פוסט מס’ 777. אז ועכשיו (1). (חלק 1). נועד לאנשים חושבים. הפוסט הועלה לאוויר בהשראת קֹהֶלֶת בן דוד מלך ירושלים ובהשראת ספרה של ברברה טוכמן “מצעד האיוולת”. פוסט מס’ 777 הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בנובמבר 2018. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס’ 777. 

פוסט מס’ 777. אז ועכשיו (1). (חלק 1) נועד לאנשים חושבים. כותרת ראשית (1): הפוסט נחקר ונכתב בהשראת הַמָסָה התנ”כית של קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מלך ירושלים ובהשראת ספרה של הסופרת היהודייה-אמריקנית ברברה טוכמן (Barbara Tuchman) “מִצְעַד הַאִיוֶולֶת” (The March of Folly). לאחרונה עיינתי וקראתי שוב בספר התנ”כי המעניין “קֹהֶלֶת” ובמשנתו הפילוסופית של אותו קֹהֶלֶת בערוב ימיו אודות הרוטינה הפסימית האלוהית הגלובאלית שלו, שמסתכמת ו-מנוסחת היטב ב-13 המילים האלה, כלהלן :  “מַה שֶּהָיָה הוּא שֶּיִהְיֶה, וּמַה שֶנַּעֲשָה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש”. (ספר “קֹהֶלֶת” פרק א’ פסוק 9). באשר לברברה טוכמן : בפרק הראשון בספרה “מִצְעַד הַאִיוֶולֶת” (מומלץ לכל דיכפין), הקרוי, “נקיטת מדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי”,  כותבת ברברה טוכמן כלהלן : “לאורך ההיסטוריה כולה ללא הבדל מקום ותקופה אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן. נראה כי כושר הביצוע של האנושות בתחום הממשל, גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט כמעט בכל תחום אחר. והחוכמה שאפשר להגדירה כשימוש בשיפוט בהסתמך על הניסיון, מופעלת בו פחות מן הראוי, והשימוש בה קטן מן הנדרש. מדוע פועלים אנשים הנושאים במשרות רמות, לעיתים קרובות, בניגוד למה שמורה ההיגיון, ובניגוד לאינטרס העצמי הברור ? מדוע רואים אנו שלעיתים קרובות אין הליך החשיבה הנכונה מתפקד ?” פוסט מס’ 777 (חלק 1) נועד לאנשים חושבים. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב-21 בנובמבר 2018.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 487. ערוץ 1 וכלכלה טלוויזיונית. שידורי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ובעולם) עולים כסף אך שווים זהב. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 487. כל הזכויות שמורות. 

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, עד 2 ביוני 2007. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור יָרוּד ועלוב לא העפיל לתאריך היעד הסופי ההוא. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה בבושת פנים, בגין שחיתות והענקת שוחד מסך. (המסמך ההיסטורי החשוב הזה, דו”ח ההדחה מלפני יותר מ-18 שנים, מונח על מדפי ארכיון הממשלה).  יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור יָרוּד ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז”ל ההיא. עסק מחורבן.

2. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם , “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

פוסט מס’ 777. כותרת ראשית (2) העוסקת ב- ניסוחים בינלאומיים : “שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדיו”(הנרי מילר). “אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת”(אנדרה ז’יד). “הַנִיצָחוֹן  שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר ימים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי”(שארל פגאי). “מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת – הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת”(ג’ורג’ ברנארד שאו). “אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דיבורים” (ג’ורג’ ברנרד שאו). “מוּטָב למוּת על רגליך מאשר לחְיוֹת על ברכיך” (דולורס לברון).

שלוש עדויות ותזכורות לדיראון מתוך מאות. עיתונאי ערוץ 1 ז”ל ועיתונאי רדיו “קול ישראל” ז”ל ראו את המראות הנבזיים, הקשים, והחמורים ו-מילאו את פיהם מים. הם (רובם לא כולם) התחפרו במדמנה הפרטית שלהם כאילו ניהולו המושחת והענקת שוחד מסך רווי נפוטיזם ופוליטיזציה של מנכ”ל רשות השידור שלהם איננו נוגע להם. הם הרי ראו את עצמם והחשיבו את עצמם ל-נבחרי העיתונאות האלקטרונית, ולכן, להם לא יקרה מאום. רובם שם הפכו גם הם ל-ז”ל. תמוה מאוד, מביך מאוד, ובלתי מובן מאוד כיצד איש כל כך ירוד, לא מוכשר, מופרך, חנפן של השלטון, ועלוב מן ההיבט המקצועי העפיל ב-2002 לרמה העליונה של מנכ”ל רשות השידור, מבלי שהמסננת האנושית שנועדה למנוע מינויים רעים וכושלים כאלה בראשות השופט בדימוס יצחק רביבי (האחראי על בדיקת מינויים בכירים ציבוריים בשירות המדינה) ושני הגופים ברשות השידור, הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור נכשלים בתפקידם.    

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית בעיתון “הארץ” של העיתונאית ענת באלינט : “הממשלה אישרה ברוב גדול הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל”. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור מופרך, יָרוּד ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות של שחיתות ושוחד מסך לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז”ל ההיא. שם במקום הנידח ההוא אלוהי ההִיגָיוֹן והיוֹשְרָה הועיד לו את גורלו. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית בעיתון “מעריב” : “הודח” (!). מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק ממשרתו הרמה ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. יוסף בר-אל איש מופרך, יָרוּד, ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז”ל ההיא. שם במקום הנידח ההוא אלוהי ההיגיון והיושרה הועיד לו את גורלו. (באדיבות העיתון “מעריב”).

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון “הארץ”. ידיעה עיתונאית של ענת באלינט שעוסקת בעוד אחד מ- משחקי ההישרדות הפוליטיים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל, וכותרתה איננה זקוקה לשום פירוש : “ימים לפני שהודח אישר יוסף בר-אל כתב לנסיעתה של דליה איציק לדרום קוריאה”, ובגוף הפוסט : “שלושה ימים אח”כ הצביעה דליה איציק נגד הדחתו של יוסף בר-אל”. עסק מופרך, אפל, ו-עלוב. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

סדרת 13 הספרים שדנה ועוסקת ב-“מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך מחקר וכתיבת 13 ספרי הסדרה ראיינתי במשך 20 (עשרים) שנים מאז 1998 ועד היום הזה של 21 בנובמבר 2018 כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. הסדרה  עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ-2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות.

א. “לאהוב את אנה”. סדרת ריאליטי המשודרת בערוץ 12 בהשתתפות אנה ארונוב. אהבה כנה איננה נחלה של קרני השמש.

אנה ארונוב בת 36 לעולם לא תוכל למצוא את אהבתה בפרהסיה לאור הזרקורים ומצלמות הטלוויזיה בהיעדר אווירה אינטימית אישית פרטית וחושנית, ונטולת מתח סקסואלי. מוזר מאוד כיצד אנה ארונוב הסכימה להיחשף בצורה כל כך מלאכותית, לא כֵּנָה, ו- נעדרת סיכויים אולם רווייה ביחסי ציבור. מפליא גם כיצד הפרטנרים המועמדים לזכות בתשומת לבה הסכימו להתייצב בפניה ב-“מסדר זיהוי” כל כך מגוחך. אי אפשר לתור אחרי אהבה, אינטימיות, וקשר של אהבה פיזית ונפשית בהשתתפות אנשי הטלוויזיה בימאים, מפיקים, צלמים, אנשי קול, וכו’ שמסתובבים סביבה וסביב הגברים שחושקים בה ו/או היא בהם. גם מר גבריאל בוקובזה הפסיכולוג שלה בסדרה “לאהוב את אנה” איננו יכול לעזור לה. אין לי צל של מושג קלוש כמה כסף  קיבלה “אנה” מההפקה תמורת הסכמתה להיחשף בריאליטי המופרך הזה. על כל פנים היא פתטית, כושלת, ו- נראית אבודה עוד בטרם עלתה הסדרה הזאת לאוויר. אבודה כפי שנראתה ונחשפה אז ב- “הישרדות תאילנד” (שודרה בערוץ 10 לפני 6 שנים בחודשים מאי – אוגוסט של שנת  2012) בשעה שמצלמת טלוויזיה מתעדת אותה מציעה את אהבתה לאיתי תורג’מן. רגשות אהבה אינטימיים, כֵּנִים, ו- אמיתיים בין גבר לאישה ו/או בין אישה לגבר, אינם מנת חלקם של זרקורי ומצלמות הטלוויזיה, ולא זקוקים ליחסי ציבור. אנה ארונוב היא השחקנית הראשית מבחירה וביודעין ב-עסק טלוויזיוני מגוחך, נפסד, ו/או מזויף. שלוש ההגדרות תופשות.

ב. מועדון הכדורסל העשיר ובעל יכולות של מכבי ת”א בראשות ה-יו”ר שמעון מזרחי פלוס דייוויד פדרמן ובנו דני פדרמן ואודי רקאנטי, הפך למועדון מוּבָס ותחנת רכבת של מאמנים (זרים) ושחקנים (זרים). גם ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הרים ידיים ונכנע סופית. ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף אימצו סופית את מדיניות שידורי ה- Off tube מהאולפן בהרצליה במקום לשדר ישיר את המשחקים מהשטח, ממוקד ההתרחשויות. האמריקניזציה והדולריזציה של הכדורסל הישראלי בכללו וגם של מכבי ת”א מציבים חיץ עמוק, ארוך, ורחב בין סמל המועדון הוותיק לבין שחקניו השכירים. לאחרונה עיינתי וקראתי שוב בספר התנ”כי המעניין “קֹהֶלֶת” ובמשנתו הפילוסופית אודות הרוטינה הפסימית האלוהית הגלובאלית, שמנוסחת היטב ב-13 מילים האלה, “מַה שֶּהָיָה הוּא שֶּיִהְיֶה, וּמַה שֶנַּעֲשָה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש”. משנתו זאת של שלמה המלך (אחד האישים הכי חכמים בהיסטוריה האנושית) שנאמרה בערוב חייו, היא עולמית ושייכת לכל האנושות החיה בכדור הארץ. היא איננה נקודתית ולא פרטנית. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן היו שמחים לאמץ אותה אולם אינם יכולים לבנות עליה לרוע מזלם בימים אלה, למרות ש-מכבי ת”א שלהם הייתה בשעתו 6 פעמים אלופת אירופה בשנים 1977, 1981, 2001, 2004, 2005, ו-2014. מכבי ת”א הייתה פעם הקבוצה של המדינה. הציבור הזדהה עמה. מאז שהחלה לפטר ברצף מאמנים ולקנות ולהחליף שחקנים זרים כמו גרביים (ה-“גֶרֶב” האחרונה הייתה האמריקני רמון סשנס שחבר לפני שלושה שבועות למכבי ת”א ועכשיו חזר הביתה) היא איבדה שני יתרונות עַל מוסריים יְשָנִים אבל חשובים, את ייחודה ואת זהותה, והפכה היום ל- קבוצת נישה זרה. היא איננה מעניינת עוד.

האם מדובר בגזירת גורל של אלוהי הגורל ? האם מדובר בניהול עשיר ומופרך ? והאם מכבי ת”א תוכל לשחזר בכל זאת את גדולתה למרות הרשום לעיל ?

אמש (יום שלישי – 20 בנובמבר 2018) ניגפה מכבי ת”א במחזור ה- 8 ב- Euroleague בטורקיה בפני הקבוצה אנדולו אפס בתוצאה 77:90 תחת שרביט אימונו של המאמן היווני החדש שלה יואניס ספרופולוס , לאחר פיטוריו והדחתו של המאמן הקודם הקרואטי נוון ספחיה. ניב רסקין וגור שלף שידרו ישיר את המפלה בטורקיה מהאולפן בהרצליה. מכבי ת”א מובסת וניב רסקין וגור שלף הרימו גם הם ידיים ונכנעו. הם כבר לא טסים לאתרי התחרויות אלא נשארים בארץ ומשדרים לצופיהם ישיר Off tube מאותו המוניטור המשותף להם ולנו באולפן בהרצליה. עיתונאות של כלימה. ועוד דבר. צריך להבין כי תקציבה הענק של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א לעונת 2019 – 2018 נע סביב 110.000000 (מאה ועשרה מיליון שקל) אולם הקבוצה העשירה הזאת על שלל ציוותי שחקניה הזרים ושורת המאמנים הזרים שלה מפסידה גם בליגת העל בישראל לקבוצת גלבוע / גליל תחת שרביט אימונו של הישראלי אריאל בית הלחמי ואשר תקציבה עומד רק על 7.000000 (שבעה מיליון) שקל בעונת 2019 – 2018. מכבי ת”א היא ברגע זה נבחרת רופסת בשורותיה אוסף עצום של שחקנים זרים ומובילים אותם מאמנים זרים, אבל המנהיגות שלה היא ישראלית, מנהיגות ישראלית חושבת והנהלה עתירת ניסיון וממון בראשות שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן ובנו דני פדרמן + אודי רקנאטי בעלת הישגי עבר מוכחים בארץ ובאירופה. לא ברור מה קורה כאן, נוכח הפער העצום השורר בין הפוטנציאל המקצועי והכלכלי של מכבי ת”א לבין ההישגיות הרדודה טבלאות הליגות. מדובר במימוש קלוש. צריך לזכור כל העת עובדה מדאיגה אחת כי בחמש השנים האלה בין 2013 ל- 2018 איישו את משרת המאמן הראשי 7 (שבעה) מאמנים : דייוויד בלאט, גיא גודס, ז’אן טבק, ארז אדלשטיין, רמי הדר, נוון ספחיה, ועכשיו יואניס ספרופולוס. האמריקניזציה והדולריזציה עשו ועושים שמות גם בטובים ביותר. רחמנות עכשיו לראות את שני הישראליים הצעירים יובל זוסמן וגם את דני אבדיה לובשים את מדי מכבי ת”א.

פוסט מס’ 777. כותרת ראשית (3) : בסופו של חזון מַר ו-קְלוֹקֵל אָרוֹך שנים, ברור לכולם כי תהליכי האמריקניזציה והדולריזציה הפועלים בכל עוּזָם בארץ, ינצחו ויביסו את הכדורסל הישראלי ואת מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, אך גם את עתודת נוער הכדורסל הישראלי שעדיין נותר לפליטה. האמריקניזציה והדולריזציה השמידו ברבות השנים כל חלקת כדורסל טובה בארץ הזאת. מדובר בנזק ספורטיבי-אזרחי שאוטוטו הופך לבלתי הפיך. 

ראה תוספת עבר ב- פוסט מס’ 660 : אינני כופר בזכותם של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן להפוך את מכבי ת”א לקבוצת נישה טלוויזיונית פרטית קטנה של קוֹמֶץ. מדובר בממון פרטי וכאמור בקבוצה פרטית. אנוכי אינני מצטרף לציבור הצופים הדַל שלהם ב- ערוץ הספורט מס’ 58 בכבלים בתשלום. מדובר כבר זמן רב בקוריוז טלוויזיוני. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א איבד את זהותו הלאומית במרדף המטורף שלו אחרי התהילה. האושר נמצא ממש לידך, אינך צריך לרוץ ולחפשו במרחקים.

ג. מאמן הכדורסל המופסד צבי שרף וקבוצתו המופסדת מכבי ראשל”צ.

מכבי ראשל”צ תחת מנהיגותו של מאמנה צבי שרף ספגה שלשום ביום שני – 19 בנובמבר 2018 תבוסה בביתה מול הפועל ת”א 85:62. כזכור גברה מכבי ראשל”צ של צבי שרף על קבוצת מכבי ת”א 77:86 ב- 1 באוקטובר 2018, ועל הפועל ירושלים 81:92 ב- 2 באוקטובר 2018 במסגרת גביע Winner בכדורסל וזכתה בפרס. אצה לו דרכו של מומחה הכדורסל של עיתון “הארץ” מר אריה ליבנת, וביום חמישי – 4 באוקטובר 2018, פרסם בעיתונו כותרת ראשית משגשגת ומחמיאה לטובתו של צבי שרף בזו הלשון , “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”. האם היה מדובר אז בכותרת נכונה ו- עניינית ו/או שמא רק רעשנית…?

ד. סקוטלנד ניצחה באצטדיון “האמפדן פארק” בגלזגו את ישראל 2:3 בליגת האומות, וכפי הנראה הודחה מהמשך המפעל האירופי היוקרתי. שידור ישיר אמש ביום שלישי – 20 בנובמבר 2018 של עמיחי שפיגלר ועומרי אפק מהשטח ממוקד ההתרחשות בערוץ 13.

בתום התמודדות ההפסד הזה (יום שלישי – 20 בנובמבר 2018) של נבחרת ישראל נגד נבחרת סקוטלנד 2:3  בגלאזגו (מי זאת בדיוק נבחרת סקוטלנד בכדורגל…?) פרסמו שני השדרנים עמיחי שפיגלר ועומרי אפק את דעתם המקצועית הזאת אודות עתידה של נבחרת ישראל הנוכחית בלשון מסורבלת, כלהלן : “…אני יודע שיש עכשיו הרבה אנשים מאוכזבים בבית אבל בכל זאת קרו דברים טובים בנבחרת הזאת בקמפיין הזה…בואו ננסה לשמור על אופטימיות…יש עם מי לעבוד…גם היום אם נפלנו קצת מהסקוטים, עדיין יש חומר שאפשר לעבוד אִיתּוֹ, ואי אפשר לבטל יותר את נבחרת ישראל…מכאן העבודה שלהם, שזה רק ילך קדימה…”. עמיחי שפיגלר מוסיף, “…מסכים אִיתְּךָ…”. דעה דומה אודות עתיד הכדורגל הישראלי שמעתי מ-מומחי הכדורגל בארץ ב- 18 בספטמבר 1949 בתום משחק הגומלין באצטדיון “המכבייה” בתל אביב ישראל – יוגוסלביה 5:2 במסגרת קדם גביע העולם של מונדיאל ברזיל 1950. כזכור הביסה יוגוסלביה הגדולה ההיא (בשורותיה שיחקו אז זלאטקו צ’ייקובסקי וסטפאן בובק) את נבחרת ישראל 0:6 במשחק הראשון בבלגראד ב- 21 באוגוסט. במשחק הגומלין בתל אביב הובילה יוגוסלביה כבר 4:0, אולם אז הבקיע יהושע גלזר פעמיים את השער היוגוסלבי וצימק את ההפסד ל-4:2. היישוב הקטן במדינת ישראל דרדק צעיר בן שנה יצא מכליו מרוב שמחה, והמומחים בארץ העניקו תקוות גדולות לכדורגל הישראלי. זה קרה לפני 69 שנים. אח”כ נשמעה באולפן המנווט בהרצליה ביום שלישי – 20 בנובמבר 2018 גם דעתו האופטימית של הפרשן בוני גינזבורג אחרי ההפסד לסקוטלנד 2:3, אולם היא לא הייתה חשובה דיה כדי לדון בה.

ד.1. עיתונאי “הארץ” ניר צדוק ׁ(סוקר, מנתח, ו-כותב מעולה) נשלח מטעם עיתונו לגלאזגו בירת סקוטלנד ו- נכח באצטדיון “האמפדן פארק” במשחק ההפסד של נבחרת ישראל לנבחרת סקוטלנד 2:3. בליגת האומות. 

פוסט האנליזה רחב הידיים שפרסם ניר צדוק בעיתון “הארץ” (יום חמישי – 22 בנובמבר 2018) אודות משחק ההפסד לסקוטלנד 2:3 וכותרתו “האכזבה לא זרה לישראל. ההזדמנות לעמוד במטרה, דווקא כן”, ראוי לעיון וקריאה. ניר צדוק יודע לנתח, יודע לנמק, וגם מוכשר לנסח את רשמיו. במקום אחד בפוסט שלו הוא רושם, כלהלן : “…העובדה (שנבחרת ישראל) הצליחה להגיע מרחק החמצה (של תומר חמד) מהמקום הראשון היא מבוא לאכזבה, אבל גם לעידוד. בכדי לפספס צריך קודם כל להתקרב…”. כתיבה נָאָה והיגיון צרוף. במקום אחר סמוך לציטוט הקודם כותב ניר צדוק, כך : “…על פי כל התחזיות והמודלים העדכניים, ישראל עדיין לא איבדה את הסיכוי להגיע לפליי-אוף ליגת האומות במארס 2020. היא אומנם סיימה במקום השני, אבל אם יקרו ככה וככה דברים לנבחרות אחרות, אז אולי תגיע תגיע דרך החלון אל המקום אליו לא הגיעה דרך הדלת…”. דיווח לא רק נכון ו- מדויק למען קוראיו אלא גם מנוסח היטב וכתוב בצורה מאוד נָאָה.

ה. תזכורת : בוני גינזבורג ומירי נבו מייצגים עיתונאות דַלָה ברדיו גלי צה”ל. שניהם ממלאים שעת שידור ברדיו גלי צה”ל ב- דיבורים ללא נתונים, במֶלֶל סְרָק. ואז בא עיתונאי “הָאָרֶץ” אריה ליבנת ועושה לשניהם בי”ס. צל”ש לעיתון “הארץ”. מתקרב הרגע בו הנזקים העצומים שגורמים ומסֵבים האמריקניזציה והדולריזציה לכדורסל הישראלי האותנטי – יהיו בלתי הפיכים.   

בוני גינזבורג ומירי נבו החמיצו הזדמנות חשובה לתקוף בתוכנית הספורט של רדיו גלי צה”ל (יום חמישי – 4 באוקטובר 2018) את פרשת “האמריקניזציה” שפושה בכדורסל הישראלי מזה עשרות שנים וכילתה ו- מכלה כל חלקה טובה בה טמון כישרונו הרב של הנוער הישראלי. שניהם היו חייבים לדון ולו בקצרה ערב פתיחת משחקי ליגת העל של עונת 2019 – 2018, לפחות כ- תזכורת, ולהצהיר בפני מאזיניהם כי עולם הכדורסל הישראלי המקורי והאותנטי הולך ונעלם. אילו בוני גינזבורג ומירי נבו היו עיתונאים נבונים, חרוצים, וידענים הם היו מפרסמים ערב תחילת משחקי ליגת העל בכדורסל בשבת – 6 באוקטובר 2018 את נתוני התקציבים הפיננסיים של עונת 2019 – 2018, שמממנים את תפעולן של תריסר הקבוצות בליגת העל בכדורסל רוויות המוני שחקנים אמריקניים, ודנים באפקט שלהם. וחוץ מזה : נבחרת ישראל בכדורסל תחת הדרכתו של המאמן הלאומי ארז אדלשטיין נכשלה בספטמבר 2017 להעפיל (ועוד במגרשה הביתי נוכח קהל ביתי בהיכל הספורט ביד אליהו) להעפיל לטורניר הגמר של אליפות אירופה 2017. בעקבות הכישלון הוּדָח ארז אדלשטיין וסוּלָק ממשרתו הלאומית הרמה. כנ”ל לגבי נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט אימונו של עודד קטש שכשלה עכשיו בספטמבר 2018 להעפיל לטורניר הגמר של אליפות העולם שתיערך בקיץ 2019 בסין. שחקני נבחרת ישראל ומאמנם עודד קטש הפסידו ב- 16 בספטמבר 2018 ב- לייפציג לנבחרת גרמניה 98:112 ואיבדו כל סיכוי מעשי להשתתף במפעל ה- מונדובאסקט (כאמור ב- 2019 בסין). המאמן הלאומי עודד קטש לא הודח. יתירה מזאת : הוא עודד קטש המאמן הלאומי הכושל ממשיך לעשות לביתו בקבוצת הפועל ירושלים. הכדורסל הישראלי המקורי שלנו כפי שהיכרנו אותו פעם, דוֹמֶה היום ל- נחלת העבר. מַר ועָצוּב. בוני גינזבורג ומירי נבו ממלאים שעת שידור ברדיו גלי צה”ל ב- עיתונאות דַלָה. עיתונאות משעממת ו- כלומניקית שנשענת על המון מֶלֶל, המון דיבורים, והמון פרשנות כללית לא ממוקדת ונעדרת עובדות. פספוס מוחלט. ואז בא העיתונאי אריה ליבנת איש “הָאָרֶץ” ומלמד היום, יום ראשון של 7 באוקטובר 2018, את בוני גינזבורג ומירי נבו שיעור מאלף בעיתונאות אמת, יעילה, מעניינת, ורלוואנטית. אֲרְיֵה לִיבְנָת מביא היום בפרוטרוט במדור הספורט של “הָאָרֶץ” אינפורמציה פיננסית – כלכלית אודות תקציבן השנתי לעונת 2019 – 2018 של שתיים עשרה הקבוצות המאיישות את ליגת העל בכדורסל של מדינת ישראל. טבלת עובדות מוניטריות ופיננסיות, שמטילות צֵל עיתונאי כבד על בוני גינזבורג ומירי נבו. בוני גינזבורג הוא אולי פרשן אולם הוא איננו עיתונאי. כנ”ל מירי נבו, קריינית / מגישה שאינה עיתונאית. מתברר כי תקציבה השנתי של קבוצת מכבי ת”א בעונת הכדורסל הנוכחית של 2019 – 2018 עומד על כ- 100.000000 (מאה מיליון) שֶקֶל והוא גדול יותר מסַךְ תקציבן הכולל של עֶשֶר קבוצות יחדיו (הפועל חולון + הפועל באר שבע + מכבי ראשל”צ + בני הרצליה + עירוני נֵס ציונה + הפועל אילת + מכבי אשדוד + הפועל תל אביב + גלבוע / גליל + עירוני נהריה), תקציבים שמגיעים ל- 84.000000 (שמונים וארבעה מיליון) שקל. כמו כן מפרט בנוסף אריה ליבנת למען קוראי עיתון “הָאָרֶץ” כי תקציבה של הפועל ירושלים לעונת 2019 – 2018 הקבוצה השנייה הכי עשירה בליגת העל נשען על 34.000000 (שלושים וארבעה מיליון) שקל. ברור שבוני גינזבורג ומירי נבו מסתובבים היום עם לחיים אדומות. מעניין אותי לדעת מה חושב מר שמעון אלקבץ מפקד גלי צה”ל ועיתונאי בעצמו על העיתונאות הכל כך רוטינית, דְלִילָה, ומשעממת שמייצגים בוני גינזבורג ומירי נבו בתחנת הרדיו הצבאית של מדינת ישראל בה הוא משמש העורך הראשי שלה.

טקסט מסמך : יום ראשון – 7 באוקטובר 2018. צל”ש ל- עיתון “הָאָרֶץ”. מדובר בעבודת עיתונאות למופת של עיתון “הָאָרֶץ” + מערכת הספורט של עיתון “הָאָרֶץ” + עיתונאי “הָאָרֶץ” אריה ליבנת החושפים ומפרטים את התקציב הפיננסי של של כל תריסר הקבוצות בליגת העַל בכדורסל של מדינת ישראל בעונת 2019 – 2018. שיעור מאלף בעיתונאות פעלתנית, חוקרת, יסודית, ומדויקת שנשענת על עובדות, ולכן ראויה להערכה רבה. יופי (!). (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

ה. תזכורת : האם הצהרתו של אריה ליבנת ב- 4 באוקטובר 2018 בעיתון “הארץ” אודות מאמן הכדורסל של קבוצת מכבי ראשל”צ צבי שרף, כי, “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, עדיין תקפה ב- 19 באוקטובר 2018 ? כזכור ה- מאמן המצ’ופר הזה ע”י אריה ליבנת הפסיד בשני המשחקים הראשונים של קבוצתו בליגת העל : בבית לנֵס ציונה (תחת שרביט האימון של נדב זילברשטיין) בתוצאה 90:84, ובחוץ ל- הפועל ירושלים (תחת שרביטו של המאמן עודד קטש) ספג תבוסה, 76:94.

טקסט מסמך : יום חמישי – 4 באוקטובר 2018. עיתון “הארץ”. זוהי הכותרת ראשית המחמיאה, “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, כפי שהגה העיתונאי אריה ליבנת אודות שגשוגו המחודש של מאמן הכדורסל צבי שרף היום מאמנה של קבוצת מכבי ראשל”צ מחזיקת גביע “Winner” בכדורסל לשנת 2018. האם מדובר בכותרת עניינית ו/או רק רעשנית…? (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

אריה ליבנת העניק קרדיט עצום לצבי שרף עוד בטרם החלו משחקי ליגת העל לעונת 2019 – 2018. זה נכון שהוא צבי שרף גבר עכשיו על מכבי ת”א והפועל ירושלים במסגרת תחרויות גביע Winner” ואח”כ גם ניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע וזכה בבכורה, אולם מדובר יותר במשחקי מבחן והכנה מאשר במשחקים תחרותיים. עוד רָאֹה נִרְאֶה אם צבי שרף ראוי באמת לאשראי הנאה שהעניק לו אריה ליבנת, ו/או שמא הדבר נעשה בטרם עת ובהיסח הדעת. והנה, Sure enough : מכבי ראשל”צ מפסידה בביתה במחזור המשחקים הראשון של ליגת העל לקבוצת עירוני נס ציונה ביום ראשון בערב של 7 באוקטובר 2018, בתוצאה 90:84. מאמן עירוני נס ציונה נדב זילברשטיין מנצח במשחק חוץ את צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ. ואח”כ בא מאמן הפועל ירושלים עודד קטש ומביס אף הוא בארנה הירושלמית את אותו צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ בתוצאה 76:94 (שבת – 13 באוקטובר 2018). לפתע מתברר, ש- “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, היא כותרת ראוותנית יותר ממה שהיא מציאותית. “…עוד הדרך רָב – עוד רבה המלחמה…”, אמר המשורר, והתכוון גם לצבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ. נראה אותו ואת קבוצתו במשחק הבא שלהם נגד קבוצת עירוני נהריה (יום שני – 22 באוקטובר 2018).

פוסט מס’ 777 נחקר ונכתב בהשראת קֹהֶלֶת בן דוד מלך ירושלים ובהשראת ספרה של ברברה טוכמן “מצעד האיוולת”. פוסט מס’ 777. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב-21 בנובמבר 2018.

הקדמה. פוסט מס’ 777. נועד לאנשים חושבים.

לאחרונה עיינתי וקראת שוב בספר התנ”כי המעניין “קֹהֶלֶת” ובמשנתו הפילוסופית אודות הרוטינה הפסימית האלוהית, שמנוסחת ב- 13 מילים,“מַה שֶּהָיָה הוּא שֶּיִהְיֶה, וּמַה שֶנַּעֲשָה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש”, כפי שהיא מתפרסמת בפרק א’ של הספר. (הערה שלי : המסורת מייחסת את “קהלת” לשלמה המלך). בד בבד קראתי שוב את ספרה המרתק של העיתונאית והסופרת היהודייה – אמריקנית ברברה טוכמן (Barbara Tuchman, נולדה ב- 1912 ומתה ב- 1989), הקרוי, “מִצְעַד הַאִיוֶולֶת” (The March of Folly).

טקסט מסמך : זהו פרק א’ בספר התנ”כי המעניין מאוד “קֹהֶלֶת” העוסק במשנתו הפילוסופית של קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּיְרוּשָלָיִם אודות הרוטינה הפסימית האלוהית, שמנוסחת בתמצות ובחיסכון ומסוכמת בפסוק 9 ב- 13 המילים האלה :  “מַה שֶּהָיָה הוּא שֶּיִהְיֶה, וּמַה שֶנַּעֲשָה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש”. ומה תאמרו אודות ניסוחיו של קהלת בפסוקים מס’ 14 ו-15 : “רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִים שֶנַעֲשוּ תַּחַת הַשֶּמֶש וְהִנֵּה הַכּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. מְעֻוָת לא יוּכַל לִתְּקֹן וְחֶסְרוֹן לא יוּכַל לְהִמָּנוֹת”.הערה שלי : המסורת מייחסת את “קֹהֶלֶת” לשלמה המלך בנו של דוד המלך ואשתו בת שבע, מלך שנחשב ע”י המומחים וההיסטוריונים ל- איש חכם ומבריק משכמו ומעלה, מי שניהל בהצלחה חברתית ובשגשוג וכלכלי את מלכותו בארץ ישראל, ובנוסף היו לו גם 1000 (אֶלָף) נשים.

טקסט תמונה : זוהי הסופרת והעיתונאית היהודייה – אמריקנית ברברה טוכמן (1989 – 1912) רבת המוניטין.

פוסט מס’ 777 דן באובדן שיטתי של קבוצת מכבי ת”א את בכורת הכדורסל שלה בארץ ובאירופה מאז המחצית השנייה של העשור הראשון של שנות ה- 2000 (למעט 2014). מכבי ת”א היא קבוצה מנוצחת. המנהיגות שלה דייוויד פדרמן ובנו דני פלוס שמעון מזרחי פלוס המאמן הקרואטי נוון ספחיה –  מובסת. האמריקניזציה והדולריזציה של הכדורסל הישראלי לדורותיו עשו גם בה שַמוֹת. מכבי ת”א מאבדת בהדרגה ובשיטתיות לא רק את בכורתה אלא גם את האהדה ציבורית הגדולה לה זכתה במשך כמעט 2 (שני) דורות (!). הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 777 מבוסס על תזכורות עבר בבלוג. לתזכורות העבר האלה השתרבבו גם כל מיני שבבי אינפורמציה נוספים ואחרים. מדובר בעריכה ברוטו. לא נגעתי בחומרים התיעודיים האלה שהם תולדת העבר. הם שבים ורואים אור כפי שהתפרסמו לראשונה ללא עריכה כלשהי וללא תיקון. חלקם לפני שנים רבות. עם כל הביקורת והתמיהה צריך לציין כאן את פועלם המזהיר לאורך שנים רבות של יו”ר מועדון מכבי ת”א שמעון מזרחי ובסיועם הכספי העצום רב הממדים של דייוויד פדרמן, אהוד רקאנטי, מיכאל “מייק” שטראוס, מרק מושביץ’ ואבא פרומצ’נקו, והמאמנים יהושע רוזין, רלף קליין, ופנחס “פיני” גרשון, ומנהל הקבוצה המיתולוגי שמואל “שמלוק” מחרובסקי, וגלריית שחקנים ארוכה ומפוארת ובראשה טל ברודי, אלה שחרתו את שמה של מכבי ת”א באותיות של זהב בהיסטוריית הכדורסל של מדינת ישראל. ההבדל הרב הקיים בין מכבי ת”א של עשור ה- 7 (שביעי) במאה העשרים לבין מכבי ת”א של העשור ה- 2 (שני) במאה העשרים ואחת, דומה לפער העצום המבדיל בין מזרח למערב. פוסט מס’ 777 נחקר ונכתב ללא עוינות.

טקסט תמונה : היכן שהוא במחצית עשור ה- 70 של המאה שעברה. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי תל אביב הישראלית. תיעוד בעל משמעות היסטורית ולאומית. הימים ההם – הזמן ההוא שלא ישובו עוד. המאמן המיתולוגי יהושע רוזין (עומד ראשון מימין), מנהל הקבוצה המיתולוגי שמואל “שמלוק” מחרובסקי (במרכז), ועוזר המאמן השחקן המיתולוגי חיים “חיימון” שטרקמן (משמאל) מנהלים את קבוצת הכדורסל של “מכבי תל אביב הישראלית” באחד הרגעים המותחים במשחקי גביע אירופה, ובימים שהשידורים הישירים היו סוד טלוויזיה גלוי. רובו של הציבור הישראלי אהד את מכבי ת”א, היה נאמן לה, והזדהה עם התצוגות הספורטיביות שלה. (התמונה באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי , ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 90 במאה שעברה. ימי האושר של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בהיכל הספורט הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מוני פנאן ז”ל, נמי גולדשטיין, שמעון מזרחי, עודד קטש, דייוויד פדרמן, והקפטן נדב הנפלד. (באדיבות דייוויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : זאת לא טעות. המצלמה איננה משקרת. זוהי באמת קבוצת הכדורסל הישראלית שקוראים לה בשפה העברית מכבי ת”א אולם חמשת השחקנים בתמונת ה- Video הזאת הם אמריקניים שאינם מדברים כלל את שפתנו. הם שכירים שמשחקים במכבי ת”א תמורת ממון ולא ב- עבור סמל המועדון. התמונה צולמה בערבו של יום חמישי – 18 באוקטובר 2018 ב- היכל הכדורסל המקומי של קבוצת בודצ’נוסט ב- פודגוריצה בירת מונטנגרו דקות ספורות בטרם שריקת הפתיחה למשחק בודצ’נוסט – מכבי ת”א במסגרת המחזור ה- 3 של ה- Euroleague בעונת 2019 – 2018. תיעוד דיראון : זאת החמישייה הפותחת של מכבי ת”א. כולם אמריקניים. אין שָם אף שחקן ישראלי ו- לוּ אחד. קבוצת הכדורסל “מכבי אמריקה / תל אביב” בהרכבה זה ללא שחקנים ישראליים לא מעניינת אותי וגם לא את זקנתי. זאת הייתה הסיבה הראשונה לכיבוי המוניטור והתנתקותי מהמסך. ש- יבוּשַם לשמעון מזרחי חתן פרס ישראל וחבריו שכך הם מנהלים את המועדון שלהם. הכדורסל הישראלי האיכותי והמקורי כפי שהיכרנו אותו פעם, איננו עוד. מה הפלא שנבחרת ישראל הנוכחית תחת שרביטו של המאמן הלאומי עודד קטש כשלה להעפיל לטורניר אליפות העולם בכדורסל שתיערך בקיץ 2019 בסין. האמריקניזציה כילתה וממשיכה לכלות כאן כל חלקת כדורסל ישראלי אותנטי. האמריקניזציה מכווצת כל תקווה ישראלית. האמריקניזציה גזרה וגוזרת כיליון על עתודת הכדורסל הצעירה של מדינת ישראל בשנים הבאות. לא ראיתי את המשחק הנ”ל ולא הקשבתי ל- תמלילי ה- Off tube של ניב רסקין וגור שלף. בעצם צפיתי רק בראשיתו. התנתקתי מהמסך לאחר שראיתי את תמונות הלוויין הראשונות שמקורן ב- פודגוריצה בירת מדינת מונטנגרו מגיחות ונוחתות בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. זאת הייתה הסיבה הראשונה לאיפול המוניטור והתנתקותי מהמסך. כותרת תמונות הלוויין הראשונות הללו בישרו לי כי בחמישייה הפותחת של מכבי ת”א אין אפילו שחקן ישראלי אחד. כולם אמריקניים. קבוצת הכדורסל של מכבי ארה”ב / תל אביב בהרכבה זה לא מעניינת אותי. גם לא את זְקֵנְתִי. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

m 3

טקסט תמונה : לצורך השוואה : גם לקבוצה הזאת המצולמת לעיל בסתיו 1961, קוראים מכבי ת”א. זהו מגרש המרצפות של מכבי ת”א ליד קולנוע “אוריון” הישן. הימים ההם – הזמן ההוא. זאת הקבוצה שזכתה בסיומה של אותה עונה 1962 – 1961 מחדש באליפות המדינה והקדימה את הפועל ת”א. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יו”ר מחלקת הכדורסל צבי אבידן (אבא של אמנון אבידן), המנהל שמואל “שמלוק” מחרובסקי, משה גולוביי, צבי אייזנבוים, אברהם חסיד, יעקב אדליסט ז”ל, שבתאי “סבי” בן בסט, דוד פריש, תני כהן מינץ (גובהו 2.04 מ’), והמאמן יהושע רוזין. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אמנון אבידן (בנו של יו”ר המחלקה), אברהם נתנאל, גדעון פרייטאג, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל “שָמְלוּק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : העשור השני במאה העשרים ואחת. פרצופים נכאים. דייוויד פדרמן (מימין) ושמעון מזרחי (משמאל). (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

חוות דעתי ה-ראשונה מ-מארס 2015 אודות דני פדרמן (אז בן 37) מנכ”ל מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בכדורסל. תזכורת מריאיון הנפל ההוא שערכו אבי סגל ואלי סהר ב-12 במארס 2015 ב-חינמון “ישראל היום” עם דני פדרמן. בריאיון העיתונאי ההוא שהתקיים לפני כמעט 4 שנים, סירבו אבי סגל ו-אלי סהר להטיל כל אחריות על המנכ”ל שלה דני פדרמן הנוגע למכבי ת”א הקורסת שלו.

שני כתבי העיתון “ישראל היום” אלי סהר ואבי סגל ערכו ביום חמישי – 12 במארס 2015 ריאיון חנפני וכושל עם מנכ”ל קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א דני פדרמן. אתמול פרסם אבי סגל רפורטאז’ה וכותרתה “על השחיקה” המנתחת את מצבה העגום לפי שעה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בראשות המנכ”ל שלה מר דני פדרמן . כותרות המשנה של “על השחיקה” היו כלהלן : 1. הרוטציה קצרה. 2. הירידה ברמת האנרגיות. 3. הטעות באי צירופו של ישראלי לסגל. 4. והאפשרות שעדיין קיימת, לצרף גארד זר לליגה. 5. גם גיא גודס זיהה שההפסד של מכבי ת”א ל- הפועל ירושלים היה באוויר. “חשבתי שזה יקרה קודם”. 6. האם זה ישפיע על היורוליג והפליי אוף בארץ ?  מכבי ת”א היא כנראה עדיין קבוצת הכדורסל הטובה בארץ אולם רווייה אי התאמות , משחקת משחק כדורסל רוטיני, צפוי, ומשעמם, ומכילה דפקטים ניהוליים ומנהיגותיים. מנכ”ל מכבי ת”א דני פדרמן נושא במלוא האחריות למצבה הגרוע (לפי שעה) בו שרויה מכבי ת”א. שום שאלה בעניין מצבה הפגום למדי של מכבי ת”א, כפי שמשתקף בפוסט הנוכחי של אבי סגל, לא הופנתה לפני שבועיים ע”י אבי סגל למר דני פדרמן. ריאיון קל שאפשר לו לצאת מהמיצר כדי להשתכשך ולההנות מ- מימי החיים קלים. מכבי ת”א היא עדיין קבוצת הכדורסל הטובה בארץ אולם היא פגיעה והכתובת רשומה על הקיר. להקות הצְבוֹעים אורבות לה ומשחרות לטרף. אבי סגל הוא ידען ובקי בתחום הכדורסל אולם בריאיון ההוא לפני שבועיים ב- “ישראל היום” עם דני פדרמן הצטייר כמי שנעדר אומץ לב עיתונאי. הריאיון שלו ושל אלי סהר היה רווי דיסאינפורמציה והתעלמות מההסתבכות של מכבי ת”א שדני פדרמן ניצב בראשה לטוב ולרע . פתאום כעבור שבועיים הוא אבי סגל נזכר לספר לנו את האֶמֶת .

כבר מזמן לא קראתי ריאיון עיתונאי כל כך דל, משעמם, ולא חשוב עם אחד ממנהיגי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א המנכ”ל דני פדרמן. שני העיתונאים הללו אלי סהר ואבי סגל מכריזים כי דני פדרמן ג’וניור בן 37 היה זה שהגה את הרעיון של פיני גרשון כעוזר מאמן של גיא גודס , וקובעים שבינתיים נראה שמדובר בהמצאת העונה. “…זו הנכונות של גיא גודס לתת לפיני גרשון להיות פיני. הבסיס לכך מגיע מהצד של פיני גרשון – זה שפיני גרשון מאוד מכבד את גיא גודס ומעריך אותו…”, אומר דני פדרמן לשני עיתונאי “ישראל היום”. ואז באה השאלה המשותפת הזאת של אלי סהר ואבי סגל : “…מאפוא בא הרעיון שנראה כחסר סיכוי…?” ודני פדרמן משיב כלהלן תשובה תמוהה שמתורצת ו- מנומקת בנימוקי רכילות פוליטיים מגוחכים שבינם לבין ערכי אמון, הדרכה, ומנהיגות ספורטיבית ישרה ואמיצה אין כל קשר : “…הייתי בטוח שזה יצליח…”, הוא אומר ומוסיף, “…הטריד אותי שזה מטריד את גיא גודס לא מבחינה מקצועית, אלא מה יגידו האוהדים ומה תגיד התקשורת. בניתי על הסמכות של גיא גודס. ידעתי שיש לו את היכולת אם יהיה צורך להעמיד את פיני גרשון במקום, כי הוא העוזר שלו. פיני גרשון מאוד תמך בגיא גודס. נתן לו שקט, ועצם העובדה שהוא היה שם נתנה שקט למערכת. אם פיני גרשון היה פרשן באותו זמן של משבר, בתקשורת כבר היו כותרות שגיא גודס צריך ללכת, וצריך למנות את פיני גרשון, וגם היו ממציאים סיפור שנפגשתי כבר עם פיני גרשון. היו הופכים איזו ארוחת צהריים לפגישה שבה אנחנו מציעים לו לאמן…”. ואז הוא מוסיף את משפט המחץ, “…זה גם מה שאמרתי לגיא גודס כשהוא היסס : דווקא במשבר ויהיה משבר, טוב לך שפיני גרשון יהיה לידך ולא מחוץ למערכת…”. דני פדרמן חושף בפני אלי סהר ואבי סגל שיקולים מביכים של מנהיגות רופפת אבל שני העיתונאים הוותיקים בולמים את פיהם ולא מקשים בשום שאלת Follow up כגון זאת, “תגיד אדוני המנכ”ל מה זה צריך להיות…? מחד אתה מחמיא לאופיו של פיני גרשון ומאידך טוען שאם פיני גרשון היה פרשן טלוויזיה במקום לשמש עוזר מאמן כבר היו בתקשורת כותרות שגיא גודס צריך ללכת וצריך למנות במקומו את פיני גרשון…מה לך אדוני המנכ”ל…? האם אתה נבהל מיריות סרק…? תגיד אדוני המנכ”ל מה זה צריך להיות…? אתה קובע שבעת משבר ויהיה משבר, אזי טוב לגיא גודס שפיני גרשון יהיה לידו ולא מחוץ למערכת…והיכן אתה…? מנכ”ל אמיתי שהוא מנהיג ובעל חזון היה אומר שבעת משבר הוא המנכ”ל כמנהיג מועדון מכבי ת”א יתייצב הראשון לימינו של המאמן גיא גודס, ולא ממציא תירוץ רכילותי עלוב כי במקרה של שֶפֶל טוב שפיני גרשון יהיה במערכת…”. דני פדרמן יוצא מגוחך בריאיון הנֶפֶל הזה ב- “ישראל היום” ואלי סהר ואבי סגל מסיימים אותו כעיתונאים כְּנוּעִים. מעולם לא שמעתי שמנהיג כלשהו משתמש בתירוצים ו- נימוקים רכילותיים – פוליטיים כל כך צדדיים, “מי יגיד מה…”, כדי להצדיק את החלטותיו. בשידוך הזה בין המאמן הראשי לעוזרו, גיא גודס הוא עד עתה המפסיד הראשי. לא ראיתי שום ניצוץ של חוכמה, לא זיק של מחשבה אותנטית, ולא גחלת של פילוסופיית כדורסל מקורית של עוזר המאמן פיני גרשון ולא סיוע מצדו למאמן הראשי גיא גודס בשני משחקי הַמַשְבֵּר האחרונים נגד הכוכב האדום בלגראד ונגד ברצלונה.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 765. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 9 בספטמבר 2018.

לא כל עניין נחקר ונושא נבדק צריך להסביר. ו/או ניתן ו- אפשר לפָרֵש. דבר אחד ברור מעל לכל ספק, מעל לכל הסברה, מעל לכל פרשנות. התייצבותם של שני השרים בממשלת אריאל שרון, מאיר שיטרית ודליה איציק ב- 2 במאי 2005, לצדו של יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור שהודח על פי תוצאות הצבעת ההדחה הממשלתית ההיא (ב- 2 במאי 2005) בגינה סולק מהכֵּס הרָם בשל האשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך, הייתה אינטרסנטית ו- מסריחה. בטרם הצבעת ההדחה הממשלתית ההיא ב- 2 במאי 2005 חיבר השר מאיר שיטרית ו- הגיש כתב סניגוריה לזכותו של יוסף בר-אל, וכה טען : “…גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות יש לו זכויות. הוא עובד 40 שנים ברשות השידור ואינני זוכר טענות נגדו…”. השרה דליה איציק חיברה אף היא כתב הגנה משלה, וכה אמרה : “…אף מנכ”ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו , כולם נכשלו. ואף פעם לא הדיחו אף אחד, אז למה צריך עכשיו להדיח את יוסף בר-אל…”. לא ייאמן אולם זאת הייתה רמת האמפתיה ו- ההגנה המחורבנת שסיפקו שני סניגורים בלופרים בשם מאיר שיטרית ודליה איציק ליוסף בר-אל. זה היה גלגל ההצלה המחוּרָר שזרקו שניהם למים העכורים בהם טבע מנכ”ל רשות השידור המודח ההוא. זה לא עזר לוֹ וגם לא להם. שני השרים ההם מאיר שיטרית ודליה איציק שהיו אמורים להיות נאמנים ליושרה ציבורית, למוּסָר אמת, נציגים של חוֹק וסֵדֶר, ו- בעלי לדרך ארץ, מעלו בתפקידם ללא כל בושה. הם התגלו כבני אדם מבישים ועלובים. מאיר שיטרית ודליה איציק נחשפו ב- 2 במאי 2005 כ- שני עסקנים דַלִים ומזויפים שהתעסקו בפוליטיקה מחורבנת בעת הדחת המנכ”ל המושחת של רשות השידור יוסף בר-אל וסילוקו לעַד לירכתיים, לאותם צידי הדרך האפלוליים של היסטוריית רשות השידור לדורותיה שהיו לה פעם גם משעולים יפים ו- מוּאָרִים. מאיר שיטרית ודליה איציק יצרו פוליטיקה מלוכלכת למען טובתם האישית ולטובתו של יוסף בר-אל לצורך תועלת משותפת של עצמם ושֶלוֹ. מאוחר יותר החליטו שני המבישים האלה ש- נושאים עליהם אות קין ללא כל בושה, לנסות ל- העפיל לכֵּס נשיאות המדינה. שניהם הובסו כידוע ב- Knock out ע”י כבוד הנשיא הנוכחי המכהן ראובן “רובי” ריבלין. ובכן בשנים ההן של 2005 – 2002 לא היה עוד צֵל של ספק : חלק מהשרים והפוליטיקאים, לא אחד ולא שניים, חברו יחדיו אל יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור המושחת ההוא ונותן שוחד מסך על בסיס של מה שנראה למתבונן, כשיטה : “תן וקח” ו/או “קח ותן”. כל ניסוח טוב. היה מדובר בסְמַרְטוּטִיָה. לא פחות. רינה מצליח עשתה את עבודה העיתונאית פלסתר. היא התעלמה גם ממידע שהתפרסם בשנת 2012 בו מאיר שיטרית חתם על הסכם סודי עם עוזרת שהועסקה בביתו ופוטרה לפיו ניאות ו- הסכים לשלם לה סכום של 270000 (מאתיים ושבעים אלף) שקל בתמורה לוויתור על כל טענה עתידית כלפיו. השמועות על ההסכם ונסיבותיו הגיעו לאוזני חברי הכנסת ימים מעטים לפני הבחירות לנשיאות ובמהלך הבחירות. תיכף ו- מייד לאחר הבחירות לנשיאות המדינה בהן הובס ע”י הנשיא המכהן היום ראובן “רובי” ריבלין, שודר תחקיר בערוץ 10 שחשף כי העוזרת בביתם של משפחת מאיר שיטרית איימה להגיש תביעה בגין פגיעה בזכויותיה הסוציאליות ובכלל זה הטרדה מינית. מאיר שטרית הכחיש מכל וכל את הטענות על הטרדה מינית של העוזרת אולם לא התפרסמה שום הכחשה אודות התשלום בגובה של 270000 (מאתיים ושבעים אלף) שקל שמאיר שיטרית שילם לעוזרת הבית המתלוננת כדי לסתום את פיה. אנשים הגונים אינם שולפים מכיסם ככה סתם יותר מ- 1/4 מיליון שקל כדי לסתום את פיות עוזרות הבית שלהם. רינה מצליח לא העלתה גם את ה- Issue ההוא של “עוזרת הבית” לדיון בכתבתה. דיון כזה עלול היה לסדוק את יושרתו של מאיר שיטרית שמבקש עכשיו להיבחר שוב לראשות עיריית יבנה. היחצנית רינה מצליח ניסתה בכתבתה ששודרה ב- “אולפן שישי” ביום שישי – 7 בספטמבר 2018 לשווק תדמית לא כֵּנָה ו- מעוותת לטובתו של הפוליטיקאי מאיר שיטרית. מ- העולה מהעובדות בפוסט מס’ 765 מתברר כי מאיר שיטרית איננו פוליטיקאי הגון ולא אדם בעל יושרה. אולי הוא כֵּן אולי הוא איש ישר, אבל רק כש- מתחשק לו.

אנוכי צועד לאחור 13 שנים לעבר התאריך ההוא של 6 במאי 2005, אל עיתון “הָאָרֶץ” ומביא את עדותו של הכתב המוכשר והשָנוּן שלו אהוד “אודי” אשרי ז”ל הנוגע ל- Issue הנדון בפוסט מס’ 765.

העיתונאי המוכשר והאמיץ אהוד “אודי” אשרי ז”ל תפש את מקומם של עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו “קול ישראל”) הפחדנים, השְבֵעִים, והחלשלוּשים (לא כולם, מרביתם) והתחשבן ב- 6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון “הָאָרֶץ” עם שני הָמֵבִישִים השַר מֵאִיר שִיטְרִית והשָרָה דַלְיָה אִיצִיק.

shitrit 1

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : עיתון “הארץ”. 6 במאי 2005. עיתונאי “הארץ” האמיץ והבלתי נשכח אהוד “אודי” אשרי ז”ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים והמבישים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן, קוראים לו יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן).

בעת שידור הכתבה היחצנית ב- “אולפן שישי”, ב- מהדורת חדשות משותפת לערוצים 12 + 13  ביום שישי – 7 בספטמבר 2018 בין 20.00 ל- 21.00, סיפר העסקן הקטן מאיר שיטרית לרינה מצליח כי סיכם עם מפלגת ש”ס ש- זאת תתמוך בו בעת ההצבעה בכנסת לתפקיד נשיא המדינה. הח”כים של ש”ס לא נתנו בסופו של דבר את קולם למאיר שיטרית המאוכזב וזה רץ לספר ליחצנית שלו את תמיהתו הרדודה המבוססת על הגדרה עדתית – פוליטית שהוא התפלא על כך שהם הש”סניקים לא הצביעו עבורו מפני שהוא “מרוקאי” והם “מרוקאים”. רינה מצליח אפילו לא ניסתה לשרבב איזו שהיא הערת פליאה עיתונאית, “…מר מאיר שיטרית, מה ל- שיוך עדתי ולהגדרת איכות האדם באשר הוא אדם…מה זה חשוב אם אתה “מרוקאי” ו/או “פולני”…?, מדוע זה משנה אם אתה ספרדי ו/או אשכנזי…? חשוב זה אם אתה אדם בעל יושרה ומוסר…”. רינה מצליח שתקה ומילאה פיה מים, והכתבה המשיכה לרוץ באוויר כאילו לא קרה מאום.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 765 עוסק תחילה ב- כַתָּבַת הַנֶפֶל, ההתחנפות, וההתרפסות של רינה מצליח למאיר שטרית פוליטיקאי לא ישר ולא הגון, ואשר שודרה ב- “אולפן שישי” בו זמנית בערוצים 12 / קֶשֶת ו- 13 / רֶשֶת ביום שישי – 7 בספטמבר 2018. פוסט מס’ 765 נכתב על רקע תקופת “רוֹש ולַעֲנָה” ששררה בשנים ההֵן של 2005 – 2001 ב- רָשוּת הַשִידוּר ז”ל ההיא. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכו בארבעת השנים ההן שבין 2001 ל- 2005 לגוף פוליטי מוּשְחָת ו- מְנֻוָון. אָשָם לא מבוטל טָמוּן בשני שַרִים מאיר שיטרית ודליה איציק בממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, שידעו היטב כמו רבים אחרים כי מדובר ב- מנכ”ל רשות שידור מושחת ונותן שוחד מסך בשם יוסף בר-אל, והחרישו. מדובר בעוד מנהלים בכירים ש- התוו מדיניות שידור מתרפסת וחנפנית ומכרו את עצמאותו של השידור הציבורי בשנים 2001 – 2005. מדובר בראש וראשונה במוֹכֵר הראשי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים ההן של 2005 – 2001. ב- 26 באפריל 2002 הצהיר יוסף בר-אל קבל עם ועולם בפני העיתונאית שרי מקובר ב- עיתון “מעריב” כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות (ציטוט מדויק : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”). אשמה כבדה לא פחותה רובצת גם על כתפי עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” השבעים והמדושנים שישבו בנוח על הגדר הטלוויזיונית – רדיופונית, החרישו, ולא יצאו חוֹצֵץ. העיתונאים העלובים האלה בחרו להסתגר בבועת המַדְמֵנָה שלהם במקום לעלות על הבריקדות. עכשיו כולם שָם מזילים דמעות. רשות השידור ההיא לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. במאי 2017 היא הפכה לגַל חרבות. ל- ז”ל. על חורבותיה והריסותיה קם תאגיד “כאן”. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 765. כלל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 9 בספטמבר 2018.

פרפראות:

1. כדורגל ליגת האומות : אלבניה – ישראל 0:1 (יום שישי – 7 בספטמבר 2018). שידור ישיר מקיף מ- אלבסאן / אלבניה בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. נבחרת ישראל בכדורגל בראשות מאמנה האוסטרי החדש אנדריאס הרצוג מובסת. מובסת ע”י מי (?) ע”י אלבניה (!) מי זאת אלבניה בדיוק (?).

שדרני טלוויזיה, רדיו, ועיתונאי העיתונות הכתובה אינם מספרים את האמת לציבור. הם מנפחים לו את הראש ע”י הזרקת מידע חנפני לא כן אודות “שלושת הווירטואוזים” ערן זהבי שחקן בליגה הסינית + מואנס דאבור שחקן בליגה האוסטרית + מנור סלומון שחקן מכבי פ”ת. בתום השידור הישיר של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מתברר כי מדובר באינפורמציה שהיא בבחינת קשקוש מקושקש. דוד בן שימול שליח “ידיעות אחרונות” לאלבניה כותב לקוראיו בטרם שריקת הפתיחה אודות ערן זהבי, כלהלן : “…גם בלי סרט הקפטן על היד ערן זהבי הוא עדיין השחקן הבכיר בנבחרת, וגם מאמן אלבניה כריסטיאן פאנוצ’י גילה אתמול שהוא חושש בעיקר ממנו. ערן זהבי נחשב מנהיג, הן מקצועית והן חברתית, והשחקנים בסגל נותנים לו המון כבוד…”. אותו דוד בן שימול מוסיף אודותיו של מואנס דאבור, כלהלן : “…חלוץ רד בול זלצבורג, שחקן שקורע רשתות באוסטריה, הוא השחקן שנמצא בכושר הטוב ביותר בסגל ומקבל סוף סוף הזדמנות אמיתית. לא פלא ש- ווילי רוטנשטיינר המנהל הטכני של נבחרת ישראל והמאמן אנדי הרצוג מעריכים אותו ובונים עליו…”. כשמגיע תורו של מנור סלומון כותב אודותיו דוד בן שימול, כלהלן : “…מנור סלומון מוגדר ע”י רבים כיוסי בניון הבא של הכדורגל הישראלי. הוא פתח נפלא את את העונה במכבי פ”ת לצד המקור, והספיק להראות כמה קסם יש לו ברגליים עם דריבלים שרואים בליגות אחרות. מנור סלומון מביא לנבחרת משנו שלא היה קיים הרבה זמן. ווירטואוז שיכול עבור בקלות כל שחקן באחד על אחד וגם יודע להבקיע…”. כל מי שצפה בשידור הישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים (יום שישי – 7 בספטמבר 2018) בו אלבניה החלשה מביסה את כדורגלני נבחרת ישראל החלשים, הצפויים, המשעממים, והרוטיניים נעדרים מינימום של יצירתיות ושמץ של כישרון, מבינים שדוד בן שימול מתחנף לשחקני נבחרת ישראל ולא מספר את האמת לקוראיו. על פי קנה המידה הזה ששורטט ביום שישי – 7 בספטמבר 2018 באלבניה ועל פי המראות שראינו באצטדיון “אלבסאן”, ראוי שהיהודים יעסקו במה שהם טובים באמת מימים ימימה מקדמת דנה, בנגינה על כינור וב- שחמט.

חוות דעתי ה-שנייה מ-ספטמבר 2018 אודות דני פדרמן (בן 40) מנכ”ל ומנהיג מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בכדורסל.

היה לי מעניין לקרוא את הריאיון הגלוי ו- הַכֵּן אודות סמכות ומנהיגות הנוגע לקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א שהעניק דני פדרמן בן 40 (בנו של דיוויד פדרמן אחד הבעלים של מכבי ת”א) לשלושת העיתונאים רז שכניק + רפאל נאה + אפרת עמורבן, וכותרתו “דני הצהוב” (הריאיון התפרסם במוסף “7 ימים” של העיתון “ידיעות אחרונות ביום שישי – 7 בספטמבר 2018). לא ידעתי שדני פדרמן נחשב לאיש החזק במכבי ת”א. חשבתי לתומי שאביו דיוויד פדרמן ושמעון מזרחי הם האנשים “החזקים” במועדון מכבי ת”א. הריאיון הכן והחשוף של מנהיג מכבי ת”א דני פדרמן ראוי לא רק לקריאה אלא גם לעיון. בעיקר לאלה שמתעניינים במנהיגות בעלת מוסר. הריאיון מצא חן בעיניי משום שדני פדרמן איננו מתחמק מתשובות. דני פדרמן מצטייר כאיש נבון אולם מנהיגותו רוויית ממון מעוררת תמיהה לכל אורכו של הריאיון המעניין. מדוע האיש הזה דני פדרמן שמתיימר להיות מנהיג חכם חוזר שוב ושוב על שגיאות העבר שלו במכבי ת”א בחסות ממונו ובמסווה תארו כבעל הבית של מכבי ת”א. אדם ששוֹנֶה את טעויותיו (קרדינליות) בזאת אחר זאת מעיד על עצמו כי הוא לא התייצב בראש התור כבשעה שאלוהי הַשֵכֶל העניק לכל אחד מאיתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. דני פדרמן מוצא חן בעיניי מפני שהוא כֵּן, לא מתחמק, מדבר בגובה העיניים עם בני שיחו, ומספיק חזק כדי לחשוף בפניהם את חולשותיו ולהודות בשגיאותיו. זה המון במנהיגות כֵּנָה, הָגוּנָה, ומוּסָרִית. דני פדרמן גם חזק דיו כדי לחשוף בפני הציבור פן אישי מחייו הפרטיים. מעניין יהיה לעקוב ולראות אם חברתו לחיים גב’ מרטין דפני גל האישה שפתחה בפניו על פי עדותו צוהר וגילתה לו עולם חדש, האם תהיה לכך גם השפעה על מנהיגותו את מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. הפוסט “דני הצהוב” אודות מנהיג מועדון הכדורסל של מכבי ת”א מהווה עבורי מידע חדש וחשוב בתחום שמעניין אותי : מנהיגות. מעולם לא דיברתי עם דני פדרמן וגם לא ראיתיו אבל הוא מאוד מוצא חן בעיניי (בעקבות שיחתו עם שלושת המראיינים שלו) כ- אדם בעל יוֹשְרָה ובעל חֲזוֹן. הוא לא תמיד סילק בזמן את המהמורות שניקרו לו במשעול בו הוא צועד, אולם הוא בטוח מנהיג. מנהיג צעיר כֵּן, יָשָר, הָגוּן שגם מתרחק משחצנות. עונג רב לדעת כי דרג מנהיגות הדור הצעיר של מדינת ישראל בתחומיה השונים כוללת בשורותיה את דני פדרמן ׁושכמותוׂ. מתחשק לי לאחל לדני פדרמן ברכת שנה טובה ומאושרת מבלי שאנוכי בכלל מכיר אותו. אז אנוכי עושה זאת בנפש חפצה. יהיה לי מעניין לעקוב אחרי מנהיגותם של דני פדרמן והמאמן נוון ספחיה שמצטייר לי כאיש מקצוע לא רק בעל ידע אלא גם אדם הגון. תודה לשלושת העיתונאים רז שכניק + רפאל נאה + אפרת עמורבן בעבור המידע החשוב והמעניין שסיפקו לי.

הימים ההם-הזמן ההוא שחלף ב-Speed אֵימים ללא שוב.

yoash 26

טקסט תמונה : 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. אחת מהפקות הטניס שלנו במרכז הטניס הנאה ברמת השרון בימים החמים והמהבילים של סתיו 1985. אנוכי (בן 48, מימין) יחדיו עם השדר שלי נסים קיוויתי ( בן 60, משמאל). שרר חום רב באצטדיון “קנדה” ברמת השרון, אז התפשטתי. מישהו צילם אותי והעניק לי אז את התמונה למזכרת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות השמורות).

yoash 25

טקסט תמונה : דצמבר 1985. מכסיקו סיטי. אנוכי בעת ה- WBM ה- 1 לקראת מונדיאל מכסיקו 1986 יחדיו עם חיילים מכסיקניים המאבטחים את בית השידור הענק של TELEMEXICO. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 22

טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הממושך של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 21

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה שכתב לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל במאי 2001 בהיכל ברסי בפאריס בירת צרפת. מכבי ת”א הפכה למחזיקת גביע ה- Suproleague. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 488 מ-מארס 2015, הנוגע ל-כתבה של טל שורר.

צפיתי אמש בכתבת – ריאיון שערך איש ערוץ 10 טל שורר ב- “שישי” (לילי שישי – 27 במארס 2015) עם המאמן הראשי הנוכחי של קבוצת מכבי ת”א בכדורסל גיא גודס יורשו של דיוויד בלאט. הייתה זאת כתבה טכנית משעממת שחסרה תזכורת שוטים (קיימים בהמוניהם בארכיון ערוץ 1 הציבורי) מתקופתו של גיא גודס בן הקריות עוד כשחקן כדורסל מצטיין בביה”ס התיכון שלו בחיפה טיפוחו ע”י האבא יצחק גודס, ומעברו כשחקן צעיר מאוד לשורות מועדון מכבי ת”א היכן שהוא בסוף עשור ה- 80 של המאה הקודמת. אולם נעזוב את זה כעת. טל שורר מחטיא לחלוטין את ה- Issue השנוי במחלוקת הניצב במוקד הריאיון, זה הדן ב- מינויו של פיני גרשון אלוף אירופה בכדורסל שלוש פעמים לעוזרו של גיא גודס. פיני גרשון סגנו הנוכחי של גיא גודס נושא כמו המוביל שלו באחריות לגורלה של הקבוצה. החל מרֶכֶש גיוס השחקנים, אימונם והכשרתם, ניהול ההתמודדויות בארץ ובאירופה, וכלה בתוצאות הסופיות שאינן מניחות את הדעת ברגע זה. גיא גודס מְצָ’פֵּר את עוזרו פיני גרשון ומחמיא לו על כל צעד ושעל במהלך שיחתו עם טל שורר המלטף והריאיון עוסק באגו, יחסי קנאה – אהבה, ותככים פוטנציאליים בין השניים אולם העובדות בשטח אינן תומכות בגרסת המאמן הראשי (לפחות כעת). השיחה נעדרת מרכיבים מקצועיים ודוגמאות קונקרטיות מדוע גיא גודס כה זקוק לפיני גרשון ואיננו יכול להסתדר בלעדיו. כזכור גם מנכ”ל מכבי ת”א דני פדרמן הילל בפני אבי סגל ואלי סהר את רעיון שילוב הכוחות בין גיא גודס לפני גרשון, וכי מדובר בהמצאת המאה. אין לכך תימוכין. מכבי ת”א היא ברגע זה קבוצת כדורסל משעממת, רוטינית, צפויה, איננה חסינה, וגם מופסדת (למרות תקציבה הענק בהשוואה לקבוצות אחרות בליגת העל הישראלית). בחירת השחקנים לה שותף גם פיני גרשון – בעייתית. מאיישים את מדי מכבי ת”א שחקנים בינוניים למדי כמו ג’ייק כהן, נייט לינהארט, ג’ו אלכסנדר, מארקז היינס, ושחקן ציר בעל סגנון משחק מכוער ומסורבל סופוקליס שחורציאנניטיס . שני ההפסדים האחרונים של מכבי ת”א בארץ ל- הפועל ירושלים 93:77 (במגרש הביתי בהיכל הספורט ביד אליהו), ואמש ב- Euroleague  לריאל מדריד קבוצת כדורסל מבולגנת ולא מסודרת בראשה מאמן לא חכם פאבלו לאסו 86:75, מלמדים כי מכבי ת”א האפרורית היא קבוצת כדורסל לא מאוזנת וכאמור פגיעה ביותר. אם פיני גרשון ניצב במעמד עַל והוא כזה גדול וחשוב, מדוע אם כך זה איננו בא לידי ביטוי בסיוע העכשווי שלו שלו לגיא גודס…? גיא גודס איננו זקוק לפיני גרשון. הוא פשוט צריך שחקני כדורסל קצת טובים יותר מאלה שעומדים לרשותו בעת הזאת.

לא הסכמתי גם עם המינוח של טל שורר הגורס כי גיא גודס נכנס ל- “נעליו הענקיות” של המאמן הקודם דיוויד בלאט. נכון שדיוויד בלאט זכה עם מכבי ת”א בעונת 2014 – 2013 בשלושת התארים של אלופת ה- Euroleague (בסיוע לא מעט מזל), אלופת המדינה, ומחזיקת הגביע, אולם נעזוב את המזל ונתעסק במורשת . מן היבט המורשת דיוויד בלאט נועל עדיין נעלי בית. על מעט מאוד מאמני כדורסל בארץ ובעולם ניתן לומר כי הם נעלו נעליים ענקיות. על השורה הדלילה נמנים יהושע רוזין ז”ל, רלף קליין ז”ל, רד אוורבך המנוח, פיל ג’קסון, גרג פופביץ’, ואולי עוד כמה . בעונת הכדורסל של ה- NBA ב- 1968 – 1967 , התמנה ביל ראסל למאמן – שחקן של בוסטון סלטיקס והחליף המאמן האגדי רד אוורבך. רד אוורבך זכה ב- 9 (תשע) אליפויות NBA עם בוסטון סלטיקס בעונות שבין 1957 – 1956 ל- 1966 – 1965. עליו ניתן היה לומר כי ביל ראסל נכנס ל- “נעליו הענקיות” של רד אוורבך.

auerbach red

טקסט תמונה : זהו ארנולד אוורבאך (Arnold “Red” Auerbach) מאמן הכדורסל היהודי – אמריקני האגדי של קבוצת הכדורסל בוסטון סלטיקס ב- NBA בעל “הנעליים הענקיות” (באדיבות המקור : הספר “הספורטאים היהודיים הגדולים בספורט האמריקני והבינלאומי”).

הכתבה של טל שורר אמש ב- “שישי” אודות גיא גודס דנה בנושא ספורטיבי עתיק יומין, יחסים בין מאמן מוביל לסייען שלו. הכתבה לא הייתה שנונה. טל שורר פספס. הכתבה הפכה חיש מהר ל- צפויה, רוטינית, ומשעממת כמו מכבי ת”א עצמה. בחלוף שלוש שעות בתום משחק התבוסה בו ניצחה אמש (ליל שבת – 27 במארס 2015) ריאל מדריד את מכבי ת”א 75:86, התברר עד כמה טל שורר החטיא את המטרה. פיני גרשון לא עזר במאום לגיא גודס להיחלץ מהבור.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 555. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א נראה מגוחך, נלעג, ו-גרוטסקי ברגע זה. הגיחוך דבק במידה מסוימת גם בעיתונאות השידור הישיר של ערוץ 10 בהובלת ניב רסקין וגור שלף בהיכל הספורט ביד אליהו ביום חמישי – 12 בנובמבר 2015). פוסט מס’ 77 בשיתוף עם פוסט מס’ 555. כל הזכויות שמורות.

מדובר בחוויית שידור לא מרטיטה. משעממת וטפלה. מכבי ת”א היא קבוצת כדורסל נלעגת וגרוטסקית ברגע זה על הפרקט (וגם מחוצה לו). מועדון מפואר שמובס בביתו בהיכל הספורט ביד אליהו 84:73 לקבוצה הטורקית דרושפאקה ביום חמישי – 12 בנובמבר 2015 במסגרת המחזור החמישי בבית מס’ 4 המוקדם ב- Euroleague. שריקת הסיום מוצאת את השַדָּר המוביל ניב רסקין ממלמל לצופיו : “אוי לבושה…אוי לבושה…מכבי ת”א מפסידה בבית לדרושפאקה… הולכת ומתקרבת לסיום עונת ה- Euroleague הגרועה ביותר בתולדות מכבי תל אביב…”. ניב רסקין מדווח לצופיו את מה שהם רואים על מסך הטלוויזיה שלהם, אודות קריסתה של מכבי ת”א, בעוד אני מתעניין בסיבות לקריסה. אני טוען שהסיבה העיקרית להתמוטטות היא היעדר מנהיגויות ברבדים השונים של הניהול בתוככי המועדון. השאלה הגורלית בכל המצב הסבוך הזה האם שחקני מכבי ת”א האמינו בגיא גודס כמנהיג ? האם שיחקו בעבורו למענו ? והאם היו נכונים להקריב את נפשם למען נפשו ? אני רושם את הר”מ מזיכרוני, לא מיומני.

1. השידור הישיר בערוץ 10 של משחק התבוסה בהיכל הספורט ביד אליהו של מכבי ת”א ל- דרושפאקה הטורקית 84:73, הוא הגרוע ביותר של הצוות ניב רסקין את גור שלף ותואם – חופף את רמת משחקה של מכבי ת”א. נשפך שָם ליד המיקרופון המון מֶלֶל אך בצורה חסרה, מפוזרת, ולא ממוקדת. שניהם ניב רסקין וגור שלף אינם מייצבים את תמונת המידע אודות מכבי ת”א שהשדר המוביל קורא לה “אוי לבושה…”. שניהם אינם עושים סדר בין חלקי הפאזל השונים. אינך יודע מה קורה שם בדיוק בתחומי המועדון. מיהו הנווט הראשי ? מי בוחר את השחקנים ? מי מאשר את הבחירה ? מהו תפקידו של הקרואטי ניקולה וויצ’יץ’ שמוגדר כמנהל הקבוצה ? מדוע סולק והועף בשעתו בפתאומיות מנהל קבוצת מכבי ת”א הקודם אותו גור שלף שעכשיו הוא שדר כדורסל ? ולמה הוצב במקומו ניקולה וויצ’יץ’ ? במה מועיל ניקולה וויצ’יץ’ למועדון ומה הן סמכויותיו ? למה המאמן הראשי גיא גודס שסולק והודח מאימון מכבי ת”א זה עתה מסרב להעניק מידע לעיתונאי “ידיעות אחרונות” נדב צנציפר אודות חוות דעתו הנוגעת ל- ניקולה וויצ’יץ’, למרות שיש לו לדבריו הרבה מה לומר עליו ? כיצד השתחל נער קרואטי צעיר בן 17 דרדק כדורסל בשם דראגאן בנדר שנראה לפי שעה כדחליל ל- שורות מכבי ת”א ? מי החליט ומי אישר להביא את ג’ורדאן פארמר וטיילור רוצ’סטי למכבי ת”א תמורת משכורת של יותר מ- 1.000000 (מיליון) דולר לכל אחד משניהם בעונת 2016 – 2015 ? מי מוציא את הארנק ומשלם לשני הכדורסלנים הבינוניים האלה שכר עתק שכזה ? במה מתבטא סקאוטינג וכיצד נראה יום עבודה של הסקאוטר ? מה הם יחסי הכוחות, גודל הווקטורים, איכות הסמכויות, ומבנה ההיררכיה בתוך הטריו של מכבי ת”א שמורכב מהמאמן הראשי גיא גודס + מנהל הקבוצה ניקולה וויצ’יץ’ + הסקאוטר הראשי אבי אבן ?

השַדָּר המוביל ניב רסקין הגיע לעמדת השידור של ערוץ 10 מעולם העיתונאות אבל הוא מפשל מפני שהוא כל הזמן מפשפש בכיסיו של גור שלף כדי למצוא את מטמון המֵידָע. הוא בעצמו איננו מפיק ולא מוסר שביב של אינפורמציה אודות המתחולל בתוככי קבוצת הטְרִיוֹ מחוץ לקווים. שום עיתונאות ושום מילה על מנהיגות המועדון. רק שידור Play by play מי מוסר למי ומי קולע למי. כאילו שזהו הדבר היחיד שמעניין. פספוס. מן המפורסמות הוא כי מנהיגות כריזמטית על הפרקט ומחוצה לו היא יסוד הכרחי וחיוני בהובלת יחידה לוחמת. ב- 7 באפריל 1977 בהיכל Pioneer בבלגראד בטרם שריקת הפתיחה למשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל הייתה אלופת איטליה מובילג’ירג’י וורזה לא רק עדיפה על מכבי ת”א ו- טובה יותר מ- ממנה על פי כל החישובים והשוואת מאזן הכוחות על הנייר, ומועמדת וודאית לניצחון, אלא שהיא ניצחה אותה באותה העונה ההיא של 1977 – 1976 פעמיים 79:102 ו- 70:81. אבל מועדון מכבי התל אביבי התאפיין בימים ההם במנהיגות של המאמן רלף קליין ז”ל והיו”ר עו”ד שמעון מזרחי יבד”ל מחוץ לקווים, ושל הקפטן טל ברודי בין הקווים על הפרקט. כזכור ניצחה מכבי ת”א במשחק הגמר ההוא ב- 7 באפריל 1977 את מובילג’ירג’י 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה באותו גביע אירופה הנכסף לקבוצות אלופות בכדורסל. טקסט כנ”ל מתייחס להתרחשות הכדורסל ההיא ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון – בלגיה. שחקני מועדון צסק”א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גומלסקי היו עדיפים בטרם שריקת הפתיחה על המועדון התל אביבי, אולם את מכבי ת”א שירתו כאמור מנהיגים בעלי שיעור קומה כמו המאמן רלף קליין, היו”ר שמעון מזרחי, והקפטן טל ברודי. מכבי ת”א ניצחה אז ב- 17 בפברואר בווירטון את צסק”א מוסקבה 79:91. המתחולל מחוץ לקווים מעניין יותר לפעמים ממה שנעשה בין הקווים. אי אפשר לנתק בין שני המוקדים. למנהיגות ספורטיבית (כמו מנהיגות בתחומים אחרים) יש ערך עליון ומכריע בשגשוג של כל מועדון וכל נבחרת לאומית. לא בכדי בחרתי בתמונות האדיטוריאליות האלה שמופיעות בשערי הכריכה הקדמית והאחורית של הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי בן רבבת עמודים ואשר קרוי “הקשר הסימביוטי” כלהלן :

maccabi ta 1

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס בן כ- 10000 שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

maccabi ta 2

טקסט מסמך : שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס בן כ- 10000 שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא לחינם הבלוג הזה עסק ועוסק תדירות בערך המנהיגות כערובה להצלחה. אין צורך להכביר מילים אודות אישים – מנהיגים ותרומתם העצומה לנבחרות ולמועדונים שלהם כלהלן (ללא סדר היסטורי ולא על פי סולם החשיבות) : וויטוריו פוצו, גוסטב שבש, ספ הרברגר, מאט באסבי, וויסנטה פאולה, אלף ראמזי, הלמוט שן, רד אוורבאך, ג’ון וודן, פיל ג’קסון, רלף קליין, סזאר לואיס מנוטי, יהושע רוזין, עמנואל שפר, יוסף “יוז’ו” טלקי, שמריהו נאבל, שמעון מזרחי, ד”ר איאן פרומן, שמעון “צ’ינגה” שלח, פרנץ בקנבאואר, פפ גווארדיולה, יוהאן קרויף, ביל ראסל, הארי הופמן, ביל שאנקלי, בוב פייזלי, הרברט צ’אפמאן, איימה ז’אקה, מירקו נובוסל, פאט ריילי, ורבים אחרים. הרשימה ארוכה. אתם רשאים להוסיף לה משלכם.

בניגוד לניב רסקין הפרשן שלו מר גור שלף איננו עיתונאי. הוא נפגש עם השַדָּר המוביל שלו בעמדת השידור של ערוץ 10 לאחר שעשה כברת דרך ארוכה בעולם הכדורסל הישראלי, בתוכה בילה תריסר שנים במועדון מכבי ת”א בהן גם שימש קפטן. ברור שגור שלף יודע כדורסל ובקי גם בתורת המנהיגות ובמתחולל מחוץ לקווים, אולם דיבורו ארוך ומסורבל. הוא איננו מסוגל להביע רעיון פשוט במעט מילים. זהו חיסרון נואש בטלוויזיה. ניב רסקין חייב לאמן, להדריך, ולשפר את הפרשן המסורבל ולהסביר לו שוב ושוב כיצד להתמקד, להתנסח, ולבטא ביתר יעילות, חסכנות מלל, ושנינות את דברי הפרשנות שלו הנוגעים למהלכי המשחק וגם למתחולל בתוך ההיררכיה הניהולית של המועדון. לא רק ניב רסקין וגור שלף היו חיוורים בשידור הישיר האחרון גם כתב השטח טל שורר התגלה כ- עיתונאי וותרן. השלישייה הזאת שהיא כה חשובה לערוץ 10 איננה עושה שיעורי בית ומתייצבת לשידור הישיר האחרון בלתי מוכנה.

2. אני שולף מהזיכרון. בתום משחק התבוסה נגד דרושפאקה הטורקית פונה ניב רסקין אל גור שלף (טוען כי יש במכבי ת”א כמה שחקנים שצריכים לנפנף אותם משורות הקבוצה) ואומר לו, “אנחנו מדברים באופן כללי…תן שמות…”. גור שלף מדבר המון סביב סביב אולם לא מספק ולא נותן לניב רסקין אפילו שֵם אחד. הוא איננו משיב לשאלתו של השדר המוביל שלו. האם הוא מתעלם בכוונה תחילה, אולי הוא מתחמק ו/או שמא ייתכן כי איננו זוכר עוד את השאלה. ניב רסקין איננו מדרבן אותו ולא לוחץ עליו להשיב לו. אפרט יותר בסעיף 11.

3. בראשית ה- “Pre Game Show” מעלה מערכת ערוץ 10 Super imposing (כתובית) בה נאמר כי המאמן הטירון אָבִי אֶבֶן לא הדריך מעולם קבוצה בוגרת באחת משתי הליגות הבכירות ועד העונה שימש ראש מערך הסקאוטינג של מכבי ת”א ועוזר מאמן שני. הפרשן איננו מסביר לצופיו מה פירוש הדבר : האם אבי אבן הוא הסקאוטר שבחר בעבור גיא גודס את השחקנים שגור שלף טוען שחלק מהם צריך להעיף מהמועדון, והם נכפו על המאמן הראשי, ובגינם ובגין חוסר כישרונם הודח גיא גודס ? ו/או שמא גיא גודס שיתף פעולה עם אבי אבן והבאתם לשורות הקבוצה נעשתה על דעתו ? מצב מעורפל. מדובר בהשקעה של מיליוני דולרים שיורדים לפי שעה לטמיון. גור שלף המסורבל והבלתי ממוקד איננו עושה סדר כלכלי – ספורטיבי בתמונה המורכבת של המועדון, ולא מסביר באופן מדויק ובהיר לצופיו במה הדברים אמורים. מה כל כך קשה לומר למשל לצופי ערוץ 10 כי תמורת גיוסו והבאתו של הכדורסלן הכושל, האיטי, והכבד, שמנמן בעל משקל עודף, הברזילאי וויטור פבראני (2.10 מ’ בן 27) לשורות מכבי ת”א, נדרש המועדון לשלם לו שכר של 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר לעונת 2016 – 2015. האם היה זה הסקאוטר אבי אבן שהמליץ על גיוסו של וויטור פבראני למכבי ת”א ? האם היה זה המאמן הראשי גיא גודס שאישר את מעשה האיתור הכושל ?

4. גור שלף לא מגדיר לצופיו בערוץ 10 בטרם שריקת הפתיחה את תחומי התפקידים המדויקים, הרשאת הסמכויות, וגבולות ההיררכיה של ראש מערך הסקאוטינג במועדון מכבי ת”א ושל מנהל הקבוצה, ומהות כפיפותם למאמן הראשי. התמונה איננה ברורה ולא בהירה. אינך יודע למי שמורה בטריו הזה המילה האחרונה וזכות הווטו. הסיפורים של הפרשן גור שלף במהלך השידורים הישירים האחרונים כי הוא אוהב את גיא גודס אינם חשובים ולא רלוואנטיים. גור שלף (וגם ניב רסקין) נעדרים מקורות מידע ועל כן אינם מוכשרים דיים להרכיב ולאחות את שברי הפאזל הרבים לתמונה שלימה בעבור צופיהם. ואז אתה מחפש להיעזר בעיתונאי והשַדָּר המוביל ניב רסקין כדי שישלים פרטים עבורך ויוביל אותך במבוך, אולם הוא איננו. גם נדב צנציפר איננו מצליח להרכיב את פאזל הסמכויות של מועדון מכבי ת”א ב- “ידיעות אחרונות” בריאיון שלו עם גיא גודס. לשאלה של נדב צנציפר, “איזה מערכת יחסים יש לך עם מנהל הקבוצה ניקולה וויצ’יץ’ ?” משיב גיא גודס, “אני לא מדבר מילה עליו. יש לי הרבה מה לומר, אבל אני לא מדבר”. מכל אלה אתה מבין שמועדון מכבי ת”א רוחש ברגעים אלה תככים ומזימות טרם בואו של המאמן הקרואטי החדש ז’אן טבק. מאמן העבר פיני גרשון מגלה ברדיו גלי צה”ל לעידן קוולר ומירי נבו כי ל- פיטוריו של גיא גודס והשלכת גלגל הצלה נוסף למים הסוערים בדמות המאמן הקרואטי ז’אן טבק יש מחיר רב. התחלופה הזאת מקזזת יותר מ- 1.000000 (מיליון) דולר מקופת המועדון. את האינפורמציה הזאת אין מספק ניב רסקין לצופי ערוץ 10 אלא פיני גרשון למאזיני רדיו גלי צה”ל.

5. הערת אגב : המאמן הראשי גיא גודס יוצא רע בריאיון שערך עמו העיתונאי נדב צנציפר והתפרסם במוסף “7 ימים” של העיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות”. האמירה שלו לנדב צנציפר, “שלא יספרו לך כל הגאונים והמאמנים…מי שנמצא במערכת של מכבי ת”א צריך להתיישר איתה…אם לא תתיישר לא תהיה שם…כל אלה שמשחקים אותה בחוץ אני מכיר אותם טוב מאוד…הם יכולים להגיד עד מחר שהם לא Yes men…הכל סיפורי סבתא…כולם בסופו של דבר את מיישרים את עצמם עם מכבי תל אביב…”, חושפת בר סמכא פשרן וכנוע. גיא גודס נעדר מנהיגות ומציג את עצמו כ- מאמן ראשי וותרן ומוּבָל. מה כל כך קשה היה לגיא גודס לומר לצמד שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן כלהלן : “כדי לעמוד ולהצליח במשימה הנכבדה שהטלתם עלי אני דורש את א’ + ב’ + ג’ + ד’ + ה’ וכולי…ואם לא חפשו את החברים שלכם…”. אינני מכיר את גיא גודס אולם בהצהרתו הנ”ל למען קוראי “ידיעות אחרונות” בתוספת עוד הצהרה אחרת בריאיון שהעניק לעיתון הנפוץ במדינה, “אני תחת חוזה, מה ציפית שאעזוב ? יש לי חוזה טוב ומקום עבודה טוב, אני צריך למצוא את הדרך הנכונה”, הוא מסגיר את אישיותו הסתגלנית ואת נכונותו לוותר על עקרונות ברורים של מנהיגות תמורת המשך קבלת משכורת גם לאחר ההדחה. זה מעניין. אתה מבין שהוא מוחל על כבודו האישי ומסכים לחיות על ברכיו ואין לו שום כוונה למות על רגליו. מה כל כך קשה לגיא גודס לומר לשמעון מזרחי ודייוויד פדרמן אם אינכם מקיימים את הדרישות המקצועיות שלי אזי חפשו את החברים שלכם, ולהפנות להם עורף.

6. המשך להערת אגב : מה זה צריך להיות נפולת הנמושות הללו, מומחי הסקאוטינג של מכבי ת”א שמכניסים עכשיו לאמתחתם את וויטור פבראני ודומיו, וקודם לכן בעונות שעברו גייסו לשורותיהם את השחקנים הכושלים האלה, ג’ו אלכסנדר, נייט לינהארט, ג’ייק כהן, סופוקליס שחורציאניטיס שחקן מגוחך כבד ומסורבל בעל סגנון משחק מכוער, מארקז היינס, דייוויד לוגאן, אנדריאה ז’יז’יץ’, ניק קיינר – מדלי, דארקו פלאניניץ’ ואחרים ? מה צריך להיות הקשקוש הזה ? כיצד הם טועים שם פעמים כל כך רבות ? מי קובע שם באמת ? מיהו המושך בחוטים ? מיהו מומחה הסקאוטינג הראשי במחנה הזה של מכבי ת”א ? מי החוֹבְבָן שם ש- וויתר על בראיין ראנדל ? כיצד זה שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מסכימים לפתוח את ארנקם ולשלם ל- וויטור פבראני העייף, הכבד, והאיטי שמהווה ברגע זה כישלון מוחלט, שכר עצום של 550000 דולר לעונת 2016 – 2015 ? אין זאת כי מדובר בחוסר שיקול דעת והיעדר חדות וידע של אנשים עשירים בעלי מועדון מכבי ת”א שמאפשרים לרובד חובבני, נפולת של שכבת נמושות שמתחזה לסקאוטרים, לפעול לידם באין מפריע. אני מתבונן בהנאה מעת לעת בכדורסלן עניו וצנוע אך מרשים שמשחק העונה בשורות קבוצת מכבי אשדוד, אמריקני בשם דיאנטה גארט (1.93 מ’ בן 27), ומבין לפתע את בעיית הסקאוטינג הנרפית של מכבי ת”א. דיאנטה גארט שם בכיס הקטן הימני שלו את טיילור רוצ’סטי, בכיס הקטן השמאלי שלו את ג’ורדן פארמאר, ובכיס האחורי הקטן שלו גם את יוגב אוחיון.

7. אני שולף מהזיכרון. 4:21 דקות לפני סיום הרבע השלישי במשחק מכבי ת”א – דרושפאקה טורקיה 84: 73 מכריז גור שלף “הכרזת מלחמה” ובשפתו המסורבלת טוען כלהלן : “…יש עדיין מספיק זמן שמכבי ת”א תתעורר…ויש לה מספיק זמן להתעורר…ההגנה חייבת להיות הרבה יותר אגרסיבית…ההגנה חייבת לתת יותר מכות…להרביץ…”. אולם איננו מסייג את עצמו ולא מספר לצופיו כי יש שופטים במשחק שמענישים את המרביצים. כמה שניות לפני כן ג’ורדאן פארמאר באמת מרביץ מכה הגונה בפניו של סמי ארדן ושולח את הענק הטורקי (2.10 מ’) לקו העונשין. ניב רסקין טוען, “אלה דקות לא טובות של מכבי תל אביב…”. 0:53 שניות לפני תום הרבע השלישי מרביץ בראיין ראנדל לשחקן טורקי על פי משנת המלחמה של גור שלף אולם הפרשן מסתייג הפעם מרעיון האגרסיביות וההרבצה, וקובע, “העבירה של בראיין ראנדל טיפשית ורחוקה מהסל…”. 5:50 דקות לפני תום הרבע הרביעי מרביץ טיילור רוצ’סטי לשחקן טורקי וגור שלף טוען, “עבירה סתמית…”. 2:05 לפני שריקת הסיום מרביץ אייק אופייבו לשחקן טורקי על פי עצתו של גור שלף. השופטים שורקים לעבירה. גור שלף סותר את עצמו ואומר לצופיו כדלקמן, “אתה לא יכול לשים את הראש שלך בידיים של השופטים…אתה רואה שהשופטים לא נותנים יותר מידי קרדיט למכבי תל אביב…”. פרשנות והיפוכה.

8. גור שלף פותח את דרשת הטריוויה המפוזרת שלו בראשית ה- Pre Game Show כדלקמן : “…לאחר פיטוריו של גיא גודס השחקנים גם הם יודעים עכשיו שהאחריות מונחת על הכתפיים שלהם…”. בסדר, גור שלף איננו עיתונאי אבל על ניב רסקין להעיר לו לפני תחילת השידור הישיר כי גם אם הוא איננו עיתונאי הרי שבעבור משפטי טריוויה מהסוג הזה הנאמרים על ידו ברמה של תלמיד בכיתה ו’, הוא איננו זקוק לו בעמדת השידור.

9. ניב רסקין בפתח ה- Pre Game Show אודות המאמן החדש של מכבי ת”א מר אבי אבן : “אבי אבן הוא שם אלמוני למרבית הצופים שלנו…מאמן שלא אימן בכלל בבוגרים…פתאום הוא מוזנק למקום הזה…אני רוצה לקחת אנלוגיה, זה כמו לקחת דייל ולהפוך אותו לטייס…”, ומוביל לשדר הקווים טל שורר.

10. טל שורר מתייצב נוכח פני האומה ומצהיר בסגנון דרמטי של הדרמטורג וויליאם שייקספיר, “במכבי ת”א רואים במשחק הזה להיות או לחדול…”. לא פחות. ואז הוא נפנה לריאיון עם אבי אבן בטרם שריקת הפתיחה. מצלמת הראיונות של ערוץ 10 מציגה לראשונה את אבי אבן שמצטייר כדמות שולית, חיוורת, ילדותית, נטולת כל סמכות, שנכנס לפתע לנעליו של המאמן המפוטר גיא גודס. ייתכן ואבי אבן הוא גאון כדורסל אולם מצלמת ערוץ 10 עושה בו שַמוֹת. הוא איננו מופיע על המסך כמושיע וגם לא כ- מנהיג. איש לא הדריך אותו כיצד מתייצבים ומופיעים בפני מצלמת טלוויזיה. אבי אבן הרך וחסר ביטחון מספר לצופי ערוץ 10 באמצעות טל שורר כי בימים האחרונים לאחר הדחתו של המאמן המוביל עסק בעיקר ב- תרפיה מנטאלית עם השחקנים. טל שורר מנמנם ולא לוחץ. איזה מנטליות ואיזה נעליים. אתה מבקש לדעת ממר אבי אבן איזה תוספת תרם משלו למען השחקנים מעבר למה שגיא גודס עשה לפניו, אולם שדר הקווים איננו עירני. שיחתו של טל שורר עם אבי אבן משולה לאירוניה טלוויזיונית.

11. שיחת הסיכום בין ניב רסקין לגור שלף בתום המשחק ב- Sequence הדיון האחרון בן שלוש דקות של ה- Post Game Show בהיכל הריק, מעידה על הבלבול, הטלטלה, ועגמת הנפש שחוו השניים בעמדת השידור שלהם. למרבית הפליאה ה- Sequence הזה מעיד גם על חוסר ההקשבה של הפרשן לשדר המוביל שלו. הנה זה בא. גור שלף פותח במונולוג הראשון הכבד שלו ופונה כלהלן לניב רסקין : “…מתוך 41 שנים שאני חי שתיים עשרה שנים העברתי פה…לא זכור לי כזה שבוע…לא זכורים לי כאלה שבועיים של מעין תוהו ובוהו… ואתה יודע החשיבות הזאת של המשחק…כולם ידעו מה החשיבות…המאמן כבר בבית ואתה מגיע למשחק הכי חשוב בעשר השנים האחרונות אולי בחמש עשרה השנים האחרונות ואתה סופג כל כך הרבה נקודות בכל רבע…”, ואז גור שלף מתפרץ ואומר לניב רסקין בתרעומת, “תעיף כבר כמה שחקנים הביתה…”. ניב רסקין שואל אותו : “מי…?”. גור שלף עונה : “מי לא…?”. ניב רסקין מקשה על גור שלף : “מי צריך ללכת הביתה פה…? אתה יודע גור שלף אנחנו מדברים כללית…תגיד שמות…”. ושוב פותח גור שלף במונולוג השני המסורבל וארוך המֶלֶל שלו, טקסט שאיננו נקי מבחינה תחבירית – לשונית וגם לא מדויק : “…לקבל 24 נקודות ברבע האחרון אחרי שאתה שולח מאמן הביתה ובאים השחקנים, אתה יודע, שבהם כאילו אסור לגעת והם מקבלים בשלושה רבעים 20 נקודות ומעלה…וברבע אחד הם עוצרים את הטורקים על 17 נקודות…הם גם קולעים 18 נקודות…זה לא משהו…לא עשית פה גם במחצית הראשונה… כאילו מכבי ת”א הראתה שהיא עם הרבה יותר מוטיבציה ומתלהבת…אתה יודע מה זאת קבוצה שקולעת בממוצע 75 נקודות וקלעה פה 84 נקודות…אז לא יכול להיות כזה מצב שבמשחק הכי חשוב באה קבוצה…בוא נקרא לילד בשמו…קבוצת כדורסל בינונית…נכון יש פה סגל טוב ושחקנים שמכירים…היא שיחקה היום יפה עם ביטחון…לא היה שום לחץ על הכדור של שחקנים של מכבי ת”א…ההתקפה כמו שתרגלו אותה באימונים בקבוצה הטורקית ככה היא שיחקה פה…ליוו אחד את השני… ובמשחק הכי חשוב שלך בשנים האחרונות אתה לא יכול לעשות תצוגה הגנתית כל כך חלשה…”. מונולוג ארוך ומגושם שבסופו של דבר גור שלף כלל לא עונה לניב רסקין על שאלתו ואיננו נוקב בשמות שחקני מכבי ת”א שאותם הוא רוצה להדיח. בעת השמעת הנאום הארוך הוא מאבד קשר ו- איננו זוכר מה שאל אותו השדר המוביל שלו רק לפני דקותיים, “תגיד מי צריך ללכת הביתה פה…? אתה יודע גור שלף אנחנו מדברים כללית…תגיד שמות…”. להפתעתי הרבה גם ניב רסקין מתבלבל בתום המונולוג הגמלוני והעמוס של גור שלף, ואיננו זוכר עוד בעבור מה ומדוע התכנס כאן עם הפרשן שלו ואיזה מידע שאל וביקש ממנו. מגוחך אבל זאת האמת. צריך להתבונן ב- Sequence המלל הממושך הזה כדי להיווכח כי זיכרונו של ניב רסקין בוגד בו והוא עובר לדון במשחק הבא של מכבי ת”א נגד הקבוצה הרוסית צסק”א מוסקבה. משהו מהנלעגות והגרוטסקיות של מועדון מכבי ת”א דבק בצוות השידור ה- שכחן של ערוץ 10.

12. אני כותב עדיין מהזיכרון. בימאי השידור הישיר של ערוץ 10 מר איתי צפריר נכנס לנעליו הגדולות של ראובן “רוביק” פודגור. שני אירועים משמעותיים (ומרהיבים) בהתמודדות בהם נחסמו ניסיונות זריקות – הטבעות של ארינזה אונואקו 2.06 מ’ ע”י מרקוס סלוטר 2.04 מ’ (9:20 דקות לפני תום הרבע הרביעי) ושל דווין סמית’ 1.98 מ’ גם כן ע”י אותו מרקוס סלוטר (2:40 דקות לפני תום המשחק) – לא זכו לשום הילוך חוזר מטעמו של איתי צפריר. פספוס מאכזב. מה שכן, הוא איתי צפריר למד מרוביק פודגור לתעד את פניו המיוסרות של מנהיג מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי בתום התבוסה. עדות חשובה שמסייעת להבין מייד מה התחולל על הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ואת תוצאות הקרב שהיו לרעת מכבי ת”א.

mizrahi 3

טקסט תמונה : יום חמישי – 12 בנובמבר 2015. היכל הספורט ביד אליהו. בימאי ערוץ 10 איתי צפריר מתעד ב- Close up את היו”ר שמעון מזרחי המיוסר לקראת תום השידור הישיר של המשחק מכבי ת”א – דרושפאקה 84:73. אי אפשר לטעות בתווי פניו שמספרות היטב את קורות התבוסה. מדובר במנהיג ספורט חתן פרס ישראל של קבוצת כדורסל מגוחכת, נלעגת, וגרוטסקית (ברגע זה בעת כתיבת הפוסט). (צולם ב- iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10).

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 554. הגיעה העֵת לשוב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו “גלי צה”ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 554. כל הזכויות שמורות.

yoash 25טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי (שני מימין) יחדיו עם אולסי פרי שחקנה האהוב של מכבי ת”א אולסי פרי (2.10 מ’, שני משמאל). אולסי פרי היה איש חכם ושחקן כדורסל חושב שחַטָא חֵטְא סַמִים ושילם מחיר אישי כבד. ראשון משמאל הוא הצלם שלי יורם מנדלבאום ז”ל בן קיבוץ גבעת חיים. בתווך, מר נסים מזרחי. מימין, איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

yoash 21טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בקדנציית הניהול הראשונה שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 22טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. מכתב פרידה ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בתום חמש שנות כהונתו בקדנציית הניהול הראשונה שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בֵּיאוּר הערך אגדה אורבנית (ו/או אגדה עירונית) על פי ויקיפדיה באינטרנט : 

ציטוט מ- ויקיפדיה : “אגדה אוּרבנית או אגדה עירונית היא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים”.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 554. הגיעה העֵת לשוב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו “גלי צה”ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 554. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את השידור הציבורי בטלוויזיה וברשות השידור. עזבתי בטריקת דלת כאות מחאה נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לתפקיד הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה קצרצרה. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה רווייה יוקרה ופרסטיז’ה מחד וקנאה וצרות עין מאידך. לכן האזור הזה מהווה קרקע פורייה להמצאה וטיפוח אגדות אורבניות. בדותות שניזונות מכחש, תרמית, ולזות שפתיים.

הבלוג לא הוקם כדי לנהל חשבונות. הוא מוּסָד בחינם לצורך אספקת מידע לטובתם של מאות אלפי קוראים אולם נועד גם כדי להגן על האגפים שלי ולשמור על האמת. אינני עומד מעל כל ושום ביקורת הוגנת אולם אני ניצב מעל השקרים והאגדות האורבניות שאין בהם שֶמֶץ של אֶמֶת ואשר מפיצים אודותיי יורם ארבל, אריה מליניאק, ומשה גרטל. איזה צורך מצאה השלישייה הנ”ל, כל אחד בשעתו, לאוץ אל עיתונאים מזן Y על מנת לספר להם בלופים ואלה אותם העיתונאים מזן Y מצאו צורך לפרסם את הבלופים האלה ביחידות לתקשורת המונים שהם מופקדים עליהם, מבלי לתת לי את הזכות המינימאלית להגן על עצמי ואגפיי.

אגדה אורבנית היא הגדרה רכה לשֶקֶר גָס. מעולם לא הבנתי מדוע עיתונאים מסוג X מטפחים אגדות אורבניות באוזניהם של עיתונאים מזן Y ואלה מזן Y אָצִים – רָצִים להפעיל את המקלדת ו/או פותחים את המיקרופון, ו/או מסירים את הווילון ממסך הטלוויזיה ומפרסמים את דברי השקר והדיבה בכלי התקשורת שעומדים לרשותם. אגדות אורבניות אֵינָן הדבר החשוב בעולמנו הסוער בימים אלה אולם מפני שמדובר בהונאה ואחיזת עיניים הן שוות תגובה ו- השבת מלחמה שערה. בשעה שיורם ארבל איש X מבלפף אתמול (יום שישי – 13 בנובמבר 2015) את מר מולי שפירא איש Y ב- רדיו גלי צה”ל כי אנוכי יואש אלרואי שלחתי אותו לשדר דוּק, הוא מטפח אגדה אורבנית. בשעה שאותו מולי שפירא מאפשר ליורם ארבל לספר אודותיי דבר שקר ומִרְמָה בעניין “שידור משחק ה- דוק” בכלי התקשורת הציבורי שעליו הוא מופקד מבלי שהוא מְוָודֵא כי יש לפחות שֶמֶץ של קורטוב אמת בטקסט ומבלי שהוא מעניק לי הזדמנות להגן על שמי, הוא שותף למעשה הנוכלות והמִרְמָה שיורם ארבל מפיץ בצורה נלוזה. יורם ארבל תסתכל לי בעיניים ותשיב : “מתי בדיוק שלחתי אותך לשדר “דוּק”…? ומתי איחלתי לך לשדר “דוּק”…? מה מניע אותך לספר בלופים…?

מעולם לא שלחתי את יורם אבל לשדר דוּק ו/או איחלתי לו לשדר דוּק כנקמה לאחר שנטש אותי. אינני נקמן ולא נוטר איבה. זאת לא דרכי. אני רוחש לו גם היום כבוד כשַדָּר ספורט כפי שרחשתי לו בעבר, אך מה לזה ולאגדות האורבניות שהוא מפיץ ?

yoash 24טקסט מסמך : 21 באפריל 1991. אנוכי מתראיין לעיתון הנפוץ במדינה “ידיעות אחרונות” ומחווה את דעתי ללא כחל ושרק אודות שַדָּר העבר שלי יורם ארבל שנטש את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר לערוץ 2 המסחרי הניסיוני ולערוץ 5 בכבלים. אינני חייב דבר ליורם ארבל וגם הוא לא חייב לי כלום אולם מה בין זה לבין הפצת אגדות אורבניות ?תגיד לי מר יורם ארבל מתי בדיוק שלחתי אותך לשדר דוּק ומתי בדיוק איחלתי לך לשדר דוּק ? ומה מניע אותך לספר בלופים למולי שפירא ברדיו גלי צה”ל ? אותה השאלה מופנית למר מולי שפירא, מה מניע אותו לאפשר ליורם ארבל לספר בדותות אודותיי ולהוציא את דיבתי רעה ב- גלי צה”ל שאיננו תחנת רדיו פרטית שלו ? (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” והמו”ל ארנון “נוני” מוזס). 

זהו סיפור המעשה והדיווח הקונקרטי שלי למען הדיוק ולמענו של העיתונאי Y מר מולי שפירא וכדי להעמיד דברים על דיוקם, אודות המונח שאליו יורם ארבל מתייחס,“שידור משחק הדוק”. לאחר שיורם ארבל בחר להתנתק בתום מונדיאל איטליה 90′ בקיץ 1990 מהשידור הציבורי ולחבור לשידור המסחרי של ערוץ 2 הניסיוני וערוץ מס’ 5 בטכנולוגיית הכבלים, החלטתי להציב במקומו את מאיר איינשטיין מרדיו “קול ישראל” כשַדָּר מוביל שלי. לא הזלתי דמעה על הליכתו של יורם ארבל ממני. הוא פשוט לא עניין אותי יותר ולא היה חשוב עוד. נדידת שדרים מערוץ טלוויזיה אחד למשנהו הוא עניין טכני. בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. היו לי עוד שני מועמדים אחרים, גדעון הוד אף הוא מרדיו “קול ישראל” ורמי ווייץ שהיה שדר מן המניין שלי בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. וויתרתי על שניהם משיקולים שלי. האנשים אינם מבינים כי שגשוגם של ערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם נובע מאיכות החומרים שהם משדרים לציבורים שלהם ואיננו מותנה במגישים אותם (השגשוג מותנה גם הרבה יותר במנהיגות האנושית שמובילה ומנתבת את דרכו של ערוץ טלוויזיה כזה ו/או אחר מאשר כוכבי הטלוויזיה שזורחים על המסך שלו). כלל לא הייתי מודאג מפרישתו של יורם ארבל גם בגלל הרעיון שהפרש האיכויות הטלוויזיוניות בין יורם ארבל המנוסה לבין מאיר אינשטיין הטירון הוא מינימאלי. איכות וטיב החומר המשודר חשובים מכוכב הטלוויזיה שמגיש אותו לציבור הצופים. על כל פנים העברתו של מאיר איינשטיין מרדיו “קול ישראל” לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרשה את התערבותו הפרוצדורלית ואישורו של מנכ”ל רשות השידור אריה מקל. בראשית ספטמבר 1990 ניהלתי שיחת וועידה משולשת בהשתתפותי שלי עם אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטרי יוסף בר-אל. שניהם שאלו אותי ממש ביחד בבת אחת באותה שיחת הוועידה ההיא בטון של מבוכה וקינה, “…מה יהיה לאחר לכתו של יורם ארבל…?”. יוסף בר-אל נשמע אגב מודאג יותר מאַרְיֵה מֶקֶל. קינתם הפתיעה אותי מפני שלא העליתי בדעתי כי גם הבוסים העליונים שלי אינם מבינים כי שגשוגם איננו מותנה ביורם ארבל ודומיו אלא בחומרים שיואש אלרואי יפיק, יערוך, ו- יספק אותם למסך הטלוויזיה שלהם. תשובתי לשניהם אז בספטמבר 1990 הייתה קצרה, פשוטה, ברורה, ומנומקת כלהלן : “תקשיבו, עם כל הכבוד ליורם ארבל הוא איננו מדאיג אותי כלל ועיקר. הוא איננו חשוב עוד. מאיר איינשטיין הוא המועמד שלי להיכנס לנעליו של יורם ארבל ואין לי ספק שהוא יעשה זאת בהצלחה. ציבור צופי הטלוויזיה בארץ מתחבר לשידורי הספורט באחריותי לא בגלל יורם ארבל ו/או נסים קיוויתי אלא מפני שאני כנציג שלכם מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של האירועים הרלוואנטיים בארץ והבינלאומיים בעולם הרחב. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור מחזיקים בכל זכויות השידורים הבלעדיות של כל האירועים הגדולים והחשובים המקומיים והבינלאומיים בארץ ובתבל : הליגה לאומית (ליגת העל) בכדורגל, משחקי גביע המדינה בכדורגל, המשחקים של נבחרת ישראל בכדורגל במוקדמות המונדיאלים וה- Euros, הליגה הלאומית בכדורסל, משחקי גביע המדינה בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורסל במוקדמות אליפויות אירופה, משחקי מכבי ת”א בכדורסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, ובזכות חברותינו ב- EBU אנו מחזיקים גם בזכויות השידורים הבלעדיות של האולימפיאדות, המונדיאלים, ה- Euros (אליפויות אירופה בכדורגל לאומות), אליפויות אירופה בכדורסל למדינות, אליפויות העולם בא”ק, טורנירי הטניס של ווימבלדון, שידורי ה- NBA, ומה לא. צופי הטלוויזיה בארץ ישמרו לנו אמונים לא בגלל יורם ארבל, מאיר איינשטיין, אורי לוי, ורמי ווייץ, ו/או זוהייר בהלול אלא בגלל רשימת האירועים שמניתי בפניכם בזה הרגע. אם מאיר איינשטיין ישדר אצלנו ישיר את משחקי גביע אירופה של מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל וממולו ישדר יורם ארבל משחק “דוּק”, “חץ וקשת”, ו/או “קרלינג” בערוץ 2 הניסיוני ו/או בערוץ 5 בכבלים, הרייטינג יהיה עמנו מפני שהציבור ילך עם מכבי ת”א ולא עם שידורי דוק וכיו”ב. בחרתי במשחק ה- “דוּק”, “חץ וקשת”, ו- “קרלינג” כדוגמה לשידורים נטולי רייטינג, כשם שיכולתי לבחור נגיד במשחק פּוֹקֶר ו/או במשחק ביליארד. הציבור נוהה אחרי איכות ופופולאריות האירועים ולא צועד בעקבות המגישים אותם ו/או המשדרים אותם. זהו חוק ברזל בטלוויזיה (!). אל תשכחו זאת לעולם (!). לכן עליכם לסייע לי לשמור על זכויות השידורים שלי יותר מאשר על השדרים שלי. יורם ארבל איננו חשוב עוד. הוא הוביל את השידורים שלי בעשור ה- 80 שחלף אף הוא. עשור ה- 90 יהיה שייך לשַדָּר העתידי החדש שלי מאיר איינשטיין. זיכרונם של שדרני הטלוויזיה קשור בעבותות לאיכות האירועים עליהם הם מופקדים. מאיר איינשטיין יאפיל חיש מהר על יורם ארבל. יורם ארבל נועד להישכח כל עוד יטפל באירועי טלוויזיה מינוריים בערוץ 2 הניסיוני ובערוץ 5 בכבלים”. מעתה והילך השקעתי את כל מרצי הטלוויזיוני בבנייתו, פיסולו, ועיצובו של השַדָּר המוביל החדש שלי מאיר איינשטיין. ככלות הכל הוא היה עתיד להתייצב ב- Front הקדמי ביותר בחלון הראווה של השידור הציבורי. יורם ארבל היה שייך לעבר.

אוסיף כי אין זאת הפעם הראשונה שמר מולי שפירא איש גלי צה”ל איננו נזהר, לא מקפיד, ולא בודק את הנושא הנדון לפרטיו, ועל כן נוהג מִנְהָג פַארְסָה (1). באחד מימי שישי של סוף חודש נובמבר בשנת 1997 (28 בנובמבר 1997) ו/או בראשית דצמבר של שנת 1997 (5 בדצמבר 1997) אירח מולי שפירא ברדיו גלי צה”ל את מומחה הספורט שלו דאז אריה מליניאק, וזה התרברב וטען בפניו בלגלוג ולזות שפתיים כי יואש אלרואי מנהל חטיבת הספורט הפסיד ברשלנות את זכויות השידורים של שני משחקי קדם אליפות אירופה בכדורסל, בשבת – 29 בנובמבר 1997 נגד אוקראינה בקייב וביום רביעי – 3 בדצמבר 1997 נגד דנמרק בקופנהאגן, לסוכן ישראלי פרטי בשם יגאל קָרְבִּי. היה מדובר באינפורמציה שקרית לחלוטין. אריה מליניאק נטול כל מידע בתחום הפיץ אגדה אורבנית ו/או אם להשתמש בטקסט בוטה יותר, פשוט שיקר. מולי שפירא שאף הוא נטול כל מושג בתחום ומי שלא בדק עמי את פרטי המו”מ ההוא עם אנשי איגוד הכדורסל והיו”ר שלו דני קסטן ז”ל מחד ועם יגאל קרבי מאידך, פתח את המיקרופון לאריה מליניאק. האיש שכמובן שלא היה לו כל מֵידָע לגבי המתרחש במו”מ ההוא של 1997 (וגם לא ב- מו”מ אחרים), לא בחל ב- טקסט שהוא בפירוש גניבת דעת ואישום מופרך ברדיו גלי צה”ל כדי להשמיץ אותי ואת רשות השידור שהמנכ”ל שלה היה באותה העת מוטי קירשנבאום ז”ל ברשלנות, התנשאות כ- מונופול, ואי הבנה את חוקי התחרות ברכישת זכויות שידורים ש- השתנו. הצרה הראשונה הייתה עם אריה מליניאק שלא היה לו שום צֵל של מושג בתחום ניהול מו”מ אודות זכויות שידור טלוויזיוניות בתחומי הספורט השונים ובעיקר זה האחרון שניהלתי במקביל עם דני קסטן ויגאל קרבי. במו”מ ההוא עם המתווך והסוכן יגאל קרבי אודות רכישת זכויות השידורים של שני משחקי החוץ ההם נגד אוקראינה ודנמרק בנובמבר ודצמבר של שנת 1997, דרש ממני יגאל קרבי סכום של 100000 (מאה אלף) דולר תמורת זיכיון השידור הישיר של המשחק אוקראינה – ישראל ו- 80000 (שמונים אלף) דולר תמורת זיכיון השידור הישיר של המשחק ישראל – דנמרק. ברור שנפנפתי אותו מכל המדרגות. את זאת כמובן אריה מליניאק לא ידע. הבעיה השנייה והחריפה הרבה יותר התעוררה מול מולי שפירא שכאמור לא היה בקי כלל בחומר, ואף על פי כן פתח לאריה מליניאק את המיקרופון של רדיו גלי צה”ל. ללא בקרת עורך וללא חקר הנושא כאילו מדובר באורים ותומים. מוטי קירנשבאום ז”ל ואנוכי רתחנו. התקשרנו למולי שפירא (כאמור איש גלי צה”ל) ושאלנו אותו כיצד הוא מאפשר למומחה שלו אריה מליניאק לשדר דברי בלע ואינפורמציה שקרית למאזינים שלו מבלי שהוא כעורך המשדר טורח ל- וודא את אמיתות העניין. מוטי קירשנבאום ז”ל שאל אותו אז את מולי שפירא, “איזה מין דבר זה…?”. זה מה שהוא מוטי קירשנבאום ז”ל סיפר לי בשעתו. מר מולי שפירא גמגם והתנצל.

בעקבות טקסט המִרְמָה שהושמע ברדיו גלי צה”ל ופרשת אי שידורם הישיר על ידי חטיבת הספורט בראשותי את אותם שני המשחקים המדוברים ההם נגד אוקראינה בקייב (בשבת – 29 בנובמבר 1997) ונגד דנמרק בקופנהאגן (ביום רביעי – 3 בדצמבר 1997) נפגשנו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי בתשע וחצי בבוקר ביום רביעי – 24 בדצמבר 1997 בלשכה בבניין הטלוויזיה עם היו”ר דָנִי קֶסְטֶן ז”ל ומר איתן רוֹבּ. הודענו לשניהם כהאי לישנא שמעתה והילך אם ברצונם לשמור על קשרי עסקים הוגנים עם ערוץ 1 יהיה עליהם להתערב בתמחור נושא השידורים הישירים של נבחרת ישראל בכדורסל גם במשחקיה בחו”ל. אנחנו אנשי רשות השידור וערוץ 1 איננו מתכוונים לשלם לסוכנים פרטיים מחירים מטורפים כאלה של זכויות שידורים. לשלם צריך – אך השאלה כמה – היא שאלת מפתח שנותרה פתוחה. הפגישה הייתה קצרצרה. דָנִי קֶסְטֶן ואיתן רוֹבּ הבינו חיש מהר מה הם צריכים לעשות ומה עליהם לבצע בתיאום עמנו. על הסוכן ומתווך זכויות השידורים יגאל קרבי לא שמעתי יותר מאז.

צריך להבין כי מאז שהתייצבתי ב- 1980 בראש חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרנו ישיר את כל משחקי נבחרת ישראל בכדורסל בקדם אליפויות אירופה בכדורסל בארץ ובחו”ל וגם את כל אליפויות אירופה בכדורסל עצמן, למעט שני המשחקים האחרונים המדוברים הנ”ל נגד אוקראינה ודנמרק. ברגע שמר יִגְאָל קָרְבִּי דרש ממני כאמור סכומי כסף בלתי מתקבלים על הדעת, 100000 (מאה אלף) דולר עבור זכויות השידורים של המשחק אוקראינה – ישראל בקייב בשבת – 29 בנובמבר 1997 ו- 80000 (שמונים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של המשחק דנמרק – ישראל ביום רביעי – 3 בדצמבר 1997, הודעתי לו הודעה טלפונית קצרה בת ארבע מילים : “…חפש את החברים שלך…”. דיווחתי למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ולמנהל הטלוויזיה היאיר שטרן יבד”ל את תוצאות המו”מ השליליות עם יִגְאָל קָרְבִּי. ברור שהם תמכו בי תמיכה מופלגת. ממתי משחק כדורסל נגד אוקראינה שווה ערך לזכויות שידורים בגובה 100000 (מאה אלף) דולר ? עיתונאי X מר אריה מליניאק רץ לגלי צה”ל לפַתֵח אגדה אורבנית ומולי שפירא פתח בפניו את שערי התחנה.

ב- 14 באפריל 2007 מסר מר אריה מליניאק עיתונאי X למר אהרון ווייסברג עיתונאי Y איש Ynet את אינפורמציית הבלוף הטלוויזיונית המזויפת כפי שהיא ר”מ באותיות מודגשות. מדובר ב- בדותה עלובה, פיקציה מחורבנת, דברי פלסתר, מבלי שאהרון ווייסברג בודק את אמיתות הדברים (ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטארית להגן על עצמי), ואף על פיכן אָץ להוציא אותה לאור באתר האינטרנט שלו Ynet כלהלן : “…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…”. בדותה. דבר שקר. מעולם לא היה כדבר הזה. מה אתה אומר אריה מליניאק…??? אתה ויורם ארבל נכנסתם לאולם חשוך…יש לכם בעמדה שולחן וכיסא, ושניכם עשיתם טלוויזיה מכלום…הצלחתם איך שהוא להרים שידור בעיירה נידחת בברית המועצות או בצ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…??? באמת אריה מליניאק…??? כמובן שהעיתונאי Y מר אהרון ווייסברג התמים נטול כל ידע בטכנולוגיה של ההטלוויזיה לא הקשה על שדר X אריה מליניאק בשום סוג של שאלה חוקרת, נגיד, תשמע אם אתה מאשים את יואש אלרואי באשמה כה חמורה של חלטוריזם טלוויזיוני, ואתה ויורם ארבל עשיתם טלוויזיה מכלום באולם כדורסל חשוך בעיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…אז אולי תואיל לציין בפני את תאריך האירוע המדובר ? אולי תואיל לפרט לי אודות איזה עיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או צ’כוסלובקיה אתה בדיוק שַח לי ? ואולי תואיל לומר לי מה הייתה תוצאת המשחק המדובר ההוא באותה עיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם ? אולם אהרון ווייסברג מילא את פיו מים ולא התעניין בחומר הרכילות שהתגלגל לידיו, שלא היה ולא נברא. אהרון ווייסברג המשיך לטפח אגדה אורבנית בעל כורחו. בתמימות ו/או בזדון, אין לכך שום חשיבות ברגע. בדיוק לתוך התֶּפֶר הפַּרוּם נקלעתי אנוכי וזאת היא עדותי כלהלן.

yoash 18טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. עיתונאי X אריה מליניאק מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y אהרון ווייסברג, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית.  

א. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התקופה בה שימש אריה מליניאק פרשן כדורסל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם קצת לפני כן (אלכס גלעדי ואנוכי הבאנו אותו לשורותינו On and Off), לא שידרנו כלל משטחי ברה”מ ו/או מצ’כוסלובקיה שום משחק מ- משחקי מכבי ת”א נגד קבוצות סובייטיות ו/או צ’כוסלובקיות במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הסיבה : היעדר קשרים דיפלומטיים. השלטון הרודני – קומוניסטי של ברה”מ לא אִפְשֵר קיומן של תחרויות ספורט לרבות כדורסל על אדמת ברה”מ בין קבוצות ישראליות וסובייטיות. משחקי החוץ של מכבי ת”א נגד הקבוצות הסובייטיות צסק”א מוסקבה וז’לגיריס קובנה, הועתקו ו- התקיימו במחצית השנייה של עשור ה- 70 ובעשור ה- 80 של המאה הקודמת תמיד בשתי הערים הבלגיות ווירטון ו- בריסל תחת שרביט ארגונו של הבלגי המופלא איש ה- FIBA מר ליאון וואנדל. כנ”ל גם בכל מה שקשור ל- משחקה של מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות ב- פברואר 1977 נגד הקבוצה הצ’כוסלובקית זברויובקה ברנו שאף הוא התקיים בבלגיה.

arbel barkaiטקסט תמונה : יום רביעי – 28 בינואר 1981 + יום חמישי – 29 בינואר 1981. בריסל – בלגיה. השדר יורם ארבל (מימין) והמפיק אמנון ברקאי (משמאל, חובש אוזניות ומחזיק מיקרופון) מאיישים את עמדת השידור שלנו במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית רויאל 4 בעת שני השידורים הישירים שלנו ההם מבריסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות : מכבי ת”א מנצחת את צסק”א מוסקבה 74:85 במשחק הראשון ומפסידה לה במשחק השני 83:81. שני המשחקים האלה אורגנו ע”י הבלגי ליאון וואנדל איש ה- FIBA. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. הפעם הראשונה בה שידרנו ישיר משחק כדורסל כלשהו של מכבי ת”א נגד קבוצה סובייטית כלשהי משטחה של ברה”מ לישראל בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, התרחש ביום חמישי – 12 בינואר 1989 במוסקבה מול אלופת ברה”מ צסק”א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. זה היה בתקופת הפרסטרויקה של שליט ברה”מ מיכאיל גורבצ’וב. הטלוויזיה הסובייטית RTR אירחה אותנו במוסקבה. אני הפקתי וניהלתי בעצמי את השידור הישיר ההוא מבירת רוסיה מוסקבה אולם אריה מליניאק כלל לא היה עמי במוסקבה. לא זימנתי אותו למבצע השידור הישיר ההוא משיקוליי שלי. הבאתי עמי מישראל כמובן את השדר המוביל שלי יורם ארבל, ומ- צרפת את יואב טוקר כדי שיכין כתבה חדשותית ב- ENG אודות ביקורה ההיסטורי הראשון של מכבי ת”א במוסקבה.

yoash tokerטקסט תמונה : 11 בינואר 1989. מוסקבה הקפואה והמושלגת. אנוכי יחדיו עם כתב ה- ENG שלי יואב טוקר (משמאל) בעת הפגישות שלנו עם אנשי הטלוויזיה הסובייטית RTR במרכז שלהם ב-אוסטנקינו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash arbelטקסט תמונה : 11 בינואר 1989. מוסקבה הקפואה והמושלגת. אנוכי (מימין) יחדיו עם השדר המוביל שלי יורם ארבל (משמאל) ליד עיר הטלוויזיה הסובייטית של RTR באוסטנקינו. יורם ארבל היה השדר המוביל בהא הידיעה במשך תריסר שנים בעת שירותו את השידור הציבורי בין 1978 ל- 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ג. אלופות ברה”מ וצ’כוסלובקיה בכדורסל מעולם לא קיימו את משחקיהן בעיירות שדה נידחות במדינותיהן אלא תמיד בערים ראשיות כמו מוסקבה ו- קובנה (ב- ברה”מ דאז ו- ליטא היום) ופראג, בראטיסלאבה, וברנו בצ’כוסלובקיה.

ד. מערכת השידורים הישירים תחת פיקודי ובהפקה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך כמעט רבע מאה של שנים של אירועי ספורט בחו”ל, הייתה מבוססת על תכתובת קפדנית ותיאום מלא מראש עם ארגוני ה- EBU ו- OIRT, ועם ה- Host broadcaster אודות מיסוד עמדת שידור והקמת קווי תקשורת 4W לצוות שלי וכן שריון זמני שידור בינלאומיים בעבור תקשורת לווייניים ותקשורת 4W, ובאישורם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם. להלן דוגמא לצורך המחשה המדגימה את נוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי “בזק” גבריאל שקל ואברהם יצחק נגל, תכתובת Booking של שירותי לוויין והזמנת קווי שידור 4W הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה”מ וישראל.

satellite+4w bookingטקסט מסמך : יום שלישי – 19 ביוני 1979. הימים ההם – הזמן ההוא. דוגמא לנוהל תכתובת שידור בינלאומית כזאת (באמצעות טלקס) בינינו לבין ה- EBU ו- RAI (הטלוויזיה האיטלקית הציבורית) לרבות הרפרנטים הישראליים מהנדסי “בֶּזֶק” גבריאל שקל ואברהם יצחק נגל, תכתובת Booking הנוגעת להפקת השידור הישיר של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיימה בטורינו – איטליה בתאריך יום רביעי – 20 ביוני 1979 בין נבחרות ברה”מ וישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יש להדגיש כאן שכל הפקות הספורט הבינלאומית שלנו בחו”ל, קטנות כגדולות, קצרות כממושכות, פשוטות כמורכבות מבין האלפים שביצעתי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, דרשו התכתבות מוקפדת עם הרפרנטים בחו”ל ובארץ הנוגעים לביצוע משימת השידורים הישירים, ואשר מתייחסים ל- Booking של זמני שימוש בתקשורת לוויינית ו- Booking של קווי שידור 4W. תעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית איננה עובדת לעולם על ארעיות, מקריות, ומזל. היא זקוקה לסדר ומשמעת והקפדה על כל פרט בכל הפקה בינלאומית בשל שכירה של אמצעי שידור למיניהם במקביל ע”י עֵרֶב רָב של רשתות טלוויזיה, ו- שימוש Multilateral (רב משתתפים) בציוד טכנולוגי טלוויזיוני סופר מורכב ויקר באותו האירוע המדובר. ההפקה נשענת כאמור על תכנון מפורט ומדויק של Booking הנוגע לזמני שידור וציוד טכנולוגי זמן רב מראש ולמפרע בטרם תחילת ביצוע המשימה. יש לשים לב כי גם מסמכי ההתכתבויות שלי עם הרפרנטים האירופיים במערב אירופה (בדצמבר 1988 וינואר 1989 גם עם רשת הטלוויזיה הרוסית RTR) כללו התחייבות של תשלום מראש (לעיתים גם בדיעבד) בעבור הענקת שירותי שידור הכרחיים ליישום תכליתי של המשימה וביצוע של הנדרש ע”י טכנולוגיה חדשנית בעת הצילום והסיקור של רשת הטלוויזיה המארחת, כמו גם שימוש בתקשורת לוויינית (!). ככה גם אנחנו נהגנו עם רשתות הטלוויזיה האירופית אותם אירחנו בהיכל הספורט ביד אליהו. דיווחו של אריה מליניאק לאהרון ווייסברג, “…כי הגיע שליח דואר רבע שעה לפני המשחק לאותו אולם כדורסל חשוך באותה עיירה נידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם, חיבר שני חוטים, והוא ויורם ארבל הצליחו איך שהוא להרים שידור…”, מעורר גיחוך ויסודו בשקר. אין דבר כזה. בדותה. קוראי הבלוג צריכים לדעת כי הזמנת קווי השידור ה- 4W על ידינו מרשת הטלוויזיה המארחת וחיבורם למערכת התקשורת שלנו בכל השידורים הישירים מעמדות השידור בחו”ל נעשתה על ידינו כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה של כל משחקי הכדורסל ו/או הכדורגל לצורך ביטחון השידור. בנוסף תמיד דרשתי מה- PTT המקומי להציב בעמדת השידור שלנו מכשיר טלפון בעל חיוג בינלאומי ששימש Back up לקווי השידור ה- 4W שלנו מעמדות השידור שלנו בחו”ל באירועי הספורט השונים (לא רק בעת כיסוי משחקי מכבי ת”א). היה מדובר בפק”ל. מאוחר יותר החליפו קווי השידור בטכנולוגיית ISDN את קווי השידור בטכנולוגיית ה- 4W. תמונת ה- Video הלוויינית שוריינה על ידינו כעשר דקות עד רבע שעה לפני תחילת האירוע.

ה. אני עדיין מחכה יותר מ- שמונה שנים מאז 14 באפריל 2007 כדי לשמוע מאריה מליניאק ומחברו יורם ארבל פרטים היכן התרחש האירוע המדובר ההוא שלפי דבריהם התקיים בעשור ה- 80 של המאה הקודמת, מה שמה של אותה עיירת השדה הנידחת ב- ברה”מ ו/או בצ’כוסלובקיה בו התקיים האירוע בטרם נפילת הקומוניזם, שם המשחק, ו- שמן של הקבוצות שנטלו בו חלק, כמו גם באיזו תאריך בדיוק הוא התחולל האירוע ומה הייתה תוצאת המשחק ההוא אודותיו מדווח אריה מליניאק עיתונאי X גם בשמו של יורם ארבל לעיתונאי Y אהרון ווייסברג.

ו. אני עדיין ממתין להסברו של מר אהרון ווייסברג מדוע ראה צורך להוציא לאור ב- 14 באפריל 2007 אינפורמציית בלע ושקרית מבלי לבדוק עמי את פרטי הדיווח ההוא של אריה מליניאק ובשיתופו של יורם ארבל באותם קורות דברי ה- שחץ, הרברבנות, ההטעיה, והרמאות הללו.

ז. הערה אישית שלי : במאי – יוני 1981 הפקתי, ניהלתי, וערכתי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית את השידורים הישירים של אליפות ישראל בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל שנערכו בשלוש בשלוש ערים ראשיות בצ’כוסלובקיה : בראטיסלבה (Bratislava), האווירוב (Havirov), ו- פראג (Prague). אריה מליניאק לא נמנה כלל על צוות השידור שלי שהורכב מהשדר יורם ארבל והמפיק יצחק גליקסברג. רציתי להטיס אותו לצ’כוסלובקיה אולם מנכ”ל רשות השידור דאז יוסף “טומי” לפיד ז”ל דחה זאת על הסף. הוא התנגד (לא אישית לאריה מליניאק) לכל מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית וטען בפניי שיורם ארבל יסתדר מצוין גם ללא הפרשן שלי אריה מליניאק. כפי שזכור לי אריה מליניאק טס לצ’כוסלובקיה על חשבונו וייתכן כי הצטרף לצוות השידור שלי שם. אינני זוכר אם שמעתי את קולו על קו השידור ה- 4W מצ’כוסלובקיה אולם דבר אחד ברור והוא חד משמעי : לא ייתכן כי בהפקת אירוע ספורט בינלאומי נכבד כמו אליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ’כוסלובקיה 1981, כשמדובר בשידורים Multilateral יגיע טכנאי תקשורת צ’כוסלובקי לאולם חשוך ויחבר את החוטים בעמדת השידור שלנו כרבע שעה לפני המשחק. בלתי מתקבל על הדעת. RTI בראשות נחמן אלון דאגה תמיד להזמין את תפעול קווי השידור שלנו בכל הפקות חו”ל ללא יוצא מן הכלל, לפחות שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה, לרבות Booking כ- פק”ל של הצבת טלפון בעל חיוג בינלאומי בכל עמדות השידור שלנו בחו”ל. הטלפון שימש כ- Back up לקו השידור ה- 4W.

בהמשכו של אותו הפוסט ההוא שנכתב ע”י עיתונאי Y בשם אהרון ווייסברג ב- 14 באפריל 2007, מפתח הנ”ל אגדה אורבנית נוספת בה נאמר כלהלן : “…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. “התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני לא ממשיך לפרשן את מכבי”, הוא מספר. “לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו, אז בלי מליניאק. למה הם עשו זאת את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב”. מדובר בדברי כחש וכזב של המדווח אריה מליניאק ושל האיש אהרון ווייסברג שמפרסם ברבים את האגדה האורבנית הזאת. הקורא את הפוסטים של אהרון ווייסברג ושל שלמה מן יכול להבין כאילו מדובר במעין משחק שוחד שמתנהל כביכול ביני כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מר שמעון מזרחי יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, משהו כמו : יואש אלרואי קח את זכויות השידור של המועדון לערוץ הטלוויזיה שלך ובתמורה תן לי את ראשו של אריה מליניאק. הטקסט הנ”ל כפי שנמסר ע”י אריה מליניאק לאהרון ווייסברג ושלמה מן מכיל רמז יותר מעבה כאילו שמעון מזרחי הציע לי שוחד בכסות של התניה : זכויות שידורים של המועדון תמורת פיטוריו של אריה מליניאק מכס הפרשן. שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, שמלוק מחרובסקי, אריה ברנוביץ’, אמנון אבידן, ומוני פנאן ז”ל לא התערבו בבחירת צוותי השידור שלי. מדובר בקשקוש, בטענת סרק. אריה מליניאק יודע היטב מדוע הודח וסולק על ידי. בטרם הועף על ידי לכל הרוחות אמרתי לו אז פנים אל פנים במשרד שלי של חטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כלהלן : “אחי, אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותך על השפתיים…”. ואז ירדנו שתי קומות והתייצבנו שנינו בלשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מר יוסף בר-אל. תחמושת הטקסט, הנימוקים, ומתן התשובה מדוע סולק אריה מליניאק על ידי עדיין שמורה בלוע האקדח ו/או שמא אומר ביתר עדינות ודיוק במחסניתה של המקלדת שלי. האגדה האורבנית שהפיץ אריה מליניאק באמצעותם של עיתונאֵי Y אהרון ווייסברג וגם שלמה מן (“העין השביעית”), כאילו שמעון מזרחי התנה בפניי את מכירת זכויות השידורים של מכבי ת”א לטלוויזיה הישראלית הציבורית בעבור שלמוני שוחד לי, שאמורים להתמצות בגין סילוקו המוקדם של אריה מליניאק על ידי מכס הפרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – היא מעשה נוכלות עלוב ומתועב. לא היה מעולם כדבר הזה. מעולם אבל מעולם לא הייתי מקריב את אריה מליניאק ולא כל איש טלוויזיה אחר על מזבח זכויות השידורים לצורך השגת הסכם עם מועדון מכבי ת”א. האגדה האורבנית הזאת כפי שהעיד אריה מליניאק בפניו של אהרון ווייסברג ושלמה מן היא פִבְּרוּק לא פחות מעלוב ו- נבזי שאין לו שום מכנה משותף עם האמת, והוצאת דיבתי רעה. מעולם לא הייתי רֵע וחבר של שמעון מזרחי ו/או דייוויד פדרמן, ו/או מי מאֵי חברי הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. מעולם לא הייתי מרשה להם להתערב ולבחוש בצורה כזאת בוטה ו/או אחרת בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי, ולהתנות את מכירת זכויות השידורים בגין סילוקו של אריה מליניאק. עלי לומר לכם כהאי לישנא : “אילו אנשי מכבי ת”א היו מעלים טיעון והתניה כאלה בעת המו”מ עמם, אפילו לא הייתי עונה להם. הייתי פשוט קם ונפנה מהם, והולך משולחן המו”מ”. המפגש היחיד שלי עמם עם אנשי מכבי ת”א היה משני צידי המתרס בעת פגישות המו”מ ו/או בהיכל הספורט ביד אליהו. הייתי יישר דרך ונאמן לחלוטין ב- % 100 לרשת השידור שלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולבוסים שלי לדורותיהם יוסף “טומי” לפיד, אורי פורת, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, אריה מקל, יאיר שטרן, ומוטי קירשנבאום. בדיוק כפי שהייתי יישר דרך ונאמן ב- % 100 לציוותי השידור שלי לרבות אריה מליניאק. אשנה ואומר את מה שהקלדתי לפני שורות ספורות : אריה מליניאק יודע היטב כמוני מדוע סולק והודח. נבצר ממני להבין מדוע איננו מספר לציבור את האמת ואת סיבות הרחקתו ממיקרופון הפרשנות ב- 1991. גם בחלוף כל כך הרבה שנים הוא עדיין נתלה בדברי שווא. לשמעון מזרחי (וחבריו בהנהלת מכבי ת”א) אין ולא הייתה שום נחלה ויד בהרחקתו של אריה מליניאק מהמיקרופון הציבורי ו/או בכל עניין אחר בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

הערה אישית שלי : לפני כמה שנים אירח העיתונאי Y עמנואל רוזן ההוא את העיתונאי X אריה מליניאק בתוכנית “תיק תקשורת” בטלוויזיה החינוכית – לימודית. עמנואל רוזן ואריה מליניאק טיפחו יחדיו באותה התוכנית את האגדה האורבנית שלהם כאילו אריה מליניאק נזרק על ידי לעזאזל תמורת קבלת זכויות השידורים הטלוויזיונית של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בטורניר גביע אירופה לאלופות בכדורסל. צלצלתי לעמנואל רוזן ושאלתי אותו כיצד איננו מתבייש לשדר שקרים ומדוע לא הזמין אותי לשבת לצדו של אריה מליניאק כדי לאפשר לי לפחות להגן על שמי הטוב. עמנואל רוזן הבטיח כי יחזור אלי מייד. הוא לא חזר מעולם. היה מדובר שוב בנוכלות עיתונאית.

ב- 2 בנובמבר 2009 דיווח משה גרטל את העדות הבאה לעיתונאי Y שלמה מן מהמגזין “העין השביעית” כלהלן כפי שר”מ באותיות מודגשות. שלמה מַן שמע ואָץ – רץ להוציא לאור ולטפח בביטאון שלו את האגדה האורבנית הזאת כלהלן : “הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו נגד ריאל מדריד. היו”ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל, כתב צעיר, אנרגטי, ו- “רודף סנסציות” כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : “הגעתי לבית שלו בשיכון ל”, הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי, צילמתי אותו, חזרתי מהר ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי פרי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד, כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של של חומרים כאלה ואחרים, לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל, ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה. מי זה “האנשים שלנו” ? יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון, לא נעים לי אבל זו האמת”. כמובן שאין מְדוּבָּר רק באגדה אורבנית אלא בנוכלות עיתונאית נבזית במלוא מובן המילה שאין לה דבר עם האֶמֶת. להלן העדות שלי אודות הסיפור המגוחך והבדוי שלא היה ולא נברא.

yoash 19טקסט מסמך (1) : 2 בנובמבר 2009 . עיתונאי X משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y שלמה מן, וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון “העין השביעית”. עמוד מס’ 1 מתוך 2.

א. השידור הישיר של המשחק ההוא ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מכבי ת”א נגד ריאל מדריד מהיכל הספורט ביד אליהו הסתיים בניצחונה של מכבי ת”א 93:99.

ב. משה גרטל לא דיבר עמי מעולם באותו הערב של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 בעניינו של אולסי פרי הנעדר מהמשחק. הוא לא סיפק לי ידיעות עיתונאיות חדשותיות, זה לא היה תפקידו במערכת ובקבוצת השידור שלי, וודאי כשאלה אינן מלוות בהוכחות צילומיות חותכות שאומנם אולסי פרי באמת שוכב מנוטרל וישן שנת שיכורים על המצעים של חברתו תמי בן עמי. מעולם, ואני מדגיש לעולם, לא הייתי מעלה בדעתי לשדר ידיעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משה גרטל אודות אולסי פרי מנוטרל וישן שנת שיכורים” (כדבריו של מוסר הידיעה) מבלי שיש לו ולי הוכחות מצולמות (!).

ג. אולסי פרי לא התגורר בשיכון ל’. הייתה לו דירה ברמת אביב. בשיכון ל’ התגוררה חברתו תמי בן עמי ז”ל.

ד. אנשי מכבי ת”א שלחו שני ציוותי משטרה לשתי הדירות ברמת אביב ובשיכון ל’ כדי לוודא מדוע אולסי פרי מאחר להתייצב בהיכל הספורט ביד אליהו. השוטרים חזרו ודיווחו ליו”ר המועדון מר שמעון מזרחי כי שתי הדירות ברמת אביב ובשיכון ל’ הן חשוכות ואין קול ואין עונה מהן.

ה. הוריתי אז לשדר שלי בהיכל הספורט ביד אליהו יורם ארבל להיזהר היטב בדברי הפרשנות שלו בעת השידור הישיר בעניינו של אולסי פרי מחמת תביעות דיבה. אני שימשתי העורך הראשי והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא, ולא היו לי כל הוכחות שאולסי פרי נגוע בפרשיות סמים. נכון שכולם ריכלו ו- דיברו על כך, אבל לי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היו כל הוכחות. לכן ציוויתי על יורם לשקול היטב את מילותיו כנציג שלי על המסך הציבורי. זאת הייתה האחריות הבלעדית שלי כעורך, מפיק, ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלפי הציבור וגם כלפי הממונים עלי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ומנהל הטלוויזיה טוביה סער יבד”ל.

ו. שאלה למר שלמה מן : האם בטרם הדפסת הפוסט ההוא ב- 2 בנובמבר 2009 בביטאון “העין השביעית” הצלבת מקורות ? האם ווידאת את כל האמת ? האם שאלת את מר משה גרטל מי היו למשל אנשי הצוות שלו ? מי היה הצלם, מי היה המקליט, ומי היה התאורן ? כדי לוודא עמם ביצוע והאם משה גרטל אומנם דובר אמת ?

הערה אישית שלי : הזמנת ציוותי צילום לכיסוי אירועי ספורט הייתה עניין ביורוקרטי ובתחום סמכותי הבלעדית. בקשה לקבלת צוות צילום הייתה מחויבת בחתימה שלי. באותו הערב ההוא של 16 בדצמבר 1982 לא חתמתי על שום טופס בקשה בעבור משה גרטל.

ז. שאלה נוספת למר שלמה מן : האם שאלת את מר משה גרטל כיצד ייתכן ש- תמי בן עמי ז”ל אהובתו של אולסי פרי הסכימה לפתוח את דלת דירתה בפניו ובפני ציוותו כדי לחשוף את חברה – אהובה שלה שוכב חסר אונים בשיא האוּמְלָלוּת והמִסְכֵּנוּת של האדם באשר הוא אדם, בשיא השפל הגופני והנפשי שלו, כשהוא מסומם וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה ? בלתי מתקבל על הדעת. כיצד ייתכן שתמי בן עמי הסכימה להסיר את המנעול מ- דלת דירתה בפני צוות הצילום בראשות משה גרטל, ולהזמין את הכתב, הצלם, המקליט, והתאורן להיכנס לביתה כדי לחשוף את חברה – אהובה אולסי פרי שוכב ברוב עליבותו על סדיני מיטתה, מבלי לשאול אותו אם הוא מסכים לחשיפה טלוויזיונית משפילה שכזאת ? שוב, בלתי מתקבל על הדעת. אין כוח בעולם גם לא כוח עליון שהורה ל- גב’ תמי בן עמי ז”ל לפתוח את דלת דירתה בשיכול ל’ בתל אביב בפני משה גרטל וצוות הצילום שלו ב- 16 בדצמבר 1982 כדי לחשוף את אהובה אולסי פרי במלוא אומללותו ועליבותו. תמי בן עמי ז”ל לא פתחה את שעריה ומשה גרטל לא צילם.

ח. עוד שאלה נוספת לשלמה מן : ובכן, נגיד שמשה גרטל דובר אמת והוא אומנם מחזיק בידיו חומר צילום סנסציוני המראה את אולסי פרי שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם (כדבריו וכפי שהם מתפרסמים על ידך בפוסט שלך ב- “עין השביעית” ב- 2 בנובמבר 2009) על סדיני מיטתה של חברתו – אהובתו תמי בן עמי. נגיד שהוא משה גרטל באמת שוחח עמי ואני סירבתי לשדר את דיווחו. מדוע אם כך החומר המצולם הסנסציוני הזה ב- Film אודות אולסי פרי שהוא משה גרטל מחזיק בידיו לא שודר למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 במגזין “יומן השבוע” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ? מדוע הוא לא עקף אותי ולא רץ עם החומר המרעיש הסנסציוני שהוא מחזיק בידיו אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער ? מדוע הוא לא עקף אותי ולא הפנה את תשומת לבו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד לחומר הפילם הבלעדי המרעיש ו- רווי חומר נפץ שהוא מחזיק בידיו ? מדוע חומר הפילם הסנסציוני הזה לא שודר במהדורת “מבט” של מוצ”ש – 18 בדצמבר 1982 ? מדוע חומר הפילם המרעיש לא שודר במהדורת “מבט” של יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 ? מדוע חומר הפילם הזה שמשה גרטל מחזיק בידיו ומראה את אולסי פרי שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם (כדבריו של משה גרטל כפי שמסר אותם לשלמה מן) לא שודר אף פעם ומעולם מאז ועד היום בשום מסגרת עיתונאית – חדשותית / אקטואלית בטלוויזיה הישראלית הציבורית ?

מכל האמור לעיל התשובה ברורה. עיתונאי Y שלמה מַן טיפח אגדה אורבנית שקרית שהעביר לו עיתונאי X בשם משה גרטל והוציא אותה לאור בביטאון “העין השביעית” מבלי לוודא את אמיתות הסיפור. ואז עשה שלמה מן את המעשה הנואל ביותר. הוא ביקש את תגובתי, תגובתו של יאיר שטרן, ותגובתו של שמעון מזרחי לטקסט ההוא שהגה באוזניו משה גרטל ב- 2 בנובמבר 2009, כאילו יש בידיו מידע מהימן. מדובר בנוכלות עיתונאית נבזית אישית כלפיי וגם כלפי רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבשורותיה עבד בשעתו משה גרטל.

yoash 20טקסט מסמך (2) : 2 בנובמבר 2009 . עיתונאי X משה גרטל מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y שלמה מן , וזה מטפח אותה מייד לממדים של אגדה אורבנית בביטאון “העין השביעית”. (עמוד מס’ 2 מתוך 2). 

אני עדיין ממתין לראות את חומר הפילם המרעיש והסנסציוני ההוא מ- 16 בדצמבר 1982 בו הרשתה תמי בן עמי לכתב משה גרטל ל- צלם את אהובה אולסי פרי בשיא עליבותו שוכב מֵת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים על מיטתה בשיכון ל’ בתל אביב. אני עדיין מצפה לשמוע ממר שלמה מן וממר משה גרטל מי היה הצלם שלו ? מי היה איש הקול שלו ? ומי היה התאורן שלו ? אני עדיין מחכה לשמוע ממר שלמה מן וממר משה גרטל מדוע לא עקף אותי ולא הגיש את חומר הפילם המרעיש והסנסציוני לידיהם של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער, ולמה לא דרש מהם לשדר זאת ? אני מבקש לדעת ממר משה גרטל מדוע הכתבה הסנסציונית הזאת שמראה (כביכול) את אולסי פרי שוכב מָת, מנוטרל, וישן שנת שיכורים על סדיני מיטתה של חברתו – אהובתו תמי בן עמי, ושעל פי טענתו הוא מחזיק את חומר הפילם בידיו, לא שודרה מעולם למחרת יום שישי – 17 בדצמבר 1982 ב- “יומן השבוע”, וגם לא אחר כך בשום מהדורה מ- מהדורות “מבט” ? להד”ם. בלתי מתקבל על הדעת.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 558. מנהיגות ופַּרְפְּרָאוֹת (3). מי חשוב יותר למועדון הכדורסל של מכבי ת”א השחקנים ו/או המאמן ? לא ייאמן כי יסופר : מכבי ת”א מככבת בטלוויזיה 47 (ארבעים ושבע) שנים רצופות מאז ה- 13 בנובמבר 1968. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 558. כל הזכויות שמורות.

ימי חמישי בשבוע הם ימי שידורים משעממים ולא מוצלחים ברדיו גלי צה”ל בעבורי. אחרי ארבעה ימי אקטואליה קצביים עם שדרני טמפו עירניים מהירי תגובה כמו העיתונאים רזי ברקאי, רינו צרור, ויעל דן מגיעות שעתיים של תנומה בימי חמישי בשבוע בין תשע בבוקר לאחת עשרה עם שני עיתונאים שאמורים להיות בעלי מוניטין ירון דקל (מפקד התחנה) ועמית גל (הכתב הפוליטי של ערוץ 2) שמצוידים למרבה ההפתעה בגוון קול לא רדיופוני מנומנם ואיטי. שניהם נשמעים גרוגיים בשעה שהם מובילים שעתיים פרוזאיות ו- פאסיביות. רדומות. אח”כ עולה לאוויר עוד תוכנית לא מעניינת “מצד שני” בין אחת עשרה לשתיים עשרה בהנחיית יועז הנדל וספי עובדיה, ובין שתיים עשרה בצהריים לאחת משודרת רוטינת ספורט אפרורית “עושים ספורט” בהובלת אפי טריגר ואלי ישראלי (למרות האפרוריות אפי טריגר עולה על עמיתו עשרת מונים). מצילה את המצב שדרנית גלי צה”ל גלית אלשטיין בין אחת לשתיים עם תוכנית הרדיו הבינלאומית המעניינת שלה. בשתיים אני מעביר תחנה ועובר לרשת א’ של רדיו “קול ישראל” על מנת להאזין ל- “רגעי קסם” הנפלאים שאפילו המגיש הבינוני שלה גדי ליבנה איננו מצליח לשבש את צליליהם הנפלאים. אני אוהב את אלוויס פרסלי, ריקי נלסון, החיפושיות, פט בון, שרה ווהן, ברנדה לי, ורבים אחרים. גדי ליבנה חסר מזל במידה רבה מפני שהפנסיונר דן כנר המצוין (האחד והיחיד בתחום) עדיין פעיל ומאפיל עליו בתוכניתו “מתוק מאז” שמשודרת בין 14.00 ל- 16.00 מידי שבת. החיץ הרדיופוני המפריד בין עיתונאי ראשון – רביעי רזי ברקאי, רינו צרור, ויעל דן לבין עיתונאי חמישי בולט.

איזה צורך מוצאים שני עיתונאי רדיו גלי צה”ל אפי טריגר ואלי ישראלי להעניק זכות דיבור שבועית קבועה למשה שלונסקי בתוכניתם “עושים ספורט” (ימי חמישי בשבוע 13.00 – 12.00) גם כשאין לו מה לומר. הופעתו של משה שלונסקי אצל השניים הנ”ל והטקסטים שלו מבוססים על נוסחת תרכובת של טריוויה + שיממון + בנאליות + טְפֵלוּת שיוצרים קוריוז. תחושה וטעם של מה בכך של בזבוז זמן. משה שלונסקי הוא תקשורתן וותיק מי שהיה זמן ממושך כתב צבאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולשעבר מפקד רדיו גלי צה”ל. מפליא שבגילו הוא איננו עומד בפיתוי המיקרופון ואומר גם כשאין לו מה לומר. שלשום (יום חמישי – 26 בנובמבר 2015) התעקש לדווח לשני המובילים שלו אפי טריגר ואלי ישראלי כי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א תנצח במָאלָאגָה במחזור השביעי בבית מס’ 4 המוקדם ב- Euroleague את הקבוצה הספרדית, במסגרת המחזור השביעי, וכי ג’ורדאן פארמאר יקלע 17 נקודות, ואף ציווה על שניהם לרשום את התובנה שלו שמתבררת כעבור שעות ספורות כשגויה לחלוטין ו- לא רצינית. משה שלונסקי איננו שקול ולא מחושב מפני שהוא לא מנמק באיזה כלים בדיוק אמורה להשתמש מכבי ת”א המפוזרת והבלתי שְנוּנָה כדי להכניע את הקבוצה הספרדית שעדיפה עליה מכל היבט. מן הראוי לציין שג’ורדאן פארמאר קלע 13 נקודות במשחק שלשום במָאלָאגָה (יום חמישי – 26 בנובמבר 2015) אולם הוא פוגע רק ב- 2 מתוך 4 זריקות עונשין (% 50) וב- 3 מ- 7 זריקות לשלוש (% 43). משחקן כדורסל בדרגתו של ג’ורדאן פארמאר שמשתכר כ- 1.300000 (מיליון ושלוש מאות אלף) דולר בעונת 2016 – 2015 אפשר לדרוש יבול גדול יותר והספק מדויק יותר. התפוקה של משה שלונסקי אצל אפי טריגר (ואלי ישראלי) ברדיו גלי צה”ל דומה לזאת של ג’ורדאן פארמאר במכבי ת”א. אין לחפש עניין ברוטינה שמשה שלונסקי מפיק וגם לא להטיל ספק בשתדלנותו להפוך את עצמו מידי שבוע למגוחך. זאת זכותו.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 641. לפנים, הייתה זאת ההגדרה שלי שניתחה והסבירה את יחסי ההתניה הסימביוטיים שרקמתי עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בשנים הבלתי נשכחות ההן של 2002 – 1980 כלהלן : “אני מביא את מיומנות מצלמות הטלוויזיה שלי ואת הסכמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לשלם ממון תמורת זכויות השידורים. אתם אנשי מכבי ת”א תביאו את כישרון המשחק שלכם. חטיבת הספורט בפיקודי תצעד עמכם שלובי זרוע רק אם תהיו אלופי המדינה”. כל המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם לרבות כל מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הושיטו לי יד ותמכו עם השקפת עולמי זאת. קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א (1) הייתה פעם פרויקט שידור טלוויזיוני ישראלי ציבורי נחרץ ופופולארי בעל משמעות רבת חשיבות ורבת עידנים מאז 1968. מדובר בעניין טלוויזיוני ספורטיבי היסטורי ממושך וחסר תקדים בתולדות הכדורסל הישראלי והאירופי. מכבי ת”א של שנת 2016 איננה מכבי ת”א של תקופתי. היו”ר שמעון מזרחי איננו עוד שמעון מזרחי של תקופתו. גם אני כבר לא שָם ואינני עוד יואש אלרואי של זמני. הימים ההם חלפו לבלי שוב. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 641. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. חג א’ של סוכות תשע”ז – 17 באוקטובר 2016.

הספר “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי” נחקר, נכתב, ונערך על ידי בתקופת השנים שבין אוקטובר 1998 ל- נובמבר 2012.

טקסט תמונה : יואש אלרואי חוקר, עורך, ומחבר הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”וסדרת הטלוויזיה כולה רחבת ההיקף בת 13 הספרים, ואשר קרויה, “מַהְפֵּכָת הַמֵידָע הַגְדוֹלָה בַּהִיסְטוֹרְיָה”עם סיום עבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : “If you have the rights – You have the show”. (רון ארלדג’ / Roon Arledge).

הקדמה.

לא היה גבול לשאיפותיי כמנווט ראשי ועורך ראשי להציב את דִגְלָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר חשוב בארץ וברחבי עולם. הן לא היו מגלומניות ועלו בדרך כלל בקנה אחד עם קווי המחשבה של מרבית רשתות הטלוויזיה הציבורית והמסחריות באירופה, ארה”ב, וברחבי העולם כולו. המנהלים הבכירים שלי המנכ”לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם תמכו בי. מכיוון שהיה מדובר ברשת טלוויזיה כללית ולא בערוץ נישה בכבלים המתמחה בשידורי ספורט הוטלה עלי המשימה והחובה לברור ולבחור את הטוב ביותר מבין הטוב ביותר, את אירועי הספורט שנחשבו ל- The best of the best, למען צופי הטלוויזיה במדינת ישראל משלמי האגרה. ביניהם סיקור שיטתי של משחקיה של אלופת המדינה בכדורסל במסגרת האירופית ב- Frame היוקרתי של תחרויות גביע אירופה לקבוצות אלופות. זאת הייתה מכבי ת”א. הציבור איננו מכיר את עקרונות פעולותיה של תעשיית הטלוויזיה והאנשים לא הבינו בתחילה את מחשבת הטלוויזיה שלי כי הצבת דגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל אתר ספורט חשוב בארץ ובעולם היא רעיון נשגב שנהגה בעבורם, אִידֵאָה שנשאה עמה באותה העת יתרון ובצדה חיסרון. שידורי הספורט בתקופתי בשנים 2002 – 1980 הניבו רייטינג ומִדְרוּג ויוּקְרָה עצומים עבור השידור הציבורי אולם למרות שהיו שווים זהב הֵם עלו כסף. נדרשנו לשלם בעבורם לא מעט. ביקרתי בעת כהונתי כמנווט שידורי הספורט בארבע יבשות תבל וביותר מ- 150 ערים ברחבי אירופה, אסיה, ארה”ב וקנדה, מרכז ודרום אמריקה, ואוסטרליה. עשיתי זאת במונדיאלים של ארגנטינה 1978, ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה”ב 1994, צרפת 1998, ואת הדגל של המונדיאל האחרון שלי ביפן / קוריאה 2002 הנפתי לרוע מזלי בעידן מנכ”ל רשות השידור המודח ההוא יוסף בר-אל בירושלים. שידרנו את המונדיאל ההוא Off tube. עשיתי זאת באולימפיאדות של לוס אנג’לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, וסידני 2000. עשיתי זאת באליפויות העולם בא”ק של הלסינקי 1983, רומא 1987, טוקיו 1991 (Off tube בשעה שיוסף בר-אל שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית), שטוגארט 1993, גטבורג 1995, אתונה 1997, סביליה 1999, ואדמונטון – קנדה 2001. עשיתי זאת עם כיסוי טורניר ווימבלדון בטניס בין 1980 ל- 1998. עשיתי זאת עם ה- Euros (אליפויות אירופה בכדורגל לאומות) של צרפת 1984, גרמניה 1988, שוודיה 1992, אנגליה 1996, והולנד / בלגיה 2000. עשיתי זאת באליפויות אירופה בכדורסל בין 1979 ל-2001. עשיתי זאת באליפויות אירופה והעולם בשחייה. עשיתי זאת עם משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל) בכדורגל וגביע המדינה בכדורגל בין 1980 לבין 1994. עשיתי זאת עם השידורים הישירים של המכביות וכינוסי הפועל בין 1977 ל- 2001. עשיתי זאת באליפויות המדינה ב- א”ק, שחייה, והתעמלות. עשיתי זאת עם משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל) בכדורסל וגביע המדינה בכדורסל בין 1982 ל- 2001. וכרתי ברית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בשנים שבין 1980 ל- 2002 (למעט עונת 1994 – 1993 בה זכתה באליפות המדינה קבוצת הפועל גליל עליון). כל שידורי הספורט הרשומים לעֵיל היו כפופים למו”מ שניהלנו וניהלתי עם הוועדות המארגנות הנוגעים לקנייה ורכישה של זכויות שידורים כחוק בארץ ובעולם, ואושרו ע”י המנכ”לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם. החזון שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה להפוך אותה למוקד צפייה לאומי. המוטו שלי כפי שניתחתי והסברתי אותו למנכ”לים שלי ולמנהלי הטלוויזיה שלי לדורותיהם שהעניקו לי לפני שנים רבות את התפקיד והאחריות העצומה להיות הנווט שלהם, היה כלהלן : השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הרייטינג. סך תקציב הפעולות שלי כמנווט שידורי הספורט בשנים ההן של  2002 – 1980 נע סביב 150.000000 (מאה עשרים וחמישה מיליון) דולר. ו- אוסיף : אין בהקדמה הזאת שום רְבוּתָּא. צעדתי בעקבותיהם של קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. כל המנכ”לים שלי ברשות השידור לדורותיהם לרבות כל מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הושיטו לי יד ותמכו בהשקפת עולמי זאת. שידורי הספורט שלי בימים ההם על כל מִגזריו הפכו חיש מהר לשורות נדבכים של כלל השידור הציבורי. גם בעניינה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבאנו את היָדָע ו- מיומנות הצילום הטלוויזיוני לפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ומכבי ת”א את הכישרון, את רוח המועדון, ואת הכמיהה לניצחון.

צפיתי ביום חמישי – 13 באוקטובר 2016 בשידור הישיר המשעמם חסר תוחלת של ניב רסקין ופיני גרשון אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את את המשחק הראשון של מכבי ת”א ב- Euroleague לעונת 2017 – 2016, בו הפסידה בחוץ למילאנו האיטלקית 97:99. השידור הישיר הנ”ל לפני ארבעה ימים הוא הקטליזטור של כתיבת פוסט מס’ 641 בבלוג yoashtvblog.co.il. מכבי ת”א ירדה מגדולתה הציבורית זה מכבר. היא איננה עוד קניין טלוויזיוני יוקרתי יוצא דופן. הערוצים הארציים נטשו אותה. קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בעונת 2017 – 2016 היא נֶכֶס שידור של ערוץ נישה. איש איננו יודע איזו כמות רייטינג צבר השידור הישיר של משחק ההפסד מילאנו – מכבי ת”א 97:99. גם איש איננו יודע מה גובה תשלום הזכויות שמנפק ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים למועדון מכבי ת”א תמורת השידורים הישירים. אנחנו התחלנו לשלם לקבוצת מכבי ת”א במשחקיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות תשלומים ספורדיים לראשונה בעונתה כדורסל ההיא של 1974 – 1973 (לאחר מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973). בין השנים 1974 / 1973 ל-  1976 / 1975 שילמנו למכבי ת”א זכויות שידורים מועטות ביותר ברמה של דולרים ספורים עבור שידורים ישירים, בבית ובאירופה. עיקר ההוצאות שלנו הסתכמו ב- לוגיסטיקה ומאמצים טכנולוגיים כמו תקשורת לוויינים יקרה בינינו לבין אירופה. הרָף האמיר קלות  בין עונות 1977 / 1976 לבין 1984 / 1983. בשמונה העונות הללו שילמנו לאלופת המדינה מועדון מכבי ת”א בכדורסל סכומי זכויות שידורים שנעו בין 7000 דולר ל- 10000 דולר מידי עונה. מדובר בפרוטות במונחי טלוויזיה. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אישרו את התשלומים הספורדיים ההם. לראשונה בסופה של 1973 לאחר מלחמת יום הכיפורים תבעה הנהלת מועדון מכבי ת”א בראשות היו”ר שמעון מזרחי, הגזבר אריה ברנוביץ’, ומנהל הקבוצה שמואל “שמלוק” מחרובסקי זכויות יוצרים בשווי כמה אלפי דולרים בודדים עבור השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההוצאות הטכנולוגיות (שידורים לווייניים) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור השידורים הישירים ההם מערים שונות באירופה עלו עשרות מונים על סכום זכויות השידורים שתבעה לעצמה מכבי ת”א מרשות השידור. די אם אציין כי בעבור 10 הדקות הראשונות של כל שידור לווייני של משחקי מכבי ת”א ביבשת ממדריד, אנטוורפן, ווארזה, אתונה, מילאנו, סטוקהולם, הארלם (הולנד), ליאז’, קאנטו וכו’ נדרשנו לשלם בשנים ההן 1500 (אלף וחמש מאות) דולר, ותוספת של עוד 45 (ארבעים וחמישה) דולר על כל דקה נוספת של שימוש בשידור הלווייני. בעונת 1977 – 1976 שילמה הטלוויזיה הישראלית ציבורית למכבי ת”א סכום שנתי של זכויות שידורים בגובה של  7000 (שבעת אלפים) דולר. ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת”א לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל לאחר שגברה בהיכל “Pioneer” בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה על אלופת איטליה מובילג’ירג’י ווארזה 77:78. מנכ”ל רשות השידור ב- 1977 היה יצחק לבני. ארנון צוקרמן כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה. מנהל חטיבת החדשות היה דן שילון. מנהל חטיבת הספורט והשדר והמפיק של המשחק ההוא בבלגראד ביום חמישי ההוא – 7 באפריל 1977 מכבי ת”א – מובילג’ירג’י ווארזה 77:78 היה אלכס גלעדי. אנוכי הייתי העורך והמפיק של אלכס גלעדי בירושלים.

אני מעביר לידיעת קוראי הבלוג כמה מסמכים עתיקי יומין משָנִים 1973 ו- 1974 פרטניים נקודתיים כספיים – כלכליים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העוסקים בעלויות טכנולוגיות של השידורים הישירים של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א מחו”ל ועלויות זכויות שידורים. המסמכים מצביעים על הביורוקרטיה הסבוכה והמסורבלת שאפיינה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרגע הקמתה. כל גחמה, כל רעיון שידור של דן שילון ואלכס גלעדי בעשור ה- 70 ההוא של המאה הקודמת נתקלה בחומת ייסורי הביורוקרטיה. מנהל הספורט דן שילון היה חייב להעביר את כל בקשותיו הנוגעות למשימות השידור שלו בחו”ל למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן באמצעות מנהל החדשות צבי גיל. כל טיסת שדר ספורט לחו”ל הייתה חייבת אישור בכתב של מנכ”ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לא היה רשאי לאשר זאת על דעתו בלבד. הוא היה יכול להמליץ אולם לא לאשר. הטסתם של דן שילון ואלכס גלעדי למשימות שידור בחו”ל הייתה מותנית בפירוש באישורו של מנכ”ל רשות השידור. המנכ”לים של רשות השידור באותה העת היו שמואל אלמוג ז”ל (בשנים 1974 – 1969) ויצחק לבני ז”ל (בשנים 1979 – 1974). סמנכ”ל הכספים בימים ההם היה ישראל דורי. יוחנן צנגן היה סגנו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן (במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973). מנהלי חטיבת החדשות היו צבי גיל (מנובמבר 1971 ועד נובמבר 1974) ודן שילון (מנובמבר 1974 עד נובמבר 1977). מנהלי מחלקת הספורט היו דן שילון (בשנים 1974 – 1968) ואלכס גלעדי (בשנים 1980 – 1974). כך התנהלו פעם העניינים.

הכל מסופר בדברי הימים בספר שחקרתי וכתבתי הקרוי “הקשר הסימביוטי” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים בשנים שבין 1998 ל- 2016.

gur 1

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1973. התכתבות של דן שילון עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן העוסק בתכנון שידורים ישירים של משחקיה של מכבי ת”א בשלב רבע הגמר בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל לאחר מלחמת יום הכיפורים. עמוד מס’ 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gur 2

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1973. התכתבות של דן שילון עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן העוסק בתכנון שידורים ישירים של משחקיה של מכבי ת”א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל לאחר מלחמת יום הכיפורים. עמוד מס’ 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gur 3

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1974. התכתבות של אלכס גלעדי עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן העוסק בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לקבוצות אלופות החל מ- 2 בינואר 1975. עמוד מס’ 1 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gur 4

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1974. התכתבות של אלכס גלעדי עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן העוסק בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לקבוצות אלופות החל מ- 2 בינואר 1975. עמוד מס’ 2 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gur 5

טקסט מסמך : 10 בדצמבר 1974. התכתבות של אלכס גלעדי עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן העוסק בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לקבוצות אלופות החל מ- 2 בינואר 1975. עמוד מס’ 3 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gur 6

טקסט מסמך : 22 בדצמבר 1974. התכתבות נוספת של אלכס גלעדי עם מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בעניין זכויות השידורים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לקבוצות אלופות וגם כמה עניינים הנוגעים ל- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במידה רבה הלכתי באש ובמים אחרי מכבי ת”א באישור הממונים הבכירים. הבוסים שלי ואנוכי העמדנו רק תנאי אחד לעו”ד יו”ר המועדון שמעון מזרחי. עליך להיות אָלוּף. זהו אותו הסטטוס שהציבו בפניהם קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות האֵיתָּנוּת התקשורתית היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור. זה בדיוק מה שקרה בעת שיתוף הפעולה בין הטלוויזיה הישראלית לבין מכבי ת”א. התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת”א למותג. לטלוויזיה יש תכונה מוּלֶדֶת. היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור. אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן. הזָמָר והשחקן אָרִיק אָיְינְשְטֵיין היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה יגיחו לעברו שוב ושוב על חשבון אומנים רבים אחרים. מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת”א את אריק איינשטיין ז”ל או את “הגַּשָּש החִיוֵור” בה כיכבו השלישייה הבלתי נשכחת שייקה לוי ו- גברי בנאי יבד”ל, וישראל “פּוֹלִי” פוליאקוב ז”ל. באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש. חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה גוף בוררות ו/או בית דין גבוה לצדק. היא קודם כל וראשית דבר מוֹסַד שידור שנבנה על תשומת לב וכמויות מדרוג ורייטינג הגונות (!). הקורלאציה בין אובייקט שידור נִכְסָף לבין הגוף המשדר ה- כָּמֵהַ לשדרו הייתה למכסימאלית. המשוואה הייתה ברורה : ככל שמכבי ת”א המשיכה להצטיין כך העמיקה רשות השידור את אחיזתה בה. פעמים רבות נשאלתי בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי בשידור הציבורי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה) את מכבי ת”א או מכבי ת”א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי הייתה דוּ סיטרית : “מכבי ת”א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות” (!).

הספר “הקשר הסימביוטי” הנמנה על סדר 13 הספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, מהווה תיעוד וניתוח של הסימביוזה וקשרי הגומלין חסרי התקדים שהתקיימו במשך יותר משנות דוֹר 2006 – 1969 בין הטלוויזיה הציבורית בישראל לבין מכבי ת”א. תחילתה בצילום ושידור ישיר של הדרבי התל אביבי בכדורסל (באמצעות ניידת השידור הראשונה ה- “OB הכחול” של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד) שהתקיים ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון “בלומפילד” במסגרת המחזור ה- 8 בליגה הלאומית בכדורסל בו גברה קבוצת הפועל ת”א על מכבי ת”א 70:78 [8] והמשכה ב- 24 ביוני 1969 בכיסוי משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות מכבי ת”א והפועל ת”א ששוחק אף הוא באצטדיון “בלומפילד” ושוב ניצחה הפועל ת”א 70:88 וזכתה בפרס היוקרתי. הפועל ת”א זכתה ב- 1969 גם באליפות המדינה, השלימה “Double” והקדימה בשלוש נקודות בטבלה את מכבי ת”א. 

טקסט תמונה : אפריל 1968. הימים ההם – הזמן ההוא. הרחבה שלפני בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי ניידת השידור הראשונה ההיסטורית של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניידת נרכשה ע”י עוזי פלד בלונדון בראשית שנת 1968 מחברת הטלוויזיה הבריטית “THAMES”. מעל פנסי ניידת השידור נותרו עדיין אותיות המתכת המרכיבים את הפירמה האנגלית  “THAMES” אולם בקדמת חלקה העליון כבר נצבע בגאווה שמה של הטלוויזיה הישראלית (!). הניידת נצבעה מאוחר יותר בכחול ונקראה ע”י מפעיליה הישראליים ה- “OB הכחול”. הניידת הזאת על חמש המצלמות שלה כיסתה בשני שידורים ישירים היסטוריים ביום חמישי בשבוע – 2 במאי 1968 את מצעד צה”ל בירושלים ואת קונצרט התזמורת הפילהרמונית שנערך אף הוא בירושלים בחג העצמאות ההוא של מדינת ישראל. ב- 13 בנובמבר 1968 הביאו אותה מפעיליה לאצטדיון “בלומפילד” ביפו כדי להעביר בשידור את הדרבי התל אביבי בכדורסל הפועל ת”א – מכבי ת”א. גדעון הוד היה השדר. זוהר כהן היה הפרשן שלו. חגי מאוטנר היה הבימאי של השידור הישיר ההוא ו- ורדינה ארז ז”ל הייתה נתבת התמונה שלו. (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. חיים יבין נבחר ביולי 1968 (בן 36 אז) להגיש את מהדורת “מבט” הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. העורך הראשון של “מבט” היה מוטי קירשנבאום ז”ל. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שעות הצהריים של יום רביעי – 13 בנובמבר 1968. אצטדיון “בלומפילד” ביפו. הימים ההם – הזמן ההוא. צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד משדר ישיר את משחק הדרבי התל אביבי בכדורסל הפועל תל אביב נגד מכבי תל אביב. בתמונה נראה צוות הצילום ממוקם ביציעי אצטדיון “בלומפילד” הישן ההוא, כשהוא מפעיל מצלמת Video אמריקנית מסוג RCA בעלת שלוש עדשות, ויָדִית קלאץ’ מיוחדת שמסייעת לצלם לנווט את פעולות הצילום לטווח הקרוב, הבינוני, והרחוק. בימאי שידור הספורט הראשון בהיסטוריה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניידת השידור של “THAMES” (ה- OB הכחול) היה חגי מאוטנר. השַדָּר היה גדעון הוד והפרשן שלו זוהר כהן. זיהוי הצלמים בתמונה : עומד למעלה יוסף “פונצי” הדר ז”ל, יושב מימין שאול ג’ורג’ כהן (עולה חדש מארגנטינה), ולידו עזרא כליפא. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אח”כ העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר ממרחק כה רב ב- 24 בנובמבר 1970 מהיכל הספורט “נעמן” (במפרץ עכו) [9] את המשחק בו ניצחה מכבי ת”א את אלופת בלגיה סטנדרד ליאז’ 62:74 במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. כל המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם מאז ימיהם של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ויְשַעְיּהוּ “שָיְיקֶה” תָּדְמוֹר תמכו בסימביוזה המתוכננת הזאת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת”א שעלתה ממון לקופה הציבורית אך מאידך הניבה רייטינג מזהיר. יתירה מזאת, השידורים הישירים האלה של אירועי הספורט הרלוואנטיים (ביניהם השתתפותה של מכבי ת”א במפעל הכדורסל האירופי של FIBA הלוא הוא גביע אירופה לקבוצות אלופות) היו אֶבֶן הפַּאזֶל שנושקת לכל התוכניות האחרות וחיברו את צופי הטלוויזיה ביתר שֵאת למשדרים שקדמו למשחקי מכבי ת”א ולאלה שבאו בעקבותיהם. הספר הזה “הקשר הסימביוטי” הוא גם סיפור שדן בשיתוף הפעולה המדהים, היוצא דופן, והדרמטי בין מכבי ת”א לבין נותנת החסות הראשונה שלה ה- Sponsor חברת הממתקים והקפה “עֵלִית” בראשות שני התעשיינים המשגשגים מארק מושביץ ואבא פרומצ’נקו, מאז שנת 1971 / 1970. מכבי ת”א החליפה בינתיים נותני חסות מאז תקופתי. את “עֵלִית” החליפה בשעתו “אֶלֶקְטְרָה”, והיום נותנת החסות שלה היא “FOX”. מכבי ת”א נהנית עד עצם היום הזה מנתוני חסות כספיים הטובים ביותר בליגת העל הישראלית. הכנסותיה מ- “FOX” נאמדים בעונה הנוכחית של 2017 – 2016 ב- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר. מועדון מכבי ת”א לדורותיו חייב חוֹב עולם לנותני החסות הראשונים מַרְק מוֹשֶבִיץ ז”ל ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ ז”ל, וגם לדָוִד מוֹשֶבִיץ יבד”ל בנו של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואָבִי פִילוֹסוֹף יבד”ל חתנו של אַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ (אבי פילוסוף היה נשוי לתָּמָר בִּתּם של רות ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ), לדֵייוִיד פֶדֶרְמַן יבד”ל, ולמִיכַאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס יבד”ל. בלעדיהם לא הייתה יכולה מכבי ת”א להעפיל שוב ושוב ופעם אחר פעם לפסגה. ללא סיועה הכספי – כלכלי המאסיבי של “עֵלִית” בכל השנים הארוכות האלה היה הדבר בלתי אפשרי. חברת “עֵלִית” הביאה הרבה כסף מהבית כדי לתחזק את קבוצת מכבי ת”א. במשולש הספורטיבי הזה שווה הצלעות והזוויות, שכלל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית + מכבי ת”א + חברת “עֵלִית”, טמון אחד הפרקים החשובים ביותר בהתפתחות ההפקה ושידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה.

טקסט תמונה : 1970. תמונה היסטורית. דור המייסדים הבלתי נשכח. תעשייני ובעלי חברת “עלית” מארק מושביץ ז”ל (מימין) ואבא פרומצ’נקו ז”ל (משמאל) מעניקים החל מ- 1970 סיוע כספי – כלכלי גדול כ- Sponsorship של המועדון. חברת “עלית” העניקה למועדון הכדורסל של מכבי ת”א בעונת 1971 – 1970 לראשונה בהיסטוריה חסות כספית בגובה של של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. היה מדובר לא רק בסכום מופלג אלא ראשיתו של תהליך כלכלי בארץ בו חברה מסחרית מעניקה חסות כלכלית למועדון ספורט. הצלחתה הספורטיבית של מכבי ת”א על הפרקט והתערבותן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתיעדו את שגשוג מכבי ת”א העמיקו את הקשר בין מועדון הכדורסל המצליח ביותר במדינה לבין חברת הממתקים והקפה הַפּוֹרָה ביותר בישראל. (התמונה באדיבות גב’ רות פרומצ’נקו תיבדל לחיים ארוכים אלמנתו של אבא פרומצ’נקו ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האלופה מכבי ת”א וראשית עידן קבלת תשלומי זכויות השידורים מהמשדר הציבורי בשנים 1984-1973 כמו גם קבלת Sponsorship מחברת “עלית” מאז 1970.

במשך אחת עשרה שנים בין השנים 1973 ל- 1984 קיבלה האלופה מכבי ת”א מהטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור שידור משחקיה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות סכומים שנתיים מצומצמים של זכויות שידורים, שנעו בין 7000 דולר ל- 10000 דולר מידי עונה. בין השנים 1973 – 1970 לא קיבלה מכבי ת”א אפילו סנט אחד בגין משחקיה במסגרת האירופית וגם אז היא זכתה באליפויות המדינה. אף על פי כן הייתה עדיפה על הדולקת הנצחית בעקבותיה הפועל ת”א. כסף חשוב אולם הוא איננו חזות הכל. העדיפות המכביסטית התבטאה יותר בניהול המועדון ע”י היו”ר הנצחי שמעון מזרחי (נבחר לתפקיד ב- 1969) וציוותו ורוח המועדון מאשר יבוא שחקנים לשורותיה מחו”ל ובארץ. ליד עניין זכויות השידורים ששילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאלופת המדינה בכדורסל, רעיון שהתגבש לכדי מסורת חובה במחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה הקודמת צריך להדגיש באותיות מאירות עיניים כי לראשונה בעונת 1971 – 1970 החליטה הנהלת “עֵלִית” בראשות שני התעשיינים מארק מושביץ ואבא פרומצ’נקו להעניק למועדון הכדורסל של מכבי ת”א חסות בגובה של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר לעונה. הון עתק ורעיון חדשני – היסטורי בימים ההם של 1970. מדובר במהפכה ביחסים כספיים – כלכליים ביחסים שבין וועדה מארגנת ספורטיבית מצליחה לבין חברה מסחרית משגשגת. אריה ברנוביץ’ העיד בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי מארק מושביץ ואבא פרומצ’נקו היו ג’נטלמנים מופלאים בעלי תרבות אירופית. משכמם ומעלה. היחסים הסימביוטיים בין מכבי ת”א לבין “עֵלִית” שהתמסדו ב- 1970 דמו ליחסים של תועלת הדדית שקרמו עור וגידים בין מכבי ת”א לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמה שנים אח”כ ב- 1973. אתם רק צריכים לנצח ולהיות אלופים על מנת ש- “עֵלִית” תרקום את הלוֹגוֹ שלה בן ארבע אותיות על גופיות השחקנים ותשלם לכם כהנה וכהנה, היה המסר של מארק מושביץ ואבא פרומצ’נקו ושל דוד מושביץ ואבי פילוסוף. זה גם היה המוטו שלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית תצעד שלובת זרוע עם מכבי ת”א רק אם תוכתר בתואר אלופת המדינה בכדורסל.

הכל מסופר בדברי הימים בספר שחקרתי וכתבתי הקרוי “הקשר הסימביוטי” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים בשנים שבין 1998 ל- 2012.

ב- 1977 ו- 1981 זכתה מכבי ת”א פעמיים בגביע אירופה ובתואר אלופת אירופה לקבוצות אלופות למרות התקציבים הנמוכים. המנכ”לים של רשות השידור בעת ההיא שמואל אלמוג, יצחק לבני, ו- יוסף “טומי” לפיד קפצו את ידיהם מול אלופת ישראל ואירופה בכדורסל. הם הורו לסמנכ”לים הכספים שלהם ישראל דורי, שלמה עבדי ז”ל, ויוחנן צנגן כל אחד בתורו לנהל את המו”מ הכספי עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בקשיחות ובחוסר נדיבות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית הייתה גוף שידור חזק ובשל הבלעדיות המוחלטת במרחב הייתה יכולה לקפוץ את אגרופיה וגם להלום בהם כשנדרש לעשות זאת. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א הכיר בעובדה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא שליטה בלעדית. שני הנושאים מטעמה במו”מ ההם היו”ר שמעון מזרחי והגזבר של אריה ברנוביץ’ התנהגו בצניעות, לא הרימו את האף, לא דרשו יותר מידי, ולא התווכחו עם שליחיהם של יצחק לבני, ארנון צוקרמן, יוסף “טומי” לפיד, יצחק “צחי” שמעוני, וטוביה סער. היה מדובר באמת ברָף תשלומים נמוך במיוחד. שנים רבות אח”כ כשערכתי את התחקירים והשיחות עם הנוגעים בדבר בעת כתיבת הספר עב הכרס (10000 / רבבה עמודים) “הקשר הסימביוטי” אודות התקשרות רשות השידור עם מכבי ת”א בתקופת הזמן של 2007 – 1970 שאלתי את אריה ברנוביץ’ מדוע הוא ושמעון מזרחי התנהגו במשך שנים לאורך עשור ה- 70 ומחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת ובתמימות כזאת מול קבוצות המו”מ של רשות השידור עד כדי הפגנת חוסר ביטחון ואפילו חולשה מוניטארית, הוא השיב לי כלהלן, “…בסך הכל רצינו להתפרנס קצת. לכסות משהו מהעלויות…בשום אופן לא רצינו להיות גרידיים…”. חשתי אמפתיה לאריה ברנוביץ’ ושמעון מזרחי כמו גם מאוחר יותר לדייוויד פדרמן ומיכאל “מייק” שטראוס. תמיד רחשתי להם כבוד בעת הנשיאה והנתינה. לא הייתי חבר עמם ושלהם. במידה רבה היינו בכלל יריבים מוניטאריים שנפגשנו פנים אל פנים משני צידי המתרס. אנחנו ביקשנו לשדר ישיר את המשחקים של מכבי ת”א במסגרת האירופית תמורת מינימום זכויות שידורים והם ביקשו עבורם מקסימום פיצוי. תוצאות המו”מ ההם הסתיימו תמיד בפגישה אחת (!) ולא יותר. לא נדרשנו מעולם למו”מ ארוכים וממושכים. שמעון מזרחי ואריה ברנוביץ’ היו אנשים מכובדים שדיברו עמנו אֶמֶת ולא קשקשו דברי רֵיקָם. חלק מהחוזים הנמצאים בידי מוכיחים כי שמעון מזרחי ואריה ברנוביץ’ היו אנשים של אמת וכבוד. כמי שניווט אז את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האמנתי להם יחדיו עם המנכ”ל שלי אורי פורת ז”ל וסמנכ”ל הכספים המוכשר יוחנן צנגן. הסכומים המגוחכים ההם שקיבלה אז מכבי ת”א מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה בכוחם לשנות את מאזן הכוחות בינה לבין יריבתה המושבעת העירונית. הפער באיכויות בין שני המועדונים השתקף יותר בניהול מאשר בבחירת איכות השחקנים. קפיצת התשלומים הגדולה במו”מ בינינו לבין מכבי ת”א התרחשה במו”מ החדש ב- 1985, ובמו”מ הבא אח”כ ב- 1987 (מייד אדון בכך). אף על פי כן הפכה מכבי ת”א למרות תשלומי זכויות השידורים הנמוכים שגבלו בבדיחה מוניטארית, אך בזכות כישרונה ומיומנות מצלמות הטלוויזיה שליוו אותה, הפכה לקבוצה של המדינה. אין על כך וויכוח כי מכבי ת”א הפכה ממועדון פרטי לקבוצה בעלת יוקרה לאומית מאז התאריך ההוא של 17 בפברואר 1977 בעת הניצחון בווירטון – בלגיה על אלופת ברה”מ צסק”א מוסקבה 79:91, וכעבור חמישים ימים ב- 7 באפריל 1977 בתום הניצחון בבלגראד – יוגוסלביה על אלופת איטליה מובילג’ירג’י ווארזה 77:78 ועמו הזכייה הראשונה בגביע אירופה. מכבי ת”א הפכה לאובייקט שידור טלוויזיוני פופולארי רב מעלה וחשיבות ורב יוקרה, ועתיר רייטינג ונכללה באוצר המילים של הטוב ביותר מבין הטוב ביותר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית העניקה תאוצת פרסום, שם, ומוניטין ל- מכבי ת”א והפכה אותה לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית באותה קבלת הפנים המפורסמת שערך למכבי ת”א בלשכתו הצנועה בקרייה בתל אביב בתאריך ההוא של יום רביעי – 24 בפברואר 1977 (לאחר הניצחון הסנסציוני ההוא על צסק”א מוסקבה 79:91). יצחק רבין ציין בדברי הברכה שלו לאחר הניצחון בווירטון את הרוח המכביסטית, והשווה בנאומו בעת קבלת הפנים ההיא  את מכבי ת”א לדָוִד ואת צסק”א מוסקבה לגוֹלְיָת. שימשתי אז באותו הערב ההוא ב- 24 בפברואר 1977 כתב – עורך של אלכס גלעדי ותיעדתי יחדיו עם הצלם שלי מיכאל “מיכי” מולד את המפגש ההיסטורי ההוא בין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז”ל העניו ושחקני מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בלשכתו הפשוטה קטנת ממדים.

הכל מסופר בדברי הימים בספר שחקרתי וכתבתי הקרוי “הקשר הסימביוטי” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים בשנים שבין 1998 ל- 2012.

ב- 1969 הייתה קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א טובה יותר ממכבי ת”א, וזכתה באליפות המדינה וגם בגביע המדינה. העדיפות הזמנית הזאת נבעה גם מחסרונו של טל ברודי שהתגייס לצבא ארה”ב. בשידור הישיר הטלוויזיוני ההיסטורי הראשון של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק ה- “דרבי” התל אביבי בכדורסל ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון “בלומפילד” ביפו ניצחה הפועל ת”א את מכבי ת”א בתוצאה 70:78. השַדָּר היה גדעון הוד והפרשן לצדו זוהר כהן. הבימאי בניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- “OB הכחול” היה חגי מאוטנר יבד”ל ונתבת התמונה שלו הייתה וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל. מפיק ומוביל השידור הישיר ההוא היה עוזי פלד. ב- 1969 ניצבו מכבי ת”א והפועל ת”א על קו זינוק טלוויזיוני משותף. שתיהן היו שוות כוחות. מקור ההבדל בין שתי היריבות העירוניות נבע בשנים ההן יותר מניהול מוצלח מאשר פער ברמת השחקנים והמאמנים שעמדו לרשות שתי הקבוצות. שמעון מזרחי ניצב בראש קבוצת ניהול משותפת מצומצמת וקומפקטית, אולם פרטית, ולכן מהירת החלטות וביצוע שהייתה אחראית לגורלה של קבוצת כדורסל קפיטליסטית, בעוד יו”ר מועדון הכדורסל של הפועל ת”א המנהל המסור אברהם פלדה ניהל אז קבוצת ספורט הסתדרותית מסורבלת, ומי שנדרש כל הזמן לרוץ למועצת פועלי תל אביב ולבקש אישורים מוניטאריים והפקתיים מ- ראשי אגודתו אדוארד סגל, שלמה שטיינקלפר, ואברהם “אייבי” אפשטיין. אברהם פלדה איש קנאי לקבוצתו הפועל ת”א עסק כל הזמן במירוץ אישי נגד שמעון מזרחי שהיה לא רק יו”ר מכבי ת”א אלא חסיד ואוהד פאנאטי של המועדון. במידה רבה מִרְדָף מטורף מפני שהיה מדובר בתחרות ריצה למרחקים ארוכים שנמשכה שנים רבות. אברהם פלדה נאמן עד כלות לכור מחצבתו הפועל ת”א רדף אחרי שמעון מזרחי לעיתים אחוז טירוף, אולם כבול לעַד בשלשלאות ביורוקרטיות עשויות ברזל למועצת פועלי ת”א בראשות אדוארד סגל, שלמה שטיינקלפר, ואברהם “אייבי” אפשטיין. אם שמעון מזרחי היה האבא של מכבי ת”א אזי אברהם פלדה היה האימא של הפועל ת”א. שניהם היו באמת ההורים של אגודותיהם והדבר עלה להם גם בבריאות. ב- 1984 התרחש הנֵס. אברהם פלדה הדביק סוף כל סוף את שמעון מזרחי. הפועל ת”א (עם מאמנה יהושע רוזין ושני שחקניה המצטיינים מייק לארגי ולאבאן מרסר) זכתה בגביע המדינה ב- 2 באפריל 1984 לאחר ניצחונה במשחק הגמר על הפועל רמת גן 73:79 (המשחק הועבר בשידור ישיר ע”י חטיבת הספורט בפיקודי). כמו כן שידרנו ישיר גם את שני משחקי חצי הגמר ב- 9 בפברואר 1984 שהתקיימו ביד אליהו בין הפועל ת”א שגברה על מכבי ר”ג והפועל ר”ג שניצחה את מכבי ת”א). צריך להדגיש כאן שזאת הייתה זכייתה הראשונה של הפועל ת”א בראשות אברהם פלדה בגביע המדינה בכדורסל מאז 1969 עד כדי כך הייתה מכבי ת”א דומיננטית. מכבי ת”א הוכתרה ב- 1984 בתואר אלופת המדינה. ב- 1985 ניצב אברהם פלדה בפני סנסציה וחלום חייו עמד להתגשם. הפועל ת”א עמדה להדיח את מכבי ת”א מגדולתה בקרב הגדול בין שתיהן בגמר סל המפורסם ההוא של הטוב משלושה משחקים. כל שלושת המשחקים נערכו בהיכל הספורט ביד אליהו והועברו בשידורים ישירים ע”י חטיבת הספורט בפיקודי. אברהם פלדה והפועל ת”א הביסו בליגה הסדירה את מכבי ת”א בתוצאה 89:96 ואח”כ ניצחו אותה גם במשחק הגמר סל הראשון ביד אליהו בתוצאה 73:84. אנוכי נערכתי כבר למו”מ הבא של 1985 לנושא ונותן הפוטנציאלי מולי אברהם פלדה. כפסע הפריד בינו לבין התואר הנכסף של אלוף המדינה ולבין זכויות השידורים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדה להציע לו. ואז זה התרחש : במשחק השני נגרר שחקן החיזוק המצטיין האמריקני של הפועל ת”א מייק לארגי הג’ינג’י חמום המוח לעימות מטופש של חילופי מהלומות עם שחקן מכבי ת”א מוטי ארואסטי. שניהם הורחקו מייד מהפרקט. משקלו הסגולי המקצועי של מייק לארגי ב- הפועל ת”א היה גבוה מכל היבט במאות אחוזים מזה של מוטי ארואסטי. מייק לארגי היה שחקן כדורסל מְעוּלֶה ומוטי ארואסטי לעומתו היה כדורסלן דַל וגם פרובוקטור. מייק לארגי נגרר בטיפשותו לפרובוקציה והפועל ת”א שילמה מחיר יקר. בלעדי מייק לארגי היא הפסידה למכבי ת”א במשחק השני ההוא בתוצאה 80:89. במשחק השלישי והמכריע, הפועל ת”א ללא מייק לארגי ומכבי ת”א בלעדי מוטי ארואסטי, נוצחה שוב הפועל ת”א בתוצאה 66:76 ומכבי ת”א גרפה את תואר אליפות לשנת 1985. ביום חמישי – 12 בספטמבר 1985 נפגשנו אנוכי כמנווט שידורי הספורט ונציגו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ו- מוטי לוי איש הכספים של רשות השידור (החליף את יוחנן צנגן שהיה חולה) עם אלוף המדינה בכדורסל עו”ד יו”ר מכבי ת”א שמעון מזרחי במשרדו ברחוב אחד העם מס’ 71 בתל אביב. שמעון מזרחי הזמין ארוחת קייטרינג סינית ובין הטעמים של חמוץ – מתוק דילג תשלום זכויות השידורים מ- 10000 (רבבה) דולרים בעונה האירופית של 1985 – 1984 לסכום של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר בעונה האירופית 1986 – 1985. שילמנו זכויות שידורים על סך 35000 דולר גם בעונה הבאה של 1987 – 1986. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת אישר את סכומי המו”מ שניהלתי עם שמעון מזרחי. עדיין היה מדובר בתשלומי טלוויזיה פעוטים אולם הגְרָף נסק בבת אחת מעלה ב- % 350. מכבי ת”א קיבלה מאתנו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור סכום של 70000 (שבעים אלף) דולר לשנתיים, בשנים 1987 – 1985.

במו”מ הבא שנערך בינינו לבין האלופה מכבי ת”א ביום שלישי – 8 בדצמבר 1987 במסעדת “אפרופו” בת אביב ליד תיאטרון “הבימה” לגבי שתי העונות של 1988 – 1987 ו- 1989 – 1988 הסכמנו לשלם למכבי ת”א סכום זכויות שידורים על סך 100000 (מאה אלף) דולר לעונה. 200000 (מאתיים אלף) דולר לשתי עונות. את רשות השידור ייצגו במפגש המנכ”ל אורי פורת, סמנכ”ל הכספים יוחנן צנגן, ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלהם. את מכבי ת”א ייצגו היו”ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ’, ורוני שטייניץ.

מנכ”ל רשות השידור הקודם יוסף “טומי” לפיד (1984 – 1979) לפני עידן אורי פורת (1989 – 1984) היה הרבה יותר נוקשה וקמצן. וכך הדריך גם את נציגיו אנשי הכספים של רשות השידור. יוסף “טומי” לפיד לא התרשם יתר על המידה ממכבי ת”א ולא התאבה לשלם לה בכלל. המוטו שלו היה שגופי הספורט במדינת ישראל ובעולם צריכים לשלם לטלוויזיה הישראלית הציבורית על כך שהיא מסכימה לייחד זמן אוויר לאירועי הספורט השונים. זאת הייתה דעתו והוא נתן לכך ביטוי על המסך. “OK, לשלם אני צריך ואין לי ברירה אלא לכבד את המסורת מוניטארית בה רשות השידור משלמת זכויות שידורים למכבי ת”א, גם אם אינה יקרה”, אמר, אולם הוסיף, “אינני מתכוון גם לקלקל את המסורת שבה מהדורת “מבט” קוטעת בתשע בערב את השידורים הישירים של מכבי ת”א בימי חמישי בשבוע”. יוסף “טומי” לפיד התעקש על כך ועשה צרות צרורות לקודמי אלכס גלעדי ולי בעונות 1979 ו- 1980, עד שבא ידידו דוב גולדשטיין חבר מערכת “מעריב” ובפוסט שפרסם בעיתונו ב- 5 במארס 1981 וכותרתו “בקשה” תבע במפגיע ממנכ”ל רשות השידור להפסיק עם השטויות הקטנוניות והמטופשות האלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעוסקות בקטיעת השידורים הישירים ע”י מהדורות החדשות “מבט”. יוסף “טומי” לפיד שלא שעה לבקשותינו של אלכס גלעדי ושלי, הקשיב לתלונתו של דוב גולדשטיין וקיבל אותה. מאז לא נקטע ולא נגדע עוד שום שידור ישיר של משחקי מכבי ת”א בתחרויות גביעי אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הפוסט ההוא של דוב גולדשטיין “בקשה” שהתפרסם ב- “מעריב” לפני יותר מ- שלושים וחמש שנים היה נדבך חשוב בהיגיון הטלוויזיוני החדש ששידורי ספורט ישירים של אירועים רלוואנטיים עתירי בִּיקוּש ומִדְרוּג אינם נופלים בחשיבותם משידורי חדשות וודאי לא כשמדובר במהדורות “מבט” שרובן מוקלטות ומתוקצרות ומיעוטן ישירות. דוב גולדשטיין קרע ב- 5 במארס 1981 את מסכת הקדושה המזויפת של “מבט”. את “מבט” אפשר לשדר לפני המשחק ו/או לאחריו. אין צורך לקטוע את מהלך השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א לטובת “מבט” רק כדי לשדר ידיעה שצינור מים התפוצץ בשכונה ד’ בבאר שבע.

הכל מסופר בדברי הימים בספר שחקרתי וכתבתי הקרוי “הקשר הסימביוטי” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים בשנים שבין 1998 ל- 2012.

spain 33

טקסט תמונה : 1983. בין כתליה ומסדרונותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רשות השידור הממלכתית. יוסף “טומי” לפיד ז”ל מנכ”ל רשות השידור בחמש השנים שנים מ- 1979 ועד 1984 (בתמונה, כבן 51 ונראה כבר נפוח ושמן מאוכל) לא רכש אהדה יתירה למועדון הכדורסל של מכבי ת”א וגם לא לשידורים הישירים שלי ושל קודמי בתפקיד אלכס גלעדי בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הוא גם טען בשעתו כי דווקא מכבי ת”א היא זאת שצריכה לשלם לטלוויזיה הישראלית הציבורית שמסכימה לצלם אותה ולייחד לה זמן מסך בערבים של ימי חמישי בשבוע. כאן הוא נראה עם יו”ר וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, הצלם צבי וולף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1980 שנת כהונתו הראשונה של מנכ”ל רשות השידור ושלי כמנווט שידורי הספורט שלו, שכרה התאחדות הכדורגל הישראלית להפתעת כולם את שירותיו של מאמן אנגלי כמעט אנונימי בשֵם גֶ’ק מנסל לקראת קמפיין המשחקים של נבחרת ישראל המנסה להעפיל למונדיאל ספרד 1982. חוזהו של עמנואל שֶפֶר לא חודש וגֶ’ק מנסל מאמן לא מוכר וחסר כל מוניטין הובא ארצה. הוא לא היה עטור הישגים. גֶ’ק מנסל לא הגיע מלִיוֶורְפּוּל ולא בא ממנצ’סטר יונייטד, גם לא מצֶ’לְסִי הלונדונית, אך בכל זאת הביא עמו את מסורת האימון והמשמעת האנגלית. זה לא היה מעט. לאנשי התאחדות הכדורגל הישראלית ובראשם היו”ר חיים הַבֶּרְפֶלְד מארגון הפועל והסגן הנִצחי שלוֹ עַזְרִיקָם מִילְצֶ’ן מתנועת מכבי זה הספיק. הם העדיפו מאמן זַר ותחליף אנגלי על פני כל אפשרות ישראלית. נבחרת ישראל שובצה בבית אחד מוקדם במסגרת קדם מונדיאל ספרד 1982 עם נבחרות צפון אירלנד, סקוטלנד, שוודיה, ופורטוגל  הקמפיין התחיל טוב. ב- 26 במארס 1980 באִצטדיון ר”ג סיימה נבחרת ישראל את משחקה הראשון בתיקו אֶפֶס נגד צפון אירלנד. בנבחרת ישראל שיחקו אז השוער אריה חביב מהפועל יהוד, שני האחים התאומים עוֹדֵד וגָד מַכְנֶס, חיים בר, ושלמה גאריאני כולם ממכבי נתניה, יִצְחָק שוּם מהפועל כפר סבא, אבי כהן, גיורא שפיגל ו- וִויקִי פֶּרֶץ שלושתם ממכבי ת”א, יעקב כהן ו- רִיפְעָאת טוּרְק מהפועל ת”א, וגדעון דָמְתִּי משמשון ת”א. בסגל הרחב של גֶ’ק מֵנְסֶל השתתפו עוד יעקב “יענקֶה” אֶקְהוֹיְז מהפועל ת”א, ישראל פוֹגֶל שחקן הפועל כפר סבא, השוערים מָנוּ שְוָורְץ ממכבי חיפה ויוסי מזרחי מבית”ר ירושלים, שלמה קירט, נוח איינשטיין וגם נסים כהן ממכבי פתח תקווה.

arbel 1

טקסט תמונה : 1981. שדר חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל (מימין) מסיים ריאיון עם מאמן נבחרת ישראל האנגלי ג’ק מנסל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 ביוני 1980 השיגה נבחרת ישראל בסטוקהולם בהדרכתו של גֶ’ק מנסל תוצאה מרשימה 1:1 נגד שוודיה החזקה. גדעון “גידי” דמתי שחקן קבוצת שמשון ת”א הבקיע את שער השִוויון. משחק הגומלין שנערך ב- 12 בנובמבר 1980 באִצטדיון ר”ג הסתיים בתיקו אֶפֶס. שלוש תוצאות תיקו רצופות הושגו נגד נבחרות אירופיות מן השורה הראשונה. לפתע התעוררו שוב התּקוות אך המשחקים ששודרו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע”י חטיבת הספורט בפיקודי היו במשורה. הם ממש לא היו בראש מעייניו של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל. הוא היה אמביוולנטי בהתייחסות שלו לספורט הישראלי על כל מגזריו בכל חמש שנות כהונתו.  יוסף “טומי” לפיד לא סבר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא הממונה הראשי עליה צריכה לצאת מגדרה ולכסות כל משחק של נבחרת ישראל בכדורגל. יוסף “טומי” לפיד ז”ל לעג לכדורגל הישראלי, לרמתו, ואיכותו. מפני שהיה מנכ”ל רשות השידור היה חכם דיו כדי לא לתת פומבי לדעתו האישית הזאת ולא נכנס לפולמוס עם הציבור. הוא החזיק במשרה ציבורית נעלה ולא היה לו כל עניין לריב שלא לצורך עם התאחדות הכדורגל מחזיקת זכויות השידורים. יצחק “צחי” שמעוני ז”ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וטוביה סער מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דווקא היו בעד שידורי כדורגל ישירים אך הם לא התעקשו יתר על המידה עִם הבוס שלהם. אלכס גלעדי ואנוכי רתחנו.

יום רביעי – 17 בדצמבר 1980 זכור לי היטב. הוא שייך לתקופה בה החלה כבר ההיערכות שלנו לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה של טורניר מונדיאל הכדורגל 1982 שיתקיימו בתוך שנתיים ימים בספרד. אלכס גלעדי בעודו מנהל חטיבת הספורט הזכיר לי את דבר הפתק הקטן שכתב לי ב- 1978 בכתב ידו בו, הוא ממנה אותי למפיק שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל של ספרד 82′, מפני שהיה שבע רצון מדרך ההפקה והניהול שלי את שידורי טורניר גביע העולם  בכדורגל – ארגנטינה 1978. בדצמבר 1980 היה אלכס גלעדי כבר בדרכו החוצה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר קריירה מפוארת חסרת תקדים ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, אולם הפתק ההוא בכתב ידו נשמר וזה מה שהיה כתוב בו. “יואש יקירי, הריך מתמנה למפיק שידורי הגביע העולמי 82′. אנא פעל והחזק אותי בתמונה ובתכתובת. אלכס גלעדי”. מדינת ישראל רווייה באין סוף כישרונות בתחומים רבים וגם בתעשיית הטלוויזיה. מרום גילי או טו טו 80 שנים, נקודת תצפית מצוינת, אנוכי חושב שאלכס גלעדי (במובנים רבים מורי ורבי הטלוויזיוני) הוא איש הטלוויזיה הטוב ביותר והמוכשר ביותר שפגשתי והכרתי בארץ וגם בעולם. 

yoash argentina 1978 1

טקסט מסמך : דצמבר 1978. זהו הפתק המקורי שכתב לי אלכס גלעדי בכתב ידו. המסמך נשמר. “יואש יקירי, הריך מתמנה למפיק לשידורי הגביע העולמי 1982. אנא פעל והחזק אותי בתמונה ובתכתובת”. כעבור שנתיים הוא נטש את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועבר לעבוד בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד, מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער הורו לי בנובמבר 1980 להיכנס לנעליו הגדולות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash argentina 1978 2

טקסט תמונה : אנוכי יואש אלרואי בפברואר 1978. מר אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ממנה אותי לתפקיד הבינלאומי הראשון שלי רב האחריות, עורך ראשי ומפיק ראשי בבואנוס איירס של מבצע שידורי הטלוויזיה את גביע העולם בכדורגל של ארגנטינה 1978. המינוי נעשה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 1

טקסט תמונה : 1978. ארנון צוקרמן (בן 44) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישר בפברואר 1978 לאלכס גלעדי (בן 36) להצטרף לקבוצה המבצעית המיוחדת של איגוד השידור האירופי שכונתה בעגת הטלוויזיה הבינלאומית, “EBU Operation Group – Argentina 78”, במונדיאל ארגנטינה 1978 בראשותו של איש הטלוויזיה המסחרית הבריטית ITV מר ביל וורד (Bill Ward . במקביל מינה אותי אלכס גלעדי להתייצב במקומו בראש צוות הטלוויזיה הישראלית ב- בואנוס איירס, ולשמש כעורך ראשי  ומפיק ראשי של מבצע השידורים הבינלאומי הזה . (תיעוד וצילום יואש אלרואי. התמונה צולמה על ידי בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת קוממה בירושלים ליד אולפן ב’. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 4  בדצמבר 1980 שימשתי מנהל מחלקת הספורט כשבוע ימים בלבד. ידעתי בפני איזה אתגר טלוויזיוני אני ניצב וכי הדרך ליעד הסופי רצופה מכשולים, מהמורות, ביורוקרטיה כבדה, מסורבלות, ומחסור כרוני בכסף. שֵם המשחק בטלוויזיה הוא ממון וזה מה שהיה חסר לרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. לא רק מחסור בכסף. מנת חלקה הייתה גם מסורבלות, ביורוקרטיה עקשנית, ומאבקים מקצועיים מתישים ללא סוף היו הסיבות שאפפו את פרידת הנצח של אלכס גלעדי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ב- 22 בדצמבר 1980. אלכס גלעדי היה עסוק בתכנון והפקת מסיבת הפרידה שלו ממאות ידידיו ברשות השידור. נשף הפרידה הענק עמד להתקיים במלון “דן – אכדיה” בהרצליה ביום שני – 22 בדצמבר 1980 בנוכחות אנשי NBC ובראשם דון וויר (Don Wear) שחטפו את אלכס גלעדי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית . מאות אנשים בהם אנשי הטלוויזיה ורשות השידור, עיתונאים ואנשי תקשורת, וספורטאים יידועי שֵם באו להצדיע ולהיפרד מאלכס גלעדי אחד הכּישרונות הטלוויזיוניים הגדולים ביותר שצמחו אי פעם בישראל . אלכס גלעדי היה בדרכו לעבר קריירה מזהירה  ב- NBC וגם ב- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי (International Olympic Committee). ראשו לא היה עוֹד בענייני הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק “צחי” שמעוני ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער לא השתתפו באותו נשף הפרידה מאלכס גלעדי שנערך כאמור ב- 22 בדצמבר 1980 במלון “דן – אכדיה” על חוף הים בהרצליה. שניהם לא הסכימו לבקשתי להקים במקום האירוע מערך קטן של שידור טלוויזיה במעגל סגור המציג למאות המוזמנים את ה- Highlights של הישגי מר אלכס גלעדי בשידור הציבורי בשנים 1980 – 1969. תשובותיהם השליליות הפתיעו אותי עד למאוד. שניהם הרי הכירו את פועלו העצום של אלכס גלעדי למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיוזם ומפיק פורה בעל יכולות. צחי שמעוני כתב לטוביה סער על מסמך הבקשה שלי, “מצטער, אין לנו תקציב וכוח אדם לכך”. טוביה סער הצייתן המשיך באותו סגנון ורשם על המסמך, “יואש, מצטער, טוביה”. על איזה תקציב וכוח אדם בדיוק מדבר מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ז”ל. מדובר בעבודה בת שעה של איש אחד (המפקח הטכני שלום נתנאל) האמור להקים מעגל טלוויזיה סגור הכולל בתוכו ארבעה מוניטורים באולם השמחה. תשובתו של יצחק “צחי” שמעוני הייתה אכזבה גדולה. התרוצצו שמועות שיצחק “צחי” שמעוני רץ עם נייר הבקשה שלי אל יוסף “טומי” לפיד מנכ”ל רשות השידור וביקש את עצתו. הטקסט בכתב ידו ובחתימתו על המסמך “טוביה, מצטער אין לנו תקציב וכוח אדם לכך”, הסגיר אותו. אינני יודע אם הדבר נכון אך אני יודע שיוסף “טומי” לפיד האיש הדומיננטי ביותר ברשות השידור לא היה מאוהביו ומ- מעריכיו הגדולים של אלכס גלעדי. בין אם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקש באמת את עצתו של הבוס הגדול שלו ובין אם לאו הרי שהיה נדמה אפוא כי הוא מדבר מגרונו של המנכ”ל, ומנהל החדשות מגרונו של מנהל הטלוויזיה. לא ייאמן. המסמך לעיל הנושא את תשובותיהם השליליות של מנהל הטלוויזיה צחי שמעוני ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער מעיד על צרות עין , מסורבלות וההתנהלות מגוחכת של רשות השידור בימים ההם. הייתי המום . פתאום אתה מבין מה צפוי לך בפגישות עם הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור הדנות בהפקות הרבה יותר רציניות וגדולות מזאת של מסיבת הפרידה מאלכס גלעדי. ראה גם הפרק, “אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979”, בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, “הפקות חובקות ארץ ועולם”.

דרכה של נבחרת ישראל בכדורגל בבית המוקדם האירופי בקדם מונדיאל ספרד 1982. התאחדות הכדורגל הישראלית ממנה מאמן אנגלי עלום שם גֶ’ק מֵנְסֶל לתפקיד המאמן הלאומי במקומו של עמנואל שֶפֶר. נבחרת ישראל נכשלת במשימתה להעפיל לגמר טורניר ספרד 1982.

בפעם הראשונה ניצבתי לבדי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול מנכ”ל רשות השידור בעת הוויכוחים המקצועיים על היקף השידורים של מונדיאל ספרד 1982 . הייתי צריך להתחיל מחדש את מסע השכנוע של ההכרה בחשיבות שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים למשלם האגרה. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד צינן את התלהבותי. הוא לא אִפשֵר לי לשָדֵר ישיר ב- 17 בדצמבר 1980 את המשחק הרביעי בקמפיין ספרד 82′ בו הביסה פורטוגל בליסבון את נבחרת ישראל 0:3. שערי התבוסה שודרו באיחור של 24  שעות ב- “מבט”. יוסף “טומי” לפיד פגש אותי למחרת במסדרונות בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ומצא צורך להעיר לי בבוטות ובשחצנות הידועה שלוֹ : “אני מבין את רצונך הכֵּנֶה לשָדֵר ישיר כל דבר שזָז”, והוסיף, “אך אין טעם להוציא כל כך הרבה כסף (הכוונה לזכויות שידורים ועלות השידור הלווייני שאמור היה להסתכם ב- 20 אלף דולר) על כדורגל לא מעניין וכל כך לא חשוב, ובעיקר לאחר שישראל הפסידה”. כאילו הייתי אמור להיות נביא וקבלן ניצחונות. מבלי להמתין לתגובתי המשיך את צעידתו לעבר לשכת מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני הממוקמת בקצה המזרחי של הקומה השלישית בבניין.

ביום רביעי – 25 בפברואר 1981 אירחה נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורגל באצטדיון רמת גן את נבחרת סקוטלנד עם גדול שחקניה קֶנִי דָאלְגְלִיש. זה היה המשחק החמישי של נבחרת ישראל בקמפיין קדם גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד לא רצה לשדר ישיר את המשחק הזה. הוא ראה בכך בזבוז זמן וכסף. “הכוחות אינם שקולים והנבחרת שלנו ממילא תפסיד”, אמר לי והוסיף, “המשחק הזה חסר ערך ספורטיבי, הסקוטים הרבה יותר טובים מאתנו, צלם את המשחק במצלמת פילם”. ברור שהשבתי לו מייד ובכעס, “…על מה אתה מדבר הרי כל המדינה מתעניינת במשחק הכדורגל הזה ישראל – סקוטלנד. אנוכי מבקש ממך לאשר לי להוציא להפקה את ניידת השידור הגדולה על חמש מצלמותיה…”. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית  יצחק “צחי” שמעוני ומנהל החדשות טוביה סער התבטלו מפניו והחרישו מהצד. הם הרגיזו אותי ואכזבו אותי עד למאוד.  את המצב הצילה שלוחת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC הבריטי בסקוטלנד. חטיבת הספורט שלה ביקשה ממני לסייע לה לשדר ישיר את המשחק מישראל לגלזגו והסכימה מייד להשתתף בחצי מעלות ההפקה. למרות שסקוטלנד הייתה עדיפה על ישראל וניצחונה לא הוטל בספק איש שָם לא ראה בהתמודדות הזאת חוסר עניין ספורטיבי. ה- BBC ניאות לשלם לקופת רשות השידור כ- 6000 (ששת אלפים) דולר והתעקש על שידור ישיר בהיקף מלא לאיים הבריטיים בניגוד ליוסף “טומי” לפיד שלא רצה לשדר אותו לצופי הטלוויזיה בישראל. בכך סייעה לי הרשת הציבורית הבריטית לשכנע את יוסף “טומי” לפיד בנחיצות צילום המשחק באמצעות ניידת שידור גדולה וחמש מצלמות אלקטרוניות. אני לבדי לא הצלחתי לשכנע אותו. רציתי מאוד לשַדֵּר ישיר את המשחק ישראל – סקוטלנד ב- 25 בפברואר 1981, אך יוסף “טומי” לפיד מחד ושני אנשי ההתאחדות המנכ”ל יעקב אראל והגזבר נחום ציפלוביץ’ מאידך, התנגדו לבקשתי. ההתאחדות סברה שהשידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ירחיק את הצופים מהיציעים ודרשה תשלום פיצוי בצורת זכויות שידור עבורו. מנכ”ל הרשות חשב שאין ערך ספורטיבי לשידור הישיר מפני שנבחרת ישראל תפסיד ממילא לקֶנִי דאלגליש וחבריו ועל כן אין טעם לשלם אפילו אֲגוֹרָה שחוקה תמורת תבוסה או במקרה הטוב הפסֵד. יוסף “טומי” לפיד לעג להישגי הספורט הישראלי בכלל ולכדורגל הישראלי בפרט. הוא לא הסתיר זאת. יתירה מזאת. הוא עשה זאת בחוצפה ובצורה בוטה וצריך לומר לזכותו גם בגלוי. לא היה איש בוטה (וגם חכם) כמוהו בכל הארץ.

ב- 14 בדצמבר 1980 פרסם העיתונאי ישראל פז עורך מדור הספורט בעיתון “על המשמר” מאמר חריף נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית המתנכרת לאירועי הספורט החשובים במדינת ישראל והרלוואנטיים למשלם האגרה. כותרת המאמר הייתה, “טלוויזיה מתנכרת”. בסוף המאמר קרא תיגר על מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ורשם בפוסט שלו, “נראה שאוהדי הספורט יצטרכו להמתין עד חלוף עידן יוסף לפיד בטלוויזיה”. יוסף “טומי” לפיד השליך את קטע העיתון הזה לסַל האשפה שהיה מונח ליד שולחנו בלשכה שלו בבניין “כלל” בירושלים.

הכל מסופר בדברי הימים בספר שחקרתי וכתבתי הקרוי “הקשר הסימביוטי” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים בשנים שבין 1998 ל- 2012.

paz

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1980. מאמר של ישראל פז ז”ל בעיתון “על המשמר” התוקף את מדיניות שידורי הספורט והכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד. “נראה שאוהדי הספורט יצטרכו להמתין עד חלוף עידן לפיד בטלוויזיה !”. (ארכיון “על המשמר”. באדיבות חויבת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב) .

ב- 5 במארס 1981 ספג מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ביקורת שידור מכיוון שונה ובלתי צפוי, פרי עטו של חבר מערכת “מעריב” דוב גולדשטיין ז”ל, הנוגע לקטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בכדורסל בתשע בערב לצורך שידור מהדורת “מבט”. את ביקורת הטלוויזיה הזאת הוא יוסף “טומי” לפיד דווקא אימץ אל ליבו ולא העז להתעלם ממנה ולזרוק אותה לפח.

goldstein 1

טקסט תמונה : 5 במארס 1981. מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ב- “מעריב” ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ”ל יוסף “טומי” לפיד ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר הזה, הפסיקו שידורי מכבי ת”א להפריע ל- “מבט”. הפלא ופלא, מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד מאז את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. (באדיבות העיתון “מעריב”).

spain 25

טקסט תמונה : חורף 1982. אידיליה בלשכת מנכ”ל רשות השידור בבניין “כלל” בירושלים. יוסף “טומי” לפיד מנכ”ל רשות השידור (מימין) יחדיו עם מנהלת לשכתו המסורה והמקצוענית שלו גב’ רוחמה איילון (במרכז), ונהגו האישי מר גבי אוחנה (משמאל). יוסף “טומי” לפיד רחש הערכה עמוקה לרוחמה איילון ואף אהב עד למאוד את גבי אוחנה. הוא היה איש בוטה וחכם שלא הכיר ולא הבין את הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הטלוויזיוניות הנדרשות כדי “להרים” את הפקת מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. זה לא היה פשוט לנהל מולו מו”מ כספי אודות אמצעי שידור כדי לבסס את איכות תנאי ההפקה. (התמונה באדיבות גב’ רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את עֶרֶב ליל הסדר של תשמ”ד ביום שני – 16 באפריל 1984 בילה יוסף “טומי” לפיד בבית החולים “איכילוֹב” בתל אביב. האיש עַב הכֶּרֶס, כבד המשקל, וחובב האוכל לא חש בטוֹב, ואושפז. אני בטוח שגם המאמץ הגדול של חמש שנות ניהול את רשות השידור השפיע עליו, תבע ממנו מחיר, והדליק בגופו נורות אזהרה. פעם אמר לי שאם אי פעם יכתוב סֶפֶר על קורותיו ברשות השידור יקרא לו, “חָמֵש שָנִים בְּפִּיתָּה”, תזכורת לצורת עבודתו האינטנסיבית כמנכ”ל ארוכת השנים בה נדרש לאכול לאורך תקופת השירות ברשות השידור פיתות מלאות באוכל מזרחי בצורה לא מסודרת. לא רק לא מסודרת אלא גם לא בריאה. הוא צרך הרבה יותר קלוריות מאשר גופו דרש . עוזריו ובעיקר גבי אוחנה הנהג המקסים בעל החֵן (היה נהגם של כל המנכ”לים של רשות השידור לדורותיהם) וגם של יוסף “טומי” לפיד, הֵזינו אותו מידֵי יום ביומו במשך 1825 ימי כהונתו באוכל מהיר וזמין, “Junk food” בפיתה, שהביאו ללשכתו משוּק “מחנה יהודה” הסמוך.

פעם אחת בתקופת החגים של תשרי – תשמ”ד בספטמבר / אוקטובר 1983 זימנה אותי גב’ רוחמה איילון הרל”שית של מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ללשכתו. הוא ביקש להודות לי בע”פ אודות מבצע השידורים הישירים בן שבוע שניהלתי באוגוסט 1983 ועסק בתחרויות אליפות העולם ה- 1 ב- א”ק שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד. הוא היה רעב והזמין אותי לארוחת שחיתות. סירבתי. זה לא הפריע לו. רוחמה איילון שלחה את נהגו האישי גבי אוחנה לשוק מחנה יהודה הסמוך כדי שיקנה לו שתי פיתות עמוסות ב- חומוס, סלט, צ’יפס, וחריף + 2 בקבוקי קולה. גבי אוחנה הביא את המשלוח הקולינארי רווי ב- 3500 (שלושת אלפים וחמש מאות קלוריות) ללשכתו. תוך כדי השיחה בינינו חיסל יוסף “טומי” לפיד את שתי הפיתות עד לפירור האחרון והוריד את שני בקבוקי הקולה לקיבתו. הייתי עד להשתוללות ההיא שלו.

הכל מסופר בדברי הימים בספר שחקרתי וכתבתי הקרוי “הקשר הסימביוטי” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים בשנים בשנים שבין 1998 ל- 2012.

lapid 6

טקסט תמונה : 1984. יוסף “טומי” לפיד עב בשר מדושן עונג בסיום כהונתו כמנכ”ל רשות השידור. הוא היה בן 52 בלבד ומראהו היה כשל מתאבק אולימפי במשקל כבד. לחלוטין Over Weight. בחמש שנות עבודתו כמנכ”ל רשות השידור (1984 – 1979) הכפיל כמעט את משקלו והיה נפוח מאוכל. (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
tsalash-14

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד כותב לי מכתב הערכה בתום מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא”ק שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד בתאריכים 14.8.1983 – 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני חוזר ל- עֶרֶב ליל הסדר של תשמ”ד יום שני – 16 באפריל 1984 בביה”ח איכילוב. רעייתי יעל תג’ר ואנוכי דאגנו לו. רצינו לעודד אותו בבית החולים. הייתה שמורה לו פינה חמה בלִבִּי. קנינו זֵר פרחים בשער בית החולים “אִיכִילוֹב” ועלינו לבַקֵר אותו באחת מקומות הבניין כדי לעודדו בחג הפסח. מנכ”ל רשות השידור לשעבר שכב לבוּש מדים הכחולים ומחייך במיטה שראשה מוגבה. השמיכה לא הסתירה עוביו וגודל בטנו אבל הוא היה שרוי במצב רוח טוב מפני שבני משפחתו שלושת ילדיו יאיר, מרב, ומיכל  ורעייתו שוּלָמִית הקיפו אותו. לחצתי את ידוֹ וברכתי אותו בחג שמח ואיחלתי לו החלמה מהירה. שוחחנו קצת. רעייתי יעֵל הגישה לו את זֵר הפרחים. אשתו שוּלָמִית אמרה לנו באירוניה : “תראה מה הוא עושה לנו, שוכב בבית החולים בעֶרֶב ליל הסדר”. היו ליוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד חסרונות ולמי אין. אך היו לוֹ הרבה יותר יתרונות מאשר לאנשים אחרים שהכרתי ברשות השידור. אהבתי את האיש החכם הזה שהיה מוכשר, מהיר מחשבה, בעל לשון בוטה, אך בכל כושר ביטוי שהיטיב להתנסח. פוליטיקאים מינו אותו למשרה הרמה של מנכ”ל רשות השידור אולם הוא היה מדינאי שעלה על הממנים שלוֹ. יוֹסֵף “טוֹמִי” לִפִּיד היה בין המעטים שידע לבנות רעיון ומוכשר דַיוֹ לנַמֵק במהירות בצורה מתמטית את חשיבותו כשנדרש לכך בע”פ או בכתב. הוא ידע גם לפסול רעיון ונהנה לעשות זאת בדרכו שלו בצורה סרקסטית אך הגיונית ומדויקת. על מעט מאוד אנשים ניתן לומר כי כתיבתם הייתה ווירטואוזית ומדויקת. משהו שדומה ל- מלאכת מחשבת. הוא היה אחד מהם.

יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד היה האיש שניצב בפסגת ההיררכיה של רשות השידור בשנים 1984 – 1979. הוא יחד עם מנהל הטלוויזיה יצחק “צחי” שמעוני ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר , מינו אותי בנובמבר 1980 לתפקיד העורך הראשי והמפיק הראשי של שידורי הספורט. בהיותו איש חושב ודעתן , ומנהל כוחני שמטיל ספק במוסכמות (וגם חשדן), היה אמביוולנטי ביחסו והתייחסותו לשידורי הספורט ברשת הטלוויזיה עליה היה ממונה. בעיקר גיחך למראות הכדורגל הישראלי . אבל לא רק. אני גרסתי כי “שידורי הספורט עולים כסף – אך שווים זהב”, והוספתי, “שידורי הספורט הם חלון ראווה של כל רשת טלוויזיה באשר היא”. הוא הטיל ספק בכך. ב- 21 בינואר 1985 תשעה חודשים מאז נטש את תפקידו כמנכ”ל רשות השידור, פרסם מאמר בעיתונו “מעריב” בשם, “הגולם של פרנקנשטיין”. אי אפשר היה שלא להתפעל מגודל כישרונו ככותב, מיכולת הביטוי המרשימה והיוצאת דופן שלו, והמיומנות שלו לחשוף רעיון ולנתח אותו בכמות מילים חסכונית. יוסף “טומי” לפיד ז”ל היה רב אמן בכתיבה וניסוח בע”פ. איש מוכשר.

ערוץ 1 איבד זה מכבר את כל נכסיו לרבות חלק נכבד משידורי הספורט עתירי הרייטינג שלו. עתיד תאגיד השידור הציבורי לוט בערפל. היסטוריה של זכויות שידורים.

כשאתה קורא את רשימתו של נתי טוקר ב- “הארץ” / TheMarker (בתאריך 19 בספטמבר 2016) אודות תאגיד השידור הציבורי החדש וכותרתו, “הננו כאן : מכונת הלייקים של תאגיד השידור הציבורי החדש”, אתה מבין שלא רק ערוץ 1 מט ליפול אלא זהו גורלם של עמודי התווך שאמורים לשאת את גוף הטלוויזיה החדש שמתיימר להחליף את ערוץ 1 וקרוי “תאגיד השידור הציבורי החדש”. אלדד קובלנץ וגיל עומר משוללים ידע, ניסיון, וכישרון כדי להקים ערוץ טלוויזיה ציבורית במתכונת חדשה. אז מה אם הם היו בעברם אנשי רדיו גלי צה”ל…??? ללא רכישה בלעדית של זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים רלוואנטיים בארץ ובעולם, לא תהיה לתאגיד השידור הציבורי החדש שום אפשרות למשוך אליו מסה קריטית של צופי טלוויזיה. למרות שהוא מחזיק בידיו חומרים בעלי ערך אין לו לוח שידורים מעניין ואין לו צופים. לכן הוא נעדר תקומה ונידון במתכונתו הנוכחית לכישלון מראש.

ערוץ 1 שילם להתאחדות הכדורגל בעבור חוזה ארוך טווח לשלוש שנים 2016 – 2013 סכום זכויות שידורים של 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל. החוזה ההוא אִפְשֵר לערוץ 1 לברור מידי שבוע את המשחק המעניין ביותר על פי חוות דעתו ושיקול דעתו, לבודד אותו משאר משחקי המחזור, ולהעביר אותו בשידור ישיר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. אם לפרוט את החוזה לפרוטות הרי שערוץ 1 שילם בממוצע לכל שידור ישיר של משחק מרכזי אחד בליגת העַל בכדורגל בשנים 2016 – 2013 סך זכויות שידורים של כ- 430000 (ארבע מאות ושלושים אלף) שֶקֶל. לסכום הזכויות הנ”ל של 430000 שקל (פֶּר משחק) התווספו הוצאות הפקה של שכירת ניידת שידור חיצונית “מזמור” של המהנדס דני לנקרי עריכת חוזים מיוחדים לעובדי חוץ (כמו השדר עמיחי שפיגלר והפרשן שלו מוטי איוואניר וגם הפרשן גור שלף) ותשלום שכר לעובדים הקבועים בערוץ 1 (כולל שעות נוספות ועבודה בשעות לילה מאוחרות). הפקת טלוויזיה אחת של שידור ישיר בליגת העַל בכדורגל בשלוש העונות של 2016 – 2013 מעשה ידיו של ערוץ 1 עשויה להגיע להוצאות מופלגות של כ- 600000 (שש מאות אלף) שקל, כאמור עבור שידור בודד. ערוץ 1 צריך לדאוג לעצמו ולרייטינג שלו ולא לאוהדי מכבי ת”א. כערוץ טלוויזיה ארצי עליו לשַדֵּר את אובייקט השידור שלו בזמן צפייה נוח לצופי הטלוויזיה שלו ברחבי המדינה מבלי לתאם זאת עם ערוץ 55 בכבלים. מִפְרָט דו”ח הרייטינג של וועדת המדרוג הארצית קבע כי ערוץ 1 הציבורי בהנהלת מר אלי בבא צבר ביום שני – 16 בפברואר 2015, בין 21.00 ל- 23.00, מדרוג ממוצע של % 10. מדובר בכמות של כ- 300000 (שלוש מאות אלף) צופים.

צריך להסביר כאן בעיקר לקוראי הבלוג הצעירים כי רשתות הטלוויזיה בארץ (ערוץ 1, ערוץ 10, ערוץ 55, ו- ערוץ צ’ארלטון) הם המממנים הגדולים של שני ענפי הספורט המרכזיים במדינה הכדורסל והכדורגל. מכיוון שהם משלמים את הכסף הגדול הם רשאים לדרוש מהוועדות המארגנות כי האירועים המשודרים ישיר על ידם יתקיימו בשעות צפייה נוחות. התחרות היא נשמת אפה של ה- Media הטלוויזיונית באשר היא ומעת לעת מתנגשים גם שידורי הספורט זה בזה, שלא לדבר על כך שמהדורות החדשות הארציות בערוץ 1, ערוץ 2, וערוץ 10 משודרות במקביל “ראש בראש” בשמונה בערב. התערבות רשתות הטלוויזיה השונות בארץ (וגם בעולם) בקביעת לוחות הזמנים של תחרויות הספורט הרלוואנטיות היא דבר שבשִגְרָה.

ב- 1995 הודענו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ואנוכי ל- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) כי אם משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה ב- 1995 ביוון וב- 1997 בספרד יתקיימו בשעות צפייה שאינן נוחות לנו (במקרה אחד למשל שיבצה הוועדה המארגנת היוונית בעצה אחת עם FIBA את נבחרת ישראל בכדורסל לשחק משחק מוקדם ב- 15.00 ביוון 1995), אזי אנחנו ערוץ 1 (אותיות הקוד האנגליות של רשות השידור הישראלית במסגרת ה- EBU היו IBA) לא נצטרף לחוזה הכספי של ה- EBU עם FIBA.

ב- 1986 ניהל ה- EBU מו”מ כספי קשוח עם FIFA ועם הוועדה המארגנת המכסיקנית, הנוגע למונדיאל מכסיקו 1986. כזכור בטורניר מכסיקו 1986 ההוא נטלו חלק 24 נבחרות. ה- FIFA גבתה מששת איגודי השידור הציבוריים בעולם ושאר רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות סך זכויות שידורים בגובה של 32.600000 (שלושים ושתיים מיליון ושש מאות אלף) דולר. שליש מהעלות הכוללת ההיא (12.000000 דולר) מִימֵן איגוד השידור האירופי ה- EBU העשיר מכולם. למרות הכסף הגדול שקיבלה מ- EBU ביקשה הוועדה המארגנת המכסיקנית בראשות גִיֶירְמוֹ קָאנְיֶידוֹ (Guillermo Canedo) לשחק את המשחקים בשני זמנים מרכזיים על  פי השעון המקומי ב- 16.00 (מקביל ל- 24.00 שעון אירופה) וב- 20.00 (מקביל ל- 04.00 שעון אירופה). נציגי ה- EBU במו”מ ההוא הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter), הספרדי מנולו רומרו (Manolo Romero) ו- הבריטי ריצ’ארד באן (Richard Bunn) נעמדו על רגליהם האחוריות והטילו ווטו על התכנון המקורי. הם העלו בעת ה- מו”מ ההוא שני טיעונים מרכזיים :  “…תגידו מכסיקנים נחמדים, מה אתם עושים צחוק…? אנחנו משלמים לכם הכי הרבה כסף בעבור זכויות השידורים וגם 14 (ארבע עשרה) נבחרות אירופיות (מתוך 24) משתתפות בטורניר מכסיקו 1986, ולנו אתם אומרים כי אתם רוצים שאנחנו נשדר ישיר את משחקי גביע העולם בשני זמנים מרכזיים, חצות הליל של אירופה ובארבע לפנות בוקר באירופה…? לא יקום ולא יהיה…!”. ה- EBU תבע במפגיע מהוועדה המארגנת המכסיקנית ללכת לפשרה ולקיים את המשחקים ב- 12.00 בצהריים שעון מקומי (20.00 באירופה) וב- 16.00 שעון מקומי. המכסיקנים נדהמו. “ממתי משחקים כדורגל בצהריים…?”, שאלו בכעס את אנשי ה- EBU, והוסיפו, “שעות הצהריים מיועדות לסייסטה…”. התשובה האירופית הייתה חד משמעית : “…וממתי אנשים צופים במשחק כדורגל בטלוויזיה בחצות הַלֵיל ובארבע לפנות בוקר…? שעות הלילה מיועדות לשינה וגם לדברים מעניינים ומרתקים יותר מאשר לצפות במשחק כדורגל…הממון הטלוויזיוני הוא שקובע את סדר חיינו. לא רוצים לשחק ב- Prime time על פי השעון האירופי, אזי נצא מההסכם ו- לא נשלם”. בסופו של דבר הוועדה המארגנת המכסיקנית נכנעה והזמנים המרכזיים במונדיאל מכסיקו 1986 היו 12.00 ו- 16.00 (שעון מכסיקו) ו- 20.00 ו- 24.00 על פי שעון אירופה.

טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים.

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי “עֵלִית” ת”א (אח”כ מכבי “אלקטרה” ת”א) התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006 – 1969. את ערוץ 1 החליף בשנים האחרונות ערוץ 10. כעת נדחקו משחקי מכבי ת”א ב- Euroleague לערוץ נישה בכבלים המכונה ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים.

ליחסי הגומלין האלה בין רשת טלוויזיה ציבורית אחת לקבוצה ספורטיבית בודדת אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת”א (“גופייה מס’ 6”) משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 7 באפריל 1977. מכבי ת”א מנצחת במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל באותו יום חמישי ההוא ב- 7 באפריל 1977 בהיכל “פאיוניר” ב- בלגראד את אלופת איטליה מובילג’ירג’י ווארזה  77:78. מכבי ת”א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים “עֵלִית”. תרומתם הכספית של ראשי חברת “עֵלִית” לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ’נְקוֹ, מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. היה זה שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי ש- זעק בשידור הישיר ההוא ב- 7 באפריל 1977 מהיכל “Pionner” ב- בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה, “גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…”. שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת”א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו”ר עו”ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, שנושא התפקיד האחראי מאז 1969. וגם בשל יכולת שימור מוֹרֶשֶת העבר של דוֹר המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר “הקשר הסימביוטי” והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, והתיעוד בין 1884 ל- 2015. הספר “הקשר הסימביוטי” נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2014.

סיסמת הספר :

.FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right – If Not Give It Up

השורה התחתונה של הספר :

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News + docummentary) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2016.

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט: “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים”. (יורם ארבל אמר זאת בעת שידור ישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת בהיכל הספורט ביד אליהו. השידור ההוא עסק במשחק כדורסל בגביע אירופה בהשתתפות מכבי ת”א). 

ציטוט: “Tell it like it is” (האווארד קוסל שדר הספורט המפורסם של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אמר זאת בעשור ה- 70 של המאה הקודמת בעת אחד השידורים הישירים של משחקי ליגת ה- NFL).

בין רשות השידור לבין מכבי ת”א התפתח והתקיים קשר סימביוטי במשך 37 שנים בין 1969 ל- 2006. זאת עובדה נכונה. ברית שידור מופלגת עתירת ממדים בו שאבו שני הצדדים יתרונות ויצאו נשכרים מההסכם ארוך הטווח ביניהן. מכבי ת”א הרוויחה מָמוֹן ופרסום ספורטיבי תמורת מכירת זכויות השידורים לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנחנו יוקרה ומוניטין טלוויזיוני. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה למכבי ת”א במשך שנות דוֹר מאז עונת 1973 ועד 1977 (ספורדי) ומעונת 1977- 1976 ועד עונת 2007 – 2006 סכום כולל של כ- 50.000000 (חמישים מיליון) דולר, והתמורה צברה יוקרה ורייטינג מלווה בתשומת לב ציבורית ענקית. יחסי הגומלין שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים ערוץ 1) לבין מועדון מכבי ת”א ע”י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי (באישורם של המנכ”לים של רשות השידור בעת ההיא שמואל אלמוג ז”ל ויצחק לבני יבד”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן) דָמוּ לקשרים שנוצרו בימים ההם בין הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI לבין קבוצות הכדורגל והכדורסל האיטלקיות כמו איניס ווארזה (מאוחר יותר מובילג’ירג’י ווארזה), סקוויב קאנטו, פ. צ. מילאנו, אינטר מילאנו ואחרות שנטלו חלק במפעלים האירופיים, הקבילו לקשרי גומלין צמודים ויחסים הסימביוטיים שהתקיימו בין רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC לקבוצות הכדורגל האנגליות הנבחרות כמו מנצ’סטר יונייטד, ליוורפול, ארסנל, ואחרות במפעלי גביעי אירופה לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע, וחפפו את יחסי הזיקה ששררו בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE לבין מועדוני הפאר של ריאל מדריד וברצלונה. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו המייסדים. אני העמקתי את הקשר. ליוויתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א כאיש הטלוויזיה הישראלית במשך 32 שנה. 22 מהן שימשתי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והאיש המַתְּוֶוה את מדיניות השידורים בתחום. מידי שנה נטלתי חלק בקבוצת המו”מ של רשות השידור שנשאה ונתנה עם המועדון בעל המוניטין על גובה זיכיון השידורים הישירים. בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית הפך המו”מ לקרב. חשתי את האוויר החַם של ערוץ 5 בכבלים ושל ערוץ 2 המסחרי נושף בעורפי. כולם רצו להשיג לעצמם את זכויות השידורים של הקבוצה המפוארת המשתתפת מידי שנה במשחקי גביע אירופה בכדורסל. זה היה כריטואל. מכבי ת”א הפכה להיות אובייקט שידור טלוויזיוני בעל משמעות רבה. הייתי חולם בלילות על שלושת ראשי הוועדה המארגנת של המועדון המצליח הזה עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו”ר המועדון, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’ – אנשי מפתח שהחזיקו בזכויות השידורים של סחורה בעלת תכלית ממשית. לא היה לי דבר אישי עמם ו/או אליהם. היו לנו רק שתי נקודות חיכוך ומפגש במשך שלוש עשרות שנים : בהיכל הכדורסל ביד אליהו וליד שולחן המו”מ. אני שאלתי לעצמי את הזכות לצלם ולשדר את מכבי ת”א ישיר והמועדון ביקש תשלום תמורת זיכיון הסיקור. מעולם לא התראינו במסגרת פרטית. באופן אינדיבידואלי הם גם לא עניינו אותי אך כה רציתי בהצלחתם המקצועית שהייתה גם הצלחת הטלוויזיה הציבורית. במערכת היחסים הקרובה הזאת שהתפתחה במשך השנים משני צידי המִתְּרָס בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלית נוצרו יחסי אמת (למעט באותו יום חמישי ההוא של 8 בנובמבר 1984). ניצחונותיה של מכבי ת”א הפכו למַשְאָבּ רייטינג ולשִגְשוּגוֹ של אותו גוף השידור המחזיק בזכויות הצילום וההקרנה הישירה של משחקיה. המדידה המיומנת הנוגעת לאומדן כמות הצפייה בשידורים הישירים מעניקה לגיטימציה לקבלן הביצוע ומצדיקה את פעולתו. זהו אחד החוקים הנוקשים בתעשייה הזאת . מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קבלן הביצוע של רשות השידור ואני ניצבתי בראשה. אנשי הטלוויזיה הם עבדים של הרייטינג. תוֹחֶלֶת החיים הטלוויזיונית שלנו מותנית ונגזרת מכמות האנשים שצופה ורואה אותנו, שומעת ומקשיבה לנו , ועוקבת אחרינו . מן ההיבט הזה לא הייתה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שונה ויוצאת דופן מכל קבלן ביצוע אחר ברשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לעקוב ולצלם את משחקי מכבי ת”א בארץ ב- 13 ב- נובמבר 1968 מאצטדיון “בלומפילד” ואת תחרויות גביע אירופה לאלופות בכדורסל בהשתתפות מכבי ת”א בנובמבר 1970 מהיכל הספורט בנעמן, אך הסכימה לשלם לה זכויות שידורים של ממש רק בעונת הכדורסל של 1977 – 1976.

קשרי הגומלין המיוחדים שהתפתחו בין השידור הציבורי לוועדה מארגנת ספורט פרטית מצליחה לא הייתה המצאה שלי. ראשיתה ב- קונטיננט האירופי. מוצאה מהשידור הציבורי האירופי בה רשתות הטלוויזיה וגופי הספורט מפיקים תועלת האחד מהשני. הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE פיתחה במשך שנים רבות קשרים מיוחדים וענפים עם קבוצות הכדורסל והכדורגל של מועדון הספורט המלכותי ריאל מדריד. רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC נהנה במשך שנים מהצלחתן של קבוצות כדורגל פרטיות מנצ’סטר יונייטד, ארסנל, וליוורפול באירופה. יתירה מזאת : ה- BBC הציבורי הבריטי הפך מאז 1937 עוד בטרם מלחמת העולם ה- 2 את טורניר ווימבלדון בטניס (מדובר במועדון פרטי) לקניין מסורתי שלו ונכס שידור בעל מורשת טלוויזיונית רווי רייטינג ומדרוג עד עצם היום הזה של שנת 2016. BBC 1 ו- BBC 2 מייחדים לשידורים הישירים של טורניר ווימבלדון בטניס כ- 300 (שלוש מאות) שעות בתקופת התחרויות. בשנת 2000 החליט ה- BBC הציבורי לשלם לוועדה המארגנת של טורניר ווימבלדון (אני מדגיש שוב, מדובר במועדון טניס פרטי) תמורת חוזה ארוך טווח של 2005 – 2000 סכום של 50.000000 (חמישים מיליון) דולר. הקשר הסימביוטי הזה נמשך 80 (שמונים) שנים. ה- BBC הציבורי הבריטי גם ניכס לעצמו לפני שנים רבות אירוע פרטי נוסף, זה של מירוץ הסוסים “Grand National” הנערך מידי שנה בליוורפול ומאורגן כאמור ע”י וועדה מארגנת פרטית.  הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI שילמה הוֹן עַתֵּק כדי לצלם את משחקן של שתי קבוצות הכדורגל המילנזיות, מִילָאן ואִינְטֶר. שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF הלכו באש ובמים אחרי שני הטניסאים הווירטואוזים שלהם בשנות ה- 80 של המאה שעברה בּוֹרִיס בֶּקֶר ושְטֶפִי גְרָאף ונהו אחרי קבוצת הכדורגל באיירן מינכן. הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT רדפה עד קצוות העולם אחרי שני ספורטאים רבי מוניטין שלה, הטניסאי בְּיוֹרְן בּוֹרְג וגולש הסקי אִינְגְמָאר סְטֶנְמָארְק.

הלכתי באש ובמים אחרי מכבי ת”א באישור הממונים. הבוסים שלי ואנוכי העמדנו רק תנאי אחד לעו”ד שמעון מזרחי. עליך להיות אָלוּף. זהו אותו הסטטוס שהציבו בפניהם שני קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות האיתנות התקשורתית שלה היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור. זה בדיוק מה שקרה בין הטלוויזיה הישראלית לבין מכבי ת”א. התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת”א למותג . לטלוויזיה יש תכונה מולדת. היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות. בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור. אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן. הזָמָר והשחקן הבלתי נשכח אָרִיק “אַרָיוֹת” אָיְינְשְטֵיין ז”ל היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יגיחו לעברו שוב ושוב על חשבון אומנים רבים אחרים. מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת”א את אריק איינשטיין או את “הגַּשָּש החִיוֵור” בה כיכבו השלישייה הבלתי נשכחת שייקה לוי וגברי בנאי יבד”ל, וישראל “פּוֹלִי” פוליאקוב ז”ל. באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש . חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה גוף בוררות ו/או בית דין גבוה לצדק. היא קודם כל וראשית דבר מוֹסַד שידור. הקורלציה בין אובייקט שידור נכסף לבין הגוף המשדר הכמה לשדרו הייתה למקסימלית. המשוואה הטלוויזיונית הייתה ברורה : ככל שמכבי ת”א המשיכה להצטיין כך העמיקה רשות השידור את אחיזתה בה.

נשאלתי פעמים רבות בקריירה הארוכה שלי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה) את מכבי ת”א ו/או מכבי ת”א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי לפונים הרבים הייתה דוּ סיטרית כלהלן : “מכבי ת”א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות”.  

העיתונות הכתובה איננה מסוגלת להתחרות במהירות הדיווח עם העיתונות האלקטרונית. הטלוויזיה הפכה את היוצרות ושינתה את הסלוגן ההוא, “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול”, לאמירה חדשה, “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר”.

אני עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור . הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס את אנשי העיתונות הכתובה, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א היכן שהוא במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי בניידת השידור יואב פלג להשתמש במצלמה מס’ 2 [1] המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (ב- “אוויר”) [2] את הקולגות שלנו העיתונאים מ- “הארץ”, “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, “עַל הַמִשְמָר”, “דָבָר” ונדמה לי גם “חָדָשוֹת” ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם בצד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו “קול ישראל” ו- “גלי צה”ל”, מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור הרחיק יורם ארבל לכת ממני, והגה בנון-שלנטיות פרשנות, שהפכה לסלוגן : “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים”. פשוט, הגיוני, חד, שנון, נוקב, מבריק, וקולע למטרה. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול”, גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר” , הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית , וללא הגשמת הצַו העיתונאי בן חמש מילים של הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is” .

arbel 1

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. יורם ארבל גאון הביטוי בשידור ישיר, ושדר הכדורגל והכדורסל הטוב ביותר בתולדות תעשיית הטלוויזיה בישראל בכל הזמנים. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרעיון העיתונאי הכֵּנֶה שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי המנוח הָאווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, העריכה, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו המנוח רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “למילים יש וויזואליה משלהן”. “אמור את זה כמו שזה” איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת”א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו- 14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדַלים שאפיינו את הימים ההם. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ויוֹאָב פֶּלֶג הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- “OB הלָבָן” שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, “סַמָּן יְמָנִי”. לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵירָב שבו קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה של צילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת”א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן ברוממה – ירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ’ינוֹבְסְקִי (הנבון והבולט מכולם בתקופתו), היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי שכלל צלמים ואנשי קול מיומנים, בימאי מצוין בשם יואב פלג, וגם את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה : 1990. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. אנוכי יושב קיצוני משמאל. מימיני יושבים שלושה טכנאים מוכשרים ורבי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות. הייתי מלא הערכה אליהם. הקרוב אלי הוא מוטי גיא, ולידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת”א בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת”א מנצחת את הקבוצה האיטלקית סקוויב קאנטו 86:87 במשחק שתוצאתו הסופית הייתה שנויה במחלוקת. להעמיד דברים על דיוקם. 

האבולוציה הטכנולוגית של השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא בזמן השידור הישיר. לרוע המזל לא תמיד יכולתי להשוויץ ולהתהדר בשימוש המושכל בחזונו של האווארד קוסל “Tell it like it is”. ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת”א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא כמו כל השידורים האחרים. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי את מהלך השידור הישיר. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מקָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 88:87 לזכות סקוויב קאנטו, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי . שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת”א, 86:87. לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור. חידת הסַל של צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת”א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ’י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה שאיים להכותם. הוא חש שנשדד לאור הפרוז’קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו כשהוא זועק, “…כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבתם לנו ניצחון…”. פייר לואיג’י מרזוראטי ניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי לשנות את ההחלטה. זאת הייתה סצנת טלוויזיה בהחלט לא שגרתית.

למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום. עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל יחד עם חבריו כשבע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו ועמדו לרשותנו לפני 33 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא וחבריו הטכנאים הצליחו בסופו של דבר לפתור את החידה. בשעה שלוש אחה”צ היה מונח לפני האפילוג. הפענוח האלקטרוני המדויק של תמונת ה- Video קבע מפורשות כי פְּיֶיר לוּאִיגִ’י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושני שופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ”ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית “מבט ספורט” והוכיחה ללא צֵל של ספק באמצעות השעון הדיגיטלי הראשי של התחנה כי הסַל של צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק היה חוקי למהדרין, נקלע בתוך הזמן החוקי , והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו הָווֹאַרְד קוֹסֶל בשעתו לעשות, “אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is”. גם אם הדבר נעשה מאוחר ולא בשידור ישיר.

העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיבחה את המחקר והעשייה ואת ההוכחה הטלוויזיונית הברורה כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחה ומכבי ת”א הפסידה [3]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי והמאמן רָלְף קְלָיִין ז”ל כעסו עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוזם דבר הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים, ואמורה לקחת את הצד של מכבי ת”א ברגעי מחלוקת . שניהם דיברו אלי בטון חריף ומתלהם, בחרי אף ממש, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר עם סְקְוִויב קָאנְטוּ. להשערה הזאת שלהם לא הייתה כל אחיזה במציאות מפני שמצלמות הטלוויזיה טרם הפכו ל- “מצלמות שופטות” כמו בעת הנוכחית, ובעצם השופטים טועים כפי שהשחקנים טועים . טעויות השיפוט הן חלק מהתמודדות. חוץ מזה היה עלי להבהיר לשמעון מזרחי ורלף קליין שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה סניף של מכבי ת”א והיא איננה עובדת בשירות המועדון.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. העיתון “ידיעות אחרונות” מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית “מבט ספורט” במוצ”ש 30 בינואר 1982 הקובעת כי הסל של ההשחקן איטלקי צ’ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות “ידיעות אחרונות”) .

טקסט מסמך  : יום ראשון – 31 בינואר 1982 . גם העיתון “מעריב” מספר כי הטלוויזיה הישראלית הוכיחה שהסל של צ’ארלס קיופק היה כשר. (באדיבות העיתון “מעריב”).

אַרְנוֹן “נוֹנִי” מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז”ל מו”ל “ידיעות אחרונות”) והיום מו”ל העיתון בעצמו, היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- “מבט ספורט” ונזעק כמו אחרים (באיחור של יממה) להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטרי ששודר ב- “מבט ספורט” ולעיתונאות הטלוויזיונית החוקרת שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צל של ספק, כי הסַל של צ’ארלס קיופק היה חוקי. ארנון מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית את כתבת שִחזור השעון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, “טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי”, כך שִיוֵוק למאות אלפי קוראיו  ב- 1 בפברואר 1982 את הצלחת “מבצע אורלוגין” של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית [1]. הצטרפותו של עיתונאי בעל מוניטין בדרגתו ורמתו של “נוֹנִי” מוֹזֶס בעיתון הנפוץ במדינה לדרך העיתונאית שלי בחקר האמת הייתה חשובה ביותר. מר ארנון “נוני” מוזס שימש ב- 1982 קטליזטור טלוויזיוני דרמטי בכך שנתן הכשר לרעיון החדשני שמצלמות הטלוויזיה רשאיות לשמש מצלמות שופטות בזירות הספורט.

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982 . זהו קטע העיתון המקורי שהופיע בעיתון “ידיעות אחרונות” ונכתב ע”י ארנון “נוני” מוזס. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

טקסט של מר ארנון “נוני” מוזס :

“הפעם ברצוני לחלוק שבחים לאנשי המסך הקטן .בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים הוכיחו לנו אנשי “מבט ספורט” במוצאי שבת את ייחודה של הטלוויזיה . לאחר הפעמים הרבות שבהן חזינו בשמונה השניות האחרונות של המשחק בין מכבי ת”א לסקוויב קָאנְטוּ – אין יותר מקום לספק : מבחינת לוח הזמנים היה הסל של צ’ארלס קיופק חוקי לחלוטין . עם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח. הסל נקלע בתום השנייה השביעית ,כאשר השעון החשמלי הורה על מעבר בין השנייה השביעית לשמינית. ההוכחה : כולנו ראינו שעל שעון ה- 30 שניות המותרות להחזקת הכדור בידי קבוצה אחת נשארו לפחות 23 שניות. השופט הצרפתי אישר בתנועת ידו את הסל ורק אח”כ נפסל הסל ע”י המשקיף. הכעס והזעם של האיטלקים מובנים . אנשי מכבי ת”א טוענים מאידך כי נעשתה עבירה על ארל וויליאמס, וכי צ’ארלס קיופק ביצע צעדים לפני הזריקה הגורלית . עם טענות סובייקטיביות כאלה קשה להתווכח כי הן החלטות של השופט. אך שעון ה- 30 שניות הוא אובייקטיבי לחלוטין ותודות לטלוויזיה ראינו שלשום את האירוע במדויק, אפילו כשהנסיבות אינן נעימות במיוחד. חבל שמטעמים בלתי מובנים לא ראינו את סיום המשחק מבעד לשעון 30 השניות כבר ביום חמישי בלילה, או בחדשות בליל-שבת, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם”.  

 מכבי ת”א לעומת זאת שללה את מהלך הטלוויזיה שלי. הדפתי את לחצם. “הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עובדת אצל מכבי ת”א . האמת העיתונאית היא נֵר לרגלינו וניצבת מעל כולנו”, הבהרתי להם והוספתי, “תפקידנו לגלות ולחשוף אותה גם אם אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים ויש חשש כי הדבר יפגע במושא השידור”. אנשי מכבי ת”א לא הבינו כיצד אנוכי האיש שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לוקח צד ומתייצב נגדם . זהו שלא הייתי נגדם. הייתי בעד הטלוויזיה והשידור העיתונאי שלה. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד התייצב לחלוטין לטובת העיתונאות שלי. “אנחנו אומנם משלמים להם זכויות שידורים אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה”, אמר יוסף “טומי” לפיד ז”ל והוסיף, “יואש אלרואי אני כעורך ראשי של הרשות סומך עליך ב- % 100”. ה- FIBA אגב לא התערבה. גם לא היה סיכוי שהיא תתערב ותורה על משחק חוזר. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון “דָבָר” טֶדִי פְרוֹיְס שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, “חידת השנייה האחרונה ה- 2400”. הנה הטקסט במלואו  [2].

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי מהעיתון “דבר”, ונכתב ע”י מר טדי פרויס. (באדיבות ארכיון העיתון “דבר”). 

טקסט של טדי פרויס ז”ל :

“במבצע ראוי לציון הראתה הטלוויזיה כי שחקן סקוויב קאנטו צ’ארלס קיופק קלע את הסל שלוֹ בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401 . הווה אומר הסל היה חוקי, ולכאורה צריכה הקבוצה האיטלקית להירשם כמנצחת. אולם באותו קטע משוחזר שהוקרן במוצ”ש ב- “מבט ספורט” , מצאה הטלוויזיה שעניין מסובך יותר משחשבו קודם לכן . בשִחזור נראה בבירור שקודם לקליעה פגע שחקן איטלקי “באריה השחור” של מכבי ת”א ארל וויליאמס, פגיעה שצריכה הייתה לזכות את הקבוצה הישראלית בשתי קליעות עונשין . הניצחון עשוי היה אפוא להיות גדול יותר בשלוש נקודות . המבצע של צוות “מבט ספורט” והטכנאים ראוי לשבח גם מבחינת ההגינות הספורטיבית. לא כל רשת טלוויזיה הייתה חוקרת תעלומה שעשויה לתעד כישלון של הקבוצה “שלה” . לזכות הטלוויזיה יש אפוא לרשום עוד נקודת זכות על עצם המבצע הטכני”.

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה מיושנת ודלה, אך הוכח כי נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא”ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין . ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים “המזפזפים” לרגע לעבר ערוצים אחרים , לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת . שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר בטלוויזיה השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי ששי אפרתי. פָּזֶל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להַפְרוֹתוֹ ולהרכיב אותו במהירות לתמונה טלוויזיונית כוללת אחת.

משחק הכדורסל איננו קולנוע אך הוא דרמה. בעת שוויון כוחות , ה- Count down האוזל של שעון מדידת הזמן המופיע על המרקע, מעצים את הדרמה. לא הייתי זקוק לשידורי ה- NBA ברשתות הטלוויזיה האמריקניות כדי להבין את חשיבות הצגת שעוני הזמן (השעון המרכזי ושעון 30 השניות שהפך מאוחר יותר ל- 24 שניות) על מסך הטלוויזיה. היה ברור לי כבר בתחילת דרכי ברשות השידור ששעוני הזמן במשחק הכדורסל חשובים לבניית דרמת השידור כמו השחקנים עצמם. לא היו לי שום רגשי נחיתות מול הטלוויזיה האמריקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסינו את משחקי הכדורסל בארץ היטב כפי שעשו זאת הרשתות האמריקניות בצילום ליגת ה- NBA שלהם . מיקום הצבת המצלמות על ידינו , בחירת זוויות הצילום, ושימוש מושכל בהילוכים החוזרים (גם בעידן הישן של VTR שני אינטשים) וכמובן הסלקציה המדויקת במינוי השדרים והפרשנים זכו להערכת הציבור כולו.

ביום חמישי – 28 בינואר 1982 ניצחה כאמור מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו בסיום שנוי במחלוקת את הקבוצה האיטלקית סְקְוִויבּ קָאנְטוּ 86:87. בשניית הסיום של המשחק קלע צ’ארלס קיוּפֶּאק שחקן החיזוק האמריקני של סְקְוִויבּ קָאנְטוּ סל והפך את הקערה על פיה. שופטי המשחק הצרפתי מַארָאזִין והפורטוגלי וַואלֶנְטִי אישרו תחילה את הסַל, אך המזכירות פסלה אותו בטענה שנקלע לאחר תום זמן המשחק. פסילת הסַל שהתברר בדיעבד כחוקי ע”י מחלקת הספורט, הביאה להשתוללות השחקנים האיטלקיים בראשות רכז המשחק הצעיר פְּיֶיר לוּאִיגִ’י מַרְזוֹרָאטִי. הוא ממש איבד את עשתונותיו בשידור ישיר לעין המצלמות. על הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו כמעט פרצה תגרה בין האיטלקים לבין שני השופטים והמשקיף הבינלאומי המערב – גרמני היינץ יֶגֶר. בהיעדר יכולת טכנולוגית לחבר בימים ההם את שעוני המשחק למסך הטלוויזיה שלנו, לא יכולתי לצערי הרב להוכיח בסיום השידור הישיר האם הסל חוקי באם לאו. העבודה העיתונאית שלנו הייתה לקויה ופתטית בשל טכנולוגיה אלמנטרית חסרה. למדתי לקח מר. אחת ממטרות ההפקה שלי הייתה עכשיו להציב מונה זמן על המרקע בעת השידורים הישירים. ציבור צופי הטלוויזיה חייב לראות על המוניטור שלו בסלון ביתו כל הזמן את ה- Count down של מחוגי השעון.

למחרת השידור הישיר גייסתי כאמור את ידידי המפקח הטכני עַמִירָם שְטָדְלֶר ואת השעון המרכזי הדיגיטלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים, כדי לפתור את תעלומת שניית הסיום של המשחק השנויה במחלוקת כדי לדעת האִם הסַל של צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק נקלע בתחום הזמן החוקי של המשחק ו/או מחוצה לוֹ. קראתי למבצע הטכנולוגי הטלוויזיוני של הצבת השעון על המסך, “מבצע אוֹרְלוֹגִין”. עַמִירָם שְטָדְלֶר השקיע מאמצים רבים בבדיקת התעלומה ועבד שעות על שעות באותו בוקר של יום שישי – 29 בינואר 1982 כדי למצוא פתרון טכנולוגי לתעלומת הסַל האיטלקי השנוי במחלוקת, האם היה כשר או שֶמָא לָאו. והוא הצליח. לבסוף מצא פתרון טכני מורכב כשהֵציב את שעון הטלוויזיה הדיגיטלי המרכזי של התחנה על מסך הטלוויזיה בדיוק כפי שקרה במשחק עצמו כשנותרו שמונֶה שניות לסיומו. הפעלנו את השעון Count down (ספירה לאחור) ובמקביל הרצנו את סרט ההקלטה. בד בבד ערכנו את השעון באפקט טכני אולפני מיוחד על המרקע למעלה מימין (ו/או שמא בתחתית המסך). התקבלה תמונת Video של המשחק פלוס שעון. השעון הוכיח שהסל של צָ’ארְלְס קיופֶּק היה חוקי וכשר למהדרין. הוא נקלע בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401 שלאחר המשחק. זאת הייתה היסטוריה טכנולוגית ששינתה לנצח את שידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יומיים לאחר התוצאה הקונטרוברסאלית שהוציאה את האיטלקים מדעתם, שידרנו במוצ”ש – 30 בינואר 1982 ב- “מבט ספורט” את “מבצע אורלוגין” בו קובעת כתבת השעון ללא היסוס כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה את מכבי ת”א 88:87. התוצאה 86:87 בה הסתיים המשחק לא הייתה נכונה וקיפחה את הקבוצה האיטלקית. שופטי המשחק טעו. מכבי ת”א לא ניצחה בנקודה. היא הפסידה בנקודה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל בה נעזרתי בהצבת טכנולוגיה אלקטרונית גם אם מיושנת המודדת Count down את זמן המשחק האוזֵל על המרקע כדי לחקור את האֶמֶת האבוּדה. או אם להיות פחות פומפוזי כדי לבדוק האם הסַל של צָ’ארְלְס קיוּפֶּק היה כָּשֵר וחוקי.

הצבת השעון על המסך צלחה. היא נעשתה אומנם בדיעבד בקטע מוקלט ולא בשידור ישיר אך היוותה חידוּש מפליג ותקדים לעתיד. מלאכת המדידה הזאת הייתה מסובכת ומסורבלת. משהו כמו למדוד זמן של ריצה ארוכה בשעון מעורר במקום שעון עֶצֶר. אך שָעוֹן הוא שָעוֹן ומדידת הזמן הייתה אמינה ומדויקת. צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק קלע את סל הניצחון לזכות סְקְוִויב קָאנְטוּ בתוך הזמן החוקי של המשחק כשנותרה שנייה אחת לסיומו. לא היה ספק בכך. “כתבת השעון” הפוסלת את ניצחונה של מכבי ת”א ומעניקה אותו לסְקְוִויב קָאנְטוּ עוררה הדים גדולים בעיתונות ובציבור. היא הייתה כמו שוֹק לצופי הטלוויזיה. “לחֶבְרֶה האלה במחלקת הספורט ברוממה יש איזה פנס קֶסֶם באמצעותו הם יכולים להפליל את מכבי ת”א קבל עם ועוד בזמן צפיית שיא בטלוויזיה, ולהוכיח לנו שהסַל האיטלקי חוקי למרות ששופטי המשחק קבעו שהוא לא”, אמרו לעצמם. מלאכת ההוכחה הטלוויזיונית נראתה אומנם כמו “פוטו פיניש” מיושן בתחרויות ריצה בא”ק לפני שנות דוֹר, אך זה היה מסמך מתמטי מובהק. ה- “פוטו פיניש” הכריע. מכבי ת”א הפסידה . זאת הייתה עובדת אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת אין מתווכחים. התוכנית “מבט ספורט” במוצ”ש של 30 בינואר 1982 הייתה אבן פינה בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא שינתה באחת את מהימנות העבודה העיתונאית בשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית והיוותה קטליזטור לבניית המוסף “רגע של מחלוקת”. הייתי מסוגל לפתע להוביל ולערוך בהצלחה תוכנית ספורט עיתונאית למרות שימוש ב- טכנולוגיה מיושנת. התגייסותו , התעקשותו, וסיועו של טכנאי מזהיר אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשם עמירם שטדלר גילו את האֶמֶת האבודה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. משמאל, איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפקח ה- Video עמירם שטדלר. מימין, צלם הטלוויזיה המצוין והחרוץ משה “משהל’ה” פרידמן. עמירם שטדלר היה טכנאי מוכשר ונאמן שתרם תרומה חשובה במשך שנים רבות להצלחת כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסיום “מבצע אורלוגין” הודיתי לו מקרב לבי. (באדיבות משהל’ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 במוסף הספורט של “ידיעות אחרונות”, פרי עטו של ארנון “נוֹנִי” מוֹזֶס.

[2]  ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון “דבר” של העיתונאי טֶדִי פְרוֹיְס ז”ל.

יום חמישי בשבוע – 16 בדצמבר 1982. מכבי ת”א מנצחת את ריאל מדריד בהיכל הספורט ביד אליהו (ללא אולסי פרי שנעדר במפתיע מהמשחק ללא כל הודעה מוקדמת) בתוצאה 93:99. להעמיד דברים על דיוקם.

ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 אירחה מכבי תל אביב בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה את אלופת ספרד ריאל מדריד. שבנו להיכל באותו הרכב. גם מכבי ת”א. למעט אוֹלְסִי פֶּרִי. בראשית יוני 1982 אישרה הממשלה למנכ”ל רשות השידור יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד ז”ל להתחיל לשדר בטלוויזיה הישראלית בצבע. ההחלטה הרשמית סילקה את התופעה הטכנולוגית “המְחִיקוֹן” שהפעילה הטלוויזיה כדי לשדר רק בשחור / לבן (על פי החלטת הממשלה) גם תוכניות בצבע שנרכשו בחו”ל, ואת מכשיר ה- “אַנְטִי – מְחִיקוֹן” שהוחזק בידי חלק מהציבור כדי לראות בצבע את אותן התוכניות ששודרו במקורן בצבע אך יצאו ל- “אוויר” בשחור /לבן בשל השימוש במחיקון . יוסף “טומי” לפיד ז”ל הרשה לי לשכור ב- 16 בדצמבר 1982 את ניידת הטלוויזיה של מט”ח (הטלוויזיה הלימודית) ששידרה בצבע בשל אירוע הכדורסל הנחשב. הבימאי שלי באותו משחק היה יוֹאָב פֶּלֶג ומֵאִיר בֵּן – אָרִי שימש המפקח הטכני של הניידת. יוֹרָם אָרְבֶּל אחז במיקרופון ולצדו ישב הפרשן אריה מליניאק.

לפתע נוצרה אווירה חשודה בטרם ההתמודדות סביב הספסל של מכבי ת”א בצד הצפוני של ההיכל. שלב החימום החל זה מכבר בהשתתפות שחקני שתי הקבוצות אך אוֹלְסִי פֶּרִי עוד לא התייצב על הפרקט. בעוד אנחנו אנשי קבוצת הטלוויזיה עושים את ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר, הבחנו כי ליד ספסל השחקנים של מכבי ת”א מתנהלת התרוצצות מוזרה וההנהלה בראשות עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי, אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’, אַמְנוֹן אָבִידַן (כולם יבד”ל), וצְבִי רוֹל ז”ל. ראיתי הנהלה לא שקטה, שרויה במצוקה, ואובדת עצות. חלק מהם נראו מחליפים בדאגה סימני ידיים עם מוֹנִי פַנָאן ז”ל אז האוהד מס’ אחד של הקבוצה שישב יחדיו עם רעייתו שָרוֹן שחורת השיער בשורה הראשונה בשער 9 בהיכל בדיוק מאחורי ספסל השחקנים של מכבי ת”א. כולם ניסו לברר להיכן נעלם שחקן הציר הגבוה של המועדון 2.10 מטרים אוֹלְסִי פֶּרִי, ומדוע הוא וחברתו הדוגמנית תמי בן עמי לא הגיעו להיכל. ראינו את רָלְף קְלָיִין יורד ועולה חליפות מחדר ההלבשה של מכבי ת”א כשהוא עצבני ומעשן בשרשרת. היעלמותו של אוֹלְסִי פֶּרִי הייתה מוזרה ועוררה סימן שאלה מפני שעֶרֶב קודם לכן ביום רביעי – 15 בדצמבר 1982 ביקר אוֹלְסִי פֶּרִי בחנות ספורט בעיר אשקלון שמקיימת עמו קשרי מסחר [4] וחתם שָם לעשרות מעריצים צעירים שצבאו על החנות . לפתע נעלם מבלי להודיע לאיש ואינו מופיע למשחק כה חשוב. הנהלת מכבי ת”א ביקשה ממשטרת ת”א לשלוח בדחיפות צוות שוטרים לדירתו של אולסי פרי ברמת אביב ודירת חברתו גב’ תמי בן עמי ז”ל בשיכון ל’ בתל אביב כדי לברר מה קרה לשחקן הנערץ שגם נשיאי “עֵלִית” מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ אהבו והעריכו. שני שוטרים הגיעו לדירתו של אולסי פרי (ברמת אביב) ולדירת חברתו תמי בן עמי בשיכון ל’ בצפון תל אביב אך התברר כי דלתות שתי הדירות נעולות והן חשוכות, ואיש אינו עונה. התרוצצו שמועות משמועות שונות כי אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן אהוב ומקובל על הציבור, משתמש ונגוע בסמים אך לנו לא היו כל הוכחות כי אומנם הדבר נכון. נמנענו מלומר זאת בפרהסיה. גם שום עיתון במדינת ישראל לא העיז לכתוב בגלוי אפילו לא לרמוז כי אוֹלְסִי פֶּרִי משועבד לסמים. בדיעבד התברר כי אוֹלְסִי פֶּרִי התגורר אותו ערב בדירה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי בשיכון ל’ בל אביב ולא חש בטוב. כעורך ראשי של המִשְדָּר לא הרשיתי בשום אופן לשַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל למסור לצופים אינפורמציה בלתי בדוקה כי חסרונו של אוֹלְסִי פֶּרִי קשור לסמים. אפילו לא ברמז. לא היו לי כל הוכחות ואין זה מתפקידה של הטלוויזיה (במקרה הקונקרטי מחלקת הספורט) להוציא את דיבתו רעה. כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, וראשית דבר כאדם וכעיתונאי , הייתי כפוף לעקרונות העיתונאיים של “מסמך נקדי”. הרי היה לי קל מאוד לכתוב ידיעה כי אולסי פרי לוקח סמים ולהורות ליורם ארבל לשדֵר אותה. מכבי ת”א היה מועדון סגור וחבריו שומרי רָז ונאמנים באופן מוחלט ליו”ר שלהם שִמְעוֹן מִזְרָחִי. שום אינפורמציה כזאת או אחרת לא דלפה. יכולנו רק לשער בינינו את הסיבות להיעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי אך כעיתונאים לא היו בידינו כל הוכחות . שִמְעוֹן מִזְרָחִי סירב להתראיין לטלוויזיה בטרם המשחק וגם לא בתומו כדי להסביר את אי התייצבותו של שחקן החיזוק השחור. הפרשה נחקרה בדיסקרטיות ע”י הנהלת מכבי ת”א ובראשה היו”ר שִמְעוֹן מִזְרָחִי, מנהל הקבוצה שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ’. שלושת המכביסטים התייחסו לאינפורמציה כאל סוֹד שב”כ וטִאַטְאוּ את האירוע המביך הזה מתחת לשטיח. אוֹלְסִי פֶּרִי הוזהר ולפי הידוע לי לא הוטל עליו בסופו של דבר עונש חמור. צריך לזכור שהיה בּוֹרֵג חשוב ומרכזי במערך הכדורסל של מכבי ת”א וסייע למועדון מאז 1976 לזכות באליפויות ישראל , גביעי המדינה , ופעמיים בגביע אירופה לקבוצות אלופות . הגרסה הרשמית הייתה כי לקה בשפעת וחומו עלה . מכבי ת”א גברה בלעדיו באותו לילה של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982 על ריאל מדריד 93:99. אוֹלְסִי פֶּרִי המשיך ללבוש את מדי הקבוצה ובמקביל התדרדר בהמשך הקריירה שלו לפרשיות סמים. מכבי ת”א סלחה ככלות הכל לשחקן המסומם ב- 1982, אך בעונת 1985 – 1984 הגיע הרומן לסיומו [5]

ראה “ידיעות אחרונות” מ- יום שישי – 17 בדצמבר 1982 . קטע עיתונות של “ידיעות אחרונות” . “לאן נעלם אולסי ?” , שואלת הכותרת בנימוס.

ראה “ידיעות אחרונות מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 . עיתון “ידיעות אחרונות” מדווח לקוראיו כי האבדה נמצאה” בדירתה של חברתו הדוגמנית תמי בן עמי. 

בכתבה לא הוזכרה הסיבה האמיתית להיעדרו של אולסי פרי. הגרסה המקובלת הייתה כי השחקן חלה בשפעת וחש שלא בטוב.

ראה “מעריב” מ- יום שני – 20 בדצמבר 1982 . עיתון “מעריב”. גרסתה של הכתבת גב’ רחל פרימור : “…אולסי סבל משפעת כבר מתחילת השבוע…”.

ראה “הארץ” מ- יום ראשון – 19 בדצמבר 1982 . עיתון “הארץ”. הקריקטורה הראשית של מדור הספורט בעיתון עוסקת במבחן האמיתי של מכבי ת”א בגביע אירופה לקראת המפגש עם הדוב הרוסי . 

ראה מאמר של כתב “הארץ” מיכאל “מייק” קרנון מטיף מוסר להנהלת מכבי ת”א במאמרו בגין היעדרו של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד בערבו של יום חמישי – 16 בדצמבר 1982, אך לא נוגע בסיבה האמיתית להיעלמותו של השחקן. 

ברור שלא הייתי יכול להגשים את הציווי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל  “Tell it like it is” למרות הפיתוי העצום. לא נמניתי על מפריחי השמועות, ובהיעדר הוכחות טלוויזיונית בתמונה וקול , אסרתי גם על יוֹרָם אָרְבֶּל להיות רַכְלָן. היעדרו של אוֹלְסִי פֶּרִי ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מהמשחק נותר בימים ההם תעלומה. כפי שאמרתי קודם לכן היה נוח מאוד ומפתה לשדר למיקרופון כי אולסי פרי מסומם. כולם התלחששו על זה בהיכל הספורט ביד אליהו אולם לאף אחד לא הייתה עדות ראייה, ואיש לא דיבר על כך בגלוי, מה עוד שחברתו הדוגמנית גב’ תמי סוככה והגנה עליו ושמרה על הפרטיות שלו מכל משמר. הדלת בדירתה בשיכון ל’ בצפון תל אביב הייתה סגורה. היא התרחקה מהעיתונאים ומהטלוויזיה המונופוליסטית כמו מאש ונעלה את דלת דירתה על בריח.

בהקשר לפרשת אולסי פרי המפורסמת ההיא שהתחוללה ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התפרסמו אז כל מיני רכילויות של כל מיני אנשים בע”פ ובכתב. ביניהן הערכות נכונות וגם בלתי נכונות, כתבות אמת שנשענות על עובדות, וכתבות שקר שמבוססות על הרהורי לִבָּם של אומרם, פרי מציאות ופרי דמיון, חצאי אמת וגם פחות מזה. אנשים שהתיימרו להיות עיתונאים, והחזיקו בידם רבע אמת, ביקשו לקשור לעצמם כתרים, ורצו בחוצות העיר וזעקו : “אני הוא העיתונאי הטוב בעולם. אני האיש שראיתי את אולסי פרי מנוטרל במיטתו ישן שנת שיכורים”. אני מבקש להפנות אתכם למאמר עלוב אחד, שפִּרְסֵם העיתונאי שלמה מן (ייגר מאיסטר) ב- 2 בנובמבר 2009 בביטאון “העין השביעית”, 27 שנים אחרי התרחשותו, וזה לשונו :

(תחילת ציטוט) : “הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו מול ריאל מדריד. היו”ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל כתב צעיר , אנרגטי ו- “רודף סנסציות” כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : “הגעתי לבית שלו בשיכון ל’, הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם כמו מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי. צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו ההומה והרוגש , כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של חומרים כאלה ואחרים לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה, וזה האנשים שלנו, שלנו. לא הזכירו את זה אפילו. שאלה : מי זה “האנשים שלנו ?”. משה גרטל : “יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון). לא נעים לי אבל זאת האמת”. (סוף ציטוט).

yoash 2

טקסט מסמך : 2 בנובמבר 2009. חלק מריאיון לא כנה (נראה לי מופרך) שערך מר שלמה מן עם איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשעבר משה גרטל הנוגע להיעדרו של אולסי פרי לפני יותר מ- 32 (שלושים ושתיים) שנים ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 מהמשחק מכבי ת”א נגד הקבוצה הספרדית ריאל מדריד עליה גברה בהיכל הספורט ביד אליהו, 93:99. (באדיבות “העין השביעית”).

ידיעה מופרכת ומצוצה מהאצבע. על איזה כוח מאגי בדיוק הוא מדבר ? איזה מין הפרחת שמועות חסרות כל בסיס ? ממתי מליאת רשות השידור מתערבת בשיבוץ כתבים בחטיבת הספורט שלי ? מעולם לא היה כדבר הזה. ברור שהדחתי את הכתב משה גרטל בחודש אפריל של שנת 2000 (הרבה יותר מאוחר ממה שתכננתי) בשל כל מיני מקרים מצטברים (מתועדים) של אי אמינות בשידור וחוסר מהימנות עיתונאית. כך אני ראיתי כמנווט ממונה על שידורי הספורט את השגיאות האלה שלו שהיו גלויות לחלוטין לעֵין כל רואה . כך דיווחתי לממונים עלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. עובדה ששניהם נתנו לי גיבוי מוחלט . לא הייתה כאן כל התנכלות אישית במזיד והפוסט הזה איננו בימה לחיסול חשבונות. לחלוטין איננו הנהלת חשבונות. אני ראיתי את העבודה העיתונאית הנכונה והמקצועית בדרך שונה לחלוטין ממנו. משה גרטל היה יכול להתלונן עלי בטרם הדחתו בפני שני הבוסים הישירים שלי יאיר שטרן ורפיק חלבי כי אני סתם יורד לחייו. כיהנתי בתפקיד מנהל חטיבת הספורט ולא כ- מעין נקמן ו/או מדיח מקצועי. יאיר שטרן ורפיק חלבי תמכו בהחלטתי ללא סייג.

בעניין מהימנותו העיתונאית של משה גרטל הנוגעת לקטע הקונקרטי דנתי כבר בקצרה בראשית הפוסט. כל אחד אחד שקורא את הפוסט הנוכחי אודות כותב המאמר העיתונאי שלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית” ואודות מושא המאמר שלו העיתונאי משה גרטל – רשאי לבחון את מהימנות התוכן ולהסיק את מסקנותיו ולהתייחס אל שניהם , אל הכותב והמרואיין, כהבנתו. האם זו אמת ו/או אינפורמציה מופרכת. השאלה הגדולה היא כיצד עורכי “העין השביעית” מסכימים להוציא לאור מוצר כל כך ירוד ולא אמין. תאמרו לי אתם עורכי “העין השביעית”, האם זה הגיוני שגב’ תמי בן עמי ז”ל הייתה מסכימה לחשוף את החבר האָהוּב שלה אוֹלְסִי פֶּרִי מוטל על מיטתה בביתה הפרטי מסומם, חשוף, חסר ישע, והגנה מפני משה גרטל וצוות הטלוויזיה שלו, ובכך להשפיל אותו עד עפר, ועוד מבלי לבקש את הסכמתו לכך… ??? כל העסק הזה בין המראיין שלמה מן והמרואיין משה גרטל נראה תמוה מאוד ולחלוטין לא אמין. 

הערה א’ למאמרו העלוב של שלמה מן מ- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית”. שאלות ה- Follow up שלא נשאלו משום מה ע”י מר שלמה מן בעת הריאיון עם משה גרטל. משה גרטל הכריז במאמר הזה כי הוא “רודף סנסציות” אך מר שלמה מַן כותב המאמר לא שאל את משה גרטל את שאלות ה- Follow up ההכרחיות והמתבקשות במהלך הריאיון כלהלן כדי להצדיק את אמיתות הסיפור :

שאלה א’ : משה גרטל, תאמר לי כיצד זה גב’ תמי בן עמי ז”ל הסכימה לפתוח את דלת דירתה למכור לך ולצוות הצילום שלך את כבודו של החבר שלה אולסי פרי שהיא כה אהבה , ולהשפיל אותו דווקא מולך ומול מצלמת הטלוויזיה שלך…מה הסיבה…ואיך אתה מסביר את זה…?

שאלה ב’ : משה גרטל, הרי תמי בן עמי ז”ל נעלה את דלת דירתה בפני אנשי משטרת ישראל שבאו לחפש את אולסי פרי . הדירה הייתה חשוכה והיא לא ענתה לשוטרים . אז כיצד זה קרה שהיא פתחה את הדלת דווקא לך ובפני כל צוות הטלוויזיה שלך בעוד היא מפקירה בכך את אהדתה והוקרתה לגבר של חייה שמוטל חסר הגנה על מיטתה…? הרי אין מעשה מטריד ומשפיל מזה לחשוף את האהוב שלה אולסי פרי בשיא חולשתו בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לשאול להסכמתו .

שאלה ג’ : משה גרטל, האם אני שלמה מן ככותב המאמר יכול לקבל את שֵם הצלם , שֵם המקליט , ושם התאורן שהשתתפו בהכנת הכתבה על אולסי פרי ושהו בדירתה של גב’ תמי בן עמי יחד עמך באותו לֵיל חמישי ההוא של 16 בדצמבר 1982…?

שאלה ד’ : משה גרטל,  הרי ידוע כי הזמנת ציוותי צילום ב- 1982 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לצורכי צילום חדשות , ממש כמו היום -כפופה להליך ביורוקרטי של הזמנה מראש – אז כיצד זה עמד דווקא לרשותך פתאום צוות פילם באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982 מבלי שהזמנת אותו למפרע…? הרי לא ידעת מראש כי אולסי פרי יהיה מנוטרל במיטתה של גב’ תמי בן עמי ז”ל…?

שאלה ה’ : ושאלה אחרונה משה גרטל, אתה מאשים את יואש אלרואי שלא הסכים להתעסק עם רכילות זולה וכו’…והוא שגנז את כתבת הפילם שלך…אז OK משה גרטל, נניח שכל הסיפור שלך הוא באמת נכון, אבל הרי יואש אלרואי לא היה האינסטנציה הראשית ולא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1982. טוביה סער היה מנהל הטלוויזיה וגם מנהל חטיבת החדשות, ויוסף “טומי” לפיד היה מנכ”ל רשות השידור…מדוע אם כך לא פנית להיררכיה הגבוהה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור כדי לדווח להם שאתה אוחז בידך כתבת פילם סנסציונית בה נראה שחקן מכבי ת”א אולסי פרי שכל המדינה מדברת על היעדרו מהמשחק מכבי ת”א – ריאל מדריד שרוע ו- מוטל חסר ישע על מיטתה של תמי בן עמי…? מדוע הכתבה המרעישה שלך אם הייתה כזאת לא שודרה לפחות ב- “יומן השבוע” למחרת בליל שישי ב- 17 בדצמבר 1982…? הרי היה מספיק זמן והותר לפתח את ה- Film במעבדה של עמוס בינקין ויחזקאל גרופר…מדוע אם ככה הכתבה הזאת לא שודרה בכלל מעולם…? ושוב הייתי מבקש לדעת מי היו אנשי צוות הצילום שלך ? מי היה הצלם שלך , מה שמו של המקליט בצוות, ומי היה התורן – חשמלאי בצוות ? אני מבקש לקבל גם את העדות שלהם…

הערה ב’ למאמרו העלוב והירוד של שלמה מן שהתפרסם ב- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית”.  

כל אחד אחד שקורא את הפוסט הזה אודות כותב המאמר העיתונאי שלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית” ולמושא המאמר שלו העיתונאי משה גרטל – רשאי להסיק את מסקנותיו ולהתייחס אל שניהם , אל הכותב והמרואיין , כהבנתו. האם זו אמת ו/או אינפורמציה מופרכת. השאלה הגדולה היא כיצד עורכי “העין השביעית” מסכימים להוציא לאור מוצר כל כך ירוד ולא אמין. תאמרו לי אתם עורכי “העין השביעית, האם זה הגיוני שגב’ תמי בן עמי ז”ל הייתה מסכימה לחשוף את החבר האָהוּב שלה אוֹלְסִי פֶּרִי מוטל על מיטתה בביתה הפרטי חסר ישע והגנה בפני משה גרטל וצוות הטלוויזיה שלו, ובכך להשפיל אותו עד עפר, ועוד מבלי לבקש את הסכמתו לכך… ??? בלתי מתקבל על הדעת. אולם מערכת “העין השביעית” מצאה עוז לפרסם את הפוסט הזה חמרות היותו עלוב, ירוד, ולא נכון.

מגוחך. שלמה מן מפרסם ב- 2 בנובמבר 2009 ב- “העין השביעית” אינפורמציה לא נכונה בלשון המעטה. ה- Issue הזה של עיתונאות ירודה שמדפיסה בלופים ואח”כ מבקשת לאזן אותם במתן זכות תגובה ל- “נאשמים” היא עסק בזוי ובלתי מתקבל על הדעת. זה מה שעושה שלמה מן. אף על פי כן עיתונות רדודה וירודה מהסוג הזה שווה דיון יסודי ומפורט באחד הפוסטים העתידיים. צריך להבין כיצד היא פועלת ואיך היא מניעה את עצמה. ואומנם כך ייעשה. אינני יודע אם דיון אנכרוניסטי כזה באמת מעניין את הציבור ביום הזה אולם הוא מעניין אותי וחשוב לי . אני מחויב להגן על האגפים שלי ולפוגג את הכזבים בטרם יהפכו לאמת צרופה גם אם חלפו מאז יותר מעשרים שנים. אינני איש טפלון. אני מחויב להסיר את הכתמים שמישהו לכלך אותי בהם בפרהסיה. ואנוכי עושה זאת.

yoash 4

טקסט מסמך : 2 בנובמבר 2009. “ביטאון “העין השביעית”. העיתונאי שלמה מן מפרסם ב- “עין השביעית” בלופים ו- אינפורמציה לא נכונה ובלתי בדוקה מפיו של משה גרטל ומפיו של אריה מליניאק ואח”כ רץ לבדוק עם אנשים אחרים את אמיתות הדברים. מגוחך. בלתי מתקבל על הדעת. (באדיבות “העין השביעית”).

נכרתה ברית שידור בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל, בשנים ההן של 2006-1969.

טקסט תמונה : קיץ 1992. לפני כ- רבע מאה של שנים. אנוכי (מימין) נושא דברים בפני מנכ”ל רשות השידור אריה מקל, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, ואנשי מליאת רשות השידור אודות חשיבות השידורים הישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם על המִרְקָע הציבורי תמורת תשלום זכויות שידורים בלעדיות, ביניהם ההתקשרות עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בראשות עו”ד שמעון מזרחי והתעשיין דיוויד פדרמן בתנאי שהקבוצה תמשיך להיות אלופת המדינה. המוטו שלי היה כלהלן : “שידורי הספורט הישירים עולים כֶּסֶף – אך שווים זָהָב”. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ”ל רשות השידור אריה מקל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל מני ווייצמן ששימש יו”ר וועדת הספורט במליאת רשות השידור, ואנוכי. (התמונה באדיבות לשכת המנכ”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מסמכי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנוגעים למועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בחודשים מארס ואפריל 2000.

טקסט תמונה : שנת 2000. יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד מרשות השידור וממני בתום הניצחון הסנסציוני ברייטינג של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 בכבלים ב- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בחודש פברואר של שנת 2000 ידעתי שכמנהל, מתווה דרך, עורך, ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אני צועד בדרך הנכונה ועל קרקע בטוחה. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן העניקו לדרך התנהלותי גיבוי מוחלט. נבחרת הכדורסל של מכבי ת”א התפתחה לקבוצה תחת הדרכתו של מאמנה פנחס “פיני” גרשון. היו לי מ- מכבי ת”א של דיוויד פדרמן ושמעון מזרחי המון ציפיות כל הזמן. לא כאוהד. כאיש טלוויזיה שמשלם להם הון (רב) עבור השידורים הישירים של משחקי המועדון בליגה האירופית. ממון תועפות . מנהלי מכבי ת”א לא עניינו אותי באופן אישי. אינני חושב שגם אני עניינתי אותם. מכבי ת”א הייתה עבורי סחורת שידור ששילמתי עבורה כסף והנחתי אותה בקדמת מדף הסחורות שלי. את סחורת השידור הזאת הורדתי מהמדף מידי כל יום חמישי בשבוע כדי לצבור רייטינג . קוראי הבלוג הזה חייבים להבין שאנשי הטלוויזיה הם עבדים של מוֹלֶךְ הרייטינג ואנוכי אינני יוצא מן הכלל. בתום כל שידור ישיר ארזתי מחדש את הסחורה שלי והנחתי אותה שוב על המדף עד לפעם הבאה. בקיצור מכבי ת”א הייתה עבורי אובייקט שידור ותו לא. נכון שמעבר להתקשרות הקורקטית בין הגוף המְשָדֵר לגוף המְשוּדָר מתפתחים אט – אט יחסים בלתי פורמליים. ברור שרחשתי סימפתיה לנותני החסות הכלכלית למועדון הפאר של מכבי ת”א (בלעדיהם מכבי ת”א שווה הרבה פחות) ובראשם דוד מושביץ ואביו מרק מושביץ ואבא פרומצ’נקו כמובן, אבי פילוסוף, דיוויד פדרמן, מיכאל “מיקי” שטראוס, שמעון מזרחי, אריה בראנוביץ’, שמואל “שמלוק” מחרובסקי, מוני פנאן ז”ל, ואמנון אבידן, ועוד כמה. הגברדיה הזאת הייתה מוערכת על ידי כמי שמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית, אולם לא התקיימו שום יחסי קירבה ורֵעוּת ביני לבין המצוינים לעֵיל. הערכה כן. חֲבֵרוּת לא. מו”מ וגישה חיובית כן. אינספירציה והתרגשות לא. ברית השידור עם מכבי ת”א הייתה עסקית נטולת רגשות ולחלוטין לא אישית. ההתקשרות בין רשות השידור לבין מכבי ת”א נעשתה על בסיס סימביוטי. כל צד הפיק את הרווח שלו. היוקרה הייתה רווח משותף של שני הצדדים אולם מכבי ת”א קיבלה לצדו את הממון והיוקרה ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קיבלה את אהדת הציבור ועמו את הרייטינג . לכן שֵם הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 עמודים) אודות ההתקשרות חסרת התקדים הזאת בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת”א בשנים 2006 – 1969, נקרא “הקשר הסימביוטי”. ברור ששוחחתי אלפי פעמים עם מר שמעון מזרחי בשנים ההן בתוקף תפקידו כיו”ר מועדון מכבי ת”א ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט. כמות שיחות ללא כל השוואה שניהלתי עם חבריו דיוויד פדרמן, ו/או שמלוק מחרובסקי, ו/או אריה בראנוביץ’, ו/או אמנון אבידן. הציבור נוטה לערב עסקים ברגשות אישיים. אין דבר כזה. מעולם לא הייתי בין באי ביתם של מכבי ת”א והם לא מבאי ביתי. השיחות בינינו, ביני לשמעון מזרחי היו מפגש של אינטרסים. אומר בגלוי כי שמעון מזרחי התלונן לא פעם אחת ולא פעמיים בתקופות שונות אודות הטקסטים שמשמיעים השדרנים יורם ארבל, אורי לוי, מאיר איינשטיין וגם אודות הפרשנויות שמייצרים אריה מליניאק ואחריו אלי סהר, ושניהם היו פרשנים טובים ועיתונאים ערניים. היו לו “מודיעים” שדיווחו לו מה אמרו ציוותי השידור שלי בטלוויזיה גם במשחקי מכבי ת”א בחו”ל. פעם אחת הוא התלונן כנגד דברי הפרשנות של אלי סהר לאחר הפסד של מכבי ת”א נגד קבוצה יוונית כלשהי. ברור שהענקתי גיבוי מיידי ו- טוטאלי לאלי סהר : “שמעון מזרחי תפקידך לנצח במשחקים ותפקידנו לפרשן ולהסביר לציבור את ההפסדים הבלתי כפויים של המועדון שלך. אולי אם תתנהל טוב יותר ותנצח אז הטקסטים של אלי סהר יהיו ערבים יותר לאוזניך”, השבתי לו. לא עבדתי בשירות מכבי ת”א. היא הייתה אומנם קניין שידור אטרקטיבי אך כזה שאיננו עומד מעל עיתונאות אמת וביקורת ופרשנות הגיונית.

תּילֵי תִּלִים של בלופים ודברי הֶבֶל יחדיו עם הַרֵי הַרְרֵי של שקרים , רַעוּת רוּח , וּבְדוּתּוֹת נכתבו בעשור ה- 2000 על קרבתי והקשרים האישיים שלי (כביכול) בעבר עם אנשי מועדון מכבי ת”א . נאמרו והושמעו ע”י כל מיני אנשים , לא כל כך מזמן , גם בחטיבת הספורט בפיקודי , כל מיני הדלפות שקריות ומכוערות והערכות מטופשות ולחלוטין בלתי נכונות על ההשפעה שהייתה כביכול לאנשי מכבי ת”א עלי . עד כדי התערבות מכביסטית בקביעה מי יהיה פרשן הכדורסל בעמדת השידור ליד השדרים שלי יורם ארבל , אורי לוי , ומאיר איינשטיין בעשור ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה ובראשית עשור ה- 2000 , התערבות שגרמה (כביכול) לסילוקו של אריה מליניאק על ידי מכֵּס הפרשנות ב- 1991 . מדובר בקשקוש מוחלט . בלוף . אינני מכחיש כי בראשית הדרך שלי כמנהל מחלקת הספורט (בדצמבר 1980) לאחר עידן אלכס גלעדי הרשתה לעצמה מכבי ת”א כקבוצה של המדינה לבדוק אי אלו עובדות אולם היחסים בינינו היו ברורים . “אני לא מתערב בקביעת החמישייה שלכם על הפרקט, ואתם אל תתערבו לי בקביעת החמישייה שלי ליד המיקרופון” . הטקסט הזה נאמר על ידי לשמלוק מחרובסקי ועו”ד שמעון מזרחי בסופה של שנת 1980 בהיכל הספורט ביד אליהו בראשית כהונתי כמנהל חטיבת הספורט (לאחר מעברו של אלכס גלעדי ל- NBC) בתום אחד השידורים הישירים בו השדר שלי היה דני דבורין מרדיו “קול ישראל” והפרשן לצִדוֹ אריה מליניאק. פה זה התחיל ופה זה נגמר. אריה מליניאק הניח בשעתו ב- 1979 וב- 1980 את יסודות פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל מיני אנשים הרחיקו לכת בסיפורי הבדותות שלהם אודותיי, דיווחים שהיו לחלוטין לא נכונים, ובראשם משה גרטל.

טקסט תמונה : נובמבר 1980. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק (ראשון משמאל) ואנוכי (במרכז) בראשית הקריירות המשותפות של שנינו. הוא כפרשן של הטלוויזיה ואני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה. מימין, גב’ מיכל הוכשטאט. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החלטתי לפסוח בזמנו על רשימה ארוכה של כל מיני פרשנים פוטנציאליים על מנת להציב בעמדת הפרשנות הפנויה את טַל בְּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת”א וישראל בכל הזמנים . טַל בְּרוֹדִי חתן פרס ישראל לספורט היה בעל ידע עצום בתחום. הארצי ובבינלאומי. וגם מומחה גדול בליגת ה- NBA. דמות כדורסל פופולארית רבת מוניטין במכבי ת”א ונבחרת ישראל שאזרחי המדינה הזדהו עמוֹ במשך שנים רבות. טַל בְּרוֹדִי ניצב באמצע שנות ה- 60 של המאה הקודמת בפני קריירה מזהירה וחוזה כספי נדיב ב- NBA, אך וויתר, והחליט ב- 1966 לעלות לישראל ולבנות כאן את חייו. הוא הפך לדמות מופת. כדורסלן פנטסטי, בעל השכלה אקדמית רחבה, מאופק , ישר והגון מאוד. זה היה אותו טַל בְּרוֹדִי שתיעדתי ב- 1980 בסרט הטלוויזיה הדוקומנטארי בן 75 דקות, “גוּפִיָיה מספר שֵש”. חיש מהר התברר שטל ברודי הוא הכול וגם אוהד מושבע של מכבי ת”א, הוא רק לא פרשן. הצבתו בכֵּס הפרשנות הייתה שגיאה נוראית שלי. לא בגלל העברית העילגת ולא תקנית שלו אלא מפני שפשוט הוא לא היה פרשן. טעות נוספת הייתה שלא אמרתי לדמות האגדית הזאת מייד שלום (ולא להתראות), אלא חשבתי והערכתי שהוא בכל זאת פוטנציאל שיכול להשתפר, והוא לא.

הענקתי הזדמנויות שונות לאישים שונים לטפס לעמדת פרשנות הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בתקופתי איישו כ- 10 פרשנים ביניהם אריה מליניאק, אלי סהר, צבי שרף, משה וויינקרנץ, רני כהנא, רון קופמן, פרופסור גבריאל “גבי” בן דור מאוניברסיטת חיפה, ועוד כמה. אריה מליניאק ואלי סהר ניצבו בדרגה שלימה מעל היתר.          

טקסט תמונה : חורף 1968. 22 בפברואר 1968. אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח של יד אליהו. הימים ההם הזמן ההוא. שר הביטחון משה דיין לוחץ את ידו של טל ברודי בחדר ההלבשה של הקבוצה, דקות אחדות לפני משחק גביע אירופה בכדורסל מכבי ת”א נגד ריאל מדריד. ראיתי בטל ברודי מועמד ראוי לרשת את כיסאו של אריה מליניאק. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנהל הקבוצה נוח קליגר (ראשו מציץ), אמנון אבידן, שר הביטחון משה דיין, הגזבר ברנארד חוואסט (ממושקף), מאחוריו בוב פדרהרסט (מרכיב משקפי כדורסל מיוחדים), טל ברודי (משה דיין הגדיר אותו כעלם חמודות שהגשים את החלום הציוני), מאחורי טל ברודי ממש בקצה התמונה המאמן יהושע רוזין, לפניו חיים “חיימון” שטרקמן, שני ראשים של יו”ר המועדון צבי אבידן (אביו של אמנון אבידן), השחקן נתנאל, יוסף לז’ה, ומשה גולוביי. (התמונה ניתנה לי ב- 1979 באדיבות לובה קנפר בעת עשיית הסרט “גופייה מס’ שֵש”) . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רעיון שידור קבוצת הפאר של מכבי ת”א על מִרְקַע הטלוויזיה הציבורית היה חשוב מכל המְבַצְעִים אותו, השדרנים והפרשנים גם יחד, בעיקר מפני שזכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. זהו כלל חשוב בתעשיית הטלוויזיה שכוכבי המסך, בארץ וגם בעולם, נוטים לשכוח אותו מעת לעת.

טקסט תמונה : נובמבר 1991. היכל הספורט יד אליהו. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו . שחקן הכדורסל האגדי טל ברודי מוצב על ידי כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסטטיסטיקאי ואיש המחשב זיגי זיגל, השדר אורי לוי (התייחס בנימוס ובכל הכבוד הראוי אל טל ברודי), והפרשן טל ברודי. אני משקיף כהרגלי מאחור על הנעשה. כמנהיג שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי כל הזמן נוכח בשטח. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בחצות הלֵיל של יום חמישי – 7 באפריל 1977 בתום הזכייה ההיסטורית של מכבי ת”א גמלה בי ההחלטה לעשות סרט דוקומנטארי על מפעל חייו הספורטיבי של טַל בְּרוֹדִי. קראתי לסרט בשם “גופיה מספר שֵש”. זאת הייתה הגופייה שלבש טַל בְּרוֹדי כל השנים בקבוצת מכבי ת”א וגם במדי נבחרת ישראל. טרם מלאו לו 34 אך הוא השלים את המשימה והיה אלוף אירופה. הישג חסר תקדים שלו ושל קבוצתו. הוא עמד על סף פרישה. קורות חייו עניינו אותי ומשכו את תשומת לבי. עולה חדש מארה”ב שמשנה לעַד את פני הכדורסל במדינת ישראל. וותיקי מכבי ת”א לדורותיהם, המאמנים יהושע רוֹזִין ז”ל ורָלְף קְלָיִין ז”ל, ומנהליהם יבד”ל עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומר שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי וטַל בְּרוֹדִי עצמו שהתקרב להיות דמות מיתולוגית, הם הסיבות לכתיבת הספר הזה “הקשר הסימביוטי” במסגרת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, העוסק ביחסי הגומלין הייחודיים שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת”א והחזיקו מעמד 37 שנים רצופות בין 1969 ל- 2006.

טקסט תמונה : ערב יום רביעי –  19 באוקטובר  1966. טל ברודי בן 23  (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת”א ליד קולנוע “אורלי” הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין, קפטן מכבי ת”א סבי בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת”א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרט הדוקומנטארי “גופייה מס’ שש” (75 דקות), נחקר, נכתב, הופק, ובויָם על ידי במשך כשלוש שנים בין אפריל 1977 לספטמבר 1980. הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז”ל והעורך שלי היה ז’אן קלוד זרביב (אביב). הסרט שהורכב מקטעי film ו – video שודר בהצלחה רבתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 4 בספטמבר 1980. לצורך תחקורו וצילומו ראיינתי בארץ ובארה”ב כ- 100 (מאה) אנשים, ביניהם משה דיין ז”ל מעריצו של טל ברודי שאמר עליו : “טל ברודי הוא עלם חמודות יהודי – אמריקני. בשחקן הכדורסל הכישרוני הזה מתגלם ומתגשם החלום הציוני”.

טקסט תמונה : משה דיין מקבל את פני ב- 28 אפריל 1980 בביתו בצהלה. לא יכולתי  שלא לחוּש אהדה עצומה למשה דיין ז”ל מצביא הדגול והאמיץ הבלתי יישכח של מדינת ישראל. אני מתדרך אותו ומסביר לו את הרקע לריאיון הטלוויזיה שאני עורך עמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אני מראיין את משה דיין בווילה שלו בצהלה לצורכי הסרט על טל ברודי  “גופיה מספר שש”. משה דיין ז”ל אמר : “טל ברודי הוא עלם חמודות. בטל ברודי  מתגשם החלום הציוני !”. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את משה דיין פנים אל פנים. לא היה ספק, הוא היה איש מרשים מאין כמותו. משה דיין מת ב- 16 באוקטובר 1981. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

אולסי פרי היה דמות אהודה לא רק במכבי ת”א אלא ברחוב הספורטיבי בכללו. הוא היה לבטח אחד מעמודי התווך של מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 1984 – 1976. אפילו תעשייני חברת “עלית” התומכת במכבי ת”א אבא פרומצ’נקו ומרק מושביץ חיבבו אותו, אך אין הדבר אומר שהוא ניצב מעל הביקורת. ב- 16 בדצמבר 1982 התרוצצו בהיכל הספורט ביד אליהו שמועות משמועות שונות אודות היעדרותו  של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד. כעיתונאי ועורך ראשי של משדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי מנוע מלהפיץ שמועות שלא היה להן הוכחות וכיסוי מתועד. אסרתי לחלוטין על השדר שלי יורם ארבל גם להעלות השערות.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. מלון “דן” בתל אביב. תעשיין “עלית” אבא פרומצ’נקו (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה שלו ושל מרק מושביץ עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק של המועדון אולסי פרי (מימין) וג’ים בוטרייט ז”ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב’ רות פרומצ’נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

במקום עבודה פרטי היה משה גרטל מפוטר ומסולק זה מכבר ע”י ההנהלה הראשית אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה מקום עבודה הסתדרותי. ב- 10 באפריל 2000 הדפיס מנהל החדשות רפיק חלבי מסמך אל משה גרטל בו הוא מורה לו להתייצב בחטיבת החדשות לאחר סיום תפקידו במחלקת הספורט. זאת הייתה הפעם הראשונה במשך 32 שנות קיומה של חטיבת הספורט שכתב כלשהו מודח ממנה.

טקסט מסמך : 10 באפריל 2000. לראשונה בהיסטוריה מודח בצער רב כתב מחטיבת הספורט ועובר לחטיבת החדשות לא בגלל כישרונותיו המופלגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בין אפריל 1993 לאפריל 1998 שימש מוטי קירשנבאום ז”ל מנכ”ל רשות השידור. בחמש השנים הללו למרות שמוטי קירשנבאום היה נדיב אלי בדרך כלל מההיבט התקציבי, הטכנולוגי, והתְּכָנִי כמנהל מחלקת הספורט שלו, ואליהם (מכבי ת”א) כאובייקט שידור – מועדון הפאר הזה לא הצליח להעפיל ל- Final four. אנוכי לקחתי את זה ככישלון אישי. הרגשתי אי נוחות כלפי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. מחד – אני “משגע” אותם עד כמה חשובה קבוצת מכבי ת”א כסחורת שידור טלוויזיונית ללוח השידורים של ערוץ 1 הציבורי, וכי צריך לשלם לה בהתאם, ומאידך – מכבי ת”א נכשלת שנה אחרי שנה להעפיל לפסגה האירופית. מוטי קירשנבאום ואנוכי התלוצצנו שאם זה המצב והעסק הזה מוּחְלָש וְרָפֶה, ובגלל שרשות השידור משלמת למכבי ת”א זכויות שידורים (בעין יפה) – אז אנחנו שנינו כמביני כדורסל הם אלה שצריכים לבחור לה את השחקנים . המסקנה שלי הייתה שהמועדון בעל המורשת איננו כפי הנראה מומחה גדול ב- “סקאוטינג”. עובדה שהשגיאות בבחירת השחקנים ועיצוב הסֶגֶל הוא רוֹפֵף וחסר אונים, ולא רק זאת אלא חוזר על עצמו שוב ושוב.

בעונת 2000 – 1999 תחת שרביט אימונו של פיני גרשון הכל השתנה בבת אחת. מכבי ת”א עלתה על דרך המלך. נתתי לכך ביטוי רשמי במסמך ששלחתי למנכ”ל רשות השידור אורי פורת ב- 22 בפברואר 2000 ובו ביקשתי לראשונה לצרף צוות ENG (בנוסף לשידור הישיר) למשחק השני בסלוניקי בשלב ההצלבה הראשונה של המפעל בו התמודדה מכבי ת”א בסלוניקי נגד הקבוצה היוונית פאוק סלוניקי שנועד לתאריך יום חמישי – 2 במארס 2000. מכבי ת”א ניצחה במשחק ההצלבה הראשון ב- 29 בפברואר בהיכל הספורט ביד אליהו את פאוק סלוניקי 62:77. זהו נוסח המסמך שמנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי אישרו אותו.

טקסט מסמך : 22 בפברואר 2000. זהו המסמך המבקש ממנכ”ל רשות השידור אורי פורת את אישורו להטיס צוות ENG לצורכי סיקור חדשותי של ביקור מכבי ת”א בסלוניקי בנוסף לשידור הישיר במתוכנן ליום חמישי – 2 במארס 2000. מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות אישרו בחתימותיהם למעלה (מימין חתימתו של יאיר שטרן ומשמאל חתימתו של רפיק חלבי) את בקשת הסיקור שלי. מכבי ת”א הפכה לאובייקט שידור מניב רייטינג מאין כמותו . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשחק השני בהצלבה הראשונה בסלוניקי ב- 2 במארס 2000 איתרע מזלה של קבוצת מכבי ת”א והיא נוצחה ע”י היוונים 55:67, ונדרשה למשחק שלישי ומכריע נגד פאוק סלוניקי ב- 9 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו. התייצבנו בהיכל במלוא הרכבנו. ניידת השידור הגדולה ה- “וֶורֶד” על עשרת מצלמותיה, חמישה הילוכים חוזרים מזוויות שונות, ושישים עובדים .מפקח הניידת היה אלי בבא המצוין. המפיק שלי ששי אפרתי (איש מקצוע מְעוּלֶה שניצב כרגיל לימיני). בשבע בערב ערכתי את פגישת התדרוך המפורטת האחרונה לצוות הגדול. בעמדת השידור הראשית התיישבו להם השַדָּר מאיר איינשטיין הפרשן אלי סהר וצוות הסטטיסטיקה מוטי גיא וזיגי זיגל. את עמדת השידור השנייה איישו השדר אורי לוי והפרשן רלף קליין. הייתי אם כן מאובטח מכל הכיוונים. ולכן רָגוּעַ.

המשחק השלישי בהיכל הספורט ב- 9 במארס 2000 של מכבי ת”א נגד פאוק סלוניקי פרץ את גבולות הרייטינג המקובלים. בשעת השיא של השידור הישיר בין 21.30 ל- 22.30 הביסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ערוץ 2 באופן מוחלט כפי שמראה טבלת המִדְרוּג של חברת “טֶלֶ גַאל”. הוברר כי שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי, לא כל שכן מאבק של קבוצת כדורסל ישראלית הנאבקת בהצלחה בזירה הבינלאומית, מנצח בטלוויזיה כל חומר שידור אחר, בידור וגם חדשות ואקטואליה. יכולתי אם כן למחרת יום שישי – 10 במארס 2000 לשגר איגרת בכתב ידי לביתו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בראשל”צ (הוא לא עלה ללשכתו בירושלים בימי שישי) ולהכריז שוב כי שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב. בעניין רכישת זכויות השידורים של מכבי ת”א צעד עמי אורי פורת שלוב זרוע למרות שלא הוא היה המנכ”ל הראשון שחצה את רָף התשלום של מיליון דולר למועדון הפאר. עלעלתי בדפי הרייטינג בגאווה. בטרם חזרתי לתל אביב התיישבתי במשרד שלי בירושלים וכתבתי לו בכתב ידי את מה שאני חושב על מדיניות השידורים שלי, על מכבי ת”א, ועל הרייטינג והפעלתי את מכונת ה- FAX שלי.

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. דו”ח שלי (עמוד מס’ 1 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. דו”ח שלי (עמוד מס’ 2 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. דו”ח שלי (עמוד מס’ 3 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000 . מוֹלֶך הרייטינג . הייתי עֶבֶד שלו . מדד הצפייה והמִדְרוּג של חברת טֶלֶ גָאל. דו”ח שלי (עמוד מס’ 4 מתוך 4) שהוגש למנכ”ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת”א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת”א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז הגיעה שעת ההצלבה השנייה ב- Euro League ועמה ההתמודדות המשולשת והדרמטית של מכבי ת”א נגד אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה : ביום שלישי – 21 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו הפסידה מכבי ת”א 65:62. ביום חמישי – 23 במארס 2000 בבולוניה – איטליה גברה מכבי ת”א בתוצאה 80:73. ב- 30 במארס 2000 במשחק השלישי בהיכל הספורט ביד אליהו הכריעה מכבי ת”א את הקבוצה האיטלקית בתוצאה 64:79. הרייטינג הרקיע שחקים והאמיר לשיאים חדשים שלא ידענו כמותם בעבר. אני מביא לידיעת קוראי הבלוג את דו”חות הרייטינג של אותם הלילות ההם. מבחינתי כאיש טלוויזיה ומנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 בימים דאז, הם היו בלתי נשכחים.

טקסט מסמך : יום שלישי – 21 במארס 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מהיכל הספורט ביד אליהו את ההתמודדות הראשונה של אלופת ישראל מכבי ת”א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 21.00 לשעה 22.30 יתרון ברור ומשמעותי לערוץ 1 על ערוץ 2. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 23 במארס 2000 . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מ- בולוניה את ההתמודדות השנייה של אלופת ישראל מכבי ת”א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 21.30 לשעה 23.15 יתרון מכריע לערוץ 1 על ערוץ 2. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט מסמך : יום חמישי – 30 במארס 2000 . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מהיכל הספורט ביד אליהו את ההתמודדות השלישית והמכרעת של אלופת ישראל מכבי ת”א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 20.45 (תחילת ה- Pre game show) עד השעה 24.00 יתרון טוטאלי לערוץ 1 הציבורי על פני ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 קוֹרֵס. ערוץ 1 מעפיל לפסגת השידור הטלוויזיוני של מדינת ישראל וניצב שם לבדו. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז העפילה מכבי ת”א לטורניר ה- Final four של סלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000. לראשונה מזה תשע שנים ועל כך נכתב כבר בפרוטרוט בפוסטים הקודמים.

טקסט מסמך : 9 באפריל 2000. מכתב שלי שנשלח למנכ”ל רשות השידור בו אני מבקש לאפשר לפרשן הכדורסל הראשי שלי אלי סהר להתגורר במלון הסמוך לאצטדיון הכדורסל של סלוניקי כדי לאפשר לו להגיע רגלית בחג א’ של פסח – 20 באפריל 2000 לעמדת השידור שלנו מבלי לחלל את החג. הערכתי את אלי סהר כעיתונאי ופרשן כדורסל מהדרגה העליונה שיודע להסביר לציבור את רזי המשחק ותכסיסי המאמנים, ובכך תורם באופן משמעותי לרמת השידורים הישירים משביעת הרצון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הייתי מחויב לו. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 באפריל 2000 . אחד המסמכים מההפקה הטלוויזיונית המשגשגת ההיא של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. המסמך נועד להסביר לקוראי הבלוג את הפרוצדורות הביורוקרטיות המסורבלות של הפקת אירוע ספורט בינלאומי ע”י חטיבת הספורט בראשותי. כל דרישה שלי הנוגעת להטסת כוח אדם לחו”ל ו/או שכירת טכנולוגיה טלוויזיונית בחו”ל, ו/או שימוש בלוגיסטיקה בחו”ל הייתה זקוקה לאישור בכתב של מנכ”ל רשות השידור. גם האינסטנציה הגבוהה ביותר ברשת השידור מנהל הטלוויזיה בכבודו ובעצמו לא היה רשאי להחליט בעצמו, אלא זקוק כל העת לאישור מנכ”ל רשות השידור. התפקיד שלי כבעל החזון היה לשכנע כל הזמן במשך השנים הארוכות את הממונים עלי שאני צודק בדרישות התקציביות שלי שכוללות מטבע הדברים כוח אדם וטכנולוגיה. ברוב המקרים המנכ”לים לדורותיהם כיבדו את בקשותיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  יום ראשון – 23 באפריל 2000. מכתב הברכה שלי ליו”ר מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל עו”ד שמעון מזרחי בתום מבצע השידורים המיומן והמובחר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- Final four של סלוניקי 2000. במבצע שניצבתי בראשו והובלתי אותו גברנו לחלוטין על המתחרה שלנו ערוץ 5 בכבלים והבסנו אותו ברייטינג שוק על ירך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  23 באפריל 2000. מכתב ההערכה / צל”ש ששלח לי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת (באמצעות שני המנהלים הישירים שלי יאיר שטרן / מנהל ערוץ 1 + רפיק חלבי / מנהל חטיבת החדשות) בתום מבצע השידורים הישירים המצליח והמשגשג של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב ההערכה שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הפורה והמשגשג של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת”א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצל”שים היו נחמדים אך הם היו שייכים כבר לעבר. השאלה הגדולה שניצבה בפניי הייתה כיצד לנצל את ההצלחה כפי שאומרים בז’רגון הצבאי. כיצד שומרים על מעמדנו בפסגה לאחר שכבשנו אותה. איך אני משיג עוד תקציבים מטעם הרשות, איך אני ממשיך מכאן לגייס עוד ספונסרים חיצוניים, איך אני מגדיל את ארסנל השדרים והמפיקים, כיצד אני משפר את רמת ההגשה והשידור הקונקרטיים של חטיבת הספורט, וכיצד מתעתדת חטיבת ההנדסה להתקדם בשדות הטכנולוגי החדישים. שם המשחק הטלוויזיוני הוא כידוע ממון וטכנולוגיה. לכן כתבתי את מה שכתבתי ב- 24 באפריל 2000 למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. ניצבו בפניי אתגרי שידור למכביר מורכבים ומסובכים מייד בתום ה- Final four של סלוניקי 2000, ובראשם : Euro 2000 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) בהולנד ובלגיה ואולימפיאדת סידני 2000 . מבצע השידורים של Euro 2000 אותו ניהלתי מאמשטרדאם כלל בתוכו כ- 77 (שבעים ושבע) שעות של שידורים ישירים בפרק זמן של שלושה שבועות וחצי. מבצע השידורים של אולימפיאדת סידני 2000 אותו הובלתי מסידני כלל בתוכו 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות של שידורים ישירים בטווח זמן של 17 ימים. שאפתי בכל מאודי לחתום על חוזה ארך טווח עם מכבי ת”א כדי להוריד מעלי את הטרדות העתידיות של ערוץ 5 בכבלים ושל ערוץ 2. יראתי אותם. חששתי מהמאבקים עימם. הם היו יותר עשירים ממני. ביקשתי לסגור את העניינים עם מכבי ת”א בטרם התמחור. שאפתי גם להחזיר חלק מזכויות הכדורגל הישראלי למכורתו הראשונה.

טקסט מסמך : 24 באפריל 2000. מכתבי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי המאיץ בו לסייע לי לרכוש שוב את זכויות השידורים של מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל ולהשיב לעצמנו חלק מזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולם העניינים היו יגעים. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ההססן והמתלבט הפך בקיץ 2000 לחשדן ניהיליסט (בניגוד מוחלט לקדנציה הראשונה שלו כמנכ”ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984). המחלקה הכלכלית שלו דאגה לשלוח לו שוב ושוב תזכורות שלא ישכח עד כמה הוא עני. וזה לא היה הכול. ממשלת ישראל הועידה למר נחמן שי את תפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. גב’ אהובה אורן – פינס ז”ל התמנתה למִשְנֶה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. נחמן שי יבד”ל היה אוהד מוצהר של מועדון הפועל ירושלים בכדורסל יריבתה של מכבי ת”א. הוא לא הסתיר זאת. כצופה מושבע במשחקיה בהיכל מלחה ובמשחקי החוץ לבש את החולצה האדומה. אבל זה היה הרבה פחות חשוב מאי הערכה מוחלטת מקצועית שלו את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת. נחמן שי היה מאוכזב ממנו. לא פעם אחת שַח לי כי אורי פורת הוא מנכ”ל חלש ורפה שאיננו מתאים לשמש בתפקיד של עורך ראשי של השידור הציבורי בעידן התחרות הטלוויזיוניות הרב ערוצית המתרחשת כעת במדינת ישראל. זמן לא רב אח”כ פתחו חלק מאנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחלק מאנשי מליאת רשות השידור בראשותם של מר נחמן שי וגב’ אהובה אורן – פינס ז”ל במסע התנגדות כנגד פועלו של מנכ”ל הרשות אורי פורת בתחומים שונים (לרבות ההתקשרות הבאה שלי עם קבוצת מכבי ת”א בכדורסל לעונת 2001 – 2000  והעונה שלאחריה 2002 – 2001. נחמן שי ואהובה אורן – פינס יחדיו עם אלון אלרואי הקימו אופוזיציה אגרסיבית לאורי פורת. המהלכים השונים שיזמו נראו כמעין מהלכי Impeachment (הדחה) מתוכננים שנועדו לסלק את אורי פורת מתפקידו הרָם. מהלכי ההדחה צברו תאוצה והסכמה רחבים בשני הגופים הציבוריים של הרשות והמנכ”ל אורי פורת ז”ל הבין את הרמז. הוא התפוטר באוגוסט 2000 ועזב בלית ברירה את תפקידו כמנכ”ל הרשות. באוגוסט 2000 היה אורי פורת מנכ”ל רשות השידור הפורש (שנה וחצי בטרם השלמת הקדנציה השנייה שלו), איש מוכה וחבול וגם חולה.

[1] ראה נספח : עיתון “ידיעות אחרונות” של יום שישי – 29 בנובמבר 1991.

אני חושב שמרבית קוראי הבלוג הזה ואלה המעיינים בפוסטים הרבים והשונים בתוכו הנוגעים לתעשיית הטלוויזיה (כמות ה- Entries לבלוג מתקרבת בצעדי ענק ל- 150000/מֵאָה אֶלֶף) מבינים מבין השורות עד כמה היה מורכב ומסובך התפקיד שלי כמנהיג חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן של 2002 – 1980 מהיבטי הפקת התוכן, שימוש חכם ומדעי בטכנולוגיה ולוגיסטיקה, וניצול נבון של כוח האדם והתאמתו למשימות ההפקה והשידור – בארץ ובעולם. לא כל שכן תפקידם האחראי בתקופה המצוינת לעיל של הבוסים שלי לדורותיהם ברמת מנהל חטיבת החדשות, ברמת מנהל הטלוויזיה, וברמת מנכ”ל רשות השידור. בעבודת הטלוויזיה שלי לא היה שום זוהר, לא גימיקים, ולא סנסציות. רק עבודה קשה ויסודית ללא הרף ודבקות במשימה.

ל- הפקות השידורים הישירים של משחקי הכדורסל והכדורגל באירופה על ידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והזמנה בכתב של האמצעים הטכנולוגיים של עמדות שידור וקווי שידור 4W לרבות התקנת חובה של טלפון בינלאומי בעמדת השידור (כגיבוי ל- 4W וצורך תיאומי הפקה) – היו כללים ברורים. קו השידור ה- 4W בין עמדת השידור בחו”ל לבין ה- Mater Control בירושלים הוזמן והותקן תמיד בעמדת השידור כשעה וחצי (כמקדם ביטחון של ההפקה) לפני ה- Tip off ו/או ה- Kick off. התמונה הלוויינית לעומת זאת ולא חשוב על איזה לוויין הוזמנה רק 10 (עשר) דקות לפני שריקת הפתיחה למשחקים המשודרים ישיר ארצה בשל העלות הכספית הגדולה של כל שימוש שלנו ב- Transponder הטלוויזיוני הלווייני בעבור 10 הדקות הראשונות של השימוש בלוויין שילמתי כ- 1500 (אלף וחמש מאות) דולר. בעבור כל דקה נוספת עמדה העלות על כ- 45 (ארבעים וחמישה) דולר. העבודה שלי עם עשרות רשתות הטלוויזיה של EBU (מערב אירופה) ו- OIRT (מזרח אירופה) נשענה על Reciprocity, אמון, כבוד, ומקצועניות של שני הצדדים. שלי ושלהם. ההזמנות של התקנת עמדת שידור בהיכלי הכדורסל ואצטדיוני הכדורגל באירופה בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נעשתה ישירות ביני לבין ה- Host broadcaster. ה- Booking של זמן הלוויין והתקנת קווי ה- 4W נעשה בקפידה ע”י קצין התקשורת ללוויינים שלנו זאב שטוקהיים ז”ל (ואחריו יבד”ל שמואל כהן) עם אנשי “בזק” גבריאל “גבי” שקל ז”ל מהנדס התקשורת הבינלאומי , אברהם יצחק נגל ז”ל מנהל עמק האלה, ונחמן אלון ז”ל איש RTI. מעולם לא קרה שה- Host broadcasters של EBU ו- OIRT יפשלו. ו/או שאנחנו נפשל כשאירחנו אותם בזמנו בהיכל הספורט ביד אליהו. צריך להבין שהתקנת טלפון בינלאומי בעמדות השידור שלנו בחו”ל נועד לא רק לשמש גיבוי לקו השידור הראשי ה- 4W במקרה של תקלה אלא גם לצורך שיחות תיאומי ההפקה בין ירושלים ליעד השידור בחו”ל. במידה וקו השידור ה- 4W לא פעל מייד יכולנו להמשיך את התקשורת בינינו (בין ירושלים לבין עמדת השידור בחו”ל) לצורך קידום מהלכי ההפקה באמצעות הטלפון הבינלאומי וכל זאת עד שקו ה- 4W יתחיל לעבוד.

arbel 1

טקסט תמונה : 28 בינואר 1981. בריסל בירת בלגיה. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בריסל בירת בלגיה שהוזמנה על ידי מה- Host broadcaster הבלגי הלא היא רשת הטלוויזיה RTBF. עמדת השידור כוללת את קופסת השידור ואת קו השידור ה- 4W (מימין) ואת מוניטור הטלוויזיה משמאל. השלטון הסובייטי הקומוניסטי בראשותו של נשיא ברה”מ ליאוניד ברז’נייב איננו מתיר לקבוצת צסק”א מוסקבה לשחק בתל אביב ואיננו מסכים לארח את מכבי ת”א במוסקבה. מכבי ת”א נדרשת לנהל מאבק כפול נגד אלופת ברה”מ במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית, “רויאל 4”. איש ה- FIBA הבלגי ליאון וואנדל מארגן את המפגש הכפול נגד צסק”א מוסקבה בבריסל. אני ממנה את יורם ארבל (מימין) לשדר ישיר את שני המשחקים בבריסל. משמאל, זהו המפיק ועוזר השדר שלו אמנון ברקאי. (התמונה באדיבות RTBF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 5

טקסט תמונה (1) : 28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירה בשידור ישיר את משחק הכדורסל במסגרת גביע אירופה לאלופות, מכבי ת”א מנצחת את סקוויב קאנטו 86:87. שלוש תמונות הבאות מתעדות את תפעול עמדת השידור המאובזרת שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו ואת אירוח צוות השידור של הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI בעמדת שידור משלו וסמוכה לעמדת השידור שלנו בהיכל יד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : ה- Floor manager של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דני גור אריה ז”ל, אנוכי, והשדר יורם ארבל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 6

טקסט תמונה (2) : 28 בינואר 1982 . היכל הספורט ביד אליהו . הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירה בשידור ישיר את משחק הכדורסל במסגרת גביע אירופה לאלופות מכבי ת”א – סקוויב קאנטו 86:87. שלוש תמונות האלה מתעדות את תפעול עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו ואת אירוח צוות השידור של הטלוויזיה האיטלקית RAI . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המפיק האיטלקי, השדר האיטלקי, נסים קיוויתי (איש הסיוע של הצוות האיטלקי באותו הערב ההוא לפני 36 שנים), והשדר יורם ארבל. האירוח הטלוויזיוני הטכנולוגי והלוגיסטי של צוותי השידור הזרים ע”י ה- Host broadcaster התבצע תחת נהלים וכללים מוקפדים של ה- EBU איגוד השידור האירופי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 7

טקסט תמונה (3) : 28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעבירה בשידור ישיר את משחק הכדורסל במסגרת גביע אירופה לאלופות מכבי ת”א מנצחת את סקוויב קאנטו 86:87. שלוש תמונות הבאות מתעדות את תפעול עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו ואת אירוח צוות השידור של הטלוויזיה האיטלקית RAI בעמדת שידור נפרדת שמיסדנו עבורם וסמוכה לעמדת השידור שלנו ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר האיטלקי של RAI, נסים קיוויתי בעמדת סיוע לצוות האיטלקי, שני אנשי הקול סעדיה קאראוואני ומשה אלוני האחראיים בין היתר על חיבור קו השידור ה- 4W האיטלקי לקופסת השידור ושיגורו לרומא (כשעה וחצי בטרם שריקת הפתיחה), המאמן האיטלקי (בפרופיל), ויעקב שאלתיאל ז”ל מי שהיה מאמן נבחרת ישראל בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 8 בנובמבר 1984. עמדת השידור המאובזרת שלנו באולם הכדורסל בקיבוץ כפר גלעדי. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלמת משחק כדורסל של הפועל גליל עליון באולם הספורט של קיבוץ כפר גלעדי. אני (מימין) מנהל ועורך את השידור. יורם ארבל משדר (במרכז). לשמאלו של השדר זהו המפיק יוסי לנדאו. צלם ה- Close up התחתון המופקד על מצלמה מס’ 2 הוא שלמה גרשנגורן (ספיטירקי). הצלם המוביל בעמדה העליונה הוא טדי למברג. הייתה לי אמפטיה רבה לקבוצת הכדורסל הגלילית עוד מהימים שהייתי בן וחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (התמונה באדיבות אביהו שפירא מקיבוץ עמיר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס’ 641. הועלה לאוויר בחג סוכות תשע”ז יום שלישי – 18 באוקטובר 2016.

—————————————————————————————————

פוסט מס’ 643 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 26 באוקטובר 2016.

————————————————————————————————— 

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 643. פרפראות (1). מועדון מכבי ת”א בהרכב השחקנים הנוכחי רָווּי בזרים ודַל בישראליים, עשיר בממון ועני במנהיגות וניהול, הוא ככלות הכל רק אובייקט שידור דהוי שנדחק לערוץ נישה (ברגע זה). מכבי ת”א איננה מעניינת אותי. מעניין אותי המאמן הישראלי המודח ארז אדלשטיין. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 643. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. יום רביעי – 26 באוקטובר 2016.

טקסט תמונה : חורף 1988. עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט יד אליהו. התיישבתי תמיד בעמדת הפיקוד וניהול השידור שלי, זמן רב לפני שהחלה התחרות עצמה. אני חובש צעיף של מועדון הכדורגל של ברצלונה שניתן לי ע”י אנשי רשת הטלוויזיה של קאטאלוניה TV 3. בינם לבין אנשי הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE שררה יריבות מקצועית, אותה ההתנצחות התמידית שהתקיימה בין שני מועדוני הספורט של ברצלונה ומדריד. (באדיבות אליצור ראובני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 90 במאה שעברה. לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף המסדרון בקומה השלישית לצד מזרח של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. אני יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בלשכתו בעת ניווט ותכנון מוקפד של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם. מצאתי ביאיר שטרן כל העת בן ברית ישר, הגון, מאופק, ונאמן להפקת שידורי הספורט בטלוויזיה שהם מורכבים, מסובכים, יקרים, יוקרתיים, ועתירי רייטינג. בתקופתו כמנהל הטלוויזיה בשנים 2000 – 1993, התגלה כמנהיג. אף על פי שניהל רשת שידור תחת לחץ ובתנאים תחרותיים קשים נגד יריביו מערוץ 2 והכבלים היה ג’נטלמן ואדם ששמר על קור רוח. בעיניי הוא היה אישיות משכמו ומעלה שהייתה לי זכות לשרת תחתיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 643. פרפראות 1. מועדון מכבי ת”א בהרכב השחקנים הנוכחי רווי בזרים ודל בישראליים, עשיר בממון ועני במנהיגות וניהול, הוא ככלות הכל רק אובייקט שידור דהוי שנדחק לערוץ נישה (ברגע זה). מכבי ת”א איננה מעניינת אותי. מעניין אותי המאמן הישראלי המודח ארז אדלשטיין. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 643. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. יום רביעי – 26 באוקטובר 2016.

פרפרת 1 ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים,  וערוץ 1 ש-נמחק.

ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים המחויט והמעונב מוחק כליל כבר בראשית עונות הספורט הנוכחיות של הכדורגל והכדורסל ב- 2017 / 2016 את זיכרון השידור הציבורי הנוגע לאותם השידורים הישירים ההם שהיו פעם מנת חלקו של ערוץ 1 המחוק. תאגיד השידור הציבורי החדש איננו תחליף לערוץ 1 ההוא.

פרפרת 2 : יעקב ברדוגו + ירון ווילנסקי, ו- גיא גודס. 

זה התחיל מעניין ברדיו גלי צה”ל כשהמגיש והמנחה של תוכנית האקטואליה “חמש בערב” יעקב ברדוגו (עיתונאי ואיש רדיו טוב) העלה לפתע כאילו בדרך אגב את סוגיית תפקודו, מנהיגותו, ו- חלקו של מנהל קבוצת הכדורסל המובסת של מכבי ת”א ניקולה ווייצ’יץ במבנה הסמכויות הנוכחי של המועדון והדחתו של מאמן הקבוצה ארז אדלשטיין. כזכור הפסידה מכבי ת”א בשני משחקי ה- Euroleague הראשונים שלה תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין, בחוץ נגד מילאנו האיטלקית ובבית נגד ריאל מדריד, הפסדים שהאיצו את הדחתו, והערב (יום רביעי – 26 באוקטובר 2016) מחכה לה ההתמודדות במחזור ה- 3 נגד גלטאסאריי הטורקית שאף היא הפסידה בשני משחקיה הראשונים ב- Euroleague של עונת 2017 – 2016. זה הסתיים דַל, כשיעקב ברדוגו השתמש באישיותו של הקולגה – שותף שלו ב- “חמש בערב” ירון ווילנסקי, הציג אותו כחסר אונים, והכריז בפני מאזיניו כלהלן : “…גם אם מחר מאמן את מכבי ת”א ירון ווילנסקי אנחנו מנצחים את גלאטאסריי…”. ברור שהוא מתלוצץ וכוונת מילותיו המזלזלות נושאות הומור אבל מדוע על חשבונו של ירון ווילנסקי ? למה היה צריך להעליב ולהשפיל אותו קבל עם ומאזיני גלי צה”ל, ולהשתמש בו כסמל של מישהו שאיננו מיומן וחדל אישים ? מדוע לא פלט למיקרופון של גלי צה”ל משהו כמו, “…גם אם מחר מאמן את מכבי ת”א הבן שלי אנחנו מנצחים את גלאטאסריי…”. מערכת “חמש בערב” לא עשתה את המוטל עליה מפני שלא שוחחה עם המאמן המסולק ארז אדלשטיין, וכדי לצאת ידי חובתה גייסה לדיון בעניינו של אותו המאמן המודח הטרי ארז אדלשטיין את המאמן המפוטר האחרון ההוא ממכבי ת”א גיא גודס בנובמבר 2015. קונץ קטן. כזכור, במקומו של גיא גודס המודח ההוא מינתה מכבי ת”א את המאמן הזר הקרואטי ז’אן טבק שנכשל כאן לחלוטין בעונת 2016 – 2015. עכשיו במקומו של ארז אדלשטיין המודח ממנה מכבי ת”א במקומו לתפקיד המאמן הראשי את מי שהיה עוזרו, רמי הדר. שיחתם של יעקב ברדוגו וירון ווילנסקי עם גיא גודס הייתה כללית מידי ולכן דלה. משעממת. תוכן “נאומו” של גיא גודס בפני המיקרופון הצה”לי היה צפוי ונועד לשמור על אגפיו שלו עצמו. נדמה לי מהמשתמע מתוכן דבריו כאילו בחוזה בן שנתיים שחתם גיא גודס בשעתו עם מועדון מכבי ת”א מצוי סעיף כי משכורתו תשולם לו גם במקרה של פיטורין, אך בתנאי ש- הוא איננו רשאי לצאת כנגד אגודתו ומנהליו. משהו כמו נגיד, “עושה מעשה זִמְרִי ומבקש שָכָר כ- פִּנְחָס…”. הרי היה זה יעקב ברדוגו הסקרן מי שתהה בפתיחת “חמש בערב” אודות מידת השפעתו של המנהל ניקולה ווייצ’יץ’ במכבי ת”א מאחורי ולפני הקלעים, והַקֶשֶר שלו (ו/או אִי הַקֶשֶר) להדחת ארז אדלשטיין…אולם נמנע באופן מפורש לחקור את גיא גודס מה קורה שָם עם אותו ניקולה ווייצ’יץ’ כאילו מדובר באיזה קדוש מְעוּנֶה קרואטי. עיתונאות דְגוּלָה לא הייתה שָם. גם ירון ווילנסקי שעושה כל מאמץ להשתרך בעקבות המוביל שלו יעקב ברדוגו נותר פאסיבי ואיננו מתעמת עם גיא גודס.

כזכור הטיל בשעתו בנובמבר 2015 המאמן הראשי המפוטר ממכבי ת”א גיא גודס ספק גדול במהימנותו ונאמנותו של מנהל הקבוצה ניקולה ווייצ’יץ’ לו וכלפיו. הוא עשה זאת בדרכו שלו בעת הריאיון הנרחב ההוא שהעניק בנובמבר 2015 לכתב העיתון “ידיעות אחרונות” מר נדב צנציפר. התברר שבמכבי ת”א של עונת 2016 – 2015 העניינים לא רק יגעים אלא מתנהלים ע”י אותו דייוויד פדרמן בעצימת עיניים על פי גרסת חלק אחר באותו הריאיון ההוא. אחרת איך אפשר להבין את טקסט הדו שיח ההוא שהתפתח בין נדב צנציפר למאמן המגורש גיא גודס באותו הריאיון ההוא בנובמבר 2015 ב- “ידיעות אחרונות”. ובכן, נדב צנציפר שאל אז את גיא גודס כלהלן : “איזה מערכת יחסים יש לך עם מנהל הקבוצה ניקולה וויצ’יץ’ ?”, ו- גיא גודס השיב לו כך, כהאי לישנא : “אני לא מדבר מילה עליו….יש לי הרבה מה לומר…אבל אני לא מדבר…”. ובכן, מה אתה יכול להבין מתשובתו הנסתרת ההיא רוויה כעס ומדנים של המאמן המפוטר גיא גודס ? האם אתה רשאי ו- יכול להבין שניקולה וויצ’יץ’ הוא אולי כאילו חתרן, בחשן, ותככן. כשמישהו אומר על מישהו “יש לי הרבה מה לומר אבל אני לא מדבר”, ברור שהוא איננו מחזיק בארנק שלו ממון של דברי שבח.  יעקב ברדוגו היכן אתה כשצריך אותך ?

פרפרת 3 : יורשו המיידי של ארז אדלשטיין המפוטר הוא עוזרו רמי הדר. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הפיק שידור ישיר עלוב וברמה נמוכה ביותר (אמש, יום שלישי – 25 באוקטובר 2016) הנוגע למסיבת עיתונאים ענייה ו- דַלָת מִידָע בה הופיע רק רָמִי הָדָר לבדו (מעין One man Show ולהפתעת כל בלעדי הבוסים שלו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן) סביב מינויו המהיר והתמוה למאמנה החדש של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א.  

מדובר בהפקת טלוויזיה דלה, ענייה, ומבורדקת. קשקוש מוחלט. עליבות טלוויזיונית לשמה. הפקה אנטי טלוויזיונית בה משתמש ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים במצלמה אחת ומיקרופון אחד. רואים ושומעים רק את רמי הדר ב- Close up. באיזה מין מסיבת עיתונאים מחורבנת מדובר…? לאן נעלמו ממניו ומדיחיו של ארז אדלשטיין מנהיגי מכבי ת”א שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, ניקולה ווייצ’יץ’, וחגי בדש…? האם הם מפחדים…? האם הם נבהלים מיריות של סרק…? האם המנהיגים האלה יראים את אימת העיתונאים יקירי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שהוזמנו למסיבה אולם איש לא מכיר אותם…? איש איננו יודע מי הם מפני שקולם החלש לא נשמע וגם לא רואים אותם. איזה מין דבר זה…? אתה רואה ושומע רק את רמי הדר. מדובר בהפקת טלוויזיה מזורגגת. אין לי מילה אחרת לחלל עיתונאי שמשדר Mute. מה זה צריך להיות העסק הפגום הזה שערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מכנה אותו “מסיבת עיתונאים”…? כיצד ערוץ הספורט מעז להעלות הפקה כה מטושטשת, דלה, מרוטה, ו- מחוררת מידע…? אינני מכיר את רָמִי הָדָר האדם. אולם אם הוא שימש עוזרו ויד ימינו של ארז אדלשטיין בתקופה הקצרה המדוברת של ראשית משחקי ליגת העל הישראלית בכדורסל ותחילת עונת ה- Euroleague הבינלאומית בעונת 2017 – 2016 הרי שגם הוא שותף ונושא בעוֹל האחריות ל- כישלונות של מכבי ת”א כמו המאמן המוביל שלו. רמי הדר שגה שגיאה מוסרית גדולה וטעה בביאור המושג נאמנות מקצועית משהסכים להיכנס לנעליו של המודח ובגד במצפונו שלו עצמו. בדרך כלל כשראש הממשלה מתפטר אזי כל הממשלה מתפטרת יחדיו עמו. נראה לי בלתי סביר מצב שבו המאמן הראשי ארז אדלשטיין פוטר והודח ממכבי ת”א אולם שני עוזריו רמי הדר וליאור ליובין שנבחרו אישית על ידו לסייע לו במשימת ההובלה והאימון נותרים בתפקידם כאילו מאום לא קרה. להיסטוריה יש מנהג מגונה, היא מנהלת חשבונות עם מי שמפיר את עקרונות האתוס שקרוי “אתיקה”.

פרפרת 4 : שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מנהיגים קבוצת ספורט פרטית שקוראים לה מכבי ת”א ומביאים ממון רב מהבית.

עומדות לזכות שניהם זכויות רבות אולם הם אינם ניצבים מעל תמיהות, שאלות, וביקורת גם אם הם מביאים ממון רב מהבית כדי לקנות שחקנים יקרים. מדובר ברכש שנע סביב סכום עצום של 100.000000 (מאה מיליון) שקל. כסף גדול ושחקנים שמשתכרים מיליוני דולרים אינם ערובה בלבדית לשגשוג וניצחונות ולא השיקול היחיד והעיקרי בבניין קבוצה סביב רעיון כלשהו, גם כשמדובר בקבוצה ספורטיבית. ב- 23 בפברואר 1967 הובסה מכבי ת”א בספרד לקבוצה הקאטאלונית באדאלונה 69:101 במסגרת גביע אירופה בכדורסל. בעת עשיית הסרט התיעודי על ידי בשנים 1980 – 1977 “גופייה מס’ 6” (בן 75 דקות, אודות טל ברודי השחקן והאדם) סיפר לי מנהל מכבי ת”א דאז שמואל “שמלוק” מחרובסקי כי הכוכב המצטיין שלהם בימים ההם טל ברודי יהודי – אמריקני (אז בחזקת עולה חדש) ניגש אליו בתום שריקת הסיום במשחק התבוסה ההוא ב- באדאלונה ואמר לו, כלהלן : “…Shamluk…I’m sorry…”. טל ברודי קיבל עליו כשחקן מוביל ׁ(משכמו ומעלהׂ) את האחריות לתוצאת התבוסה ההיא ב- באדאלונה ב- 23 בפברואר 1967, וסימל בדבריו משהו שהוא מעל לכל נבחרת ספורט, מעל לכל חומר, ומעל לכל פאראמטר כספי. נאמנות, כנות, וצניעות של כוכב עַל אחד בתוך קבוצה בתקופה שחלפה לבלי שוב. לידיעת קוראי הבלוג הצעירים : טל ברודי האחד והיחיד והבלתי נשכח הוא חתן פרס ישראל לספורט ב- 1979.

תזכורת (1) : דיוויד פדרמן מבעלי ומנהיגי קבוצת הכדורסל הכושלת של מכבי ת”א מקיים מסיבת עיתונאים חד צדדית ביום שני-8 בפברואר 2016 ופורט את חולשות הניהול שלו.

הפניית ראש קצרה לאחור. נחמד היה לקרוא את דיווחיהם של רפי נאה ב- “ידיעות אחרונות” (יום שלישי – 9 בפברואר 2015) ושל אבי סגל ב- “ישראל היום” (יום שלישי – 9 בפברואר 2016) כי מר דייוויד פדרמן הבעל הראשי של מועדון הכדורסל מכבי ת”א נוטל אחריות ומכריז בפרהסיה במסיבת עיתונאים חד צדדית כי הוא ניהל בטיפשות רבה את קבוצתו בעונה הזאת של 2016 – 2015 על כל המשתמע מכך, לרבות התמוטטות ערכים ספורטיביים, והפסד – אובדן של 6.000000 (שישה מיליון) דולר בעונה הנוכחית. היכן נשמע כדבר הזה שמנהיגות ספורט שמכבדת את עצמה מנהלת ושוכרת לא הבחנה מקצועית את שירותם של שחקנים כה רבים כמו רכבת הרים ? כיצד ניתן להזדהות עם רכבת הרים ? מה פתאום מעניק דיוויד פדרמן ציון של “10 מ- 10” למאמן ז’אן טבק (מי שהחליף את המאמן המודח גיא גודס), מי שהתמוטט עם מכבי ת”א ב- Euroleague ועכשיו נכשל עמה גם במסגרת השנייה והנחותה יותר של ה- Eurocup ? כיצד זה בעל מועדון מכבי ת”א הולך ראש בראש נגד חוות דעתו המקצועית של המאמן שלו גיא גודס ומחליט לרכוש תמורת משכורות עתק את ג’ורדאן פארמאר וטיילור רוצ’סטי (1.1 מיליון דולר לכל אחד מהם) רק בגלל ששני השמות המשותפים יוצרים על פי דעתו אטרקציה, אולם מבלי לבדוק את יעילות הביצוע. מוזר ותמוה מאוד. זכותו של דייוויד פדרמן לנהל את העסק הספורטיבי הפרטי שלו ברשלנות ולהפסיד מיליוני דולרים. זאת היא הפריבילגיה שלו. זכות יתר. אולם אין זאת זכותם של העיתונאים הנוכחים במסיבת העיתונאים הזאת והמתכנסים סביבו להקשיב לדייוויד פדרמן כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים ולשתוק מבלי לשאול אותו שאלות נוקבות כיצד מתרחשת איוולת כזאת. דייוויד פדרמן התגלה אולי כאדם אמיץ שפורט את חולשותיו בציבור אולם העיתונאים שנכחו שם בכנס הזה המכונה משום מה “מסיבת עיתונאים” נחשפו כחלשלושים. משת”פים שמועלים בתפקידם. אין לי מושג אם דייוויד פדרמן הציב שם תנאי, “אני מדבר ואתם לא שואלים שאלות”. מתוצאת המידע הסופית שאני מקבל ב- “ידיעות אחרונות” ו- “ישראל היום” אני מבין שלא נשאלו שם שאלות אודות חרפת הניהול של מכבי ת”א. אם זה היה באמת התנאי, “אני מדבר ואתם לא שואלים שאלות”, על העיתונאים היה להשיב לו, “אם אין שאלות, אז כתוב פוסט, והמערכות שלנו ישקלו אם להדפיס אותו”. וחוץ מזה אפוא היה יו”ר מועדון מכבי ת”א שמעון מזרחי וחתן פרס ישראל, מי שמכהן בתפקיד במשך 47 שנים רצופות מאז 1969 באותה מסיבת העיתונאים החד צדדית הזאת. מדוע נעדר ? להיכן הוא נעלם ? עסק מביך. לפחות בעניין הדחתו של המאמן הקודם גיא גודס ובמקביל דברי ההלל שהוא חולק למנהל קבוצת מכבי ת”א מר ניקולה ווייצ’יץ’ – דרושה הבהרה. “עושים לו עוול נורא וזה משפיע עליו…אי אפשר ללכלך עליו כי הוא זר…”, אומר דייוויד פדרמן על ניקולה ווייצ’יץ’ (על פי ציטוט של רפי נאה ב- “ידיעות אחרונות”). ניקולה ווייצ’יץ’ גם אם הוא זר (איזה נימוק מגוחך של דייוויד פדרמן) איננו עומד מעל הביקורת. כזכור הטיל גיא גודס ספק גדול במהימנותו ונאמנותו של מנהל הקבוצה ניקולה ווייצ’יץ’ לו וכלפיו, ו- עשה זאת בדרכו שלו בעת ריאיון נרחב שהעניק בנובמבר 2015 לכתב העיתון “ידיעות אחרונות” מר נדב צנציפר. התברר שבמכבי ת”א של 2016 – 2015 העניינים לא רק יגעים אלא מתנהלים ע”י אותו דייוויד פדרמן בעצימת עיניים על פי גרסת הריאיון. אחרת איך אפשר להבין את טקסט הדו שיח ההוא שהתפתח בין נדב צנציפר למאמן המגורש גיא גודס באותו הריאיון ההוא בנובמבר 2015 ב- “ידיעות אחרונות”. נדב צנציפר שואל את גיא גודס כלהלן : “איזה מערכת יחסים יש לך עם מנהל הקבוצה ניקולה וויצ’יץ’ ?”, ו- גיא גודס משיב לו כך : “אני לא מדבר מילה עליו…. יש לי הרבה מה לומר… אבל אני לא מדבר…”. מגוחך שהאנשים האלה שמכנים את עצמם עיתונאים ואשר התכנסו סביב דייוויד פדרמן לא התערבו ולא שאלו אותו כיצד הוא מהלל את המנהל ניקולה ווייצ’יץ’ בעוד המאמן המודח גיא גודס אומר את מה שהוא אומר, טקסט שונה לחלוטין כנזכר לעיל, “אני לא מדבר מילה על ניקולה ווייצ’יץ’…יש לי הרבה מה לומר…אבל אני לא מדבר…”. תבוסתה של מכבי ת”א אמש בהיכל הספורט ביד אליהו לקבוצה הרוסית ניז’ני נובגורוד 95:84 (לאחר הארכה) היא גושפנקה מדויקת להתנהלות צרת המידות והבלתי מדויקת של דייוויד פדרמן בעונה הנוכחית הזאת של 2016 – 2015. לקראת העונה הבאה הארוכה והקשה של 2017 – 2016 מבטיח דייוויד פדרמן שיפור ניכר בסגל של מכבי ת”א ואיננו פוסל העלאת מחירי המינויים לנוכח הגידול בכמות המשחקים. העתיד והפוטנציאל הכלכלי של מכבי ת”א כמו של כל קבוצת ספורט תלוי בכמות רוכשי הכרטיסים. האם ייתכן כאן לפתע מרד מינויים בעקבות עליית המחירים המתוכננת ע”י הנהלת מכבי ת”א ? השידור הישיר של המשחק הנ”ל מכבי ת”א – ניז’ני נובגורוד 95:84 בהובלת ניב רסקין וארז אדלשטיין (אז פרשן ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) היה רדוד ומשעמם ותאם את רמת המשחק. ועוד הערה : היה חסר אמש בסיום השידור הישיר של מכבי ת”א – ניז’ני נובגורוד 95:84 ריאיון סיכום של ניב רסקין עם “לירן חולצה אפורה”.

אוסיף ואומר : נבחרת ספורט וגם נבחרת כדורסל הן אינן תחנות מעבר של שיירות שחקנים ומאמנים אם ברצונן להיות קבוצות ו- לא רק נבחרות. הישגיהן השיטתיים של קבוצות ספורט כמו נבחרות הונגריה וגרמניה בכדורגל בעשור ה- 50 של המאה הקודמת, והצטיינותן של קבוצת הכדורסל האמריקנית בוסטון סלטיקס בליגת ה- NBA בעשורי ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת, של קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בליגת ה- NCAA בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה הקודמת, קבוצות הכדורגל האנגליות מנצ’סטר יונייטד וליוורפול והאיטלקית מילאנו במאה הקודמת, כמו גם הישגיה הפנטסטיים של קבוצת הכדורגל של ברצלונה בעשור השנים האחרון – איננו מקרי. ההצטיינות נשענת על הרכבי שחקנים כמעט קבועים לאורך שנים וגם הדרכה, אימון, חינוך, ומנהיגות של מאמנים קבועים עתירי ידע. ראו את פועלם של גוסטב שבש בגרמניה, ספ הרברגר והלמוט שן בגרמניה, מאט באסבי במנצ’סטר יונייטד, ביל שיינקלי ובוב פייזלי בליוורפול, ג’ון וודן (John wooden) ב- UCLA, אריגו סאקי במילאן, ו- פפ גווארדיולה בברצלונה, וגם את הצלחתו ארוכת השנים של מאמן הכדורסל יהושע רוזין ז”ל במועדון מכבי ת”א בעשורי ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת ויורשו רלף קליין ז”ל בעונה האירופית המופלאה ההיא של 1977 – 1976. אין מדובר בשגשוג מקרי אלא בשיטה. לרשימה הנכבדה הזאת אפשר לצרף כמובן גם את מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל שנחרתה היטב בתודעת הציבור מאז שנות ה- 50 המוקדמות של המאה הקודמת (ומידה רבה גם קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א שאיבדה את דרכה בתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת) בה שיחקו אברהם שניאור, רלף קליין, זכריה עופרי, מנחם קורמן, יהודה “קנבוס” ווינר, עמנואל ברדן, אהרונצ’יק קפלן, דוד פריש, אברהם חסיד, ואחרים, שלא לדבר על שנת המפנה ב- 1969 בה התמנה עו”ד צעיר בשם שמעון מזרחי ליו”ר המועדון, וחיש התברר שהוא מנהל ומנהיג מזהיר שהפך ברבות השנים את מכבי ת”א לקבוצת צמרת אירופית ואת עצמו למיתולוגי (!). מר שמעון מזרחי יו”ר וועדה מארגנת בתחום הקונקרטי של ענף הכדורסל היה הראשון שזיהה בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה את כוחה וכישרונה העצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לחבר את מועדון הכדורסל של מכבי ת”א לכל שכבות העם. וצריך להוסיף ולומר הרחק ומעבר לגבולות היריבות ההיסטורית עם מועדון הכדורסל של הפועל ת”א. בתוך שנים ספורות בהיותו יו”ר ומנהיג של קבוצה אלופה דרש שמעון מזרחי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית האמונה על תקשורת המונים זכויות שידורים תמורת הרשאה לשדר ישיר את משחקי מכבי ת”א לכל שכבות העם. מכבי ת”א הפכה בתוך זמן קצר לקבוצת הכדורסל של מדינת ישראל.

תזכורת (2) : שם הספר שחקרתי וכתבתי : “הַקֶשֶר הַסִימְבּיוֹטִי”. טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים.

תזכורת מהימים ההם : אין אָח ורֵע בעולם הטלוויזיה המקומי והבינלאומי לסימביוזה ארוכת השנים שנוצרה בשעתו בין השידור הציבורי בישראל לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, 2007 – 1970. הספר “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי” נחקר, נכתב, ונערך על ידי בתקופת השנים שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2014.

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר של מכבי “עֵלִית” ת”א התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. ליחסי הגומלין האלה אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת”א (גופייה מס’ 6) משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון  לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. ברור שטל ברודי חולל את המפנה ההוא. וצריך להוסיף : מכבי ת”א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים “עֵלִית”. תרומתם הכלכלית – כספית של ראשי חברת “עֵלִית” לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ’נְקוֹ, מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ב- 7 באפריל 1977 מבלגראד יוגוסלביה, “גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…”. שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת”א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו”ר עו”ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מוֹרֶשֶת העבר של דוֹר המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו. התיאור, המסמכים, והתמונות הבאות מוכיחים במידה רבה איזה כברת דרך ואלו שינויים קיצוניים לטוב (וגם לרע) עבר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בזהות הספורטיבית – לאומית שלו וגם הטלוויזיונית שלו, בתקופת הגלובליזציה הגדולה. האם ניתן בכלל לשַמֵּר זֵהוּת ספורטיבית – לאומית והזדהות כמעט כל ארצית של קבוצת ספורט פרטית ? ואם כן לכמה זמן ? מן ההיבטים הללו מועדון הכדורסל של מכבי ת”א מחזיק בשיאים עולמיים.

maccabi ta 2

טקסט תמונה : קיץ 1949. תמונה היסטורית. תקופה שחלפה ללא שוב. מגרש הכדורסל של “ברית מכבים עתיד” ליד רחוב דיזנגוף בתל אביב. קבוצות הכדורסל של מכבי ת”א (שורה אחורית) והפועל חיפה (כורעת) דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה במשחק הגמר בטורניר ע”ש עמירם בלינקוב שנפל במלחמת העצמאות ב- 1948 ליד המושבה שרונה בגליל התחתון. זה היה טורניר הכדורסל היחיד המשותף בימים ההם לקבוצות מכבי והפועל. בין התאחדויות מכבי ישראל והפועל ישראל שררה יריבות פוליטית וספורטיבית קשה. זיהוי שורת העומדים בתמונה מימין לשמאל כלהלן : שופט המשחק לי סילברמן (מתנדב יהודי שהגיע מארה”ב ב- 1948 כדי להתגייס לצה”ל ולהילחם במלחמת העצמאות), אפרים אטלס (ללא גופייה, היה מורה לכדורסל במשך שנים רבות במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט), יהושע רוזין (מס’ 3 עדיין שחקן בטרם הפך למאמן בעל מוניטין), יהודה “קנבוס” ווינר (מס’ 10), מנחם קורמן (מס’ 6), טוטו שחקן הונגרי ששיחק זמן קצר במכבי ת”א (מס’ 12), זכריה עופרי (מס’ 7), אריה בן עטר (מס’ 5), שחקן לא מזוהה (מס’ 11), יעקב שאלתיאל (מס’ 8 אף הוא עדיין שחקן פעיל בטרם הפך למאמן בעל שם. יעקב שאלתיאל היה מאמנה של נבחרת ישראל באליפות אירופה 1953 במוסקבה), אברהם שניאור (ללא גופייה קיצוני משמאל). זיהוי שורת הכורעים בתמונה מימין לשמאל כלהלן : הילל, דולק אומשווייף (לימים אהרון עמישב), משה “מוסה” דניאל חייל בן 19 (אביו של מוטי דניאל) ששיחק יחף, אלי אלכסנדרוביץ’ (לימים אלכסנדרוני), אשו, ראובן ברודאי. (התמונה הוענקה לי באדיבות מנחם קורמן ודובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה :  סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה התמונה אפרים אטלס, מנחם קורמן, ומשה “מוסה” דניאל.

maccabi ta 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. תמונה היסטורית. תקופה שחלפה ללא שוב. המשך המורשת והשושלת של מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. המאמן יהושע רוזין מתדרך את שחקני מכבי ת”א באחד ממשחקי הדרבי נגד הפועל ת”א במגרש המרצפות הישן של בית מכבי ת”א ליד קולנוע “אוריון”. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין כלהלן : אברהם שניאור (מס’ 3), עמנואל ברדן , יהודה “קנבוס” ווינר (מס’ 10), מנחם קורמן, המאמן יהושע רוזין, ו- זכריה עופרי (הגבוה בשחקני הקבוצה בימים ההם, 1.91 מ’).  (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן ומשפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מנחם קורמן.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר “הקשר הסימביוטי” והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, והתיעוד בין 1884 ל- 2016 בארץ ובעולם. הספר “הקשר הסימביוטי” נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2014. הוא טרם הושלם.

maccabi 1

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. תמונה היסטורית. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין מקבל את את קבוצת מכבי ת”א בלשכתו לאחר ששבה לארץ מבלגיה לאחר הניצחון המזהיר על אלופת ברה”מ קבוצת צסק”א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון. יו”ר ומנהיג מכבי ת”א עו”ד מר שמעון מזרחי מעניק לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת”א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית. יושב ומוחא כף טל ברודי. עומד מאחורי טל ברודי בחליפה ועניבה מר דָן פַּתִּיר (ממושקף) יועץ התקשורת של ראש הממשלה יצחק רבין. עומד קיצוני מימין בחולצה משובצת איש בלתי מזוהה. (לע”מ תמורת תשלום).

maccabi 2

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 באפריל 1977. תמונה היסטורית. היכל הכדורסל “Pioneer” בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. מכבי “עלית” תל אביב זוכה בפעם הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי זועק בשידור ישיר למיקרופון שלו בעמדת השידור ב- “Pioneer”, “אני לא מאמין…גביע אירופה לתל אביב…”, ואָץ לראיין את על פודיום המנצחים את הקפטן טל ברודי (מס’ 6) אוחז בפרס הנכסף. מתבונן משמאל מיקי ברקוביץ’ (מס’ 9) שמסתיר במקצת את השחקן המחליף חנן אינדיבו. (צילום משה פרידמן איש מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 777. תזכורת (3) : הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל קבוצת מכבי “עֵלִית” ת”א במשך יותר משנות דוֹר–אין ליחסי הגומלין האלה אָח ורֵעַ בארץ ובעולם.

סיסמת הסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הספר :

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2008.

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים” (יורם ארבל).

ציטוט : “Tell it like it is” (האווארד קוסל / Howard Cosell שדר הספורט המפורסם של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC). 

אני עיתונאי. העיתונאות היא גם סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס אם כן את אנשי העיתונות הכתובה במהירות הדיווח, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בעשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי בניידת השידור הגדולה שלנו OB ה- “וֶורֶד” יואב פלג להשתמש במצלמה מס’ 2 [1] המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (באוויר) [2] את הקולגות שלנו העיתונאים מ- “הארץ”, “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, “עַל הַמִשְמָר”, “דָבָר” ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם צד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו “קול ישראל” ו- רדיו “גלי צה”ל”, מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השַדָּר שלי בעמדת השידור בהיכל הספורט הממוקם בשכונה התל אביבית ב- יד אליהו, הרחיק יורם ארבל לֶכֶת ממני, והגה בנון שלנטיות פרשנות, שהפכה לסלוגן : “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים”. פשוט, הגיוני, נוקב, ומבריק. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. “אֵין דָבָר יָשָן יוֹתֵר מְהַעִיתּוֹן שֶל אֶתְּמוֹל”, גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : “אֵין דָבָר יָשָן יוֹתֵר מְהַעִיתּוֹן שֶל מָחָר”, הגדיר את המצב החדש במילים שלו. כמה אהבתי פעם את האיש הזה שנושא את השֵם יורם ארבל. הוא היה בעיניי במידה רבה גאון הביטוי בשידור ישיר ורב אמן מוכשר, מזהיר, ו- ייחודי ביכולת החיבור ועבודת הסינכרוניזציה המדהימה שלו בין מחשבתו המהירה ושִכְלוֹ לבין מיתרי קולו. מחשבתו ומיתרי קולו הפיקו טקסטים בלתי נשכחים בעת שידורים ישירים תחת לחץ זמן. שלא לדבר על קול הבריטון הרדיופוני היפהפה שלו. אלוהי הטלוויזיה ברך אותי ברכה רבה והעניק לי זכות גדולה לנהל אותו את יורם ארבל בתקופה בת תריסר שנים בין 1978 ל- 1990. ואוסיף עוד הערה : יחד עם האמור לעיל כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית, וללא הגשמת הצַו העיתונאי בן חמש מילים של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל, “אֶמוֹר אֶת זֶה כְּמוֹ שֵזֶה – Tell it like it is”.

הרעיון העיתונאי הכֵּן שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָאווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge). ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי “לַמִילִים יֵש וִויזוּאַלְיָה מְשֶלַהֵן”. “אֶמוֹר אֵת זֶה כְּמוֹ שֵזֶה” איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 של המאה שעברה העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת”א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו- 14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדלים שאִפיינו את הימים ההם. ארבעת אישי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל ויוֹאָב פֶּלֶג יבד”ל הניחו ב- 1970 את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- “OB הלָבָן” שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט ברחבי מדינת ישראל. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולאריות שלו בארצנו, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי, “הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי טלוויזיוני”.

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵירָב שבו קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה צילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת”א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן בשכונת רוממה בירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם הממציא החדשן אַרְיֵה מוּלְצִ’ינוֹבְסְקִי הנבון והבולט מכולם בימים ההם, היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחקי הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי שכלל את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה : 1990. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ב- יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים מוכשרים ורבי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות. הקרוב אלי הוא מוטי גיא, ולידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר ישיר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת”א באירופה בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האבולוציה הטכנולוגית של השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא של עשור ה- 70 וה- 80 במאה הקודמת בזמן השידור הישיר. לרוע המזל לא תמיד יכולתי להשוויץ ולהתהדר בשימוש המושכל בחזונו של Howard Cosell / הָאוֹואַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is”. ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת”א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא לפני 34 שנים. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי וניווטתי את מהלך השידור הישיר. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מ- קָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 88:87 לזכות סקוויב קאנטו, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת”א בתוצאה 86:87. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור. חידת הסַל של צָ’ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת”א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית לסקנדל, וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ’י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה שאיים להכותם. הוא חש שנשדד לאור הפרוז’קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו כשהוא זועק, “כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבתם לנו ניצחון”. פייר לואיג’י מרזוראטי ניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי לשנות את ההחלטה.

למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום. כיניתי את חקר הגילוי של עמירם שטדלר בשם “מבצע אורלוגין”. זה היה באמת מבצע עיתונאי דיגיטלי טלוויזיוני מרשים של חקר האמת באמצעות טכנולוגיה ישנה ומגוחכת, שנועד לגלות מה מסתתר מאחורי המחוגים האנלוגיים של השעון ביד אליהו. עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל יחד עם חבריו כשֶבַע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו אז ועמדו לרשותנו לפני 34 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא וחבריו הטכנאים הצליחו למצוא פתרונות דיגיטאליים. בשעה שלוש אחה”צ היה מונח לפני הפענוח האלקטרוני המדויק של התמונה שקבע כי פְּיֶיר לוּאִיגִ’י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ”ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית “מבט ספורט” והוכיחה ללא צל של ספק באמצעות השעון הדיגיטלי הראשי של התחנה כי הסַל של צ’ארלס קיופק היה חוקי למהדרין והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו הָאווֹאַרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) בשעתו, “אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is”. גם אם הדבר נעשה מאוחר ולא בשידור ישיר. יש להעיר כאן את הצטיינותה של חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ותמיכתה המקצועית בשידורי הספורט. עבדו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת ה- בראשית ההיא טכנאי אלקטרוניקה צעירים מצוינים עולי ימים שאפתנים בעלי רוח קרב וידע שהיו כמדענים, ואשר ראו בפועלם הטכנולוגי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעין מפעל “Start up”. עם טכנאים כאלה אינך יכול להפסיד לעולם במערכה. קבוצת העובדים המוכשרת הזאת אכלסה בימים ההם רשימה לא קצרה של שמות בתחומי ה- Video, ה- Audio וה- Sound והתקשורת, ה- Microwave, וה- Maintenance. ערכם של אנשי ההנדסה האלה לא יסולא בפז. אני שולף מזיכרוני כמה מהם ורושם את שמותיהם הבלתי נשכחים בעבורי, כלהלן (לא לפי סדר החשיבות) : עמירם שטדלר, אלי רבינוביץ’, אבנר מריומה, אלכס פלדמן, עמירם גולדשמידט, אלי קובו ז”ל, מנחם וולף, שמואל כהן, אלכס פלדמן, אלי גל, יאיר שרף ז”ל, יעקב זכאי, שמואל שוורץ, אלי קרייתי, מאיר חיימי, פאול ווייסמן, דני יגר, זאב שטוקהיים ז”ל, שמעון נחמה, שני הבני דודים בעלי שם זהה אלי בבא, רני פז, אלי אהרונוף, מיכה לויירר, עקיבא מלמד, דובל’ה גולדשטיין, עמוס בינקין, יחזקאל גרופר, סעדיה קאראוואני, שלום “שולקה” גרי, איציק כהן, אליעזר הנדלמן, עזרא שקורי, יצחק “בניו” בן יוסף, אריה קולקר, אלכס לבריק, ריימונד לוי, דוד שניידר ז”ל, עוזי לוי, יוסי מוסן, אריה נחמיאס, חגי פיזם, איתן להב, נוח מסיל, אבי טובול, יוסי ששון, יעקב ינאי, שמואל אטינגר, אמנון אלטשולר, יוסי אשכנזי, דן בכר, אריק ברכה, שלום נתנאל, צבי הירש, יעקב ביטון, שלמה פורמן, יצחק קמחי, משה מזרחי, גדי ווקסמן, אבי שמידט, אמירן בכורי, עמי זינגר, שמעיה חסון, וויקו טייב, יוסי כהן, משה כהן, שמואל פוקס, אלכסנדר הֶרְש, יורם שירזילי, דודו בן דוד, יעקב פינגר, רוני קלדרון, עמנואל “מנו” יחזקאלי, עודד להב – שפיץ ז”ל, מוטי לוי, סמי עומר, יעקב היימברג, אילן מנס, ישי פרנקל, אורי קיסר, חיים זליקוב, ארנון וועדיה, זיגי זיגל, מוטי גיא, פסיה לפלר, ורבים אחרים. אני מתנצל שאינני זוכר את כולם. ברור ש- בלעדיהם הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית שווה כקליפת השום.

מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל הרים לי טלפון באותו הרגע ההוא של שחזור האמת, ואמר כהאי לישנא : “יואש אלרואי עשית עבודה עיתונאית טלוויזיונית טובה. לא רק מההיבט החדשותי אלא גם מההיבט המוּסָרִי. זאת הוכחה מצוינת כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחלקת הספורט שלה בראשותך אינם עובדים בשירות מכבי תל אביב”. העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיבחה את המחקר וההוכחה [3]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי יבד”ל והמאמן רָלְף קְלָיִין ז”ל כעסו עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה ויוזם הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים, ואמורה לקחת את הצד של מכבי ת”א ברגעי מחלוקת. שניהם דיברו אלי בטון חריף ועוד איזה טון מתלהם, בחרי אף ממש, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר עם סקוויב קאנטו. להשערה הזאת שלהם לא הייתה כל אחיזה במציאות מפני שמצלמות הטלוויזיה טרם הפכו ל- “מצלמות שופטות” כמו בעת הנוכחית ב- Euroleague, ובעצם השופטים טועים כפי שהשחקנים טועים. טעויות השיפוט הן מרגיזות אבל הן חלק מהתמודדות, מאותו הסיפור הספורטיבי שמצלמות הטלוויזיה מתעדות אותו. ככל ששגיאות השופטים חמורות יותר – עולה ערכה של הטלוויזיה שמתעדת אותן. מדובר ביחס ישר ואקוויוולנטי בין שני הגורמים, המְבַצֵעַ והמתעד. מגוחך אולי לומר זאת אבל זאת האמת. הטלוויזיה אוהבת ומעריצה סקנדלים.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982 . העיתון “ידיעות אחרונות” מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית “מבט ספורט” במוצ”ש 30 בינואר 1982 הקובעת כי הסל של השחקן איטלקי צ’ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” והמו”ל מר ארנון “נוני” מוזס).

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. גם העיתון “מעריב” מספר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוכיחה שהסל של צ’ארלס קיופק היה כשר. (באדיבות העיתון “מעריב”).

מר אַרְנוֹן “נוֹנִי” מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז”ל מו”ל “ידיעות אחרונות”) והיום מו”ל העיתון הנודע והמשגשג בעצמו, היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- “מבט ספורט” ונזעק (באיחור של יממה) להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטרי ששודר ב- “מבט ספורט” ולעיתונאות הטלוויזיונית החוקרת שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צל של ספק, כי הסַל של צ’ארלס קיופק היה חוקי. ארנון “נוני” מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית את כתבת שִחזור השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, “טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי” כך שִיוֵוק למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 את הצלחת “מבצע אורלוגין” של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי והנהגתי [1]. הצטרפות של עיתונאי בעל מוניטין בדרגתו ורמתו של מר ארנון “נוֹנִי” מוֹזֶס מהעיתון “ידיעות אחרונות” לדרך העיתונאית שלי בחֶקֶר הַאֶמֶת של סיום המשחק ההוא בגביע אירופה מכבי ת”א – סקוויב קאנטו ביום חמישי של 28 בינואר 1982, הייתה לא רק כֵּנָה וחשובה אלא גם בעלת ערך מוּסָרִי רָב (!). אז גם היום, ביום חמישי של – 11 בפברואר 2016, בחלוף 34 שנים מאותו האירוע ההוא, נתונה תודתי למר ארנון “נוני” מוזס שהיום הוא המו”ל של העיתון “ידיעות אחרונות” (!).

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי שהופיע בעיתון “ידיעות אחרונות” ונכתב ע”י ארנון “נוני” מוזס. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות” והמו”ל מר ארנון “נוני” מוזס).

הטקסט של מר ארנון “נוני” מוזס :

“הפעם ברצוני לחלוק שבחים לאנשי המסך הקטן .בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים הוכיחו לנו אנשי “מבט ספורט” במוצאי שבת את ייחודה של הטלוויזיה. לאחר הפעמים הרבות שבהן חזינו בשמונה השניות האחרונות של המשחק בין מכבי ת”א לסקוויב קָאנְטוּ – אין יותר מקום לספק : מבחינת לוח הזמנים היה הסל של צ’ארלס קיופק חוקי לחלוטין. עם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח. הסל נקלע בתום השנייה השביעית, כאשר השעון החשמלי הורה על מעבר בין השנייה השביעית לשמינית. ההוכחה : כולנו ראינו שעל שעון ה- 30 שניות המותרות להחזקת הכדור בידי קבוצה אחת נשארו לפחות 23 שניות. השופט הצרפתי אישר בתנועת ידו את הסל ורק אח”כ נפסל הסל ע”י המשקיף. הכעס והזעם של האיטלקים מובנים. אנשי מכבי ת”א טוענים מאידך כי נעשתה עבירה על ארל וויליאמס, וכי צ’ארלס קיופק ביצע צעדים לפני הזריקה הגורלית. עם טענות סובייקטיביות כאלה קשה להתווכח כי הן החלטות של השופט. אך שעון ה- 30 שניות הוא אובייקטיבי לחלוטין ותודות לטלוויזיה ראינו שלשום את האירוע במדויק, אפילו כשהנסיבות אינן נעימות במיוחד. חבל שמטעמים בלתי מובנים לא ראינו את סיום המשחק מבעד לשעון 30 השניות כבר ביום חמישי בלילה, או בחדשות בליל – שבת, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם”.

מכבי ת”א לעומת זאת שללה את מהלך הטלוויזיה שלי. הדפתי את לחצם. “הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עובדת אצל מכבי ת”א. האמת העיתונאית היא נֵר לרגלינו וניצבת מעל כולנו”, הבהרתי להם והוספתי, “תפקידנו לגלות ולחשוף אותה גם אם אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים ויש חשש כי הדבר יפגע במושא השידור”. אנשי מכבי ת”א לא הבינו כיצד האיש שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לוקח צד ומתייצב נגדם. זהו שלא הייתי נגדם. הייתי בעד רשת הטלוויזיה שלי. מנכ”ל רשות השידור בימים ההם יוסף “טומי” לפיד ז”ל התייצב לחלוטין לטובת העיתונאות שלי והמשיך לפתח את התפישה העיתונאית שלו כלהלן: “אנחנו אומנם משלמים להם זכויות שידורים אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה”, אמר לי יוסף “טומי” לפיד באופן אישי, והוסיף , “יואש אלרואי אני כעורך ראשי של הרשות סומך עליך ב- % 100”. ה- FIBA  אגב לא התערבה. גם לא היה סיכוי שהיא תתערב ותורה על משחק חוזר. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון “דבר” טֶדִי פְרוֹיְס ז”ל שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, “חידת השנייה האחרונה ה- 2400”. הנה הטקסט במלואו [2].

טקסט מסמך :  1 בפברואר 1982 . זהו קטע העיתון המקורי מהעיתון “דבר” , ונכתב ע”י מר טדי פרויס . (באדיבות העיתון “דבר”) 

הטקסט של טדי פרויס ז”ל :

“במבצע ראוי לציון הראתה הטלוויזיה כי שחקן סקוויב קאנטו צ’ארלס קיופק קלע את הסל שלוֹ בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401. הווה אומר הסל היה חוקי, ולכאורה צריכה הקבוצה האיטלקית להירשם כמנצחת. אולם באותו קטע משוחזר שהוקרן במוצ”ש ב- “מבט ספורט”, מצאה הטלוויזיה שעניין מסובך יותר משחשבו קודם לכן. בשִחזור נראה בבירור שקודם לקליעה פגע שחקן איטלקי “באריה השחור” של מכבי ת”א ארל וויליאמס, פגיעה שצריכה הייתה לזכות את הקבוצה הישראלית בשתי קליעות עונשין. הניצחון עשוי היה אפוא להיות גדול יותר בשלוש נקודות. המבצע של צוות “מבט ספורט” והטכנאים ראוי לשבח גם מבחינת ההגינות הספורטיבית. לא כל רשת טלוויזיה הייתה חוקרת תעלומה שעשויה לתעד כישלון של הקבוצה “שלה”. לזכות הטלוויזיה יש אפוא לרשום עוד נקודת זכות על עצם המבצע הטכני”.

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה חסרה, מיושנת, ודלה. המשחק ההוא מכבי ת”א – סקוויב קאנטו 86:87 ב- 28 בינואר 1982 הוכיח שוב את חשיבות נוכחותם של שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה בשידורים ישירים של משחקי כדורסל, נוכחות חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא”ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. (הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין). ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית כאמור ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף . הם מאפשרים לאותם הצופים “המזפזפים” לרגע לעבר ערוצים אחרים, לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב את שעוני המשחק וה- Count down שלהם בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לטיב ואיכות שידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי שלצדי ששי אפרתי. פָּזֶל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להפרותו ולהרכיב אותו במהירות לתמונה כוללת אחת.

[1] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 במוסף הספורט של “ידיעות אחרונות”, פרי עטו של ארנון “נוֹנִי” מוֹזֶס.

[2] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון “דבר” (נסגר לפני שנים רבות) של העיתונאי טֶדִי פְרוֹיְס ז”ל.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים. הבימאי בניידת השידור היה אמנון אוסמן והמפיק שלי בניידת היה ששי אפרתי. מפקח הקוֹל והאחראי על הקונסולה בניידת היה אמנון אלטשולר. את אוּרִי לֵוִי הצבתי כשַדָּר המשחק [6]. זה היה כבר שֵש שנים מאז שיורם ארבל נטש אותנו. לצִדוֹ של השַדָּר ישבו שני הפרשנים דֵיְיוִיד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר. אני ניהלתי כהרגלי את השידור הישיר מעמדת הפיקוד שלי במגרש ליד שני הפרשנים. המאמן צבי “צביקה” שרף הוביל את מכבי ת”א הפייבוריטית בעת ההיא ובתפקיד מאמן הפועל ירושלים שימש פִּנְחַס “פִּינִי” גֵרְשוֹן יחדיו עם עוזרו אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיְין. היינו בעלי ניסיון רב בכיסוי משחקי כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. הטובים באירופה בעת ההיא. לכן הסתפקתי בשתי הוראות נשנות וחוזרות שלי בתדריך הסופי והאחרון לציוותי הצילום והמקליטים כשעתיים בטרם השידור הישיר : “אין להפר אותן בשום פנים ואופן. הן פק”ל, פקודות קבע ללחימה בז’רגון צבאי אך טלוויזיוני. הפקודה הראשונה הייתה לאנשי הקול על הפרקט המצוידים במיקרופונים “Gun Mic” להיצמד בפסקי הזמן למאמני שתי הקבוצות והשחקנים כדי לשמוע את ההוראות ועל מנת לאפשר לצופים שלנו, והם היו רבים, רבים מאוד באותו התאריך ההוא, יותר מ- 1.000000 (מיליון), להאזין למלחמת המוחות בין צביקה שרף למתחרהו פיני גרשון. טכנאי הקול היה אז אמנון אלטשולר האיש המופקד על תפקוד הקונסולה בניידת השידור הגדולה. “תהיה עירני ותגביר את עוצמת ה- Sound בעת פסקי הזמן”, הוריתי לו. עמדו לרשותנו עֶשֶר מצלמות, חמש יחידות VTR לצורך הילוכים חוזרים איטיים, וכאמור גם שני מיקרופונים גדולים, ארוכים, ורגישים מסוג “Gun – Mic” מותקנים על מוט, אחד לכל קבוצה, המיועדים להאזנה וקליטת קולות מרחוק. הפקודה השנייה הייתה לחבר כל הזמן את שעוני המשחק (מונים את הזמן ב- Count down) למצלמה המובילה (Leading camera), בעיקר על מנת לפתור את בעיית חוקיות הסלים הנקלעים בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה ו/או בשניית הסיום של המשחק. חוֹק משחק הכדורסל קובע כי אם הכדור עזב את יד השחקן בדרכו לסַל בטרם הגיע שעון ה- Count down של המשחק לנקודת 00:00 ייחשב הסל כ- כָּשר.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1996. תמונה היסטורית לפני עשרים שנים. הימים – הזמן ההוא. היכל הספורט יד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א. ה- Time out המפורסם והמסוקר בצורה הטובה ביותר ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים (בחולצה לבנה במרכז) נוטל פסק זמן 25 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי ת”א בשעה שהתוצאה היא שוויון 65:65. משמאל נראה עוזר המאמן שלוֹ ארז אדלשטיין. בין פיני גרשון לארז אדלשטיין מציץ ראשו של ה- Soundman (איש הקוֹל) של הטלוויזיה הישראלית סמי עומר הנדבק ממש  לספסל הפועל ירושלים ומכניס את מוֹט ה- Gun mic שלו כדי לקלוט את השיחה בין המאמן לשחקנים. פיני גרשון מוריד הוראות אחרונות לשחקניו עדי גורדון (מימין), פפי תורג’מן, ודורון שפע. מימין למעלה נראה ציון ננוס כתב גלי צה”ל דוחף את המיקרופון לכיוונו של פיני גרשון. עדי גורדון דחה מכל וכל את הוראות מאמנו וביקש להציב פתרון משלו להשגת הניצחון. מיקרופון ה- Gun Mic של סמי עומר והמצלמה של יורם מנדלבאום ז”ל תיעדו את האירוע החד פעמי בצורה מאוד ברורה וללא דופי. זאת הייתה טלוויזיה במיטבה. מחלקת הספורט הביאו לצופי הטלוויזיה שלה מסמך מרתק. צופי הטלוויזיה יכלו לשמוע היטב את הוראותיו המדויקות של המאמן פיני גרשון ואת ביטולן ע”י עדי גורדון. עדי גורדון נטל אחריות אישית והוביל את הפועל ירושלים לניצחון היסטורי בדרכו שלו, כשקלע סל ניצחון 2 שניות לפני שריקת הסיום , וקבע את התוצאה 65:67. (ה- Frame לקוּח מתוך סרט  ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

לא תיארתי לעצמי כמפיק ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית המשחק ההוא, כי 25 שניות לפני תום ההתמודדות הדרמטית וההפכפכה, יְסָמֵן לוח תוצאת שוויון 65:65. במצב הזה ביקש מאמן הפועל ירושלים פיני גרשון פסק זמן. שני הצלמים התחתונים מתחת לסלים, שמוליק בַּרְעַם בסַל הצפוני והמקליט שלו מַנוּ יחזקאלי המיועדים לכסות את מכבי ת”א ויורם מנדלבאום בסַל הדרומי יחדיו עם המקליט סַמִי עוֹמֶר המיועדים לכסות את הפועל ירושלים – חשו למלא את תפקידם. הנהלת מכבי ת”א בראשות שִמְעוֹן מִזְרָחִי יבד”ל והמנהל מוֹנִי פַנָאן ז”ל מנעו מהמקליט מַנוּ יחזקאלי להתקרב לאזור התכנסות השחקנים ב- Time out. לא ניתן היה להאזין להוראותיו של המאמן צביקה שרף שראה בהתקבצות השחקנים סביבו כֶּנֶס סודי של השב”כ ותמיד חשש מהדלפות. הוא ירא את מיקרופון הטלוויזיה. הכל היה סודי ובלתי נגיש אצל מכבי ת”א. יו”ר הפועל ירושלים דני קליין היה יותר גמיש ופחות לחוץ. הצלם יורם מנדלבאום ז”ל ואיש הקול סַמִי עוֹמֶר נעמדו באין מפריע ליד המאמן פיני גרשון, עוזרו ארז אדלשטיין, ושחקני הקבוצה והצליחו לתעד תיעוד מלא, ברור, וקלאסי את גיבורי העלילה ואת תמליל ה- Time out הדרמטי. המיקרופון הטלוויזיוני הרגיש (Gun Mic) הסמוך קלט כל מילה ומילה. במהלך שישים השניות של פסק הסמן התברר כי התדרוך של פיני גרשון חשוב אך הוראותיו הסותרות של רכז המשחק עדי גורדון ואישיותו כציר מרכזי וקפטן חשובים יותר משל מאמנו ובעלות משקל עודף. זהו מסמך טלוויזיוני נדיר ומזהיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Time out הגדול, המפורט, והנצפה ביותר בהיסטוריה של הכדורסל בארץ בסופו לקח עַדִי גוֹרְדוֹן את העניינים והאחריות לידיו, הפר לחלוטין את הוראותיו של מאמנו פיני גרשון, וניצח את מכבי ת”א בעצמו ולבדו בשתי השניות האחרונות בסל מכריע שלו בתוצאה, 67 : 65 (ראה פירוט התמליל בהמשך הספר “הקשר הסימביוטי”). ההפקה העניקה לשַדָּר הראשי אורי לוי ושני פרשניו דֵיוִויד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר את הכלים הנחוצים כדי למלא את הציווי שציווה על כולנו האווארד קוסל בשעתו, “Tell it like it is”.

תזכורת : ב- 30 במאי 2008 העביר ערוץ 10 בשידור ישיר את המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל בהיכל “NOKIA” בין קבוצות מכבי ת”א והפועל חולון. השדר היה יוֹרָם אָרְבֶּל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח. הבימאי בניידת השידור היה רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר. 6 שניות לפני סיום המשחק הובילה מכבי ת”א 71:72 מסַל של נִיקוֹלָה וִויצִ’יץ’. מאמן הפועל חולון מִיקִי דוֹרְסְמַן נזעק וביקש Time out. שחקני מכבי ת”א בטוחים בניצחונם התקבצו סביב מאמנם צביקה שרף. זהו רגע דרמטי לו מייחלת כל רשת טלוויזיה באשר היא. שלושת רבעי מליון צופי טלוויזיה נצמדו למרקע וביקשו להאזין למלחמת המוחות בין שני המאמנים מיקי דורסמן וצבי שרף. זהו מבחן טכנולוגי עליון של כל צוות טלוויזיה המתעד משחק כדורסל, לבטח בשידור ישיר. ההפקה הרדודה של ערוץ 10 נכשלה כישלון קולוסלי בהבאת קולות והוראות המאמנים. המצלמות היו שָם אך לא המיקרופונים. בתום ה- Time out ניגש שחקן הפועל חולון מַאלִיק דִיקְסוֹן לקו מחצית המגרש כדי לחדש את המשחק. נותרו 6 שניות לשריקת הסיום של המשחק. בעוד מאליק דיקסון מתכונן לשגר פנימה את כדור החוץ התקרב אליו חברו דֶרֶק קֶמְפְּבֶּל על מנת לקבל את הכדור. וִויל בַּאיְינוּם שחקן מכבי ת”א שמר על מָאלִיק דִיקְסוֹן ודֵייוִיד בְּלוּטֶנְטָאל נצמד לדרק קמפבל. שני השחקנים החולוניים ביצעו תרגיל בסיסי של “Give and go” והערימו בקלות על שומריהם. מַאלִיק דִיקְסוֹן כִּדְרֵר במהירות וללא הפרעה לעבר רחבת הסל מכבי ת”א ושנייה אחת לפני הסיום קלע את סַל הניצחון מעל ידיו המושטות של טֶרֶנְס מוֹרִיס. 72:73 לפועל חולון שזכתה באליפות הליגה. מִיקִי דוֹרְסְמַן קנה לעצמו לפרק זמן קצוב ומסוים – תהילת אֶרֶץ. מאמן מכבי ת”א צביקה שרף שוב נכשל בשניות האחרונות במשחק צמוד שווה כוחות. אבל הכישלון הגדול ביותר בשניות הסיום היה של ערוץ 10.

בהיעדר מיקרופונים, לא נדע לעולם אֵלוּ הוראות חילק מיקי דורסמן לשחקניו באותו פסק הזמן שש שניות לפני סיום המשחק בו שיחק שח-מט בצורת כדורסל נגד צביקה שרף. אף פעם גם לא נדע מה נאמר בתדריך האחרון של צביקה שרף לשחקניו ומה הייתה תשובתו לקרב המוחות שניהל נגד מיקי דורסמן ומיקי דורסמן נגדו. הייתי כבר רחוק מהביזנס הזה של הטלוויזיה. בשנת 2008 שימשתי מרצה באוניברסיטת חיפה בפקולטה למדעי הרוח בראשות פרופסור מנחם מוֹר. כישלון ערוץ 10 הציף אותי בזיכרונות וגעגועים לימים בהם ניהלתי, ערכתי, והפקתי אלפי הפקות של שידורי טלוויזיה – ארציות ובינלאומיות, ביניהן את מאות השידורים הישירים של משחקי קבוצת הפאר של מכבי ת”א בליגת הכדורסל הישראלית ובגביע אירופה בשנים 2002 – 1980. כמו דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הייתי נאמן לחלוטין עד למאוד לציווי של שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is”. היינו הטובים ביותר באירופה.

הולדת יחסי הגומלין ב- 1970 בין רשות השידור הציבורית לבין מועדון הפאר בכדורסל של מכבי ת”א וראשית הקשר הפילנטרופי ב- 1971 – 1970 בין חברת “עֵלִית” לבין מכבי ת”א.

*1. הופעתם ב- 1969 של יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה מר שמואל “שמלוק” מחרובסקי. *המו”מ הכספיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם המועדון לצורך שידור ישיר של המשחקים היו קשוחים ולא תמיד מקור לאושר וגאווה.

*2. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו במשך שנים רבות מאז ראשית עשור ה- 70 וגם בשנות- 80 ותחילת שנות ה- 90 סוד ציבורי כמוס.

*3. סעיף מיוחד המעוגן בחוזה בין שני הצדדים אסר על הודעת דבר השידורים הישירים בטלוויזיה (ובעיתונות) עד יום המשחק בשעה שבע בערב.

*4. המועדון חשש כי פרסומם יבריח את קהל האוהדים מהיציעים וישאיר אותו בבית. החשש התגלה כמופרך אך מכבי ת”א סירבה לוותר . סעיף הפרסום בחוזה הוליד חיכוכים קשים בין הטלוויזיה הישראלית למכבי ת”א. דבר פרסומם המוקדם של שידורי מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ה- Promotion שלהם וה- Built up סביבם, השתנה רק עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור באפריל 1993.

שחקן הכדורסל האגדי היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי (היום בן 75) עלה לישראל מטְרֶנְטוֹן – ניו ג’רסי ב- 19 באוקטובר 1966 בהיותו בן 23. אוהד מושבע של המועדון אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו במכוניתו היישר מנמל התעופה לוֹד למגרש המרצפות היָשָן של מכבי ת”א ליד קולנוע “אוריון” הישן. הגעתו הייתה סנסציונית ומאות אוהדים המתינו לו במקום. טל ברודי לבש מאות פעמים את גופייה מספר שֵש של מכבי ת”א וגם את מדי נבחרת ישראל. עשר שנים לקח לוֹ להוביל את מכבי ת”א אל הפסגה האירופית. ב- 7 באפריל 1977 ניצחה מכבי ת”א בראשות הקפטן שלה טל ברודי בבלגראד (בירת יוגוסלביה הגדולה בעת ההיא) במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות את הקבוצה האיטלקית מוֹבִּילְגִ’ירְגִ’י וָוארֶזֶה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. טַל בְּרוֹדִי הוא גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת”א בכל הזמנים באישיותו וכשרון המשחק שלוֹ. הוא המוביל, הסוחף, ואחד מאבות המורשת המפוארת הוא מבין האנשים כספורטאי וגם כאדם שהשפיע עלי ביותר ב- 35 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה. כשהיה נער בביה”ס התיכון בטרנטון אמר עליו מאמנו פְרֶד פְּרָיְיס בשיחות התחקיר עמי : “…טַל בְּרוֹדִי היה לא רק נער מוכשר מאוד בתחום הקונקרטי של המשחק אלא ניחן באופן יוצא דופן בדבקות במשימה ובכך הפך למנהיג. פעם הייתה סופת שלגים בטרנטון והעיר נסגרה לחמישה ימים. זה לא הפריע לטל ברודי ליטול מָקוֹש ולפנות את הקֶרַח מחלון אולם הכדורסל של בית הספר ולהשתחל דרכו כדי להתאמן לבדו בקליעה לסל. אף אחד חוץ מטל ברודי לא העז לצאת מפתח ביתו בסופת שלגים כזאת…”.

טקסט תמונה :  1959. טרנטון בירת מדינת ניו ג’רסי בארה”ב. טל ברודי בן 16 בתספורת קצרה האופיינית לארה”ב בימים ההם יחדיו עם מאמנו בביה”ס התיכון פרד פרייס. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1961. אוניברסיטת אילינוי. טל ברודי בן 18 במדי אוניברסיטת אילינוי. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“…לא היה כמוהו. עד כדי כך. טל ברודי אהב את המשחק ואת האימון עד כלות. הוא צעד בסופת שלגים בעיר אל פרקט הכדורסל רק כדי לשמור על כושרו כשחקן. הוא היה Fighter כבר בגיל כה צעיר. מעולם לא ראיתי כדורסלן כה צעיר שכה דבק במשימה ובכך גם הפך לדוגמא חינוכית…”. מומחי הכדורסל של אוניברסיטת אִילִינוֹי שטַל בְּרוֹדִי לבש את מדיה חיוו את דעתם, “טַל בְּרוֹדִי יכול היה לשחק בכל קבוצה מקצוענית ב- NBA. הוא רק היה צריך לבחור היכן מפני שהיה כוכב עַל. נכונה לו קריירה מזהירה. הוא היה שחקן כדורסלן בעל יכולות ויכול היה להיות ספורטאי עשיר אך בחר לבנות את חייו במדינת ישראל”. מנהל קבוצת מכבי ת”א מר שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי והאיש שקיבל את טַל בְּרוֹדִי לקבוצה סיפר לי בעת שיחות התחקיר עמו כלהלן : “במשחק הגומלין ההוא במסגרת גביע אירופה נגד חוּבֶנְטוּד בַּאדָאלוֹנָה באצטדיון יד אליהו הפתוח ב- 2 במארס 1967 היינו זקוקים לניצחון בן 32 נקודות הפרש מפני שניגפנו במשחק הראשון בבאדאלונה 101:69 וכדי לכפות משחק שלישי ומכריע אצלנו בבית. אני זוכר היטב שטל ברודי אמר לי בתום משחק התבוסה בספרד, ” I’m sorry “. הוא לקח את האשמה עליו אך לא התנהג כספורטאי מובס. במחצית משחק הגומלין באצטדיון הפתוח ביד אליהו נגד חובנטוד באדאלונה הובלנו בהפרש זעיר בן ארבע נקודות רק 24:28. נזקקנו לניצחון בן 32 נקודות הפרש לפחות כדי לכפות משחק שלישי ומכריע בתל אביב. זה נראה רחוק. בחדר ההלבשה שררה אווירת נכאים. רק טל ברודי עודד את השחקנים ואמר, “חברה מה זה לקלוע עוד 14 סלים – אנחנו נעשה את זה”. הוא היה שחקן נפלא וגם אופטימיסט חסר תקנה שעמד בהבטחתו”. דברי שמלוק מחרובסקי. טַל בְּרוֹדִי קלע במשחק הגומלין הזה 36 נקודות ומכבי ת”א הביסה את חובנטוד באדאלונה בתוצאה 51:83. משחק הניצחון הזה כונה ע”י הציבור “נֵס בַּאדָאלוֹנָה” וכפה משחק שלישי בו ניצחה מכבי ת”א בקלות 51:75 והעפילה מאוחר יותר למשחק הגמר הכפול באפריל 1967 נגד הקבוצה האיטלקית אִינִיס ווארזה עם דִינוֹ מֶנֶגִין. מכבי ת”א הפסידה במשחק הראשון ב- 7 באפריל 1967 בווארזה בהפרש של עשר נקודות 67:77, וניצחה כעבור שבוע ביד אליהו 67:68 אך האיטלקים זכו בגביע ומכבי ת”א בסגנות. זאת הייתה ההתחלה. משה דַיָין אמר : “…ב-טַל בְּרוֹדִי עֶלֶם חמודות מתגלם החלום הציוני…”. מאמן הכדורסל הישראלי שמואל יעקובסון היה הראשון שגילה באקראי ב- 1964 את טַל בְּרוֹדִי ואת יהדותו בשעה שביקר בארה”ב וראה את טַל בְּרוֹדִי משמש יחד עם השחקן ווילט צ’מברליין מדריך במחנה הכדורסל בניו יורק של המאמן האמריקני הנודע קְלֵיְיר בִּי (Klair Bee). שמואל יעקובסון דיווח על “המציאה” לנוֹח קְלִיגֶר יו”ר מועדון מכבי ת”א. בקיץ 1965 השתתף טַל בְּרוֹדִי ככוכב נבחרת ארה”ב בטורניר הכדורסל של המכבייה ה- 7 והתאהב במדינת ישראל. טל ברודי הצטרף לאגודה חובבנית וחבַר לאידיאל ספורטיבי ציבורי שטוו נערים צעירים מתל אביב בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כמו יִצְחָק פֶדֶרְמַן ז”ל (אביו של דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן יבד”ל), יְהוֹשֻעַ רוֹזִין, שָאוּל “קוֹקָה” כַּסְפִּי [7], אַל פְלָיְישֶר, אַרְיֵה בֵּן עָטָר, צְבִי שְמֶרְלִינְג, אַרְיֵה קְלִיגְסְבֶּרְג, משֶה בַּרוּךְ, וסֶם שְטַיְינְבֶּרְג. לפני 83 שנים ב- 1933 עמדה אגודת מכבי ת”א בפני סגירה בגלל חובותיה לעיריית תל אביב. מתקני הספורט שלה ברחוב סַלָאמֶה הסמוך לשכונת שפירא בדרום העיר ננעלו והועמדו תחת כונס נכסים. באישון לילה באותה שנה עקר הנער יִצְחָק פֶדֶרְמַן את עמודי הסלים במגרש ברחוב סלTמה, העמיס אותם בעגלה רתומה לסוס, והעבירם לרחוב המכבי ליד קולנוע “אוֹרְיוֹן” הישן ושם נטע אותם בקרקע החוֹלית. זאת הייתה ראשית ההיסטוריה של המועדון המפואר שקרוי מכבי תל אביב.

טקסט תמונה : 1940. תמונה היסטורית. מגרש הכדורסל עשוי מרצפות ברחוב המכבי בתל אביב ליד קולנוע “אוריון” הישן. דור המייסדים. החמישייה המפורסמת של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בימים ההם. זיהוי השחקנים מימין לשמאל : יהושע רוזין, יצחק פדרמן (אבא של דייויד פדרמן), משה ברוך, אל פליישר, ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין ז”ל). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה יצחק פדרמן ז”ל אביו של דייוויד פדרמן יבד”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחצות הליל של יום חמישי – 7 באפריל 1977 בתום הזכייה ההיסטורית של מכבי ת”א גמלה בי ההחלטה לעשות סרט דוקומנטארי על מפעל חייו הספורטיבי של טַל בְּרוֹדִי. קראתי לסרט בשם “גופיה מספר שֵש”. זאת הייתה הגופייה שלבש טַל בְּרוֹדי כל השנים בקבוצת מכבי ת”א וגם במדי נבחרת ישראל. טרם מלאו לו 34 אך הוא השלים את המשימה והיה אלוף אירופה . הישג חסר תקדים שלו ושל קבוצתו. הוא עמד על סף פרישה. קורות חייו עניינו אותי ומשכו את תשומת לבי. עולה חדש מארה”ב שמשנה לעַד את פני הכדורסל במדינת ישראל. וותיקי מכבי ת”א לדורותיהם, המאמנים יהושע רוֹזִין ז”ל ורָלְף קְלָיִין ז”ל, ומנהליהם עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומר שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי וטַל בְּרוֹדִי שהתקרב להיות דמות מיתולוגית, הם הסיבות לכתיבת הספר הזה “הקשר הסימביוטי”. הספר נחקר ונכתב במסגרת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, העוסק ביחסי הגומלין הייחודיים שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת”א והחזיקו מעמד 37 שנים רצופות בין 1970 / 1969 ל- 2007 / 2006.                                                                                                                                                                                

טקסט תמונה : יום רביעי – 19 באוקטובר  1966. טל ברודי בן 23 (משמאל) מגיע לישראל מארה”ב ונוחת מייד על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת”א ליד קולנוע “אורלי” הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין, קפטן מכבי ת”א בימים ההם שבתאי “סבי” בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון של טל ברודי במדי מכבי ת”א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרט הדוקומנטארי “גופייה מס’ שש” (75 דקות), נחקר, נכתב, הופק, ובויָם על ידי במשך כשלוש שנים בין אפריל 1977 לספטמבר 1980. הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז”ל והעורך שלי היה ז’אן קלוד זרביב (אביב). הסרט שהורכב מקטעי film ו- video שודר בהצלחה רבתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 4 בספטמבר 1980. לצורך תחקורו וצילומו ראיינתי בארץ ובארה”ב כ- 100 (מאה) אנשים, ביניהם מר משה דיין (היה רמטכ”ל צה”ל, שר החקלאות, שר הביטחון, ושר החוץ) מעריצו של טל ברודי שאמר עליו : “טל ברודי הוא עלם חמודות יהודי – אמריקני. בשחקן הכדורסל הכישרוני הזה מתגלם ומתגשם החלום הציוני”.

טקסט תמונה : משה דיין ז”ל מקבל את פני ב- 28 אפריל 1980 בביתו בצהלה. לא יכולתי  שלא לחוּש אהדה עצומה למשה דיין מצביא הדגול והאמיץ הבלתי יישכח של מדינת ישראל. אני מתדרך אותו ומסביר לו את הרקע לריאיון הטלוויזיה עמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  28 באפריל 1980. אני מראיין את משה דיין בווילה שלו בצהלה לצורכי הסרט על טל ברודי  “גופיה מספר שש”. משה דיין אמר לי כלהלן באותה הפגישה ההיא : “טל ברודי הוא עלם חמודות. בטל ברודי  מתגשם החלום הציוני !”. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את משה דיין פנים אל פנים. לא היה ספק, הוא היה איש מרשים מאין כמותו. משה דיין מת ב- 16 באוקטובר 1981. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בין רשות השידור לבין מכבי ת”א התקיים קשר סימביוטי במשך 37 שנים. זה נכון. ברית שידור מופלגת עתירת ממדים בו שאבו שני הצדדים יתרונות ויצאו נשכרים מההסכם ארוך הטווח ביניהן. מכבי ת”א הרוויחה מָמוֹן ומוניטין תמורת מכירת זכויות השידורים לטלוויזיה הישראלית. הטלוויזיה הציבורית שילמה למכבי ת”א במשך שנות דוֹר מעונת 1977- 1976 ועד עונת 2007- 2006 סכום עצום ונכבד (הנתונים המדויקים מופיעים בספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי,“הקשר הסימביוטי”) ובתמורה צברה יוקרה ורייטינג. אלה הם בדיוק חוקי המשחק בין הטלוויזיה למושאי השידור שלה. אנחנו צברנו אהדה ותהילה בעקבות הרייטינג השופע. ערוץ 2 צובר בעקבותיו ממון. יחסי הגומלין שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים ערוץ 1) לבין מועדון מכבי ת”א ע”י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי דָמוּ לקשרים שנוצרו בימים ההם בין הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI לבין קבוצות הכדורגל והכדורסל האיטלקיות במפעלים האירופיים, הקבילו לקשרי גומלין צמודים ויחסים הסימביוטיים שהתקיימו בין רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC לקבוצות הכדורגל האנגליות הנבחרות בגביעי אירופה, וחפפו את יחסי הזיקה ששררו בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE לבין מועדוני הפאר של ריאל מדריד וברצלונה. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו המייסדים. אני העמקתי את הקשר. ליוויתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 32 שנה. 22 מהן שימשתי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והאיש המַתְּוֶוה את מדיניות השידורים בתחום. מידי שנה נטלתי חלק בקבוצת המו”מ של רשות השידור שנשאה ונתנה עם המועדון בעל המוניטין על גובה זיכיון השידורים הישירים. בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית הפך המו”מ לקרב. חשנו את האוויר החם של ערוץ 5 וערוץ 2 נושף בעורפנו. כולם רצו להשיג לעצמם את זכויות השידורים של הקבוצה המפוארת המשתתפת מידי שנה במשחקי גביע אירופה בכדורסל. זה היה כריטואל. מכבי ת”א הפכה להיות אובייקט שידור טלוויזיוני בעל משמעות רבה. הייתי חולם בלילות על שלושת ראשי הוועדה המארגנת של המועדון המצליח הזה עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו”ר המועדון, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’ – אנשי מפתח שהחזיקו בזכויות השידורים של סחורה בעלת תכלית ממשית. לא היה לי דבר אישי עמם או אליהם. בסך הכל היו לנו רק שתי נקודות מפגש במשך שלוש עשרות שנים. היכל הכדורסל ביד אליהו ושולחן המו”מ. מעולם לא התראינו במסגרת פרטית. באופן אינדיבידואלי הם גם לא עניינו אותי אך כה רציתי בהצלחתם המקצועית שהייתה גם הצלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במערכת היחסים הקרובה הזאת שהתפתחה במשך השנים משני צידי המִתְּרָס בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלית נוצרו יחסי אמת (למעט ה- 8 בנובמבר 1984). ניצחונותיה של מכבי ת”א הפכו למַשְאָבּ רייטינג ולשִגְשוּגוֹ של אותו גוף השידור המחזיק בזכויות הצילום וההקרנה הישירה של משחקיה. המדידה המיומנת הנוגעת לאומדן כמות הצפייה בשידורים הישירים מעניקה לגיטימציה לקבלן הביצוע ומצדיקה את פעולתו. זהו אחד החוקים הנוקשים בתעשייה הזאת. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קבלן הביצוע של רשות השידור ואני ניצבתי בראשה. אנשי הטלוויזיה הם עבדים של הרייטינג. תוֹחֶלֶת החיים שלנו מותנית ונגזרת מכמות האנשים שצופה ורואה אותנו, שומעת ומקשיבה לנו. מן ההיבט הזה לא הייתה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שונה ויוצאת דופן מכל קבלן ביצוע אחר ברשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לעקוב ולצלם את משחקי מכבי ת”א בארץ בנובמבר 1968 ואת תחרויות גביע אירופה בנובמבר 1970 אך לשלם לה זכויות שידורים החלה רק בעונת הכדורסל של 1977- 1976.

קשרי הגומלין המיוחדים שהתפתחו בין השידור הציבורי לוועדה מארגנת ספורט פרטית מצליחה לא הייתה המצאה שלי. ראשיתה בקונטיננט האירופי. מוצאה מהשידור הציבורי האירופי בה רשתות הטלוויזיה וגופי הספורט מפיקים תועלת האחד מהשני . הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE פיתחה במשך שנים רבות קשרים מיוחדים וענפים עם קבוצות הכדורסל והכדורגל של מועדון הספורט המלכותי ריאל מדריד. רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC הבריטי נהנה במשך שנים מהצלחתן של מנצ’סטר יונייטד, ארסנל, וליוורפול באירופה. הטלוויזיה הציבורית האיטלקית RAI שילמה הוֹן עַתֵּק כדי לצלם את משחקן של שתי קבוצות הכדורגל המילנזיות, מִילָאן ואִינְטֶר. שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD  ו- ZDF הלכו באש ובמים אחרי שני הטניסאים הווירטואוזים שלהם בשנות ה- 80 בּוֹרִיס בֶּקֶר ושְטֶפִי גְרָאף ונהו אחרי קבוצת הכדורגל באיירן מינכן. הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT רדפה עד קצוות העולם אחרי שני ספורטאים רבי מוניטין שלה, הטניסאי בְּיוֹרְן בּוֹרְג וגולש הסקי אִינְגְמָאר סְטֶנְמָארְק.

הלכתי באש ובמים אחרי מכבי ת”א באישור הממונים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הבוסים שלי ואנוכי העמדנו רק תנאי אחד לעו”ד שמעון מזרחי. עליך להיות אָלוּף. זהו אותו הסטטוס שהציבו בפניהם קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות האֵיתָּנוּת התקשורתית היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור. זה בדיוק מה שקרה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת”א. התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת”א למותג. לטלוויזיה יש תכונה מולדת. היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור. אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן. הזָמָר והשחקן אָרִיק אָיְינְשְטֵיין היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה יגיחו לעברו שוב ושוב על חשבון אומנים רבים אחרים. מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת”א את אריק איינשטיין או את “הגַּשָּש החִיוֵור” בה כיכבו השלישייה הבלתי נשכחת שייקה לוי יבד”ל, גברי בנאי יבד”ל, וישראל “פּוֹלִי” פוליאקוב ז”ל. באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש. חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה גוף בוררות או בית דין גבוה לצדק. היא קודם כל וראשית דבר מוֹסַד שידור. הקורלציה בין אובייקט שידור נכסף לבין הגוף המשדר הכָּמֵהַ לשדרו הייתה למקסימלית. המשוואה הייתה ברורה : ככל שמכבי ת”א המשיכה להצטיין כך העמיקה רשות השידור את אחיזתה בה. פעמים רבות נשאלתי בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה) את מכבי ת”א או מכבי ת”א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי היא דוּ סיטרית : “מכבי ת”א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות”.

הספר הזה בסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” הוא תיעוד וניתוח של הסימביוזה וקשרי הגומלין חסרי התקדים שהתקיימו במשך יותר משנות דוֹר 2006 – 1969 בין הטלוויזיה הציבורית בישראל לבין מכבי ת”א. תחילתה בצילום ושידור הדרבי התל אביבי בכדורסל שהתקיים ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון “בלומפילד” במסגרת המחזור ה- 8 בליגה הלאומית בכדורסל בו גברה קבוצת הפועל ת”א על מכבי ת”א 70:78 [8] והמשכה ב- 24 ביוני 1969 בכיסוי משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות מכבי ת”א והפועל ת”א ששוחק אף הוא באצטדיון “בלומפילד” ושוב ניצחה הפועל ת”א 70:88 וזכתה בפרס הנכסף. אח”כ העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר ב- 24 בנובמבר 1970 מהיכל הספורט “נעמן” (במפרץ עכו) [9] את המשחק בו ניצחה מכבי ת”א את אלופת בלגיה סטנדרד ליאז’ 62:74 במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. כל המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם מאז ימיהם של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ויְשַעְיּהוּ “שָיְיקֶה” תָּדְמוֹר תמכו בסימביוזה המתוכננת הזאת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת”א שעלתה ממון לקופה הציבורית אך מאידך הניבה רייטינג מזהיר. יתירה מזאת, השידורים הישירים האלה היו אבן הפַּאזֶל שנושקת לכל האחרות וחיברו את צופי הטלוויזיה ביתר שאת למשדרים שקדמו למשחקי מכבי ת”א ולאלה שבאו בעקבותיהם. הספר הזה הוא גם סיפור אודות שיתוף הפעולה המדהים, היוצא דופן, והדרמטי בין מכבי ת”א לבין נותנת החסות שלה חברת הממתקים והקפה “עֵלִית”, מאז שנת 1971 ועד עצם היום הזה. מועדון מכבי ת”א לדורותיו חייב חוֹב עולם למַרְק מוֹשֶבִיץ ז”ל ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ ז”ל, לדָוִד מוֹשֶבִיץ יבד”ל בנו של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואָבִי פִילוֹסוֹף יבד”ל חתנו של אַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ (היה נשוי לתָּמָר בִּתּם של רות ואַבָּא פְרוֹמְצֶ’נְקוֹ), לדֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ולמִיכַאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס. בלעדיהם לא הייתה יכולה מכבי ת”א להעפיל שוב ושוב ופעם אחר פעם לפסגה. ללא סיועה המסיבי של “עֵלִית” בכל השנים הארוכות האלה היה הדבר בלתי אפשרי. חברת “עֵלִית” הביאה הרבה כסף מהבית כדי לתחזק את קבוצת מכבי ת”א. במשולש הספורטיבי הזה שווה הצלעות והזוויות, שכלל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית + מכבי ת”א + חברת “עֵלִית”, טמון אחד הפרקים החשובים ביותר בהתפתחות ההפקה ושידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית לדורותיה.

טקסט תמונה : 1970. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דור המייסדים. תעשייני ובעלי חברת “עלית” מרק מושביץ ז”ל (מימין) ואבא פרומצ’נקו ז”ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב’ רות פרומצ’נקו תיבדל לחיים ארוכים אלמנתו של אבא פרומצ’נקו ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ ז”ל העניק  את חסות “עלית” למכבי  תל אביב בשנים 1985 – 1971. (באדיבות מיכאל “מייק” שטראוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. מיכאל “מייק” שטראוס נשיא חברת “שטראוס – עלית” מעניק  את חסות “עלית” למכבי ת”א בשנים 2008 – 1997. (באדיבות מיכאל “מייק” שטראוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דייויד פדרמן יו”ר דירקטוריון “עלית” בשנים 1997 – 1985  חברת “עלית” בעידן דייויד פדרמן היטיבה עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א והעניקה לה חסות מידי שנה כמויות כספים שמועדוני הכדורסל האחרים במדינת ישראל היו רק יכולים לחלום עליהם. מאוחר יותר הפך דיוויד פדרמן לחבר הנהלת הקבוצה ואח”כ גם אחד מבעליה. אביו של דייויד פדרמן מר יצחק פדרמן ז”ל היה שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה. (באדיבות דייויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : תמונה היסטורית. הימים ההם הזמן ההוא. זהו עו”ד אבי פילוסוף. יחד עם  עו”ד דוד מושביץ קידם בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת את הסכם החסות ההיסטורי בין חברת “עלית” לבין מכבי ת”א. (באדיבות אבי פילוסוף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונת הכדורסל של 1969 – 1968 ניצבו קבוצות כדורסל של מכבי ת”א והפועל ת”א הטובות בארץ ושקולות בכוחן על קו זינוק טלוויזיוני שווה ומשותף לשתיהן. הייתה זאת דווקא הפועל ת”א שזכתה ב- 1969 ב- “דאבל”, אליפות הליגה וגביע המדינה בימים שהעִיר נחלקה לשניים. חצי תל אביב הייתה אדומה והחצי האחר צהוב. המטפורה הצבעונית הזאת נוגעת בעצם למאות אלפי אוהדי ספורט של שתי הקבוצות בכל המדינה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החלה את שידורי הספורט שלה רק שנה קודם לכן ב- 1968. היא לא לקחה צד וצעדה בתחילת הדרך שלובת זרועות יחדיו עם מכבי ת”א וגם עם הפועל ת”א, שני מועדונים שווי כוחות והמובילים בישראל. למכבי ת”א לא היה בראשית הדרך שום יתרון על יריבתה העירונית למַעֵט שני אישים בשיעור קומתם ובדמותם של מנהל הקבוצה מר שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי ויו”ר המועדון עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. אם השניים האלה ומר מַרְק מוֹשֶבִיץ היו ניצבים בראש הפועל ת”א אזי יש להניח שהסימביוזה הטלוויזיונית הזאת הייתה משנה כיוון. ברבות השנים זכתה מכבי ת”א עשרות פעמים באליפות הליגה וגביע המדינה, וחמש פעמים בגביע אירופה לקבוצות אלופות. קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א אף היא בעלת עבר היסטורי ומבצרה האדום אולם “אוסישקין” שניצב שנים רבות בצפון העיר על גדות הירקון, אינם קיימים עוד.

השתתפתי ב- 32 שנות עבודתי בטלוויזיה במאות פגישות עם אנשי וועדות מארגנות בארץ ובעולם שדנו ברכישה וקנייה של זכויות שידורים של אירועי ספורט. פגשתי הרבה אנשים רציניים, מוכשרים, ובעלי יכולות אך לעיתים רחוקות נתקלתי באנשים מסוגם של שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי ועו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. כה נחושים למען מכבי ת”א וכה שונים באופיים. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הוא איש פתוח, שָנוּן, סרקסטי, ובעל חוש הומור. עו”ד שמעון מזרחי לעומתו – מופנם ומסוגר. אדם שממעיט בדיבור אך מילתו חצובה בסלע. מהימן, הגון, ויָשָר כסרגל. אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ’ סיפר לי פעם כי שניהם היו שותפים תדירוֹת לחדר במלונות ברחבי אירופה בנסיעותיהם התכופות עם הקבוצה למשחקי גביע אירופה בחו”ל ותמיד שמע ממנו רק ארבע מילים, “לילה טוב – ובוקר טוב”. שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא איש קשוח אך יודע להתפשר כשצריך לעשות זאת. ישבנו פעמים רבות משני צִדֵי המִתְּרָס. מראה פניו העגמומיים והמיוסרים ילוו את מרקע הטלוויזיה לעַד. מעולם לא ראיתיו מחייך. המועדון חייב לו חוֹב עולם. שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא מנהיג ייחודי מזַן נדיר ובעל חזון שידע לנהל את מועדון הכדורסל של מכבי ת”א טוב יותר מכל אחד אחר בעידן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמוהו דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן. להתנהלותם המקצועית וההגונה של השניים הייתה השפעה מרחיקת לכת על שגשוגו של מועדון הפאר ובאותה מידה גם על הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : 1995. שמואל “שמלוק” מחרובסקי (שני משמאל) הוא הספורטאי השני בתולדות הטלוויזיה (אחרי יעקב חודורוב) שזכה להיחשף לפני מיליון צופים בתוכנית “חיים שכאלה” בעריכתו והנחייתו של המתעד המוכשר עמוס אטינגר (אין כעת וגם לא היה כמותו בארץ). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : רלף קליין ז”ל, מוטי ארואסטי, מיקי ברקוביץ’, שמואל “שמלוק” מחרובסקי, והמנחה עמוס אטינגר. (באדיבות שמלוק מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיבדתי והערכתי את עו”ד שמעון מזרחי הרִשמי הענוב, המכופתר, והמדויק עד לפרטי פרטים (תמיד) ואת עמיתו שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי שבניגוד ליו”ר שלו היה לעולם לא פוֹרמאלי בהופעתו ולבושו, וגם בהתנהגותו. שני הפכים. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי היה טיפוס יוצא דופן. חכם ומוכשר, מהיר תפישה, תגובה, ודיבור, שָנוּן וסרקסטי, מהיר חֵימָה אך ישר והגון, רָב אוֹמן ביחסי ציבור על קשרים ענפים כמעט בכל מקום, ובנוסף גם מנהלה המסור והנאמן של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א במשך ארבעה עשורים של שנים. לא בכדי יִיחֵד לו עמוֹס אֶטִינְגֶר בזמנו את אחת מתוכניותיו “חיים שכאלה” בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דמוּתו הססגוֹנית והישירה לעיתים בּוטה וסרקסטית משכה את תשומת לבה של התקשורת במשך זמן רב. היו ל- שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הרבה מאוד ידידים בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות. יתרון חשוב במסכת היחסים בין כל גוף ספורטיבי לבין המדיה (Media) שמכסה אותו. שְמוּאֵל “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי היה דמות ייחודית בנוף הספורט הישראלי. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א חייב לו חוֹב עוֹלָם. “שָמְלוּק” מַחָרוֹבְסְקִי החל את הקריירה שלו במכבי ת”א כשחקן כדורסל בברית מכבים עתיד (אגודת בת של מכבי ת”א). כמו רבים לפני ואחריו הוא נמשך דווקא למועדון מכבי ת”א ולא לצד השני של המתרס, הפועל ת”א. הקריירה שלו כשחקן הייתה קצרה אך אולי שם נוצרה הזיקה בינו לבין יסודות הניהול של קבוצת ספורט. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הבין שהמגע האישי החם והטיפול הקונקרטי בכל שחקן הם המנוף להצלחה. הוא העמיד את עצמו 24 שעות ביממה לצורכי השחקנים. ב- 1980 בסיומו של צילומי הסרט הדוקומנטרי “גופיה מס’ 6” אודות הכדורסלן טַל בְּרוֹדִי סיפר לי בפרוטרוט כיצד הוא ואַמְנוֹן שְלָאִין קלטו בארץ וטיפחו את שחקן החיזוק האמריקני טַל בְּרוֹדִי . שניהם פשוט אימצו אותו אל חיקם ולִבָּם והעניקו לו תחושה של משפחה. כל מה שביקש מולא לפרטי פרטים. שמו של שָמְלוּק מחרובסקי נדחק בשנים האחרונות הצדה. לא כולם זוכרים אותו אך תרומתו למועדון הייתה יעילה, עצומה, ובלתי נשכחת.

טקסט תמונה : שנת 1952. שמואל “שמלוק” מחרובסקי (בן 15 עומד ראשון מימין) לובש את מדי קבוצת הכדורסל של ברית מכבים עתיד. זיהוי היושבים מימין לשמאל : יעקב שני, יורם קרני, לובלינר, ברוך לב, ויורם גולדפרב. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שמואל “שמלוק” מחרובסקי, אלי גלפנד, יו”ר אגודת ברית מכבי עתיד מר שטייניץ, משהל’ה ודני פרוינדליך. (התמונה, באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע”י “שמלוק” מחרובסקי.

טקסט תמונה : שנת 1952. שמואל “שמלוק” מחרובסקי (בן 15) במדי קבוצת הכדורסל של ברית מכבים עתיד עטורה גביעים. מכבי ת”א הייתה חלק אינטגראלי מגופו ונשמתו. (באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  חודש מאי – שנת 1984. שמואל “שמלוק” מחרובסקי  (שני משמאל) המנהל המיתולוגי של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א יחד עם אברהם פלדה (חמישי משמאל) יו”ר הפועל ת”א, חותכים יחדיו בקיץ 1984 את עוגת הניצחון בקבלת פנים שערך לכבודם ראש עיריית ת”א שלמה ” צ’יץ’ ” להט ז”ל. ב- 1984 התחלקו שני המועדונים בתהילת הכדורסל. מכבי ת”א הוכתרה בתואר אלופת ישראל והפועל ת”א זכתה בגביע המדינה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : לו סילבר קפטן מכבי ת”א, שמלוק מחרובסקי, שלמה להט, דני ברכה קפטן הפועל ת”א, אברהם פלדה, ושלושה אנשים לא מזוהים מלשכת ראש העיר. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות העבודה הרבות המשותפות משני צדי המתרס למדתי להעריך את הצֶמֶד המפורסם הזה ואת מסירותו חסרת הפשרות למען קבוצת הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. הם הקדישו את החלק הארי של חייהם לטובת המועדון שבו גדלו ואותו ניהלו עכשיו. שניהם היו ידידים של רשות השידור אם מותר להתנסח כך אבל לא חברים בשורותיה. לנו ולהם היה אינטרס משותף במערכת הסימביוטית הזאת . אנחנו רצינו לחשוף את מכבי ת”א בשידורים ישירים בטלוויזיה והם ביקשו תשלום זכויות שידורים עבור החשיפה. היו לא מעט וויכוחים סביב הנושא הכספי . תפקידם היה להגֵן על המועדון. תפקידנו, של אָלֶכְּס גִלְעָדִי בשנים 1980- 1974 ושלי בשנים 2002- 1980 כמנהיגי שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה לשמור על האינטרסים של רשות השידור ולהפוך את שאיפותינו הלכה למעשה. היחסים בין מכבי ת”א לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית התהדקו וכונו “קשרי ספורט” אך הפכו ברבות השנים להרבה יותר מזה. הם היו בראש וראשונה מגעים של כלכלה ומָמוֹן. ביזנס לכל דבר. שֵם המשחק היה דולרים תמורת שידורים ישירים בטלוויזיה. נקודות המפגש בֵּינינוּ במו”מ לא היו תמיד מקוֹר לאוֹשר וגאווה והולידו חיכוכים לא פשוטים שגבלו במריבות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקשה לשדר ישיר מכסימום משחקים ולשלם מינימום עבור זכויות השידורים. בהיותה מונופול היא גם התנתה בשנים הראשונות את השידורים הישירים באי הדפסת נותנת החסות חברת “עֵלִית” על גופיות השחקנים. מכבי ת”א רצתה לקבל תשלום גבוה ככל האפשר תמורת הענקת זיכיון הצילום וסירבה להוריד את “עֵלִית” מהגופיות. המאבק הסתיים בפשרה בעונת 1977- 1976 . הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה למכבי ת”א לראשונה סכום צנוע (ביותר) והתירה לה להופיע עם הפרסומת המסחרית “עֵלִית”. ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת”א בפעם הראשונה בתולדותיה בבלגראד בגביע אירופה לאלופות לאחר שגברה על אלופת איטליה 77:78, חברת “עֵלִית” כנותנת החסות נחשפה למיליון בתי אב, והטלוויזיה קצרה רייטינג חסר תקדים בימים ההם שהתקרב ל- % 100. כל צד הרוויח ושגשג בסימביוזה הזאת שהחזיקה מעמד הרבה יותר זמן מכל ברית שידור אחרת בתולדות הטלוויזיה בארץ ובעולם . אך בעל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה :  עונת 1971- 1970. הימים ההם – הזמן ההוא. עו”ד שמעון מזרחי יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ת”א (עומד רביעי משמאל) ושמואל “שמלוק” מחרובסקי מנהל הקבוצה (כורע שני מימין) – הם האבא והאימא המיתולוגיים של קבוצת הפאר מכבי ת”א במשך שנים רבות. זיהוי העומדים מימין לשמאל : מולי אבישר, גבי נוימרק ז”ל, אלי קורן, יוסי לז’ה, מיקי ברקוביץ’, אריק מנקין (מוסתר), מיכה שוורץ, שחקן החיזוק מארה”ב ביל פלס, יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי, בן צ’ורלי (חבר הנהלה), המאמן יהושע רוזין ז”ל, ושופט הכדורסל דוד דגן. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יגאל שצקי ז”ל, שמואל “שמלוק” מחרובסקי, מוטי ארואסטי, וטל ברודי. (באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : אזרחים שנדחקים ללא רשות בגסות רוח, בבוטות, ובחוצפה ל-Frame הצילום של מצלמות הטלוויזיה.

זוהי תופעה נפוצה בישראל. אזרחים שמשתרבבים ביודעין ובבוטות ל- Frame הסטרילי של מצלמות הטלוויזיה ומלכלכים את התמונה וגורמים נזק לדיווח הטלוויזיוני. העיתונאי עמוס כרמלי ז”ל הוריד פעם סטירת לחי מצלצלת לנער שהתייצב חזור ושנה בגסות רוח מאחורי המרואיין שלו גם לאחר שהוסבר לאותו הנער כי הוא מחבל במהימנות הדיווח והצילום, ומסית את תשומת הלב מהריאיון והדיווח הטלוויזיוני. והנה בא הדיווח בסיום השידור של ערוץ 55 בכבלים את משחק הכדורסל בליגת העל, מכבי חיפה – מכבי ת”א 55:91, בו נראה השדר המוביל ניב רסקין כורת ברית בעמדת השידור שלו בחיפה, ברית On air עם האיש הקרוי “לירן חולצה אפורה”, מי שהפך בחוצפה את לכלוך ה- Frame לאומנות ירודה ותפלה ואת עצמו לתופעה טלוויזיונית מגוחכת ונחותה. לא רק כורת ברית אלא גם מתאר אותה בשידור ישיר. ניב רסקין ממש מושיט את ידו לעבר ידו של “לירן חולצה אפורה”, לא סתם מושיט אלא מתאמץ לעשות זאת למי ששוכב על מרצפת היציע הנמוך כדי שמצלמת ערוץ 55 תכיל את כל דמותו גסת הרוח. מדובר במחזה אומלל ו- גרוטסקי שבו נציג התקשורת נרתם ומציג את עצמו לרגע כאלוהי הטלוויזיה שמחניף לברואיו – עבדיו, הלוא הם צופי הטלוויזיה המכורים ו/או המצטלמים המכורים. נזכרתי בציור המפורסם של מיכאל אנג’לו בתקרת הקאפלה הסיסטינית בוותיקאן ברומא, שעוסק באלוהים מפיח באצבעו רוח חיים ביציר בריאתו, האדם הראשון. כאילו לא ניתן לסיים את השידור הישיר אודות משחק התבוסה בכדורסל של מכבי ת”א למכבי חיפה בחיפה, ללא אספקת מידע גם אודות מצבו של “לירן חולצה אפורה”. עלוב.

arbel 2

טקסט תמונה (1) : שבת – 4 באוקטובר 1980. אצטדיון הפועל באר שבע. זירת הראיונות פרוצה ו- Frame הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננו סטרילי. ילדים, בני נוער, וגם אנשים מבוגרים נדחקים בכוח לאזור הראיונות כדי לתפוש תמונה ולהיראות על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל מתכונן ל- ראיין את מאמן קבוצת הפועל באר שבע לאחר ניצחונה על מכבי פ”ת בתוצאה 3:5. מימין, הצלם שלנו קרלוס פופ (חובש כובע ומערכת אוזניות שמחוברת לבימאי יואב פלג בניידת השידור ה- “OB הלבן”). משמאל, ובגבו למצלמה זהו צלם הטלוויזיה הלימודית איזי אברון ז”ל. הריאיון שודר ב- “מבט ספורט” באותו מוצ”ש. מפני שכל מיני ילדים, בני נוער, ומבוגרים חדרו לאזור הראיונות הסטרילי על כר הדשא באצטדיון, נדרשתי כמפיק ועורך להזמין מעת לעת שוטרים כדי לשמור על סדר הצילום, התיעוד, והדיווח. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

arbel 1

טקסט תמונה (2) : שבת – 4 באוקטובר 1980. אצטדיון הפועל באר שבע. Frame טלוויזיה לא סטרילי. יורם ארבל מראיין את מאמן קבוצת הפועל באר שבע לאחר ניצחונה על מכבי פ”ת בתוצאה 3:5 לאחר קבלת ה- Cue מיואב פלג בימאי ניידת השידור ה- “OB הלבן”. מימין, הצלם שלנו קרלוס פופ (חובש כובע ומערכת אוזניות). משמאל, ובגבו למצלמה זהו צלם הטלוויזיה הלימודית איזי אברון ז”ל. הריאיון שודר ב- “מבט ספורט” באותו מוצ”ש. מפני שכל מיני ילדים, בני נוער, ומבוגרים חדרו לאזור הראיונות הסטרילי על כר הדשא באצטדיון, נדרשתי כמפיק ועורך להזמין מעת לעת שוטרים כדי לשמור על סדר הצילום, התיעוד, והדיווח. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : Superbowl 2016. שידור ישיר ביום שני-10 בפברואר 2016 לאחר חצות בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים.

ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) תחת ניהולו של תומר תורג’מן הוא בעל הישגים של רכישות חומרי ספורט וקניית זכויות שידורים, אולם הוא הופך את עצמו שוב ושוב לרשת Off tube פגומה. ערוץ 55 בכבלים הוא בעל מום משום שהוא מאמץ אל לבו ללא אבחנה את שידורי ה- Off tube כאילו מדובר במעשה אומנות טלוויזיוני ואין בלתו. שידור ה- Off tube הישיר מהאולפן בארץ (יום שני – 8 בפברואר 2016) של משחק ה- Superbowl מס’ 50 שנערך באצטדיון “לוויס” בסאן פרנציסקו ע”י השלישייה השדר המנחה והמוביל רון קופמן יחדיו עם עודד הלפרין ואיתי אשכנזי, היה דומה למעשה קונדס מגוחך ברמה של חרפה. שלא לדבר על הופעתו הרשלנית והמוזנחת של רון קופמן לבוש בגדי עבודה מרופטים, ונראה היה כאילו התיישב על כס ההגשה באולפן היישר מקטיף אשכוליות בפרדס של הקיבוץ השכן. התקיים דיסונאנס מרחיק לכת בין המִשְדָּר הטלוויזיוני הנפלא והמטופח בתבל של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS באמצעות 40 (ארבעים) מצלמות, ומאמצים כבירים ויקרים של הוועדה המארגנת של ה- NFL לשוות ולהקנות למעמד הספורטיבי ערכים לאומיים – טקסיים אמריקניים טיפוסיים (לרבות ביצוע יפהפה ומפליג של שירת ההמנון האמריקני ע”י הזמרת ליידי גאגא) לבין האולפן הרדוד של ערוץ 55 בכבלים בהובלת רון קופמן המרושל. מפגן הטלוויזיה של CBS ראוי להערכה רבה. נתוני הרייטינג בארה”ב העומדים על כ- % 50 מסבירים גם למה עלות 30 (שלושים) שניות בעת השידור הישיר של CBS שווה ל- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מדהים (!).

שידור Off tube כזה מהאולפן בארץ וההעתקה מהמוניטור מכריחה את הטריו רון קופמן + עודד הלפרין + איתי אשכנזי לחטוא שוב ושוב בכך שהשידור המנומנם שלהם, Voice over בקצב הכתבה, עולה על פס הקול המקורי של צוות השידור של CBS ג’ים נאנטז (Jim Nantz) ופיל סימס (Phil Simms). מדובר במגרעת בולטת ומעצבנת שמפריעה לאוזני הצופים. בשעה שה- Public Address באצטדיון בעל קול בריטון – בס רדיופוני מציג אחד אחרי השני את עשרות אנשי ה- MVP גיבורי משחקי ה- Superbowl מאז נוסד ב- 1967, ואשר הוזמנו להיות נוכחים באצטדיון בסאן פרנציסקו במשחק היובל – עולים עוד פעם ועוד פעם אנשי ערוץ 55 בכבלים על פס הקול האמריקני כדי לזהות לצופים בארץ את גיבורי העלילה ובכך משבשים לחלוטין את חוויית הצפייה. מדובר בשערורייה. עשרות רשתות טלוויזיה בכל העולם רכשו את זכויות השידורים של ה- Superbowl מס’ 50 כמו ערוץ הספורט הישראלי, אולם בניגוד לו, החליטו לשדר את האירוע המפורסם מעמדות שידור באצטדיון בסאן פרנציסקו. מה כל כך קשה לערוץ 55 בכבלים לרכוש גם הוא עמדת שידור ב- “לוויס” ולהטיס את צוות השידור שלו לסאן פרנציסקו על מנת לערוך את השידור הישיר של האירוע הנוצץ מהשטח…???

היה שם רגע אחד מעורר זיכרונות עבורי משהוצג ה- MVP של ה- Superbowl מס’ 15 של 1981, ג’ים פלאנקט (Jim Plunkett). ג’ים פלאנקט היה בשעתו סטודנט וה- Quarterback המצטיין של אוניברסיטת סטאנפורד בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כל כך ווירטואוזי עד שרשת הטלוויזיה CBS החליטה לתעד את פועלו בסרט דוקומנטארי בן כ- 50 דקות. שמו של הסרט היה “ג’ים פלאנקט”. אלכס גלעדי מי שהיה עורך ומפיק ב- 1971 של תוכנית הספורט לילדים ונוער, “מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר”, ואשר שודרה בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – החליט לקנות הסרט ולשדר אותו אצלנו. זה היה כאמור בחורף 1971. מגיש התוכנית ההיא היה דן שילון והפרשן של המשחק המסובך שאופייני רק לארה”ב היה גדעון שרר. אלכס גלעדי בעל אוזן מוזיקלית רגישה הבחין באיכות נעימת הפס הקול המוזיקלי – אדיטוריאלי של המסמך “Jim Plunkett” והשתמש בה לפתיח המיוחד של סדרת כתבות טלוויזיה ששודרו ב- “מבט ספורט” וכותרתן הייתה “כרטיס למינכן”, ואשר עסקו בספורטאים ובספורטאיות הישראליים המתכוננים לקראת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.

אורי לוי הכיר את הספורט האמריקני והיה מעורה בו טוב יותר מכל שדר טלוויזיה אחר במחלקת הספורט בתקופתי. ה- SUPERBOWL, משחק הפוטבול האמריקני מיסודו של  ה- NFL הוא אירוע ספורט מטריף בארה”ב. הרייטינג הטלוויזיה שלוֹ נושק את גבול ה- % 50 ומחיר חצי דקה של פרסומת מסחרית ב- 28 בינואר 1991 היה שווה ל- 2.500000 (שניים וחצי מיליון) דולר. שחקן נבחרת ישראל והפועל ר”ג בכדורסל סטיב קפלן נולד וגדל בארה”ב. הוא החליט לעלות ארצה ולבנות את ביתו בישראל והפך כאן לכדורסלן מצטיין. פעם אמר לי, “יואש אלרואי, אין ילד בארה”ב שאיננו גַדֵל מגיל הגַן על תרבות הספורט האמריקנית של הפוטבול והבייסבול. שני המשחקים האלה הם ענפי ספורט לאומיים בבתי הספר, במכללות, בפארקים, ואפילו ברחוב. אין פלא ששידורי הטלוויזיה של הפוטבול בכלל ו- SUPERBOWL בפרט ושידורי הבייסבול ובראשם ה- WORLD SERIES זוכים לרייטינג אדיר”. אך השידורים הישירים האלה אינם משגעים את צופי הטלוויזיה בישראל. הפוטבול האמריקני הוא משחק מזהיר ומתוחכם אך הוא ייחודי לאמריקניים ואיננו נמצא בשום אופן בסַל התרבות וצריכת הספורט של מרבית אזרחי המדינה, למעט קומץ צופי טלוויזיה אנגלו – סאכסיים, וקבוצה קטנה של עיתונאי ספורט, שמנווטים את האירוע הזה למרכז הבימה העיתונאית שלהם ומעניקים לו נפח מוגזם. גם בטלוויזיה הציבורית שאני נמנה על שורותיה ישנם כמה פריקים של המשחק האמריקני המסורתי הזה שאינם מחמיצים שום הזדמנות לצפות בו. ראש וראשון להם הוא מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בכבודו ובעצמו. אך המשחק נשאר זַר למרבית הציבור בישראל כמו הבייסבול האמריקני. האימפריה האמריקנית האדירה לא הצליחה לשָוֵוק את הפוטבול הייחודי שלה מעבר לגבולותיה שלה. הפוטבול האמריקני איננו מסכן את הפוטבול הבינלאומי המסורתי. הבייסבול הופץ בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ביפן ולאחר סיום מלחמת קוריאה ב- 1953 גם בדרום קוריאה. הוא משחק מסורתי חשוב גם ב- קוּבָּה של פידל קסטרו בשל השכנות הגאוגרפית. הוא נכנס כענף ספורט אולימפי באולימפיאדת אטלנטה 1996 אך לא הפך מעולם למשחק אָהוּד בתבל. לעומת חוסר הפופולריות של שני ענפי הספורט האלה בעולם, הרי שהטיפול והעיסוק של רשתות הטלוויזיה האמריקניות במשחקים הלאומיים שלה מדהים ומופלא. למדתי רבות במשך שנים ארוכות מנשיאי הספורט של רשתות הטלוויזיה בארה”ב. אין ספור של רעיונות מוצלחים ומעניינים. חלקם אימצתי למען מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לעולם לא את שני ענפי הספורט הפופולריים שכל ילד אמריקני צומח וגדֵל עליהם, הפוטבול והבייסבול. אני גדלתי על אישי הטלוויזיה והספורט האמריקניים רבי מוניטין שהפכו לאגדות עוד בחייהם, כמו ווינס לומבארדי (Vince Lombardi) מאמן הפוטבול הדגול שטבע את אמירת הנצח בספורט, “Winning is not everything – It’s the only thing”, שהפכה לסמל החתירה והכמיהה המתמדת לניצחון ושחקני בייסבול האגדיים כמו בֵּייבּ רוּת’ (Babe Ruth), לוּ גֶרִיג (Lou Gehrig), ג’וֹ דֶמָאגְ’יוֹ (Joe DeMaggio), גֶ’ק רוֹבִּינְסוֹן (Jack Robinson), הֶאנְק אֶרוֹן (Hank Aron), ורבים אחרים הגשימו אותה.

baseball 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. שלושת החובטים המפורסמים ורבי המוניטין במשחק הבייסבול (Hitters) של הקבוצה הניו יורקית ה- New York Yankees  בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה. זיהוי השחקנים משמאל לימין : לו גריג (Lou Gehrig), בייב רות’ (Babe Ruth), וטוני לאזֶרי (Tonny Lazzeri). השמות האלה לא אמרו דבר לאיש בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. איש בחטיבת הספורט ההיא לא שמע עליהם מעולם ולא ידע את שמותיהם. אורי לוי ואנוכי גדלנו עליהם במידה רבה. (באדיבות ארכיון האמריקני של ליגת ה- MLB). 

השמות המיתולוגיים של שחקני הבייסבול האמריקניים המפורסמים לא אמרו דבר לצופי הספורט בישראל, גם לא שמותיהם של שדרי הספורט בעלי המוניטין ברשתות הטלוויזיה הגדולות של ארה”ב כמו ג’ון מאדן (John Madden), פאט סאמרוול (Pat Summerall), האווארד קוסל (Howard Cosell), טים מקארוור (Tim McCarver), אל מייקלס (Al Michaels) וג’ים פאלמר, (Jim Palmer), ברנט מאסברגר (Brent Musburger), קית’ ג’קסון (Keith Jackson), ג’ים למפלי (Jim Lampley), ואחרים. אנשי התקשורת האמריקניים האלה גדולי שדרני הספורט ברשתות הטלוויזיה האמריקניות בשנים ההן הביאו את בשורת הפוטבול והבייסבול בארצם והפכו ל- Celebrities כמו כוכבי הספורט שאותם תיארו ושידרו. בישראל הם נותרו אנונימיים.

הייתי שם וראיתי זאת : ביום ראשון – 18 בינואר 1976 ביקר בישראל נשיא ארה”ב גֶ’רָאלְד פוֹרְד (התמנה לנשיא לאחר הדחתו של ריצ’ארד ניקסון ב- 1974 בעקבות פרשת “Watergate”). בקשתו הראשונה של הנשיא לא להאמין בביקורו בישראל הייתה לצפות במשחק ה- SUPERBOWL שנערך באותו לילה בין קבוצות פיטסבורג סטילרס (Pittsburgh Steelers) לבין דאלאס קאובויס (Dallas Cowboys). הוא בשום אופן לא רצה להחמיץ את החוויה הספורטיבית השנתית האופיינית כל כך רק לאמריקה. סיגנל השידור שהועבר מארה”ב לאירופה באמצעות לוויין התקשורת האמריקני AFRTS לצורכי צפייה של החיילים האמריקניים המוצבים בגרמניה, נקלט גם ע”י לוויין ה- Primary שלנו, והועבר ישירות מעמק האלה לחדר צפייה מיוחד בבניין הטלוויזיה בירושלים. ארנון צוקרמן עשה את כל הסידורים הנאותים לארח כראוי את נשיא ארה”ב. ג’ראלד פורד ואנשי הפמליה שלוֹ ישבו מרותקים כל הלילה ברוממה וצפו במשחק הדרמטי בן שלוש השעות בו ניצחו הסטילרס בראשותו של הקווטר-בק (Quarter Back) המפורסם שלהם טרי בראדשואו (Terry Bradshaw) את הקאובויס בתוצאה 17:21. המשחק עורר עניין עצום בין 20 הצופים שראו אותו בתוך כותלי חדר הצפייה בבניין הטלוויזיה אך לא את עם ישראל. אלכס גלעדי שידר קטע בן דקה וחצי ממנו ב- “מבט ספורט”.

כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרתי את משחקי ה- NFL ובראשם את המשחק הגמר ה- SUPERBOWL ביד קפוצה. העניין הזה לבש אופן ועניין שונים לחלוטין במלחמת המפרץ הראשונה ב- 28 בינואר 1991 כשעם ישראל ישב ספון בביתו במלחמת המפרץ ה- 1, לכוּד בין קירות ביתו מאֵימַת הטילים של סאדאם חוסיין, וצופה ללא הרף בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מיהרתי להניח את ידי על זכויות השידור של המשחק שהיו שייכות לטלוויזיה בכבלים, למרות שתוכנן להתחיל בשעת צפייה מאוד לא נוחה באחת בלילה על פי שעון ישראל בין יום ראשון של 27 בינואר 1991 לבין בוקרו של יום שני – 28 בינואר 1991. השידור הישיר עמד הסתיים בשש בבוקר. את מלאכת השידור הישיר של ה- SUPER BOWL ה- 25 הטלתי על אורי לוי. בחרתי בו להיות השַדָּר המוביל של האירוע. היה לי על מי לסמוך. לא היה טוב ממנו בעת ההיא בחטיבת הספורט כל עוד נגע לֵב השידור שלנו בשני ענפי הספורט האמריקניים פוטבול ובייסבול. לא נסים קיוויתי, לא מאיר איינשטיין, וגם לא רָמִי ווייץ. אלא אורי לוי (!). אורי לוי עשה עבודת שידור פנטסטית מה עוד שהוא דובר היטב את השפה האנגלית. זה היה מדהים בעיניי שבחורצ’יק צעיר מיָפוֹ בשם אורי לוי בקי בחוקי שני המשחקים האמריקניים בייסבול ו- פוטבול ומכיר גם את ההיסטוריה שלהם ואתגיבורי העלילה. לא נסים קיוויתי, לא מאיר איינשטיין, ולא רמי ווייץ. אורי לוי. זאת הייתה עובדה.

uri levi sassi efrati 1

טקסט תמונה : אוקטובר 1988. לפני עשרים ושמונה שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. שניים מעמודי התווך של חטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השדר אורי לוי (מימין) והמפיק ששי אפרתי (משמאל) מקבלים את משלחת הספורטאים הנכים החוזרים מאולימפיאדת סיאול 88′. שניהם היו מטובי האנשים שלי בחטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. (תיעוד וצילום של בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף “טומי” לפיד ז”ל מי שהיה מנכ”ל רשות השידור בעבר (1984 – 1979) ועכשיו ב- 1991 שימש יו”ר מועצת שידורי הטלוויזיה בכבלים, הגה מהלך מבריק בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה בינואר 1991. הוא עשה טובה ושירות גדול לעצמו ולחברות הטלוויזיה בכבלים שהוא מייצג כשהעביר לידיי בחינם את זכויות השידור הבלעדיות של ה- Super Bowl מס’ 15 בין קבוצות הניו יורק גָ’איָינטְס (N.Y. Giants) ובָּאפָאלוֹ (buffalo). המשחק מסקרן ציבור קטן ומעט אנשים בישראל, עשרות אלפים בודדים, אך המלחמה שינתה את תכניותיי ונרתמתי למענם. טכנולוגיית הטלוויזיה בכבלים בארץ הייתה אז רק בראשית חדירתה המופלאה לבתי הלקוחות במדינת ישראל ונתח הנגיסה שלהם בשוק הטלוויזיה המקומי טרם הורגש. יוסף “טומי” לפיד ז”ל סָבָר שיהיה זה לא הגוּן למנוע מהציבור הרתוק לביתו מאימת הטילים של סאדאם חוסיין שליט עיראק, לצפות במשחק שיש לו אוהדים אנגלו – סאכסיים כה רבים בישראל. יוסף “טומי” לפיד מנכ”ל רשות השידור לשעבר הוריד מעצמו וביוזמתו לחץ ציבורי מיותר והצטייר כדוֹד הטוֹב של רשות השידור. היות והיה לוֹ מוּשג נרחב בשיווק ויחסי ציבור לא שאל ממני תמורה כספית, אלא ביקש להעניק קרדיט בשידור הישיר לרצון הטוב ולמחווה של חברות הכבלים על שניאותו ואִפשרו לטלוויזיה הישראלית הציבורית לשָדֵר ישיר את משחק ה- Super Bowl מס’ 25 של 1991 שהיה בכלל שייך להם, ונתח הצפייה בו היה שווה בקושי אחוז רייטינג אחד בימים ההם. הוא כמובן החליט גם לתת פרסום “לטוּב ליבּוֹ” הגדול גם בעיתונות.

בחצות הלֵיל ביום ראשון – 27 בינואר 1991 בדיוק במעבר ליממת המחרת, החל השידור הלווייני הישיר שלנו מאצטדיון “טָאמְפָּה” בפלורידה. זכויות השידור הבלעדיות בארה”ב היו של רשת ABC. צוות השידור המוביל של ABC מנה את השדר המוביל אל מייקלס (Al Michaels) ושני הפרשנים שלו פראנק גיפורד (Frank Gifford) ו- דן דיירדורף (Dan Dierdorf). השדר ברנט מאסברגר (Brent Musburger) הוביל את ה- Pre Game Show). אנחנו שידרנו ישיר את האירוע כמובן Off tube בעמדת השידור באולפן ב’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים, והצטרפנו לסיגנל השידור של ABC. קוֹלוֹ של צוות השידור האמריקני של ABC שימש כ- Guide לצוות השידור שלנו שכאמור שידר את המשחק Off Tube מעמדת השידור באולפן בירושלים. באותה העת התארח בישראל לאות הזדהות עם המדינה בשעת מצוקתה במלחמת המפרץ הראשונה, שַַדָּר הספורט הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, היהודי – אמריקני ווֹרְנֶר ווּלְף (Warner Wolf). זהו השַדָּר הוותיק ההוא מניו יורק שיָצָר את סלוגן הטלוויזיה המפורסם, “And now let’s go to the Videotape”. מַטְבֵּעַ לְשוֹנִי טלוויזיוני שהיה סימן ההיכר שלוֹ במשך שנים רבות. צירפתי אותו לצוות השידור שלנו בראשותו של אורי לוי. גם עיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית בשפה האנגלית סטיב ליבוביץ’ נמנה על צוות הפרשנים בשידור הישיר ההוא שלנו.

את ווֹרְנֶר ווּלְף הכרתי ב- 1985. שלחתי אליו אז לניו יורק לתוכנית הספורט המיוחדת שלו, את הסַל המדהים שקלע דוֹרוֹן גָ’מְצִ’י אז שחקן מכבי ר”ג ממגרש שלם בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה במשחק נגד מכבי ת”א במלחה ירושלים (מגרשה הביתי של מכבי ר”ג במשחק ההוא). צילמנו את המשחק הזה עם ניידת השידור הקטנה שלנו. השַדָּר היה נסים קיוויתי והצלם המוביל קַרְלוֹס פּוֹפ. דוֹרוֹן גָ’מְצִ’י זרק את הכדור ביד אחת כמעין זריקת “Hook Shot” (זריקת וָו) כשלידו ניצב שומרו חֵן לִיפִּין ממכבי ת”א. הכדור עשה דרך ארוכה בגובה רב ולחלקיק שנייה יצא מהפריים של המצלמה המובילה אך צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק קרלוס פופ לכד את כל המהלך המפתיע והנדיר. 2500 הצופים ההמומים במלחה נעמדו על רגליהם ומחאו כף בהתרגשות לכבודו של הצָלָף דוֹרוֹן גָ’מְצִ’י. אולם התמונה שזכורה לי יותר מכל לאחר הסל המדהים שנקלע מ- 26 מ’, הייתה דווקא של איש אחד מבין האלפים, קֶוִוין מֶגִי המנוח שחקן מכבי ת”א, שנח על הספסל באותו הרגע, אך מתייצב על רגליו מניף את זרועותיו הענקיות, ומסמן למזכירות שהסַל המדהים והיפהפה נקלע בתום הזמן החוקי.

הזמנתי את ווֹרְנֶר ווּלף להצטרף לצוות השידור שלי לצדם של השַדָּר אוּרי לֵוי והפרשן סטיב ליבוביץ’ ממחלקת החדשות בשפה האנגלית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עמדו לרשותי שדרים נוספים מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ. אורי לוי היה הטוב מביניהם ללא כל ספק כל עוד נגע לֵב השידור לשני ענפי הספורט האמריקניים, פוטבול ובייסבול. לא היה לו שני במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בהבנת שני המשחקים הייחודיים והכל כך אופייניים לארצות הברית של אמריקה. הג’איינטס ניצחו במשחק 19:20, אך לא זה מה שהיה חשוב. מנקודת מבטי היה זה ניצחונו האישי של השדר המוביל שלי אורי לוי שהחזיק בצורה מעוררת כבוד כשַדָּר ראשי (וגם מומחה למשחק) בעזרת שני פרשניו, אירוע דרמטי וממושך בשידור ישיר בן חמש שעות (!). אורי לוי עשה זאת בצורה טבעית, מעניינת, וקולחת. זה לא היה דבר של מה בכך. הוא הותיר עלי אז רושם רב. פשוט אהבתי אותו אז מאוד. לא היה שַדָּר כמותו שהתמצא כה טוב בענפי הספורט האמריקניים הייחודיים לגוונים השונים. ה- SUPERBOWL מס’ 25 ב- 28 בינואר 1991 זכה לצפיית שיא באותו לילה במדינת ישראל מוכת הטילים. לא כך כך בגלל מהות המשחק, אלא בשל אימת משחקי המלחמה של נשיא עיראק סאדאם חוסיין ב- מלחמת המפרץ ה-1.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 668. הועלה לאוויר ביום רביעי-22 בפברואר 2017.

yoash 13

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. לפני כ- 36 שנים. אחד החורפים בהיכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת הסיקור הישיר של אחד מ- משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בטרם שריקת הפתיחה. תמונת הסטילס בשחור /לבן. גם השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו בין 1970 ל- 1982 בשחור / לבן. אנוכי מתדרך את צוות השידור ועוזרי השדר בטרם שריקת הפתיחה. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה עתיקת היומין מימין לשמאל : עוזר השדר אריה שגיא, הפרשן אריה מליניאק (מוסתר אבל אפשר להבחין כי הוא חובש על ראשו Head set), השַדָּר המוביל יורם ארבל, עוזר השדר הנאמן אמנון לנגזם, השדר הסטודנט – מתלמד אורי לוי, אנוכי יואש אלרואי מנווט, מפיק, ועורך את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ושופט הכדורסל מרדכי נהרי ליד שולחן המזכירות. משמאל מישהו לא מזוהה לבוש סוודר מצועצע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 1 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי יואש אלרואי (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, הניווט, והניהול של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : אבא שלי ז”ל חקלאי עובד אדמתו ו- חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן עִבְרֵת את שם משפחתו מ- בלינדמן ל- אלרואי בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון. 

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 668. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א וקבוצת הניהול בראשות מר שמעון מזרחי ומר דייוויד פדרמן אינם ניצבים מעל הביקורת. פוסט מס’ 668 ממוען גם לעובדי השידור הציבורי בעבר ובהווה, ולאנשי תאגיד השידור הציבורי בעתיד : אל תשכחו את המינוי המופרך ההוא של ראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, אלה שהציבו את יוסף בר-אל ב- 2002 בפסגת השידור הציבורי. זכרו מה עולל אותו מנכ”ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל לאיכות, אמינות, מהימנות, וטיב השידור הציבורי עד שהודח וסולק מהכס הרם ב- 2005 ע”י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרָם. אל תיכנעו שוב לעסקן פוליטי בכסות ראש ממשלה בשם בנימין נתניהו איש נטול יושרה שנתון בימים אלה בסַד חקירות פליליות משטרתיות, ומי שמינה עכשיו בשעת דחק את מקורבו השר צחי הנגבי ליורשו כשר התקשורת. אנשי השידור הציבורי אל תוותרו עכשיו לבנימין נתניהו כפי שוויתרתם אז לאריאל שרון ב- 2002. אל תסכימו שוב למינוי קומיסר שידור ציבורי ב- 2017 מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עלו על הבריקדות. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 668. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 בפברואר 2017.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ”ל רשות השידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ”מ מנכ”ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו הצבת קבע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו אותו לעַד מתפקידו הרם ב- 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית הציבורית במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : אנוכי נאמן לעיתון “הארץ” לא בשל העורך אלוף בן ולמרות שני העיתונאים המגוחכים גדעון לוי ורוגל אלפר, אלא בגלל המו”ל עמוס שוקן.

פרפרת 2 : תופעת חייל צה”ל הסמל אלאור אזריה התאפשרה בגלל חולשת המפקדים שלו בשטח. הם אשמים הרבה יותר ממנו.

פרפרת 3 : מנהיג קבוצת מכבי ת”א בכדורסל דייוויד פדרמן מסר את גרסתו הר”מ לעיתונאי אבי סגל מ- “ישראל היום” ביום ראשון – 19 בפברואר 2017 (לאחר הזכייה בגביע המדינה נגד קבוצה ירושלמית שנראתה כגרוטאה יחדיו עם המאמן הזר האיטלקי שלה סימונה פיאניג’אני) בזו הלשון : “…זכינו בגביע למרות שמזלזלים בנו ולמרות כל כל בלבולי המוח על מנהיגות ועל ההנהלה… בסופו של דבר אני לא מכיר שום קבוצה בעולם שבה קבוצה של אנשים נתנה ונותנת את מה שאנחנו נותנים במשך עשרות שנים… יש אכזבה מכך שכנראה לא נעלה שלב ב- Euroleague אני לא חוזר לרגע מהמשפט על 12 שחקני Euroleague. תסתכל רגע כמה כסף הוצאנו כסף שהבאנו מהבית. הוצאנו העונה יותר מידי כסף, הרבה יותר מידי. אז נוסף על זה באים ומשתלחים בנו ולועגים לנו…”. דייוויד פדרמן הוא איש רציני אולם לא העיתונאי שעומד מולו ואשר איננו משיב לו משהו כמות זה : “…מר דייוויד פדרמן אל תטיף מוסר למבקרים שלך ואל תשתמש במונח “בלבולי מוח”…העיתונות חושפת עובדות ואיננה מבלבלת את המוח… שום עיתונאי איננו אמור להצדיע לך מפני ששמת עם חבריך על מכבי ת”א 100.000000 (מאה מיליון) שקל בעונת 2017 – 2016…המנהיגות שלך כמו כל מנהיגות אחרת נבחנת בתוצאות ולא בתלונות…אין שום קורלציה בין ההשקעה לבין התשואה… השקעת ממון פרטי שלך בקבוצה פרטית שלך היא עניינך הפרטי ואיננו עניינו של הציבור…מדוע מערך הסקאוטינג של המועדון ובחירת השחקנים הזרים כל כך דלה ולוקה בחסר…? מה הסיבה הראשית להחזיק מנהל קבוצה כושל בשם ניקולה ווייצ’יץ’…? ניצחונה של מכבי במשחק הגמר על גביע המדינה נגד הפועל ירושלים החלשה והמפורקת בתוצאה 68:82 איננה Big deal (עובדה שהפועל ירושלים המפורקת ונטולת מוראל הובסה הערב יום רביעי – 22 בפברואר 2017 באילת ע”י הפועל אילת בתוצאה 55:62). העיתונות האלקטרונית והכתובה איננה חייבת דבר למכבי ת”א…זכותה להטיל ספק במנהיגות שלך ושל שמעון מזרחי לאור המתרחש על הפרקט (לא עונה אחת וגם לא עונתיים)…התוצאות של מכבי ת”א עד כה ב- Euroleague ובליגת העל גם בעונת 2017 – 2016 משדרות מֶסֶר ברור למתבוננים בתמונת הפאזל : יש מקום רב לשיפורים בקבוצת הנישה הטלוויזיונית שקוראים לה מכבי ת”א…”. אינני זוכר שדייוויד פדרמן העז לומר לנו אי פעם ל- אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אי פעם שאנחנו מבלבלים את המוח בענייני מנהיגות והנהלה. דייוויד פדרמן בחר להיות שחקן ראשי על בימת הכדורסל. ל- קהל שמשלם בכספו עבור צפייה בהצגה מותר להביע את חוות דעתו אודות התיאטרון הזה. אבי סגל הופך את עצמו לעיתונאי כנוע ו- וותרן מה- או”ם בשעה שהוא מדווח לקוראיו מה אומר דייוויד פדרמן עליו ועל הקולגות שלו מבלי שהוא מגן על עצמו ועל חבריו ואיננו משיב מלחמה שערה למרואיין התוקפני שלו. לא בסדר. זכייה בגביע המדינה בישראל איננה הופכת את שחקני מכבי ת”א לחסינים. הקבוצה היקרה הזאת (מההיבט הפיננסי) כפי שהיא מציגה את עצמה נותרה פגיעה וגם מופסדת.

טקסט תמונה : עו”ד מר שמעון מזרחי יו”ר מכבי ת”א (משמאל) ודיוויד פדרמן (מימין) הם אנשים רציניים ויסודיים, בעלי ניסיון ניהולי רב, וגם היסטוריה ועבר משגשגים אולם שניהם אינם ניצבים מעל תמיהות, שאלות, וביקורת. (צולם ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, לעיתים מועדון פאר, הייתה במשך שנות דור בין עונת של 1974 / 1973 לעונת 2003 / 2002 אובייקט שידור טלוויזיוני (תחת ניהולם של דן שילון ואלכס גלעדי) בהשתתפותי, ותחת ניווט וניהול שלי את חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1980 ועד רגע טריקת הדלת שלי בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ונטישתי את רשות  השידור וערוץ 1 ב- 2002. בעת המחקר ואיסוף החומר והתמונות עניין אותי לדעת האם איכות, מהות, והמסורת של קבוצת מכבי ת”א ההיא בימים ההם תחת ניהולו של שמואל “שמלוק” מחרובסקי המיתולוגי הפכה למסורת עבר שמחלחלת לשורות קבוצת מכבי ת”א העכשווית תחת ניהולו של ניקולה ווייצ’יץ’, קבוצת ספורט ששונה היום ב- 180 מעלות מקבוצת מכבי ת”א של אז.  

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. שמואל “שמלוק” מחרובסקי (במרכז) מנהל קבוצת מכבי ת”א ואחד מהאבות המיתולוגיים של המועדון חוגג עם שחקניו עוד אחת מהצלחות המועדון. זיהוי השורה אחורית עומדים מימין לשמאל : ברוך חפץ (לובש חולצת פסים), זוהר כהן, רלף קליין ז”ל, אברהם חסיד (לובש חולצה משובצת), דוד פריש, תנחום “תני” כהן מינץ ז”ל, יעקב אדליסט ז”ל, יעקב “ז’קי” וויידנפלד (מוסתר), אמנון אבידן, ושבתאי “סבי” בן בסט. זיהוי השורה הקדמית כורעים ויושבים מימין לשמאל : טל ברודי (לובש ז’אקט ועונב עניבה), המאמן יהושע רוזין ז”ל, מנהל הקבוצה שמואל “שמלוק” מחרובסקי (מאחורי יהושע רוזין), חיים “חיימון” שטרקמן, וגדעון פרייטאג. (התמונה באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל “שמלוק” מחרובסקי. 

ואז בא המשחק (יום שלישי – 21 בפברואר 2017, שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) בו הובסה מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו ע”י בני הרצליה (במידה רבה מחפשת עדיין את דרכה בדרך להתהוות קבוצת כדורסל) בתוצאה 99:92. בני הרצליה מקעקעת לגמרי את הנחתו זאת של דייוויד פדרמן בפני אבי סגל (שמתחפש לעיתונאי) שטוען ל- מורשת וזכות ראשונים, כלהלן : “…מסורת של 50 שנים אי אפשר למחוק ביום אחד…”. עבור דייוויד פדרמן ושמעון מזרחי שהם שני אנשים רציניים הקדיש המשורר חיים נחמן ביאליק פעם ב- 1897 לפני מאה ועשרים ואחת שנים שורה משירו “מתי מדבר האחרונים” : “…עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה …”. ועוד דבר : אושר צרוף לראות את הישראלי שלנו מיקי גורקה מאמנה של בני הרצליה מנצח את איינראס בגאצקיס מאמן מכבי ת”א 99:92 למרות שהקבוצה שלו עדיין נראית חסרת ביטחון, מבולבלת ולא מסודרת בשלבים שונים של ההתמודדות, ולבטח איננה יודעת לשחק תחת לחץ. מכבי ת”א חטפה לבני הרצליה 14 כדורים ובנוסף איבדה הקבוצה ההרצליאנית עוד 19 כדורים בשלבים שונים של ההתמודדות. אולם בסופו של דבר מתברר כי מיקי גורקה שלנו עושה בי”ס למאמן הזר הלטבי של מכבי ת”א איינראס בגאצקיס ומביס אותו 99:92. לא הופתעתי מריאיון הסיכום הטלוויזיוני בתום משחק הנפל בהיכל הספורט ביד אליהו עם שחקן מכבי ת”א המובס אנדרו גאודלוק שהלך בעקבות הבוס שלו ותירץ את ההפסד בגלל השיפוט, “…שיחקתי בחמש ליגות שונות באירופה בחמש מדינות שונות, אולם אף פעם לא ראיתי שיפוט כל כך גרוע כמו במשחק הזה מכבי ת”א – בני הרצליה…”. קשקוש. צפיתי בשידור הישיר הזה בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בהובלת ניב רסקין ופיני גרשון בו ניצחה בני הרצליה את מכבי ת”א 99:92, ולא הבחנתי בשום שיפוט מוּטֶה. השידור הישיר של ניב רסקין ופיני גרשון היה רווי עקיצות והתייחסויות שליליות של הפרשן לקבוצת מכבי ת”א ושחקניה משהו בבחינת, “לי אל תספרו סיפורים…אני מכיר אותכם…”.

פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 585. הועלה לאוויר ביום שלישי-8 במארס 2016.

יום ראשון – 6 במארס 2016. קבוצת הכדורסל נטולת היומרות של הפועל ת”א תחת שרביט אימונו של שרון אברהמי המאופק (אולם בעל ידע) מנחילה תבוסה טוטאלית ל- מכבי ת”א העשירה ורוויית האמביציות 84:68 במבצרה בהיכל הספורט ביד אליהו. הפסד מוחץ למרות שבראש מכבי ת”א ניצבים שני האישים הבכירים שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן, המאמן ז’אן טבק, והמנהל ניקולה ווייצ’יץ. שידור ישיר בערוץ 1 בהובלת אורי לוי וגור שלף. פוסט מס’ 777 בשיתוף עם פוסט מס’ 585. כל הזכויות שמורות.

דברי הימים מנבכי העבר.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח אלי מנהל הטלוויזיה הטרי יוסף בר-אל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ”מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף בר-אל (שימש מ”מ במקומו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער שסיים קדנציית ניהול 1985 – 1982) בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה מר חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג בקיץ 1987, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. באותו הקיץ ההוא של 1987 נפלה בידי זכות אקראית לשדר ישיר לצופי הטלוויזיה בארץ את סדרת משחקי ה- Play offs המכרעת והאחרונה של ה- NBA בה גברה לוס אנג’לס לייקרס על בוסטון סלטיקס 2:4 וזכתה באליפות ה- NBA. בשורות לוס אנג’לס כיכבו אז בראש ובראשונה קארים עבדול ג’אבאר ומג’יק ג’ונסון. בבוסטון סלטיקס בלטו לארי בירד וקווין מקהייל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משהו מדאיג ומטריד טמון בצוות השידור של ערוץ 1 אורי לוי וגור שלף. שניהם שבויים בידי תורת המשחק ההיא של ההתמודדות הקודמת בין שתי היריבות התל אביביות בה גברה מכבי ת”א על הפועל ת”א ביום רביעי ההוא – 14 בדצמבר 2015 בהיכל הדרייב אין, בתוצאה 77:90. שניהם, אורי לוי וגור שלף אינם קוראים את מפת הקרב העתידית בטרם שריקת הפתיחה אמש (יום ראשון – 6 במארס 2016) בהיכל הספורט ביד אליהו למשחק התבוסה של מכבי ת”א במבצרה 84:68. הם משרטטים מפת קרב לא נכונה עבור הצופים שלהם. חלפו כמעט שלושה חודשים מאז אותו הניצחון ההוא של מכבי ת”א 90:77 נתמך ע”י המכביסט טיילור רוצ’סטי שקלע 28 נקודות. עם הזמן שעבר השתנו התנאים ו- השתנתה גם מפת הקרב לרעת מכבי ת”א. דווין סמית’ ובראיין רנדל פצועים ולא משחקים. מכבי ת”א על שני ראשיה שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן + מאמנה ז’אן טבק + המנהל ניקולה ווייצ’יץ’ היא קבוצת כדורסל מגוחכת, שבר כלי. בין הקווים על הפרקט וגם מחוצה לו. באופן פרדוקסלי, בשל המוניטין העצום של מכבי ת”א ומסורת ההצלחות ארוכת השנים של המועדון, נושאת הקבוצה המקרטעת הזאת לבדה על כתפיה את כל יוקרתה של ליגת העל הישראלית רוויה אמריקניזציה ואף על פי כן משעממת. לכן, עונג גדול לראות את מאמן הפועל ת”א, מאמן כדורסל ישראלי אחד משלנו בשם שרון אברהמי, מביס את מאמן מכבי ת”א ז’אן טבק ואת צוות המוחות שלו, בתוכם אבי אבן. אושר רָב לראות את פרצופם העגמומי והמיוסר של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מתנועעים בחוסר נוחות במושבי הניהול שלהם בהיכל נוכח התבוסה, וביתרת הזמן יושבים שם מאובנים. ליגת העל של הכדורסל הישראלי הופכת למעניינת כשמכבי ת”א מפסידה. אושר גדול להתבונן בשרון אברהמי לא רק מנצח את ז’אן טבק אלא מביס גם את המערכת הניהולית – פיננסית של מכבי ת”א. ועוד נקודת זכות לשרון אברהמי. בתום המשחק הוא איננו שוכח בעת מתן ריאיון סיום לערוץ 1 להזכיר את פועלו של אורי שלף ז”ל מנהל הפועל ת”א שהלך לעולמו בטרם עת. מתברר כי שרון אברהמי איננו רק מאמן טוב. הוא אישיות ערכית שמעוררת אמפתיה כלפיה. אני חש תחושת גאווה עילאית כשאני רואה מנהיגי ספורט צעירים משלנו Made in Israel מצעידים את הנוער שלנו קדימה. יישר כוח שרון אברהמי (!). יהי אלוהים עמך. אוסיף ואומר : מחד – אין לי דָבָר עם הפועל ת”א אולם לבי פועם כשאני רואה ישראליים צעירים ניצבים בקדמת בימת הכדורסל שלנו ומתבלטים על רקע האמריקניזציה הבוטה שפשתה בה. מאידך – מכבי ת”א הפצועה טרם אמרה את מילתה האחרונה. כשדווין סמית’ ובראיין רנדל הפצועים יחלימו וישובו לשחק בשורותיה, היא תחזור לנשוך ולדרוש מחדש את בכורתה.

כשאתה שומע את פרשן ערוץ 1 גור שלף משדר לצופיו בתחילת הרבע ה- 1, 8:39 דקות לפני תומו, לאחר שגל מקל קולע את הסל הראשון ומעמיד את התוצאה על 0:2 לזכות מכבי ת”א, את הטקסט הבא, “ל- הפועל ת”א תהיה עבודה מאוד מאוד קשה ב- לעצור את ה- Pick & roll של מכבי ת”א ובדרך כלל זה יהיה גל מקל…”, הנך תַּמֵהַ ו- זוֹקֵף גַבָּה. לא רק בשל מבנה המשפט והניסוח המסורבל אלא גם בגלל האבחנה המוטעית לגמרי שלו כמומחה ופרשן (היה לו שם עוד ניסוח מסורבל, “רות’בארד הוא גוֹבָה בפני עצמו…”, אך נעזוב את זה כעת). גל מקל הוא בחור נחמד ושחקן אחורי שכמותו יש מיליונים בארה”ב ואלפים באירופה. לא בכדי לא צלחה דרכו ב- NBA ולא בכדי סולק גל מקל מקבוצות כדורסל אירופיות ב- Euroleague בדרכו חזרה למכבי ת”א כשהוא נטול רעמה וקצוץ זנב. אין מדובר בעילוי. גל מקל איננו משנה מאזני כוחות ואיננו מוכשר דיו כדי לשמש גלגל הצלה של הקבוצה המכביסטית הטובעת. כשאתה שומע את אורי לוי ממלמל מלמול לא מקורי בעקבות הגדרתו של גור שלף את איכות תרומתו של גל מקל למכבי ת”א, ואומר אף הוא כלהלן, “גל מקל הוא שחקן המפתח של מכבי ת”א…”, הנך מגחך. על מה אתה מדבר בדיוק אורי לוי, איזה שחקן מפתח ואיזה נעליים…? לפחות תסייג את עצמך. אין מדובר בהגדרות אקראיות והתחנפות לגל מקל. עוד בטרם שריקת הפתיחה להתמודדות התבוסה מכבי ת”א – הפועל ת”א 84:68, מדווח גור שלף לצופיו כלהלן : “גל מקל שולט בקצב והסטטיסטיקה שלו מאוד מרשימה…”. אורי לוי שוב מחרה – מחזיק ושותף להשקפת עולמו של פרשנו ומדקלם בזו הלשון : “מכבי תל אביב עם גל מקל נראית אחרת לגמרי…”. על מה אתה מדבר בדיוק אורי לוי ? ושוב גור שלף מאשר את יתרונו וחשיבותו של גל מקל בקבוצת מכבי ת”א. אני עושה סיכום קצר לעצמי אודות המידע שאורי לוי וגור שלף מספקים לי ומגיע למסקנה שהם מבלפים אותי. אבל גם גל מקל הנחמד כמו צוות השידור של ערוץ 1 מבלפף אותי. בריאיון הפתיחה שלו בטרם שריקת הפתיחה הוא הוגה את הטקסט הבא בעמדת הראיונות : “…אנחנו באים לתת את הכל ובעזרת השם יהיה בסדר…”. איזה יהיה בסדר ואיזה נעליים. מגוחך. שירי ההללויה ששרים אורי לוי וגור שלף ל-גל מקל, ומנגינת התקווה שמזמזם גל מקל בפרהסיה, “בעזרת הַשֵם יהיה בסדר…”, מוגזמים ומופרזים ואינם נתמכים ע”י עובדות המשחק. מידת כישרונו והשפעתו של גל מקל על כללי המשחק אינם שקולים לזה דווין סמית’ הנעדר. אינני יודע כיצד אורי לוי וגור שלף מתכוננים ועושים את שיעורי הבית לקראת כל שידור ישיר אם בכלל ? האם הם מכינים את שיעורי הבית יחדיו ו/או כל אחד לחוד ? האם הם מבקרים ואוספים מודיעין בזירות הפרקט השונות בליגת העל (לא במסגרת השידורים הישירים) יחדיו ו/או כל אחד לחוד כדי להעשיר את השכלת הכדורסל שלהם בטרם השידורים הישירים ? האם הם צופים יחדיו ו/או כל אחד לחוד בקלטות של הקבוצות המועמדות לשידורים ישירים מטעם ערוץ 1 ? אמש נגלתה לצוות השידור של ערוץ 1 ולצופים שלהם הפתעה שהיא בעצם עובדה ברורה וידועה : מפת המלחמה העתידית איננה אמורה להיות בהכרח חופפת את מפת המלחמה הקודמת שהייתה. חוץ מזה היה חסר לי מידע מוסמך אודות הסיבות הרפואיות לחסרונם והיעדרם המתמשך של שני עמודי התווך של מכבי ת”א, דווין סמית’ ובראיין רנדל שמשולמים בעונת 2016 – 2015 הון עתק : 1.300000 (מיליון ושלוש מאות אלף) דולר לעונה בעבור דווין סמית’ ושלושת רבעי מיליון (750000) דולר לעונה ל- בראיין רנדל. אורי לוי וגור שלף לא סיפקו לי את האינפורמציה הנ”ל. מה כל כך קשה לראיין בתום ההתמודדות את דווין סמית’ ובראיין רנדל הנעדרים שלא היו שותפים לתבוסה כדי לשמוע את חוות דעתם אודות מצבם הרפואי וגם עתידם במכבי ת”א ובישראל, ומה חושבים שניהם על הברדק הזה שמתחולל כבר חודשים רבים במכבי ת”א.

האכזבה שלי מאורי לוי וגור שלף איננה גזורה רק לפי מידות שיחות הרקע המשמימות בקצב הכתבה ששניהם מנהלים בינם לבין עצמם, ואשר אינן תואמות את ההתרחשות הדרמטית על הפרקט, אלא גם מרמת העיתונאות הירודה של שניהם ומהערכות המקצועיות המוקדמות שמתברר מהר מהצפוי כי הן שגויות. כבר במחצית צועדת הפועל ת”א ביתרון בן 11 נקודות 40:29 בניגוד לתחזיות המוקדמות של אורי לוי וגור שלף. שיר ההללויה שהם שרים לגל מקל, מזויף. מתברר כי רביב לימונד ותמיר בלאט המוכשרים מהפועל ת”א אינם נופלים במאום במשחקם על הפרקט ביד אליהו מגל מקל. ה- Build up שמפעפע מ- ממברנות המיקרופונים של אורי לוי וגור שלף בכיוונו של גל מקל מופרז. הוא זוכה לכתרים בטרם עת, “ל- הפועל ת”א תהיה עבודה מאוד מאוד קשה ב- לעצור את ה- Pick & roll של מכבי ת”א ובדרך כלל זה יהיה גל מקל…”“גל מקל הוא שחקן המפתח של מכבי ת”א…”, “גל מקל שולט בקצב והסטטיסטיקה שלו מאוד מרשימה…”, ו- “מכבי תל אביב עם גל מקל נראית אחרת לגמרי…”. ה- Overrated המוקדם המיוחס ל- גַל מֶקֶל מפריע לצוות השידור של ערוץ 1 להביא לידי ביטוי הולם את ההסבר הנכון באמת אודות יחסי הכוחות בדרבי התל אביבי. הרי התנאים בזירה השתנו. דווין סמית’ ובראיין רנדל כבר לא שם. הפועל ת”א באמת מסכנת עכשיו את שלטונה של מכבי ת”א, אולם ניתוח משקלם הסגולי של שני שחקני הפועל ת”א הישראליים רביב לימונד ותמיר בלאט בטרם שריקת הפתיחה, סתמי ו- רָדוּד. איזה עניין יש לצוות ערוץ 1 לשרטט לציבור הצופים שלו מאזן כוחות שגוי ? האם הם מבקרים באימוני הקבוצות ?האם הם משוחחים שיחות מוקדמות עם השחקנים והמאמנים המובילים ? זה אולי נשמע מוזר אבל רביב לימונד איש הפועל ת”א שַם אֶמֶש (יום ראשון – 6 במארס 2016) בכיס הקטן שלו את שני שחקני מכבי ת”א טיילור רוצ’סטי (משתכר 1.1 מיליון דולר בעונת 2016 – 2015) ואת גל מקל (משתכר 600000 דולר בעונת 2016 – 2015), כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד. הפועל ת”א של שרון אברהמי מעוררת חשק לצפות בה בשידורי הטלוויזיה העתידיים. יחד עם זאת ברור ש- שידורי הכדורסל הישירים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורסל בערוץ 1 מאבדים שוב גובה. השידור הישיר בערוץ 1 לפני שבוע קריית גת – הפועל ירושלים צבר מִדְרוּג עלוב % 1.9. לפני שבועיים צבר השידור הישיר של ערוץ 1 במשחק הפועל אילת – הפועל ירושלים גם כן מִדְרוּג מחורבן של % 1.8. עוד קודם לכן השידור הישיר של מכבי ת”א – מכבי ראשל”צ בערוץ 1 התרומם קמעא ל- % 3.2, אולם השידור הישיר בערוץ 1 של המשחק הפועל ת”א – מכבי אשדוד/באר טוביה לפני כ- שלושה שבועות חזר לסורו וצבר מִדְרוּג מגוחך של % 2.2. ועכשיו הגיע תורו של השידור הישיר בערוץ 1 של הדרבי התל אביבי, מכבי ת”א – הפועל ת”א 84:68, שהיה אמור לשאת פוטנציאל של לפחות % 10.0 רייטינג, צבר בפועל רק % 4.3. המִדְרוּג בדיון בהפסקה שבין שתי המחציות בעת שהפועל ת”א הובילה 40:29 התרסק בגובה נמוך של % 3.0. גם מפני שהמנחה הוא דַל בדמותו של עמית הורסקי והפנל שלו ש- מורכב משני אישים כל כך לא מעניינים, אהרון ווייסברג ושחקן העבר של הפועל ת”א עמוס פרישמן. ערוץ 1 משקיע יותר מ- 6.000000 (שישה מיליון) שקל זכויות שידורים בעונת 2016 – 2015 בשידורים הישירים השבועיים שלו את המשחקים המרכזים בליגת העל הישראלית בכדורסל. עלות שידור ישיר כולל זכויות שידורים לרבות הוצאות ההפקה מסתכמות בכ- רבע מיליון שקל (250000) שקל. הרייטינג השבועי המגוחך שמפיק ערוץ 1 בתקופה האחרונה מעיד כי הכדורסל הישראלי על מרכיביו השונים איננו מרתק ולא מעניין דיו. אלמלא הימצאותה של מכבי ת”א בסביבה היה צונח המדרוג השבועי מתחת ל- % 1.

אני רואה את ה- Roller Credits רץ בתחתית המסך בסיום השידור הישיר של משחק התבוסה מכבי ת”א – הפועל ת”א 84:68, בו מעניקה הפועל ת”א Knock out ומשכיבה אותה פרקדן על זירת העץ, ומבחין שעורך המשדר הוא יגאל שמעוני, המפיק שלו הוא יונתן קנלר, והבימאי של שניהם הוא ג’אמאל סובחי. לא ברור כיצד האנשים הנ”ל מסכימים להיות חתומים על מוצר טלוויזיוני כה דַל שבו ה- Audio של צוות השידור איננו מדביק את קצב ה- Video. אין זאת זכותו של ערוץ 1 להפגין את דלותו על הפרקט ביד אליהו גם אם הוא ניצב בימים אלה בעֵת דמדומים. להיכן נעלם ששי אפרתי, מי שהיה המפיק והעורך מספר אחת וגם המנהל המצוין בעבר הלא רחוק של חטיבת הספורט בערוץ 1 ?

פרפרת 1 : אלי סהר מהעיתון “ישראל היום”.

טוב שנזכרת (!) עם הפוסט שלך, “המריחה הגדולה”באיכות ענייניו של מנהל קבוצת מכבי ת”א ניקולה ווייצ’יץ’ (“ישראל היום”, ביום ראשון – 6 במארס 2016).

פוסט מס’ 777 נחקר ונכתב בהשראת קֹהֶלֶת בן דוד מלך ירושלים ובהשראת ספרה של ברברה טוכמן “מצעד האיוולת”. פוסט מס’ 777. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב-21 בנובמבר 2018.

סוף הפוסט מס’ 777 שנועד לאנשים חושבים. כל הזכויות שמורות. ראה המשך הדיון בפוסט מס’ 778.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *