פוסט מס’ 753. מונדיאל רוסיה 2018 (6). תָּם הַיוֹמָן. סֶרֶט הטלוויזיה המונדיאלית בעיצומו. נותרו שבעה משחקים אחרונים (4 רבעי גמר + 2 חצאי גמר + הגמר) עד להכרעה הסופית והכתרת אלופת העולם. קבוצת הטלוויזיה המצטיינת HBS בראשות נשיאה המוכשר, רב הידע, והצנוע הצרפתי פראנסיס טלייה / Francis Tellier (אני מכיר אותו אישית) וכמות המצלמות העצומה (40) המותקנת בכל ניידת שידור שלה במונדיאל רוסיה 2018 פלוס מערכות Replays משוכללות מצוידות ב- SSM מזוויות התבוננות שונות פלוס טכנולוגיית השיפוט הטלוויזיוני VAR, ממשיכות לחוֹלֵל מהפכה ו- שַמוֹת בשופטים וגם בשדרנים של “כאן” בעיקר בסעיפי העבירות והפנדלים. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל מיקרופון הטלוויזיה שָפְשֵף ופקח עיניך, חַדֵד אוזניך, והַצְנָע את לְשוֹנְךָ. המיקרופון האכזר מותיר את רוב השדרנים נַכִים, פטפטנים, ופגועים עד עמקי נפשם. לעַד. לעיתים גם את הטובים שבהם. סיקור גיבורי העלילה בזירות הכדורגל וזירת מצלמות הטלוויזיה השופטות VAR חשובים פי 1000 מהמעקב אחרי האוהדים המציפים את רחובות הערים במונדיאל רוסיה 2018, אולם אין לכך ביטוי בשידורי “כאן”. ביקורת טלוויזיה (6). פוסט מס’ 753. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בחצות של יום שישי – 6 ביולי 2018.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס’ 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, עברה את רף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

הקדמה קצרצרה.

הבלוג רווי באלפי תגובות, הערות, והצעות של הקוראים שאינני מכירם ולא יודע מי הם. אני קורא את כולם. כולם מתקבלים בהערכה, בחיבה, בתודה, ובכל הכבוד הראוי (!). אינני עונה לכותבים ולפונים הרבים. לא בגלל שאנוכי מתנשא אלא משום שאין לי זמן. פשוט אין לי. חציתי לאחרונה את סף העשור ה- 9 של חיי. אנוכי כל כולי עסוק במחקר וכתיבה לא רק של הבלוג המפורט אלא גם בסיום מחקרם וכתיבתם של 13 הספרים עבי הכרס שמרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.מצטער. סליחה.

———————————————————————-

פוסט מס’ 753. הועלה לאוויר ביום שישי – 6 ביולי 2018.

———————————————————————-

פוסט מס’ 753. מונדיאל רוסיה 2018 (6). תָּם הַיוֹמָן. סֶרֶט הטלוויזיה המונדיאלית בעיצומו. נותרו שבעה משחקים אחרונים (4 רבעי גמר + 2 חצאי גמר + הגמר) עד להכרעה הסופית והכתרת אלופת העולם. קבוצת הטלוויזיה המצטיינת HBS בראשות נשיאה המוכשר, רב הידע, והצנוע הצרפתי פראנסיס טלייה / Francis Tellier (אני מכיר אותו אישית) וכמות המצלמות העצומה (40) המותקנת בכל ניידת שידור שלה במונדיאל רוסיה 2018 פלוס מערכות Replays משוכללות מצוידות ב- SSM מזוויות התבוננות שונות פלוס טכנולוגיית השיפוט הטלוויזיוני VAR, ממשיכות לחוֹלֵל מהפכה ו- שַמוֹת בשופטים וגם בשדרנים של “כאן” בעיקר בסעיפי העבירות והפנדלים. חֲבֵר קוֹמְרָאד בלכתך אל מיקרופון הטלוויזיה שָפְשֵף ופקח עיניך, חַדֵד אוזניך, והַצְנָע את לְשוֹנְךָ. המיקרופון האכזר מותיר את רוב השדרנים נַכִים, פטפטנים, ופגועים עד עמקי נפשם. לעַד. לעיתים גם את הטובים שבהם. סיקור גיבורי העלילה בזירות הכדורגל וזירת מצלמות הטלוויזיה השופטות VAR חשובים פי 1000 מהמעקב אחרי האוהדים המציפים את רחובות הערים במונדיאל רוסיה 2018, אולם אין לכך ביטוי בשידורי “כאן”. ביקורת טלוויזיה (6). פוסט מס’ 753. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בחצות של יום שישי – 6 ביולי 2018. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. נטשתי כאמור לעַד בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות הדחתו של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1 : סדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית (החל מ- 1884 לפני 134 שנים מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה הפכה לעבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. כולם יודעים מי הם שני המנכ”לים הכושלים של רשות השידור ז”ל שניצבים בראש רשימת החרפה ו- תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את מכלול סַךְ 64 השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018 מעבירים ארבעה ציוותי שידור מעמדות Commentary באצטדיונים הרוסיים לישראל, כלהלן : רמי ווייץ והפרשן מוטי איווניר + נדב יעקובי והפרשן אורי אוזן + עמיחי שפיגלר והפרשן עומרי אפק + שרון נסים והפרשן ניר לווין (הצוות הזה שב בינתיים הביתה). נחמד לגלות שהנהלת “כאן” מתרחקת משידורי ה- Off tube כמו מאֵש. על כך היא ראויה להערכה עיתונאית מודגשת. על ארבעת צמדי השידור הללו הניצבים בחלון הראווה הראשי של “כאן” מוטל עוֹל כבד (צוות שידור אחד חזר כבר כאמור לישראל). תפקידם להתיידד עם המיקרופון האויב העקשן והגדול שלהם. ציוותי השידור של “כאן” אמורים לייצר באמצעותו במשך חודש ימים בסך 64 השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018 כמויות פנטסטיות של טקסטים ו- מילים רוויי תוכן ומידע עבור צופיהם. אולם ללא פטפוט ו-גיבוב, ובלי דברי סרק ושטות. בכלל לא בטוח שהניצחון מובטח להם מפני שהם נדרשים מחד להאיץ את מהירות הדיווח, מאידך לחשוב, ומצד שלישי לדַלֵל את כמות המילים והטקסטים שבהם הם משתמשים. המיקרופון עלול להפוך אותם בשבריר שנייה גם את הטובים שבהם לשדרנים עיוורים, טיפשים, ופטפטנים. ואת זה גם יזכרו להם. הם יכולים להיות שדרני מופת בטלוויזיה לאורך שנים רבות וארוכות. שגיאה אחת, טעות אחת, Blackout אחד בפרהסיה יהפכו אותם לאומללים מרי נפש ולמסכנים. הציבור יזכור להם תמיד את כישלונם ולא את שגשוגם וידענותם (ראה את נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986 ואת יורם ארבל במונדיאל ברזיל 2014 בתומו גורש מערוץ 1 ז”ל ההוא). הניצחון על המיקרופון איננו מובטח לאיש מהם מראש מפני שקבוצת השדרנים והפרשנים הזאת צועדת לאורך דרך ארוכה כאורך הגלות ומפותלת רוויית מהמורות מול אביזר דיבור פתיין ו-על תֶּפֶר טלוויזיוני דקיק שמפריד בין שִידוּר ל- בִּרְבּוּר. בין מֶלֶל לפִטְפּוּט. הַמֶמְבְּרָנוֹת של המיקרופונים אינן מסננות. הן לא יודעות לסַנֵן. תפקידן איננו לערוך ולא להוציא את המוֹץ מִן הַתֶּבֶן. הן לא יודעות לעשות את זה. הן כוללניות. אחת היא משימתן : להעביר לאוזניהם של צופי הטלוויזיה כל ניסוח של כל שדר וכל פרשן. קל כ- כבד, ברור ופשוט כמו מסורבל ונפתל, חסכוני ומדויק כמו פזרני ומגושם, נקי ובהיר כמו אפרורי ועכור, טקסטים מתומצתים מול מורחבים, טקסטים הגיוניים רווי תכנון ומחשבה מול טעוני פטפוט ונעדרי דיוק. נוסחת ההתמודדות של השדרים והפרשנים עם המיקרופון המפתה שלהם היא בסופו של דבר גם קורלציה מבוקרת ומאופקת בין שִכְלָם לבין מיתרי גרונם. נחלתם המשגשגת של בודדים בלבד. המיקרופון האכזר מותיר את רוב השדרנים נַכִים, פטפטנים, ופגועים עד עמקי נפשם. רק המוכשרים ביותר יודעים להניח למיקרופון המפתה ולהתעלם ממנו כשצריך ונדרש. ספורים בלבד מביניהם מכירים את משמעות הסלוגן שמתאר עובדה הגיונית : ככל שמדברים יותר וכמות המילים מצטברת, אזי יש סיכוי ש- גְרָף השטויות יָאֲמִיר. משחק הכדורגל טרם הומצא בתקופות התנ”ך, המִקְרָא, והקַבָּלָה. אף על פי כן הגו חז”ל כמה אמירות נפלאות הנוגעות לחֹכמת הדיבור וליעילותם של טקסטים מחושבים וחסכוניים. הנה כמה מהם כלהלן : “סייג לחכמה – שתיקה”, “אוויל מחריש – חכם ייחשב”, “אוטם שפתיו נבון – חוסך אמריו יודע דעת”, וגם “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. ככל שחולפים הימים רושמים השדרנים והפרשנים ניסוחים מסורבלים ומגוחכים. חלקם מטופשים, ילדותיים, ומנוגדים ב- 180 מעלות לקו מחשבה כזה ו/או אחר שהגו רק לפני דקות אחדות.

1. מונדיאל רוסיה 2018. יום שישי – 6 ביולי 2018. סרט המתח נמשך בכל עוזו אולם לא רמת במשחקים.

הצהרה חשובה (מאוד) בשידור ישיר כאילו בעלמה של הפרשן מוטי איווניר (לצדו של השדר המוביל רמי ווייץ) שנראית תמימה אבל היא לא, על סף סיום המחצית הראשונה במשחק 1/4 הגמר באצטדיון ניז’ני נובגורוד בו צעדה צרפת ביתרון 0:1 נגד אורוגוואי וניצחה בתומו 0:2. מוטי איווניר אומר כלהלן : “…כל ההחלטות השיפוטיות תלויות במצב הרוח של השופטים…”. הכרזה בעלת משמעות רבה שמצביעה על חולשתו ופגיעותו של ספר החוקה הספרותי של משחק הכדורגל הנתון בכל סעיף וסעיף שלו ל- 1001 פרשנויות. ועוד מילה : בהיעדרו של אדינסון קאבאני נראה אורוגוואי כצל של עצמה. נבחרת כדורגל משעממת לרבות החלוץ המרכזי שלה לואיס סוארז שללא אדריכלי משחק לידו ברמה של ליאו מסי ושל אדינסון קאבאני הוא שווה ל- קליפת השום.

נדב יעקובי ואורי אוזן שידרו ישיר מקאזאן את משחק 1/4 הגמר השני בו הדיחה בלגיה מהמירוץ את ברזיל האפרורית ואת ניימאר הבכיין שלה לאחר שגברה עליה בצדק רב בתוצאה 1:2 (יום שישי – 6 ביולי 2018). שני השחקנים הבלגיים המצטיינים, החשובים, המשפיעים, והחכמים (מפני שהם חוֹשבים ומפענחים את התפתחות קורות המשחק על כר הדשא) אדן האזארד (מס’ 10) וקווין דֶה בְּרוּיְינֶה (מס’ 7) שַמים בכיס הקטן שלהם את כל חבורת ניימאר יחדיו. בעת המשחק הזה בו ניגפה ברזיל 2:1 מול בלגיה תקפו אותי לפתע געגועים לברזיל ההיא של פלה, גארינצ’ה, דידי, זיטו, בליני (הכדורגלן היפה ביותר במונדיאל שוודיה 1958), דז’אלמה סאנטוס ו- נילטון סאנטוס, אמארילדו, וואווה, זאגאלו, גילמאר, גרסון, ריבלינו, טוסטאו, קארלוס אלברטו, ז’אירזיניו, ועוד כמה ברזילאים מהדור ההוא אלה שהיו אבות הכדורגל היפה, האמנותי, שובה עין, וגם יעיל. רעייתי לוחשת לי שבעצם אנוכי מתגעגע יותר לנעוריי האבודים שחלפו ולא ישובו עוד.

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה אולי גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניב חלב בכמויות יוצאות דופן בשם “מַרוֹקָה”.

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. הימים ההם לפני 57 שנים ברפת המצוינת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אני יחדיו עם הפרה “מַרוֹקָה” אלופת החלב המדהימה והבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו לפני 57 שנים והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע”י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בו טופחה, לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. ה- IBC ב- מכסיקו סיטי. אנוכי יחדיו עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. כדורגלן נבחר ודָגוּל ואדם אציל נפש. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע”י המכסיקנית גב’ אנה מריה אגירה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. עיתונאות ה- Stand ups של אמיר בר שלום וליאן ווילדאו מצוידים במיקרופונים של “כאן” ברחובות ערי רוסיה ומפגשים עקרים של שניהם בצמדים עם אוכלוסיות אוהדים ממדינות שונות היא עיתונאות סרק חסרת ערך שדומה לקישוט מיותר. שניהם וויתרו מראש על ליקוט ושאיבת מידע עיתונאי חשוב באמת עבור צופיהם הרבים שנותרו בארץ באמצעות מפגשים עם גיבורי העלילה הראשיים שחקנים, מאמנים, שופטים, נשיא HBS, אנשי VAR, אנשי FIFA, ואנשי הוועדה המארגנת הרוסית. בלתי מתקבל על הדעת.

ה- Stand ups של שני אנשי “כאן” השדרנים העיתונאים אמיר בר שלום ו- ליאן ווילדאו ברחובות הערים במונדיאל רוסיה 2018 ומפגשיהם עם אוהדים מהמדינות השונות אנגלים, קולומביאניים, רוסים, וכל מיני אחרים ובצידם הפקות ראיונות רחוב ויצירת כתבות רכילות, צבע, ואווירה – בטלים בשישים. הם הטפל שמכסה על העיקר שאיננו קיים. ללא מתווה עיתונאי ברור ומסודר ובלעדי שרטוט סקיצה טלוויזיונית הכרחית הכוללת בתוכה מפגשים וראיונות של אמיר בר שלום ו- ליאן ווילדאו עם גיבורי העלילה האמיתיים, שחקנים, מאמנים, שופטים, אנשי VAR, אנשי הוועדה המארגנת הרוסית, אנשי FIFA, סקירת היבטים כלכליים מבנה זכויות השידורים של אירוע הספורט הנצפה ביותר בתבל (הפכו את FIFA לוועדה מארגנת וגוף עשיר כקורח), הבאת מידע אודות כמות העלויות והתשתיות שהשקיע נשיא רוסיה וולדימיר פוטין במפעל הכדורגל הבינלאומי שצופים ויצפו בו מידי יום ביומו בין 14 ביוני 2018 ל- 15 ביולי 2018 סך של 2.000000000 (שני מיליארד) בני אדם. שערורייה של מערכת “כאן” וטרגדיה עיתונאית של שני עיתונאים שקוראים להם אמיר בר שלום וליאן ווילדאו ניצבים במרכז ה- Frame ב- מוקד המסך, ומסכימים ביודעין להיות ליצני עיתונות חסרי ערך. אינני מכיר את ליאן ווילדאו אולם אמיר בר שלום למד את מקצוע העיתונות בחטיבת הספורט שלי. מעולם לא פקדתי עליו לראיין אוהדים ואוהדות בטרם יראיין את גיבורי העלילה על הפרקט. לא בסדר. אנחנו בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעת הפקות שידורים ישירים של נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל ו/או את משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בגביעי אירופה לקבוצות אלופות וב- Euroleague, נפגשנו, קיבלנו תגובות, וערכנו ראיונות ראשית דבר עם גיבורי העלילה השחקנים והמאמנים, ולעולם לא ראיינו לפניהם את הצופים והאוהדים ולא קישטנו את המשדרים הישירים בכתבות אווירה, צבע, ורכילויות. אמיר בר שלום לא היה מעז בתקופתי להתייצב ביציעי היכל הספורט ביד אליהו ולקשקש לצופים שלנו אינפורמציה סתמית על קבוצות אוהדים שסוגדות למכבי ת”א במקום לראיין את השחקנים שהצעידו את המועדון לעבר הפסגה. עבודתם של אמיר בר שלום וליאן ווילדאו ברוסיה 2018 ושל קודמיהם מואב וורדי ואורן יוסיפוביץ’ במחצית הראשונה של מפעל הכדורגל הבינלאומי המסקרן הזה גדוש ברייטינג ונקרא “MUNDIAL RUSSIA 2018” מואב וורדי ואורן יוסיפוביץ’, היא בסך הכל מעין מלאכת פלסתר. עבודה עיתונאית קלושה. מערכת ההפקה העיתונאית של “כאן” יחדיו ובעצה אחת עם שליחיה למוסקבה לכיסוי טורניר מונדיאל רוסיה 2018 מואב וורדי, אמיר בר שלום, וליאן ווילדאו הייתה אמורה להתכונן מבעוד מועד כדי ליצור את תנאי ההפקה ואת הקשרים המתאימים עם הגופים השונים נבחרות, שופטים, HBS, אנשי FIFA ואנשי הוועדה המארגנת ועל מנת להביא לצופי “כאן” מידע עיתונאי – חדשותי עיקרי מעניין וחשוב, ולא מפגשי רחוב עם אוהדים צִבעוניים ברחובות מוסקבה ובכרכי וערי כדורגל אחרים ברוסיה של 2018. מדובר בחלטורה עיתונאית מחורבנת בה עיתונאי “כאן” ניצבים ברוסיה עם המיקרופונים של לוגו “כאן”, ומדמים את עצמם למרכז העולם. הם לא.

אמיר בר שלום היה שדר קווים שלי בסוף המילניום השני ובראשית השלישי. מעולם לא ציוויתי עליו להתכנס במסגרת השידורים הישירים שלנו ולהיפגש עם האוהדים. את מי זה מעניין בכלל ? הייתה מוטלת עליו ועל אחרים להביא קודם כל וראשית דבר את תגובתם של גיבורי העלילה, המאמנים והשחקנים, ואם צריך גם שופטים. המפגשים העיתונאיים עם האוהדים ביציעים וברחובות בארץ ובחו”ל, הם בבחינת תוספת ולא העיקר.

טקסט תמונה : שנות ה- 2000. ימים אחרים. אמיר בר- שלום (כתב מצוין) איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מראיין את אחד מגיבורי עלילת מכבי ת”א אנטוני פרקר בפינת הריאיונות המיוחדת בהיכל הספורט ביד אליהו, הנושאת פרסומת המסחרית. וגם : ההכנסות הלכו לכיסה של הוועדה המארגנת. קרי, מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. הפרסומות המסחריות ברקע המרואיינים החלו לשחק בעשור ה- 90 של המאה הקודמת תפקיד משמעותי ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה. (באדיבות ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  ימים אחרים אמיר בר שלום איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מראיין ב- 1998 את עודד קטש שחקן מכבי ת”א בפינת הריאיונות המיוחדת בעלת הרקע המסחרי המתוכנן מראש בהיכל הספורט יד אליהו. (באדיבות ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 11 בינואר 2001. ימים אחרים. היכל הספורט ביד אליהו. שדר הקווים אמיר בר שלום איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מראיין את כוכב מכבי ת”א גור שלף לאחר סל ניצחון שלו בשנייה האחרונה ממסירה של אנתוני פארקר. למרות שזכויות השידורים היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, למדדנו לבדל את עצמנו מהאחרים באמצעות סטיקר זיהוי על המיקרופון שלנו. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : אוקטובר 1981. הימים ההם – לפני 37 שנים. הצילום והתיעוד ההוא נעשו בסמוך לעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. השדר נסים קיוויתי (שני מימין) מראיין את השחקן ארל וויליאמס בתווך אחד מגיבורי העלילה של קבוצת הכדורסל מכבי ת”א באחד ממשחקיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות. ראשון מימין, זהו טכנאי הקול דני יגר. משמאל, זהו הצלם שמולי’ק ברעם בוחן את Frame הצילום במצלמת ה- Marconi הענקית שלו בטרם תחילת הריאיון בשידור ישיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצלחת שידורי הספורט של של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נבעה גם מעיתונאות טובה שעסקה כל הזמן במפגשים עם גיבורי העלילה ב- Pre Game Show ובתום התחרות במסגרות ה- Post Game Show. כיסוי תחרות הכדורסל של ה- Final Four בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת”א ע”י חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודי, היוותה בפירוש שגשוג עיתונאי גם מפני המעטפות העיתונאיות שעטפו את קדם הַמִשְדָר הישיר וגם את אחריתו, ו- עוררו הדים חיוביים עצומים ברשות השידור. מנכ”ל רשות השידור עצמו אורי פורת כתב לי שלושה ימים לאחר תום מבצע שידורי ה- Final four של סלוניקי 2000 מכתב נרגש באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי. הנה הוא כלשונו [8].

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת מעניק צל”ש לי ולעובדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מילאתי את בקשתו ותליתי את מכתבו של המנכ”ל לידיעת הנוגעים בדבר בשני מקומות מרכזיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הניצב בשכונת רוממה בירושלים : במחלקת הספורט בלֵב לִיבָּה של חטיבת ההנדסה שכה אהבתי והערכתי, ובחדרי המאסטר שלה. החלטתי להגיב למכתבו של המנכ”ל בעיקר לנושא שכותרתו, “תנאי תחרות קשים במיוחד”, שהוא במו ידיו והחלטותיו כפה עלי יחדיו עם סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, כשלפתע השיגני ברכתו של רָפִיק חַלָבִּי. מנהל חטיבת החדשות כתב לי מכתב הערכה נרגש במיוחד [9]. בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים שררה אופוריה. ניצחון הרייטינג שלנו יצר גאווה ותחושה שאנחנו שליחים של רשת הטלוויזיה הטובה במדינה גם אם מכנים אותנו “שידור ציבורי”. הוכחנו שבתחום הטלוויזיוני הקונקרטי שלנו אנחנו הכי טובים בארץ.

טקסט מסמך : 23 באפריל  2000. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע הפקת השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחקי ה- Final  four  בסלוניקי 2000  בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת ביום שני – 24 באפריל 2000, מיהרתי להשיב למנהל החדשות על מכתבו החם. בקשתי אותו לפעול ולהירתם להשגת זכויות השידור של משחקי מכבי ת”א בכדורסל בשנים הבאות ולמשחקי ליגת העל בכדורגל שכה נכספנו אליהם. ידעתי שבהיעדרו של יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה המצוין (הפורש מתפקידו בתוך 6 ימים) יקשה הדבר שבעתיים [10].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                                                       24.4.2000

אל   :  רפיק חלבי

מאת : יואש אלרואי

הנדון : רכישת זכויות השידורים של מכבי ת”א במשחקי ה- Supro  League לעונות 2004 – 2001 ורכישת זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל 2005 – 2001.

רפיק היקר ,

1. תודה על מכתב ההערכה שלך אלינו הנוגע לשידורי הפיינל – פור בסלוניקי , בתאריכים 18 ו – 20 באפריל2000 .

2. אנחנו חייבים לחתום על הנ”ל במהירות האפשרית (ניתן לעשות את זה עד סוף החודש הזה בשני המישורים) , לנצל את ההצלחה ולהכות בברזל כל עוד הוא חם .

3. כמי שניצב היום בראש ההיררכיה בערוץ 1 בהיעדרו של יאיר שטרן , אל תיתן להנהלת רשות השידור להתחמק מאחריותה הראשית לנ”ל . כדי שלא נתבכיין ונדרש לומר בעוד ימים אחדים “…איך הפסדנו את זכויות השידורים מתחת לאפינו…לשנים כה רבות…”.

רפיק, אני שב וחוזר ואומר , אין לנו זמן וצריך לפעול מייד . מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ (ובעולם), השתנה והפך להיות מסובך ומורכב. זה לא פשוט לנהל ביום ביום הזה מו”מ לשידורים יקרים שרבים במדינה חפצים בהם , אבל זה לא בלתי אפשרי. מרכיב הזמן חשוב להצלחה . אל תהסס, קח את היוזמה ונצא לדרך.

                         בברכה ,

                         יואש  אלרואי

ניצחונה הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והתבוסה שנחל ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים), הצדיקה את תפישת עולמי הנוגעת לפילוסופיית השידור ומהות ודרך העבודה העיתונאית ברשת הטלוויזיה בה עבדתי לאורכן של עשרות שנים. מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי היטיבה לשמור כל העת על התייחסותה הרצינית לסיקור האירועים, מהימנות עבודתה העיתונאית, וראשוניות הדיווח. עובדה שבשעת מבחן ציבור הצופים במדינת ישראל שמר לה אימונים. שום “קליפיזציה” מוסיקלית של ערוץ הספורט איננה מתחרה לטווח ארוך עם עיתונאות רצינית. ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית על ערוץ הספורט בכבלים גדול עוד יותר לנוכח “קמפיין” מאורגן שנמשך זמן רב בעיתונות הארצית נגד מחלקת הספורט שלה ומנגד האדרת שמם של ערוץ הספורט בכבלים וערוץ  2 המסחרי. התבוסה של ערוץ הספורט בהתמודדות נגד השידור הציבורי היא טוטלית בכל קריטריון ואמַת מידה ובעיקר נוכח העובדה שעומדת לרשותו מערכת משומנת ומשוכללת של יחסי ציבור ושיווק, החסרים כאמור לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הניצחון הדרמטי של ערוץ 1 הציבורי בסלוניקי מֵעיד כאלף עדים על ההבדל הקיים החוצץ בין שני מקורות השידור. אין תחליף לעיתונאות ישרה, אמינה והוגנת, וגם ראשונית הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים (בכל תחום בחיינו) במדינה דמוקרטית בת חורין . לא בכדי הִכָּה הערוץ הציבורי את ערוץ הספורט וגם את ערוץ 2 שוֹק על ירֵך בשידורי ה- Final Four בסלוניקי, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד. הניצחון הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית עורר הדים עצומים בתוך רשות השידור. לרבים אצלנו וברשות השידור כולה נראה היה כי מחלקת הספורט שלי מובלת לטבח טלוויזיוני במאבק עם ערוץ הספורט. יחסי הציבור המרשימים הרצופים והאפקטיביים של ערוץ הספורט ואגרסיביות השיווק, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הכתובה וגם באמצעות ערוץ 2, פעלו את שלהם והשפיעו על כולם. על פי הערכות “המומחים” למיניהם עמד ערוץ 1 בפני תבוסה מוחצת. לא היה בכך ספק. משהגיעה בשורת הניצחון הופתעו כולם. אך לא אני. היו לי אוהדים בהנהלת הרשות. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב, התרשם אף הוא מאוד ממבצע השידורים הארוך, והביע את תודתו על הניצחון הסוחף. כך כתב לי [11].

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב הערכה ששלח לי ולאנשיי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב יצא ממש מגדרו לנוכח הניצחון הגדול של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). הוא שלח לי כשי את מפות הרייטינג הענקיות של הצפייה בטלוויזיה ב- 18  וְ- 20 באפריל 2000 , המצביעות על ההישג הבלתי רגיל של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ועל תבוסות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 מול השידור הציבורי [12].

טקסט מסמך : 18 באפריל 2000. זוהי מפת תבוסת הרייטינג שהנחילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לערוץ 5 וערוץ 2 לכל אחד לחוד ולשניהם יחדיו ביום שלישי – 18 באפריל. את גרף הרייטינג הכין עבורנו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. הוא הגיש לי אותה כשי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה כה נרגש מהניצחון שלנו באותו ליל שלישי – 18 באפריל 2000 עד שהרים לי טלפון מוקדם בבוקרו של יום רביעי, ושאג לשפופרת : “יואש אלרואי ניצחת את ערוץ 5 בגדול”. נאלצתי להרגיע אותו . הייתי קוּל והשבתי לא בקול שָלֵיו : “יאיר יקירי, תירגע. זה היה רק היומן. הסרט האמיתי טרם הגיע. אתמול הרגנו אותם. מחר בלֵיל חמישי – 20 באפריל 2000  נקבור אותם”. ואומנם כך היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זוהי מפת הרייטינג של השידור הישיר השני ביום חמישי בערב – 20 באפריל 2000  מסלוניקי – יוון, בו שידרנו “ראש בראש” נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין מכבי ת”א לפנאתנאייקוס היוונית. מכבי ת”א הפסידה במשחק הגמר אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה. הִכֵּינוּ את ערוץ 5 ברייטינג באופן מפורש כפי שמראה הגרף . צברנו % 30.1 רייטינג מול  % 5.8 בלבד של ערוץ 5. מרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל הלכו עמנו וצפו בשידורים הישירים שהובילו השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשנים אלי סהר ורלף קליין. עִם ובסיוע שתי נבחרות שידור אנושיות כה מוכשרות, מאומנות, ודבקות במשימות בשידורים שהיו לי בסלוניקי וירושלים, לא הייתי יכול להפסיד למיילן טנזר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה בשני ערבי השידורים האלה “ראש בראש” את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד. בלתי נשכח בהיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. אפקטיביות הכיסוי הטלוויזיוני הישיר הענק של מחלקת הספורט בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 התאפשר תודות לקובי בן – גוּר יו”ר דירקטוריון פלא-פון, גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של פלא – פון, גב’ רוני לָטְשוֹבֶר, ואילן בן-דוֹב מנכ”ל סאני תקשורת. קובי בֶּן – גוּר העמיד לרשותי 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר למבצע השידורים הזה תמורת חשיפת 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות החסות של פלא-פון וְ- Samsung. בלעדי הממון הזה לא הייתי יכול להביס את מיילן טנזר ושַכִי פרנץ מנהלי ערוץ 5 בכבלים. ב- 11 במאי 2000 קיבלתי את מכתבו החשוב של גִיל בּוּל המודה לי על שיתוף הפעולה העִסקי המוצלח בין חברת “פלא-פון” לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי. הנה הוא כלשונו [13].

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו המסמך וחשוב ביותר שתיעד והוכיח את האפשרויות הכלכליות הגלומות וטמונות  במימון שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת “פלא פון” בראשות יו”ר הדירקטוריון מר קובי בן- גור שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור הקרנת שקופיות החסות שלה בשני השידורים הישירים ב- Final four  של סלוניקי 2000, סכום של 000 250 (רבע מיליון) דולר. המסמך הזה של גִיל בּוּל סמנכ”ל השיווק של “פֶּלֶא – פוֹן” הוכיח שיש עתיד כלכלי לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מבצע שידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 היה מאחוריי. עמדתי עכשיו לפני שני מבצעי שידור בינלאומיים יקרים ויוקרתיים נוספים קרובים ומלאי אתגר, טורניר 2000 EURO  (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) והמשחקים האולימפיים של סידני 2000. הייתי צריך למַמֵן אותם. מבצע השידורים הישירים של ה- Final Four בסלוניקי 2000 נראה כמשחק ילדים לעומתם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 בספטמבר 1984 נערך באולם הכדורסל ברוממה בחיפה משחק כדורסל שיגרתי שפתח את העונה בליגה הלאומית, בין מכבי חיפה למכבי ת”א. 3000 אוהדים חיפניים נדחסו להיכל צר המידות ועמם גם מצלמת פילם אחת שלנו שתיעדה את האירוע. את מכבי ת”א אימן צביקה שרף ובשורות הקבוצה שיחקו מיקי ברקוביץ’, מוטי ארואסטי, לו סילבר, פרנק בריקובסקי, האווי לאסוף, ז”ל, ואחרים. את מכבי חיפה אימן פנחס “פיני” גרשון ובשורותיה שיחק נער צעיר שטרם מלאו לו 18 שנה בשם עדי גורדון. עדי גורדון נולד בחדרה ב- 4 במארס 1966. הוא היה כּישרון כדורסל יוצא דופן שהחל את צעדיו הלאומיים הראשונים במדי מכבי חיפה. מכבי חיפה הדהימה את מכבי ת”א ב- 1992 וגברה עליה 92:94. עַדִי גוֹרְדוֹן קלע את הסל המכריע בשניות האחרונות של המשחק. הוא הצטיין בריכוז המשחק. המאמן פיני גרשון זכה לשבחים רבים על ניהול המשחק החכם. ב- 1996 ו- 1997 סבה ההיסטוריה על צירה בהיכל הספורט היד אליהו. אותם שני המאמנים משני צִדֵי המתרס ואותו עדי גורדון שחקן כדורסל נבון וחכם (במיוחד),הפעם במדי הפועל ירושלים. אחד מענקי הכדורסל שצמחו במדינת ישראל בכל הזמנים. סוג נדיר של שחקן כדורסל שכדאי לקנות כרטיס כדי לראות אותו בפעולה .

טקסט תמונה : 1989. שדר חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי לבוש ברישול (אופייני לימים ההם בטלוויזיה המונופוליסטית) מראיין את גיבור העלילה עדי גורדון בתום אחד ממשחקי הליגה לאומית בכדורסל בעונת 1989 – 1988 (ולא את אוהדי עדי גורדון). אורי לוי היה שַדָּר כדורסל מניח את הדעת, אך באותו יום ההוא ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט יד אליהו, לא שרר שום  Match up בין מבצעי הכדורסל הווירטואוזיים של עדי גורדון לבין שידור הטלוויזיה היבשושי שלו. איכות קולו לא הייתה נמרצת מספיק ולא איתנה דווקא ברגע המכריע של ההתמודדות ההיא בשידור הישיר במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בו הכניעה הפועל ירושלים את מכבי ת”א 65:67 מסל ניצחון של עדי גורדון. היה מדובר בסוג של החמצה תקשורתית טלוויזיונית של אורי לוי שחרותה לעד על טייפ השידור ולא ניתנת לתיקון. ההחמצה ההיא לפני 22 שנים יצרה געגועים ליורם ארבל ומאיר איינשטיין. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בליל חמישי – 30 במָארְס 2000 בשעה אחת עשרה בלילה תם השידור הישיר שלנו מהיכל הספורט ביד אליהו של משחק ההכרעה השלישי בין אלופת ישראל מכבי ת”א לבין אלופת איטליה פַּאף בּוֹלוֹנְיָה על הזכות להעפיל למשחקי ה- Final Four של סָלוֹנִיקִי. נוהל שידור ה- Roller Credits (כתוביות בעלי התפקידים הנושאים באחריות לשידור) סיים זה עתה את הילוכו על מסך הטלוויזיה. קוֹל תרועת השידור נָדַם. מכבי ת”א ניצחה בשיעור מכריע את יריבתה  64:79 והעפילה למשחקי סָלוֹנִיקִי כמו גם הרייטינג של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנסק באותו ערב לשחקים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה יריב ראוי לערוץ 2 וערוץ 5. נוף הטלוויזיה היה שונה אז. בשנת 2000 הביס השידור הציבורי את המסחרי, את ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט) כל אחד לחוד, ובהזדמנויות לא מעטות גם את שניהם ביחד. יותר ממיליון צופים ראו את השידור הישיר של המשחק מכבי ת”א – פַּאף בּוֹלוֹנְיָה בטלוויזיה הציבורית. תשע שנים נעדרה מכבי ת”א מהמפעל מאז ה- Final Four של פאריס בשנת 1991. עכשיו לפתע זה קרה שוב.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 30 במארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור השנייה שלי בהיכל (את עמדת השידור הראשונה איישו השדר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר). השַדָּר אורי לוי (משמאל) והפרשן רלף קליין ז”ל (במרכז) מראיינים בשידור ישיר את גיבור העלילה פיני גרשון מאמן מכבי ת”א (מימין, ולא את אוהדיו) דקות ספורות לאחר שהשלים את הניצחון על אלופת איטליה “פאף” בולוניה 64:79 והעלה את מכבי ת”א לתחרויות ה- Final four עמדו להיערך ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בעיר היוונית סלוניקי, לאחר היעדרות בת עשור שנים. (באדיבות ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום חמישי – 17 ביולי 1997 בעיצומם של משחקי המכבייה ה- 15, סעדנו בתשע בבוקר את ארוחת הבוקר המסורתית המשותפת במלון “HILTON” בתל אביב עם אנשי הנהלת קבוצת הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. זה היה ריטואל קבוע ושָם גם נחתם ההסכם בין שני הגופים לעונת השידורים  1998 – 1997. “בשנה הבאה כבר תשבו עם מנכ”ל אחר על הסכם זכויות השידורים בטלוויזיה”, אמר מוטי קירשנבאום ז”ל לאנשי המועדון שהוקיר והעריך, ואז ירה את הטקסט שלא יישכח על ידי ולא יישמט מזיכרוני : “שמעון, דיוויד, ושמלוק, אני רוצה לומר לכם בשמה של רשות השידור שאנחנו מאוד נהנים לשלם לכם. קבוצת מכבי ת”א היא מועדון מפואר שרשות השידור גאה לשדר את המשחקים שלו. אנו מאחלים לכם הצלחה גם בעונה הקרובה”. אנשי מכבי ת”א ישבו מוקסמים למשמע דבריו של מנכ”ל רשות השידור יחיד בדורו באישיותו המיוחדת והמופתית, יושרתו, הגיונו, ומנהיגותו. החלק הראשון של הטקסט לא שינה להם הרבה. עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי, ודֵייוִיד פֶדֶרְמַן ידעו שכל עוד מכבי ת”א תוכתר בתואר אלופת המדינה היא זאת שגם תחבוש לראשה את כתר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותצעד שלובת זרוע עם חטיבת הספורט שעמדתי בראשה, יהיה מנכ”ל רשות השידור אשר יהיה. במידה מסוימת לטיב מזלם ומזלי מנכ”ל רשות השידור הבא שירש את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1998 היה אורי פורת ז”ל, פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין “ביבי” נתניהו.

כשיצאנו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי לרחוב הירקון התל אביבי מבעד לדלת הזכוכית המסתובבת של מלון “הילטון” שוחחנו בכלל על משהו אחר. “תשמע יואש…”, אמר לי לפתע מוטי קירשנבאום, ומייד הוסיף : “חיים יבין עוזב אותנו לערוץ 2. תמיד רציתי שההלוויה שלוֹ תצא מבניין הטלוויזיה ברוממה, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז שיעזוב, אנחנו לא ניפול, כי לא אלמן ישראל”. התבוננתי בפני הפּוֹקֶר שלוֹ. שריר לא זע שָם. עזיבתו של חיים יבין (בן 65) את רשות השידור וערוץ 1 בשעה שהוא מוטי קירשנבאום משמש המנכ”ל שלה הכאיבה לוֹ, אך פניו ומבטו הקַר לא הסגירו מאום, כלום, שום סערת רגשות. הוא נשאר Cool. תהיתי מה זורם לו שם בעורקיו. קֶרַח או דם. הערכתי מאוד את מוטי קירשנבאום. אולי אפילו הערצתי אותו. היה על מה להעריץ אותו ואת אישיותו המיוחדת והמקורית. נטישתו של חיים יבין את השידור הציבורי ואת רשות השידור בספטמבר 1997 החזירה אותי בבת אחת לשנת 1990 ליום שבו יורם ארבל עזב אותי בדרכו לשידור המסחרי. חיים יבין היה המגיש הטוב ביותר בשעתו של “מבט” ויורם ארבל שַדָּר הספורט הטוב ביותר בימים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא גם היה מגיש מצוין של תוכניות הספורט למיניהן שהפקתי וערכתי בטלוויזיה הציבורית. יורם ארבל היה הטוב ביותר. בניגוד למוטי קירשנבאום אני לא יכולתי להסתיר את העֶצֶב. ראו אותו על פניי.

טקסט תמונה : חורף 1975. מוטי קירשנבאום (משמאל) וחיים יבין (מימין), שניהם מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968, מבלים יחדיו על סט “ניקוי ראש” באולפן א’ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים. בתווך השחקן טוביה צפיר (במדי שוטר). באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור. הוא התייחס אל חיים יבין כאל בֵּן מַלְכוּת אך לא הזיל דמעה כשחיים יבין נטש אותו בספטמבר 1997 וערק לערוץ 2. “רציתי שהלוויה של חיים יבין תצא מרוממה …אך לא אלמן ישראל…”, אמר לי אז לפני 21 שנים במלון “הילטון” בת”א לאחר טקס החתימה על זכויות השידורים עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. לא היה ספק כי במוטי קירשנבאום ז”ל היה טמון יותר מקור טוב של מנהיגות. יכולתו להבליג, כישרון האיפוק, הכוח הנפשי שלוֹ לשמור את הקלפים קרוב לחזה, ומעולם לא להזיל דמעה – הן תכונות אופי ששמורות למנהיגים בלבד. מוטי קירשנבאום היה כזה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹרָם אָרְבֶּל הוא גדול שדרי הספורט של הטלוויזיה בכל הזמנים (בתנאי שמערכת עיתונאית מקצועית ורצינית עוטפת אותו ומעניקה לו סיוע מיטבי). עזיבתו בספטמבר 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני הייתה אבדה לשידור הציבורי. בלכתו השאיר את זירת השידור וההגשה פתוחה ל- שלושת יורשיו מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. בין השלושה התפתח קרב ירושה בו זכה מֵאִיר אָיְינְשְטַיִין ז”ל. מאיר איינשטיין צמח ברדיו “קול ישראל” והיה עיתונאי באופיו. הוא הכניס מֵמַד של עיתונאות לשידורים הישירים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אלמנט שהיה חסר בתקופתו של יורם ארבל. עשור ה- 70 של המאה הקודמת היה שייך לדן שילון. יוֹרָם אָרְבֶּל השתלט על המיקרופון והמרקע בעשור ה- 80 של המאה שעברה. מאיר איינשטיין נכנס בהצלחה גדולה לנעליו הגדולות בעשור ה- 90 של המאה ההיא. הוא שִגְשֵג מייד והיה כל כך דומיננטי עד שהדיח מסביבת השידור את אוּרִי לֵוִי וגרם לרָמִי וַויְיץ לנטוש את השידור הציבורי ולעבור לשורות הטלוויזיה המסחרית. זה היה בסתיו 1994.

טקסט תמונה : חורף 1991. ליתר דיוק דצמבר 1991. אלו הם שלושת השדרים שעיצבו את פני מסך הספורט של השידור הציבורי בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. הנה זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מאיר איינשטיין ז”ל, וייבדלו לחיים ארוכים רמי ווייץ ואורי לוי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

3. המיקרופון האכזר מותיר את רוב השדרנים נַכִים, פטפטנים, ופגועים עד עמקי נפשם. לעַד. לעיתים גם את הטובים שבהם.

המיקרופון איננו ידיד. הוא אויב. יש להיזהר ממנו. ראה סיפורו של נסים קיוויתי (בן 92 היום, שדר – עיתונאי בולט ומוכשר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה) במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. שאלו את נסים וקיוויתי בעניין המיקרופון האכזר והתעניינו גם אצל יורם ארבל “גיבור” הטרגדיה של אסון משחק הכדורגל בין קבוצות ליוורפול ויובנטוס ב- 29 במאי 1985 באצטדיון “הייסל” בבריסל בירת בלגיה, ו- “גיבור” משחק השרוכים ב- 1998 בין הפועל בית שאן לבית”ר ירושלים באצטדיון קריית אליעזר בחיפה. המיקרופון האכזר מותיר את רוב השדרנים נַכִים, פטפטנים, ופגועים עד עמקי נפשם. לעַד. הציבור יזכור להם לנצח את כישלונותיהם ולא את הצלחותיהם ושגשוגם. 

4. קניין ה- א”ק במדינת ישראל הוא אחיזת עיניים. תופעת האצנית דיאנה ווייסמן ב- 2018 היא ייחודית לאצנית הצעירה בת ה- 19 ולאימא שלה שמאמנת אותה. דיאנה ווייסמן היא Self – made ולא Made in Israel.

אין א”ק בארץ. שבירת שיאה הלאומי הוותיק של האצנית אסתר רוט שחמורוב (בת 64 היום) בריצת 100 מ’ בתוצאה 11.45 ש’ (עמד על כנו במשך 46 שנים מאז אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) ע”י דיאנה ווייסמן בריצת 100 מ’ במסגרת אליפות ישראל יום רביעי – 4 ביולי 2018 באצטדיון הדר יוסף בה קבעה זמן של 11.38, הוא שמחת עניים. ארבעת ערוצי הטלוויזיה הארציים הגדולים בארץ חגגו את השיא החדש, אולם שום מערכת מארבעת המערכות העיתונאיות של ערוצים 11, 12, 13, ו-14 לא טרחה לתמוה להסביר לצופיהן איך וכיצד יכולה להיווצר תופעה כזאת בה שיאה הישראלי של אסתר רוט – שחמורוב מחזיק מעמד 46 שנים ולא נשבר עד כה. מדובר בסימן מובהק המצביע על כך כי פשוט אין א”ק בישראל. ענף ה- א”ק בישראל נבול ומפגר בכ- 70 / 60 שנים אחרי הצמרת העולמית. שיא העולם בריצת 100 מ’ לנשים 10.49 ש’ אותו מחזיקה פלורנס דולורס גריפית’ – ג’וינר המנוחה הושג על ידה ב- 1988 בעת תחרויות מבחני הא”ק של ארה”ב באינדיאנאפוליס לקראת אולימפיאדת סיאול 1988. שיא העולם הזה שריר וקיים עד עצם היום הזה. בתרגום של זמן למרחק גריפית’ – ג’וינר של 1988 הייתה משיגה את דיאנה ווייסמן של 2018 בהפרש של כ- 9 / 10 מטרים. התוצאה של דיאנה ווייסמן מפגרת ב- 60 שנים אחרי צמרת העולמית של הנשים בא”ק. כמות גם כל אלופי ואלופות ישראל בא”ק ב- 2018. אין א”ק במדינת ישראל. יש שיירים. שרידים. ועוד מילה : אסתר רוט – שחמורוב הייתה בשעתו לפני כיובל שנים אצנית נפלאה בעלת מוניטין גם באסיה. מוכשרת (מאוד). במידה רבה Self made וגם חומר פוטנציאלי משובח בידי שני יוצריה שאינם עוד בחיים מאמנה עמיצור שפירא ז”ל (נרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972) ובעלה פטר רוט ז”ל שהפך למאמנה לאחר מותו של עצימור שפירא. פטר רוט היה בעצמו מתעמל מחונן ברמה ישראלית. אין א”ק בישראל. אסתר רוט – שחמורוב הייתה תופעה חד פעמית בהיסטוריה של ה- א”ק הישראלית כמו קופץ המוט אלכס אוורבוך. אי אפשר לייצר אלופי א”ק (גם לא אלופי שחייה) במסגרות הלימוד ב- בתי הספר היסודיים והתיכוניים כש- כּל כיתה רווייה ב- 39 – 35 תלמידים ותלמידות. אין גם שום אפשרות ללמד, לאמן, ולהעניק מיומנות לתלמידים בשיעורי ספורט וחינוך גופני במקצועות טכניים כמו ריצות משוכות, קפיצה במוט, ו/או קפיצה לגובה (בסגנון פוסברי) שדורשים שימוש במִכְשור ובטכנולוגיה ספורטיבית ברמה גבוהה. אפשר להפנות את המוכשרים לאגודות הספורט שממילא נעדרות ממון וכריזמה בתחום אימון ה- א”ק.

יום ראשון – 1 ביוני 1986. מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986. אצטדיון “חליסקו” בעיר גוואדאלאחרה במכסיקו. ברזיל מנצחת את ספרד 0:1. יום ראשון – 1 ביוני 1986 היה יום סגריר לטלוויזיה הישראלית הציבורית, אולם בעיקר לשדר שלי נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחרה ושידר בשידור ישיר שער שלא היה. המיקרופון האכזר מותיר את רוב השדרנים הרגולרים נַכִים, פטפטנים, ופגועים עד עמקי נפשם. לעַד. לעיתים גם את המשובחים שבהם.

בשבת – 31 במאי 1986 הטסתי את השדר נסים קיוויתי ויחדיו עמו את הטכנאי יצחק בן יוסף (“בניו”) מ- מכסיקו סיטי לגוואדאלאחרה כדי להעביר משם למחרת ביום ראשון – 1 ביוני 1986 בשידור ישיר את המשחק הראשון בבית המוקדם מס’ 4 המוקדם במונדיאל מכסיקו 1986 בין נבחרות ברזיל וספרד. אני בעצמי נשארתי במפקדה שלי ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) במכסיקו סיטי כדי לנהל את ההפקה ואת מכלול השידורים הישירים. נסים קיוויתי שדר ועיתונאי דגול שגה במהלך השידור הישיר שגיאה קטסטרופלית. הוא שידר שער שלא היה והעניק בטעות לברזיל יתרון 0:1 (שחקן ברזילי הבקיע שער בידו מבעיטת קרן אולם שופט המשחק האוסטרלי כריסטופר באמברידג’ / Christopher Bambridge שניצב קרוב לאירוע פסל אותו מייד). נסים קיוויתי לא הרים משום מה את עיניו מהמוניטור שניצב בעמדת השידור שלו באצטדיון “חַלִיסְקוֹ”, לא שם לב לשתי שניות, ואיבד את הריכוז, ובמשך כשבע דקות נתן תוקף לתוצאה שגויה. המדינה הייתה כמרקחה. כל מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה צלבו אותו וקראו לתלותו בכיכר העיר. על פי דעתם נסים קיוויתי עבר עבירה בלתי נסלחת. זאת הייתה צרה צרורה. הביקורת בבניין הטלוויזיה שלנו הייתה פוגענית מכולן. כל מיני מומחים בעיקר מחטיבת החדשות בניהולו של יאיר שטרן הגיחו מהחורים צלצלו לאורי פורת ודרשו להחזיר את נסים קיוויתי מייד הביתה ארצה. שוב נשמעה הטענה הישנה, “…אם השדר של יואש אלרואי טועה כה נואשות בעמדת שידור שנשכרה עבורו באצטדיון ב- גוואדאלאחארה אז אנא ממנו שישדר Off tube מהמוניטור בירושלים, בדיוק כפי שעושה שדר הכדורגל בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית JTV. חבל על הכסף. חבל על הטיסה לחו”ל ומימון שהייתו שם…”. אני זוכר במדויק את השיחה ההיא באותו הערב הסגרירי לפני 32 שנים שניהלתי עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, הוא בביתו בראשל”צ ואני ב- IBC במכסיקו סיטי, ואת הטקסט שאמרתי לו לאחר הפשלה המטופשת והלא מובנת : “אורי , תראה נסים קיוויתי הָרוּג. קרתה לו תקלה טלוויזיונית איומה. אתה יכול לקבור אותו ו/או להחיות אותו. אני בוחר כמובן באפשרות השנייה. והיה כי תורה לו לשוב הביתה אני אהיה עמו יחדיו על המטוס. גם אני חוזר הביתה”. זה היה הטקסט המדויק. אורי פורת היה ג’נטלמן אצילי והשיב לי, “…חבל שקרתה טעות כה מצערת ועוד לשדר וותיק עתיר ניסיון כמו נסים קיוויתי. אינני מחזיר אותו ארצה. בשום אופן לא. אני סומך עליך לגמרי…”. צריך להבין ששגיאות כאלה מקעקעות לחלוטין את דמותו של מוסר האינפורמציה אולם הן פוגעות גם בשלטון שמנהל ומפיק את השידור, משהו בסגנון החברה המצ’וקמקים האלה מרוממה שוב פישלו. צריך להעיף משם את כולם לפני שיחרבנו לנו את כל המונדיאל. הטרגדיה של נסים קיוויתי הייתה אישית שלו אבל לא רק. היא במידה מסוימת הייתה גם מנת חלקה של הקבוצה בתוכה חי והתגורר. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין יבד”ל ומנכ”ל רשות השידור אורי פורת טקסו עצה וביקשו להחזיר את נסים קיוויתי הביתה ולשלוח אלי למונדיאל מכסיקו 1986 במקומו את רפי גינת.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אני עם מפקח ה- Video יצחק “בניו” בן יוסף (משמאל) במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי. שאלתי אותו את יצחק בן יוסף שוב ושוב את השאלה הבאה : “…האם יש לך הסבר כיצד קרתה טרגדיית שידור כזאת לנסים קיוויתי בשעה ששימשת טכנאי צמוד שלו בשידור הישיר כשאתה חובש גם כן Head set בעת השידור הישיר של משחק ברזיל – ספרד…”. מעולם לא קיבלתי תשובה ברורה מניחה את הדעת משניהם. לא מהשדר שלי נסים קיוויתי ולא מהטכנאי שלי יצחק בן יוסף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. יצחק “בֵּנְיוֹ” בן יוסף מתקין ומחבר את מיקרופון ה- Lip mic לקופסת השידור עבור השדר נסים קיוויתי במקום ה- Head set  שהותקן ע”י חברת TELEMEXICO ששימשה Host broadcaster של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי. נסים קיוויתי סיפר לי מאוחר יותר כי כל ההתעסקות הטכנית עם מיקרופון השפתיים (ה- Lip microphone ) וריב הסמכויות המתמשך בין טכנאי הקול וטכנאי ה- Video בירושלים מי הוא האיש המורשה לבצע את ההתקנה הזאת, הוציאו אותו מהריכוז ושלוותו הנפשית, והם שגרמו לטעותו הקשה והחמורה בשידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד ב- יום ראשון ההוא של 1 ביוני 1986 באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחארה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  יוני 1986. גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. נסים קיוויתי (משמאל, חובש כובע מצחייה) יושב מוּבָס ומכונס בעצמו בעמדת השידור. עולמו חרב עליו. הוא היה ממש הלום צער ויגון בגלל השגיאה הקשה שחולל בעת השידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד בבית מס’ 4 המוקדם במונדיאל מכסיקו 1986. מדינה שלימה לעגה לו. הוא חש מושפל עד עפר. במשך כשבע דקות תמימות העניק שער לברזיל שלא היה. השער שהובקע נפסל ע”י השופט האוסטרלי קריסטופר באמברידג’, אך נסים קיוויתי לא הבחין בכך למרות שישב בעמדת שידור מצוינת בעלת תצפית נוֹחָה באִצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחרה . נסים קיוויתי טען במשך 7 דקות בשידור ישיר שברזיל מוליכה 1 : 0 נגד ספרד בעוד שהתוצאה הייתה באותו שעה תיקו אפ . הוא שילם מחיר מקצועי כבד עבור שגיאתו החמורה ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                             

טקסט מסמך :  12 ביוני 1986. עיתון “דבר”. דוגמא אחת מיני עשרות ביקורות . מבקר הטלוויזיה של עיתון ” דבר”העיתונאי אמנון דנקנר ז”ל מקפד את ראשו של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986. (באדיבות ארכיון “דבר” ובית אריאלה בתל אביב).

טקסט מסמך : 6 ביוני 1986. דוגמא שנייה מתוך עשרות ביקורות טלוויזיה. העיתונאי מרדכי רנן ז”ל קורא בעיתון “ספורט” להחזיר את נסים קיוויתי הביתה בעקבות טעותו בשידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד במונדיאל מכסיקו 1986. (תודה לאגף העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).
כישלונם של יורם ארבל ונסים קיוויתי ברגעי שידור מכריעים ב- 1985 ו- 1986 כששניהם מצוידים בעמדות שידור באצטדיונים ונקודות תצפית טובות היה יותר מפיאסקו, החמצה, והתמוטטות מהדהדים בלתי מובנים וגם בלתי נשכחים. כיצד זה שדרים כה מיומנים וכה מוכשרים נופלים דווקא בתנאי קרב נוחים ומאבדים לפתע ללא כל סיבה נראית לעין את היתרון ההתחלתי הטלוויזיוני שהוענק להם. תרומתם של נסים קיוויתי ויורם ארבל במשך שנים רבות לשגשוגם של שידורי הספורט בשידור הציבורי היא עצומה. זוהי עובדה. אולם מתברר כי כישלון אחד מעיב על הזיכרון הקולקטיבי וצורב פשלה בודדת בצבעים קודרים עזים יותר מ- 1000 (אלף) הצלחות.

[1]  ראה נספח : ראה מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין “במעריב” מתאריך 5 במרס 1981, הנושא את הכותרת “בקשה”.

[2]  ראה נספח : המסמך המקורי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980 היה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986 היה חיים יבין יבל”א.

בהדגשת יתר : “סַם ה- Off tube הטלוויזיוני הנָגוּעַ בקִיצוּץ אֵיכוּת הַשִידוּר וגִיזוּם טִיב העבודה העיתונאית, נָגוּעַ גם בחוסר יוֹשְרָה. הוא סַם מְסוּכָּן, מפני שלאחר שהנהלות רשתות הטלוויזיה בארץ החלו להשתמש בו, הֵן אֵינָן יכולות להפסיק לצְרוֹךְ אותו”. 

“יוֹשְרָה” היא מילת מפתח ב- Issue הרחב שאני מעלה כאן לשיחה משותפת עם קוראי הבלוג הנוגע לעניין “סם ה- Off tube הטלוויזיוני…“. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה מעניינת שמעלים לדיון ד”ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים”, והם משיבים בקצרה : “אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות”. חוות דעת מעניינת שמעידה על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח בין המנהלים לבין העיתונאים – שדרנים שלהם. הספר המצוין, תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים” (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי “פקר – הוצאה לאור בע”מ”), מומלץ לעיון וקריאה. 

אולימפיאדת לונדון 2012. סוף עידן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המטה ליפול בזירה האולימפית. זכויות השידורים האולימפיות נדדו לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. בצֶדֶק, לאחר הפשלה הבלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור באולימפיאדת לונדון 2012 בראשות מנכ”ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם יחדיו עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’ ועם יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור המודח אמיר גילת. כל השלושה הנ”ל סולקו בגין עליבותם ההיא ב- 2014 מרשות השידור ע”י כונס הנכסים פרופסור דוד האן ונציגו המנכ”ל הזמני יונה וויזנטל.

אופציית ה- Off tube.

חשבון כלכלי פשוט מראה כי עלות הטסת צוות שידור בן שלושה אנשים (שדר יורם ארבל + פרשן אייל ברקוביץ’ + טכנאי מדופלם) לברצלונה ע”י ערוץ ONE בכבלים לתקופה בת שלושה ימים לצורך שידור ישיר של המשחק ברצלונה – ריאל מדריד 2:1 (מוצ”ש – 2 באפריל 2016) מעמדת שידור באצטדיון “נואו קאמפ”, נסובה סביב כ- 10000 (רבבה) דולר. מדובר בהוצאות טיסה + שכירת שלושה חדרים במלון לשלושה ימים + הוצאות אוכל + הוצאות תחבורה בברצלונה + תשלום עבור עמדת שידור מאובזרת ב- “נואו קאמפ” + תשלום עבור קו שידור בין ברצלונה לאולפן ערוץ ONE + שירותי תקשורת לוויינית. ערוץ ONE נמצא בתנופה לאחר רכישת זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הספרדית בכדורגל לשלוש השנים של 2018 – 2015. כידוע בקיץ 2015 העלתה חברת הזכויות הספרדית “Media pro” את מנת זכויות השידורים בעבור החוזה החדש של 2015 – 2018 של הליגה הספרדית בכדורגל והגביהה אותו לרָף של 3.000000 (שלושה מיליון) euro לעונה אחת במקום 1.900000 (מיליון ותשע מאות אלף) euro כפי שהיה נהוג עד 2015. סכום של 9.000000 (תשעה מיליון) euro לשלוש שנים. מדובר בהאמרת הגְרָף בבת אחת לגובה של יותר מ- % 250 בהשוואה להסכם הקודם. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שזכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל היו שייכים לו עד 2015 נרדם בשמירה. ערוץ ONE העירני והשאפתני עקף אותו בסיבוב וגנב את ההצגה. ובכן ערוץ ONE שרוי כעת בתאוצה לפנים, אולם למה לבזבז 10000 (רבבה) דולר על הטסת צוות שידור לברצלונה אם אפשר לכנס ללא שום קושי 300000 (שלוש מאות) אלף צופי טלוויזיה בארץ (מממנים במיטב כספם גם את ONE) סביב מדורת ה- Off tube הטלוויזיונית שעוסקת במשחק ברצלונה – ריאל מדריד 2:1. מדהים עד להיכן מגיעה הסכמתו של חלק מהציבור הטלוויזיוני בארץ לקבל עליו את עול הטמטום של ההעתקה מהמוניטור ? עד לאפוא מגיע הנהון ראשו של חלק מהציבור שמסכים להסתפק ב- מידע שמספקים לו חדשות לבקרים שדרני ה- Off tube של ערוצי הטלוויזיה השונים בארץ, אלה שמעתיקים את האינפורמציה בעבורם מכל מוניטור המותקן באולפנים ? הטמטום הכרוני של צרכני הטלוויזיה בארץ מקביל לקמצנות הכלכלית והעיתונאית המתמשכת שמנפקות חלק מהנהלות רשתות הטלוויזיה בארץ. זאת עובדה. אינני מתפלא יתר על המידה. כבר ב- 1985 קבע הזָמָר רב המוניטין שָלוֹם חֲנוֹךְ (בן קיבוץ משמרות) בשירו המפורסם “משיח לא בא”, “כי משיח גם לא מטלפן…הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם…”. מדובר בהרבה אירועי עַל בספורט הבינלאומי ובראשם משחקי ה- NBA בכדורסל ומשחקי ליגת האלופות בכדורגל, בהם הנהלת RGE בראשות מר מודי פרידמן עושה את החשבון הכלכלי שלה ולא את החשבון העיתונאי של צופיה, למרות המימון הציבורי הענק שהם מספקים למרשיה. הנהלת RGE מורה ללא חשש לשדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים להיוותר בארץ, לא לטוס לחו”ל, ו- לעשות את עבודתם הבינלאומית מהארץ ולהתפלש במדמנת ה- Off tube שהפך למגיפה. יהיה מה שיהיה. ממילא, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, וישלם. אין לי טקסט אחר מלבד השימוש בשתי המילים ההן של וויליאם שייקספיר במחזה “המלט”, רוש ולענה (!), כדי לתאר את עליבות וחומרת השימוש המופרך בעיתונאות ה- Off tube בטלוויזיה וברשתות הרדיו, וגם בעיתונות הכתובה בארץ. מדובר בגרף חטאים עולה נטול בקרה. העיקר מבחינת ההנהלות זה להביא ארצה את סיגנל השידור ולעזאזל כיצד יטפלו בו. ה- Off tube הפך אם כן לסַם טלוויזיוני ולמגיפת שידור בארץ לאחר שההנהלות למיניהן החליטו לקצץ בעלויות ההפקה, וכתוצאה נלווית, הגבלה וגִיזוּם גם בעלויות העבודה העיתונאית וחקר המידע, וזאת מבלי להיענש ע”י הצופים שלהם. לכן בחרתי בנוסחת הטקסט בכותרת העליונה של הפוסט : סַם ה- Off tube הטלוויזיוני מסוכן מפני שלאחר שהתחלת להשתמש בו, אינך יכול להפסיק לצרוך אותו”. ו/או בהדגשת יתר : “סַם ה- Off tube הטלוויזיוני הנגוע בקיצוץ איכות השידור וגיזום טיב העבודה העיתונאית מסוכן מפני שלאחר שההנהלות החלו להשתמש בו, הן אינן יכולות להפסיק לצרוך אותו”.   

מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. שגיאות שידור טראומתיות מזמינות לחצים. טעותו המביכה, המשונה, והבלתי מובנת שביצע שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 86′ ב- 1 ביוני 1986 בעמדת שידור נוחה באצטדיון “חליסקו” בעיר גוואדאלאחרה בעת שידור ישיר של המשחק ההוא ברזיל – ספרד, הוציאה את כל העכברים ברשות השידור מחוריהם. הפירוט המלא.

רעיון ה- Off tube המְסוּכָּן כ- אופציית שידור חלופית ממשית, והעדפתו על פני נוכחותו של שדר בעמדת שידור באצטדיון, עלה לדיון טלוויזיוני בכל עוצמתו ועל דַל שפתותיהם של כל מיני חורשי שמועות ומזימות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 2 ביוני מונדיאל מכסיקו 1986. זה קרה מייד לאחר הטעות האומללה ההיא של נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור נוחה ומאובזרת בעלת תצפית טובה באצטדיון “חליסקו” בעיר גוואדאלאחרה בשידור הישיר של המשחק ההוא ביום ראשון של 1 ביוני 1986 ברזיל – ספרד 0:1, וסיפר לצופים בישראל בלוף שברזיל צועדת ביתרון 0:1 משער שנפסל בכלל ע”י שופט המשחק האוסטרלי קריסטופר באמברידג’ (Christopher Bambridge). זה באמת היה מדהים וקשה לעיכול. שדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית נסים קיוויתי (בן 60 אז) שאייש עמדת שידור באצטדיון “חליסקו” גוואדאלאחרה שידר שער שכלל לא היה. מדינת ישראל הייתה כמרקחה בגלל טעותו הבלתי מובנת של נסים קיוויתי. המלעיזים בבניין הטלוויזיה אצו – רצו אל המנהל חיים יבין ואל מנכ”ל רשות השידור אורי פורת וביקשו להחזיר את נסים קיוויתי הכושל לישראל בגלל מעידתו וטעותו החמורה, ולשלוח במקומו למכסיקו 86′ את רפי גינת. לפתע באותו קיץ 1986, התחדש הדיון הישן בין כתלי בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית אודות נושא ה- Off tube. המלעיזים טענו שיואש אלרואי הוא מגלומן שדורש דרישה מופרזת וגם יקרה כלכלית בעניין הדיווח מהשטח, וגרסו שאם נסים קיוויתי שלו טועה בעמדת שידור, אזי שילמד מהטלוויזיה הירדנית (JTV) שמשדרת את כל אירועי הספורט שלה בערוץ 6 שלה רק Off tube. גם מהימן וגם זול. הודעתי לשני הבוסים שלי חיים יבין ואורי פורת כי אם הם מתכננים להיענות לתביעה של האספסוף להחזיר את נסים קיוויתי הביתה בגלל טעותו האיומה, אזי אני אהיה עמו על המטוס. אני זוכר שבשיחת הטלפון הטראנס אטלנטית שלי ב- 2 ביוני 1986 עם מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ציינתי בפניו כלהלן : “לנסים קיוויתי קרתה תאונה טלוויזיונית קשה מאוד ב- גוואדאלאחרה. הוא “נהרג”. עומדות בפניי שתי אפשרויות : לקבור אותו ו/או להנשים ולהחיות אותו. אני בחרתי באפשרות השנייה”. אורי פורת תמך בי לגמרי ונסים קיוויתי נשאר במכסיקו 86′ והמשיך בעבודתו שם כשדר משנה של יורם ארבל. זה התחיל בקול ענות חלושה של נסים קיוויתי והסתיים בקול ענות גבורה של יורם ארבל. צריך לזכור שהשידור הישיר של משחק התקלה ההוא ב- 1 ביוני 1986 מגוואדאלאחרה ע”י נסים קיוויתי, זה של  ברזיל – ספרד, היה השני בסדרה של 31 (שלושים ואחד) שידורים ישירים לרבות 21 שידורים נוספים לצורכי הקלטה, ותחילתו של מבצע שידורים עמוס ורחב ממדים, ממושך, כפוף לתקשורת לוויינים מורכבת ומסובכת, ורחוק מגבולות מדינת ישראל. זה התחיל רע בשל כישלונו הבלתי מובן נטול הסבר של נסים קיוויתי, אולם הסתיים בכי טוב.

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + ה- מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 וה- מונדובאסקט של ספרד 1986. הוא כמובן לא שכח להדגיש במסמך הצל”ש את חמש המילים “…למרות תקלות קלות פה ושם…” והתכוון לפשלה הבלתי מובנת ולא מוסברת של נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור מצוינת באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחרה ומנה וזקף שער לזכות ברזיל במשחק נגד ספרד, שער שלא היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

zohair 1

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1996. אולימפיאדת אטלנטה 96′. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במשחקים האולימפיים אטלנטה 96′. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 22 שנים. זוהייר בהלול (מימין) ואנוכי (משמאל) יחדיו בטרם אחד השידורים הישירים האינטנסיביים מאולימפיאדת אטלנטה 1996 שכללו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. כמנווט, עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ראיתי בזוהייר בהלול שדר כדורגל ושדר אולימפי אהוב ומוערך על ידי. זוהייר בהלול הוא אדם יקר לי. כ- אח שלי. מנכ”ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום ז”ל הסכים לחוות דעתי זאת. ברקע רואים את שלושת השעונים המכוונים לזמנים של אטלנטה, שעון ישראל, ושעון GMT. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

zohair 2

טקסט תמונה : ספטמבר – אוקטובר 2000. אולימפיאדת סידני 2000. זהו תצלום קבוצתי של צוות השידור שלי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בסידני 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 16 שנים. זיהוי הנוכחים בשורה הראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד”ר ברוך ‘בוקי’ צ’יש (פרשן שחייה), יעקב ‘ז’קי’ ווישניה (פרשן התעמלות) , משה גרטל (שדר שחייה). זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתב ENG). זיהוי הנוכחים בשורה השלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן ספורט כללי, פרשן טלוויזיה ברמה גבוהה), מאיר איינשטיין (שדר א”ק), זוהייר בהלול (שדר הרמת משקולות והיאבקות), עו”ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי (עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מסידני לירושלים, ואשר כלל בתוכו 233 שעות שידורים ישירים), דורית חיימי (עוזרת הפקה). זיהוי הנוכחים בשורה הרביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ’רלי שיטרית (צלם צוות ה- ENG, ד”ר גלעד וויינגרטן (פרשן א”ק ) , איגור סלע (איש קול בצוות ENG) , רמי שמש (איש כספים), אורי לוי, (שדר ענפי ספורט קטנים, ג’ודו, טניס, וחתירה בקייאקים), יעקב “קובי” תקוע (עורך כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת סגנו של יוסי ששון), גדעון הוד (הובא על ידי מרדיו “קול ישראל” כדי לשמש שדר תקצירים),  ששי אפרתי (מפיק מעולה שלי ויד ימיני). הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG  רמי לי- טל שמצלם את תמונת הסטילס הזאת. 

התכנון המוקדם והקפדני הוא המפתח להצלחה בכל רשת טלוויזיה באשר היא. התכנונים הטכנולוגיים והלוגיסטיים המורכבים והמסובכים והממושכים שלי (כפופים לאישורם הכספי של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ו- סמנכ”ל הכספים המוכשר שלו יוחנן צנגן) בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני 32 שנות דור הוכיחו את עצמם.

הערה שלי : מנכ”ל רשות השידור אורי פורת היה איש שונה לחלוטין מקודמו יוסף “טומי” לפיד בגישתו לשידורי הספורט. נדמה לי שחונן בתפיסת שידור רחבה ומרחיקת לכת יותר מקודמו. כף ידו הייתה הרבה פחות קפוּצָה. הוא הבין את חשיבות התִּכנון היסודי וההתכוננות לטווח הארוך וסמך עלי. הוא ידע שנוכחותי והשתתפותי בפגישות ובדיונים סביב העולם עולה כסף, אך בסופו של דבר שווה זהב. כשהגיעה שעת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 1988, הסכים אורי פורת לבקשתי לצרף אלי את סעדיה קארוואני טכנאי מיומן ומוכשר במסע קדם ההפקה הארוך לבירתה של דרום קוריאה. יוסף “טומי” לפיד מעולם לא אפשר לטכנאי מחטיבת ההנדסה שלנו להצטרף לפגישות העבודה שלי. אורי פורת היה כאמור שונה לחלוטין. הוא הסביר ונימק זאת במכתב הערכה אישי ששלח אלי ב- 6 בינואר 1988 [1].

 טקסט מסמך : קשר העבודה שלי עם מנכ”ל רשות השידור היה בלתי אמצעי, יעיל, ומהיר שגבר על הביורוקרטיה המסורבלת שמאפיינת את השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה מר חיים יבין נתן לי יד חופשית לנהל את תִּכנון שידורי הספורט המורכבים ישירות מול המנכ”ל אורי פורת וסמנכ”ל הכספים שלו יוחנן צנגן. כולל השידורים האולימפיים. הוא לא שָת את ליבו להליכי זכויות השידורים ולעלויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של ההפקה. הוא לא התערב מפני שזה לא עִנְיֵין אותו כמנהל הטלוויזיה . הוא סמך לחלוטין על היכולת הביצועית שלי. אי התערבותו צִמצמה את ההליכים הביורוקרטיים וחסכה זמן ניכר בהפקה – לוֹ ולִי . אורי פורת רכב על הסוס והחזיק במושכות. חיים יבין ישב על האוכף מאחור. זה היה נוח גם לי. נדמה לי שמנכ”ל רשות השידור אורי פורת ידע להעריך את המאמץ עצום המושקע מצדי כבר בשלבי התִכנון הראשוניים של מוצר השידור האולימפי הסבוך. אורי פורת הבין שלימוד החומר ותִכנון יסודי יניב בסופו של דבר גם תוצאות שידור טובות. הוא ביקש להביע את שביעות רצונו באמצעות מכתב ההערכה שלו אלי מ- 21 במרס 1988 המשבח את היערכותי לקראת מבצעי השידור היוקרתיים והיקרים שנכונו למחלקת הספורט במרוצת השנה [5].

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. הקשר הישיר עם מנכ”ל רשות השידור ואורי פורת וסמנכ”ל הכספים שלו יוחנן צנגן תרמו למהירות ויעילות ההפקה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוגוסט 1988 הגשתי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת (ולסמנכ”ל שלו יוחנן צנגן) את ספר השידורים / פקודת המבצע בת 150 עמודים שכתבתי וחיברתי לקראת שידורי אולימפיאדת סיאול 88′. מנכ”ל רשות השידור היה המפקד העליון של צבאות רשות השידור ולכן קיבל לעיון את ה- Exemplar הראשון. הקדשתי לו הקדשה בפתח פקודת המבצע והתכוונתי לכל מילה שמופיעה בשורת הטקסט הזה : “אדוני מנכ”ל רשות השידור יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק”. חַיִים יָבִין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה השני. יָאִיר שְטֶרְן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, השלישי. מעתה ואילך תתנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי נוהל הקרב של פקודת המבצע הזאת של אולימפיאדת סיאול 1988.

טקסט מסמך : זהו ה- Cover page של ספר השידור / פקודת המבצע המקורית שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי אולימפיאדת סיאול 1988. הספר יצא לאור ב- 200 (מאתיים) עותקים והועבר לכל הפונקציונרים ברשות השידור, בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ברדיו “קול “ישראל”, בטלוויזיה החינוכית – לימודית, וחברת “בזק”. הבעיות הראשיות של ההפקה הרחוקה היו מערך התקשורת הלווייני המורכב ומערך קווי שידור ה- W4 שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תקופת ניהול (קדנציה) אחת של כל מנכ”ל את רשות השידור נמשכת חמש שנים . לתוך חמש שנות ניהולו “נופלות” בדרך כלל אולימפיאדה אחת ומונדיאל אחד. אורי פורת היה בר מזל כשזכה בקדנציה הראשונה שלו 1989 – 1984 לשָדֵר שתי אולימפיאדות (לוס אנג’לס 1984 וסיאול 1988), מונדיאל אחד (מכסיקו 1986), שני EURO’s (אליפויות אירופה לאומות בכדורגל בצרפת 1984 וגרמניה 1988), ואת אליפות עולם ה- 2 בא”ק – זאת של רומא 1987 . בתקופת הניהול השנייה הקטועה שלו שהחלה באפריל 1998 (הסתיימה במפתיע באוגוסט 2001), נפל בחלקו של אורי פורת לשָדֵר את מונדיאל צרפת 1998. בחלוף שנה אירח אורי פורת מנכ”ל רשות השידור ב- 1999 בבנייני האומה בירושלים את תחרות שירי “האֶרוֹ- וִויזְיוֹן” (Eurovision) האירופית לאחר זכייתה של דנה אינטרנשיונל בתחרות באנגליה ב- 1998. אח”כ פרש את חסותו על שידורי אליפות העולם השביעית בא”ק – סֶבִילְיָה 1999. בשנת 2000 העניק לי את התמיכה הראויה לשָדֵר את אליפות אירופה בכדורגל לאומות 2000 EURO שנערכה בהולנד ובלגיה, ואת אולימפיאדת סידני 2000. בעת שידורי אליפות העולם ה- 8 בא”ק שנערכה באדמונטון / קנדה באוגוסט 2001 נטש את כֵּס רשות השידור לעַד לאחר אין סוף התכתשויות עם אנשי הוועד המנהל של רשות השידור. תש כוחו.

יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד זכה לנהל בקדנציה שלו 1984 – 1979 אולימפיאדה אחת (מוסקבה 80′) ומונדיאל אחד (ספרד 82′), ואליפות עולם אחת בא”ק – הלסינקי 1983. את משחקימפעל הכדורגל 1980 EURO של UEFA שנערכו באיטליה, סירב יוסף “טומי” לפיד לשָדֵר. הצעתי לאורי פורת כפי שהצעתי למפקדיי הקודמים, להימנות בעצמו על צוות הפקת השידורים בסיאול 88′. אוּרִי פּוֹרָת היה המנכ”ל הראשון בתולדות רשות השידור עד אז שנענה לבקשתי להיות נוֹכֵח אישית באירוע ספורט בינלאומי אדיר ממדים שכזה וחסר תקדים בהיקף השידור שלוֹ, 132 שעות שידור ב- 16 ימים. הוא באמת רצה בערוב ימיו כמנכ”ל רשות השידור לעמוד מקרוב על אופן וצורת העבודה של מחלקת הספורט , וכדי להפיק את הלקחים בתום מבצע השידור הזה לקראת אירועים דומים בעתיד. היחיד שהלך בעִקבותיו של אורי פורת היה המנכ”ל מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. ביקשתי בזמנו גם את המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד ואת מנהלי הטלוויזיה שלי טוּבְיָה סָעַר וחַיִים יָבִין ואח”כ יוֹסֵף בַּר-אֵל לבַקֵר ולוּ לימים אחדים, לפחות פעם אחת בחייהם במפעל שידור ענק כזה, כדי להבין ולראות כיצד פיקודיהם מוציאים לפועל באמצעות כספי משלם האגרה את השידורים המסובכים והמורכבים הלכה למעשה. אף אחד מהם לא הגיע לשם מעולם. אוּרִי פּוֹרָת היה המנכ”ל הראשון והיחידי בהיסטוריית רשות השידור שהגיע  לסיור וביקור לימודי – מקצועי באירוע ספורט בינלאומי רחב ממדים. זה היה באולימפיאדת סיאול 1988. אַרְיֵה מֶקֶל יבד”ל ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז”ל הלכו בעקבותיו. המנכ”לים שקדמו להם שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל, יִצְחָק לִבְנִי ז”ל, ויוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל לא העלו כלל בדעתם להצטרף לצִוותי השידור שנשלחו מטעמם לכסות את המונדיאלים או האולימפיאדות. אלוּ הן הפקות טלוויזיה ממושכות, מורכבות ומסובכות המתבצעות הרחק ממדינת ישראל. אלו הם מִבצעי שידור מעוררי עניין, יוּקרתיים, והיקרים ביותר בעלותם הכספית מבין כל הפקות הטלוויזיה האחרות שניתן להעלות על הדעת. על פי תפיסת השידור שלי הם היו חייבים להיות לפחות פעם אחת נוכחים בקו החזית העיקרי של רשות השידור. זאת לא הייתה זכותם. זאת הייתה חובתם. לא תמיד ניתן ביטוי מספיק ע”י חלק מהקברניטים לחשיבות השידורים הישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ובעולם) בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל. זה לא היה אולי הדבר העיקרי מבחינתם כמנהיגי שידור. ככלות הכול מדובר במין סטריאוטיפ, דימוי כוללני לכל שידורי ספורט, כאילוּ מדובר במקשה אחת, ללא כל הבדל בין הסוגים השונים של אירועי הספורט, בארץ וברחבי תבל , לרבות המונדיאלים והאולימפיאדות. שידורי הספורט היו ממוקמים באופן אוטומטי בתודעתם של חלק מהקברניטים במקום האחרון בסולם העדיפויות . הם הדירו רגליהם במתכוון מהאירועים החשובים האלה, והפסידו ידע רלוואנטי הכרחי למשימות הניהול שלהם. גם מנהלי הטלוויזיה כמו ישעיהו “שייקה” תדמור, ארנון צוקרמן, יצחק “צחי” שמעוני, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ואפילו יאיר שטרן לא ערכו מעולם כל ביקור מקצועי במשחקים האולימפיים או באחד מהטורנירים של אליפויות העולם בכדורגל. אל דאגה גם שרי האוצר של רשות השידור ישראל דורי, יוחנן צנגן , ומוטי לוי לא ביקרו מעולם באחת מהאולימפיאדות או באחד במונדיאלים. למרות שמדובר בהפקות טלוויזיה מורכבות, מסובכות, יקרות, ויוקרתיות. ייתכן שאם חלק מהשמות המוזכרים כאן היו נוכחים לפחות פעם אחת במפעל שידור בסדר גודל כזה של אולימפיאדה ו/או מונדיאל, היו נחסכים הרבה מאוד וויכוחים וריבים שלא לצורך, ומלאכת ההפקה (והשִכנוע) שלי היו הרבה יותר קלים. מנכ”ל רשות השידור בחמש השנים 1998 – 1993 מרדכי “מוטי” קירשנבאום היה דומה מן ההיבט הזה לאורי פורת. עִניֵין אותו והיה חשוב לוֹ לעקוב מקרוב אחרי מהלך ההפקות הבינלאומיות שלי. הוא בּיקֵר אותי במונדיאל של ארה”ב 1994 בדָאלָאס בארה”ב , ולאחר מכן היה אורח שלי בהפקת שידורי 1996 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) שהתקיימה בשמונה ערים באנגליה, ושוב בא לבַקֵר אותי באולימפיאדת אטלנטה 1996. הוא באמת שאף לדעת כיצד מִבצעי שידור טלוויזיוניים בינלאומיים בסדר גודל כזה חובקים ארץ ועולם יוצאים לפועל. הוא רצה לראות במו עיניו איך עובדי רשות השידור, אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנשי רדיו “קול ישראל”, משתלבים בתוך תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית הענקית הזאת שגולת הכותרת שלהם הם שידורי הספורט.

לביקורים המקצועיים האלה של מנכ”ל רשות השידור בזמן אֶמֶת בקַו החזית בעת ניהול קרבות השידורים הישירים של מחלקת הספורט ואספקת אינפורמציה סדירה ושיטתית למשלם האגרה ממרחקים עצומים על הגלובוס, יש חשיבות יתירה שלא תסולא בפז. נוכחותו של אורי פורת באולימפיאדת סיאול 1988 הייתה חיונית עבורו להבנת צורכי עבודת המערכת המצומצמת והקיומית שלי בסיאול וגם בירושלים. זה היה נחוץ כדי לסייע בבוא העת בקידום ההפקות הבינלאומיות הבאות . חבל שנזכר לעשות זאת בערוֹב ימיו כמנכ”ל רשות השידור. באפריל 1989 פינה את כיסאו למנכ”ל חדש בשם אַרְיֵה מֶקֶל. הייתי צריך להתחיל אז את כל מסע השכנועים מההתחלה כדי להסביר למנכ”ל הטרי אריה מֶקֶל כיצד אני מתעתד להפיק ולנהל את שידורי גביע העולם בכדורגל של איטליה בקיץ 1990. מונדיאל איטליה 1990 הייתה הפקת הספורט הבינלאומית הראשונה שלו כמנכ”ל רשות השידור. לאריה מֶקֶל לא היה בתחילת כהונתו צֵל של מושג כמו קודמיו בתקציבים והפקות הטלוויזיה המורכבות והמסובכות בכלל ושל שידורי הספורט בפרט. ב- 8 בספטמבר 1988 היה מנכ”ל רשות השידור אורי פורת במטוס יחד עִמי בדרכינו לסיאול. נלוו אלי בטיסה הזאת גם המפיק שלי אמנון ברקאי, השַדָּר אורי לוי, ושני מפקחי וטכנאי הקוֹל והתקשורת סעדיה קאראוואני ועוזרו יוסי ששון. אורי לוי היה פיגורה טלוויזיונית חשובה במערך השידורים האולימפיים של סיאול 88′. הוא היה בעל יכולות שידור Off tube של ענפי הספורט המשניים והבין את יסודות העריכה וההפקה של החומרים האולימפיים. איש רב משימתי ונאמן למערכת.

טקסט תמונה : 14 בספטמבר 1988. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי בסיאול 88′. אורי לוי (מימין) ואנוכי בתפקיד עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים האולימפי של סיאול 1988 בעת בדיקת קווי השידור שלנו ה- Four Wire שלנו בין סיאול לירושלים, שלושה ימים לפני השידור הישיר של טקס הפתיחה האולימפי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ההשתלבות שלנו במסגרת הכיסוי של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הייתה נאותה. המפגשים שלי עם הספרדי מנולו רומרו והנורווגי יארלה הויסאטר שני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU היו יעילים וחשובים מאין כמותם. ב- מכסיקו נתקלתי ופגשתי לראשונה את עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית הבלתי נדלית כמעט של רשת הטלוויזיה המסחרית המכסיקנית, TELEVISA. קבוצת TELEMEXICO שימשה ה- Host broadcaster הבינלאומי של שידורי מונדיאל מכסיקו 86′. אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים ההן יכולתי רק להתקנא במכסיקנים. אפוא הם והיכן אנחנו. המיקרופון האכזר מותיר את רוב השדרנים נַכִים, פטפטנים, ופגועים עד עמקי נפשם. המיקרופון האכזר עשה שַמוֹת גם ב- נסים קיוויתי בשידור הישיר ההוא ביום ראשון ההוא של 1 ביוני 1986 באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחארה במשחק ברזיל – ספרד. נסים קיוויתי שידר ישיר במשך 7 דקות לציבור בארץ מידע שגוי כי ברזיל צועדת ביתרון 0:1 למרות שישב בעמדת שידור מאובזרת בעלת תצפית נוחה על כר הדשא באצטדיון “חליסקו”.  

חדוות השדרים שרתה בכל פינה של ההפקה הבינלאומית שלי במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. זה היה המונדיאל השלישי של השדר המוביל יורם ארבל, של השדר המשני של נסים קיוויתי, והראשון של השדר השלישי בהיררכיה יורם שימרון. השדרים והטכנאים הנלווים אליהם לעמדות השידור באצטדיונים ברחבי מכסיקו היו נרגשים ואנוכי דרוך כקפיץ. כמות מצטברת של מיליוני צופי טלוויזיה בישראל תעקוב בסקרנות ועניין במשך כחודש ימים אחר אחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביום שבת – 31 במאי 1986 הטסתי את נסים קיוויתי ואת הטכנאי הצמוד שלוִ יצחק “בֶּנְיוֹ” בן יוסף (מפקח Video בטלוויזיה הישראלית הציבורית) ממכסיקו סיטי לעיר גְוָואדָאלָאחָרָה (Guadalajara) כדי לשָדֵר ישיר למחרת מעמדת שידור מוזמנת מראש על ידי באִצטדיון “חַלִיסְקוֹ” את המשחק ברזיל נגד ספרד במסגרת בית ד’ המוקדם במשחקי גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 86′. לא היה איש מאושר מנסים קיוויתי במשלחת השידור שלנו. יורם ארבל שידר ישיר יום קודם לכן בשבת – 31 במאי את משחק הפתיחה המשעמם איטליה (אלופת העולם) נגד בולגריה שהסתיים בתוצאה 1:1. “…יואש, סידרת לי משחק נהדר…”, הודה לי, וטַס לעיר שהפכה להיות מקום קבורתו הטלוויזיונית. לפחות זמנית. אחרי טעותו האיומה גיחכתי לעצמי : אתה מתכנן ואלוהי הטלוויזיה צוחק. זה באמת מה שקרה. לנסים קיוויתי “נָפָל” ליד משחק מבטיח לפחות על גבי הנייר. ברזיל וספרד היו שתי נבחרות בעלות מוניטין וגם שאיפות (ואומנם שתיהן העפילו לשלב 1/8 הגמר מבית ד’ המוקדם). גם הטכנאי שלו יצחק “בֶּנְיוֹ” בן-יוסף מאוהדי בית”ר ירושלים היה המאושר באדם. בפעם הראשונה בחייו נשלח ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית לחו”ל והנה נקרה לו משחק בינלאומי בגביע העולם בהשתתפות נבחרת ברזיל בעלת המנויטין בכבודה ובעצמה. לפתע מצא את עצמו באצטדיון “חליסקו” בעיר המכסיקנית גוואדאלאחרה במקום משכנו הקבוע בישראל במגרש ימק”א בירושלים. גם הוא כמו נסים קיוויתי היה נרגש. המתינו לשניהם ב- גוואדאלאחרה שתי קבוצות אמביציוזיות ועמדת שידור נוחה באצטדיון “חליסקו” בעלת תצפית מיטבית על המתרחש בכר הדשא.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. נבחרת ברזיל בכדורגל. זיהוי השחקנים בשורת העומדים משמאל לימין : סוקראטס, אלזו, ג’וליו סזאר, אדיניו, בראנקו, השוער קארלוס. זיהוי השחקנים הכורעים משמאל לימין : ג’וסימאר, מולר, ג’וניור, קארקה, אלמאו. (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. מאמן נבחרת ברזיל בכדורגל, טלה סאנטאנה (Tele Santana). (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. נבחרת ספרד בכדורגל. זיהוי השחקנים בשורת העומדים משמאל לימין : השוער אנדוני זוביזארטה (שוערה של ברצלונה בעת ההיא), חוליו סאלינאס, גונזלס מיגואל מישל, אנדוני גויקוצ’יאה, רפאל גורדיליו, ו- הקפטן חוזה אנטוניו קאמאצ’ו. זיהוי השחקנים הכורעים משמאל לימין :  אמיליו בוטראגניו, מוניוז וויקטור, לופז פרנסיצקו, רינונס תומאס, ריקארדו גאייגו. (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. מאמן נבחרת ספרד בכדורגל מיגואל מוניוז (Miguel Munoz). (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לרוע המזל קרה לנסים קיוויתי בתחילת השידור הישיר ההוא ביום ראשון ההוא של 1 ביוני 1986 של המשחק ברזיל – ספרד ב- גוואדאלחארה אסון שידור קָטסטרוֹפָלי. כתם שידור שדבק בו לעולם. רבב שאי אפשר להסיר אותו. השַדָּר הוותיק, החרוץ, הידען, והמוכשר שידֵר מאצטדיון “חַלִיסְקוֹ” בגְוָואדָאלָאחָרָה בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל שער שלא היה. ברזיל כבשה בתחילת המשחק שער (ביד) מבעיטת קרן ושופט המשחק האוסטרלי קריסטופר באמברידג’ (Christopher Bambridge) שניצב בסמוך לאירוע מיהר לפסול אותו אבל נסים קיוויתי אַץ לאשר אותו. הוא ישב בעמדת השידור מרווחת באִצטדיון “חַלִיסְקוֹ” בגְוָואדָאלָאחָארָה כשהוא משדר למיקרופון ה- Lip microphone או כפי שהוא נקרא בקיצור Lip mic (מיקרופון השפה) שיצחק “בֶּנְיוֹ” בֵּן יוֹסֵף הפקיד בידיו. משום מה לא שם לב שהמשחק אינו מתחדש מקו האמצע ולכן השער שהובקע הוא שער פסול. הוא מנה בטעות את השער לזכות ברזיל וקבע שברזיל צועדת ביתרון 0:1. יש סיבה לאִזְכּוּר הפרט הטכני הזה של השימוש בשידור ישיר במיקרופון ה- “Lip mic” (מיקרופון שפתיים) שהבאנו עמנו מירושלים למונדיאל מכסיקו 1986. השימוש בו היה ייחודי לשתי רשתות טלוויזיה, ה- BBC הציבורי האנגלי ואנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המהנדס מִיכָה לוֹיְירֶר מנהל מחלקת הקול בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא החליט (על סמך ניסיון העבודה של ה- BBC) כי השימוש ע”י השַדָּרים שלנו במיקרופון ה- Lip mic שאיננו מחדיר רעשי קהל והמגיע לישראל באמצעות קו השידור ה- 4W, ועִרבולו (Mix sound) עם רעש הקהל המגיע עם התמונה הלוויינית, עדיף מבחינה מקצועית על קבלת התוצאה המתקבלת משימוש ב- Head set המקורי המכסיקני המחובר לקופסת השידור. המהנדס מִיכָה לוֹיְירֵר (טכנאי עתיר ידע ובעל מוניטין בתחום הקול והתקשורת, דובר את שתי השפות אנגלית וגרמנית על בוריין, ומי שהוזמן תדירות לעבוד גם עם ה- EBU במבצעי השידור הבינלאומיים) הורה להתחבר למיקרופון ה- Lip mic בכל עמדת שידור במקום ה- Head set המקורי שהוכן עבורנו ע”י TELEMEXICO. הוא ביקש לעשות זאת בתיאום ותוך יִידוּעַ של אנשי ה- Sub center הטכני הקיים בכל אִצטדיון.

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86′. התמונה מדגישה את הימצאותן של מערכות Head sets מקוריות והמיקרופון הצמוד אליהן בעמדות השידור הנוֹחוֹת באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה במונדיאל מכסיקו 1986. מיכה לויירר עמד על כך שאנחנו נשדר במיקרופונים Lip mic בלבד שהבאנו עמנו מירושלים ולא במערכות ה- Head sets של TELEMEXICO. ה- Mix sound בין קול השדר לרעש הקהל נעשה ע”י אנשיו של מיכה לויירר בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה – ירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86′. אזור עמדות השידור באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86′. אזור עמדות השידור באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז קרה הדבר. ברזיל הבקיע בתחילת המשחק שער מבעיטת קֶרֶן. שחקן ברזילי שלח יד וכבש את השער. השופט קריסטופר באמברידג’ שניצב סמוך לאירוע פסל מייד את השער. רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO ה- Host broadcaster הבינלאומי שבידיה הופקד זיכיון הצילום של מונדיאל מכסיקו 1986, התמקדה בשניות המחלוקת האלה שלאחר כיבוש השער בהתגודדות השחקנים הספרדיים הנרגזים (עד למאוד הם נראו כיוצאים מדעתם) בראשות חוֹזֶה אָנְטוֹנְיוֹ קָאמָאצ’וֹ (Jose Antonio Camacho) סביב שופט המשחק האוסטרלי קְרִיסְטוֹפֶר בָּאמְבְּרִידְג’ (Christopher Bambridge). השופט אומנם פסל את השער אך לשחקנים הספרדים זה לא הספיק. הם תבעו ממנו לשלוף כרטיס אדום לעבריין הברזילאי שהבקיע את השער בידו מבעיטת הקרן ולא בראשו. השופט קריסטופר באמברידג’ נסוג מפניהם לאחור בעודו מנסה לאָתֵּר (כאִיוּם) את מקום מחבואם של הכרטיסים הצהובים (או האדומים) התחובים היכן שהוא בכיסי מכנסיו. לצופה הטלוויזיה כמי שמתבונן מהצד באמצעות המוניטור בביתו היה נדמה שהשחקנים הספרדים שרויים בסערת רוחות מפני שהשופט אישר את שער היד לזכות ברזיל. כך גם אני שיערתי לעצמי בעמדת הפיקוד והניהול שלי ב- IBC במכסיקו סיטי שזהו הנימוק וכך סברו גם מיליוני צופי טלוויזיה ברחבי תבל. לפתע זנחו מצלמות “TELEMEXICO 1986” את העימוּת המתחולל בין השחקנים הספרדיים והשופט, ועברו להקרין על פי קונספציה שידור מכסיקנית מותווית מראש את ההילוכים החוזרים (במהירות רגילה) של בעיטת הקרן ואת עבירת היד ומהלך הכדור שחדר לרשת. נסים קיוויתי שהתבונן כל העת במוניטור המותקן בעמדת השידור שלו באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחארה אישר את השער, (ועד כמה שזכור לי גם על לוח התוצאות המרכזי באִצטדיון נרשמה בתחילה תוצאה 0:1 לברזיל ששונתה מייד בחזרה ל- 0:0). היה ברור לכל יושבי אצטדיון “חליסקו” מעל לכל צל של ספק כי השער לא אושר והתוצאה נותרה תיקו אפס. אולם הדבר לא היה ברור כל עיקר לצופי הטלוויזיה ושדרי ה- Off tube מרשתות טלוויזיה שונות שביכרו לשדר אותו ישיר מהמוניטור שלהם במשרדים שלהם ב- IBC, בשל בימוי משובש של TELEMEXICO 1986. בגין העבירה של הבקעת השער ביד ע”י שחקן ברזילאי נפסקה בעיטה חופשית לטובת ספרד מאזור קו החמש. המשחק לא חודש כמובן מקו האמצע. למזלו הרַע של נסים קיוויתי שהיה שקוע בהתבוננות במוניטור שלו המוצב בעמדת השידור שלו, לא הראה הבימאי המכסיקני בניידת השידור את הבעיטה החופשית מקו החמש, וחזר למשחק שהתחדש, משזה כבר היה בעיצומו לאחר תרעומת השחקנים הספרדיים והתנפלותם על השופט והקרנת שני ההילוכים החוזרים של השער הפסול. השַדָּר המנוסה נסים קיוויתי שכח לרגע קָט להרים את עיניו מהמוניטור לעבר הנעשה במגרש והיה שרוי בתחושה כמו מיליוני צופי טלוויזיה בעולם וכמו שדרי Off tube רבים ב- IBC במכסיקו סיטי כי אומנם השער אושר ע”י קריסטופר באמברידג’ ובאמת ברזיל צועדת ביתרון 0:1. נסים קיוויתי הטעה את צופי הטלוויזיה בישראל ושילם מחיר כבד מאין כמוהו. נסים קיוויתי לא שם לב ולא ראה (למרות שישב בעמדת שידור נוחה באִצטדיון “חליסקו”) שהשופט קְרִיסְטוֹפֶר בַּאמְבְּרִידְג’ ביטל את כיבוש השער הברזילי שהובקע ביד לרשתו של  השוער הספרדי אַנְדוֹנִי זוּבִּיזַארֶטָה (Andoni Zubizarreta). הוא הורה על בעיטה חופשית לזכות ספרד מרחבת החמש ולא על חידוש המשחק מקו האמצע. לדאבון לב נסים קיוויתי לא הבחין בכך. נסים קיוויתי המשיך לשַדֵר ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל אינפורמציה מוטעית במשך 7 (שבע) דקות ארוכות כנצח כאילו ברזיל צועדת ביתרון שער נגד ספרד. בדיעבד התבררה האינפורמציה הזאת כשגיאת שידור קטסטרופלית. צוות השידור באולפן המנווט בירושלים השתכנע מהאינפורמציה שהעביר נסים קיוויתי בשידור ישיר והעלה זה מכבר “לאוויר” את ה- Super imposing בעברית (באמצעות מכשיר הפלא האלקטרוני שבנה מהנדס הטלוויזיה אריה מולצ’ינובסקי, ה- Character Genarator) הקובע כי ברזיל צועדת ביתרון בתוצאה 0:1 על ספרד. לאנשי האולפן בירושלים לא הייתה כל סיבה להטיל דופי במהימנות המֵידָע של נסים קיוויתי נציגם באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחרה. הקביעה של השַדָּר בגוואדאלאחרה וכתובית התוצאה על המסך בעת השידור הישיר צרבו מייד את האינפורמציה בתודעת צופי הטלוויזיה בארץ כי אומנם ברזיל הבקיעה שער והיא מובילה במשחק.

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86′. Super imposing של תוצאת המשחק על מוניטור הטלוויזיה בישראל שנעשה באולפן בירושלים על פי המידע שנמסר ע”י השדר נסים קיוויתי. הצופים היו משוכנעים לשבע דקות כי ברזיל צועדת ביתרון 0:1 על ספרד. (באדיבות ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובאדיבות TELEMEXICO).

צפיתי כמפיק ובַּקָר בשידור הישיר ועקבתי כהרגלי אחר הטקסט של נסים קיוויתי ובימוי התמונה ע”י בימאי TELEMEXICO מעמדת הניהול והפיקוד שלי במרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במכסיקו סיטי. לא הייתה לי שום סיבה לפקפק באמינות המידע שנסים קיוויתי העביר אלינו. לרוע המזל הבימוי הטלוויזיוני הכושל והמשובש תמך בגרסה המטעה של נסים קיוויתי והצדיק את מֶסֶר השַדָּר. כעבור שבע דקות לאחר טעותו של נסים קיוויתי הופיעה לפתע כתובית ענק על מוניטור הטלוויזיה מטעם TELEMEXICO (שלא על פי הסטנדרט והנוהל המקובל) בליווי דגלי הלאום של ברזיל וספרד, שבישרה ועִדכנה את הצופים (והשָדָרִים) כי תוצאת המשחק היא תֵּיקוּ אֶפֶס, בניגוד לדיווח של השַדָּר שלי שטען כי ברזיל מובילה ביתרון 0:1. הופעתה הפתאומית של כתובית העִדכון באותיות קידוש לבנה על המרקע לא הייתה רנדומאלית. לחלוטין לא אקראית. הוברר שלא רק נסים קיוויתי טעה בדיווח שלוֹ. גם השַדָּרִים האחרים ששידרו ישיר את המשחק הזה שנערך בגוואדאלאחרה למדינותיהם, אך עשו זאת מעמדות שידור Off Tube ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי, שָגוּ אף הם. הם טעו בדיווח בשל שגיאת בימוי חריפה של בימאי ניידת השידור. הבימאי לא מצא צורך להראות על המסך את הבעיטה החופשית מרחבת החמש הספרדית, שנפסקה לטובת ספרד, בתום שידור ההילוכים החוזרים של פסילת השער. בכך יצר תחושה ו- רושם כי השופט קְרִיסְטוֹפֶר בָּאמְבְּרִידְג’ אישר את השער, ולכֵן דיווחו גם הם לצופיהם בטעות כי ברזיל צועדת ביתרון בתוצאה 0:1. ההבדל הגדול בין האופטיובניקים לבין שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה במיקוּמם. הם שידרו את המשחק מהמוניטור בעמדת Off Tube במרכז השידור הבינלאומי במכסיקו סיטי, בעוד נסים קיוויתי שלנו ישב בעמדת שידור מרווחת באִצטדיון “חַלִיסְקוֹ” בגְוָואדָאלָאחָרָה. הבדל עצום. טעותו של נסים קיוויתי הייתה אומללה מאוד ולרוע המזל לחלוטין בלתי מחויבת המציאות. היא נשארה במידה מסוימת חסרת פֶּשֶר עד עצם היום הזה. מעולם לא קרה כדבר הזה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ומעולם וגם לא בתולדות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית. אף פעם. שדר יושב בעמדת שידור באצטדיון, לא רואה כי שופט המשחק פסל את השער וכי אין המשחק מתחדש מקו האמצע, ומשדר תוצאה שגויה. היכן נשמע כדבר הזה ? מעולם לא נשמע כי שדר כה וותיק ובעל ניסיון נתקף ב- Black out שכזה. אַמוֹת הסִפִּים במדינת ישראל זָעוּ. התחוללה רעידת אדמה בתקשורת הישראלית. לא פחות מזה. התברר כי שדרי Off tube ב- IBC במכסיקו סיטי נפלו בפח הבימוי השגוי המכסיקני. אולם להם הייתה הצדקה. הם היו שדרי Off tube ששידרו ישיר מהמוניטור ב- IBC במכסיקו סיטי בעוד נסים קיוויתי ישב בעמדת שידור טובה ובעלת תצפית נוחה באצטדיון “חַלִיסְקוֹ” ב- גְוָואדָאלָאחָארָה.

המצלמה הפַּנוֹרָאמִית של ניידת השידור המכסיקנית ששוטטה מאוחר יותר  ב- Long shot (מבט מרחוק) על היציעים המאוכלסים לעייפה הייתה עדות נוספת לטעותו של השַדָּר הישראלי. היא חשפה באקראי את לוח התוצאות הענקי באִצטדיון שהשתרבב לעדשה שלה. על הלוּח האלקטרוני היה רשום  בבירור באותיות מאירות עיניים תוצאת המשחק, “ברזיל 0  – ספרד 0”. לא היה ספק, נסים קיוויתי שָגָה. התקשרתי מייד ממכסיקו סיטי באמצעות ה- Talk back שלי המחובר לעמדת השידור באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה, כדי להפנות את תשומת ליבו של השַדָּר ללוח התוצאות. “נסים קיוויתי”, אמרתי לוֹ והוספתי, “על מוניטור הטלוויזיה ועל לוח התוצאות באִצטדיון נרשמה תוצאת תֵּיקוּ אֶפֶס, בעוד שאתה דיווחת על שער יתרון לברזיל. עדכן אותנו מה נכון”.

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86′. TELEMEXICO כ- Host broadcaster בינלאומי של האירוע, מבצעת מעשה חריג ומבהירה בדקה ה- 15 על מסך הטלוויזיה באמצעות כתובית (Super imposing) ענקית לא סטנדרטית לכל שדרי ה- Off Tube ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) במכסיקו סיטי ולכל צופי הטלוויזיה בעולם, כי התוצאה בין ברזיל לספרד היא עדיין 0:0. (מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1 ובאדיבות TELEMEXICO).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי. רשת טלוויזיה קולומביאנית משדרת Off Tube מהמשרד שלה ב- IBC במכסיקו סיטי את אחד ממשחקי המונדיאל של מכסיקו 1986. הבימוי המכסיקני השגוי של המשחק ברזיל – ספרד ב- 1 ביוני 1986 בּלְבֵּל את שדרי ה- Off Tube שלא נכחו באִצטדיון “חליסקו” וחשבו בטעות שברזיל מובילה 0:1. למרבה התדהמה גם נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור מיטבית באִצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה התבלבל ושידר ישיר במשך כשֵש – שבע דקות תוצאה שגויה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : התמונה צולמה על ידי לצורך הכנת דו”ח מסכם עבור מנכ”ל רשות השידור אורי פורת דאז ומנהל הטלוויזיה הישראלית בעת ההיאחיים יבין אודות מבצע השידורים של מונדיאל מכסיקו 1986″.

קרה כאן מקרה תמוה ומְצַעֵר שלא נתקלתי בו מעולם. מייד התרוצצו במוחי אין ספור מחשבות מטרידות אך המעיקה מכולן הייתה כיצד נסים קיוויתי שיושב בעמדת שידור בעלת תצפית מצוינת על כל משטח כר הדשא באִצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה (Guadalajara) לא הבחין בפסילת השער ע”י השופט קריסטופר באמברידג’. הרי המשחק מתחדש מקו האמצע של המגרש לאחר הבקעת שער, ולשחקני שתי הנבחרות לוקח יותר מכמה שניות להתארגן כדי להגיע למרכז השדה וגם לשופט קריסטופר באמברידג’, ולהניח את הכדור במרכז העיגול בטבור המגרש, לקראת חידושו. כיצד לא ראה כי המשחק לא חודש מטבור השדה אלא בבעיטה חופשית בסמוך לשער הספרדי ? מדוע נסים קיוויתי לא הסיר את עיניו מהמוניטור שלו בעמדת השידור המצוינת שניתנה לו ולא הפנה את מבטו לנעשה במגרש ? יסוד היסודות של כל שַדָּר טלוויזיה מתחיל. לאלוהים פתרונים. לא ייאמן…? כן ייאמן ! זה קרה במציאות. זאת הייתה מהלומה קשה לנסים קיוויתי שַדָּר בעל וֶותֶּק וניסיון עצום ו- גם שוֹק להפקת הטלוויזיה כולה בראשותי ולאמינותה. מי שמע על Black out פנטסטי חסר תקדים שכזה אליו נקלע שדר טלוויזיה וותיק בהיסטוריה המקומית הישראלית (וגם בעולם) שיושב בעמדת שידור באצטדיון ומשדר לצופיו שער שלא היה ? לא היה כדבר הזה אף פעם בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. מדהים גם לאחר שחלפו שנות דור.

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 ביוני 1986. מכסיקו סיטי. גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1986. אנוכי יושב בעמדת הפיקוד, הבקרה, והשליטה שלי – חובש אוזניות במשרד ההפקה והשידורים שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי, ומאזין לשידור הישיר של המשחק ברזיל –  ספרד (כמו גם לכל השידורים הישירים וההקלטות במבצע השידורים של מונדיאל מכסיקו 1986) ע”י נסים קיוויתי מאִצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה. הטעות הקטסטרופלית שלו הייתה ונשארה חסרת הסבר הגיוני עד עצם היום הזה גם בחלוף 30 שנים מאז. (הצילום והתיעוד נעשו ע”י עוזרת ההפקה שלי שמחה שטרית. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. אנוכי יחדיו עם עיתונאי המקומון התל אביבי “העיר” אמיר אפרת (שנה אח”כ ב- 1987 חבר לעיתון “ידיעות אחרונות”) במפקדה שלי ב- IBC  במכסיקו סיטי. (תיעוד וצילום של עוזרת ההפקה שלי שמחה שטרית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוריתי אז למובילי השידור באולפן בירושלים המגישה אוֹרְלִי יָנִיב והשַדָּר אורי לוי למַזְעֵר נזקים. נסים קיוויתי שגה אבל על צוות השידור של חטיבת הספורט והטלוויזיה הישראלית הציבורית כולה היה להגן על השַדָּר שטעה ולהתייצב מאחוריו. ברור שגב’ אורלי יניב ואורי לוי עשו את המוטל עליהם. הם עברו במהירות לסדר היום וצמצמו בכך את ממדי טרגדיית השידור הבלתי מובנת של נסים קיוויתי.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. האולפן המנווט בירושלים. הבימאי יואב פלג מתדרך את המגישה אורלי יניב בטרם תחילת מבצע השידורים הישירים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יוני 1986 מונדיאל מכסיקו 1986. האולפן המנווט בירושלים. המגיש והמנחה אורי לוי (משמאל) מנתח את המשחקים יחדיו עם הפרשנים גיורא שפיגל (במרכז) ויהודה שהרבני (מימין). עומד, בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יואב פלג. אורי לוי עשה עבודה עיתונאית טובה מאוד כעורך ומגיש. סמכתי עליו לחלוטין ורחשתי לו הערכה רבה. הוא לא רק ערך את תוכן השידור באולפן אלא שימש גם שדר חירום Off tube במקרה וקווי ה- 4W המקוריים והטלפון הבינלאומי כ- Backup שלהם, לא יגיעו בשלום הביתה לאולפנים בירושלים. הוא נחשב עיניי בעת ההיא לאחד מאנשי הטלוויזיה הטובים ביותר ששירתו את השידור הציבורי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי שהיה איש הגון וישר מיסודו אפילו לא ניסה להחליק את טעותו הראשונה, ולכן טעה בפעם השנייה, כשהודה בה מייד בפרהסיה לתוך המיקרופון הצמוד לפיו, “עכשיו מעדכנים אותי ממרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי, כי התוצאה במשחק היא 0:0 ולא 0:1, השער של ברזיל לא אושר”, דיווח לצופים שלנו בארץ. המשחק הסתיים אומנם בניצחון ברזיל 0:1, אך לא מהשער ששידֵר נסים קיוויתי, אלא משער בודד אחֵר שהבקיע אוֹלִיבְיֶירָה סוֹקְרָאטֶס מאוחר יותר בדקה ה- 62. צופי הטלוויזיה הציבורית בישראל לא סלחו לנסים קיוויתי על טעותו, והעיתונאים צלבו אותו במאמרי ביקורות שידורי הטלוויזיה שלהם, ודרשו להחזיר אותו הביתה. זאת הייתה טרגדיית שידור נוראית ובלתי מובנת. לידו של נסים קיוויתי התפוצצה פצצת מִצְרַר. נסים קיוויתי איבד את הדבר החשוב ביותר של עיתונאי ושַדָּר ספורט בטלוויזיה. את אמינותו. כתבי העיתונות בישראל שנסים קיוויתי היה פעם מופת כתיבה ומודל שידור עבורם, התנפלו עליו וירדו לחייו ללא רחם. הביקורות המעליבות פגעו בו אנושות. הֵן ממש הרסו אותו ועשו בו שַמוֹת. גם במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה ירושלים הגיחו כל מיני עיתונאים מחוריהם כעכברים. נשמעו מכל עבר קולות להחזיר אותו הביתה. התקיים כאן משהו מהחוֹק שטבע איש ההיגיון אֶרְנֶסְט וָויְיל, האומר : “אף אחד איננו מקשיב לך עד שאתה שוֹגֶה”. פתאום כולם האזינו לטעותו של נסים קיוויתי. פתאום כולם שמעו אותה. פתאום כולם החליטו להגיב ולירות בו את חיציהם. מדינה שלמה הסתערה על נסים קיוויתי ויצאה חוצץ נגדו. טורניר המונדיאל של מכסיקו 1986 רק החל וכבר קרה פנצ’ר כזה שעִרעֵר את מהימנות השידור שלוֹ ואת אמינות כלל הפקת הטלוויזיה ההיא שלנו לפני שלושים שנים. 

ראה “ידיעות אחרונות”. 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86′. כתב “ידיעות אחרונות” מר צדוק יחזקאלי מפרסם את הידיעה כי מאות אנשים התקשרו לטלוויזיה הישראלית בירושלים ומחו על הפשלה של נסים קיוויתי. זה היה האות. דליקת ענק בשדה קוצים. 

טקסט מסמך : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. העיתונות מבזה את שדר הטלוויזיה נסים קיוויתי בעקבות טעות השידור הנוראית שלו במשחק ברזיל – ספרד ב- 1 ביוני 1986 באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה. (ביקורת טלוויזיה של גב’ דורית גפן. באדיבות ארכיון “על המשמר”, ותודה לבית אריאלה בתל אביב).

במאבק המקצועי הממושך (הגלוי והסמוי) רָב השנים על הובלת ה- הגמוניה הטכנולוגית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים בין שתי קבוצות הטכנאים של ה-Video  וה- Sound, הייתה ידם של מפקחי ה- Video על העליונה. בעמדת הבקרה הראשית בבניין הטלוויזיה הקרויה חב”מ (חדר בקרה מיוחד – Master Control) הוצב תמיד מפקח Video ולעולם לא מפקח Sound. מעת לעת שמעתי תלונות כאלה ואחרות מהטובים שבין אנשי מחלקת הקוֹל מדוע אין מאפשרים להם לפקח על השידורים היוצאים מ- חב”מ למרחבי ישראל (מן ההיבט הטכנולוגי שלהם), וכי אין הם נופלים כהוא זה בידע שלהם בהשוואה לאנשי ה- Video. אבל זאת הייתה עובדה. את חב”מ ניהלו אנשי ה- Video של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אין פלא שבבוא העת התפתח בין שתי קבוצות הטכנאים ריב סמכויות של ממש למי מותר להחזיק ולתפעֵל את מיקרופון השפתיים (Lip Mic). במונדיאל מכסיקו 1986 אנשי הקוֹל התייחסו למיקרופון השפתיים כאל צעצוע טכנולוגי פרטי שלהם. החזקתו ותפעולו ע”י טכנאי ה- Video יצחק “בניו” בן יוסף נראתה להם כמו פשע מקצועי מאורגן בגינה כמעט פרצה מלחמת אחים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנצחי שממוקם בשכונת רוממה בירושלים.

טקסט תמונה : ראשיתן של שנות ה- 90 במאה שעברה. אליהו “אלי” קובו ז”ל אחד ממפקחי Video הוותיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאייש את עמדת הפיקוח הראשית בחב”מ (Master Control) בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. שום מפקח Sound לא הורשה לשבת על הכס המלוכה מספר אחת של הטכנולוגיה הטלוויזיונית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השגיאה הקטסטרופלית של נסים קיוויתי ב- 1 ביוני 1986 שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת המשקיפה על כר הדשא באצטדיון “חליסקו” הייתה כה נדירה, כה בלתי מובנת, וכה בלתי מתקבלת על הדעת. העיתונות הכתובה בארץ התגייסה למסע צלב נגדו והחליטה לתלות אותו בכיכר העיר. נסים קיוויתי (אז בן 59 ו- 7 חודשים), אחד השדרים הדגולים ביותר בתולדות השידור הציבורי, איבד ב- 1 ביוני 1986 בבת אחת את כל האמינות שלו כשַדָּר כדורגל. חרה לי שרבים מהעיתונאים שהיו פעם תלמידיו התנכרו לו ולעגו לו בשעת צרה . צריך לציין שגם השופט האוסטרלי קריסטופר באמברידג’ איבד את עולמו מאוחר יותר במשחק הזה ברזיל – ספרד 0:1. החלוץ הספרדי גונזאלס מיגואל מישל כבש בדקה ה- 56 שער בבעיטה מרחוק. הכדור שפשף את תחתית המשקוף ונחת מאחורי קו שערו של קארלוס הברזילאי אולם קריסטופר באמברידג’ ושני קווניו סוקה (D. Socha) ו- קייזר (J. Keizer) מהולנד לא ראו את השער החוקי. קריסטופר באמברידג’ נשלח מייד הביתה.

שגיאתו של נסים קיוויתי הייתה צירוף מקרים מוזר. הרסני מנקודת מבטו של נסים קיוויתי. אנוכי כמנווט השידורים והעורך והמפיק במכסיקו 86′ מטעמם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין יבד”ל ומנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל, הייתי בין היחידים בעולם כולו שקיבל למשרד ההפקה שלו ב- IBC במכסיקו סיטי את קו השידור ה- 4W (קו שידור ארבע גידי) של נסים קיוויתי בתקינות מוחלטת. התברר כי קו השידור ה- 4W הזה שנישא אלי למשרד ההפקה מאצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחארה באמצעות Domestic Satellite של קבוצת TELEMEXICO היה יקר מפז. משם, ממשרד ההפקה שלי ב- IBC יכולתי לשלוח אותו את קו השידור ה- 4W לאולפן בירושלים באמצעות מרכז המיתוג של ה- EBU ב- IBC, במכסיקו סיטי. עשרות רבות של קווי שידור 4W של שדרים אחרים מעל העולם לא הגיעו ליעדם בשל שיבוש טכני באותו הלוויין הביתי המכסיקני שדווקא ביצע את עבודתו הטכנולוגית כיאות מנקודת מבטי. שנים רבות חשבתי לעצמי מה היה קורה אילולא גם אנוכי לא קיבלתי את קו השידור ה- 4W של נסים קיוויתי. מכסימום אורי לוי וצמד הפרשנים שלו יהודה שהרבני וגיורא שפיגל היו משדרים ישיר את המשחק Off tube מהמוניטור באולפן בירושלים ונסים קיוויתי היה ניצל. אלוהי הטלוויזיה שעשה חסד עמי והעניק לי את קו שידור ה- 4W התעלל שלא בצדק בנסים קיוויתי. אולם את הנעשה אי אפשר היה להחזיר.

העיתונות המשיכה להתעלל בשַדָּר נסים קיוויתי באותו חודש יוני 1986 במונדיאל בכדורגל ההוא של מכסיקו 1986 בגין טעותו הקשה והבלתי מובנת בעת השידור הישיר שלו ב- 1 ביוני 1986, בעת שאייש עמדת שידור נוחה באצטדיון “חליסקו” בעיר גוואדאלאחארה את המשחק ברזיל – ספרד 0:1. העיתונות הזאת לא נתנה לו מנוח ונשכה אותו שוב ושוב עד זוֹב דָם. לפתע נשכחו לו כל הישגי העבר והם היו רבים. נסים קיוויתי היה השדר האולימפי מספר אחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטוב ביותר שלה מאז ומעולם. הוא נשא על כתפיו את שידורי הא”ק והשחייה בחמש אולימפיאדות של מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג’לס 1984, וסיאול 1988. הוא היה גם שדר כדורגל טוב. הטוב מכולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורק מספר שתיים של יורם ארבל. מרבית מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה נטלו על עצמם אחריות גדולה מכישרון הכתיבה שלהם. טעו בעצמם, לא דייקו, היו רוויי שגיאות, והביעו גם דעות תמוהות. מרביתם נהנו מחֵרוּת כתיבה מפליגה מבלי שיבוקרו בעצמם ע”י מבקרים חיצוניים. מחלקת הדוברות של רשות השידור שתפקידה היה להגן על מבצע שידורי מונדיאל מכסיקו 1986 דממה ולא הבינה כי חובתה הראשית היא להדוף ביקורות שקריות וטקסטים עיתונאיים שגובלים בהתנסחויות נבזיות. זאת הייתה מחלקת דוברות אימפוטנטית שעמדה מהצד והותירה לי להתייצב לבדי (במכסיקו) מול פרץ הביקורות העיתונאיות. כתב המקומון הירושלמי “כל העיר” מר חיים ברעם דירג לפתע את השדר השלישי שלי בצוות מכסיקו 86′ יורם שימרון לא רק מעל רמתו של נסים קיוויתי אלא גם מעל לראשו של יורם ארבל. זה היה לפני 30 שנים בחוש יוני של שנת 1986.

הערה : ראה “כל העיר”. יוני 1986 . ביקורת טלוויזיה של כתב המקומון הירושלמי “כל העיר” מר חיים ברעם. “השדר השלישי יורם שימרון היה הרבה פחות יומרני ובשל כך יותר מוצלח מאשר יורם ארבל ונסים קיוויתי”, חיווה את דעתו חיים ברעם. בראש הפוסט שלו קבע האיש שאין לו שום מושג ב- Business של תעשיית הטלוויזיה (בארץ ובחו”ל) כי צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מנופח. 

טקסט מסמך : יוני 1986. כתב “מעריב” יריב בן אליעזר מותח ביקורת טלוויזיה קשה על שני השדרים הראשיים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 יורם ארבל ונסים קיוויתי. “פאשלה במונדיאל. שוב מתברר שיורם ארבל ונסים קיוויתי אינם מבינים כיצד לסקר אירוע ספורט בטלוויזיה”, קבע את דעתו החד משמעית. (באדיבות “מעריב”).

טקסט מסמך : יוני 1986. שלמה גינוסר מהעיתון “מעריב” יורה את חיציו בשדר נסים קיוויתי בעת השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986. (באדיבות “מעריב”).

הערה : ראה “כל העיר”. יוני 1986. קטע מהריאיון שהענקתי ב- IBC במכסיקו סיטי לעיתונאי אמיר אפרת מהמקומון התל אביבי “העיר” בסמוך לריאיון שערך עם נסים קיוויתי בצל הטראומה שחווה. 

טעותו הקשה והבלתי מובנת של נסים קיוויתי הייתה טרגדיה טלוויזיונית בלתי מוסברת. העיתונות אַרְבָה לו ולנו. ביום שני – 2 ביוני 1986 החלה מתקפה תקשורתית היסטרית חסרת תקדים על נסים קיוויתי בעקבות שגיאתו בעת השידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד באצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחארה. העיתונות התנפלה עליו ללא רחם ועשתה בו שמות במשך כחודש ימים. גם בשני הפרשנים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ’. הם היו שני אנשי הכדורגל היחידים שהגיעו למכסיקו הרחוקה על חשבונם ומעולם לא עברו קורס פרשנות בטלוויזיה. חוזה העבודה שחתמתי עמם כלל מתן Accreditation, השתתפות זעומה בהוצאות כלכלה, ושכר ש. ת. חודשי ברמה של שכר עבדים ששילם להם סמנכ”ל הכספים של רשות השידור המונופוליסטית יוחנן צנגן ביד קפוצה. אלה היו נהלי רשות השידור לפני שנות דור. נכון שמוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה המונופוליסטית צלע מחד והיה יוקרתי מאידך אולם ברור שבמידה מסוימת שניהם מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ’ ניאותו לעשות טובה לטלוויזיה ישראלית הציבורית כשהסכימו לשמש פרשנים תמורת שכר כה רדוד. צריך לומר כאן בריש גלי כי שלושת השַדָּרִים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון חששו להתייצב בעמדות השידור באצטדיונים השונים ברחבי מכסיקו ללא ה- Back up שהעניקו להם מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ. הם שימשו זוג עיניים נוסף והעניקו ביטחון נפשי גדול לשלושת השדרים, בעיקר לאחר הפשלה הנוראית של נסים קיוויתי ששידר ישר את המשחק ברזיל – ספרד 0:1 ללא פרשן. שדר טלוויזיה היושב לבדו בעמדת שידור הממוקמת ברום אצטדיון כדורגל גדול ומרוחקת מכר הדשא הוא איש בודד. הטווח הגדול יחסית בין עמדת השידור לבין המתחולל על כר הדשא מקשה על זיהוי השחקנים. נסים קיוויתי היה איש בודד ב- 1 ביוני 1986 באצטדיון “חליסקו בגוואדאלאחארה. זה איננו כתב סנגוריה. זאת עובדה. אמנון דנקנר ז”ל אז כתב בעיתון “דָבָר” ולאחר מכן עורך “מעריב”, היה מבין הצולבים. הוא עשה זאת ללא רחֵם בעיתונו ב- 12 ביוני 1986 בעיתון “דָבָר” [1].

טקסט מסמך : 12 ביוני 1986. עיתון “דבר”. העיתונאי אמנון דנקנר ז”ל מקפד את ראשו של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי. (ארכיון “דבר”. תודה לאנשי בית אריאלה בתל אביב).

כך סנטה גב’ דורית גפן בעיתונה “על המשמר” ב- 9 ביוני 1986, בשַדָּר שטעה [2] עם כל הסולידריות המקצועית שלי, קשה לי לעבור לסדר היום על טעותו הבלתי נסבלת של השַדָּר – עיתונאי נסים קיוויתי, אשר העביר לנו את המשחק בין ספרד לברזיל מגוואדאלאחרה במכסיקו. אינני יודעת על מה ועל מי הסתכל נסים קיוויתי במשך דקות ארוכות, עד אשר גילה לפתע כי השער שעליו הכריז לטובת ברזיל לא אושר ע”י השופט. הרי כל ילד יודע, כי אילוּ אכֵן אוּשַר השער, הרי המשחק היה מתחדש ממרכז השדה ולא כך קרה. את נסים קיוויתי הייתי שולחת לספסל עם כרטיס אדום .במדינות אחרות היו שולחים אותו במטוס מיוחד הביתה, אבל אנחנו רחמנים בני רחמנים”.

“מעריב” מִיסֵד פינה סטירית בעיתון ב- 6 ביוני 1986 וכינה אותה בסרקאזם “פרשת קיוויתי”, והוסיף, “היועץ המשפטי החדש הורה לחקור את פרשת קיוויתי. החשד הוא שראש הממשלה נתן גיבוי לנסים קיוויתי להטעות את צופי הטלוויזיה”, ובמקום אחר כתב, “הטעויות של נסים קיוויתי הן בגלל האוויר הדליל במכסיקו בגללו לא מגיע דֵי חמצן למוח”. 

טקסט מסמך : יוני 1986. המדור הסאטירי של העיתון “מעריב” יורד לחייו של השדר נסים קיוויתי. (באדיבות “מעריב”).

טקסט מסמך : מרדכי רֵנַן (רינקובסקי) ז”ל איש “חדשות הספורט” זרה אף הוא מלח על פצעיו הפתוחים של השָדָר האומלל בעיתונו ב- 6 ביוני 1986 [3]. “החזירו את נסים קיוויתי הביתה”, זעקה הכותרת בעיתונו. (ארכיון בית אריאלה).

רמי רוטהולץ אז עיתונאי בעיתון “חדשות” ומי שהיה גם עורך מוסף הספורט בעיתון “הארץ”, שלל גם הוא את מהימנות השידור של נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986. הוא כתב בעיתונו טקסט מרושע ומזלזל נגד אחד השַדָּרִים החשובים ביותר שהיו אי פעם לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולרשות השידור בכל הזמנים בפרק זמן שנאמד בכ- 40 שנה, רק בשֶל מעידה אחת [4] : נאמר לי שנסים קיוויתי, בחור יסודי, נוטל עִמוֹ לעמדת השידור ערמת ניירות כאינפורמציית עזר. אלא שהוא פזור-דעת, ובעוֹדוֹ שקוע במסמכיו, מתרחשים למטה מתחתיו אירועים עליהם הוא נאלץ לדַוֵוח לצופים. למדנו ברבות השנים לחבב אותו ולהתייחס אל דיווחיו כאל בחינה בשיטה האמריקנית : בחר אחת מתוך ארבע אפשרויות. נסים קיוויתי נותן לעיתים חמש. הטעות שלוֹ במשחק ברזיל- ספרד הייתה טעות אחת יותר מידַי. אני מניח שרשת טלוויזיה אמריקנית הייתה מחזירה אותו הביתה”.

העיתונאי חיים ברעם ממש הרס את נסים קיוויתי בביקורת הטלוויזיה שלו במקומון הירושלמי “כל העיר” [5] ותקף אותי על שהפקדתי את מיקרופון הכדורגל בפיו. נסים קיוויתי של מכסיקו 1986 מהווה בעיה מקצועית לא רק לעצמו, אלא גם לעיתונאי המתוחכם (לפחות בעיני עצמו), המנסה להימנע מחזרה מדויקת על קיתונות הביקורת , הלעג והשנינה שכבר נזרקו לעברו של השדר האומלל. נסים קיוויתי, איש תרבותי ונעים ומומחה בעל שיעור קומה לא”ק, מוּעַד לתאונות שידור מעצם טִבעוֹ. הוא ניחן בצירוף נדיר של תכונות ההופכות אותו לשָדָר גרוע מאין כמוהו. להפקיד בידו את המיקרופון משול אולי למינויו של אריאל שרון לנשיא האגודה לזכויות האזרח”.

גם טֶדִי פְרוֹיְס ז”ל מבקר הטלוויזיה של העיתון “דָבָר” עַט על גווייתו של נסים קיוויתי המוטלת בחוצות העיר. כך כתב בטקסט הסיכום של ב- 4 ביולי 1986 המבקר את שידור מונדיאל מכסיקו 86′ [6] : מדליית הזהב על שידורי פארטאצ’י מגיעה לנסים קיוויתי שלגביו לא שוררים חילוקי דעות. הוא קטסטרופה מכל בחינה”.

טקסט תמונה : יוני 1980. העיתונות מתעמרת ומתעללת בצורה “נאסטית” וחסרת רחם באמצעות קריקטורות מכוערות בשַדָּר נסים קיוויתי בעקבות השגיאה שלו בשידור הישיר ב- 2 ביוני 1986 במונדיאל מכסיקו 86′, לאחר שהעניק לברזיל בטעות שער שלא היה במשחקה נגד ספרד באִצטדיון “חליסקו” בעיר גוואדאלאחרה. (לא ידוע לי איזה עיתון פרסם את הקריקטורה הזאת בגנותו של נסים קיוויתי).

טקסט מסמך מימין : 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. ביקורת טלוויזיה לעגנית של העיתונאי יעקב זיו מהעיתון “חדשות” מוטלת לעברו של השדר נסים קיוויתי לאחר טעותו במשחק ברזיל – ספרד באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה. (ארכיון העיתון “חדשות” ובאדיבות המו”ל מר עמוס שוקן).

טקסט מסמך משמאל : 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. ביקורת טלוויזיה שלילית של עיתונאי “ידיעות אחרונות” משה שיינמן נגד השדר טלוויזיה בגין טעותו במשחק ברזיל – ספרד 1986 באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה. (באדיבות “ידיעות אחרונות”).

טקסט מסמך : 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. עיתונאי “מעריב” משה גורלי מבקר את טעותו של נסים קיוויתי בעת השידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחרה. (באדיבות “מעריב”).

ציטוט : “אין זה טוֹב להחליף סוסים בשעת חציית נהר”. (אברהם לינקולן).

העיתונות ערכה לנסים קיוויתי לינץ’ ציבורי ולעגה לוֹ. השפילה אותו. הייתה לנסים קיוויתי ולי שיחת נפש טלפונית בסיום המשחק ברזיל – ספרד. רציתי רק להרגיע אותו ולעמוד לצדו באותו רגע אומלל ובלתי מובן. נסים קיוויתי היה מצוברח ולקח קשה את טעותו חסרת הפשר שנעשתה בעמדת שידור באִצטדיון בגוואדאלאחארה. הוא נקלע לסערת רגשות והרגיש שאִכזב אותי ואת עצמו ואת כל ההפקה היקרה והמורכבת שהעניקה לו תנאים אופטימאליים בשידור ישיר. נסים קיוויתי חש מבולבל וחסר אונים. הוא לא ידע להסביר כיצד קרתה לוֹ תקלה כה מביכה שלא ניתן להצדיק אותה בשעה שישב בעמדת השידור באִצטדיון “חליסקו” בעיר גְוָואדָאלָאחָארָה, בעמדת תצפית שאין טובה ממנה, כשכַּר הדֶשֶא מונח על כף ידו. הרי המשחק לא חוּדַש מקו האמצע ולכן השער שהובקע איננו נחשב. כל ילד יודע את זה. הוא הבין שבמכסיקו 1986 תם העידן שלוֹ כשַדָּר כדורגל בטלוויזיה. לעולם לא אשכח כשאמר לי בעֶצֶב בטלפון מעמדת השידור בה עשה את טעות חייו, “יואש אלרואי תודה לך”, והוסיף בקול חנוק בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו טקסט קורקטי ומדויק שלעולם לא אשכח אותו : “Every good thing comes to end” (נסים קיוויתי התגורר שנות דוֹר בלונדון יחד עם רעייתו רותי כהן ושני ילדיו בשנים 1979 – 1949).

טקסט תמונה : גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. נסים קיוויתי (משמאל, חובש כובע מצחייה) יושב המום ומובס בעמדת השידור. הוא היה הלום צער ומוכה יגון – בגלל השגיאה הקשה שחולל בעצמו ועל אחריותו בעת השידור הישיר. במשך כשבע דקות תמימות העניק שער יתרון לברזיל שכלל לא היה. השער שהובקע נפסל ע”י השופט האוסטרלי כריסטופר באמברידג’, אך נסים קיוויתי לא הבחין בכך למרות שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת באִצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחארה. נסים קיוויתי טען במשך 7 דקות באותו השידור הישיר ההוא שברזיל מוליכה 0:1 נגד ספרד משער שנפסל מייד ע”י השופט ובעוד התוצאה באותו שעה הייתה תיקו אפס. הוא שילם מחיר מקצועי כבד עבור שגיאתו החמורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                              

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. השדר יורם ארבל במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי. הוא הבין מייד שטעותו הגסה של נסים קיוויתי הסירה ו- מחקה לעד את פוטנציאל השידור שהייתה טמונה בג’נטלמן האנגלי, והרחיקה אותו סופית מרקורד המתחרים על מיקרופון הכדורגל בחטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת לונדון 2012. סוף עידן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המטה ליפול בזירה האולימפית. זכויות השידורים האולימפיות נדדו לערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. בצדק, לאחר הפשלה הבלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בראשות מנכ”ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ’ ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור המודח אמיר גילת. כל השלושה סולקו בגין עליבותם ב- 2014 מרשות השידור ע”י כונס הנכסים פרופסור דוד האן ונציגו המנכ”ל הזמני יונה וויזנטל.

הכיסוי הטלוויזיוני הנוראי והבלתי מתקבל על הדעת של אולימפיאדת לונדון 2012 ע”י אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. היא הייתה טרגדיה. המשחקים האולימפיים של לונדון 2012 סיימו גם את סוף שלטונו האולימפי של ערוץ 1 ואת קץ עידן החזקת זכויות השידורים הבלעדיות בידי השידור הציבורי מאז אולימפיאדת מכסיקו 1968. זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת ריו דה ז’אניירו 2016 מוחזקים כעת בידי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. לערוץ 1 המט ליפול אין יותר מה לומר בזירה האולימפית. מנכ”ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם היה עסוק בימים אלה בשיפור הפנסיה התקציבית שלו כפי שפרסם עיתון “הארץ”. תמהתי לדעת האם שלח לשַדָּר ה- Free lancer האולימפי המצטיין של ערוץ 1 מאיר איינשטיין ז”ל מכתב תודה והערכה בתום שידורי אולימפיאדת לונדון 2012. מאיר איינשטיין שַדָּר הא”ק הראשי והמזדמן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשא על כתפיו כמעט לבד את מסת השידורים האולימפיים. הוא האפיל לחלוטין על יורם ארבל, משה גרטל, אורי לוי, מירי נבו, ועמית הורסקי. רמה בפני עצמה שהעמידה באפלולית את הקולגות שלו. אולי מיהרתי להצביע מהר מידי על יורם ארבל כגדול שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים בכל הזמנים. מאיר איינשטיין ז”ל עשה עבודת שַדָּרוּת – עיתונאית ברמה גבוהה באולימפיאדת לונדון 2012. הוא הציג באופן נבון ביותר על פי משנה סדורה את גיבורי העלילה ובנה היטב את הדרמות בטרם התרחשותן. משהחלו להתפתח תיאר אותן בעצימות בקולו הרוֹעֵם והקוֹלֵח. שַדָּר נפלא שהוא ורמת הא”ק הנפלאה שהופגנה בלונדון 2012 הצדיקו את חוק הכלים השלובים. לפעמים אני נתקף בגעגועים אל מאיר איינשטיין אותו גייסתי לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרדיו “קול ישראל”, בספטמבר 1991, בשיחת וועידה טלפונית אחת בת רבע שעה עם מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. זה היה מייד לאחר שיורם ארבל נטש אותי מבלי ליידע אותי. “לא אַלְמָן יִשְרָאֵל” מתאים לכל וָואקוּם טלוויזיוני באשר הוא, גם כשיורם ארבל פנה לכבלים ומאוחר יותר לערוץ 2. כשחַיִים יָבִין בן 65 נטש בקיץ 1997 את שורות ערוץ 1 ועבר לחברת הטלוויזיה “קשת” בערוץ 2, שַח לי יום אחד מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום במלון “הילטון בתל אביב (זה היה בתום חתימת החוזה החדש בן מיליוני דולרים עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בראשות עו”ד שמעון מזרחי והתעשיין דייוויד פדרמן) את אותו הטקסט בן שלוש מילים : “לא אַלְמָן יִשְרָאֵל”. יורשתו המוכשרת והיפה בערוץ 1 גב’ גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 הצדיקה את האמירה ההיא מהתנ”ך “לא אַלְמָן יִשְרָאֵל” – כפי שהגה אותה הנביא ירמיהו בפרק נ”א פסוק מס’ 5. 40 שנות חיים וניסיון טלוויזיוני מפרידות בין גאולה אבן לחיים יבין (שהלך לעשות לביתו). אף על פי כן החליקה בקלות לנעליו. ואוסיף, בקלות מפתיעה. היא הייתה מגישת החדשות המובילה והבלבדית באולפן , איכותית , וגם הצעירה ביותר בתולדות הטלוויזיה מעולם. ידידותה עם המיקרופון והמצלמות ניכרה מייד לעין ולאוזן מפני שהייתה סוּפֶּר מוכשרת וגם מפני שנתמכה מקיר לקיר בתוככי רשות השידור ע”י ה- טריאומוויראט מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה היחשראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. במסיבת הפרידה שערך ערוץ 1 לחיים יבין ב- 29 בספטמבר 1997 ב- “גלריה הלבנה” בירושלים בטרם מעברו לחברת “קשת” של ערוץ 2, חיבק הפורש את יורשתו, שיבח את איכותה הטלוויזיונית (וגם את יופייה), והצדיע לה. בחלוף כמה חודשים עזב לפתע חיים יבין את ערוץ 2 וחזר לערוץ 1 כשזנבו מקופל בין רגליו. לא מפני שהיה לפתע עיתונאי רשלן אלא בגלל שהשידור המסחרי לא התאים לדרכו המקצועית כפי שהיה השידור הציבורי בעִתּוֹ. בקיץ 1998 שרר כבר שלטון אחר ברשות השידור. אורי פורת ז”ל החליף את מוטי קירשנבאום והיה זה שהושיב את חיים יבין מחדש על כֵּס “מבט” כמגיש יחיד וראשי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ורפיק חלבי החרישו. גאולה אבן הודחה. חיים יבין שזה אך עתה שיבח את גאולה אבן הצעירה ונושאת התקוות לא עשה לה כל חשבון. מבלי לומר לה מילה ניצל את ההזדמנות והתיישב על הכס כשהוא נושא שוב את עיניו אל ה- Teleprompter. בעת עריכת חלק מהתחקיר וחלק מ- מהלך הכתיבה של הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, נפגשתי עם חיים יבין ב- 2005 לשיחה ארוכה בת כ- חמש שעות במלון “דן אכדיה” בהרצליה. הוא אמר לי שם את הטקסט הבא : “…אתה יודע יואש אלרואי כי גאולה אבן איננה מדברת עמי…”. השבתי לו בו במקום : “בצדק”. אבל זהו כבר סיפור אחר.

מאיר איינשטיין היה אופציה מצוינת במקומו של יורם ארבל שנטש. לא אלמן ישראל. מפני שהערכתי את מאיר איינשטיין (וגם אהבתי אותו), טיפחתי אותו עד למאוד מייד מאותו הרגע ההוא בספטמבר 1990 שגייסתי אותו לשורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית  מרדיו “קול ישראל”. שגשוגו המהיר בחטיבת הספורט שלי הצדיק את הסלוגן כי “בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליף”. בבת אחת יורם ארבל כבר לא היה חשוב ושמו נשכח. המונח “טיפוח טלוויזיוני” הוא מונח מורכב ומפורט. בהגיע המועד אסביר אותו בהרחבה לקוראים. מה שחשוב הוא שבתוך זמן קצר הצבתי אותו בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1. כשַדָּר מוביל ומנחה ומגיש ראשי. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן תמכו בגרסתי. גם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי גרס ב- 1998 שמאיר איינשטיין הוא הטוב בשדרני הספורט בארץ. הגעגועים אליו כמו אל נסים קיוויתי בשעתו לא חלפו אך הימים ההם אינם עוד בנמצא. הם עברו לבלי שוב. נתתי למאיר איינשטיין לדעת את דעתי עליו בתום מבצע השידורים הענק של מונדיאל צרפת 1998 שעמדתי בראשו. הוא היה אז הטוב בשדרני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל ועמד בחזית חלון הראווה שלנו. בין השנים 1990 לבין 2002 הוא היה האיש. הוא היה שַדָּר הספורט המוביל והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בענפי הכדורגל, הכדורסל, והא”ק. זה התבטא בנוכחות העצומה שלו ליד המיקרופון והמסך באולימפיאדת ברצלונה 1992, באליפות העולם ה- 4 בא”ק ב- שטוטגרט 1993, במונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994, באליפות העולם ה- 5 בא”ק בגטבורג 1995, באולימפיאדת אטלנטה 1996, באליפות העולם ה- 6 בא”ק באתונה 1997, בואכה מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998, וכן הלאה. מאיר איינשטיין היה בין אנשי הטלוויזיה המעטים שהבין את המורכבות והמסובכות של הפקה ממושכת, עריכה, הכוונה, פיקוד ושליטה, וניהול פרויקטים של שידורים בינלאומיים בסדר גודל כזה על ידי הרחק מגבולות המדינה. לא הופתעתי כי מצא צורך להפקיד בחדרי במלון בפאריס ב- 13 ביולי 1998 בתום מבצע 64 השידורים הישירים הממושך של מונדיאל צרפת 98 מעטפה ובה פתק תודה קטן.

טקסט מסמך : 13 ביולי 1998. פאריס. מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. מאיר איינשטיין כשדר ראשי שלי ואנוכי עברנו כברת דרך ענקית יחדיו. פרויקט מונדיאל צרפת 1998 היה אחת הפסגות אליה העפלנו שלובי זרוע אפילו ללא תקלה אחת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  מכתב ההערכה שכתבתי למאיר איינשטיין בתום מבצע 64 השידורים הישירים הממושך בן 40 ימים של מונדיאל הכדורגל צרפת 1998. נתתי לו לדעת שהוא בכיר שדרני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. מאיר איינשטיין (מימין) ואנוכי (משמאל) בתום אחד השידורים הישירים של תחרויות הא”ק באצטדיון האולימפי המרכזי בברצלונה 92′. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שלו כשדר א”ק. השדר הדגול הוותיק והקודם נסים קיוויתי כבר לא היה בסביבה. אהבתי את שני השדרים המובילים האלה אהבה עזה ורחשתי לשניהם הערכה רבה. (צילום RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 הייתה יעד שידור שהתפרס על פני 35 ימים אותו כבשנו בסערה. הציבור לא מודע לקשיי התכנון הטכנולוגי והלוגיסטי ומרכיב כוח האדם בתוכו. בצדק. הוא רוצה ללחוץ על השַלָט ולקבל את השירות עבור האגרה שהוא משלם. לא ניתן להרים מבצע שידור רחב ממדים שכזה ללא הבנה והסכמה של הדרג העליון ביותר ברשות השידור המנכ”ל מוטי קירשנבאום ומחליפו אורי פורת כי אומנם שירות כזה חשוב מהיבטי התוכן והכלכלה שאמורה לממן תוכן שידור כזה שהוא פופולארי ומניב רייטינג, אך גם יקר. המוטו שלי היה לא רק לשדר ארצה טלוויזיה איכותית ברמה של גביע העולם בכדורגל אלא להביס את ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. ברור שעשיתי זאת. לא לבד. אבל הייתי המוביל והנווט הראשי. אני חושב שמכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע שידורי מונדיאל צרפת 1998 מבטא את העליצות, השמחה, התרוממות הרוח, ושביעות רצון מהעובדה שערוץ 1 ניצב בחודשים יוני ויולי של שנת 1998 בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל. אין זה דבר של מה בכך.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע שידורי הטלוויזיה בן 64 שידורים ישירים ממונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יורם ארבל ואורי לוי הוותיקים אִכזבו קשות. כל אחד בתחומו. השידור הישיר של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012 ע”י שניהם ב- 27 ביולי 2012, היווה תעודת עניות. יורם ארבל הוא קריין פרסומות מצוין אך שַדָּר אולימפי כושל חסר כל חוש עיתונאי. כשחקן חיזוק של צוות השידור של ערוץ 1 לא הביא עמו שום יתרון. קול בָּארִיטוֹן יפה איננו מספיק. בהיעדר מערכת עיתונאית עוטפת סביבו, מדריכה, ומכוונת – יורם ארבל קוֹרֵס. השידור הישיר של משחק הגמר בכדורגל בין נבחרות מכסיקו וברזיל על מדליית הזהב באולימפיאדת לונדון 2012 שבוצע ע”י יורם ארבל מעמדת Off tube ב- IBC בלונדון – הופך אותו באופן אישי לשֶבֶר כְּלִי. במקביל, הטסת Special של הפרשן דני נוימן מירושלים ללונדון בנימוק שעליו לשמש פרשן צמוד של יורם ארבל באותה עמדת ה- Off tube המסכנה, הופכת את הטלוויזיה הציבורית לגְרוּטָאָה.

טקסט תמונה : נובמבר 1984. הימים ההם – לפני 34 שנים. זהו אולם הכדורסל בקיבוץ כפר גלעדי. השדר יורם ארבל בתקופות הזוהר שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי עורך ומפיק השידור, השדר יורם ארבל, המפיק יוסי לנדאו, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי לוי הוא שַדָּר ג’ודו אולימפי וותיק ובעל ניסיון שמבין את תורת הג’ודו. אך מה מביא אותו להתבטל כל פעם מחדש בפני הפרשנית המשעממת שלו גב’ יעל ארד (ראה התייחסות אליה בפוסט נפרד בעתיד הקרוב) ? מדוע הוא מוותר לה ? מה מניע אותו לחסות לפתע בצִלָה. יעל ארד נטלה ללא כל בושה את היוזמה מאורי לוי ובעזרת שימוש בכמות מלל מעל המותר שיחקה תפקיד כפול של שדרנית מובילה וגם פרשנית בעת ובעונה אחת. אין ספק שהיא הייתה הדומיננטית בעמדת השידור בלונדון 2012. אורי לוי הרצסיבי נעלם. יעל ארד היא טיפוס אסרטיבי ולוחמני. הג’ודוקאית הפרשנית הבחינה מייד כי בעמדת השידור של הג’ודו נוצר וואקום. היא לא עשתה חשבון לאורי לוי ולא היססה אפילו לשנייה אחת להיכנס לתוכו. בכמה מקרים לא רק שהובילה אלא גם האפילה. בעת אחד המאבקים בין ג’ודוקאית יפנית לצרפתייה הפנתה את תשומת ליבם של צופי הטלוויזיה לעובדה שהג’ודוקאית הצרפתייה הפילה את יריבתה באופן מסוכן ולכן תיפסל ע”י השופטים. היא צדקה. ה- Commentary שלה הקדים בהרבה את השַדָּר המוביל שלה, אורי לוי. ב- 31 ביולי 2012 התמודדה הג’ודוקאית הישראלית אָלִיס שְלֶזִינְגֶר נגד יריבתה הסלובקית אוּרְסְקָה זוֹלְנִיר (Urska zolnir). אָלִיס שְלֶזִינְגֶר הפגינה בקרב הקונקרטי הזה ג’ודו משעמם, חסר דמיון והשראה, ונטול יוזמה וקומבינציות, שדָמָה לג’ודו האפרורי והמונוטוני שהפיקה יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 (למרות שזכתה במדליית הכסף). אוּרְסְקָה זוֹלְנִיר הכניעה את אליס שלזינגר ללא תנאי. הג’ודוקאית הישראלית נכנעה למלכודת שטמנה לה יריבתה ודפקה שלוש פעמים בכף ידה על המזרן, סימן מובהק להרמת ידיים. יעל ארד ראתה זאת. השדר המוביל – לא. הפרשנית פשוט עשתה בי”ס לשַדָּר שישב לידה בעמדת השידור אך משום מה לא שם לב לכניעתה של אליס שלזינגר. היה היו ימים אחרים טובים הרבה יותר בעברו של אורי לוי בשידור הציבורי.

הערה לתיקם של שני העורכים הראשיים מאיר בר וטובי גאני והמפיק הראשי שלהם יונתן קנלר. הפסדו המפתיע של אריק זאבי כבר בקרב הראשון בשלו משקל כבד בחלוף 45 שניות , תפש את מערכת ערוץ 1 בלתי מוכנה עם המכנסיים למטה. הקרבות הבאים על המזרן במשקל כבד היו כבר בלתי רלוואנטיים לחלוטין לצופה הטלוויזיה הישראלי עם נפול התקווה האחרונה. תוכנית השידור המקורית השתבשה לפתע לחלוטין מבלי להעלות ל- “אוויר” פתרון יצירתי – עיתונאי מתבקש. לעורכים הראשיים משלמים כדי לחשוב ולתכנן כמה מסעים מראש קדימה. מדוע לא חשבו לאייש בו במקום ולוּ לחצי שעה בלבד את האולפן האולימפי (שקיים ממילא בירושלים) במומחי ג’ודו בסיוע מְנָוֵוט של שני המנחים גב’ שרון פרי ובוני גינזבורג ? זאת הייתה הזדמנות עיתונאית – חדשותית כדי לסכם את הקריירה יוצאת דופן של הג’ודוקא הישראלי הוותיק בן 35 ואף להצדיע לוֹ. במקום זאת בחרו העורכים והמפיקים להמשיך ברוטינה של שידור ישיר של קרבות ג’ודו שהיו כבר חסרי כל עניין לציבור הישראלי. תבוסתו של אריק זאבי חשפה חוסר מוכנות ושיקולי עריכה מוטעים של ערוץ 1.

אני באופן אישי חסיד גדול של ספורט הג’וּדוֹ מאז שנת 1961 בה זכה הג’ודוקא ההולנדי הנפלא אנטון חייסינק (Antonius Geesink) באליפות העולם שנערכה בפאריס. ב- 1961 הוא היה ג’ודוקא אנונימי אך המגזין האמריקני הפופולארי “LIFE” חשף את גדולתו לכל העולם בשל הופעתו האטרקטיבית. הוא דמה להרקולס. ב- 1961 הייתי רפתן בקיבוץ אפיקים. בטרם אחת מחליבות הלילה עיינתי ב- “LIFE” במועדון החברים הקטן של הקיבוץ בימים ההם. אז התוודעתי בפעם הראשונה לאנטון חייסינק שהתנשא לגובה של 1.99 מ’ ושקל 120 ק”ג. עבורי זאת הייתה הפתעה מפני שכנערים בקיבוץ התחנכנו על המסורת היפנית של קאפ”פ, ז’יאו-ז’יטצו, ו- ג’ודו. אבותינו סיפרו לנו כי היפנים הצטיינו במלחמת העולם ה- 2 בקרבות פנים אל פנים בשל עוז רוחם והתכסיסנות שטבועה בהם. אנטון חייסינק היה הולנדי וזאת הייתה הפתעה רבתי. אין דבר כזה ג’ודוקא הולנדי. יש ג’ודוקא יפני. אנטון חייסינק הוכיח בראשית עשור ה- 60 של המאה שעברה כי משקל + גובה + כוח בתוספת מהירות וזריזות בג’ודו הם תשובה לעורמה והתכסיסנות היפנית. ספורט הג’ודו הוא במידה מסויימת מיסטי, מרתק ורב עניין, ומלא תחבולות, לעיתים בלתי צפויות. ממציא הג’ודו היפני זִ’יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano – נולד ב- 1860 ומת ב- 1938, ושימש גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC מ- 1909 ועד יום מותו) העריך בתחילת פיתוח הענף כי למשקל ולגובה של הספורטאי אין חשיבות. ג’ודוקאי יפני חכם ותכסיסן אפילו במשקל קל יכניע כל יריב גם אם הוא כבד ממנו. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הענק סתר לחלוטין את המחשבה הזאת. הג’ודו קנה לו אט – אט מוניטין בינלאומי בזכות ווירטואוזים מסוגו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק שהיה ג’ודוקא יצירתי בעל יוזמות התקפיות מאין כמותו שהפך לאלוף אולימפיאדת טוקיו 1964 במשקל פתוח. הקרב שלו בגמר נגד יריבו היפני אָקִיוֹ קָאמִינַאגָה (גובה 1.73 מ’ ומשקל 110 ק”ג) הוא בלתי נשכח. אנטון חייסינק הכניע אותו בריתוק למזרן במשך 30 שניות על פי החוק וזכה במדליית הזהב. התאחדות הג’ודו היפנית הייתה המומה מהניצחון ההולנדי והבינה שחלו תמורות בענף. היא ביקשה מאנטון חייסינק להישאר ביפן כדי להעביר את מורשתו לדור הצעיר תמורת משכורת שמנה. משהתמניתי למנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלתי את צילום הטלוויזיה של הקרב ההוא אנטון חייסינק – אקיו קאמינאגה (נעשה ע”י רשת הטלוויזיה היפנית NHK ששימשה Host broadcaster של סיגנאל הטלוויזיה  הבינלאומי) חינם אין כסף מהטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS בגלל הערכתי הרבה לאנטון חייסינק והג’ודו ההולנדי. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הופיע כג’ודוקא אורח במשחקי המכבייה ה- 7 בשנת 1965. אי אפשר היה שלא להבחין בממדי גופו הענקיים (אולם פרופורציונליים) בשעה שהוביל את המשלחת ההולנדית בטקס הפתיחה של המשחקים באצטדיון ר”ג, כשהוא לופת בכף ידו הענקית ומחזיק בקלות בתורן הדגל הכבד של הולנד ללא נקודת משען בראשו. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק ערך קרבות ראווה באצטדיון הפתוח של יד אליהו בזה אחר זה נגד אלופי הג’ודו במשקלים השונים במשחקי המכבייה. לאחר מכן פרצו לזירה עשרות ילדים חניכי חוגים לג’וּדוֹ בארץ, התנפלו על ההולנדי עצום הממדים והחזק, והפילו אותו למזרן. הם כיסו אותו  לפתע נעמד ה- “גוליבר” הזה על רגליו וניער אותם מעליו. 5000 הצופים הריעו למופע. ברור שמיהרתי לקנות כרטיס כדי להתבונן בג’וֹדוּקָא נפלא שאולי לא יהיה עוד כמותו. יורשו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק בזירה הבינלאומית, וִוים רוּסְקָה אף הוא ג’ודוקא הולנדי יוזם והתקפי, היה אלוף אולימפיאדת מינכן 1972 במשקל כבד ופתוח. ג’ודוקאים רבים אחרים תרמו ברבות השנים תחבולות משלהם לאוצר התרגילים והפכו את הג’ודו לענף ספורט מרהיב, ביניהם גם הג’וֹדוּקָא המבריק של ישראל אוֹרֶן סְמַדְגָ’ה. מאידך הג’ודו הופך לספורט משעמם עד מוות כשאתה נדרש להתבונן ביעל ארד ושכמותה.

המחלוקת שלי עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברצלונה 1992 עם יעל ארד ויו”ר ענף הג’ודו בישראל דוב בן דוב בארבעת החודשים של אוגוסט – דצמבר 1992 שווה פוסט מיוחד בעתיד הקרוב. במחלוקת החריפה הזאת ביני כמנהל מחלקת הספורט ומתווה מדיניות השידור שלה בטלוויזיה תְּכָנִית וכלכלית לבין ספורטאית ישראלית שזכתה במדליית כסף הראשונה של ישראל מעולם, היו מעורבים גם שרת החינוך ותרבות גב’ שולמית אלוני וסגנה ח”כ מיכה גולדמן, וגם שלושת הבוסים שלי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה יִנוֹן , מנכ”ל רשות השידור אריה מֶקֶל , ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. הוויכוח ההוא שגלש לכיוונים שונים מלמד על עוצמת הטלוויזיה כמדיה לתקשורת המונים, חשיבות העיתונאות האלקטרונית ושימוש בטכנולוגיה מיידית, חשיבות המדווחים בסמיכות למוקד ומקום ההתרחשות, וגם עצמאות השידור הציבורי כנגד הלחצים הפוליטיים. הפוליטיקאים מתערבים ובוחשים לא רק בסיקור חדשות כלליות אלא גם בעת סיקור ספורטיבי. בעצם מתי שנוח להם. אומר בטרם כתיבת הפוסט העתידי “יואש אלרואי – יעל ארד” (או אם תרצו “יעל ארד – יואש אלרואי”) בשפה ברורה ביותר כי  מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל עמד באופן מוחלט לצִדִי כמו גם מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון.

גב’ מִירִי נְבוֹ איננה שדרנית ספורט. לבטח לא בתחום ההתעמלות הספורטיבית וההתעמלות האמנותית. היא מכסה על חולשתה הטלוויזיונית בפלקט עטוי אמירות וסלוגנים בומבסטיים. היא איננה שווה אגורה שחוקה ללא נוכחותו של הפרשן ז’אקי ווישנייה לצידה בעמדת השידור. מעניין לדעת מדוע הנהלת רשות השידור לא גייסה לשורותיה אד הוק לצורך שידורי ההתעמלות באולימפיאדת לונדון 2012 את השַדָּר הקבוע שלה דני לבנשטיין (בן 68 ונמצא בפנסיה מחוץ לערוץ 1 מזה שנה), אך עדיין בקי היטב ברזי ההתעמלות הבינלאומית. דני לבנשטיין היה האיש שהוביל בידע ובבִטְחָה את שידורי ההתעמלות האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 8 אולימפיאדות רצופות מאז אולימפיאדת מוסקבה 1980 ועד אולימפיאדת בייג’ינג (כולל). אין שום הצדקה להציב את גב’ מירי נבו בזירת ההתעמלות בנימוק של רִענון השורות בשעה שהפנסיונר הצעיר עדיין טוב ממנה עשרת מונים. בקיץ 1997התירו לי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להפיק את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת החורף הממשמשת ובאה ועתידה להתקיים בפברואר 1998 בעיר היפנית נַאגָאנוֹ. עיקר הכיסוי שלנו התמקד מטבע הדברים במקצוע ה- Figure Skating שכלל את התחרויות לגברים יחידים , נשים יחידות, זוגות, וגם Ice Dance. לפתע החלו להגיע אלי כל מיני שליחים בעלי מֶסֶר אחד משותף : “יואש אלרואי אתה חייב להטיס לנאגאנו את המומחית גב’ מירי נבו”. אפילו לא עניתי להם. הטסתי לנאגאנו את אורי לוי, המפיק ששי אפרתי, ואת מפקח התקשורת והקול אמירן בכורי.

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של עשור ה- 70 במאה שעברה. השדר דני לבנשטיין בראשית הקריירה הממושכת שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה כתב ושדר ספורט מוצלח ומהימן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמית הורסקי איננו שַדָּר ולא עיתונאי. מנקודת מבטי כצופה שלו הוא נראה לי משום מה מתחזה. אינני בוטה וגם השקפת עולמי איננה גסה. עמית הורסקי גויס לשורות ערוץ 1 היכן שהוא בשלהי המחצית הראשונה של שנת 2000 על תקן של מושיע. אולי עוד קודם לכן. בבת אחת הוצב בעמדה קדומנית של שַדָּר ספורט ראשי ומוביל במגרש הכדורגל ובזירת הכדורסל. מישהו חשב שהוא כל מוצלח עד שהטיס אותו לאוֹסָאקָה ביפן כדי לשָדֵר ישיר את אליפות העולם ה- 11 בא”ק. מקצוע שלא שידר מעולם, לא היה מחובר אליו, וגם לא הבין אותו. בינתיים חלו תמורות מרחיקות לכת מנקודת מבטו. אותם הבוסים שראו בו מַצִיל הדיחו אותו לפתע כעבור זמן מה מעמדת השידור באצטדיוני הכדורגל במשחקים מכריעים וחשובים, והפקידו את המיקרופון בידיהם של מאיר איינשטיין ויורם ארבל. אותו התהליך חִלְחֵל לעמדת השידור של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל. בשעת מבחן וברגע אמת זומן אליה יורם ארבל על חשבונו. עמית הורסקי גם סולק לעַד ממיקרופון הא”ק. הבוסים של עמית הורסקי בערוץ 1 לא אמרו לו זאת, אך הם נוהגים בו כמתחזה. עמית הורסקי הוטס לאולימפיאדת לונדון 2012 כשדר משנה מהשורה השנייה. עיתונאי “הארץ” אַלוֹן עִידָן נחלץ בשעתו להגנתו של עמית הורסקי המושפל מן ההיבט המוסרי של ההדחה. מי אומר שקיים מוּסָר, נימוסים טובים, ודרך ארץ בין כתליה של רשת שידור באשר היא. לקראת סוף העשור סולק מאיר איינשטיין ממיקרופון הכדורגל של ערוץ 10 ויורם ארבל הוצב שם במקומו. לא שמעתי את יורם ארבל מתנצל בפני מאיר איינשטיין. אח”כ גם הגיע תורו של יורם ארבל לעוּף. הוא הודח ממיקרופון הכדורסל של ערוץ 10 ובמקומו נקרא לדגל ניב רסקין. הפרשן של יורם ארבל עופר שלח (היום ח”כ כופר שלח) לא שמר נאמנות למוביל הקודם שלו וחבר לניב רסקין. הטלוויזיה איננה מוסד דמוקרטי. גם לא בית דין גבוה לצדק. אין כאן גם עניין של נאמנות. כשעמית הורסקי הוזז מהמיקרופון הפרשן שלו דני נוימן לא מחא ולא התנצל בפני המוביל שלו, אלא שילב ידיים חיש מהר גם עם זה וגם עם ההוא. ההחלטות בטלוויזיה אֵינַן מתקבלות בהצבעה בהרמת ידיים. ההיררכיה בין הדרגים השונים ברורה. לעמית הורסקי יש פוטנציאל טלוויזיוני אך הוא צריך לעבור הכוונה ואימון מסודרים בתחום השידור העיתונאי, מבראשית. שַדָּר הספורט הנפלא של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הָאוֹואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) בשנים 1985 – 1965 הגה סלוגאן עיתונאי שאין למוּש ממנו : “Tell it like it is”. אני גדלתי והתחנכתי עליו. אני בטוח שזה היה גם המוטו של החונכים שלי בשעתו בטלוויזיה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום . “Tell it like it is” הייתה הסִיסְמָה על פיה נהגתי כעיתונאי גם בפרשת זכייתה של יעל ארד במדליית הכסף בג’ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. גם אם נדחק (לפי שעה) לשוליים הוא איננו יכול להישמע כחנפן. הטניס של גב’ שחר פאר משמים לעומת זה של מריה שאראפובה (מתנשאת לגובה של 1.88 מ’). טניס רדוד ומונוטוני מצד אחד של הרשת לעומת טניס יעיל ואגרסיבי מעברו. עמית הורסקי הוא שדר – עיתונאי ולא חסיד של הטניסאית הישראלית. דברי השבח שלו שנשא לעברה של שחר פאר בתום התבוסה – מגוחכים. עמית הורסקי, אינך חבר של שחר פאר גם לא של אֶנְדִיוֹנִי, ולא של שום ספורטאי ישראלי אחר ו/או מחוצה לה. לא נשלחת לזירת השידור כפטריוט לאומי. אתה אמור להיות חבר בלבד של המיקרופון והמסך בשם ההגינות העיתונאית והיושרה. הצופים שלך רואים את אותה התמונה שאתה רואה. לכן כשַדָּר טלוויזיה, “אֶמוֹר אֶת זֶה כְּמוֹ שְזֶה”. עמית הורסקי דאג להחמיץ את הפסגה במו פיו הדַל.

אם תיאוריית השידור הישיר של משה גֶרְטֶל מהבריכה קְבִילָה, כמו גם התיאוריה כי המיקרופון הוא מַשְפֵּךְ מילים, מדוע מנהל הטלוויזיה ומנכ”ל רשות השידור לא כופים אותה על מאיר איינשטיין ? אם תאוריית קשר ה- SMS של משה גרטל עם צופי הטלוויזיה במהלך השידורים הישירים מהבריכה ראויה למחמאה מדוע אין מנהל הטלוויזיה ומנכ”ל הרשות מכריחים גם את מאיר איינשטיין לפתוח את ה – iphone שלו במהלך השידורים הישירים מאצטדיון הא”ק כדי לתקשר עם צופיו, הם שואלים והוא עונה באמצעות ה- SMS ? משה גרטל השחיין ומשה גרטל שדרן הטלוויזיה הן שתי דמויות שונות.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 60 של המאה שעברה. משה גרטל (משמאל) יחדיו עם מאמנו יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל. משה גרטל היה באותה העת אלוף ישראל בשחייה בסגנון חופשי בכל המרחקים מ- 100 מ’ ועד 1500 מ’ (כולל). לא שררה שום קורלציה בין רמתו הגבוהה כשחיין עבר לבין הרום הנמוך שבו הוא מחזיק ב- מיקרופון הטלוויזיה. (באדיבות גרשון שפע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאמרו של הפִּרסומאי גִיל סַמְסוֹנוֹב, לשעבר יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור (באתר אייס) אודות משה גרטל, מגוחך ומסגיר את נקודת המוצא הפוליטית של כותבו. תוכנו איננו מתמיה. גִיל סַמְסוֹנוֹב נבחר לכהן חבר הוועד המנהל של הרשות והתמנה אח”כ ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור (בסוף עשור ה- 90 ושנת 2000) ע”י נאמנו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו. באותה העת נבחר חברו וידידו האישי אלון אלרואי לכהן אף הוא בוועד המנהל של רשות השידור מטעם נאמנו סִילְבָן שָלוֹם. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי חברי ליכוד צעירים ושאפתנים, נעדרי כל השכלה טלוויזיונית וכישרון עיתונאי היו שליחים פוליטיים בוועד המנהל שנועדו לתמוך ולחזֵק את שלטון הליכוד במסווה של פיקוח ציבורי. שניהם לא רחשו כל אהדה בלשון המעטה למנכ”ל רשות השידור בעת ההיא מוטי קירשנבאום ולמנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן. הם אף התנכלו חזור והתנכל למנכ”ל אורי פורת פרי מינוי של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ומי שהחליף את מוטי קירשנבאום ב- 1998, משום שנחשד בהערכת יתר למנהל חטיבת החדשות בעת ההיא רָפִיק חַלָבִּי. גִיל סַמְסוֹנוֹב שאף לחולל יחדיו עם אַלוֹן אַלְרוֹאִי סדר חדש ברשות השידור, בעיקר בטלוויזיה. שניהם נתפשו כ- קוֹמִיסָרִים. פוליטרוקים. במבט לאחור הם לא קידמו את השידור הציבורי לפנים אפילו בסנטימטר אחד, גם לא בתחום שידורי הספורט בשנים ההן שאני הייתי מפקדם, ואל אף אהדתם האישית לי. אפילו מכתבי ההערכה ששלח לי גיל סמסונוב מעת לעת לרבות מכתב הפרידה החַם שרשם בכתב ידו בשנת 2001 לאחר שעזב את תפקידו כיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ושָב למשרד הפרסום שלו בתל אביב – אינם יכולים לחפות ולכסות על כישלון הפיקוח הציבורי שלוֹ . גִיל סַמְסוֹנוֹב היה איש מוכשר שלא השפיע במאום בקדנציה שלו על המציאות המורכבת ברשות השידור בכלל ובטלוויזיה בפרט. הוא היה שליח של פוליטיקאים שעשו שַמוֹת ברשות השידור. כיצד לא הבין זאת ? הרי הוא לא היה תמים. חלפו מאז תריסר שנים. שמם של גִיל סַמְסוֹנוֹב כמו גם של אַלוֹן אַלְרוֹאִי נשכח זה מכבר. לא ראיתי את גיל סמסונוב מאז אך מתברר שהאוריינטציה והנאמנות הפוליטית שלו לבנימין נתניהו לא השתנו . מה הפלא שהוא משבח עכשיו ב- 2012 את שַדָּר הטלוויזיה משה גֶרְטֶל הפטריוט ולא את משה גרטל העיתונאי. גִיל סַמְסוֹנוֹב מתפעל מגילויי אמפתיה ופטריוטיזם שמגלה משה גֶרְטֶל כלפי השחיינים הישראליים. בעיניו יש לכך עדיפות על פני קריטריונים חשובים יותר בעת השידורים הישירים מהבריכה. הוא שוכח כי משה גֶרְטֶל נשלח ע”י ערוץ 1 הציבורי ללונדון 2012 לא כדי להַלֵל את השחיינים הישראליים שאמורים לעשות זאת בכוחות עצמם, אלא למשימות שידור עיתונאיות בעלות משקל כבד שונות לחלוטין. רמת הדיווח הישיר של משה גרטל לא תאמה את רמת השחייה האולימפית ולא את איכות סיגנל הטלוויזיה שהופק עבורו והועמד לרשותו ע”י קבוצת OBS בראשות מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ. אבל משה גרטל שנתפס בעבר כקוריוז ע”י היו”ר לשעבר של הוועד המנהל של רשות השידור (ציטוט מדויק משיחת עבר בין שנינו) אותו הגדיר “כשַדָּר שפולט שלל רֶפְלִיקוֹת מוקצנות ומוזרות” הוא עכשיו בעיניו שריד של ישראל הישנה, הטובה, והיפה. גיל סמסונוב משייך את משה גרטל לדור שלחם למען עצמאות ישראל ללא היסוס, שחלם למען מדינה, ולא חשב על עצמו. באמת גיל סמסונוב ? מה אתה אומר ? האומנם משה גרטל שייך לדוֹר שלחם למען עצמאות ישראל…? אם גיל סמסונוב כל כך דואג לעידוד רמת השחייה במדינת ישראל עליו לייעץ לבנימין נתניהו כי ימנה את המאמן הישראלי המרשים ויוצא דופן באיכותו ליאוניד קאופמן לשַר השחייה בממשלתו.

טקסט מסמך : שנת 2000. מכתב הפרידה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב עם סיום תפקידו . הוא היה איש מוכשר ובעל יכולות אך השיטה הפוליטית שבשמה נשלח לרשות השידור הכשילה אותו מראש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לאחר שמחלקת הספורט בראשותי הכתה שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים בעת השידורים הישירים של משחקי ה- Final four בכדורסל בסלוניקי 2000. ב- 18 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 27 מול % 6 של ערוץ 5 בכבלים. ב- 20 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 30 מול % 5.5 של ערוץ 5 בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : קיץ 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע 31 השידורים הישירים במסגרת טורניר 2000 EURO (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) שהתקיימה במדינות הולנד ובלגיה. את מפקדת ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי מיסדתי ב- IBC באמשטרדאם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון “ידיעות אחרונות” הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן. הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון. עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי. אני לא מסכים עם כל דבריו. אני חושב שיו”ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות. כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי. אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק. ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- “ידיעות אחרונות” את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה “נפילה לעולם חוזרת”. הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עמי שלף ז”ל להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף שהיה עמית שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה קבל עם ועדה את שחקניו, גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל  ללוס אנג’לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון , גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה”מ וספרד. אריה מליניאק היהיר ורווי ביטחון עצמי התפאר בפני העיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) “חדשות הספורט” ב- 11 במאי 1984 כי הלך למגדת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות, כי נבחרת הכדורסל הישראלית בראשותו תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי , ממנו תעפיל בפעם הזאת לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. התברר כי מאמן הכדורסל הלאומי איננו רק שחצן אלא גם רברבן ובעל חלומות. עורכי העיתון “חדשות הספורט” עַטוּ על הסיפור והפכו את הביקור של אריה מליניאק אצל מגדת העתידות למציאה ו- דיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח”כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת בעיתון “חדשות הספורט” ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, “יש עם מי לצאת למלחמה”. הציבור האמין לו וקיווה. צריך לזכור שנבחרת הכדורסל של ישראל נעדרה מטורניר הכדורסל במשחקים האולימפיים מאז הלסינקי 1952. עכשיו נקרתה לה הזדמנות פז. אריה מליניאק חסר ניסיון בתקשורת המונים עשה טעות גסה כטִירוֹן לפני הטיסה לצרפת. במקום להנמיך ציפיות – רוֹמֵם אותן. הטסתי את יורם ארבל לגראנובל ופאריס על מנת להעביר מידי ערב את כל משחקיה של הנבחרת הלאומית בשידורים ישירים. הסוף המַר ידוע : נבחרת ישראל הפסידה בשישה משחקים ביניהם לבריטניה ושוודיה החלשות, ניצחה רק בשלושה, והודח. הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי את השַדָּר שלי יורם ארבל ארצה לפני תום הטורניר שהפך לחסר עניין. לא שלחתי את יורם ארבל לפאריס וגרנובל לשדר תבוסות. המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. עַמִי שֶלֶף ז”ל אמר לי אז בעצב וברגשות חֶמְלָה : “יואש אלרואי אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק. מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה”. לקחתי אותו. אריה מליניאק בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר. השבתי אותו לכֵּס הפרשנות. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל. את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו, ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נוטל לעצמו את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג’לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

טקסט תמונה : 11 במאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית מתפרסמת ביומון “חדשות הספורט” ומספרת כלהלן : “…מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק, תתפשו את המקום הרביעי – אבל תעלו…”. סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק שדאג להעביר במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך ציפיות – העלה אותן. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור – “חדשות הספורט”). 

השנים נקפו. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 21 שנים ממיקרופון הכדורסל של מחלקת הספורט. אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז’ה העיתונאית  בשניים וחצי העשורים האחרונים כאילו עו”ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת”א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי עם הנהלת מכבי ת”א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בצוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. “אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו”מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין”, אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו”מ ומכבי ת”א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן ריספקט הדדי על בסיס עסקי מחושב. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת”א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, אֲרְיֵה מֶקֶל, מוטי קירשנבאום ז”ל, אורי פורת (בקדנציה השנייה 2001 – 1998), יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת”א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת”א עליה נימנו היו”ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ’, שמואל “שמלוק” מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר כלהלן : “אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים”. בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי נפגשנו עם יו”ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ”ל בבניין “כלל” בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית. גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, וכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת”א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ’. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994. את 22 השידורים הישירים ההם חילקתי בין השַדָּר מס’ 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין) למונדיאל ארה”ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן. אחד הפוסטים העתידיים יידון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה. (ראה הספר עָב הכרס (10000 עמודים) שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : “הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. הספר הזה עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית . זהו אחד הספרים בסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 2000 ששמה הכללי הוא THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY” / מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. 

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כתבת השער שהעניק אביעד פוהורילס לשַדָּר משה גרטל במוסף “מעריב” של יום שישי – 10 באוגוסט 2012 איננה עיתונאית. היא תוצר מביך שבין מעריץ לנערץ. העיתונאי שאל את השַדָּר בערך שמונה עשרה שאלות. אף אחת מהן איננה חשובה. שותפות התגובות שיצר הזמר אריק איינשטיין ז”ל עם אביעד פוהורילס בעיתון “מעריב” שנוגעות למשחקים האולימפיים של לונדון 2012, יותר ממביכה.

צמד המגישים האולימפי של ערוץ 1 בוני גינזבורג וגב’ שרון פרי טוב יותר מכל מגישי ערוץ 5 בכבלים ועולה לאין שיעור על מגיש אולפן Euro 2012 שלום מיכאלשווילי. מכל היבט. שלא לדבר על האולפן האולימפי של ערוץ 1 ששם בכיס הקטן את האולפנים המנווטים של ערוץ 5 בכבלים ושל חברת “צ’ארלטון”. בוני גינזבורג עשה כברת דרך ענקית לפנים כעיתונאי ומגיש בטלוויזיה אך הוא צריך לזכור שג’נטלמניות, טוב לב, וחביבות אינן יכולות לבוא בשום אופן על חשבון חובותיו העיתונאיות. דוגמאות לא חסרות ונעזוב זאת כעת.

אולימפיאדת לונדון 2012 תמה. זכויות השידורים של אולימפיאדת רִיוֹ דֶה זָ’אנֶיְירוֹ – 2016 אינם עוד בידי המְשַדֵּר הציבורי. הם מוחזקים בידי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שהמנכ”ל שלו הוא תומר תורג’מן. ערוץ 1 חוזר אם כן לאפרוריות ומלחמת הקיום שלו, מנת ההישרדות הקבועה שלוֹ בעשור האחרון. מאבקו טרגי מפני שהוא איננו יכול להשתחרר מלפיתת הפוליטיקאים. בפני המנכ”ל יוני בן מנחם ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר אמיר גילת פרי מינויָים של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ניצבת כעת משימה אנושית נוראית. עליהם לפטר ולשלוח הביתה 750 (שבע מאות וחמישים) מעובדי הטלוויזיה ורשות השידור. כיצד אומרים לאדם אחד שזיעתו ניגרה לאורך שנים בשידור הציבורי, קח עכשיו את חפציך ותתחפף מכאן ? לא כל שכן ל- 750 אנשים ? איש איננו יכול לשרטט בשעה זאת את הדיוקן העתידי ואיכויותיו של השידור הציבורי במדינת ישראל המתכוון להיקרא בשם חדש : “תאגיד השידור הציבורי החדש”.

האם זה אפילוג ? או טו טו אהיה בן 80. האפילוג הזה איננו האפילוג אחרון. אין כאן דברי סיום. מוצגות כאן עובדות. שעון הזמן מתקתק אולם יהיו עוד כמה אפילוגים. האפילוג הזה מופיע בעוד כמה מקומות בסדרה בת 13 הספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ ואשר קרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” וכוללת בתוכה כ- 130000 עמודים, כ- 10000 תמונות, וכ- 2000 מסמכים אותנטיים של רשות השידור. היא מכילה יותר מ- 2200 עדויות בעקבות ריאיונות ושיחות שניהלתי עם אנשי תקשורת וטלוויזיה בעולם ובארץ. מכולם היה אלכס גלעדי האיש הקרוב ביותר ללִבִּי ושהשפיע יותר מכל דמות אחרת בתבל על חיי המקצועיים. אם הייתי נדרש לומר דברים בשִבחו של אלכס גלעדי עוד בחייו הייתי בוחר ושוֹנֶה את הטקסט מנאום ההספד הקצר של מרקוס אנטוניוס עַל קִברו של ברוטוס בסופו של המחזה “יוליוס קיסר” שכתב וויליאם שייקספיר, אותן סיים במילים, “זה היה האיש”. אלכס גלעדי הוא איש אציל רוח, איש של חזון, ואיש מעשה דגול. מבחינתי הוא היה האיש. לבטח אחד מגדולי פיגורות הטלוויזיה בעולם בכל הזמנים ומי שהשפיע עלי במשך עשרות שנים יותר מכל איש תקשורת אחר בישראל או בעולם, גם לאחר שעזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועבר לשורות NBC. תרומתו להתפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל ובתבל היא עצומה. בלתי נשכחת. אהבתי אליו הייתה כאהבת אחים.

alex+yoash

טקסט תמונה : דצמבר 1980. אלכס גלעדי (מימין) ואנוכי לפני שנות דוֹר בימים ההם בזמן ההוא. ככה אזכור אותו. איש אציל רוח ומעשה דגול. יזם וגאון תקשורת וטלוויזיה. הוא לבטח אחד מאנשי הטלוויזיה הגדולים בעולם בכל הזמנים והאיש שהשפיע עלי במשך עשרות שנים יותר מכל איש תקשורת אחר בישראל או בעולם, גם לאחר שעזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בסופה של שנת 1980. תרומתו להתפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל וגם בעולם הייתה מכריעה ומרחיקת לכת. (באדיבות רודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני חושב שרבים כמוני בטלוויזיה אהבו והעריכו את אלכס גלעדי אך אני אולי מביע זאת בעוצמה גדולה מהם. יש לכך הסבר : בהיררכיה של הפיקוד הייתי סמוך לאלכס גלעדי. הוא היה מפקדי הישיר. דן שילון ניהל את אלכס גלעדי ומעל שניהם ניצב מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן אך הם היו מרוחקים. עבדתי עבור אלכס גלעדי. בסוף חודש אוקטובר 1956 השתתפתי כחניך בקורס מ”כים של חטיבת בגולני (בג’וֹעָרָה) במבצע סיני בכיבוש מוצבי 27 ו- 29 ברפיח. ראש הממשלה ושר הביטחון היה דוד בן גוריון. הרמטכ”ל היה משה דיין. מח”ט גולני היה בנימין ג’יבלי ומג”ד גדוד 12 בחטיבה שאליו סופח קורס המ”כים שלנו היה סא”ל שמואל עמיר. אך בקרבות לחיים ולמוות במלחמה הראשונה שלי נלחמתי עבור המ”מ שלי זאב שטרנהל וחבריי הלוחמים לידי. זאב שטרנהל היה רק מפקד מחלקה קטנה אך בעל אישיות של מנהיג והקרוב אלינו ביותר. כמוהו אלכס גלעדי שהיה עורך “מבט ספורט” בתוך תעשיית הענק של הטלוויזיה אך מוכשר ובעל סמכות שהאמנתי לוֹ וּבוֹ.

אלכס גלעדי דן שילון שניהם יבד”ל, ומוטי קירשנבאום ז”ל היו שלושת אישי הטלוויזיה שרציתי ללכת בעִקבותיהם. הם שימשו לי מודל של מופת. מישהו כבר אמר לפניי כי חשוב בעקבות מי אתה הולך ולא מי הם ההולכים בעקבותיך. אנשים מסוגם הם כפי הנראה הבריאה המדויקת ביותר של אלוהי הטלוויזיה. שלושתם העפילו לדרגה הגבוהה ביותר שלה. הם היו מנהיגי שידור. הייתי בר מזל לפגוש אותם לפני 40 שנה. פגשתי בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אלפי אנשים. דרכם של רבים מהם הצטלבה אין ספור פעמים עם דרכי רבת המהמורות. חלק מאותם הרבים סייע לי להפוך אותה לסלולה. הם אימצו את עיקרן הדבקות במשימות השידור כערך עליון והיו שותפים מלאים להפוך את ססמתי הטלוויזיונית הלכה למעשה, “תמיד קדימה – אין דבר שהוא בלתי אפשרי”.

מעטים מהרבים האלה היו קרובים אלי במיוחד והיו לי לעזר עצום במילוי תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך השנים הרבות . חלקם היו מפקדיי – חלקם פיקודיי. אני רוחש הערכה גדולה לשני המנכ”לים המנוחים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ואורי פורת ז”ל, ולסמנכ”ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, שניהם ייבדלו לחיים ארוכים. גדולתם לא הייתה רק בהענקת סיוע כזה או אחר למחלקת הספורט של הטלוויזיה אלא בנאמנות מקצועית מוחלטת לתפקידם. מהנאמנות הזאת נגזרה השקפת עולמם הנוגעת לחשיבות הצבתו של נדבך שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הציבורית. אני חב תודה גדולה ומיוחדת למעגל קרוב של אנשים שפעל לידי ללא לֵיאוּת במשך שנים כה רבות. הרשימה הלא ארוכה מופיעה באחד מ- 13 הספרים המרכיבים את הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. אינני חושב שהיה אי פעם מנהיג שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכה לגיבוי כה רב כמוני מעובדיו וממנהליו כאחד.

ב- 19 באוגוסט 1992 ימים ספורים לאחר תום פרוייקט השידורים המורכב של אולימפיאדת ברצלונה 92′, הפקה שהניבה 155 שעות שידור ב- 16 ימי התחרויות, כתב לי אורי לוי בכתב יָדוֹ  [1].

uri levi 1

טקסט מסמך : 19 באוגוסט 1992. זהו המסמך המקורי שנכתב ע”י אורי לוי בתום מבצע השידורים הישירים הממושך של אולימפיאדת ברצלונה 1992 (9.8.1992 – 24.7.1992) ואשר כלל בתוכו 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יואש, לכולנו חלק בשידורים אבל רק אדם אחד נתן את כל הנשמה, הלב, הרצון, והכישרון. אני מניח ש- “הרַעִים” בבניין הזה לא יטרחו לשלוח מכתב – אבל בשֵם הרבה מאוד אנשים, תודה לְךָ על מבצע עצום. ומעל הכל תודה על הגיבוי, הגַב, והתמיכה. תשמור על עצמך. זה  הכי  חשוב. אוהב אותך אורי לוי .

uri levi 2

טקסט תמונה : יולי -אוגוסט 1980. אורי לוי ואנוכי במשרד מחלקת הספורט בעת הפקת שידורי אולימפיאדת מוסקבה 80′. משמאל, נראה קולאז’ תמונות סטילס שצילם משה פרידמן במשחק הגמר בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ב- 7 באפריל 1977 בהיכל “פאיוניר” בבלגראד בו ניצחה מכבי ת”א את מובילג’ירג’י ווארזה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 13 ביולי 1998, בתום ארבעים ימים של הפקת 64 שידורי הטלוויזיה המתמשכים והמורכבים מצרפת 98′ ובסיום השידור הישיר האחרון מאצטדיון “Stade de France” מפאריס בגביע העולם בכדורגל של מונדיאל צרפת 1998 (בו גברה צרפת על ברזיל במשחק הגמר 0:3) כתב לי מאיר איינשטיין בכתב ידו כלהלן : [2] .

einstein 1

טקסט מסמך : 13 ביולי 1998. פאריס. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע”י מאיר איינשטיין בתום מבצע השידורים הממושך בן 40 ימים של משחקי גביע העולם במונדיאל צרפת ב- 13 ביולי  1998, ורווי ב- 64 שידורים ישירים מכל רחבי צרפת הענקית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליואש האחד והיחיד. תודה זה לא מספיק. המון תודות על ההערכה והגיבוי. כמו תמיד זו הייתה חוויה מחכימה לעבוד אִתך. נתראה בחוויות הבאות. מאיר איינשטיין.

einstein 2

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אנוכי (מימין) עם השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין (משמאל) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת אליפות העולם ה- 6  ב- א”ק אתונה 1997, באצטדיון האולימפי של אתונה בירת יוון. תרומתו ותפוקתו כשדר ועיתונאי הייתה עצומה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 12 באוקטובר 1988 בתום מבצע השידורים הישירים הארוך, המורכב, המסובך, והמרוחק (בן 133 שעות ב- 17 ימים) של אולימפיאדת סיאול 88′ (2.10.1988 – 17.9.1988), כתב לי נסים קיוויתי בכתב ידו כלהלן : [3].

kivity 1

טקסט מסמך : סתיו 1988. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע”י נסים קיוויתי בתום מבצע השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יואש יקירי, רק שורה אחת או שתיים, להביע את התפעלותי מיכולת האִרגון שלך וכוח הסיבולת שלך מול כל הקשיים, המִכשולים, והאתגרים, ולהביע את תודתי לעידוד שנתת לי במשך כל הזמן (לא רק בסיאול), ולאמון שלך ביכולתי. אני מת עליך נסים קיוויתי.

kivity 2

טקסט תמונה : אוגוסט – ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2 בא”ק רומא 1987. נסים קיוויתי (מימין) ואנוכי (מרכיב משקפי שמש) יחדיו בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי של רומא בעת אחד השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 2 בא”ק של רומא 87′. היה לי כבוד גדול ועונג רב להפיק אותו בכל אתר ספורט בארץ וברחבי העולם. נסים קיוויתי הוא שדר ספורט דגול ואישיות יוצאת דופן באיכותה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערב נטישתי בטריקת דלת את שירות הקבע שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בתום 32 שנות שירות, כתב לי אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 בכתב ידו את דברי הפרידה הבאים [4].

alex 1

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע”י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו המופרך של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

31.12.2002

ליואש, על עשרות השנים שעמלת, וטרחת, והשקעת, ועבדת, ולימדת את האהבה לספורט, להישגיות, לניצחון, ועל הפֵּירוֹת שכולם יודעים שהֵם שָם – רק לא יודעים שהבשילו בזכותך, תשורתי הצנועה לפרישתך (הזמנית) ! באהבה אין קֵץ, אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי יו”ר וועדת הטלוויזיה של  IAAF. 

alex 3

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי (משמאל) יחדיו עם מר אלכס גלעדי (משמאל) סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ויו”ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי בעת מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. הייתה לי זכות גדולה ומיוחדת במינה להיות תלמידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרשימות האלוּ שנכתבו למעני מאנשי השידור המקצועניים האלה (ומשכמותם) הם הפרס הגדול ביותר שיכולתי לקבל בחיי בקריירה המקצועית הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור.

עִיצוב פני משרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה ירושלים נעשה על ידי במשך 22 שנים ברוח העשייה וההפקה של אנשיה. את כתלי שלושת החדרים שהיו פעם חשופים קישטו בזה אחר זה מראשיתם ועד סופם לוחות עֵץ גדולים עליהם היו חקוקות תוכניות השידורים של המבצעים הגדולים, האולימפיאדות וגביעי העולם בכדורגל. לידם היו תלויים על הקירות Blow ups של סמלילי (Logo) האירועים הענקים האלה מאז היווסדם. לא נשאר לפליטה מקום חשוף. מחלקת הספורט הייתה מבין הראשונות בבניין הטלוויזיה ברוממה שצוידה בשלוש מערכות מחשבים, חדר צפייה מיוחד, ומערכות תקשורת של טלפון ופקס בינלאומיים, ומכונת צילום ושיכפול. לבאים ולמבקרים במשרדי מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא היה ספק כי הם נמצאים בלֵב העשייה הטלוויזיונית של רשות השידור. למשרדי מחלקת הספורט היה צִביון מיוחד. שררה שם רוח של עבודה ודבקות מוחלטת במשימה.

במשך השנים הרבות בניתי בחטיבת הספורט ספרייה מיוחדת בת 300 ספרים. הסִפרייה כללה את תולדות כל האולימפיאדות מאז האולימפיאדה הראשונה ביוון ב- 1896, תולדות כל המונדיאלים מאז המונדיאל הראשון באורוגוואי ב- 1930, תולדות ה- NBA מאז נוסדה ליגת הכדורסל הטובה בעולם בעונת 1947- 1946, תולדות ווימבלדון בטניס, תולדות אליפויות העולם בא”ק, תולדות הכדורגל והכדורסל בישראל, ספרים של ידענות בספורט, תולדות הספורט בישראל וכן תולדות המכביות וכינוסי הפועל, וספרי חוקה ושיפוט של 40 ענפי הספורט, ספרי מדע בספורט וספרים המסבירים את הביצועים הטכניים של ענפי הספורט השונים, וספרות אודות הטלוויזיה. רוב הספרים האלה שהושגו ונרכשו על ידי בעמל רב ובמשך שנים רבות עבור מערכת הספורט בטלוויזיה והפכו ברבות השנים להיות Out of print. חלקם היו ספרים עתיקים בעלי ערך עצום שאזלו זה מכבר מהשוּק המקומי והבינלאומי ולא ניתן היה להשיגם עוד. במקביל נבנתה על ידי ספריית ספורט וארכיון היסטורי מיוחד של מחלקת הספורט המלמד כיצד התפתחו שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 2002 – 1968. הארכיון ההיסטורי הכיל מאות תיקי הפקה שגנזוּ בתוכם מאות פקודות מבצע / ספרי שידור של הפקות הספורט המקומיות והבינלאומיות הגדולות, עשרות אלפי מסמכים והתכתבויות היסטוריות בנות עשרות שנים עם המנכ”לים של רשות השידור, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות – לדורותיהם. הספרייה וארכיון במשרד הקטן והמסודר בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה ברוממה הכילו התכתבויות עתיקות בנות שנים רבות עם כל התאחדויות הספורט בארץ ובעולם, התכתבויות ודרך ניהול ההפקות עם הוועדות המארגנות השונות בארץ ובעולם, התכתבויות עם המנכ”לים של רשות השידור + הסמנכ”לים שלהם + מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית + מנהלי חטיבת החדשות (לדורותיהם), תיקי ההפקה של שידורי מכבי ת”א בכדורסל, האולימפיאדות , המונדיאלים , אליפויות אירופה בכדורגל, אליפויות העולם בא”ק, הפקות שידורי ווימבלדון, המכביות, כינוסי הפועל, הפקות ותכנון שידורי הטלוויזיה בנות יותר משנות דוֹר הנוגעות לכיסוי הכדורגל הישראלי, הכדורסל הישראלי, והטניס הישראלי. התכתבויות עם ה- EBU במשך עשרות שנים בנושאי השידור השונים הקשורים לטלוויזיה הישראלית והשידור הציבורי. הארכיון שמר על מאות פקודות מבצע וספרי שידור שכתבתי במשך השנים הרבות לקראת השידורים הישירים המורכבים והמסובכים שביצענו בארץ ובעולם. הספרייה והארכיון ההיסטורי ההם של חטיבת הספורט אינם קיימים עוד. הם הושמדו ונזרקו לפח האשפה בהיעדרי לאחר טריקת הדלת שלי בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל.

ביולי 2002 עזבתי בטריקת דלת את מחלקת הספורט לאחר מחלוקת חריפה עם המנכ”ל החדש של רשות השידור יוסף בר-אל. ארבעה חודשים אח”כ בנובמבר 2002 ביקרתי במחלקת הספורט בפעם האחרונה בחיי. הקירות הלבנים החשופים היו מסוידים וצבוּעים. הם בהקו מלוֹבֶן. מישהו עשה רמונט. לא היה עוד זֵכֶר למבצעי השידור הגדולים שעיטרו פעם את הכתלים והיו לא רק גאוות מחלקת הספורט אלא גדולה והתפארות של הטלוויזיה כולה. גם לא היה כל זֵכֶר לי. אח”כ נכנסתי להציץ לרגע בחדר הקטן שהיה פעם משרד וחמ”ל שלי במשך 22 שנה. עד לפני חודשים ספורים תוכננו שָם ההפקות הגדולות המורכבות והמסובכות – בארץ ובעולם, וממנו יצאו פקודות המבצע הטלוויזיוניות במשך שנות דוֹר . מנקודת מבטי החדר הקטנטן הזה היה במשך שנים רבות מרכז העולם. לתדהמתי הגדולה היה המקום עכשיו רֵיק ושומֵם. ניצבו בחדר הדל שולחן, כיסא, ושני טלפונים. שאלתי את האנשים היכן כל תכולת החדר שהיה פעם עמוס לעייפה. הם השיבו לי בשלוש מילים : “נזרק לפח האשפה”. מאז אותו יום לא דרכה עוד כף רגלי במקום. אין לי כל געגועים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה במשך 32 שנים ביתי השני ולעיתים גם הראשון.

הניהול שלי היה שקוף לחלוטין בכל תוואי. עד כדי כך שאנשי מחלקת הספורט הכירו אותי היטב וידעו כל פרט בחיי. למעט שניים שנשארו חסויים משום מה . בעת הפקת שידורי אליפות אירופה בכדורגל של אנגליה 1996 התגוררנו בלונדון במלון קטן של חברת “Holiday inn” ששכן ליד רחוב אוקספורד המפורסם בבירה ועלויותיו המצומצמות התאימו לתקציבו הדַל של מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא. ליד המלון שלנו שכנה מסעדה איטלקית קטנה . קראו לה Vecchia Milano (מילנו העתיקה). האוכל שלה היה תמיד טרי וטעים והמחירים התאימו לכיס שלנו. לא חלף יום מבלי שאכלנו שם ולא ירד הלילה מבלי ששתינו שָם יין “קיאנטי” (Chianti) איטלקי. צוות המסעדה הכיר אותנו היטב. ממש היכרות אישית. יום אחד סעדתי את שם את לִבִּי לבדי. הייתי רָעֵב מוות לאחר יום הפקה ושידורים ארוך. הפִּיצָה והיין, ואח”כ מרק המינסטרונה, הקנלוני, והספגטי עם רוטב הבולונז לא שברו את רעבוני. המאכלים האיטלקיים האלה כה ערבו לחכי עד שליקקתי את הצלחת. פשוטו כמשמעו. ליקקתי את הצלחת. אני יודע שהמעשה איננו תרבותי. לכן לפני הליקוק הסתכלתי סביבי, פזלתי לצדדים, והתבוננתי כה וכה. כשראיתי שהסועדים במסעדה הפשוטה והעממית אבל הנפלאה הזאת משועשעים ומרוכזים רק בעצמם, ואינם מתעניינים בי,הרמתי את הצלחת וקרבתי אותה אל לשוני. אבל מישהו בכל זאת ראה והבחין בהתנהגותי הברברית. זה היה המלצר ששירת אותי. הוא התבונן בי כלא מאמין. גם אני בו. המשכתי ללַקֵק את הצלחת. לא שמתי עליו. המלצר נפנה ממני וחזר כעבור רגע עם המנהל הפורטוגזי של המסעדה. הבנתי שאַץ להזעיק אותו. מנהל המסעדה התבונן בליקוק שלי בסבלנות. גם אני בו. לא הרפיתי מהצלחת. המשכתי ללקק אותה. רק לאחר שהבריקה הנחתי אותה על מפת השולחן הלבנה ונשענתי לאחור שבע רצון כדי ללגום את לגימת היין האחרונה. לפתע שַח לי באנגלית במבטא הפורטוגזי הכבד שלו : “Hey Sir, you are my man”. בטרם הספקתי להודות לו, הוסיף : “הוכחת שהאוכל האיטלקי שלי באמת ערב לחכך. לא תצטרך לשלם עליו במשך שהותך כאן בתקופת משחקי 1996 EURO. אתה אורח שלנו על חשבון הבית”.

לא הייתי איש עבודה קַל, לא איש שיחה, וגם לא איש רֵעים להתרועע. עזבתי ב- 2003 את בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לעַד על מנת שלא לשוב לשם עוד לעולם. אני בז הרבה יותר למשת”פים של המנכ”ל המודח יוסף בר-אל מאשר לוֹ. מדובר בחבורת אופורטוניסטים חסרת עמוד שדרה ושיווי משקל שמעדה ונותרה ללא כלום וגם ללא סליחה. יוסף בר-אל קיבל את עונשו מידי ממשלת ישראל, אם גם באיחור רב. הוא סולק והודח לעַד לעבר פינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. איש מוּבַס ולא חשוב.

אף  על פיכן ולמרות הכל אומר בכֵנוּת, כי אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור ואילו הוענקה לי שוב את זכות הבחירה לקבוע את עתידי, לא הייתי מרשה לעצמי גם היום להחמיץ את אותה ההזדמנות ההיא שאלכס גלעדי העניק לי בקיץ 1971 לשָרֵת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מדינת ישראל במשך  32 שנה ברציפות. זה לא היה פשוט. אבל זה היה כדאי.

[1] ראה נספח : מכתבו של אורי לוי אלי  מ- 19 באוגוסט 1992.

[2] ראה נספח : מכתבו של מאיר איינשטיין אלי  מ- 13 ביולי 1998.

[3] ראה נספח : מכתבו של נסים קיוויתי אלי מ- 12 באוקטובר 1988.

[4] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ-  31 בדצמבר 2002.

מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86′ היה חודש מזהיר ל- Host broadcaster המכסיקני TELEMEXICO וגם לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולשַדָּר שלה יוֹרָם אָרְבֵּל.

זה היה לפני 28 (עשרים ושמונה) שנים . הפקת משחקי המונדיאל של מכסיקו 1986 שגשגה בסופו של דבר למרות התקלות הטכניות הרבות בשבוע הראשון של מפעל השידורים המורכב . הרבה הודות לתכנון הממושך בירושלים , הבנת יסודות ההפקה הבינלאומית במכסיקו עצמה , ומשמעת השידור הקפדנית שכפיתי ללא פשרות על אנשי המשלחת. בפקודת המבצע – ספר השידור שחוברה ונכתבה על ידי, נקבעו בבירור עקרונות ההפקה המקודשים. כל צוות שידור היוצא למשימה נדרש לברר לפני צאתו עִם אמנון ברקאי, אֵלִי גַל ועִמי את כל הפרטים הנחוצים לביצועה. זמן יציאה, זמן ההגעה, אמצעי התחבורה, והפעילות שיש לבצע בעמדת השידור באִצטדיון. יש להגיע לעמדת השידור באִצטדיון לפחות שעתיים לפני תחילת כל משחק. אין להפר בשום אופן את ההוראה הזאת. עם ההגעה לעמדת השידור שלנו באִצטדיון יש ליצור מגע ולהיפגש עם האחראי המכסיקני במקום, ולוודא שכל פרטי השידור נמצאים במקומם ומוכנים להפעלה. שני מיקרופונים לשדר ולפרשן שלוֹ, שתי מערכות אוזניות (Headsets), ומוניטור תקין. עם ההגעה לעמדת השידור מוטלת החובה על צוות השידור ליצור קשר מיידי עִמי ואֵלִי גַל במשרד במכסיקו סיטי באמצעות הטלפון הבינלאומי בעמדת השידור (משמש כ- Back up לקו השידור) . יש לקבל במהירות את הזיהוי הקולי של IBA (הטלוויזיה הישראלית הציבורית) למגרש. יש לשמור ולפקוח עין על ציוד התקשורת ועמדת השידור שלנו מפני אנשים זרים המנסים להשתמש ללא אישור בטלפון הבינלאומי שלנו. יש להיות ערניים מפני פיגוע חבלני.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). אנוכי יחדיו עם טכנאית מכסיקנית מהצוות של TELEMEXICO. המכסיקנים התגלו כאנשים חמים, מאירי פנים, מארחים נדיבים, ומכניסי אורחים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) הממוקם במכסיקו סיטי . אני יחדיו עם טכנאי קווי התקשורת ה- 4W היוגוסלווי דומיץ’ (Dumic) מ- Operation group של ה- EBU בראשות מנולו רומרו ויארלה הויסאטר במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. ה- IBC במונדיאל מכסיקו 1986 (International Broadcasting Center). אנוכי יחדיו עם מהנדס התקשורת של ה- EBU הנורווגי שֶל (Sheil) במשרד ההפקה, השידורים והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC. מציץ מאחור שדר רדיו “קול ישראל” מר דני דבורין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו מערך קווי שידור ה-  4W (מונח טכני אנגלי Four Wire שפירושו קו שידור המורכב מארבע גידים בניגוד לקו טלפון שנקרא קו שידור 2W ומכיל שני גידים) שלנו בין עמדות השידור שלנו ברחבי מכסיקו וחיבורן עם מרכזי התקשורת של TELEMEXICO ו- EBU  ב- ICR (מונח ספרדי שמקביל למונח האנגלי IBC) שמוקמו במכסיקו סיטי, ושליחתם לירושלים. התכנון של מיכה לויירר והביצוע של אלי גל היו ללא דופי. (מתוך ספר השידור שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע שידורי מונדיאל מכסיקו 1986. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                              

במכסיקו דרך כוכבם של המפיק אמנון ברקאי ושל ראש הצוות הטכני אֵלִי גַל. אֵלי גַל האפיל על חבריו הטכנאים אלן הופמן ויצחק בן יוסף. שניהם, אמנון ברקאי ואֵלִי גַל , הוכיחו את נכונות הנצח של האמירה , “סוף מעשה במחשבה תחילה”. אֵלִי גַל נחשב ל- “עוֹף מוזר” (כביכול) ויוצא דופן במחלקת הקוֹל של מיכה לויירר. אמרו שהוא כאילו איש שנוי במחלוקת מבחינה חברתית (אולי מפני שלא היה מאותם אומרי “הֵן” אוטומטיים והעדיף לחשוב ולנתח את העובדות בטרם מתן תשובתו), אך הוא לחלוטין לא היה שנוי במחלוקת מההיבט המקצועי. אלי גל לא היה “עוף מוזר”. הוא היה טכנאי מוכשר ונבון וגם חרוץ ודאגן שידע לעמוד על שלוֹ. הפקת שידורי מכסיקו 86′ הייתה הניסיון הבינלאומי הראשון שלו בו האחריות הטכנולוגית של העברת קולות השדרים ממכסיקו לירושלים רבצה נטו על כתפיו. כשהתברר לפני תחילת המשחקים כי מערכת השידור והתקשורת  הפועלת באמצעות קווי ה- 4W שהקים במשרד שלנו ב- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) במכסיקו סיטי פועלת ללא דופי וקולות השדרים מגיעים ממכסיקו הרחוקה לתחנת האֵם בירושלים כהלכה, לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא פשוט קפץ ודילג במשרד כשהוא צורח בשמחה, “יואש המערכת עובדת, הקווים מגיעים לירושלים, יואש עשיתי את זה לבד, לא סעדיה קאראוואני, לא יאיר שרף, ולא מיכה לויירר עשו את זה, אֵלִי גַל עשה את זה”. הוא פשוט היה נסער מרוב אושר. בצדק. אלי גל היה יציר כפיו של המהנדס מיכה לויירר מנהל מחלקת הקוֹל המיתולוגי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מיכה לויירר לא היה עִמִי במכסיקו אך רוחו שרתה שָם. לאחר שהושלמה מלאכת הקמת משרד ההפקה, התקשורת והשידורים שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי, כתב אלי גל המקורי במו ידיו מודעת ענק צבעונית בעברית ובאנגלית על דלת המשרד : “אסור לחלוטין לעָשֵן במשרד הטלוויזיה הישראלית הציבורית”. יום אחד ביקר אותי במשרד אלכס גלעדי ששימש נציג NBC במשחקי המונדיאל במכסיקו 86′. אלכס גלעדי שלא ראה את הבקשה החד משמעית המודבקת על דלת המשרד הדליק להנאתו סיגריה. אֵלִי גַל לא היה יכול להתאפק. הוא ממש גירש אותו החוצה.

טקסט תמונה : גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC  הוא אורח שלי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC  במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. ההצלחה הסופית של כל הפקת טלוויזיה בינלאומית מורכבת היא תוצאה של ידע, כישרון, קשרים, וגם קצת מזל. אנוכי יחדיו עם המכסיקנית גב’ אנה מריה אגירה מזכירתו ומנהלת לשכתו של אמאורי דאומאס מזכ”ל  OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה) וחרארדו גונזאלס נהג מקומי שלנו במשרד ההפקה שלנו ב- IBC  במכסיקו סיטי. היה לי את המזל הטוב כמפקד המבצע להכיר את שניהם עוד בטרם החלו השידורים הישירים ממכסיקו לירושלים. היוזמה, הידע, האוריינטציה, וההתמצאות של שניהם בנִבכי  הלוגיסטיקה המכסיקנית סייעה לי בהצלחת מבצע השידורים הממושך. מההיבט הזה לא היה לאנשים המקומיים האלה כל תחליף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אֵלִי גַל לא היה מעולם איש עבודה קַל. מאחורי מינויו המפתיע לראש הצוות הטכני בשידורי מונדיאל מכסיקו 1986 התייצבו מיכה לויירר וגם יעקב אורן המנהל הוותיק של חטיבת כוח האדם בטלוויזיה הישראלית, ששימש עכשיו גם כמנהל חטיבת ההנדסה בפועל. יעקב אורן נודע ברשות השידור כמנהל קשוח. אך מאחורי הקשיחות הסתתרה נפש רגישה וגם הגונה. אֵלִי גַל לא היה הפייבוריט שלוֹ אך הוא היה בעד להעניק צ’אנסים בחטיבת ההנדסה לאנשים בעלי יכולת שלא נחשבו לפופולאריים. חלק מהקולגות של אלי גל במחלקת הקול לא קיבלו את המינוי הבכיר בעין יפה . על אחד הקירות בחדר הקוֹל בקומה השנייה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים התנוססה לה פורמולה אפוקליפטית. כתבה וניסחה אותה בהיחבא יד אנונימית בה נאמר כהאי לישנא : “אֵלִי גַל + יואש אלרואי שווה פיצוץ אטומי”. התנהגות ילדותית שאפשרית רק בערוץ ציבורי בו לא ניתן לעולם לפטר עובד בגלל הפחד מ- ההסתדרות הכללית. כמובן שלנוסחה לא היה כל שחר . אֵלי גַל עמד במשימת שידורי מכסיקו 1986 בכבוד רָב וזכה להערכה מקצועית גדולה על פועלו ותרומתו להצלחת השידורים.

תהילה ושכחה. כישרון הטקסט וגאונות הכתיבה. הכול עניין של ניסוח והגדרה – בטלוויזיה ובקולנוע כאחד.

המוניטין הציבורי של נסים קיוויתי כשַדָּר כדורגל נפגע ללא תקנה. הוא ספג מהלומה קשה. כשפרש לגִמלאות בדצמבר 1991 מעבודתו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הציבורית, הצטייר כשַדָּר Loser (מפסידן) שאיש איננו חפץ בו יותר. הטרגדיה הגדולה של נסים קיוויתי הייתה שהצלחות העבר במשך שנים רבות לא עמדו לו בעת כישלון בודד. שגיאה אחת העיבה עליהן וליוותה אותו כצֵל לעַד . למרות שהיה שַדָּר ספורט מצטיין, עיתונאי טלוויזיה מנוסה, עורך וכותב ברמה גבוהה, וגם עיתונאי פוליטי מוכשר ומוערך ששירת את “ידיעות אחרונות” בהצלחה גדולה שנים רבות, דבק בו כתם מכסיקו 86′ והֵעיב עליו לנצח. ערוצי הטלוויזיה החדשים שקמו במדינת ישראל בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה הפנו לו עורף. הם לא ביקשו את ידו את האיש שיצא לגמלאות בשיא כוחו מהטלוויזיה ישראלית הציבורית. לפתע היה ברור כי נסים קיוויתי נדון לשכחה. שנים רבות העסקתי את עצמי בשאלה, כיצד קרתה תקלה כזאת לשדר טלוויזיה כל כך מנוסה ? איך לא הבחין מעמדת השידור שלו באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחארה כי המשחק לא חודש כלל מקו האמצע ? הרי לוּ באֶמֶת הובקע שער חוקי והשופט היה מאשר אותו הייתה נדרשת כמות זמן מינימאלית כדי להביא את כדור המשחק לנקודת האמצע כדי לחדש את ממנו את המשחק , והַרֵי הוא מעולם לא הגיע לשם. מדוע לא הרים את עיניו מהמוניטור כדי לראות את הנעשה במגרש ? תשובות ברורות לכל השאלות האלה לא קיבלתי מעולם. עיוורון רגעי (Black out) וצירוף מקרים מטופש גרמו לשגיאה נוראית. סטטיסטית היא נמדדת אחת למיליארד שידורים . הצרה שהיא אירעה וקרתה דווקא לנסים קיוויתי. נסים קיוויתי הרגיש נורא עם שגיאתו הבלתי נסלחת . הוא היה מבויש ואומלל ושילם מחיר מקצועי כבד. ה- “הקולגות” העיתונאים בישראל השחיזו את עטיהם ורדפו אחריו עד למכסיקו. הם לא המתינו ופגעו בו אנושות. מדינה שלמה לעגה לוֹ.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. זהו אגף במשרד ההפקה, השידורים , והתקשורת שלנו ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי 1986. השדר יורם ארבל (שני מימין) נראה שמח, מאושר, טוב לב, וגם רגוע . השדר נסים קיוויתי (משמאל) – נראה מדופרס ומודאג לאחר טעותו הקשה במשחק ברזיל – ספרד (0:1) ביום ראשון – 1 ביוני 1986 באצטדיון “חליסקו” בגוואדאלאחארה. קיצונית מימין זאת היא המפיקה המכסיקנית גב’ מוניקה זאמבראנו (בת 19) מקבוצת ההפקה של TELEMEXICO. שני משמאל, המפיק אמנון ברקאי יד ימיני במשך שנים רבות בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האירוניה בפרשה המביכה עברה את גדותיה . שמונים אחוז מכלל רשתות הטלוויזיה העולמית ששלחו את צִוותיהן לאִצטדיון “חליסקו” בגְוָואדָאלָאחָארָה מכל רחבי תבל , לא הצליחו לשדר כלל את המשחק ברזיל – ספרד בשל תקלה טכנולוגית חמורה וחסרת תקדים (במפעל שידור בסדר גודל כזה) של רשת הטלוויזיה המכסיקנית המארחת  TELEVISA בתפעול קווי שידור ה- 4W הבינלאומיים . אחד מלווייני התקשורת הביתיים של מכסיקו קרס ולא הצליח להוביל את קווי השידור הרבים מאִצטדיון “חליסקו” ב- גוואדאלאחארה למרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי . בדיעבד, ולרוע מזלו של נסים קיוויתי, היינו בין היחידים בחבורת התקשורת הבינלאומית הנכבדה שקיבלנו כהלכה את קו השידור ה- 4W (קול / Sound באיכות קולית סבירה ברמה ואיכות של kh 3.5) בדרך יבשתית המובילה מהעיר גוואדאלאחארה ל- IBC הממוקם בעיר הבירה של המדינה הענקית . שגיאת השידור הטרגית והבלתי מובנת של נסים קיוויתי נשמעה בכל רחבי ישראל והונצחה לעַד על טֵייפּ השידוּר.

נסים קיוויתי לא היה שַדָּר כדורגל רָע. כשהתמודדה נבחרת ישראל ב- 1973 בדרום קוריאה במסגרת טורניר קדם גביע העולם בכדורגל , שלח לשם דן שילון (מנהל מחלקת הספורט אז) את נסים קיוויתי. הוא העדיף את אופציית נסים קיוויתי על נבחרת השַדָּרִים שעמדה לרשותו בארץ בימים ההם. לא היו חסרים במחלקת הספורט אז מועמדים יידועי שם ובראשם יאיר שטרן, איתן עמית, עו”ד חנוך קינן, ואלכס גלעדי, ואפילו הטירון יורם ארבל. דן שילון בחר בנסים קיוויתי והעניק לו אשראי רב כשַדָּר ועיתונאי. נסים קיוויתי שידר ב- 28 במאי 1973 מסיאול את משחק הגמר של הטורניר אליו העפילו נבחרות קוריאה וישראל. החלוץ הקוריאני צֶ’ה בּוּם קוּן הבקיע את שער הניצחון בהארכה בדקה ה- 109, ושלח את ישראל הביתה ואת נבחרתו למונדיאל של גרמניה בקיץ 1974. דן שילון הזמין אותו שוב להצטרף למשלחת השדרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שכיסתה את משחקי גביע העולם במערב גרמניה . נסים קיוויתי שידר בתקופתי שלושה מונדיאלים : ספרד 1982, מכסיקו 1986, ואיטליה 1990. הוא היה שַדָּר כדורגל טוב . עיתונאים קטנים נטפלו אליו . גם אלכס גלעדי האמין בו ואהב אותו. עוד בהיותו כתב “ידיעות אחרונות” בוושינגטון בעשור ה- 70 של המאה שעברה הטיל עליו אלכס גלעדי לשדר משחק כדורסל של מכבי תל אביב באירופה וכשחבר למחלקת הספורט ב- 1979 הרשה לו אלכס גלעדי מעת לעת לשדר משחקי כדורסל בליגה הלאומית .

עורך העיתון הידוע “The New York Times” הָאוֶול רוֹזֶנְטָל שהתפטר ב- 2003 מעריכת עיתונו המפורסם (פישל באיתור וזיהוי כתב בלופר שכתב במשך זמן רב בעיתון שלוֹ), אמר פעם : “כשאתה טועה במקצוע הזה, נותר לך רק דבר אחד לעשות, והוא לתקן את עצמך מהר ככל האפשר”. נסים קיוויתי שהיה שַדָּר אהוּב והגוּן מאוד נהג בתמימות כעצתו. הוא מיהר לתקן את עצמו בצורה כל כך גלויה וכֵּנָה (וגם תמימה) על המסך, וזכה לקיתונות של בּוּז מהציבור והעיתונות. אינני מכיר הרבה שַדָּרִים שהיו נוהגים כמוהו בדרך האמיצה בה בחר להתנצל בפומבי על המסך. הוא שילם בריבית ד ריבית על טעותו ב- גוואדאלאחארה. נסים קיוויתי ייזכר לעולם כשַדָּר א”ק ושחייה דגול. הטוב ביותר שהיה בישראל בכל הזמנים.

טקסט תמונה : 1979. נסים קיוויתי (לאחר שחבר לחטיבת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי) משדר משחק כדורסל בליגה הלאומית. לידו עוזר השדר גיורא איילון והמפיק יצחק “איציק” גליקסברג (במעיל כחול). מאחור איך אפשר בלי רכז ההפקה מר נסים מזרחי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יורם ארבל ונסים קיוויתי היו שַדָּרֵי ספורט מחוננים כל אחד בדרכו שלו . שניהם היו רבי אומנים בניסוח הטקסט בעת השידור הישיר. הדברים שיצאו מפיהם היו לא רק תולדה של כשרון אלא של רגש . הם יצאו מחדרי לִבָּם ונאמרו בדם לִבָּם. הם האמינו בטקסט ששידרו. טכנולוגיית התקשורת המיידית חשפה את גדולתם של יורם ארבל ונסים קיוויתי במשך שנים רבות . אך הייתה מסוכנת לשדרים כשתפשה אותם בלתי מוכנים לשידור ולכן שימשה ללא התראה כבומרנג. לשניהם קרה אסון שידור כבד באמצע שנות ה- 80  במאה שעברה. האחד התאושש כי היה עשוי מטֶפְלוֹן. דווקא השני שקורץ מפלדה – כוּפַף. הטעויות הקשות של שני שדרי הספורט הבכירים, העלו מחדש ברשות השידור את שאלת חשיבות שכירת עמדות שידור ב- Venues. “המומחים” למיניהם ששרצו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר שידרו לי סיגנלים מאחורי גבי, “אם השַדָּרִים שלך טועים ממילא בצורה כל כך גסה בשעה שהם ישובים בעמדות שידור במגרש שעולות ממון רב, מוטב שילמדו מהטלוויזיה הירדנית, ולפחות ייעשו את השגיאה מהאולפן בירושלים”. את הטענה הקנטרנית הזאת ביטל באחת מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. הוא כלל לא התייחס אליה. הרעיון שהעליתי וטענתי בזמנו בנובמבר 1980 בפני מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ומנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני כי עמדת השידור באצטדיון בארץ ובחו”ל היא כלי נשקו העיתונאי הראשון של שַדָּר הספורט נותר על כנו , שריר וקיים גם בתקופת מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בשנים של 1989 – 1984. עדות ראייה ושמיעה והדיווח מהשטח הם תמצית העיתונאות באשר היא. 

שידורי מונדיאל מכסיקו 86′ זעזעו את הציבור ובעיקר את העיתונות. אפילו העיתונאי הוותיק חיים ברעם ירה אש לעברי בימים ההם, “לא זכיתי להכיר אישית את מר יואש אלרואי, ובעקבות קריאת הטלפון שלוֹ ממכסיקו לביתי פחתה אצלי המוטיבציה לעשות כן”  [1]. נכתב בעקבות שיחת טלפון שלי אליו ממכסיקו לאחר שפרסם כתבת ענק במקומון “כל העיר” ב- 27 ביוני 1986, שהכילה על פי הבנתי פרטים ועובדות שגויות. את פרשת שידורי מונדיאל מכסיקו 86′ שעלתה לסדר היום הציבורי של מדינת ישראל כל כך הרבה פעמים במשך 30 יום, הֵיטִיב לסכם בקולו השפוי הפרופסור לתקשורת דן כספי. כך כתב בטוּר האישי שלוֹ “תקשורת” במקומון “קול ירושלים” (המסונף ל- “ידיעות אחרונות”) [2].

טקסט תמונה :  מבקר הטלוויזיה הירושלמי פרופסור דן כספי בצעירותו. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“בלילות כדורגל אלה עולות מחדש השגות וטרוניות כלפי הטלוויזיה הישראלית. שוב נדמה שדינה של הטלוויזיה נגזר . מה שלא תעשה ותשדר או לא תשדר בערוץ הבודד והמסכן, לא ישביע את רעבונם של ארבעה מיליון מכורים למסך הכחלחל. שידורים כמעט יומיומיים וליליים, ממכסיקו מעוררים את חמתם של רבים מבין הצופים שאינם מתעניינים בספורט זה או אחר. אולי יש אמת סטטיסטית בטענתם שרוב הצופים נמנים עליהם. ומדוע הם יקופחו וייגזל מהם זמן שידור לטובת מיעוט גדול ככל שיהיה של אוהדים וחסידי כדורגל. רשות השידור אף השקיעה ממון לשלוח שדרים על מנת להבטיח תיאורים המלווים את התמונות המגיעות בלוויין. ומה התוצאה ? גם רבים מן הצופים בשידורים אינם מרוצים. הפעם מרמת התיאור של השדרים והפרשנים. כרגיל מנצלים המבקרים את הטלוויזיה הירדנית כדי לעקוץ את הטלוויזיה הישראלית. בערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית משודרים המשחקים נקיים מבליל תיאורים ופרשנויות. אבל מה היה קורה לוּלֵא הועברו השידורים הישירים ממכסיקו 86′ מידֵי יום או מידֵי לילה בטלוויזיה הישראלית ?  מה היה קורה לוּ הסתפקה רשות השידור בתיאורים קצרים ויבשים מן האולפן כנהוג בטלוויזיה הירדנית או הסוּרית ? או אז הייתה קמה צעקה על זִלזול במשלם האגרה, על הרמה העיתונאית הנמוכה הנהוגה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ועוד. לא שאין מה לשפר בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית. אולי אפשר להשתמש בה בטלוויזיה הירדנית כדי לנגח את הטלוויזיה הישראלית אך בשום אופן אין לראות בטלוויזיה הירדנית או באחותה הסורית דגם לחיקוי, לא במִשְדָרֵי הספורט ולא בתחומים אחרים. גם לא חייבים להיות צרי עין. מותר לפַרגֵן לשדרי הספורט המסתובבים בעולם מידֵי פעם כדי להביא לסלון את המשחקים בעטיים משתעבדים למסך הקטן בלילות הקיץ”.

טקסט מסמך : יולי 1986. פרופסור דן כספי מגן על מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל מכסיקו 1986 בעיתון “קול ירושלים” בהוצאת “ידיעות אחרונות”. כתיבתו הייתה שפויה, עניינית, אחראית, והגונה. (באדיבות המקומון “קול ירושלים” בהוצאת “ידיעות אחרונות”).

Bill ward איש רשת הטלוויזיה המסחרית הבריטית ITV.

כישלונות השידור של יורם ארבל ונסים קיוויתי בכירי השַדָּרִים של מחלקת הספורט שלי, הזכירו לי סיפור נשכח מהיסטוריית הפספוסים בשידורי הספורט הבינלאומיים. בראש הקבוצה המבצעית של ה- EBU בשידורי מונדיאל ארגנטינה 1978, ניצב בִּיל ווֹרְד (Bill Ward) מאנגליה. בִּיל ווֹרְד היה בעברו איש רשת הטלוויזיה המסחרית באנגליה ITV. כששהינו יחדיו בבואנוס איירס, סיפר לי סיפור מדהים. רשת ITV שלחה שַדָּר ואותו כמֵפיק לפני שנים רבות ליפן לשידור משחק כדורגל שעניין משום מה את הצופים האנגליים. השַדָּר נרדם ולא הגיע במועד לתחילת השידור. מנהלי הרשת באולפן בלונדון, הורו לו לקחת את המיקרופון ולהתחיל לשדר עד לבואו של השדר המיועד. מספר בִּיל וֹורְד בזו הלשון : “…קיבלתי שבחים רבים על השידור שלי מהממונים עלי בלונדון בתום המחצית הראשונה. דווקא הרגשתי טוב כשַדָּר. זה היה באמת שידור מצוין. הייתה רק בעיה אחת. בעת הזיהוי החלפתי בין הקבוצות”. “…מה…???” שאלתי את בִּיל וֹורְד, “…איך עלית על הטעות הנוראית הזאת רק בתום המחצית הראשונה..?”. הוא ענה לי במין חיוך מריר שכזה, “…לא אני עליתי על הטעות, יואש, השַדָּר שלי שהתעורר משנתו העמוקה הופיע בעמדת השידור לקראת תחילת המחצית השנייה ו- “קִלְקֵל” את הכול. הוא חטף ממני את המיקרופון שהיה שלוֹ ושִידֵר את המשחק כראוי וכפי שצריך לעשות. לרוע מזלי הוא גם זיהה נכון את הקבוצות…”, והוסיף, “…אתה מתאר לך וודאי איזה בלגן נוצר באולפן השידור בלונדון. רציתי לקבור את עצמי מבושה…”. כשנפרדנו אִיחֵל לי בדם לבו : “שלא תקרה לך טרגדיה כזאת מעולם, לא כשַדָּר ולא כמֵפיק”.

“יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה מכניעה ב- 22 ביוני 1986 את שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון אך לא את מצלמות הטלוויזיה של, TELEMEXICO 1986 וגם לא את השַדָּר יורם ארבל. התפתחות צילום וכיסוי הכדורגל בטלוויזיה היא מרשימה. הצבת מספר רב של מצלמות טלוויזיה באצטדיון, עושר זוויות הצילום, גודל העדשות שלהן, ולא פחות חשוב חיבורן למכשירי VTR נפרדים לצורך יצירת כמות גדולה של מערכת הילוכים חוזרים מאפשרות להן לחשוף ללא כל קושי את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה. “יד האלוהים” שלו היה מעשה מרמה. 1 ביוני 1983 – אִצטדיון ר”ג. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בעידן מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ומנהל הטלוויזיה טוביה סער יבל”א) משדרת ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת”א ומכבי ת”א. גיל לנדאו מבלף ומכניע בידו את שוער מכבי ת”א משה מרכוס. הוא מביס את שופט המשחק עובדיה בן-יצחק , אך לא את מצלמות הטלוויזיה וגם לא את השדר נסים קיוויתי.

52 המשחקים במונדיאל מכסיקו 86′ שוחקו בשני זמנים מרכזיים על פי השעון המקומי. לפחות אחד מהם בשעה מאוד לא שגרתית , שתיים עשרה בצהרים על פי שעון מכסיקו. זמן צפייה טלוויזיוני מאוד לא נוח למדינה המארחת ולכל מדינות מרכז ודרום אמריקה תאבות הכדורגל אך מועד מתאים לצופי הטלוויזיה באירופה וישראל. צוהרי היום במכסיקו הקבילו לשעה שמונה בערב באירופה ותשע בישראל. השעה המרכזית השנייה נקבעה לארבע אחה”צ על פי שעון מכסיקו שהייתה שעת חצות הלֵיל באירופה והשעה אחת לפנות בוקר בישראל. שעות המשחקים נקבעו בלחץ הקבוצה המבצעית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) בראשה ניצבו מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הספרדי ויָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר הנורווגי. איגוד השידור האירופי היה גוף השידור העשיר ביותר , החזק ביותר, והמשפיע ביותר בתבל מבין ששת איגודי השידור העולמיים שהיו קיימים אז, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה, URTNA, איגוד השידור האפריקני ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות מזרח אסיה והאזור הפסיפיק לרבות אוסטרליה , ולכן שילם גם את זכויות השידורים הגבוהות ביותר ל- FIFA  בתקופה ההיא. ל- EBU ( וְ- OIRT ) הייתה עדיפות בתכנון וקביעת שעות המשחקים. 14 מבין 24 הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגיעו מאירופה. לשני גוּפֵי השידור האירופיים הייתה השפעה על “TELEMEXICO 1986”, קבוצת הטלוויזיה המבצעית המקומית שהייתה האחראית על כיסוי הטורניר ושימשה Host broadcaster בינלאומי שלוֹ , והוועדה המארגנת המקומית, בקביעת לוחות הזמנים הראשיים של המשחקים. שתיים עשרה בצהריים וארבע אחה”צ. הפרש של שמונה שעות חצץ בין שעוני מכסיקו ואירופה. תשע שעות הפרידו בין שעון מכסיקו לשעון ישראל . שידור המשחק הראשון החל בישראל בתשע בעֶרֶב והשני באחת בלילה אחר חצות. המשחק ארגנטינה – אנגליה בשלב רבע הגמר של מונדיאל מכסיקו 86′  ב- 22 ביוני 1986 עורר עניין עצום בכל העולם ונקבע לשעת צפיית שיא בישראל ובאירופה . בדיוק בצוהרי היום במכסיקו סיטי, תשע בעֶרֶב בישראל ושמונה באירופה. עמדה לרשותנו עמדת שידור מוזמנת זמן רב מראש עַל יָדִי באִצטדיון ה- “אצטקה”. יורם ארבל נקבע להיות שַדָּר המשחק ומרדכי “מוטל’ה” שפיגלר הפרשן שלו.

מאמנה של נבחרת אנגליה בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן הציב למשחק הזה את השוער מספר אחת שלו והטוב בשוערי אנגליה פִּיטֶר שִילְטוֹן מקבוצת סאותהמפטון. שורת שחקני ההגנה הורכבה מ- גָארִי סְטִיבֶנְס מקבוצת אֶוֶורְטוֹן טֶרִי פֶנְוִויק מ- ק.פ.ר., טֶרִי בּוּצֶ’ר שחקו גלאזגו ריינג’רס, וקֶני סַאנְסוֹם מארסנל. את חוליית הקישור איישו טְרֶוֹור סְטִיבְן מקבוצת אוורטון , גְלֶן הוֹדְל – מטוטנהאם , ופִּיטֶר רִיד – מאברטון. שלושת החלוצים היו פִּיטֶר בּירְדְסְלִי – מניוקאסל , מבקיע השערים המחונן גָארי לִינִיקֶר אז שחקן ברצלונה, וסְטִיב הוֹדְג’ – מאַסְטוֹן וִוילָה. כל שחקני נבחרת אנגליה ומאמנה היו מוכרים היטב לחובבי הכדורגל בארץ מהקרנת משחקי הליגה האנגלית הבכירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ששידרה לציבור מונוגאמי.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה. בובי רובסון מאמנה הכריזמטי ויפה התואר של נבחרת אנגליה בכדורגל . (באדיבות יוסל’ה מירמוביץ’. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” (AZTECA) במכסיקו סיטי . נבחרת אנגליה מתייצבת נוכח מצלמות הטלוויזיה לפני היציאה לקרב נגד ארגנטינה בשלב רבע הגמר של גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. זיהוי העומדים משמאל לימין : טרי בוצ’ר, גארי ליניקר, טרי פנוויק, גלן הודל, גארי סטיבנס, והקפטן השוער פיטר שילטון. זיהוי הכורעים משמאל לימין : פיטר בירדסלי, פיטר ריד, סטיב הודג’, טרבור סטיבן, קני סאנסום. (במשחק השתתפו גם ג’ון בארנס שחקן קבוצת ווטפורד וקריס וודל שחקנה של טוטנהאם). (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המאמן הארגנטיני ד”ר קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ (יורשו של סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי המאמן הקודם) הציב בשער את נֶרִי פּוּמְפִּידוֹ, ובהגנה את אוֹסְקַר רוּגֶ’רִי, חוֹזֶה בְּרָאוּן, חוֹזֶה קוּסִיוּפוֹ, וסֶרְגְ’יוֹ בַּאטִיסְטָה . בקישור שיחקו חוּלְיוֹ אוֹלָרטִיקוֹצֶ’אָה, רִיקָארְדוֹ גְ’יוּסְטִי, וחוֹרְחֶה בּוּרוּצָ’אגָה, לידם שיחקו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה מנהיג וקפטן הנבחרת והֶקְטוֹר אֶנְרִיקֶה, בחוד ההתקפה הוצב חוֹרְחֶה וָואלְדָאנוֹ. שופט המשחק היה עָלִי בֵּנָאסֵאר מטוניס. השחקנים הארגנטיניים היו כמעט אנונימיים בארץ למעט כמובן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ששיחק במדי אלופת איטליה קבוצת נאפולי וחוֹרְחֶה וָואלְדָאנוֹ שחקן ריאל מדריד. היה בסגל הארגנטיני עוד שחקן מוכר דָנִיאֵל פַּאסָארֶלָה, הבלם הנפלא שהניף את גביע העולם ב- 1978 ועכשיו שחקן הקבוצה האיטלקית אִינְטֶר, אך הוא היה כבר בן 33 והמאמן קַרְלוֹס בִּילָארְדוֹ אפילו לא נתן לוֹ צ’אנס כשחקן מחליף. יורם ארבל ומצלמות TELEMEXICO 86 הגיעו לשיא יכולת האבחנה בעת השידור הישיר של המשחק ארגנטינה נגד אנגליה. זה התרחש בצוהרי יום ראשון – 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” במכסיקו . תשע בערב שעון ישראל. כל חובבי הספורט במדינת ישראל הסתופפו סביב מסך הטלוויזיה של הערוץ הציבורי המונופוליסטי. נדמה היה שאיש במדינה לא החמיץ אותו.בדקה ה- 51 של המשחק נִיתֵּר דְיֶיגוֹ אָרְמָנְדוֹ מָאראָדוֹנָה לעבר כדור גובה שנהדף בטעות מקו ה- 16 ע”י סְטִיב הוֹדְג’ (Steve Hodge) לעבר רחבת השער של פִּיטֶר שִילְטוֹן. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן יצא לקַדֵם את פני הסכנה כשבעה מטרים מהשער וניתר מול הקפטן הארגנטיני אל הכדור כדי להדפו, אך דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָדוֹנָה הזריז הקדים אותו וכבש את השער בעזרת ידו השמאלית המאוגרפת שהייתה צמודה לראשו. גניבת השער נעשתה במיומנות אך נראתה חשודה מראשיתה. שופט המשחק הטוניסאי עלי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) לא ראה שום דבר פגום בהבקעה ולכֵן לא היסס ואישֵר את השער מייד. שני שופטי הקו אוּלוֹאַ מוֹרֵיירָה (B. Ulloa Morera) מקוסטה ריקה ובּוֹרִיס דוֹטְשצֶ’ב (Boris Dotschev) מבולגריה לא הבחינו אף הם בשום דבר חריג בהבקעת השער של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ונעו למרכז המגרש כדרכם של הקוונים לאחר הבקעת שער. זאת הייתה טעות שיפוט קטסטרופלית אך יש לה הסבר אנושי. השחקנים האנגליים ומאמנם בובי רובסון יצאו מדעתם. חלק מהם רצו נסערי נפש אל השופט המרכזי כדי שיבטל את רוע הגזרה. הם טענו שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הבקיע את השער הלא חוקי בידו ולא בראשו אך השופט לא שהה לתחינותיהם. הוא הורה להם לחדש את המשחק מקו האמצע.

המאמן בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן היה המסכן והמפסיד הגדול מכולם. הוא הכין במשך שנים את נבחרת אנגליה לסוג כזה של התמודדות. מפגש מכריע אחד בגביע העולם על כל הקופה. להיות או לחדול. הגורל זימן לו בשלב רבע הגמר במכסיקו 1986 את נבחרת ארגנטינה ובראשה הקפטן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ואת השופט הטוניסאי עלי בנסאר. המשחקים בין היריבוֹת בשלב רבע הגמר בגביע העולם הם התמודדות של הכול או לא כלום. זה דבר ידוע. לפתע העניק שופט המשחק מקדמה בחינם לקבוצה היריבה. בובי רובסון נשאר ג’נטלמן על הספסל אך התפוצץ מפנים. הוא חש שהוא ונבחרתו נשדדו ע”י דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ושופט המשחק לאור היום. הוא הקדיש את מיטב שנותיו לכדורגל הבריטי. הוא היה שחקן בנבחרת הלאומית, שימש כמאמן רב מוניטין ומבוקש בליגה הבכירה האנגלית וגם מחוץ לגבולות האיים הבריטיים, ועכשיו היה מאמן הנבחרת הלאומית. אישיות דגולה שהייתה הרבה יותר ממאמן כדורגל. בובי רובסון היה מורה ומחנך. הוא מסוג האנשים שנתן את כל כולו למען הכדורגל. ההדרכה והאימון בכדורגל עלו לו בבריאות . ראשו האפיר מוקדם מהצפוי והפך לסַב.

TELEMEXICO 1986 ורשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA בראשות נשיאה זָ’אן אֶמִילְיוֹ אֶסְקָארָאגָה אימצה קונספציה בימוי ממוּחשבת שקבעה מראש את השימוש במערכות ה- Replays (הילוכים חוזרים) בניידות השידור ושיטת ההרצה שלהם. בכל ניידת שידור הותקנו ארבע יחידות הילוכים חוזרים בהם השתמשו הבימאים לאחר כיבושי השערים. משך הזמן של שידור ארבעת ההילוכים החוזרים באופן רָצִיף בזה אחר זה על המרקע, עמד על כעשרים וחמש שניות. לא כולם שודרו ב- Slow motion (הילוך איטי). חלקם הוזנו במהירות צילום רגילה של 25 פריימים בשנייה אחת. שיטת הביצוע של שידור של שלושה או ארבעה הילוכים חוזרים מוחשבה ונקבעה מראש. בתחילה שוּדרוּ שני הילוכים חוזרים משתי מצלמות מובילות שונות מכיוון עמדות השידור המרכזיות (מצלמות מס’ 1 ומס’ 2 במערך הצילום) או ממצלמה שהוצבה על קווי ה- 16. ההילוך החוזר השלישי הובא מהמצלמה האחורית וההילוך הרביעי ב- Reverse Engel (זווית נגדית ההפוכה לכיוון המצלמות המרכזיות המובילות). הצבת מצלמה בצד השני של האִצטדיון היה חידוש מעניין וחשוב של TELEMEXICO 86 ונעשה על ידה בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה. ההילוך החוזר האחרון (השלישי ולפעמים רביעי) שהובא מהמצלמה שניצבה מאחורי השער (שנכבש) והיה האחרון שנעל גם את מסֶכֶת ההילוכים החוזרים. לא כל הבימאים הקפידו להזין את ההילוכים החוזרים על פי הסדר הנַקוּב, אך ההוראה הבסיסית שניתנה לכולם בניידות השידור באִצטדיונים השונים, חייבה אותם במפגיע להגיע במועד לצילום חידוש המשחק מקו האמצע לאחר השער שהובקע . במובן מסוים זאת הייתה אוטומטיזציה של מחשבת האדם. היה בכך יתרון כי היא מנעה טעויות אֶנוֹש , אך בהיותה ממוחשבת ומתוכנתת מראש ונתונה בסַד של זמן, חסְרה השיטה את הרגישות ואת הגיון האדם היכן להתחיל את ההילוך החוזר והיכן לסיימו. האוטומציה התזזית והקופצנית המכסיקנית של ההילוכים החוזרים שיבשה במשהו את ההמשכיות הטבעית של מהלכי הכדורגל השלמים לפחות את אלה שהיו ראויים להקרנה נוספת וממושכת יותר . השיטה הממוחשבת והמסרים הקצרים האלה מנעו מצופי הטלוויזיה בשל מסגרת הזמן סוג של נינוחות ורגיעה קולנועית. מין תחושה שרגע השיא נגמר מהר מידי . ההילוכים החוזרים של כיבוש השערים אמורים להאריך את רגעי השיא ולהעצים את החוויה הטלוויזיונית. זהו סוד כוחם. השיטה במכסיקו 86′ קיצרה אותה לעיתים. שער “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בדקה ה- 51 של משחק 1/4 הגמר אנגליה – ארגנטינה 1:2 ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי זכה לשלושה הילוכים חוזרים משלוש זוויות צילום שונות : מצלמת קו 16 , מצלמה מהזווית ההפוכה , ומצלמה אחורית מאחורי השער האנגלי.

צפיתי מעמדת הפיקוד שלי בשידורים של ‘TELEMEXICO 86 בקנאה מקצועית רבה. הייתי מרותק אליהם. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים ההן רק יכולנו לחלום בעת ההיא על עושר טכנולוגי מודרני שכזה. כיבוש השער ע”י דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בידו היה מלאכת מחשבת אך בעצם מעשה מִרְמָה מחוּשב ומתוחכם בתוך שבריר שנייה של גאון ו- וִוירטוּאוֹז כדורגל. היה קשה להבחין בתחילה בעת הבקעת השער האם הובקע  ביד או בראש . שהיתי במכסיקו כמנהל שידורי הטלוויזיה עבור הטלוויזיה הישראלית וראיתי הכול. הייתי עֵד ראייה למעשה הרמייה של קפטן נבחרת ארגנטינה ועֵד שמיעה לטקסט הנבון של יורם ארבל שתיאר בשידור ישיר את האירוע והחוויה, והיה לא פחות מרשים מהווירטואוזיות של דְיֶיגו אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

זה הלך ככה :

א. טקסט יורם ארבל לאחר הבקעת השער :  שער…השופט מסמן למרכז …דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את השער הראשון…אנגליה טוענת לנגיעת יד אולי לעבירה על השוער פיטר שילטון…אבל שחקני ארגנטינה חוזרים למרכז עם השופט…”. אחת ממצלמות ה- Close up של ניידת השידור “רדפה” אחרי דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה והביאה את קפיצות השמחה שלו כמו ריקוד ניצחון כשאגרופו מתנופף באוויר. כל שחקני ארגנטינה רצו לחבק ולנשק אותו. מצלמה אחרת הראתה את טֶרִי פֶנְוִויק (Terry Fenwick) האנגלי רודף אחרי השופט ומסמן לו כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו. הוא ממש התחנן בתנועות ידיים בפני השופט שיבטל את החלטתו. מצלמות האווירה שעקבו אחרי תרועות הגיל של 115000 (מאה וחמישה עשר אֶלֶף) הצופים הנרגשים באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” העניקו תחושה ברורה על מסך הטלוויזיה כאילו השער שנכבש היה חוקי והובקע בדרך ראויה. ייאמר לזכותו של יורם ארבל שהוא מייד חשד בדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ולבסוף דן אותו לחובה.

ב. טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 1 של מצלמת  ה- 16 : “מאראדונה…זוהי הכנסת כדור לא טובה של ההגנה האנגלית…נגיעת יד של מאראדונה או לא…”.

ג. טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 2 של המצלמה האחורית : “בואו נבדוק שוב…אולי מן הזווית הזוֹ…אני כמעט בטוח שכן…” .

ד. טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 3 של המצלמה מהזווית ההפוכה : “עוד מבט אחד מן הזווית ההפוכה. לא יכול להיות שהראש של דייגו ארמאנדו מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של פיטר שלטון”. 

טקסט נפלא, מדויק, וחסכוני בשידור ישיר. בהילוך החוזר השלישי כבר לא היה לוֹ סָפֵק. יורם ארבל הביע את דעתו הנחרצת ומנוסחת היטב בשידור ישיר ניסוח בן תריסר מילים שלא יישכח לעַד על ידי. אבחנה מדויקת ומַרשִימה של שַדָּר דָגוּל שהפך באחת את וִוירטוּאוֹז הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לעבריין. אני זוכר היטב שישבתי בעמדת הניהול שלי ב- IBC במכסיקו סיטי והערצתי את גאוניות הניסוח התמציתי של יורם ארבל בעת שידור ישיר. הוא הרשים אותי. הייתי מוקסם ממנו. הוא היה אמן השפה העברית ולוליין טלוויזיוני שהתהלך בביטחון על קו התפר שהפריד אותו מהקולגות האחרות ונחשב כל ידי ל- עילוי. הייתי המום מהכישרון העצום שהיה טבוע בו. בנוסף לכל העניק לו אלוהי הטלוויזיה קול בריטון יפהפה. “הללויה” לווירטואוז המיקרופון יורם ארבל. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה גבר בידו על פִּיטֶר שִילְטוֹן אך לא יכול היה לנצח את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TELEMEXICO, ונכנע לאבחנה דקת העין של השַדָּר יורם ארבל האחד והיחיד. דייגו ארמאנדו מאראדונה כדורגלן בעל יכולת וגם ערמומי דחף במו ידו השמאלית את מונדיאל מכסיקו 1986 לעבר פסגה דרמטית עטופה בסקרנות, מתח, ועניין בינלאומי עצום. “לא יכוֹל להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”, הייתה אבחנה נפלאה של יורם ארבל ויכולת ביטוי מרשימה בשידור ישיר ובלחץ זמן. זאת הייתה בעינַיי פסגת שידוריו של יורם ארבל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הברקה כזאת בשידור ישיר ראויה לפרס פוליצר. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה פֶנוֹמֶן שסחף את נבחרתו ארגנטינה לזכייה שנייה בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. כוכבו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זרח ביתר שאת על רקע נבחרת ארגנטינית אפרורית דלת הכוכבים. הוא היה שחקן כדורגל כל כך גדול שאישיותו הדומיננטית על כר הדשא ויכולתו הווירטואוזית הפכה גם את חבריו האלמונים לשחקנים מצטיינים ידועי שם באותה העֵת. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שִימֵש מנהיג וקפטן של נבחרתו והבקיע בעצמו חמישה שערים במהלך האליפות. ובאשר לפרשן שלנו מרדכי שפיגלר. האיש ישב המום בעמדת השידור. הוא היה נבוך ולא רצה להאמין כי גאון הכדורגל הארגנטיני הסתייע ביודעין ובכוונה תחילה בידו כדי להבקיע שער. מרדכי שפיגלר שהיה בעצמו רב אמן בכדורגל (בקנה מידה ישראלי) חַש נבגד למראה עיניו. כשיורם ארבל סיים את אבחנתו שידר מרדכי שפיגלר למיקרופון “ציפיתי ממָארָאדוֹנָה שייעשה הכול, אבל להבקיע שער ביד במעמד כזה…? זה כבר יותר מידי…!”. זאת לא הייתה בדיוק פרשנות טלוויזיה אולם זה מה ציפיתי לשמוע ממנו פחות או יותר. זאת הייתה הבעת דעה אישית על מוּסַר בספורט. רציתי לשמוע ממנו פרשנות על מוסד השיפוט ומדוע לא ראה השופט המרכזי והקוונים שלוֹ את מה שראו השחקנים האנגלים, והאם יש צורך עתידי במקרים כגון אלה לעַרֵב את מצלמות הטלוויזיה בהחלטות השופטים השגויות ולהכריח את מוסד הכדורגל השמרני להיעזר בעדשות המצלמות. במקום זה שמעתי הטפת מוּסַר לקפטן הארגנטיני השובב.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- “אצטקה” (AZTECA) במכסיקו סיטי. הפרשן מרדכי שפיגלר ועוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שטרית בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעה קלה בטרם ההתמודדות בשלב רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני  1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” (AZTECA) במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. דייגו ארמאנדו מאראדונה גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO וגם לא את השדר יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (התמונה באדיבות קבוצת TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“ERA LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בשפת האם שלו, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. “זו הייתה יד האלוהים”, כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע , “זאת הייתה יד האלוהים”, אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג, “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. היא צדקה.

טקסט תמונה :  22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86′. המצלמות לוכדות את דייגו ארמאנדו מאראדונה בקלקלתו. שופט המשחק הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסאֶר ניצב קרוב לאירוע אך לא הבחין במעשה הרמאות של הגאון הארגנטיני. (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע”י “יד האלוהים” מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן . גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט עָלִי בּנָאסֵר בעת הניתור לכדור. אֶגְרוֹף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע”י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס”ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ’, והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן ומקום הקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצְדוֹדִית שלו . לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה. שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ות”ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן. במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון באצטדיון ה- “אצטקה” המכסיקני עוד פְּנִינַת שידור, “ש – ע – ר ! מֵאָה אַחוּז חוּקי, אֶלֶף אַחוּז חוּקי”. הוא שוב צָדָק.

החלוץ האנגלי מריח השערים גָארִי לִינִיקֶר האנגלי רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80  ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר. אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק. אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות. הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של “יד האלוהים”, בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. תמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו סייעו לו. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע ל- “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ולהחלטה המוטעית של השופט, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “TELEMEXICO 1986”. המצלמה איננה משקרת.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 86′. גארי ליניקר החלוץ מבקיע השערים של נבחרת אנגליה. סייע לנבחרתו רק בשער אחד שהבקיע במשחק ב- 2 בינוי 1986 נגד ארגנטינה. זה לא הספיק. מאוחר יותר הפך גארי ליניקר למגיש בתוכניות הספורט של ה- BBC. (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למעשה הרמאות של גאון הכדורגל הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, שימוש במתכוון בידו לצורך כיבוש שער, אין אח ורֵע בתולדות המונדיאלים. אף על פי כן ציבור אוהדי הכדורגל בעולם סלח לוֹ על המעשה הנפשע. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נתפס בעיניו כגיבור וכַך גם שוּוָק בסרט הטלוויזיה “Hero” שהוא כוכבו. שום כוכב כדורגל בינלאומי נערץ ברמתו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כמו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, פֶּלֶה, או יוֹהָאן קְרוֹיְף לא היה מעז ולא היה מעלה בדעתו לעשות מעשה קונדס שכזה נוכח יציעי ה- “אצטקה” העמוסים לעייפה ב- 115000 (מאה וחמישה עשר אלף) אנשים, 15 מצלמות טלוויזיה הפרושות באִצטדיון, ומיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם החוזים בשידור הישיר . דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה גאון כדורגל שנהג כפִּרְחַח. הוא הכניע את פִּיטֶר שִילְטוֹן אבל לא את מצלמות הטלוויזיה שחשפו את קלונו. זה היה עונשו.

טקסט תמונה : זהו בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 . פגשתי אותו כעבור 12 שנה יחד עם יוסל’ה מרימוביץ’ במשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC בפאריס במונדיאל צרפת 1998. שאלתי אותו, “מה קרה שם באִצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו 86′ עם “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה…?”. הוא חייך חיוך מריר והשיב, “שדדו אותנו לאור היום”. 22 שחקני שתי הקבוצות, המאמן הארגנטיני קארלוס בילארדו ואני, ו- עִמנו 100000 (מאה אלף) צופים באִצטדיון ראו שדייגו ארמאנדו מאראדונה כבש את השער בידו, חוץ משלושת השופטים. הם לא ראו דבר ואישרו את השער”. (באדיבות TELEMEXICO ובאדיבות יוסל’ה מרימוביץ’. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות אתה פוגש ברחבי העולם הרבה מאוד דמויות ופיגורות שקשורות לביזנס הזה שנקרא, “הסימביוזה הבלתי נמנעת של הטלוויזיה והכדורגל”. מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת בשעה שעל דלת הכניסה למשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס נשמעו כמה הקשות קלות. בפתח ניצבו יוסל’ה מרימוביץ ז”ל וחברו המנוח בובי רובסון. יוסל’ה מרימוביץ היה ידיד אמת שלי (ושל רבים אחרים בארץ ובעולם) שאיננו מחמיץ לעולם שום מונדיאל. הוא חייך ואמר לי, “יואש, תכיר, זהו בובי רובסון, חבר שלי”. הזמנתי אותם פנימה בחפץ לב. התפתחה שיחה על כוס תה וקפה . הם שתו תה ואני קפה . החזרתי את בובי רובסון 12 שנה לאחור ל- “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. רציתי לשמוע ממקור ראשון מה קרה אז מנקודת מבטו ב- 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- “אצטקה”. הוא נשאר ג’נטלמן אנגלי גם עכשיו. הוא דיבר בשקט, לא הרים את קולו, וסיפר בשלווה סטואית על ההשקעה האישית שלו באימונים והכנות של נבחרת אנגליה לטווח ארוך בדיוק לקראת סוג כזה של מפגשים על כל הקופה. היו לו תלונות מאוד קשות נגד השיפוט ההוא של הטוניסאי עלי בנאסר, על עיוורונם של כל שלושת שופטי המשחק, ועל עבודתו רבת שנים שירדה בבת אחת לטמיון. הוא לא איבד את צלמו ונשאר Cool. אי אפשר היה שלא להעריך את הופעתו והתנהגותו באותה פגישה ביוני 1998 בפאריס. היה בו משהו מאוד אצילי ומאופק. לא רבים מכירים את הקריירה המקצועית העשירה של בובי רובסון . הוא נחשב לבר סמכא ואחד ממומחי הכדורגל הגדולים בעולם . בובי רובסון נולד בלונדון ב- 1933. בגיל 17 החל את קריירה הכדורגל שלו בקבוצת פולהאם (Fulham) . הוא היה שחקן מרכז שדה מצטיין . ניהול וראיית המשחק היו תחום התמחותו. ב- 1956 הועבר לקבוצת ווסט אלביון ברומיץ’ (West Bromwich Albion) שם שיחק שֵש שנים ואח”כ חזר לקבוצת נעוריו פולהאם. בובי רובסון שיחק 15 שנה בליגה הבכירה והשתתף ב- 584 משחקים. הוא הבקיע 133 שערים. לאחר שסיים את הקריירה בפולהאם הצדיע לוֹ המועדון והעניק לו את תפקיד המנהל. ב- 1968 עבר בובי רובסון לעונה אחת לקנדה שם אימן את קבוצת הכדורגל, “גַלֵי הקֶצֶף הלָבָן”, של העיר וואנקובר (Vancouver Whitecaps) בשנת 1969. הייתה נקודת המפנה שלו כמאמן. בובי רובסון נטל לידיו את מִשרת המאמן של קבוצת איפסוויץ’ (Ipswich) ושהה בה שלוש עשרה שנה. הוא הקים דוֹר של שחקנים צעירים. ב- 1978 זכתה איפסוויץ’ בגביע האנגלי ובשנת 1981 לקחה את גביע יואפ”א (UEFA Cup). התאחדות הכדורגל האנגלית שמה עליו עין . ב- 1978 מונה בובי רובסון למאמן נבחרת ב’ של אנגליה. ארבע שנים אח”כ ב- 1982 מונה למנג’ר נבחרת אנגליה.

טקסט תמונה : שנת 1960. בובי רובסון חלוץ נבחרת אנגליה (עם הכדור בחולצה הכהה) בצעירותו מול הבלם ג’קי צ’ארלטון (באדיבות יוסל’ה מירמוביץ’. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התבוננתי עכשיו בפניו היפים של בובי רובסון. הוא היה כבר בן 65 וראשו סַב לגמרי. יש משהו שמעורר הדרת כבוד כלפי הכדורגל האנגלי וגם למצלמות הטלוויזיה של ה- BBC , ITV , ו- BSKYB, שמכסות ומשדרות אותו. הודיתי לבובי רובסון ויוסל’ה מרימוביץ’ (האהוּב) על הביקור ולחצתי בחוֹם לשניהם את היד. שניהם אינם עוד בין החיים.

טקסט תמונה : 1970. לפני 48 שנים. יוסל’ה מרימוביץ’ (מימין) וחברו הטוב המאמן האנגלי בובי רובסון במגרש האימונים של איפסוויץ’ ב- 1970. (התמונה באדיבות יוסל’ה מירמוביץ’. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הניסוח התיאולוגי של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כי הייתה זאת “יד האלוהים” שכבשה את שערה של אנגליה ב- 22 ביוני 1986 היה מעניין ומחושב. בעל השראה. שתי המילים “יד האלוהים” כללו בתוכן פירוש וויזואלי מובהק של ייסורי ההיסטוריה הארגנטינית : חזון תיאולוגי ומעשה נקמה נגד האימפריה הבריטית בראשות אשת הברזל מרגרט תאצ’ר שכבשה ב- 1982 את איי פוקלנד (מאלווינאס) מידי ארגנטינה והסבה לאומה הארגנטינית אבדות צבאיות כבדות והשפלה מדינית. דייגו ארמאנדו מאראדונה בן ארגנטינה לא שכח זאת. הוא תיעב את האנגלים והיה אחד מאותם הארגנטינאים שמעולם לא לבש את מדיו של מועדון כדורגל אנגלי כלשהו כפי שעשו בזמנו חבריו לנבחרת ארגנטינה אוֹסְבָאלְדוֹ אָרְדִילֶס וריקארדו וויז’ה.

3 ביוני 1983. אצטדיון ר”ג. גמר גביע המדינה בכדורגל . הפועל ת”א – מכבי ת”א 2:3. השדר נסים קיוויתי ושחקן הפועל ת”א גיל לנדאו.

ההיסטוריה סובבת על צירה. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לא היה הראשון שהשתמש במונח “יד האלוהים” כדי לתרץ כיבוש שער. עשה זאת לפניו ווירטואוז אחר מישראל המשורר והעיתונאי עֵלִי מוֹהַר ברפורטאז’ה עיתונאית שלוֹ במדורו “בשער”, במקומון התל אביבי “העיר”, ביום שישי – 10 ביוני 1983. עלי מוהר ז”ל הקדים את דייגו ארמאנדו מאראדונה והשתמש בניסוח תיאולוגי המנמק את הבקעת שער הניצחון של גִילִי לַנְדָאו במשחק הגמר על גביע המדינה בו ניצחה הפועל ת”א את מכבי ת”א 2:3. עֵלִי מוֹהַר עיתונאי וכותב מחונן וגם אוהד שרוף מוצהר של אגודת הספורט הפועל ת”א, טבע בכישרון רב מאמר הומוריסטי מיוסר בעל השראה במקומון “העיר” המנתח את אותו רגע המחלוקת המפורסם בו הכניע גיל לנדאו בידו את שוער מכבי ת”א משה מרכוס ושופט המשחק עובדיה בן- יצחק אך לא גבר על מצלמות הטלוויזיה הישראלית ולא על השַדָּר נסים קיוויתי. עלי מוהר לא ראה יד (שהייתה) וגייס את חבר מרעיו פול רנייה, פולמוסאי, קולמוסאי  ושאר ידידיו כדי שיתמכו בגרסתו. למאמרו העניק את הכותרת, “יושם קץ למחלוקת”, וכך כתב : “האם הייתה זו ידו של גילי לנדאו ? ! – זוהי השאלה המוחצת ! ידו של מי התערבה שם, שואלים אתם – ואני עונה ואומר : יד הגורל הייתה זו, חברים, יד הגורל. ואולי רק אצבע, אצבע אלוהים , ולא בהכרח ידו של גילי !” [3].

ראה מקומון “העיר” מ- 10 ביוני 1983. מקומון “העיר” תל אביב. המשורר המחונן והעיתונאי עלי מוהר ז”ל מכנה במקומון “העיר” את שער הניצחון של גילי לנדאו (הובקע ביד) כ- “אצבע אלוהים”, במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל של 1983, בו גברה הפועל ת”א על מכבי ת”א 2:3. 

ביום רביעי אחה”צ – 1 ביוני 1983 , התקיים באצטדיון רמת גן משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת”א ומכבי ת”א. דרבי סוער ויוקרתי בין שתי יריבות וותיקות שמעורר עניין רב ברחוב הספורטיבי של המדינה. בונוס. לא יכולתי לצפות ליותר מזה. זכויות השידורים נרכשו על ידי בחינם במו”מ קצר עם יו”ר ההתאחדות חיים הברפלד תמורת הצבת שלטי פרסומת מסחרית באצטדיון כאוות נפשם. חוזה השידור הישיר נחתם ברוח הסלוגן הכספי – כלכלי ההיסטורי שטבע מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ב- 23 במאי 1983 בכתב ידו המסורבל והמגושם, “הם פרסומות – אנחנו בחינם”.

טקסט מסמך : 23 במאי 1983. “הם שלטים – אנחנו בחינם”, כתב לי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל. האותיות היו מגושמות ומסורבלות, ורחוקות מלהיות אסתטיות, אך הייתה להן משמעות רבה. יוסף “טומי” לפיד השמרן היה בעצם האיש שבאופן פרדוקסאלי הציף את מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודף פרסומות מסחריות. הוא מחד חסך כסף לקופת רשות השידור באי תשלום זכויות שידורים אולם מאידך בנה במו ידיו צוהר לא קטן לדליפת פרסומות מסחריות אל מסך הטלוויזיה הציבורית שעליו היה אחראי. הדליפה הפכה לזרם והזרם נהיה אשד בהיקפים חסרי תקדים. חלפו שנים רבות מאז אך המסמך שקבע תקדים היסטורי חשוב לטוב ולרע – נשמר על ידי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באִצטדיון ר”ג הוצבה כמות גדולה של שלטים שנשאו פִּרסומות מסחריות לרוֹב, הרבה מעבר למקובל . חריגה מוחלטת מתשעת עקרונות של מסמך ה- EBU המציבים כללים ברורים של הצבת שלטי פרסומות מסחריות בשידורי ספורט בטלוויזיה. רשות השידור כחברה מלאה ב- EBU הייתה מחויבת למסמך הזה וההוראות הכלולות בו. קו האורך המזרחי של המגרש והאזורים שמאחורי השערים היו רוויים בשלטי פרסומת מסחרית לעייפה , אך אנחנו שידרנו ישיר את המשחק בחינם. יוסף “טומי” לפיד ז”ל עשה כל מאמץ לשמור על תקציב מאוזן של רשות השידור אך הוא היה האיש שהתיר בגלוי את חדירתה הגלויה של הפִּרסומת המסחרית הסמויה למסך שידורי הספורט בטלוויזיה. לא הייתה לו ברירה. אולי חשב שמאבק הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד חדירת הפרסומת המסחרית בשילוט במגרשי הספורט, בעיקר באצטדיוני הכדורגל והיכלי הכדורסל, הוא מאבק אבוד וחסר סיכוי, והחשוב ביותר ככלות הכול מנקודת מבטו הוא לשמור על תקציב מאוזן. לשמחתי יכולתי להעמיד לרשותו של השַדָּר נסים קיוויתי את ניידת מט”ח של הטלוויזיה החינוכית שהפיקה שידור בצבע בפיקוחו הטכני של מאיר בן ארי [4]. לרשות ניידת השידור הזאת עמדו חמש מצלמות. מספר שיא בימים ההם. ממש אותה כמות מצלמות שעמדה לרשות ה- BBC  בעת כיסוי משחק הגמר על גביע העולם ב- 1966. ניידת השידור הזאת כללה טכנולוגיה רב צדדית משופרת. הפעילו אותה כ- 30 צלמים וטכנאים. לראשונה עמדו לרשותנו שני מקורות של הילוכים חוזרים, אומנם במהירות רגילה מפני שלא היה קיים אז הילוך חוזר איטי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך אחד מהם היה נפרד מ- Integrated feed של הצילום הכללי. מכשיר ההקלטה של ההילוך החוזר הנפרד התחבר למצלמה האחורית הקרקעית שהוצבה ליד השער הצפוני. המצלמה הזאת הייתה Camera Isolated והייתה מקושרת ל- VTR בן 2 אינטשים משל עצמה.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה. זהו העיתונאי נסים קיוויתי שדר הספורט הוותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אישיות טלוויזיונית נדירה ו- מיוחדת וגם אדם דגול ומוכשר בתחומים רבים שאהבתי ותמיד אוהב אותו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי שידר ישיר את המשחק. כרגיל למגִנת לבו של יורם ארבל. שער הניצחון של חלוץ הפועל ת”א גִיל לַנְדָאוֹ בדקה ה- 67 הובקע ביד. לא היה כל ספק בכך. דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניסה בשעתו להסתיר את מעשה הפשע. הוא היה שחקן כדורגל מתוחכם ודאג להצמיד את האגרוף המרוּשָע לראשו. גילי לנדאו עשה זאת בגלוי. הוא לא עמד בפיתוי ושלח זרוע ארוכה לעבר הכדור ובראשה האגרוף הקפוץ שלוֹ. מצלמות הטלוויזיה שלנו חשפו ללא כל קושי את מעשה התרמית . שוער מכבי ת”א משה מרכוס יצא משערו עד לקו ה- 16 כמעט כדי לבלום מסירה ארוכת טווח שנבעטה לעברו של גִיל לַנְדָאוֹ. הוא הגיע הראשון לכדור וניסה להרחיק אותו בבעיטה אך הכדור פגע ברגלו של גיל לנדאו וניתז כריקושט לעבר שער מכבי ת”א . למקום הסכנה חש בלם מכבי ת”א אָבִי כּהֵן ז”ל. גיל לנדאו הגיע במרוצה גם הוא , ניתר והתרומם לעבר הכדור האווירי בסמוך מאוד לשער מכבי ת”א כשאבי כהן עם פניו לשער ובגבו לגיל לנדאו מנסה לסוכך על הכדור בגופו. בשהייתו הקצרה באוויר כשהוא גוחן מעל כתפיו של בלם מכבי ת”א אבי כהן התפתה גיל לנדאו ליֶצֶר הרַע ושלח את אגרוף יד ימין שלוֹ לכדור. הוא הכה בו בכף ידו ממש כמו בתנועת הנחתה במשחק כדורעף. הכדור טַס לשער. הקוונים לא הגיבו ושופט המשחק עובדיה בן – יצחק שגם הוא לא הבחין במשהו חריג אישר את השער. אָבִי כּהֵן ממש התחנֵן לפני השופט כי יבטל את השער שהובקע ללא כל ספק ביד, אך עובדיה בן-יצחק לא שעה לתחינותיו . שתי המצלמות האלקטרוניות של ניידת השידור, המצלמה המובילה ברוֹם האִצטדיון ומצלמת ההילוך החוזר האחורית ליד שער מכבי ת”א, גילוּ את מעשה התרמית של גיל לנדאו והצליחו להוכיח מעל לכל ספק , במאת האחוזים, כי השער אומנם הובקע ביד. הפועל ת”א ניצחה 2:3 וזכתה בגביע . נשיא המדינה מר חיים הרצוג העניק אותו למשה סיני קפטן הפועל ת”א. כעבור ימים אחדים הודה גיל לנדאו בעיתונות שאומנם כבש את השער בידו. נסים קיוויתי היה צריך להודות לאלוהי הטכנולוגיה שאִפשֵר לו להיות חכם וגם צודֵק On line בזמן אמת. TELEMEXICO 1986 חשפה את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה בעזרת 15 (חמש עשרה) מצלמות טלוויזיה ושלושה הילוכים חוזרים. אנחנו חשפנו את החטא של גיל לנדאו באמצעות חמש מצלמות בלבד ושני הילוכים חוזרים.

עורך הספורט של “מעריב” ישראל רוזנבלט פרסם ב- 4 ביוני 1983 בעיתונו ביקורת טלוויזיה בשבח האבחנה הטלוויזיונית של נסים קיוויתי , והכתיר את מאמרו בכותרת , “הניצחון הידני” . כך כתב [5] : מצלמות הטלוויזיה הישראלית התעלו אתמול למעמד של “הבלש הלאומי”, כאשר חשפו בצורה בהירה וחדה את המשחקים האסורים של גיל לנדאו. אתמול הוכח מעל לכל ספק כי שער הניצחון במשחק גמר גביע המדינה הובקע במהלומת אגרוף. מה שלא ראו אלפי הצופים בגלל מבנהו הלקוי של אִצטדיון ר”ג, מה שלא ראו השופט הראשי עובדיה בן-יצחק והקוון שלו יצחק אורגד מסיבות שקשה מאוד להבינַן – ראו המצלמות האלקטרוניות והן דיווחו “בסלואו מושן” מעורר התפעלות כיצד פוגע הכדור פעם אחת בידו של גיל לנדאו בשעה שהוא פורץ מול השוער מרכוס, ומה שחמור יותר, כיצד מתרומם גיל לנדאו באוויר מעל אבי כהן ומנחית את הכדור לתוך הרשת בישו הימנית. הניצחון הידני במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 1983 ייכנס לפולקלור של הכדורגל הישראלי יחד עם עוד מקרים שקרו בעבר כמו שערו של דרור בר-נור “שנגח” שער בידו ב- 1976 במשחק מכבי ת”א נגד מכבי נתניה, פעולה שנראתה ע”י 20000 (עשרים אלף) צופים, אך נעלמה מעיני השופט נפתלי איתן .אוהדי הפועל ת”א ימשיכו להניף את הגביע ואוהדי מכבי ת”א יוכלו תמיד לטעון כי לדידם הסתיים המשחק ללא הכרעה 2:2″. גִיל לנדאו לא הצטייר במשחק הזה כצדיק גדול. כמו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה סירב להודות באשמה בזמן אמת. הוא בחר לעשות זאת ארבעה ימים מאוחר יותר בווידוי פרטי בפני אבי רצון ששימש אז כעיתונאי ב- “מעריב” [6]. לאולפן הטלוויזיה שלנו הוא חשש לבוא.

טקסט תמונה : יוני 1983. שחקן הפועל ת”א גיל לנדאו מתוודה בפני העיתונאי אבי רצון מ- “מעריב” כי אכן הבקיע את שער הניצחון בידו במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר”ג ב- 3 ביוני 1983 בו ניצחה הפועל ת”א את מכבי ת”א 2:3. גיל לנדאו עשה שגיאה גדולה משלא הסכים להתייצב בפני מצלמות הטלוויזיה בתום המשחק כדי להכות מייד בפומבי על החטא. הוא צבר תדמית ציבורית שלילית בדמותו של “גילי – טריקי”. (באדיבות “מעריב”).

אין עונג גדול יותר לשַדָּר ספורט בטלוויזיה מלגלות ולחשוף את האֶמֶת On line באמצעות הטכנולוגיה העומדת לרשותו. אין אושר רב יותר לשדר כדורגל לשמֵש קָטֵגוֹר (או סָנֵגוֹר), שוֹפֵט, פּוסֵק, ואֶקְזֶקְיוּטר של שופטי המשחק בעת ובעונה אחת בשידור ישיר לעיני מיליון צופים – והאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. זוהי משאת נפשו של כל שַדָּר טלוויזיה. העונג הזה נפל הפעם בחלקו של נסים קיוויתי.

[1] ראה נספח : כתבה של חיים ברעם במקומון הירושלמי “כל העיר” בתקופת משחקי גביע העולם בכדורגל- מכסיקו 1986.

[2] ראה נספח : מאמר ביקורת טלוויזיה של פרופסור דן כספי במקומון “קול ירושלים” מחודש יוני 1986, הנוגע לשידורי הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 במונדיאל מכסיקו 1986.

[3] ראה נספח : מאמרו של עלי מוהר במדור ‘בשער’ במקומון התל אביבי “העיר” מיום שישי – 10 ביוני 1983.

[4] ראה נספח : זאת הייתה ניידת השידור מט”ח ולא ניידת ה- “וורד” . ראה מסמך בתיק מנהל הטלוויזיה 5.7.1984 – 13.2.1983.

[5] ראה נספח : מאמר ביקורת הטלוויזיה של ישראל רוזנבלט “במעריב”  מ- 4 ביוני 1983 המשבח את עבודת מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שפסקו כי שער הניצחון של חלוץ הפועל ת”א גילי לנדאו במשחק גמר גביע המדינה נגד מכבי ת”א הובקע ביד.

[6] ראה נספח : מר גיל לנדאו מודה בכתבה של אבי רצון “במעריב” ב-  6 ביוני 1983 כי כבש את שער הניצחון בידו.

סוף הפוסט מס’ 753. הועלה לאוויר בחצות של יום שישי – 6 ביולי 2018. 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *