פוסט מס’ 769. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים רווי בכרוניקה ללא הָגוּת ואנליזה. תקצירי המשחקים ב- Champions League רצוּפים עובדות אולם בלי ניתוח והסבר. כאילו ההישג העיתונאי מתחיל ונגמר רק בהרצת קטעי ה-Video מהאולפן בהרצליה פלוס Voice over שטוח של שני שדרני ה-Off tube נָדָב יַעֲקוֹבִּי ואָבִי מֶלֶר. אלוף ה-כְרוֹנִיקָה נדב יעקובי איננו מבין כי התרופה הראשונה למניעת התפשטות וִוירוּס הבעיטות החופשיות במשחק הכדורגל נעוצה ראשית דבר בידיעתם והבנתם של המתגוננים (השוער פלוס אנשי החומה והמאמנים שלהם) את תורת המתמטיקה הפיזיקאלית העוסקת ב-חוקי ה-אווירודינמיקה המשפיעים השפעה דרמטית על התנהגות ומסלול תעופת הכדור באוויר. כל עוד והמתגוננים לא יניחו את וִוירוּס הכדור החופשי מתחת למיקרוסקופ, הם לא ימצאו את המַעֲנֶה כיצד לבלום אותו. תיאוריו הכרוניים של נָדָב יַעֲקוֹבִּי את שני שעריו של ניימאר בשתי בעיטותיו החופשיות במשחק פ.ס.ז’. -הכוכב האדום 1:6, מגוחכים ומתאימים לרמה של תלמיד בבי”ס יסודי. לעולם גם לא מתנהל דיון האם הצבת החומה באמת נדרשת מול כל כדור חופשי. מודי בר און מתעקש להפוך את עצמו לקוריוז. התגנבותו בַּלָּאט למרכז ה-Frame ו-התייצבותו הַלֵיצָנִית באולפן בהרצליה בתווך בין שני הפרשנים ה-ווכחניים שלו אלי גוטמן ועומרי אפק הנסערים והנרגשים, והשימוש ב-מִימִיקָת פניו המגוחכת נועדה להציג אותם כ-נִיצִים ילדותיים. שניהם היו עסוקים עד כְּלוֹת ב-וויכוח סוֹעֵר, רוֹגֵש, ומעניין, ו-גם רלוואנטי אודות חיוניותו (ו/אוֹ לָאו) של המאמן הארגנטינאי מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ (Mauricio Pochettino) בן 46 מאמנה של קבוצת הכדורגל האנגלית טוטנהאם (Totenham) בשעה שמודי בר און פסע והתגנב בחֲשַאי מאחורי גָבַּם. מדובר ב-הנחייה מעליבה ופוגענית. מדובר ב-סגנון משוּעשע של הובלה בִּידוּרִית, יָעֵנִי כאילו הומוריסטית, מאוד לא מנומסת (בתוכנית תיעודית), שנוֹעַדָה להעמיד את עצמו במרכז ה-Frame, ובדרך לפגוע ולהגחיך את אמינותם של שני הפרשנים המובילים ולחשוף אותם כ-כלים ריקים, יריבים קטנוניים ש-מתקוטטים בענייני דְיוּמָא. מדובר בהתנהגות וויזואלית בוטה ומחורבנת נטולת כבוד של המגיש והמנחה כלפי הפרשנים שלו ב-מִשְדָר / תקציר של משחקי ליגת האלופות בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום רביעי-3 באוקטובר 2018 וגם כלפי צופיו. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם 40 שנים ואף פעם לא ראיתי מחזה כּוֹשֵל וכל כך עָלוּב On Camera בו מנחה-מוביל מתגנב חֶרֶש ובהסתר באולפן מאחורי גֵוַום של שותפיו לשידור, הפרשנים שלו, ובסיוע תנועות גוף ו- הַעֲוָויוֹת פנים מגוחכות מנסה להמעיט בערכם. היכן עורך המִשְדָר שמרשה התעמרות מֵבִישָה כזאת של המנחה המוביל בפרשנים שלו ? התבוננתי במראה פניהם של שני נציגי ה-או”ם השדרנים הניטרליים נדב יעקובי ואבי מלר שהסתכלו במתרחש כה סמוך אליהם מהשולחן שמנגד ולא התייצבו לימינם של אלי גוטמן ועומרי אפק. שני האומניקים הנבוכים האלה הללו וויתרו על יושרתם, מילאו פיהם מים, ושתקו. אילו הייתי במקומם הייתי מתרומם מכסאי ואומר למודי בר און כהַאי לִישָנָא : “תראה…ה-Champions League איננה תוכנית פרטית שלך גם אם אתה המנחה-מוביל שלה…אם לא תתייחס בכבוד הראוי לשותפיך, אזי אנחנו קמים ועוזבים את האולפן…”. מאמן הכדורסל צְבִי שֶרְף (היום, מאמנה של מכבי ראשל”צ) פלוס מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, ואנוכי. בנבכי הזמן. היסטוריה רחוקה. יחסיי הסימביוטיים והאמביוולנטיים עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 2002-1980. במידה לא מועטה ב-הרחבה.  פוסט מס’ 769. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 7 באוקטובר 2018).

פוסט מס’ 769.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק לפי שָעָה ב- חִינָם לקוראים.

הערה 5 : כמות המתעניינים, הנכנסים, והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב 3/4 מיליון ברוטו.

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 769 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 7 באוקטובר 2018.

——————————————————————————————–

פוסט מס’ 769. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים רווי בכרוניקה ללא הָגוּת ואנליזה. תקצירי המשחקים ב- Champions League רצוּפים עובדות אולם בלי ניתוח והסבר. כאילו ההישג העיתונאי מתחיל ונגמר רק בהרצת קטעי ה-Video מהאולפן בהרצליה פלוס Voice over שטוח של שני שדרני ה-Off tube נָדָב יַעֲקוֹבִּי ואָבִי מֶלֶר. אלוף ה-כְרוֹנִיקָה נדב יעקובי איננו מבין כי התרופה הראשונה למניעת התפשטות וִוירוּס הבעיטות החופשיות במשחק הכדורגל נעוצה ראשית דבר בידיעתם והבנתם של המתגוננים (השוער פלוס אנשי החומה והמאמנים שלהם) את תורת המתמטיקה הפיזיקאלית העוסקת ב-חוקי ה-אווירודינמיקה המשפיעים השפעה דרמטית על התנהגות ומסלול תעופת הכדור באוויר. כל עוד והמתגוננים לא יניחו את וִוירוּס הכדור החופשי מתחת למיקרוסקופ, הם לא ימצאו את המַעֲנֶה כיצד לבלום אותו. תיאוריו הכרוניים של נָדָב יַעֲקוֹבִּי את שני שעריו של ניימאר בשתי בעיטותיו החופשיות במשחק פ.ס.ז‘. -הכוכב האדום 1:6, מגוחכים ומתאימים לרמה של תלמיד בבי”ס יסודי. לעולם גם לא מתנהל דיון האם הצבת החומה באמת נדרשת מול כל כדור חופשי. מודי בר און מתעקש להפוך את עצמו לקוריוז. התגנבותו בַּלָּאט למרכז ה-Frame ו-התייצבותו הַלֵיצָנִית באולפן בהרצליה בתווך בין שני הפרשנים ה-ווכחניים שלו אלי גוטמן ועומרי אפק הנסערים והנרגשים, והשימוש ב-מִימִיקָת פניו המגוחכת נועדה להציג אותם כ-נִיצִים ילדותיים. שניהם היו עסוקים עד כְּלוֹת ב-וויכוח סוֹעֵר, רוֹגֵש, ומעניין, ו-גם רלוואנטי אודות חיוניותו (ו/אוֹ לָאו) של המאמן הארגנטינאי מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ (Mauricio Pochettino) בן 46 מאמנה של קבוצת הכדורגל האנגלית טוטנהאם (Totenham) בשעה שמודי בר און פסע והתגנב בחֲשַאי מאחורי גָבַּם. מדובר ב-הנחייה מעליבה ופוגענית. מדובר ב-סגנון משוּעשע של הובלה בִּידוּרִית, יָעֵנִי כאילו הומוריסטית, מאוד לא מנומסת (בתוכנית תיעודית), שנוֹעַדָה להעמיד את עצמו במרכז ה-Frame, ובדרך לפגוע ולהגחיך את אמינותם של שני הפרשנים המובילים ולחשוף אותם כ-כלים ריקים, יריבים קטנוניים ש-מתקוטטים בענייני דְיוּמָא. מדובר בהתנהגות וויזואלית בוטה ומחורבנת נטולת כבוד של המגיש והמנחה כלפי הפרשנים שלו ב-מִשְדָר / תקציר של משחקי ליגת האלופות בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום רביעי-3 באוקטובר 2018 וגם כלפי צופיו. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם 40 שנים ואף פעם לא ראיתי מחזה כּוֹשֵל וכל כך עָלוּב On Camera בו מנחה-מוביל מתגנב חֶרֶש ובהסתר באולפן מאחורי גבם של שותפיו לשידור, הפרשנים שלו, ובסיוע תנועות גוף ו-הַעֲוָויוֹת פניו המגוחכות מנסה להמעיט בערכם. היכן עורך המִשְדָר שמרשה התעמרות מבישה כזאת של המנחה המוביל בפרשנים שלו ? התבוננתי במראה פניהם של שני נציגי ה-או”ם השדרנים הניטרליים נדב יעקובי ואבי מלר שהסתכלו במתרחש כה סמוך אליהם מהשולחן שמנגד ולא התייצבו לימינם של אלי גוטמן ועומרי אפק. שני האומניקים הנבוכים האלה הללו וויתרו על יושרתם, מילאו פיהם מים, ושתקו. אילו הייתי במקומם הייתי מתרומם מכסאי ואומר למודי בר און כהַאי לִישָנָא : “תראה…ה-Champions League איננה תוכנית פרטית שלך גם אם אתה המנחה-מוביל שלה…אם לא תתייחס בכבוד הראוי לשותפיך, אזי אנחנו קמים ועוזבים את האולפן…”.מאמן הכדורסל צְבִי שֶרְף (היום, מאמנה של מכבי ראשל”צ) פלוס מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, ואנוכי. בנבכי הזמן. היסטוריה רחוקה. יחסיי הסימביוטיים והאמביוולנטיים עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 2002-1980. במידה לא מועטה ב-הרחבה. פוסט מס’ 769. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 7 באוקטובר 2018).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור רָב כמופרך לחלוטין. לשידור הציבורי נגרמו כבר בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. מנהיגות טְמֵאָה ומוּסָר יָרוּד, עלוב, ו- מלוכלך טינפו את כתליו של השידור הציבורי. לא היה ניתן עוד להסיר את הכתמים השחורים משחור. היה צורך להפיל את העמודים ולבנות תחתיהם חדשים, נקיים. וצחורים. ממשלת ישראל התעוררה מאוחר מידי. רק בחלוף שלוש שנים, ב- 2 במאי 2005, התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניק שלוש שנים קודם לכן ב- 2 ביוני 2002 ל- יוסף בר-אל את מינוי הקבע המופרך של מנכ”ל רשות השידור, והציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל לתקופה של 5 שנים עד חודש יוני של 2007. יוסף בר-אל המנכ”ל המושחת של רשות השידור לא הגיע ליעד הסופי. כאמור, ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מֶנִי מָזוּז נִטְרֶלָה ו- הדיחה את מנכ”ל רשות השידור המביש בבושת פנים (גם אם באיחור רב) לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי ש- מעד. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמִשְרָה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה, זניחה, בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו של אותו יוסף בר-אל, ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות. חשיבותן אינן פחותות מהנושא המרכזי בו דן פוסט מס’ 769 בבלוג yoashtvblog.co.il

1. אלון בן דוד עיתונאי ואיש טלוויזיה (ברמה גבוהה) בערוץ 10.

סרטו התיעודי בן שעה של איש הטלוויזיה הוותיק, הפורה, הרציני, והמוכשר אלון בן דוד “הסיירת”, אודות סיירת חטיבת “גולני” האמיצה לדורותיה (שודר בערוץ 10 ביום רביעי – 3 באוקטובר 2018) היה Masterpiece טלוויזיוני שראוי להערכה רבה (!). מדובר במחקר מדויק תלת ממדי שנעשה לאורך, לרוחב, ולעומק ובהפקה ברמה גבוהה. אלון בן דוד, תבורך (!).

2. גלית אלטשטיין עיתונאית ושדרנית (ברמה גבוהה) ברדיו גלי צה”ל, החמיצה את חמי שלו.

האזנתי לשיחה שניהלה העיתונאית – שדרנית גלי צה”ל גלית אלטשטיין ברדיו גלי צה”ל בים רביעי – 3 באוקטובר 2018 עם עיתונאי “הָאָרֶץ” חמי שלו אודות מנהיגותו השלילית, התנהגותו הפרועה הבלתי צפויה, חוסר בקיאותו בנושאי פנים וחוץ, ו- מעשיו הרעים של נשיא ארה”ב דונאלד טראמפ. רק רגע אחד גָלִית אלטשטיין, אם חמי שלו (ולא רק הוא) טוענים שהנשיא דונאלד טראמפ הוא עבריין שמעלים מסים, מפר את זכויות אזרחי ארצו חדשים לבקרים, בוגד תדירות מאחורי גבן של נשותיו החוקיות (בעבר ובהווה) ו- שַכְבָן כרוני עם נשים לא לוֹ (תמורת תשלום דמי שתיקה), ובנוסף הוא גם פוליטיקאי שַקְרָן ונוֹכֵל שדרכיו דרכי רמייה – אז מדוע את כמראיינת לא שאלת אותו את חמי שלו בשיחתכם את השאלה המתבקשת ו- המכרעת, “…כיצד זה החוקה האמריקנית המוקפדת, הקשוחה, הברורה, והחד משמעית, מאפשרת אם כך לדונאלד טראמפ להמשיך לכהן בתפקידו הרָם, האחראי, והנישא ביותר בארה”ב… ???”. 

3. האסיר העשיר נוחי דנקנר.

הטייקון לשעבר והאסיר הנוכחי נוחי דנקנר הוא איש מרשים וקר רוח, שמצטייר כג’נטלמן, ואשר נכנס השבוע בחודש אוקטובר של שנת 2018 לכלא בגין פשעים כלכליים חמורים שביצע נגד החברה הישראלית שבה הוא חי ומתגורר. בפתח דלתות בית הסוהר הצהיר נוחי דנקנר את אהבתו למדינת ישראל, את אמונתו בבורא עולם, וכי הוא מאמין גם במערכת המשפט של מדינת ישראל ונפנה וצעד לעבר שערי הכלא הממתינים לו. נוחי דנקנר נידון לשלוש שנות מאסר. מעט מידי ומאוחר מידי. נוחי דנקנר הוא איש עשיר ו- עלוב, מבֵּין האחראים על סיאובה של החברה הישראלית. נוחי דנקנר הוא פְּלִילִיסְט, נוכל, ואיש עורמה מובהק שבחסות יָעֵנִי שקט נפשי ו- מאופקות, ובתחפושת של ג’נטלמניות ואמונה בלתי מתפשרת בחצרו הדתית של הרב יעקב ישראל איפרגן המכונה “הַרֶנְטְגֶן” מנתיבות, הוליך שוֹלָל שנים על שנים את בני עמו. זה לא עזר לו. לבסוף נתפש ונשלח ע”י שופטי ישראל אל מאחורי סורג ובריח. להלן תזכורת מפוסט מס’ 198 בבלוג yoashtvblog.co.il מתאריך 21 באפריל 2013 אודות נוחי דנקנר, כפי שכתבתי אותו לפני 5 שנים וחצי, כלהלן : “…סקירת משבר החובות העצומים של איש העסקים הכושל מר נוחי דנקנר ע”י כתבי “Themarker ” ו- “הארץ”, יסודית ויותר מ- מרשימה ! ניסיונו של נוחי דנקנר להציל את עורו ואת שליטתו ב- אי. די. בי. וטיסת האֵין ברירה שלו לקצה השני של העולם לבואנוס איירס אל שותפו אדוארדו אלשטיין – אינם מעוררים חמלה אלא דאגה כלכלית עמוקה. יש משהו עגום, מקומם, ונטול שמץ של מוסריות בהתנהלותם של נוחי דנקנר, אילן בן דוב, יצחק תשובה, וטייקונים אחרים נוספים. אנוכי כבן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן נותרתי יותר סוציאליסט מאשר קפיטליסט. בשעה שאני רושם את הפוסט הזה אני נזכר ב- מניפסט הקומוניסטי” של קארל מארקס ופרידריך אנגלס אותו למדנו בשיעורי כלכלה אצל המורה שלמה נאמן ומזמזם עכשיו להנאתי את נעימת “האינטרנציונאל”, ואת המילים, “קוּם הִתְּנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה…עַם עֲבָדִים מְזֵי רָעָב…עוֹלָם יָשָן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה…”. כל שמונת העמודים הראשונים של Themarker מוקדשים לחקירת המשבר הפיננסי VNR שאליו נקלע נוחי דנקנר. כתבי Themarker סמי פרץ, רותם שטרקמן, איתן אבריאל, מיכאל רוכוורגר, סיוון איזסקו, שלי אפלברג, ועידו באום – העלו היום תחקיר כלכלי יסודי, מקיף, ו- מזהיר אודות פרשת נפילתו של נוחי דנקנר. אין כאן כל שמחה לאיד אלא סדרת מאמרים כלכליים שמנתחים באופן קר ומדויק את המצב החמור, ומומלצים לעיון וקריאה. פרשת עלייתו ונפילתו של נוחי דנקנר היא משבר רציני שדורש טיפול שורש כלכלי ופוליטי על פי הנחיית נגיד בנק ישראל מר סטנלי פישר. נדמה לי שהקונצנזוס אודותיו וכישרונו המוניטארי המקומי והבינלאומי של סטנלי פישר איננו מוטל בספק. שלם. הוא מקובל לחלוטין על כל שכבות העם. לא ברור רק מכל הנאמר ע”י המומחים, מדוע הרחיק נוחי דנקנר עד לארגנטינה כשהיה יכול לחסוך זמן וממון ולוותר על המסע הארוך כדי למצוא מזור כאן אצל “הַרֶנְטְגֶן”, מֵטיבו מהעיירה נתיבות…”.

4. בוני גינזבורג ומירי נבו מייצגים עיתונאות דַלָה ברדיו גלי צה”ל. שניהם ממלאים שעת שידור ברדיו גלי צה”ל ב- דיבורים ללא נתונים, במֶלֶל סְרָק. ואז בא עיתונאי “הָאָרֶץ” אריה ליבנת ועושה לשניהם בי”ס. צל”ש לעיתון “הארץ”.

בוני גינזבורג ומירי נבו החמיצו הזדמנות חשובה לתקוף בתוכנית הספורט של רדיו גלי צה”ל (יום חמישי – 4 באוקטובר 2018) את פרשת “האמריקניזציה” שפושה בכדורסל הישראלי מזה עשרות שנים וכילתה ו- מכלה כל חלקה טובה בה טמון כישרונו הרב של הנוער הישראלי. שניהם היו חייבים לדון ולו בקצרה ערב פתיחת משחקי ליגת העל של עונת 2019 – 2018, לפחות כ- תזכורת, ולהצהיר בפני מאזיניהם כי עולם הכדורסל הישראלי המקורי והאותנטי הולך ונעלם. אילו בוני גינזבורג ומירי נבו היו עיתונאים נבונים, חרוצים, וידענים הם היו מפרסמים ערב תחילת משחקי ליגת העל בכדורסל בשבת – 6 באוקטובר 2018 את נתוני התקציבים הפיננסיים של עונת 2019 – 2018, שמממנים את תפעולן של תריסר הקבוצות בליגת העל בכדורסל רוויות המוני שחקנים אמריקניים, ודנים באפקט שלהם. וחוץ מזה : נבחרת ישראל בכדורסל תחת הדרכתו של המאמן הלאומי ארז אדלשטיין נכשלה בספטמבר 2017 להעפיל (ועוד במגרשה הביתי נוכח קהל ביתי בהיכל הספורט ביד אליהו) להעפיל לטורניר הגמר של אליפות אירופה 2017. בעקבות הכישלון הוּדָח ארז אדלשטיין וסוּלָק ממשרתו הלאומית הרמה. כנ”ל לגבי נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט אימונו של עודד קטש שכשלה עכשיו בספטמבר 2018 להעפיל לטורניר הגמר של אליפות העולם שתיערך בקיץ 2019 בסין. שחקני נבחרת ישראל ומאמנם עודד קטש הפסידו ב- 16 בספטמבר 2018 ב- לייפציג לנבחרת גרמניה 98:112 ואיבדו כל סיכוי מעשי להשתתף במפעל ה- מונדובאסקט (כאמור ב- 2019 בסין). המאמן הלאומי עודד קטש לא הודח. יתירה מזאת : הוא עודד קטש המאמן הלאומי הכושל ממשיך לעשות לביתו בקבוצת הפועל ירושלים. הכדורסל הישראלי המקורי שלנו כפי שהיכרנו אותו פעם, דוֹמֶה היום ל- נחלת העבר. מַר ועָצוּב. בוני גינזבורג ומירי נבו ממלאים שעת שידור ברדיו גלי צה”ל ב- עיתונאות דַלָה. עיתונאות משעממת ו- כלומניקית שנשענת על המון מֶלֶל, המון דיבורים, והמון פרשנות כללית לא ממוקדת ונעדרת עובדות. פספוס מוחלט. ואז בא העיתונאי אריה ליבנת איש “הָאָרֶץ” ומלמד היום, יום ראשון של 7 באוקטובר 2018, את בוני גינזבורג ומירי נבו שיעור מאלף בעיתונאות אמת, יעילה, מעניינת, ורלוואנטית. אֲרְיֵה לִיבְנָת מביא היום בפרוטרוט במדור הספורט של “הָאָרֶץ” אינפורמציה פיננסית – כלכלית אודות תקציבן השנתי לעונת 2019 – 2018 של שתיים עשרה הקבוצות המאיישות את ליגת העל בכדורסל של מדינת ישראל. טבלת עובדות מוניטריות ופיננסיות, שמטילות צֵל עיתונאי כבד על בוני גינזבורג ומירי נבו. בוני גינזבורג הוא אולי פרשן אולם הוא איננו עיתונאי. כנ”ל מירי נבו, קריינית / מגישה שאינה עיתונאית. מתברר כי תקציבה השנתי של קבוצת מכבי ת”א בעונת הכדורסל הנוכחית של 2019 – 2018 עומד על כ- 100.000000 (מאה מיליון) שֶקֶל והוא גדול יותר מסַךְ תקציבן הכולל של עֶשֶר קבוצות יחדיו (הפועל חולון + הפועל באר שבע + מכבי ראשל”צ + בני הרצליה + עירוני נֵס ציונה + הפועל אילת + מכבי אשדוד + הפועל תל אביב + גלבוע / גליל + עירוני נהריה), תקציבים שמגיעים ל- 84.000000 (שמונים וארבעה מיליון) שקל. כמו כן מפרט בנוסף אריה ליבנת למען קוראי עיתון “הָאָרֶץ” כי תקציבה של הפועל ירושלים לעונת 2019 – 2018 הקבוצה השנייה הכי עשירה בליגת העל נשען על 34.000000 (שלושים וארבעה מיליון) שקל. ברור שבוני גינזבורג ומירי נבו מסתובבים היום עם לחיים אדומות. מעניין אותי לדעת מה חושב מר שמעון אלקבץ מפקד גלי צה”ל ועיתונאי בעצמו על העיתונאות הכל כך רוטינית, דְלִילָה, ומשעממת שמייצגים בוני גינזבורג ומירי נבו בתחנת הרדיו הצבאית של מדינת ישראל בה הוא משמש העורך הראשי שלה.

טקסט מסמך : יום ראשון – 7 באוקטובר 2018. צל”ש ל- עיתון “הָאָרֶץ”. מדובר בעבודת עיתונאות למופת של עיתון “הָאָרֶץ” + מערכת הספורט של עיתון “הָאָרֶץ” + עיתונאי “הָאָרֶץ” אריה ליבנת החושפים ומפרטים את התקציב הפיננסי של של כל תריסר הקבוצות בליגת העַל בכדורסל של מדינת ישראל בעונת 2019 – 2018. שיעור מאלף בעיתונאות פעלתנית, חוקרת, יסודית, ומדויקת שנשענת על עובדות, ולכן ראויה להערכה רבה. יופי (!). (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

תזכורת הווה ועבר : נבחרת העתודה של ישראל בכדורסל עד גיל 20 היא אלופת אירופה בכדורסל ב- 2018. ישראל גברה הערב (יום ראשון – 22 ביולי 2018) במשחק הגמר ב- חמניץ (Chemniz) – גרמניה על נבחרת קרואטיה וניצחה אותה בתוצאה 66:80.

“…נכון שנבחרת הצעירה של ישראל בכדורסל אותה מוביל מאמן בעל שיעור קומה בשם אריאל בית הלחמי היא אלופת אירופה בכדורסל לאחר שהדיחה את נבחרת יוון בבית C המוקדם בתוצאה 84:106 (!), ניצחה ב- 1/8 הגמר את שוודיה 63:72 (!!), ואח”כ העיפה את נבחרת ספרד בשלב רבע הגמר בתוצאה 75:98 (!!!), ו- סילקה מהדרך את צרפת בשלב חצי הגמר 75:98 (!!!!), ו- הביסה במשחק הגמר את נבחרת קרואטיה 66:80 (!!!!!). אינני ממעיט בערך הניצחונות של השחקנים הישראליים הצעירים על נבחרות הצעירות האירופאיות כ- יוון, ספרד, צרפת, וקרואטיה בעלות מוניטין ומסורת (ארבעתן נִגְלוּ להפתעתי ב- חמניץ / Chemnitz בסקסוניה – גרמניה, חלשות ולא מאורגנות בזירת הפרקט), אולם גם אינני שותף להמולת מדורי הספורט בטלוויזיה ובעיתונות המתרחשת כעת סביב הישגיה של נבחרת ישראל בכדורסל הטובה מכולן באליפות אירופה עד גיל 20 של 2018 הנערכת בגרמניה. מדובר בנבחרת ישראלית צעירה שהיא קודם כל קבוצה ושבשורותיה שוררים ראשית דבר חוץ ממקצוענות גם רוח קרב, חברות גדולה בין השחקנים, נאמנות איש לרעהו ולמנהיגם ומאמנם המצוין אריאל בית הלחמי הצנוע, הקרבה ומסירות למען המטרה הסופית, דבקות יוצאת דופן במשימה, וגם ענווה. אין תחליף לחֲבֵרוּת ורוּח קְרָב. אף על פי כן עדיין מדובר בכדורסל ישראלי איטי, צפוי, שבלוני, נטול אתלטיות, ורוטיני במרבית המשחקים. ניצחונות השחקנים הישראליים נעדרי ברק על נבחרות כאילו חזקות כ- יוון, ספרד, צרפת, וקרואטיה הם נושאי תקוות במידה רבה אולם לפי שעה אחיזת עיניים. נחמד לדעת שיוֹבֵל זוסמן המוכשר (2.00 מ’) נבחר ל- MVP של הטורניר אך זאת לדעת כי עוד רָב הדרך, עוד רַבָּה המלחמה כדברי המשורר. איגוד הכדורסל ומשרד התרבות והספורט בראשות השרה גב’ מירי רגב חייבים לעצור את האמריקניזציה המשתוללת שהשתלטה על הכדורסל הישראלי לפני שנים רבות, ועושה זאת היטב גם בימים אלה של 2018. תפקידה של מנהיגות הספורט והכדורסל בארץ היא ראשית דבר לאפשר לדור הצעיר שלנו המוכשר, הנמרץ, והנלהב למצוא את מקומו בקבוצות הכדורסל הבכירות בארץ. הפרשה הכאובה של אי מתן הזדמנויות משחק ל- יובֵל זוסמן שחקן מכבי ת”א (וגם ל- אִיתַּי שֶֹגֶב) וביטולם בגרוש ע”י המועדון, מהווה את הסָמַן הימני הקיצוני של דחיקת הנערים דוֹר העתיד שלנו מהכדורסל הישראלי לשוליים ע”י תגבורות אמריקניות זמניות.

היה נחמד להיווכח לפתע כי ערוץ ה- Off tube מס’ 55 בכבלים התעורר לפתע, וויתר על מורשתו, והתעשת ברגע האחרון משהטיס את השַדָּר המוביל דניאל זילברשטיין ואת הפרשן הסמכותי ובעל הידע גוּר שֶלֶף לשדר ישיר מהיכל הכדורסל של חמניץ (Chemnitz) בגרמניה את משחק הגמר בו הביסה נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של אריאל בית הלחמי את נבחרת העתודה של מדינת קרואטיה, 66:80. זו אותה קְרוֹאָטְיָה שפס הייצור הספורטיבי שלה שִרְטֵט בשעתו את דמויותיהם של כדורסלני העַל שלה דְְרָאזֶן פֶּטְרוֹבִיץ’, טוֹנִי קוּקוֹץ’, ודִינוֹ רָאדְגָ’ה. אין תחליף לליקוט והעברת אינפורמציה עיתונאית מהשטח, ממוקד ההתרחשויות. השידור הישיר המקיף של דניאל זילברשטיין וגור שלף מעמדת שידור מאובזרת ב- גרמניה החל ב- Pre Game Show מקיף והצגה יסודית של גיבורי העלילה בשתי הנבחרות בטרם התפתחותה, פלוס שידור ישיר של כל מהלך התמודדות הגמר בין ישראל לקרואטיה, פלוס Post Game Show מפורט שכלל בתוכו ראיונות מפורטים עם האלופים השחקנים הישראליים הצעירים שלנו, פלוס ריאיון עם המאמן המרשים ומנהיג הנבחרת הצעירה הישראלית אריאל בית הלחמי, עניו ומאופק אולם ידען ובר סמכא. מדובר סוף כל סוף בשידור עיתונאי נאה מהשטח ממוקד ההתרחשות בחמניץ – גרמניה ע”י ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אינני יכול להתאפק מלומר כי מאמן הכדורסל אריאל בית הלחמי מותיר עלי רושם רב באישיותו שמושכת את תשומת לבי בגלל, פשטותו, צניעותו, נחישותו, ובאיפוקו – מחַד, ושליטתו הנהדרת ו- בקיאותו בחומר, מאידך. דוגמא קלאסית של מנהיג מוצלח עתיר ידע ומשגשג שמתרחק מראוותנות.

הטלפון הראוותני ה- טרמפיסטי שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו מ- משכנו בירושלים עם המאמן המנצח ואלוף אירופה אריאל בית הלחמי ב- חמניץ (Chemnitz) – גרמניה נשא אופי פוליטי ולכן היה חסר ערך. מדובר בגימיק. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הודה בשיחתו עם אריאל בית הלחמי שהוא כלל לא צפה בשידור הישיר של דניאל זילברשטיין וגור שלף מגרמניה, בו הביסו שחקני ישראל הצעירים במשחק הגמר את בני גילם שמשחקים בנבחרת קרואטיה 66:80. למתבונן מהצד מצטייר בנימין נתניהו כפוליטיקאי (ולא כמדינאי) שמנסה לצבור פופולאריות ציבורית ולאסוף אותה בכל קרן זווית ובכל פינת רחוב. משחק הכדורסל, ההתמודדות של ישראל נגד קרואטיה במשחק הגמר על אליפות אירופה 2018 לנבחרות “U 20” לא עניינה אותו. עִניֵין אותו הַעִנְיָין איך וכיצד להפיק רווח פוליטי מהניצחון הספורטיבי של צעירי ישראל בזירת הפרקט. טיפש הוא לא. פוליטיקאי הוא כן.

מי שהציל את המצב באולפן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בארץ הוא פרשן העַל  שַי האוזמן. אסור להחמיץ אותו. אדם חושב והגיוני, ידען ו- Analyst מיטבי ברמה בינלאומית גבוהה. גור שלף ושי האוזמן הם במידה רבה נשמת אפו של הכדורסל הישראלי הטלוויזיוני הבוקע מהמוניטור של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. קראתי את הניסוח המסורבל ולא מוצלח של אבי סגל ב- “ישראל היום” אודות יוֹבֵל זוסמן המוכשר אך עדיין איטי ומסורבל, אנטי תזה לכדורסלן – אתלט, “…כי כל משחק עושה לו טוב…”. אם כבר מי שעושה טוב למי, זה יוֹבֵל זוּסְמַן למשחק ולא להפך. גאווה גדולה ממלאת את לבי כשאני רואה את דור העתיד שלנו חסר עתיד (בגלל “האמריקניזציה” שמכלה אותו) המכונה בז’ארגון הכדורסל “Under 20”, ובשם העברי, “נבחרת העתודה” שלנו, ניצב על דוכן המנצחים מס’ 1 באירופה. איזה יופי. כמה קורת רוח. לבי מתמלא באושר עצום כשאני צופה במאמן כדורסל ישראלי צנוע אריאל בית הלחמי בן 52, כולו “Made in Israel”, עושה בית ספר לכל אירופה. איזה יופי. אולם אל לנו לשכוח כי מדובר רק בעוד זינוק בפריצה קדימה מוגבלת של הנוער שלנו. זאת רק ההתחלה. התחלה של זהב שמזכירה את הזינוקים ההם והתחלות הכסף של שנת 2000, ואח”כ ב- 2004, ואת התחלת הכסף האחרונה של 23 ביולי 2017. כולן נותרו התחלות ללא סוף. בין 31 באוגוסט 2017 לבין 6 בספטמבר 2017 הודחה וסולקה נבחרתה הבוגרת הלאומית של ישראל בכדורסל “U 30” תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין בתום המשחקים של שֵש נבחרות בבית ב’ המוקדם בטורניר אליפות אירופה שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו. ישראל סיימה במקום האחרון בבית ב’ בהשתתפות נבחרות ליטא, גרמניה, איטליה, אוקראינה, ו- ג’ורג’יה. נבחרת ישראל הבוגרת הודחה (בביתה) ו- לא העפילה לשלב משחקי ההכרעה של 1/8 הגמר + 1/4 הגמר + 1/2 הגמר + הגמר של האליפות שנערכו בין 9 ל- 17 בספטמבר 2017 באיסטנבול – טורקיה. הדחת נבחרת ישראל הלאומית הבוגרת דווקא בתל אביב היוותה אכזבה גדולה. היה מדובר בכישלון קולוסאלי מהדהד של הכדורסל הישראלי. נבחרת מדינת סלובניה הקטנה היא שזכתה באליפות אירופה בכדורסל ב- 17 בספטמבר 2017 לאחר שגברה על סרביה רבת המוניטין והמנוסה ממנה, 85:93. (הערה שלי : מדינות טורקיה, פינלנד, ורומניה אירחו את משחקי שלושת הבתים המוקדמים הנוספים, א’, ג’, ו- ד’). מדליית הכסף שהשיגה נבחרת העתודה הישראלית “U 20” ב- אליפות אירופה ביוון אשתקד ב- 2017 (הפסידה ב- 23 ביולי 2017 בכרתים במשחק הגמר ליוון 56:65), חודש ימים בטרם תחילתם של משחקי הבתים המוקדמים באליפות אירופה לנבחרות לאומיות בוגרות ב- 31 באוגוסט 2017 (ישראל אירחה את תחרויות בית ב’ המוקדם בהיכל הספורט ביד אליהו), לא היוותה שום תעודת ביטוח עבור נבחרת ישראל הלאומית הבוגרת שכשלה. האשם באמריקניזציה הממארת. יש לבלום בכל דרך את האמריקניזציה שפשתה בכדורסל הישראלי. לגרש אותה. יהיה מעניין מאוד לראות היכן יִימָצֵא הכדורסל הישראלי בעוד שבע שנים ומה יהיה דירוגו באירופה, והיכן יִימָצְאוּ האלופים יוֹבֵל זוסמן וחבריו. נראה אם הנוער הישראלי יהיה מוכשר להיות אלוף אירופה בכדורסל גם יָעֵנִי ב- “U 30” באליפות אירופה ב- 2025. אולי נבין סוף סוף מדוע הכדורסלן הישראלי הבוגר לא היה מעולם אלוף היבשת. סנונית אחת בגרמניה איננה מבשרת את בוא האביב בישראל. הצלחה אחת לא מַסְפֶּקֶת ו- אין בכוחה להעיד כדי ולבַשֵר על כלל המגמה. כלומר : שלוש מדליות כסף (2000 + 2004 + 2017) ואחת מזהב ב- 2018 ב- “U 20” אינן מבטיחות את הבכורה ב- “U 30”. התצלומים הבאים מלמדים משהו על היסטוריית הישגי העבר של הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורסל ההיא בשנות ה- 50 של המאה שעברה, בטרם עידן האמריקניזציה. הישגים שלֻווּ בתקוות רבות שהיו ואינן עוד…”. אין היום כדורסל ישראלי מקורי במדינת ישראל. האמריקניזציה פגעה וממשיכה לפגוע אנושות בעתודות הנוער הישראלי. 

baketball israel team 1952

טקסט תמונה : יולי 1952. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. שחקני הַדוֹר ההוא שייסד ופיתח את תורת הכדורסל בארץ. אלה הם שלושה עשר שחקני נבחרת ישראל בכדורסל, תריסר מהם לובשים את תלבושתם הלאומית, בטרם צאתם לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בהלסינקי בטרם פתיחת אולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן היהודי – אמריקני מוריס “טאבי” רסקין, יהודה “קנבוס” ווינר (מכבי ת”א, לובש את חליפת הייצוג), אברהם שניאור (מכבי ת”א), מנחם קורמן (מכבי ת”א), אליהו עמיאל (הפועל חולון), משה “מוסא” דניאל (הפועל קיבוץ חולתא), ראובן פכר (הפועל קיבוץ מזרע), מרסל חפץ (הפועל חולון), עמוס לין (הפועל קיבוץ משמר העמק) וראש המשלחת חיים וויין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : זכריה עופרי (מכבי ת”א), דני ארז (הפועל ת”א), שמעון “צ’ינגה” שלח (הפועל ת”א), פרדי כהן (הפועל חולון), ורלף קליין (מכבי ת”א). (התמונה הוענקה לי ע”י גב’ רונית אגיב – לין מנהלת הארכיון של קיבוץ משמר העמק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 65 שנים. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בסך בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. בתום הטורניר דורגה נבחרת ישראל במקום ה- 5 המכובד. זיהוי צועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ’), זכריה עופרי (1.91 מ’), רלף קליין (1.89 מ’), ראובן פכר (1.86 מ’), משה “מוסה” דניאל (1.85 מ’), מרסל חפץ (1.83 מ’), דוד הייבלום (1.88 מ’), מנחם קורמן (1.86 מ’), פְרֶדִי כהן (1.80 מ’), מרדכי מימרן (1.80 מ’), שמעון “צ’ינגה” שלח (1.80 מ’), דני אֶרֶז (1.78 מ’), יהודה “קנבוס” ווינר (1.75 מ’). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל נערכת במוסקבה בירת ברה”מ. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 65 שנים. זוהי נבחרת ישראל יושבת במושבי אצטדיון “דינאמו” הפתוח במוסקבה וצופה במשחקי יריבותיה. בתום הטורניר דורגה נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל במקום ה- 5 המכובד, הדליקה את כל מדינת ישראל הצעירה, והפכה מודל חיקוי נושא תקוות, אמביציות, ושאפתנות לדורות של שחקנים ישראליים צעירים. זיהוי הנוכחים בתמונה: יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז’אקט, חולצה לבנה, ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה), שמעון “צ’ינגה” שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה “קנבוס” ווינר, זכריה עופרי, משה “מוסה” דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה. יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).      

טקסט תמונה : 1953 – 1952. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. זוהי החמישייה הקלסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה, אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953. זיהוי השחקנים משמאל לימין : זכריה עופרי (מכבי ת”א, הגבוה בשחקני הנבחרת 1.91 מ’), מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון “צִ’ינְגָה” שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת”א), ואברהם שניאור (מכבי ת”א). בתום טורניר אליפות אירופה במוסקבה 1953 דורגה נבחרת ישראל במקום ה- 5 המכובד.(התמונה הוענקה לי באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל).

פוסט מס’ 769. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים רווי בכרוניקה ללא הָגוּת ואנליזה. תקצירי המשחקים ב- Champions League רצוּפים עובדות אולם בלי ניתוח והסבר. כאילו ההישג העיתונאי מתחיל ונגמר רק בהרצת קטעי ה-Video מהאולפן פלוס Voice over שטוח של שני שדרני ה- Off tube נדב יעקובי ואבי מלר. אלוף ה-כְרוֹנִיקָה נדב יעקובי איננו מבין כי התרופה הראשונה למניעת התפשטות וִוירוּס הבעיטות החופשיות במשחק הכדורגל נעוצה ראשית דבר בידיעתם והבנתם של המתגוננים (השוער פלוס אנשי החומה והמאמנים שלהם) את תורת המתמטיקה הפיזיקאלית העוסקת ב-חוקי ה-אווירודינמיקה המשפיעים השפעה דרמטית על התנהגות ומסלול תעופת הכדור באוויר. כל עוד והמתגוננים לא יניחו את וִוירוּס הכדור החופשי מתחת למיקרוסקופ, הם לא ימצאו את התרופה כיצד לבלום אותו. תיאוריו הכרוניים של נדב יעקובי את שני שעריו של ניימאר בשתי בעיטותיו החופשיות במשחק פ.ס.ז.- הכוכב האדום 1:6, מגוחכים ומתאימים לרמה של תלמיד בבי”ס יסודי. לעולם גם לא מתנהל דיון האם הצבת החומה באמת נדרשת מול כל כדור חופשי. מודי בר און מתעקש להפוך את עצמו לקוריוז. התגנבותו בַּלָּאט למרכז ה-Frame ו-התייצבותו הַלֵיצָנִית באולפן בהרצליה בתווך בין שני הפרשנים ה-ווכחניים שלו אלי גוטמן ועומרי אפק הנסערים והנרגשים, והשימוש ב-מִימִיקָת פניו המגוחכת נועדה להציג אותם כ-נִיצִים ילדותיים. שניהם היו עסוקים עד כְלוֹת ב-וויכוח סוער, רוֹגֵש, ומעניין ו-גם רלוואנטי אודות חיוניותו (ו/אוֹ לָאו) של המאמן הארגנטינאי מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ (Mauricio Pochettino) בן 46 מאמנה של קבוצת הכדורגל האנגלית טוטנהאם (Totenham) בשעה שמודי בר און פסע והתגנב ב-חֲֹשַאי מאחורי גָבַּם. מדובר ב-הנחייה מעליבה ופוגענית. מדובר ב-סגנון משועשע של הובלה בִּידוּרִית יָעֵנִי כאילו הומוריסטית מאוד לא מנומסת (בתוכנית תיעודית), שנוֹעַד להעמיד את עצמו במרכז ה-Frame, ובדרך לפגוע ולהגחיך את אמינותם של שני הפרשנים המובילים ולחשוף אותם כ-כֵלים ריקים, יריבים קטנוניים ש-מתקוטטים בענייני דְיוּמָא. מדובר בהתנהגות וויזואלית בוטה ומחורבנת נטולת כבוד של המגיש והמנחה כלפי הפרשנים שלו ב-מִשְדָר / תקציר של משחקי ליגת האלופות בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום רביעי-3 באוקטובר 2018 וגם כלפי צופיו. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם 40 שנים ואף פעם לא ראיתי מחזה כּוֹשֵל וכל כך עָלוּב On Camera בו מנחה-מוביל מתגנב חֶרֶש ובהסתר באולפן מאחורי גבם של שותפיו לשידור, הפרשנים שלו, ובסיוע תנועות גוף ו-הַעֲוָויוֹת פניו המגוחכות מנסה להמעיט בערכם. היכן עורך המִשְדָר שמרשה התעמרות מבישה כזאת של המנחה המוביל בפרשנים שלו ? התבוננתי במראה פניהם של שני נציגי ה-או”ם השדרנים הניטרליים נדב יעקובי ואבי מלר שהסתכלו במתרחש כה סמוך אליהם מהשולחן שמנגד ולא התייצבו לימינם של אלי גוטמן ועומרי אפק. שני האומניקים הנבוכים האלה הללו וויתרו על יושרתם, מילאו פיהם מים, ושתקו. אילו הייתי במקומם הייתי מתרומם מכסאי ואומר למודי בר און כהַאי לִישָנָא : “תראה…ה-Champions League איננה תוכנית פרטית שלך גם אם אתה המנחה-מוביל שלה…אם לא תתייחס בכבוד הראוי לשותפיך, אזי אנחנו קמים ועוזבים את האולפן…”. מאמן הכדורסל צבי שרף (היום, מאמנה של מכבי ראשל”צ) פלוס מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, ואנוכי. בנבכי הזמן. היסטוריה רחוקה. יחסיי הסימביוטיים והאמביוולנטיים עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 2002-1980. במידה לא מועטה ב-הרחבה. פוסט מס’ 769. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 7 באוקטובר 2018).

מדובר באחת מסצנות הטלוויזיה הדלות, הליצניות, ונטולות כבוד שראיתי בימי חלדי. המנחה והמוביל הראשי של תוכנית כדורגל רצינית ה- Champions League מר מודי בר און מסתנן בלאט בהסתר בצעדי חֶרֶש באולפן, כ- מעשה קוּנְדָס בהחבא, מאחורי גבם של שני הפרשנים שלו אלי גוטמן ועומרי אפק ש- שרויים בסערת רוחות וקרובים לאיבוד עשתונות בעת וויכוח קולני ביניהם (אודות שאלת חיוניותו ושגשוגו אם בכלל של מאמן הקבוצה האנגלית טוטנהאם הארגנטיני בן ה- 46 מאוריסיו פוצ’טינו / Maurisio Pochettino), כשהוא מתייצב במרכז ה- Frame במסווה של מפייס לאומי. מודי בר און סטנדפיסט כושל ולֵיצָן חסר תקנה אולם רווי ביטחון עצמי, התייחס בביטול לעגני ו- רשלני לא רק מול הפרשנים שלו באולפן אלא גם כלפי צופיו. כאילו המנחה המוביל רשאי להפגין סלידה בפרהסיה מ- שותפיו המתפלפלים בתורת משחק הכדורגל. אנוכי מדגיש כי אנוכי אומר את דעתי בלבד ועל אחריותי. שהיתי 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. טסתי ו-ביקרתי ב-חמש יבשות תבל, ב-יותר מ-100 ערים ו- 100 רשתות טלוויזיה על פני הגלובוס בתוקף תפקידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בעידנים של המנכ”לים של רשות השידור : יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל (בקדנציה ה- 1 שלו), אריה מקל יבד”ל, ו-מוטי קירשנבאום ז”ל, ושוב אורי פורת ז”ל (בקדנציה ה- 2 שלו) ובתקופותיהם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, טוביה סער יבד”ל, יאיר אלוני כ- מ”מ, חיים יבין, נסים משעל כ-מ”מ, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן. אף פעם לא ראיתי לא בארץ ולא בעולם סגנון הגשה, הובלה, ופנייה לציבור הצופים כפי שמחולל מודי בר און. מגישי הספורט הראשיים שלי בתקופתי כמנווט בין 1980 ל- 2002, היו יורם ארבל, אורלי יניב, נסים קיוויתי, מרב מיכאלי, אורי לוי, ומאיר איינשטיין ז”ל. הם לא היו מורשים על ידי בשום אופן להתנהג כמוהו. השדר, המגיש, המנחה, והמוביל הם מתווכי אינפורמציה ולא Items טלוויזיוניים בפני עצמם. אינני יודע מה חושבים עורכיו ומפיקיו של מודי בר און אודות סגנון הגשתו התיאטרלית והנחייתו וחופש הביטוי המוחלט הטלוויזיוני שהוא נוטל לעצמו (בתוכנית דוקומנטארית), והאם הם בכלל בעלי סמכות לנהל אותו. ה- אִם הם רשאים להתערב ולומר לו את דעתם. מדובר בסגנון ליצני – סטנדטפיסטי – פנטומימיסטי אישי ייחודי מגוחך של מגיש תוכנית תיעודית בטלוויזיה בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אין מדובר בתוכנית תיאטרון.

טקסט תמונה (1) : לֵיל רביעי – 3 באוקטובר 2018 : אולפן ה- Champions League של ערוץ הספורט מס’ 55 בהרצליה. זוהי עמדת המוצא ותחילתה של סצנה טלוויזיונית מביכה ותמוהה. לא הגונה. מכוערת. המנחה המוביל מודי בר און ניצב במרכז ה- Frame בין השולחן של שני השדרנים מימין אבי מלר + נדב יעקובי לבין שולחנם של שני הפרשנים משמאל עומרי אפק ואלי גוטמן. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : לֵיל רביעי – 3 באוקטובר 2018 : אולפן ה- Champions League של ערוץ הספורט מס’ 55 בהרצליה. הוויכוח בין אלי גוטמן לעומרי אפק אודות חשיבות מעמדו ו- חיוניותו (ו/אוֹ לָאו) של המאמן הארגנטינאי מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ (Mauricio Pochettino) בן 46 מאמנה של קבוצת הכדורגל האנגלית טוטנהאם (Tottenham) – מתחמם ו- מתלהט. עומרי אפק מצדד בכל מקרה בפוטנציאל הכישרון הטמון ב- מאמן טוטנהאם  מאוריסיו פוצ’טינו. אלי גוטמן פוסל לחלוטין את ההנחה של הקולגה שלו עומרי אפק בטענה שכישרון בלעדֵי הישגים שווה כקליפת השום (טוטנהאם / Tottenham הפסידה באמת בשני משחקיה הראשונים בבית מס’ 2 המוקדם של ה- Champions League לקבוצת אינטר האיטלקית 1:2 באצטדיון “סַאן סִירוֹ” ב- מילאנו ו- 4:2 בביתה באצטדיון “וומבליי” 4:2 ל- ברצלונה, ויש לה אֶפָס נקודות). המנחה המוביל מודי בר און (חשוך קיצוני מימין) חש בהתגנבות יחידים כ- צֵל לאזור הסכנה הַמוּאָר מאחורי גבם של שני מתווכחים. שני הפרשנים המתקוטטים אינם מבחינים בו. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : לֵיל רביעי – 3 באוקטובר 2018 : אולפן ה- Champions League של ערוץ הספורט מס’ 55 בהרצליה. הוויכוח בין אלי גוטמן לעומרי אפק אודות חשיבות מעמדו ו- חיוניותו (ו/אוֹ לָאו) של המאמן הארגנטינאי מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ (Mauricio Pochettino) בן 46 מאמנה של קבוצת הכדורגל האנגלית טוטנהאם (Tottenham) – מתלהט. המנחה המוביל מודי בר און מתחפש ל- לֵיצָן ו- ממשיך במסע התגנבות היחידים שלו מאחורי גבם של אלי גוטמן ועומרי אפק, כש- אוֹ טוֹ טוֹ הוא מתייצב במרכז התמונה. שני הפרשנים ממשיכים להתווכח ביניהם בעקשנות ואינם שמים כלל לֵב לנוכחותו. מדובר ב- Frame מתנשא ו- בעייתי. סצנת טלוויזיה תמוהה, מביכה, מוזרה, וגם לא הָגוּנָה. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). 

טקסט תמונה (4) : לֵיל רביעי – 3 באוקטובר 2018 : אולפן ה- Champions League של ערוץ הספורט מס’ 55 בהרצליה. הוויכוח בין אלי גוטמן לעומרי אפק אודות חשיבות מעמדו ו- חיוניותו (ו/אוֹ לָאו) של המאמן הארגנטינאי מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ (Mauricio Pochettino) בן 46 מאמנה של קבוצת הכדורגל האנגלית טוטנהאם (Tottenham) נמשך בכל עוזו. המנחה המוביל מודי בר און משלים את משימתו ונעמד במרכז התמונה. הוא איננו אומר דבר אלא רק מקמט את מצחו ו- מְפַלְבֵּל עיניים כדרכם של פנטומימאים וליצנים. מדהים. שני הפרשנים ממשיכים להתקוטט ביניהם בעקשנות ומתעלמים ממנו. אבי מלר ונדב יעקובי מתבוננים מנגד במחזה המגוחך והמביש ו- ממלאים פיהם מים ולא מתערבים. מדובר ב- Frame מתנשא ו- בעייתי. סצנת טלוויזיה תמוהה, מביכה, מוזרה, וגם לא הָגוּנָה. אילו הייתי אני במקומם של אלי גוטמן ו/או עומרי אפק הייתי מעיף לו סטירת לחי מצלצלת גם על חשבון פיטוריי מהעבודה. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (5) : לֵיל רביעי – 3 באוקטובר 2018 : אולפן ה- Champions League של ערוץ הספורט מס’ 55 בהרצליה. הוויכוח בין אלי גוטמן לעומרי אפק אודות חשיבות מעמדו ו- חיוניותו (ו/אוֹ לָאו) של המאמן הארגנטינאי מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ (Mauricio Pochettino) בן 46 מאמנה של קבוצת הכדורגל האנגלית טוטנהאם (Tottenham) – מגיע להרמת קוֹל (בעיקר של אלי גוטמן). הם שניהם לא רק מתקוטטים, הם כבר רָבִים ומחליפים מהלומות של ממש. אלי גוטמן ניצב על מִפְתָּן של איבוד עשתונות מרוב חֵימָה. הוא כועס נורא על עומרי אפק ומפגין כלפיו ביודעין ובפרהסיה יחס של אי כבוד מקצועי. המנחה המוביל מודי בר -און כבר פִלְבֵּל בעיניו, הניע אותן בתנועה סיבובית בעִפְעוּף של צַדְקָנוּת והתנשאות, לא אמר דבר, ולבסוף נעלם מהמקום כמו רוח רפאים. כפי שנכנס ל- Frame כך גם יצא ממנו. שני הפרשנים ממשיכים להתווכח ביניהם בעקשנות ואינם שמים לב כלל לנוכחותו. מדובר בסצנה טלוויזיונית בלתי מקובלת, מביכה ותמוהה, יוצאת דופן, ומראש לא הגונה. אבי מלר ונדב יעקובי התבוננו מנגד במחזה המגוחך והמביש, מילאו פיהם מים, ולא התערבו. אילו הייתי אני במקומם של אלי גוטמן ו/או עומרי אפק הייתי מעיף לו סטירת לחי מצלצלת גם על חשבון פיטוריי מהעבודה. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (6) : לֵיל רביעי – 3 באוקטובר 2018 : אולפן ה- Champions League של ערוץ הספורט מס’ 55 בהרצליה. בודדתי ב- Close up את פרצופו מגלגל העיניים של מודי בר און. מדובר באחת מסדרות תמונות טלוויזיה הדַלות, המביכות, והתמוהות ביותר שראיתי אי פעם בתעשיית הטלוויזיה בה נראה מנחה ומוביל תוכנית ספורט תיעודית רצינית בטלוויזיה מתחפש לבַּדְרָן ו- קוּרְיוֹז שתובע לעצמו את מרכז ה- Frame על תֶקֶן של לֵיצָן כאילו בתפקיד של מפייס לאומי בין שני פרשנים שמתקוטטים ומתאגרפים כ- ניצים, ואח”כ נעלם כרוח רפאים. אבי מלר ונדב יעקובי התבוננו מנגד במחזה המגוחך והמביש, מילאו פיהם מים ולא התערבו. מדובר מנקודת מבטי (כצופה) בזלזול, בהתעמרות עיתונאית מתנשאת, בקטע שהוא מאוד לא נוח לי לצפייה. מדובר ב- Frame מתנשא ו- בעייתי. סצנת טלוויזיה תמוהה, מביכה, מוזרה, וגם לא הָגוּנָה. אילו הייתי אני במקומם של אלי גוטמן ו/או עומרי אפק הייתי מעיף לו סטירת לחי מצלצלת גם על חשבון פיטוריי מהעבודה.  (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (7) : בהפרש של שבריר שנייה. לֵיל רביעי – 3 באוקטובר 2018 : אולפן ה- Champions League של ערוץ הספורט מס’ 55 בהרצליה. בודדתי ב- Close up את פרצופו מגלגל העיניים של מודי בר און. מדובר באחת מסדרות תמונות טלוויזיה הדלות, המביכות, והתמוהות ביותר שראיתי אי פעם בתעשיית הטלוויזיה בה נראה מנחה ומוביל של תוכנית ספורט תיעודית רצינית מתחפש לבדרן ו- קוּרְיוֹז שתובע לעצמו את מרכז ה- Frame על תקן של לֵיצָן כאילו בתפקיד של מפייס לאומי בין שני פרשנים מתקוטטים – ניצים. אבי מלר ונדב יעקובי התבוננו מנגד במחזה המגוחך והמביש, מילאו פיהם מים, ולא התערבו. מדובר מנקודת מבטי (כצופה) בזלזול, בהתעמרות עיתונאית, בקטע מאוד לא נוח לי לצפייה. מדובר ב- Frame מתנשא ו- בעייתי. סצנת טלוויזיה תמוהה, מביכה, מוזרה, וגם לא הָגוּנָה. אילו הייתי אני במקומם של אלי גוטמן ו/או עומרי אפק הייתי מעיף לו סטירת לחי מצלצלת גם על חשבון פיטוריי מהעבודה. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

מהלך העניינים והטקסטים בעידנא דריתחא שהתרחשו באולפן ה- Champions League בהרצליה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בליל רביעי-3 באוקטובר 2018 בהשתתפות אלי גוטמן + עומרי אפק + מודי בר און + אבי מלר.

א. הפרשן עומרי אפק על רקע התמונות המבליחות האחרונות של המשחק טוטנהאם – ברצלונה 4: 2, מציין ברוגע ואיפוק : “…חבר’ה…חבר’ה…טוטנהאם צריך לקחת בחשבון…המאמן הכי חשוב שהגיע לכדורגל האנגלי לטוטנהאם הוא פוצ’יטינו (הערה שלי : הוא איננו הוגה נכון את שמו של מאוריסיו פּוֹצֶ’טִינוֹ)…כי את דֵיְיר, ואת קיין, ואת דֶלְעָלִי הוא עשה…זאת הקבוצה האנגלית היחידה שגידלה שחקנים… הם לא קונים שחקנים ב- 90 מיליון ו/או 100 מיליון euro…אין להם את הדבר הזה…יכול להיות שיהיה להם…”.

ב. אלי גוטמן מתנער מרבצו, נרגש, ונסער הוא משיב לעומרי אפק : “…אתה יודע אפוא ה- Mess (בלגן)…במשחק ההגנה של טוטנהאם…שם נמצא ה- Mess…לא יכול שאתה משחק נגד ברצלונה…אתה ראית כמה פעמים מסי מקבל את הכדור חופשי ויכול להסתובב…?).

ג. מודי בר און מתפרץ ומתערב : “…אלי…שכל התקפה ששני שחקנים עושים (אומר מילה שאינני מבין אותה)…אז מה לעשות…?”.

ד. אלי גוטמן משיב למודי בר און כשהוא נרגז ו- ממורמר : “תחילת ההתקפה…עזוב את (אומר מילה שאינני מבין אותה)…זה בסוף ההתקפה…אתה מדבר איתי על על המהלך האחרון…אני מדבר איתך…הוא מקבל את הכדור 40 מ’ מהשער יכול להסתובב לצאת עם הכדור ואז לעשות את (אומר מילה שאינני מבין אותה)…אין…זה לא עסק…זה לא משחק הגנה…קבוצה שנותנת 2 שערים לברצלונה צריכה להביא מינימום תיקו…מקבלת 4 חתיכות…משחק ההגנה של טוטנהאם נורא ואיום…”.

ה. אלי גוטמן הנסער משתלט על הדו שיח ומנטרל את עומרי אפק המאופק וקר רוח : “…זאת אומרת אם אני אוהד של טוטנהאם …אני שומע את מר עומרי אפק…והוא גם המצדד של פוצ’יטינו (הערה שלי : גם אלי גוטמן משבש את שמו)…אין להביא הישגים…אין להביא גביע…אין להביא אליפות…”.

ו. עומרי אפק (מנסה לעמוד על שלו) : “…לא, לא, לא…תרשה לי…” (עומרי אפק ואלי גוטמן נכנסים האחד לדברי השני על קו שידור שהוא 2W, לכן קשה להבין מה הם אומרים, מבלי ומבלי שהמנחה המוביל מודי בר און יעשה סדר בדברים, אולפן רעשני ומבולגן).

ז. אלי גוטמן (נסער ולא מוותר) : “…לא, לא אתה אומר…אתה מספר לי סיפורים…ואתה כל הזמן מבקר…”.

ח. עומרי אפק (מאופק) : “…למה את כועס…?”

ט. אלי גוטמן (נרגז) : “…למה אני כועס…? כי יש שני סוגים של מאמנים…כל הזמן מבקרים מאמנים כמו מוריניו…”.

י. עומרי אפק (שלו) : “…למוריניו יש פי ארבעה תקציב…מה הקשר…?”.

י”א. אלי גוטמן (נרגש) : “…כמה מאמנים ללא תקציב שעשו מהלכים והביאו את הקבוצות שלהם להישגים גביע + אליפות…אני לא אומר שאתה לא צודק…הוא (הכוונה ל- מאוריסיו פוטצ’ינו / Mauricio Pochettino)…אבל אני מכיר עוד מאמנים בכדורגל שידעו גם לקדם שחקנים וגם להביא הישגים…”.

י”ב. עומרי אפק (רגוע) : “…ל- פוצ’יטינו יש הצלחה בטוטנהאם / Tottenham, למרות מה שקורה, וזה ההבדל…”.

י”ג. אלי גוטמן (עדיין נרגן) : “…לדבריך…”.

י”ד. אבי מלר מצטרף לשיח. אפשר לראות ו- לשמוע על פי מראה פניו וטון דיבורו המופנם, האיטי, והשקט (גם של נדב יעקובי שיושב לצדו) כי שניהם נדהמים והמומים במידה רבה, ו- מובכים מהתפרצויות הכעס של הפרשן שיושב מולם אלי גוטמן. אבי מלר מחווה לבסוף את דעתו, ופוסק כלהלן : “…הוא פוצ’יטינו שיחק היום עם 1/2 קבוצה…ועוד נגד ברצלונה… אם טוטנהאם לא תיקח תואר בשנתיים הקרובות אז אלי גוטמן צודק…”.

ט”ו. אלי גוטמן פונה אל מודי בר און ואומר לו כך : “…בוא אני אעשה לך סדר בשביל כל החברים…פוצ’יטינו הוא חמד של בחור…פנים עגולות אתה יודע נחמד…יושב במסיבת עיתונאים מחייך…אומר לגברת אחת…לא 4 – 4 – 2, אלא 1 – 4 – 4 – 2…כפיים זה…עזוב חרטא…תביא תוצאות…” (ודופק בזעם על השולחן).

שתי הבעיטות החופשיות המסובבות המוצלחות של הברזילאי ניימאר שחקן הקבוצה הצרפתית פאריס סאן ז’רמן במשחק הביתי של קבוצתו נגד הקבוצה הסרבית הכוכב האדום (1:6) בדקות 22 ו-81, במסגרת בית 3 ב-Champions League, הוכיחו שוב עד כמה השוערים והחומות ומאמניהם הם תמימים, טיפשים, שבלוניים, סטגנתיים, נעדרי יצירתיות, וחסרי מחשבה מקורית בשם כאילו הסכמה ונאמנות עיוורת למורשת עתיקה, הקרויה, “החומה במשחק הכדורגל”. תורת ההתגוננות מפני בועטים קטלניים ו-ווירטואוזים של בעיטות חופשיות ברמתם של ליאו מסי ו-ניימאר היא מדע שצריך ללמוד אותו. אחרי שלומדים את המדע הזה, יש להתאמן על פי מערך שיעורים כתוב ולתרגל את התורה שוב ושוב על פי מודלים ועל פי שלל האופציות ו-הוואריאציות שעומדות לרשות הבועטים. ההתגוננות מפני בעיטות חופשיות של בועטים כאלה ואחרים איננה אוטומציה ולא דבר של מה בכך, כפי שנוהגים % 99 משוערי העולם והמאמנים שלהם. מדובר ראשית דבר בהשגת מודיעין מדויק אודות תכונות הבועטים החופשיים + חשיבה מהירה הגיונית ומתמטית ו-ניתוח זריז של הנתונים אודות מיקומו הגיאוגרפי של הכדור הנייח בזירת המשחק, הטווח שלו מהשער, באיזה רגל משתמש הבועט החופשי, האם כדאי בכלל להציב מולו חומה, ואם כן, מהו רוחב החומה ועובייה האידיאליים והרכב הנדבכים האנושי הנדרשים, והיכן אמור להתייצב בחומה כל שחקן מאלה המאיישים אותה. כמו כן, יש לוָודֵא כל פעם מחדש שהחומה לא תסתיר לשוער את הפרספקטיבה ואת מרחב שדה הראייה שלו ואת קשר העין הפתוח והרצוף שלו עם הכדור הנייח מבראשית ועד סוף הליך הבעיטה. אינני יודע אם כל שוער לבדו מוכשר לנתח בעצמו את מִכְלוֹל הנתונים הכרוכים בהתגוננות נגד בעיטה חופשית מטווחים של 16-35 מטרים, לרבות ידע הכרוך בכדאיות הצבת החומה, ואם כן, גם ידע הנוגע ליכולת בנייתה ומיקום הבנייה. בוני גינזבורג הוכיח ב-19 במארס 1989 באצטדיון ר”ג בעת “מלחמת המוחות” שלו נגד הבועט האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס, כי אין לו כל יֶדָע, מוּשָג, וכִישָרוֹן בכֹל האמוּר לעֵיל בתחום. הוא לא אדריכל כְּתָלִים, הוא לא מהנדס קִירוֹת, והוא איננו גם בנאי חוֹמוֹת. הוא עשה אז את כל השגיאות האפשריות ו-נוּצַח. הוּבָס. בוני גינזבורג נפגע וספג נֶזֶק כָּבֵד אולם יצא מהעסק המחורבן הזה רק בשֵן ועַיִן, גם  מפני שהשַדָּר שלי דאז יורם ארבל נזף אז נזיפה כפולה למיקרופון (בשינוי אינטונציה) והרכיב טקסט אישום כללי ואחיד בשידור ישיר נגד כל המעורבים הישראליים שלא השכילו לבלום את צ’ארלי יאנקוס. השַדָּר יורם ארבל טבע אז סלוגן קטגורי לפני יותר מ-29 שנים וחיווה את דעתו בשידור ישיר בפני יותר מ-1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה בארץ, כשאמר כלהלן : “…זה מה שאמרתי לכם…זה מה שאמרתי לכם…ככה לא בונים חומה…ככה לא בונים חומה…”, במקום לפנות במישרין לכתובת פרטית אחת, לשוער הלאומי, ולומר לו כ-הַאי לִישָנָא, “…זה מה שאמרתי לך בוני גינזבורג…ככה לא בונים חומה…”, וגומר.

הדקה ה- 22 במשחק פ.ס.ז.- הכוכב האדום (ליל רביעי – 3 באוקטובר 2018). שַדָּר ה-Off tube באולפן בהרצליה הוא נדב יעקובי ופרשן ה-Off tube שלו באולפן בהרצליה הוא עומרי אפק. הנה טקסטים הטריוויה חסרי ערך ונעדרי ניתוח והסבר מינימליים שכל אחד משניהם העיף בתורו למיקרופון שלו. שום מֵידָע חדש. 

שני האירועים הנ”ל הללו חשפו שוב את שני האופטיובניקים ההרצליניים, שדר התקציר של המשחק המדובר נדב יעקובי והפרשן שלו עומרי אפק באולפן בהרצליה, כ-עיתונאיי טריוויה בּוּרִים. כל מה שיש לו לומר אודות הבעיטה החופשית המסובבת ה-1 של ניימאר, זה רק כך :

נדב יעקובי : “…אבל ניימאר יורה את הכדור הזה לרשת הפנימית של מילאן בוריאן…0:1 ל-פ.ס.ז’…הוא מלך השערים של הליגה הצרפתית כבר עכשיו…”. אף מילה על המיקום השגוי של השוער מילאן בוריאן בשערו שלו, אף מילה על גובהו האישי (1.96 מ’) ועל מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור באוויר, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין, בחלק הפנימי של נעל רגל ימין שלו [לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון, ומסלול תעופתו מתעקם בהדרגה ובהתמדה, תמיד שמאלה], אף מילה על ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שנוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, ולכן תמיד יסיטו בעת מהלך התקדמות תעופתו באוויר לפנים ויעניקו לו (במקרה הקונקרטי של ניימאר) מסלול פאראבולי שמתעקם כאמור בהדרגה ובהתמדה לצד שמאל.

ואז על רקע שלושת ההילוכים החוזרים האיטיים ב- SSM המציגים את הווירטואוזיות המדויקת של רגלו הימנית של ניימאר, מצטרף אל נדב יעקובי באולפן בהרצליה הפרשן עומרי אפק מי שבוחר להגות עבור צופיו דווקא את טקסט הטריוויה המשמים, המגוחך, והילדותי, כלהלן : “…עכשיו זה היום שנחה עליו הרוח…הוא לא התעסק עם אף אחד…עם אף בלם…עם אף קשר אחורי…עם אף שמירה צמודה עליו…עם אף שחקן שרוצה לקחת לו את הבעיטות החופשיות…”. פרשנות ברמה של בדיחת טלוויזיה. זה מה שהוא עומרי אפק יודע ומוכשר ל- פַרְשֵן ולספר לצופיו. אין פה שום מֵידָע חדש, לא סַפְרוּתִי ו- וודאי לא מתמטי. אף מילה אודות המאבק בין ניימאר המוכשר והמסוכן לבין החומה הסרבית שניצב מולו, אף מילה על רגל ימין המדויקת של ניימאר, אף מילה על תנופת רגל ימין של ניימאר, אף מילה על כישרונו לבצע במדויק (באמצעות החלק הפנימי של נעל רגלו הימנית) את הפרדת הכוחות (סיבוב הכדור סביב עצמו פלוס הנעתו קדימה) בעת הבעיטה בכדור ואף על פי כן להעניק לו מהירות תנועה של 21 מטרים בשנייה אחת, כלומר 75.6 קמ”ש בממוצע. מה זה צריך להיות הדבר הזה הפרשנות הילדותית המגוחכת הזאת הזאת של עומרי אפק ? מה זה צריך להיות הטקסט הַדָלִיל הזה שמביע עומרי אפק (פרשן כדורגל ראשי של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) אותו מסוגל לומר כל בַּר בֵּי רַב. הנהו שוב כלהלן : “…עכשיו זה היום שנחה עליו הרוח…הוא לא התעסק עם אף אחד…עם אף בלם…עם אף קשר אחורי…עם אף שמירה צמודה עליו…עם אף שחקן שרוצה לקחת לו את הבעיטות החופשיות…”. מדהים עד כמה הטקסט הילדותי יָעֵנִי “הפואטי” הזה רֵיק ונָבוּב. היכן עורכי ומפיקי התוכנית שמרשים ומתירים לו לעומרי אפק לשאת טקסט כה עירום ו- עֶרְיָה נוכח מאות אלפי צופי טלוויזיה ? מדובר ב- עסק עיתונאי טלוויזיוני רוטיני, משעמם, לא חשוב, ו- נטול כל ערך. רמה של שִיח ילדים בכיתה ג’ בבי”ס יסודי. הַבִּרְבּוּר באולפן בהרצליה וההתרחקות לשוליים, מנטרלים לגמרי את שידור האינפורמציה העיתונאית הרלוואנטית שערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מחויב ו- נדרש לספק לצופיו.    

טקסט מסמך (1) : יום רביעי – 3 באוקטובר 2018. פאריס. זוהי עמדת המוצא בדקה ה- 22 של המשחק פ.ס.ז‘. – הכוכב האדום במסגרת בית 3 של ה- Champions League. ניימאר מתכונן לקראת הבעיטה החופשית הראשונה שהוענקה לו נגד השוער מילאן בוריאן (אף מילה אודות הנתון ש- Milan Borjan מתנשא לגובה של 1.96 מ’) והחומה שהוא הציב מולו. אף מילה על המיקום השגוי של השוער מילאן בוריאן בשערו ועל מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, (כמות השחקנים מ- “הכוכב האדום” ש- משתתפים בבנייתה וכמה שחקני פ.ס.ז’. משתחלים לתוכה), אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה אודות הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור ע”י הבועט ניימאר, אף מילה אודות ההיסטוריה של ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין (לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון), אף מילה על ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שהמתהווים ונוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו לפנים באוויר, ויעניקו לו מסלול פאראבולי שמתעקם בכיוון שמאל.

ובכן, הכדור של ניימאר נַח במרחק של 21 – 20 מטרים משער הכוכב האדום של מילאן בוריאן. בד בבד, שימו לב למיקומו של השוער ביחס למיקום החומה שלו (הוא סמוך הרבה יותר לקורת שערו השמאלית (מנקודת מבטו והימנית מנקודת מבטו של ניימאר). ניימאר יסחרר את הכדור אם כן (בחלק הפנימי של נעל רגלו הימנית) לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו שלו (ו- הימנית מנקודת מבטו של מילאן בוריאן). הכדור המסובב של ניימאר (מסתובב נגד כיוון השעון) נע במסלול תעופה פראבולי הנוטה בהתמדה שמאלה (!) [בגלל הפרשי הלחצים של התנגדות זרימת האוויר משני צדדיו], ועוֹבֵר את כברת הדרך בת 21 מטרים בשנייה אחת. כלומר במהירות ממוצעת של 75.6 קמ”ש. מדובר במתמטיקה מאוד בסיסית. כל iphone ייתן לכם בתוך שניות את פתרון הנתונים הדרושים. באשר לניתוח אווירודינמי את הבעיטות החופשיות של ניימאר (ו/או ליאו מסי) : מדובר בסך הכל באספקת מידע לציבור אודות נתוני יסוד אווירודינמיים ברמה פופולארית לגמרי, כשידוע לכל בר בי רב כי הכדורגל העגול שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 סנטימטרים הוא גוף אנטי אווירודינמי בעליל. לשם כך לא צריך להיות פרופסור לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

טקסט תמונה : השרטוט הנ”ל של “אפקט מאגנוס” מתייחס להשפעה הדרמטית של ה- אווירודינמיקה על התנהגות הכדורים המסובבים באוויר כתוצאה מ- בעיטות חופשיות של דייגו ארמאנדו מאראדונה וליאו מסי (שניהם בועטים ברגל שמאל). אותן התופעות האווירודינאמיות מתחוללות בעת הבעיטות החופשיות של ניימאר שבועט בחלק הפנימי של נעל רגל ימין שלו בכדור. מסלולי הכדורים החופשיים המסובבים של מאראדונה (Maradona) ו- מסי (Messi), שניהם בועטים ברגל שמאל, מעניקים לכדור סִחְרוּר בכיוון השעון, ו- תמיד יתעקמו בהדרגה ובהתמדה לצד ימין. הכדורים החופשיים שבועט ניימאר ברגל ימין מסוחררים תמיד נגד כיוון השעון ולכן תמיד יתעקמו בהדרגה ובהתמדה לצד שמאל. זהו ההסבר : בעת הבעיטה המסובבת בכדור נוצרת עליו מייד הפרדת כוחות. כוח אחד דוחף את הכדור קדימה (חֵץ ירוק) והכוח האחר מסובב את הכדור סביב עצמו בכיוון השעון (בשרטוט הנ”ל מסומן בחֵץ אדום). התנגדות האוויר למעוף הכדור פועלת כלהלן : מהירות זרימת האוויר מצידו של הכדור המסתובב בכיוון השעון מהירה יותר מזרימת האוויר מצידו האחר של הכדור הנע נגד כיוון השעון. ההבדל במהירויות הזרימה יוצר הפרש לחצי האוויר משני צידי הכדור. הזרימה האיטית יוצרת לחץ יותר גבוה. הלחץ הגבוה יוצר את אפקט “כוח עילוי” (Magnus Force) על הכדור ומסיט אותו ממסלולו הצפוי (במקרה הזה הכדור מוסט בהתמדה ל-כיוון ימין). מאחורי הכדור המסובב פועל גם כוח יניקה (Drag Force) שיוצר שובל קטן של זרימת אוויר מערבולית. הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל מטווחים של 30-16 מטרים היא אלמנט דרמטי ומעניין בתורת המשחק ו-רווי פוטנציאל לכיבוש שערים. ועוד הערה אווירודינמית : התנגדות האוויר למעוף הכדור עולה בריבוע למהירות התקדמותו. צריך להתייחס לבעיטות החופשיות המסוכנות בכובד ראש הרבה יותר מעבר להתייחסות השגרתית של השחקנים ומאמניהם. (השרטוט ניתן לי באדיבות פרופסור גיל יוסילבסקי מהטכניון בחיפה).

הערה נוספת שלי : החומה הלא יעילה של קבוצת “הכוכב האדום” (כפי שמתברר) בשני המקרים של שתי הבעיטות החופשיות של ניימאר מסתירה לשוער מילאן בוריאן (Milan Borjan) את הבועט ואת הכדור. שני הכדורים שבעט ניימאר ו- מהירותם 21 מטרים בשנייה אחת, נחשפו ו- נגלו לראשונה ל- מילאן בוריאן רק לאחר שעקפו את החומה. כלומר לשוער “הכוכב האדום” נותרו כ- 5 עשיריות לחוש לאזור הסכנה. מעט מידי זמן. למרות גובהו (מילאן בוריאן מתנשא לקומה של 1.96 מ’) ואף על זינוקיו המרשימים הוא איננו מצליח להגן של שערו.

ובכן, בשעה שנדב יעקובי משדר לכם, “…ניימאר יורה את הכדור הזה לרשת הפנימית של מילאן בוריאן…0:1 ל- פ.ס.ז’…הוא מלך השערים של הליגה הצרפתית כבר עכשיו…”, תצעקו לו בחזרה מסלון ביתכם, כלהלן : “…נדב יעקובי הֶרֶף לך…המֵידָע שהנך מספק לנו הוא ילדותי, שטחי, ולא רציני… אנחנו רואים כמוך במוניטור שלנו גם ללא הסיוע שלך כי הכדור של ניימאר נעצר ברשת הפנימית וכי התוצאה היא 0:1 לזכות פ.ס.ז’. (גם מופיעה כתובית על המסך המתייחסת לתוצאת המשחק)…אנחנו מבקשים מידע נוסף “שמסתתר” מאחורי תמונת ה- Video…”.

טקסט מסמך (2) : יום רביעי – 3 באוקטובר 2018. פאריס. זוהי הדקה ה- 22 במשחק פ.ס.ז’ – הכוכב האדום במסגרת בית 3 של ה- Champions League. בימאי הטלוויזיה מנתב לאוויר את המצלמה האחורית המוגבהת הממוקמת מאחורי שערה של הכוכב האדום. ניימאר מתכונן לקראת הבעיטה החופשית שהוענקה לו נגד השוער מילאן בוריאן והחומה שהוא הציב מולו. אף מילה של נדב יעקובי על המיקום השגוי של השוער מילאן בוריאן (מפקיר את הקורה הימנית בשערו), אף מילה אודות מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור ע”י ניימאר, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד אך ורק ברגל ימין, בחלק הפנימי של נעל רגל ימין, (לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון), אף מילה אודות ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שהמתהווים ונוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו באוויר ויעניקו לו מסלול פאראבולי המתעקם בהדרגה ובהתמדה בכיוון שמאל.

ובכן, הכדור של ניימאר נח במרחק של 21 – 20 מטרים משער הכוכב האדום של מילאן בוריאן. שימו לב למיקומו של השוער ביחס למיקום החומה שלו. ניימאר יסחרר את הכדור אם כן בחלק הפנימי של נעל רגלו הימנית לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו (הימנית מנקודת מבטו של מילאן בוריאן). הכדור המסובב (אנוכי מדגיש “מסובב”, שמסתובב נגד כיוון השעון) עובר במסלול תעופה פראבולי הנוטה שמאלה (!) [בגלל הפרשי הלחצים של התנגדות זרימת האוויר משני צדדיו] את כברת הדרך בת 21 מטרים בשנייה אחת. כלומר במהירות ממוצעת של 75.6 קמ”ש. מדובר במתמטיקה מאוד בסיסית. כל iphone ייתן לכם בתוך שניות את פתרון הנתונים הנוגעים לדרך, זמן, ו- מהירות. כמו כן מדובר באספקת נתוני יסוד אווירודינמיים ברמה פופולארית לגמרי, כשידוע לכל בר בי רב כי הכדורגל העגול שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 סנטימטרים הוא גוף אנטי אווירודינמי בעליל. לשם כך לא צריך להיות פרופסור לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

הערה נוספת שלי : החומה הלא יעילה של קבוצת “הכוכב האדום” (כפי שמתברר) בשני המקרים של שתי הבעיטות החופשיות של ניימאר מסתירה לשוער מילאן בוריאן (Milan Borjan) את הבועט ואת הכדור. שני הכדורים שבעט ניימאר ו- מהירותם 21 מטרים בשנייה אחת, נחשפו ו- נגלו לראשונה ל- מילאן בוריאן רק לאחר שעקפו את החומה. כלומר לשוער “הכוכב האדום” נותרו כ- 5 עשיריות לחוש לאזור הסכנה. מעט מידי זמן. למרות גובהו (מילאן בוריאן מתנשא לקומה של 1.96 מ’) ואף על זינוקיו המרשימים הוא איננו מצליח להגן של שערו.

ובכן, בשעה שנדב יעקובי משדר לכם, “…ניימאר יורה את הכדור הזה לרשת הפנימית של מילאן בוריאן…0:1 ל- פ.ס.ז’…הוא מלך השערים של הליגה הצרפתית כבר עכשיו…”, תצעקו לו בחזרה מסלון ביתכם, “…נָדָב יַעֲקוֹבּי הֶרֶף לך…המידע שהנך מספק לנו הוא ילדותי, שטחי, ולא רציני… אנחנו רואים כמוך במוניטור שלנו ללא הסיוע שלך כי הכדור של ניימאר נעצר ברשת הפנימית…ואנחנו יודעים גם כי התוצאה היא 0:1 לזכות פ.ס.ז’. (גם מופיעה כתובית על המסך המתייחסת לתוצאת המשחק)…אנחנו מבקשים ממך מידע נוסף “שמסתתר” מאחורי אותה תמונת ה- Video שאתה רואה באולפן בהרצליה ואנחנו רואים בסלון ביתנו…”.

טקסט מסמך (3) : יום רביעי – 3 באוקטובר 2018. פאריס. זוהי הדקה ה- 22 במשחק פ.ס.ז’ – הכוכב האדום במסגרת בית 3 של ה- Champions League. ניימאר מתכונן לקראת הבעיטה החופשית שהוענקה לו נגד השוער מילאן בוריאן והחומה שהוא הציב מולו. אף מילה על המיקום השגוי של השוער מילאן בוריאן בשערו ועל מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור ע”י ניימאר, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין (לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון), אף מילה על ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שהמתהווים ונוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו, בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו לפנים באוויר, ויעניקו לו מסלול פאראבולי – עקום בכיוון שמאל.

ובכן, הכדור של ניימאר נח במרחק של 21 – 20 מטרים משער הכוכב האדום של מילאן בוריאן. שימו לב למיקומו של השוער ביחס למיקום החומה שלו. ניימאר יסחרר את הכדור אם כן לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו (הימנית מנקודת מבטו של מילאן בוריאן). הכדור המסובב (אנוכי מדגיש מסובב) עובר במסלול תעופה פראבולי הנוטה שמאלה (!) [בגלל הפרשי הלחצים של התנגדות זרימת האוויר משני צדדיו] את כִּבְרָת הַדֶרֶךְ בת 21 מטרים בשנייה אחת. כלומר במהירות ממוצעת של 75.6 קמ”ש. מדובר במתמטיקה מאוד בסיסית. כל iphone ייתן לכם בתוך שניות את פתרון הנתונים הנוגעים לדרך, זמן, ו- מהירות. כמו כן מדובר באספקת נתוני יסוד אווירודינמיים ברמה פופולארית לגמרי, כשידוע לכל בר בי רב כי הכדורגל העגול שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 סנטימטרים הוא גוף אנטי אווירודינמי בעליל. לשם כך לא צריך להיות פרופסור לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

הערה נוספת שלי : החומה הלא יעילה של קבוצת “הכוכב האדום” (כפי שמתברר) בשני המקרים של שתי הבעיטות החופשיות של ניימאר מסתירה לשוער מילאן בוריאן (Milan Borjan) את הבועט ואת הכדור. שני הכדורים שבעט ניימאר ו- מהירותם 21 מטרים בשנייה אחת, נחשפו ו- נגלו לראשונה ל- מילאן בוריאן רק לאחר שעקפו את החומה. כלומר לשוער “הכוכב האדום” נותרו כ- 5 עשיריות לחוש לאזור הסכנה. מעט מידי זמן. למרות גובהו (מילאן בוריאן מתנשא לקומה של 1.96 מ’) ואף על זינוקיו המרשימים הוא איננו מצליח להגן של שערו.

ובכן, בשעה שנדב יעקובי משדר לכם, “…ניימאר יורה את הכדור הזה לרשת הפנימית של מילאן בוריאן…0:1 ל- פ.ס.ז’…הוא מלך השערים של הליגה הצרפתית כבר עכשיו…”, תצעקו לו בחזרה מסלון ביתכם, “…נדב יעקובי הֶרֶף לך…המידע שהנך מספק לנו הוא ילדותי, שטחי, ולא רציני… אנחנו רואים כמוך במוניטור שלנו ללא הסיוע שלך כי הכדור של ניימאר נעצר ברשת הפנימית…ואנחנו יודעים גם כי התוצאה היא 0:1 לזכות פ.ס.ז’. (גם מופיעה כתובית על המסך המתייחסת לתוצאת המשחק)…אנחנו מבקשים ממך מידע נוסף “שמסתתר” מאחורי אותה תמונת ה- Video שאתה רואה באולפן בהרצליה ואנחנו רואים בסלון ביתנו…”.

הדקה ה-81 במשחק פ.ס.ז’.-הכוכב האדום (ליל רביעי – 3 באוקטובר 2018). ניימאר שוב מתכנן כיצד להבקיע את שערו של מילאן בוריאן (גובהו 1.96 מ’). שדר ה-Off tube באולפן בהרצליה הוא כאמור נדב יעקובי ופרשן ה-Off tube שלו באולפן בהרצליה הוא כאמור עומרי אפק. הנה עוד טקסטים טריביאליים חסרי ערך של שניהם. מריחה. שום מֵידָע חָדָש.

נדב יעקובי : “…והנה השביעי…ניימאר…אין מה לעשות…”. זהו, זה כל מה שיש לנדב יעקובי לומר. (על רקע שלושת ה- Replays, מנהלים מוסרי האינפורמציה ביניהם וויכוח האם מדובר בשער ה- 7 ו/או ה- 6…)  אף מילה על מיקום השוער מילאן בוריאן בשערו ועל מבנה החומה שלו, מידות אורכה / רוחבה ועובייה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין. לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון (!), אף מילה על ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שנוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו לפנים באוויר, ויעניקו לו בהדרגה מסלול פאראבולי – עקום שפונה ומנתב את עצמו שמאלה.

טקסט מסמך (4) : יום רביעי – 3 באוקטובר 2018. פאריס. זוהי הדקה ה- 81 במשחק פ.ס.ז’ – הכוכב האדום במסגרת בית 3 של ה- Champions League. ניימאר מתכונן לקראת הבעיטה החופשית השנייה שהוענקה לו נגד השוער גבה הקומה מילאן בוריאן (1.96 מ’) והחומה שהוא הציב מולו. אף מילה על המיקום המוטעה של השוער מילאן בוריאן בשערו ועל מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, (כמה שחקנים מ- “הכוכב האדום” משתתפים בבנייתה וכמה שחקני פ.ס.ז’. משתחלים לתוכה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור ע”י ניימאר, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין, בחלק הפנימי של נעל רגלו החמנחת (לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון), אף מילה אודות ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שהמתהווים ונוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו באוויר לפניםובהדרגה והתמדה שמאלה, ויעניקו לו מסלול מעוקם פאראבולי.

ובכן, הכדור של ניימאר נח במרחק של 21 – 20 מטרים משער הכוכב האדום של מילאן בוריאן. שימו לב למיקומו של השוער ביחס למיקום החומה שלו. מילאן בוריאן מעריך כנראה ש- ניימאר יסחרר ויסובב את הכדור שוב לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו של הבועט (הימנית מנקודת מבטו של מילאן בוריאן). הוא מילאן בוריאן שוגה שגיאה חמורה (דומה מאוד לשגיאה המטופשת שחולל בוני גינזבורג ב- 19 במארס 1989 מול צ’ארלי יאנקוס באצטדיון ר”ג). הוא מפקיר את הקורה השמאלית מנקודת מבטו כשוער והימנית מנקודת מבטו של ניימאר הכדור המסובב (אנוכי מדגיש “מסובב” שמסתובב סביב עצמו נגד כיוון השעון) נבעט דווקא לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של ניימאר (השמאלית מנקודת מבטו של השוער מילאן בוריאן, עוֹבֵר במסלול תעופה פראבולי הנוטה שמאלה (!) [בגלל הפרשי הלחצים של התנגדות זרימת האוויר משני צדדיו] את כברת הדרך בת 21 מטרים בשנייה אחת. כלומר, שוב במהירות ממוצעת של 75.6 קמ”ש. מדובר במתמטיקה מאוד בסיסית. כל iphone ייתן לכם בתוך שניות את פתרון הנתונים שנוגעים לדרך, זמן, ומהירות. כמו כן מדובר באספקת נתוני יסוד אווירודינמיים ברמה פופולארית לגמרי, כשידוע לכל בר בי רב כי הכדורגל העגול שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 סנטימטרים הוא גוף אנטי אווירודינמי בעליל. לשם כך לא צריך להיות פרופסור לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

הערה נוספת שלי : החומה הלא יעילה של קבוצת “הכוכב האדום” (כפי שמתברר) בשני המקרים של שתי הבעיטות החופשיות של ניימאר מסתירה לשוער מילאן בוריאן (Milan Borjan) את הבועט ואת הכדור. שני הכדורים שבעט ניימאר ו- מהירותם 21 מטרים בשנייה אחת, נחשפו ו- נגלו לראשונה ל- מילאן בוריאן רק לאחר שעקפו את החומה. כלומר לשוער “הכוכב האדום” נותרו כ- 5 עשיריות לחוש לאזור הסכנה. מעט מידי זמן. למרות גובהו (מילאן בוריאן מתנשא לקומה של 1.96 מ’) ואף על זינוקיו המרשימים הוא איננו מצליח להגן של שערו.

ובכן, בשעה שנדב יעקובי משדר לכם, “…והנה השביעי…ניימאר…אין מה לעשות…”, תצעקו לו בחזרה מסלון ביתכם, “…נָדָב יַעֲקוֹבִּי הֶרֶף לך…אל תבלבל את המוח…וודאי שיש מה לעשות…אין מדובר בגזירת שמיים…המידע שהנך מספק לנו הוא ילדותי, שטחי, ולא רציני… אנחנו רואים כמוך במוניטור שלנו ללא הסיוע שלך כי הכדור של ניימאר נעצר ברשת ואנחנו יודעים גם כי התוצאה היא 1:6 לזכות פ.ס.ז’. (מופיעה כתובית על המסך המתייחסת לתוצאת המשחק)…אנחנו מבקשים  ממך לספק לנו מידע נוסף “שמסתתר” מאחורי אותה תמונת ה- Video שאתה רואה באולפן בהרצליה ואנחנו רואים בסלון ביתנו…”. 

טקסט מסמך (5) : יום רביעי – 3 באוקטובר 2018. פאריס. זוהי הדקה ה- 81 במשחק פ.ס.ז’ – הכוכב האדום במסגרת בית 3 של ה- Champions League. ניימאר מתכונן לקראת הבעיטה החופשית השנייה שהוענקה לו נגד השוער גבה הקומה מילאן בוריאן (1.96 מ’) והחומה שהוא הציב מולו. אף מילה על המיקום המוטעה של השוער מילאן בוריאן בשערו ועל מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, (כמה שחקנים מ- “הכוכב האדום” משתתפים בבנייתה וכמה שחקני פ.ס.ז’. משתחלים לתוכה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור ע”י ניימאר, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין, בחלק הפנימי של נעל רגל ימין שלו (לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון), אף מילה אודות ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שהמתהווים ונוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו באוויר לפנים בהדרגה ובהתמדה שמאלה, ויעניקו לו מסלול פאראבולי – עקום.

ובכן, הכדור של ניימאר נח במרחק של 21 – 20 מטרים משער הכוכב האדום של מילאן בוריאן / Milan Borjan. שימו לב למיקומו של השוער ביחס למיקום החומה שלו. מילאן בוריאן מעריך כנראה ש- ניימאר יסחרר ויסובב את הכדור שוב לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו של הבועט (הימנית מנקודת מבטו של מילאן בוריאן). הוא מילאן בוריאן שוגה שגיאה חמורה (דומה מאוד לשגיאה המטופשת שחולל בוני גינזבורג ב- 19 במארס 1989 מול האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס באצטדיון ר”ג). הוא מפקיר את הקורה השמאלית מנקודת מבטו כשוער והימנית מנקודת מבטו של ניימאר הכדור המסובב (אנוכי מדגיש “מסובב” שמסתובב נגד כיוון השעון) נבעט דווקא לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של ניימאר (השמאלית מנקודת מבטו של השוער מילאן בוריאן, עובר במסלול תעופה פראבולי הנוטה בהדרגה ובהתמדה שמאלה (!) [בגלל הפרשי הלחצים של התנגדות זרימת האוויר משני צדדיו] את כברת הדרך בת 21 מטרים בשנייה אחת [למרות שהוא מקוון לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של ניימאר]. כלומר, שוב במהירות ממוצעת של 75.6 קמ”ש. מדובר במתמטיקה מאוד בסיסית. כל iphone ייתן לכם בתוך שניות את פתרון הנתונים הנוגעים לדרך, זמן, ומהירות. כמו כן מדובר באספקת נתוני יסוד אווירודינמיים ברמה פופולארית לגמרי, כשידוע לכל בר בי רב כי הכדורגל העגול שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 סנטימטרים הוא גוף אנטי אווירודינמי בעליל. לשם כך לא צריך להיות פרופסור לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

הערה נוספת שלי : החומה הלא יעילה של קבוצת “הכוכב האדום” (כפי שמתברר) בשני המקרים של שתי הבעיטות החופשיות של ניימאר מסתירה לשוער מילאן בוריאן (Milan Borjan) את הבועט ואת הכדור. שני הכדורים שבעט ניימאר ו- מהירותם 21 מטרים בשנייה אחת, נחשפו ו- נגלו לראשונה ל- מילאן בוריאן רק לאחר שעקפו את החומה. כלומר לשוער “הכוכב האדום” נותרו כ- 5 עשיריות לחוש לאזור הסכנה. מעט מידי זמן. למרות גובהו (מילאן בוריאן מתנשא לקומה של 1.96 מ’) ואף על זינוקיו המרשימים הוא איננו מצליח להגן של שערו.

ובכן, בשעה שנדב יעקובי משדר לכם, “…והנה השביעי…ניימאר…אין מה לעשות…”, תצעקו לו בחזרה מסלון ביתכם, “…נדב יעקובי הֶרֶף לְךָ…אל תבלבל את המוח…וודאי שיש מה לעשות…אין מדובר בגזירת שמיים…המידע שהנך מספק לנו הוא ילדותי, שטחי, ולא רציני… אנחנו רואים כמוך במוניטור שלנו ללא הסיוע שלך כי הכדור של ניימאר נעצר ברשת ואנחנו יודעים גם כי התוצאה היא 1:6 לזכות פ.ס.ז’. (מפני שהתוצאה הקודמת לשער הזה הייתה 1:5 לזכות פ.ס.ז’.)…אנחנו מבקשים  מידע נוסף “שמסתתר” מאחורי אותה תמונת ה- Video שאתה רואה באולפן בהרצליה ואנחנו רואים בסלון ביתנו…”.

טקסט מסמך (6) : יום רביעי – 3 באוקטובר 2018. פאריס. זוהי הדקה ה- 81 במשחק פ.ס.ז’ – הכוכב האדום במסגרת בית 3 של ה- Champions League. ניימאר מתכונן לקראת הבעיטה החופשית השנייה שהוענקה לו נגד השוער גבה הקומה מילאן בוריאן (1.96 מ’) והחומה שהוא הציב מולו. אף מילה על המיקום המוטעה של השוער מילאן בוריאן על קו שערו ועל מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, (כמות השחקנים מ- “הכוכב האדום” שמשתתפת בבנייתה וכמה שחקני פ.ס.ז’. משתחלים לתוכה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור ע”י ניימאר, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין, בחלק הפנימי של נעל רגלו הימנית (לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון), אף מילה על ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שהמתהווים ונוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו לפנים באוויר בהדרגה ובהתמדה שמאלה, ויעניקו לו מסלול מעוקם פאראבולי.

ובכן, הכדור של ניימאר נח במרחק של 21 – 20 מטרים משער הכוכב האדום של מילאן בוריאן. שימו לב למיקומו של השוער ביחס למיקום החומה שלו. מילאן בוריאן מעריך כנראה ש- ניימאר יסחרר ויסובב את הכדור שוב לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו של הבועט (הימנית מנקודת מבטו של מילאן בוריאן). הוא מילאן בוריאן שוגה שגיאה חמורה הדוֹמָה מאוד במהותה לשגיאה המטופשת שחולל בוני גינזבורג (שגיאה שנבעה לא רק ממחסור מודיעין אודות תכונות הבועט, אלא גם מחמת חוסר ידע בסיסי במתמטיקה ו- אווירודינמיקה שעוסקים בתנועת הכדורגל באוויר לאחר שנבעט בבעיטות חופשיות מסובבות) ב- 19 במארס 1989 מול צ’ארלי יאנקוס באצטדיון ר”ג, ושילם מחיר יקר. הוא מילאן בוריאן מפקיר את הקורה השמאלית מנקודת מבטו כשוער והימנית מנקודת מבטו של ניימאר הכדור המסובב (אנוכי מדגיש “מסובב” שמסתובב סביב עצמו נגד כיוון השעון) נבעט דווקא לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של ניימאר (השמאלית מנקודת מבטו של השוער מילאן בוריאן, עובר במסלול תעופה פראבולי הנוטה שמאלה (!) [בגלל הפרשי הלחצים של התנגדות זרימת האוויר משני צדדיו] את כברת הדרך בת 21 מטרים בשנייה אחת [למרות שהוא מקוון לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של ניימאר]. כלומר, שוב במהירות ממוצעת של 75.6 קמ”ש. מדובר במתמטיקה מאוד בסיסית. כל iphone ייתן לכם בתוך שניות את פתרון הנתונים הנוגעים לדרך, זמן, ומהירות. כמו כן מדובר באספקת נתוני יסוד אווירודינמיים ברמה פופולארית לגמרי, כשידוע לכל בר בי רב כי הכדורגל העגול שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 סנטימטרים הוא גוף אנטי אווירודינמי בעליל. לשם כך לא צריך להיות פרופסור לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

הערה נוספת שלי : החומה הלא יעילה של קבוצת “הכוכב האדום” (כפי שמתברר) בשני המקרים של שתי הבעיטות החופשיות של ניימאר מסתירה לשוער מילאן בוריאן (Milan Borjan) את הבועט ואת הכדור. שני הכדורים שבעט ניימאר ו- מהירותם 21 מטרים בשנייה אחת, נחשפו ו- נגלו לראשונה ל- מילאן בוריאן רק לאחר שעקפו את החומה. כלומר לשוער “הכוכב האדום” נותרו כ- 5 עשיריות לחוש לאזור הסכנה. מעט מידי זמן. למרות גובהו (מילאן בוריאן מתנשא לקומה של 1.96 מ’) ואף על זינוקיו המרשימים הוא איננו מצליח להגן של שערו.

ובכן, בשעה שנדב יעקובי משדר לכם, “…והנה השביעי…ניימאר…אין מה לעשות…”, תצעקו לו בחזרה מסלון ביתכם, “…נָדָב יַעֲקוֹבִּי הֶרֶף לך…אל תבלבל את המוח…וודאי שיש מה לעשות…אין מדובר בגזירת שמיים…המידע שהנך מספק לנו הוא ילדותי, שטחי, ולא רציני… אנחנו רואים כמוך במוניטור שלנו ללא הסיוע שלך כי הכדור של ניימאר נעצר ברשת וכי התוצאה היא 1:6 לזכות פ.ס.ז’. (זהו הסדר הרץ של מניין הבקעת השערים, גם מופיעה כתובית על המסך המתייחסת לתוצאת המשחק)…אנחנו מבקשים  מידע נוסף “שמסתתר” מאחורי אותה תמונת ה- Video שאתה רואה באולפן בהרצליה ואנחנו רואים בסלון ביתנו…”.

טקסט מסמך (7) : יום רביעי – 3 באוקטובר 2018. פאריס. זוהי הדקה ה- 81 במשחק פ.ס.ז’. – הכוכב האדום במסגרת בית 3 של ה- Champions League. ניימאר מתכונן לקראת הבעיטה החופשית השנייה שהוענקה לו נגד השוער גבה הקומה מילאן בוריאן (1.96 מ’) והחומה שהוא הציב מולו. אף מילה על המיקום המוטעה של השוער מילאן בוריאן בשערו ועל מבנה החומה שלו ו- מידותיה אורכה / רוחבה ועובייה, (כמה שחקנים מ- “הכוכב האדום” משתתפים בבנייתה וכמה שחקני פ.ס.ז’. משתחלים לתוכה, אף מילה על טווח הבעיטה, אף מילה על מהירות תנועת הכדור, אף מילה על הפרדת הכוחות בעת הבעיטה ו- סיבוב ו- סחרור הכדור ע”י ניימאר, אף מילה אודות ניימאר שבועט את הכדורים החופשיים המסובבים שלו תמיד רק ברגל ימין (לכן הכדור גם תמיד מסתובב ומסתחרר נגד כיוון השעון), אף מילה על ה- אווירודינמיקה והפרשי הלחצים שהמתהווים ונוצרים משני צידי הכדור המסובב בעת תעופתו בשל מהירות שונה של זרימת התנגדות שכבות האוויר סביבו, שתמיד יסיטו את מהלך התקדמות תעופתו לפנים באוויר שמאלה, ויעניקו לו מסלול פאראבולי – עקום.

ובכן, הכדור של ניימאר נח במרחק של 21 – 20 מטרים משער הכוכב האדום של מילאן בוריאן. שימו לב למיקומו של השוער ביחס למיקום החומה שלו. מילאן בוריאן מעריך כנראה ש- ניימאר יסחרר ויסובב את הכדור שוב לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו של הבועט (הימנית מנקודת מבטו של מילאן בוריאן). הוא מילאן בוריאן שוגה שגיאה חמורה (דומה מאוד לשגיאה המטופשת שחולל בוני גינזבורג ב- 19 במארס 1989 מול צ’ארלי יאנקוס באצטדיון ר”ג). הוא מפקיר את הקורה השמאלית מנקודת מבטו כשוער והימנית מנקודת מבטו של ניימאר הכדור המסובב (אנוכי מדגיש “מסובב” שמסתובב סביב עצמו נגד כיוון השעון) נבעט דווקא לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של ניימאר (השמאלית מנקודת מבטו של השוער מילאן בוריאן, עובר במסלול תעופה פראבולי הנוטה שמאלה (!) [בגלל הפרשי הלחצים של התנגדות זרימת האוויר משני צדדיו] את כברת הדרך בת 21 מטרים בשנייה אחת [למרות שהוא מקוון לעבר הקורה הימנית מנקודת מבטו של ניימאר]. כלומר, שוב במהירות ממוצעת של 75.6 קמ”ש. מדובר במתמטיקה מאוד בסיסית. כל iphone ייתן לכם בתוך שניות את פתרון הנתונים הנוגעים לדרך, זמן, ומהירות. כמו כן מדובר באספקת נתוני יסוד אווירודינמיים ברמה פופולארית לגמרי, כשידוע לכל בר בי רב כי הכדורגל העגול שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 סנטימטרים הוא גוף אנטי אווירודינמי בעליל. לשם כך לא צריך להיות פרופסור לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

הערה נוספת שלי : החומה הלא יעילה של קבוצת “הכוכב האדום” (כפי שמתברר) בשני המקרים של שתי הבעיטות החופשיות של ניימאר מסתירה לשוער מילאן בוריאן (Milan Borjan) את הבועט ואת הכדור. שני הכדורים שבעט ניימאר ו- מהירותם 21 מטרים בשנייה אחת, נחשפו ו- נגלו לראשונה ל- מילאן בוריאן רק לאחר שעקפו את החומה. כלומר לשוער “הכוכב האדום” נותרו כ- 5 עשיריות לחוש לאזור הסכנה. מעט מידי זמן. למרות גובהו (מילאן בוריאן מתנשא לקומה של 1.96 מ’) ואף על זינוקיו המרשימים הוא איננו מצליח להגן של שערו.

ובכן, בשעה שנדב יעקובי משדר לכם, “…והנה השביעי…ניימאר…אין מה לעשות…”, תצעקו לו בחזרה מסלון ביתכם, “…נדב יעקובי הֶרֶף לְךָ…אל תבלבל את המוח…וודאי שיש מה לעשות…אין מדובר בגזירת שמיים…המידע שהנך מספק לנו הוא ילדותי, שטחי, ולא רציני… אנחנו רואים כמוך במוניטור שלנו ללא הסיוע שלך כי הכדור של ניימאר נעצר ברשת וכי התוצאה היא 1:6 לזכות פ.ס.ז’. (זהו הסדר הרץ של מניין השערים שהובקעו בהתמודדות, וגם מופיעה כתובית על המסך המתייחסת לתוצאת המשחק)…אנחנו מבקשים  מידע נוסף “שמסתתר” מאחורי אותה תמונת ה- Video שאתה רואה באולפן בהרצליה ואנחנו רואים בסלון ביתנו…”.

צבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ זכה השבוע לעֶדְנָה כפולה בריבוע + 1. כלומר עֶדְנָה מחומשת. בתוך 24 שעות הביס את מכבי ת”א 77:86 ואת הפועל ירושלים 81:92 בדרך לזכייתו בגביע Winner לאחר שניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע 66:78. בריאיון לעיתון “ידיעות אחרונות” (יום חמישי-4 באוקטובר 2018) השיב עו”ד שמעון מזרחי חתן פרס ישראל ו-מנהיג העַל של מועדון מכבי ת”א מאז 1969 לשאלה מי הוא המאמן שהוא הכי התחבר אליו, וענה כלהלן : “צבי שרף”. העיתונאי אריה ליבנת מומחה הכדורסל של עיתון “הארץ” פרסם ביום חמישי-4 באוקטובר 2018 כותרת ראשית ענקית בזכות גדולתו של מאמן הכדורסל צבי שרף כלהלן :

טקסט מסמך : יום חמישי – 4 באוקטובר 2018. עיתון “הארץ”. זוהי הכותרת ראשית המחמיאה, “גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף”, שהגה העיתונאי אריה ליבנת אודות שגשוגו המחודש של מאמן הכדורסל צבי שרף היום מאמנה של קבוצת מכבי ראשל”צ מחזיקת גביע “Winner” בכדורסל לשנת 2018. (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

אריה ליבנת העניק קרדיט עצום לצבי שרף עוד בטרם החלו משחקי ליגת העל לעונת 2019 – 2018. זה נכון שהוא צבי שרף גבר עכשיו על מכבי ת”א והפועל ירושלים במסגרת תחרויות גביע Winner” ואח”כ גם ניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע וזכה בבכורה, אולם מדובר יותר במשחקי מבחן והכנה מאשר במשחקים תחרותיים. עוד רָאֹה נִרְאֶה אם צבי שרף ראוי באמת לאשראי הנאה שהעניק לו אריה ליבנת, ו/או שמא הדבר נעשה בטרם עת ובהיסח הדעת. והנה, Sure enough : מכבי ראשל”צ מפסידה בביתה במחזור המשחקים הראשון של ליגת העל לקבוצת עירוני נס ציונה ביום ראשון בערב של 7 באוקטובר 2018, בתוצאה 90:84. מאמן עירוני נס ציונה נדב זילברשטיין מביס במשחק חוץ את צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ. לפתע מתברר, ש- “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, היא כותרת ראוותנית יותר ממה שהיא מציאותית. “עוד הדרך רָב – עוד רבה המלחמה”, אמר המשורר, והתכוון גם לצבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ. צבי שרף הוא מאמן ידען אולם איננו זכור לי כאישיות דגולה במיוחד. אדם נרגן ש- רגיש באופן קיצוני לכל הסתייגות שמושמעת נגדו ושומר טינה למבקריו. זכורים לי הכעס, ה- נטירה, והמשטמה שרחש במשך שנים כלפי שלושת פרשני הכדורסל ששימשו בשעתו את חטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אריה מליניאק, פיני גרשון, ואלי סהר שהעזו לבקר את דרכיו כמאמן. לגבי דידי הוא צבי שרף נתון ושרוי במחלוקת בשל סיבות שונות לא מעטות. המשך הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 769 דן בהרחבה יחסית במפגשים שלי כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות היו”ר שמעון מזרחי ומאמן מכבי ת”א ונבחרת ישראל מר צבי שרף בימים עברו בשנים ההן של 2002 – 1979. מעניין ש- גם דייויד בלאט ופיני גרשון גילו אף הם בשלבים מסוימים בקריירה שלהם אנטיפתיה לציוותי הכדורסל הטלוויזיוניים שלי שחלקו על דרכם המקצועית.

פוסט מס’ 769 בשיתוף עם פוסט 382. כל הזכויות שמורות.

  טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל “אריק” שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דֵיְוִויד בְּלָאט (1).

מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א דֵיְוִויד בְּלָאט עשה זאת. הוא העפיל לפני ארבע שנים וחצי (יום רביעי – 23 באפריל 2014) יחד עם קבוצה בינונית, בלתי מאוזנת, ופגיעה אותה בנה בצלמו ל- Final four האירופי בכדורסל (!). מכבי ת”א הביסה אז בהיכל הספורט ביד אליהו קבוצה איטלקית בלתי מאורגנת ושבורה אַרְמָאנִי מִילָאנוֹ תחת הנהגת מאמן מגוחך וחלש בתוצאה 66:86 במשחק הרביעי בסדרת רבע הגמר ב- Euroleague. כמי שמתבונן מהצד נראה לי כי מכבי ת”א וארמאני מילאנו הן שתי הקבוצות החלשות ב- Top 8, אולם ה- Final four היא מסגרת ושיטה שונות שמעניקות הזדמנות לקבוצות החלשות להפתיע את הפייבוריטיות. כבר היו דברים מעולם. ב- 7 באפריל 1977 הכניעה מכבי ת”א בבלגראד במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל את הקבוצה האיטלקית מובילג’ירג’י ווארזה שהייתה עדיפה עליה, בתוצאה 77:78 והוכתרה לאלופת אירופה. באותה העונה ההיא של 1977 – 1976 ניצחה כזכור מובילג’ירג’י ווארזה פעמיים בבית הגמר (שיטת ליגה של בית וחוץ) די בקלות את מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו וב- ווארזה (עיר קטנה בצפון איטליה), 79:102 ו- 70:81. משחק הגמר בבלגראד ב- 7 באפריל 1977 היה מסגרת התמודדות שונה וחד פעמית, המעניקה גם לקבוצה החלשה מהשתיים (על הנייר) הזדמנות נוספת.

דֵיְוִויד בְּלָאט וקבוצתו היו ברי מזל משהועיד להם הגורל הספורטיבי את אַרְמָאנִי מִילָאנוֹ החלשה (אומנם בעלת יתרון הביתיות) ואת מאמנה הדַל לוּקֶה בָּאנְקִי. אינני סבור שמכבי ת”א הייתה מוכשרת ומסוגלת לדלג בשלב הזה של רבע הגמר על מי מ- שֵש הקבוצות האחרות ברצלונה, ריאל מדריד, צסק”א מוסקבה, אולימפיאקוס, פאנאתינאיקוס, ואפילו גָאלָאטָאסָארָאיי הטורקית בסדרת משחקים של הטוב מחמישה. אמש ב- 20.30 (יום רביעי – 23 באפריל 2014) ביצע בימאי החדשות של ערוץ 10 דורון עובדיה – לונדי את ה- Spleet screen שלו, ועל המסך נראו יחדיו מגישת החדשות של ערוץ 10 גב’ אוֹשְרָת קוֹטְלֶר (בירושלים) ו- יורם ארבל (בהיכל הספורט ביד אליהו). אושרת קוטלר העבירה את רשות הדיבור ליורם ארבל ואיחלה לו “בהצלחה”. המסך נותר חצוי לעוד כמה שניות וחדי העין מבין צופי הטלוויזיה לא יכלו להחמיץ את המבט הקורקטי והרציני שנעצה אוֹשְרָת קוֹטְלֶר ביורם ארבל. מבט אוֹרֵב. היא המתינה לראות האם יורם ארבל יָעֵז לשבש שוב את שמה ויקרא לה בטעות “מירב” כפי שעשה בפעם אחרת קודמת.

יורם ארבל לא התבלבל וכ- דרמטורג עתיר ניסיון הכריז ונשא בפני מאות אלפים את דרשתו, “…זהו רגע האמת של מכבי ת”א. המשחק הכי חשוב שלה…”. המאמן דיוויד בלאט הבטיח לטַל שוֹרֵר בטרם שריקת הפתיחה כהאי לישנא, “אני יודע שהקהל שלנו יבוא וידחוף אותנו ואנחנו נחזיר להם בהשקעה מקסימלית”. אחת מתופעות הספורט הוותיקות והמופלאות ביותר. אוהדי מועדון הפאר של מכבי ת”א לדורותיהם שומרים אמונים לקבוצה באש ובמים מאז היווסדה ב- 1932. אֶמֶש היה היכל הספורט ביד אליהו עמוס לעייפה גם אם מדובר בקבוצה איטלקית בינונית כ- אַרְמָאנִי מִילָאנוֹ שנכנעה והרימה דגל לבן וידיים ברבע הרביעי. 10:32 למכבי ת”א. הכדורסל המודרני איננו מתיר עוד לבנות קבוצה לא מאוזנת ללא שחקני ציר גבוהים ולא מרשה לבסס את תוכנית המשחק רק על קליעה מרחוק.

פרשן הכדורסל של ערוץ 10 פיני גרשון פרע אֶמֶש את השטר השני שלו. הוא צדק במרבית הסבריו ונימוקיו לאורך כל הדרך אם כי נותר ארוגנטי ומאדיר בכוח המיקרופון את עצמו, “כבר כתבתי לפני שלושה חודשים שמכבי ת”א יכולה להיות ב- Final four…זה מופיע בכתובים…”, כך הוא טוען. הצטרפותו כפרשן לערוץ 10 (במקומו של צְבִי שֶרְף) שִדְרֶגָה כהרף עין את השדר המוביל שלו יורם ארבל. מנכ”ל ערוץ 10 מר רָפִי גִינָת שדרג את רשת הטלוויזיה שלו משחתם על הסכם זכויות שידורים עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א לעונת 2014 – 2013. צוות השידורים של רפי גינת בראשות בימאי הספורט המצוין רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר (הטוב בארץ) עמד במשימות הכיסוי לאורך כל העונה. יתרונו של רוּבִיק פּוֹדְגוֹר כבימאי טלוויזיה כפול : הוא ראשית דבר עיתונאי ערני, קפדן, ומדויק, שבנוסף מכיר היטב את חוקת הכדורסל ומבין את רזי המשחק . הכרת החוקה והבנה בניואנסים של המשחק מאפשרת לו להזריק באופן מותאם ופדנטי וללא היסוסים מיותרים את המוני ההילוכים החוזרים במהירות של SSM. השימוש התדיר של עשרות ומאות פעמים בהילוכים חוזרים (עיתוי הכנסת ה- Replay, נקודת הכניסה שלו, משכו, ונקודת היציאה) בשידור ישיר של משחק כדורסל הוא משימה מורכבת ורגישה של כל בימאי טלוויזיה באשר הוא ומעידה על כישרונו ושליטתו במלאכה. מדובר באחת התובנות החשובות ביותר המרכיבות את תורת הטלוויזיה הספורטיבית. לבטח בשידורים ישירים. זאת שעוסקת בתפישת שידור ובדרך הטובה ביותר שקשורה לאספקת אינפורמציה רציפה כמותית ואיכותית מבלי לאבד שבבי מידע אחרים בעֵת על חשבון הקרנת ה- Replays. הכנסת הילוכים חוזרים לאוויר שוב ושוב בשידור טלוויזיה ישיר היא כל פעם מהלך מכריע מחדש של הבימאי ותמיד החלטה ש- “נגועה” בהתלבטויות. קוראי הבלוג שמתמצאים בקורות תעשיית הטלוויזיה, אפילו קמעא, יכולים להבין באיזה לחץ נמצא הבימאי היושב בניידת השידור ואיזו אחריות רובצת עליו במשך כשעתיים – שעתיים וחצי במהלך השידור ישיר. עבודת הטלוויזיה המורכבת והמוצלחת של רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר היא שירות מיטבי לצופיו וגם שיעור מצוין לקולגות שלו. ערוץ 10 רשאי להיות גאה ביכולתו המקצועית של רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר. בימאי מחונן ובנוסף אדם בעל שֶקֶט נפשי, איש נעים הליכות שלעולם איננו מאבד את עשתונותיו.

דֵיְוִויד בְּלָאט (2).

שעתו הגדולה של דיוויד בלאט כמאמן ספורט ואדם לא הייתה ה- העפלה ל- Final four אלא שני ראיונות הסיכום הנרגשים והמכובדים שלו בתום הניצחון המכריע על ארמאני מילאנו 66:86. הוא התגלה כאיש תרבות שנכון לחלוק את התהילה עם עוזריו וכל צוות האימון שלו. את הריאיון הראשון העניק לשדר הקווים של ערוץ 10 מר טַל שוֹרֵר סמוך מאוד לשריקת הסיום וכעבור כמה דקות מאוחר יותר שוחח ארוכות (כ- 10 דקות) בהיכל הספורט ביד אליהו עם צוות השידור המוביל של ערוץ 10 יורם ארבל ופיני גרשון. באותה העת נע הַמִדְרוּג של ערוץ 10 סביב נתון מרשים ביותר חסר תקדים של % 20.6 במגזר ה- “אוכלוסייה היהודית”, בעוד הרייטינג של ערוץ 2 הסתובב באותו הרגע סביב % 10.0, ואילו הרייטינג הדלוח והעלוב של ערוץ 1 הַגוֹסֵס ומט ליפול עמד על % 1.4 בלבד. מאות אלפי צופי טלוויזיה האזינו לשני הראיונות הנכבדים והנעלים שערכו ציוותי השידור של ערוץ 10 עם דיוויד בלאט. גם אם חזר לסורו ותקף – לעג למבקריו על שהרשו לעצמם לבקר ולתקוף את איכותו כמאמן כדורסל, דיבר דֵיְוִויד בְּלָאט בלהט, ביושרה, ו- בדָם לִבּוֹ. במידה רבה הייתה זו שעתו היפה. טַל שוֹרֵר שַדָּר הקווים העירני והפעלתן של ערוץ 10 תפש אותו כמה שניות לאחר שריקת הסיום כשהוא נרגש, נלהב, ונסער עד דמעות בתום מבצע ההעפלה ל- Final four של מִילָאנוֹ 2014.

דֵיְוִויד בְּלָאט מתראיין על הפרקט אצל טל שורר בעיניים דומעות וקול רוטט (1).

“ניצחנו עכשיו קבוצה גדולה ב- 20 נקודות הפרש…אין לי מילים להגיד על החברה שלנו…אנחנו כקבוצה החלטנו לנטרל את כל הרעשים ולהתרכז ביתרונות של הכדורסל ולהאמין בעצמנו…מכבי ת”א היא קבוצה גדולה בלי כוכבים גדולים…זהו הישג מדהים למכבי אלקטרה תל אביב…לפני שישה חודשים כולם, אבל כולם, הוציאו אותנו למִדְבָּר ללא דרך חזרה…עכשיו אני אגיד לך משהו…אחרי התבוסה לנס ציונה אמרתי שאנחנו מגיעים ל- Final four…זה הישג מדהים לשחקנים שרוצים ויודעים לשחק מתי שצריך…איך שצריך…וכמו שצריך…”.

דֵיְוִויד בְּלָאט מתראיין מאוחר יותר בעמדת השידור אצל יורם ארבל פיני גרשון. הוא עכשיו הרבה יותר רגוע ושליו (2).

1. “שמרנו בצורה מדהימה…”.

2. לפתע מתערב פיני גרשון (בעל ביטחון עצמי ומרגיש עליונות על מי שהיה פעם עוזרו במכבי ת”א וכעת משמש מאמן ראשי בזכות עצמו) , מנסה לגנוב את ההצגה מגיבור העלילה דיוויד בלאט , ומדבר אליו כפטרון שלו : “…דיוויד עזוב את השטויות…”, הוא אומר, ושולף קמע בת מזל. “…הקמע הזאת עשתה המון פַיְינָאל פוֹרִים…”, טוען פיני גרשון ומסיט את הריאיון עם דיוויד בלאט לרמה של עובדי אלילים. פלא שהוא לא הושיב לצד כיסא הפרשנות שלו את הרב יעקב גלויברמן. 

3. “אסור להתווכח עם ההיסטוריה, המסורת, והאמונה…”.

4. “קיבלתי את הקבוצה שרציתי מדיוויד פדרמן ושמעון מזרחי…”.

5. “אני מבקש להלל את קבוצת האימון של מכבי ת”א ואת שני עוזריי גיא גודס ואלון שטיין…ואת דָגִי (פיזיוטראפיסט) ואחרים…הם עשו עבודה מדהימה…צוות האימון של מכבי ת”א הם ה- Spirit של מכבי ת”א…צוות האימון הוא חלק מאיכות המועדון…”.

6. “בעניין דיוויד בלו…הוא חלק מההיסטוריה של מכבי ת”א…”.

7. יורם ארבל מתפרץ : “שידחה את ה- Real astate שלו בשנה…”.

8. “זה לא עניין של כסף…”.

9. פיני גרשון שוב מנסה לגנוב את ההצגה כאילו מדובר בשיחת רחוב , “…אה, הוא לא אוהב כסף…זה הכל כסף…הכסף מדבר…”.

10. “דיוויד בלו הוא בחור קצת שונה…לפעמים מה שיש לו בלֵב חשוב יותר ממה שיש לו בכִּיס…”.

11. “כל השנה דיברנו על ארבעה דברים : “רוגע , פוקוס , ביטחון, ואגרסיביות…דיברנו ושיננו זאת פעם אחר פעם…”.

12. “אני האמנתי כל הזמן בשחקנים שלי…ואני עדיין מאמין בהם…”.

דֵיְוִויד בְּלָאט (3).

דֵיְוִויד בְּלָאט הצטייר לפתע כאיש תרבות אמריקני (עלה לארץ מבוסטון – ארה”ב ב- 1981 וגם לאחר כל כך הרבה שנים מבטאו האמריקני לא נטש אותו והוא עדיין מתקשה להתבטא ולדבר עברית נקייה ותקנית), סובלני, גלוי, ואדיב בניגוד לכמה ראיונות שהעניק בעבר לערוץ 10 וערוץ 5 בכבלים. אף על פי כן הוא נותר במידה רבה גם אמש רָדוּף וכמי שנוטה להאשים שוב ושוב את העיתונות לגווניה, משום שחלק ממנה איננו מאמין עיוור ביכולתו ובכישרונו. דֵיְוִויד בִּלָאט בנה העונה את הקבוצה בצלמו כמו אשתקד. בעונה שעברה איישו את שורות מכבי ת”א שני כדורסל מגוחכים בדמותם של דארקו פלאניניץ’ וניק קיינר – מדלי. העונה הגיע למכבי ת”א שוב שחקן כדורסל גרוטסקי וקיקיוני בשם אנדריאה זִיזִ’יץ’. מיותר לציין שסוֹפוֹקְלִיס שְחוֹרְצִיָאנִיטִיס משחק על זמן שָאוּל. מיתריו וגידיו השומרים את מפרקי הברכיים והקרסוליים שלו עדיין תקינים (פחות או יותר) עומדים להתפקע מרוב משקל עודף עצום. זה קרה בעבר וזה עלול לקרות שוב מחדש בכל רגע בכל משחק עתידי. מדובר בשחקן שמשתכר כ- 1.000000 (מיליון) דולר בעונה תמורת כ- 19 – 13 דקות בלבד פֶּר התמודדות בה הוא משתתף (בשל חולשת מפרקיו וכושרו הגופני הלקוי). למרות סגנון משחקו הכוחני והמכוער שלו וקרב החפירות שהוא מנהל כשהוא תוקף את סל היריב הוא חיוני למערך הקבוצה שבנה דֵיְוִויד בְּלָאט. פציעה שלו מסכנת עד למאוד את פוטנציאל המאמן והקבוצה ואת אמביציות המועדון לפגוע שלושה בולים במטרה המשולשת.

דֵיְוִויד בְּלָאט (4).

מוזר שאיש כמו דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה”ב, מרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מכבי ת”א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי מאיר איינשטיין ז”ל ואלי סהר יבד”ל וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל לדעתו. “…הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים…”, טען בפניי את טענתו זאת ולא התייצב לראיונות עם שני השדרים המובילים שלי בענף הכדורסל.

אליפות אירופה בכדורסל 1997 לגברים נערכת בשלוש ערים בספרד : ברצלונה, באדאלונה, וגירונה. יום שישי-27 ביוני 1997, גירונה-ספרד. נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביטו של צבי שרף מנצחת את צרפת 82:88. בתום המשחק זועק צבי שרף בחימה בזירת הפרקט בגירונה בעת שידור ישיר למיקרופון של השַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז”ל את הקללה הזאת, כלהלן: “…ש- סָרוּסִי יזדיין…”. עסק מֵבִיש. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל היה מזועזע. הוא הרים לי טלפון מביתו הפרטי במכמורת ואמר לי בזו הלשון, “…יואש אלרואי, אני מבקש ממך שתגיד לדני קסטן יו”ר איגוד הכדורסל שאם הם לא יתנצלו על הפגיעה בפרשן שלנו אלי סהר, אני אסריח להם את האליפות…”. 

הערה שלי : אלי סהר אדם דתי חובש כיפה, למרות שהטסתי אותו אז לגירונה – ספרד, הוא לא נכח כלל בעמדת השידור שלנו בהיכל הכדורסל של גירונה באותו ערב שישי ההוא של 27 ביוני 1997 בו גברה ישראל – צרפת 82:88, מפני קדושת השבת. מאיר איינשטיין ז”ל עשה את המלאכה לבדו בעמדת השידור שלנו בגירונה. 

מאמן נבחרת ישראל צבי שרף תקף ב- 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה “…שסרוסי יזדיין…” (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. צבי שרף חשב בטעות שחטיבת הספורט בניהולי וניווטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמורה לצעוד שלובת זרוע עמו באותו המשעול. צבי שרף תיעב ביקורת והתרעם מולה ומול מבקריו בקול רם  בהיותו מאמן מכבי ת”א וגם מאמן נבחרת ישראל. הוא לא הסתיר זאת. יו”ר מועדון מכבי ת”א בכדורסל עו”ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוטה לרעת מכבי ת”א ואיננה מקצועית. דיוויד פדרמן לעומתו תמיד שתק ולא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צבי שרף מאוד לא אהב את התמיכה המקצועית שמנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ואנוכי הענקנו לפרשן שלנו אלי סהר. זכור לדיראון אותו טורניר אליפות אירופה 1997 שנערך בספרד ואותו שידור ישיר שלנו ביום שישי – 27 ביוני 1997 מגירונה – ספרד את המשחק בו גברה ישראל על  צרפת 82:88, בתומו זעק בחימה למיקרופון קללה, “…ש- סָרוּסִי יזדיין…”, וגם טען שאנוכי צריך ללכת הביתה משום שהענקתי גיבוי לאלי סהר. באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שֶרְף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, “…ש- סָרוּסִי יזדיין…”. צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שהעז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים מספרד.

scharf 1

טקסט מסמך (1) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : “…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…” (1 מתוך 2).

scharf 2

טקסט מסמך (2) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה, גירונה, וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וסנט גם בי סניטה קנטרנית ו- מגוחכת, כלהלן : “…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…”. המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורי – ערוץ 1 לדורותיהם חשבו אודותיי אחרת ממנו. (2 מתוך 2).

yoash 2 טקסט תמונה : 30 במארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 19 שנים. השדר מאיר איינשטיין ז”ל (משמאל) והפרשן אלי סהר יבד”ל (מימין) מאיישים את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. התמונה צולמה לאחר ניצחונה של מכבי ת”א במשחק השלישי והמכריע על אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה 63:79, זכייה שהעניקה למכבי ת”א את הזכות להעפיל ל- Final four של סלוניקי 2000. מאמן מכבי ת”א באותה עונה פיני גרשון החרים את מאיר איינשטיין ואת אלי סהר בטענה שהם מבקרים אותו מבלי שהם מבינים בכלל כדורסל. בתגובה כינה אותו השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין בשמו “פנחס” ולא בכינויו “פיני”. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 769 בשיתוף עם פוסט מס’ 707. כל הזכויות שמורות.

אליפויות אירופה בכדורסל. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1998 – 1993 ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו. שתי אליפויות אירופה בכדורסל של יוון ב- 1995 ושל ספרד ב- 1997 לא היטיבו עם המאמן הלאומי צבי שרף ועם נבחרת הכדורסל שלו.

מאז אליפות אירופה בכדורסל של ספרד ספטמבר / אוקטובר 1973 בהשתתפות נבחרת ישראל (המאמן היה אברהם “אלברט” חמו) אותה העברנו בשידור ישיר מספרד לירושלים, העברנו תמיד גם בתקופת ניהולי את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 )בשנים 2002 – 1980) בשידורים ישירים מידי שנתיים את כל אליפויות אירופה ללא יוצא מן הכלל.

ב- 1995 למרות עליית גרף התשלומים הנוגע לרכישת זכויות שידורים (באירופה וגם בארץ) אִפְשֵר לי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל להתחבר מחדש לחוזה הכדורסל ארוך הטווח בן שלוש שנים (1998 – 1995) שנחתם בין ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לבין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נמנתה על שורותיו כ- Active member. “…יואש אלרואי אני סומך עליך ועל כל בקשותיך – המלצותיך לחלוטין כמי שמנווט את שידורי הספורט שלנו, ומאשר לך להצטרף לחוזה ארוך הטווח של FIBA – EBU לשנים 1998 – 1995…”. לקראת אליפות אירופה לאומות בכדורסל שנערכה ביוני – 1995 ביוון בהשתתפות נבחרת ישראל הטסתי את צוות השידור שלי המפיק ששי אפרתי + השַדָּר המוביל אורי לוי + הפרשן אריה מליניאק לאתונה לצורך שידורם הישיר של ששת משחקיה הראשונים של נבחרת ישראל בבית A אליפות אירופה 1995 נגד נבחרות איטליה, שוודיה, גרמניה, יוון, יוגוסלוויה, וליטא בתאריכים שבין 21 ביוני 1995 ל- 28 ביוני 1995. את מאיר איינשטיין מיניתי להיות המוביל באולפן בירושלים את אליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995, ולצידו את פנחס “פיני” גרשון כ- פרשן.

טקסט מסמך (א’) : 14 ביוני 1995. אליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית הנ”ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן + דובר רשות השידור צבי לידר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את פיני גרשון מיניתי לפרשן הבית שלי לצדו של מאיר איינשטיין ז”ל באולפן של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוצאה הקטסטרופלית שהשיג המאמן הלאומי צבי שרף (2 ניצחונות בלבד ו- 4 הפסדים, ועמם הדחה מהאליפות אירופה ההיא של 1995) הניעה את הפרשן שלי פיני גרשון לתקוף את אי הבנתו ואי נבונותו של המאמן הלאומי צבי שרף ואת חולשותיו כמאמן לאומי. צבי שרף נעלב עד עמקי נשמתו מדברי הקולגה הקרובה שלו פיני גרשון וניתק עמו את כל קשריו. את מה שפיני גרשון עולל אז לפני 23 שנים לצבי שרף, חולל מאוחר צבי שרף לארז אדלשטיין. אח”כ הדיר צבי שרף את רגליו מהידידות שלו עם הפרשן שלי אריה מליניאק מי שהיה מאמן נבחרת ישראל הלאומית ב- 1984. הוא עשה ברוגז עם שני המאמנים הלאומיים, אחד לפניו, והשני אחריו, בנימוק שהם לא היו חברים נאמנים ומתחו ביקורת על מי שניצב אז בפסגת ההיררכיה של מאמני הכדורסל במדינת ישראל הלוא הוא המאמן הלאומי מר צבי שרף. באליפות אירופה בכדורסל ביוון 1995 הפסידה ישראל ב- 21.6.1995 באתונה לאיטליה 71:73, ניצחה באתונה ב- 22.6.1995 את שוודיה 62:87, ניצחה באתונה ב- 24.6.1995 את גרמניה 60:78, הפסידה באתונה ב- 26.6.1995 ליוון 69:59, הפסידה באתונה ב- 27.6.1995 ליוגוסלוויה 72:59, והפסידה באתונה ב- 28.6.1995 גם לנבחרת ליטא 91:75. בתום ההפסד ל- ליטא הודחה נבחרת ישראל מהמשך משחקי האליפות וחזרה עם לחיים אדומות מבושה לארץ.

טקסט מסמך (ב’) : 9 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית הנ”ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (ג’) : 16 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית בראשותי הנוגעים לשידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997 ולשידורים הישירים של טורניר הטניס של ווימבלדון 1997, וההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שרף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, “…שסרוסי יזדיין…”. צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם  הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שהעז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים מספרד. ראה המשך הדיון בנושא הקללה המחורבנת של המאמן הלאומי את הפרשן שלי, בחלק הבא של פוסט מס’ 707.

תזכורת 1 שלי : מדיניות השידורים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ומבצע שידורי הטלוויזיה של כיסוי אליפות אירופה בכדורסל לגברים ע”י אנשיו – סלובניה 2013. 

אנוכי אוהב, מוקיר, ומעריך את ההתכוננות ויציקת היסודות הרחבים של הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013 ע”י ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אולם נד לתוצאותיה הדלות ולגורלו המר (והצפוי) של הכדורסל הישראלי. אין שום Match up בין ההשתדלות והמאמץ הטלוויזיוני הגדול והיקר כספית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לשמש מקור אינפורמציה בשידורי הכדורסל ישירים מסלובניה עבור הציבור הישראלי לבין העליבות של נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל כפי שהתגלתה אתמול אחה”צ (יום רביעי – 4 בספטמבר 2013) במשחק ההפסד לנבחרת אנגליה החלשה והמוגבלת בתוצאה 75:71 והיום אחה”צ (יום חמישי – 5 בספטמבר 2013) שוב תבוסה מול נבחרת אוקראינה ה- חֵלְכָּאִית, המִסְכֵּנָה, והנְחוּתָה בתוצאה 74:67. הכדורסל הישראלי היום – יומי רווי “אמריקניזציה” בכמויות בלתי נדלות ונעדר עתיד, הוא מַט ליפול. “האמריקניזציה” המוגזמת והמופרזת הופכת ל- ממארת, ו- עושה שַמוֹת בעתידם של הנערים והנוער הישראלי עטופי הכישרון. עתידם איננו ברור ולוט בערפל. אין פלא שנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של אריק שיבק הושפל פעמיים עד עפר בתוך עשרים וארבע שעות. מתברר כי הכדורסל הישראלי הוא אומלל ורָצוּץ אף יותר מזה של אנגליה ואוקראינה והפך בבת אחת את ההפקה המקפת והיומרנית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים להפקת סרק. הפקה בלתי חשובה. אנוכי מבין ללבו של השַדָּר המוביל ניב רסקין של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, כשהוא לובש את לבושו של הנביא ירמיהו, ומודיע לציבור הצופים שלו בקול נכאים בשידור ישיר בקול נכאים לצופיו את משחקי התבוסה נגד אנגליה ואוקראינה, כהאי לישנא : “…אוי ואבוי לנו…אוי לעיניים שכך רואות…העיניים רואות… אבל הפה לא יודע מה לומר…”. הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר בבלוג הוא אילוזיה. תהליך “האמריקניזציה” הממארת היא אחיזת עיניים והופכת אט אט אך בהתמדה את המונח “כישלון” למושג מובנה בפירמידת הכדורסל הישראלי. קשה להאמין שאיגוד הכדורסל ומנהיגות הכדורסל של מדינת ישראל הם עיוורי צבעים ואינם מבחינים כי “האמריקניזציה” שצבעה את הכדורסל הישראלי לא מכבר במשך עשרות שנים בגווני אפור צובעת אותם עכשיו בצבעים שחורים של תבוסות, כישלונות, ואכזבות.

תזכורת 2 שלי : מדיניות השידורים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ומבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל לגברים – סלובניה 2013.

 נחמד לראות כי סוף כל סוף חדל ערוץ 5 בכבלים ממדיניות שידור ה- Off tube ושלח לעמדות השידור בסלובניה את השדר ניב רסקין והפרשן פיני גרשון בעוד את האולפן המנווט בארץ מאיישים הפרשנים רון קופמן ואריה מליניאק בהנחיית המגישות מאיה רונן ומירי נבו. פיני גרשון שם בכיס הקטן את הפרשן הקודם של ערוץ 5 בכבלים (וגם של ערוץ 1) צבי שרף. שני צוותי השידור של ערוץ 5 בכבלים בסלובניה ובארץ מכבירים במילים ויודעים את מלאכתם אולם מחווירים מול חוסר רצינות ומיעוט כישרון של שחקניו של המאמן אריק שיבק. מתברר כי השחקנים המובילים בנבחרת ישראל עומרי כספי (שחקן NBA), יותם הלפרין, יוגב אוחיון, ליאור אליהו, גיא פניני, יניב גרין (ועוד כמה אחרים) הם פיגורות מגוחכות אשר רחוקות שנות אור ממודלים שהכרנו בעבר כמו טל ברודי ומיקי ברקוביץ’, ובמידה מסוימת מאוחר יותר גם מ- עודד קטש שמשמש כעת עוזר מאמן של אריק שיבק. רק להיזכר במתמטיקה של השכר הענק המורכב ההון עתק ש- שחקני הנֶפֶל הללו משתכרים בקבוצותיהם, מעורר מחשבות נוגות. בעוד בני גילם משרתים בצה”ל בחזיתות הקדמיות ביותר נדמה לחגבי הכדורסל בנבחרת הלאומית כי לרוץ על הפרקט זה הדבר הכי קשה בעולם. אני פטריוט של המדינה ונבחרות הספורט שלה . ככל שהעניין הספורטיבי נוגע לייצוג מדינת ישראל ע”י בניה בזירה הבינלאומית מרגיז אותי להתבונן בפרודיות. ואולי זה מה שיש. זה מה שהכדורסל מסוגל להציע. נבחרת הכדורסל הישראלית תחת הדרכתו של אריק שיבק מזכירה לי בשתי הופעותיה הראשונות בסלובניה 2013 במידה רבה את נבחרת ישראל בכדורגל בעשור ה- 90 של המאה שעברה, שכשלה בארבעה Campaigns רצופים להעפיל ל- 2 מונדיאלים של ארה”ב 1994 ו- צרפת 1998 ול- 2 Euro של אנגליה 1996 ו- הולנד / בלגיה 2000, תחת הדרכתו של המאמן שלמה שרף. גם שם לבשו את המדים הלאומיים כל מיני בחורים צעירים שנולדו בארץ שחשבו שהדבר הקשה ביותר בחיים הוא לרוץ על כר הדשא. בנבחרת הכדורגל ההיא של שלמה שרף שיחקו שני שחקנים (מוכשרים) אייל ברקוביץ’ וחיים רביבו שהשתכרו הון עתק כשכירים בקבוצות כדורגל בחו”ל. העיתונות הישראלית קשרה להם כתרים אולם מעניין, כל פעם שהשניים לבשו את המדים הלאומיים, התברר שכישרונם הוא עורבא ופרח. צריך להיות כנה ולומר שהיו לנבחרת הכדורגל ההיא גם הישגים כמו הניצחון ב- 1993 בפאריס על נבחרת צרפת 2:3 וב- 1999 ניצחון באצטדיון ר”ג 0:5 על אוסטריה. אולם ההברקות האלו טבעו בים של כישלונות ותבוסות. אייל ברקוביץ וחיים רביבו יחדיו עם המאמן שלמה שרף לא הצליחו. במשך עשור שלהם הם פספסו את כל המטרות.

ערוץ 5 בכבלים הרכיב Promo מגלומני לקראת המבצע ההוא של סלובניה 2013 בו הוא מציג את שחקני נבחרת ישראל כגיבורי חלל כל יכולים. אין דבר טלוויזיוני מגוחך יותר מאשר הצבת רָף ציפיות שהוא אנטי תזה למציאות כפי שאנו מכירים אותה. העורכים והמפיקים הממונים בערוץ 5 בכבלים על “מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013”, אלה שהגו את הרעיון היומרני, מצווים להשליך עכשיו את ה- Promo הזה לסל. אין בן עוד כל צורך ושימוש. בכל מה שנוגע לקידום השידורים הישירים שעוד נותרו הוא גרוטסקי ושווה כקליפת השום.

העיתונאי ושדר הטלוויזיה ניב רסקין. לו מותר. ניב רסקין רשאי להעביר ביקורת על מאמן כדורסל לאומי כושל ועל נבחרתו הכושלת. לשני פרשני הטלוויזיה המזדמנים אריה מליניאק וצבי שרף אסור. לא מקובל, מפני ששניהם היו בעצמם מאמנים לאומיים כושלים בעברם. יש טעם גדול לפגם בשעה ששניהם שני הכושלים הללו מעבירים ביקורת על מאמני כדורסל לאומיים כושלים אחרים. הם נתפשים כבלתי אמינים עושים מעשה זימרי ומקשים שָכָר כפנחס. לא הגון.

תזכורת : יום רביעי – 6 בספטמבר 2017. נבחרת אוקראינה מביסה את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין בתוצאה אסטרונומית 88:64 (46:28 במחצית), במשחק האחרון בבית 2 המוקדם ב- Eurobasket 2017 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. לא בטוח שמאמנים אחרים כמו אריה מליניאק, צבי שרף, פיני גרשון, אריק שיבק, עודד קטש, דן שמיר, ואחרים היו משיגים תוצאות משופרות יותר בתנאים המוגבלים ורמת איכות השחקנים שעמדה לרשותו של ארז אדלשטיין ב- Eurobasket 2017. ארז אדלשטיין איננו ניצב מעל הביקורת. מותר לשאול אותו מדוע וויתר על איתי שגב וכרם משעור ? צריך לשאול אותו מדוע חוזר הריטואל הזה על עצמו שוב ושוב בכל פסק זמן בו המאמן הראשי אומר כמה משפטים בראשית כל Time out, ואח”כ מפנה לפתע את מקומו לעוזרו דן שמיר ? לאן הוא הולך פתאום ? מעולם לא ראיתי את סטיב קר (Steve kerr) המאמן הראשי של אלופת ה- NBA גולדן סטייט ווריירס נוהג כך. מעולם לא ראיתי גם את גרג פופוביץ’ (Gregg Popovich) מאמן סאן אנטוניו ספרס עושה זאת, גם לא את רד אוורבאך (Red Auerbach) מאמן בוסטון סלטיקס. מוזר מאוד שניב רסקין לא התעכב על התופעה המביכה הזאת שכל צופה טלוויזיה חובב כדורסל מבחין בה, ולא שאל את ארז אדלשטיין לפִּשְרָה. ניב רסקין גם לא שאל את המאמן הלאומי ארז אדלשטיין האם חסרונם של של שני שחקני מכבי ת”א בסגל הלאומי שלו כרם משעור ואיתי שגב היה מהותי, והשפיע על התוצאה הסופית השלילית.  

הנה תגובותיהם של השַדָּר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף נוכח הקטסטרופה הטוטלית המתפתחת במפגש הכדורסל בין נבחרות אוקראינה וישראל במסגרת המשחק האחרון בבית 2 המוקדם במסגרת eurobasket 2017, ביום רביעי – 6 בספטמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו, תל אביב. האמת, לא הייתה בכך כל רבותא. באליפות אירופה בכדורסל שנערכה לפני ארבע שנים ב- סלובניה 2013 בהשתתפות נבחרת ישראל הבנתי ללבו של ניב רסקין השדר המוביל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, כשהוא מייבב בשידור ישיר בקול נכאים לצופיו אודות משחקי התבוסה של נבחרת ישראל נגד אנגליה ואוקראינה, ומבשר להם בדם לבו, כהאי לישנא : “…אוי ואבוי לנו… אוי לעיניים שכך רואות… העיניים רואות… אבל הפה לא יודע מה לומר…”. ה- נהי של ניב רסקין לפני חמש שנים בסלובניה 2013 הניא אותי לכתוב אז את הטקסט הבא : “…הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר בבלוג, הוא אילוזיה…”. עכשיו ב- יורובאסקט של 2017 בתל אביב אומר ניב רסקין, חוזר על עצמו, וכמעט משַנֵן את אותו הטקסט בו השתמש לפני ארבע שנים בסלובניה 2013. הוא ניב רסקין שוֹנֶה אותו בעת המשחק האחרון בקדם Eurobasket 2017 בו מפסידה נבחרת ישראל הפסד מר מול אוקראינה 88:64, כלהלן : “…מסתיימת לה הבושה הגדולה ביותר בתולדות נבחרות ישראל בכדורסל מאז ומעולם…יורובאסקט 2017 תיזכר לדיראון עולם…”. ובכן, הכדורסל שהיה פעם כר מפגש המוני של מאות אלפי אוהדי המשחק בישראל, הפך ל- Hobby, תחביב של נבחרים מעטים. תהליך “האמריקניזציה” הממארת היא אחיזת עיניים והופכת אט אט אך בהתמדה את המונח “כישלון” למושג מובנה בפירמידת הכדורסל הישראלי. בהיעדר חֲזוֹן ותכנון לאומי קפדני של שנים מראש יהיה רק יותר גרוע בעתיד. הבה אפנה לציטוטים רוויי הייאוש של השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף, הצוות המשולב שהעביר ב- 6 בספטמבר 2017 בשידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את משחק הַנֶפֶל ישראל – אוקראינה 46:28. הנה הטקסטים. יחד עם זאת צריך לומר שכלל לא בטוח כי מאמנים אחרים שלנו היו מוצאים פתרונות כיצד לבלום את שלושת השחקנים הגבוהים של אוקראינה ארטם פוסטובי (Artem pustovyi) מתנשא לגובה של 2.18 מ’, וויאצ’סלב קראווצוב (Viacheslav Kravtsov) גובהו 2.13 מ’, ו- איחור זייצב (Ihor Zaytsev) גובהו 2.10 מ’.

תזכורת : שני מאמני העבר הכושלים של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל, אריה מליניאק וצבי שרף. הם לא המתינו ורצו לגלי צה”ל ׁ(יום חמישי-7 בספטמבר 2017) כדי ללמד כתב קטגוריה כנגד מאמן נבחרת ישראל בעֵת הזאת, ארז אדלשטיין ב-Eurobasket 2017. מדובר במעשה לא כֵּן ולא הגון. כנ”ל גם מעשיהם הלא כֵּנִים של שני מאמני הכדורגל הכושלים כל אחד בתקופתו שלמה שרף ואלי גוטמן שרצו ליונתן כהן ב-ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, והטיחו ביקורת שלילית מרה באלישע לוי בטרם התקררה גופת הנבחרת שלו. לא הָגוּן.

ועוד דבר. שני פרשני ערוץ 5 בכבלים, אריה מליניאק באולפן המנווט בארץ ופיני גרשון בסלובניה תוקפים בחריפות רבה את כישלון הנבחרת הלאומית של ישראל בשני משחקיה הראשונים נגד שתי נבחרות חלשות כאנגליה ואוקראינה. אולם צריך לזכור כי הצמד הזה – אריה מליניאק כמאמן נבחרת ישראל ופיני גרשון כעוזרו הראשי – חוו חוויית כישלון דומה לפני 34 שנים עם הנבחרת הלאומית בעת הטורניר הקדם אולימפי בכדורסל  שהתקיים במאי 1984בגרנובל ובפאריס לקראת אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. עכשיו כשהם ניצבו מהצד השני של המתרס מצוידים בנשק המיקרופון, שניהם לא חמלו על אריק שיבק מצביא הכדורסל הישראלי וגם לא על החיילים שלו.

מעניין אפילו מרתק כיצד מסתובבת ההיסטוריה המתעתעת על צירה ומזכירה נשכחות בבחינת “…מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש…”. בחודש מאי 1984 עמדה נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב : השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 להעפיל שוב למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח”כ בחודש יולי 1984 בלוס אנג’לס. ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בשתי ערים בגרנובל ופאריס, סיפר המאמן הלאומי אריה מליניאק בביטחון ובפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) “חדשות הספורט”, סיפור מדהים בזו הלשון, “…כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984…” [1]. התברר שהאיש הזה שקוראים לו אריה מליניאק מי שנשא TZ במשרה הבכירה של המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל, לא היה רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות שמתייעץ עם נביאי דֶמֶה. היומון ההוא “חדשות הספורט” עַט על סיפור המציאה והפך את הביקור של המאמן הלאומי אריה מליניאק אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח”כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון “חדשות הספורט” [2], ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק על פי הטקסט הבא, כלהלן : “…יש עם מי לצאת למלחמה…”. סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם מוכשר אך לא מוכשר דיו. במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי אריה מליניאק בתמימות אולי בטיפשות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל נוצחה ע”י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע”י החזקות ברה”מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת. היא לא העפילה לטורניר הכדורסל של המשחקים האולימפיים של לוס אנג’לס 1984, והמאמן ושחקניו חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ ראו המאמן הלאומי ועוזרו ושחקניהם על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהכורסאות בסלון ביתם בארץ. אריה מליניאק בן ה- 34 מי שתקף כשהוא בן 67 את מאמן נבחרת ישראל ארז אדלשטיין, התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם פסיכולוג קטן. כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אולי אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפַרְשָן. ל- דָבֵּר הוא יודע. מטבע הדברים ניצל את ההזדמנות כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים שתפשו את מקומו.

melinyak

טקסט תמונה : 11 מאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית המתפרסמת בעיתון “חדשות הספורט”, שסיפרה כלהלן, “…מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק : תתפשו מקום רביעי אך תעלו…”. סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק, איש פזיז, שדאג להעבירו במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך את רָף ציפיות – העלה אותן. עכשיו המאמן הכושל ההוא רָץ לאולפן הרדיו של גל”צ כדי לתקוף את ארז אדלשטיין בטון מתלהם. (באדיבות הארכיונאי מר רוני דרור והעיתון “חדשות הספורט”).

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ”ל רשות השידור החדש אורי פורת ז”ל (החליף חודש קודם לכן בתפקיד את יוסף “טומי” לפיד ז”ל) לשלוח כמפיק ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את יורם ארבל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי בצרפת. יוסף “טומי” לפיד (פינה את כיסאו ב- 1 באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה. דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק (פרשן שלי, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית On & off בשנים 1984 – 1979) רק דִרבנו את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת הכדורסל הלאומית  ולכסות את הטורניר הקדם אולימפי במלואו. אריה מליניאק נטע בנו תקוות רבות ואנוכי התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג’לס 84′. ה- העפלה האפשרית ללוס אנג’לס 1984 באם תצלח, הייתה משולה לפרולוג מוצלח. במידה ונבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל תעפיל לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, היא תשדרג את מכלול והיקף תוכניות השידור האולימפיות שלי – מלוס אנג’לס 84′ לירושלים. כרגיל, כגודל הציפייה כך הייתה עוצמת האכזבה. היה מדובר באשליות, בתקוות שווא. בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת ה- שָחָץ וביטחונו העצמי המופרז, ואנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו אִתּוֹ.

בטורניר הקדם אולימפי ההוא ב- 1984 ניצחה הנבחרת הישראלית הלאומית של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה69:76, על הולנד 82:84, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא  84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל המובסת. היא הודחה וסולקה מהטורניר הקדם אולימפי של צרפת 1984. ההפסדים הצורבים של אריה מליניאק ושחקניו היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה  92:88, וגם לשוודיה 80:79. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר. אריה מליניאק והנבחרת הלאומית שלוֹ ניגפו ו- ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של נבחרת הענקים הגבוהה של ברה”מ בתוצאה 106:79. אח”כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון 120:95, וחטפה מבול סלים נגד ספרד 120:97. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד נבחרת צרפת והפסידה 102:95. היה מדובר בקטסטרופה. נבחרת ישראל כשלה, ואריה מליניאק חזר הביתה כמאמן מוּבַס ומושפל שחולם חלומות באספמיה. אריה מליניאק הוא מאמן כדורסל כושל אבל לבקר את ארז אדלשטיין ב- 2017 הוא דווקא ידע.

תזכורת 3 שלי : עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון “ידיעות אחרונות” הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן. הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון. עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי. אני לא מסכים עם כל דבריו. אני חושב שיו”ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות. כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי. אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק. ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- “ידיעות אחרונות” את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה “נפילה לעולם חוזרת”. הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עמי שלף ז”ל (עמי שלף מי שהיה שחקן חשוב בשעתו בנבחרת ישראל הוא אביו של גור שלף יבד”ל) להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף שהיה עמית אֶמֶת יָקָר שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבל עם ועדה את שחקניו, גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל ללוס אנג’לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון, גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה”מ וספרד. הסוף המר ידוע. מר ועגום מפני שכמה ימים לפני תחילת הטורניר התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת רהב בעיתון “חדשות הספורט” ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, “יש עם מי לצאת למלחמה”. הציבור בארץ האמין לו וגם אנחנו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האמנו לו וקיווינו. הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי מצרפת את השַדָּר שלי יורם ארבל ארצה לפני תום הטורניר הרדם אולימפי הזה שהפך לחסר עניין. לא שלחתי את יורם ארבל לפאריס וגרנובל לשדר תבוסות. המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. בקיץ 1984 הדיח יו”ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל עַמִי שֶלֶף ז”ל את אריה מליניאק ממשרת המאמן הלאומי, ו- אמר לי אז בעֶצֶב וברגשות חֶמְלָה : “…תשמע יואש אלרואי… אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק שלך… הוא הכל – רק לא מאמן… מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה…”. עמי שלף ז”ל צדק. זה היה הסוף. לקחתי אותו. אריה מליניאק בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר ליד המיקרופון. השבתי אותו לכֵּס הפרשנות. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, אולי הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל. את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו, ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ של אריה מליניאק ההוא. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כֵּס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נטל לעצמו אז את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, ועכשיו ב- ספטמבר 2017 נוזף בארז אדלשטיין – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אריה מליניאק אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג’לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

ובכן, השנים נקפו להן. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכֵּס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 26 שנים ממיקרופון הכדורסל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז’ה העיתונאית  בשניים וחצי העשורים האחרונים כאילו עו”ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת”א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הנהלת מכבי ת”א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בדיונים עמם בשיבוץ צוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. נכון שהיה ניסיון אחד ושניים מצידם להתערב ולעשות זאת אולם הם נדחו על הסף. הטקסט היה ברור וחד משמעי : “…אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו”מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין…”, אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו”מ ומכבי ת”א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן ריספקט הדדי על בסיס עִסְקִי מחושב. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשלם לכם זכויות שידורים ואתם בתמורה תפיקו עבורנו Rating עשיר ומִדְרוּג גוֹרֵף בתחום הקונקרטי הזה של שידורי כדורסל ישירים. כאן זה התחיל ופה זה גם נגמר. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת”א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, אֲרְיֵה מֶקֶל, מוטי קירשנבאום ז”ל, אורי פורת (בקדנציה השנייה 2001 – 1998), יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת”א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת”א עליה נימנו היו”ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ’, שמואל “שמלוק” מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר, כלהלן : “…אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים…”. בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי נפגשנו עם יו”ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ”ל בבניין “כלל” בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית . גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, וכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת”א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ’. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994. את 22 השידורים  הישירים ההם פיצלתי ו- חילקתי בין השַדָּר מס’ 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין) למונדיאל ארה”ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף בפעם הראשונה ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן, מדוע הוחזר, ולמה עף בפעם השנייה ב- 1995. אחד הפוסטים העתידיים יידון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה.

ראה הספר עָב הכרס בן כ- 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : “הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. הספר עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית. זהו אחד הספרים רבי ההיקף המרכיבים את סדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 1998,ואשר שמה הכללי הוא מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” (“THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”) .  

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מס’ 4 שלי : אריה מליניאק לא הבריק ב- “ידיעות אחרונות” ביום שישי – 19 בפברואר 2016 במאמר הפרשנות שלו, “פעם שלישית גביע”, ומדווח לקוראיו דיווח טריוויה כה צפוי, “…קשה לנצח את מכבי ת”א שלוש פעמים בעונה ומצד שני לתפוש אותה בעונה כל כך חלשה, זו הזדמנות של פעם בחיים…”. בזבוז מקום ב- פוסט רדוד ולא מעניין ש- מוֹנֶה כ- 240 מילים. רדוד ולא מעניין, מפני שניב רסקין כבר אמר את הכל חצי יממה לפניו. מ- כּוֹתֵּב ברמתו שגם נסמך על ניסיון אישי אתה מצפה להרבה יותר. לפחות ל- חידוש אחד שניב רסקין לא גילה לי בשידור הישיר. כזכור היה אריה מליניאק בעשור ה- 80 של המאה הקודמת פרשן הכדורסל שלי On & Off, אולם דווקא ביום חמישי ההוא של – 9 באפריל 1987 נעדר מעמדת השידור משום שממש באותה שעה שימש מאמן הפועל גליל עליון והעפיל עם קבוצתו למשחק הגמר על גביע במדינה בהיכל הספורט ביד אליהו נגד קבוצת מכבי ת”א. המשחק ההוא הועבר ע”י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר למרות התנגדותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין אך בתמיכתו של מנכ”ל רשות השידור בימים ההם אורי פורת ז”ל. חיים יבין התנגד לשידור הישיר ההוא ב- 9 באפריל 1987 של גמר גביע המדינה בכדורסל מכבי ת”א – הפועל גליל עליון בנימוק שיואש אלרואי השתלט על הטלוויזיה עם שידורי הספורט שלו לרבות השידורים הישירים לראשונה בהיסטוריה מליגת ה- NBA האמריקנית. אורי פורת עמד בפרֶץ. יורם ארבל שידר ישיר את המשחק ההוא, ולהפתעת הכל צעדה הפועל גליל עליון תחת שרביט אימונו של אריה מליניאק ביתרון מכריע במחצית, 39:59. לאריה מליניאק נקרתה הזדמנות של פעם בחיים לפני 31 (שלושים ואחת) שנים כפי שהוא טען את אותה הטענה כלפי צבי שרף מאמן מכבי אשדוד בימים לפני זמן לא רב, אולם הוא החמיץ אותה כמו קָלִיקעֶר. למרות יתרון עצום של פער בן 20 (עשרים) נקודות שהיה לו ולשחקניו במחצית, אריה מליניאק ניגף והפועל גליל עליון שלו הפסידה בסיום בתוצאה 86:95.

תזכורת מס’ 5 שלי : המגוחך מכולם בימים המאוחרים ההם היה דווקא אלי סהר בעיקר בשל חנפנותו למאמן מכבי אשדוד דאז צבי שרף אותו מתאר פרשן הכדורסלן של “ישראל היום” (יום שישי – 19 בפברואר 2016) כלהלן : “…לאורך רוב הקריירה שלו בעיקר במכבי ת”א, צביקה שרף נודע כמאמן שבא מוכן למשחקים, לעיתים דרך שליפת שפנים מהכובע…”. ההיסטוריה איננה תומכת בקביעתו זאת של אלי סהר בכל הנוגע למשחקים מכריעים בתולדות הכדורסל הישראלי. איזה מוכן… ואיזה שפנים… ואיזה נעליים. במשחק הגמר על גביע המדינה שנערך ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו עשה קפטן הפועל ירושלים עדי גורדון בי”ס ל- “מוּכָנוּת” של צבי שרף מאמן מכבי ת”א (וגם לבוס שלו פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים) כשניצח לבדו בשניות האחרונות את המשחק ההוא וגבר בזכות כישרונו על צבי שרף ו- מכבי ת”א (מחוזקת בשחקן ה- NBA לשעבר טום צ’יימברס שגובהו 2.08 מ’) בתוצאה 65:67. המאמן צבי שרף התברר כמאמן בלתי מוכשר שקרא לא נכון את מפת הקרב ואִפְשֵר לעדי גורדון לככב ולשחק “OPEN” בהצגת יחיד מזהירה במשך 24 (עשרים וארבע) השניות האחרונות של ההתמודדות בזירה כשהוא מכדרר על הפרקט מדרום לצפון , מותיר מאחור חלל את שומרו האישי בראד ליף, וחודר לרחבת השלוש כדי לקלוע את סל הניצחון 65:67, כ- שנייה אחת לפני שריקת הסיום (!). טום צ’יימברס זינק לחסום את הכדור שנזרק ע”י עדי גורדון בקֶשֶת גדולה. כ- פֶסַע הפריד בין האצבעות הארוכות של כף ידו הגדולה של טום צ’יימברס לבין הכדור שנע בפאראבולה רחבה וצלל ל- תוך הרֶשֶת. עדי גורדון לא רק ניצח לבד הוא גם הניף לבד את הגביע שהוענק לו ע”י נשיא המדינה דאז עזר ווייצמן. המשחק ההוא ב- 18 באפריל 1996 הועבר ע”י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר. השַדָּר המוביל שלי היה אוּרִי לֵוִי ולידו ישבו שני הפרשנים גדי קידר ודייוויד בלאט. המשחק ההוא התרחש לפני יותר מ- 22 שנים וכל פרטיו זכורים לי היטב. לא רק בגלל ניצחונה הסנסציוני של הפועל ירושלים אלא גם בגלל הסיבה שמאמן מכבי ת”א צבי שרף והבוס שלו היו”ר שמעון מזרחי, סגרו ואטמו הרמטית את פסקי הזמן בפני המיקרופונים הטלוויזיוניים שלי. שניהם התייחסו ל- Time Outs של מכבי ת”א והתכנסות השחקנים סביב המאמן כאל כְּנָסִים סודיים של השב”כ ו/או של המוֹסַד. כל ניסוח טוב. קבוצת הפועל ירושלים דאז ב- 1996 תחת מנהיגותם של המאמן פיני גרשון ועוזרו הדומיננטי ארז אדלשטיין ושני מנהליהם היו”רים דני קליין ואורי מנצור, דווקא הם, פתחו בפני הצוותים שלי את סיקור פסקי הזמן שלהם, לרבות פסק הזמן האחרון שנלקח ע”י פיני גרשון ב- 25 (עשרים וחמש) השניות האחרונות לפני הסיום בתוצאת שוויון 65:65. ב- Time out ההוא הוכיח הקפטן עדי גורדון לפיני גרשון וגם לעוזרו ארז אדלשטיין מי הוא הבוס האמיתי של הקבוצה וכי הוא (ורק הוא) יקבע וינהל את תוכנית ההתקפה האחרונה של הפועל ירושלים ב- 25 השניות האחרונות שנותרו עד השריקה האחרונה של ההתמודדות בדרך לזכייתה ההיסטורית הראשונה בגביע המדינה בכדורסל. ראיתי אלפי אירועי כדורסל בארץ ובעולם מכריעים, בעלי השראה, דרמטיים, ובלתי נשכחים בימי חלדי. ה- Time out ההוא שנטל מאמן הפועל ירושלים פיני גרשון 25.3 שניות לפני תום ההתמודדות במשחק הגמר על גביע המדינה בין הפועל ירושלים לבין מכבי ת”א ב- 18 באפריל 1996 במצב של שוויון 65:65 בהיכל הספורט היד אליהו לפני שה- Count down של שעון המשחק מכריע גורלות, הוא המרשים וגם המפורט ביותר (גם בגלל התיעוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), בשל נשיאה באחריות, מנהיגותו המרתקת, וכישרון הביצוע האישי הבלתי נשכחים של קפטן ו- שחקן העַל של הפועל ירושלים, עדי גורדון. אשנה ואומר שוב : יכולת נשיאה באחריות, מנהיגות מרתקת של קפטן, שאיפה בלתי נלאית למצוינות, חתירה מתמדת לניצחון, וביצוע אישי מושלם הַזָכוּר לנֶצַח של עדי גורדון ב- 25.3 שניות האחרונות של המשחק המדובר (!).

שנה אח”כ ב- 1997 שבו הפועל ירושלים ומכבי ת”א לאותה זירת ההתגוששות בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לנסות ולאסוף כל אחת לחיקה את הפרס הנכסף בדמותו של גביע המדינה. ברור שלא החמצתי את ההזדמנות וגם ההתמודדות הזאת הועברה בשידור ישיר. הפועל ירושלים ומאמנה גדי קידר ובסיוע עצום של עדי גורדון הנבון והחכם, במידה רבה שחקן כדורסל ווירטואוז, הִכּוּ עוד הפעם את מכבי ת”א וצבי שרף בתוצאה 82:89. עדי גורדון הבלתי נשכח שוב הניף את גביע המדינה בפעם השנייה ברציפות בתולדות המועדון הירושלמי.

שאלה לאלי סהר שלפתע מחניף לצבי שרף בחינמון “ישראל היום” (מתאריך יום שישי – 19 בפברואר 2016), ושַח לקוראיו כלהלן : “…לאורך רוב הקריירה שלו בעיקר במכבי ת”א, צביקה שרף נודע כמאמן שבא מוכן למשחקים, לעיתים דרך שליפת שפנים מהכובע…” : רגע אחד מר אלי סהר, ומה באשר למשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל שנערך ב- 29 במאי 2008 בו ניצחה הפועל חולון תחת שרביט האימון של מיקי דורסמן ב- 6 (שש) השניות האחרונות 92:93 את מכבי ת”א ומאמנה צבי שרף…? כולם זוכרים כיצד מיקי דורסמן לימד את צבי שרף לקח מר באותו פסק הזמן שעמד לרשות שני המאמנים כ- 6 (שש) שניות לפני שריקת הסיום בשעה שהתוצאה עמדה על 91:92 לטובת מכבי ת”א מסל אחרון של ניקולה ווייצ’יץ’. המיקרופונים של ערוץ 10 ששידר ישיר את המשחק ההוא אומנם החרישו ולא למדנו דבר אודות מלחמת המוחות שניהל המנצח מיקי דורסמן נגד צבי שרף הכושל. אולם בשעה ששני השחקנים של החולוני מיקי דורסמן, מאליק דיקסון ואריק קמפבל, חוללו באותן 6 (שֵש) השניות האחרונות של המשחק בי”ס לשני שחקני מכבי ת”א וויל באיינום ודייוויד בלותנטל, באמצעות תרגיל פשוט שהחל בהוצאת חוץ של Give and go, בו כדרר מאליק דיקסון לעבר סלה של מכבי ת”א וקלע את סל הניצחון 92:93 מעל ידיו המושטות של שחקן מכבי ת”א טרנס מוריס – הבנתי כי מיקי דורסמן של הפועל חולון חכם יותר ומוכן יותר מצבי שרף של מכבי ת”א. ועוד שאלה לאלי סהר : ומה באשר למשחק הגמר על גביע המדינה ב- 2008 בו צעדה מכבי ת”א תחת הדרכתו של צבי שרף ביתרון 22 נקודות מול הפועל ירושלים אותה אימן אז דָן שָמִיר, אולם הפסידה בסיום 93:89 ? זכותו של אלי סהר להחניף כרצונו לצבי שרף אולם אין הוא רשאי להתעמר בעובדות ולשבש אותן. יכולים לקשור לצבי שרף כל מיני כתרים בשירות ההגדרות “שריף”, “רס”ר”, וכו’ אולם מאמן כדורסל דָגוּל ברמה של מתכנן עַל, הוא לא. תמוה מדוע חש אלי סהר צורך להתחנף עכשיו לאותו מדריך כדורסל צבי שרף ? זהו אותו צבי שרף שבעת היותו מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ב- 1997 ניאץ וקִילֵל נמרצות את פרשן שלי אלי סהר בתום שידור ישיר בהפקת חטיבת הספורט בפיקודי ביום שישי – 27 ביוני 1997 של המשחק ישראל – צרפת 82 :88 שנערך בעיר הספרדית גירונה במסגרת אליפות אירופה של ספרד 1997, והטיח למיקרופון שלנו, “…ש- סרוסי יזדיין…” (שם משפחתו הלועזי של אלי סהר היה סַרוּסִי בטרם עִבְרֵת אותו ל- סַהַר). מאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל ראו ושמעו באותו יום שישי ההוא של 27 ביוני 1997 כיצד מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צבי שרף לועג לחוסר הידע וההבנה של אלי סהר במשחק הכדורסל ומעליב ומקלל אותו בפרהסיה. ניהלתי את השידור הישיר ההוא של משחק הניצחון של ישראל על צרפת 82:88 מאולפן א’ של ערוץ 1 בקומת המרתף בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. הייתי המום מרמת התיעוב של המאמן הלאומי צבי שרף את פרשן הכדורסל שלי אלי סהר. אפילו מנכ”ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז”ל היה נסער. הוא הרים אלי טלפון מביתו במושב מכמורת לעמדת הפיקוד שלי באותו אולפן א’ ההוא ואמר לי בחרון אף כהאי לישנא : “…יואש אלרואי תגיד לדני קסטן שאם הוא לא יתנצל על ניבול הפה של המאמן הלאומי שלו צבי שרף, אזי נסריח לו את כל האליפות…”. (דני קסטן ז”ל שימש יו”ר איגוד הכדורסל). השַדָּר המוביל שלי באותה אליפות אירופה בכדורסל ב- 1997 בהיכל הכדורסל העירוני ב- גִירוֹנָה / ספרד היה מאיר איינשטיין והפרשן כאמור אלי סהר. אולם אלי סהר, איש דתי חוזר בתשובה, לא היה נוכח אז באותו ליל שישי של 27 ביוני 1997 בעמדת השידור שלנו בהיכל ב- גִירוֹנָה בשל קדושת השבת. המשחק ההוא הועבר בשידור ישיר ע”י חטיבת הספורט בפיקודי כאמור ביום שישי – 27 ביוני 1997 בין 21.30 ל- 23.30.

צבי שֶרְף לא היה לבדו. מוזר שגם איש כמו המאמן דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה”ב, הרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מכבי ת”א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי השדר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל. “הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים”, טען בפניי את טענתו זאת ולא התייצב אז לראיונות עמם. מאיר איינשטיין העניש אז את פיני גרשון בעונש קטנוני וקרא לו מעתה “פנחס” ולא בשם החיבה שלו “פיני”. קטנוניות וילדותיות לא הייתה רק מנת חלקם של מאמני הספורט אלא גם של מגישי הטלוויזיה.

מאמן נבחרת ישראל הלאומית צבי שרף תקף כאמור ב-יום שישי ההוא ב- 27 ביוני 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה “…שסרוסי יזדיין…” (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה כאמור סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. זה היה כמובן טיעון ירוד בחזקת קשקוש. אלי סהר מילא את תפקיד הפרשן כיאות והיה דובר אמת. יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוּטָה לרעת מכבי ת”א ולחלוטין איננה מקצועית. בעיניי זה נראה טיעון מגוחך משום שסמכתי לגמרי על פרשנותו המקצועית של אלי סהר, וברור שלא הייתי מאפשר לו להתקרב למיקרופון שלי לולא האמנתי לו וליושרה המקצועית שלו, כשם שברור שחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם לא עבדה בשירותה של מכבי ת”א אלא בשירותו של ציבור משלם האגרה. אני זוכר שבאחת הפעמים השבתי לשמעון מזרחי משהו בחצי הומור כלהלן, “…שמעון תשמע, פשוט תנצחו במשחקים שלכם…ואז לא תתנו לאלי סהר סיבה לבקר אתכם…”. דייוויד פדרמן לעומתו של שמעון מזרחי תמיד שתק ומעולם לא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי. החשבתי את אלי סהר בימים ההם כ- פרשן כדורסל מיטבי.

פוסט מס’ 769 בשיתוף עם פוסט מס’ 198. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס’ 769 בשיתוף עם פוסט מס’ 198. המאמן צבי שרף והפרשן שלי דיוויד בלאט. 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. ה-Time out המפורסם בהיסטוריית הכדורסל הישראלי. הפועל ירושלים בראשות הקפטן שלה עדי גורדון מכניעה במשחק הגמר על גביע המדינה את מכבי ת”א בכדורסל, 65:67. הקפטן עדי גורדון קוֹלֵעַ את סל הניצחון במבצע יחיד אישי. מוסד הפרשנות בטלוויזיה. פוסט מס’ 769 בשיתוף עם פוסט מס’ 198. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המאמן צבי שרף והפרשן שלי דיוויד בלאט. 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. ה-Time out המפורסם בהיסטוריית הכדורסל הישראלי. הפועל ירושלים בראשות הקפטן שלה עדי גורדון מכניעה במשחק הגמר על גביע המדינה את מכבי ת”א בכדורסל, 65:67. הקפטן עדי גורדון קולע את סל הניצחון במבצע יחיד אישי. מוסד הפרשנות בטלוויזיה. 

ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעבירה בשידור ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א. הפועל ירושלים מנצחת השנייה האחרונה את מכבי ת”א בתוצאה 65:67 מסל ניצחון של הקפטן הבלתי נשכח שלה עַדִי גוֹרְדוֹן. הפוסט הזה עוסק ב- TIME  OUT המפורסם ביותר בהיסטוריה של משחק הכדורסל במדינת ישראל ובדמויות הכדורסל הדומיננטיות בימים ההם לפני כ- 17 שנים, המאמנים צבי שרף ופיני גרשון ופרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דיוויד בלאט. 

הבלוג פורח ומשגשג. הַרָף האוטומטי של תוכנת ה- WordPress המוֹנֶה את הנכנסים לבלוג, מעיד כי מאות רבות של קוראים נכנסו רק כעת לשני הפוסטים האחרונים שחקרתי וכתבתי ועסקו בכישלון קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א נגד ריאל מדריד בשלב רבע הגמר בעונת 2013 – 2012 ב- Euroleague. הגיעו אליי הרבה תגובות של קוראים, חלקן נוגעות לשני הפוסטים האחרונים 196 ו- 197 שהתייחסו בעיקר לשני אנשים, פרשן הכדורסל ההוא של ערוץ 10 צבי שרף ומאמן מכבי ת”א ההוא דיוויד בלאט. החלטתי אם כך לעצור את כתיבת סדרת הפוסטים ההם שהיו אמורים לדון בהיסטוריה של השידור הציבורי שנגוע ברובו ברוֹש ולַעֲנָה פוליטיים מרים, ולייחד את הפוסט הזה לפרק מסוים בהיסטוריה של ברית השידור הארוכה שנכרתה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת”א (תחילתה היכן שהוא בשנים 1968 ו- 1969). צריך להבין שבכל מה שקשור לפרשן צבי שרף מדובר באיש כדורסל עתיר ניסיון והצלחות (וגם כישלונות). ברור שהוא בר סמכא בתחום אך יש להבדיל בין אימון בשטח והגשמת תורת האימון וניהול של קבוצת כדורסל לבין תרגום הידע שהוא אוֹצֵר בתוכו לשפת הטלוויזיה. צְבִי שֶרְף היה פעם אחת בלבד פרשן כדורסל שלי בחורף 1982 (פרשן Off tube) בהיעדרו של הפרשן הקבוע שלי אַרְיֵה מַלִינְיָאק ששימש בעידן ההוא במשרה חלקית, On and off.

מוֹסַד פרשנות הספורט בטלוויזיה ומשמעותה. 

אני שבע רצון מהעובדה ש- חלק מקוראי הבלוג הרבים אזרחים יושבי כורסה, מנסים להשקיף על משחקיה של מכבי ת”א ב- Euroleague מבעד למשקפי הטלוויזיה ונקודת מבטו של המיקרופון. אנשים רבים יותר מבינים עכשיו טוב יותר את עניין הבימוי, השידור, והפרשנות בטלוויזיה. מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא עוּל ימים. כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה יחסית כמובן להולדת הטלוויזיה הבינלאומית. ב- 21 ביוני 1970 שידר דן שילון בעמדת שידור באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” (AZTECA) במכסיקו סיטי את משחק הגמר על גביע העולם בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4. דָן שִילוֹן היה שַדָּר ספורט וכדורגל בטלוויזיה אולם לא הבין די במשחק עצמו. היות והיה איש טלוויזיה נבון הכיר במגבלותיו ולכן זימן לידו בטרם שריקת הפתיחה שני פרשני עזר, את שני שחקני נבחרת ישראל בעלי המוניטין מָרְדָכַי “מוטל’ה” שְפִּיגְלֶר וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל. עמדת השידור ב- “אָצְטֶקָה” תוכננה לשני אנשים בלבד. בצר לו קבע דָן שִילוֹן כי מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל יפרשן לצדו את המחצית השנייה. כך נולד מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באקראי, ללא תכנון מראש, אלא בגלל נבונות ופחד במה של השדר המוביל. משחק הגמר ברזיל איטליה 1:4 הוקלט באולפני הטלוויזיה האיטלקית של RAI ברומא כל הטייפים הכבדים ההם בני שני אינטשים, והוטסו אח”כ לישראל. המשחק שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית באיחור של 48 שעות. המגיש באולפן בירושלים היה שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל, העורך היה אָלֶכְּס גִלְעָדִי, והמפיק בירושלים היה פִּיטֶר מִילִיק. מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר לא אמר דבר משמעותי בדברי הפרשנות שלו במחצית הראשונה. הוא החמיץ את הזדמנות חייו להיות הראשון שיקבע את אושיות, סטנדרטים, וקריטריונים של פרשנות כדורגל בטלוויזיה. במקום זאת נקלע לרדידות ובָּאנָאלְיָה. הוא היה פרשן גימיק. כל שזכור ממנו הוא מעין פרשנות הומוריסטית מביכה בה הוא נהנה מעצמו ונתפש אומר לדן שילון לפני שריקת הפתיחה כהאי לישנא (ציטוט מטייפ המקור בן 2 אינטשים) : “…במצב של 0:0 הקבוצה שתבקיע ראשונה – היא זאת שתוביל…” (אם הטייפים הכבדים בני שני אינטשים של המחצית הראשונה ניתן לשמוע בתחילת ההקלטה את הפרשנות המגוחכת שלו). גיורא שפיגל היה שונה לגמרי ממרדכי שפיגלר. הרבה יותר יעיל ומועיל ממנו וגם יותר קורקטי. היה שָם מצב שבו הבנת מדוע נדרשת פרשנות עומק ליד שַדָּר Play by play אפילו ברמתו של דָן שִילוֹן, מי שנחשב אז ב- 1970 לאוּרִים ותּוּמִים של שַדָּרוּת ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, דָרְדַק בן שנתיים. הכדורגלן ו- הפרשן לעת מצוא גִיוֹרָא שְפִּיגֶל (אחד האנשים החכמים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי לדורותיה) אמר לדָן שִילוֹן היכן שהוא בשלהי הדקה ה- 87 באותו משחק גמר ההוא ברזיל – איטליה של מונדיאל מכסיקו 1970, את הטקסט הזה, כלהלן : “…שים לב שהקיצוני הימני של ברזיל ז’אירזיניו מושך כל הזמן שמאלה את המגן האיטלקי שלו ששומר עליו אישית ג’יאני פאקטי. בכך נוצר חור גדול באגף ימין של ההגנה האיטלקית ועלול ליפול משם שער…”. Sure enough. גיורא שפיגל צדק. כעבור כמה דקות הבקיע המגן הברזילאי קָרְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ מאותו החלל הריק באגף ימין של ההגנה האיטלקית הרעועה את השער הרביעי לזכות ברזיל. הפרשן גיורא שפיגל שצפה מבעוד מועד את המתרחש פתח את עיניהם של צופים ומומחי כדורגל רבים וגם את עיניו של השַדָּר המוביל שלו דָן שִילוֹן. גיורא שפיגל קרא נכון את מפת הקרב וזיהה מראש את מהלך ההתמודדות בין זָ’אִירְזִינְיוֹ ל- פָאקֶטִי, ולאן היא תוביל. פרשנות צודקת – בטרם, ולא פרשנות – בדיעבד. זוהי דוגמא מובהקת של פרשנות כדורגל מיטבית ונחרצת ברקע של שידור Play by play ישיר של שַדָּר שמזהה את הפרטים בתמונת הטלוויזיה אך איננו מנתח את מערכם. דָן שִילוֹן הניח את יסודות פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה קרה ממזמן לפני 43 (ארבעים ושלוש) שנים אולם איננו מחליש את ההשוואה המתבקשת של פרשנות העבר של גיורא שפיגל עם אלה הנבובות של פרשני ערוץ 5 בכבלים שגיא כהן, אלי אוחנה, ואיציק זוהר. והן מפוטפטות ו- נבובות. גִיוֹרָא שְפִּיגֶל לא עבר שום קורס פרשנות בטלוויזיה אבל ניחן באופן טבעי בטביעת עין ובכושר ניתוח והסברה של מבנים ומערכים משתנים בשל תנועת השחקנים. הוא גם דיבר עברית תקנית על פי כל כללי הדקדוק והיה בעל אוצר מילים. דעתן, שהיה מעניין מאוד להקשיב לו. צריך להדגיש כאן בכל הרצינות הראויה כי פרשני הכדורגל של ערוץ 5 בכבלים אינם טיפשים. אולם לא הכשירו אותם לקראת המשימה להיות פרשנים בטלוויזיה. למזלם הטוב מרבית הציבור איננו מודע לפוטנציאל הפרשנות, לא מבחין בין טוב לרע, ומקבל כמעט למפרע את אשר הטלוויזיה מציעה לו. הציבור וגם אנשי הטלוויזיה עצמם העורכים והמפיקים אינם מבינים עד כמה פרשנות הכדורגל היא תחום מומחיות קונקרטית מורכבת ומסובכת , שדורשת הכשרה ולימוד. גם מפני שמדובר במשחק כל כך פופולרי בו כל יושב כורסה רואה את עצמו פרשן בר סמכה יותר מאלו שמתארחים אצלו בסלון באמצעות המרקע.

שַדָּר רדיו “קול ישראל” בימים ההם נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם לעומת דָן שִילוֹן לא נזקק מעולם לשירותיו של פרשן. הוא שידר ישיר תמיד בודד ולבד מגובה כר הדשא. עמדת השידור הנמוכה שלו הייתה הגרועה ביותר. מוזר מאוד אבל זאת הייתה האופציה שבה בחר. הוא מעולם לא שידר בארץ מהיציעים באצטדיונים השונים. תמיד מעמדה קרקעית בגובה כָּר הַדֶשֶא.

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אצטדיון ר”ג. נחמיה בן אברהם משדר ישיר מגובה הדשא את משחק קדם גביע העולם במסגרת הבית האוקייאני ישראל – אוסטרליה. עומד מימין העיתונאי הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוסט הזה שעוסק בסיטואציית כדורסל אודות ה- Time out המפורסם ביותר בהיסטוריית הכדורסל הישראלי לדורותיו (נלקח ע”י מאמן קבוצת הפועל ירושלים מר פנחס “פיני” גרשון ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו עשרים וחמש שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א, 65:67 לטובת הפועל ירושלים) מציג את צְבִי שֶרְף ודֵיוִויד בְּלָאט באור שונה. צְבִי שֶרְף שימש מאמן מכבי ת”א במשחק ההוא לפני 22 שנים. כמי שניווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם הזמנתי את דֵיְוִויד בְּלָאט לשמש פרשן שלי בעמדת השידור לצִדָם של פרשן נוסף גָדִי קֵידָר והשַדָּר אוּרִי לֵוִי. ניידת השידור הגדולה שלנו ה- “וֶורֶד” על 10 (עֶשֶר) מצלמותיה (ו- 60 עובדים) הוצבה ליד שער מס’ 6 של היכל הספורט ביד אליהו. מאיר איינשטיין היה השַדָּר הראשי אז של חטיבת הספורט אולם את מיקרופון השידור הישיר של המשחק הזה הפקדתי דווקא הפעם בידיו של אורי לוי. ששי אפרתי שימש יד ימיני. הוא היה מפיק השידור הישיר ההוא. אַמְנוֹן אוֹסְמַן הנאמן, המקצוען, איש תרבות בלתי נשכח שימש הבימאי שלי. מפקח הקול בניידת השידור והאחראי הראשי על תפעול ה- Consola בניידת והפעלת המיקרופונים ליד הפרקט היה אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר הג’ינג’י הזָכוּר לטוב. כיסוי פסק הזמן ההיסטורי ההוא היה מוצלח ביותר הודות לעבודתו היעילה והעירנית של אמנון אלטשולר בניידת, ושל שני אנשי הקול שלנו במגרש שסרו למרותו, מָנוֹ יחזקאלי וסָמִי עוֹמֶר, והודות לטכנולוגיה חדשנית ומאורגנת שעמדה לרשותנו. כיסוי ה- Time out ההוא ב- 18 באפריל 1996 היה ציון דרך בתולדות כיסוי ושידורים ישירים של משחק הכדורסל. בארץ וגם בעולם.

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בקיץ 1981 בתום עונה פנטסטית בה זכתה ב- 4 תארים תחת שרביט אימונו של רודי דאמיקו (עומד קיצוני מימין) ועוזרו צביקה שרף (עומד קיצוני משמאל). לבטח אחד משיאיו של צבי שרף בקריירת האימון הארוכה שלו בכלל ובמכבי ת”א בפרט : אלופת המדינה + מחזיקת גביע המדינה + אלופת אירופה לקבוצות אלופות + המנצחת הגביע הבין יבשתי. (התמונה באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה – ירושלים. הזמנתי את צבי שרף (משמאל) לשמש פרשן כדורסל Off Tube שלנו באולפן בירושלים בעת השידורים הישירים של משחקי הבית של מכבי ת”א ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לאלופות לצדו של המנחה – מגיש נסים קיוויתי (מימין). השדר יורם ארבל הוא ש- שידר באורח קבע את המשחקים מחו”ל בתקופה ההיא לבדו ללא פרשן צמוד. ראיתי בצבי שרף בר סמכא מהדרגה העליונה אולם הוא היה עצור ומופנם מידי וגם לא דיבר תמיד עברית תיקנית. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל לא נענה בתקופה ההיא לבקשתי להציב פרשן צמוד בעמדות השידור בחו”ל ליד השדר יורם ארבל. הוא ראה בזה מותרות. נדרשנו לעשות את עבודת הפרשנות באמצעות מוניטור הטלוויזיה בירושלים. (צילום גב’ עמר. התמונה הוענקה לי באדיבות הצלמת גב’ עמר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בעונת 1999 – 1998 עשתה מכבי ת”א ניסיון נוסף להסתער על גביע אירופה של ה- FIBA. כמתווה ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המשכתי לרדוף אחרי מכבי ת”א. זאת הייתה העונה ה- 29 בה צעדתי שלוב זרוע עם מועדון הפאר מאז ימיהם של דור המייסדים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. מנכ”ל רשות השידור היוצא ב- 1998 מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל והמנכ”ל הנכנס במקומו אורי פורת תמכו כמעט ללא סייג במדיניות השידורים שלי, למעט כמובן המגבלה הכספית. באותה עונה של 1999 – 1998 הדיחה קבוצת מכבי תל אביב את מאמנה הסרבי – קרואטי מר וִוינְקוֹ יֶילוֹבַאץ’ ומינתה תחתיו את עוזרו הישראלי יוֹרָם חַרוּש. חילופי המאמנים לא הועילו. עד מהרה נקלעה מכבי ת”א לשורת הפסדים, בעקבותיהם נולד משבר אי אימון חמור בין המאמן לשחקניו ובין המאמן להנהלה שמינתה אותו. להנהלה בראשותו של עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא הייתה סבלנות להמתין לשיטה וצורת המשחק ולדרך ניהול ההתמודדות של יוֹרָם חָרוּש שאמורים היו להביא ניצחונות בהמשך. ההצלחות בוששו להגיע, וכמו תמיד במקרים כאלה, המאמן הוא שמשלם בראשו. המאמן יוֹרָם חַרוּש ג’נטלמן בעל אישיות מקסימה הודח. תחתיו מונה פנחס “פיני” גרשון מאמן כדורסל מוכשר כמו גם רב אמן ביחסי ציבור ואיש מבריק בשיווק ותקשורת. פִּינִי גֵרְשוֹן היה מאמן מוערך במכבי ת”א אך לא אָהוּד בטרם מינויו. אולי מפני שהיה עצמאי מידי בדעותיו. אמירות השָחָץ הססגוניות שלו למצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואלה של ערוץ 5 בכבלים הוציאו חלק מאנשי מכבי ת”א משיווי משקלם. פיו הגדול היה לוֹ לעיתים למכשול מפני שהפיק מרגליות כמו גם דברי הֶבֶל ורַעות רוח. יחד עם זאת אישיותו הפתוחה והחייכנית טמנה בחובה חֵן רב, פתיחות, הומור, וכאמור גם משהו שחצני ופרובוקטיבי. לבטח ביטחון עצמי גדול. לפחות כך זה נראה. מינויו של פיני גרשון בנובמבר 1998 למאמן מכבי ת”א הוכיח שמאמנים גדולים ומוכשרים אינם נעלמים ולא מתים, הם רק מחליפים שחקנים.

ההיסטוריה המתעתעת שבה וסובבת על צירה. פיני גרשון היה כבר מאמן עתיר ניסיון בטרם הגיע ב- 1998 למכבי ת”א. הוא הדריך כבר קבוצות רבות בליגה הלאומית בכדורסל. בשנות ה- 80 של המאה שעברה אימן פיני גרשון את קבוצת מכבי חיפה שמנהלה היה מִיכָה רָב (היום ראש אגף ביטחון ובטיחות באוניברסיטת חיפה). מִיכָה רָב זוכר היטב את פיני גרשון ההוא : “…פיני גרשון ניחן בטביעת עין מקצועית מיוחדת. אחד השחקנים הבולטים במכבי חיפה אז היה דיוויד בלאט, אך פיני גרשון הודיע לי נחרצות כי אינו מוכן שהוא יישאר בקבוצה מפני שאיננו מתאים למחשבת הכדורסל שלו. הוא נימק זאת כך : “דייויד בלאט הוא מעין רכז משחק שלאחר קבלת הכדור נוהג תמיד להקפיץ אותו ורק אח”כ מחפש מסירה. אני רוצה רכז משחק שיעיף את הכדור קדימה כדי שההתקפה תסתיים בתוך שניות ספורות”. השבתי לו : “דייויד בלאט הוא שחקן כדורסל רציני ששיחק בנבחרת ארה”ב במשחקי המכבייה ה- 10 של 1977. הוא הגיע מאוניברסיטת סטנפורד בארה”ב שָם הכדורסל מתוכנן וההתקפה נמשכת כארבעים וחמש שניות, וזאת כדי לחפות בתחכום על פער באיכות השחקנים”. פיני גרשון לא קיבל את דעתי, והשיב לי : “…תביאו לי את המהיר הזה מהנוער, גִ’ינוֹ, הוא יעבור מהר את החצי, וימסור את הכדור מייד למי שצריך לצורך ניהול המשחק…”, והִתכוון ליעקב ג’ינו שכיהן כעוזרו של פיני גרשון במכבי ת”א והפך מאוחר יותר למאמן בזכות עצמו בליגה הלאומית. פיני גרשון הדיח את דייויד בלאט מההרכב. דייויד בלאט עבר לשחק בשורות קבוצת מכבי חדרה ממנה הגיע באותה שנה למכבי חיפה רכז משחק אלמוני בשם עדִי גוֹרְדוֹן…”.

בקיץ 1992 הביא עַמִית גַל חבֵר קיבוץ עמיר ומנהל מועדון הכדורסל של הפועל גליל עליון את פיני גרשון לאמן את הקבוצה במקומו של המאמן המצליח מר מולי קצורין. יו”ר הקבוצה אז יָדִין כּהֵן הסכים לשלם למאמן החדש פנחס גרשון סכום של  40000 (ארבעים אלף) דולר לעונה אחת. זה מה שידין כהן סיפר לי לפני שנים בעת שיחת תחקיר שלי עמו הנוגעת לכתיבת ספרי “הקשר הסימביוטי”. שני הקיבוצניקים הנמרצים אמרו לו ללא כחל ושרק, ובעצם ציוו עליו, קודמך מוּלִי קָצוּרִין עשה כאן עבודה נהדרת. אל תיגע בסגל השחקנים ואל תשנה. נותר לך רק לקחת את האליפות ולהביאה בפעם הראשונה בהיסטוריה לגליל. בעונת 1993 – 1992 זכה פִּינִי גֵרְשוֹן לראשונה בקריירה שלו באליפות המדינה לאחר שניצח כמאמן הפועל גליל עליון את האלופה הנצחית מכבי ת”א בסדרה של הטוב מחמישה משחקים בשלב חצי הגמר סל, 2:3. זאת הייתה הדחה סנסציונית של מכבי ת”א מאליפות המדינה ע”י קבוצת הפועל גליל עליון. במשחק החמישי והמכריע ניצחה הפועל גליל עליון במגרשה הביתי בכפר בלום את מכבי ת”א 80:88 זה היה ניצחון מזהיר אישי של מאמן הגליל העליון פִּינִי גֵרְשוֹן. בסדרת הגמר סל הסופית ניצחה הפועל גליל עליון יחד עם המאמן פִּינִי גֵרְשוֹן את הפועל ת”א גם כן בתוצאה 2:3. בסיום משחק האליפות ב- 19 במאי 1993 במגרשו הביתי בכפר בלום, שלף מאמן האלופה החדשה פיני גרשון משרוולו הצהרה מעניינת קבל עם ועדה מול מצלמות ערוץ הספורט בכבלים בשידור ישיר, ופיו הפיק מרגלית : “הזכייה בתואר האליפות היא הדובדבן שבקצפת”. היה ברור שפיני גרשון הוא לא רק מאמן כדורסל מוכשר אלא גם קופירייטר מבריק. כוכבי הכדורסל הצעירים של הפועל גליל העליון ובראשם דוֹרוֹן שֶפֶר בן ה- 21 ולצִדוֹ שחקני החיזוק האמריקניים בְּרֶד לִיף, אֶנְדְרוּ קֶנֶדִי, מַיִיק גִיבְּסוֹן, גֶ’רִי סַיְימוֹן, וסְטִיב מָאלוֹבִיק לימדו לקח מַר באותה העונה של 1993 / 1992 את שתי הקבוצות התל אביביות המצטיינות בעלות המוניטין, מכבי ת”א והפועל ת”א.

ליל חמישי-18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין מכבי ת”א לבין הפועל ירושלים. ה-Time Out (פסק הזמן) החשוב ביותר בתולדות שידורי הכדורסל בטלוויזיה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, ויכולת ההאזנה של המיקרופונים. כוכב הפועל ירושלים עדי גורדון ומאמן הקבוצה פיני גרשון מביסים את מכבי ת”א ומאמנה צביקה שרף וזוכים בגביע המדינה בכדורסל לראשונה בתולדות המועדון הירושלמי. מנהלי היכל הספורט ביד אליהו גרשון פורמן וניר פרצלינה מעניקים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תנאי צילום משופרים.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “הקשר הסימביוטי” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים שקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 התמודדו קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. המשחק הזה ייזכר לעַד בגלל התיעוד הטלוויזיוני המופלא בשידור ישיר של פסק הזמן האחרון במשחק הזה, 25.3 שניות לפני סיומו, ומה שהתחולל בו. ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וצל”ש לקבוצת הכדורסל הפועל ירושלים שפתחה את שעריה בפני המיקרופונים שלי, כמו גם צל”ש וההערכה מיוחדת לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולטכנאי חטיבת ההנדסה שלנו שידעו להיכנס פנימה מבעד לשערים הירושלמים לטובת יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה בארץ.

על קַו הפוֹטוֹ פִינִיש ניצבו שוב שני היריבים המושבעים פיני גרשון מאמנה של הפועל ירושלים ועִמוֹ הקפטן שלו עַדִי גוֹרְדוֹן ומנגד מאמן מכבי ת”א צביקה שרף ושחקן החיזוק שלוֹ אד הוק תּוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס. תּוֹם צֵ’יימְבֶּרְס היה אז שחקן רָב מוניטין ב- NBA. שמעון מזרחי אמר לי לפני בואו של השחקן יפה התואר בן ה- 36 שהגיע מפיניקס סאנס והִיתמֵר לגובה של 2.06 מטרים : “…הבאנו את טום צ’יימברס למכבי ת”א. עמו הקבוצה תהיה שונה…”. עודד קטש שחקן מכבי ת”א בימים ההם ראה את ספסל קבוצתו יותר מאשר את זירת הפרקט. המאמן צבי שרף הגביל אותו למרות כישרונו העצום. למאמן הפועל ירושלים פיני גרשון היה כלי נשק חשוב ויעיל בדמותו של הקפטן שלו עַדִי גוֹרְדוֹן שחקן כדורסל מיוחד ומוכשר שהיה גם מנהיג על המגרש. תשובה הולמת לעוצמה הארגונית של מכבי ת”א סביב המשחק ובמשחק עצמו. יו”ר הפועל ירושלים היה אז בחור צעיר הנושא את השם דָנִי קְלָיִין. הוא לעולם לא הסתיר את האמביציות שלוֹ להידמות לדמותו המיתולוגית הוותיקה של עו”ד שמעון מזרחי. הסקרנות הציבורית סביב ההתמודדות בין מכבי ת”א לבין הפועל ירושלים במשחק הגמר ההוא על גביע המדינה ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו נסקה מעלה והייתה ההצגה הטובה בעיר וה- Show הטלוויזיוני המרכזי במדינת ישראל. על פי הסכם זכויות השידורים וחלוקת הנטל בינינו לבין ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בכבלים משימת השידור הישיר של המשחק הזה הייתה בידי חטיבת  הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן פינה לי Space נרחב בלוח השידורים שלו. יריתי בכל התותחים הטלוויזיוניים שלי שעמדו לרשותי באותו התאריך ההוא של יום חמישי – 18 באפריל 1996.

יותר מרבבת צופים בצהוב ואדום מילאה עד אפס מקום את היכל הספורט ביד אליהו. האווירה הייתה מחשמלת. ממש כמו בשידורי גביע אירופה. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוֹכי התייצבנו שם עם ניידת השידור הגדולה ה- “וֶורֶד” במלוא הרכבנו. עֶשֶר מצלמות, שישה הילוכים חוזרים, ו- 60 עובדים. הפקדתי את המיקרופון בידיו של השַדָּר אוּרי לֵוי והצבתי את צוות הפרשנים גָדִי קֵידָר ודֵיוִויד בְּלָאט לצִדוֹ בעמדת השידור שלנו בהיכל. בידי שלושתם נפלה הזכות לשָדֵר ישיר את ההתמודדות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ליותר ממיליון צופים. זה היה רק משחק כדורסל מקומי אך כפי שהתברר בעל ערך תיעודי טלוויזיוני נדיר. הרייטינג שלנו היה נפוח (% 39.8) והצדיק את מהלך הרכישה וקניית זכויות השידורים של האירוע הזה מידי ערוץ 5 (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) ע”י מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ו- אנוכי.

ההתמודדות התנהלה בשוויון כוחות למרות שבשורות מכבי ת”א שיחק אז טוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס (Tom Chambers) שחקן כדורסל רָב מוניטין ב- NBA. בחמישייה של מכבי ת”א שיחקו אז ב- 18 באפריל 1996 לפני שש עשרה שנים גם רָדִיסְלַאב צוּרְצִ’יץ’, בְּרֶאד לִיף, דוֹרוֹן גָ’מְצִ’י, ונַדָב הֶנֶפֶלְד . מכבי ת”א לא הייתה עדיפה בשום קריטריון על הפועל ירושלים בה שיחקו עַדִי גוֹרְדוֹן, פַּפִּי תּוּרְגְ’מַן, דוֹרוֹן שֶפַע, נוֹרִיס קוֹלְמַן, ובִּיל תוֹמְפְּסוֹן. דקה לסיום המשחק הובילה הפועל ירושלים בתוצאה 63:65. עַדִי גוֹרְדוֹן חדר נפלא לרחבה. שחקני מכבי ת”א הסתערו עליו. בהיותו באוויר הוא הוריד כדור לנוֹרִיס קוֹלְמָאן שהטביע את הכדור ברשת של מכבי ת”א. בהתקפה הבאה של מכבי ת”א פגע עַדִי גוֹרְדוֹן ב- בְּרֶאד לִיף. בְּרֶאד לִיף דייק בשתי זריקות העונשין למרות המתח הרב ששרר על הפרקט וביציעים הגדושים, והִשווה את התוצאה ל- 65:65. שתי הקבוצות המשיכו להחליף מהלומות עקרות. כשנותרו 25.3 שניות לסיום המשחק איבד רָאדִיסְלָב צ’וּרְצִ’יץ’ ריבאונד יקר בהתקפת מכבי ת”א. הכדור עבר לידי הפועל ירושלים ופיני גרשון מיהר ולקח פסק זמן. פסק זמן לשחקנים אך לא פסק זמן למצלמות הטלוויזיה שלנו. לוח התוצאות הורה על תוצאת תיקו 65:65 ובהיכל שרר מתח עצום ורעש אדיר. פסק הזמן הזה הפך להיות ציון דרך חשוב בהתפתחות תיעוד שידורי הכדורסל בטלוויזיה. למעשה, בכל רשת טלוויזיה באשר היא. לעולם לא אשכח את המשחק ההוא, את התאריך, ואת מקום התרחשותו. ניהלתי והפקתי אלפי שידורים ישירים ואירועים בלתי צפויים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וגם הייתי עד למה שהתחולל בכדורסל האירופי, ובליגת ה- NBA, אולם מה שקרה באותו פסק הזמן שנטל פיני גרשון ב- 18 באפריל 1996, 25.3 שניות לפני תום המשחק במצב שוויון נקודות 65:65 במשחק מכבי ת”א נגד הפועל ירושלים על גמר גביע המדינה בהיכל הספורט ביד אליהו – עלה על כל דִמיון ו- תִּכְנוּן.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו . פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים נוטל פסק זמן 25 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי ת”א. התוצאה 65:65. משמאל, נראה עוזר המאמן ארז אדלשטיין. בין פיני גרשון לארז אדלשטיין מציץ ראשו של ה- Soundman (איש הקוֹל) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סָמִי עוֹמֶר שנדבק ממש לספסל הפועל ירושלים ונחשף כשהוא מכניס את מכשיר ההקלטה שלו את מוֹט ה- “Gun microphone” שלו כדי לקלוט היטב את השיחה בין המאמן לשחקנים. פיני גרשון נראה מחלק הוראות שוטפות אחרונות לשחקניו עדי גורדון (מימין), פפי תורג’מן, דורון שפע, ונוריס קולמאן (מוסתר). מאחור נראה חבר ההנהלה אורי מנצור (מעונב בחליפה אפורה) מימין למעלה נראה צִיוֹן נָנוּס (אז כתב גלי צה”ל) דוחף את המיקרופון לכיוונו של פיני גרשון. על ספסל הפועל ירושלים התפתחה לפתע דרמה שאיש מאיתנו בצוות הטלוויזיה שלי לא צפה ולא חזה אותה. קפטן הפועל ירושלים עדי גורדון דחה מכל וכל את הוראות מאמנו פיני גרשון וביקש להציב פתרון משלו להשגת הניצחון על מכבי ת”א. מיקרופון ה- Gun Microphone של סַמִי עוֹמֶר והמצלמה של יורם מנדלבאום ז”ל תיעדו את האירוע החד פעמי ללא דופי. הם הביאו לצופי הטלוויזיה מסמך מרתק. צופי הטלוויזיה במדינת ישראל יכלו לעקוב ולשמוע היטב מילה במילה את הוראותיו של המאמן פיני גרשון, מחד, ואת ביטולן ע”י עדי גורדון מאידך. היה מדובר בתיעוד טלוויזיוני נדיר ברמה בינלאומית גבוהה ביותר. עדי גורדון המוכשר (כ- שחקן וגם כ- קפטן) נטל אחריות אישית והוביל את הפועל ירושלים לניצחון היסטורי בדרכו שלו. רגע בלתי נשכח בהיסטוריה דוקומנטרית בלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה. (ה- Frame לקוּח מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

ניהלתי את השידור הישיר מעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו יחד עם עוזרי ששי אפרתי ששימש המפיק הראשי שלי וישב בניידת השידור הגדולה ומשם ביצע את תפקידו . הבימאי בניידת השידור היה אַמְנוֹן אוֹסְמַן אחד מבימאי הספורט הוותיקים והטובים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומפקח הקול המצוין והממונה על הפעלת הקונסולה (מערכת הקוֹל) בניידת השידור היה אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר. שלושה אנשים חשובים ובעלי ניסיון רָב בביצוע שידורים ישירים . במצב מתוח שכזה בעת פסקי הזמן, לא כל שכן כשמדובר בפסק זמן שנלקח ע”י המאמן הירושלמי פִּינִי גֵרְשוֹן כ- 25 שניות (ליתר דיוק 25.3 שניות) לפני סיום המשחק ובמצב של שוויון בתוצאה 65:65 – נשלחים תמיד צלמים מספרי ארבע וחמש (ממוקמים בדרך כלל מתחת לסלים) יחד עם אנשי הקוֹל והמיקרופונים הרגישים שלהם (Gun Microphone) בעלי המוטות הארוכים לעבר הקבוצות המכונסות עם מאמנן בתוך עצמן, ומאזינות להוראות. תפקיד הצלמים ואנשי הקוֹל הוא לדלות את ההוראות המקצועיות כדי לחשוף בתמונה וטקסט את המתח המרוח על פני השחקנים והמאמן, ואת מהלכי משחק השח מט שהוא מנהל בפסק הזמן נגד יריבו. זוהי מציצנות עיתונאית דרמטית, מסקרנת וחשובה ביותר בעת השידור הישיר המחייב את כל צוות השידור בניידת השידור ומחוצה לה להיות קשוּב ולהתעלות על עצמו. השַדָּר ושני פרשניו חייבים להיות דרוכים כקפיץ כדי להאזין לתדריכים המורכבים של צְבִי שֶרְף ופיני גרשון הניתנים תחת לחץ גדול לסירוגין בשתי שפות עברית ואנגלית, על מנת שיוכלו לפַשֵט אותם מייד ולהסבירם בקלילות ובלשון פופולרית למיליון הצופים שרובם אינם בקיאים במונחי הכדורסל המקצועיים. זהו מבצע בִּילוּש צמוד העוקב באמצעות מצלמות ומיקרופונים אחרי סודות הכדורסל הכמוסים ביותר ואחרי קרב המוחות המתנהל בין שני המאמנים כמו במשחק שח-מט. האמצעים הטכנולוגיים החדישים מאפשרים ליותר ממיליון צופי הכורסה בסלון ביתם לעקוב אחר הנעשה מאחורי הקלעים של ההתמודדות.

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו אמנון אוסמן בימאי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. איש טלוויזיה אהוב, מקצוען, ונאמן. כאן הוא נראה בניידת השידור מביים שידור ישיר של משחק כדורסל בהשתתפות מכבי ת”א ניידת השידור הוצבה תמיד ליד שער 6 בהיכל הספורט ביד אליהו. (באדיבות אמנון אוסמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. אמנון אוסמן היה אחד מטובי צלמי ה- Video  בתחומי הכיסוי של הספורט ובחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנים רבות, בטרם הפך לבימאי מוביל של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות אמנון אוסמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת מכבי ת”א תמיד מכונסת בתוך עצמה ולנצח נראית כקבוצת אנשים סודית. גם עכשיו לאחר כל כך הרבה שנים של הליכה משותפת יחדיו שלובי זרוע, הם כ- וועדה מארגנת ואנוכי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, סירבה ההנהלה והתעקשה כהרגלה לאפשר לנו להתקרב עם המיקרופונים הרגישים כדי לשמוע את הוראותיו של המאמן צבי שרף הניתנות לחמשת שחקניו. תיעוד פסקי הזמן והנוגעים למעין “קבוצת פקודות” שמנהל כל מאמן עם שחקניו  מהווה תובנה חשובה והכרחית של אספקת מידע, הקושרת את הצופה בסלון ביתו בעבותות אל מרקע הטלוויזיה הפרטי שלוֹ. צבי שרף המאמן התל אביבי הקשוּח ראה בהתכנסות השחקנים סביבו בפסק הזמן, סוֹד מקצועי נעלה שאין להדליף אותו לצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התייחס לפסקי הזמן שלוֹ כ- אל כֶּנֶס חשאי של שירות הביטחון הכללי. צביקה שרף היה אדם ישר והגון, אך גם לָחוּץ, וחשב תמיד שחובת ההוכחה עליו. לצערי הרָב הוא דחה את בקשתי על הסַף ולא רצה לחלוק עם ציבור צופי הטלוויזיה שלנו את ההוראות המקצועיות שהוא נותן לשחקניו וכיצד הוא מתמודד במשחק השחמט הזה נגד פיני גרשון. בכך צִמצם ב- ממד אחד את איכות הדרמה. זה היה מצער מאוד מחד, ובדיעבד מועיל מאוד.

טקסט תמונה : 1981. מאמן הכדורסל צבי שרף (משמאל) עם העיתונאי מייק קרנון בהיכל הספורט ביד אליהו. צביקה שרף הצטייר מלכתחילה כמאמן קשוח שלא שיתף פעולה עמנו בעת השידורים הישירים. הוא התייחס לכל TIME  OUT (פסק סמן) שלו במשחק כאל כֶּנֶס סודי של השב”כ, ודרש בכל תוקף להרחיק ממנו ומהשחקנים שלו את המיקרופונים שלנו. זה היה מצב מגוחך. פתטי. (התמונה באדיבות מייק קרנון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פיני גרשון היה שונה מצְבִיקָה שֶרְף לחלוטין. הוא ומנהלו בקבוצת הפועל ירושלים דני קליין היו הרבה יותר פתוחים וגם יותר ידידותיים למצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים שלנו. שניהם אִפשרו לנו להצטרף לפסק הזמן האחרון שלהם ליד ספסל הקבוצות הדרומי בהֵיכַל ביד אליהו. כמובן ששלחנו לשָם את סַמִי עוֹמֶר איש הקול המחזיק את מיקרופון הרגיש ה- Gun microphone ואת הצלם מספר ארבע בצוות / שרשרת הצלמים שחנו באותו הערב ההוא יורם מנדלבאום ז”ל שהוצב ליד הסל הדרומי בהיכל ביד אליהו. איש הקול השֵנִי מַנוּ יחזקאלי יועד על ידינו להקליט עם ה- Gun Microphone שלו את פסקי הזמן של מכבי ת”א, אך שמעון מזרחי יבד”ל ומוני פנאן ז”ל לא אִפשרו לנו כל גישה לצביקה שרף ולמעגל שחקניו סביבו. היה מדובר כאמור בסוד מדינה. מדובר כאמור ב- התבוננות עיתונאית חשובה בלתי אמצעית וגם מעניינת המאפשרת לצופים לעקוב אחר הנעשה מאחורי הקלעים של המשחק המותח. שַדָּר המשחק אוּרִי לֵוִי פעל בדיוק על פי ההוראות והעביר את “רשות הדיבור” למצלמה ולמיקרופון הרגיש שהוחשו אל ספסל הפועל ירושלים. המצלמה של יורם מנדלבאום תפשה את פִּינִי גֵרְשוֹן, עוזרו אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיִין ויו”ר המועדון דָנִי קְלָיִין דרוכים ונחושים מאוד יחד עם שחקני החמישייה ובראשם עַדִי גוֹרְדוֹן יושבים על הספסל ומאזינים להוראות המאמן פיני גרשון. יורם מנדלבאום ז”ל צילם את החבורה הירושלמית בשוט Medium Close up, מין שוט מקצועי של פריים “מעורב”. הם שחקני הפועל ירושלים נראו נרגשים ומתוחים מאוד אולם גם מאמינים במאמנם פיני גרשון ובקפטן שלהם עדי גורדון. היה מדובר בסצנה טלוויזיונית חשובה וכבדת משקל. טכנאי הקוֹל סָמִי עוֹמֶר תחב את המיקרופון למרכז הדיון של  ה- Time out הירושלמי ואמנון אלטשולר פתח את ה- Fader הנכון בקוֹנְסוֹלָה והרים אותו לרמה המכסימאלית. יותר ממיליון צופי טלוויזיה בבתיהם היו עֵדִים לתיעוד טלוויזיוני נדיר ומרשים של רגע דרמטי היסטורי מאין כמוהו בתולדות משחק הכדורסל במדינת ישראל מאז ומעולם. פיני גרשון צרח את הוראותיו לשחקנים מנסה להתגבר בקולו על הרעש הגדול בהיכל ומבקש ללַמֵד אותם כיצד לכבוש את סַל הניצחון. ספסלה של הפועל ירושלים רעד. הכדור האחרון היה אמור להימסר לַקפטן עִדי גוֹרְדוֹן כדי שיקלע את סל הניצחון. לפתע ביטל הקפטן עַדִי גוֹרְדוֹן בכעס רב את התִּכנון המוקדם של פיני גרשון וביקש להטיל עליו בלבד את האחריות לכיבוש הסל המכריע במשך 25.3 השניות שנותרו לסיום המשחק. זאת הייתה אמפליטודה. מרד של הקפטן נגד מאמנו. שמצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים שלי תיעדו אותו בשלמותו מ- א’ ועד ת’. עַדִי גוֹרְדוֹן ביקש לא רק את הכדור האחרון במשחק לעצמו, אלא רצה שגם הכדור הראשון יהיה שלוֹ. רק שלוֹ. הוא תכנן להחזיק בכדור בעצמו כ- 24 שניות מבלי לשתף את חבריו עד הקליעה האחרונה והמכרעת שתהיה גם כן שלוֹ. הוא הציע בתוך ה- Time out רעיון ויוזמה משלו שסתרה לחלוטין את תוכנית המאמן שלוֹ. עַדִי גוֹרְדוֹן בִּיקֵש להחזיק בכדור ולכַדְרֵר נגד שומרו האישי בְּרֶאד לִיף עד לשניות האחרונות ממש של המשחק. או – אז יבצע הטעייה נגד בְּרֶאד לִיף, יחדור לסל, והוא בעצמו יזרוק את הכדור האחרון לסל מכבי ת”א בתקווה שזאת תהיה קליעת הניצחון שתכריע את המשחק. שררה על ספסל הפועל ירושלים סערת רוחות גדולה אבל לא בִּלְבּוּל. המשחק עמד להתחדש. פיני גרשון ההמום היה חכם דַיוֹ כדי לא להתווכח עם עַדִי גוֹרְדוֹן. הוא וויתר על התוכנית המקורית שלו ונתן בלית ברירה את הסכמתו לביצוע יוזמתו החדשה והמקורית של רכז המשחק המצטיין והקפטן שלוֹ, עַדִי גוֹרְדוֹן. היה מדובר בסצנת טלוויזיה נדירה שתועדה במלואה. שני רבי אמנים פיני גרשון וצבי שרף התמודדו במשחק כדורסל דמוי שחמט איש מול יריבו. רק רב אמן אחד חשף את מהלכיו בפרהסיה לפני יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה. קוראים לו פנחס “פיני” גרשון.

טקסט תמונה : ליל חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו. פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין מתכופפים לעברו של עדי גורדון ומקשיבים להצעת הפתרון שלוֹ כיצד יש בדעתו לנצח את מכבי ת”א ב- 25 השניות האחרונות שנותרו לסיום המשחק כשהתוצאה מורה על שוויון 65:65. מאחור נראים ראשי קבוצת הפועל ירושלים דני קליין (בחולצה אדומה) ואורי מנצור (בז’אקט בצבע אפור). מימין לאורי מנצור מגיח מאחור מנו יחזקאלי טכנאי הקול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להקליט את הוראותיו של צבי שרף לשחקניו אך המאמן של מכבי ת”א לא הרשה לו להתקרב. משמאל נראה חבוש אוזניות טכנאי קוֹל נוסף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סָמִי עוֹמֶר המחדיר את מוט מיקרופון ה- Gun Mic ללֵב הדיון של הקבוצה האדומה. אורי מנצור (בחליפה האפורה) יו”ר מועדון הפועל ירושלים במשותף עם דני קליין (בחולצה אדומה מימין לסמי עומר), מתבוננים ומאזינים בדאגה לחילופי הדברים בין המאמן פיני גרשון לקפטן שלו עדי גורדון. הרגע הזה היה תיעוד מופלא וחשוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במהלך השידור הישיר ההוא. רגע בלתי נשכח בהיסטוריה דוקומנטרית בלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה. (ה- Frame לקוח מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

מעולם לא נִתקלתי בשום אירוע ספורט קבוצתי (כמו משחק כדורסל למשל) , בו הקפטן ושחקן כריזמטי ומצטיין ככל שיהיה (עדי גורדון) מבטל בתנופה אחת את הוראות מאמנו (פיני גרשון) , ומציע אלטרנטיבה שונה לחלוטין ופתרון יצירתי משלו לניצחון על הקבוצה היריבה . ולא רק זאת אלא שהפִּתרון מתקבל מייד ללא כל וויכוח ע”י המאמן ועוזרו. אינני חושב שאפילו מייקל ג’ורדן היה מעז להטיל דופי ולהתערב בהחלטות של מאמנו פִיל גֶ’קְסוֹן ב- “שִיקָגוֹ בּוּלְס” (Chicago Bulls) בתוך ה- Time out האחרון והמכריע כפי שעשה זאת עדי גורדון לפיני גרשון בקבוצת הפועל ירושלים באותו לֵיל חמישי ההוא של 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו . זאת לא הייתה גחמה ו/או קפריזה של נמושה. זאת הייתה התעקשות ונחישות של כדורסלן מוביל ואינטליגנטי מן הדֶרֶג העליון ביותר. לא יכולתי לבקש סיפור מרתק יותר בשידור ישיר מאלוהי הטלוויזיה. הנה התמליל המדויק של שני גיבורי המשחק פִּינִי גֵרְשוֹן ועַדִי גוֹרְדוֹן בפֶּסֶק הזְמַן ההיסטורי הזה, כשנותרו 25.3 שניות לסיום המשחק ב- 18 באפריל 1996. מהותו ותוכנו הקנוּ לעדי גורדון תהילת עולם, ולקבוצה הירושלמית של המאמן פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין יוקרה מקצועית, ובסופו של האירוע גם שכר גדול, את גביע המדינה בכדורסל בפעם הראשונה בתולדותיה.

18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. הנה הטקסטים שנאמרו ב-Time out המפורסם ביותר בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי לדורותיו. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 הייתה שם באותו הרגע הבלתי נשכח ההוא ותיעדה אותו בשידור ישיר ליותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה במדינת ישראל.

פיני גרשון (בעברית ) : “…או. קיי. פפי תורג’מן אני מזהיר אותך…שזה לא יקרה עוד פעם…בפעם הבאה אני יורה בך…” (פפי תורג’מן מסמן בראשו שהוא מבין את המסר לאחר שהחטיא קודם לכן זריקה לסל)…”.

פיני גרשון (עובר לדבר באנגלית) :

 We go gun…two guns …two guns…Chamber`s man on the high post…Chura`s man and Nadav is outside…ok…?

(המאמן פיני גרשון מתכוון לצורת משחק. הכוונה להרחיק את טום צ’יימברס, ראדיסלב “צ’ורה” צורצ’יץ’, ונדב הנפלד מרחבת הסַל שלהם).

עדי גורדון : (יושב קרוב למצלמה של יורם מנדלבאום, ומתערב בעברית בטון כועס, כשהוא משבש לפיני גרשון את ההוראות שלו),  “…לא פיק אנד רול…לא פיק אנד רול…” (כאן נשמע הבאזר של המזכירות המודיע על סיום פסק הזמן…).

פיני גרשון : (נראה המום מקריאת התגר של עדי גורדון עליו, מבין שיש כאן בעיה, ופונה אל פפי תורג’מן), “…או.קיי. אתה תעשה את זה…”, (ו- מצביע על פפי תורג’מן).

עדי גורדון : “רוצה Open …”.

פיני גרשון : “מה אתה רוצה…Open …?” (פיני גרשון נכנע ומקבל את התכתיב  של עדי גורדון ואומר לשחקנים באנגלית), “One side……One side”.

ארז אדלשטיין : (עומד לידו של פיני גרשון, ולפתע מתערב, כשהוא פונה ישירות אל עדי גורדון) …עדי Open …?.

פיני גרשון : (באנגלית לכל השחקנים), “One side…One side… “. (נראה במצלמה כמזהיר את עדי גורדון מפני האחריות שלקח על עצמו פונה…מסמן לו באצבעו נוּ, נוּ, נוּ…ואז אומר לו בעברית) “…שלך…!”.

ארז אדלשטיין : (מתערב שוב ופונה אל עדי גורדון) : “…רגע עַדִי…רגע עַדִי…שלך…!”.

עדי גורדון : (עדיין יושב על הספסל ו- מסמן בתנועת יד תקיפה כלפי מאמנו כתגובה על תנועת האצבע של פיני גרשון נוּ , נוּ , נוּ…ואומר לו), “…עזוב…עזוב…אתה יודע מה…או שאתה נותן לי גַב או שלא…”. (מבקש להכריע בעצמו את המשחק באחד על אחד…).

ואז נראים השחקנים קמים מהספסל בדרכם למגרש. המצלמות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קולטות את פיני גרשון מעניק לעדי גורדון צָ’פְּחַה בעורפו. נראה שהוא עושה זאת בכעס וחיבה יחדיו. “דִיר בָּאלָק”, הוא אומר לו בטרם חידוש המשחק. פַּפִּי תורג’מן מחבק ומרגיע את פיני גרשון. הבימאי אמנון אוסמן מעלה ל- “אוויר” את המצלמה המובילה. נגלה בה שוט יפהפה. אלפי אוהדים בצבע אדום מעודדים בשירה את הפועל ירושלים. אמנון אוסמן ומפקח הקול והתקשורת שלנו בניידת השידור אמנון אלטשולר – עירניים. המצלמות סביב זירת הפרקט והקונסולה בניידת השידור עובדות נכון. שניהם, הבימאי אמנון אוסמן ומפקח ה- Sound אמנון אלטשולר מצליחים להעביר את רטט החוויה הדרמטית ל1.000000 (מיליון) צופים בבית. מצלמה שלוש המוצבת על הפרקט חושפת את שחקני מכבי ת”א פרושים כבר בחפירות ההגנה שלהם מול האופנסיבה האחרונה של הפועל ירושלים. המשחק מתחדש. ביל תומפסון מוסר את הכדור לפפי תורג’מן. פפי תורג’מן מעביר אותו מייד לידיו של הקפטן עדי גורדון ליד הסַל של הפועל ירושלים (על פי ציווי מוקדם של עדי גורדון). עדי גורדון יוצא למשחק ה- Open  שלו. אחד על אחד. זה היה הרעיון המקורי שלו. שומר עליו בְּרֶאד לִיף. התקפה האחרונה. השעון ביד אליהו עובד. מתחילה ספירת ה- Count down של 25.3 השניות האחרונות במשחק. יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה בישראל דבוקים למסך הטלוויזיה שלהם ונועצים בו את עיניהם. רשות הדיבור חוזרת לשַדָּר אורי לוי ולשני פרשניו גָדִי קֵידָר ודֵיְיוִיד בְּלָאט. מילת המפתח ברעיון שפיתח עדי גורדון בטרם קבלת הכדור היה המונח “OPEN”. הפרשן דיוויד בלאט הסביר, ביאר, ופִּרְשֵן למיליון צופי טלוויזיה מה מסתתר מאחורי המונח האנגלי השגור בשפת הכדורסל “OPEN” ולמה מתכוון אומרו : “עדי גורדון רוצה ללכת פתוח לבד”. זאת הייתה האמת.

עַדִי גוֹרְדוֹן ניחן באישיות מרשימה. לא רק בזירת הכדורסל. הוא זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “הייתי אנרכיסט מחושב. שחקן קריאטיבי שלא מצא תמיד שפה משותפת עם המאמנים שלו. דווקא את פיני גרשון מאוד הערכתי. הוא היה מאמן אמיץ ואינדיבידואליסט. היה לי בו אימון מלא, אך באותן השניות ההן לא קיבלתי את דעתו. חשבתי שהוא לא צודק. שלא תהיה אי הבנה. אם הוא היה עומד על דעתו ולא מקבל את ההצעה שלי הייתי פועל על פי הוראותיו. מעולם לא המריתי את פי מאמניי גם כשלא הסכמתי עם דבריהם. רציתי את הכדור בשליטתי זמן רב ככל האפשר עד לשניות האחרונות ממש של המשחק. חשבתי שהתרגיל המוצע על ידו בעשרים וחמש השניות האחרונות של המשחק, תרגיל הקרוי, “Pick and Roll”, יבטל מוקדם מידי את ההשפעה שלי על הניווט לניצחון. פחדתי לאבד בטרם זמן את הבקרה שלי על הכדור . לכן הצעתי את מה שהצעתי. שמחתי שפיני גרשון קיבל אותה. כשעלינו על הפרקט לחידוש המשחק קיבלתי מפיני גרשון צ’פחה של חיבה בעורף. הוא אמר לי, “עדי תביא את הגביע”.

המצלמות והמיקרופון לכדו את תמליל ההוראות שחילק פיני גרשון לשחקניו ואת טקסט המֶרִי של עַדִי גורדון נגד מאמנו והביאו את הסיפור במלואו לסלון ביתם של צופי הטלוויזיה. הם יכלו לשמוע כל מילה. זה היה התיעוד החשוב ביותר מעולם של פסק זמן ייחודי בהתמודדות מרתקת בכל תולדות צילומי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך להבין שההתרגשות סביב ספסל הפועל ירושלים הייתה עצומה. פיני גרשון היה צריך להספיק בשישים שניות – מִשְכוֹ של פסק הזמן במשחק כדורסל, להציג ולהסביר לשחקנים הנסערים והמתוחים כקפיץ את תוכניתו הגרנדיוזית כיצד הוא מתכוון להכניע את מכבי ת”א ב- 25.3 השניות שנותרו לסיום המשחק. הוא היה צריך להתגבר בקולו על הרעש האדיר בהיכל ולוָודֵא גם שהשחקנים הבינו את כוונותיו כשלפתע התפרץ הקפטן עַדִי גוֹרדוֹן לדבריו בכעס רָב, שינה את הפרוגרמה התכסיסית שלו, וכתב תסריט מנצח בעצמו. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

המשחק חוּדַש ושעון המשחק המרכזי החל לנוע לאחור. יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה ראו בסלון ביתם כיצד 25.3 השניות האחרונות מְכַלוֹת את עצמן. השעון על המִרְקָע הפך לחלק מדרמת הטלוויזיה באותו התאריך ההוא של יום חמישי ההוא ב- 18 באפריל 1996. עַדִי גוֹרדוֹן שחקן מוכשר (מאוד) בקנה מידה ישראלי (וגם בינלאומי) הוביל את הכדור בעצמו. 17 שניות לסיום הוא חלף על פני קַו החֵצִי ומשך את שומרו בְּרֶאד לִיף לצִדָה המערבי של חלקת ההתקפה. כל שמונה המצלמות של ניידת השידור שלנו עקבו אחריו בשידור ישיר. הוא המשיך לכַדְרֵר בבִטחה. מידי פעם סוֹכֵך על הכדור בגופו. כשנותרו 5 שניות לסיום החליט לפרוץ קדימה. הוא הטעה בקוֹר רוח ובקַלוּת את בְּרֶאד לִיף, עקף אותו וחדר לרחבת הסל של מכבי ת”א, ואז ביצע ממש לפני ה- Buzzer את המהלך הגאוני שלו מין זריקת Lay up בקשת רחבה, מדויקת ומדוּדה מעל ידיו המושטות של שחקן החיזוק האמריקני תּוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס. הכדור צלל לתוך הרשת. זה היה סַל הַנִיצָחוֹן. הפועל ירושלים ניצחה 65:67. אורי לוי שידר בקול יבש, משעמם, ומונוטוני, אנטי תֶּזָה לדרמה שהתחוללה בזירה, דִקלם למיקרופון : “…יש…זה עדי גורדון…! זה יכולה להיות זריקה של גביע…”. שגיאה קוֹלִית חסרת מֶרֶץ ונעדרת דרמה של שַדָּר מנוסה דווקא ברגע החשוב ביותר של המשחק בשידור הישיר. טוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס היה שחקן ענק תרתי משמע ב- NBA בעשור ה- 80 וגם תחילת עשור ה- 90 של המאה שעברה בקבוצות סִיאָטְל סוּפֶּרסוֹנִיקְס ופִינִיקְס סָאנְס, אך לא מספיק גדול באותו העֶרֶב ההוא ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט יד אליהו כדי לבְלוֹם את עדי גורדון. המיקרופון הזעיר שלנו שהוצב מעל טבעת הסַל קלט היטב את צליל השריטה האחרון של הכדור הצולל לתוך הרֶשֶת. זה היה כיסוי טלוויזיה כמעט מושלם של דרמת ספורט המזדמנת אחת לכמה שנים . מחלקת הספורט עשתה עבודה איתנה באותו ערב והייתה קרובה לשְלֵמוּת אילו צביקה שרף התיר למיקרופונים שלה לשמוע את הוראותיו , ואם שַדָּר המשחק היה יוֹרָם אָרְבֶּל.

עַדִי גוֹרְדוֹן זוכר בעת שיחת התחקיר עמי כלהלן : “לא תּכננתי לקלוע בעצמי את סל הניצחון. תּכננתי לחדור לרחבה של מכבי ת”א, ואם יסתערו עלי, אז להוריד את הכדור לשחקן פנוי כמו נוריס קולמן למשל. מכיוון שאף אחד לא יצא לקראתי קלעתי בעצמי את סל הניצחון. טום צ’יימברס החמיץ אותי. מאוחר יותר שמעתי מכמה שחקני מכבי ת”א שצביקה שרף הורה בפסק הזמן לבצע עבירה עם חידוש המשחק על אחד משחקני הפועל ירושלים, אך טום צ’יימברס ביטל אותה עם עליית השחקנים על המגרש ואמר, והדגיש פעמיים בהבלטה רבה בשפה האנגלית, “Don’t make foul…Don’t make foul…”.

בסיום המשחק הדרמטי ערך צוות השידור שלי ריאיון עם המאמן גרשון הכריזמטי כשהוא צוהל ושמח. המראיין היה שדר הקווים אמיר בר שלום. פיני גרשון זעק למצלמה בחופשיות וללא בושה, “אִימָא הבאתי לך גביע !”. לא היה ספק, מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון אהבו אותו. מלבד היותו מאמן חָריף, מבריק, כריזמטי, ואינטליגנטי, היה פיני גרשון גם איש תקשורתי מבטן ולידה שמתקשר כהרף עין עם סביבתו. חייכן, ישיר, שנון, לפעמים בוטה, ותמיד מהיר מחשבה ולשון, רעיונאי (Copywriter) מבטן ומלידה, והוגה סלוגנים. בזה לא היו לא מתחרים. באישיותו המגנטית הפך את תוכניות הכדורסל שלנו בטלוויזיה לטובות ומרתקות יותר אישיות מיוחדת במינה שמצלמות הטלוויזיה מעולם לא הפנו לוֹ עוֹרֶף. המצלמות והמיקרופונים רדפו גם אחרי גיבור הניצחון עדי גורדון. בלהט הקרב הוא לא אמר אז את מה שאמר לי ב- 2006 בחלוֹף עֶשֶר שנים : “…אני מאוד מתפלא על אנשי מכבי ת”א ומאמנם צביקה שרף שלא ידעו לקרוא נכון את מפת הקרב, לא חזו את הכרוניקה של המהלך הידוע מראש שהביא לסיום הדרמטי, ולא הפקידו עלי שמירה הרבה יותר הדוקה. אנשי מכבי ת”א ידעו ש- 18 פעמים הכרעתי בקריירה שלי במו ידיי תוצאות משחקי כדורסל בשניות האחרונות, אף על פי כן השמירה עלי הייתה רופפת. הם העניקו לי כר פעולה נרחב מידי ואני ניצלתי זאת היטב…”.

טקסט תמונה :  ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. נשיא המדינה עזר ווייצמן מעניק את גביע המדינה בכדורסל לקפטן הפועל ירושלים עדי גורדון. משמאל , זהו דני קסטן ז”ל יו”ר איגוד הכדורסל, ומימין, יצחק “צחי” פלד מנחה הטקס. (לע”מ תמורת תשלום).

ב- 10 בספטמבר 1984 נערך באולם הכדורסל ברוממה בחיפה משחק כדורסל שיגרתי שפתח את העונה בליגה הלאומית , בין מכבי חיפה למכבי ת”א. 3000 אוהדים חיפניים נדחסו להיכל צר המידות וגם מצלמת פילם אחת שלנו שתיעדה את האירוע. את מכבי ת”א אימן צביקה שרף ובשורות הקבוצה שיחקו מיקי ברקוביץ’, מוטי ארואסטי, לו סילבר, פרנק בריקובסקי, האווי לאסוף, ואחרים. את מכבי חיפה אימן פיני גרשון ובשורותיה שיחק נער צעיר שטרם מלאו לו 18 שנה. עדי גורדון נולד בחדרה ב- 4 במארס 1966. הוא היה כּשרון כדורסל יוצא דופן שהחל את צעדיו הלאומיים הראשונים במדי מכבי חיפה. מכבי חיפה הדהימה את מכבי ת”א ב- 1992 וגברה עליה 92:94. עַדִי גוֹרְדוֹן קלע את הסל המכריע בשניות האחרונות של המשחק. הוא הצטיין בריכוז המשחק. המאמן פיני גרשון זכה לשבחים רבים על ניהול המשחק החכם. כעבור שתיים עשרה שנה סבה ההיסטוריה על צירה בהיכל הספורט היד אליהו. אותם שני המאמנים משני צִדֵי המתרס ואותו עדי גורדון. אחד מענקי הכדורסל שצמחו במדינת ישראל בכל הזמנים. סוג נדיר של שחקן כדורסל שכדאי לקנות כרטיס כדי לראות אותו בפעולה.

טקסט תמונה : 1989. אורי לוי לבוש ברישול (אופייני לימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית) מראיין את עדי גורדון בתום אחד ממשחקי הליגה לאומית בכדורסל בעונת 1989 – 1988. אורי לוי היה שַדָּר כדורסל מניח את הדעת, אך באותו יום ההוא ב- 18 באפריל 1996, לא היה שום Match up בין מבצעי הכדורסל הווירטואוזיים של עדי גורדון לבין שידור הטלוויזיה היבשושי שלו. איכות קולו לא הייתה נמרצת מספיק ולא איתנה דווקא ברגע המכריע של ההתמודדות בשידור הישיר. סוג של החמצה תקשורתית טלוויזיונית שחרותה לעד על טייפ השידור ולא ניתנת לתיקון. ההחמצה יצרה געגועים ליורם ארבל ומאיר איינשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפיני גרשון היה פֶּה גדול. זה ידוע. אבל זה חלק מהחֵן והאינטליגנציה שלוֹ. לא אחת הטיח האשמות קשות בדרך ניהול הקבוצות בליגה הלאומית, ביקר את איגוד הכדורסל החובבני והמיושן על פי תפישתו, וקטל גם את דרך התנהלותו של מועדון מכבי ת”א. הוא לא עשה חשבון לאף אחד. ומכיוון שלא עשה חשבון לאיש נכשלה לשונו מעת לעת. גדול הכישלונות שלוֹ אירַע בנובמבר 2000 כשנשא הרצאה בפורום צבאי סגור בנושאי ניהול ומנהיגות בספורט. פיני גרשון תקף בטיפשות רבה את האינטליגנציה של שחקני הכדורסל השחורים. הוא סִיוֵוג את מנת ה- IQ  שלהם על פי גוון וצבע העור. לשחקנים השחורים כפחם העניק מנת מִשְכָּל ירודה, ואת השחקנים בצבע המוֹקָה דירג כחכמים יותר. מישהו צילם את הרצאתו של פיני גרשון במצלמת Video ביתית ודאג להציב נכון את המיקרופון בכיוונו של פיני גרשון. הפס המגנטי של קלטת המצלמה שִרְטֵט כהלכה את סיגנל ה- Video והקליט היטב את ה- Audio. מישהו הדליף לי את קיומה ואת תוכנה. ותוכנה היה סנסציוני. השגתי אותה. הייתי עיתונאי. אין זה חשוב כיצד, וגם לא כמה שילמתי עבורה. הפרטים האלה חסויים

פיני גרשון אמר : “גם בין השחורים יש צבעים. יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. בדרך כלל השחורים הכהים הם מהרחוב. אני לא צוחק. אלה שטיפה יותר מעורבים כמו אנדרו קנדי (שיחק שנים רבות בקבוצת הפועל גליל עליון), אתה רואה את המעמד שלו, את האישיות שלו . השחורים האחרים הם באמת טמבלים מה שתגיד להם, הם כמו עבדים”. הידיעה המרעישה הזאת פורסמה לראשונה באיחור רב כעבור חודשים רבים באתר האינטרנט Ynet של העיתון “ידיעות אחרונות”, והקלטת המצולמת בידי צלם חובב אודות מנת המִשְכָּל של שחקני הכדורסל השחורים פרי מחשבתו של פיני גרשון מאותו פורום צבאי סגור הגיעה לידי בדרך לא דרך תמורת תשלום.

טקסט מסמך : העיתונות עוסקת בפרשה וכרגיל איננה מדייקת. הידיעה על הקלטת הסנסציונית הגיעה לידיעתי הבלבדית. שיתפתי את מנהל החדשות רפיק חלבי הבוס הישיר שלי רק בעניין העלויות הכספיות, ולא כיצד הגעתי אליה ואיך קיבלתי אותה. רפיק חלבי ואנוכי הכנסנו לסוד העניינים את הכתב המצטיין של חטיבת החדשות גיא פלג כדי לאמת את תוכנה. (באדיבות מקומון “העיר” של תל אביב).

כמובן שלא היססתי כעיתונאי לשָדֵר ולחשוֹף את תוכנה בפרהסיה. נדמה היה שקָריֶירה האימון של פיני גרשון הגיעה לקיצה בשל אבחנותיו הפסיכולוגיות המביכות וחסרות השחר. אך התקדמותם של אנשים שהם באמת כה מוכשרים בתחומם אֵינַן נבלמות כה מהר. פיני גרשון היה רָב אמן באימון וניהול כדורסל. נראה שאישים מצטיינים אינם נמוגים. בעונת 2004 / 2003 נקרא פיני גרשון שוּב לשאת אל דִגְלָה של מכבי ת”א. הוא לא אִכזֵב את אלה שקראו לו לדגל הצהוב . במשחק הגמר של ה- Final Four שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו באפריל 2004 ניצחה מכבי ת”א את קִינְדֶר בּוֹלוֹנְיָה 74:118 וזכתה בגביע אירופה בפעם הרביעית בתולדותיה. כעבור שנה ניצחה מכבי ת”א במוסקבה במשחק הגמר את הקבוצה הספרדית 76:90 וזכתה בגביע האירופי בפעם החמישית בתולדותיה.

בעלי מכבי ת”א עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, רַעֲנָן כַּץ, ומוֹנִי פַאנָן ז”ל כמעט כּרעו בֶּרֶך לפניו ושילמו לו ממון רב הנאמד ביותר מ- 500000 (חצי מיליון) דולר כדי שייאות ליטול מחדש את שרביט האימון. הנהלת מכבי ת”א לא היססה ולא התביישה להדיח את המאמן דייויד בלאט ולהחזירו לעמדת עוזר המאמן כדי לפנות את המשבצת עבור פיני גרשון. פיני גרשון הוא אישיות יוצאת דופן בשדה הספורט, מאמן מצוין, ואדם בעל כריזמה ומנהיגות. הוא לא למד את זה. הוא נולד עם זה. הכרתי את פיני גרשון. באליפות אירופה בכדורסל בשנת 1995 שנערכה ביוון , מצאתי אותו ראוי לשַמֵש כפרשן באולפן הספורט שלנו בירושלים. פיני גרשון היה אז ממונה על אימון נבחרת העתודה של ישראל ונחשב לשני בהיררכיית המאמנים באיגוד הכדורסל אחרי המאמן הלאומי צביקה שרף (למרות שעוזרו של שרף באימון הנבחרת היה אפי בירנבוים). אף על פי כן לא היסס פיני גרשון לתקוף בשידורים הישירים חלק מהחלטות המאמן הבכיר ממנו בעת משחקי האליפות. פיני גרשון ניתח והציג את הטעויות והמִשְגִים של צביקה שרף קבל עם ועדה בשידורים הישירים. זה היה תפקידו כפרשן טלוויזיה. הדבר עורר תסיסה באיגוד הכדורסל. לא עלה שם על דעתם שמאמן המועסק על ידי האיגוד והנחוּת בהיררכיה מהמאמן הלאומי והמשמש עכשיו באקראי כפרשן בטלוויזיה הישראלית ציבורית יקרא תיגר ויעביר ביקורת על החלטותיו המקצועיות של הבּוֹס שלוֹ, ועוד בשידור ישיר. התנהגותו ופרשנותו הישירה והמקצועית של פיני גרשון על המסך הביאה בסופו של דבר למחלוקת גלויה וקרע נצחי בינו לבין צבי שרף. פעם הם היו ידידים וחברים בנפש עוד מימי מכבי דרום ת”א. עכשיו כבר לא.

ב- 10 בנובמבר 1998 הפסידו מכבי ת”א ומאמנה יורם חרוּש 70:71 במשחק ליגה למכבי ראשל”צ. הפּוּר נפל. יורם חרוּש פוטר והודח מתפקיד המאמן. פיני גרשון מוכשר כמו שֵד אך בלתי מקובל על חלק מהנהלת המועדון החליף את יורם חרוש, ומונה עוד באותו הערב למאמנה החדש של מכבי ת”א. פיני גרשון החזיר את מכבי ת”א לתלם. הקבוצה לא הצליחה בזירה האירופית בעונת 1999 – 1998, אך לפחות שמרה על הבכורה בישראל. אי העפלתה של מכבי ת”א ל- Final Four של 1999 לא מנע את המפולת והבושה של הטלוויזיה הישראלית שכבר אז לא החזיקה בזכויות השידורים של ה- Final Four באותה עונה, אלא דחה אותה בשנה. ערוץ הספורט בכבלים בראשותו של מיילן טנזר שידר עכשיו לראשונה בתולדותיו את משחקי ה- Final Four של 1999 – 1998, כמו גם את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בצרפת בהשתתפות נבחרת ישראל. האצתי במנכ”ל רשות השידור אורי פורת לחתום בזריזות עם עו”ד שמעון מזרחי על חוזה חדש (חוזה על תנאי המחייב את רשות השידור רק במידה ומכבי ת”א תזכה בבכורה בארץ), עוד בטרם הוכרזה מכבי ת”א כאלופת המדינה לעונת 1999 – 1998. יראתי, פחדתי פחד נורא כאיש השידור הציבורי מהתחרות עם ערוץ 2 המסחרי ומיילן טנזר מנכ”ל ערוץ הספורט בכבלים, לא מחמת כישרונם אלא בשל עוצמתם הפיננסית. המנכ”ל ראה כמוני במכבי ת”א אובייקט שידור חשוב במערך השידור הציבורי, למרות שידע שבמידה ומכבי ת”א תעפיל סוף כל סוף למשחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 (לאחר הפסקה ארוכה בת עשר שנים) , זכויות השידורים של המפעל הזה אינם עוד בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אלא בידי ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים מעבר לכך הייתה לאורי פורת סימפאטיה רבה למועדון המצליח. הוא שָעָה לבקשתי. ב- 12 במרס 1999 נפגשנו המנכ”ל, סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי לפגישת מו”מ, עם עו”ד שמעון מזרחי ומנכ”ל המועדון אַמִי אֶשֶל במסעדה “האיטלקית הקטנה” של מר חֵן שפירא ברח’ מונטיפיורי בתל אביב. רכשנו את הזכויות הבלעדיות לעונת 2000 – 1999. טקס החתימה הרשמי נערך ביום שישי – 28 במרס 1999 בארוחת בוקר מסורתית במלון “הילטון” (Hilton) בתל אביב. שבתי לבניין רשת הטלוויזיה שלי בשכונת רוממה בירושלים, מניף ידי אֶל עַל, ומנפנף כלפי הקולגות שלי בחוזה השידור עם מכבי ת”א.

ההסכם הכספי היה נפוח אך עדיין כדאי ומשתלם. לרוע המזל הוא חצה את עובדי השידור הציבורי לשניים. שונאי שידורי הספורט ומכבי ת”א תיעבו אותו וראו בו בזבוז כספֵּי משלם האַגְרָה. החצי השני הִילֵל אותו. מכבי ת”א עם פיני גרשון הייתה קבוצה שונה לחלוטין, לא בגלל שיוֹרָם חָרוּש היה מאמן לא טוב. יורם חרוש נחשב זה מכבר למאמן כדורסל מצטיין בליגת הכדורסל הלאומית של ישראל. בשעה שאימן את הפועל ירושלים בשנות ה- 90 הראה למכבי ת”א את נחת זרועו. בחודש מארס 1990 הוביל יורם חרוש את הפועל ירושלים לניצחון על מכבי ת”א בביתה בהיכל הספורט ביד אליהו 65:78. באוקטובר אותה שנה הֵביסה שוּב הפועל ירושלים בירושלים את מכבי ת”א 86:89 . בפברואר 1992 העניק יורם חרוש נוק אאוט למכבי ת”א שלא יישכח והפיל אותה לקרשי הפרקט במלחה. הפער בסיום המשחק ההוא היה אסטרונומי. 69:96 לזכות הפועל ירושלים. יורם חרוש מיגר בקריירה שלו את מכבי ת”א לא פעם ולא פעמיים הביס אותה והִכּה אותה שוֹק על ירך עד כדי רחמים. התבוסה האחרונה של מכבי ת”א לקבוצת הפועל ירושלים הייתה כבר עלבון למועדון הצהוב.

מכבי ת”א מינתה את יורם חרוש למאמן ראשי שלה בעונת 1999 / 1998 לא בגלל העיניים היפות שלו. עו”ד שמעון מזרחי ידע שהוא איש מקצוע מן המעלה הראשונה. זה לא היה חדש. אך עו”ד שמעון מזרחי אישיות מופת בפני עצמה ידע שיורם חרוש הוא איש כדורסל רציני ויסודי, אדם שקול ומחושב, תרבותי ונעים הליכות שלעולם איננו מתלהם. אבל כשלקבוצה לא הולך מסיבות שונות מפטרים את המאמן ולא את השחקנים. זה לא פטנט של מכבי ת”א. זהו כלל נפוץ בעולם הספורט. פיני גרשון פרץ לקבוצת מכבי ת”א כרוח סערה. הוא הביא עמו התנהגות אחרת, מודל שונה של אימון וניהול המשחק, מורל גבוה וקֶצֶב משחק אחר. הוא היה אובייקט שידור בפני עצמו. הוא גייס לעזרתו את כעוזר מאמן את דֵיווִיד בּלָאט, שהיה עוזר המאמן שלו בקבוצת הפועל גליל עליון בעונת 1993 – 1992 הבלתי נשכחת, השנה בה גזל את תואר האליפות ממכבי ת”א . מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא יכלו ולא היו רשאיות להתעלם עכשיו משלוש פיגורות שכה הבליטו את הצלחת המועדון. פיני גרשון היה הדמות הראשונה המאמן החכם רב הסמכות נע ככספית בעוצמה רוחנית ופיסית לאורך הקווים כשהוא מורה ומדריך את שחקניו באמצעות תנועות ידיו הפעלתניות חסרות המנוחה. המימיקה של פניו שידרה מנהיגות מקצועית, אכפתיות, ושליטה בחומר. על פרקט המגרש פעל עודד קטש דק הגִזרה רכז המשחק האינטליגנטי, האיש המכוון משחק קבוצתו ואת קצב תנועתה. הוא היה הדמות השנייה. עודד קָטָש ניחן בשליטה פנומנלית בכדור. גובהו 1.93 מ’ אפשר לו שימוש בקואורדינציה תנועתית מרהיבה ומיוחדת במינה. מצלמות הטלוויזיה השתגעו עליו ועל ביצועי הכדורסל שלו. הוא השאיר רבים מאתנו פעורי פה ומשתאים נוכח יכולתו וכשרונו הבלתי רגיל. זה בא לידי ביטוי בעיקר בעת הקפצת הכדור וחדירתו בין שומריו וכניסתו לסל. הגנות רבות פשוט קרסו ונפלו טֶרֶף להטעיות גופו המהירות והקלילות. עוֹדֵד קָטָש היה גם קלעי בחסד עליון. כדורסלן גאון. סוג של ספורטאי ווירטואוז שבו אתה אומר לעצמך כי הִנך מוכן לשלֵם כל סכום עבור כרטיס כדי לחזות בו. ניצלתי את הפריבילגיה שהוענקה לי כעורך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1כדי לשגר את ניידת השידור למשחקים שבו עודד קָטָש נוטל חלק כדי להפיץ את בשורת הכדורסל שלוֹ.

הייתה לעוֹדֵד קָטָש עוד תכונה אחת על הפרקט. הוא היה ספורטאי מאופק וקר רוח שרחש כבוד לא רק לחבריו בקבוצה אלא גם ליריביו ולשופטי המשחק. הוא מעולם לא השתולל ולא הרים את קולו . כמו טַל בְּרוֹדִי ומִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ’ בשעתם גם עוֹדֵד קָטָש הפך למנהיג ולסמל לא רק בגלל יכולתו על הפרקט, אלא גם בשל אופיו הסולידי וההתנהגות הספורטיבית המושלמת שלו. תכלית הניגוד למאמנו השוצֵף פיני גרשון בעל הפה הגדול שקנה לו מקום כסלבריטאי צמרת גם בגלל הארוגנטיות שלו. ליד ספסל הקבוצה ישב בכיסא נפרד הבּוס הגדול שלה והמנהיג הבלתי מעורער של המועדון עו”ד שמעון מזרחי. הוא היה הדמות השלישית שהגיחה שוב ושוב מבעד לתמונות הפתיחה של כל שידור ישיר. עוצמת מנהיגותו הייתה בשתיקתו. הוא דיבר עם השחקנים ומאמניהם באמצעות מבטיו. על פי הידוע לי הם כּולם רכשו לו הערכה רבה וכבוד מלכים.

תמונות הפתיחות הגרפיות הטלוויזיוניות המיוחדות שלפני תחילת השידורים הישירים שלנו , ונערכו ע”י יונתן (יוני) קנלר ויגאל שמעוני, ייוחדו מן הזווית העיתונאית לשלושת האנשים האלה שעמדו מאחורי הצלחת מכבי ת”א. המאמן המתוקשר, הכדורסלן הווירטואוז, ומנהיג המועדון . הם היו כותרות השידור. לעודד קָטָש ייחדתי מחשבה טלוויזיונית. מפני שהמצלמות כה אהבו אותו החלטתי לחשוף ולהציג את יכולתו הווירטואוזית במגרש בדרך שונָה . בחרתי עם יגאל שמעוני לֶקֶט הילוכים חוזרים של מבצעיו המזהירים מזוויות צילום שונות ובתנועה איטית. את אוסף תמונות ה- Video שלוֹ ליווה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, “וָואלְס הדָנוּבָּה הכְּחוּלָה” של המלחין יוהאן שטראוס. המוסיקה האדיטוריאלית השתלבה היטב עם צעדי הכדורסל, הטעיות הגוף הנפלאות, והחדירות שלו לעבר טבעת הסל המרושתת. תנועותיו דמו לריקוד. הקואורדינציה של עודד קטש הייתה שוֹבָה עין. אין ספק הוא היה כדורסלן מחונן וגם אהוב. האייטם הטלוויזיוני הקלסי ויוצא הדופן באיכותו שודר שוב ושוב ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 2000. שמעון מזרחי (רביעי מימין בשורה הקדמית) ודייויד פדרמן (שישי מימין בשורה הקדמית) מגשימים את חלומם המשותף באירופה . מכבי ת”א זכתה שלוש פעמים בגביע אירופה בכדורסל בשנים 2001, 2004, ו- 2005. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מאמן הכושר אבי קובלסקי, חבר ההנהלה נחמיה “נמי” גולדשטיין, טל בורשטיין, רגב פנאן (מוסתר), שרונאס יסקביציוס, עוזר המאמן דן שמיר (לובש חולצה לבנה מוסתר בחלקו), ניקולה וויצ’יץ’, יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי, גור שלף המאמן פנחס “פיני” גרשון, אנטוני פארקר, דריק שארפ (מציץ), דייויד פדרמן, מיסיאו באסטון, אסף דותן, יעקב ג’ינו, יניב גרין, והסקאוטר דני גוֹט. (התמונה הוענקה לי באדיבות דייוויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכבי ת”א רצה קדימה. היא הביסה את הפועל ירושלים בגמר גביע המדינה בכדורסל ב- 18 במרס 1999, וגברה עליה בקלות גם בסדרת הגמר סל הסופית 1:3. ב- 12 במאי 1999 יכלו שחקני המועדון המפואר עוֹדֵד קָטָש, נָדָב הֶנֶפֶלְד דוֹרוֹן שֶפֶר יחד עם מאמנם פּינִי גֵרְשוֹן, לגזור בפעם ה- 39 בתולדות המועדון את רשתות האליפות ועוד בהיכל הספורט הביתי שלהם . משב רוח חדש נשב במועדון והפיח חיים גם ברייטינג של השידורים הישירים שלנו. בפעם הראשונה החלטתי להציב שתי עמדות שידור בהיכל הספורט ביד-אליהו. בעמדת השידור המרכזית ישבו מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר, ועמם צוות הסטטיסטיקה, ושידרו ישיר Play by play את המשחקים. את עמדת השידור המשנית ליד הסל הצפוני בהיכל איישו אורי לוי והפרשן רלף קליין ז”ל. על הצוות הזה הטלתי התפקיד להעניק זוויות ניתוח ועומק שידור בעיקר מנקודת מבטו של רלף קליין ז”ל אחד מגדולי המאמנים בישראל בכל הזמנים וחתן פרס ישראל.

טקסט תמונה : חודש מארס – שנת 2000. היכל הספורט ביד אליהו. אורי לוי ורלף קליין מראיינים את מאמן מכבי ת”א פיני גרשון בעמדת השידור המאולתרת ליד הסל הצפוני  לאחר הניצחון של מכבי ת”א על פאף בולוניה 63:79 במשחק השלישי והמכריע והעפלתה ל- Final four  של סלוניקי 2000. הצלמים הם שמוליק ברעם משמאל ורביב צחי (אפוד צילום מס’ 283). רלף קליין ז”ל העניק ממד חדש לפרשנות הכדורסל של מחלקת הספורט בשידורי מכבי ת”א. צופי הטלוויזיה אינם מקבלים לעולם תמונה מהסוג הזה בביתם המפרטת בדיוק רב את מורכבות הפקת הצילום, מראה את הצלמים והמצלמות בעת פעולתם, ומציגה את את פריסת הכבלים הארוכים של ה- Video ו- Audio. ליד רגליו של הצלם רביב מונח מוניטור טלוויזיה המאפשר לאורי לוי לדעת מתי הוא והפרשן שלו נמצאים “באוויר”. היכל הספורט ביד אליהו היה מתקן הכדורסל הנוח והמרווח ביותר לפריסת הציוד האלקטרוני והפקת צילומי הטלוויזיה. היחס הנפלא שקיבלנו במשך השנים הרבות ממנהלי ההיכל גרשון פורמן ואחריו ניר פרצלינה סייע לנו להפיק שידורים מרשימים. את זה אי אפשר היה לומר על אולמות כדורסל אחרים במדינת ישראל. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 769 בשיתוף עם פוסט מס’ 60. כל הזכויות שמורות. 

קטע קצר מהספר בן 10000 (עשרת אלפים) עמודים הנקרא : “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. הספר “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי” נחקר , נכתב , ונערך על ידי בתקופת השנים שבין אוקטובר 2000 לנובמבר 2011.

 יואש אלרואי  חוקר , עורך , ומחבר הספר עב הכרס בן 8000 עמודים “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”והסדרה כולה בת 13 הספרים “מַהְפֵּכָת הַמֵידָע הַגְדוֹלָה בַּהִיסְטוֹרְיָה”עם סיום עבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור

שם הספר : הקֶשֶר הַסִימְבּיוֹטִי. טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים.

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי “עֵלִית” ת”א התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. ליחסי הגומלין האלה אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת”א (גופייה מס’ 6) משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון  לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. מכבי ת”א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSORSHIP הראשי שלה חברת הקפה והממתקים “עֵלִית”. תרומתם הכספית של ראשי חברת “עֵלִית” לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ’נְקוֹ, מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ב- 7 באפריל 1977 מבלגראד יוגוסלביה, “גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…”. שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת”א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו”ר עו”ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מורשת העבר של דור המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר “הקשר הסימביוטי” והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” . הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, והתיעוד בין 1884 ל- 2014. הספר “הקשר הסימביוטי” נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לנובמבר 2013.

סיסמת הספר :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up

השורה התחתונה של הספר :

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2018

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים” (יורם ארבל).

ציטוט : “Tell it like it is” (האווארד קוסל / Howard Coselll שדר הספורט המפורסם ורב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1984 – 1964). 

אני עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס אם כן את אנשי העיתונות הכתובה במהירות הדיווח, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בעשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי בניידת השידור הגדולה שלנו ה- “וורד” יואב פלג להשתמש במצלמה מס’ 2 [1] המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (באוויר) [2] את הקולגות שלנו העיתונאים מ- “הארץ”, “ידיעות אחרונות” , “מעריב”, “עַל הַמִשְמָר”, “דָבָר” ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם צד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו “קול ישראל” ו- “גלי צה”ל”, מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור הרחיק יורם ארבל לכת ממני, והגה בנון שלנטיות פרשנות, שהפכה לסלוגן : “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים”. פשוט, הגיוני, נוקב, ומבריק. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול”, גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר”, הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית , וללא הגשמת הצַו העיתונאי בן חמש מילים של הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is”.

הרעיון העיתונאי הכֵּנֶה שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “למילים יש וויזואליה משלהן”. “אמור את זה כמו שזה” איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת”א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו- 14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדלים שאִפיינו את הימים ההם. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ויוֹאָב פֶּלֶג הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- “OB הלָבָן” שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולאריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, “סַמָּן יְמָנִי”.

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵירָב שבו קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה צילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת”א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן בברוממה – ירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ’ינוֹבְסְקִי הנבון ובולט מכולם בימים ההם, היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי שכלל את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה :  1990. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים מוכשרים ורבי תושייה שהפעילו במשך שנים רבות ביעילות ובתבונה את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת. החבר’ה האלה הם פשוט בלתי נשכחים עבורי. זיהוי הנוכחים בתמונה : הקרוב אלי הוא מוטי גיא, ולידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר ישיר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת”א באירופה בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האבולוציה הטכנולוגית של השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא בזמן השידור הישיר. לרוע המזל לא תמיד יכולתי להשוויץ ולהתהדר בשימוש המושכל בחזונו של האווארד קוסל “Tell it like it is”. ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת”א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי וניווטתי את מהלך השידור הישיר. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מקָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 87:88 לזכות סקוויב קאנטו, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת”א, 86:87. לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור. חידת הסַל של צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת”א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ’י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה שאיים להכותם. הוא חש שנשדד לאור הפרוז’קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו כשהוא זועק , “כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבתם לנו ניצחון”. פייר לואיג’י מרזוראטי ניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי לשנות את ההחלטה.

למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום. עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל יחד עם חבריו כשבע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו ועמדו לרשותינו לפני 30 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא וחבריו הטכנאים הצליחו לעשות זאת בסופו של דבר. בשעה שלוש אחה”צ היה מונח לפני הפיענוח האלקטרוני המדויק של התמונה שקבע כי פְּיֶיר לוּאִיגִ’י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ”ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית “מבט ספורט” והוכיחה ללא צל של ספק באמצעות השעון הדיגיטאלי הראשי של התחנה כי הסַל של צ’ארלס קיופק היה חוקי למהדרין והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית עשיתי את את מה שציווה עלינו הָווֹאַרְד קוֹסֶל בשעתו, “אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is”. גם אם הדבר נעשה מאוחר ולא בשידור ישיר.

העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיבחה את המחקר וההוכחה [3]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי והמאמן רָלְף קְלָיִין כעסו עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה ויוזם הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים, ואמורה לקחת את הצד של מכבי ת”א ברגעי מחלוקת. שניהם דיברו אלי בטון חריף ועוד איזה טון מתלהם, בחרי אף ממש, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר עם סקוויב קאנטו. להשערה הזאת שלהם לא הייתה כל אחיזה במציאות מפני שמצלמות הטלוויזיה טרם הפכו ל- “מצלמות שופטות” כמו בעת הנוכחית ב- Euroleague, ובעצם השופטים טועים כפי שהשחקנים טועים. טעויות השיפוט הן חלק מהתמודדות.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. העיתון “ידיעות אחרונות” מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית “מבט ספורט” במוצ”ש 30 בינואר 1982 הקובעת כי הסל של השחקן איטלקי צ’ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות “ידיעות אחרונות”) .

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. גם העיתון “מעריב” מספר כי הטלוויזיה הישראלית הוכיחה שהסל של צ’ארלס קיופק היה כשר. (באדיבות העיתון “מעריב”) .

מר אַרְנוֹן “נוֹנִי” מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז”ל מו”ל “ידיעות אחרונות”) והיום מו”ל העיתון בעצמו, היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- “מבט ספורט” ונזעק אף הוא (באיחור של יממה) להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטארי ששודר ב- תוכנית “מבט ספורט” ההיא שכוחת אל, ולעיתונאות הטלוויזיונית החוקרת שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צל של ספק, כי הסַל של צ’ארלס קיופק היה חוקי. ארנון מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית את כתבת שִחזור השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, “טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי” כך שִיוֵוק  למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 את הצלחת “מבצע אורלוגין” של מחלקת הספורט [1]. הצטרפות של עיתונאי בעל מוניטין בדרגתו ורמתו של “נוֹנִי” מוֹזֶס לדרך העיתונאית שלי בחקר האמת הייתה חשובה.

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי שהופיע בעיתון “ידיעות אחרונות” ונכתב ע”י ארנון “נוני” מוזס. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

הטקסט של מר ארנון “נוני” מוזס :

“הפעם ברצוני לחלוק שבחים לאנשי המסך הקטן .בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים הוכיחו לנו אנשי “מבט ספורט” במוצאי שבת את ייחודה של הטלוויזיה. לאחר הפעמים הרבות שבהן חזינו בשמונה השניות האחרונות של המשחק בין מכבי ת”א לסקוויב קָאנְטוּ – אין יותר מקום לספק : מבחינת לוח הזמנים היה הסל של צ’ארלס קיופק חוקי לחלוטין. עם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח. הסל נקלע בתום השנייה השביעית ,כאשר השעון החשמלי הורה על מעבר בין השנייה השביעית לשמינית. ההוכחה : כולנו ראינו שעל שעון ה- 30 שניות המותרות להחזקת הכדור בידי קבוצה אחת נשארו לפחות 23 שניות. השופט הצרפתי אישר בתנועת ידו את הסל ורק אח”כ נפסל הסל ע”י המשקיף. הכעס והזעם של האיטלקים מובנים. אנשי מכבי ת”א טוענים מאידך כי נעשתה עבירה על ארל וויליאמס, וכי צ’ארלס קיופק ביצע צעדים לפני הזריקה הגורלית. עם טענות סובייקטיביות כאלה קשה להתווכח כי הן החלטות של השופט. אך שעון ה- 30 שניות הוא אובייקטיבי לחלוטין ותודות לטלוויזיה ראינו שלשום את האירוע במדויק, אפילו כשהנסיבות אינן נעימות במיוחד. חבל שמטעמים בלתי מובנים לא ראינו את סיום המשחק מבעד לשעון 30 השניות כבר ביום חמישי בלילה, או בחדשות בליל – שבת, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם”.

מכבי ת”א לעומת זאת שללה את מהלך הטלוויזיה שלי. הדפתי את לחצם. “הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עובדת אצל מכבי ת”א. האמת העיתונאית היא נֵר לרגלינו וניצבת מעל כולנו”, הבהרתי להם והוספתי, “תפקידנו לגלות ולחשוף אותה גם אם אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים ויש חשש כי הדבר יפגע במושא השידור”. אנשי מכבי ת”א לא הבינו כיצד האיש שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לוקח צד ומתייצב נגדם . זהו שלא הייתי נגדם . הייתי בעד הטלוויזיה. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל התייצב לחלוטין לטובת העיתונאות שלי. “אנחנו אומנם משלמים להם זכויות שידורים אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה”, אמר לי יוסף “טומי” לפיד ז”ל באופן אישי, והוסיף “יואש אלרואי אני כעורך ראשי של הרשות סומך עליך ב- % 100”. ה- FIBA  אגב לא התערבה. גם לא היה סיכוי שהיא תתערב ותורה על משחק חוזר. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון “דָבָר” טֶדִי פְרוֹיְס ז”ל שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, “חידת השנייה האחרונה ה- 2400”. הנה הטקסט במלואו [2].

טקסט מסמך :  1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי מהעיתון “דָבָר”, ונכתב ע”י מר טדי פרויס. (באדיבות העיתון “דבר”). 

הטקסט של טדי פרויס ז”ל :

“במבצע ראוי לציון הראתה הטלוויזיה כי שחקן סקוויב קאנטו צ’ארלס קיופק קלע את הסל שלוֹ בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401. הווה אומר הסל היה חוקי, ולכאורה צריכה הקבוצה האיטלקית להירשם כמנצחת. אולם באותו קטע משוחזר שהוקרן במוצ”ש ב- “מבט ספורט”, מצאה הטלוויזיה שעניין מסובך יותר משחשבו קודם לכן. בשִחזור נראה בבירור שקודם לקליעה פגע שחקן איטלקי “באריה השחור” של מכבי ת”א ארל וויליאמס, פגיעה שצריכה הייתה לזכות את הקבוצה הישראלית בשתי קליעות עונשין. הניצחון עשוי היה אפוא להיות גדול יותר בשלוש נקודות. המבצע של צוות “מבט ספורט” והטכנאים ראוי לשבח גם מבחינת ההגינות הספורטיבית. לא כל רשת טלוויזיה הייתה חוקרת תעלומה שעשויה לתעד כישלון של הקבוצה “שלה”. לזכות הטלוויזיה יש אפוא לרשום עוד נקודת זכות על עצם המבצע הטכני”.

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה מיושנת ודלה, אך הוכח כי נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא”ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. (הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין). ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים “המזפזפים” לרגע לעבר ערוצים אחרים, לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי שלצדי ששי אפרתי. פאזל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להפרותו ולהרכיב אותו במהירות לתמונה כוללת אחת.

[1] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 במוסף הספורט של “ידיעות אחרונות” , פרי עטו של ארנון “נוֹנִי” מוֹזֶס.

[2] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון “דבר” (נסגר לפני שנים רבות) של העיתונאי טֶדִי פְרוֹיְס ז”ל.

ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 אירחה מכבי תל אביב בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה את אלופת ספרד ריאל מדריד. שבנו להיכל באותו הרכב. גם מכבי ת”א. למעט אוֹלְסִי פֶּרִי. בראשית יוני 1982 אישרה הממשלה למנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד להתחיל לשדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בצבע. ההחלטה הרשמית סילקה את התופעה הטכנולוגית “המְחִיקוֹן” שהפעילה הטלוויזיה כדי לשדר רק בשחור / לבן (על פי החלטת הממשלה) גם תוכניות בצבע שנרכשו בחו”ל, ואת מכשיר ה- “אַנְטִי – מְחִיקוֹן” שהוחזק בידי חלק מהציבור כדי לראות בצבע את אותן התוכניות ששודרו במקורן בצבע אך יצאו לאוויר בשחור /לבן בשל השימוש במחיקון. יוסף “טומי” לפיד הרשה לי לשכור ב- 16 בדצמבר 1982 את ניידת הטלוויזיה של מט”ח (הטלוויזיה החינוכית / לימודית) ששידרה בצבע בשל אירוע הכדורסל הנחשב. הבימאי שלי באותו משחק היה יוֹאָב פֶּלֶג ומֵאִיר בֵּן – אָרִי (איש הטלוויזיה החינוכית / לימודית) שימש מפקח הטכני של הניידת. יוֹרָם אָרְבֶּל אחז במיקרופון ולצדו ישב הפרשן אריה מליניאק.

סביב הספסל של מכבי ת”א בצד הצפוני של ההיכל נוצרה אווירה חשודה בטרם ההתמודדות. החל כבר שלב החימום בהשתתפות שחקני שתי הקבוצות אך אוֹלְסִי פֶּרִי עוד לא התייצב. בעוד אנחנו אנשי קבוצת הטלוויזיה עושים את ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר, הבחנו כי ליד ספסל השחקנים של מכבי ת”א מתנהלת התרוצצות מוזרה וההנהלה בראשות היו”ר עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי, אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’, אַמְנוֹן אָבִידַן, וצְבִי רוֹל ז”ל נראית לא שקטה, שרויה במצוקה, ואובדת עצות. חלק מהם נראו מחליפים בדאגה סימני ידיים עם מוֹנִי פַנָאן ז”ל אז האוהד מס’ אחד של הקבוצה שישב יחדיו עם רעייתו שָרוֹן היפה שחורת השיער בשורה הראשונה בשער 9 בהיכל בדיוק מאחורי ספסל השחקנים של מכבי ת”א. כולם ניסו לברר להיכן נעלם שחקן הציר הגבוה של המועדון 2.10 מטרים אוֹלְסִי פֶּרִי, ומדוע הוא וחברתו הדוגמנית תמי בן עמי לא הגיעו להיכל. ראינו את רָלְף קְלָיִין ז”ל יורד ועולה חליפות מחדר ההלבשה של מכבי ת”א כשהוא עצבני ומעשן בשרשרת. היעלמותו של אוֹלְסִי פֶּרִי הייתה מוזרה ועוררה סימן שאלה מפני שעֶרֶב קודם לכן ביקר אוֹלְסִי פֶּרִי בחנות ספורט בעיר אשקלון שמקיימת עמו קשרי מסחר [4] וחתם שָם לעשרות מעריצים צעירים שצבאו על החנות . לפתע נעלם מבלי להודיע לאיש ואינו מופיע למשחק כה חשוב. הנהלת מכבי ת”א ביקשה ממשטרת ת”א לשלוח בדחיפות צוות שוטרים לדירתו של אולסי פרי (ברמת אביב) ולדירת חברתו גב’ תמי בן עמי ז”ל (בשיכון ל’ בצפון ת”א) כדי לברר מה קרה לשחקן הנערץ שגם נשיאי “עֵלִית” מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ אהבו והעריכו. שני שוטרים הגיעו לדירתו של אולסי פרי (כאמור ברמת אביב) ולדירת חברתו תמי בן עמי (כאמור בשיכון ל’ בצפון תל אביב) אך התברר כי דלתות שתי הדירות נעולות והן חשוכות ואיש אינו עונה מהן. התרוצצו שמועות משמועות שונות כי אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן אהוב ומקובל על הציבור, משתמש ונגוע בסמים אך לנו לא היו כל הוכחות כי אומנם הדבר נכון. נמנענו מלומר זאת בפרהסיה. גם שום עיתון במדינת ישראל לא העיז לכתוב בגלוי אפילו לא לרמוז כי אוֹלְסִי פֶּרִי משועבד לסמים. בדיעבד התברר כי אוֹלְסִי פֶּרִי התגורר אותו ערב בדירה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי בשיכון ל’ ולא חש בטוב. כעורך ראשי ומנווט ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם של המִשְדָּר הקונקרטי הזה, לא הרשיתי בשום אופן לשַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל למסור לצופים אינפורמציה בלתי בדוקה כי חסרונו של אוֹלְסִי פֶּרִי קשור לסמים. אפילו לא ברמז. לא היו לי כל הוכחות ואין זה מתפקידה של הטלוויזיה (במקרה הקונקרטי מחלקת הספורט) להוציא את דיבתו רעה. כעורך ראשי ומפיק ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, וראשית דבר כאדם וכעיתונאי, הייתי כפוף לעקרונות העיתונאיים של “מסמך נקדי”. הרי היה לי קל מאוד לכתוב ידיעה כי אולסי פרי לוקח סמים ולהורות ליורם ארבל לשדֵר אותה. מכבי ת”א היה מועדון סגור וחבריו שומרי רָז ונאמנים באופן מוחלט ליו”ר שלהם שִמְעוֹן מִזְרָחִי. שום אינפורמציה כזאת או אחרת לא דלפה. יכולנו רק לשער בינינו את הסיבות להיעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי אך כעיתונאים לא היו בידינו כל הוכחות. שִמְעוֹן מִזְרָחִי סירב להתראיין לטלוויזיה בטרם המשחק וגם לא בתומו כדי להסביר את אי התיצבותו של שחקן החיזוק השחור. הפרשה נחקרה בדיסקרטיות ע”י הנהלת מכבי ת”א ובראשה היו”ר שִמְעוֹן מִזְרָחִי, מנהל הקבוצה שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ’. השלושה התייחסו לאינפורמציה כאל סוֹד וטִאַטְאוּ את האירוע המביך הזה מתחת לשטיח. אוֹלְסִי פֶּרִי הוזהר אך לא הוטל עליו עונש חמור. צריך לזכור שהיה בּוֹרֵג חשוב ומרכזי במערך הכדורסל של מכבי ת”א וסייע למועדון מאז 1976 לזכות באליפויות ישראל, גביעי המדינה, ופעמיים בגביע אירופה לקבוצות אלופות. הגירסה הרשמית הייתה כי לקה בשפעת וחומו עלה . מכבי ת”א גברה בלעדיו באותו לילה של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 על ריאל מדריד 99 : 93. אוֹלְסִי פֶּרִי המשיך ללבוש את מדי הקבוצה ובמקביל התדרדר בהמשך הקריירה שלו לפרשיות סמים. מכבי ת”א סלחה ככלות הכל לשחקן המסומם ב- 1982, אך בעונת 1985 – 1984 הגיע הרומן לסיומו [5]

ראה “ידיעות אחרונות” מ- יום שישי – 17 בדצמבר 1982 . קטע עיתונות של “ידיעות אחרונות” . “לאן נעלם אולסי ?” שואלת הכותרת בנימוס .

ראה “ידיעות אחרונות מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982. עיתון “ידיעות אחרונות” מדווח לקוראיו כי “האבידה נמצאה” בדירתה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי. 

בכתבה לא הוזכרה הסיבה האמיתית להיעדרו של אולסי פרי. הגרסה המקובלת הייתה כי השחקן חלה בשפעת וחש שלא בטוב.

ראה “מעריב” מ- יום שני – 20 בדצמבר 1982 . עיתון “מעריב” . גרסתה של הכתבת גב’ רחל פרימור : “אולסי סבל משפעת כבר מתחילת השבוע…”.

ראה “הארץ” מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 . עיתון “הארץ”. הקריקטורה הראשית של מדור הספורט בעיתון עוסקת במבחן האמיתי של מכבי ת”א בגביע אירופה לקראת המפגש עם הדוב הרוסי . 

ראה מאמר של כתב “הארץ” מיכאל “מייק” קרנון מטיף מוסר להנהלת מכבי ת”א במאמרו בגין היעדרו של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד הערבו של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 , אך לא נוגע בסיבה האמיתית להיעלמותו של השחקן. 

ברור שלא הייתי יכול להגשים את הציווי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל  “Tell it like it is” למרות הפיתוי העצום. לא נמניתי על מפריחי השמועות, ובהיעדר הוכחות טלוויזיונית בתמונה וקול, אסרתי גם על יוֹרָם אָרְבֶּל להיות רַכְלָן. היעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מהמשחק נותר בימים ההם תעלומה. כפי שאמרתי קודם לכן היה נוח מאוד ומפתה לשדר למיקרופון כי אולסי פרי מסומם. כולם התלחששו על זה בהיכל הספורט ביד אליהו אולם לאף אחד לא הייתה עדות ראייה, ואיש לא דיבר על כך בגלוי, מה עוד שחברתו הדוגמנית גב’ תמי סוככה והגנה עליו ושמרה על הפרטיות שלו מכל משמר. הדלת בדירתה בשיכון ל’ בצפון תל אביב הייתה נעולה וסגורה. היא התרחקה מהעיתונאים ומהטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית כמו מאש ונעלה את דלת דירתה על בריח.

בהקשר לפרשת אולסי פרי המפורסמת ההיא שהתחוללה ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התפרסמו אז כל מיני רכילויות של כל מיני אנשים בע”פ ובכתב. ביניהן הערכות נכונות וגם בלתי נכונות, כתבות אמת שנשענות על עובדות וכתבות שקר שמבוססות על הרהורי לִבָּם של אומרם, פרי מציאות ופרי דמיון, חצאי אמת וגם פחות מזה. אנשים שהתיימרו להיות עיתונאים, והחזיקו בידם רבע אמת, ביקשו לקשור לעצמם כתרים, ורצו בחוצות העיר וזעקו : “אני הוא העיתונאי הטוב בעולם. אני האיש שראיתי את אולסי פרי מנוטרל במיטתו ישן שנת שיכורים”. אני מבקש להפנות אתכם למאמר אחד שפִּרְסֵם העיתונאי שלמה מן (ייגר מאיסטר) ב- 2 בנובמבר 2009 ב- “עין השביעית”, 27 שנים אחרי התרחשותו, וזה לשונו.

תחילת ציטוט מהמקלדת של שלמה מן : “הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו מול ריאל מדריד. היו”ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל כתב צעיר, אנרגטי ו- “רודף סנסציות” כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : “הגעתי לבית שלו בשיכון ל’, הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם כמו מת , מנוטרל לגמרי – לגמרי. צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של חומרים כאלה ואחרים לא ידעתי ולא יכולתי להגיד אבל הוא היה מנוטרל ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה, וזה האנשים שלנו, שלנו. לא הזכירו את זה אפילו. שאלה : מי זה “האנשים שלנו ?”. משה גרטל ” יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון). לא נעים לי אבל זאת האמת”. סוף ציטוט מהמקלדת של שלמה מן.

אני כופר לחלוטין באמיתות טקסט הציטוט המופיע לעיל.

הערה א’ למאמרו של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית”  

משה גרטל הכריז במאמר הזה כי הוא “רודף סנסציות”. זה עניינו הפרטי אך שלמה מן כותב המאמר לא שאל את משה גרטל את שאלות ה- Follow up ההכרחיות והמתבקשות כלהלן, כדי לאמת את סיפורו של משה גרטל:

 א. משה גרטל : תאמר לי כיצד זה גב’ תמי בן עמי ז”ל הסכימה למכור את כבודו של החבר שלה אולסי פרי שהיא כה אהבה ולהשפיל אותו דווקא מולך ומול מצלמת הטלוויזיה שלך…?

 ב. משה גרטל : הרי תמי בן עמי ז”ל נעלה את דלת דירתה בפני אנשי המשטרה שבאו לחפש את אולסי פרי. הדירה הייתה חשוכה והיא לא ענתה לשוטרים. אז כיצד זה קרה שהיא פתחה את הדלת דווקא לך ובפני כל צוות הטלוויזיה שלך…? בעוד היא מפקירה בכך את אהדתה והוקרתה לגבר של חייה שמוטל חסר הגנה על מיטתה…? הרי אין מעשה מטריד ומשפיל מזה לחשוף את אולסי פרי בשיא חולשתו בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לשאול את הסכמתו לכך.

 ג. משה גרטל : האם אני ככותב המאמר יכול לקבל את שֵם הצלם, שֵם המקליט, ושם התאורן שהשתתפו בהכנת הכתבה על אולסי פרי ושהו בדירתה של גב’ תמי בן עמי יחד עמך באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982…?

 ד. משה גרטל : הרי ידוע כי הזמנת ציוותי צילום ב- 1982 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לצורכי צילום חדשות, ממש כמו היום – כפופה להליך ביורוקרטי של הזמנה מראש – אז כיצד זה עמד דווקא לרשותך פתאום צוות פילם באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982 מבלי שהזמנת אותו מראש…? הרי לא ידעת למפרע כי אולסי פרי יהיה מנוטרל במיטתה של גב’ תמי בן עמי ז”ל…?

ה. ושאלה אחרונה משה גרטל : אתה מאשים את יואש אלרואי שלא הסכים להתעסק עם רכילות זולה וכו’…והוא שגנז את כתבת הפילם שלך…אז OK משה גרטל, יואש אלרואי לא היה האינסטנציה הראשית ולא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבוריתב- 1982. טוביה סער היה מנהל הטלוויזיה ויוסף “טומי” לפיד היה מנכ”ל רשות השידור…מדוע אם כך לא פנית להיררכיה הגבוהה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור כדי לדווח להם שאתה אוחז בידך כתבת פילם סנסציונית בה נראה אולסי פרי מוטל חסר ישע על מיטתה של תמי בן עמי…? מדוע לא סיפרת לטוביה סער ויוסף “טומי” לפיד כי יואש אלרואי לא מאפשר לך לשדר את חומר הפילם הדרמטי שאתה מחזיק בידך…? מדוע הכתבה המרעישה שלך אם הייתה כזאת לא שודרה לפחות ב- “יומן השבוע” (למחרת המשחק מכבי ת”א – ריאל מדריד) בליל שישי ב- 17 בדצמבר 1982…? מדוע אם ככה, הכתבה הזאת לא שודרה בכלל מעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית…? ושוב הייתי מבקש לדעת מי היו אנשי צוות הצילום שלך ? מי היה הצלם שלך, מה שמו של המקליט בצוות, ומי היה התורן – חשמלאי בצוות…?

הערה ב’ למאמרו של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית”  

כל אחד אחד שקורא את הפוסט הזה אודות כותב המאמר העיתונאי שלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית” ולמושא המאמר שלו העיתונאי משה גרטל – רשאי להסיק את מסקנותיו ולהתייחס אל שניהם, אל הכותב והמרואיין, כהבנתו. האם זו אמת ו/או אינפורמציה מופרכת. השאלה הגדולה היא כיצד עורכי “העין השביעית” מסכימים להוציא לאור מוצר כל כך ירוד ולא אמין. תאמרו לי אתם עורכי “העין השביעית, האם זה הגיוני שגב’ תמי בן עמי ז”ל הייתה מסכימה לחשוף את החבר האָהוּב שלה אוֹלְסִי פֶּרִי מוטל על מיטתה בביתה הפרטי חסר ישע והגנה בפני משה גרטל וצוות הטלוויזיה שלו, ובכך להשפיל אותו עד עפר, ועוד מבלי לבקש את הסכמתו לכך… ???

לפני רבע מאה של שנים, ב- 22 ביוני 1986, הבקיע דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה בעל הכריזמה האלוהית שער שנוי במחלוקת ספק בראשו ספק בידו במשחק ארגנטינה – אנגליה בשלב רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 86′. זה קרה בדקה ה- 51 באִצטדיון ה- “אַצְטֶקָה” במכסיקו סיטי. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן יצא להדוף כדור גובה שהתעופף כ-7 מטרים משערו, אך דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה שניתר יחד עִמו הקדים אותו וכבש. המשחק הזה הועבר בשידור ישיר ממכסיקו לירושלים ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם עוד 110 רשתות טלוויזיה בתבל. יוֹרָם אָרְבֶּל היה השַדָּר שלי בעמדת השידור שלנו ב- “אַצְטֶקָה”. אנוכי שימשתי כמנווט והעורך הראשי והמפיק הראשי של מבצע השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 מטעמם של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַיִים יָבִין, ומנהל חטיבת החדשות יָאִיר שְטֶרְן. מקום מושבי כבַּקָּר השידור היה ב- IBC מרכז השידורים הבינלאומי (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי. שופט המשחק הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר שניצב כ- 15 מטרים מהאירוע לא הבחין במעשה חריג כלשהו ואישֵר את השער. ארגנטינה צעדה ביתרון 0:1. בעוד השופט נפנה למרכז המגרש מחו האנגלים נמרצות וטענו שהקפטן הארגנטיני כבש את השער באגרופו ולא בראש. זה לא עזר להם. ניידת השידור של קבוצת השידור המיוחדת הטלוויזיונית המכסיקנית של “1986 TELEMEXICO” מי ששימשה ה- Host broadcaster הבינלאומי של המונדיאל ההוא ב- 1986 הריצה מייד שלושה הילוכים חוזרים ממוחשבים בזה אחר זה משלוש זוויות צילום שונות : מצלמת קו 16, מצלמה אחורית שהוצבה מאחורי השער האנגלי, ומצלמה מהזווית ההפוכה לבדיקת האירוע. בתום ההילוך החוזר השלישי אִבְחֵן השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל את השערורייה וניסח טקסט מדויק בן 12 מילים בלבד, “לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון”. מובן מאליו כי איכות הטקסט המזהיר של יוֹרָם אָרְבֶּל בשידור ישיר היה מותנה בכמות אמצעי השידור וטיב הטכנולוגיה והבימוי שסיפקה לו קבוצת “1986 TELEMEXICO”. הטקסט הטלוויזיוני ומכשירי הטלוויזיה הפכו את דְיֶיגוֹ אָרֱמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה לעבריין. דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה הכניע את שופט המשחק עֶלִי בֵּנָאסֶר ואת השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן אך לא את 12 מצלמות הטלוויזיה שנכחו ב- “אַצְטֶקָה” וגם לא את יורם ארבל. הקפטן הארגנטיני דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה הודה בסיום המשחק בריאיון עיתונאי בכיבוש השער בידו אך ניסח זאת באמצעות אמירה תיאולוגית מבריקה שהותירה לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוסרי. “Era la mano de dios” (זאת הייתה יד האלוהים), השיב למקטרגים. הייתי שָם כשיוֹרָם אָרְבֶּל מילא את הציווי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is” בסיוע טכנולוגיית הטלוויזיה המכסיקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים יכולנו ב- 1986 רק לחלום על איכות ציוד טלוויזיה כפי שעמד לרשות TELEMEXICO. ראה הספר “למילים יש וויזואליה משלהן” במסגרת הסדרה בת 13 הספרים אודות התפתחות שידור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית והישראלית מ- 1884, וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”

טקסט תמונה :  22 ביוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86′. אחת התמונות החשובות ביותר בהיסטוריה של צילום תחרויות הספורט בטלוויזיה. מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO לוכדות את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה בקלקלתו. שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר ניצב קרוב לאירוע אך לא הבחין במעשה הרמאות של גאון הכדורגל הארגנטיני שניצב אליו בפרופיל כשידו השמאלית מוסתרת, ואישר את השער. דייגו ארמאנדו מאראדונה הכניע את שלישיית השופטים ואת שוער אנגליה פיטר שילטון אך לא את המצלמות המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית יורם ארבל. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית המיוחדת “1986 TELEMEXICO”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 19 במארס 1989 אירחה נבחרת ישראל את נבחרת אוסטרליה בכדורגל באצטדיון ר”ג במסגרת קדם גביע העולם של איטליה 90′. בדקה ה- 71 של המשחק כבש השחקן האוסטרלי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס את שערו של השוער הישראלי בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג מבעיטה חופשית ממרחק של 28 מ’. מול צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס המסוכן הציב בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג חומה דלילה ורשלנית. מפני שלא הבין דבר באווירודינמיקה של הכדור כפה על עצמו החלטה שגויה לחלוטין ולא אינטליגנטית בעליל, משהעמיד את החומה שלו במקום הלא נכון, וגם התייצב חסר ידע במקום הלא נכון בשערו. צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס ניצל את המיקום המוטעה של החומה והשוער ועקף בקלות את הקיר הבלתי יעיל. הכדור חדר לשער ובוני גינזבורג נכנע מייד. רב אומן הטקסט יוֹרָם אָרְבֶּל הפיק בשידור ישיר את הסלוגאן המפורסם הבלתי נשכח שלוֹ, “זה מה שאמרתי לכם…ככה לא בונים חומה”. הביטוי הנפלא יצר מומנטום אך הוא לא היה מדויק לחלוטין בפרטיו . בעיטות חופשיות בכדורגל והמאבק בין הבועט לבין החומה ושוערה הן אתגר צילום טלוויזיוני מרתק . לא צריך להיות מומחה בפיסיקה ומתמטיקה כדי להבין את עיקרון כוח העילוי הפועל על כנף של מטוס בעת ההמראה וכדי לדעת כי אותו “כוח עילוי” הוא אפקטיבי ומשפיע על מעוף הכדור שנבעט בכוח רָב לעבר השער ונַע במהירות ממוצעת של 100 קמ”ש לפנים אך בגלל סחרורו (במקרה של צ’ארלי יאנקוס – מימין לשמאל) פועלים עליו כל העת כוחות אווירודינאמיים המטים אותו ממסלולו הצפוי. ואומנם הדוּ קְרָב צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס – בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג ב- 19 במארס 1989 באִצטדיון ר”ג התבסס על עקרונות הפיסיקה וחוקי המתמטיקה והניב רֶצֶף תמונות (Sequence) טלוויזיוניות דרמטיות. לדאבון לֵב עשה השוער הישראלי ברגע הזה את כל הטעויות האפשריות ונִיגַּף. הכדור שנבעט ע”י צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס עבר את הדרך של 28 מטרים בתוך שנייה אחת בדיוק, וחדר לשער ליד הקורה הימנית (מנקודת ראותו של הבועט). ראה שני הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי “סמן ימני” ו- “למילים יש וויזואליה משלהן” המתייחסים בהרחבה לתופעת האווירודינמיקה של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל , ומסבירים גם את חוסר מעורבותם של שני מאמני הנבחרת הצמד יעקב גרונדמן ז”ל ויצחק שניאור ז”ל, שלא הכינו את שיעורי הבית שלהם לקראת ההתמודדות נגד אוסטרליה. השוער בוני גינזבורג ומאמניו היו חסרי מודיעין מינימאלי ולא ידעו אפילו כי צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס בועט ברגל ימין בלבד ולכן יכול לסובב את הכדור החופשי הנייח רק לכיוון הקורה הימנית (מנקודת מבטו. השמאלית מנקודת מבטו של השוער). כל השלושה, השוער ושני המאמנים – נכשלו מכל היבט בהצבת החומה ובניינה ושילמו את המחיר . צריך להתבונן ב- Sequence הזה כולו כדי להבין מדוע האמירה הכפולה, “…ככה לא בונים חומה, זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה זה מה שאמרתי לכם…”, נחרתה בזיכרון הקולקטיבי. מאידך היא כללית מידי, איננה קונקרטית, ולא מדויקת מספיק. האָשָם הראשי מוטל על השוער בוני גינזבורג. הוא היה המתכנן, הארכיטקט, והבנאי. האַשָם מִשְנִי מופנה לשני המאמנים יַעֲקב גְרוּנְדְמַן ויִצְחָק שְנֵיאוּר. הצבת חוֹמָה וגודלה מול בועט מיומן דורשת מחשבה, תרגול מוקדם, ותכנון מראש קונקרטי, ולגופו של כל מקרה. בניית חוֹמָה איננה אקסיומה. כדאיות הקמתה מותנה באופי וכישרון השחקן הַבּוֹעֵט, באיזו רגל הוא בועט, מרחק הכדור מהשער, ומיקומו הגיאוגראפי ביחס לשער. תבוסתו של בוני גינזבורג מול צ’ארלי יאנקוס היא כרוניקה של טרגדיה ספורטיבית ידועה מראש והייתה עניין של זמן בלבד. השוער הישראלי הובס.

בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג המאוכזב סילק את הכדור של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס מרשתו ובעט אותו בייאוּש לעבר מרכז המגרש. רואים זאת היטב בסרט הצילום. הוא אפילו לא היה יכול לבוא בטענות לעצמו או לחומה שלו. לא היו לוֹ את הכלים להתגונן כהלכה מפני שלא היה לוֹ צֵל של מושג קלוש בפיסיקה של הבעיטה החופשית ובאנטומיה התנועתית של רגל ימין של צ’ארלי יאנקוס שסובבה את הכדור.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. Grand Master יורם ארבל גאון הביטוי בשידור ישיר, ושדר הכדורגל הטוב ביותר בתולדות הטלוויזיה בישראל בכל הזמנים. אולם רק בבתנאי שמערכת עיתונאית איתנה ורצינית עוטפת אותו. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבעיטה החופשית בכדורגל היא מַדָּע. הרֶגֶל איננה אֵיבָר מדויק כמו היָד אך מספיק מוקפדת ומְיוּמֶנֶת (וגם חזקה) כדי להפריד כוחות בעת הבעיטה בכדור : כוח אחד משגר ומניע אותו בעוצמה לפנים ומעניק לו כיוון. הכוח השני מסחרר אותו. היחס בין משקלו של הכדור הנבעט להיקפו חושף אותו בעת תנועתו המהירה באוויר לכמה השפעות אווירודינמיות המסכנות מאוד את השוערים (ההסבר נמצא בכל ספר פיסיקה אלמנטארי) בעיקר כשמדובר בבעיטות חופשיות מסוחררות מטווחים של 30 –16 מטרים. לכן גם הצבת החומה היא מדע. חקר השחקן הבועט ואיסוף מודיעין אודות הרגל הבועטת החזקה שלו הכרחי כדי לדעת מראש לאן יסוחרר הכדור, וכיצד יש להציב את החומה מולו או מול כל בועט ספציפי. ב- 14 במארס 1989 חמישה ימים טרם בואה לישראל לפני המשחק באצטדיון ר”ג, ערכה נבחרת אוסטרליה משחק אימון באתונה. צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס כבש שער בבעיטה חופשית ממצב דומה לזה שכבש נגד בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג . הזמנתי את צֶמֶד המאמנים יעקב גרונדמן ויצחק שניאור לעלות לירושלים לצפות ב- Item הקצרצר שקיבלנו מהטלוויזיה היוונית הציבורית ERT ואשר חשף את סוד כוחו של צָ’ארְלִי יָאנְקוֹס כבועט בעיטות חופשיות מוכשר ובעל ניסיון של נבחרתו. שניהם סירבו. דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַאָראדוֹנָה היה הראשון שהפך בראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה את הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל באופן שיטתי לכלי נשק קטלני. שחקנים רבים לפניו וגם אחריו, ישראליים ובינלאומיים, קנו אף הם מוניטין בתחום המומחיות הקונקרטי הזה : יהודה שהרבני, אורי מלמיליאן, מרדכי שפיגלר, רן בן שמעון, ריינר בונהוף, דייויד בקהאם ורבים אחרים. ובימינו אנו כמובן ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו.

תזכורת : ביום חמישי – 18 באפריל 1996 העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים. הבימאי בניידת השידור היה אמנון אוסמן והמפיק שלי בניידת היה ששי אפרתי. מפקח הקוֹל והאחראי על הקונסולה בניידת היה אמנון אלטשולר . את אוּרִי לֵוִי הצבתי כשַדָּר המשחק [6]. זה היה כבר שֵש שנים מאז שיורם ארבל נטש אותנו. לצִדוֹ של השַדָּר ישבו שני הפרשנים דֵיְיוִיד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר. אני ניהלתי כהרגלי את השידור הישיר מעמדת הפיקוד שלי במגרש ליד שני הפרשנים. המאמן צבי “צביקה” שרף הוביל את מכבי ת”א הפייבוריטית בעת ההיא ובתפקיד מאמן הפועל ירושלים שימש פִּנְחַס “פִּינִי” גֵרְשוֹן יחדיו עם עוזרו אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיְין. היינו בעלי ניסיון רב בכיסוי משחקי כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. הטובים באירופה בעת ההיא. לכן הסתפקתי בשתי הוראות נשנות וחוזרות שלי בתדריך הסופי והאחרון לציוותי הצילום והמקליטים כשעתיים בטרם השידור הישיר : “אין להפר אותן בשום פנים ואופן. הן פק”ל !!! (פקודות קבע ללחימה בז’רגון הצבאי)”. הפקודה הראשונה הייתה לאנשי הקול על הפרקט המצוידים במיקרופונים “GUN MIC” להיצמד בפסקי הזמן למאמני שתי הקבוצות והשחקנים כדי לשמוע את ההוראות ולהאזין למלחמת המוחות בין צביקה שרף למתחרהו פיני גרשון. וגם לאמנון אלטשולר האיש המופקד על הקונסולה בניידת השידור הגדולה. “תהיה ערני ותגביר את עוצמת ה- Sound בעת פסקי הזמן”, הוריתי לו. עמדו לרשותנו עֶשֶר מצלמות, חמש יחידות VTR לצורך הילוכים חוזרים איטיים, וכאמור גם שני מיקרופונים גדולים, ארוכים, ורגישים מסוג “Gun – Mic” מותקנים על מוט, אחד לכל קבוצה, המיועדים להאזנה וקליטת קולות מרחוק. הפקודה השנייה הייתה לחבר כל הזמן את שעוני המשחק (מונים את הזמן ב- Count down) למצלמה המובילה (Leading camera), בעיקר על מנת לפתור את בעיית חוקיות הסלים הנקלעים בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה ו/או בשניית הסיום של המשחק. חוֹק משחק הכדורסל קובע כי אם הכדור עזב את יד השחקן בדרכו לסַל בטרם הגיע שעון ה- Count down של המשחק לנקודת 00 : 00 – ייחשב הסל כ- כשר.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א. ה- Time out המפורסם והמסוקר בצורה הטובה ביותר ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים (בחולצה לבנה במרכז) נוטל פסק זמן 25 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי ת”א בשעה שהתוצאה היא שוויון 65:65. משמאל נראה עוזר המאמן שלוֹ ארז אדלשטיין. בין פיני גרשון לארז אדלשטיין מציץ ראשו של ה- Soundman (איש הקוֹל) של הטלוויזיה הישראלית סמי עומר הנדבק ממש לספסל הפועל ירושלים ומכניס את מוֹט ה- Gun mic שלו כדי לקלוט את השיחה בין המאמן לשחקנים. פיני גרשון מוריד הוראות אחרונות לשחקניו עדי גורדון (מימין), פפי תורג’מן, ודורון שפע. מימין למעלה נראה ציון ננוס כתב גלי צה”ל דוחף את המיקרופון לכיוונו של פיני גרשון. עדי גורדון דחה מכל וכל את הוראות מאמנו וביקש להציב פתרון משלו להשגת הניצחון. מיקרופון ה- Gun Mic של סמי עומר והמצלמה של יורם מנדלבאום תיעדו את האירוע החד פעמי בצורה מאוד ברורה וללא דופי. זאת הייתה טלוויזיה במיטבה. מחלקת הספורט הביאו לצופי הטלוויזיה שלה מסמך מרתק . צופי הטלוויזיה יכלו לשמוע היטב את הוראותיו המדויקות של המאמן פיני גרשון ואת ביטולן ע”י עדי גורדון. עדי גורדון נטל אחריות אישית והוביל את הפועל ירושלים לניצחון היסטורי בדרכו שלו, כשקלע סל ניצחון 2 שניות לפני שריקת הסיום, וקבע את התוצאה 65:67. (ה- Frame לקוּח מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

לא תיארתי לעצמי בראשית המשחק כי 25 שניות לפני תום ההתמודדות הדרמטית וההפכפכה יְסָמֵן לוח התוצאות שוויון 65:65. במצב הזה ביקש מאמן הפועל ירושלים פסק זמן. שני הצלמים התחתונים מתחת לסלים, שמוליק בַּרְעַם בסַל הצפוני והמקליט שלו מַנוּ יחזקאלי המיועדים לכסות את מכבי ת”א ויורם מנדלבאום בסַל הדרומי יחדיו עם המקליט סַמִי עוֹמֶר המיועדים לכסות את הפועל ירושלים – חשו למלא את תפקידם. הנהלת מכבי ת”א בראשות שִמְעוֹן מִזְרָחִי והמנהל מוֹנִי פַנָאן מנעו מהמקליט מַנוּ יחזקאלי להתקרב לאזור התכנסות השחקנים ב- Time out. לא ניתן היה להאזין להוראותיו של המאמן צביקה שרף שראה בהתקבצות השחקנים סביבו כֶּנֶס סודי של השב”כ ותמיד חשש מהדלפות. הוא ירא את מיקרופון הטלוויזיה שלנו. הכל היה סודי ובלתי נגיש אצל מכבי ת”א. חבורת חסמב”ה. יו”ר הפועל ירושלים דני קליין היה יותר גמיש ופחות לחוץ. יורם מנדלבאום ז”ל וסַמִי עוֹמֶר נעמדו באין מפריע ליד המאמן פיני גרשון, עוזרו ארז אדלשטיין, ושחקני הקבוצה והצליחו לתעד תיעוד מלא, ברור, וקלאסי את גיבורי העלילה ואת תמליל ה- Time out הדרמטי. המיקרופון (Gun Mic) הסמוך קלט כל מילה ומילה. במהלך שישים השניות של פסק הסמן התברר כי התדרוך של פיני גרשון חשוב אך הוראותיו הסותרות של רכז המשחק עדי גורדון ואישיותו כציר מרכזי וקפטן חשובים יותר משל מאמנו ובעלות משקל עודף. זהו מסמך טלוויזיוני נדיר ומזהיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Time out הגדול, המפורט, והנצפה ביותר בהיסטוריה של הכדורסל בארץ בסופו לקח עַדִי גוֹרְדוֹן את העניינים והאחריות לידיו, הפר לחלוטין את הוראותיו של מאמנו פיני גרשון, וניצח את מכבי ת”א בעצמו ולבדו בשתי השניות האחרונות בסל מכריע שלו בתוצאה, 67 : 65 (ראה פירוט התמליל בהמשך הספר “הקשר הסימביוטי”). ההפקה העניקה לשַדָּר הראשי אורי לוי ושני פרשניו דֵיוִויד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר את הכלים הנחוצים כדי למלא את הציווי שציווה על כולנו שַדָּר הספורט האמריקני המנוח והבלתי נשכח, הווארד קוסל (Howard cosell) בשעתו, “Tell it like it is”.

תזכורת : ב- 30 במאי 2008 העביר ערוץ 10 בשידור ישיר את המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל בהיכל “NOKIA” בין קבוצות מכבי ת”א והפועל חולון. השדר היה יוֹרָם אָרְבֶּל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח. הבימאי בניידת השידור היה רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר. 6 שניות לפני סיום המשחק הובילה מכבי ת”א 71:72 מסל של נִיקוֹלָה וִויצִ’יץ’. מאמן הפועל חולון מִיקִי דוֹרְסְמַן נזעק וביקש Time out. שחקני מכבי ת”א בטוחים בניצחונם התקבצו סביב מאמנם צביקה שרף . זהו רגע דרמטי לו מייחלת כל רשת טלוויזיה באשר היא. שלושת רבעי מליון צופי טלוויזיה נצמדו למרקע וביקשו להאזין למלחמת המוחות בין שני המאמנים מיקי דורסמן וצבי שרף. זהו מבחן טכנולוגי עליון של כל צוות טלוויזיה המתעד משחק כדורסל , לבטח בשידור ישיר. ההפקה הרדודה של ערוץ 10 נכשלה כישלון קולוסאלי בהבאת קולות והוראות המאמנים. המצלמות היו שָם אך לא המיקרופונים. בתום ה- Time out ניגש שחקן הפועל חולון מַאלִיק דִיקְסוֹן לקו מחצית המגרש כדי לחדש את המשחק. נותרו 6 שניות לשריקת הסיום של המשחק. בעוד מאליק דיקסון מתכונן לשגר פנימה את כדור החוץ התקרב אליו חברו דֶרֶק קֶמְפְּבֶּל על מנת לקבל את הכדור. וִויל בַּאיְינוּם שחקן מכבי ת”א שמר על מָאלִיק דִיקְסוֹן ודֵייוִיד בְּלוּטֶנְטָאל נצמד לדרק קמפבל. שני השחקנים החולוניים ביצעו תרגיל בסיסי של “Give and go” והערימו בקלות על שומריהם. מַאלִיק דִיקְסוֹן כידרר במהירות וללא הפרעה לעבר רחבת הסל מכבי ת”א ושנייה אחת לפני הסיום קלע את סַל הניצחון מעל ידיו המושטות של טֶרֶנְס מוֹרִיס. 72:73 לפועל חולון שזכתה באליפות הליגה. מִיקִי דוֹרְסְמַן קנה לעצמו לפרק זמן קצוב ומסוים – תהילת אֶרֶץ. מאמן מכבי ת”א צביקה שרף שוב נכשל בשניות האחרונות במשחק צמוד שווה כוחות. אבל הכישלון הגדול ביותר בשניות הסיום היה של ערוץ 10.

לעולם לא נדע אילו הוראות חילק מיקי דורסמן לשחקניו באותו פסק הזמן שש שניות לפני סיום המשחק בו שיחק שח-מט בצורת כדורסל נגד צביקה שרף. אף פעם גם לא נדע מה נאמר בתדריך האחרון של צביקה שרף לשחקניו ומה הייתה תשובתו לקרב המוחות שניהל נגדו מיקי דורסמן. הייתי כבר רחוק מהביזנס הזה של הטלוויזיה. בשנת 2008 שימשתי מרצה באוניברסיטת חיפה בפקולטה למדעי הרוח בראשות פרופסור מנחם מוֹר. כישלון ערוץ 10 הציף אותי בזיכרונות וגעגועים לימים בהם ניהלתי, ערכתי, והפקתי אלפי הפקות של שידורי טלוויזיה – ארציות ובינלאומיות , ביניהן את מאות השידורים הישירים של משחקי קבוצת הפאר של מכבי ת”א בליגת הכדורסל הישראלית ובגביע אירופה בשנים 2002 – 1980. כמו דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הייתי נאמן עד למאוד לציווי של שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is”. היינו הטובים ביותר באירופה. חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה הטובה בכל יבשת אירופה בצילום, כיסוי, וסיקור ישיר של משחקי כדורסל.

*הולדת יחסי הגומלין ב- 1970 בין רשות השידור לבין מועדון הפאר בכדורסל של מכבי ת”א וראשית הקשר הפילנטרופי ב- 1971 בין חברת “עלית” לבין מכבי ת”א.

*הופעתם ב- 1969 של יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה מר שמואל “שמלוק” מחרובסקי. *המו”מ הכספיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם המועדון לצורך שידור ישיר של המשחקים היו קשוחים ולא תמיד מקור לאושר וגאווה.

*השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בטלוויזיה היו במשך שנים רבות מאז ראשית עשור ה- 70 וגם בשנות- 80 ותחילת שנות ה- 90 סוד ציבורי כמוס.

*סעיף מיוחד המעוגן בחוזה בין שני הצדדים אסר על הודעת דבר השידורים הישירים בטלוויזיה (ובעיתונות) עד יום המשחק בשעה שבע בערב.

*המועדון חשש כי פרסומם יבריח את קהל האוהדים מהיציעים וישאיר אותו בבית. החשש התגלה כמופרך אך מכבי ת”א סירבה לוותר . סעיף הפרסום בחוזה הוליד חיכוכים קשים בין הטלוויזיה הישראלית למכבי ת”א. דבר פרסומם המוקדם של שידורי מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ה- Promotion שלהם וה- Built up סביבם, השתנה רק עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור באפריל 1993.

שחקן הכדורסל האגדי היהודי-אמריקני טַל בְּרוֹדִי עלה לישראל מטְרֶנְטוֹן – ניו ג’רסי ב- 19 באוקטובר 1966 בהיותו בן 23. אוהד מושבע של המועדון אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו במכוניתו היישר מנמל התעופה לוֹד למגרש המרצפות היָשָן של מכבי ת”א ליד קולנוע “אוריון”. הגעתו הייתה סנסציונית ומאות אוהדים המתינו לו במקום. טל ברודי לבש מאות פעמים את גופייה מספר שֵש של מכבי ת”א וגם את מדי נבחרת ישראל. עשר שנים לקח לוֹ להוביל את מכבי ת”א אל הפסגה האירופית. ב- 7 באפריל 1977 ניצחה מכבי ת”א בראשות הקפטן שלה טל ברודי בבלגראד במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות את הקבוצה האיטלקית מוֹבִּילְגִ’ירְגִ’י וָוארֶזֶה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. טַל בְּרוֹדִי הוא גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת”א בכל הזמנים באישיותו וכשרון המשחק שלוֹ. הוא המוביל, הסוחף, ואחד מאבות המורשת המפוארת. הוא מבין האנשים כספורטאי וגם כאדם שהשפיע עלי ביותר ב- 35 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה. כשהיה נער בביה”ס התיכון בטרנטון אמר עליו מאמנו פְרֶד פְּרָיְיס בשיחות התחקיר עמי : “…טַל בְּרוֹדִי היה לא רק נער מוכשר מאוד בתחום הקונקרטי של המשחק אלא ניחן באופן יוצא דופן בדבקות במשימה ובכך הפך למנהיג. פעם הייתה סופת שלגים בטרנטון והעיר נסגרה לחמישה ימים. זה לא הפריע לטל ברודי ליטול מָכּוֹש, ולפנות את הקֶרַח מחלון אולם הכדורסל של בית הספר ולהשתחל דרכו כדי להתאמן לבדו בקליעה לסל. אף אחד חוץ מטל ברודי לא העז לצאת מפתח ביתו בסופת שלגים כזאת…

טקסט תמונה : 1959. טרנטון – ניו ג’רסי. טל ברודי בן 16 עם מאמנו בביה”ס התיכון פרד פרייס. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1961 . אוניברסיטת אילינוי . טל ברודי בן 18 במדי אוניברסיטת אילינוי. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 “…לא היה כמוהו. עד כדי כך. טל ברודי אהב את המשחק ואת האימון עד כלות. הוא צעד בסופת שלגים בעיר אל פרקט הכדורסל רק כדי לשמור על כושרו כשחקן. הוא היה Fighter כבר בגיל כה צעיר. מעולם לא ראיתי כדורסלן שכה דבק במשימה ובכך גם הפך לדוגמא חינוכית…”. מומחי הכדורסל של אוניברסיטת אִילִינוֹי ש- טַל בְּרוֹדִי לבש את מדיה חיוו את דעתם, “טַל בְּרוֹדִי יכול היה לשחק בכל קבוצה מקצוענית ב- NBA. הוא רק היה צריך לבחור היכן מפני שהיה כוכב עַל. נכונה לו קריירה מזהירה. הוא היה שחקן כדורסלן בעל יכולות ויכול היה להיות ספורטאי עשיר אך בחר לבנות את חייו במדינת ישראל”. מנהל קבוצת מכבי ת”א מר שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי והאיש שקיבל את טַל בְּרוֹדִי לקבוצה סיפר לי בעת שיחות התחקיר עמו כלהלן : “…במשחק הגומלין ההוא במסגרת גביע אירופה נגד חוּבֶנְטוּד בַּאדָאלוֹנָה באצטדיון יד אליהו הפתוח ב- 2 במארס 1967 היינו זקוקים לניצחון בן 32 נקודות הפרש מפני שניגפנו במשחק הראשון בבאדאלונה 101 : 69 וכדי לכפות משחק שלישי ומכריע אצלנו בבית. אני זוכר היטב שטל ברודי אמר לי בתום משחק התבוסה בספרד, “I’m sorry”. הוא לקח את האשמה עליו אך לא התנהג כספורטאי מובס. במחצית משחק הגומלין באצטדיון הפתוח ביד אליהו נגד חובנטוד בדלונה הובלנו בהפרש זעיר בן ארבע נקודות רק  24:28. נזקקנו לניצחון בן 32 נקודות הפרש לפחות כדי לכפות משחק שלישי ומכריע בתל אביב. זה נראה רחוק. בחדר ההלבשה שררה אווירת נכאים. רק טל ברודי עודד את השחקנים ואמר, “…חבר’ה מה זה לקלוע עוד 14 סלים – אנחנו נעשה את זה…”. הוא היה שחקן נפלא וגם אופטימיסט חסר תקנה שעמד בהבטחתו”. טַל בְּרוֹדִי קלע במשחק הגומלין הזה 36 נקודות ומכבי ת”א הביסה את חובנטוד בדלונה בתוצאה 51:83. משחק הניצחון הזה כונה ע”י הציבור “נֵס בַּדָלוֹנָה” וכפה משחק שלישי בו ניצחה מכבי ת”א בקלות 51:75 והעפילה מאוחר יותר למשחק הגמר הכפול באפריל 1967 נגד הקבוצה האיטלקית אִינִיס ווארזה עם דִינוֹ מֶנֶגִין. מכבי ת”א הפסידה במשחק הראשון ב- 7 באפריל 1967 בווארזה בהפרש של עשר נקודות 67:77, וניצחה כעבור שבוע ביד אליהו 67:68 אך האיטלקים זכו בגביע ומכבי ת”א בסגנות. זאת הייתה ההתחלה. משה דַיָין אמר : “בטַל בְּרוֹדִי עֶלֶם חמודות מתגלם החלום הציוני”. מאמן הכדורסל הישראלי שמואל יעקובסון היה הראשון שגילה באקראי ב- 1964 את טַל בְּרוֹדִי ואת יהדותו בשעה שביקר בארה”ב וראה את טַל בְּרוֹדִי משמש יחד עם השחקן ווילט צ’מברליין מדריך במחנה הכדורסל בניו יורק של המאמן האמריקני הנודע קְלֵיְיר בִּי (Klair Bee). שמואל יעקובסון דיווח על “המציאה” לנוֹח קְלִיגֶר יו”ר מועדון מכבי ת”א. בקיץ 1965 השתתף טַל בְּרוֹדִי ככוכב נבחרת ארה”ב בטורניר הכדורסל של המכבייה ה- 7 והתאהב במדינת ישראל. טל ברודי הצטרף לאגודה חובבנית וחבַר לאידיאל ספורטיבי ציבורי שטוו נערים צעירים מתל אביב בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כמו יִצְחָק פֶדֶרְמַן (אביו של דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן), יְהוֹשע רוֹזִין, שָאוּל “קוקה” כַּסְפִּי [7], אַל פְלָיְישֶר, אַרְיֵה בֵּן עָטָר, צְבִי שְמֶרְלִינְג, אַרְיֵה קְלִיגְסְבֶּרְג, משֶה בַּרוּךְ, וסֶם שְטַיְינְבֶּרְג. לפני 77 שנים ב- 1933 עמדה אגודת מכבי ת”א בפני סגירה בגלל חובותיה לעיריית תל אביב. מתקני הספורט שלה ברחוב סלמה הסמוך לשכונת שפירא בדרום העיר ננעלו והועמדו תחת כונס נכסים. באישון לילה באותה שנה עקר הנער יִצְחָק פֶדֶרְמַן את עמודי הסלים במגרש ברחוב סלמה, העמיס אותם בעגלה רתומה לסוס, ו- העבירם לרחוב המכבי ליד קולנוע “אוֹרְיוֹן” ו- שָם נטע אותם בקרקע החוֹלית. זאת הייתה ראשית ההיסטוריה של המועדון המפואר שקוראים לו מכבי תל אביב.

טקסט תמונה : 1940. מגרש הכדורסל עשוי מרצפות ברחוב המכבי בתל אביב ליד קולנוע “אוריון” הישן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 78 שנים. דוֹר המייסדים. זוהי החמישייה המפורסמת של מכבי ת”א בימים ההם . זיהוי השחקנים מימין לשמאל : יהושע רוזין, יצחק פדרמן (אבא של דייויד פדרמן), משה ברוך, אל פליישר, ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה יצחק פדרמן ז”ל אביו של דייוויד פדרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחצות הליל של יום חמישי – 7 באפריל 1977 בתום הזכייה ההיסטורית של מכבי ת”א גמלה בי ההחלטה לעשות סרט דוקומנטארי על מפעל חייו הספורטיבי של טַל בְּרוֹדִי. קראתי לסרט בשם “גופיה מספר שֵש”. זאת הייתה הגופייה שלבש טַל בְּרוֹדי כל השנים בקבוצת מכבי ת”א וגם במדי נבחרת ישראל. טרם מלאו לו  34 אך הוא השלים את המשימה והיה אלוף אירופה . הישג חסר תקדים שלו ושל קבוצתו. הוא עמד על סף פרישה. קורות חייו עניינו אותי ומשכו את תשומת לבי. עולה חדש מארה”ב שמשנה לעַד את פני הכדורסל במדינת ישראל. וותיקי מכבי ת”א לדורותיהם, המאמנים יהושע רוֹזִין ז”ל ורָלְף קְלָיִין ז”ל, ומנהליהם עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומר שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי וטַל בְּרוֹדִי שהתקרב להיות דמות מיתולוגית, הם הסיבות לכתיבת הספר הזה “הקשר הסימביוטי” במסגרת הסדרה מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, העוסק ביחסי הגומלין הייחודיים שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת”א והחזיקו מעמד 37 שנים רצופות בין 1969 ל- 2006.

טקסט תמונה : ערב יום רביעי – 19 באוקטובר 1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. טל ברודי בן 23  (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת”א ליד קולנוע “אורלי” הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין, קפטן מכבי ת”א סבי בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת”א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרט הדוקומנטארי “גופייה מס’ שש” (75 דקות), נחקר, נכתב, הופק, ובויָם על ידי במשך כשלוש שנים בין אפריל 1977 לספטמבר 1980. הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז”ל והעורך שלי היה ז’אן קלוד זרביב (אביב) ז”ל. הסרט שהורכב מקטעי film ו- video שודר בהצלחה רבתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 4 בספטמבר 1980. לצורך תחקורו וצילומו ראיינתי בארץ ובארה”ב כ- 100 (מאה) אנשים, ביניהם משה דיין מעריצו של טל ברודי שאמר עליו : “טל ברודי הוא עֶלֶם חמודות יהודי – אמריקני. בשחקן הכדורסל הכישרוני הזה מתגלם ומתגשם החלום הציוני”.

טקסט תמונה : משה דיין מקבל את פני ב- 28 אפריל 1980 בביתו בצהלה. לא יכולתי  שלא לחוּש אהדה עצומה למשה דיין מצביא הדגול והאמיץ הבלתי יישכח של מדינת ישראל. אני מתדרך אותו ומסביר לו את הרקע לבקשת ריאיון הטלוויזיה שלי עמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אני מראיין את משה דיין בווילה שלו בצהלה לצורכי הסרט על טל ברודי  “גופיה מספר שש”. משה דיין אמר לי כלהלן באותה הפגישה ההיא : “…טל ברודי הוא עלם חמודות. בטל ברודי מתגשם החלום הציוני… (!)”. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את משה דיין פנים אל פנים. לא היה ספק, הוא היה איש מרשים מאין כמותו. משה דיין מת ב- 16 באוקטובר 1981. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בין רשות השידור לבין מכבי ת”א התקיים קשר סימביוטי במשך 37 שנים. זה נכון. ברית שידור מופלגת עתירת ממדים בו שאבו שני הצדדים יתרונות ויצאו נשכרים מההסכם ארוך הטווח ביניהן. מכבי ת”א הרוויחה מָמוֹן ומוניטין תמורת מכירת זכויות השידורים לטלוויזיה הישראלית. הטלוויזיה הציבורית שילמה למכבי ת”א במשך שנות דוֹר מעונת 1977 – 1976 ועד עונת 2007 – 2006 סכום עצום ונכבד (הנתונים המדויקים מופיעים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי,“הקשר הסימביוטי”) ובתמורה צברה יוקרה ורייטינג. אלה הם בדיוק חוקי המשחק בין הטלוויזיה למושאי השידור שלה. אנחנו צברנו אהדה ותהילה בעקבות הרייטינג השופע. ערוץ 2 צובר בעקבותיו ממון. יחסי הגומלין שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים ערוץ 1) לבין מועדון מכבי ת”א ע”י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי דָמוּ לקשרים שנוצרו בימים ההם בין הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI לבין קבוצות הכדורגל והכדורסל האיטלקיות במפעלים האירופיים, הקבילו לקשרי גומלין צמודים ויחסים הסימביוטיים שהתקיימו בין רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC לקבוצות הכדורגל האנגליות הנבחרות בגביעי אירופה, וחפפו את יחסי הזיקה ששררו בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE לבין מועדוני הפאר של ריאל מדריד וברצלונה. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו המייסדים. אני העמקתי את הקשר. ליוויתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א כאיש הטלוויזיה הישראלית במשך 32 שנה. 22 מהן שימשתי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והאיש המַתְּוֶוה את מדיניות השידורים בתחום. מידי שנה נטלתי חלק בקבוצת המו”מ של רשות השידור שנשאה ונתנה עם המועדון בעל המוניטין על גובה זיכיון השידורים הישירים . בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית הפך המו”מ לקרב. חשנו את האוויר החם של ערוץ 5 וערוץ 2 נושף בעורפנו. כולם רצו להשיג לעצמם את זכויות השידורים של הקבוצה המפוארת המשתתפת מידי שנה במשחקי גביע אירופה בכדורסל . זה היה כריטואל. מכבי ת”א הפכה להיות אובייקט שידור טלוויזיוני בעל משמעות רבה. הייתי חולם בלילות על שלושת ראשי הוועדה המארגנת של המועדון המצליח הזה עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו”ר המועדון , מנהל הקבוצה שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’, אנשי מפתח שהחזיקו בזכויות השידורים של סחורה בעלת תכלית ממשית. לא היה לי דבר אישי עמם ו/או אליהם. בס”ה, היו לנו רק שתי נקודות מפגש במשך שלוש עשרות שנים. היכל הכדורסל ביד אליהו ושולחן המו”מ. מעולם לא התראינו במסגרת פרטית. באופן אינדיבידואלי הם גם לא עניינו אותי אך כה רציתי בהצלחתם המקצועית שהייתה גם הצלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במערכת היחסים הקרובה הזאת שהתפתחה במשך השנים משני צידי המִתְּרָס בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלית נוצרו יחסי אמת (למעט ה- 8 בנובמבר 1984). ניצחונותיה של מכבי ת”א הפכו למַשְאָבּ רייטינג ולשִגְשוּגוֹ של אותו גוף השידור המחזיק בזכויות הצילום וההקרנה הישירה של משחקיה. המדידה המיומנת הנוגעת לאומדן כמות הצפייה בשידורים הישירים מעניקה לגיטימציה לקבלן הביצוע ומצדיקה את פעולתו. זהו אחד החוקים הנוקשים בתעשייה הזאת. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קבלן הביצוע של רשות השידור ואני ניצבתי בראשה. אנשי הטלוויזיה הם עבדים של הרייטינג. תוֹחֶלֶת החיים שלנו מותנית ונגזרת מכמות האנשים שצופה ורואה אותנו, שומעת ומקשיבה לנו. מן ההיבט הזה לא הייתה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שונה ויוצאת דופן מכל קבלן ביצוע אחר ברשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לעקוב ולצלם את משחקי מכבי ת”א בארץ בנובמבר 1968 ואת תחרויות גביע אירופה בנובמבר 1970 אך לשלם לה זכויות שידורים החלה רק בעונת הכדורסל של 1977- 1976.

קשרי הגומלין המיוחדים שהתפתחו בין השידור הציבורי לוועדה מארגנת ספורט פרטית מצליחה לא הייתה המצאה שלי. ראשיתה בקונטיננט האירופי. מוצאה מהשידור הציבורי האירופי בה רשתות הטלוויזיה וגופי הספורט מפיקים תועלת האחד מהשני. הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE פיתחה במשך שנים רבות קשרים מיוחדים וענפים עם קבוצות הכדורסל והכדורגל של מועדון הספורט המלכותי ריאל מדריד. רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC הבריטי נהנה במשך שנים מהצלחתן של מנצ’סטר יונייטד, ארסנל, וליוורפול באירופה. הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI שילמה הוֹן עַתֵּק כדי לצלם את משחקן של שתי קבוצות הכדורגל המילנזיות, מִילָאן ואִינְטֶר. שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF הלכו באש ובמים אחרי שני הטניסאים הווירטואוזים שלהם בשנות ה- 80 בּוֹרִיס בֶּקֶר ו- שְטֶפִי גְרָאף ונהו אחרי קבוצת הכדורגל באיירן מינכן. הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT רדפה עד קצוות העולם אחרי שני ספורטאים רבי מוניטין שלה, הטניסאי בְּיוֹרְן בּוֹרְג וגולש הסקי אִינְגְמָאר סְטֶנְמָארְק.

הלכתי באש ובמים אחרי מכבי ת”א באישור הממונים. הבוסים שלי ואנוכי העמדנו רק תנאי אחד לעו”ד שמעון מזרחי. עליך להיות אָלוּף. זהו אותו הסטטוס שהציבו בפניהם קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות האֵיתָּנוּת התקשורתית היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור. זה בדיוק מה שקרה בין הטלוויזיה הישראלית לבין מכבי ת”א. התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת”א למותג. לטלוויזיה יש תכונה מולדת. היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור. אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן. הזָמָר והשחקן אָרִיק אָיְינְשְטֵיין היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה יגיחו לעברו שוב ושוב על חשבון אומנים רבים אחרים. מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת”א את אריק איינשטיין או את “הגַּשָּש החִיוֵור” בה כיכבו השלישייה הבלתי נשכחת שייקה לוי, גברי בנאי, וישראל “פּוֹלִי” פוליאקוב. באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש. חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה גוף בוררות או בית דין גבוה לצדק. היא קודם כל וראשית דבר מוֹסַד שידור. הקורלציה בין אובייקט שידור נכסף לבין הגוף המשדר הכמה לשדרו הייתה למכסימאלית. המשוואה הייתה ברורה : ככל שמכבי ת”א המשיכה להצטיין כך העמיקה רשות השידור את אחיזתה בה.

פעמים רבות נשאלתי בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה) את מכבי ת”א או מכבי ת”א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי היא דוּ סיטרית : “מכבי ת”א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות”.

הספר הזה בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” הוא תיעוד וניתוח של הסימביוזה וקשרי הגומלין חסרי התקדים שהתקיימו במשך יותר משנות דוֹר 2006 – 1969 בין הטלוויזיה הציבורית בישראל לבין מכבי ת”א. תחילתה בצילום ושידור הדרבי התל אביבי בכדורסל שהתקיים ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון “בלומפילד” במסגרת המחזור ה- 8 בליגה הלאומית בכדורסל בו גברה קבוצת הפועל ת”א על מכבי ת”א 70:78 [8] והמשכה ב- 24 ביוני 1969 בכיסוי משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות מכבי ת”א והפועל ת”א ששוחק אף הוא באצטדיון “בלומפילד” ושוב ניצחה הפועל ת”א 70:88 וזכתה בפרס הנכסף. אח”כ העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר ב- 24 בנובמבר 1970 מהיכל הספורט “נעמן” (במפרץ עכו) [9]  את המשחק בו ניצחה מכבי ת”א את אלופת בלגיה סטנדרד ליאז’ 62:74 במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. כל המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם מאז ימיהם של מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שְמוּאֵל אַלְמוֹג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- 5 יְשַעְיּהוּ “שָיְיקֶה” תָּדְמוֹר תמכו בסימביוזה המתוכננת הזאת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת”א שעלתה ממון לקופה הציבורית אך מאידך הניבה רייטינג מזהיר. יתירה מזאת, השידורים הישירים האלה היו אבן הפַּאזֶל שנושקת לכל האחרות וחיברו את צופי הטלוויזיה ביתר שאת למשדרים שקדמו למשחקי מכבי ת”א ולאלה שבאו בעקבותיהם. הספר הזה הוא גם סיפור אודות שיתוף הפעולה המדהים, היוצא דופן, והדרמטי בין מכבי ת”א לבין נותנת החסות שלה חברת הממתקים והקפה “עֵלִית”, מאז שנת 1971 ועד עצם היום הזה. מועדון מכבי ת”א לדורותיו חייב חוֹב עולם למַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ, לדָוִד מוֹשֶבִיץ בנו של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואָבִי פִילוֹסוֹף חתנו של אַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ (היה נשוי לתָּמָר בִּתּם של רות ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ), לדֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ולמִיכַאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס. בלעדיהם לא הייתה יכולה מכבי ת”א להעפיל שוב ושוב ופעם אחר פעם לפסגה. ללא סיועה המסיבי של “עֵלִית” בכל השנים הארוכות האלה היה הדבר בלתי אפשרי. חברת “עֵלִית” הביאה הרבה כסף מהבית כדי לתחזק את קבוצת מכבי ת”א. במשולש הספורטיבי הזה שווה הצלעות והזוויות, שכלל את הטלוויזיה הישראלית – מכבי ת”א – וחברת “עֵלִית”, טמון אחד הפרקים החשובים ביותר בהתפתחות ההפקה ושידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית לדורותיה.

טקסט תמונה : 1970. דור המייסדים. תעשייני ובעלי חברת “עלית” מרק מושביץ ז”ל (מימין) ואבא פרומצ’נקו ז”ל (משמאל) . (התמונה באדיבות גב’ רות פרומצ’נקו תיבדל לחיים ארוכים אלמנתו של אבא פרומצ’נקו ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ העניק  את חסות “עלית” למכבי  תל אביב בשנים 1985 – 1971. (באדיבות מיכאל “מייק” שטראוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מיכאל “מייק” שטראוס נשיא חברת “שטראוס – עלית” מעניק  את חסות “עלית” למכבי ת”א בשנים 2008 – 1997. (באדיבות מיכאל “מייק” שטראוס . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  דייויד פדרמן יו”ר דירקטוריון “עלית” בשנים 1997 – 1985  חברת “עלית” בעידן דייויד פדרמן היטיבה עם קבוצת  הכדורסל של מכבי ת”א והעניקה לה  חסות מידי שנה כמויות כספים שמועדוני הכדורסל האחרים במדינת ישראל היו רק יכולים לחלום  עליהם. מאוחר יותר הפך דיוויד פדרמן לחבר הנהלת הקבוצה ואח”כ גם אחד מבעליה. אביו של דייויד פדרמן מר יצחק פדרמן ז”ל היה שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה. (באדיבות דייויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה :  זהו עו”ד אבי פילוסוף. יחד עם  עו”ד דוד מושביץ קידם בראשית שנות ה- 70 את הסכם החסות ההיסטורי בין חברת “עלית” לבין מכבי ת”א. (באדיבות אבי פילוסוף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונת הכדורסל של 1969 – 1968 ניצבו קבוצות כדורסל של מכבי ת”א והפועל ת”א הטובות בארץ ושקולות בכוחן על קו זינוק טלוויזיוני שווה ומשותף לשתיהן. הייתה זאת דווקא הפועל ת”א שזכתה ב- 1969 ב- “דאבל”, אליפות הליגה וגביע המדינה בימים שהעִיר נחלקה לשניים . חצי תל אביב הייתה אדומה והחצי האחר צהוב. המטפורה הצבעונית הזאת נוגעת בעצם למאות אלפי אוהדי ספורט של שתי הקבוצות בכל המדינה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החלה את שידורי הספורט שלה רק שנה קודם לכן ב- 1968. היא לא לקחה צד וצעדה בתחילת הדרך שלובת זרועות יחדיו עם מכבי ת”א וגם עם הפועל ת”א, שני מועדונים שווי כוחות והמובילים בישראל. למכבי ת”א לא היה בראשית הדרך שום יתרון על יריבתה העירונית למַעֵט שני אישים בשיעור קומתם ובדמותם של מנהל הקבוצה מר שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי ויו”ר המועדון עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. אם השניים האלה ומר מַרְק מוֹשֶבִיץ היו ניצבים בראש הפועל ת”א אזי יש להניח שהסימביוזה הטלוויזיונית הזאת הייתה משנה כיוון. ברבות השנים זכתה מכבי ת”א עשרות פעמים באליפות הליגה וגביע המדינה, וחמש פעמים בגביע אירופה לקבוצות אלופות . קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א אף היא בעלת עבר היסטורי ומבצרה האדום אולם “אוסישקין” שניצב שנים רבות בצפון העיר על גדות הירקון, אינם קיימים עוד.

השתתפתי ב- 32 שנות עבודתי בטלוויזיה במאות פגישות עם אנשי וועדות מארגנות בארץ ובעולם שדנו ברכישה וקנייה של זכויות שידורים של אירועי ספורט. פגשתי הרבה אנשים רציניים, מוכשרים, ובעלי יכולות אך לעיתים רחוקות נתקלתי באנשים מסוגם של שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי ועו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. כה נחושים למען מכבי ת”א וכה שונים באופיים. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הוא איש פתוח, שנון, סרקסטי, ובעל חוש הומור. עו”ד שמעון מזרחי לעומתו – מופנם ומסוגר. אדם שממעיט בדיבור אך מילתו חצובה בסלע. מהימן, הגון, ויָשָר כסרגל. אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ’ סיפר לי פעם כי שניהם היו שותפים תדירוֹת לחדר במלונות ברחבי אירופה בנסיעותיהם התכופות עם הקבוצה למשחקים בחו”ל ותמיד שמע ממנו רק ארבע מילים, “לילה טוב – ובוקר טוב”. שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא איש קשוח אך יודע להתפשר כשצריך לעשות זאת. ישבנו פעמים רבות משני צִדֵי המִתְּרָס. מראה פניו העגמומיים והמיוסרים ילוו את מרקע הטלוויזיה לעַד. מעולם לא ראיתיו מחייך. המועדון חייב לו חוֹב עולם. שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא מנהיג ייחודי מזַן נדיר ובעל חֲזוֹן שידע לנהל את מכבי ת”א טוב יותר מכל אחד אחר בעידן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמוהו דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן. להתנהלותם המקצועית וההגונה של השניים הייתה השפעה מרחיקת לכת על מועדון הפאר ובאותה מידה גם על הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : 1995. שמואל “שמלוק” מחרובסקי (שני משמאל) הוא הספורטאי השני בתולדות הטלוויזיה (אחרי יעקב חודורוב) שזכה להיחשף לפני מיליון צופים בתוכנית “חיים שכאלה” בעריכתו והנחייתו של איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס אטינגר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : רלף קליין ז”ל, מוטי ארואסטי, מיקי ברקוביץ’, שמלוק מחרובסקי, ועמוס אטינגר. (באדיבות שמלוק מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיבדתי והערכתי את עו”ד שמעון מזרחי הרִשמי הענוב, המכופתר, והמדויק עד לפרטי פרטים (תמיד) ואת עמיתו שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי שבניגוד ליו”ר שלו היה לעולם לא פוֹרמאלי בהופעתו ולבושו, וגם בהתנהגותו. שני הפכים. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי היה טיפוס יוצא דופן. חכם ומוכשר, מהיר תפישה ודיבור, שָנוּן וסרקסטי, מהיר חֵימָה אך ישר והגון, רָב אוֹמן ביחסי ציבור על קשרים ענפים כמעט בכל מקום, ובנוסף גם מנהלה המסור והנאמן של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א במשך ארבעה עשורים של שנים. לא בכדי יִיחֵד לו עמוֹס אֶטִינְגֶר בזמנו את אחת מתוכניותיו רבות המוניטין “חיים שכאלה” בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דמוּתו הססגוֹנית והישירה לעיתים בּוטה וסרקסטית משכה את תשומת לבה של התקשורת במשך זמן רב. היו לשָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הרבה מאוד ידידים בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות. יתרון חשוב במסכת היחסים בין כל גוף ספורטיבי לבין המדיה (Media) שמכסה אותו. שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי היה דמות ייחודית בנוף הספורט הישראלי. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א חייב לו חוֹב עוֹלָם. “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי החל את הקריירה שלו במכבי ת”א כשחקן כדורסל בברית מכבים עתיד (אגודת בת של מכבי ת”א). כמו רבים לפני ואחריו הוא נמשך דווקא למועדון מכבי ת”א ולא לצד השני של המתרס, הפועל ת”א. הקריירה שלו כשחקן הייתה קצרה אך אולי שם נוצרה הזיקה בינו לבין יסודות הניהול של קבוצת ספורט. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הבין שהמגע האישי החם והטיפול הקונקרטי בכל שחקן הם המנוף להצלחה. הוא העמיד את עצמו 24 שעות ביממה לצורכי השחקנים. ב- 1980 בסיומו של צילומי הסרט הדוקומנטרי “גופיה מס’ 6” אודות הכדורסלן טַל בְּרוֹדִי סיפר לי בפרוטרוט כיצד הוא ואַמְנוֹן שְלָאִין קלטו בארץ וטיפחו את שחקן החיזוק האמריקני טַל בְּרוֹדִי . שניהם פשוט אימצו אותו אל חֵיקָם ולִבָּם והעניקו לו תחושה של משפחה. כל מה שביקש מולא לפרטי פרטים. שמו של שָמְלוּק מחרובסקי נדחק בשנים האחרונות הצדה. לא כולם זוכרים אותו אך תרומתו למועדון הייתה יעילה, עצומה, ובלתי נשכחת.

טקסט תמונה : שנת 1952. שמואל ‘שמלוק’ מחרובסקי (בן 15 עומד ראשון מימין) לובש את מדי קבוצת הכדורסל של ברית מכבים עתיד. זיהוי היושבים מימין לשמאל : יעקב שני, יורם קרני, לובלינר, ברוך לב, ויורם גולדפרב. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שמואל “שמלוק” מחרובסקי, אלי גלפנד, יו”ר אגודת ברית מכבי עתיד מר שטייניץ, משהל’ה ודני פרוינדליך. (התמונה, באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע”י “שמלוק” מחרובסקי .

טקסט תמונה : שנת 1952. שמואל “שמלוק” מחרובסקי (בן 15 בצילום) במדי קבוצת הכדורסל של ברית מכבים עתיד עטורה גביעים. מכבי ת”א הייתה חלק אינטגראלי מגופו ונשמתו. (באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  חודש מאי – שנת 1984. שמואל “שמלוק” מחרובסקי (שני משמאל) המנהל המיתולוגי של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א יחד עם אברהם פלדה (חמישי משמאל) יו”ר הפועל ת”א, חותכים יחדיו בקיץ 1984 את עוגת הניצחון בקבלת פנים שערך לכבודם ראש עיריית ת”א שלמה ” צ’יץ’ ” להט. ב- 1984 התחלקו שני המועדונים בתהילת הכדורסל . מכבי ת”א הוכתרה בתואר אלופת ישראל והפועל ת”א זכתה בגביע המדינה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : לו סילבר קפטן מכבי ת”א, שמלוק מחרובסקי, שלמה להט, דני ברכה קפטן הפועל ת”א, אברהם פלדה, ושלושה אנשים לא מזוהים מלשכת ראש העיר. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות העבודה הרבות המשותפות משני צדי המתרס למדתי להעריך את הצֶמֶד המפורסם הזה ואת מסירותו חסרת הפשרות למען קבוצת הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. הם הקדישו את החלק הארי של חייהם לטובת המועדון שבו גדלו ואותו ניהלו עכשיו. שניהם היו ידידים של רשות השידור אם מותר להתנסח כך אבל לא חברים בשורותיה. לנו ולהם היה אינטרס משותף במערכת הסימביוטית הזאת. אנחנו רצינו לחשוף את מכבי ת”א בשידורים ישירים בטלוויזיה והם ביקשו תשלום זכויות שידורים עבור החשיפה. היו לא מעט וויכוחים סביב הנושא הכספי . תפקידם היה להגֵן על המועדון. תפקידנו, של אָלֶכְּס גִלְעָדִי בשנים 1980- 1976 ושלי בשנים 2002- 1980 כמנהיגי שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה לשמור על האינטרסים של רשות השידור ולהפוך את שאיפותינו הלכה למעשה . היחסים בין מכבי ת”א לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית התהדקו וכונו “קשרי ספורט” אך הפכו ברבות השנים להרבה יותר מזה. הם היו בראש וראשונה מגעים של כלכלה ומָמוֹן. ביזנס לכל דבר. שֵם המשחק היה דולרים תמורת שידורים ישירים בטלוויזיה. נקודות המפגש בֵּינינוּ במו”מ לא היו תמיד מקוֹר לאוֹשר וגאווה והולידו חיכוכים לא פשוטים שגבלו במריבות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקשה לשדר ישיר מכסימום משחקים ולשלם מינימום עבור זכויות השידורים. בהיותה מונופול היא גם התנתה בשנים הראשונות את השידורים הישירים באי הדפסת נותנת החסות חברת “עֵלִית” על גופיות השחקנים. מכבי ת”א רצתה לקבל תשלום גבוה ככל האפשר תמורת הענקת זיכיון הצילום וסירבה להוריד את “עֵלִית” מהגופיות. המאבק הסתיים בפשרה בעונת 1977- 1976 . הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה למכבי ת”א לראשונה סכום צנוע (ביותר) והתירה לה להופיע עם הפרסומת המסחרית “עֵלִית”. ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת”א בפעם הראשונה בתולדותיה בבלגראד בגביע אירופה לאלופות לאחר שגברה על אלופת איטליה 77:78, חברת “עֵלִית” כנותנת החסות נחשפה למיליון בתי אב, והטלוויזיה קצרה רייטינג חסר תקדים בימים ההם שהתקרב ל- % 100. כל צד הרוויח ושגשג בסימביוזה הזאת שהחזיקה מעמד הרבה יותר זמן מכל ברית שידור אחרת בתולדות הטלוויזיה בארץ ובעולם . אך בעל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : עונת 1971- 1970. עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א (עומד רביעי משמאל) ושמואל “שמלוק” מחרובסקי מנהל הקבוצה (כורע שני מימין)- הם האבא והאימא המיתולוגיים של קבוצת הפאר מכבי ת”א במשך שנים רבות. זיהוי העומדים מימין לשמאל : מולי אבישר, גבי נוימרק, אלי קורן, יוסי לז’ה, מיקי ברקוביץ’, אריק מנקין (מוסתר), מיכה שוורץ, שחקן החיזוק מארה”ב ביל פלס, היו”ר עו”ד שמעון מזרחי, בן צ’ורלי (חבר הנהלה), המאמן יהושע רוזין ושופט הכדורסל דוד דגן . זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יגאל שצקי , שמואל “שמלוק” מחרובסקי, מוטי ארואסטי, וטל ברודי. (באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונת 1985 – 1984 העמידה הנהלת המועדון בראשותם של עו”ד שמעןן מזרחי , שמואל “שמלוק” מחרובסקי, ואריה ברנוביץ’ קבוצת פאר לרשותו של מאמן מכבי ת”א צביקה שרף ועוזרו משה וויינקרנץ. בשורות מכבי ת”א שיחקו קווין מגי ז”ל, לי ג’ונסון, אולסי פרי, האווי לאסוף ז”ל, לוּ סילבר, מיקי ברקוביץ’, מוטי ארואסטי, חן ליפין ואחרים. הקבוצה דרסה את הליגה והביסה בקלות בגביע אירופה לאלופות את אלופת קפריסין אכילס ניקוסיה ואת אלופת רומניה סטיאור בוקרשט.

ביום חמישי – 1 בנובמבר 1984 החליקה לפתע קבוצת מכבי ת”א בבלגיה מדרגה אחת לפני בית הגמר. הקבוצה הפסידה באופן מפתיע במשחק חוץ לאלופה הבלגית סַאנְאֵיר אוֹסְטֶנְד 80 : 90. מכבי ת”א הייתה צריכה לנצח במשחק הגומלין בהיכל הספורט ביד אליהו כעבור שבוע לפחות בהפרש של 11 נקודות כדי להעפיל לשלב הבא של המשחקים למקום בו נמצא הכסף הגדול . מכבי ת”א פחדה שלא תוכל לעשות זאת רק עם החמישייה הפותחת. היא הייתה זקוקה נואשות ל- “שחקן השישי” שלה אותו הקהל המופלא והנאמן של האגודה שגודש זה עשרות שנים מידי שבוע את היכל הספורט ביד אליהו ודוחף בשאגותיו את השחקנים קדימה. עו”ד שמעון מזרחי ושָמְלוּק מחרובסקי חששו כי השידור הישיר המתוכנן בטלוויזיה הישראלית של משחק הגומלין בערבו של יום חמישי – 8 בנובמבר 1984 יבריח את קהלם מהיציעים . רווחה אז שמועה כי שידור ישיר של משחק כדורסל בטלוויזיה המונופוליסטית הוא כל כך מפתה עד שימנע מרִבְבת הצופים או לפחות מחלקה להגיע ליציעי ההיכל כדי לעודד את הקבוצה ברגע החשוב שלה. רבים מהם עלולים להישאר בבית. מכבי ת”א הייתה ב- 1984 עסק בעל אוריינטציה כלכלית מגובשת. תפישת עולמה של הנהלתה הייתה אקונומית מוצקה. מכבי ת”א עוסקת בכדורסל ורוח הספורט מרומם ומנפח את מפרשיה אך הממון מניע ומאיץ את גלגליה. הפסדים אינם באים בחשבון. הם אינם פוגעים רק ביוקרת הסמל והקבוצה ונזקם חמור בהרבה מעבר לכך. תבוסות מערערות את המערך הפיננסי ואת היסודות הכלכליים של המועדון ואת קשריו של המועדון עם הטלוויזיה הישראלית בחלק האָרִי של העונה . לכן צריך לנצח. הפסד נחשב לאסון כלכלי. ניצחון על אוֹסְטֶנְד הבלגית במשחק הבית הקרוב ב- 8 בנובמבר 1984 בפחות מ- 11 נקודות הוא ראשית דָבָר תבוסה כספית גדולה וגם כישלון מקצועי – ספורטיבי של המועדון. זה סדר הדברים.

הגיון המָמוֹן הדריך את עו”ד שמעון מזרחי ושמואל “שָמְלוּק” מחרובסקי לפני כל שיקול אחר . קו המחשבה הזה על פי שיקול דעתם אומר כי הטלוויזיה מבריחה את הקהל מהיציעים ומחסור בקהל עלול לפגוע בעידוד שהקבוצה כה זקוקה לוֹ, ולהביא להפסד. הנימוקים האלה הנחו את שניהם לפעול נגד השידור הישיר המתוכנן על ידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות טוביה סער והביצוע בידי מחלקת הספורט שלוֹ. המועדון פרסם מודעות מאירות עיניים בתשלום במוספי הספורט של עיתוני הערב רבי התפוצה “מעריב” ו- “ידיעות אחרונות” בהן קרא לאוהדיו למלא את יציעי ההיכל ב- 8 בנובמבר 1984. הטקסט היה חד משמעי, “יותר מתמיד אנו זקוקים לעידוד שלכם במשחק הגורלי”. כתב “ידיעות אחרונות” רפי נאה המלווה את המועדון עשרות בשנים, פִּרְסֵם ידיעה בעיתונו : “…משחק הגומלין בין מכבי ת”א לסאנאיר אוסטנד ביום חמישי – 8 בנובמבר 1984, לא ישודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית…”, אף על פי שהיה ידוע כי בין מכבי ת”א לרשות השידור קיים הסכם כספי חתום המאפשר למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשדר ישיר בעונת 1985- 1984 את כל משחקי הבית של מכבי ת”א. למרות חששה הבלתי מבוסס מפני שידור ישיר נזהרה מכבי ת”א שלא להתריס בפומבי נגד הרשות. את העבודה עבור הקבוצה של המדינה עשה עבורה העיתונאי רָפִי נָאֶה בשולי מאמרו בעיתון של המדינה. הדבר הרתיח את דמי. מכבי ת”א העמידה את עצמה לשעה קלה מעל להסכם החתום עם רשות השידור. זה היה חוזה קשוח בו אסור היה לנו לפרסם עד שעתיים לפני שריקת הפתיחה למשחק את דבר השידור הישיר. לוחות שידורי הטלוויזיה שהתפרסמו בעיתונות היומית בילפו את הציבור וסיפרו לוֹ כי בשמונה בערב בימי חמישי תשודר תוכנית הספורט “משחק השבוע” ובשמונה וחצי תשודר תוכנית המדע “תַּצְפִּית”. אפילו לא מילה אחת אודות השידור הישיר. הדיווח בעיתון “ידיעות אחרונות” על ביטול חד צדדי של השידור הישיר המתוכנן העלה את חמתי. מכבי ת”א הייתה שווה פחות הרבה פחות ללא חשיפתה בטלוויזיה אך זה לא הפריע לה לבטל את הסכם השידור הישיר של המשחק בהיכל יד אליהו נגד אוֹסְטֶנְד. ביום שני – 5 בנובמבר 1984 ירדתי מייד מבניין הטלוויזיה בירושלים לתל אביב לאימון הקבוצה בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לדוּן עם ראשיה בנושא השידור הישיר שנראה לי כמובן מאליו, בזכות ולא בחסד. שילמנו בעבורו במיטב כספנו והוא שוּבַּץ כבר בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית. “על איזה ביטול שידור ישיר אתה מדבר מר שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי”, אמרתי למנהל הקבוצה בפגישה מוקדמת בהיכל הספורט ביד אליהו בעניין החוזה החתום בין הטלוויזיה למכבי ת”א. בפיו של מנהל קבוצת מכבי ת”א בעל משרד פרסום ושיווק נודע בעיר כבר היה סלוגן מוכן ונחרץ, אותו אמר כלהלן : “יואש אלרואי, נכון שיש לנו הֵסְכֵּם חתוּם אך הסכּמים נועדו כדי להָפֵר אותם”. מילָה במילָה. לזכותו ייאמר כי אמר את הטקסט בגלוי ומבלי למַצְמֵץ. מעולם לא שמעתי תמליל כה מִתְּגָרֶה ומשתחֵץ שכזה. למרות הקשר ההדוק בין האגודה לרשות נוצרה אווירת חשדנות. היה ברור כי אם לא נשדר ישיר את המשחק המכריע נגד סאנאיר אוסטנד ב- 8 בנובמבר 1984, הרי שלרשות השידור יש את הזכות המלאה לנטוש את מכבי ת”א ולחבור אל הפועל ת”א מחזיקת גביע המדינה. הייתי מוכן נפשית לקראת הפרת ההסכם. נראה את מכבי ת”א מנסה לנוּע לפנים בלעדי מצלמות הטלוויזיה שלנו שסוללות לה את הדרך.

גם ביום המשחק עצמו המשיך כתב עיתון “ידיעות אחרונות” לפַמְפֵּם לקוראיו במאמר שכותרתו הייתה “ממינוס 10 – לחורף חם”, ובשוליו, “לא יהיה שידור ישיר בטלוויזיה אלא רק ברשת ב’ של רדיו ‘קול ישראל’ “ [10]. לא התכוונתי לוותר לאנשי מכבי ת”א. הסכם הוא הסכם. יהיה שידור ישיר פסקתי . דווקא מנכ”ל רשות השידור אורי פורת חשב אחרת, “לא נורא אם לא יהיה שידור ישיר אחד העיקר שמכבי ת”א תנצח ותגיע לבית הגמר”, הסביר את עצמו. סמנכ”ל הכספים יוחנן צנגן תמך בקיום ההסכם כלשונו ובשידור הישיר. לטלוויזיה המונופוליסטית הציבורית היה הרבה כוח אך למכבי ת”א לא פחות. היכל הספורט ביד אליהו היה גָדוּש מפֶּה לְפֶה. מכבי ת”א הביסה את אלופת בלגיה באותו העֶרֶב של 8 בנובמבר 1984 בתוצאה אסטרונומית  75:132 והעפילה לשלב הבא. מיקי ברקוביץ’ קלע 35 נקודות, קֶוִוין מֶגִי – 29 נקודות, לי ג’ונסון – 27 נקודות, ואולסי פרי הוסיף עוד 13 נקודות. יורם ארבל ואנוכי והצוות הגדול של ניידת השידור שלנו לא היינו בהיכל ביד אליהו באותו הערב של יום חמישי – 8 בנובמבר 1984. כולנו העפלנו לקיבוץ כפר גלעדי בגליל העליון למשימת כדורסל אחרת לגמרי.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 8 בנובמבר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. אולם הכדורסל בקיבוץ כפר גלעדי. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלמת משחק כדורסל של הפועל גליל עליון באולם הספורט של קיבוץ כפר גלעדי. אנוכי (מימין) מתדרך ומעביר הוראות בכתב לשַדָּר יורם ארבל והמפיק יוסי לנדאו (יושב לשמאלו של השדר). צלם ה- Close up התחתון הוא שלמה גרשנגורן (ספיטירקי). הצלם המוביל בעמדה העליונה הוא טדי למברג. הייתה לי אמפתיה רבה לקבוצת הכדורסל הגלילית עוד מימים שהייתי בן וחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הופתעתי מאוד מסירובו של יו”ר מועדון הגליל העליון גד יעקב לחתום בקיץ 1993 על הסכם שידורים בלעדי עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת סכום שיא של זכויות שידורים בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר. (התמונה צולמה והוענקה לי באדיבות מר אביהו שפירא מקיבוץ עמיר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                 

הפּוֹאֶנְטָה בסיפּוּר הפרת החוזה ע”י מכבי ת”א הזה הייתה מקוממת . מכבי ת”א מונהגת ע”י שמעון מזרחי ושמלוק מחרובסקי הרגישה מספיק חזקה כדי להתחכם לטלוויזיה הישראלית הציבורית שבנתה אותה ולא חששה להתפלמס עם רשות שידור שהייתה נאמנה לה נאמנות מופלגת. האמירה הזאת בעת לחץ ריגעי, “כי כל הסכם נועד להפר אותו”, הייתה בלתי מקובלת. רשות השידור נאמנה להסכם עליו הייתה חתומה עם מכבי ת”א הביסה את האמירה המתריסה בסופו של דבר וגם את כתבותיו של רפי נאה בעיתון “ידיעות אחרונות”.

טקסט מסמך : יום חמישי – 8 בנובמבר 1984. עיתון “ידיעות אחרונות” מפרסם בסוף המאמר של הכתב רפי נאה, “ממינוס 10 – לחורף חם”, את האינפורמציה הבאה, “המשחק לא יועבר בשידור ישיר בטלוויזיה אלא רק ברדיו ברשת ב’ “. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

במשך שנים רבות נַח לו בתוך חוזה השידורים בחוזה בין רשות השידור לבין המועדון המפואר, סעיף סוֹדי מיוחד, שלא הֵתּיר לנו לפרסם ולהודיע לציבור משלמי האגרה מראש את דבר השידורים הישירים של משחקי הבית , אלא רק בימי המשחקים עצמם (בימי חמישי בשבוע) בשבע בערב כשעה וחצי לפני תחילתם. סעיף אנכרוניסטי, שגוּי ופתטי שהיה בעצם גם סוֹד גלוּי לציבור. כולם ידעו שמשחקי מכבי ת”א ישודרו ע”י מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק אסור רק היה לדבר על זה. עו”ד שמעון מזרחי התעקש להכניס את הסעיף הזה לחוֹזֶה וביקש את הרשות להקפיד על מילויו כעל קוצו של יוד. היה לו פּחד אובּססיבי מאֵימת הקהל שלא יגיע להיכל ביד אליהו בשל השידורים הישירים. עורבה ופרח . הקהל איננו מֵדיר את רגליו מהמגרשים בגלל שידורי הטלוויזיה אלא בשל רמת העניין וחשיבות האירוע . חששוֹ במשך שנים ארוכות התברר כפחד שווא. בתקופה שבה שימֵש מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 הֵסרנו את הסעיף המטוּפּש, המופרך  והשערורייתי הזה מן ההסכם. וראו זה פֶּלֶא הקהל לא פחת ולא הדיר רגליו. הוא המשיך לנהוֹר בהמוניו למשחקי מכבי ת”א במקביל למָסוֹת הענקיות של השידורים הישירים שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מעגל הקסמים בו עסקי טלוויזיה עתירי רייטינג שזוּרים לעַד עם הצלחות ספורטיביות ומגרשים גדושים בצופים הוכיח שוּב את עובדת קיומו. נוסחת ההצלחה הזאת לא פסחה על מכבי ת”א. השידורים הישירים השיטתיים של משחקי מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית העלו והציבו אותה על סדר היום הציבורי. מצלמות הטלוויזיה זיהו אותה כקבוצה לאומית למרות שהייתה מועדון פרטי, אחד מיני רבים בארץ, וחיבבו אותה על האומה. פשוטו כמשמעו. הכתבות אודות הקבוצה וקידום השידורים סביבה במשך יותר משנות דוֹר רק העשירו את כמות הצופים בהיכל הספורט ביד אליהו ומעולם לא גרעו אותם. מכבי ת”א של עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ושְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי הייתה קבוצה מצליחנית והרייטינג שלה במגרש ומחוצה לו הרקיע שחקים. שניהם לא הבינו בשנים ההֵן את סוֹד חוֹק הכֵּלִים השלובים שבין השידורים הישירים בטלוויזיה לבין הגעתו של קהל אוהדיהם להיכל, כשבתווך ניצבת ההצלחה. עֶרֶב המשחק נגד אוֹסְטֶנְד הבלגית ביום חמישי ההוא ב- 8 בנובמבר 1984, ביקשו שניהם למנוע ללא כל הצדקה חוקית והגיונית את השידור הישיר שלנו.

טקסט תמונה : עשור ה- 70. היכל הספורט ביד אליהו. המאמן יהושע רוזין (עומד ראשון מימין), שמואל “שמלוק” מחרובסקי (במרכז), ועוזר המאמן חיים שטרקמן (משמאל) באחד הרגעים המותחים במשחקי גביע אירופה, ובימים שהשידורים הישירים ההם של משחקי מכבי ת”א היו סוד כמוס בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות שמלוק מחרובסקי ,ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פעם לקראת סופה של 1984 טעתה שחקנית התיאטרון, הטלוויזיה, והקולנוע יוֹנָה אֵלִיאַן – קֶשֶת מגישת תוכנית הבידור “סיפורי בדים” בעריכת שאול שִירָן בטלוויזיה הישראלית הציבורית, והודיעה בניגוד להסכם הסודי את הטקסט הזה כלהלן : “התוכנית תיעדר מהמסך בשבועיים הקרובים בשל שני שידורים ישירים של משחקי מכבי ת”א  מהיכל הספורט ביד אליהו ב- 6 בדצמבר 1984 נגד בנקו רומא, וב- 13 בדצמבר 1984 נגד ריאל מדריד”. הודעתה המקרית והלא מכוונת של יונה אליאן – קשת בדבר השידור הישיר הסודי של משחקי מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניפצה את מסך המִסתורין והפכה מייד לסקנדל ושערורייה רבתי. עו”ד שמעון מזרחי ראה ושמע את הודעת השידור של יוֹנָה אֵלִיאַן והתפוצץ מזעם. הוא שמר בקנאוּת על סעיף הסכם חשיפת השידורים במועֵד המותר ולא היסס לשלוח ב- 2 בדצמבר 1984 מכתב בוטה גדוש איומים וניתוק קשרים למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל, מלווה בעותקים ליוֹחָנָן צַנְגֶן ולי [11]. הנה תוכנו.

טקסט מסמך :  2 בדצמבר 1984. זהו עמוד מס’ 1 מתוך 2 של המסמך המקורי בו מודיע יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל על ביטולם של שני השידורים הישירים המתוכננים מהיכל הספורט ביד אליהו, מכבי ת”א – בנקו רומא ב- 6 בדצמבר 1984, ומכבי ת”א – ריאל מדריד ב- 13 בדצמבר 1984. כך כתב לאורי פורת, “…ניתנה על ידינו הוראה לאחראים בהיכל הספורט שלא לאפשר הכנסת המכשור ההנדסי לצורך העברת המשחקים…”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  2 בדצמבר 1984. זהו עמוד מס’ 2 מתוך 2 של המסמך המקורי בו מודיע יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת על ביטולם של שני השידורים הישירים המתוכננים מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – בנקו רומא ב- 6 בדצמבר 1984, ומכבי ת”א – ריאל מדריד ב- 13 בדצמבר 1984. כך כתב לאורי פורת : “ניתנה על ידינו הוראה לאחראים בהיכל הספורט שלא לאפשר הכנסת המכשור ההנדסי לצורך העברת המשחקים”(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוחנן צנגן ואנוכי יצאנו מדעתנו כשקיבלנו את המכתב. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת – פחות. “איזו חוצפה”, שַׂחְנוּ איש לרעהו. “על איזה נֶזֶק מָמוֹנִי בל ישוער הוא מדבר”, שאלנו בפליאה האחד את השני. אבל זה היה עו”ד שמעון מזרחי. הוא התנהג כראש משפחה והיה מסור לאגודת מכבי ת”א כמו אָב לבְנוֹ. כמובן ששידרנו ישיר את שני משחקי הבית הבאים נגד בנקו רומא וריאל מדריד, ואם לנקוט בלשון המשפטנים, “למותר לציין שבשני המשחקים האלה גדשו הצופים את יציעי ההיכל עד אֶפֶס מקום, ולא נגרם שום נזק ממוני למכבי ת”א בשל הודעתה השגויה של גב’ יוֹנָה אֶלִיאָן – קֶשֶת. אפילו לא בסֶנְט אחד”. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהתה בצדק אחרי מועדון הפאר הזה שמכונה מכבי ת”א. מכבי ת”א לא הכזיבה וגברה על בנקו רומא 86:95, וניצחה גם את ריאל מדריד 97:101. זהו העיקרון הראשון של הסימביוזה בין קבוצה מנצחת לבין רשת טלוויזיה שבוחרת לצעוד עמה שלובת זרוע ולשדר ישיר את המשחקים שלה. כמו האוהדים גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הלכה שבי אחרי מכבי ת”א אך בתנאי אחד. עליה להיות נבחרת מנצחת .

בנובמבר 1986 חזר ה-גילוי ה-אניגמתי על עצמו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין נכשל בלשונו וגילה לציבור את פרטי הרָז הכמוס. הוא סיפר בגאווה לאחד העיתונאים כי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוצאת אוֹ טוֹ טוֹ למִבצע השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות. עו”ד שמעון מזרחי תפש את חיים יבין בקלקלתו ונזעק. יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א שלח מייד מכתב חריף ומאיים למנהל הטלוויזיה, בו הוא מאשים אותו בהפרת הסכם הסודיות ואיום בביטול חוזה השידורים עם רשות השידור . הוא התנהג כמשפטן ולא כבעל ברית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבנתה אותו. חיים יבין שחש כאילו חֶרֶב פיפיות מונחת על צוואר רשות השידור, נבהל ומיהר להתנצל. עד כדי כך היה גדול כוחו של עו”ד שמעון מזרחי בימים ההם. מ- התנצלותו המביכה חסרת ההיגיון ונטולת כבוד עצמי של מנהל הטלוויזיה ניתן היה כמעט להבין כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית עובדת אצל מכבי ת”א .

טקסט מסמך :  24 בנובמבר 1986. זהו מכתב התשובה המקורי ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין מנהל רשת שידור מונופוליסטית רבת עוצמה מיהר למחול על כבודו ועל כבוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוקדם מידי. הוא היה כנראה איש בעל דרכי נימוסין אירופיים שלא היה צריך להתנצל בצורה כזאת, ובסגנון כמעט מתרפס בפני מכבי ת”א. טקסט שמחליש את מנהיגותו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חַיִים יָבִין באמת חשש מאיומו של יו”ר המועדון שכתב למנכ”ל רשות השידור מכתב בוטה, אך עם כל הכבוד לעו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, הוא לא הבין ו/או אולי שכח כי מכבי ת”א ללא מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שחושפות אותה מידֵי שבוע בבת אחת למיליוני צופים, איננה שָוָוה כקליפת השוּם. בסימביוזה הבלתי נמנעת וההכרחית הזאת שני הצדדים הפיקו את מלוא התועלת. ממון, יוקרה, ופופולאריות. רשות השידור המשיכה לכבד את חוזי הכדורסל שחתמה עם מכבי ת”א, ולשלם לה במשך השנים ביד רחבה, והקפידה גם לשמור על השידורים הישירים המקודשים בערבֵי חמישי כעל סוֹד כמוּס מפני הצופים המממנים בכיסם את ההסכמים היקרים המאפשרים את השידורים האלה. פָארְסָה.

כעבור שמונה שנים ב- 27 באפריל 1992 שוּב שָנָה עניין פרסום השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם זמן, וחזר על עצמו .מדורי הספורט העיתונות הכתובה פרסמו בהבלטה רבה כי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תשדר ישיר את סדרת משחקי הגמר סַל בין מכבי ת”א לבין הפועל ת”א. חמישה משחקי “דרבי” באבחת שידורים אחת. “מי צריך יותר מזה”, חייכתי לעצמי. האֵל הטוב שמע את תפילתי והעניק לי בשנה אחרונה של חוזה הכדורסל שלנו עם איגוד הכדורסל את המיטב. ההתגוששויות בין מכבי ת”א והפועל ת”א על זירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ובאולם צר המידות באוסישקין היוו אובייקט שידור לא פחות מעניין ממשחקיה של מכבי ת”א בזירה האירופית. רבבות צופים גדשו את היציעים לעייפה ביד אליהו ובאוסישקין בסדרת ה- “דרבי” המסקרנת הזאת מאין כמותה. זה היה קרב ההישרדות האחרון של הפועל ת”א במלחמה בת 60 שנה נגד מכבי ת”א. ה- צ’אנס האחרון שלה. מנהל הפועל ת”א אַבְרָהָם פְּלָדָה הגשים את חלומו . הוא ניצב על קו זינוק משותף עם יו”ר מכבי ת”א שִמְעוֹן מִזְרָחִי. נקרתה לו לפתע שוב ההזדמנות להדיח את העו”ד מהפסגה. המדינה הייתה כמרקחה לקראת סדרת הגמר סל שהייתה גם דרבי תל אביבי בין שתי קבוצות כדורסל הטובות במדינה והנהנות מקהל אוהדים עצום לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ. זה לא הפריע לעו”ד שמעון מזרחי להאיץ כתב אישום חריף לאריה מֶקֶל ב- 27 באפריל 1992 הטוען כנגד ההפרה הבוטה של ההסכם בין הטלוויזיה הישראלית למכבי ת”א בדבר הגילוי המוקדם של השידורים הישירים כאילו מנכ”ל רשות השידור אחראי על הפּרסומים בעיתונות [12]. כך כתב יו”ר קבוצת מכבי ת”א לרשות השידור כשהוא משבש בטעות חלק מתארי הניהול של הנמענים. אריה מֶקֶל היה מנכ”ל רשות השידור ולא היו”ר, ויוסף בר-אל היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולא מנכ”ל רשות השידור.

מכבי תל – אביב                                                                 27 באפריל 1992                                                                                                                 

מחלקת הכדורסל

לכבוד

מר אריה מקל  –  יו”ר רשות השידור.                                     מבלי לפגוע בזכויות.

מר יוסף בר-אל – מנכ”ל רשות השידור.

מר יואש אלרועי – מנהל מחלקת הספורט – הטלוויזיה הכללית.

א. נ.  

הנדון  :  הסכם בין רשות השידור למכבי ת”א.

(…) להפתעתנו, הודיעו בכל העיתונים שיצאו לאור, היום 27.4.1992 , כי משחק הדרבי בין מכבי עלית ת”א והפועל ת”א, בשלב הגמר סל, ישודר בשידור ישיר החל מהשעה 20.30. יתרה מזאת בלוח המשדרים אשר פורסם על ידי רשות השידור עוד בתאריך 23.4.1992 נאמר מפורשות כי לשעה 20.30 נקבע משדר ספורט מיוחד. והרי כל בר דעת יודע כי ביום שני לא מתקיימות תוכניות ספורט רגילות והמשדר היחידי המתוכנן הינו משחק הדרבי (…).

(…) למותר להוסיף, כי הפרה בוטה זו מצידכם של ההסכם הנדון גרמה ותגרום לנו בשבועיים הקרובים נזק כספי בלתי הפיך, אשר עלול להגיע למאות אלפי שקלים (…).

בכבוד רב,

שמעון מזרחי

יו”ר מחלקת הכדורסל במכבי ת”א

טקסט מסמך : 27 באפריל 1992. מכתבו של עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מועדון מכבי ת”א למנכ”ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ומנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי הדן בחשיפת התעלומה האניגמה הקדושה של השידור הישיר. (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות)

טקסט מסמך : 27 באפריל 1992. מכתבו של עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מועדון מכבי ת”א למנכ”ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל, ומנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי הדן בחשיפת התעלומה האניגמה הקדושה של השידור הישיר. (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל איננו איש סנטימנטלי והיה האחרון להתרגש מעו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי וממכתביו. הכרתי אותו היטב. הוא לא נבהל ולא נרתע ממכתבו של יו”ר מועדון מכבי ת”א (כמו חיים יבין בשעתו) ולא התכוון לוָותֵּר. הוא הורה לי להמשיך בעבודתי כרגיל. “…יואש אלרואי אני מבקש ממך להתכונן לשידורים הישירים של כל חמשת המשחקים בסדרה..”, פקד עלי, והוסיף כלהלן : “…שמעון מזרחי לא מפחיד אותי. שלא יאיים. הוא איננו שווה פרוטה ללא מצלמות הטלוויזיה שלנו, והוא יודע זאת…” וסיים, “…אנחנו נראה לו לשמעון מזרחי מאפוא משתין הדג…”. אריה מקל היה חד משמעי. ב- 1 במאי 1992 הורה אַרְיֵה מֶקֶל בניגוד לחַיִים יָבִין למנהלת לשכתו גב’ שַרִית יָאִיר להשיב לעו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי על מנת להסביר לו מדוע הוא דוחה את תוכן מכתבו מ- 27 באפריל 1992 [13]. הוא גיחך, ו- אפילו לא הטריח את עצמו להתכתב עם עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ולא ראה כל צורך לחתום את שמו על מסמך התגובה. הוא נתן למזכירתו שרית יאיר לעשות זאת בעצמה ולבד. הנה המסמך ההוא כלשונו וכתבו.

רשות השידור – המנהל הכללי

כ”ח  בניסן  התשנ”ב – 1  במאי  1992

                                                                  

לכבוד

מר שמעון מזרחי

יו”ר מחלקת הכדורסל

מכבי ת”א

רח’ המכבי 4

תל אביב  63293

א. נ.

                                                           הנדון  :  מיכתבך מיום 27.4.1992

נמסר למנכ”ל על ידי מנהל הטלוויזיה כלהלן –

1. הטלוויזיה לא הודיעה ולא פרסמה שהיא משדרת את משחק הכדורסל.

2. אם היו ספקולציות בעיתונים לגבי שידור המשחק , הדבר לא היה באחריות רשות השידור ןאין רשות השידור אחראית למה שמתפרסם בעיתון.

3. הטלוויזיה חייבת בפירסומיה להודיע שלוח השידורים הרגיל לא מתקיים. כך נהגה במשך החודשים האחרונים. לא ייתכן שנפתיע את הצופים ברגע האחרון ונשדר ספורט במקום מִשְדָר אחר מתוכנן. לכן אנו מודיעים שמישדר ספורט מיוחד ישודר בשעות שבהן מתבטלות התוכניות הרגילות, זה מקל על האוכלוסיה שאוהדת ספורט ועוד יותר על האוכלוסייה שאיננה אוהדת ספורט.

4. אינני רואה אלטרנטיבה הולמת , אלא אם כן ננקוט במדיניות של להטעות את הציבור בארץ בכך שביודעין נשבץ בלוח השידורים מישדרים שלא ישודרו, ובמקומם ישובצו ללא כל התראה, מישדרי ספורט .

לפי כך דוחה רשות השידור את האמור במכתבך הנ”ל .

                                                                                               בברכה ,

                                                                                               שרית יאיר

                                                                                               מנהלת הלשכה

עותקים : מר יוסף בר-אל , מנהל הטלוויזיה

               מר יואש אלרואי , מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה

טקסט מסמך :  1 במאי 1992. זהו המסמך המקורי ששלח מנכ”ל רשות השידור אריה מקל לשמעון מזרחי באמצעות מנהלת לשכתו שרית יאיר. הוא אפילו לא חתם עליו והשאיר את הזכות הזאת למנהלת הלשכה שלוֹ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1992 העניקה קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א קרב איתן למכבי ת”א. מכבי ת”א ניצחה פעמיים ביד אליהו והפועל ת”א גמלה לה בשני ניצחונות באוסישקין. ביום שלישי – 19 במאי 1992 נערך המשחק המכריע ביד אליהו בשל יתרון המיקום בטבלה של מכבי ת”א, שהעניק לה את הביתיות במשחק החמישי. הצבתי את אורי לוי ליד המיקרופון ואת דייויד בלאט כפרשן שלנו. מכבי ת”א שקורצה מחומר של אלופים הביסה בשידור ישיר את הפועל ת”א בתוצאה 63:81. שני הזרים שלה ווארגאס – 23 נק’ ומיצ’ל – 22 קלעו את מירב הנקודות למכבי ת”א. דורון ג’מצ’י וגיא גודס קלעו כל אחד 9 נק’, נדב הנפלד ולָאבַאן מרסר קלעו 8 נק’, ומוטי דניאל ו- וִוילִי סִימְס הוסיפו 2 נק’ כל אחד. להפועל ת”א הרבו לקלוע הזר דייויד ת’רדקיל (שיחק בעבר בבוסטון סלטיקס) – 25 נק’  תומר שטיינהאואר – 14 נק’, הזר פרביס שורט – 12 נק’, יונתן דלזל – 9 נק’ ושמעון אמסלם – 2 נק’.

חמישה ימים קודם לכן ב- 14 במאי 1992 שידרנו ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בו גברה קבוצת הפועל גליל עליון עם דורון שפר, בְּרֶד לִיף, אנדרו קנדי, גיבסון, אמיר בינו, ומטאלון 76:84 על מכבי ראשל”צ בה שיחקו מיקי ברקוביץ’, חיים זלוטיקמן, רוני בוסאני, קורקי נלסון, הזר בנקס, ותומר קרני. שידורם הישיר של סדרת הגמר סל המרתקת ומשחק גמר גביע המדינה ב- 1992 בטלוויזיה הישראלית הציבורית היוו אקורד סיום צורם ומפתיע שסימן באורח בלתי הגיוני את סוף ההתקשרות הארוכה בין הטלוויזיה הישראלית ואיגוד הכדורסל שבראשו ניצב עכשיו היו”ר יורם אוברקוביץ’. מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי התנתקה טוטאלית מהכדורסל הישראלי בתום עשר שנות שידורים מאז 1983 בהן היו עליות ומורדות רבים, ונשארה מחוברת רק למועדון מכבי ת”א. ב- 19 במאי 1992 שלח יורם אוברקוביץ’ מכתב הצעה מנומס לאריה מֶקֶל מנכ”ל רשות השידור בו הציע להיפגש כדי לדון בחידוש הסכם השידורים בין הרשות לבין איגוד הכדורסל [14]. כך סיים את מִכתבו בהשראתו של יועץ איגוד הכדורסל לענייני המו”מ אלכס גלעדי.

איגוד הכדורסל

(…) מאחר וְדוּוָחְנוּ בזמנו , שכל עוד לא נבחר וועד מנהל חדש לרשות השידור , לא יוכלו נציגי הרשות להיכנס למו”מ  –  אני מברך את הוועד המנהל החדש ומבקש לדעת בתוך כמה זמן יהיה צוות המו”מ של הרשות ערוּך לנהל עִמנוּ .

כידוע לך אנו מוצפים בקשות מגופי שידור אחרים – רדיו , טלוויזיה וכבלים וכן סוכנים פרטיים להתחיל במו”מ .

אני סבור , ששיתוף הפעולה שלנו בעבר , מזכה את רשות השידור בזכות שימוע ראשונה .

לתשובתך המהירה אצפה (…)  .

בכל הכבוד הראוי יורם אוברקוביץ’ יו”ר איגוד הכדורסל

עותקים :

אריה גבעוני –  גזבר            

אלכס גלעדי –  יועץ                                                                       

מני וויצמן – חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו”ר וועדת הספורט של המליאה              

רוני דניאל – מנהל מחלקת הספורט ברדיו “קול ישראל” (היום הכתב הצבאי של ערוץ 2)

אַרְיֵה מֶקֶל ויוסף בר-אל בהשראת סמנכ”ל הכספים מוטי לוי סירבו מכל וכל להצעתי לשלם 750000 (שבע מאות וחמישים אֶלֶף) דולר לחוזה בן שלוש שנים לאיגוד. זה נראה להם יקר מידי. מכיוון שהייתה קיימת כבר אופציית ערוץ 5 של מיילן טנזר כתחליף לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החליט איגוד הכדורסל להעביר את כל כובד משקלו לזירת טלוויזיה אחרת צעירה ונמרצת , שונה בטכנולוגיה שלה, ובעלת “אוויר” בלתי מוגבל בדמותו של ערוץ 5 (הספורט) בטלוויזיה בכבלים. ערוץ 5 חתם חוזה לשלוש שנים עם איגוד הכדורסל. זה היה הפסד זכויות השידורים הראשון ובלתי מחויב המציאוּת של ענף ספורט רלוואנטי למשלם האגרה שסִימֵן את תחילתה של שרשרת תבוסות נוספות וכואבות בשנים הבאות של רשות השידור לערוץ 5 וערוץ 2. ב- 1992 נותרה הטלוויזיה הישראלית בתחום שידורי הכדורסל רק עם משחקי מכבי ת”א באירופה. זה היה מעט מידי וגם לא צודק מבחינה ציבורית . עו”ד שמעון מזרחי הגן על מכבי ת”א שלוֹ בחֵירוף נפש. הערכתי אותו כמנהיג ספורט אמיתי וערכי אולי הטוב בישראל. קשקשנים (לא מעטים) בתקשורת ניסו לחבר אותי בעל כורחי לעגלת מכבי ת”א כאילו יש לי כמנהיג שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית איזה אִינְטֶרֶס אישי חשאי בשידור משחקיו של עו”ד שמעון מזרחי בערוץ שלי. דברי הֶבֶל. אינטרס השידור היחיד שהנחה אותי היה הצטיינות הקבוצה והישגיה בארץ ובאירופה. אינטרס השידור היה משותף למכבי ת”א ולרשות השידור אך הדרך המובילה אליו הייתה שונה בתכלית והביאה לא אחת למחלוקות והתנגשויות. רבים מאלה שלא נשאו מעולם בשום אחריות בשום תחום ולא היו מודעים למערכת היחסים המקצועית בינינו, דאגו להפיץ רכילויות מרושעות. הם לא הזיזו לי וגם לא אנשי ציבור שונים שניסו לבחוש בקלחת מפני שלא הייתי חייב להם דבר. הייתי חייב דו”ח למצפּוּני בלבד ולשולחיי – לבּוֹסים שלי.

טקסט מסמך : גזר עיתונות משנות ה- 80  של עיתון שאיננו קיים עוד , שנשמר ונכתב ע”י העיתונאים אבי מורגנשטרן ופיני איתן , ובו דעתי על ח”כ פנחס גולשטיין, שר החינוך יצחק נבון, יו”ר הפועל ת”א אברהם פלדה, ויו”ר מכבי ת”א שנעון מזרחי. הקשרים עם כולם היה על בסיס מקצועי ולחלוטין לא אישי. כמנהיג – עיתונאי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ועורכם הראשי לא הייתי חייב  לאיש מהם דבר, אלא למצפוני, למסך, ולבוסים שלי. זה סדר הדברים. אינני זוכר במדויק את הטקסטים המצותתים בגזר העיתון הזה. שמעון מזרחי ואנוכי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור צעדנו יחדיו שלובי זרוע אך בד בבד ניצבנו משני עברי המתרס. הוא ייצג את האינטרסים של מכבי ת”א ואנוכי את האינטרסים של מוסד השידור בו עבדתי. 

עו”ד שמעון מזרחי ואנוכי היינו חלוקים בדעתנו מעת לעת על נושא מסוים מתוך אלה שנוגעים לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולמכבי ת”א. לא היססתי להביע את דעתי בפניו במלוא חריפותה. ב- 12 באוקטובר 1984 שיגרתי לו מכתב שלא נעם לו ועותק סמוי ממנו הטסתי לשמואל “שָמְלוּק” מחרובסקי. הַמֶסֶר ברור : הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט שלה אינן עובדות אצל מכבי ת”א ואנחנו איננו חייבים למועדון הכדורסל התל אביבי דבר. כעבור שמונה עשר יום קיבלתי את תשובתו הבוטה האישית על הנייר הרשמי המהודר של מחלקת הכדורסל של מכבי ת”א. את המסמך המחוּצָף שכתב לי מעטרים שני טורים חשבוניים יורדים העוסקים במתמטיקה כמו “טור חשבוני עולה” של זכיות הקבוצה באליפויות המדינה ובגביעי המדינה. הסטטיסטיקה המופיעה על נייר המכתבים מרשימה. אך לא תוכנו. זהו מכתב אישי כּוֹעֵס, מריר, וחריף ששיגר לי במחשבה קרה. הוא ידע היטב מי אני, מה פועלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ומשקלי ומורשתי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. אף על פי כן לא היסס להכתיב למזכירתו את הטקסט הבא. מכיוון שחלפו כבר 34 (שלושים וארבע) שנים שנה חַל על המסמך חוֹק ההתיישנות. אני חושף את המסמך בפומבי במלואו בפעם הראשונה [15]. מכתבו של עו”ד שמעון מזרחי אלי נפתח ללא ברכת שלום. הוא דאג לאינטרסים שלו ואני לשלי. לא הייתי חייב דבר למכבי ת”א אלא לצַו מצפוני, לרשות השידור, ולבוסים שלי.

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1984. מכתבו של עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א אליי הנוגע ליחסים ולקשרים שבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית למועדון הכדורסל של מכבי ת”א. עמוד 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1984. מכתבו של עו”ד שמעון מזרחי  אלי הנוגע ליחסי ולקשרים שבין הטלוויזיה הישראלית למכבי ת”א. עמוד 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לכבוד

מר יואש אלרואי                          אישי                      30  באוקטובר 1984

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט ת.ד. 7139 רוממה  –  ירושלים

א.נ.

הנדון  :  מכתבך מ – 12.10.1984

רבות שקלתי באם מכתבך בנדון זכאי למענה מצדי , אולם הואיל והוא נכתב על נייר של רשות השידור , ואף שוגר מטעמה, והואיל וגוף זה הינו חלק ממוסדות המדינה אותה אני מכבד, הרייני מתייחס למכתבך .

איני יודע היאך הרהבת עוז לעצמך להשתמש בביטויים כגון אלו המופיעים במכתבך , ובוודאי שלא אתה הוא זה שתלמדני דרך – ארץ וצורת דיבור . לי מאליו ברור כי כל האמור במכתבך הינו בבחינת ניסיון התגוננות כושל , ומעורר בוז ולעג , ותמוה עד היכן מגיעה דרגת ההיתממות שלך . מעניין בפני מי מצאת לנכון להקרין שנית את אותו קטע מהמשחק ששודר-  בפני אלה שערכו אותו ושמצאו לנכון להקרינו , כולל אותו חלק בו רואיין מאמן הפועל רמת גן , ונתתם לו במה חופשית להכפיש , לזרוק בוץ ולהטיל אשם בכולי עלמא פרט לעצמו ולמקורבים אליו.

מעניין מה הייתה חוות דעתו של יועצכם המשפטי באם חלק זה של השידור היה מובא לידיעתו עובר להקרנה , באם היה מאשרו, או היה מציע לכם לפסול אותו לפחות מבחינת דיברי ההסתה שבו , מבלי לתת לאיש , ולו למאמן מכבי ת”א, להגיב על הדברים האלה. האם באמת חשבת שאתרשם מכך שאתה וחבריך צפיתם שנית באותו הקטע ששודר ? ומה עם אותם הקטעים ששודרו בהילוך איטי תוך כדי דיבורו של מאמן ר”ג ? האם מישהו מכם טרח לבדוק מה אומרת החוקה במקרה ובוצעה העבירה לאחר זריקת הכדור ?

אולם מסתבר כי דורש אנכי הרבה מידי מאנשים מסוגך שאין בתוכם עוז נפשי להודות בטעויות ובמגמתיות, ותמיד ינסו להתחפר ולהסתתר מאחורי טענות ומענות חסרות טעם ומשמעות. אגב, רצוי היה שבבואך לצטט דברים שנאמרו על ידי, וטרחת לשימן במירכאות, הרי שההגינות דורשת שתצטט אותי נכון.

בכל שיחתי עמך לא פגעתי בך אישית, אולם אתה ניסית לעשות זאת, ומזלך ומזלי, כי דבריך לגבי הינם משב חולף ותו לא.

הדרך המשותפת של רשות השידור לבין מחלקת הכדורסל מכבי תל אביב החלה לפני שנים רבות , לא היית זה שצעדת ו/או הצעדת את הצעדים המשותפים בדרך זו, וחלקך, באם בכלל, הינו אפסי ביותר. אל לך להתהדר בנוצות לא לך . אולם גם דרך זו ניתן להביא לידי סיום ואשקול עם חברי באם לא קיים מקום לבטל כל הסכם שקיים , באם קיים , בין רשות השידור לבין מחלקתנו. ודע לך כי באם ייעשה כך , הקולר יהא תלוי רק בך.

לידיעתך , העתק ממכתב זה לא ישלח לאיש , לא באופן סמוי ולא באופן גלוי .

שמ / אב                                                                                                         

שמעון מזרחי

יו”ר מחלקת הכדורסל

מכבי ת”א

ברור שהמכתב החצוף הזה לא השפיע כהוא זה על החלטותיי העתידיות. הוא בפירוש לא הֵזִיז לי. עו”ד שמעון מזרחי עשה את שלוֹ למען המועדון שלי ואני את המוטל עלי לטובת ביתי השני, הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא עבדתי בשירותה של מכבי ת”א. עבדתי בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכבי ת”א הייתה אובייקט שידור מניב רייטינג עבורי (ועבור רשת הטלוויזיה שלי). פה זה התחיל ופה זה נגמר. ביני לבין עו”ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת”א לא התקיימו שום חברויות אישיות ושום מפגשי רעים פרטיים, חוץ מפגישות המו”מ לצורך רכישת זכויות השידורים והמפגשים על רצפת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו בעת השידורים הישירים. צריך להפריד לחלוטין בין ההערכה המקצועית הרבה שרחשתי לשמעון מזרחי ולאנשיו (ואני רוחש להם עד עצם היום הזה) לבין חיי הפרטיים. מעולם לא נפגשתי עם איש מהם שמעון מזרחי, אריה בראנוביץ’, שמלוק מחרובסקי, אמנון אבידן, צבי רול ז”ל, דיוויד פדרמן, ומיכאל “מייק” שטראוס – באופן אינדיבידואלי. מעולם לא אכלנו יחדיו במסעדות באופן פרטי ולא בילינו בחברותא על כיסאות נוח בחוף הים, וגם לא הלכנו במשותף להצגות תיאטרון ב- “הבימה” ו/או ה- “קאמרי”. הם והמועדון שלהם היו עבורי אינטרס שידור מלבב. כאן זה התחיל ופה זה נגמר.

ב- 1995 הבאתי לעמדת הפרשן במשחקי הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את העיתונאי אֵלִי סָהָר פרשן הכדורגל של עיתון “הארץ”. זאת הייתה בחירה מוצלחת. מייד הוברר שאין הוא נופל במאום מאַרְיֵה מְלִינְיָאק. הוא היה פרשן בעל ידע עצום בכדורסל הישראלי והאירופי ובהיסטוריה הארוכה שלהם, יפה תואר בשעתו, רהוּט דיבור, ובעל קוֹל טוב ומתאים למיקרופון הטלוויזיה. אלי סהר היה מסוג הפרשנים שניחן ביכולת מינון טבעית של כמות המֶלֶל שאמר למיקרופון. מעולם לא חצה את הקו שמפריד בין שידור לבִּרבּוּר. פרשן אינטליגנטי מאוד, חריף שכל ובעל יושרה שלא דופק חשבון לאיש. גם לא למכבי ת”א. הוא היה מחויב למסך הטלוויזיה הציבורית ולצופים שלנו בלבד. תענוג גדול היה להקשיב לו. המאמן המיתולוגי “מר כדורסל” יהושע רוֹזִין ז”ל אמר לי פעם, “…מר יואש אלרואי אל תשים לב לרכלנים, אלי סהר הוא פרשן כדורסל בלתי רגיל וגם חכם. שמור עליו , אני יודע על מה אני מדבר, גם אני מבין משהו בכדורסל…”.

ראשיתו של הכדורסל האֶרֶצישראלי ושל מכבי ת”א מצוי היכן שהוא בסופן של שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30 של המאה שעברה. ימי ה- בראשית הללו מסבירים את האמביציות והשאיפות המוקדמות של מכבי ת”א להצטיין כבר מההתחלה, את הארגון היסודי, את התהילה שצברה במשך השנים, ואת הזכות שעמדה לה בסופו של דבר להיות רלוואנטית ולהדק קשרים עם הטלוויזיה הישראלית שרק נולדה. ברחוב סלמה ליד שכונת שפירא שכנו מגרשי הכדורגל והכדורסל של אגודת מכבי ת”א. ב- 1934 פקד משבר כספי ממושך את מועדון הכדורגל של מכבי ת”א והאגודה עמדה בפני פשיטת רגל. עיריית תל אביב הציבה כונס נכסים לאגודה והתכוונה להחרים את מגרשי הספורט ותכולתם לטובתה בגלל אי תשלום חובות , כולל השערים, הסלים, והטריבונות. באחד הימים ב- 1935 בטרם מתן צו ההוצאה לפועל התגנבו למגרש הכדורסל ברחוב סלמה קבוצת נערי מכבי ת”א ובראשם יִצְחָק פֶדֶרְמַן תלמיד בן 15 בגימנסיה “בלפור”. הנערים הצעירים עקרו את העמודים ולוחות הסלים ממקומם באישון לילה, העמיסו אותם על כרכרה להובלת זִיפְזִיף רתומה לסוסים, והעבירו אותם צפונה, לחלקת אדמה פנויה ליד קולנוע “אוֹרְיוֹן”. הם תקעו מחדש את העמודים בקרקע, ריצפו את החוֹל באריחים גסים, וסימנו את קווי המגרש החדש. השאר היסטוריה [16].

בקבוצת הבוגרים של מכבי ת”א שיחקו ב- 1935 יהושע רוֹזִין בן ה- 17 (נולד במצרים ב- 16 באוגוסט 1918כשהיה בן חצי שנה עלו הוריו לארץ ישראל), סֶם שְטַיִינְבֶּרְג אלוף ארץ ישראל בימים ההם בקפיצה לגובה וריצת 100 מ’, יצחק פדרמן (אביו של דייויד פדרמן) שהיה צעיר השחקנים, דָוִד קְלֵזִינְגֵר הגבוה, יִרְמִיָהוּ אָיְיזֵנְשְטָאט (אֶשֶד) הבלונדיני, שָאוּל “קוקה” כַּסְפִּי (יצחק פדרמן קורא לו כָּסַף), אַל פְלָיְישֶר יהודי-אמריקני, אַרְיֵה “לֵאוֹן” בֵּן-עַטָר, משֶה בַּרוּךְ  רָפִי מִזְרָחִי, בַּקְשִי, אַרְיֵה קְרָאוּס, ואחרים . האפסנאי ואיש המשק היה בימים ההם פנִּחְסַ ‘פֶּטְקָה’ חֵפֶץ . המנהלים במועדון הכדורסל ובאגודת מכבי ת”א היו עמיל המֶכֶס אוּלְמַן, ואחריו יִצְחָק כַּסְפִּי, יִשָככַר דָנִיאֵל, משֶה קוֹלְבּוֹבְסְקִי, חַיִים וַויִין, מנהל חברת הביטוח “מנורה” מר י. שְטָהל, נוֹח קְלִיגֶר, וישראל גוֹרָל. עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי התמנה ליו”ר המועדון בקיץ 1969. ב- 1935 קמה גם קבוצת הפועל ת”א בראשותו של דוֹב ‘בּוּלֶק’ פְּרוּסַק עולה חדש מפולין שנחשב למאמן זר בעל ידע רב. דוב פרוסק ייסד את סקציה הכדורסל של הפועל והצטרפו אליו נסים קָאוּלִי, קצנלבוגן, דוד שולמן , פליקסמן, ושחקנים אחרים. החלה היריבות העירונית בת עשרות שנים. ביולי 1936 נערך הדרבי התל אביבי הראשון בכדורסל במגרש ‘החדיש’ של מכבי ת”א ליד קולנוע אוריון. מכבי ת”א הביסה את הפועל ת”א בתוצאה 5:37. בדרבי השני ב- 1937 שוב ניצחה מכבי ת”א בקלות 16:36. במכבי ת”א שיחקו אז יהושע רוזין, שלום קוסובר, יצחק פדרמן אל פליישר, צביקה שמרלינג, והטניסאי יהודה פִינְקֵלְקְרָאוּט. בפברואר 1938 התקיים הדרבי השלישי לאור חשמל. מכבי ת”א ניצחה 34 : 33, וגברה על הפועל ת”א גם בדרבי הרביעי בתוצאה 19:30. במכבי ת”א שיחקו יהושע רוזין, יצחק פדרמן , משה ברוך, אריה בן עטר, שלום קוֹסוֹבֶר, דוֹב אַלְדוּבִּי, נתן דְבוֹרְקִין, וירמיהו אייזנשטאט (אֶשֶד). בשורות הפועל ת”א שיחקו דוב פרוסק, דוד שולמן, נסים קאולי, שלמה מַגְרִיזוֹ, ושחקנים נוספים.

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. מגרש הכדורסל של מכבי ת”א ברחוב המכבי הישן ליד קולנוע “אוריון”. (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ 1937. הטניסאי יהודה פינקלקראוט מציג את יכולתו על מגרשי הטניס של אגודת מכבי ת”א סמוך למגרש הכדורסל הישן ברחוב המכבי ליד קולנוע אוריון. (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחקי הדרבי בכדורסל בין מכבי ת”א והפועל ת”א טמנו בחובם יוקרה רבה ויריבות פוליטית – ספורטיבית חריפה. במשך 70 שנה הם היו ההצגה הטובה ביותר בעיר. שני מגרשי הכדורסל, האחד של מכבי ת”א ברחוב המכבי ליד קולנוע אוריון, והשני של הפועל ת”א ברחוב אוסישקין על גדות שפך הירקון היו אתרי הספורט המפורסמים במדינה .מכבי “עֵלִית” ת”א זכתה חמֵש פעמים בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בשנים 1977, 1981, 2001, 2004, ו- 2005, הודות לניהול יסודי ומחושב של הנהלה מסורה בראשותו של יו”ר המועדון שמעון מזרחי. אך לא רק. גם הודות לשיתוף פעולה מזהיר וחסר תקדים שאין לו אָח ורֵע במדינת ישראל עם חברת הממתקים והקפה “עֵלית” המעניקה למועדון חוסן כלכלי ו- Sponsorship (חסות ומימון) במשך שלושים ושבע שנים רצופות מאז עונת המשחקים של 1971 – 1970 ועד עצם היום הזה.

מכבי ת”א וחברת “עֵלִית” נולדו בשנות ה- 20 של המאה שעברה. מכבי ת”א בארץ ישראל ו- “עֵלית” מפעל הממתקים המצליח בלטביה. “עֵלית” נוסדה בלטביה ע”י אֱלִיָהוּ פְרוּמְצֶ’נְקוֹ . ב- 1933 הוקם המפעל ברמת גן. המוצר הפופולארי שלו היה שוקולד “פרה”. בימי הצנע של 1955 הביאו מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוּמְצֶ’נְקוֹ את מוצר הקפה הנמֵס למדינת ישראל . המוצר הפך חיש מהר לאייקון ששינה את הרגלי צריכת הקפה בארץ. ב- 1970 התמזגו חברות הממתקים “עֵלִית” ו- “לִיבֶּר”. חברת “עֵלִית” העשירה הפכה לחברת מזון גדולה ומצליחה בארץ. בשנת 1970 ניהלו מר מַרְק מוֹשֶבִיץ’ ומר אַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ את “עֵלית” ביד רמה. אבא פרומצ’נקו היה איש המעשה ומרק מושביץ איש יחסי הציבור והשיווק. סייעו להם בניהם דָן מוֹשֶבִיץ ז”ל (נהרג בתאונת מטוס בראשית שנות ה- 70) ואחיו דָוִד מוֹשֶבִיץ’ ודָנִי פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ ועו”ד אבי פִילוֹסוֹף שהיה נשוי לתמר בִּתּוֹ של אַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ. החבורה הזאת הייתה הראשונה שיצרה את השותפות העִסקית – כלכלית עם מכבי ת”א והעניקה את התמיכה המטריאליסטית והכספית למועדון. מייסדי הקשר הדוּ – סיטרי הראשון בין מכבי ת”א ו- “עֵלִית” בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת, היו יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי ודָן מוֹשֶבִיץ. לאחר שנהרג בתאונת מטוס תפש את מקומו אחיו דוד מוֹשִבִיץ. יחסי הגומלין ושיתוף הפעולה בין אלופת ישראל בכדורסל לבין חברת “עֵלִית” הושתתו על עקרונות מוכרים, בו שיווק ופרסום שווה בסופו של דבר כסף. הרבה כסף. חברת “עֵלִית” רקמה את ארבעת האותיות המפורסמות שלה “עֵ לִ י ת” על גופיות שחקני מכבי ת”א תמורת תשלום (רָב) אך הקבוצה נדרשה בתמורה להצטיין . הצטיינות פירושה לנצח בליגה ולזכות בגביע המדינה. קבוצה אלופה יוצרת הזדהות עם הציבור ומביאה אליה אוהדים ומושכת גם את מצלמות הטלוויזיה. שידורי הטלוויזיה הישירים יוצרים את החשיפה. נוסחת ההצלחה של שיתוף הפעולה הזה ברורה אפוא. בתוך זמן קצר הוברר כי ההצלחה הפכה להיות לא רק מקומית אלא גם אירופית.

ויש עוד דבר. כניסתה של הטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמה בראשית הדרך את משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בחינם . משהפכה מכבי ת”א לאובייקט שידור מוצלח עתיר רייטינג תבעה לעצמה את זכויות הצילום והשידורים. בעונת המשחקים של 1977 – 1976 שילמה רשות השידור למכבי ת”א בפעם הראשונה בהיסטוריה סכום מגוחך (הנתון המתמטי מפורט בספר “הקשר הסימביוטי”) . מנכ”ל רשות השידור היה אז יִצְחָק לִבְנִי. בתפקיד הסוּפֶּר – קָרְדִינָלִי של מנהל מחלקת הכספים והכלכלה (התפקיד שונה מאוחר יותר לסמנכ”ל כספים) של הרשות שימש יִשְרָאֵל דוֹרִי. ארנון צוקרמן כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראש חטיבת החדשות ניצב דן שילון, ואת מחלקת הספורט ניהל אלכס גלעדי הנמרץ שהוביל מדיניות שידור המאמצת את אלופת המדינה בכדורסל קבוצת מכבי ת”א לחֵיקָה ולִיבָּה של הטלוויזיה.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 45 שנים. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי (משמאל) לוחץ את ידו של תעשיין “עלית” אבא פרומצ’נקו. משקיף במרכז אבי פילוסוף חתנו של אבא פרומצ’נקו. (התמונה באדיבות גב’ רות פרומצ’נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  ראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת. חברת “עֵלִית” כורתת ברית כלכלית עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. מימין לשמאל : אבא פרומצ’נקו, אבי פילוסוף,  מנהל קבוצת מכבי ת”א שמואל “שמלוק” מחרובסקי, דוד מושביץ, וגב’ רות פרומצ’נקו אשתו של אבא פרומצ’נקו. (התמונה באדיבות גב’ רות פרומצ’נקו . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

*  שנת 1975. היכל הספורט ביד אליהו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית מעבירה בשידורים ישירים מהיכל הספורט ביד אליהו את משחקי מכבי ת”א  בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. אחד הצלמים המרכזיים בצוות הצילום שלנו היה חיים פודגור.

בחלוף רבע מאה של שנים, שילמה רשות השידור למכבי ת”א בעונת המשחקים של 2002 – 2001 סכום פנטסטי (הנתון המתמטי נמצא בספר “הקשר הסימביוטי”) בהשוואה לאותו המחיר הצנוע ההוא מעונת 1977 – 1976. מנכ”ל רשות השידור באותה תקופה של 2002 – 2001 היה אורי פורת, מוטי לוי שימש סמנכ”ל כספים, יאיר אלוני כיהן בתפקיד כמ”מ מנהל הטלוויזיה, רפיק חלבי הוביל חטיבת החדשות, ואנוכי את מחלקת הספורט . בתקופה של 30 שנה מאז עונת השידורים של 1977 – 1976 ועד לזאת של 2007 – 2006 שילמה רשות השידור למכבי ת”א עבור זכויות השידורים סכום נכבד ביותר בדולרים  [17]כל הנתונים המתמטיים אודות סכומי זכויות השידורים ששילמה רשות השידור למועדון הכדורסל של מכבי ת”א מופיעים לפרטי פרטים בספר עב הכרס בן 8000 עמודים הקרוי “הקשר הסימביוטי”.

היחסים בין שמעון מזרחי יו”ר מועדון הנצחי של מכבי ת”א מאז 1969 (ואנשיו) לבין אנשי “עֵלִית” לדורותיהם חרגו מהתחום המסחרי והפכו ליחסי חיבה, אהבה, והערכה הדדיים. הייתה לכך השפעה מרחיקת לכת על חייו של המועדון גם בימים קשים. ההסכמים בין מכבי ת”א ל- “עֵלית” נחתמו אז על מפיות נייר בארוחת בוקר במלון “הילטון” בתל אביב. כה רב היה האמון ששרר בין שני הגופים, הוועדה המארגנת הספורטיבית וחברה המסחרית נותנת החסות. מרק מושביץ ואבא פרומצ’נקו שלחו את דוד מושביץ ואבי פילוסוף לחתום על הסכמי החסות. עו”ד שמעון מזרחי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “…את יוזמת שיתוף הפעולה בין מכבי ת”א ל- “עֵלִית” הגיתי לראשונה בתחילת שנות ה- 70 עם דני מושביץ’ ז”ל שנהרג בתאונת מטוס פרטי. את מקומו תפש אחיו דוד מושביץ. שני אחים אהובים ונערצים ע”י מועדון מכבי ת”א. בפגישות בינינו השתתפו גם אריה בראנוביץ’ ושמלוק מחרובסקי מצד מכבי ת”א ואבי פילוסוף מחברת “עלית”. בין מכבי ת”א ל- “עלית” שררו יחסי אמון וההערכה הדדיים. ההסכמים נחתמו על מפיות נייר בארוחות הבוקר המסורתיות במלון “הילטון” על חוף ימה של תל אביב. אנשי “עֵלִית” אפילו לא העלו בדעתם לקחת עמם מפית כמסמך עדות . הם סמכו עלינו ב- % 100…”.

בהיעדר מורשת תיעוד המפיות ההיסטוריות, הן לא נשמרו. חברת “עֵלִית” עברה במשך השנים תהפוכות ניהול דרמטיות . ב- 1985 השתלטה עליה משפחת פֶדֶרְמַן ונישלה את משפחות מוֹשֶבִיץ’ ופְרוּמְצֶ’נְקוֹ. נוצר קרע עמוק בין מַרְק מוֹשֶבִיץ’ ואַבָּא פְרוּמְצֶ’נְקוֹ לקבוצת פדרמן. שניהם נפגעו מהצורה בה סללה משפחת פדרמן את דרכה להשתלטות על חברת “עֵלִית”. ב- 1996 חַבְרָה משפחת שטראוס בראשותו של מיכאל “מייק” שְטְרָאוּס הידועה בתעשיית מוצרי החָלָב שלה אל משפחת פדרמן בראשותו של דייויד פדרמן לניהול משותף של חברת “עֵלִית”. ב- 1999 קנתה משפחת שטראוס את החברה כולה. ב- 2004 התמזגו חברות “שְטְרָאוּס” ו- “עֵלִית” והפכו לחברת המזון הגדולה בישראל המעסיקה 7000 עובדים ושוויה נאמד ביותר ממיליארד דולר. בין המשפחות בעלות הממון שהחליפו ידיים בשליטה על חברת הממתקים והקפה העשירה לא שררו תמיד יחסי אחווה ואידיליה אך אין וויכוח שכולם העניקו אהבה עצומה למועדון הכדורסל של מכבי ת”א. חברת “עֵלִית” מעולם לא הפסיקה לתמוך ביד רמה במכבי ת”א כל השנים, ולא חשוב מי היה הבעלים. היה לה מהיכן לתת לנו. אלופת הכדורסל נשארה ספינת הדֶגֶל של פרסום וקידום מוצרי הממתקים והקפה של החברה הוותיקה והמצליחה בארץ. בתקופה של 35 שנים מאז 1972 ועד 2007 הזרימה חברת “עֵלִית” למועדון הכדורסל של מכבי ת”א חסות כספית הנאמדת  בהון רב בדולרים (הנתונים המתמטיים הללו מופיעים בדייקנות ובפירוט בספר “הקשר הסימביוטי”). ב- 1973 נחשבו שני אנשי התעשייה מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ מיליונרים כבדים שתרמו לקהילה בעין יפה.

טקסט מסמך :  25  בספטמבר 1973 . מאמר כלכלי של שאול אברון בעיתון “מעריב” העוסק בעושרה של חברת “עלית”. (באדיבות עיתון “מעריב”).

טקסט תמונה :  מוצרי “עלית” קפה נמס שהפכו את אבא פרומצ’נקו ומרק מושביץ למיליונרים כבדים. (באדיבות חברת “עלית” ודוד מושביץ).

טקסט תמונה :  מוצרי “עלית” קפה נמס שהפכו את אבא פרומצ’נקו ומרק מושביץ למיליונרים כבדים. (באדיבות חברת “עלית” ודוד מושביץ).

אריה ברנוביץ’ גִזְבָּר מכבי ת”א בשנים 2000 – 1969, זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : “…מר אבא פרומצ’נקו ז”ל ומר מרק מושביץ ז”ל היו אנשים נפלאים. מַרְק מוֹשֶבִיץ היה קצת יותר מקורב אלינו, אדם בעל אישיות מושלמת. דמותו כשל אציל יהודי – פולני. איש ברוך ורב כישרונות. מר מרק מושביץ נחשב בימים ההם של שנות ה- 70  לנדיב של שנות ה- 2000 . ברור לגמרי שללא סיועה המסיבי והנדיב של חברת “עֵלִית” במשך כל השנים, ולא חשוב מי היה הבעלים באותה העת, מכבי ת”א לא הייתה יכולה להגיע לאן שהגיעה. ברגעי משבר ולא היו חסרים כאלה התייצבתי אצל מרק מושביץ וביקשתי את עזרתו מעבר לסכום החסות השנתי שהקציבה לנו “עלית”. מרק מושביץ מעולם לא אמר לא. הוא היה נדבן ואיש נפלא שהכניס את היד לכיס ונתן לנו ותמך בנו. מרק מושביץ הוא אדם בלתי נשכח…”.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 . התעשיינים מרק מושביץ ז”ל (בתמונה) ואבא פרומצ’נקו ז”ל (בתמונה למטה) נשיאי חברת “עֵלִית”, הם אבות הקשר ההיסטורי בין “עֵלִית” כ- SPONSOR  כלכלי לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. וותיקי מכבי ת”א לא ישכחו אותם לעולם. (באדיבות דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ וגב’ רות פרומצ’נקו אלמנתו של אבא פרומצ’נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תעשיין “עלית” אבא פרומצ’נקו ז”ל. (באדיבות משפחת פרומצ’נקו . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שְמָן של מכבי ת”א ו- “עֵלִית” נקשר יחדיו במשך ארבעה עשורים והוליד הצלחה ספורטיבית חסרת תקדים ועוצמה כלכלית . ארבעת האותיות המרכיבות את השם “עֵלית” הרקומות בגאווה על גופיות שחקני מכבי ת”א הפכו זה מכבר לתופעה ישראלית. ראשיתה הולידה מחלוקת צילום עם הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית. הטלוויזיה הציבורית ראתה בראשית שנות ה- 70 בכתובת “עֵלִית” על גופיות מכבי ת”א עודף של פרסומת מסחרית על המִרְקַע וסירבה לצלם את משחקיה. מכבי ת”א טענה שלעניין הזה יש תקדים והדבר מקובל בשידור הציבורי והמסחרי בכל רחבי יבשת אירופה, ואל לה לטלוויזיה להיטפל לאלופת ישראל ומחזיקת גביע המדינה. המחלוקת בין רשות השידור ל- מכבי ת”א התגלגלה ב- 1975 לפִתחו של השופט העליון מאיר שַמְגָר חבר בית הדין הגבוה לצדק של מדינת ישראל (בג”צ). המחלוקת נפתרה בעונת 1977 – 1976.

לצִדו של יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי איש מופנם במקצת שממעיט בדיבור אך מנהיג ספורט מוכשר, בעל משמעת ברזל ומחונן בכריזמה אישית, פעלה קבוצת אנשים שכמו היו”ר ראתה במכבי ת”א מפעל חיים. ביניהם אַמְנוֹן שְלָאִין, שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מָחַרוֹבְסְקִי, אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’, אַמְנוֹן אָבִידַן, צְבִי רוֹל ז”ל, ומוֹנִי פַנָאן ז”ל. במכבי ת”א תמכה חברת “עֵלִית” ובראשה חבורת התעשיינים רבי התושייה מרק מושביץ ואבא פרומצ’נקו ובניהם דָוִד מוֹשֶבִיץ ואָבִי פִילוֹסוֹף (חתנו של אַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ), ואחר כך דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומאוחר יותר מִיכָאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס. בראשית שנות ה- 2000 הצטרף להנהלה רענן כַּץ במקורו בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן שמצא את עתידו בארה”ב. רַעֲנָן כַּץ שיחק בשורות מכבי ת”א בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. בעוד מכבי ת”א זוכה לתהילת נצח בציבור כתוצאה מתהילת עולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נעלמה בשנות ה- 2000 קבוצת הפועל ת”א ממפת הכדורסל העירונית. מבצרה אולם אוסישקין הוותיק עומד שוֹמֵם על גדות הירקון וניצב בפני צַו הריסה. אוהדיה חרתו על קירות האולם כתובות גראפיטי בדם לבם. זכר לגעגועים עַזים לעָבָר היָשָן שלא ישוב עוד. הלכתי לשם בעצמי כדי לתעד בצער ויגון את בית הקברות של הפועל ת”א.

טקסט תמונה : שנת 2007. זהו הכותל הצפוני של אולם הכדורסל “אוסישקין” הוותיק בצפון הישן של תל אביב על גדות הירקון . עזובה שולטת בכל. כתובות הגראפיטי הרבות של אוהדי הפועל ת”א מביעות סלידה ליריבה העירונית ורוחשות געגועים אין קץ לעבר המפואר של הפועל ת”א שלא ישוב עוד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הספר “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי” מסביר ומְפַרֵט את הסימביוזה ההכרחית והבלתי נמנעת שהתקיימה יותר משנות דוֹר בין מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה דבר מדהים : ממשלות קמו ונפלו, השלטון במדינה התחלף, סרטי קולנוע התיישנו ונשכחו, הצגות תיאטרון ירדו מהבמה ונעלמו, אך קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א לעולם נשארה בקדמת הבמה וניצבה על הדוכן הראשי בזירה.

פוסט מס’ 769 בשיתוף עם פוסט מס’ 501. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה,  ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לברון ג’יימס מקליבלנד קאוואלירס מ-NBA (ב-10 במאי 2016) ו-הכדורסלן הישראלי עדי גורדון מהפועל ירושלים (ב-18 באפריל 1996).

עולם הספורט לרבות ישראל נחרד מהגילוי הדרמטי הטלוויזיוני של שחקן הכדורסל האמריקני לברון ג’יימס מקבוצת קליבלנד קאוואלירס בתום המשחק הרביעי והמותח בשיקאגו נגד שיקאגו בולס, 84:86 לזכות קליבלנד קאוואלירס, והשוואת המאזן בסדרת חצי גמר החוף המזרחי ל- 2:2. לברון ג’יימס סיפר בריאיון טלוויזיוני בתוכנית “NBA TV” למיליוני צופים בארה”ב כי בפסק הזמן האחרון שנטל מאמנו דיוויד בלאט במצב של 84:84, קרא עליו תיגר מוחלט ללא תנאי, ביטל את תוכנית המשחק שהציע מאמנו (…I crash it), וקבע שהוא יהיה זה שיזרוק את הזריקה המכרעת והאחרונה בטרם שריקת הסיום. “במקרה של קליעה אנחנו ננצח. במקרה של החטאה נלך להארכה”, סיפר בשקט נפשי כאמור למיליוני צופי טלוויזיה בארה”ב שהתבוננו בו באותו הרגע. בזמן ששופטי המשחק שיקאגו בולס – קליבלנד קאוואלירס התכנסו סמוך מאוד לסיום המשחק כדי להחליט כמה זמן נותר לקליבלנד קאוואלירס על השעון שרטט דיוויד בלאט את תוכנית המשחק שלו על הלוח וג’יימס לברון אמר לטלוויזיה האמריקנית, “הייתי אמור להוציא את כדור החוץ על פי הוראת דיוויד בלאט, אבל אמרתי למאמן שהדרך היחידה שאוציא את הכדור הזה אם אוכל לזרוק אותו מאחורי הלוח”, והוספתי, “אמרתי לדיוויד בלאט שמישהו אחר יכניס את הכדור למשחק, ושימסרו לי אותו, ושכולם יזוזו ויפנו לי את הדרך”. לברון ג’יימס בן 30 מי שמרוויח כ- 55.000000 (חמישים וחמישה מיליון) דולר בעונת משחקים אחת, קלע את סל הניצחון 84:86 שתי עשיריות השנייה לפני צלצול הבאזר. אני מכיר מקרה דומה שאירע לפני 19 (תשע עשרה שנים) במדינת ישראל בהיכל הספורט ביד אליהו בו שחקן כדורסל בכיר אחד קרא תיגר על מאמנו בסיטואציה דומה מהיבטי הזמן והתוצאה. זה קרה ביום חמישי של 18 באפריל 1996. הייתי שָם. תיעדתי אותו היטב יחד עם הקולגות שלי מפיק, בימאי, שדרנים, וטכנאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. במין צירוף מקרים שכזה, אלוהי ההיסטוריה הועיד לי אז ביום חמישי ההוא של 18 באפריל 1996 את מאמן הכדורסל דיוויד בלאט (אותו דיוויד בלאט שהיה מאמן מכבי ת”א ועכשיו מאמן את קבוצת קליבלנד קאוואלירס בה משחק לברון ג’יימס). בחרתי בו בדיוויד בלאט ל- שַמֵש פַּרְשָן שלי במשחק ההוא יחדיו עם פרשן נוסף בשם גָדִי קֵידָר, ושניהם לצדו של השַדָּר המוביל שלי אורי לוי. מאורע הכדורסל הדרמטי ההוא של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין מכבי ת”א ל- הפועל ירושלים התרחש לפני המון שנים אולם הזיכרונות הטלוויזיוניים ממנו עדיין טריים ובלתי נשכחים.

18 באפריל 1996.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים. הבימאי בניידת השידור היה אמנון אוסמן והמפיק שלי בניידת היה ששי אפרתי. מפקח הקוֹל והאחראי על הקונסולה בניידת היה אמנון אלטשולר. את אוּרִי לֵוִי הצבתי כשַדָּר מוביל של המשחק ההוא [6]. זה היה כבר שֵש שנים מאז שיורם ארבל נטש אותנו. לצִדוֹ של השַדָּר ישבו שני הפרשנים דֵיְיוִיד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר. אני ניהלתי כהרגלי את השידור הישיר מעמדת הפיקוד שלי במגרש ליד שני הפרשנים. המאמן צבי “צביקה” שרף הוביל את מכבי ת”א הפייבוריטית בעת ההיא ובתפקיד מאמן הפועל ירושלים שימש פִּנְחַס “פִּינִי” גֵרְשוֹן יחדיו עם עוזרו אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיְין. היינו בעלי ניסיון רב בכיסוי משחקי כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. הטובים באירופה בעת ההיא. לכן הסתפקתי בשתי הוראות נשנות וחוזרות שלי בתדריך הסופי והאחרון לציוותי הצילום והמקליטים כשעתיים בטרם השידור הישיר : “אין להפר אותן בשום פנים ואופן. הן פק”ל (פקודות קבע ללחימה בז’רגון הצבאי)”. הפקודה הראשונה הייתה לאנשי הקול על הפרקט המצוידים במיקרופונים “GUN MIC” להיצמד בפסקי הזמן למאמני שתי הקבוצות והשחקנים כדי לשמוע את ההוראות ולהאזין למלחמת המוחות בין צביקה שרף למתחרהו פיני גרשון. וגם לאמנון אלטשולר האיש המופקד על הקונסולה בניידת השידור הגדולה. “תהיה ערני ותגביר את עוצמת ה- Sound בעת פסקי הזמן”, הוריתי לו. עמדו לרשותנו עֶשֶר מצלמות, חמש יחידות VTR לצורך הילוכים חוזרים איטיים, וכאמור גם שני מיקרופונים גדולים, ארוכים, ורגישים מסוג “Gun – Mic” מותקנים על מוט, אחד לכל קבוצה, המיועדים להאזנה וקליטת קולות מרחוק. הפקודה השנייה הייתה לחבר כל הזמן את שעוני המשחק (מונים את הזמן ב- Count down) למצלמה המובילה (Leading camera), בעיקר על מנת לפתור את בעיית חוקיות הסלים הנקלעים בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה ו/או בשניית הסיום של המשחק. חוֹק משחק הכדורסל קובע כי אם הכדור עזב את יד השחקן בדרכו לסַל בטרם הגיע שעון ה- Count down של המשחק לנקודת 00:00 – ייחשב הסל כ- כשר.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א. ה- Time out המפורסם והמסוקר בצורה הטובה ביותר ע”י הטלוויזיה הישראלית – הציבורית ערוץ 1. פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים (בחולצה לבנה במרכז) נוטל פסק זמן 25 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי ת”א בשעה שהתוצאה היא שוויון 65:65. משמאל נראה עוזר המאמן שלוֹ ארז אדלשטיין. בין פיני גרשון לארז אדלשטיין מציץ ראשו של ה- Soundman (איש הקוֹל) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית סמי עומר הנדבק ממש  לספסל הפועל ירושלים ומכניס את מוֹט ה- Gun mic שלו כדי לקלוט את השיחה בין המאמן לשחקנים. פיני גרשון מוריד הוראות אחרונות לשחקניו עדי גורדון (יושב ראשון מימין), פפי תורג’מן, ודורון שפע. מימין למעלה נראה ציון ננוס כתב גלי צה”ל דוחף את המיקרופון לכיוונו של פיני גרשון. עדי גורדון דחה מכל וכל את הוראות מאמנו וביקש להציב פתרון משלו להשגת הניצחון. מיקרופון ה- Gun Mic של סמי עומר והמצלמה של יורם מנדלבאום תיעדו את האירוע החד פעמי בצורה מאוד ברורה וללא דופי. זאת הייתה טלוויזיה במיטבה. מחלקת הספורט הביאה לצופי הטלוויזיה שלה מסמך מרתק. צופי הטלוויזיה יכלו לשמוע היטב את הוראותיו המדויקות של המאמן פיני גרשון ואת ביטולן ע”י עדי גורדון. עדי  גורדון נטל אחריות אישית והוביל את הפועל ירושלים לניצחון היסטורי בדרכו שלו, כשקלע סל ניצחון 2 שניות לפני שריקת הסיום , וקבע את התוצאה 65:67. (ה- Frame לקוּח מתוך סרט  ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

לא תיארתי לעצמי בראשית המשחק כי 25 שניות לפני תום ההתמודדות הדרמטית וההפכפכה יְסָמֵן לוח התוצאות שוויון 65:65. במצב הזה ביקש מאמן הפועל ירושלים פיני גרשון פסק זמן. שני הצלמים התחתונים מתחת לסלים, שמוליק בַּרְעַם בסַל הצפוני והמקליט שלו מַנוּ יחזקאלי המיועדים לכסות את מכבי ת”א והצלם יורם מנדלבאום בסַל הדרומי יחדיו עם המקליט סַמִי עוֹמֶר המיועדים לכסות את הפועל ירושלים – חשו מייד למלא את תפקידם. הנהלת מכבי ת”א בראשות היו”ר שִמְעוֹן מִזְרָחִי והמנהל מוֹנִי פַנָאן ז”ל מנעו מהמקליט מַנוּ יחזקאלי להתקרב לאזור התכנסות השחקנים ב- Time out. לא ניתן היה להאזין להוראותיו של המאמן צביקה שרף שראה בהתקבצות השחקנים סביבו מעין כֶּנֶס סודי של השב”כ ותמיד חשש מהדלפות. הוא ירא את מיקרופון הטלוויזיה. הכל היה סודי ובלתי נגיש אצל מכבי ת”א. סודי עד כדי גרוטסקיות. מה שם כל כך סודי ? מכבי ת”א נראתה לי לפתע עם המאמן שלה והיו”ר שלה קבוצת כדורסל מגוחכת. הייתי מאוכזב מהנהלת מכבי ת”א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה ממון בעבור זכויות השידור הישיר הבלעדי של משחק הגמר ההוא על גביע המדינה בכדורסל ב- 18 באפריל 1996 ביד אליהו, והנה בא שמעון מזרחי ונועל בפנינו את שערי ה- Time out. יו”ר הפועל ירושלים דני קליין לעומתו היה הרבה יותר גמיש ופחות לחוץ. יורם מנדלבאום ז”ל וסַמִי עוֹמֶר נעמדו באין מפריע ליד המאמן פיני גרשון, עוזרו ארז אדלשטיין, ושחקני הקבוצה והצליחו לתעד תיעוד מלא, ברור, וקלאסי את גיבורי העלילה ואת תמליל ה- Time out הדרמטי. המיקרופון (Gun Mic) הסמוך קלט כל מילה ומילה. במהלך שישים השניות של פסק הסמן התברר כי התדרוך של פיני גרשון חשוב אך הוראותיו הסותרות של רכז המשחק עדי גורדון ואישיותו כציר מרכזי וקפטן חשובים יותר משל מאמנו ובעלות משקל עודף. זהו מסמך טלוויזיוני נדיר ומזהיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העוסק בתיעוד ישיר ה- Time out הגדול, המפורט, והנצפה ביותר בהיסטוריה של הכדורסל בארץ בסופו לקח עַדִי גוֹרְדוֹן את העניינים והאחריות לידיו, הפר לחלוטין את הוראותיו של מאמנו פיני גרשון, וניצח את מכבי ת”א בעצמו ולבדו בשתי השניות האחרונות בסל מכריע שלו בתוצאה, 65:67 לזכות הפועל ירושלים. (ראה פירוט התמליל בהמשך הספר “הקשר הסימביוטי”). ההפקה העניקה לשַדָּר הראשי אורי לוי ושני פרשניו דֵיוִויד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר את הכלים הנחוצים כדי למלא את הציווי שציווה על כולנו בשעתו הווארד קוסל המנוח איש ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, “Tell it like it is”.

30 במאי 2008.

ב- 30 במאי 2008 העביר ערוץ 10 בשידור ישיר את המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל בהיכל “NOKIA” בין קבוצות מכבי ת”א והפועל חולון. השדר היה יוֹרָם אָרְבֶּל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח. הבימאי בניידת השידור היה רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר. 6 שניות לפני סיום המשחק הובילה מכבי ת”א 71:72 מסל של נִיקוֹלָה וִויצִ’יץ’. מאמן הפועל חולון מִיקִי דוֹרְסְמַן נזעק וביקש Time out. שחקני מכבי ת”א בטוחים בניצחונם התקבצו סביב מאמנם צביקה שרף. זהו רגע דרמטי לו מייחלת כל רשת טלוויזיה באשר היא. שלושת רבעי מליון צופי טלוויזיה נצמדו למרקע וביקשו להאזין למלחמת המוחות בין שני המאמנים מיקי דורסמן וצבי שרף. זהו מבחן טכנולוגי עליון של כל צוות טלוויזיה המתעד משחק כדורסל, לבטח בשידור ישיר. ההפקה הרדודה של ערוץ 10 נכשלה כישלון קולוסאלי בהבאת קולות והוראות המאמנים. המצלמות היו שָם אך לא המיקרופונים. בתום ה- Time out ניגש שחקן הפועל חולון מַאלִיק דִיקְסוֹן לקו מחצית המגרש כדי לחדש את המשחק. נותרו 6 שניות לשריקת הסיום של המשחק. בעוד מַאלִיק דִיקְסוֹן מתכונן לשגר פנימה את כדור החוץ התקרב אליו חברו דֶרֶק קֶמְפְּבֶּל על מנת לקבל את הכדור. וִויל בַּאיְינוּם שחקן מכבי ת”א שמר על מָאלִיק דִיקְסוֹן ודֵייוִיד בְּלוּטֶנְטָאל נצמד לדרק קמפבל. שני השחקנים החולוניים ביצעו תרגיל בסיסי של “Give and go” והערימו בקלות על שומריהם. מַאלִיק דִיקְסוֹן כידרר במהירות וללא הפרעה לעבר רחבת הסל מכבי ת”א ושנייה אחת לפני הסיום קלע את סַל הניצחון מעל ידיו המושטות של טֶרֶנְס מוֹרִיס. 72:73 לפועל חולון שזכתה באליפות הליגה. מִיקִי דוֹרְסְמַן קנה לעצמו לפרק זמן קצוב ומסוים – תהילת אֶרֶץ. מאמן מכבי ת”א צביקה שרף שוב נכשל בתכנון המהלכים שלו בשניות האחרונות במשחק צמוד שווה כוחות . אבל הכישלון הגדול ביותר בשניות הסיום היה של ערוץ 10.

לעולם לא נדע אילו הוראות חילק מיקי דורסמן לשחקניו באותו פסק הזמן שנלקח על ידו 6 (שֵש) שניות לפני סיום המשחק בו שיחק שחמט בצורת כדורסל נגד צביקה שרף. אף פעם גם לא נדע מה נאמר בתדריך האחרון של צביקה שרף לשחקניו ומה הייתה תשובתו לקרב המוחות שניהל נגדו מיקי דורסמן. הייתי כבר רחוק מהביזנס הזה של תעשיית הטלוויזיה. בשנת 2008 שימשתי מרצה באוניברסיטת חיפה בפקולטה למדעי הרוח בראשות פרופסור מנחם מוֹר. כישלון ערוץ 10 הציף אותי בזיכרונות וגעגועים לימים בהם ניהלתי, ערכתי, והפקתי אלפי הפקות של שידורי טלוויזיה – ארציות ובינלאומיות, ביניהן את מאות השידורים הישירים של משחקי קבוצת הפאר של מכבי ת”א בליגת הכדורסל הישראלית ובגביע אירופה בשנים 2002 – 1980. אשנה, אוסיף, ואומר שוב : כמו דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הייתי נאמן עד למאוד לציווי של שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is”. היינו הטובים ביותר באירופה.

1. סיקור ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים מתמודדות ביניהן במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל. ה-TIME  OUT המפורסם ביותר בהיסטוריה של משחק הכדורסל במדינת ישראל.

2. התייחסות למאמן פנחס “פיני” גרשון. 

טקסט תמונה : היכל הספורט ביד אליהו. מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. השנים הראשונות של התקשרות השידור הציבורי עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזר שדר הרצל רווה, עוזר שדר רפי גינת, השדר אלכס גלעדי (בן 33), ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף “פונצי” הדר ז”ל. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בעונת 1999 – 1998 עשתה מכבי ת”א ניסיון נוסף להסתער על גביע אירופה של ה- FIBA. כמתווה ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המשכתי לרדוף אחרי מכבי ת”א. זאת הייתה העונה ה- 29 בה צעדנו שלובי זרוע עם מועדון הפאר מאז ימיהם של דור המייסדים של כיסוי אירועי הספורט הרלוונטיים בשידור הציבורי, דן שילון ואלכס גלעדי. מנכ”ל רשות השידור היוצא ב- 1998 מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום והמנכ”ל הנכנס במקומו אורי פורת תמכו כמעט ללא סייג במדיניות השידורים שלי, למעט כמובן המגבלה הכספית. באותה עונה של 1999 – 1998 הדיחה קבוצת מכבי תל אביב את מאמנה הסרבי – קרואטי מר וִוינְקוֹ יֶילוֹבַאץ’ ומינתה תחתיו את עוזרו הישראלי יורם חַרוּש. חילופי המאמנים לא הועילו. עד מהרה נקלעה מכבי ת”א לשורת הפסדים, בעקבותיהם נולד משבר אי אימון חמור בין המאמן יורם חרוש לשחקניו ובין המאמן להנהלה שמינתה אותו. להנהלה בראשותו של עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא הייתה סבלנות להמתין לשיטה וצורת המשחק ולדרך ניהול ההתמודדות של יוֹרָם חָרוּש שאמורים היו להביא ניצחונות בהמשך. ההצלחות בוששו להגיע , וכמו תמיד במקרים כאלה, המאמן הוא שמשלם בראשו. המאמן יורם חַרוּש ג’נטלמן בעל אישיות מקסימה הודח. תחתיו מונה פנחס “פיני” גרשון, מאמן כדורסל מוכשר כמו גם רב אומן ביחסי ציבור ואיש מבריק בשיווק ותקשורת. פיני גרשון היה מאמן מוערך במכבי ת”א אך לא אהוּד בטרם מינויו. אולי מפני שהיה עצמאי מידי בדעותיו. אמירות ה- שָחָץ הססגוניות שלו למצלמות הטלוויזיה הוציאו חלק מאנשי מכבי ת”א משיווי משקלם. פיו הגדול היה לוֹ לעיתים למכשול מפני שהפיק מרגליות כמו גם דברי הבל ורעות רוח. אישיותו הפתוחה והחייכנית טמנה בחובה חֵן רב, פתיחות, הומור, אך גם סממנים שחצניים ופרובוקטיביים. לבטח היה מצויד במידה לא מבוטלת של ביטחון עצמי. מינויו של פיני גרשון לפני שבע עשרה שנים בנובמבר 1998 למאמן מכבי ת”א הוכיח שמאמנים גדולים ומוכשרים אינם מתים. הם תמיד נמצאים בעמדת זינוק והמתנה למינוי מחודש כדי לסלק מדרכם מאמנים כושלים.

ההיסטוריה המתעתעת שבה וסובבת על צירה. פיני גרשון היה כבר מאמן עתיר ניסיון בטרם הגיע ב- 1998 למכבי ת”א. הוא הדריך כבר קבוצות רבות בליגה הלאומית בכדורסל. בשנות ה- 80 של המאה שעברה אימן פיני גרשון את קבוצת מכבי חיפה שמנהלה היה מִיכָה רָבּ (מי שמשמש היום ראש אגף ביטחון ובטיחות באוניברסיטת חיפה). מר מִיכָה רָבּ איש אוניברסיטת חיפה זוכר היטב את המאמן פיני גרשון בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “פיני גרשון ניחן בטביעת עין מקצועית בלתי רגילה. אחד השחקנים הבולטים במכבי חיפה אז היה דיוויד בלאט, אך פיני גרשון הודיע לי נחרצות כי אינו מוכן שהוא יישאר בקבוצה מפני שאיננו מתאים למחשבת הכדורסל שלו. הוא פיני גרשון נימק זאת כך : “…דייויד בלאט הוא מעין רכז משחק שלאחר קבלת הכדור נוהג תמיד להקפיץ אותו ורק אח”כ מחפש מסירה. אני רוצה רכז משחק שיעיף את הכדור קדימה כדי שההתקפה תסתיים בתוך שניות ספורות”. השבתי לו : “דייויד בלאט הוא שחקן כדורסל רציני ששיחק בנבחרת ארה”ב במשחקי המכבייה ה- 11 של 1981. הוא הגיע מאוניברסיטת סטנפורד בארה”ב שָם הכדורסל מתוכנן וההתקפה נמשכת כארבעים וחמש שניות, וזאת כדי לחפות בתחכום על פער באיכות השחקנים”. פיני גרשון לא קיבל את דעתי, והשיב לי : “תביאו לי את המהיר הזה מהנוער, גִ’ינוֹ, הוא יעבור מהר את החצי, וימסור את הכדור מייד למי שצריך לצורך ניהול המשחק”, והִתכוון ליעקב ג’ינו שכיהן כעוזרו של פיני גרשון במכבי ת”א והפך מאוחר יותר למאמן בזכות עצמו בליגה הלאומית בכדורסל. פיני גרשון הדיח את דייויד בלאט מההרכב. דייויד בלאט עבר לשחק בשורות קבוצת מכבי חדרה ממנה הגיע באותה שנה למכבי חיפה רכז משחק אלמוני בשם עדִי גוֹרְדוֹן…”.

בקיץ 1992 הביא עַמִית גַל חבֵר קיבוץ עמיר ומנהל מועדון הכדורסל של הפועל גליל עליון את פיני גרשון לאמן את הקבוצה במקומו של המאמן המצליח מר מולי קצורין. יו”ר הקבוצה אז ידין כהן הסכים לשלם למאמן החדש 40000 (ארבעים אלף) דולר לעונה אחת. שני הקיבוצניקים הנמרצים אמרו לו ללא כחל ושרק, ובעצם ציוו עליו, מוּלִי קָצוּרִין עשה כאן עבודה נהדרת. אל תיגע בסגל השחקנים ואל תשנה. נותר לך רק לקחת את האליפות ולהביאה בפעם הראשונה בהיסטוריה לגליל. בעונת 1993 – 1992 זכה פיני גרשון לראשונה בקריירה שלו באליפות המדינה לאחר שניצח כמאמן הפועל גליל עליון את האלופה הנצחית מכבי ת”א בסדרה של הטוב מחמישה משחקים בשלב חצי הגמר סל, 2:3. זאת הייתה הדחה סנסציונית של מכבי ת”א מאליפות המדינה ע”י קבוצת הפועל גליל עליון. במשחק החמישי והמכריע ניצחה הפועל גליל עליון במגרשה הביתי בכפר בלום את מכבי ת”א  80:88. זה היה ניצחון מזהיר אישי של מאמן הגליל העליון פיני גרשון. בסדרת הגמר סל הסופית ניצחה הפועל גליל עליון יחד עם המאמן פיני גרשון את הפועל ת”א גם כן בתוצאה 2:3. בסיום משחק האליפות ב- 19 במאי 1993 במגרשו הביתי בכפר בלום, שלף מאמן האלופה החדשה פיני גרשון משרוולו הצהרה מעניינת קבל עם ועדה מול מצלמות ערוץ הספורט בכבלים בשידור ישיר, ופיו הפיק מרגלית : “…הזכייה בתואר האליפות היא הדובדבן שבקצפת…”. היה ברור שפיני גרשון הוא לא רק מאמן כדורסל מוכשר אלא גם קופירייטר מבריק. כוכבי הכדורסל הצעירים של הפועל גליל העליון ובראשם דוֹרוֹן שֶפֶר בן ה- 21 ולצִדוֹ שחקני החיזוק האמריקניים בְּרֶד לִיף, אֶנְדְרוּ קֶנֶדִי, מַיִיק גִיבְּסוֹן, גֶ’רִי סַיְימוֹן, וסְטִיב מָאלוֹבִיק לימדו לקח מַר את שתי הקבוצות התל אביביות המצטיינות בעלות המוניטין, מכבי ת”א והפועל ת”א.

ליל חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין שתי הקבוצות הטובות בארץ, מכבי ת”א ל- הפועל ירושלים. ה- Time Out (פסק הזמן) החשוב ביותר בתולדות שידורי הכדורסל בטלוויזיה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ויכולת ההאזנה של המיקרופונים שלה. כוכב הפועל ירושלים עדי גורדון ומאמן הקבוצה פיני גרשון מביסים את מכבי ת”א ומאמנה צביקה שרף וזוכים בגביע המדינה בכדורסל לראשונה בתולדות המועדון הירושלמי. מנהלי היכל הספורט ביד אליהו בעבר מר גרשון פורמן ומר ניר פרצלינה מעניקים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תנאי צילום משופרים. ללא השוואה עם אתרי כדורסל אחרים המדינה. ראה הספר עב הכרס “הקשר הסימביוטי” במסגרת הסדרה בת 13 הספרים שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה תחת Title משותף, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

18 באפריל 1996. ביום חמישי – 18 באפריל 1996 התמודדו קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. המשחק הזה ייזכר לעַד בגלל התיעוד הטלוויזיוני המתוכנן (ובאקראי גם מופלא) בשידור ישיר של צוות השידור שלי את פסק הזמן האחרון במשחק הזה, 25.3 שניות לפני סיומו, ומה שהתחולל בו, כשהתוצאה עמדה כל שוויון 65:65. התיעוד הזה הוא ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה בו מוענק צל”ש להנהלת קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים שאפשרה את התיעוד, וצל”ש לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 שניצלה את ההזדמנות עד תום.

ב- נבכי ההיסטוריה.

חלפה שנה. ב- 10 באפריל 1997 חזרו הפועל ירושלים ומכבי ת”א לזירת הכדורסל בהיכל יד אליהו כדי להתמודד שוב האחת נגד השנייה במשחק הגמר על גביע המדינה. את הפועל ירושלים אימן גדי קידר מי ששימש פרשן שלי יחד עם דיוויד בלאט שנה קודם לכן במשחק הגמר ההוא בו גברה הפועל ירושלים על מכבי ת”א 65:67. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התייצבה במלוא הרכבה בהיכל ביד אליהו ושידרה את ההתמודדות בשידור ישיר. הפועל ירושלים שוב ניצחה את מכבי ת”א 82:89. עדי גורדון כדורסלן ירושלמי וישראלי בלתי נשכח, סוּפֶּר מוכשר, הניף פעם שנייה ברציפות את גביע המדינה בכדורסל.

ב- 10 בספטמבר 1984 נערך באולם הכדורסל ברוממה בחיפה משחק כדורסל שיגרתי שפתח את העונה בליגה הלאומית, בין מכבי חיפה למכבי ת”א. 3000 אוהדים חיפניים נדחסו להיכל צר המידות וגם מצלמת פילם אחת שלנו שתיעדה את האירוע. את מכבי ת”א אימן צביקה שרף ובשורות הקבוצה שיחקו מיקי ברקוביץ’, מוטי ארואסטי, לו סילבר, פרנק בריקובסקי, האווי לאסוף, ואחרים. את מכבי חיפה אימן פיני גרשון ובשורותיה שיחק נער צעיר שטרם מלאו לו 18 שנה. עדי גורדון נולד בחדרה ב- 4 במארס 1966. הוא היה כּישרון כדורסל יוצא דופן שהחל את צעדיו הלאומיים הראשונים במדי מכבי חיפה. מכבי חיפה הדהימה את מכבי ת”א ב- 1992 וגברה עליה 92:94. עַדִי גוֹרְדוֹן קלע את הסל המכריע בשניות האחרונות של המשחק. הוא הצטיין בריכוז המשחק. המאמן פיני גרשון זכה לשבחים רבים על ניהול המשחק החכם. כעבור שתיים עשרה שנה סבה ההיסטוריה על צירה בהיכל הספורט היד אליהו. אותם שני המאמנים משני צִדֵי המתרס ואותו עדי גורדון. אחד מענקי הכדורסל שצמחו במדינת ישראל בכל הזמנים. סוג נדיר של שחקן כדורסל שהיה כדאי לקנות כרטיס כדי לראות אותו בפעולה.

ב- 10 בנובמבר 1998 הפסידו מכבי ת”א ומאמנה יורם חרוּש 70:71 במשחק ליגה למכבי ראשל”צ. הפּוּר נפל. יורם חרוּש פוטר והודח מתפקיד המאמן. פיני גרשון מוכשר כמו שֵד אך בלתי מקובל על חלק מהנהלת המועדון החליף את יורם חרוש, ומונה עוד באותו הערב למאמנה החדש של מכבי ת”א. פיני גרשון החזיר את מכבי ת”א לתלם. הקבוצה לא הצליחה בזירה האירופית בעונת 1999 – 1998, אך לפחות שמרה על הבכורה בישראל. אי העפלתה של מכבי ת”א ל- Final Four של 1999 לא מנע את המפולת והבושה של הטלוויזיה הישראלית שכבר אז לא החזיקה בזכויות השידורים של ה- Final Four באותה עונה, אלא דחה אותה בשנה. ערוץ הספורט בכבלים בראשותו של מיילן טנזר שידר עכשיו לראשונה בתולדותיו את משחקי ה- Final Four של 1999 – 1998, כמו גם את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בצרפת בהשתתפות נבחרת ישראל. האצתי במנכ”ל רשות השידור אורי פורת לחתום בזריזות עם עו”ד שמעון מזרחי על חוזה חדש (חוזה על תנאי המחייב את רשות השידור רק במידה ומכבי ת”א תזכה בבכורה), עוד בטרם הוכרזה מכבי ת”א כאלופת המדינה לעונת הכדורסל של 1999 – 1998. יראתי את התחרות עם ערוץ 2 ומיילן טנזר מנכ”ל ערוץ הספורט העשיר בכבלים. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ראה כמוני במכבי ת”א אובייקט שידור חשוב במערך השידור הציבורי, למרות שידע שבמידה ומכבי ת”א תעפיל סוף כל סוף למשחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 (לאחר הפסקה ארוכה בת עשר שנים), זכויות השידורים של המפעל הזה אינם עוד בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אלא בידי ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים. מעבר לכך הייתה לאורי פורת ז”ל סימפאטיה רבה למועדון המצליח. הוא שָעָה לבקשתי. ב- 12 במרס 1999 נפגשנו מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל, סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי לפגישת מו”מ עם עו”ד שמעון מזרחי ומנכ”ל המועדון אַמִי אֶשֶל במסעדה האיטלקית של מר חֵן שפירא ברח’ מונטיפיורי בתל אביב. אורי פורת, יאיר שטרן, ואנוכי רכשנו את הזכויות הבלעדיות לעונת 2000 – 1999. טקס החתימה הרשמי נערך ביום שישי – 28 במרס 1999 בארוחת בוקר מסורתית במלון “הילטון” (Hilton) בתל אביב. שבתי לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים, מניף ידיי אֶל עַל, ומנפנף כלפי הקולגות שלי בחוזה השידור עם מכבי ת”א. ההסכם הכספי היה נפוח אך עדיין כדאי ומשתלם. ב- 1999 כבר שום דבר לא היה מובן. ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט) כבר עשו שמות בחוזי הספורט של ערוץ 1. הסכם השידור החדש שחתמנו ב- 1999 עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הותיר בידינו יוקרה וסחורה טלוויזיונית רוויית רייטינג. לרוע המזל ההסכם ה- הוא חצה את עובדי השידור הציבורי לשניים. שונאי שידורי הספורט ומכבי ת”א תיעבו אותו וראו בו בזבוז כספֵּי משלם האַגְרָה. החצי השני הִילֵל אותו. מכבי ת”א עם פיני גרשון הייתה קבוצה שונה לחלוטין, לא בגלל שיוֹרָם חָרוּש היה מאמן לא טוב. יורם חרוש נחשב זה מכבר למאמן כדורסל מצטיין בליגת הכדורסל הלאומית של ישראל. בשעה שאימן את הפועל ירושלים בשנות ה- 90 של המאה הקודמת הראה למכבי ת”א את גבו ו- נחת זרועו. בחודש מארס של שנת 1990 הוביל יורם חרוש את הפועל ירושלים לניצחון על מכבי ת”א בביתה בהיכל הספורט ביד אליהו בתוצאה 65:78. באוקטובר אותה שנה של 1990 הֵביס יורם חרוש שוּב בירושלים את מכבי ת”א 66:89. בפברואר 1992 העניק יורם חרוש נוק אאוט למכבי ת”א שלא יישכח, והפיל אותה לקרשי הפרקט בשכונת מלחה בירושלים. הפער בסיום המשחק ההוא היה אסטרונומי. 69:96 לזכות הפועל ירושלים. יורם חרוש מיגר בקריירה שלו את מכבי ת”א לא פעם ולא פעמיים הביס אותה והִכּה אותה שוֹק על ירך עד כדי רחמים. התבוסה האחרונה של מכבי ת”א לקבוצת הפועל ירושלים הייתה כבר עלבון למועדון הצהוב.

מכבי ת”א מינתה את יורם חרוש למאמן ראשי שלה בעונת 1999 / 1998 לא בגלל העיניים היפות שלו. יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי ידע שהוא יורם חרוש איש מקצוע מן המעלה הראשונה. זה לא היה חדש. היה מדובר באיש כדורסל רציני ויסודי, אדם שקול ומחושב, תרבותי ונעים הליכות שלעולם איננו מתלהם. אבל כשלקבוצה לא הולך מסיבות שונות מפטרים את המאמן ולא את השחקנים. זה לא פטנט של מכבי ת”א. זהו כלל נפוץ בעולם הספורט. פיני גרשון פרץ לקבוצת מכבי ת”א כרוח סערה. הוא הביא עמו התנהגות אחרת, מודל שונה של אימון וניהול המשחק, מורל גבוה וקֶצֶב משחק אחר. הוא היה אובייקט שידור בפני עצמו. הוא גייס לעזרתו את דֵיווִיד בּלָאט כעוזר מאמן. דיוויד בלאט היה עוזר המאמן של פיני גרשון בקבוצת הפועל גליל עליון בעונת 1993 – 1992 הבלתי נשכחת, השנה בה גזל את תואר האליפות ממכבי ת”א. מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא יכלו ולא היו רשאיות להתעלם עכשיו משלוש פיגורות שכה הבליטו את הצלחת המועדון. פיני גרשון היה הדמות הראשונה. המאמן החכם רב הסמכות נע ככספית בעוצמה רוחנית ופיסית לאורך הקווים כשהוא מורה ומדריך את שחקניו באמצעות תנועות ידיו הפעלתניות חסרות המנוחה. המימיקה של פניו שידרה מנהיגות מקצועית, אכפתיות, ושליטה בחומר. על פרקט המגרש פעל עודד קטש דק הגִזרה רכז המשחק האינטליגנטי, האיש המכוון משחק קבוצתו ואת קצב תנועתה. הוא היה הדמות השנייה. עודד קָטָש ניחן בשליטה פנומנלית בכדור. גובהו 1.93 מ’ אפשר לו שימוש בקואורדינציה תנועתית מרהיבה ומיוחדת במינה. מצלמות הטלוויזיה השתגעו עליו ועל ביצועי הכדורסל שלו. הוא השאיר רבים מאתנו פעורי פה ומשתאים נוכח יכולתו וכשרונו הבלתי רגיל. זה בא לידי ביטוי בעיקר בעת הקפצת הכדור, הטעיות גופו, וחדירתו בין שומריו וכניסתו לסל היריב. הגנות רבות פשוט קרסו ונפלו טֶרֶף להטעיות גופו המהירות והקלילות. עודד קָטָש היה גם קלעי בחסד עליון. במידה רבה כדורסלן גאון. סוג של ספורטאי ווירטואוז שבו אתה אומר לעצמך כי הִנך מוכן לשלֵם כל סכום עבור כרטיס כדי לחזות בו. ניצלתי את הפריבילגיה שהוענקה לי כעורך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כדי לשגר את ניידת השידור למשחקים שבהם עודד קָטָש נוטל חלק כדי להפיץ את בשורת הכדורסל שלוֹ.

הייתה לעודד קטש עוד תכונה אחת על הפרקט. הוא היה ספורטאי מאופק וקר רוח שרחש כבוד לא רק לחבריו בקבוצה אלא גם ליריביו ולשופטי המשחק. הוא מעולם לא השתולל ולא הרים את קולו. כמו טַל בְּרוֹדִי ומִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ’ בשעתם גם עודד קָטָש הפך למנהיג ולסמל לא רק בגלל יכולתו על הפרקט, אלא גם בשל אופיו הסולידי וההתנהגות הספורטיבית המושלמת שלו. גם ברגעי רתחה. הוא מעולם לא איבד את עשתונותיו ושיקול דעתו. לפעמים חשבתי לעצמי שבעורקיו זורם קרח. עודד קטש היה תכלית הניגוד למאמנו השוצֵף פיני גרשון בעל הפה הגדול שקנה לו מקום כסלבריטאי צמרת גם בגלל הארוגנטיות שלו. ליד ספסל הקבוצה ישב בכסא נפרד הבּוס הגדול שלה והמנהיג הבלתי מעורער של המועדון, עו”ד שמעון מזרחי בעל הבעת פנים מיוסרת. הוא היה הדמות השלישית שהגיחה שוב ושוב מבעד לתמונות הפתיחה בטלוויזיה של כל שידור ישיר במשחקים האלה של מכבי ת”א. אני חושב שחלק מעוצמת מנהיגותו הייתה טמונה בשתיקתו. הוא דיבר עם השחקנים ומאמניהם באמצעות מבטיו. על פי הידוע לי הם כּולם רכשו לו הערכה רבה וכבוד מלכים.

תמונות הפתיחות הגרפיות הטלוויזיוניות המיוחדות שלפני תחילת השידורים הישירים שלנו , ונערכו ע”י יונתן (יוני) קנלר ויגאל שמעוני, ייוחדו מן הזווית העיתונאית לשלושת האנשים האלה שעמדו מאחורי הצלחת מכבי ת”א  המאמן המתוקשר, הכדורסלן הווירטואוז, ומנהיג המועדון . הם היו כותרות השידור. ל- עודד קָטָש ייחדתי מחשבה טלוויזיונית. מפני שהמצלמות כה אהבו אותו החלטתי לחשוף ולהציג את יכולתו הווירטואוזית במגרש בדרך שונָה. בחרתי עם יגאל שמעוני לקט הילוכים חוזרים של מבצעיו המזהירים מזוויות צילום שונות ובתנועה איטית. את אוסף תמונות ה- Video שלוֹ ליווה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי , “וָואלְס הדָנוּבָּה הכְּחוּלָה”, של המלחין יוהאן ברהאמס. המוסיקה האדיטוריאלית השתלבה היטב עם צעדי הכדורסל, הטעיות הגוף היעילות, והחדירות שלו לעבר טבעת הסל המרושתת. תנועותיו דמו לריקוד. הקואורדינציה של עודד קטש הייתה שוֹבָה עין. אין ספק, הוא היה כדורסלן מחונן וגם אהוב. האייטם הטלוויזיוני הקלאסי ויוצא הדופן באיכותו שודר שוב ושוב ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

מכבי ת”א רצה קדימה. היא הביסה את הפועל ירושלים בגמר גביע המדינה בכדורסל ב- 18 במרס 1999, וגברה עליה בקלות גם בסדרת הגמר סל הסופית 3 : 1. ב- 12 במאי 1999 יכלו שחקני המועדון המפואר עוֹדֵד קָטָש, נָדָב הֶנֶפֶלְד דוֹרוֹן שֶפֶר יחד עם מאמנם פּינִי גֵרְשוֹן, לגזור בפעם ה- 39 בתולדות המועדון את רשתות האליפות ועוד בהיכל הספורט הביתי שלהם. משב רוח חדש נשב במועדון והפיח חיים גם ברייטינג של השידורים הישירים שלנו. בפעם הראשונה החלטתי להציב שתי עמדות שידור בהיכל הספורט ביד-אליהו. בעמדת השידור המרכזית ישבו מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר, ועמם צוות הסטטיסטיקה, ושידרו ישיר Play by play את המשחקים. את עמדת השידור המשנית ליד הסל הצפוני בהיכל איישו אורי לוי והפרשן רלף קליין ז”ל. על הצוות הזה הטלתי התפקיד להעניק זוויות ניתוח ועומק שידור בעיקר מנקודת מבטו של רלף קליין ז”ל אחד מגדולי המאמנים בישראל בכל הזמנים.

סוף פוסט מס’ 769. הועלה לאוויר ביום ראשון – 7 באוקטובר 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *