פוסט מס’ 770. ימי האופוריה הגדולים של שדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ישראל-אלבניה 0:2 בליגת האומות באצטדיון “טרנר” בבאר שבע ביום ראשון-14 באוקטובר 2018. הֵי רק רגע אחד, מי זאת אלבניה בדיוק…??? שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אם לשדרני האופוריה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מותר לצאת מכליהם, מדעתם, בגלוי ו-בפרהסיה על המרקע ומול המיקרופונים שלהם נוכח פני האומה, אז לי מותר לדווח על כך ב-בלוג הצנוע, אודות יציאתם מכליהם, מדעתם, לציבור. מדובר באופוריה מוקדמת מִידַי וגם לא מוצדקת וטרם מבוססת. כדברי המשורר הלאומי שלנו ח.נ. ביאליק: “עוד רָב הדרך, עוד רבה המלחמה”. פוסט מס’ 770. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 15 באוקטובר 2018).

פוסט מס’ 770.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק לפי שָעָה ב- חִינָם לקוראים.

הערה 5 : כמות המתעניינים, הנכנסים, והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב 3/4 מיליון ברוטו.

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 770 : הועלה לאוויר ביום שני – 15 באוקטובר 2018.

——————————————————————————————–

פוסט מס’ 770. ימי האופוריה הגדולים של שדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ישראל-אלבניה 0:2 בליגת האומות באצטדיון “טרנר” בבאר שבע ביום ראשון-14 באוקטובר 2018. הֵי רק רגע אחד, מי זאת אלבניה בדיוק…??? שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אם לשדרני האופוריה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מותר לצאת מכליהם, מדעתם, בגלוי ו-בפרהסיה על הַמִרְקָע ומול המיקרופונים שלהם נוכח פני האומה, אז לי מותר לדווח על כך ב-בלוג הצנוע, אודות יציאתם מכליהם, מדעתם, לציבור. מדובר באופוריה מוקדמת מִידַי וגם לא מוצדקת וטרם מבוססת. כדברי המשורר הלאומי שלנו ח.נ. ביאליק: “עוֹד רָב הַדֶרֶךְ, עוֹד רַבָּה הַמִלְחָמָה”. פוסט מס’ 770. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 15 באוקטובר 2018).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור רָב כמופרך לחלוטין. לשידור הציבורי נגרמו כבר בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. מנהיגות טְמֵאָה ומוּסָר יָרוּד, עלוב, ו- מלוכלך טינפו את כתליו של השידור הציבורי. לא היה ניתן עוד להסיר את הכתמים השחורים משחור. היה צורך להפיל את העמודים ולבנות תחתיהם חדשים, נקיים, וצחורים. ממשלת ישראל התעוררה מאוחר מידי. רק בחלוף שלוש שנים מאז מינויו הכושל והמופרך, ב- 2 במאי 2005, התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו שלוש שנים קודם לכן ב- 2 ביוני 2002 ל- יוסף בר-אל את מינוי הקבע של מנכ”ל רשות השידור, והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל לתקופה של 5 שנים עד חודש יוני של 2007. יוסף בר-אל המנכ”ל המושחת של רשות השידור ומעניק שוחד מסך, לא הגיע ליעד הסופי. כאמור, ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מֶנִי מָזוּז נִטְרֶלָה ו- הדיחה את האיש המֵבִיש הַלָזֶה בבושת פנים (גם אם באיחור רב) לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי ז”ל ההוא ש- מעד. יוסף בר-אל הִמְעִיד את רשות השידור ומוטט אותו. ב- 2002 החלה הספירה לאחור. ב- 2017 היא הסתיימה. רשות השידור קרסה ונקברה תחת הריסותיה והפכה ל- ז”ל. על חורבותיה קם תאגיד השידור הציבורי החדש “כאן”. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמִשְרָה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והודח ל- קרן זווית לא חשובה, זניחה, בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות נסיבות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו של אותו יוסף בר-אל, ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 770. ימי האופוריה הגדולים של שדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. ישראל-אלבניה 0:2 בליגת האומות באצטדיון “טרנר” בבאר שבע ביום ראשון-14 באוקטובר 2018. הֵי רק רגע אחד, מי זאת אלבניה בדיוק…??? שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אם לשדרני האופוריה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מותר לצאת מכליהם, מדעתם, בגלוי ו-בפרהסיה על הַמִרְקָע ומול המיקרופונים שלהם נוכח פני הַאוּמָה, אז לי מותר לדווח על כך ב-בלוג הצנוע, אודות יציאתם מכליהם, מדעתם, לציבור. מדובר באוּפוֹרְיָה מוקדמת מִידַי וגם לא מוצדקת, וטרם מבוססת. כדברי המשורר הלאומי שלנו ח.נ. ביאליק: “עוֹד רָב הַדֶרֶךְ, עוֹד רַבָּה הַמִלְחָמָה”. פוסט מס’ 770. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 15 באוקטובר 2018).

מדובר בהפקה יפה ומקיפה, רבת אגפים וגם ממושכת בשידור ישיר של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים (המיר לאחרונה והגדיר את שמו מחדש ל- “ערוץ הספורט של ישראל”) את המשחק ישראל – אלבניה 0:2 באצטדיון “טרנר” בבאר שבע במסגרת מוקדמות לִיגַת האומות (יום ראשון – 14 באוקטובר 2018). הפקה איכותית מלווה באורות המצלמות אולם גם ב- לא מעט צללים נוכח המיקרופונים הפתוחים. העיתונאים השדרנים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, נסחפו והפריזו. אנוכי אומר כאן כמובן את דעתי האישית ומדבר בשֵם עצמי בלבד. העניין באנשי טלוויזיה ניזון מהסקרנות המבעבעת מהאירועים אותם הם מסקרים. מחזיקי המיקרופונים עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + בוני גינזבורג + מודי בר און הם לא יותר מ- נציגים של רשת טלוויזיה ישראלית שמחזיקה בידיה זכויות שידורים אקסקלוסיביות של משחקי כדורגל שלציבור יש עניין בהם. חומרי השידור של הרשת הם בלעדיים אולם לא ארבעת האישים הנ”ל. הם מאיישים שורה המונית אין סופית של אנשי תקשורת שעובדים היום בתעשיית טלוויזיה ואינם מהווים עוד Items בפני עצמם (למרות שהם ניצבים בקדמת חלון ראווה טלוויזיוני), גם אם מדובר לפחות בחלק מהם ב- אישים נבונים. חלפה לעד תקופת הבלעדיות ההיא (1970 – 1947) של שדר רדיו “קול ישראל” הבלעדי נחמיה בן אברהם ששידר לבדו ורק הוא ברשת רדיו ישראלית בלעדית את כל משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בארץ ובחו”ל. נחמיה בן אברהם הפך בכישרון התיאור והשידור שלו ובקולו הייחודי את יעקב חודורוב ויהושע “שייע” גלזר לדמויות מפורסמות בעלות מוניטין שהיוו מודל להערצה בישוב הקטן, ואת עצמו הפך לשדר לאומי נשגב יחיד בדורו. נחמיה בן אברהם היווה Item בפני עצמו ו- ניצב בודד בפסגה. ההִילָה הזוהרת סביבו והמוניטין העצום שלו נשמרו גם ללא האירועים אותם שידר ישיר. הם לא פגו. נחמיה בן אברהם בעל מעמד עיתונאי מיוחד לא היה תלוי במשחקי הכדורגל אותם שידר. האירועים היו תלויים בו. מן ההיבט הזה הוא היה יחיד ומיוחד. דור שדרני הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהלך בעקבותיו דן שילון, יורם ארבל, ומאיר איינשטיין ז”ל (בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה הקודמת – בהתאמה) לא העפיל מעולם לרמת הבלעדיות וההערכה הרדיופונית והעיתונאות הלאומית לה זכה נחמיה בן אברהם. גם לא שדר רדיו “קול ישראל” הנפלא גדעון הוד (בן 84, היום) שירש בזכות את כיסאו של נחמיה בן אברהם. נחמיה בן אברהם נולד ב- 1921 ומת ב- 1979. הטקסט הזה הוא מעין פרולוג לקטע הבא.

הרביעייה הזאת עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + בוני גינזבורג + מודי בר און איננה נחמיה בן אברהם. היא רחוקה ממנו ת”ק פרסה. ההערכה הציבורית כלפיהם, הפופולריות, והמדרוג וה- Rating שלהם מותנים גם ב- שגשוגה של נבחרת ישראל בכדורגל במפעלי הכדורגל האירופיים אותה הם משדרים ישיר חדשים לבקרים. הקריירה הטלוויזיונית של הרביעייה הנ”ל הזאת (ושכמותה) מותנית גם בהצלחתה של נבחרת ישראל על כר הדשא. היציעים הביתיים הדלים ו/או הצפופים בשני משחקי נבחרת ישראל האחרונים נגד סקוטלנד ואלבניה הם עדות נאמנה ו- גם גרף טלוויזיה מהימן הנוגע לעניין הציבורי שיש בשדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ובמשחקים  שהם משדרים לנו ישיר בעידן ריבוי עצום של ערוצי טלוויזיה ואירועים. יש לאן לברוח במקרה של נחשלות ישראלית. נחמיה בן אברהם פעל בסביבה תקשורתית שונה לגמרי, דלה, ונטולת תחרות. הוא שידר למשל ישיר ב- 1949 את משחק התבוסה של ישראל נגד יוגוסלביה 5:2 באצטדיון “המכבייה” בתל אביב במסגרת קדם גביע העולם של ברזיל 1950, ו/או למשל גם את משחק התבוסה 0:5 נגד ברה”מ במוסקבה ב- 1956 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956, אף על פי כן ולמרות ההפסדים הגדולים רייטינג העיתונאות הרדיופונית שלו נסק להאזנה של כמעט % 100. לא ראינו את המשחקים אולם האמנו לקולו. אנוכי נוטש לרגע את רביעיית השידור המפריזה של עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + בוני גינזבורג + מודי בר און של 2018, ומתעכב לשעה קלה בנקודת התצפית המשקיפה לאחור על הימים הם של שדר רדיו “קול ישראל” הבלתי נשכח ההוא נחמיה בן אברהם בתקופה ההיא שלאחר תום מלחמת העצמאות ב- 1948 של תקומת מדינת ישראל הצעירה. זה היה והתרחש לפני המון שנים אולם רלוואנטי לתקופת האופוריה העיתונאית הטלוויזיונית המלאכותית והבלתי מוצדקת לפי שעה ש- משרים כאן האמירות וההגדרות של רביעיית השידור הנ”ל.

היסטוריה כדורגל קצרה במדינת ישראל ותחילתה ב-1949.

יוסף “יוסל’ה” מרימוביץ’ ז”ל היה בן 24 במלחמת העצמאות ב- 1948. הוא זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו בביתו המרווח ברחוב דוד המלך בהרצליה פיתוח כלהלן : “אני שרתי ביחידה צבאית בחזית הדרום. אנחנו נלחמנו נגד הגייסות המצריים והשתתפתי בקרב המפורסם לכיבוש משטרת “עירק – סואידן”. אני הייתי מקלען בחוליית המקלע הבריטי “ברן”. אחד מחבריי לצוות המקלע היה שחקן הכדורסל של מכבי ת”א אברהם שניאור. היחידה שלנו היוותה בסיס להקמת “שועלי שמשון” עליה נמנה השוער אברהם בנדורי (בנדרסקי). השוער יעקב חודורוב בן ה- 21 לא השתתף במסע הזה לארה”ב מפני שלא איתרו אותו. הוא בדיוק עבר יחידה והצטרף לחיל הים. כל השחקנים נפגשו במחנה הצבאי “סאראפנד”. לא היו שם הרבה חיוכים. נהרגו לידנו בקרבות הרבה חיילים חברים שלנו. בכיתה שלי נהרגו שני חיילים המ”כ דיסקין (אינני זוכר את שמו הפרטי) ונהג הג’יפ מנחם ברוצקי בקרב הקשה נגד הכוח המצרי שהחזיק במשטרת “עירק – סואידן”. חלק מהשחקנים היו הלומי צער ויגון. אני זוכר היטב את אברהם “אברמהל’ה” בנדורי. הוא היה השחקן הצעיר בנבחרת, ה- בנימין שבחבורה, ועצוב מאוד לאחר שאיבד ב- “שועלי שמשון” את מיטב חבריו. ראינו דבר ראשון בייצוג בנבחרת הכדורגל כבוד רב ושליחות לאומית”.

mirmovich 1948טקסט תמונה : קיץ 1948. הנגב. מלחמת הקוממיות בחזית הדרום. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. זהו תצלום של כיתה בפלוגת “שועלי שמשון”. החיילים מצוידים בסטנים, רובים אנגליים, ומקלע ברן. יוסף “יוסל’ה” מרימוביץ’ שוכב קיצוני מימין, ולידו שני מימין, זהו אברהם שניאור שחקן הכדורסל של מכבי ת”א (בגופיה וחובש כובע טמבל בהיר). שוכב שלישי מימין דובל’ה קירשנבאום. שלושתם היוו את חוליית המקלע האנגלי “ברן” של אחת הכיתות בפיקודו של המ”כ דיסקין בפלוגת “שועלי שמשון”. שאר החיילים מצוידים בסטנים ורובים אנגליים. זיהוי מסודר של הלוחמים בשורה אחורית משמאל לימין : המ”כ דיסקין (נהרג בקרבות הדרום), מנחם ברוצקי (נהרג בקרבות לכיבוש משטרת עירק – סואידן), לוחם לא מזוהה, יצחק (כורע), אלימלך (נשען על דוד פינקל), דוד פינקל (כורע). זיהוי מסודר של השורה קדמית משמאל לימין :  לוחם לא מזוהה, צבי “צווק” ברוק, דובל’ה קירשנבאום , אברהם שניאור, ויוסל’ה מרימוביץ’. (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסל’ה מרימוביץ’. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע”י יוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל.

יוסל’ה מרימוביץ’ נשלף מיחידתו פלוגת הלוחמים של “שועלי שמשון” בספטמבר 1948, בעיצומם של הקרבות ב- נֶגֶב כדי לייצג את נבחרת ישראל בכדורגל במשחקיה ברחבי ארה”ב.

מלחמת העצמאות של ישראל ב- 1948 נגד שבע מדינות ערב הסתיימה בניצחון גדול. השועֵר יעקב חודורוב היה חייל קרבי בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. כשנה לפני פרוץ המלחמה השתתף ב- 1947 בהיותו בן 20 במסע נבחרת ארץ ישראל לארה”ב. בספטמבר 1948 עבר מחטיבת גבעתי לחיל הים ולא נטל חלק במסע השני לארה”ב בעיצומה של מלחמת הקוממיות. הוא פשוט אותר מאוחר מידַי ע”י המחפשים. יעקב חודורוב ז”ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בביתו בראשל”צ בטרם מותו כלהלן : “…בגלל המעבר מיחידה צבאית אחת לשנייה לא אותרתי ע”י השלישות הצבאית. היה בלגן לא קטן. אבל כבר אז נחשבתי לשוער הטוב בארץ…”. בתום מלחמת העצמאות ב-1949 הוזמן לנבחרת ישראל. בחודשים אוגוסט וספטמבר 1949 התייצבה נבחרת ישראל למפגש כפול נגד יוגוסלביה במסגרת מוקדמות משחקי גביע העולם של ברזיל 1950. מרכיב הנבחרת ישראל אלכסנדר נֶמֶש ומאמן הנבחרת לָאיוֹש הֶס הטילו למערכה הראשונה בבלגרד ב- 21 באוגוסט 1949 את השוער יעקב חודורוב (הפועל ת”א). צמד המגינים היה ישראל ווייס (הפועל ת”א) ודוד שווייצר (הפועל ת”א). שלישיית הרצים כללה את יעקב גמבש (בית”ר ת”א), יצחק שניאור (מכבי ת”א), ואלי פוּקס (מכבי ת”א). חמישיית החלוצים הורכבה מ- יוסל’ה מרימוביץ (מכבי ת”א), אייזיק צֶ’צִיק (הפועל ת”א), משה “מוסיק” ליטבק (מכבי רחובות), ארנסט “וורמש” וויינברגר (בית”ר ת”א), ומשה וָוארוֹן (הפועל פ”ת). נבחרת ישראל ספגה תבוסה מוחצת בבלגראד 0:6. בנבחרת יוגוסלביה שיחקו שחקנים בעלי מוניטין כמו השוער מרקוסיץ’, צמד המגינים הוֹרְבַאט וסִטָנְקוֹבִיץ’, הרץ הימני ובונה המשחק זְלָאטְקוֹ צָ’יְיקוֹבְסְקִי שנקרא בפי כל צ’ייקובסקי ה- 1 ונחשב לאחד השחקנים הטובים באירופה ובעולם. אחיו וְולָאדוֹ צָ’יְיקוֹבְסְקִי ה- 2 שיחק כקיצוני שמאלי. הבלם היה יוּבַאנוֹבִיץ’ ודְזָ’אִיץ’ שיחק רץ שמאלי. בשורת ההתקפה בלטו סְטֶפָאן בּוֹבֶּק, רָיְיקוֹ מִיטִיץ’, בֶּרְנַארְד ווּקָאס, ונער הפלא בן 18 מִילַן פָּאיֶיבִיץ’ שהבקיע גם שלושה שערים נגד ישראל במשחק ה- 0:6 ההוא. יוגוסלביה הייתה מַעֲצֶמֶת כדורגל אירופית ושלושה נציגים שלה זְלָאטְקוֹ צָ’יְיקוֹבְסְקִי, בֶּרְנַארְד ווּקָאס, וסְטֶפַאן בּוֹבֶּק ייצגו אותה בנבחרת אירופה שהתמודדה כעבור כמה שנים במשחק חגיגי באצטדיון “וומבליי” נגד נבחרת אנגליה. המשחק הזה הסתיים בתיקו רב שערים 4:4. (זלאטקו צ’ייקובסקי הגיע מאוחר יותר ב- 1958 לישראל בסוף שנות ה- 50 והפך לשחקנה של קבוצת הפועל חיפה).

ביום ראשון – 18 בספטמבר 1949 נערך משחק הגומלין בין ישראל ליוגוסלביה באצטדיון המכבייה הישן בתל אביב. למרות התבוסה הקודמת 0:6 בבלגראד ולמרות שלנבחרת ישראל לא היה כל סיכוי להשיב מלחמה שערה ולנצח את השחקנים היוגוסלביים כדי להעפיל לטורניר הגמר שעמד להיערך בברזיל בקיץ 1950, החליט מנהל שירות השידור הישראלי ד”ר מנחם סוליאלי – סולובייצ’יק להעביר בכל זאת את המשחק בשידור ישיר ברדיו למען כל העַם בישראל. המשחק הזה עורר עניין עצום ביישוב הרבה מעבר לתוצאה הספורטיבית הצפויה. כולם ידעו שיוגוסלביה טובה הרבה יותר מישראל. השאלה לא הייתה אם הנבחרת שלנו תפסיד אלא באיזה שיעור. ד”ר מנחם סוליאלי – סולובייצ’יק לא היה איש ספורט אבל גם לא עסק בפוליטיקה של השידור. הוא לא ערך חישובי טיב וסיכויי ניצחון. חולשתה ונחיתותה של ישראל מול מעצמת הכדורגל של יוגוסלביה לא הייתה בעיניו עִילָה שלא לשדר ישיר את המשחק. מין נימוק רדוּד ומטופש שמנכ”לים ומנהלי טלוויזיה ברשות השידור השתמשו בו לא אחת שנים רבות אחריו. ד”ר מנחם (מָאכְּס) סוֹלְיָאלִי – סוֹלוֹבֵיְיצִ’יק מנהל שירות השידור במדינת ישראל הבין שהאירוע חשוב מפני שההתמודדות למרות חוסר השִוויון שבה מעוררת סקרנות ועניין גדול בעַם. סיבה מספיק טובה כדי לטפל באופן מקצועי ולשָדֵר אותו ישיר ליישוב. הוא הורה לשלוח את נחמיה בן אברהם לאִצטדיון המכבייה הישן ההוא בצפון תל אביב ופתח עבורו את קווי השידור של הרדיו. (הערה שלי : גם על פי עדותו של חגי פינסקר ז”ל כפי שהעיד וסיפר לי לפני מותו ב- 2007).

soloveichik 1

טקסט תמונה : שנת 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. ד”ר מנחם (מכס) סוליאלי – סולובייצ’יק המנהל השני של שירות השידור הישראלי (רדיו “קול ישראל”). (התמונה הוענקה לי באדיבות איזי מן מחבר הספר “קול ישראל מירושלים”).

israel team 2טקסט תמונה : יום ראשון – 18 בספטמבר 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. אצטדיון המכבייה הישן בצפון תל אביב. משחק הגומלין ישראל – יוגוסלביה. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל נתונים לשתי סמכויות של מאמן ומרכיב בימים ההם, ניצבים דוֹם בעת נגינת ההִמנונים דקות ספורות לפני המשחק נגד יוגוסלביה במסגרת קדם גביע העולם ברזיל 1950. עומדים מימין לשמאל סמוך לשלישיית השופטים : המרכיב ארתור באר, המאמן הלאומי לאיוש הס, יהושע “שייע” גלזר, אברהם “בוצ’קה” פלמן, יצחק גמבש, צבי סטודינסקי, אלי פוקס, יעקב גמבש, יוסף “יוסל’ה” מירמוביץ’, משה ווארון, יצחק שניאור, השוער יעקב חודורוב, ארנסט “וורמש” וויינברגר. משמאל איש לא מזוהה. (באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור).                                                                 

arthur ber 1טקסט תמונה : 1949. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. מרכיב נבחרת ישראל בכדורגל ארתור באר (במרכז) נולד ב- 1890 באוסטריה. הוא קנה את השכלת הכדורגל שלו במולדתו שנחשבה למעצמת כדורגל במחצית הראשונה של  המאה שעברה, ונחשב לאחד האישים המרכזיים ובעלי הסמכה בקבוצת הכוח ווינה. משמאל, זהו משה “ג’רי” בית הלוי, ומימין צבי “דוקטור” ארליך. (באדיבות ארכיון יוסל’ה מרימוביץ’. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1].

rabin 1949 soccerטקסט תמונה : יום ראשון – 18 בספטמבר 1949. יציעי אִצטדיון המכבייה בצפון ת”א גדושים מפה לפה. ישראל מארחת את יוגוסלביה במשחק הגומלין במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – ברזיל 1950. בין הצופים הרבים נראה גם האלוף יצחק רבין (למעלה מימין) בכובע מצחייה של צה”ל מרכיב משקפי שמש. בשורה הראשונה נראים שוטרי משטרת ישראל ו- חיילי המשטרה הצבאית של צה”ל מאבטחים את הסדר במשחק. השורה השנייה ביציעי המגרש שייכת לעיתונאים. זיהוי חלקי של היושבים בשורה השנייה מלפנים, מימין לשמאל : בן ציון פט חובש מגבעת לבנה, משה טרסי – טריווקס, יחיאל ארזי, סא”ל קורט בנימין (ממושקף וחובש כובע קצינים), ליפא לוויתן, ישראל פז – גולדשמידט (משופם), שמעון פינס, דן פתיר (פחטר) מרכיב משקפי שמש, אליעזר בנאי (נשען על ידו), איש מוסתר לא מזוהה, אמנון חלד, דוב לווין, ואיש לא מזוהה. ישראל הפסידה במשחק 5:2, אך שחקניה הפכו ליקירי האומה כמו גם השַדָּר נחמיה בן אברהם ששידר ישיר את המשחק ברדיו. (התמונה באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל והארכיונאי רוני דרור). 

ישראל אומנם הפסידה 5:2 ליוגוסלביה באצטדיון המכבייה בצפון תל אביב (יהושע “שייע” גלזר הבקיע את שני השערים לישראל), אך היישוב בארץ ראה בתוצאה כמעט ניצחון על נבחרת יוגוסלביה החזקה.                                  

[1] מקור : הספר “ג’רי – חיי סביב הכדור” מאת ג’רי בית הלוי. הספר נערך ע”י משה לרר ז”ל וישעיהו פורת ב- 1992 בהוצאת “דביר כצמן”.

יעקב חודורוב ז”ל נולד ב- 16 ביוני 1927 בתל אביב. את הקריירה המזהירה שלוֹ כשוער החל דווקא בשערה של הפועל ראשון לציון. המאמן אגון פולק שחקנה הוותיק של קבוצת הכוח וִוינָה המיתולוגית גילה את כישרונו של יעקב חודורוב כשוער ב- 1946 והסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל דאגה להעביר אותו לשורות קבוצת הפועל ת”א. ב- 30 ביולי 1949 לבש יעקב חודורוב לראשונה במשחק רשמי נגד נבחרת קפריסין את אפודת השוער הלאומי. הוא לא פשט אותה במשך 15 שנה. יעקב חודורוב שיחק 31 משחקים בנבחרת ישראל. משחקו האחרון בנבחרת היה ב- 1964 נגד נבחרת אנגליה הצעירה.

יעקב חודורוב ז”ל נחשב בזמנו לאחד מחמשת השוערים הטובים ביותר בעולם למרות קומתו הנמוכה רק 1.78 מ’. הוא נחשב לא רק לשוער מוכשר אלא גם לאדם אמיץ שנפצע פעמים רבות בשעה שהגן בחירוף נפש על שערה של נבחרת ישראל וקבוצת הפועל ת”א. יעקב חודורוב זכה פעמיים באליפות המדינה בכדורגל. ב- 1957 עם הפועל ת”א וב- 1964 עם קבוצת הפועל ר”ג. ב- 1960 זכה עם הפועל ת”א בגביע המדינה לאחר שקבוצתו ניצחה במשחק הגמר את הפועל פ”ת 1:2. הוא ייזכר כגדול השוערים של מדינת ישראל בכל הזמנים. בערוב ימיו בהיותו בן 79 על ערש דווי, קיבל יעקב חודורוב את הפרס הגבוה ביותר שהמדינה יכולה להעניק לבניה על פועלם. הוא זכה בפרס ישראל לספורט בשנת 2006. הוא לא נכח בטקס מפאת מחלתו. בנו קיבל לידיו את הפרס.

ב- 27 בינואר 2006 נפגשתי עם יעקב חודורוב בן 79 בביתו, ב- דירה צנועה ברחוב וולפסון 25 בראשון לציון. באתי לביתו לברכו על קבלת פרס ישראל. המדינה החליטה להעניק לאחד מיקירי בניה את הפרס היוקרתי. רציתי לשוחח עמו על הכדורגל בישראל בעידן טרום הטלוויזיה. יעקב חודורוב זוכה פרס ישראל ידע היטב שהוא ובני דורו החמיצו את הטלוויזיה וגם את הממון. יעקב חודורוב ויהושע גלזר היו שני הכדורגלנים הישראליים היחידים שקיבלו הצעות כספיות קונקרטיות מרחיקות לכת בעונת 1953- 1952 ממועדוני כדורגל מקצועניים באנגליה וטורקיה. קבוצת ארסנל הציעה ליעקב חודורוב להצטרף לשורותיה תמורת מענק חתימה של 50000 (חמישים אֶלֶף) סטרלינג – פאונדס. פנרבחצ’ה הטורקית פיתתה את יהושע גלזר בסכום כספי אגדי כדי שייאות לעזוב את מכבי ת”א. יעקב חודורוב ויהושע גלזר דחו את ההצעות הכספיות המפליגות על הסַף. יעקב חודורוב נשאר פועל בחברת “מקורות” ויהושע גלזר העדיף להיות נהג בקואופראטיב “אֶגֶד” בקו תל אביב – ירושלים.

maccabi ta soccer 1955 טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. תמונה היסטורית. אצטדיון המכבייה הישן בתל אביב. זוהי תמונה קבוצתית של מכבי ת”א מהימים ההם. יהושע גלזר (כורע ראשון משמאל) היה כובש השערים החשוב ביותר של נבחרת ישראל וקבוצתו מכבי ת”א בימים ההם של שנות ה- 50 במאה שעברה. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יונה פוקס, יצחק שניאור, יוסל’ה מרימוביץ’, שמואל “פפו” ישראלי, יוסק’ה גולדשטיין, צבי סטודינסקי, ומאמן מכבי ת”א בעת ההיא משה “ג’רי” בית הלוי. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אברהם טוריקה, משה “מוסיק” ליטבק, השוער אברמל’ה בנדורי, ישראל אייזנמן, ויהושע “שייע” גלזר. (התמונה באדיבות יוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שחקני נבחרת ישראל בימים ההם היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא. הם היו אנשים פשוטים מן היישוב, פועלים , נהגים, בנאים, ובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית – ספורטיבית. הם היו מבוני היישוב, לוחמי מלחמת הקוממיות, ואנשים עזי נפש. שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דָאקוֹטָה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב.                                

israel team 7טקסט תמונה : 1951. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל בינלאומי באיסטנבול – טורקיה במטוס דָאקוֹטָה צבאי. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית. בשורה הימנית הראשון מימין הוא אלי פוקס. שלישי מימין הוא צבי סטודינסקי. שישי מימין הוא אדמונד שמילוביץ’. עומד מאחור במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה. בשורה השמאלית ראשון משמאל זהו יוסל’ה מרימוביץ’. שני משמאל יצחק גמבש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי.

israel team 3טקסט תמונה : 11 ביולי 1956. אִצטדיון “דינאמו” במוסקבה בירת ברה”מ. ברום האצטדיון נישאת תמונתו של לנין. תמונתו של סטלין סולקה משם זה מכבר על פי הוראתו של שליט ברה”מ דאז ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב. נבחרת ישראל בכדורגל ניצבת דוֹם לצלילי ההמנון הלאומי “התקווה” המנוגן באִצטדיון “דינמו” במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 דקות ספורות לפני פתיחת המשחק נגד נבחרת ברה”מ שהסתיים בתבוסה 0:5. זיהוי שחקני נבחרת ישראל משמאל לימין : אליעזר שפיגל (אביו של גיורא שפיגל), בועז קופמן, יעקב וויסוקר, שבתאי “זיגי” זילברשטיין, אמציה לבקוביץ’, יוסל’ה מרימוביץ’, יצחק נחמיאס, רחביה רוזנבאום, נחום סטלמך, יהושע גלזר, בנימין רבינוביץ’, ג’רי חלדי, דודו קרמר, שאול מתניה, השוער יעקב חודורוב, הקפטן יצחק שניאור, והמאמן האנגלי של נבחרת ישראל ג’ק גיבונס. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה אישית : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מר אמציה לבקוביץ’. 

nehemiah ben avraham 1956 טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר -31 ביולי שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. שדר רדיו “קול ישראל” נחמיה בן אברהם ז”ל ובלתי נשכח (בן 35) יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר”ג בטרם המשחק הבינלאומי בכדורגל ישראל – ברה”מ 2:1 שנערך אחה”צ באותו התאריך ההוא. הוא היה שַדָּר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שהוא לא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר תמיד לכל אורך הדרך ללא פרשן. (התמונה באדיבות תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

israel team 4טקסט תמונה : 31 ביולי 1956. אצטדיון ר”ג. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. נבחרת ישראל בכדורגל עומדת דום לצלילי המנון “התקווה” באצטדיון ר”ג ביום שלישי ההוא של 31 ביולי 1956, דקות ספורות לפני תחילת משחק הגומלין נגד נבחרת ברה”מ 2:1 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של אולימפיאדת מלבורן 1956. זיהוי העומדים משמאל לימין : יוסל’ה מרימוביץ’, רחביה רוזנבוים, יהושע “שייע” גלזר, נחום סטלמך, בועז קופמן, דודו קרמר, ג’רי חלדי, בנימין רבינוביץ’, שאול מתניה, השוער יעקב חודורוב, הקפטן יצחק שניאור, והמאמן האנגלי ג’ק גיבונס. משטרת ישראל העריכה כי יותר מ- 65000 (שישים וחמישה אלף) צופים נדחסו לאִצטדיון ר”ג בתאריך ההוא של 31 ביולי 1956 כדי לחזות במשחק. (התמונה באדיבות יעקב חודורוב והתאחדות הכדורגל).

golda meir 1956טקסט תמונה : יום שלישי אחה”צ – 31 ביולי 1956. אצטדיון רמת גן. תמונה היסטורית מהימים ההם – הזמן ההוא. בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגומלין ישראל – ברה”מ 2:1 במסגרת קדם הטורניר האולימפי של אולימפיאדת מלבורן 1956. תא הכבוד באצטדיון ר”ג. זיהוי היושבים מימין לשמאל בשורה הראשונה : ילדה וגבר (מוסתר) לא מזוהים, שר החקלאות קדיש לוז חבר קיבוץ דגניה ב’ (מוסתר), שר העבודה מרדכי נמיר, שרת החוץ גב’ גולדה מאיר, השגריר הרוסי בישראל מר אברמוב ורעייתו, יו”ר הכנסת יוסף שפרינצק, גב’ קריניצי (חובשת כובע אופנתי) ומר אברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן קיצוני משמאל. (לע”מ תמורת תשלום).

lev yashin 1956טקסט תמונה : 31 ביולי 1956. אִצטדיון ר”ג. הדקה ה- 66 במשחק הגומלין בין נבחרות ישראל וברה”מ על כרטיס העלייה לאולימפיאדת מלבורן 1956. נחום סטלמך כובש שער לטובת ישראל, מכניע את השוער הסובייטי לב יאשין (שרוע על כר הדשא), ומשווה את התוצאה ל- 1:1. ברה”מ ניצחה לבסוף 2:1 משער של אילין בדקה ה- 57 ושער של טאטושין בדקה ה- 79. ברה”מ זכתה במדליית הזהב בכדורגל במשחקים האולימפיים של מלבורן 56′ לאחר שניצחה במשחק הגמר את יוגוסלביה 0:1. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור).

israel team 5.1 jpgטקסט תמונה : אפריל 1960. נבחרת החלומות של ישראל בכדורגל בתקופתו של המאמן הלאומי היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. הנבחרת הזאת הפסידה ב- 3 באפריל 1960 באתונה ליוון 2:1 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956 ושבוע אח”כ ניצחה ב- 10 באפריל 1960 בבלגראד את נבחרת יוגוסלביה הגדולה 1:2. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : השוער יעקב חודורוב (הפועל ת”א), אברהם מנצ’ל (מכבי חיפה), מרדכי בנבנישתי (הפועל ירושלים ואח”כ הפועל רמת גן), נחום סטלמך (הפועל פ”ת), יהושע “שייע” גלזר (מכבי ת”א), גדעון טיש הפועל ת”א, אמציה לבקוביץ’ (הפועל ת”א). זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : רפי לוי (מכבי ת”א), רחביה רוזנבאום (הפועל ת”א), צבי מוייססקו (מכבי נתניה), אהרון אמר (מכבי חיפה). (התמונה באדיבות הארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום ראשון-14 באוקטובר 2018. אצטדיון הכדורגל “טרנר” בבאר שבע. ישראל-אלבניה 0:2. רביעיית השידור המפריזה (אולי בכל כורחה) של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + בוני גינזבורג + מודי בר און.

הסיפור עם רביעיית השידור המפריזה של עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + בוני גינזבורג + מודי בר און ב- 2018 הוא הוא שונה לחלוטין. יש להקים חַיִץ עיתונאי ברור בין תיאור דוקומנטרי ופרשנות תיעודית של העובדות המתרחשות בזירת המשחק ע”י השדרים והפרשנים, ו- לעיני צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל, לבין ווידויים מלאכותיים סובייקטיביים וסיפורים סובייקטיביים רוויים תקוות סובייקטיביות, שמהוּלִים במשאלות לֵב, ו- חוויות אישיות, וגובלים בדעות פרטיות של אותם מחזיקי המיקרופונים מטעמו של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. עמיחי שפיגלר מי שמאייש את כֵּס שדר הטלוויזיה המוביל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים איננו פטריוט גדול יותר ממני, לא של מדינת ישראל וגם לא של הכדורגל הלאומי שלנו. ההבדל והפער המפריד בין שנינו איננו נעוץ ברָף הפטריוטיזם, אלא במושבים עליהם שנינו יושבים. אני יושב על כורסה נוחה המשקיפה על מסך ה- LCD (ראשי תיבות של Liquid Crystal Display) שלי בסלון ביתי. עמיחי שפיגלר יושב לעומתי על מושב טלוויזיה מוגבה ו- רוֹטֵט פלוס מיקרופון. פרנסתו (לא משכורתו) תלויה בשגשוגה של נבחרת ישראל בכדורגל. לא רק שלוֹ. אם נבחרת ישראל תפסיד לא תהיה לו עבודה. לא רק לוֹ. גם לא ל- בוני גינזבורג, עומרי אפק, מודי בר און, ואחרים בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. עמיחי שפיגלר ואנוכי רואים את אותו המשחק בו ניצחה ישראל את אלבניה בתוצאה הרת גורל, 0:2. בת מַזָל עבור ישראל וחסרת מַזָל בשביל אלבניה. בעיניי מדובר במשחק לא טוב ולא איכותי של נבחרת ישראל. רוטיני, שבלוני, משעמם, חסר דמיון, ולא יצירתי – בהתקפה ובהגנה כאחד. נבחרת אלבניה טובה מישראל בדרגה שלימה. עמיחי שפיגלר (שַדָּר נָבוֹן) לא רק נסחף אלא מוביל את הסחף. הוא חושב אחרת ממני ונותן לכך ביטוי. הקומפלימנטים נשפכים שָם על כָּר הַדֶשֶא ללא אבחנה. “…מגיע לנו לשמוח…יש משהו חדש בנבחרת הזאת…”, הוא פולש לסלון ביתי, וזה מה שהוא אומר לי, ללא כחל ושרק לאחר שריקת הסיום. בוני גינזבורג מחרה – מחזיק אחריו, “…גאווה גדולה…גאווה גדולה…נהדר…”. מודי בר און שובר את כל השיאים, “…תראו מה האומה הישראלית מסוגלת להפיק מעצמה כשכולם מכוונים לאותה המטרה… ונותנים את התחת לאותה המטרה…”. מדהים. אינני מתווכח עִימַם.  מוזר, הם ואנוכי ראינו את אותו המשחק בו ישראל גברה 0:2 על אלבניה אולם דעותינו כה חלוקות ו- כל כך מנוגדות. בינינו ולא רק בינינו מי זאת נבחרת אלבניה בכדורגל בדיוק…??? אני בניגוד לעמיחי שפיגלר לא ראיתי שום משהו חדש בתצוגת נבחרת ישראל בכדורגל של ה- 14 באוקטובר 2018 על כר הדשא של אצטדיון “טרנר” בבאר שבע במשחק הניצחון 0:2 נגד אלבניה. עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + בוני גינזבורג + מודי בר און כאילו מבודדים את המשחק ישראל – אלבניה 0:2 מה- Context הכללי, ומורידים את ה- שָלְטֶר ואת המסך בתום המערכה השלישית לפני האחרונה, אולם ההצגה כלל לא הסתיימה. אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מזיזים את הפרגוד ומריעים ו- מוחאים כף למעשה לפני הזמן, מפני ש- המערכה הרביעית האחרונה והמכרעת, ה- Finale, בשלב המוקדם בבית המוקדם שלנו ב- ליגת האומות טרם התקיימה. נחמד שכולם חוגגים ו- מתענגים כאן בגין שני הניצחונות הביתיים על סקוטלנד ואלבניה. אולם הניצחונות הללו משמשים אמצעי בלבד בדרך להשגת המטרה. מטרת הביניים הסופית להעפיל לשלב ה- Play off עדיין ניצבת מנגד, ומסתתרת מאחורי המשחק סקוטלנד – ישראל שיתקיים ב- 20 בנובמבר 2018 ב- אצטדיון “המפדן פארק” ב- גלזגו.

זכורה לי היטב גם היום בחלוף רבע מאה של שנים, אותה הפקת חו”ל הדרמטית ההיא בשידור ישיר שניהלתי וערכתי ב- 13 באוקטובר 1993, בו גברה נבחרת ישראל באופן הסנסציוני ביותר ב- פאריס ב- אצטדיון “פארק דה פראנס” על נבחרת צרפת בתוצאה 3:2 במשחק קדם גביע העולם של ארה”ב 94′. ניצחון ישראל על מַעֲצֶמֶת על בכדורגל כ- צרפת היה כל כך מפתיע, מלבב, ומחמיא (ועוד במשחק חוץ בפאריס) עד שנשיא המדינה עזר ווייצמן החליט לערוך לכבוד השחקנים הנבחרים שלנו ומאמנם הלאומי שלמה שָרְף, קבלת פנים נשיאותית במשכנו בירושלים. מדינת ישראל כולה התענגה וחגגה את הרגע (וזה בסדר גמור), אולם כידוע וכזכור נבחרת ישראל נשארה בסופו של דבר בבית. לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל של ארה”ב 94′, העפילה מהבית המוקדם שלנו נבחרת בולגריה. כל שמחת ניצחון בשלב מוקדם כלשהו בטורניר מורכב בגין שימוש זמני ו- נאות ב- “כלי מלחמה”, גם מבלי לכבוש בסופו של עניין את היעד הסופי, היא לגיטימית ומקובלת. אך היא גם ילדותית. בעצם שמחת עניים שמתאימה לאנשים קיקיוניים. יכול להיות שעיתונאים שמתפרנסים מהופעותיה של נבחרת ישראל בכדורגל ובעיקר מהישגיה (בדרך כלל אירעיים ו- נקודתיים) הופכים בעל כורחם לקיקיוניים. אינני יודע. ברור שמתקיים שם Commentary מלאכותי רווי שבחים בטרם עת. הפרשן שָגִיא כּהֵן אמר באחת הפרשנויות שלו בתום הניצחון 0:2 על אלבניה ב- 14 באוקטובר 2018, כלהלן, “…מותר לנו להיות אוּפוֹרִיים כשפעם אחת אנחנו מנצחים אותם…”. ובכן, התאריך הזה של יום רביעי – 20 בנובמבר 2018 איננו רק מבחן כוחות לנבחרת ישראל במשחקה המכריע נגד סקוטלנד ב- אצטדיון “האמפדן פארק” בגלזגו (Hampden Park Glasgow), אלא גם במידה רבה מבחן לנבחרת השידור של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. מבחן אמינות.

אנוכי מניח לרגע בצַד את ההתרשמות שלי ומבקש להתייחס לרגע ל- אירוע המרגש ביותר עבורי בהתמודדות הזאת ישראל – אלבניה 0:2 ב- “טרנר” ב- 14 באוקטובר 2018. ראיתי מפגן כֵּן של אזרחות, חֲבֵרוּת, ונאמנות אֶמֶת בין שורת השחקנים הישראליים – עַרָבִים הלובשים את מדי הנבחרת הלאומית, הקפטן ביבראס נתכו (צ’רקסי), דיא סבע, בירם כיאל, טאלב טוואטחה, ומואנס דאבור לבין השחקנים הישראליים – יהודים באותה נבחרת ישראל. מחזה מרנין ומשובב נפש. איזה יופי (!).

ניצחון ישראל אמש יום ראשון – 14 באוקטובר 2018 במשחק ליגת האומות באצטדיון “טרנר” בבאר שבע על אלבניה 0:2 (במסגרת ליגת האומות, שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים יום ראשון – 14 באוקטובר 2018) דחף את השדרנים המובילים לצאת מכליהם, מדעתם, מרוב שביעות רצון, התרפקות,  ו- אושר ממשחקה של נבחרת ישראל, והוביל אותם לעבר אופוריה בלתי מרוסנת, לא מוצדקת, ולעת עתה גם חסרת שחר. מי זאת בדיוק נבחרת אלבניה בכדורגל המרוחקת ת”ק פרסה מהצמרת העולמית, ו- דווקא היא הייתה זאת ש- החזיקה בכדור במשחק הזה יותר מ- % 64 מזמן המשחק…??? השַדָּר עמיחי שפיגלר והפַּרְשָן שלו עומרי אפק לא סיפרו את כל האמת לציבור הצופים שלהם. אלבניה איננה מַעֲצֶמֶת כדורגל, היא רחוקה משם, אף על פי כן הייתה טובה מישראל למרות שנוצחה. שני השערים שהובקעו ע”י תּוֹמֶר חֶמֶד (דקה 8) ודִיָא סַבָּע (דקה 83) היו אָקראיים וברי מזל, ולחלוטין בלתי מחויבי המציאות מנקודת מבטה של אלבניה. שני השערים הישראליים האלה לא  נסמכו על “תיאוריית האדם השלישי” במשחק הכדורגל, תורה שגורסת יצירת עדיפות ויתרון מספרי של כמות השחקנים התוקפים על פני השחקנים המתגוננים באזורי ההבקעה, ב- שטחי האש, ו- במרחבי “ההוצאה להורג” (כיבוש שערים) סמוך ל- רחבת ה- 16 של נבחרת כל יריב, ובמקרה דָנַן, אלבניה. השער הראשון של תּוֹמֵר חֶמֶד נכבש בעקבות “בעיטת שער” (בעיטה מקו ה- 5) חזקה וארוכת טווח (כ- 70 מ’) של השוער שלנו אָרִיאֵל הָרוּש (מתנשא לקומה של 1.91 מ’ ומחונן בתנופת רגל איתנה) לעבר תומר חמד ששהה כבר הרחק בחלקת היריב, במחצית המגרש של אלבניה. הבעיטה המחוננת של אָרִיאֵל הָרוּש הפכה למסירה מדויקת שתפשה את הגנת אלבניה לא עירנית, מופקרת, לא ערוכה נכון, וגם מנמנמת. הגנה ש- לא צפתה במוֹעֵד את אימת הסכנה המאיימת על שערה. שערו של תומר חמד לא נבע בגלל עליונות ישראלית כלשהי, ו/או עדיפות קבוצתית ישראלית מתוכננת, אלא היה פְּרִי מזדמן אָקראי שתּוֹמֶר חֶמֶד קטף מהעֵץ. צריך לומר ולהוסיף כאן גם שעמיחי שפיגלר ועומרי אפק הנסחפים, הנלהבים, והנרגשים, לא הסבירו מייד את פשר החוקה לצופים התמהים, כי בעת “בעיטת שער” של אריאל הרוש מתבטל חוֹק הנבדל אם תּוֹמֶר חֶמֶד קיבל את הכדור במישרין משוערו (ראה חוק מס’ 11 “הנבדל” סעיף ד’). גם השער השני שכבש דיא סבע מטווח של 17 מ’ לא נבע מתכנון מופלג כלשהו. הכדור שלו חדר במזל גדול דרך כל ההגנה הצפופה של אלבניה, פגע כפי הנראה (על פי מראה עיניי) ברגלו השמאלית של שחקן אלבניה בשֵם Vrioni (מס’ 11), משם ניתז למותן – חזה של של עוד שחקן אלבני בשֵם Ximshiti, שינה את מסלולו, פגע ב- קורה הימנית של השער האלבני (מנקודת מבטו של דיא סבע), וחדר פנימה. היה מדובר בשער עצמי. נבחרת ישראל ניצחה ב- “טרנר” 0:2 אולם אלבניה הייתה טובה ממנה.

עמיחי שפיגלר הוא הראשון ש- איננו מסתיר את התפעלותו בעת רגעי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…ישראל ניצחה בפעם השנייה ברציפות…בפעם האחרונה זה היה ב- 2011…”.

עמיחי שפיגלר ממשיך לחוות את דעתו ברגעי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…ניצחון חשוב מאוד של נבחרת ישראל על אלבניה, שֵש נקודות תוך שלושה ימים, ומקווים שתהיה לזה המשכיות ב- 20 בנובמבר…”.

עומרי אפק נשמע נרגש ברגעי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה, ומגלה לצופיו את הסיבה : “…נבחרת ישראל שנותנת סיבה להאמין בכדורגל שלנו אחרי ימים לא פשוטים…”.

עומרי אפק מנמק את גרסתו הנ”ל בעת רגעי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…ליגת האומות נתנה לנבחרת ישראל לחזור לרגש את הקהל…להתחבר לקהל…והיא לקחה את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים…ונשאר לה עוד משחק אחד לשים את עצמה במקום שהיא רק לא חלמה עליו לפני כמה חודשים…”.

בוני גינזבורג נרגש עד למאוד בימי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה, ומתפלסף כלהלן : “…גאווה גדולה…גאווה גדולה…בעיקר מהדרך שבה הנבחרת היום בשביל לנצח צריכה לסבול…הם סבלו לכל אורך המשחק הזה…”.

צופי הטלוויזיה מוצאים גם את הנווט מודי בר און נרגש ונסער ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה, כשהוא מדגיש בפניהם : “…איזה כיף להיות ישראלי הלילה…איזה כיף להיות ישראלי…”.

בוני גינזבורג ממשיך לסעור ולהתרגש ברגעי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה. אי אפשר לטעות בשפת גופו ההחלטית ולא בנימת הטקסט שלו : “…אנחנו יכולים להיות גאים בכדורגל שלנו…”. אין לו שום התלבטות. הוא מרים את רָף הציפיות. אנשים נבונים מנמיכים את הרָף. בוני גינזבורג מרומם אותן.

עמיחי שפיגלר שמח וטוֹב לֵב, ושָרוּי במצב רוח משופר ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…מגיע לנו לשמוח…יש משהו חָדָש בנבחרת הזאת…”.

עומרי אפק רווי תקוות ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…ניצחון נהדר גם נגד נבחרת סקוטלנד…קורים דברים טובים…והקהל מתחבר…”.

אלי אילדיס חושף בגאווה את ההיסטוריה הישראלית ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…בפעם האחרונה שנבחרת ישראל הצליחה לחבר שני ניצחונות רצופים בבית הייתה במארס 2011…”.

מירי נבו מדקלמת ו- מעבָּה את אלי אילדיס ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה, וכך שחה לצופיה : “…אז שבע שנים וחצי אח”כ בהנהגתו של אנדי הרצוג מנצחת ישראל שני משחקי בית רצופים וגברה בצורה משכנעת על אלבניה…”.

שגיא כהן נפעם בעת רגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…הגול הראשון שלנו זה “מַט סנדלרים” (מונח ששאול ממשחק השחמט, המתאר ניצחון קל על יריב רשלן ועיוור)…מַט סנדלרים…מַט סנדלרים…”. (הערה שלי : בהמשך הוברר כי עדותו של הפרשן שגיא כהן היא הכי הגיונית, הכי שקולה, הכי מאופקת, וגם הכי זהירה בקֶרֶב צוות המוחות (Brain trust) המתוגבר של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, ו/או בשמו החדש “ערוץ הספורט של ישראל”).

המגישה באולפן מירי נבו לובשת גלימה של נביאה ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה, ומחווה את דעתה כלהלן : “…נבחרת ישראל עשתה צעד משמעותי כאמור לעבר הכניסה ל- Play off של ליגת האומות…”.

מוטי פשחצקי ניצב על כר הדשא ב- “טרנר” ו- מחייך מאוזן לאוזן ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה (מתפרץ לתוך הטקסט של מירי נבו), ונסחף גם הוא : “…תוצאת ניצחון יוצאת מן הכלל במשחק הזה…”.

בוני גינזבורג מצהיר בעונג ברגעי האופוריה הגדולים לאחר לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה : “…יש פה שינוי עם המאמן אנדי הרצוג…נהדר…(!)”.

בוני גינזבורג עדיין נרגש מאוד ברגעי האופוריה הגדולים לאחר הניצחון 0:2 על אלבניה, ומתעקש  להרים עוד ועוד את רָף הציפיות : “…כל הכבוד…כל הכבוד לנבחרת ישראל היום…”.

מודי בר און מרחיק לכת מכולם, הוא מעצים את הַאוּפוֹרְיָה, מסכם אותה באושר, משתפך, ובסיפוק עצום מעפיל עִמָה לפסגה נוספת, לעבר שיא חדש. כך הוא יוצא מכֵּלָיו, ו- אומר לצופיו כהַאי לִישָנָא : “…תראו מה האומה הישראלית מסוגלת להפיק מעצמה כשכולם מְכַוְונים לאותה המטרה…ונותנים את התחת לאותה מטרה…”. אבל הֵי, רק רגע אחד, מי זאת בדיוק נבחרת אלבניה בכדורגל…???

אני חושב ש- הפרשן שגיא כהן היה אמש בסופו של עניין האדם הכי הגיוני, הכי שקול, הכי מאופק, וגם הכי זהיר ב- צוות המוחות (Brain trust) המתוגבר של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ו/או בשמו החדש “ערוץ הספורט של ישראל”. הוא שגיא כהן השיב לתמיהתו של אלי אילדיס ש- שַח לו, כלהלן : “…שני ניצחונות רצופים של הנבחרת בבית אז זה ריאלי כבר להתחיל לתכנן על ה- Play off…?”, וכה השיב לפונה ואמר לצופיו : “…רק רגע…אני הוא זה שצריך להיות הורס את האופוריה… אתה רואה…אתה רואה איך אנשים באים…אנשים אומרים שהיינו מצוינים היום …ש- שָלָטְנוּ… שהוּטְמֵעָה השיטה…הובלנו…(אלי אילדיס מתפרץ לתשובתו של שגיא כהן ומעיר, “…האלבנים החזיקו יותר מ- % 64 מהזמן בכדור…”) אנחנו פשוט כל כך רגילים להפסיד את המשחקים האלה…מותר לנו להיות אוּפוֹרִיים כשפעם אחת אנחנו מנצחים אותם…נפוליאון אמר תמיד שהוא לא רוצה גנרלים מוצלחים, הוא רוצה גנרלים עם מזל…אנדי הרצוג פותח את משחקי הבית שלו עם המון מזל…לנבחרת ישראל יש סיכוי מתמטי להעפיל…יש פה עוד המון דברים לעשות…מה כן…הנבחרת באמת משחקת במערך שהיא צריכה לשחק…מה שיש לך בא לידי ביטוי בשני משחקי הבית האלה…עכשיו צריכה לבוא היכולת של נבחרת ישראל להתקדם מכאן והלאה…”.

ובכן, הוותיקים בינינו יודעים כיצד אופוריה מתחילה וגם כיצד היא מסתיימת. אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ה- כפופים להתרגשות רבה, לסערת רוחות, ולשמחת הניצחון, הרימו את נֵס רָף הציפיות גבוה מִידַי. הם לא בהכרח טָעוּ, גם אם מדובר בנבחרות כדורגל ננסיות כ- סקוטלנד ואלבניה (מאידך, גם נבחרת ישראל איננה בדיוק “גוּלִיבֶר”). על כל פנים היה רָאוּי ו- מוּטָב להם להמתין קִמְעָא (עד ה- 20 בנובמבר 2018) עם הקומפלימנטים, ודווקא להנמיך ציפיות. ארבעת הפטריוטים עמיחי שפיגלר + עומרי אפק + בוני גינזבורג + מודי בר און עלולים למצוא את עצמם בעמדה לא נוחה, כ- מעֵין מוכרי אשליות, אם יוברר כי נבחרת ישראל תחת שרביטו של האוסטרי אנדריאס הרצוג לא תסיים במקום הראשון, ותודח. בניגוד לבוני גינזבורג שהצהיר בפני צופיו את הטקסט הזה, “…יש פה שינוי עם המאמן אנדי הרצוג…נהדר…(!)”, אנוכי אינני מבחין ולא רואה לפי שעה שום שינוי מפליג. עדיין מדובר בסתיו 2018 באוסף שחקנים ישראליים נבחרים לא מרשימים, שחקנים שאינם מפגינים יצירתיות, לא דמיון, לא מי יודע מה איזה טכניקת משחק מיוחדת ו- שליטה אישית יוצאת דופן בכדור, לא תיאום מעורר פליאה, לא איזה כושר גופני מדהים, וגם לא שוּם משחק קבוצתי שמעניק לשחקני ההתקפה של ישראל יתרון ברור ועדיפות על שחקני ההגנה של אלבניה וסקוטלנד. כל זה עדיין איננו ועדיין לא קיים.

שתי הערות שוליות הנוגעות לבימוי שגוי, לא מתואם, ו- לא מסונכרן בין ה-Video ל-Audio :

א. אינני יודע מי היה הבימאי של השידור המורכב, המפורט, והממושך של ישראל – אלבניה 0:2, אולם בשעה שהפרשן בוני גינזבורג שוחח וניתח ל- צופיו ב- Pre Game Show את איכות שלישיית הבלמים הישראלי איתן טיבי + שרן ייני + עומרי בן הרוש, החליט הבימאי הזה להראות על המרקע באופן רציף דווקא את השוער אריאל הרוש ולהתעלם לחלוטין מטקסט הפרשן. מדובר בשגיאה ו- פגם בימוי לא רק בולט ולא מסונכרן בין ה- Video ל- Audio, אלא בעיקר מטופש.

ב. בהזדמנות נוספת אחרת בעוד בוני גינזבורג מדגיש את חשיבות הכושר הגופני והכושר המנטאלי וגם ציין שהוא חקר את הנושא עם מומחה לכושר גופני (מבלי לנקוב בשמו), בחר הבימאי במקביל להראות משום מה באופן סתמי ו- קונקרטי דווקא את שני השחקנים טאלב טאווטחה ומואנס דאבור. שום קשר בין טקסט ה- Audio לבין תמונת ה- Video.

הערה אחרונה : “ערוץ הספורט של ישראל” חייב להצטייד חיש מהר למען צופיו בטכנולוגיה מודרנית של מצלמות SSM ׁ(ראשי תיבות של Super Slow Motio). מערכות ה- Replays שלו משדרות תמונות באיכות מיושנת ו- דַלָה לעומת הקולגות שלהם בחו”ל.

סוף הפוסט מס’ 770. הועלה לאוויר ביום שני – 15 באוקטובר 2018. כל הזכויות שמורות.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *