פוסט מס’ 779. 1. בָּרוּךְ קְרָא חוקר ב-“הַמָקוֹר” בערוץ 10 (יום שני-26 בנובמבר 2018) חקירה מָרָה את פעילותם הנרפית, הַמִתְּרָפֶּסֶת, העלובה, וגם שִקְרִית ביודעין של עיתונאי החדשות באתר האינטרנט “וואלה” (Walla) בנושא “תיק 4000” בשנים שבין 2013 ל-2016. (להלן טקסט קישור והבהרה של ברוך קרא:”…במהלך התקופה הזאת היחסים בין בני הזוג אלוביץ’ לבני הזוג נתניהו הלכו והתהדקו. אלוביץ’ היה זקוק מאוד לנתניהו. נתניהו מהר מאוד התברר היה יכול גם הוא להרוויח מהקשר עם אלוביץ. כך למעשה נולד התיק המכונה “תיק 4000”). ובכן, מדובר באנשים צעירים (אבל בוגרים) עובדי “וואלה” שמעלו בשליחותם ו-הפכו מרצון ל-משת”פים של ההנהלה שלהם (לא בעל כורחם), אנשים צעירים דוֹר העתיד שלנו שהתחפשו לעיתונאים, ובהכרה מלאה וביודעין באמצעות עיתונות אֲפֵלָה ונַכְלוּלִית הוליכו שוֹלָל במשך שלוש שנים את הקוראים שלהם. עדויותיהם של עיתונאי אתר “וואלה” על הנעשה במערכת העיתונאית שלהם כפי שהם מסרו אותן עכשיו ל-בָּרוּךְ קְרָא, אלה של אבנר בורוכוב + אמיר תיבון + גלי גילת + אבי אלקלעי, הן יותר מ-מזעזעות ויותר מ-דרמטיות. מדובר בחבורת משת”פים צעירים חסרי מינימום כבוד אישי ומקצועי, רְווּיֵי תירוצים, שבסופו של עניין נכנעו ו-הוֹנוּ את ציבור הקוראים שלהם בנימוק מחורבן שההנהלה שלהם היא שאילצה אותם לנהוג כך ו-כפתה עליהם לעשות כך. מדובר בהונאה עיתונאית ביודעין חסרת תקדים בהיקפה ובמִשְכָה (3 שנים) של הַדֶרֶג העיתונאי באתר “וואלה” הנוגעת למידע אודות “תיק 4000” בו מעורבים עד צוואר איש העסקים שאול אלוביץ’ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. זאת עיתונאות בלתי מתקבלת על הדעת. שום נִימוּק ואף תֵּירוּץ אינם יכולים להצדיק התקפלות כזאת ו-ירידה כזאת על הברכיים של עִיתּוֹנָאֵי “וואלה”, ו-וויתור טוטאלי על עקרונות של עיתונאות אמיצה, עיתונאות אמת, ו-עיתונאות בעלת יושרה במסווה של תירוץ כי ההנהלה שלהם הכריחה אותם. רוֹש ולַעֲנָה. 2. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור הוא המודח הראשון בהיסטוריה של השידור הציבורי ע”י ממשלת ישראל ב-2005 בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. 3. צבי שרף מאמן הכדורסל המודח של מכבי ראשל”צ פלוס אריה מליניאק + מוסד השדרות ופרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1. פוסט מס’ 779. הועלה לאוויר ביום רביעי-28 בנובמבר 2018. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס’ 779.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג לא נכתב למטרות רווח ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : היו לי די והותר רגעי תהילה טלוויזיוניים. אינני זקוק לשוּם מוֹנִיטִין.

הערה 4 : הַבְּלוֹג הזה הקרוי, yoashtvblog.co.il, הוא בלוג עצמאי בשטח ואשר נעדר לחלוטין תשתיות ויחסי ציבור ופִרסום. ה- Rating שלו נובע משיטת השיווק הישנה והפשוטה ביותר ההיא המוכרת לכולם, העברת מסרים מפֶּה לאוֹזֶן. 

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 779. הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 בנובמבר 2018.

——————————————————————————————–

פוסט מס’ 779. 1. בָּרוּךְ קְרָא חוקר ב-“הַמָקוֹר” בערוץ 10 (יום שני-26 בנובמבר 2018) חקירה מָרָה את פעילותם הנרפית, הַמִתְּרָפֶּסֶת, העלובה, וגם שִקְרִית ביודעין של עיתונאי החדשות באתר האינטרנט “וואלה” (Walla) בנושא “תיק 4000” בשנים שבין 2013 ל-2016. (להלן טקסט קישור והבהרה של ברוך קרא:“…במהלך התקופה הזאת היחסים בין בני הזוג אלוביץ’ לבני הזוג נתניהו הלכו והתהדקו. אלוביץ’ היה זקוק מאוד לנתניהו. נתניהו מהר מאוד התברר היה יכול גם הוא להרוויח מהקשר עם אלוביץ. כך למעשה נולד התיק המכונה “תיק 4000”). ובכן, מדובר באנשים צעירים (אבל בוגרים) עובדי “וואלה” שמעלו בשליחותם ו-הפכו מרצון ל-משת”פים של ההנהלה שלהם (לא בעל כורחם), אנשים צעירים דוֹר העתיד שלנו שהתחפשו לעיתונאים, ובהכרה מלאה וביודעין באמצעות עיתונות אֲפֵלָה ונַכְלוּלִית הוליכו שוֹלָל במשך שלוש שנים את הקוראים שלהם. עדויותיהם של עיתונאי אתר “וואלה” על הנעשה במערכת העיתונאית שלהם כפי שהם מסרו אותן עכשיו ל-בָּרוּךְ קְרָא, אלה של אבנר בורוכוב + אמיר תיבון + גלי גילת + אבי אלקלעי, הן יותר מ-מזעזעות ויותר מ-דרמטיות. מדובר בחבורת משת”פים צעירים (אבל בוגרים) חסרי מינימום כבוד אישי ומקצועי, רְווּיֵי תירוצים, שבסופו של עניין נכנעו ו-הוֹנוּ את ציבור הקוראים שלהם ב-“תיק 4000” בנימוק מחורבן שההנהלה שלהם היא שאילצה אותם לנהוג כך ו-כפתה עליהם לעשות כך. מדובר בהונאה עיתונאית ביודעין חסרת תקדים בהיקפה ובמִשְכָה (3 שנים) של הַדֶרֶג העיתונאי באתר “וואלה” הנוגעת למידע אודות “תיק 4000” בו מעורבים עד צוואר איש העסקים שאול אלוביץ’ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. זאת עיתונאות בלתי מתקבלת על הדעת. שום נִימוּק ואף תֵּירוּץ אינם יכולים להצדיק התקפלות כזאת ו-ירידה כזאת על הברכיים של עִיתּוֹנָאֵי “וואלה”, ו-וויתור טוטאלי על עקרונות של עיתונאות אמיצה, עיתונאות אמת, ו-עיתונאות בעלת יושרה במסווה של תירוץ כי ההנהלה שלהם הכריחה אותם. רוֹש ולַעֲנָה. 2. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור הוא המודח הראשון בהיסטוריה של השידור הציבורי ע”י ממשלת ישראל ב-2005 בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. 3. צבי שרף מאמן הכדורסל המודח של מכבי ראשל”צ פלוס אריה מליניאק + מוסד השַדָּרוּת ופרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1. פוסט מס’ 779. הועלה לאוויר ביום רביעי-28 בנובמבר 2018. כל הזכויות שמורות.

פרפראות.

א. עיתונאי ערוץ 10 מתן חודורוב + ליאור קינן + רביב דרוקר + ברוך קרא ממשיכים לחשוף ולהציג את ישראל בדיווחים התיעודיים העיתונאים שלה כמדינת פארטאץ’ רוויה חטאים, פשעים, טעויות, תכנונים מעוותים, מדיניות מפוקפקת נטולת בדיקה ובקרה בטרם ביצועה, ו- 1001 שגיאות מוּסָר כאילו אקראיות. יבורכו האנשים העיתונאים האלה המאיישים את חברת החדשות של ערוץ 10.

ב. ראיתי והאזנתי לריאיון שערך רפי רשף ב- “אינטימי” בערוץ 10 (יום שני – 26 בנובמבר 2018) עם אדם יקר ואישיות נדירה במקומותינו, חיים “ג’וּמֵס” אורון איש קיבוץ להב. הזדהיתי עמו. לפתע חשבתי לעצמי כמה האיש הזה, המנהיג הזה, האיש הישר, היקר, וההגון הזה חיים “ג’וּמֵס” אורון חסר לי בנוף הפוליטי הֶעָכוּר של מדינתי, מדינת ישראל.

ג. רוצו להתבונן בדו קרב על אליפות העולם בשחמט המתנהל בימים אלה בלונדון בין שני אנשים חכמים, אלוף העולם הנוכחי הנורווגי מגנוס קארלסן (Magnus Carlsen, בן 27) לבין הטוען לכתר האמריקני – איטלקי פאביאנו קארואנה (Fabiano Caruana, בן 26). 12 הקרבות הראשונים בקצב רגיל (100 דקות לכל אחד מהיריבים פלוס 30 שניות תוספת / Increment לכל מסע) הסתיימו בתיקו. הערב מתחילים ארבעת קרבות ההכרעה בקצב מהיר, 25 דקות לכל מתחרה פלוס בונוס 10 שניות לכל מסע. אם גם ארבעת הקרבות האלה בשחמט מהיר יסתיימו בסיכומם בתוצאת תיקו, אזי יידרשו עשר קרבות של שחמט בָּזָק בקצב של 5 דקות לכל יריב פלוס 3 שניות בונוס לכל מסע. אם תשעת קרבות הבזק הללו יסתיימו בסיכומם בתוצאת תיקו, אזי ייערך קרב עשירי “ארמאגדון” אחרון, מכריע, וגורלי “אף הוא בָּזָק, בו אלוף העולם מגנוס קארלסן ישחק ב- לבן ולרשותו 5 דקות פלוס 3 שניות בונוס לכל מסע מול פאביאנו קארואנה שישחק ב- שחור ולרשותו 4 דקות פלוס 3 שניות בונוס לכל מסע. הדו קרב הזה על אליפות העולם בשחמט מועבר בשידורים ישירים באינטרנט באתר השחמט האמריקני המדהים בכישרונו ויכולותיו, הקרוי ICC. רוצו לצפות ולהחכים. 

ד. עונג צרוף להאזין לשדרן רדיו גלי צה”ל ערן אליקים מגיש את התוכנית היומית שלו “ארבע אחר הצהריים” רצופת השירים הישראליים שלו. מדובר ביופי של מגיש רהוט, בעל קול רדיופוני נעים, ובקי בחומר.

ה. ב-גזרת אנה ארונוב. הרקדנית הרווקה בת 36 בעלת מוניטין ממשיכה לעשות אודישנים לתריסר גברים מביניהם היא אמורה לבחור לעצמה את המתאים ביותר. ריבוי אודישנים גורם בסופו של דבר לפיצול הרגש. זה דבר אחד והפחות חשוב. הדבר השני והחשוב באמת הוא שלא ניתן להגיע לאינטימיות וחושניות מול מצלמות הטלוויזיה שעוקבות אחרי כל צעד ושעל של אנה ארונוב ואחרי כל מילה ושפת הגוף שלה. מדובר בקולנוע דמיוני ולא בסצנות אמת אלא בהתבוננות מציצנית של הציבור בתמונות לא רק לא גמורות אלא מזויפות. אנה ארונוב משוחחת עם הפרטנרים שלה אודות יציבות נפשית ומספרת להם לעיני המצלמות שהיא נכוותה בעבר. היא לא מהססת לחשוף מול אחד המועמדים באחד האודישנים את חולשות הפחד שלה להיכשל באהבה. מדובר בתוכנית טלוויזיה יומרנית ו- מגוחכת. לאנה ארונוב כמו לנבחנים באודישנים שלה אין שום סיכוי לייצר רגעים אינטימיים של אהבה וחושניות לנוכח עדשות מצלמות הטלוויזיה. אין דבר כזה אהבה רק במילים ללא חושניות. אין דבר כזה אהבה ללא נגיעה, ללא מגע של גבר באישה וללא ליטוף של האישה את הגבר, אין דבר כזה אהבה ללא התנשקויות, אין דבר כזה אהבה ל-לא מבטי עיניים חודרים ושפתיים אִילְמוֹת, אין דבר כזה אהבה ללא דחף הקסם של הצורך ב-פְלִרְטוּט ושיתוף חושי הטעם, הריח, המישוש, והנגיעה, אין דבר כזה אהבה ללא קשר נפשי וגופני, אין דבר כזה אהבה נעדרת כמיהה לקשר נפשי וגופני, אין דבר כזה אהבה שאין בתוכה משיכה ליופי ואסתטיקה חיצונית (וגם פנימית), אין דבר כזה אהבה ללא מַגְנֶט גופני – סקסואלי דו צדדי, כזה ששני השותפים אינם רוצים ולא יכולים לעמוד בפניו, ואשר קרויה בשפת הפסיכולוגים “מתח מיני”. אנה ארונוב יכולה לכַלוֹת עם אנשי האודישנים שלה עוד ועוד בקבוקי יין אָדוֹם יבש, לשְתּוֹת שוב ושוב כוסות יין לָבָן יבש, ולכבס עמם אין ספור מילים אודות עניינים ברומו של עולם וגם בתחתיתו. בהיעדר אינטימיות, תשוקה, חושניות, יופי, ומשיכה דו צדדית נפשית גופנית בלהט, אולם בהסתר ללא פנסי התאורה ובלעדי מצלמות הטלוויזיה, אנה ארונוב שוב נידונה לכישלון. אין לה שום סיכוי.

ו. ניצחונה הערב של מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו על הקבוצה הגרמנית באיירן מינכן בשיעור 71:95 במסגרת המחזור ה- 10 ב- Euroleague (יום חמישי – 29 בנובמבר 2018, שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים), הוליד פרץ של רגשות שמחה. לפתע התעוררו תקוות ומאוויים חדשים ביציעי ההיכל וגם מאחוריהם. אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים רק שכחו לספר לצופיהם שקבוצת הכדורסל הגרמנית באיירן מינכן שווה ביכולתה לקבוצת הכדורסל של אליצור אשקלון. אם כך עוֹד חֲזוֹן לָמוֹעֵד, עוֹד רָב הַדֶרֶךְ, ועוֹד רַבָּה הַמִלְחָמָה.          

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674. רביב דרוקר וברוך קְרָא שני אנשי “המקור” מהווים את יחידת המחץ הטלוויזיונית של חברת החדשות של ערוץ 10. פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674.

נושא המחקר של “המקור”: “אתר הבית וואלה ! תיק 4000 : האנשים שהיו שם מדברים”.

שודר בערוץ 10 בתאריך: יום שני – 26 בנובמבר 2018.

טקסט קישור והבהרה של ברוך קרא הנוגע לנושא הנחקר הנ”ל המדובר, “אתר הבית וואלה ! תיק 4000 : האנשים שהיו שם מדברים” : “…במהלך התקופה הזאת היחסים בין בני הזוג אָלוֹבִיץ’ לבני הזוג נתניהו הלכו והתהדקו. אָלוֹבִיץ’ היה זקוק מאוד לנתניהו. נתניהו מהר מאוד התברר היה יכול גם הוא להרוויח מהקשר עם אלוביץ’. כך למעשה נולד התיק המכונה “תיק 4000”.

זה נכון. “המקור” של ערוץ 10 היא תוכנית תחקירים טלוויזיונית חיונית ו-מצוינת של חברת החדשות של ערוץ 10, תיעוד משגשג ברמה של שומרי הסף, אותה מובילים בהצלחה כבר זמן רב שני העיתונאים שדרני הטלוויזיה רביב דרוקר וברוך קרא. וויזואליית הפתיחה של תוכנית “המקור” האחרונה, “אתר הבית וואלה! תיק 4000: האנשים שהיו שם מדברים” (יום שני – 26 בנובמבר 2018) הייתה רפויה למחצה. בעוד ברוך “ברוכי” קְרָא יושב זקוף ורענן מול צופיו, גֵוֹו יָשָר, וכתפיו משוכות לאחור נחשף רביב דרוקר יושב לידו עייף כשכתפיו שמוטות, גֵוֹו כפוף, והוא נראה כאילו מנותק. מצלמות הטלוויזיה אינן יודעות לבלף, הן מדגישות על נקלה את היתרונות והחסרונות של הנוכחים ב- Frame הצילום. האחד מַתוּח. השני שַחוּח. בימאי “המקור” היה חייב להתערב, להעיר לרביב דרוקר, ולתקן את יציבתו בטרם הוא מעלה אותו לאוויר. 

טקסט תמונה : יום שני – 26 בנובמבר 2018. רביב דרוקר (מימין, שחוח וכתפיו מכונסות) וברוך קרא (משמאל, זקוף וכתפיו משוכות לאחור) שני אנשי “המקור” מהווים כבר במשך זמן רב את יחידת המַחַץ הטלוויזיונית של חברת החדשות של ערוץ 10. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ 10). 

והיה עוד פגם תכני בולט מאוד נוכח מכלול ההפקה וכינוס מרואייני “וואלה” : מערכת ההפקה של “המקור” בראשות ברוך קרא והתחקירן נדב גליק שכנעה את חבורת העיתונאים הצעירים (אבל בוגרים) של “וואלה” להודות בפרהסיה כי הם חבורת ז’ורנליסטים לא כֵּנִים ברמה של נוכלים. עיתונאים צעירים (אבל בוגרים) שמעלו בשליחותם העיתונאית ו-עשו ביודעין יד אחת עם ההנהלה שלהם בחקירת “תיק 4000”, על מנת לשרבב לדיווחיהם אינפורמציה שקרית שתי וערב עשויה “Camouflage”. עיתונאים צעירים (אבל בוגרים) שהרכיבו אינפורמציה עיתונאית עשויה אחיזת עיניים. עיתונאים צעירים (אבל בוגרים) שהפיקו ביודעין מֵידָע שעוסק בהסוואה משמעותית של עניין כלשהו, הלא הוא “תיק 4000”. עיתונאים צעירים (אבל בוגרים) שחברו איש לרעהו, נועדו יחדיו, ועשו יד אחת כדי להטעות ולרמות את ציבור הקוראים שלהם בכל הנעשה ב- “תיק 4000” בשנים של 2016 – 2013. רשימה ארוכה של עיתונאי “וואלה” הודו בפני המצלמה והמיקרופון של ברוך קרא באמצעות ניסוחים, התפלפלויות, ודברים פתלתלים כי במשך שלוש שנים הם בגדו ביודעין בעקרונות העיתונאיים של עיתונאות אֶמֶת בעלת יוֹשְרָה, ונימקו זאת מהסיבה כי ההנהלה שלהם היא זאת שהכריחה אותם לנהוג כך ולעשות כך. בּרוּךְ קְרָא עיתונאי עַל בחברת החדשות המצוינת של ערוץ 10 ראוי להערכה אולם גם לתמיהה : כיצד קורה הדבר שלאורך כל תוכנית “המקור” הזאת שעסקה ב- “אתר הבית וואלה! תיק 4000: האנשים שהיו שם מדברים”, הוא בָּרוּךְ קְרָא איננו שואל איש ואישה מהמרואיינים שלו אותם אנשי החדשות האלה של אתר “וואלה”, את השאלה המתבקשת הזאת, שכל צופה שואל את עצמו, כלהלן : “…הֵי, רק רגע אחד אנשים צעירים, כיצד זה הסכמתם ביודעין לערבב מידע שקרי באינפורמציית אמת ולקיים במו ידיכם עיתונאות כה מסואבת ? מדוע לא עליתם על הבריקדות ? מדוע לא הנחתם את המפתחות על שולחן ההנהלה שלכם ? מדוע לא קמתם ממושבכם ולא הלכתם מייד הביתה…וגם, מה אתם רואים כשאתם ניצבים מול המראה שלכם כשאתם מצחצחים שיניים בבוקר…?”

תמוה מאוד כיצד עיתונאי עַל ברמה של בָּרוּך קְרָא עושה (אולי) Deal עם עיתונאים צעירים (אבל בוגרים) שהם כמעט נוכלים ששַמים ביודעין דברי שֶקֶר בתוך עיתונאות אֶמֶת, ומרמים ביודעין ובכוונה תחילה את הציבור במשך שלוש שנים במסווה של תירוץ מחורבן שההנהלה שלהם הכריחה אותם, מבלי שהוא משרטט בפניהם חֲזוֹר ושַרְטֵט את השאלה הברורה שכל צופה טלוויזיה שואל אותה בביתו הפרטי, “כיצד העזתם לנהוג כך ? מדוע לא הנחתם את המפתחות על שולחן ההנהלה שלכם ? למה לא נטשתם את קֵן העיתונות הרקוב של “וואלה” ? למה לא הלכתם מיד הביתה ?”  הצפייה בתחקיר העיתונאי הזה, “אתר הבית וואלה! תיק 4000: האנשים שהיו שם מדברים”הייתה קשה ועוררה מחשבות נוגות אודות עיתונאים ישראליים צעירים (אבל בוגרים) שעושים מעֵין מעשה זִמְרִי ומבקשים שכר כ- פִּינְחַס. לא מובן לי כיצד בָּרוּך קְרָא איננו שואל איש ואישה מהם, עיתונאי ועיתונאית מחבורת “וואלה”, לאורך כל התוכנית  את השאלה ההכרחית והמתבקשת הזאת : “מדוע שיתפתם פעולה ביודעין עם ההנהלה שלכם עם אילן ישועה ואבי אלקלעי ? מדוע אילן ישועה ואבי אלקלעי נכנעו לצווים החנפניים של שאול אלוביץ’ ? מדוע לא קמתם והלכתם מייד מאתר התועבה הזה של חדשות “וואלה ?”. שֶמָא בָּרוּך קְרָא נתבע לשלם אולי מחיר הפקתי יקר בתמורה, כלומר, זימון מרואיינים צעירים שיודו בפניו כי מעלו בתפקידם העיתונאי, אולם התנו את פגישתם עמו בתנאי שלא ישאל אותם את השאלה המכרעת המתבקשת הזאת, כלהלן, “…אם כך אנשים צעירים אבל בוגרים כיצד זה לא נטשתם את מושבכם ולא הלכתם לביתכם, ומדוע לא התפטרתם…?”. אינני יודע אם הייתה עסקה כזאת בין בָּרוּךְ קְרָא ל-מרואיינים שלו, ו-זה גם לא כל כך חשוב. חשוב ו-ברור כי עיתונאי אתר “וואלה” הפרו ברגל גסה את הציווי התנ”כי ההוא, את המליצה השירית הנפלאה הכתובה, את האמת לאמיתה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א’ בספר תהילים, ו-אומרת, כלהן : “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”.  ואח”כ הם מפרים עוד ציווי תנ”כי כפי שכתוב בספר “מִשְלֵי” ב- פרק י”א פסוקים 10 ו- 11, “…בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלוֹץ קִרְיָיה וּבַאֲבוֹד רְשָעִים רִינָה. בְּבִרְכַּת יְשָרִים תָּרוּם קֶרֶת וּבְּפִי רְשָעִים תֵּיהָרֵס…”.  בָּרוּךְ קְרָא נראה לי לפתע אמביוולנטי וכמעט יוצא חָשוּד עצמו . כיצד דווקא הוא מתאפק ולא שואל איש ואישה מהם את השאלה המכרעת והמתבקשת בכל הדיווח המקיף הזה, “…רק רגע אחד, מדוע הסכמתם במשך שלוש שנים ביודעין לשמש משת”פים…??? כיצד בחרתם ביודעין להשתכשך ב-מַדְמֵנָה המחורבנת הזאת בראשות אילן ישועה ואבי אלקלעי…???”

מעשיהם הנואלים של עיתונאי אתר “וואלה” בעידן שאול אלוביץ’ בשנים 2016-2013 הם סִינוֹנִים מוחלטים ל-התרחשות המחורבנת ההיא ושתיקתם ההיא של עיתונאי רשות השידור ההם בשנים 2005-2002 בעידן המנכ”ל ההוא יוסף בר-אל המושחת ונותן שוחד מסך. התנהגויות שליליות תואמות ו-נרדפות שאינן באות בחשבון בחייה של מדינה חופשית בעלת חירות ודמוקרטית. כזכור הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בסופו של דבר ב-2 במאי 2005 את יוסף בר-אל מכיסאו הרם בגין שחיתות ושוחד מסך וסילקה אותו לעַד מעבר לשוליים של השוליים של השידור הציבורי. עדויותיהם של עיתונאי אתר “וואלה” על הנעשה במערכת העיתונאית שלהם כפי שהם מסרו אותן ל-בָּרוּךְ קְרָא, אלה של אבנר בורוכוב + אמיר תיבון + גלי גילת + אבי אלקלעי, הן עבורי יותר מ-מזעזעות ויותר מ-דרמטיות. 1000 נורות אדומות נדלקו עכשיו ומזהירות את החברה הישראלית מפני הרס וחורבן של חופש המחשבה וחירות הכתיבה. בלעדיהן אין תקומה לדמוקרטיה. חציתי זה מכבר את העשור ה-9 של חיי. אין לי שום חשק ורצון לאבד את האמון שלי בעתודות הנוער והדוֹר הצעיר שלנו במדינת ישראל. אסיים ו-אוֹמָר כך לכלל הדוֹר הצעיר שלנו : אל תחששו לעלות על הבריקדות כשצריך להילחם נגד שלטון מושחת. לא בנשק, אלא בכוח יוֹשְרָת המרץ האנושי שלכם ותנופת רוחכם הצעירה ובאמצעות שימוש בערכי הַאֶמֶת של צֶדֶק ומוּסָר. אל תוותרו. אל תרדו על בִּרכֶּיכֵם בפני איש, בפני אף אחד, בפני שום פיגורה בעד שום מחיר בעולם.

המערכת העיתונאית של “וואלה” על שלל עיתונאיה הייתה מודעת היטב לסבך האינטרסים של בעל הבית שלה מר שאול אלוביץ’ ועל השחיתות המתנהלת בתוך ביתם במשך שלוש שנים מתחת לאָף שלה, אולם שתקה ומילאה פיה מים ביודעין. חקירת משטרת ישראל היא שהביאה לממצאי “תיק 4000” ועשתה בשבילם את העבודה. לא עיתונאי “וואלה” עשו אותה עבור עצמם ובעבור קוראיהם. הם עיתונאי “וואלה” בסך הכל תפשו טרמפ. עיתונאי “וואלה” האלה בגדו בכל ערכי עיתונאות כֵּנָה, אחראית, ובעלת יושרה והתירו לקו המקביל שלהם לחצות את את הקו המקביל של השלטון שלהם. כידוע, אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. העיתונאים הצעירים של “וואלה” הם כנראה אנשים נבונים ומשכילים שהיו אמורים להיות אנשים יישרי דרך וזקופי קומה, אולם ביוזמתם הם וביודעין השליכו מעליהם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני. הם, עיתונאי “וואלה” חדלו ביודעין במשך שלוש שנים בין 2013 ל- 2016 להתייחס בביקורתיות אל סביבתם שלהם והסכינו מרצון עם רעיון מפקדיהם לשים דבר שקר בתוך דבר אמת כאילו מדובר במציאות מובנת מאליה. מדובר בפשע וניוון מוסרי שאין עליהם סליחה והם חופפים את הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באשמת שחיתות ומתן שוחד מסך. עיתונאי ערוץ 1 ועיתונאי רדיו “קול ישראל” ידעו היטב כי מנכ”ל רשות השידור היָרוּד והעלוב שלהם יוסף בר-אל מנהל מבראשית ולאורך שלוש השנים שבין 2002 ל- 2005 מדיניות תככים מתוכננת של שחיתות ונתינת שוחד מסך, אולם בחרו לשתוק ולהעלים עין. הם בחרו להתחפר במַדְמֵנָה הפרטית שלהם במשך שלוש שנים ההן בין 2002 ל- 2005, הפכו למשת”פים, עשו יד אחת עם המנהיג המחורבן שלהם, והפיקו עיתונאות אֲפֵלָה (לא כּוּלָם, רוּבָּם) למען משלם האגרה המממן הציבורי שלהם. עיתונאי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” יָדְעוּ יָדוֹעַ הֵיטֵב כי יוסף בר-אל עוד בעת היותו רק מנכ”ל רשות שידור מיועד ו-בטֶרֶם נבחר למשרה הרמה, הצהיר ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית “מעריב גב’ שרי מקובר קבל עם ועולם, כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יורה לו לעשות, אולם אותם העיתונאים ההם, כמעט כולם שם, נותרו לשבת על כיסאם, כאילו אין הדבר נוגע להם. ואז באה ממשלת ישראל ועשתה את העבודה בעבור אותם העיתונאים המשת”פים ההם של ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל (לא כולם, רובם). ב- 2 במאי 2005 הודח מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו ע”י ממשלת ישראל (בתמיכת היועץ המשפטי שלה מֶנִי מָזוּז), וסולק מעבר לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי ז”ל ההוא.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון “מעריב” מתאר סצנה משיחית. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר על עצמו : “אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך”, והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית כ-ישראל: “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ”ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך “ניקוי ראש” בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סִילְבָן שָלוֹם וצָחִי הַנֶגְבִּי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז מפני שאמו של צחי הנגבי גב’ גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב’ ג’וּדִי מוֹזֶס-נִיר-שָלוֹם עבדו ברדיו “קול ישראל. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה הפוליטי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. (באדיבות העיתון “מעריב”).

באביב 2002 בטרם הדחתו של מנכ”ל רשות השידור הזמני רן גלינקא ובשעה שיאיר אלוני שימש אז מ”מ מנהל ערוץ 1 לצידו של רן גלינקא, הייתי אמור לחתום על חוזה עבודה אישי ולשרת את מכורתי עד אולימפיאדת בייג’ינג 2008 ועד בכלל. וויתרתי לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור. עבדתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז 1971 תחת ניהולם ו- מנכלותם של שמואל אלמוג, יצחק לבני, יוסף “טומי” לפיד, אורי פורת, אריה מקל, מוטי קירשנבאום, ושוב אורי פורת, ואחריו רן גלינקא (וכ- מנווט, עורך ומפיק, ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז 1980). לא הסכמתי לעבוד תחת ניהולו המופרך של איש כל כך עלוב בשם יוסף בר-אל. סירבתי לסור לפקודותיו של מי שהתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי. החלטתי לפרוש לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בסתיו 2002 בגין מינויו של אותו יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, הייתה לאלתר וסופית. שילמתי אולם יכולתי להֵישִיר מבט מול המראה ולהלך זקוף בחיק משפחתי יחדיו עם רעייתי, ילדיי, ונכדיי. אף פעם לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שכך תגיע לקיצה תרומתי לשידור הציבורי בתום 32 שנות שירות.

זה היה אוסף של צירוף מקרים : ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ”ל יוסף בר-אל גילוי דעת בפרהסיה בעיתון “ידיעות אחרונות”, בו הכריז ואני מצטט אותו כהאי לישנא, “…הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי…”, שלח לי אלכס גלעדי מכתב בנושא הנדון טקסט תקווה, חוות דעת שוֹנָה אודותיי. הנה היא כלשונה [1].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי מנהל מח’ הספורט, הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים. עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה, אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

alex 1

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ואומר ואוסיף, “בכל הזמנים”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמוה גם כיצד רינו צרור עיתונאי העַל של רדיו גלי צה”ל (יום שלישי – 27 בנובמבר 2018) מתגלה לפתע כאחד שלא שורף גשרים. הוא תוקף את מרואייני “וואלה” של בָּרוּך קְרָא, אולם נזהר שלא לתקוף את בָּרוּךְ קְרָא עצמו, משהו כלהלן : “…מר בָּרוּךְ קְרָא מדוע אתה לא שאלת את חבורת עיתונאי “וואלה” כיצד הסכימו האנשים הצעירים האלה להתחפש לעיתונאים במשך שלוש שנים בין 2013 ל- 2016, ולפרסם ביודעין שקרים על גבי שקרים…??? הרי מדובר בהונאה ביודעין של הציבור, מדובר בהסתרה ביודעין של מידע אמת מהציבור במסווה שההנהלה של “וואלה” הכריחה אותם להתנהג כעיתונאים נוכלים, כיצד הם לא מתביישים להסתובב כאן ברחובותינו עם לחיים אדומות מבושה…??? כיצד הם לא התפטרו מייד…??? למה הם לא ברחו מהמדמנה הטובענית והמחורבנת הזאת מייד על פי כל צַו של מצפון ישר…??? מדוע הם לא עלו על הבריקדות…???היכן מסתדרת האמת העיתונאית שלהם וכבודם האישי עם תרבות חיי השקר שהם הסכינו עמה…???”. חיש מתברר כי מי שעשה את העבודה עבור עיתונאי “וואלה” הם חוקרי משטרת ישראל שהעלו מן הָאוֹב את מעשי השחיתות הנבזיים של “תיק 4000”, ולא העיתונאים החוקרים של חדשות “וואלה”.

טקסטים : אתר הבית וואלה! News, תיק 4000: האנשים שהיו שם מדברים”. עולה מסך ערוץ 10 ומתרומם לשמיים ביום שני – 26 בנובמבר 2018, וחושף את עיתונאיה הצעירים (אבל הבוגרים) של חדשות “וואלה” הופכים מבחירה וביודעין למשת”פים של ההנהלה שלהם. החבר’ה האלה מייצרים ביודעין בשנים 2016 – 2013 עיתונות אפלה במסווה של תירוץ כי ההנהלה שלהם היא שהכריחה אותם לעשות כך ולהתנהג כך. “רוֹש ולַעֲנָה” לוחש הַמְלֶט ל-אוֹפֶלְיָה ומתכוון לעיתונאי “וואלה”.

הערה שלי : מוטלת חובה על כל אזרח במדינת ישראל לצפות בתוכנית זאת של המקור” הקרויה, אתר הבית וואלה! News, תיק 4000: האנשים שהיו שם מדברים”.

רביב דרוקר (בתנופה, ובמצב רוח טוב) : ערב טוב לכם מה העניינים ברוכי ?

ברוך קרא (גם הוא חייכני) : וואלה…

רביב דרוקר : יפה…

ברוך קרא : יפה…

רביב דרוקר : יש כידוע שתי גישות לסיפור של אתר האינטרנט “וואלה” והקשר למשפחת נתניהו. אחת אומרת מה אתם מבלבלים את המוח, כל פוליטיקאי רוצה סיקור טוב, בסוף גם “וואלה” היה קָשֶה עם ראש הממשלה…הגישה השנייה אומרת : מדובר בתיק השוחד הכי חזק נגד ראש הממשלה.

ברוך קרא : אז כדי להבין בדיוק מה התרחש שם ב-“וואלה” בין השנים 2013 עד 2016, האם מה שהתרחש שם הוא רגיל סטנדרטי, כמו שאתה אומר, ו/או מה שנראה יותר כמו ניסיון להנחית עיתונות אפלה בשל אינטרסים זרים. הלכנו לאנשים שהיו שם, העיתונאים הכתבים, אנשי הדסק, אנשי מערכת החדשות, וגם העורך הראשי. הבאנו מיסרונים ומיילים רבים ובעזרתם בנינו שיחזור, אני חושב די מדויק של התקופה שבמרכז חקירת השוחד נגד נתניהו. הנה הכתבה שהכנתי יחד עם העורך עידו תמרי ועם התחקירן נדב גליק. 

נכנסת הכתבה ועמה שיחות ארוכות של ברוך קרא עם גיבורי העלילה עיתוניה הצעירים של חדשות “וואלה”, והצהרת הקריינות המוטעמת בפתיחת התיעוד המקיף והארוך שלו, כלהלן : “…היום האנשים הללו אנשי דסק החדשות של אתר “וואלה” שהיו כלי משחק ב-“תיק 4000” מתייצבים לראשונה מול המצלמות ומספרים על הסיוט שחוו…הם מספרים איך היו נתונים לצנזורה אכזרית מצד אחד, וגויסו לכתבות יחסי ציבור מהצד השני… זה היה סופה של אחת התקופות השחורות ביותר שעבר כלי תקשורת במדינת ישראל. במשך ארבע שנים הייתה שבוייה המערכת העיתונאית באתר “וואלה” בסבך האינטרסים של איש העסקים שאול אלוביץ’. עיתונאי “וואלה” מצאו את עצמם מופעלים באופן גס ע”י משל המשכורות שלהם, שהיה חפץ ביקרם של שניים, ראש הממשלה ורעייתו…”.

רשימת המרואיינים ב- כתבה : אתר הבית וואלה! News, תיק 4000: האנשים שהיו שם מדברים”. קרה כאן דבר נורא. העיתונאים הצעירים אבל הבוגרים האלה של “וואלה” ידעו היטב איזו שחיתות מנוּבֶזֶת ו-שִקְרִית סובבת אותם בשנים שבין 2013 ל-2016 אולם סירבו לעלות על הבריקדות ושיתפו פעולה מלוכלכת עם מנהליהם שסטו מדרך הישר מר אילן ישועה מנכ”ל “וואלה” וגם מר אבי אלקלעי העורך הראשי ראש דסק החדשות באתר “וואלה”. עכשיו הם מזילים דמעות תנין ומביעים צער בפני המצלמה והמיקרופון של בָּרוּךְ קְרָא. בלתי מתקבל על הדעת.  

1. העיתונאית עמית אשל, לשעבר ראש הדסק באתר החדשות “וואלה”, מדברת הרבה ולא אומרת כלום. הטקסטים שלה נטולי ערך.

2. העיתונאית ל’ (דמותה מטושטשת), לשעבר עורכת בדסק החדשות של “וואלה” שחה לברוך קרא, “…הסיבה שאני מתראיינת היא כי אני חושבת שבשבילי זה “Me too” תקשורתי…”.

3. העיתונאי אבנר בורוכוב, לשעבר מנהל הדסק בתר החדשות “וואלה”, מוסר את עדותו (המצמררת והדרמטית) ואומר לברוך קרא, כלהלן : “…אתה מתקשה מאוד לחיות עם מה שאתה עושה באותו הרגע…לא רציתי שעורכי הדסק יהיו חשופים לדברים האלה ישירות, גם מתוך מחשבה שאני אוכל להילחם עם זה טוב יותר מהם…מה שלא נכון. היו הרבה מאבקים על כל כתבה, אבל את הרוב המוחלט של המאבקים סיימנו בהפסד. האייטמים המפרגנים על שרה נתניהו, אנחנו מכירים אותם, % 90 מהם זה עבודה שלי. תראה מרגע שאתה בא ואומר אני לוקח את זה עליי, מצד אחד אתה מתקשה מאוד לחיות עם מה שאתה באותו רגע עושה כעורך חדשות, הדברים שאתה מתעסק בהם, הקטנוניות שאתה מתעסק בה…ומצד שני ברור לך שאם צינור הביוב הזה לא ייעצר אצלך, הוא יזלוג למטה…אתה נמצא בסיטואציה שבה העורכים תחתיך תוהים מתי הדבר הזה ייגמר, ובעוד אתה מנסה לתת להם תשובות, מעליך יש בוסים שהם פשוט מאוימים… (ברוך קרא מתערב : הם אומרים לך שהם מאוימים ?), אבנר בורוכוב משיב לו, “כן, כן…”. אתה מקשיב לדבריו אלה של אבנר בורוכוב, ונדהם כיצד זה בחור ישראלי צעיר יורד על ברכיו בפני מוֹלֶך השחיתות.  

4. עדות עבר מוקלטת של שאול אלוביץ’ בעל השליטה ב- “בזק” ובאתר “וואלה” מחייך בביטחון עצמי, ואומר : “זה יום מיוחד עבורי אישית”.

5. קריינות הבהרה של בָּרוּךְ קְרָא : “…במהלך התקופה הזאת היחסים בין בני הזוג אלוביץ’ לבני הזוג נתניהו הלכו והתהדקו. אָלֹוִביץ’ היה זקוק מאוד לנתניהו. נתניהו מהר מאוד התברר היה יכול גם הוא להרוויח מהקשר עם אָלוֹבִיץ’. כך למעשה נולד התיק המכונה “תיק 4000…”.  

6. העיתונאי דן מגן לשעבר ראש דסק החדשות באתר וואלה שַח לבָּרוּךְ קְרָא, “…מי שעומד בין משפחת אלוביץ’ למערכת “וואלה” הוא מנכ”ל אתר “וואלה” אילן ישועה…”.

7. העיתונאי דוד וורטהיים, לשעבר עורך מדור “וואלה בראנז’ה”.

8. העיתונאי אבי אלקלעי, לשעבר ראש דסק החדשות באתר “וואלה” וקודם לכן גם איש חברת החדשות של ערוץ 10.

9. העיתונאית גלי גינת, לשעבר כתבת במשפט האתר החדשות “וואלה”, אומרת לברוך קרא את הטקסט הבא : “…אחרי שינון מגל עוזב מגיע אבי אלקלעי למערכת והדברים הופכים להיות הרבה יותר נחרצים והרבה יותר ברורים וגלויים לעין…”. לא נדרש דמיון מפותח כדי להבין מה היא גלי גינת רומזת ולמה היא מתכוונת.

10. העיתונאי עמית מאיר, לשעבר עורך בדסק באתר החדשות “וואלה”.

11. העיתונאי אמיר תיבון לשעבר הכתב המדיני של אתר החדשות “וואלה”, מעיד בפני ברוך קרא, עֵדוּת קָשָה, כלהלן : “…הם רצו ישראל היום 2…מה שנאמר לנו ע”י המנכ”ל אילן ישועה, ע”י אבי אלקלעי, ו-ע”י אנשים אחרים זה שיש כאן בעצם אינטרסים של קבוצת “בזק” שאין לנו שליטה עליהם ואין לנו יכולת לנווט אותם ושהדברים האלה נסגרים ישירות הרבה פעמים בין האנשים של נתניהו כמו ניר חפץ לבין אנשים של “בזק”, ואילן ישועה הרבה פעמים אמר שאם הוא לא ימלא את ההוראות האלה, אז יהיה שם מישהו אחר במקומו שיעשה את זה, מישהו שאולי אפילו ימונה ע”י ניר חפץ…”.

12. העיתונאי שבתי בנדט לשעבר כתב השטחים באתר החדשות “וואלה”.

13. העיתונאי ר’ לשעבר ראש הדסק באתר החדשות “וואלה”.

14. בכירים אחרים באתר החדשות של “וואלה” מוסרים גרסאות נוספות לברוך קרא אולם מסרבים להיחשף בפני המצלמה של “המקור”.

15. זאת היא גרסת הסיכום המצטדקת של אבי אלקלעי לשעבר ראש דסק החדשות באתר “וואלה” וקודם לכן גם איש חברת החדשות של ערוץ 10, כפי שהוא מוסר אותה למתעד ברוך קרא, כלהלן : “…אילן ישועה ואני אודי הירש (סגן עורך), ומיכל קליין (ר’ מחלקת חדשות) נהיינו חולים באותה תקופה. נהיינו חולים מעוצמת ה- דיסונאנס המאוד מאוד חריף שכולנו טבלנו בו. השנתיים האלה היו השנתיים הכי מחורבנות בקריירה המקצועית שלי, ותמיד נשאל השאלה אז למה לא הלכתם…? למה לא התפטרתם…? זו שאלה מצוינת…אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה…אבל אני חושב שהרגשנו באותו הזמן שאנחנו נלחמים למַזְעֵר את הנזקים, והרגשנו שיש ערך למלחמות שלנו…ואם צדקנו אני לא יודע…יכול להיות שכולנו היינו צריכים להתפטר…יכול להיות שאני הייתי צריך להתפטר…אבל לא עשינו זאת…”.

16. העיתונאית ל’ לשעבר עורכת באתר החדשות “וואלה” מוסרת לברוך קרא אף היא את עדותה בסיום כלהלן : “…הסיבה שאני מתראיינת, זה לא מֵכַפֵּר על מה שנעשה תחת מקלדתי, אבל אני מרגישה שאני פורקת קצת מהמצפון שלי…”.

17. העיתונאית עמית אשל, לשעבר ראש הדסק באתר החדשות “וואלה” מסכמת את הפשלה העיתונאית חסרת התקדים בהיקפה העצום ובמִשְכָה שלוש שנים, של כניעת עיתונאי “וואלה”, ואומרת כלהלן לברוך קרא : “…זה עיצב אותנו לגמרי. זה העביר אותנו בסופו של דבר את השיעור הכי טוב שיכולנו לקבל בעיתונות…על הערך שלה, על הערך של עיתונות חופשית ועצמאית. זה לימד אותנו שיעור כל כך חשוב במשמעת של ביקורת, והקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה, הקשר הסימביוטי בין ביקורת לבין חופש…”אינני קונה את דברי הסיכום המרים והפתלתלים האלה של עמית אשל. אינני מאמין לתפישת עולמה שכך אמורים להתייצב סִדְרֵי עולם. ש- כדי להתעצב ולהיות אדם של אמת ויושרה עליך לצעוד לפני כן ב- Via Dolorosa של שקר וכזב.

במארס 2002 הודח המנכ”ל הזמני הבלתי מוצלח של רשות השידור תא”ל במיל. רן גלינקא מתפקידו ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, בתום 6 חודשים של תקופת ניסיון. במקומו נבחר לתפקיד הרָם של מנהיג השידור הציבורי איש כושל ובלתי מוכשר בעליל, וחנפן פוליטי בשם יוסף בר-אל, פרי המלצתו של רענן כהן השַר האחראי דאז על ביצוע חוק רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון אישר את המינוי הזמני. ב- 24 באפריל 2002 בתום כנס היערכות רב משתתפים של מנהלים בכירים בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” לקראת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2000, ולאחר ששמעתי את גרסת ניהולו המגוחכת ותפישת עולמו המוגבלת נטולת מינימום ידע וחסרת כל אמינות, יושרה, ו- מיומנות בנושא של רכישת זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 והוצאת המשימה המורכבת והמסובכת לפועל, פלוס דרך כפיית מדיניות השידור החובבנית והמושחתת שלו עלי כמנווט ומנהל שידורי הספורט שלו, החלטתי להניח את המפתחות על שולחנו. הודעתי לו מפורשות בפגישה אישית בין שנינו וגם בכתב, כי אנוכי מתפטר מתפקידי כמנווט ומנהל שידורי הספורט שלו, והוספתי את הטקסט הזה כלהלן : “…אותה הממשלה שממנה אותך עכשיו לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור, היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…”, ונפניתי ממנו לעַד. ובכן, Sure enough. ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהעניקו ליוסף בר-אל את תפקיד מנהיג השידור הציבורי לתקופה של 5 שנים עד יוני 2007, הדיחו וסילקו אותו לאלתר מ-הַכֵּס הנישא של מנכ”ל רשות השידור בגין שחיתות ושוחד מסך, כשנתיים לפני מועד סיום כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הועף מנכ”ל רשות השידור קיבינימט מדרך המלך של השידור הציבורי לשוליים הכי צדדיים שלו. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. ממשלת ישראל עשתה ב- 2005 את העבודה בעבור עיתונאי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” שהתחבאו במדמנה הפרטית שלהם ולא עלו על הבריקדות (לא כולם, רובם).

אשנה ואומר שוב. בָּרוּךְ קְרָא עשה עבודה חשובה משבדק ו-חקר והביא לשידור ב-“הַמָקוֹר” בערוץ 10 (יום שני – 26 בנובמבר 2018) את פעילותם הנרפית, המתרפסת והעלובה, וגם שִקְרִית ביודעין של עיתונאי החדשות באתר האינטרנט “וואלה” (Walla) בנושא תיק 4000 בשנים שבין 2013 ל-2016. טקסט הקישור וה- הבהרה של ברוך קרא,“…במהלך התקופה הזאת היחסים בין בני הזוג אלוביץ’ לבני הזוג נתניהו הלכו והתהדקו. אלוביץ’ היה זקוק מאוד לנתניהו. נתניהו מהר מאוד התברר היה יכול גם הוא להרוויח מהקשר עם אלוביץ. כך למעשה נולד התיק המכונה “תיק 4000”,מרעיד ומטלטל.מרעיד ו-מטלטל מפני שמדובר באנשים צעירים אבל בוגרים ב-“וואלה”, אנשי הדור הצעיר של מדינת ישראל, שמכרו ביודעין את בכורתם והפכו מרצון ל-משת”פים של ההנהלה שלהם (לא בעל כורחם). מדובר באנשים צעירים דור העתיד שלנו שהתחפשו לעיתונאים, ובהכרה מלאה וביודעין הוליכו שוֹלָל במשך שלוש שנים את הקוראים שלהם באמצעות עיתונות אפלה ונכלולית. מדובר ב- משת”פים צעירים אולם בוגרים חסרי מינימום כבוד אישי ומקצועי, רוויי תירוצים, שבסופו של עניין נכנעו ו-הוֹנוּ את ציבור הקוראים שלהם בנימוק שההנהלה שלהם היא שאילצה אותם לנהוג כך וכך ו-כפתה עליהם לעשות כך וכך. מדובר בהונאה עיתונאית חסרת תקדים בהיקפה ובמִשְכָה של הַדֶרֶג העיתונאי באתר “וואלה” הנוגעת למידע אודות תיק 4000 בו מעורבים עד צוואר איש העסקים שאול אלוביץ’ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. זאת עיתונאות בלתי מתקבלת על הדעת. שום תירוץ איננו יכול להצדיק התקפלות כזאות ו-ירידה כזאת על הברכיים של עִיתּוֹנָאֵי “וואלה” ו-וויתור טוטאלי על עקרונות של עיתונאות אמיצה, עיתונאות אמת, ו-עיתונאות בעלת יושרה במסווה של תירוץ כי ההנהלה שלהם הכריחה אותם. רוֹש ולַעֲנָה. כל עיתונאי “וואלה” צריכים להתפטר מתפקידם למען כבודם האישי ולהחזיר מייד את תעודות העיתונאי שלהם ללשכת העיתונות הישראלית. המקוממת מכולם היא העיתונאית עמית אשל, מי שהייתה ראש הדסק באתר החדשות “וואלה” וישבה בוטחת באותו מושב לצים ההוא שם הוריד שאול אלוביץ’ את פקודותיו לבעל הבית שלה אילן ישועה, והיא ביצעה אותן כלשונן בתירוץ שכך הוכרחה לעשות. היא גב’ עמית אשל התנסחה בצורה מתחכמת וסיכמה את הפשלה העיתונאית חסרת התקדים בהיקפה העצום ובמִשְכָה שלוש שנים, של כניעת עיתונאי “וואלה”, וכך אמרה לברוך קרא בעל “המקור”“…זה עיצב אותנו לגמרי. זה העביר אותנו בסופו של דבר את השיעור הכי טוב שיכולנו לקבל בעיתונות…על הערך שלה, על הערך של עיתונות חופשית ועצמאית. זה לימד אותנו שיעור כל כך חשוב במשמעת של ביקורת, והקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה, הקשר הסימביוטי בין ביקורת לבין חופש…”. ניסוח וקו מחשבה לא הגיוניים ובלתי מתקבלים על הדעת. מסר שגוי ומוטעה לחלוטין, כאילו כדי לגלות את האמת, היושרה, וההגינות אתה קודם צריך לשבת במושב לֵצִים.

בתום תצהיר הסיכום המגוחך ולא כֵּן של עמית אשל זאת הגברת ששיקרה ו-התחפשה במשך שלוש שנים לעיתונאית, עונה לה בָּרוּךְ קְרָא בחיוך, מדושן עונג, ושבע רצון, כלהלן : “זה כמעט משפט סיום לכתבה”. אכזבה. מפני שזה כל מה שיש לברוך קרא לומר בסוף התחקיר שלו. איזה משפט סיום ואיזה נעליים. בָּרוּך קְרָא לא השלים את משימתו.

 הכתבה הארוכה והמקיפה הזאת, אתר הבית וואלה! News, תיק 4000: האנשים שהיו שם מדברים”, היא מזעזעת. השחיתות המנובזת הזאת רוויית שוחד, מרמה, ושקר, מתחוללת לא בחו”ל אלא כאן בין ארבעת כתליה של מדינת ישראל, ומאיימת בגלוי על תקינותה של כלל החברה בישראל. אומר בכל הכנות הנדרשת : אנוכי כמו אזרחים רבים אחרים עוקב בדאגה אחרי התנהלותה ותקינותה של הדמוקרטיה במדינת ישראל על כל מרכיביה החיוניים בתוכם חופש, חירות, יושרה, מוסר גבוה, ודין צדק, ו- מקווה שכל המעורבים הראשיים ב-“תיק 4000”, יורחקו מהחברה, יישלחו ע”י בית המשפט לבלות שנים ארוכות בכלא מאחורי סורג ובריח.

לתשומת לבם של כתבי החדשות הנ”ל שחטאו חטא עיתונאי כבד באתר “וואלה”. חובה עליהם לקרוא ולשנן את חוות דעתו של מר דן שילון (היה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977- 1974), אודות אותו יוסף בר-אל ההוא בספרו “בשידור חי” שיצא לאור לפני 20 שנים ב-1998 בהוצאת “חמד” של “ידיעות אחרונות”.
shilon 3

טקסט מסמך : שער הכריכה הקדמית של ספרו החשוב והמעניין של מר דן שילון, הקרוי, “דן שילון בשידור חי”. מדובר באדם כֵּן באיש טלוויזיה ותקשורת מוכשר, מהימן, קפדן, ועתיר ניסיון, ומי שנשא בתפקידי הפקה, עריכה, ושידור עיתונאיים ראשונים במעלה בחשיבותם בשידור הציבורי והמסחרי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 6טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 54, מימין) ודן שילון (בן 36, משמאל) מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים בלתי נשכחים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
באוגוסט 2001 התפטר ו/או התפוטר מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מתפקידו הַרָם. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ”ל חדש במקומו של אורי פורת, כלהלן: ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא”ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השַר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו-הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.

נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. “תור הזהב” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 בראשות מנהלה ומנהיגה ארנון צוקרמן ובסיוע תומכיו דן שילון, מוטי קירשנבאום ז”ל, ואלכס גלעדי. 

נְאוֹרוּת. פרופסור ארנון צוקרמן הוא אנטי תזה של יוסף בר-אל.

בשנים 1979 – 1973 ניצב בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהיג שידור כריזמטי, יישר דרך, והגון בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן יליד 1934, בן 81). מינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 במכרז (בראשו ישבו מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל והמשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם יבד”ל חבר קיבוץ בית אלפא) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא האירוע המכונֵן והחשוב ביותר בתולדותיה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. ארנון צוקרמן היה בעת ההיא גם מנהלו הישיר של יוסף בר-אל האחראי על חטיבת החדשות בשפה העַרבית. ארנון צוקרמן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר בעל כריזמה פורצת גבולות, אלא היה גם מנהל מיטבי. איש רציני וגם קשוח אולם ישר כ-סַרְגֵל. ואנוכי מדגיש זאת מאוזן כ-פֶלֶס. אני הכרתי את ארנון צוקרמן כאדם מופנם ועצוּר שהחזיק “קָצָר” בשנים ההן את כל פיקודיו וגם את יוסף בר-אל, וכשהיה צריך, נתן להם להבין גם מי כאן הבוס. ארנון צוקרמן היה מנהל שקדן וקפדן שתמיד הכין את שיעורי הבית שלו. הוא מעולם לא התעסק בטלוויזיה בשמועות, רכילויות, שטויות, וזוטות. אני מתערב על כל כספי (שאין לי) שהילד ארנון צוקרמן היה תמיד עסוק בהכנת שיעורי בית בשעה שחבריו לספסל הלימודים הלכו לשחק כדורגל בשכונה ו/או סתם לבצע תעלולים כמו לפַלֵח שוקולד מהמכולת שבסביבה. לנגד עיניו של ארנון צוקרמן עמדה תמיד מטרה אחת : להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר הפסגה ככלי חשוב ואמין בתקשורת המונים. הוא עמד במשימה בכבוד. ארנון צוקרמן שימש בראשית הקריירה שלו ברשות השידור כמִנְהָלָן ראשי (בתפקיד סמנכ”ל) בשנים 1972 – 1969. מנכ”ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל גייס אותו ב- 1969 ממשרד האוצר על פי המלצתו של פרופסור יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל. ארנון צוקרמן לא היה איש תּוֹכֶן, גם לא עיתונאי, לא בימאי, ואף לא מפיק בטרם מינויו ב- 1 באוגוסט 1973 למשרה הרמה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות זאת זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973 והוכיח כי מנהל הטלוויזיה איננו חייב לבוא מתחום היצירה והעיתונאות. גם איש אדמיניסטרציה שאישיותו ברוכה יכול לעשות זאת לא פחות טוב מעיתונאי, בימאי, ו/או איש הפקה. משהוטלה על ארנון צוקרמן המשימה להתייצב בראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התברר שהוא לוחם אמיץ ו- מפקד קנאי לתפקידו ולעצמאות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התרחק מהפוליטיקאים כמו מאֵש ואפילו לא אִפְשֵר למנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (מינוי פוליטי ב- 1 באפריל 1974 של ממשלת גולדה מאיר) דריסת רגל חופשית במסדרונות המוסד אותו ניהֵל. ארנון צוקרמן לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לבני כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות בלתי מקובלת ולא מוכרת מפני שמנכ”ל רשות השידור שימֵש בתוקף תפקידו לא רק העורך הראשי של מִשדרי הטלוויזיה אלא היה גם הממונה הישיר על ארנון צוקרמן עצמו. מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל אמר לי באחת משיחות התחקיר שניהלתי עמו באמצע שנות ה- 2000 בביתו ברמת אשכול בירושלים אודות הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, כי ארנון צוקרמן היה “שְוִויצֶר” לא קטן אבל איש נבון וישר והגון לחלוטין. צריך להזכיר כאן שוב למען קוראי הבלוג כי המנכ”ל נמצא בדרגה אחת בהיררכיה של הרשות מעל לכל מנהלי המדיה הפועלים תחתיו בטלוויזיה וברדיו “קול ישראל”. ארנון צוקרמן הנָבוֹן חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. אי אפשר לצייר את התמונה הענקית הזאת למען קוראי הבלוג מבלי לאזכר שוב את הפרשה ההיא. הוא תהה על קנקנו של יוסף בר-אל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. צוקרמן חשד כל הזמן ביוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית שאיננו מנהל אותה על פי קריטריונים עיתונאיים ראויים ומקובלים. לכן הניח עליו זכוכית מגדלת. כעבור שנים רבות אמר לי בשיחת תחקיר ממושכת בינינו בעת כתיבת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, ב- 27 בספטמבר 2005 במסעדה “סיליה ורביבה” ברמת השרון, כלהלן : “ניהול חטיבת החדשות בשפה הערבית ע”י יוסף בר-אל בשנות ה- 70 הייתה שערורייה שאין כדוגמתה. הפוליטיקאים עמדו אצלו בתור. לא הייתה שם שום עיתונאות, רק שוחד מסך וחנפנות”. לא בכדי בחן ארנון צוקרמן ובדק את יוסף בר-אל בציציותיו כל הזמן ועקב אחר מהלכיו. הנה למשל עֵדוּת אחת מיני רבות. ב- 18 בנובמבר 1976 שלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן מכתב נזיפה חמור ליוסף בר-אל האחראי על החדשות בשפה הערבית. המסמך נחשף ומתועד בסדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוסף בר-אל. ארנון צוקרמן לא עשה ליוסף בר-אל שום חשבון והנאשם קרא את המכתב ולא שכח. ששת המילים, “ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה”, העלו את מד האיכות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודו של ארנון צוקרמן וגם ריצדו בזיכרונו של יוסף בר-אל. ו-לא רק שלו.

תזכורת: ב-18 בנובמבר 1976, נזף מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן קשות ביוסף בר-אל והתרה בו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה ההוא נשלח למנכ”ל רשות השידור יצחק לבני ז”ל. כאמור בתחתית המסמך ההוא הופיעה פסקת ה- אתראה : “…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה, חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך. ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…”.

ארנון צוקרמן פעל כאיש אמיץ שדבק במוּסַר בעקביות במשך עשר שנים למען המסך הציבורי . הוא היה כל כך הגוּן ובעל יושרה כה מוחלטת (וגם בטוח בעצמו) עד שלא היסס להתעמת עם איש מפיקודיו וגם לא עם הבוסים שלו. מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “ארנון צוקרמן היה איש חכם ומוכשר וקצת שוויצר שכזה , אבל ישר כסרגל. הוא היה סמנכ”ל כספים ומִנְהָל כוח אדם ששירת היטב את רשות השידור בשנים 1972- 1969. לאחר שמנהל הטלוויזיה הקודם סא”ל ישעיהו “שייקה” תדמור החליט בקיץ 1973 לחזור לשורות צה”ל, רציתי שארנון צוקרמן יהיה מנהל הטלוויזיה הבא למרות שהוא כבר לא היה ברשות השידור. למכרז ניגש גם יצחק לבני מפקד גלי צה”ל. הודעתי ליצחק לבני שלא אבחר בו וכי המועמד המועדף שלי הוא ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה הוכחה שמנהל טלוויזיה טוב לא חייב לבוא דווקא משורות העיתונות. הוא היה בכלל מומחה כלכלה ומִנְהָל שהגיע לרשות השידור בהשאלה מאגף מס הכנסה במשרד האוצר”.

אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה מנהיג שידור. מכתב הנזיפה וההתראה החמורה שכתב מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ב- 18 בנובמבר 1976 לפיקודו יוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה העַרבית מלמד על ניהול תקיף וללא פשרות שלוֹ את מוסד התקשורת החשוב במדינה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אפילו לא אמר שלום לפיקודו בפתח המכתב . הוא ניגש ישר לעניין .יוסף בר-אל קיבל את המסמך , קרא , ולא שכח אותו לעולם. ששת המילים בסיום המכתב, “ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה” , ריצדו בזיכרונו.

zuckerman 1

טקסט מסמך : 1 בנובמבר 1976. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נוזף קשות ביוסף בר-אל ומתרה אותו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה נשלח למנכ”ל רשות השידור יצחק לבני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון צוקרמן זכה לאהדה חסרת תקדים מצד עובדי הטלוויזיה הישראלית . בטרם הדחתו המתוכננת בקיץ 1979 ע”י יוסף “טומי” לפיד [3] יצאו מאות עובדים באופן ספונטאני בראשותו של מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כדי להגן עליו בגופם. שום מנהל טלוויזיה בכל תולדותיה לא זכה למשענת כה איתנה של עובדיו והערצה גלויה כפי שקיבל ארנון צוקרמן . מלחמתו של ארנון צוקרמן ביצחק לִבְנִי ויוסף בר-אל גררה איחוד אגפים נגדו בין מנכ”ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל. יִצְחָק לִבְנִי מנכ”ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 חיבב את יוסף בר-אל ונטר איבה לארנון צוקרמן שניצב כסלע במפתן בניין הטלוויזיה הלא הוא “בית היהלומים” ברוממה. הוא פשוט לא נתן לו להיכנס ולהתערב בתכני השידור. מבצע השידור הגדול הבא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכון לה עם ביקורו ההיסטורי בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 21 – 19 בנובמבר 1977 בירושלים. מנהל החדשות דן שילון כבר טס לניו יורק בשליחות יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כדי לשמש שָם כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך לאַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נותר אלכס גלעדי.

האירועים ההם התחוללו לפני שנים רבות אולם לא נשכחו. ב- 1979 עזב ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רשות השידור ויוסף בר-אל המשיך להתקדם במשעול ההיררכיה. ב- 1977 מונה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ע”י מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני והוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא, והפך לאקוויוולנט לארנון צוקרמן. ב- 1990 מונה יוסף בר-אל ע”י ועדת המכרזים בראשות מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל והיו”ר הוועד המנהל של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1995 מינה מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33. ב- 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ועל פי המלצת השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 היא הדיחה אותו מכהונתו הרמה והבינה כי הצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה מעשה מופרך. הנה עדות אחת מיני רבות, מיני אלפים, טבלת מִדְרוּג השוואתית המתעדת ומציגה את הרייטינג האפסי ועליבות הצפייה ב- ערוץ 33 מנת חלקו התמידית של מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל בשנים 2002 – 1995. ערוץ 33 של רשות השידור היה Channel נידח ולא חשוב על הסְקָלָה. ערוץ נטול כריזמה וחיוניות טלוויזיונית ונעדר לחלוטין מִדְרוּג. גם לא מינימלי. משהו שוודאי אין להתפאר ולהתגאות בו ואשר נוהל בחוסר יֶדָע וכישרון משוועים ע”י אותו יוסף בר-אל. מבין כל האופציות שעמדו לרשות השר רענן כהן הוא זיהה דווקא את יוסף בר-אל, העלה אותו מירכתי האוב של הרייטינג הטלוויזיוני, הניח את שמו בפני הממשלה, ו- אריאל שרון הציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

בספרו, “דן שילון בשידור חי” שיצא לאור ב- 1998 , כותב דן שילון, כלהלן : “…שני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה, יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות, האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה העברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בעַרָבִית…לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל וצוות צילום הוחש ללשכת השַר. מהדורות החדשות בשפה העַרָבִית בטלוויזיה הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים ו- “עליות לתורה”. ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, כמו בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי “שוחד מסך”.

shilon 6

טקסט מסמך : הספר “דן שילון בשידור חי” יצא לאור ב- 1998 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד והעורך הראשי של ההוצאה דוב אייכנוולד. מחבר הספר דן שילון מביע את דעתו בקטע הנ”ל על יוסף בר-אל מי שהעפיל לצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה המנהל שלה בשנים 1993 – 1990 ואח”כ התמנה ל- מנכ”ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. ב- 1993 הדיח מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו למשרה הרמה את יאיר שטרן. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי דין של היועץ המשפטי שלה מֶנִי מָזוּז את יוסף בר-אל מנכ”ל רשות השידור מתפקידו, וסילקה אותו לירכתיים האפלוליים לאותו החלק ההיסטורי הקונקרטי המוצל של השידור הציבורי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי עורך כאן מעבר מעיתונאיה הכושלים והמתרפסים של אתר “וואלה” בשנים 2016-2013 אל יוסף בר-אל איש לא מוכשר וחנפן פוליטי מי שזלג דרך חורי המסננת ו-התמנה ב-מארס/אפריל 2002 למנכ”ל זמני של רשות השידור (במקומו של רן גלינקא המודח) על פי המלצה של רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ועל פי אישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. יוסף בר-אל זכה ב-2 ביוני 2002 למינוי קבע בן 5 שנים מטעם ממשלת אריאל שרון כדי להחזיק בתפקיד החשוב והאחראי. מזכיר הממשלה דאז גדעון סער חתום על כתב המינוי ההוא. אולם אותו יוסף בר-אל הודח לאלתר ב-2 במאי 2005 מהכֵּס הַרָם (בגין אשמה של שחיתות ומתן שוחד מסך) ע”י אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מָזוּז, אלה שהפקידו בידו שלוש שנים קודם לכן את הַמִשְרָה הַרָמָה והאחראית. יוסף בר-אל סוּלָק לעַד לשוליים האפלוליים של השידור הציבורי ז”ל ההוא.

תזכורת : ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ממנה ב-2 ביוני 2002 את מר יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה מייד כמופרך מיסודו. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל למשרה הנכבדה מדיחים אותו באיחור זמן ניכר ב-2 במאי 2005 ומסלקים אותו לאלתר מרשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. לרשות השידור ז”ל ההיא נגרמו כבר נזקים קשים בלתי הפיכים.

barel 3

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה דאז גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון החליטה למנות אותו למנכ”ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית של עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו “קול ישראל”) מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה. הסכמה והסכנה בעת ההיא גם מצִדָם של שני אבות השידור הציבורי בעת ההיא יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ”ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז”ל. יוסף בר-אל זכה אז לפני 28 שנים במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ”מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר. אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע”י מ”מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא”ל מיל. רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור במקומו של המנכ”ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס’ 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח, “…יוסף בר-אל יהיה מנכ”ל רשות שידור נאמן לך…”, הבטיח השר המגוחך הממונה על ביצוע חוק רשות השידור לראש ממשלתו. טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב’ שרי מקובר מהעיתון “מעריב” והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל “אריק” שרון בזאת הלשון : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מנה שהוא יאמר לי”. ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ”ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאוֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל ועמן הספירה לאחור. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינה מאוחר מידי רק בחלוף שלוש שנים בנעשה ברשות השידור שאותו יוסף בר-אל היה המנכ”ל שלה, וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים מעבר לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. 

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674. רוֹש ולַעֲנָה בשנים ההֵן של 2005 – 2001 ברָשוּת הַשִידוּר. רשות השידור וערוץ 1 הפכו בארבעת השנים ההן שבין 2001 ל- 2005 לגוף פוליטי מוּשְחָת ו- מְנֻוָון. האָשָם הראשי טמון במנהלים הבכירים ש- התוו מדיניות שידור מתרפסת וחנפנית ומכרו את עצמאותו של השידור הציבורי ובראש וראשונה במנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. ב- 26 באפריל 2002 הצהיר יוסף בר-אל בעיתון “מעריב” בפני העיתונאית שרי מקובר כהאי לישנא קבל עם ועולם, כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות (ציטוט מדויק : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”). אולם אשמה כבדה לא פחותה רובצת גם על כתפי עיתונאי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” השבעים והמדושנים שישבו בנוח על הגדר הטלוויזיונית – רדיופונית, ולא יצאו חוֹצֵץ. העיתונאים העלובים האלה בחרו להסתגר בבועת המַדְמֵנָה שלהם במקום לעלות על הבריקדות. עכשיו כולם שָם מזילים דמעות. רשות השידור ההיא לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון “מעריב” מתאר סצנה משיחית. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר על עצמו : “אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך”, והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ”ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך “ניקוי ראש” בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוֹש ולַעֲנָה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב’ גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב’ ג’ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו “קול ישראל”. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור. (באדיבות העיתון “מעריב”). 

tsalash 1

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. בסבך הפקות שידורי הספורט בארץ ובעולם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני שנות דור. זהו מכתב הערכה שכתב לי הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בטרם קיבל את המינוי לשמש בקיץ 1989 כתב הטלוויזיה ורשות השידור בוושינגטון – ארה”ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 26

טקסט תמונה : 1980. היכל הכדורסל ברוממה – חיפה בעת הפקת ועשיית הסרט התיעודי על ידי, “גופייה מס’ 6”, אודות שחקן הכדורסל טל ברודי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי, הצלם שלי יורם מנדלבאום ז”ל (בן קיבוץ גבעת חיים), הצלם המשלים שלי משה אלפרט (בן קיבוץ אפיקים), והמקליט דני ברנר (אף הוא בן קיבוץ אפיקים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. זה היה תמוה. הם / הן ריננו, כתבו, ואמרו עלי שהייתי בשעתו הגבר היפה ביותר ברמה של יותר משחקן קולנוע הוליוודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית אבל זה ממש לא הזיז לי (אני שומר את הפתקים שהם / הן כתבו). שאיפתי הגדולה לאורכן של אותן השנים ההן הייתה לתקוע ולהניף את דִגְלָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט בארץ ועל פני הגלובוס. התמונה הזאת צולמה בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סַל הסופית של הכדורסל הישראלי, מכבי ת”א נגד הפועל ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו. זהו הזיכרון שיישאר ו- יוותר למשפחתי האהובה לאחר מותי : התמונות, המסמכים, הספרים, וה- CDs של עולמות המוסיקה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מנווט, ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג מס’ 1 הבלתי נשכח. היו הרבה בימאי טלוויזיה טובים בתחומי הספורט והחדשות אבל לא ברמתו של יואב פלג (בן קיבוץ אוּשָה בגוש זבולון). משמאל, המפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע”י מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים ההוא צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי שלי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 1988 37 ימים. מבצע השידורים המיטבי צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי שלי (בסיוע ההנהלה שלי מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל וסמנכ”ל הכספים יוחנן צנגן יבד”ל) עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). היו לי קשרים טובים מאוד ב- EBU במשך שנים רבות. נהניתי משיתוף פעולה עם כל אנשי ונשות ה- EBU ברבדים השונים של פועלם ופעולתם.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. שהיתי בסיאול 88′ 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674 : Optimize now. עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית נעה לעולם במשעול מקביל לזה של השלטון והממלכה. אקסיומת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת כי הם אינם נפגשים לעולם. התמוטטותו של השידור הציבורי מאז עידן 2002 בראשות מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ופועל יוצא של ביצוע חטא מוסרי כבד בו הקו המקביל של ערוץ 1 לא רק שנפגש עם הקו המקביל של הממלכה אלא גם חָצָה אותו. שגיאה מתמטית כה גסה גוררת בעקבותיה מפולת. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התכנסו ב- 2002 בתוך בּוּעַת הַמַדְמֵנָה שלהם נוכח המינוי המופרך, הסכינו והחרישו. איזה עָלִיבוּת. הם שבו והתחפרו באותה הבועה הַבּוֹצִית גם ב- 2011 בעֵת עוד מינוי מופרך של יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור מי שהציב לידו עוזר נחות בשם זליג רבינוביץ’. העיתונאים שוב שתקו. עָלִיבוּת כפולה. כְרוֹנִיקָה שֶל סוֹף מַר שיָדוּעַ מראש. עכשיו כולם שָם נזכרים להַזִיל דמעות. אסופה של פחדנים. לא סקטור הטכנאים בערוץ 1 וגם לא סקטור אנשי הדירוג המשולב בערוץ 1. העיתונאים של ערוץ 1 ששיחקו על הבימה הראשית תפקיד כה עָלוּב הם הפחדנים. פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 28 בנובמבר 2018.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח”כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ”ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו”ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : מכבי ת”א הביסה את הפועל ת”א 74:100 במחזור ה- 23 של ליגת העל בכדורסל. שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום ראשון – 19 במארס 2017. העיקר ש- הנהלת קבוצת הכדורסל של הפועל ת”א מינתה את רמי הדר המוּבַס למאמן הקבוצה החדש שלה ולא היססה להעיף לכל הרוחות את המאמן הקודם ו- המצליח שרון אברהמי. עסק עלוב שאיננו שווה אפילו רבע דיון נוסף.

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1976. שני אישים בלתי נשכחים. מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז”ל (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד”ל (משמאל). השנים ההן שבין 1973 ל- 1979 נחשבות עד עצם היום הזה ל- “תור הזהב” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : באותה השעה ההיא ב- שנת 2002 בה מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור, החלה הספירה לאחור שהתריעה על גסיסתו של השידור הציבורי וקצו הקרב. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית מתמשכת. העובדים המיואשים של ערוץ 1 מטיחים על סף אבדון שלטי מחאה וטקסטים “היום אנחנו – מחר אתם” מול ציבור אָדִיש ו- שָבֵעַ. מר עודד שחר שיאן השכר בחטיבת החדשות של ערוץ 1 (משתכר בכל חודש כ- 55000 / חמישים וחמישה אלף שקל) מעניק היום (יום שלישי – 21 במארס 2017) ריאיון משונה מאוד ומביך מאוד ב- “גלריה” / “הארץ” לעיתונאי איתי שטרן. תמוהה עד למאוד אמונתו של עודד שחר השָבֵעַ עד כדי חנפנות של ממש בראש הממשלה בנימין נתניהו הנאשם הראשי במיטוטו של השידור הציבורי. בנימין נתניהו היה האיש שנמנע בהצבעת ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 מלהדיח את המנכ”ל המופרך יוסף בר-אל. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה שמינה ב- 2011 מינוי מופרך לגמרי את יוני בן מנחם הכושל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור שהציב לצדו את עוזרו – ידידו נטול כל כישרון ניהול מר זליג רבינוביץ. בנימין נתניהו הוא אויב מַר וצִינִי ומזגזג משכבר הימים של השידור הציבורי העצמאי אולם אין זה מפריע לעודד שחר להחניף לראש הממשלה באמצעות כתב “גלריה” של עיתון “הארץ” מר איתי שטרן, ולשווק לבנימין נתניהו את  המסר הבא כלהלן, “…ההתרשמות שלי מראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא רציני, מאוד אמפתי, ומלא רגישות למצבה של רשות השידור…”. לא ייאמן. עיתונאי ערוץ 1 החמיצו פעמיים ב- 2002 ו- 2011 את ההזדמנות למשול ב- גורלם משלא עלו על הבריקדות נגד מינויים המופרך של המנכ”לים העלובים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1, רובם פחדנים ומשת”פים נעדרי מינימום אומץ לב אזרחי ומקצועי העדיפו ב- 2002 וב- 2011 להסתגר בבועתם העיתונאית, כאילו מדובר בבלון סטרילי שמוגן הרמטית מפני מַנְכָּלוּת מסואבת ומפני מנהיגות שידור עלובה. מדובר ב- מַנְכָּלוּת ציבורית ומנהיגות טלוויזיונית / רדיופונית ותקשורתית כושלות ומחורבנות נטולות כישרון ואשר נגועות בפוליטיזציה עד לשַד עצמותיהן. החיים לא עובדים ככה. עכשיו נזכרים שם בערוץ 1 להזיל דמעות. מאוחר מידי. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון זאת שמינתה ב- 2002 את יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי (מנכ”ל רשות השידור), גילתה באיחור זמן רב בחלוף שלוש שנים כי אותו יוסף בר-אל, איננו רק מנכ”ל רשות שידור לא מוכשר ולא מוצלח, אלא הוא גם איש עלוב. לכן הדיחה וסילקה אותו ב- 2005 לכל הרוחות בגין ניהול מחורבן, שוחד מסך, ומוסר לקוי שאיננו מתקבל על הדעת בחברה תקינה ו- חופשית. הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל בבושת פנים בוצעו גם על פי דרישתו המובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה באותה העת מֶנִי מָזוּז. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ”ל רשות שידור מכהן ושמו יוסף בר-אל. יש להזכיר כאן ב- ריש גלי כי באותה הצבעת ההדחה הממשלתית של יוסף בר-אל מהכס הרם שנערכה ב- 2 במאי 2005, השר בנימין נתניהו נמנע ולא הרים את ידו בעד ההדחה. גם השרים דני נווה ופואד בן אליעזר המנוח נמנעו מלהרים את ידם בעד ההדחה. שני שרים מבישים אחרים מאיר שטרית ודליה איציק הרימו את ידם נגד ההדחה וטענו שיוסף בר-אל צריך להישאר בתפקידו כמנהיג השידור הציבורי. ב- 2011 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור. ב- 2014 הבין ראש הממשלה בנימין נתניהו כי רשות השידור בראשות אותו יוני בן מנחם ובראשות יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, מתנהלת בצורה עלובה ומושחתת, ואִפְשֵר לשר התקשורת גלעד ארדן לסגור אותה על פי חוק ולהציב אותה תחת עול של צו פירוק וכונס נכסים בשם פרופסור דָוִד הָאן. ב- 17 במאי 2005 הפנו אמנון דנקנר ז”ל עורך העיתון “מעריב” והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יחדיו אצבע מאשימה ב- כיוון השלטון במדינת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון ולעברו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל (שכבר הודח וסולק מתפקידו), וכה אמרו לקהל קוראיהם כ- הַאי לִישָנָא : “…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית (יוסף בר-אל) ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”. השאר לפי שעה היסטוריה שעדיין נכתבת.

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 562. הדיון מתחיל בנשיא FIFA ספ בלאטר ונשיא UEFA מישל פלטיני ומסתיים במנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל כושל, נטול כל ידע בכל הנוגע למו”מ אודות זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים בינלאומיים, ו-מי שהודח וסולק בסופו של עניין ממשרתו הרמה ב-2 במאי 2005 (בעוון שוחד מסך ושחיתות) ע”י אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון שהפקידה בידיו את השידור הציבורי שלוש שנים לפני כן ב-2002. פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 562.

ביום שישי – 4 ביוני 2004 פּרסֵם כתב “מעריב” נועם שיזף במקומון “זמן תל אביב” מאמר שכותרתו הייתה “ערוץ בר-אל פלוס”, מין משחק מילים הרומז על ריבוי שידורי הספורט בערוץ 1 ובו ציטוט שגוי ומטעה (האם במכוון…?) בלשון המעטה כלהלן : “…אגב, את הזכויות למשחקי 2004 Euro  ואולימפיאדת אתונה 2004 מקבל ערוץ 1 ללא תשלום מתוקף חברותו ב – EBU, איגוד השידור האירופי…”. הֶחֶרָה – הֶחְזִיק אחרי נועם שיזף דובר רשות השידור מר אורן הלמן שהגיב בשמו של המנכ”ל יוסף בר-אל דברי לטענות ליוצרים ובימאים ישראליים כי רשות השידור משקיעה סכומים אסטרונומיים בשידורי הספורט, הנה הציטוט של הדובר : “…כערוץ השידור הציבורי , ערוץ 1 מחויב לשדר גם משדרי ספורט כשירות לציבור. זו גם דעתם של מר אברהם נתן יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור, ומר יעקב שחם יו”ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור…רשות השידור היא חברה באיגוד השידור האירופי (EBU), ולכן מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידורים של אירועי ספורט המתקיימים באירופה…”.

oren helman

טקסט מסמך : 4 ביוני 2004. “זמן תל אביב”. נוסח הודעתו המבלבלת, המטעה, והבלתי נכונה (אנוכי מדגיש : בלשון המעטה) של דובר רשות השידור מר אורן הלמן : “…רשות השידור היא חברה באיגוד השידור האירופי (EBU), ולכן מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידורים של אירועי ספורט המתקיימים באירופה…”. האם מר אורן הלמן ניסח בעצמו את הטקסט הנ”ל השגוי, המטעה, והבלתי נכון וכך שחרר אותו לעיתונות הישראלית, ו/או שמא נכפה לעשות זאת ע”י מעבידיו…??? אין לי תשובה, אולם תוכן הידיעה העיתונאית הזאת היא פשוט לא נכונה. שקר וכזב. (באדיבות “זמן תל אביב”). 

מעולם לא נזרעה אינפורמציה כה מטעה, כה בלופרית, וכה מבלבלת בקרקע השידור הציבורי וכך הועברה לציבור משלם האגרה. מעולם לא נטמן מידע כה כוזב באדמת השידור הציבורי ע”י איזו שהיא הנהלת רשות שידור מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. בלתי מתקבל על הדעת. לצורך הבהרת העובדות אומר מייד שאין שום קשר או זיקה בין חֲברוּת רשות השידור ב- EBU לבין תשלומי זכויות השידורים עבור אירועי ספורט הנערכים על אדמת אירופה.

רשות השידור שילמה זכויות שידורים תמורת 2004 Euro בפורטוגל סכום חסר תקדים כ- 3.1 מיליון דולר ותמורת אולימפיאדת אתונה 2004 כ- 2 מיליון דולר נוספים בניגוד מוחלט לאינפורמציה שפיזר לציבור מר אורן הלמן. מדובר על תשלום של יותר מ- 5 מיליון דולר בעבור שני אירועי עַל בספורט לפני חישובי עלויות ההפקה כמו שכירת עמדות שידור וקווי שידור, מיסוד משרד הפקה, תקשורת ושידורים על כל תכולתו, שכירת רכבים, שכירת מלונות, לוגיסטיקה אולימפית מורכבת, וכמובן הטסת כוח אדם של 30 אנשים לאתונה ומִימוּן שהייתו שם במשך כשלושה עד ארבעה שבועות.

רשות השידור של יוסף בר-אל שילמה בעונת השידורים 2004 – 2003 כ-  2.750000 (שני מיליון ושבע מאות וחמישים אלף) דולר זכויות שידורים תמורת שידורי משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א באירופה בגביע ה- Euro League, ועוד כמיליון דולר זכויות שידורים למשחקיה של קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל באירופה בגביע ULEB.

בנוסף לכך שילמה רשות השידור להתאחדות הכדורגל באמצעות חברת תיווך צ’ארלטון, הון עתק כ- 2.5 מיליון דולר זכויות שידורים תמורת תקציר חַסֵר ומַשְמִים של ארבעת משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות בכל מוצ”ש (שני משחקים בליגת העל ששודרו ישיר בימים ראשון ושני בשבוע ע”י ערוץ 2 וערוץ 10 לא נכללו מטבע הדברים בתקציר הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) . מדובר במאזן אימה של זכויות שידורים בלבד ללא תחשיב הוצאות ההפקה הנִלווֹת לשידורי ספורט בינלאומיים בהיקף ובפריסה כזאת. ההערכה היא שרשות השידור הוציאה ממון בעבור רכישת זכויות שידורים והפקה בעידן מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בעונת 2004 – 2003 סכום בסדר גודל של כ- 15 מיליון דולר שלא היה לה. בעונה הקודמת 2003 – 2002 שילמה רשות השידור של יוסף בר-אל ללא חשבון גם לאיגוד הכדורסל תמורת שידורים ישירים של משחקים לא חשובים ב- Prime Time (זמן צפיית שיא). היערכות שגויה והחלטה תוכניתית – כלכלית בלתי הגיונית שקרסה בהמשך והובילה להתמוטטות הפיננסית של רשות השידור. הייתה זאת עיתונאית “הארץ” החרוצה בימים ההם ענת בלינט מי שחשפה לעין כל את התנהלותו החובבנית והבעייתית של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. בסופו של עניין התעשתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון ו- הדיחה וסילקה את יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם שנתיים לפני תום כהונתו. זה קרה ב- 2 במאי 2005.

barel 1

טקסט תמונה : העיתונאית ענת בלינט חושפת במדור הכלכלה של עיתון “הארץ” (משפחתי ואני מנויים על “הארץ” מאז 1975) ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ”ל יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן).

barel 9

טקסט מסמך : מאי 2005. סופרת עיתון “הארץ” (משפחתי ואני מנויים עליו מאז 1975) העיתונאית ענת בלינט מדווחת לקוראי העיתון כי ממשלת ישראל החליטה ברוב גדול להדיח את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל ממשרתו הציבורית הרמה. לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור סולק מנכ”ל רשות השידור מכהונתו. (באדיבות “הארץ” ומו”ל “הארץ” מר עמוס שוקן).

olmert 1

טקסט מסמך : מאי 2005. סופרת עיתון “הארץ” (משפחתי ואני מנויים עליו מאז 1975) העיתונאית ענת בלינט מדווחת לקוראי העיתון כי השר אהוד אולמרט סגן ראש ממשלת ישראל מודיע כי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד, תוכנית טלוויזיה שבה יופיע לעיתים קרובות. לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור הודח וסולק מנכ”ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות “הארץ” ומו”ל “הארץ” מר עמוס שוקן). 

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא ולא לשכוח : 2 במאי 2005. העיתון “מעריב” . הח”כ מסיעת העבודה איתן כבל מדווח ל- “מעריב” כי מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל אמר לו כהאי לישנא : “…תרשום את הטלפון שלי ותתקשר בכל עניין שאתה צריך…”. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! (באדיבות העיתון “מעריב”).

alroey einstein 1

טקסט מסמך : יולי 2002. לאחר שטרקתי את הדלת בפרצופו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל והתפטרתי מתפקידי הוא מיהר לעיתון “ידיעות אחרונות” ואמר לציבור בישראל באמצעות הכתב משה שיינמן כלהלן : “…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…”. (באדיבות “ידיעות אחרונות והמו”ל מר ארנון “נוני” מוזס).

17 שנים לפני כן ב-1985 הוא אותו יוסף בר-אל מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שח אודותיי טקסט שונה לגמרי. בשני המקרים למעלה ולמטה מדובר באיש תקשורת ירוד, רדוד, לא מוכשר, וחנפן פוליטי. איש לא חשוב שהגורל הפקיד בידיו פעמיים ב- 1985 ו-2002 משימה גורלית להיות מנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל אולם הוא החמיץ את שתיהן. אשנה ואומר שוב: מדובר באיש תקשורת ירוד, רדוד, לא מוכשר, וחנפן פוליטי בשם יוסף בר-אל, מי שבסופו של עניין סולק והודח ב-2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מכיסאו הרם לעבר אשפתות ההיסטוריה.

tsalash 7

טקסט מסמך : מאי 1985. מכתב הערכה אישי שכתב לי מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, בו הוא מביע דעה שונה עלי מזאת שהביע בחלוף 17 שנים ב- 2002 אודותיי לעיתון “ידיעות אחרונות”. מישהו בין שנינו השתנה וזה לא הייתי אני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

[1] ראה נספח : מכתבו של טוביה סער מנהל הטלוויזיה אלי מתאריך  28  במאי  1984 המתייחס ל-  1984 EURO.

[2] ה- EBU (איגוד השידור האירופי) מנה בשורותיו ב- 1992 כ- 65 רשתות טלוויזיה ציבוריות מחמישים מדינות לרבות אלה של מדינות מזרח אירופה שהיו מאוגדות קודם ב- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי). לאחר קריסת ברה”מ והקומוניזם ונפילת חומת ברלין  ב- 1990, הצטרפו כל רשתות הטלוויזיה של מדינות מזרח אירופה ל- EBU. ה- EBU נחשב לאיגוד השידור הגדול והעשיר ביותר ובעל ההשפעה הגדולה ביותר מבין כל איגודי השידור האחרים הקיימים בעולם .

[3] ראה נספח : מסמך ה- EBU  מ- 30 בינואר 1996 המודיע בגאווה על רכישת זכויות השידורים של חמש אולימפיאדות קיץ וחורף רצופות כלהלן : סידני 2000, סאלט לייק סיטי 2002, אתונה 2004, טורינו 2006, ו- בייג’ין 2008, תמורת סכום שיא של מיליארד ו- 442 מיליון דולר (1.442000000).

[4] הערה: 1.5 פרנק שווייצרי היה שווה ערך בימים ההם לדולר אמריקני אחד.

[5] ראה נספח : על פי מסמך נתונים כספיים של ה-  FIFA.

[6] ראה נספח : הודעתו הדרמטית של מזכ”ל ה- EBU  מר זָ’אן בֵּרְנַארְד מוּנְץ’  מ- 3  ביולי  1996 הנוגעת להפסד זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לקבוצת התקשורת של המיליארדר הגרמני לאו קירש (MEDIA KIRCH).

[7] ראה נספח : על פי הנתונים : סעיף א. “SPORTSCAL.COM – the business site for sports” סעיף ב. “RAR Richard Russel Associates”.

[8] ראה נספח : מכתבו של גרג דייק (Greg Dyke) אלי מ- 10 בספטמבר 2005.

[9] ראה נספח : גם מידע של  Association) RAR (Richard  Russell  ו-  Sport.cal.

[10] ראה נספח : על פי נתוני ה- EBU. הנתונים הועברו אלי ע”י מַרְק יוֹרְג (Marc Jorg) מ- EBU.

[11] ראה נספח : הצהרתו של דובר רשות השידור מר אורן הלמן בשם המנכ”ל יוסף בר-אל במקומון “זמן תל אביב” של העיתון “מעריב” ב-  4 ביוני 2004, “כי רשות השידור בגין חברותה ב- EBU, איננה משלמת זכויות שידורים עבור אירועי הספורט הנערכים על אדמת אירופה”.

[12] ראה נספח : מכתב השבח של גִיל סַמְסוֹנוֹב יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אלי , בתום 2000 EURO, וכותרתו, “מיליון צופים לא טועים”.

[13] ראה נספח : מכתבו של ז’אן ברנארד מונץ’ מזכ”ל ה- EBU  מ- 14 בדצמבר 1999 המודיע לי כמנהל מחלקת הספורט כי איגוד השידור האירופי ניאות לשלם ל- UEFA התאחדות הכדורגל האירופית סכום של 800 מיליון פרנקים שווייצריים תמורת 2004 EURO.

[14] ראה נספח : מכתב הצל”ש של רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות אליי בתום המבצע המוצלח של שידורי 2000 EURO.

[15] חישובי ההמרה מ-פרנק שווייצרי לדולר מתבססים על נתוני בנק ישראל בהם דולר אחד שווה ל- 1.5 פרנק שווייצרי.

[16] ראה נספח : מקורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, EBU, ו- FIFA.

[17] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[18] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU

[19] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU .

[20] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[21] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[22] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[23] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[24] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[25] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[26] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[27] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[28] ראה נספח : מקורות ה- EBU והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[29] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[30] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[31] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[32]   ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[33]   ראה נספח :  על פי מסמכי ה- EBU.

[34]   ראה נספח  : על פי מסמכי ה- EBU.

[35]   ראה נספח  :  על פי מסמכי ה- EBU.

yoash 20

טקסט מסמך : 15 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך הערכה – צל”ש ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי (הבוס הישיר שלי) בתום מבצע השידורים של ה- Final four בפאריס בו זכתה מכבי ת”א בגביע ה- Euroleague. רפיק חלבי היה עיתונאי מעולה מן הדרגה הראשונה. הוא ניהל בהצלחה את חטיבת החדשות ונהנה מאמונם של פַּקוּדָיו. רפיק חלבי נהנה גם מאמונו של מנהל הטלוויזיה בשעתו יאיר שטרן. רפיק חלבי הוא היום יו”ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 21

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים. מסמך ההערכה – צל”ש ששלח לי רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים המורכב והממושך של מונדיאל צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 22

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל”ש ששלח לי יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final fourr בפאריס בו זכתה מכבי ת”א בגביע ה- Euroleague. לא יכולתי להעריך אותו לאחר שהתברר כי הוא עשה יד אחת עם מנכ”ל רשות השידור החובבני יוסף בר-אל (מאחורי גבי) כדי לקנות במחיר מופרז ביותר ללא כל הצדקה את זכויות השידורים של 8 (שמונה) משחקים בלבד ב- מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מידי חברת “צ’ארלטון” בראשות אלי עזור ופנחס זהבי. נחמן שי ויוסף בר-אל היו נטולי כל השכלה וניסיון בניהול משא ומתן הנוגע לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים. הם כלל לא הכירו את פעילות השוק המקומי והבינלאומי ואת ההיצע שהיה גדול הרבה יותר באותה התקופה מהביקוש. ל- מו”מ הנֶפֶל ההוא בין רשות השידור לבין חבורת “צ’ארלטון” של רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 היה שותף גם השר הממונה דאז על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, שהמליץ על הקנייה. כזכור שילמה רשות השידור פי שמונה יותר בעבור מונדיאל 2002 מאשר תמורת מונדיאל צרפת 1998, שידרנו פי שמונה פחות משחקים במונדיאל 2002 בהשוואה למונדיאל 1998 (במונדיאל צרפת 1998 שידרנו ישיר את כל 64 משחקי הטורניר מעמדות שידור בתריסר האצטדיונים בהם הם נערכו), ובנוסף לכל החובבנות העלובה הזאת, נכפינו לשדר את אותם שמונה המשחקים ההם של יפן / קוריאה 2002 Off tube מהאולפן בירושלים. בעקבות העסקה הכושלת ההיא של רשות השידור עם “צ’ארלטון” הוקם ערוץ 5 פלוס בכבלים שקנה ב- זִיל הַזוֹל את 56 המשחקים הנותרים מ- “צ’ארלטון” ושלח ליפן וקוריאה הדרומית את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ כדי לשדר ישיר מהשטח. היה מדובר בעסק ציבורי עלוב ומסריח. נחמן שי שותפו של יוסף בר-אל התגלה כעסקנצ’יק מפלגתי מהדרג הנמוך שראה בתפקידו כיו”ר הרשות קרש ניתור לעבר שדה הפוליטיקה. היום אותו נחמן שי הוא ח”כ. רשות השידור המסואבת בראשות המנכ”ל יוסף בר-אך והיו”ר נחמן שי הפכה לזירה פוליטית נגועה ומלוכלכת במקום זירת שידור. אגב, ואולי לא דרך אגב, ראש הממשלה אריאל שרון שלח את ידיו הארוכות לעבר רשות השידור סילק את אותו נחמן שי הכושל מתפקידו מהטעמים הפוליטיים של עצמו, והציב שם במקומו מישהו משלו גם כן איש כושל פוליטי אחר בשם אברהם נתן, שגם הוא הועזב את הרשות במועד מאוחר יותר. המסמך הנ”ל ששלח לי נחמן שי נשמר אבל הוא חסר ערך. יש לזכור שלמרות שיו”ר הרשות נחמן שי הפך למשת”פ של המנכ”ל יוסף בר-אל הרי שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ”ל רשות השידור התעשתו אם כי באיחור רב, גילו עד כמה האיש איננו מוכשר ולא מוצלח, והיו אלה שהדיחו אותו ב- 2005 מכיסאו הרם לעבר ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. נחמן שי ויוסף בר-אל הכושלים נשאו בשעתו במשרות ניהול בכירות ביותר ברשות השידור ש- אִפשרו להם לקדם את השידור הציבורי אולם הם לא קדמו אותו אפילו ב- מילימטר אחד לפנים. שניהם נותרו בלתי יעילים, לא חשובים, וחסרי כל כישרון ויכולת מנהיגות ולבסוף סולקו מתפקידם בטרם השלימו קדנציית ניהול שלימה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“אֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש”, כדִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶך בִּירְוּשָלִים. חשתי שהטקסט הקלסי הזה אותו חיבר שלמה המלך מתייחס תפור גם עלי ומתייחס אלי כעיתונאי טלוויזיה כמי שחייו ברשות השידור נגדעו ב- 2003 / 2002 בטרם סיים את שליחותו בתקופתם של מנכ”ל רשות השידור ההוא, יוסף בר-אל ו- יו”ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור, נחמן שי. נקטעתי. נגדעתי. לא הגעתי אל מנוחתי ונחלתי. אולם מאידך יכולתי כל בוקר להתייצב ולהישיר את מבטי אל המראה מבלי להתכופף.

“הֲבֵל הְבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל. מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶיַעֲמוֹל תַּחַת הַשָּמֶש ? דוֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּמֶש וּבָא הַשָּמֶש, וְאֶל מְקוֹמוֹ שוֹאֵף, זוֹרֵחַ הוּא שָם. הוֹלֵך אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן. סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ וְעַל סְבִיבוֹתָיו שָב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם – וְהָים אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, שָם הֵם שָבִים לָלָכֶת. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים. לֹא יוּכַל אִיש לְדַבֵּר, לֹא תִשְבַּע עַיִן לִרְאוֹת, ולֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּמוֹעַ. מַה שֶּהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶנַעֲשָּה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש. יֵש דָּבָר שֶיֹאמַר : רְאֵה זֶה חָדָש הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶר הָיָה מִלְּפָנֵינּוּ. אֵין זִיכְרוֹן לָרִאשֹנִים, וְגַם לָאַחֲרוֹנִים שֶיִהְיוּ, לֹא יְהְיֶה לָהֶם זִיכָּרוֹן עִם שֶיִּהְיוּ לָאַחֲרוֹנָה”.

לידיעת קוראי הבלוג שקוראים ומעיינים בפוסטים מהסוף ו/או מהאמצע להתחלה : 

עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית (גם זאת של חברת החדשות באתר “וואלה”) נעה לעולם במשעול מקביל לזה של השלטון והממלכה. אקסיומת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת כי הם אינם נפגשים לעולם. התמוטטותו הסופית של השידור הציבורי מאז עידן 2002 בראשות מנכ”ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ופועל יוצא של ביצוע חטא מוּסָרִי כָּבֵד בו הקו המקביל של ערוץ 1 לא רק שנפגש עם הקו המקביל של הממלכה אלא גם חָצָה אותו. שגיאה מתמטית כה גסה גוררת בעקבותיה מפולת. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התכנסו ב- 2002 בתוך בּוּעָת הַמַדְמֵנָה שלהם נוכח המינוי המופרך, הסכינו והחרישו. איזה עָלִיבוּת. הם שָבוּ והתחפרו באותה הַבּוּעָה הַבּוֹצִית גם ב- 2011 בעת מינוי מופרך נוסף והפעם של יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור מי שהציב לידו עוזר נָחוּת בשם זליג רבינוביץ’. העיתונאים שוב שתקו. עָלִיבוּת כפולה. הסוף המַר היה ידוע מראש. עכשיו כולם שָם נזכרים להָזִיל דמעות. אסופה של פחדנים. לא סקטור הטכנאים בערוץ 1 הוא הפחדן וגם לא סקטור אנשי הדירוג המשולב בערוץ 1. מדובר בשני סקטורים בערוץ 1 שמספקים שירותי טכנולוגיה ולוגיסטיקה. חטיבת העיתונאים של ערוץ 1 שאמורה הייתה להוביל את השידור הציבורי לפסגה ואשר עיתונאיה שיחקו על הבימה הראשית תפקיד כה עלוב, הם הפחדנים.

אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טִינָה. אני מביע לו בוז. אינני היחיד. האיש העלוב הזה איננו שווה ביקורת משום שהוא מתחת לכל ביקורת. גם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחסות היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז רחשו לו שאט נפש והדיחו אותו מהַכֵּס הרָם של מנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. מינויו למנכ”ל קבע של רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה שגוי ומופרך מיסודו שהביא בבת אחת לרגרסיה עצומה. ממשלת ישראל התעשתה גם אם באיחור של שלוש שנים וסילקה אותו מרשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. המודח הזה היה יוסף בר-אל. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות ההיא ב- 2002 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים לרבות אנשי חטיבת החדשות. רובם כיהנו ומכהנים שם כמנהלי – בּוּבָּה תחת השגחתו של המנכ”ל ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה ב- 2002 בגלוי לעין אור השמש למשת”פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים מחורבנים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, קיבלו ומקבלים ב- 2002 החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם “כ- Yes men”, מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון.

החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בסתיו 2002 בגין מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הייתה לאלתר וסופית. זה היה אוסף של צירוף מקרים : ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ”ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון “ידיעות אחרונות”, ובו הכריז ואני מצטט אותו כהאי לישנא, “הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי”, שלח לי אלכס גלעדי מכתב בנושא הנדון טקסט תקווה, חוות דעת שוֹנָה. הנה היא כלשונה [1].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי מנהל מח’ הספורט, הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים. עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה, אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

alex 1

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ואומר ואוסיף, “בכל הזמנים”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 4

טקסט מסמך (1) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון “ידיעות אחרונות”. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : “…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…”. (באדיבות “ידיעות אחרונות” ומו”ל העיתון מר ארנון “נוני” מוזס). 

yoash 5טקסט מסמך (2) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון “ידיעות אחרונות”. מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : “…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…”. (באדיבות “ידיעות אחרונות” ומו”ל העיתון מר ארנון “נוני” מוזס). 

הדרך הטובה ביותר להגן על “תוֹכְנַת הניהול” של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ”ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל והיו”ר ההוא נחמן שי, וגם מפני המנכ”ל ההוא יהונתן “יוני” בן מנחם והיו”ר ההוא אמיר גילת, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את המנכ”לים של רשות השידור ואת היו”רים של הרשות לתפקידם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי סר ומרוגז עד לעמקי נשמתי. כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א’ בספר תהילים האומרת, “אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב”. זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז”ל.

[1] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ- 8 ביולי 2002 בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור.

yoash 23טקסט מסמך : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך פרידה ששלח לי סמנכ”ל הכספים שלל רשות השידור יוחנן צנגן בטרם חבר לדן שילון כמנכ”ל משותף של הזכיינית “רשת” אחתת משלוש קבוצות שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתערב וגם מזגזג בלא מעט כישרון כנגד תקומת שידור ציבורי עצמאי אֵיתָן ונגד התחליף שלו תאגיד השידור הציבורי החדש. אולם הוא יכול לישון בשקט מפני שאין מי שימוטט אותו כל עוד זהבה גלאון האנמית, ואיתן כבל יחדיו עם שלי יחימוביץ’ הם צמד שמרכיב את האופוזיציה הראשית נגדו ועוסק בכלל בחתרנות פנימית בתוך מפלגת העבודה. בנימין נתניהו נע במשעול של ראשי ממשלות בעבר משמאל ומימין שהתערבו במהלכי השידור הציבורי. הוא איננו ממציא את השיטה הוא מְשָמֵּר אותה ומפני שהוא איש מוכשר הוא גם משגשג באופן ה- התערבות ובדרך ה- השפעה שלו. עיתונאי רשות השידור (לא כולם, מרביתם) הפסידו במלחמה נגד הַמִמְסַד הפוליטי כבר ב- 2002 בעת מינויו המופרך של יוסף בר- אל למנכ”ל רשות השידור ע”י ראש הממשלה אריאל שרון כמו גם בעת הפקדתו הבלתי מתקבלת על הדעת ב- 2011 של יוני בן מנחם על רשות השידור מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מפני שגילו פחדנות, לא עלו לאלתר על הבריקדות, לא התמרדו, ולא התנקשו במינויים הַמוּפְרָכים והעָלוּבים ההם. העיתונאים החלשלושים, השְבֵעִים, ועבֵי הַכֶּרֶס של ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” (לא כולם, מרביתם) לא רק הסתגלו חיש מהר למנכ”לים העלובים שלהם יוסף בר-אל ויוני בן מנחם, אלא הפכו גם ל- משת”פים שלהם ועושי דְבָרָם. הם השתכשכו ו- התבוססו במדמנה הפרטית שלהם וחשבו ודימו לעצמם שמדובר בבִּיצָה סְטֶרִילִית וכי להם לא יקרה דבר (לא כולם, מרביתם). העיתונאים הציבוריים המגוחכים הללו חלשלושים וחסרי אופי (לא כולם, מרביתם), הובסו והפכו מאז 2002 ועד עצם היום הזה ל- Pawns על מין לוח שחמט מעוות בו ראשי הממשלות הזיזו אותם ממשבצת למשבצת באמצעות המפקדים העליונים שלהם. עכשיו הם נזכרו ו- מזילים דמעות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתעלל בשידור הציבורי שדומה מאז 2002 לתרנגולת מרוטה לפני שחיתה. ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו פוגע בעצמאות השידור הציבורי שאיננה קיימת עוד. הוא עושה זאת ב- בוטות כאוות נפשו ובגלוי לעין אור השמש אולם אין הוא ממציא השיטה. דריסת הרגל שלו ופסיעתו ברוטאלית. שאיפתו של בנימין נתניהו להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את תאגיד השידור הציבורי החדש חוֹק שהממשלה בראשותו היא שפעלה לכונן אותו לפני כשנתיים – היא בבחינת סקנדל לאומי רבתי (!) אולם אין לשכוח שראש הממשלה הוא מדינאי מנוסה וגם Grand Master במִזְעוּר נזקים. האחד שאין שני לו בתחום. לכן הוא מוכשר ובעל יכולת להפוך עכשיו את הסקנדל והחיסרון ליתרון. שר התקשורת שלו בעבר גִלְעַד אַרְדָן (היום, השַר לביטחון פנים בממשלת בנימין נתניהו) היה האיש שחִצְצֵר בראש חוצות בשורה חדשה כי הוא לא רק מבטל את מַס אגרת השידור אלא גם מקים תאגיד שידור ציבורי חדש נטול השפעות פוליטיות / מפלגתיות. איזה תאגיד ציבורי שידור חדש ואיזה נעליים. על מה אתה מדבר גלעד ארדן ? בנימין נתניהו הוא סנוב יותר מכל שָרָיו ושָרוֹתָיו (וגם חכם מהם ומהן) ש- עושה לפי שעה ככל העולה על רוחו בי”ס פוליטי לשני שותפיו בקואליציה שר האוצר משה כחלון (“כולנו”) ושר החינוך נפתלי בנט (“הבית היהודי”). בדרכו הכוחנית הוא מאיים לפרק את הממשלה בראשותו וללכת לבחירות חדשות אם הקואליציונרים לצִדוֹ לא יתמכו לאלתר בגדיעת חייו של העובר שטרם נולד בישראל ושמו “תאגיד השידור הציבורי החדש” ואם יסכימו לשוּב יחדיו עמו למתכונת הקודמת של רשות השידור היְשָנָה. בדרך הפתלתלה צוחק בנימין נתניהו על מפלגות “המחנה הציוני” ו- “מֶרֶצ” גם יחד וגם על שַר התקשורת שלו בעבר מר גלעד ארדן. ההתרחשות המזוגזגת הזאת היא לא פחות ממדהימה (!). במקביל להנמכתו של גלעד ארדן מְלֻוָוה בצִפְצוּף ארוך על מחבר דו”ח רשות השידור האחרון הקשה והחמוּר של רם לנדס, בנימין נתניה מהלל ומרומם את לֵיצָן החצר שלו יו”ר הקואליציה ויו”ר הליכוד, הח”כ דוד ביטן (!). במושב החורף הראשון של הכנסת אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) הכריז בנימין נתניהו מעל דוכן הנאומים הצהרה תקיפה, חריפה, וחד משמעית אבל בלופרית, “…אנחנו נשקם את השידור הציבורי…”. בכך הוא מטיל בגלוי וֶוטוֹ מוחלט על כל התהליך הארוך והממושך בן כשנתיים מאז 2014 של ניסיון הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ”ל אלדד קובלנץ ויו”ר התאגיד גיל עומר. מדובר בתנועת זיגזג מטורפת בלתי הגיונית של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מדהים גם לדעת ששר האוצר האוצר משה כחלון הודיע אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) כי לא יאפשר את מהלכי בנימין נתניהו לביטול תאגיד השידור הציבורי אולם רק בשל שיקולים תקציביים ולא בגלל רעיון של ערכים דמוקרטיים המחייבים ומקדשים קיומו של שידור ציבורי עצמאי. שר האוצר משה כחלון, אופורטוניסט ידוע, הדגיש כי התנגדותו למהלכי ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגירת תאגיד השידור הציבורי החדש נובעת רק מטעמים כספיים – כלכליים. משה כחלון חושף כל פעם מחדש את עצמו בעיתות משבר כי התנהגותו גם כעת היא בלתי מתקבלת על הדעת. הרי רק לפני כשנתיים נחקק חוק ביוזמת שר התקשורת גלעד ארדן בממשלת בנימין נתניהו, חוק שסוגר את רשות השידור הישנה ההיא, נועל ו- מבטל אותה, ומשית עליה עוֹל של צַו פירוק. השר גלעד ארדן ביטל את מס אגרת הטלוויזיה ורשות השידור. פרופסור דָוִד הָאן נקבע במחצית 2014 על ידי גלעד ארדן לשַמֵש כּוֹנֵס נְכָסִים של רשות השידור תוך כדי המשך המסע האבוד והסמרטוטי שלה בדרך להפיכתה לתאגיד שידור ציבורי חדש. דָוִד הָאן מינה את יוֹנָה וִויזֶנְטַל לשמש מנכ”ל זמני מְשָקֵם. יונה וויזנטל לא היסס להדיח מייד ולאלתר את מנכ”ל רשות השידור שקדם לו יוני בן מנחם וגם את יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור תמיר גילת. הַ- שֶלֶד של תאגיד השידור הציבורי החדש החל לעטות עליו אט – אט לֵב, מערכות נשימה ודם, ורקמות שרירים וגידים, אולם ל- לא כסות של עוֹר משוריין ולכן נותר פַּגִיעַ. ואז קמה שרת התרבות והספורט גב’ מִירִי רֶגֶב מי שמייצגת נאמנה את תפישתו השלטונית הכוחנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשר נוגעת גם לתפעול השידור הציבורי, הכריזה קבל עם ועדה לפני חודשים ספורים הכרזה “פוטינית” מדהימה וחוצפנית ללא כל בושה : “…מה שווה תאגיד שידור ציבורי חדש אם הממשלה איננה יכולה לשלוט בו…”. היא מִירִי רֶגֶב עושה את זה מהמקפצה. רק מנכ”ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל הקדים אותה משהכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בפניה של שרי מקובר עיתונאית “מעריב”, כלהלן : “…אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…”. ב- 17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז”ל ודן מרגלית יבד”ל בעמוד הראשון של העיתון “מעריב” שלהם, כהאי לישנא : “…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”.

dankner margalit

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז”ל עורך העיתון “מעריב” והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  “…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ”ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…”. (באדיבות עיתון “מעריב”).

 תראו חבר’ה, אם אינכם מרוצים משלטונו של בנימין נתניהו ועוזרתו מירי רגב, אזי תפילו אותם, אבל תפסיקו להתבכיין. תתנהגו כאנשים מבוגרים. כל פעם שאני שומע את הח”כ מ- “המחנה הציוני” איתן כבל הנרגש מבכה את מר גורלו ברדיו גלי צה”ל מתחשק לי להושיט לו ממחטה כדי שינגב את דמעותיו. זה לא הולך ככה. בכי ונהי לא משפרים את המצב. כזכור, חוק רשות השידור המתוקן מ- 1968 שנחקק בכנסת (תיקון לחוק רשות השידור מ- תשכ”ה / 1965), מעניק לממשלה ולשלטון את הזכות למנות את מנכ”ל רשות השידור ואת יו”ר הוועד המנהל ואת אנשי מליאת רשות השידור לתפקידם הרָם והמשפיע. על פי חוק רשות השידור הישן ההוא מ- תשכ”ה / 1965 ואשר תוקן, שופץ, ומוסד מחדש ב- 1968 מתקבלת עובדה ברורה כי הממלכה וראש הממשלה הם ששולטים בעצם בשידור הציבורי בתוקף הפררוגטיבה הניתנת להם להציב את האנשים שלהם הנאמנים להשקפת עולמם הפוליטית. את זאת יודע גם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו שמכיר היטב את החוק היָשָן ההוא ואיננו מוכן לאבד חזקה עליו. עכשיו הוא נזכר לומר לציבור בציניות שאין כדוגמתה כי רעיון הקמת תאגיד השידור הציבור החדש חמק מתחת ל- ראדאר האישי שלו בעת מלחמת “צוק איתן”. ראו המקרה הפוליטי הקלאסי של המינוי הממשלתי המופרך ההוא של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת אריאל “אריק” שרון (תזכורת : יוסף בר-אל הודח וסולק ב- 2005 מכֵּס מנכ”ל רשות השידור ע”י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהושיבו אותו שלוש שנים קודם לכן על הכֵּס הגבוה). וכן התבוננו ב- מינויָים המגוחך והעלוב של יוני בן מנחם למנכ”ל רשות השידור ב- 2011 ושל אמיר גילת לתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ע”י ממשלת בנימין נתניהו (תזכורת : ב- 2014 הוטל על פי חוק עול צַו פירוק על רשות השידור. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הבין שמנכ”ל רשות השידור יוני בן מנחם איננו רק בלתי מוכשר, אלא משולל מנהיגות, נעדר אישיות, הוא איש אפור נטול לחלוטין מינימום כריזמה אפילו לא בת גרם אחד, ואין לו כל יכולת ניהול). המנכ”לים המופרכים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל ויוני בן מנחם שימשו בעצם Server של אריק שרון וביבי נתניהו. שָרָתִּים עושי דְבָרָם. ליצני חצר. כשיוסף בר-אל מצהיר באותו יום שישי ההוא של 26 באפריל 2002 קבל עם ועולם בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר, “…אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…”, הוא הופך את עצמו לשָרָת עָלוּב ו- נָחוּת ברמתם של רוזנקראץ וגילדנשטרן במחזה “המלט נסיך דנמרק” של וויליאם שייקספיר. בטל בשישים. באמירתו ובהתנהגותו שקידשה את אמירתו בשנות האֹפֶל ההן של 2005 – 2001, הדיח יוסף בר-אל את עצמו לירכתיה האפלוליים של רשות השידור הציבורית לדורותיה. תארו לעצמכם את שמואל אלמוג ז”ל המנכ”ל ה- 1 של רשות השידור מצהיר בטרם מינויו למשרה הרמה ב- 31 במארס 1969, “…אני אעשה מה שראש הממשלה גב’ גולדה מאיר תאמר לי לעשות…”.

shmuel-almog-golda-meir

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר (בת 71, מימין) ומנכ”ל רשות השידור ה- 1 הבלתי נשכח שמואל אלמוג (בן 43, משמאל). האם יעלה על הדעת כי שמואל אלמוג היה מכריז בטרם מינויו למנכ”ל הראשון של רשות השידור כי הוא יעשה מה שראש הממשלה גולדה מאיר תאמר לו לעשות ? האם ניתן בכלל להשוות את אישיות העַל של שמואל אלמוג לזאת של יוסף בר-אל ? (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הָתנהגותו הכוחנית הברוטאלית והלגלגנית / מרושעת הזאת, כלכלית וחברתית, של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעת הזאת מעמידה בצֵל את האופוזיציה החלשלושה והממוסמסת שניצבת מולו בראשות זהבה גלאון + איתן כבל + שלי יחימוביץ’ החתרנית שחותרת בהתמדה תחת אֹשיותיו של מנהיג “המחנה הציוני” יצחק “בוז’י” הרצוג. בנימין נתניהו הרבה יותר מוכשר מהם. עצמאות השידור הציבורי במדינת ישראל היא במידה רבה פיקציה. מה עוד שאת גובה תשלום אגרת הטלוויזיה והרדיו השנתית מִמֶנָה נִגְזָר תקציב רשות השידור, פעולות ושכר, קבעה בשעתו וועדת הכספים של הכנסת שם הייתה לכל ראש ממשלה ולפוליטיקאים שלו נגישות גדולה, משקל כבד, והשפעה רבה. חוק רשות השידור שנחקק בכנסת ב- תשכ”ה / 1965, הפך את רשות השידור דאז (רק רדיו “קול ישראל”) שהייתה אגף במשרד ראש הממשלה (כפופה למרותו של מנכ”ל משרד ראש הממשלה בעת ההיא טדי קולק)  לגוף שידור עצמאי. רשות השידור ההיא ב- 1965 כללה בשורותיה כאמור את רדיו “קול ישראל” בלבד. מדובר בעידן טרום הטלוויזיה. מנכ”ל רדיו “קול ישראל” בשנים 1967 – 1960 היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן. חֲנוֹךְ גִבְתוֹן היה איש ארגון “ההגנה” בירושלים ולא בכדי הוצב ב- 1960 בראש רדיו “קול ישראל”. חנוך גבתון נחשב לנאמנו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ובמידה כמעט מוחלטת גם עושה דברו של טדי קולק מנכ”ל משרד ראש הממשלה בשנים ההן.

chanoch givton 1

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו “קול ישראל” חנוך גבתון מארח באחד מאולפני הרדיו את ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1967 מונה שמואל אלמוג למנכ”ל רדיו “קול ישראל” (במקומו של חנוך גבתון). צריך לזכור שעד 1965 היה רדיו “קול ישראל” אגף במשרד ראש הממשלה בטרם הפך לרשות שידור על פי חוק שחוקק בכנסת (כאמור ב- תשכ”ה / 1965). שמואל אלמוג היה יקירם ומוּשָא הערצתם של השַרִים ישראל גלילי ויגאל אלון (אנשי מפלגת “אחדות העבודה”) בממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר מנהיגי מפלגת מפא”י, ומפלגת העבודה והמערך של פעם. בעת עריכת התחקיר הרחב של כתיבת הספר הראשון “8 ימי בראשית” בסדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב (שמה הכולל, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”) ראיינתי בשעתו גם את הסופר נָתָן שַחַם ז”ל (מת בן 93, הוא בנו של הסופר אליעזר שטיינמן ו- חבר קיבוץ בית אלפא מאז 1945) ו- מי ששִימֵש בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת המִשְנֶה של שני יו”רים של הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר חַיִים יָחִיל וד”ר וָולְטֶר אֵיתָן (שלושתם מינויים פוליטיים לתפקידים רמי המעלה הללו משום שנחשבו לנאמני שני ראשי הממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר). נתן שחם התוודה בפניי ואמר לי בזמנו כלהלן : “…גם אני הערצתי את שמואל אלמוג…” (!). במארס 1969 מינתה ממשלת גב’ גולדה מאיר בהמלצתו החמה של השר ישראל גלילי את שמואל אלמוג (אוהד רעיונותיה של “אחדות העבודה” מפלגתם של ישראל גלילי ויגאל אלון) למנכ”ל ה- 1 של רשות השידור הגדולה שכללה לראשונה בשורותיה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שאך זה נעמדה על רגליה, תחת קורת ניהול משותפת.

תזכורת קצרה : התנגדותו העיקשת והכוחנית העכשווית של ראש הממשלה בנימין נתניהו להקמת תאגיד השידור הציבורי החדש שאמור להיות עצמאי לחלוטין בפעולותיו, ורצונו המובהק להתערב ולשלוט שלטון ללא מיצרים בשידור הציבורי ההוא בשל החוק היָשָן המאפשר לו למַנוֹת ולהציב את נאמניו שלו בעמדות הפתח – היא מקוממת ומרגיזה אולם איננה המצאה שלו. הספר “8 ימי בראשית” שחקתי וכתבתי נפתח כך : העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה ולידתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967 הייתה פוליטית ושורשיה העמוקים, חופפים לחלוטין את הורתו ולידתו של רדיו “קול ישראל” כרשות שידור עצמאית ב- 1965. בעת בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- עָפָרָה, שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב’ גולדה מאיר, ואחריה יצחק רבין. ב- 28 באוקטובר 1969 נערכו הבחירות לכנסת השביעית בהן זכתה רשימת “אֶמֶת” (חיבור של מפא”י + רפ”י + מפ”ם) בראשות גולדה מאיר ב- 57 מנדטים. גח”ל בראשות מנחם בגין צברה 26 מנדטים. המפד”ל השיגה 12 מנדטים. היה מנוי וגמור עם ראש הממשלה גולדה מאיר להרכיב קואליציה עם המפד”ל ולהותיר את גח”ל באופוזיציה. חלפו כבר כמעט שנתיים וחצי מאז הוקמה ממשלת האחדות הלאומית ערב מלחמת ששת הימים בקיץ 1967] ו- היא גולדה מאיר לא רצתה ממשלת אחדות לאומית עם מנחם בגין שהיה לא רק בר פלוגתא שלה אלא כמעט שְנוּא נפשה. בדיוק אז החודשים ההם של אוקטובר ונובמבר 1969 נתקלה גולדה מאיר במכשול טלוויזיוני גדול ממדים שהתגלה כבלתי עביר גם מהיבט משפטי. ובכן, הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות בראשות היו”ר ד”ר חַיִים יָחִיל החליטו כבר בראשיתו של חודש אוקטובר בשנת 1969 החלטה רגולטורית הגיונית שהפכה בתוקף הנסיבות הפוליטיות לדרמטית מאין כמותה, ואשר נגעה למעבר של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- שבעה ימים בשבוע לרבות לילות שישי (במקום ארבעה ימים עד כה). ראש הממשלה גולדה מאיר פירשה את החלטה ההיא של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות ד”ר חיים יחיל והמשנה שלו נתן שחם כפריסה והטמנת מלכודת פוליטית עבורה. היא לא תוכל להקים קואליציה עם המפד”ל שראתה בשידורי טלוויזיה בלילות שישי, חילול שבת. עיתון “הצֹפֶה” ביטאונה של המפד”ל המפלגה הדתית הלאומית והרֶפֶרֶנְטִית הראשית של ראש הממשלה גולדה מאיר להקמת הקואליציה ללא גח”ל של מנחם בגין, פרסם ביום רביעי – 1 באוקטובר כותרת בעמוד הראשון כדלקמן : “מעשה להכעיס של הנהלת רשות השידור, החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד”. בכותרת המשנית פורסם כי הוועד המנהל דחה הצעה לשדר התוכניות של יום ו’ בשעות המוקדמות של אחה”צ בלבד. אחד מראשי המפד”ל זרח וורהפטיג קבע שמדובר בהתגרות מיותרת בשבת וביהדות הדתית.

2003 – 2002. נטשתי בטריקת דלת בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון ז”ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור. יוסף בר-אל שימש ממלא מקום מנכ”ל בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002, לאחר הדחתו של המנכ”ל הזמני של רשות השידור מר רן גלינקא ע”י ראש הממשלה אריאל שרון (כאמור במארס 2002). ב- 2 ביוני של שנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ”ל הקבוע של רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. לעולם יש לזכור כי באותן שנות האוֹפֶל של 2005 – 2001 עורערו אַמוֹת הַסִפִּים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יסודותיה זועזעו. רשות השידור הפכה לגוף מושחת ו- מנוון ו- לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. מפח נפש. לעולם אין לשכוח כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה של מנכ”ל רשות השידור התעשתו בחלוף שלוש שנים וב- 2 במאי 2005 הדיחו וסילקו אותו בבושת פנים מהכֵּס. הנימוקים להדחתו היו שוחד מסך ושחיתות. תמיד יש לזכור כי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ”ל מכהן. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים מכיסאו.

רוֹש ולַעֲנָה בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר (1).

מדהים. ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ המיועד למשרת מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא המודח) אל העיתונאית אביבה קרול מהעיתון “גְלוֹבְּס”, כדי להצהיר ולכנות את המנכ”ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר, “אידיוט ו- מטומטם…” (ציטוט מהפוסט ההוא ב- “גלובס”). כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה באותם ימים ההם שחור על גבי לבן. גווייתו של המנכ”ל המוּדח רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ”ל החדש (עדין רק ממלא מקום) מיהר לחוות את דעתו אודותיו ובחר להתריס בפומבי כנגדו בסגנון התקלסות של אדם “מחונך” ו- “נאור”…“אידיוט ו- מטומטם…”, הוא כינה אותו. נכון ש- רן גלינקא היה גאון קטן שנעדר כל רקע עיתונאי וידע תקשורתי (וגם כלכלי) הכרוך בניהול רשת שידור ציבורית ענפה ורחבת ממדים וגם רגישה הכוללת בתוכה טלוויזיה ורדיו ומעסיקה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים עובדים). אבל מכאן לרוץ מבלי לחכות קמעא לעיתון הכלכלי “גלובס”, כדי לכנות אותו בכינויי גנאי בשפת הרחוב המרחק גדול. וזה לא היה הכל. במקום אחר באותו ריאיון עם גב’ אביבה קרול כינה ב- 18 באפריל 2002 כינה את מ”מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני מי שהחזיק גם במשרה של סמנכ”ל פיתוח, “איש כושל…”. הטקסט רווי כינויי גנאי העיד גם על יוסף בר-אל השאפתן מהו שווה בדיוק. הוא רן גלינקא עשה כעורך ראשי של רשות השידור (בין ספטמבר 2001 למארס 2002) את כל השגיאות הניהוליות המקצועיות האפשריות וגם העיתונאיות וסולק בצדק. השפעתו על השידור הציבורי הייתה אפסית. כלום. ה- מ”מ שלו יוסף בר-אל שקל את צעדיו ובחר מטעמיו שלו לא להמתין ולתקוף מייד וללא שהות את הבוס המודח שכבר לא היה יכול להחזיר מלחמה שערה. הוא יוסף בר-אל עשה זאת בריאיון ארוגנטי שהעניק לעיתונאית אביבה קרול בימים ההם כתבת העיתון “גלובס”, כאמור ביום חמישי של 18 באפריל 2002. [1]. “יוסף בר-אל תקע לי סכין בגב”, אמר לי רן גלינקא באחת משיחות התחקיר שלי עמו.

יום חמישי – 18 באפריל 2002. להלן חלק מהריאיון שערכה העיתונאית אביבה קרול מהעיתון “גלובס” עם המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל.

אביבה קרול / גלובס : בכל זאת עשית שינויים. מינית את יוסי משולם, מנהל התוכניות, למנהל של ערוץ 1.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “ועוד איך. כתבתי לו (ליועץ המשפטי, א’ ק’) מכתב, שאפעל על – פי רוח ההנחיות שלו ואתרחק מהתחום הפרסונלי, אבל שלא יישב לי מנהל טלוויזיה שהוא גם סמנכ”ל פיתוח (יאיר אלוני, א’ ק’) ובשני המקומות הוא כושל. אני אומר לו,, “למה אתה לא מטפל בטלוויזיה ?”, והוא אומר, “כי אני עסוק בפיתוח”. “ולמה אתה לא מטפלל בפיתוח ?”, “כי אני עסוק בטלוויזיה”. אמרתי לו שיבחר אחד מהשניים. אדם שנכשל – נכשל, אבל הוא בכל – זאת עשרות שנים ברשות השידור, וצריך לעשות את זה בשיא העדינות כדי שאדם ילך וכבודו לא ייפגע”.

אביבה קרול / גלובס : אבל גם מי שמִינִיתָּ למנהל התוכניות לא הצליח. איזה לוח – שידורים יש לערוץ 11 ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “הוא אחת ההצלחות הגדולות. מנהל תוכניות בטלוויזיה צריך לעבור תחנות אין-סופיות – וִויָה דוֹלוֹרוֹזָה של מנכ”ל, סמנכ”ל, מנהלל טלוויזיה. רצחו אותו. אתמול ראיתי הפקה שעשה ליום העצמאות. מהממת. זה אחד המפיקים הגדולים בארץ. יוסי משולם לא רוצה להיות מנהל הטלוויזיה”.

אביבה קרול / גלובס : אז מה, כפית עליו ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “כפיתי עליו לשלושה חודשים. אמרתי לו “אתה לא יכול להשאיר לי את המקום ריק. אני אין לי ראש לזה עכשיו”. אנחנו מיודדים. אמרתי לו,, “אתה חייב, חובה, לך תמלא”. בשלושת החודשים האלה אני צריך לפתור את הבעיות הגדולות”.

אביבה קרול / גלובס : מה יותר גדול מלוח – שידורים ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “העליתי את תוכנית שערי צדק (בניית קריית רשות השידור, א’ ק’) על הפסים. במאי נבחר חברה שתנהל לנו את הפרוייקט. עד סוףף החודש אפתור את הבעיה של שפ”מ (זכיינית הפרסום בקול ישראל, א’ ק’), חברה שגובה לרשות השידור מעל ל- 200 מיליון שקל ואין לרשות שום פיקוח ויכולת לבדוק מה כן שודר ומה לא. ישבתי איתם השבוע, מחברים את המחשב שלנו לשלהם, ניתן להם משרד ונוכל לראות מה שודר ומה לא שודר ועל מה יצאו חשבוניות. אחרי זה ננשום במשך שבוע, ואז נתחיל להתפנות לדברים בטלוויזיה. במקביל אנחנו עובדים על לוח – השידורים, ועל הסכסוכים עם כל הוועדים. יש סכסוכים מוכרזים עם כל הוועדים. רן גלינקא, שיהיה בריא, דבר אחד שהצליח לעשות זה להרגיז את כל העולם ולהכניס את כל המערכת למתח. הוא בריב מוכרז עם ועד מנהלים, ועד הנדסה, ועד עיתונות. שלושתם היו בסנקציות, ועמדו להשבית את הרשות. זה גם זירז את המינוי שלי”.

אביבה קרול / גלובס : איך הורדת אותם מהעץ ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “היו הוראות מטופשות של רן גלינקא, שבאותו יום שנכנסתי ביטלתי אותן. בטירונות אולי היינו עושים דברים כאלה – מעמידים אותםם בשורה ואומרים להם לרוץ. את הדברים המטופשים הורדתי מיד. הוא למשל קיצץ את השי לחג, שהוא באותו סכום כבר חמש שנים, מ- 550 שקל ל- 450 שקל לעובד. זה כל – כך מטופש, זה כל – כך סמלי. מימנתי את זה מתקציב הרווחה, שבכלל הולך לקורסים במלונות חמישה כוכבים. אשלם לכולם במקום שקבוצה של 50 איש, שעוברים תמיד מקורס לקורס, ירדו לאילת וילכו לקזינו. זה נחשב קורס ?”. “אני לא תינוק, אני לא בוכה”.

אביבה קרול / גלובס : יוסף בר-אל, אם כן, לא ממש מסתיר את מערכת – היחסים הבעייתית, בלשון עדינה, בינו לבין קודמו בתפקיד, רן גלינקא. האחרון, אגב טוען כי יוסף בר-אל, ששימש כיועצו, למעשה הכשיל אותו. יוסף בר-אל, מצדו, מגיב לדברים כמו אוהב שנבגד, ופותח במונולוג ארוך, הכולל כינויים שהנייר אינו סובל.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “קודם-כול, זה מראה כמה שהוא כפוי-טובה, וכמה שהוא לא הבין שום דבר ברשות השידור. דבר שני, באמת לפי בקשתו של השר (רענן כהן, א’ ק’) ושל רן גלינקא, הייתי יועץ שלו. הוא הרס אותי. בחודש הראשון עבדתי איתו מסביב לשעון. בלעדיי, אחרי שבוע הוא היה מחזיר את המפתחות. אחרי חודש וחצי הוא התחיל להתרחק. דברים שהצלחתי לסכם איתו ועם הוועדים לא נעשו. יש לו אופי כזה שהוא לא מחליט. הוא אומר “רק רגע”, “חתמתי בראשי תיבות”, “תן לי לחשוב על זה, ולא חוזר”. כל דבר שסיכמנו הוא התחיל לעשות אותו הפוך. אני העברתי אותו בוועדת רביבי. את המכתב שלו לרביבי (השופט בדימוס יצחק רביבי) מדוע הוא מתאים לתפקיד, אני כתבתי. הוא אפילו לא ידע להציג את עצמו בפני רביבי. תשאלי את רענן כהן כמה עזרתי לאיש הזה. הוא ישב לי על הנשמה. גם רענן כהן אמר, “אל תכשיל אותו, תעזור לו להצליח, גם שמי קשור במינוי הזה”. בסדר. לקחתי אותו אישית להכיר לו חברי כנסת. איש לא הכיר אותו. הושבתי אותו עם ראשי הסיעות. היתה אמורה להיות הצעה בכנסת נגדו שבוע אחרי שנכנס – הרי הוא מונה בניגוד להסכם הקואליציוני. לקחתי אותו והעברתי אותו מאיש לאיש. לקחתי אותו לאנשים שהכי מתנגדים לו. להראות שהוא לא מפלצת, שהוא בסדר. לפני חודשיים הוא התחיל לעשות כל דבר שסיכם איתי הפוך”.

אביבה קרול / גלובס : למה ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “סתם. לא יודע. התחלנו להתרחק. בחודש האחרון לא דיברנו בכלל. כל מה שהוא עשה, הוא עשה על אחריותו. אחרי רביבי, הוא כמעט ניתקק מגע איתי והפסיק להתייעץ. כל עסקת החבילה המסריחה שהוא עשה מאחורי הקלעים הכשילה אותו (העסקה שלפיה אמנון נדב, מנהל הרדיו, יהיה משנה למנכ”ל, יוני בן-מנחם יהיה מנהל הרדיו ורפיק חלבי מנהל הטלוויזיה, א’ ק’). דבר כזה לא עושים. מנכ”ל שמודה שהיתה לו עסקה מאחורי הקלעים, ששותפים בה גם גופים פוליטיים, זה אדם מטומטם שאומר, “אני מתרסק מרצוני”. הוא היה אידיוט. אז הוא בא בטענות לבר-אל ? הוא יצר את הסיסמה הזו “פטריוט”. אני כן פטריוט, אני לא פטריוט, אני מפקד השייטת. מחפש סיבות, בר-אל בגד בי. מה בגדתי בו? הוא התרחק ממני ועשה הכול הפוך. ביום שהתפרסמה העסקה בעיתון, צלצלתי אליו. אמרתי לו, “מה אני קורא בעיתון ?”. אמר לי, “זה נכון”. אמרתי לו, “אתה משוגע, דבר כזה מתפרסם בעיתון, אתה מתרסק. אתה לא תהיה מנכ”ל “. קמה מהומת אלוהים גם בימין וגם בשמאל. בוועד המנהל פסלו את זה. איך ראש הממשלה מתערב, אל תשאלי. נגמר הסיפור, גלינקא גמר באותו יום.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “אז קל לו לבוא להיתלות בעצים גבוהים, ולהגיד “פסלו אותי פוליטית, אמרו שאני לא פטריוט”. פסלו אותו כי הוא נכשל והכשיל את עצמו. הוא לא ידע לקדם שום תחום שעסק בו. לא קידם הסכמים עם הוועדים כפי שהכריז, לא סיים תקציב, לא סיכם לוח-שידורים. אתמול ישבתי עם ידיד ותיק מאוד, עמנואל הלפרין. ישבנו ופטפטנו, החבר’ה הוותיקים – את יודעת, אני בן 18 פלוס, אז אני מכיר את הוותיקים. הוא אמר לי. “וואי, כמה טוב שהלך ההוא, הכניס את כולם למתח איום”.

אביבה קרול / גלובס : ביום שני השבוע אישרה ועדת רביבי את מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל זמני – הליך שנדרש בעקבות חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. בכך נסללה דרכו של יוסף בר-אל, הנהנה מתמיכה גלויה של השר רענן כהן, למינוי של קבע. אם כי נדרשת לשם כך גם תמיכה מובהקת של ראש הממשלה אריאל שרון.

אביבה קרול / גלובס : אתה חושב שתהיה מנכ”ל קבוע ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “לא חושב. אני לא ביקשתי את המשרה הזו. אני מנכ”ל משנת 89′ עם שכר מנכ”ל ותנאי מנכ”ל, חי, טאץ’ – ווד, מאה אחוז. הסיפוק שלי הואא מהעשייה. אם יהיה לי קצת יותר תקציב הייתי עושה דרמה בערוץ 33. באו והוסיפו לי עוד ערוץ, הערוץ המזרח – התיכוני. זה האני מאמין שלי מהיום הראשון שלי בארץ. אמרו לי, “בוא קח הרשות מתרסקת”. איך אמר לי מישהו מאוד בכיר ברשות, “עוד חודשיים לא היית מוצא רשות להיכנס אליה”. בכל-זאת 45 שנה ברשות. יש סמליות בדבר הזה. התחלתי למטה למטה, הייתי שחקן בדולר וחצי, הגעתי למעלה. לא רצו אותי. בסדר. רוצים אותי שוב, כמו ב-85′, כשאמרו “תציל את הטלוויזיה, עומדים לסגור אותה”. אורי פורת הסתכסך עם כל העולם. באתי, הצלתי, השארתי אותה פתוחה, ואחרי שישה חודשים חזרתי לערבית. באותה שנה קיבלתי את פרס ישראל. חזרו אליי ב-89′, מינו אותי למנכ”ל. שלוש שנים ניהלתי, הכנסתי את שידורי הבוקר, וכתבתי לקירנשבאום, כשהוא נכנס לתפקיד, שאני לא רוצה להמשיך. ראית מנהל טלוויזיה שאומר “לא רוצה עוד קדנציה ?” אני לא מחפש את הניהול, אני מחפש את היצירה. עכשיו באו כדי שאציל את העסק הזה. אז זה אתגר, ואני אציל אותו. אעמיד אותו על הרגליים. ירצו אותי ? כבודם. שאלו אותי מהיום הראשון – קבוע או זמני? אמרתי, בעיניי כל דבר קבוע הוא זמני”.

אביבה קרול / גלובס : וגם להפך ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “כל דבר זמני בארץ הוא קבוע”.

אביבה קרול / גלובס : אז תהיה מנכ”ל קבוע.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “אני אומר לך – אני מאמין במשהו שנקרא כוחו של גורל. יש דברים שמתרחשים שאין לך שליטה בהם. אני לרגע לא אגיד שאני רוצה. אףף פעם לא ביקשתי לנהל את רשות השידור. אני על – פי חוזה 14 שנים, אף פעם לא ביקשתי שיחדשו לי אותו. אף פעם לא תוציאי ממני משפט ‘אני דורש’. לא ייתנו לי – אני הולך. נותנים לי – אני נשאר. אין לי דרישות, אין לי אולטימטום”.

אביבה קרול / גלובס : אומרים עליך שאתה מסתובב בכנסת כמו חבר הכנסת הכי ותיק, מכיר את כולם, שולט בתחום.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “אני 45 שנה בארץ. התחלתי לסקר את הכנסת ככתב פרלמנטרי. חלק גדול מחברי הכנסת היו עוזרים פרלמנטריים, כולל רענן כהן, שהיהה מתלמד אצל לובראני. התיידדתי איתם בדרך. אני לא אדם עצור, אני לא אוטיסט. אני איש שיווק, זה בדם שלי. למדתי שיווק, עסקתי בזה הרבה שנים. יש ידידות חזקה ואמיצה ביני לבין אנשים, ללא קשר למפלגה. את יכולה להיכנס לכנסת ולראות שיש חברי כנסת ערבים שמנשקים אותי, ויש חברי כנסת מישראל ביתנו והאיחוד הלאומי שמנשקים אותי. נכון, אני מסתובב בכנסת. כולם ידידיי. על מי אני מדבר ? 50 – 30 איש. מה משותף בתוך ועדת הכספים לנודלמן, סופה לנדבר, ישראל כץ, ומוסי רז ? ישבו כולם, שיבחו אותי”.

אביבה קרול / גלובס : כולם רוצים להיות על המסך.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “אז מדוע לא התנהגו ככה כלפי קודמי? מדוע צריך לראות דבר שהוא הצלחה כדבר מושחת ? מדוע דווקא אצלי ? מדוע אחרים נולדו עםם כפית זהב בפה, ואני, לא נותנים לי אפילו 60 דקות של חסד. אני, 60 דקות אחרי שאמרו לי שהתמניתי, מתקשר אליי כתב של עיתון ואומר לי, “יו”ר רשות השידור אומר שהוא פונה ליועץ המשפטי לממשלה, שהמינוי לא חוקי כי לא נועצו בו”. 60 דקות על השעון. נכנסתי ב- 14 במארס, שלושה ימים אחר-כך כבר פנה עו”ד גלעד שֶר ליועץ המשפטי לממשלה שיודיע שהמינוי שלי לא בסדר. חצי שעה אחרי זה רדיו גלי צה”ל שידר שהמינוי של יוסף בר-אל לא חוקי על פי החלטת היועץ המשפטי לממשלה. את יודעת מה עושים לי ? שותים את דמי. אבל אני לא תינוק, אני לא בוכה, ולא אבכה לעולם.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור : “העברתי תקציב בוועד המנהל של רשות השידור , ששישה חודשים לא אישרו באוצר, ש- שישה חודשים לא היה מוכן לדון. כולם אני נותן להם מסך ? אני לא מבין. אין הסבר אחר ? לא יכול להיות שאני טוב יותר מאחרים ? זה לא בא בחשבון כי זה לא מתיישב עם סטיגמות. את לא יכולה להיות עולה חדשה, ובכל-זאת לדעת לעבוד. לא יפרגנו לך. לא יעזור. את לא יכולה לבוא מקטע של משדר בערבית ולנהל את העברית, כי “תביאי אתך מנטליות קלוקלת”. הדברים נכתבו, ואני שותק. לא יכולים לפגוע בי”.

הערה : באדיבות העיתון “גלובס”.

[1] ראה נספח: הריאיון בשלמותו של העיתונאית אביבה קרול עם יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי “גלובס” מתאריך יום חמישי-18 באפריל 2002.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת”א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים של 2002 – 2001 שילמנו למכבי ת”א באותה עונה סכום שיא פנטסטי של דולרים, מספר בן שבע ספרות עבור זכויות השידורים, אך המשחק נגד היוונים היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של שידורי הטלוויזיה. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי. (הנתון המדויק של זכויות השידורים ששילמנו למועדון הכדורסל של מכבי ת”א בעונת 2002 – 2001 מופיע בספר עָב הַכֶּרֶס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, “הקשר הסימביוטי”).

היה לי אורח נכבד בהיכל הספורט ביד אליהו באותו העֶרֶב ההוא של יום חמישי – 11 בנובמבר 2001. מנכ”ל רשות השידור החָדָש בכבודו ובעצמו, מר רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד הרם בספטמבר / אוקטובר 2001 במקומו של מנכ”ל רשות השידור הקודם אורי פורת ז”ל שהתפטר (ו/או התפוטר) באוגוסט 2001. המינוי הממשלתי של טירון התקשורת רן גלינקא היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא קיבל רק שלושה חודשים. הוא חשק עד למאוד במינוי הנכבד וביקש לשמש מנכ”ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון שהפכה להיות כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה. רָן גָלִינְקָא ביקש ממני להתבונן מקרוב בהפקת שידור ישיר של משחק כדורסל של מכבי ת”א בגביע אירופה. הביא עִמוֹ למשחק ביד אליהו אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב’ ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ”ל הוותיקה והמצטיינת הקודמת של מוטי קירשנבאום יבד”ל ואורי פורת ז”ל מאז שנת 1993 גב’ אֶלִינוֹר בֶּלְקִין, מי שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בתוככי רשות השידור בשֵם גב’ ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב’ אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב’ רוחמה איילון הייתה בשעתו ל- יצחק לִבני יבד”ל ו-יוסף “טומי” לפיד ז”ל. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין בבת אחת מרשות השידור היו שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא שום עבר עיתונאי וודאי לא בעיתונאות אלקטרונית מיידית ורבת מהירות כטלוויזיה (ערוץ 1) ורדיו (קול ישראל), התמנה זה עתה לכהונה הרָמָה והמורכבת של מנכ”ל רשות השידור בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת”א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועכשיו כמו מרבית המנכ”לים שקדמו לו התאבה להיות אף הוא אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. “יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני”, ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, “נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ולעניינים ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת”א”.

נפגשנו ביום חמישי ההוא – 15 בנובמבר 2001 ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- “וֶורֶד” הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל. עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר של המשחק אלופת ישראל מכבי ת”א נגד אלופת יוון קבוצת אולימפיאקוס במסגרת המחזור ה- 6 של ה- Euroleague. ציוותי השידור שלי בהיכל הספורט ביד אלינו היו השַדָּר מאיר איינשטיין והפַּרְשָן אלי סהר יחדיו עם השַדָּר השני אורי לוי והפַּרְשָן השני רלף קליין ז”ל. המנכ”ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּישרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ”ל הזמני הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו.

משחק הכדורסל עמד אוֹטוֹטוֹ כבר להתחיל ולא נותר לוֹ לרן גלינקא פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת, להיכנס לניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה, ועל מנת לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת משימת אותו השידור הישיר ההוא. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל. זאת הייתה שליפה גרוטסקית שהניבה זיכרון אירוני. “תכיר”, אמר לפתע רן גלינקא וחזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, “זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי”, תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. “הוא האיש שמכניס אותי לעסק ולעניינים ברשות השידור”, שח לי הטירון הירוק ודרדק התקשורת בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת מי שמתעתד לשמש מנכ”ל רשות השידור. גיחכתי והשבתי לוֹ מייד, “אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה”. לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. “תודה”, אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה ונועל סנדלים (גדל בקיבוץ רמת יוחנן). “שתהיה לי בריא”, נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת ונעול נעלי עור תואמות. ארבעתם מר רן גלינקא ועוזרתו גב’ ליאורה שמעוני ומר יוסף בר-אל ובנו אריק נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת”א הייתה כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר וסחורת שידור טלוויזיונית נאותה. ניווטתי את שידורי הספורט גם בעבור רן גלינקא והייתי גאה בעצמי כי זכויות השידורים הבלעדיות של מכבי ת”א שייכות רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

רָן גָלִינְקָא היה מנכ”ל זמני טירון שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד, מאוקטובר 2001 ועד אפריל 2002. רָן גָלִינְקָא (תא”ל מיל. בדרגתו היה לוחם בעל מוניטין בצה”ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ופרי בּוֹסֶר בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” (בעברית וערבית) + 2000 עובדים. הוא שגה כבר מראשית עבודתו. בהיותו נאיבי (עד כדי גיחוך) ונטול מודיעין מינה דווקא את יוסף בר- אל לעוזרו האישי והכריז באוזניי בטרם עת כלהלן : “…זהו ידידי, האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור…”. טעות גסה בבחירת עוֹזֵר שהתבררה כי אין לה מחילה. הוא רָן גָלִינְקָא שילם על כך בריבית דה ריבית והוכיח שוב עד כמה כישרונותיה של ההיסטוריה להיות צינית ואירונית הן בלתי מוגבלות.

barel 6

טקסט תמונה : 1992. יוסף בר-אל (בן 57ׂׂ בתמונה). “זהו ידידי יוסף בר- אל העוזר והיועץ הקרוב שלי שמכניס אותי לעניינים”, אמר לי רן גלינקא לאחר מינויו בספטמבר – אוקטובר 2002 לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. (התמונה צולמה ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ”ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע”י ראש הממשלה מר אריאל “אריק” שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה בעצם כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה אריאל שרון קבע כי כהונתו איננה עוד בת תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ”ל המיועד מוטעים ושגויים. אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל”מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז”ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח”כ מפקד השייטת עצמה. מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל אולם על פי תפישת עולמו של ראש הממשלה אריאל שרון הוא היה מנכ”ל רשות שידור שאיננו פטריוט מספיק.

רוֹש וְלַעֲנָה בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר (2).

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ”ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות “יוֹמָן” עם יאסר עראפאת יו”ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה הפלסטינית השנייה מר יאסר עראפאת ערך כתב ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אריאל “אָרִיק” שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורָב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דָם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה והריאיון הנִרְחָב עם יאסר עאראפת יו”ר הרשות הפלסטינית בתוכנית הַדֶגֶל “יוֹמָן” של טלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היווה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו”ר הרשות הפלסטינית משגה קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום עוד באותו ליל שישי ההוא ב- 7 בדצמבר 2001. הוא לא ידע שהשַר הממונה רענן כהן הוציא בינתיים מסמך כתוב, יממה קודם לכן ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, המאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ”ל רשות השידור רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים (עד 12 במארס 2002). רָן גַלִינְקָא נשאר מוגן לפי שעה בתפקידו. אריאל שרון לא יכול היה לגעת בו. אולי כן אך ביקש להימנע משערורייה ממשלתית ואולי גם לא רצה להביך את השר רענן כהן. היכן נשמע בעצם שראש ממשלה מפטר מנכ”ל רשות שידור בערב שבת ? אריאל שרון חרק שיניים ונאלץ להמתין עוד שלושה חודשים.

galinka 1

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ”ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים עד 12 במרס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בארגון, הפקה, כלכלה טלוויזיונית, ובעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי ברמה ירודה מגוחכת (אך נושא באחריות ראשית של עורך עליון של כל מִשְדָּרֵי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”), היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון “מעריב”. מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית “יוֹמָן”, ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בערוץ 1 באישורם של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד”ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא בנימוק, “שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ”. חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2017 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

ariel sharonטקסט תמונה : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ”ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע”מ תמורת תשלום).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו של האיש העלוב הזה על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס “רוש ולענה” בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2018 – 1884.

שמו המלא של הספר “רוש ולענה” הוא כלהלן : 

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל : רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

רוֹש וְלַעֲנָה בשָנִים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר (3).

ביום שישי – 26 באפריל 2002, שמונה ימים לאחר שהתראיין מר יוסף בר-אל אצל גב’ אביבה קרול ב- “גלובס”, החליט המועמד הוודאי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור להעניק ריאיון נרחב, שחצני, ומופרך גם לכתבת עיתון “מעריב” גב’ שָרִי מָקוֹבֶר. בפתח הריאיון הכריז יוסף בר-אל על הבטחה אישית שלו לממנה שלו ראש הממשלה אריק שרון, כלהלן : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי. אלוהים קרא לי ואמר : ג’ו סיים את המשימה שלך”. שרי מקובר הפכה זאת לכותרת ראשית באותו הריאיון ההוא שקיימה עם יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 ואשר פורסם במוסף של העיתון “מעריב”.

barel 4

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ב- “מעריב” של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון “מעריב” ערב מינויו למנכ”ל רשות השידור, “אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…”. באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה…!? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית רהב של מנכ”ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (באדיבות העיתון “מעריב”).

בגוף הכתבה ההיא בעיתון “מעריב” ביום שישי של 26 באפריל 2002 דאג המועמד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת מהות הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּעע מזה שנים ארוכות. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מנה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : “…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…”, והוסיף על עצמו, “…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשיםם יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…”, אמר לעיתונאית גב’ שרי מקובר. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ”ל רשות השידור שלבסוף הודח וסולק מכהונתו הרמה ע”י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות “מעריב”).

אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : “עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים –  חשוד מראש”. העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בנְאוֹרוּת בפני המראיינת את כריזמה המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : “…מה פירוש רָאִיס ? רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו “קום אני מדבר אליך”, אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו “הראיס נכנס” מתוך כבוד…”. לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן ! יוסף בר-אל המנכ”ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר ורברבני למראיינת שלו באותו ריאיון כלהלן : “…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…”. הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים.

barel 2

טקסט מסמך : “מעריב”. יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות “מעריב” והצלם נתי שוחט). קטע מתוך מסמך מדהים : חיים יבין (מימין) ואמנון נדב (משמאל) מאזינים בהערצה ובכמיהה לנאום הרהב המביש של המועמד הוודאי למשרת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתווך) מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. במקום להסתלק מהמקום לאות מחאה אודות המינוי הממשלתי המופרך הם נשארו לשבת על מושבם. בכך אִשְרֵרוּ ונתנו ביודעין תוקף להעמקת הפוליטיזציה בשורות רשות השידור. אין לזה פירוש אחר. ביזיון. את מה שחיים יבין ואמנון נדב לא עשו ביצעה ב- 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו אותו ב- 2002 על הכֵּס הרָם. ממשלת אריאל שרון הדיחה וסילקה את אותו יוסף בר-אל ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האפלוליים והמוצלים של רשות השידור. 

barel 4

טקסט מסמך : “מעריב”. יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות “מעריב” והצלם נתי שוחט). קטע מתוך מסמך מדהים : המועמד למשרת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מנסה להקדים תרופה למכה, בונה חומה פוליטית סביבו, ומונה בפרהסיה את ידידיו הפוליטיים מכל עבר. בסופו של דבר זה לא עזר לו. אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו את אותו יוסף בר-אל ב- 2002 על הכֵּס הרם היו אלה שהדיחו וסילקו או ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האָפְלוּלִיים והמוּצָלִים של רשות השידור.

הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון “מעריב” היה מדהים בשחצנותו ובעל רושם שלילי ביותר מכל היבט, שלילי ביותר כמו הריאיון שנתן לאביבה קרול ב- “גלובס” שמונה ימים קודם לכן ב- 18 באפריל 2002. יוסף בר- אל החמיא לעצמו בפרהסיה ללא מעצורים והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. “…בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור…”, דיווח יוסף בר-אל לסופרת “מעריב” גב’ שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ”ל ה– BBC הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלוו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ”ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ”ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של “מבט” חיים יבין ומנהל רדיו “קול ישראל” אמנון נדב שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. בעיקרר העיתונאים. 

שוּם מנכ”ל בהיסטוריה של רשות השידור הישראלית לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ”ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ”ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי.

לקראת תום הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 שאלה עיתונאית “מעריב” שרי מקובר את המועמד הוודאי והיחיד לתפקיד הנעלה והרָם של מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל יוסףף בר-אל את שאלתה האחרונה : “אתה באמת מאמין שתהיה מסוגל לכך ?” יוסף בר-אל האזין וענה כדלקמן : “אין לי צל של ספק. לפני שבועיים התקשר אלי אל אדם, איש מקצוע מעולה, אקדמאי ומחנך, קוראים לו פרופסור ירון האזרחי. הוא אמר לי : “יוסף כשרענן כהן בחר בך לתפקיד המנכ”ל התקשרו אלי כמה עיתונאים ואנשי ציבור וביקשו ממני לצאת למתקפה נגדך. אבל אני אמרתי לכולם שאני מכיר אותך, ושיש בך המון חוכמה ושקט, ושהיצירתיות והניסיון שלך יוכלו להציל את הרשות. עכשיו אחרי שלושה שבועות אני כבר רואה שצדקתי, ולכן התקשרתי לברך אותך. אתה באמת האיש המתאים”. בשבילי, מתרגש יוסף בר-אל עד דמעות זו הייתה שיחת שכר, לא שקלים, לא דולרים, אלא יהלומים. למרות הוותק שלי, למרות הניסיון, למרות ההצלחה, אני צריך צריך להסתכל על עצמי במראה לפעמים ולבדוק שהכול אצלי בסדר. אם אדם מוערך כמו ירון האזרחי אומר לי דברים כך כך חד משמעיים, אז אני באמת מרוצה מהדמות שמשתקפת אצלי במראה”. מגוחך. דבריו של פרופסור ירון האזרחי ליוסף בר-אל היוו טקסט חנופה מגוחך ועלוב שהתברר כהזוי ולא רציני. חֶשְרָת עָבִים, עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע”י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם (“הארץ”, “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, “העיר”, ו- “כל העיר”) מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ”ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל “אריק” שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.

אל תסבו את עינכם מתזכורות ה- דיראון, ש-מובאות כאן שוב מתוך מאות אחרות ששמורות בארכיונים. שלוש תזכורות הדיראון האלה מתעדות את ראשית התמוטטותו הקולוסאלית של רשות השידור ז”ל ההיא מאז 2002 בראשה ניצב המנכ”ל ההוא יוסף בר-אל. הקריסה הטוטאלית הזאת הייתה בת מניעה ולגמרי בלתי מחויבת הַמְצִיאוּת אילו עיתונאי ערוץ 1 ז”ל ועיתונאי רדיו “קול ישראל” ז”ל ההם שראו את המראות הנבזיים, הקשים, והחמורים ההם המתרחשים בביתם בשנים 2005-2002, לא היו עושים את החשבון האישי שלהם ונעצרים בצידי הדרך. הנמושות האלה (לא כולם, רובם) העדיפו לשתוק ו-למלא את פיהם מים. הֵם (רובם, לא כולם) התחפרו במַדְמֵנָה הפרטית שלהם כאילו ניהולו המושחת והענקת שוחד מסך רווי נפוטיזם ופוליטיזציה של אותו מנכ”ל רשות השידור ההוא שלהם יוסף בר-אל איננו נוגע להם. הם הרי ראו את עצמם והחשיבו את עצמם ל-נבחרי העיתונאות האלקטרונית של האוּמָה, ולכן, להם לא יקרה מאום. רובם שם הפכו גם הם ל-ז”ל. תמוה מאוד, מביך מאוד, ובלתי מובן מאוד כיצד איש כל כך ירוד, כה לא מוכשר, כה מופרך, כה חנפן של השלטון, וכה עלוב מן ההיבט המקצועי העפיל ב-2002 לרמה העליונה של מנהיגות השידור הציבורי והתמנה לתפקיד הרם והאחראי של מנכ”ל רשות השידור. מדהים שהמינוי המופרך הזה קרה מבלי שהמסננת הציבורית האנושית הקפדנית הזאת שנועדה למנוע באופן וודאי מינויים רעים וכושלים כאלה בראשות השופט בדימוס יצחק רביבי (האחראי על בדיקת מינויים בכירים ציבוריים בשירות המדינה) כשלה, ו-אִפְשֵרָה לו לזְלוֹג בכזאת קלות מבעד ל-חוֹרֶיהָ. כמו גם שני הגופים ברשות השידור הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור שאישרו את המינוי המופרך והעלוב ההוא. גם הם נכשלו קולוסאלית בתפקידם. ביום שישי-ו’סיוון תשס”ב חג שבועות ב- 17 במאי של שנת 2002 ביקרתי בביתו של השופט בדימוס יצחק רביבי יצחק רביבי בביתו ברמת השרון (על פי הזמנתו המוקדמת) והתרעתי בפניו על המינוי הממשלתי השגוי והמופרך המיועד של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור (במקומו של רן גלינקא שנזרק). יצחק רביבי שקיבל את פני בבגדי ספורט הניח את ידו על כתפי וחיבק אותי, חייך חיוך חרישי, ואמר לי כ-האי לישנא, “…יואש אלרואי מה אתה רוצה שאעשה אם מליאת רשות השידור שלך לרבות הוועד המנהל של רשות השידור והיו”ר נחמן שי, לא רק המליצו על מועמדותו אלא קבעו כי יוסף בר-אל הוא המועמד היחיד והבלבדי שלהם, בבחינת האחד שאין בלתו…”. חיש מהר הוברר שהמנכ”ל החדש של רשות השידור יוסף בר-אל הוא חנפן פוליטי מושחת ועלוב שמעניק שוחד מסך לכל מיני ח”כים ולעדר עצום של פוליטיקאים. ב-2 במאי 2005 בתמיכה מובהקת של היועץ המשפטי שלה מני מזוז החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את יוסף בר-אל מכיסאו הרָם באשמת שחיתות ומתן שוחד מסך. המסמך ההיסטורי האומלל אבל החשוב הזה, דו”ח ההדחה מלפני יותר מ-18 שנים, מונח מצהיב על מדפי ארכיון הממשלה, וחופשי לכל דורש). בפעם הראשונה בהיסטוריה של השידור הציבורי הודח מנכ”ל רשות שידור בשֵם יוסף בר-אל, אלה שנאמניו הקרובים כינו אותו “יוסי”. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי מפני שלרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. ב-אפריל 2002 החלה הספירה לאחור. בחלוף 15 שנים הסתיימה הספירה. במאי 2017 נמוגה רשות השידור. היא גוועה ונקברה. על חורבותיה הוקם תאגיד השידור הציבורי “כאן”.            

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית בעיתון “הארץ” של העיתונאית ענת באלינט : “הממשלה אישרה ברוב גדול הדחת מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל”. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור מופרך, יָרוּד ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות של שחיתות ושוחד מסך לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז”ל ההיא. שם במקום הנידח ההוא אלוהי ההִיגָיוֹן והיוֹשְרָה הועיד לו את גורלו. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית בעיתון “מעריב” : “הודח” (!). מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק ממשרתו הרמה ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. יוסף בר-אל איש מופרך, יָרוּד, ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז”ל ההיא. שם במקום הנידח ההוא אלוהי ההיגיון והיושרה הועיד לו את גורלו. (באדיבות העיתון “מעריב”).

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון “הארץ”. ידיעה עיתונאית של ענת באלינט שעוסקת בעוד אחד מ- משחקי ההישרדות הפוליטיים של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל, וכותרתה איננה זקוקה לשום פירוש : “ימים לפני שהודח אישר יוסף בר-אל כתב לנסיעתה של דליה איציק לדרום קוריאה”, ובגוף הפוסט : “שלושה ימים אח”כ הצביעה דליה איציק נגד הדחתו של יוסף בר-אל”. עסק מופרך, אפל, ו-עלוב. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

סדרת 13 הספרים שדנה ועוסקת ב-“מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו”מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך מחקר וכתיבת 13 ספרי הסדרה ראיינתי במשך 20 (עשרים) שנים מאז 1998 ועד היום הזה של 21 בנובמבר 2018 כ-2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ-2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מדהים יותר מהצהרות המנכ”ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- “מעריב” הייתה העובדה כי המוני עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב’ שַרִי מַקוֹבֶר היה על פי תפישת עולמי ריאיון של קָלוֹן, בו מכר מנכ”ל רשות השידור את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה, שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור והציבור אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור בתום שלוש שנים כי המינוי היה מופרך מיסודו והדיחו מכיסאו. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה.

הערה : באדיבות העיתון “מעריב”.

[1] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג’ו) בר- אל “בסוף שבוע” של העיתון “מעריב” מתאריך יום שישי – 26 באפריל 20022.

[2] ראה נספח : מוסף “סוף שבוע” של העיתון “מעריב” מיום שישי – 26 באפריל 2002.

יום שישי – 3 במאי 2002. הריאיון המלא שערך דן שילון בעיתון “מעריב” עם שר התקשורת ראובן “רובי” ריבלין (היום נשיא המדינה) עֶרֶב מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון.

shilon 4

טקסט מסמך (1) : “מעריב”. 2002. (באדיבות “מעריב”). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

shilon 5

טקסט מסמך (2) : “מעריב” 2002. (באדיבות “מעריב”). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

היסטוריה פוליטית רחוקה של השידור הציבורי.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב’ גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ”ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ”ל רשות השידור ואת יו”ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ “יֶרִי” יוֹבֵל, צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו”ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בסדרת 13 הספרים של “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” שאנוכי חוקר וכותב, מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ”ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע”י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ”ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ”לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו “קול ישראל” שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ”ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד”ל (המפד”ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל והמִשְנֶה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם ז”ל סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, “תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית”. גב” גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה”ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ”ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה”ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה “ניקוי ראש” בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז”ל בה נטען באחת התוכניות כיי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכליי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף “טוֹמִי” לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ”ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב’ גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון “מעריב” יעשה סדר חדש בטלוויזיה השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו “קול ישראל” בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום ז”ל בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח “פנס קסם” בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי ז”ל ההוא. הימים ההם שלא ישובו עוד.

טקסט תמונה : 1975. וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ”ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי “צֶבֶּה” גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה”ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה”ב. יגאל לוסין כתב רדיו “קול ישראל” (בן 35, מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (בן 39, משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג’לס – ארה”ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ”ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ”ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף “טומי” לפיד ז”ל, יצחק “צחי” שמעוני ז”ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד”ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“Something is rotten in the state of Dennmark”, אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה “הַמְלֶט” (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה’ סיוון תשס”ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ”ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ”לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע”י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן המנכ”ל יוני בן מנחם, השידור הציבורי נקבר. ב- 2017 מוקמת לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ”ל החדש אלדד קובלנץ והיו”ר גיל עומר.

 

טקסט תמונה : 2005. מנכ”ל רשות השידור המופרך, הכושל, והבלתי מוכשר יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הציבורית הרָמָה ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון וע”י שר התמ”ת והממונה על רשות השידור אהוד אולמרט ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל הוא מנכ”ל רשות השידור הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמסולק ומודח מכהונתו בבושת פנים כשהוא מצולק באות קין. יוסף בר-אל הודח מכיסאו התקשורתי הנישא בגין האשמות חמורות ביותר נושאות קלון של שחיתות + שוחד + נפוטיזם. בעד הדחתו וסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור ועל פי המלצת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז הצביעו 13 שרים, שני השרים מאיר שיטרית ודליה איציק הצביעו נגד הדחתו, ושלושה שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. (תצלום לע”מ הנ”ל ניתן לי תמורת תשלום).

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא”ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ”ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ”ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ”ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי “גלובס” בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ”ל המודח ע”י ראש הממשלה אריאל שרון הוא “דָפוּק” (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו”ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו”ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו”ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו”ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ’יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ”ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ”ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, “דָפוּק”. כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב’ אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון “גלובס” ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנוןן המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ”ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ”ל רשות שידורר מודח, נמנה יו”ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ”ל רשות השידור בנימוק, “כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ”. לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ”ל, “כי אפילו נחמן שי יו”ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ”, שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע”י ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ”ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע”י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מר מֶנִי מַזוּז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי “מוטי” שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ”ל ה- 10 ברשימת המנכ”לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ”ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ”ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו “קול ישראל” ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע”י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד.

זה נכון ש-רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל בעידן המנכ”ל יוסף בר-אל (2005-2002) היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל “אריק” שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל “אָרִיק” שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ”לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ”ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ב- 2 בחודש יוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ”ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב’ דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו”ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא”ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו”ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ”ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע”י ממשלת ישראל למנכ”ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ”ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ”ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי”. תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן לתפקיד מנכ”ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ”ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב-16 במאי 2002 למיועד המופרך לתפקיד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ז”ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ”לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ”ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל “אריק” שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל “אריק” שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ”ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!). השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה הודפת את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם “גרוגי” גם לאחר תום ספירת 10. “…רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…“, לוחש המלט לאוזנה של אופליה ומתכוון לרשות השידור של המנכ”ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי ז”ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס “רוֹש וְלַעֲנָה” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, כלהלן : “לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כ-שָרָה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים”. שולמית אלוני ז”ל הוסיפה : “בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה”, אמרה לי שולמית אלוני ז”ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין’ אישה נאורה גב’ שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ”ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה”ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ”ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב’ שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ”ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב’ שולמית אלוני ז”ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : “לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף”. את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעתת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008. רבים אינם יודעים כי גב’ שולמית אלוני ז”ל סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו “קול ישראל שנקראה, “מחוץ לשעות הקבלה”, ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא”י ע”י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

aloni 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב’ שולמית אלוני ז”ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו “קול ישראל, את התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה”. (התמונה ניתנה לי באדיבות גב’ שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז”ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו “קול ישראל” כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית “מחוץ לשעות הקבלה” היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, “כל בו טק” בעריכתו של רפי גינת ו- “שומר מסך”  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו”. שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר”צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר”צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח”כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, “ידעתי שאנצח…”, כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

barel 9

טקסט תמונה : 10 בחודש יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד 1993. הוא גובר על המועמד מולו נסים משעל. איוש קבוצת המכרז כלל 10 נציגי רשות השידור + אישי ציבור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mishal 1

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 יותר מהמועמד היריב אבל יוסף בר-אל זכה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barel 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחֵץ בפני עיתונאית “מעריב” אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, “…ידעתי שאנצח…”, כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון “מעריב”).

aloni 2

טקסט תמונה : חורף  1973. גב’ שולמית אלוני ז”ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח “רצ” ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב’ שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב’ שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ”ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז”ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ”מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע”י מ”מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ”ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ”ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא”ל מיל. רן גלינקא למנכ”ל רשות השידור במקומו של המנכ”ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס’ 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ”ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ “יוסף בר-אל יהיה מנכ”ל רשות שידור נאמן לך” , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב’ שרי מקובר מהעיתון “מעריב” והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל “אריק” שרון בזאת הלשון : “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי”. ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ”ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ”ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור.

עיתונאי השידור הציבורי בערוץ 1 וגם ברדיו “קול ישראל” מחרישים ואינם עולים על הבריקדות נוכח ה-“פְּלַקָט” העלוב והחנפני חסר התקדים שמפרסם מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון “מעריב” ביום שישי-26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה. מדובר ב-בְכִיָיה לדוֹרוֹת.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון “מעריב”. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית “מעריב” גב’ שרי מקובר את על עצמו : “אלוהים קרא לי ואמר, ג’ו סיים את המשימה שלך”, והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: “אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי”. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! היה כאילו מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך “ניקוי ראש” בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות ב- ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, סילבן שלום, וצחי הנגבי נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון “מעריב”).

העיתונאי המוכשר והאמיץ אהוד “אודי” אשרי ז”ל תופש את מקומם של עיתונאי רשות השידור הפחדנים, השְבֵעִים, והחלשלוּשים (לא כולם, מרביתם) ומתחשבן ב-6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון “הָאָרֶץ” עם שני הָמֵבִישִים השַר מֵאִיר שִיטְרִית והשָרָה דַלְיָה אִיצִיק, תומכי מנכ”ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל.

shitrit 1

טקסט מסמך : עיתון “הארץ”. 6 במאי 2005. עיתונאי “הארץ” האמיץ והבלתי נשכח אהוד “אודי” אשרי ז”ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל מר עמוס שוקן).

כפיפותה של רשות השידור, ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” בשנים 2005-2001 לדרג הפוליטי הייתה קיצונית. עיתונאי רשות השידור של ערוץ 1 + רדיו “קול ישראל” הפכו למשת”פים (לא כולם, רוּבָּם). זה אפילו כבר לא היה סוֹד. הפוליטיזציה הזאת של השידור הציבורי נעשתה בפרהסיה ע”י מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. מהמקפצה.

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674. אנוכי שב לראשית הפוסט מס’ 674, לבלגן התקשורתי ולאי הסדר הפוליטי בו הייתה שרויה רשות השידור ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ”ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות “יוֹמָן”  עם יאסר עראפאת יו”ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו”ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ”ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ”ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ”ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וארגון ו- ניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני הזה יאסר עראפאת בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נִבְזֶה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת”ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ”ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון “מעריב”. עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית “יוֹמָן”, ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ”ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ”מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ”ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע”י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ”ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל”מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז”ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח”כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל “אָרִיק” שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו, השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : “יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב”. סילוקו של רן גלינקא מתפקידו כמנכ”ל זמני של רשות השידור היה הכרחי ומוצדק מן היבטי הארגון, השליטה, העריכה, והמנהיגות. רן גלינקא היה איש בלתי מוכשר בצורה קיצונית. גם הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל היו הכרחיים ומוצדקים ביותר גם אם התבצעו באיחור רב. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור עלוב הוּדַח מהכֵּס הרָם ב- 2 במאי 2005 ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם עשיר נטול חשבון.

לפני עשרים ואחת שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי “כל העיר”. יולי חרומצ’נקו פרסמה ב- “כל העיר” תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  “ז’וֹ הפקוֹת” [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- “כל העיר” הייתה חריפה לא פחות : “ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח”כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה”. כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי “כל העיר” (בהוצאת עיתון “הָאָרֶץ” והמו”ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשוו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 11 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע”י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב’ יוּלִי חרוּמצ’נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע”י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ”ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב’ יוּלִי חְרוּמְצֶ’נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ”ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן, ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו”ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ”ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית “מעריב” שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל “אריק” שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל בחודש מאי 2005 ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ההוא שהוענק לו בחודש יוני 2002. הדחתו של יוסף בר-אל ע”י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ”ל באמצע כהונתו.

המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל (ואחריו בימי יוני בן מנחם). מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ”ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי יָרוּד ו- רָדוּד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”. רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב’ יולי חרומצ’נקו שפורסם במקומון “כל העיר” ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ”ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ”מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ”ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ”ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ”ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ”ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ”ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנונית, התכניתית, והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו”מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ’ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו”מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו”מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ’ארלטון ע”י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו”מ ההוא ע”י יוסף בר-אל עם חברת צ’ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ”ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין “מצעד האיוולת”. באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחַס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז”ל ואיתי לנדסברג יבד”ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”.

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ”ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ”ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל היה משרת השלטון כפי שהצהיר בפרהסיה עם מינויו. מדובר באיש עלוב לא רק נטול יֶדָע אלא גם לא חָכָם, חסר כישרון, ולא מבריק. מנכ”ל רשות השידור המיועד מאיֵיש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין “מצעד האיוולת”. באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות הבלתי נמנעת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל התקווה של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. רשות השידור צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו של יוסף בר-אל לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ”ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז”ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה “השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1”. איש מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו “קול ישראל” למעט מר איתי לנדסברג וגב’ וורד ברמן לא תמך בי. נותרתי בודד במערכה. עיתונאי רשות השידור טמנו ראשם בחול והתחפרו במדמנה שלהם.

על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה-מוטלת החובה לקחת כלי נשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. זה מה שאנוכי עשיתי ב- 2002. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב-2018 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.

זה קרה בערב חג שבועות תשס”ב יום חמישי – 16 במאי 2002. בחרתי להשתמש בהיגיון מתמטי. מתמטיקה אינך יכול לזייף. בכתב ידי בעמוד הראשון של המסמך שמופיע במקור ו- שנשלח אליו אל המנכ”ל המיועד הוודאי הבא של רשות השידור יוסף בר-אל אמרתי לו באופן אישי כלהלן : “…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ”ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…”, ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור הרימו את ידם בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור בנימוק, “שהוא האחד שאין בלתו” ו- הותירו את יו”ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. 

הייתי בודד במאבקי ההוא אולם לא לגמרי לגמרי לבד. חלפו מאז יותר מ- 17 שנים אולם לעולם לא אשכח את מכתב התמיכה שכתב לי מר איתי לנדסברג ב- 27 במאי 2002.

landsberg 1 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי מר איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

shilon 1

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 674. הועלה לאוויר ב- 28 בנובמבר  2018.

1. מאמן הכדורסל המופסד והמודח צבי שרף וקבוצתו המופסדת מכבי ראשל”צ מדורגת אחרונה בטבלת ליגת העל בכדורסל. יו”ר מועדון הכדורסל של מכבי ראשל”צ יצחק פרי הדיח את המאמן צבי שרף לא רק בשל הפסדיו אלא בעיקר בשל מנהיגותו הלקויה, היותו מאמן של ריב ומדון, ו-סכסוכיו הבלתי נגמרים עם שחקני הקבוצה המובילים שלו האמריקניים מרקיז רייט וקמרון לונג.

2. היה שווה בעבר (ויהיה שווה גם בעתיד) לדון בפרוטרוט בפרשת הדחת פרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק על ידי ב-1991 והבאתו במקומו את הפרשן אלי סהר (סרוסי) לטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בשלב מאוחר יותר במחצית ה-2 של עשור ה-90 במאה שעברה. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה.

3. מוסד פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

4. כלכלה וזכויות שידורים.

טקסט תמונה : יום ראשון – 25 בנובמבר 2018. היכל הספורט ביד אליהו. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מראיין את צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ בתום התבוסה למכבי ת”א בתוצאה 64:98 במחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל. צבי שרף נחשף בריאיון כאיש עילג בעל יכולת ביטוי מסורבלת ו-דלה מול מיקרופון הטלוויזיה, ו-מאמן פרובלמטי שנוי במחלוקת שמנהל פנקסנות וחשבונות עם שחקניו. בחלוף כמה שעות הודח צבי שרף וסוּלָק מאימון מכבי ראשל”צ ע”י יו”ר המועדון יצחק פרי. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

מכבי ראשל”צ תחת מנהיגותו הפרובלמטית של מאמנה צבי שרף ספגה ביום שני – 19 בנובמבר 2018 תבוסה בביתה מול הפועל ת”א 85:62. שבוע חלף וב- יום שני של 25 בנובמבר 2018 ספגה מכבי ראשל”צ של צבי שרף תבוסה נוספת מידיה של מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו בתוצאה 64:98. כזכור גברה מכבי ראשל”צ של צבי שרף על קבוצת מכבי ת”א 77:86 ב- 1 באוקטובר 2018, ועל הפועל ירושלים 81:92 ב- 2 באוקטובר 2018 במסגרת גביע Winner בכדורסל וזכתה בפרס. אצה לו דרכו של מומחה הכדורסל של עיתון “הארץ” מר אריה ליבנת, וביום חמישי – 4 באוקטובר 2018, פרסם בעיתונו כותרת ראשית משגשגת ומחמיאה לטובתו של צבי שרף בזו הלשון , “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”. האם היה מדובר אז בכותרת נכונה ו- עניינית ו/או שמא רק רעשנית…?

תזכורת : בוני גינזבורג ומירי נבו מייצגים עיתונאות דַלָה ברדיו גלי צה”ל. שניהם ממלאים שעת שידור ברדיו גלי צה”ל ב-דיבורים ללא נתונים, במֶלֶל סְרָק. ואז בא עיתונאי “הָאָרֶץ” אריה ליבנת ועושה לשניהם בי”ס. צל”ש לעיתון “הארץ”. מתקרב הרגע בו הנזקים העצומים שגורמים ומסֵבים האמריקניזציה והדולריזציה לכדורסל הישראלי האותנטי, יהיו בלתי הפיכים. 

בוני גינזבורג ומירי נבו החמיצו הזדמנות חשובה לתקוף בתוכנית הספורט של רדיו גלי צה”ל (יום חמישי – 4 באוקטובר 2018) את פרשת “האמריקניזציה” שפושה בכדורסל הישראלי מזה עשרות שנים וכילתה ו- מכלה כל חלקה טובה בה טמון כישרונו הרב של הנוער הישראלי. שניהם היו חייבים לדון ולו בקצרה ערב פתיחת משחקי ליגת העל של עונת 2019 – 2018, לפחות כ- תזכורת, ולהצהיר בפני מאזיניהם כי עולם הכדורסל הישראלי המקורי והאותנטי הולך ונעלם. אילו בוני גינזבורג ומירי נבו היו עיתונאים נבונים, חרוצים, וידענים הם היו מפרסמים ערב תחילת משחקי ליגת העל בכדורסל בשבת – 6 באוקטובר 2018 את נתוני התקציבים הפיננסיים של עונת 2019 – 2018, שמממנים את תפעולן של תריסר הקבוצות בליגת העל בכדורסל רוויות המוני שחקנים אמריקניים, ודנים באפקט שלהם. וחוץ מזה : נבחרת ישראל בכדורסל תחת הדרכתו של המאמן הלאומי ארז אדלשטיין נכשלה בספטמבר 2017 להעפיל (ועוד במגרשה הביתי נוכח קהל ביתי בהיכל הספורט ביד אליהו) להעפיל לטורניר הגמר של אליפות אירופה 2017. בעקבות הכישלון הוּדָח ארז אדלשטיין וסוּלָק ממשרתו הלאומית הרמה. כנ”ל לגבי נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט אימונו של עודד קטש שכשלה עכשיו בספטמבר 2018 להעפיל לטורניר הגמר של אליפות העולם שתיערך בקיץ 2019 בסין. שחקני נבחרת ישראל ומאמנם עודד קטש הפסידו ב- 16 בספטמבר 2018 ב- לייפציג לנבחרת גרמניה 98:112 ואיבדו כל סיכוי מעשי להשתתף במפעל ה- מונדובאסקט (כאמור ב- 2019 בסין). המאמן הלאומי עודד קטש לא הודח. יתירה מזאת : הוא עודד קטש המאמן הלאומי הכושל ממשיך לעשות לביתו בקבוצת הפועל ירושלים. הכדורסל הישראלי המקורי שלנו כפי שהיכרנו אותו פעם, דוֹמֶה היום ל- נחלת העבר. מַר ועָצוּב. בוני גינזבורג ומירי נבו ממלאים שעת שידור ברדיו גלי צה”ל ב- עיתונאות דַלָה. עיתונאות משעממת ו- כלומניקית שנשענת על המון מֶלֶל, המון דיבורים, והמון פרשנות כללית לא ממוקדת ונעדרת עובדות. פספוס מוחלט. ואז בא העיתונאי אריה ליבנת איש “הָאָרֶץ” ומלמד היום, יום ראשון של 7 באוקטובר 2018, את בוני גינזבורג ומירי נבו שיעור מאלף בעיתונאות אמת, יעילה, מעניינת, ורלוואנטית. אֲרְיֵה לִיבְנָת מביא היום בפרוטרוט במדור הספורט של “הָאָרֶץ” אינפורמציה פיננסית – כלכלית אודות תקציבן השנתי לעונת 2019 – 2018 של שתיים עשרה הקבוצות המאיישות את ליגת העל בכדורסל של מדינת ישראל. טבלת עובדות מוניטריות ופיננסיות, שמטילות צֵל עיתונאי כבד על בוני גינזבורג ומירי נבו. בוני גינזבורג הוא אולי פרשן אולם הוא איננו עיתונאי. כנ”ל מירי נבו, קריינית / מגישה שאינה עיתונאית. מתברר כי תקציבה השנתי של קבוצת מכבי ת”א בעונת הכדורסל הנוכחית של 2019 – 2018 עומד על כ- 100.000000 (מאה מיליון) שֶקֶל והוא גדול יותר מסַךְ תקציבן הכולל של עֶשֶר קבוצות יחדיו (הפועל חולון + הפועל באר שבע + מכבי ראשל”צ + בני הרצליה + עירוני נֵס ציונה + הפועל אילת + מכבי אשדוד + הפועל תל אביב + גלבוע / גליל + עירוני נהריה), תקציבים שמגיעים ל- 84.000000 (שמונים וארבעה מיליון) שקל. כמו כן מפרט בנוסף אריה ליבנת למען קוראי עיתון “הָאָרֶץ” כי תקציבה של הפועל ירושלים לעונת 2019 – 2018 הקבוצה השנייה הכי עשירה בליגת העל נשען על 34.000000 (שלושים וארבעה מיליון) שקל. ברור שבוני גינזבורג ומירי נבו מסתובבים היום עם לחיים אדומות. מעניין אותי לדעת מה חושב מר שמעון אלקבץ מפקד גלי צה”ל ועיתונאי בעצמו על העיתונאות הכל כך רוטינית, דְלִילָה, ומשעממת שמייצגים בוני גינזבורג ומירי נבו בתחנת הרדיו הצבאית של מדינת ישראל בה הוא משמש העורך הראשי שלה.

טקסט מסמך : יום ראשון – 7 באוקטובר 2018. צל”ש ל- עיתון “הָאָרֶץ”. מדובר בעבודת עיתונאות למופת של עיתון “הָאָרֶץ” + מערכת הספורט של עיתון “הָאָרֶץ” + עיתונאי “הָאָרֶץ” אריה ליבנת החושפים ומפרטים את התקציב הפיננסי של של כל תריסר הקבוצות בליגת העַל בכדורסל של מדינת ישראל בעונת 2019 – 2018. שיעור מאלף בעיתונאות פעלתנית, חוקרת, יסודית, ומדויקת שנשענת על עובדות, ולכן ראויה להערכה רבה. יופי (!). (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

האם הצהרתו של אריה ליבנת ב- 4 באוקטובר 2018 בעיתון “הארץ” אודות מאמן הכדורסל המודח של קבוצת מכבי ראשל”צ צבי שרף, כי, “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, עדיין תקפה ב- 19 באוקטובר 2018 ? כזכור ה- מאמן המצ’ופר הזה ע”י אריה ליבנת הפסיד בשני המשחקים הראשונים של קבוצתו בליגת העל : בבית לנֵס ציונה (תחת שרביט האימון של נדב זילברשטיין) בתוצאה 90:84, ובחוץ ל- הפועל ירושלים (תחת שרביטו של המאמן עודד קטש) ספג תבוסה, 76:94.

טקסט מסמך : יום חמישי – 4 באוקטובר 2018. עיתון “הארץ”. זוהי הכותרת ראשית המחמיאה, “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, כפי שהגה העיתונאי אריה ליבנת אודות שגשוגו המחודש של מאמן הכדורסל צבי שרף היום מאמנה של קבוצת מכבי ראשל”צ מחזיקת גביע “Winner” בכדורסל לשנת 2018. האם מדובר בכותרת עניינית ו/או רק רעשנית…? בשבוע האחרון של חודש נובמבר בשנת 2018 החליט יצחק פרי יו”ר מכבי ראשל”צ (המדורגת האחרונה בטבלת ליגת העל) לפטר ולהדיח את המאמן צבי שרף משורות המועדון שלו. (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

אריה ליבנת העניק קרדיט עצום לצבי שרף עוד בטרם החלו משחקי ליגת העל לעונת 2019 – 2018. זה נכון שהוא צבי שרף גבר עכשיו על מכבי ת”א והפועל ירושלים במסגרת תחרויות גביע Winner” ואח”כ גם ניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע וזכה בבכורה, אולם מדובר יותר במשחקי מבחן והכנה מאשר במשחקים תחרותיים. עוד רָאֹה נִרְאֶה אם צבי שרף ראוי באמת לאשראי הנאה שהעניק לו אריה ליבנת, ו/או שמא הדבר נעשה בטרם עת ובהיסח הדעת. והנה, Sure enough : מכבי ראשל”צ מפסידה בביתה במחזור המשחקים הראשון של ליגת העל לקבוצת עירוני נס ציונה ביום ראשון בערב של 7 באוקטובר 2018, בתוצאה 90:84. מאמן עירוני נס ציונה נדב זילברשטיין מנצח במשחק חוץ את צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ. ואח”כ בא מאמן הפועל ירושלים עודד קטש ומביס אף הוא בארנה הירושלמית את אותו צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ בתוצאה 76:94 (שבת – 13 באוקטובר 2018). לפתע מתברר, ש- “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, היא כותרת ראוותנית יותר ממה שהיא מציאותית. “…עוד הדרך רָב – עוד רבה המלחמה…”, אמר המשורר, והתכוון גם לצבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ. נראה אותו ואת קבוצתו במשחק הבא שלהם נגד קבוצת עירוני נהריה (יום שני – 22 באוקטובר 2018).

צבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ זכה בראשית חודש אוקטובר של שנת 2018 לעֶדְנָה כפולה בריבוע + 1. כלומר עֶדְנָה מחומשת. בתוך 24 שעות הביס את מכבי ת”א 77:86 ואת הפועל ירושלים 81:92 בדרך לזכייתו בגביע Winner לאחר שניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע 66:78. בריאיון לעיתון “ידיעות אחרונות” (יום חמישי-4 באוקטובר 2018) השיב עו”ד שמעון מזרחי חתן פרס ישראל ו-מנהיג העַל של מועדון מכבי ת”א מאז 1969 לשאלה מי הוא המאמן שהוא הכי התחבר אליו, וענה : “צבי שרף”. העיתונאי אריה ליבנת מומחה הכדורסל של עיתון “הארץ” פרסם ביום חמישי-4 באוקטובר 2018 כותרת ראשית ענקית בזכות גדולתו של מאמן הכדורסל צבי שרף כלהלן :

טקסט מסמך : יום חמישי – 4 באוקטובר 2018. עיתון “הארץ”. זוהי הכותרת ראשית המחמיאה, “גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף”, שהגה העיתונאי אריה ליבנת אודות שגשוגו המחודש של מאמן הכדורסל צבי שרף היום מאמנה של קבוצת מכבי ראשל”צ מחזיקת גביע “Winner” בכדורסל לשנת 2018. בחלוף זמן קצר התגלתה הכותרת העיתונאית הזאת כעורבא ופרח.(באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

אריה ליבנת העניק קרדיט עצום לצבי שרף עוד בטרם החלו משחקי ליגת העל לעונת 2019 – 2018. זה נכון שהוא צבי שרף גבר בראשית אוקטובר 2018 על מכבי ת”א והפועל ירושלים במסגרת תחרויות גביע Winner” ואח”כ גם ניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע וזכה בבכורה, אולם היה מדובר יותר במשחקי מבחן והכנה מאשר במשחקים תחרותיים. עוד רָאֹה נִרְאֶה אם צבי שרף ראוי באמת לאשראי הנאה שהעניק לו אריה ליבנת, ו/או שמא הדבר נעשה בטרם עת ובהיסח הדעת. והנה, Sure enough : מכבי ראשל”צ מפסידה בביתה במחזור המשחקים הראשון של ליגת העל לקבוצת עירוני נס ציונה ביום ראשון בערב של 7 באוקטובר 2018, בתוצאה 90:84. מאמן עירוני נס ציונה נדב זילברשטיין מביס במשחק חוץ את צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ. לפתע מתברר, ש- “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, היא כותרת ראוותנית יותר ממה שהיא מציאותית. “עוד הדרך רָב – עוד רבה המלחמה”, אמר המשורר, והתכוון גם לצבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ. צבי שרף הוא מאמן ידען אולם איננו זכור לי כאישיות דגולה במיוחד. אדם נרגן ש- רגיש באופן קיצוני לכל הסתייגות שמושמעת נגדו ושומר טינה למבקריו. זכורים לי הכעס, ה- נטירה, והמשטמה שרחש במשך שנים כלפי שלושת פרשני הכדורסל ששימשו בשעתו את חטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אריה מליניאק, פיני גרשון, ואלי סהר שהעזו לבקר את דרכיו כמאמן. לגבי דידי הוא צבי שרף נתון ושרוי במחלוקת בשל סיבות שונות לא מעטות. המשך הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 769 דן בהרחבה יחסית במפגשים שלי כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות היו”ר שמעון מזרחי ומאמן מכבי ת”א ונבחרת ישראל מר צבי שרף בימים עברו בשנים ההן של 2002 – 1979. מעניין ש- גם דייויד בלאט ופיני גרשון גילו אף הם בשלבים מסוימים בקריירה שלהם אנטיפתיה לציוותי הכדורסל הטלוויזיוניים שלי שחלקו על דרכם המקצועית.

מאמן הכדורסל צְבִי שֶרְף (היום, מאמנה של מכבי ראשל”צ) פלוס מועדון הכדורסל של מכבי ת”א, ואנוכי. בנבכי הזמן. היסטוריה רחוקה. יחסיי הסימביוטיים והאמביוולנטיים עם מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל בשנים 2002-1980. במידה לא מועטה, וב-הרחבה. פוסט מס’ 779. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 7 באוקטובר 2018).

צבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ זכה השבוע לעֶדְנָה כפולה בריבוע + 1. כלומר עֶדְנָה מחומשת. בתוך 24 שעות הביס את מכבי ת”א 77:86 ואת הפועל ירושלים 81:92 בדרך לזכייתו בגביע Winner לאחר שניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע 66:78. בריאיון לעיתון “ידיעות אחרונות” (יום חמישי-4 באוקטובר 2018) השיב עו”ד שמעון מזרחי חתן פרס ישראל ו-מנהיג העַל של מועדון מכבי ת”א מאז 1969 לשאלה מי הוא המאמן שהוא הכי התחבר אליו, וענה כלהלן : “צבי שרף”. העיתונאי אריה ליבנת מומחה הכדורסל של עיתון “הארץ” פרסם ביום חמישי-4 באוקטובר 2018 כותרת ראשית ענקית בזכות גדולתו של מאמן הכדורסל צבי שרף כלהלן :

טקסט מסמך : יום חמישי – 4 באוקטובר 2018. עיתון “הארץ”. זוהי הכותרת ראשית המחמיאה, “גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף”, שהגה העיתונאי אריה ליבנת אודות שגשוגו המחודש של מאמן הכדורסל צבי שרף היום מאמנה של קבוצת מכבי ראשל”צ מחזיקת גביע “Winner” בכדורסל לשנת 2018. הכותרת הזאת הפכה לבדיחה ונחלת ההיסטוריה. (באדיבות “הארץ” ומו”ל העיתון עמוס שוקן).

אריה ליבנת העניק קרדיט עצום לצבי שרף עוד בטרם החלו משחקי ליגת העל לעונת 2019 – 2018. זה נכון שהוא צבי שרף גבר עכשיו על מכבי ת”א והפועל ירושלים במסגרת תחרויות גביע Winner” ואח”כ גם ניצח במשחק הגמר את הפועל באר שבע וזכה בבכורה, אולם מדובר יותר במשחקי מבחן והכנה מאשר במשחקים תחרותיים. עוד רָאֹה נִרְאֶה אם צבי שרף ראוי באמת לאשראי הנאה שהעניק לו אריה ליבנת, ו/או שמא הדבר נעשה בטרם עת ובהיסח הדעת. והנה, Sure enough : מכבי ראשל”צ מפסידה בביתה במחזור המשחקים הראשון של ליגת העל לקבוצת עירוני נס ציונה ביום ראשון בערב של 7 באוקטובר 2018, בתוצאה 90:84. מאמן עירוני נס ציונה נדב זילברשטיין מביס במשחק חוץ את צבי שרף מאמן מכבי ראשל”צ. לפתע מתברר, ש- “…גם היום, כנראה שכל מה שקבוצה צריכה זה צביקה שרף…”, היא כותרת ראוותנית יותר ממה שהיא מציאותית. “…עוד הדרך רָב – עוד רבה המלחמה…”, אמר המשורר, והתכוון גם לצבי שרף מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ראשל”צ. צבי שרף הוא מאמן ידען אולם איננו זכור לי כאישיות דגולה במיוחד. אדם נרגן ש- רגיש באופן קיצוני לכל הסתייגות שמושמעת נגדו ושומר טינה למבקריו. זכורים לי הכעס, ה- נטירה, והמשטמה שרחש במשך שנים כלפי שלושת פרשני הכדורסל ששימשו בשעתו את חטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אריה מליניאק, פיני גרשון, ואלי סהר שהעזו לבקר את דרכיו כמאמן. לגבי דידי הוא צבי שרף נתון ושרוי במחלוקת בשל סיבות שונות לא מעטות. המשך הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 779 דן בהרחבה יחסית במפגשים שלי כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות היו”ר שמעון מזרחי ומאמן מכבי ת”א ונבחרת ישראל מר צבי שרף בימים עברו בשנים ההן של 2002 – 1979. מעניין ש- גם דייויד בלאט ופיני גרשון גילו אף הם בשלבים מסוימים בקריירה שלהם אנטיפתיה לציוותי הכדורסל הטלוויזיוניים שלי שחלקו על דרכם המקצועית.

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט 382. כל הזכויות שמורות.

  טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור בקיץ 2002 ע”י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל “אריק” שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : דֵיְוִויד בְּלָאט (1).

מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א דֵיְוִויד בְּלָאט עשה זאת. הוא העפיל לפני ארבע שנים וחצי (יום רביעי – 23 באפריל 2014) יחד עם קבוצה בינונית, בלתי מאוזנת, ופגיעה אותה בנה בצלמו ל- Final four האירופי בכדורסל (!). מכבי ת”א הביסה אז בהיכל הספורט ביד אליהו קבוצה איטלקית בלתי מאורגנת ושבורה אַרְמָאנִי מִילָאנוֹ תחת הנהגת מאמן מגוחך וחלש בתוצאה 66:86 במשחק הרביעי בסדרת רבע הגמר ב- Euroleague. כמי שמתבונן מהצד נראה לי כי מכבי ת”א וארמאני מילאנו הן שתי הקבוצות החלשות ב- Top 8, אולם ה- Final four היא מסגרת ושיטה שונות שמעניקות הזדמנות לקבוצות החלשות להפתיע את הפייבוריטיות. כבר היו דברים מעולם. ב- 7 באפריל 1977 הכניעה מכבי ת”א בבלגראד במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל את הקבוצה האיטלקית מובילג’ירג’י ווארזה שהייתה עדיפה עליה, בתוצאה 77:78 והוכתרה לאלופת אירופה. באותה העונה ההיא של 1977 – 1976 ניצחה כזכור מובילג’ירג’י ווארזה פעמיים בבית הגמר (שיטת ליגה של בית וחוץ) די בקלות את מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו וב- ווארזה (עיר קטנה בצפון איטליה), 79:102 ו- 70:81. משחק הגמר בבלגראד ב- 7 באפריל 1977 היה מסגרת התמודדות שונה וחד פעמית, המעניקה גם לקבוצה החלשה מהשתיים (על הנייר) הזדמנות נוספת.

דֵיְוִויד בְּלָאט וקבוצתו היו ברי מזל משהועיד להם הגורל הספורטיבי את אַרְמָאנִי מִילָאנוֹ החלשה (אומנם בעלת יתרון הביתיות) ואת מאמנה הדַל לוּקֶה בָּאנְקִי. אינני סבור שמכבי ת”א הייתה מוכשרת ומסוגלת לדלג בשלב הזה של רבע הגמר על מי מ- שֵש הקבוצות האחרות ברצלונה, ריאל מדריד, צסק”א מוסקבה, אולימפיאקוס, פאנאתינאיקוס, ואפילו גָאלָאטָאסָארָאיי הטורקית בסדרת משחקים של הטוב מחמישה. אמש ב- 20.30 (יום רביעי – 23 באפריל 2014) ביצע בימאי החדשות של ערוץ 10 דורון עובדיה – לונדי את ה- Spleet screen שלו, ועל המסך נראו יחדיו מגישת החדשות של ערוץ 10 גב’ אוֹשְרָת קוֹטְלֶר (בירושלים) ו- יורם ארבל (בהיכל הספורט ביד אליהו). אושרת קוטלר העבירה את רשות הדיבור ליורם ארבל ואיחלה לו “בהצלחה”. המסך נותר חצוי לעוד כמה שניות וחדי העין מבין צופי הטלוויזיה לא יכלו להחמיץ את המבט הקורקטי והרציני שנעצה אוֹשְרָת קוֹטְלֶר ביורם ארבל. מבט אוֹרֵב. היא המתינה לראות האם יורם ארבל יָעֵז לשבש שוב את שמה ויקרא לה בטעות “מירב” כפי שעשה בפעם אחרת קודמת.

יורם ארבל לא התבלבל וכ- דרמטורג עתיר ניסיון הכריז ונשא בפני מאות אלפים את דרשתו, “…זהו רגע האמת של מכבי ת”א. המשחק הכי חשוב שלה…”. המאמן דיוויד בלאט הבטיח לטַל שוֹרֵר בטרם שריקת הפתיחה כהאי לישנא, “אני יודע שהקהל שלנו יבוא וידחוף אותנו ואנחנו נחזיר להם בהשקעה מקסימלית”. אחת מתופעות הספורט הוותיקות והמופלאות ביותר. אוהדי מועדון הפאר של מכבי ת”א לדורותיהם שומרים אמונים לקבוצה באש ובמים מאז היווסדה ב- 1932. אֶמֶש היה היכל הספורט ביד אליהו עמוס לעייפה גם אם מדובר בקבוצה איטלקית בינונית כ- אַרְמָאנִי מִילָאנוֹ שנכנעה והרימה דגל לבן וידיים ברבע הרביעי. 10:32 למכבי ת”א. הכדורסל המודרני איננו מתיר עוד לבנות קבוצה לא מאוזנת ללא שחקני ציר גבוהים ולא מרשה לבסס את תוכנית המשחק רק על קליעה מרחוק.

פרשן הכדורסל של ערוץ 10 פיני גרשון פרע אֶמֶש את השטר השני שלו. הוא צדק במרבית הסבריו ונימוקיו לאורך כל הדרך אם כי נותר ארוגנטי ומאדיר בכוח המיקרופון את עצמו, “כבר כתבתי לפני שלושה חודשים שמכבי ת”א יכולה להיות ב- Final four…זה מופיע בכתובים…”, כך הוא טוען. הצטרפותו כפרשן לערוץ 10 (במקומו של צְבִי שֶרְף) שִדְרֶגָה כהרף עין את השדר המוביל שלו יורם ארבל. מנכ”ל ערוץ 10 מר רָפִי גִינָת שדרג את רשת הטלוויזיה שלו משחתם על הסכם זכויות שידורים עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א לעונת 2014 – 2013. צוות השידורים של רפי גינת בראשות בימאי הספורט המצוין רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר (הטוב בארץ) עמד במשימות הכיסוי לאורך כל העונה. יתרונו של רוּבִיק פּוֹדְגוֹר כבימאי טלוויזיה כפול : הוא ראשית דבר עיתונאי ערני, קפדן, ומדויק, שבנוסף מכיר היטב את חוקת הכדורסל ומבין את רזי המשחק . הכרת החוקה והבנה בניואנסים של המשחק מאפשרת לו להזריק באופן מותאם ופדנטי וללא היסוסים מיותרים את המוני ההילוכים החוזרים במהירות של SSM. השימוש התדיר של עשרות ומאות פעמים בהילוכים חוזרים (עיתוי הכנסת ה- Replay, נקודת הכניסה שלו, משכו, ונקודת היציאה) בשידור ישיר של משחק כדורסל הוא משימה מורכבת ורגישה של כל בימאי טלוויזיה באשר הוא ומעידה על כישרונו ושליטתו במלאכה. מדובר באחת התובנות החשובות ביותר המרכיבות את תורת הטלוויזיה הספורטיבית. לבטח בשידורים ישירים. זאת שעוסקת בתפישת שידור ובדרך הטובה ביותר שקשורה לאספקת אינפורמציה רציפה כמותית ואיכותית מבלי לאבד שבבי מידע אחרים בעֵת על חשבון הקרנת ה- Replays. הכנסת הילוכים חוזרים לאוויר שוב ושוב בשידור טלוויזיה ישיר היא כל פעם מהלך מכריע מחדש של הבימאי ותמיד החלטה ש- “נגועה” בהתלבטויות. קוראי הבלוג שמתמצאים בקורות תעשיית הטלוויזיה, אפילו קמעא, יכולים להבין באיזה לחץ נמצא הבימאי היושב בניידת השידור ואיזו אחריות רובצת עליו במשך כשעתיים – שעתיים וחצי במהלך השידור ישיר. עבודת הטלוויזיה המורכבת והמוצלחת של רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר היא שירות מיטבי לצופיו וגם שיעור מצוין לקולגות שלו. ערוץ 10 רשאי להיות גאה ביכולתו המקצועית של רְאוּבֵן “רוּבִיק” פּוֹדְגוֹר. בימאי מחונן ובנוסף אדם בעל שֶקֶט נפשי, איש נעים הליכות שלעולם איננו מאבד את עשתונותיו.

תזכורת : דֵיְוִויד בְּלָאט (2).

שעתו הגדולה של דיוויד בלאט כמאמן ספורט ואדם לא הייתה ה- העפלה ל- Final four אלא שני ראיונות הסיכום הנרגשים והמכובדים שלו בתום הניצחון המכריע על ארמאני מילאנו 66:86. הוא התגלה כאיש תרבות שנכון לחלוק את התהילה עם עוזריו וכל צוות האימון שלו. את הריאיון הראשון העניק לשדר הקווים של ערוץ 10 מר טַל שוֹרֵר סמוך מאוד לשריקת הסיום וכעבור כמה דקות מאוחר יותר שוחח ארוכות (כ- 10 דקות) בהיכל הספורט ביד אליהו עם צוות השידור המוביל של ערוץ 10 יורם ארבל ופיני גרשון. באותה העת נע הַמִדְרוּג של ערוץ 10 סביב נתון מרשים ביותר חסר תקדים של % 20.6 במגזר ה- “אוכלוסייה היהודית”, בעוד הרייטינג של ערוץ 2 הסתובב באותו הרגע סביב % 10.0, ואילו הרייטינג הדלוח והעלוב של ערוץ 1 הַגוֹסֵס ומט ליפול עמד על % 1.4 בלבד. מאות אלפי צופי טלוויזיה האזינו לשני הראיונות הנכבדים והנעלים שערכו ציוותי השידור של ערוץ 10 עם דיוויד בלאט. גם אם חזר לסורו ותקף – לעג למבקריו על שהרשו לעצמם לבקר ולתקוף את איכותו כמאמן כדורסל, דיבר דֵיְוִויד בְּלָאט בלהט, ביושרה, ו- בדָם לִבּוֹ. במידה רבה הייתה זו שעתו היפה. טַל שוֹרֵר שַדָּר הקווים העירני והפעלתן של ערוץ 10 תפש אותו כמה שניות לאחר שריקת הסיום כשהוא נרגש, נלהב, ונסער עד דמעות בתום מבצע ההעפלה ל- Final four של מִילָאנוֹ 2014.

תזכורת : דֵיְוִויד בְּלָאט מתראיין על הפרקט אצל טל שורר בעיניים דומעות וקול רוטט (1).

“ניצחנו עכשיו קבוצה גדולה ב- 20 נקודות הפרש…אין לי מילים להגיד על החברה שלנו…אנחנו כקבוצה החלטנו לנטרל את כל הרעשים ולהתרכז ביתרונות של הכדורסל ולהאמין בעצמנו…מכבי ת”א היא קבוצה גדולה בלי כוכבים גדולים…זהו הישג מדהים למכבי אלקטרה תל אביב…לפני שישה חודשים כולם, אבל כולם, הוציאו אותנו למִדְבָּר ללא דרך חזרה…עכשיו אני אגיד לך משהו…אחרי התבוסה לנס ציונה אמרתי שאנחנו מגיעים ל- Final four…זה הישג מדהים לשחקנים שרוצים ויודעים לשחק מתי שצריך…איך שצריך…וכמו שצריך…”.

תזכורת : דֵיְוִויד בְּלָאט מתראיין מאוחר יותר בעמדת השידור אצל יורם ארבל פיני גרשון. הוא עכשיו הרבה יותר רגוע ושליו (2).

1. “שמרנו בצורה מדהימה…”.

2. לפתע מתערב פיני גרשון (בעל ביטחון עצמי ומרגיש עליונות על מי שהיה פעם עוזרו במכבי ת”א וכעת משמש מאמן ראשי בזכות עצמו) , מנסה לגנוב את ההצגה מגיבור העלילה דיוויד בלאט , ומדבר אליו כפטרון שלו : “…דיוויד עזוב את השטויות…”, הוא אומר, ושולף קמע בת מזל. “…הקמע הזאת עשתה המון פַיְינָאל פוֹרִים…”, טוען פיני גרשון ומסיט את הריאיון עם דיוויד בלאט לרמה של עובדי אלילים. פלא שהוא לא הושיב לצד כיסא הפרשנות שלו את הרב יעקב גלויברמן. 

3. “אסור להתווכח עם ההיסטוריה, המסורת, והאמונה…”.

4. “קיבלתי את הקבוצה שרציתי מדיוויד פדרמן ושמעון מזרחי…”.

5. “אני מבקש להלל את קבוצת האימון של מכבי ת”א ואת שני עוזריי גיא גודס ואלון שטיין…ואת דָגִי (פיזיוטראפיסט) ואחרים…הם עשו עבודה מדהימה…צוות האימון של מכבי ת”א הם ה- Spirit של מכבי ת”א…צוות האימון הוא חלק מאיכות המועדון…”.

6. “בעניין דיוויד בלו…הוא חלק מההיסטוריה של מכבי ת”א…”.

7. יורם ארבל מתפרץ : “שידחה את ה- Real astate שלו בשנה…”.

8. “זה לא עניין של כסף…”.

9. פיני גרשון שוב מנסה לגנוב את ההצגה כאילו מדובר בשיחת רחוב , “…אה, הוא לא אוהב כסף…זה הכל כסף…הכסף מדבר…”.

10. “דיוויד בלו הוא בחור קצת שונה…לפעמים מה שיש לו בלֵב חשוב יותר ממה שיש לו בכִּיס…”.

11. “כל השנה דיברנו על ארבעה דברים : “רוגע , פוקוס , ביטחון, ואגרסיביות…דיברנו ושיננו זאת פעם אחר פעם…”.

12. “אני האמנתי כל הזמן בשחקנים שלי…ואני עדיין מאמין בהם…”.

תזכורת : דֵיְוִויד בְּלָאט (3).

דֵיְוִויד בְּלָאט הצטייר לפתע כאיש תרבות אמריקני (עלה לארץ מבוסטון – ארה”ב ב- 1981 וגם לאחר כל כך הרבה שנים מבטאו האמריקני לא נטש אותו והוא עדיין מתקשה להתבטא ולדבר עברית נקייה ותקנית), סובלני, גלוי, ואדיב בניגוד לכמה ראיונות שהעניק בעבר לערוץ 10 וערוץ 5 בכבלים. אף על פי כן הוא נותר במידה רבה גם אמש רָדוּף וכמי שנוטה להאשים שוב ושוב את העיתונות לגווניה, משום שחלק ממנה איננו מאמין עיוור ביכולתו ובכישרונו. דֵיְוִויד בִּלָאט בנה העונה את הקבוצה בצלמו כמו אשתקד. בעונה שעברה איישו את שורות מכבי ת”א שני כדורסל מגוחכים בדמותם של דארקו פלאניניץ’ וניק קיינר – מדלי. העונה הגיע למכבי ת”א שוב שחקן כדורסל גרוטסקי וקיקיוני בשם אנדריאה זִיזִ’יץ’. מיותר לציין שסוֹפוֹקְלִיס שְחוֹרְצִיָאנִיטִיס משחק על זמן שָאוּל. מיתריו וגידיו השומרים את מפרקי הברכיים והקרסוליים שלו עדיין תקינים (פחות או יותר) עומדים להתפקע מרוב משקל עודף עצום. זה קרה בעבר וזה עלול לקרות שוב מחדש בכל רגע בכל משחק עתידי. מדובר בשחקן שמשתכר כ- 1.000000 (מיליון) דולר בעונה תמורת כ- 19 – 13 דקות בלבד פֶּר התמודדות בה הוא משתתף (בשל חולשת מפרקיו וכושרו הגופני הלקוי). למרות סגנון משחקו הכוחני והמכוער שלו וקרב החפירות שהוא מנהל כשהוא תוקף את סל היריב הוא חיוני למערך הקבוצה שבנה דֵיְוִויד בְּלָאט. פציעה שלו מסכנת עד למאוד את פוטנציאל המאמן והקבוצה ואת אמביציות המועדון לפגוע שלושה בולים במטרה המשולשת.

תזכורת : דֵיְוִויד בְּלָאט (4).

מוזר שאיש כמו דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה”ב, מרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מכבי ת”א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי מאיר איינשטיין ז”ל ואלי סהר יבד”ל וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל לדעתו. “…הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים…”, טען בפניי את טענתו זאת ולא התייצב לראיונות עם שני השדרים המובילים שלי בענף הכדורסל.

אליפות אירופה בכדורסל 1997 לגברים נערכת בשלוש ערים בספרד : ברצלונה, באדאלונה, וגירונה. יום שישי-27 ביוני 1997, גירונה-ספרד. נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביטו של צבי שרף מנצחת את צרפת 82:88. בתום המשחק זועק צבי שרף בחֵימָה בזירת הפרקט ב-גירונה בעת שידור ישיר למיקרופון של השַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז”ל את הקללה הזאת, כלהלן: “…ש- סָרוּסִי יזדיין…(!)”. עסק מֵבִיש. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל היה מזועזע. הוא הרים לי טלפון מביתו הפרטי במכמורת ואמר לי בזו הלשון, “…יואש אלרואי, אני מבקש ממך שתגיד לדני קסטן יו”ר איגוד הכדורסל שאם הם לא יתנצלו על הפגיעה בפרשן שלנו אלי סהר, אני אסריח להם את האליפות…”. 

הערה שלי : אלי סהר אדם דתי חובש כיפה, למרות שהטסתי אותו אז לגירונה – ספרד, הוא לא נכח כלל בעמדת השידור שלנו בהיכל הכדורסל של גירונה באותו ערב שישי ההוא של 27 ביוני 1997 בו גברה ישראל – צרפת 82:88, מפני קדושת השבת. מאיר איינשטיין ז”ל עשה את המלאכה לבדו בעמדת השידור שלנו בגירונה. 

מאמן נבחרת ישראל צבי שרף תקף ב- 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה “…שסרוסי יזדיין…” (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. צבי שרף חשב בטעות שחטיבת הספורט בניהולי וניווטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמורה לצעוד שלובת זרוע עמו באותו המשעול. צבי שרף תיעב ביקורת והתרעם מולה ומול מבקריו בקול רם  בהיותו מאמן מכבי ת”א וגם מאמן נבחרת ישראל. הוא לא הסתיר זאת. יו”ר מועדון מכבי ת”א בכדורסל עו”ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוטה לרעת מכבי ת”א ואיננה מקצועית. דיוויד פדרמן לעומתו תמיד שתק ולא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צבי שרף מאוד לא אהב את התמיכה המקצועית שמנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ואנוכי הענקנו לפרשן שלנו אלי סהר. זכור לדיראון אותו טורניר אליפות אירופה 1997 שנערך בספרד ואותו שידור ישיר שלנו ביום שישי – 27 ביוני 1997 מגירונה – ספרד את המשחק בו גברה ישראל על  צרפת 82:88, בתומו זעק בחימה למיקרופון קללה, “…ש- סָרוּסִי יזדיין…”, וגם טען שאנוכי צריך ללכת הביתה משום שהענקתי גיבוי לאלי סהר. באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שֶרְף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, “…ש- סָרוּסִי יזדיין…”. צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שהעז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים מספרד.

scharf 1

טקסט מסמך (1) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : “…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…” (1 מתוך 2).

scharf 2

טקסט מסמך (2) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה, גירונה, וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וסנט גם בי סניטה קנטרנית ו- מגוחכת, כלהלן : “…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…”. המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורי – ערוץ 1 לדורותיהם חשבו אודותיי אחרת ממנו. (2 מתוך 2).

yoash 2 טקסט תמונה : 30 במארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 19 שנים. השדר מאיר איינשטיין ז”ל (משמאל) והפרשן אלי סהר יבד”ל (מימין) מאיישים את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. התמונה צולמה לאחר ניצחונה של מכבי ת”א במשחק השלישי והמכריע על אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה 63:79, זכייה שהעניקה למכבי ת”א את הזכות להעפיל ל- Final four של סלוניקי 2000. מאמן מכבי ת”א באותה עונה פיני גרשון החרים את מאיר איינשטיין ואת אלי סהר בטענה שהם מבקרים אותו מבלי שהם מבינים בכלל כדורסל. בתגובה כינה אותו השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין בשמו “פנחס” ולא בכינויו “פיני”. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 707. כל הזכויות שמורות.

אליפויות אירופה בכדורסל. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בשנים 1998 – 1993 ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו. שתי אליפויות אירופה בכדורסל של יוון ב- 1995 ושל ספרד ב- 1997 לא היטיבו עם המאמן הלאומי צבי שרף ולא עם נבחרת ישראל בכדורסל שלו.

מאז אליפות אירופה בכדורסל של ספרד ספטמבר / אוקטובר 1973 בהשתתפות נבחרת ישראל (המאמן היה אברהם “אלברט” חמו) אותה העברנו בשידור ישיר מספרד לירושלים, העברנו תמיד גם בתקופת ניהולי את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 )בשנים 2002 – 1980) בשידורים ישירים מידי שנתיים את כל אליפויות אירופה ללא יוצא מן הכלל.

ב- 1995 למרות עליית גרף התשלומים הנוגע לרכישת זכויות שידורים (באירופה וגם בארץ) אִפְשֵר לי מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל להתחבר מחדש לחוזה הכדורסל ארוך הטווח בן שלוש שנים (1998 – 1995) שנחתם בין ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לבין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נמנתה על שורותיו כ- Active member. “…יואש אלרואי אני סומך עליך ועל כל בקשותיך – המלצותיך לחלוטין כמי שמנווט את שידורי הספורט שלנו, ומאשר לך להצטרף לחוזה ארוך הטווח של FIBA – EBU לשנים 1998 – 1995…”. לקראת אליפות אירופה לאומות בכדורסל שנערכה ביוני – 1995 ביוון בהשתתפות נבחרת ישראל הטסתי את צוות השידור שלי המפיק ששי אפרתי + השַדָּר המוביל אורי לוי + הפרשן אריה מליניאק לאתונה לצורך שידורם הישיר של ששת משחקיה הראשונים של נבחרת ישראל בבית A אליפות אירופה 1995 נגד נבחרות איטליה, שוודיה, גרמניה, יוון, יוגוסלוויה, וליטא בתאריכים שבין 21 ביוני 1995 ל- 28 ביוני 1995. את מאיר איינשטיין מיניתי להיות המוביל באולפן בירושלים את אליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995, ולצידו את פנחס “פיני” גרשון כ- פרשן.

טקסט מסמך (א’) : 14 ביוני 1995. אליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית הנ”ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן + דובר רשות השידור צבי לידר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את פיני גרשון מיניתי לפרשן הבית שלי לצדו של מאיר איינשטיין ז”ל באולפן של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוצאה הקטסטרופלית שהשיג המאמן הלאומי צבי שרף (2 ניצחונות בלבד ו- 4 הפסדים, ועמם הדחה מהאליפות אירופה ההיא של 1995) הניעה את הפרשן שלי פיני גרשון לתקוף את אי הבנתו ואי נבונותו של המאמן הלאומי צבי שרף ואת חולשותיו כמאמן לאומי. צבי שרף נעלב עד עמקי נשמתו מדברי הקולגה הקרובה שלו פיני גרשון וניתק עמו את כל קשריו. את מה שפיני גרשון עולל אז לפני 23 שנים לצבי שרף, חולל מאוחר צבי שרף לארז אדלשטיין. אח”כ הדיר צבי שרף את רגליו מהידידות שלו עם הפרשן שלי אריה מליניאק מי שהיה מאמן נבחרת ישראל הלאומית ב- 1984. הוא עשה ברוגז עם שני המאמנים הלאומיים, אחד לפניו, והשני אחריו, בנימוק שהם לא היו חברים נאמנים ומתחו ביקורת על מי שניצב אז בפסגת ההיררכיה של מאמני הכדורסל במדינת ישראל הלוא הוא המאמן הלאומי מר צבי שרף. באליפות אירופה בכדורסל ביוון 1995 הפסידה ישראל ב- 21.6.1995 באתונה לאיטליה 71:73, ניצחה באתונה ב- 22.6.1995 את שוודיה 62:87, ניצחה באתונה ב- 24.6.1995 את גרמניה 60:78, הפסידה באתונה ב- 26.6.1995 ליוון 69:59, הפסידה באתונה ב- 27.6.1995 ליוגוסלוויה 72:59, והפסידה באתונה ב- 28.6.1995 גם לנבחרת ליטא 91:75. בתום ההפסד ל- ליטא הודחה נבחרת ישראל מהמשך משחקי האליפות וחזרה עם לחיים אדומות מבושה לארץ.

טקסט מסמך (ב’) : 9 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית הנ”ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (ג’) : 16 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית בראשותי הנוגעים לשידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997 ולשידורים הישירים של טורניר הטניס של ווימבלדון 1997, וההתכתבות שלי עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שרף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין בתום המשחק בגירונה וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, “…שסרוסי יזדיין…(!)”. צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם  הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שהעז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים מספרד. ראה המשך הדיון בנושא הקללה המחורבנת של המאמן הלאומי את הפרשן שלי, בחלק הבא של פוסט מס’ 707.

תזכורת 1 שלי : מדיניות השידורים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ומבצע שידורי הטלוויזיה של כיסוי אליפות אירופה בכדורסל לגברים ע”י אנשיו – סלובניה 2013. 

אנוכי מוקיר ומעריך את ההתכוננות ויציקת היסודות הרחבים של הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013 ע”י ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אולם נד לתוצאותיה הדלות ולגורלו המר (והצפוי) של הכדורסל הישראלי. אין שום Match up בין ההשתדלות והמאמץ הטלוויזיוני הגדול והיקר כספית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לשמש מקור אינפורמציה בשידורי הכדורסל ישירים מסלובניה עבור הציבור הישראלי לבין העליבות של נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל כפי שהתגלתה אתמול אחה”צ (יום רביעי – 4 בספטמבר 2013) במשחק ההפסד לנבחרת אנגליה החלשה והמוגבלת בתוצאה 75:71 והיום אחה”צ (יום חמישי – 5 בספטמבר 2013) שוב תבוסה מול נבחרת אוקראינה ה- חֵלְכָּאִית, המִסְכֵּנָה, והנְחוּתָה בתוצאה 74:67. הכדורסל הישראלי היום – יומי רווי “אמריקניזציה” בכמויות בלתי נדלות ונעדר עתיד, הוא מַט ליפול. “האמריקניזציה” המוגזמת והמופרזת הופכת ל- ממארת, ו- עושה שַמוֹת בעתידם של הנערים והנוער הישראלי עטופי הכישרון. עתידם איננו ברור ולוט בערפל. אין פלא שנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של אריק שיבק הושפל פעמיים עד עפר בתוך עשרים וארבע שעות. מתברר כי הכדורסל הישראלי הוא אומלל ורָצוּץ אף יותר מזה של אנגליה ואוקראינה והפך בבת אחת את ההפקה המקפת והיומרנית של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים להפקת סרק. הפקה בלתי חשובה. אנוכי מבין ללבו של השַדָּר המוביל ניב רסקין של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, כשהוא לובש את גלימתו של הנביא ירמיהו, ומודיע לציבור הצופים שלו בקול נכאים בשידור ישיר בקול נכאים לצופיו את משחקי התבוסה נגד אנגליה ואוקראינה, כהאי לישנא : “…אוי ואבוי לנו…אוי לעיניים שכך רואות…העיניים רואות… אבל הפה לא יודע מה לומר…”. הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר בבלוג הוא אילוזיה. תהליך “האמריקניזציה” הממארת היא אחיזת עיניים והופכת אט אט אך בהתמדה את המונח “כישלון” למושג מובנה בפירמידת הכדורסל הישראלי. קשה להאמין שאיגוד הכדורסל ומנהיגות הכדורסל של מדינת ישראל הם עיוורי צבעים ואינם מבחינים כי “האמריקניזציה” שצבעה את הכדורסל הישראלי לא מכבר במשך עשרות שנים בגווני אפור צובעת אותם עכשיו בצבעים שחורים של תבוסות, כישלונות, ואכזבות.

תזכורת 2 שלי : מדיניות השידורים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ומבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל לגברים – סלובניה 2013.

 נחמד לראות כי סוף כל סוף חדל ערוץ 5 בכבלים ממדיניות שידור ה- Off tube ושלח לעמדות השידור בסלובניה את השדר ניב רסקין והפרשן פיני גרשון בעוד את האולפן המנווט בארץ מאיישים הפרשנים רון קופמן ואריה מליניאק בהנחיית המגישות מאיה רונן ומירי נבו. פיני גרשון שם בכיס הקטן את הפרשן הקודם של ערוץ 5 בכבלים (וגם של ערוץ 1) צבי שרף. שני צוותי השידור של ערוץ 5 בכבלים בסלובניה ובארץ מכבירים במילים ויודעים את מלאכתם אולם מחווירים מול חוסר רצינות ומיעוט כישרון של שחקניו של המאמן אריק שיבק. מתברר כי השחקנים המובילים בנבחרת ישראל עומרי כספי (שחקן NBA), יותם הלפרין, יוגב אוחיון, ליאור אליהו, גיא פניני, יניב גרין (ועוד כמה אחרים) הם פיגורות מגוחכות אשר רחוקות שנות אור ממודלים שהכרנו בעבר כמו טל ברודי ומיקי ברקוביץ’, ובמידה מסוימת מאוחר יותר גם מ- עודד קטש שמשמש כעת עוזר מאמן של אריק שיבק. רק להיזכר במתמטיקה של השכר הענק המורכב ההון עתק ש- שחקני הנֶפֶל הללו משתכרים בקבוצותיהם, מעורר מחשבות נוגות. בעוד בני גילם משרתים בצה”ל בחזיתות הקדמיות ביותר נדמה לחגבי הכדורסל בנבחרת הלאומית כי לרוץ על הפרקט זה הדבר הכי קשה בעולם. אני פטריוט של המדינה ונבחרות הספורט שלה . ככל שהעניין הספורטיבי נוגע לייצוג מדינת ישראל ע”י בניה בזירה הבינלאומית מרגיז אותי להתבונן בפרודיות. ואולי זה מה שיש. זה מה שהכדורסל מסוגל להציע. נבחרת הכדורסל הישראלית תחת הדרכתו של אריק שיבק מזכירה לי בשתי הופעותיה הראשונות בסלובניה 2013 במידה רבה את נבחרת ישראל בכדורגל בעשור ה- 90 של המאה שעברה, שכשלה בארבעה Campaigns רצופים להעפיל ל- 2 מונדיאלים של ארה”ב 1994 ו- צרפת 1998 ול- 2 Euro של אנגליה 1996 ו- הולנד / בלגיה 2000, תחת הדרכתו של המאמן שלמה שרף. גם שם לבשו את המדים הלאומיים כל מיני בחורים צעירים שנולדו בארץ שחשבו שהדבר הקשה ביותר בחיים הוא לרוץ על כר הדשא. בנבחרת הכדורגל ההיא של שלמה שרף שיחקו שני שחקנים (מוכשרים) אייל ברקוביץ’ וחיים רביבו שהשתכרו הון עתק כשכירים בקבוצות כדורגל בחו”ל. העיתונות הישראלית קשרה להם כתרים אולם מעניין, כל פעם שהשניים לבשו את המדים הלאומיים, התברר שכישרונם הוא עורבא ופרח. צריך להיות כנה ולומר שהיו לנבחרת הכדורגל ההיא גם הישגים כמו הניצחון ב- 1993 בפאריס על נבחרת צרפת 2:3 וב- 1999 ניצחון באצטדיון ר”ג 0:5 על אוסטריה. אולם ההברקות האלו טבעו בים של כישלונות ותבוסות. אייל ברקוביץ וחיים רביבו יחדיו עם המאמן שלמה שרף לא הצליחו. במשך עשור שלהם הם פספסו את כל המטרות.

ערוץ 5 בכבלים הרכיב Promo מגלומני לקראת המבצע ההוא של סלובניה 2013 בו הוא מציג את שחקני נבחרת ישראל כגיבורי חלל כל יכולים. אין דבר טלוויזיוני מגוחך יותר מאשר הצבת רָף ציפיות שהוא אנטי תזה למציאות כפי שאנו מכירים אותה. העורכים והמפיקים הממונים בערוץ 5 בכבלים על “מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013”, אלה שהגו את הרעיון היומרני, מצווים להשליך עכשיו את ה- Promo הזה לסל. אין בן עוד כל צורך ושימוש. בכל מה שנוגע לקידום השידורים הישירים שעוד נותרו הוא גרוטסקי ושווה כקליפת השום.

העיתונאי ושדר הטלוויזיה ניב רסקין. לוֹ מותר. ניב רסקין רשאי להעביר ביקורת על מאמן כדורסל לאומי כושל ועל נבחרתו הכושלת. לשני פרשני הטלוויזיה המזדמנים אריה מליניאק וצבי שרף אָסוּר. לא מקובל, מפני ששניהם היו בעצמם מאמנים לאומיים כושלים בעברם. יש טעם גדול לפגם בשעה ש-שני הכושלים הללו מעבירים ביקורת על מאמני כדורסל לאומיים כושלים אחרים. הם נתפשים כבלתי אמינים עושים מעשה זימרי ומבקשים שָכָר כפנחס. לא הָגוּן.

תזכורת : יום רביעי – 6 בספטמבר 2017. נבחרת אוקראינה מביסה את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין בתוצאה אסטרונומית 88:64 (46:28 במחצית), במשחק האחרון בבית 2 המוקדם ב- Eurobasket 2017 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. לא בטוח שמאמנים אחרים כמו אריה מליניאק, צבי שרף, פיני גרשון, אריק שיבק, עודד קטש, דן שמיר, ואחרים היו משיגים תוצאות משופרות יותר בתנאים המוגבלים ורמת איכות השחקנים שעמדה לרשותו של ארז אדלשטיין ב- Eurobasket 2017. ארז אדלשטיין איננו ניצב מעל הביקורת. מותר לשאול אותו מדוע וויתר על איתי שגב וכרם משעור ? צריך לשאול אותו מדוע חוזר הריטואל הזה על עצמו שוב ושוב בכל פסק זמן בו המאמן הראשי אומר כמה משפטים בראשית כל Time out, ואח”כ מפנה לפתע את מקומו לעוזרו דן שמיר ? לאן הוא הולך פתאום ? מעולם לא ראיתי את סטיב קר (Steve kerr) המאמן הראשי של אלופת ה- NBA גולדן סטייט ווריירס נוהג כך. מעולם לא ראיתי גם את גרג פופוביץ’ (Gregg Popovich) מאמן סאן אנטוניו ספרס עושה זאת, גם לא את רד אוורבאך (Red Auerbach) מאמן בוסטון סלטיקס. מוזר מאוד שניב רסקין לא התעכב על התופעה המביכה הזאת שכל צופה טלוויזיה חובב כדורסל מבחין בה, ולא שאל את ארז אדלשטיין לפִּשְרָה. ניב רסקין גם לא שאל את המאמן הלאומי ארז אדלשטיין האם חסרונם של של שני שחקני מכבי ת”א בסגל הלאומי שלו כרם משעור ואיתי שגב היה מהותי, והשפיע על התוצאה הסופית השלילית.  

הנה תגובותיהם של השַדָּר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף נוכח הקטסטרופה הטוטלית המתפתחת במפגש הכדורסל בין נבחרות אוקראינה וישראל במסגרת המשחק האחרון בבית 2 המוקדם במסגרת eurobasket 2017, ביום רביעי – 6 בספטמבר 2017 בהיכל הספורט ביד אליהו, תל אביב. האמת, לא הייתה בכך כל רבותא. באליפות אירופה בכדורסל שנערכה לפני ארבע שנים ב- סלובניה 2013 בהשתתפות נבחרת ישראל הבנתי ללבו של ניב רסקין השדר המוביל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, כשהוא מייבב בשידור ישיר בקול נכאים לצופיו אודות משחקי התבוסה של נבחרת ישראל נגד אנגליה ואוקראינה, ומבשר להם בדם לבו, כהאי לישנא : “…אוי ואבוי לנו… אוי לעיניים שכך רואות… העיניים רואות… אבל הפה לא יודע מה לומר…”. ה- נהי של ניב רסקין לפני חמש שנים בסלובניה 2013 הניא אותי לכתוב אז את הטקסט הבא : “…הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר בבלוג, הוא אילוזיה…”. עכשיו ב- יורובאסקט של 2017 בתל אביב אומר ניב רסקין, חוזר על עצמו, וכמעט משַנֵן את אותו הטקסט בו השתמש לפני ארבע שנים בסלובניה 2013. הוא ניב רסקין שוֹנֶה אותו בעת המשחק האחרון בקדם Eurobasket 2017 בו מפסידה נבחרת ישראל הפסד מר מול אוקראינה 88:64, כלהלן : “…מסתיימת לה הבושה הגדולה ביותר בתולדות נבחרות ישראל בכדורסל מאז ומעולם…יורובאסקט 2017 תיזכר לדיראון עולם…”. ובכן, הכדורסל שהיה פעם כר מפגש המוני של מאות אלפי אוהדי המשחק בישראל, הפך ל- Hobby, תחביב של נבחרים מעטים. תהליך “האמריקניזציה” הממארת היא אחיזת עיניים והופכת אט אט אך בהתמדה את המונח “כישלון” למושג מובנה בפירמידת הכדורסל הישראלי. בהיעדר חֲזוֹן ותכנון לאומי קפדני של שנים מראש יהיה רק יותר גרוע בעתיד. הבה אפנה לציטוטים רוויי הייאוש של השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף, הצוות המשולב שהעביר ב- 6 בספטמבר 2017 בשידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את משחק הַנֶפֶל ישראל – אוקראינה 46:28. הנה הטקסטים. יחד עם זאת צריך לומר שכלל לא בטוח כי מאמנים אחרים שלנו היו מוצאים פתרונות כיצד לבלום את שלושת השחקנים הגבוהים של אוקראינה ארטם פוסטובי (Artem pustovyi) מתנשא לגובה של 2.18 מ’, וויאצ’סלב קראווצוב (Viacheslav Kravtsov) גובהו 2.13 מ’, ו- איחור זייצב (Ihor Zaytsev) גובהו 2.10 מ’.

תזכורת : שני מאמני העבר הכושלים של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל, אריה מליניאק וצבי שרף. הם לא המתינו ורצו לגלי צה”ל (יום חמישי-7 בספטמבר 2017) כדי ללמד כתב קטגוריה כנגד מאמן נבחרת ישראל בעֵת הזאת, ארז אדלשטיין ב-Eurobasket 2017. מדובר במעשה לא כֵּן ולא הָגוּן. כנ”ל גם מעשיהם הלא כֵּנִים של שני מאמני הכדורגל הכושלים כל אחד בתקופתו שלמה שרף ואלי גוטמן שרצו ליונתן כהן ב-ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, והטיחו ביקורת שלילית מרה באלישע לוי בטרם התקררה גופת הנבחרת שלו.

ועוד דבר. שני פרשני ערוץ 5 בכבלים, אריה מליניאק באולפן המנווט בארץ ופיני גרשון בסלובניה תוקפים בחריפות רבה את כישלון הנבחרת הלאומית של ישראל בשני משחקיה הראשונים נגד שתי נבחרות חלשות כאנגליה ואוקראינה. אולם צריך לזכור כי הצמד הזה – אריה מליניאק כמאמן נבחרת ישראל ופיני גרשון כעוזרו הראשי – חוו חוויית כישלון דומה לפני 34 שנים עם הנבחרת הלאומית בעת הטורניר הקדם אולימפי בכדורסל  שהתקיים במאי 1984בגרנובל ובפאריס לקראת אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. עכשיו כשהם ניצבו מהצד השני של המתרס מצוידים בנשק המיקרופון, שניהם לא חמלו על אריק שיבק מצביא הכדורסל הישראלי וגם לא על החיילים שלו.

מעניין אפילו מרתק כיצד מסתובבת ההיסטוריה המתעתעת על צירה ומזכירה נשכחות בבחינת “…מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש…”. בחודש מאי 1984 עמדה נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב : השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 להעפיל שוב למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח”כ בחודש יולי 1984 בלוס אנג’לס. ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בשתי ערים בגרנובל ופאריס, סיפר המאמן הלאומי אריה מליניאק בביטחון ובפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) “חדשות הספורט”, סיפור מדהים בזו הלשון, “…כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984…” [1]. התברר שהאיש הזה שקוראים לו אריה מליניאק מי שנשא TZ במשרה הבכירה של המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל, לא היה רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות שמתייעץ עם נביאי דֶמֶה. היומון ההוא “חדשות הספורט” עַט על סיפור המציאה והפך את הביקור של המאמן הלאומי אריה מליניאק אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח”כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון “חדשות הספורט” [2], ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק על פי הטקסט הבא, כלהלן : “…יש עם מי לצאת למלחמה…”. סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם מוכשר אך לא מוכשר דיו. במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי אריה מליניאק בתמימות אולי בטיפשות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל נוצחה ע”י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע”י החזקות ברה”מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת. היא לא העפילה לטורניר הכדורסל של המשחקים האולימפיים של לוס אנג’לס 1984, והמאמן ושחקניו חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג’לס 84′ ראו המאמן הלאומי ועוזרו ושחקניהם על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהכורסאות בסלון ביתם בארץ. אריה מליניאק בן ה- 34 מי שתקף כשהוא בן 67 את מאמן נבחרת ישראל ארז אדלשטיין, התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם פסיכולוג קטן. כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אולי אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפַרְשָן. ל- דָבֵּר הוא יודע. מטבע הדברים ניצל את ההזדמנות כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים שתפשו את מקומו.

melinyak

טקסט תמונה : 11 מאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית המתפרסמת בעיתון “חדשות הספורט”, שסיפרה כלהלן, “…מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק : תתפשו מקום רביעי אך תעלו…”. סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק, איש פזיז, שדאג להעבירו במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך את רָף ציפיות – העלה אותן. עכשיו המאמן הכושל ההוא רָץ לאולפן הרדיו של גל”צ כדי לתקוף את ארז אדלשטיין בטון מתלהם. (באדיבות הארכיונאי מר רוני דרור והעיתון “חדשות הספורט”).

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ”ל רשות השידור החדש אורי פורת ז”ל (החליף חודש קודם לכן בתפקיד את יוסף “טומי” לפיד ז”ל) לשלוח כמפיק ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את יורם ארבל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי בצרפת. יוסף “טומי” לפיד (פינה את כיסאו ב- 1 באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה. דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק (פרשן שלי, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית On & off בשנים 1984 – 1979) רק דִרבנו את מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת הכדורסל הלאומית  ולכסות את הטורניר הקדם אולימפי במלואו. אריה מליניאק נטע בנו תקוות רבות ואנוכי התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג’לס 84′. ה- העפלה האפשרית ללוס אנג’לס 1984 באם תצלח, הייתה משולה לפרולוג מוצלח. במידה ונבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל תעפיל לאולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, היא תשדרג את מכלול והיקף תוכניות השידור האולימפיות שלי – מלוס אנג’לס 84′ לירושלים. כרגיל, כגודל הציפייה כך הייתה עוצמת האכזבה. היה מדובר באשליות, בתקוות שווא. בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת ה- שָחָץ וביטחונו העצמי המופרז, ואנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו אִתּוֹ.

בטורניר הקדם אולימפי ההוא ב- 1984 ניצחה הנבחרת הישראלית הלאומית של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה69:76, על הולנד 82:84, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא  84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל המובסת. היא הודחה וסולקה מהטורניר הקדם אולימפי של צרפת 1984. ההפסדים הצורבים של אריה מליניאק ושחקניו היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה  92:88, וגם לשוודיה 80:79. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר. אריה מליניאק והנבחרת הלאומית שלוֹ ניגפו ו- ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של נבחרת הענקים הגבוהה של ברה”מ בתוצאה 106:79. אח”כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון 120:95, וחטפה מבול סלים נגד ספרד 120:97. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד נבחרת צרפת והפסידה 102:95. היה מדובר בקטסטרופה. נבחרת ישראל כשלה, ואריה מליניאק חזר הביתה כמאמן מוּבַס ומושפל שחולם חלומות באספמיה. אריה מליניאק הוא מאמן כדורסל כושל אבל לבקר את ארז אדלשטיין ב- 2017 הוא דווקא ידע.

תזכורת 3 שלי : עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון “ידיעות אחרונות” הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן. הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון. עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי. אני לא מסכים עם כל דבריו. אני חושב שיו”ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות. כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי. אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק. ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- “ידיעות אחרונות” את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה “נפילה לעולם חוזרת”. הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עמי שלף ז”ל (עמי שלף מי שהיה שחקן חשוב בשעתו בנבחרת ישראל הוא אביו של גור שלף יבד”ל) להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף שהיה עמית אֶמֶת יָקָר שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבל עם ועדה את שחקניו, גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984. נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל ללוס אנג’לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון, גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה”מ וספרד. הסוף המר ידוע. מר ועגום מפני שכמה ימים לפני תחילת הטורניר התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת רהב בעיתון “חדשות הספורט” ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, “יש עם מי לצאת למלחמה”. הציבור בארץ האמין לו וגם אנחנו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האמנו לו וקיווינו. הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי מצרפת את השַדָּר שלי יורם ארבל ארצה לפני תום הטורניר הרדם אולימפי הזה שהפך לחסר עניין. לא שלחתי את יורם ארבל לפאריס וגרנובל לשדר תבוסות. המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. בקיץ 1984 הדיח יו”ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל עַמִי שֶלֶף ז”ל את אריה מליניאק ממשרת המאמן הלאומי, ו- אמר לי אז בעֶצֶב וברגשות חֶמְלָה : “…תשמע יואש אלרואי… אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק שלך… הוא הכל – רק לא מאמן… מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה…”. עמי שלף ז”ל צדק. זה היה הסוף. לקחתי אותו. אריה מליניאק אז בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר ליד המיקרופון. השבתי אותו לכֵּס פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, אולי הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל. את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו, ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ של אריה מליניאק ההוא. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כֵּס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נטל לעצמו אז את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, ועכשיו ב- ספטמבר 2017 נוזף בארז אדלשטיין – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אריה מליניאק אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג’לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

ובכן, השנים נקפו להן. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכֵּס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 26 שנים ממיקרופון הכדורסל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז’ה העיתונאית  בשניים וחצי העשורים האחרונים כאילו עו”ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת”א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הנהלת מכבי ת”א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בדיונים עמם בשיבוץ צוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. נכון שהיה ניסיון אחד ושניים מצידם להתערב ולעשות זאת אולם הם נדחו על הסף. הטקסט היה ברור וחד משמעי : “…אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו”מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין…”, אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו”מ ומכבי ת”א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן ריספקט הדדי על בסיס עִסְקִי מחושב. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשלם לכם זכויות שידורים ואתם בתמורה תפיקו עבורנו Rating עשיר ומִדְרוּג גוֹרֵף בתחום הקונקרטי הזה של שידורי כדורסל ישירים. כאן זה התחיל ופה זה גם נגמר. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת”א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ”לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף “טומי” לפיד ז”ל, אורי פורת ז”ל, אֲרְיֵה מֶקֶל, מוטי קירשנבאום ז”ל, אורי פורת (בקדנציה השנייה 2001 – 1998), יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת”א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת”א עליה נימנו היו”ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ’, שמואל “שמלוק” מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר, כלהלן : “…אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים…”. בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי נפגשנו עם יו”ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ”ל בבניין “כלל” בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית. גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, וכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת”א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ’. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994. את 22 השידורים  הישירים ההם פיצלתי ו- חילקתי בין השַדָּר מס’ 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין) למונדיאל ארה”ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף בפעם הראשונה ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן, מדוע הוחזר, ולמה עָף בפעם השנייה ב- 1995. היה שווה בעבר לדון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה.

ראה הספר עָב הכרס בן כ- 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : “הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. הספר עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית. זהו אחד הספרים רבי ההיקף המרכיבים את סדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 1998,ואשר שמה הכללי הוא מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” (“THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY”) .  

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מס’ 4 שלי : אריה מליניאק לא הבריק ב- “ידיעות אחרונות” ביום שישי – 19 בפברואר 2016 במאמר הפרשנות שלו, “פעם שלישית גביע”, ומדווח לקוראיו דיווח טריוויה כה צפוי, “…קשה לנצח את מכבי ת”א שלוש פעמים בעונה ומצד שני לתפוש אותה בעונה כל כך חלשה, זו הזדמנות של פעם בחיים…”. בזבוז מקום ב- פוסט רדוד ולא מעניין ש- מוֹנֶה כ- 240 מילים. רדוד ולא מעניין, מפני שניב רסקין כבר אמר את הכל חצי יממה לפניו. מ- כּוֹתֵּב ברמתו שגם נסמך על ניסיון אישי אתה מצפה להרבה יותר. לפחות ל- חידוש אחד שניב רסקין לא גילה לי בשידור הישיר. כזכור היה אריה מליניאק בעשור ה- 80 של המאה הקודמת פרשן הכדורסל שלי On & Off, אולם דווקא ביום חמישי ההוא של – 9 באפריל 1987 נעדר מעמדת השידור משום שממש באותה שעה שימש מאמן הפועל גליל עליון והעפיל עם קבוצתו למשחק הגמר על גביע במדינה בהיכל הספורט ביד אליהו נגד קבוצת מכבי ת”א. המשחק ההוא הועבר ע”י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר למרות התנגדותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין אך בתמיכתו של מנכ”ל רשות השידור בימים ההם אורי פורת ז”ל. חיים יבין התנגד לשידור הישיר ההוא ב- 9 באפריל 1987 של גמר גביע המדינה בכדורסל מכבי ת”א – הפועל גליל עליון בנימוק שיואש אלרואי השתלט על הטלוויזיה עם שידורי הספורט שלו לרבות השידורים הישירים לראשונה בהיסטוריה מליגת ה- NBA האמריקנית. אורי פורת עמד בפרֶץ. יורם ארבל שידר ישיר את המשחק ההוא, ולהפתעת הכל צעדה הפועל גליל עליון תחת שרביט אימונו של אריה מליניאק ביתרון מכריע במחצית, 39:59. לאריה מליניאק נקרתה הזדמנות של פעם בחיים לפני 31 (שלושים ואחת) שנים כפי שהוא טען את אותה הטענה כלפי צבי שרף מאמן מכבי אשדוד בימים לפני זמן לא רב, אולם הוא החמיץ אותה כמו קָלִיקעֶר. למרות יתרון עצום של פער בן 20 (עשרים) נקודות שהיה לו ולשחקניו במחצית, אריה מליניאק ניגף והפועל גליל עליון שלו הפסידה בסיום בתוצאה 86:95.

תזכורת מס’ 5 שלי : המגוחך מכולם בימים המאוחרים ההם היה דווקא אלי סהר בעיקר בשל חנפנותו למאמן מכבי אשדוד דאז צבי שרף אותו מתאר פרשן הכדורסלן של “ישראל היום” (יום שישי – 19 בפברואר 2016) כלהלן : “…לאורך רוב הקריירה שלו בעיקר במכבי ת”א, צביקה שרף נודע כמאמן שבא מוכן למשחקים, לעיתים דרך שליפת שפנים מהכובע…”. ההיסטוריה איננה תומכת בקביעתו זאת של אלי סהר בכל הנוגע למשחקים מכריעים בתולדות הכדורסל הישראלי. איזה מוכן… ואיזה שפנים… ואיזה נעליים. במשחק הגמר על גביע המדינה שנערך ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו עשה קפטן הפועל ירושלים עדי גורדון בי”ס ל- “מוּכָנוּת” של צבי שרף מאמן מכבי ת”א (וגם לבוס שלו פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים) כשניצח לבדו בשניות האחרונות את המשחק ההוא וגבר בזכות כישרונו על צבי שרף ו- מכבי ת”א (מחוזקת בשחקן ה- NBA לשעבר טום צ’יימברס שגובהו 2.08 מ’) בתוצאה 65:67. המאמן צבי שרף התברר כמאמן בלתי מוכשר שקרא לא נכון את מפת הקרב ואִפְשֵר לעדי גורדון לככב ולשחק “OPEN” בהצגת יחיד מזהירה במשך 24 (עשרים וארבע) השניות האחרונות של ההתמודדות בזירה כשהוא מכדרר על הפרקט מדרום לצפון , מותיר מאחור חלל את שומרו האישי בראד ליף, וחודר לרחבת השלוש כדי לקלוע את סל הניצחון 65:67, כ- שנייה אחת לפני שריקת הסיום (!). טום צ’יימברס זינק לחסום את הכדור שנזרק ע”י עדי גורדון בקֶשֶת גדולה. כ- פֶסַע הפריד בין האצבעות הארוכות של כף ידו הגדולה של טום צ’יימברס לבין הכדור שנע בפאראבולה רחבה וצלל ל- תוך הרֶשֶת. עדי גורדון לא רק ניצח לבד הוא גם הניף לבד את הגביע שהוענק לו ע”י נשיא המדינה דאז עזר ווייצמן. המשחק ההוא ב- 18 באפריל 1996 הועבר ע”י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר. השַדָּר המוביל שלי היה אוּרִי לֵוִי ולידו ישבו שני הפרשנים גדי קידר ודייוויד בלאט. המשחק ההוא התרחש לפני יותר מ- 22 שנים וכל פרטיו זכורים לי היטב. לא רק בגלל ניצחונה הסנסציוני של הפועל ירושלים אלא גם בגלל הסיבה שמאמן מכבי ת”א צבי שרף והבוס שלו היו”ר שמעון מזרחי, סגרו ואטמו הרמטית את פסקי הזמן בפני המיקרופונים הטלוויזיוניים שלי. שניהם התייחסו ל- Time Outs של מכבי ת”א והתכנסות השחקנים סביב המאמן כאל כְּנָסִים סודיים של השב”כ ו/או של המוֹסַד. כל ניסוח טוב. קבוצת הפועל ירושלים דאז ב- 1996 תחת מנהיגותם של המאמן פיני גרשון ועוזרו הדומיננטי ארז אדלשטיין ושני מנהליהם היו”רים דני קליין ואורי מנצור, דווקא הם, פתחו בפני הצוותים שלי את סיקור פסקי הזמן שלהם, לרבות פסק הזמן האחרון שנלקח ע”י פיני גרשון ב- 25 (עשרים וחמש) השניות האחרונות לפני הסיום בתוצאת שוויון 65:65. ב- Time out ההוא הוכיח הקפטן עדי גורדון לפיני גרשון וגם לעוזרו ארז אדלשטיין מי הוא הבוס האמיתי של הקבוצה וכי הוא (ורק הוא) יקבע וינהל את תוכנית ההתקפה האחרונה של הפועל ירושלים ב- 25 השניות האחרונות שנותרו עד השריקה האחרונה של ההתמודדות בדרך לזכייתה ההיסטורית הראשונה בגביע המדינה בכדורסל. ראיתי אלפי אירועי כדורסל בארץ ובעולם מכריעים, בעלי השראה, דרמטיים, ובלתי נשכחים בימי חלדי. ה- Time out ההוא שנטל מאמן הפועל ירושלים פיני גרשון 25.3 שניות לפני תום ההתמודדות במשחק הגמר על גביע המדינה בין הפועל ירושלים לבין מכבי ת”א ב- 18 באפריל 1996 במצב של שוויון 65:65 בהיכל הספורט היד אליהו לפני שה- Count down של שעון המשחק מכריע גורלות, הוא המרשים וגם המפורט ביותר (גם בגלל התיעוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), בשל נשיאה באחריות, מנהיגותו המרתקת, וכישרון הביצוע האישי הבלתי נשכחים של קפטן ו- שחקן העַל של הפועל ירושלים, עדי גורדון. אשנה ואומר שוב : יכולת נשיאה באחריות, מנהיגות מרתקת של קפטן, שאיפה בלתי נלאית למצוינות, חתירה מתמדת לניצחון, וביצוע אישי מושלם הַזָכוּר לנֶצַח של עדי גורדון ב- 25.3 שניות האחרונות של המשחק המדובר (!).

שנה אח”כ ב- 1997 שבו הפועל ירושלים ומכבי ת”א לאותה זירת ההתגוששות בהיכל הספורט ביד אליהו, מכבי ת”א כדי לנסות ולאסוף מחדש את הפרס הנכסף בדמותו של גביע המדינה לחיקה, והפועל ירושלים כדי לשמור אותו בכיסה. ברור שלא החמצתי את ההזדמנות וגם ההתמודדות הזאת הועברה בשידור ישיר. הפועל ירושלים ומאמנה גָדִי קֵידָר ובסיוע עצום של עדי גורדון הנבון והחכם, במידה רבה שחקן כדורסל ווירטואוז, הִכּוּ עוד הפעם את מכבי ת”א וצבי שרף בתוצאה 82:89. עדי גורדון הבלתי נשכח שוב הניף את גביע המדינה בפעם השנייה ברציפות בתולדות המועדון הירושלמי.

תזכורת נוספת : שאלה שהופנתה בשעתו ל-אלי סהר שלפתע החניף לצבי שרף בחינמון “ישראל היום” (מתאריך יום שישי – 19 בפברואר 2016), ושַח לפתע לקוראיו את הטקסט הבא, כלהלן : “…לאורך רוב הקריירה שלו בעיקר במכבי ת”א, צביקה שרף נודע כמאמן שבא מוכן למשחקים, לעיתים דרך שליפת שפנים מהכובע…” : רגע אחד מר אלי סהר, ומה באשר למשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל שנערך ב- 29 במאי 2008 בו ניצחה הפועל חולון תחת שרביט האימון של מיקי דורסמן ב- 6 (שש) השניות האחרונות 92:93 את מכבי ת”א ומאמנה צבי שרף…? כולם זוכרים כיצד מיקי דורסמן לימד את צבי שרף לקח מר באותו פסק הזמן שעמד לרשות שני המאמנים כ- 6 (שש) שניות לפני שריקת הסיום בשעה שהתוצאה עמדה על 91:92 לטובת מכבי ת”א מסל אחרון של ניקולה ווייצ’יץ’. המיקרופונים של ערוץ 10 ששידר ישיר את המשחק ההוא אומנם החרישו ולא למדנו דבר אודות מלחמת המוחות שניהל המנצח מיקי דורסמן נגד צבי שרף הכושל. אולם בשעה ששני השחקנים של החולוני מיקי דורסמן, מאליק דיקסון ואריק קמפבל, חוללו באותן 6 (שֵש) השניות האחרונות של המשחק בי”ס לשני שחקני מכבי ת”א וויל באיינום ודייוויד בלותנטל, באמצעות תרגיל פשוט שהחל בהוצאת חוץ של Give and go, בו כדרר מאליק דיקסון לעבר סלה של מכבי ת”א וקלע את סל הניצחון 92:93 מעל ידיו המושטות של שחקן מכבי ת”א טרנס מוריס – הבנתי כי מיקי דורסמן של הפועל חולון חכם יותר ומוכן יותר מצבי שרף של מכבי ת”א. ועוד שאלה לאלי סהר : ומה באשר למשחק הגמר על גביע המדינה ב- 2008 בו צעדה מכבי ת”א תחת הדרכתו של צבי שרף ביתרון 22 נקודות מול הפועל ירושלים אותה אימן אז דָן שָמִיר, אולם הפסידה בסיום 93:89 ? זכותו של אלי סהר להחניף כרצונו לצבי שרף אולם אין הוא רשאי להתעמר בעובדות ולשבש אותן. יכולים לקשור לצבי שרף כל מיני כתרים בשירות ההגדרות “שריף”, “רס”ר”, וכו’ אולם מאמן כדורסל דָגוּל ברמה של מתכנן עַל, הוא לא. תמוה מדוע חש אלי סהר צורך להתחנף עכשיו לאותו מדריך כדורסל צבי שרף ? זהו אותו צבי שרף שבעת היותו מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ב- 1997 ניאץ וקִילֵל נמרצות את פרשן שלי אלי סהר בתום שידור ישיר בהפקת חטיבת הספורט בפיקודי ביום שישי – 27 ביוני 1997 של המשחק ישראל – צרפת 82 :88 שנערך בעיר הספרדית גירונה במסגרת אליפות אירופה של ספרד 1997, והטיח למיקרופון שלנו, “…ש- סרוסי יזדיין…” (שם משפחתו הלועזי של אלי סהר היה סַרוּסִי בטרם עִבְרֵת אותו ל- סַהַר). מאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל ראו ושמעו באותו יום שישי ההוא של 27 ביוני 1997 כיצד מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צבי שרף לועג לחוסר הידע וההבנה של אלי סהר במשחק הכדורסל ומעליב ומקלל אותו בפרהסיה. ניהלתי את השידור הישיר ההוא של משחק הניצחון של ישראל על צרפת 82:88 מאולפן א’ של ערוץ 1 בקומת המרתף בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. הייתי המום מרמת התיעוב של המאמן הלאומי צבי שרף את פרשן הכדורסל שלי אלי סהר. אפילו מנכ”ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז”ל היה נסער. הוא הרים אלי טלפון מביתו במושב מכמורת לעמדת הפיקוד שלי באותו אולפן א’ ההוא ואמר לי בחרון אף כהאי לישנא : “…יואש אלרואי תגיד לדני קסטן שאם הוא לא יתנצל על ניבול הפה של המאמן הלאומי שלו צבי שרף, אזי נסריח לו את כל האליפות…”. (דני קסטן ז”ל שימש יו”ר איגוד הכדורסל). השַדָּר המוביל שלי באותה אליפות אירופה בכדורסל ב- 1997 בהיכל הכדורסל העירוני ב- גִירוֹנָה / ספרד היה מאיר איינשטיין והפרשן כאמור אלי סהר. אולם אלי סהר, איש דתי חוזר בתשובה, לא היה נוכח אז באותו ליל שישי של 27 ביוני 1997 בעמדת השידור שלנו בהיכל ב- גִירוֹנָה בשל קדושת השבת. המשחק ההוא הועבר בשידור ישיר ע”י חטיבת הספורט בפיקודי כאמור ביום שישי – 27 ביוני 1997 בין 21.30 ל- 23.30.

צבי שֶרְף לא היה לבדו. מוזר שגם איש כמו המאמן דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה”ב, הרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מכבי ת”א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי השדר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל. “הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים”, טען בפניי את טענתו זאת ולא התייצב אז לראיונות עמם. מאיר איינשטיין העניש אז את פיני גרשון בעונש קטנוני וקרא לו מעתה “פנחס” ולא בשם החיבה שלו “פיני”. קטנוניות וילדותיות לא הייתה רק מנת חלקם של מאמני הספורט אלא גם של מגישי הטלוויזיה.

מאמן נבחרת ישראל הלאומית צבי שרף תקף כאמור ב-יום שישי ההוא ב- 27 ביוני 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה “…שסרוסי יזדיין…(!)” (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה כאמור סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. זה היה כמובן טיעון ירוד בחזקת קשקוש. אלי סהר מילא את תפקיד הפרשן כיאות והיה דובר אמת. יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוּטָה לרעת מכבי ת”א ולחלוטין איננה מקצועית. בעיניי זה נראה טיעון מגוחך משום שסמכתי לגמרי על פרשנותו המקצועית של אלי סהר, וברור שלא הייתי מאפשר לו להתקרב למיקרופון שלי לולא האמנתי לו וליושרה המקצועית שלו, כשם שברור שחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם לא עבדה בשירותה של מכבי ת”א אלא בשירותו של ציבור משלם האגרה. אני זוכר שבאחת הפעמים השבתי לשמעון מזרחי משהו בחצי הומור כלהלן, “…שמעון תשמע, פשוט תנצחו במשחקים שלכם…ואז לא תתנו לאלי סהר סיבה לבקר אתכם…”. דייוויד פדרמן לעומתו של שמעון מזרחי תמיד שתק ומעולם לא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי. החשבתי את אלי סהר בימים ההם כ- פרשן כדורסל מיטבי.

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 198. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 198. המאמן צבי שרף והפרשן שלי דיוויד בלאט. 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. ה-Time out המפורסם בהיסטוריית הכדורסל הישראלי. הפועל ירושלים בראשות הקפטן שלה עדי גורדון מכניעה במשחק הגמר על גביע המדינה את מכבי ת”א בכדורסל, 65:67, וחוכרת את הפרס היקר בגין כישרונה. הקפטן עדי גורדון קוֹלֵעַ את סל הניצחון במבצע יחיד אישי. מוסד הפרשנות בטלוויזיה. פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 198. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המאמן צבי שרף והפרשן שלי דיוויד בלאט. 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. ה-Time out המפורסם בהיסטוריית הכדורסל הישראלי, לאחריו מכניעה הפועל ירושלים בראשות הקפטן שלה עדי גורדון במשחק הגמר על גביע המדינה את מכבי ת”א בכדורסל, 65:67. הקפטן עדי גורדון קולע את סל הניצחון במבצע יחיד אישי. מוסד הפרשנות בטלוויזיה. 

ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעבירה בשידור ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א. הפועל ירושלים מנצחת השנייה האחרונה את מכבי ת”א בתוצאה 65:67 מסל ניצחון של הקפטן הבלתי נשכח שלה עַדִי גוֹרְדוֹן. הפוסט הזה עוסק ב- TIME  OUT המפורסם ביותר בהיסטוריה של משחק הכדורסל במדינת ישראל ובדמויות הכדורסל הדומיננטיות בימים ההם לפני כ- 17 שנים, המאמנים צבי שרף ופיני גרשון ופרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דיוויד בלאט. 

הבלוג פורח ומשגשג. הַרָף האוטומטי של תוכנת ה- WordPress המוֹנֶה את הנכנסים לבלוג, מעיד כי מאות רבות של קוראים נכנסו רק כעת לשני הפוסטים האחרונים שחקרתי וכתבתי ועסקו בכישלון קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א נגד ריאל מדריד בשלב רבע הגמר בעונת 2013 – 2012 ב- Euroleague. הגיעו אליי הרבה תגובות של קוראים, חלקן נוגעות לשני הפוסטים האחרונים 196 ו- 197 שהתייחסו בעיקר לשני אנשים, פרשן הכדורסל ההוא של ערוץ 10 צבי שרף ומאמן מכבי ת”א ההוא דיוויד בלאט. החלטתי אם כך לעצור את כתיבת סדרת הפוסטים ההם שהיו אמורים לדון בהיסטוריה של השידור הציבורי שנגוע ברובו ברוֹש ולַעֲנָה פוליטיים מרים, ולייחד את הפוסט הזה לפרק מסוים בהיסטוריה של ברית השידור הארוכה שנכרתה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מכבי ת”א (תחילתה היכן שהוא בשנים 1968 ו- 1969). צריך להבין שבכל מה שקשור לפרשן צבי שרף מדובר באיש כדורסל עתיר ניסיון והצלחות (וגם כישלונות). ברור שהוא בר סמכא בתחום אך יש להבדיל בין אימון בשטח והגשמת תורת האימון וניהול של קבוצת כדורסל לבין תרגום הידע שהוא אוֹצֵר בתוכו לשפת הטלוויזיה. צְבִי שֶרְף היה פעם אחת בלבד פרשן כדורסל שלי בחורף 1982 (פרשן Off tube) בהיעדרו של הפרשן הקבוע שלי אַרְיֵה מַלִינְיָאק ששימש בעידן ההוא במשרה חלקית, On and off.

מוֹסַד פרשנות הספורט בטלוויזיה ומשמעותה. 

אני שבע רצון מהעובדה ש- חלק מקוראי הבלוג הרבים אזרחים יושבי כורסה, מנסים להשקיף על משחקיה של מכבי ת”א ב- Euroleague מבעד למשקפי הטלוויזיה ונקודת מבטו של המיקרופון. אנשים רבים יותר מבינים עכשיו טוב יותר את עניין הבימוי, השידור, והפרשנות בטלוויזיה. מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא עוּל ימים. כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה יחסית כמובן להולדת הטלוויזיה הבינלאומית. ב- 21 ביוני 1970 שידר דן שילון בעמדת שידור באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” (AZTECA) במכסיקו סיטי את משחק הגמר על גביע העולם בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4. דָן שִילוֹן היה שַדָּר ספורט וכדורגל בטלוויזיה אולם לא הבין די במשחק עצמו. היות והיה איש טלוויזיה נבון הכיר במגבלותיו ולכן זימן לידו בטרם שריקת הפתיחה שני פרשני עזר, את שני שחקני נבחרת ישראל בעלי המוניטין מָרְדָכַי “מוטל’ה” שְפִּיגְלֶר וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל. עמדת השידור ב- “אָצְטֶקָה” תוכננה לשני אנשים בלבד. בצר לו קבע דָן שִילוֹן כי מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה וגִיוֹרָא שְפִּיגֶל יפרשן לצדו את המחצית השנייה. כך נולד מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באקראי, ללא תכנון מראש, אלא בגלל נבונות ופחד במה של השדר המוביל. משחק הגמר ברזיל איטליה 1:4 הוקלט באולפני הטלוויזיה האיטלקית של RAI ברומא כל הטייפים הכבדים ההם בני שני אינטשים, והוטסו אח”כ לישראל. המשחק שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית באיחור של 48 שעות. המגיש באולפן בירושלים היה שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז”ל, העורך היה אָלֶכְּס גִלְעָדִי, והמפיק בירושלים היה פִּיטֶר מִילִיק. מָרְדָכַי שְפִּיגְלֶר לא אמר דבר משמעותי בדברי הפרשנות שלו במחצית הראשונה. הוא החמיץ את הזדמנות חייו להיות הראשון שיקבע את אושיות, סטנדרטים, וקריטריונים של פרשנות כדורגל בטלוויזיה. במקום זאת נקלע לרדידות ובָּאנָאלְיָה. הוא היה פרשן גימיק. כל שזכור ממנו הוא מעין פרשנות הומוריסטית מביכה בה הוא נהנה מעצמו ונתפש אומר לדן שילון לפני שריקת הפתיחה כהאי לישנא (ציטוט מטייפ המקור בן 2 אינטשים) : “…במצב של 0:0 הקבוצה שתבקיע ראשונה – היא זאת שתוביל…” (אם הטייפים הכבדים בני שני אינטשים של המחצית הראשונה ניתן לשמוע בתחילת ההקלטה את הפרשנות המגוחכת שלו). גיורא שפיגל היה שונה לגמרי ממרדכי שפיגלר. הרבה יותר יעיל ומועיל ממנו וגם יותר קורקטי. היה שָם מצב שבו הבנת מדוע נדרשת פרשנות עומק ליד שַדָּר Play by play אפילו ברמתו של דָן שִילוֹן, מי שנחשב אז ב- 1970 לאוּרִים ותּוּמִים של שַדָּרוּת ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, דָרְדַק בן שנתיים. הכדורגלן ו- הפרשן לעת מצוא גִיוֹרָא שְפִּיגֶל (אחד האנשים החכמים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי לדורותיה) אמר לדָן שִילוֹן היכן שהוא בשלהי הדקה ה- 87 באותו משחק גמר ההוא ברזיל – איטליה של מונדיאל מכסיקו 1970, את הטקסט הזה, כלהלן : “…שים לב שהקיצוני הימני של ברזיל ז’אירזיניו מושך כל הזמן שמאלה את המגן האיטלקי שלו ששומר עליו אישית ג’יאני פאקטי. בכך נוצר חור גדול באגף ימין של ההגנה האיטלקית ועלול ליפול משם שער…”. Sure enough. גיורא שפיגל צדק. כעבור כמה דקות הבקיע המגן הברזילאי קָרְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ מאותו החלל הריק באגף ימין של ההגנה האיטלקית הרעועה את השער הרביעי לזכות ברזיל. הפרשן גיורא שפיגל שצפה מבעוד מועד את המתרחש פתח את עיניהם של צופים ומומחי כדורגל רבים וגם את עיניו של השַדָּר המוביל שלו דָן שִילוֹן. גיורא שפיגל קרא נכון את מפת הקרב וזיהה מראש את מהלך ההתמודדות בין זָ’אִירְזִינְיוֹ ל- פָאקֶטִי, ולאן היא תוביל. פרשנות צודקת – בטרם, ולא פרשנות – בדיעבד. זוהי דוגמא מובהקת של פרשנות כדורגל מיטבית ונחרצת ברקע של שידור Play by play ישיר של שַדָּר שמזהה את הפרטים בתמונת הטלוויזיה אך איננו מנתח את מערכם. דָן שִילוֹן הניח את יסודות פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה קרה ממזמן לפני 43 (ארבעים ושלוש) שנים אולם איננו מחליש את ההשוואה המתבקשת של פרשנות העבר של גיורא שפיגל עם אלה הנבובות של פרשני ערוץ 5 בכבלים שגיא כהן, אלי אוחנה, ואיציק זוהר. והן מפוטפטות ו- נבובות. גִיוֹרָא שְפִּיגֶל לא עבר שום קורס פרשנות בטלוויזיה אבל ניחן באופן טבעי בטביעת עין ובכושר ניתוח והסברה של מבנים ומערכים משתנים בשל תנועת השחקנים. הוא גם דיבר עברית תקנית על פי כל כללי הדקדוק והיה בעל אוצר מילים. דעתן, שהיה מעניין מאוד להקשיב לו. צריך להדגיש כאן בכל הרצינות הראויה כי פרשני הכדורגל של ערוץ 5 בכבלים אינם טיפשים. אולם לא הכשירו אותם לקראת המשימה להיות פרשנים בטלוויזיה. למזלם הטוב מרבית הציבור איננו מודע לפוטנציאל הפרשנות, לא מבחין בין טוב לרע, ומקבל כמעט למפרע את אשר הטלוויזיה מציעה לו. הציבור וגם אנשי הטלוויזיה עצמם העורכים והמפיקים אינם מבינים עד כמה פרשנות הכדורגל היא תחום מומחיות קונקרטית מורכבת ומסובכת , שדורשת הכשרה ולימוד. גם מפני שמדובר במשחק כל כך פופולרי בו כל יושב כורסה רואה את עצמו פרשן בר סמכה יותר מאלו שמתארחים אצלו בסלון באמצעות המרקע.

שַדָּר רדיו “קול ישראל” בימים ההם נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם לעומת דָן שִילוֹן לא נזקק מעולם לשירותיו של פרשן. הוא שידר ישיר תמיד בודד ולבד מגובה כר הדשא. עמדת השידור הנמוכה שלו הייתה הגרועה ביותר. מוזר מאוד אבל זאת הייתה האופציה שבה בחר. הוא מעולם לא שידר בארץ מהיציעים באצטדיונים השונים. תמיד מעמדה קרקעית בגובה כָּר הַדֶשֶא.

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אצטדיון ר”ג. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 שנים. נחמיה בן אברהם משדר ישיר מגובה הדשא את משחק קדם גביע העולם במסגרת הבית האוקייאני ישראל – אוסטרליה. עומד מימין העיתונאי הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוסט הזה שעוסק בסיטואציית כדורסל אודות ה- Time out המפורסם ביותר בהיסטוריית הכדורסל הישראלי לדורותיו (נלקח ע”י מאמן קבוצת הפועל ירושלים מר פנחס “פיני” גרשון ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו עשרים וחמש שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת”א, 65:67 לטובת הפועל ירושלים) מציג את צְבִי שֶרְף ודֵיוִויד בְּלָאט באור שונה. צְבִי שֶרְף שימש מאמן מכבי ת”א במשחק ההוא לפני 22 שנים. כמי שניווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם הזמנתי את דֵיְוִויד בְּלָאט לשמש פרשן שלי בעמדת השידור לצִדָם של פרשן נוסף גָדִי קֵידָר והשַדָּר אוּרִי לֵוִי. ניידת השידור הגדולה שלנו ה- “וֶורֶד” על 10 (עֶשֶר) מצלמותיה (ו- 60 עובדים) הוצבה ליד שער מס’ 6 של היכל הספורט ביד אליהו. מאיר איינשטיין היה השַדָּר הראשי אז של חטיבת הספורט אולם את מיקרופון השידור הישיר של המשחק הזה הפקדתי דווקא הפעם בידיו של אורי לוי. ששי אפרתי שימש יד ימיני. הוא היה מפיק השידור הישיר ההוא. אַמְנוֹן אוֹסְמַן הנאמן, המקצוען, איש תרבות בלתי נשכח שימש הבימאי שלי. מפקח הקול בניידת השידור והאחראי הראשי על תפעול ה- Consola בניידת והפעלת המיקרופונים ליד הפרקט היה אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר הג’ינג’י הזָכוּר לטוב. כיסוי פסק הזמן ההיסטורי ההוא היה מוצלח ביותר הודות לעבודתו היעילה והעירנית של אמנון אלטשולר בניידת, ושל שני אנשי הקול שלנו במגרש שסרו למרותו, מָנוֹ יחזקאלי וסָמִי עוֹמֶר, והודות לטכנולוגיה חדשנית ומאורגנת שעמדה לרשותנו. כיסוי ה- Time out ההוא ב- 18 באפריל 1996 היה ציון דרך בתולדות כיסוי ושידורים ישירים של משחק הכדורסל. בארץ וגם בעולם.

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בקיץ 1981 בתום עונה פנטסטית בה זכתה ב- 4 תארים תחת שרביט אימונו של רודי דאמיקו (עומד קיצוני מימין) ועוזרו צביקה שרף (עומד קיצוני משמאל). לבטח אחד משיאיו של צבי שרף בקריירת האימון הארוכה שלו בכלל ובמכבי ת”א בפרט : אלופת המדינה + מחזיקת גביע המדינה + אלופת אירופה לקבוצות אלופות + המנצחת הגביע הבין יבשתי. (התמונה ניתנה לי באדיבות שמואל “שמלוק” מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. אולפן א’ בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה – ירושלים. הזמנתי את צבי שרף (משמאל) לשמש פרשן כדורסל Off Tube שלנו באולפן בירושלים בעת השידורים הישירים של משחקי הבית של מכבי ת”א ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לאלופות לצדו של המנחה – מגיש נסים קיוויתי (מימין). השדר יורם ארבל הוא ש- שידר באורח קבע את המשחקים מחו”ל בתקופה ההיא לבדו ללא פרשן צמוד. ראיתי בצבי שרף בר סמכא מהדרגה העליונה אולם הוא היה עצור ומופנם מידי וגם לא דיבר תמיד עברית תיקנית. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל לא נענה בתקופה ההיא לבקשתי להציב פרשן צמוד בעמדות השידור בחו”ל ליד השדר יורם ארבל. הוא ראה בזה מותרות. נדרשנו לעשות את עבודת הפרשנות באמצעות מוניטור הטלוויזיה בירושלים. (צילום גב’ עמר. התמונה הוענקה לי באדיבות הצלמת גב’ עמר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בעונת 1999 – 1998 עשתה מכבי ת”א ניסיון נוסף להסתער על גביע אירופה של ה- FIBA. כמתווה ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המשכתי לרדוף אחרי מכבי ת”א. זאת הייתה העונה ה- 29 בה צעדתי שלוב זרוע עם מועדון הפאר מאז ימיהם של דור המייסדים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי. מנכ”ל רשות השידור היוצא ב- 1998 מר מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל והמנכ”ל הנכנס במקומו אורי פורת תמכו כמעט ללא סייג במדיניות השידורים שלי, למעט כמובן המגבלה הכספית. באותה עונה של 1999 – 1998 הדיחה קבוצת מכבי תל אביב את מאמנה הסרבי – קרואטי מר וִוינְקוֹ יֶילוֹבַאץ’ ומינתה תחתיו את עוזרו הישראלי יוֹרָם חַרוּש. חילופי המאמנים לא הועילו. עד מהרה נקלעה מכבי ת”א לשורת הפסדים, בעקבותיהם נולד משבר אי אימון חמור בין המאמן לשחקניו ובין המאמן להנהלה שמינתה אותו. להנהלה בראשותו של עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא הייתה סבלנות להמתין לשיטה וצורת המשחק ולדרך ניהול ההתמודדות של יוֹרָם חָרוּש שאמורים היו להביא ניצחונות בהמשך. ההצלחות בוששו להגיע, וכמו תמיד במקרים כאלה, המאמן הוא שמשלם בראשו. המאמן יוֹרָם חַרוּש ג’נטלמן בעל אישיות מקסימה הודח. תחתיו מונה פנחס “פיני” גרשון מאמן כדורסל מוכשר כמו גם רב אמן ביחסי ציבור ואיש מבריק בשיווק ותקשורת. פִּינִי גֵרְשוֹן היה מאמן מוערך במכבי ת”א אך לא אָהוּד בטרם מינויו. אולי מפני שהיה עצמאי מידי בדעותיו. אמירות השָחָץ הססגוניות שלו למצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואלה של ערוץ 5 בכבלים הוציאו חלק מאנשי מכבי ת”א משיווי משקלם. פיו הגדול היה לוֹ לעיתים למכשול מפני שהפיק מרגליות כמו גם דברי הֶבֶל ורַעות רוח. יחד עם זאת אישיותו הפתוחה והחייכנית טמנה בחובה חֵן רב, פתיחות, הומור, וכאמור גם משהו שחצני ופרובוקטיבי. לבטח ביטחון עצמי גדול. לפחות כך זה נראה. מינויו של פיני גרשון בנובמבר 1998 למאמן מכבי ת”א הוכיח שמאמנים גדולים ומוכשרים אינם נעלמים ולא מתים, הם רק מחליפים שחקנים.

ההיסטוריה המתעתעת שבה וסובבת על צירה. פיני גרשון היה כבר מאמן עתיר ניסיון בטרם הגיע ב- 1998 למכבי ת”א. הוא הדריך כבר קבוצות רבות בליגה הלאומית בכדורסל. בשנות ה- 80 של המאה שעברה אימן פיני גרשון את קבוצת מכבי חיפה שמנהלה היה מִיכָה רָב (היום ראש אגף ביטחון ובטיחות באוניברסיטת חיפה). מִיכָה רָב זוכר היטב את פיני גרשון ההוא : “…פיני גרשון ניחן בטביעת עין מקצועית מיוחדת. אחד השחקנים הבולטים במכבי חיפה אז היה דיוויד בלאט, אך פיני גרשון הודיע לי נחרצות כי אינו מוכן שהוא יישאר בקבוצה מפני שאיננו מתאים למחשבת הכדורסל שלו. הוא נימק זאת כך : “דייויד בלאט הוא מעין רכז משחק שלאחר קבלת הכדור נוהג תמיד להקפיץ אותו ורק אח”כ מחפש מסירה. אני רוצה רכז משחק שיעיף את הכדור קדימה כדי שההתקפה תסתיים בתוך שניות ספורות”. השבתי לו : “דייויד בלאט הוא שחקן כדורסל רציני ששיחק בנבחרת ארה”ב במשחקי המכבייה ה- 10 של 1977. הוא הגיע מאוניברסיטת סטנפורד בארה”ב שָם הכדורסל מתוכנן וההתקפה נמשכת כארבעים וחמש שניות, וזאת כדי לחפות בתחכום על פער באיכות השחקנים”. פיני גרשון לא קיבל את דעתי, והשיב לי : “…תביאו לי את המהיר הזה מהנוער, גִ’ינוֹ, הוא יעבור מהר את החצי, וימסור את הכדור מייד למי שצריך לצורך ניהול המשחק…”, והִתכוון ליעקב ג’ינו שכיהן כעוזרו של פיני גרשון במכבי ת”א והפך מאוחר יותר למאמן בזכות עצמו בליגה הלאומית. פיני גרשון הדיח את דייויד בלאט מההרכב. דייויד בלאט עבר לשחק בשורות קבוצת מכבי חדרה ממנה הגיע באותה שנה למכבי חיפה רכז משחק אלמוני בשם עדִי גוֹרְדוֹן…”.

בקיץ 1992 הביא עַמִית גַל חבֵר קיבוץ עמיר ומנהל מועדון הכדורסל של הפועל גליל עליון את פיני גרשון לאמן את הקבוצה במקומו של המאמן המצליח מר מולי קצורין. יו”ר הקבוצה אז יָדִין כּהֵן הסכים לשלם למאמן החדש פנחס גרשון סכום של  40000 (ארבעים אלף) דולר לעונה אחת. זה מה שידין כהן סיפר לי לפני שנים בעת שיחת תחקיר שלי עמו הנוגעת לכתיבת ספרי “הקשר הסימביוטי”. שני הקיבוצניקים הנמרצים אמרו לו ללא כחל ושרק, ובעצם ציוו עליו, קודמך מוּלִי קָצוּרִין עשה כאן עבודה נהדרת. אל תיגע בסגל השחקנים ואל תשנה. נותר לך רק לקחת את האליפות ולהביאה בפעם הראשונה בהיסטוריה לגליל. בעונת 1993 – 1992 זכה פִּינִי גֵרְשוֹן לראשונה בקריירה שלו באליפות המדינה לאחר שניצח כמאמן הפועל גליל עליון את האלופה הנצחית מכבי ת”א בסדרה של הטוב מחמישה משחקים בשלב חצי הגמר סל, 2:3. זאת הייתה הדחה סנסציונית של מכבי ת”א מאליפות המדינה ע”י קבוצת הפועל גליל עליון. במשחק החמישי והמכריע ניצחה הפועל גליל עליון במגרשה הביתי בכפר בלום את מכבי ת”א 80:88 זה היה ניצחון מזהיר אישי של מאמן הגליל העליון פִּינִי גֵרְשוֹן. בסדרת הגמר סל הסופית ניצחה הפועל גליל עליון יחד עם המאמן פִּינִי גֵרְשוֹן את הפועל ת”א גם כן בתוצאה 2:3. בסיום משחק האליפות ב- 19 במאי 1993 במגרשו הביתי בכפר בלום, שלף מאמן האלופה החדשה פיני גרשון משרוולו הצהרה מעניינת קבל עם ועדה מול מצלמות ערוץ הספורט בכבלים בשידור ישיר, ופיו הפיק מרגלית : “הזכייה בתואר האליפות היא הדובדבן שבקצפת”. היה ברור שפיני גרשון הוא לא רק מאמן כדורסל מוכשר אלא גם קופירייטר מבריק. כוכבי הכדורסל הצעירים של הפועל גליל העליון ובראשם דוֹרוֹן שֶפֶר בן ה- 21 ולצִדוֹ שחקני החיזוק האמריקניים בְּרֶד לִיף, אֶנְדְרוּ קֶנֶדִי, מַיִיק גִיבְּסוֹן, גֶ’רִי סַיְימוֹן, וסְטִיב מָאלוֹבִיק לימדו לקח מַר באותה העונה של 1993 / 1992 את שתי הקבוצות התל אביביות המצטיינות בעלות המוניטין, מכבי ת”א והפועל ת”א.

ליל חמישי-18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין מכבי ת”א לבין הפועל ירושלים. ה-Time Out (פסק הזמן) החשוב ביותר בתולדות שידורי הכדורסל בטלוויזיה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, ויכולת ההאזנה של המיקרופונים. כוכב הפועל ירושלים עדי גורדון ומאמן הקבוצה פיני גרשון מביסים את מכבי ת”א ומאמנה צביקה שרף וזוכים בגביע המדינה בכדורסל לראשונה בתולדות המועדון הירושלמי. הפועל ירושלים חוֹכֶרֶת את הגביע בגין כישרונה. מנהלי היכל הספורט ביד אליהו גרשון פורמן וניר פרצלינה מעניקים לטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 תנאי צילום משופרים.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “הקשר הסימביוטי” במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים שקרויה, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 התמודדו קבוצות מכבי ת”א והפועל ירושלים במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. המשחק הזה ייזכר לעַד בגלל התיעוד הטלוויזיוני המופלא בשידור ישיר של פסק הזמן האחרון במשחק הזה, 25.3 שניות לפני סיומו, ומה שהתחולל בו. ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וצל”ש לקבוצת הכדורסל הפועל ירושלים שפתחה את שעריה בפני המיקרופונים שלי, כמו גם צל”ש וההערכה מיוחדת לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולטכנאי חטיבת ההנדסה שלנו שידעו להיכנס פנימה מבעד לשערים הירושלמים לטובת יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה בארץ.

על קַו הפוֹטוֹ פִינִיש ניצבו שוב שני היריבים המושבעים פיני גרשון מאמנה של הפועל ירושלים ועִמוֹ הקפטן שלו עַדִי גוֹרְדוֹן ומנגד מאמן מכבי ת”א צביקה שרף ושחקן החיזוק שלוֹ אד הוק תּוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס. תּוֹם צֵ’יימְבֶּרְס היה אז שחקן רָב מוניטין ב- NBA. שמעון מזרחי אמר לי לפני בואו של השחקן יפה התואר בן ה- 36 שהגיע מפיניקס סאנס והִיתמֵר לגובה של 2.06 מטרים : “…הבאנו את טום צ’יימברס למכבי ת”א. עמו הקבוצה תהיה שונה…”. עודד קטש שחקן מכבי ת”א בימים ההם ראה את ספסל קבוצתו יותר מאשר את זירת הפרקט. המאמן צבי שרף הגביל אותו למרות כישרונו העצום. למאמן הפועל ירושלים פיני גרשון היה כלי נשק חשוב ויעיל בדמותו של הקפטן שלו עַדִי גוֹרְדוֹן שחקן כדורסל מיוחד ומוכשר שהיה גם מנהיג על המגרש. תשובה הולמת לעוצמה הארגונית של מכבי ת”א סביב המשחק ובמשחק עצמו. יו”ר הפועל ירושלים היה אז בחור צעיר הנושא את השם דָנִי קְלָיִין. הוא לעולם לא הסתיר את האמביציות שלוֹ להידמות לדמותו המיתולוגית הוותיקה של עו”ד שמעון מזרחי. הסקרנות הציבורית סביב ההתמודדות בין מכבי ת”א לבין הפועל ירושלים במשחק הגמר ההוא על גביע המדינה ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו נסקה מעלה והייתה ההצגה הטובה בעיר וה- Show הטלוויזיוני המרכזי במדינת ישראל. על פי הסכם זכויות השידורים וחלוקת הנטל בינינו לבין ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בכבלים משימת השידור הישיר של המשחק הזה הייתה בידי חטיבת  הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן פינה לי Space נרחב בלוח השידורים שלו. יריתי בכל התותחים הטלוויזיוניים שלי שעמדו לרשותי באותו התאריך ההוא של יום חמישי – 18 באפריל 1996.

יותר מרבבת צופים בצהוב ואדום מילאה עד אפס מקום את היכל הספורט ביד אליהו. האווירה הייתה מחשמלת. ממש כמו בשידורי גביע אירופה. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוֹכי התייצבנו שם עם ניידת השידור הגדולה ה- “וֶורֶד” במלוא הרכבנו. עֶשֶר מצלמות, שישה הילוכים חוזרים, ו- 60 עובדים. הפקדתי את המיקרופון בידיו של השַדָּר אוּרי לֵוי והצבתי את צוות הפרשנים גָדִי קֵידָר ודֵיוִויד בְּלָאט לצִדוֹ בעמדת השידור שלנו בהיכל. בידי שלושתם נפלה הזכות לשָדֵר ישיר את ההתמודדות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ליותר ממיליון צופים. זה היה רק משחק כדורסל מקומי אך כפי שהתברר בעל ערך תיעודי טלוויזיוני נדיר. הרייטינג שלנו היה נפוח (% 39.8) והצדיק את מהלך הרכישה וקניית זכויות השידורים של האירוע הזה מידי ערוץ 5 (היום, ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) ע”י מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ו- אנוכי.

ההתמודדות התנהלה בשוויון כוחות למרות שבשורות מכבי ת”א שיחק אז טוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס (Tom Chambers) שחקן כדורסל רָב מוניטין ב- NBA. בחמישייה של מכבי ת”א שיחקו אז ב- 18 באפריל 1996 לפני שש עשרה שנים גם רָדִיסְלַאב צוּרְצִ’יץ’, בְּרֶאד לִיף, דוֹרוֹן גָ’מְצִ’י, ונַדָב הֶנֶפֶלְד . מכבי ת”א לא הייתה עדיפה בשום קריטריון על הפועל ירושלים בה שיחקו עַדִי גוֹרְדוֹן, פַּפִּי תּוּרְגְ’מַן, דוֹרוֹן שֶפַע, נוֹרִיס קוֹלְמַן, ובִּיל תוֹמְפְּסוֹן. דקה לסיום המשחק הובילה הפועל ירושלים בתוצאה 63:65. עַדִי גוֹרְדוֹן חדר נפלא לרחבה. שחקני מכבי ת”א הסתערו עליו. בהיותו באוויר הוא הוריד כדור לנוֹרִיס קוֹלְמָאן שהטביע את הכדור ברשת של מכבי ת”א. בהתקפה הבאה של מכבי ת”א פגע עַדִי גוֹרְדוֹן ב- בְּרֶאד לִיף. בְּרֶאד לִיף דייק בשתי זריקות העונשין למרות המתח הרב ששרר על הפרקט וביציעים הגדושים, והִשווה את התוצאה ל- 65:65. שתי הקבוצות המשיכו להחליף מהלומות עקרות. כשנותרו 25.3 שניות לסיום המשחק איבד רָאדִיסְלָב צ’וּרְצִ’יץ’ ריבאונד יקר בהתקפת מכבי ת”א. הכדור עבר לידי הפועל ירושלים ופיני גרשון מיהר ולקח פסק זמן. פסק זמן לשחקנים אך לא פסק זמן למצלמות הטלוויזיה שלנו. לוח התוצאות הורה על תוצאת תיקו 65:65 ובהיכל שרר מתח עצום ורעש אדיר. פסק הזמן הזה הפך להיות ציון דרך חשוב בהתפתחות תיעוד שידורי הכדורסל בטלוויזיה. למעשה, בכל רשת טלוויזיה באשר היא. לעולם לא אשכח את המשחק ההוא, את התאריך, ואת מקום התרחשותו. ניהלתי והפקתי אלפי שידורים ישירים ואירועים בלתי צפויים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וגם הייתי עד למה שהתחולל בכדורסל האירופי, ובליגת ה- NBA, אולם מה שקרה באותו פסק הזמן שנטל פיני גרשון ב- 18 באפריל 1996, 25.3 שניות לפני תום המשחק במצב שוויון נקודות 65:65 במשחק מכבי ת”א נגד הפועל ירושלים על גמר גביע המדינה בהיכל הספורט ביד אליהו – עלה על כל דִמיון ו- תִּכְנוּן.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו . פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים נוטל פסק זמן 25 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי ת”א. התוצאה 65:65. משמאל, נראה עוזר המאמן ארז אדלשטיין. בין פיני גרשון לארז אדלשטיין מציץ ראשו של ה- Soundman (איש הקוֹל) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סָמִי עוֹמֶר שנדבק ממש לספסל הפועל ירושלים ונחשף כשהוא מכניס את מכשיר ההקלטה שלו את מוֹט ה- “Gun microphone” שלו כדי לקלוט היטב את השיחה בין המאמן לשחקנים. פיני גרשון נראה מחלק הוראות שוטפות אחרונות לשחקניו עדי גורדון (מימין), פפי תורג’מן, דורון שפע, ונוריס קולמאן (מוסתר). מאחור נראה חבר ההנהלה אורי מנצור (מעונב בחליפה אפורה) מימין למעלה נראה צִיוֹן נָנוּס (אז כתב גלי צה”ל) דוחף את המיקרופון לכיוונו של פיני גרשון. על ספסל הפועל ירושלים התפתחה לפתע דרמה שאיש מאיתנו בצוות הטלוויזיה שלי לא צפה ולא חזה אותה. קפטן הפועל ירושלים עדי גורדון דחה מכל וכל את הוראות מאמנו פיני גרשון וביקש להציב פתרון משלו להשגת הניצחון על מכבי ת”א. מיקרופון ה- Gun Microphone של סַמִי עוֹמֶר והמצלמה של יורם מנדלבאום ז”ל תיעדו את האירוע החד פעמי ללא דופי. הם הביאו לצופי הטלוויזיה מסמך מרתק. צופי הטלוויזיה במדינת ישראל יכלו לעקוב ולשמוע היטב מילה במילה את הוראותיו של המאמן פיני גרשון, מחד, ואת ביטולן ע”י עדי גורדון מאידך. היה מדובר בתיעוד טלוויזיוני נדיר ברמה בינלאומית גבוהה ביותר. עדי גורדון המוכשר (כ- שחקן וגם כ- קפטן) נטל אחריות אישית והוביל את הפועל ירושלים לניצחון היסטורי בדרכו שלו. רגע בלתי נשכח בהיסטוריה דוקומנטרית בלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה. (ה- Frame לקוּח מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

ניהלתי את השידור הישיר מעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו יחד עם עוזרי ששי אפרתי ששימש המפיק הראשי שלי וישב בניידת השידור הגדולה ומשם ביצע את תפקידו. הבימאי בניידת השידור היה אַמְנוֹן אוֹסְמַן אחד מבימאי הספורט הוותיקים והטובים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומפקח הקול המצוין והממונה על הפעלת הקונסולה (מערכת הקוֹל) בניידת השידור היה אַמְנוֹן אָלְטְשוּלֶר. שלושה אנשים חשובים ובעלי ניסיון רָב בביצוע שידורים ישירים. במצב מתוח שכזה בעת פסקי הזמן, לא כל שכן כשמדובר בפסק זמן שנלקח ע”י המאמן הירושלמי פִּינִי גֵרְשוֹן כ- 25 שניות (ליתר דיוק 25.3 שניות) לפני סיום המשחק ובמצב של שוויון בתוצאה 65:65 – נשלחים תמיד צלמים מספרי ארבע וחמש (ממוקמים בדרך כלל מתחת לסלים) יחד עם אנשי הקוֹל והמיקרופונים הרגישים שלהם (Gun Microphone) בעלי המוטות הארוכים לעבר הקבוצות המכונסות עם מאמנן בתוך עצמן, ומאזינות להוראות. תפקיד הצלמים ואנשי הקוֹל הוא לדלות את ההוראות המקצועיות כדי לחשוף בתמונה וטקסט את המתח המרוח על פני השחקנים והמאמן, ואת מהלכי משחק השח מט שהוא מנהל בפסק הזמן נגד יריבו. זוהי מציצנות עיתונאית דרמטית, מסקרנת וחשובה ביותר בעת השידור הישיר המחייב את כל צוות השידור בניידת השידור ומחוצה לה להיות קשוּב ולהתעלות על עצמו. השַדָּר ושני פרשניו חייבים להיות דרוכים כקפיץ כדי להאזין לתדריכים המורכבים של צְבִי שֶרְף ופיני גרשון הניתנים תחת לחץ גדול לסירוגין בשתי שפות עברית ואנגלית, על מנת שיוכלו לפַשֵט אותם מייד ולהסבירם בקלילות ובלשון פופולרית למיליון הצופים שרובם אינם בקיאים במונחי הכדורסל המקצועיים. זהו מבצע בִּילוּש צמוד העוקב באמצעות מצלמות ומיקרופונים אחרי סודות הכדורסל הכמוסים ביותר ואחרי קרב המוחות המתנהל בין שני המאמנים כמו במשחק שח-מט. האמצעים הטכנולוגיים החדישים מאפשרים ליותר ממיליון צופי הכורסה בסלון ביתם לעקוב אחר הנעשה מאחורי הקלעים של ההתמודדות.

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו אמנון אוסמן בימאי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. איש טלוויזיה אָהוּב, מקצוען, ונאמן. כאן הוא נראה בניידת השידור מביים שידור ישיר של משחק כדורסל בהשתתפות מכבי ת”א. ניידת השידור הוצבה תמיד ליד שער 6 בהיכל הספורט ביד אליהו. (באדיבות אמנון אוסמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. אמנון אוסמן היה אחד מטובי צלמי ה- Video  בתחומי הכיסוי של הספורט ובחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנים רבות, בטרם הפך לבימאי מוביל של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות אמנון אוסמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת מכבי ת”א תמיד מכונסת בתוך עצמה ולנצח נראית כקבוצת אנשים סודית. גם עכשיו לאחר כל כך הרבה שנים של הליכה משותפת יחדיו שלובי זרוע, הם כ- וועדה מארגנת ואנוכי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, סירבה ההנהלה והתעקשה כהרגלה לאפשר לנו להתקרב עם המיקרופונים הרגישים כדי לשמוע את הוראותיו של המאמן צבי שרף הניתנות לחמשת שחקניו. תיעוד פסקי הזמן והנוגעים למעין “קבוצת פקודות” שמנהל כל מאמן עם שחקניו  מהווה תובנה חשובה והכרחית של אספקת מידע, הקושרת את הצופה בסלון ביתו בעבותות אל מרקע הטלוויזיה הפרטי שלוֹ. צבי שרף המאמן התל אביבי הקשוּח ראה בהתכנסות השחקנים סביבו בפסק הזמן, סוֹד מקצועי נעלה שאין להדליף אותו לצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התייחס לפסקי הזמן שלוֹ כ- אל כֶּנֶס חשאי של שירות הביטחון הכללי. צביקה שרף היה אדם ישר והגון, אך גם לָחוּץ, וחשב תמיד שחובת ההוכחה עליו. לצערי הרָב הוא דחה את בקשתי על הסַף ולא רצה לחלוק עם ציבור צופי הטלוויזיה שלנו את ההוראות המקצועיות שהוא נותן לשחקניו וכיצד הוא מתמודד במשחק השחמט הזה נגד פיני גרשון. בכך צִמצם ב- ממד אחד את איכות הדרמה. זה היה מצער מאוד מחד, ובדיעבד מועיל מאוד.

טקסט תמונה : 1981. מאמן הכדורסל צבי שרף (משמאל) עם העיתונאי מייק קרנון בהיכל הספורט ביד אליהו. צביקה שרף הצטייר מלכתחילה כמאמן קשוח שלא שיתף פעולה עמנו בעת השידורים הישירים. הוא התייחס לכל “TIME  OUT” (פסק סמן) שלו במשחק כאל כֶּנֶס סודי של השב”כ, ו/או של המוסד, כל ניסוח טוב, ודרש במפגיע בכל תוקף להרחיק ממנו ומהשחקנים שלו את המיקרופונים שלנו. זה היה מצב מגוחך. פתטי. (התמונה באדיבות מייק קרנון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פיני גרשון היה שונה מצְבִיקָה שֶרְף לחלוטין. הוא ומנהלו בקבוצת הפועל ירושלים דני קליין היו הרבה יותר פתוחים וגם יותר ידידותיים למצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים שלנו. שניהם אִפשרו לנו להצטרף לפסק הזמן האחרון שלהם ליד ספסל הקבוצות הדרומי בהֵיכַל ביד אליהו. כמובן ששלחנו לשָם את סַמִי עוֹמֶר איש הקול המחזיק את מיקרופון הרגיש ה- Gun microphone ואת הצלם מספר ארבע בצוות / שרשרת הצלמים שחנו באותו הערב ההוא יורם מנדלבאום ז”ל שהוצב ליד הסל הדרומי בהיכל ביד אליהו. איש הקול השֵנִי מַנוּ יחזקאלי יועד על ידינו להקליט עם ה- Gun Microphone שלו את פסקי הזמן של מכבי ת”א, אך שמעון מזרחי יבד”ל ומוני פנאן ז”ל לא אִפשרו לנו כל גישה לצביקה שרף ולמעגל שחקניו סביבו. היה מדובר כאמור בסוד מדינה. מדובר כאמור ב- התבוננות עיתונאית חשובה בלתי אמצעית וגם מעניינת המאפשרת לצופים לעקוב אחר הנעשה מאחורי הקלעים של המשחק המותח. שַדָּר המשחק אוּרִי לֵוִי פעל בדיוק על פי ההוראות והעביר את “רשות הדיבור” למצלמה ולמיקרופון הרגיש שהוחשו אל ספסל הפועל ירושלים. המצלמה של יורם מנדלבאום תפשה את פִּינִי גֵרְשוֹן, עוזרו אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיִין ויו”ר המועדון דָנִי קְלָיִין דרוכים ונחושים מאוד יחד עם שחקני החמישייה ובראשם עַדִי גוֹרְדוֹן יושבים על הספסל ומאזינים להוראות המאמן פיני גרשון. יורם מנדלבאום ז”ל צילם את החבורה הירושלמית בשוט Medium Close up, מין שוט מקצועי של פריים “מעורב”. הם שחקני הפועל ירושלים נראו נרגשים ומתוחים מאוד אולם גם מאמינים במאמנם פיני גרשון ובקפטן שלהם עדי גורדון. היה מדובר בסצנה טלוויזיונית חשובה וכבדת משקל. טכנאי הקוֹל סָמִי עוֹמֶר תחב את המיקרופון למרכז הדיון של  ה- Time out הירושלמי ואמנון אלטשולר פתח את ה- Fader הנכון בקוֹנְסוֹלָה והרים אותו לרמה המכסימאלית. יותר ממיליון צופי טלוויזיה בבתיהם היו עֵדִים לתיעוד טלוויזיוני נדיר ומרשים של רגע דרמטי היסטורי מאין כמוהו בתולדות משחק הכדורסל במדינת ישראל מאז ומעולם. פיני גרשון צרח את הוראותיו לשחקנים מנסה להתגבר בקולו על הרעש הגדול בהיכל ומבקש ללַמֵד אותם כיצד לכבוש את סַל הניצחון. ספסלה של הפועל ירושלים רעד. הכדור האחרון היה אמור להימסר לַקפטן עִדי גוֹרְדוֹן כדי שיקלע את סל הניצחון. לפתע ביטל הקפטן עַדִי גוֹרְדוֹן בכעס רב את התִּכנון המוקדם של פיני גרשון וביקש להטיל עליו בלבד את האחריות לכיבוש הסל המכריע במשך 25.3 השניות שנותרו לסיום המשחק. זאת הייתה אמפליטודה. מרד של הקפטן נגד מאמנו. שמצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים שלי תיעדו אותו בשלמותו מ- א’ ועד ת’. עַדִי גוֹרְדוֹן ביקש לא רק את הכדור האחרון במשחק לעצמו, אלא רצה שגם הכדור הראשון יהיה שלוֹ. רק שלוֹ. הוא תכנן להחזיק בכדור בעצמו כ- 24 שניות מבלי לשתף את חבריו עד הקליעה האחרונה והמכרעת שתהיה גם כן שלוֹ. הוא הציע בתוך ה- Time out רעיון ויוזמה משלו שסתרה לחלוטין את תוכנית המאמן שלוֹ. עַדִי גוֹרְדוֹן בִּיקֵש להחזיק בכדור ולכַדְרֵר נגד שומרו האישי בְּרֶאד לִיף עד לשניות האחרונות ממש של המשחק. או – אז יבצע הטעייה נגד בְּרֶאד לִיף, יחדור לסל, והוא בעצמו יזרוק את הכדור האחרון לסל מכבי ת”א בתקווה שזאת תהיה קליעת הניצחון שתכריע את המשחק. שררה על ספסל הפועל ירושלים סערת רוחות גדולה אבל לא בִּלְבּוּל. המשחק עמד להתחדש. פיני גרשון ההמום היה חכם דַיוֹ כדי לא להתווכח עם עַדִי גוֹרְדוֹן. הוא וויתר על התוכנית המקורית שלו ונתן בלית ברירה את הסכמתו לביצוע יוזמתו החדשה והמקורית של רכז המשחק המצטיין והקפטן שלוֹ, עַדִי גוֹרְדוֹן. היה מדובר בסצנת טלוויזיה נדירה שתועדה במלואה. שני רבי אמנים פיני גרשון וצבי שרף התמודדו במשחק כדורסל דמוי שחמט איש מול יריבו. רק רב אמן אחד חשף את מהלכיו בפרהסיה לפני יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה. קוראים לו פנחס “פיני” גרשון.

טקסט תמונה : ליל חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט יד אליהו. פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין מתכופפים לעברו של עדי גורדון ומקשיבים להצעת הפתרון שלוֹ כיצד יש בדעתו לנצח את מכבי ת”א ב- 25 השניות האחרונות שנותרו לסיום המשחק כשהתוצאה מורה על שוויון 65:65. מאחור נראים ראשי קבוצת הפועל ירושלים דני קליין (בחולצה אדומה) ואורי מנצור (בז’אקט בצבע אפור). מימין לאורי מנצור מגיח מאחור מנו יחזקאלי טכנאי הקול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להקליט את הוראותיו של צבי שרף לשחקניו אך המאמן של מכבי ת”א לא הרשה לו להתקרב. משמאל נראה חבוש אוזניות טכנאי קוֹל נוסף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סָמִי עוֹמֶר המחדיר את מוט מיקרופון ה- Gun Mic ללֵב הדיון של הקבוצה האדומה. אורי מנצור (בחליפה האפורה) יו”ר מועדון הפועל ירושלים במשותף עם דני קליין (בחולצה אדומה מימין לסמי עומר), מתבוננים ומאזינים בדאגה לחילופי הדברים בין המאמן פיני גרשון לקפטן שלו עדי גורדון. הרגע הזה היה תיעוד מופלא וחשוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במהלך השידור הישיר ההוא. רגע בלתי נשכח בהיסטוריה דוקומנטרית בלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה. (ה- Frame לקוח מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

מעולם לא נִתקלתי בשום אירוע ספורט קבוצתי (כמו משחק כדורסל למשל) , בו הקפטן ושחקן כריזמטי ומצטיין ככל שיהיה (עדי גורדון) מבטל בתנופה אחת את הוראות מאמנו (פיני גרשון) , ומציע אלטרנטיבה שונה לחלוטין ופתרון יצירתי משלו לניצחון על הקבוצה היריבה . ולא רק זאת אלא שהפִּתרון מתקבל מייד ללא כל וויכוח ע”י המאמן ועוזרו. אינני חושב שאפילו מייקל ג’ורדן היה מעז להטיל דופי ולהתערב בהחלטות של מאמנו פִיל גֶ’קְסוֹן ב- “שִיקָגוֹ בּוּלְס” (Chicago Bulls) בתוך ה- Time out האחרון והמכריע כפי שעשה זאת עדי גורדון לפיני גרשון בקבוצת הפועל ירושלים באותו לֵיל חמישי ההוא של 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו . זאת לא הייתה גחמה ו/או קפריזה של נמושה. זאת הייתה התעקשות ונחישות של כדורסלן מוביל ואינטליגנטי מן הדֶרֶג העליון ביותר. לא יכולתי לבקש סיפור מרתק יותר בשידור ישיר מאלוהי הטלוויזיה. הנה התמליל המדויק של שני גיבורי המשחק פִּינִי גֵרְשוֹן ועַדִי גוֹרְדוֹן בפֶּסֶק הזְמַן ההיסטורי הזה, כשנותרו 25.3 שניות לסיום המשחק ב- 18 באפריל 1996. מהותו ותוכנו הקנוּ לעדי גורדון תהילת עולם, ולקבוצה הירושלמית של המאמן פיני גרשון ועוזרו ארז אדלשטיין יוקרה מקצועית, ובסופו של האירוע גם שכר גדול, את גביע המדינה בכדורסל בפעם הראשונה בתולדותיה.

18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. הנה הטקסטים שנאמרו ב-Time out המפורסם ביותר בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי לדורותיו. חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 הייתה שם באותו הרגע הבלתי נשכח ההוא ותיעדה אותו בשידור ישיר ליותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה במדינת ישראל.

פיני גרשון (בעברית ) : “…או. קיי. פפי תורג’מן אני מזהיר אותך…שזה לא יקרה עוד פעם…בפעם הבאה אני יורה בך…” (פפי תורג’מן מסמן בראשו שהוא מבין את המסר לאחר שהחטיא קודם לכן זריקה לסל)…”.

פיני גרשון (עובר לדבר באנגלית) :

 We go gun…two guns …two guns…Chamber`s man on the high post…Chura`s man and Nadav is outside…ok…?

(המאמן פיני גרשון מתכוון לצורת משחק. הכוונה להרחיק את טום צ’יימברס, ראדיסלב “צ’ורה” צורצ’יץ’, ונדב הנפלד מרחבת הסַל שלהם).

עדי גורדון : (יושב קרוב למצלמה של יורם מנדלבאום, ומתערב בעברית בטון כועס, כשהוא משבש לפיני גרשון את ההוראות שלו),  “…לא פיק אנד רול…לא פיק אנד רול…” (כאן נשמע הבאזר של המזכירות המודיע על סיום פסק הזמן…).

פיני גרשון : (נראה המום מקריאת התגר של עדי גורדון עליו, מבין שיש כאן בעיה, ופונה אל פפי תורג’מן), “…או.קיי. אתה תעשה את זה…”, (ו- מצביע על פפי תורג’מן).

עדי גורדון : “רוצה Open …”.

פיני גרשון : “מה אתה רוצה…Open …?” (פיני גרשון נכנע ומקבל את התכתיב  של עדי גורדון ואומר לשחקנים באנגלית), “One side……One side”.

ארז אדלשטיין : (עומד לידו של פיני גרשון, ולפתע מתערב, כשהוא פונה ישירות אל עדי גורדון) …עדי Open …?.

פיני גרשון : (באנגלית לכל השחקנים), “One side…One side… “. (נראה במצלמה כמזהיר את עדי גורדון מפני האחריות שלקח על עצמו פונה…מסמן לו באצבעו נוּ, נוּ, נוּ…ואז אומר לו בעברית) “…שלך…!”.

ארז אדלשטיין : (מתערב שוב ופונה אל עדי גורדון) : “…רגע עַדִי…רגע עַדִי…שלך…!”.

עדי גורדון : (עדיין יושב על הספסל ו- מסמן בתנועת יד תקיפה כלפי מאמנו כתגובה על תנועת האצבע של פיני גרשון נוּ , נוּ , נוּ…ואומר לו), “…עזוב…עזוב…אתה יודע מה…או שאתה נותן לי גַב או שלא…”. (מבקש להכריע בעצמו את המשחק באחד על אחד…).

ואז נראים השחקנים קמים מהספסל בדרכם למגרש. המצלמות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קולטות את פיני גרשון מעניק לעדי גורדון צָ’פְּחַה בעורפו. נראה שהוא עושה זאת בכעס וחיבה יחדיו. “דִיר בָּאלָק”, הוא אומר לו בטרם חידוש המשחק. פַּפִּי תורג’מן מחבק ומרגיע את פיני גרשון. הבימאי אמנון אוסמן מעלה ל- “אוויר” את המצלמה המובילה. נגלה בה שוט יפהפה. אלפי אוהדים בצבע אדום מעודדים בשירה את הפועל ירושלים. אמנון אוסמן ומפקח הקול והתקשורת שלנו בניידת השידור אמנון אלטשולר – עירניים. המצלמות סביב זירת הפרקט והקונסולה בניידת השידור עובדות נכון. שניהם, הבימאי אמנון אוסמן ומפקח ה- Sound אמנון אלטשולר מצליחים להעביר את רטט החוויה הדרמטית ל1.000000 (מיליון) צופים בבית. מצלמה שלוש המוצבת על הפרקט חושפת את שחקני מכבי ת”א פרושים כבר בחפירות ההגנה שלהם מול האופנסיבה האחרונה של הפועל ירושלים. המשחק מתחדש. ביל תומפסון מוסר את הכדור לפפי תורג’מן. פפי תורג’מן מעביר אותו מייד לידיו של הקפטן עדי גורדון ליד הסַל של הפועל ירושלים (על פי ציווי מוקדם של עדי גורדון). עדי גורדון יוצא למשחק ה- Open  שלו. אחד על אחד. זה היה הרעיון המקורי שלו. שומר עליו בְּרֶאד לִיף. התקפה האחרונה. השעון ביד אליהו עובד. מתחילה ספירת ה- Count down של 25.3 השניות האחרונות במשחק. יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה בישראל דבוקים למסך הטלוויזיה שלהם ונועצים בו את עיניהם. רשות הדיבור חוזרת לשַדָּר אורי לוי ולשני פרשניו גָדִי קֵידָר ודֵיְיוִיד בְּלָאט. מילת המפתח ברעיון שפיתח עדי גורדון בטרם קבלת הכדור היה המונח “OPEN”. הפרשן דיוויד בלאט הסביר, ביאר, ופִּרְשֵן למיליון צופי טלוויזיה מה מסתתר מאחורי המונח האנגלי השגור בשפת הכדורסל “OPEN” ולמה מתכוון אומרו : “עדי גורדון רוצה ללכת פתוח לבד”. זאת הייתה האמת.

עַדִי גוֹרְדוֹן ניחן באישיות מרשימה. לא רק בזירת הכדורסל. הוא זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “הייתי אנרכיסט מחושב. שחקן קריאטיבי שלא מצא תמיד שפה משותפת עם המאמנים שלו. דווקא את פיני גרשון מאוד הערכתי. הוא היה מאמן אמיץ ואינדיבידואליסט. היה לי בו אימון מלא, אך באותן השניות ההן לא קיבלתי את דעתו. חשבתי שהוא לא צודק. שלא תהיה אי הבנה. אם הוא היה עומד על דעתו ולא מקבל את ההצעה שלי הייתי פועל על פי הוראותיו. מעולם לא המריתי את פי מאמניי גם כשלא הסכמתי עם דבריהם. רציתי את הכדור בשליטתי זמן רב ככל האפשר עד לשניות האחרונות ממש של המשחק. חשבתי שהתרגיל המוצע על ידו בעשרים וחמש השניות האחרונות של המשחק, תרגיל הקרוי, “Pick and Roll”, יבטל מוקדם מידי את ההשפעה שלי על הניווט לניצחון. פחדתי לאבד בטרם זמן את הבקרה שלי על הכדור . לכן הצעתי את מה שהצעתי. שמחתי שפיני גרשון קיבל אותה. כשעלינו על הפרקט לחידוש המשחק קיבלתי מפיני גרשון צ’פחה של חיבה בעורף. הוא אמר לי, “עדי תביא את הגביע”.

המצלמות והמיקרופונים שלנו לכדו באותו הערב ההוא של 18 באפריל 1996 את תמליל ההוראות שחילק פיני גרשון לשחקניו, וגם את טקסט המֶרִי של עַדִי גורדון נגד מאמנו, והביאו בשידור ישיר את הסיפור במלואו לסלון ביתם של צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. הם יכלו לשמוע כל מילה. זה היה התיעוד החשוב ביותר מעולם של פסק זמן ייחודי בהתמודדות מרתקת בכל תולדות צילומי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ה- Rating של השידור הישיר ההוא ב- 18 באפריל 1996 שעסק בניצחונה של הפועל ירושלים על מכבי ת”א בתוצאה 65:67 באותו המשחק ההוא על גמר גביע המדינה בהיכל הספורט ביד אליהו נסק ל- % 38.9 (על פי דו”ח הצפייה של וועדת המִדְרוּג). צריך להבין שההתרגשות סביב ספסל הפועל ירושלים הייתה עצומה. פיני גרשון היה צריך להספיק בשישים שניות – מִשְכוֹ של פסק הזמן במשחק כדורסל, להציג ולהסביר לשחקנים הנסערים והמתוחים כקפיץ את תוכניתו הגרנדיוזית כיצד הוא מתכוון להכניע את מכבי ת”א ב- 25.3 השניות שנותרו לסיום המשחק. הוא היה צריך להתגבר בקולו על הרעש האדיר בהיכל ולוָודֵא גם שהשחקנים הבינו את כוונותיו כשלפתע התפרץ הקפטן עַדִי גוֹרדוֹן לדבריו בכעס רָב, שינה את הפרוגרמה התכסיסית שלו, וכתב תסריט מנצח בעצמו. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

המשחק חוּדַש ושעון המשחק המרכזי החל לנוע לאחור. יותר מ- 1.000000 (מיליון) צופי טלוויזיה ראו בסלון ביתם כיצד 25.3 השניות האחרונות מְכַלוֹת את עצמן. השעון על המִרְקָע הפך לחלק מדרמת הטלוויזיה באותו התאריך ההוא של יום חמישי ההוא ב- 18 באפריל 1996. עַדִי גוֹרדוֹן שחקן מוכשר (מאוד) בקנה מידה ישראלי (וגם בינלאומי) הוביל את הכדור בעצמו. 17 שניות לסיום הוא חלף על פני קַו החֵצִי ומשך את שומרו בְּרֶאד לִיף לצִדָה המערבי של חלקת ההתקפה. כל שמונה המצלמות של ניידת השידור שלנו עקבו אחריו בשידור ישיר. הוא המשיך לכַדְרֵר בבִטחה. מידי פעם סוֹכֵך על הכדור בגופו. כשנותרו 5 שניות לסיום החליט לפרוץ קדימה. הוא הטעה בקוֹר רוח ובקַלוּת את בְּרֶאד לִיף, עקף אותו וחדר לרחבת הסל של מכבי ת”א, ואז ביצע ממש לפני ה- Buzzer את המהלך הגאוני שלו מין זריקת Lay up בקשת רחבה, מדויקת ומדוּדה מעל ידיו המושטות של שחקן החיזוק האמריקני תּוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס. הכדור צלל לתוך הרשת. זה היה סַל הַנִיצָחוֹן. הפועל ירושלים ניצחה 65:67. אורי לוי שידר בקול יבש, משעמם, ומונוטוני, אנטי תֶּזָה לדרמה שהתחוללה בזירה, דִקלם למיקרופון : “…יש…זה עדי גורדון…! זה יכולה להיות זריקה של גביע…”. שגיאה קוֹלִית חסרת מֶרֶץ ונעדרת דרמה של שַדָּר מנוסה דווקא ברגע החשוב ביותר של המשחק בשידור הישיר. טוֹם צֵ’יְימְבֶּרְס היה שחקן ענק תרתי משמע ב- NBA בעשור ה- 80 וגם תחילת עשור ה- 90 של המאה שעברה בקבוצות סִיאָטְל סוּפֶּרסוֹנִיקְס ופִינִיקְס סָאנְס, אך לא מספיק גדול באותו העֶרֶב ההוא ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט יד אליהו כדי לבְלוֹם את עדי גורדון. המיקרופון הזעיר שלנו שהוצב מעל טבעת הסַל קלט היטב את צליל השריטה האחרון של הכדור הצולל לתוך הרֶשֶת. זה היה כיסוי טלוויזיה כמעט מושלם של דרמת ספורט המזדמנת אחת לכמה שנים . מחלקת הספורט עשתה עבודה איתנה באותו ערב והייתה קרובה לשְלֵמוּת אילו צביקה שרף התיר למיקרופונים שלה לשמוע את הוראותיו , ואם שַדָּר המשחק היה יוֹרָם אָרְבֶּל.

עַדִי גוֹרְדוֹן זוכר בעת שיחת התחקיר עמי כלהלן : “לא תּכננתי לקלוע בעצמי את סל הניצחון. תּכננתי לחדור לרחבה של מכבי ת”א, ואם יסתערו עלי, אז להוריד את הכדור לשחקן פנוי כמו נוריס קולמן למשל. מכיוון שאף אחד לא יצא לקראתי קלעתי בעצמי את סל הניצחון. טום צ’יימברס החמיץ אותי. מאוחר יותר שמעתי מכמה שחקני מכבי ת”א שצביקה שרף הורה בפסק הזמן לבצע עבירה עם חידוש המשחק על אחד משחקני הפועל ירושלים, אך טום צ’יימברס ביטל אותה עם עליית השחקנים על המגרש ואמר, והדגיש פעמיים בהבלטה רבה בשפה האנגלית, “Don’t make foul…Don’t make foul…”.

בסיום המשחק הדרמטי ערך צוות השידור שלי ריאיון עם המאמן גרשון הכריזמטי כשהוא צוהל ושמח. המראיין היה שדר הקווים אמיר בר שלום. פיני גרשון זעק למצלמה בחופשיות וללא בושה, “אִימָא הבאתי לך גביע !”. לא היה ספק, מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון אהבו אותו. מלבד היותו מאמן חָריף, מבריק, כריזמטי, ואינטליגנטי, היה פיני גרשון גם איש תקשורתי מבטן ולידה שמתקשר כהרף עין עם סביבתו. חייכן, ישיר, שנון, לפעמים בוטה, ותמיד מהיר מחשבה ולשון, רעיונאי (Copywriter) מבטן ומלידה, והוגה סלוגנים. בזה לא היו לא מתחרים. באישיותו המגנטית הפך את תוכניות הכדורסל שלנו בטלוויזיה לטובות ומרתקות יותר אישיות מיוחדת במינה שמצלמות הטלוויזיה מעולם לא הפנו לוֹ עוֹרֶף. המצלמות והמיקרופונים רדפו גם אחרי גיבור הניצחון עדי גורדון. בלהט הקרב הוא לא אמר אז את מה שאמר לי ב- 2006 בחלוֹף עֶשֶר שנים : “…אני מאוד מתפלא על אנשי מכבי ת”א ומאמנם צביקה שרף שלא ידעו לקרוא נכון את מפת הקרב, לא חזו את הכרוניקה של המהלך הידוע מראש שהביא לסיום הדרמטי, ולא הפקידו עלי שמירה הרבה יותר הדוקה. אנשי מכבי ת”א ידעו ש- 18 פעמים הכרעתי בקריירה שלי במו ידיי תוצאות משחקי כדורסל בשניות האחרונות, אף על פי כן השמירה עלי הייתה רופפת. הם העניקו לי כר פעולה נרחב מידי ואני ניצלתי זאת היטב…”.

טקסט תמונה :  ליל יום חמישי – 18 באפריל 1996. היכל הספורט ביד אליהו. נשיא המדינה עזר ווייצמן מעניק את גביע המדינה בכדורסל לקפטן הפועל ירושלים עדי גורדון. משמאל , זהו דני קסטן ז”ל יו”ר איגוד הכדורסל, ומימין, יצחק “צחי” פלד מנחה הטקס. (לע”מ תמורת תשלום).

ב- 10 בספטמבר 1984 נערך באולם הכדורסל ברוממה בחיפה משחק כדורסל שיגרתי שפתח את העונה בליגה הלאומית , בין מכבי חיפה למכבי ת”א. 3000 אוהדים חיפניים נדחסו להיכל צר המידות וגם מצלמת פילם אחת שלנו שתיעדה את האירוע. את מכבי ת”א אימן צביקה שרף ובשורות הקבוצה שיחקו מיקי ברקוביץ’, מוטי ארואסטי, לו סילבר, פרנק בריקובסקי, האווי לאסוף, ואחרים. את מכבי חיפה אימן פיני גרשון ובשורותיה שיחק נער צעיר שטרם מלאו לו 18 שנה. עדי גורדון נולד בחדרה ב- 4 במארס 1966. הוא היה כּשרון כדורסל יוצא דופן שהחל את צעדיו הלאומיים הראשונים במדי מכבי חיפה. מכבי חיפה הדהימה את מכבי ת”א ב- 1992 וגברה עליה 92:94. עַדִי גוֹרְדוֹן קלע את הסל המכריע בשניות האחרונות של המשחק. הוא הצטיין בריכוז המשחק. המאמן פיני גרשון זכה לשבחים רבים על ניהול המשחק החכם. כעבור שתיים עשרה שנה סבה ההיסטוריה על צירה בהיכל הספורט היד אליהו. אותם שני המאמנים משני צִדֵי המתרס ואותו עדי גורדון. אחד מענקי הכדורסל שצמחו במדינת ישראל בכל הזמנים. סוג נדיר של שחקן כדורסל שכדאי לקנות כרטיס כדי לראות אותו בפעולה.

טקסט תמונה : 1989. אורי לוי לבוש ברישול (אופייני לימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית) מראיין את עדי גורדון בתום אחד ממשחקי הליגה לאומית בכדורסל בעונת 1989 – 1988. אורי לוי היה שַדָּר כדורסל מניח את הדעת, אך באותו יום ההוא ב- 18 באפריל 1996, לא היה שום Match up בין מבצעי הכדורסל הווירטואוזיים של עדי גורדון לבין שידור הטלוויזיה היבשושי שלו. איכות קולו לא הייתה נמרצת מספיק ולא איתנה דווקא ברגע המכריע של ההתמודדות בשידור הישיר. סוג של החמצה תקשורתית טלוויזיונית שחרותה לעד על טייפ השידור ולא ניתנת לתיקון. ההחמצה יצרה געגועים ליורם ארבל ומאיר איינשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפיני גרשון היה פֶּה גדול. זה ידוע. אבל זה חלק מהחֵן והאינטליגנציה שלוֹ. לא אחת הטיח האשמות קשות בדרך ניהול הקבוצות בליגה הלאומית, ביקר את איגוד הכדורסל החובבני והמיושן על פי תפישתו, וקטל גם את דרך התנהלותו של מועדון מכבי ת”א. הוא לא עשה חשבון לאף אחד. ומכיוון שלא עשה חשבון לאיש נכשלה לשונו מעת לעת. גדול הכישלונות שלוֹ אירַע בנובמבר 2000 כשנשא הרצאה בפורום צבאי סגור בנושאי ניהול ומנהיגות בספורט. פיני גרשון תקף בטיפשות רבה את האינטליגנציה של שחקני הכדורסל השחורים. הוא סִיוֵוג את מנת ה- IQ  שלהם על פי גוון וצבע העור. לשחקנים השחורים כפחם העניק מנת מִשְכָּל ירודה, ואת השחקנים בצבע המוֹקָה דירג כחכמים יותר. מישהו צילם את הרצאתו של פיני גרשון במצלמת Video ביתית ודאג להציב נכון את המיקרופון בכיוונו של פיני גרשון. הפס המגנטי של קלטת המצלמה שִרְטֵט כהלכה את סיגנל ה- Video והקליט היטב את ה- Audio. מישהו הדליף לי את קיומה ואת תוכנה. ותוכנה היה סנסציוני. השגתי אותה. הייתי עיתונאי. אין זה חשוב כיצד, וגם לא כמה שילמתי עבורה. הפרטים האלה חסויים

פיני גרשון אמר : “גם בין השחורים יש צבעים. יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. בדרך כלל השחורים הכהים הם מהרחוב. אני לא צוחק. אלה שטיפה יותר מעורבים כמו אנדרו קנדי (שיחק שנים רבות בקבוצת הפועל גליל עליון), אתה רואה את המעמד שלו, את האישיות שלו . השחורים האחרים הם באמת טמבלים מה שתגיד להם, הם כמו עבדים”. הידיעה המרעישה הזאת פורסמה לראשונה באיחור רב כעבור חודשים רבים באתר האינטרנט Ynet של העיתון “ידיעות אחרונות”, והקלטת המצולמת בידי צלם חובב אודות מנת המִשְכָּל של שחקני הכדורסל השחורים פרי מחשבתו של פיני גרשון מאותו פורום צבאי סגור הגיעה לידי בדרך לא דרך תמורת תשלום.

טקסט מסמך : העיתונות עוסקת בפרשה וכרגיל איננה מדייקת. הידיעה על הקלטת הסנסציונית הגיעה לידיעתי הבלבדית. שיתפתי את מנהל החדשות רפיק חלבי הבוס הישיר שלי רק בעניין העלויות הכספיות, ולא כיצד הגעתי אליה ואיך קיבלתי אותה. רפיק חלבי ואנוכי הכנסנו לסוד העניינים את הכתב המצטיין של חטיבת החדשות גיא פלג כדי לאמת את תוכנה. (באדיבות מקומון “העיר” של תל אביב).

כמובן שלא היססתי כעיתונאי לשָדֵר ולחשוֹף את תוכנה בפרהסיה. נדמה היה שקָריֶירה האימון של פיני גרשון הגיעה לקיצה בשל אבחנותיו הפסיכולוגיות המביכות וחסרות השחר. אך התקדמותם של אנשים שהם באמת כה מוכשרים בתחומם אֵינַן נבלמות כה מהר. פיני גרשון היה רָב אמן באימון וניהול כדורסל. נראה שאישים מצטיינים אינם נמוגים. בעונת 2004 / 2003 נקרא פיני גרשון שוּב לשאת אל דִגְלָה של מכבי ת”א. הוא לא אִכזֵב את אלה שקראו לו לדגל הצהוב . במשחק הגמר של ה- Final Four שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו באפריל 2004 ניצחה מכבי ת”א את קִינְדֶר בּוֹלוֹנְיָה 74:118 וזכתה בגביע אירופה בפעם הרביעית בתולדותיה. כעבור שנה ניצחה מכבי ת”א במוסקבה במשחק הגמר את הקבוצה הספרדית 76:90 וזכתה בגביע האירופי בפעם החמישית בתולדותיה.

בעלי מכבי ת”א עו”ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, רַעֲנָן כַּץ, ומוֹנִי פַאנָן ז”ל כמעט כּרעו בֶּרֶך לפניו ושילמו לו ממון רב הנאמד ביותר מ- 500000 (חצי מיליון) דולר כדי שייאות ליטול מחדש את שרביט האימון. הנהלת מכבי ת”א לא היססה ולא התביישה להדיח את המאמן דייויד בלאט ולהחזירו לעמדת עוזר המאמן כדי לפנות את המשבצת עבור פיני גרשון. פיני גרשון הוא אישיות יוצאת דופן בשדה הספורט, מאמן מצוין, ואדם בעל כריזמה ומנהיגות. הוא לא למד את זה. הוא נולד עם זה. הכרתי את פיני גרשון. באליפות אירופה בכדורסל בשנת 1995 שנערכה ביוון , מצאתי אותו ראוי לשַמֵש כפרשן באולפן הספורט שלנו בירושלים. פיני גרשון היה אז ממונה על אימון נבחרת העתודה של ישראל ונחשב לשני בהיררכיית המאמנים באיגוד הכדורסל אחרי המאמן הלאומי צביקה שרף (למרות שעוזרו של שרף באימון הנבחרת היה אפי בירנבוים). אף על פי כן לא היסס פיני גרשון לתקוף בשידורים הישירים חלק מהחלטות המאמן הבכיר ממנו בעת משחקי האליפות. פיני גרשון ניתח והציג את הטעויות והמִשְגִים של צביקה שרף קבל עם ועדה בשידורים הישירים. זה היה תפקידו כפרשן טלוויזיה. הדבר עורר תסיסה באיגוד הכדורסל. לא עלה שם על דעתם שמאמן המועסק על ידי האיגוד והנחוּת בהיררכיה מהמאמן הלאומי והמשמש עכשיו באקראי כפרשן בטלוויזיה הישראלית ציבורית יקרא תיגר ויעביר ביקורת על החלטותיו המקצועיות של הבּוֹס שלוֹ, ועוד בשידור ישיר. התנהגותו ופרשנותו הישירה והמקצועית של פיני גרשון על המסך הביאה בסופו של דבר למחלוקת גלויה וקרע נצחי בינו לבין צבי שרף. פעם הם היו ידידים וחברים בנפש עוד מימי מכבי דרום ת”א. עכשיו כבר לא.

ב- 10 בנובמבר 1998 הפסידו מכבי ת”א ומאמנה יורם חרוּש 70:71 במשחק ליגה למכבי ראשל”צ. הפּוּר נפל. יורם חרוּש פוטר והודח מתפקיד המאמן. פיני גרשון מוכשר כמו שֵד אך בלתי מקובל על חלק מהנהלת המועדון החליף את יורם חרוש, ומונה עוד באותו הערב למאמנה החדש של מכבי ת”א. פיני גרשון החזיר את מכבי ת”א לתלם. הקבוצה לא הצליחה בזירה האירופית בעונת 1999 – 1998, אך לפחות שמרה על הבכורה בישראל. אי העפלתה של מכבי ת”א ל- Final Four של 1999 לא מנע את המפולת והבושה של הטלוויזיה הישראלית שכבר אז לא החזיקה בזכויות השידורים של ה- Final Four באותה עונה, אלא דחה אותה בשנה. ערוץ הספורט בכבלים בראשותו של מיילן טנזר שידר עכשיו לראשונה בתולדותיו את משחקי ה- Final Four של 1999 – 1998, כמו גם את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בצרפת בהשתתפות נבחרת ישראל. האצתי במנכ”ל רשות השידור אורי פורת לחתום בזריזות עם עו”ד שמעון מזרחי על חוזה חדש (חוזה על תנאי המחייב את רשות השידור רק במידה ומכבי ת”א תזכה בבכורה בארץ), עוד בטרם הוכרזה מכבי ת”א כאלופת המדינה לעונת 1999 – 1998. יראתי, פחדתי פחד נורא כאיש השידור הציבורי מהתחרות עם ערוץ 2 המסחרי ומיילן טנזר מנכ”ל ערוץ הספורט בכבלים, לא מחמת כישרונם אלא בשל עוצמתם הפיננסית. המנכ”ל ראה כמוני במכבי ת”א אובייקט שידור חשוב במערך השידור הציבורי, למרות שידע שבמידה ומכבי ת”א תעפיל סוף כל סוף למשחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 (לאחר הפסקה ארוכה בת עשר שנים) , זכויות השידורים של המפעל הזה אינם עוד בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אלא בידי ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים מעבר לכך הייתה לאורי פורת סימפאטיה רבה למועדון המצליח. הוא שָעָה לבקשתי. ב- 12 במרס 1999 נפגשנו המנכ”ל, סמנכ”ל הכספים שלו מוטי לוי, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי לפגישת מו”מ, עם עו”ד שמעון מזרחי ומנכ”ל המועדון אַמִי אֶשֶל במסעדה “האיטלקית הקטנה” של מר חֵן שפירא ברח’ מונטיפיורי בתל אביב. רכשנו את הזכויות הבלעדיות לעונת 2000 – 1999. טקס החתימה הרשמי נערך ביום שישי – 28 במרס 1999 בארוחת בוקר מסורתית במלון “הילטון” (Hilton) בתל אביב. שבתי לבניין רשת הטלוויזיה שלי בשכונת רוממה בירושלים, מניף ידי אֶל עַל, ומנפנף כלפי הקולגות שלי בחוזה השידור עם מכבי ת”א.

ההסכם הכספי היה נפוח אך עדיין כדאי ומשתלם. לרוע המזל הוא חצה את עובדי השידור הציבורי לשניים. שונאי שידורי הספורט (שלי) ומכבי ת”א (גם שלי) תיעבו אותו וראו בו בזבוז כספֵּי משלם האַגְרָה. החצי השני הִילֵל אותו. מכבי ת”א עם פיני גרשון הייתה קבוצה שונה לחלוטין, לא בגלל שיוֹרָם חָרוּש היה מאמן לא טוב. יורם חרוש נחשב זה מכבר למאמן כדורסל מצטיין בליגת הכדורסל הלאומית של ישראל. בשעה שאימן את הפועל ירושלים בשנות ה- 90 הראה למכבי ת”א את נחת זרועו. בחודש מארס 1990 הוביל יורם חרוש את הפועל ירושלים לניצחון על מכבי ת”א בביתה בהיכל הספורט ביד אליהו 65:78. באוקטובר אותה שנה הֵביסה שוּב הפועל ירושלים בירושלים את מכבי ת”א 86:89. בפברואר 1992 העניק יורם חרוש נוק אאוט למכבי ת”א שלא יישכח והפיל אותה לקרשי הפרקט במלחה. הפער בסיום המשחק ההוא היה אסטרונומי. 69:96 לזכות הפועל ירושלים. יורם חרוש מיגר בקריירה שלו את מכבי ת”א לא פעם ולא פעמיים הביס אותה והִכּה אותה שוֹק על ירך עד כדי רחמים. התבוסה האחרונה של מכבי ת”א לקבוצת הפועל ירושלים הייתה כבר עלבון למועדון הצהוב.

מכבי ת”א מינתה את יורם חרוש למאמן ראשי שלה בעונת 1999 / 1998 לא בגלל העיניים היפות שלו. עו”ד שמעון מזרחי ידע שהוא איש מקצוע מן המעלה הראשונה. זה לא היה חדש. אך עו”ד שמעון מזרחי אישיות מופת בפני עצמה ידע שיורם חרוש הוא איש כדורסל רציני ויסודי, אדם שקול ומחושב, תרבותי ונעים הליכות שלעולם איננו מתלהם. אבל כשלקבוצה לא הולך מסיבות שונות מפטרים את המאמן ולא את השחקנים. זה לא פטנט של מכבי ת”א. זהו כלל נפוץ בעולם הספורט. פיני גרשון פרץ לקבוצת מכבי ת”א כרוח סערה. הוא הביא עמו התנהגות אחרת, מודל שונה של אימון וניהול המשחק, מורל גבוה וקֶצֶב משחק אחר. הוא היה אובייקט שידור בפני עצמו. הוא גייס לעזרתו את כעוזר מאמן את דֵיווִיד בּלָאט, שהיה עוזר המאמן שלו בקבוצת הפועל גליל עליון בעונת 1993 – 1992 הבלתי נשכחת, השנה בה גזל את תואר האליפות ממכבי ת”א . מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא יכלו ולא היו רשאיות להתעלם עכשיו משלוש פיגורות שכה הבליטו את הצלחת המועדון. פיני גרשון היה הדמות הראשונה המאמן החכם רב הסמכות נע ככספית בעוצמה רוחנית ופיסית לאורך הקווים כשהוא מורה ומדריך את שחקניו באמצעות תנועות ידיו הפעלתניות חסרות המנוחה. המימיקה של פניו שידרה מנהיגות מקצועית, אכפתיות, ושליטה בחומר. על פרקט המגרש פעל עודד קטש דק הגִזרה רכז המשחק האינטליגנטי, האיש המכוון משחק קבוצתו ואת קצב תנועתה. הוא היה הדמות השנייה. עודד קָטָש ניחן בשליטה פנומנלית בכדור. גובהו 1.93 מ’ אפשר לו שימוש בקואורדינציה תנועתית מרהיבה ומיוחדת במינה. מצלמות הטלוויזיה השתגעו עליו ועל ביצועי הכדורסל שלו. הוא השאיר רבים מאתנו פעורי פה ומשתאים נוכח יכולתו וכשרונו הבלתי רגיל. זה בא לידי ביטוי בעיקר בעת הקפצת הכדור וחדירתו בין שומריו וכניסתו לסל. הגנות רבות פשוט קרסו ונפלו טֶרֶף להטעיות גופו המהירות והקלילות. עוֹדֵד קָטָש היה גם קלעי בחסד עליון. כדורסלן גאון. סוג של ספורטאי ווירטואוז שבו אתה אומר לעצמך כי הִנך מוכן לשלֵם כל סכום עבור כרטיס כדי לחזות בו. ניצלתי את הפריבילגיה שהוענקה לי כעורך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1כדי לשגר את ניידת השידור למשחקים שבו עודד קָטָש נוטל חלק כדי להפיץ את בשורת הכדורסל שלוֹ.

הייתה לעוֹדֵד קָטָש עוד תכונה אחת על הפרקט. הוא היה ספורטאי מאופק וקר רוח שרחש כבוד לא רק לחבריו בקבוצה אלא גם ליריביו ולשופטי המשחק. הוא מעולם לא השתולל ולא הרים את קולו . כמו טַל בְּרוֹדִי ומִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ’ בשעתם גם עוֹדֵד קָטָש הפך למנהיג ולסמל לא רק בגלל יכולתו על הפרקט, אלא גם בשל אופיו הסולידי וההתנהגות הספורטיבית המושלמת שלו. תכלית הניגוד למאמנו השוצֵף פיני גרשון בעל הפה הגדול שקנה לו מקום כסלבריטאי צמרת גם בגלל הארוגנטיות שלו. ליד ספסל הקבוצה ישב בכיסא נפרד הבּוס הגדול שלה והמנהיג הבלתי מעורער של המועדון עו”ד שמעון מזרחי. הוא היה הדמות השלישית שהגיחה שוב ושוב מבעד לתמונות הפתיחה של כל שידור ישיר. עוצמת מנהיגותו הייתה בשתיקתו. הוא דיבר עם השחקנים ומאמניהם באמצעות מבטיו. על פי הידוע לי הם כּולם רכשו לו הערכה רבה וכבוד מלכים.

תמונות הפתיחות הגרפיות הטלוויזיוניות המיוחדות שלפני תחילת השידורים הישירים שלנו , ונערכו ע”י יונתן (יוני) קנלר ויגאל שמעוני, ייוחדו מן הזווית העיתונאית לשלושת האנשים האלה שעמדו מאחורי הצלחת מכבי ת”א. המאמן המתוקשר, הכדורסלן הווירטואוז, ומנהיג המועדון . הם היו כותרות השידור. לעודד קָטָש ייחדתי מחשבה טלוויזיונית. מפני שהמצלמות כה אהבו אותו החלטתי לחשוף ולהציג את יכולתו הווירטואוזית במגרש בדרך שונָה . בחרתי עם יגאל שמעוני לֶקֶט הילוכים חוזרים של מבצעיו המזהירים מזוויות צילום שונות ובתנועה איטית. את אוסף תמונות ה- Video שלוֹ ליווה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, “וָואלְס הדָנוּבָּה הכְּחוּלָה” של המלחין יוהאן שטראוס. המוסיקה האדיטוריאלית השתלבה היטב עם צעדי הכדורסל, הטעיות הגוף הנפלאות, והחדירות שלו לעבר טבעת הסל המרושתת. תנועותיו דמו לריקוד. הקואורדינציה של עודד קטש הייתה שוֹבָה עין. אין ספק הוא היה כדורסלן מחונן וגם אהוב. האייטם הטלוויזיוני הקלסי ויוצא הדופן באיכותו שודר שוב ושוב ע”י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 2000. שמעון מזרחי (רביעי מימין בשורה הקדמית) ודייויד פדרמן (שישי מימין בשורה הקדמית) מגשימים את חלומם המשותף באירופה . מכבי ת”א זכתה שלוש פעמים בגביע אירופה בכדורסל בשנים 2001, 2004, ו- 2005. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מאמן הכושר אבי קובלסקי, חבר ההנהלה נחמיה “נמי” גולדשטיין, טל בורשטיין, רגב פנאן (מוסתר), שרונאס יסקביציוס, עוזר המאמן דן שמיר (לובש חולצה לבנה מוסתר בחלקו), ניקולה וויצ’יץ’, יו”ר המועדון עו”ד שמעון מזרחי, גור שלף המאמן פנחס “פיני” גרשון, אנטוני פארקר, דריק שארפ (מציץ), דייויד פדרמן, מיסיאו באסטון, אסף דותן, יעקב ג’ינו, יניב גרין, והסקאוטר דני גוֹט. (התמונה הוענקה לי באדיבות דייוויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכבי ת”א רצה קדימה. היא הביסה את הפועל ירושלים בגמר גביע המדינה בכדורסל ב- 18 במרס 1999, וגברה עליה בקלות גם בסדרת הגמר סל הסופית 1:3. ב- 12 במאי 1999 יכלו שחקני המועדון המפואר עוֹדֵד קָטָש, נָדָב הֶנֶפֶלְד דוֹרוֹן שֶפֶר יחד עם מאמנם פּינִי גֵרְשוֹן, לגזור בפעם ה- 39 בתולדות המועדון את רשתות האליפות ועוד בהיכל הספורט הביתי שלהם . משב רוח חדש נשב במועדון והפיח חיים גם ברייטינג של השידורים הישירים שלנו. בפעם הראשונה החלטתי להציב שתי עמדות שידור בהיכל הספורט ביד-אליהו. בעמדת השידור המרכזית ישבו מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר, ועמם צוות הסטטיסטיקה, ושידרו ישיר Play by play את המשחקים. את עמדת השידור המשנית ליד הסל הצפוני בהיכל איישו אורי לוי והפרשן רלף קליין ז”ל. על הצוות הזה הטלתי התפקיד להעניק זוויות ניתוח ועומק שידור בעיקר מנקודת מבטו של רלף קליין ז”ל אחד מגדולי המאמנים בישראל בכל הזמנים וחתן פרס ישראל.

טקסט תמונה : חודש מארס – שנת 2000. היכל הספורט ביד אליהו. אורי לוי ורלף קליין מראיינים את מאמן מכבי ת”א פיני גרשון בעמדת השידור המאולתרת ליד הסל הצפוני  לאחר הניצחון של מכבי ת”א על פאף בולוניה 63:79 במשחק השלישי והמכריע והעפלתה ל- Final four  של סלוניקי 2000. הצלמים הם שמוליק ברעם משמאל ורביב צחי (אפוד צילום מס’ 283). רלף קליין ז”ל העניק ממד חדש לפרשנות הכדורסל של מחלקת הספורט בשידורי מכבי ת”א. צופי הטלוויזיה אינם מקבלים לעולם תמונה מהסוג הזה בביתם המפרטת בדיוק רב את מורכבות הפקת הצילום, מראה את הצלמים והמצלמות בעת פעולתם, ומציגה את את פריסת הכבלים הארוכים של ה- Video ו- Audio. ליד רגליו של הצלם רביב מונח מוניטור טלוויזיה המאפשר לאורי לוי לדעת מתי הוא והפרשן שלו נמצאים “באוויר”. היכל הספורט ביד אליהו היה מתקן הכדורסל הנוח והמרווח ביותר לפריסת הציוד האלקטרוני והפקת צילומי הטלוויזיה. היחס הנפלא שקיבלנו במשך השנים הרבות ממנהלי ההיכל גרשון פורמן ואחריו ניר פרצלינה סייע לנו להפיק שידורים מרשימים. את זה אי אפשר היה לומר על אולמות כדורסל אחרים במדינת ישראל. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 779 בשיתוף עם פוסט מס’ 60. כל הזכויות שמורות. 

קטע קצר מהספר בן 10000 (עשרת אלפים) עמודים הנקרא : “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”. הספר “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי” נחקר , נכתב , ונערך על ידי בתקופת השנים שבין אוקטובר 2000 לנובמבר 2011.

טקסט תמונה : אנוכי חוקר, עורך, ומחבר הספר עב הכרס בן 10000 עמודים “הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי”והסדרה כולה בת 13 הספרים “מַהְפֵּכָת הַמֵידָע הַגְדוֹלָה בַּהִיסְטוֹרְיָה”עם סיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 ורשות השידור

שם הספר : הקֶשֶר הַסִימְבּיוֹטִי. טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים.

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי “עֵלִית” ת”א התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. ליחסי הגומלין האלה אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת”א (גופייה מס’ 6) משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון  לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. מכבי ת”א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSORSHIP הראשי שלה חברת הקפה והממתקים “עֵלִית”. תרומתם הכספית של ראשי חברת “עֵלִית” לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ’נְקוֹ, מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל “מַיִיק” שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ב- 7 באפריל 1977 מבלגראד יוגוסלביה, “גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…”. שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת”א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו”ר עו”ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מורשת העבר של דור המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר “הקשר הסימביוטי” והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” . הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, והתיעוד בין 1884 ל- 2018. הספר “הקשר הסימביוטי” נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לנובמבר 2013.

סִסְמַת הספר :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up

השורה התחתונה של הספר :

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2018

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי “הקשר הסימביוטי”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים” (יורם ארבל).

ציטוט : “Tell it like it is” (האווארד קוסל / Howard Coselll שדר הספורט המפורסם ורב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1984 – 1964). 

אני עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס אם כן את אנשי העיתונות הכתובה במהירות הדיווח, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בעשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי בניידת השידור הגדולה שלנו ה- “וורד” יואב פלג להשתמש במצלמה מס’ 2 [1] המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (באוויר) [2] את הקולגות שלנו העיתונאים מ- “הארץ”, “ידיעות אחרונות” , “מעריב”, “עַל הַמִשְמָר”, “דָבָר” ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם צד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו “קול ישראל” ו- “גלי צה”ל”, מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור הרחיק יורם ארבל לכת ממני, והגה בנון שלנטיות פרשנות, שהפכה לסלוגן : “את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים”. פשוט, הגיוני, נוקב, ומבריק. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול”, גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : “אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר”, הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית , וללא הגשמת הצַו העיתונאי בן חמש מילים של הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is”.

הרעיון העיתונאי הכֵּנֶה שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “למילים יש וויזואליה משלהן”. “אמור את זה כמו שזה” איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת”א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו- 14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדלים שאִפיינו את הימים ההם. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ויוֹאָב פֶּלֶג הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- “OB הלָבָן” שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולאריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, “סַמָּן יְמָנִי”.

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵירָב שבו קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה צילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת”א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן בברוממה – ירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ’ינוֹבְסְקִי הנבון ובולט מכולם בימים ההם, היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי שכלל את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה :  1990. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים מוכשרים ורבי תושייה שהפעילו במשך שנים רבות ביעילות ובתבונה את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת. החבר’ה האלה הם פשוט בלתי נשכחים עבורי. זיהוי הנוכחים בתמונה : הקרוב אלי הוא מוטי גיא, ולידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר ישיר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת”א באירופה בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס’ 779. העולה לאוויר ביום רביעי – 28 בנובמבר 2018. כל הזכויות שמורות.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *