פוסט מס' 782.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 782. הועלה לאוויר ביום שלישי – 18 בדצמבר 2018. כל הזכויות שמורות.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 782. טוב עשה העיתונאי ושַדְרָן רדיו גלי צה"ל הוותיק רזי ברקאי, ביום הזה-בתאריך ההוא של 18 בדצמבר 2018 במהדורת "מה בוער" ברדיו גלי צה"ל, משפינה מקום לפני תום תוכנית האקטואליה שלו לדברי ההספד וה-נְהִי של ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו בעקבות מותה אתמול של רונה רמון ז"ל. בנימין נתניהו הזכיר בדבריו הקצרים את קינת דוד ההיא אודות שאול המלך ובנו יונתן שנספו במלחמה הקשה ההיא ברכס הגלבוע נגד האויב הפלישתי, ואמר בקולו הרדיופוני והבוטח, בעוצמה נפשית, בעֶצֶב גדול, ו-ברֶגֶש רָב, "…רוֹנָה רָמוֹן ז"ל היא אישה גיבורה רעייתו של אילן רָמוֹן ז"ל ואִימוֹ של אסף רָמוֹן ז"ל שעלו השמיימה במרכבות ברזל וחזרו אלינו במרכבות אש…רונה, אילן, ואסף הם מוֹפֵת לדורות…".  ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו צדק באותו קטע אנושי עצוב ו-מר, לכן יבורך (!). רוֹנָה ז"ל, אִילָן ז"ל, ואָסָף ז"ל הם מוֹפֵת לדורות.

פרפראות. למצלמות הטלוויזיה יש שתי תכונות מדעיות חשובות: הן אינן יודעות לשַקֵר ולא ל-רמות, מחד. מאידך, הן יודעות לתָּעֵד, להנציח, ולכתוב את ה-היסטוריה באובייקטיביות מוחלטת. פוסט מס' 782. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, שהודח וסולק בכעס וזעם רב מהמשרה ה-רָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא יבד"ל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 מתפקידו הרם, בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו במרץ רב ע"י אותו הוועד המנהל ההוא של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת ההיא של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הממשלתי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 (הדורשת ניווט כן ו-מדויק) אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון (מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל). את העובדה החשובה והמכרעת הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל- יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הדמוקרטית (ובתולדות רשות השידור הישראלית ההיא) הוּדַח וסוּלָק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן. לזכור ולעולם לא לשכוח (!)

גיליון הקטגוריה המפורט נגד מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל כולל בין השאר אישום בגין שחיתות ומתן שוחד מסך מצוי בארכיון הממשלה. ב-תאריך ההוא של 17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם את הטקסט הזה כהאי לישנא תחת הכותרת המרתיחה והמרעישה חסרת התקדים באישום שלה, "עברתם כל גבול" : "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוֹחַד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. תיעוד היסטורי וחשוב של העיתון "מעריב". שני עיתונאים בעלי מוניטין אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית- מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח וסולק אז מתפקידו. ובכן, בגוף הכתבה הקטגורית ההיא שנכתבה ב- 17 במאי 2005 ואשר דנה בפוליטיזציה הממארת של רשות השידור ההיא של מדינת ישראל, נרשם כתב אישום חריף ביותר נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, כלהלן. זהו הטקסט המדויק :  "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב"). מדובר בכתב אישום קטגורי מדהים בניסוחו: כותרת ראשית בעיתון מוביל במדינת ישראל מספרת כי שַרים ואנשי ציבור זוללים מ-ידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור (הכוונה למנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל) מוּשְחַת וּמַשְחִית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדיה מוצדקת. לא היה כדבר הזה מעולם בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות מנהיגות רשות השידור לדורותיה.

צריך להזכיר כאן שהיועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה מופלגת בהחלטת הממשלה ההיא שדנה ב- 2 במאי 2005 בהדחתו של יוסף בר-אל. בדו"ח ההדחה המצוי על מדפי ארכיון הממשלה נאמר כי יוסף בר-אל הודח בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. היה מדובר במעט מזעֵיר (!). בפחות מידַי ומאוחר מידַי (!!). אף על פי כן היוותה ההדחה הזאת סטירת לחי מצלצלת הוגנת לראש הממשלה אריאל שרון ולסַיָיע הנאמן, החנפן, והמגוחך שלו השַר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור שקוראים לו, רענן כהן (!!!). ובכן, מנכ"ל רשות השידור הציבורית ההוא של מדינת ישראל יוסף בר-אל, הודח וסולק לעַד לירכתיים המרים והאפלוליים של היסטוריה מרה ו-אפלולית.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוֹנָה רָמוֹן ז"ל (2018-1964).

אֵבֶל כבד ו-בכייה מרה ירדו על הישוב בארץ ישראל עם היוודע מותה בטרם עת של רוֹנָה רָמוֹן ז"ל בת 54, אלמנתו של טייס הקרב של צה"ל והאסטרונאוט אילן רמון ז"ל שנספה בהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה" ב- 2003 עם כל צוות המעבורת בעת חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ, ו-אימו של טייס הקרב של צה"ל אסף רמון ז"ל שנהרג בתאונת אימונים. טוב עשה העיתונאי ושדרן רדיו גלי צה"ל רזי ברקאי, היום, בתאריך של 18 בדצמבר 2018 במהדורת "מה בוער" ברדיו גלי צה"ל, משפינה מקום לפני תום תוכנית האקטואליה שלו לדברי ההספד וה- נהי של ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו בעקבות מותה אתמול של רונה רמון ז"ל, משהזכיר בדבריו הקצרים את קינת דוד לשאול ויונתן, ואמר בקולו הרדיופוני והבוטח, בעוצמה נפשית, בעֶצֶב רָב, ו-ברֶגֶש רָב, "…רונה רמון ז"ל היא אישה גיבורה רעייתו של אילן רמון ז"ל ו-אִימוֹ של אסף רמון ז"ל שעלו השמיימה במרכבות ברזל וחזרו אלינו במרכבות אש…רונה, אילן, ואסף הם מוֹפֵת לדורות…". ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו צדק. רוֹנָה ז"ל, אִילָן ז"ל, ואָסָף ז"ל הם מוֹפֵת לדורות ובלתי נשכחים עבור אזרחי ארץ ישראל. מדובר גם בנקודת זכות, במילות אוֹר בעלות עֵרֶךְ רָב לטובתו של ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו. יבורך בנימין נתניהו.

פרפראות.

1. צה"ל והטרור הפלסטיני ב-גבעת אָסָף ביום חמישי – 13 בדצמבר 2018.

כל המראות והדיווחים ברשתות הטלוויזיה הארציות ובעיתונות היומית אודות פיגוע הירי הטרוריסטי של מחבל אויב בודד בטרמפיאדה בצומת גבעת אסף ליד עופרה ביום חמישי – 13 בדצמבר 2018, בו נהרגו שני חיילים סמ"ר יובל מור יוסף ז"ל וסמל יוסי כהן ז"ל מחטיבת כפיר. מציירים תמונה קשה ו- מגלים כי צה"ל הפסיד בקרב בגבעת אסף. המראות והדיווחים חושפים היערכות מסורבלת של חיילי חטיבת כפיר (חמושים היטב) ואי מוכנות להשיב באש מול האויב בתוך שבריר של שנייה. הסיפור הזה בו מחבל בודד של האויב מגיע במכונית חשודה לטרמפיאדה בגבעת אסף, עוצר אותה ללא התעניינות של חיילי צה"ל הנוכחים בשטח, יורד ממנה באין מפריע, פותח באש מקרוב, הורג שני חיילי צה"ל ופוצע אחרים, ואף מצליח לאסוף לעצמו את כלי נשקו של אחד מהחיילים ההרוגים, ובסופו של האירוע לשוב למכוניתו בביטחון ולהימלט בשלום בריא ושלם בכיוון לא ידוע, מבלי שמישהו מחיילי צה"ל מצליח בכלל להשיב אֵש ולירות לכיוונו, הוא סיפור בלתי מתקבל על הדעת. למתבונן מהצד (כלומר לי) נראה כי התנהלות החיילים המאבטחים האלה בטרמפיאדה ההמונית הזאת בגבעת אסף, וחוסר ערנותם ודריכותם, משולים למעֵין בילוי בקייטנה על כל המשתמע מכך. אין לי מושג מה אומרות הפקודות הצבאיות ואיזה איכות תדריך מקבלים חיילי צה"ל הנוגעים לדריכותם ו-להיערכות האבטחה שלהם בטרמפיאדות, בישובים ובמאחזים ביהודה ושומרון, ובעת נסיעות צבאיות באזורים המדוברים, מוּכָנוּת הנשק שלהם, הכרה מיטבית שלו, ותפעולו המיידי וביצוע יֶרִי בתוך שבריר של שנייה (לא יותר) מול האויב. האם מדובר במצב של כוננות רגילה ושגרתית המאופיינת ב- "מחסנית הָכְנַס" ונֶשֶק נָצוּר, ו/או מדובר בכוננות יתירה ובהוראה של מחסנית הָכְנֵס + כדור בקנה + נשק נָצוּר, ו/או בתנאי הטרור הרצחני והנפשע של החמאס הפלסטיני ביהודה ושומרון, לא רק כדור בקנה אלא גם נֶשֶק לא נָצוּר. פער התפעול בין המוכנות המתוארות כאן בשלושת המקרים הנ"ל לרבות הערנות והדריכות הנדרשים מכולנו, אולם בעיקר מחיילי צה"ל הגיבורים, הוא עצום. פער שעשוי להבדיל בין חיים למוות. מעניין שכל הפרשנים הצבאיים – ביטחוניים שלנו בערוצי הטלוויזיה הארציים בחטיבת החדשות של "כאן", בחברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 / "קשת" + ערוץ 13 / "רשת" + חברת החדשות של ערוץ הטלוויזיה מס' 10, נמנעו מלדון ולדווח לצופיהם כיצד קורה שטרוריסט בודד של האויב אבל נחוש, מצליח להרוג בקלות כזאת שני חיילי צה"ל, ולסגת מהמקום אפילו מבלי להִישָרֵט. לא ברור ולא מובן (לי). נכון שלטרוריסט המפגע יש בתחילה יתרון של יוזמה והפתעה, אולם חיילי צה"ל מאומנים, דרוכים, ו-ערניים ובעלי ידע מעשי בתפעול מהיר ונחוש של נשקם, אמורים לדעת כיצד להגיב ולהשיב מלחמה שערה. מה שקרה בגבעת אסף הוא אכזבה ענקית לכל היישוב היהודי בארץ ישראל. הפסד מר שאיננו כפוי. הבטחתם המתיימרת של מפקדי השטח על דרגותיהם השונות ושל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו, "…אנחנו נערוך חשבון עם הטרור הרצחני…", הוא ניסוח נכון, אבל לא מנחם. ערוצי הטלוויזיה הארציים של מדינת ישראל 10 + 11 + 12 / 13 שידרו תמונות קשות מאוד לא נוחות לצפייה מזירת גבעת אסף, תמונות שנגועות באי סדר, היעדר משמעת, חוסר ארגון, ואי ערנות ודריכות שגובלים במעין "ברדק צבאי". בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת. ההפסד הנקודתי הצורב הזה הבלתי כפוי מצריך דיון צבאי חכם, תחקיר צבאי קר ומקיף, ומחשבה והיגיון צבאיים נוקבים מדוע צה"ל הפסיד וכיצד ולמה נוּצַח בגבעת אסף.

2. ישראל אהרוני, אביר המסעות הקולינאריים הגסטרונומיים ברחבי העולם הפך כבר מזמן לאייקון טלוויזיוני בתחום (בערוץ 13 / "רֶשֶת").

ישראל אהרוני, אביר המסעות הקולינאריים הגסטרונומיים ברחבי העולם הפך כבר מזמן לאייקון טלוויזיוני בתחום. עכשיו הוא משדר בערוץ 13 את סדרת המסע הקולינארי – גסטורונומי שלו בארה"ב. כותרת הסדרה היא, "גידי ואהרוני – המסע המופלא באמריקה", ותחילתו במסעדת ההמבורגר האמריקנית הראשונה ו- הוותיקה מאוד "LOUIS LUNCH", שנוסדה בסופה של ה- 119 בניו הייבן בקונטיקט. ייסד אותה מהגר מדנמרק מתי שהוא ב- סביבות 1890 והיא פועלת במרץ רב גם היום. המסע הקולינארי – גסטרונומי הבינלאומי שעורך ישראל אהרוני ברחבי העולם איננו רק Masterpiece טלוויזיוני בתחום הגסטרונומיה, אלא כולל בתוכו גם מידע מצולם מרהיב הנוגע במראות עולם. מדובר במגזין טלוויזיה שבועי אומנם רק בתחום מסוים של אוכל, אולם מוצלח מאוד. ישראל אהרוני הוא מדען מוביל וחוקר מעניין בתחומי הקולינריה והגסטרונומיה שאין להחמיץ את הופעתו הטלוויזיונית. יופי של יוצר. שותפו הקבוע של ישראל אהרוני בתוכנית האוכל המדוברת הוא איש הבידור והזֶמֶר גִידִי גוֹב. גידי גוב הוא שחקן וזָמָר אָהוּב בעל מוניטין לאומי אבל כאן במגזין הקולינארי – גסטרונומי הזה הוא בבחינת נשרך ונגרר אחרי האנציקלופדיה הפורייה המהלכת הזאת, שכאמור קוראים לה "ישראל אהרוני".

טקסט תמונה (1) : יום חמישי – 13 בדצמבר 2018. ישראל אהרוני וגידי גוב נעים לעבר מסעדת ההמבורגרים הוותיקה והמפורסמת "Louis Lunch" בניו הייבן במדינת קונטיקט בארה"ב. ישראל אהרוני שוב נחשף במגזין האוכל שלו המשודר בערוץ 12 / רשת כמדען וחוקר ישראלי ובינלאומי ראשון במעלה בתחום הקולינריה והגסטרונומיה. ישראל אהרוני הוא פיגורה מעניינת בתחום הנדון. תוכנית הטלוויזיה שהוא מוביל, ואשר קרויה, "גידי ואהרוני – המסע המופלא באמריקה" הוא מסמך טלוויזיה מקצועי ברמה גבוהה, מעניין ו-מרתק, וגם מוּפָק, מבוים, מצולם, וערוך במדויק ו-היטב (!). (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 13 / רשת).  

טקסט תמונה (2) : יום חמישי – 13 בדצמבר 2018. ישראל אהרוני וגידי גוב נעים לעבר מסעדת ההמבורגרים הוותיקה והמפורסמת "Louis Lunch" בניו הייבן במדינת קונטיקט בארה"ב. ישראל אהרוני שוב נחשף במגזין האוכל שלו המשודר בערוץ 12 / "רֶשֶת" כמדען וחוקר ישראלי ובינלאומי ראשון במעלה בתחום הקולינריה והגסטרונומיה. ישראל אהרוני הוא פיגורה מעניינת בתחום הנדון. תוכנית הטלוויזיה שהוא מוביל "גידי ואהרוני – המסע המופלא באמריקה" הוא מסמך טלוויזיה מקצועי, מעניין ו-מרתק, וגם מבוים, מצולם, וערוך במדויק ו-היטב (!). (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ 13 / רשת). 

3. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א וערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יחדיו ב- Euroleague בעונת 2019 – 2018.

השידור הישיר האחרון (יום חמישי – 13 בדצמבר 2018) את משחק ההפסד התשיעי של מכבי ת"א לקבוצה הבסקית – ספרדית באסקוניה 83:81 בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת המחזור ה- 12 ב- Euroleague בעונת 2019 – 2018, חשף את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים במיטבו. היה מדובר בהפקה מקיפה, מבורכת, ויקרה, ובשידור ישיר מפורט מאוד שכלל בתוכו חוץ מהשידור הישיר עצמו גם Pre Game Show פלוס Post Game Show פלוס סטטיסטיקות, ראיונות, ותגובות עם גיבורי העלילה. צופי הטלוויזיה ואנוכי בתוכם מקבלים את כל המידע הדרוש. השַדָּר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף "מחזיקים" נאמנה את השידור הישיר של המשחק עצמו. הערכה רבה שמורה גם לשלישייה הבקיאה בחומר זאת שמגישה את המָבוֹא לתחרות ושוקלת ומנהלת את האופציות העתידיות להתרחש בהתמודדות משני צדדיה ואת סיכויי היריבים, וגם את אחריתה לאחר היוודע מאזן התוצאה, בראשות המנחה טליה סלנט והפרשן שי האוזמן, אליהם מצטרף גור שלף. אינני נלאה מלחזור, מלָשוּב ולדָבֵּר בהזדמנויות שונות בשבחו של שַי האוזמן. מדובר באיש חכם משכמו ומעלה, רָהוּט, מאופק, מתנסח מעולה, מנמק היטב, בעל קצב דיבור שתואם את טמפו הטלוויזיה, הגיונו – הגיוני, הוא חד ושנון, ו-מוכשר לבנות רעיון ויודע לעשות את מלאכתו ב-קיצור, ב-חיסכון, וב- תמציתיות. הוא איננו משחית ואיננו מבזבז מילים. בארבע מילים : איש טלוויזיה ברמה גבוהה. זוהי גם תשובתי לכל הפונים והשואלים, "…מה מצאתי בשי האוזמן…?". ובכן, פנייה יעילה לציבור בכל תחום מתחומי חיינו של כל אחד ואחת מאיתנו בתחומי ההסברה והפרשנות באמצעות ה-Media הכתובה ו/או האלקטרונית הנשענת על סמכות, איננה רק עניין של ידע. אלא גם עניין של כישרון ניסוח והבעה פלוס יכולת לנמק ולהצדיק את הרעיון המועלה לדיון. יותר לא צריך להוסיף כאן.

טקסט תמונה (1) : יום חמישי – 13 בדצמבר 2018. היכל הספורט ביד אליהו. שלישיית הטלוויזיה הנ"ל המעולה הזאת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מובילה בצורה מוקפדת ובאופן מדויק במשך שעות את אירוע ה- Euroleague, המחזור ה- 12 של המפעל בו מכבי ת"א מפסידה בביתה לקבוצה הבאסקית – ספרדית בתוצאה 83:81. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המגישה – מנחה טליה סלנט, הפרשן שי האוזמן (מזוקן), והפרשן גור שלף. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום חמישי – 13 בדצמבר 2018. היכל הספורט ביד אליהו. שלישיית הטלוויזיה הנ"ל המעולה הזאת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מובילה בצורה מוקפדת ובאופן מדויק במשך שעות את אירוע ה- Euroleague, המחזור ה- 12 של המפעל בו מכבי ת"א מפסידה בביתה לקבוצה הבאסקית – ספרדית בתוצאה 83:81. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המגישה – מנחה טליה סלנט, הפרשן שי האוזמן (מזוקן), והפרשן גור שלף. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : יום חמישי – 13 בדצמבר 2018. היכל הספורט ביד אליהו. שלישיית הטלוויזיה הנ"ל המעולה הזאת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מובילה בצורה מוקפדת ובאופן מדויק במשך שעות את אירוע ה- Euroleague, המחזור ה- 12 של המפעל בו מכבי ת"א מפסידה בביתה לקבוצה הבאסקית – ספרדית בתוצאה 83:81. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המגישה – מנחה טליה סלנט, הפרשן שי האוזמן (מזוקן), והפרשן גור שלף. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

4. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וליגת העל של הכדורסל הישראלי. מוצ"ש – 15 בדצמבר 2018. שידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את המשחק מכבי ת"א – הפועל ירושלים 78:91 במסגרת המחזור ה- 10 של ליגת העל.

שחקן מכבי ת"א ג'ון דיברתולומאו (בן 27, גובהו 1.83 מ') מי שקלע במשחק הניצחון הנ"ל 22 נק' נגד הפועל ירושלים של עודד קטש, הוא ספורטאי נפלא, מנומס, מאופק, צנוע, שחקן קבוצתי, מפרגן לחבריו, וגם שחקן כדורסל חכם ו-מצוין.

ניר קפלן ורותם ישראל הם שני מראייני שטח טובים שמשלימים צוות שידור טוב בזירת הכדורסל של יד אליהו. (הערה שלי : ראה המשך של סעיף 4 בחלקו השני של הפוסט הקונקרטי הזה מס' 782).

5. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וליגת העל של הכדורגל הישראלי. פגם בימוי.

טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בדצמבר 2018. טעות בימוי. בעוד יונתן כהן המגיש והמנחה המצוין של המגזין "שער השבת" המשודר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, מקרין לצופיו את הפנדל לוֹ הייתה זכאית הפועל ת"א בדקה ה- 47 במשחקה נגד הפועל חדרה בגין נגיעת היד הברורה של שחקן הפועל חדרה יעקב אבבה ברחבת ה- 16 של שערו מבעיטת מסירה של המגן הבלגי של הפועל ת"א מרווין פירסמן. נגיעת היד של יעקב אבבה שינתה את מהלך הכדור שבעט מרווין פירסמן, אולם שופט המשחק גל לייבוביץ' התעלם מהעבירה ו/או שמא לא ראה אותה. ואז ברגע המכריע של חקירת ה- Item והחתירה לאמת החוקתית, מחליט בימאי התוכנית "שער השבת" להעלות לאוויר כתובית מפורטת בתחתית המסך שמספרת מחד אודות האירוע המחלוקת הנדון, אולם מאידך גם מסתירה אותו לגמרי לצופי הטלוויזיה. לא בסדר. פגם בימוי ילדותי ומטופש. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

6. עיתונאי "הארץ" הידען ובעל המוניטין עוזי דן וכותרת הפוסט המדויקת שלו מיום ראשון – 16 בדצמבר "ככל שמשקלו עלה-כך משקלו על המגרש פחת", אודות הכדורגלן חלוץ מנצ'סטר יונייטד הבלגי רומלו לוקאקו (Romelu Lukaku). אולם מדובר הפעם ב-פוסט Off tube עני באינפורמציה ו-דַל מידע. 

ממתי שחקן התקפה במשחק הכדורגל נבחן רק בתפוקת כמות השערים אותם הוא מבקיע לשערי היריב ? היכן משתלבת בטיעון המוגבל הזה רמת שחקני קבוצתו האחרים שאמורים להשתתף עמו ולספק לו את ה- הזדמנויות כדי להגשים את מלאכת הכיבוש, וחדלו לעשות זאת ? ומה אודות הרמות המשתנות של הגנות היריב שמתייצבות מול אותו רומלו לוקאקו ? ומה עם הווקטור החמקמק הנוגע ל-תשומת הלב שמעורר רומלו לוקאקו חלוץ מהיר ומוכשר וכעת נשמר טוב יותר ע"י הגנות היריב, ואֵלו דווקא חבריו הפנויים שמחמיצים ? עוזי דן מספר לקוראיו ש- רומלו לוקאקו בעונתו הראשונה בקבוצה הבריטית מנצ'סטר יונייטד סיים כמלך השערים של המועדון עם 27 שערים בכל מסגרות המשחקים, בעונת 2018 – 2017 הוא צבר בדצמבר 2017 כבר 15 כיבושים, ועכשיו בדצמבר 2018 יש לו רק 6 כיבושים. השוואה מתמטית מוזרה מפני שעוזי דן איננו מביא עובדות ו-נימוקים מוכחים הדנים למשל בירידה משמעותית בכושרו הגופני של רומלו לוקאקו (אם בכלל), ו/או שמא נפגעה ופחתה מהירות ריצתו עם כדור ובלעדיו (אם בכלל), ואולי ו/או שמא מדובר ב-אובדן הטכניקה האישית שלו וירידה בטיפול בכדור (אם בכלל). הפוסט, "ככל שמשקלו עלה-כך משקלו על המגרש פחת", הוא גיליון השערות פרטי שלו, של הכותב. עוזי דן (כמו עיתונאים רבים אחרים במקומותינו) לא נפגש בעצמו עם רומלו לוקאקו ולא שוחח עימו. הוא נהנה במקום מושבו מגישה לכל מיני מקורות אינפורמציה שמספרים על ו-דנים ב-רומלו לוקאקו, אולם הוא עוזי דן בעצמו מעולם לא נפגש עם מושא כתיבתו בשליחות עיתונו "הָאָרֶץ" ועושה את מלאכתו Off tube. לצורך השוואה של מדידת יכולות : כישרון הקליעה המדויקת של סטפן קרי שחקן כדורסל התקפי נודע בשורות קבוצת "גולדן סטייט" ב- NBA נמדד על פי סטטיסטיקה מתמטית מדעית שבודקת את כמות ניסיונות הזריקה שלו מול מספר הכדורים שלו שחודרים לרשת. אף על פי כן הסטטיסטיקה המתמטית המדויקת הזאת היא מופשטת ו-לוקה בחסר, מפני שהיא איננה מפרטת תנאים משתנים לרבות טווחי קליעה, ובאלו קריטריונים אחרים ונוספים של המשחק שרוי הצלף סטפן קרי בעת ביצועיו. בעיקר בנסיבות תרגילי התקפה של גולדן סטייט מול שמירה רגילה ו/או הגנת לחץ לאורך כל ההתמודדות ש- נוקטת הקבוצה היריבה מול הקלע הנודע של גולדן סטייט. הפרשנות של גארי נוויל (שחקן עבר של מנצ'סטר יונייטד) בפוסט, "ככל שמשקלו עלה-כך משקלו על המגרש פחת", טובה משל עוזי דן, מפני שהוא מלכתחילה מבטל את טיעון מאזן ההבקעות של רומלו לוקאקו בטענה "…שאתה יכול לטעות ולהחמיץ מול השוער…", אולם אינך יכול שלא להתכונן כראוי לקראת המשחקים בהם אתה נוטל חלק כ-דמות מרכזית (!). גארי נוויל איננו מפרט בפוסט ואין לו הוכחות מוצקות מדוע גרף האיכות של רומלו לוקאקו שרוי במצב ירידה "מדאיג" על פי חוות דעתו. בהיותי ספורטאי עבר מצטיין כבן וחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בשלושת משחקי הכדור הפופולאריים כדורגלן, כדורסלן, ו-כדורעפן בשלוש ליגות לאומיות (הייתי גם חקלאי חרוץ ומצאתי עניין רב בעבודתי בענפי המספוא, הרפת, והבננות). הייתי שמח אילו עוזי דן היה משכיל אותי יותר ומשרטט בדייקנות היכן נמצאת עקומת הירידה של רומלו לוקאקו וסיבותיה (אם בכלל), והאם למבנה השלד של קבוצתו והשרירים המפעילים את תנועותיו כפי שהרכיב אותם מאמנו המפוטר כעת במנצ'סטר יונייטד ז'וזה מוריניו, יש יָד פיזית ופסיכולוגית, במשבר שבו שרוי רומלו לוקאקו (אם בכלל). מדובר בפוסט Off tube דַל ששווה להיכנס למקצה שיפורים. מעולם לא שמעתי טיעון שיכולתו וכישרונו של שחקן "X" בכדורגל נקבעים רק על פי המתמטיקה של כמות השערים שכבש, ו/או של שחקן "Y" בכדורסל רק לפי סטטיסטיקת הסלים שקלע. קיימים נתונים ו- פאראמטרים אישיים וקבוצתיים נוספים, פיזיים (שניתן למשש אותם) וגם פסיכולוגיים חמקמקים, שמשפיעים על עיצוב כישרונותיו ויכולותיו של ספורטאי כזה ו/או אחר בזירות הספורט השונות. רומלו לוקאקו הוא Super star במלוא מובן המילה, בעל מסה, ו- מצויד בכשרים גופניים בולטים (עוזי דן איננו מציין מהו משקלו). כדורגלן צעיר בן 25 שמתנשא לקומה של 1.91 מ'. הוא בעל זינוק נפלא מהמקום ומחונן במהירות ריצה של אָצָן (עוזי דן איננו מתייחס למהירות ריצתו. על פי תצפית שלי בסרטי ה- Video השונים הוא רץ 60 מ' בפחות מ- 7.0 שניות), בעל טכניקה אישית גבוהה, יכולת בעיטה חזקה ומדויקת בשתי רגליו, ועל פי המשתקף בסרטי ה- Video הוא מחונן בניתור טוב (עוזי דן לא רושם בפוסט לאיזה גובה מסוגל רומלו לוקאקו להרים את מרכז הכובד שלו בעת ניתוריו לנגיחה בכדור). אנוכי ממתין לרשימה הבאה של עוזי דן אודות רומלו לוקאקו. מפורטת יותר, מנומקת יותר, ורוויה ביותר נתונים אודות כישרונו ויכולתו של המוּשָא, מעבר למֵידָע של טור החשבוני עולה ו/או יורד אודותיו שדן במספר הכיבושים שלו, ולא יותר.

7. מרדכי שָלֵו ז"ל (2014 – 1926) היה מורה ומחנך יקר, נפלא, מוערך, ואהוב שלי לתנ"ך (ושל תלמידים רבים אחרים) בביה"ס התיכון – חקלאי "בית ירח" בשנים 1955 – 1953, בכיתות י', ו- י"א.

קראתי בעיון רב ובגעגועים את הפוסט של שירה סתיו אודות מרדכי שלֵו במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הָאָרֶץ" וכותרתו "מי מפחד ממרדכי שָלֵו". מרדכי שלו היה נשוי לבת כינרת ריקה שידלובסקי ושימש מורה נהדר שלי לתנ"ך ומחנך נפלא שלי בכיתות י ו- י"א בשנים 1955 – 1953. היה מדובר באישיות יוצאת דופן בהשכלתו, בצניעותו, באורך רוחו, ותמיד נגיש לתלמידיו בקלי קלות. מרדכי שָלֵו היה האיש הראשון שהפך עבורי את שיעורי התנ"ך שלו לאירוע, ל- Event ספרותי והיסטורי. מרדכי שָלֵו היה מורה מדהים גם בגלל פשטות ההוראה שלו ונגישותו לתלמידיו. מרדכי שלו לימד וחינך אותי בנערותי לאהוב את התנ"ך. לרצות ללמוד תנ"ך. לשאוף לעיין בתנ"ך, ולהתעמק בהיסטוריה רחוקת השנים של עם ישראל. מרדכי שָלֵו מורה צעיר בעל רוח צעירה לימד אותי לנהל דיונים בנערותי אודות סיפורי ודיווחי התנ"ך. להתבונן בהיסטוריה התנ"כית כנער גם מנקודות מבט והסתכלות מודרניות שקשורות למדע הפוליטיקה, למדע הסוציולוגיה, ולמדע החוק והמשפט. בהיותי בכיתה י' בביה"ס התיכון חקלאי "בית ירח" ייסד מרדכי שלו ב-ביה"ס שלנו חוג "מדיני – פוליטי אקטואלי" שהתכנס פעם בשבוע בתום הלימודים ב- "בית ירח". למרות שחלפו מאז שנים רבות (משהו סביב 65) אנוכי זוכר היטב את מרדכי שלו משוחח עמנו ברצינות הראויה, ומשווה בין החוקה התנ"כית של עם ישראל כפי שהיא מפורטת ב- ספר "דברים" עם החוקה העכשווית של מדינת ישראל הצעירה עולת ימים. במבט לאחור ברור לי שמרדכי שָלֵו נמנה אז על מעצבי אישיותי. הוא היה פשוט מורה ומחנך מזהיר, מעין עילוי אנושי, יישר דרך, ידען, מורה ומחנך נפלא שהיה גם כמו מדריך וחבר שלי, שפשוט הערכתי והערצתי (לא רק אני). אנוכי בן 81 היום. לא חולף יום מבלי שאני קורא ומעיין בכמה פרקים בתנ"ך ומלמד את עצמי את התנ"ך בשעה שדמותו של מרדכי שלו מלווה אותי. מוזר מדוע בגיל נערותי 16 – 15, הוא מרדכי שָלֵו אדם חכם בעל יכולת ניסוח נהדרת, ובעל ידע עצום בתנ"ך וספרות (הוא נראה קצת גמלוני בהליכתו) משך את תשומת לבי יותר מבני גילי. שוחחתי עם מרדכי שָלֵו מאות פעמים ב- "בית ירח" מחוץ לשעות הלימודים. הוא אף פעם לא ניער אותי ממנו ותמיד הקשיב לי. מרדכי שלֵו היה אדם מאוד קרוב אלי כנער מההיבט הרוחני. חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן מורה ומחנך שלי מיוחד במינו. בלתי נשכח.

הימים ההם-הזמן ההוא לפני יותר מיוֹבֵל שנים, מאז הדרבי התל אביבי בכדורסל ב-13 בנובמבר 1968 שנערך באצטדיון "בלומפילד" ביפו: הפועל ת"א .vs מכבי ת"א 70:78. 

ההיסטוריה הטלוויזיונית הישראלית של שידורים ישירים של משחקי כדורסל בארץ ארוכה כמעט כאורך הגלות, ותחילתה ב- 13 בנובמבר 1968. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה עדיין בשלבי הקמה ראשונים בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 93, היום) ו-סגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 82, היום) בעת כתיבת הפוסט הזה מס' 786, ניאותה לשדר ישיר בפעם הראשונה בתולדותיה את  משחק הדרבי התל אביבי בין הפועל ת"א ל-מכבי ת"א, שנערך באצטדיון "בלומפילד" ביפו ביום רביעי – 13 בנובמבר 1968 בשל בניית אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו והפיכתו להיכל סגור בן 10000 (רבבה) מושבים. הפועל ת"א ניצחה את מכבי ת"א 70:78 ואת המשחק שידרו ישיר גדעון הוד ולצדו הפרשן שלו זוהר כהן. ניידת השידור הבודדת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ה- "OB הכחול") ו- 70 עובדים התמקמו באצטדיון "בלומפילד" כבר ביום ראשון – 10 בנובמבר 1968, שלושה ימים לפני שעת ה- "ש" שנקבעה כאמור לשמונה בערב ביום רביעי ההוא של 13 בנובמבר 1968. היה מדובר אז במבצע הנדסי טלוויזיוני מסובך ו- בהכנות טכנולוגיות ממושכות ומורכבות לרבות מציאת נתיב להעברת הסיגנל הטלוויזיוני באמצעות צלחות Microwave מאצטדיון "בלומפילד" ל- Master control (חדר הבקרה הראשי) בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן בשכונת רוממה בירושלים. המפקח הטכני הראשי של ניידת ה- "OB הכחול" היה דוב גולדשטיין והבימאי בניידת היה חגי מאוטנר. נתבת התמונה (Vision mixer) בניידת הייתה וַורְדִינָה אֶרֶז ז"ל.

ניב רסקין וגור שלף אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים נושאים בשנים האחרונות באחריות הכבדה של שידורי כדורסל ישירים בליגת העל הישראלית + משחקי מכבי ת"א ב- Euroleague + משחקי נבחרת ישראל. הם החוליה האחרונה בשלשלת ארוכה של שדרים ופרשנים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית שתחילתה כאמור בשדר גדעון הוד והפרשן שלו זוהר כהן בנובמבר 1968 והמשכה בדן שילון ואלכס גלעדי שהחזיקו במשרת שדרני הכדורסל הראשיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1980 – 1969 (שידרו ללא פרשנים), הצטרפותו של הפרשן אריה מליניאק בעונת 1980 / 1979 למערך הפרשנות של משחק הכדורסל בחטיבת הספורט שלנו, יורם ארבל שמשל בכיפה לאורך כל עשור ה- 80 במאה הקודמת, אורי לוי ומאיר איינשטיין ז"ל הובילו את שידורי הכדורסל לאורך עשור ה- 90 במאה הקודמת, והפרשן אלי סהר שחבר אלינו היכן שהוא באמצע עשור ה- 90 של המאה הקודמת בתום עידן אריה מליניאק.

בראשית דרכי הארוכה ורבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשתי בין שאר תפקידיי גם כעוזר שַדָּר של דן שילון בעת השידורים הישירים בכדורגל וכדורסל. זה היה מינוי של אלכס גלעדי. "אתה איש מתמטיקה אז זהו התחום שבו תוכל להפעיל את כישוריך בתרגילי חשבון וסטטיסטיקה למען הטלוויזיה, ליד מושב השדר", אמר ושלח אותי לעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו. דן שילון היה המגיש האקסקלוסיבי ההוא של התוכנית "מבט ספורט" והשַדָּר הבלעדי בימים ההם של כל אירועי הספורט הרלוואנטיים. שום איש טלוויזיה לא איים על בכורתו. דן שילון החזיק לבדו במיקרופון היוקרתי והנחשק. המשימה שלי כעוזר שַדָּר שלוֹ הייתה לחשֵב ולעבֵּד בשבילו בטרם עידן המחשב את הנתונים והפרטים הסטטיסטיים במשחק הנוגעים לזריקות והחטאות לסל של כל שחקן מהשדה ובעונשין ותרגומם לאחוזים, פרטים אודות ריבאונד הגנה והתקפה, איבודי כדורים, חטיפות, בעיטות לשער, טווחים, כמות נבדלים, מספר עבירות, ומה לא – ולהעביר לו את האינפורמציה במהירות באמצעות כתיבת פתקים קצרים. מכיוון שהייתי מתמטיקאי הטיל עלי אלכס גלעדי את המשימה למנות את הטוּרִים החשבוניים בפונקציות השונות של התחרויות עבור דן שילון. היה לי הכבוד לשמש עוזר שדר ראשי של דן שילון בראשית הקריירה העיתונאית הטלוויזיונית שלי במחצית הראשונה של עשור ה- 70 במאה שעברה. היה לי כיף גדול לשמש עוזר אינפורמציה ומידע שלו ואוגר נתונים עבורו בעמדות השידור השונות שלנו, מפני שהיה מדובר לא רק באיש טלוויזיה מוכשר, מורה, מדריך, ומצפן אנושי בתחומים רבים של התעשייה, אלא גם אדם. מנהיג מלידה ומומחה גדול בעסקי טלוויזיה, אבל גם איש Cool, הגון, יישר דרך, נותן כבוד לקולגות שלו, מפקד שנגיש לפיקודיו 24 שעות ביממה, ורחוק מתככים כרחוק מזרח ממערב. איש מקצוע ו-אדם בלתי נשכח.

טקסט תמונה : 23 במארס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 46 שנים. היכל הספורט ביד אליהו – תל אביב. אנוכי (מימין) משמש עוֹזֵר שַדָּר של דן שילון (משמאל, מחזיק במיקרופון Lip mic) בעת שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין קבוצות איניס ווארזה (איטליה) אלופת איטליה לבין יוגופלסטיקה ספליט מזאגרב (יוגוסלביה). הקבוצה האיטלקית ניצחה בתוצאה 69:70. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת: דן שילון בתום תקופת ניהולו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977-1974 ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בימים ההם לפני יותר מ-40 שנים.

מהלכי הניהול של ארנון צוקרמן בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 הולידו מהפכת מידע. חלקם התפרשו על ידי מנכ"ל רשות השידור דאז יִצְחָק לִבְנִי כהתרסה נגדו אך צלחו גם מפני שארנון צוקרמן זכה לגיבוי עצום ללא סייג של מנהלי החטיבות שלוֹ. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי רחשו לו הערכה ונאמנות. על פי התרשמותי מדובר בנאמנות בלתי מוגבלת וללא קֵץ. הם הזדהו עם המקצועיות, המקצוענות, יושרתו, ומוסריותו של ארנון צוקרמן. ייתכן וארנון צוקרמן היה יוצא לסוג כזה של מלחמת ניהול נגד מפקדו הראשי המנכ"ל יִצְחָק לִבִנִי גם ללא תמיכת חייליו והערצת המח"טים אך הנאמנות והסגידה הזאת כלפיו וודאי לא הזיקו לו. ארנון צוקרמן הגשים את חלום הניהול של כל מנהיג באשר הוא. החיילים והמפקדים העריצו אותו, את אישיותו, ואת יושרתו. אינני נלאה מלציין זאת שוב ושוב כי ארנון צוקרמן היה מנהיג אמת ו- אִי של יושרה מוחלטת. באוקטובר 1977 סיים דָן שִילוֹן (כאמור, מנהיג שידור בזכות עצמו) תקופת ניהול מוצלחת בת שלוש שנים של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא חולל שינויים (רבים) בחטיבה בתוכן ובוויזואליה שלה. עלי להזכיר כאן לקוראי הבלוג כי דן שילון היה המנהל הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית שייצר וויזואליה חדשה ב- 1974, את מודל ההגשה הזוגית של מהדורת "מבט", והראשון שהשתמש ב- "Seat up" באולפן כאמצעי להעברת אינפורמציה קונקרטית ע"י הכתבים השונים בתחומי הכיסוי השונים שלהם בנוסף לצוות ההגשה הקבוע באולפן. היום זה טריוויה. אז זה היה חֲזוֹן. חידוש גדול.

טקסט תמונה : 1975. זהו מראה של אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 43 שנים. צילום ו-תמונה חשובים שמתעדים את המבנה החדש של הגשת מהדורות "מבט" בצמד, במקום מגיש בודד. הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר ב- "Seat up" לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל) ייבדלו לחיים ארוכים. ה- "Sit up" הטלוויזיוני הוא היום עמדת שידור טריוויאלית. אז ב- 1975 זה היה חידוש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ייחס את הצלחת מאמצי חטיבת החדשות בפיקודו לשקף נאמנה בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תהפוכות חיי החברה הישראלית בשלוש השנים האלה שבין 1974 ל- 1977 הודות למנהיגות השידור האמיצה והיוצאת דופן של ארנון צוקרמן. כך כתב לו בדו"ח הסיכום שלו, ב- 16 באוקטובר 1977. "עם סיום תפקידי, מצאתי לנכון להעלות על הכתב בהרחבה יחסית, הערות סיכום לעבודת חטיבת החדשות בשלוש השנים האחרונות. הייתה זאת אחת התקופות המרתקות בחייה של החברה הישראלית, ובמאמציה של הטלוויזיה לשקף נאמנה את תהפוכותיה. אם תהיה שותף להערכתי כי מאמצים אלה הוכתרו עקרונית בהצלחה, כי אז לא אוכל שלא להעלות על נס את תרומתך המכרעת לכך. דרך קבלת החלטותיך, חשיבתך התוכניתית והמבצעית, מוסריות עקרונותיך – עשו את עבודתי ואת עבודת חטיבת החדשות בכפיפות אליך לחוויה עמוקה" [1].

טקסט מסמך : אוקטובר 1977. מסמך הסיכום "סיכום תקופה" שכתב דן שילון בתום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והגיש אותו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1975. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, אז בן 41) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, אז בן 35). שני האישים האלה מייצגים נאמנה את היושרה, ה-מוסריות, ועצמאותו של השידור הישראלי הציבורי בעשור השנים ההוא שבין 1969 ל- 1979. ארנון צוקרמן ודן שילון נותרו שניהם עבור רבים בלתי נשכחים במסגרת ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם לפני יותר מ- ארבעה עשורים בהם רפי גינת (שני מימין) שימש עוזר שדר של אלכס גלעדי. זהו תיעוד של עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בהיכל הספורט ביד אליהו. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר של אלכס גלעדי הרצל רווה ורפי גינת (מזוקן), השדר אלכס גלעדי, ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1980. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק (ראשון משמאל) ואנוכי (במרכז) בראשית הקריירות המשותפות של שנינו. הוא כפרשן כדורסל בחטיבת הספורט שלי ואנוכי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מימין, מיכל הוכשטאט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : לפני 36 שנים. סתיו 1982. היכל הספורט ביד אליהו. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם אחד השידורים הישירים של משחק מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזר השדר בני עורי, עוזר השדר אריה שגיא, הפרשן אריה מליניאק (חובש Headset על ראשו), השדר יורם ארבל, עוזר השדר אמנון לנגזם (משופם). שלושה עוזרי שדר מגוננים על מלאכת ה- Play by play של יורם ארבל ומונעים ממנו למעוד. קיצוני משמאל זהו מראיין השטח נסים קיוויתי (ממושקף בחולצה משובצת). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 30 במארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 19 שנים. השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) והפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) מאיישים את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. התמונה צולמה לאחר ניצחונה של מכבי ת"א במשחק השלישי והמכריע על אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה 63:79, זכייה שהעניקה למכבי ת"א את הזכות להעפיל ל- Final four של סלוניקי 2000. מאמן מכבי ת"א באותה עונה פיני גרשון החרים את מאיר איינשטיין ואת אלי סהר בטענה שהם מבקרים אותו מבלי שהם מבינים בכלל כדורסל. בתגובה כינה אותו השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין בשמו "פנחס" ולא בכינויו "פיני". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת היסטורית תכנית ו-וויזואלית מהימים ההם:

טקסט תמונה : 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 39 שנים. אנוכי יואש אלרואי (מימין) יחדיו עם שני הצלמים יורם מנדלבאום ז"ל (שני מימין), ו- יבד"ל משהל'ה אלפרט (שלישי מימין), ואיש הקול רן ברנר (רביעי מימין), האיש הקיצוני משמאל איננו מזוהה – בעת הפקה, בימוי, ו-עשיית הסרט הדוקומנטארי ההוא על ידי, והקרוי, "גופיה מס' שש" – אודות שחקן הכדורסל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל טל ברודי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 2006. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 12 שנים. היכל הספורט יד אליהו (Nokia). מכבי ת"א מפתחת את קשרי הקהילה שלה. השחקן אנת'וני פארקר בעונתו האחרונה במכבי תל אביב עם אחד המעריצים הצעירים שלו, איתמר אלרואי נכדי הבכור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא צריך להיות עורך טלוויזיה מדופלם כדי להבין שכל Shot צילום של ארבעת האישים, עו"ד שמעון מזרחי מְיוּסַר ועגום הפנים, פִּינִי גֵרְשוֹן פעלתן שמתנהג על הקווים כפרפטואום מוֹבִּילֶה, ועוֹדֵד קָטָש ואֶנְטוֹנִי פַּארְקֶר שני ווירטואוזיים על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא רק שהיה מתוכנן על ידינו אלא היווה נדבך נוסף ברייטינג הנכבד. השידורים הישירים של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז 1999 יצרו הזדהות חסרת תקדים של הציבור בישראל עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א למרות שמזה עשור שנים לא העפילה כלל לגמר האירופי. היא עשתה זאת לאחרונה ב- 1991. המתמטיקה של הרייטינג הוכיחה זאת שוב ושוב.

שידורי הטלוויזיה עובדים על מוּתגים וגם מוּתגי משנה. בפחות מזה הטלוויזיה איננה מסתפקת. מי שלא מבין את העיקרון הזה שלא יעבוד בטלוויזיה שהיא המדיה מספר אחת והמובילה בתקשורת המונים. אין צדק בשידורי הטלוויזיה ומראש לא קיים בהם שוויון. בשום תחום שידור. מצלמות הטלוויזיה מעניקות יחס שונה לאנשים שונים. חלקם היא אוהבת, אחרים היא מתעבת, וכלפי נוספים היא אדישה. מפני שהטלוויזיה עובדת על מותגים הוריתי למפיקים ולבימאים שלי להתמקד בארבעת הסמלים של מכבי ת"א בימים ההם כלהלן : עוֹדֵד קָטָש ואנת'וני פארקר על הפרקט, ופנחס "פיני" גרשון ושמעון מזרחי מחוצה לוֹ – שוּב ושוּב. לא היה שום תחליף אז לשילוב הטלוויזיוני בין היכולת הווירטואוזית של עוֹדֵד קָטָש ואֶנְת'וֹנִי פָּארְקֶר על הפרקט עם גאוניות האימון של פיני גרשון וההתנהלות הכובשת והמיוחדת שלוֹ על הקווים, ובתוספת המנהיגות של עו"ד שמעון מזרחי נוּגֶה הפנים הנִצְחִי גם כשקבוצתו מנצחת את יריבותיה. זאת הדרך הטלוויזיונית שאני בחרתי ללכת בה. זהו נתיב השיווק הטלוויזיוני שהחלטתי לצעוד בו. תפקידה העיתונאי הבסיסי של הטלוויזיה הוא לדווח. אך גם להפיק דרמה וליצור עניין. דרמה היא אבן יסוד של הצילום. על כן פועלת הטלוויזיה ומונחית על פי חוקי צילום ידועים. Close up נעול על פניו חסרות ההבעה של דֵייוִיד פֶדֶרְמַן אחד האנשים החשובים ביותר בתולדות מועדון מכבי ת"א (בכל הזמנים) איננו מזעזע את אָמוֹת הסִפִּים. אישיותו המופנמת והאיתנה מתקבלת כסטרילית על מסך הטלוויזיה. גם הגזבר דאז של מכבי ת"א אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' ייצר דמות נייטראלית על המסך. לעומתם, דמותו הפעלתנית והנמרצת של המנהל המיתולוגי של מכבי ת"א שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי שמזכירה את פִּינִי גרשון, מתקבלת בברכה ע"י המצלמות. מצלמות הטלוויזיה נטו חסד ל-שָמְלוּק מחרובסקי אך בסופו של עשור ה- 90 של המאה שעברה הוא כבר לא היה שָם. נותר סָפוּן בביתו. את מקומו על הקווים תפש מוֹנִי פַנָאן ז"ל. היה באישיותם של מוֹנִי פַנָאן ושָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי משהו שמצלמות הטלוויזיה מחפשות ותרות אחריו. מתצלומי ה- Close ups של שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי יבד"ל ומוֹנִי פַנָאן ז"ל בטלוויזיה ניתן לחבר סֶפֶר. שניהם תרמו תרומה מכרעת למערכת היחסים המיוחדת ארוכת השנים שהתפתחה בין הטלוויזיה הציבורית לבין המועדון שאותו ניהלו.

למצלמות הטלוויזיה יש שתי תכונות חשובות. הן אינן יודעות לשקר. הן יודעות לתעד, להנציח, ולכתוב את ה- היסטוריה באובייקטיביות מוחלטת. עוֹדֵד קָטָש, אֶנְטוֹנִי פַּארְקֶר, פִּינִי גֵרְשוֹן, ושִמְעוֹן מִזְרָחִי הפכו להיות מותגי שידור. אינני יודע אם התכוונו לכך או שהיו כאלה בעל כורחם. הגרפיקה ופסי הקול המוסיקאליים של הפתיחות המיוחדות שקדמו לשידורים הישירים של משחקי קבוצת הפאר של מכבי ת"א עבדו על ארבעת המותגים האלה והיללו אותם. המוסיקה של פִיל קוֹלִינְס ואח"כ זאת של להקת "קְוִוין" (Queen) בראשותו של פְרֶדִי מֶרְקְיוּרִי, "We will rock you", התמקדו במשך שנים במותגי מכבי ת"א והפכו אותם לכותרת הראשית בפתח המִשְדָרִים. באמצעותם חיברנו את הצופים אל מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה במעשה הזה שום רבותא עיתונאית – טלוויזיונית. כל איש במדיה היה מבחין בעובדות השידור האלה ומתעכב עליהן עם המצלמות שלוֹ. אם הסימביוזה בין הטלוויזיה הציבורית למכבי ת"א הייתה בשעתו הכרחית ובלתי נמנעת, הרי שהארבעה האלה היו הסיבה לתופעה בסוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000. בתום כל שידור ישיר של מכבי ת"א בהיכל הספורט יד אליהו ו/או מחו"ל, ניצחון או הפסד, הצדעתי להם הצדעה טלוויזיונית ממקום מושבי בעמדת ניהול השידור. התפללתי להצלחתם לא כאזרח ישראלי מן השורה – אלא כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצלחתם כאובייקט ופרויקט שידורים ישירים כה מורכבים ומסובכים וכל כך יקרים בזירת הכדורסל המניבים רייטינג יוקרתי בטלוויזיה – לאורך שנים ארוכות – הייתה בראש וראשונה הצלחתנו. ראו מה קרה לערוץ 1 באולימפיאדת לונדון 2012 ואיזו נפילה חָווּ אנשיו כשמושא השידור העיקרי שלהם בתחרויות הג'ודו במשקל כבד אריק זאבי הובס כבר בסיבוב הראשון לאחר 43 שניות. ברור שהערכתי הכֵּנָה הייתה נתונה לאישים האלה עודד קטש, אנת'וני פארקר, ופיני גרשון המתמודדים בזירה ולא פחות למר שמעון מזרחי, מר דיוויד פדרמן, ומר שמואל "שמלוק" מחרובסקי, ומוני פנאן ז"ל – מאחורי הקווים. זאת הייתה אהבה והערכה מקצועית עזה. הטלוויזיה הציבורית בנתה את מכבי ת"א ומכבי ת"א בנתה את הטלוויזיה הציבורית. שתיהן בנו ונבנו האחת ע"י השנייה בעֵת ובעונה אחת. הסימביוזה וקשרי הגומלין בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל פעלו בכל עוזם וצלחו מעל למשוער. הם הגיעו פעמים רבות לשיאים חדשים, גם בחודשים מארס ואפריל של שנת 2000 .

טקסט מסמך :  6 באפריל 2000 . טבלת הרייטינג מטעם הוועדה הישראלית למִדרוג . המהלך הסימביוטי רב השנים בין השידור הציבורי לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל הניב פירות והוכח כנכון . דן שילון ואלכס גלעדי הניחו את היסודות. אני בניתי על היסודות האלה את גורד השחקים שבקצהו נכתב באותיות מאירות עיניים, "רשות השידור ומכבי ת"א צועדות יחדיו שלובות זרוע לעבר הפסגה" . שידורי מכבי ת"א היו לא רק הצלחה קונקרטית בנקודת הזמן שלהם, אלא הפכו לפלטפורמה ומקדמי רייטינג לנדבכים אחרים ושונים לחלוטין בשידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1971 הגעתי למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנוהלה ע"י דן שילון וסגנו אלכס גלעדי. דן שילון היה אז אלוהים ואלכס גלעדי סגנו. כלומר הסגן של אלוהים. התרוצצו שמועות כי דן שילון הוא אוהד הפועל ת"א ואלכס גלעדי נאמן מכבי ת"א. זה כמובן היה שטות גמורה. עורבא ופרח. שניהם היו בראש וראשונה מעריצי קופסת הטלוויזיה שעליה הופקדו וניתנה להם כפיקדון למשמרת. הם היו נאמנים למסך עד כלות נפשם והתבוננו בנעשה באגודות הספורט רק באמצעות עדשות מצלמות הטלוויזיה. התפקיד שלהם היה לזהות הצלחה. השאר היה טָפֵל וחסר כל חשיבות.

טקסט תמונה :  קיץ 1970. מכבי ת"א פוסעת את צעדיה הראשונים בטלוויזיה הישראלית שזה אך קמה על רגליה בתקופת דן שילון ואלכס גלעדי . זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : המאמן יהושע רוזין, שופט הכדורסל הבינלאומי דוד דגן, אלי קורן, שמואל "מולי" אבישר, מיקי ברקוביץ', מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי, מוטי ארואסטי, טל ברודי, ביל פלס (שחקן חיזוק מארה"ב), ויגאל שצקי ז"ל. אנשים רגילים ופשוטים בתמונות הסטילס – אך כוכבים על מסך הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה שלי : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה, שמואל "שמלוק" מחרובסקי.

טקסט תמונה : אוגוסט 1970. האהבה למסורת ישראל והשראת הכותל המערבי הנצחי בירושלים העיר שחוברה לה יחדיו לא הייתה המצאה של פיני גרשון . זיהוי היושבים מימין לשמאל : המאמן רלף קליין ז"ל, אמנון שלאין, מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי, יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי, ואשר שלאג ז"ל (עומד) ליד Blow up של צילום הכותל המערבי ערב תחילת עונת הכדורסל 1971 – 1970. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בליל חמישי – 30 במָארְס 2000 בשעה אחת עשרה בלילה תם השידור הישיר שלנו מהיכל הספורט ביד אליהו של משחק ההכרעה השלישי בין אלופת ישראל מכבי ת"א לבין אלופת איטליה פַּאף בּוֹלוֹנְיָה על הזכות להעפיל למשחקי ה- Final Four של סָלוֹנִיקִי. נוהל שידור ה- Roller Credits (כתוביות המזהות את בעלי התפקידים הנושאים באחריות לשידור) סיים זה עתה את הילוכו על מסך הטלוויזיה. קוֹל תרועת השידור נָדַם. מכבי ת"א ניצחה בשיעור מכריע את יריבתה  64:79 והעפילה למשחקי סָלוֹנִיקִי כמו גם הרייטינג של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנסק באותו ערב לשחקים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה יריב ראוי לערוץ 2 וערוץ 5. נוף הטלוויזיה היה שונה אז. בשנת 2000 הביס השידור הציבורי את המסחרי, את ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט) כל אחד לחוד, ובהזדמנויות לא מעטות גם את שניהם ביחד. יותר ממיליון צופים ראו את השידור הישיר של המשחק מכבי ת"א – פַּאף בּוֹלוֹנְיָה בטלוויזיה הציבורית. תשע שנים נעדרה מכבי ת"א מהמפעל מאז ה- Final Four של פאריס בשנת 1991. עכשיו לפתע זה קרה שוב.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 30 במארס 2000 . היכל הספורט ביד אליהו . עמדת השידור השנייה שלי בהיכל (את עמדת השידור הראשונה איישו השדר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר). השַדָּר אורי לוי (משמאל) והפרשן רלף קליין (במרכז) מראיינים בשידור ישיר את פיני גרשון מאמן מכבי ת"א (מימין) דקות ספורות לאחר שהשלים את הניצחון על אלופת איטליה "פאף, בולוניה 64:79 והעלה את מכבי ת"א ל- Final four  בסלוניקי  2000 לאחר היעדרות בת עשור שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  11 באפריל 1991 . ככה עובדת הפרוצדורה המסורבלת והאיטית ברשות השידור. זהו המסמך שנשלח על ידי למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל והסמנכ"ל שלו יוֹחָנָן צָנְגֶן ב- 11 באפריל 1991, המבקש להטיס את המפיק ששי אפרתי והשַדָּר אורי לוי לצורך שידורים ישירים של משחקי ה- Final Four  בפאריס בהשתתפות מכבי ת"א. מאז 1991 לא העפילה עוד הקבוצה לשלב כה גבוה של המשחקים עד שהגיעה שנת 2000 ועימה ה- Final four של סלוניקי 2000. תשע שנים לא נדרשתי לכתוב מסמך מהסוג הזה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בליל חמישי – 30 במָארְס 2000 גרפנו רייטינג של % 30.4 בממוצע לכל אורכו של השידור הישיר שנמשך שעתיים וחצי. אין זה דבר של מה בכך. הִדברנו את השידור הישיר של טקס בחירת מלכת היופי בישראל שהתקיים במקביל באותה שעה ע"י הזכיינית "רֶשֶת" בערוץ 2 שצבר % 27.2. נישה הספורט הלאומית בערוץ 5 בכבלים לא הייתה בת תחרות ברייטינג מולנו, ולא היוותה כלל אופציית שידור באותו הערב ההוא ב- 30 במארס 2000. זכויות השידורים של כל משחקי מכבי ת"א בעונה הרגילה עד לשלב ה- Final Four היו שייכות באופן בלעדי לטלוויזיה הישראלית, אך משם והלאה הן היו לרוע המזל של ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט, היום ערוץ מס' 55). מכבי ת"א העפילה למשחקי השלב האחרון של ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000 לאחר הפסקה בת עָשוֹר שנים והצלחתו הגדולה של המועדון הפכה לטרגדיית שידור שלנו. זכויות שידורי ה- Final Four לא היו שלנו. הם היו שייכים לערוץ 5 מהכבלים יריב שידור מושבע שלנו. מישהו בהנהלת רשות השידור שוב נרדם בשמירה. מכבי ת"א טיפסה לפסגת הכדורסל האירופי של טורניר ארבעת הגדולות יחד עם פאנאתאנאייקוס היוונית, ברצלונה מספרד, וצסק"א אלופת רוסיה, אך בלעדי השידור הציבורי. לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט שלי שליוותה את הקבוצה שנות דוֹר נותרה מאחור. אכזבה ענקית. נותרנו עם נעל יְשָנָה ביד. באותו הלילה ביד אליהו הסתיימה לה תקופה. אין פלא שהנהלת רשות השידור וראשי הטלוויזיה שצפו במשחק הניצחון של מכבי ת"א על פאף בולוניה חשו רגשות אשם. הם ניצבו כולם שם ליד ניידת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו שזה עתה סיימה את תפקידה, אובדי עצות וחפויי ראש.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה בזכויות השידורים של משחקי החוץ והבית של מכבי ת"א באירופה עד ה- 30 במרס 2000. משעה שהעפילה מכבי ת"א ל- Final Four של סַלוֹנִיקִי 2000, זכויות השידורים אבדו לנו. האירוע היוּקרתי הקונקרטי הזה, ארבעת משחקי טורניר ה- Final Four ההוא של סלוניקי 2000 הממשמש ובא לא היו שלנו עוד. הפסדנו אותן ללא צורך בחודש דצמבר 1998 לערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים). זכויות השידורים היו שייכות עכשיו זאת העונה השנייה למתחרים שלנו. ערוץ 1 הנַכֶה ניצב באותו ליל חמישי ההוא ב- 30 במרס 2000  מבויש בצומת דרכים ללא מַצְפֵּן וללא מפת שידור. מחלקת הספורט נקלעה למצוקה גדולה שלא באשמתה. ערוץ 5 הקדים שוּב להגיע לצוֹמֶת החשוב של זכויות השידורים ורכש לעצמו את משחקי סַלוֹנִיקִי. התבוסה הלא כפויה והמרגיזה של רשות השידור איימה עוד הפעם על המוניטין של מחלקת הספורט בדומה לאובדן הלא מוצדק של זכויות השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם, שנערך שמוֹנֶה שנים קודם לכן בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 (ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ניצח גם אז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

כמו תמיד איבוד זכויות השידורים של אירועי ספורט רלוואנטיים מסורתיים המקודשים בעיני הציבור אך לא בעיני הבוסים של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1, והתנהלותה הגמלונית והמסורבלת, כמו גם בתחומים אחרים, עוררה בצדק בוז ציבורי. הציבור היה כמה לשידורי ספורט בטלוויזיה, אולם אלה נמנעו ממנו בטענה של יוקר השידור מחד ואי חשיבותו מאידך. קברניטי רשות השידור שהיו גם העורכים הראשיים לא שיתפו חלק גדול מהציבור בהחלטותיהם. שידורי הספורט הוצבו מלכתחילה במקום האחרון בסולם העדיפויות בטלוויזיה. שנים רבות אח"כ, הרהרתי שוּב ביני לבין עצמי, כיצד זה קורה לרשות השידור שמפסידה תמיד בתחרות נגד ערוץ 2 וערוץ 5 במאבק על זכויות השידורים, כיצד נראה שוּב בעיני צוֹפֵינו והאם תיפגע תדמיתנו, ומדוע מטפלת וממונה על רכישת שידורי הספורט דווקא המחלקה הכלכלית הכל כך לא מוכשרת של רשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה ענייה וסירבה זמן רב לשלם עבור צילום אירועי ספורט שנעשו על ידה בחינם משחר נעוריה. ב- 27 בפברואר 1969 התקיים בחולון משחק כדורסל בינלאומי בין אלופת ישראל מכבי ת"א לאלופת צ'כוסלובקיה ספרטאק ברנו. מנל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר דן שילון וציוותו כיסו את המשחק אך סירבו לשלם עבור זכויות הצילום. ל- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) נודע שהמשחק כוסה ע"י הטלוויזיה הישראלית וקטעים ממנו שודרו ב- "מבט ספורט". אנשי ה- FIBA חשבו שמכבי ת"א נהנתה מתשלום זכויות שידורים בגין הצילום ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ודרשה ממכבי ת"א "מס צילום" בגובה של 100 דולר. ה- FIBA  לא ידעה שדן שילון לא שילם פרוטה והמשחק צולם בחינם. 100 דולר כמַס צילום היו אז המון כסף ומזכ"ל מכבי ת"א מר א. יוֹשָע נבהל. הוא שלח מכתב בהול ל- FIBA בו הוא דוחה את הדרישה לשלם את הסכום המבוקש וגם נימק מדוע [1].

טקסט מסמך : 17 במארס 1970. ראשית מלחמת זכויות השידורים. זהו המסמך המקורי שכתב מר א. יוֹשָע  ל- FIBA בהתמקחות על סכום מגוחך של 100 (מֵאָה) דולר שנמשכה שנה, בו ביקש מזכ"ל מכבי ת"א בימים ההם א. יושע מדן שילון לתמוך בגִרסתו ולהודיע במכתב רשמי ל- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) כי הקטע ששודר בטלוויזיה לא חרג מעבר לשלוש דקות, וכי הטלוויזיה לא שילמה כל זכויות שידור למכבי ת"א [2]. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  1 במארס 1970. זהו המסמך המקורי שכתב מר א. יושע לדן שילון מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת עבר שלי לפני יותר מ- 50 שנים : ביום רביעי בערב – 13 בנובמבר 1968 התקיים באצטדיון "בלומפילד" ביפו דרבי הכדורסל בין מכבי ת"א והפועל ת"א. לשורות הפועל ת"א הצטרף אז כדורסלן יהודי – אמריקני אנונימי יפה מראה בן 22 שגובהו 1.88 מטר בשם בָּארִי לֵייבוֹבִיץ', וכפי שהתברר מאוחר יותר הוא היה רָב אָמָּן בכדורסל, פשוטו כמשמעו יהודי. הוא שימש רכז המשחק של הפועל ת"א ובעל האוטוריטה המרכזית בה. בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' בעל הזרועות הגמישות והאצבעות הארוכות ניחן בשליטה פנומנלית בכדור והפך חיש מהר לאטרקציה כדורסל בישראל. המשחק בין שתי היריבות המסורתיות עורר עניין עצום בציבור. הוא הועתק לאִצטדיון "בְּלוּמְפִילְד" בו נבנה מגרש כדורסל מיוחד ועל כר הדֶשֶא הונחה רצפת פרקט מתקפלת מפני שהמגרש הפתוח ביד אליהו היה בשיפוצים. רבבת צופים מספר שיא בימים ההם נדחסה ליציע המערבי של האִצטדיון כדי לחזות במשחק בו קראה הפועל ת"א תיגר על מכבי ת"א. ההתמודדות הועברה לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידור ישיר. ניידת השידור ה- "OB הכחול", אותה הניידת שכיסתה בשידור ישיר חצי שנה קודם לכן ב- 2 במאי 1968 את מצעד צה"ל בירושלים , התמקמה עכשיו שתי יממות לפני שעת ה- "ש" בפאתי אצטדיון "בלומפילד" ביפו. שַדָּר המשחק היה גִדְעוֹן הוֹד והפרשן שלו זוֹהַר כּהֵן. בימאי השידור הישיר היה חַגַּי מַאוּטְנֶר והמפקחים האחראיים על תפעולה הטכני של הניידת היו דוֹבָלֶ'ה גולדשטיין ואֱלִיָהוּ "אֵלִי" קוֹבּוֹ . גִדְעוֹן הוֹד זוכר בעת שיחות התחקיר עמי את הטקסט הבא, כלהלן : "…הבימאי חַגַּי מַאוּטְנֶר הודיע לי לפתע שנבחרתי לשדר ישיר את המשחק. רציתי להיות בימים ההם שדר ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה בקושי על רגליה, לאחר הצלחתי בתחום הזה ברדיו "קול ישראל". זה היה עוד בטרם הוקמה מחלקת הספורט בטלוויזיה ולפני שדָן שִילוֹן הפך לשַדָּר הראשי שלה. דן שילון היה בנובמבר 1968 מגיש מהדורת החדשות "מבט" ושווה בכישרונו לחיים יבין. לקחתי את זוהר כהן כפרשן שלי מפני שבהיותו שחקן לבש את מדי שתי הקבוצות והכיר את השחקנים היטב…".

תשעה חודשים בטרם השידור הישיר הטלוויזיוני ההוא ב- 13 בנובמבר 1968 של הדרבי התל אביבי בכדורסל שנערך באצטדיון "בלומפילד" ביפו, אירחה מכבי ת"א באצטדיון הכדורסל הפתוח של יד אליהו ב- 22 בפברואר 1968 את קבוצת הפאר של ריאל במדריד במסגרת שלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. לטלוויזיה הישראלית הציבורית שטרם נעמדה על רגליה, לא היו עדיין מספיק כלים כדי להעביר את המשחק המסקרן בשידור ישיר. המשחק הועבר בשידור ישיר רק ע"י רדיו "קול ישראל" בראשותו של השדר הנודע ורב המוניטין נחמיה בן אברהם. ריאל מדריד הייתה אז מועדון כדורסל זוהר ואלופת היבשת ובשורותיה שיחקו כוכבי כדורסל בעלי מוניטין כמו מיילס אייקן, וויין בראבנדר, וקליף לויק. בחמישייה של מכבי ת"א תחת שרביט אימונו של יהושע רוזין ז"ל שיחקו טל ברודי, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים שטרקמן, אברהם הופמן ז"ל, ואמנון אבידן. המשחק עורר עניין עצום בישראל ואצטדיון יד אליהו (הפתוח) היה גדוש מפֶּה לְפֶה ב- 5000 (חמשת אלפים) צופים. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם נקרא לדֶגֶל והתבקש ע"י מנהל הרדיו דאז שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל להעביר בשידור ישיר את המשחק. הטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם נולדה. היא הייתה בשלבים הראשונים של הקמתה ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. נחמיה בן אברהם הגיע בגפו לאצטדיון יד אליהו (הוא שידר תמיד ללא פרשן), לחץ את היד לשר הביטחון משה דיין שהיה אורח כבוד בהתמודדות, ואָץ למיקרופון שלו על שפת המגרש למלא את משימת השידור הישיר. מכבי ת"א ניצחה לאחר הארכה 88:96. אולם מה שזכור לי היה כי שַדָּר רדיו נמוך קומה (1.60 מ') בשם נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם עמד בודד על הקו, ואף על פי שלא ניצב פרשן לצדו, הטיל צֵל ענק על מדינה שלמה בקֶסֶם קולו המיוחד וכישרון התיאור הרדיופוני הישיר יוצא דופן ומרתק שלו. יכולת שידור ותיאור שהורכב מ- Play by play מהול בפרשנות שלו עצמו. איש לא שאל את עצמו בימים ההם כיצד מסתדר שדר הספורט הלאומי של מדינת ישראל ללא פרשן, בלי מוסד הפרשנות.

טקסט תמונה :  22 בפברואר 1968. אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח בשכונת יד אליהו בתל אביב על מגרש המרצפות שלו מארח את המשחק במסגרת גביע אירופה, מכבי ת"א נגד הקבוצה הספרדית ריאל מדריד. הימים ההם – הזמן ההוא. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל לוחץ את ידו של שר הביטחון משה דיין (ז"ל) דקות ספורות לפני תחילת המשחק בין מכבי ת"א לריאל מדריד בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. מכבי ת"א ניצחה לאחר הארכה בתוצאה 88:96. קיצוני משמאל הוא נוח קליגר ז"ל יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. קיצוני מימין הוא אל"מ מתי ניב ז"ל מזכירו הצבאי של שר הביטחון משה דיין. שני מימין הוא ברנארד חוואסט ז"ל גזבר מועדון מכבי ת"א. האיש השני משמאל איננו מזוהה. (התמונה באדיבות לובה קנפר קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח בשכונת יד אליהו בתל אביב . בטרם עידן עו"ד שמעון מזרחי לימים חתן פרס ישראל . שר הביטחון משה דיין (בן 53) לוחץ את ידו של טל ברודי (בן 25) כוכב מכבי ת"א דקות ספורות לפני תחילת המשחק נגד אלופת ספרד ריאל מדריד בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. כולם מנסים להידחף ל- Frame התמונה יחדיו עם משה דיין. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חצי פרצוף של נוח קליגר ז"ל יו"ר מועדון מכבי ת"א דאז, אמנון אבידן, בוב פדרהסט (ממושקף), ברנרד חוואסט גזבר המועדון (ראשו נראה בין משה דיין וטל ברודי), יהושע רוזין (רחוק מהמצלמה מוסתר למעלה), חיים שטרקמן, יוסף לֶזָ'ה, ומשה גולוביי. (בין טל ברודי ויוסף לז'ה מציצים ראשיהם של חבר ההנהלה צבי אבידן אביו של אמנון אבידן והשחקן נתנאל). (התמונה באדיבות לובה קנפר קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית חודש נובמבר של שנת 1968 החליטו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד שני מקימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, לשדר ישיר את הדרבי התל אביבי בכדורסל בין הפועל ת"א למכבי ת"א שנועד להיערך ביום רביעי בשבוע – 13 בנובמבר 1968. ההתמודדות המסקרנת שכל המדינה ביקשה לצפות בה הועתקה לאצטדיון "בלומפילד" יפו בגלל בנייה מחדש ושיפוצו של אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו. הימים היו ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניידת השידור של הטלוויזיה ה- "OB הכחול" התמקמה ב- אצטדיון "בלומפילד" ביפו ארבעה ימים לפני שריקת הפתיחה כדי להתכונן לשידור הישיר שהיה מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית. בימאי השידור הישיר ההוא לפני 50 (חמישים) שנים היה חַגַּי מָאוּטְנֶר ולתפקיד השַדָּר התמנה גִדְעוֹן הוֹד שנמנה אז על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות שהיה ביסודו איש רדיו "קול ישראל" וכפוף לבוס שלו השדר הבכיר נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם. גִדְעוֹן הוֹד היה שַדָּר כדורסל מזהיר משכמו ומעלה בעל קול רדיופוני נפלא ויכולת ווירטואוזית לא רק לבנות דרמה אלא להיות גם חלק ממנה, אולם מעניין דווקא הוא לא סמך רק על כישרונו. מיומנות מיקרופון רדיופוני וטלוויזיוני שאלוהי התקשורת העניק לו בשפע. הוא גדעון הוד הציב לידו בעמדת השידור כפרשן את שחקן העבר זוהר כהן, מי ששיחק בזמנו בשני מועדוני הכדורסל של הפועל ת"א ומכבי ת"א. הדרבי התל אביבי הזה זכור בגלל ה- "מארב" שהכין יו"ר מכבי ת"א נח קְלִיגֶר ז"ל לשחקן היהודי – אמריקני הצעיר בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' בן 22 (קומתו 1.90) שהגיע אז לשורות הפועל ת"א מארה"ב כדי לחזק אותה כרכז משחק וקלעי. נח קְלִיגֶר ז"ל טען בפני מוסדות ה- FIBA כי בארי ליבוביץ' הוא בעל עבר מקצועני ולכן איננו רשאי ליטול חלק במשחק. מזכ"ל ה- FIBA וִוילִיאָם ג'וֹנְס (William Jones) קיבל את הטיעון . בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' נעלב עד עמקי נשמתו ואמר שעיניים דומעות שהשתמשו נגדו בטריק מלוכלך. הוא לא שיחק. רבבת צופים (פי שניים מתכולת אצטדיון יד אליהו הפתוח)הגיעה ל- "בלומפילד" וראתה את הפועל ת"א  מנצחת את מכבי ת"א גם ללא בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' המושעה בהפרש של שמונה נקודות בתוצאה 70:78. למרבה ההפתעה זה היה שידור הטלוויזיה הישיר הראשון והאחרון מאז ומעולם של שַדָּר ספורט יוצא מן הכלל בשם גִדְעוֹן הוֹד, שמבלי מֵשִים יצר היסטוריה. הוא היה האיש שבנה לראשונה את מוסד פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הצעירה לדורותיה. צריך לומר כאן עוד מילה אודותיו של גִדְעוֹן הוֹד. הוא עיתונאי ושדר רדיו רב יכולות ומוכשר ביותר. למרות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בנובמבר 1968 כפָּנָס קֶסֶם ולו עצמו נשקף בה עתיד מזהיר, בחר להישאר ברדיו "קול ישראל" אהבתו הגדולה.

טקסט תמונה : אפריל 1968. ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונתה ע"י העובדים ה- "OB הכחול" (נקנתה ע"י עוזי פלד בלונדון מחברת הטלוויזיה הבריטית "THAMSE" במארס 1968 והובאה לנמל חיפה באוניה) חונה עם הגעתה לארץ ליד בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1969. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו חדר הבקרה של אולפן טלוויזיה. משמאל, הבימאי חגי מאוטנר. מימין, נתבת התמונה (Vision Mixer) שלו ורדינה ארז ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמה ימים לאחר 13 בנובמבר 1968 התמנה דָן שִילוֹן ע"י פרופסור אליהוא כָּ"ץ למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . במאי 1970 נשלח דן שילון ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית חגי פינסקר ז"ל ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל למונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 כדי לשדר את שלושת משחקיה של נבחרת ישראל בבית המוקדם בטורניר הגמר נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה (ליד ירושלים) טרם הוקמה ולכן שלושת המשחקים הללו הוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא והטייפים הכבדים ונשלחו מייד ארצה במטוס. דן שילון שידר את המשחקים האלה לבדו ללא פרשן. אולם משהתבקש לשדר גם את משחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) בין נבחרות ברזיל ואיטליה (ברזיל ניצחה 1:4) לא סמך על עצמו והחליט לזַמֵן לעמדת השידור שלו את שני שחקני נבחרת ישראל מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל כדי שימשו פרשני עזר לצדו. עמדות השידור שנבנו עבור רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ע"י קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEMEXICO" באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" ב- 1970 כללו רק שני מושבים. דן שילון החליט אם כך לחלק את העבודה. הוא קבע כי מרדכי שפיגלר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה וגיורא שפיגל ימלא את המשימה במחצית השנייה. מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל שימשו עוד זוג עיניים בעמדת השידור אולם התפקיד שלהם היה לספק מידע חדש. לימים בעת שיחות התחקיר עמו אמר לי דן שילון, כלהלן : "…הייתי זקוק לפרשן. ידעתי לשדר כדורגל בטלוויזיה אולם לא הייתי ידען בתחום כמו יורם ארבל ומאיר איינשטיין…". דן שילון יצר מבלי משים היסטוריה : הוא בנה לראשונה את מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה.

טקסט תמונה :  יוני 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 . זהו דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון הוא אבי ומייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש נובמבר של שנת 1968. הוא היה מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 והתמנה לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981- 1977. דן שילון היה אחד מעמודי התווך של השידור הציבורי ואח"כ גם של השידור המסחרי. שימש בעבר מנכ"ל קבוצת "רשת" אחת משלוש הזכייניות ("קשת" + "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. מדהים היה לראות שהוא היה איש טלוויזיה פעיל וב- 2013 בגיל 73 אף שימש מנחה של תוכנית האירוח "המעגל" שזכתה לרייטינג נאה בימים ההם סביב % 20. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורגל במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : דני רום, צבי רוזן, שמואל רוזנטל, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק וויסוקר. זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : הקפטן מרדכי שפיגלר, יהושע פייגנבאום, רחמים טלבי, יצחק שום, ו- גיורא שפיגל. (התמונה באדיבות קבוצת הטלוויזיה "TELEMEXICO 1970". ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

מוסד פרשנות הכדורגל היה זָר לחלוטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה אז ב- 1970. צריך להבין שבעת הדיונים בהנהלת רשות השידור על הטסת דן שילון ונחמיה בן אברהם למונדיאל מכסיקו 1970 לא הועלתה כלל אפשרות של שימוש בפרשן. לא בעמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיונים של פּוּאֶבְּלָה, טוֹלוּקָה, ומכסיקו סיטי וגם לא באולפן הטלוויזיה בירושלים. שכירת מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל ע"י דן שילון והרצון להיעזר בהם כפרשנים צמודים בעמדת השידור שלו באצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA) במשחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4, הייתה הברקה של רגע. חידוש של שַדָּר טלוויזיה טירון וחסר ביטחון אך שקול וזהיר. התברר כי הוא דן שילון הרחיק ראות.

אך הבה אחזור לרשימת שדרני הכדורסל ההם בתעשיית הטלוויזיה בישראל לדורותיה. הערכתי הערכה רבה את ארנון צוקרמן (בן 85, היום) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973, מי שהעניק לי אז גיבוי עצום בשני מבצעי השידור המסובכים, המורכבים, והממושכים של מונדיאל ארגנטינה 1978 ו-אליפות אירופה בכדורסל – טוֹרינוֹ 1979. באישיותו בעלת החזון וה- יושרה עִיצֵב בהתמדה במשך שֵש שנים רצופות לוח שידורים ציבורי אמיץ, רלוואנטי, ונקי מכל רבב פוליטי. זאת הייתה גדוּלתו. הייתה לוֹ השפעה חיובית גדולה ומרחיקת לכת על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שבראשה ניצב ואותה ניהל.

ארנון צוקרמן נולד בחיפה ב- 1934 ולמד בבית הספר היסודי הריאלי יחד עם ישעיהו "שייקה" תדמור שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1973- 1971. ארנון צוקרמן התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מייד אחריו. את שנות התיכון שלו עשה ארנון צוקרמן בביה"ס הימי ליד הטכניון בחיפה ולמד שם עם טוביה סער. אח"כ היה סטודנט לכלכלה באוניברסיטת ירושלים ועבד במשרד האוצר. ב- 1969 הושאל לשנתיים מהאוצר לרשות השידור על פי בקשתו של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ומונה לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור. כעבור ארבע שנים, בקיץ 1973, מונה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן, זוכר, בעת שיחות התחקיר שקיימתי כמו, כלהלן : "…למִכרז הטלוויזיה בקיץ 1973 ניגשו כמה אנשים ביניהם גם יצחק לבני שהיה אז מפקד גלי צה"ל. ניצחתי אותו וזכיתי בתפקיד אולם גלגל הזמן לא עצר. לא רציתי את יצחק לבני כמנהל טלוויזיה וקיבלתי אותו כעבור חודשים ספורים כמנכ"ל רשות השידור…". ארנון צוקרמן החל את קריירה הניהול שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית במבצע השידור של אליפות אירופה בכדורסל – ברצלונה 1973 וסיים אותה באליפות אירופה בכדורסל – טורינו 1979. ארנון צוקרמן זוכר עוד פרטים, כלהלן : "…דן שילון נשלח לשדר את משחקי אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1973 בהם נטלה חלק גם נבחרת ישראל. ישראל דורגה שביעית באליפות ההיא. בשבת – 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. במוצ"ש באותו ערב של 6 באוקטובר 1973 היה מתוכנן השידור הישיר האחרון של משחק הגמר באליפות אירופה מברצלונה בין נבחרות יוגוסלביה וספרד (הערה שלי : יוגוסלביה ניצחה 67:78). דן שילון התקשר אלי וביקש לשוב מייד הביתה. הוא שאל אותי, "…כיצד אוכל לשדר משחק כדורסל כשבארץ מתנהלת מלחמה…?". הייתי צריך להרגיע אותו, "כי בינתיים הידיעות משדה הקרב אינן ברורות וביטול שידור המשחק ושינוי לוח השידורים המתוכנן עלול לזרוע פאניקה מיותרת בציבור. הוריתי לוֹ להישאר בברצלונה ולשדר ישיר את המשחק".

טקסט תמונה : מוצ"ש – שהיה גם מוצאי יום הכיפורים בתאריך של 6 באוקטובר בשנת 1973. הימים ההם הזמן ההוא לפני 45 שנים. היכל הכדורסל בברצלונה. מלחמת יום הכיפורים ההיא פרצה בשתיים בצהריים של שבת-6 באוקטובר 1973. דן שילון יבד"ל (מימין) והפרשן שלו משה לֶרֶר ז"ל (משמאל) משדרים ישיר את משחק הגמר באליפות אירופה בכדורסל – ברצלונה 73' בו גברה יוגוסלביה על ספרד 67:78. עומד מימין, שופט הכדורסל הבינלאומי דָוִד דָגָן. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ביקש לחזור מייד הביתה טרם השידור עם היוודע על פרוץ המלחמה. ארנון צוקרמן לא הסכים. המלחמה תפשה את מדינת ישראל וצבאה מופתעים ובלתי מוכנים. על ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושמואל אלמוג מנכ"ל רשות השידור הוטל עוֹל כבד. שניהם הכריעו בעד המשך לוח השידורים הרגיל לפי שעה כדי למנוע פאניקה ובהלה בציבור. משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל במוצ"ש – 6 באוקטובר 1973, בברצלונה, הועבר בשידור ישיר במלואו בטלוויזיה הישראלית בשיא ה- Prime Time בשעה שצה"ל ניהל קרבות בלימה קשים מלווים באָבֵדוֹת רבות נגד צבא מצרים על גדות תעלת סוּאֶץ ונגד צבא סוריה ברמת הגולן.

ב- 7 בינואר 2003 נפגשתי עם דָן שִילוֹן ב- "קָפֶה בַּאזֶל" ההוא בתל אביב. דָן שִילוֹן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…בנובמבר 1968 הייתי מגיש "מבט" כמו חיים יבין. התככים בתוך הטלוויזיה נולדו מייד עם הקמתה ב- 1968. אריה אוֹרְגָד התלונן בפני ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ על כך שאינני מבטא כהלכה ועל פי המקובל את האותיות הגרוניות "ע", "ח". ו- "ר", על פי מסורת רדיו "קול ישראל". אֵלִיהוּא כָּ"ץ קיבל את הטענות האלה שהיו לפי  דעתי בלתי מוצדקות והציע לי לעבור מחדש קורס קריינים אצל הבימאי יוֹסִי צֶמַח ז"ל. לא הסכמתי. הייתי קריין טוב. עובדה שהטילו עלי את משימת הגשת מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה ביולי 1968, לאחר שחיים יבין הגיש את הראשונה. לאחר שהודחתי מהגשת "מבט" פניתי למיסוד שידורי הספורט בטלוויזיה. הניסיון הראשון שלי בתחום היה הגשת מוסף ספורט אולימפי של אולימפיאדת מכסיקו 1968. אח"כ אִפשר לי ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ להקים את דֶסְק (Desk) הספורט בתנאי שיהיה כפוף למנהל חטיבת החדשות שלמה אהרונסון. אני קראתי לדסק מחלקה אבל זה היה דסק…". הדרבי התל אביבי בכדורסל ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון "בלומפילד" התקיים סמוך להקמת מחלקת הספור. כך זה התחיל. צוות ההקמה בראשותו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לא אבה לשלם זכויות שידורים לשתי הקבוצות תמורת הכיסוי הטלוויזיוני הישיר. עוּזִי פֶּלֶד סגנו של אֵלִיהוּא כַּ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים התמנה למנכ"ל זכיינית "טֵלעַד" בערוץ 2) התחייב בפני יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר חבר קיבוץ גבעת חיים כי הוא ישמש בורר לקביעת גובה התשלום שעל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לשלם לשתי האגודות.

נוֹח קְלִיגֶר ז"ל יו"ר מכבי ת"א בימים ההם לפני עידן עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יבד"ל ידע שלבַּארִי לֵייבּוֹבִיץ' יש עבר מקצועני בכדורסל האמריקני. הוא שלח מכתב למזכ"ל ה- FIBA ד"ר וִוילִיאַם ג'וֹנְס וביקש ממנו לפסול את השתתפותו של בַּארִי לֵייבּוֹבִיץ' "המקצועני" מלהשתתף במשחק כדורסל של חובבים. בארי לייבוביץ' כבר הגיע לאִצטדיון "בלומפילד" כדי להתכונן למשחק אך התבשר כי לא יוכל ליטול בו חלק. מזכ"ל ה- FIBA נעתר לבקשתו של נוח קליגר. דמעות נגרו על לחיו של בארי ליבוביץ. "…זהו טריק מלוכלך…", אמר לעיתונות. בקבוצת הפועל ת"א שיחקו אז עוד כמה שחקני כדורסל יהודים אמריקניים (הגיעו זה עתה לישראל כמו בארי ליבוביץ'), מַרְק טוֹרֵנְשַיִין, אָלֶן צוּקֶרְמַן, אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, ולָארִי ז'וֹלוֹט וגם הישראליים רָמִי גוֹט, דָוִד קָמִינְסְקִי, גֵרְשוֹן דֶקֶל, ואחרים. גם ללא בַּאִרי לֵייבּוֹבִיץ' המושהה היא ניצחה את מכבי ת"א 70:78.

דָן שִילוֹן היה מייסדה של מחלקת הספורט בסופה של שנת 1968 והפך אותה לבעלת חשיבות יתירה במערך השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה עורך ומפיק מצוין ונתפש מייד ע"י הציבור כבַר סמכה בתחום הקונקרטי של שידורי ספורט גם מפני שהיה שדרן ומגיש בעצמו. כאיש טלוויזיה מוכשר ובעל יוזמה חיפש את אתגרים. משחקי הליגה הלאומית בכדורסל לעונת 1969- 1968 החלו באוקטובר מייד לאחר סיומה של אולימפיאדת מכסיקו 68'. הדרבי התל אביבי בין הפועל למכבי נקבע להיערך במסגרת המחזור השמיני ביום רביעי – 13 בנובמבר 1968. בשל שיפוצים באצטדיון יד אליהו הפתוח וכדי לאפשר לקהל רב ככל האפשר לצפות בו החליט איגוד הכדורסל באופן חריג לקיים את המשחק באצטדיון הכדורגל "בלומפילד" ביפו. ההתמודדות עוררה עניין רב בציבור והעיתונות היטיבה לתאר את המתרחש במחנה שתי הקבוצות לקראת הדרמה הממשמשת ובאה. מאמן פועל ת"א שִמְעוֹן "צִ'יְנְגָה" שֶלַח התייצב לקרב מחוזק בהרכב שכלל חמישה שחקנים אמריקניים ובראשם בארי ליבוביץ' מול שני מאמני מכבי ת"א רָלְף קְלָיִין ז"ל ויהושע רוזין ז"ל שאיבדו את השחקן הטוב ביותר שלהם טַל בְּרוֹדִי שהתגייס לצבא ארה"ב. אבל יהושע רוֹזִין הבטיח לכתב "ידיעות אחרונות" אָלֶכְּס גִלְעָדִי שקבוצתו עליה נמנו תנחום כהן מינץ ז"ל, אמנון אבידן, וחיים "חיימון" שטרקמן היא שתנצח בסופו של דבר בדרבי היוקרתי.

טקסט מסמך : 12 בנובמבר 1968. דוב עצמון (קוסטקובסקי) עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות" שלח את הכתב שלו אלכס גלעדי, לבַקֵר באימון שתי הקבוצות על מגרש הפרקט שהוקם באצטדיון "בלומפילד" ביפו-תל אביב יממה לפני הדרבי, ולהעביר את רשמיו לקוראים. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

גם מנהלי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אֱלִיהוּא כַּץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד מצאו עניין בדרבי התל אביבי בכדורסל. שניהם החליטו לשלוח את ניידת השידור היחידה שנקראה ה- "OB הכחול" לאצטדיון "בלומפילד" כדי להעביר את האירוע בשידור ישיר בהיקף מלא. זאת הייתה אותה הניידת שעוּזִי פֶּלֶד רכש והביא מאנגליה במארס 68' ובאמצעותה הועבר בשידור ישיר מצעד צה"ל שנערך בירושלים בחג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל ביום חמישי – 2 במאי 1968. עכשיו הוטלה על הניידת משימת שידור ספורטיבית. בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי מַאוּטְנֶר האיש שקנה את ניסיון העבודה שלו בארה"ב נקבע לשמש הבימאי בניידת שלראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית תעביר תחרות כדורסל בשידור ישיר. מלאכת השידור הישיר הופקדה בידי שַדָּר רדיו "קול ישראל" גִדְעוֹן הוֹד. גִדְעוֹן הוֹד היה אחד מאותם אנשי רדיו מוכשרים ו- וותיקים ובעלי יכולות שהזדקף וראה את מוסד הטלוויזיה הולכת ומוקמת לנגד עיניו. כמו רבים אחרים ברדיו גם הוא רצה לנסות את כוחו .גִדְעוֹן הוֹד שַדָּר רדיו "קול ישראל" בעל מוניטין עצום זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…התייצבתי בפני וועדת קבלה לטלוויזיה שכללה את פרופסור אֱלִיהוּא כָּ"ץ, הקריין יָרוֹן לוֹנְדוֹן, ופרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן. הייתי בטוח בעצמי בשיחה עמם ובין יתר השאלות נשאלתי אם אהיה מוכן להשתלב דומיננטית במחלקת הספורט של הטלוויזיה. השבתי להם כי יקשה עלי לעזוב את רדיו "קול ישראל" והעשייה הענקית שם, אך אמרתי להם שכן בא בחשבון מבחינתי להשתתף בהקלטת משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות. זה היה עדיין בטרם פרצה תוכנית הרדיו הפופולארית "שירים ושערים" לאוויר ב- 1970. בינתיים התארגנה מחלקת הספורט של הטלוויזיה עם דָן שִילוֹן בראשה. נשלחתי לכסות ארבעה משחקים שבסיכומם החלטתי שהעסק לא בשבילי מפני שהוא דורש הקדשת זמן רבה מידי למסך. נפרדתי מהטלוויזיה ונשארתי ברדיו "קול ישראל" אהבת חיי…".

טקסט תמונה :  קיץ 1960. שדר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד מראיין את האצן הישראלי אלוף המדינה בריצות קצרות הארי קנה מראשל"צ. כמו רבים מאנשי הרדיו רצה גם גדעון הוד לנסות את כוחו בטלוויזיה הישראלית שזה אך נעמדה על רגליה. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

ואז ביום בהיר אחד מקבל גִדְעוֹן הוֹד שיחת טלפון מבימאי הטלוויזיה חַגַּי מַאוּטְנֵר המזמין אותו לשדר ישיר את משחק הדרבי התל אביבי בכדורסל במסגרת פעולות צוות ההקמה של הטלוויזיה. גדעון הוֹד בחר בזוהר כהן ששיחק בעבר במדי שתי הקבוצות להיות פרשן שלו. על פי התכנון המוקדם היה סיגנל הטלוויזיה אמור להישלח מניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנמצאת באִצטדיון "בלומפילד" ביפו אל בניין הטלוויזיה הלימודית הממוקם ברמת אביב (שֵייח מוּנִיס הישנה) ומשם מועבר ישירות לתחנת המִמְסַר "אֵיתָנִים" בהרי יהודה ואח"כ לבניין "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים ובו השתכנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התברר כי בנייניה הגבוהים של תל אביב יוצרים מיסוך ומונעים קו ראייה ישיר בין הניידת למרכז הטלוויזיה הלימודית ולכן אי אפשר יהיה לשדר ישיר את האירוע אלא רק להקליט אותו ולשדר קטעים נבחרים ממנו במועד מאוחר יותר. העיתון "מעריב" כבר פרסם ידיעה ביום המשחק ביום רביעי ההוא של 13 בנובמבר 1968 כי לא יתקיים שידור ישיר בשל המיסוך. תחנת המִמְסַר על "מִגְדָל שָלוֹם" בתל אביב טרם מוסדה ונבנתה ב- 1968 והקמת מערך תשדורת המִיקְרוֹגַל בין אצטדיון "בלומפילד" הממוקם בדרום העיר לעבר בניין הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב שנבנה בצפון תל אביב היה מורכב ויקר מידי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. לפתע קרה נֵס ושני טכנאי התקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יַעֲקב זַכָּאי ושְמוּאֵל שְוָורְץ מצאו סֶדֶק צַר מעין פִּרְצָה בין הבניינים שהקיפו את האצטדיון דרכה הועבר סִיגְנָל השידור מיפו לרמת אביב. עד היום מתנהל וויכוח אם הסיגנל של ניידת השידור נשלח לרבת אביב מרכזה של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ומשם שוגר למגדל שלום הבניין הגבוה בתל אביב בעת ההיא, ו/או שוגר ישירות מהניידת למִגְדָל שָלוֹם.

טקסט תמונה :  13 בנובמבר 1968. אצטדיון "בלומפילד" ביפו. מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה מגיעה לישראל בסיועה של תעשיית טכנולוגיית הטלוויזיה. שתי מצלמות אלקטרוניות RCA אמריקניות שנרכשו ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מוצבות ביציע המערבי של אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב לצורך כיסוי משחק "הדרבי" התל אביבי בכדורסל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם. שני הצלמים המופקדים על המצלמה התחתונה הם שאול ג'ורג' כהן (מימין) ועזרא כליפא (מרכיב משקפי שמש). הצלם העליון הוא יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 בנובמבר 1968. יהושע כהנא כתב "מעריב" מסביר לקוראי עיתונו חמישה ימים לפני הדרבי התל אביבי בכדורסל באצטדיון "בלומפילד" בין הפועל ת"א למכבי ת"א מדוע לא יועבר המשחק בשידור ישיר בטלוויזיה. ("מעריב"). אף על פי כן התקיים בסופו של דבר שידור ישיר בהיקף מלא. ה-שַדָּר היה גדעון הוד והבימאי בניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ה- OB הכחול ההוא ) באצטדיון "בלומפילד" ב-יפו היה חגי מאוטנר. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה  :  אפריל 1968. זאת היא ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ( ה- "OB הכחול") שהגיעה במארס 1968 מאנגליה. כאן היא נראית חונה ליד "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים בטרם למשכנו הקבוע של שידור הטלוויזיה הציבורי בישראל. מימין נראית כתובת של סניף בנק "איגוד" לישראל בע"מ שהיה ממוקם בבניין היהלומים . (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי שהיה אז ב- 1968 כתב בעיתון "ידיעות אחרונות זוכר את השידור הישיר ההיסטורי של הדרבי התל אביבי בכדורסל ב- 13 בנובמבר 1968 מאצטדיון "בלומפילד", ומוסר לי את עדותו, כלהלן : "…יואשיש, היה ועוד איך היה שידור ישיר. גִדְעוֹן הוֹד שידר את שידור הטלוויזיה הראשון והאחרון שלו. אח"כ אירעה לו תאונת דרכים קשה. דָן שִילוֹן היה בקהל ואפילו היה עליו קלוז – אפ אחד…גדעון הוד הזכיר אותו בשמו, אבל אז דן שילון לא היה במחלקת ספורט כי לא הייתה עדיין כזו. זה היה מוכרח להיות ה- "OB הכחול" כי לא היה אחר". קטעים נבחרים מהמשחק שודרו למחרת גם ב- "מבט" אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית סירבה לשלם עבור זכויות הצילום. חמישה חודשים נמשכה ההתכתבות על גובה התשלום . ב- 14 באפריל 1969 שיגר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי דאז יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר ז"ל (חבר קיבוץ גבעת חיים), ששימש כמתווך זכויות השידורים הטלוויזיוניות של המשחק דרבי הכדורסל ההוא מנובמבר 1968 מכתב חריף למנכ"ל רשות השידור החדש שְמוּאֵל אַלְמוֹג (שימש בתפקידו כשבועיים בלבד), בו כתב כלהלן [3] .

טקסט מסמך :  14 באפריל 1969. זהו המסמך המקורי שכתב יו"ר הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים) למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, בו הוא קובל על זלזול רשות השידור המתבטא באי מתן תשובות למכתבים ואי היענות לסדור עניין תשלום זכויות שידורים עבור צילום אירועי ספורט בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"במכתבינו בנדון מיום: 5.1.1969, 28.1.1969, ו-13.2.1969 בקשתי לזָרֵז אתת ההליכים הנוגעים לגמר הסכם בעניין צילומי אירועי ספורט בטלוויזיה לרבות התשלום עבור משחק הדרבי בכדורסל מנובמבר 1968 שלא שילמתם עליו, מבלי שקיבלתי מענה כלשהו. הנני להודיעכם אפוא, שאין באפשרותי-בגלל לחץ המעוניינים-להבטיח את המשך ביצוע  הצילומים של אירועי ספורט אלא אם נגיע לסיכום הדיונים בזמן סביר וקרוב ביותר. אינני יכול שלא לציין כי למרות שהשקעתי מאמצים גדולים וזאת נוכח התנגדותן של האגודות העיקריות לאפשר המשך עבודתכם בשטח צילומים של אירועי הספורט (ותוכלו לקבל אישור על זה מ-מר דן שילון), נתקלתי בזִלזול מצִדכם שהתבטא באי מתן תשובה למכתבים, ואי היענות מצִדכם לסידור העניין".

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר יליד אוסטריה יהודי – יֶקֶה ישר והגון הכיר רק דרכי עבודה מסודרות. הוא לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית מעזה לא לענות למכתביו במשך חודשים ארוכים. ב- 8 בספטמבר 1969 שלח דָן שִילוֹן מכתב לאֱלִיָהוּ בֵּן עַמְרָם מנהל המחלקה הכלכלית המֵאיץ בו לנהל מו"מ עם מוסדות הספורט בישראל על גובה התשלומים המגיעים להם עבור זכויות השידורים [4]. דָן שִילוֹן תכנן בעונת 1970 – 1969 לשדר ישיר 4 משחקים בינלאומיים של נבחרת ישראל בכדורגל, וכן רצה לשדר ישיר את שני משחקי הגמר על גביעי המדינה בכדורגל וכדורסל, ועוד 6 משחקים מרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל שיובאו בשידור מלא למחרת יום המשחק. הוא הציע לאליהו בן-עמרם להתמקח ולדרוש במו"מ שידור חדשותי בחינם של כל משחק כדורגל או כדורסל עד שלוש דקות, ולשלם 500 ל"י עבור כל דקה נוספת. "…אודה לך אם תסיים את המו"מ בהקדם, מפני שבעוד שלושה שבועות יחלו משחקי הליגה הלאומית בכדורגל , ובעוד ארבעה שבועות ייערכו שניים מבין ארבעת המשחקים הבינלאומיים של נבחרת ישראל בכדורגל כפי שציינתי לעיל. הזמן דוחק…". כדי לזרז את הטיפול שלח עותק לבוס שלו יורם רונן.

חלפו שנים רבות מאז. המנכ"ל אורי פורת ז"ל ידע בעת החתימה על חוֹזֶה השידורים היקר עם מכבי ת"א לעונת המשחקים האירופית של 2000 – 1999 כי סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי וויתר על הצעת ה- FIBA והפסיד שנה קודם לכן את שידורי ה- Final four לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). רק בדרך מקרה לא העפילה מכבי ת"א לטורניר הגמר של 1999 . בדרך נס נמנעה בושה מקצועית גדולה מהטלוויזיה הישראלית. הביזיון נדחה בעצם בשנה אחת . במארס 1999 ניאותה רשות השידור בראשותו של אורי פורת לשלם למכבי ת"א סכום של 5.200000 (חמישה מיליון ומאתיים אלף) דולר עבור זכויות השידורים של עונת המשחקים הרגילה בלבד, ב- 2000 – 1999. זאת הייתה רשלנות מטופשת להבטיח לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חוֹזֶה עם מכבי ת"א רק לעונה הרגילה ולהפקיר את חוזה משחקי ה-Final Four של סלוניקי 2000 בידי ערוץ 5 בכבלים. ברשלנות הזאת היה טמון חיסכון כספי אך סיכון מקצועי גדול למרות העובדה שמכבי ת"א כשלה מזה עשור שנים להעפיל לשלב הגמר של ה- Final four . עכשיו בעת טקס החתימה על החוזה החדש ביום שישי – 26 במרס 1999 בעשר בבוקר במלון "הילטון" בתל אביב נותר לאורי פורת רק להסתכן כדי למַזְעֵר נזקים. "לפחות משחקי העונה הרגילה יהיו שלנו", אמר והוסיף, "ואם מכבי ת"א תעפיל למשחקי ה- Final Four נראה מה נעשה. דיה לצרה בשעתה". כל החוזים של רשות השידור עם מכבי ת"א היו מודולאריים ומותנים בהישגיה. מכבי ת"א נדרשה להעפיל לשלב האחרון, שלב ה- Final Four בכל טורניר, אם ברצונה לזכות בפרס הכספי בשלמותו שהקציבה לה רשות השידור. אֵלוּ היו תנאי החוזה גם בעונת המשחקים ההיא של 2000 – 1999. כדי לזכות בכל הסכום טבין ותקילין שנכתב בחוזה ע"ס 5.200000 (חמישה מיליון ומאתיים אלף) דולר, היה על קבוצת מכבי ת"א להעפיל ל- Final Four של סלוניקי 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל שח לאוזני באותה ארוחת הבוקר המפורסמת ההיא במלון "הילטון" ביום שישי – 26 במרס 1999 כלהלן : "…אני לא מאמין שהם יעשו את זה. תשע שנים רצופות נעדרת מכבי ת"א מ- Final Four, מדוע שהם יעפילו לשם דווקא העונה…". מנכ"ל רשות השידור היה סקפטי. גם אני. חששנו היה מוצדק מפני שווירטואוז הקבוצה עודד קטש נדד באותה העונה ההיא מקבוצת מכבי ת"א לעבר אלופת יוון קבוצת פאנאתאנאייקוס אבל מאידך לא לקחנו בחשבון שאת קבוצת מכבי ת"א מאמן אדם שנחשב ע"י רבים בעת ההיא ל-גאון כדורסל. קוראים לו פנחס גרשון. מכנים אותו "פִּינִי".

למהלכי רכישת שידורי הספורט יש על פי רוב תוצאות קטסטרופאליות. בין אם אתה מצליח או נכשל. אם אתה זוכה בהן אתה משלם מחיר עתק. אם אתה מפסיד אתה קוצר את קיתונות הציבור. אף על פי כן אין מילה אחרת בפי מלבד לכנותם כסילים כדי לתאר את השתלשלות העניינים ואת גודל האכזבה מאותה חבורת הניהול הקונקרטית ברשות השידור עונה קודם לכן ב- 1999- 1998, זאת שלא אִפשרה לי לרכוש מ- FIBA את זכויות השידורים של טורנירי ה- Final Four העתידיים בכדורסל. שילמנו על הטיפשות הזאת בחלוף עונה בריבית דה ריבית . ביוּקְרָה וגם בממון. משחקי ארבעת הקבוצות הגדולות ביבשת וביניהן מכבי "עֵלִית" ת"א (עם חמישה שחקני חיזוק אמריקניים) נקבעו להיערך בעיר היוונית סָלוֹנִיקִי ביום שלישי – 18 באפריל, וביום חמישי – 20 באפריל 2000, אך לנו לא הייתה עוד הזכות לשָדרם . מאבקיה של מכבי ת"א בזירת הכדורסל של אירופה נתפשו וזוהו ע"י הציבור בשל שידורי הטלוויזיה כמאבקיה של הנבחרת הלאומית. לא פחות. הצופים לא העניקו כל חשיבות לעובדה שחלק משחקני המועדון הם בעצם כדורסלני חיזוק אמריקניים שלבשו את המדים צהובים – כחולים של מכבי ת"א תמורת ממון. אולסי פרי היה שחקן אהוב על הציבור הישראלי כבר בעונתו הראשונה בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 1977- 1976. הוא נותר אהוב גם לאחר שהסתבך בפרשת הסמים המבישה שלוֹ ונכלא בארה"ב.

טקסט תמונה : שנת 1977. זהו אולסי פרי שחקן החיזוק האמריקני המצוין של מכבי ת"א. הוא היה שחקן אהוב והציבור סלח לו על פרשת הסמים. אולסי פרי מצא את ביתו בישראל. (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם גִ'ים בּוֹטְרָיְיט ז"ל היה שחקן נערץ. ואח"כ אֶרְל וִוילִיאָמְס שחקן מצוין (שיחק בבוסטון סלטיקס ב- NBA) שהיה לפעמים פרא אדם אך העניין נשכח לאחר שסיפק את הסחורה והביא את גביע אירופה ב- 1981. מכבי ת"א הפכה להיות קבוצה פופולארית בציבור יותר מנבחרת ישראל בכדורסל. עם עובדות הרייטינג של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא ניתן להתווכח. תופעה שאין לה אח ורֵע בתולדות הספורט ובתעשיית הטלוויזיה כאן אצלנו בישראל. הקבוצה ואוהדיה ידעו להעניק לשחקני החיזוק האורחים תחושה של בית ומשפחה. השחקנים הזרים שלה הפכו להיות ישראליים לכל דבר. זאת הייתה מסורת מקודשת במועדון מאז הוענק כבוד מלכים לטַל בְּרוֹדִי גדול שחקני מכבי ת"א בכל הזמנים שהגיע מארה"ב באוקטובר 1966 כדי ללבוש לנֶצַח את מדי הקבוצה. אנשים מיוחדים במינם כמו אמנון שְלָאִין, ומנהלי הקבוצה שמואל "שָמְלוּק" מַחְרוֹבְסְקִי, ומאוחר יותר מוֹנִי פָנַאן ז"ל, תרמו חלק גדול מזמנם במשך עשרות שנים מאחורי הקלעים כדי להפוך את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א למה שהיא. משפחה. שלושת האישים האלה הם תשתית הניצחונות של מועדון פאר בראשו ניצב עו"ד שמעון מזרחי האחד והיחיד וגם המיוחד. חשיבותם של מנהלי הקבוצה במערך הקבוצתי של מכבי ת"א איננה נופלת מזו של השחקנים והמאמנים מפני שהמנהיגות שלהם יצרה מסורת מקודשת, שהפכה את מכבי ת"א למשפחה מלוכדת. מנהלי הקבוצה הם ההורים. השחקנים הם הילדים שלהם. חלק מהעליונות של מועדון מכבי ת"א על פני קבוצות אחרות בארץ ובאירופה נובע מלכידותה של המשפחה. הייתי עֵד לכך במשך שנים ארוכות. ראיתי זאת מקרוב עוד מימי הבראשית שלי ככתב טלוויזיה טירון אצל דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי.

אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בימים ההם, כלהלן : "…ב- 1974 הגיע אלינו מארה"ב ג'ים בוטרייט ממדינת אידהו. שחקן כדורסל עלום שם שלא ידענו עד כמה הוא מצוין. ג'ים בוטרייט נחת בנתב"ג לבוש ברישול, מכנסי ג'ינס קצרות, נועל נעלי ספורט ללא גרביים , חובש כובע טמבל לבן שהיה שחור מרוב לכלוך, ואפילו לא מצויד במזוודה. ערכנו לו מבחן אישי במגרש מכבי הישן ליד קולנוע אוריון. הוא והמאמן יהושע רוזין לבד על המגרש. מכבי ת"א ערכה אז סיור משחקים באוסטרליה. יהושע רוזין חד העין תפש מייד שיש בבחור פוטנציאל רב. חתמנו עמו במקום חוזה. הוריתי ל-יגאל שצקי לקנות לג'ים בוטרייט חליפה ועניבה ושלחנו אותו למחרת לאוסטרליה. ג'ים בוטרייט היה שחקן נפלא ואיש נעים הליכות, אך צריך לדעת ולזכור ש-אנשים כמו יגאל שצקי, שמלוק מחרובסקי, ואמנון שלאין היו אלה שהפכו את מכבי ת"א למשפחה כישרונית, מאוחדת, חברית, ו-מוצלחת. אין שום תחליף לאווירה משפחתית ויחסי אמון. זה היה סוד כוחה האמיתי של קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי תל אביב…".

טקסט תמונה : סתיו 1966. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. טל ברודי יפה התואר (בן 23 במרכז) מגיע לישראל כדי ללבוש את מדי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. משמאל, מנהל הקבוצה שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי ז"ל ומימין עיתונאי "ידיעות אחרונות" מייק קרנון גם הוא ז"ל שמתעד את תהליך קליטתו של העולה החדש טל ברודי ב-ישראל עבור עיתונו. (התמונה הוענקה לי באדיבות מר מייק קרנון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שאלתי את שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי כיצד כצבר יליד ישראל ידע לתקשר עם טַל בְּרוֹדִי שדיבר רק אנגלית. שמואל "שמלוק" מחרובסקי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…כילד ברחתי מביה"ס להצגות הקולנוע היומיות בעיר. למדתי אנגלית מהסרטים בהם צפיתי, לא בבית הספר. הייתי אולי תלמיד גרוע אבל דיברתי אנגלית היטב. טַל ברודי שיחק במדי נבחרת ארה"ב במשחקי המכבייה ה- 7 ב- 1965. המשלחת התגוררה אז במלון "דן – אכדיה" בהרצליה פיתוח. כשטַל בְּרוֹדִי הגיע אלינו בפעם השנייה שנה אח"כ הוא זכר את הרצליה פיתוח ואת רצועת חוף הים שלה, וביקש את גזבר מכבי ת"א הקבלן אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' ואותי לסדר לוֹ לגור בסביבה הזאת. בקשתו נענתה מייד…".

שני הבוסים שלי דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי ביקשו אותי ב- 1971 להכין כתבה על מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' ודוּבִּי רוֹזִין תלמידי ביה"ס "שֶבָח" בתל אביב שהיו באותה העֵת גם שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א . קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הייתה ארגון ספורט מיוחד. החֲבֵרות, הפִרגון ההדדי בין השחקנים, והסימפתיה בתוך שורות הקבוצה הפכו לערך עליון ונֶשֶק מלחמה חשוב כשחברוּ לכשרון מקצועי בדרך לניצחונות. זהו הישג עצום של כל אחד מהשלושה שהפכו את האינטגרציה בין שחקני החיזוק הזרים לבין הכוכבים המקומיים להישג חינוכי ספורטיבי בעל ערך עצום. אַמְנוֹן שְלָאִין, "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, ומוֹנִי פַנָאן ז"ל סייעו למאמנים להפוך את מכבי ת"א מנבחרת לקבוצה. הם דאגו לשחקנים משרוך ועד נעל. תשאלו את מר טַל בְּרוֹדִי, תנחום "תַּנִי" כּהֵן מִינְץ, שבתאי "סַבִּי" בֵּן בָּסַט, אַמְנוֹן אָבִידַן, אֶרִיק מֶנְקִין, לוּ סִילְבֶר, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, אוֹלְסִי פֶּרִי , מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', ועוֹדֵד קָטָש ורבים אחרים – מי הם אַמְנוֹן שְלָאִין, שמואל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, ומוֹנִי פַנָאן ז"ל, ותקבלו את תשובה זהה. מכבי ת"א ידעה לקבל את פניהם של השחקנים וידעה גם להיפרד מהם. זאת אחת הסיבות שבגללה ציבור הצופים במדינת ישראל הזדהה עם רוח הספורט שהפגינה הקבוצה, וראה בה לאורך עשרות שנים נציגה אמיתית שלו המייצגת את אינטרס הספורט הישראלי מול הגויים האירופיים.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. היכל הספורט ביד אליהו . סיפור של נאמנות וכבוד. שמואל "שמלוק" מחרובסקי מנהלה המיתולוגי של קבוצת מכבי ת"א נפרד בשנות ה- 80 של המאה שעברה בשם המועדון בהיכל הספורט יד אליהו מהשחקן אריק מנקין. אריק מנקין שיחק בהרכב מכבי ת"א במשך שנים רבות והיה שותף לזכייה הראשונה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ב-שנת 1977. מימין, זהו אולסי פרי. (התמונה ניתנה לי באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן הוא שחלף. שמואל "שמלוק" מחרובסקי (במרכז) מנהל קבוצת מכבי ת"א והאבא של המועדון, חוגג עם שחקניו עוד אחת מהצלחות המועדון. שורה אחורית עומדים מימין לשמאל : ברוך חפץ, זוהר כהן, רלף קליין, אברהם חסיד, דוד פריש , תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, יעקב אדליסט ז"ל, יעקב "ז'קי" וויידנפלד (מוסתר), אמנון אבידן, ושבתאי "סבי" בן בסט. זיהוי שורת קדמית כורעים ויושבים מימין לשמאל : טל ברודי, המאמן יהושע רוזין, מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי (מאחורי יהושע רוזין), חיים "חיימון" שטרקמן, וגדעון פרייטאג. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה שלי : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י שמואל "שמלוק" מחרובסקי .

בתום אליפות העולם בכדורסל שנערכה בחודש אוגוסט 1998 ביוון, החליטה ה- FIBA  (ההתאחדות הבינלאומית בכדורסל) בדומה למהלכי ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל) למכור את מלאכת שיווק ומכירת זכויות השידורים של מפעליה באירופה ובעולם לחברה פרטית המתמחה בשיווק מרכולות טלוויזיה מן הסוג הזה. הזיכיון נמכר לרשת הטלוויזיה המסחרית הצרפתית  "+ CANAL" (מבוססת על מינויים). קָאנָאל פְּלוּס הקימה חברת בת בשם "+ SPORT" לצורכי שיווק מכירות זכויות השידורים של ה- FIBA, והעמידה בראשה את מר זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerome Valcke). זֶ'רוֹם וָואלְקֶה בחר בגב' סְטֶפַאנִי מִינְיוֹ לעוזרתו הראשית . את זֶ'רוֹם וָואלְקֶה הכרתי היטב מפגישות משותפות קודמות ב- EBU (איגוד השידור האירופי). גבר גבוה ונאה מרכיב משקפיים שנראה כסטודנט. קיוויתי שאוכל לעשות עִמו ביזנס כדי להשאיר את סיקור הכדורסל הבינלאומי בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למרות אובדן הפופולריות וההתמוססות שלו באירופה בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה בהשוואה לכדורגל, הוא נחשב עדיין לענף השני בהיררכיה של הספורט בישראל אחרי הכדורגל (הודות לעניין סביב קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א והנבחרת הלאומית של ישראל ופחות בליגה).

זכויות השידור שהיו עד עתה במשך שנים רבות בידי ה- EBU (איגוד השידור האירופי הציבורי), הועברו לגורם מסחרי פרטי ולא בכְדִי. רוב רשתות הטלוויזיה הציבוריות באירופה לא הראו ב- 1998 עניין רב מידי בכדורסל. רובן השקיעו את מיטב כספן בכדורגל . לכדורסל האירופי לא היה סיכוי מול הכדורגל האירופי הפופולארי והסוחף. UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) בראשותו של נשיאה השוודי לִינָארְט יוֹהָנְסוֹן הפכה כבר שנים להיות גוף מאורגן, מסודר, יעיל וגם עשיר. ה- FIBA תחת שרביט ניהולו של נשיאה הסרבי-יוגוסלבי הוותיק בורה סטנקוביץ' הפכה למוסד מדולדל ופיגרה מאחור. לא בטוח שבאשמת היו"ר בּוֹרָה סְטָאנְקוֹבִיץ'. רשתות טלוויזיה ציבוריות עשירות באירופה כמו  RAI האיטלקית, TVE הספרדית, הרשתות הצרפתיות  2 FR  ו- 3 FR, שהכדורסל היה פעם מעוז השידורים וחלון הראווה שלהן, לא הסכימו לשלם עוד כספים גדולים בעבור הכדורסל. הן שמרו אותו לכדורגל. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של אנגליה ה- BBC ו- ITV  בעלות תקציבי הענק בשידורי ספורט שהיו מקור כספי חשוב בקניית אירועי ספורט ע"י ה- EBU, מעולם לא התעניינו בכדורסל. הרבה מאוד רשתות טלוויזיה בינוניות וקטנות לצד הגדולות זנחו אט – אט את עניינן בכדורסל, והעבירו אותו בהשראת צופיהן לכדורגל. הכדורגל – ענף הספורט הפופולרי ביותר באירופה וגם בעולם לא שָקָט על שמריו. הוא הקיז שוּב ושוּב את קופות השידור הציבוריות וזֶרֶם הדולרים ניגר מהן ללא הפסקה עד שיָיבְשוּ כמעט. הכדורגל תבע עוד ועוד ממון בעבור זכויות השידור שלו. שידורי הכדורסל ברוב מדינות אירופה נדדו ונדחקו למקורות שידור זעירים יותר כמו כבלים, ערוצי שידור לוויינים , וערוצי נישה המתמחים בשידורי ספורט. הם איבדו את החשיפה הציבורית הגדולה שהייתה מנת חלקם בערוצי ה- Broadcast בשנים עברו. למעשה רק חמש חברות באיגוד השידור האירופי, הטלוויזיה הישראלית הציבורית בישראל, ERT הטלוויזיה היוונית הממלכתית, ZDF ו- ARD רשתות הטלוויזיה הממלכתיות שלגרמניה ו- EUROSPORT גילו עניין ממשי בכדורסל האירופי. בצַר לה ובמצב הנוכחי שנוצר החליטה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לנסות לגייס כספים לשורותיה באמצעות משווק מסחרי פרטי על חשבון החשיפה הציבורית.

עלה בידי בזמנו לשכנע את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל להצטרף להסכם שנחתם בין ה- EBU ל- FIBA בשנים 1998- 1995. שניהם סָבְרוּ כמוני שסדרת אירועי הכדורסל הבינלאומיים ובמוקד השתתפותה של מכבי ת"א במשחקי גביע אירופה רלוואנטית למשלם האגרה. סכום זכויות השידורים שנדרשנו לשלם עבור החוזה FIBA – EBU באותן שנים היה נמוך ועמד על 600000 (שש מאות אֶלֶף) פרנקים שווייצריים בלבד (כ- 400 אלף דולר) לתקופה של שלוש שנים. לרוע מזלנו לא צלחה בשנים ההן דרכה של מכבי ת"א. הקבוצה תמיד נתקעה היכן שהוא ולא העפילה לשלב ה- Final Four הסופי, כפי שעשתה כמה פעמים בעשור השמונים וגם תחילת עשור התשעים. חוזה הכדורסל עם ה- FIBA כלל גם את אליפויות אירופה לאומות, אך גם נבחרת ישראל כמו מכבי ת"א לא הייתה סיפור הצלחה מיוחד במינו . היא הייתה מעין גרף שיורד יותר מעוֹלֶה. מצליחה אומנם להעפיל לטורנירי הגמר על אליפות אירופה, אך איננה מותירה שם רושם בל יימחה. לפעמים היה נדמה למוטי קירשנבאום ולי שההצטרפות שלנו לחוזה הארוך טווח בן שלוש השנים 1998 – 1995 בין ה- FIBA לבין ה- EBU  איננה מצדיקה את עצמה בשל כישלונות מכבי ת"א. גם נבחרת ישראל בכדורסל לא העפילה בשנים ההן לצמרת האירופית, אבל זהו חלק מהסיכון שאתה לוקח על עצמך בחוזי שידורי ספורט מהסוג הזה. לעולם אינך יכול לדעת. אתה יכול רק לקוות. ב- 30 בדצמבר 1997 תרמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את חלקה להאדרת הכדורסל האירופי. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שימשה ה- Host broadcaster של המשחק השנתי של ה- "EUROSTARS ה- 2"  המורכב מכוכבי הכדורסל האירופאים ביד אליהו. איכות השידור הישיר שלנו בטלוויזיה, בארץ ובאירופה, זכתה לשבחים רבים. בימאי השידור היה ראובן "רוביק" פודגור והמפיק ששי אפרתי. שניהם עשו עבודה למופת. חברת ISL המשווקת של FIBA הזדרזה לשגר מכתב הערכה על הביצוע.

“Congratulations on the excellent coverage for the 1997 FIBA Eurostars…”, בירך אותנו רוס קלוז (Ross Close), ובצדק. ישראל ואירופה קיבלו משדר טלוויזיה מבריק. הבעיה שסר חינו של הכדורסל מהסוג הזה בו אינך יכול להזדהות עם השחקנים שאינם שלך. ה- Eurostars היה סוג של אירוע שניסה לחקות את משחק ה- All stars של ה- NBA. הרעיון לא צלח.

טקסט מסמך :  7 בינואר 1998. זהו מכתב ההערכה ששלח לי רוס קלוז מחברת ISL  המשווקת של ה- FIBA , בו היא משבחת את הכיסוי המצוין של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחק הכדורסל של ה- Euro stars  ה- 2 שנערך ב- 30 בדצמבר 1997 בהיכל הספורט יד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכ- בעל ונושא באחריות הראשית לשידור רב המוניטין ההוא ששודר ישיר בכל רחבי אירופה, שלחתי גם אני מכתב ההערכה משלי (מלווה בעותקים למנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן) למפיק הראשי שלי ששי אפרתי ולבימאי ראובן "רוביק" פודגור, שני האנשים שנשאו בעול הביצוע של השידור הישיר הזה בישראל ובאירופה. אני רוחש הערכה רבה לשני האנשים החרוצים והנאמנים האלה.

טקסט מסמך : 1 בינואר 1998. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 2) מתוך מכתב ההערכה ששלחתי למפיק השידור ובימאי השידור. ללא ספק, הם היו ראויים לו . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 בינואר 1998. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 2) של מכתב ההערכה שנשלח למפיק ששי אפרתי והבימאי ראובן "רוביק" פודגור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לברית השידור ארוכת השנים בין ערוץ הטלוויזיה הציבורי של ישראל לבין מכבי ת"א אין אָח ורֵע גם בתולדות שידורי הספורט גם ברשתות טלוויזיה בחו"ל. הברית הזאת רצופה הישגי שידור תוכניתיים וטכנולוגיים הדרים בכפיפה אחת אך היו גם לא מעט כישלונות. אחד מהם התרחש ביום רביעי – 25 בפברואר 1981 בעיר קטנה בהולנד סרטוחנבוס, שם נערך באותו היום המשחק בין אלופת הולנד קבוצת דֶן-בּוֹס ואלופת ישראל מכבי ת"א. אלכס גלעדי שַדָּר הכדורסל הקבוע והבלעדי שלנו פרש בנובמבר 1980 ממחלקת הספורט בדרכו לקריירה מזהירה ב- NBC. העברתי את מיקרופון הכדורסל שלוֹ לידיו של יוֹרָם אַרְבֵּל שַדָּר הכדורגל. מי שמע אז על שַדָּר כדורסל בשם הזה יורם ארבל. מבחן השידור הישיר הראשון שלו התקיים בבריסל בסופו של חודש ינואר של שנת 1981 במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית רבת המוניטין "רויאל 4 " בבריסל. אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בחרה לארח שם את מכבי ת"א במפגש הכפול ביניהן בבית הגמר בגביע אירופה לאלופות בכדורסל. הבלגי מר ליאון וואנדל התמנה ליו"ר הוועדה המארגנת של ההתמודדות הכפולה. ביום רביעי – 28 בינואר 1981 ניצחה מכבי ת"א בערב המשחקים הראשון את הקבוצה הסובייטית בתוצאה 74:85, והפסידה למחרת בתוצאה 81:83. שני המשחקים אושרו לשידורים ישירים ע"י מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. הטלוויזיה הבלגית RTBF (ערוץ מסחרי ציבורי) העניקה לנו שירותים טכנולוגיים מצוינים תמורת תשלום של 6000 (ששת אלפים) דולר. יורם ארבל צלח את שתי משימות השידור האלה ושמו של אלכס גלעדי שַדָּר הכדורסל המפורסם במדינה, דהה לגמרי. נשכח.

טקסט תמונה : 28 בינואר 1981. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית ב- בריסל בירת בלגיה . השלטון הסובייטי הקומוניסטי בראשותו של נשיא ברה"מ ליאוניד ברז'נייב איננו מתיר לקבוצת צסק"א מוסקבה לשחק בתל אביב ואיננו מסכים לארח את מכבי ת"א במוסקבה. מכבי ת"א נדרשת לנהל מאבק כפול נגד אלופת ברה"מ במגרשה של קבוצת הכדורסל הבלגית, "רויאל 4". איש ה- FIBA הבלגי ליאון וואנדל מארגן את המפגש הכפול נגד צסק"א מוסקבה בבריסל. אני ממנה את יורם ארבל (מימין) לשדר ישיר את שני המשחקים בבריסל. המפיק ועוזר השדר שלו הוא אמנון ברקאי (חובש אוזניות משמאל). (RTBF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלושה שבועות אח"כ שלחתי את יורם ארבל להולנד לשָדֵר ישיר ביום רביעי – 25 בפברואר 1981 את המחצית השנייה של המשחק דֶן בּוֹס – מכבי ת"א. רוֹבֶּרְט פַּאךְ (Robert Pach) יהודי הולנדי שעבד כמפיק במחלקת הספורט של הטלוויזיה ההולנדית הממלכתית NOS אישר את בקשת השידור הישיר שלי. הוא רק שכח לציין שהמועדון ההולנדי מבקש כ- 5000 (חמשת אלפים) דולר תמורת זכויות השידור של המשחק המדובר, והדואר ההולנדי תובע 6000 (ששת אלפים) דולר עבור העברת סיגנל השידור מהעיר סֶרְטוֹחֶנְבּוֹס לעיר הִילְוֶורְסוּם שם שָכָן מרכז הטלוויזיה ההולנדית בדרכו ה-לווייני לישראל. יורם ארבל סיפר לי את הסיפור הזה ולא האמנתי למשמע אוזניי. התחייבתי על שידור ישיר בפרהסיה מבלי לדעת את הנתונים הכספיים האמיתיים של ההפקה. מפני שלא הכרתי אותם הטעיתי גם את הבוסים שלי שאישרו את השידור הישיר מבלי לדעת את עלותו הכספית. הודעתי למנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל שאני מתכוון לבטל את השידור הישיר ולהחזיר את יורם ארבל הביתה במידה ולא אצליח לשכנע את NOS כי אחריות הפקת השידור חלה עליה. בעיניי זה נראה כמעשה סחיטה. התקשרתי לרוֹבֶּרְט פַּאךְ בהִילְוֶורְסוּם והודעתי לו, "כי אינני מתכוון לשלם 000 11 (אחד עשר אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר" , והוספתי, "היית חייב ליידֵע אותנו בנתונים הכספיים האלה שהפכו להרפתקת שידור טרם בואנו להולנד". רוֹבֶּרְט פַּאךְ הבין כקולגה שנקלענו למצוקת שידור שלא באשמתנו, והשיב לי מייד בנחרצות : "אחריות הוצאת השידור לישראל חלה עלינו כחברת טלוויזיה ציבורית יחד עמכם  ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU, ואנחנו אומנם נעמוד במשימה בכל מחיר. עלויות זכויות השידור וההוצאות על השימוש בקו המיקרוגל לצורך העברת סיגנל השידור לישראל ישולמו ע"י NOS". רוֹבֶּרְט פָּאךְ אִלְתֶּר ליורם ארבל עמדת שידור Off Tube בהִילְוֶורְסוּם (Hilversum) ופקד עליו לעזוב את סרטוחנבוס ולנסוע לשם, מרחק של שעת נסיעה. בעיר הילוורסום שכן מרכז הטלוויזיה של NOS. ניידת שידור חדשות הולנדית בעלת מצלמה אחת התמקמה במגרש הכדורסל של דֶן בּוֹס וכיסתה את המשחק עבורנו וגם עבור NOS שלא חשבה קודם לכן לשדר את המשחק. יאיר שרף ז"ל ששימש כטכנאי תקשורת שלי באותו הערב. הוא התקשר בטלפון האדום שלנו מירושלים לטלפון בעמדת השידור המאולתרת של יורם ארבל בהילוורסום, והפך את מכשיר הטלפון לקו שידור. ארבעה אנשי מערכת שלנו באולפן בירושלים עסקו בסיוע סטטיסטי ליורם ארבל בעת השידור הישיר ושיווקו אותה לשדר בהילוורסום מפעם לפעם ע"י מיתוג מתואם של השידור הישיר למצב של חיוג. השידור הישיר שהחל בעֶשֶר בערב התבצע בתנאים מגוחכים. מצלמה אחת, ללא סטטיסטיקה, בלי לוח תוצאות, שַדָּר שכלל איננו נמצא במגרש, וקו טלפון רגיל  2 wire (שני גידים) ללא גיבוי שמשמש כקו שידור. רק שַדָּר מנוסה כיורם ארבל יכול היה לצלוח את המֵצַר ולעמוד כראוי בלחץ ההפקה והשידור הזה. הוא היטיב לשָדֵר ישיר את המשחק. באחת עשרה בלילה הסתיים השידור הישיר. מכבי ת"א הובסה בסרטוחבוס 97 : 80. אך זה לא היה חשוב כבר. חשובה מתוגת ההפסד הייתה הדבקות שלנו במשימת השידור ושגשוג הביצוע בתנאים קשים. כעבור יומיים קיבלתי מרוֹבֶּרְט פָּאךְ טלקס בו הוא מאשר כי NOS (רשת הטלוויזיה הציבורית -ממלכתית של הולנד) הגיעה להסדר עם דֶן בּוֹס ומשרד התקשורת ההולנדי כי רשות השידור לא תשלם אגורה אחת עבור זכויות השידור וגם לא תמורת העברת הסיגנל. כעבור חודש, ביום חמישי – 26 במרס 1981, זכתה מכבי ת"א בעיר הצרפתית סטרסבורג בגביע אירופה לאחר שניצחה את סִינוֹדִינֶה בּוֹלוֹנְיָה 79:80.

מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלא הערכה ומעריץ גדול של מכבי ת"א ושותף מלא לדעתי כי המועדון המיוחד הזה הוא אובייקט שידור נחשק. בקיץ 1994 הוא היה המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור בעידן התחרות הטלוויזיונית המשתוללת במדינת ישראל שסבר כי כדאי לשלם יותר ממיליון דולר כדי לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. הוא מוטי קירשנבאום ראה כמוני בה נֶכֶס שידור חשוב ביותר של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית במדינת ישראל. בתחילת חודש ספטמבר 1994 לאחר הפסקה בת שנה, נחתם ההסכם עם מכבי ת"א. ארבעה חודשים קודם לכן הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2. נותר בשל כך מספיק מַמוֹן בקופת רשות השידור כדי לשלם למכבי ת"א בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור סכום שחצה את גבול מיליון הדולר. רבים נטו להאשים כל השנים את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כי הוא היה הראשון שהתיר לשלם למכבי את הכסף הגדול תמורת זכויות השידורים הבלעדיות. טעות בידם. מוטי קירשנבאום היה איש מיליון הדולר. בעונת השידורים 1995- 1994 שילמנו למכבי ת"א בפעם הראשונה סכום שחצה את גבול מיליון הדולר. 1.400000 (מיליון וארבע מאות אלף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של כל משחקי הבית והחוץ בגביע אירופה. עשינו זאת בנפש חפצה. ביום חמישי – 8 בספטמבר 1994 כבר שידרנו ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הפרידה מכבי ת"א – אולימפיאקוס אתונה שנערך לכבודו של שחקן החיזוק האמריקני השחור לאבאן מרסר שפרש וחזר לאטלנטה. טקס הפרידה מלָאבָאן מֶרְסֶר ענק שגובהו 2.10 מ' היה מרגש. לָאבָאן מֶרְסֶר היה בראשית דרכו בישראל שחקן חיזוק וכוכב של הפועל ת"א האדומה תחת ניהולו של היו"ר אַבְרָהָם פְּלָדָה. ב- 1988 חצה את הכביש והצטרף למכבי ת"א למגנת לִבָּם של אוהדי הפועל ת"א שראו בו בוגד. אברהם פלדה הבין שמעברו של לָאבָאן מֶרְסֶר למכבי ת"א הרחיק אותו סופית מכספי רשות השידור. השאר היה לא חשוב. אברהם פלדה היה יו"ר רגשני אך גם שכלתני. הוא ידע שרק אם יָדִיח את מכבי ת"א מכֵּס האליפות יוכל להתיישב למו"מ עם רשות השידור כדי לזכות בתמלוגים הבלעדיים המיועדים לאלופת ישראל. תפקידו של עו"ד שמעון מזרחי היה למנוע זאת ממנו ולשמור על התואר. באותה עונה ניצחה אולימפיאקוס היוונית את מכבי ת"א 74:86 במשחק הפתיחה. סִפְתַח לא מוצלח שלא בישר טובות. מכבי ת"א שוב כשלה להעפיל ל- Final Four.

מוטי קירשנבאום היה כאמור מנכ"ל רשות השידור הראשון שחצה את גבול ה- 1.000000 (מיליון) דולר בתשלומים למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, והיה הנדיב ביותר מבין המנכ"לים שקדמו לוֹ אך לא היה קמע בת המזל של אלופת ישראל ומחזיקת גביע המדינה. בתקופתו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 לא העפילה מכבי ת"א מעולם לטורניר הגמר של ה- Final Four. בתום כל עונה כושלת של המועדון ערכנו מנכ"ל רשות השידור ואנוכי חישובים מתמטיים בהם חילקנו את סכום הזכויות שרכשנו ממכבי ת"א בכמות משחקי מכבי ת"א שהעברנו באותה עונה בשידורים ישירים. רצינו לבדוק ולראות עד להיכן הרחקנו לכת עם מוּסַר התשלומים שלנו . הרייטינג הוכיח את עצמו זה מכבר. מכבי ת"א הייתה הקבוצה של המדינה אבל היא לא העפילה לפסגה האירופית בעידן של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור. פעם התלוצצנו בינינו לבין עצמנו ברצינות : "…כנראה שהם אינם יודעים לבחור נכון את שחקני החיזוק של עצמם. יש לנו הצעה. רשות השידור מממנת בסכומים כה גבוהים את שידורי מכבי ת"א באמצעות התשלומים עבור זיכיונות השידורים. אם כך הרי ראוי שנתערב כדי לשנות את המאזן הניצחונות שלהם והרייטינג שלנו. גם אנו מבינים משהו במשחק הזה, לא רק הם…". מכבי ת"א זכתה פעמיים בגביע אירופה עד להופעתו של מוטי קירשנבאום. לראשונה ב- 1977 בזמנו של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ובפעם השנייה ב- 1981 בימיו של מנכ"ל הרשות יוסף "טומי" לפיד ז"ל שהחליף את יצחק לבני. באותו עשור ה- 80 של המאה שעברה העפילה שלוש פעמים ברציפות לגמר ארבע הגדולות בשנים 1987 , 1988 ו- 1989 בתקופתו של אחד מגדולי אוהביה ומעריציה ברשות השידור, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. היא העפילה ל- Final Four פעם נוספת ב- 1991 בימי שלטונם של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. מאז נעדרה מכבי ת"א תשע שנים רצופות מטורניר הגמר האירופי עד שנת 2000. מנכ"ל רשות השידור ההוא אורי פורת ז"ל שחזר לקדנציית ניהול שנייה את רשות השידור ב-חודש אפריל של שנת 1998, וירש את מוטי קירשנבאום ז"ל, השיב לה כנראה את מזלה האבוּד (!).

בעונת 1993 – 1992 קיפדה קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון ומאמנה אז פיני גרשון את מכבי ת"א מְכִתְּרָה ומכֵּס אליפות המדינה. הפועל גליל עליון אלופת המדינה החדשה ייצגה את ישראל בעונת 1994 – 1993 באירוע החשוב של הכדורסל האירופי, גביע אירופה לאלופות בכדורסל . מכבי ת"א נדחקה למשחקי גביע קוֹרָאץ' (על שמו של שחקן הכדורסל היוגוסלבי הפֶּלֶא רָאדִיבוֹי קוֹרָאץ' שנהרג בתאונת דרכים) שהם הדרג השלישי והחלש ביותר במסגרות הכדורסל האירופי. השתתפותה של מכבי ת"א בגביע קוראץ' לא הייתה עוד האתגר של השידור הציבורי. על פי הכלל שקבעתי נהתה הטלוויזיה הציבורית אחרי אלופת המדינה. משחקי מכבי ת"א בגביע קוֹרָאץ' שנערכו בארץ שודרו ע"י רפי גינת ורלף קליין בערוץ 2 הצעיר, ומשחקי החוץ בערוץ הכבלים הזניח STAR. השַדָּר רפי גינת פרשנו רלף קליין ז"ל עם מועדון מכבי ת"א לא סיקרנו את הציבור ולא סיכנו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרייטינג שלהם בעונת הכדורסל של 1994 – 1993 היה אפסי וחסר חשיבות. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וגם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן קיבלו את השיקול וההעדפה שלי בו נקבע כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חייבת לדבוק בעיקרון השידורים הישירים של אלופת המדינה בגביע אירופה לאלופות. מכיוון שאלופת המדינה החדשה היא הקבוצה הגלילית מן הדִין הוא שמחלקת הספורט תפנה את מאמציה הכספיים צפונה ותיערך לשידורים ישירים מכפר בלום . מוטי קירשנבאום ואנכי הצענו לגָד יַעֲקב מקיבוץ מנרה יו"ר הפועל גליל עליון האלופה החדשה של ישראל המחאה על סך של מיליון דולר תמורת זכויות השידור הבלעדיות בגביע אירפה לעונה אחת של 1994- 1993. הפועל גליל עליון הייתה קבוצת הספורט הראשונה בישראל שזכתה לקומפלימנט כה נדיב מצַד איזה שהוא מנכ"ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה איש הגון ולרגע לא התכוון לקצץ מהזכויות הכספיות המגיעות לקבוצה הגלילית שהייתה אלופת המדינה החדשה אך פחות מוכרת ופחות פופולרית מקבוצת מכבי ת"א. גָד יַעֲקב דחה את ההצעה. הפועל גליל עליון העדיפה משיקולים שלה את ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים על פני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הכסף שנותר בידינו בשנה ההיא הושקע מייד בשידורי הכדורגל הישראלי על כל שלוחותיו.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 8 בנובמבר 1984. זוהי עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל בקיבוץ כפר גלעדי. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלמת את משחק כדורסל של הפועל גליל עליון באולם הספורט של קיבוץ כפר גלעדי. אנוכי (מימין) מנהל את השידור הישיר ההוא. יורם ארבל משדר (במרכז). לשמאלו של השדר זהו המפיק יוסי לנדאו. צלם ה- Close up התחתון המופקד על מצלמה מס' 2 הוא שלמה גרשנגורן (ספיטירקי). הצלם המוביל בעמדה העליונה הוא טדי למברג. הייתה לי אמפתיה רבה לקבוצת הכדורסל הגלילית עוד מהימים שהייתי בן וחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (התמונה באדיבות אביהו שפירא מקיבוץ עמיר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).   

טקסט תמונה : עונת השידורים של 2001 – 2000. זוהי עמדת השידור המרווחת שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו בעונת השידורים ההיא של 2001 – 2000. זיהוי היושבים מימין לשמאל בעמדת השידור : גב' סיוון איינשטיין (בתו של השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל), אנוכי, הפרשן אלי סהר, מאיר איינשטיין ז"ל, שני אנשי הסטטיסטיקה המצוינים שלי זיגי זיגל ו-מוטי גיא, והצלם המצוין רביב צחי. עומד מאחוריי מימין, מנהל הבמה (Floor Manager) הוותיק המסור והמעולה שלי יצחק שבתוב. השלושה מימין הם אנשי כדורסל איטלקיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1993 קם ערוץ 2 המסחרי. הרכיבו אותו שלוש זכייניות ובראשן ארבעה מנכ"לים מוכשרים. דן שילון ויוחנן צנגן מנכ"לים משותפים של חברת "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד". כולם נשאו את עיניהם מייד בשלבי ההקמה אל זכויות השידורים של אירועי הכדורגל והכדורסל החשובים שהוחזקו עדיין בידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם ידעו כמוני, "כשאתה מחזיק בזכויות השידורים – יש לך גם את ההצגה", השאר לא חשוב. ארבעת המנכ"לים התנפלו על זכויות השידורים של מכבי ת"א שכבר לא הייתה אלופת ישראל ושיחקה בעונת 1994 – 1993 ההיא במסגרת גביע קוראץ', הם ניסו לאמץ את זכויות השידורים של הליגה הארצית בכדורגל, והטילו על עופר שלח ודני רופ להגיש תוכנית ספורט קיקיונית שנכשלה לחלוטין. מבקר הטלוויזיה שאול אדר היטיב לבטא את מצבו הקשה של ערוץ 2 שאך זה נעמד על רגליו במאמר שנשא את הכותרת, "שידורי הספורט בערוץ 2 נחלו תבוסה מוחצת".

טקסט מסמך : אביב 1994. מבקר הטלוויזיה שאול אדר תוקף את רמת שידורי הספורט הנמוכה של ערוץ 2 ואת התוכנית של עופר שלח ודני רוּפּ כלהלן : "לפני שבועיים בכתבה בעיתון "תל אביב", מחה עופר שלח האחראי על התוכנית ההיא בערוץ 2 נגד ועל כך ש-ערוץ 1 העז להציב תוכנית ספורט מתחרה באותה שעה, ובכך, על פי הגדרתו המביכה, "…הוציא לעצמו עין כדי להוציא לנו שתיים…" . לא תופסים אדם בשעת צערו, אבל עופר שלח נתן לעצמו הנחה מוגזמת".

בעונת 1995- 1994 שבה מכבי ת"א לזירת הכדורסל של משחקי גביע אירופה לאלופות בתום היעדרות בת שנה אחת. החל עידן תקשורת חדש במדינת ישראל – עידן הטלוויזיה הרב ערוצית. התחרות הייתה עוצמתית וערוץ 2 וערוץ 5 כבר נשפו בעורפינו. שילמנו לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון טבין וטקילין בדולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") תמורת זכויות השידורים הבלעדיות, אך הקבוצה שוב כשלה להעפיל לטורניר ה- Final Four. מוטי קירשנבאום "העניש" אותי אז ולא התיר לנו לשָדֵר את משחקי טורניר ארבעת הגדולות באירופה ללא מכבי ת"א מעמדת שידור שהתקיימו ב-סָארָאגוֹסָה בספרד. "משחקי ה- Final Four ללא מכבי ת"א – שווים שידור Off Tube בלבד מן האולפן בירושלים", פסק, והוסיף, "מנהל הטלוויזיה יוציא לך מסמך כתוב בעניין" [5]. צוות השידור שלי השדר אורי לוי והפרשן אריה מליניאק שידרו את המשחקים Off tube מהמוניטור בירושלים. לזכותו של מנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום ייאמר שזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהעלה טיעון מוזר שכזה הקרוי Off tube. את שידורי הספורט הבינלאומיים בחו"ל, לבטח שידורים ישירים, משדרים מעמדות שידור בשטח, באצטדיונים והיכלי הכדורסל, בדיוק כפי שאנחנו עושים בארץ. גם אם מדובר בשידורים ישירים מהם נעדרות נבחרות ישראליות. שידור ישיר מהמוניטור בירושלים של אירוע ספורט המתחולל באירופה הוא המאפיין הראשון של עיתונאות רדודה ובלתי מתקבלת על הדעת. מעשה כזה סותר את ההיגיון העיתונאי ורוח השידור הטלוויזיוני. אין משדרים אירוע ספורט ממוניטור הטלוויזיה, בארץ או בעולם. כותרת הספר "הקשר הסימביוטי" וכותרת הסדרה כולה של סדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", בתוספת קריאת ההשכמה : "If you do, do it right – If not give it up", קובלת בחריפות רבה נגד מְאֵירָת שידור ה- Off Tube שחִלחלה לערוצי הטלוויזיה בישראל. שידורי הטלוויזיה של ה- Final Four ב- 1995 היוו את שירת הברבור של הפרשן אריה מליניאק. הגירושין ממנו היו סופיים. כמה מחבריו של הפרשן היוצא ניבאו לנו כישלון שידור בלעדיו. את כֵּס הפרשן שלו תפש בהצלחה יתירה אלי סהר .

ב- 11 ביולי 1995 נפגשנו שוב בלשכת מנכ"ל רשות השידור בירושלים מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי. המו"מ על שידור משחקי מכבי ת"א ב- Euroleague לשנתיים הבאות הסתיים בתוך פחות משעה. הכדורגל הישראלי היה עדיין בידי ערוץ 2. היה בידינו די והותר ממון. קבוצת הפאר בכדורסל של מכבי ת"א שהפכה לעוגן שידור שלנו קיבלה מאִתנו סכום עצום בדולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") עבור זכויות השידורים של עונת המשחקים 1996 – 1995, ותוספת גדולה לעונת המשחקים  1997 – 1996 (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). מוטי קירשנבאום סמך ידו על ההסכם והוועד המנהל של רשות השידור אישר אותו. חמישה שבועות אח"כ ביום שישי בעֶשֶר בבוקר – 18 באוגוסט 1995 חגגנו את המוגמר בארוחת בוקר משותפת במלון "הילטון" בתל אביב שסעדנו עם פרטנר השידור שלנו. מפגש שהפך למסורת. מוטי קירשנבאום בירך את אנשי מכבי ת"א ונימק מדוע רשות השידור חתמה על החוזה היקר בנפש חפצה עם אובייקט השידור הקרוי מכבי ת"א. בדבריו ההגונים וההגיוניים העניק מנכ"ל רשות השידור לעו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ו-דֵייוִיד פֶדֶרְמַן תחושה שהמועדון שהם ניצבים בראשו מהווה נדבך חשוב בשידור הציבורי. "…אנחנו משלמים לשָלֵם לכם ברצון מפני שאנחנו מקבלים מכם תמורה בחזרה. מכבי ת"א היא קבוצת כדורסל נפלאה…", אמר ברצינות רבה. זאת הייתה האמת. נהנינו לשלם למכבי ת"א. לפני שנפרדנו ברור לחצתי את היד למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום והודיתי לו על ההסכם. אמרתי לו שאני מעריך אותו על ידו שלא הייתה קפוצה, ועל דברי הברכה הקצרים שלוֹ שהיו חלק מההוויה של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא היה קמצן מנימוקים טלוויזיוניים. לוֹ וודאי לא היה צריך להסביר כי עוגני שידור ספורטיביים שיש להם קונצנזוס רחב והסכמה כללית משותפת בתוך רבדים ופלחים שונים של אוכלוסיית הטלוויזיה – הם צורך והכרח במשעול שמביא לשִגְשוּג.

המאבק והתחרות בינינו לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וערוץ 2 המסחרי החריפו. מצוידים בחוזה שידור עם מכבי ת"א חשנו את עצמנו חזקים ובטוחים יותר. במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים המתין לי בכיליון עיניים אוּרִי לֵוִי. הוא כמו כל השאר יצא מגדרו משמחה למשמע הדברים על החוזה החדש שנחתם עם אלופת ישראל בכדורסל. הוא היה שַדָּר הכדורסל הבכיר של מחלקת הספורט באותם הימים. ההסכם הבטיח לו חוויות טלוויזיה נוספות ולנו מולקולות חמצן נוספות במחזור הדם שלנו. בין ה- 13 ל- 15 במאי 1996 ערכתי במשך שלושה ימים במכון ווינגייט השתלמות שַדָּרִים למחלקת הספורט לקראת אולימפיאדת אטלנטה 96'. הזמנתי את המנכ"ל מוטי קירשנבאום לשֵאת את "האני מאמין" של השידור האולימפי שלו בפני המשתתפים. מוטי קירשנבאום פרש את משנתו והסביר כי שידורי האולימפיאדה הישירים מ- אטלנטה/ארה"ב נעשים בשעות צפייה קשות, בשעות הקטנות של הלילה וגם לפנות בוקר על פי שעון ישראל. התקצירים המוקלטים משודרים אומנם בשעות נוחות אך אינם טומנים בחובם את מומנט ההפתעה והדרמה של השידור הישיר. הם משודרים גם בתנאי תחרות מול ערוץ 2 וניתח את טענותיו באמצעות מטפורה של SEX. "…השידורים שלכם חייבים להיות מלאי אורגזמות…", אמר והוסיף, "…אין היום זמן ללטף את אגו השידור ולחזר אחרי הצופים מפני שזה לא יעזור לנו. הם פשוט יברחו. שידור הספורט שלכם הוא כמו לעשות סקס אך נטול אהבה. צריך להגיע לשיא מייד…". ואז הביא לדוגמא את תחרות ריצת הגמר ל-100 מטרים, אחד משיאי האולימפיאדה. "אם אתם שואלים אותי, אפשר להתחיל את השידור הישיר מהמטרים האחרונים של הריצה מפני שהשִיא טמון בסוֹפָה". התבוננתי בו בקֶשֶב רב. האיש היה רחוק מלהיות אלן דלון או רוברט רדפורד אך דמותו כובשת.

מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם היה מנכ"ל רשות השידור. גם יוֹסֵף בַּר-אֵל נשא במשרה הנכבדה הזאת . אך בין שני האישים האלה הבדילה מחיצה מפלדה. אין דבר משותף ביניהם למעט האותיות המרכיבות את ה- Title של התפקיד. רוב השומעים בהרצאה שלו במכון ווינגייט לא ירדו לסוף דעתו. על חלק הוא גם נמאס עם פילוסופיית השידור וחוש ההומור שלו. מוטי קירשנבאום התכוון בס"ה להסביר בעיקר לשַדָּרִים בשפתו הציורית איזה עוֹל שידוּר רציני מוטל עליהם. הוא חשש מאיכות ואינטליגנציית השידור של כמה מהאנשים במחלקת הספורט בידיהם הופקדו המיקרופונים האולימפיים. זה היה בעיניו החלק הבעייתי בהפקה האולימפית המורכבת והסבוכה. חלק מהשדרים הוא לא אהב. מחלק אחר סלד. הוא הוקיר אחד אולי שנים. הוא היה מוטרד מאוד מרמת השידור בעיקר של משה גרטל שַדָּר השחייה. אבל זה היה הארסנל שעמד לרשותי בעת ההיא וגם לרשותו. כשהגיע שלב השאלות והתשובות התעניינו רוב השומעים ומאיר איינשטיין בראשם דווקא בכדורגל הישראלי, נֶכֶס שידור חשוב שאבד לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעבר הלא רחוק. הם שאלו אותו, האם קיים סיכוי כלשהו שענף הספורט הפופולרי ביותר בישראל ישוב אי פעם לחיקנו. מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם השיב בשלילה. "אין לנו שום אפשרות כספית להתחרות עם ערוץ 2 המסחרי. לבטח לא אחרי שהמועצה הציבורית שלו אישרה לשלוש הזכייניות תוספת של שלוש דקות פרסומת בכל שעת שידור על מנת למַמֵן את העלויות הגבוהות שהערוץ משלם עבור זכויות השידורים להתאחדות הכדורגל" , אמר והוסיף , "אבל לנו יש לפחות את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א". כעבור כמה ימים הזמין אותי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לשכתו בבניין "כְּלָל" בירושלים. כשנכנסתי פנימה הוא שוחח עם יעֵל אָרָד. יָעֵל אָרָד זכתה במדליית הכסף בתחרויות הג'ודו לנשים אולימפיאדת ברצלונה 1992 במשקל61 ק"ג ונשאה עיניה למדליה אולימפית נוספת באולימפיאדת אטלנטה 1996. היא ביקשה להיפגש עמי ועם מנכ"ל רשות השידור לקראת כיסוי תחרויות הג'ודו האולימפי בהשתתפותה. היא סיפרה למנכ"ל רשות השידור שהעלבתי אותה לפני ארבע שנים . מוטי קירשנבאום היה בוטה וישיר : "תגיד לי יואש אתה שונא אותה ?", שאל אותי לפתע והסתכל עלי במבט הפוקר האופייני שלוֹ. השבתי לו בקצרה : "אני מכבד אותה ומאחל לה הצלחה באולימפיאדת אטלנטה 1996, אך מסתייג מסגנון הג'ודו חסר הדמיון שלה. אורן סמאדג'ה מרנין את לבי. יעל ארד משעממת אותי". אח"כ לחצתי לה את היד וברכתי אותה. היו לי אליה טענות רבות ומוצדקות בעבר. עכשיו נותרה רק טענה אחת. הג'ודו שלה היה משעמם וחסר השראה. מעולם לא הכרתי ספורטאי אולימפי דומה שזכה במדליית כסף אולימפית והביא כבוד עצום למדינתו בסגנון כל כך משעמם ובדרך כה חַד גוֹנית כפי שעשתה זאת הג'ודוקאית יָעֵל אָרָד. היא הייתה ספורטאית עקשנית ומצטיינת אך הג'וּדוֹ שלה היה נטול כריזמה ודִמיוֹן . פעולות הג'וּדוֹ שלה החווירו לעומת יפי תנועות שהפגין עמיתה אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. לרוע המזל שניהם נכשלו כישלון חרוץ במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996.

הבה נעזוב קמעא את דמותו של מוטי קירשנבאום האיש שניצב כחומה בצורה כדי לשמור על עצמאות השידור הציבורי, והאיש שדמותו החכמה עוברת כחוט השָנִי לאורכו ורוחבו של הסֶפֶר הזה. ביום רביעי – 9 ביולי 1997 התרחש בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל" מפגש זכויות השידור הדרמטי ביותר שלנו עם מכבי ת"א ואולי גם החשוב ביותר בעשור ה- 90 של המאה שעברה. רשות השידור הרוויחה שוב את זכויות השידורים אך הפסידה חלק מיוקרתה. זאת הייתה נקודת מפנה בשרשרת המו"מ עם מכבי ת"א. מכבי ת"א התייצבה באחת עשרה לפני הצהריים למו"מ בהרכב החזק שלה עם עו"ד שמעון מזרחי, דיוויד פדרמן, והמנכ"ל אַמִי אֵשֶל. את רשות השידור ייצגו הקפטן מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ואנוכי. ערב קודם לכן שוחחתי עם מוטי קירשנבאום. הוא היה מוטרד ומודאג מגובה התשלום שאנחנו אמורים לשלם להם לשנתיים הבאות. בעונה האחרונה של 1997 – 1996 שילמנו להם כך וכך (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). "תשמע יואש", אמר לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, והוסיף, "זה לא כל כך פשוט, הם מבקשים לעונת השידורים הבאה של 1998 – 1997, סכום כפול". התפתח מו"מ קשוח באווירה תחרותית. דמותם הבלתי נראית של ערוץ 2 וערוץ 5 רבצה בלשכת המנכ"ל ממעַל והעיבה על המו"מ כצֵל כבד ומאיים. הרשות כבר לא הייתה מונופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הייתה לבד בשטח ולא שימשה עוד אכסניית שידור יחידה במדינה. מכבי ת"א דרשה מאתנו סכום פנטסטי (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") לעונת שידורים אחת . ערוץ 2 המסחרי אומנם חידש בקיץ 1997 במקביל למו"מ שלנו עם מכבי ת"א את החוזה שלוֹ עם התאחדות הכדורגל לשנתיים נוספות תמורת סכום של כ- 8.000000 (שמונה מיליון) דולר, אך עדיין היינו חייבים להיזהר. הוא וגם ערוץ 5 בכבלים (למרות שלא היה ערוץ טלוויזיה ארצי) נשארו אופציות שידור פתוחות לבעלי מכבי ת"א.

מוטי קירשנבאום כבר חווה פעם אחת אובדן כבד של זכויות שידורים בעידן התחרות מול ערוץ 2 וערוץ 5 . זה היה  ב- 17 במאי 1994. הוא הובס בידי ערוץ 2 בקרב על זכויות השידורים של משחקי ליגת העַל בכדורגל הישראלי ומשחקי גביע המדינה שלוֹ. הכישלון הזה נצרב לעַד בתולדות רשות השידור וצִלוֹ ריחף מעלינו שנים ארוכות. חשנו מאוימים ומנכ"ל רשות השידור חשש להפסיד שוב ונטה לשלם. מוטי קירשנבאום דחה את דרישת עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ודֵייוִיד פֶדֶרְמַן לשלם למכבי ת"א את הסכום שביקשו לעונת שידורים אחת (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי"). הוא הסכים לשלם לאלופת ישראל אומנם סכום הגון בדולר לעונת השידורים 1998 – 1997 (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר "הקשר הסימביוטי") אך פחות ממה שדרשו עו"ד שמעון מזרחי ו-דייויד פדרמן. לעומת זה בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מאז ומעולם ניאות להעניק להם את הזיכיון על ההכנסות משקופיות החסות. שקופיות החסות הניבו לרשות השידור לא מעט דולרים בעת השידורים הישירים עתירי הרייטינג שלה. לפתע הם שימשו כמקור הכנסה נוסף לקופת מועדון מכבי ת"א. בכך יצר מוטי קירשנבאום תקדים דרמטי. זאת הייתה מהפכה. השימוש בשקופיות החסות היו מאז ומעולם נחלה פרטית ובלעדית של השידור הציבורי. היה רשום עליהן תו "אין כניסה". הֵן נועדו לקַזֵז ולמַזְעֵר במידה כזאת או אחרת את עלויות ההפקות היקרות של שידורי הספורט הרלוואנטיים הישירים. לא רק אלה של מכבי ת"א. מוטי קירשנבאום ידע שאין לו ברירה. כדי לשמר את מכבי ת"א בידינו לא היסס והפך את שקופיות החסות לדרך דוּ – סִטרית. בשעה שמוטי קירשנבאום הגה את רעיון הענקת שקופיות החסות מניבות דולרים רבים והסכים להעניק אותן למועדון הפאר של מכבי ת"א, נע סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בכיסאו בחוסר נוחות. הוא התנגד למהלך של הבוס שלו וראה בבמהלך הנתינה פגיעה בקופה הציבורית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי תמכנו במנכ"ל רשות השידור משום שחשבנו שאין לנו אופציה אחרת. ללא הכדורגל הישראלי שאותו כבר הפסדנו ב- 1994 ובלעדי אובייקט השידור של מכבי ת"א אפשר היה לסגור את חלון הראווה הזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הקרוי "שידורי הספורט". מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל אמיץ ונאמן לרשות השידור הציבורית. הוא הבין שאין לו ברירה והִימֵר על המהלך המוניטארי הזה.

ביום חמישי – 17 ביולי 1997 בעיצומם של משחקי המכבייה ה- 15, סעדנו בתשע בבוקר את ארוחת הבוקר המסורתית המשותפת במלון "HILTON" בתל אביב עם אנשי הנהלת קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. זה היה ריטואל קבוע ושָם גם נחתם ההסכם בין שני הגופים לעונת השידורים  1998 – 1997. "…בשנה הבאה כבר תשבו עם מנכ"ל אחר על הסכם זכויות השידורים בטלוויזיה…", אמר מוטי קירשנבאום לאנשי המועדון של מכבי ת"א שהוקיר והעריך, ואז ירה את הטקסט ההוא שלא יישכח : "…שמעון, דיוויד, ושמלוק, אני רוצה לומר לכם בשמה של רשות השידור שאנחנו מאוד נהנים לשלם לכם. קבוצת מכבי ת"א היא מועדון מפואר שרשות השידור גאה לשדר את המשחקים שלו. אנו מאחלים לכם הצלחה גם בעונה הקרובה…". אנשי מכבי ת"א ישבו מוקסמים למשמע דבריו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור. החלק הראשון של הטקסט לא שינה להם הרבה. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, ודֵייוִיד פֶדֶרְמַן ידעו שכל עוד מכבי ת"א תוכתר בתואר אלופת המדינה היא זאת שגם תחבוש לראשה את כתר הטלוויזיה ותצעד שלובת זרוע עם מחלקת הספורט שעמדתי בראשה, יהיה מנכ"ל רשות השידור אשר יהיה. במידה מסוימת לטיב מזלם ומזלי מנכ"ל רשות השידור הבא שירש את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1998 היה אורי פורת ז"ל, פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו.

כשיצאנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי לרחוב הירקון התל אביבי מבעד לדלת הזכוכית המסתובבת של מלון "הילטון", שוחחנו בכלל על משהו אחר. "תשמע יואש", אמר לי לפתע מוטי קירשנבאום, והוסיף : "…חיים יבין עוזב אותנו לטובת ערוץ 2. תמיד רציתי שההלוויה שלוֹ תצא מבניין הטלוויזיה ברוממה, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז שיעזוב, אנחנו לא ניפול, כי לא אלמן ישראל…". התבוננתי בפני הפּוֹקֶר שלוֹ. שריר לא זע שָם. עזיבתו של חיים יבין (בן 65) את רשות השידור וערוץ 1 בשעה שהוא מוטי קירשנבאום משמש המנכ"ל שלה הכאיבה לוֹ ואולי גם פגעה בגאוותו, אך פניו ומבטו הקַר לא הסגירו מאום, כלום, שום סערת רגשות. הוא נשאר Cool. תהיתי מה זורם לו שם בעורקיו. קֶרַח או דָם. נטישתו של חיים יבין את השידור הציבורי ואת רשות השידור בספטמבר 1997 החזירה אותי בבת אחת לשנת 1990 ליום שבו יורם ארבל עזב אותי בדרכו לשידור המסחרי. חיים יבין היה המגיש הטוב ביותר של "מבט" ויורם ארבל שַדָּר הספורט הטוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא גם היה מגיש מצוין של תוכניות הספורט למיניהן שהפקתי וערכתי בטלוויזיה הציבורית. יורם ארבל היה הטוב ביותר. בניגוד למוטי קירשנבאום אני לא יכולתי להסתיר את העֶצֶב. ראו אותו על פניי.

טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) וחיים יבין יבד"ל (מימין), שניהם מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968, מבלים יחדיו על סט "ניקוי ראש" באולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. בתווך השחקן טוביה צפיר (במדי שוטר). באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. הוא התייחס אל חיים יבין כאל בֵּן מַלְכוּת אך לא הזיל דמעה כשחיים יבין נטש אותו בספטמבר 1997 וערק לערוץ 2. "…רציתי שהלוויה של חיים יבין תצא מרוממה, אך לא אלמן ישראל…", אמר לי במלון "הילטון" בת"א לאחר טקס החתימה על זכויות השידורים עם מכבי ת"א . אין ספק שבמוטי קירשנבאום היה טמון יותר מקור טוב של מנהיגות. יכולתו להבליג, כשרון האיפוק, הכוח הנפשי שלוֹ לשמור את הקלפים קרוב לחזה, ומעולם לא להזיל דמעה – הן תכונות אופי ששמורות למנהיגים בלבד . (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹרָם אָרְבֶּל הוא גדול שדרי הספורט של הטלוויזיה בכל הזמנים (בתנאי שמערכת עיתונאית מקצועית ורצינית עוטפת אותו ומעניקה לו סיוע מיטבי). עזיבתו בספטמבר 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני הייתה אבדה לשידור הציבורי. בלכתו השאיר את זירת השידור וההגשה לשלושת יורשיו מאיר איינשטיין ז"ל, רמי ווייץ, ואורי לוי. התפתח בין השלושה קרב ירושה בו זכה מֵאִיר אָיְינְשְטַיִין . מאיר איינשטיין צמח ברדיו "קול ישראל" והיה עיתונאי באופיו. הוא הכניס מֵמַד של עיתונאות לשידורים הישירים בטלוויזיה, אלמנט שהיה חסר בתקופתו של יורם ארבל. עשור ה- 70 של המאה הקודמת היה שייך לדן שילון. יוֹרָם אָרְבֶּל השתלט על המיקרופון והמרקע בעשור ה- 80 של המאה שעברה. מאיר איינשטיין נכנס בהצלחה גדולה לנעליו הגדולות בעשור ה- 90 של המאה ההיא. הוא שגשג מייד והיה כל כך דומיננטי עד שהדיח מסביבת השידור את אוּרִי לֵוִי וגרם לרָמִי וַויְיץ לנטוש את השידור הציבורי ולעבור לשורות הטלוויזיה המסחרית. זה היה בסתיו 1994.

טקסט תמונה : חורף 1991. הימים ההם לפני 27 שנים. תמונה תיעודית אהובה עלי משכבר הימים. שלושה שַדָּרִים שעיצבו את פני מסך הספורט של השידור הציבורי בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מאיר איינשטיין ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים רמי ווייץ ואורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכבי ת"א נהנתה עכשיו לא רק מתשלום תמלוגים בלעדי בסדר גודל ענק של 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר מרשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל, אלא הייתה חופשית לנהל בעצמה מסע מכירות ושיווק אגרסיבי של שקופיות החסות שנועד להיכנס היישר לכיסה. היא כמובן עשתה זאת בכִשרון הרבה יותר גדול מאנשי המחלקה הכלכלית של רשות השידור בשעה ששקופיות החסות היו עדיין נכס שידור כלכלי שלהם. עונת הכדורסל האירופית של 1998 – 1997 הייתה האחרונה בה הייתי יכול עדיין לנהל מו"מ על הדדיות זכויות השידורים (Reciprocity Agreement) עם רשתות הטלוויזיה ב- EBU שכיסו את הקבוצות ו/או הנבחרות הלאומיות שלהן במדינותיהן, כמו רשת הטלוויזיה הספרדית הציבורית – ממלכתית TVE שהחזיקה בזכויות השידורים של אלופת ספרד ריאל מדריד. הדדיות השידורים הקלה על תקציבי מחלקות הספורט ברשתות ה- EBU אך פגעה בכיסיהן של הוועדות המארגנות ו/או איגודי הכדורסל באירופה. היה לי חבר אחד הגון וישר ב- TVE, חוּאַן קָארְלוֹס אָרְיָאס. אתו ניהלתי ועשיתי במשך שנים את ההפקות ועסקי השידורים הישירים מספרד. אני חסכתי כסף למנכ"לים מוטי קירשנבאום ואורי פורת והוא חסך ממון לבוסים שלו בטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE. המסמך הבא מלמד ומעיד על טיב היחסים בינינו.

טקסט מסמך : 23 בינואר 1998. "Again it`s a pleasure doing business with you", כתב לי לקראת מפגשי הכדורסל של הנבחרות הלאומיות ישראל וספרד, במסגרת השלב המוקדם של אליפות אירופה בכדורסל. ההסדר הזה חלף מן העולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רבים נוטים לחשוב כי היה זה אוּרִי פּוֹרָת שפתח הראשון את כיס רשות השידור לרווחה ושילם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א מיליון דולר עבור זכויות השידורים לעונה אחת. לחלוטין לא נכון. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993 הוא האיש שייסד ב- 1994 את שוֹשֶלֶת התשלומים למכבי ת"א שחצו את סַף מיליון הדולר. בעונת השידורים 1995- 1994 רכשה רשות השידור שוב את זיכיון השידור של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאחר הפסקה בת שנה, ושילמה לה לראשונה סכום שחוצה את גבול מיליון הדולר. קבוצת הפועל גליל עליון הדיחה ב- 1993 מהפסגה את מכבי ת"א וגם את הפועל ת"א והייתה אלופת המדינה בכדורסל לראשונה בתולדותיה. מכבי ת"א שיחקה בגביע קוֹרָאץ'. את עונת 1994- 1993 ייחדנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל, ואנוכי להשתלטות טוטאלית על הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. בעונת הזהב הזאת הארוכה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שכללה 39 מחזורי משחקים ובתומה זכתה מכבי חיפה באליפות שידרנו לראשונה בתולדות הטלוויזיה 22 שידורים ישירים ממגרשי הכדורגל . בעונה הבאה של 1995- 1994 נענה מוטי קירשנבאום לבקשתי לשלם למכבי ת"א סכום שחצה לראשונה את רף מיליון הדולרים (הסכום המדויק והמפורט מופיע בספר שלי שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, "הקשר הסימביוטי" במסגרת סדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, ושמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") כדי להשיג את זיכיון השידור. המו"מ עם מכבי ת"א נערך בבניין "כלל" בירושלים בו שכנה הנהלת רשות השידור והוא היה קצר. את מכבי ת"א ייצגו במו"מ עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ו-דֵייוִיד פֶדֶרְמַן והוא נמשך שעה קלה בלבד. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ניווט את צעדי הרשות . מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן ואנוכי ישבנו לצדו. על השולחן שהפריד בין שני הצדדים שנשאו ונתנו היו מונחים כמה סנדביצ'ים ושתייה קלה. מוטי קירשנבאום מעולם לא ניקר עיניים. המו"מ הסתיים כעבור חצי שעה בלחיצות ידיים. הלכנו לקראת המועדון בכל פרמטר גם מפני שידענו שאת הכדורגל הישראלי כבר הפסדנו לערוץ 2 המסחרי.

הכלל שקבעתי ברכישת זכויות השידורים היה ברור. מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי תחתום על חוזה שידורים עם אלופת המדינה, תהֵא אשר תהֵא. המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם העניקו לי גיבוי מוחלט. מכיוון שמכבי ת"א זכתה שוב ושוב באליפות המדינה העברנו לה מידֵי עונה עוד ועוד כספים עבור הזכויות. ההסכמים הכספיים עליהן חתם מוטי קירשנבאום בצדק ועל פי הגיון השידור שלו טפחו לממדים גדולים מאוד ברבות השנים בגלל כוחות השוּק. בתקופתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור הפכו ההסכמים עם מכבי ת"א ל- "חוזים מסחריים" לכל דבר, ולפעמים עד כלות הנשמה וקצה גבול יכולתה של הרשות . עו"ד שמעון מזרחי ומר דייויד פדרמן הוסיפו עוד ועוד בקשות ודרישות. נדרשנו לראיין את שחקני ומאמני מכבי ת"א לפני המשחק במחצית, ובסיומו רק בפינת ראיונות מיוחדת שעוטרה ברקע של פרסומות מסחריות. זה היה מעֵין אתר צילום קטן שהוקם בצד הצפוני של היכל הספורט יד אליהו. הכסף שנכנס מחשיפת המוצר המסחרי ברקע המרואיין הלך ישירות לקופתה של מכבי ת"א. לא יכולנו יותר לראיין ספונטאנית את מי שרצינו בזירת הפרקט. הכל נעשה מסחרי, מדויק, וגם מסורבל. הממון שלט בכל. בתום כל מו"מ מוצלח שמעתי טרוניות וקבילויות רבות של כל מיני רכלנים במסדרונות הטלוויזיה נגד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שמעֵז לשַלֵם למכבי ת"א שהיא קבוצה פרטית במיטב כספו של משלם האגרה הציבורי. זה הפך לריטואל שנתי אך מנכ"ל רשות השידור עמד בפרץ ולא שעה לבכיות של חלק מהעובדים. הוא הבין שהטלוויזיה עובדת על מותגים גם בהיותה גוף שידור ציבורי. זאת הייתה אחת אחת הסיבות שהאיצה אותו "לגנוב" באמצע שנות ה- 90 של המאה שעברה תמורת ממון רָב את "החמישייה הקאמרית" עם חמשת השחקנים גב' קרן מור, מנשה נוי, רמי הויברגר, דוב נבון, ושי אביבי – מידיו של מר עוזי פלד מנכ"ל חברת "טלעד" זכיינית ערוץ  2 בימים ההם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. אמיר בר- שלום (כתב מצוין) מראיין את אנטוני פרקר בפינת הריאיונות המיוחדת בהיכל הספורט ביד אליהו, הנושאת פרסומת המסחרית. ההכנסות הלכו לכיסה של הוועדה המארגנת. קרי, מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. הפרסומות המסחריות החלו לשחק בעשור ה- 90 של המאה הקודמת תפקיד משמעותי ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. אמיר בר שלום (איש טלוויזיה מעולה) מראיין ב- 1998 את עודד קטש שחקן מכבי ת"א בפינת הריאיונות המיוחדת בעלת הרקע המסחרי המתוכנן מראש, בהיכל הספורט יד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 11 בינואר 2001. היכל הספורט ביד אליהו. שדר הקווים אמיר בר שלום מראיין את כוכב מכבי ת"א גור שלף לאחר סל ניצחון שלו בשנייה האחרונה ממסירה של אנתוני פארקר. למרות שזכויות השידורים היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, למד ערוץ 1 לבדל את עצמו מהאחרים באמצעות סטיקר זיהוי על המיקרופון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מארס – שנת 2000. שדרנית רדיו "קול ישראל" העיתונאית גב' אופירה אסייג הייתה יכולה לראיין את מי שרצתה בכל מקום שרצתה בהיכל הספורט יד אליהו. זה ההבדל בין רדיו לטלוויזיה. לנו היה יתרון אחר. הראשוניות. הרדיו תמיד היה יד שנייה. בתמונה נראית אופירה אסיאג מראיינת את שחקן מכבי ת"א גור שלף. (התמונה באדיבות ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחזרה לימינו אנו ב-חודש דצמבר של שנת 2018.הערה שלי: זהו המשך של סעיף 4 בחלקו השני של הפוסט הקונקרטי הזה מס' 782.

טקסט תמונה : דצמבר 2018. זהו צוות הטלוויזיה הראשי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, השדר המוביל ניב רסקין (משמאל) והפרשן גור שלף, שמשדרים ישיר את מרבית המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורסל של מדינת ישראל + משחקיה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א במפעל ה- Euroleague + משחקי נבחרת ישראל בכדורסל. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה : דצמבר 2018. זהו ניר קפלן מראיין השטח הראשי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בזירות הכדורסל השונות בארץ. עיתונאי ו- מראיין טלוויזיה מצוין בעל אינטגריטי ו- כבוד אישי שמעניק כבוד למרואייניו. אנוכי רואה מייד ש- ניר קפלן מתעניין ובקי בחומר השידור ויודע לשאול (גם שאלות Follow up הנובעות מהתשובות שהוא מקבל), וגם יודע היטב אנגלית. עבורי כמתבונן מהצד הוא נראה לא רק איש טלוויזיה מחונן אלן גם מעין עמוד תווך של מכורתו. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

טקסט תמונה : דצמבר 2018. אשנה ואומר שוב את הטקסט שנכתב לעיל גם אודות רותם ישראל. זוהי רותם ישראל מראיינת השטח הראשית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בזירות הכדורסל והכדורגל השונות בארץ. רותם ישראל היא עיתונאית ו- מראיינת טלוויזיה מצוינת בעלת אינטגריטי וכבוד אישי שמעניקה כבוד למרואיינים שלה. אנוכי רואה מייד ש- רותם סלע מתעניינת ובקיאה בחומר השידור ויודעת לשאול (גם שאלות Follow up הנובעות מהתשובות שהיא מקבלת), וגם יודע היטב אנגלית. עבורי כמתבונן מהצד נראית רותם ישראל לא רק אשת טלוויזיה מחוננת אלא גם מעין עמוד תווך של מכורתה. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : מוצ"ש – 15 בדצמבר 2018. זוהי הטבלה הסטטיסטית המסכמת את נתוני ניצחונה של מכבי ת"א על הפועל ירושלים בליגת העל הישראלית בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו בתוצאה 78:91. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

על רקע המידע הסטטיסטי הנ"ל נושא הפרשן גור שלף את קולו ואומר כך כלהלן : "…כשמכבי ת"א קולעת בבית 91 נקודות באחוזים כל כך גבוהים, ליריבה קשה מאוד להיות שָם…שים לב מה שמכבי ת"א עושה מהשדה…בעצם קולעת מהשדה באחוזים מאוד מאוד גבוהים…ו- שים לב גם לנקודות בתוך הצבע…בעיקר הנקודות של מכבי ת"א בתוך הצבע זה מהגבוהים ובצד השני ה- 26 נקודות של ירושלים בתוך הצבע, זה בעיקר חדירות של הגארדים…".

בואו נבחן לרגע את הציונים הגבוהים (מאוד) שמעניק הפרשן גור שלף לשחקני מכבי ת"א במשחקה זה נגד הפועל ירושלים ב- 15 בדצמבר 2018 : 

א. מכבי ת"א קולעת 11 פעמים מתוך 33 ניסיונות. מדובר ב- % 34.37. גור שלף טוען /מכבי ת"א קולעת בעצם מהשדה באחוזים מאוד מאוד גבוהים (!). הישג של % 34.37 במבחן במתמטיקה בביה"ס נחשב לציון בלתי מספיק. אם כך מדוע במבחן במשחק כדורסל ההישג לעֶיל מדורג ע"י הפרשן כ- הישג באחוזים מאוד מאוד גבוהים לדבריו…?

ב. בנושא קליעות מהשדה, מדייקים שחקני מכבי ת"א 34 פעמים מתוך 60 ניסיונות. בתרגום לאחוזים מדובר בהישג של % 56.66. ציון של מספיק בקושי בכל מבחן מתמטיקה בכל בי"ס יסודי ו/או תיכון. מדוע אם כך במבחן כדורסל הישג של % 56.66 נחשב לתוצאה משובחת…?

ג. ובכן, הכל יחסי בעולמנו ומותנה במידה רבה בנקודת מבטו של המתבונן ו/או בזווית ההסתכלות שלו. שום דבר איננו מוחלט. "שלוש שערות על הראש היא כמות מעטה – אולם שלוש שערות במרק זה המון", נהג פרופסור אלברט איינשטיין להסביר למי שלא הבין בדיוק את תורת היחסות שלו, ואז תרגם אותה לתורת היחסיות. 

תזכורת חוזרת שלי לאלה מקוראי הפוסטים מלמטה למעלה : אליפות העולם ה- 1 ב- א"ק שנערכה באוגוסט 1983 הלסינקי הייתה הצלחה כבירה ודרמטית, ובאמת החל ה- IAAF (התאחדות ה-א"ק הבינלאומית) מאז לגלגל סכומי כסף אדירים שצמחו למאות מיליוני דולרים ממנו נהנה האיגוד בגין תשלומי זכויות השידורים. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שילם עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי 83' סכום צנוע שנסב על 800000 (שמונה מֵאוֹת אֶלֶף) דולר. ה- Share שלנו של  הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמד על 3000 (שלושת אלפים) דולר בלבד. סכום נמוך שהתבסס על השיטה הישנה של איסוף כספים בתוך איגוד השידור האירופי (EBU) עצמו שנקראה “Maximum Offer”. בשיטה הזאת כל רשת טלוויזיה ב- EBU הציעה אז את מרב התשלום שהיא מוכנה לשלם עבור זכויות השידורים של האירוע המדובר, אך להנהלת ה- EBU בהתייעצות עם ה- IAAF עמדה אז זכות הפררוגטיבה לקבל או לדחות את ההצעה הכספית. לתוך הקלחת המורכבת הזאת נכנסתי גם אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית טוביה סער. הצעתי ל- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) כמי שמייצג רשת טלוויזיה ציבורית קטנטונת של מדינת ישראל החברה באיגוד, סכום מרבי על סך של 3000 (שלושת אלפים) דולר. ה- EBU קיבל את הצעתי. אף על פי כן חשב מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד באותה התקופה ההיא של 1983 שמדובר בסכום מוגזם. בעיניו זה נראה המון כסף. יוסף "טומי" לפיד איש הדור הישן סבר שהוועדות המארגנות הן שצריכות בכלל לשלם לרשתות הטלוויזיה מפני שהן מסכימות להשקיע ממשאביהן לטובת כיסוי וצילום את אותם אירועי הספורט  הבינלאומיים המדוברים. כמובן שהסדר הטלוויזיוני העולמי היה שונה לחלוטין ממחשבותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, ורשתות הטלוויזיה בתבל נדרשו לשלם זכויות שידורים טבין ותקילין (יחסית לגודלן) תמורת קבלת רישיון לצלם את אותם אירועי הספורט הרלוואנטיים שהציבור ביקש לראותם על מסך הטלוויזיה שלו. 3000 (שלושת אלפים) דולר נראו ליוסף "טומי" לפיד הון תועפות. הסכום נראה לו יקר למרות שהיה ברור שמדובר בסכום אפסי במונחי כלכלה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית. סך התשלום שלנו היה בגדר של "בדיחה כספית". Peanuts. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שילמה למשל עבור אותו האירוע של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983 זכויות שידורים בגובה של 1.500000 (מיליון וחצי) דולר. באותה שיחת הבהרה בין שנינו אודות המחיר ההוא נאלצתי לקחת את יוסף "טומי" לפיד לעבר תורת היחסות של אלברט איינשטיין. "…הכול יחסי בעולמנו. שלוש שערות על הראש זה מעט – שלוש שערות בצלחת ה-מרק זה המון…", אמרתי ונימקתי לו את תורת היחסיות שלי : "3000 דולר הם סכום פעוט ומגוחך גם עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הזדמנות כספית חד פעמית שלא תחזור על עצמה שוב". יוסף "טומי" לפיד חשש במשך כל חמש שנות כהונתו לקופת הרשות שהייתה עשויה כמסננת ציבורית ממנה דלף הכסף כמו מברז מים. בתפקידו רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור שימש לא רק העורך הראשי אלא היה הנושא באחריות לביצוע חוק תקציב רשות השידור על כל היבטיו הכלכליים. אסור היה לו לחרוג אפילו באגורה. לבסוף שכנעתי אותו. הוא הסכים עמי ונתן לי אור ירוק לצעוד עם "הפקת הלסינקי 1983" שלי קדימה. חישוב פשוט מראה שיוסף "טומי" לפיד טעה לחלוטין. שידרנו מאליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 83' כ- 17 שעות שידורים ישירים ועוד שלוש שעות תקצירים מוקלטים. עלות שעת שידור אחת שלנו מהלסינקי 1983 עמדה על 150 (מאה וחמישים) דולר. על פי כל קריטריון וכל תמחיר טלוויזיוני מדובר בכלום. בחינם. זאת הייתה ההתחלה הצנועה. תמורת אליפות העולם ה- 2 בא"ק שהתקיימה ברומא באוגוסט / ספטמבר 1987 נדרשה הטלוויזיה לשלם סך של זכויות שידורים פי עשרים יקר יותר מזאת של הלסינקי 1983. ה- EBU דרש מאתנו סכום של 60000 (שישים אלף) דולר. אולם זה כבר התרחש בתקופת מנכ"ל רשות השידור הבא, אורי פורת.

כאמור מייד בתום הפקת הלסינקי 83' האמירו המחירים. בתוך פחות מעשוֹר שנים הם נסקו. בחוזה השידורים הבא שנחתם בין ה- EBU  ל- IAAF לתקופה של שלוש שנים 1987+ 1986+  1985, ניאות איגוד השידור האירופי לשלם להתאחדות הא"ק הבינלאומית סכום של 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר. בחוזה השידורים של 1991 – 1988 (ארבע שנים) שילם ה- EBU ל- IAAF תשלום של  9000000 (תשעה מיליון) דולר  שיא חדש נקבע בחוזה הארוך טווח לארבע שנים 1995 – 1992, בהן ניאות ה- EBU לשלם ל- IAAF סכום פנטסטי של 91000000 (תשעים ואחד מיליון) דולר. השיא הזה נשבר בחוזה הבא שנחתם לתקופה של שש שנים  2001 – 1995. ה- EBU שילם ל- IAAF סכום דמיוני של 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר. העובדה שאיגוד השידור האירופי הסכים לשלם סכומי עתק ל- IAAF מצביעה עד כמה ענף ה- א"ק הוא ספקטקולארי באירופה, מצטלם היטב בטלוויזיה, ונושא רייטינג למכביר. ה-א"ק על ענפיה השונים הייתה ענף ספורט אהוב באירופה הישנה. חלק מהמורשת הזאת הרכיב את אופייה ואת תרבות הצפייה בטלוויזיה של אירופה החדשה שלאחר מלחמת העולם ה- 2 . המסורת הארוכה הזאת הגיעה לשיא חדש ב- 7 באוגוסט 1983 עם תחילתה של אליפות העולם הראשונה בא"ק בהלסינקי.

טקסט מסמך : 9 בדצמבר 1982. זהו המסמך המקורי של ה- EBU המאשר תשלום של 3000 דולר בלבד עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה באוגוסט 1983 בהלסינקי. רשות השידור נדרשה לשלם פרוטות עבור אירוע על בספורט הבינלאומי, יפהפה, ואדיר ממדים. (המסמך באדיבות EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

תזכורת עבר לפני יותר מיובל שנים : ביום רביעי בערב – 13 בנובמבר 1968 התקיים באצטדיון "בלומפילד" ביפו דרבי הכדורסל בין מכבי ת"א והפועל ת"א. לשורות הפועל ת"א הצטרף אז כדורסלן יהודי – אמריקני אנונימי יפה מראה בן 22 שגובהו 1.88 מטר בשם בָּארִי לֵייבוֹבִיץ', וכפי שהתברר מאוחר יותר הוא היה רָב אָמָּן בכדורסל, פשוטו כמשמעו יהודי. הוא שימש רכז המשחק של הפועל ת"א ובעל האוטוריטה המרכזית בה. בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' בעל הזרועות הגמישות והאצבעות הארוכות ניחן בשליטה פנומנלית בכדור והפך חיש מהר לאטרקציה כדורסל בישראל. המשחק בין שתי היריבות המסורתיות עורר עניין עצום בציבור. הוא הועתק לאִצטדיון "בְּלוּמְפִילְד" בו נבנה מגרש כדורסל מיוחד ועל כר הדֶשֶא הונחה רצפת פרקט מתקפלת מפני שהמגרש הפתוח ביד אליהו היה בשיפוצים. רבבת צופים מספר שיא בימים ההם נדחסה ליציע המערבי של האִצטדיון כדי לחזות במשחק בו קראה הפועל ת"א תיגר על מכבי ת"א. ההתמודדות הועברה לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידור ישיר. ניידת השידור ה- "OB הכחול", אותה הניידת שכיסתה בשידור ישיר חצי שנה קודם לכן ב- 2 במאי 1968 את מצעד צה"ל בירושלים, התמקמה עכשיו שתי יממות לפני שעת ה- "ש" בפאתי אצטדיון "בלומפילד" ביפו. שַדָּר המשחק היה גִדְעוֹן הוֹד והפרשן שלו זוֹהַר כּהֵן. בימאי השידור הישיר היה חַגַּי מַאוּטְנֶר והמפקחים האחראיים על תפעולה הטכני של הניידת היו דוֹבָלֶ'ה גולדשטיין ואֱלִיָהוּ "אֵלִי" קוֹבּוֹ . גִדְעוֹן הוֹד זוכר כלהלן : "הבימאי חַגַּי מַאוּטְנֶר הודיע לי לפתע שנבחרתי לשדר את המשחק. רציתי להיות בימים ההם שדר ספורט בטלוויזיה לאחר הצלחתי בתחום הזה ברדיו "קול ישראל". זה היה עוד בטרם הוקמה מחלקת הספורט בטלוויזיה ולפני שדָן שִילוֹן הפך לשַדָּר הראשי שלה. דן שילון היה בנובמבר 1968 מגיש מהדורת החדשות "מבט" ושווה בכישרונו לחיים יבין. לקחתי את זוהר כהן כפרשן שלי מפני שבהיותו שחקן לבש את מדי שתי הקבוצות והכיר את השחקנים היטב". נוֹח קְלִיגֶר יו"ר מכבי ת"א בימים ההם לפני עידן עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ידע שלבַּארִי לֵייבּוֹבִיץ' יש עבר מקצועני בכדורסל האמריקני. הוא שלח מכתב למזכ"ל ה- FIBA ד"ר וִוילִיאַם ג'וֹנְס וביקש ממנו לפסול את השתתפותו של בַּארִי לֵייבּוֹבִיץ' "המקצועני" מלהשתתף במשחק כדורסל של חובבים. בארי לייבוביץ' כבר הגיע לאִצטדיון "בלומפילד" כדי להתכונן למשחק אך התבשר כי לא יוכל ליטול בו חלק. מזכ"ל ה- FIBA נעתר לבקשתו של נוח קליגר. דמעות נגרו על לחיו של בארי ליבוביץ. "זהו טריק מלוכלך", אמר לעיתונות. בקבוצת הפועל ת"א שיחקו אז עוד כמה שחקני כדורסל יהודים אמריקניים (הגיעו זה עתה לישראל כמו בארי ליבוביץ'), מַרְק טוֹרֵנְשַיִין, אָלֶן צוּקֶרְמַן, אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, ולָארִי ז'וֹלוֹט וגם הישראליים רָמִי גוֹט, דָוִד קָמִינְסְקִי, גֵרְשוֹן דֶקֶל, ואחרים . גם ללא בַּאִרי לֵייבּוֹבִיץ' המושהה היא ניצחה את מכבי ת"א 70:78. השאר מסופר בדברי הימים וגם בחלק העליון של הפוסט הקונקרטי הזה מס' 782.

סוף הפוסט מס' 782. הועלה לאוויר ביום שלישי – 18 בדצמבר 2018. כל הזכויות שמורות לחוקר ולכותב יואש אלרואי.