פוסט מס' 781. הועלה לאוויר ב-12 בחודש דצמבר של שנת 2018. כל הזכויות שמורות ל-חוקר, ה-כותב, ו-המחבר יואש אלרואי. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 781. הועלה לאוויר ב- 12 בדצמבר 2018. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 781. "אודותיי". וגם פרפראות. פרק בסדרת 13 הספרים עבי כרס שאנוכי חוקר וכותב אותם מאז 1998 ועד עצם היום הזה בחודש דצמבר של שנת 2018, תחת Title משותף אחד, ואשר קרוי על ידי: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". פוסט מס' 781. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י הממשלה. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ל-יוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל, את האחריות הכבדה המתחייבת מהתפקיד הרם,  ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל היה עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל וסולק ממנה ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שהפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל, בגין אשמת שחיתות ובשל אשמה של מתן שוחד מסך. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן בשֵם יוסף בר-אל. היה מדובר במעט מידַי ומאוחר מידַי. לרשות השידור של מדינת ישראל בעידן יוסף בר-אל נגרמו בשלוש השנים ההן של 2005 – 2002 נזקים בלתי הפיכים…(!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להיסטוריה יש בין השאר גם כמה תכונות טובות. אחת מהן היא זאת ש-מאמצת את הסלוגן של שלמה מלך כפי שניסח אותו לפני כ-3000 שנים בפסוק 2 בפרק ט"ו בספר התנ"כי "מִשְלֵי", וכה אמר ל-עמו עם ישראל בימים ההם , כלהלן: "לְשוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת-ופִי כְּסִילִים יַבִּיעַ אִיוֶולֶת (!)".  

מינויו של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הייתה החלטה הנסמכת על המלצתו החמה של רענן כהן השַר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור. היה מדובר בקבלת החלטה פוליטית מלוכלכת ו-נפשעת. היה מדובר ב- נִיווּן מוּסָרִי ו-אִיוֶולֶת מרחיקי לֶכֶת שאין עליהם סליחה ובסופו של דבר לא הייתה עליהם סליחה. גם לא מחילה. (הערה שלי : הדו"ח הממשלתי המפורט העוסק בהדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל מ-תפקיד מַנְכָּ"ל השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- 2 במאי 2005 לפני 14 שנים מצהיב על מדפי ארכיון הממשלה. מְצוּוֶה כאן להזכיר לקוראי הבלוג yoashtvblog.co.il כי באותה הצבעת ההדחה הממשלתית ההיא ב- 2 במאי 2005, הצביעו 13 שרים בעד הדחת יוסף בר-אל, 2 שרים (מאיר שיטרית ודליה איציק התנגדו להדחה וביקשו והתחננו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כי יאפשר ליוסף בר-אל לשַמֵש מנכ"ל רשות השידור עד תום הקדנציה שלו שהייתה אמורה להסתיים ב- 2 ביוני 2007), ושלושה שרים דהויים נמנעו, ואלה הם : בנימין נתניהו, דני נווה, ו-פואד בן אליעזר. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מַזוִז תמך תמיכה מופלגת בהדחת יוסף בר-אל בגין מעשי השחיתות שלו ובשל מתן שוחד מסך שלו, ואף הוסיף בפני ראש הממשלה אריאל שרון כי אם לא ידיח ויסלק לאלתר ומייד את יוסף בר-אל מתפקיד מנכ"ל רשות השידור, הוא כיועץ משפטי לא יוכל להגן עליו אם התנועה לאיכות השלטון תגיש נגדו בג"צ. כמו כן מְצוּוֶה כאן על קוראי הבלוג, כי עיתונאי ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ידעו היטב כי מנכ"ל רשות השידור היָרוּד והעלוב שלהם יוסף בר-אל מנהל מבראשית ולאורך שלוש השנים שבין 2002 ל- 2005 מדיניות תככים מתוכננת של שחיתות ונתינת שוחד מסך, אולם בחרו לשתוק ולהעלים עין. העיתונאים האלה בחרו להתחפר במַדְמֵנָה הפרטית שלהם במשך שלוש שנים ההן בין 2002 ל- 2005, הפכו ל-משת"פים, עשו יד אחת עם המנהיג החַנְפָן המחורבן שלהם, והפיקו מעֵין עיתונאות אֲפֵלָה (לא כּוּלָם, רוּבָּם) למען משלם האגרה המממן הציבורי שלהם. חַנְפָנוּת היא התנהגות מתוך התחסדות מְְנוּבֶזֶת בה ה-חנפן משתדל לשאת חֵן בעיני מישהו בדרכי התרפסות, שבחים מופרזים, וצביעות. חנפנות היא האבא והאימא של השחיתות של מתן שוחד. ב- 9 במאי 2005 פרסמה עיתונאית "הָאָרֶץ" דאז ענת באלינט עוד שביב מידע העוסק במנכ"ל רשות השידור המושחת ההוא יוסף בר-אל שאישר לצרף כתב לנסיעתה של גב' דליה איציק לדרום קוריאה. ההקדמה לידיעת האינפורמציה העיתונאית ה-ר"מ החלה במילים האלה, "…הסיפורים על דרכי הניהול שלו (של יוסף בר-אל) לא מפסיקים לזרום…". הנה קטע העיתונות הרלוואנטי הזה שהתפרסם ב-עיתון "הָאָרֶץ" כאמור ב- 6 במאי 2005, לפני כ- שמונה עשרה (18) שנים.

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הָאָרֶץ" מתעד את אחד משיאי יוזמת הפוליטיזציה של רשות השידור שמתבצעת ע"י מנכ"ל רשות השידור בעצמו יוסף בר-אל עם התומכת המובהקת שלו ה- שָרָה דליה איציק. מדובר ב- ידיעה עיתונאית של עיתונאית "הָאָרֶץ" ענת באלינט שעוסקת בעוד אחד מ- משחקי ההישרדות הפוליטיים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כותרתה איננה זקוקה לשום פירוש : "…ימים לפני שהודח אישר יוסף בר-אל לצרף כתב לנסיעתה של דליה איציק לדרום קוריאה…", ובגוף הפוסט : "…שלושה ימים אח"כ הצביעה דליה איציק נגד הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כ- מנכ"ל רשות השידור, אולם הצבעתה החנפנית לא צלחה…". עסק מושחת, מופרך, אָפֵל, ו-עָלוּב. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והקולגות שלהם ב-רדיו "קול ישראל" יָדְעוּ יָדוֹעַ הֵיטֵב כי יוסף בר-אל עוד בעת היותו רק מנכ"ל רשות שידור זמני ו- מיועד לתפקיד באביב 2002 (לאחר הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני שקדם לו, רן גלינקא)  ו-בטֶרֶם נבחר ל- מִשְרָה הַרָמָה של הנהגת השידור הציבורי (קדנציית מַנְכָּלוּת בת 5 שנים), הצהיר מפורשות ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שָרִי מַקוֹבֶר בפומבי קבל עַם ועדה, כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יורה לו לעשות. העיתונאים ההם בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", כמעט כולם שם, שמעו את ההצהרה החנפנית ההיא אולם נותרו לשבת על כיסאם כאילו לא אירע מאום וכאילו אין הדבר נוגע להם. גם היום בחודש דצמבר של שנת 2018 בחלוף 16 שנים מאז כשאתה מתבונן בכותרת ההיא שהעניקה שָרִי מַקוֹבֶר בעיתון "מעריב" ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002 בעקבות פגישתה עם יוסף בר-אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אתה נדהם לשלילה. אתה נדהם לשלילה מוחלטת מהשר רענן כהן הֶעָלוּב, הירוד, והנָבוּב ההוא הממונה על ביצוע חוק רשות השידור שהמליץ בפני ראש הממשלה אריאל שרון למנות למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל חנפן פוליטי מחורבן בשם יוסף בר-אל. כך הצהיר יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 בפני שָרִי מַקוֹבֶר בטרם נבחר למלא את תפקיד מנכ"ל רשות השידור, כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…" + "…אלוהים קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך…". אתה לא רק נִדְהָם לשְלִילָה מוחלטת משיקול דעתו הַנֵלוֹזָה והחנפנית ההיא של השר רענן כהן למנות את יוסף בר-אל ל-מנכ"ל רשות השידור, אלא אתה נדהם לשלילה מוחלטת גם מעיתונאי רשות השידור שנעצרו אז ב- 2002 בצידי הדרך המפותלת, מילאו את פיהם מים נוכח המינוי העלוב ו-המופרך ההוא של אותו יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, ולא עלו על הבריקדות באפודים צהובים כדי לסכל את מזימת הַזָדוֹן (!). לא, הם לא עלו על הבריקדות. השר הממונה רענן כהן הפקיר בהמלצתו ההיא ב- 2002 את רשות השידור ההיא ומצא בני ברית נאמנים וחנפנים רבים מבין עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" ההם. לא כּוּלָם, רוּבָּם. הרי הסוף המר ההיסטורי ההוא ידוע : ב- 2 במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אָרִיק" שרון והשר אהוד אוֹלְמֶרְט להפסיק מייד את כהונתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל למרות שנותרו שנתיים ימים עד לסיום תקופת כהונתו החוקית, ולהדיח ולסלק אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה והאחראית כ- מנכ"ל רשות השידור (!). בפעם הראשונה בהיסטוריה של רשות השידור שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פלוס רדיו "קול ישראל" הוּדַח ו-סוּלָק מנכ"ל רשות שידור מכהן ע"י אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה שמינו אותו באפריל 2002 למנכ"ל רשות  השידור והפקידו בידיו את ניהול והובלת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא ואת שידורי רדיו "קול ישראל" הציבורי ההוא. היה מדובר במעט מִידַי ומאוחר מידי (!).

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו ו-שַח לציבור הקוראים של העיתון את הטקסט הזה, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע אז את אוֹשְיוֹת העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית כ-ישראל (אולם לא את עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולא עיתונאי רדיו "קול ישראל") והדגיש, שח, וציין כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". מדהים. לא ייאמן…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל הָאוּמָה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה את מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו במסמך, ב-גזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה ההוא של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יוֹשְרָה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר המנוח, ודני נווה נמנעו. שני שרים סִילְבָן שָלוֹם וצָחִי הַנֶגְבִּי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז מפני שאימו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'וּדִי מוֹזֶס – נִיר-שָלוֹם עבדו ברדיו "קול ישראל. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי ז"ל ההוא יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות כ-נגד הפקדת רשות השידור בידיו של אדם כל כך עלוב ומושחת, ולא השמיעו את קולם, על מנת ו- כדי לבטל את המינוי הרם אבל המופרך של מלחך הפנכה הפוליטי היָרוּד ו-הֶעָלוּב הזה הקרוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור (!). (באדיבות העיתון "מעריב").

הכתובת הַמָרָה, "הִזְנָיָת השידור הציבורי" מאז עידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הייתה חקוקה על כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקירות רדיו "קול ישראל" כבר 15 (חמש עשרה) שנים בטרם המפולת הסופית ובטרם תהפוך הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 יחדיו עם רדיו "קול ישראל" ל- ז"ל. זה היה רק עניין של זמן עד שהכתלים הציבוריים האלה יתמוטטו ויקרסו על יושביהם. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ"ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדה נוספת ארוכה ו-מרה על רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה ההוא מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ההוא, הייתה לא פחות מ- מעשה נְבָלָה פוליטי בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו- מַנְכָּלוּת רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל.

ובכן, מסמך מינויו הפוליטי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימתו של מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער, נותר ו- נשמר לדיראון עולם (!). הנה הוא מופיע כאן ו-שוּב לפניכם :

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 18 שנים. עסק פוליטי מופרך מיסודו. פַארְסָה. מזכיר הממשלה דאז גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז בתוככי רשות השידור שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית של העיתונאים והשדרנים "הדגולים" מול המינוי העלוב ו-המופרך ההוא. אולם כן ראיתי כניעה, וויתור, ו-הסכמה עם אירוע דווי, עלוב, ומציאות עגומה ע"י ובהשתתפות מרבית עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ההוא, המסכינים עם אותו המינוי הממשלתי החנפני והמופרך מיסודו (!). כמעט כולם. גם מצִדָם של שני אָבוֹת השידור הציבורי ההוא יעקב אחימאיר וחיים יבין. איש מהם לא עלה אז על הבריקדות נוכח המינוי המופרך ההוא של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 (!). היה מדובר בפשע פוליטי, פשע טלוויזיוני, פשע תקשורתי פלוס תרכובת של ניוון מוסרי יחדיו עם איוולת שהיוו שערורייה לאומית מלוכלכת חסרת תקדים (!). זה לא היה דבר של מה בכך (!). על טעויות גסות ובוטות כאלה משלמים כולם במוקדם ו/או במאוחר. אותו מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל נענש קַלוֹת מידי ב- 2 במאי 2005 בגין מעשי השחיתות המבחילים שלו והענקת שוחד מסך המטונפת שלו. הוא רק הודח בעקבות ההאשמות הכבדות נגדו שעניינן היה שחיתות ונתינת שוחד מסך. משום מה לא נפתחה חקירת משטרה בשל מעשיו הנ"ל ההם ולא הוגש נגדו כתב אישום. ברור שהיה מדובר במנכ"ל רשות שידור לא רק נְטוּל יושרה, אלא מושחת ונותן שוחד. ובכֵן ולכֵן, אנוכי רושם כאן ללא היסוס, ללא פקפוק, וללא כחל ושרק כי היה מדובר אז "…במעט מידי ומאוחר מידי…(!)". יוסף בר-אל לא נשלח לכלא. מנהיגי קהילות ונושאי משרות ציבוריות בכירות בישראל, לא אחד ולא שניים, שנמצאו אשמים בשחיתות ושוחד, נשלחו ע"י גופי המשפט ואוכפי החוק במדינת ישראל לכמה שנים טובות לכלא מאחורי סורג ובריח. הוא יוסף בר-אל הוּדַח מהַכֵּס הרָם בגין האשמות חמורות של מעשי שחיתות ומתן שוחד מסך אולם שילם מחיר אישי קטן ומוּעַט. רשות השידור הציבורית הישנה ז"ל ההיא ו-כלל אלפי עובדיה בשנים ההן שילמו מחיר כבד (!). בריבית דה-ריבית בריבוע (!!). ב- 2002 בעידן יוסף בר-אל החלה הספירה הקטלנית לאחור של רשות השידור הישנה ז"ל ההיא שנעה לעבר הבור השחור. ב- 2017 היא מתה, נקברה, והפכה ל-ז"ל. על חורבותיה והריסותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11, והשאר יסופר בדברי הימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" חזו באביב ובקיץ 2002 במינוי הפוליטי המופרך והמסריח, הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והחרישו (!). העיתונאים האלה שהיו אמורים להיות זקופי קומה השליכו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין לנוכח ההפקדה הנפשעת והמופרכת. מרבית עיתונאי רשות השידור קיבלו את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור כדָבָר מובן מאליו, והסכינו עם סביבתו. כמעט כולם שתקו שָם. אבל עובדה כי ב- 2 במאי 2005 התעוררה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון, והבינו את גודל הטעות שלהם ואת שגיאת המינוי המופרך והאבסורדי של יוסף בר-אל למִשְרָה הַרָמָה שלוש שנים קודם לכן ב- 2002. ממשלת ישראל הדיחה וסילקה אותו את יוסף בר-אל לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה באשמת שחיתות, שוֹחַד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב מלחך פנכה. באותם הימים העלובים ההם של 2002, עם הפקדתו ו- הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, התרחשה רעידת אדמה והחלה הספירה לאחור לקראת הקריסה הסופית של השידור הציבורי ההוא. הספירה הקריטית ההיא לאחור הסתיימה ב- 9 במאי 2017. ב- 9 במאי 2017 הפכה רשות השידור ההיא שכללה כאמור בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל" ל-ז"ל. על הריסותיהם ו-חורבותיהם של שני גופי השידור הציבוריים והוותיקים האלה קָם תאגיד השידור "כאן" 11.

חיש מהר התברר כבר במהלך 2002 כי יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות שידור בלתי מוכשר, לא אמין, לא מהימן, וחסר לחלוטין יֶדָע והבנה בשבעת ההיבטים החשובים המרכיבים את תעשיית הטלוויזיה באשר היא : תוכן שידור, כלכלה טלוויזיונית פלוס מו"מ הנוגעים לרכישת זכויות שידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם, טכנולוגיה טלוויזיונית, לוגיסטיקה טלוויזיונית, לרבות ההיבטים החשובים מכל בכל תחום מתחומי חיינו דוגמא אישית, מוסר אמת ויושרה עיתונאית, התרחקות מכל חנפנות פוליטית מכל סוג שהוא (לא רק לראש הממשלה אריאל שרון), וטיפוח אנושי של מאגר כוח אדם המקצועי. חוסר ידע ו-ניסיון מוחלטים לרבות היעדר כישרון ניהולי של יוסף בר-אל בתעשיית הטלוויזיה המורכבת והמסובכת וגם יקרה כספית בא לידי ביטוי בניהול חובבני שלו בכל המו"מ הנוגעים לרכישת זכויות שידורים בנושאי הספורט השונים ללא תחשיב הוצאות ההפקה הנִלווֹת לשידורי ספורט בינלאומיים בהיקף ובפריסה ענקיים שכאלה.

היה מדובר במאזן אֵימָה כלכלי. ההערכה אז הייתה שרשות השידור הוציאה ובזבזה ממון בעבור רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט פלוס הפקתם בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בעונת 2004 – 2003 סכום בסדר גודל של כ- 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר שכלל לא היו לה (!). בעונה הקודמת 2003 – 2002 שילמה רשות השידור של יוסף בר-אל ללא חשבון גם לאיגוד הכדורסל תמורת שידורים ישירים של משחקים לא חשובים ב- Prime Time. היערכות שגויה והחלטה תוכניתית – כלכלית בלתי הגיונית שקרסה בהמשך והובילה להתמוטטות הפיננסית של רשות השידור (!). לא פחות. היה מדובר בקריסה פיננסית של רשות השידור ההיא תחת מנכלותו של אותו יוסף בר-אל ההוא אותה ניסו אנשי רשות השידור להסתיר מפני עֵין הציבור ומפני הבקרה הציבורית.

הייתה זאת עיתונאית "הָאָרֶץ" החרוצה בימים ההם ענת בלינט מי שחשפה לעין כל ב- 22 ביולי 2004 את התנהלותו החובבנית והבעייתית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. בסופו של עניין התעשתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון ו- הדיחה וסילקה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם שנתיים לפני תום כהונתו. זה קרה ב- 2 במאי 2005. אשנה ואומר שוב : היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי (!).

טקסט תמונה : ה-עיתונאית ענת בלינט חושפת במדור הכלכלה של עיתון "הָאָרֶץ" (משפחתי ואנוכי מנויים על "הָאָרֶץ" מאז 1975) ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

טקסט מסמך : מאי 2005. סופרת עיתון "הָאָרֶץ" (משפחתי ואני מנויים על עיתון "הָאָרֶץ" מאז 1975) העיתונאית ענת בלינט מדווחת לקוראי העיתון כי ממשלת ישראל החליטה ברוב גדול להדיח את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ממשרתו הציבורית הרמה. היה מדובר באירוע חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל. לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור סולק מנכ"ל רשות השידור מכהן מכהונתו, ו-שמו יוסף בר-אל. (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

היה מדובר לא רק באיש מאוד לא מוכשר בדמותו של יוסף בר-אל בהיבטים העיתונאיים השונים של תעשיית הטלוויזיה המורכבת, הסבוכה, והיקרה – אלא במנהיג השידור הציבורי ההוא שהודח בסופו של דבר מהַכֵּס הַרָם ע"י ממשלת ישראל ההיא ב-גין שחיתות ושוחד מסך (!). זה קרה והתחולֵל ב- 2 במאי 2005. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה ההוא אריאל "אריק" שרון, ממשלה ש-התעשתה והכירה בטעותה האֲנוּשָה (!).

הממשלה ה-היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מ-כהונתו הרמה מנכ"ל רשות השידור פלוס תמיכה מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. ב- 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. היא הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש שהיא חשבה אותו לראוי. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת ההוא שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות קשה. שניהם, יוני בן-מנחם ו-אמיר גילת התגלו כמנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת, וסולקו. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת גלעד ארדן סגרו את רשות השידור במתכונתה הישנה, הטילו עליה צו פירוק על פי חוק, ו-מינו את פרופסור דָּוִד הָאן ל-כונס ה-נכסים הרשמי שלה (!). דוד האן מינה אז את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר ל-פטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ויחדיו עימו גם ל-סלק את אמיר גילת (!). כמו גם לפזר את הוועד המנהל הכושל ההוא של של רשות השידור הכושלת ההיא (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות:

1. המגזין התיעודי השבועי "המקור" המשודר בערוץ 10 מזה זמן רב בהובלתם ו- הנחייתם של שני עיתונאי הטלוויזיה הוותיקים והמעולים רביב דרוקר וברוך קרא (ו/או ברוך קרא ורביב דרוקר, כל ניסוח טוב) הוא פנינה עיתונאית טלוויזיונית דוקומנטארית ברמה גבוהה, יקרה, חשובה, ובעלת ערך. "המקור" האחרון (יום שני – 10 בדצמבר 2018) עסק בהפרטת קיבוץ רשפים בעמק בית שאן פרי כתבתה של העיתונאית גלי גינת שחברה לרביב דרוקר וברוך קרא. הפרטת קיבוצים רבים בשנות הדור האחרון ונטישת הסלוגן שאִפיין פעם את חיי הקומונה, את הקיבוצים השוויוניים ההם, "כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו", נושא עימו לא רק כל מיני תגובות ו- כל מיני תוצאות אישיות של אי הסכמות + ריב ומדון, אלא משנה גם את דמותה של מדינת ישראל. רוע הגזירה של הפרטת הקיבוצים מסיט לשוליים את הרעיון הסוציאליסטי הישראלי ה-נשגב ה-הוא ש-הגתה התנועה הקיבוצית במדינת ישראל על זרמיה הפוליטיים לדורותיה, וכה אמרה : "אחד בשביל כולם – כולם בשביל אחד" (!). בחובו של רעיון העַל האיכותי הנפלא הזה טמונה גם הרוח האמיצה של ההתנדבות ששררה פעם בשורות ההתיישבות הקיבוצית הישנה ההיא. רבים מאוד מהקיבוצים ההם התיישבו ברוח אמיצה ובלב פועם, מתוך שליחות לאומית ובדבקות מדהימה למשימה הקשה והמסוכנת, ל-אורכם של גבולות המדינה בצפון, במזרח, במערב, וגם בדרום. החשיבות הגדולה של שידור "המקור" בערוץ 10 ביום שני – 10 בדצמבר 2018, ובמוקדו כתבתה של גלי גינת אודות קיבוץ רשפים המופרט, הייתה חיונית. חיונית מפני ש-"המקור" מִיקֵד לרגע קט מבט ציבורי על אחד היסודות והנדבכים החברתיים החשובים ביותר בחייה של מדינת ישראל, התנועה הקיבוצית, והקיבוץ ששינה את אורחות חייו והפך מקולקטיב אחיד ו- מלוכד לחברה פרטית וקפיטליסטית על כל המשתמע מכך. כוחו של "המקור" נובע גם מיכולתו לעסוק בעניינים חשובים והיסטוריים שנראים לאחרים שוליים ולא חשובים.  

העיתונאית גלי גינת, לשעבר כתבת המשפט לשעבר באתר החדשות "וואלה" חברה ל- "המקור", הלכה לקיבוץ רשפים הדַל והמופרט ׁ(חלקית) הממוקם בבקעת בית שאן בעקבות ההפרטה שחווה, ובתוכו מריבה אחת פנימית קשה בין חבר אחד מוותיקי הקיבוץ היָשָן ושמו איתי קריגר, לבין איתן בלינקוב האיש שהתמנה למנכ"ל החדש של קהיליית רשפים המופרטת. התנועה והחברה הקיבוצית עוברות בדור האחרון טלטלה מטלטלת (במידה רבה טרגית), עקב הפרטת הקיבוצים על רכושם והונם, מחברה שהייתה פעם מופת של שוויון מוחלט, חברה שאימצה את עיקרון ההדדיות והשותפות בהם "כל אחד ואחת תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו", ועכשיו הופכת לקהילה פרטית. מדובר בהרבה קיבוצים משלושת הזרמים הפוליטיים של "השומר הצעיר" (מפלגת מפ"ם ההיסטורית) + הקיבוץ המאוחד (מפלגת אחדות העבודה ההיסטורית)  + איחוד הקבוצות והקיבוצים (מפלגת מפא"י ההיסטורית), שחווים את תופעת ההפרטה המוחלטת ו/או החלקית והשלכותיה הכלכליות, הכספיות, והחברתיות על החברה על הקהילייה היְשָנָה ההיא של הקיבוץ הַיָשָן ההוא. הפרטה של רכוש, ועמה שינוי הסטטוס של החברה הקיבוצית והמעבר מחברה שוויונית שדגלה שנים רבות מאוד בעיקרון האוטופי בו, "כל אחד ואחת תורם / תורמת לקהילה על פי יכולתו / יכולתה – ומקבל / מקבלת על פי צרכיו / צרכיה", לחברה פרטית במידה לא מועטה קפיטליסטית, גוררת בתוכה מחלוקות חומריות, ריבים, וסכסוכים לא מעטים בין חברי הקיבוצים, בין פרטים לפרטים, וגם בין משפחות למשפחות.

אנוכי בן 81 היום בעת מחקר ו- כתיבת הפוסט הנוכחי, לשעבר בן קיבוץ אפיקים (קיבוץ מופרט היום) ב-עמק הירדן. ב- 1963 נישאתי לרעייתי (תל אביבית) ו-עזבתי לעַד את קיבוץ אפיקים, את בית הוריי, את משפחתי ושלושת האחים, וגם את הַחֶבְרָה של קיבוץ אפיקים על כל גווניה ועל החקלאות והתעשייה (בית החרושת "קֶלֶת") המשגשגות והמפוארות שלה. קיבוץ אפיקים היה פעם קיבוץ נפלא ועשיר בשורותיו כמות גדולה של גברים ונשים חרוצים ומוכשרים. כמו קיבוצים רבים אחרים היווה והגשים את החלום האנושי, במידה רבה חֲזוֹן אוטופי, של שוויון מוחלט בין כל חבריו ורבדיו. התנועה הקיבוצית על שלושת זרמיה הפוליטיים ההם הוציאה בימים ההם הלכה למעשה את רעיון הקומוניזם האמיתי (של מרקס ואנגלס) באמצעות חיי קומונה פשוטים, כנים, מלאי יושרה, רוויי חינוך הגון, ונאמנות אישית וחברתית, ועזרה הדדית : "אחד בעד כולם – כולם בעד אחד" (!). ובכן, כתבת "המקור" גָלִי גִינַת הגיחה לקיבוץ רשפים ועקבה ותיעדה מחלוקת מרה, קשה, ואלימה בין אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים של רשפים הישנה איתי קריגר (בן 70) לבין המנכ"ל החדש איתן בלינקוב של קהיליית רשפים המופרטת. מדובר בתיעוד חשוב ביותר של גלי גינת המספר על אחרית הימים של התנועה הקיבוצית לדורותיה וההתיישבות הקיבוצית לדורותיה בכל מרחבי ארץ ישראל ומדינת ישראל מאז 1925. התיעוד של גלי גינת ב- "המקור" של ערוץ 10 את הנעשה בקיבוץ רשפים הוא מסמך מר, קשה, מרטיט, ומטלטל את בני דורי שחוו במשך שנים רבות חיי קומונה קיבוציים שלווים ושוויוניים לרבות עזרה הדדית ללא תנאי, ועכשיו בהיות החברים האלה בני 70, 80, ו- 90 נגזר עליהם בערוב ימיהם לחוות את חוויית ההפרטה. חלקת אלוהים הקטנה והיפה ההיא של קיבוצי הארץ הולכת ונעלמת מקורות חיינו בצעדי ענק. מה שהיה פעם לא יהיה עוד.

צפיתי אֶמֶש (יום שני – 10 בדצמבר 2018) בעניין רב יחדיו עם רעייתי בסיפורה הדוקומנטרי החשוב והמעניין (היה קשה לי לצפייה כבן קיבוץ לשעבר) של כתבת הטלוויזיה גלי גינת אודות טרגדיה אנושית, מאבקו הפרטי האבוד מראש של הפרט, של חבר קיבוץ רשפים (המופרט חלקית) הוותיק המוסיקאי מר אִיתָּי קְרִיגֶר מול המנכ"ל השכיר, הנוקשה, והקשוח של הקהילה המופרטת הזאת (בקיבוץ רשפים), מישהו בשם איתן בלינקוב. תיעוד כֵּן אבל מַר של גב' גלי גינת אודות עקרונות הקומונה האמיתיים האבודים של התנועה הקיבוצית ההיא נוכח החֲזוֹן המודרני של ההפרטה הקפיטליסטית.

ההיסטוריה של קיבוץ רְשָפִים.

זהו סיפור כתבתה התיעודית הטלוויזיונית ב- "המקור" בערוץ 10 של גלי גינת (שודרה ב-יום שני – 10 בחודש דצמבר של שנת 2018). מנכ"ל קהיליית קיבוץ רשפים איתן בלינקוב הורה לנתק את החשמל בביתו של איתי קריגר לרבות הגבלתו בקניית מזון נוכח חובותיו הכספיים של איתי קריגר לקהילה. איתי קריגר בן 70 בן החברה הקיבוצית השוויונית הישנה של קיבוץ רשפים הוותיק והישן ההוא, חש מושפל, נטול כבוד אישי, ונבגד ע"י ההנהלה החדשה של הקיבוץ המופרט בעקבות עונשי החשמל והחומר שהטיל עליו מנכ"ל הקהילה החדש, אותו איתן בלינקוב. איתי קריגר נטל אקדח וירה שלוש יריות ביריבו ומשפילו איתן בלינקוב (פצע אותו קל). על פי דיווחה של הבימאית גלי גינת בסרטה התיעודי הזה אודות קהיליית קיבוץ רְשָפִים ה-מוּפְרָט, רבים מחברי הקיבוץ הגיבו למעשה ההתנקשות של איתי קריגר ב-איתן בלינקוב, ותמכו בו בשתי מילים : "…מגיע לו…" (מבלי להיחשף ולומר את שתי המילים האלה "…On camera"…) עד כדי כך קָצוּ חברי קיבוץ רשפים ו-מאסו בדרך ניהולו חסרת תקווה אנושית של המנכ"ל החדש איתן בלינקוב את הקהילייה הקיבוצית החדשה והמופרטת שלהם (הערה שלי : גלי גינת לא ציינה את כמות חברי קיבוץ רשפים שנקטו בלשון החריפה והקיצונית הזאת "…מגיע לו…", וכן לא חשפה לפחות חבר ו/או חברת קיבוץ אחד מול המצלמה והמיקרופון שלה כדי שיבטאו את רגשות הסלידה מאותו איתן בלינקוב, ו-גם ינמקו מדוע מדובר לפי דעתם במנכ"ל קהילה שנושא עליו מַדֵי באושים). צריך לומר כאן גם ש-גלי גינת ציינה בפירוש בסרטה כי איתן בלינקוב העמיד מחדש על הרגליים את קיבוץ רשפים המופרט שעמד על סף פשיטת רגל כלכלית (בגלגול הישן שלו) ואיזן את תקציבו. אינני אוהב אנשים פחדנים שחוששים לעלות בגלוי על הבריקדות ולומר בגלוי למצלמה ולמיקרופון "…מגיע לו…", אלא מנסחים את דעתם מאחורי גבם של גיבורי העלילה.  גם אם מדובר בקיבוצניקים. ההזדהות האישית שלי עם החבר איתי קריגר היא מוחלטת. גם משפטית. בסופו של דבר הדיחו חברי קיבוץ רשפים את איתן בלינקוב מתפקיד מנכ"ל הקהילה המופרטת שלהם, בעוד איתי קריגר קיבוצניק רציני ותמים בן 70 ממתין למשפטו. יותר לא אוסיף. לכו לצפות בעצמכם ב- "המקור" של רביב דרוקר, ברוך קרא, וגלי גינת מתאריך יום שני – 10 בדצמבר 2018.

פוסט מס' 781. היגיון משפטי. סיפורה הדרמטי של גלי גינת וגורלו של חבר קיבוץ רשפים איתי קריגר הניצב עתה בין ארבעת כתלי בית המשפט נשא אותי אמש (יום שני-10 בחודש דצמבר של שנת 2014) אל הַסֶפֶר התיעודי המרתק "בית דין" (Courtroom), שכתב הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס ב-שנת 1951, ו-אל אותן הנסיבות האנושיות הקשות שנוצרות ב-גין סכסוך מר בין שוטר תמים ונאמן לבין ראש העיר ה-שאפתן שלו חסר מעצורים ורגשות. הסיפור התיעודי הקשה שחקר וכתב קוונטין ריינולדס וקוראים לו "אלווין דולי היה שוטר", הוא אחד ממעצבי הספר המחקרי הדוקומנטרי המדהים הזה "בית דין" (Courtroom) ש-דן בקורותיו ואודותיו המרתקות והדרמטיות של המשפטן היהודי-אמריקני הניו יורקי הנודע ורב המוניטין סמיואל ליבוביץ'. (Samuel Leibowitz, נולד בשנת 1893 ו-מת ב-שנת 1978). פוסט מס' 781. כל הזכויות שמורות לחוקר והכותב יואש אלרואי.

טקסט מסמך : שער הכריכה של הספר הדוקומנטרי המרתק ו-המצוין, הקרוי, "בית דין" / "Courtroom" ש-חקר ו-כתב הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב-שנת 1951. הספר "בית דין" / "Courtroom" יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב, ובתרגום מ-אנגלית של מר. ש שניצר.

לקראת סיומו של כתיבת סעיף מס' 1 בפוסט הקונקרטי הזה מס' 781, אני מבקש להסב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לספרו של האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds), מי שחיבר ב- 1951 את הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" (יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר). הספר עוסק בביוגרפיה המשפטית המרתקת של סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) אחד הסנגורים הפליליים הנודעים והמוכשרים ביותר בארה"ב בשנות ה- 20, ה- 30, וה- 40 של המאה הקודמת. קראתי את הספר התיעודי המעניין הזה לראשונה בהיותי בן 14 ב- 1952 בנשימה עצורה אחת. הספר מצוי עדיין בספריית העבודה שלי. מאז 1952 עיינתי בו לפחות שתי עשרות פעמים. הספר "בית דין" על כל הפרשות המשפטיות רבות המוניטין בהן היה מעורב המשפטן סמיואל ליבוביץ' מתוחקר היטב, כתוב ביעילות, ומנוסח בצורה נפלאה ע"י קוונטין ריינולדס. הסופר מדהים את הקורא מפני שהוא עוסק באותה המשוואה המתמטית האניגמטית המסקרנת תמיד בת נעלמים רבים, בה סנגור – משפטן מנסה לשכנע את השופטים והמושבעים שלא היו שָם בזירת הפשע כי טיעוניו למען ובעד מרשו – כנים, צודקים, ואמיתיים לגמרי. הסנגוריה הפלילית של סמיואל ליבוביץ' (נולד ב- 1893 ומת ב- 1978) הייתה כה יעילה, משגשגת, פורייה, ושמו הלך לפניו, עד שגם הפושע המפורסם האיטלקי – אמריקני אל קפונה (Al Capone) ביקש לשכור את שירותיו. חלק מהפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר בספר "בית דין" מופיעות בפרק "אויבים ציבוריים", ובתוכן גם האירוע המצמרר, חטיפת התינוק בן שנה וחצי של הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג מהווילה רחבת הידיים שלו ב- 1932 ב- הופוול במדינת ניו ג'רסי. התינוק שהוצא ונלקח מעריסתו, נפגע ו-נספה במהלך החטיפה, אולם מותו הבלתי צפוי לא הפריע לחוטף לנהל מו"מ עם משפחת לינדברג כאילו בנם חי לצורך סחיטת דמי כופר גבוהים. ה- FBI נכנס לתמונה, ואחרי תקופת בילוש אינטנסיבית, לכד את החוטף מהגר גרמני בשם ברונו "ריצ'ארד" האופטמאן (Bruno "Richard" Hauptmann). משפטו של ברונו האופטמאן נמשך כמה שנים. הוא לא הודה מעולם באשמה אולם התובע הכללי של מדינת ניו ג'רסי דייוויד ווילנץ הגיש את כל ההוכחות נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשותיו של החשוד וגם לא מאמציהם של שלושת הסנגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזרכראנס, ו- סי לויד פישר. ברונו האופטמאן נידון לעונש מוות. למרות שאשמתו הוכחה ללא צל של ספק נהנה ברונו האופטמאן מתמיכה ציבורית חלקית לרבות זאת של מושל מדינת ניו ג'רסי הארולד הופמאן. הסנגוריה החליטה לבקש ב- 1935 את סיועו של סמיואל ליבוביץ' ולהצטרף לצוות ההגנה של ברונו האופטמאן (תמורת שכר של מיליון דולר). סמיואל ליבוביץ' קרא את כל תרשימי המשפט (3600 עמודים) והגיע למסקנה וודאית וחד משמעית כי ברונו האופטמאן הוא הַחוֹטֵף. סמיואל ליבוביץ' ביקר את ברונו האופטמאן בתא הנידונים למוות בעיר טרנטון ניו ג'רסי והתנה את הצטרפותו לצוות ההגנה שלו רק באם הנאשם יודה באשמתו. ברונו האופטמאן סירב. ב- 3 באפריל 1936 הוצא ברונו האופטמאן להורג באמצעות כיסא חשמלי.

אחת הסקירות המרתקות של קוונטין ריינולדס בספר הנדון "Courtroom" קשורה לפרק "הזבוב טווה את הקורים" ונוגע למשפט שניהלה מדינת ניו יורק ב- 1924 נגד הארי הופמאן באשמת רצח. הארי הופמאן היה מכונאי ומסריט בבית קולנוע. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של אישה בשם מוד באואר ברונטית נאה בת 35 מסטייטן איילנד אך חבר המושבעים מצא אותו חייב ברצח מדרגה שנייה וזה הציל אותו מהכיסא החשמלי. הארי הופמאן טען לחפותו ואמר שאיננו אשם. זה לא עזר לו. השופט טיירנן גזר את גזר דינו למאסר עשרים שנים עד מאסר עולם בכלא "סינג – סינג". בשעה שהוציאו את הארי הופמן מאולם המשפט הוא זעק בצרחות לעברו של התובע המחוזי פאך, המילים האלה : "…לֵך חלק את הפרס עם עדי השקר שלך. אתה יודע שאני חַף מפֶּשָע כמוך…". ב- 1929 ביקש משפט חוזר ושלח מכתב לסמיואל ליבוביץ' וביקש ממנו שיגן עליו. מדינת ניו יורק הסכימה למשפט חוזר והמשפטן – סניגור סמיואל ליבוביץ' ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור. הארי הופמאן הסתכן בגזר דין מוות של כיסא חשמלי במקרה של כישלון של סמיואל ליבוביץ' במשפט החדש. ב- 6 במאי 1929 נפתח המשפט המחודש. התברר כי במשפט הראשון נעשו טעויות קרדינליות לרבות טעויות זיהוי לרעתו של הארי הופמאן. המשפט החדש נמשך כמה חודשים ובנאום הסיכום שלו פנה סמיואל ליבוביץ' למושבעים וכה אמר להם : "…אינני מאמין שחֶבֶר המושבעים היה מוצא כלב חייב על סמך ההוכחות שהובאו כאן…". בתּתוֹ הוראות לחבר המושבעים אמר השופט בורט ג'יי האמפרי, כ-להלן : "כאשר ההוכחות הן בעיקר נסיבתיות לא זו בלבד שהן חייבות להצביע על אשמה, אלא שהן צריכות להוציא מכל ספק ולקבוע באופן וודאי שהנאשם חף מפשע". חבר המושבעים האמין בהוכחות ש- סמיואל ליבוביץ' הביא לטובתו של הארי הופמאן. המושבעים הבינו שהוכחות נסיבתיות עלולות להטעות. הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306 לקח את הארי הופמאן תחת חסותו והשיג לו עבודה. הוא חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מותה של מוד באואר.

טקסט תמונה : 1957. ניו יורק – ארה"ב. תמונה היסטורית. המשפטן היהודי אמריקני הנודע סמיואל "סם" ליבוביץ' (1978 – 1893, שני מימין) מארגן את מסע נבחרת הפועל ישראל בכדורגל ברחבי מדינת ניו יורק. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסופר והעיתונאי קוונטין ריינולדס מי שכתב את הספר התיעודי המרתק "בית דין" (Courtroom), השוער יעקב חודורוב, שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, סמיואל "סם" ליבוביץ', ואיש לא מזוהה. כל הדור ההוא איננו עוד בין החיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אלווין דולי היה שוטר.

סיפורה המעניין והמרתק של גלי גינת אודות מאבקו של איתי קריגר מוסיקאי וחבר פשוט מן המניין בקיבוץ רשפים נגד מנכ"ל הקהילייה רב הכוח של קיבוץ רשפים המופרט, נשא אותי לסיפורו התיעודי והדרמטי של קוונטין ריינולדס בספרו "בית דין" (Courtroom), הקרוי, "אלווין דולי היה שוטר". הטלוויזיה והעיתונות עסקו בשעתו לפני כמה שנים בשאלה עתיקת יומין איך וכיצד קורה שאדם נורמלי נהפך לרוצח, והתכוונו לרס"ן איתמר אלון, קצין בעל אות הצטיינות מבאר שבע, שרצח ארבעה אנשים בסניף בנק הפועלים בעיר. תשובה מורכבת לשאלה המורכבת הזאת ניתן למצוא בספרו התיעודי המצוין של האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Rynolds) בספרו "בית דין" (Courtroom) שדן בפרקליט היהודי אמריקני המזהיר ורב המוניטין סמואל "סם" ליבוביץ' בעשורי ה- 20 ו- 30 במאה שעברה לפני מלחמת העולם השנייה, ובעשור שלאחריה. הספר יצא לאור בארץ ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של ש. שניצר. סם ליבוביץ' הוזמן יום אחד להרצות בפני סטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ניו יורק. הוא שלל לחלוטין את התיאוריות הפסיכולוגיות של הרופא האוסטרי פראנץ יוזף גאל ושל הקרימינולוג האיטלקי צ'זארה לומברוזו שקבעו, "…כי נטיות פליליות באות לאדם מלידה ושאפשר להבחין בהן לפי צורת הגולגולת. הרוצח הוא פושע, מין טיפוס מיוחד שמקומו בתווך בין המטורף לבין הפראי…". בהרצאה האקדמאית המאלפת ההיא אמר המשפטן ו- עו"ד סם ליבוביץ' הַדָגוּל לסטודנטים מי היה סניגור של רוצחים מפורסמים בהיסטוריה האמריקנית, כי נסיבות החיים הן שדוחפות את האדם לקריירה פלילית. "…ייתכן מאוד שמישהו מכם ימצא את עצמו יום אחד עומד לדין באשמת רצח בדרגה ראשונה…", אמר. סטודנט אחד התפרץ והשיב לעו"ד הנודע : "…מר ליבוביץ', אם כך אתה יכול לומר ששמונה מיליון רוצחים פוטנציאליים מתהלכים ברחובות ניו יורק…". "…זה מה שאני אומר בדיוק…", השיב סם ליבוביץ' בשלווה. הסטודנט המשיך להקשות ושאל את הסניגור הפלילי המפורסם ורב המוניטין, "…האם פירוש הדבר אם כך שאנשים רגילים, הגונים, ושומרי חוק מסוגלים לרצוח…?".  סטודנטים אחרים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק שנשענו על תיאוריות הפשע של הרופא הווינאי פראנץ יוסף גאל שאמר "…כי נטיות פליליות באות לאדם מלידה…" ושל תורת צ'יזרה לומברוזו שקבע כי "…הפושע הוא טיפוס מיוחד שמקומו בתווך שבין המטורף לבין הפראי…", אמרו לסם לייבוביץ' כלהלן, "…ומה תאמר על אלפונס "אל" קאפונה, לואיס "לאפקה" בוכאלטר, לאקי לוצ'יאנו, אייב ראלס, ווינסנט קול, ג'ון דילינגר, פראנסיס קראולי בעל שני האקדחים, נלסון פני תינוק, ואלווין קארפיס…הרי הם היו פושעים מיום שלמדו ללכת…כיצד תוכל להכחיש שהם היו פושעים מלידה…?" סם ליבוביץ' המתין רגע והשיב : "…עד כמה שידוע לי לא הגנתי מעולם על אדם שנולד פושע, אינני מאמין שיש פושע מלידה…", והוסיף, בתנאים מסוימים ואני מדבר במונחים מופשטים, הייתי יכול למנות חמישים מקרים שבהם הנסיבות הפכו אזרחים רגילים, שומרי חוק, ואפילו דתיים מאוד לרוצחים. בדרך כלל אנחנו מגלים התאפקות ביחסינו לאנשים אחרים. אולם לעיתים קורה משהו ששובר את ההתאפקות הזאת. משהו שאין לנו שליטה עליו…", ושוב השתהה לפרק זמן קצר והוסיף, "…קורה שאדם נורמלי מכל הבחינות מוצא את עצמו נאשם ברצח. נסיבות שאין לו שליטה עליהן מכריחות אותו להרוג. רק לפני חודשיים היה מעשה באדם שהרג ולפי שעתי לא היה חייב באשמת רצח. הזוכרים אתם את משפטו של אלווין דולי. הבה אספר לכם על אלווין דולי ואתם בעצמכם תחליטו אם הוא היה רוצח מלידה…". הסיפור התיעודי שאליו התכוון סם ליבוביץ' באותה ההרצאה ההיא באוניברסיטת ניו יורק, נקרא "אלווין דולי היה שוטר". המסמך התיעודי הזה מספר על מאבק אישי ב- 1937 בין שוטר מושפל אלווין דולי בעיירה לונג ביץ' לבין ראש העיר החדש הקשוח לואיס אדוארדס שדרש משמעת חמורה ושהכול יעשה לפי רצונו. אנשי המשטרה של לונג ביץ' אמרו שראש העיר החדש לואיס אדוארדס הוא הדיקטטור המקומי של לונג ביץ'. לבסוף נטל אלווין דולי את אקדחו וירה למוות בראש העיר הכוחני, לואיס אדוארדס. המשפטן הנודע והסניגור רב המוניטין סם לייבוביץ' נשכר להגן על אלווין דולי. המוטיבים בסיפורם של איתי קריגר ואלווין דולי שהובילו אותם להשתמש בירי באקדח נגד המנהלים שלהם, זֵהים. כקורא אני מתרשם ו-מזדהה לגמרי עם מאבקו של חבר הקיבוץ איתי קריגר נגד מנכ"ל קהילת קיבוץ רשפים הקשוח איתן בלינקוב כפי שהוא מתואר בדיווחה של גלי גינת, כשם שאני מזדהה לחלוטין עם השוטר התמים אלווין דולי במאבקו האישי נגד ראש העיר של לואיס אדוארדס על פי דיווחו של קוונטין ריינולדס (למעט השימוש באקדח). יותר לא אוסיף. הספר "בית דין" (Courtroom) הוא מסמך תיעודי מרתק שנכתב בכישרון עצום ע"י קוונטין ריינולדס שבעצמו היה סטודנט למשפטים ושאף להיות פרקליט ולבסוף הפך לעיתונאי וסופר מצליח.

2. יגאל בשן ז"ל.

יהי זכרו של הזמר הנפלא והאדם הנפלא יגאל בשן ז"ל נטוע בקרבנו לעד.

3. העיתונאי המוביל ושדרן החדשות והאקטואליה הַמְעוּלֶה ב- רדיו גלי צה"ל, יעקב ברדוגו. 

תוכנית האקטואליה "חמש בערב" ברדיו גלי צה"ל בהובלת ירון דקל ויעקב ברדוגו עולה באיכותה על אותה התוכנית"חמש בערב" ברדיו גלי צה"ל בהנחיית ירון ווילנסקי ויעקב ברדוגו.

4. עירית לינור (סימנה +) וקובי אריאלי (סימנו -) שדרני רדיו גלי צה"ל.

פער האיכות הגדול בין עירית לינור (מצוינת) לשותפה קובי אריאלי (חלש וחיוור) בתוכנית "המילה האחרונה" ברדיו גלי צה"ל, מעיק. הבדל ה- רמות והאיכויות הרדיופוניות הגדול בין שניהם מחליש ופוגע לא רק בכלל התוכנית הנ"ל אלא גם בעירית לינור. עוד הוכחה מתמטית שמינוס מנצח וגובר על פלוס. קובי אריאלי הוא עיתונאי ו-שדרן רדיו מגוחך שבדרכו מטה סוחף עמו גם את עירית לינור. 

4.א. העיתונאית ושדרנית רדיו גלי צה"ל טלי ליפקין – שחק.

אני חש הערכה רבה לעיתונאית האקטואליה הצבאית – ביטחונית ושדרנית רדיו גלי צה"ל טלי ליפקין – שחק הוותיקה. אנוכי מאזין כבר זמן רב למידע שהיא משדרת ומעבירה לציבור, ותמיד חש שאני נמצא בידיים עיתונאיות בטוחות, מהימנות, ואחראיות.

5. השנים שחולפות מעידות על רדידותה של הח"כ נאווה בוקר. היא איננה רק יְרוּדָה. היא גם לא חכמה.

6. שיפוט כדורגל ספרותי במשחק הפועל ת"א – בית"ר ירושלים 3:0 (יום שני – 10 בדצמבר 2018, שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

הפועל ת"א -בית"ר ירושלים 3:0 (יום שני – 10 בדצמבר 2018, שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). שופט המשחק אלי חכמון מאפשר לשחקן בית"ר ירושלים מיקי סירושטיין (מתנשא לקומה של 1.92) להיעזר בכתפיו של שחקן הפועל ת"א (בתלבושת אדומה) כדי לטפס מעלה ולהבקיע את השער הראשון בנגיחה לזכות קבוצתו מבעיטת קרן של מאור בוזגלו. שופט אחר היה פוסל את השער של מיקי סירושטיין בגין עבירה

טקסט תמונה (1) : 10 בדצמבר 2018. אצטדיון המושבה. הפועל ת"א – בית"ר ירושלים 3:0. הדקה ה-32 במשחק. שחקן בית"ר ירושלים מיקי סירושטיין בדרכו להבקיע את השער הראשון לרשתה של הפועל ת"א בטרם הנגיחה בכדור מבעיטת קרן של מאור בוזגלו. כדי לעשות זאת הוא מטפס מעלה בסבך השחקנים בעזרת כתפיו של שחקן הפועל ת"א. השופט אלי חכמון מתעלם מהעבירה. מדובר בשיפוט ספרותי שכרגיל נתון ל- 1001 פרשנויות בעד ונגד. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : 10 בדצמבר 2018. אצטדיון המושבה. הפועל ת"א – בית"ר ירושלים 3:0. הדקה ה-32 במשחק. שחקן בית"ר ירושלים מיקי סירושטיין בדרכו להבקיע את השער הראשון לרשתה של הפועל ת"א בטרם הנגיחה בכדור מבעיטת קרן של מאור בוזגלו. כדי לעשות זאת הוא מטפס מעלה בסבך השחקנים בעזרת כתפיו של שחקן הפועל ת"א. השופט אלי חכמון מתעלם מהעבירה. מדובר בשיפוט "סַפְרוּתִי" שכרגיל נתון ל- 1001 פרשנויות בעד ונגד. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : 10 בדצמבר 2018. אצטדיון המושבה. הפועל ת"א – בית"ר ירושלים 3:0. הדקה ה-32 במשחק. שחקן בית"ר ירושלים מיקי סירושטיין לאחר הנגיחה בדרכו להבקיע את השער הראשון לרשתה של הפועל ת"א בנגיחה מבעיטת קרן של מאור בוזגלו. כדי לעשות זאת הוא מטפס מעלה בסבך השחקנים בעזרת כתפיו של שחקן הפועל ת"א. השופט אלי חכמון מתעלם מהעבירה. מדובר בשיפוט ספרותי שכרגיל נתון ל- 1001 פרשנויות בעד ונגד. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

7. בוני גינזבורג פרשן הכדורגל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

1.7. מדובר בסך הכול ב- יָדְעַן בעל ניסיון רב בתחום שמסתבך שוב ושוב ועוד ועוד, בהסברי טריוויה ארוכים לא רק לא מתומצתים, אלא מנוסחים בשפה מסורבלת, ונתמכים ו-מנומקים ע"י קו מחשבה המאפיינים ילדים בבי"ס יסודי. בהופעתו הוורבאלית המוגבלת הזאת אין בוני גינזבורג מסוגל להפר את חוק כמויות המילים, שטוען כי, "ככל שאתה מדבר יותר – גם אחוז השטויות עולה במקביל". בתום משחק התחתית הפועל ת"א – בית"ר ירושלים 3:0, שַח בוני גינזבורג לצופיו באמצעות המוביל שלו מודי בר און טקסט כה טריביאלי , כלהלן : "…אם בית"ר ירושלים לא ייקחו את המשחק הזה כ-מִשְחָק מַקְפֵּצָה ובשבוע הבא יפגשו את מכבי פ"ת ולא ינצחו אותו, הם יחזרו חזרה למקום שהם עָשוּ…ולכן בית"ר ירושלים חייבת לעשות סדרה של משחקים בהם היא צוברת מקסימום של נקודות…זה לא פשוט לעשות את זה…ובעיניי, הקבוצה כשהיא תצבור יותר נקודות, היא תהיה הרבה יותר טובה…". אתה מאזין לו ולא מאמין. מדובר באספקת פריטי מֵידָע מגוחכים לציבור. מדובר בטקסט פרשנות טריוויה רָדוּד ו- ילדותי, מנוסח ומנומק ברמה של ילד בכיתה ג' בבי"ס יסודי, שאפשר היה לפסוח עליו. אתה שואל את עצמך מה מניע את חוט המחשבה של בוני גינזבורג להגות לטובת ציבור שומעיו הגיגים ונתונים כל כך טריביאליים שאין בהם כלום. פתטי.

טקסט תמונה : 10 בחודש דצמבר של שנת 2018. אצטדיון המושבה. הפועל ת"א – בית"ר ירושלים 3:0. אלו הם שני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מימין, הפרשן בוני גינזבורג. משמאל, המוביל מודי בר און. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

2.7. עיתונאי "הָאָרֶץ" הוותיק אלון עידן מעיר נכון במדורו "בעין המתבונן" (יום שישי – 7 בדצמבר 2018) כי בוני גינזבוג נמנה על "חבורת פרשנים פולטי קלישאות". אלון עידן מתייחס לטקסט עבר של בוני גינזבורג הנוגע למשחק ההוא ישראל – סקוטלנד 1:2 ב- 11 באוקטובר 2018 במסגרת גביע האומות של UEFA, כשהוא בוני גינזבורג אמר להלן : "…ערן זהבי בישל את הראשון וכבש את השני". אלון עידן מוסיף : "…חשבתי באותם רגעים על אלו שלא צפו במשחק, אלה שקראו את הדברים בעיתון ו/או שמעו אותם ברדיו. הם יכולים היו להניח שזהבי מסר לבירם כיאל כדור אמן מתוחכם, ו/או לפחות מדוד, שחמק באלגנטיות בין רגלי הבלם המסורבל של סקוטלנד, קיפץ מעל ראשו של המגן, המתין בסבלנות אין קץ כמה מטריםמקו השער, ואז הגיח בירם כיאל בנונשלנטיות וגִלְגֵל את הַחֵפֶץ הֶעָגוֹל אל מעבר הקו, כאמור בישול…".  אלון עידן מוסיף עוד : "…המציאות הייתה מעט שונה. ערן זהבי מסר ל-בירם כיאל כדור סתמי למרחק של מטר וחצי. כיאל היה כ- 20 מ' מהשער של סקוטלנד, הוא השתלט על הכדור, חתך ימינה, הטעה שחקן סקוטי, ואז בעט נהדר לעבר הפינה הימנית העליונה של השוער וכבש…לא היה במסירה הסתמית של ערן זהבי דבר שתורם לכיבוש השער בהמשך, אז מדוע להעניק לפעולה הזאת את התואר הנחשק בישול…". אלון עידן לא רק נוזף בצֶדֶק בפרשן בוני גינזבורג אלא מטיף לו שיעור אודות ניסוח הגיוני, חשיבה ו-פרשנות חכמה, ו- לוגיקה נבונה.

בוני גינזבורג הוא ידען בעל ניסיון ובקי בתחום ענף הכדורגל. אין ספק בכך, אולם קיים פער גדול בין ניסוחיו הארוכים והמסורבלים והגיונו הלא הגיוני לבין המציאות והאירועים שאותם הוא אמור לפַרְשֵן לטובת הצופים שלו' כולל אותי. פרשנות הסיכום שלו הנוגעת לניצחונה של בית"ר ירושלים 3:0 את הפועל ת"א כפי שהוא מסר אותה ל- מודי בר און הייתה לא רק קלושה, ילדותית, רצופה נימוקים מגוחכים, וטריביאלית להחריד, אלא הנחה אותה קו מחשבה נָבוּב.

8. יוסי בניון הוא בסופו של דבר כדורגלן דַל ו-אדם משעמם ו-כּוֹשֵל.

עריקתו הילדותית והמטופשת של יוסי בניון משורות קבוצתו מכבי פ"ת משום שמאמנו אלישע לוי לא שיבץ אותו בהרכב הפותח במשחק מ.ס. אשדוד – מכבי פ"ת 1:1 (שבת – 8 בדצמבר 2018), איננה שווה ביקורת מפני שהיא מתחת לביקורת. מדובר בגמד.

תזכורת עבר מ-6 בספטמבר 2008 הנוגעת ל- כדורגלן נבחרת ישראל יוסי בניון מי ש-נשא ו-נושא עליו זה מכבר אישיות תקשורתית גמדית כושלת.

חבירת שחקן הכדורגל יוסי בניון הכושל לבית"ר ירושלים וחגיגת פסטיבל העמים סביבו מעוררת גיחוך. אזכור שמו של יוסי בניון דולה ממעמקי האוב כמו ב-רפלקס פאבלוב את דמותו הירודה והרדודה כפי שנחשפה באותו הערב ההוא של מוצ"ש-6 בספטמבר 2008 באצטדיון ר"ג. אינני שוכח לעולם כי היה זה יוסי בניון קפטן ו-שחקן נבחרת ישראל בכדורגל, שבאחד ממשחקי הנפל שלה באצטדיון ר"ג במוצ"ש – 6 בספטמבר 2008 במסגרת קדם מונדיאל דרום אפריקה 2010 נגד נבחרת לטביה (1:0 ל-לטביה), הוחלף ע"י מאמנו דרור קשטן בדקה ה- 67 באָבִירָם בְּרוּכְיָאן, ובתמורה, הלה אותו יוסי בניון קילל אותו קללות נמרצות. הקטע הקונקרטי המֵבִיש הזה בו קפטן הנבחרת יוסי בניון מטיל ספק ו-דופי בפרהסיה לנוכח עשרות אלפי צופים באצטדיון ר"ג בסמכות ובמנהיגות של צוות המאמנים הלאומיים דרור קשטן ועוזרו משה סיני, אופיין ברמת השליליות הגבוהה ביותר שלו. בסצנה הטלוויזיונית ההיא לפני תשע שנים נראה קפטן הנבחרת הלאומית בכדורגל יוסי בניון המוחלף באחד משחקני המשנה, יורד מכר הדשא תוך הפגנת זלזול מוּקְצָן ובוֹטֶה בצמד המאמנים שלו. היה מדובר בהפגנה עלובה בעליל של קפטן הנבחרת שאישיותו הרדודה שרויה ב-רָמָה של גובה כַּר הַדֶשֶא עליו הוא רץ. היה מדובר בהצגה מחורבנת של ראש הקבוצה הישראלית שקוראים לו יוסי בניון. העסק החלול והירוד הזה התחולל לפני 9 (תשע) שנים אולם נותר בלתי נשכח. לדיראון. הסצנה המבישה ההיא בה הקפטן יוסי בניון נהג ב-6 בספטמבר 2008 חוּכָא ואִטְלוּלָא בסמכותם ומנהיגותם של דרור קשטן ומשה סיני, התעמר בהם, והפך את שניהם לסמרטוטיה, צולמה ותועדה בשעתו במלואה בשידור ישיר ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אומרים לי עכשיו כי הנ"ל יוסי בניון הרוויח עשרות מיליוני דולרים משעשועיו ותענוגותיו (המקצועיים) עם הכדור על כר הדשא ב- חו"ל, בעיקר בשנות הבילוי הארוכות בליגת הכדורגל האנגלית ה-Premeir League, וגם בארץ. שיבושם לו. ברור ו-וודאי כי רוחו הגמדית האפילה אז על עושרו החומרי הרב.

ראיתי לאחרונה את המאמן הנוכחי של נבחרת ישראל בכדורגל מר אלישע לוי מזמן בשמו ובשם התאחדות הכדורגל את מר יוסי בניון (שחקן מכבי ת"א) לסגל הנבחרת המתכונן למשחק הבית נגד נבחרת אלבניה במסגרת מוקדמות מונדיאל רוסיה 2018. יוסי בניון כדורגלן מעורר גיחוך היה אחד המעורבים הישירים בתבוסתה הביתית של ישראל לאלבניה 3:0. ערוץ "כאן" והשדר רמי ווייץ תיעדו ו-העבירו בשידור ישיר ב-11 ביוני 2017 מאצטדיון "סמי עופר" בחיפה את התמודדות הַנֶפֶל הישראלית. אנוכי עוזב את ההווה וחוזר לעבר. ובכן, היו אלה מצלמות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהעבירו בשידור ישיר את המשחק ההוא נגד נבחרת לטביה 1:0 ב-6 בספטמבר 2008 באצטדיון ר"ג ותיעדו בפרהסיה On line את ההתפרצות והקללות המכוערות בתוספת שפת גוף ותנועת יד מסלידות בלתי מתקבלות על הדעת שביצע יוסי בניון כלפי דרור קשטן ומשה סיני, מי שהיוו אז את הסמכות הלאומית העליונה בענף הכדורגל בארץ. כולם ראו את המחזה המשפיל בשידור ישיר. דרור קשטן משום מה הבליג ולא הגיב. יכול להיות שיוסי בניון למד את תורת משחק הכדורגל ב- Pemier League האנגלית, אולם הוא לא הפך לג'נטלמן בריטי. הוא רחוק מהתואר כרחוק מזרח ממערב. מי שמתכוון להזמין אותו שוב לשורות נבחרת ישראל צריך לזכור שבהיסטוריה היהודית רשום סלוגן שכדאי לשים לב אליו: "דֶרֶך אֶרֶץ קַדְמָה לתּוֹרָה".

אתה מתבונן במנהיגות ובהשראה שמותירים בשנים האחרונות שחקני עבר בעלי מוניטין כמו אלי אוחנה, אייל ברקוביץ', יוסי בניון, ערן זהבי, טל בן חיים (החלוץ) ואחרים על כר הדשא, ומבין שהכדורגל הישראלי הוא נעדר עתיד. מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. רמתו, ה- יושרה שלו, ואיכותו של הכדורגל הישראלי-הם רדודים, עלובים, ונטולי תקווה. כישרון הוא תכונה חשובה אך איננו חזות הכל ולא מהווה תמיד מופת ומודל לחיקוי. אייל ברקוביץ' גילה פעם ל- מַאן דָהוּ כי בשעה הוא יושב על הספסל כשחקן מחליף הוא רוצה שקבוצתו / נבחרתו תפסיד. עבורי זה היה מפח נפש. יוסי בניון קילל אז ב-2008 את שני מאמני נבחרת ישראל דרור קשטן ומשה סיני כשאלה הורו לו לרדת מכר הדשא באצטדיון ר"ג במהלך אותו המשחק בינלאומי נגד לטביה כאמור לטובת שחקן מחליף בשם אבירם ברוכיאן. רואים ושומעים זאת היטב בסרט ההקלטה. יוסי בניון גרם לי ולרבים אחרים עגמת נפש לאומית. לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי. שחקן וקפטן, מחרף קבל עם לנוכח מיקרופונים פתוחים ועדשות מצלמות הטלוויזיה פועלות, את מאמני נבחרת ישראל שלו רק מפני שהם מורים לו לרדת מכר הדשא ומחליפים אותו בחבר שלו לנבחרת. ביום רביעי-16 במאי 1990 אישר לי מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל לשדר ישיר מאצטדיון ר"ג את משחק הרֵעִים בכדורגל ישראל-ברה"מ 2:3. הימים היו ימי קדם מונדיאל איטליה 1990 וזכויות השידורים של מפעל הכדורגל הבינלאומי היוקרתי ביותר היו שייכות בלעדית לחטיבת הספורט בפיקודי ול- טלוויזיה הישראלית הציבורית. מכיוון שבעיטת הפתיחה נקבעה ל-18.45 נעתר מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז נסים משעל לבקשתי. השידור הישיר היה אמור להסתיים בטרם עולה לאוויר "מבט" הקדוש ב- 21.00. מה רבה הייתה הפתעתי כי שלושה שחקני נבחרת ישראל ששיחקו אז בחו"ל ונקראו לדגל- אלי אוחנה, רוני רוזנטל, ושלום תקווה הודיעו לי בטרם שריקת הפתיחה כי הם מסרבים בכל תוקף ליטול חלק במשחק הַרֵעִים נגד ברה"מ, בתירוץ שהביטוח הכספי ששילמה עבורם התאחדות הכדורגל הישראלית נמוך מידי ואיננו מכסה את סיכון הפציעה שלהם במשחק ידידות מהסוג הזה. זאת הייתה שערורייה ואכזבה עצומה עבורי מפני שהתחנכתי וגדלתי בשנות ה-50 של המאה הקודמת על רוּחָה של חטיבת גולני בצה"ל. נסים קיוויתי ריאיין את שלושת החֶבְרֶה האלה שהצטיירו בפניי אז ב-16 במאי 1990 כ-נרפים ועלובים.

יוסי בניון הוא כדורגלן בעל מוניטין שאיננו מעניין אותי מפני שהוא ספורטאי מגוחך. אני שוֹנֶה וחוזר על הפרטים: ב-6 בספטמבר התמודדה נבחרת ישראל בכדורגל באצטדיון ר"ג נגד נבחרת לטביה החלשה והפסידה לה 1:0. בדקה ה-67 של המשחק הורה המאמן הלאומי דאז דרור קשטן לקפטן יוסי בניון לרדת מהמגרש כדי לפנות מקום לשחקן מחליף בשם אבירם ברוכיאן. יוסי בניון הממורמר נפגע וקילל באמצעות לשונו ושפת גופו את מאמנו ועוזרו עם ירידתו מכר הדשא. לא סתם קילל. ניאץ. מצלמת הטלוויזיה והמיקרופון של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים חשפו את קלונו ברבים. יוסי בניון נימק זאת בתירוץ קלוש כי מדובר בנורמה מפני ששום שחקן לא אוהב שמחליפים אותו במישהו אחר. יוסי בניון ניאץ את דרור קשטן בשידור ישיר קבל המוני צופי טלוויזיה מדינת ישראל. הוא קילל אותו קללה נבזית בשעת משבר אישי שלו רק מפני שהוחלף בטענה שכך מקובל, כשאינך טוב מספיק, אתה מפנה את מקומך לחברך על הספסל. זה מה שהייתי אומר לו : "…תגיד לי יוסי בניון, אם אינך שבע רצון אזי מותר לך לקלל ולהשמיץ On air ב- Live את ה- Team leader שלך, את המאמנים הלאומיים שלך… ? האם גם כך נהגת בליגה האנגלית משהורו לך המאמנים לפנות את מקומך על כר הדשא למען חבר אחר מהקבוצה… ?". בושה וחרפה אחת גדולה. בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי לא ראיתי בעולם וגם בארץ כדורגלן – קפטן מוחלף ואשר בתוך שבריר שנייה מבריז והופך מראש קבוצה לאיש אָפֵל ו- ממורמר קשות. מחזה עלוב שהדעת איננה סובלת. לא הייתי רוצה לצאת עם יוסי בניון לשום קרב מפני שהוא מתנה את נאמנותו לקבוצתו ול- דֶגֶל רק אם הוא יישא אותו. מדובר אם כך באדם רֵיק ועלוב. אנטי תזה למונח "ספורטאי". כמו גם אייל ברקוביץ' שכאמור צייץ פעם כי במידה והוא איננו כלול בהרכב ונדרש לשבת על ספסל המחליפים, אזי הוא מבקש שקבוצתו תפסיד. בלתי מתקבל על הדעת.

שוחחתי ביום שלישי ההוא של 27 ביוני 2017 עם מאמן נבחרת העבר ההוא דרור קשטן אודות פרשת ההתנגשות ההיא עם הקפטן המוחלף שלו יוסי בניון במשחק ההוא נגד לטביה 1:0 באצטדיון ר"ג במוצ"ש-6 בספטמבר 2008 באצטדיון ר"ג. ביקשתי את חוות דעתו לאותו אירוע ההוא של 56 בספטמבר 2008 בה הקפטן שלו הפגין כלפיו כמאמן לאומי לעג וקלס. דרור קשטן הכחיש שהיה ליוסי בניון אז דין ודברים עמו הקשור להחלפתו באָבִירָם בְּרוּכְיָאן. לא הייתה כלל התנגשות. נותרנו ביחסים טובים. הוא אפילו התאמן אצלי אח"כ. "…ה- Tackle ההוא היה קשור למשה סיני. לא אליי…", והוסיף, "…האם ראית כדורגלן מאושר ברגע החלפתו… ?". לא האמנתי למשמע אוזניי. לא ראיתי כדורגלן מאושר ברגע החלפתו אולם גם לא ראיתי כדורגלן לאומי שמקלל את מאמנו הלאומי בעת החלפתו. מאמן נבחרת ישראל דרור קשטן בורח מאחריות ומגמד את עצמו בשעה שהוא מצמצם את ממדי התקרית המבישה ההיא. גם אם הוא טוען כי בינו לבין יוסי בניון לא היה דבר בעת החילופים על כר הדשא, וכי את כעסו המר שפך הקפטן המוחלף על עוזר המאמן שלו (יעני כאילו הרחק מאוזנו שלו), היה על דרור קשטן להגן על כבודו וסמכותו של עוזרו ולדאוג שיוסי בניון יורחק לאלתר משורות נבחרת ישראל ומסמלה. זה לא נעשה. דרור קשטן הגן על עצמו ולא על עוזרו.

ציטוט מתוך כתבה של יעל שחרור ב-Ynet מהימים ההם תחת הכותרת, "מוקדמות המונדיאל, לטביה ניצחה בישראל 1:0", וכותרת משנה, "יוסי בניון זעם והתעמת עם משה סיני לאחר שהוחלף בדקה ה- 67 באבירם ברוכיאן". תגובת יוסי בניון: "אין לי על מה להתנצל…לא רצחתי…". וכן: "…המאמן דרור קשטן החליט לשים סוף להופעה הלא מרשימה במיוחד של קשר ליוורפול יוסי בניון והורה על החלפתו באבירם ברוכיאן…הקפטן הישראלי מיאן להאמין לשמע ההוראה מהספסל והתמהמה בירידה מהמגרש כשהוא דואג להראות לכל את תיסכולו נוכח החילוף…". כותרת אחרת באינטרנט: "…ישראל הפסידה ללטביה…דרור קשטן חטף קללות מיוסי בניון…". עוד כותרת נוספת באינטרנט: "…לאחר שיוסי בניון הוחלף פרץ סיכסוכון בינו לבין המאמן דרור קשטן…". תיעוד נוסף ב-MAKO של ערוץ 2 באינטרנט: "…התנהגות מבישה של הקפטן יוסי בניון העיבה עוד יותר על האווירה העכורה…". העיקר שדרור קשטן נשאר ביחסים טובים עם הקפטן המנאץ והמקלל. אם זיכרונותיו של דרור קשטן תקינים באשר לתאריך ההוא של 6 בספטמבר 2008-הוא חומק ממנו בלבוש מוזר. זה מעניין, הפרשה העכורה ההיא טואטאה איך שהוא מתחת לשטיח. עכשיו ביוני 2017 עורכים לו לצדיק יוסי בניון חגיגות ופסטיבלים בעקבות חבירתו לבית"ר ירושלים.

9. ערן סיקורל עיתונאי ומגיש ברשת ב' של "כאן".

מהדורת האקטואליה היומית של ערן סיקורל ברשת ב' של "כאן בין 14.00 ל- 15.00 שמה בכיס הקטן את תוכנית הרכילות היומית של אברי גלעד באותה השעה 15.00 – 14.00 ברדיו גלי צה"ל.

10. הסופר עמוס עוז (קלוזנר).

יִיסוּרֵי הסופר עמוס עוז בשעה שעִבְרֵת את שם משפחתו מ-קלוזנר ל- עוז לצערו של אביו, הוא אנטי תזה לאושרו של אבי משה בלינדמן ז"ל, שעִבְרֵת ב- 1954 את שם משפחתו מ-בלינדמן ל- אַלְרוֹאִי על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון. 

11. סחורת השידור הקרויה "Champions League" של עונת 2019 – 2018 היא יהלום טלוויזיוני שמוחזק באופן בלעדי ע"י ערוץ הספורט מס' 55 כבלים. זה מחד. מאידך, היהלום הטלוויזיוני הייחודי הזה נשרט שוב ושוב ע"י מסת מֶלֶל Off tube כמעט בלתי נשלטת הבוקעת מאנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שיושבים באולפן בהרצליה, נעדרים מהשטח ו-שואבים את האינפורמציה שלהם מאותו המוניטור שמוצב גם בביתי. מדובר במידה רבה ב- וורבאליות טריוויה ממושכת, במקרים רבים גם לא מדויקת, ואשר הופכת בסופו של דבר לפטפוט. מדובר במסירת מידע אולפני לציבור ע"י עיתונאי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שתמיד נעדר וחסר כל מיני חלקי פזל שאמורים להשלים את הרכבת התמונה השלימה.    

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחזיק בידו יהלום בלעדי בדמותה של ליגת האלופות האירופיות. אולם ה- Voice over האופטיובניקי הארוך של אבי מלר ונדב יעקובי מהאולפן בהרצליה לרבות הַמֶלֶל הפרשני אף הוא אופטיובניקי מהאולפן בהרצליה של בוני גינזבורג ועומרי אפק פלוס ההנחיה האופטיובניקית רוויית תנועות ידיים, מלווה בהתרוצצות באולפן, מכילה המון תזוזות גופניות, וכל מיני מימיקות והבעות פנים מגוחכת של המוביל של הארבעה הנ"ל מודי בר און, מעיק. ה- Show הממושך הופך בהדרגה לפטפוט (נעדר ידע וגם זיהוי לקוי) שפוגע ב- דיוק ביצוע המשימה הראשית של הדיווח העיתונאי ובאמינותם של חמשת אנשי הצוות הנ"ל אודות הנעשה באצטדיונים השונים הפרוסים ברחבי אירופה עם תום שלב המשחקים המוקדמים ב- 16 הבתים המוקדמים של המפעל. למשל דוגמא אחת מיני רבות. המגן התוקף של פאריס סיינט ז'רמן (Paris Aaint Germain) הברזילאי מארקיניוס (Marquinhos) מבקיע בנגיחה את השער השלישי לזכות קבוצתו שמנצחת 1:4 את הקבוצה הסרבית "הכוכב האדום". לפתע מישהו מהצוות מצייץ ומודיע לצופים (וגם לי) שלאותו מארקיניוס יש ניתור אדיר. הלו רגע…מה זאת אומרת ניתור אדיר…? באיזה גובה ניתור מדובר…? ברור שמדובר במידע חסר ו- מחוספס מפני שאותו האיש איננו מוסר לי את הנתון הפיזיקלי ההכרחי לאיזה גובה מצליח מארקיניוס להרים בניתור המדהים שלו את מרכז הכובד של גופו. אני מתעב ובז לשדר שמספרים לי ששחקן X כלשהו רץ במהירות מדהימה ו/או בועט חזק בכדור, אולם איננו מוצא לנכון להפוך את המלל למידע מתמטי. ניתור אדיר ו/או ריצה מהירה, ו/או הקניית מהירות תנועה גבוהה לכדור, הם נתונים ספרותיים של מישהו שמתבונן מהצד וקיבל הרשאה להחזיק במיקרופון מטעמה של הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ומבסס את המידע שהוא מעביר הלאה על התרשמותו האישית בלבד ואיננו משתמש בהוכחות. בזבוז זמן. אגב מארקיניוס הוא בן 24, מתנשא לקומה של 1.83 מ' ומשתכר ב- פ.ס.ז'. שכר שנתי מדהים לגילו הצעיר העומד על 6.280000 (שישה מיליון ומאתיים ושמונים אלף) euro. בתרגום מ-euro ל- Dollar, הסכום הזה שווה לכ- 8.540000 (שמונה מיליון וחמש מאות וארבעים אלף) דולר.

הקדמה.

אין שום תחליף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות כנה היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חֵירוּת. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תחליף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תחליף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה-IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים, וגם לרביב דרוקר וברוך קרא אנשי ערוץ 10, ול- ליאור שליין מנחה תוכנית הטלוויזיה "גב האומה" המשודרת בערוץ 10.

הפרק "אודותיי" מהווה פריסת מידע הכרחית. תכליתה להסביר לאחר חצייתי את העשור התשיעי של חיי מדוע עומדת לרשותי ההרשאה והסמכות לחקור ולכתוב את הבלוג המפורט והמורכב רב פנים שכתובתו yoashtvblog.co.il, כמו גם לחקור ולכתוב מאז 1998 את סדרת 13 הספרים המקיפה שכוללת בתוכה 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב A4, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ההרשאה והסמכות לכתוב את המסה הנ"ל נסמכות על עברי: יָלְדוּתִּי, נערותי, בַחְרוּתִי פלוס ההיסטוריה הטלוויזיונית שלי.

הייתי בר מזל להיוולד להוריי משה אלרואי-בלינדמן ז"ל ושרק'ה פרעֶס-אלרואי ז"ל ב-1938 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אבא ואימא שלי נולדו בעיירות שִירְוִוינְט וקוּרְשָאן בליטא ב-1913 ו-1912 (בהתאמה) למשפחות דתיות שומרות בקפידה על מסורות ישראל, ו-בפיהם תפילת הנצח "בשנה הבאה בירושלים". אבא ואימא שלי הצטרפו לתנועות הנוער היהודי בעיירות שירווינט ו-קורשאן בליטא. כעבור זמן נטשו את משפחותיהם הדתיות בליטא והעפילו לארץ ישראל ב-1930 ו-1931 כדי לבנות כאן חברה חלוצית חדשה בארץ ישראל. אימא ראשונה ואבא אחריה. הם היו באמת חלוצים עובדי אדמה. הם התחתנו בארץ ישראל והיו מראשוני בוני ומקימי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הייתי בר מזל לפגוש בימי חלדי בשורת אישים מוכשרים, חרוצים, בעלי יושרה ומוּסָר, דבקים במשימתם עד כלות (בקיבוץ ומחוצה לו) שהשפיעו עלי השפעה מכרעת ועיצבו את אישיותי התחרותית במגוון גדול של אפשרויות, תחומים, תחביבים, עיסוקים, ו-מקצועות. האישים האלה לא רק השפיעו והרעיפו עלי מ-הָגוּתָם ומחשבתם ולא רק הוֹרוּ לי את תורות החיים, אלא גם לימדו אותי לחשוב ולסדר את מחשבותיי. הראשונים הם הוריי. האחרים הם בן כיתתי אמיר הֶלְמַן (תלמיד מוכשר וחכם ברמה יוצאת דופן ב-1001 תחומי התעניינות, אדם משכמו ומעלה), שמואל לוּלָב ז"ל, ראובן מיכאל ז"ל, שמריהו נאבל ז"ל, מרדכי שָלֵו ז"ל, יגאל דר-וולודרסקי ז"ל, עקיבא רונן-רוזנבאום יבד"ל, חיים בורר ז"ל, יהושע מיצמאכר יבד"ל, זאב שטרנהל יבד"ל, רוּדִיק לֵוִוין יבד"ל, המתמטיקאי שלום גֵרָה ז"ל, המוסיקאי והזָמָר אלוויס פרסלי (Elvis Presley), אורי אָפֵק יבד"ל, יצחק "איציק" מנדלברויד יבד"ל, המתמטיקאי שמאי שמיר ז"ל, ארנון צוקרמן יבד"ל, דן שילון יבד"ל, אלכס גלעדי יבד"ל, מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, באד גרינספאן (Bud Greenspan) ז"ל, ג'פרי דייסון (Geoffrey Dyson) המנוח, ג'ון באן (John Bunn) המנוח ועוד כמה וכמה פיגורות בעלות ערכים עליונים, אולם הם בהחלט לא רבים. דמותם ופועלם של אלה חוֹצָה את הבלוג ואת 13 הספרים הדנים ב-"מהפכת המידע הגדולה ה- 1 בהיסטוריה שנשאה עמה תעשיית הטלוויזיה – בעולם ובארץ" לאורכה, לרוחבה, וגם לעומקה (!). מהפכת האינטרנט והטלפוניה הסלולרית הדיגיטלית היא מהפכת המידע העולמית ה-2.

אני בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הטוב ביותר בקיבוצי מדינת ישראל. נולדתי בערב חג שבועות ה' בסיוון תרצ"ח – 1938 לאבי משֶה בְּלִינְדְמַן – אַלְרוֹאִי ואימא שלי שַרְקָ'ה פְּרֶס זיכרונם לברכה. אבא שלי ואימא שלי עלו ב- 1930 מליטא לארץ ישראל כדי לבנות את ארץ ישראל ולהקים בה חברה חלוצית חדשה וצודקת יותר. הם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים. שניהם היו חברים בתנועת נוער ציונית בליטא בעיירות שירווינט וקורשאן. המוטו של כל תנועות הנוער בליטא ובכלל מזרח אירופה היה "בשנה הבאה בירושלים". אבא עִבְרֵת ב- 1954 את משפחתו מ- בלינדמן לאַלְרוֹאִי על פי בקשה מפורשת של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ביקשתי אותו שלא יעשה כך או לפחות ישאיר את שם משפחתו המקורי ליד השם העברי החדש משום שהוריו חייקל ו- שטירל בלינדמן ז"ל, סבא וסבתא שלי, שמעולם לא הכרתי – נספו בשואה כשהם נושאים את השם בלינדמן. מאות אלפים מיהדות ליטא נרצחו בתקופה שבין ינואר 1941 לאוגוסט 1941. אמרתי אז לאבא : אם תְּעַבְרֵת את שם משפחתך הרי שלא יהיה זכר יותר לשם בלינדמן. אבא השיב לי בקצרה, "אבל בן גוריון ביקש", ונפנה לעבודתו כחקלאי בענף המספוא של קיבוץ אפיקים. הוא אף פעם לא היה דברן גדול. הוא היה איש אדמה. איכר וחקלאי שדבק במשימתו בכל עונות השנה בקיבוץ אפיקים לאורך שנים רבות מאוד.

פרק קצרצר מספר עָב כֶּרֶס שחקרתי וכתבתי בשנים 2014 – 1999 ואשר קרוי, "כּוּר מַחֲצָבְתִּי – עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה". כל הזכויות שמורות. 

כּוּר מַחֲצָבְתִּי.

עיקרון  הדבקות  במשימה – בקיבוץ ובתעשיית הטלוויזיה העיתונאית (!). פרק קצרצר מסֶפֶר עב כרס שחקרתי וכתבתי הקרוי, "כּוּר מַחֲצָבְתִּי".  זהו ספר אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז אוקטובר 1998, ואשר ה- Title המשותף של 13 הספרים, מכונה, "מַהָפֵּכַת הַמֵידָע הַגְדוֹלָה בַּהִיסְטוֹרְיָה". הסדרה דנה ועוסקת בקורות ותולדות התפתחות תעשיית שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2018 – 1884 (מאז המצאתו של המהנדס הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow את ה- Spinning disk), בשלושה תחומים עיקריים : חדשות, ספורט, ותיעוד. הסדרה בוחנת את שלושת התחומים הללו משלוש נקודות מבט ראשיות : התפתחות הכלכלה הטלוויזיונית ו- הָאָמָרָה ועלִיָיה דרמטית של גְרָף זכויות שידורים (באירועי הספורט), התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז שנות ה- 20 של המאה שעברה, והשפעת כוכבי וכוכבות הטלוויזיה בארץ ובעולם על גרף הרייטינג בשידורי החדשות והספורט לגווניו הרבים.

סיסמאת הספר והסדרה :

                                    .FROM MY POINT OF VIEW – if you do, do it right if not give it up

השורה התחתונה של הספר ושל הסדרה כולה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2010. 

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לינואר 2012.    

"מֹשֶה מֵת, יְהוֹשֻעַ מַכְנִיס"

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

 עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

 וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק, מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז – 1897). 

הקדמה.

נולדתי בקיבוץ אָפִיקִים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל . מעולם לא תיארתי לעצמי ולא שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי מר דָן שִילוֹן ומר אָלֶכְּס גִלְעָדִי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית, שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית". אז גם התוודעתי לראשונה למר מָרְדְּכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל. זה היה בקיץ חם אחד לפני ארבעים ושבע שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971.

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. תצלום משנות ה- 80 של המאה הקודמת. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

הפרק הקצרצר נכתב על קצה המזלג בעֶרֶב יוֹם השוֹאָה והגבורה של שנת 2014 (כ"ז ניסן תשע"ד) והוא מוקדש לחברי קיבוץ אָפִיקִים האמיצים שהתגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 ואשר חירפו את נפשם מול הצורר הגרמני והקלגסים הנאציים. אח"כ סייעו אנשי קיבוץ אפיקים לאוּדִים מוּצָלִים מְאֵש להגיע מכִּבשנה של אירופה לארץ ישראל וגם לקיבוץ אָפִיקִים.

טקסט תמונה : חורף  1945. מלחמת העולם ה- 2. קבוצה מחברי קיבוץ אפיקים מתנדבת לשרת בבריגדה היהודית הלוחמת על אדמת אירופה בעת המאבק נגד הצורר הנאצי . זיהוי הנוכחים בשורה האחורית מימין לשמאל : מנחם מצגר, דוד "דודיק" פרדקין, יהודה לווין, שלום גרא, יצחק גרשוני, איש לא מזוהה, משה בכר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד זיגלמן, איש לא מזוהה, סרג'נט בֶּנִי אִילָן (יליד ארה"ב), יעקב רוזנהאוך, סרג'נט צבי ברנר (יליד ארה"ב, היה קודם לכן לוחם בפלוגות הלילה של צ'ארלס אורד ווינגייט בארץ ישראל), חיים הורוביץ. כל האנשים הגיבורים האלה אינם עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסלוגן של קיבוצי ארץ ישראל ומדינת ישראל בימים ההם: "כל חבר קיבוץ תורם לקהילה על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו".

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. הכניסה לקיבוץ אָפִיקִים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ שנועדה לתדלק את צי המכוניות של הקיבוץ שעסקו בהבאת בולי עץ ענקיים מנמל חיפה לבית החרושת "קֶלֶת" של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. חבר קיבוץ אָפִיקִים יוסף שכטר מקבל בול עץ לקראת קילופו בבית החרושת "קֶלֶת". בולי העץ הענקיים הובאו באוניות מיערות אפריקה לנמל חיפה, ומשם הועמסו על צי המכוניות הכבדות של קיבוץ אָפִיקִים שהוסעו לבית החרושת "קֶלֶת" לקילוף ועיבוד. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. מנוף מזלג מרים משטח עץ מקולף בבית החרושת "קלת". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 81 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרֵי דרך שעלו לארץ מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה במבנים ישנים עשויים אֶבֶן בַּזֶּלֶת ועל קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל (מת בן 99 לפני כמה חודשים) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת "T shirt" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ של שנת 1942. קיבוץ אָפִיקִים. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ'. זיהוי משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי, עֶדְנָה רוֹט, אִיתָּמָר גוֹלָנִי ז"ל (היה מ"פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), דני שפירא ז"ל, ו-חנהל'ה קריצ'מן (שניייה מימין). האחרים לא מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב בהשתתפות תלמידים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (חובשת כובע), עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה "הבוס" שלי בענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל ענף הרֶפֶת בקיבוץ. אך חרוץ, צנוע, ועניו, ואיש בעל יושרה. רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל, לא מג"דים ולא מח"טים, גם לא אוגדונרים, לא אלופי פיקוד, ולא רמטכ"לים, אלא המ"כ שלי בטירונות יְהוֹֻשעַ מִיצְמָאכֶר ממושב שְדֶה יַעֲקב וזְאֵב שְטֶרְנְהל (היום פרופסור) המ"מ שלי בקורס מ"כים ב- ג'וֹעָרָה (ג'וֹעָרָה הבסיס הצבאי הוותיק בעל מסורת ומורשת עוד מימי "ההגנה" ו- הפלמ"ח היה ממוקם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי מאוד בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאיים במדרשה למורים לחינוך גופני מכון ווינגייט פגשתי את המורה המחנך שלי אוּרִי אָפֵק ואת המומחה למתמטיקה ופיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק (שניהם בני 82 היום). איציק מנדלברויד היה איש בעל היגיון הגיוני, מההגיוניים ביותר שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים נכבדים ומחושבים ברמתם של אורי אפק ואיציק מנדלברויד שהעמידו דורות של מורים לחינוך גופני וספורט. הם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

פרקים נוספים מהספר "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן". (הספר הזה מכיל כ- 10000 עמודים).  עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובתעשיית הטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. כל הזכויות שמורות לכותב ולמחבר יואש אלרואי.

ימי התום והפשטות ההם. תקופה שחלפה לבלי שוב. (2).

כאמור מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל-לא מג"דים, מח"טים, אוגדונרים, ורמטכ"לים-אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ"מ שלי בקורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר-נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב מס' 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים-פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש שהפכו בגיל כה צעיר למופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. אתה מחרף את נפשך למוות לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, בעת יֶרִי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש-שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו-120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ ומאוחר יותר לקצין בגדוד 12 של חטיבת "גולני".

טקסט תמונה : זהו זאב שטרנהל המ"מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת גולני בג'וערה ב- 1956 ומפקדי הנערץ במלחמה של "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. אשנה ואומר : זאב שטרנהל היה אדם, חבר, ורֵעַ לפני היותו מפקד בצבא. איש הגיוני ואנושי ועבורי לעולם בלתי נשכח. (התמונה הוענקה לי באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב המ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת "גולני". יהושע מיצמאכר היה אדם, חבר, ורֵעַ לפני היותו מפקד בצבא. איש הגיוני ואנושי ועבורי לעולם בלתי נשכח. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. המח"ט היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד. התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר יותר תחפושת פורים מאשר מדי צבא. כולנו חבשנו כומתה ועל כתף ימין ענדנו בגאווה את תג חטיבת "גולני". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם גם לאחר יותר מחמישים שנה. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב אורי אפק שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת ה-א"ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים האלה אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק ז"ל (הפועל ת"א) אָצָן ל- 400 מ' ו- 800 מ', אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות קורן אצנית, ודוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי).

קיבוץ אפיקים המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד משה ציון שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו מנחם ציון שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו. האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "…העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל…", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים.

טקסט תמונה : שנת 1950. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 68 שנים. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. לקיבוץ אפיקים הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה ב-פסנתר ו-כינור. בתמונה, בנות בגיל 12 מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי הנוכחות בתמונה מימין לשמאל : דָנָיָה אפרת, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עֶדִי גלעדי (עומדת), חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו מתבוננת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר, השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי האישי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בגולני. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עליי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וה-מ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אני חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה שולטת ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1957. אנוכי צוער בקורס קציני חי"ר. המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) ו-סגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958  למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אני חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם חניך אחר בקורס זאב אלמוג. המ"כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד הקורס היה אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

מח"ט גולני דאז אלעד פלד הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את גדוד 12 ואת חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט. הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ארה"ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו, ואת מוסיקת ה- הילי בילי, ומוסיקת קאנטרי. אני אוהב את אלביס פרסלי גם היום.

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר . השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר  "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel" , ועוד רבים רבים אחרים שלו. סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ונושאת את הכותרת, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס, ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס, לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'ראלד, פול רובסון, שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין , פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה. 

ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים. רוּדִיק לווין. הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו היו למופת והותירו עלי ועל רבים רושם גדול. 

טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל יחדיו עם אחי יונתן (משמאל) נגד הצמד דובי אילן ועלי דגן (בגבם למצלמה) באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8  (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין , עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גִינֶס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.                                         

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַמִידְגֶה שלנו. אני (ראשון מימין) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הקורה מסתירה חלק מהכדור בטרם פגש את רשת הדייגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 במאה הקודמת בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים: כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי גינס.

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. (באדיבות ספר "גינס").

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרפת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי האדמה יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. לא פלא ש-אביה של סקרלט אוהרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי, כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזילי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

ב-29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. היא הייתה נערה בת 1/2 19. רציתי ללמוד מתמטיקה + פיזיקה ו-רפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בביה"ס התיכון חקלאי "בית ירח" בכלל לא למדתי. לימודים ברמה של מתמטיקה גבוהה ומדע הרפואה היו בלתי אפשריים עבורי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. התמונה צולמה בשדות החקלאיים של קיבוץ רוחמה. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר", אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", ו/או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח"-אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש חושב מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. המדרשה למורים לחינוך גופני ב-מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 86 היום) מורי ומחנכי במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931) אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40  ו- 50  של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. שלושה ספורטאים אלופים באצטדיון "המכבייה" בתל אביב. זיהוי מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל , דוד טבק (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. אנוכי נוטל חלק כסטודנט ב-סמינר בן שנתיים למורי ספורט וחינוך גופני ב-מכון ווינגייט. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת לבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב- 1964 את תורת ה-א"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אנוכי ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על יסודות ה-מתמטיקה וה-פיסיקה ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 87 היום) הוא אדם מעניין ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ד"ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33. העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן. ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח"כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער (החליף את חיים יבין) ללשכתו של המנכ"ל בבניין החוטים בשכונת רוממה. "…אתה האיש הטוב ביותר בטלוויזיה…", אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- NBC. רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הטריומוויראט ההוא בחר בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מסובך אני ניצב, ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנוכי (משמאל) יחדיו עם מורי ורבי ההוא, אלכס גלעדי ז"ל, בעת טיול בראש הנקרה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile". יותר מ-24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו-466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. שתי תוכניות הטלוויזיה ה-הן  "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. תעשיית הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרבות על איכות השידורים. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים. ב-1987 נדרשתי לעבור וויה-דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה-NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו-וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה"ב. לבסוף נעתר לבקשתי. מבצע השידורים יצא לדרך והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת ה- NBA לישראל. חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע"י מ"מ זמני נסים משעל, שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע"י מנהל קבוע יוסף בר-אל). לי לא היה קל עם חיים יבין, ולוֹ לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות ש-זאת הסיבה, הודות לה, ש-כה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל ז"ל מגדולי האישים בחינוך הגופני ש-פגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף. "הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל", נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק"מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת "הפועל" אפיקים. זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן 16), שמואל "מוליק" כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש (בן קיבוץ גינוסר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן-אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים כשהוא מחויב ל-Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוּקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את הסוסות "נַרוּצָה" ו/או "חֲסוֹנָה" ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוּסוֹת בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מֵימִיָה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לעגלת הפלטפורמה השטוחה ולקח את כל הכיתה לטיול ב-"רוּבֵּייד". הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים ל-שְדוֹת ה-פַלְחָה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן ההוא. אבא היקר שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי".

 הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת-פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן 11, מחבק את ה-כבשה), אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לחבר הקיבוץ העגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", הוא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי לגוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה-יצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה למַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם.(באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

חלצתי והסרתי את נעלי העבודה שלי מרגליי ורצתי יָחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק הסוסה היפהפייה והסוערת הזאת עמדה ניצבת כבר רגועה ושקטה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. ססמתה בעבודה הייתה כ-ססמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תמורה.

טקסט תמונה : קיץ של שנת 1959. הוריי היקרים, אימא ואבא שלי ז"ל, בקיבוץ אפיקים ההוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה קודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות במשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב-רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. זוהי בריכת אגירת המים של קיבוץ אפיקים, שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן, הפכה גם ל-בריכת שחייה (!). לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחקי "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים (הפכה להיות בריכת שחייה בימי הקיץ החמים בעמק הירדן) ואזור המקפצה. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל התוכניות בטלוויזיה את שִמעוֹ של המתעד האולימפי בימאי הטלוויזיה הדָגוּל היהודי אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) ז"ל. באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו לראשונה בחיי. בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) יהודי-אמריקני ממנהאטן (נפטר בניו יורק ב-2010 בן 84) נחשב לאחד מבימאי הספורט ואנשי הטלוויזיה החשובים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין מיוחדת במינה שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר ול-תַּסְרֵט אותו לקראת צילומו (ועריכתו) בטלוויזיה, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע.

ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, דָן שִילוֹן, ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל מאבות השידור הציבורי. שלושתם השפיעו עלי ועל בני דורי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל ה- יושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דָן שִילוֹן ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ניצבו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד.

טקסט תמונה : ינואר  1968. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 42 בתמונה) בלשכת מנהל צוות ההקמה הממוקמת בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה ירושלים (בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבנה בירושלים עבור תעשיית יהלומים עתידית בעיר, אולם הוסב והפך ל-מישכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית). פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ נולד בניו- יורק ב- 1926 ו- עלה לארץ מארה"ב ב- 1963 (הוא אוטוטו בן 93). ב- 1967 נחשב עדיין לעולה חדש אך השַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב והטיל עליו על פרופסור אליהוא כ"ץ את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום, מאפס. הערה שלי : מינויו של פרופסור אליהוא כ"ץ בחודש יולי של שנת 1967 למקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעשה לאחר סירובו של המועמד הראשון האלוף המוכשר אלעד פלד בתום מלחמת ששת הימים ביוני 1967 להתייצב בראש הצוות המשימתי של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. האלוף אלעד פלד איש חכם עמד בראש אוגדה מס' 36 שכבשה בתכסיסי מלחמה מוצלחים את צפון השומרון ודרום רמת הגולן במינימום אבידות במלחמת ששת הימים בקיץ 1967. לאחר הניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים 1967, ביקש האלוף אלעד פלד להיות רמטכ"ל צה"ל, ובכך הפר הבטחה קודמת שלו לשר ישראל גלילי מפברואר 1967 לשמש מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית הציבורית העתידית שטרם נעמדה על רגליה. צריך להדגיש כאן שוב שאלעד פלד איש הפלמ"ח היה מפקד צבאי חכם וחושב, ומוערך מאוד. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. עוזי פלד בן 31 בתמונה (לימים מנכ"ל חברת "טלעד" מזכייניות ערוץ 2 ) מפיק ועוזר רב יוזמה וסגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ב- 1968, ניצב בפתח משרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי בירושלים. העובדים דאז קראו לו "הכריש". הטלוויזיה הישראלית הציבורית כונתה בפי כל "הטלביזיה הכללית" ומומחי הלשון קבעו אז שיש לכתוב את המילה הלועזית שכה השתרשה בשפה העברית ב- בֵית ולא בשני וָוים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיע למשכן הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דָן שִילוֹן קיבל את פניו. אלכס גלעדי הביא כעבור כמה חודשים את חברו יָאִיר שְטֶרְן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב. גם את פניו הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל את שמעוֹ של הבימאי הדגול והמתעד האולימפי בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) המנוח. באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. בַּאד גְרִינְסְפָּאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד לתסרט את החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצְחִית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים (כל פרק בן 50 דקות) היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע היא מצבת זיכרון טלוויזיונית. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים איש אָהוּב. אוּרִי פּוֹרָת ז"ל מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש, שקול, וחכם. הוא התמנה ב- 1 באפריל 1984 ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בלִיטָא ב- 1913 ו- 1912 למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי לבנות את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים ושומרי מסורת קפדניים אך החלום הציוני ודרך הגשמתו הפך אותם לצעירים חילוניים . שניהם גדלו בגולה והתחנכו על התפילה אולי סיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. הם עלו לאֶרֶץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות חברה חדשה בארץ ישראל המתחדשת ואת קיבוץ אפיקים. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו לבדם בליטא. איש מילדיהם לא נשאר עם ההורים. מדובר בהתנתקות משפחתית בלתי הוגנת. קשה, כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 81 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה גם תמורת רעיון נשגב, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן בליטא להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶעס. אבא שלה היה רָב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בלִיטָא ב- 1879.

כששניהם הגיעו לארץ ישראל היו כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מכף רגל ועד ראש. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה קיבוץ בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז בתוכו קצת ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה. כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני אֶרְוִוין רוֹמֶל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי העיירה ה- מצרית אל עלמיין בצפון אפריקה (שוכנת לחופי הים התיכון) והייתה סכנה שיגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "לא יהיה חורבן בית שלישי…". אימא שלי פסלת דגולה העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולריים האהובים עלי ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

אבא שלי נולד בעיר שירווינט בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אוֹשֶר, ויוֹסָלֶ'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה שירווינט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אֶחָיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא שלי ואחיו אושר ויוסל'ה לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי חרוץ ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא שלי היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואת יהדות ליטא ב- 1941. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתים. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי (ילידי 1877). שיבה זרקה ב-שיערם בטרם עֵת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ו-יוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טֵיְיבֶה נעדרת מהתמונה. התמונה צולמה ב-שירווינט, כנראה ב- 1929 אולי ב- 1930. דודי אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. דודי יוֹסָלֶ'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אָפִיקִים כמו כל קיבוצי עמק הירדן הוקם, נבנה, והתמודד עם תנאי התיישבות קשים . אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים . חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה, "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הירואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים, וצנועים. הענווה, רעיון העבודה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, החריצות וההסתפקות במועט, היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : קיץ 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה מתכנסים בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת – חיים (מאסטרו), אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פִירָה. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אָפִיקִים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר." ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1] .

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" בה הוקם הקיבוץ בעמק הירדן היכן שהוא עומד היום . זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בעל שפם שחור, מניח את יד שמאל על רגלו בשורת היושבים הראשונה חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (לובש ז'קט בלוי ויושב ישיבה מזרחית בשורה הראשונה שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד שמיני משמאל יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים).

השפעתו של ברל כצנלסון ז"ל על חברי קיבוץ אפיקים (קיבוץ השומר הצעיר מ- ס. ס. ס. ר.) וחברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה הייתה עצומה. הוא היה מנהיג של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון ודבריו כ- "אלוהים חיים". ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944. באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 נשא בפניהם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי :

"אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה . בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידו. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערי. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודי. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש.

אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו.

כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית ? אנו לי לפי הפתגם הנ"ל. אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום . על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון ז"ל הרשימו כה עמוקות את שומעיו בקיבוץ אפיקים עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לסיה" גלילי לא התאפק ו- העריך את השיחה הזאת של ברל כצנלסון כדברי נבואה [2] .

טקסט תמונה : אביב 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. כולם נראים חמורי סבר. איש איננו מחייך. זיהוי חלקי : שוכב מלפנים בקדמת התמונה, אריה אופיר. יושב באמצע השורה הראשונה, אברהם לשם (אברשה לכטמן). יושב שני מימין בשורה השלישית, שלמה אלפרט (אביו של הצלם ואיש הקולנוע משהל'ה אלפרט). יושב באמצע השורה השנייה הנמוכה, סיומה לין (לינקובסקי). יושב חמישי משמאל בשורה השלישית, אליק שומרוני (בחולציה דקה לבנה פתוחה וחזה חשוף). יושב ראשון משמאל בשורה השנייה, סיומה פינסקי. עומד שביעי מימין בשורה האחרונה דוסיה קורין (גבוה בעל שיער בהיר, מתבונן דרך כתף ימין שלו). עומד שמיני מימין בשורה האחרונה חיים לוצ'אנסקי (נמוך בעל מצח גבוה). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא את הדו"ח הבא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון "אוהל" והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב חיים נחמן ביאליק לחבר קיבוץ אפיקים מרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן :

"שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם. דרככם נכונה. גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                                                          שלכם בלב ונפש

                                                          ח. נ. ביאליק

פרק "אודותיי" בבלוג מסביר מדוע יש לי בתום קריירה טלוויזיונית ארוכה בת 40 שנה סמכות מוסרית ומקצועית לכתוב את הבלוג הזה. חלק ממכתבי ההערכה שנשלחו אלי ברבות השנים ע"י הממונים עלי ומתועדים בהמשך משמשים כאסמכתא ולא כתר. שירתי בצה"ל בתפקידים קרביים מ"כ, קצין טירונים, קצין חבלה וסמ"פ בגדוד 12 של חטיבת גולני במשך שלוש שנים, 1956 ל- 1959.

ב- 1963 עזבתי את קיבוץ אפיקים ונישאתי ליעל תג'ר. בשנים 1965 – 1963 למדתי את הוראת החינוך הגופני במדרשה במכון ווינגייט. המורה – מחנך של כיתתי היה מר אורי אפק. המורה שלי לא"ק היה מר יצחק "איציק" מנדלברויד. שניהם הטביעו עלי את חותמם. סיימתי את לימודיי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בהצטיינות. בין השנים 1965 ל- 1971 שימשתי מורה לחינוך גופני ומורה למתמטיקה. מקצועות המתמטיקה, הפיסיקה, והכימיה משכו מאוד את תשומת לבי כילד ונער בנוסף להתעניינות בספורט ובמדע הספורט. כילד ונער שיחקתי שח מט. יכולתי לשחק כנער שח מט עיוור סימולטאני בו זמנית נגד חמישה מתחרים שונים מבלי לראות את הלוחות.

בחודש יולי 1971 גייסו אותי אלכס גלעדי ודן שילון למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ככתב, עורך, מפיק, ושדר. שניהם היו החונכים שלי. בנובמבר 1980 מינה אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בעצה אחת עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער ייבדל לחיים ארוכים) למנהל מחלקת הספורט במקומו של אלכס גלעדי שפרש ועבר לקריירה פנטסטית בשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. כיהנתי בתפקידי הרָם עד אוגוסט 2002. עקרונות הניהול שלי היו מבוססים על התמחות וידע בעיתונאות טלוויזיונית, התמחות וידע בטכנולוגיה הטלוויזיונית, והתמחות רחבה מאוד ויסודית ביותר בזירת הספורט הענפה. כמנהיג שידור שהוביל במשך 22 שנים יחידה טלוויזיונית קטנה אך מאומנת ושאפתנית נהגתי נהגתי על פי חמשת הכללים לאורם התחנכתי בילד ונער בקיבוץ אפיקים : יושרה, דרך ארץ, דוגמא אישית, נאמנות, ודבקות במשימה. באותה העת של קיץ 2002 נטשתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת בשל מחלוקת חריפה ביותר שלי שלא ניתנה לגישור עם מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , וקרוי, "רוֹש וְלַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי בשנות האופל, 2005 – 2001". הספר הזה הוא אחד מסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ואודות הטלוויזיה הבינלאומית בשנים 2014 – 1884 בשלוש קטגוריות ראשיות : ספורט, חדשות, ותיעוד. הסדרה בת 13 הספרים היא בעלת מכנה משותף טלוויזיוני, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"  (THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY).

יוסף בר-אל הוצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כתב המינוי ניתן לו ב- 2 ביוני 2002. בחלוף שלוש שנים הודח ב- 2 במאי 2005 בבושת פנים וסולק מתפקידו ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינו אותו למשרה הרמה וחשובה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. שירתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות , 2003 – 1971 . במשך שנות דור העניקו לי המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם כ- 120 מכתבי הערכה והצטיינות על פועלי למען השידור הציבורי בתחום הפקות הספורט. חלקם מובאים בפרק "אודותיי". הצל"שים האלה הם האסמכתא לכתיבת הבלוג הזה. הייתי איש תחרותי ואמביציוזי בימי שירותי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אולם שמרתי לחלוטין על צלם אדם. נשארתי תחרותי עד עצם היום הזה. אפילו היום כסבא בן 81 אני מתמודד עם נכדיי כל הזמן בכדורסל, שחמט, תופסת, ומחבואים. אינני מוותר ולא מוכן להפסיד להם.

מאז אוקטובר 1998 וביתר שאת מאז תום אולימפיאדת סידני 2000 (ב- 2 באוקטובר 2000) ועד עצם כתיבת שורות אלה אוגוסט 2018 אני עסוק במחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים עבי כרס (10000 – 4000 עמודים כל אחד), שנקראת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה המפורטת דנה ועוסקת בקורות התפתחות חזון שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל ובעולם בשנים 2014 – 1884. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי יותר מ- 2000 (אלפיים) אנשים בארץ ובתבל. הסדרה שאמורה להכיל כ- 130000 (מאה ושלושים אלף עמודים) כוללת בתוכה עשרות אלפי תמונות אקסקלוסיביות שטרם נראו עדיין, ריאיונות, ועדויות של אנשי מפתח בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, לרבות אלפי מסמכים  ואלפי קטעי עיתונות. הסדרה מתמקדת בשלושה תחומים עיקריים של ההפקה, העריכה, והשידור העיתונאי בטלוויזיה : תחום הספורט, תחום החדשות, ותחום התיעוד. 7 מתוך 13 הספרים עברו עריכה והדפסה מקדמיות.               

להלן שמות 13 הספרים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה":

1. פרולוג חלק א ' + Synopsis של הסדרה . פרולוג חלק ב' + Synopsis של הסדרה . פרולוג חלק ב' עוסק גם ברצח הנפשע של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ז"ל, בעת עצרת שלום המונית שהתקיימה במוצ"ש – 5 בנובמבר 1995 ב- "כיכר מלכי ישראל" בעיר תל אביב – מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שָם. ניידות השידור של שני ערוצי הטלוויזיה הארציים היו שָם אך נטשו את עצרת בטרם סיומה והחמיצו את תיעוד ההתנקשות הנוראית בבן מלכות של מדינת ישראל. מפיקי ועורכי החדשות בערוץ 1 כמו גם עמיתיהם בחברת החדשות של ערוץ 2 נטשו את סיקור עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין היום) בטרם עת ולפני סיומה הפקירו את זירת הרצח לאזרח בשם רוני קמפלר בן 37 רואה חשבון במקצועו שהיה מצויד במצלמת חובבים Video קטנה ותיעד לבדו את מעשה הרצח השפל למרות תנאי תאורה לא טובים הערה : החמצה טלוויזיונית דומה התרחשה ב- 22 בנובמבר 1963 דאלאס (בירת טקסס) בעת רצח נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי במסע בחירות שלו ע"י המתנקש לי אוסוואלד. שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS ,NBC, ו- ABC וויתרו על סיקור צמוד והותירו את זירת הרצח לצלם חובב בשֵם אייבראהאם זפרודר שהחזיק בידיו מצלמת חובבים פילם Super 8 קטנה ותיעד את האירוע באקראי. (כ- 10000 עמודים).

2. "שמונה ימי בראשית". כרכים א' , ב' , ג' עוסקים בהקמת הטלוויזיה ישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1972 – 1967. (כ- 9500 עמודים).

3. "טרילוגיה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הכרך הראשון עוסק בהכנות של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (מיסודן של ARD ו- ZDF) לקראת השידורים האולימפיים, ההכנות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות דן שילון ואלכס גלעדי לקראת השידורים האולימפיים, וההכנות של הספורטאים הישראליים לקראת השתתפותם בתחרויות האולימפיות בראשות ראש המשלחת שמואל "מוליק" ללקין. הכרך השני עוסק ברצח והטבח של 11 הספורטאים הישראליים. הכרך השלישי והרביעי עוסקים במטמורפוזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון מינכן . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מזניק באוגוסט 1973 את השידור הציבורי לעידן חדש בעזרת סיוע עצום של שלושת האלופים שלו מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום , ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי. שנות הניהול של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 (שתי קדנציות ניהול) נחשבות ל- "תור הזהב" שלה. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 היה יצחק לבני ז"ל. בין יצחק לבני לבין ארנון צוקרמן שררו יחסי עבודה רעועים וחוסר אמון לאורך כל תקופת הניהול המשותף. זה היה סוד, אך גלוי. ביולי 1979 החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בעצה אחת עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל, שלא לאפשר לארנון צוקרמן קדנציית ניהול שלישית. עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ראו בכך פעולת הדחה ויצאו בהמוניהם ב- 23 ביולי 1979 להפגנת תמיכה ענקית בעד המשך כהונתו של ארנון צוקרמן. מנכ"ל הרשות לא וויתר. ארנון צוקרמן סולק ובמקומו התמנה מאוחר יותר לתפקיד יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. (כ- 10000 עמודים).

4. "המצאת הטלוויזיה". (כ- 2500 עמודים).

5. "רוש ולענה. הפוליטיזציה בשידור הציבורי. שנות האוֹפֶל 2005 -2001". (כ- 8000 עמודים).

6. "מלחמת הדיאדוכים". המאבק בין השידור הציבורי הוותיק והעני במדינת ישראל לבין השידור המסחרי והצעיר שנולד בערוץ 2 בנובמבר 1993 , ולבין חברות הטלוויזיה בכבלים (מת"ב, גוונים, וערוצי זהב, שהחלו את פעילותן ב- 1989. (כ- 10000 עמודים).

7. "הקשר הסימביוטי". הספר דן בהסכם ארוך טווח בן 37 שנים רצופות 2007 / 2006 – 1970 /  1969, מהיבטים שונים של חתימת החוזים, בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם תמכו ללא סייג בקשר הסימביוטי. (כ- 10000 עמודים).

8. "סמן ימני. יחסי הגומלין הכלכליים בין הטלוויזיה לבין הכדורגל – בארץ ובעולם". (כ- 10000 עמודים).

9. "פוטו פיניש : הטכנולוגיה הטלוויזיונית כ-רשות שופטת בתחרויות הספורט והכדורגל". (כ- 10000 עמודים).

9.א. "היה ו/או לא היה : הספר עוסק בהפקה הנפלאה של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC את מונדיאל הכדורגל של אנגליה 1966". (כ- 5500 עמודים).

10. "הפקות חובקות אֶרֶץ ועולם". כרכים : מבוא מפורט 1 פלוס 2 +  כרכים : א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י'. (כ- 10000 עמודים).

11. "למילים יש וויזואליה משלהן". כרכים א' , ב' , ג' , ד' , ה'. (כ- 10000 עמודים).

12. "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם". כרכים : מבוא והסבר (שני כרכים) + א' , ב' , ג ,' ד' , ה' , ו' . (כ- 10000 עמודים).

13. "כור מחצבתי". (כ- 5500 עמודים).

הימים ההם-הזמן ההוא. אנוכי איש ריבון ובן חורין אולם אינני אנרכיסט. הנה חלק מההסבר והפירוש מדוע אנוכי בעל סמכות ורשאי לחקור ולכתוב את הבלוג ולחקור ולכתוב את סדרת 13 הספרים העוסקים ודנים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". להלן חלק מ-מכתבי ה-הערכה שהוענקו לי ע"י המנכ"לים של רשות השידור, היו"רים של רשות השידור, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים . מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשר משם 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 . קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000 . מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כעסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחמן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי מֶנִי מָזוּז מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו. 13 שרים תמכו בהדחה, 2 שרים התנגדו (דליה איציק + מאיר שיטרית), ו-3 שרים נמנעו (בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר ז"ל). לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מודח ומסולק לאלתר מנכ"ל רשות שידור מכהן בשֵם יוסף בר-אל. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח.

תזכורת. טקסט מסמך. לקרוא מבלי להסיר את העיניים ולא לשכוח : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות המדינה ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל") החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח מנכ"ל רשות שידור מכהן בגין שחיתות ושוחד מסך בשם יוסף בר-אל. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים לעַד מהכֵּס הַרָם לעבר ההיסטוריה המוצלת והאפלולית של רשות השידור ז"ל ההיא. היה מדובר ב- מעט מִידַי ומאוחר מִידַי.  (באדיבות "מעריב").

סוף הפוסט מס' 781. הועלה לאוויר ב- 12 בדצמבר 2018. כל הזכויות שמורות.

מידע שהתפרסם בשעתו ב-"גלובס": יואש אלרואי, יום חמישי – 27 בחודש אוגוסט של שנת 2009, 16:20.

ועוד דבר : שום דבר לא בַּדוּק.

יואש אלרואי משיב ל-"מתקפת הַדוּק" של יורם ארבל עליו ועל רשות השידור: "הוא מכופף את כבודו בדיבורו זה. ספק אם יורם ארבל הוא בכלל עיתונאי".