינלאומיים רבי מוניטין וגיבורי מונדיאלים כמו האיטלקים ג’וזפה מֵאָצָה ו- סילביו פיולה (ב- 1934 ו- 1938), הברזילאי ליאונידאס דה סילבה ב- 1938), ההונגרי גיאורגי שארושי ב- 1938, האורוגוואי חואן אלברטו סקיאפינו ב- 1950 ו- 1954), השוודי גונאר נורדהאל (זכה עם נבחרת שוודיה במדליית הזהב בתחרויות הכדורגל באולימפיאדת לונדון 1948), ההונגרי פרנץ פושקש (ב- 1954) , הגרמנים פריץ וולטר והלמוט ראהן ב- 1954), הברזילאים פלה וגארינצ’ה ב- 1958, 1962, 1966, ו- 1970) האנגלי בובי צ’ארלטון ב- 1966 ו- 1970), הגרמני פרנץ בקנבאואר (ב- 1966, 1970, ו- 1974), ההולנדי יוהאן קרויף (ב- 1974), האיטלקי פאולו רוסי (ב- 1982), הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה (ב- 1982, 1986, 1990, ו- 1994), הספרדי אנדראס אינייסטה (ב- 2010), ועוד רבים רבים אחרים. די אם אזכיר באותה הנשימה גם את האנגלים סטנלי מתיוס, בובי מור, וג’פרי הרסט, האירי ג’ורג’ בסט, הגרמני אובה זילר, השוודי קורט האמרין, ועוד ועוד. הרשימה ארוכה כאורך הגלות. כל שחקן המופיע ברשימה הזאת היה אולי הטוב בתקופתו בתנאים ובנסיבות שעטפו את סביבתו ההיא. לא ניתן לערוך השוואות בגלל הנתונים השונים והרבים המצטרפים לשאלתו של מואב וורדי. ליאו מסי הוא אולי הכדורגלן העשיר בהיסטוריה אולם איננו הטוב ביותר בהיסטוריה גם אם היה מוכתר ל- אלוף העולם. הוא אולי הרב גוני והטוב בתקופתו. ושמא אולי כריסטיאנו רונאלדו. אוסף תארים אינם כאמור המִבְדָקִים והקריטריונים היחידים.

שאלה למואב וורדי : איזה אָצָן היה גדול יותר : הג’מייקני יוסיין בולט שיאן עולם ואלוף אולימפי בשנים 2016 – 2007 ו/או האמריקני ג’סי אואנס גם הוא שיאן עולם ואלוף אולימפי אולם נטל חלק רק באולימפיאדה אחת זאת של ברלין 1936, שם זכה ב- 4 מדליות זהב (בשתי הריצות ל- 100 מ’ ו- 200 מ’, בקפיצה לרוחק, ובמירוץ השליחים 4 פעמיים 100 מ’). ג’סי אואנס התחרה על מסלולי פחם בעוד יוסיין בולט רץ על מסלולי רקורטאן. שאלה למואב וורדי : מי היה מתאגרף גדול יותר במשקל כבד מבין האלופים ג’ק דמפסי, ו/או ג’ו לואיס, ו/או רוקי מרציאנו, ו/או מוחמד עלי. שאלה למואב וורדי : מי היה שחיין טוב יותר למרחקים קצרים האמריקני ג’וני ווייסמילר באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928, האמריקני מרק ספיץ באולימפיאדת מינכן 1972 (זכה ב- 7 מדליות זהב וקבע 7 שיאי עולם חדשים), האוסטרלי איאן ת’ורפ באולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004, ו/או האמריקני מייקל פלפס שהשתתף ב- 5 אולימפיאדות באלה של סידני 2000 (היה בן 15), אתונה 2004, בייג’ינג 2008, לונדון 2012, ו- ריו דה זאניירו 2016 וצבר יותר מ- 20 מדליות מוזהבות. שאלה למואב וורדי : מי היה רָץ טוב יותר למרחקים ארוכים שיאן העולם והאלוף האולימפי הפיני פאבו נורמי מי שנטל חלק באולימפיאדות אנוורפן 1920, פאריס 1924, ואמשטרדם 1928, ו/או שיאן העולם והאלוף האולימפי הצ’כי אמיל זטופק, שהשתתף באולימפיאדת לונדון 1948 ובאולימפיאדת הלסינקי 1952 (זכה שם ב- 3 מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ’, 10000 מ’, וריצת מרתון). שאלה למואב וורדי : מי היה פיזיקאי ו- מדען דָגוּל יותר האנגלי אייזיק ניוטון (1727 – 1643) ו/או האמריקני יליד גרמניה פרופסור אלברט איינשטיין (1955 – 1879). שאלה למואב וורדי : מיהו לדעתך אלוף השחמט הגדול ביותר, הגרמני עמנואל לאסקר , הקובני חוזה ראול קאפבלאנקה, הרוסי אלכסנדר אלייכין, הרוסי מיכאל בוטביניק, הלאטבי מיכאיל טל, האמריקני בובי פישר, הרוסי גארי קאספארוב, ו/או אלוף העולם הנוכחי הנורווגי מגנוס קארלסן. שאלה למואב וורדי : מי היה המתמטיקאי הדגול ביותר בהיסטוריה, אוקלידס, ארכימדס, פיתגוראס, גליליאו גליליי, יוהאנס קפלר, ניקולאוס קופרניקוס, ברטראנד ראסל, גוסטאב פכנר, ו/או אייזיק ניוטון, ו/או שמא הגאון אלברט איינשטיין. שאלה למואב וורדי : מי היה גדול ממי בנגינה על כינור ניקולו פאגאניני, יאשה חפץ, ו/או אייזיק שטרן. שאלה למואב וורדי : מי היה המוסיקאי והקומפוזיטור הגדול בהיסטוריה, וולפגאנג אמדיאוס מוצארט, לודוויג וואן בטהובן, פליקס מנדלסון (מי לא מכיר את הקונצרט לכינור שלו), יוהאן סבסטיאן באך, ו/או שמא יוזף היידן (מי לא מכיר את קומפוזיציית הקונצרט לחצוצרה שלו), יוהאן שטראוס (מי לא מכיר את מנגינות הוואלסים שלו), יוהאנס ברהאמס (מי לא מכיר את הריקוד ההונגרי מס’ 5 שלו), ז’אן סיבליוס (מי לא מכיר את יצירת “פינלנדיה” שלו), ארם חצ’אטוריאן (מי לא מכיר את יצירת מחול החרבות שלו), פיוטר איליץ’ צ’ייקובסקי (מי לא מכיר את יצירת “אגם הברבורים” שלו), ואולי ניקולאי רימסקי קורסאקוב ו/או בכלל סרגיי ואסילייביץ’ ראחמאנינוב רב אמן בחיבור קונצרטים לפסנתר. מדובר כמובן בשאלות רטוריות. אין דבר כזה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה כפי שאין דבר כזה גדול המתמטיקאים בהיסטוריה ו/או גדול המוסיקאים בהיסטוריה.

מדובר בעיסוק לא מעניין ולא חשוב שהעיתונאי מואב וורדי בחר בכל זאת לדון ולעסוק בו. גם אם מדובר בליאו מסי ובתשובות לא מעניינות ולא חשובות שסיפק לו יואב בורוביץ’. ליאו מסי הוא בר מזל מפני שהוא נהנה מכיסוי טלוויזיוני מיטבי מולטילאטראלי מדהים ו- אינטנסיבי שהופך אותו לאייקון נערץ, לאגדה בעודו בחייו (בהשוואה לרבים מקודמיו שלא זכו לכך לחשיפה תקשורתית כל כך גדולה אולם היו לא פחות מוכשרים וגדולים כמותו בזמנם ). אף על פי כן אי אפשר לומר כי הדחת ארגנטינה במונדיאל רוסיה 2018 בלמה את הסיכוי שלו להיחשב לגדול השחקנים בהיסטוריה. אין דבר כזה. אין הגדרה כזאת בהיעדר ארגומנטים שווים, תקופות זמן זהות, קריטריוני שיפוט שווים, תנאים שווים, ואמות מדידה שוות. זה כמו לומר שנבחרת שווייץ ששרדה את הבית המוקדם שלה מס’ 5 במונדיאל רוסיה טובה מנבחרות פולין וגרמניה ו/או סנגל ו/או איסלנד, וגם ניגריה שנכשלו בבתים המוקדמים שלהם ולא העפילו לשלב 1/8 הגמר של טורניר מונדיאל רוסיה 2018.

3. הכישלון הגדול של מואב וורדי בתוכנית הראשונה שלו “העולם היום” כפי שזה נראה ברגעים אלה היא אי יכולתו להפעיל את כתבי “כאן” במוסקבה במונדיאל רוסיה 2018. אי יכולת שגוררת התעלמות מוחלטת ואבסורדית מנושאים כמו למשל מבנה, מערך, והפריסה הטכנולוגית המרשימה של המצלמות השופטות הקרויות VAR בטורניר מונדיאל רוסיה 2018 (ראשי תיבות של Video Assistant Referee) בכל 11 האצטדיונים המארחים את 64 נשחקי הטורניר. מדובר בלא פחות ממהפכה טלוויזיונית מרתקת שחוללה ה- FIFA התאחדות הכדורגל הבינלאומית בראשות נשיאה בשנתיים האחרונות השווייצרי ג’יאני אינפאנטינו (Gianni Infantino). הריאיון המופרך שגייס מואב וורדי ל- “העולם היום” עם ספ בלאטר נשיא FIFA המודח והנכלולי שמתנגד ל- VAR, נותר ללא Follow up עיתונאי הכרחי. FIFA השמרנית היא גוף הספורט האחרון הגדול שהחליטה באיחור זמנים רב להיעזר בעדויות 40 מצלמות הטלוויזיה המכסות ומתעדות כל משחק ומשחק, בטורניר מונדיאל רוסיה 2018, על מנת להפוך אותן למצלמות שופטות כשנדרש. לא ברור מהם שיקוליו של מואב וורדי לא לעסוק בנושא ה- VAR ולא לראיין את נשיא ה- FIFA ג’יאני אינפאנטינו, לא לראיין את הנשיא ומנכ”ל HBS הצרפתי המוכשר פראנסיס טלייה (Francis Tellier), לא לראיין את מנכ”ל VAR, ולא לראיין לפחות חלק מגיבורי העלילה המעורבים במחלוקות השיפוט, המאמנים, השחקנים, וכמובן את השופטים המעורבים בעצמם.

טקסט תמונה : זהו מנכ”ל ונשיא קבוצת הטלוויזיה HBS הצרפתי, ג’נטלמן רב ידע וניסיון פראנסיס טלייה (Francis Tellier) במונדיאל רוסיה 2018. אני מכיר אותו אישית. מדובר באיש מוכשר, נעים הליכות, צנוע ועניו. (באדיבות HBS).

חברת HBS בראשות הצרפתי פראנסיס טלייה (Francis Tellier) ואשר מסונפת ל- FIFA, הייתה האחראית על מבצע כיסוי הטלוויזיה של 64 המשחקים ב- מונדיאל ברזיל 2014. מדובר בשימוש בטכנולוגיית טלוויזיה חדישה ביותר. כל משחק מכוסה ע”י ניידות שידור גדולות שמתפעלות כל אחת בכל שידור ישיר מִגְוָון של 32 מצלמות (וגם יותר). על כל מצלמה ומצלמה מוטלת משימת צילום מוגדרת מראש. פילוסופיית הכיסוי אחידה ועושר הצילום מובן מאליו. אין כאן נִיסֵי צילום. גם לא טעויות. רוב המצלמות מחוברות למקור הילוך חוזר נפרד משלהן ולכן מסוגלות לתעד ולשַמֵר כל אירוע ספורטיבי ו/או אחר המתרחש באצטדיון, גם אם אינן נראות לעיתים מזומנות ב- Integrated Feed של הניידת. שיטת הכיסוי הייתה אחידה ואפשרה להבחין כי ה- Highlights במשחקים (שערים + עבירות) זוכים לשלושה Instant Replays. לא יותר. הקונץ הוא להספיק לשדר את ההילוכים החוזרים של השערים המובקעים ולהגיע במועד לחידוש המשחק מקו האמצע. בשני השידורים הישירים של ברזיל – קרואטיה 1:3 והולנד – ספרד 1:5 אפשר היה להבחין כי הבימאים מזריקים עוד הילוך חוזר ו/או שניים לכל היותר של השערים המובקעים במועד מאוחר יותר של השידור הישיר. התרשמתי לפני ארבע שנים מהכיסוי אולם לא אהבתי את המצלמות הגבוהות שמפיקות Aerial Shots מרוחקים מידי ולכן “קרים” מידי. כיסוי טקס נגינת ההימנונים בטרם שריקת הפתיחה וחשיפת שחקני שתי הנבחרות ב- Extreme Close Ups – חכם ונבון. רואים שמישהו שם ב- HBS מבין כי יש לעשות הכרה לצופי הטלוויזיה ברחבי תבל עם גיבורי העלילה בטרם התפתחותה. השוטים שהראו את שחקני נבחרת ברזיל בזה אחר זה כל כך מקרוב שרים בעוצמה פטריוטית ובהתלהבות את ההמנון הלאומי שלהם ומפגינים בכך לויאליות עם האומה הברזילאית שלהם לפני תחילת המשחק נגד קרואטיה, הם בלתי נשכחים. בסך הכל אין שינויים מרחיקי לכת בין הכיסוי הטלוויזיוני של HBS את מונדיאל דרום אפריקה 2010 לבין הכיסוי שלהם עכשיו את מונדיאל ברזיל 2014. מצלמות הטלוויזיה אינן עדיין מצלמות שופטות שאמורות לסייע לשופטים. הייתי סבור גם ב- 2014 כי כיסוי טלוויזיה של הקבוצה הצרפתית 1998 TVRS בראשות פראנסיס טלייה אז את מונדיאל צרפת 1998 היה הטוב, האיכותי, והיעיל ביותר בכל הזמנים למרות שעמדו לרשותו אז “רק” 20 מצלמות בכל ניידת שידור.

yoash 1

טקסט תמונה : יוני – יולי 1998. מונדיאל צרפת 1998. אנוכי מימין יחדיו עם פראנסיס טלייה / Francis Tellier משמאל. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 20 שנים. הצילום הזה נעשה במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס. אנוכי מנווט את הפקת מונדיאל צרפת 1998 (מימין) עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יחדיו עם פראנסיס טלייה (Francis Tellier, משמאל) יו”ר קבוצת הטלוויזיה הצרפתית TVRS 1998 שהייתה אחראית על הפקת הסיגנל הטלוויזיוני של מונדיאל צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alroey 6

טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג – שוודיה. צילומי הטלוויזיה השוודית הציבורית (SVT) את תחרויות אליפות העולם ה- 5 ב- א”ק היו באיכות מכסימליסטית. אנוכי מנווט את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 5 בא”ק מאזור עמדות השידור באצטדיון בגטבורג.  מנכ”ל רשות השידור ב- 1995 היה מוטי קירשנבאום ז”ל ומנהל ערוץ 1 היה יאיר שטרן. אחד מעקרונות מנהיגות, ניהול, וניווט השידורים הישירים בכל רשת טלוויזיה באשר היא, רשום כלהלן : אתה בא ראשון לעבודה והולך ממנה אחרון. (צילום SVT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) והוועדה המארגנת השוודית את משחקי אולימפיאדת סטוקהולם ב- 1912 היו הראשונים שתמכו בעדויות מצולמות של Photo finish בנוסף למדידות הזמנים ע”י שופטים מצוידים בשעוני Stopper. הנה התיעוד שלי.

stockholm

טקסט תמונה : אולימפיאדת סטוקהולם 1912. האצטדיון האולימפי מארח חידוש שיפוטי מפליג. זהו מתקן השיפוט של שופטי הריצות בתחרויות הא”ק ליד קו הגמר שהוא משותף לכל הריצות. ברוּם המתקן ניצב צלם סטילס שוודי שמתעד את מיקום ודירוג הרצים עם חציית קו הגמר ׁ(מתחתיו, שופטי הזמנים). אולימפיאדת סטוקהולם 1912 חנכה את צילומי ה- “Photo finish” הראשונים בהיסטוריה של האולימפיאדות בעֵת החדשה. הוועדה המארגנת השוודית לא הסתפקה בעדותם של שעוני העצר המדרגים את מיקום הרצים, אלא גבתה לראשונה בהיסטוריה האולימפית המודרנית גם עדות מצולמת. (באדיבות הוועד האולימפי השוודי ו- IOC ובאדיבות הוצאת “den femte OLYMPIADEN olympiska spelen i Stockholm 1912 i bild och ord”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stockholm 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת סטוקהולם 1912. זאת תמונת הסטילס שהפיקה מצלמת ה- Photo finish השוודית על קו הגמר של ריצת 100 מ’ לגברים ומדרגת את מיקומם של ששת האצנים. מצלמת הסטילס הוצבה ברוּם מגדל השיפוט שמוקם על קו הגמר. האמריקני ראלף קרייג (Ralph Craig) זוכה במדליית הזהב בזמן של 10.8 ש’ ומקדים את בני ארצו אלווה מאייר (Alvah Meyer) שזכה במדליית הכסף בתוצאה של 10.9 ש’ ודונאלד ליפינקוט (Donald Lippincott) שזכה במדליית הארד וקבע אף הוא זמן של 10.9 ש’. מצלמת ה- Photo finish היא ש- הפרידה בין אלווה מאייר ודונאלד ליפינקוט והכריעה למי מהם תוענק מדליית הכסף ולמי מדליית הארד, למרות שלשניהם נמדד זמן זהה. (באדיבות הוועד האולימפי השוודי ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת טוקיו 1964 הכניסה הוועדה המארגנת היפנית את שיטת המדידה האלקטרונית בתחרויות הא”ק והשחייה באמצעות מערכות שעוני SEIKO. רשת הטלוויזיה היפנית הציבורית NHK נתנה לכך ביטוי פומבי נפלא בשידורים הישירים שלה.

ה- Comissioner המוכשר, הפעלתן, ורב היוזמה של ליגת ה- NFL האמריקנית פיט רוֹזֶלֶה (Pete Rozelle) בשנים 1989 – 1960, היה ראשון שהחליט ב- 1986 לאמץ את הרעיון והשתמש במצלמות של שלוש הרשתות הארציות CBS, NBC, ו- ABC כמצלמות שופטות ברגעי מחלוקות. החרה – החזיק אחריו איגוד הטניס הבינלאומי שאימץ אף הוא את הרעיון להשתמש במערכת הצילום “Hawkeye” כדי להכריע ברגעי מחלוקות’ האם הכדורים שנחבטים ע”י שחקני ושחקניות הטניס במהירויות עצומות היו In ו/או Out, בתוך קווי המגרש ו/או מחוצה להם. ה- FIBA התאחדות הכדורסל הבינלאומית והתאחדות ה- Euroleague הלכו בעקבות הוועדות המארגנות הנ”ל ואימצו אף הן את רעיון המצלמות השופטות ב- עֵת מחלוקות. ה- FIFA השמרנית היא גוף הספורט הגדול האחרון שמאמץ עכשיו בטורניר מונדיאל רוסיה 2018 את רעיון מצלמות הטלוויזיה השופטות ואת מערך ה- VAR. העיקר שמואב וורדי מביא לתוכניתו “העולם היום” את עדותו של נשיא ה- FIFA לשעבר ספ בלאטר ההוא הנוכל המושחת. מגוחך.

4. גם תוכנית “העולם היום” העוקבת ב- 2 ביולי 2018 לא היטיבה עם מואב וורדי. השיחה שניהל עם אמיר בר שלום שליח “כאן” לטורניר מונדיאל רוסיה 2018 במוסקבה, העידה על עיתונאות ירודה, משעממת, ולא חשובה. במקום להיפגש עם גיבורי העלילה במונדיאל רוסיה 2018 שחקנים, מאמנים, שופטים, אנשי מערכת VAR, ומנכ”ל ונשיא HBS פראנסיס טלייה, מתייצב אמיר בר שלום בכיכר העיר במוסקבה ומפמפם לעברו של מואב וורדי וצופיו בארץ אינפורמציית טריוויה חסרת ערך. האם לשם כך לצורך משימת הדרדלה הזאת הוטס אמיר בר שלום למוסקבה…??? הנה הדו שיח העיתונאי הרדוד והחלשלוש בין שניהם חסר כל חשיבות. מה זה צריך להיות העניין הזה…??? לא ייאמן…??? ועוד איך ייאמן…!!! הנה חליפת הטקסטים הדלים בין המגיש והמנחה בארץ לבין הכתב שלו ברוסיה 2018.

מואב וורדי באולפן “כאן” בארץ (2 ביולי 2018) : “אמיר אנחנו מדברים על מונדיאל של הפתעות…הנבחרות הגדולות בחוץ…וזה מאוד מפתיע”.

אמיר בר שלום במוסקבה (2 ביולי 2018) : “כן…אבל אל תשכח את ברזיל…ברזיל אלופת העולם חמש פעמים…יותר מכל אחד אחר…נכון זה מונדיאל של הפתעות…זה ברור…צריך באמת לומר אנחנו רואים כאן כדורגל של מדינות…בעבר לא ראינו כדורגל כזה…כדורגל שמח…גרמניה כמו שאמרת בחוץ, ארגנטינה בחוץ, ספרד בחוץ…מכסיקו של של אחה”צ לא הייתה נבחרת כזאת גדולה אבל בשלבים כאלה ארוכים של המשחק היה נראה כי היא כן יכולה להגיע לרבע הגמר…אני חושב שאם המונדיאל הזה ייזכר בזכות משהו זה בגלל מה שאמרת עכשיו…אחת הנבחרות הקטנות בשורה התחתונה היא רוסיה…רוסיה הייתה הנבחרת שדורגה במונדיאל הזה במקום הכי נמוך…במקום ה- 70 ותראה לאן היא מגיעה…עד לרבע הגמר ותראה מה זה עושה כאן…ואותה רוסיה שמנסה להוכיח שמקומה בין המעצמות…אנחנו בכל מקרה מניחים את האצבע על הדופק…בכל מקרה יש לנו היום עוד משחק מצוין בלגיה נגד יפן…אני מניח שיש לכם עוד חדשות, חדשות לא פחות חשובות… בחזרה אליך מואב”. בעבור אינפורמציית הדרדלה הזאת נשלח אמיר בר שלום למוסקבה בירת מונדיאל רוסיה 2018. אין לי מילים חוץ משלוש. בושה וחרפה. ביזיון.

הילוך חוזר : ירון דקל יורם ארבל ברדיו גלי צה”ל (יום חמישי – 28 ביוני 2018 בין 09.00 ל- 11.00).

אנוכי שב לנושא הנ”ל בשל המון תגובות שמגיעות לבלוג. ובכן, מאז שטרקתי את הדלת ב- 2002 בפני פרצופו של מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ונטשתי לעד את ערוץ 1, אנוכי נעול באופן אוטומטי על רדיו גלי צה”ל. אינני מאזין לשְרִידֵי רדיו “קול ישראל” ז”ל שמצאו את מקומם ברדיו “כאן” למעט כמה זמני שידור יומיים ושבועיים של ה- Oldies, “רגעי קסם” ו- “מתוק מאז”. אלה ששודרו פעם ברשת ב’ של רדיו “קול ישראל” ההוא, והיום מושמעות ברשת ב’ של “כאן”. בעת מחקר וכתיבת 13 הספרים הדנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, האזנתי לשני הראיונות שניהלו ירון דקל ועמית סגל בתוכניתם “דקלסגל” ברדיו גלי צה”ל ביום חמישי – 28 ביוני 2018 אחרי חדשות 10.00) עם שרת הספורט מירי רגב ולאחריה עם יורם ארבל. ירון דקל אזר אומץ והודיע למירי רגב שהתוכנית העיתונאית שלו “דקלסגל”  איננה פינת ליטוף. משהגיע ירון דקל לאזרח יורם ארבל ודן עמו באיכות השידורים של מונדיאל רוסיה 2018 מהיבטי ה- Video וה- Audio, והלה השיב לו בין היתר, “…כי איננו רוצה להיכנס למה שקרה עמו במונדיאל ברזיל 2014…”, החליט המראיין לשנות נימה, וגם ל- לפסס, ולהפוך את הריאיון המשעמם עם השדר הוותיק לא רק לפינת ליטוף אלא לפינת חנפנות. במקום להשיב ליורם ארבל ולומר לו, “…מה זאת אומרת יורם ארבל שאתה לא רוצה להיכנס…רדיו גלי צה”ל הוא מוסד עיתונאי ולא פינת ליטוף…אני דווקא כן רוצה להיכנס לפרשת הנפל שלך ושל דני נוימן במונדיאל ברזיל 2014…”.

פרשת השדר יורם ארבל והפרשן שלו דני נוימן כצוות שידור מוביל של ערוץ 1 בעת שהות שניהם במונדיאל ברזיל 2014 הוא שערורייה טלוויזיונית עלובה ו- מחורבנת חסרת תקדים בחומרתה מאז 1970, השנה ההיא לפני 48 שנים בה החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכסות את הראשון בסדרת המונדיאלים שלה, גביע העולם מכסיקו 1970. ירון דקל לשעבר מפקד רדיו גלי צה”ל ברח מעיתונאות חוקרת מתעמתת משוויתר ליורם ארבל. מגוחך שהעורך של “דקלסגל”  ברדיו גלי צה”ל בימי חמישי בשבוע אפשר לירון דקל להיות עיתונאי מלטף וחנפן שכזה של יורם ארבל ולנוּס מהמערכה. יורם ארבל ודני נוימן נחשפו במונדיאל ברזיל 2014 כצוות שידור מוביל מחורבן ו- עלוב, לא אמין, ובלתי מהימן. כמה מאנשי מערכת ערוץ 1 ז”ל סיפרו לי כי השניים האלה החמיצו ופשוט לא הגיעו גם לעמדת השידור באחד המשחקים במונדיאל ברזיל 2014. השידורים הישירים של שניהם במונדיאל ברזיל 2014 היו רוויים במאות טעויות, מאות שגיאות, מאות אי זיהויים ו- נעדרי ידע, לא בקיאים בחומר, אינם מכירים רבים מהשחקנים ולא יודעים את שמותיהם (למרות שהם מאיישים עמדות שידור מאובזרות בעלות תצפיות טובות על כרי הדשא באצטדיונים השונים בברזיל). ירון דקל מי שהיה בשעתו מפקד רדיו גלי צה”ל נחשף במלוא חולשתו העיתונאית. עלה נידף.

תזכורת 3 : יורם ארבל ואנוכי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1990 – 1978 (א’).

אסון “הייסל” 1985 (א’). עיתונאות היא חלק אינטגרלי בלתי נפרד משידור כדורגל בטלוויזיה (חלק ראשון). כל הזכויות שמורות לכותב ולמחבר יואש אלרואי. 

השתלטות חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על אירועי הכדורגל הרלוואנטיים באירופה החלה בשנים 1984 ו- 1985. מנהל חטיבת החדשות ב- 1984 ו- 1985 היה יאיר שטרן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1984 ו- 1985 היה טוביה סער. לתפקיד הזמני של מ”מ של טוביה סער שסיים את תפקידו כמנהל הטלוויזיה בפברואר 1985 נבחר יוסף בר-אל. בספטמבר 1985 הודח יוסף בר-אל מתפקידו ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ובמקומו התמנה למ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. באפריל 1986 נבחר חיים יבין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקבוע. הוא כיהן בתפקידו זה עד נובמבר 1989. אורי פורת כיהן בתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו מ- 1 באפריל 1984 עד 31 במארס 1989. ב- 1 באפריל 1989 החליף אותו מנכ”ל רשות השידור הבא אריה מקל. 

א. תקוות עיתונאיות טלוויזיוניות חדשות ב- 1984.

הופעתו של אורי פורת ז”ל ב- 1 באפריל 1984 בשמי רשות השידור (במקומו של יוסף “טומי” לפיד ז”ל שהיה אז בן 52) – הייתה מטאורית ויצרה ציפיות (אצלי). חד וחלק ! הוא היה אז בן 49 רווי מרץ אנושי ומי שסייע לי להציב מייד סטנדרט כיסוי ושידור שונה של אירועי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה בלתי אפשרי בימיו של המנכ”ל הקודם יוסף “טומי” לפיד . פתיחותו של אורי פורת העניקה לי ב- 1984 הזדמנות לחבור בכל כוחי לאיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ו- לינוק משורשיו, ולהצטרף לשידורי הספורט הרלוואנטיים הבינלאומיים שהמנכ”לים שקדמו לאורי פורת מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג, מנכ”ל רשות השידור ה- 2 יצחק לבני , ומנכ”ל רשות השידור ה- 3 יוסף “טומי” לפיד רחקו מהם כמו מאש. כל אליפויות אירופה בכדורגל (EUROs) לרבות משחקי הגמר בכדורגל על גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות וקבוצות מחזיקות גביע שנערכו בתריסר השנים שבי 1972 ל- 1984 לא שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, למרות שניתנו לה כמו לרשתות הטלוויזיה האחרות ב- EBU בחינם אין כסף ו/או תמורת עלויות כספיות אפסיות. צריך להבין כאן שכל המנכ”לים של רשתות הטלוויזיה ב- EBU ובראשם המנכ”לים של ה- BBC הבריטי הציבורי התייחסו בכובד ראש לאירועי הספורט הרלוואנטיים הבינלאומיים ושיבצו אותם לאחר כבוד בלוח השידורים הציבורי שלהם. רק כאן במדינת ישראל נמנעו מלעשות כך שלושת המנכ”לים הראשונים של רשות השידור בטענה שהכדורגל הזה של אליפויות אירופה וגביעי אירופה הוא סטראוטיפ שידור ירוד למרות הביקוש העצום לו. לא ייאמן…? דווקא כן. זה היה המצב המגוחך והבלתי מתקבל על הדעת בטלוויזיה הישראלית הציבורית ערב בואו של של אורי פורת לרשות השידור באפריל 1984 (הוא היה פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שהעדיף אותו על פני המשך שירותו של המנכ”ל הקודם יוסף “טומי” לפיד מי שכיהן בתפקיד מנכ”ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979). מעניין שאותם שלושת המנכ”לים הראשונים של רשות השידור ראו ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC מופת שידור ומודל לחיקוי . אולם משהגיעו הדברים ל- “חיקוי” בתחום שידורי הספורט הם נסוגו. קוראי הבלוג צריכים להבין שה- BBC בשני ערוציו 1 BBC ו- 2 BBC שידר כבר בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה כ- % 15 / % 17 שידורי ספורט רלוואנטי. תוכניות ספורט מרהיבות ועשירות במידע ועתירות רייטינג שלו כמו ה- “GRANDSTAND” ו- “MATCH OF THE DAY” (השם הזה בתרגומו לעברית “משחק היום” היה מקור ההשראה שלי לקרוא לתוכנית הכדורגל שלנו במוצ”ש “משחק השבת”) – הפכו לספינות הדגל של ה- BBC.

בין השנים רשות השידור הייתה חברה פעילה (Member active) בהגדרתה בשורות האיגוד אך למעשה דוממת, עצלה, וחסרת מעש. אורי פורת סייע לי להתניע מחדש את הטורבינות. מן ההיבט הזה הוא היה בלתי נשכח עבורי. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלו ב- 1984 ו- 1985 לא רק תנופה אלא גם היקף רחב. ביום רביעי – 30 במאי 1984, נערך באצטדיון “אולימפיקו” ברומא משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, ליוורפול אלופת אנגליה נגד רומא אלופת איטליה. אירוע כדורגל בינלאומי ששודר ישיר ל- 80 מדינות ברחבי תבל. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת אישר לי את מבצע השידור, אך ביקש לחסוך בהוצאות ויורם ארבל נשאר בבית, ושידר את המשחק ישיר ההוא מעמדת Off Tube מהאולפן בירושלים. רשת הטלוויזיה הציבורית של איטליה RAI שימשה כ- Host broadcaster של השידור. סיגנל השידור ה- Multilateral מרומא נפתח עבור כל רשתות הטלוויזיה של ה- EBU איגוד השידור האירופי (European Broadcasting Union) בתשע וחמש דקות בערב, ובעיטת הפתיחה נקבעה לתשע ורבע. המשחק של יובנטוס – ליוורפול בלילה ההוא של יום רביעי – 30 במאי 1984 שימש תפנית חדה במכלול השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובחו”ל. החלה תקופה חדשה בטלוויזיה ישראלית הציבורית וברשות השידור. וגם בחטיבת הספורט. הניהול וההובלה שלי, הניווט, העריכה וההפקה, והשימוש בטכנולוגיה הטלוויזיונית לרבות הכלכלה הטלוויזיונית הפכו למורכבים ומסובכים הרבה יותר מאשר בתקופת יוסף “טומי” לפיד ז”ל ויצרו אתגרים נפלאים ואופציות חדשות. המטרה שלי הייתה לתקוע סיכה צבעונית בכל אתרי הספורט בארץ ובעולם. לא היה גבול לאמביציות השידור שלי, המקומיות והבינלאומיות. אולם אי אפשר היה להגשימן ללא סיועם הנחרץ של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ”ל הכספים שלו יוחנן צנגן. לא ניתן היה לפרוץ דרך בתנופה כזאת ללא אנשי טלוויזיה שצעדו לידי כברת דרך ארוכה מאוד כמו אורי לוי, אמנון ברקאי, יצחק גליקסברג, נסים קיוויתי, יורם ארבל, ומאוחר יותר גם ששי אפרתי. האנשים האלה הם בלתי נשכחים עבורי. בלתי אפשרי היה להעפיל לפסגה בלעדיהם.

טקסט מסמך : 30 במאי 1984. כותרת בעיתון “חדשות” (הוצאת עמוס שוקן) אודות השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין קבוצות רומא ו- ליוורפול ,” המשחק הערב בטלוויזיה מהווה פריצת דרך”. (באדיבות ארכיון “חדשות” ובאדיבות מו”ל “הארץ” מר עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 30 במאי 1984. עיתון הפועלים “על המשמר” ביטאונה של מפ”ם מקדם את השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין רומא ל- ליוורפול. (באדיבות ארכיון “על המשמר”).

החלטת המנכ”ל אורי פורת על השידור הישיר עוררה מחלוקת (קשה) בתוך חטיבת החדשות שנתבעה לקצר את מהדורת “מבט” שהתחילה בתשע ברבע שעה. מיכאל קרפין ורפיק חלבי עורכי “מבט” יצאו מדעתם מרוב קנאה וכעס. “מעולם לא קרה שמשחק כדורגל יקצר ויפריע לשידור “מבט” “, אמרו לי שניהם בזעם. ברור שהשבתי להם מייד, “לא יקרה שום אסון אם “מבט” יקוצר פעם בשנה ברבע שעה לטובת שידור ישיר של משחק כדורגל בינלאומי נחשב, בו יש לציבור הצופים בישראל עניין רב”, והוספתי, “תלמדו ממנהל החדשות שלכם יאיר שטרן שמסכים לדעתי ותומך ברעיון השידור הישיר במלואו”. הטיעון הזה ליבה את אש המחלוקת והרגיז את שניהם עוד יותר. יאיר שטרן נחשב בעיניהם ראשית דבר לחובב ספורט ולכֵן דעתו לא הייתה מקובלת עליהם. שאלת השידור הישיר המקיף הוחזרה שוב לשיקול דעתו של המנכ”ל. אורי פורת שרצה להיות טוב עם כולם כבר כמעט התקפל והיה מוכן לוותר למיכאל קרפין ורפיק חלבי. “…שָדֵר ישיר החל מהמחצית השנייה, מה אִכפת לך…”, ביקש ממני. לא הסכמתי. חברת “עֵלִית” (בראשות דיוויד פדרמן) נותנת החסות לשידור הישיר היוקרתי שכל המדינה ציפתה לוֹ, התייצבה בין וותרנותו של המנכ”ל לבין אינטרס השידור, והטילה ווטו על בקשתו של אורי פורת לאחר את תחילת השידור בגלל רוגזם של בכירי חטיבת החדשות. החסות של “עֵלִית” בת 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר ניתנה עבור שידור בהיקף מלא ולא קטוע. לבסוף הושגה פשרה. “מבט” קוצר בחמש דקות, והשידור הישיר של המשחק ליוורפול – רומא החל באיחור של עֶשֶר דקות. היה מזל גדול שלא הובעו שערים במשחק בטֶרֶם הכניסה לשידור הישיר. נמנעה בושה גדולה.

יורם ארבל ווירטואוז המילים, פתח את השידור הישיר בהצהרה דרמטית : “נכנסנו למשפחת העמים”. לא היה איש שדמה לו בכישרונו ליצוֹר סלוגנים תקשורתיים בעת שידור ישיר. מייד אח”כ הוסיף, “הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת ברגע זה ל- 52 רשתות טלוויזיה באירופה ובעולם המעבירות את המשחק בשידור ישיר לארצותיהן”המשחק הסתיים בתיקו אחת בתום 120 דקות משערים של פִיל נִיל מליוורפול ורוברטו פרוצו מרומא. שתי הקבוצות התייצבו לבעיטות הכרעה מ-11 מ’. השעה כבר הייתה קרוב לחצות. בתום בעיטות ההכרעה יהיה עלינו לשָדֵר את שמחת הניצחון של הזוכים ותוגת ההפסד של המובסים, ובסופן את טקס הענקת הגביע. לפתע חשתי ייסורי מצפּוּן משום שהשידור הישיר נמשך ונמשך. הרבה יותר מעבר למצופה. גזלתי ערב שלם מצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל שאינם אוהדי כדורגל . שוער ליוורפול בְּרוּס גְרוֹבֶּלָאר היה גיבור שלב ההכרעה. ליוורפול ניצחה בבעיטות 11 מ’ 2:4 וזכתה בגביע אירופה. השחקנים האנגליים הגישו אותו כאות הערכה למאמנם ג’וֹ פֵייגְן יורשו של בּוֹב פֵּייזְלִי בשעה ש – 27000 (עשרים ושבעה אֶלֶף) אוהדי ליוורפול הססגוניים חוגגים ביציעי האצטדיון הרומי בגרון ניחר ומעניקים תפאורה מושלמת להצגת כדורגל יפהפייה. העצירות המרהיבות של ברוס גרובלאר העניקו רגעי אושר לאוהדי ליוורפול וכסף ענק לקופת המועדון. אין זה סוֹד כי זכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות, התואר הבכיר ביותר בכדורגל האירופי למועדונים, איננה משמשת רק הצלחה ספורטיבית. הכדורגל חרג מזה זמן רב מהמונח הטריביאלי היָבֵש של “תרבות וספורט” והפך לביזנס כלכלי ענק. זכייה בגביע אירופה משמשת מייד מקדם שיווקי מצוין של מוצרי הקבוצה. בניהול כלכלי חכם תוכל אלופת אירופה לשווק ולמנף את הישגיה במרצ’נדייז, הגדלת ההכנסות מהסכמי זכויות שידורים, ומכירת כוכבים שלה שצברו מוניטין אך נמצאים בשלהֵי הקריירה.

למחרת השידור הישיר (יום חמישי – 30 במאי 1984) שתפס ערב שלם בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל פרצה מהומת תקשורת, בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בכלל הציבור עצמו. רבים תהו כיצד הרשה לעצמו מנכ”ל רשות השידור אורי פורת להחרים ערב שלם רק למען משחק כדורגל שישראל אפילו איננה נוטלת בו חלק. ידם של מבקרי העיתונות הכתובה בישראל השתוללה. כולם תקפו את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ללא רַחֵם. אורי פורת פשוט הועלה על המוקד ונצלב מפני שהתיר לי לשָדֵר בערוץ מונופוליסטי חסר חלופה משחק כדורגל בינלאומי בשעה שכנראה חצי מכמות הצופים (נשים) על פי הנחת המבקרים כלל איננו מעוניין לצפות בו. אנשי חטיבת החדשות נעלבו והיה צריך לפַצות אותם. מנכ”ל רשות השידור ו- 16 מהבכירים ובראשם מנהל החטיבה יָאִיר שְטֶרְן, מִיכָאֵל קָרְפִּין, רָפִיק חַלָבִּי, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל, יָעֵל חֵן ז”ל ואחרים, מיהרו להתכנס בבית ההארחה בקריית ענבים כדי לקיים סימפוזיון האם שידורי ספורט דוחים שידורי חדשות. אורי פורת לא רק שלא וויתר על רעיון שיבוץ שידורים ישירים של אירועי ספורט רלוואנטיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית , ודחיית מהדורות “מבט” לפי כך בהתאם אלא הורה אף לטפח אותם. סיכמנו כי רשות השידור תצטרף מעתה לחוזה השידורים ארוך הטווח שבין ה- EBU לבין UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית), הצטרפות שתקנה לה את הזכות לשָדֵר ישיר את שני משחקי הגמר על גביעי אירופה למחזיקות גביע ואלופות בכדורגל, שהיו אמורים להיערך במאי 1985.

טקסט מסמך : 8 ביוני 1984. ביקורת טלוויזיה בעיתון “מעריב” נגד השידור הישיר בהיקף מלא ומילוי ערב שלם המיועד למשחק הכדורגל על גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות בין המועדונים רומא ו- ליוורפול ב- Prime time של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (באדיבות העיתון “מעריב”).

ראה גם “הארץ” מ- 31 במאי 1984. מנכ”ל רשות השידור נכנע ללחץ פנימי של עובדי חטיבת החדשות ומכנס פגישה של קבוצת עבודה בקיבוץ קריית ענבים בנושא האם שידור ישיר של משחק כדורגל חשוב ככל שיהיה דוחה את שידור מהדורת החדשות “מבט”. 

ב- 15 בינואר 1985 הענקתי ריאיון לגב’ יעל אדמוני כתבת העיתון “דָבָר” בו הסברתי לה את השיפור שחל בהפקות הספורט מאז מינויו של אורי פורת למנכ”ל רשות השידור במקומו של יוסף “טומי” לפיד. צעדנו במשעול חדש. הלכנו בדרך הנכונה אך עדיין לא היינו במיטבנו וטרם הגענו לפסגה.

טקסט מסמך : 15 בינואר 1985. עיתון “דבר”. (באדיבות ארכיון “דבר” ואנשי אגף העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב) .

במארס 1985 אישרו מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בגיבויו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת רשימה ארוכה של שידורי ספורט ישירים שנועדו לחודשים אפריל 1985, מאי 1985, יוני 1985, ויולי 1985 לרבות שידורים ישירים של משחקי המכבייה ה- 12 בין 15 ביולי 1985 ל- 25 ביולי 1985. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת התייצב בכל משקלו לימיני והבין כי השידור הציבורי בראשו ניצב מחויב לסיקור ישיר ורחב של אירועי הספורט הרלוואנטיים. המסמך הבא מ- 30 במארס 1985 מעיד על שינוי מהותי בכמות ואיכות תכנון והוצאה לפועל של משדרי הספורט הרלוואנטיים תחת ניהולי ופיקודי.

טקסט מסמך : 30 במארס 1985. (עמוד מס’ 1 מתוך 2). סיכום פגישה שלי עם מ”מ מנהל הטלוויזיה הידראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן המאשרת (בגיבוי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת) את רשימת שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים אפריל 1985, מאי 1985, יוני 1985, ו- יולי 198. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 במארס 1985. (עמוד מס’ 2 ואחרון מתוך 2). סיכום פגישה שלי עם מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן המאשרת (בגיבוי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת) את רשימת שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודשים אפריל 1985, מאי 1985, יוני 1985, ו- יולי 1985. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפה לה שנה. הגיע  יום רביעי – 29 במאי 1985. יום חול רוטיני בשנה לא רגילה שאותו יורם ארבל וגם אנוכי לא נשכח כל חיינו, לעולם. קרה לוֹ אסון עיתונאי חסר תקדים, ללא פשר, ובלתי מובן בעֵת שידור ישיר שצבע אז את הרֶזוּמֶה שלוֹ בכתמים שחורים משחור. הטסתי אותו לבריסל כדי לשדר ישיר מהבירה הבלגית את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין יובנטוס האיטלקית ל- ליוורפול האנגלית. יורם ארבל ישב בערבו של היום ההוא בעמדת שידור מאובזרת בעלת תצפית נוחה שהוזמנה על ידי עבורו באִצטדיון “הייסל” בריסל והתכונן לשָדֵר ישיר לארץ את המעמד הנכבד והיוקרתי ביותר של הכדורגל האירופי ברמה של מועדונים. בטרם החל השידור הישיר קרה אסון נוראי באצטדיון “הייסל”. במהומת אלוהים שנוצרה לאחר התנגשות בין אוהדים אנגליים ואיטלקים בתוך האִצטדיון נִסְפּוּ 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ומאות אחרים נפצעו. האסון התרחש לידו לא הרחק ממנו של יורם ארבל שישב כאמור בעמדת שידור נוחה ומאובזרת, אך הוא לא ידע דבר. לא ברור עד עצם היום הזה כיצד השַדָּר הישראלי הבכיר והמנוסה לא הצליח להבחין באסוֹן שהתרחש בתוך האִצטדיון קבל עם וכל אירופה דיברה עליו. אך בל אקדים את המאוחר.

ישראל הייתה שקועה בימים ההם של 1985 בבוץ הלבנוני. שני קצינים בכירים של צה”ל אל”מ אברהם חִידוֹ ורב סרן שאול זהבי נהרגו בהתפוצצות מטען צַד של החיזבאללה בצוֹר. זמן קצר אח”כ נהרגו 12 חיילי צה”ל ממכונית תופת לבנונית שהתפוצצה ליד משאית “ספארי”. דו”ח מבקר המדינה בתחילת השנה חשף שורה של מעשים פליליים בוויסות מניות הבנקים. בעקבות החשיפה החליטה הכנסת על הקמת וועדת חקירה בראשות השופט משה בייסקי שתבדוק את חלקם של הבנקים בהתמוטטות המניות הבנקאיות. הסתיים משפט התביעה של אריק שרון שר המסחר והתעשייה נגד השבועון האמריקני “TIME”. המושבעים קבעו שהעיתון פרסם אומנם דברים לא נכונים אך ללא כוונת זדון. עיתון עלה אז בישראל 270 שקלים ישנים. נגד אולסי פרי השחקן הנודע בקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א הוגש כתב אישום על שימוש וסחר בהרואין . אולסי פרי הורשע בפשע סמים נתעב וכעבור זמן קצר עזב את ישראל. מאמן הכדורגל המצוין שלמה שרף זכה עם קבוצתו מכבי חיפה בפעם השנייה ברציפות באליפות המדינה בכדורגל.

ההמלצה להקים ערוץ טלוויזיה שני במדינת ישראל נראתה מציאות רחוקה. היא לא הפריעה לרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית להמשיך ולחגוג את שלטון המונופול. תֶּזָת הניהול המרכזי ברשות השידור הציבורית קבעה חד וחלק : “אנחנו מומחי התוכן והשידור בישראל ורק אנחנו נקבע לכם מה אתם צריכים לראות בטלוויזיה ולא מה אתם רוצים ובמה אתם מבקשים לצפות”. זהו עדיין ה- Issue המרכזי וההתלבטות הכי רצינית של השידור הציבורי בתחרות שלוֹ נגד השידור המסחרי. איזה ומהו התוכן המדויק שעל השידור הציבורי להציע ואֵלוּ מסרים עליו להפיק מול תכניו של השידור המסחרי. היכן עובר שביל הזהב הזה המאחד את הצורך והרצון לחבילת שידור אחת. אווירת מונופול הנצח “אני ואפסי עוד” שררה בעת ההיא ברשות השידור . המונופול יוצר תחושת הנאה ושיכרון כוח אך ברבות השנים גם גורם לניוון שרירים וסטגנציה של המחשבה. במובן מסוים הופך המונופול למחלה כמעט חשוכת מרפא. וועדת החינוך והתרבות של הכנסת המליצה לממשלה זה מכבר על תרופה חדשה. הקמת ערוץ טלוויזיה שני בישראל שלא במסגרת רשות השידור ואשר ימומן משידורי פרסומת מסחרית . התחרות היא נשמת אפה של כל רשת שידור באשר היא במדינה בת חורין. אורי פורת ז”ל כבר מָשָל שנה ברשות השידור. הוא קיבל בברכה את השינויים הגדולים שערכתי בהיקף שידורי הספורט והעניק לי סיוע נדיב ברכישת זכויות השידורים הבלעדיות של כל ענפי הספורט הרלוואנטיים והאהובים על ציבור הצופים במדינת ישראל. אורי פורת אִפשֵר לי להיות העורך והמפיק הראשי שלהם במלוא מובן המשמעות של פונקציית התפקידים. הוא היה המנכ”ל הראשון ברשות השידור שהבין את הצורך להכין לוח עבודה ארוך טווח של שידורי הספורט, למרחק של שנים, וגם לממן אותם [1]. הוא העמיד לרשותי בעֵת השידורים הישירים הרבים את מאכסימום כוח האדם ואת הטכנולוגיה הטלוויזיונית הנדרשת להפקה, צילום, ושידור של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים למשלם האגרה של רשות השידור.

[1]  שידורי הספורט הרלוואנטיים, היקרים, והיוקרתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה נהנו מפופולריות עצומה ולכן ניתן היה לממן את חלקם משקופיות חסות. בקיץ 1984 בעקבות מו”מ מסחרי שניהלתי עם אַמְנוֹן דִיק מנכ”ל חברת “קוקה קולה” בישראל הוא ניאות להעניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה ישיר את תחרויות אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 סכום חסר תקדים של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת הקרנה בלעדית של 300 (שלוש מאות) שקופיות של חברת המשקאות רבת המוניטין. 1000 (אלף) דולר לכל כניסה. היה זה סמנכ”ל הכספים המוצלח של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן שטיפח את חלוקת הנטל הכספי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות שיטת מימון חלקית של שקופיות חסות, ובכך הקל על מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת לתמוך במדיניות שידורי הספורט שלי – שידורים ישירים מהארץ ומהעולם.

אורי פורת היה המנכ”ל הראשון שסייע לי לחבר בצורה מסיבית בין הטכנולוגיה לתוכן. הוא הבין מייד שהעיתונאות המהירה והאיכותית בטלוויזיה מותנית בשימוש מושכל ונכון בטכנולוגיה מיידית. לא הייתי צריך להתווכח עמו על כל מצלמה, כבל קול, או מכונת VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) להקלטה ועריכה. תקופתו של יוסף “טומי” לפיד חלפה לבלי שוֹב . הגדרתי את פועלו, מעשיו, והחלטותיו של אורי פורת מנכ”ל רשות השידור הציבורית בישראל בקדנציית הניהול הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984, כ- “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge) הראשונה”, מהפכת הטלוויזיה על שמו של גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג’ מרשת ABC. המהפכה החלה להניב פירות ראשונים. אורי פורת היה המנכ”ל הראשון בתולדות רשות השידור שסבר והסכים עִמי כמי ששימש עורך ומנהל הספורט שלוֹ, כי משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע וטורנירי אליפויות אירופה לאומות בכדורגל הם אובייקטים נבחרים ורלוואנטיים החייבים להיות בסַל תרבות הצפייה של משלם האגרה הישראלי ולכן חייבים לאכלס את לוח השידורים הישירים של הטלוויזיה הציבורית. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ביקש לנהוג כמו עמיתיו המנכ”לים האחרים ב- EBU שהיו כבר מזמן על ה- List של חוזה הכדורגל UEFA – EBU (בין איגוד השידור האירופי וההתאחדות האירופית בכדורגל) . מדהים כמה הייתה שונה גישתו ותפישתו של אורי פורת את השידור הציבורי מאלו של קודמיו יוסף “טומי” לפיד ויצחק לבני. הוא הִימֵר בגדול על שיבוצם של שידורי הספורט הרלוואנטיים כמודל מצליח בשידור הציבורי, שידורי ספורט שהמנכ”לים של רשות השידור שקדמו לוֹ רחקוּ ממרביתם כמו מאֵש. היה זה אורי פורת שסייע לי בתקציבים ואמצעי שידור להפיק את תוכנית הספורט “משחק השבת” שהחל מאוקטובר 1984 יועדה באופן בלבדי לסיקור שיטתי מידי שבת של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). את “מבט ספורט” העתקנו לימי חמישי בשבוע. הפקת משחק השבת הייתה בכמה מובנים מהפכה בתוך מהפכה. לראשונה הקדשתי וייחדתי את התוכנית לסיקור מקיף של משחק הכדורגל בלבד. התוכנית העיתונאית החדשנית והחדשותית הגיעה לשיאה כבר בפעם הראשונה שלה “באוויר” וזכתה למחמאות מפני שלראשונה כוסו כל שמונת משחקי המחזור בכל אמצעי הצילום האלקטרוניים ומצלמות הפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה. אין זה סוד כי העיתונאות הטלוויזיונית נשענת על טכנולוגיה כמותית ואיכותית וגם מהירה ומיידית. לרוע המזל קיצוצים, עיוותים, וסכסוכי עבודה פנימיים בתוך הרשות וגם וויכוחים אין סוף במו”מ עם התאחדות הכדורגל על גובה זכויות השידורים – פגעה ופגמה בתוכנית השאפתנית לעתים באורח אנוש.

טקסט מסמך : 21 באוקטובר 1984. ביקורת טלוויזיה חיובית של העיתונאי מאיר שניצר בעיתון “חדשות” אודות התוכנית הראשונה של “משחק השבת” שהחליפה את “מבט ספורט”. (באדיבות העיתון “חדשות” ובאדיבות מו”ל “הארץ” עמוס שוקן).

להתפתחות צילום משחק הכדורגל בארץ ובעולם היסטוריה ארוכה וציוני דרך רבים . מן ההיבט שלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 22 שנה , 2002- 1980, אלה הם שלושת החשובים ביותר : בניית מצלמת ה- Video הראשונה ושידור הטלוויזיה הישיר בהיסטוריה באולימפיאדת ברלין 1936, המצאת הפס המגנטי ב- 1956, ומציאת פתרון להקלטת תמונת ה- Video , והמצאת הילוך החוזר בשידורי הספורט (Replay Slow Motion) ב- 1961 ע”י Roone Arledge נשיא חטיבת הספורט המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC והמהנדס שלו Bob Trackinger. המצאת ההילוך החוזר האיטי בשידורי הספורט האריכה את חוויית הצפייה ברגעי השיא ושינתה את פני הטלוויזיה לעַד. חלומו של כל מפיק טלוויזיה הוא לזכות בנתח טכנולוגי מרבי כדי להפוך את סחורת השידור שלו לפופולארית ואינטראקטיבית . מעין זיקת גומלין והשפעה הדדית בין המְשָדֵר לצופה הטלוויזיה. חלומה של כל רשת שידור היא להפיק רווח מהשילוב האינטראקטיבי הזה ולזכות בנתח צפייה גדול ככל האפשר. בחיבור האינטראקטיבי שנוצר נוטֶה צופה הטלוויזיה לא רק להעמיד את עצמו במקום שַדָּר הכדורגל, אלא שואף גם לתפוש את מקומו של שופט המשחק. החלומות האלה הם ברי הגשמה רק במקרים בהם ניתן להציב מינימום של מצלמות באִצטדיון צמודות למכשירי הקלטה נפרדים. אני מדבר מניסיוני האישי. המינימום הזה הוא מספר ערטילאי חסר הגדרה מדויקת ומבחינה מסוימת גם חסר סוף. הטכנולוגיה הטלוויזיונית היא האימא והאבא של העיתונאות הטלוויזיונית והדיווח המהיר והמיידי. החלום הגדול שלי היה להפוך את מצלמות “משחק השבת” למצלמות שופטות. במקרים מסוימים צלחה דרכי. ליגת ה- NFL בארה”ב הפכה ב- 1986 את המצלמות של הרשתות הגדולות ABC , NBC , ו- CBS למצלמות שופטות על פי הן יישק דבר. זה אפשרי במצב של שימוש בטכנולוגיית צילום מֵירָבִּית וגם אחידה, ולאמריקנים כפי שידוע לא חסר ממון וגם לא אמצעי צילום. ככל שהלכה והתפתחה טכנולוגיית הצילום כך דבֵק הכדורגל בעוד ועוד צופי טלוויזיה. מכאן הייתה קצרה הדרך של הוועדות המארגנות לתבוע תמלוגים עבור שידוריו. אך בעוד התפתחות כיסוי וצילום הכדורגל בטלוויזיה הייתה תהליך איטי, הדרגתי, ואבולוציוני, הרי שתשלומי הטלוויזיה עבור הזכות לשדרו היו מהפכניים, רבולוציוניים, וכבירים. באופן כמעט פרדוקסאלי נוצרה קורלאציה מתמטית בין האֶבולוציה של הצילום לבין הרֶבולוציה של הזיכיון לצלם אותו ולהפיצו ברבים.

32 משחקי גביע העולם בכדורגל של אנגליה 1966 הוענקו לרשתות הטלוויזיה עבור חופן דולרים מעטים, רק 1.000000 (מיליון) דולר. כעבור 36 שנה במונדיאל של יפן/קוריאה 2002 הֵן נדרשו לשלם עבור אותן זכויות השידור פי אלף יותר סך של 1.000000000 (מיליארד) דולר. תמורת המונדיאל של גרמניה 2006 שילמו רשתות הטלוויזיה בעולם תוספת של עוד % 25. הסכום האמיר ל- 1.250000000 (מיליארד ורבע) דולר. מדובר בביזנס סנסציוני. רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC יחדיו עם ITV רשת הטלוויזיה המסחרית הבריטית היו הראשונות ב- 1966 שהפכו באמצעות הטכנולוגיה הטלוויזיונית המיידית את העולם לבית קולנוע גלובאלי . השידורים הישירים של מונדיאל אנגליה 1966 הללו נישאו על גבי לווייני תקשורת ונחתו כמעט בכל פינה על הגלובוס. במובן הזה היו ה- BBC ו- ITV  Pioneers. היה זה בעיקר ה- BBC שביצע את קפיצת הדרך הגדולה ביותר באבולוציה של השידור הטלוויזיוני הבינלאומי והיה חלוץ ראשון שהעניק ל- 600.000000 (שש מאות מיליון) צופים בעולם את הנאת הצפייה ואת הזכות לכל צופה בסלון ביתו לבַקֵר את השַדָּר ולקַלֵל את השופט. הטכנולוגיה הטלוויזיונית הפנטסטית נתנה בסופו של דבר ל- FIFA את הלגיטימציה לדרוש תמלוגים עבור השידורים.

אפילו שערו השנוי במחלוקת של גֶ’פְרִי “גֶ’ף” הֶרְסְט (Geoffrey “Jeff” Hurst) חלוץ נבחרת אנגליה שהובקע בדקה ה- 100 במשחק הגמר בו גברה אנגליה על מערב גרמניה 2:4 ב- 30 ביולי 1966 והביא לזכייתה היחידה של אנגליה עד כה בגביע העולם, לא הֵעיב על הצלחת ההפקה הענקית ההיסטורית של ה- BBC. כזכור לא הצליחו מצלמות ה- BBC להוכיח מעולם האם הכדור של גֶ’ף הֶרְסְט עבר במלוא היקפו את קו השער והאם היה חוקי וכשר למהדרין. בכך שללו מצופה הטלוויזיה את זכותו האינטראקטיבית להיות שופט המשחק. אף על פי כן הייתה ההפקה הבריטית הצלחה מרשימה וכבירה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הצליחו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטית ה- BBC ו- ITV במשותף להציב 8 ניידות שידור ו- 45 מצלמות אלקטרוניות בשמונה מגרשים שונים , לרבות שימוש במערכת Replay מסודרת, ומצאו פתרונות טכנולוגיים להעברת סיגנל השידור מכל עיר ואִצטדיון באנגליה לעבר רחבי תבל. ואומנם ה- BBC ו- ITV שידרו ישיר ב- Video את כל 32 משחקי הטורניר . ה- BBC  בראשות המפיק – בימאי הראשי שלו אלק וויקס (Alec Weeks) היווה מורה דרך לרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שבאו אחריו, מכסיקו 1970, גרמניה 1974, ארגנטינה 1978, איטליה 1990, ארה”ב 1994, וצרפת 1998 – אלה ששימשו Host broadcaster של המונדיאלים הבאים אחרי 1966. ב- 22 ביוני 1986 הבקיע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במונדיאל של מכסיקו 86′ שער ביד נגד אנגליה. השער אושר ע”י השופט הטוניסאי עַלִי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) שלא הבחין במעשה הרמייה אך 15 מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO שהוצבו באִצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” עשו זאת במקומו וחשפו את מעשה המִרְמָה. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הכניע בידו את השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton) ואת שופט המשחק עַלִי בֵּנָאסֶר ושני קווניו יולואה מוריירה (B. Ulloa Morera) מקוסטה ריקה ובוריס דוטצ’ב (Boris Dotschev) מבולגריה, אך לא את המצלמות הטלוויזיה של קבוצת TELEMEXICO. עדות נוספת להתפתחות מעוררת כבוד של צילום הכדורגל בטלוויזיה . הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. בתום המשחק המציא דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניסוח תיאולוגי בו כינה את השער השִקרי שלוֹ “יד האלוהים”. הוא היה הכדורגלן הטוב בעולם בעת ההיא ולמרות מעשה הרמייה לא איבד את חִינוֹ ואת הפופולאריות שלו.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה מִידַי בראשיתה מלסַקֵר את הכדורגל בארץ בצורה מקיפה. דן שילון היה אומנם Pioneer והקים את “מבט ספורט” בסופה של 1968 מכלום, אך צילומי הכדורגל בתקופתו נעשו רק במצלמות פילם וחלק גדול ממשחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) כלל לא צולם. במשחקים שכן צולמו הוקצבה לכל מצלמה 20 דקות בלבד (800 רגל) של חומר צילום למשחק שנמשך 90 דקות . מכאן מובנת הסיבה מדוע כל כך הרבה שערים שהובקעו במשך השנים פוספסו ע”י צלמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולא תועדו מעולם. “מבט ספורט” היה מסמך טלוויזיה חלקי. גידם וקטוע. בתוך האבולוציה הזאת עשה מוטי קירשנבאום ז”ל ב- 1993 משהתמנה למנכ”ל רשות השידור את קפיצת הדרך הגדולה ביותר למען כיסוי הכדורגל בישראל. בעונת 1994 – 1993 הוא העמיד מידֵי שבת לרשותי את מירב האמצעים הטכנולוגיים של הטלוויזיה הציבורית לכיסוי משחקי הליגה הלאומית. בפעם הראשונה מזה רבע מאה של שנים מאז נוסד ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ב- 1968, צולמו באותה עונה הארוכה ביותר בתולדות הליגה הלאומית בארץ כל 273 המשחקים ב- Video. לכן כיניתי את עונת הכדורגל ההיא של  1994- 1993 כ- “עונת הזהב” של מחלקת הספורט בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא הייתה כזו. “משחק השבת” הפך למסמך עיתונאי דוקומנטארי שלם. רייטינג הצפייה הרקיע שחקים ועמד מידֵי מוצ”ש על  % 45. לרוע מזלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, קָם באותה שנה ערוץ 2 המסחרי על רגליו. הוא לטש עיניים וחמד מייד את סחורת השידור הפופולארית. בצדק. ערוץ 2 שילם להתאחדות פי שניים יותר כסף וזכה בבכורה. השאר היסטוריה שמפורטת בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי המונה 10000 / רבבה עמודים וקרוי, “הכדורגל סמן ימני”, הדן גם במאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם”. קידמתי בברכה רבה את חילופי המנכ”לים באפריל 1984. התייצבותו של אורי פורת בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל במקומו של יוסף “טומי” לפיד הייתה על פי הבנתי תפנית חשובה בתחום הטלוויזיה הנוגע לי : הפקה ועריכה של שידורי הספורט. אורי פורת היה מנקודת מבטי, “האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון”.

חודשים אפריל, מאי, יוני, ויולי ב- 1985 היו גדושים כאמור בשידורי ספורט ישירים בארץ ומהעולם – בערוץ הטלוויזיה הציבורי והמונופוליסטי. מחלקת הספורט בהנהגתי עבדה מסביב לשעון. התקופה הזאת ב- 1985 כללה את סִדְרַת משחקי הגמר סל הדרמטית בין מכבי ת”א לקבוצת הפועל ת”א שנערכו בהיכל הספורט היד אליהו. הפועל ת”א ניצחה במשחק הראשון, אך במשחק השני הורחק שחקנה מַיִיק לָארְגִי יחד עם מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי ממכבי ת”א בשל תגרה מכוערת ביניהם . זאת לא הייתה הרחקת שוות כוחות מפני שמשקלו הסגולי של מַיִיק לָארְגִי בקבוצת הפועל ת”א עלה לאין ערוך על זה של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת”א. ללא מַיִיק לָארְגִי הפסידה הפועל ת”א במשחק השני וגם בשלישי, והפסידה שוב את האליפות למכבי ת”א. שידרנו ישיר את שני משחקי חצי הגמר ואח”כ את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בו הביסה מכבי ת”א את מכבי חיפה 81:121. שידרנו ישיר גם את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באִצטדיון ר”ג, בו ניצחה בית”ר ירושלים עם מאמנה דוד “דוביד” שוויצר ז”ל את מכבי חיפה 0:1 משער של אלי אוחנה. אח”כ בחודש יוני של 1985 שידרנו ישיר את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בגרמניה בהשתתפות נבחרת ישראל. בתחילת חודש יולי שידרנו ישיר את משחקי חצי הגמר לנשים וגברים באליפות הטניס של ווימבלדון, וכמובן את ניצחונה המזהיר של הצ’כוסלובקית מַרְטִינָה נַבְרָאטִילוֹבָה בשבת – 6 ביולי 1985 על האמריקנית כְּרִיס אֶוֶורְט במשחק הגמר לנשים בווימבלדון, ולמחרת ביום ראשון – 7 ביולי 1985, את זה של הנער הגרמני בּוֹרִיס בֶּקֶר בן ה- 17 שגבר על הדרום אפריקני קֶוִוין קָארֶן במשחק הגמר לגברים. כמה ימים אח”כ החלו שידורי תחרויות המכבייה ה- 12 שכוסו שוב ע”י מחלקת הספורט. הפכתי בעזרתו של אורי פורת את מקבץ שידורי הספורט הישירים הללו בתקופה הזאת של השנה לתופעה מחזורית . מידֵי שנה. אל הגודש הזה צריך להזכיר נוספו שלוש תוכניות הספורט השבועיות הקבועות, “משחק השבת”, “משחק השבוע”, ו- “מבט ספורט”. ריבוי שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בחודשים מאי, יוני, ויולי של שנת 1987 על סיגנל טלוויזיה בודד עליו מנויים גם שידורי הטלוויזיה בשפה הערבית ושידורי הטלוויזיה החינוכית – לימודית הולידו ביקורות שליליות. השידור הישיר של משחק הגמר בטניס לגברים – יחידים באליפות ווימבלדון בין הנער הגרמני בוריס בקר לדרום אפריקני קֵוִוין קָארֶן ביום ראשון – 7 ביולי 1985 הופסק פעם אחת למשך חצי שעה בחמש אחר הצהריים לצורך שידור “ערב חדש” של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ונקטע פעם שנייה בשבע בערב ממש לפני סיומו ע”י הטלוויזיה בשפה הערבית. מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר-אל. הוא הורה באופן אישי לקטוע את השידור הישיר בשיאו הדרמטי בטרם ניצחונו המזהיר של בּוֹרִיס בֶּקֶר לטובת שידורי החדשות בשפה הערבית. באותה השנייה של גדיעת השידור הישיר של משחק הגמר של ווימבלדון בטניס לגברים יחידים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשבע בערב, עברו מאות אלפי צופי טלוויזיה ישראליים נרגזים וכועסים לצפות בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ששידרה את אותו האירוע באין מפריע ועד תומו. מייד נזרק רֶפֶש מעֵטָם של כמה עיתונאים שלא חסכו בדברי קלס ועלבון כלפי השידור הציבורי הישראלי – מחד, ומאידך חלקו הלל ושבח למלך חוסיין ולרשת הטלוויזיה הירדנית שלו [2].

טקסט מסמכים : 8 ביולי 1985. הטפת מוּסָר וביקורת טלוויזיה שלילית בעיתונים “חדשות” ו- “הארץ” בגין קטיעת השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר לגברים יחידים על אליפות ווימבלדון בטניס בין הגרמני בוריס בקר לדרום אפריקני קווין קארן בשעה 19.00. מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל קטע את השידור הישיר דקות ספורות לפני סיומו לטובת שידור מהדורת חדשות בשפה העַרָבִית. (באדיבות “חדשות”, “הארץ”, “מעריב”).

לא פלא שצברתי לעצמי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים כל כך הרבה קנאים ומתנגדים נוכח כמות ומִצבּוֹר גדול חסר תקדים של שידורי הספורט האלו. עכשיו ניצבו בשער שתי משימות עיתונאיות יוקרתיות חדשות נוספות – שני שידורים ישירים נוספים של  משחקי הגמר בכדורגל לקבוצות מחזיקות גביע ואלופות שעמדו להיערך בחודש מאי 1985 בשתי ערים באירופה, רוטרדם ובריסל. על נסים קיוויתי הטלתי לשָדֵר את משחק הגמר לקבוצות מחזיקות גביע בין אֶוֶורְטוֹן (EVERTON) האנגלית לרָאפִּיד וִוינָה האוסטרית שעמד להיערך ביום רביעי – 16 במאי 1985 בעיר ההולנדית רוטרדם. אֶוֶורְטוֹן ניצחה 1:3 והשידור הישיר הזה עבר בשלום . את המשחק הבכיר והחשוב מבין השניים ליוורפול – יובנטוס בבריסל, ייעדתי ליורם ארבל. שני מבצעי שידור לא מסובכים להפקה אך בלתי אפשריים לשידורים ישירים בתקופתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד האיש שקדם לאורי פורת ברשות השידור. יוסף “טומי” לפיד היה היחיד מבין עשרות המנכ”לים האחרים ב- EBU  שנמנע באדיקות במשך חמש שנות כהונתו להציב את שידורי הכדורגל הישירים של משחקי הגמר גביעי אירופה בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית בישראל. נקל להבין לכן איזה שינוי דרמטי חוללה הופעתו של אורי פורת בשמי רשות השידור באפריל 1984. הייתה לו השפעה עלי ולי עליו במסגרת אחריותי כמנווט ו- עורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נקשרה בינינו ידידות מקצועית איתנה.

טקסט מסמך : 13 באפריל 1985. הבקשה שלי המופנית למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (באמצעות מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן) להטסת נסים קיוויתי ויורם ארבל למשימות השידורים הישירים שלהם בחודש מאי 1985 מעידה על ה- היררכיה והביקורת הקפדנית, כלכלית, כספית, ותְּכָנִית, הנוגעת למבצעי השידור המקומיים והבינלאומיים שבאחריותי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלופת אנגליה לִיוֶורְפּוּל (Liverpool) והקהל הקנאי של ה- KOP היו מוכרים היטב בישראל . משחקיה של ליוורפול כאובייקט שידור נבחר של ה- BBC, שודרו שוב ושוב בתוכנית הספורט שלנו “משחק השבוע”. יוּבֶנְטוּס (Juventus) הייתה ידועה פחות. היא לא הייתה מוכרת לציבור . הכדורגל האיטלקי לא ידע לשָוֵוק את עצמו. ב- 1985 טרם שידרנו דבר מהליגה האיטלקית הנפלאה לעומת שידורים אין סְפור של הכדורגל האנגלי המסקרן שזכויות השידורים שלוֹ היו בלעדיות שלנו. אפילו מִישֶל פְּלָאטִינִי שחקן החיזוק הצרפתי הנערץ של יובנטוס היה כמעט עלום שֵם בישראל. המנכ”ל אורי פורת הציע לי שוב לשָדֵר את שני משחקי הצמרת האלו Off Tube מהאולפן בירושלים כדי לחסוך בעלויות בשידורים, כפי שעשינו אשתקד במשחק הגמר ליוורפול – רומא. בכך דמה בתחילה ליוסף “טומי” לפיד. הוא עשה כל מאמץ לשמור על כל דולר בקופת רשות השידור. המנכ”ל ראה בשני השידורים האלה בתחילה מטרות נקודתיות ולא טורניר מתמשך. סירבתי. הסברתי למנכ”ל שאני רואה את עמדת השידור באִצטדיון לא רק כנשקו העיתונאי היעיל וההכרחי של השַדָּר אלא גם האחרוֹן שלוֹ. כפי שאנחנו משדרים אירועי ספורט בארץ מעמדות שידור בלבד ממגרשי הכדורגל, היכלי הכדורסל, הטניס, בריכת השחייה, ואִצטדיון הא”ק, כך עלינו לפעול גם בשידורי חו”ל. אורי פורת השתכנע. נסים קיוויתי ויורם ארבל טסו לאירופה.

טקסט תמונה : 23  בנובמבר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. נִסִים קִיוִויתִּי (מימין) ויוֹרָם אָרְבֵּל מתארחים בביתי ברחוב משמר הגבול מס’ 5 ברמת אשכול בירושלים ב- 23 בנובמבר 1986. רעייתי ואנוכי חוגגים לנסים קיוויתי את יום הולדתו ה- 60. שניהם היו שדרי ספורט דגולים. מיתרי קולו של יורם ארבל הפיקו קול איתן וחזק יותר אך נסים קיוויתי חיפה על כך בעיתונאות איתנה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נספחים :

[1] שידורי הספורט הרלוואנטיים, היקרים, והיוקרתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה נהנו מפופולריות עצומה ולכן ניתן היה לממן את חלקם משקופיות חסות. בקיץ 1984 בעקבות מו”מ מסחרי שניהלתי עם אַמְנוֹן דִיק מנכ”ל חברת “קוקה קולה” בישראל הוא ניאות להעניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה ישיר את תחרויות אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 סכום חסר תקדים של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת הקרנה בלעדית של 300 (שלוש מאות) שקופיות של חברת המשקאות רבת המוניטין. 1000 (אֶלֶף) דולר לכל כניסה. היה זה סמנכ”ל הכספים המוצלח של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן שטיפח את חלוקת הנטל הכספי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות שיטת מימון חלקית של שקופיות חסות, ובכך הקל על מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת לתמוך במדיניות שידורי הספורט שלי – מהארץ ומהעולם.

[2] הטלוויזיה הירדנית JTV הייתה חברה פעילה כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU.

[3] הערה : האינפורמציה הזאת הובאה לידיעתי ע”י מר מִיק מִישֶלְס, קצין העיתונות והמדיה במשחק מטעם UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית).

[4] ראה נספח : מסמך – E Mail שנשלח אלי ב- 4 באוגוסט 2005 ע”י הבלגי מר מִיק מִישֶלְס (Mick Michels).

[5] ראה נספח : מסמך – E Mail שנשלח אלי ב- 22 במארס 2006 ע”י קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agostini).

[6] ראה נספח : עיתון “הָאָרֶץ” בעמוד ראשון  מ- 30  במאי 1985.

[7] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות” במוסף הספורט  מ- 31 במאי 1985.

[8] ראה נספח : מאמר ביקורת טלוויזיה של גב’ דוֹרִית גֶפֶן  בעיתון “על המשמר” מ- 6 ביוני 1985.

[9] ראה נספח : מאמר ביקורת  טלוויזיה של טֶדִי פְרוֹיְס בעיתון “דבר” מ- 2  ביוני  1985.

[10]  ראה נספח : ספרו של סבאסטיאן קו, “MORE THAN A GAME – SPORT IN OUR TIME”

אסון “הֵיְיסֶל” 1985 (ב’). עיתונאות היא חלק אינטגרלי בלתי נפרד משידור משחק כדורגל בטלוויזיה (חלק שני). בקטע הזה של עיתונאות טלוויזיונית יורם ארבל התמוטט וכשל לחלוטין.

השתלטות חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית על אירועי הכדורגל הרלוואנטיים באירופה החלה בשנים 1984, ו- 1985. מנהל חטיבת החדשות ב- 1984 ו- 1985 היה יאיר שטרן. מנהל הטלוויזיה ב- 1984 ו- 1985 היה טוביה סער. לתפקיד מ”מ של טוביה סער שסיים את תפקידו כמנהל הטלוויזיה בפברואר 1985 נבחר יוסף בר-אל. בספטמבר 1985 הודח יוסף בר-אל מתפקידו ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ובמקומו התמנה למ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר אלוני. באפריל 1986 נבחר חיים יבין למנהל הטלוויזיה הקבוע. הוא כיהן בתפקידו זה עד נובמבר 1989 והוחלף ע”י נסים משעל. נסים משעל שימש מ”מ מנהל הטלוויזיה עד יולי 1990 והודח במכרז ע”י הנבחר החדש יוסף בר-אל. אורי פורת כיהן בתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו מ- 1 באפריל 1984 עד 12 באפריל 1989. במקומו לתפקיד הרם התמנה אריה מקל .

ב. מפולת עיתונאית טלוויזיונית ביום רביעי – 29 במאי 1985.

ביום שני – 27 במאי 1985, יומיים לפני משחק הגמר שלחתי את יורם ארבל לבריסל לשָדֵר ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה בכדורגל בין אלופת איטליה יובנטוס לבין ליוורפול אלופת אנגליה. “יורם אתה נוסע למשימת השידור שלך 48 שעות לפני שהיא מתחילה. יש לך המון זמן להתכונן לשידור החשוב וגם לנוח לקראתו”, אמרתי לו בשיחת טלפון לביתו בפתח תקווה, והוספתי, “אני בעצמי אנהל את השידור הישיר מעמדת הפיקוד והבקרה שלי באולפן B שלנו בירושלים. מאחל לך דרך צלחה. זכור להיות בעמדת השידור לא יאוחר משבע בערב , כך נוכל לעשות בניחותא את בדיקות התקשורת ההכרחיות על קו שידור ה- 4W בין אִצטדיון “הייסל” בבריסל לבין האולפן בירושלים”. הצטרפנו באמת למשפחת העמים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אמורה לשדר ישיר ב- 29 במאי 1985 מאִצטדיון “הייסל” (Heysel) בבריסל את אחד מאירועי הכדורגל הבינלאומיים החשובים, המסקרנים, והיוקרתיים ביותר של השנה לצִדן של כ- 60 רשתות טלוויזיה נוספות בתבל. לא שיערתי בנפשי שדווקא שָם בבלגיה בעת השידור הישיר של אירוע ספורט אירופי מסורתי ופופולארי, רָב רייטינג, וכל כך נצפה וחשוב שאורי פורת התיר לי לראשונה לשָדְרוֹ מעמדת שידור באִצטדיון (% 75 רייטינג בערוץ טלוויזיה היחיד והמונופוליסטי של ישראל בימים ההם) – תתפתח קטסטרופה עיתונאית שלא ידענו כמותה עד אז. הגדולה ביותר שהתחוללה אי פעם בכל הזמנים בתולדות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הבלגיות, BRT הממלכתית (משדרת בשפה הפלמית) ו- RTBF המסחרית (משדרת בשפה הצרפתית) שימשו כ- Host broadcaster משותף של המשחק והעניקו להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס ל- ליוורפול (Juventus vs.Liverpool) ב- 29 במאי 1985 באצטדיון “הייסל” בבריסל תשומת לב תקשורתית רבה. יוקרתן המקצועית עמדה במבחן גדול, באירופה וגם בבלגיה עצמה . למרות ההפקה המשותפת זה היה שידור תחרותי פנים בלגי בין שתי רשתות הטלוויזיה הארציות של BRT הציבורית ו- RTBF המסחרית ששידרו כל אחת בנפרד את המשחק לצופיהן. השַדָּר רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) שידר ישיר את המשחק ל- BRT בשפה הפלמית ועמיתו אַרְסֶן וֵוילָאן (Arsene Vaillant) שידר את המשחק בשפה הצרפתית ברשת הטלוויזיה RTBF. מנהלי מחלקות הספורט של BRT הציבורית הבלגית ו- המסחרית הבלגית RTBF מר Wim De Gruyter  ומר Marc Jeuniau פעלו ביניהם בשיתוף פעולה והסכמה והציבו באצטדיון 8 מצלמות ו- 5 יחידות VTR של הילוכים חוזרים בימאי ניידת השידור היה פִילִיפּ לוֹמִבָּארְדְס (Philippe Lombaerts). שתי הרשתות BRT ו- RTBF מיסדו כ- 45 עמדות שידור עבור ה- EBU (איגוד השידור המערב אירופי) באִצטדיון “הייסל” בבריסל, 12 עמדות שידור הוכנו בעבור רשתות הטלוויזיה של OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי), ועוד 15 עמדות שידור נבנו למען רשתות טלוויזיה בינלאומיות אחרות מכל רחבי העולם שביקשו להצטרף לחגיגת השידור הישיר של אחד מאירועי הכדורגל היוקרתיים והמבוקשים ביותר. סיגנל השידור הבינלאומי נפתח בתשע וחמש דקות בעֶרֶב על פי שעון ישראל והקדים בעֶשֶר דקות כמקובל את בעיטת הפתיחה. שעון הקיץ של ישראל הקדים בשעה את שעון אירופה. המשחק היה אמור להתחיל בתשע ורבע בישראל ובשמונה ורבע באירופה. משום מה בעיטת הפתיחה התעכבה.

שידור “מבט” ביום רביעי ההוא של 29 במאי 1985 הוקדם בהוראת מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ובעצם שימש מנקודת מבטי כמעין Promo (קדימון) לקראת אחת מהצגות הכדורגל הגדולות והחשובות בתבל. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת עמד בדיבורו. “…הביקורות מבית ומחוץ לא יכופפו אותי…”, הבטיח לי והדגיש את הביקורות מבית. רבים מאנשי חטיבת החדשות לא אהבו את מהלכי הספורט שלוֹ ושלי. “שידורי הספורט השתלטו על רוממה”, לִחששוּ מעבר לכל פינה בבניין. הרכלנים ההם ממש לא הזיזו לי.

ישבתי נינוח בחדר הבקרה של אולפן ב’ בבניין ברוממה היכל הקודש של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים, באותו יום רביעי ההוא של 29 במאי 1985. שדר הכדורגל הטוב ביותר שלי יורם ארבל ישב ספון בעמדת השידור המאובזרת שלנו ברוּם היציע המרכזי של אצטדיון “הייסל” בעלת התצפית הנוחה על כר הדשא. קווי השידור ה- 4W פעלו ללא דופי כמו גם מכשיר הטלפון הבינלאומי המותקן בעמדת השידור שלנו באצטדיון “הייסל” ומשמש Back up במקרה של תקלה בקו השידור המקורי ה- 4W. השדר השני הכי טוב שלי נסים קיוויתי שימש מגיש של המשדר הישיר יובנטוס – ליוורפול. רוחו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת שרתה יחד עִמִי שם. אינני מגזים בתחושותיי. הכל היה מוכן Tip top לקראת תחילתו של מבצע השידור הישיר הבינלאומי, משחק הגמר בין קבוצות יובנטוס ו- ליוורפול באצטדיון “הייסל” בבריסל. נותרו בידי עוד כמה דקות כדי לצלצל אליו אל אורי פורת הביתה לראשון לציון ולדווח לו שקו השידור ה- 4W (ארבע גידי) פועל כהלכה מאִצטדיון “הייסל” בבריסל וגם סיגנל התמונה מגיע באיכות טובה לאולפן המנווט שלי בירושלים. הייתי דרוך אך שקט ושָלֵו לחלוטין. יוסף בר-אל שימש זה מכבר מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יאיר שטרן היה מנהל חטיבת החדשות. יחסי הכוחות בהנהלה היו ברורים. ידעתי עכשיו שאיש לא יעֵז לפגוע עוד בשידורי הספורט מפני שמנכ”ל רשות השידור אורי פורת מסוכך עלי. בשמונה בערב סגרתי את הקצוות האחרונים של השידור הישיר. התחלתי לנַהֵל אותו. התחברתי לקו שידור ה- 4W (קו שידור ארבע גידי המכונה בשפה האנגלית Four Wire) של המשחק כשאני עטור סביבי בסוללת הטלפונים ארצית ובינלאומית ההכרחית לניהול שידור טלוויזיה בינלאומי מהסוג הזה “מול” יורם ארבל שישב בצד השני של הקַו בעמדת השידור באִצטדיון “הֵייסֶל” (Heysel) בבריסל. הכל היה תקין וערוך לקראת ביצוע המשימה. בתשע ועשר דקות בערב שידֵר נסים קיוויתי מנחה השידור באולפן הספורט בירושלים את טקסט הפתיחה, ונתן את האוֹת : “אנחנו עוברים עכשיו בשידור ישיר אל יורם ארבל הממתין לנו בעמדת השידור ב- ‘הייסל’ “. המתנתי שנייה ואז לחצתי על ה- Talk back של קו השידור ה- 4W של יורם ארבל (טכנולוגיית תקשורת המאפשרת לי להעביר הוראות לשַדָּר מבלי שקולי יישמע בבתי הצופים), והודעתי לוֹ, “יורם ארבל השידור שלך, בהצלחה”. חמש המילים הללו הן Cue וצוֹפֶן הקוֹד בתקשורת בינינו בהן השַדָּר יודע בוודאות של % 100 כי הוא נמצא On air (ב- “אוויר”), וכי תמו שיחות התיאום, וכן, עכשיו הוא רשאי להתחיל ממקום מושבו הרחק מכאן את השידור הישיר למען צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. מעתה כל מילה שלו תגיע לכל בית בארץ.

טקסט תמונה : יום רביעי – 29 במאי 1985. שמונה בערב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת ברוממה בירושלים. אני ניצב בדלת הכניסה המובילה לחדר הבקרה של אולפן ב’, היכל הקודש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. דקות ספורות ממש לפני תחילת השידור הישיר של יורם ארבל במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס האיטלקית וליוורפול האנגלית ב- 29  במאי 1985 מאִצטדיון “הייסל” בבריסל. בחלום הטלוויזיוני הכי שחור שלי לא תיארתי שמבצע השידור הישיר הזה מאצטדיון “הייסל” בבריסל יהפוך ל- “פלופ” טלוויזיוני, לסיוט לילי. נכשלתי כמנווט בביצוע משימת השידור. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר החל. אך לא המשחק. הצילומים של ה- Host broadcaster הבלגי RTBF ו- BRT היו פסטוראליים ומקובלים, ולא סיפרו דבר על גודל הטרגדיה שהתרחשה באצטדיון “הֵיְיסֶל” (HEYSEL) בו נמחצו למוות 39 אוהדי כדורגל איטלקיים שברחו מאימת אוהדי לִיוֶורְפּוּל הפראיים וגסי רוח. יתירה מזאת : חיש מהר התברר כי אלפי אוהדי הכדורגל הבריטיים האלה שהגיעו לבריסל לצפות במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופת לִיוֶורְפּוּל – יוּבֶנְטוּס הם שיכורים מוּעַדים, שטופי בירה, ועדָת “קילרים” שמוכנים לטבוח באוהדי הכדורגל של יוּבֶנְטוּס. גם שידור הפתיחה של יורם ארבל מ- “הֵיְיסֶל” היה נינוח, רגוע, ושלו. השדר שלי לא רמז במאום על הטרגדיה שהתחוללה באצטדיון רק לפני כשעה קלה. יוֹרָם אָרְבֵּל היה שאנן לחלוטין. לא חשדתי בו בכלום בשעה ששחקני שתי הקבוצות נראו עדיין מתאמנים ומתחממים על כַּר הַדֶשֶא מעבר למועד שריקת הפתיחה של המשחק שבוששה לבוא. הדקות נקפו ושום דבר לא קרה. דבר חַרִיג ובלתי מקובל באִרגון האירופי הקפדני והמדויק. עליתי על קו השידור ה- 4W ושאלתי את השדר שלי ב- “הֵיְיסֶל” : “יורם מדוע בעיטת הפתיחה מתעכבת…? מוכרח לקרות משהו מאוד חמור אם אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה המשודר ישיר ע”י כ- 70 רשתות טלוויזיה באירופה ובעולם איננו מתחיל בזמן…!”. יורם ארבל שישב בעמדת שידור באִצטדיון “הֵיְיסֶל” לא ידע להסביר לי את פשר העיכוב התמוה. הוא המשיך לשָדֵר את הכנות שחקני שתי הקבוצות של ליוורפול ו- יובנטוס מתאמנים ובועטים באין ספור כדורים על כר הדשא שוב ושוב אחד לשני כאילו לא קרה דבר. כאילו הכל כשורה. השידור הישיר הפך למשעמם. החלטתי בעמדת הפיקוד שלי באולפן הבקרה לנטוש לזמן קצר את השידור הישיר מבריסל כדי להקל על יוֹרָם אָרְבֵּל שהיה במצוקה ולהעבירו בחזרה למגיש שלי נִסִים קִיוִויתִּי שישב באולפן ב’ האולפן המנווט בירושלים. הרצנו שוב לצופים את קטעי ה- Highlights של המשחקים הקודמים במפעל ודרכן של שתי הקבוצות ליוורפול ויובנטוס אל משחק הגמר. יורם ארבל התאושש בינתיים בעמדת השידור בבריסל. בעוד קטעי ה- Highlights רצים במהירות על המסך ביקשתי מממנו באמצעות ה- Talk back של קו השידור ה- 4W לברר מדוע המשחק איננו מתחיל. השידור חזר לבריסל אך לשַדָּר שלי לא הייתה תשובה. חלפה כבר שלושת רבעי שעה והמשחק טרם החל. יצאתי מדעתי בעמדת ניהול השידור בירושלים. האצתי בו לבַרֵר מדוע יש איחור כה רב. השידור של יוֹרָם אָרְבֵּל הפך לבלתי רלוואנטי. אפילו לשַדָּר מקורי בניסוח טקסטים בשידורים ישירים כמוהו נגמרו המילים. מה כבר היה לוֹ לשָדֵר ולהוסיף על שחקני שתי הקבוצות המתחממים במגרש שעה ארוכה מבלי שיקרה משהו דרמטי בתמונת הטלוויזיה. הוא שרף את המילים ואמר כבר את הכל . מדינה שלימה יושבת ומתבוננת במסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ששום דבר לא קורה בו.

היה ברור שמשהו חמור ויוצא דופן התחולל ו/או מתחולל באִצטדיון “הייסל” וקיימת סיבה רצינית לעיכוב התמוה והמתמשך, אך השַדָּר שלי שישב בעמדת שידור באִצטדיון ומעולם לא היה עיתונאי במובן המקובל של המילה, לא ידע לספר לי ולא לצופים שלנו שממש לידו באזור “Z  Block” בתוך אִצטדיון “הֵייסֶל” עצמו, מקום מושבם של אוהדי יובנטוס התחולל בשמונה ו- 27 דקות בערב (על פי שעון ישראל) אסון כבד בנפש בו קיפחו את חייהם עשרות אוהדים איטלקיים ומאוֹת נפצעו . היה שם בלגן נוראי. אי סדר שגבל בכאוס. האוהדים האיטלקיים נסוגו מפני לחץ אוהדי ליוורפול הברוטאליים ואז נתקלו באחת החומות שהפרידה בין היציעים . נוצר שם לחץ עצום ועשרות איטלקים נמחצו למוות. המראות היו מזעזעים. הרשויות הבלגיות ידעו שמדובר באסון נוראי בו נִספו עשרות אוהדים ונפצעו מאות. ה- Host broadcaster הטלוויזיוני שהורכב מרשתות הטלוויזיה הבלגיות RTBF ו- BRT ידע כמובן שמתרחשת טרגדיית הרג נוראית בתוך האצטדיון . אולם כנראה על פי הוראה מגבוה של המנכ”לים של RTBF ו- BRT ואולי בשיתוף פעולה עם הרשויות האזרחיות, המשטרה הבלגית, ואנשי הוועדה המארגנת של UEFA, חסכה את המידע הנוראי משדרני הטלוויזיה שישבו בעמדות השידור שלהם באצטדיון “הֵיְיסֶל” והמתינו והמתינו. המגמה הכללית הייתה למנוע בהלה והיסטריה המונית. זה היה טירוף. במקום להראות בשידור ישיר גוויות ולשדר את הטרגדיה ההמונית בשידור ישיר התמקדו מצלמות RTBF שוב ושוב בשחקני ליוורפול ויובנטוס מתחממים על כר הדשא כשהם מוסרים את הכדורים איש לרעהו. אני זוכר את ה- Shots המשעממים האלה היטב אפילו היום בחלוף 28 שנים. לא הוסטה שום מצלמה של ה- Host broadcaster הבלגי בכיוון זירת ההרג ההמוני כדי לדווח לציבור אודות האסון. ברור שזאת הייתה הוראה מלמעלה. לפחות בתחילה נראה היה כי בדיעבד ניסה ה- Hostbroadcaster הבלגי להחביא מידע, אולם עובדה ששדרני טלוויזיה לא מעטים באצטדיון “הֵיְיסֶל” (מותר לומר רבים) שראו כי בעיטת הפתיחה מתמהמהת שוב ושוב החלו לחקור ולשאול לפשר העיכוב. ה- BBC הבריטי שהיו לו גם שני ציוותי ENG באצטדיון היה בין הראשונים שעלה על האירוע הטרגי ודיווח את האינפורמציה בשידור ישיר ללונדון. ממדי האסון האיצו את ההתייעצות בין הגורמים המוסמכים כיצד יש לנהוג עם המשחק. בעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב. זָ’אק ג’וֹרְג’ (Jacques Georges) נשיא UEFA בעת ההיא ומזכ”ל התאחדות הכדורגל האירופית של UEFA הָאנְס בָּאנְגֶרְטֶר (Hans Bangerter), בצוותא עם יו”ר התאחדות הכדורגל הבלגית לוּאִי ווֹאוּטֶרְס (Louis Wouters) ונשיאי מועדוני ליוורפול ויובנטוס האנגלי פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן (Peter Robinson) ושחקן העבר של יובנטוס ונבחרת איטליה זָ’אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי (Jean Pierre Boniperti), ובתיאום עם נציגי הרשויות של בריסל קצין הביטחון של האירוע לוטננט – קולונל בירנארט (Beernaert), מפקד משטרת בריסל פּוֹאֶלְס (Poels), וראש שירותי יחידות ההצלה ומפקד כבאי האש של העיר וָואן – גוֹמְפֶּל (Van Gompel) – ישבו על המדוכה כבר שעה ארוכה. הם דנו והתלבטו האם ניתן לקיים בכלל את המשחק בעקבות האסון הנורא שהתרחש ב- “הייסל” אך יורם ארבל לא ידע דבר. פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא ליוורפול וזָ’אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא יוּבֶנְטוּס ביקשו לבטֵל את המשחק ואת ההתמודדות בין יובנטוס לליוורפול בגלל ממדי האסון. הם טענו כי ההתמודדות איבדה את ערכה הספורטיבי, אך נציגי הרשויות הבלגיות הזהירו אותם כי המצב יוּרַע עוד יותר אם האוהדים המשולהבים יישלחו לרחובות העיר ללא קיום המשחק. בעיקר גלוחי הראש הבריטיים שמתירים כל רסן.

הבעיה שלי כמנהל ועורך השידור הישיר מ- “הייסל” הייתה להיאבק בגרגירי החוֹל של שעון הזמן שזלגו מטה ושרפו את זמן ה- Multilateral על לוויין ה- Primary האוזֵל והולך. ה- Booking שלי על לוויין ה- Primary הוזמן מ- COMSAT (חברת הדואר האמריקנית) החל מ- 21.05 (בשעה הזאת נפתח גם סיגנל ה- Multi של מרכז השידורים של ה- EBU בבריסל לכל אירופה) ועד 24.00, וכלל בתוכו את תקופת ההארכה (אם תידרש) ובעיטות הכרעה מ- 11 מטרי (אם יידרשו) וכמובן את טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת. קוראי הבלוג צריכים להבין שה- Booking על הלוויין עולה כסף והשירות הזה איננו ניתן בחינם. תמורת שידור Unilateral שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא על Up link ו- Down link כ- 1300 (אלף ושלוש מאות) דולר עבור 10 (עשר) הדקות הראשונות ועוד כ- 35 (שלושים וחמישה) דולר עבור כל דקה נוספת של שימוש . ככל שיותר רשתות טלוויזיה השתמשו בסיגנל הטלוויזיה של המשחק ליוורפול – יובנטוס שרץ על לוויין ה- Primary ב- 29 במאי 1985 כך פחתו העלויות. המחיר הכללי התחלק שווה בשווה בין רשתות הטלוויזיה המשתמשות באותו סיגנל טלוויזיה קונקרטי. לא היה לי כל מושג מדוע המשחק ליוורפול – יובנטוס איננו מתחיל. סיגנל השידור הטלוויזיוני הוּרָץ בתוך אירופה ע”י מערכת התמסורת הקרקעית המשומנת היטב של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). לא הייתה סכנה שהשידור שלהם ייקטע בשל האיחור העצום בבעיטת הפתיחה. אנחנו נדרשנו כרגיל לשירותי לוויין ה- Primary האטלנטי (שִיֵיט בחלל בגובה 36000 ק”מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה) על פי ה- Booking שערכתי והתיאום מוקדם שלי עם החברה האמריקנית COMSAT יחדיו עם טכנאי חברת “בֶּזֶק” בעמק האלה . הבעיה הגדולה שלי כעורך ראשי ומנווט שידורי הספורט מחו”ל במאי 1985 הייתה נעוצה בעובדה שבתחנת התקשורת ל- לוויינים במישור עמק האלה ניצבו רק שתי אנטנות – צלחות שאחת מהן התחברה ל- לוויין האטלנטי ה- Primary והשנייה כוונה ל- לוויין ה- Major האטלנטי, אולם סיגנל הטלוויזיה של המשחק ליוורפול – יובנטוס רץ על לוויין ה- Primary בלבד. אפילו תחנת התקשורת ל- לוויינים של של הטלוויזיה ההאשמית הירדנית JTV הייתה רווייה ביותר אופציות משלנו משום שעמדו לרשותה שתי אנטנות – צלחות שהיו להן קשר עין עם לוויין ה- Primary האטלנטי מצד אחד של כדור הארץ וגם עם הלוויין ההודי של COMSAT מצדו האחר של הגלובוס שריחף בחלל בגובה 36000 (שלושים ושישה אלף) ק”מ מעל קו המשווה של האוקיינוס ההודי. סיגנל הטלוויזיה של המשחק לא רץ כלל על לוויין ה- Major האטלנטי ובכך הוליד מגבלה תקשורתית – לוויינית חמורה שהפכה לי כעורך, מפיק, ומנווט השידור הישיר לרועץ באותו הלילה ההוא של יום רביעי – 29 במאי 1985. זמנינו הלווייני היה קצוב מראש עד חצות. לא ניתן היה בשום אופן להאריך את זמן הלוויין מעבר ל- 24.00. גם לא היה צריך. תכנון זמן השידור הלווייני שלי מ- 20.45 עד 24.00 באותו יום רביעי ההוא של  29 במאי 1985, והתיאומים שלי בערב ההוא לפני 33 שנים עם אנשי “בזק” ההם בעמק האלה ובראשם איציק גינת כלל בתוכו את כל ההאירוע השלם  מתחילתו ועד סופו : ה- Pre Game Show של המשחק + הארכה + בעיטות הכרעה מ- 11 מ’ בתום 120 דקות אם יידרשו + טקס הענקת גביע האלופות לקבוצה הזוכה. לא תיארתי לעצמי כי בעיטת הפתיחה תידחה ב- 75 דקות בשל תקרית המוות שחוללו אוהדי ליוורפול כנגד אוהדי יובנטוס ביציע “Z” באצטדיון “הייסל”. בעֶשֶר בערב (22.00) התחלתי לחשוש כי סיום המשחק נמצא בסכנת קטיעת שידור. משחק גביע כמו משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בניגוד למשחקי ליגה רגילים חייב להיות מוכרע. לכן משחקים מהסוג הזה גוררים לעיתים הארכות בנות חצי שעה וגם בעיטות הכרעה מ-11 מ’, במידה והמשחק לא הוכרע גם בתום 120 דקות . גם טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת בתום ההכרעה גוזל זמן שידור לווייני יקר. משחק כדורגל בן שעה וחצי הופך בתנאים מסוימים לשידור דחוס ותפוּח בן שעתיים וחצי. זאת הייתה הסיבה שהזמנתי כאמור מחברת COMSAT האמריקנית בלוק שידור על הלוויין ה- Primary האטלנטי, החֵל מתשע וחמש דקות בעֶרֶב ועד חצות . זה היה חייב להספיק . גם אם תהיה הארכה ובעיטות הכרעה מ-11 מ’. השעה כבר הייתה עֶשֶר בערב ושופט המשחק טרם שרק לפתיחתו . הייתי משוכנע שהתחוללה טרגדיה, אחרת אי אפשר להסביר את העיכוב המתמשך. ה- Host broadcaster הבלגי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הארציות RTBF ו- BRT המשיכו לספק למסך תמונות שגרתיות , השחקנים השתעשעו בכדור על כר הדֶשֶא מבלי שקורה בעצם מאום באִצטדיון . המשכתי להאיץ ביורם ארבל בחוסר סבלנות ב-Talk back מאולפן השידור בירושלים : “יורם מה קורה סביבך, מה פשר העיכוב הבלתי מוסבר הזה, אתה חייב לבדוק”. הוא לא ידע להשיב לי מפני שמעולם לא היה עיתונאי במובן המקובל של המונח. הוא לא תפס ולא זיהה שהסיפור בשידור הישיר שלוֹ באותו הרגע זה לא היו השחקנים המתחממים על כר הדשא אלא סיבת העיכוב של תחילת המשחק שלא החל בשעה היעודה מסיבה כלשהי. המשחק ליוורפול – יובנטוס היה אמור להיות משודר ישיר ל- 70 רשתות טלוויזיה. לא רק באירופה, אלא גם למדינות המזרח הרחוק באסיה אוסטרליה וניו – זילנד, חלק ממדינות אפריקה, ולרשתות הטלוויזיה במרכז ודרום אמריקה. בכל קצוות תבל. הייתה מוכרחה להיות סיבה יותר רצינית לוועדה המארגנת כדי לאחֵר את תחילת המשחק אך יורם ארבל לא איתר אותה מפני שכנראה לא היה סקרן דיו לחקור אותה. בלתי מובן עד היום הזה בעת כתיבת המסמך על ידי בספטמבר 2012 .

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “הפקות חובקות ארץ ועולם”, במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים הקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

המשטרה הבלגית הייתה ערה ליריבות בין שני מחנות האוהדים ולפרובוקציות האלימות של אוהדי ליוורפול. היא בודדה אותם בשני אזורים נפרדים באצטדיון. היציעים באזור “Z” אוכלסו ע”י אלפי אוהדי יובנטוס, ואזור “Y” הוקצה לאוהדי ליוורפול. בין שני מחנות האוהדים חצצה אומנם חומה רכה ועדינה עליה הופקדו שוטרים מועטים כדי לשמור על הסדר, אך היריבות נמשכה בצעקות, קללות, וגידופים. אוהדי ליוורפול חיפשו כל הזמן מלחמה. בשמונה עשרים ושבע דקות על פי שעון ישראל קרתה הטרגדיה באִצטדיון “הֵייסֶל”. יציעי אזור “Z” היו עמוסים לעייפה. נדחסו לשם יותר מ- 2000 (אלפיים) אנשים מעבר למותר, רובם אוהדים איטלקיים שהשיגו כרטיסים בשוּק השחור מסוכני נסיעות איטלקיים אִצטדיון “הֵייסֶל”. אוהדי הכדורגל הברוטאליים של ליוורפול התגרו באוהדים האיטלקיים. הם הפעילו עליהם לחץ פיסי. האוהדים האיטלקיים נסוגו. הייתה שם צפיפות נוראית ופחד איום. הלחץ הנוראי עשה את שלו, והחומה המפרידה בין הבלוקים של “Z” ו- “Y” שהייתה בעצם קיר עלוב ומַט ליפול התמוטטה וקרסה. לעשרות אוהדים איטלקיים היא הפכה מלכודת מוות. החוליגנים הבריטיים לא הסתפקו באסון. הם השליכו מייד את שברי האבן מהחומה המרוסקת לעבר האוהדים האיטלקיים. 39 אוהדים איטלקיים נִספו ו- 250 אחרים נפצעו בדוחק ובצפיפות בשעה שנסו מכלי המשחית והנשק הקר של החוליגאנים פורעי החוק מליוורפול המְכוּנִים משום מה אוהדי כדורגל אנגליים. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שישב בעמדת השידור באִצטדיון כל כך סמוך לזירת האסון ההמוני לא הבחין בו ולא ידע מה קורה סביבו זה היה מוזר מאוד ומביך מאוד (!). לקולתו המסוימת של יורם ארבל צריך להדגיש כי ה- Host broadcaster הבלגי המקומי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הבלגיות BRT / RTBF, לא תדרך ולא עִדְכֵּן את שדרי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות היושבים בעמדות השידור שלהם באִצטדיון “הֵיְיסֶל” בכל הנוגע לאסון הכבד שהתרחש זה עתה. כל שַדָּר היה צריך לשאוב את האינפורמציה בכוחותיו הוא. וצריך לומר עוד דבר לזכותו של יורם ארבל שממש לא ידע מהחיים שלו אז באצטדיון “הֵיְיסֶל”. הוא היה שַדָּר בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא ללא פרשן ובלעדי עוזר טכני. כמו כן צריך לציין שלא היה קו ראיה ישיר בין אזור עמדות השידור של הטלוויזיה שם שהה יורם ארבל והשדרים האחרים לבין אזור היציעים “Z”, ששכן בצַד שמאל של האִצטדיון ושבּוֹ התחוללה הטרגדיה. שדרים נוספים של רשתות טלוויזיה קטנות אחרות ב- EBU לא היו מודעים אף הם לגודל הטרגדיה מפני שהיו בודדים בעמדת השידור כמו יורם ארבל ללא שום סיוע ועדכון של ה- Host broadcaster. אולם האצטדיון היה רווי כאוס משום שנראו אמבולנסים בקצה הרחוק וגם אנשים נושאי אלונקות שחשו למקום האסון. הפרטים האלה נמסרו לי ע”י אנשי ה- EBU בג’נבה מקום מושבו של האיגוד.

איש הטלוויזיה הנורווגית NRK הנורווגי יָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר (Jarle Hoeysater) אחד מראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU העוסקת בהפקת שידורי הספורט הבינלאומיים הגדולים, אמר לי שנים רבות אח”כ כי גם שַדָּר הספורט של רשת הטלוויזיה הנורווגית הממלכתית NRK אוֹיְבִינְד יוֹהָאנְסֶן (Oeivind Johnssen) לא ידע מהחיים שלוֹ בהתחלה ולא דיווח על האסון בשידור הישיר אולי מפני שהיה לבד כמו יורם ארבל. אח”כ הוא התעשת. מדהים כיצד קרה דבר כזה דווקא לשָדָר הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מדוע לא ידע דבר על האסון שהתרחש באִצטדיון , ומה היו נימוקיו למחדל העיתונאי . מרבית השדרים האחרים מרשתות הרדיו והטלוויזיה הציבוריות האירופיות החברות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU כמונו ושישבו בעמדות שידור באִצטדיון “הֵייסֶל” בסמוך ליוֹרָם אָרְבֵּל, כבר דיווחו למאזיניהם וצופיהם על האסון. למען ההגינות צריך לציין שוב שלא כולם דיווחו ולא כולם ידעו על האסון. השדר יוֹרָם אָרְבֵּל זוכר כפי שאמר לי בשיחת התחקיר עמו לפני שלושים ושלוש שנים כיצד קרה כדבר הזה : “…יואש אלרואי, אני נשבע לך שלא ראיתי דבר. האסון הגדול קרה בשטח “מת”. לא היה קו ראייה בין מיקומן של עמדות השידור לבין האזור שם התרחש האסון. אני זוכר ששאלנו איש את רעהו מה קורה ומדוע המשחק אינו מתחיל אך לאף אחד לא הייתה תשובה. הייתי לבד לגמרי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון “הייסל” ללא עוזר שדר, ללא מפיק, וגם ללא טכנאי. אי אפשר היה לצאת מתחום עמדות השידור כדי לברר מה קרה. אגלה לך סוד. מתחם עמדות השידור היה סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. אנשי הביטחון הבלגיים היו קשוחים. אפילו לשירותים לא נתנו לנו ללכת. מי שהיה צריך להשתין עשה זאת לתוך בקבוק “קוקה קולה”. אני והשדרים האחרים פשוט השתנו לתוך בקבוקי קוקה קולה. היינו כלואים שם. אני זוכר שראיתי מעמדת השידור שלי הרחק מצד שמאל בתוך האִצטדיון אנשים רצים עם אלונקות אבל לא ידעתי למה. לא הבנתי מה הסיבה…”.

ג’וֹנָתָּ’ן מַרְטִין (Jonathan Martin) מנהל מחלקת הספורט של ה- BBC בימים ההם של 1985, זוכר כפי שמסר לי את עדותו בשיחת התחקיר עמו : “…הייתי בדרכי מהאולפן בלונדון לביתי במכוניתי בתום יום עבודה. לפתע שמעתי ברדיו של האוטו את שַדָּר הרדיו של ה- BBC מדווח מעמדת השידור שלו באצטדיון “הייסל” על האסון הנורא. עצרתי את המכונית בתחנת הדלק הראשונה שנקרתה לי והתקשרתי בטלפון משם לחברי במחלקת הספורט של הטלוויזיה. צריך לזכור שהימים ההם היו טרום עידן הטלפון הסלולארי. שוחחתי עם חברי במחלקת הספורט על האסון הכבד והתייעצנו כיצד לפעול. היה ברור לנו שאנו ממשיכים בשידור הישיר. בָּארִי דֵיוִויס (Barry Davies) היה השַדָּר שלנו במשחק הזה. לידו בעמדת השידור באצטדיון “הֵיְיסֶל” ישב בובי צ’ארלטון (Bobby Charlton) ששימש פרשן מחליף לגִ’ימִי הִיל (Jimmy Hill). גִ’ימִי הִיל נשאר לפַרְשֵן את המשחק מהאולפן בלונדון. רדיו ה- BBC דיווח מבריסל למאזיניו בבריטניה על האסון מייד כשהתחולל בשבע וחצי על פי שעון אירופה (שמונה וחצי בערב על פי שעון ישראל). אנחנו פיגרנו אחרי הרדיו שלנו במעט. במחצית היו למחלקת הספורט של ה- BBC  כבר תמונות Video ראשונות מזירת הרצח…”.

טקסט תמונה : שנת 1985. זהו ג’ימי היל (Jimmy Hill) בצעירותו מי שהיה פרשן הכדורגל הנודע והוותיק של רשת הטלוויזיה ה- BBC. הוא היה בעברו מנהלה הכריזמטי של קבוצת הכדורגל של קובנטרי סיטי. התמונה צולמה בסוף שנות ה- 50 של המאה שעברה. (באדיבות ה- BBC ו- הוצאת הספרים International Football Book. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה :  זהו Sir בובי צ’ארלטון (Sir Bobby Charlton) בצעירותו אחד מבכירי הכדורגלנים האנגליים בנבחרת וקבוצת מנצ’סטר יונייטד בכל הזמנים (התמונה צולמה ב- 1957). הוא שימש פרשן מזדמן בעמדת השידור של ה- BBC באצטדיון “הייסל” ב- 29 במאי 1985 במשחק יובנטוס – ליוורפול , והחליף את הפרשן הקבוע ג’ימי היל שנשאר באולפן בלונדון. סקרנותו של בובי צ’ארלטון סייעה ל- BBC  לעלות במהירות על פרטי האסון הנורא שהתרחש ביציעי אִצטדיון “הייסל”, שָם נרצחו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 נפצעו בידי חוליגאנים הבריטיים המכונים משום מה אוהדי כדורגל [3].(באדיבות ה- BBC ו- הוצאת הספרים International Football Book. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבלגי מִיק מִישֶלְס (Mick Michels) היה בשעתו עורך ראשי של מגזין הכדורגל הבלגי השבועי רָב המוניטין “Foot Magazine”. הוא כיהן גם כחבר בוועדת העיתונות והטלוויזיה של ה- FIFA. ב- 29 במאי 1985 נשא בתפקיד מזכ”ל תא כתבי הספורט בעיתונות הבלגית ושימש במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בין יובנטוס לליוורפול יחד עם רוּדִי רוֹטֶנְבּוּהְלֶר (Rudy Rothenbuhler) כאחראיים ראשיים מטעם UEFA על מערך המדיה. עיתונות, טלוויזיה, ורדיו. מִיק מִישֶלִס התרוצֵץ בתוקף תפקידו בעת האסון והמשחק באזור עמדות השידור.

מִיק מִישֶלְס זוכר פרט מעניין נוסף ומספר לי אותו בעת שיחות התחקיר בין שנינו [4] : “…שַדָּר הכדורגל הבלגי של רשת BRT הציבורית רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) היה הראשון קיבל את האינפורמציה על האסון מאחד העוזרים שלוֹ, משהו כרבע שעה לאחר התרחשותו. עמדת השידור של BRT הייתה סמוכה לזו של ה- BBC. מרחק נגיעה. בעמדת השידור של ה- BBC הבריטי ישב ליד של השַדָּר בארי דייוויס (Barry Davies) שחקן העבר הנודע של מנצ’סטר יונייטד ונבחרת אנגליה בובי צ’ארלטון (Bobby Charleton). הוא היה הפרשן של ה- BBC באותו ערב נורא. בובי צ’ארלטון לא היה עיתונאי אבל היה מספיק סקרן והתעניין לדעת מהי סיבת העיכוב המתמשך לתחילת המשחק. הוא נגע בכתפו של שדר BRT ריק דה סאדליר (Rick De Saedeleer) שישב סמוך לו ושאל אותו לפשר הדבר, מדוע המשחק איננו מתחיל. ריק דה סאדליר סיפר לו על האסון. בובי צ’ארלטון דיווח על כך מייד לבָּארִי דֵייוִויס. זאת היית הסיבה שה- BBC היה אחת מרשתות הטלוויזיה הזרות באצטדיון “הֵיְיסֶל” שעלו ראשונות על הידיעה החדשותית המרעישה והנוראית הזאת. סקרנות טבעית של בארי דיוויס ובּוֹבִּי צָ’ארְלְטוֹן הצילה את ה- BBC ממבוכה גדולה. האמת, השדרים ביציע הטלוויזיה באצטדיון “הֵיְיסֶל” לא קיבלו כל אינפורמציה מסודרת על האסון הקשה שהתרחש ביציעים באזור “Z”. התמונות הראשונות של הרצח ההמוני שודרו בטלוויזיה הבריטית הציבורית ובעוד כמה רשתות טלוויזיה אירופיות כבר לפני תשע בערב (על פי שעון ישראל)…”.

טקסט תמונה : שנת 1985. זהו הבלגי מיק מישלס (Mick Michels) ששימש ב- 29 ב מאי 1985 באצטדיון “הֵיְיסֶל” בבריסל, קצין העיתונות והמדיה (טלוויזיה ורדיו) הראשי מטעם UEFA. (התמונה הוענקה לי באדיבות ע”י מִיק מִישֶלְס עצמו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יוֹרָם אָרְבֵּל עשה זאת באיחור עצום של כמעט שעה וחצי. רַק הודות לתושייתו של קָשָב רדיו “קול ישראל” מִיקִי גוּרְדוּס ז”ל שצפה בשידור הישיר והתקשר אלי טלפונית מביתו בתל אביב לאולפן בירושלים וסיפר לי אישית את פרטי האסון עליו שמע ברדיו מונטה קארלו.

איש הטלוויזיה של RAI קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agostini) איש ששימש במים ההם כראש מחלקת משרד ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית [5] זוכֵר בעת שיחות התחקיר שלי עמו אודות אסון “הייסל” כלהלן : “…זאת הייתה חוויה קשה מאוד ל- RAI ולצופי הטלוויזיה שלנו באיטליה. ידענו על האסון הנורא מראשיתו אך לא הערכנו בתחילה את ממדיו. צוות השידור שלנו בראשותו של השַדָּר הבכיר בעמדת השידור באצטדיון בְּרוּנוֹ פִּיצוּל (Bruno Pitzul) דיווח ישירות על האסון. השידור הישיר של RAI נפתח כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה. RAI הייתה בימים ההם בשיא כוחה ונחשבה לרשת טלוויזיה מובילה בשידורי הספורט ב- EBU. למרות האסון הכבד החלטנו להמשיך בשידור הישיר. ניצחון יובנטוס 0:1 על ליוורפול מהשער של מישל פלאטיני הייתה נחמה פורתא לחובבי הכדורגל האיטלקיים…”.

טקסט תמונה :  זהו ברונו פיצול (Bruno Pizzul) הקרוב למצלמה, שַדָּר הכדורגל רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI. צוות השידור האיטלקי עלה מייד על ממדי האסון הנורא באִצטדיון “הייסל”. נשיאות RAI החליטה להמשיך בשידור הישיר למרות האסון הכבד בו נספו באִצטדיון 39 אוהדים איטלקיים של קבוצת יובנטוס. (התמונה באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחוליגניזם האנגלי מסורת ארוכה. זה לא היה המקרה הראשון. כבר בבוקר השידור החלו התפרעויות והתנגשויות בין האוהדים הבריטיים לבין עמיתיהם האיטלקיים. איזה עמיתים. יריבים של ממש. זה נמשך גם בערב לקראת תחילת ההתמודדות בין שתי הקבוצות. רצועת יציע באורך של מטר וחצי חצצה בין אוהדי ליוורפול ואוהדי יובנטוס. כשעה לפני תחילת המשחק חדרו לשם האוהדים החוליגנים האנגליים כשהם שיכורים כלוֹט מבירה ומשליכים על האוהדים האיטלקיים פחיות ובקבוקים. האוהדים האיטלקיים הנמלטים מאימת הברברים האנגליים מצאו את עצמם לכודים בין גדרות הברזל. השוטרים הבלגיים לא צפו את הסכנה הנוראית שאיימה על האוהדים הצעירים האיטלקיים וסירבו לפתוח שערי היציע לכיוון כַּר הדֶשֶא. הם לא אִפשרו להם למַלֵט את נפשם מהַהֶרֶג הצפוי להם. ביציע הדחוס התחוללה מהומת אלוהים. האוהדים האיטלקיים הוכו ונדרסו, כשלבסוף גדר הבטון והסורגים מתמוטטים עליהם. הפילוסוף הצרפתי זָ’אן פּוֹל סַארְטר (Jean – Paul Sartre) אמר פעם, “אדם מתנהג באלימות בשעה שאין לו מה להפסיד”. אוהדי הכדורגל הברוטאליים מאנגליה דאגו להגשים היטב את האמירה הזאת.

טקסט תמונה : 29 במאי 1985. יציעי אצטדיון “Heysel” בבריסל. אלו הם היציעים ההרוסים באזור “Z”  באִצטדיון “הייסל” ב- 29 במאי 1985 כמה דקות לאחר האסון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נהרגו ו- 250 נפצעו. מימין למעלה נראה צלם ENG בלגי מצלם את אזור האסון בעוד איש ביטחון בלגי חבוש קסדה ואוחז מגן בידו השמאלית ומוט בידו הימנית ניצב בין האנשים ההמומים ומאבטח את המקום. משמאל נראה אוהד כדורגל איטלקי מוטל על ערש דווי לפני פינוי גופתו. זה היה מחזה נורא. משמאל נראה שלט של UEFA שנתלש מהגדר. חלק מרשתות הטלוויזיה ב- EBU  החליטו להפסיק את הסיקור הטלוויזיוני של האירוע. (באדיבות RTBF והסוכנויות הבינלאומיות).

יורם ארבל ישב בעמדת שידור באִצטדיון חסר ישע. הוא וגם שדרים נוספים באזור עמדות השידור לא ידעו מה קורה ולא הבינו מדוע משתהה שריקת הפתיחה. הצלת המידע העיתונאי בשידור הישיר הזה באה מכיוון בלתי צפוי. לפתע התקשר אלי מתל אביב לאולפן השידור מירושלים הקָשָב המצטיין (והנצחי) של רדיו “קול ישראל” מִיקִי גוּרְדוּס ז”ל, ודיווח לי : “יואש אלרואי, אסון נוראי התרחש בבריסל, עשרות אוהדי כדורגל נקטלו באִצטדיון ‘הייסל’ “, והוסיף, “זאת הסיבה לעיכוב תחילת המשחק”. מִיקִי גוּרְדוּס טרם ידע לפַרֵט מעבר לכך. לא הייתה לו אינפורמציה מי הם עשרות הנספים, זהותם, כיצד נקטלו, והאם מדובר באוהדי ליוורפול או טורינו שנרצחו או הנספים הם משני המחנות גם יחד. הודֵיתי למִיקִי גוּרְדוּס הבלתי נשכח שעשה לנו שירות מודיעיני – טלוויזיוני חשוב ביותר וגם טובה גדולה. לפתע ידעתי מה קורה. הייתי בתוך העניינים. אין דבר גרוע מחוסר הוודאות. דיווחתי מייד ב- Talk Back מירושלים ליורם ארבל האַבוּד בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שבו הוא נמצא ברגע זה. מדהים שהעיתונאי וקָשָב רדיו “קול ישראל” מִיקִי גוּרְדוּס ידע בתל אביב ביום רביעי בלילה של 29 במאי 1985 את מה שיורם ארבל היה אמור לדעת ולא ידע כשהוא יָשוּב בעמדת השידור המאובזרת שלנו בעלת תצפית מצוינת על כר הדשא באִצטדיון בבריסל. מיקי גורדוס ז”ל הוא עיתונאי מדהים ומהימן, וראשון בכל דבר. בדירתו בשדרות חֵן בתל אביב הוא ספון סביב מִכשור אלקטרוני חדיש של מכשירי רדיו, מקלטי טלוויזיה, וצלחות לוויין באמצעותם הוא מאזין וצופה על המתרחש בתבל. הוא מצותת לכל העולם ומקליט ב- Video ו- Audio בביתו את המתחולל בקוסמוס שלנו. ד”ר יצחק נוי עורך ומגיש התוכנית “השעה הבינלאומית” ברדיו “קול ישראל”, מגדיר את מיקי גורדוס, “האיש שניצב על הגבעה ומשקיף על העולם”. לא היה עוד אחד כמו מיקי גורדוס ז”ל. מיקי גורדוס נולד ב- 9 בנובמבר 1944 בתל אביב. הוא עובד עם רשות השידור מאז 1970. קָשָב רדיו וטלוויזיה מסור, מצטיין, ורָב מוניטין שאוהב ומכור לעבודתו הקונקרטית הזאת. מיקי גורדוס למד בביה”ס היסודי “הכרמל” ובתיכון ב- “גימנסיה הרצליה”. שירת בצה”ל בשנים 1968 – 1963 בהן השלים גם השכלה אקדמאית. נשוי לבלהה ואב לשלוש בנות.

טקסט תמונה : שנת 1985. קָשָב רדיו “קול ישראל” מיקי גורדוס ז”ל הבלתי נשכח בחדר העבודה האלקטרוני הצפוף והעמוּס שלוֹ בדירתו בשדרות חן בתל אביב. מהתא הקטן הזה הוא מחובר לכל העולם. מיקי גורדוס הוא אחד העיתונאים הדגולים והיעילים ביותר של רשות השידור בכל הזמנים. רחשתי, אנוכי רוחש, ותמיד ארחש לאיש היקר והבלתי רגיל הזה הערכה רבה. (התמונה באדיבות מִיקִי גוּרְדוּס ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֵת שהעברתי את האינפורמציה הדרמטית מירושלים ליורם ארבל היושב באצטדיון “הייסל” הבחנתי מעבר לקו השידור ה- 4W כי היה המום. לכמה שניות נותר בהלם ואלם. מצב מביך. השַדָּר הדגול חש מבויש בעמדת השידור שלוֹ. את החדשות האיומות שאירעו באצטדיון בו נכח ליקט עבורנו קשב רדיו בתל אביב. יורם ארבל היה בודד ואובד עצות, ומנותק מהמציאות. קיוויתי בשבילו שלא הפך לשֶבֶר כלי . הוא פשוט לא ידע מהחיים שלוֹ. זאת הייתה סיטואציה עיתונאית מביכה בה מודיעים מירושלים לשַדָּר בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון  שוודאי גרמה לאי נוחות . מצב כזה עלול להביא כל שַדָּר ל- Black out טוטאלי. זה היה כישלון עיתונאי קולוסאלי. לטיב מזלו היה יורם ארבל (שַדָּר מאוד מנוסה) אלוף ההיחלצות מהמֵצַר במצבים כאלה. הוא יצא מזה אך בשֵן ועַיִן. הוא איבד בבת אחת חלק נכבד מאמינותו העיתונאית. הוא לא היה האשם היחידי אבל הציבור לא הבין כיצד שַדָּר עיתונאי שיושב בעמדת שידור באצטדיון איננו יודע מה קורה סביבו בתוככי האִצטדיון. ניסחתי את דבריי בזהירות ובקול שָלֵו ב- Talk back כדי לא להכניסו ללחץ מיותר : “…יורם שים לב, קָשָב הרדיו מִיקִי גוּרְדוּס דיווח לי הרגע כי יש עשרות הרוגים במהומה שהתחוללה בתוך האִצטדיון. זאת הסיבה לעיכוב בעיטת הפתיחה…”. פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא לִיוֶורְפּוּל וזָ’אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא יוּבֶנְטוּס החליטו לקבל את בקשת אנשי UEFA ונציגי הרשויות הבלגיות לקיים את ההתמודדות בין שני המועדונים במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, למרות תנאי האלימות הקשים ששררו באִצטדיון. המשחק החל באיחור עצום של שעה ו- 25 דקות, בעשר וארבעים בעֶרֶב במקום בתשע ורבע.

כמה רשתות שידור של ה- EBU ובראשן ARD ו- ZDF הגרמניות שהחלו כבר בשידור הישיר פרשו ממנו בנימוק שאין טעם לעסוק בשידורי ספורט בשעה שגוויות המתים מוטלות נכוחה. למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ולי לא היה ספק שאנחנו נשארים עם השידור הישיר עד סופו. גם ה- BBC האנגלי ו- RAI האיטלקית המשיכו בשידורים השירים שלהם. אנשי הרדיו של ה- BBC שידרו את האסון בזמן אמת. ממש כשזה קרה. מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה של ה- BBC בניהולו של ג’וֹנתן מַרְטִין (Jonathan Martin) פתחה את השידור הישיר שלה בהודעה הדרמטית על האסון זמן רב לפני פתיחת סיגנל השידור ה- Multilateral  האירופי לכל רשתות השידור של ה- EBU, שנקבע לתשע וחמישה בערב. שַדָּר ה- BBC בעמדת השידור באִצטדיון “הייסל” בבריסל היה בַּארִי דֵיווִיס (Barry Davies). הוא לא היה בודד בעמדת השידור שלו בניגוד ליורם ארבל. הפרשן הקבוע שלו גִ’ימִי הִיל (Jimmy Hill) אומנם ישב באולפן ה- BBC בלונדון, אך היה לוֹ בכל זאת יתרון על יורם ארבל, מפני שלצִדוֹ ישב הפרשן – שחקן העבר הנודע בובי צ’ארלטון. הוא נבחר למלא את מקומו של גִ’ימִי הִיל וסייע לבארי דיוויס באיתור האינפורמציה העיתונאית מדוע זה בעיטת הפתיחה נדחית שוב ושוב.

יורם ארבל בניגוד לנסים קיוויתי לא תיקן את עצמו ואת שגיאותיו באוויר וגם לא התנצל. זאת הייתה אחת מגדולותיו כשַדָּר. האיש ידע להחליק את חולשותיו. למרות שלא היה עיתונאי דגול חונן באינטואיציה פנימית שהצילה אותו לא פעם ולא פעמיים ממבוכות שידור. אותה האינטואיציה הפנימית הזאת היא שהדריכה אותו לא למהר בהתנצלויות, גם לא אז ב- 29 במאי 1985 באצטדיון “הייסל” בבריסל. המיקרופון אינו נועד לווידויים. שיקול נכון שהצדיק את האמינות שלו כשַדָּר עַל ומומחה בתקשורת המונים. יורם ארבל השתמש בתשדורת האסון שהגיעה אליו מירושלים בצורה נבונה. הוא הטמיע והחליק בהדרגה את האינפורמציה הדרמטית שהעביר לסלון ביתם של הצופים. יורם ארבל נמנע מלספר לצופים שלנו שמיקי גורדוס הוא האיש שהעביר את הידיעה הדרמטית על האסון לאולפן המנווט בירושלים, ומשם הוחשה אליו לאצטדיון “הֵיְיסֶל” באמצעות ה- 4W. בכך היה רָב אוֹמָן. פשוטו כמשמעו. אך קוֹלוֹ היה הססני במידת מה. האינפורמציה שבידיו הייתה חלקית. אפשר היה לחשוב שעלה עליה בכוחות עצמו. הוא גם טעה כשמיהר לבַקֵר דווקא את האוהדים האיטלקיים שפגעו כביכול קשות באוהדים האנגליים עובדה שהתבררה כלא נכונה. היו אלה דווקא אוהדי ליוורפול שהסתערו במוטות ובקבוקים ונֶשֶק קַר אחר וגרמו לאנדרלמוסיה הנוראית בסופה אירע הרצח של 39 מאוהדי יובנטוס שנמחצו למוות . ביטחונו העצמי אבד לו. יורם ארבל היווה בעיה ויצר חולשה במערך השידור שלי אך הייתה עוד אחת חריפה ממנו. זמן השידור ההולֵך ואוזֵל על לוויין ה- Primary האטלנטי שהעביר את סיגנל השידור מבריסל לירושלים סיכן את שלמות השידור. ה- Booking היה מוגבל ממילא, ומשך ההזמנה הלך והתקצר בעוד המשחק טרם החל. נקלעתי לסבך שידור ואתגר בלתי עביר הנוגע לתקשורת לוויינים בינלאומית. התבררה כי בעיית התקשורת הלוויינית היא בלתי פתירה לחלוטין. COMSAT האמריקנית העבירה את זמן השידור הלווייני על ה- Primary החל מחצות (00:00 של יום רביעי – 29 במאי 1985) לגוף תקשורת אחר. בשעה 00:01 כלומר בחצות ודקה של יום חמישי – 30 במאי 1985 נותקתי מהתקשורת הלוויינית שלי. ניסיונותיהם הנואשים של שני אנשי עמק האלה ישראל “קוז’ו” קוז’יקארו ואיציק גינת לשנות את רוע הגזירה עלו בתוהו. Booking הוא דבר קדוש ב- COMSAT). יובנטוס ניצחה במשחק 0:1 לאחר שמישל פלטיני הבקיע בדקה ה- 58 את השער האנגלי מבעיטת עונשין מ- 11 מ’ (לאחר הכשלת זביגנייב בונייק – שחקן חיזוק פולני בהתקפת יובנטוס) וצופי הטלוויזיה בישראל הספיקו לראות זאת, אולם הם לא ראו את טקס הענקת הגביע, משום שהשידור הישיר נקטע בדקה ה- 75 של המשחק.

למחרת פרצה מהומת אלוהים בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . חלק מאנשי “מבט” ובראשם העורך מיכאל קרפין תבע ממני לסַלֵק לאלתר את יורם ארבל מעמדות השידור של מחלקת הספורט. “…איזה מין שַדָּר זה שלא יודע מה קורה סביבו…”, טען בכעס בפניי. השבתי לו, “…אני הנושא הראשי באחריות למבצע השידורים אמש, ולפני הרחקת יורם ארבל ממיקרופון מחלקת הספורט, תצטרכו לסלֵק אותי…”. ברור ש- התייצבתי לימינו של יורם ארבל גם אם ידעתי שהשדר המפונק פישל פשלה חמורה חסרת תקדים ובלתי מובנת בתולדות שידורי הספורט הישירים מחו”ל של הטלוויזיה ישראלית הציבורית. בוועד המנהל קראו להדיח אותו. היה ברור לי כי כישלונו של יורם ארבל הוא כישלונה של מחלקת הספורט בראשותי. לאורי פורת היה ברור כי כישלונה של מחלקת הספורט הוא כישלונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור כולה. אי אפשר היה להימלט מהאחריות הזאת. יורם ארבל נחשב לשַדָּר ספורט מוכשר אך הוא לא ניצב מעל חוקי השידור בטלוויזיה, ולא מעל ההיגיון העיתונאי. זאת הייתה תאונת שידור טלוויזיונית קשה ביותר בסופה ספג יורם ארבל מכה אנושה, והתרסק. לא היה ספק. יורם ארבל שלח הביתה שידור לא רק לא מגובש, אלא מנופץ לשברירים. יורם ארבל היה מדוכדך. הוא הבין שהיה שותף לפַשְלָה עיתונאית חמורה ומביכה שלא הייתה כמותה מעולם בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה לו הסבר. המתין לו לינץ’ במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותו סוף שבוע מַר נפגשתי עם המנכ”ל אורי פורת וביקשתי ממנו למוסס את הפרשה הקשה. הסברתי לו : “…תראה, יורם ארבל נמצא עכשיו בדרכו לגרמניה, שם מתחילה ביום רביעי – 5  ביוני 1985 אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל. הוא חווה חוויה עיתונאית טראומתית ומרגיש שנכשל כישלון קולוסאלי…”, והוספתי, “…צריך לעודד ולתמוך בו לקראת משימת השידור הבאה הקרובה שלו. אל תיתן ידך לעיתונות המחפשת את דמו. אל תדליף ואל תצלוב אותו. התמרמרות ובכי לא יעזרו כאן. אנחנו ננתח מה בדיוק קרה כאן, נפיק את הלקחים, נסיק את המסקנות, ואת השידור הבינלאומי הבא שלנו נעשה טוב יותר…”. אורי פורת היה איש מקצוע ו- ג’נטלמן שהסכים לבקשתי.

טקסט תמונה : 30 במאי 1985. זירת הפשע. מראות הפוגרום ביציע “Z” באִצטדיון “הייסל” בבריסל למחרת האסון. רשות השידור ואנשי הטלוויזיה הישראלית התקשו לסלוח ליורם ארבל על מחדל השידור והפלופ העיתונאי שלוֹ. (באדיבות RTBF והסוכנויות הבינלאומיות).

יורם ארבל סִיכֵּן בחולשתו המקצועית את עצמו וגם את רשות השידור כמוסד עיתונאי. למרות זאת אהבתי אותו. הרי הוא היה האיש שתקע יחד עִמִי את היתדות הצבעוניות על מפת הגלובוס. שַדָּר בדרגתו נולד בפעם אחת בהרבה מאוד שנים. אולם ככל שנקפו השנים הפכה אהבתי אליו לאמביוולנטית. הפער בין כישרון השידור שלו לחולשותיו העיתונאית הלך וטפח. יורם ארבל היה זקוק יותר מכל שַדָּר אחר במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למערכת עיתונאית צמודה שתעטוף ותחבק אותו מפני שלא היה כזה בעצמו. הוא לא היה עיתונאי, ובלעדֵי מערכת עיתונאית היה פגיע כעלה נידף.

טקסט תמונה : קיץ 1981. אִצטדיון הכדורגל העירוני בבאר שבע. יורם ארבל שדר כדורגל במסווה של עיתונאי בתום ריאיון עם ג’ק מנסל מאמן נבחרת ישראל. בארץ היה יורם ארבל הרבה יותר מדויק מפני שהיה צמוד למערכת עיתונאית שסייעה לו ועִדכנה אותו באופן רצוף וללא תנאי. בחו”ל המצב היה שונה. הוא הפך לפַּגִיע ושילם מחיר עיתונאי כבד. הוא וקול הבריטון המפורסם שלו הפכו להיות חסרי ערך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפַשְלָה העיתונאית החמורה ביותר בתולדות רשות השידור הגיעה אומנם לדיוּן בפורום מנכ”ל אך למזלו הטוב של יורם ארבל היא נשארה תקועה שם. דיוּן פרובלמטי כזה בפורום כה רחב ברשות השידור דינו להגיע בסופו של דבר לעיתונות. הדבר היווה סכנה גדולה למוניטין של יורם ארבל כשַדָּר ספורט מוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם למחלקת הספורט עצמה. מיכאל קרפין עורך “מבט” ולא רק הוא ביקשו למצות את כל חומרת הדין עם השַדָּר שפישל אך מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי בלמנו ומוססנו את הסכנה בעודה באיבה. הענקנו לו צ’אנס עיתונאי נוסף. בסופו של דבר יורם ארבל יצא נקי מהפרשה. בחלוף כמה ימים הוציא לי מנכ”ל רשות השידור מסמך כתוב בו נאמר : “…אני מעניק גיבוי מלא לפעילות מחלקת הספורט ואנשיה ומשבח את מיומנותם בשידור הישיר ליוורפול – יובנטוס…”. הדבר נעשה על ידינו כדי לעטוף את יורם ארבל השָבוּר בחומת הגנה מפני שהיה שַדָּר מוערך ואהוב עלינו אך פגיע מפני שלא היה עיתונאי. ב- 29 במאי 1985 הוא היה בודד מאוד וחשוף מאוד. ביקשתי לראות במקרה הזה מעידה חַד – פעמי שלו. ברבות השנים ללמד אותי יורם ארבל לקח חשוב בו אנוכי הוא הנושא באחריות הראשית לכישלונותיו של יורם ארבל והוא כמובן נושא על פי הבנתו רק באחריות להצלחותיו. האמת, ההסכם נראה לי. יורם ארבל היה אישיות מפונקת אך שַדָּר מְחוּנַן שנשא את בְּשוֹרַת שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכל פינה ברחבי הארץ. הייתי מחויב לשמור עליו. כל מערכת הספורט עבדה עבורו. אלה היו חוקי המשחק הטלוויזיוני שייסדתי.

יוּבֶנְטוּס האיטלקית ניצחה 0:1 את לִיוֶורְפּוּל האנגלית משער שהובקע ע”י מישל פלאטיני בדקה ה- 57 בבעיטת עונשין מ- 11 מ’, וזכתה בגביע אירופה אך צופי הטלוויזיה בישראל שבכל זאת ראו את השער הבודד לא ראו את סיומו , וודאי לא את טקס הענקת הגביע. השידור הלווייני הישיר שלנו נקטע ע”י חברת COMSAT בחצות. זמן השידור שלי על לוויין ה- Primary  האטלנטי אזל והגיע לקִצוֹ. כבר בתשע ושלושים בערב ראיתי את הנולד. ביקשתי את אנשי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה להאריך את זמן הלוויין אך הם לא יכלו להיענות להפצרותיי. לא ניתן היה לקבל זמן חלופי. שני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major אליהם הייתה מקושרת בימים ההם תחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה היו כבר Over booked, עמוסים לעייפה משתיים עשרה בלילה והלאה. זמן הלוויין שלנו הוזמן על ידי מתשע בערב עד חצות (סיגנל ה- EBU נפתח לשידור בתשע וחמש דקות). זה היה אמור להספיק גם לתקופת ההארכה ובעיטות ההכרעה מ-11 מ’, בתנאי שהמשחק יחל במועדו, מה שלא קרה בסופו של דבר. הייתי מתוסכל ומאוכזב מאוד.

45 רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU ו- 12 רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- OIRT לא נפגעו כאמור מהעיכוב הממושך בן השעה ורבע בתחילת המשחק. הייתה לכך סיבה טכנולוגית שהוסברה כבר בעבר בבלוג הזה : סיגנל השידור הישיר הועבר לעשרות המדינות באירופה המערבית ולמדינות הגוש הקומוניסטי באירופה המסונפות לאיגוד השידור המזרח אירופי OIRT, באמצעות רשת מסועפת של קווי מיקרוגל קרקעיים שהייתה פרושה בכִישרון טכנולוגי רב לאורכה ולרוחבה של היבשת. לרשות המרכז הטכנולוגי של ה- EBU בבריסל והלוגיסטי בג’נבה טרם עמד אז לוויין תקשורת כדוגמת ה- ECS האירופי שהתחיל לפעול רק ב- 1988. קווי התקשורת הקרקעיים היו פתרון מניח את הדעת. סיגנל השידור הגיע לירושלים באמצעות מיקרוגל קרקעי מבריסל שהועבר לתחנת הקרקע לתקשורת לוויינים ב- “רייסטינג / Raisting” של גרמניה המערבית, ומשם עלה באמצעות Up link ללוויין ה- Primary  האטלנטי שאליו מחוברת תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במישור עמק האלה ליד ירושלים.

טקסט תמונה : 1970. ראשית בנייתה של תחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה בסמוך לירושלים. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1972. תחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה. זוהי צלחת – אנטנה הבודדה שהייתה מחוברת רק ל- לוויין האטלנטי ה- Primary. העברת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 מ- מינכן לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים באמצעותו היה הקשר הלווייני ההיסטורי הראשון עם העולם הגדול. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר חונכת את תחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה בשיחת טלפון לוויינית עם נשיא ארה”ב ריצ’ארד ניקסון. מימין, שר הדואר והתקשורת שמעון פרס. “Hello Mr. President”, היא אמרה לו והוא השיב לה, “Hello Mrs. Prime Minister”. מיסוד תחנת התקשורת הלוויינית הבינלאומית בעמק האלה פתחה בפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית אפשרויות חדשות ואופציות עיתונאיות שהיא לא ידעה כמותן בארבע שנות קיומה. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. זוהי צלחת האנטנה הגדולה שהוצבה בעזרת ה- EBU בשנת 1988 בחצר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והמחוברת ל- לוויין האירופי ה- ECS (ראשי תיבות של European  Community  Satellite). החיבור הזה פתח צוהר רחב לעולם, שינה מקצה לקצה את אופציות השידורים הלוויינים של השידור הציבורי, תִּגְבֵּר עד למאוד את יכולות התקשורת הבינלאומית של שידורי הספורט והחדשות שלנו, והפחית עד למינימום את התלות שלנו בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה. בתמונה נראים שני המפקחים הטכניים יצחק בן יוסף (“בֶּנְיוֹ) מימין ושמעון נחמה (משמאל). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מָמוֹן רב שילמה רשות השידור עבור זכויות השידור של המשחק הזה אך הוא ירד לטמיון. משלם האגרה קיבל באותו לילה שירות לקוי. הטלוויזיה הירדנית שסיגנל השידור שלה נקלט היטב בישראל והיוותה בשל כך יריב שידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית בקרב על הצפייה באירועי ספורט בינלאומיים הצליחה להתחבר ללוויין ההוֹדִי שנשא אף הוא את סיגנל שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול בדרכו ליבשת אסיה ומדינות המזרח הרחוק, ולכן המשיכה באופן חלקי את השידור הישיר של המשחק שגם הוא נקטע כעבור עשר דקות. השַדָּר שלה אומנם ישב כהרגלו במרכז השידורים בעַמָאן ושידר Off Tube מהמסך את משחק הכדורגל, הם הרי מעולם לא שידרו את אירועי הספורט מעמדות שידור באִצטדיונים, אך הפעם זה לא היה חשוּב. בניגוד לי הטלוויזיה הירדנית יצרה לרגע את הרושם בו השלימה את משימת השידוּר. לרוע המזל הצליחה הטלוויזיה הירדנית להעביר אליה בחצות הלֵיל חלק מהצופים הישראליים (מפני שהשידור נקטע אצלנו) לפרק זמן קצרצר לרבות עורך עיתון “הָאָרֶץ” מתי גולן. מתי גולן לא התמיד בצפייה בטלוויזיה הירדנית כי אילוֹ עשה זאת היה מגלה שגם שם נקטע השידור הישיר פעם נוספת גם על הלוויין ההודי לאחר כ- 9 דקות. ה- Booking העמוּס של חברת COMSAT האמריקנית בעלת לווייני התקשורת הוא מדויק ביותר. העיתונאי מתי גולן הספיק בשיחת טלפון עם מוביל השידור שלי בירושלים נסים קיוויתי שלא היה מעורה ובקי בהפקה ובטכנולוגיה של השידור הישיר , להכניס ברגע האחרון ידיעה מבולבלת בלתי מדויקת ולא מוסברת אך בולטת בעמוד הראשון של עיתונו “הארץ” ביום חמישי – 30 במאי 1985, ממש לפני סגירת הגיליון, המספרת על “תקלת לוויין שגרמה להפסקת השידור, בעוד הוא נמשך בטלוויזיה הירדנית”. הוא ציטט את נסים קיוויתי והציג זאת כ- כישלון השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. “שידור משחק הכדורגל אמש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בין ליוורפול ליובנטוס במסגרת גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות נפסק לפתע כרבע שעה לפני סיום המחצית השנייה”, כתב, ובכך פרסם אינפורמציה לא מנומקת ולא מוסברת לקוראים שלו, והסב אולי מבלי משים נזק תדמיתי למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך :  ידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתון “הארץ” בבוקרו של יום יום חמישי – 30 במאי 1985. שידור משחק הכדורגל אמש בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בין ליוורפול ליובנטוס במסגרת גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות נפסק לפתע כרבע שעה לפני סיום המחצית השנייה. איש מחלקת הספורט נסים קיוויתי מסר כי הפסקת השידור נבעה מתקלה בלוויין, ואולם בעוד שידור המשחק נקטע ו-הופסק, יכלו צופי הטלוויזיה הירדנית לראותו כעשר דקות נוספות. אמש לאחר חצות לא ניתן היה להשיג במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הסבר להפסקה הפתאומית של השידור הישיר [6](באדיבות עיתון “הארץ”).

מדובר במידע לא נכון. ראשית נסים קיוויתי שלא היה מוסמך לדבר ולענות בשמי העביר לעורך “הארץ” מר מתי גולן ידיעה לא נכונה. לא הייתה שום תקלה לוויינית אלא פשוט זמן ה- Booking שלנו על לוויין ה- Primary הסתיים ו- תם. שנית, אפשר היה להשיג אותי עד שלוש לפנות בוקר במשרדי מחלקת הספורט. שוחחתי בטלפון עם יורם ארבל במלון שלו בבריסל לאחר הפשלה הנוראית ושוב לא קיבלתי ממנו שום הסבר הגיוני כיצד קרתה תקלת שידור כזאת שלוֹ. נסים קיוויתי כמו יורם ארבל היה שַדָּר שלא התמצא בהליכי ההפקה ובמגבלות הטכנולוגיה והתקשורת הלוויינית של השידור הישיר, ולכן שגה שגיאה גדולה באינפורמציה שמסר לעיתון “הארץ”. לא הייתה שום תקלה. זמן הלוויין פשוט אזל. הידיעה בעיתון “הַאָרֶץ” גרמה נֶזֶק למוניטין של מחלקת הספורט. מתי גולן הדפיס בעיתונו אינפורמציה שגויה כאילו ליואש אלרואי הייתה תקלת לוויין ובירדן נמשך שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול כרגיל, ואולי קוראיו האמינו לוֹ. ביום חמישי – 30 במאי 1985 התקשרו עמי כתבי הספורט בעיתונות הכתובה ובקשו את תגובתי להפסקת השידור הלווייני, ולעיתונאות הבלתי מספקת שהפגין בעת האסון בבריסל יורם ארבל בכיר שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית משנזקק לעזרתו של מִיקִי גוּרְדוּס. אף על פי כן ולמרות הכל הענקתי ליורם ארבל גיבוי מלא. העיתונאי צדוק יחזקאלי מסר ביום שישי – 31 במאי 1985 דיווח יותר הגון ומהימן לקוראיו בעיתון “ידיעות אחרונות” [7].

קטע מסמך : יום שישי – 31 במאי 1985. דיווח של העיתונאי צדוק יחזקאלי בעיתון “ידיעות אחרונות”. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

טקסט “ידיעות אחרונות” :“מחלקת הספורט של הטלוויזיה הדפה אתמול ביקורת שנשמעה על הפסקת שידור משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס לליוורפול, אשר גרמה לצופים מורת רוח רבה. הטלוויזיה לקחה בחשבון כך מתברר שתהיה הארכה במשחק – ואפילו יהיה איחור קל בפתיחתו – וכך הזמינה את הלוויין עד 12 בלילה. אולם כמובן שלא יכלו לצפות את תקרית הדמים הנוראה שגררה עיכוב בן שעתיים בפתיחת המשחק. זו הסיבה שב- 12 בלילה נפסק השידור, שכן זמן הלוויין נמסר מאותו רגע ואילך למדינה אחרת. מדוע אם כן הצליחה הטלוויזיה הירדנית להעביר בשידור ישיר כמה דקות נוספות ? מתברר שהירדנים התחברו ללוויין התקשורת ההודי, שאליו הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 איננה יכולה להתחבר. אולם גם הטריק הירדני לא עזר וכמה דקות מאוחר יותר נפסקו גם שידורי הלוויין ההודי. מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי יצא להגנת שַדָּר הטלוויזיה יורם ארבל שנזקק במהלך השידור הישיר לאינפורמציה מקָשָב הרדיו בארץ על שהתחולל במגרש בו היה בבריסל : “הוא (יורם ארבל) נאלץ להישאר בחדר התקשורת. בתנאים שנוצרו הוא עשה עבודה נפלאה והעביר שידור בצורה יוצאת מן הכלל”. יורם ארבל קיבל הוראה להישאר בבריסל גם אתמול כדי להעביר דיווחים מצולמים לחדשות”. (באדיבות “ידיעות אחרונות”) .

לקוּלָתוֹ של יורם ארבל צריך לומר שהיה בימים ההם שַדָּר בּוֹדֵד בעמדות השידור בחוץ לארץ. בבריסל הוא ישב לבדו בעמדת השידור ללא מפיק, ללא פרשן, ללא טכנאי, וגם ללא עוזר שַדָּר (כמקובל היום). פונקציות כאלה נתפשו אז כמותרות שידור. לא שצריך לרחֵם עליו. הוא לא היה מִסְכֵּן. אך הוא היה בּוֹדֵד והבדידות הופכת את האנשים הבודדים ללחוצים ופגיעים, ולכֵן גם חשופים לשגיאוֹת. העיתונאות או חוסר העיתונאות של יורם ארבל באסון בריסל עלתה על האג’נדה הלאומית. העיתונות סירבה להניח לוֹ. ביום חמישי – 6 ביוני 1985 פִּרסמה העיתונאית דוֹרִית גֶפֶן בעיתון “על המשמר”, מאמר ביקורת טלוויזיה נוקב ויוצא דופן בחריפותו בגנותו של יורם ארבל בגין שידור הנֶפֶל שלו באסון בריסל. היא העניקה למאמר שלה כותרת חמורה נגד שַדָּר הספורט מספר אחת שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. “כישלון של שדרן פטפטן”. כך כתבה בעיתונה “על המשמר” [8] .

טקסט מסמך : 6 ביוני 1985. זהו המסמך המקורי / מאמר הביקורת של גב’ דורית גפן נגד השדר יורם ארבל שהופיע בעיתון “על המשמר”. (באדיבות ארכיון “על המשמר” ותודה לאנשי “בית אריאלה” בת”א).

טקסט “על המשמר” : “השידור הישיר ממשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורגל בין קבוצות יובנטוס וליוורפול הפך לאחד המחזות המבעיתים של שלהוב יצרים ואלימוּת לשמה. לא נחזור כאן על אשר ראו רבים, ועל אשר תואר בהרחבה בעיתונות . מה שבכל זאת ראוי להדגשה זה הדיווח של יורם ארבל מהמקום. פטפטנותו של יורם ארבל היא עובדה ידועה, אך כאשר הוא נותן לה דרור, ללא מגבלות זמן וללא הפרעה של המשחק שלא שוּחַק- התוצאה היא בלתי נסבלת לחלוטין. יורם ארבל סבר כנראה כח עליו למלא את אוזנינו בקשקושיו בחלל הבלתי צפוי שנוצר בגלל האירועים הטראגיים באצטדיון , והוא השתמש בכל המילים שבפיו בשֶטֶף , אם כי בלי הרבה טעם . אך גם התפרצות מילולית זוֹ לא הייתה נראית בעיניי חטא כל כך גדול אלמלא עבודתו העיתונאית הבלתי אמינה והמטעה . אינני יודעת מה היו תנאי עבודתו באצטדיון, אך אנו מצפים מעיתונאי הנמצא בשטח לברר פרטים מדויקים ככל האפשר על המתרחש לנגד עינינו. לא היינו זקוקים לתיווך של יורם ארבל כדי לראות את הפרטים של ההשתוללות וחוסר האונים של המשטרה הבלגית. לעומת זאת הוא היה צריך לברר מי גרם לכל מהומת הדמים ולמה. אך יורם ארבל מכסא השדרים שלו נתן לנו בו- זמנית תיאור של מה שראינו באמצעות המצלמות . הוא לא הסתפק בכך, וכבר קבע באוזנינו מי אשם ומי גרם למהומה- האיטלקים כמובן. במשך שעה ארוכה השמיץ יורם ארבל את האוהדים האיטלקיים, בעוד האשמים היו למעשה אוהדי ליברפול . זהו כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה שאיננו מתאים אפילו לעיתונאי מתחיל “.( באדיבות ארכיון “על המשמר”).

גם מבקר הטלוויזיה של העיתון “דָבָר” טֶדִי פְרוֹיְס קבל נגד יורם ארבל ב- 2 ביוני 1985 ונקט לשון חמורה ביותר על הפשלה העיתונאית שלו באיתור מחוללי האסון באִצטדיון “הייסל” בבריסל [9]. הוא למעשה קרא לפיטוריו של גדול שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחום הספורט בכל הזמנים.

טקסט מסמך :  2 ביוני 1985 דיווח של העיתונאי טדי פרויס בעיתון “דבר”. (באדיבות ארכיון “דבר” ותודה לאנשי “בית אריאלה” בתל אביב).

טקסט “דבר” : “המגוחך היה כי יורם ארבל שנמצא 100 מטר ממקום ההתרחשות, הסתמך על הקשב של רדיו “קול ישראל” מיכאל גורדוס שישב בתל אביב, ושאב ממיקי  גורדוס את המידע. האם מתחת לכבודו של השָדָר להרים את ישבנו וללכת לבַרֵר מה קרה במקום להסתמך על מקור הנמצא 3500 ק”מ ממקום האירוע ? ומכיוון שלא הטריח את עצמו, אין פלא שנכשל כישלון נורא. על פי הודעתו רוב ההרוגים היו אנגליים ! בשנינות חדת לשון ודיפלומטיה ארבלית, הוא הוסיף, שיש להניח שלא אנגלים גרמו למותם של האנגלים. מה שיורם ארבל עולֵל, מזכיר את דיווחי הכתבים בלבנון שהודיעו בשעתו כי ישראל היא שביצעה את הטבח בסברה ושתילה. רבים מהכתבים לא רחוקים ממקום האירוע יותר משהיה יורם ארבל בבריסל , אך הם גילו אחריות, חריצות, מצפוניות, ומוּסַר עיתונאי כפי שהוא גילה באִצטדיון . יורם ארבל הטיח את אשמת ההֶרֶג בנהרגים. בניגוד “לממצאיו”, רוב ההרוגים היו איטלקיים, והפותחים בתגרה היו על פי כל העדויות האנגלים ולא האיטלקים . אם שגריר איטליה בישראל לא יחולל מהומה , הרי שהוא צדיק . כי יורם ארבל לא רק הטעה את קהל הצופים אלא העליל מעין עלילת דם. בתחנות טלוויזיה יותר מפגרות מזו של ישראל , כבר פיטרו שדרנים יותר מוצלחים על עבירות פחות חמורות”. (באדיבות ארכיון “דבר” ותודה לאנשי “בית אריאלה” בתל אביב) .

האסון הגדול הִכה את אירופה בהֶלֶם. בלב ליבה של עֶרֶש התרבות האירופית התרחש רצח המוני בידי חוליגאנים בריטיים. ראש ממשלת אנגליה אשת הפלדה גב’ מרגרט תאצ’ר (Margaret Thatcher) הופיעה לפני המצלמות של שתי רשתות הטלוויזיה הארציות בבריטניה ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרית, ב- Downing 10 Street, ואמרה בשידור ישיר לאומה הבריטית ללא כחל ושְרַק את המשפט הבא :

“…Liverpool fans brought shame and disgrace to their country and to football…”.

ראה סעיף נספחים מס’ [10].

ראש ממשלת איטליה בֵּטִינוֹ קְרָאקְסִי (Bettino Craxi) פרסם הודעה דרמטית ואמר כשדמעות חונקות את גרונו : “…אנגליה היא מדינה שהוטבעה במצולות החרפה ע”י קבוצות הפושעים הבריטיים שלה שנוקטות באלימות ברברית חסרת אחריות שוב ושוב באצטדיוני הכדורגל…”.

העיתון הגרמני רָב התפוצה Bild Zeitung קבע-שאל במאמר המערכת : “…הו אלוהים, מדוע ממשלת אנגליה מאפשרת לוואנדאלים שלה לעזוב את האיים הבריטיים בדרכם ליבשת כדי לבצע רצח. צריך לאסור מייד על המרצחים לשוּב ולבַקֵר במגרשי הכדורגל…”.

יוֹמוֹן הספורט הצרפתי המפורסם L`Equipe זעק בכותרתו הראשית : “…אם אלו הם פניו של הכדורגל שהפך לכּה אלים – הבה נשמיד אותו…”.

למחרת האסון באִצטדיון “הֵייסֶל” התכנסה נשיאות UEFA במשרדיה בציריך, והחליטה בו במקום להרחיק לאלתר את כל קבוצות הכדורגל האנגליות מכל מפעלי הכדורגל האירופיים לתקופה של חֲמֵש שנים. אנחנו הישראליים התחנכנו במשך שנים רבות על ה- Fair play האנגלי ועל החינוך הספורטיבי – תרבותי הבריטי הקפדני שדוֹרֵש סדר, משמעת, וסובלנות. נהוג ומקובל היה לחשוב שהכדורגל האנגלי הוא עֶרֶש תרבות הספורט האירופי. האסונות באִצטדיון “הייסל” בבריסל בחודש מאי 1985, ובאִצטדיון “הילסבורו” (Hillsborough) בשפילד בחודש אפריל 1989 הפריכו וניפצו את הסטיגמה הזאת לרסיסים. הייתי עֵד בעצמי במשחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו בצרפת ב- 1998 לברוטליות והאלימות הקשה שהפגינו שם גלוחי הראש הבריטיים, שמשום מה מכונים אוהדי כדורגל. מה לנו כי נלין על אוהדי בית”ר ירושלים, מכבי חיפה, או הפועל ת”א.

הערה : ב- Youtube ניתן לראות כמה מהסרטים מאותה האלימות הנוראית ההיא שפרצה בין אוהדי ליוורפול לבין אוהדי יובנטוס באצטדיון “הייסל” בטרם שריקת הפתיחה למשחק ב- 29 במאי 1985, בה נמחצו למוות ונספו 39 אוהדים איטלקיים. חלק מקטעי האלימות האלה שודרו במהדורת “מבט” של יום חמישי – 30 במאי 1985. עורך “מבט” הימים ההם היה מיכאל קרפין.

אפילוג קצר 1.

ביום רביעי – 5 ביוני 1985 שידר יורם ארבל מלברקוזן ושטוטגרט את משחקה של נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של מר צבי שרף במסגרת אליפות אירופה. נבחרת ישראל אכזבה. למרות ניצחונותיה על נבחרת גרמניה 88:94 ועל איטליה 89:92 היא הפסידה לבולגריה, צ’כוסלובקיה, והולנד החלשה וצנחה לדרג ב’. יורם ארבל שב ארצה לאחר היעדרות ארוכה. הוא היה שדר טלוויזיה מותש ופגיע. הייתי צריך להגן עליו לנוכח הביקורת הציבורית שהוטחה בו בעיתונות בחריפות רבה ונדרשתי לגונן עליו גם מפני מבקשי נפשו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. בקיץ 1985 היה יורם ארבל כעלה נידף. שדר Play by play בעל יכולת אולם נעדר כל כישרון עיתונאי מינימאלי. הוא היה אָבוּד.

טקסט מסמך : 24 במארס 1985. (עמוד מס’ 1 מתוך 2). הצעתי למ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן כיצד לכסות את אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל העומדת להיערך בחודש יוני 1985 בערים לברקוזן ו- שטוטגארט בגרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 24 במארס 1985. (עמוד מס’ 2 ואחרון מתוך 2). הצעתי למ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן כיצד לכסות את אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל העומדת להיערך בחודש יוני 1985 בערים לברקוזן ושטוטגרט בגרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג קצר 2.

20 שנה חלפו מאז 1985 וההיסטוריה המתעתעת סבה על צִירָה. הגיע יום רביעי הגדול – 25 במאי 2005. ליוורפול העפילה שוב לראשונה מזה שני עשורים למשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל מול הקבוצה האיטלקית מילאן. ההתמודדות נקבעה להיערך באצטדיון “אתא תורק” באיסטנבול (המפעל נקרא כבר כמה שנים בשמו החדש “Champions League” במקום כינויו מהימים ההם “European Champs Cup”). אנוכי כבר לא הייתי שָם. גם לא המנכ”ל אורי פורת ז”ל. גם לא מיכאל קרפין עורך “מבט” האיש שקרא לפני עשרים שנה ב- 1985 להדיח את יורם ארבל מתפקידו בגין כישלונו בפרשת “הייסל”. התקשורת שינתה את פניה לבלי היכר. רק איש אחד נשאר שם במקומו בצמרת ליד המיקרופון. יורם ארבל בעצמו. כתמי השידור ההוא לפני עשרים שנה לא דבקוּ בשַדָּר הטֶפְלוֹן. יורם ארבל שַרָד. הציבור אהב אותו למרות השגיאות העיתונאיות הבלתי נסלחוֹת שלו בקריירה שידור כה ארוכה. קול הבריטון העמוק היפהפה שלו, סגנון דיבורו, העברית התקנית השגורה בפיו, האינטונציות החינניות, וגם חוש ההומור בו חונן עמדו בסופו של דבר במבחן הזמן וצוֹק העיתים. יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים. אין וויכוח על כך.

[1] שידורי הספורט הרלוואנטיים, היקרים, והיוקרתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה נהנו מפופולריות עצומה ולכן ניתן היה לממן את חלקם משקופיות חסות. בקיץ 1984 בעקבות מו”מ מסחרי שניהלתי עם אַמְנוֹן דִיק מנכ”ל חברת “קוקה קולה” בישראל הוא ניאות להעניק לטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה ישיר את תחרויות אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 סכום חסר תקדים של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת הקרנה בלעדית של 300 (שלוש מאות) שקופיות של חברת המשקאות רבת המוניטין. 1000 (אֶלֶף) דולר לכל כניסה. היה זה סמנכ”ל הכספים המוצלח של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן שטיפח את חלוקת הנטל הכספי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות שיטת מימון חלקית של שקופיות חסות, ובכך הקל על מנכ”ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת לתמוך במדיניות שידורי הספורט שלי – מהארץ ומהעולם.

[2] הטלוויזיה הירדנית JTV (ראשי תיבות של Jordan Television) הייתה חברה פעילה כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU.

[3] הערה : האינפורמציה הזאת הובאה לידיעתי ע”י מר מִיק מִישֶלְס, קצין העיתונות והמדיה במשחק מטעם UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית).

[4] ראה נספח : מסמך – E Mail שנשלח אלי ב- 4 באוגוסט 2005 ע”י מִיק מִישֶלְס (Mick Michels).

[5] ראה נספח : מסמך – E Mail  שנשלח אלי ב- 22 במארס 2006 ע”י קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agostini) .

[6] ראה נספח : עיתון “הָאָרֶץ”  בעמוד ראשון  מ- 30  במאי 1985.

[7] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות” במוסף הספורט  מ- 31 במאי 1985.

[8] ראה נספח : מאמר ביקורת טלוויזיה של גב’ דוֹרִית גֶפֶן  בעיתון “על המשמר” מ- 6 ביוני 1985.

[9] ראה נספח : מאמר ביקורת  טלוויזיה של טֶדִי פְרוֹיְס בעיתון “דבר” מ- 2  ביוני  1985.

[10] ראה נספח : ספרו של סבאסטיאן קו האתלט הבריטי ואלוף אולימפי ושיאן עולם בריצות למרחק 800 מ’ ו- 1500 : “MORE THAN A GAME – SPORT IN OUR TIME”.

29 במאי 1985 היה יום סגריר לכדורגל האירופי וגם לטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך בעיקר לשדר המוביל שלי יורם ארבל. 

הקדמה קצרה.

התעניינות קוראי הבלוג חריגה (על פי עדותו של הרף האוטומטי שמונה את מספר הכניסות היומי לבלוג ומפלג אותן ל- 752 הפוסטים השונים שקיימים לפי שעה ב- בלוג) ועמה גם כמות התגובות הקונקרטיות הגדולה הנוגעות בעניין. בממוצע נכנסים מידי יום ביומו לבלוג בין עשרות רבות של קוראים לבין מאות בודדות. הנתונים משתנים. מרבית הקוראים אינם מבינים את זיקת הגומלין בין מנהיגות, קביעת מדיניות וניווט, לבין כישרון ההוצאה לפועל ותרגומם הלכה למעשה ע”י אנשי השטח ובראשם המפיקים, העורכים, והשדרים. תפקידה של המנהיגות להעניק לעצמה את ביטחון השידור (מההיבט הטכנולוגי) ולספק לאנשיה את התנאים הטובים ביותר בפעילות בשטח כדי לשגשג בכל תחום. כשמדובר בעניין הקונקרטי של שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה על המנהיגות להציב את את השַדָּרִים שלה בעמדות שידור באצטדיונים וגם לתת להם את התנאים הלוגיסטיים המינימאליים הדרושים לרווחתם, לשקט הנפשי שלהם, ולריכוז שלהם בטרם יציאה למשימה, כמו טיסה נוחה, מלון נוח, הסעות נוחות בעיר זרה, דמי כיס, ואוכל. משימת שידור טלוויזיונית בחו”ל היא לחלוטין איננה מסע תענוגות אולם היא גם לא שירות מילואים. כל השירותים והתנאים הללו התמלאו כלשונם בטרם יצא יוֹרָם אָרְבֵּל למשימת השידור שלו באצטדיון “הֵיְיסֶל” בבריסל ב- 29 במאי 1985. אף על פי כן נכשל. בלילה ההוא ניצב יורם ארבל שוב בקדמת חלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתנוחה טלוויזיונית מחייבת. הוא החזיק במיקרופון לאומי. חלון הראווה הזה היה מואר היטב ורבים הציצו לתוכו. משהתנפץ חלון הראווה על יורם ארבל פגעו רסיסיו גם במעצבים שלו. מנהיגות ועבודת שטח עובדים על עיקרון חוק הכלים השלובים. גם בתחום הטלוויזיוני. מנהל טוב לא יכול לעבוד ללא שַדָּר טוב וממושמע. ומנגד שַדָּר טוב לא יכול לעבוד בלי מנהל טוב וממושמע.

אינני יודע אם הייתי נדרש לכתיבת הפוסטים הללו לולא הצהרתו של אלון עידן בשבוע שעבר שכתב במדורו “בעיני המתבונן” כלהלן : “לפחות בעיניי טעויות הזיהוי של יורם ארבל נסבלות לחלוטין . גדולתו של יורם ארבל נובעת מהנחת הבסיס הקבועה שלו ביחס לספורט : בניגוד לעמיתיו יורם ארבל מבין שספורט הוא תרבות. הוא מבין שכדורגל וכדורסל הם קודם כל מופעי בידור טלוויזיוניים. הוא לא מגיע אליהם כעיתונאי חוקר, לא כנזפן לאומי, ולא כנשיא הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה. יורם ארבל בא להיהנות. כשהוא נהנה גם הצופה נהנה”. 

כתיבת פוסט מס’ 752 נועד גם להגן על האגפים שלי ולשמור על המהימנות שלי כאדם, כעיתונאי, וכמי שניווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המנכ”לים של רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, אריה מקל יבד”ל, מוטי קירשנבאום ז”ל, ושוב אורי פורת ז”ל. אולם אני מבקש להאיר עוד זווית מנקודת מבטי כמי שניהל וניווט את שידורי הספורט בשידור הציבורי במשך כרבע מאה של שנים. ניהול חטיבת הספורט בטלוויזיה איננו “קארד בלאנק”. אתה עובד במסגרת היררכית. אתה כפוף ל- מנהל החדשות שעובד אצל מנהל הטלוויזיה שעובד אצל מנכ”ל רשות השידור. אתה חייב להם (ולמצפונך) דו”ח מפורט מידי יום ביומו. הטלוויזיה איננה מוסד דמוקרטי. פועלות במסגרתה מערכות תוכן והפקה עיתונאיות ברמות שונות אולם את ההחלטות הביצועיות המכריעות אין מקבלים בהצבעה דמוקרטית. מקבל אותן בסופו של דבר איש אחד הניצב בראשה של אותה מערכת . במקרה שלי מדובר במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ההיררכיה בטלוויזיה מאוד ברורה. ההחלטות הביצועיות שלי בתחומי התוכן, הטכנולוגיה, והלוגיסטיקה שנושאות עלויות כלכליות וכספיות מְדוּוָחוֹת בכתב ובע”פ וכפופות לאישורם של מנהל החדשות ומנהל הטלוויזיה, ובסופו של יום, גם לאישור הסופי והמכריע של מנכ”ל רשות השידור שהוא האינסטנציה האחרונה בהיררכיה ונחשב לעורך הראשי של הטלוויזיה והרדיו. מנכ”ל רשות השידור הוא האיש שנושא באחריות הראשית לשידור התוכן בטלוויזיה וברדיו – מחד, ומאידך – נושא באחריות הראשית לביצוע חוק התקציב של הרשות. טלוויזיה טובה נשענת על תוכן רלוואנטי שמתבסס במידה רבה גם על המקורות הכספיים המממנים את הפקת אותו התוכן . כנ”ל גם כאשר מדובר בשידורי הספורט. התייצבותו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ב- 1 באפריל 1984 בפסגת השידור הציבורי הייתה עבורי יותר מסנסציונית. צריך להבין שבתקופת שלושת המנכ”לים הראשונים של רשות השידור בשנים 1984 – 1969, שמואל אלמוג ז”ל, יצחק לבני יבדל לחיים ארוכים, ויוסף “טומי” לפיד ז”ל – לא רק שהם לא שידרו כלל את אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (EUROs) ולא את משחקי הגמר של הכדורגל האירופי בגביעי אירופה לקבוצות אלופות , קבוצות מחזיקות גביע וגביע UEFA – (וגם לא אירועי ספורט חשובים נוספים בארץ ובעולם) הם גם הקצו זמן מסך במשורה למשחקים האולימפיים והמונדיאלים. אינני זוכר שאותם המנכ”לים האלה נימקו אי פעם בימים ההם לעורכים ולמפיקים שלהם את הפסיביות המעיקה והמגוחכת הזאת , ומדוע הם מבקשים להיות נבדלים משאר המנכ”לים ב- EBU שהתחברו ברצון, בחפץ לב, ובקלות לאותם אירועי הספורט הרלוואנטיים המדוברים . אגב, כפי שהדבר נעשה גם ע”י נשיאי רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה”ב CBS , NBC , ו- ABC. אורי פורת שינה את תפיסת התוכן מקצה לקצה עם בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1984 ותמך תמיכה מעשית ביוזמת שידור הספורט ובאמביציות השידור שלי. כשיורם ארבל הכריז ב- 30 במאי 1984 בפתח השידור הישיר של המשחק על גמר גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין קבוצות רומא ו- ליוורפול, “הצטרפנו למשפחת העמים”, הוא צדק. הצטרפותנו למשפחת העמים נעשה באיחור של עשור. היקף השידורים הגדול והמרתק והחשיפה מוגברת יצרה אחריות שונה שלי, שגררה בעקבותיה התבוננות יתר של הציבור ועמה ביקורת אקטיבית יותר מבעבר, נוקבת יותר, ולפעמים ארסית יותר. הציבור הניח זכוכית מגדלת על שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה המונופוליסטית. נדמה לי שמ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל היה הראשון ששם לב לפעילות רבת ההיקף של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונתן להערכתו ביטוי במכתב ששלח לי בתום כיסוי עונת הכדורגל ב- 27 במאי (באמצעות מנהל החדשות יאיר שטרן). המסמך הזה פורסם כבר קודם לכן ב- בלוג בהקשר שונה אולם הוא שופך אור מנקודת מבט אחרת אודות התפנית של הדרג הניהולי בהתייחסות שלו להרחבה וההתעצמות השיטתית של שידורי הספורט בלוח השידורים הציבורי ולדרך הטיפול הטלוויזיוני המקצועי והמדויק של האחראים בתחום. למסמך הזה הייתה חשיבות רבה ב- עִתּוֹ לפני 33 שנים, ולכן אני מציג אותו שוב ככתבו ולשונו.

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. זהו מכתב הערכה שכתב ושלח לי מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (באמצעות מנהל החדשות יאיר שטרן שהוסיף כמה מילים משלו) בתום שידורי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). למכתב היה ערך חשוב שהצביע על אמון שרוחש הדרג הניהולי העליון ברשות השידור ליכולת הניהול, המנהיגות, והניווט שלי את מבצעי השידור המקומיים והבינלאומיים הנוכחיים ואלה המורכבים והמסובכים יותר שנכונו לנו בעתיד. באותו הבוקר של יום שני ההוא – 27 במאי 1985 טס יורם ארבל לבריסל למלא את משימתו העיתונאית באצטדיון “הייסל” של שידור ישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין ליוורפול האנגלית לבין יובנטוס האיטלקית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיקור אירועי הספורט בתולדות השידור הציבורי לבשו ופשטו צורה, שינו והחליפו פָזות. צריך להבין שלפחות בשנתיים הראשונות בעידן מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד, נתפשו שידורי הספורט כסטראוטיפ נחות, ודורגו בשלב התחתון של הסולם הטלוויזיוני. אפילו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה נקטעו ב- אִיבָּם בעיצומם בתשע בערב לטובת שידור מהדורות “מבט” (עד להופעת מאמר המחאה של העיתונאי דוב גולדשטיין ז”ל (ידידו של יוסף “טומי” לפיד) ב- 5 במארס 1981 בעיתון “מעריב” נגד האיוולת. 

מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היו הראשונים שתמכו בדרישתי לעַצֵב Pre Game Show בשידורי מכבי ת”א. זהו זמן שידור לפני תחילת המשחק עצמו שנועד לבנות את מתח השידור, וכולל בדרך כלל כתבות קצרות אודות כוכבי המשחק, ראיונות קצרים עם השחקנים הבולטים והמאמנים, קטעים קצרים מהיסטוריית המפגשים הקודמים, צילומי Long shot של הקהל והאווירה בהיכל, והצגת השחקנים הקונקרטית. לצורך כך הם ייחדו לי כרבע שעה – עשרים דקות לפני שריקת הפתיחה. בניגוד לקודמיהם הם הבינו ששידור המשחק איננו מתחיל בזריקת הפתיחה של הכדור ע”י השופטים, אלא מתחיל עם שידורו בטלוויזיה. זה היה חידוש גדול בימים ההם. חלפה לבלי שוב תקופת האֶבֶן בה נקטעו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בתשע בערב , ללא שום הצדקה עיתונאית, לצורכי שידור מהדורת החדשות “מבט”. הרי העורכים הראשיים ברשות ובטלוויזיה שעשו זאת, היו בעצמם עיתונאים וותיקים ובעלי מוניטין, וידעו היטב שהשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א הם החדשות החמות שמתרחשות On line בזמן אמת. אף על פי כן קטעו באיוולתם את השידורים. כל מחאותיי במשך זמן רב בפני מנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ומנהל הטלוויזיה שלו יצחק “צחי” שמעוני להתערב בנעשה ולהפסיק את הנוהג הנפסד נפלו על אוזניים ערלות ולא צלחו. כרגיל, תגובת הציבור לעוולות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אפקטיבית יותר ממני. ב- 5 במארס 1981, פִּרסם העיתונאי דוב גולדשטיין ב- “מעריב” מאמר שכותרתו הייתה, “בקשה” [1]. זה היה כחודשיים וחצי לאחר פרסומו של המאמר החריף “טלוויזיה מתנכרת” שנכתב ע”י עיתונאי ישראל פז בעיתון “על המשמר” ב- 14 בדצמבר 1980. הפוסט תקף בחריפות את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. את מאמרו של ישראל פז ביטל יוסף “טומי” לפיד באחת ווהשליך אותו לסל האשפה הניצב ליד שולחנו בלשכת המנכ”ל אך יחסו לאלגוריה של דוב גולדשטיין הייתה שונה לחלוטין. דוב גולדשטיין תבע במפגיע במאמר “הבקשה” שלו מראשי הטלוויזיה בשם הציבור להפסיק את אִיוֶולֶת קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א ב- אִיבָּם, בשעה תשע בערב לטובת “מבט”. יוסף “טומי” לפיד שלא נעתר להגיון הצודק שלי, נכנע לבקשת העיתון בו עבד לפנים. לפתע הבין כי החדשות החמות באותו הרגע בתשע בערבֵי חמישי הם השידורים הישירים עצמם של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. לפתע עלה בדעתו של העיתונאי המנוסה הזה שהיה גם העורך הראשי של שידורי רשות השידור (בטלוויזיה וברדיו) , כי את שידור “מבט” ניתן להקדים לשמונה בערב או לשדרו בתום המשחק. לפתע תפש כי תשע בערב איננה שעה קדושה. מדהים לחשוב כי מנהל הטלוויזיה יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי התבטל כל העת מפני רצונותיו של המנכ”ל שלו, אך יִישֵר קַו לאחר מאמרו של דוב גולדשטיין. למרבה הצער הבין יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי ז”ל באיחור רָב כי השידור הישיר הרלוואנטי באותו הרגע הוא לֵב העניין והקדוש, גם אם מדובר באירוע ספורט. שידור “מבט” בשמונה בערב היה פתרון הוֹלֵם. אם רוצים להביא לידיעת הציבור שוב את חדשות החמות בעִתּוֹת משבר הרי שניתן לעשות זאת באמצעות שידור כותרות “מבט” בהפסקת המשחק.

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1980. זהו מאמרו של ישראל פז “טלוויזיה מתנכרת” בעיתון “על המשמר”. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל שהיה אמביוולנטי לשידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית השליך אותו לפח. (באדיבות ארכיון “על המשמר” ותודה לאגף העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).

טקסט תמונה :  5 במארס 1981. מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז”ל ב- “מעריב” ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר, הפסיקו שידורי מכבי ת”א להפריע ל- “מבט”. מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. (באדיבות העיתון “מעריב”).

מגוחך לחשוב שדווקא העיתונאי דוב גולדשטיין ז”ל היה האיש שהצביע על חשיבות רצף והיקף השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בטלוויזיה והיה בעצם האיש ש- שינה לעַד את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות ובראשם המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד. סדר העדיפויות בטלוויזיה הישראלית הציבורית השתנה. יוסף “טומי” לפיד ז”ל שלא הקשיב לי ולטענותיי ונימוקיי, שעה לבקשתו של העיתונאי דוב גולדשטיין חבר מערכת “מעריב” (עיתונו בעבר של יוסף “טומי” לפיד). הוראתו הגורפת אז של יוסף “טומי” לפיד להפסיק לחלוטין את קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א, ולשָדֵר את “מבט” בהפסקת המשחק הייתה לצנינים בעיני אנשי חטיבת החדשות. הם הרגישו נפגעים. רבים מהם נעלבו ממש ולא הסכימו עם החלטת המנכ”ל כי שידור ספורט נחות דוחה את יצירת כפיהם. אך יוסף “טומי” לפיד מגובה בדעתו האיתנה וההגיונית של עיתונאי “מעריב” דוב גולדשטיין עמד בלחץ ולא שעה עוד להפצרותיהם.

רבים מעורכי “מבט” בימים ההם וכתביהם ראו במהדורתם כמעין נחלת קודש. מאחז פרטי . דיווח ישיר ל- “מבט” מאירועי הספורט עתירי הרייטינג לא כל שכן כשמדובר במשחקי מכבי ת”א בגביע אירופה היה מחוץ לתחום ולא בא בחשבון. האנשים האלה שהתיימרו להיות עיתונאי חדשות בטלוויזיה סירבו מכל וכול לפרוץ לתוך משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה במהלך מהדורת “מבט”, ולוּ לכמה שניות, על מנת לעדכן את הצופים בתוצאת המשחק שהשידור הישיר שלוֹ נגדע באופן מלאכותי בתשע בערב. חלק מהעיתונאים האלה שחלקם מוכרים וידוּעי שֵם בחטיבת החדשות ראו בדיווח ושידור ידיעות ספורט פחיתות כבוד. פשוטו כמשמעו. הם סירבו גם לשַדֵּר לצופים בסיום מהדורת “מבט” ידיעת קידום (Promo), כלהלן : “…המשך משחק הכדורסל ישודר ישיר מייד בתום “מבט”… “. מה שנראה מובן מאליו היום לא היה בהיר בימים. סירובם של אנשי החדשות לא נבע מרוע לב אלא מאטימות וטיפשות. פריצה חיה “במבט” ליד אליהו לעדכון התוצאה של משחק קטוּע נראתה להם אווילית ובזבוז זמן. עֶצֶם קטיעת השידור הישיר של המשחק בתשע בערב מוכיחה על פי שיקול דעתם כי האירוע איננו חשוב דיו, ולכֵן גם אין צורך לעדכן את הצופים בתוצאה. על פי תפישתם, מדיניות השידור הציבורית המעדיפה את שידור “מבט” בתשע בערב בכל תנאי על פני השידור הישיר של משחק של מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל המצוי בעיצומו והורדתו מהמרקע, מצביעה על העובדה שהמשחק איננו רלוואנטי. “לכן, מדוע צריך להתעדכן בתוצאה של משחק לא חשוב ?”, אמרו לעצמם. ידיעת הסיום של “מבט” המודיעה על המעבר להיכל הספורט יד אליהו בתום המהדורה להמשך השידור הישיר של מכבי ת”א שנקטע, נראתה להם חשודה, ולא באה בחשבון מבחינתם . הם סברו שזאת הודעת רֶצֶף ולא ידיעה עיתונאית. “זה תפקידם של מגישי הרֶצֶף דן כנר וענת שרן להודיע הודעות מן הסוג הזה”, כך טענוּ וסָברוּ עיתונאי החדשות המתנשאים בימים ההם. היה מדובר בשגיאה ו- טעות טלוויזיונית מהמדרגה הראשונה. החבר’ה המגוחכים האלה מחטיבת החדשות שלנו ובראשם מנהיגם חיים יבין לא רצו “להתלכלך” בשידור Promo בקידום של משדר ספורט. היה מדובר בטמטום. בימים ההם שימשו בתפקיד קרייני ומגישי רצף את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דָן כָּנֶר, צבי סַלְטוֹן, תִּקְוָוה מוֹר, בְּרוּרְיָה זִימְרוֹן, ענת שָרָן, אָבִיבָה מִילְגֶלְטֶר, ואחרים. דַלְיָה מַזוֹר החלה את הקריירה הטלוויזיונית שלה כמגישת רֶצֶף . תפקידם של מגישי הרֶצֶף היה להופיע על המסך כאינפורמאטורים ומקדמי שידור של התוכניות השונות . שדרני הרֶצֶף הפכו בעל כורחם לאנשים מפורסמים מאוד במדינת ישראל. כמה שניות של הודעת רצף על מסך הטלוויזיה המונופוליסטית הספיקו להפוך כל קריין או קריינית לידוען. הם היו נאים וקריינים טובים אך משקלם הסגולי המקצועי בטלוויזיה היה רָדוּד.

טקסט תמונה :  שנות ה- 70 של המאה הקודמת. דן כנר קריין רדיו מוכשר ומהולל שהפך לשדרן רצף בולט ופופולארי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. צילום מהמוניטור. בחלוף כל כך הרבה שנים דן כנר עבורי הוא אישיות טלוויזיונית ורדיופונית משובחת ובלתי נשכחת. משכמו ומעלה. (התמונה באדיבות דן כנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוויכוח שלי עם אנשי “מבט” בעניין ידיעות, תִּזכּורות, ושידורי כתבות ספורט במהדורות החדשות היה חריף ונמשך שנים. כמו של אלכס גלעדי בזמנו. ב- 14 באוגוסט 1980 שלח אלכס גלעדי מכתב למנהל הטלוויזיה צחי שמעוני באמצעות הבוס הישיר שלו חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בו התריע כי אם “מבט” ישודר בתשע בערב הרי שלא יוותר מאום משידור המחצית הראשונה של משחק הפרידה שאמור להיערך לכבודו של טַל בּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של ישראל בכל הזמנים בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 4 בספטמבר 1980, בין מכבי ת”א לנבחרת אירופה. הנה המסמך [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                            ירושלים , 14.8.1980

אל     :  מנהל הטלוויזיה באמצעות חיים יבין

מאת  :   אלכס גלעדי

                                      הנדון : מבט לחדשות ביום 4.9.1980

ביום זה תשחק נבחרת אירופה בהיכל הספורט לכבוד פרישתו של טל ברודי . הטקס יחל ב- 20.30 ויימשך כ- 20 דקות . המשחק יחל אפוא סמוך מאוד “למבט” . אם “מבט” ישודר כרגיל לא יוותר מאום מן המחצית הראשונה . אני מציע אפוא לבחור בין שלוש האפשרויות הבאות :

1.  הקדמת “מבט” לשעה 20.00

2.  איחורו ל-  22.15

3.  קיצוץ “מבט” למשך ההפסקה (15 דקות)

בברכה ,

אלכס גלעדי

חיים יבין שִרְבֵּט את חתימתו על מכתב הבקשה בדרכו אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לא חיווה את דעתו אם הוא מחייב את הצעתו של אלכס גלעדי או שוֹלֵל אותה . צחי שמעוני אַץ עם הבקשה ליוסף “טומי” לפיד. “מבט” הקדוש שוב ניצח. ברבות השנים השתנתה התפישה העיתונאית של עורכי “מבט” הנוגעת לשידורי הספורט מקצה לקצה. מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום היה האחראי הראשי לשינוי התפישה הזאת. הוא הבין הראשון בהשכלתו הטלוויזיונית שיש למַסֵד מוספי כלכלה וספורט קבועים במהדורת החדשוֹת של “מבט”, ממש כמו שעושה זאת העיתונות הכתובה. מוספי הספורט והכלכלה בעיתונים “מעריב”, “ידיעות אחרונות”, ו- “הארץ” שימשו לוֹ מודל. מוטי קירשנבאום סבר שלא יכול להיות מצב בו מהדורת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתעלמת ביודעין משני מוקדי אינפורמציה המעניינים ציבור גדול והנוגעים לאוכלוסיית צופים רבה.

מינויו של אורי פורת ב- 1 באפריל 1984 למנכ”ל רשות השידור (ע”י ראש הממשלה יצחק שמיר) במקומו של יוסף “טומי” לפיד היה ברכה וגם אתגר. ניהול חטיבת הספורט רוויית משימות שידורים ישירים הפך למורכב ומסובך יותר מבעבר. התווספו מהמורות מסוכנות במשעול בו צעדתי מבלי שעומדים לרשותך תמיד עוגני חילוץ. אחת מהן הונחה באופן מפתיעה לפתחי בשידור הישיר ההוא באצטדיון “הייסל” בבריסל על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין ליוורפול ליובנטוס. התברר כי 29 במאי 1985 הפך ליום סגריר. כשחיילים נופלים בקרב גם המפקדים שלהם שרויים באותה הסכנה מפני שהם נלחמים ביחד באותה חזית שידור. באופן לא מפתיע כל מיני עיתונאים ואישי ציבור החלו להגיח מהחורים כדי להשמיע ביקורת ולעוץ עצות. חשוב להדגיש כאן שאורי פורת (כמו מוטי קירשנבאום בשעתו אחריו) הסכים עמי באופן נחרץ כי עמדת השידור של שדר הטלוויזיה בשטח היא כלי נשקו לא רק הראשון אלא גם האחרון. השימוש בעמדת שידור באצטדיון “הייסל” בבריסל שקול בחשיבותו לעיקרון הדיווח מהשטח באצטדיון “בלומפילד” ביפו ו/או מעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו. העניין הזה של הגשמת “רגלי העולם” הפיכת העיקרון החשוב של הדיווח מהשטח למִשְנָה סְדוּרָה – הוא בדָמִּי. תכלית ומהימנות העיתונאות הכתובה והאלקטרונית הוא איסוף נתונים ומודיעין המבוססים על עדות ראייה ושמיעה בשטח . אין תחליף לכך. יורם ארבל שישב בעמדת שידור מצוינת בעלת תצפית רחבה באצטדיון “הייסל” ביום רביעי ההוא ב- 29 במאי 1985 ולא ראה דבר, לא שמע דבר, ואיבד את כל האוריינטציה העיתונאית שלו הזמין לחצים כבירים מכל עבר שלא איחרו לבוא. ייתכן ואילו זמן הלוויין לא היה נקטע הכישרון העיתונאי הדל שלו היה נשכח וכולנו היינו עוברים לסדר היום. אולם משנכשל כישלון קולוסאלי לספר את הסיפור האמיתי מהשטח, הגיחו המבקרים מהחורים ותקפו. לפתע (ואולי לא) החלו לנשב רוחות מלחמה ונשמעו קולות בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים בעד שידור Off tube מהמוניטור באולפן בירושלים כפי שעושה הטלוויזיה הירדנית JTV מעמאן : “…אם ככה המצב ויורם ארבל לא יודע מהחיים שלו ומאבד את חוש ההתמצאות העיתונאית שלו אז אנא מכם במה מועילה לכם עמדת שידור באצטדיון. הבה נחסוך בהוצאות הטיסה לחו”ל לרבות אש”ל ומלון וגם תשלום עבור עמדת השידור במוקד ההתרחשות ונחקה את הטלוויזיה הירדנית ההאשמית של המלך חוסיין שמשדרת את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מהמוניטור בעמאן…”, טענו המבקרים. קוראי הבלוג יכולים לתאר לעצמם את הסחף המסוכן שנוצר בדעת הקהל מבית ומחוץ אודות יכולתו העיתונאית של השדר המוביל שלי יורם ארבל. המיקרופון איננו פרטי של יורם ארבל. יורם ארבל היה מופקד עליו בתקופות כאלה ואחרות אולם המיקרופון שייך לציבור ולמערכת העיתונאית שמנהלת ומנווטת אותו. שום מנכ”ל איננו יכול להתעלם לחלוטין מדעת הקהל שאליו פונים שידוריו. יורם ארבל למרות שהיה שדר נבחר גרם באותו היום ההוא נזק עצום למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הוא נתן סיבה טובה לכל מיני אנשים, עיתונאים ואנשי ציבור, להגיח מהמאורות כדי לחשוף שיניים, למשוך בעט, ולהשתמש בדברי חרפות. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת עמד בפרץ לימיני ולא הרשה להסיע את העגלה לאחור. אנוכי ראיתי בהתייצבותו של אורי פורת לצדי ולצדו של השַדָּר יורם ארבל מעשה אנושי ואצילי. לא לקחתי את זה כמובן מאליו.

תזכורת 3 : יורם ארבל ואנוכי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1990 – 1978 (ב’). 

yoash 24טקסט תמונה : יום חמישי בערב- 23 במארס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית ליוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. אני (מימין) משמש סטטיסטיקאי והמחשב האלקטרוני של דן שילון (משמאל) באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר שלוֹ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 25טקסט תמונה : יום רביעי – 22  במרס  1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. היכל הספורט יד אליהו. יממה לפני משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין אלופת איטליה איניס ווארזה לבין אלופת יוגוסלביה קבוצת יוגופלסטיקה ספליט. יאיר שטרן בן 30 (מימין) ואנכי בן 34 (משמאל) מבקרים עם ילדינו בהיכל הספורט ביד אליהו באימוני שתי הקבוצות ערב משחק הגמר ההיסטורי על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית לבין יוגופלסטיקה ספליט היוגוסלבית. ההיכל התל אביבי המיתולוגי מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ילדינו שלנו עומדים מימין לשמאל : שי שטרן (בן 6), רועי אלרואי (בן 6 וחצי), גור אלרואי (בן 4). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החוק השלישי של המכניקה הדינמית כפי שהגדיר אותו הפיזיקאי – מתמטיקאי האנגלי אייזיק ניוטון, והקרוי גם בשם “חוק הפעולה והתגובה”, טוען כי כאשר שני גופים נמצאים באינטראקציה של כוחות – הכוח אותו מפעיל גוף אחד על הגוף השני שווה והפוך בכיוונו לכוח שמפעיל הגוף השני על הגוף הראשון. ואו בניסוח אחר דומה : לכל פעולה יש תגובה השווה לה בעוצמתה ומנוגדת בכיוונה. הנה המטפורה :

הפעולה…

 …ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני רץ יורם ארבל לספר לחבר’ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר “דוּק”. הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפו שנות דוֹר אָץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה”ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי “דוּק” ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים…

ו- התגובה…

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. “אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה”. (ווינסטון צ’רצ’יל).  3. “הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת”. (קינגסלי אמיס).  

ציטוט : “השקר עָף וְהַאֶמֶת צולעת אחריו. לכן כשהאֶמֶת מתגלה סוף – סוף, הרי זה באיחור זמן רָב”. (ג’ונתן סוויפט).

ציטוט : “אם מישהו משקר לך בהוֶוה – לך תדע כמה פעמים הוא שיקר אותך בעבר”. (ציטוט של עצמי).

ציטוט : “ככל שהשקר צובר עוד ועוד שָנִים – כך קשה יותר להפריכו”. (ציטוט של עצמי).

ציטוט : “השקר הוא צֶמַח חסון –  הוא גָדֵל ומשגשג בכל קרקע”. (מ. פ. טופר).

arbel 2

טקסט מסמך : 1983. העיתון / יומון “חדשות הספורט” ז”ל. מייד לאחר פרסום הפוסט הנ”ל הודעתי ליורם ארבל שאין זה מתפקידו של החייל להתחנף למפקד שלו באמצעות כתבי העיתונות. הוריתי לו לחדול מזה. זה מגוחך שמישהו כמו יורם ארבל שאיננו מעורה בשיקולים המורכבים שלי, נימוקי תוכן של בחירת נושאי הכיסוי, שיקולי טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ניתוח מאזנים תקציביים כספיים, ושיקולים של זמן “אוויר” בעת המו”מ עם הבוס העליון שלי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד”ל, מביע בכלל את דעתו. (ארכיון “חדשות הספורט”. באדיבות הארכיונאי רוני דרור ובאדיבות מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

הקדמה קצרצרה. התחרות היא נשמת אפה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד את זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים, הפופולאריים, והרלוואנטיים בארץ ובעולם ליריביי / מתחריי. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס’ 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. מינויו הנפסד והמופרך של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה ב- 1990 ו- למנכ”ל רשות השידור ב- 2002 היה הפסד לעצמנו.

בראשית עשור ה- 90 של המאה קודמת עזבו שני השדרים הבכירים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי את מחלקת הספורט, כל אחד מסיבותיו הוא. הם לא היו הבעיה שלי כמפקד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והענייה. אנשים, שדרים, עורכים, ומפיקים באים והולכים. זוהי דרכה של תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ. מדובר בתהליך בלתי נמנע. כמפקד שידור אתה מאבד ברבות השנים בעת מסע ארוך ו- מפרך כל מני אנשים מכל מיני מסיבות שנות (על חלקם אתה לפעמים מזיל דמעות). אולם אל לך כמפקד לאבד זכויות שידורים של אירועי ספורט פופולאריים ורלוואנטיים לציבור הצופים שלך. זכויות השידורים ששוכנות באמתחת הטלוויזיה שלך חשובות מהשדרים שלך. יש תחליף לאנשים. אין תחליף לרכש של זכויות שידורים בלעדיות. מי שחפץ בחיי טלוויזיה ארוכים ומאושרים אל לו לאבד את זכויות השידורים של אירועי הספורט הפופולאריים והרלוואנטיים ליריביו / מתחריו. תחילת עשור ה- 90 במאה הקודמת בישרה על שינוי טוטאלי במבנה וברכישה וקנייה של זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים, הרלוואנטיים, והפופולאריים, בארץ ובעולם. המחירים החלו לנסוק לשמיים. למרות ההקלה הכלכלית – כספית הנובעת מחברותינו הפעילה בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שוק הטלוויזיה בארץ עמד בפני שינוי דרמטי. השידור הציבורי החל לאבד בהדרגה את המונופול שלו והשוק הפך לתחרותי. ערוץ הספורט מס’ 5 בטכנולוגיית הכבלים (שירת את חברות הכבלים גוונים, מת”ב, וערוצי זהב) נולד זה עתה. דמותו של ערוץ 2 המסחרי כבר ניצבה בשער. שני גופי השידור הצעירים הללו היו חדורי שאיפות גדולות להביס ולהכניע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החלה תקופה חדשה לגמרי הרת סכנות מוניטריות בעבור השידור הציבורי העני והאיטי. יש תחליפים לשדרנים הפורשים אולם אין תחליף לכסף. גרף זכויות השידורים החל להיתמר לשמיים. למשל : בעבור אולימפיאדת סיאול 1988 שילם ה- EBU זכויות שידורים בגובה של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. בעבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 נתבע ה- EBU לשלם סך זכויות שידורים של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר. כמובן שה- Share של כל רשתות הטלוויזיה החברות באיגוד האמיר בהתאם. ועוד דוגמא : בחוזה של 1989 – 1987 שילמנו להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים בגובה של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה הבא של 1992 – 1989 שילמנו להתאחדות הכדורגל 2.500000 (שני מיליון וחצי) דולר. משהו סביב 830000 (שמונה מאות ושלושים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה של 1994 – 1992 שילמנו להתאחדות 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. 1.150000 (מיליון וחצי) דולר בכל עונה. הדוגמאות רבות מספור. באקלים המוניטרי הזה שהרקיע שחקים הייתי צריך למצוא את דרכי ולנווט את שידורי הספורט באחריותי. את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה היו מסוגלים להוביל רק מנהיגים מוכשרים בעלי ידע, הגונים, בעלי יושרה, ואנשים של חזון. ואז התחוללו ב- 1990 שתי צרות נוספות. יוסף בר-אל התמנה ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה וזמן קצר אח”כ עזב סמנכ”ל הכספים עתיר הידע, והמיומן ובעל ניסיון של רשות השידור יוחנן צנגן את תפקידו וחבר כמנכ”ל משותף עם דן שילון של הזכיינית “רשת”. היה מדובר באבדה אנושית – מקצועית גדולה בעבורי. באפריל 1993 איזן אלוהי הטלוויזיה את תאונת יוסף בר-אל. מוטי קירשנבאום ז”ל התמנה למנכ”ל רשות השידור והדיח את יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה מוטי קירשנבאום ז”ל הפקיד במקומו את יאיר שטרן על ניהול הטלוויזיה, וסייע בידי להציב את שידור משחקי הכדורגל בארץ ובעולם ב- Top rating של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מוטי קירשנבאום ז”ל שידרנו ישיר בעונת 1994 – 1993, 20 (עשרים) משחקים מרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), וכיסינו את כל 273 המשחקים ב- 39 מחזורים (הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה) באמצעות מצלמות אלקטרוניות בלבד. תמורת 20 השידורים הישירים הוספנו להתאחדות 1.000000 (מיליון) דולר, 50.000 (חמישים אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר. מוטי קירשנבאום ז”ל הבלתי נשכח סייע בידי לחולל מהפכה. ביצעתי אותה ללא כל קושי למרות היעדרם של יורם ארבל ונסים קיוויתי מפני שעמד לרשותי ממון וטכנולוגיה. 20 השידורים הישירים ההם בעונת 1994 – 1993 ועמם התוכנית “משחק השבת”, צברו כמות פנטסטית של מִדְרוּג בין % 39 ל- % 46. היה מדובר בשגשוג טלוויזיוני סנסציוני תחת המטרייה של מוטי קירשנבאום ז”ל הבלתי נשכח. האירועים תמיד חשובים מהשדרים שמתארים אותם. נכון שאתה חותר להתאים את המאגר האנושי שברשותך למשימות השידור בהכרה שהפער בין יורם ארבל למאיר איינשטיין הוא מצומצם. אולם ברור לכל בר בי רב ש- ללא זכויות שידורים אתה שווה בקושי פרוטה שחוקה, גם אם יורם ארבל ומאיר איינשטיין ניצבים לצדך.

אשנה ואומר זאת שוב : התחרות היא נשמת אפה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס’ 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור ב- 2002 והצבתו בפסגת השידורים של מדינת ישראל כמנכ”ל הרשות היה הפסד לעצמנו מכל היבט. לא בכדי הגה פעם האמריקני רון ארלדג’ (Roone Arledge המנוח, נולד ב- 1930 ומת ב- 2001) מי שכיהן כנשיא חטיבות הספורט והחדשות של ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, את הסלוגן ההוא : “When you have the rights you have the show”. הוא צדק. במקרה שלנו תחומי ההפסד לא רק כללו תוכן וזכויות שידורים והשימוש בהן, אלא התערבבו בהם מוסר לקוי, אי צדק, מחסור בכישרון, יכולת ניהול מוגבלת, ושימוש מופרז מאוד בכוח על חשבון חשיבה ומחשבה. אין זה דבר של מה בכך שממשלת ישראל מפטרת מנכ”ל רשות שידור באמצע כהונתו ומאשימה אותו בשוחד ושחיתות מסך. בריאיון העלוב והאומלל ההוא שקיים רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם העיתונאי הכושל יורם ארבל מי שנטש את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני, אמר אותו יורם ארבל ואני מצטט אותו : “…כדי להיות ישר והגון, אני חייב לומר שאני חי בתחושה, שלטלוויזיה סוף סוף יש מנהל יוסף בר-אל. בלי להיכנס לוויכוחים על דרכו או על פילוסופיית השידורים שלו, אני חושב שיש ביכולתו של יוסף בר-אל להוביל בדרך טובה. אני מצטער קצת שלא הצלחתי לעבוד עמו…”. בהמשך הריאיון המביך ההוא מבלי שרפי רשף מהסה אותו, “רק רגע מר יורם ארבל אלו כלים עומדים לרשותך ומהיכן אתה שואב את ההערכה אודות יוסף בר-אל שסוף סוף יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל…”, מוסיף יורם ארבל כלהלן ואני מצטט אותו הלאה : “יוסף בר-אל הציע לי לשדר את משחקי גביע אירופה השנה. הוא התנה את השידורים בכך שאני לא אשדר כדורסל בערוץ השני בטלוויזיה החינוכית. זה תנאי שהייתי מוכן לעמוד בו. מאוחר יותר קיבלתי מסר שמנכ”ל רשות השידור לא מוכן שאני אסע לחו”ל. אחרי עשר שנים שלא השארתי אולם אחד עזוב באירופה מנכ”ל רשות השידור רוצה למנוע ממני את הצ’ופר של נסיעות לחו”ל. ויתרתי על הנסיעה לחו”ל. ואז באה התניה חדשה של יוסף בר-אל, שהרחיב את התנאים שלו לאי השתתפות שלי בכל צורה שהיא בערוץ 2”. כאן נכנסת שאלה של רפי רשף : “יכולת לצפות את זה ?” יורם ארבל משיב לו כלהלן : “כן. מכיוון שידעתי שאני עומד להפיק תוכנית מגזין ספורט, לא יכולתי לעמוד בתנאי הזה ונפרדתי מיוסף בר-אל בידידות, מה שאני לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים במערכת”. את זאת אמר יורם ארבל שדר טוב ו- איש טלוויזיה מגוחך לפני 28 שנים ב- 21 בדצמבר 1990. ברור שרפי רשף לא שאל אותי אם מה שיורם ארבל אומר לו זה נכון. היה נחמד לדעת שיורם ארבל אומר לרפי רשף כי לטלוויזיה יש סוף סוף מנהל בדמותו של יוסף בר-אל והוא מצטער שלא הצליח לעבוד עמו…ושהוא נפרד מיוסף בר-אל בידידות, מה שהוא לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הזמן עושה את שלו ומאפשר למתבונן לבחון את אמיתות הדברים. אותו יוסף בר-אל שיורם ארבל יוצא מגדרו כדי להעריך אותו סולק ע”י מוטי קירשנבאום ב- 1993 מניהול הטלוויזיה הישראלית בציבורית וע”י ממשלת ישראל מניהול רשות השידור ב- 2005. גם גורלו של יורם ארבל לא שפר עליו. בערוב ימיו סולק מערוץ 10, גורש מערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, והודח ב- 2014 יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן מערוץ 1, ומצא את מפלטו עכשיו כשדר Off tube בערוץ one.

אשוב ואשנה ואומר את מה שלא ידעתי אז אבל אני יודע היום בנוגע ליורם ארבל : עמדה לי בכל זאת הזכות בימים ההם לנהל את שני השדרנים המובילים של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991 – 1978 : יורם ארבל ונסים קיוויתי. יורם ארבל צעיר מנסים קיוויתי ב- 16 שנים נטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוגוסט / ספטמבר 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני וערוץ 5 בכבלים. ראשו היה עטוף בהילת השַדָּר הנבחר. עזיבתו לוותה ברעש וצלצולים רוויי דיסונאנס, שגיאות, ואי דיוקים (בלשון המעטה) של כל מיני עיתונאים בעיתונות הכתובה. נסים קיוויתי מאידך יצא לגמלאות בנובמבר 1991 בקול ענות חלושה. נסים קיוויתי היה שדר א”ק ושחייה ברמה בינלאומית עליונה. בהיות השדר האולימפי המוביל של תחרויות הא”ק והשחייה נשא על כתפיו את מרבית המשקל הסגולי של חמש אולימפיאדות רצופות : מינכן 1972, מונטריאול, 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג’לס 1984, ו- סיאול 1988. שגיאה אחת חמורה שלו של נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986 חרצה את עתידו הפנסיוני לשבט. הוא שידר ישיר ב- 1 ביוני 1986 מעמדת שידור נוחה שלנו באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחארה את המשחק ברזיל – ספרד, ובמשך כמעט 7 (שבע) דקות מנה שער שלא היה וסיפר לצופי מדינת ישראל כי ברזיל צועדת ביתרון 0:1. ולא רק זאת, ברוב תמימותו וה- יושרה שלו עוד התנצל על שגיאתו באותו השידור הישיר ההוא. הציבור לא סלח לו. משיצא ב- 23 בנובמבר 1991 לגמלאות, ערוץ 2 לא ספר אותו ולא קרא בשמו. נסים קיוויתי הצטייר כשַדָּר מַפְסִידָן. Loser. הציבור לא סלח לו על שגיאתו ההיא בגוואדאלאחארה ב- 1 ביוני 1986 מפני שלא הבין כיצד שדר עתיר מוניטין וניסיון שיושב בעמדת שידור נוחה באצטדיון משדר לציבור שלו שער שלא היה. לכל כיבוש שער יש שתי אינדיקציות : הראשונה, הכדור חייב לעבור במלוא היקפו את קו השער. השנייה, לאחר כיבוש השער חייב המשחק להתחיל מחדש מהעיגול של קו האמצע. זה לא קרה. הייתה לי הזכות האנושית לנהל בשעתו את יורם ארבל ונסים קיוויתי. אולם הזכות הזאת הייתה בטלה בשישים לעומת זכות הממון שהעניקו לי הבוסים שלי לרכוש את זכויות השידורים של אירועי הספורט הנבחרים והבכירים ו/או שלא העניקו לי וכפו עלי לאבד אותם. לבני אנוש יש תחליפים. לממון אין.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושל יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 וזכויות השידורים של ענפי הכדורגל והכדורסל בארץ. 

יש להזכיר כאן כי באותה התקופה ההיא בה יורם ארבל ונסים קיוויתי עזבו ב- 1990 ו- 1991 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מסיבות שונות) חלו תמורות מרחיקות לכת, מהפכה של ממש, במבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים בארץ וגם בעולם ואופן מכירתן לרשתות הטלוויזיה. ההתניה הראשונה של הוועדות המארגנות הייתה כספית. השנייה, חשיפה. ב- 1990 הצלחתי לבנות מנגנון די יעיל שתפקידו היה להעניק מרחב של פתרונות לכיסוי המורכב והמסובך של אירועי הספורט בארץ ובעולם. לרוע מזלי ולרוע מזלם של רבים, ב- 10 ביולי 1990 נבחר איש מאוד לא מוכשר בלשון המעטה לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בשם יוסף בר-אל. אותו יוסף בר-אל לא אפשר לי לקבל זמן “אוויר” דיו, ויתר טכנולוגיה, על מנת לחשוף בקנה מידה ראוי את שני ענפי הספורט המרכזיים במדינת ישראל, הכדורגל והכדורסל בשידורים ישירים וגם בהקלטות. נכון ששילמנו כסף אולם התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל ביקשו גם זמן חשיפה. חיש מהר עלינו על מסלול ההתנגשות עם הוועדות המארגנות שמכרו לנו את זכויות השידורים שלהן. היה מדובר במנהל טלוויזיה לא מוכשר, לא מוצלח, וכושל. עובדה שעם הפקדתו של מוטי קירשנבאום ז”ל על רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הוא העיף את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה. (יש לעדכן כאן את קוראי הבלוג הצעירים כי זאת הייתה גם בקשתה המפורשת של שרת החינוך דאז שולמית אלוני ז”ל והממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת יצחק רבין ז”ל ממוטי קירשנבאום, להעיף קיבינימט את יוסף בר-אל). מוטי קירשנבאום ז”ל מינה לכהונה הרמה את יאיר שטרן במקומו של יוסף בר-אל המסולק. ההיסטוריה המתעתעת העניקה ליוסף בר-אל הזדמנות נוספת להתייצב בקדמת הבמה של השידור הציבורי משמונה במארס 2002 למ”מ מנכ”ל רשות השידור (במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח) ואח”כ ב- 2 ביוני 2002 למנכ”ל קבע, שהיה אמור לכהן בתפקיד הרם והאחראי עד קיץ 2007. כזכור ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל פיגורה לא מוצלחת ואיש בלתי מוכשר, אותה הממשלה ההיא התעשתה והדיחה אותו לירכתיים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בשבת באחת בצהריים (13.00) – 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1 שידרה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ישיר מבאר שבע את משחק הגמר על גביע הטוטו בין קבוצות מכבי חיפה ובית”ר ת”א. 2 מיליון אזרחי ישראל צפו בשידור הישיר ההוא מפני שהסתגרו בבתיהם מחמת הטילים של סאדאם חוסיין. התוצאה בתום 120 דקות הייתה 0:0 ושתי הקבוצות נערכו לקראת בעיטות ההכרעה מ- 11 מטר. סצנה ספורטיבית שהייתה אמורה להימשך כעשר דקות אולי רבע שעה נוספת. ואז באה הפקודה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל למפקח הטכני ב- Master Control מר אלי קרייתי לקטוע את השידור הישיר בטרם ביצוע בעיטות ה- 11 מ’ בטענה, “…ש- ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל…”. זה נשמע דמיוני אבל זה קרה במציאות. השידור הישיר נגדע. ברור שאמרתי לו בפרצופו, “אתה מנהל טלוויזיה כוחני לא מוכשר וחסר תבונה שחי על זמן שָאוּל…”. יוסף בר-אל לא פיטר אותי.

מרבית הכותבים העיתונאיים ומבקרי הטלוויזיה אינם מבינים כיצד עובדת תעשיית הטלוויזיה ועל פי איזה חוקים היא פועלת. עזיבתו של יורם ארבל אותי ואת השידור הציבורי לא הזיזה לי ולא העיקה עלי. הוא סיפר לכל מיני אנשים בטלוויזיה שבתום מונדיאל איטליה 1990 הוא עוזב אותי לדרך חדשה. לי הוא לא דיווח מאום על תוכניות העריקה שלו. אני הייתי האחרון לדעת. הוא טמן לי מעין מארב וחשב שאין לו תחליף, כפי שיתברר מהצהרות הרהב שהצהיר ב- 21 בדצמבר 1990 בפני העיתונאי רפי רשף. אחת מהן הייתה כלהלן : “אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב”. מזווית מבט אחורית ב- פרספקטיבה של 28 שנים מדובר בנבואה מטופשת חסרת כל בסיס. יורם ארבל לקח את זה אישית בעוד שהיה מדובר בעסקים. עסקי טלוויזיה. אילו הייתי יודע שהטרובדור הזה מתכונן לשיר את סרנדת הברבור שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידורי מונדיאל איטליה 1990, הייתי מוותר על שירותיו בטרם החל מבצע השידורים שלי מעשרה אצטדיונים בארץ המגף ונעזר בשירותיו של שדר רדיו “קול ישראל” מאיר איינשטיין מוקדם מהצפוי. לכל קול רדיופוני יש תחליף אבל לא לכסף וממון טלוויזיוני. אזכיר כאן לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי שלושת השדרים המתוכננים שלי לאייש את עמדות השידור שלי ברחבי איטליה 1990 היו יורם ארבל עצמו כשדר מוביל, נסים קיוויתי שדר משני, ורמי ווייץ שדר שלישי. מאיר איינשטיין היה בעת ההיא רק על הכוונת. עזיבתו של יורם ארבל את השידור הציבורי ואותי, ומעברו לשידור המסחרי, לא הזיזה לי מפני שזכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם היו שלי. כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזקתי בזכויות השידורים הבלעדיות והבלבדיות כלהלן : אולימפיאדות, מונדיאלים, Euros (אליפויות אירופה לאומות בכדורגל), אליפויות העולם בא”ק, אליפויות אירופה בכדורסל, הליגות הלאומיות (ליגות העל היום) בכדורגל וכדורסל לרבות משחקי גביעי המדינה בכדורגל + כדורסל, כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בית וחוץ בטורנירי הקדם של המונדיאלים וה- Euros וכן בקדם אליפויות אירופה לאומות בכדורסל, טורניר ווימבלדון בטניס, המכביות, כינוסי הפועל, ומשחקי הכדורסל של מכבי ת”א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. זה נכון שאתה עושה כל מאמץ להתאים למשימות השידור השונות את השדרים הטובים והמוכשרים ביותר. אתה מעוניין להציב בחלון הראווה שלך את הדמויות האטרקטיביות ביותר ויורם ארבל נמנה עליהן, אולם הן לא היו החשובות ביותר. אירועי הספורט שאותם שידרו היו חשובים מהם.

למרות הרעש הגדול בעיתונות הכתובה בסתיו 1990 אודות נטישתו של יורם ארבל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית  וההתבכיינות הבלופרית שלו כי יואש אלרואי הוא מנהל ברוטלי שמקפח אותו ומטפח ומעניק סיכויים לאורי לוי, לא היה סיכוי כי חטיבת הספורט תתמוטט. עזיבתו של יורם ארבל לא הזיזה לי. היא גם לא הייתה חשובה יתר על המידה. האנשים לא הבינו כי מה שחשוב הוא מי מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים ולא איזה שדר מתאר ומשדר אותם. תנועת שדרים בין הערוצים השונים היא תופעה שמאפיינת את תעשיית הטלוויזיה. ובכן, יורם ארבל שימש לאורך כל עשור ה- 80 של המאה הקודמת לא רק שדר ראשי שלי אלא גם מגיש ראשי שלי. בזכות. כבר נאמר באחד הפוסטים הקודמים כי יורם ארבל היה שדר ספורט מוכשר יחסית לגברדייה שסובבה אותו ואותי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, ולכן הפקדתי בידיו בחדווה % 90 – % 85 מסך השידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל בארץ ובעולם. אולם הוא לא היה שָם לבד. הוא צלח את הדרך בגלל מערכת עיתונאית שניצבה מאחוריו ואשר סייעה לו לצלוח את משימות השידור בארץ ובעולם. הציבור איננו מבין כיצד פועלת תעשיית הטלוויזיה המורכבת והמסובכת וכי שדר כמו יורם ארבל איננו יכול לבצע את משימתו מבלי שיישען על מערכת הפקה, ארגון, תוכן, וטכנולוגיה משומנת, מוקפדת, ומדויקת ביותר. הצופה הפשוט נטול כל השכלה טלוויזיונית לוחץ על השלט ורואה את יורם ארבל. הוא איננו יודע כי מאחוריו ניצבת מערכת מקצועית תומכת שמזרימה לגופו בכל רגע דם נקי וחמצן טרי, מטווה מעין קומפלקס שבלעדיו יורם ארבל שווה כקליפת השום. בלעדי המארג הזה יורם ארבל (ושדרי טלוויזיה אחרים שכמותו) חשוב כבר – מינן. בלעדי המכניזם הזהה שקרוי מערכת עיתונאית שמיסדתי בימים ההם, זאת שעטפה אותו בתריסר השנים ההן בין 1978 ל- 1990, יורם ארבל היה מתמוטט מייד. מגישות החדשות של ערוץ 10 תמר איש שלום וטלי מורנו שוות כקליפת השום ללא מערכת ההפקה והעריכה העיתונאית המדויקת והממושמעת שעוטפת אותן. רפי רשף שווה כקליפת השום בלעדי העורך שלו עידו תמרי וצוות ההפקה שמקיף את “חמש עם רפי רשף”. חיים יבין היה שווה כקליפת השום ללא מערכת “מבט” שהייתה חומת הביטחון שלו במשך שנים ארוכות מאוד. כנ”ל אמורים הדברים אודותיו של וולטר קורנקייט (Walter Cronckite) המגיש והמנחה המיתולוגי של “חדשות CBS”. עובדה שבסופו של דבר בלעדי אותה המערכת העיתונאית המקצועית שלי שסוככה עליו, ואודותיה אני מדבר עכשיו, הוא יורם ארבל התמוטט והפך בתוך זמן קצר לשֶבֶר כְּלִי. “משחק השרוכים” שאותו שידר ישיר (יחדיו עם הפרשן שלו דאב אבי כהן ז”ל) בערוץ 2 המסחרי מאצטדיון “קריית אליעזר” בשבת ההיא של 2 במאי 1998 בין קבוצות הפועל בית שאן ובית”ר ירושלים, היווה את הסמן הימני של קריסתו המתמשכת שהחלה זמן רב קודם לכן. בקיץ 2014 נשלח יורם ארבל יחדיו עם הפרשן הצמוד שלו דני נוימן ע”י ערוץ 1 למונדיאל ברזיל 2014 כדי להוביל משם את השידורים הישירים של גביע העולם בכדורגל. בלעדי מערכת עיתונאית מקצועית של הפקה ותוכן נקברו יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 מתחת להריסות הטלוויזיה שקרסה עליהם ועל שולחיהם בראשותם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ’ + אמיר גילת + מנהל הספורט שלו מאיר בר. היה מדובר בלעג וצחוק הגורל. מר מאיר בר מי ששימש מנהל מחלקת הספורט של ערוץ 1 באותו מונדיאל 2014 סידר לעצמו ג’וב, להיות מפיק שטח מקומי של יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 במקום לנהל בתוקף תפקידו את מערכת השידורים הישירים הענפה מעמדת פיקוד בירושלים ו/או בריו דה ז’אניירו. היה מדובר בפלופ חסר תקדים בתולדות שידורי המונדיאלים בשידור הציבורי מאז גביע העולם של מכסיקו 1970. מנכ”ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ’ אישרו למאיר בר לשמש מפיק שטח זוטר של הצוות יורם ארבל את דני נוימן. בברזיל 2014 התגלה יורם ארבל כחובבן חסר תקנה, הוא והמערכת הירושלמית הדילטאנטית והכושלת שלו שמשכה ללא כל כישרון וידע מהארץ בחוטי ההפקה. החומרים המוקלטים של מונדיאל ברזיל 2014 מכילים בקרבם מאות טעויות של יורם ארבל משגיאות זיהוי ועד אי הבנה מוחלטת של תורת הכדורגל. שוב הוכח כי שדר ספורט טוב ככל שיהיה שווה כקליפת השום ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת, וללא מערכות טכנולוגיות ולוגיסטיות חכמות ויעילות. מששב הביתה מברזיל 2014 יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן גורשו שניהם מערוץ 1 ע”י מנכ”ל רשות השידור החדש יונה וויזנטל בהשראת כונס הנכסים של סוכת ערוץ 1 הנופלת פרופסור דוד האן. יורם ארבל שילם בו במקום את מלוא המחיר. בשכונת רוממה בירושלים לא נראו משמרות מחאה של מפגינים שמוחים נגד סילוקם של יורם ארבל ודני נוימן מתפקידם. במקומם של שני המפוטרים גויסו לשורות ערוץ 1 השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר. מאז פרישתו ב- 1990 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית שרוי יורם ארבל במצוקה, במדרון. ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת ועוטפת הוא מתגלגל לעבר עוד בור ועוד תהום. עכשיו הוא נעצר בקיר Off tube בדמותו של ערוץ one בכבלים ומשדר מהארץ ברמה של שיחות Voice over בקצב הכתבה את משחקי הליגה הספרדית עם שני פרשני ה- Off tube חיים רביבו ואייל ברקוביץ’. זאת כמובן איננה טלוויזיה רצינית. אי רצינות שמקבילה לשידורי ה- Off tube של ערוץ 55 בכבלים את משחקי ה- NBA.

תנועת שדרים בתעשיית טלוויזיה דומה ל- פרפטום מובילה. תנועה נצחית.

החל מספטמבר 1990 פמפמה העיתונות הישראלית עוד ועוד מידע ברובו שטחי ומטופש וגם רווי שגיאות ובלופים אודות סיפור פרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לעבר שידור המסחרי, זה של ערוץ 2 הניסיוני וגם של ערוץ הספורט בכבלים (אז מס’ 5 בממיר). כאילו העזיבה שלו אמורה לזעזע את יסודותיה של חטיבת הספורט. קראתי את מרבית הפוסטים וגיחכתי עד כמה הכותבים אינם בקיאים בחוקי תעשיית הטלוויזיה ובמנהיגות שלה, ובכך שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר טוב אולם נציג, שלוחה בלבד, ולא הראש. ההיסטוריה הטלוויזיונית רצופה מעברים של של שדרנים, מגישים, ומנחים מערוץ לערוץ. מרשת לרשת, וממקור X למקור Y. אין בכך כל רבותא וכל פוטנציאל של מיטוט. בתום מונדיאל אנגליה 1966 ולאחר שידור הטלוויזיה הישיר המוצלח של גמר המונדיאל בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 (חזו בו 600.000000 צופים בכל רחבי תבל), נטש השַדָּר הראשי של ה- BBC קנת’ וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) את כור מחצבתו ועבר לארה”ב כדי לעשות לביתו. לנעליו נכנס בקלות יתירה דייוויד קולמאן (David Coleman) מי ש- שימש מגיש ומנחה של אולפן גביע העולם 1966 של ה- BBC בלונדון. דייוויד קולמאן היה גם שַדָּר א”ק דגול. קנת’ וולסטנהולם עזב אולם ה- BBC לא התמוטט. הערה שלי : קנת’ וולסטנהולם ודייוויד קולמאן אינם עוד בין החיים. לשורת שדרני הכדורגל של ה- BBC הצטרפו אז גם בארי דייוויס וג’ון מוטסון וב- ITV בלטו יו ג’ונס ובראיין מור. גדולתם של שדרני הספורט משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות האלה הייתה בכך שהם ידעו והכירו תמיד בעובדה כי הם רק מתווכים של אירועי ספורט מסקרנים בין המציאות לבין צופיהם באמצעות מסך הטלוויזיה (!). באוקטובר 1975 היינו מר אלכס גלעדי ואנוכי אורחיהם של ה- BBC ו- ITV שחברו יחדיו ומיסדו Workshop טלוויזיה בינלאומי בלונדון שנמשך 10 ימים. הייתי עֵד שם להערה חמורת סבר שנזף בפרהסיה מנהל הספורט דאז של ה- BBC אלאן הארט בדייוויד קולמאן המגיש בעל המוניטין של התוכנית “Match of The Day”. התעניינתי לדעת אצל אחד העורכים ג’ונתן מרטין אם עניין הנזיפה הוא דבר מקובל ב- BBC ? ג’ונתן מרטין השיב לי כי הרשת כגוף לאומי ציבורי משדר חשובה יותר מהשדרנים והמגישים שלה וזוהי הפררוגטיבה של העורך.

תאגיד השידור הבריטי של ה- BBC נותר האוּרים ותוּמים שלנו. באוקטובר 1975 טסנו כאמור מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ואנוכי ללונדון לתקופה של שבועיים על חשבוננו כדי ליטול חלק ב- Workshop רחב ממדים שארגנו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV. כמאתיים אנשי טלוויזיה מכל רחבי תבל לקחו חלק בסמינר. הרצאת הפתיחה המשותפת והמפורטת של בימאי ה- BBC אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) ועמיתו מ- ITV הבימאי בּוֹבּ גָארְדָאם (Bob Gardam) עסקה בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל אנגליה מנקודות מבט של בימוי, טכנולוגיה, מצלמות מיקרופונים, ולוגיסטיקה. למדנו שם שיעור חדש בטלוויזיה. אני טסתי כרגיל בג’ינס ונעלי ספורט ואלכס גלעדי בלבוש מוקפד יותר. התגוררנו בלונדון בדירה של חבר של אלכס גלעדי ליד Marble Arch. אלכס גלעדי לא הסכים שהופיע ב- Workshop בלבוש הפשוט שלי ג’ינס ונעלי ספורט. הוא לקח אותי לחנות “C & A” ברחוב אוקספורד וביקש לחנוט אותי בתוך חליפה ענוד בעניבה ונעלי עוֹר חדשות. “אלכס גלעדי אתה פשוט השתגעת עם הרגישות שלך ללבוש”, שחתי לו בכעס. “יואשיש, אתה קיבוצניק שלא מבין דבר בלבוש, כשיהיו לך פעם כמה גרושים תחזיר לי”, השיב לי מניה וביה. בעוד החייט מודד את מידותיי באחד מאגפי החנות הענקית, סקר אלכס גלעדי את המבנה והעושר הקפיטליסטי שהגיח מכל פינה. לפתע לחש לי טקסט מוזר, “בטלוויזיה אני טוב – אבל בעסקים חלש. אני ממש כישלון”, והוסיף, “אילו הייתי Businessman ולמשל בעל מפעל למצבות ותכריכים, אני בטוח שהאנשים היו מפסיקים למות”. לכנס הטלוויזיוני רב המשתתפים בלונדון התייצבתי כשאני לובש לראשונה בחיי חליפה (בצבע כחול כהה) ועונב עניבה תכלת מפוספסת שאלכס גלעדי קנה לי מכיסו בחנות אופנה לונדונית. אלכס גלעדי התבונן בי ושוב לחש : “יואשיש, אתה ממש נראה כוכב קולנוע. אילו הייתי יפה כמוך לא הייתי יוצא מהמיטה”. האנשים לא מבינים כי למרות שהיה בוס שלי תמיד נהג עמי בחוסר רשמיות. הוא היה נדיב אלי. אלכס גלעדי היה האיש המוכשר ביותר והפורה ביותר שהכרתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל ימי חיי.

באחת השבתות של חודש אוקטובר ההוא בשנת 1975 הוזמנו משתתפי ה- Workshop לאצטדיון “Highbury” של קבוצת הכדורגל המפורסמת ארסנל בלונדון כדי להתבונן בהפקת רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC שכיסתה את משחקה של המארחת שלא הייתה במיטבה באותה עונה נגד יריבתה העירונית קבוצת QPR (ראשי תיבות של Queens Park Rangers). הבימאי בניידת השידור היה אלק וויקס (Alec Weeks) עצמו ושַדָּר המשחק בארי דייוויס (Barry Davies). המשחק הזה היה אחד משלושה שהוקלט באולפני ה- BBC בלונדון עבור תוכנית הספורט “Match of The Day” בת 60 דקות, תוכנית טלוויזיה יוקרתית אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הציבורית בבריטניה, ה- BBC כאמור, ונועדה לשידור באותו ערב. כשהכול היה מוכן לתחילת הקלטת שידור הטלוויזיה הזה, ושחקני שתי הקבוצות ערכו את האימונים האחרונים שלהם על כר הדשא בטרם שריקת הפתיחה, החלה עדשת המצלמה המרכזית המובילה Leading Camera לנוע ב- Zoom out איטי מסמל התותח הגדול, הלוגו של מועדון ארסנל, שניצב ביציע המרכזי ממול. כעבור שתיים – שלוש שניות פקד בימאי ניידת השידור אלק וויקס את הצו הטלוויזיוני “Cue” לשַדָּר שלו היושב בעמדת השידור, ו- בארי דייוויס השַדָּר המוביל באותו היום, שידר למיקרופון טקסט פתיחה חסכוני, יעיל, וקולע בול בן שבע מילים בלבד. זה מה שהוא אמר לצופיו : “Same gun but not the same gunners”. אחזתי בתדהמה בשרוולו של אלכס גלעדי. גם אלכס גלעדי היה נפעם. שנינו הבנו כי נפל דבר. לא היכרנו טקסטים כה ממוקדים כאלה וכה חסכוניים, שפוגעים בול במטרה. הטקסט בטלוויזיה חייב להיות קצר, פשוט, וברור. טקסט שאיננו בומבסטי וגם לא מתוחכם. שַדָּר ה- BBC בארי דייוויס צדק. יעילותו והגיונו של הטקסט הטלוויזיוני ושיווק המסר במדיה האלקטרונית נובעים מהאלמנטריות שלו ומצניעותו, ומהיותו אמירה. לבארי דייוויס מלאו 38 שנים ב- 1975. הוא היה בן לדור השַדָּרִים הצעיר כמו גם ג’ון מוטסון שהצטרף לא מכבר לשדר הבכיר והמוביל דיוויד קולמאן המנוח יליד 1926. דורות של שדרי ספורט וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, יורם שימרון, יורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין צמח וגדל על המורשת ההיא של דור השדרנים הבריטיים ההוא מ- BBC קנת’ וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג’ון מוטסון ושני שדרני ITV מר הְיוּ ג’וֹנְס ובראיין מור, וגם על מורשתו של השדר הישראלי נסים קיוויתי [1].

coleman 1

טקסט תמונה : שנות ה- 70 המוקדמות של המאה שעברה. תמונה היסטורית. שורה רבת מוניטין של שדרי ספורט וכדורגל של רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השדר אלאן וויקס (Alan Weeks), השדר בארי דייויס (Barry Davies), הפרשן ג’ימי היל (Jimmy Hill), השדר ג’ון מוטסון (John Motson), השדר דיוויד קולמאן (David Coleman), השדר פראנק באף (Frank Bough), ארצ’י מקפירסון (Archie Macpherson), וטוני גובה (Tony Gubba). (התמונה הוענקה לי באדיבות ה-BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] נסים קיוויתי עצמו אחד מגדולי שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים (נולד בארץ ישראל ב- 23 בנובמבר 1926) נסע ללונדון ב- 1946 ללמוד הנדסת טלפונים, חזר לארץ ב- 1948 כדי להשתתף במלחמת העצמאות, ובתומה שוב חזר לאנגליה כדי להמשיך בלימודי ההנדסה. כדי לממן את לימודיו הצטרף לשידורי השעה העברית של ה- BBC בלונדון. הוא הצטיין מייד בעיתונאות ושַדָּרוּת ובלט ביכולת הביטוי והכתיבה. נסים קיוויתי צמח והתחנך בעצמו על תרבות השידור הבריטית של ה- BBC ברדיו ובטלוויזיה. הוא תמיד נהג לומר : “ה- BBC היה בית הספר הטוב ביותר בעולם לתקשורת, עיתונאות, רדיו וטלוויזיה. הייתי בר מזל שזכיתי להימנות על שורותיו”. מאוחר יותר שכרו בעלי “ידיעות אחרונות” המו”ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי מנוחתם עדן את שירותיו כעיתונאי כללי שמכסה את המתרחש באנגליה ובכל האיים הבריטיים. ב- 1976 נשלח נסים קיוויתי ע”י שניהם נוח מוזס ודוב יודקובסקי לשמש כתב העיתון בוושינגטון בירת ארה”ב. בקיץ 1979 עזב את “ידיעות אחרונות” וחבר למערכת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מר אלכס גלעדי. הצטרפותו למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדרג והעלה מייד את רמת הסיקור והשידור הישיר, וגם את רמת הכתיבה בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי. הכתיבה בטלוויזיה היא תחום התמחות מיוחד וקונקרטי. נסים קיוויתי היה רב אמן בכתיבה לטלוויזיה ואיש תקשורת איכותי ו- ייחודי.

ב- 1985 החליט האווארד קוסל (Howard Cosell) השדר המוכשר והמנווט הראשי של תוכנית הספורט הפופולארית “MONDAY NIGHT FOOTBALL” ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, לסיים את תפקידו ולנטוש. הסיבות לעזיבה היו כרגיל אגו ואמביציות יֶתֶּר המאפיינות את סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. הפלא ופלא, ABC של רון ארלדג’ (Roone Arledge) לא התמוטטה. ב- 1976 עזבה ברברה וולטרס (Barbara Walters) את רשת NBC וחברה אל הארי ריזונר (Harry Reasoner) מגיש מהדורת החדשות הארצית של ABC, גם כדי לעשות לביתה תמורת משכורת שנתית של מיליון דולר. וראו זה פלא, NBC שרדה. בין השנים 1973 ל- 1970 נחשב ברנט מאסברגר (Brent Musburger) לשדרן הספורט מס’ 1 בהא הידיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ברנט מאסברגר היה שאפתן לא קטן. למרות שהיה שדרן מוכשר ועסוק ושידר כמעט כל דבר שזז ברשת שלו (כמו יורם ארבל אצלי), עדיין חשב שהמנהלים שלו מעניקים יותר מידי סוכריות לשדרים האחרים. הוא לא היסס ונתן דרור ופומבי למחשבותיו. באפריל 1990 פיטרה CBS את ברנט מאסברגר בשל אמביציות יתר. פלא פלאים, ברנט מאסברגר הלך ו- CBS לא התמוטטה. השמיים לא נפלו. הדוגמאות רבות מספור. אותו כנ”ל עם יורם ארבל. יורם ארבל נטש ב- 1990 את השידור הציבורי ואותי לא מחמת עוול מנהיגות ו/או מחסור בכישרון ניהול וניווט, אלא מסיבות אגואיסטיות וגם מפני שרצה לעשות לביתו. הבעיה עם יורם ארבל (מי שהיה שַדָּר טוב ושידר כאמור באורח קבע בטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו סביב % 90 – % 85 מכלל שידור חומרי הספורט שלי) שהוא רץ לעיתונות ועטף את סיבות האגו ואמביציות היתר שלו שבגללן נטש, בבלופים של שיטת ניהול ברוטלי שלי. הוא פשוט היה איש לא כֵּן שהתעקש ככל יכולתו לרדת לגובה כר הדשא שעליו רצו שחקני הכדורגל שאותם תיאר.

התקופה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז מינויו של יוסף בר-אל ב- 10 ביולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה לבלתי נסבלת מנקודת מבטי כמי שמנווט בעבורו את שידורי הספורט מהארץ ומהעולם היקרים ועתירי הרייטינג. זה היה פשוט מזל פוליטי מחורבן ובלתי מוצלח. במקום להציב בראש הפירמידה את אלכס גלעדי, ו/או את דן שילון, ו/או את יוחנן צנגן, ו/או את נסים משעל ו/או אישים מוכשרים אחרים, הפקידו את יוסף בר-אל הכושל על השידור הציבורי הוותיק והמסורבל. דווקא מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא היה איש מוכשר וחכם בשם אריה מקל שניהל את המכרז ההוא למנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990. אולם הוא היה נאמנו המובהק של ראש הממשלה יצחק שמיר שהורה לנציגי הליכוד בוועד המכרז להרים את ידם בעבור יוסף בר-אל ואריה מקל שלא העריך בגרוש את יוסף בר-אל היה הראשון להרים את ידו בעד המינוי. אריה מקל הוא איש נבון וחכם אך מנקודת מבטי היה אדיש במשהו לגורלו של השידור הציבורי. שונה לחלוטין ממחליפו מוטי קירשנבאום ז”ל שהגן בגופו על השידור הציבורי ההוא. אריה מקל הגיע לרשות השידור ממשרד החוץ והיה בעצם שליחו ובמידה רבה נאמן ו- עושה דברו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רשות השידור הייתה תחנה בדרך של אריה מקל לעבר מינוי דיפלומטי עתידי בכיר בחו”ל מטעם משרד החוץ, והיא לא עניינה אותו יתר על המידה. לא פעם ולא פעמיים שַח לי כי איננו מתכוון להתאבד בעבור רדיו “קול ישראל” והטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא לעולם איננו שוכח מי שלח אותו לרשות השידור. אריה מקל לא היה איש של חזון. יוסף בר-אל וודאי שלא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה ב- 1990 בפני שני אתגרים עצומים : הראשון, מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם השתנה במהירות והמחירים האמירו לשמיים. השני, החל לנשוב בארץ אקלים טלוויזיה תחרותי. ערוץ הספורט מס’ 5 בטכנולוגיית הכבלים כבר קם והחל לנשוף בעורפינו ותקומתו של ערוץ 2 המסחרי על שלוש זכייניותיו “רשת”, “קשת”, ו- “טלעד” הייתה רק עניין של זמן (ערוץ 2 המסחרי עלה לאוויר ב- 4 בנובמבר 1993). לרוע מזלו של השידור הציבורי ניצב בראשו יוסף בר-אל. במקום ליזום ולפתח את רעיון השידור הציבורי ולהגדיל את נפח ההפקות ולהכפיל את את זמן האוויר ע”י בניית ערוץ טלוויזיה ציבורי נוסף (על פי המודל של BBC 1 ו- BBC 2 בבריטניה), הוא התגלה כאיש פוליטי, מנהל מוגבל, לא מוכשר, נטול ידע, ואשר איננו מתמצא בתחומי טלוויזיה רבים. לא בכדי הוריש לו דן שילון Space בספרו “בשידור חי” (יצא לאור ב- 1998) שם רשם כלהלן בעמוד 98 של הספר טקסט שמסתיים בשתי מילים “שוחד מסך” :

shilon 1

טקסט מסמך : עמוד מס’ 98 בספר “בשידור חי” של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות.

shilon 2

טקסט מסמך : הספר “בשידור חי” של דן שילון שיצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות.

העיתונות הישראלית דשה ב- 1990 בנטישתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולם איננה מבינה כי יורם ארבל הנוטש איננו מהווה בכלל בעיה. יש לו תחליף. לכל בן תמותה יש מחליף. הפרובלמה הגדולה שלי היא כיצד לשַמֵּר לעצמנו את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ ובעולם במסגרת התחרות הטלוויזיה הגדולה המתפתחת נגד ערוץ 5 בכבלים ונגד ערוץ 2 המסחרי.

הבה אפנה לפוסטים רובם מגוחכים ורוויי שגיאות שהתפרסמו אז בחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, ודצמבר של שנת 1990 בשמם של כתבים שונים ודנו בעריקתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לשידור המסחרי לעבר ערוץ 2 הניסיוני וערוץ הספורט מס’ 5 בכבלים. ההתייחסות החשובה ביותר הנוגעת לפרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי וחבירתו יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני הודפס בשעתו ב- 21 בדצמבר 1990 במוסף “7 ימים” של העיתון “ידיעות אחרונות” והיא בעצם הריאיון ההוא שקיים העיתונאי רפי רשף איש גלי צה”ל עם השניים. הריאיון חושף את רפי רשף כמי שלא הכין אז היטב את שידורי הבית שלו ולא השכיל לחקור ולשאול שאלות המשך לתשובות שקיבל . אתייחס לריאיון הנ”ל בהמשך הפוסט.

arbel 3

טקסט מסמך : 21 בדצמבר 1990. המוסף “7 ימים” של העיתון “ידיעות אחרונות”. יורם ארבל מפרסם לראשונה את בלוף “הַדוּק” ואין סוף בדותות אחרות אצל רפי רשף. מדובר בריאיון מחורבן. לא בגלל המרואיין יורם ארבל שבא להגן על האינטרסים שלו באמצעות סיפורי בדים אלא בגלל המראיין הרכילאי רפי רשף שהאמין להם ולא בדק את אמיתותם. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

arbel 4

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת בעיתון “מעריב” ל- פוסט של משה גורלי. (באדיבות “מעריב”).

arbel 5

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת של אוהד ציטרום במקומון הירושלמי “כל העיר”.

arbel 6

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת של גיורא איילון במקומון “ירושלים” של “ידיעות אחרונות”. פוסט נכלולי רצוף בלופים. תגיד לי מר גיורא איילון מהיכן אתה ממציא את הסיפור שלא היה ולא נברא אודותיי ואודות מרדכי ציפורי ? מה קורה לך בן אדם ? אז מה אם עבדת 6 שנים במחלקת הספורט בפיקודי, האם בשל כך מותר לך לבלף ? חלק מהעיתונאים מנצלים את העובדה שרשות השידור היא מסורבלת, איטית, כבדה, ואדישה מידי מכדי להגיב ולתבוע את המלעיז כדי להגן על עובדיה.

arbel 7

טקסט מסמך : 23 ביוני 1989. דיווח של חיים ברעם במקומון הירושלמי “כל העיר”.

arbel 8

טקסט מסמך : 1990. כותרת בעיתון “חמצן” בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

arbel 9

טקסט מסמך : 1990. ריאיון עמי בעיתון “חמצן” בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

arbel 10

טקסט מסמך : 1990. דיווח בעיתון “חמצן” בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

arbel 11

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. ריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון “תל אביב” בהוצאת “ידיעות אחרונות”. (צילמה אותי סיוון בן מיור).

arbel 12

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. כותרת מתוך הריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון “תל אביב” בהוצאת “ידיעות אחרונות”.

arbel 13

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. מתוך ריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון “תל אביב” בהוצאת “ידיעות אחרונות”. 

arbel 14

טקסט מסמך : 12 בנובמבר 1986. העיתון “מעריב”. ריאיון שערך עמי מוטי רוזנבלום. מנכ”ל רשות השידור דאז אורי פורת ז”ל נעלב מהכותרת. אבל היא הייתה כנה ונכונה.

arbel 16

טקסט מסמך (1) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם “מלחמת הערוצים” בעיתון “מעריב”. (באדיבות “מעריב”).

arbel 17

טקסט מסמך (2) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם “מלחמת הערוצים” בעיתון “מעריב”. (באדיבות “מעריב”).

arbel 15

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991. לקט עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ידיעה בעיתון “חדשות” ז”ל. היה מדובר במנהל טלוויזיה חובבן וירוד. ביולי 1993 אותו מנהל הטלוויזיה הלזה שקוראים לו יוסף בר-אל שילם בראשו על עליבות הניהול שלו. מנכ”ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז”ל הדיח אותו ומינה במקומו את יאיר שטרן.

רפי רשף (1). ייצר ב- 21 בדצמבר 1990 מסמך ריאיון רדוד ועלוב בעיתון “ידיעות אחרונות”. בעת מונדיאל ארגנטינה 1978 הבנתי לראשונה ב- IBC בבואנוס איירס את עקרונות תעשיית הטלוויזיה באשר היא רוויית שאיפות ומאוויים (גם נכלוליים ונעדרי יושרה) מעורבים עם אמביציות, שאפתנות, תשוקות יתר ו- אספירציות חסרות בלמים. לפתע הבנתי לראשונה ממי אנוכי צריך להישמר ומפני מי אני צריך לשמור על אגפיי. לפתע הבנתי את פירושו של הסלוגן התנ”כי, “שמור אותי מאוהביי-משונאיי אשמר בעצמי”. יורם ארבל ואנוכי במונדיאל ארגנטינה 1978. אלכס גלעדי היה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית אולם במונדיאל ארגנטינה 1978 שימש Liaison Officer של ה- EBU באצטדיון ב- רוֹסָארְיוֹ. אנוכי נקראתי לדגל ע”י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לשמש עורך ומפיק ראשי ומנהל של מבצע השידורים הישירים מבואנוס איירס לירושלים במקומו של אלכס גלעדי. השדר הראשי שלי היה דן שילון. השדר המשני היה יורם ארבל.

ארנון צוקרמן זכה לאהדה חסרת תקדים מצד פיקודיו כולל אותי. אלכס גלעדי שימש Liaison officer (קצין קישור) בעת משחקי מונדיאל 1978 ברוֹסַארְיוֹ מטעם הקבוצה המבצעית של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), הלא הוא איגוד השידור האירופי. במאי 1978 טסתי בראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבואנוס איירס. המשלחת מנתה שני שדרים דן שילון הבכיר (היה אז כתב הרשות בניו יורק) ויורם ארבל הזוטר , שני הטכנאים יָאִיר שָרְף ומוֹרִיס בַּרוּךְ, עוזר ההפקה שלי  יצחק גליקסברג, ושַדָּר הספורט של הטלוויזיה בשפה העַרבית מַחְמוּד אָבּוּ בַּאכֶּר. ההפקה המורכבת ומסובכת מאוד מבחינה טכנולוגית ולוגיסטית על מרכיביהן השונים, עם כמעט אפס תקלות, והבאתם של 21 שידורים ישירים ו- 17 שידורים מוקלטים מארגנטינה הרחוקה לאולפני הטלוויזיה בירושלים צלחה בסופו של דבר. צלחה בשל סיוע מקצועי ונדיב של שלושה אנשים זרים אך מצוינים שעזרו לי לחולל את הבלתי אפשרי. היו אלה  גב’ מַנוּאֶלָה פוּרְטָאדוֹ מהטלוויזיה הפורטוגלית הציבורית RTP (חברה ב- EBU איגוד השידור האירופי כמונו), אָמַאוֹרִי דָאוּמַאס מנכ”ל OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה), ומהנדס התקשורת הבינלאומית של ארגנטינה יהודי ציוני חם ואוהד גדול של מדינת ישראל בשם מַאסִימוֹ גָארְפִינְקֶל. מדהים. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978 השיגה את יעדיה לא בגלל יצחק לבני ז”ל, לא בגלל ארנון צוקרמן יבד”ל, וגם לא בגלל חיים יבין יבד”ל. היא שגשגה ועלתה יפה בגלל אותם אישים נָכריים אך היקרים הנזכרים לעיל גב’ מנואלה פורטאדו, מר אמאורי דאומאס, ומר מאסימו גארפינקל בלתי נשכחים עבורי.

1978 הייתה שנה של שלום, תקוות, וטרור. ב- 18 בספטמבר 1978 חתמו בקמפ דייויד ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנוואר סאדאת יחד עם נשיא ארה”ב ג’ימי קרטר, על הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים . דן שילון כיהן כ- כתב של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בניו יורק ו- וושינגטון ניצב ליד האירועים האלה ותיעד אותם. ב- 1978 נמשך מאבקה של מדינת ישראל בכל עוזה כנגד התקפות הטרור על אזרחיה בהשראת הארכי טרוריסט יאסר עראפאת. ב- 11 במרס 1978 השתלטו אחד עשר מחבלים על אוטובוס בכביש החוף ליד צומת גלילות – הקאונטרי קלאב הישן ורצחו 35 אזרחים ישראליים. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן סממה ז”ל היה מבין הראשונים שהגיעו לזירת הרצח ותיעד את הזוועה. בתגובה על הטבח הנפשע, ערך צה”ל כעבור ימים אחדים התקפה גדולה משולבת של כוחות היבשה, מטוסי חיל האוויר וספינות חיל הים נגד בסיסי הטרור בלבנון. תקיפת צה”ל שנמשכה שבוע ימים, כונתה “מבצע לִיטָאנִי”. ב- 1978 מונה רפאל “רָפוּל” איתן  ע”י שר הביטחון עזר ווייצמן וראש הממשלה מנחם בגין לרמטכ”ל צה”ל במקומו של רב אלוף מוטה גור. הכתב הצבאי (המוכשר) של הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית עַמִירָם נִיר ז”ל הצליח להרגיז את רמטכ”ל צה”ל בכתבותיו העיתונאיות. רפאל איתן היה ידוע כחייל וקצין אמיץ לֵב שממעיט בדיבורים. סגפן ושתקן. מודל של מופת צבאי . פעם באחד מנאומיו כרמטכ”ל דיבר רָפוּל יותר משתי מילים וראש הממשלה מנחם בגין הנפעם מיהר לכנות אותו “דֶמוֹסְטֶנֶס”. כשהדברים נגעו לעמירם ניר הוא לא קיזז מטקסט הנזיפה. אחת מכתבותיו של ניר עסקה בבזבזנות צה”ל בתחמושת ואי איסוף תרמילי קליעים במטווחים. הרמטכ”ל היה ידוע כחסכן מילים שהסתפק בתשובות “כן ולא” לא עשה לפתע חשבון למצלמה והמיקרופון התבונן בניר ארוכות ונזף בכתב הצבאי ב- “אריכות” בשפתו העממית, “עמירם ניר, תפסיק להכניס לי עֵז הביתה”. מעולם לא ראינו ולא שמענו עד אז בטלוויזיה הישראלית אישיות ממלכתית בסדר גודל של רמטכ”ל צה”ל משיב בסגנון כה בוטה לנציג של תקשורת ציבורית ששואל אותו שאלות עיתונאיות הגיוניות.

ב- 1978 נבחר יִצְחָק נָבוֹן לנשיאה החמישי של מדינת ישראל , יזהר כהן ניצח בתחרות השנתית האירופית של שירי “הארוֹ- ויזיון” שנערכה בפאריס עם שירו “אָ-בָּ-נִי-בִּי” שכתב אֵהוּד מַנוֹר והלחינה נוּרִית הִירְש. הזכייה העניקה את הזכות לרשות השידור של מדינת ישראל לארח את תחרות השירים המסורתית הפופולארית ורבת המוניטין של ה- EBU בשנה הבאה בירושלים . מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני עט מייד על המציאה . לוחם זכויות האדם בברה”מ היהודי אנטולי (נתן) שצ’רנסקי נידון לשלוש עשרה שנות מאסר. בקיבוץ רביבים נפטרה גב’ גולדה מאיר מי שכיהנה כראש ממשלת ישראל בשנים 1974 – 1969.

בחורף 1978 שברתי את ראשי על המְדוכָה כיצד לנהל ולהביא בשלום את שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978 מבואנוס איירס לירושלים. 38 משחקי האליפות עמדו להיערך בקיץ אותה שנה בחמש ערים ברחבי ארגנטינה הענקית : בואנוס איירס, רוסאריו, מנדוסה, מאר דל פלטה, וקורדובה. זאת הייתה הפקה טלוויזיונית מסובכת טכנולוגית וגם מורכבת בשל ריחוקה הרב מגבולות מדינת ישראל ובגלל תקשורת לוויינים בינלאומית ענייה מאוד, חסרה, ומוגבלת שעמדה לרשותנו בעת ההיא בתחנה הממוקמת במישור עֵמֶק הַאֵלָה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית לא הייתה מפותחת מספיק ערב משחקי ארגנטינה 78′ מכל היבט שהוא. היא ניצבה שוב כגוף נַכה בצומת שידורים בינלאומי מורכב מאוד מבחינה טכנולוגית גם מפני שהייתה תלויה בתקשורת הלוויינים הבינלאומית שסיפקה לה התחנה בעמק האלה. לטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה אז מערך צלחות – אנטנות משלה ולא את הכלים המתאימים כדי להתמודד עם אתגר שידור שמתרחש במקום כל כך מרוחק על פני הגלובוס. שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 מהווים ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית כרשת שידור ציבורית.

הייתי כמעט כבן 40 בשעה שאלכס גלעדי בתמיכתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן הטיל עלי בפברואר 1978 לראשונה בחיי לנהל, להפיק, ולערוך פרויקט שידור בינלאומי גדול ממדים ורָב עניין בסדר גודל של מונדיאל. “…יואשיש, אני עומד למנות אותך לראש צוות השידורים שלנו בבואנוס איירס. אתה תהיה עורך ומפיק והאיש האחראי מבואנוס איירס הרחוקה על פרויקט השידורים וגם על המערכת הפועלת בירושלים…”, בישר לי אלכס גלעדי את הבשורה כשלושה חודשים לפני שהחל הטורניר בארגנטינה . הוא סמך עלי לחלוטין. שניהם לא התייעצו ולא עירבו את מנהל החדשות חיים יבין במינוי למרות שהיה הבוס הישיר בהיררכיה הטלוויזיונית של אלכס גלעדי וגם שלי.

yoash 1

טקסט תמונה : יוני 1978. מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. אנוכי ב- IBC בפיגורואה אלקורטה בבואנוס איירס. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט ממנה אותי לתפקיד הבינלאומי הראשון שלי רב האחריות, עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי גביע העולם בכדורגל של ארגנטינה 1978. המינוי נעשה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורי ארנון צוקרמן. (התמונה צולמה ב- IBC בבואנוס איירס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי עצמו הוזמן להצטרף לקבוצת ההפקה המיוחדת של ה- EBU sports Operation Group בארגנטינה 78′ שתיאמה את העברת השידורים הישירים מארגנטינה ל- 40 רשתות הטלוויזיה של איגוד השידור האירופי. בראש הקבוצה המבצעית של השידור האירופי ניצבו בִּיל ווֹרְד (Bill Ward) איש הטלוויזיה הוותיק מהרשת המסחרית הבריטית ITV, מנולו רומרו (Manolo Romero) מהנדס הטלוויזיה מהטלוויזיה הספרדית הממלכתית RTVE , והורסט זייפארת (Horst Seifart) הבימאי והמפיק הראשי רב המוניטין ומי שהיה מתכנן סיגנל ה- “Weltprogramm” של אולימפיאדת מינכן 1972. היה במקור איש הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הגרמנית ARD. אלכס גלעדי חשב שאני מתאים להיכנס לנעליו הגדולות וארנון צוקרמן תמך בו. עד אז לא עסקתי מעולם במחלקת הספורט בתחום הפקת שידורים בינלאומיים בסדר גודל של מונדיאלים ו/או אולימפיאדות . תחום חדש יחסית עבורי רב אחריות עד למאוד, מורכב ומסובך ביותר ורווי אין סוף מהמורות טכנולוגיות ולוגיסטיות וגם אנושיות . כי זאת לדעת : סביבת המיקרופון הטלוויזיוני והמסך הטלוויזיוני מלאה באמביציות אישיות של השדרנים והמגישים. לעיתים קרובות מעבר למקובל. שאיפות אישיות תחרותיות מביאות עמן בהכרח קנאה, מדנים, רכילות, ודיבורים מאחורי הגב. ב- 1978 לא היו לי עדיין שום פרטנזיות ניהוליות מרחיקות לכת.  שימשתי אצל אלכס גלעדי כתב – עורך, מפיק שטח, עורך ראשי של התוכניות שלנו בראשן “מבט ספורט” ולעֵת מצא גם מפיק של אירועי ספורט ארציים ו- שַדָּר. סמכתי בעיניים עצומות על אלכס גלעדי. הוא היה איש טלוויזיה מקצועי ומקצוען שטובת המסך בלבד הייתה לנגד עיניו. הוא היה עיתונאי ומפיק וראש צוות ברמה עליונה והוא התרחק מרכילות. הייתי בימים ההם בזמן ההוא האיש המבוגר ביותר במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואולי גם המאושר ביותר שם. זאת הייתה תכלית חיי.

alex `

טקסט תמונה : 1978. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה אישר בפברואר 1978 לאלכס גלעדי (בן 36) להצטרף לקבוצה המבצעית המיוחדת של ה- EBU איגוד השידור האירופי, הקרויה בשם  “EBU Operation Group – Argentina 78” במונדיאל ארגנטינה 1978 בראשותו של הבריטי ביל וורד (Bill Ward). במקביל מינה אותי אלכס גלעדי להתייצב במקומו בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בואנוס איירס, ולשמש עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים הבינלאומי המרוחק הזה מגבולות מדינת ישראל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החלטתו ההיא של אלכס גלעדי לשלוח ב- 1978 לבואנוס איירס את יורם ארבל דחקה את רפי גינת לפינה. הוא הרגיש מקופח ועזב את מחלקת הספורט בטריקת דלת כדי לחפש קריירה חדשה. רפי גינת בחר להצטרף לחטיבת התוכניות ולמערכת תוכנית הצרכנות “כלבוטק” בראשותו של איש הרדיו גדעון לב ארי ז”ל והמגיש דניאל פאר, ושני הכתבים הראשיים חנינא אמוץ ו- וורד ברמן. גדעון לֵב ארי ז”ל היה איש רדיו “קול ישראל”. פיגורה וותיקה ומוכרת וגם מוצלחת. כמו רבים מעמיתיו החליף בימים ההם “מדים” וניסה את כוחו בשידורי הטלוויזיה . התוכנית “כל בו טק” הייתה כפופה למנהל התוכניות מוטי קירשנבאום ז”ל. זה היה שנה אחת לפני שגִדְעוֹן לֵב אָרִי ז”ל נבחר ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל לנַהֵל את רדיו “קול ישראל” [1] .

סכום זכויות השידורים שלנו תמורת שידור מונדיאל ארגנטינה 1978 היה נמוך עד כדי גיחוך. רק 147000 (מאה ארבעים ושבעה אֶלֶף) פרנקים שווייצריים סכום שהיה שווה אז ל- 85.000 (שמונים וחמישה אֶלֶף) דולר. תמורת שימוש בעמדת שידור בששת האִצטדיונים ברחבי ארגנטינה שילמנו 850 (שמונה מאות וחמישים) דולר בלבד. אך ההפקה הרחוקה בכללותה לוּוְתה בקשיים טכנולוגיים ולוגיסטיים. היא הפכה למורכבת בעיקר בגלל פילוסופיית התקשורת הלוויינית של הקבוצה המבצעית של ה- EBU ובשל היכולות הדַלוֹת והמצומצמות של משרד הדואר והתקשורת הבינלאומית של ארגנטינה ENTEL הקרויה בראשי תיבות בשפה הספרדית (Empresa Nacional De Telecomunicaciones), וגם של רשת ATC 7 הטלוויזיה הארגנטינית הציבורית – ממלכתית (Argentina Televisora Color), ששידרה עד אז בשחור/לבן ורק עכשיו עברה לשידורי צבע, ושימשה כ- Host broadcaster בינלאומי של הטורניר. EBU , ENTEL , ו- רשת הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC החליטו במשותף להעביר את סיגנל השידורים מבואנוס איירס לאירופה רק באמצעות מערכת התקשורת של לוויין התקשורת האטלנטי ה- Major בעוד תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האֵלָה (ליד ירושלים) הייתה מקושרת ללוויין האטלנטי ה- Primary בלבד. היינו במִלְכּוּד. הייתי שרוי במאבק נגד זמן ההפקה ההולך ואוזל. הקשר עם ארגנטינה הרחוקה בימים ההם היה איטי ומסורבל. היה צורך כל הזמן לוודא, לשנות, לאמֵת, ולקבוע ולהחליט באמצעות טלקסים ושיחות טלפון, ובתיאום עם ה- EBU את פרטי ההערכות שלנו. הייתי חסר ניסיון ובודד. היה עלי לפתור בעיות תקשורת מורכבות ומסובכות בתוך זמן קצר. באפריל 1978 יכולתי להשיב לראשונה ובאופן חלקי על ה- Questionnaire של ה- EBU. ארנון צוקרמן אישר לנו למַסֵד משרד הפקה, תקשורת ושידורים ב- IBC ברחוב פיגורואה אלקורטה (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז שידורי הטלוויזיה והרדיו הבינלאומי שהוקם ב- בואנוס איירס. לא הצלחתי עדיין בשל האיחור בזמן לגלות ולאַתֵּר את כל הפתרונות הטכנולוגיים לבעיות ולמִגבלות השידורים הישירים מארגנטינה הרחוקה. חלק מהבעיות השונות שהיו קיימות לפני תחילת ההפקה נשארו בעינן. שבועיים לפני טיסתנו לבואנוס איירס חיברתי את פקודת המבצע המסודרת של השידורים. זהו ספר רחב מֵידָע המפרט כמו פקודת מבצע צבאית את המהלכים המדויקים של הטלוויזיה הישראלית בעת שידורי מונדיאל ארגנטינה 78′ במהלך חודש יוני 1978. פקודת המבצע הודפסה ב- 100 (מאה) עותקים והופצה לכל הפונקציות המעורבות בהפקה בתוככי רשות השידור – טלוויזיה ורדיו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחתמתי את שמי והענקתי לעצמי באישורו של אלכס גלעדי את התואר המקצועי מפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית [2]. התארים האלה של עורך ומפיק ראשי של מבצע השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית המתנהל בקצה השני של העולם, נחשבו לכמעט תארים אלוהיים.

טקסט תמונה : אפריל 1978. מונדיאל ארגנטינה 1978. זהו ה- Cover page המקורי של ספר שידורי הטלוויזיה שחיברתי לקראת מבצע הפקת טורניר גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978. פקודת המבצע / ספר השידורים שתכננתי וחיברתי לקראת מבצע השידורים הישירים של מונדיאל ארגנטינה 1978 בת 70 (שבעים) עמודים הייתה מפורטת והוצאה לאור ב- 120 (מאה ועשרים) עותקים. היא היוותה מעין תנ”ך טלוויזיוני תכני, טכנולוגי, ולוגיסטי לתקופה הקונקרטית הזאת של תקופת מונדיאל ארגנטינה 1978, ושימשה גם תדריך מדויק העוסק בתיאום עבודתם של ציוותי ארגנטינה וציוותי ירושלים. תקשורת לוויינים מוגבלת בין ארגנטינה לישראל מההיבטים השונים שלה הפכה את מבצע השידורים למורכב מאוד ומסובך מאוד. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבין את המורכבות והמסובכות של מבצע שידורי ארגנטינה 1978. זאת הייתה הפקה רחוקה מאוד מגבולות המדינה של אירוע ספורט מבוקש ופופולארי. קשיי ההפקה העיקריים נבעו בעיקר בגלל תקשורת לוויינית ענייה, בעייתית, ומסורבלת. זאת הייתה הפעם הראשונה שחתמתי את שמי כמפיק באישורו של הבוס שלי אלכס גלעדי. תואר שהיה שמור לגדולים, וותיקים ובכירים ממני. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן והבוס שלי אלכס גלעדי קיבלו את שני העותקים הראשונים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתקופת השידורים בארגנטינה 1978 שתיתי עשרים כוסות קפה שחור ביממה ועישנתי מידֵי יום שלוש קופסאות סיגריות “100 BROADWAY” שהכילו סיגריות ארוכות והיו חביבות גם על אלכס גלעדי. בתום שידור המשחק האחרון, יצאנו מפקח הקול יאיר שרף ז”ל ואנוכי מידי ערב לסעוֹד את ליבנו בפיצרייה “ROMA” הנפלאה ששכנה בלֵב הבירה הארגנטינית. מעולם לא אכלתי פיצה ענקית (All Dressed) כל כך טעימה כפי שאכלתי אז בבואנוס איירס. זה היה המזון היחיד שדחפתי לפי פעם ביממה חוץ מהסיגריות והקפה.

yoash 4

טקסט תמונה : שהיתי בבירת ארגנטינה כ- 40 יום. עישנתי 60 סיגריות ושתיתי 20 ספלי קפה שחור ביממה. מזוני היה פיצה ארגנטינה אחת נפלאה בפיצרייה “רומא” בבואנוס איירס. הייתה קיימת קורלציה מלאה בין גודל האחריות שהייתה מוטלת עלי לבין כמות הניקוטין שהכנסתי לגופי ביודעין. אהבתי אהבה רבה את בואנוס איירס היפהפייה, המדהימה, ושוקקת חיים. איזה כרך עירוני מרתק. שמעתי שם ללא סוף ללא הרף את הקריאות של בנות ארגנטינה ב- IBC אלי ב- IBC ב- פיגוארואה אלקורטה “Yoash, Yo Te Quiero”. ארגנטינה היפהפייה הייתה בלתי נשכחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עקב אכילס של שידורי ארגנטינה 1978 הייתה הפרשנות שנלוותה לשידורים הישירים של השדר המוביל דן שילון. יורם ארבל שידר לבד ותמיד ללא פרשן. יוסף “יוסל’ה” מירמוביץ ז”ל איש מקסים מלא חֵן הוא ידען גדול בכדורגל אך איננו פרשן טלוויזיה טבעי. לא כל שחקן או מאמן כדורגל נולד עם הכישרון לתרגם את הידע המקצועי שלו לטובת מסך הטלוויזיה. הם מעטים. את יוסל’ה מרימוביץ’ בן ה- 54 במונדיאל ארגנטינה 1978 מעולם לא אימנו להיות פרשן טלוויזיה אך הוא היה איש הכדורגל הישראלי היחיד שהגיע על חשבונו לארגנטינה הרחוקה. הוא היה ברירת מחדל ובכורח הנסיבות הצבתי אותו בעמדת הפרשנות שלנו כדי לסייע לדן שילון, אך מה לוֹ ולמיקרופון. יוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל שחקן מכבי ת”א ונבחרת ישראל בעברו מאמן מוכשר נטל אליפויות עם כמה מקבוצות הפאר של הכדורגל הישראלי וכמאמן לאומי זכה עם נבחרת ישראל באליפות אסיה ב- 1964 שנערכה בתל אביב. למרות הצטיינותו זכה מפיו של דן שילון לתואר “צעֶכִישְטעֶר” (מבולבל – ביידיש). דן שילון סיפר לי פעם את הסיפור הבא כלהלן : “…יוסל’ה מרימוביץ’ נסע פעם במכוניתו הפרטית עם שני שחקניו בני טבק ומאיר נמני למשחק אימון בקריית אליעזר בחיפה. בחדרה השתנק וכבה המנוע והמאמן ביקש משני שחקניו לדחוף את האוטו כדי לסייע בהנעתו. האוטו קרטע אך לבסוף המנוע נדלק ויוסל’ה מרימוביץ’ המשיך בנסיעה כשהוא שוכח את בני טבק ומאיר נמני מאחור. שני השחקנים הצעירים לא התמהמהו ותפשו טרמפ אך הגיעו לאצטדיון ב- חיפה כעוסים, נרגזים, ונעלבים. כשראה אותם יוסל’ה מרימוביץ’ נזף בהם קשות, “…מדוע איחרתם הרי המשחק עומד כבר להתחיל…”. דיווח אמיתי. מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היווה תמיד את החוליה החלשה בשידור מאז מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1970. הפרשנות הזאת לבשה ופשטה צורה עד להופעתו המצוינת של אבי רצון היכן שהוא ב- 1990.

argentina 6

טקסט תמונה : מונדיאל ארגנטינה 1978. יום ראשון – 25 ביוני 1978. אצטדיון “ריבר פלייט” בבואנוס איירס. משחק הגמר על גביע העולם בין נבחרות ארגנטינה והולנד. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון “ריבר פלייט”. השדר דן שילון ייבדל לחיים ארוכים (מימין) והפרשן יוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל משדרים ישיר את משחק הגמר לאולפן בירושלים. יוסל’ה מרימוביץ ז”ל היה ידען מופלג בכדורגל אך ישב כפרשן בעמדת השידור לא בשל ידענותו אלא כברירת מחדל מפני שהיה איש הכדורגל היחיד, מאמן ו/או שחקן, שהגיע מישראל לארגנטינה. חטפתי אותו מייד. הוא היה אישיות גדולה משכמו ומעלה, בסדר גודל של ארץ ישראל ההיא הישנה והטובה. הוא היה איש אהוב, יקר, ובעל ידע עצום במשחק הכדורגל, אך סמכותו התערערה כשהמיקרופון ניצב בינו לבין ידענותו. המרחק ביניהם היה גדול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שָב לעיתונאי רפי רשף מי שערך ב- 21 בדצמבר 1990 את ריאיון הרכילות במוסף “7 ימים” של העיתון “ידיעות אחרונות” עם יורם ארבל שנטש את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני. ריאיון רכילות הוא שיחה בה המראיין מאפשר לבני שיחו (במקרה הקונקרטי הזה יורם ארבל) להעלות רעיונות שטעונים הוכחה אולם הוא נמנע מלחקור אותם כאילו מדובר בעשרת הדיברות התנ”כיות, ומתקדם הלאה. דווקא בריאיון האחרון שערך שלשום (מוצ”ש – 16 בינואר 2016) ב- “אינטימי” עם גב’ אורלי ווילנאי דאג לערטל ולהפשיט אותה, והיא הסכימה. לפני רבע מאה של שנים בעת הריאיון ההוא עם יורם ארבל ואורלי יניב היה רפי רשף איש אחר, מראיין בטלן.

שאלה של רפי רשף ליורם ארבל : “קראתי שלא אהבת את שילובו של אבי רצון בטלוויזיה” ? (השאלה איננה מנוסחת היטב. רפי רשף מתכוון לכך שכמנווט שידורי הספורט והעורך הראשי שלהם הצבתי את עיתונאי “מעריב” דאז אבי רצון כפרשן כדורגל שלי).

תשובת יורם ארבל לרפי רשף : “אין לי שום דָבָר נגד אבי רצון. יש לי נגד השיטה. נגד דרך קבלת ההחלטות. נגד העובדה שהאמירה “טלוויזיה היא לא דמוקרטיה” מיושמת במחלקת הספורט בצורה הברוטלית ביותר”. מדובר בהבל הבלים מוחלט. אולם רפי רשף מחריש ומשאיר את המצב כמו שהוא. מעורפל. שום שאלה נוספת של רפי רשף בהמשך לתשובתו המגוחכת של יורם ארבל, שום התעניינות של המראיין, שום סקרנות שלו כלהלן : “יורם ארבל, אולי תואיל בטובך לפרט כיצד באה לידי ביטוי הברוטליות של יואש אלרואי…? הרי יואש אלרואי לא היה לבד שם…הבוס הישיר שלו היה מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ומעליו מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל…מדוע לא פנית אליהם בעניין הברוטליות של יואש אלרואי…?”.

אין לי מושג אם רפי רשף הפיק וניהל מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים, מסובכים, וגם ממושכים הרחק מגבולות המדינה. על כל פנים יורם ארבל הוא התזה העיקרית מדוע הטלוויזיה איננה רשאית להיות מוסד תקשורת דמוקרטי. אני שב לרגע למונדיאל ארגנטינה 1978 שהייתה ההפקה הבינלאומית הראשונה שלי בסדר גודל עצום והראשונה של יורם ארבל כשדר כדורגל. אלכס גלעדי וארנון צוקרמן הפקידו אותי על הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. מקום מושבי היה ב- IBC בפיגורואה אלקורטה בבואנוס איירס. סחבתי עמי לארגנטינה את השדר המשני שלי יורם ארבל. מִשְנִי אבל מוכשר. את השדר הוותיק דן שילון שהיה גם המוביל שלי הטסתי לבואנוס איירס מניו יורק שם שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1981 – 1977.

זה מדהים אולם ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגיים שליוו את הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. אך זה גם לא תפקידו להבין, כשם שאינו מבין דבר בתעשיית המזון ו/או בהפקת מי שתייה. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את התמונה שלו כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג’, ו/או כפי שהוא פותח את הברז ומבקש לראות מים זורמים. תהליכי ההפקה אינם מעניינים אותו. המשחקים החשובים באמת בשלב הראשון והשני של אליפות ארגנטינה 1978 שודרו ישיר והועברו בשלמותם ארצה. ככל שחלפו הימים הפכה ההצלחה לרוטינה אך היה צריך לפקוח עין כדי לשַמֵר אותה. עמדתי על המשמר. בתקופה של 35 ימי ההפקה יישנתי מעט מאוד אולי שעתיים – שלוש בלילה. הייתי מאוד מוטרד ומלא חששות מפני שכ- Team Leader, מנווט השידורים, עורכם הראשי, וגם ראש המשלחת אינך יכול ורשאי לחלוק את האחריות עם איש. השידורים צלחו אומנם למרות המהמורות אך הדירו שינה מעיניי. לך תדע אפוא תיכשל והיכן תיפול.

ואז זה בא. בבוקרו של יום רביעי – 21 ביוני 1978 העירני צלצול טלפון בחדרי במלון “PLAZA” בבואנוס איירס. הספקתי לישון באותו לילה מאכסימום שעתיים, אולי פחות. על הקַו היה יורם ארבל. הוא דיבר משדה התעופה של בואנוס איירס : “…יואש אלרואי אומרים לי שערפל סמיך עוטה את רוסריו והטיסות לשם בוטלו”. השבתי לו מנומנם : “או. קיי. יורם ומה אתה אם כך מתכוון לעשות… ?” להפתעתי הרבה השיב לי השַדָּר שזה היה המונדיאל הראשון בחייו תשובה חסרת בושה ואמר בגילוי לב ללא כחל ושרק : “יואש, אני מתכוון לוותר על הטיסה לרוסאריו”, והוסיף, “אני מציע שאשדר את המשחק המיועד ארגנטינה נגד פֶּרוּ Off Tube ממשרד ההפקה והשידורים שלך בפיגורואה אלקורטה”. הייתי ישנוני במקצת ושפשפתי את עיניי אך צלול מספיק כדי לא להאמין למשמע אוזניי. חשבתי בתחילה שאינני שומע טוב. אבל דווקא שמעתי היטב. עכשיו כבר הייתי עֵר לגמרי. “תשמע חוצפן קטן”, אמרתי לו בכעס, “לא הטסתי אותך מישראל והבאתי אותך עמי לארגנטינה כדי לשָדֵר Off tube משחק כדורגל מהמוניטור במשרד ההפקה בבואנוס איירס. אני מצפה ממך להיות דבק במשימת השידור הישיר שלך. זהו הדבר היחיד שאתה צריך לעשות כאן. זוהי משימתך הבלבדית להחזיק את המיקרופון ולשָדֵר לצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל. מוזמנת לך עמדת שידור באִצטדיון ברוסריו. מוזמנים לך ולבני עורי (איש מחלקת הספורט שהגיע לארגנטינה בכוחות עצמו ושימש עוזר שדר של יורם ארבל ודן שילון) כרטיסי טיסה הלוך ושוב מבואנוס איירס לרוסריו . אם אין טיסות יש רכבות. אתה מצויד במספיק כסף מההפקה כדי לממן את הוצאות התחבורה האלה”, והוספתי בו במקום, “יש לך שתי ברירות, לשדר מעמדת השידור באצטדיון ברוסריו או שתמצא את עצמך מודח מכאן ומייד ואני מעלה אותך על המטוס הראשון הממריא מבואנוס איירס לישראל”. מעולם לא שמעתי על עצלנות שכזאת, בה השַדָּר שהפך להיות השַדָּר הלאומי מעדיף בשל עֲרָפֶל וכמה טיפות גשם להסתתר במשרד ולשדר משחק כדורגל בגביע העולם Off Tube על פני הימצאותו בשטח, במקום ההתרחשות, במוקד ההתמודדות, בלב העניין, בעמדת השידור האותנטית באצטדיון. כבר אז ידעתי שהאיש איננו עיתונאי ונדמה לו בעיני עצמו שהוא חשוב מהאירוע. היה ברור לי עכשיו שבתור מפיק ראשי והאחראי הראשי לכל ההפקה המרוחקת, הממושכת, והסבוכה מטעמם של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן עלי להישמר מפניו, מחוסר השאפתנות שלו. לא מפני שיורם ארבל הוא אדם רע. להפך יורם ארבל הוא אדם נבון ורווי חוש הומור. אולם הוא מפונק ורואה את החיים אחרת לגמרי ממני. הוא זקוק למטפלת. על פי תפישתי המקצועית כעיתונאי ואיש טלוויזיה, להטיס את יורם ארבל מנתב”ג לארגנטינה כדי לאפשר לו לשדר Off tube מהמשרד בפיגורואה אלקורטה, מהווה מעשה הונאה. מעשה אחיזת עיניים בו יורם ארבל ואנוכי מבלפים את הציבור אליו שנינו משדרים. ברור שלא אפשרתי לשדר המצוין שלי אבל גם מפונק כמו ילד קטן לשדר Off tube במקום לעשות זאת מהשטח מעמדת שידור המוזמנת לו ברוסאריו ולבלף בכך את ציבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. ולכן ברור גם שהעמדתי בפניו מייד את שתי האופציות ההן, להגיע לרוסאריו (הוא היה מצויד במספיק כסף די והותר של ההפקה) ואם לאו להגיע לנתב”ג. עיתונאות ותקשורת המונים אינם עסקים שמיועדים לחובבנים. יורם ארבל שהיה זקוק לשמרטפית ראה בזה ניהול ברוטלי שלי.

ועוד דבר : יוֹרָם אַרְבֵּל ובֵּנִי עוֹרִי הגיעו לרוֹסַארְיוֹ בסופו של דבר במועד. בדרכו לשם הוא יורם ארבל הֵפֶר ללא ידיעתי את הוראת קב”ט שגרירות ישראל בבואנוס איירס החשובה ביותר שניתנה לצִוותי השידור שלנו שם : “לעולם אל תתחברו לאנשים שאינכם מכירים, ולעולם אל תיסעו בטרמפים”.  צריך להבין חלפו רק 6 (שש) שנים מאז אסון אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. אולם כפי שאומרים Sure enough, מפני שקרה עוד דבר שהוא לא ייאמן…אבל כן ייאמן ! יורם ארבל ובני עורי שנשאו על צווארם את תגי ה- Accreditations של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נענו בחפץ לב להצעה של שני עיתונאים ארגנטיניים מקומיים שאותם לא הכירו, ושהציעו להם טרמפ לרוסאריו. הנסיעה לרוסאריו נמשכה כמה שעות אך יורם ארבל ובני עורי הגיעו בזמן לעמדת השידור שלנו באִצטדיון. מדהים : “עֲרָפֶל”, משמש תרוץ לשַדָּר שלי להישאר במקומו כדי לשָדֵר בשיטת Off Tube מהמוניטור במשרד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ב- בואנוס איירס משחק כדורגל הנערך ברוסאריו. במקום לשאוף בכל מחיר לעשות זאת מעמדת שידור שלנו באִצטדיון, חלום של כל שַדָּר טלוויזיה באשר הוא, מעדיף יורם ארבל ללא בושה להיות שדר Off tube. הייתי מופתע מאוד מרמת הפינוק של יורם ארבל. וותרנותו, הנכונות שלוֹ להיכנע ולהתפשר על בינוניות, וחוסר דבקותו במשימת השידור הדליקו לי לפתע אורות אדומים. עיקרון ההִצמדות למשימה בכל תנאי היה מהות ושורש ההבדל בינינו אולי בגלל שאני הייתי לוחם קצין קרבי ב- “גולני” והוא היה בשירותו הצבאי זמר בלהקה צבאית (להקת הנח”ל) ושימש גם כנהג בוסית לעת מצֹא של קצינת ח”ן ראשית בצה”ל. אבל צריך לומר עוד משהו. לזכותו. יורם ארבל היה שַדָּר כדורגל מזהיר. פנומן. אהבתי אותו עד למאוד ותמיד סלחתי לו על כל “חטאיו”. הוא היה אב טיפוס של שַדָּר טלוויזיה דָגוּל שזקוק לתשומת לב ולטיפוח מרביים מטעם ההפקה והמערכת. אולי בצדק. שַדָּר כה מוכשר כמותו נולד פעם בדוֹר. אולי פעם בשני דורות.

טקסט תמונה : יוני 1978. העיתונאי והתחקירן בני עורי במונדיאל ארגנטינה 1978. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי כמנווט, עורך, ומפיק ב- IBC ברומא ויורם ארבל כשדר שלי בצפון איטליה, בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990.

ההיסטוריה המתעתעת שבה וחוזרת על עצמה. הגיע מונדיאל איטליה 1990. טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 שעתיד היה להתקיים במשך חודש ב- 12 ערים ברחבי איטליה בין 8 ביוני 1990 ל- 8 ביולי 1990 נחשב לאירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר באותה שנה. זכויות השידורים של מונדיאל איטליה 90′ היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בעקבות מו”מ כספי מוצלח (מאוד) בין קוֹנסוֹרְצְיוּם השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU  לבין ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל). פתיחה נחמדה של עשור חדש. גולת הכותרת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט שלי עמדה להביס ברייטינג את כל שאר התוכניות בטלוויזיה הציבורית, כל אחת לחוד ואת כולן ביחד. אושר ושמחה גדולים מציפים את כל כולי ומשנעים את האדרנלין בגופי עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו. בראש רשות השידור ניצב בימים ההם אריה מֶקֶל. נסים מִשְעַל כיהן אומנם רק כממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך היה מועמד כמעט וודאי לזכות בתפקיד במִכרז שנועד להתקיים ב- 10 ביולי 1990. יריבו יוסף בר-אל שימש באותה תקופה מנהל הטלוויזיה הערבית. אקוויוולנט היררכי ברמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִבְרִית, אולם בפועל סניף ברשות השידור שהוענקו לו 90 דקות שידור יומיות בלבד משש וחצי עד שמונה בערב. הטלוויזיה בשפה העַרבית נחשבה ע”י רבים במשך שנות דוֹר בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה הקודמת לרשת שידור מלאכותית שאין הצדקה לקיומה במתכונתה הקיימת. כמעט אֶבֶן נֶגֶף. אף על פי כן היה יוסף בר-אל שקול בתפקידו ובמעמדו במערכת האִרגונית של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים ראו בטלוויזיה הערבית מעֵין מתנה שהעניק יצחק לבני מנכ”ל רשות השידור בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ליוסף בר-אל, זכר לקרבות המתישים נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. זה נכון רשות השידור הציבורית חייבת לשדר בשפה העַרבית אך היא איננה צריכה להקים לשם כך רשת טלוויזיה. כולם ידעו את זה. גם יוסף בר-אל. זאת הסיבה שנשא עיניו לעבר המטרה האמיתית שופעת כוח, יוקרה, ומוניטין. ניהול הטלוויזיה הישראלית המשדרת בשפה העִברית. יוסף בר-אל מת לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו משאת חייו. הוא מאוד רצה את התפקיד. מה זה רצה (?) חשק בו (!). בכך אין להאשים אותו. הוא היה שייך לקבוצת מנהלים אמביציוזית ברשות השידור, לעיתים שאפתנית יתר על המידה. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם המינוי הרם לא היווה את פסגת השאפתנות שלו. זאת בהחלט לא הייתה המדרגה האחרונה עליה טיפס לעבר צמרת הפירמידה של השידור הציבורי. ב- 2 ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנכ”ל רשות השידור לתקופה של 5 (חמש) שנים עד 2007. שלוש שנים אח”כ פחות חודש, ב- 2 במאי 2005 הודח יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ע”י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל .

טורניר גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה מונדיאל הכדורגל החמישי בקריירה הטלוויזיונית שלי. יתרונו הגדול מנקודת מבטי כמנווט ועורך ומפיק ראשי מטעמם של מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ו- מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל, היה נעוץ בעובדה שהוא נערך על אדמת אירופה. קרוב לישראל. שעות המשחקים פרקטיות ונוחות לצופים בישראל. כמעט ולא היינו צריכים לעשות הכרה ב- 1990 לקהל הישראלי עם הנבחרות החביבות, האהודות, והמועמדות לזכייה בגביע העולם. אוהדי הספורט הרבים בישראל נחשפו שוב ושוב לכדורגל האירופי והדרום אמריקני באמצעות תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערוץ מס’ 5 העתיד לקום בישראל באמצעות טכנולוגיית הכבלים כבר נשף בעורפנו, אך ב- 1989 עדיין שידרנו ישיר ותּיקְצָרְנוּ את משחקי אליפות דרום אמריקה בכדורגל (Copa America). זכויות השידורים של שתי הליגות הבכירות האירופיות, האנגלית והאיטלקית, היו בלעדיות של השידור הציבורי. הקטעים הנבחרים והשערים של המשחקים המעניינים בליגות האירופיות האחרות, הגרמנית, ההולנדית, הספרדית, הצרפתית, והבלגית – וגם אלה של יוגוסלביה וצ’כוסלובקיה, ואפילו של פולין ובולגריה, הגיעו אלינו באמצעות מערכות השיווק של רשתות הטלוויזיה האירופיות, והתנקזו  לאגן ה- “News Exchange” שהוא מאגר החדשות המשוכלל שייסדו זה מכבר ה- EBU (איגוד השידור של מדינות מערב אירופה) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי של המדינות הקומוניסטיות). מידי יום ביומו הגיעו לאולפן בירושלים בשידורים לווייניים מג’נבה (Geneve – שווייץ) שלושה או ארבעה מגזינים חדשותיים EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מכונות ה- VTR שלנו עמדו בהיכון בקומה ה- 2 בבניין הטלוויזיה ברוממה והקליטו כל שביב אינפורמציה. לעיתים קרובות בשל ריבוי אירועי הספורט באירופה, היה מרכז התיאום הטכנולוגי האירופי בגֶ’נֶבָה מריץ מגזין ספורט נטו ללא תוספות של אירועים חדשותיים אחרים. מערכת השידור האירופית המאורגנת היטב והמצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר הייתה יורה ל- “אוויר” כהרף עין “Flash” מיוחד של אירועי הספורט החשובים. היינו מעודכנים ובעלי הזכויות.

במונדיאל איטליה 1990 נטלו חלק הנבחרות הגדולות המסורתיות מאירופה ודרום אמריקה כמו גרמניה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הולנד, ספרד, ברה”מ, יוגוסלביה וכמובן נבחרת ארגנטינה אלופת העולם יחד עם הקפטן הנערץ שלה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) שהגיעה לאיטליה כדי להגן על תארה. רק למען דייגו ארמאנדו מאראדונה היה כדאי לנו לשלם זכויות שידורים ולפתוח את קווי השידור הלווייניים בין איטליה לישראל. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי ועל ידי מחלקת הספורט בפיקודי נעשתה לראשונה באווירה תחרותית. הייתה לה משמעות טלוויזיונית שונה מבעבר וחשובה בהווה וגם לקראת העתיד מפני תקומתו של ערוץ תקשורת נוסף בכבלים בישראל ב- 1989 ובתוכו Channel מיוחד לענייני ספורט. בעורפינו נשף כאמור ערוץ 5 בכבלים הצעיר רווי בהורמוני שידור. חלפו ימי המונופול. החל עידן היריבות והקונקורנציה. היה נחוץ לחולל הפקה כמותית ואיכותית טובה הרבה יותר מזאת שעשיתי בגביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986, וודאי מזאת של הפקת מונדיאל ספרד 1982, על מנת להציב בחוזקה ובאיתנות את הטלוויזיה הציבורית על מפת השידורים של מדינת ישראל. המונדיאל האיטלקי היה הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יודעת ומסוגלת להתמודד היטב עם אתגרי שידור בינלאומיים, וכי ניתן לסמוך עליה ועל אנשיה. האפשרויות הטכנולוגיות שלה לרבות תקשורת הלוויינים וההתחברות למערך השידור הלווייני של ה- EBU על לוויין ה- ESC האירופי התעצמו אך עמן התעצֵם גם האנטגוניזם של הוועד המנהל של רשות השידור לשידורי הכדורגל. כרגיל התגלו קשיים וחילוקי דעות מבית. חלק מחברי הוועד המנהל החובבני של רשות השידור ובראשם רוני פיינשטיין ז”ל שהיה נציג מפלגת המערך ומי שהיה מבקר ואופוזיציונר פוליטי ומקצועי חריף של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל עוד מימי מונדיאל מכסיקו 1986 ראה במאמץ השידור של מונדיאל איטליה 1990 בזבוז כספי ציבור וזמן מסך. הוא אמר לי ולמנכ”ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל בטרם הדיונים הסופיים כלהלן כהאי לישנא : “אני חושב שצריך לשדר רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. השאר חסר ערך ולא חשוב, מה עוד שרוב משלמי האגרה אינם חפצים בשידורי כדורגל”. רוני פיינשטיין ז”ל אישיות דומיננטית בוועד המנהל של רשות השידור באותם הימים לא היה האיש הקובע היחידי אך הוביל קו מסוכן שהתנגד מפורשות להצבת מסות של שידורי ספורט בינלאומיים רלוואנטיים בכלל על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי כדורגל בפרט. הוא לא הסתיר את דעתו השמרנית הקיצונית. הספורט בכללו על פי תפישת עולמו היה סטריאוטיפ זול וחסר איכות. תרבות הטלוויזיה שלו הייתה מוגבלת ושונה למרות שדובר במונדיאל אירוע השיא של הכדורגל הבינלאומי. 30.000000000 (שלושים מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם נושאים אליו את עיניהם אך את רוני פיינשטיין ז”ל זה ממש לא עִניֵין. כל ניסיונותיי להסביר לאופוזיציונר הזה מהוועד המנהל של רשות השידור המתנגד לשידורי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU שאנחנו חברים בו “במשרה” מלאה עתידות לשדר ישיר את כל 52 המשחקים בטורניר, העלו חֶרֶס הנימוקים נפלו על אוזניים ערלות. “אז מה”, סנט בי רוני פיינשטיין ז”ל, והוסיף, “הם ישדרו ואתה לא…אנחנו לא צריכים ליישר קו עמם…רשות השידור לא צריכה לנהוג כמותם…”. מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ומ”מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל תמכו בגישתי כי המונדיאל הוא אירוע ספורטיבי – תרבותי גלובאלי בעל עניין עצום בישראל מעבר להיותו חגיגת כדורגל איכותית. חבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז”ל היה בר פלוגתא לא רק של אורי פורת ז”ל אלא גם של אריה מקל ונסים משעל ייבדלו לחיים ארוכים.

לפתע תקע מישהו מקל נוסף בגלגלי הזמן. זה היה מר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית אקוויוולנט למר נסים משעל מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מאז נובמבר 1989 מועד סיום הקדנציה של המנהל הקודם מר חיים יבין). התברר כי הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Local ) קבעה שני זמנים מרכזיים ל- 52 משחקי המונדיאל. 22 מהם יתקיימו בשֵש בעֶרֶב על פי שעון ישראל ו- 30 בעֶשֶר בעֶרֶב. פירושו של דבר ש- 16 ממשחקי הטורניר בשלב המוקדם, 4 משחקים בשלב שמינית הגמר, ו- 2 משחקים בשלב רבע הגמר המתקיימים בין השעות שֵש בערב לשמונה בערב, “נופלים” על זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית בניהולו של יוסף בר-אל. הוועדה המארגנת האיטלקית לא שמעה על יוסף בר-אל ושידורי הטלוויזיה שלו בשפה הערבית בעת תכנון שעות המשחקים אך מאידך מנהל הטלוויזיה בערבית גם לא שמע על COL. יוסף בר-אל לא הסכים לוותר. על פי השקפת עולמו מונדיאל 1990 פלש לטריטוריה לא לוֹ. היה נדמה לי שהוא נפגע וכועס מפני שאנשי הוועדה המארגנת האיטלקית לא התייעצו עִמוֹ.

מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה ב- 1990 לא הבינו את חשיבות שיבוצם של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הכדורגל נתפש ע”י מפקחי השידור הציבורי בישראל, 23 חברי המליאה ו- 7 אנשי הוועד המנהל בראשות האופוזיציונר והמוביל רוני פיינשטיין ז”ל, כעוֹל ו- סטראוטיפ רדוד שצריך אולי לשדר ממנו משהו, קמעא, אך אין להרבות. תפישה כוללנית ופשטנית של מנהיגי השידור בישראל הפוכה לחלוטין מגישתן של כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות עד האחרונה שבהן בשורות ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי, שביקשו להרבות בשידורי המונדיאל, ואומנם שידרו ישיר את כל 52 המשחקים במונדיאל איטליה 1990. למרבה הצער אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם חלק נכבד מחברי המליאה לא הבינו שמתפתח במהירות במדינת ישראל שוּק תקשורת וצרכנות טלוויזיה שונים לחלוטין ממה שהם הכירו, שבו הכדורגל מהווה נדבך שידור מרכזי ואיתן בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם ייצגו את מִמסד השידור היָשָן, התעלמו מהעניין הציבורי העצום הטמון בטורניר גביע העולם בכדורגל , ולחלוטין לא הבינו את הקשר בין התשלום הבלעדי עבור סחורת השידור היקרה והמרתקת לבין ניצול יתרון הבלעדיות והשימוש הנכון והמיטבי בה . רובם היו מינויים פוליטיים שלא התעניינו באמת במקצוע השידור ולא ראו את הנולד. אנשים חסרי כישרון שלא הייתה להם את היכולת להוביל את השידור הציבורי בישראל וגם לא לצפות את מפת התקשורת העתידית המשורטטת מחדש ומתפתחת במהירות במדינת ישראל ובעולם. תפישת השידור של רובם הייתה רשלנית. הם ראו בחברותם בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי לא תפשו שהחלשת שידורי איטליה 1990 הופכת את הטלוויזיה הישראלית לפגיעה ומאוימת ע”י ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים שחושק אף הוא בסחורת השידור הזאת. הם לא העריכו נכונה את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2 המסחרי שעתיד לקום בתוך שנים מעטות. בדיעבד הוברר כי ערוץ 2 לא רק שהציב ויצר תחרות צפייה קשה לערוץ הציבורי המונופוליסטי, אלא הדבר הראשון שעשה היה לחטוף לעצמו ב- 17 במאי 1994 את סחורת הכדורגל מידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה נכס שידור חשוב שלה במשך רבע מאה מאז שנוסדה ב- 1968. אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור נראו לעיתים כאסופה חובבנית שבינה לבין עיתונאות טלוויזיונית אין שום מכנה משותף. קשר מקרי. מוסד הוועד המנהל של רשות השידור ועמו המליאה הפכו מראשית בריאתם לטרמפיאדה פוליטית. אנשים בעלי אמביציות פוליטיות ללא כל הבנה בשידור טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה נשלחו לתפקידם לפרק זמן מסוים בשני המוסדות המפקחים של השידור הציבורי ע”י פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים וותיקים מהם. הוועד המנהל של רשות השידור והמליאה הצטיירו כמקומות חנייה לעוברים ושבים כשבידיהם מטה נדודים פוליטי. החנייה הקצרה בשני המוסדות שימשה להם קרש קפיצה בלבד. הדוגמאות רבו מספור : דליה איציק, רוני פיינשטיין ז”ל, גיל סמסונוב, אלון אלרואי, סילבן שלום, אהרון הראל ז”ל, ורבים אחרים.

rony fienstein

טקסט תמונה :  זהו רוני פיינשטיין ז”ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80  ו- 90 של המאה שעברה. היה יריב עיקש ומר של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל וגם של אריה מקל, והתנגד בשעתו התנגדות גורפת וטוטאלית לכיסוי נרחב של מונדיאלים ואולימפיאדות בטלוויזיה הציבורית . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע עו”ד רוני פיינשטיין ז”ל יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב’ דליה איציק והיו”ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אח”כ הפך לעו”ד ונוטריון פרטי. עו”ד רוני פיינשטיין ז”ל נולד ב- 7 במאי 1939 בירושלים. הוא צמח על ערכי תנועת העבודה. היה בעברו מנכ”ל עיריית ירושלים. הנשיא החמישי יצחק נבון שכיהן בתום כהונת הנשיאות שלו כשר החינוך בממשלת ישראל [1] היה האיש ששלח את רוני פיינשטיין ז”ל לוועד המנהל של רשות השידור. עו”ד רוני פיינשטיין ז”ל זכר היטב את אשר התחולל בוועד המנהל של רשות השידור בעת שיחות התחקיר שלי עמו : “…הובלתי בוועד המנהל מראשית קו קשוח נגד מנכ”ל רשות השידור אורי פורת פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר. אני זוכר שהתרשמתי רע מאוד מהדרך הלא ראויה בה רצה אורי פורת לסלק בצורה לא ראויה מניהול רדיו “קול ישראל” את גדעון לב ארי ז”ל (מת ב- 2001 בן 66). התנגדתי לאורי פורת ז”ל (מת ב- 2007 בן 72) פוליטית ומקצועית. אח”כ היו לי גם מחלוקות עם אריה מקל. אני זוכר היטב את ההתנגדות הנמרצת שלי לשידור מסיבי של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הייתה מונופוליסטית בימים ההם והיה ידוע לי שמחצית מהצופים משלמי האגרה לא רצו לראות בכלל כדורגל…”.

כלכלה טלוויזיונית בינלאומית.

ב- 1987 חתם קונסורציום השידור הציבורי הבינלאומי המונה שישה גופי שידור ציבוריים (כולל את ה- EBU איגוד השידור האירופי העשיר מכולם בתוכו ואשר כידוע רשות השידור הישראלית נמנית כ- Active member על שורותיו) OIRT + OTI + ASBU + URTNA + ABU על חוזה שידורים משולש בלעדי עם ה- FIFA, הכולל שלושה מונדיאלים רצופים. זה של איטליה 1990, ואת הבאים אחריו ארה”ב 1994 וצרפת 1998. הקונסורציום הבינלאומי הורכב כאמור מאיגודי השידור הציבוריים האלה : EBU איגוד השידור המערב אירופי, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, URTNA – איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק (למעט אוסטרליה ויפן שפעלו בעצמן), ו- OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. בהסכם נקבע כי הקונסורציום ישלם ל- FIFA עבור שלושת המפעלים סך של זכויות שידורים העומד על  345.000000 (שלוש מאות ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים, שווה ל-  230.000000 (מאתיים ושלושים מיליון) דולר. זה היה חוזה כספי מצוין וזוֹל מאוד שלא חזר על עצמו עוד בעתיד . העוֹל הכספי העיקרי נפל על ה- EBU העשיר. חברות בו כ- 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות (גם את רשות השידור הישראלית) וביניהן רשתות גדולות ועשירות כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות , RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ARD ו- ZDF הגרמניות, 1 TF ו- כן F3 ו- F2 הצרפתיות. ה- EBU שילם מתוך הסכום הכללי % 38.5 שהיוו 133.000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים.

הערה שלי : המערכת המוניטארית והחישובים הכספיים של איגוד השידור המערב אירופי התנהלה במטבע השווייצרי מפני שמקום מושבו של ה- EBU (גוף השידור הציבורי העשיר והמוביל בעולם) היה בג’נבה. כמו כן יש להזכיר לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי חלוקת הנטל הכספי בין רשתות הטלוויזיה שהרכיבו את ה- EBU התנהלה על פי הנוסחא המתמטית הזאת : שורש ריבועי של מספר מכשירי הטלוויזיה בכל מדינה חלקי עשרת אלפים מניב את מספר היחידות הבסיסי של כל רשת ורשת. אם למשל מספר היחידות הבסיסיות של גרמניה הוא 46.90 ומספר היחידות הבסיסיות של ישראל הוא 7.74, אזי על כל דולר שהטלוויזיה הישראלית תשלם בעבור זכויות שידור של אירוע X כלשהו, הגרמנים (כלומר שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF) ישלמו 6.06 דולרים, וכן הלאה.

formula 2

טקסט מסמך : כך נראית ופועלת נוסחת ה- Share הכספי של ה- EBU על רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות בשורותיה. כמות היחידות הבסיסיות של כל רשת טלוויזיה באשר היא ב- EBU, היא תוצאה של כמות מכשירי הטלוויזיה שמחזיקים האזרחים בביתם באותה המדינה הנדונה. היחס ישיר. ככל שמספר היחידות הבסיסיות גדול יותר כך יגדל גם נתח ה- Share הכספי של אותה רשת הטלוויזיה המדוברת בעוגה הכללית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זהו ה- Breakdown  של הסכום הכללי 345.000000 פרנקים שווייצריים שהוטל על ה- EBU לשלם לשלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארב”ב 1994, ו- צרפת 1998, והוא התחלק כלהלן בשלושת המונדיאלים המדוברים :

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2]        תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                  95000000 (שווה ל- 63.300000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                 35000000 (שווה ל- 23.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית          455000 (שווה ל- 300.500 דולר)

הערה : עלות של כל משחק בודד מ- 52 משחקי  מונדיאל איטליה 90′  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 5770 (חמשת אלפים ושבע מאות שבעים) דולר.

מונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994 [3]            תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                  115.000000 (שווה ל- 76.600000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                 45.000000 (שווה ל- 30.000000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית          576000 (שווה ל- 384.000 דולר)

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל ארה”ב 94′  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7385 (שבעת אלפים שלוש מאות שמונים וחמישה) דולר .

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 [4]              תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד               135000000 (שווה ל- 90.000000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                              53000000  (שווה ל- 35.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית       705000 (שווה ל- 470.000  דולר)

הערה שלי :  עלות כל משחק בודד מ- 64 משחקי מונדיאל צרפת 98′  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדה על 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבע) דולר.

הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990, COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Locale) הוקמה ב- 3 בדצמבר 1984 בראשותו של הנשיא פרנקו קארארו (Franco Carrao) ועשרת סגניו, בתוכם נשיא ה- FIFA ז’וּהוֹ הבלאנז’ ומזכ”ל ה- FIFA יוזף “סֶפּ” בּלאטר יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI, עשו עבודה ענקית ופנטסטית, ויסודית. הכדורגל הבינלאומי ובראשו המונדיאלים הפכו זה מכבר לעסק כלכלי פורח. ב- 26 באוקטובר 1986 נחתם ההסכם הדן בקידום התוכנית המסחרית (The commercial program) של מונדיאל איטליה 90′ בין הוועדה המארגנת האיטלקית COL לבין ה- FIFA. ההסכם קבע עקרונות מדויקים של הענקת רישיונות והפעלת חברות מסחריות בינלאומיות רבות עוצמה לטובת ארגון המשחקים. ההסכם כלל חמש קטגוריות רשמיות של חברות המעניקות חסות, חברות ספקיות שירותים, חברות מוצרים כמו : Adidas  Api  Barilla  Caffe Mauro  Grana Padana  Seiko  Matercardועוד יוכלו להציב את שלטי הפרסומת שלהם באצטדיונים בחינם, חברות איטלקיות Alimondo ו- Cartiere Burgo ישתפו פעולה רק בתוך איטליה לשיווק לוגו וסמל המשחקים בתמורה למתן מוצרים הדרושים לפעילותה השוטפת של הוועדה המארגנת COL, ו- 46 חברות איטלקיות שיוכלו לעטר את מוצריהן בלוגו וסמל המשחקים תורת תשלום כמובן. ביזנס ענק. האיטלקים בעצה אחת עם אנשי ה- FIFA התירו לעֶשֶר חברות ענק כלכליות, חברת המכוניות אלפא רומיאו, ג’ילט, חברת הממתקים מארס, חברת האלקטרוניקה פיליפס, קוקה קולה, יצרנית המצלמות חברת קאנון, JVS , Vini d`Italia – המיניסטריון לחקלאות והייעוּר של איטליה, ענקית הפילם פוג’י, חברת הבירה באדווייזר – לפרסם באופן בלעדי את החסות שלהן (Sponsor) בתקופת המשחקים תמורת ממון רב, במה שכונה ע”י אנשי הכדורגל, “האירוע הגדול עלי אדמות”. כמו כן העסיקה הוועדה המארגנת האיטלקית המקומית שמונה חברות גדולות של ספקיות המעניקות שירותים כלהלן : בנקאות, תעופה, מערכת היסעים, הדפסה והעתקת מסמכים וכיו”ב. החברות האלה כונו ע”י ה- FIFA כ- ” Official Suppliers”. ה- FIFA והוועדה המארגנת האיטלקית עשו כל מאמץ לשווק את עצמם באמצעות הספונסרים שלהן כמי שמיטיבים עם כל ילדי העולם. זה בלט בתמונות שהן שלחו לכל רשתות הטלוויזיה בעולם כולל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- הפיצו אותן בכל פינה ועל כל לוח מודעות ברחבי תבל.

[1] יצחק נבון נודע בעבר כתומך פוליטי מובהק של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אַרְיֵה מֶקֶל, ובאמת הוא היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע”י הממשלה למנכ”ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר ב- 1990 ע”י הוועד המנהל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2]  הנתונים באדיבות ה-  EBU.

[3]  הנתונים באדיבות ה- EBU.

[4]  הנתונים באדיבות ה-  EBU.

rai 6

טקסט תמונה : נשיא הוועדה המארגנת האיטלקית פרנקו קארארו (נולד ב- 6.12.1939). (באדיבות RAI).

rai 1

טקסט תמונה : 1990. סגן נשיא הועדה המארגנת אנטוניו מאטארזה (באדיבות RAI).

rai 2

טקסט תמונה : 1990. נשיא ה- FIFA , הברזילי ז’והו הבלאנז’ (נולד ב- 8  במאי 1916). (באדיבות RAI).

rai 3

טקסט תמונה : מזכ”ל ה- FIFA  השווייצרי ספ בלאטר (נולד ב- 10 במרס 1936). (באדיבות RAI).

rai 4

טקסט מסמך : חברת ג’ילט המתמחה במוצרי גילוח לגברים משווקת את עצמה ב- 1990 כתומכת נלהבת של משחק הכדורגל. (באדיבות  RAI).

rai 5

טקסט מסמך : חברת קאנון יצרנית המצלמות ומכונות הצילום והעתקת מסמכים, משווקת את עצמה ב- 1990 כמתעדת היסטורית של אהבת משחק הכדורגל ע”י כל ילדי העולם. (באדיבות  RAI).

מונדיאל איטליה 1990. הוועדה המארגנת האיטלקית COL.

תקציב הפעולות של COL עמד על 120.000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר. בהסכם המסחרי בין הוועדה המארגנת המקומית COL (ראשי תיבות של Comitate Organizzatore Locale) ל- FIFA נקבע כי הפדיון הכספי של הוועדה המארגנת המקומית יבוא משני מקורות : מהכנסות ה- FIFA ומהכנסות מהפרסומות ושיווק הסמליל (Logo) וקמֵע (Mascot) של המשחקים. FIFA התחייבה להעביר ל- COL סכום בן % 9 ממכירת הכרטיסים ל- 52 המשחקים, % 9 מזכויות שידורי הטלוויזיה של הקונסורציום הבינלאומי, % 9 מחוזי הפרסום, ו- % 30 החזר הוצאות הקשורות ללוגיסטיקה של אירוח 24 הנבחרות המגיעות מארצות מוצאם לאיטליה. כמו כן נקבע כי COL תקבל % 100 מהרווחים של החוזים עם שמונה החברות האיטלקיות המספקות את השירותים המבצעיים של הטורניר, % 30 מהכנסות החוזים עם חברות המוצרים , % 100 מהכנסות החוזים עם שתי החברות האיטלקיות “משתפות הפעולה” (Collaborators) כ- % 80 מזכויות השימוש בסמל וקמֵע המשחקים, ו- % 20 מזכויות המכירה של סמל (Logo) וקמע (Mascot) המשחקים לקהילייה האירופית.

זהו ביזנס כלכלי אדיר. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI בעלת יכולות כספיות וארגוניות (אף על פי כן נעזרה בכוח אדם וציוד ע”י מספר רשתות טלוויזיה אירופיות החברות ב- EBU), הציבה ב- 12 האצטדיונים כ- 24 ניידות שידור ברחבי איטליה שכללו 375 (שלוש מאות שבעים וחמש) מצלמות טלוויזיה. בין 11 ל- 16 מצלמות בכל משחק. 1200 (אלף ומאתיים) אנשים הרכיבו חמישה ציוותי הפקה וצילום מיוחדים שתפעלו את ניידות השידור בשתים עשרה הערים. RAI עתידה הייתה להפיק בתקופת המונדיאל כ- 3000 (שלושת אלפים) שידורי טלוויזיה Unilateral לכל רחבי תבל בני 25000 (עשרים וחמש אלף) שעות. 147 רשתות שידור של טלוויזיה ורדיו עתידות היו לכסות את טורניר מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. בכל אִצטדיון הוקם מרכז טלוויזיה ועיתונות עצמאי משלו כמו גם נקודת שידור לוויינית למשלוח כתבות Unilateral ישירות למי שרצה מהאצטדיון המקומי לתחנות האם שלו מהירות וראשוניות הדיווח העיתונאי בטלוויזיה מותנה לחלוטין בטכנולוגיה החדשנית. משרד התקשורת האיטלקי הציב בכל תריסר האצטדיונים 7864 (שבעת אלפים שמונה שישים וארבע) מכשירי טלפון לעיתונות הכתובה ועוד 1645 (אלף שש מאות ארבעים וחמישה) מכשירי טלפון לאנשי הטלוויזיה והרדיו. הכדורגל באיטליה הוא דת והכרטיסים נמכרו כלחמניות טריות. הוועדה המארגנת האיטלקית עתידה הייתה למכור כ- 2.600000 (שני מיליון ושש מאות אלף) כרטיסים בתוך ימים ספורים ל- 52 משחקי הטורניר.

מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל (עיתונאי מוכשר ורב הישגים) מאבד ב- 10 ביולי 1990 את הזדמנות חייו להתמנות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נהדף לאחור ע”י בר הפלוגתא שלו יוסף בר-אל, ומפסיד במכרז. יוסף בר-אל מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הזוכה ממהר להצהיר “ידעתי שאנצח…” כאילו שמדובר במשחק כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. 

לתוך הקלחת הזאת של מונדיאל איטליה 1990 נכנסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט בפיקודי יחד עמה. לחבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז”ל זה לא הזיז. המאבק המַר והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) על בכורת שידורי הספורט החל מייד עם תום משחקי גביע העולם בכדורגל איטליה 1990. ביום שלישי – 27 במאי 1990 נשלחתי ע”י נִסִים מִשְעַל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרוֹמָא להפיק, לערוך, לשַדֵּר ולנַהֵל את שידורי מונדיאל הכדורגל האיטלקי. בשובי לארץ כעבור ארבעים וחמישה ימים וארבעים וחמישה לילות ב- 12 ביולי 1990, קִידֵם את פני מנהל טלוויזיה אחר. יוסף בר-אל. דומה היה כי בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משנית בחשיבותה רק למונדיאל האיטלקי. העיתונות הישראלית לגווניה השונים דנה והעניקה Space עצום למכרז רשות השידור ודנה שעסק בבחירת מנהל טלוויזיה חדש . נסים משעל היה עיתונאי מצוין בעל הישגים איכותיים וכמותיים מרשימים לאורך שנים . אולם לא בטוח שידע לנהל. אין שום וודאות כי היה באמת מנהיג שידור שנועד לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר מסוגל לכפות את מרותו על כתביו.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה”ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ”מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו. משהפר כתב הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה, “הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת לא תשאל”. יִצְחָק שָמִיר כה כעס ורגז על יִגֱאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו, ניתק את המיקרופון הזעיר (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה ב- “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית As is, כמו שהוא. כולם ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצד ראש הממשלה רותח מזעם ו- מנתק את המיקרופון ומסתלק מחומם מיגאל גורן. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה מקדמת גברו. פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ”ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן . מנכ”ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר-אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מאופן ניהולה הבלתי תקיף, ומאיך שהיא נראית עכשיו. נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה יצחק שמיר כמנהל טלוויזיה חלש שהעובדים לא סרים למרותו. ראה מקרה יגאל גורן. ראש הממשלה יצחק שמיר היה זקוק לאנשי שלומו בצמרת רשות השידור. הוא מצא אותם. הראשון היה המנכ”ל אריה מקל. השני מהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח בימאי בעל מוניטין עצום ומנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

igal goren 1

טקסט תמונה : קיץ  1969. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 שנים. תמונה היסטורית שצולמה לפני 47 שנים. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. זיהוי הנוכחים בתמונה : יגאל גורן (במרכז) בתחילת דרכו בטלוויזיה ישראלית הציבורית. מנהל שירותי הפקה יוסי לנדאו (במרכז), ומימין, הבימאית היפה רינה הררית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yedioth 1

טקסט מסמך :  9 ביולי 1990. עיתון “ידיעות אחרונות”. כתבת העיתון גב’ רבקה נוימן מדווחת כי נציגי הליכוד הוועד המנהל של רשות השידור יצביעו בעד מועמדותו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בוועדת המכרז המתכנסת למחרת ב- 10 ביולי 1990. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

ראה גם “הארץ” מ- 9 ביולי 1990. עיתון “חדשות”. כתבת העיתון רונית אנטלר קובעת מפורשות כי ראש הממשלה יצחק שמיר הורה לנציגי הליכוד בוועד המנהל לבחור ביוסף בר-אל למנהל העתידי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

davar 1

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון “דבר”. כתבת העיתון גב’ עירית רוזנבלום מדווחת לקוראיה אודות התככים, הוויכוחים, והמאבקים הפוליטיים המתנהלים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור והנוגע לבחירת מנהל טלוויזיה חדש. (באדיבות ארכיון עיתון “דבר” ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

נִסִים מִשְעַל נלחם מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון. הוא, נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו. במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993 . וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו”ר אהרון הראל, המנכ”ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אריה אבנרי ועמוס בן ורד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר-אל שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו “בשידור חי” בהוצאת “ידיעות אחרונות” מ- 1998) – על פניו של נסים משעל הרענן והחכם. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוסף בר-אל הייתה שגיאה פַטָאלִית ובְכִיָיה לדוֹרוֹת. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך. ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, “רוֹש ולענה” במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.  העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה התקשר לביתו של הח”כ ומזכ”ל מפלגת העבודה מיכה חריש ואיים כליו כי אם שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין, והיו”ר אהרון הראל לא יצביעו בעדו הרי שהמפלגה תינזק לאחר מינויו.

mishal 1

טקסט תמונה :  זהו נסים משעל ב- 1990. עיתונאי מוכשר ועתיר הישגים. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1990 ותיקווה גדולה להנהגת השידור הציבורי בכללו, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 1

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר במכרז מסודר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם עיתון “הארץ” מ- 11 ביולי 1990. העיתונים “הארץ” ו- “ג’רוזלם פוסט” מסקרים את בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ההתמקחות הפוליטית בין חברי הוועד המנהל לבין עצמם בעניין הבחירה והעדפתו של יוסף בר-אל על פני נסים משעל. 

yedioth 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רבקה נוימן בעיתון “ידיעות אחרונות”. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

ראה עיתון “חדשות” מ- 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רונית אנטלר בעיתון “חדשות”. 

al hamishmar 1

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת פאר-לי שחר בעיתון “על המשמר” (פאר לי שחר היא היום עיתונאית ושדרנית ברדיו “קול ישראל”). (באדיבות ארכיון “על המשמר” ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

davar 2טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת הילה גבריאל בעיתון “דבר”. (באדיבות ארכיון “דבר” ואנשי מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר (על פי עדותו של יצחק נבון כפי שהעיד בפניי בעת מחקר וכתיבת שני הספרים “8 ימי בראשית” ו- “רוש ולענה”. אולי מפני שראה בו לא רק איש בעל יכולות ניהול אלא גם איש מסודר ונאמן השלטון . נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז”ל, אַמְנוֹן מֶנְדָה ז”ל, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו”ר הוועדה המנכ”ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד”ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוסף בר-אל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה. שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז”ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : “הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים”. אמנון מֶנְדָה ז”ל זכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור”.

menda 1

טקסט תמונה :  זהו אמנון מנדה ז”ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990 . הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו”ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון “הארץ” איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- “ידיעות אחרונות” המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ.

הערת שלי הנוגעת לגב’ דליה איציק : גב’ דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור יוסף בר- אל. טעמיה שמורים עימה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל “אריק” שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ”ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ”ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד. השרה דליה איציק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה דליה איציק נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. זה לא עלה בידה. ראה הספר, “רוש ולענה”. אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

maariv 1 טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. ידיעה של עיתונאית “מעריב” אילנה באום. יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון “מעריב” על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. “אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח”, הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הַרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות “מעריב”).

מזכ”ל מפלגת העבודה דאז מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק, רוני פיינשטיין ז”ל ואת יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז”ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל שהבריזו לו ועל שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה. תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה. במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מיכה חריש סיפר בפומבי [3] כלהלן : “יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז, ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך”. (הטקסט המצוטט נלקח מהפוסט של העיתונאית גב’ הילה גבריאל כפי שהתפרסם בעיתון “דבר” ב- 11 ביולי 1990).

לוגיסטיקה במונדיאל איטליה 1990. 

נותרה רק בעיה אחת לא פתורה בכל ההפקה הענקית הקרויה “מונדיאל איטליה 1990”. טֶרֶם היה לנו מקום היכן לגוּר ברומא בתקופת המשחקים. סמנכ”ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן חשב שמחירי המלונות המוצעים ע”י הועדה המארגנת האיטלקית גבוהים מידי. הוא ביקש אותי למצוא אלטרנטיבה חלוּפִית. ניצלתי את נוכחותו של ידידי העיתונאי אָבִי רָצוֹן עורך מדור הספורט בעיתון “חדשות” באותה העת ברומא (הכיר את הבירה האיטלקית כאת כף ידו מימים עברו), כדי לנסות להשיג לנו מגורים בבֵית דירות הסמוך ככל האפשר למרכז השידורים הבינלאומי של RAI (רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האיטלקית ששימשה Host broadcaster בינלאומי ו- הפיקה את שידורי מונדיאל איטליה 1990). מעולם לא נזקקתי למלונות פאר שהיו בנמצא ברומא. הבעיה הייתה שלא מצאתי מקומות לינה זולים המתאימים למחירי רשות השידור הענייה.

עוד קודם לכן החלטתי להציב את אָבִי רָצוֹן באולפן גביע העולם בירושלים כעיתונאי המספק חדשות טריות במונדיאל לצדם של השידורים הישירים. מדהים שאבי רצון תימני אסלי, יליד רמת ישראל במקורו, ידע את השפה האיטלקית על בורייה. הוא דיבר, כתב וקרא איטלקית נפלא והיה קשור בכל נימי נפשו לתרבות האיטלקית, לספורט שלה בכלל, ולכדורגל בפרט. היו לאָבִי רָצוֹן קשרים מסועפים עם העיתונות האיטלקית וחברים טובים ללא סוף בה. במיוחד עם עיתונאים מפורסמים בעיתון הספורט האיטלקי הידוע ורב המוניטין אחד הנפוצים ביותר מסוגו באירופה (מודפס על נייר בצבע וָורוֹד), ונקרא, “LA GAZZETTA DELLO SPORT”. למרות ששימש ככוח עזר בלבד במערכת שלי בירושלים וכלל לא היה איש רשות השידור, היה לי כאח נאמן, מקצוען ועיתונאי אמיץ, דיסקרטי בעבודתו וידען גדול מאין כמוהו. אבי רצון אכל כדורגל, ישן כדורגל, וחלם כדורגל. הוא הבין היטב את תורת הכדורגל. לא היה לי כל ספק בכך. יכולתי לפרוש בפניו את כל תוכניותיי מבלי לפחד שפרט כלשהו ידלוף החוצה. אולי רכש את ערך החֲבֵרוּת כשהיה לוחם בצנחנים ואח”כ מאבטח בשב”כ באיטליה. אולי הביא עמו את מוסר הרֵעוּת מהבית – מהמשפחה. הוא היה אישיות מיוחדת. לא חלמתי כי אזכה אי פעם בפיס הזה שנקרא “אָבִי רָצוֹן”. ידעתי שהוא טוב, לא ידעתי עד כמה הוא טוב. בקלות רבה הוא סידר וארגן לי את המגורים הדרושים ברומא. הוא מצא ווילות להשכרה במחירים מגוחכים ממש באזור מלבב ושקט ב- “קורטינה ד’מפצו” ברומא , הבנויות על הדרך הראשית של וויה – קאסייה, מרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מ- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) של RAI. הנוף הנאה באזור המגורים הזה שלנו ב- “קורטינה ד’מפצו” הזכיר את מראות הכרמל בחיפה. בשום אופן לא היה ניתן להגיע להישג לוגיסטי כזה מישראל. המגורים המצוינים והנוחים במקום לא מרכזי ברומא היו אומנם זוֹלים אך בלתי מאובטחים ע”י גורמי הביטחון האיטלקיים. נדרשו על ידי לבצע סידורים מיוחדים כדי לאבטח 24 שעות ביממה את מגורי המשלחת של רשות השידור (טלוויזיה + רדיו “קול ישראל”). על פי בקשתו של יוחנן צנגן הצטרפה למגורים שלנו גם משלחת שדרי הרדיו של “קול ישראל” שהורכבה מגדעון הוד, דני דבורין, ומאיר איינשטיין. החבר’ה האלה קיבלו לידם כרגיל את המוכן מבלי להתאמץ. רוב משלחות השידור של ה- EBU התגוררו במלונות במרכז רומא ושילמו מֵאוֹת דולרים ללילה. הביקוש לא היה רָב מההֵיצַע. רשתות השידור הגדולות והעשירות כמו ה- BBC ו- ITV, רשת הטלוויזיה הספרדית  TVE, שתי רשתות הטלוויזיה הממלכתית של צרפת FR3 ו- FR2, הרשו לעצמן לשכור לאנשיהן מלונות תמורת 400 דולר ללילה אחד. אנחנו היינו הרבה יותר צנועים.

הפרשן אבי רצון במונדיאל איטליה 1990.

ההחלטה האסטרטגית שלי לבנות את אבי רצון לטווח ארוך ולמזג אותו תחילה כעיתונאי במערכת העיתונאית של שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואח”כ כפרשן כדורגל וספורט מוביל בטלוויזיה, גמלה בלבי עוד באוקטובר 1988, מייד לאחר סיומם של המשחקים האולימפיים בסיאוּל 1988 בדרום קוריאה, שם למדתי באקראי לקח עיתונאי חשוב. את האינפורמציה העיתונאית המרעישה והסנסציונית ביותר של משחקי סיאול 1988, פסילתו של האָצָן הקנדי בֵּן ג’וֹנְסוֹן (Ben Johnson) הזוכה בריצת 100 מ’ בגין שימוש בסמים וסילוקו מהאולימפיאדה, סיפק לי טכנאי טלוויזיה ישראלי באישון לילה, ולא חמשת כתבי ושדרי מחלקת הספורט שהיו עמי בסיאול. עמדו לרשותי בצֶוֶות השידוּר של סיאול 1988 חמישה שדרים – עיתונאים. יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. כולם קיבלו את משכורתם מהטלוויזיה הישראלית על בסיס הדירוג העיתונאי. הם לא היו אשמים. האנשים האלה עבדו סביב השעון והגיע להם לנוח ולישון כמה שעות ספורות מידי לילה. וכך את הידיעה העיתונאית החשובה ביותר באולימפיאדת סיאוּל 1988 לא הם השיגו עבורי. הביא לי אותה טכנאי VTR רב תושייה וחרוץ, ובעל חושים עיתונאיים מבורכים, בשם אלי רבינוביץ’ שעבד בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אלי רבינוביץ’ טכנאי בכיר בטלוויזיה הישראלית הציבוריתבעל שיעור קומה ויוצא דופן באיכותו, נשכר בשעתו ע”י אלכס גלעדי לשמש כעורך Video במשחקי סיאול 1988 במסגרת צוות הטכנאים של רֶשֶת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הרֶשֶת העשירה שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות בתוך ארה”ב תמורתן שילמה 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר הביאה לסיאול 88′ כוח אדם שמנה 2154 (אלפיים מאה חמישים וארבעה) אנשים. אלי רבינוביץ’ היה אחד מהם. איש מיוחד בעל ידע טכנולוגי עצום, מוכשר ומהיר כמו שד, מיומן מאוד, וטכנאי בעל תודעה עיתונאית עמוקה. לא אחטא לאמת אם אומר כי אלי רבינוביץ’ היה איש טלוויזיה רב גוני ו- מזהיר (!). אלי רבינוביץ’ היה האיש שצִלְצֵל אלי בטלפון לחדרי במלון “Seoul Garden” בסיאול ביום רביעי בארבע וחצי לפנות בוקר – 28 בספטמבר 1988. צלצול הטלפון העיר אותי בבהלה וקלקל לי את המנוחה הקצרצרה שכה הייתי זקוק לה. במשך חודש ימים בתקופת שידורי אולימפיאדת סיאול עבדתי כ- 21 שעות ביממה. זהו מבחן שידור שתובע מאמץ פיסי ומנטאלי עצום. בין שתיים לפנות בוקר לחמש בבוקר השתדלתי לישון קצת. נטלתי מיושן את השפופרת וקרבתי אותה לאוזני. אלי רבינוביץ’ כבר דיווח לי כמו עיתונאי מנוסה את הידיעה הסנסציונית כלהלן : “יואש , בֵּן ג’וֹנְסוֹן (Ben Johnson) האָצָן הקנדי שזכה במדליית הזהב בריצת 100 מ’ נפסל לפני דקות אחדות ע”י הוועד האולימפי הבינלאומי בשל שימוש בסמים, מדליית הזהב נשללה ממנו, וברגע זה מסיעים אותו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול כדי לסלקו ולהדיחו מן  מהמשחקים האולימפיים”. הייתי המום. זאת הייתה חדשה מרעישה. הודיתי לו מקרב לִבִּי. בתוך שניות העברתי את הידיעה הסנסציונית מהמלון שלי בסיאול למערכת האולימפית שלי בירושלים. השעה בארץ הייתה כמעט תשע בערב. מהדורת “מבט” תעלה בתוך דקות לאוויר. היינו בין הראשונים בעולם לדווח את הסיפור המרעיש לצופים בישראל אודות סילוקו של בֵּן ג’וֹנְסוֹן אלוף הריצה ל- 100 מ’ מאולימפיאדת סיאול 88′, לאחר שרשתות הטלוויזיה, האמריקנית NBC והקנדית CBC, עשו זאת הראשונות ודיווחו לצופיהן בארה”ב ובקנדה אודות הידיעה המרעישה. מדליית הזהב נלקחה מבן ג’ונסון והועברה לאָצָן האמריקני קארל לואיס שסיים שני באותה ריצת הגמר ל- 100 מ’ ההיא שנערכה ב- 24 בספטמבר 1988 באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול 88′.

yoash 30

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. ה- IBC בלוס אנג’לס. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דוֹר. אנוכי כמנווט ועורך ומפיק ראשי של שידורי אולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ (מימין) עם אלי רבינוביץ’ המוערך והמזהיר (משמאל), מי שהיה הטכנאי והעיתונאי המצטיין שהביא לי באישון לילה את הידיעה החשובה ביותר של אולימפיאדת סיאול 1988. גירושו של האצן הקנדי בן ג’ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 1988. התמונה הזאת צולמה ב- IBC  באולימפיאדת לוס אנג’לס 84′. אלי רבינוביץ’ טכנאי מצטיין בעבודתו ורב יכולות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נשכר לעבוד במרכז המבצעי של ה- EBU  ע”י הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) והצרפתי לוסיין בנטון (Lucien Banton) שני ראשי ה- EBU Operation Group  בהפקת שידורי לוס אנג’לס 84′ . בסיאול 1988 שכרה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את שירותיו של אלי רבינוביץ’. הוא היה טכנאי ברמה של מהנדס טלוויזיה ובלתי נשכח עבורי. כשאתה יוצא למלחמות שידור ממושכות, לשדות הקרב הטלוויזיוניים הארציים והבינלאומיים, אתה רוצה שיהיו לידך שדרנים ברמה של יורם ארבל ונסים קיוויתי, בימאים ברמה של יואב פלג ורוביק פודגור, מפיקים ברמה של אמנון ברקאי וששי אפרתי, וטכנאים ברמה של סעדיה קאראוואני, אלי רבינוביץ’, עמירם שטדלר, ואלי בבא, ועוד טכנאים אחרים טובים נוספים והיו שם הרבה כאלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי והשדר שלי יורם ארבל במונדיאל איטליה 1990.

אבי רצון היה עיתונאי מהולל עתיר הישגים וגם פרשן ספורט וכדורגל מזהיר. מהיכן אני יודע שאלוהי הטלוויזיה אוהב אותי ? אני יודע זאת מפני שהוא הפגיש אותי בשעתו עם אבי רצון. חלפו תריסר שנים מאז מונדיאל ארגנטינה 1978. יורם ארבל נותר סוּג של בֶּן אֶנוֹש שנהג לוֹמר ואהב לשדר, אך לא ידע לשאוֹל. הוא פשוט לא היה סקרן דיו כדי לחקוֹר. פעם אחת כמעט ושילם על כך ביוקר רב. זה קרה בשידורי גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. מיניתי אותו באופן טבעי לשַדָּר מוֹביל כללי שלי ובתוקף המשימות כראש הצוות הצפוני שלי באיטליה 90′. חלק ממשחקיו ומשימות השידורים הישירים שלו התקיימו בחבל הצפוני של ארץ המָגָף האיטלקית. מכיוון שנע עם צִיוותו על ציר גֶנוֹאָה – טוֹרִינוֹ – מִילָאנוֹ – וֶורוֹנָה (כ- 150 ק”מ מפרידים בין מילאנו לשלוש הערים האחרות), ניסיתי להקל עליו ועל צוותו, והצמדתי לוֹ רכב שכוּר של ההפקה, מכונית חדשה מדגם מֶרְצֶדֶס לבנה 190. הוא יורם ארבל היה שַדָּר עָסוּק מאוד. במוצ”ש של 23 ביוני 1990 הגיע עם טכנאי התקשורת שלו אמנון אלטשוּלר והפרשן אמציה לֶבקוֹביץ’ בתום אחת ממשימות השידור למילאנו והחנה את הרכב בחֶניון מלון “קְרִיסְטָאלוֹ” ששכרתי עבורם. ביום ראשון – 24 ביוני 1990 שידר ישיר מאִצטדיון “סַן – סִירוֹ” את משחק שמינית הגמר גרמניה – הולנד 1:2. למחרת יום שני – 25 ביוני 1990 נסע עם צוותו ברכב השכוּר של ההפקה ל- גֶנוֹאה כדי לשדר ישיר מחצית שנייה ועוד משחק בשלב שמינית הגמר אירלנד (אייר) – רומניה שהסתיים בתיקו אפס בתום 120 דקות, ו- 4:5 לאירלנד בבעיטות הכרעה מ- 11 מ’.

yoash 11

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1990. מפת 12 הערים המארחות את 52 משחקי הטורניר והמרחקים בק”מ ביניהן. מתוך ספר השידור / פקודת המבצע שכתבתי וחיברתי לקראת כיסוי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֶרֶב שָב הצוות מגֶנוֹאה למלון במילאנו כדי לנוח ולהתכונן לנסיעה נוספת למחרת והפעם ל- וֶורוֹנה לצורך שידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. כשהגיע הצוות למלון “קְרִיסְטָאלוֹ” לעת לילה התברר שתפוסת החֶניון מלאה. יורם ארבל מי שהיה אחראי מטעמי על צוות השידור החנה את הרכב השכור בקרבת המלון. הוא לא שאל ולא בדק אם בכלל מותר לחנות במקום, אולי בגלל שמיהֵר עם עמיתו אמנון אלטשולר לסרט קולנוע כלשהו שהוקרן באחד מבתי הקולנוע בעיר. אמנון אלטשולר סיפר לי שנותר בידיהם קצת זמן פנוי אז שניהם הלכו לסרט עם כוכבת הפּורנוֹ הידועה ההונגרייה – איטלקייה אִילוֹנָה סְטָאר המוכרת יותר בכינוייה “צִ’יצ’וֹלִינָה”. כששָב הצֶוות למחרת בשעות הבוקר המאוחרות אל רִכב ההפקה כדי לדהור עמו לוֶורוֹנָה, גילה שהרֶכֶב נעלם כלא היה. לא רק שנעלם אלא שהצֶוֶות ההמוּם גם לא זיהה את הטופוגרפיה של המקום. אבד לוֹ לגמרי חוּש ההתמצאות. בצַר להם צלצלו אלי שניהם למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC ברומא כדי לדווח לי ולבקש עזרה. אפילו לא המתנתי לסוף הבקשה והאצתי ביורם ארבל, “יורם ארבל, הנך ראש צוות השידור במילאנו מטעמי”, והוספתי, “התקשר מייד למשטרת מילאנו ודווח להם על המקרה המצער. השתמש באקרדיטיישן שלך כשַדָּר טלוויזיה במונדיאל איטליה 1990 ואני בטוח שהם ישמחו לסייע לכם”. חיש מהר הוּברר שהצֶוֶות החנה את רכבו לחניית לילה מבלי לבדוק במקום אסור. ה- 26 ביוני 1990 היה יום שלישי שהוא תאריך מסורתי של השוּק השבועי של העיר מִילָאנוֹ. זאת הסיבה שמכונית המרצדס השכורה שלנו נגררה משם ע”י המשטרה (למקום חנייה בטוח). הרכב והצֶוֶות ניצלו. השוּק שהוקם בשעות הבוקר המוקדמות שינה את פני הסביבה ובלבל לגמרי את האוריינטציה וחוש ההתמצאות הטופוגרפית של יורם ארבל ואמנון אלטשולר. אפשר היה להימנע מהטעות הזאת. היה צריך רק קצת להתעניין ולשאול שם בזמן מישהו מקומי במילאנו, אם מותר להם בכלל להחנות את הרכב במקום האסור שחנה. פתאום נזכרתי במונדיאל ארגנטינה 1978. הבנתי שיורם ארבל הוא אומנם שדר דגול אך זקוק למטפלת אישית. “מה פתאום מיהרתם כל כך להצגת הקולנוע של כוכבת הפּורְנוֹ ההונגרייה – איטלקייה הפתטית הזאת”, שאלתי את צוות השידור הנבוך. אמנון אלטשולר התעשֵת הראשון והשיב, “אני לא יודע מה היו מניעיו של יורם ארבל, אך אותי עִניֵין לעמוד על טיבה של עבודת ה- Sound בסרט הפורנו הזה של צִ’יצ’וֹלִינָה”. מכיוון שהביא להגנתו טיעון מקצועי ודיבר אמת אי אפשר היה לכעוס עליו, על הג’ינג’י החמוד הזה. לשמחתי נותר להם די זמן והותר כדי להגיע במועד לוֶורוֹנָה לשידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. חסר להם היה שלא יגיעו במועד לשידור הישיר. יוגוסלביה ניצחה במשחק הזה 1:2 בתום 120 דקות והעפילה לרבע הגמר. אני יודע שאני מנהיג ברוטלי של יחידת טלוויזיה קטנה וחוד חרבי היה גלוי אולם בסופו של דבר השידור הרוטיני ההוא יוגוסלביה – ספרד שהפך בטעות לפרובלמטי עבר בשלום. אילו הוא לא היה צולח כמתוכנן הרי שיורם ארבל ראש הצוות הצפוני שלי במונידאל איטליה 90′ היה מועלה על המטוס הראשון במילאנו שממריא לנתב”ג. שום איש מוכשר ככל שיהיה בצוות שלי איננו רשאי לרתום את פוטנציאל ההפקה לצרכיו שלו. גם לא יורם ארבל. ההיררכיה הטלוויזיונית מובנת וברורה. יורם ארבל עבד אצלי ואני עבדתי אצל יוסף בר-אל ואריה מקל. הייתה מוטלת עלי אחריות אנושית + טכנולוגית + לוגיסטית כבדה, רבה, ועצומה במונדיאל איטליה 1990, ובסופה להביא הביתה 31 (שלושים ואחד) שידורים ישירים + 21 שידורים מוקלטים עם קולות השדרים שלי. האנשים אינם מבינים את כללי הפיקוד והמנהיגות לאמור : “את אחריות העצומה שהטילו עליך המפקדים שלך ואשר רובצת על כתפיך אינך יכול ואינך רשאי לחלוק עם איש” (!). אומר ואוסיף : יורם ארבל שידר נפלא את המשחק הדרמטי. בתחום השידור והמֶלֶל לא היו לו מתחרים. הוא היה שדר טלוויזיה של אירועי ספורט (בעיקר כדורגל וכדורסל) Play by play שהתקרב בשעתו יותר מכולם לשלמות.

yoash 39

טקסט תמונה : יולי 1990. מונדיאל איטליה 90′. זוהי עמדת הפיקוד וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת במרכז השידורים הבינלאומי ברומא ה- IBC  (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), בבירת איטליה רומא. משמאל, אמנון אלטשולר מטובי הטכנאים בתחום הקוֹל והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ג’ינג’י נחמד ואדיב ובעל חוש הומור וידע רב בתחום מקצועו. אהבתיו עד למאוד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל איטליה 1990. השדר יורם ארבל פורש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ועובר לערוץ 5 בכבלים. יוסף בר-אל מתמנה במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש. נסים משעל מודח.

אף על פיכן מיניתי באופן טבעי את יורם ארבל לשָדֵר ישיר את משחק הגְמָר בין נבחרת ארגנטינה אלופת העולם לבין נבחרתה של גרמניה. אירוע השיא הנועל את משחקי מונדיאל איטליה 1990, שעמד להיערך בעַרבוֹ של יום ראשון – 8 ביולי 1990 באִצטדיון “אוֹלימפּיקוֹ” ברומא. הוא היה שַדָּר הכדורגל (וגם הכדורסל) הטוב במדינת ישראל. אחד שנולד פעם בדור. אולי בשני דורות. בצהריים נפרד המנכ”ל אריה מֶקֶל ממני ומצוות השידורים שלי במשרד ההפקה ב- IBC. הודיתי לו מקרב לֵב על שאִפשר לי להפיק ולנהל מבצע שידורים רחב היקף שזכה כמו תמיד לצפייה מרבית בארץ. משחק הגמר החל בשמונה בעֶרֶב. RAI הציבה 16 מצלמות באִצטדיון ה- “אולימפיקו” ברומא. התפתח משחק אלים בו הורחקו שני שחקנים ארגנטינאיים בכרטיסים אדומים מן המגרש. שופט המשחק המכסיקני אדגארדו קודסאל מנדז לא עשה שום חשבון לאלופת העולם היוצאת. בדקה ה- 85 הוא פסק על בעיטת עונשין מ- 11 מטר לזכות גרמניה. אנדריאס ברהמֶה (Andreas Brehme) הכניע את השוער הארגנטיני נֵרי פּוֹמְפּידוּ וגרמניה עם מאמנה פרנץ בקנבאואר ניצחה במשחק בתוצאה המינימאלית 0:1. בשעה שהוּענק גביע העולם ללותָּאר מתּיאוס הקפטן הגרמני המאושר כשחיוך רחב נסוך על פניו , ניצב לצִדוֹ דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ודמעות זולגות על לחייו. באותה העֵת של השידור הישיר ההוא לפני רבע מאה של שנים נפרד יורם ארבל בטקסט פרישה ופרידה מחושב מראש מצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו “אני משדר לכם בפעם האחרונה…”. לי הוא לא אמר מילה לפני כן. הוא מעולם לא הודיע לי שהוא פורש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת מקום עבודה אחר. לאחר שמונה עשרה שנות עבודה משותפות לא מצא צורך להיפרד ממני באופן אישי. הוא נפרד מהם – מצופיו. לא ממני. ברור שזאת הייתה זכותו ללכת מבלי להיפרד ממני. הוא לא אמר לי שלום ולא לחץ את ידי.

rai 34

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר שימש מאמן נבחרת גרמניה בשני מונדיאלים רצופים במכסיקו 1986 ואיטליה 1990. ב- 1986 הפסיד לקארלוס בילארדו 2:3. ב- 1990 ניצח אותו 0:1. (באדיבות RAI ו- FIFA).

rai 35

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר זכה עם נבחרת גרמניה בסגנות האלופה במונדיאל אנגליה 1966 לאחר שנוצחה 2:4 במשחק הגמר השנוי במחלוקת שנערך בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבלי” בלונדון. שמונה שנים אח”כ ב- 7 ביולי 1974 זכה כקפטן גרמניה בגביע העולם מונדיאל גרמניה 74′ לאחר שנבחרתו גברה במשחק הגמר על נבחרת הולנד 1:2 באצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות RAI ו- FIFA).

rai 36

טקסט תמונה :  8 ביולי 1990. מונדיאל איטליה 1990. האצטדיון האולימפי ברומא. נבחרת גרמניה דקות מספר בטרם משחק הגמר נגד ארגנטינה. גרמניה ניצחה 0:1 מבעיטת עונשין מ- 11 מטרים שבעט אנדריאס ברהמה (Brehme) וזכתה בתואר אלופת העולם בפעם השלישית בתולדותיה. נבחרת גרמניה הנוקשה כללה את השחקנים האלה : השוער בודו אילגנר (שני משמאל), קלאוס אאוגנטאלר, תומאס ברטולד, יורגן קוהלר, גוידו בוכוואלד, תומאס האסלר, לותאר מתאוס (כורע ראשון מימין), פייר ליטבארסקי, אנדריאס ברהמה, יורגן קלינסמן (כורע שני משמאל), ו- רודי פלר (עומד ראשון מימין).

אהבתי אותו. אהבתי אותו כשַדָּר. יורם ארבל היה שַדָּר Play by play משכמו ומעלה. בעל קול בּריטון עמוֹק וצלוּל, ניחן בדיקציה מושלמת, נבון, ובעל חוּש הומור לא מבוטל. בין השַדָּרִים הבודדים שידע לשים סייג לכמות המֶלֶל שלו. הוא התיידד בקלוּת עם כל מיקרופון. הוא היה שַדָּר הספורט הטוב במדינה גם בגלל שניצבה מאחורי מערכת הפקה עיתונאית תומכת. יורם ארבל היה קריין פרסומות בחֶסֶד. אולם משהשכיר את קולו לטובת המפרסם המסחרי אבדו לו כישוריו העיתונאיים שממילא היו מוגבלים. יורם ארבל החל לפני שנים רבות לשָוֵוק ולפרסם בקולו המיוחד מוצרי צריכה והדבר פגע לעַד באמינותו כעיתונאי. למען האמת העיתונאות מעולם לא עניינה ולא הטרידה אותו. עניין אותו המיקרופון והמסך. העיתונאות היא מקצוע טהור ונקי מכל רבב המחויבת לאֶמֶת ולא לסוּג של אינפורמציה שמשלמים עבורה כסף בכדי שתיאמר. הסוגיה הלא נעימה הזאת הנוגעת ליורם ארבל השַדָּר מספר אחד שלי במחלקת הספורט וקריין הפרסומות מספר אחד ברדיו, עלתה לדיון פעמים מספר בעידן המנכ”לים יוסף “טומי” לפיד ז”ל ום אורי פורת ז”ל, ולאחרונה גם עם אריה מֶקֶל יבל”א. איך שהוא העניין תמיד התמסמס. אשוב ואדרש לעניין הזה השנוי במחלוקת כה רבה בספר שאני חוקר וכותב ואשר קרוי, “למילים יש וויזואליה משלהן”. הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס סוקר את ועוסק בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, בתרומתם של השדרים והשדרניות, המגישים והמגישות, הפרשנים והפרשניות, טקסט וכיתוב, מנתח את כישרון השידור וההגשה באולפן ובשטח, את תורת הריאיון, ומרכבי נוסחת השידור הישיר של Play by play.

שַדָּר הספורט הטוב ביותר שלי ואולי הטוב ביותר בישראל בכל הזמנים נטש אותי ללא שום הודעה מוקדמת. לא היה בידי הזמן עכשיו לבַכוֹת את יורם ארבל ולהתאבל על אובדנו ועל מר גורלה של חטיבת הספורט בפיקודי. הייתי חייב להביא שַדָּר חדש וידעתי גם מי הוא יהיה. עזיבתו של יורם ארבל את מחלקת הספורט הייתה מצערת כמו כל פרידה של שני שותפים שצידו יחדיו כברת דרך בת 18 שנים אך היא לא הייתה הייתה וודאי לא הרעידה את אמות הספים. כבר מזמן למדתי שהחיים הרבה יותר פשוטים ממה שרבים נוטים לחשוב. המדינה הזו מלאה באנשים מוכשרים שהלכו מאיתנו וש- חשבו שאין להם תחליף. שַדָּר רדיו “קול ישראל” מֵאִיר אָיְינְשְטֵיין נקרא על ידי בסתיו 1990 לדגל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יורם ארבל. והוא התייצב.

einstein 1

טקסט תמונה : מאיר איינשטיין ז”ל. ככה הכרתי אותו ב- 1990. הוא הגשים במידה רבה את ציפיותיי כמחליפו של יורם ארבל. מאיר איינשטיין נוֹלד שַדָּר כדורגל וכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביום שקוֹלוֹ של יורם ארבל גָוָוע שָם לעַד. בחלוף זמן קצר היה גם שדר הא”ק מס’ 1 בחטיבת הספורט שלי. מאיר איינשטיין תפש לא רק את מקומו של יורם ארבל בזירות הכדורגל והכדורסל, אלא הושבתי אותו גם על כס השידור של תחרויות ה- א”ק. מאיר איינשטיין ז”ל מילא בהצלחה גדולה מקומו של שדר הא”ק הקודם שלי נסים קיוויתי (בן 92, היום) שיצא בגיל 65 ב- 1991 לגמלאות. מאיר איינשטיין היה השדר הראשי שלי במונדיאלים ארה”ב 1994, צרפת 1998, וקוריאה / יפן 2002. כמו כן היה שדר ה- א”ק שלי באולימפיאדות ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, וסידני 2000. כמו כן היה שדר מוביל באליפויות העולם בא”ק של שטוטגארט 1993, גטבורג 1995, אתונה 1997, סביליה 1999, ואדמונטון 2001. מאיר איינשטיין היה גם השדר המוביל של משחקי מכבי ת”א בכדורסל בליגת הכדורסל האירופית. מאיר איינשטיין היה שדר ועיתונאי משכמו ומעלה. היה לי רק אחד כמותו, הוא עצמו. שדר Play by play רב גוני וגם מגיש ומנחה של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ציר מרכזי. בלתי נשכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רפי רשף (2). ייצר ב- 21 בדצמבר 1990 מסמך – ריאיון רדוד ועלוב.

גם בחלוף יותר מרבע מאה של שנים ברור לי שיורם ארבל העניק לרפי רשף ריאיון בלתי הגון ונעדר יושרה. מדובר בדו שיח נכלולי. דו שיח מכור מראש. מפני שהראשון מדווח בדותות והשני נמנע באופן מפורש מלחקור אותן. רפי רשף שואל את יורם ארבל באותו הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990, “למה לא ניסית להציב אולטימטום או אני או יואש אלרואי ?” הנה חלק מתשובתו של יורם ארבל : “…כאשר הגעתי למסקנה שאני לא מסוגל לתפקד כמו שהייתי רוצה, תחת שיטת ניהול שאיננה מקובלת עלי, עמדו שתי אופציות : יכולתי לחתור ויכולתי לפרוש…”. המראיין הרכילאי לא מתערב ולא מעיר לו, “…שהוא יורם ארבל הרי שידר % 90 – % 85 מסך חומרי השידור הישירים של חטיבת הספורט בארץ וגם בחו”ל, ובנוסף גם שימש מגיש ראשי של תוכניות הספורט למיניהן, אז על מה הוא מלין ועל איזה שיטת ניהול ברוטלית בדיוק של יואש אלרואי הוא מדבר…?”. בהמשך הריאיון מצהיר יורם ארבל בפני רפי רשף כלהלן : “…אני לא יודע אם אני בחור טוב או לא. אני שדר טוב. והעובדה שאני שדר טוב הייתה צריכה לגרום, אני חושב, למי שעומד מעליי, להיות מרוצה ולומר תודה בכל בוקר למזלו, שזימן לו איש טוב למחלקה…”. לא האמנתי למקרא עיניי. השתן עלה לו לראש אולם המראיין הרכילאי שוב לא עוצר אותו ולא מעיר לו, “יורם ארבל הרי יואש אלרואי הפקיד בידך % 90 – % 85 מכל חומרי השידורים הישירים שלו בארץ ובחו”ל לרבות הגשת התוכניות שלו…הרי לא הוא גירש אותך…אתה קמת מיוזמתך והלכת…אז על מה אתה מדבר…?”. גם היום אין לי שום בעיה להפריך את הבדותות ההן של יורם ארבל אחת לאחת. אינני מופתע עוד מהבלופים רק אינני יודע מה המניעים שלהם.

בכותרת הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990 לפני 28 שנים מכריז יורם ארבל באוזני רפי רשף כדלקמן : “אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב”. פרספקטיבה בת 28 שנים מאותה הנבואה ההיא של אותו האיש ההוא, “אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב”, מצביעה על העובדה כי הייתה חסרת בסיס והפכה לבועה שהתנפצה. אורלי יניב שבה מייד בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת מערוץ 2 הניסיוני לגלי צה”ל. היא לא הצליחה בניסיונה השני להיות שוב אשת טלוויזיה וחזרה לכור מחצבתה בגלי צה”ל. שום רשת טלוויזיה בארץ לא קראה עוד בשמה.

הריאיון ההוא של רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם יורם ארבל שנטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואורלי יניב היה ריאיון מחורבן. שיחת נֶפֶל רכילותית. לא בגלל יורם ארבל. בגלל רפי רשף. המרואיין יורם ארבל בא להגן על האינטרסים שלו באמצעות העמדת פנים ואין סוף סיפורי כזב אודות הניהול הברוטלי שלי בעוד המראיין הרכילאי רפי רשף מפנה לו את השטח. רפי רשף הפך מרצונו וביודעין למפלס מוקשים של יורם ארבל. אינני עומד מעל שום ביקורת אבל אני ניצב כמו כל מבוקר אחר מעל שקרים, דברי כחש, ובלופים. יורם ארבל שיקר את רפי רשף. לרפי רשף לא היו כלים כדי לבדוק את אמיתות הדברים אז הוא רשם, ורשם, ורשם בלופים. יכול להיות שרפי רשף נחשב למראיין דגול בעיני הציבור. אולם באותו הריאיון ההוא נחשף כאחרון בשורת העיתונאים.

ובאשר ליורם ארבל. יורם ארבל הוא שדר ספורט טלוויזיוני. אין בכך כל ספק. אולם הוא גם הוכיח שהוא מפונק וקול בריטון בלבד איננו מבטיח חיי נצח טלוויזיוניים. חוץ מקול בריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה שלך, למשל מערכת הפקה עיתונאית מהימנה וחרוצה סביבך. ב- 2 במאי 1998 שידר יורם ארבל את משחק השרוכים” בין הפועל בית שאן לבית”ר ירושלים כאילו היה מדובר במשחק כדורגל טהור ולא במכירת חיסול כללית. מערכת ערוץ 2 המסחרי זאת שהפעילה את יורם ארבל שתקה וקפאה על שמריה. היא לא זרקה אותו קיבינימט מעמדת השידור ואִפְשֵרָה לו לשדר בדותה, משחק בלוף, כאילו מדובר בהתמודדות אֶמֶת. יותר מאוחר אותו יורם ארבל בעל קול הבריטון הודח בזה אחר זה מערוץ 10, סולק מערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, ולאחר מונדיאל ברזיל 2014 גורש גם מערוץ 1. אני מקווה שאינני נשמע בוטה מידי אבל זאת האמת המדויקת. יורם ארבל נזרק. שלוש חברות טלוויזיה בארץ הקיאו את השדר הדָגוּל משורותיהן. קול בריטון איננו ערובה מספקת שאמורה להבטיח חיים אין סופיים בטלוויזיה. קול בריטון איננו מהווה שום פוליסת ביטוח בת אלמוות. ליד קול הבריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה כמו למשל להיות מחונן באישיות עיתונאית בעל יושרה. יורם ארבל משדר היום Off tube בערוץ One את הליגה הספרדית.

קראתי שוב את הריאיון הנמוך והעלוב ההוא שערך רפי רשף מי שלחלוטין איננו בקי בחומר עם יורם ארבל לפני 28 (עשרים ושמונה) שנים. יורם ארבל פשוט מבלף את המראיין הרכילאי שלו רפי רשף צעד אחר צעד בכל מיני נקודות בריאיון, ולא מספר לו את האמת לאמיתה לפני הקלעים ולא מאחורי הקלעים, מציאות שרפי רשף כלל לא מכיר אותה. יורם ארבל אומר ורפי רשף רושם. אבל…ויש כאן אבל : ייתכן כי בחלוף עשרים ושמונה שנים חל חוק ההתיישנות על הבלופים האלה שיורם ארבל מזין בהם את רפי רשף. מעניין מדוע אותו המראיין הרכילאי רפי רשף ההוא שלא הכין את שיעורי הבית שלו, לא מצא לנכון לחקור אותי לפחות במשהו…בפרט אחד ו/או שניים…אודות מסכת הגירושין הטלוויזיונית ההיא. אולם כדי לצאת ידי חובתו הוא פנה להשיג תגובה מאלימלך רם אז מנהל חטיבת החדשות ומ- מנכ”ל רשות השידור דאז אריה מקל יבד”ל.

arbel 18

טקסט תמונה : 1990. הצלמת אסנת קרסננסקי מצלמת את יורם ארבל ואורלי יניב בעבור הריאיון שערך רפי רשף עם הצמד ההוא בדצמבר 1990 ואשר התפרסם ביום שישי – 21 בדצמבר 1990 במוסף “7 ימים” של העיתון “ידיעות אחרונות”. (התמונה ניתנה לי באדיבות הצלמת אסנת קרסננסקי).

arbel+yaniv 1

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1979. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים (!). אולפן ב’ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. איציק בורוביץ’ מ- מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלם את יורם ארבל ואורלי יניב בעת הגשת התוכנית “מבט ספורט”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפתיח כמו הסיום – תקף (!).

ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני, רץ יורם ארבל לספר לחבר’ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר “דוּק”. הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה”ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי “דוּק” ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים.

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. “אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה”. (ווינסטון צ’רצ’יל). 3. “הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת”. (קינגסלי אמיס).

סיכום קצרצר. תודה לפי שעה לאנשי “כאן” ברוסיה וגם באולפן המנווט בפתח תקווה, ולדני לנקרי בעל חברת “מזמור”.

ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו נפלו עם נבחרותיהם ארגנטינה ופורטוגל במלחמות על כר הדשא. בהיעדרם איבד מונדיאל רוסיה 2018 מאיכותו ורמתו. אף על פי כן אין לי סבלנות להמתין עד ליום שישי – 6 ביולי 2018 ושבת – 7 ביולי 2018 בהם יתמודדו בשלב 1/4 הגמר אורוגוואי נגד צרפת ברזיל .vs גרמניה, רוסיה .vs קרואטיה, ושוודיה .vs אנגליה. תודה לפי שעה ל- “כאן”.

סוף פוסט מס’ 752. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 4 ביולי 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *