פוסט מס’ 796. מורכב וסָבוּך. 1. בטרם 9 באפריל 2019: בני גנץ נושא את עיניו לכתר ראש הממשלה ומבקש לסלק את המכהן ונושא הכתר הנוכחי בנימין נתניהו. 2. ה-Champions League הוא מסמך טלוויזיוני בעל ערך רָב בתחום. זכויות השידורים הן בלעדיות של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אולם הכיסוי הטלוויזיוני של ליגת האלופות האירופית על מסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מבליט לא רק את איכויותיו של הכדורגל האירופי ואת המראה האסתטי של אצטדיוניו בהשוואה לכדורגל הישראלי ה-נָחוּת ומתקניו (חלקם משופרים וחלקם האחר דַלִים), אלא חוֹשֵף גם את חולשת האופטיובניקים של אותו ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים המארח את ליגת האלופות על המסך שלו ואת סיקור ה-Off tube העני שלהם מהאולפן בהרצליה. שדרנֵי, מנחֵי, ופַרשנֵי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים כפופים למדיניות המגוחכת של הנהלתם ואינם טסים למוקדי האירועים ברחבי אירופה. הם נשארים בארץ, מסתגרים באולפן האטום בארץ ו-מעתיקים את אינפורמציית המֵידָע עבור צופיהם מהמוניטורים בהרצליה. הם עיתונאֵי דֶמֶה. הם לא שָם. הם פֹּה. הם מלקטים ומעתיקים בהרצליה את המידע מאותם המוניטורים מכשירי הטלוויזיה שניצבים בסלון ביתם של צופיהם בארץ. הם אפילו מיירטים מהרצליה את הלווייני התקשורת ודגים ברשתם את הראיונות שעורכים שדרני הטלוויזיה עם גיבורי העלילה באצטדיונים השונים הפזורים ברחבי אירופה. אין להם שום יתרון עיתונאי על צופיהם. הסכמתם ביודעין של אבי מלר + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + עומרי אפק לשמש דקורציה תפאוּרת Off tube דהויה של הנהלתם ו-כניעתם ו-וויתורם מראש על זכותם העיתונאית לדווח מהשטח ממוקד ההתרחשויות היא ילדותית, קטנונית, ומחורבנת. אין דבר כזה Off tube בעולם העיתונאות הטלוויזיונית הבינלאומית הרצינית. הצילום האותנטי של משחקי ה-Champions League האירופיים באמצעות ניידות שידור ענקיות שנושאות עמן 38 מצלמות ויכולת וכישרון של הקרנת Instant Replays מעשרות זוויות צילום והתבוננות שונות ב-SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) יוצרים פער איכות עצום בין הכיסוי, הצילום, והסיקור המיטביים האירופיים לבין כיסוי, צילום, וסיקור דַלִים נעדרים לחלוטין שימוש ב-SSM של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את משחקי ליגת העַל בכדורגל בארץ. שלא לדבר על כיסוי, צילום, וסיקור ירודים את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בארץ. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מחזיק בידיו הבלעדיות סחורה טלוויזיונית אירופית משובחת ונראה כמקצוען, אולם בפועל הוא רשת טלוויזיה Off tube ענייה, שאיננה מתביישת להעתיק סיגנלים מהלוויינים ומטפלת בחומרי השידור המרתקים בידיים משומשות ו-גסות. אתה רואה את אבי מלר + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + עומרי אפק נִכְפִּים ע”י ההנהלה שלהם להתחפר בעמדות השידור הרופפות שלהם באולפן בהרצליה ומרחם עליהם. גם הסטנדפיסט מודי בר און וההנחיה ההומוריסטית הליצנית שלו אינם יכולים להסוות את גודל המפלה, כישלון, וחרבון ה-off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אנוכי מוצא את עצמי שואל את מצפוני כל פעם מחדש, כיצד עיתונאי ה-דֶמֶה האופטיובניקים האלה בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אינם עולים על הבריקדות ולא אומרים לבוסים שלהם, כלהלן: “…חבר’ה, הנהלה יקרה, או שידור ודיווח מהשטח ממוקד ההתרחשות, ו/או חפשו את החברים שלכם…”. מצפוני עונה לי כי מדובר בחבורת פחדנים שמחניפה ומקריבה את נאמנותה ומהימנותה העיתונאית בעבור הנהלתה על חשבון הציבור. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות לחוקר, למחבר, והכותב יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

פוסט מס’ 796. הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי. היו לי די והותר רגעי תהילה בקריירה העיתונאית הטלוויזיונית הממושכת שלי בשנים 2003 – 1971.

פוסט מס’ 796 מורכב וסָבוּךְ.

1. בטֶרֶם 9 באפריל 2019: בני גנץ נושא את עיניו לכֶתֶּר ראש הממשלה ומבקש לסלק את המכהן ונושא הכתר הנוכחי בנימין נתניהו.

2. ה-Champions League הוא מִסְמַךְ טלוויזיוני בעל ערך רָב בתחום. זכויות השידורים הן בלעדיות של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אולם ה-Multi כיסוי הטלוויזיוני של ליגת האלופות האירופית על מסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מבליט לא רק את איכויותיו של הכדורגל האירופי ואת המראה האסתטי של אצטדיוניו בהשוואה לכדורגל הישראלי ה-נָחוּת ומתקניו (חלקם משופרים וחלקם האחר דַלִים), אלא חוֹשֵף גם את חולשת האופטיובניקים של אותו ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים המארח את ליגת האלופות על המסך שלו ואת סיקור ה-Off tube העָנִי שלהם מהאולפן בהרצליה. פורום שַדְרָנֵי, מַנְחֵי, ופַרְשָנֵי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים כפופים למדיניות המגוחכת של הנהלתם ואינם טסים למוקדי האירועים ברחבי אירופה. הם נשארים בארץ, מסתגרים באולפן האטום בארץ ו-מעתיקים את אינפורמציית המֵידָע עבור צופיהם מהמוניטורים בהרצליה. הם עיתונאֵי דֶמֶה. הֵם לא שָם. הֵם פֹּה. הם מלקטים ומעתיקים בהרצליה את המידע מאותם המוניטורים מכשירי הטלוויזיה שניצבים בסלון ביתם של צופיהם בארץ. הם אפילו מיירטים מהרצליה את לווייני התקשורת ודָגִים ברשתם את הראיונות שעורכים שדרני הטלוויזיה עם גיבורי העלילה באצטדיונים השונים הפזורים ברחבי אירופה. אין להם שום יתרון עיתונאי על צופיהם. הסכמתם ביודעין של אבי מלר + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + עומרי אפק לשמֵש דֶקוֹרָצְיָה תפאורת Off tube דהויה של הנהלתם ו-כניעתם ו-וויתורם מראש על זכותם העיתונאית לדווח מהשטח ממוקד ההתרחשויות היא ילדותית, קטנונית, ומחורבנת. אין דבר כזה Off tube בעולם העיתונאות הטלוויזיונית הבינלאומית הרצינית. הצילום האותנטי של משחקי ה-Champions League האירופיים באמצעות ניידות שידור ענקיות שנושאות עמן 38 מצלמות ויכולת וכישרון של הקרנת Instant Replays מעשרות זוויות צילום והתבוננות שונות ב-SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) יוצרים פער איכות עצום בין הכיסוי, הצילום, והסיקור המיטביים האירופיים לבין כיסוי, צילום, וסיקור דַלִים נעדרים לחלוטין שימוש ב-SSM של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את משחקי ליגת העַל בארץ. שלא לדבר על כיסוי, צילום, וסיקור כה דַלִים ו-ירודים את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בארץ. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מחזיק בידיו הבלעדיות סחורה טלוויזיונית אירופית משובחת ונראה כמקצוען, אולם בפוֹעַל הוא מתנהג כ-רשת טלוויזיה Off tube ענייה, שאיננה מתביישת להעתיק סיגנלים מהלוויינים ומטפלת בחומרי השידור המרתקים בידיים משומשות ו-גסות. אתה רואה את אבי מלר + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + עומרי אפק נִכְפִּים ע”י ההנהלה שלהם להתחפר בעמדות השידור הרופפות שלהם באולפן בהרצליה ומרחם עליהם. גם הסטנדפיסט מודי בר און וההנחיה ההומוריסטית הליצנית שלו אינם יכולים להסוות את גודל המפלה, הכישלון, וחרבון ה-Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אנוכי מוצא את עצמי שואל את מצפוני כל פעם מחדש, כיצד עיתונאי ה-דֶמֶה האופטיובניקים האלה בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אינם עולים על הבריקדות ולא אומרים לבוסים שלהם, כלהלן: “…חבר’ה, הנהלה יקרה, או שידור ודיווח מהשטח ממוקד ההתרחשות, ו/או חפשו את החברים שלכם…”. מצפוני עונה לי כי מדובר בחבורת פחדנים שמחניפה ומקריבה את נאמנותה ומהימנותה העיתונאית בעבור הנהלתה על חשבון הציבור. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות לחוקר, למחבר, והכותב יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מחזיקים בידם אוצר בלום. יהלום טלוויזיוני מוזהב בדמותו של ה- Champions League, ליגת האלופות האירופית בכדורגל, אולם מתייחסים אליה יחס אופטיובניקי כמעט כאל מתכת חלודה. נדב יעקובי + אבי מלר + בוני גינזבורג + עומרי אפק + מודי בר און הם עיתונאים שנכנעים ביודעין ומרצון למדיניות רופסת ומחורבנת של הנהלתם. החבר’ה האלה מתכנסים באולפן האָטוּם שלהם בהרצליה ומעתיקים ו-מנהלים משם שידורי Off tube. שדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שמתחפשים לעיתונאים נעדרים ביודעין וברצון ממוקד ההתרחשויות. הם אינם בשטח. הם לא מאיישים את עמדות השידור הטלוויזיונית באצטדיונים האירופיים. הם אינם נפגשים ולא משוחחים עם השחקנים ומאמניהם. הם אינם מראיינים את גיבורי העלילה. הם מחזיקים במיקרופון מכוח השררה אולם אינם עיתונאים מקצועניים. הם חבורת מעתיקים ממוניטור הטלוויזיה שלהם המוצב באולפן בהרצליה. הם שואבים את המידע שאותו הם מעבירים בשידור ישיר ברוב חוצפתם לציבור הרחב מאותו המוניטור שמותקן בסלון ביתם של צופיהם. אין להם שום יתרון מֵידָע ולא עליונות אינפורמטיבית על הציבור שאליו הם פונים. הם עיתונאי דמה שתקועים בהרצליה. אני מתבונן בחמישיית הצמרת הזאת נדב יעקובי, אבי מלר, בוני גינזבורג, ועומרי אפק ישובה סביב שולחנותיהם באולפן השידור בהרצליה, גוחנת לעבר המצלמות כשהיא מתפלפלת, מתפלספת, ו- עוסקת בדקדקנות שעות על שעות בהעתקת משנת ה- Champions League על אף גזירת ה- Off tube יחדיו עם מודי בר און שמסתובב ביניהם מבלי להיות נוכחת במקום ההתרחשות, ו-תמיד נזכר בחמישייה אחרת, ב-מַעֲשֶֹה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ורַבִּי יְהוֹשֻעַ ורַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, ורַבִּי עֲקִיבָא, ורַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסוּבִּין בִּבְנֵי בְּרָק והָיוּ מְסַפְּרִים בִּיְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַיְלָה, עַד שֶבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְמַע שֶל שַחֲרִית. פורום ה- Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים איננו מסגיר את צפונות לִיבּוֹ למרות מצבם של אנשיו. גם לא המצלמות שמוצבות סביבם. כל החמישה הנ”ל מפגינים שביעות רצון עצמית. פרצופם איננו נראה אָדוֹם מבּוּשָה. אינך יודע אם הם נבוכים ומתביישים במלאכת ההעתקה העיתונאית בהרצליה ו/או שֶמָא נהנים ממנה. אינך יודע אם הם מאושרים בעל כורחם ו/או אולי מרגישים תחושת סלידה של Pwans קטנים שניצבים כ-כלי משחק על לוח השמט. נדמה לי שבסופו של דבר הם נזהרים זהירות רבה מלהיתקל בחברי הנהלתם ו-מאוּמנים להסתיר את בּוֹשְתָּם. הציבור ש-מְמַמֵן במיטב כספו את פעילות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים איננו מבין עד כמה הוא נִבְגָד. שום רשת טלוויזיה רצינית אירופית שמסקרת את ליגת האלופות ומכבדת את עצמה ואת צופיה איננה מתנהגת התנהגות Off tube כמו שעושה ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אין דבר כזה. עיתונאות Off tube היא מקצוע מכוער ו-מחורבן. נכון שהמיקרופונים הם בלעדיים של הפורום ההנ”ל אולם אין להם בעלוּת על החוכמה, לא על הידע, וגם לא על הבנת חומר המשחק והעובדות הפרושֹות בפניהם ונפרסות במקביל לפני צופיהם. ראה בהמשך פוסט מס’ 796.

טקסט תמונה (1) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מאמץ את מדיניות שידורי ה- Off tube של משחקי ה- Champions League, ונשאר בבית באולפן האטום שלו בהרצליה. זיהוי הנוכחים בתצלום משמאל לימין : עומרי אפק, בוני גינזבורג, מודי בר און, נדב יעקובי, ואבי מלר. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מאמץ את מדיניות שידורי ה- Off tube של משחקי ה- Champions League, ונשאר בבית באולפן האטום בהרצליה. זיהוי הנוכחים בתצלום משמאל לימין : שני הפרשנים עומרי אפק ו-בוני גינזבורג. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מאמץ את מדיניות שידורי ה- Off tube של משחקי ה- Champions League, ונשאר בבית באולפן האטום בהרצליה. נוכח בתצלום : המגיש והמנחה מודי בר און. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (4) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מאמץ את מדיניות שידורי ה- Off tube של משחקי ה- Champions League, ונשאר בבית באולפן האטום בהרצליה. זיהוי הנוכחים בתצלום משמאל לימין : שני הפרשנים – שדרנים נדב יעקובי ואבי מלר. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

—————————————————————————————

פוסט מס’ 796 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

—————————————————————————————  

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דָגוּל דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ”ל רשות שידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו בתחילה את התואר מ”מ מנכ”ל רשות השידור במארס 2002, ואח”כ הציבה אותו כ- מנכ”ל קבוע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002 לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המלכתו המופרכת של יוסף בר-אל על רשות השידור ע”י ראש הממשלה אריאל שרון נעשתה בהמלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו את אותו יוסף בר-אל הכושל והמופרך לעַד מהַכֵּס ומתפקידו הַרָם ב- 2 במאי 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות.

א. בטרם 9 באפריל 2019. בני גנץ נושא את עיניו אל כתר ראש הממשלה בו מחזיק עדיין בנימין נתניהו. 

בני גנץ הרחיק לכת בהתקפותיו בימים האחרונים על ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו, משאמר כהאי לישנא : “…כשאני שכבתי במארבים ובתעלות הבוץ בלילות קפואים, אתה בנימין נתניהו עזבת את ישראל כדי ללמוד אנגלית ולתרגל אותה במסיבות קוקטייל…בימים שבהם פיקדתי על יחידת שלדג במבצעים מסכני חיים במדינות אויב, אתה פילסת את דרכך באומץ ובנחישות בין עמדות איפור ובאולפני הטלוויזיה…”. מדובר במידע משתלח, לא נכון, מוטעה, ומטעה. מדובר ב- אינפורמציה זולה, מטופשת, לא נכונה, וגם “לא חוקית” מההיבט המוסרי שלה. בנימין נתניהו היה בעברו לוחם, קצין, ומפקד נחוש, אמיץ, ו- עז נפש בסיירת מטכ”ל. את זה אי אפשר לקחת ממנו וגם לא צריך. בני גנץ היה צריך לאָגֵף ולתקוף מכיוון אחר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולומר לאומה כך : “…בנימין נתניהו למרות שהיה מפקד, לוחם, וקצין נועז שחרף נפשו בסיירת מטכ”ל, הרי כראש ממשלה הפך למנהיג מסית, מדיח, ומפלג האומה, במקום לאַחֵד אותה…”. זה צריך להיות הקו. זכורה שיחתו ו- אמרתו ה-בעייתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו כש-שַח לרָב הישיש יצחק כדורי ב- 1997, “…השמאל שכח מה זה להיות יהודים…”. היה מדובר בפוליטיקה מנובזת, פלגנית, ומלוכלכת של בנימין נתניהו. את ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך לתקוף אם כן בתחומים שונים לגמרי. לא צבאיים – ביטחוניים. בנימין נתניהו מעד ונחשף כמדינאי / מנהיג נטול מוּסָר מפלג, מסית, מדיח, כבר בראשית דרכו כיו”ר הליכוד. ב- 1995 נשא את עיניו לכס ראשות הממשלה עליו ישב יצחק רבין ז”ל. בנימין נתניהו עשה כל מאמץ לקָעָקֵעַ באותו הסתיו ההוא לפני 24 שנים בדרכים פסולות ו-מנובזות במסעי הבחירות שלו את מעמדו הנבחר של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל. ראו את זה בהופעותיו הפומביות של בנימין נתניהו באוקטובר 1995 בצומת רעננה ובהפגנת הימין והימין הקיצוני בכיכר ציון בירושלים. בנימין נתניהו הפך למסית. הוא ראה את המראות הקשים והמזעזעים בהם ההמונים נושאים ארון קבורה וחבל תלייה שכולם ידעו למי הוא מיועד, מלבישים את יצחק רבין במדי הגסטאפו ה- SS הנאציים של היינריך הימלר וכורכים כפייה ערבית בסגנון יאסר עראפאת על ראשו של בֶּן הַמָלְכוּת יצחק רבין, ושואגים, בדם ואש את רבין נגרש. היה מדובר במחזות איומים. בנימין נתניהו מסית, מדיח, ומפלג התבונן מהצד ושתק. דָמָיו של בֶּן הַמָלְכוּת יצחק רבין ז”ל זועקים גם היום מן האדמה.

פוסט מס’ 796. דָמָיו של בֶּן הַמָלְכוּת יצחק רבין ז”ל זועקים גם היום מן הַאָדָמָה. תִּזְכּוֹרֶת מָרָה.

הסתיו ההוא של שנת תשנ”ה הֵכִיל בתוכו את חודשי ההסתה הַבְּזוּיָה ו-הנִקְלֶית ההיא של הימין והימין הקיצוני בחודשים ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של שנת 1995 נגד ראש הממשלה ו-שר הביטחון ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. ההסתה הנבזית ההיא הביאה בסופו של דבר לרציחתו בכיכר העיר בתל אביב במוצ”ש ההוא של 4 בנובמבר 1995. הימין והימין הקיצוני מנהלים מלחמת חורמה נִבְזִית נגד ראש הממשלה ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. יו”ר הליכוד וראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו מי שטוען ב-1995 לכֶּתֶּר עוצם את עיניו, אוטם את אוזניו, ונוֹעֵל את פיו נוכח גל ההסתה השְפֵלָה והנוראית ההיא נגד ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. דָמָיו של בֶּן הַמָלְכוּת יצחק רבין ז”ל זועקים גם מן האדמה. סרטי החדשות ששודרו בתקופה ההיא ב-“מבט” בערוץ 1 ובמהדורות החדשות בערוץ 2 מוכיחים מעל לכל סָפֵק ומעל כל בְּדָל התלבטות, כי בנימין נתניהו ישב בנוח על הגדר, החריש ושתק. בנימין נתניהו מועמד הליכוד לראשות הממשלה ב-1995 הצטייר בפניי כבר אז כפוליטיקאי מֵסִית, מֵפָלֵג, ומֵדִיח בין שכבות העַם. את זאת לעולם אסור לשכוח. פוליטיקאי ומדינאי בשם בנימין נתניהו שיוצא נשכר מההתקפות הרצחניות של הימין הקיצוני על ראש הממשלה ו-שר הביטחון ובֵן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. יצחק רבין ז”ל כינה את בנימין נתניהו צָבוּעַ. אנחנו כולנו, כ-עַם כ-אוּמָה, מצווים לזכור בעת הצעדה לקלפי ב-9 באפריל 2019 כי בנימין נתניהו פילס את דרכו לכהונת ראש הממשלה מאז 1995 באמצעות פילוג, הסתה, והדחה בין ובתוך שכבות העם. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות.rabin 10טקסט תמונה (1) : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דרשה דרמטית, נְחוּשָה, ומדויקת של מנהיג האומה :“אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות ולכן אני אנווט” (!).rabin 15טקסט תמונה (2) : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דרשה דרמטית, נְחוּשָה, ומדויקת של מנהיג האומה : “אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…” (!). 

זאת הרשימה ה-6 בסדרת 796 פוסטים הדנה ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז”ל בכיכר העיר בתל אביב ע”י נָבָל בן בליעל בתשע וחצי בערב במוצ”ש-4 בחודש נובמבר של שנת 1995-מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת ההתנקשות והרצח. בֵּן הַמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין נָפָל שָדוּד משלוש יריות אקדח שנורו בגבו ע”י מתנקש מתועב ישראלי בֵּן עַוְולָה, נָבָל בשם יגאל עמיר. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נגזלו מיצחק רבין ז”ל. 

23 ביוני 1992. בֵּן המַלְכוּת יצחק רבין ז”ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 הוא נושא בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב טקסט דרמטי ומדויק של מנהיג כלהלן : “אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…” (!). בגין היושרה שלו, בגין אומץ לבו, בגין מנהיגות האמת ו- הנבונה שלו שילם יִצְחָק רָבִּין בן מלכות ראש הממשלה ושר הביטחון בחייו. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות לחוקר, למחבר, והכותב יואש אלרואי. אלה הן העובדות שתועדו ע”י העיתונאות האלקטרונית והכתובה לפני 20 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יורה במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטְוָוח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז”ל ורוצח אותו בְּכִיכָּר העיר בתל אביב. בֵּן המַלְכוּת נוֹפֵל שָדוּד.הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השָלוֹם עם העַם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס הוא מחליפו של יִצְחָק רָבִּין בראשות הממשלה אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו”ר הליכוד בנימין נתניהו. ככל שנוקפות השנים מתברר כי מצביא ומדינאי ברמתו של יִצְחָק רָבִּין ז”ל היה רק אחד. יצחק רבין ז”ל עצמו. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שָלוֹם קִיטָל מקבעת בנחרצות את תודעתה בנובמבר 1995 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה בארץ. לראשונה היא מנשלת את ערוץ 1 מהמוניטין הציבורי שלו וכובשת את המקום הראשון בעיתונאות וכיסוי חדשות. ערוץ 1 ניגף. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות לחוקר, לכותב, והמחבר יואש אלרואי.

מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (2015 – 1939)

חלפו כבר כמעט ארבע שנים מאז מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז”ל. ככל שינקפו הימים והחודשים ויתווספו עוד ועוד שנים, יתברר כי חסרונו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום ז”ל היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י”ב תשרי תשע”ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

kirshenbaum 13טקסט תמונה : 1976 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא. מוטי קירשנבאום ז”ל (משמאל) מביים את השחקן סֶפִי רִיבְלִין ז”ל (מימין) באחת הסצנות בתוכנית הסטירית “ניקוי ראש”. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 796. תזכורת מרה. הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

סתיו תשנ”ה. חודשי ההסתה הַבְּזוּיָה ו-הנִקְלֶית ההיא של הימין והימין הקיצוני בחודשים ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של שנת 1995 נגד ראש הממשלה ו-שר הביטחון ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. הימין והימין הקיצוני מנהלים מלחמת חוֹרְמָה נִבְזִית ושְפֵלָה נגד ראש הממשלה ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. יו”ר הליכוד וראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו מי שטוען ב-1995 לכֶּתֶּר עוצם את עיניו, אוטם את אוזניו, ונועל את פיו נוכח גל ההסתה השְפֵלָה והנוראית ההיא נגד ראש הממשלה הנבחר ושר הביטחון של מדינת ישראל, יצחק רבין ז”ל. סרטי החדשות ששודרו בתקופה ההיא ב-“מבט” בערוץ 1 ובמהדורות החדשות בערוץ 2 מוכיחים מעל לכל סָפֵק ומעל כל בְּדָל התלבטות, כי בנימין נתניהו ישב בנוח על הגדר, החריש ושתק. בנימין נתניהו מועמד הליכוד לראשות הממשלה ב-1995 הצטייר בפניי כבר אז כפוליטיקאי מסית, מפלג, ומדיח בין שכבות העם. את זאת לעולם אסור לשכוח. פוליטיקאי ומדינאי בשם בנימין נתניהו שיוצא נשכר מההתקפות הרצחניות של הימין הקיצוני על ראש הממשלה ו-שר הביטחון ובֵן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל. יצחק רבין ז”ל כינה את בנימין נתניהו צָבוּעַ. אנחנו כולנו, כ-עַם כ-אוּמָה, מְצֻוִוים לזכור בעת הצעדה לקלפי ב-9 באפריל 2019 כי בנימין נתניהו פילס את דרכו לכהונת ראש הממשלה מאז 1995 באמצעות פילוג, הסתה, והדחה בין ובתוך שכבות העם. דָמָיו של בֶּן הַמָלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל זועקים גם היום מן האדמה. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות לחוקר, לכותב, והמחבר יואש אלרואי.

עדויות מצולמות בלתי נשכחות.

rabin 12

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. האספסוף המסית והמדיח של הימין והימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל. (באדיבות ערוץ 1, ערוץ ההיסטוריה, ו- YES דוקו). 

rabin 13

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. האספסוף המסית והמדיח של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין. אנשי הימין הקיצוני נושאים ארון מתים המיועד לראש הממשלה יצחק רבין וזועקים בקולי קולות לידו של בנימין נתניהו, “בחרת רבין קיבלת עראפאת”.  בנימין נתניהו ראה את מעשי התועבה ואת השנאה הניגרת ושמע את הקולות הארסיים, ושתק. (באדיבות ערוץ 1, ערוץ ההיסטוריה, ו- YES דוקו). 

rabin 14

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. האספסוף המסית והמדיח של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל. אנשי הימין הקיצוני נושאים ארון מתים המיועד לראש הממשלה יצחק רבין וזועקים בקולי קולות לידו של בנימין נתניהו את הסלוגן המנובז והארסי, “בחרת רבין קיבלת עראפאת”. (באדיבות ערוץ 1, ערוץ ההיסטוריה, ו- YES דוקו). 

rabin 16

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. האספסוף המסית והמדיח של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין. (באדיבות ערוץ 1, ערוץ ההיסטוריה, ו- YES דוקו). 

rabin 17

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. האספסוף המסית והמדיח של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין. איתמר בן גביר מציג את הלוגו של מכוניתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ומצהיר בפני מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 : “…אם הגענו לסמל המכונית של ראש הממשלה – אנחנו יכולים להגיע לרבין…”. (באדיבות ערוץ 1, ערוץ ההיסטוריה, ו- YES דוקו). 

rabin 18

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. האספסוף המסית והמדיח של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין. (באדיבות ערוץ 1, ערוץ ההיסטוריה, ו- YES דוקו). 

rabin 19

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. האספסוף המסית והמדיח של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל. אנשי הימין הקיצוני מלבישים את יצחק רבין במדי הגסטאפו הנאציים של היינריך הימלר. (באדיבות ערוץ 1, ערוץ ההיסטוריה, ו- YES דוקו). 

rabin 21

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. מנהיגות מפלגת הליכוד בראשות בנימין נתניהו ניצבת על הגזוזטרה ההיא בכיכר ציון בירושלים ומתבוננת באספסוף מסית ומדיח בן 30000 (שלושים אלף) של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין. ממעל הכתובת “קרב ההגנה על ירושלים” ומתחת לה “מוות לרב המרצחים”. כולם שתקו שם. בנימין נתניהו לא היסה את הנבלים הפורעים שביקשו את נפשו של בן המלכות יצחק רבין. (באדיבות ערוץ 1 ו- YES דוקו). 

rabin 20

טקסט תמונה : סתיו 1995. חודשי ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר. מנהיגות מפלגת הליכוד בראשות בנימין נתניהו (וגם יצחק שמיר, רחבעם זאבי, ואריק שרון ועוד כמה…) ניצבת על הגזוזטרה בכיכר מיון בירושלים ומתבוננת באספסוף מסית ומדיח בן 30000 (שלושים אלף) של הימין הקיצוני פועל בנמרצות ובשיכרון כוח נגד שלטון החוק של מדינת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין. כולם שתקו שם. בנימין נתניהו לא היסה את הנבלים הפורעים שביקשו את נפשו של יצחק רבין. (באדיבות ערוץ 1 ו- YES דוקו). 

האם ראש ממשלה דמוקרטי ב-ישראל החופשית יהיה מוכשר לנהל את המדינה 7/24 בשיטת רוב פעוט בכנסת של 59:61 בלבד ? 

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה קפיטליסט ומפריט לאומי כושל שמנהל אומנם מדינה דמוקרטית אך מבורדקת ומבולגנת. בכל תחום. המינוי המטופש של ד”ר רן ברץ לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי (ביום רביעי – 4 בנובמבר 2015) הוא עוד עדות מפלילה כיצד מתנהל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על שלל חבר היועצים בלשכה המורחבת שלו. מעשה הרכבת ממשלת ישראל, הפקדת השרים על משרדיהם, וחלוקת התיקים על ידו נשען על בלימה. הרוב המינימלי 59:61 עליו נשענת ממשלתו מזמין אין סוף לחצים (בצורת אולטימטומים) של כל מיני חבריו באגפי הקואליציה שמבקשים לעצמם שררה ורוצים להתמנות לשרים. נוסחת הניהול צרת האופקים שלו מסתייעת ב- “נוכלות פוליטית”. כך מפרש זאת הציבור הנדהם שרואה את המראות ושומע את הקולות. פתרון אחד שלו של בנימין נתניהו במקום אחד יוצר מייד משבר בגזרה אחרת. ראה את סיפור מינויים הכפול, המביך, רווי שינויים, ו- ההפכפך לשרים של יריב לווין (ביטחון פנים), גלעד ארדן (שר לביטחון פנים + עניינים אסטרטגיים + הסברה), זאב אלקין (שר לעניינים אסטרטגיים שהוזז לתפקיד שר קליטת עלייה והשר לענייני ירושלים), סילבן שלום (שר הפנים + אחראי על המו”מ עם הפלסטינים), ובני בגין (שר ללא תיק. הדבר נודע לבני בגין על פי הודעה של ראש הממשלה בכנסת מבלי שהוא דיבר עמו קודם לכן), כמו גם מינויו באותה שיטה מפתיעה של צחי הנגבי ליו”ר וועדת חוץ וביטחון. ראו גם את הזזתו של זאב אלקין משר לעניינים אסטרטגיים ומינויו לתפקיד השר הממונה על קליטת העלייה והשר לענייני ירושלים. וכל זאת לאחר הבטתו המפורשת בפברואר 2015 (בטרם הבחירות לכנסת ה- 20 ב- 17 במארס 2015) לראש עיריית ירושלים מר ניר ברקת כי הוא האיש הבלעדי שלו לענייני בירת ישראל. ניר ברקת נפגע, וכבר הספיק להצהיר כי מינויו של זאב אלקין מצער ונובע משיקול פוליטי צר לרבות בזבוז כספים. ראו גם את מינויו של ישראל כץ לשר התחבורה והשר לענייני מודיעין. מדובר במעשה קונדס. ראו גם את נושא פיטוריו המהיר של מנכ”ל משרד החוץ נסים בן שטרית ע”י ראש הממשלה והצבתו במקומו שָם את נאמנו של בנימין נתניהו ד”ר דורי גולד. ראו גם את פיטוריו וסילוקו בשיחת טלפון של מנכ”ל משרד התקשורת אבי ברגר ע”י ראש הממשלה של בנימין נתניהו (מי ש- משמש במקביל גם שר התקשורת של מדינת ישראל), וההכנות שלו למנות למנכ”ל משרד התקשורת החדש את מקורבו שלמה פילבר. שלמה פילבר היה ראש המטה של בנימין נתניהו במסע הבחירות האחרון לכנסת ה- 20 ב- 17 במארס 2015. כמו כן שימש שלמה פילבר ראש המטה של בנימין נתניהו בשנים 2003 – 2001. מנכ”ל משרד התקשורת המפוטר אבי ברגר סירב להוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו (מכהן כאמור גם במקביל כשר התקשורת) לבצע את הוראתו המחמירה עם ערוץ 10 שדורש ממנו תשלום של 16.800000 (שישה עשר מיליון ושמונה מאות אלף) שקל. ראו גם את הודעת התפטרות המחאה אתמול של פרופסור דוד גילה מתפקידו כממונה על ההגבלים העסקיים (כפי שמסר אותה לשר הכלכלה אריה דרעי) בגין המחלוקת על מתווה פירוק מונופול הגז הטבעי של חברות הדלק ונובל אנרג’י. ברור כי ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו נסוגה מהמתווה המשותף שגובש בפברואר 2015 ע”י הרשות להגבלים עסקיים (בראשות פרופסור דוד גילה) ועל ידה, וכי היא הממשלה מסתפקת עתה במתווה מרוכך יותר שלא יביא לתחרות בענף הגז, אלא דווקא להנצחת המונופול ולהאמרת מחירי הגז והחשמל. הציבור חש מאוים ומבין כי הממשלה בראשות בנימין נתניהו מעניקה חלק מאוצרות הטבע של מדינת ישראל לשליטה פרטית. נשאלת כאן שאלה רצינית האם ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו משרתת בעלי הון באופן כה גלוי ונרצע ? היכן הם שר האוצר משה כחלון ושר האנרגיה יובל שטייניץ ? מה קורה פה לעזאזל ? ראו גם את שר האוצר החדש משה כחלון ראש מפלגת “כולנו” זה שהבטיח גדולות ונצורות לעם ישראל בטרם הבחירות לכנסת ה- 20 ב- 17 במארס 2015 בתחומי הדיור, הבנקאות, הגז והחשמל (צבר בגין הבטחותיו המוקדמות לציבור 10 מנדטים) כי הוא זה ש- ינפץ מונופולים, יפרק את מונופול הגז, ייצור תחרות במשק הישראלי, ויוריד מחירים – מצהיר עכשיו כי הוא יורד מאסדת קידוח הגז של מקורבו וידידו העשיר קובי מימון בשל ניגוד עניינים ואיננו משתתף בוויכוח למי שייכים אוצרות הטבע של ישראל, לציבור הכללי ו/או לידיים פרטיות. ראוי להתבונן שוב בריאיון שערכה יונית לוי מגישת החדשות בערוץ 2 עם משה כחלון בטרם הבחירות לכנסת ה- 20 בה הבטיח לה בנחרצות רבה כי יפעל בכל תנאי לפירוק מונופול הגז. לפתע עכשיו כשר האוצר הוא נסוג ובורח מהמערכה בתירוץ של יחסי קירבה וידידות עם קובי מימון. לכן צריך להכריז על כך עוד הפעם בפוסט הזה : משה כחלון ביצע כאן מעשה שקרנות ו- נוכלות פוליטי בניגוד מוחלט להבטחתו הציבורית המפורשת בריש גלי לפני הבחירות כי יפעל בכל כוחו להוזיל את תעריפי הגז והחשמל לאלתר. ראש הממשלה בנימין נתניהו הופך אם כן בכורח הנסיבות הפוליטיות ל- “סופר טאנקר”, איש הקובע בתחום ניצול ציבורי ו/או פרטי של מכמני האנרגיה של מדינת ישראל שאוצרים בקרבם מאות רבות מאוד של מיליארדי שקלים. בכורח הנסיבות הללו הוא גם מנהיג ומכוון את התקשורת של מדינת ישראל, ובכורח אותן הנסיבות הוא מכהן גם כ- שר החוץ בפועל של מדינת ישראל ובנוסף גם שר הביטחון.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה שמינה את עצמו כאמור גם לשר התקשורת ואח”כ גם לשר חוץ ושר ביטחון. בתוקף תפקידו כראש ממשלה הוא שמר אז לעצמו קרוב ככל האפשר את תיק רשות השידור, ממנו הרחיק לאלתר את גלעד ארדן. זה אותו גלעד ארדן הכנוע והחנפן שלפתע ירד על ברכיו והתרפס בפני ראש הממשלה כי יואיל לשמור לו נתח מעוגת השררה. ערוץ 1 ז”ל ההוא שהיה שרוי תחת עוֹל כונס נכסים וצו פירוק, ומט ליפול, שכב אז פרקדן נטול רייטינג ומובס בזירת התקשורת. למעט פעם אחת בשנה בה ערוץ שידר ישיר את תחרות שירי הארו-וויזיון האירופית מניבת הרייטינג (% 18.6 במוצ”ש – 23 במאי 2015) ופעם אחת בשבוע בה שידר אז את המשחק המרכזי בליגת העל בכדורגל. הריאיון שהעניק אז (יום שלישי – 26 במאי 2015) גלעד ארדן לתמר איש שלום באולפן ערוץ 10 בירושלים חשף אותו כפוליטיקאי מגוחך ושביר. זה לא הכל. באמצעות תככים פוליטיים עושה בנימין נתניהו גם כל מאמץ לקעקע את מעמדו של ערוץ 10. מדהים אותי כאזרח וותיק של מדינת ישראל כי האיש ששירת בשעתו כקצין קרבי לוחם בסיירת מטכ”ל של צה”ל, וגדל והתחנך על ערכים נעלים של נאמנות, צדק, מוסר, דוגמא אישית, דרך ארץ, וכנות ואומץ לב – הרשה לעצמו לנהֵל בצורה כה מכפישה ו-משובשת את מדינת ישראל כאילו הפוליטיקה היא עולם אחר ונפרד בו כל חוקי הג’ונגל כשרים. מדובר בניהול חשבונות מטורף ומלוכלך נעדר כל יתרון מוסרי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שמנהל את מדינת ישראל החופשית והדמוקרטית בציניות ונוכלות פוליטית. בנימין נתניהו טועה טעות מרה אם הוא חושב שיעלה בידו לנהל את המדינה לאורך ימים באמצעות שוֹט ומגלב. אבל לך תדע. אומרים כי הפוליטיקה היא אומנות הבלתי אפשרי. אולי הוא ישרוד ארבע שנות 7/24 בשיטת 59:61.

פוסט מס’ 796. בֶּן המַלְכוּת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל, נורה ונרצח ע”י נבל ובן בליעל בכיכר העיר בתל אביב במוצ”ש-4 בנובמבר 1995. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות לחוקר, ולמחבר, והכותב יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

אינני רוחש טיפת הערכה לבנימין נתניהו האדם. מראות חודשי הסתיו של אוקטובר ונובמבר לפני עשרים וארבע שנים בשנת 1995 אינם משים מזיכרוני ולא מרפים ממני. בנימין נתניהו, יו”ר הליכוד ב- 1995, ראה את המראות הַמְנוּבָזִים, המכוערים, והמתועבים בהם אנשי הימין והימין הקיצוני מלבישים את בן המלכות וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז”ל במדי SS נאציים של מפקד הגסטאפו היינריך הימלר ועוטים על ראשו כפייה של יאסר עראפאת, ושתק. אני מוצא ביומני דברים שרשמתי לזכרו של בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז”ל בראשית חודש נובמבר של שנת 2014, במלאת 19 (תשע עשרה) שנים להירצחו ע”י בן עוולה.

זהו הטקסט : אינני יודע מה עם משפחת רבין שהתכנסה יחדיו בכנסת ישראל בירושלים ביום רביעי – 5 בנובמבר 2014 לשמע נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האזכרה לרצח הפוליטי הנפשע של אביהם מנהיג האומה יצחק רבין ז”ל לפני 19 (תשע עשרה) שנים בכיכר העיר בתל אביב. המתנתי דקה אולי שתיים בכורסת הטלוויזיה שלי בביתי בעת נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לזכרו של המנהיג הדגול שלי יצחק רבין, זיכרון לאומי שהולך ודוהה. לא היה צריך הרבה זמן כדי להבין לאלו מחוזות ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה לגרור אותי, אז קמתי מהכורסה ונטשתי את מסך הטלוויזיה. שום סליחה אישית של ראש הממשלה הנוכחי. שום מילת צער ויגון מפיו של בנימין נתניהו כעת גם בחלוף 19 שנים. כל מה שבנימין נתניהו הואיל לומר בטקס האזכרה לפני כמה ימים בכנסת כי יצחק רבין ז”ל ידע שהסכמים על נייר בלבד אינם מקיימים את השלום. אותו בנימין נתניהו שניאץ את ראש הממשלה ושר הביטחון בן המלכות יצחק רבין ז”ל ב- 1995, ואמר  כלהלן : “כל הצביעות של יצחק רבין ומקורביו מדהימה אותי. הם מנסים להציג את אנשי הליכוד כאשמים באלימות אולם הם המתחסדים האמיתיים והם הצבועים שמתחבאים מאחורי האמת”, בא עכשיו למליאת הכנסת כאילו לא קרה מאום לפני 19 שנים. לא עולה גם היום בדעתו להרכין ראשו בפני בֵּן המַלְכוּת שנרצח . הנאום חסר החשיבות לא כלל מראש כל בקשת מחילה פרסונלית של ביבי נתניהו מיצחק רבין ז”ל על אותה ההסתה הפרועה והנבזית שהתנהלה ע”י הימין + הימין הקיצוני לפני 19 שנים בראשי חוצות והביאה לרצח הנפשע ע”י בן בליעל, והוא בנימין נתניהו כמו אישים אחרים במפלגת הליכוד היו עדים לה, אולם החרישו, ולא יצא חוצץ נגדה. מנוולים ובני עוולה מהימין + הימין הקיצוני השתתפו בהפגנות פוליטיות אלימות ו- מְנוּבָזוֹת ברחבי הארץ נגד ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז”ל, גיבור הפלמ”ח, רמטכ”ל צה”ל בעת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 על שלושה צבאות ערב של מצרים, סוריה, וירדן, ראש ממשלה ושר ביטחון שנבחר באופן דמוקרטי להוביל את גורלה של מדינת ישראל אל חוף מבטחים מדיני. המפגינים המנוולים והמנובזים האלה הלבישו את בן המלכות יצחק יצחק רבין ז”ל בצילומי Blow ups בבגדיו של הרייכספיהרר הנאצי היינריך הימלר ועטו לראשו כפייה של יאסר עראפאת. יריבו הפוליטי של יצחק רבין ז”ל ב- 1995 היה ראש האופוזיציה ויו”ר הליכוד ב- 1995 בנימין נתניהו. בנימין נתניהו וחבר מרעיו במפלגת ליכוד ראו מהגזוזטרה בכיכר ציון בירושלים את מראות הזוועה ושמעו את קולות הזימה, החטא, והזדון של המפגינים בני עוולה – ושתקו. עכשיו בחלוף 20 שנים הוא מספר לי בטקס האזכרה ה- 19 להירצחו של אחד מגדולי האישים של העם היהודי ומדינת ישראל בכל הזמנים כי יצחק רבין ז”ל הסכים עם הרעיון כי כל הסדר מדיני שלא יהיה מושתת על על ביטחון לא יחזיק מעמד, והנייר לבדו לא מקיים את השלום. זה מה שיש לו להגיד היום. שום בקשת סליחה אישית מבן המלכות שנרצח בעיצומה של הסתה והדחה ע”י הימין + הימין הקיצוני ונפל על קידוש השם ב- 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. הנזר והאצעדה נלקחו ממנו בכוח האקדח . מדובר בחוסר יושרה קיצונית וצביעות פוליטית בלתי מתקבלת על הדעת . אינני יכול לסלוח לראש הממשלה כיום בנימין נתניהו על שאיננו מוצא טיפה של אֶמֶת וקמצוץ של כבוד עצמי כדי להתייצב בפני האומה ולומר : שגיתי. שגינו לפני 20 שנים. ברור שקמתי ממושבי בביתי וניתקתי מגע מהטלוויזיה שאותה בנימין נתניהו מנצל לצרכיו האישיים.

פוסט מס’ 796. בֵּן המַלְכוּת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל, נורה ונרצח ע”י נבל ובן בליעל בכיכר העיר בתל אביב במוצ”ש-4 בנובמבר 1995. פוסט מס’ 796.

זהו הרעיון שהטריד והניע אותי להתייחס בשעתו להצעה המשובשת והמעוותת של העיתונאי הוותיק יעקב אחימאיר להזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו יריבו הפוליטי המר של יצחק רבין לנאום בעצרת האֵבֶל המציינת את קטילתו של ראש ממשלה ושר ביטחון במדינה חופשית ודמוקרטית בידי בן עוולה ישראלי. הרי יצחק רבין הגדיר באוקטובר 1995 את בנימין נתניהו בטרם הירצחו “צָבוּעַ”. העיתונות לכל גווניה תיעדה זאת והעניקה לכינוי הזה כותרות ראשיות. המילון מעניק כמה פירושים למילה צָבוּעַ : “איש מזימות, בוגד, דו פרצופי, ערום, ורמאי”. כיצד זה שוכנת הצביעות של בנימין נתניהו ליד הזיכרון הלאומי של בֵּן מַלְכוּת בדמותו של יצחק רבין ז”ל ? בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין ראש האופוזיציה בנימין נתניהו התקיימה בשנים 1995 – 1992 יריבות ומחלוקת פוליטית קשה. חמוּרָה. אולם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל שמר על הגינות מוחלטת ולא חצה קווים אדומים . גם אם מדובר בוויכוח פוליטי נוֹקֵב וּמַר. מה אם כן הביא את יצחק רבין לצאת בהצהרות כה חריפות בפומבי בחודשים ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של  1995 נגד בנימין נתניהו וחבריו במפלגת הליכוד, כמעט בלתי מקובלות, ולכנותם בכינוי הבלע “צְבוּעִים”. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל מדינאי עַל, היה הראשון שזיהה את מלחמת החורמה הנבזית והאלימה שמנהל נגדו באופן שיטתי גוש הימין על כל מרכיביו (ימין מתון + ימין קיצוני) בעקבות המחלוקת אודות הסכמי אוסלו א’ ו- ב’ שחתמה ממשלת ישראל עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בשנים 1995 – 1993. איזה ימין מתון ואיזה נעליים.

טקסט מסמך : לפני כ- 24 שנים. חודש אוקטובר של שנת 1995. העיתון המצוין “ידיעות אחרונות” עוקב בעירנות אחרי המתרחש במערכות הפוליטיקה הישראלית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל (בן 73) מתייחס למפלגת הליכוד בראשה ניצב בנימין נתניהו (בן 46) ו- אומר בכותרת הראשית כחודש – חודשיים לפני הירצחו : “זו הלהטת יצרים תחת הכותרת של מניעת קרע בעם”, ומוסיף בכותרת המשנה : “צְבוּעִים”. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

מדהים אותי עוד יותר על פי עדותו של יעקב אחימאיר במאמרו ההוא ב- “ישראל היום” הציטוט הבא : “לימים האזנתי (הוא יעקב אחימאיר האזין) לדברים שאמר בריאיון רדיו איתן הָבֶּר לשעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שאמר על הצעה כזאת (הצעה שראש הממשלה בנימין נתניהו ינאם בעצרת הַאֵבֶל לזִיכְרוֹ של יצחק רבין) : “למה לא”. הוא לא הזדעזע”. קשה לי להאמין שאֵיתָן הָבֶּר הסכים אז לרעיון כי ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוגדר כאמור ע”י יצחק רבין “איש מזימות, ערוּם, ורמאי”, הוא שינאם בעצרת זיכרון לזכרו של הנרצח, עצרת שהיא עדיין יד ומצבה למורשת ניהול של מדינה דמוקרטית כפי שהתווה ראש הממשלה ובֵן המַלְכוּת יצחק רבין ז”ל בין השאר גם בחזון השלום שלו.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. העיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יעקב אחימאיר מראיין את ראש הממשלה יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1977 – 1974. יעקב אחימאיר רחש הערכה עצומה ליצחק רבין ז”ל. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1985. הימים ההם – הזמן ההוא. מר דניאל פאר ז”ל (מימין) ומר יעקב אחימאיר יבד”ל (משמאל) מגישים את מהדורת “מבט”. עומד בתווך מר יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : יאיר שטרן שימש מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתי קדנציות בשנים 1989 – 1983, והיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993.

ב- 13 בספטמבר של שנת 1995 התקיימה הפגנה של הימין בתוספת הימין הקיצוני ליד צומת רעננה בראשות מנהיג הליכוד בנימין נתניהו. ממש לידו נישא ארון קבורה עליו כתוב “רבין ממית את הציונות”. לא צריך להתאמץ יתר על המידה כדי להבין למי היה מיועד ארון הקבורה הזה. בנימין נתניהו לא התנער מהמחזה המביש. הוא לא גער באנשים המוסתים ולא תבע מהם להסתלק ולסור מעל פניו. בנימין נתניהו שתק. למי שזיכרונו קצר ומתעניין בנושא יכול למצוא את התיעוד הנ”ל ב- “Youtube” וגם בארכיון העיתונות ב- “בית אריאלה” בתל אביב. בנימין נתניהו וחבריו המשיכו לנוע במסלול התהלוכה בצומת רעננה כרגיל, כאילו לא קרה דבר. היה ברור כי האנשים שהתנהלו וצעדו ליד מנהיג הליכוד בנימין נתניהו ב- 1995 ומאחוריו, מבקשים את נפשו של יצחק רבין ז”ל ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל שנבחר לתפקידו בהצבעה דמוקרטית ע”י רוב ברור בעם.

טקסט מסמך : לפני כ- 20 שנים. חודש אוקטובר של שנת 1995 . העיתון המצוין “ידיעות אחרונות” עוקב בעירנות אחרי ההתרחשויות הפוליטיות במדינת ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל אומר בכותרת הראשית : “הליכוד נותן השראה לפורעים”. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל מאשים את מנהיגי הליכוד במתן השראה לאותם חוגי בימין שמנסים לתקוף פיזית אותו ואת שרי הממשלה, ואומר בגוף הכתבה : “כשראשי הליכוד מגנים זאת הם מגלים צביעות. הם הרי משתתפים בהפגנות של אותם אנשי ימין, הם נוקטים אלימות מילולית בלתי נסבלת כלפי הממשלה הזו, והם נותנים לגיטימציה לחמומי מוח כהניסטיים לנסות לפגוע בי ובשרים בממשלתי”. יצחק רבין היה איש אמיץ ומנהיג למופת. הסובבים אותו היו נאיביים וכשלו בהגנה עליו. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות).

יו”ר הליכוד בנימין נתניהו תוקף בחריפות רבה את בן המלכות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ו- אומר באחת ההזדמנויות בשלהי 1995 כהאי לישנא : “כל הצביעות של יצחק רבין ומקורביו מדהימה אותי. הם מנסים להציג את אנשי הליכוד כאשמים באלימות אולם הם המתחסדים האמיתיים והם הצבועים שמתחבאים מאחורי האמת”. ביום חמישי – 5 באוקטובר 1995 יממה אחרי יום הכיפורים אישרה הכנסת את הסכם אוסלו ב’. באותו הערב ההוא של 5 באוקטובר 1995 התקיימה בכיכר ציון בירושלים הפגנת ענק של הימין והימין הקיצוני נגד הסכמי אוסלו א’ ו- ב’. 30000 (שלושים אלף) אנשים נטלו חלק במפגן אלימות קיצונית ביותר, תרכובת של שנאה ותיעוב כלפי ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז”ל שכיהן גם בתפקיד שר הביטחון. על הגזוזטרה הירושלמית שהשקיפה על ההמון המוסת והמשולהב המתכנס בכיכר ציון, ניצבו ראש הליכוד בנימין נתניהו, אריאל “אריק” שרון, משה קצב, ואם אני מבחין נכון ניתן לראות שם גם את דוד לוי. ההמון המוסט הלביש את יצחק רבין במדי .S.S גרמניים וסמל צלב הקרס היישר מהמלתחה של הצורר הנאצי היינריך הימלר ובכפייה של יאסר עראפאת, וזעק בקול ניחר בזעקות קצובות ומתואמות : “יצחק רבין רוצח…”, יצחק רבין בוגד…”, יצחק רבין נאצי…”, “בדם ואש את יצחק רבין נגרש…”, ועוד סיסמאות תועבה. בנימין נתניהו שניצב על הגזוזטרה עם אנשיו ראה את המראות הקשים ושמע את קולות הרשע אך לא היסה את המנאצים המטורפים. יתירה מזאת : הוא נשאר על עומדו ולא עזב את הבימה. בנימין נתניהו ראה כמו כל האחרים את ה- blow ups של ראש הממשלה יצחק רבין מופיע בתוך פוסטרים מוחזקים בידי ההמון כשהוא לבוש במדי SS נאציים וחובש כפייה כמו זאת של יאסר עראפאת ואיננו מגיב כפי שאמור להגיב מדינאי ישראלי נאור.

ראה גם את עדותם של העיתונים “ידיעות אחרונות”, “הארץ”, ו- “מעריב” מ- 5 באוקטובר 1995. הפגנה אלימה, ארסית, ונבזית של כ- 30000 (שלושים אלף) אנשי הימין + הימין הקיצוני בכיכר ציון בירושלים נגד הסכמי אוסלו א’ ו- ב’. ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל יצחק רבין ז”ל מולבש ע”י מתנגדיו במדי SS נאציים כפי שהגה מפקד הגסטאפו היינריך הימלר. כבודו של יצחק רבין בֶּן מַלְכוּת, מפקד עליון בפלמ”ח ובארגון “ההגנה” שהגן בחירוף נפש במלחמת העצמאות ב- 1948 על מדינת ישראל בפני שבע צבאות של מדינות ערב, ורמטכ”ל צה”ל בניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 – נרמס ומחולל. בנימין נתניהו ומרעיו במפלגת הליכוד ראו את המראות המבישים ושמעו את הגידופים והנאצות, ושתקו. הוא בנימין נתניהו וחבר מרעיו נותרו במקומם ולא אמרו הרף. הם כולם אנשי הליכוד התבוננו בנעשה ולא הסתלקו מהבימה. 

ראה גם את עדותם “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, ו- “הארץ” מ- 5 באוקטובר 1995. כיכר ציון בירושלים. הימין הקיצוני מוביל הפגנה אלימה ונבזית נגד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. הם מכנים אותו שקרן. צעירים חובשי כיפות נושאים Blow ups בו נראה יצחק רבין חובש כפייה ערבית בסגנון יאסר עראפאת. צמרת הנהגת הליכוד חזתה במראה המביש ובלמה את פיה. 

ראה “מעריב” מ- אוקטובר 1995. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מצהיר : “ראשי הליכוד מגלים צביעות. הם הרי משתתפים בהפגנות של אותם אנשי ימין, הם נוקטים אלימות מילולית בלתי נסבלת כלפי הממשלה, והם מעניקים לגיטימציה לחמומי מוח כהניסטים לנסות לפגוע בי ובשרים אחרים”. בגוף המסמך הזה עונה ח”כ גב’ לימור לבנת לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ומאשימה את מפלגת העבודה בעריכת מסע הסתה מאורגן נגד מפלגת הליכוד, כהאי לישנא : “הסכנה היחידה הצפויה לראשי מפלגת העבודה היא תבוסה בקלפי. אין כל סכנה לשלומם של ראשי מפלגת העבודה. בדרכה זאת תיאלץ הממשלה להוציא אל מחוץ לחוק יותר ממחצית הציבור השולל את מדיניותה”. (באדיבות העיתון “מעריב”).

הערה א’ : לאחר ניצחונו של הליכוד בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את גב’ לימור לבנת לשָרָת התקשורת. השָרָה חסרת הנימוס והידע מיהרה להודיע לאחר המינוי בלשון בוטה של עסקנית מפלגתית : “מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור יתחיל להזיע עכשיו”.

הערה ב’ : באולימפיאדת אתונה 2004 זכה הגוֹלֵש גל פרידמן במדליית זהב. השָרָה לימור לבנת שביקרה באירוע ניצלה את מעמדה ו- הפרה את כללי הנימוס האולימפיים משזינקה מטעמים פטריוטיים לפודיום (דוכן סטרילי לחלוטין שמיועד למנצחים האולימפיים בלבד) כדי לתפוש תמונה בינלאומית עם האלוף האולימפי הישראלי.

הערה ג’ : ב- 17 במאי 1977 ניצח הליכוד בבחירות לכנסת ה- 9 ומנחם בגין המנהיג והדמוקרט הדגול התייצב לראשונה בחייו בראש ממשלת ישראל. עסקנים קטנוניים ממפלגתו פנו אליו כדי שיעיף את מנכ”ל רשות השידור המכהן יִצְחָק לִבְנִי, פרי מינויה של ממשלת גב ‘גולדה מאיר באפריל 1974 ועל פי המלצת שר התקשורת בימים ההם שמעון פרס. “הוא לא משלנו”, הטיחו העסקנים במנחם בגין. בהיותו אדם בעל יושרה, כבוד, ודרך ארץ, ודמוקרט בעל שיעור קומה, דחה ראש הממשלה מנחם בגין את התביעה על הסף. יִצְחָק לִבְנִי השלים חמש שנות כהונה על פי החוֹק.  ב- 1 באפריל 1979 התמנה במקומו למשרה הרמה עיתונאי “מעריב” יוסף “טומי” לפיד ז”ל.

הערה ד’ : ב- 5 באוקטובר 1995 ניצב דוד לוי על הגזוזטרה בכיכר ציון בירושלים ליד בנימין נתניהו ואריאל שרון בעת ההפגנה האלימה והנבזית של 30000 אנשי הימין נגד החלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין המאשרת את הסכמי אוסלו. דוד לוי החל את נאומו אולם ההמון המוסת גירש אותו מהמיקרופון. דוד לוי סיים את נאומו שטרם התחיל במילים האלה : “אין לי חלק ונחלה עִמָכֶם…” ופרש, במקום לומר זאת למנהיג הליכוד ששתק באותו הרגע הבזוי ההוא, “מר בנימין נתניהו אין לי עוד חלק ונחלה עִמְךָ”. בני בגין ודן מרידור הביעו סלידה מהמעמד המטורף רווי חזיונות שווא אלימים בליל חמישי ההוא של 5 באוקטובר 1995, אולם אמרו את דעתם בקול מינורי מידי.

שֵרָתִּי בימים ההם של חודשים ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של 1995 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כעיתונאי ומנווט ומנהל מחלקת הספורט. הייתי עֵד כמו רבים למחלוקת הקשה בעם. היה ברור שנערך שיתוף פעולה פוליטי הדוק בין כל אגפי הימין ומתקיימת אופוזיציה אגרסיבית ביותר נגד שִלטונו של יצחק רבין, גם אם נשמעו (באיחור) כל מיני קריאות מצד הימין המתון לעבר הימין הקיצוני, “הם זה לא אנחנו”. בעת הפגנות הימין נטמעו אנשיהם זה זה מבלי יכולת להבחין ולזהות מי הוא מה. הימין הקיצוני, האלים והמאיים, וההרסני שימש פלטפורמה לגוש הימין בכללו כדי לסלול את הדרך לשלטון. אנשיו ביקשו להסיר בכוח הזרוע את הנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה מבֵּן הַמַלְכוּת הנבחר כדי להעבירם ליריבו. קשה לי מאוד להאמין שאֵיתָן הָבֶּר התנסח והביע את דעתו “למה לא” בנוגע למחשבה שראש הממשלה בנימין נתניהו ינאם בעצרת אֵבֶל לזכרו של יצחק רבין. הרי אֵיתָן הָבֶּר מודע להיסטוריה שהתרחשה כאן לנגד עינינו רק לפני 17 שנה. אני מתנגד מכל וכול להופעותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באסיפות ובטקסי הזיכרון לזכרו של הקברניט שנרצח. לא נראה לי כאזרח מן השורה שמי שיצחק רבין ז”ל הגדיר אותו בחייו “צָבוּעַ” הוא זה שיקונן על קברו ויזיל דִּמְעוֹת תַּנִּין, גם אם הוא ראש ממשלה מכהן. ועוד דָבָר (שונה לחלוטין) שהיה לי לומר אז לפני שנתיים. מה פתאום שַדָּר ועיתונאי בכיר בטלוויזיה הציבורית מחווה את דעותיו הפרטיות והאישיות באורח קבע בעיתון מתחרה ? על יעקב אחימאיר לשמור את כישרונותיו למכורתו. לא נראה לי כי מגיש החדשות המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS וולטר קורנקייט (Walter Cronckite) היה ממלא טורים ב- “ניו יורק טיימס” ו/או ב- וושינגטון פוסט”.

כעת במלאת 24 שנים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל אני מעלה לדיון את אותם הפוסטים המורכבים והארוכים שנכתבו בזמנו : הראשון נקרא : “אחרי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. החיים היו חזקים מהמתים”. השני נקרא : “יצחק רבין בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נגזלו ממנו”. הפוסט הנוכחי מבוסס בחלקו על פרולוג חלקים א’ ו- ב’ של סדרת הספרים רחבת ההיקף שקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. ראה להלן את השערים הקדמיים והאחוריים של הספרים פרולוג א’ ופרולוג ב’ שחקרתי וכתבתי.

revolution 1

טקסט מסמך (1) : השער הקדמי של הספר פרולוג חלק א’ שחקרתי וכתבתי : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

revolution 2

טקסט מסמך (2) : השער האחורי של הספר פרולוג חלק א’ שחקרתי וכתבתי : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (3) : השער הקדמי של הספר פרולוג חלק ב’ שחקרתי וכתבתי : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שָם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (4) : השער האחורי של הספר פרולוג חלק ב’ שחקרתי וכתבתי : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שָם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני רוחש טיפת הערכה לבנימין נתניהו האדם. מראות חודשי הסתיו של אוקטובר ונובמבר לפני עשרים וארבע שנים בשנת 1995 אינם מרפים ממני. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין היה נתון באותם הימים ההם לאיומים על חייו ונמצא בסכנת חיים של ממש. רק איש לא לקח זאת ברצינות. גם לא הוא עצמו. חייו היו תלויים על חוט השערה, על בלימה. אך שום אדם בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם בחברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי, לא היה מודע לדבר ולא חשב כך. לא המנהלים, לא השַדָּרִים, וגם לא העורכים והמפיקים. אי אפשר להאשים רק אותם ברשלנות התקשורתית הזאת כפי שהתבררה בדיעבד מפני שגם הגוף הביטחוני המקצועי הטוב ביותר במדינת ישראל, השב”כ, האמור להגן על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון התנהג בשלומיאליות וחובבנות. השב”כ לא העריך נכון את חומרת הסכנה ונכשל באבטחת חייו של יצחק רבין ז”ל. ביום רביעי בערב – 1 בנובמבר 1995, שלושה ימים לפני הרצח, ערך מר אהוד יערי (אז איש ערוץ 1) ריאיון טלוויזיוני נרחב עם יצחק רבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית האקטואליה “מוֹקֵד”. אהוד יערי הוותיק ובעל הניסיון ואחד העיתונאים הטובים בישראל שימש גם מנחה ומגיש התוכנית. מפני שהעניק חשיבות רבה לפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון החליט אהוד יערי לחלוק את אחריות הריאיון העיתונאי עם אנשים נוספים והזמין לשבת ולראיין לצִדוֹ באותו ערב גם את יָרוֹן דֶקֶל איש רדיו “קול ישראל” ושמעון שִיפֶר [1] הכתב המדיני של “ידיעות אחרונות”. הריאיון עם ראש הממשלה נסב בתחילה על מו”מ מדיני אפשרי עם סוריה אך גלש חיש מהר למצב הפוליטי המתוח במדינה בו הימין הקיצוני מאיים על חייו של יצחק רבין. שמעון שִיפֶר הדליק את הנורה האדומה האחרונה בריאיון. הוא שאל את ראש הממשלה ושר הביטחון : “איך אתה חַש בימים אלה שכמעט כל מגע שלך עם הציבור מלווה באבטחה כבדה בה יותר ויותר שוטרים ואנשי אבטחה חוצצים בינך לבין הציבור ?”. יצחק רבין חַש נפגע מהפגנות הימין + הימין הקיצוני בהן נושאים המפגינים תמונה שלוֹ עוטה בגדי גסטאפו נאציים ומכנים אותו “בוגד”, “נאצי”, ו- “רוצח”. אך יותר מכל הרתיחו אותו צביעותם של יו”ר הליכוד דאז בנימין נתניהו וראשי הימין המשתתפים ו- לוקחים חלק בהפגנות המכוערות והאלימות האלה ומצד שני מבקשים להידבֵר עמו. אלפי נורות אדומות זעקו מכל עבר והזהירו כי חייו של יצחק רבין נתונים בסכנה גדולה אך עיתונאי הטלוויזיה הכול כך מנוסים, בערוץ 1 וגם בערוץ 2, היו גם כה עיוורי צבעים.

טקסט תמונה : 5 באוקטובר 1995. הימין הקיצוני והנִבְזִי של מדינת ישראל מסית ומדיח (בניגוד מוחלט לחוקי מדינת ישראל). אנשיו מלבישים את בן המלכות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במדי SS גרמניים – נאציים של מפקד הגסטאפו היינריך הימלר בהפגנת ה- 30000 (שלושים אלף) אנשים בכיכר ציון בירושלים ומטיפים להרוג אותו. יו”ר הליכוד דאז בנימין נתניהו שהיה נוכח בהפגנה ההיא הזכורה לשמצה, ראה מהגזוזטרה בכיכר ציון את התמונות הנבזיות, ושתק. (מקור : הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1).

טקסט תמונה : 5 באוקטובר 1995. כיכר ציון בירושלים. אנשי הימין הקיצוני יוצרים בנבזות ותועבה רבתיות “Photomontage” ועוטים את ראשו של בן המלכות ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז”ל בכפייה ערבית בסטייל יאסר עראפאת. כותרת ה- Blow up המורכב על שלט היא מנובזת : השקרן. ההסתה וההדחה נגד בן המלכות הובילה לרצח יצחק רבין ז”ל. (מקור : הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1).

עַצֶרֶת השלום השנויה במחלוקת במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 עמדה ללא ספק באותו עֶרֶב במרכז ההוויה של החברה בישראל. הווייה דרמטית ומתוחה מאין כמותה. היא ניצבה בטבור החדשות והאקטואליה של התקשורת האלקטרונית והכתובה על כל האגפים שלהן. מאות אלפים תמכו בה. מאות אלפים התנגדו לה. היא עוררה סביבה עניין פוליטי עצום ומחלוקת נוראית. אף על פי כן לא עלה בדעתה של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר את כל מהלכה בשידור ישיר. היום זה לא יכול לקרות. אולם זה קרה אז גם בעקבות ההצהרות של יצחק רבין שוב ושוב כי איננו פוחד ואיננו מתכוון ללבוש אפוד מגן בהופעותיו הפומביות בארץ. לסובבים אותו אמר : “אני …? ללבוש אפוד מגן בארץ…? יצאתם כולכם מדעתכם…! אני לא לובש שום שכפ”ץ עלי…!”, ובכך הרדים אולי את השב”כ וגם את דָוִד “דוּדוּ” גִלְבּוֹעַ ושָלוֹם קִיטַל מנהלי החדשות בערוץ 1 וערוץ 2. ובאמת מי העלה בדעתו כי ראש ממשלה יירצח במדינה דמוקרטית וחופשית כמדינת ישראל. הוצאות להורג פוליטיות, התנקשויות, ורציחות של שליטים ונשיאים היו אופייניות והתאימו למדינות ערב. במצרים רצחו קיצוני האחים המוסלמים ב- 1981 את הנשיא אנוואר סאדאת. במדינת ישראל הנאורה לא יכול להתרחש רצח פוליטי חשבו לעצמם אזרחים רבים. אולם קיים פער עצום בין הלך רוח חשיבה אזרחית – המונית לבין חשיבה טלוויזיונית מקצועית. למנהלי רשתות הטלוויזיה ומנהלי החדשות והמפיקים שלהם – בארץ ובעולם משלמים משכורות גדולות כדי שיחשבו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהגה בכנס הענק בכיכר מלכי ישראל במוצ”ש של ה- 4 בנובמבר 1995 כמעשה שגרה. ייעודה של קֶרֶן נוֹיְבַּךְ כתבת בחטיבת החדשות של דודו גלבוע בעת העצרת נותר מצומצם. היה עליה לדַוֵוח ישיר מכיכר מלכי ישראל במסגרת שתיים – שלוש פריצות שגרתיות קצרות לתוכנית האקטואליה “רואים עולם”, כמותן עשתה כבר בעשרות הזדמנויות קודמות. את התוכנית “רואים עולם” של מוצ”ש – 4 בספטמבר 1995 ערכה באותו ערב השדרנית הוותיקה שַרי רָז והמגישה הייתה אֶלִינוֹר אַמִיד. מר יַעֲקב אָחִימִאִיר המגיש הקבוע של “רואים עולם” שהה בארה”ב.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה יכולה להיערך בצורה שונה לחלוטין והרבה יותר מסיבית במוצ”ש ההוא של 4 בנובמבר 1995. עמדו לרשותה בימים ההם בשבתות ניידות שידור גדולות פנויות, שפע של טכנולוגיה, ואמצעי שידור רבים שהתפנו לאחר אובדן זכויות השידורים של סיקור הכדורגל. אך ליין – אפ השידורים של ערוץ הטלוויזיה הציבורי המתמחה דווקא בשידורי חדשות ישירים מהשטח נשאר דַל כמו המחשבה הבלתי מתוכננת. הכוונה הבסיסית של העורכת שַרִי רָז הייתה להביא בקיצור נמרץ את אווירת ההפגנה הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. התוכנית הוותיקה הזאת “רואים עולם” שהייתה מיועדת לשידור שבועי מִידֵי מוצ”ש, עוד מימיו של המנכ”ל הקודם אורי פורת ז”ל, התכוונה מראש לעסוק על פי הגדרתה בחדשות מהעולם. זאת היה תכליתה ולא בעֲצֶרֶת השלום בתל אביב, אסיפת עַם בהשתתפות מאות אלפי אנשים, שראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין עמד להשתתף בה ולהיות הנואם הראשי בה. העיתונאי הוותיק יַעֲקב אָחִימֵאִיר מאוֹשיות רשות השידור ששמו קשור מזה שנים ארוכות כמותג וסמל מוביל של משדרי החדשות בערוץ הציבורי, מגיש ומנחה התוכנית “רואים עולם” (נדמה כי איש טרם הצליח להיכנס לנעליו בהגשת התוכנית הוותיקה הזאת), שימש בשנים 1997- 1994 ככתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בוושינגטון. הוא לא שהה בישראל. מי יודע, אולי אם היה בארץ הכול היה מתפתח אחרת. אלו כמובן רק ספקולציות. “רואים עולם” שודרה כהרגלה באורך כ-שעה באותו מוצ”ש ההוא ב- 4 בנובמבר 1995, בין שמונה לתשע בערב. כמעט חצי מיליון אנשים המתינו לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכיכר העיר אך המערכת העיתונאית של התוכנית “רואים עולם” ראתה בעצרת השלום הענקית הזאת כמעט סרח עודף שהפריע ל- סדר השידור המקורי של המהדורה. היא הפריעה ל- Line up השידור שתוכנן במהלך השבוע שחלף. מדהים אילוּ כתבות שודרו באותו הערב ההוא ב- “רואים עולם” על חשבון כיסוי עצרת ההמונים ההיא לפני 24 שנים, אליה גרף אחריו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק לכיכר העיר מאות אלפי אנשים תומכים. בתוכנית “רואים עולם” במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 שודרה כתבה על מורשת הגנרל פרנצ’יסקו פראנקו בספרד וגם דיווח נרחב על פועלו של רָלְף בֵּגְלֶיְיטֶר כתב בכיר ברשת CNN, ועוד כתבה על הקהילה הקופטית במצרים, וגם כתבה על הקַלוּת הרבה בהשגת נשק בארה”ב. סיקור העצרת ההמונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין וחברי ממשלתו נדחק לשוליים. צריך לקרוא את הספר “מצעד האיוולת” של ברברה טוכמן כדי להבין היכן המנהיגים המקצועיים עושים שטויות, שוגים, טועים, ולבסוף נופלים במלכודות של עצמם.

יו”ר הליכוד בנימין נתניהו ראה היטב באותו סתיו ההוא של 1995 בכיכר ציון בירושלים וגם בצומת רעננה כיצד אנשי הימין והימין הקיצוני לועגים ומשפיל את בן המלכות יצחק רבין – ושתק. בנימין נתניהו ראה כיצד הפרחחים המנוולים מלבישים את איש הפלמ”ח ו- רמטכ”ל צה”ל גיבור מלחמת ששת הימים ב- 1967 במדי .S.S של מפקד הגסטאפו היינריך הימלר ובכפייה של יאסר עראפאת, ו- שתק. בנימין נתניהו ראה כיצד נושאים בני העוולה ארון קבורה המיועד לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, וצועדים לידו כשהם גם מצוידים בחבל תלייה שכולם יודעים למי הוא מיועד, אולם הוא שתק. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין האהוב נרצח ע”י רוצח נבל מהימין הקיצוני בשם יגאל עמיר ב- מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. הנבל ירה בו שלושה כדורי אקדח בגבו מטווח אפס. ראש הממשלה ושר הביטחון נָפָל. הנֶזֶר והאֶצְעָדָה הוסרו ו- נגנבו מיצחק רבין ז”ל ונלקחו בכוח ע”י יריביו הפוליטיים. ראש הממשלה היום הזה בחודש נובמבר של שנת 2015 מר בנימין נתניהו הוא אותו בנימין נתניהו ששימש יו”ר הליכוד דאז בחודש נובמבר של שנת 1995. אינני יכול לשכוח את בן המלכות יצחק רבין ז”ל ואת יחסו של בנימין נתניהו אליו. לא רק אינני יכול, גם אינני רוצה לשכוח. אינני רוצה לסלוח. בנימין נתניהו היה שָם וראה את כל המחזות הנִבְזִיים, ושתק. הוא החריש מול הרפש.

ב. נבחרת ישראל בכדורסל תחת הדרכתו של המאמן הלאומי עודד קטש גברה אמש (יום חמישי – 21 בפברואר 2019) בהיכל הספורט ביד אליהו על נבחרת גרמניה בתוצאה 77:81 במסגרת תחרויות קדם המונדובאסקט של סין 2019. שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מהשטח ממוקד התרחשות האירוע ב-היכל ה- “דרייב אין” בתל אביב, בהובלת השדר דניאל זילברשטיין והפרשן המצוין שלו שַי האוזמן.

האם אין מדובר במעט מידי ומאוחר מידי ? האם עודד קטש ושחקניו לא איחרו את המועד ? הפוסט הזה מס’ 796 נכתב שעות ספורות לפני ההתמודדות המכרעת סרביה – ישראל (יום ראשון – 24 בפברואר 2019 בשעה 17.00 בהיכל הכדורסל “פאיוניר” הישן ב-בלגראד) בבית המוקדם מס’ 12 שיקבע מי מהשתיים תעפיל ל- טורניר גמר אליפות העולם בכדורסל שתיערך בסין בקיץ הזה של 2019. המצב מדאיג. החישובים המתמטיים מראים כי ישראל חייבת לנצח את סרביה בכל מקרה כדי להעפיל לסין 2019. אם במשחק המקביל בבית המוקדם מס’ 12 שייערך היום (24 בפברואר 2019) בטביליסי בירת גיאורגיה, תנצח האורחת אסטוניה את גיאורגיה המארחת, אזי ניצחון ישראלי על סרביה ולו בנקודת יתרון אחת יספיק לה להעפיל לסין 2019. ניצחון גיאורגי על אסטוניה יחייב את ישראל לנצח את סרביה בהפרש עצום של לפחות 22 נקודות. קשה להאמין עד בלתי אפשרי. נבחרת הכדורסל של סרביה טובה ב- ביתה מישראל.

חלפו כמה שעות. נבחרת ישראל בכדורסל תחת הדרכתו של המאמן הלאומי עודד קטש מובסת ב- בלגראד ע”י נבחרת סרביה אותה מאמן אלכסנדר ג’ורג’ביץ’ בתוצאה 76:97, ומודחת מאליפות העולם בכדורסל של סין 2019 (15.92019 – 31.8.2019). אין כדורסל ברמה גבוהה בישראל. היה פעם כדורסל ברמה גבוהה בישראל. היום מתקיים בארץ תהליך אמריקניזציה של הכדורסל הישראלי האותנטי. גרף מצג האיכות של הכדורסל בישראל הולך ויורד. מתמעט ופוחת. ועוד דבר : ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים נוהג כמנהגו ומטיל על הצוות שלו השַדָּר המוביל גיל ברק פלוס הפרשן גור שלף לעשות את מלאכתו Off tube, לשדר ישיר מהאולפן בהרצליה את המשחק סרביה נגד ישראל 76:97. העיקר לא להיות בשטח במוקד ההתרחשות ב- בלגראד כשזה קורה (למרות שמדובר בנבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל). פארסה.

המאמן הלאומי עודד קטש סיכם את המפלה בבלגראד ואת כישלון נבחרת ישראל בכדורסל להעפיל לטורניר גמר אליפות העולם בכדורסל שייערך בסין בקיץ 2019, בריאיון טלפוני קצר שהעניק לטליה סלנט אשת ערוץ הספורט מס’ 55 בבלים, במילים האלה : “אני מאוד גאה בדרך שעשינו, הסרבים היו גדולים עלינו …כשהתחלנו את הקמפיין ידענו שלא יהיה קל מפני שאנחנו נבחרת צעירה אולם עמדנו מעל הציפיות…אני שמח שהמשכנו להילחם עד הסוף…קיבלנו הרבה ניסיון בינלאומי בקמפיין הזה דבר שיועיל לנו בעתיד…השחקנים אוהבים לשחק בנבחרת ואפשר להיות אופטימיים…”. טקסט טריוויה רווי תקוות אולם מאכזב של המאמן הלאומי עודד קטש, שמנסה במילות שבח שאין להן כיסוי להמתיק את הגלולה המרה. נבחרת ישראל בכדורסל בראשות המאמן הלאומי עודד קטש נכשלה במשימתה להעפיל לטורניר הגמר של אליפות העולם בכדורסל שייערך בסין בקיץ 2019 בין 31 באוגוסט ל- 15 בספטמבר. הכישלון הזה נרשם ב- Resume של עודד קטש. שום נבחרת לאומית גם לא של ישראל איננה יכולה להתבסס על שחקנים נבחרים אומנם, אך כאלה שאינם מנגנים כינור ראשון בליגה. השחקנים הנבחרים הישראליים הלאומיים בימים אלה עידן זלמנסון, תמיר בלאט, ג’ון דיברתולומיאו, ג’ייק כהן, יפתח זיו, יובל זוסמן, דני אבדיה, גיל בני, שון דאוסון, תומר גינת, רפי מנקו, אלכס צ’וברביץ’ ואחרים, אינם מובילים את קבוצותיהם בליגת העל. הם משחקים בליגת העל אולם אינם מנהיגים אותה כפי שעשו בעבר שחקנים לאומיים שקדמו להם כמו מיקי ברקוביץ’, בארי לייבוביץ’, בועז ינאי, מוטי ארואסטי, סטיב קפלן, ועוד אחרים. היסטוריית האמריקניזציה הממושכת של הכדורסל הישראלי על כל חסרונותיה עשתה וממשיכה לעשות שמות בנוער שלנו ובעתיד הכדורסל שלנו. נחמד לראות כי בנבחרת ישראל בכדורסל משחקים שחקנים צעירים, אולם הצערת הנבחרת איננה מטרה. היא אמצעי.

תיעוד של הכדורסל הישראלי הלאומי מהימים ההם-הזמן ההוא לפני 40 שנים.

italy 28

טקסט מסמך עיתונות : יום חמישי – 21 ביוני 1979. העיתון “דָבָר”  וכתבו יעקב פתאל. (באדיבות ארכיון “דבר” ובאדיבות אנשי מחלקת העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).

italy 29

טקסט מסמך עיתונות : יום חמישי – 21 ביוני 1979. העיתון “על המשמר” וכתבו ישראל פז ז”ל. (באדיבות ארכיון “על המשמר” ובאדיבות אנשי מחלקת העיתונות של בית אריאלה).

italy 30

טקסט תמונה : יום רביעי – 20 ביוני 1979. משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בטורינו – איטליה בין נבחרות ברה”מ וישראל. השחקן הסובייטי וולדימיר טקאצ’נקו, ענק שקומתו 2.20 מ’, מפר בגלוי את מאזן הכוחות. הוא עשה שַמוֹת בהגנה הישראלית וקלע 29 נקודות במשחק הזה. מתבוננים בו שני שחקני נבחרת ישראל לוּ סילבר (מס’ 8, גובהו 2.02 מ’) ואריק מנקין (גובהו גם כן 2.02 מ’). (באדיבות ישראל פז ז”ל ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי).

italy 31

טקסט תמונה : יום רביעי – 20 ביוני 1979. היכל הכדורסל של העיר טורינו. בארי לייבוביץ’ השחקן היפה ביותר בנבחרת ישראל (מימין) ניצב על דוכן מס’ 2 ליד הקפטן הרוסי סרגיי בלוב (משופם). נבחרת ישראל בכדורסל דורגה כסגנית אלפות אירופה באירופה לאחר ברה”מ. הטלוויזיה הישראלית הציבורית והשדר אלכס גלעדי הנציחו את המעמד. ההיסטוריה הזאת לא חזרה מאז על עצמה. (התמונה באדיבות ישראל פז ז”ל ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי).

אותן המילים האלה רוויות תקווה שהופצו והוטמעו בציבור בעקבות כישלון הכדורסלנים הישראליים הלאומיים הצעירים להעפיל לסין 2019, נשמעו כבר לפני 70 (שבעים) שנים ב- קיץ 1949 בענף ספורט פופולרי אחר, לאחר שנבחרת ישראל בכדורגל הובסה פעמיים ע”י נבחרת יוגוסלביה ב-בלגראד 0:6 ובתל אביב 5:2 בקדם מונדיאל של ברזיל 1950, ונכשלה להעפיל לטורניר הגמר בריו דה ז’אניירו. יעקב חודורוב ושייע גלזר היו בני 22 אז. “מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש”, אמר קהלת בן דוד מלך ירושלים.

טקסט תמונה : יום ראשון – 24 בפברואר 2019. בלגראד. היכל הכדורסל “פאיוניר”. נבחרת סרביה בכדורסל מביסה את נבחרת ישראל 76:97 ומעפילה לטורניר הגמר של אליפות העולם בכדורסל – סין 2019. נבחרת ישראל שוב חוזרת הביתה בידיים ריקות. שידור ישיר Off tube רדום ומשעמם של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מהאולפן בהרצליה בהובלת גיל ברק וגור שלף. שילוב ידיים של פארסה ספורטיבית ישראלית עם פארסה טלוויזיונית ישראלית. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה : יום ראשון – 24 בפברואר 2019. בלגראד. היכל הכדורסל “פאיוניר”. נבחרת סרביה בכדורסל מביסה את נבחרת ישראל 76:97 ומעפילה לטורניר הגמר של אליפות העולם בכדורסל – סין 2019. מאמן נבחרת ישראל המובס עודד קטש (מימין) מברך את מאמן סרביה אלכסנדר ג’ורג’ביץ’ שוב חוזר הביתה עם נבחרתו בידיים ריקות. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

ג. קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א תחת שרביט אימונו של יאניס ספרופולוס הפסידה אמש במילאנו (יום חמישי – 21 בפברואר 2019) לקבוצה האיטלקית מילאן תחת הדרכתו של מאמנה סימונה פיאניג’יאני 83:87 במסגרת המחזור ה- 23 ב- Euroleague של עונת 2019 – 2018. שידור Off tube ישיר רדוד ומשעמם מהאולפן בהרצליה של השדר המוביל ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף.

האם אין מדובר במעט מידי ומאוחר מידי ? פסגת השידור הישיר היה כשהאופטיובניק המוביל ניב רסקין הצהיר בדרמטיות באולפן בהרצליה בסיום הרבע ה- 3, בשעה שהתוצאה הייתה 62:64 לזכות הקבוצה האיטלקית, כלהלן : “…נותרו עוד 10 דקות סופר מעניינות…”, ולא המשיך לספר לי ולצופיו, ולומר לנו, “…אבל…צופינו היקרים אנחנו בכלל מעתיקים ו- עושים את עבודתנו העיתונאית בהרצליה, במקום להיות בעבורכם במילנו…”. מגוחך ו-עלוב. כיסוי משחקי מועדון מכבי ת”א וסיקור מהלכיו ב- Euroleague ב- חו”ל ע”י אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, הם בבחינת לעג לרש. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עושה צחוק מהעבודה וגם מצופיו. עבודה עיתונאית מחורבנת.

ד. אל תתנו ליונתן ריגר להפסיק את התיעוד המעניין והמרתק שלו אודות תולדות הפקת הבידור במדינת ישראל עם “הגשש”, “זהו זה”, ו- “החמישייה הקאמרית”, “ארץ נהדרת”, וכן הלאה.

יופי של מחקר ותיעוד. יונתן ריגר תבורך.

ה. מת המוסיקאי המוכשר והצֶ’לָן בעל המוניטין, וגם שחקן נבחרת ישראל בכדורעף עוזי וויזל ז”ל (2019 – 1926). ראה את רשימתו של העיתונאי עופר אדרת במדורו “אחרי מות” בעיתון “הארץ” של יום שישי – 22 בפברואר 2019, וכותרתה : מבכירי המוזיקאים בישראל.

טקסט תמונה : קיץ 1950. נבחרת ישראל בכדורעף מתכוננת לקראת טורניר המשחקים במכבייה ה- 3 . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקפטן אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא), עוזי וויזל (הפועל ת”א בן 24, פרופסור למוסיקה ו-נגן צ’לו), חיים בורר (קיבוץ בית זרע), דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל), שמואל ללקין (הפועל ת”א), משה “מוסה” דניאל (אביו של הכדורסלן מוטי דניאל ואז חבר קיבוץ חולתא), אברהם ווייס (בית”ר ת”א). מאמן נבחרת ישראל היה אז מיכה שמבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ו. המשך סיפורו של מאמן הכדורסל גיא גודס וקבוצת הכדורסל של מכבי ת”א. תזכורת : עיתונאי “ישראל היום” אבי סגל ואלי סהר. ההיסטוריה של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בשתי העונות ההן של 2015-2014 וראשית עונת 2016-2015 ב- Euroleague.

תזכורת מימים עברו. מאמן הכדורסל המצוין ואיש של יושרה גיא גודס, ומועדון הכדורסל של מכבי ת”א.

במועדון הכדורסל מכבי ת”א מדברים על שמירת המומנטום לקראת ההתמודדות הערב (יום חמישי – 5 בנובמבר 2015) בגרמניה נגד קבוצת באמברג במסגרת המחזור הרביעי בבית המוקדם מס’ 4 ב- Euroleague. על איזה שמירת תנופה בדיוק הם מדברים שם ? מכבי ת”א ניצחה בסך הכול את סאסרי האיטלקית החלשה ב- Euroleague ואת הפועל חולון הבלתי יציבה בליגת העל המקומית תחת הנהגתו של אלעד חסין. איזה מומנטום ואיזה נעליים. מכבי ת”א מובסת ביום חמישי – 5 בנובמבר 2015 ב- באמברג בתוצאה 77:66, וכפי שמגדיר זאת השַדָּר המוביל של ערוץ 10 ניב רסקין במשפט האחרון בתום השידור הישיר מגרמניה, “…המאמן גיא גודס ניצב בפני ארסנל של בעיות…”. מדובר בניהול ומנהיגות בעייתיים ביותר של מועדון כדורסל מפואר בארבעה נושאים עיקריים בתחומי הפרקט : בחירת שחקנים ו- Scouting נעדר כישרון ומאוד בלתי מוצלח (בארץ ובחו”ל), אי יכולת לפי שעה להפוך באימונים את השחקנים ליחידה אחת מתואמת, גאה, ולוחמת, אי אמון בין חלק מהשחקנים לבין המאמן הראשי גיא גודס, וניהול חסר ביטחון של המשחקים התחרותיים בארץ ובאירופה. וכן נושא חמישי שהוא ניהול הקבוצה מחוץ לתחומי הפרקט. ברור שהמאמן גיא גודס ומנהל הקבוצה שלו ניקולה וויצ’יץ’ נושאים באחריות לכל המתחולל על הפרקט ומחוצה לו. הערה הנוגעת לגור שלף ולמשפט הסוּפֶּר טְרִיוְויָה הראשון שלו בפתח השידור הישיר ההוא מבאמברג : “…קודם כל מכבי ת”א רוצה לנצח…”. אתה חיש מהר מבין שגדולות ונצורות לא תשמע הערב מפרשן הכדורסל של ערוץ 10 ז”ל.

מצבה הרוֹפֵף של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בעונת 2015 – 2014 שחלפה ב- Euroleague וגם בראשית עונת 2016 – 2015 ב- Euroleague תחת שרביט אימונו של גיא גודס וה- Scouting היָרוּד הכללי והמגוחך של המועדון, מעלה שוב ב- אוֹב את אותו ריאיון הנֶפֶל ההוא שערכו ב- מארס 2015 עיתונאי “ישראל היום” אבי סגל ואלי סהר עם דני פדרמן מנכ”ל מועדון הכדורסל של מכבי ת”א. במרכז הריאיון ההוא עמדה הצהרתו של אותו דני פדרמן ששח לקוראי “ישראל היום”, כלהלן : ” …הצמדתו של פיני גרשון כעוזר מאמן של גיא גודס בעונת 2015 – 2014 הייתה רעיון מבריק שלו שנשען על פרי הסכמתו מרצון של גיא גודס עצמו…”. להיכן נעלם אז מנכ”ל מועדון מכבי ת”א דני פדרמן בחודשים האחרונים ההם ?

אין מנוס מלפנות שוב לרגע אחד לאותו הריאיון החנפני ההוא שערכו לפני כשבעה חודשים שני עיתונאי “ישראל היום” אלי סהר ואבי סגל עם מנכ”ל מועדון הכדורסל של מכבי ת”א מר דני פדרמן. בריאיון הנפל ההוא הכריז בפניהם דני פדרמן כי הוא המציא ב- 2014 נוסחת ההצלחה שכורכת יחדיו באותה המשוואה את המאמן הראשי הצעיר גיא גודס עם עוזרו פיני גרשון הוותיק. מדובר כמובן בהצהרה רברבנית של דני פדרמן חסרת כל כיסוי. מדובר בתרכובת כושלת שתוצאתה פספוס ענק ואובדן אליפות עליה חתום גיא גודס. אולם היכן האחריות של עוזרו ? להיכן נעלם צִלוֹ של העוזר פיני גרשון ? אינני מכיר את דני פדרמן. אני מכיר קצת את אבא שלו מר דיוויד פדרמן. בעת עריכת המחקר והכתיבה על ידי של הספר “הקשר הסימביוטי” (אחד מ- 13 הספרים המרכיב את הסדרה שאני חוקר וכותב “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”) תחקרתי וראיינתי בשעתו גם את דייוויד פדרמן לשעבר בעל חברת “עֵלִית” וספונסר ראשי של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א. הוא העביר לי ב- 2007 אינפורמציה חשובה ומעניינת וגם מדהימה : “לאחר שמכבי ת”א נוצחה והודחה בשלב סדרת חצי הגמר סל ב- 5 במאי 1993 באולם כפר בלום ע”י הפועל גליל עליון בתוצאה 88:80, החלטתי להעניק לגזבר מכבי ת”א אריה ברנוביץ’ עוד 1.000000 (מיליון) דולר נוספים לעונת הכדורסל הקרובה של 1994 – 1993, כדי שתבוסה כזאת לא תקרה שנית”. בחלוף 22 שנים היא קרתה שוב. עושר וכסף לא יענה את הכל. דייוויד פדרמן כמו שמעון מזרחי הותיר עלי גם הוא בזמנו רושם בידע שלו, באיפוק שלו, ובדיסקרטיות שלו. שניהם היו ברי פלוגתא שלי ושל רשות השידור בעת שניצבנו בשני צדדיו של שולחן המו”מ. הם היו יריבים שלנו ופרטנרים באותה מידה. שני אנשי עסקים קשוחים אולם בעלי יושרה שעמדו במילה שלהם לאחר שנחתמו החוזים. לא הייתי חבר שלהם אולם כיבדתי אותם.

david federman

טקסט תמונה : התעשיין דייויד פדרמן יו”ר דירקטוריון “עלית” בשנים 1997 – 1985. חברת “עלית” בעידן דייויד פדרמן היטיבה עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א והעניקה לה חסות מידי שנה כמויות כספים שמועדוני הכדורסל האחרים במדינת ישראל היו רק יכולים לחלום עליהם. מאוחר יותר היה דייויד פדרמן חבר הנהלת הקבוצה ואח”כ גם אחד מבעליה. אביו יצחק פדרמן היה שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה. (באדיבות דייויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע אם הפסדה ביום רביעי – 17 ביוני 2014 של מכבי ת”א ל- הפועל אילת 79:76 בהיכל הספורט ביד אליהו, במשחק החמישי והמכריע בסדרת חצי הגמר בליגת העל הישראלית בכדורסל, הוא תוצאה של ידע ומנהיגות של מאמן אילת אריק שיבק ו/או חסרונם המובהק ממול של שלושה שחקנים פצועים בשורות מכבי ת”א דווין סמית’ (בן 33 סובל מחולשה גופנית ובעיות ברכיים ואף על פי כן חתם עכשיו על חוזה חדש במכבי ת”א עד עונת 2018- 2017 תמורת כמיליון דולר בכל עונה מהשלוש), וגם סילבאן לנדסברג וגיא פניני. מכבי ת”א התמוטטה ונפלה. אין על כך וויכוח. ערוץ 1 צריך להודות לאלוהי הטלוויזיה על שזימן לו את ההזדמנות לתעד את הנפילה הזאת בשידור ישיר. לפני זמן מה ערכו שני עיתונאי “ישראל היום” אלי סהר ואבי סגל ריאיון מופרך עם מנכ”ל מועדון הכדורסל של מכבי ת”א מר דני פדרמן וכמובן לא שאלו אותו את השאלות ההכרחיות ו- הקשות. כדאי לשניהם לעיין שוב בריאיון המגוחך ההוא ולבדוק את עצמם. תמוה מאוד כיצד ספורטאים שמתחפשים לשחקני כדורסל כמו נייט לינהארט, סופוקליס שחורציאניטיס (שחקן כבד ומסורבל בעל סגנון משחק מכוער שחושב ו/או אלה שמפעילים אותו חושבים שהכוח יענה על הכל), מארקז היינס, וגם ג’ו אלכסנדר מסתננים איך שהוא לשורות מכבי ת”א ועוד משולמים היטב. עונג רב היה לראות את השחקנים הישראליים של הפועל אילת אפיק נסים, אלישי כדיר, עמית שמחון, ניב ברקוביץ’ (שחקן מוכשר בעל קואורדינציה יפה, שליטה מיטבית בכדור, ויכולת שינויי כיוון), ועמית ביר- כץ מעניקים Knock out למכבי ת”א ומשכיבים אותה פרקדן על זירת הפרקט בביתה שלה. מחזה מרנין. מכבי ת”א ביום רביעי ההוא של 17 ביוני 2015 הייתה קבוצת כדורסל פגיעה ומגוחכת. בשלבים מסוימים בעונה הזאת של 2015 – 2014 היא אפילו מעוררת רחמים. מדהים לראות את מאמן הפועל אילת אריק שיבק (בן 64 היום, ומי שסובל מאין סוף עליות וירידות בקריירה שלו כמאמן, והיה גם מאמן לא מוצלח של נבחרת ישראל בשנים 2014 – 2009) מביס לבדו את צוות המוחות של מכבי ת”א גיא גודס + פיני גרשון. אריק שיבק (מחליפו של דן שמיר) עורר חשדות מקצועיים גדולים כמאמן בשלב ההכרעה הזה משניגף בהפרש גדול במשחק השני באילת בסדרת חצי הגמר הזאת מול מכבי ת”א, ניצחון שהעלה את מכבי למאזן 2:0. אולם ידע להתאושש ולנצח את מכבי ת”א בשלושת המשחקים הבאים (פעמיים במגרשה הביתי של האלופה היוצאת בהיכל הספורט ביד אליהו) ולהפוך את הקערה על פיה ולרשום מאזן 2:3 בסיכום לטובתו. השַדָּר המוביל והנרגש אורי לוי של ערוץ 1 ז”ל ההוא דיבר אז על דרמה ביד אליהו שמשום מה פסחה על ביתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב. לא חשתי בה. אולי הדרמה התרחשה בהיכל הספורט ביד אליהו. לא על מוניטור הטלוויזיה שלי בסלון ביתי. אין בגוון קולו הבכייני והמונוטוני של השדר המוביל ההוא של ערוץ 1 כל כישרון לייצר דרמה. זה נימוק אחד (אם מצאתם שם בערוץ 1 תחליף ליורם ארבל בדמותו של שַדָּר הכדורגל והעיתונאי המצוין עמיחי שפיגלר, אז מה כל כך קשה לאתר ומצוא גם שדר כדורסל טוב ? מדינת ישראל רווייה בכישרונות טלוויזיוניים). הנימוק השני : כצופה טלוויזיה היום מן השורה אין לי דבר עם מכבי ת”א. אינני צד בעניין. אינני שקוע עוד בתעשיית הטלוויזיה. מכבי ת”א הייתה בימי הטלוויזיה ההם שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סחורת שידור טלוויזיונית מניבת רייטינג עבורי. ניצחונותיו של היו”ר שמעון מזרחי על הפרקט היו ניצחונותיי שלי על המסך. עכשיו אין זה משנה לי אם מכבי ת”א מנצחת ו/או מפסידה. נכון שבגלל המורשת הארוכה וההיכרות עתיקת הימים עמה היא נותרה קבוצה מסקרנת, ובעיקר מרתקת כשהיא מפסידה, בשל המוניטין הרב שלה. ערוץ 1 היה במקום ובר מזל כדי לתעד את הקריסה. גם הפרשן של אורי לוי גור שלף הפריז משאמר לי כי עוד ידברו על הנפילה הזאת של מכבי ת”א מול הפועל אילת שנים רבות. לא ידברו על זה אפילו בעוד שבוע. איש לא מתרגש מזה. מכבי ת”א איבדה את אליפויות המדינה בכדורסל בשנים 2008, 2010, ו- 2013 ואף אחד לא רק לא מדבר על זה אלא גם לא זוכר את זה. הכתובת בעניינה של מכבי ת”א הייתה רשומה כבר מזמן על הקיר. מכבי ת”א היא קבוצת כדורסל לא מוגנת ולא מאוזנת שמשחקת כדורסל בינוני וצפוי ופגיעה כמו לביאת אלקטרה עייפה ונטולת כוחות שמסתובבת בודדה בסָאוָואנָה בינות להקות צְבוֹעִים. מדובר אומנם במועדון עשיר בעל יכולות ובעל מסורת (והיו שם ימים אחרים) אך צריך לזכור שמדובר היום לא רק בשחקנים אפורים אלא גם ב- בעלי תפקידים מרכזיים אפרוריים המכהנים במועדון, נעדרי כל כריזמה ומנהיגות בדמותם של מנכ”ל הקבוצה דני פדרמן ומנהל הקבוצה ניקולה ווייצ’יץ’, כמו שמדובר בחיבור מלאכותי ובעייתי בין המאמן הראשי גיא גודס לעוזרו פיני גרשון (במה הועיל היועץ פיני גרשון לגיא גודס ? מדוע גיא גודס בכלל זקוק לו ?), ומדובר גם בחוסר כישרון לאתר ולבחור את נבחרת השחקנים של מכבי ת”א על מנת להפוך אותם יחדיו לקבוצה. מכבי ת”א לא יכולה לתרץ את כישלונה בהיעדרם של שלושת הפצועים הנזכרים לעיל ולא בחוסר מזל. מ- מכבי ת”א המובסת של אמש נותרו שני זיכרונות על המסך : פניו הסגפניות והמיוסרות של היו”ר שמעון מזרחי לֵב ורוח המועדון מאז 1969, יו”ר בעל יושרה ודרך ארץ במשך ארבעים ושש שנים ברציפות, פרטנר הגון ולעיתים גם בר פלוגתא לא קל (אבל הגון) של רשות השידור כנציג וועדה מארגנת פופולארית, בעת אין סוף כמעט של מו”מ טלוויזיוניים אודות רכישת זכויות השידורים של קבוצתו (ולכן בלתי נשכח עבורי כאיש טלוויזיה), ופני ה- Poker face של דיוויד פדרמן.

חודש אפריל של 2015. נפנוף מכבי ת”א מאירופה מחזיר אותי באחת לריאיון החנפני, המגוחך, והמאכזב שערכו בזמנו שני אנשי “ישראל היום” עם מנכ”ל מכבי ת”א דני פדרמן שהילל את עצמו בפני שני מראייניו אודות הרעיון “הגאוני” שלו שעסק בחיבור בין המאמן הראשי גיא גודס לעוזר המאמן פיני גרשון. (אפשר לחשוב שמדובר ברד אוורבך המנוח המאמן המוצלח והמנכ”ל המשגשג של בוסטון סלטיקס מ- NBA). ניהול מועדון ספורט תחרותי ברמה של מכבי ת”א דורש מהמנכ”ל שלו הכשרה וניסיון במגוון רחב של תחומים. לא רק בתחום הכלכלי. אולם הכישרון הראשון הוא בנושא המנהיגות, ממשל, דרך ארץ ודוגמא אישית, ו- ענווה וחינוך. כסף הוא מרכיב חשוב אולם הוא לא יענה את הכל. ממה שרואים מכורסת הטלוויזיה, גיא גודס היה יכול להגיע ל- Top 8 גם ללא עזרתו של פיני גרשון. מר דני פדרמן הפקיד בידיו של גיא גודס קבוצת כדורסל בינונית ופגיעה. רחוקה שנות אור בכישרונה ויעילותה הספורטיבית מהקבוצה ההיא לפני עשור שכללה בשורותיה את שרונאס יצקביצ’יוס, מסיאו באסטון, ניקולה וויצ’יץ’, ואנת’וני פארקר. אינני רואה לפי שעה דמיון בין דני פדרמן לאביו מר דיוויד פדרמן בתחום הזה של מנהיגות והובלת מועדון ספורט. לכן אם נכפה על גיא גודס להיעזר בשירותיו של יועץ הממלכה בדמותו של עוזר המאמן פיני גרשון והאיש הוא כזה גאון וחכם, ובעל ידע ו- מוניטין היסטורי לעומת גיא גודס שהוא רק מאמן טירון ומתחיל ברמה האירופית, אז כיצד זה מכבי ת”א לא הצליחה להעפיל ל- Final Four למרות שהוא פיני גרשון יועץ טִירָת מכבי ת”א והסייען הראשי נוכח בזירה ? האם הוא חף מאחריות ? אחרי התבוסה במערכה השנייה, 82:67 באיסטנבול, מספר פיני גרשון למעוניינים לשמוע כלהלן : “…המאמן הראשי גיא גודס עשה את הדברים שהוא מאמין בהם…”. מופת של לוֹיָאלִיוּת.

כלכלה טלוויזיונית (1).

הדחתה וסילוקה של מכבי ת”א ממפעל ה- Euroleague בעונה הזאת של 2015 – 2014 היא פגיעה אנושה בכיסו של המועדון. כידוע שילם ערוץ 10 למכבי ת”א זכויות שידורים של 220000 (מאתיים ועשרים אלף) שקל בעבור כל שידור ישיר של כל משחק בשלב הבתים ובשלב ה- Top 16. התשלום הוא כאמור בעבור כל משחק ואין זה חשוב אם מדובר בניצחון ו/או בהפסד. בשלב ההצלבה הנוכחי נגד פנרבאחצ’ה אולקר שילם ערוץ 10 למכבי ת”א בעבור כל שידור ישיר סכום של 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) כלומר 1.050000 (מיליון וחמישים אלף) שקל בעבור שלושה שידורים ישירים. אם מכבי ת”א הייתה מנצחת אמש וגם את שני המשחקים הנותרים נגד פנרבאחצ’ה אולקר היא הייתה גורפת לקופתה עוד 700000 (שבע מאות אלף) שקל. אילו הייתה גם מעפילה מכבי ת”א ל- Final four במדריד היא הייתה מקבלת מערוץ 10 בעבור שידור ישיר של משחק ה- 1/2 גמר ומשחק הגמר תשלום של 1.600000 (מיליון ושש מאות אלף) שקל. הספורט התחרותי כפוף לסיסמה “לנצח ביושר ולהפסיד בכבוד” אולם הדלק שמניע אותו הוא מטבעות היורו ושטרות הדולרים. תעשו אתם חשבון לבד כמה ממון הפסידה מכבי ת”א עם סילוקה מבימת ה- Euroleague ב- 20 באפריל 2015 בעונה הנוכחית של 2015 – 2014.

מילים, מילים, מילים בשם אומרם בטרם שריקת הפתיחה למערכה מס’ 3 בין מכבי ת”א לפנרבאחצ’ה אולקר בהיכל הספורט ביד אליהו ביום שני-20 באפריל 2015.

גיא גודס (1) ב- 2015 :

אין לי טענות למאמן הסגפן, הקורקטי, והמאופק של מכבי ת”א מר גיא גודס. אני אוהב אותו וחש כלפיו הערכה. מישהו צריך ללמד אותו כיצד מופיעים מול מצלמות הטלוויזיה ואיך מתראיינים. גיא גודס הוא איש כֵּן. עממי, לא יהיר, אבל מחוספס. זה מה שהוא אמר בטרם שריקת הפתיחה למשחק מס’ נגד פנרבאחצ’ה אוּלְקֶר : “…מבחינתנו זה להיות או לחדול. אנחנו לא רוצים שזה ייגמר פה עם הקהל שלנו בהיכל מנורה – מבטחים. הקהל שלנו שווה 15 – 10 נקודות .אנחנו צריכים את הקהל במיטבו והקהל שלנו יודע לתת את התצוגה, וזה יכול להיות ההבדל כרגע…אנחנו נצטרך אווירה מטורפת ואנרגיות מטורפות שתכניס את השחקנים לטירוף…ורק דרך זה אנחנו יכולים לנצח אותם…”. מקומם אותי. אילו הייתי שחקן שלו הייתי נעלב. מי היה מאמין שמנהיג הקבוצה המאמן והמחנך שלה, תולה קבל עם ועולם תקוות בלעדיות בקהל הביתי ולא בשחקנים שלו. גם אם הוא חושב כך אפשר להתנסח בעניין באופן הרבה יותר חכם . בהתבוננות מרחוק ומהצד גיא גודס נראה לי מאמן ומנהיג גלמוד למרות שפיני גרשון נחשב לעוזרו הראשון ויש לו גם עוזר שני בדמותו של אלון שטיין. נראה לי כי דיוויד בלאט היה בר מזל בתקופתו כמאמן מכבי ת”א מפני שגיא גודס התמנה לעוזרו הקרוב. אינני חושב שאפשר לומר זאת על הרכב המאמנים הנוכחי של מכבי ת”א בעיקר לאחר שהביאו לידיעתי את תגובתו של פיני גרשון לעיתונאים לאחר הכישלון של מכבי ת”א במשחק מס’ 2 באיסטנבול כלהלן, “…המאמן הראשי גיא גודס עשה את הדברים שהוא מאמין בהם…”. מקומם אותי. אתה יכול להבין מההצהרה הזאת של פיני גרשון שני דברים : אחד, גיא גודס לא מקשיב להצעות העזרה שמגיש לו עוזרו מפני שהן נוגדות את הגיונו, תחושותיו, וקו מחשבת הכדורסל שלו. שתיים, פיני גרשון בורח מזירת המאבק, מסיר ממנו את אשמת הכישלון , ומטיל את האחריות הבלבדית על Team Leader שלו ללא כחל וסרק. מבין עשר המילים שהגה פיני גרשון שמעולם לא שמעתי כמותן ביחסים שבין מנהיג לסגנו, מצטיירת הצהרה לא הגונה ומניפולטיבית כמו נועדה להפיק כל מיני רווחים (לאו דווקא לרשת את מקומו של גיא גודס). אולי אני טועה אבל הצהרתו זאת וגישתו של עוזר המאמן נראית לי לא הגונה. אני שב וחוזר, אולי אני שוגה מפני שאינני קורא נכון את הטקסט ולכן אני גם לא מבין למה התכוון אומרו. אני בטוח שגיא גודס לא היה מתנסח כך במקרה דנא אילו היה הוא עוזרו של דיוויד בלאט. אני מקווה בשביל גיא גודס שהוא רק תמים ולא טיפש. המאמן הראשי גיא גודס איננו זקוק לעוזר שלו פיני גרשון. הוא זקוק ליועץ תקשורת. ממה שרואים מכורסת הטלוויזיה, הרי שגיא גודס יכול היה להגיע בכוחות עצמו ל- Top 8 גם ללא עזרתו של פיני גרשון. ואם פיני גרשון הוא כזה גאון חכם ובעל ידע ו- מוניטין היסטורי לעומת גיא גודס, מאמן טירון ומתחיל ברמה האירופית, אז כיצד זה מכבי ת”א לא הצליחה להעפיל ל- Final Four למרות שיועץ הממלכה נוכח בשטח בכבודו ובעצמו…???

גיא גודס (2) ב- 2015 :

“…אנחנו נבוא ביום שני (20 באפריל 2015) הכי קרביים שיש…”. 

ערוץ 10 ב- 2015 :

טקסט Promo נחרץ בקול סמכותי של ערוץ 10 בטרם משחק מס’ 3 מכבי ת”א – פנרבאחצ’ה אולקר, מכריז כלהלן : “מי שחושב שזה נגמר – לא מכיר את מכבי תל אביב”. באמת …? מה אתם אומרים שָם בערוץ 10…? הרי כל בר דעת מבין שהמטרה היא כמובן לאסוף ולאגור מנות רייטינג ומדרוג כמה שיותר, ובכל מחיר . במידה רבה הולכת שולל . אין כמובן שום קשר בין הטקסט וגוון קולו של ה- Promoter המצטייר על ונשמע מ- מסך ערוץ 10 לבין המציאות המתרחשת על הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו .

ז’לימיר “ז’ליקו” אוברדוביץ’ מאמן פנרבאחצ’ה אולקר עם הגיעו לנתב”ג – ב- 2015 :

זליקו אוברדוביץ’ משתחץ עם הגיעו לארץ בנתב”ג בטרם משחק מס’ 3. הוא לא בדיוק סופר את מכבי ת”א כפי שהוא אומר למצלמת ערוץ 10, כלהלן : “…אני מצפה לתגובה מסוימת מצִדָם כי הם אלופי אירופה…”. הערה שלי : מדובר בדברי זלזול ורהב. אני מקווה בעבור גיא גודס וקבוצתו מכבי ת”א כי הם יורידו בהיכל הספורט ביד אליהו את פנרבאחצ’ה אולקר ואת המאמן השחצן שלהם על הברכיים לפחות פעם אחת. זה לא קרה. נחזור שוב על הטענה : ממה שרואים מכורסת הטלוויזיה, הרי שגיא גודס יכול היה להגיע בכוחות עצמו ל- Top 8 גם ללא עזרתו של פיני גרשון. ואם פיני גרשון הוא כזה גאון חכם ובעל ידע ו- מוניטין היסטורי לעומת גיא גודס, מאמן טירון ומתחיל ברמה האירופית, אז כיצד זה מכבי ת”א לא הצליחה להעפיל ל- Final Four למרות שיועץ הממלכה נוכח בשטח בכבודו ובעצמו…???

השַדָּר המוביל רסקין ב- 2015 : “כל הקְלִישָאוֹת טובות…”.

הפַּרְשָן גור שלף ב- 2015 : אני חושב שמכבי ת”א תנצח…עם ריכוז ורוח לחימה מכבי ת”א יכולה לנצח…”.

הוועדה המארגנת של מכבי ת”א ב- 2015 : מייצרת טקס הצגת שחקנים בהיכל הספורט ביד אליהו מלווה בתפאורה מגלומנית. ערוץ 10 מעביר בשידור ישיר את טקס הצגת השחקנים המכביסטית וחושף שיגעון גדלות. אפשר לחשוב שתכף נראה על הפרקט את מייקל ג’ורדן, מג’יק ג’ונסון, קארים עבדול ג’אבר, ולארי בירד.

ריטואל המנצחים והמנוצחים ב- 2015 : בתום כל משחק כדורסל ב- Euroleague (וגם בליגת העל שלנו בכדורסל) מתקיים ריטואל של הפגנת ידידות וכבוד של המנצח כלפי מנוצח . אני מתבונן היטב בריטואל אותו מכסה ומביא ערוץ 10 בשידור הישיר מאיסטנבול, זה של משחק מס’ 2 בהצלבה, בו מביסה פנרבאחצ’ה אולקר את מכבי ת”א 67:82, ומסבה לה נזק מקצועי כבד וגם כספי ומורלי. אני שם לב שגיא גודס בעל מבע פנים קורקטי וגו זקוף צועד הראשון בדבוקה לוחץ את היד ליריבו ז’לימיר “ז’ליקו” אוברדוביץ’. גיא גודס איננו מתחנחן ומתרחק מהזירה. הוא איש של כבוד. האיש השני בדבוקה שצועד שם הוא עוזר המאמן המפסידן פיני גרשון ופניו מצחקקות. אני רואה לפתע חיזיון מוזר שמעולם לא ראיתי קודם לכן. המפסידן המובס כמו אָץ לכרוע ברך בפני המנצח. נראה לי כאילו הוא פיני גרשון מתרפס בפני ז’ליקו אוברדוביץ’ ועוד מאחורי גבו של גיא גודס. מה פתאום אתה פיני גרשון מתחבק בריטואל המגוחך עם האיש שניצח אותך, חיבוקים עזים עם פנים מחויכות מאוזן לאוזן ? החיזיון הזה לא נראה לי. רגע פיני גרשון, הרי זה אותו האיש שהביס אותך רק לפני חצי דקה על הפרקט הזה באיסטנבול והפך אותך ואת קבוצתך לשֶבֶר כלי, אז כיצד זה אתה המנוצח כבר מתחבק חיבוק סַחְבָּקִי שכזה עם המנצח שהשפיל אותך, כאילו לא קרה דבר רק לפני שניות ספורות ? פיני גרשון, תראה אם אתה כזה חבר שלו אז תתחבק אתו בחוץ לא מול המצלמות. הרי אפשר להסתפק בלחיצת יד קורקטית כפי שביצע ה- Team leader שלך, גיא גודס. לא צריך להתבזות. אני מדבר מהרהורי לבי וכך גם מפרש את ריטואל החיבוק ו- ההתבטלות העצמית של פיני גרשון בפני ז’ליקו אוברדוביץ’ על פי המידע הוויזואלי שמביא לי ערוץ 10. אני אדם תחרותי בכל תחום מתחומי חיי. מעולם לא הייתי מסוגל להתחבק עם האיש שהכריע אותי רק לפני דקה אחת ב- Knock out. ההתחבקות של פיני גרשון נראית לי כמו ריטואל של כניעה וחנפנות שמתרחשים מאחורי גבו של המאמן הראשי גיא גודס שרק עכשיו חלף ב- Frame ה- Video של ערוץ 10. גיא גודס מסתפק בלחיצת יד. הוא איננו מתחבק. העוזר שלו מתרפס כאילו הוא איננו נושא באחריות לתבוסה, ומתחבק. העוזר פיני גרשון איננו מתחבק ולוחץ יד עם המאמן הראשי גיא גודס אלא ממהר להתחבק עם מאמן הקבוצה היריבה. אינני מאמין בהתרחשות של יחסי רעות אמוציונליים מעין אלה בין מנוצח למנצח שלו כל כך קרוב למועד התבוסה. אינני מכיר את יחסי העבודה השוררים בין המאמן הראשי לעוזרו. ייתכן וקיימת שם בין גיא גודס לפיני גרשון הרמוניה קלאסית. משום מה שידורי הטלוויזיה של ערוץ 10 הופכים אותי לחשדן כלפי העוזר פיני גרשון. כמתבונן מהצד אני מרגיש שאין כאן טיפה של נאמנות מצדו של העוזר לגיא גודס. אינני מרגיש בנוח. הנצחתי את החיזיון שאיננו מתקבל על דעתי ב- iphone בעבור קוראי הבלוג.

gershon obradovich 3

טקסט תמונה (1) : יום חמישי – 16 באפריל 2015. איסטנבול. פנרבאחצ’ה אולקר מביסה את מכבי ת”א 67:82 במשחק מס’ 2 בהצלבה בשלב רבע הגמר. חולפות שניות ספורות והמנוצח אץ להתחבק מחויך מאוזן לאוזן כאילו לא קרה דבר עם המנצח ז’לימיר אוברדוביץ’ שהוריד את פיני גרשון על ברכיו. העוזר פיני גרשון לא מתחבק עם גיא גודס ולא לוחץ את ידו של המאמן המוביל שלו בתום התבוסה אלא רץ להתרפס אצל יריבו. האם מדובר בחוסר כבוד עצמי ? חיזיון טלוויזיוני בלתי מתקבל על הדעת. הריטואל הזה איננו נראה לי והוא לא לרוחי. (צולם ב- Iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10).  

gershon obradovich 1

טקסט תמונה (2) : יום חמישי – 16 באפריל 2015. איסטנבול. פנרבאחצ’ה אולקר מביסה את מכבי ת”א 67:82 במשחק מס’ 2 בהצלבה בשלב רבע הגמר. חולפות שניות ספורות והמנוצח אָץ להתחבק מחויך מאוזן לאוזן כאילו לא קרה דבר עם המנצח שהוריד אותו נכנע על ברכיו. פיני גרשון לא מתחבק עם גיא גודס ולא לוחץ את ידו של המאמן המוביל שלו בתום התבוסה אלא רץ להתרפס אצל יריבו. היה מדובר בסצנה צורמת. האם מדובר בחוסר כבוד עצמי ? חיזיון טלוויזיוני בלתי מתקבל על הדעת. הריטואל הזה איננו נראה לי והוא לא לרוחי. (צולם ב- Iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10).  

gershon obradovich 2

טקסט תמונה (3) : יום חמישי – 16 באפריל 2015. איסטנבול. פנרבאחצ’ה אולקר מביסה את מכבי ת”א 67:82 במשחק מס’ 2 בהצלבה בשלב רבע הגמר. חולפות שניות ספורות והמנוצח אָץ להתחבק מחויך מאוזן לאוזן כאילו לא קרה דבר עם המנצח שהוריד אותו נכנע על ברכיו. פיני גרשון לא מתחבק עם גיא גודס ולא לוחץ את ידו של המאמן המוביל שלו בתום התבוסה אלא רץ להתרפס אצל יריבו. האם מדובר בחוסר כבוד עצמי ? חיזיון טלוויזיוני בלתי מתקבל על הדעת. הריטואל הזה איננו נראה לי והוא לא לרוחי. (צולם ב- Iphone ממסך ערוץ 10. באדיבות ערוץ 10).

אפריל 2015. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א הוא ככלות הכל סחורת שידור מניבת רייטינג. גם בחלוף 45 שנים מאז השידור הישיר הבינלאומי הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית בנובמבר 1970, מכבי ת”א – סטנדרט ליאז’ 62:74, הקשר הסימביוטי של מכבי ת”א עם ערוצי הטלוויזיה בישראל עדיין נמשך (!). תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה של תעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם. ממשלות בישראל נפלו ואחרות קמו תחתן. ראשי ממשלה ניהלו את המדינה הזאת ופינו את מקומם בבוא העת לבאים אחריהם. מפלגות פוליטיות נמחקו. נשיאים התחלפו. רק מכבי ת”א נותרת בפסגה כבר כמעט חמש עשרות של שנים.

maccabi 1

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. הימים ההם – הזמן ההוא. לפני 42 שנים. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל (בן 55 בתמונה) מקבל את קבוצת מכבי ת”א לאחר ניצחונה על אלופת ברה”מ קבוצת צסק”א מוסקבה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון. יו”ר מכבי ת”א עו”ד שמעון מזרחי (בן 38 בתמונה) יבד”ל מעניק ליצחק רבין ז”ל את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת”א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין ז”ל נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית. מימין, קפטן מכבי ת”א טל ברודי (בן 33 בתמונה, מוחא כף). עומד מאחור שני מימין דן פתיר (בן 45 בתמונה ממושקף ולובש ז’קט ומעונב) מי שהיה יועץ התקשורת של יצחק רבין ז”ל. (לע”מ תמורת תשלום).

הערה שלי : עו”ד שמעון מזרחי (בן 80 היום) הוא חתן פרס ישראל לספורט לשנת 2011 בגין הצלחתו הברוכה ארוכת השנים כ- יו”ר מועדון הפאר של מכבי ת”א מאז שנת 1969, פיתוחו ושימור מורשתו, וגם בעבור תרומתו לכדורסל הישראלי באשר הוא.

maccabi 2

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 באפריל 1977. הימים ההם – הזמן ההוא. לפני 42 שנים. היכל הכדורסל “Pioneer” בבלגראד בירת יוגוסלביה. מכבי ת”א זוכה בפעם הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שהיא מנצחת במשחק הגמר את אלופת איטליה קבוצת מובילג’ירג’י וורזה בתוצאה 77:78. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי (בן 35 בתמונה) זועק בשידור ישיר : “אני לא מאמין…גביע אירופה למכבי ת”א…”, ואץ לראיין על הפודיום את הקפטן טל ברודי (מס’ 6 בן 33) אוחז בפרס הנכסף. משמאל מס’ 9 זהו מיקי ברקוביץ’ (בן 23). מאחורי מיקי ברקוביץ’ זהו שחקן מכבי ת”א חנן אינדיבו (חנן אינדיבו שיחק קודם לכן אגודות הפועל רמת גן ומכבי חיפה). (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חודש מארס של 2015. שני כתבי העיתון “ישראל היום” אלי סהר ואבי סגל ערכו ביום חמישי – 12 במארס 2015 ריאיון חנפני וכושל עם מנכ”ל קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א דני פדרמן . אתמול פרסם אבי סגל רפורטאז’ה וכותרתה “על השחיקה” המנתחת את מצבה העגום לפי שעה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א בראשות המנכ”ל שלה מר דני פדרמן . כותרות המשנה של “על השחיקה” הן כלהלן : 1. הרוטציה קצרה. 2. הירידה ברמת האנרגיות. 3. הטעות באי צירופו של ישראלי לסגל. 4. והאפשרות שעדיין קיימת, לצרף גארד זר לליגה. 5. גם גיא גודס זיהה שההפסד של מכבי ת”א ל- הפועל ירושלים היה באוויר. “חשבתי שזה יקרה קודם”. 6. האם זה ישפיע על היורוליג והפליי אוף בארץ ?  מכבי ת”א היא עדיין קבוצת הכדורסל הטובה בארץ אולם רווייה אי התאמות , משחקת משחק כדורסל רוטיני, צפוי, ומשעמם, ומכילה דפקטים ניהוליים ומנהיגותיים . מנכ”ל מכבי ת”א דני פדרמן נושא במלוא האחריות למצבה הגרוע (לפי שעה) בו שרויה מכבי ת”א שום שאלה בעניין מצבה הפגום למדי של מכבי ת”א, כפי שמשתקף בפוסט הנוכחי של אבי סגל, לא הופנתה לפני שבועיים ע”י אבי סגל למר דני פדרמן. ריאיון קל שאפשר לו להיחלץ מה-מֵיצָר כדי להשתכשך ולההנות מ- מימי החיים קלים. מכבי ת”א היא עדיין קבוצת הכדורסל הטובה בארץ אולם היא פגיעה והכתובת רשומה על הקיר. להקות הצְבוֹעים אורבות לה ומשחרות לטרף. אבי סגל הוא ידען ובקי בתחום הכדורסל אולם בריאיון ההוא לפני שבועיים ב- “ישראל היום” עם דני פדרמן הצטייר כמי שנעדר אומץ לב עיתונאי. הריאיון שלו ושל אלי סהר היה רווי דיסאינפורמציה והתעלמות מההסתבכות של מכבי ת”א שדני פדרמן ניצב בראשה לטוב ולרע. פתאום כעבור שבועיים הוא אבי סגל נזכר לספר לנו את האֶמֶת.

תזכורת מריאיון הנֶפֶל ההוא ב-12 במארס 2015 שהתפרסם בעיתון “ישראל היום”, בו אלי סהר ואבי סגל אינם מטילים כל אחריות בעניין מכבי ת”א הקורסת ברגע זה על המנכ”ל שלה דני פדרמן.

 כבר מזמן לא קראתי ריאיון עיתונאי כל כך דל, משעמם, ולא חשוב עם אחד ממנהיגי קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א המנכ”ל דני פדרמן. שני העיתונאים הללו אלי סהר ואבי סגל מכריזים כי דני פדרמן ג’וניור בן 37 היה זה שהגה את הרעיון של פיני גרשון כעוזר מאמן של גיא גודס, וקובעים שבינתיים נראה שמדובר בהמצאת העונה. “זו הנכונות של גיא גודס לתת לפיני גרשון להיות פיני. הבסיס לכך מגיע מהצד של פיני גרשון – זה שפיני גרשון מאוד מכבד את גיא גודס ומעריך אותו”, אומר דני פדרמן לשני עיתונאי “ישראל היום”. ואז באה השאלה המשותפת הזאת של אלי סהר ואבי סגל : “מאפוא בא הרעיון שנראה כחסר סיכוי ?” ודני פדרמן משיב כלהלן תשובה תמוהה שמתורצת ו- מנומקת בנימוקי רכילות פוליטיים מגוחכים שבינם לבין ערכי אמון, הדרכה, ומנהיגות ספורטיבית ישרה ואמיצה אין כל קשר : “…הייתי בטוח שזה יצליח…”, הוא אומר ומוסיף, “…הטריד אותי שזה מטריד את גיא גודס לא מבחינה מקצועית, אלא מה יגידו האוהדים ומה תגיד התקשורת. בניתי על הסמכות של גיא גודס. ידעתי שיש לו את היכולת אם יהיה צורך להעמיד את פיני גרשון במקום, כי הוא העוזר שלו. פיני גרשון מאוד תמך בגיא גודס. נתן לו שקט, ועצם העובדה שהוא היה שם נתנה שקט למערכת. אם פיני גרשון היה פרשן באותו זמן של משבר, בתקשורת כבר היו כותרות שגיא גודס צריך ללכת, וצריך למנות את פיני גרשון, וגם היו ממציאים סיפור שנפגשתי כבר עם פיני גרשון. היו הופכים איזו ארוחת צהריים לפגישה שבה אנחנו מציעים לו לאמן…”. ואז הוא דני פדרמן מוסיף את משפט המחץ כלהלן : “…זה גם מה שאמרתי לגיא גודס כשהוא היסס : דווקא במשבר ויהיה משבר, טוב לך שפיני גרשון יהיה לידך ולא מחוץ למערכת…”. דני פדרמן חושף בפני אלי סהר ואבי סגל שיקולים מביכים של מנהיגות רופפת אבל שני העיתונאים הוותיקים בולמים את פיהם ולא מקשים בשום שאלת Follow up כגון זאת, “תגיד אדוני המנכ”ל מה זה צריך להיות…? מחד אתה מחמיא לאופיו של פיני גרשון ומאידך טוען שאם פיני גרשון היה פרשן טלוויזיה במקום לשמש עוזר מאמן כבר היו בתקשורת כותרות שגיא גודס צריך ללכת וצריך למנות במקומו את פיני גרשון…מה לך אדוני המנכ”ל…? האם אתה נבהל מיריות סרק…? תגיד אדוני המנכ”ל מה זה צריך להיות…? אתה קובע שבעת משבר ויהיה משבר טוב לגיא גודס שפיני גרשון יהיה לידו ולא מחוץ למערכת…והיכן אתה…? מנכ”ל אמיתי שהוא מנהיג ובעל חזון היה אומר שבעת משבר הוא המנכ”ל כמנהיג מועדון מכבי ת”א יתייצב הראשון לימינו של המאמן גיא גודס, ולא ממציא תירוץ רכילותי עלוב כי במקרה של שֶפֶל טוב שפיני גרשון יהיה במערכת…”. דני פדרמן יוצא מגוחך בריאיון הנֶפֶל הזה ב- “ישראל היום” ואלי סהר ואבי סגל מסיימים אותו כעיתונאים כְּנוּעִים. מעולם לא שמעתי שמנהיג כלשהו משתמש בתירוצים ו- נימוקים רכילותיים – פוליטיים כל כך צדדיים, “מי יגיד מה…”, כדי להצדיק את החלטותיו. בשידוך הזה בין המאמן הראשי לעוזרו, גיא גודס הוא עד עתה המפסיד הראשי. לא ראיתי שום ניצוץ של חוכמה, לא זיק של מחשבה אותנטית, ולא גחלת של פילוסופיית כדורסל מקורית של עוזר המאמן פיני גרשון ואפילו לא חצי סיוע מצדו למאמן הראשי גיא גודס בשני משחקי הַמַשְבֵּר האחרונים נגד קבוצות הכוכב האדום בלגראד ונגד ברצלונה.

פוסט מס’ 796. ה-Champions League הוא מסמך טלוויזיוני בעל ערך רָב בתחום. זכויות השידורים הן בלעדיות של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אולם הכיסוי הטלוויזיוני של ליגת האלופות האירופית על מסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מבליט לא רק את איכויותיו של הכדורגל האירופי ואת המראה האסתטי של אצטדיוניו בהשוואה לכדורגל הישראלי ה-נָחוּת ומתקניו (חלקם משופרים וחלקם האחר דַלִים), אלא חוֹשֵף גם את חולשת האופטיובניקים של אותו ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים המארח את ליגת האלופות על המסך שלו ואת סיקור ה-Off tube העני שלהם מהאולפן בהרצליה. שַדְרָנֵי, מַנְחֵי, ופַרְשָנֵי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים כפופים למדיניות המגוחכת של הנהלתם ואינם טסים למוקדי האירועים ברחבי אירופה. הם נשארים בארץ, מסתגרים באולפן האטום בארץ ו-מעתיקים את אינפורמציית המֵידָע עבור צופיהם מהמוניטורים בהרצליה. הם עיתונאֵי דֶמֶה. הם לא שָם. הם פֹּה. הם מלקטים ומעתיקים בהרצליה את המידע מאותם המוניטורים מכשירי הטלוויזיה שניצבים בסלון ביתם של צופיהם בארץ. הם אפילו מיירטים מהרצליה את הלווייני התקשורת ודָגִים ברשתם את הראיונות שעורכים שדרני הטלוויזיה האחרים עם גיבורי העלילה באצטדיונים השונים הפזורים ברחבי אירופה. אין להם שום יתרון עיתונאי על צופיהם. הסכמתם ביודעין של אבי מלר + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + עומרי אפק לשמש דקורציה תפאוּרת Off tube דהויה של הנהלתם ו-כניעתם ו-וויתורם מראש על זכותם העיתונאית לדווח מהשטח ממוקד ההתרחשויות היא ילדותית, קטנונית, ומחורבנת. אין דבר כזה Off tube בעולם העיתונאות הטלוויזיונית הבינלאומית הרצינית. הצילום האותנטי של משחקי ה-Champions League האירופיים באמצעות ניידות שידור ענקיות שנושאות עמן 38 מצלמות ויכולת וכישרון של הקרנת Instant Replays מעשרות זוויות צילום והתבוננות שונות ב-SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) יוצרים פער איכות עצום בין הכיסוי, הצילום, והסיקור המיטביים האירופיים לבין כיסוי, צילום, וסיקור דַלִים נעדרים לחלוטין שימוש ב-SSM של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את משחקי ליגת העַל בארץ. שלא לדבר על כיסוי, צילום, וסיקור ירודים את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בארץ. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מחזיק בידיו הבלעדיות סחורה טלוויזיונית אירופית משובחת ונראה כמקצוען, אולם בפועל הוא רשת טלוויזיה Off tube ענייה, שאיננה מתביישת להעתיק סיגנלים מהלוויינים ומטפלת בחומרי השידור המרתקים בידיים משומשות ו-גסות. אתה רואה את אבי מלר + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + עומרי אפק נִכְפִּים ע”י ההנהלה שלהם להתחפר בעמדות השידור הרופפות שלהם באולפן בהרצליה ומרחם עליהם. גם הסטנדפיסט מודי בר און וההנחיה ההומוריסטית הליצנית שלו אינם יכולים להסוות את גודל המפלה, הכישלון, והחרבון של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אנוכי מוצא את עצמי שואל את מצפוני כל פעם מחדש, כיצד עיתונאי ה-דֶמֶה האופטיובניקים האלה בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אינם עולים על הבריקדות ולא אומרים לבוסים שלהם, כלהלן: “…חבר’ה, הנהלה יקרה, או שידור ודיווח מהשטח ממוקד ההתרחשות, ו/או חפשו את החברים שלכם…”. מצפוני עונה לי כי מדובר בחבורת פחדנים שמחניפה ומקריבה את נאמנותה ומהימנותה העיתונאית עבור הנהלתה על חשבון הציבור. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות לחוקר, למחבר, והכותב יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

התייחסותי למבצע שידורי ה-Off tube הישירים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בהשתתפות נדב יעקובי, אבי מלר, בוני גינזבורג, ועומרי אפק הנוגעת לשני המשחקים ב- 1/8 הגמר בליגת האלופות, שאלקה 04-מנצ’סטר סיטי 3:2 ואתלטיקו מדריד-יובנטוס 0:2 (יום רביעי-20 בפברואר 2019). 

עדותו של נדב יעקובי.

זאת עדותו של נדב יעקובי ביום רביעי – 20 בפברואר 2019 באולפן ה- Off tube בהרצליה אודות השימוש ב- VAR ע”י השופט המרכזי שופט המרכזי הספרדי קארלוס דל סֶרוֹ גראנדה (Carlos del Cerro Grande) במשחק שאלקה 04 נגד מנצ’סטר סיטי 3:2 : “…ישבתי היום עם שמוליק שטייף הוא האיש שמנהל את כל הדבר הזה מטעם איגוד השופטים והקלטתי יחד איתו במסגרת הפודקאסט שאני מציג כאן…פודקאסט מדהים שהוא מספר, ויורדים שם לרזולוציות הכי קטנות והכי מעניינות…זה עולם בפני עצמו…המשחק הזה שאנחנו מכירים כדורגל…לא יהיה אותו דבר כמו שהיה לפני זה…לא יהיה אותו דבר…”. לא ברור לי ואין לי מושג למה נדב יעקובי מתכוון כשהוא שונה פעמיים את מילות הסיום של טקסט הרעיון שלו, “…המשחק הזה שאנחנו מכירים כדורגל…לא יהיה אותו דבר כמו שהיה לפני זה…לא יהיה אותו דבר…”. משחקי ה- NFL, הכדורסל, והטניס, וענפי ה-א”ק, והשחייה נותרו אותם ענפי הספורט שהיו בטרם ההתערבות הטכנולוגיה האלקטרונית בענייני שיפוט, מלאכה שהייתה קודם לכן נחלתם של בני אנוש. גם הכדורגל יוותר כפי שהיה, רק יותר צודק מפני שיהיה נטול שגיאות שיפוט.

מצלמות הטלוויזיה כ-מצלמות שופטות בטרם עִידָן ה-VAR (ראשי תיבות של Video Assistant Referee).הן היו תמיד כורח המציאוּת אולם לא נוצלו כראוי.

צפיתי כאמור ביום רביעי – 20 בפברואר 2019 בעניין רב בשני השידורים הישירים שהפיק ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בשלב ה- First leg של 1/8 הגמר ב- Champions League בו ניצחה הקבוצה האנגלית מנצ’סטר סיטי בגרמניה את הקבוצה הגרמנית “Schalke 04” בתוצאה 3:2, ובמשחק שנערך במדריד בו הכניעה אתלטיקו מדריד את יובנטוס האיטלקית 0:2. חלוץ מנצ’סטר סיטי לירוי סאנה (Leroy Sane, גרמני בן 23 נכנס למשחק כמחליף בדקה ה- 78), שופט המשחק הספרדי קארלוס דל סֶרוֹ גראנדה (Carlos del Cerro Grande) בהתמודדות שאלקה – מנצ’סטר סיטי 3:2, ומאמן אתלטיקו מדריד הפרחח הארגנטיני דייגו סימאונה “החזיקו” לבדם את מירב העניין בערב הכדורגל הממושך והמשובח. זכויות השידורים היו כאמור בלעדיות של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. השחקן המחליף בקבוצת מנצ’סטר סיטי לירוי סאנה משך את תשומת הלב שלי בגלל הבעיטה החופשית המזהירה שלו בדקה ה- 85 בהתמודדות מטווח של 25 מ’, בה השווה את התוצאה מול שאלקה 04 ל- 2:2. שופט המשחק קארלוס דל סרו גראנדה מיקד את העניין בו בשל השימוש ב- VAR, ודייגו סימאונה בשל התנהגותו הוולגרית המינית הפרחחית והבוטה ליד הקווים לאחר כיבוש אחד השערים של קבוצתו.

מוזר מדוע איגודי השידור הבינלאומיים שמשלמים מיליארדי דולרים עבור זכויות השידורים לשתי ההתאחדויות השמרניות UEFA האירופית ו- FIFA הבינלאומית ומזינים את תעשיית הכדורגל העולמית כולה, לא כפו אז אולטימטום על נשיא UEFA ההוא מִישֶל פְּלָטִינִי ונשיא FIFA ההוא סֶפּ בְּלָאטֶר ,בזו הלשון : “…אנחנו, הממון שלנו, והמצלמות השופטות לצידנו – ו/או אין בכלל טלוויזיה…”. לא מובנת גם ההתעקשות הארוכה והמטופשת של שתי ההתאחדויות וסירובן המתמשך במשך עשרות שנים להיעזר במצלמות הטלוויזיה באירועי שיפוט קרדינאליים שגויים ושנויים במחלוקת בשם המוניטין של המשחק השמרני. צריך להבין ששימוש במצלמות שופטות בכל משחק ב- עידן הטלוויזיה המודרני אפשרי מפני שמדובר בשימוש בטכנולוגיה טלוויזיונית משופרת בהשתתפות 38 מצלמות ועמן 38 זוויות מעקב התבוננות שונות. מדובר בכיסוי טלוויזיוני כמותי ואיכותי אחיד ושווה מידות ברמה הגבוהה ביותר. היה מדובר ב-בורות מוחלטת של הנהגת הכדורגל העולמית ועמה תפישה קונסרבטיבית מעוותת ומיושנת של תיעוד המשחק והבנת הצדק הספורטיבי. רק בתקופה האחרונה מתעשתים הבוסים של הכדורגל הבינלאומי ומאמצים את טכנולוגיית ה- VAR וטכנולוגיית ה- Hawkeye כמצלמה שופטת על קו השער.

הייתה זאת התאחדות ה- NFL בארה”ב בראשות פִּיט רוֹזֶלֶה (Pete Rozelle) שנעזרה בעת הצורך כבר ב- 1986 בעשרות מצלמות הטלוויזיה של CBS, NBC, ו- ABC כמצלמות שופטות. בעקבותיו צעדו מאוחר יותר הוועדות המארגנות של טורנירי הגרנד סלאם בטניס (שימוש בעין הביונית של ה- Hawkeye) וכן ה- NBA וגם הנהלת ה- Euroleague בכדורסל. תעשיית הטלוויזיה מבוססת על זיכרון העבר ועורכי מפיקי ההווה יכולים להפיק יתרון מניסיונם ומעשיהם של הקודמים להם.

רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC עשתה במונדיאל אנגליה 1966 עבודה חלומית בשלושת התחומים של הפקה צילום, ושידור. בסיועה של רשת הטלוויזיה המסחרית העצמאית ITV הופעלו 8 ניידות שידור ב- 8 אצטדיונים נושאות עִמן 45 מצלמות אלקטרוניות. כל 32 המשחקים של הטורניר הועברו בשידורים ישירים. הישג טלוויזיוני כביר בימים ההם. צריך לזכור שארבע שנים קודם לכן כוסה מונדיאל צ’ילה 1962 באופן חלקי ע”י מצלמות פילם בלבד ורק כחודש ימים לאחר תומו שודר בקיץ 1962 בקולנוע “המרכז” בתל אביב סרט דוקומנטארי בן שעה ורבע אודותיו ובו אוסף השערים של הטורניר. ה- BBC שינה בבת אחת מקצה לקצה את ההיסטוריה המשותפת של הטלוויזיה והכדורגל. הוא ראוי להערכה והערצה עצומים. משחק הגמר של מונדיאל 1966 בו גברה אנגליה על מערב גרמניה 2:4 נערך בשבת אחה”צ – 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בלונדון, ושודר ישיר ע”י ה- BBC ל- 600000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל. סיגנל הטלוויזיה הבריטי זכה לתפוצה לא רק באירופה אלא גם ביבשות אחרות בעולם הודות לתקשורת לוויינית עולמית מתפתחת בקצב ענק, בראשות טכנולוגיה אמריקנית וחברת התקשורת האמריקנית COMSAT. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שאיגוד השידור האירופי ה- EBU על 26 רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות בשורותיו שילם ל- FIFA זכויות שידורים בגובה של 700000 (שבע מאות אֶלֶף) דולר ושאר האיגודים הוסיפו עוד 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. הפקת ה- BBC נחשבה למושקעת ומתוכננת היטב – אך השער השנוי במחלוקת שהבקיע החלוץ האנגלי גֶ’ף הֶרְסְט בדקה ה- 100 של ההארכה והעניק יתרון 2:3 לנבחרתו, היה הקוֹץ שדקר את האליה. ה- BBC היה מצויד בעת ההיא ביחידת VTR Replay בודדת אחת שנרכשה ברגע האחרון מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר והייתה מחוברת ל- Integrated feed של ניידת השידור אותה הוביל הבימאי – מפיק אָלֶק וִויקְס. שַדָּר ה- BBC היה קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme). הטכנולוגיה הטלוויזיונית של ה- BBC הייתה ישנה ומועטה יחסית לימינו אנו, וכתב החידה האם הכדור של גֶ’ף הֶרְסְט חצה את קו שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי במלוא היקפו אם לאו, נותר בלתי מפוענח. האנגלים טענו לשער חוקי לגמרי שאומנם אושר ע”י השופט השווייצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט והקוון הסובייטי האָזֶרִי – רוּסִי טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב. הגרמנים חשו מקופחים וסתרו בזעם את הטיעון האנגלי. לראשונה במונדיאל 1966 העלה ה- BBC לסדר היום את הרעיון הפוטנציאלי של מצלמות טלוויזיה לא רק מדווחות אלא גם שופטות, אולם ה- FIFA דחתה אותו על הסַף ולמשך שנים רבות מאוד כפי שמוכיחה ההיסטוריה הספורטיבית והטלוויזיונית. בינתיים הפכו מצלמות הטלוויזיה זה מכבר למצלמות שופטות רשמיות במשחקי הכדורגל, הכדורסל, הטניס וגם בתחרויות הא”ק והשחייה.

רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית המצוינת ה-BBC, היא שכיסתה וסיקרה את תחרויות הכדורגל של מונדיאל אנגליה 1966 בהצלחה רבתי (למַעֵט שער המחלוקת של ג’ף הרסט במשחק הגמר ב-30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבלי”, אנגליה-גרמניה 2:4). אילו היה VAR ב-1966 כלל לא בטוח שנבחרת אנגליה הייתה זוכה בגביע המונדיאל ההוא.

ב- 2004 התחלתי לחקור ולכתוב את הספר עָב הַכֶּרֶס, “השער שלא היה”, הנוגע לשער המחלוקת של החלוץ האנגלי ג’ף הרסט במשחק הגמר במונדיאל אנגליה 1966 באצטדיון “וומבלי” בלונדון בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה וגרמניה. הספר הזה בן כ- 10000 (רבבה) עמודים רצוף הרבה מאוד תמונות בלעדיות ועדויות אקסקלוסיביות, והוא מהווה בעצם שיר הלל להפקה הדרמטית והמהוללת ההיא של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC (חלק מההפקה ההיא נעשתה יחדיו ובמשותף עם ITV רשת הטלוויזיה האנגלית המסחרית ) את מונדיאל אנגליה 1966. המחקר שלי כולל את העדויות של אנשי ה- BBC אלק וויקס (Alec Weeks) ובראיין קואוגיל (Bryan Cowgill) וכמה אחרים שהובילו את ההפקה הגרנדיוזית ההיא, וגם של השופט המרכזי במשחק השווייצרי גוטפריד דינסט ושל הקוון שלו האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב. כל 32 המשחקים בטורניר מונדיאל אנגליה 1966 צולמו ע”י ה- BBC רק בשחור / לבן על פי החלטה מוקדמת של הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית באותם הימים. דה עקא הטכנולוגיה הטלוויזיונית המיושנת של ה- BBC בשנת 1966 על שלל המוגבלויות שלה, לא הצליחה להוכיח האם שערו של ג’ף הרסט בדקה ה- 100 בתקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר נגד מערב גרמניה בשבת ההיא של 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” ואשר העמיד את התוצאה על 3 : 2 לטובת אנגליה – היה חוקי, והאם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער של השער הגרמני האנס טילקובסקי. ה- BBC הבריטי שימש מטבע הדברים כ- Host broadcaster בינלאומי של משחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4, ובימאי השידור הישיר ההוא אלק וויקס רב המוניטין טען בפני שהיה בטוח במאה אחוז בעת השידור הישיר כי השער הזה של ג’ף הרסט אומנם כשר למהדרין. השער נותר אבן נגף ושנוי במחלוקת עד עצם היום הזה בהפקה הנפלאה ההיא של ה- BBC גם בחלוף 47 (ארבעים ושבע) שנים. האנגלים טוענים גם היום ששערו של ג’ף הרסט היה חוקי לחלוטין. הגרמנים אינם מסכימים לכך ומתריסים גם היום בחלוף 53 שנים, כי לא רק שהכדור של ג’ף הרסט לא עבר במלוא היקפו של קו השער של האנס טילקובסקי אלא היה רחוק ממנו כ- 30 (שלושים) ס”מ. המחקר הממושך שלי הניב הרבה עדויות של אנשי טלוויזיה אנגליים וגרמניים כמו גם עדויות של שחקנים אנגליים וגרמניים שהיו מעורבים ונטלו חלק במשחק ההוא. המפורט ביותר כלפיי מבין כולם היה וולפגאנג וובר שהיה סמוך למקום ההתרחשות וטען בשיחת הטלפון בינינו כי הוא בטוח שהרמת הידיים מרוב שמחה של החלוץ האנגלי רוג’ר האנט (אז שחקן ליוורפול) היא ש- שִכנעה מבחינה פסיכולוגית את הקוון האזרי – סובייטי טופיק האחראמוב כי אכן היה שער. צעקתי על רוג’ר האנט בגרמנית כמובן, “…תוריד את הידיים הרי ברור שלא היה שער…אני חושב שאפילו ניסיתי להוריד ידיו למטה בכוח…נורא כעסתי עליו. ברור שגוטפריד דינסט וטופיק באחראמוב שדדו לנו שער שלא היה…” ומוסיף לי, “…מר יואש אלרואי, מאה אחוז שלא היה שער…אתה יכול לכתוב זאת בשמי…”.

במאות בדיקות טלוויזיה ובחינות של תצלומי סטילס שאנוכי ערכתי בעצמי בפרשת השיפוט ההיא מתברר כי הכדור הירוי של ג’ף הרסט זעזע את משקוף השער, נחת מטה, נַח על הדשא כ-מאית שנייה בלבד, וניתז לחלל האוויר. וולפגאנג וובר הגיח במרוצה ונגח אותו החוצה לקרן. הקוון טופיק באחראמוב ניצב 35 (שלושים וחמישה) מטרים ממקום נחיתת הכדור (החישוב שלי נעשה על פי ההוכחה המתמטית של פיתגוראס ואוקלידס הנוגעת למשולש יישר זווית) כשהוא בוחן את האירוע מזווית הראייה הקרקעית שלו. נקודת התבוננות מחורבנת. לא יכול להיות שממקום ההסתכלות שלו המרוחק 35 מטרים מהכדור הנח על כר הדשא מאית שנייה בלבד ליד קו השער הגרמני, יכול היה טופיק באחראמוב לקבוע בוודאות כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער. שני הנתונים האלה, עמדת התצפית של הקוון שהייתה נמוכה מידי והכדור ש- שהה פרק זמן כה קצר על כר הדשא – פועלים נגד עדות הראייה של טופיק באחראמוב והופכים אותה לבעייתית. אף על פי כן פסק בהחלטיות כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני אומנם היה גוֹל.

england germany 1966 1

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון “וומבליי”. הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי “גוֹל” (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד, ועלה מעלה. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר “DAS TOR des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (חולצה לבנה מס’ 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג’ר האנט (חולצה כהה) , וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג’ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, “Das Tor des Jahrhunderts”). 

הטקסט האנגלי המקורי מסביר את המתרחש בתמונה הנ”ל, ומאשש את גרסת הצילום של הפקת ה- BBC הבריטי, ואת הטקסט של שדר ה- BBC קנת’ וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme).

“Photographic proof that the ball crossed the line for England’s third goal in the Final against West Germany, from the film of GOAL – WORLD CUP 1966”

הגרמנים טענו מאידך שמדובר בטעות שיפוט נוראית של גוטפריד דינסט והקוון שלו טופיק באחראמוב, כפי שרואים בתצלום הבא למטה : england germany 1966 2

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 30 ביולי 1966. אִצטדיון “וומבליי”. משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זאת הגרסה הגרמנית המקורית של הצלם סְוֶון סִימוֹן כפי שהתפרסמה לפני 53 שנים במגזין “QUICK”. הצלם שניצב בזווית הפוכה של 180 מעלות למצלמה האנגלית (מצדו הימני של השער הגרמני) לחץ באותו שבריר השנייה על הֶדֶק המצלמה שלו. לרוע מזלו חדר אור שמש לצילום שלוֹ. הצלם יצר תמונת “פנטומימה” זהה לגרסה האנגלית רק מהכיוון ההפוך. השחקנים והקוון “הוקפאו” בשתי התמונות. המצב התנועתי בשתיהן חופף לחלוטין. התמונה של סוון סימון מוכיחה לטענת הגרמנים כי הכדור השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט שניתז מהמשקוף לכר הדשא לא רק שלא עבר במלוא היקפו את קו השער, אלא היה רחוק ממנו כ- 30 ס”מ. שימו לב כי הקוון טופיק באחראמוב איננו מסמן כי השער נכבש. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : החלוץ האנגלי אלן בול, הקוון טופיק באחראמוב , המגן הגרמני הורסט הטגס , השוער הגרמני האנס טילקובסקי, והמגן הגרמני ווילי שולץ. (QUICK). (התמונה ניתנה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא ב- 30 ביולי 1966. וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר “Das Tor des Jahrhunderts” שיצא לאור בגרמניה ב- 1966). הערה שלי : התמונה הנ”ל צולמה מהצד הדרומי – מזרחי לשערו של האנס טילקובסקי. ה- Flairs בתמונה של הצלם הגרמני סְוֶון סִימוֹן המנוח הן במקור. (ZDF).

לרוע מזלם של כל שדרי הטלוויזיה האחרים ששידרו ישיר את המשחק למדינותיהם (ואולי לטיב מזלם של הבימאי הראשי אָלֶק וִויקְס ושל השַדָּר שלו קֶנֶת’ ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם שכָּמְהוּ כמו כל בריטי הגון לניצחון נבחרתם) הסתיר גופו המזנק של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי את מסלול התזתו ומעופו של הכדור במהירות עצומה מהמשקוף לדשא בעת ההילוך החוזר היחיד מזווית ראייתה של המצלמה המובילה (Leading Camera) הממוקמת ברוֹם היציע המערבי המרכזי. ההסתרה התרחשה דווקא בחלקיק השנייה הקריטי ביותר. בכך מנע גופו של השועֵר הגרמני לחלוטין את זיהוי מקום נחיתתו על כר הדשא. חוק מֶרְפִי פעל במלוא עוזו. אם דבר מה עלול להשתבש הוא אכן ישתבש. דווקא עכשיו הסתיר גופו של השוער הגרמני האנס טילקובסקי את מקום נחיתת הכדור. השאלה היכן נחת הכדור והאם חצה את הקו במלוא היקפו נותרה חידה לא פתורה וחסרת מענה במהלך השידור הישיר. בימאי ניידת השידור אָלֶק וִויקְס דחף את ה- Replay (הילוך חוזר) המבוקש של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט ל- “אוויר” רק פעם אחת בלבד במהלך השידור הישיר. מכל מקום המצלמה המובילה ממנה שודר ה- Replay הבודד שהוקלט על טֵייפּ נפרד במרכז השידורים של ה- BBC ב- “שפרדס בוש” (Shepherds Bush) בלונדון (ולא בניידת השידור באצטדיון “וומבליי”), לא חשפה מעולם את התעלומה “בגלל” הָאנְס טילקובסקי. ל- BBC רשת הטלוויזיה הטובה בעולם לא הייתה תשובה. שאר המצלמות של ה- BBC באִצטדיון שצילמו את האירוע השנוי במחלוקת נעדרו כל הוכחה לחוקיות השער מפני שסיגנלי השידורים שלהן לא הוקלטו מעולם ולא הונצחו על טייפים הכבדים שמונחים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video tape Recording) נפרדות. צילומיהן אינם קיימים. מנקודת המבט הטלוויזיונית הזאת בשידור ישיר כל כך יוקרתי ופופולרי ה- BBC נכשל. הוא היה מצויד בטכנולוגיה ישנה ומסורבלת יחסית לימינו אנו. במקרה הזה של שער המחלוקת של ג’ף הרסט מדובר ביחידת הילוכים חוזרים מהסוג הראשון האלמנטרי והראשוני ביותר שהומצאה בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה, והייתה בעלת איכות דלה ולא כל כך אמינה [1] .

שערו של גֶ’ף הֶרְסְט הקנה יתרון לאנגליה 2:3 והכריח את גרמניה להטיל את כל יהבה על משחק ההתקפה. מה זה כבר משנה באיזה תוצאה אתה מפסיד 3:2, 4:2, ו/או אפילו בפער משמעותי יותר. הלמוט שן הורה לשחקניו להסתער שוב ושוב כדי להשוות. השחקנים הגרמנים שהו כמעט בכל הזמן שנותר במחצית המגרש האנגלי ובכך הפקירו ביודעין את ההגנה על שערו של האנס טילקובסקי. לפתע בשניות האחרונות של דקה ה- 120 מצא שחקן החוד גֶ’ף הֶרְסְט את עצמו כמעט בודד במחצית המגרש הגרמני. הוא קיבל מסירה ארוכת טווח מ- בּוֹבִּי מוּר ודהר עם הכדור לבדו לעבר הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. ווֹלְפְגָאנְג אוֹבֶרָאט רדף אחריו אך ללא הועיל. גֶ’ף הֶרְסְט חדר לרחבה ומ-14 מטר בעט ברגלו השמאלית טִיל והבקיע את שערו השלישי במשחק . השוער הגרמני האנס טילקובסקי אפילו לא ממש ממקומו עד כד כך הייתה מהירות תנועת הכדור מסחררת. אנגליה ניצחה 2:4 והמלכה העניקה את גביע העולם ל- בּוֹבִּי מוּר קפטן הנבחרת . (בובי מור נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים רבות). המאמן האנגלי אלף ראמזי הרכיב באורח קבע בשורות נבחרת אנגליה את שלושת כוכבי קבוצת ווסטהאם (Westham) גֶ’ף הֶרְסְט, מַרְטִין פִּיטֶרְס, והקפטן בּוֹבִּי מוּר. הייתה לכך משמעות מקצועית וחברתית חשובה ארוכת טווח בעלת השפעה על איכות הנבחרת, מקצועית וגם חברתית.

[1] על פי הגדרתו ועדותו של ג’ונתן מרטין (Jonathan Martin אז בחור צעיר בן 22) איש ה- BBC ומפעיל יחידת ההילוכים החוזרים האלקטרונית (VTR Replay unit) במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל ב- 30 ביולי 1966 באצטדיון “וומבליי” בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה, כלהלן :

“There was a prototype used already during post – match analysis, but it was mostly of poor quality and unreliable”.

בדיקות מחשב שערכה עבורי חברת “אורעד” כעבור שנים רבות כמו גם בדיקת תצלומי סטילס בינלאומיים מזוויות שונות של השער השנוי במחלוקת ההוא, הפריכו לחלוטין את טענתו של אלק וויקס. הילוך חוזר של השער השנוי במחלוקת של ג’ף הרסט (Geoff Hurst) שהצעיד את אנגליה ליתרון 2:3 במשחק הועלה לאוויר רק פעם אחת בלבד ע”י אלק וויקס. ההילוך החוזר הבודד הזה של ה- BBC שהיה מחובר למצלמה המובילה והורץ מהאולפן המנווט בלונדון רק פעם אחת לא הוכיח דבר. בשבריר השנייה המכריעה מתברר כי השוער הגרמני האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski) מסתיר בגופו את כדור המריבה. היו לי כל מיני שיחות והתכתבויות מעניינות עם אלק וויקס ואנשיו אודות ההפקה המרהיבה ההיא של ה- BBC ב- 1966. הם היו אנשים חרוצים ויסודיים בעלי מיומנות וניסיון שידעו לעשות טלוויזיה טובה אולם ברגע המבחן האמיתי לא עמדה לרשותם טכנולוגיה טלוויזיונית שתוכל לסתור ו/או לאשש את החלטתו של השופט גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst). ללא סיועו של אלק וויקס (Alec Weeks) ואנשי ה- BBC וללא סיועם של ARD ו- ZDF, אנשי התאחדות הכדורגל הגרמנית ו- וולפגאנג וובר לא הייתי יכול לחבר ולכתוב את הספר, “השער שלא היה”. אילו היה VAR ב- 1966 כלל לא בטוח שאנגליה הייתה זוכה בגביע המונדיאל ההוא.

בתקופת מונדיאל מכסיקו 1986 שימשתי עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקום התרחשותם. הייתי עֵד לשער “יד האלוהים” של קפטן נבחרת ארגנטינה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שהובקע במשחק רבע הגמר נגד אנגליה ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- “אַצְטֶקָה” במכסיקו סיטי. השער אושר ע”י השופט הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר שדווקא עמד יחסית סמוך למקום ההתרחשות אך התפתה להאמין למעשה המִרְמָה של הקפטן הארגנטיני. הסיבה : בעת פעולת הנגיחה האווירית של מָארָאדוֹנָה לעבר שערו של פִּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton), הוא דייגו ארמאנדו מאראדונה ניצב בתנועת פרופיל לשופט, ותנועת הראש המְדוּמָה שלו הסתירה את האֶגְרוֹף השמאלי שדחק את הכדור לרשת האנגלית. צדודיתו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הכניעה את שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר ואת קווניו, ואת השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן – אך לא את 15 המצלמות של TeleMexico וגם לא את שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון ה- “אצטקה” – עלותה אז עבורנו נסבה סביב סכום על 3000 (שלושת אלפים) דולר – ושידר טקסט חסכוני נבון בן 12 מילים בתום ההילוך החוזר השלישי, כלהלן : “לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”. פנטסטי. הוא צדק והפך באחת את מָארָאדוֹנָה לרמאי ועבריין. מי חשב אז לפנות אל מצלמות הטלוויזיה כדי לבקש מהן את האמת ואת הצדק. מדובר בשנות דור בטרם עידן ה- VAR. שוחחתי מאוחר יותר עם מאמן נבחרת אנגליה בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן שהתלונן בפניי באיפוק בריטי, ושַח לי כלהלן : “…תראה מה זה יואש, אתה מתכונן ארבע שנים לקראת המשימה ופתאום ברגע המכריע היריב מרמה אותך והשופט משתף פעולה עם הרמאי…”. ברור לגמרי שצדק.

מן ההיבט הזה של שימוש במצלמות שופטות כתוספת לשיפוט האנושי, הרי שהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הקדים ביותר מ- 100 שנה את התאחדות הכדורגל הבינלאומית (FIFA). כבר באולימפיאדת סטוקהולם 1912 הציב יו”ר הוועדה המארגנת השוודית זִיגְפְרִיד אֶדְסְטְרוֹם צלם ומצלמת סטילס ברוֹם דוכן השופטים הממוקם על קו הסיום, כמו גם “שופט קו תחתון”, כדי לעשות צדק ולהכריע את סדר ההגעה של האצנים בסיום הריצות על המסלול, במקרה של שוויון בזמנים. הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) והוועדה המארגנת השוודית את משחקי אולימפיאדת סטוקהולם ב- 1912 היו הראשונים שתמכו בעדויות מצולמות של Photo finish בנוסף למדידות הזמנים ע”י שופטים מצוידים בשעוני Stopper. הנה התיעוד שלי.

stockholm

טקסט תמונה : אולימפיאדת סטוקהולם 1912. האצטדיון האולימפי השוודי מארח לראשונה חידוש שיפוטי מפליג. זהו מתקן השיפוט של שופטי הריצות בתחרויות הא”ק ליד קו הגמר שהוא משותף לכל הריצות. ברוּם המתקן ניצב צלם סטילס שוודי שמתעד את מיקום ודירוג הרצים עם חציית קו הגמר ׁ(מתחתיו, שופטי הזמנים). אולימפיאדת סטוקהולם 1912 חנכה את צילומי ה- “Photo finish” הראשונים בהיסטוריה של האולימפיאדות בעֵת החדשה. הוועדה המארגנת השוודית לא הסתפקה בעדותם של שעוני העצר המדרגים את מיקום הרצים, אלא גבתה לראשונה בהיסטוריה האולימפית המודרנית גם עדות מצולמת. (באדיבות הוועד האולימפי השוודי ו- IOC ובאדיבות הוצאת “den femte OLYMPIADEN olympiska spelen i Stockholm 1912 i bild och ord”. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stockholm 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת סטוקהולם 1912. זאת תמונת הסטילס שהפיקה מצלמת ה- Photo finish השוודית על קו הגמר של ריצת 100 מ’ לגברים ומדרגת את מיקומם של ששת האצנים. מצלמת הסטילס הוצבה ברוּם מגדל השיפוט שמוקם על קו הגמר. האמריקני ראלף קרייג (Ralph Craig) זוכה במדליית הזהב בזמן של 10.8 ש’ ומקדים את בני ארצו אלווה מאייר (Alvah Meyer) שזכה במדליית הכסף בתוצאה של 10.9 ש’ ודונאלד ליפינקוט (Donald Lippincott) שזכה במדליית הארד וקבע אף הוא זמן של 10.9 ש’. מצלמת ה- Photo finish היא ש- הפרידה בין אלווה מאייר ודונאלד ליפינקוט והכריעה למי מהם תוענק מדליית הכסף ולמי מדליית הארד, למרות שלשניהם נמדד זמן זהה. (באדיבות הוועד האולימפי השוודי ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת טוקיו 1964 הכניסה הוועדה המארגנת היפנית את שיטת המדידה האלקטרונית בתחרויות הא”ק והשחייה באמצעות מערכות שעוני SEIKO. רשת הטלוויזיה היפנית הציבורית NHK נתנה לכך ביטוי פומבי נפלא בשידורים הישירים שלה.

ה- Comissioner המוכשר, הפעלתן, ורב היוזמה של ליגת ה- NFL האמריקנית פיט רוֹזֶלֶה (Pete Rozelle) בשנים 1989 – 1960, היה ראשון שהחליט ב- 1986 לאמץ את הרעיון והשתמש במצלמות של שלוש הרשתות הארציות CBS, NBC, ו- ABC כמצלמות שופטות ברגעי מחלוקות. החרה – החזיק אחריו איגוד הטניס הבינלאומי שאימץ אף הוא את הרעיון להשתמש במערכת הצילום “Hawkeye” כדי להכריע ברגעי מחלוקות, האם הכדורים שנחבטים ע”י שחקני ושחקניות הטניס במהירויות עצומות של 200 קמ”ש היו In ו/או Out, בתוך קווי המגרש ו/או מחוצה להם. ה- FIBA התאחדות הכדורסל הבינלאומית והתאחדות ה- Euroleague הלכו בעקבות הוועדות המארגנות הנ”ל ואימצו אף הן את רעיון המצלמות השופטות ב- עֵת מחלוקות. ה- FIFA השמרנית היא גוף הספורט הגדול האחרון שמאמץ עכשיו בטורניר מונדיאל רוסיה 2018 את רעיון מצלמות הטלוויזיה השופטות ואת מערך ה- VAR. העיקר שמואב וורדי הביא אז לתוכניתו “העולם היום” ב- “כאן” 11 את עדותו הבלתי רלוואנטית של נשיא ה- FIFA לשעבר ספ בלאטר ההוא הנוכל המושחת. מגוחך.

באולימפיאדת ברלין 1936 סיימו ארבע אצניות את ריצת הגמר 80 מ’ משוכות לנשים בזמן זהה במדידה ידנית 11.7 ש’. מצלמת ה- Photo finish העניקה את מדליית הזהב לאיטלקייה טְרָאבִּיסוֹנְדָה וָואלָה. בריצת הגמר ל- 100 מ’ לגברים באולימפיאדת הלסינקי 1952 חצו ארבעת האצנים הראשונים את קו הגמר באותו הזמן 10.4 ש’. אנשי הוועדה המארגנת חשו אל מצלמת ה- Photo finish שנדרשה לעשות צֶדֶק ולהכריע למי מהם יוענקו ו-יינתנו מדליות הזהב, הכסף, והארד. הצדק נעשה. לאחר פיתוח סרט הצילום הוברר כי האָצָן האמריקני לִינְדִי רֶמִיגִ’ינוֹ הקדים בסנטימטרים ספורים את האָצָן הג’מייקני הֶרְבֶּרְט מֵקִינְלִי שהקדים בסנטימטרים מעטים את האָצָן הבריטי מֵקְדוֹנָלְד בֵּיְילִי. בתחרות ריצת הגמר ל- 100 מ’באולימפיאדת רומא 1960 חצו הגרמני אָרְמִין הָארִי והאמריקני דֵייב סִים את קו הסיום באותו הזמן, 10.2 ש’. המדידה הידנית לא הפרידה בין היריבים. השופטים פנו מייד למצלמת ה- Photo finish שהכריעה באופן ברור כי החזה של אָרְמִין הָארִי הקדים את זה של דֵייב סִים ועל כן הוא ראוי למדליית הזהב. דֵיְיב סִים זכה במדליית הכסף . האָצָן האנגלי פִּיטֶר רֶדְפוֹרְד שהקדים בחזה את האָצָן הקובני אֶנְרִיקוֹ פִיגוּאֶרוֹלָה זכה במדליית הארד למרות ששניהם סיימו בזמן זהה 10.3 ש’. שילוב הגיוני של השכל האנושי עם טכנולוגיית הצילום באולימפיאדת סטוקהולם 1912 הוליד מושג חדש הקרוי צדק ספורטיבי.

פוסט מס’ 796. “הַאָח הַגָדוֹל” הוא מונח שטבע ב- 1949 הסופר הבריטי ג’ורג’ אורוול ו- מגולם היטב בתעשיית התקשורת הדיגיטאלית המתקדמת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות הרחוב, מכשירי ההקלטה, וגם קוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם “הַאָח הַגָדוֹל” של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו, גיא פניני, אודי אשש, מאיר מליקה, יוסי בניון, ו- חאלד חלאילה לעברייני ספורט. טקס הפרידה של מועדון הכדורסל מכבי ת”א מקפטן העבר שלה גיא פניני שנדד לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות הפועל חולון בטרם שריקת הפתיחה למשחק מכבי ת”א – הפועל חולון 93:89 בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) היה מתעתע.  פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות. 

ב- 1949 כתב הסופר הבריטי ג’ורג אורוול (George Orwell) ש- שמו האמיתי היה אריק ארתור בלייר (Eric Arthur Blair) את ספרו רב המוניטין “1984” בו טבע את המונח “האח הגדול”. הספר המפורסם “1984” של ג’ורג’ אורוול הפך לכתב קטגוריה וחיצי ביקורת נגד התפתחות והתפרסות הדוקטרינה המדינית הטוטליטארית הקומוניסטית בראשות השליט יוסף דג’וגאשווילי סטאלין בעידן שלאחר תום מלחמת העולם ה- 2 במזרח אירופה. שלטונו הטוטליטארי של סטאלין ויורשיו שבאו אחריו הפך מודל לחיקוי וגלובאלי. הדוקטרינה הקומוניסטית שללה את החופש והחירות של אזרחי ברה”מ בכוח הזרוע ושל אזרחים רבים אחרים באותן המדינות הקומוניסטיות שאימצו את דרכה הפוליטית של אימא רוסיה הסובייטית. אימא רוסיה הייתה מעל הכל. הספר “1984” נכתב ע”י ג’ורג’ אורוול במקביל לתחילת תקופת השגשוג המוצלחת וה- התפתחות המואצת של טכנולוגיית הטלוויזיה הבינלאומית באירופה, ארה”ב, ויפן בסוף שנות ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת. הדיקטטורה הקומוניסטית ב- ברה”מ וגרורותיה הלוא הן מדינות מזרח אירופה, הפרה בשיטתיות את האינדיבידואליות והפרטיות של האזרח הפשוט כשהיא מלווה בשטיפת מוח בלתי פוסקת של השלטון באמצעות הפעלת משטרת מחשבות של ה- נ.ק.וו.ד. וה- ק.ג.ב. המדינאי הסובייטי ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית של ברה”מ בשנים 1964 – 1953 הגדיר את מדינתו ואת שאר מדינות מזרח אירופה (לרבות מזרח גרמניה, סין, וקוּבָּה) כ- “גן עדן לפועלים”. ג’ורג אורוול מת ב- 1950 בן 47 בלבד כמעט עוּל ימים במונחי הזמן הזה. מומחי הסַפְרוּת כינו את העולם הנבואי שתיאר בספרו “1984” כ- עולם אורווליאני. ג’ורג אורוול לא הספיק לראות כי המונח שטבע “האח הגדול” נשר מתעשיית הקומוניזם המדיני שחומתה נופצה ו- התמוטטה ב- 1990 / 1989, ודבק דווקא בתעשיית התקשורת האלקטרונית / הדיגיטאלית החדשנית והמתקדמת (לטוב ולרע) הגלויה והנסתרת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות רחוב, מכשירי ההקלטה, וקוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם “האח הגדול” של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו לפרחחים ועברייני ספורט את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו שחקן כדורגל עבר של הפועל ת”א, גיא פניני שחקן וקפטן קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א, אהוד “אודי” אָשָש שחקן עבר של קבוצת בית”ר ירושלים בכדורגל, מאיר מליקה (שחקן קבוצת הכדורגל של מכבי ת”א) ששבר ב- 1994 את רגלו של יריבו רוֹמַן פֶּץ שחקן מכבי חיפה בהתנגשות קשה בין שניהם, יוסי בניון (שחקן עבר בנבחרת ישראל שקילל ונִיאֵץ בפרהסיה בשידור ישיר בטלוויזיה קבל מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את המאמן הלאומי דְרוֹר קָשְטַן משהוחלף באצטדיון ר”ג בעת משחק בינלאומי כלשהו. מצלמות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים תיעדו את מוצא פיו של הפרחח יוסי בניון והתקלסותו במאמן הלאומי דרור קשטן. היה מדובר במידה רבה בהתנהגות חוליגנית ומופקרת של אותו יוסי בניון כדורגלן לא דָגוּל, שהיום כמו אז, מתיימר ומתחפש לג’נטלמן בריטי, ו- חאלד חלאילה שחקן כדורגל בהווה של קבוצת סַכְנִין. אולם יש להבדיל 1000 הבדלות בין רמאות ו- עבריינות ספורט של דייגו ארמאנדו מאראדונה וגיל לנדאו לבין התנהגות אלימה, מכוערת, ונבזית של גיא פניני ש- חפן, לפת, ו- מעך את אשכיו של שחקן הכדורסל אלכס מאריץ’ חבר בקבוצה הרוסית לוקומוטיב קובאן ב- 2014. אותו גיא פניני נִיאֵץ וקִילֵל לפני כן ב- 2012 בצורה נַכְלוּלִית, מכוערת, ו- נבזית יעני בחסות Trash talk (כאילו זה מותר וחוקי) את שחקן הפועל ת”א יונתן שולדבראנד. כדורגלן בית”ר ירושלים אודי אָשָש חפן, לָפַת, ומעך בעת משחק ב- 1988 את אָשָכָיו של רוֹנִי לֵוִי שחקן קבוצת הכדורגל מכבי נתניה. הקרנתי את הקטע המכוער והנבזי בו אודי אשש שולח את ידו למבושיו של רוֹנִי לֵוִי כמה וכמה פעמים במרוצת 1988. חאלד חלאילה חפן, לָפַת, ומעך את אשכיו של דן איינבינדר שחקן הפועל באר שבע בדצמבר 2017. זירות הפרקט ו- כר הדשא הפכו למגרשי התגוששות מלוכלכות בהם יריבים שלחו את ידיהם ללא בושה למבושי מתחריהם ולפתו ומעכו בכפות ידיהם את אשכיהם. מצלמות “האח הגדול” חשפו את אותם האנשים המטונפים שהתחפשו לספורטאים. גיא פניני שחקן וקפטן עבר של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א הוא עבריין ספורט מכוער ואלים שנִיאֵץ את שחקן הפועל ת”א יונתן שולדבראנד בעת התמודדות “דרבי” בין שתי הקבוצות התל אביביות מכבי והפועל, וקרא לו “…נָאצִי…”, אִיחֵל לו, “…הלוואי ואבא שלך ימות…”, וסינן מפיו המלוכלך עוד מחשבה מטונפת מעבר לעורפו של יונתן שולדבראנד, את זאת : “…הלוואי ויהיה לך סרטן בראש…”, וכיו”ב. לעבירות מורליות אין סליחה. לכן חגיגת הפרידה שערכו ראשי מועדון הכדורסל של מכבי ת”א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) ל- קפטן העבר שלהם גיא פניני שנדד ממכבי ת”א ל- הפועל חולון (לקראת עונת 2018 / 2017) בטרם שריקת הפתיחה למשחק בו ניגפה מכבי ת”א בפני הפועל חולון 93:89 בביתה, בהיכל הספורט ביד אליהו – היה מגוחך ומתעתע. מדהים לדעת ש- השַדָּר המוביל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף החרישו שניהם ומילאו פיהם מים נוכח מהלכי טקס הפרידה הבעייתי ורווי מחלוקת שהאנשים האלה ערכו לגיא פניני הקפטן האלים כאילו לא קרה מאום בעברו המלוכלך. טקס הפרידה שערכו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לגיא פניני היה ביזוי מובהק של רוח הספורט והידידות והכמיהה לניצחון בעת התמודדות בדרך הוגנת, ועל פי הסיסמא שטבעו בשעתו עמנואל גיל ושמריה נאבל, “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד” (!). לפתע נשכחה ההיסטוריה האָפֵלָה של גיא פניני ושֶרֶץ העבר הוכשר. מדובר כאן בחיצי ביקורת חריפה שמופנית כלפי ראשי מכבי ת”א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן, מי שניסו למצוא סיבות מקלות כדי להסכין עם עבירות מוּסָר חמורות ומעשים פסולים שעשה בשעתו קפטן העבר שלהם גיא פניני, ובכך להתעלם ממעשיו המגונים ההם הבלתי נסלחים ולא נשכחים לדיראון. שמעון מזרחי עגום הפנים ודייוויד פדרמן החייכן נחשפו במסיבת הפרידה לקפטן העבר שלהם כאנשים אנטי חינוכיים ששואפים למצוינות על חשבון ערכי מוסר ויושרה הכי בסיסיים שיש ומוכרים היטב לכולם, גם לשניהם. טקסי הפרידה רוויי כבוד ונוסטלגיה שערך מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בשעתו לתנחום כהן מינץ ז”ל ב- 1975, טַל ברודי ב- 1980, ו- לוּ סילבר ב- 1987 אינם דומים במאום לריטואל הפרידה המחורבן מהעבריין המבחיל גיא פניני שחופן, לופת, ומועך את אשכי יריביו ומנאץ את שמם מאחורי עורפם. פולחן פרידה מפרחח, משהו שהוא הרבה יותר מפשלה מ- דיסונאנס, משהו שדומה ל- טרומבוזה במערכת הדם של הממלכה שהייתה פעם מועדון פאר. עסק עלוב.

יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מר שי סידי ה- Public address הכרוז הרשמי של מועדון מכבי ת”א מנהל על הפרקט את טקס הפרידה מקפטן העבר של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א גיא פניני שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 (בתום שמונה שנות ריקות את מכבי ת”א) לשורות קבוצתו החדש ל- הפועל חולון בזה הנוסח : “אני רוצה להזמין אלי את גיא פניני…אנחנו רוצים להגיד לך תודה ענקית…היית שחקן הקבוצה במשך 8 עונות, זכית ב- 8 גביעים, 3 אליפויות, אליפות האדריאטית, וזכית להניף את גביע אירופה…אתה שחקן נשמה, אתה צלף נפלא, אתה מכביסט, אתה Winner אמיתי, אתה קפטן…גיא פניני (!)”. מדובר בטקס פרידה פרטי ובעייתי של אגודת ספורט משחקן עבר שלה בשם גיא פניני בעל היסטוריה מלוכלכת בזירת הפרקט. אנוכי מניח כי שני ראשי מועדון מכבי ת”א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן קראו בעיון את הטקסט הנ”ל ואישרו אותו להפצה בפרהסיה. זכותם. אולם אין זאת זכותו של צוות השידור של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ניב רסקין וגור שלף להתעלם כליל מחגיגת פרידה בעייתית מכדורסלן בעל עבר אלים שרוחו גסת הרוח רחוקה מרוח הספורט כרחוק מזרח ממערב, ואשר מועבר על ידם למאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל. אין לעבור ככה סתם לסדר היום. יש להטיח ביקורת חמורה בשַדָּר המוביל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ניב רסקין ובפרשן הצמוד שלו גור שלף, שאיישו את עמדת השידור שלהם בהיכל הספורט ביד אליהו, ואשר צפו בטקס הפרידה של מועדון מכבי ת”א מקפטן העבר שלהם גיא פניני, והחרישו. כאילו נשכחו ולא היו אותם המאורעות המבחילים ההם בהם נראה ונשמע גיא פניני כמי שמבקש להשיג את מטרת הניצחון שלו ושל מועדונו בזירת פרקט בכל מחיר, ואם כך כל האמצעים כשרים. מדובר במשחק מכבי ת”א בהשתתפות גיא פניני נגד הפועל ת”א ושחקנה יונתן שולדבראנד ב- יום ראשון ההוא של 2 בדצמבר 2012 בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת המחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל, ובמשחק ה- Euroleague של מכבי ת”א גם כן בהשתתפות גיא פניני נגד לוקומוטיב קובאן ושחקנה אלכס מאריץ’ ב- יום חמישי ההוא של 9 בינואר 2014 שנערך גם כן בהיכל הספורט ביד אליהו. וכיצד אפשר לשכוח את גיא פניני ההוא שחקן הפועל ירושלים דאז, מסכן ביודעין את בריאותו של ליאור אליהו שחקן מכבי ת”א כשהוא דוחף אותו בעת מרוצתו ותנופתו של ליאור אליהו על הפרקט בהיכל מלחה לקליעה לסל. אינני מכיר כלל את גיא פניני. מעולם לא שוחחתי עמו. ייתכן ומדובר באיש נחמד, חביב, ו- נעים הליכות שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע בזירת הפרקט נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אָלֶכְּס מָארִיץ’ ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו, וב- Resome הכללי כשחקן כדורסל. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן ניסו ליָיפּוֹת ולהלבין בפומבי, קבל מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ועשרות אולי מאות אלפי צופי טלוויזיה את הכתמים השחורים שגיא פניני הותיר על מדי מכבי ת”א. היה מגוחך לראות כי המיקרופונים של ניב רסקין וגור שלף נותרו אילמים. ניב רסקין וגור שלף הם נציגי רשת טלוויזיה ציבורית שאפשרו לבעלי הבית של מכבי ת”א לנהל בפרהסיה את הטקס המדובר כאילו לא קרה כלום, כאילו מקבל הפרס הוא טלית שכולה תכלת. גיא פניני עשה בעברו מעשי זִמְרִי, שני מעשים נקלים, ולפתע מקבל שָכָר כפנחס כאילו מדובר באישיות ספורטיבית נעלה. עסק צוֹרֵם עד למאוד ובלתי מתקבל על הדעת. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן רשאים לעשות ככל העולה על רוחם. מכבי ת”א היא קבוצת ספורט פרטית של שניהם, אולם ניב רסקין וגור שלף היו חייבים לומר את דעתם נוכח הטקס המְבוּזֶה. מדובר בעבודה עיתונאית מחורבנת. עסק עלוב.

מר גור שלף שימש פעם שחקן מוביל וקפטן עבר למופת במשך שנים בקבוצת הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. אינני מסוגל ולא יכול לתאר לעצמי את גור שלף נושף בעורפם של יריביו ומקלל ומנאץ אותם ב- Trash talk, “…נאצי”, “הלוואי ואבא שלך ימות”, “הלוואי ויהיה לך סרטן בראש…”, וכיו”ב, ובעת הצורך לופת ומועך את אשכי יריביו בשם הטענה והתירוץ כי משימת הניצחון מקדשת את האמצעים, והכל כשיר על מנת להכריע ולהביס את היריב. גור שלף הוא אולי פרשן טלוויזיה קצת מחוספס אולם הוא אדם כֵּן. גור שלף הוא איש מופת וספורטאי דָגוּל בעל מוסר שראוי להיות מודל לחיקוי והערצה. שתיקתם הרועמת של ניב רסקין וגור שלף בהיכל הספורט ביד אליהו לפני 4 ימים בערבו של יום ראשון – 10 בדצמבר 2017 בעמדת השידור שלהם נוכח טקס הפרידה מעורר המחלוקת שערכו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לגיא פניני, היא חֶרְפָּה עיתונאית ומֶסֶר אנטי חינוכי מובהק לצופי הטלוויזיה הצעירים. בעצם, הכל מותר וכשיר בעת התמודדויות ספורט וכדורסל וכי ב- מילא הציבור מצויד ב- זיכרון קצר והכל יישכח במרוצת הזמן. יש להזכיר לניב רסקין וגור שלף שהם ראשית דבר עיתונאים, ו- שניהם אינם חברי הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת”א.

טקסט תמונה (1) : יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מעלה זיכרונות ו-נפרד מקפטן העבר שלו גיא פניני (לבש את הגופייה מס’ 10) בתום 8 שנות שירות, ולאחר שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות קבוצת הפועל חולון. מדובר בעיוות היסטורי בו היה על צוות השידור ניב רסקין וגור שלף להתערב ולהעמיד דברים על דיוקם. ייתכן ומדובר באיש נחמד שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אלכס מאריץ’ ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו וב- Resome הכללי של האיש. להלן זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הכרוז שי סידי, גיא פניני, שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, ודורון ג’מצ’י. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מעלה זיכרונות ונפרד מקפטן העבר שלו גיא פניני (לבש את הגופייה מס’ 10) בתום 8 שנות שירות, ולאחר שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות קבוצת הפועל חולון. מדובר בעיוות היסטורי בו היה על צוות השידור ניב רסקין וגור שלף להתערב ולהעמיד דברים על דיוקם. ייתכן ומדובר באיש נחמד שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אלכס מאריץ’ ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו וב- Resome הכללי של האיש. להלן זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גיא פניני, שמעון מזרחי, ו- דייוויד פדרמן, משקיף מאחור משולחן המזכירות על הנעשה, מר יהודה שקמה (שֵיעַר לָבָן וזקן שֵיבָה) לשעבר מזכ”ל איגוד הכדורסל. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

תזכורת בפוסט מס’ 796. גיא פניני שחקן מכבי ת”א לוֹעֵג שוב (יום חמישי – 9 בינואר 2014) לכללי ההגינות האלמנטריים הנוגעים ליריבות ספורטיבית. הוא שולח תוך כדי המשחק את יד ימין שלו למכנסיו של יריבו מקבוצת לוקומוטיב קובאן אלכס מָארִיץ’, תופס את מבושיו, לוחץ על אֲשָכָיו, וממוטט אותו לזירת פרקט הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. האירוע הנבזי מתרחש 1:49 דקה לסיום הרבע ה- 3 בשעה שמכבי ת”א צועדת ביתרון בתוצאה 58:61. לרוע מזלו של העבריין מצלמות הטלוויזיה של “הַאָח הַגָדוֹל”, (הפעם הזאת אלה ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) השקיפו על מעשה הַנְבָלָה של גיא פניני ותיעדו אותו בפרוטרוט על מסך ה- Video. מדובר בסקנדל בשערוריית מוּסָר מהגדולות ביותר שהתרחשה בתולדות הכדורסל הישראלי. האם מישהו מאתנו יכול לתאר לעצמו את שחקני העבר של מכבי ת”א כמו יהושע רוזין ז”ל, ו/או זכריה עופרי, ו/או אברהם שניאור ז”ל, ו/או רלף קליין ז”ל, ו/או תנחום כהן מינץ ז”ל, ו/או דוד פריש, ו/או טל ברודי, ו/או חיים שטרקמן, ו/או גור שלף ו/או רבים אחרים באותה השורה של המועדון המפואר שולחים את ידיהם בעת ההתמודדות למבושי יריביהם ולופתים את אשכיהם כדי להכריעם ארצה…??? פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות.

יום חמישי – 9 בינואר 2014. היכל הספורט ביד אליהו. דקה אחת וארבעים ותשע שניות לסיום הרבע ה- 3 במשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן (רוסיה) במסגרת המחזור השני ב- Top 16 של ה- Euroleague. התוצאה במשחק 58:61 לטובת מכבי ת”א. שחקני קובאן תוקפים את הסל הצפוני. אלכס מאריץ’ שחקנה הגבוה של קובאן (2.11 מ’) מבצע חסימה נגד גיא פניני. גיא פניני מנסה לעקוף אותו. בעודו נע במסלול העקיפה שולח גיא פניני את יד ימין שלו למכנסיו של אלכס מאריץ’. אלכס מאריץ’ מנסה לסלק את היד הזדונית אולם גיא פניני זריז ומיומן יותר במאבקים סמויים מעין השופטים , מ- העיתונאים הרבים שנוכחים בהתמודדות בהיכל, וגם מעיניהם של 11000 (אחד עשר אלף) צופים המאכלסים עד לעייפה את יציעי ההיכל ביד אליהו. הוא תופש את מבושיו של אלכס מאריץ’ בכף ידו הימנית ומועך את אשכיו. הענק הסרבי מתמוטט על הפרקט, אולם המשחק נמשך כאילו לא קרה כלום. רק מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 10 בראשות הבימאי המצוין והעירני ראובן “רוביק” פודגור חושפות לפרטי פרטים בשידור הישיר את מעשה הַנְבָלָה הַמְנוּבַז של גיא פניני. המצלמות כידוע אינן משקרות. הן דוברות אמת. אמש (יום חמישי – 9 בינואר 2014) התברר כי האיש גיא פניני הזה שהתחזה לספורטאי, לעג שוב לכל חוקי וכללי ההגינות המקובלים בעת התמודדות ספורטיבית. לפני זמן לא רב, רק לפני שש שנים פלוס כמה חודשים כינה בדצמבר 2012 את שחקן הכדורסל של הפועל ת”א יונתן שולדבראנד במונולוג נבזי בחסות Trash Talk בשעת התמודדות תחרותית, כלהלן : “…יא בן של זונה…יא גרמני נָאצִי… זבל… שאבא שלך ימות מסרטן בראש… אתה זבל… שאבא שלך ימות…”. מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים חשפו אז את גיא פניני כבן בליעל, נוֹכֵל, ואיש עלוב ונִקְלֶה. שחקן הכדורסל המכוער הזה נתפש כמלוכלך. אגודת מכבי ת”א שללה ממנו את ,פקיד הקפטן והוא גם הורחק מזירת הכדורסל לפרק זמן כלשהו ואף נקנס. מעט מידי. גיא פניני הביע אז צער על התנהגותו הנבזית ההיא והבטיח כי הדבר לא יִישָנֶה. הוא חזר למגרשים ואמש גם שָב לסוּרוֹ. מה מניע את האיש הזה לשחק משחק כה מטונף ושָפֵל ? מדהים ששום עיתונאי מחמשת העיתונים המובילים “ידיעות אחרונות”, “הארץ”, “ישראל היום”, מעריב”, ו- “סוף השבוע” לא ראה אֶמֶש דבר ביד אליהו. בעיניהם גיא פניני נותר ספורטאי זך וטהור שחזר בתשובה.

אתה נוטל וקורא בבוקר את עיתוני יום שישי של 10 בינואר 2014, ולא מאמין למראה עיניך. Nada. מדהים. כל העיתונאים וכתבי ופרשני הכדורסל הבכירים במדינת ישראל לא הבחינו במעשה ידו של בן בליעל. רפי נאה ואריה מליניאק מ- “ידיעות אחרונות” מספרים בפרוטרוט במאמרי הדיווח והפרשנות שלהם לקוראיהם כי מכבי ת”א ניצחה את לוקומוטיב קובאן 75:85, אך לא מתייחסים ולו במילה לאירוע המביש של גיא פניני. הכותרת של הפוסט של רפי נאה היא “סופו שואו” ושל אריה מליניאק “מיתולוגיה יוונית”, כאילו שני העיתונאים הוותיקים הללו מנותקים מהמציאות וכלל לא היו נוכחים בהיכל הספורט ביד אליהו אֶמֶש (יום חמישי – 9 בינואר 2014). כנ”ל אבי סגל ואלי סהר מהחינמון “ישראל היום”. הכותרת של אבי סגל “הוּרִיקָן סוֹפוֹ” ושל אלי סהר “הפצוע היווני”. שום דבר מפְּרִי המַקְלָדוֹת שלהם אודות המקרה המְשוּקָץ של גיא פניני. אריה ליבנת מ- “הארץ” מתעלם גם הוא מהאירוע הנִקְלֶה. הכותרת שלו “חיה פצועה” מתייחסת לסופוקליס שחורציאניטיס כמובן ולא לאלכס מאריץ’. כמוהו אבי אורנן מ- “מעריב”. הכותרת של אבי אורנן היא “סופו ברצון”, אולם שום אוֹת אודות גיא פניני. כאילו לא היה נוכח במשחק. ומה תגידו גם על ערן ווייצמן ואלון סיני מהעיתון “סוף השבוע”. הכותרת שלהם “משחק ענק לסופו, מכבי ת”א ניצחה את קובאן”, בעמוד מס’ 41 של העיתון, לא מְגָלָה מאום לקוראים שלהם אודות עבירת המורל הגסה והמְנוּוֶלֶת של גיא פניני נגד אלכס מאריץ’.

קרה כאן מקרה בלתי מתקבל על הדעת. נבחרת עיתונאים וותיקה ובעלת ניסיון מהעיתונות הכתובה נשלחה ע”י המערכות שלהם לכסות אמש את המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן , אולם שבה בידיים ריקות. לא ייאמן כי איש מהם לא ראה את גיא פניני שולח את יד ימין שלו 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי של המשחק (במצב של 58:61 לזכות מכבי ת”א) אל מְבוּשָיו של אלכס מאריץ’, מועך בפרהסיה את אשכיו, ומשליך את הענק הסרבי ארצה נאנק מכאביו. ללא תגובת השופטים וללא תגובת העיתונאים. מדהים כיצד הוויזואליה הנקלֵית הזאת נעלמה מעיני העיתונאים הבכירים בעלי ניסיון מופלג בסיקור משחקי כדורסל. משהו חמוּר, בלתי מובן, מביך, ומוזר התרחש אמש ביציע העיתונות בהיכל הספורט ביד אליהו.

כלכלה טלוויזיונית (2).

ערוץ 10 ההוא על ציוותו הגדול בראשות הבימאי המצוין שלוֹ מר ראובן “רוביק” פודגור (מצויד בניידת השידור של אולפני הרצליה) לרבות השדר מר יורם ארבל והפרשן שמדבר בשפת רחוב מר פנחס “פיני” גרשון – נשלח אמש כמו אנשי העיתונות הכתובה למשימת הסיקור הישיר בהיכל הספורט ביד אליהו של המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85. ערוץ 10 משלם למכבי ת”א כ- 120000 (מאה ועשרים אלף) דולר זכויות שידורים תמורת התענוג לשדר מידי ערב בימי חמישי בשבוע את משחקי המועדון ב- Euroleuge. לכך יש להוסיף את הוצאות ההפקה השונות לרבות שכירת ניידת השידור של אולפני הרצליה. עלות הפקת כדורסל שבועית כזאת מידי יום חמישי מסתכמת ביותר מחצי מיליון שקל (משהו סביב 540000 שקל). זה לא מעט. השידור הישיר של ערוץ 10 אמש את המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85 הניב בין 21.00 ל- 23.00 רייטינג ממוצע במגזר ה- “אוכלוסייה היהודית” בכמות של % 11.62. הוא צבר Peak של % 12.9 בין 22.15 לבין 22.30 ועוד שיא של % 13.3 בין 22.30 לבין 22.45 . ערוץ 1 לעומת ערוץ 10 צבר בין 21.00 ל- 23.00 מִדְרוּג ממוצע עלוב באוכלוסייה היהודית – רק % 1.53 (אחוז וחצי). ערוץ 2 צבר באותן השעתיים האלה בין 21.00 ל- 23.00 באוכלוסייה היהודית מִדְרוּג ממוצע של % 23.03. מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא עדיין אם כך נֶכֶס שידור בוהק.

בימאי הכדורסל והחדשות של ערוץ 10 ראובן “רוביק” פודגור הוא מחונן גם בשל היותו עיתונאי. רוביק פודגור פרס את 7 (שבע) המצלמות הגדולות + 2 מצלמות אצבע של ניידת השידור של הרצליה כמקובל. כל 7 המצלמות הגדולות מוקלטות כהילוכים חוזרים כל אחת בעוד מצלמה מס’ 3 משמשת גם כמצלמת הילוכים איטיים מאוד SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion). מלאכת הבימוי של רוביק היא מיטבית, שיטתית, ויעילה. הוא לא מחמיץ דבר. האיש כל כך מוכשר, עירני, ובעל ניסיון ב- בימוי טלוויזיוני של משחקי כדורסל עד שהוא נותן תחושה כי עומדות לרשותו לא 7 מצלמות אלא כמות כפולה. הוא ללא ספק בימאי הספורט והחדשות הטוב במדינה. 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי במשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן כשהתוצאה עמדה על פער של 58:61 למכבי ת”א התברר פעם נוספת עד כמה מערך המצלמות שלו מחושב ויעיל. הצלם שלו אילן ברדה שהיה מופקד על מצלמה מס’ 6 ביציע מצד שמאל והצלם יוסי הרוש מי שהופקד על מצלמה מס’ 4 מתחת לסל מצד שמאל, הם שלכדו את כל המהלך המטונף במלואו והראו כיצד גיא פניני לופת בכוונה תחילה וללא בושה את איבר המין של אלכס מאריץ’ ומועך את אשכיו. אלכס מאריץ’ התמוטט על הפרקט. רוביק פודגור לא המתין אפילו שנייה אחת. הוא הבין כי גיא פניני עשה מעשה נוֹאָל והפר את כל כללי ההגינות הספורטיבית. הוא רוביק פודגור שידר מייד ל- “אוויר” את ה- Replays בזה אחר זה, את המראות שהפיקו עדשות מצלמות מס’ 6 ומס’ 4 של אילן ברדה ויוסי הרוש. התברר מעל כל ספק כי גיא פניני שמר על חשיבה צלולה ונחושה וגם מלוכלכת למרות ובתוך סערת הקרב, ותכנן כיצד להזיק ולהשפיל באופן גופני ונפשי את אלכס מאריץ’. סרט התועבה הטלוויזיוני ההוא היה חייב להישלח בדחיפות לנשיא הספרדי מר ג’ורדי ברתומיאו (Jordi Bertomeu) של “Euroleague Basketball Company”. לגיא פניני לא היה עוד מה לחפש על מגרשי הספורט בכלל וזירות הפרקט בפרט. בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי ראיתי אין סוף עבירות מורליות שדינן הנפת כרטיס אדום והרחקה מהמגרשים. לפיתת אשכיו של אלכס מאריץ’ ע”י גיא פניני דומה למעשהו המכוער של שחקן בית”ר ירושלים אהוד “אודי” אָשָש ב- 1988 כשתפס את אשכיו של רוני לוי (אז שחקן מכבי נתניה והיום מאמן בית”ר ירושלים) בעת וויכוח ביניהם בפאתי המגרש. לעבירות מורליות אין מחילה.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משנות דור. מגרש ימק”א. זוהי קבוצת בית”ר ירושלים באחת מתקופותיי כמנווט ו- מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בית”ר ירושלים זכתה פעמיים ברציפות בגביע המדינה בכדורגל ב- 1985 ו- 1986. המועדון הייחודי הזה של בית”ר ירושלים הפך את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעניינות ומרתקות יותר. זיהוי העומדים בשורה אחורית מימין לשמאל : יוסי מזרחי (קשר), חנן אזולאי, אודי אשש, אלי אוחנה, משה בן – הרוש, ושלמה שירזי. זיהוי העומדים בשורה האמצעית מימין לשמאל : מנהל הקבוצה אברהם לוי, סמי מלכה, דוד אזולאי, השוער יוסי מזרחי, השוער המחליף סוויסה, קלדרון, אורי מלמיליאן בני כהן, יו”ר המועדון משה דדש, והמאמן דרור קשטן. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : משה סלמי, שלום שוורץ, מאיר קדוש, ל. מ. , ודוד שווילי. (באדיבות המו”ל מר דורון עוז).

podgor 1

טקסט תמונה : קיץ 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר מאולם הכדורסל העירוני בראשל”צ. הצלם ראובן “רוביק” פודגור (מימין) עומד מאחורי מצלמת ה- Close ups (לבוש במכנסי ג’ינס וחולצת טי שירט לבנה וחובש Head set  ואוזניות). רוביק פודגור נראה כאן מנהל שיחה באמצעות מערכת הקשר הפנימית עם בימאי ניידת השידור יואב פלג. רוביק פודגור נחשב לאחד הצלמים הטובים ביותר בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הפך בעצמו אח”כ לבימאי טלוויזיה מוכשר בזכות עצמו בתחומי הספורט והחדשות. זיהוי היושבים בעמדת השידור מימין לשמאל בתמונה נ”ל : התאורן – חשמלאי חזי קוקה ז”ל, השדר אורי לוי, הכתב דני לבנשטיין, ועוזר השדר רמי שמש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קצת לפני האירוע המביש של גיא פניני התהדר והתהלל פיני גרשון בשפת הרחוב שלו בפני יורם ארבל וצופי ערוץ 10 וכך סיפר להם : “…לקחתי בשעתו את גביע אירופה עם אבן בכליה וארבע זריקות בתחת…”. גילוי המצלמות של אילן ברדה ויוסי הרוש 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי הסיט את הסיפור מפיני גרשון שמשבח את עצמו לכיוון שונה לחלוטין, לעברו של גיא פניני ולמעשהו הנכלולי, תפיסת מבושיו של אלכס מאריץ’ ומעיכת אשכיו. בושה וחרפה. לא פחות. אלכס מאריץ’ התמוטט על זירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. רוביק פודגור החל להריץ את ההילוכים החוזרים של מצלמות מס’ 4 ו- מס’ 6 ונתן Cue לפיני גרשון ויורם ארבל לתאר בשידור ישיר את העלילה המכוערת. בין השניים השַדָּר והפַּרְשָן התפתח טקסט סקסיסטי זול של הומור בגרוש. הטקסט היָרוּד הסתיים בהערכה אישית של פיני גרשון שגלשה בכלל לכתובת אחרת. ל- שון ג’יימס. פיני גרשון הצהיר בפני יורם ארבל וצופי ערוץ 10 כי אילו היו עוטפים את גבו של שחקן מכבי ת”א שון ג’יימס הפצוע בגבו כבר תקופה ארוכה בדולרים, או יוּרוֹאִיים, או פאונדים – הוא היה מִתְּרוֹצֵץ על הפרקט ביד אליהו. זהו התמליל ורמת השיחה שהתנהלה בין השדר המוביל יורם ארבל לבין פרשנו פיני גרשון :

פיני גרשון (מזהה ראשון את ההתרחשות) וכך הוא מתבטא בשפת הרחוב שלו : “מישהו קיבל מכה ב- “חבילה”…אה זה מאריץ’…”.

יורם ארבל : “מאריץ’ ירד לפרקט וחטף זפטה…”.

פיני גרשון : “לפי דעתי הוא יצא מוועד הורים…או לא…”.

פיני גרשון (מושך את המילה) : “…לא יָפֶהֶהֶהֶהֶ…”.

יורם ארבל : “השאלה אם הוא עשה את זה בכוונה ו/או לא בכוונה…”.

פיני גרשון : “השאלה מי נהנה פה…”.

יורם ארבל : “מה הוא מחפש שם…? אין לו כלום…”.

פיני גרשון : “איך אתה אומר…? ב- גוּאֶבוֹס…”

יורם ארבל : “לא יפה… לא יפה…לא שהוא עשה למאריץ’ נזק כזה גדול…”.

פיני גרשון (ממשיך להגיב ולשדר בשפת הרחוב שלו) : “הוא עשה לו גוּאֶבוֹס חַמִינָדוֹס לקראת שבת…”.

יורם ארבל : “זה נכון…אפוא שחורציאניטיס…אפוא שון ג’יימס…שון ג’יימס כנראה לא יכול לשחק…”.

יורם ארבל (פונה לפיני גרשון) : “אפוא שון ג’יימס…?”.

פיני גרשון : “לא מבין מה יש לו…”.

יורם ארבל (לפיני גרשון) : “אתה תיכנס לספר הרפואה ותראה מה יש לו…”

פיני גרשון : “למי…?”.

יורם ארבל : “לשון ג’יימס…”.

פיני גרשון ב- האשמה שגובלת בהוצאת דיבה ודבר לשון רע : “…אתה יודע מה…? אתה עוטף לו את הגב בדולרים…ו/או ביורואיים…ו/או בפאונדים…אתה רואה איך הוא מתרוצֵץ פה…”.

יורם ארבל : “אתה אומר דברים קשים…”.

יורם ארבל לפיני גרשון במצב של 60:61 למכבי ת”א 1:07 דקה לפני תום הרבע השלישי : “בזמן האחרון אתה מדייק בעניין הזה…כבר אומר לך….

פיני גרשון : “אם הייתי יודע הכל הייתי מיליונר…”.

יורם ארבל מגיב : “גם ככה אתה לא סובֵל…”.

אנשי ערוץ 10, רוביק פודגור והצלמים שלו יחדיו עם העורך משה סגל והמפיק רונן רץ, העניקו שיעור בלתי נשכח בעיתונאות לנבחרת עיתונאים וותיקה ועתירת ניסיון מהעיתונות הכתובה שנכשלה כליל אֶמֶש בסיקור המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85. תודה לערוץ 10 ותודה כפולה לרוביק פודגור.

תזכורת. פוסט מס’ 796. מצלמות הטלוויזיה השופטות. מ- מאיר מליקה ב- 1994 ועד גיא פניני ב- 2012. לרוע מזלו של העבריין מצלמות הטלוויזיה של “הַאָח הַגָדוֹל”, (ושוב היו אלה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) התבוננו והאזינו למעשה החרפה של גיא פניני מנאץ את יונתן שולדבראנד ותיעדו אותו בפרוטרוט על מסך ה- Video. האם מישהו מאתנו יכול לתאר לעצמו את שחקני העבר של מכבי ת”א כמו יהושע רוזין ז”ל, ו/או זכריה עופרי, ו/או אברהם שניאור ז”ל, ו/או רלף קליין ז”ל, ו/או תנחום כהן מינץ ז”ל, ו/או דוד פריש, ו/או טל ברודי, ו/או חיים שטרקמן, ו/או גור שלף ו/או רבים אחרים באותה השורה של המועדון המפואר ורווי המסורת, מנאצים את יריביהם בקללות נבזיות כמו שעולל גיא פניני ליונתן שולדבראנד. פוסט מס’ 796. כל הזכויות שמורות.

הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה מייצרים השחקנים. גיא פניני שימש קפטן מלוכלך של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א מנאץ את שחקני היריב ולופת את אשכיהם בגיבויים של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן. ספורטאי כל כך בוטה, כל כך לא הגון, וכל כך גס רוח היה צריך להיזרק קיבינימט מזירת הפרקט.

יום ראשון בערב – 2 בדצמבר 2012. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת”א מארחת את הפועל ת”א במחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל. ערוץ 5 בכבלים משדר ישיר את המשחק. 1:46 דקה לפני תום הרבע השלישי כשלוח התוצאות מראה 51:66 לטובת מכבי ת”א, לוחץ הבימאי זִיו רָסְקִין על אחד ממקשי המצלמות בניידת השידור ומנתב לצופים בישראל בפריים הטלוויזיה שלו תמונה ב- Close Up הַמַרְאָה את גיא פניני שחקן מכבי ת”א בגופייה צהובה צמוד מאוד קצת מאחור לכתפו הימנית של יונתן שולדבראנד שחקן מכבי ת”א. ניתן להבחין בקלות כי שפתיו של גיא פניני נעות. רואים שהוא מדבר, אך אל מי ? כל צופה טלוויזיה שואל את עצמו מייד האם גיא פניני מדבר אל עצמו ו/או שמא פונה אל יריבו מהפועל ת”א יונתן שולדבראנד ? יונתן שולדבראנד שומע את הטקסט הארסי אך פניו נשארים אטומים. הוא איננו מגיב. למרות הוויזואליה המצוינת שמשדר לנו זיו רסקין אי אפשר לשמוע את קולו של גיא פניני. ה- Video טוב מה- Audio. כאן נכנס לתמונה שַדָּר המשחק ניב רסקין שהוא גם עיתונאי שאפשר לסמוך עליו ועושה סדר בעניינים. ניב רסקין פונה אל הפרשן שלו צבי שרף, בורר את המילים, ומסייע לצופים להבין את המתרחש. הוא שַח לפרשן שלו צבי שרף את הטקסט הבא : “…רואים שגיא פניני אומר ליונתן שולדבראנד אתה זבל…תראה את השפתיים שלו…אתה דפוק בראש…”. הפרשן צבי שרף מחזיר לו בנימת זלזול : אתה קורא שפתיים…?”. ניב רסקין : “כן”. צבי שרף : “אתה עברת קורס למה לא לקחת אותי ?”. ניב רסקין : “אני לא מת על זה שאתה יכול לבוא לשחקן ולהגיד לו שאתה זבל…אתה אפס…לא מת על זה…לא אוהב את זה…”. צבי שרף : “אז למה לא התייחסת קודם לקטטה המילולית בין שון ג’יימס לג’ף אלן…?” ניב רסקין : “כי גיא פניני הוא היום קפטן מכבי ת”א…כי גיא פניני הוא קפטן מכבי ת”א…”. והייתי מוסיף משלי לניב רסקין : “…גיא פניני הוא קפטן מכבי ת”א אך הוא קודם לכן וראשית דבר אמור להיות בן אדם…”. גיא פניני חשף את עצמו בפני מצלמות ערוץ 5 בכבלים ומיליוני צרכני תקשורת עליהם נמנים צופי טלוויזיה, קוראי עיתונים , וגולשי אינטרנט – כאיש רדוד, ירוד, ועלוב, וגם מטונף. מה מניע ספורטאי ברמה של קפטן של מועדון פאר לאומי ואירופי בכדורסל, מי שאמור לשמש השראה למאות אלפי ילדים ובני נוער ולהוות דוגמא אישית עבורם – לפעול כפי שפעל כפרובוקטור מחליא ומסריח, וללא כל סיבה ? מדובר במעשה נבלה של שחקן וקפטן שמתיימר להיות ספורטאי. אני משאיר את התשובות (אם יש כאלה) למאמרי המערכת בעיתונות הכתובה והמדיה האלקטרונית. אותי מעניין כיצד הטלוויזיה טיפלה בנושא.

ראיתי אז בערוץ הבית שלי, ערוץ 10, את גיא זוהר חושף במהדורה המרכזית את הטקסט המדויק, מילות נאצה קשות, שהטיח גיא פניני (שחקן עלוב ו- מטונף של מכבי ת”א כפי חשף את עצמו במשחק הכדורסל מכבי ת”א – הפועל ב- 2 בדצמבר 2012) לעברו של שחקן הפועל ת”א יונתן שולדבראנד באמצעות כתוביות : “…יא בן של זונה…יא גרמני נאצי…זבל…שאבא שלך ימות מסרטן בראש…אתה זבל…שאבא שלך ימות”. הגורל בדרך כלל מתחשבן בבוא העת עם כדורסלנים מטונפים מהסוג הַנִקְלֶה הזה שמתקראים בטעות ספורטאים. מתברר שמר אורי דגון העורך הראשי העירני של אתר האינטרנט של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הוא אבי הכתבה שסיפק ערוץ הכבלים שלו לערוץ 10. אורי דגון עלה על פרשת הטקסט המביש כבר בלילה של 2 בדצמבר 2012 לאחר תום השידור הישיר של המשחק בערוץ 5 בכבלים. (ערוץ 5 הוא ה- Originate של שידור הישיר של המשחק מכבי ת”א – הפועל ת”א ובעל הזכויות). אורי דגון ניצב על המשמר ובאינסטינקטים העיתונאיים שלו חשד מייד בגיא פניני התוקף המילולי ההרסני. הוא חש שיש לו סיפור מזוויע ביד. אורי דגון פעל במהירות והזמין אז את המומחית המיומנת לקריאת שפתיים גב’ צבייה בורנשטיין כדי לפענח את טקסט הנְאָצוֹת הנוראי. לביאור הטקסט הנבזי והמחליא ופרסומו בפני הציבור יש ערך עיתונאי וחינוכי בל ישוער. צריך לומר כאן בריש גלי וכהאי לישנא כי אורי דגון חולל כאן עבודה עיתונאית מהירה וערכית חשובה ביותר. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים הגיש אם כן לערוץ 10 כתבה בלעדית מוכנה ומגובשת. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים וערוץ 5 עצמו ראויים לשבחים על עבודתם העיתונאית המצוינת. בימאי ניידת הטלוויזיה זיו רסקין, העורך שלו עופר גרוס, ועורך אתר האינטרנט של ערוץ 5 אורי דגון שווים קומפלימנטים כפולים. אנוכי סמוך ובטוח ששלושת האישים האלה רשאים להיות גאים בהישגם המקצועי על מרקע הטלוויזיה וגם על צַג המחשב. לטלוויזיה יש מעמד ותפקיד מיוחד בשל הכלים העומדים לרשותה כדי לשמור על דין צדק, הגינות ויושרה. היא כלב שמירה על טוהר הספורט. ערוץ 5 בכבלים הגשים זאת הלכה למעשה.

טקסט תמונה : 2 בדצמבר 2012. זהו מר אורי דגון עיתונאי אמיץ לב ובעל יושרה, עורך אתר האינטרנט של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. האיש הזה שקוראים לו אורי דגון עשה עבודה עיתונאית ראויה לכל שבח ועל כן זכאי לכל המחמאות. (התמונה באדיבות אורי דגון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערוץ 1 הציבורי ז”ל ההוא הקדיש את מרבית תוכנית ה- Late show שלו ההיא, “בועטים”, לפרשה המבישה. המגישה ומנווטת התוכנית גב’ שרון פרי הייתה חייבת כמי שנושאת בעול ההנחיה לדרוש בעליל מהעורך והמפיק שלה לזָמֵן לאולפן קורא שפתיים מיומן כדי לחשוף במדויק עבור צופי ערוץ 1 את הטקסט המבחיל שהטיח גיא פניני ביונתן שולדבראנד. דבר כל כך פשוט ואלמנטרי שלא נעשה. היעדרותו של קורא שפתיים מאולפן “בועטים” הביא את התוכנית לאבד מחיוניותה (ואמינותה). הכתבה הכללית ששודרה בפתח המהדורה אודות הדרבי התל אביבי המחודש הייתה לא רק לא מעניינת ולא חשובה אלא גם בזבוז זמן מיותר. “בועטים” צוברת רייטינג קָלוּש עד מַשְמִים של % 2 אולי % 3 במקרה הטוב. צופי הטלוויזיה המעטים שמתפנים לראות את התוכנית מכירים היטב את היסטוריית הדרבי התל אביבי ואינם נזקקים לכתבת “חימום”. אחד מאורחי “בועטים” אמש מר משה שלונסקי פלט שם משהו אודות הטקסטים הבעייתיים שנאמרים באצטדיוני הכדורסל והכדורגל , משהו כמו : “מותר לקלל…זה לא קונצרט…אבל יש גבולות…”. המנחה גב’ שָרוֹן פֶּרִי לא הייתה קשובה והעורך שלה ב- Control לא היה דרוך לקראת ההערה המקוממת. לא גב’ שרון פרי ולא איש מאנשי הפָּנֶל, נזעקו להגיב ומייד. הם לא שאלו את משה שלונסקי היכן מקומם של גבולות הקללות שלו. זהו, שלקללות אין גבולות. מופע ספורט נבחר הוא בפירוש קונצרט עבורי ועבור רבים אחרים. אני מגיע ליציעים עם ילדיי ונכדיי ועשרות אלפים אחרים כדי להינות ולא על מנת לקלל. “בועטים” היא תוכנית בעייתית במתכונתה הנוכחית. מילא האורח החִיוֵור משה שלונסקי אך מה נותר לומר אודות האורח השני דורון ג’מצי שמעורר רק רחמים. אפשר לעשות את “בועטים” טוב הרבה יותר. תנו אותה לאבי רצון שהוא יערוך אותה וגם יגיש וינחה אותה.

ב- 1978 הפיק מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי חידוש עיתונאי מפליג בתחום כיסוי משחקי הכדורגל ע”י ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה “ה- OB הלָבָן”. הוא תלה בהסתר מיקרופון Wireless על דש חליפתו של השופט מנחם אשכנזי ז”ל. המיקרופון החבוי הפך ל- סנסציה. ב- “מבט ספורט” באותו מוצ”ש חשף המיקרופון הנסתר את הטקסט הפְרֶחִי הפרחחי של שחקני הכדורגל. עילגות לשונם, קללות, אי מתן כבוד לזולת ולמוסד השיפוט, זלזול, זיוף, וחוסר מוּבְנֶה של משמעת. בקיצור התברר כי במשחק הכדורגל הכל מותר וכל הדרכים כשירות כדי להשיג ניצחון. איגוד השופטים נבעת מעוצמת החשיפה ההיא. הוא הורה לשופטיו לא רק להתרחק ממיקרופון ה- Wirless אלא מכל מיקרופון אחר של הטלוויזיה. יו”ר איגוד השופטים מר דָנִי שַפִּירָא הוריד הוראה לפיקודיו : אין יותר להתראיין לטלוויזיה.

במארס 1979 הפקתי וערכתי כתבה מיוחדת בת 25 דקות ל-תוכנית הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, “מבט ספורט”, ו-קראתי לה, כלהלן : “מה שראתה המצלמה במגרש ואתם בבית לא ראיתם”. הכתבה הייתה אוסף בן תריסר חודשים של כל מיני שאריות Trims בפילם, מאגר Shots שנותרו על ה- Bin, ולא השתמשו בהם, ולכן נצברו. הכתבה הייתה סנסציה מפני שבפעם הראשונה נחשף קהל הטלוויזיה לחולשות הרבות של שופטי הכדורגל בישראל, בעיקר של שני השופטים הוותיקים בעלי המוניטין אברהם קליין ונפתלי איתן. הכתבה הארוכה חשפה את הזלזול המופגן והמתמשך של שחקנים רבים מקבוצות שונות באנשים בשחור עד כדי התעמתות גופנית עמם ללא תגובת השופטים. בקטעי הפילם השונים ביניהם של המשחק מכבי יפו – מכבי ת”א (ביפו) נראה שחקני מכבי יפו ובראשם מוצי ליאון מטלטלים את השופט נפתלי איתן בצורה אלימה מפני שחשבו שהוא לא צודק, ללא תגובת השופט המותקף. במשחק אחר שמשון תל אביב – הפועל באר שבע (ב- “בלומפילד”) נראים שחקני שמשון ת”א דוחפים את אברהם קליין מבלי שהוא מניף כרטיס אדום לעברם.

ב- 1986 החליט כ-אָמוּר ה- Commissioner של ליגת ה- NFL בארה”ב מר פִּיט רוֹזֶלֶה (Pete Rozelle) להפוך את המצלמות של שלוש הרשתות הגדולות NBC ,CBS, ו- ABC שמכסות את משחקי ה- NFC וה- NFA למצלמות שופטות במקרי שיפוט חריגים ושנויים במחלוקת. השופטים קיבלו אישור להפסיק את המשחק לרגע כדי להעיף מבט בתיעוד הטלוויזיוני המפורט (בתיעוד הטלוויזיוני נוטלות חלק בין 25 ל- 40 מצלמות כשרובן הן מה שמכונה במינוח הטלוויזיוני Isolated Cameras) ועל סמך מראה הטלוויזיה לקבל החלטה צודקת). המצלמות מנעו אי צדק אולם הן לא סייעו לגלות ספורטאים שמנאצים את יריביהם ב- Trash Talk כפי שעשה גיא פניני שלשום ליונתן שולדבראנד מפני שהמיקרופונים נותרו כבויים. וועדות מארגנות שונות הלכו ברבות השנים בעקבות פיט רוזל המיתולוגי. הטניס הבינלאומי נסמך על ה- Hawkeye. ה- NBA וה- Euroleague נעזרים במצלמות הטלוויזיה. אפילו ה- FIFA השמרנית החליטה לאחרונה להיעזר בעת רגעי מחלוקת בשירות המדעי של מערכת ה- Hawkeye. הקושי הגדול נותר באיתור הספורטאים המקללים.

מייד לאחר שמוניתי על ידי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בנובמבר 1980 למנהל חטיבת הספורט מיסדתי חודשיים אח”כ בפברואר 1981 את המוסף “רגע של מחלוקת” ששודר תדירות בתוכנית שטופת הרייטינג “מבט ספורט”. מטרת המוסף הייתה לחשוף את טעויות השופטים, להגן על המקופחים, לתמוך ביושרה ובאמת הספורטיבית באשר הן, ולשמור על טוהר וכֵנוּת ההתמודדות הספורטיבית בזירות השונות. הניצחון הוא הדבר החשוב ביותר אך לא בכל מחיר ולא על חשבון ההגינות. את המוסף הזה הגיש השַדָּר אורי לוי. הוא עשה היטב את עבודתו העיתונאית לאורך הרבה שנים. “רגע של מחלוקת” הייתה מִשְנָה סְדוּרָה שזכתה לרייטינג פנטסטי, לאהדת הציבור, וגם לאימת השופטים. עדשת הטלוויזיה כמו עינו של “האח הגדול” הייתה פקוחה והתבוננה בשחקנים ובשופטים מבעד לזכוכית מגדלת . המצלמה איננה משקרת. היא חשפה את טעויות השחקנים, טעויות השופטים, וקלונם של הסופגים כרטיסים אדומים. המוסף “רגע של מחלוקת” היה כה אמין וכה פופולארי עד שהשחקנים והשופטים אמרו זה לזה בעתות מחלוקת ביניהם במגרשים, בואו נמתין ונראה מה אומרים במוסף “רגע של מחלוקת” בטלוויזיה הישראלית הציבורית שעורך יואש אלרואי ומגיש אותו אורי לוי. בעשור ה- 80 של המאה שעברה הוזמנתי כמה וכמה פעמים ע”י איגוד השופטים לשאת הרצאות אודות “השיפוט במגרש הכדורגל בעידן הטלוויזיה”. הצעתי לאיגוד השופטים להפוך את מצלמות הטלוויזיה שלנו למצלמות שופטות במקרים טעונים במיוחד, רגישים, וחריגים אך הם התנגדו. התירוץ היה שהשופטים טועים כמו שהשחקנים טועים ולכן אין לערב במחלוקת את מצלמות הטלוויזיה. הוויכוח שלי עמם נסב אודות עבירות מורל שאין ביניהם דבר עם הכדורגל. המצלמות שלנו תיעדו במשך שנים אין סוף עבירות מוּסָר ועבירות אדומות. פעם תיעדנו את שחקן בית”ר ירושלים אוּדִי אָשָש תופש באשכיו של רוני לוי ממכבי נתניה, ואת אבינועם עובדיה יורק על שחקן יריב במשחק בינלאומי כשהוא לובש את מדי נבחרת ישראל, וגם את אלי אוחנה מבצע תנועת נקמה מגונה ביד ימין שלו כלפי קהל אוסטרלי. המראות המבישים הללו נחשפו בכל קלונן על מסך הטלוויזיה, אולם ההתאחדות סירבה להשתמש בהם כעדות מרשיעה.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. משרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. אורי לוי (מימין) ואנוכי בעת עריכת המוסף “רגע של מחלוקת” שהפך למשנה סדורה בתוכניות “מבט ספורט” ו- “משחק השבת”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית הגיעה להישגים מפליגים בתחום ה- Video שחושף בקלות אין סוף טעויות שיפוט אולם נותרה חסרת ישע בתחום ה- Sound. המיקרופונים  של הטלוויזיה (והרדיו) אינם מספיק רגישים כדי לקלוט Trash Talk ולבודד אותו מרעש הקהל הכללי (International sound), אותו ה- Trash Talk הנבזי שנאמר תדירות שוב ושוב בין השחקנים ליריביהם. נקודת התורפה של התיעוד המצוין ב- Video של ערוץ 5 בכבלים את פרשת גיא פניני הייתה כאמור טכנולוגיית ה- Sound. צופי הטלוויזיה היו זקוקים למר אורי דגון ולשירותיה של קוראת השפתיים גב’ צבייה בורנשטיין כדי לדעת מה אמר בדיוק גיא פניני ליונתן שולדבראנד . האירוע שלשום מזכיר לי את עצמי לפני 18 שנים. שלחתי את ניידת השידור הגדולה שלנו לכסות באחת השבתות של חודש מארס 1994 את המשחק המרכזי באצטדיון “קריית אליעזר” בין שתי הטוענות לכתר מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב. במשחק הזה פצע שחקן מכבי ת”א מאיר מליקה את שחקן מכבי חיפה רוֹמָן פֶּץ בצורה חמורה במיוחד. המצלמה הראתה כי החלוץ מאיר מליקה נכנס בתנופה אדירה ברגלו של הבלם  רוֹמָן פֶּץ לאחר שהשחקן החיפני כבר שחרר את הכדור. מאיר מליקה שבר בכניסה הפראית את רגלו של רוֹמָן פֶּץ, ואז עשה את המעשה המכוער ביותר. בעוד השופט יַעֲקב שָיְינֶר מפסיק את המשחק ושולף כרטיס צהוב לעבר התוקפן , נמלט מֵאִיר מֶלִיקָה (סבא שלו אַהֲרוֹן מֶלִיקָה היה שוער קבוצת הפועל ת”א בכדורגל ונבחרת ישראל בשנות ה- 30 עד ראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה) השחקן הפוגע מזירת הפשע כשהוא צועק בקול רם לעבר ספסל מכבי ת”א טקסט שהמיקרופונים לא קלטו. מצלמות ה- Video תיעדו את האירוע הנִבְזִי בשלמותו אולם המיקרופונים דממו. באמצעות טכנולוגיית ה- ווידיאו (DPM) הגדלתי את התמונה של מאיר מליקה ל- Extreme Close Up והזמנתי קורא שפתיים מיומן כדי לדלות את הטקסט ששיגר מאיר מליקה לעבר הספסל שלו. הטקסט היה מזוויע ובלתי מקובל לחלוטין. אודי אשרי ז”ל כתב מקומון “העיר” של תל אביב הקדיש ב- 1 באפריל 1994 מאמר לפרשה ההיא של “מאיר מליקה – רומן פץ”ראה “העיר” מ- יום שישי – 1 באפריל 1994. מקומון “העיר” תל אביב. העיתונאי אודי אשרי ז”ל מתייחס לפרשה הנבזית בה חלוץ מכבי ת”א מאיר מליקה מכסח את בלם מכבי חיפה רומן פץ. רומן פץ שחקן כדורגל מקצועני סיים בעקבות הפציעה החמורה את הקריירה שלו על כר הדשא לעולם.

מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הפכו כבר כמה פעמים להיות מצלמות שופטות. הן הוכיחו לנו כי הן מגינות על היושרה וטוהר הספורט. אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ואנשי האתר שלו היו זכאים להערכה רבה על פועלם. זאת הייתה שעתם היפה.

ראוי להעיר כאן כי מצלמות הטלוויזיה של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לכדו בעדשותיהן במשך השנים הארוכות אירועים רבים שנויים במחלוקת בעיקר במשחקי הכדורגל והכדורסל שנעלמו מעיני השופטים. אחד מהם היה סַל ששווה 3 נקודות שנקלע ע”י שחקן הפועל ת”א ווילי סימס בדרבי התל אביבי נגד מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 25 בספטמבר 1984 בשנייה האחרונה של המשחק והשווה את התוצאה ל- 88:88. אחד משופטי ההתמודדות נפתלי עובדיה פסל את סל שלוש הנקודות והעניק לווילי סימס “סל רגיל” ש- שווה שתיים בלבד בטענה שווילי סימס דרך בעת הזריקה על קו הקשת המרוחקת 6.25 מטרים מטבעת הסל. המשחק הסתיים בניצחונה של מכבי ת”א על הפועל ת”א בתוצאה 87:88. בדקנו את סרט ה- Video בדיעבד על מכונות ה- VTR שלנו וחיש מהר גילינו כי צמד השופטים נפתלי עובדיה ודוד דגן טעו. סל שלוש הנקודות של ווילי סימס היה חוקי.

derbi

טקסט מסמך : 26 בספטמבר 1984. העיתונים “חדשות הספורט” ו- “על המשמר” מדווחים לקוראיהם על הצלחתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית להוכיח כי הסל שקלע ווילי סימס שחקן הפועל ת”א בשנייה האחרונה של המשחק נגד מכבי ת”א במצב של 85:88 לטובת מכבי ת”א היה שווה 3 נקודות ולא 2 כפי שפסק אחד השופטים נפתלי עובדיה. (באדיבות מר רוני דרור וארכיוני “חדשות הספורט” ו- “על המשמר”, ותודה לאנשי חטיבת העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).

הערה שלי : שני העיתונים “חדשות הספורט” ו- “על המשמר” נסגרו לפני שנים רבות ולא מופיעים יותר. הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת. 

מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שופטות את שחקן הפועל ת”א גיל לנדאו ב-1 ביוני 1983 באצטדיון ר”ג, ואת קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי.

“יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradonaמכניעה ב- 22 ביוני 1986 את שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון (Peter Shilton) אך לא את מצלמות הטלוויזיה של , TELEMEXICO 1986 וגם לא את השַדָּר יורם ארבל. התפתחות צילום וכיסוי משחקי הכדורגל בטלוויזיה היא עצומה ומרשימה. הצבת מספר רב של מצלמות טלוויזיה באצטדיון, עושר זוויות הצילום, גודל העדשות שלהן, ולא פחות חשוב חיבורן למכשירי VTR נפרדים לצורך יצירת כמות גדולה של מערכת הילוכים חוזרים מאפשרות להן לחשוף ללא כל קושי את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה. 1 ביוני 1983. אִצטדיון רמת גן. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת”א ומכבי ת”א. שחקן הפועל ת”א גיל לנדאו מבלף ומכניע בידו את שוער מכבי ת”א משה מרכוס. הוא מביס את שופט המשחק עובדיה בן – יצחק, אך לא את מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא את השדר נסים קיוויתי. 

52 המשחקים במונדיאל מכסיקו 86′ נערכו בשני זמנים מרכזיים על פי השעון המקומי. לפחות אחד מהם בשעה מאוד לא שגרתית, שתיים עשרה בצהרים על פי שעון מכסיקו. זמן צפייה טלוויזיוני מאוד לא נוח למדינה המארחת ולכל מדינות מרכז ודרום אמריקה תאבות הכדורגל, אך מועד מתאים לצופי הטלוויזיה באירופה וגם בישראל. צוהרי היום במכסיקו הקבילו לשעה שמונה בערב באירופה ותשע בישראל. השעה המרכזית השנייה נקבעה לארבע אחה”צ על פי שעון מכסיקו שהייתה שעת חצות הלֵיל באירופה והשעה אחת לפנות בוקר בישראל. שעות המשחקים נקבעו בלחץ הקבוצה המבצעית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) בראשה ניצבו מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הספרדי ויָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר הנורווגי. איגוד השידור האירופי היה גוף השידור העשיר ביותר, החזק ביותר, והמשפיע ביותר בתבל מבין ששת איגודי השידור העולמיים שהיו קיימים אז, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה, URTNA, איגוד השידור האפריקני ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות מזרח אסיה והאזור הפסיפיק לרבות אוסטרליה, ולכן שילם גם את זכויות השידורים הגבוהות ביותר ל- FIFA  בתקופה ההיא. ל- EBU וְ- OIRT הייתה עדיפות בתכנון וקביעת שעות המשחקים. 14 מבין 24 הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגיעו מאירופה. לשני גוּפֵי השידור האירופיים הייתה השפעה על 1986 TELEMEXICO, קבוצת הטלוויזיה המבצעית המקומית שהייתה האחראית על כיסוי הטורניר ושימשה Host broadcaster בינלאומי שלוֹ, והוועדה המארגנת המקומית, בקביעת לוחות הזמנים הראשיים של המשחקים. שתיים עשרה בצהריים וארבע אחה”צ. הפרש של שמונה שעות חצץ בין שעוני מכסיקו ואירופה. תשע שעות הפרידו בין שעון מכסיקו לשעון ישראל. שידור המשחק הראשון החל בישראל בתשע בעֶרֶב והשני באחת בלילה אחר חצות. המשחק ארגנטינה – אנגליה בשלב רבע הגמר של מונדיאל מכסיקו 86′ ביום ראשון – 22 ביוני 1986 עורר עניין עצום בכל העולם ונקבע לשעת צפיית שיא בישראל ובאירופה. בדיוק ב- 12.00 ב-צהריי היום ב-מכסיקו סיטי, תשע בעֶרֶב בישראל ושמונה בערב באירופה. עמדה לרשותנו עמדת שידור מוזמנת זמן רב מראש עַל יָדִי באִצטדיון ה- “אצטקה”. השַדָּר הבכיר שלי יורם ארבל נקבע מטעמי להיות שַדָּר המשחק ארגנטינה – אנגליה ומרדכי שפיגלר הפרשן שלו.

מאמנה של נבחרת אנגליה בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן הציב למשחק הזה את השוער מספר אחת שלו והטוב בשוערי אנגליה פִּיטֶר שִילְטוֹן מסאותהמפטון. שורת שחקני ההגנה הורכבה מגָארִי סְטִיבֶנְס מאֶוֶורְטוֹן, טֶרִי פֶנְוִויק מ- ק.פ.ר., טֶרִי בּוּצֶ’ר שחקו גלאזגו ריינג’רס, וקֶני סַאנְסוֹם מארסנל. את חוליית הקישור איישו טְרֶוֹור סְטִיבְן מקבוצת אוורטון, גְלֶן הוֹדְל – מטוטנהאם, ופִּיטֶר רִיד – מאברטון. שלושת החלוצים היו פִּיטֶר בּירְדְסְלִי – מניוקאסל, מבקיע השערים המחונן גָארי לִינִיקֶר אז שחקן ברצלונה, וסְטִיב הוֹדְג’ – מאַסְטוֹן וִוילָה. כל שחקני נבחרת אנגליה ומאמנה היו מוכרים היטב לחובבי הכדורגל בארץ מהקרנת משחקי הליגה האנגלית הבכירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ששידרה לציבור מונוגמי.

england 1986

טקסט תמונה : יום ראשון בשבוע – 22  ביוני 1986. שתיים עשרה בצהריים על פי שעון מכסיקו . מונדיאל מכסיקו 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. נבחרת אנגליה מתייצבת נוכח מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO לפני היציאה לקרב נגד ארגנטינה בשלב רבע הגמר של גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : טרי בוצ’ר, גארי ליניקר, טרי פנוויק, גלן הודל, גארי סטיבנס, והשוער פיטר שילטון. זיהוי שורת כורעים משמאל לימין : פיטר בירדסלי, פיטר ריד, סטיב הודג’, טרבור סטיבן, קני סאנסום. (במשחק השתתפו גם ג’ון בארנס שחקן קבוצת ווטפורד וקריס וודל שחקנה של טוטנהאם). (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי).

המאמן הארגנטיני ד”ר קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ יורשו של סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי הציב בשער את נֶרִי פּוּמְפִּידוֹ ובהגנה את אוֹסְקַר רוּגֶ’רִי, חוֹזֶה בְּרָאוּן, חוֹזֶה קוּסִיוּפוֹ, וסֶרְגְ’יוֹ בַּאטִיסְטָה. בקישור שיחקו חוּלְיוֹ אוֹלָרטִיקוֹצֶ’אָה, רִיקָארְדוֹ גְ’יוּסְטִי, וחוֹרְחֶה בּוּרוּצָ’אגָה, לידם שיחקו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה מנהיג וקפטן הנבחרת והֶקְטוֹר אֶנְרִיקֶה, בחוד ההתקפה הוצב חוֹרְחֶה וָואלְדָאנוֹ. שופט המשחק היה עָלִי בֵּנַאסֵר מטוניס. השחקנים הארגנטיניים היו כמעט אנונימיים בארץ למעט כמובן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ששיחק במדי אלופת איטליה קבוצת נאפולי וחורחה וואלדאנו שחקן ריאל מדריד. היה בסגל הארגנטיני עוד שחקן מוכר דָנִיאֵל פַּאסָארֶלָה, הבלם הנפלא שהניף את גביע העולם ב- 1978 ואז ב- 1986 שחקן הקבוצה האיטלקית אִינְטֶר, אך הוא היה כבר בן 33 והמאמן קַרְלוֹס בִּילָארְדוֹ אפילו לא נתן לוֹ צ’אנס כשחקן מחליף. יורם ארבל ומצלמות “1986 TELEMEXICO”  הגיעו לשיא יכולת האבחנה המדויקת שלהן בעת השידור הישיר של המשחק ארגנטינה נגד אנגליה. זה התרחש בצוהרי יום ראשון – 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” במכסיקו. תשע בערב שעון ישראל. כל חובבי הספורט במדינת ישראל הסתופפו סביב מסך הטלוויזיה של הערוץ הציבורי המונופוליסטי. נדמה היה שאיש במדינה שלנו לא החמיץ אותו.

בדקה ה- 51 של המשחק נִיתֵּר דְיֶיגוֹ אָרְמָנְדוֹ מָאראָדוֹנָה לעבר כדור גובה שנהדף בטעות מקו ה- 16 ע”י סְטִיב הוֹדְג’ (Steve Hodge) לעבר רחבת השער של פִּיטֶר שִילְטוֹן. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן יצא לקַדֵם את פני הסכנה כשבעה מטרים מהשער וניתר מול הקפטן הארגנטיני אל הכדור כדי להדפו, אך דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָדוֹנָה הזריז הקדים אותו וכבש את השער בעזרת ידו השמאלית המאוגרפת שהייתה צמודה לראשו. גנבת השער נעשתה במיומנות אך נראתה חשודה מראשיתה. שופט המשחק המגוחך הטוניסאי עלי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) לא ראה שום דבר פגום בהבקעה ולכֵן לא היסס ואישֵר את השער מייד. שני שופטי הקו הרדומים והישנוניים של עלי בנאסר אוּלוֹאַ מוֹרֵיירָה (B. Ulloa Morera) מקוסטה ריקה ובּוֹרִיס דוֹטְשצֶ’ב (Boris Dotschev) מבולגריה לא הבחינו אף הם בשום דבר חריג בהבקעת השער של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ונעו למרכז המגרש כדרכם של הקוונים לאחר הבקעת שער. זאת הייתה טעות שיפוט קטסטרופלית אך יש לה הסבר אנושי. השחקנים האנגליים ומאמנם בובי רובסון יצאו מדעתם. חלק מהם רצו נסערי נפש אל השופט המרכזי וזעקו לעברו מרות כדי שיבטל את רוע הגזרה. הם טענו שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הבקיע את השער הלא חוקי בידו ולא בראשו אך השופט הדַל לא שהה לתחינותיהם. הוא הורה להם לחדש את המשחק מקו האמצע.

המאמן בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן היה המִסְכֵּן והמפסיד הגדול מכולם. הוא הכין במשך שנים את נבחרת אנגליה לסוג כזה של התמודדות. מפגש מכריע אחד בגביע העולם על כל הקופה. להיות או לחדול. הגורל זימן לו בשלב רבע הגמר במכסיקו 1986 את נבחרת ארגנטינה ובראשה הקפטן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ואת השופט הטוניסאי עלי בנסאר (Ali Bennaceur). המשחקים בין היריבוֹת בשלב רבע הגמר בגביע העולם הם התמודדות של הכול או לא כלום. זה דבר ידוע. לפתע העניק שופט המשחק מקדמה בחינם לקבוצה היריבה. בובי רובסון נשאר ג’נטלמן על הספסל אך התפוצץ מפנים. הוא חש שהוא ונבחרתו נשדדו ע”י דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ושופט המשחק לאור היום. הוא הקדיש את מיטב שנותיו לכדורגל הבריטי. הוא היה שחקן בנבחרת הלאומית, שימש כמאמן רב מוניטין ומבוקש בליגה הבכירה האנגלית וגם מחוץ לגבולות האיים הבריטיים, ועכשיו היה מאמן הנבחרת הלאומית . אישיות דגולה שהייתה הרבה יותר ממאמן כדורגל. בובי רובסון היה מורה ומחנך. הוא מסוג האנשים שנתן את כל כולו למען הכדורגל. ההדרכה והאימון בכדורגל עלו לו בבריאות. ראשו האפיר מוקדם מהצפוי והפך לסַב.

1986 TELEMEXICO ורשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA בראשות נשיאה זָ’אן אֶמִילְיוֹ אֶסְקָארָאגָה אימצה קונספציה בימוי ממוּחשבת שקבעה מראש את השימוש במערכות ה- Replays  (הילוכים חוזרים) בניידות השידור ושיטת ההרצה שלהם. בכל ניידת שידור הותקנו ארבע יחידות הילוכים חוזרים בהם השתמשו הבימאים לאחר כיבושי השערים. משך הזמן של שידור ארבעת ההילוכים החוזרים באופן רָצִיף בזה אחר זה על המרקע, עמד על כעשרים וחמש שניות. לא כולם שודרו ב- Slow motion (הילוך איטי). חלקם הוזנו במהירות צילום רגילה של 25 פריימים בשנייה אחת. שיטת הביצוע של שידור של שלושה או ארבעה הילוכים חוזרים מוחשבה ונקבעה מראש. בתחילה שוּדרוּ שני הילוכים חוזרים משתי מצלמות מובילות שונות מכיוון עמדות השידור המרכזיות (מצלמות מס’ 1 ומס’ 2 במערך הצילום) או ממצלמה שהוצבה על קווי ה- 16. ההילוך החוזר השלישי הובא מהמצלמה האחורית וההילוך הרביעי ב- Reverse Engel (זווית נגדית ההפוכה לכיוון המצלמות המרכזיות המובילות). הצבת מצלמה בצד השני של האִצטדיון היה חידוש מעניין וחשוב של TELEMEXICO 86 ונעשה על ידה בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה. ההילוך החוזר האחרון (השלישי ולפעמים רביעי) שהובא מהמצלמה שניצבה מאחורי השער (שנכבש) היה האחרון שנעל גם את מסֶכֶת ההילוכים החוזרים. לא כל הבימאים הקפידו להזין את ההילוכים החוזרים על פי הסדר הנַקוּב, אך ההוראה הבסיסית שניתנה לכולם בניידות השידור באִצטדיונים השונים, חייבה אותם במפגיע להגיע במועד לצילום חידוש המשחק מקו האמצע לאחר השער שהובקע. במובן מסוים זאת הייתה אוטומטיזציה של מחשבת האדם . היה בכך יתרון כי היא מנעה טעויות אֶנוֹש, אך בהיותה ממוחשבת ומתוכנתת מראש ונתונה בסַד של זמן, חסְרה השיטה את הרגישות ואת הגיון האדם היכן להתחיל את ההילוך החוזר והיכן לסיימו. האוטומציה התזזית והקופצנית המכסיקנית של ההילוכים החוזרים שיבשה במשהו את ההמשכיות הטבעית של מהלכי הכדורגל השלמים לפחות את אלה שהיו ראויים להקרנה נוספת וממושכת יותר. השיטה הממוחשבת והמסרים הקצרים האלה מנעו מצופי הטלוויזיה בשל מסגרת הזמן סוג של נינוחות ורגיעה קולנועית. מין תחושה שרגע השיא נגמר מהר מידי. ההילוכים החוזרים של כיבוש השערים אמורים להאריך את רגעי השיא ולהעצים את החוויה הטלוויזיונית. זהו סוד כוחם. השיטה במכסיקו 86′ קיצרה אותה לעיתים. שער “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זכה לשלושה הילוכים חוזרים של TeleMexico 1986 משלוש זוויות שונות : מצלמת קו 1, מצלמה מהזווית ההפוכה, ומצלמה אחורית מאחורי השער האנגלי.

צפיתי מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC בשידורים של “TELEMEXICO 86” בקנאה מקצועית רבה. הייתי מרותק אליהם. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום בעת ההיא על עושר טכנולוגי מודרני שכזה. כיבוש השער ע”י דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בידו היה מלאכת מחשבת אך בעצם מעשה מִרְמָה מחוּשב ומתוחכם בתוך שבריר שנייה של גאון ו- וִוירטוּאוֹז כדורגל. היה קשה להבחין בתחילה בעת הבקעת השער האם הובקע  ביד או בראש. שהיתי במכסיקו כמנהל שידורי הטלוויזיה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית וראיתי הכול. הייתי עֵד ראייה למעשה הרמייה של קפטן נבחרת ארגנטינה ועֵד שמיעה לטקסט הנבון של יורם ארבל שתיאר בשידור ישיר את האירוע והחוויה, והיה לא פחות מרשים מהווירטואוזיות של דְיֶיגו אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

זה הלך ככה על פי הסדר הזה, כלהלן : 

טקסט יורם ארבל לאחר הבקעת השער :  “שער…השופט מסמן למרכז …דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את השער הראשון…אנגליה טוענת לנגיעת יד אולי לעבירה על השוער פיטר שילטון… אבל שחקני ארגנטינה חוזרים למרכז עם השופט…”.

אחת ממצלמות ה- Close up של ניידת השידור “רדפה” אחרי דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה והביאה את קפיצות השמחה שלו כמו ריקוד ניצחון כשאגרופו מתנופף באוויר. כל שחקני ארגנטינה רצו לחבק ולנשק אותו. מצלמה אחרת הראתה את טֶרִי פֶנְוִויק (Terry Fenwick) האנגלי רודף אחרי השופט ומסמן לו כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו. הוא ממש התחנן בתנועות ידיים בפני השופט שיבטל את החלטתו. מצלמות האווירה שעקבו אחרי תרועות הגיל של 115000 (מאה וחמישה עשר אֶלֶף ) הצופים הנרגשים באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” העניקו תחושה ברורה על מסך הטלוויזיה כאילו השער שנכבש היה חוקי והובקע בדרך ראויה. ייאמר לזכותו של יורם ארבל שהואָ מייד חשד בדייגו ארְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 1 של מצלמת  ה- 16 : “מאראדונה…זוהי הכנסת כדור לא טובה של ההגנה האנגלית…נגיעת יד של מאראדונה או לא…”.

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 2 של המצלמה האחורית : “בואו נבדוק שוב…אולי מן הזווית הזוֹ…אני כמעט בטוח שכן…”. 

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 3 של המצלמה מהזווית ההפוכה : “עוד מבט אחד מן הזווית ההפוכה, לא יכול להיות שהראש של דייגו ארמאנדו מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של פיטר שלטון.

טקסט מדויק וחסכוני בשידור ישיר. בהילוך החוזר השלישי כבר לא היה לוֹ סָפֵק. יורם ארבל הביע את דעתו הנחרצת ומנוסחת היטב בשידור ישיר ניסוח בן תריסר מילים שלא יישכח לעַד על ידי. אבחנה מדויקת ומַרשִימה של שַדָּר דָגוּל שהפך באחת את וִוירטוּאוֹז הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לעבריין. הללויה לווירטואוז המיקרופון יורם ארבל. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה גבר בידו על פִּיטֶר שִילְטוֹן אך לא יכול היה לנצח את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TELEMEXICO, ונכנע לאבחנה דקת העין של השַדָּר יורם ארבל (האחד והיחיד). דייגו ארמאנדו מאראדונה גאון כדורגל ערמומי דחף במו ידו השמאלית את מונדיאל מכסיקו 1986 לעבר פסגה דרמטית עטופה בסקרנות, מתח, ועניין בינלאומי עצום.

“לא יכוֹל להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”, הייתה אבחנה נבונה של יורם ארבל ויכולת ביטוי מרשימה בשידור ישיר ובלחץ זמן. זאת הייתה בעינַיי פסגת שידוריו של יורם ארבל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הברקה כזאת בשידור ישיר ראויה לפרס פוליצר. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה פֶנוֹמֶן שסחף את נבחרתו ארגנטינה לזכייה שנייה בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. כוכבו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זרח ביתר שאת על רקע נבחרת ארגנטינית אפרורית דלת הכוכבים. הוא היה שחקן כדורגל כל כך גדול שאישיותו הדומיננטית על כר הדשא ויכולתו הווירטואוזית הפכה גם את חבריו האלמונים לשחקנים מצטיינים ידועי שם באותה העֵת. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שִימֵש מנהיג וקפטן של נבחרתו והבקיע בעצמו חמישה שערים במהלך האליפות. ובאשר לפרשן שלנו מרדכי שפיגלר. האיש ישב המום בעמדת השידור. הוא היה נבוך ולא רצה להאמין כי גאון הכדורגל הארגנטיני הסתייע ביודעין ובכוונה תחילה בידו כדי להבקיע שער. מרדכי שפיגלר שהיה בעצמו רב אמן בכדורגל (בקנה מידה ישראלי) חַש נבגד למראה עיניו. כשיורם ארבל סיים את אבחנתו שידר מרדכי שפיגלר למיקרופון, “…ציפיתי מ-מָארָאדוֹנָה שייעשה הכול, אבל להבקיע שער ביד במעמד כזה…? זה כבר יותר מידי…!”. זאת לא הייתה פרשנות טלוויזיה. לא את זה ציפיתי לשמוע ממנו. זאת הייתה הבעת דעה אישית על מוּסַר בספורט. רציתי לשמוע ממנו פרשנות על מוסד השיפוט האנושי. מדוע לא ראה השופט המרכזי והקוונים שלוֹ את מה שראו השחקנים האנגלים, והאם יש צורך עתידי במקרים כגון אלה לעַרֵב את מצלמות הטלוויזיה בהחלטות השופטים השגויות ולהכריח את מוסד הכדורגל השמרני להיעזר בעדשות ה- Zoom של מצלמות הטלוויזיה הגדולות. במקום זה שמעתי רק הטפת מוּסַר לקפטן הארגנטיני השוֹבָב והרמאי.

spigler

טקסט תמונה : יום ראשון – 22  ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. אצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. הפרשן מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר (חובש Head set ומחזיק מיקרופון Lip mic) ועוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שטרית, בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעה קלה בטרם ההתמודדות בשלב רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

maradona 1 טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. דייגו ארמאנדו מאראדונה גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה והטכנולוגיה הטלוויזיונית ו- המעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה של 1986 TELEMEXICO).

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. “…זו הייתה יד האלוהים…”, כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, “זאת הייתה יד האלוהים”, אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג : “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. היא צדקה.

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע”י “יד האלוהים” מסביר מדוע שופט המשחק הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton). גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע”י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס”ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ’, והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ו- ת”ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן . במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון עוד פְּנִינַת שידור, “…שער ! מֵאָה אַחוּז חוּקי, אֶלֶף אַחוּז חוּקי…”. הוא שוב צָדָק. גָארִי לִינִיקֶר החלוץ אנגלי מריח השערים רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80 של המשחק ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר.

אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק . אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות . הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של “יד האלוהים”, בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. תמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו סייעו לו. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע “ליד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ולהחלטה המוטעית של השופט, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “1986 TELEMEXICO”. המצלמה אינה משקרת .למעשה הרמאות של גאון הכדורגל הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, שימוש במתכוון בידו לצורך כיבוש שער, אין אח ורֵע בתולדות המונדיאלים. אף על פי כן ציבור אוהדי הכדורגל בעולם סלח לוֹ על המעשה הנפשע. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נתפס בעיניו כגיבור וכַך גם שוּוָק בסרט הטלוויזיה “Hero” שהוא כוכבו. שום כוכב כדורגל בינלאומי נערץ ברמתו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כמו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, פֶּלֶה, או יוֹהָאן קְרוֹיְף לא היה מעז ולא היה מעלה בדעתו לעשות מעשה קונדס שכזה נוכח יציעי ה- “אצטקה” העמוסים לעייפה ב- 115000 (מאה וחמישה עשר אלף) אנשים, 15 מצלמות טלוויזיה הפרושות באִצטדיון, ומיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם החוזים בשידור הישיר. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה גאון כדורגל שנהג כפִּרְחַח. הוא הכניע את פִּיטֶר שִילְטוֹן אבל לא את מצלמות הטלוויזיה שחשפו את קלונו. זה היה עונשו.

robsonטקסט תמונה : זהו בובי רובסון המנוח מאמן נבחרת אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 . פגשתי אותו כעבור 12 שנה יחד עם יוסל’ה מרימוביץ’ במשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC בפאריס במונדיאל צרפת 1998. שאלתי אותו, “מה קרה שם באִצטדיון “האצטקה” במכסיקו 86′ עם “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה…?”. הוא חייך חיוך מריר והשיב, “שדדו אותנו לאור היום”. 22 שחקני שתי הקבוצות, המאמן הארגנטיני קארלוס בילארדו ואני, ועמנו 100 אלף צופים באִצטדיון ראו שדייגו ארמאנדו מאראדונה כבש את השער בידו, חוץ משלושת השופטים. הם לא ראו דבר ואישרו את השער”. (באדיבות יוסף “יוסל’ה” מרימוביץ’ ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות אתה פוגש הרבה מאוד דמויות ופיגורות שקשורות לביזנס הזה שנקרא “הסימביוזה הבלתי נמנעת של הטלוויזיה והכדורגל”. מונדיאל צרפת 1998 לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת בשעה שעל דלת הכניסה למשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס נשמעו כמה הקשות קלות. בפתח ניצבו יוסל’ה מרימוביץ וחברו בובי רובסון. יוסל’ה מרימוביץ ז”ל היה ידיד אמת שלי (ושל רבים אחרים בארץ ובעולם) שאיננו מחמיץ לעולם שום מונדיאל. הוא חייך ואמר לי, “יואש, תכיר, זהו בובי רובסון, חבר שלי”. הזמנתי אותם פנימה בחפץ לב. התפתחה שיחה על כוס תה וקפה. הם שתו תה ואני קפה. החזרתי את בובי רובסון 12 שנה לאחור ל- “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. רציתי לשמוע ממקור ראשון מה קרה אז מנקודת מבטו ב- 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- “אצטקה”. הוא נשאר ג’נטלמן אנגלי גם עכשיו. הוא דיבר בשקט, לא הרים את קולו, וסיפר בצורה שלווה על ההשקעה האישית שלו באימונים והכנות של נבחרת אנגליה לטווח ארוך בדיוק לקראת סוג כזה של מפגשים על כל הקופה. היו לו תלונות מאוד קשות נגד השיפוט ההוא, על עיוורונם של כל שלושת שופטי המשחק, ועל עבודתו רבת שנים שירדה בבת אחת לטמיון . הוא לא איבד את צלמו ונשאר Cool. אי אפשר היה שלא להעריך את הופעתו והתנהגותו באותה פגישה ביוני 1998 בפאריס. היה בו משהו מאוד אצילי ומאופק. לא רבים מכירים את הקריירה המקצועית העשירה של בובי רובסון. הוא נחשב לבר סמכא ואחד ממומחי הכדורגל הגדולים בעולם. המאמן הבריטי בובי רובסון נולד בלונדון ב- 1933. בגיל 17 החל את קריירה הכדורגל שלו בקבוצת פולהאם (Fulham). הוא היה שחקן מרכז שדה מצטיין. ניהול וראיית המשחק היו תחום התמחותו. ב- 1956 הועבר לקבוצת ווסט אלביון ברומיץ’ (West Bromwich Albion) שם שיחק שֵש שנים ואח”כ חזר לקבוצת נעוריו פולהאם. בובי רובסון שיחק 15 שנה בליגה הבכירה והשתתף ב- 584 משחקים. הוא הבקיע 133 שערים. לאחר שסיים את הקריירה בפולהאם הצדיע לוֹ המועדון והעניק לו את תפקיד המנהל. ב- 1968 עבר בובי רובסון לעונה אחת לקנדה שם אימן את קבוצת הכדורגל, “גַלֵי הקֶצֶף הלָבָן”, של העיר וואנקובר (Vancouver Whitecaps). שנת 1969 הייתה נקודת המפנה שלו כמאמן. בובי רובסון נטל לידיו את מִשרת המאמן של קבוצת איפסוויץ’ (Ipswich) ושהה בה שלוש עשרה שנה. הוא הקים דוֹר של שחקנים צעירים. ב- 1978 זכתה איפסוויץ’ בגביע האנגלי ובשנת 1981 לקחה את גביע יואפ”א (UEFA Cup). התאחדות הכדורגל האנגלית שמה עליו עין. ב- 1978 מונה בובי רובסון ע”י ההתאחדות הבריטית למאמן נבחרת ב’ של אנגליה. ב- 1982 מונה למנג’ר נבחרת אנגליה. התבוננתי עכשיו בפניו היפים של בובי רובסון. הוא היה כבר בן 65 וראשו סַב לגמרי. יש משהו שמעורר הדרת כבוד כלפי הכדורגל האנגלי וגם למצלמות הטלוויזיה של ה- BBC ,ITV, ו- BSKYB, שמכסות ומשדרות אותו. הודיתי לבובי רובסון ויוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל (האָהוּב) על הביקור ולחצתי בחוֹם לשניהם את היד.

robson 1

טקסט תמונה : 1970. לפני 44 שנים. יוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל (מימין) יחדיו עם חברו הטוב בובי רובסון המנוח במגרש האימונים של איפסוויץ’ ב- 1970. (התמונה באדיבות יוסל’ה מירמוביץ’ ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הניסוח התיאולוגי של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כי הייתה זאת “יד האלוהים” שכבשה את שערה של אנגליה ב- 22 ביוני 1986 היה מעניין ומחושב. בעל השראה. שתי המילים “יד האלוהים” כללו בתוכן פירוש וויזואלי מובהק של ייסורי ההיסטוריה הארגנטינית : חזון תיאולוגי ומעשה נקמה נגד האימפריה הבריטית בראשות אשת הברזל מרגרט תאצ’ר שכבשה ב- 1982 את איי פוקלנד (מאלווינאס) מידי ארגנטינה והסבה לאומה הארגנטינית אבדות צבאיות כבדות והשפלה מדינית. דייגו ארמאנדו מאראדונה לא שכח זאת. הוא תיעב את האנגלים והיה אחד מאותם הארגנטינאים שמעולם לא לבש את מדיו של מועדון כדורגל אנגלי כלשהו כפי שעשו בזמנו חבריו לנבחרת ארגנטינה אוֹסְבָאלְדוֹ אָרְדִילֶס וריקארדו וויז’ה.

ההיסטוריה סובבת על צירה. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לא היה הראשון שהשתמש במונח “יד האלוהים” כדי לתרץ כיבוש שער. עשה זאת לפניו ווירטואוז אחר מישראל המשורר עֵלִי מוֹהַר ז”ל ברפורטאז’ה עיתונאית שלוֹ במדורו “בשער”, במקומון התל אביבי “העיר”, ביום שישי – 10 ביוני 1983. עֵלִי מוֹהַר ז”ל הקדים את דייגו ארמאנדו מאראדונה והשתמש בניסוח תיאולוגי המנמק את הבקעת שער הניצחון של גִילִי לַנְדָאו במשחק הגמר על גביע המדינה בו ניצחה הפועל ת”א את מכבי ת”א 2:3. עֵלִי מוֹהַר עיתונאי וכותב מחונן וגם אוהד שרוף מוצהר של אגודת הספורט הפועל ת”א, טבע בכישרון רב מאמר הומוריסטי מיוסר בעל השראה במקומון “העיר” המנתח את אותו רגע המחלוקת המפורסם בו הכניע גיל לנדאו בידו את שוער מכבי ת”א משה מרכוס ושופט המשחק עובדיה בן – יצחק אך לא גבר על מצלמות הטלוויזיה הישראלית ולא על השַדָּר נסים קיוויתי. עלי מוהר ז”ל לא ראה יד (שהייתה) וגייס את חבר מרעיו פול רנייה, פולמוסא, קולמוסאי  ושאר ידידיו כדי שיתמכו בגרסתו. למאמרו העניק את הכותרת, “יוּשַם קֵץ למחלוקת”, וכך כתב : “האם הייתה זו ידו של גילי לנדאו ? ! – זוהי השאלה המוחצת ! ידו של מי התערבה שם, שואלים אתם – ואני עונה ואומר : יד הגורל הייתה זו , חברים, יד הגורל. ואולי רק אצבע, אצבע אלוהים, ולא בהכרח ידו של גילי !” [1].

ראה “העיר” מ- 10 ביוני 1983. מקומון “העיר” תל אביב. המשורר המחונן עלי מוהר מכנה במקומון “העיר” את שער הניצחון של גילי לנדאו (הובקע ביד) כ- “אצבע אלוהים”, במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל של 1983, בו גברה הפועל ת”א על מכבי ת”א 2:3. 

ביום רביעי אחה”צ – 1 ביוני 1983, התקיים באצטדיון רמת גן משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת”א ומכבי ת”א. דרבי תל אביבי סוער ויוקרתי בין שתי יריבות וותיקות שמעורר עניין רב ברחוב הספורטיבי של המדינה. בונוס. לא יכולתי לצפות ליותר מזה. זכויות השידורים נרכשו על ידי בחינם במו”מ קצר עם יו”ר ההתאחדות חיים הברפלד ז”ל תמורת הצבת שלטי פרסומת מסחרית באצטדיון כאוות נפשם. חוזה השידור הישיר נחתם ברוח הסלוגן הכספי – כלכלי שטבע מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ב- 23 במאי 1983 בכתב ידו המסורבל והמגושם, “הם פרסומות – אנחנו בחינם”.

lapid 4

טקסט מסמך :  23 במאי 1983. “הם שלטים – אנחנו בחינם”, כתב לי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי'”לפיד. האותיות היו מגושמות ומסורבלות, ורחוקות מלהיות אסתטיות. חלפו שנים רבות מאז, אך המסמך שקבע תקדים חשוב – נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באִצטדיון ר”ג הוצבה כמות גדולה של שלטים שנשאו פִּרסומות מסחריות לרוֹב, הרבה מעבר למקובל. חריגה מוחלטת מתשעת עקרונות של מסמך ה- EBU המציבים כללים ברורים של הצבת שלטי פרסומות מסחריות בשידורי ספורט בטלוויזיה. רשות השידור כחברה מלאה ב- EBU הייתה מחויבת למסמך הזה וההוראות הכלולות בו. קו האורך המזרחי של המגרש והאזורים שמאחורי השערים היו רוויים בשלטי פרסומת מסחרית לעייפה, אך אנחנו שידרנו ישיר את המשחק בחינם. יוסף “טומי” לפיד ז”ל עשה כל מאמץ לשמור על תקציב מאוזן של רשות השידור אך הוא היה האיש שהתיר בגלוי את חדירתה הגלויה של הפִּרסומת המסחרית הסמויה למסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא הייתה לו ברירה. אולי חשב שמאבק הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד חדירת הפרסומת המסחרית בשילוט במגרשי הספורט , בעיקר באצטדיוני הכדורגל והיכלי הכדורסל, הוא מאבק אבוד וחסר סיכוי, והחשוב ביותר ככלות הכול מנקודת מבטו הוא לשמור על תקציב מאוזן.

לשמחתי יכולתי להעמיד לרשותו של השַדָּר נסים קיוויתי את ניידת מט”ח של הטלוויזיה החינוכית שהפיקה שידור בצבע בפיקוחו הטכני של מאיר בן ארי [2]. לרשות ניידת השידור הזאת עמדו חמש מצלמות. מספר שיא בימים ההם. ממש אותה כמות מצלמות שעמדה לרשות ה- BBC  בעת כיסוי משחק הגמר על גביע העולם ב- 1966. ניידת השידור הזאת כללה טכנולוגיה רב צדדית משופרת. הפעילו אותה כ- 30 צלמים וטכנאים. לראשונה עמדו לרשותנו שני מקורות של הילוכים חוזרים, אומנם במהירות רגילה מפני שלא היה קיים אז הילוך חוזר איטי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך אחד מהם היה נפרד מ- Integrated feed של הצילום הכללי. מכשיר ההקלטה של ההילוך החוזר הנפרד התחבר למצלמה האחורית הקרקעית שהוצבה ליד השער הצפוני. המצלמה הזאת הייתה Camera Isolated והייתה מקושרת ל- VTR בן 2 אינטשים משל עצמה.

kivity 1

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה. זהו שדר הספורט הוותיק והמצוין מר נסים קיוויתי. נסים קיוויתי היה גם עיתונאי בחסד עליון וכותב טקסטים מעולה. עבורי אישיות טלוויזיונית בלתי נשכחת. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי שידר ישיר את המשחק. כרגיל למגִנת לבו של יורם ארבל. שער הניצחון של חלוץ הפועל ת”א גִיל לַנְדָאוֹ בדקה ה- 67 הובקע ביד. לא היה כל ספק בכך. דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניסה בשעתו להסתיר את מעשה הפשע. הוא היה שחקן כדורגל מתוחכם ודאג להצמיד את האגרוף המרוּשָע לראשו. גילי לנדאו עשה זאת בגלוי. הוא לא עמד בפיתוי ושלח זרוע ארוכה לעבר הכדור ובראשה האגרוף הקפוץ שלוֹ. מצלמות הטלוויזיה שלנו חשפו ללא כל קושי את מעשה התרמית. שוער מכבי ת”א משה מרכוס יצא משערו עד לקו ה- 16 כמעט כדי לבלום מסירה ארוכת טווח שנבעטה לעברו של גִיל לַנְדָאוֹ. הוא הגיע הראשון לכדור וניסה להרחיק אותו בבעיטה אך הכדור פגע ברגלו של גיל לנדאו וניתז כריקושט לעבר שער מכבי ת”א. למקום הסכנה חש בלם מכבי ת”א אבי כהן ז”ל. גיל לנדאו הגיע במרוצה גם הוא, ניתר והתרומם לעבר הכדור האווירי בסמוך מאוד לשער מכבי ת”א כשאבי כהן עם פניו לשער ובגבו לגיל לנדאו מנסה לסוכך על הכדור בגופו. בשהייתו הקצרה באוויר כשהוא גוחן מעל כתפיו של בלם מכבי ת”א אבי כהן התפתה גיל לנדאו ליֶצֶר הרַע ושלח את אגרוף יד ימין שלוֹ לכדור. הוא הכה בו בכף ידו ממש כמו בתנועת הנחתה במשחק כדורעף. הכדור טַס לשער. הקוונים לא הגיבו ושופט המשחק עובדיה בן – יצחק אישר את השער. אבי כהן ז”ל ממש התחנֵן לפני השופט כי יבטל את השער שהובקע ללא כל ספק ביד, אך עובדיה בן – יצחק לא שעה לתחינותיו. שתי המצלמות האלקטרוניות של ניידת השידור, המצלמה המובילה ברוֹם האִצטדיון ומצלמת ההילוך החוזר האחורית ליד שער מכבי ת”א, גילוּ את מעשה התרמית של גיל לנדאו והצליחו להוכיח מעל לכל ספק, במאת האחוזים, כי השער אומנם הובקע ביד. הפועל ת”א ניצחה 2:3 וזכתה בגביע. נשיא המדינה חיים הרצוג העניק אותו למשה סיני קפטן הפועל ת”א. כעבור ימים אחדים הודה גיל לנדאו בעיתונות שאומנם כבש את השער בידו. נסים קיוויתי היה צריך להודות לאלוהי הטכנולוגיה שאִפשֵר לו להיות חכם וגם צודֵק On line בזמן אמת. TELEMEXICO חשפה את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה בעזרת 15 (חמש עשרה) מצלמות טלוויזיה ושלושה הילוכים חוזרים. אנחנו חשפנו את החטא של גיל לנדאו באמצעות חמש מצלמות בלבד ושני הילוכים חוזרים.

עורך הספורט של “מעריב” ישראל רוזנבלט פרסם ב- 4 ביוני 1983 בעיתונו ביקורת טלוויזיה בשבח האבחנה הטלוויזיונית של נסים קיוויתי, והכתיר את מאמרו בכותרת, “הניצחון הידני”. כך כתב בעיתון “מעריב” דאז [3] :

“מצלמות הטלוויזיה הישראלית התעלו אתמול למעמד של “הבלש הלאומי”, כאשר חשפו בצורה בהירה וחדה את המשחקים האסורים של גיל לנדאו. אתמול הוכח מעל לכל ספק כי שער הניצחון במשחק גמר גביע המדינה הובקע במהלומת אגרוף. מה שלא ראו אלפי הצופים בגלל מבנהו הלקוי של אִצטדיון ר”ג, מה שלא ראו השופט הראשי עובדיה בן יצחק והקוון שלו יצחק אורגד מסיבות שקשה מאוד להבינַן – ראו המצלמות האלקטרוניות והן דיווחו “ב- Slow Motion” מעורר התפעלות כיצד פוגע הכדור פעם אחת בידו של גיל לנדאו בשעה שהוא פורץ מול השוער מרכוס, ומה שחמור יותר, כיצד מתרומם גיל לנדאו באוויר מעל אבי כהן ומנחית את הכדור לתוך הרשת בידו הימנית . הניצחון הידני במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 1983 ייכנס לפולקלור של הכדורגל הישראלי יחד עם עוד מקרים שקרו בעבר כמו שערו של דרור בר-נור “שנגח” שער בידו ב- 1976 במשחק מכבי ת”א נגד מכבי נתניה, פעולה שנראתה ע”י 20 אלף צופים, אך נעלמה מעיני השופט נפתלי איתן. אוהדי הפועל ת”א ימשיכו להניף את הגביע ואוהדי מכבי ת”א יוכלו תמיד לטעון כי לדידם הסתיים המשחק ללא הכרעה 2:2″.

שחקן הפועל ת”א גִיל לנדאו לא הצטייר במשחק הזה כצדיק גדול. כמו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה סירב להודות באשמה בזמן אמת. הוא בחר לעשות זאת ארבעה ימים מאוחר יותר בווידוי פרטי בפני אבי רצון ששימש אז כעיתונאי ב- “מעריב” [4]. לאולפן הטלוויזיה שלנו הוא חשש לבוא.

ראה “מעריב”. שחקן הפועל ת”א גיל לנדאו מתוודה בפני העיתונאי אבי רצון מ- “מעריב” כי אכן הבקיע את שער הניצחון בידו במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר”ג ב- 3 ביוני 1983, בו ניצחה הפועל ת”א את מכבי ת”א 2:3. גיל לנדאו עשה שגיאה גדולה משלא הסכים להתייצב בפני מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום המשחק כדי להכות ללא דיחוי ובפומבי על החטא. הוא צבר תדמית ציבורית שלילית בדמותו של “גילי – טריקי”. 

אין עונג גדול יותר לשַדָּר ספורט בטלוויזיה מלגלות ולחשוף את האֶמֶת On line באמצעות הטכנולוגיה העומדת לרשותו. אין אושר רב יותר לשדר כדורגל לשמֵש קָטֵגוֹר (או סָנֵגוֹר), שוֹפֵט, פּוסֵק, ואֶקְזֶקְיוּטר של שופטי המשחק בעת ובעונה אחת בשידור ישיר לעיני מיליון צופים – והאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. זוהי משאת נפשו של כל שַדָּר טלוויזיה. העונג הזה נפל הפעם בחלקו של נסים קיוויתי.

[1] ראה נספח : מאמרו של עלי מוהר במדור “בשער” במקומון התל אביבי “העיר” מיום שישי – 10 ביוני של שנת 1983.

[2] ראה נספח : זאת הייתה ניידת השידור מט”ח ולא ניידת ה- “וֶורֶד”. ראה מסמך בתיק מנהל הטלוויזיה 5.7.1984 – 13.2.1983 .

[3] ראה נספח : מאמר ביקורת הטלוויזיה של ישראל רוזנבלט “במעריב” מ- 4 ביוני 1983 המשבח את עבודת מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שפסקו כי שער הניצחון של חלוץ הפועל ת”א גילי לנדאו במשחק גמר גביע המדינה נגד מכבי  ת”א  הובקע  ביד.

[4] ראה נספח : גיל לנדאו מודה בכתבה של אבי רצון “במעריב” ב- 6 ביוני 1983 כי כבש את שער הניצחון בידו .

פוסט מס’ 796. מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מסייע לי לחולל עם בואו ב-1984 את המהפכה הטכנולוגית בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. קראתי לה: “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ הראשונה”. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל מחולל עם מינויו ב-1993 את “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ השנייה”. אמינותן ומהימנותן של העיתונות והעיתונאות בתעשיית הטלוויזיה באשר היא מותנות בשימוש בטכנולוגיה חדשנית, מהירה, ומיידית. ריבוי מצלמות ו-ריבוי זוויות צילום בשידורי הספורט בטלוויזיה החל מ- 1984 לרבות התקנת מכונות VTR נפרדות בניידות השידור לצורך הקרנת הילוכים חוזרים הפכו את מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית למצלמות שופטות בנוסף להיותן מצלמות מדווחות. היה מדובר בהישגים עיתונאיים כבירים שלנו בסיוע טכנולוגיה טלוויזיונית ישנה. הפינה הפופולארית “רגע של מחלוקת” ש-שודרה בשעתו בתוכנית “משחק השבת” העבירה הילוך לפנים והייתה למִשְנָה סְדוּרָה. וגם: הטלוויזיה הופכת את השדרים והמגישים לכוכבי תקשורת פופולאריים ואלה נוהגים בחוסר אתיקה מינימאלית. עיתונאים ידועים מהשורה הראשונה משכירים את קולם תמורת ממון ומשדרים פּרסומות מסחריות. פוסט מס’ 796.

ב- 1984 חוֹלֵל מנכ”ל רשות השידור החדש אורי פורת את “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ הראשונה” בשידורי הספורט בטלוויזיה. תוספת מצלמות אלקטרוניות ומכשירי VTR לצורך הקלטתן הרחיבה לאין שיעור את טווח הכיסוי והעשירה את תוכנו. הפינה “רגע של מחלוקת” יצאה נשכרת מהחלטתו של אורי פורת לשדרג אז את שידורי הספורט והפכה למכריעה בפסק דינה . בהרבה מאוד מקרים הייתה יכולה לפסוק ללא היסוס ולומר, “אשם ! או לשם שינוי, לא אשם”. שלא יהיה ספק , גם במצבי צילום בהם לא ניתן היה לקבוע חד משמעית האם צדק השופט או טעה לא וויתרתי על העניין העיתונאי, ושידרתי את הקטע השנוי במחלוקת . הבהרנו לצופים בטקסט מחושב , “…שאין בכוחה של המצלמה בפעם הזאת לקחת צד כזה או אחר במאה אחוז, ולכן אנו משאירים זאת לשיפוטכם, איש – איש על פי הבנתו…”. וודאי שהיו מקרים ספורים בהם המצלמה איבדה את אמינותה לרגע בשעה שלא הייתה מסוגלת לחרוץ את גזר דינה. זאת איננה מתמטיקה צרופה, אבל הפינה הטלוויזיונית הספורטיבית “רגע של מחלוקת” מעולם לא איבדה בשל כך את סקרנותה העיתונאית. הבהרתי למקטרגים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בזה הנוסח, “…את הסוֹד הטלוויזיוני הלא פתור שהם יודעים כעובדי הטלוויזיה למזלם הטוֹב, רוצים לדעת גם מאות האלפים שלא התמזל מזלם לעבוד במחלקת הספורט…”. זה היה מדהים. חלק מהכתבים היו יושבים שעה ארוכה עם עורכי סרטי ה- Video (מתוך סקרנות ועניין) על מכונות ה- VTR כדי לגלות את צפוּנוֹת התעלומה. כשזאת לא הייתה נחשפת ע”י המצלמה , מיהרו לספר לי, “הסוֹד נשאר בלתי פַּתִּיר ואין סִיפּוּר”. קִשקוּש מוחלט. גם כשהתעלומה איננה נפתרת היא עדיין חומר עיתונאי מסקרן שצריך לשָדְרוֹ לצופי הטלוויזיה . זהו חלק ממהימנות השידור והאינטראקציה המתקיימת בין העורכים לצופיהם.

פגשתי את אורי פורת ז”ל לראשונה בחיי עֶרֶב התפנית הגדולה בחייו בלוֹבִּי של מלון “הילטון” בירושלים ביום ראשון – 4 במרס 1984 בשתיים וחצי בצהריים. זה היה כחודש לפני מינויו הוודאי למשרה הרמה של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר. לא ידעתי כל כך איך לזהות אותו. מעולם לא ראיתיו פנים אל פנים. זכרתי את דמותו של מנכ”ל רשות השידור המיועד באחת מהתמונות שהביאו למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכתב עמוס כרמלי והצלם ברטו אלדג’ם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מ- מבצר הבּוּפוֹר בימיה הראשונים של מלחמת לבנון ביוני 1982, ונחקקו בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של כולנו.            על מבצר הבּוּפוֹר לאחר כיבושו ע”י סיירת גולני, נראה אורי פורת יועץ התקשורת הקרוב של מנחם בגין תומך את זרועו של ראש הממשלה המבקר בזירת המלחמה. זה היה בבוקר שלאחר הקרב הלֵילִי העקוב מדם בין סיירת גולני לבין מרצחיו של יאסר ערפאת בו איבדה הסיירת שישה מטובי לוחמיה. לידם ניצב שַר הביטחון אָרִיק שָרוֹן שטרם ידע על האובדן הנורא, ודיווח לראש ממשלתו כי בקרב על כיבוש הבּוּפוֹר לא היו כלל אַבֵדוֹת לצה”ל. ראש הממשלה התעניין לדעת מול המצלמה והמיקרופון של ערוץ הטלוויזיה הציבורי ושאל את שר הביטחון האם האויב החזיק בידיו “מכונות ירייה…?”. המיקרופון של המקליט אֵלִי גַל קלט את השאלה והנציח את מנחם בגין משתמש במונח צבאי ארכאי ישן נושן מימי מלחמת העצמאות. מן ההיבט התקשורתי זה היה פגם אנכרוניסטי. אנכרוניזם יוצר תלישות וראש הממשלה ממילא כבר לא היה במיטבו. הוא לפתע נראה עייף וזקן כמו המונח העתיק, “מכונות ירייה” , שטבע רק לפני דקות. מכונות הירייה הפכו זה עידן ועידנים למקלעים . ראש הממשלה לא הכיר את המונח הזה.

טקסט תמונה : יוני 1982. מלחמת לבנון הראשונה. מבצר הבופור. אורי פורת (ראשון מימין) עיתונאי מצטיין וראשון במעלה במשך שנים רבות ב- “ידיעות אחרונות”, הפך ב- 1981 ליועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין. אורי פורת היה יועץ נאמן ומקורב מאוד למנחם בגין וליווה אותו לכל מקום ואתר. בתמונה נראה אורי פורת עם ראש הממשלה מנחם בגין ושַר הביטחון אריאל שרון מסיירים בזירת המלחמה במבצר הבופור בלבנון ביום שלישי – 7 ביוני 1982 לאחר מלחמה עקובה מדם בין סיירת חטיבת “גולני” בפיקודו של גוני הרניק לבין פלוגת מחבלים של יאסר עראפאת. בקרב הקשה נהרגו שישה מלוחמי הסיירת בהם מפקדם גוני הרניק הי”ד. בעת הסיור של ראש הממשלה ושר הביטחון  על היעד המבוצר, טרם נודע כי שישה מלוחמי הסיירת נהרגו בקרב. במרכז התמונה נראה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס כרמלי ז”ל. איש הקול החבוש באוזניות ואוחז במיקרופון, הוא אֵלִי גַל. (התמונה באדיבות עמוס כרמלי ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                    

אורי פורת היה שנים רבות עיתונאי בולט “בידיעות אחרונות”, ושימש אח”כ יועץ תקשורת נאמן של ראש הממשלה מנחם בגין. עכשיו גמל לו ראש הממשלה החדש יצחק שמיר מחליפו של מנחם בגין בפרס הראוי והציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. קבענו להיפגש לשיחת היכרות בלובי של מלון “הילטון” (Hilton) בירושלים. מעולם לא ראיתיו קודם לכן וגם לא שוחחתי עמו בטלפון. חששתי מפדיחה שלא אזהה אותו. מכר משותף של שנינו אלי בואנוס (היה בזמנו איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר מרכז הליכוד) זיהה לי אותו והכיר בינינו. שתינו קפה בצוותא. פרשתי לפניו את המורכבות והמסובכות של מִשנַת שידורי הספורט (שלי) בתוככי גוף שידור ציבורי. רוב השיחה אני דיברתי, כשהוא מאזין ומצית סיגריה מסיגריה (כמעט). לפני שנפרדנו הוא שאל אותי בקולו השקט כשהוא מסנן מבין שיניו, “…תגיד לי יואש, בשביל מה אני צריך את זה ? את כל רשות השידור הזאת ? רק צרות אני שומע ממך!…”. השבתי לוֹ כהרף עין כלהלן : “…אורי, כשייתמו שנות שירותך כמנכ”ל רשות השידור בעוד חמש שנים, היכן שהוא באפריל 1989, לא תרצה להיפרד. אתה תבקש מראש הממשלה להאריך לך את הקדנציה בעוד חמש שנים…”. נפרדנו בלחיצת יד. אהבתי אותו מהרגע הראשון. לא בגלל חיבתו המופלגת לספורט. היה טמון בו קֶסֶם אישי כובש. אורי פורת העניק לי ממון יתר ותוספת ענקית של אמצעי צילום והפקה ובכך שינה את מפת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת אמצעי השידור המוקצים להם מקצה לקצה. לא ניתן להשוות מנקודת מבטי את איכות שידורי הספורט בתקופתו של אורי פורת כמנכ”ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984, לבין אלו ששודרו בעידן יוסף “טומי” לפיד 1984 – 1979. אורי פורת העניק לי תנופה אדירה ובאמת שידורי הספורט פרצו בסערה קדימה ולא רק הם. אורי פורת מסר את רשות השידור למנכ”ל הבא אחריו (אריה מֶקֶל) במצב טוב יותר מזה שקיבל אותה מקודמו. הוא חולל את “מהפכת רוּן ארלדג’ הראשונה בשידורי הספורט בטלוויזיה”. זה היה הישג גדול וחשוב. מוטי קירשנבאום חולל במובן מסוים את “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ השנייה”, למרות שהפסיד את זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994.

אורי פורת ז”ל העניק לי בימיו הראשונים כמנכ”ל רשות השידור (בתום עידן יוסף “טומי” לפיד) מָסָה ענקית של אמצעי שידור והפקה, עליהם יכולתי רק לחלום בעידן יוסף בר-אל שלוש שנים קודם לכן. בעונת הכדורגל 1994-1993 הגיעה “הפינה רגע של מחלוקת” לשיאים חדשים הודות לעושר טכנולוגי חסר תקדים בתולדות צילומי הספורט בטלוויזיה הישראלית. במקום ארבע מצלמות (חמש מצלמות במקרה הטוב) בהן כיסינו את משחק הכדורגל המרכזי בשבתות עד לבואו של מוטי קירשנבאום ז”ל, השתמשנו עכשיו בצורה שיטתית בעֶשֶר מצלמות, שמונה מהן מצלמות גדולות ושתיים מצלמות שרויות “מצלמות אצבע”, לרבות חמישה ולפעמים שישה הילוכים חוזרים מזוויות שונות שהותקנו בניידת השידור הגדולה שלנו “וֶורֶד”. תוספת כה נכבדה של חמֵש – שֵש מצלמות ומכשירי הקלטה נפרדים שינתה את התמונה והתוצאה הסופית המתקבלת על המסך מקצה לקצה. יכולנו לייחד ולהציב מצלמה מיוחדת שעקבה ברצף ב- Close up אך ורק אחרי מהלך הכדור. המצלמה הזאת שהייתה Isolated ומחוברת למכשיר הקלטה נפרד, לכדה את כל העבירות האדומות והצהובות. היו מופקדים עליה טובי צלמי התקריבים שלנו, ובראשם חיים פודגור, מוני שם טוב, ושמוליק ברעם. המצלמה התחתונה שהוצבה על כַּר הַדֶשֶא נקראה בפינו, “מצלמה מספר שלוש”. היא הפכה חיש מהר לאויבת פורעי החוק במגרש.

המצלמה הזאת הצליחה להתקרב אל השחקנים ואל פרצופם בתנאי תאורה טובים ובשל העדשה הענקית המותקנת עליה עד כדי כך, שהיה ביכולתה להעניק למומחי “קוראי השפתיים” את היכולת לקרוא את קללות השחקנים. המצלמות הגבוהות שהוצבו על קווי ה- 16 מ’ של רחבות השערים חשפו את הנבדלים ללא כל מאמץ. את רגעי השיא במשחקים לרבות השערים שהובקעו, ניתן היה להראות לפחות מחמש זוויות צילום שונות. בימים ההם זה היה חידוש מפליג . האימפקט היה עצום וגם היינו בלעדיים. “משחק השבת” ובתוכו הפינה “רגע של מחלוקת” קיבלו תפנית חדשה לחלוטין. בפעם הראשונה נקטתי בשידורי ה- Promo (קידום) של מחלקת הספורט בטקסט סטקאטו אגרסיבי. כתבתי צ’ק לצופים בו הבטחתי להם, “…את כל השערים, כל הרגעים הגדולים, כל הכרטיסים האדומים…רק “במשחק השבת”…רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…”. לצֶ’ק הזה היה כיסוי.

בערב שבת – 18 במרס 1994 בשיאה של עונת הזהב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יממה לפני השידור הישיר של משחק העונה ה- 3 בין מכבי חיפה למכבי ת”א על תואר האליפות, שיבצה מחלקת ההגשה והרצף בראשותה של יפה מישורי שלושה שידורי פרומו רצופים בתחום זמן של שלוש שעות בין שמונה בעֶרֶב לאחת עשרה בלילה. שידורי ה- Promo האלה היו בעצם כתבות קידום מיוחדות שהכינו שני אנשי חטיבת הספורט שלי יגאל שמעוני ויוני קנלר על פי הנחייתי. אורכה של כל כתבת פרומו כזאת באותו לֵיל שִישִי עמד על דקה אחת וארבעים שניות. הן היו אמורות למקד את תשומת ליבו של הציבור בשידור הישיר של משחק העונה החשוב למחרת. שלוש כתבות הפּרוֹמוֹ המרהיבות והתוססות האלה הֵישִירוּ מבט אל צופי הטלוויזיה משלוש זָוִויוֹת שונות , אך הקו המנחה היה משותף והמֶסֶר היה אחיד. כתבת הפרומו קידמה את השידור באמצעות טקסט של הקריין דן עופרי (קריין חדשות במקצועו ברדיו “קול ישראל”) , משולב בקִטעי שידור אוטנטיים ודרמטיים של השַדָּר מאיר איינשטיין, בהם תיאר את מהלכים שהניבו שערים בשני משחקי העונה הקודמים בין שתי הקבוצות. כל שידור פרומו כזה הסתיים בהכרזה בוטחת של המפרסם במִקְצַב קריינות בוטח בסגנון סְטָקאָטוֹ, עם הפסקות קצובות והדגשים בין המילים, “…שידור הישיר…משחק העונה השלישי מכבי חיפה – מכבי ת”א …שֵש בערב…רק בטלוויזיה הישראלית…רק בערוץ הראשון…!”. זה נשמע ארוגנטי אבל זו הייתה האמת. הכדורגל היה רכוש שידור בלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשת הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל הייתה צריכה להיות גאה על כך שהחזיקה בנכס השידור הפופולארי כבר 25 (עשרים וחמש) שנה ברציפות מאז 1969.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נסער והרים לי בבהלה באותו עֶרֶב טלפון לביתי בירושלים. הוא היה ממש נרעש לאחר שידור הפרומו השני וטען שזאת ממש הגזמה. “יואש, זה Over Doing, זה יותר מידי, ועוד בעֶרֶב שישי”. הוא לא ידע שבעוד כמה דקות ירוץ באוויר הפרומו השלישי. אני לא סברתי כך. “…אינני חושב כמוך אך אתה הוא העורך הראשי שלי ולכן אתה יכול לחתוך אותי אם אתה רוצה…”, עניתי לוֹ . זה נכון ששידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העיבו בעֵת ההיא על הישגים חשובים אחרים בשידור הציבורי. שלושת שידורי הפרומו הראוותניים בני 100 שניות כל אחד שנעשו היטב רק הֶעֶצימו את חווית שידורי הכדורגל ויצרו אולי בטעות תמונה מעוותת כאילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ערוץ ספורט. למנכ”ל רשות השידור היה רק במה להתגאות בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. הוא ניצב בראש פירמידת התקשורת במדינת ישראל גם הודות להצטיינות תוכניות הספורט שלו בערוץ הטלוויזיה הציבורית. לצערי לא לזמן רב.

הצלחת שידור הפינה “רגע של מחלוקת” ויכולתה לפתור תעלומות שיפוט בשל עוֹשֶר מצלמותיה (היחסי), הביאה אותי להציע להתאחדות הכדורגל את סיוע המצלמות שלנו לפתרון אירועים שנויים במחלוקת, ובעיקר כשמדובר ב- “עבירות מוּסַר” שנעלמו מעיני השופטים. כיניתי אותן מעשים פליליים משום שבינן לבין ספורט הכדורגל לא היה שום מכנה משותף. נסמכתי ביזמתי זאת על שיתוף פעולה פרטני שנעשה כבר ב- 1981 בין רשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF והתאחדות הכדורגל הגֶרְמָנִית , ובעקבות רעיון שקרם כאמור עור וגידים בשנות ה- 80 של מועצת ליגת ה- NFL להפוך כשיטה את המצלמות של רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות (בשל כמות המצלמות בניידות השידור ועושר זוויות הצילום) למצלמות שופטות בשעה שהן מכסות את משחקי הפוטבול בשתי הליגות הבכירות AFC ו- NFC. הנהלת ה- NFL החליטה להתיר לשופטי המשחקים להפסיק את המשחק כדי להתבונן בראיות ה- Video המצולמות ולהשתמש בהן על מנת להוציא את הצדק לאור ולוודא את נכונות השיפוט. ה- NFL הייתה הוועדה המארגנת הראשונה בהיסטוריה של הספורט העולמי שאימצה את מצלמות הטלוויזיה וקיבלה את תצלומיהן כהוכחה שיפוטית. חידוש דרמטי והחלטה היסטורית מרחיקת לכת וחסרת תקדים שלא היה לה אח ורֵע, וקיבלה אישור ב- 13 במארס 1986.

זה היה הישג עצוּם וכַּבִּיר בו הכירה הנהלת ה- NFL  בעונת 1987- 1986 במופת הצילום והשידור המתמשך של חטיבות הספורט של ABC , NBC, ו- CBS. ההחלטה להשתמש במצלמות המשדרות ישיר את המשחקים לעשרות מיליוני צופים כמערכת שיפוטית (המקובלת על הקבוצות ובמקביל גם על צופי הטלוויזיה בארה”ב) היוותה הצדעת כבוד ואות הערכה עיתונאי יוצא דופן לאנשי הספורט של שלוֹש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה”ב ובראשם גאון הטלוויזיה רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge), נשיא חטיבות הספורט והחדשות המצליחות של רשת הטלוויזיה ABC. רוּן ארלדג’ היה ראשית דבר עיתונאי לוחם ואמיץ. זאת הייתה מורשתו.

טקסט מסמך : 13 במארס 1986. ידיעה סנסציונית המופיעה בעיתון, “INTERNATIONAL  HERALD  TRIBUNE”, מבשרת על החלטת מועצת ה- NFL האמריקני להפוך את מצלמות הטלוויזיה של הרשתות הגדולות ABC ,CBS, ו- NBC המכסות את משחקי הפוטבול גם למצלמות שופטות. (הראלד טריביון).

כך רשמתי ביומני אז : היום בו מצלמות הטלוויזיה בתחרויות המונדיאלים ואליפויות אירופה בכדורגל יהפכו גם הן למצלמות שופטות ולא רק מדווחות, איננו רחוק. מצלמות עזר לשופטי המשחקים ברגעים של מחלוקות שיפוט. השיפור הטכנולוגי הטלוויזיוני רב העוצמה ב- 40 השנה האחרונות, ריבוי המצלמות, והפיכת כל מצלמה בניידת השידור ל- Isolated Camera המחוברת ל- VTR נפרד, מעניקים לצופים בביתם זוויות ראייה משופרות וטובות הרבה יותר מזווית הראייה הבודדת של השופט המרכזי ועוד שתי זוויות ראייה של שני הקוונים. שלושת השופטים רואים את האירועים מגובה כר הדשא. צופי הטלוויזיה רואים בבתיהם את אותם האירועים בהילוכים חוזרים איטיים מזוויות צילום שונות. שם בבית מיטיבים לראות טוב יותר מהשופטים את האירועים השנויים במחלוקת ואשר שווים עוד התבוננות ושיקול דעת נוסף, אך אינם מוענקים לפי שעה לשופטים. ב- 11 באפריל 1981 התרחש אירוע חמור במשחק כדורגל בבונדס ליגה הגרמנית בין קבוצות הָמְבּוּרְג ושָאלְקֶה 04 שהסעיר את כל גרמניה. שחקנה גְדל הגוּף של הָמְבּוּרְג הוֹרְסְט רוּבֶּש תקף את שומרו האישי במשחק תּומַאס זִיבַּארְט במכת מַרְפֵּק אדירה לסַרְעֶפֶת. השחקן הנפגע התמוטט על כר הדשא. התקיפה הפלילית נעלמה מעיניו של השופט הוֹרְסְט יוּסְט אך לא מהמצלמה של רשת הטלוויזיה הממלכתית ZDF שתיעדה מקרוב את האֵירוּע המֵביש בהילוך איטי. ZDF שידרה את הקטע האָלִים הזה בתוכנית הספורט שלה עוד באותו עֶרֶב, וכל גרמניה רעשה וגעשה. הוֹרְסְט רוּבֶּש יצא נָבָל והשופט סוּמָא וגם טיפּש. לעבירת המוּסַר של הורסט רוּבֶּש לא היה דבר עם רוח הספורט. הוא תקף בפראות רבה את יריבו (הבלתי מוכן ומוגן) במסווה של כאילו משחק כדורגל. זאת הייתה עבירה פלילית לכל דבר. זה היה פשע. למחרת השתמשה התאחדות הכדורגל הגרמנית בצילומי ZDF כעדות מרשיעה, והרחיקה את העבריין ממגרשי הכדורגל לשלושה חודשים. את קטע הוִוידֵיאוֹ החשוב הזה סיפק לי ידיד וקולגה אוֹסְקָר ווָארְק (Oskar Wark) מנהל מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה הגרמנית הממלכתית ZDF במיינץ.

בשבת – 19 במרס 1994, אירחה מכבי חיפה באִצטדיון קריית אליעזר את מכבי ת”א במאבק על האליפות. אנחנו העברנו את המשחק הזה בשידור ישיר שהסתיים בתוצאה 1:1. אך המשחק הזה לא ייזכר בשל תוצאתו, אלא בגלל העבירה החמורה שביצע שחקן מכבי ת”א מֵאִיר מֵלִיקָה על רוֹמַן פֶּץ שחקן מכבי חיפה. היו לנו די והותר מצלמות כדי ללכוד בעדשות שלהן את שערוריית הפגיעה הלא ספורטיבית. אחת המכוערות ביותר שראיתי בקריירה הארוכה שלי כעיתונאי ספורט. מאיר מֵלִיקָה שָבָר לרוֹמַן פֶּץ את הרגל בכניסה ברוטלית בעת שניסה לחלץ ממנו את הכדור. זאת עבירה שאין לה דבר עם הכדורגל. היה מדובר ב- פשע פלילי במסווה של משחק ספורט. ולא רק זאת. הכדורגלן האַָלִים ברח מייד מזירת הפשע ולא טרח לגשת אל השחקן שפגע בו השכוב על כר הדשא מתפתל מכאבים, כדי לפחות לשאול לשלומו ולוּ מתוך נימוּס. מעשה שלא ייעשה. השופט יעקב שָיְינֶר לא שלף כרטיס אדום לעברו של מאיר מליקה והסתפק באזהרה צהובה. מאיר מליקה סירב להזמנתי לבוא לאולפן “משחק השבת” כדי להתראיין ולהסביר את פשר המעשה החמור. הוא ידע שהוא לא נקי כפיים. אנשים נוטים להתראיין כשאין להם מה להסתיר. למאיר מליקה היה מה להסתיר.

בדקתי בעצמי את טֵייפּ השידוּר שוּב ושוּב. עשרות פעמים. הגעתי למסקנה כי הפגיעה הקשה והמכוערת הייתה מכוונת. לא היה ספק בכך. השתמשתי בטכנולוגיה מתקדמת אפקט ה- DPM שעמד לרשותי כדי להגדיל את התמונה המקורית. בתמונה המוגדלת נראה מֵאיר מֶלִיקָה בצילום  Extreme Close – up לאחר שבירת רגלו של רוֹמַן פֶּץ, פונה בפנים כעוסות לעבר חבריו וממלמל בשפתיו, כמו מאשר את השלמת משימת ההתנגשות היזומה ברגלו של רומן פץ. למילים שיצאו מפיו הייתה וויזואליה משלהן. על פי השקפת עולמי נעשה כאן מעשה נְבָלָה. זאת הייתה עבירה פלילית. בו במקום החלטתי כאדם וכעיתונאי לחשוף בפינה “רגע של מחלוקת” בהילוך איטי את סיפור הפגיעה המכוער. למסמך הדוקומנטארי הזה היו שני מסרים ברורים. הראשון כֻוָון לעברם של התאחדות הכדורגל ואיגוד השופטים. חייבים לעצור את ההידרדרות האלימה הזאת, להתריע במועד ולהרחיק את העבריינים. לכן הוספתי וציטטתי בכתוביות בתחתית המסך את חוק מס’ 12 בחוקת הכדורגל, הקובע מפורשות, “דִינַן של עבירות פרועות הוא כרטיס אדום”. הלכתי בכוונה תחילה על טקסט שגוֹבֵל במאמר מערכת, דבר שלא עושים בדרך כלל. המֶסֶר השני נועד לילדים ובני הנוער שהם אוכלוסיית צפייה אדוקה ונאמנה לשידורי הכדורגל. הוא היה חינוכי בעיקרו. הדוֹר הצעיר חייב לדעת שרוח הספורט קוראת אומנם לחתור בהתמדה לעבר הניצחון אך יש לעשות זאת בהגינות ומבלי לפגוע האחד בשני. צריך להבחין בין הרצון הלגיטימי לנצח לבין פגיעות גופניות חמורות ביריב שאין להן דבר עם הספורט. זאת הייתה דעתי הנחרצת. נתתי לה פעמיים ביטוי נרחב על המסך. זה היה האינטגריטי העיתונאי שלי. הגשנו את המסמך המצולם בו שוֹבֵר מאיר מליקה את רגלו של רוֹמַן פֶּץ להתאחדות הכדורגל אך היא סירבה לעשות בו שימוש .

רוני קליימן יו”ר מועדון הכדורגל של מכבי ת”א ב- 1994 תקף אותי על השידור הכפול הזה בשתי הזדמנויות שונות , בתוכנית “שער השבת” ביום חמישי – 24 במרס 1994, ו- “במשחק השבת” בשבת – 26 במרס 1994. הוא ראה בעיתונאות שלי שידור מגמתי נגד המועדון שלו שהתחרה על תואר האליפות מול מכבי חיפה באותה עונה. העיתונאי אהוד “אוּדִי” אשרי ז”ל איש עיתון “הארץ” עקב אחרי שערוריית השיפוט בעקבות הפגיעה הקשה שלשחקן קבוצת מכבי ת”א מֵאִיר מֶלִיקָה בשחקן מכבי חיפה רוֹמַן פֶּץ כפי שהשתקפה בצילומי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא נשאר אדיש. אהוד אשרי כתב ביום שישי – 1 באפריל 1994 במקומון “העיר” של תל אביב ביקורת טלוויזיה תומכת וחשובה בסיקור פרשת “מֶלִיקָה – פֶּץ”. הטיפול העיתונאי של מחלקת הספורט בפרשה השנויה במחלוקת על מסך הטלוויזיה הציבורית התמקד בהתפרעויות ובפגיעות המכוערות של שחקני הכדורגל בישראל אלו באלו. מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו למצלמות מתעדות ושופטות. המצלמה איננה משקרת. זה מצא חן בעיני אהוד אשרי ז”ל שהעניק למאמרו את הכותרת, “הקוזקים הנגזלים של מכבי תל אביב”. כך כתב [1] .

[1]  ראה נספח : ראה מאמרו של אהוד “אודי” אשרי ז”ל במקומון “העיר” של תל אביב  ב- 1 באפריל 1994, וכותרתו : “הקוזקים הנגזלים  של מכבי תל אביב”.

טקסט מסמך : 1 באפריל  1994. מקומון “העיר” של תל אביב. העיתונאי האמיץ אהוד “אודי” אשרי ז”ל מפרסם מאמר שבח בזכות העבודה העיתונאית של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המתעדות ללא כחל ושרק את האלימות במגרשי הכדורגל. עבירות מורל ומוסר של שחקני כדורגל כמו כניסות פראיות ושבירת רגלי היריב, יריקה, תנועות יד מגונות וכדומה הן עבירות פליליות לכל דבר ועל העבריין להישפט בבית משפט פלילי. שליפת כרטיס אדום במקרים האלה איננה מספקת. (באדיבות “העיר” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).

ציטוט : “…צריך להודות: צילומי ה-Video של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 עושים שירות רע מאוד למאיר מליקה ומפליל אותו לאורך כל הדרך. הוא נכנס בתנופה אדירה בכף רגלו של הבלם רומן פץ לאחר שהחיפני שחרר את הכדור. רומן פץ נשכב על הרצפה כשרגלו מונפת באוויר סימן ברור לפגיעה קשה מאוד. שחקן מכבי ת”א מאיר מליקה לא נעצר לברר מה קרה או להזעיק את השופט את השופט בהרמת יד. להפך הוא נמלט מהמקום…במכבי תל אביב מצאו את העבריין – לא מאיר מליקה האיש ששבר אלא יואש אלרואי האיש ששידֵר…לי דווקא נראה שהשידור הכפול היה אחת משעותיו היפות של יואש אלרואי. ההחלטה שלו להבליט בכל האמצעים הטכניים שברשותו את השערורייה שהצופים לא יכלו לראות בשידור עצמו הייתה נכונה הן מבחינה עיתונאית – חשיפת הסיפור המלא, והן מבחינה מוסרית – ספורט זה לא שדה קרב…אלמלא חשף יואש אלרואי את המידע שנאגר במצלמותיו היה מוֹעֵל בתפקידו…”.

כותב המאמר אהוד “אודי” אשרי אמר לי באותם הימים אז : “…במכבי תל אביב רמזו שיש למחלקת הספורט עניין לעזור למכבי חיפה מפני שמכבי ת”א לא אפשרה שידור ישיר של משחק העונה הראשון, ומכבי חיפה כן העניקה לנו הזדמנות לשדר ישיר את משחק העונה השני”. השבתי לו מייד , “לא מעניין אותי מה שהם אומרים, לא מכבי ת”א, לא מכבי חיפה, וגם לא הפועל ת”א. אנחנו עיתונאים בני חורין ונעים במסלוּל שונה משלהם. המסלולים האלה אינם מצטלבים. אני נאמן למצפוני העיתונאי. אני גם שמח שהבוסים שלי חושבים שאני עושה עבודה עיתונאית טובה. אמשיך בדרכי זאת. אין לי שום מחויבות לאף קבוצה. המחויבות היחידה שלי היא למִרקע הטלוויזיה הציבורי. אין קשר לשידורים הישירים. נכון שמכבי ת”א לא אִפשרה לשָדֵר ישיר את משחק העונה הראשון נגד מכבי חיפה, אבל זאת זכותה…”.

העיתון “מעריב” כתב גם הוא מאמר ביקורת טלוויזיה המשבח עד למאוד את הפינה “רגע של מחלוקת” בתוכניות הכדורגל במוצ”ש “משחק השבת” המסקרות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. הוא העניק באיחור רב  ב- 1 באפריל 1994 כותרת חשובה ורלוואנטית, “מחלקת הספורט תופסת אומץ” [1] בעקבות הטיפול בפרשת “מֶלִיקָה – פֶּץ”. הוא לא ידע שהפינה “רגע של מחלוקת” משודרת כבר מן הסתם שנים רבות . מחלקת הספורט תפסה “אומץ” כבר מזמן. כך כתב המשורר באיחור אך בהגיונו הבהיר. “למרות טעויות שיקול שונות, אני משוכנע שהפוזה שתופסת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים אלה, מעניינת ותורמת לשיח הספורטיבי הרבה יותר מאי פעם. מוכנותה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להביע דעות על מה שמצולם היא מדיניות חדשה יחסית שמעוררת עניין מכל זווית אפשרית. לא פעם קורה שאני רואה אירוע בטלוויזיה ושומע במקביל עמדה נחרת של השדר בדבר צדקתו או טעותו של השופט. לפעמים אני נשאר המום. אני ראיתי שלא היה פנדל בשעה שהשָדָר טוען בתקיפות שהיה. גם אני וגם השַדָּר מסוגלים לטעות, וכך נוצרת סימטריה בינינו בזכות התמונה האובייקטיבית המוקרנת לשנינו. הגרסה המסורתית של שידורי הספורט, שבה הקפיד השדר לשמור את דעתו לעצמו, יצרה שידורי פרווה משעממים . ראייה ביקורתית על הנעשה במגרש תורמת לעניין שלנו בשידור. אני בטוח שלא הייתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שום התייחסות עוינת למכבי ת”א במהלך פסטיבל מאיר מליקה שהיא יצרה השבוע . בעבר היא נהגה כך עם שחקנים וקבוצות אחרים . מחלקת הספורט פשוט קלטה את מאיר מליקה אומר דבר מה שיכול לעניין, וניצלה את התגלית עד תום. היא המשיכה לחגוג אותה כך נדמה לי מסיבות מקצועיות טהורות. ההערה שהשמיע מאיר מליקה יכול היה להיקלט רק בטלוויזיה, וכאן באו לכלל ביטוי יתרונותיו של המדיום. חלק מהכעס מופנה אל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאמצעי תקשורת אחרים שהקנאה מדברת מגרונם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 השתמשה כאן לכאורה ביתרון לא הגון , לא שִוויוני שיש לה על פני העיתונות הכתובה והרדיו. אפשר רק לברך על הצבע שהיא מוסיפה לעולם הספורט שלנו. צריך למהר ולתפוס שחקנים נוספים מקבוצות אחרות בפשלות דומות. כך ייווצֵר איזון, שלא יאפשר טענה של רדיפת קבוצה מסוימת. ההצפה באירועים גם תוריד מחריפות התגובה הייחודית למעשי מאיר מליקה, ואולי תעזור גם בטווח ארוך לבעֵר נגעים מסוג זה בדרך לספורט נקי יותר”.

באחד ממשחקי הליגה לכדה מצלמת ה- Close up את בלם בית”ר ירושלים אוּדִי אַשָש לוֹפֵת את אשכיו של יריבו השחקן רוֹנִי לִוִי ג’נטלמן מושלם (בעבר שחקן מכבי נתניה, בני יהודה, ומכבי חיפה, והיום מאמן מכבי חיפה), בעת וויכוח ביניהם. זה היה מעשה תקיפה פלילי. העברנו את הקלטת המצולמת להתאחדות הכדורגל אך היא התעלמה מהמקרה. הטיפול של מחלקת הספורט בפרשת הפציעה החמורה של רוֹמַן פֶּץ הייתה שלב חדש בהתפתחות הצילום הטלוויזיוני והטמעת חשיבותו בקרב ציבור הצופים והשחקנים כאחד. המסר העיתונאי שהעברתי לשחקנים ולמאמנים היה ברור, “עינו של האח הגדול פקוחה”. זאת הייתה קריאה לשחק כדורגל הגון והוגן. עדשות מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יעקבו ויצלמו את מפירי החוק. עונשם יהיה חשיפת קלונם בציבור על מסך הטלוויזיה הציבורית. טריומוויראט ארוך השנים של היו”רים של התאחדות הכדורגל הישראלית דאז חיים הברפלד, עזריקם מילצ’ן, וגברי לוי דחה על הסַף בשנות ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה את הרעיון שלי ואת בקשותיי החוזרות ונשנות להפוך את המצלמות המדווחות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם למצלמות שופטות.

אבינועם עובדיה שחקנה המצטיין של קבוצת שמשון ת”א ונבחרת ישראל לא סגד מעולם ולא רכש כבוד לשופטי הכדורגל, והפך בשל כך לא אחת לגיבור של הפינה רגע של מחלוקת . ב- 1979 שיחק עם קבוצתו באִצטדיון “בלומפילד” בתל אביב נגד הפועל באר שבע וכבש שער נהדר לרשתו של רוֹנִי מוֹסקוֹביץ’ שוערה של הקבוצה מהדרום. מצלמת הפילם שלנו תיעדה אותו כהלכה ורִבְבַת  הצופים הריעו לשער שנעלם רק מעיניו של השופט הבינלאומי אברהם קליין ומהקוונים שלוֹ . בהילוך החוזר של הבקעת השער נראה הכדור שטַס במהירות גדולה שוֹרֵט קלות את פנים הקורה הימנית ומזעזע את הרשת הלבנה, מתגלגל לאורכה, ומשם נזרק אל הקורה השמאלית ויוצא החוצה. שופט המשחק לא ראה את השער, ושחקני שמשון ת”א הנרגזים ובראשם אבינועם עובדיה חשו שגזלו מהם שער חוקי למְהדרין. הם עטוּ על אברהם קליין כדי לשנות את רוע הגזירה והטילו עליו מצור. השחקנים אחזו במדיו של השופט, דחפו אותו, קיללו אותו, וטלטלו אותו כעלה נידף. הם כמעט הִכּוּ אותו. אך אברהם קליין שתק ולא הגיב. הוא לא הבין כלל מה רוצים ממנו . הוא לא אישר את השער שלא ראה ומאידך גם לא שלף אפילו כרטיס אדום אחד כלפי הפורעים שנִענעו אותו בפראות מצד לצד. השופט הבינלאומי שהיה גיבור בחו”ל נתפש כחלש בארץ. בחו”ל עמדו השחקנים דוֹם מולו. בארץ לעגוּ לוֹ לא פעם ולא פעמיים מפני שנתפש כשופט ג’נטלמן וידען אך נטול כריזמה וחסר סמכות. הסצנה ההיא באצטדיון “בלומפילד” בשעה ששחקני קבוצת שמשון ת”א תופשים ואוחזים במדיו השחורים ומטלטלים אותו כבובת משחק, היא תמונה שלא תישכח. השחקנים לא התביישו לתפוש אותו בדשי תלבושתו השחורה מבלי שהגיב. הם לעגו לוֹ. אברהם קליין היה שופט עליון שהכיר וידע היטב את החוק על בוריו, אך התנהג כאירופי בין כדורגלנים אסיאתיים טִלטול שופט מצד לצד ותפישת בגדיו ע”י השחקנים הוא עבירת קָלוֹן שיש לה פירוש אחד בלבד, שליפת כרטיס אדום לעבר השחקן האלים. אברהם קליין בחר להתעלם ממנה, מצלמת הפילם של “מבט ספורט” חשפה את חולשתו ואת האירוּע המֵביש במלואו וכך גם שידרה אותו.

[1] ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה “במעריב” מ- 1 באפריל 1994 המשבח את הפינה “רגע של מחלוקת”.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. אצטדיון הכדורגל העירוני של חיפה בקריית אליעזר. שופט הכדורגל הצעיר אברהם קליין בראשית שנות 1960 (ראשון משמאל). היה Grand Master בשיפוט ובעל מוניטין בחו”ל, אך נתקל בקשיי שיפוט בליגת הכדורגל הבכירה בישראל. מימין : הכתב הפורה, החרוץ, המוכשר והנאמן ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס כרמלי ז”ל. (באדיבות עמוס כרמלי ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במארס 1979 הפקתי, ערכתי, ושידרתי ב- “מבט ספורט” כתבה ארוכה שהייתה בעצם סרט באורך של 25 דקות המראה בפרהסיה עשרות טעויות שיפוט של שופטי כדורגל בכירים במשחקים שונים בליגה הלאומית באותה עונה, ביניהם גם של שני שופטי הצמרת שלנו שהיו גם שופטים בינלאומיים, אברהם קליין ונפתלי איתן. לסרט התיעודי קראתי : “מה שראתה המצלמה במגרש ואתם בבית לא ידעתם”. הסרט חשף שגיאות שיפוט קשות, מחדלים של אי התמצאות מינימאלית בחוקי המשחק ע”י השופטים, ואי כיבוד הוראות מפורשות המחייבות שליפות של כרטיסים אדומים לשחקני כדורגל אלימים הפוגעים שוב ושוב בגסות רבה בחבריהם על כר הדשא וגם מתפרעים כלפי השופטים. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה שהתוכנית “מבט ספורט” עסקה בביקורת שופטי הכדורגל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) ותקפה את הטעויות הגסות שלהם בחריפות רבה באמצעות צילומים מפלילים. אחת השגיאות הקשות בכתבה הייתה של השופט נפתלי איתן במשחק אחר באצטדיון “גאון” ביפו אירחה מכבי יפו את מכבי ת”א תועדה במלואה ע”י מצלמת פילם מסוג BL. במהלך המשחק הזה פסק השופט על בעיטת עונשין ממרחק 11 מ’ לזכות מכבי ת”א. ההחלטה לא מצאה חן בעיני מגן מכבי יפו מוצי ליאון. מוצי ליאון התנפל על נפתלי איתן כשהוא תופש בבגדיו ומטלטלו בגסות. השופט הסלחן שגה קשות משלא שלף כרטיס אדום לעבר התוקף והורה לגיורא שפיגל שחקן מכבי ת”א להוציא את גזר הדין לפועל . בשער מכבי יפו ניצב הרצל קביליו. בשעה שגיורא שפיגל פתח בהרצה לעבר הכדור המונח על נקודת ‘הפנדל’ החל הרצל קביליו לנוע לפנים כדי לסגור את זווית הבעיטה. יחד עם גיורא שפיגל נכנסו לרחבת ה- 16 שישה משחקני מכבי יפו. זאת הייתה נדידת העמים ממש. כשגיורא שפיגל בעט בכדור הרצל קביליו כבר ניצב על קו ה- 5 והדף אותו בהצלחה. השופט המנוסה שגה שנית כשלא הורה על בעיטה חוזרת. מצלמת הפילם חשפה את הביזיון.

הסרט התיעודי הזה רווי אין סוף טעויות שיפוטיות הִכה בתדהמה את צופי הטלוויזיה בארץ וגם את איגוד השופטים. עד אז מעולם לא שידרנו סרט תיעודי החושף בצורה שיטתית וממוקדת כל כך הרבה טעויות שיפוט צורמות ומגוחכות של שופטי כדורגל רבי מוניטין בעלי ניסיון בן שנים רבות. הקורבנות העיקריים היו שני השופטים הבכירים בארץ בעת ההיא אברהם קליין הבינלאומי ונפתלי איתן. הסרט הדוקומנטארי חשף בזה אחר זה עשרות שגיאות שיפוט במגרשים השונים, חלקן קטסטרופאליות ובלתי מובנות בעליל, וסדק את חומת האימון בין מועדוני הכדורגל לבין השופטים , וגם את אימונו של קהל הצופים באנשים בשחור. יו”ר איגוד השופטים נפתלי איתן אַץ להתלונן בפני אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט (היה עסוק בהפקת שידור הארו – וויזיון) על כי יואש אלרואי הִבאיש את ריחם של השופטים בעיני הציבור ולכן צריך להעניש אותו . אלכס גלעדי הדף כמובן את טענותיו מכל וכל .

ל- “מבט ספורט” הגיעו מאות תגובות בע”פ ובכתב של צופים בעקבות חשיפת ערוותם של שופטי הכדורגל. אני מביא לדוגמא תגובה טלפונית, אחת מיני רבות, כפי שרשמה והעבירה לידי מזכירת מחלקת הספורט באותו ערב, והשתמרה, למרות שחלפו שנים רבות מאז. לכולנו, אנשי הטלוויזיה במחלקת הספורט וגם שופטי הכדורגל היה ברור שהחל עידן עיתונאי חדש. עדשות מצלמות הטלוויזיה הקשו על השופטים ופגעו לעיתים במוניטין שלהם אך זה היה תפקידן . לתעד את המתרחש ולהבליט את הדורש הבלטה ולתקן את הדורש תיקון . ב- 1979 נוסד המוסף הטלוויזיוני המרתק, “רגע של מחלוקת”. הוא הפך למִשְנָה סְדוּרָה. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד הילל אותה.

טקסט מסמך : שנת 1979. זוהי אחת התגובות הטלפוניות שהגיעו למשרדי מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, באחד ממוצ”ש בחודש מארס 1979, בתום שידור הכתבה, “מה שראתה המצלמה במגרשי הכדורגל ואתם בבית לא ראיתם”. מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריחו את שופטי הכדורגל בארץ להיטיב את דרכם ולשפר באופן מיידי את רמת השיפוט שלהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1985 לבש אבינועם עובדיה את מדי נבחרת ישראל במשחקי קדם גביע העולם באוקייניה. הבעיה עם אבינועם עובדיה הייתה שהוא אומנם לבש אך לא רחש כבוד ליריביו על כר הדשא. אחד השחקנים האוסטרליים פגע בו ואבינועם עובדיה שלא סמך על השופטים, יָרָק על השחקן המתנכל בלהט הוויכוח ביניהם בגסות רבה. המצלמה האוסטרלית לכדה את עבירת המוּסַר הגסה של השחקן הישראלי, ויורם ארבל שידר כהרף עין למיקרופון, “בושה וחרפה”. וודאי ששידרתי והוקעתי את האירוע המביש בתוכניות הספורט שלי שוב ושוב. יריקה בפניו של שחקן יריב היא עבירה מטונפת שאין עליה מחילה, לא כל שכֵּן כשהוא לובש את מדי נבחרת ישראל.

ב- 20 באוקטובר 1985 התמודדה נבחרת ישראל במלבורן עם נבחרת אוסטרליה בקדם גביע העולם בכדורגל. המשחק הסתיים בתוצאה 1:1 ונבחרת ישראל הודחה מהטורניר. המשחק הזה לא ייזכר בשל תוצאתו אלא בגלל הכרטיס האדום שספג השחקן המוכשר של בית”ר ירושלים ונבחרת ישראל אלי אוחנה. השחקן הישראלי המבריק בחר ברגע של שמחה להתגרות בקהל האוסטרלי. הוא רץ לעבר היציעים כשהוא מבצע תנועת יד מאוגרפת מלמטה למעלה במרפק כָּפוּף, כמו במכת וָו באגרוף. בתחרות אִגרוף זאת חבטה מוּתּרת היכולה להביא לסיום הקרב בנוֹק אאוּט. במשחק הכדורגל זאת תנועה מַתּרִיסָה הנחשבת למעשה גנאי. שופט המשחק דה – סילבה מפורטוגל לא היסֵס אפילו לרגע. הוא שלף מייד כרטיס אדום והעניק נוק אאוט לאלי אוחנה וזרק אותו משדה המשחק. אלי אוחנה ההמום מההרחקה (אותה חשב לבלתי מוצדקת) הזיל דמעות שליש על ספסל הנבחרת, אך הן לא מנעו ממני להציג את איוולתו בפרהסיה בשידורים שלנו. תנועת ידו המגוּנה לעבר הצופים האוסטרליים, כשחקן נבחרת המייצג את מדינת ישראל, הייתה ביזיון שאין לה דבר עם תחרות הספורט. התאחדות הכדורגל של ישראל סירבה כל השנים להשתמש בצילומי מחלקת הספורט כהוכחות משפטיות.

חלק מקרייני החדשות בטלוויזיה וברדיו במדינת ישראל שהם ראשית דבר עיתונאים, שוגים שגיאה מוסרית קולוסלית ובלתי נסלחת בשעה שהם משכירים את קולם ומתפרנסים מקריינות לפרסומות מסחריות. בלתי מתקבל על הדעת.

תארו לכם את רוּן אָרְלֶדְג’ ו/או את אלכס גלעדי משכירים את קולם תמורת כסף ומקריינים פּרסומות מסחריות ברדיו כמו השַדָּר יורם ארבל למשל. הם כמובן לא עשו את המעשה הנלוז הזה מעולם. אבל יורם ארבל עוסק בזה במקביל למה שאמור להיות עבודתו העיתונאית כשַדָּר ומפיק בערוצי הטלוויזיה – ערוץ 5 בכבלים ובערוץ 2 המסחרי. זוהי תופעה מסואבת שלא עולה על הדעת וראויה לכל גינוי. למען האמת הוא לא לבד. קריין ושַדָּר החדשות הבכיר ביותר ברדיו “קול ישראל” מלאכי חזקיה מוכר את קולו להקראת פרסומות מסחריות. לא אחת יקרה ש-מייד בתום מסע הפרסומות שלוֹ ברדיו, נשמע שוב קולו לאחר “ששת הפיפסים”, אך הפעם כקריין מהדורת החדשות. פתטי. גם אלי ישראלי השַדָּר הוותיק של גלי צה”ל שעוסק בעיתונאות בתחנת הרדיו הצבאית, משכיר את קולו תמורת ממון . ניגוד אינטרסים מוחלט שלא יעלה על הדעת. גם ירון לונדון, מאיר איינשטיין ז”ל (קריין של הפרסומת המסחרית “מקיטה”), ודן שילון השכירו את קולם העיתונאי להקראת פרסומות מסחריות אך עשו זאת במינונים הרבה יותר נמוכים משל יורם ארבל. יורם ארבל שדרן הספורט המוכשר הבלתי נלאה ובעל הקול היפה ביותר בישראל הפך לאיש עשיר מהקראת פרסומות מסחריות. החברות המסחריות השונות שיווקו את מוצריהן באמצעות דמותם וקולם של קרייני הטלוויזיה הפופולאריים. אנשי הטלוויזיה והרדיו ביניהם קרייני חדשות רבי מוניטין לא אמרו להם לא למפרסמים. פגם מוסרי חמור. רק שַדָּר רדיו אחד אמר “לא” טוטאלי למפרסמים בכל שנות הקריירה המפוארת שלוֹ. נחמיה בן – אברהם הדגול. הוא היה יכול באחת להפוך למולטי מיליונר בימים ההם, אך נשאר נאמן לעיקרו שאין הוא משכיר את היושרה העיתונאית המושלמת שלוֹ וקולו הייחודי למולך המסחרי. גם מן ההיבט הזה הוא היה יחיד בדוֹרוֹ. תמר בן אברהם זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר שערכתי עמה, כלהלן : “…היו לנחמיה המון הצעות מחברות מסחריות לפרסם אותן בקולו . הן הציעו לו ממון רב אך הוא תמיד סירב…”.

תזכורת : מגיש החדשות מספר אחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין רצה גם הוא לעשות ממון מקולו העיתונאי ומהפופולאריות שלו כשדרן חדשות. הוא השכיר את קולו לקריינות הסיפור, “הפִּילוֹן בַּבָּר”, ולמשחקי טריוויה לילדים. אולי מעשה חינוכי אך פועל על אותו העיקרון השלילי. עיקרון לא אתי של השכרת הקוֹל בשירות הציבור לטובת המִגזר הפרטי כדי להעשיר את חשבון הבנק. כמובן ש- וולטר קרונקייט לא היה מעלה בדעתו לנהוג כך. העניין הזה בו מרשים לעצמם שדרני טלוויזיה ורדיו ידועים בישראל למכור את קולם העיתונאי תמורת בצע כסף הוא דבר עלוב. זה ברור. אך הבה נעזוב את העניין הנלוז הזה עכשיו.

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מגיש “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין מנצל את הפופולריות שלו ו-משמש עורך ומגיש של משחק טריוויה “חידון טלוויזיה” בהוצאת חברת “הגל החדש”. בלתי מתקבל על הדעת. 

טקסט תמונה : שנת 1952. זהו וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המזהיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ב- 1952. הוא נולד ב- CBS ושם גם סיים את הקריירה העיתונאית המפוארת שלו. מעולם לא השכיר את קולו לגורם מסחרי ומעולם לא ערק לרשת מתחרה למרות שהוצעו לו סכומים מפתים כדי לעשות זאת). הוא נשאר נאמן ל- CBS לעולם ועַד. היושרה העיתונאית המושלמת שלו וקולו הנפלא הפכו אותו למגיש חדשות דגול והטוב ביותר בארה”ב ודמות מיתולוגית. וולטר קרונקייט היה האחד והיחיד. וולטר קרונקייט הפך מופת ומודל לחיקוי לעיתונאי טלוויזיה רבים בעולם. (CBS).

טקסט תמונה : 1977. וולטר קרונקייט (משמאל) חוגג עם נשיא CBS וויליאם “ביל” פיילי רבע מאה שנות הגשת חדשות שלוֹ ברשת. (CBS).

אני שָב לפורום ה-Off tube המסורבל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שדן באולפן בהרצליה ביום רביעי-20 בפברואר 2019 בשני משחקי ה-Champions League בשלב 1/8 הגמר, הראשון שאלקה 04-מנצ’סטר סיטי 3:2, והשני אתלטיקו מדריד-יובנטוס 0:2. נדב יעקובי + אבי מלר + בוני גינזבורג + עומרי אפק + מודי בר און רואים בליגת האלופות האירופית קניין ספרותי ולא מוצר מתמטי. כלומר הפורום הזה יוצר מציאות טלוויזיונית רכלנית שמבוססת על כל מיני פרשנויות והתרשמויות פרטיות של אנשיו, ומרחיק מהמוּצָר העיתונאי שלו את העובדות ואת ניתוחן. פַארְסָה.  

1. הטקסט הבא בתור הוא זווית ההתבוננות האישית שלי ו-עִמָה ראיית וניתוח העובדות במשחקי ה-Champions League, ובראשם המשחק שאלקה 04 נגד מנצ’סטר סיטי 3:2 שנערך באצטדיון “וולטינס ארנה” בגלזנקירשן בגרמניה. הטקסט הבא אחריו הוא זווית ההסתכלות, העברת המידע, והשידור של פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. אנוכי שונה לגמרי בגישה העיתונאית שלי מהם.

שחקן מנצ’סטר סיטי לירוי סאנה (Leroy Sane, בן 23 מתנשא לקומה של 1.84 מ’, משקלו 75 ק”ג, והוא קל רגליים כ-צבי) מי שנכנס למשחק המדובר שאלקה 04 – מנצ’סטר סיטי כמחליף רק בדקה ה- 75 בהוראת מאמנו פפ גוארדיולה (התוצאה הייתה באותו הרגע 1:2 לזכות שאלקה 04), יצר עשר דקות אח”כ עניין מחודש בשידור ה- Off tube הישיר המסורבל והבלתי מדויק של פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. בדקה ה- 85 העניק שופט המשחק הספרדי קארלוס דל סרו גראנדה בעיטה חופשית מטווח של 25 מ’ לזכותה של מנצ’סטר סיטי. התוצאה באותה הדקה הייתה כאמור 1:2 לזכות הקבוצה הגרמנית. המאמן פפ גוארדיולה הטיל את משימת כיבוש שערו ראלף פאהרמאן (Ralf Fahrmann) שוערה של שאלקה 04 על הבועט החופשי שלו לירוי סאנה שכאמור עלה על כר הדשא ונכנס למשחק 10 (עשר) דקות קודם לכן. פורום האופטיובניקים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים איננו מספר לי מדוע פפ גוארדיולה פוקד דווקא על לירוי סאנה לבעוט את הכדור החופשי. אני צופה בעניין רב במאבק המוחות שמתחולל על כר הדשא בין ראלף פאהרמאן ושיקולי הצבת והעמדת שמונת אנשי החומה שלו מול הבועט לירוי סאנה. מדובר באחד הריטואלים המעניינים ביותר במשחק הכדורגל, המאבק בין השוער והחומה לבין השחקן הבועט. זהו מחזה מרתק מפני שטמונות בו כל האופציות להשחיל את הכדור לרשת הקבוצה היריבה, מלֻוות בקואורדינציה אנטומית וכישרון מדויק של הרגל ותנועת כף הרגל של השחקן הבועט, בהיצעי כוחות מתמטיים ופיזיקליים שפועלים על הכדור, ואימפאקט והשפעת התנגדות האוויר על תנועת הכדור שנע בחלל במהירויות גבוהות. הכדור החופשי המסובב שהשחיל לירוי סאנה מ- מנצ’סטר סיטי לרשתו של ראלף פאהרמאן שוער שאלקה 04, עבר את המרחק של 25 מ’ בשנייה אחת ופגש את הרשת הצדדית של הקורה ימנית של השער הגרמני (מנקודת מבטו של הבועט והשמאלית מנקודת מבטו של השוער). אילו הייתה מותקנת שם מצלמת SSM בעלת מהירות צילום של 150 פריימים בשנייה אחת, כזאת שעוקבת ב- Extreme close up על כף רגלו השמאלית, היא הייתה מגלה לא רק עד כמה תנופת הרגל של לירוי סאנה מהירה (ולכן בעלת כוח), אלא גם חושפת עד כמה מפרק הקרסול ותנועת כף הרגל של לירוי סאנה גמישים. בעת התנגשות נעל רגלו השמאלית של לירוי סאנה בכדור מתרחשת תופעה מעניינת של הפרדת כוחות, בה כוח אחד עובר דרך מרכז הכובד של הכדור ומאיץ אותו לפנים והכוח השני מסובב אותו. אף על פי כן ולמרות הפרדת הכוחות הכדור של לירוי סאנה צובר מהירות גבוהה של 90 קמ”ש כשהוא חולף על פני כברת דרך בת 25 מ’ בתוך שנייה אחת. אני שב וחוזר ומדגיש כל פעם מחדש את מיומנות ואת טכניקה תופעת הפרדת הכוחות המדויקת של בועטי הכדורים החופשיים, מפני שהיא מרשימה אותי. הַרֶגֶל איננה איבר מדויק כמו היָד כשמדובר באנשים רגילים. אצל שחקני כדורגל כמו לירוי סאנה, ליאו מסי, ואחרים הדבר שוֹנֶה.

פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים כמו השוער הגרמני נעדר מודיעין מינימאלי אודות לירוי סאנה שבועט ברגל שמאל. ראלף פאהרמאן בונה חומה רשלנית שמסתירה לו את שדה הראייה, וגם לוקח צד הגנתי מוטעה, משהוא ניצב קרוב יותר לקורה הימנית (מנקודת מבטו, והשמאלית מנקודת מבטו של לירוי סאנה). ניתוח Kinesiology של תנועת ההרצה של לירוי סאנה לעבר הכדור החופשי מדגישה את העובדה כי בעת הנחת רגל ימין שלו מצד ימין של הכדור ותנופת רגל שמאל שבריר שנייה לפני מגע נעלו בכדור, גופו נוטה ימינה, ובעצם מרכז הכובד של גופו נמצא כבר הרחק בצד ימין, לכן לא תיתכן הפעלת כוח יעיל, כלומר בעיטה בכדור לעבר הקורה השמאלית (מנקודות מבטו של הבועט, והימנית מנקודת מבטו של השוער), בעיטה  ש-נשענת על הפרדת כוחות, כוח אחד דוחף את הכדור לפנים והכוח השני מסובב אותו, אלא רק לעבר הקורה הימנית (מנקודת מבטו של הבועט, והשמאלית מנקודת מבטו של השוער).

טקסט מסמך : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. מרכז הכובד של מסת גופו של לירוי סאנה נוטה הרחק ימינה שבריר שנייה לפני שהוא בועט את הכדור החופשי המדויק שלו שהניב שער בדקה ה- 85 של המשחק שאלקה 04 – מנצ’סטר סיטי ב- 1/8 הגמר בליגת האלופות האירופית. תורת התנועה של גוף האדם (Kinesiology) מסבירה מדוע במצב הזה של נטיית הגוף לצד ימין לירוי סאנה יכול לבעוט ולסחרר את הכדור משמאל לימין, רק לעבר הקורה הימנית של שוער שאלקה 04 ראלף פאהרמאן (מנקודת מבטו של הבועט, והשמאלית מנקודת מבטו של השוער) ולא בכיוון הנגדי מימין לשמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אילו ראלף פאהרמאן היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות לירוי סאנה שבועט את הבעיטות החופשיות שלו רק ברגלו השמאלית, ואילו היה מבחין מבעד לחומה שלו שאותה בנה במו ידיו, בגופו הנטוי לצד ימין של לירוי סאנה שבריר שנייה לפני הבעיטה (!), הוא פשוט היה פוסע שתי פסיעות לעבר הקורה השמאלית שלו (הימנית מנקודת מבטו של לירוי סאנה), ולא רק עוצר את הכדור, אלא גם קוטף אותו כפרי בשל. הערה שלי : לירוי סאנה היה יכול כמובן לירות ולסחרר את הכדור החופשי המסובב גם לעבר הקורה השמאלית מנקודת מבטו (הימנית מנקודת מבטו של השוער), אולם לא לאחר שמרכז הכובד של גופו כבר נטה הרחק לצד ימין שלו (!). ברור אם כן שלירוי סאנה החליט ו-בחר לבעוט ולסובב את הכדור החופשי שלו לעבר הקורה הימנית של ראלף פאהרמאן (מנקודת מבטו של הבועט והשמאלית מנקודת מבטו של השוער) לפחות כמה שניות בטרם הוציא לפועל את גזר דינו. רואים את זה בהתחילה לפי כיוון ההרצה שלו של לירוי סאנה אל הכדור, ואח”כ גם נטיית גופו לצד ימין שלו.

מוזר ותמוה כיצד מאמן הקבוצה ו- שוער שאלקה 04 ו- ראלף פאהרמאן עושים את כל השגיאות האפשריות מפני ש-שניהם נטולי מודיעין מינימאלי אודות יכולת התנועה וכישרון הבעיטה של לירוי סאנה (בועט ברגל שמאל). בדיוק כשם ששוער העבר של נבחרת ישראל בוני גינזבורג יבד”ל ושני מאמניו יעקב גרונדמן ז”ל ויצחק שניאור ז”ל לא עשו את שיעורי הבית שלהם במשחק ההוא באצטדיון ר”ג ב- 19 במארס 1989, ישראל – אוסטרליה 1:1 מול הבועט המחונן האוסטרלי צ’ארלי יאנקוס. השוער הלאומי שלנו ושני המאמנים הלאומיים היו נטולי כל מודיעין אודותיו יכולותיו וכישרונותיו של שחקן נבחרת אוסטרליה צ’ארלי יאנקוס, מי שהיה בועט הבעיטות החופשיות האולטימטיבי של נבחרתו (ברגל ימין), ולכן ביצעו מולו את כל הטעויות האפשריות. אותו צ’ארלי יאנקוס לא רק הכניע אז ללא תנאי בדקה ה-71 את בוני גינזבורג בבעיטה חופשית מטווח של 28 מ’ במשחק ההוא במסגרת קדם מונדיאל איטליה 1990, אלא גם השפיל את השוער הלאומי שלנו ואת החוֹמָה המגוחכת חסרת התועלת שבוני גינזבורג הציב מולו. בוני גינזבורג משמש היום פרשן הכדורגל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים (ראה פוסט מס’ 116 בבלוג yoashtvblog.co.il)שפת גופם של כל בועטי הכדורים החופשיים הנודעים כמו גארינצ’ה, פלה, דייוויד בקהאם, ריינר בונהוף, לאו מסי, לירוי סאנה, ורבים אחרים (כמו גם בועטים שלנו יהודה שהרבני, אורי מלמיליאן, רן בן שמעון ואחרים) מסגירה בשבריר השנייה האחרון בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדור, את כיוון תנועתו ואת מסלולו תעופתו של הכדור שנבעט. ההסגרה הזאת נובעת מהפעלת כוח רב עוצמה ו-מורכב של הבועט על הכדור. ווקטור אחד יעבור דרך מרכז הכובד של הכדור ולכן ידחוף אותו לפנים, והווקטור השני יפעל כמשיק לו ולכן יסובב אותו בעת תעופתו בחלל האוויר. ועוד דבר : צריך להסביר כאן לקוראי הבלוג כי הפרדת הכוחות שמפעיל לירוי סאנה בבעיטה המסוגננת על הכדור, תנועה לפנים פלוס סיבוב הכדור סביב עצמו, מאטה את מהירות תנועתו. לכך צריך להוסיף את התנגדות האוויר שעולה בריבוע למהירות תנועת הכדור.  

צריך לקחת בחשבון את נתוני המסות ו-יחסי המשקלים בין הרגל הבועטת לבין הכדור. בעוד משקלו של הכדור נע סביב כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 ס”מ הרי משקלה של הרגל הוא משהו בסביבות % 18 – % 17 מהמשקל הכללי של גוף האדם. לכך צריף להוסיף גם את תנופת הרגל עצמה הבועטת בכדור החופשי בנוסף למשקלה. כלומר אם משקל הכדורגל הוא 420 גרם ומשקל גופו של לירוי סאנה הוא 75 (שבעים וחמישה) ק”ג, הרי משקל רגלו של לירוי סאנה הוא כ- 23 / 22 ק”ג. כלומר, מסת רגלו של לירוי סאנה שחקן מנצ’סטר סיטי כבדה פי 55 / 54 יותר ממסת הכדור. נתון ועובדה מכרעת הקשורה להטסת הכדור קדימה במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש בדרך להבקעת שערו של ראלף פאהרמאן. 

טקסט תמונה (1) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. זהו לירוי סאנה (גובהו 1.84 ו-משקלו 75 ק”ג) שחקנה של מנצ’סטר סיטי. (צילום ב-iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. אצטדיון הכדורגל של הקבוצה הגרמנית שאלקה 04. זוהי הדקה ה- 85 במשחק שאלקה 04 נגד מנצ’סטר סיטי בשלב 1/8 הגמר של מפעל ה- Champions League בעונת 2019 – 2018. התצלום הזה של המצלמה האחורית של ניידת השידור (המצלמה ניצבת ברוּם האצטדיון מאחורי שערה של שאלקה 04) מתעד את לירוי סאנה שבריר שנייה לפני שהוא משגר ברגל שמאל את הכדור החופשי שלו במהירות של 25 מ’ בשנייה אחת (90 קמ”ש) לעבר הקורה והרשת הימנית הצדדית של שוער שאלקה 04 ראלף פאהרמאן. פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים איננו מסביר לצופיו מדוע שוער שאלקה 04 מהמר ונצמד יותר לקורה הימנית שלו מאשר לשמאלית. (צילום ב-iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. אצטדיון הכדורגל של הקבוצה הגרמנית שאלקה 04. זוהי הדקה ה- 85 במשחק שאלקה 04 נגד מנצ’סטר סיטי בשלב 1/8 הגמר של מפעל ה- Champions League בעונת 2019 – 2018. אותה הפוזיציה ואותו שבריר השנייה רק במבט מאחור. התצלום הזה מתעד כאמור את לירוי סאנה בגבו למצלמה (מס’ 19) מניף את רגלו השמאלית שבריר שנייה לפני שהוא משגר את הכדור החופשי שלו במהירות של 25 מ’ בשנייה אחת (במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש) לעבר הרשת הצדדית של הקורה הימנית של שוער שאלקה 04 ראלף פאהרמאן. שפת גופו של לירוי סאנה והטיית מרכז הכובד של גופו הרחק ימינה איננה מותירה כל ספק : לירוי סאנה יכול לבעוט ולסובב את הכדור רק לעבר הקורה הימנית (מנקודת מבטו, והשמאלית מנקודת מבטו של ראלף פאהרמאן). פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים איננו מסביר לצופיו מדוע שוער שאלקה 04 (מציץ מבעד לחומה בצהוב) עדיין מהמר ונצמד יותר לקורה הימנית שלו מאשר לשמאלית. (צילום ב-iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

כלומר, ההבדל העצום בין שתי המסות (לטובת רגלו של לירוי סאנה) יוצר אימפקט גדול והשפעות אווירודינאמיות על הכדור בעת ולאחר ההתנגשות ביניהם באותו היחס. ההשפעה היא עצומה בשל פער המסות. כתוצאה מסגנון הבעיטה הכדור הקַל שמשקלו כ- 420 גרם והיקפו כ- 70 ס”מ לא רק ינוע לפנים במהירויות גבוהות ויפלס לו דרך בין שכבות האוויר אלא גם יסתובב סביב עצמו. הפרשי לחצי האוויר משני צידי הכדור יסיטו אותו ממסלולו הצפוי. מדידת הנתונים מראה שהכדור החופשי שבעט לירוי סאנה לעבר שערו של ראלף פאהרמאן עבר את הטווח של 25 מ’ (ממקומו הנייח ועד לשער הגרמני) בתוך שנייה אחת. כלומר בתרגום לקמ”ש הכדור עשה את הדרך הנ”ל, כאמור באורך של 25 מ’, במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש (ולא 113 קמ”ש, מידע שערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הֵפִיץ לצופיו באמצעות Super imposing על המסך שלו). אין זה סוד כי המהירות הגבוהה של תנועת הכדור באוויר יחדיו עם סיבובו סביב מרכז הכובד שלו, יוצרים חיש מהר תופעות אווירודינמיות (אודותיהן דיברתי כבר 1000 פעמים בבלוג), בעקבותיהן מסלול התעופה ה-כאילו צפוי שלו מתעקם, תופעה שמטעה ו- מסכנת מאוד את השוער אם הוא ממוקם לא נכון בשערו, ואם החומה האנושית שאותה הרכיב מסתירה לו את שדה הראייה.

טקסט תמונה (4) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. 1/8 הגמר במפעל הכדורגל של ליגת האלופות האירופית. וויזואליה חדה וברורה. לירוי סאנה בעט את הכדור החופשי מטווח של 25 מ’ וכבר סחרר אותו שמאלה, והקנה לו מהירות תנועה אווירית של 90 קמ”ש. מרבית שחקני החומה הגרמנית מנתרים מעלה כדי ליצור מגע עם הכדור המסוכן בראשם. ראלף פאהרמאן נראה עדיין סמוך יותר לקורה הימנית של שערו מאשר לקורה השמאלית למרות שהכדור טס במהירות של 25 מ’ בשנייה אחת (90 קמ”ש) דווקא לעבר הקורה השמאלית שלו. פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שוב איננו מבאר לצופיו מדוע שוער שאלקה 04 מתעקש להיצמד יותר לקורה הימנית שלו מאשר לשמאלית. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (5) : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. 1/8 הגמר במפעל הכדורגל של ליגת האלופות האירופית. הכדור הירוי של לירוי סאנה מסוחרר שמאלה במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש וחולף מעל לחומה הגרמנית המפורקת. נותרו לו כ- 13 מ’ עד לחציית קו השער הגרמני בדרכו לעבר הקורה השמאלית. בתרגום מרחק לזמן לרשותו של ראלף פאהרמאן נותרו עדיין כ- 50 מאיות של השנייה כדי לחוש למקום הסכנה, אולם שוער שאלקה 04 מגלה באיחור את מסלול תעופת הכדור שנע במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש לעבר קורת השער השמאלית שלו, ומשלם את מלוא המחיר. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

2. הבאים בתור הם טקסטים סָפְרוּתִיים סתמיים ו-חלולים עשויים Off tube ו-נעדרים נתונים מתמטיים שמפיקים אנשי פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, ואשר מתייחסים באולפן בהרצליה לבעיטה החופשית המדויקת של לירוי סאנה מול הקבוצה הגרמנית שאלקה 04 והשוער שלה ראלף פאהרמאן. אלה ההתרשמויות הספרותיות שלהם חסרות כל משמעות שהם מעבירים לצופיהם. בליל מילים של טקסטים לא חשובים שהוגה הפורום. מעניין אותי לשמוע את שיקוליהם של עורכי ומפיקי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שמאפשרים לפורום שלהם להשחית טקסטים ו-מילים מבלי לומר דבר.   

מודי בר און : שאלה ספרותית. “מתי הוא יודע שזה גול…? שהרגל נוגעת בכדור…?” (מדובר בהתעניינות שטחית בלבד, חסרת ערך, ו-נעדרת כל סקרנות עיתונאית. שום הבעת עניין מצדו של המנחה הנוגעת לנתונים המתמטיים שמרכיבים את אירוע הבעיטה של לירוי סאנה : לא טווח הבעיטה, לא מהירות תנועת הכדור באוויר ולא סחרורו סביב עצמו, שני ווקטורים שיוצרים תופעות אווירודינאמיות שמשפיעות על הטיית מסלול תעופת הכדור, שום אינפורמציה אודות התנגדות האוויר לתנופה ולתנועת הכדור לפנים, שום התעניינות במידע אודות שוער שאלקה 04 ראלף פאהרמאן ומוכנות החוֹמָה העבה שלו בת 8 שחקנים מול הבועט לירוי סאנה, שום שאלה שעוסקת בנתונים הפיזיים של הכדורגלן לירוי סאנה (גובהו + משקלו + מהירות ריצתו), ושום התייחסות לכישרון הבעיטה המדודה שלו ויכולת הפרדת הכוחות המדויקת שלו בעת הבעיטה והפעלת הכוח על הכדור (מחד מאיצה את הכדור קדימה ומאידך מקנה לו תנועה סיבובית סביב מרכז הכובד שלו).

עומרי אפק : משיב למודי בר און תשובה ספרותית. “כן, כן, כן…יותר מזה אני אגיד לך…זה היה רגע…פפ גוארדיולה כבר לא ידע אפוא למרוט את השערות שאין לו…כלום לא הלך לסיטי…נכנס הבחור הזה עם עשרה שחקנים…אצטדיון שלם לא יודע איך לאכול את לירוי סאנה…לאהוב, לשנוא, מה לעשות איתו…והבחור הזה כל כך קר רוח…הוא ניגש לבעיטה הזאת ופשוט הפך את המשחק ברגע…מנצ’סטר סיטי הייתה גמורה לפני זה…זה היה פשוט רגע לפנתיאון”. (כנ”ל התייחסות חסרת ערך. שום התעניינות של עומרי אפק הנוגעת לנתונים המתמטיים של הבעיטה של לירוי סאנה : לא טווח הבעיטה, לא מהירות תנועת הכדור באוויר ולא מידע אודות סחרורו סביב עצמו שני ווקטורים שיוצרים תופעות אווירודינאמיות שמשפיעות על מסלול תעופת הכדור, שום התייחסות להתנגדות האוויר לכדור המסובב שנע לפנים במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש, (25 מטרים בשנייה אחת), שום מידע אודות שוער שאלקה 04 ומוכנות החוֹמָה שלו שבנה מול הבועט לירוי סאנה, שום פרט אודות הנתונים הפיזיים של לירוי סאנה, ושום התייחסות לכישרון הבעיטה שלו ויכולת הפרדת הכוחות שלו שמחד מאיצה את הכדור קדימה ומאידך מקנה לו תנועה סיבובית סביב מרכז הכובד שלו).

בוני גינזבורג מתערב בשיחה : גם לא יש הערה ספרותית. “רק נקודה אחת לגבי סאנה וכל מה שהוא מייצג : אבא סנגאלי ששיחק כדורגל בגרמניה וצרפת ואימא מדליסטית אולימפית גרמנייה…ואז אתה מקבל את הדבר היפה תרתי משמע…איזה יופי”. רכילות תפלה במקום לעסוק בעיקר. (כנ”ל, מפני שמדובר בהתערבות רכלנית. שום התעניינות של בוני גינזבורג מי שהיה פעם שוער לאומי הנוגעת לנתונים המתמטיים של הבעיטה של לירוי סאנה : לא טווח הבעיטה, לא מהירות תנועת הכדור באוויר וסחרורו סביב עצמו שני ווקטורים שיוצרים תופעות אווירודינאמיות שמשפיעות על מסלול תעופת הכדור, שום מֵידָע אודות שוער שאלקה 04 ומוּכָנוּת החומה שלו, שום פרט אודות הנתונים הפיזיים של לירוי סאנה, ושום התייחסות לכישרון הבעיטה שלו ויכולת הפרדת הכוחות המדויקת שלו שמחד מאיצה את הכדור קדימה ומאידך מקנה לו תנועה סיבובית סביב מרכז הכובד שלו).

התייחסות ספרותית של אבי מלר : “…ותראו מה ירד מהרגל של סאנה…או עלה מהרגל של לירוי סאנה…איזה יופי של בעיטה…(תיאור סתמי שגם ילד בכיתה ג’ בבי”ס יסודי יכול להשתומם באמצעותו ולהתפעל…לשם כך לא נדרש לגייס את אבי מלר לאולפן…) לירוי סאנה עם השער הנפלא הזה…הוא כמו Playstation…טיק…”. מֵידָע סָפְרוּתִי, גם אם סַפָּק האינפורמציה הנ”ל עושה זאת בהתלהבות והשתאות. (שוב כנ”ל, מפני שמדובר באינפורמציית טריוויה ילדותית ושיאה הביטוי “…איזה יופי של בעיטה…”). שום התעניינות של אבי מלר הנוגעת לנתונים המתמטיים שמרכיבים את אירוע הבעיטה החופשית של לירוי סאנה : לא טווח הבעיטה, לא מהירות תנועת הכדור באוויר ולא סחרורו סביב עצמו, שני ווקטורים שמופעלים ע”י לירוי סאנה על הכדור החופשי ואשר יוצרים תופעות אווירודינאמיות שמשפיעות על הטיית מסלול תעופת הכדור, שום מידע אודות התנגדות האוויר לכדור הַמְסוּבָב שטַס לפנים במהירות ממוצעת של 90 קמ”ש (25 מטר / 1 שנייה), שום התייחסות הנוגעת ל-ראלף פאהרמאן שוער שאלקה 04 ומוכנות הַחוֹמָה שלו שמורכבת מ- 8 נדבכים, שום פרט אודות הנתונים הפיזיים של הכדורגלן לירוי סאנה [גובהו, משקלו, ומהירות ריצתו], ושום התייחסות לקואורדינציה התנועתית שלו, שום תובנה העוסקת בכישרון הבעיטה שלו ובעיקר ל-יכולת הפרדת הכוחות המדויקת שלו בעת מגע נעל רגל שמאל בכדור. הפרדת כוחות ש-מחד מֵאִיצָה את הכדור קדימה ו-מאידך מקנה לו תנועה סיבובית סביב מרכז הכובד שלו.

עומרי אפק מוסיף עוד תיאור ספרותי משלו : “…זהו אחד מהשערים הכי יפים שראיתי…זהו כל כך שער לא אופייני…הוא רץ ישר אל הכדור אבל מסובב אותו…הכדור עולה ויורד…טכניקה עילאית…”. עוד מֵידָע סָפְרוּתִי. (כנ”ל : שום התעניינות של עימרי אפק הנוגעת לנתונים המתמטיים של הבעיטה של לירוי סאנה : לא טווח הבעיטה, לא מהירות תנועת הכדור באוויר וסחרורו סביב עצמו שני ווקטורים שיוצרים תופעות אווירודינאמיות שמשפיעות על הטיית מסלול תעופת הכדור, שום אינפורמציה העוסקת בהתנגדות האוויר לתנועת הכדור לפנים, שום מידע אודות שוער שאלקה 04 ראלף פאהרמאן ומוכנות הַחוֹמָה שלו מול הבועט לירוי סאנה, שום פרט אודות הנתונים הפיזיים של לירוי סאנה, ושום התייחסות לכישרון הבעיטה שלו ויכולת הפרדת הכוחות המדויקת והרגישה שלו, שמחד מאיצה את הכדור קדימה ומאידך מקנה לו תנועה סיבובית סביב מרכז הכובד שלו).

3. ואז מגיעים עוד טקסטים ספרותיים Off tube של אנשי פורום ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים באולפן בהרצליה המתייחסים לפרחח הארגנטיני דייגו סימאונה מאמנה של קבוצת אתלטיקו מדריד שגברה בביתה במדריד באותו הערב של יום רביעי-20 בפברואר 2019 על יובנטוס האיטלקית בתוצאה 0:2.

טקסט תמונה : יום רביעי – 20 בפברואר 2019. מדריד. הפרחח הארגנטיני דייגו סימאונה מאמן קבוצת אתלטיקו מדריד מתאר ומסמן בידיו שלופתות את אשכיו את שמחת הניצחון שלו לאחר שקבוצתו ניצחה את יריבתה האיטלקית יובנטוס בתוצאה 0:2 במשחק 1/8 הגמר במפעל ליגת האלופות האירופיות בכדורגל. תיעוד של מנהיג כדורגל שיוצא מכליו בשם יָעֵנִי המוטיבציה הספורטיבית וההתנעה הקבוצתית. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

הקטגור עומרי אפק : “תראו את התגובה שלו…מה זה…? מה זה…? זאת תנועה מגונה…(!).

הסניגור נדב יעקובי : “אז בסדר…מה תעשה…תרחיק אותו עכשיו…?”

עדות ביניים של בוני גינזבורג : “והנה התנועה שלו…יש לנו ביצים…ביצים גדולות…שמע אני לא נכנס לזה…”

הסניגור נדב יעקובי : “…זה גם עניין מאפוא באת…יש כל מיני תרבויות…אז בואו לא נשפוט מהמקום שלנו…”.

הקטגור עומרי אפק : “…זה לא ראוי…”.

הסניגור נדב יעקובי : “…אתה יודע הוא (דייגו סימאונה) ישב פעם במסיבת עיתונאים, ואמר : תגידו תודה לאימאות של השחקנים האלה שיש להם ביצים כאלה גדולות…”, והוסיף, “ככה הוא מדבר”.

הקטגור עומרי אפק : “…יש הבדל בין זה לבין תנועה כל כך וולגארית…שלא מתאימה בעיניי…”.

אנשי ערוץ הספורט ידעו פעם ימים יפים יותר בעברם.

סוף הפוסט מס’ 796. הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 בפברואר 2019.

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *