פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. הפוסטים הללו מס' 825 + 826 + 827 + 828 נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ושמואל ללקין (בן 93 וחצי, היום) מנהל המשלחת של ספורטאי ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.

פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. זכור את אשר עשה לך עמלק. 5 בספטמבר 1972. חלפו 47 שנים מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. לעולם לא נשכח. לעולם לא נסלח. וגם: מבט לעבר תעשיית הטלוויזיה בשנים ההן במדינת ישראל ובגרמניה. הפוסטים הללו 825 + 826 + 827 + 828 נכתבים בהערכה רבה והוקרה רבה גם למען ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ושמואל ללקין. פוסט מס' 828 (תזכורת 4. חלק ד'). כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון-8 בספטמבר 2019.

אֵין שום תַּחְלִיף וזכות אנושית גדולה יותר מלהיות אָדָם בֶּן חוֹרִין בעל מחשבה עצמאית. עיתונאות היא מקצוע של אנשים חופשיים בעלי חירות. אָדָם בֶּן חוֹרִין ובעל חֵירוּת איננו חֵפֶץ של השלטון ולא Yesman של איש. אין שום תַּחְלִיף מלהיות רִיבּוֹן לעצמך. אֵין שוּם תַּחְלִיף מלהיות דָרוּךְ, להֵישִיר מַבָּט, להָקְשִיב, ולהִשְתָמֵש במֵיתָרֵי קוֹלְךָ כשצריך. אין שום עֵרֶךְ לכמות ה- IQ שהעניק לך הַבּוֹרֵא יתברך שמו מבלי לעשות בו שימוש. על כל עיתונאי רִיבּוֹן בֶּן חוֹרִין מוטלת החובה להִתְיָיצֵב בראש מוּרָם וקוֹמָה זְקוּפָה מול כל שלטון מְסוֹאָב ו-מִמְסָד מוּשְחָת באשר הם. זאת הסיבה שאנוכי רוחש הערכה רבה לארנון צוקרמן יבד"ל, למוטי קירשנבאום ז"ל, לדן שילון, ל-אלכס גלעדי, וליאיר שטרן ייבדלו אף הם לחיים ארוכים אנשי דור התקשורת ההוא, וגם לאנשי התקשורת של הדור החדש רביב דרוקר וברוך קרא אנשי חברת החדשות של ערוץ 13, ואמנון אברמוביץ', רוני דניאל, וקרן מרציאנו אנשי חברת החדשות של ערוץ 12. 

היסטוריה :

מנכ"ל רשות השידור בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שמואל אלמוג. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה ישעיהו "שייקה" תדמור. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יורם רונן. חיים יבין היה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה יצחק "צחי" שמעוני. מנהל שירותי ה-הנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 היה שלמה גל. דן שילון היה מנהל מחלקת הספורט בתקופת אולימפיאדת מינכן 1972 והעורך – מפיק הראשי והשדר הראשי שלה. אלכס גלעדי היה סגנו ויד ימינו. משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מינכן 1972 מנתה את דן שילון, אלכס גלעדי, הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז, השדר הראשי והמוביל נסים קיוויתי (נסים קיוויתי עיתונאי "ידיעות אחרונות" ועובד Free lancer בימים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, היה שַדָּר הטלוויזיה הראשי והמוביל של כל תחרויות ה- א"ק והשחייה האולימפיות במינכן 72). אל הגברדייה המצומצמת הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוספו עוד שני כתבים Free lancer אהרון "ארהל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר" ודוב עצמון עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות". יאיר שטרן ואנוכי היינו העורכים של השידורים האולימפיים בירושלים. יואב פלג היה הבימאי שלנו בירושלים. חיים יחיל (איש משרד החוץ לשעבר) היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965. החליף אותו וולטר איתן (גם הוא איש משרד החוץ לשעבר) ש- שימש יו"ר רשות השידור בשנים 1978 – 1972. וולטר איתן כיהן במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות ומהימנות מחקר וכתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי שלי וקריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר סיום פגישת ה- WBM ה-1 בסידני אוסטרליה בראשות קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המוכשרת והמצוינת SOBO, פגישה שעסקה בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה ב- 3 באוקטובר 2000 בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. המחקר והכתיבה של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 21 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.

הערה אישית שלי : בראש קבוצת SOBO האוסטרלית ניצב הספרדי מנואל "מנולו" רומרו (בן 79, היום) מגדולי מהנדסי ואנשי הטלוויזיה הבינלאומית בכל הזמנים. מנולו רומרו ו- SOBO כיסו את התחרויות האולימפיות ב- 38 מקצועות של סידני 2000 (2.10.2000 – 15.9.2000) באמצעות 65 ניידות שידור ו- יותר מ- 900  (תשע מאות) מצלמות אלקטרוניות שנפרסו בקומפלקס האולימפי המרהיב, המסודר, והמאורגן היטב של סידני 2000. SOBO השתמשה ב- 8 (שמונה) לוויינים כדי להזינם בכל סיגנלי הטלוויזיה שלהם ולהפיצם בכל רחבי העולם. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיסתה את התחרויות האולימפיות באמצעות צוות של 30 (שלושים אנשים) ו- 2 ציוותי ENG לצורכי כיסוי חדשות. שידרנו ישיר מסידני לירושלים ב- 17 ימי אולימפיאדת סידני 2000 סך של 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת סידני 2000 במסגרת הסכם הזכויות הכללי שנחתם ב- 1996 בין ה- EBU (איגוד השידור האירופי שרשות השידור נמנתה על שורותיו) לבין IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי).

טקסט תמונה : ה- IBC במכסיקו סיטי ב- יוני 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 33 שנים. אנוכי יחדיו עם הספרדי מר מנואל "מנולו" רומרו (מימין) מי שימש בהפקת שידורי מונדיאל מכסיקו 86' כאחד משני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU יחדיו עם הנורווגי מר יארלה הויסאטר. מנולו רומרו היה אז אורח שלי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במכסיקו סיטי. מנולו רומרו נחשב גם היום לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים ביותר בתחום שידורי הטלוויזיה המסקרים את המשחקים האולימפיים. המוניטין שלו בתחום תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית הוא רב, עצום, ו-ממושך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. הועלה לאוויר ב- 8 בספטמבר 2019.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אַחֲרִית דָבָר. מֶטָמוֹרְפוֹזָה. 1979 – 1972 (16).

פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. הועלה לאוויר ב-8 בספטמבר 2019. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

————————————————————————————

פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. הועלה לאוויר ב- 8 בספטמבר 2019.

————————————————————————————

פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אַחֲרִית דָבָר. מֶטָמוֹרְפוֹזָה. 1979 – 1972 (16).  פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'.  אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אַחֲרִית דָבָר. מֶטָמוֹרְפוֹזָה.  1979 – 1972 (16).  פוסט מס' 828. תזכורת 4. חלק ד'. כל הזכויות שמורות.

אֵין אַחֲרִית דָבָר לְרֶצַח וְטֶבַח. המדינה עוברת לסדר היום שלה מפני שהחיים חזקים מהמתים. משפחות י"א הספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הן אלה שיישארו עם כאבם האישי ויגונם לעד, לנצח. כשמפרקים את ה- אובדן למרכיביו מתברר כי אין דבר כזה אובדן כללי ציבורי. האובדן הוא אישי ופרטי. המשפחות, האלמנות, והיתומים והקרובים ביותר לנרצחים הם אלה שיוותרו בסופו של עניין בודדים עם צערם, יגונם, וגעגועיהם ליקיריהם לתמיד. ו- החיים יימשכו.

אחרית דבר טלוויזיונית. ניסיון ההתאוששות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972 היה כֵּנֶה. בנייתה מחדש לוותה אין ספור מאבקי כוחות פנימיים בשנים 1982 – 1972 והתערבויות פוליטיות חסרות תקדים של הוועד המנהל של רשות השידור בתוכן השידורים. העיתונות הישראלית ביקרה קשות בסופה של 1972 וראשית 1973 את דרך ניהולה ועבודתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בעיקר התמיד בביקורתו השלילית עיתון "הָאָרֶץ" באמצעות סדרת הכתבות הארוכות של יאיר קוטלר. בעקבות הביקורת הזאת הזמין שר החינוך יגאל אלון והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) לשעבר מנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה ה- BBC בשנים 1969 – 1960 לחקור את הנעשה בשידור הציבורי בישראל ולהגיש לו את המלצותיו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה Media צעירה, רק בת ארבע או חמש שנים, וכבר נגועה בתסמיני ריבים, סכסוכי עבודה, מרירות, חוסר משמעת, וחילוקי דעות כוחניים. ב- 1 באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ישעיהו "שייקה" תדמור. זה היה מינוי מזהיר. החלה מטמורפוזה, שינוי יסודי לטובה ולמצוינות בהתנהלותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת מנהיגותו של ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן, בן 85). במידה רבה המטמורפוזה הזאת הייתה התחדשות ואחרית דבר בתום ההפקה הדלה והסיקור הטלוויזיוני העני של אולימפיאדת מינכן 1972. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שבמידה רבה שלושת אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל הובילו יחדיו עם הרמטכ"ל שלהם ארנון צוקרמן את "תור הזהב" בשנים ההן של 1979- 1973. המטמורפוזה הזאת התחוללה מזמן לפני כמעט חמש עשרות שנים, אולם נותרה בלתי נשכחת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטרפה למשפחת השידור הבינלאומית. ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר מינתה ב- 1 באפריל 1974 את יִצְחָק לִבְנִי ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג ז"ל. כעבור חמש שנים הפקידה ממשלת מנחם בגין ב- 1 באפריל 1979 את רשות השידור בידיו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל. יוסף "טומי" לפיד בסיועו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל לא האריכו ביולי 1979 לארנון צוקרמן יבד"ל קדנציה שלישית כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית פירשו זאת בעת ההיא כמעשה הדחה. יוסף "טומי" לפיד וראובן ירון סילקו בעצם את ארנון צוקרמן המנהיג המוכשר והכריזמטי של השידור הציבורי ממשרתו, ומינו תחתיו במארס 1980 את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יצחק "צחי" שמעוני התפטר מאוחר יותר מכהונתו הרמה הזאת בנימוק שאיננו יכול לעבוד תחת ניהולו של יוסף "טומי" לפיד. יוסף "טומי" לפיד לא הזיל אפילו דמעה אחת ולא איבד זמן. הוא מינה במקומו בראשית 1982 את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוסד השידור הציבורי הזה רווה זעזועים פרסונאליים. רבים נטו לראות במינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1979 את סיום הקִדְמָה והמטמורפוזה שהייתה נחלתה ומהם נהנתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979 – 1973 תקופת מנהיגותו של ארנון צוקרמן.

הספר"מטמורפוזה" שחקרתי וכתבתי במסגרת הטרילוגיה עבת הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" הוקדש בזמנו בהוקרה והערכה לקווארטט של ארבעת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלם (דן שילון + אלכס גלעדי + מוטי קירשנבאום + ארנון צוקרמן) שידעו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון מינכן 72' מספר רב של צעדים לעבר "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973.

ציטוט : "מעשים גדולים אינם נעשים בכוח – אלא בהתמדה". (סמואל ג'ונסון).

את מסעה הארוך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכיבוש יעדי השידור באחת עשרה שנות קיומה הראשונות של 1979 – 1968, ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות : עד מינויו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 ומרגע הופעתו בתאריך הזה ואילך שכללה שתי קדנציות ושש שנות ניהול שהסתיימו בסופו של חודש יולי 1979. התקופה ההיא נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הציבורי לדורותיו.

א. העיתונות הישראלית חושפת בסופה של 1972 ובראשית 1973 את יכולותיה הדלות של הטלוויזיה הציבורית ומצביעה על חולשות מנהליה וקברניטיה.

ב. התערבות שלוחת הרסן של הוועד המנהל בתכני השידור של הטלוויזיה.

ג. הביקורת הציבורית השלילית חסרת התקדים בציבור הישראלי אודות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, מכריחה את שר החינוך יגאל אלון והשר הממונה על רשות השידור להזמין לארץ את סֵיר הְיוּ גרין (Sir Hugh Greene) המנכ"ל רב המוניטין של ה- BBC כדי לבדוק ולסקור עבורו את מצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהגיש לו דו"ח והמלצות לשיפור.

ד. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המנהל המזהיר ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973. המאבק חסר הפשרות של ארנון צוקרמן למען עצמאות השידור הציבורי ועיצובו.

ה. שלושת אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת למשפחת השידור הבינלאומית לפחות בתחום אחד – תחום שידורי הספורט.

ו. מלחמתו של ארנון צוקרמן במנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ובמנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל. ממשלת ישראל ממנה ב- 1 באפריל 1978 את פרופסור ראובן ירון ז"ל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של ד"ר וולטר איתן ז"ל, ושנה אח"כ ב- 1 אפריל 1979 היא מפקידה את רשות השידור בידי המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל במקומו של יצחק לבני יבד"ל.

ז. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון מדיחים את ארנון צוקרמן מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וממנים במקומו את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ואח"כ את טוביה סער יבד"ל למנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ח. מחירי זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים הבינלאומיים ועלויות ההפקה שלהם מרקיעות שחקים.

ב- 1 באוגוסט 1973 החלה המטמורפוזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם מינויו של ארנון צוקרמן למנהלה. לא בכדי כינו את השנים ההן של 1979- 1973 "תור הזהב" של הטלוויזיה. זה היה בפירוש "תור הזהב" בזכות אישיותו המיוחדת, העצמאית, המוכשרת, ורבת היושרה (!) של ארנון צוקרמן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן דִילֵל בתקופת כהונתו את הביורוקרטיה. ביורוקרטיה מסורבלת נועדה מטבע הדברים לסייע לכל מיני מנהלים להגביל את הכלל שניצב מולם, ולהשליט את מַרוּתם על הפרט. ארנון צוקרמן לא היה זקוק לכך והתיר למקצוענים שלו ובראשם פורצי דרך בעלי חזון דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי עצמאות עשייה רבה. עצמאות היא אנטי תזה של ביורוקרטיה. פעם אחת בלבד בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל 49 שנותיה (עד שהפכה לז"ל ב- 2017 ועל חורבותיה קם תאגיד "כאן" 11) הופקה ונעשתה תוכנית סאטירה איכותית ברמה גבוהה, "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום ז"ל עורך ומפיק "ניקוי ראש" יכול היה להגשים את חזונו רק בתקופת מנהיגותו של ארנון צוקרמן. בלתי אפשרי היה ליצור סטירה חריפה ושנונה בסגנון כזה קודם לכן בתקופת המנכ"ל שמואל אלמוג בשנים 1974- 1969 או מאוחר יותר בזמנו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979. המנכ"לים של רשות השידור שימשו עורכים ראשיים של התכנים המשודרים בטלוויזיה והרדיו והייתה בידיהם הפררוגטיבה להטיל את סמכותם ולכפות את מרותם בשעת הצורך על מנהלי הטלוויזיה הכפופים להם. שמואל אלמוג שלט ללא עוררין ברשות כשמתחתיו ניהלו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית תקופות קצרות בזה אחר זה חגי פינסקר ז"ל ונקדימון "נקדי" רוגל ז"ל. חגי פינסקר ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקיץ 1969 עד קיץ 1971 והודח כעבור שנה אחת. נקדימון רוגל התפטר מתפקיד מנהל הטלוויזיה ב- 1971 כעבור חודשים ספורים בלבד. הוא לא היה יכול עבוד עם שמואל אלמוג וסמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן, והלך. במקומו התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל ישעיהו "שייקה" תדמור אבל שמואל אלמוג לא איבד את הדומיננטיות שהייתה מנת חלקו לאורך כל הקדנציה וניהל ביד רמה גם את שייקה תדמור. יחסי העבודה בין ארנון צוקרמן למנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי בשנים 1979 – 1974 היו שונים לחלוטין. ארנון צוקרמן בשל אופיו המיוחד והמוצק היה הרבה יותר עצמאי מהאחרים. הוא לא אִפְשֵר למנכ"ל יצחק לִבְנִי לשלוט בו ובתכני השידור שלו כפי שיצחק לבני ביקש לעשות. בין השניים נוצרה זיקה משובשת בה ארנון צוקרמן היה הדומיננטי וחזק דיו כדי לצעוד בתוואי ניהול המדיה שאותו חשב לנכון. איש טלוויזיה יצירתי כמוטי קירשנבאום נתקל במכשולים והתנגדות בראשית דרכו בתוך תעשיית הטלוויזיה הצעירה מחמת רעיונותיו. תוכניתו הסטירית הראשונה "לא הכל עובר" בטלוויזיה הכללית ממש בתחילת שנות ה- 70 הורדה ע"י מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ב-עילה תקציבית. זו הייתה מנת חלקו. למזלו ניצב לידו בשלב הבא של הקריירה שלו ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה דמות מופת שהעניקה גיבוי מוחלט ליוֹצֵר "ניקוי ראש" למרות צעקות הממשלה בראשות יצחק רבין וקריאתה להוריד את התוכנית השנונה "מהאוויר". ב- 1976 הוענק למוטי קירשנבאום ז"ל בגינה פרס ישראל. הוא היה אז רק בן 37.

רק פעם אחת בלבד בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרשה לעצמו מנהל חטיבת החדשות להודיע מפורשות לרמטכ"ל צה"ל רב אלוף מוטה גור בטרם הקלטת ריאיון לקראת חג העצמאות ב- 1976 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא סוברנית, ואין שַר הביטחון רשאי לדַבְרֵר ו/או לבדוק את תוכן סרט ההקלטה. הרמטכ"ל בתגובה סירב להתראיין ועזב בכעס את אולפן א' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1976 היה דן שילון, הרמטכ"ל היה מוֹטָה גוּר, ושַר הביטחון היה שמעון פרס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק משענת איתנה לדן שילון, והוא יחדיו עם דן שילון ומוטי קירשנבאום הגנו בחירוף נפש על השידור הציבורי. ארנון צוקרמן היה רחוק מלהיות ביורוקרט אף על פי כן השליט משמעת בטלוויזיה בכוח סמכותו וגם אישיותו הדומיננטית, אך כזאת שאיננה פוגעת בעבודת המערכת. מעלה גדולה. למרות מעלותיו העניק שיעור בענווה וצניעות לסביבתו דבר שהפך אותו לדמות נערצת בבניין הטלוויזיה ברוממה. ארנון צוקרמן היה איש אמיץ, מחונן ביושרה מוחלטת, בעל מוסר ודוגמא אישית, ומנהיג שידור למופת שניצב משכמו ומעלה. הוא היה האחד והמיוחד.

היום מרוֹם 82 שנותיי קל יותר לנתח את תופעת ארנון צוקרמן ודמותו המיתולוגית בעשור ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן הובא לרשות השידור ב- 1969 ממשרד האוצר ע"י מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג שייעד לו אחריות ניהולית של כספים וכוח אדם. הוא כיהן כסמנכ"ל למִנְהָל ועניינים מוניטאריים. במקור היה פקיד. איש מעשה אך גם איש רוח והתברר גם כבעל חזון . משהופקד על הטלוויזיה בקיץ 1973 הבין הראשון כי היצירה התרבותית הרב גונית בטלוויזיה והצלחתה היא פרי של עבודה קולקטיבית במישורים שונים. יש חשיבות עַל בטלוויזיה (ובכל אמצעי תקשורת באשר הוא) לישיבות מערכת, לשיחות ומפגשים והחלפת דעות שיטתית, וסתם חיכוך בלתי רשמי בין העיתונאים, המפיקים, הבימאים, הצלמים, והעורכים בטלוויזיה. גם חיכוך מקצועי בלתי פוסק כזה במערכת, במזנון, או במשרד יוצר את ההפריָה ההדדית ואת ההישגים . מנהל הטלוויזיה הוא האחראי הראשי על ניהול רגיש זה של פסיפס רעיוני ואנושי המתנועע תדירוֹת בתוך כתליו של המוסד. התברר כי דווקא ארנון צוקרמן גבר נאה, מופנם, ובעל קול בריטון סמכותי הוא אישיות יוצאת דופן שמסוגלת לחולל לא רק מפנה אלא מטמורפוזה במלוא מובן המשמעות של המושג בשנות מנהיגותו. אך מטמורפוזה היא גם עניין של השקפה. חלק מהציבור מבין אותה כתיקון. אחרים (פוליטיקאים) ראו בהתנהלותו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן קִלְקוּל. אני נמנה על תומכיו המובהקים של ארנון צוקרמן וחושב שהוא היה מנהיג שידור ו-מנהל טלוויזיה למופת, אולם מונח המגדיר את איכותה של תקופה היסטורית ומכנה אותה "תור הזהב" הוא יחסי, ונתון לפרשנות בעֵין המתבונן. אנשים רבים חשבו כי אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הוא מנהיג שידור בעל יושרה ואישיות מזהירה. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 סבר אחרת ומייד הדיח אותו מתפקידו (לא האריך את תקופת ניהולו לקדנציה שלישית). הוא ראה במטמורפוזה שחולל אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חיסרון ועִיווּת שצריך לבלום אותם מהר ככל האפשר. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם פרופסור ראובן ירון היה שותף לדעתו של יוסף "טומי" לפיד ואף נחרץ ממנו : "או אני או ארנון צוקרמן ברשות השידור", הצהיר קבל עם ועדה. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון סברו בשונה מעובדי טלוויזיה רבים ולבטח מהבכירים שבראשם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום כיצד לנהל תקשורת המונים ציבורית. הם דנו לשלילה את ארנון צוקרמן ופעלו לסילוקו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית אוגוסט 1979. העיתונאים הוותיקים מייסדי הטלוויזיה הכללית לא העריכו כהוא זה את יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון ופסקו שאינם מבינים כלום במדיום. זאת הייתה טעות. לשני נציגי הימין לא היה צל של מושג קלוש בטכנולוגיה של הטלוויזיה ובמנגנון הכלכלי שלה אך הם הבינו היטב את הכוח הטמון בה. מנקודת מבטם של יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון החולשת על אמצעי השידור האלקטרוניים הציבוריים של רשתות הטלוויזיה והרדיו הציבורים קבעו שניהם, שהגְבָרְדִיָיה הישנה בראשות ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום הִנָה קבוצה סוררת שטעתה בניווט הדרך ויש לסלקה, אך בל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : חורף 1975. זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה). אישיות מיוחדת במינה. מדובר במנהל מוצלח ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הציבורי. אדם משכמו ומעלה בתכונותיו : רציני, מאופק וקר רוח מחד ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אומר זאת כך : ארנון צוקרמן היה רמטכ"ל השידור הציבורי שנהנה מהערכה עצומה אם לא לומר הערצה של אלופי הפיקודים שלו דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יצחק לבני ז"ל כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 ונחשב לאדם משכיל ואיש סֶפֶר, אולם מנהל הטלוויזיה שלו ארנון צוקרמן יבד"ל האפיל עליו. ארנון צוקרמן היה בן אנוש עשוי מזן מיוחד של מנהיג. הרבה אנשים ונשים בעולמנו ובתעשיית הטלוויזיה חוננו ביושרה אבל ארנון צוקרמן היה בעל יושרה אבסולוטית. מוחלטת (!). פגשתי בימי חלדי מעט מאוד אנשים, ספורים ברמתו, אם בכלל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני רוחש הערצה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושְרָק את העיקרון החשוב הזה של חירות המחשבה ומממשים אותה במעשיהם (!). זאת בדיוק הסיבה מדוע אני כה מעריך את ארנון צוקרמן, אלכס גלעדי, דן שילון יבדלו שלושתם לחיים ארוכים, ואת מוטי קירשנבאום ז"ל. הם היו נאמנים בימים ההם ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר המושחת של מַלְכָּם. אין דבר נפלא מזה.

[1] ראה נספח : ראה ספרם "תבונה ותובנה", של ד"ר רוברט קופר ואיימן סוואף. 

נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979-1973 בראשות מנהלה ארנון צוקרמן, מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל (2015-1939), ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסי צמח ז"ל (2015-1940).

הערה (1) : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת ממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019. לכל המאוחר ב- 2020.

הערה (2) : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה) , ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. היא עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי הם היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן, מסע ההתאוששות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון אולימפיאדת מינכן 72' נמשך שנים והתאפשר הודות לשלושת האלופים דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום והרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן. לא רק הֵם אך בעיקר בזכותם. בטלוויזיה הישראלית הציבורית שירתו בימים ההם אנשים שהפכו ברבות השנים לאוֹשְיוֹת שידור : חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהוד יערי, אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל, שמעון טסלר ז"ל, אברהם קושניר, רפיק חלבי, יעל חֵן ז"ל, אורי גולדשטיין, ירון לונדון, יאיר שטרן, ישראל סגל ז"ל, עמירם ניר ז"ל, ורבים אחרים. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום נבדלו ממרבית הקהל הרָב בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהיו מפקדים ומתווי מדיניות שידור, כל אחד בתחומו, ונשאו באחריות הראשית. חַיִים יָבִין קנה את המוניטין שלו בשנות ה- 70 של המאה הקודמת כמגיש "מבט" ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התפרסם כמראיין בתוכנית "טַנְדוּ". שלישיית האלופים עסקה לעומתם בבניית מערכות שידור, תכנון שידורי טלוויזיה לטווח ארוך, הובלת קרבות שידור, וניהול תקציבים וכוח אדם. הם ניצבו אומנם מאחורי המצלמות אך כבעלי השפעה וחזון הובילו את כוחותיהם והיו הערובה הראשית לשגשוג. הפרזנטורים של מסך הטלוויזיה מרוויחים הרבה כסף (ומוניטין) בזכות נוכחותם אך הם לא בהכרח המשפיעים עליו. חיים יבין [1] וירון לונדון היו Performers מְעוּלִים על המרקע. הדיקציה האיתנה שלהם ומיתרי הגרון החזקים זעזעו את ממברנות המיקרופון והפכו אותם בלתי נשכחים – אך דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו המנהיגים המתכננים, המדרבנים, הממריצים, והיוזמים. מצב המזכיר היררכיה דוֹמָה בטלוויזיה הבינלאומית. ג'וני קארסון היה מראיין ומנחה ייחודי ופופולארי מאין כמותו בתוכנית "The Tonight Show" של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הופעתו על המרקע הייתה כריזמטית. נשיא חטיבת הספורט של הרשת גאון התכנון לטווח ארוך דִיק אֶבֶּרְסוֹל (Dick Ebersol) מעולם לא נראה על מסך הטלוויזיה אך העלה אותה לשיאים חדשים חסרי תקדים בהפקת האולימפיאדות. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) היה שַדָּר ספורט בלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אך הבוס שלוֹ רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) היה המנהיג והאיש שרומם את הָאווֹאָרְד קוֹסֶל למדרגה והמקום בו ניצב שנים רבות. שהיתי ב- 1983 ו- 1984 שלוש פעמים ארוכות בלוס אנג'לס. פעמיים במסגרת פגישות קדם ההפקה לקראת שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ופעם אחת בעת האולימפיאדה עצמה. כולם שם דיברו בכבוד והערצה אודות גאון הטלוויזיה של רשת ABC האמריקנית, רון ארלדג'. דֵיווִיד קוֹלְמָאן (David Coleman) היה שַדָּר כדורגל וא"ק פנטסטי ברשת הטלוויזיה ה- BBC אך מנהלו אָלֶן הָארְט (Alan Hart) היה האיש שחיבר יחדיו את חלקי הפָּאזֶל והפך את חיטבת הספורט של הרשת הבריטית הציבורית ה- BBC לטובה באירופה.

הערה אישית שלי : ראוי לעיין במסמך חשוב הקרוי, "סיכום תקופה דצמבר 1974- אוקטובר 1977", אותו חיבר דן שילון ב- 16 באוקטובר 1977 בתום תקופת כהונתו כמנהל חטיבת החדשות והִגישוֹ למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. המסמך הזה מציין את גודל האחריות והמורכבות של ניהול יחידה מרכזית בטלוויזיה ומזכיר דו"ח מדויק שכותב אלוף פיקוד ומניח אותו על שולחן הרמטכ"ל. ועוד דבר הנוגע לדימוי אישי וכללי של העובדים האלה, במוסד ההוא, בשנים ההן. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם דמויות מופת. שלושתם, בנים שנולדו למשפחות פועלים צנועות שנאבקו מידי יום על פרנסתן והיו Pioneers, חבורת חלוצים ומייסדים של הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אבא של דן שילון שלמה שוּלְקִיס [2] היה פועל בקרן קיימת. אביו של מוטי קירשנבאום אברהם קירשנבאום היה מוכר נעליים ובעל חנות "חֵן" בנתניה. אביו של אלכס גלעדי שמעון גלעדי היה סייד וצבעי ולאחר שהתעייף היה פקיד בשורות ההסתדרות הכללית של עובדי ארץ ישראל. אבל לא רק הם. אבא של ירון לונדון היה שחקן בתיאטרון "המטאטא" ואח"כ ב- "האוהל". שמואל קלוגר אבא של חיים יבין (עלה לארץ ישראל מגרמניה ב- 1933) היה פועל בניין בקריית בנימין (היום חלק מקריית אתא) ואח"כ בעל מכבסת קיטוֹר. מאוחר יותר היה מנהל סניף של "בנק לאומי". מרבית עיתונאי הדוֹר ההוא בטלוויזיה היו בני פועלים ולמרות הגינותם ויושרתם המקצועית דבק בהם כינוי הגנאי הפוליטי (והשקרי), "המאפיה השמאלנית". הגדרה שראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך להשתמש בה גם היום ולהדהד את מגרעותיה, שליליותה ונחיתותה הפוליטית ערב הבחירות העכשוויות לכנסת ה- 22 ב- 17 בספטמבר 2019.

דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם ארנון צוקרמן הפכו למנהיגי שידור והם כנראה ארבעת אנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שקמו עד היום במדינת ישראל ושייכים לתקופת הזוהר של השידור הציבורי שחלפה לבלי שוב. הם היו לא רק שלושה אלופים ורָב אלוף אחד אלא היוו קבוצת "מאגר מוחות" מוכשרת, מאוזנת, רבת ידע, ומיוחדת במינה שהתאחדה לפרק זמן קצוב בו נקבעה ההיסטוריה הראשונה ועוצבו פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית ההיא.

כולם הבינו שסיקור משחקי מינכן 1972 היה מְעַט מזְעֵיר ממה שאפשר היה באמת לעשות . הרצח והאובדן הנורא של י"א הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 סיים כיסוי מינימאלי של הצגת הספורט הגדולה בתבל שהפכה בן רגע במה לטרור וחבלה. דן שילון, אלכס גלעדי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ ב- 7 בספטמבר 1972 ממינכן ארצה במטוס "אל-על" שנשא עמו גם את 11 ארונות הנרצחים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה ב- 1972 תחושה של חוסר אונים וכישלון. ההיסטוריה שלה הייתה מלאה כאב ממש כשם שהייתה רוויה גם ברגעי התעלות שהותירו עמם תקווה. לכן היה משהו יותר מ- כובש במינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן חולל שינוי עצום. אשנה ואומר שוב את המושג : "מטמורפוזה" (!), ואשנה ואומר שוב, ארנון צוקרמן חונן בהגינות אבסולוטית וביושרה מוחלטת. הוא היה האנטי תזה של האופורטוניזם. לכן הנעת קו הייצור של הטלוויזיה על ידו היה טהור ואינו נגוע באינטרסים. ההנעה ודחיפתו את הטלוויזיה לפנים לאחר עידן ישעיהו "שייקה" תדמור העניקה מוטיבציה וחשפה יכולות. בהיותו מוקף עוזרים מוכשרים בעלי ידע בדמותם של דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי שצברו ניסיון והבינו ודיברו את שפת המדיה כאילו הייתה שפת אם שלהם, צלחה דרכה של הטלוויזיה. החלק השלישי של הטרילוגיה דן בהצלחתו המזהירה אך יש להזכיר שוב כי הוא לא ניצב לבדו על בימת הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ובאשר לאולימפיאדת מינכן 1972. אי אפשר לשדר אירוע ספורט בינלאומי כה גדול עם תקציב כה דַל ובצִדוֹ שימוש בטכנולוגיה כה מועטה וכוח אדם כה מִזערי. אפילו צוות צילום בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נשלח למינכן כדי לכסות לפחות את 15 הספורטאים והספורטאיות הישראליים שהתחרו על המסלול, בבריכה, באולם הרמת המשקולות, בהיכל ההיאבקות, בקליעה למטרה, ובתחרויות השיוטים בעיר קיל הצפון גרמניה. לאחר היוודע דבר החטיפה ואסון הרצח לא נשלחה כל תגבורת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לסייע לדן שילון ואלכס גלעדי שנותרו לבד בשטח מפני שנסים קיוויתי, דוב עצמון, ואהרון "אהרל'ה" להב נטשו אותם כדי לכתוב לעיתוניהם "ידיעות אחרונות" ו- "דבר". נסים קיוויתי ודוב עצמון היו אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקור, ואהרון לָהָב היה עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר". היה ברור שצריך לבוא שינוי דראסטי גם בפילוסופיה, בתפישה, ובגישה של כיסוי אירועי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו ארנון צוקרמן בימים שלאחר בחירתו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם רעייתו הראשונה אילנה צוקרמן ז"ל. מינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 היה אירוע מכונן בתולדות רשות השידור ובתולדות ההיסטוריה התקשורתית של מדינת ישראל. (מקור צילום התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 אותו הובילו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. ב- 1969 גייס דן שילון לשורות מחלקת הספורט את אלכס גלעדי שהיה כתב ספורט וגם כתב כללי בעיתון "ידיעות אחרונות" וסיקֵר עבור עיתונו את הנעשה באזור השרון. אלכס גלעדי נולד ב- 9 בדצמבר 1942 ברוסיה. הוא אחד מקבוצת "ילדי טהראן" שגדל במשפחת פועלים ברמת השרון. העיתונאות בטלוויזיה הייתה עבור אלכס גלעדי מקום עבודה נוסף מעין "חלטורה" שהעניקה לו הכנסה כספית נוספת אך עד מהרה הבין כמו דן שילון ומוטי קירשנבאום שזהו המקום שנועד עבורו ושם הוא רוצה לעבוד ולבלות את כל חייו. השלישייה הזאת הציגו לפני יותר משנות דוֹר אידיאל בעשיית טלוויזיה בכל רמה ורוֹבֶד. משום כך הפכו לדמויות מופת ומודל לחיקוי. הם היו חלוצי טלוויזיה אידיאליסטיים ומייסדיה של מהפכת התקשורת שהתחוללה במדינת ישראל מאז ה- 2 במאי 1968 ונמשכה בכל עוזה לאורך עשור ה- ה- 70. מהפכת הטלוויזיה הזאת שינתה את אורחות חייו של כל אזרח בישראל. שלושתם הציגו לפני שנים רבות חזון שידור טלוויזיוני מרחיק לכת ובעל ערכים. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי היו מתבלטים מוקדם עוד יותר אילו ארנון צוקרמן לא היה מאחר להגיע לפסגה. על פי כל קריטריון מקצועי הבוחן את התנהלותה החובבנית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנותיה הראשונות, ברור שארנון צוקרמן בושש לבוא. האירוני היה שזכייתו של ארנון צוקרמן במכרז מנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 נתפש כרוטינה ועניין שבשגרה. העובדים לא הבינו כי זכו בפיס. הוא היה המנהל השישי בשרשרת מנהלי הטלוויזיה שכיהנו בתקופה של חמש שנים מאז נוסדה ב- 1968 [3]  אך התברר כי הצבתו בתפקיד הרָם הפכה לאירוע מְכוֹנֵן ומְיוּסַד ביותר בתולדות רשות השידור בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. אילולא היה מתמנה להנהיג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושלת היא לא הייתה ממריאה ואולי נסגרת בלחץ העיתונות שניהלה נגדה קמפיין חריף. פוליטיקאים רבים מימין ומשמאל קראו לסגור אותה לפחות לפרק זמן מסוים כדי להקימה מחדש ובאופן שונה על יסודות רעננים ואיתנים על פי משנתם. למרבית האנשים בטלוויזיה לא היו את הכלים להעריך את גודל המעמד וחשיבות מינויו של ארנון צוקרמן למנהיג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן היה בכלל מִנְהָלַן בעברו, איש כספים ברשות בשנים 1972- 1969. אומנם מִנְהָלַן בכיר אבל לא כזה שהותיר רושם עיתונאי. ב- 1972 עזב בכלל את רשות השידור לחברת הדלק "פָּז". האיש היחיד אולי שהבחין בכישרון הניהול שלו היה מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא שמואל אלמוג. הטלוויזיה נוהלה זמן רב מסיבות שונות בצורה מבולבלת וכושלת והסתפקה בסיקור מצומצם של משחקי מינכן 1972 שהיוו את גולת הכותרת של אירועי הספורט הבינלאומיים באותה שנה. גם הדיווח על רצח י"א הספורטאים הטלוויזיה היה מוגבל. ההפקה הלקויה של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת מינכן 1972 נבעה לא רק מחוסר ממון וטכנולוגיה אלא בעיקר בגלל היעדר ידע טלוויזיוני והבנה עיתונאית כי המשחקים האולימפיים באשר הם תמיד ניצבים במוקד העיתונאי העולמי. בסיבות הכישלון דנים שלושת הכרכים של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972". באופן פרדוקסאלי היווה כישלון הימים ההם בסיס לנסיקתם המטאורית של דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום, אך המראתם הייתה בלתי אפשרית כאמור ללא מינויו של ארנון צוקרמן לנַוָוט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973. מנהיגות, יושרה, דוגמא אישית, ודרך ארץ הם הערכים הנעלים והחשובים ביותר המרכיבים כל חברה אנושית, גם את זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן העניו הביא את התכונות האלו עִמוֹ לרוממה בקיץ 1973 ועמן גם ידע ניהולי כפי שיוברר להלן.

ארבעת האנשים האלה שניווטו את הטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת קיימו ביניהם הפריה הדדית. הם גם הבינו שתוכן הפקת המוצרים מותנה בכמות ואיכות הטכנולוגיה שעומדת לרשותם. מהירות וראשוניות הדיווח בעיתונות האלקטרונית מותנה בטכנולוגיה עומדת לרשות העיתונאים והשדרנים. ללא טכנולוגיה חדשנית שווה העיתונאות הטלוויזיונית כקליפת השום. נעשו על ידם כל הזמן ניסיונות התחדשות. יחדיו עם המהנדס הראשי שלמה גַל נרכשה עוד ניידת שידור חדשה ה- "OB הלָבָן" בנוסף לניידת הקיימת ה- "OB הכָּחוֹל" זאת שסיקרה את מצעד צה"ל בירושלים שחוברה לה יחדיו ב- 2 במאי 1968 בשידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. נקנו עוד מצלמות Video ופילם, הוצבו עוד שולחנות עריכה ומכונות VTR, נחנכו עוד אולפנים, וכוח האדם גדל. טווח ההפקה התעצם בשלושת תחומי הטלוויזיה העיקריים : חדשות, ספורט, ותוכניות. כלי הטלוויזיה חשובים אך חשוב מהם היה תוספת האמון להם זכה הקווארטט ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. ללא שום השוואה למה שהתחולל בעידן שייקה תדמור. רוח רעננה נשבה ב- 2 באוגוסט 1973 בין כותלי בניין "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאה לדרך חדשה.

מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים 1973 החלו דן שילון ואלכס גלעדי לתכנן ולהפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים ל- מונדיאל גרמניה 1974 ואת שידורי הטלוויזיה של משחקי אסיה ה- 7 שעמדו להיערך בבירת הממלכה האיראנית של השאה, טהראן, ובהשתתפות משלחת ספורטאים גדולה (64 ספורטאים ומלווים). בראשית 1974 החל מוטי קירשנבאום להפיק את הסדרה הסטירית "ניקוי ראש" ששודרה בין השנים 1976- 1974 והפכה למונומנטאלית. בנובמבר 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והחל בבניינה מחדש ומן היסוד. אלכס גלעדי התמנה במקומו למנהל מחלקת הספורט ועסק בתכנון שידורי הטלוויזיה של המכביות, של כינוסי הפועל, ושל אולימפיאדת מונטריאול 1976. בשנים האלה הועמק הקשר המיוחד והעמוק בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין לאלופת ישראל בכדורסל קבוצת הפאר מכבי ת"א. בעונת השידורים של 1977 – 1976 שילמה הטלוויזיה הישראלית בפעם הראשונה למכבי ת"א זכויות שידורים. ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת"א לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שגברה על אלופת איטליה בבלגראד בירת יוגוסלוויה הגדולה ההיא בתוצאה 77:78. ב- 17 במאי 1977 הגיעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשיאה הטכנולוגי והלוגיסטי בשעה שכיסתה במשך שתיים עשרה שעות רצופות את מִשְדָר הבחירות לכנסת ה- 9. בקיץ 1978 ניצבה הטלוויזיה בפני אתגר טכנולוגי שטרם התנסתה בו בעבר. הוטל עליה להעביר מארגנטינה הרחוקה באמצעי תקשורת דלים 21 שידורים ישירים ממשחקי המונדיאל. היא נענתה לאתגר וצלחה אותו. זה היה מעט מן המכלול העצום שמאכלס את הספר השלישי "מטמורפוזה" בטרילוגיה. ההתקדמות הטכנולוגית המוגבלת ורכישת ניידות שידור בנוסף על ה- "OB הכחול" הישן שעמד לשירותה מאז 1968, אפשרה לטלוויזיה הישראלית הציבורית לנוע לפנים מהר יותר ממהירותו של צַב. הציבור איננו מבין כי כלי מלחמה טלוויזיוניים מודרניים הם המאפשרים את שגשוג הדיווח העיתונאי המהיר והראשוני.

טקסט תמונה : אפריל 1968. ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית שכונתה ה- "OB הכחול" חונה ליד "בית היהלומים" הלא הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. לניידת הזאת היו הישגי עבר רבים אך היא לא הייתה יכולה להתמודד עם האתגרים הטכנולוגיים כבדי המשקל העתידיים. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. אצטדיון הכדורגל הלאומי הישן ב- ר"ג הישן ודלתות הכניסה שלו עשויות ברזל. ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה שכונתה ה- "OB הלָבָן" וצילמה בשחור / לבן בלבד חונה במתחם האצטדיון בטרם אחד השידורים הישירים הרבים שביצעה בימים ההם. אנוכי ניצב על מדרגות סולם האלומיניום התלוי בפתח הכניסה לניידת. (תיעוד וצילום שמואל ברעם במצלמתו של יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המצלמות האלקטרוניות האנגליות EMI של הדוֹר הקודם שאיישו את ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית ה- "OB הכחול" והאמריקניות הישנות מדגם RCA בעלות מַצְמֵד (Clutch) לצורך מעבר בין שלוש העדשות המותקנות עליה (לצילום מקרוב, בינוני, וארוך) – הוחלפו במצלמות Marconi הבריטיות בעלות הזוּם (Zoom) המופעל ע"י לחצן חשמלי . ניקנו גם עוד מכונות VTR חדשות של שני אינטשים בעלות יתרון עריכה אלקטרונית בעזרת התקן טכני עליהן ה- "Cue editor" החדשני. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התפתחה והתעצמה מבחינה טכנולוגית. הייתה תחושה שמשהו זז.

טקסט תמונה : 1969. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 (יובל) שנים. זהו אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בניין הטלוויזיה היה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי מצלמה אלקטרונית אמריקנית מהדגם הישן של RCA. מתפעלים אותה בימאי הטלוויזיה רָאלְף עִנְבָּר (משמאל) וטכנאי אמריקני הָארְוִוי קִירְש מרשת CBS. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1979. אצטדיון "קנדה" במרכז הטניס ברמת השרון. הצלם שמואל ברעם ניצב מאחורי מצלמה אלקטרונית גדולה מסוג "M a r c o n i"  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידור ישיר של משחק טניס. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. המפיק ובימאי אֵיְילוֹן גוֹיְטִין מאנשי צוות ההקמה בוחן "Frame" של מצלמת RCA בעלת שלוש העדשות באולפן הטלוויזיה בירושלים. משמאל המפיק ציצי גרא (מזוקן). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. דני ברנע מצלם במצלמת " M a r c o n i" תוכנית טלוויזיה בקיבוץ טירת צבי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מעטים יודעים כי במִכְרָז לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1 באוגוסט 1973 השתתף גם יצחק לִבְנִי מפקד רדיו גלי צה"ל. ארנון צוקרמן הביס אותו. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של הרשות נתן שַחַם צידדו בארנון צוקרמן והוא באמת נבחר. שניהם הודיעו ליצחק לִבְנִי בטרם המכרז כי הם אינם חפצים בשירותיו וכי הם מעדיפים את ארנון צוקרמן על פניו אך יצחק לִבְנִי לא נרתע. הוא ניגש למכרז התמודד והפסיד. יצחק לִבְנִי ז"ל זכר בעת שיחות התחקיר עמי, ואמר כלהלן : "…נפגעתי מאוד מהעדפתו ובחירתו של ארנון צוקרמן שהיה בכלל פקיד כספים לתפקיד מנהל הטלוויזיה בעוד לי עמד מוניטין עיתונאי כמפקד מוצלח של רדיו גלי צה"ל מאז 1968…". כעבור שמונה חודשים בדיוק ב- 1 באפריל 1974 התמנה יצחק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור ע"י הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ועל פי המלצתו של השַר הממונה על הרשות שמעון פרס. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי שניהלתי עמו, והשיב : "…לא רציתי את יצחק לבני כמנהל הטלוויזיה וקיבלתי אותו כמנכ"ל רשות השידור…". בפני ארנון צוקרמן עמדה משימה כבירה. הוא היה צריך לגבור על תבוסת מינכן 72' ולשנות את כל תפישת השידור הציבורי כדי להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבראש עמד עכשיו לדרך חדשה. חברה במצוקה איננה יכולה לתפקד ללא מנהיג ומבחינת הטלוויזיה היה ארנון צוקרמן היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. ראו שהוא יודע להתייצב בפני מצבים קשים ונרתם להעניק גיבוי למפקדים שלוֹ כשצריך . שלישיית אלופי הטלוויזיה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן הייתה נכונה להתעמת ולהילחם בעל עֵת על דעתה המקצועית, וגם לרִיב. כל הארבעה ירדו מבימת השידור הציבורי בשלוש השנים שבין 1979 ל- 1982 בתקופת שלטונם של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל.

אולימפיאדת מינכן 1972 תיזכר לעַד כטרגדיה עבור 11 משפחות בישראל. בהיותה בימה ראשית ומַצָג ספורטיבי בינלאומי מסקרֵן וענק היא העמיקה מחד את ההקשר בין ספורט לפוליטיקה אך מאידך סימלה נקודת מפנה טלוויזיונית בה חוללה קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) מיסודן של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF תמורות חדשות. מדינת ישראל תזכור לשמצה את מינכן העיר האולימפית הגרמנית בה נשפך דמם של אחד עשר ספורטאים ישראליים. עולם הטלוויזיה יזכור את התחרויות האולימפיות של מינכן 72' בגלל יצירת הטלוויזיה של הבימאי והמפיק הורסט זייפארת וחבריו. באולימפיאדת מינכן 1972 הונחו יסודות הטלוויזיה המודרנית בכיסוי אירועי ספורט בינלאומיים גדולים שיושמו בהצלחה מאוחר יותר גם ע"י רשתות טלוויזיה רבות נוספות. הסדרה בת 13 הספרים, הקרויה על ידי בשם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" עוסקת בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. לא ניתן לכתוב את הטרילוגיה הארוכה של "המשחקים האולימפיים של מינכן 1972" מבלי לחקור את פרשת טבח י"א הספורטאים הישראליים בידי 8 טרוריסטים פלסטיניים של ארגון "ספטמבר השחור" באולימפיאדת הרצח ההיא, ומבלי לכנות אותה, "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972". ככל שהמחקר והכתיבה שלי אודות אסון מינכן 72' הלכו והעמיקו והתפרסו עוד ועוד, כך נשכתי יותר את שפתיי. באחד החורפים הראשונים של עשור ה- 2000 עליתי לראשונה לקברם של הנרצחים והתייחדתי עם זכרם.

טקסט תמונה : מנוחתם האחרונה של חללי אולימפיאדת מינכן 1972. חלפו 47 שנים אך נדמה כי רצח י"א הספורטאים אירע רק אתמול. ראש המשלחת האולימפית של ישראל למינכן 72' שמואל ללקין יבד"ל ביקש מהמשורר חיים חפר ז"ל לנסח את הטקסט על המצבות. חיים חפר הציע לו תשע מילים : "נפל חלל בידי מרצחים באולימפיאדת מינכן בשליחות הספורט הישראלי". אל ראש כל מצבה מחוברות חמש הטבעות האולימפיות. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה היה נורא אבל החיים היו חזקים מן המתים. חלפו רק שלושה שבועות מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72' וכבר נערכה הטלוויזיה לשידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ביום שלישי – 26 בספטמבר 1972 באִצטדיון "בלומפילד" ביפו בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים. אלכס גלעדי הפיק ודן שילון שידר. האירוע קיבל נופך ממלכתי לאחר שנשיא המדינה זלמן שז"ר הוזמן לצפות בו, אישר את נוכחותו, וניאות להעניק את הגביע לקבוצה המנצחת בסיום ההתמודדות. 1972 הייתה לא רק שנה אולימפית אלא גם שנת כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותה שנה זכתה מכבי ת"א של גיורא שפיגל, צבי רוֹזֵן, ומִיקוֹ בֶּלוּ באליפות המדינה והקדימה את בית"ר ירושלים עם אוּדִי רוּבּוֹבִיץ', ארצי בן יעקב, יוסף חכם, ויצחק גָ'אנוֹ. אבל אירוע הכדורגל שייזכר יותר מכל באותה שנה היה משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים שהתקיים ב- 26 בספטמבר 1972 באִצטדיון "בלומפילד". חלפו רק שלושה שבועות מאז הרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72' וכבר מתעסקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק כדורגל. המהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל חשב שהתאורה באצטדיון "בלומפילד" איננה מספקת לצילום משחק כדורגל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לא חפץ בשידור הישיר של משחק הגמר הזה שהיה אמור להתחיל בארבע וחצי אחה"צ ועשוי לגלוש אל לֵב ה- Prime Time. שייקה תדמור לא התעניין בשידורי הספורט אך הבין מאחרים כי במקרה של שוויון בתום הזמן החוקי, ובעקבותיו תיתכן הארכה, ובתומה גם ריטואל בעיטות הכרעה מ- 11 מ' כולל טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת ע"י נשיא המדינה זלמן שז"ר, עלול המשחק לשַבֵּש כליל את לוח השידורים של הילדים והנוער באותו ערב. שידורי הספורט בכלל והכדורגל בפרט לא היו אז בראש מעייניו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ישעיהו "שייקה" תָּדְמוֹר הציע לדן שילון לשדר ישיר את המחצית הראשונה בלבד ואת השנייה להקליט ולהראות אותה מאוחר יותר בלילה. דן שילון נפל מהכיסא. הוא היה המום. מי בעולם הטלוויזיה שמע על רעיון שידור ישיר של המחצית הראשונה בלבד במשחק כדורגל והקלטת השנייה לשידור מאוחר בלילה. דבר השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת"א לבין הפועל ירושלים ביום שלישי ההוא של  26 בספטמבר 1972 כלל לא פורסם בלוח שידורי הטלוויזיה השבועי של העיתונות במוסף יום שישי – 22.9.1972. הכל היה תלוי על בלימה. ההתאחדות גם לא הסכימה לפרסום מוקדם של השידור הישיר בלוחות הטלוויזיה המתפרסמים בעיתונות היומית. לבסוף אושר המשחק כולו לשידור ישיר בשעה המקורית לאחר לבטים רבים בהם היה שותף גם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. העיתון "מעריב" הספיק לפרסם בעיתונו באותו יום במדור "שידורי הטלוויזיה" שלו את השידור הישיר. לראשונה בהיסטוריה של רשות השידור העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידור ישיר משחק גמר על גביע המדינה בכדורגל. הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC עשתה זאת כבר ב- 1937.

טקסט מסמך : לוח שידורי הטלוויזיה כפי שהוא מתפרסם במוסף "ימים ולילות" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 22 בספטמבר 1972. השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון "בלומפילד" ביום שלישי – 26 בספטמבר 1972, נשאר בגדר סוד. (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך : יום שלישי – 26 בספטמבר 1972. העיתון "מעריב" מפרסם בלוח שידורי הטלוויזיה היומי שלו את דבר השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על גביע המדינה בכדור, אך טועה במיקום האירוע. המשחק נערך באצטדיון "בלומפילד" ביפו. (באדיבות העיתון "מעריב").

סגן אלוף ישעיהו "שייקה" תדמור נשא בתפקיד סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל ב- 1971. הוא הוצע באותה שנה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י הסופר הנודע נתן שַחַם ז"ל חבר קיבוץ בית אלפא שנשא בתפקיד המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. נתן שחם ראה בשייקה תדמור מועמד מתאים להנהיג ולהיות מושיעה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בה שרר אי סדר ניהולי. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ויו"ר הוועד המנהל ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל ראו בקצין הצבא מועמד ראוי. נתן שַחַם חשב שצריך להביא את ישעיהו תדמור כדי לחולֵל ולעשות סדר חדש ולהטמיע משמעת בטלוויזיה הציבורית, מדיה צעירה מהרדיו, אך כבר נגועה במחלות כרוניות של סכסוכים, שביתות, ויחסי עבודה עכורים. הוועד המנהל השקיע מחשבה ומאמצים כיצד לשפר את מצבה של הטלוויזיה שנראתה להם משפיעה ובעלת עוצמת יתר מהרדיו אך בעייתית ממנו בשורות רשות השידור. הפתרון היה להביא לטלוויזיה קצין צבא בעל רקע חינוכי כדי לעשות סדר במוסד אזרחי תקשורתי סורר. ישעיהו "שייקה" תדמור ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנתיים אך נכשל. בקיץ 1973 חש שכָּלוּ כל הקִיצִין בטלוויזיה. הוא לא היה יכול השתלט על המוֹסַד ועובדיו וביקש לשחררו מהתפקיד רב האחריות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית "שייקה" תדמור חזר לשורות צה"ל ותפקיד מנהל הטלוויזיה התפנה. זאת הייתה הסיבה להוצאת המכרז ב- 1 באוגוסט 1973. נתן שַחַם זכר בעת שיחות התחקיר עמי את תוכן דבריו, כלהלן : "…הבאת שייקה תדמור בקיץ 1971 לא הייתה טעות אלא ניסיון שלא הצליח. משביקש לשוב לשורות צה"ל ביקשתי מהרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר שהיה ידיד שלי לתת לו תפקיד חינוכי ולהעלות אותו בדרגה מסא"ל לאל"מ. הרמטכ"ל מינה את ישעיהו תדמור למפקד פיקוד הגדנ"ע והעניק לו דרגת אל"מ…".

בראשית דרכי הארוכה ורבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשתי בין שאר תפקידיי גם כעוזר שַדָּר של דן שילון בעת השידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל. זה היה מינוי של אלכס גלעדי. "אתה איש מתמטיקה אז זהו התחום שבו תוכל להפעיל את כישוריך בתרגילי חשבון וסטטיסטיקה למען הטלוויזיה, ליד מושב השדר", אמר לי, ושלח אותי לעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו. דן שילון היה המגיש האקסקלוסיבי של התוכנית "מבט ספורט" והשַדָּר הבלעדי בימים ההם של כל אירועי הספורט הראשיים ו-הרלוואנטיים. שום איש טלוויזיה לא איים על בכורתו. דן שילון החזיק לבדו במיקרופון היוקרתי והנחשק. המשימה שלי כעוזר שַדָּר שלוֹ הייתה לחשֵב ולעבֵּד בשבילו בטרם עידן המחשב את הנתונים והפרטים הסטטיסטיים במשחק הנוגעים לזריקות והחטאות לסל של כל שחקן מהשדה ובעונשין ותרגומם לאחוזים, ריבאונד הגנה והתקפה, איבודי כדורים, חטיפות, בעיטות לשער, טווחים, כמות נבדלים, מספר עבירות, ומה לא – ולהעביר לו את האינפורמציה במהירות באמצעות כתיבת פתקים קצרים. מכיוון שהייתי מתמטיקאי הטיל עלי אלכס גלעדי את המשימה למנות את הטוּרִים החשבוניים בפונקציות השונות של התחרויות עבור דן שילון.

טקסט תמונה : 23 במארס 1972. היכל הספורט ביד אליהו – תל אביב. זוהי עמדת השידור שלנו לפני 47 שנים. אני משמש עוֹזֵר שַדָּר של דן שילון בעת שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין קבוצות איניס ווארזה (איטליה) אלופת איטליה לבין יוגופלסטיקה ספליט מזאגרב (יוגוסלביה). הקבוצה האיטלקית ניצחה בתוצאה 69:70. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעיצומו של חול המועד סוכות תשל"ב נערך באצטדיון "בלומפילד" משחק הגמר על גביע המדינה בו ניצחה הפועל ת"א את הפועל ירושלים 0:1 משער של שייע פייגנבאום. זאת הייתה משימת השידור הבאה שלוֹ. אי אפשר היה שלא להתפעל מההכנות המקצועיות הרבות שעשה כשַדָּר ועיתונאי לקראת השידור הישיר. הוא לא השאיר דבר ליד המקרה. דן שילון ביקר באימוני הקבוצות ולמד כל פרט. הוא הכיר את הסטטיסטיקות של השחקנים וידע את הרקורד שלהם ושל מועדונם בע"פ. הוא נבר בתולדות חייהם, עקב אחר ציוני הדרך החשובים בקריירה המקצועית שלהם ורשם לעצמו את פרטיהם האישיים, גיל, גובה, ומשקל, מצבם המשפחתי, ומספר ההופעות של כל שחקן במועדונו. דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלו כאילו היה זה השידור הישיר הראשון בחייו. ראשו היה פנוי להכנות ולימוד החומר מפני שאלכס גלעדי הפיק את ניידת השידור האלקטרונית הגדולה שנקראה "ה- OB הלָבָן" וטיפל בכל הבעיות הלוגיסטיות והארגוניות של השידור הישיר. התרשמתי ממשמעת העבודה ושיתוף הפעולה של הצוות העיתונאי בראשותו של דן שילון עם קבוצת הטכנאים בראשות המפקח הטכני אלי קובו. שני הכוחות פעלו בהרמוניה בעת ההפקה. אלי קוֹבּוֹ ז"ל היה שנים רבות המפקח הטכני הראשי של ניידת השידור ההיסטורית הזאת שצילמה ב- Video שָחוֹר / לָבָן וכיסתה אלפי אירועים בתולדות המדינה. והנה היא הוצבה שוב, הפעם באצטדיון "בלומפילד", כדי לצלם את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל. המפקח הטכני גבה הקומה ואֶרֶך המידות נחשב אז לאחד מאנשי המקצוע הטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השפעתו על טיב השידור הייתה רבה. הוא היה איש כל יכול בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל תפקיד בכיר האחראי על ניידות השידור. הטכנאים האחרים בסביבתו לא רק שסרו למרותו ופקודותיו אלא רעדו מנוכחותו. דווקא ערב שידור משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת"א לבין הפועל ירושלים הורגשו וויברציות מתחת לפני השטח. מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גַל שנחשב לאלוהי הטכנולוגיה (נהנה מגיבוי טוטאלי של מנכ"ל רשות השידור דאז שמואל אלמוג), לא היה שבע רצון מעבודתו של מפקח ניידות השידור אֵלִי קוֹבוֹ ולא רווה נחת ממילוי תפקידו של המפקח שִמְעוֹן נֶחָמָה האחראי על ה- VTR אלו הן מכונות ה-  Video Tape Recording הפלא הטכנולוגי הטלוויזיוני. שלמה גַל זוכר את התקופה ההיא בעת שיחות התחקיר עמי שניהלתי עמו למרות שחלפו מאז שנים רבות, וכה אמר לי : "…הצעתי לאלי קובו לצאת להשתלמות מקצועית כדי להרחיב את אופקיו אך הוא סירב. החלטתי להעביר אותו ואת שמעון נחמה לתפקידים אחרים בחטיבת ההנדסה. וועד עובדי ההנדסה פירש זאת כסתימת אפשרות של קידום טכנאים אחרים מן השורה, ושוב החלו עיצומים בפעם המי יודע כמה בתוככי "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. הטכנאים החליטו להשבית לאות מחאה את ניידות השידור האלקטרוניות ולא להפעיל את שני אולפני השידור ברוממה אך אפשרו לדן שילון ואלכס גלעדי להפיק את השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 26 בספטמבר 1972 בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים…". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר למעין מקום עבודה הסתדרותי אבל הטכנאים התרצו והתירו לניידת השידור הטובה ביותר של הטלוויזיה שכונתה ה- "OB הלָבָן" וצילמה בשחור / לבן לצאת מירושלים לאִצטדיון "בלומפילד". זה היה בדיוק שלושה שבועות לאחר רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

זה היה לפני המון זמן. ארבעים ושבע שנים. בתקופת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי יחד יאיר שטרן עורך בירושלים של השידורים האולימפיים. הייתי עֵד מקרוב להתפתחות שידורי הספורט והחדשות מחד וחולשתה של הטלוויזיה הישראלית כ- כלי תקשורת המונים – מאידך. בעיקר אפיסת כוחות טכנולוגיות וניהוליות שהשפיעו על רמת התוכן. היינו שנינו עדים מקרוב לטרגדיית מינכן 1972. הרי תיעדנו אותה. זה היה מדהים כיצד החיים בארץ שבו במהירות כה גדולה ל- מסלולם. מערב גרמניה זכתה ב-רהביליטאציה פוליטית עולמית והכרה בינלאומית לאחר תום מלחמת העולם ה- 2, והיא זאת שנבחרה ב- 1966 ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי ה- IOC (ראשי תיבות International Olympic Committee) בראשות הנשיא האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brubdage) לארח במינכן 1972 את האולימפיאדה ה- 20. לכן זאת לא הייתה הפתעה כי גם ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) הפקידה בידי מערב גרמניה העשירה בעלת התשתיות הלוגיסטיות והספורטיביות ולרשותה שתי רשתות טלוויזיה ציבוריות מהמובילות באירופה ARD ו- ZDF, את משימת האירוח של טורניר מונדיאל הכדורגל של שנת 1974 [1]. גרמניה היא מדינה בעלת היסטוריה, מסורת, ומורשת ספורטיבית מפוארת. היא הייתה בעבר שלוש פעמים אלופת העולם ומחזיקת גביע המונדיאל בטורניר שווייץ 1954, טורניר גרמניה 1974, וטורניר איטליה 1990. היא המדינה היחידה בתבל שאירחה כבר שתי אולימפיאדות ב- 1936 ו- 1972 ושני מונדיאלים ב- 1974 ו- 2006.

שַדָּר הספורט הראשי דן שילון ניצב שוב בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שטס לגרמניה בקיץ 1974 כדי להעביר את משחקי האליפות בשידורים ישירים לישראל ולקח עמו לשָם את שני השדרים אלכס גלעדי ויאיר שטרן. מערב גרמניה ניצחה במשחק הגמר באצטדיון האולימפי במינכן ב- 7 ביולי 1974 את הולנד 1:2 וזכתה בפעם השנייה בגביע העולם בכדורגל . וולטר שִל (Walter Scheel) שהיה שר החוץ הפדראלי בעת אסון מינכן 1972 הפך לנשיא מערב גרמניה והעניק את הגביע לקפטן המערב גרמני פרנץ בקנבאואר. האנס דיטריך גנשר (Hans Ditriech Genscher) מי שהיה שר הפנים הפדראלי באולימפיאדת מינכן 1972 קוּדָם לתפקיד שר החוץ. שניהם נשארו אוהדים נלהבים של הספורט הגרמני. זה היה הזיכרון שלי ב- קיץ 1974 בחלוף שנתיים מאז רצח י"א הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת הדמים של מינכן 72'.

טקסט תמונה : 7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה וולטר של מעניק את גביע המונדיאל של גרמניה 74' לקפטן מערב גרמניה פרנץ בקנבאואר. (באדיבות שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ZDF/ ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. שר החוץ הגרמני האנס דיטריך גנשר (במרכז השורה האמצעית בחליפה כהה) מריע ביציע המכובדים לנבחרת מערב גרמניה שגברה לפני דקות אחדות על נבחרת הולנד בתוצאה 1:2. בתא הכבוד ב-שוּרָה מעַל האנס דיטריך גנשר נראים נסיך מונקו רנייה ורעייתו שחקנית הקולנוע האמריקנית גרייס קלי (מרכיבה משקפי שמש וחובשת מטפחת על ראשה). (באדיבות ZDF / ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ושבעת חברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם העניקו גיבוי מלא לפעולותיו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, פרי מִינוּיָים בקיץ 1971. הם אהדו אותו וראו בו מנהל מוצלח ובעל חזון שמסוגל להצעיד את הטלוויזיה הישראלית קדימה. שמואל אלמוג ונתן שחם זכרו לו לטובה את תוכנית השידורים הראשונה שהגיש להם בפברואר 1972 לעונת השידורים של 1973 – 1972. הוא שייקה תדמור נחשב בעיניהם למנהל הגון, יישר דרך, איש חינוך, ובעל תפישת שידור ציבורית נכונה שתאמה את השקפת עולמם [2]. הצעת התכנון של משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונת 1973 – 1972 על ידו כפי שהוגשה בפברואר 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור זכתה לאמון מקיר לקיר. שייקה תדמור נחשב בעיני הנהלת רשות השידור למנהל מעולה, איש של כבוד, בעל ערכים, וגם צייתן.

טקסט מסמך (1) : פברואר 1972. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מגיש את הצעת התכנון של משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונת 1973 – 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ואנשי הוועד המנהל של הרשות. הצעת השידורים שלו זכתה לאמון מקיר לקיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : פברואר 1972. המשך תוכן העניינים של הצעת תכנון השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (3) : פברואר 1972. מפרט הצעת השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

                                                                                                                                                                                                                                                                                            

טקסט מסמך (5) : פברואר 1972. העמוד האחרון במצע תכנון השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר אולימפיאדת מינכן 1972 השתנתה התמונה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הבין שמבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת מינכן 72' היה כישלון קולוסאלי. כמותי ואיכותי. הוא החליט להתייחס בצורה שונה לחלוטין למבצע השידורים הגדול הבא שמישמש ובא בתוך עשרת החודשים הבאים. אלה של תחרויות המכבייה ה- 9 ביולי 1973. הוא הבין ששגה כשהמעיט בהערכת חשיבות שידורי המשחקים האולימפיים בטלוויזיה. "שייקה" תדמור התכוון להעניק לדן שילון אמצעי שידור והפקה מוגברים לכיסוי המכבייה ה- 9 וזמן מסך שמנהל מחלקת הספורט כלל לא פִּילֵל לקבלם. הלקח הגדול של כישלון הסיקור הטלוויזיוני של אולימפיאדת מינכן 72' היה התגייסותו האישית העתידית של מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור למען ולטובת שידורים נרחבים של תחרויות המכבייה ה- 9 ואַף לפרסם את פקודת המבצע של ההפקה. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת חברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם העניקו כרגיל גב למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור כשהגיש להם במארס 1973 את הצעת תּכנון שלוֹ לעונת השידורים אפריל 1973 – אפריל 1974. בדברי ההסבר שלוֹ למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, כתב ונימק אותה [1]. מי שיער כי שלושה ארבעה חודשים יפרוש מהטלוויזיה ויחזור לשורות צה"ל כמפקד הגדנ"ע ויזכה בהעלאה לדרגת אלוף משנה מידי הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר.

1. לידה קשה.

תכנון עונת מִשדרים הִנה מלאכת מחשבת המצריכה גיוס ורצון טוב מצד רבים, שִקלול ההצעות הרבות הנאספות לקראת התכנון, בחינה וניתוח של נתונים תקציביים, טכניים ולוגיסטיים, עימות בין דעות שונות, ולבסוף – יצירת סינתזה בדמות הצעת התכנון. הסערות מבית ומחוץ שפקדו לאחרונה את הטלוויזיה הקשו מאוד על קיום אטמוספרה המאפשרת מלאכת תכנון טובה. הן הִטו לצערי חלק ניכר מן האנרגיה הפיזית והרוחנית של בעלי התפקידים המופקדים על התכנון – ובטלוויזיה מספרם רב – והעתיקו אותה למאבקים שונים, אמיתיים ומדומים. אף על פי כן הוצאנו מתחת ידינו הצעת תכנון שאומנם עומדת עתה לביקורת, אך סבורני כי בכללה היא טובה ואני מקווה כי לא ניכרים בה פגעי הסערות .תכנון זה נולד בעת לא קלה להוריו מולידיו, אך אני מאמין כי אם נקדיש לביצוע התכנון את עיקר מאמצינו, תוך תמיכה של הגופים הציבוריים ברשות השידור – לא חלילה מתוך כוונה להתעלם מבעיות רציניות אחרות המעסיקות את רשות השידור, אלא מתוך כוונה להתעקש ולראות בשידור ובאיכות השידור את הערך החשוב ביותר עבורנו, נצליח להפיק ולשדר תוכניות טובות יותר וכן נבריא את המצב בכללו.

2. המסגרת התקציבית של התכנון.

הצעת התכנון המפורטת כאן מבוססת על ההנחיה שקיבלתי מהוועד המנהל , לעבד הצעת תכנון שאיננה חורגת מהיקף הפעולות שביצענו בשנת התקציב 1973 – 1972. ואכן הצעת תכנון זו מקיימת תנאי זה. הפעולות הכלולות בה אינן חורגות מהיקף הפעולות של עונת המשדרים הנוכחית. אדרבא, מבחינת התקציב היחסי הן אפילו מעט פחות ממה שביצענו השנה. על התקציב המוגבל קבלתי לא פעם ואין זה המקום לחזור בהרחבה על כך. אומר רק זאת כי התפתחות ראויה של הטלוויזיה מותנית בכסף רב. הטלוויזיה שלנו חמש שנים אחרי הקמתה חייבת להשקיע השקעות רבות בתכנון לטווח ארוך, "בניסוי וטעייה" בתחומים שונים של הפקה טלוויזיונית, בהכנת תוכניות, בהדרכה, בהשתלמויות בארץ ובחו"ל, בהכשרת כוח אדם שבעזרתו תופעל התחנה ביתר יעילות ועוד ועוד. לכל אלה אין כסף. אני עֵר לביקורת המושמעת ביחס לבזבוז וחוסר היעילות. ביודעי את אחריותי, הנני מתכוון לפעול במיטב יכולתי במגמה לצמצם. אך לדעתי חלק מחוסר היעילות בהפעלה נובע גם מכך שהושקעו כספים רבים, אך לא במידה מספקת, מכך שיש אמצעים לרוב, אך אין כסף להשלמת פריטים כדי להפעילם ביעילות. אם יש בזבוז וחוסר יעילות הרי זה נובע במידה לא מעטה מעודף כללי של כספים ואמצעים, אלא מחסך יחסי בתחום זה או אחר, היוצֵר מצב אי סימטרי בין אמצעים וכוח אדם.

3. מתח וציפיות אינטנסיביות כלפי הטלוויזיה.

תכנון תוכניות הטלוויזיה קשה מבחינת נתוני מסגרת השידורים. הטלוויזיה משדרת מעַט, ס"ה כ- 5.5 – 5שעות ליום, מזה שעה וחצי בערבית, ושעה לנוער. המבחר העומד לרשות המבוגר שאינו דובֵר ערבית הוא כ- 2.5 שעות שידור ביום והכל בערוץ אחד. זה מעט מאוד. מרחב התכנון התוכניתי הוא קטן. מאידך הציפיות ביחס לטלוויזיה מצד הציבור הן גבוהות ואינטנסיביות, ואין שום סיכוי לטלוויזיה למלאן. הטלוויזיה הפכה להיות גורם חברתי ותרבותי חשוב ממדרגה ראשונה בחברה הישראלית. ללא ספק היא עומדת בעימות חריף עם אלטרנטיבות חברתיות, תרבותיות, משפחתיות ואחרות בתחום הפנאי. עצם העימות הזה יוצר מתח וקונפליקט אצל הצופה. הצופה שהחליט להישאר בביתו ולבלוֹת ליד מקלט הטלוויזיה, מצפה רק לתוכנית אחת טובה מבחינתו, אלא ל- "ערב טלוויזיוני" מלא. ובצדק הוא מצפה לכ . הוא קנה מכשיר יקר, משלם אגרה גבוהה, והוא רוצה לקבל ערב טלוויזיה מלא. ומדוע לא ירצה בזה ? אך ב- 3 – 2.5 שעות שידור בערב אין שום סיכוי למלא את משאלותיו. מצב זה הוא טראגי במובן זה שמצד אחד הטלוויזיה איננה יכולה להרשות לעצמה לשדר תוכניות רבות מידַי ביחס מהסוג של תוכניות "מיוחדות" או תוכניות "אנינות", או תוכניות כלשהן המיועדות והמכוונות מראש לציבור קטן – ביחס מן האוכלוסייה, ומצד שני בכל תוכנית של הטלוויזיה צופה פריפריה גדולה יחסית של אוכלוסייה שאיננה מעונינת בתוכנית, או איננה מבינה את התוכנית, או שהתוכנית מראש איננה מיועדת לה . דבר זה נובע גם מכך שהצפייה בטלוויזיה עדיין איננה סלקטיבית דיה. על רקע זה קיים מתח חריף בין הציבור לטלוויזי . הוסף לזה את הציפיות והתביעות הפוליטיות המתדפקות על שערינו בחוזקה – ותמצא מתח חריף שבעתיים. אי אפשר להבין תכנון של עונת משדרים במנותק מהקשר פסיכולוגי – חברתי ופוליטי זה. 

שיקולים ומגמות עיקריים בתכנון

4. ליל שבת. 

בעיית ליל השבת הייתה והִנה עדיין הבעיה העיקרית בתכנון תוכניות הטלוויזיה . נראה כי היום טרם פתרה הטלוויזיה את בעיית ליל השבת פתרון מניח את הדעת. הצפייה בליל שבת היא גדולה ביותר, והאוכלוסייה הצופה היא הטרוגנית ביותר. באופן אובייקטיבי, גם לולא הייתה קיימת הבעייתיות המיוחדת של ליל שבת, קשה ולמען האמת אין סיכוי לספק את משאלותיו של ציבור הטרוגני וגדול כל כך. ביית תכנון תוכניות ליל השבת בטלוויזיה הִנה במידה רבה בבואה של עיצוב ליל השבת אצל האדם החילוני בישראל. עיצוב דפוסי התרבות והבילוי בערב שבת אצל החילוני טרם מצא את פתרונו בחברה הישראלית, והוא קשור בהתלבטויות ובהתרוצצויות בין קטבים. יש מידה לא מבוטלת של אי שביעות רצון ביחס לנוהגים בערב שבת. על רקע זה התלבטויותיה של הטלוויזיה ביחס לליל שבת הן השלכה של התלבטויותיה של החברה החילונית בישראל. אני סבור שעל הטלוויזיה לעשות כל מאמץ כדי לשוות למשדרי ליל השבת אופי ייחודי ותכנים ההולמים את ליל השבת. כשלעצמי סבור אני שהפתרון צריך לכלול תוכנית אחת מרכזית ומיוחדת לליל שבת. לדעתי לא יהיה מנוס מתוכנית אירוח אולפנית גמישה שמביאה מידֵי ערב שבת תכנים שונים ומגוונים , ובכללם תכנים של מורשת ומסורת היהדות. "קונספט" לתוכנית כזאת לא חסֵר לדעתי . בעבר כאשר הצגנו את התפישה והמרכיבים של תכנית "יום שישי", זכינו לעידוד מצד חברים בוועד המנהל ובמליאה והייתה הרגשה שהתבנית של התוכנית היא טובה. אם אין דעת האנשים נוחה מן התוכנית, הרי זה בעיקר בשל צד הביצוע שלה ולא בשל תבניתה. תבניתה מאפשרת בעיקרון שילוב של פריטים נכונים ורצויים. מכל מקום בין אם לקינו בצד הקונספטואלי ובין אם שגינו בביצוע, יהא עלינו להתמודד בעתיד עם תכנית מרכזית ומיוחדת של ליל שבת.

ערכנו סקר צפייה המתייחס לתקופה של אוקטובר- דצמבר 1972 . המרואיינים התבקשו לציין שלושה סוגי משדרים בהם היו מעדיפים לצפות בשידורי טלוויזיה בערב שבת מתוך מבחר של עשרה סוגי שידורים. מעניין להתבונן בממצאיו. % 74 מכלל הנוהגים לצפות בשידורי הטלוויזיה בערב שבת מעונינים ב- "יומן אירועים". במילים אחרות, לגבי רוב הצופים מהווה תוכנית זו חלק מהרכב התוכניות המועדף ביותר בערב שבת. יתר התוכניות מתחלקות לשלוש קטגוריות לפי סדר בעדיפויות או ההסתברות להיכלל בהרכב המועדף ביותר .תוכניות בידור ותוכניות מוסיקליות מהארץ ומחו"ל קיבלו % 48. סרט קולנוע ארוך קיבל % 45. תוכניות אירוח משולבות בקטעי בידור ושירה קיבלו % 33. סדרות מתח והרפתקאות קיבלו % 31. תוכניות דרמה, שירים, וסיפורי שבת סדרות קלות, ותוכניות מוסיקה קלאסית, אופרה ובלט קיבלו % 16 – % 11. מבנה השידור שאנו מציעים בליל שבת הוא איפה כזה :

א.  שיר לשבת.

ב.  יומן אירועים.

ג.  סרט קולנוע מותאם לצפייה משפחתית, או סרט טלוויזיה קצר יותר ואחריו תוכנית בידור ישראלית או בידור חו"ל, או תוכנית מיוחדת מקומית או מחו"ל.

ד.  פסוקו של יום.

ה.  חדשות קצרות.

נראה לנו שמבנה תוכניתי זה יתקבל ברצון ע"י האוכלוסייה והוא טוב לגופו. המבנה הוא גמיש ומאפשר תמרוּן ובחירה קפדנית של החומר והרכבת התוכנית לכל ליל שבת בנפרד (לעומת סדרה בהמשכים למשל שהיא כובלת יותר).

5. משדרי החדשות. 

משדרי החדשות התפתחו והשתפרו בצורה ראויה למיון בשנה החולפת. מִמצאי הסקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים כי משדרים אלה הם מהפופולאריים ביותר בטלוויזיה הן מבחינת אחוז הצפייה (על פי סקר צפייה לתקופה של חודשים אוקטובר – דצמבר 1972, % 96 מתוך 100 הנוהגים לצפות בטלוויזיה, צופים ב- "מבט", ו – % 91 צופים ב- "השבוע – יומן אירועים", והן מבחינת שיעור שביעות הרצון.

מבט.

השינוי הבולט בחדשות בעברית בתוכנית המוצעת כאן הוא הרחבת "מבט". אציין בקצרה את אִפיונו של "מבט" החדש. המהדורה תהיה בת 30 דקות. היא תכלול שני חלקים. חלק ראשון – דומה במתכונתו ל- "מבט" הנוכחי של היום. עיקר החדשות, כתבות פנים וחוץ קצרות וניתנות בצורה קצבית ודינמית. החלק השני הוא התוספת ויכלול כתבה מגזינית, או ריאיון אולפני, או מדוֹר בנושא לפי העניין אשר יאפשרו הצגת נושא מענייני היום בצורה רחבה ומעמיקה. "מבט" המורחב ישפיע על כל אופי החדשות ועל מסגרות החדשות השונות . הוא יגדיל את מִגוון הנושאים המטופלים בחדשות, יביא נושאים רבים יותר, יאפשר טיפול רחב בנושא ביום התרחשותו, יגדיל את מספר הכתבות היזומות, יאפשר ייצוג לתחומים, גופים, עניינים, ואזורים שאינם מיוצגים כיום דיים בטלוויזיה.

ספורט. 

על בסיס הניסיון שצברנו השנה בסיקור אירועי ספורט חשובים בארץ ובחו"ל (בחו"ל תוך שימוש בלוויין התקשורת) ועל רקע הצלחת משדרי הספורט החיים ומידת הפופולאריות שלהם בציבור, כוונתנו להגדיל בעונה הקרובה את מספר השידורים החיים במגרשי הספורט. צפויים משחקים רבים בארץ וב- חו"ל בהם תשתתפנה נבחרות ישראל, ובימים אלה אנו מגבשים תוכנית המפרטת את אותם 9 המשחקים שבדעתנו לשדר ישיר. המבצע הבולט השנה יהיה סיקור שוטף של תחרויות המכבייה ה- 9 בחודש יולי 1973. הצעת התכנון הרחבה כללה גם התייחסות להפקת תוכניות חדשות של הסברה וחינוך , הפקות טלוויזיוניות של התיאטרון הישראלי, השידורים בשפה הערבית, העברת הסרט העלילתי בשפה הערבית המשודר בימי שישי אחה"צ למוצאי שבת , מכלול הסרטים הקנויים בטלוויזיה הכללית ובעיית התרגום המקצועי. את הצעת התכנון שלו סיכם שייקה תדמור כך : בהביאי את הצעת התכנון לעונת המשדרים 1974 – 1973 לשיפוטה של מליאת רשות השידור, הנני מבקש להודות בשמי ובשם חבריי בטלוויזיה למליאה ולוועד המנהל על תרומתם הנכבדה בעבודת התכנון. קדמו לגיבוש הצעת תכנון זו דיונים לא מעטים בוועדות המליאה ובוועד המנהל, שהיו אם מותר לי להעריכם פוריים ביותר. בראש וראשונה השתדלנו אנו שרקמנו את תמונת התכנון, לבטא את המשאלות , הכוונות והציפיות של כל חברי המוסדות הציבוריים של הרשות. אין זו מלאכה קלה שכן אין באפשרותנו למלא את כולן – הן בשל ריבויין, הן בשל המשקל הסגולי השונה שבהן, והן בגלל סתירה פה ושם ביניהן. אני מקווה שעמדנו במשימה זו.

                                 בברכה ,

                                 ישעיהו  תדמור

                                 מנהל הטלוויזיה

שייקה תדמור זוכר (ב- 2005) בעת שיחות התחקיר עמי, את הטקסט הזה, כלהלן : "…זאת הייתה הפעם הראשונה שהענקתי לעצמי את התואר "מנהל הטלוויזיה". החלטתי לחתום על מסמך ההצעה "ישעיהו תדמור מנהל הטלוויזיה". מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג שאליו הופנתה הצעת השידורים התנגד ליוזמה שלי. הוא ראה בי ממונה על הטלוויזיה ולא מנהלה…". מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור סמכו את ידם על התוכנית, אך לא יצאו חמישה חודשים ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור כבר לא היה שם. הוא שָב לזרועות הצבא. נמאס לוֹ מהאי סדר המתמשך וממאבקי הכוח המתחוללים בשורות הטלוויזיה שהוא היה הממונה עליה. ישעיהו "שייקה" תדמור זכה מחד להערכה רבה מהנהלת הרשות אך מאידך היא לא עשתה כל מאמץ למנוע את פרישתו. נפגשתי עם ישעיהו "שייקה" תדמור לשיחה ארוכה בת שש שעות בביתו בשכונת וורדיה ברחוב תאשור בחיפה ב- 11 בספטמבר 2005, לצורך מחקר וכתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". שייקה תדמור בן 85 בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה (8 בספטמבר 2019) היה מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה ושימש גם פרופסור לחינוך באוניברסיטת יזרעאל. שייקה תדמור הוא מלח הארץ. אדם רציני מאין כמותו. ישר והגון. אחד מאותם אנשים שמנסים גם היום להפוך את המדינה למקום שיותר נעים לגוּר בה. הוא סיפר ביושרה מוחלטת על כישלונו לנַהֵל מוסד כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניכר בדבריו צער גדול. לא יכולתי שלא לחוש חיבה והערכה רבה לאיש שחינך דורות של מפקדים בצה"ל אך התקשה לחנך את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 85) לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של שייקה תדמור.

הודיתי לפרופסור ישעיהו "שייקה" תדמור על קבלת הפנים ועל השיחה עמו וקמתי מהכורסא בדרכי לעבר מפתן הדלת. על הסַף, ממש לפני פרידתנו, אמר לי לפתע : "…תראה איזה מזל היה לארנון צוקרמן. הוא לא הספיק להתמנות לתפקיד וכבר ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחת ממשימות השידור החשובות ביותר שלה בכל תולדותיה, סיקור מלחמת הגבורה של צה"ל ביום הכיפורים באוקטובר 1973. שעה קשה למדינת ישראל – שעה יפה לטלוויזיה הישראלית. אני מצטער שלא הייתי שם…". מינויו של ישעיהו "שייקה" תדמור למנהל הטלוויזיה ב- 1971 היה בבחינת תאונת מינויים ראשונה בשרשרת תאונות מקצועיות עתידיות של מינויי צמרת ברשות השידור. האיש מונה לתפקידו הרָם לא בגלל כישרונו וללא כל מבחן קודם של ניהול רשת שידור, אלא בשל גישה מוטעית בימים ההם של 1971 של הַמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר הנודע נתן שחם ז"ל (2018 – 1925) מקיבוץ בית אלפא, שחשב לתומו כי דווקא קצין צבא שהוא גם איש חינוך, דווקא הוא יוכל לעשות סדר "צבאי" בין כותלי מוסד עיתונאי שסבל מרגע לידתו מחוסר יציבות ומשמעת וניהול רופף. מר נתן שחם ז"ל חבר קיבוץ בית אלפא וחתן פרס ישראל לספרות בשנת 2012 – טעה. ישעיהו "שייקה" תדמור (היום פרופסור לחינוך) הוא אומנם אישיות רצינית וערכית בעלת מעלות רבות אך לא הייתה לוֹ כל הכשרה עיתונאית – טלוויזיונית ולא הבנה טכנולוגית כדי לשלוט במוסד תקשורת כה מורכב ומסובך כ- דוגמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניהול שלו בשל הסיבות שצוינו לעיל, נידון לכישלון מראש.

טקסט תמונה : חורף 1970. סגן אלוף ישעיהו "שייקה" תדמור סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל (מימין) יחדיו עם יצחק לבני מפקד גלי צה"ל (משמאל). (התמונה באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו שנות דוֹר. באוקטובר 2001 הביא השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן את תת אלוף מיל. רָן גָלִינְקָא לשמש מנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. לרָן גלינקא הייתה קריירה מפוארת כקצין קרבי בצה"ל. הוא היה בשעתו מפקדה של היחידה המובחרת והנערצת שייטת 13. רָן גלינקא מבניה המסורים והנאמנים של מדינת ישראל לא הוכשר מעולם לנהל רֶשֶת שידור מורכבת הכוללת בתוכה ארבע מדיות אלקטרוניות, רדיו "קול ישראל' והטלוויזיה הישראלית הציבורית, וגופי השידור המקבילים בשפה הערבית. רשות השידור הציבורית כללה בתוכה אלפי עובדים ומספר דומה של דעות, רעיונות, וגם תככים. לרָן גָלִינְקָא כמו שייקה תדמור לפניו לא היה שום סיכוי לשרוד את רשות השידור. וודאי לא אחרי שביקש את סיועו של יוסף בר- אל מנהל ערוץ 33 כדי שיעזור לו "להיטמע" בדרך הקצרה ביותר והמקצועית ביותר בתוככי מסגרת הניהול המורכב והמסובך של הרשות כפי שסיפר לי בתחילת כהונתו הזמנית כמנכ"ל רשות השידור. רָן גָלִינְקָא שימש מנכ"ל רשות השידור כשישה חודשים בלבד. במארס / אפריל 2002 הודח בתום תקופת כהונה קצרה, סיים את תפקידו, והלך לדרכו. ראש הממשלה אריאל שרון לא האריך את מינויו. רן גלינקא היה רחוק מלהיות מנכ"ל רשות שידור נבון. הוא היה כלום. אפילו לא עיתונאי. אבל איש נחמד שהיה בעברו מפקד היחידה הצבאית המובחרת שייטת 13. בתום שיחת התחקיר המשעממת עמו הוא שַח לי בעצב וייאוש : "יוסף בר-אל תקע לי סכין בגב". איש לא זוכר היום את שמו ופועלו של אותו רָן גָלִינְקָא ההוא באותה רשות השידור ז"ל ההיא.

באפריל 2002 הציע השַר הממונה רענן כהן לראש הממשלה אריק שרון את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לשַמֵש מנכ"ל רשות השידור הבא במקום רן גלינקא לשנים 2007 – 2002. שוב התערבות פוליטית גסה לטובת מינוי מקצועי כה רם של איש כה לא מוכשר בדמותו של יוסף בר- אל.  בספרו "בשידור חי", ניתח דן שילון באִזְמֵל את עברו המקצועי של יוסף בר- אל בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. הטקסט לא מותיר שום מקום לפרשנויות. כך כתב : "…יוסף בר- אל מנהל החדשות בערבית אחד משני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה. אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם. לא היה פוליטיקאי של הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. טלפון לעורך, כתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים. ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה. זאת הייתה התקופה שבה נולד הביטוי 'שוחד מסך'…" [3]. איש לא התייצב ולא הכחיש את הטקסט ההוא שכתב דן שילון אודות יוסף בר-אל בספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998). האם קרא השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן את ספרו של דן שילון, או אם לָאו ? שתי התשובות לשאלה הזאת טובות ומסבירות כיצד הוצב איש כה לא מוצלח כיוסף בר-אל בקִדְמַת השידור הציבורי ע"י ממשלת ישראל. עובדה שההצבה הפָטָלִית הזאת הסתיימה כעבור שלוש שנים במאי 2005 בהדחתו ע"י אותה ממשלת ישראל שמינתה אותו וסילקה אותו לתמיד מפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט מסמך / תמונה : מאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מודח מתפקידו. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מודח ומסולק מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו. (באדיבות העיתון "מעריב"). 

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולַעֲנָה" אודות הפוליטיזציה המתמשכת מזה שנים רבות ותקועה כסרטן בגוף רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : נובמבר 1973. תצלום התיעוד הזה נעשה בשדה התעופה המצרי ב-"פאיד" ממערב לתעלת סואץ מייד לאחר תום מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : שמואל אלמוג ז"ל מנכ"ל רשות השידור (בן 47 בעת צילום התמונה), ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בן 39 בעת צילום התמונה), משה חובב ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל" (בן 44 בעת צילום התמונה), והשדר- כתב יורם רונן ז"ל (בן 40 בעת צילום התמונה) עורכים סיור בשדה המערכה בשדה התעופה הצבאי המצרי "פאיד" ממערב לתעלת סואץ. (התמונה באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".  

[1]  מערב גרמניה הייתה המדינה הראשונה בעולם שאירחה אולימפיאדה ומונדיאל עוקבים . הדבר שנה שוב כשברזיל נבחרה ע"י ה- FIFA לארח את מונדיאל הכדורגל של 2014 וע"י IOC לארח את האולימפיאדה של 2016.