פוסט מס' 904.

הערה 1 : הבלוג עלה לאוויר לראשונה בחודש יולי 2012.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל-אכסן ולאפסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות, אמינות, ו- מהימנות כתיבת הבלוג על ידי נשענת ומתבססת על ניסיון אישי ו-קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה (YOASHTVBLOG.CO.IL) על ידי, נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס שחקרתי וכתבתי, ואשר קרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר שובי לארץ בתום פגישת ה- WBM ה-1 שהתקיימה בסידני אוסטרליה לקראת ההפקה הרחוקה המורכבת והמסובכת והכיסוי ושידורי הטלוויזיה הבינלאומיים המתוכננים (גם שלנו) את המשחקים האולימפיים של סידני 2000. העמקתי והרחבתי את המחקר והכתיבה לאין שיעור בתום אולימפיאדת סידני 2000 (נמשכה 17 ימים) עם שובי לארץ עם סיום המשחקים האולימפיים של סידני 2000, ב- 3 באוקטובר 2000, ולאחר ההפקה והכיסוי הנפלאים של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית הבלתי נשכחת SOBO. קבוצת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) הייתה מאורגנת, מאומנת, ומתורגלת להפליא, בעלת ידע וניסיון טלוויזיוני עצום ורב, מצוידת בטכנולוגיה חדשנית ומאוישת ב-כוח אדם יעיל ו-מאומן לקראת ביצוע המשימה הממושכת והמורכבת, וכללה בתוכה כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות + 65 ניידות שידור + 5000 (חמשת אלפים) עובדים. בראש קבוצת SOBO ניצב מהנדס הטלוויזיה הספרדי המוכשר, בעל ניסיון עצום בתחום, ואיש רב מוניטין בשם מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero) . חמש עשרה (15) שנות המחקר והכתיבה על ידי את הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים, הקרוי, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הסתיימו בזמנו היכן שהוא ב- 2013, אולם הם טרם נגמרו באמת. אולי הם לא ייגמרו ולא יסתיימו לעולם כל עוד ומשטרת מינכן לא תפתח את הארכיון הסודי שלה לציבור הרחב. כל מיני פרטים ועובדות חשובים הנוגעים לרצח המתועב של 11 הספורטאים הישראליים האולימפיים ז"ל ע"י 8 רוצחים מארגון "ספטמבר השחור" נותרו עדיין חסויים. לא שיערתי בשנת 1998 כי עבודת המחקר וכתיבת 13 ספרי הסדרה המפורטת על ידי הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", תימשך כ- 22 שנים. ועדיין נמשכת.

—————————————————————————————-

פוסט מס' 904 : הועלה לאוויר ביום שישי – 28 באוגוסט 2020

—————————————————————————————-

פוסט מס' 904. נֶאֱמָנוּת. "האדם והכלב. ו/או הכלב והאדם". כל ניסוח טוב. זה היה נושא "השיח" בין אברי גלעד לבין ציבור המאזינים שלו ש-שודר ברדיו גלי צה"ל ביום רביעי – 26 באוגוסט 2020. אני אוהב את אברי גלעד ואת "השיח" שלו המשודר ברדיו גלי צה"ל בימים ראשון עד רביעי בשבוע בין 14.00 ל- 15.00. מדובר באיש רדיו חכם ונבון, שָנוּן וגם רָגִיש ו-אָדִיב שלקח והחזיר אותי לפתע ב-"שיח" הרדיו שלו לתקופת ילדותי ונעוריי. ילדות ונעורים. אנוכי בן יותר מ-82 היום. נולדתי להוריי משה בלינדמן ושרה פרס ב-ה' סיוון תרצ"ח ב-קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אז הקיבוץ הטוב ביותר בארץ. גדלתי, צמחתי, למדתי, התחנכתי, ועבדתי ולימים הייתי חקלאי כמו אבא שלי בקיבוץ אפיקים : מספויני'ק ורפתן. האהבה, הדאגה, והטיפול המסור באוכלוסיית בעלי החיים ששירתו אותנו בימים ההם בקיבוץ אפיקים סוסים וסוסות פְּרָדִים ופִרְדוֹת, פָּרוֹת, וכְבָשִים ומתן כבוד והערכה להם, היוו כ- ציווי וכ-נֵר תמיד לרגלי כל חברי ובני הקיבוץ. האוּרְוָוה, הרֶפֶת, והדִיר היו לעיתים כמו ביתנו השני. וגם : לפני 48 שנים אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 3). פוסט מס' 904. הועלה לאוויר ביום רביעי – 26 באוגוסט 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן האחראי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו קודם לכן את מנכ"ל רשות השידור הזמני הכושל ההוא רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. צו ו-תקופת המינוי הנ"ל מתועדים במסמך מהימים ההם של ה- 2 ביוני 2002, עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מהכֵּס הַרָם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל בגין שחיתות ושוחד מסך. דו"ח ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל מהכֵּס הַרָם ומתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2002 מונח מזה 18 (שמונה עשרה) על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות.

1. פרויקטור הקורונה הפרופסור והמדען והאיש היקר המדהים רוני גמזו מול הח"כ מיקי זוהר העסקן הפוליטי הדַל והעלוב יו"ר הקואליציה הממשלתית, ועבד נרצע של ראש הממשלה בנימין נתניהו. פרופסור רוני גמזו לעולם אל תיכנע לפוליטיקאים הקטנים. האוּמָה ואלוהים איתך (!). 

פרופסור רוני גָמְזוּ אל תיכנע לעולם לעסקן הפוליטי הדַל והעלוב יו"ר הקואליציה הח"כ מיקי זוהר, אחד החנפנים הראשיים לראש הממשלה בנימין נתניהו (!). הח"כ מיקי זוהר הוא עבד פוליטי נרצע. פרופסור רוני גמזו לעולם אל תוותר ולא תרים את ידיך לאות כניעה בפני הפוליטיקאים הקטנים הניצבים היום בראש מדינת ישראל. פרופסור רוני גמזו אתה אדם חכם ו- כֵן, איש של אֶמֶת, מדען דָגוּל ובר סמכא, רב ידע ידע ומוניטין. העם בישראל לא רק מאמין וסומך עליך אלא גם ניצב לימינך (!!). אל תוותר. לא רק האוּמָה עִמְךָ, גם הקב"ה יתברך שמו מלווה אותך. אנחנו אוהבים אותך פרופסור רוני גמזו, רואים בך מנהיג אמיץ ויישר דרך, ו-סומכים עליך ועל כל מהלכיך הרפואיים – מדעיים ב- % 100. אנחנו כולנו מברכים אותך באותה הברכה שברך אלוהים את יְהוֹשֻעַ בִּן נוּן בטרם החל בכיבוש ארץ ישראל, ככתוב בתנ"ך ב-ספר "יהושע" פרק א' : "…חֲזַק וֶאֱמַץ…אל תערוץ ואל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל אֲֹשֶר תֵּלֵךְ…". פרופסור רוני גמזו היקר אל תיכנע ואל תוותר (!). אשנה ואומר שוב : העַם אִיתְּךָ (!).

2. גב' גילה גמליאל השרה לאיכות הסביבה (ברמה של עסקנית) היא אחת מ- 36 השרים והשרות המכהנים בממשלת בנימין נתניהו / בני גנץ. 

גב' גילה גמליאל השרה לאיכות הסביבה בממשלת בנימין נתניהו / בני גנץ  (שרה ברמה של עסקנית) התארחה ו-התראיינה ביום שישי – באולפן הטלוויזיה של "אופירה וברקו" בין 19.00 ל- 20.00 בערוץ 12 ביום שישי – 21 באוגוסט 2020, ונחשפה במלוא קלונה וטיפשותה. היא העידה על עצמה במו פיה כי עמדה בסוף התור כשהקב"ה העניק לכל אחד מאיתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. המראיין אייל ברקוביץ' (טוב מאוד) לחץ על גב' גילה גמליאל שוב ושוב וטען בפניה את הטענות האלה, כלהלן : "…אזרחים במדינת ישראל נוברים בפחי האשפה כדי לחפש אוכל לעצמן ולמשפחותיהם…ממדי העוני הנורא במדינת ישראל נותרו כשהיו בכל השנים הארוכות האלה בהן ניצב בנימין נתניהו בראשות הממשלה ובראש האומה…ההבדלים והפערים בין רבדי האומה השונים רק גדלו והאמירו לרמה של הפקרות נוראית ו-מנובזת…אזרחים רבים במדינת ישראל חיים לא רק בחוסר כבוד כלכלי וחברתי (מינימאלי), אלא שרויים בתנאי עוני מחפירים כבר זמן ארוך…". שרת הסביבה גילה גמליאל בעלת IQ ברמה של עסקנית פוליטית מחורבנת ופרחחית השיבה לאייל ברקוביץ' ללא היסוס, וכה אמרה לו בחוסר נימוס משווע, באלו המילים : "…אז תדאג להם…". בושה וחרפה.

3. עיתונאית "הָאָרֶץ" המלומדת גב' אריאנה מלמד. כותבת נפלאה, חדה, שְנוּנָה, ובהירה.  

לא פגשתי מעולם, לא ראיתי אף פעם, ולא שוחחתי בכל ימי חלדי עם עיתונאית "הארץ" אריאנה מלמד. אינני יודע מי היא אבל אני אוהב לקרוא אותה ב- "הארץ". היא כותבת מדויק, היא חדה, היא שנונה ו-מתנסחת היטב ובקצרה, והיא מוכשרת להביע את מחשבותיה ורעיונותיה במינימום טקסט. שני הפוסטים האחרונים שכתבה וחיברה השבוע אריאנה מלמד ב- "הָאָרֶץ", ו-עוסקים בביקורות שלה אודות שידורי הטלוויזיה בערוצים 12 ו-13, הכותרת של הראשון "למה שהיא תדאג", והכותרת של השני, "זהו ארון הקבורה של רשת 13 – הורדת "גב האומה" תוך הפרת חוזה ובהמשך לפיטורי עורכים וכתבים מעולים, מסמנת את סופו של הערוץ שהיה פעם אלטרנטיבה נשכנית, עד שעבר לטייקון לן בלווטניק תחת השפעתו של נתניהו" – כתובים היטב, מנומקים למופת, ומספרים במדויק את המתחולל במושאי הכתיבה שלה. אינני מחמיץ את אריאנה מלמד. תבורכי אריאנה מלמד בכתיבתך (!). המשיכי להאיר את עיניי.

4. הסופר הצרפתי הנודע ורב המוניטין ברמה של איש מדע, כותב מחונן בשם ז'ול וורן (1905 – 1828), מי שכתב את הספר "הקברניט הצעיר". ספר חובה לכל אדם באשר הוא אדם.

כל מי שהקשיב והאזין ל- "שיח" האחרון של אברי גלעד ברדיו גלי צה"ל אודות האדם והכלב חייב (!) לקרוא את ספרו הנפלא והמרתק של ז'ול וורן, "הקברניט הצעיר". ספר ההרפתקאות הזה הוא מעניין במידה בלתי רגילה, הוא מופלא, הוא מרתק, הוא כתוב ומסופר היטב, והוא מדהים. הספר "הקברניט הצעיר" מספר על עלילת נאמנות דרמטית ומרתקת חסרת קץ של כלב מסוג "דינגו" לבעליו. קראתי את הספר הנ"ל של ז'ול וורן לראשונה כשהייתי בן 11 בכתה ה' בקיבוץ אפיקים. מאז קראתיו עוד 30 (שלושים) פעמים. בימים ההם בזמן ההוא בהיעדר טלוויזיה ורדיו קראנו בני הקיבוץ וחברי הקיבוץ אלפי ספרים ששכנו בשתי ספריות נפרדות, בספריית ילדי בית הספר ובספרייה לחברי קיבוץ אפיקים. ברור שקראתי אז גם את כל הספרים האחרים שכתב וחיבר ז'ול וורן. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. "הקברניט הצעיר" איננו ספר רק לילדים ונוער. הוא ספר לכל אדם באשר הוא אדם. אל תחמיצו את קריאת "הקברניט הצעיר". גם אם חציתם כבר את רף ה- 80. לא תצטערו. ב- 1972 הלכתי עם שני ילדיי הקטנים רועי וגור לספריית הפועלים ההיא שהייתה ממוקמת ברחוב אלנבי בתל אביב, ושם מצאתי מחדש את שני הכרכים של הספר שחיפשתי "הקברניט הצעיר" בהוצאת "שמעוני". קניתי אותו מייד בשבילי וגם עבור ילדיי. הספר המדובר שוכן עד היום הזה על מדף הספרים של נכדי הבכור. אשנה ואומר שוב : חובת קריאה מוטלת על כל אדם באשר הוא אדם לקרוא הספר "הקברניט הצעיר" שכתב ז'ול וורן. 

5. נֵרָה. אין נאמנות טְהוֹרָה יותר מנאמנות של של כלב ו/או כלבה לבעליו.

ב- 1992, גוּר בני ורעייתו יָסְמִין ז"ל קיבלו גורת כלבים קטנה ויפה של כלבה מגזע Ridgeback, אימצו אותה אל לִבָּם והחליטו לקרוא לה נֵרָה. הם גרו אז ברחוב טהון בקריית יוֹבֵל בירושלים יחד עם שני ילדיהם ונֵרָה. מעולם לא ראיתי קודם לכן ולא חזיתי בעדות שכזאת, נאמנות ואהבה עד אין קץ של כלב לבעליו, כפי שעשתה זאת נרה והפגינה את תכונותיה אלה כלפי גור ויסמיני ז"ל. פעמים רבות נקראתי בימים ההם ע"י בני גור לסייע להם בגידול נֵרָה, ולהוציא אותה לטיולים יומיים ברחבי קריית יוֹבֵל. נֵרָה גדלה והפכה להיות כלבה יפהפייה. בחוש השישי שלה היא הבינה שאנוכי אביו של גור ושאני אוהב אותה כפי שגור ויסמיני ז"ל אוהבים אותה. בכל פעם שהייתי מגיע לחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים בטרם הטיול המשותף של שנינו היא הייתה פורצת בבכי של שמחה געגועים אליי, ממש בוכה כשהיא רצה מאושרת ונרגשת בחצר הבית מצד לצד כאילו איננה יודעת את נפשה מרוב אושר ושמחה, ואז פוסעת אליי, ומלקקת את פניי. תמיד נישקתי אותה. בני גוּר תמיד היה נוהג להגיד לי, "…אבא, תדע לך שמכולם נֵרָה הכי אוהבת אותך…". כלבים אינם טועים באינטואיציה שלהם. נֵרָה ידעה בדיוק מי אני והשיבה לי אהבה תחת אהבה. אהבתה אליי הייתה נטולת אינטרסים. אהבתה הייתה טהורה. היא ידעה לדבר עמי. לא בשפתי. בשפה שלה. היא הייתה כלבה יפת תואר, אהובה, ונאמנה עד כלות. אהבתה ונאמנותה למשפחה שלנו וראשית דבר לגוּר ויסמיני ז"ל הייתה כבירה ו-טהורה לגמרי כדרכם של כלבים. היא לא ניהלה חשבונות ולא עשתה כל חישובים. היא הייתה תמימה ופעלה אינסטינקטיבית. היא לא ידעה מתמטיקה ולא ידעה להסוות ולהסתיר את ריגשותיה כלפינו. בכל פעם שהגעתי לביתם של גור ויסמין ברחוב טהון בירושלים ו-נֵרָה הייתה בוכה ומשתוללת ונִרְגֶשֶת משמחה, נזכרתי תמיד בספרו ההוא של ז'ול וורן "הקברניט הצעיר". נרה התנהגה ופעלה על פי תורת יחסי הגומלין השוררים בין האדם לכלב. אינסטינקט האהבה והנאמנות שלה לגור ויסמיני ז"ל היה כ- צו מולד : "אהוב אותי – ואני אוהב אותך". מעולם לא ראיתי כלבה עירנית, תוססת, וחכמה כמו נֵרָה. נֵרָה הייתה נאמנה ב- % 100 לגור ויסמיני ז"ל. היא העריכה, העריצה, ואהבה את שניהם את שני בעליה עד מוות. נאמנותה לגור ויסמיני ז"ל הייתה טהורה ונקייה מכל חישוב כזה או אחר. מעולם לא ראיתי יכולת וכישרון מדהימים כמו של נרה להביע את אהבתה, הערצתה, ונאמנותה באמצעות תנועות גופניות כל כך החלטיות ונמרצות. בכל מפגש שלי עמה היא לא הסתירה ולא הסוותה את ריגשותיה. היא מייד אמרה לי בשפתה שלה ובהתנהגותה המאוד מוחצנת שלה, "יואש אתה אבא של גור, ו-אני אוהבת אותך", ובוכה מ-אוֹשֶר ו-שִֹמְחָה. מעולם לא ראיתי תופעה כזאת של קשר כל כך חם, ישיר, והגון בין אדם לכלב. גור ויסמיני ז"ל הוכיחו חד משמעית ש-כלבה בחברת בעליה שאוהבים אותה אהבה כֵּנָה ועזה הופכת לאדם. כלב ללא בעלים נותר כלב. נֵרָה הייתה כלבה ובת משפחה שלנו מיוחדת במינה. אהבנו אותה והיינו קשורים אליה בכל נימי נפשנו. נֵרָה בעלת נפש טהורה נולדה ב-1991 ומתה ב- 2003. היא ידעה שאנחנו אוהבים אותה מאוד. גור ויסמיני ז"ל לא אימצו אחריה כלב ו/או כלבה אחרים. יסמיני האהובה שלנו ז"ל מתה ממחלה קשה ב- 2017 בהיותה צעירה, רק בת 46. בני גור אלרואי יבד"ל הוא היום דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

טקסט תמונה (1) : ראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת. גור ונרה בחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : שנות ה- 90 במאה הקודמת. גור ונרה בטיול משפחתי משותף בארץ. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (3) : נרה. כלבה יפהפייה, עירנית, נאמנה ואהובה  מגזע Ridgeback. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (4) : ראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת. גור וילדתו התינוקת יובל יחדיו עם נרה בחצר ביתם ברחוב טהון בירושלים ליד המלונה של נרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

5. אנוכי, הפרה מרוקה שיאנית החלב בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, והכדורגלן הברזילאי רב המוניטין והידוע בכינויו "פֶּלֶה". פלה זכה עם נבחרתו ברזיל  שלוש פעמים במונדיאל הכדורגל ב- 1958 בשוודיה, ב- 1962 בצ'ילה, וב- 1970 במכסיקו. שמו האמיתי של פלה הוא אדסון אראנתז דו נאסימנטו.

גורלותינו הצטלבו ונפגשו. ראה בהמשך.

6. ילדות בקיבוץ אפיקים  הרועה יצחק פוריץ (פורת) חוזר מהשדות עם העדר הביתה לדיר בקיבוץ אפיקים בעונת ההמלטות.

לא היה ילד ונער בקיבוץ אפיקים שהחמיץ בימים ההם את ה-אִימָאוֹת החוזרות לדיר מהרעייה בשדה, והמפגש המרגש עם הטלאים הקטנים שלהן שהיו עדיין יונקים. מראה מרגש ו-משובב נפש.

1959-1962. ענף הרפת בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. 

באפריל 1959 השתחררתי מצה"ל כקצין קרבי בחטיבת "גולני" . לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת. היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לווין, מקצוען קשוח שהיה Pioneer. הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית. דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז"ל העיר ואמר לוֹ פעם, "רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…". רוּדיק לֵווין (בן 90, היום) לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, "אין לי זמן". זאת כמובן רכילות. רוּדיק לוין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון , קפדן , ובעל מקצוע סוג א' א'. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי ז"ל, ואליעזר סקלס ז"ל. היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד. הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים  ל- Deadline. האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה. אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21. גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח"ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת. רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם. בעיניי זה היה סוג של טוהר דבקות במשימה. לדייוויד בן-מן ז"ל ולבנו בכורו יוּבָל ז"ל היה כלב זאב בשם יָרִי. בקיבוץ הסתובבה שמועה שהאב ובנו אימנו את כלבם יָרִי לגנוב סלק בהמות מהרפת של רודיק ולהביא בפיו את פרי האדמה המתוק והטעים לאורווה, שם המתינו לו האב דייוויד והבן יובל. הכלב החכם עשה את הדרך מהאורווה לרפת ובחזרה שוב ושוב בהתגנבות יחידים כשהוא נושא בשיניו החדות את הגידול החקלאי סלק הבהמות הכבד. איש לא הרגיש בדבר ואיש לא ראה את האירוע. יָרִי הכלב הנאמן היה חכם דיו כדי להתל בחקלאים שהסתובבו בשטח שבין האורווה לרפת ו/או בין הרפת לאורווה. כמו כל כלב נאמן גם יָרִי מילא את משימתו במומחיות ובהצטיינות רבה, אלא שאינני יודע אם מדובר בהיסטוריה אמיתית שהתרחשה פעם בקיבוץ אפיקים, ו/או שמא באגדה.

טקסט תמונה : 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 71 שנים.  דוד ברונטמן (בן-מן) משמאל מוותיקי הקיבוץ פותח תלמים באחד משדות קיבוץ אפיקים ומוביל סוס המושך מאחוריו מחרשה וחורש. ילדים מסייעים לדוד ברונטמן (בן-מן) להובלת הסוס וסופגים את האווירה החקלאית בקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שנת 1949. קיבוץ אפיקים. קָזְיוּק קֵז (שמו העברי היה אברהם כרמי אבל כל הקיבוץ קרא לו "קָזְיוּק") נוהג בטרקטור שנקנה בחו"ל בארה"ב, "Farmel" (מודל אמריקני כמובן), ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התלתן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בתעשיית טלוויזיה, לא לשֵם ההישרדות עצמה, אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה ורשות השידור. דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן. קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן ההיבט הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה "בִּזְבַּזְתִּי" לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים, זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה. אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי  8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם בא"ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד. המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו צל"שים. הנה אחד מהם בתום שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרויות אולימפיאדת סיאול 1988 .

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה – צל"ש של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שידורי אולימפיאדת סיאול 1988, בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- "מכונות ספורט האנושיות" האלה בתפקידי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי, ורבים אחרים אודות הצלחתם ושגשוגם. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך. המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ'כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ בהיותו בן 30 במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. הוא היה אז בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ"ק של דם, לעבר אברי גופו. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ"ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק"מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט, הוא ואנוכי, כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו "הַקָטָר הַצֶ'כִי". כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים . הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, "מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא"ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון". (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ'כית CTV).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ'כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק (בן 70 בתמונה) במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק אלוף אולימפי ושיאן עולם נקרא בפי כל "הַקָטָר הַצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא חזר עליו. (צילום דָוִד "סוּחוֹ" סִיבוֹר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ'. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון והרץ הבריטי גורדון פירי. (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם "מַרוֹקָה" .

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי עונה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 60 שנים והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו. קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב-IBC  (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נשארה אלופה.

הימים ההם שחלפו לבלי שוב.

אני כבר בן יותר מ- 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרֵי דרך שעלו לארץ מהעיירות שירווינט ו- קורשאן ב-לִיטָא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה במבנים ישנים עשויים אֶבֶן בַּזֶּלֶת ועל קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל (מת בן 99 לפני כמה חודשים) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להתנהגות כֵּנָה הגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

דבקות במשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי בעל חשיבות עליונה בזירות הספורט השונות. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. זאת הייתה בעצם חפירה גדולה רחבה ועמוקה באדמת קיבוץ אפיקים שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת ואשר חברי הקיבוץ הפכו אותה ל-בריכת שחייה בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ החמים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ אבא שלי העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "…או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע…", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית ההיא של קיבוץ אפיקים התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת לפני המים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב אנטומית ופיזיולוגית את מערכות השרירים של הילדים הצעירים, ואת מערכת הנשימה ומערכת הדם – לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : שנת 1945. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 75 שנים. זהו מראה כללי של בור ארוך, רחב, ועמוק באדמה עטור עצים שהפך בכורח הנסיבות האקלימיות בחודשי הקיץ החם והלח לבריכת אגירה וגם שחייה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הבריכה הוקמה מדרום למוסך הטרקטורים והרפת של הקיבוץ ושימשה מפלט קירור לחברי וילדי הקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. מרחוק רואים את בימת רחבת העץ ואת המקפצה "האולימפית" (גובהה 3 מטרים) של בריכת האגירה ההיא שמימיה היו לעַד בוציים ועֲכוּרִים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שְמוּאֵל "שְמוּלִיק" חָדָש ז"ל בן קבוצת כינרת. בבריכת האגירה הזאת הוא קבע ב- 1946 ב- 100 מ' בסגנון חתירה שיא ארץ ישראלי בזמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה אז קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1946. זוהי בימת רחבת העץ של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות, להשתעשע, ולשחק במשחקי "תופסת" למיניהם, ו-"קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי  של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "T shirt" לבנה. מת בגיל 99 ב- 2018) המורה הבלתי נשכח שלנו לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב-3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואת הקריירה הספורטיבית העתידית שלי. היו לי בשירותי הצבאי הקרבי הקשה ב- "גולני" ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל ז"ל (מי שנודע ברבות הימים כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים. השירות הקרבי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" היה רווי קשיים רבים ו-מאמצים גדולים ועמם אין סוף פעילויות קרביות. בתוכן מלחמת סיני נגד מצרים בסתיו 1956. אהבתי עד למאוד את גדוד 12 שלי בחטיבת "גולני". את חבריי ואת מפקדיי ב- "גולני". חטיבת "גולני" הייתה דוגמא נפלאה ומופלאה של האינטגרציה החברתית בשנים הראשונות של קום המדינה.

טקסט תמונה : 1957. אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גולני ב- ג'וֹעָרָה בתחילת 1957. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 62 שנים. המ"מ שלי בקורס מ"כים היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה שולטת ליד שני הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני דורות. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ, אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות ארציות במשחקי הכדור : כדורסל (הפועל אשדות יעקב), כדורעף (הפועל אפיקים), וכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" מצאו לנכון להכניס אותי לרשימת השיאים של סִפְרָם. 

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַ-מִדְגֶה שלנו. אני (ראשון מימין) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הקורה מסתירה חלק מהכדור בטרם פגש את רשת השער שהייתה עשויה מרשת דייגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי בימים ההם לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים ובעמק הירדן. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות (ליגות על היום) במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי "גינס" של חברת "כרטא".

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. טקסט המסמך בספר השיאים של "גינס" בהוצאת כרטא מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).(באדיבות ספר "גינס").

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי למטר מעל הקרקע, לרוץ 60 מ' בזמן של 7.3 ש', לרוץ 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרפת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי האדמה וחקלאות, ועל הפרי והירק שמניבה האדמה הטובה, יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. זאת תהיה מורשתו. לא פלא שאבא של סקרלט א'והרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזיליאי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

החינוך שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה וקידושה, לאהבה והערכה לבהמות הבית, לסוסים, לפרות, ולכבשים וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היו בעלי ערך עצומים. ערכים שנחשבו בשעתו לבלתי שבירים. האורווה, הרפת, הדיר, וגם לולי התרנגולות נחשבו למוסדות. ההתחייבות שנוטל כל בן וחבר קיבוץ כלפי הבהמות המשרתות אותו ואת חיי הקיבוץ היא מקסימלית ונטולת פשרות. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". דחיתי את בקשתו של מח"ט החטיבה אל"מ אֵלְעַד פֶּלֶד לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף ה-פַלְחָה והַמִסְפּוֹא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. להיות חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חֲבֵרוּתִּי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ומספויני'ק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל במכסיקו הרחוקה בשנת 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. שלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי במכסיקו 86' היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ שנודע בכינויו "פֶּלֶה" (Pele), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה והעשירה TV GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה עם פֶּלֶה ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום עם הפרה מַרוֹקָה בקיבוץ אפיקים ב- 1961 (זה היה שמה, "מַרוֹקָה"). הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי עונת חליבה כמות של  14 / 13 טוֹן (14000 / 13000 ק"ג) של חלב. היה מדובר בפרה מדהימה וברפת מדהימה, יעילה, מתוכננת היטב, ורנטבילית בראשותו של חקלאי ורפתן חרוץ ומוכשר בשם רוּדִיק לווין של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. היה מדובר ב-פרת חלב שהייתה פֶּלֶא ו-תעשיית חָלָב פרטית בפני עצמה, ואשר הניבה כל שנה כמויות פנטסטיות של חלב. מַרוֹקָה הייתה בלתי נשכחת עבורי.

טקסט תמונה : חורף 1961. אני רפתן ברפת של קיבוץ אפיקים עם שיאנית החלב הפרה מרוקה שהניבה יותר מ- 13 טון (13000 ליטר) חלב מידי עונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. כעבור 25 שנה. אנוכי כמנהל, מנווט, ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו  "פֶּלֶה" (התמונה באדיבות TVGLOBO צולמה ב- IBC בעת המבצע המורכב, הממושך, המרוחק מגבולות המדינה, והמסובך טכנולוגית ולוגיסטית של הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 ע"י חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע ל-צְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". כ-ילד, הסוסים והאוּרְוָוה בקיבוץ אפיקים היו בימים ההם כל חיי. לא עבר יום מבלי שרצתי מהכיתה שלי לאורווה לראות מקרוב את הורינו החקלאים חברי הקיבוץ חוזרים הביתה מעוד יום עבודה ארוך בשדות עם הסוסים והסוסות והפרדים והפרדות, מתירים אותם מ- ייצולי עגלותיהם, פורקים אותם מ-רִתמותיהם, מַשקים אותם במים טריים, וממלאים את הַאֵבוסים שלהם בדליי תערובת של שְעוֹרָה עם חָרוּבִים. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לרופא ווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה האצילה והחרוצה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. סוסים אינם בוכים. סוסים אינם יודעים להתלונן ולא יודעים לבכות. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הרופא ה-ווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 71 שנים. אנחנו הילדים עם מַשְכּוּכִית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (מחבק ו-מצמיד את משכוכית העדר לפנים שלי), אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה. מימין, שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל-מַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת ל-זוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט (חלקת אדמה חקלאית שהייתה שייכת לקיבוץ אפיקים וסמוכה לגבול עם ירדן), ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד, עוד לפני תחילת העבודה עצמה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת וה- מַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- ייצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית היפהפייה והווירטואוזית הזאת גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרכה לקיבוץ אפיקים כשהיא רתומה ל-מַגוֹב כלי חקלאי גדול ממדים, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים מכירים את הדרך ותמיד חוזרים הביתה לאורווה", הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש-שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם נבונות ו-אינטליגנציה ? היא הייתה הסוסה הכי יפה והכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי. כולה שחורה ובוהקת. הייתה לה רעמה צפופה וזנב שהגיע כמעט עד לאדמה. שיבולת הייתה סוסה יפהפייה. פאר היצירה האלוהית.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל-מָגוֹב מגובב שאריות ענפים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה : Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז"ל חברי קיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה- פלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן של המלך חוסיין. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תמונות של הוריי הצעירים משה בלינדמן (אלרואי) ז"ל ואימא שלי שָרְקָ'ה פְּרעֶס (אלרואי) ז"ל בימים ההם, משהעפילו לארץ ישראל מעיירות שִירְוִוינְט ו-קוּרְשָאן ב-לִיטָא, כדי לבנות את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ועל מנת להקים כאן בארץ ישראל חברה חלוצית חדשה ושוויונית. וגם תמונה שלי בגילם.  

תזכורת והקדמה: קלקולים קשים וחמורים גם פוליטיים ו-בלתי מתקבלים על הדעת מתחוללים בצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ובצמרת רשות השידור ההיא בשנים של 2005-2001 עם מינויים של רן גלינקא ויוסף בר-אל למנכ"לים של רשות השידור ז"ל ההיא. רן גלינקא ויוסף בר-אל היו שני מנכ"לים ברמת נֶפֶל, שני מנכ"לים מאוד לא מוכשרים, ושני מנכ"לים ירודים וכושלים משני צידיה השונים של אותה המטבע. שניהם לא סיימו את כהונתם הרמה והודחו וסולקו ממשרתם בזה אחר זה ע"י אותה ממשלת ישראל וע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון. בצדק ניתן לומר ולקבוע כי ארבעת השנים ההן שבין 2001 ל-2005 נשאו עמם עננים שחורים קודרים ואפלים, חֶשְרָת עָבִים, שכיסו את שמי רשות השידור הציבורית ההיא של מדינת ישראל והטילו עליה צֵל כָּבֵד. ב-2005 החלה ספירת עשר Count Down (לאחור) בשעה שרשות השידור של מדינת ישראל על שני מרכיביה הראשיים ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שוכבת פרקדן בזירה ונושמת את נשימותיה האחרונות.   

עבדתי והייתי עיתונאי ו- איש טלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במשך יותר משנות דור ההן שחלפו בין 1971 ל- 2003. הייתי עֵד מקרוב למינויים של המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם לתקופות כהונה בת חמש שנים, ע"י ממשלת ישראל מאז ימיהם של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל (1974 – 1969), יצחק לבני ז"ל (1979 – 1974), יוסף "טומי" לפיד ז"ל (1984 – 1979), אורי פורת ז"ל (1989 – 1984), אֲרְיֵה מֶקֶל יבד"ל (1993 – 1989, וויתר על שנת ה-מנכלות האחרונה תמורת מינויו ע"י משרד החוץ לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב), מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993, מנכ"ל רשות השידור הטוב ביותר בכל תולדותיה), אורי פורת ז"ל (קדנציה שנייה 2001 – 1998), פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אולם כיהן שלוש שנים בלבד מתוך חמש, והחליט להתפטר באוגוסט 2001 שנתיים לפני תום מועד כהונתו החוקית ב- 2003 לאחר שנפתח נגדו הליך Impeachment ע"י מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור, בהובלת היו"ר גיל סמסונוב (איש "הליכוד" ואדם חכם, חושב, ומוכשר בפני עצמו) למרות ששניהם, אורי פורת וגיל סמסונוב, היו כאמור נאמנים לבנימין נתניהו ו- "ליכודניקים" מושבעים. ב- 2001 מונה תא"ל במיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור. הוא הוצע לראש הממשלה אריאל שרון לשאת בתפקיד הרם ע"י השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן. ראש הממשלה אריאל שרון נעתר להצעת השר שלו רענן כהן, ולרן גלינקא הוענקה תקופת ניסיון ראשונה בת שלושה חודשים והוארכה לתקופת ניסיון נוספת של עוד שלושה חודשים. סך תקופת ניסיון של חצי שנה. בתומה הודח וסולק מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון עצמו. ראש הממשלה אריאל שרון ביקש להעיף ולסלק את רן גלינקא בתום תקופת הניסיון הראשונה אולם מכתב הארכת תקופת הניסיון שלו לתקופה של שלושה חודשים נוספים שנכתב ע"י השר רענן כהן הקדים אותו. אריאל שרון ראה ברן גלינקא המנכ"ל הזמני ההוא של רשות השידור, כישלון גמור.

המנכ"לים של רשות השידור אורי פורת ז"ל פלוס רן גלינקא פלוס יוסף בר-אל ז"ל בשנים 2005-1998.

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו . הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים ההם בעת שהותי באדמונטון – קנדה (יחדיו עם השדר שלי מאיר איינשטיין ז"ל והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן יבד"ל) ועסוק בהפקת השידורים הישירים האינטנסיבית והרחוקה של אליפות העולם ה- 8 ב-א"ק והעברתם בשידורים לווייניים מהאצטדיון ב-אדמונטון לירושלים, קיבלתי טלפון בהול מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין וגב' שָרִית יָאִיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת וכי הוא הולך הביתה. אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו . הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו . בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא היה אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית בקיבוץ : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו , הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית ולרמתו של השר שמינה אותו לתפקיד הרם, רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים ההם של מוטי קירשנבאום ז"ל ויוסף בר-אל ז"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור, ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני ב-דרגה של נֶפֶל. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ב- אפריל 1993 היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי במארס / אפריל 2002 התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור רב. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם (שנתיים וחודש לפני מועד סיום תקופת כהונתו החוקית) באישום של שחיתות ושוחד מסך. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל כישלון מַר במילוי תפקידו. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד לעולם שְלוּב זְרוֹעַ עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה (1) : זהו השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, רענן כהן, מי שמעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה ( 2 ) : מארס / אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן ׁ(משמאל) מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת מעשי שחיתות ווהענקת שוֹחַד מַסָּךְ. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו העיתונאית רמת הדרג, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האָפֵל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא (!). ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ז"ל גזרה ב-ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי ב- מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו היא מינתה שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם רב האחריות וההשפעה. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות נוגות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם פלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה כֵּנִים ו-יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה ולא יעילה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות, הייתה זאת היא שלבסוף קִִרְקֶפָה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים של השוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה בזמנו את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי, עת נפגשנו ב-שנת 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ליוסף בר-אל ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה :  1970 – 1969. יוסף בר- אל ז"ל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene) הבריטי מי שהיה מנכ"ל ה- BBC וביקר בישראל ב- 1973. על פי יוזמתו של יצחק לבני הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר.

בראשית חודש אוגוסט של שנת  1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר. בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי היה איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית ופופולארית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה איש אמת, בעל יושרה, מוכשר ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל ב- 18 בנובמבר 1976, נשמר, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                                                                               ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה, ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו.

טקסט מסמך :  18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף  בר- אל. יוסף בר- אל  לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הכריזמטי והמוכשר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) יחדיו עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מלכודת פוליטית. שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2], שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית . וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית, וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל. תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש ברשות השידור בשפה הערבית. חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית ההיא. חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל. סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור והקמת הטלוויזיה בשפה הערבית ומיהר לפרסם מטעמו הודעה חנפנית, כלהלן : "…השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית…". אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם מוניטין ו- שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 את האווירה ההיא ששררה ברשות השידור : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חכם, חזק, ועצמאי, אדם בעל יושרה מוחלטת נטול כל פניות, שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והיווה הוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט. כך אמר לי בעת שיחות התחקיר שהתקיימו בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט. הוא הביס את יצחק לבני".

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970 . היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הנקם. בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל. יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. זה נראה כמעשה נקמנות. יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים. התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה. המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל . שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי. הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור. הוענקו לה פירורי שידור. 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים. הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שילטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה. בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…". יצחק לִבני התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מנהיג שידור מוכשר ו-כן) והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית. בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל . הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית, אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות. זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק שעה וחצי ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד. זה לא קרה בבת אחת. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה – גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן, ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת.

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים. השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל. השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח. תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה, וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך. שידור Off tube הוא מביש ו-אות קלון כפול. לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע.

טקסט תמונה : יוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. זהו אגף במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC  במדריד. הצילום מתעד רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל. שדר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת Off Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי במדריד בירת ספרד הקרוי בשפה האנגלית בשם IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), במקום לעשות זאת כמו עמיתיו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי ספרד הענקית. סלומון מוניר ישב במשרד במדריד ועשה מעשה עלוב ו- פסול. הוא שידר מהמוניטור ולא מהשטח. את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור באולפן בירושלים. הוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד ספרד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי נרדם וישן במשרד, מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר, עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לאOff  Tube מהמוניטור במשרד. עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו, עוזרת ההפקה המסורה והמצוינת של חטיבת הספורט בפיקודי, גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1992. טורניר אליפות אירופה למדינות בכדורגל – שוודיה 1992 ('92 EURO). מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ורמי ווייץ יבד"ל (משמאל) משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם. העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים הייתה נר לרגליי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה. וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים, 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו הייתה גב' דליה איציק אז חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת העבודה. זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם, וכפי שאמר וניסח זאת פעם איש אלמוני : "שבח שאין ראויים לו – הוא סטירה בתחפושת". ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה. להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור. גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. ובאמת, כהונתו לא הוארכה. או במילים אחרות, הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לרבות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וכל אנשי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דאהן יבד"ל, שהתנגדו התנגדות נמרצת) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין .

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של, "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו". צחוק הגורל. רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי. היו אלה פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן. בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה. הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה. (לע"מ תמורת תשלום).

ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מי שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם, שנתיים וחודש לפני תום כהונתו המוסכמת. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז (היום שופט ביית המשפט העליון) תמך בהחלטת ההדחה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו את יוסף בר-אל והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החֲבֵרִים והחֲבֵרוֹת שאיישו את מליאת רשות השידור ואת הוועד המנהל של רשות השידור והצביעו כמעט פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשת"פים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח, נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון מר אֵלִי עָזוּר).

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית כ-ישראל. גב' שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 1992 זוכרת היטב בשיחות התחקיר שניהלתי עמה ב- 2006, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1, לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים…". שולמית אלוני תיעבה את יוסף בר-אל. היא לא בסתירה זאת.

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוש ולענה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 . קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה", נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה. ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי . אולם בַּל אקדים את המאוחר. הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001".

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001. רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב שלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר. ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה, מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר. חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת"א סכום שיא של 6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות לעונת ה- Euroleague של עונת 2002 – 2001, אך המשחק היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של תעשיית שידורי הטלוויזיה והפקתם המדויקת. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי.

היה לי אורח חשוב ו-נכבד באותו העֶרֶב ההוא של יום חמישי – 15 בנובמבר 2001 בעת הפקת השידור הישיר המדובר. מנכ"ל רשות השידור החָדָש והזמני בכבודו ובעצמו, רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר. המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב, ונהנה גם מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון (לפי שעה). רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת של קודמיו בתפקיד מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת הורחקה מהלשכה, ובעצם סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב' ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף "טומי" לפיד. מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי, שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "…יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני…", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "…נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א…".

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" שהייתה ממוקמת כרגיל בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל. עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר. המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּשרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ"ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו. רן גלינקא היה איש לא מוכשר, איננו חריף שכל, רחוק מלהיות חכם, ורחוק עוד יותר מלשמש מנכ"ל רשות השידור. ב- 15 בנובמבר 2001 נחשף בפניי בכל תמימותו המטופשת.

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת. להיכנס לניידת השידור הגדולה והמורכבת כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה, וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת השידור הישיר. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל . "…תכיר…", חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, "…זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי…", תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. "…הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור…", שח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד :  "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה".

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. "תודה", אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה נועל סנדלים לרגליו (גדל בקיבוץ רמת יוחנן). "שתהיה לי בריא", נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת. שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הייתה כרגיל בימים ההם ההצגה הטובה ביותר בעיר ואנחנו החזקנו בזכויות השידורים הישירים הבלעדיים האלה של משחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות.

טקסט תמונה : זהו רן גלינקא המנכ"ל הטירון המגוחך שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד, מספטמבר 2001 ועד מארס 2002. רן גלינקא היה לוחם בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ו- "ירוק" בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית). הוא שגה כבר בתחילת עבודתו כשמינה את יוסף בר- אל לעוזרו האישי, והכריז בטרם עת : "…זה ידידי יוסף בר-אל האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". טעות גדולה כפי שאמר לי אותו רן גלינקא בשיחות התחקיר בינינו. טעות שאין לה מחילה. הוא שילם על כך בריבית דה ריבית. (באדיבות רן גלינקא).

טקסט תמונה : "…זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי…", העיד ואמר לי רן גלינקא, לאחר מינויו באוקטובר 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, והוסיף, "…הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור…". (מחלקת הסטילס. באדיבות לשכת מנכ"ל רשות השידור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול הזמנית של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד ברת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ו-שגויים. אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל.

בערבו של יום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו הערב ההוא הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה רווייה בדמם של עשרות נרצחים ישראליים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו, הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת  ב- Prime time  של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב, יממה קודם לכן, ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד שלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו. אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן.

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור בממשלת אריאל שרון, מר רענן כהן, מאריך את כהונתו הזמנית של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר הזה הריאיון הטלוויזיוני עם יאסר עראפאת נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר כאמור ב- 20.00 (שמונה בעֶרֶב) בשעת צפיית שיא ביום שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן. הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם, בטענה מוכרת, "מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו". בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת. לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. מידע אישי, אני יודע כי אמר לא פעם אחת כלהלן : "…ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2. האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית. לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים, גם אם זה "מעניין" כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר. היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים. עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים, לא מנהלים מו"מ, ולא עושים הסדרים…".

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס. ראש הממשלה אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי – 7  בדצמבר 2001 לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח, אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע. ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור. רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא. אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה. השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו. רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר . מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור. בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה . ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח". השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים. משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור, הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו. ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים, באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33, שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל. השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור. חֶשרת עבים, אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה בבת אחת את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו מסיבות מקצועיות, אנושיות, ועיתונאיות את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו אז במקומו את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי.

ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא) אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר "דָפוּק". כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן. גופתו הטלוויזיונית של המנכ"ל המוּדח והמסולק רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש יוסף בר-אל כבר בחר להתקלס בה בפומבי. הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4].

את מקומו של המנכ"ל רן גלינקא המודח תפש יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002, שוב בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. ראש הממשלה אריאל שרון קיבל את ההמלצה. יוסף בר-אל התמנה למנכ"ל רשות השידור וקיבל שלושה חודשי ניסיון עד חודש יוני 2002. בתקופת הניסיון ההיא הכריז בפרהסיה קבל עם ועדה בריאיון שהעניק לעיתונאית "מעריב" שָרִי מָקוֹבֶר (יום שישי – 26 באפריל 2002) הצהרת נאמנות, כי הוא כ-מנכ"ל רשות השידור יציית ו-יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות. מדהים (!). לכן, אשנה ואומר שוב : לקרוא, לזכור, ולא לשכוח. זה התחולל וקרה לפני 18 שנה בתוככי השידור הציבורי ז"ל ההוא של מדינת ישראל ב-2002. עיתונאי השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" החרישו כמעט רוּבָּם, כמעט כולם, ולא עלו על הבריקדות נוכח ה-"פְּלַקָט" העלוב והחנפני חסר התקדים ש-פִּרְסֵם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באוזניה של העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר, ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה מדהימה בחנפנותה. ההגדרה אודותיה "בְכִיָיה לדוֹרוֹת"- נכונה ופוגעת בול במטרה.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. הצהרה מדהימה בחנפנותה ובשליליותה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 18 שנים כפי שהם מצטיירים בעיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד והעיתונאי יוסף בר-אל מי שניצב בפסגת השידור הציבורי העצמאי של מדינת ישראל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו, ואומר כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…", והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!) כאילו היה מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות ששררה באותם המים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של שנת 2002, כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון באיחור זמנים רב כי המינוי הרָם ההוא של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה מופרך מיסודו. ובכן, ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו בגין שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה מוחלטת ומובהקת בהליך ההדחה ההיא שהתרחשה עאמור ב- 2 במאי 2002. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. הם ביקשו להשאירו בתפקידו.  שלושה שַרים בנימין נתניהו, דני נווה, ו-פואד בן אליעזר נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל אלי עזור).

לזכור ולא לשכוח. לראשונה בתולדות וקורות השידור הציבורי בארץ ישראל מאז 1936, ואח"כ במדינת ישראל, מודח ומסולק מכיסאו הרם ב-2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך.

ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ליוסף בר-אל מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים כפי שנקבע בחוק, עד 2 ביוני 2007. על מסמך המינוי הַרָם ההוא שדן בהפקדת רשות השידור בידי יוסף בר-אל, מסמך שנכתב לפני יותר מ- 18 שנים היה חתום מזכיר הממשלה בעת ההיא גדעון סער (היום בעלה של גב' גאולה אבן מי שהייתה מגישה ומנחת טלוויזיה מוכשרת ו-רבת מוניטין בשידור הציבורי). ב- חלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לפטר, להדיח, לסלק, ולהעיף לאלתר את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור בגין מעשי שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך תמיכה מוחלטת בהדחה והסילוק. ובכן, לבסוף זה קרה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הוקמה ב- 1968 ופעם הראשונה בקורות אותה רשות השידור של מדינת ישראל שכללה בשורותיה מאז 1969 יחדיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה דרדק תקשורת בן שנה ואת רדיו "קול ישראל הוותיק (נוסד בארץ ישראל המנדטורית ב- 1936), הודח, סולק, ו-הועף ב- 2 במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. לזכור ולא לשכוח.

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002. תיעוד של מסמך ב-בלוג : מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור שנכתב בימים ההם – בזמן ההוא לפני יותר מ- 18 שנים. מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה בישיבתה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך הנ"ל נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז, רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו הרם. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות והענקת שוחד מסך, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מני מזוז תמך באופן מוחלט בהחלטת הסילוק וההדחה ומימושן. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 4 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title אחד משותף ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה יותר מ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

————————————————————————————–

פוסט מס' 904 : הועלה לאוויר ביום שישי – 28 באוגוסט 2020.

————————————————————————————– 

פוסט מס' 904.  לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 3). טרגדיה נוראה. שמונה אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח, ולעולם ו-אף פעם לא נסלח (!). פוסט מס' 904. הועלה לאוויר ב- 28 באוגוסט 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור  נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 904.  לפני 48 שנים. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (פרק 3). טרגדיה נוראה. שמונה אנשי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" עפיף רוצחים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים תמימים חסרי כל מגן ו-הגנה באולימפיאדת מינכן 72'. לעַד יעמוד מול עינינו הציווי התנ"כי כ-כתוב ב-סֶפֶר "דְבָרִים", פרק כ"ה פסוק 17 : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!)". לעולם לא נשכח, ולעולם ו-אף פעם לא נסלח (!). פוסט מס' 904. הועלה לאוויר ב- 28 באוגוסט 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה : מחקר וכתיבת הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- 15 שנים בין השנים 1998 ל- 2013.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

הודעת Promotion הנוגעת לפוסטים מורכבים, מפורטים, וארוכים שחקרתי וכתבתי ואשר התפרסמו בבלוג החל מיום חמישי – 30 באוגוסט 2012, אודות "אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972".

א. במשך כ-15 שנים בין 1998 ל- 2013 ערכתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי "אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972". המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים . בעת המחקר והכתיבה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה  ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מ-ייסודן של ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית וגם נשיא הוועד האולימפי הגרמני ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים , מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים. מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" אפיף על דירות מס' 1 ומס' 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה" ע"י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו"ל היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח.

ב. הטרילוגיה שנחקרה במשך עשור ונכתבה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם.

ג. הטרילוגיה מוקדשת למשלחת הספורט הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת מינכן 1972 לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, ולאיש מיוחד ויוצא דופן. דמות אמיצה מרתקת ויישרת דרך, מי ששימש אז ראש המשלחת הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל "מוליק" ללקין.

 

 

 

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר  1972. מחבל פלסטיני מקבוצת שמונת המחבלים של ארגון הטרור "ספטמבר השחור" ניצב על מרפסת דירה 1 של המשלחת הישראלית האולימפית ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי של מינכן ושומר על הספורטאים הישראליים החטופים בטרם הרצח הנפשע.  הערה : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן נקראו על שמות ספורטאים אולימפיים ידועים . רחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי שזכה באולימפיאדת אתונה 1896 במדליית הזהב בקפיצה משולשת. (באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. תצלום של הנהלת המשלחת ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי מהצד של המרפסות דקות אחדות בטרם יציאת המשלחת לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. ברקע נראות חמש הדירות הדו מפלסיות בהן התגוררו 21 ספורטאים גברים מהמשלחת. הדירה הראשונה מימין היא דירה מס' 1, ואחריה לפי הסדר דירות 2, 3 , 4 , ו- 5 . בדירה מס' 1 התגוררו המאמנים הלאומיים , עמיצור שפירא – מאמן א"ק , קהת שור – מאמן קליעה , טוביה סוקולסקי – מאמן בהרמת משקלות, אנדרה שפיצר – מאמן סיוף, ומשה "מוני" וויינברג מאמן המתאבקים . כמו גן גרו בדירה מס' 1 השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. שמואל ללקין התגורר לבדו כמנהל המשלחת בדירה מס' 5. זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : יצחק אופק, יריב אורן, יוסף "יושו" ענבר (היה יו"ר הוועד האולימפי הישראלי), צבי פינקלשטיין, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, ויצחק כספי. ראש המשלחת שמואל ללקין מתכופף מלפנים. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין היה האיש שעסק בשיתוף עם הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו-וואלטר טרייגר בתכנון וההכנות לקראת טיסת המשלחת למשחקים האולימפיים, הגעתה, ושיכונם בביתן מס' 31 ברחוב קונולי בכפר האולימפי במינכן. שמואל ללקין הוא מנהיג ואיש נדיר בשיעור קומתו. ברחוב קונולי 31 השתכנו 21 גברים מספורטאי המשלחת. שתי הספורטאיות האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו במגורי הנשים כ- 150 מטר מרחוב קונולי 31.  

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. הרחבה ברחוב קונולי 31 . משלחת ישראל בדרכה לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. האצטדיון האולימפי המרכזי היה ממוקם כקילומטר וחצי ממגורי הספורטאים הישראליים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש הוועדה המארגנת הגרמנית, מרק סלבין, זאב פרידמן, יצחק כספי (בגבו), יוסף רומנו (מוסתר), אסתר רוט – שחמורוב, שאול לדני (מוסתר), שלומית ניר, עמיצור שפירא, יהודה וויינשטיין, איש לא מזוהה, אנדרה שפיצר (בגבו), ודן אלון. מאחור נראה ראש המשלחת שמואל ללקין מסתודד עם אחד מאנשי הוועדה הגרמנית. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה לפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 הטרם צאת המשלחת לטקס הפציחה באצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מפגין את כוחו ומניף אל על את הקלע זליג שטרוך. מימין יריב אורן. באמצע נושא הדגל המיועד הנרי הרשקוביץ'. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 . משלחת ישראל יוצאת לטקס הפתיחה שייערך בשלוש אחה"צ באצטדיון האולימפי המרכזי. בשורה הקדמית ניתן לזהות מימין לשמאל את יצחק כספי, הנרי הרשקוביץ', יוסף רומנו מתכופף, מוני וויינברג , זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה שלפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31. מרים המשקלות יוסף רומנו ממשיך להשתעשע ומניף אל על בזה אחר זה את אנשי המשלחת הפעם זה היה תורו של יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. השחקן שמואל רודנסקי שמככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן מגיע למגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הביקור נועד כדי לתאם עם ראש המשלחת שמואל ללקין את ביקור ואירוח הספורטאים הישראליים בהצגה "כנר על הגג". נקבע כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בתיאטרון ביום שני בערב של 4 בספטמבר 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה , אסתר רוט – שחמורוב (בת 20), שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך. מאחור נראה מתי קרנץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שבת, שתיים וחצי אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. נושא הדגל הקלע הנרי הרשקוביץ' מצטלם עם הנערה הגרמנייה נושאת שלט "ISRAEL" בטקס הפתיחה . משמאל רואים את מוני וויינברג, צבי פינקלשטיין, וקהת שור ז"ל מרכיב משקפי שמש מציץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 904. הועלה לאוויר ביום שישי – 28 באוגוסט 2020.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים מעת לעת שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח  ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בעיקר בשלושה תחומים גדולים ספורט, חדשות, ותיעוד) אך תחת Title משותף ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 והעמקתי אותה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO בראשות הספרדי מנואל "מנולו" רומרו (SOBO הן ראשי תיבות של Sydney Olimpic Broadcasting Organization), והם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ-22 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ועשרה אלף) עמודים.

————————————————————————————-

פוסט מס' 904 : הועלה לאוויר ביום שישי – 28 באוגוסט 2020.

————————————————————————————-

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

הערה : המחקר והכתיבה של הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- 15 שנים בין השנים 1998 ל- 2013.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשֶה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

הקדמה : בוקר של יום שישי – 31 באוגוסט 2012

זה היה לפני 16 שנים. לפני שעה קלה סיימתי עוד שיחת טלפון עם מר שְמוּאֵל לָלְקִין (מתוך מאות שקיימתי עמו מאז 2004) ראש המשלחת האמיץ של הספורטאים הישראליים שנשלחו לאולימפיאדת מינכן 1972 – אודות גם הפוסט הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא אותו. זהו אחד הפוסטים בסדרה של 20 פוסטים שדנים בפרוטרוט באסון מינכן 1972, ברצח נפשע ומתועב של 11 הספורטאים הישראליים האולימפיים ביום חמישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". שְמוּאֵל לָלְקִין בן 94 היום הוא דמות מפתח בכל פרשת רצח י"א הספורטאים שנקטלו באותו יום שלישי המַר ונִמְהר של 5 בספטמבר 1972 בדם קר ללא כלי מגן בידם. הוא בעצמו ניצול שנשכח בכל מסע התקשורת הישראלית העכשווי אל נבכי העבר מלפני 48 שנים. אילו קבוצת שמונה המחבלים בפיקודו של לוטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו טוֹנִי נָאזָאל שכונה "צֶ'ה גֶאוָוארָה" (איזה צ'ה גווארה ואיזה נעליים. מדובר ברוצח מנוול בן בליעל), ה-מזויינים ברובי קלאצ'ניקוב ו-עשרות מחסניות ורימוני רֶסֶס, היו מצוידים טיפ טיפה במודיעין מדויק יותר, הם היו פולשים לדירה מס' 2 שעליה פסחו משום מה (הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" מעלה השערה די מבוססת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 ופלשו דווקא לדירה מס' 3. המרחק בין שתי הדלתות של דירה מס' 2 לדירה מס' 3 הוא כ- מטר אחד בלבד), וממשיכים בתנועה של עוד כמה מטרים לעבר דירות מס' 4 ו- 5. שמואל ללקין התגורר לבדו כראש המשלחת בדירה מס' 5 בבניין מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. הוא התגלה בכל כושר מנהיגותו ואומץ לבו בעת הרצח (הראשונים שנרצחו מייד לאחר החטיפה היו מאמן קבוצת המתאבקים משה "מוני" וויינברג ומרים המשקלות יוסף רומנו – בשתי נסיבות רצח סמוכות אך שונות זאת מזאת), בעת המו"מ עם המחבלים, ובעת הקשה והנוראית לשמע הבשורה כי המחבלים טבחו את תשעת בני הערובה הנותרים כפותים ו- אזוקים בתוך שני ההליקופטרים בשדה התעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המרוחק כ- 22 אולי 23 ק"מ מהכפר האולימפי במינכן. מר שמואל ללקין בן דור הפלמ"ח ממקימי המדינה איננו מחזיק מחשב בביתו. הוא נשאר צנוע, עניו, אמיץ, וצלול. הפוסטים האלה מצדיעים לשמואל ללקין כדמות שנשכחה והושארה מאחורי הקלעים גם היום . אילו הייתי שַר החינוך במקום מר גדעון סער ו/או שַרת התרבות והספורט במקום גב' לִימוֹר לִבְנָת הייתי מגייס את שמואל ללקין למסע הרצאות ברחבי בתי הספר ומוסדות חינוך במדינת ישראל אודות פועלו ומורשתו באולימפיאדת מינכן 1972. בטקס האזכרה לי"א הספורטאים הישראליים שנערך למחרת באצטדיון האולימפי ביום רביעי ב- 11.00 בבוקר של  6 בספטמבר 1972, נשא שמואל ללקין בפני 80000 (שמונים אלף) צופים באצטדיון ומאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם נאום היסטורי בלתי נשכח. הוא כתב את הנאום בחדרו ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972, ובתומו בטרם הופעתו קבל עם ועולם, הקריא אותו לשַר החינוך יגאל אלון בארץ. יגאל אלון אישר את הטקסט. עבור הנאום ההיסטורי ההוא לפני 40 שנים ראוי שמואל ללקין למדליית זהב !

הנה טקסט נאום ההספד ההיסטורי לזכרם של י"א הספורטאים הישראליים ז"ל שנרצחו ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור", במעמד הנורא ההוא באצטדיון האולימפי במינכן 72' בבוקרו של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972:                                                                                            

"ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל. נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע"י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם.        

מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות. אנחנו מצטערים על הקוֹרבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים. בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים את הערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים, ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם. אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו.                                                    

בשם ספורטאי ישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות. ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים".

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אחת עשרה בבוקר. טקס האזכרה ל- י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים שנרצחו שעות ספורות קודם לכן ע"י קבוצת מחבלים פלסטינית מארגון "ספטמבר השחור", באצטדיון האולימפי של מינכן 1972. ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין נושא את נאום ההספד ההיסטורי שלו בפני 80000 אנשים באצטדיון ולפני מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם כולו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשך כ- 15 שנים בין 1998 ל- 2013 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו.

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שקרוי : "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 1998 ל- 2013. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 1998 ל- 2013. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת דמים – מינכן 1972", הקרוי : "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 1998 ל- 2013. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 1998 ל- 2013. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער הקדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 1998 ל- 2013. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : השער האחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 1998 ל- 2013. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ברור שצריך להודות כאן לאותם מאות מרואיינים שסייעו לי במשך כעשור לרדת לעומקם של הדברים ושל העובדות. בעת ההיא של אולימפיאדת מינכן 1972 הייתי כתב – עורך בצוות הטלוויזיה של מחלקת הספורט בירושלים. עבדתי במערכת בירושלים בצוותא יחדיו עם יאיר אלוני, יאיר שטרן, ועוזר ההפקה יואב פלג על סיגנל הטלוויזיה והמִשְדָרִים ששלחו לנו ממינכן 72' דן שילון ואלכס גלעדי. אני מוצא לנכון לציין באופן מיוחד את החוקרים אהרון קליין, סיימון ריב (Simon Reev), פאול טיילור (Paul Taylor), וסרז' גרוסארד (Serge Grousard). הישראלי אהרון קליין כתב את הספר המרתק והחשוב "חשבון פתוח". סיימון רִיב כתב את הספר המרתק והחשוב "One Day In September", וסרז' גרוסארד כתב אף הוא ספר מרתק וחשוב "THE BLOOD OF ISRAEL". ארבעת החוקרים – מחברים האלה ראויים להערכה והוקרה רבה ! כמו כן ראוי לציון ספרו ה- אוטוביוגרפי "ההליכה לאולימפיאדה" של הספורטאי האולימפי וה- הלך הישראלי פרופסור שָאוּל לַדָנִי. שאול לדני הוא ניצול שואה שהשתתף בתחרות ההליכה ל- 50 ק"מ באולימפיאדת מינכן 1972. הוא ישן בדירה הדו מפלסית  מס' 2 (יחדיו עם הקלעים זֶלִיג שְטְרוֹךְ והֶנְרִי הֶרְשְקוֹבִיץ' והסייפים דָן אַלוֹן ויהודה וויינשטיין, ואורח נוסף שהתפלח לחדרם השחיין אברהם מלמד מפני שלא היה לו היכן ללון, עליה פסחו המחבלים ולא פלשו אליו. 

סדרה בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 ואשר דנה  ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  

אולימפיאדת הדָּמִים – מינכן 1972. 

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הטרילוגיה נחקרה ונכתבה בתקופה שבין חודש אוקטובר של שנת 1998  לחודש יוני של שנת 2013.

טרילוגיה : חלק 1 – ההכנות.    

הפוסט עוסק בהכנות האולימפיות של הטלוויזיה הישראלית הצעירה, בהכנות המדוקדקות של DOZ (ראשי תיבות של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית Deutsche Olympic Zentrum) מאז 1966 זאת שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, של הוועדה המארגנת הגרמנית , ובהכנות של משלחת הספורטאים הישראלית לקראת מינכן 1972. כרכים א' ו- ב' של הטרילוגיה מוקדשים בהוקרה ואהדה לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ולשַדָּר הדָגוּל נסים קיוויתי [1] שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972, כמו גם לראש המשלחת והמנהיג הנערץ של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ה- Chief De Mission, מר שמואל "מוליק" ללקין.

פרק 1.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שנים רבות בטרם כונתה ערוץ 1) נערכת החל מדצמבר 1971 בצורה מצומצמת ומוגבלת מאוד לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 72' וטקס הפתיחה שלה שנועד לשבת – 26 באוגוסט 1972. ללא כל השוואה איכותית וכמותית להיערכות של רשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) ובעולם הנמשכת כשלוש שנים. דן שילון לא מצליח לשכנע את הבוסים שלו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור בחשיבות השידורים אבל מגלה את שַדָּר הטלוויזיה המזהיר נסים קיוויתי. עניין של מנהיגות. הספורט נתפש כסטריאוטיפ וכאובייקט שידור יָרוּד נטול כל עדיפות ע"י מנהיגי השידור כמו גם ע"י ההנהגה הפוליטית. קיימת קורלאציה בעניין הזה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת שמעון פרס חונכים ב- 15 במאי 1972 את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ומעניקים אפשרויות חדשות לטלוויזיה הישראלית. לא ניתן לשדר את המשחקים האולימפיים ללא שימוש בטכנולוגיית עַל טלוויזיונית. ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את עיתונאות הספורט מתקופת ה- Stills לעידן ה- Video בטלוויזיה. רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הוא כישלון מוחלט של ממשלת גרמניה הפדראלית, של ממשלת באוואריה, של שירותי הביטחון הגרמניים על כל שלוחותיהם, ורשלנות וחובבנות של משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. אך זהו גם כישלון של שירותי הביטחון של מדינת ישראל.

באביב 1972 היו נשואות עיני העולם כולו אל האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש הממשמשת ובאה ועתידה להיפתח בטקס מרהיב וססגוני בשבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972 במינכן בירת מדינת בוואריה בפדרציה המערב גרמנית. שובם של המשחקים האולימפיים לאירופה לאחר היעדרות בת 12 שנה מהקונטיננט עוררו עניין עצום ביבשת ובכל רחבי תבל . גם בישראל. האולימפיאדה ה- 17 נערכה ברומא. עכשיו היה זה תורה של מערב גרמניה מעצמה כלכלית ואחת המדינות העשירות בתבל ובעלת שתי רשתות טלוויזיה בעלות מוניטין רב באירופה,ARD ו- ZDF לארח את המשחקים האולימפיים בהם שיחקה הפוליטיקה תפקיד ראשי ורָב משמעות. העניין בתחרויות נבע לא רק בגלל הציפייה לשבירת שיאי עולם במסלולי הא"ק ובריכת השחייה ובשל מאבקים אדירים שנכונו להיערך ב- 16 ימי תחרויות בעשרים ושלושה ענפי ספורט אולימפיים נוספים המתוכננים במינכן 72', ומהו מותר התחרות בלעדי השיא ? אינטרס השידור הגלובאלי בִּעבע שלוש שנים וחצי מתחת לפני השטח מאז אולימפיאדת מכסיקו 68' ועכשיו פרץ בכל עוּזוֹ לא רק בשל בחינה מחודשת היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית כפי שהציבו אותו מאות ספורטאי עַל ובראשם השחיין היהודי-אמריקני מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz), הרץ הפִינִי למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren), והמתעמלת הסובייטית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut). נקבעו 23 שיאי עולם חדשים בתחרויות השחייה באולימפיאדת מינכן 72' ארבעה שיאי עולם אישיים, מתוכם לרבות שלושה שיאי עולם קבוצתיים היו מנת חלקו של מרק ספיץ. 14 שיאי עולם חדשים הושגו בתחרויות הא"ק במינכן 72'. רמה ווירטואוזית ואקרובטית חסרת תקדים הוצגה בתחרויות ההתעמלות לנשים וגברים במינכן שגבלה בסכנת חיים של מבצעיהם. סיבות מספקות עניין אבל זה לא היה הכל. הסקרנות העולמית באולימפיאדת מינכן 1972 חצתה גבולות גם בגלל המלחמה הקרה והיריבות הפוליטית בין ארה"ב לברה"מ שהתנקזה עכשיו לזירת הספורט האולימפית. ציבור ענק בתבל שחלקו רחוק מזירת ההתגוששות השתומם לדעת לאֵילוּ ספורטאים משני הגושים הפוליטיים יוענקו המדליות האולימפיות במאה תשעים וחמש תחרויות. העולם תהה האם יוכלו ספורטאי הגוש הטוטליטארי בראשות מעצמות הספורט של ברה"מ ומזרח גרמניה ועמן מדינות קומוניסטיות נוספות כפולין, בולגריה, קובה, רומניה, והונגריה להביס באולימפיאדת מינכן 72' את המדינות הדמוקרטיות החופשיות בראשות ארה"ב, מערב גרמניה, יפן, פינלנד, שוודיה, אנגליה, ואיטליה. או שמא להפך. באחד ממבחני המהירות והעוצמה הראשונים באולימפיאדת מינכן 72' הביס האָצָן הסובייטי וואלרי בורזוב ב- 1 בספטמבר 1972 את האצנים השחורים האמריקניים בשתי הריצות הקצרות 100 מ' ו-200 מ'. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית גבר אתלט רוסי על אתלטים אמריקניים בריצות ספרינט, וזאת הייתה רק ההתחלה. לקראת סופם של משחקי מינכן ב- 9 בספטמבר 1972 ניצחה נבחרת ברה"מ במשחק הגמר בכדורסל השנוי במחלוקת את נבחרת ארה"ב 51 : 50. זאת הייתה סנסציה. בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדות הכניעה נבחרת רוסית נבחרת אמריקנית במשחק כדורסל אולימפי וזכתה במדליית הזהב. בתום 16 ימי תחרויות באולימפיאדת מינכן 72' נספרו המדליות. ברה"מ ניצבה במקום הראשון. היא זכתה ב- 99 מדליות : 50 זהב, 27 כסף, ו- 22 ארד. ארה"ב הייתה שנייה בסיכום הכללי כשצברה 94 מדליות : 33 זהב, 31 כסף ו- 30 ארד. המדינה הקומוניסטית הקטנה מזרח גרמניה ניצבה במקום השלישי והשיגה 66 מדליות, מתוכן 20 זהב, 23 כסף, ו- 23 ארד. מערב גרמניה הייתה רביעית עם 39 מדליות – 10 זהב, 12 כסף, 17 ארד. ברה"מ ניצחה את ארה"ב ומזרח גרמניה הביסה את מערב גרמניה.

בשיאה של המלחמה הקרה בעת הוויכוח האידיאולוגי הגלובאלי שניטש בין הקומוניזם לקפיטליזם הכריז שליט ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (ב- 1960) בביטחון רב , "החברה הסובייטית הקומוניסטית היא חברה צודקת המגינה ומשמשת גן עדן לפועלים , ומתפעלת טוב יותר את אנשיה לעומת מדינות המערב הקפיטליסטיות הנרפות ורודפות הבצע". לשם כך טס ב- 1959 לעצרת האו"ם בניו יורק כדי להצדיק את טיעוניו קבל עם ועולם, ושָם חלץ את נעלו ובסגנון של מוּזִ'יק דפק עם נעלו על דוכן הנואמים הבינלאומי וקרא בקול גדול : "ברה"מ היא גן עדן לאזרחיה". מעצמת העַל ברה"מ בעלת החוסן הפוליטי והעוצמה המדינית כפתה את מרותה על כל מדינות מזרח אירופה. מנהיג מזרח גרמניה וָולְטֶר אוּלְבְּרִיכְט הרחיק לכת מהמנהיגות הסובייטית ואמר, "המשטר הקומוניסטי הוא גם גן עדן לספורטאים ולמורשתם". איש לא שִיעֵר לעצמו כי ביום האחד עשר של משחקי מינכן ב- 5 בספטמבר 1972 יושתו כל העיניים מהמאבק הספורטיבי – פוליטי העולמי לעבר הטרגדיה שהתחוללה ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי. אחד עשר ספורטאים ישראליים תמימים נרצחו באולימפיאדת מינכן ע"י שמונה מחבלים פלסטינים מארגון המרצחים "ספטמבר השחור".

בקיץ 1972 השלימה DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) מיְסוֹדָן של שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF את הכנותיה האחרונות לשמש Host broadcaster בינלאומי של אולימפיאדת מינכן 72'. DOZ קבוצה מבצעית "אד הוק" בת 3000 עובדים בראשות הורסט זייפארת (Horst Seifart), אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters), רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke), וקָארְל הָיְינְץ (Karl Heinz) הפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי. DOZ עשתה טלוויזיה יסודית ונפלאה באיכות שטרם נראתה עד אז. הנתונים הטכנולוגיים שלה ב- 1972 היו מרשימים. DOZ השתמשה ב- 27 ניידות שידור ו- 89 מצלמות אלקטרוניות ועוד 65 ציוותי צילום בפילם כדי לכסות 195 תחרויות ספורט ב- 25 ענפים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה זאת שהפכה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אבל זה לא היה הכל. DOZ העניקה שירותים מפליגים שלא נראו קודם כמותם ל- 75 רשתות טלוויזיה מהעולם שהתארחו במינכן 72'. האולפנים, ציוותי הצילום (בפילם), ניידות השידור האלקטרוניות ורמת השירותים הכללית הייתה כה גבוהה עד שאפשר היה לחלום עליהם רק לפני ארבע שנים באולימפיאדת מכסיקו 1968.

בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט של שנת 1972 היו דן שילון ואלכס גלעדי הבלתי נלאים עסוקים בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 והבאתם מגרמניה לאולפנים בירושלים. אחד משיאי הכנותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה שידורה של סדרת כתבות שנקראה "כרטיס למינכן" וחשפה לציבור בארץ בפעם הראשונה את חמישה עשר הספורטאים והספורטאיות שעתידים לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים לראשונה על אדמה גרמנית במקצועות הא"ק, שחייה, היאבקות, הרמת משקלות, קליעה למטרה, סיוף, ושייט.

בקיץ 1972 סיימו ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume) יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית וסגנו מר וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי את ההכנות הארגוניות שלהם לקראת טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' שנקבע לשלוש אחה"צ בשבת – 26 באוגוסט 1972. אחת מהכרזותיו של ווילי דאומה זמן רב בטרם המשחקים זכורה היטב. "מינכן לא תהיה ברלין", אמר והתכוון לכך שאולימפיאדת מינכן 1972 הצבעונית ומלאת שמחת הנעורים והמאורגנת ע"י גרמניה החופשית והדמוקרטית לא תדמה במאום לאולימפיאדת ברלין 1936 של גרמניה הנאצית והטוטליטארית שהתקיימה בעידן של הקנצלר – פיהרר הנאצי אדולף היטלר ושַר התעמולה הארסי שלו ד"ר יוזף גבלס. הוועדה המארגנת של מינכן 72' דחקה הצדה בעיות ביטחוניות מטרידות שהתעוררו בעת ארגון מפעל ענק כמו אולימפיאדה וטִאטאה אותן מתחת לשטיח. בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר מגורים רחב הידיים לספורטאים המגיעים מרחבי העולם בן 5000 דירות שלא היה מאובטח. בקרת הכניסות דרך השערים המרכזיים לכפר האולימפי הייתה רופפת וחובבנית עד כדי רשלנות. ווילי דאומה ואנשיו ביקשו להעלים כל כתם מיליטריסטי ממינכן והחליטו להציב בכפר האולימפי רחב הידיים 2000 סדרנים – שוטרים שלבשו מדי תכלת אחידים ולא היו חמושים. הם הסתובבו בשטח בלי נשקים. אפילו ללא אקדחים. ווילי דאומה הרחיק כל אסוציאציה ביטחונית מהמשחקים האולימפיים. הגדר הנמוכה שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה מעין קישוט ודמתה לגדר של גינה. הגדר סימנה גבול אך הייתה רחוקה מלהיות תעודת ביטוח. לא היה בכוחה לתת ערבויות לדיירים הישראליים. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' היה מרהיב, מלא שמחה, ססגוני, וצבעוני. בטקס הפתיחה הזה הופרחו אלפי יונים שבישרו על השאיפה לשלום עולמי. נעדר מהטקס רק גוון אחד – מדי החאקי. כפי שהתברר היו לכך משמעויות מרחיקות לכת.

בקיץ 1972 היה עסוק מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת הישראלית (Chief de mission) למינכן 72' מר שמואל "מוליק" ללקין ברישום הספורטאים לאולימפיאדה, הכנת ה- Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים מאת הוועדה המארגנת) עבורם , הכנות להטסת ספורטאי ישראל ומאמניהם למינכן ובטיפול, וסידורי אִכסונם במגוריהם המתוכננים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הייתה לי סימפטיה ואמפטיה רבה לראש המשלחת שמואל ללקין. הוא היה איש חרוץ ומפיק מעולה, שתרם את מיטב שנותיו וכישרונו למען הספורט הישראלי. לא בכדי נבחר לכהן כמנכ"ל התאחדות הספורט וראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972. כבן דוֹר הפלמ"ח התגייס בהיותו בן שבע עשרה לשורות ההגנה. במלחמת העצמאות 1948 נלחם כמפקד פלוגה תחת פיקודו של המג"ד יִשְכָּה שַדְמִי בגדוד ה- 5 של הפלמ"ח בחטיבת הראל, ואח"כ שירת כמ"פ אצל המג"ד צבי זמיר שהיה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח. יוסל'ה טבנקין היה מפקד הגדוד ה- 4 של הפלמ"ח באותה חטיבת הראל המפורסמת ולמודת הקרבות. שמואל ללקין הוא מטובי בניה של מדינת ישראל ומלח הארץ. ב- 1949 גייס אותו מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שָמְבַּן לשורות הנבחרת. שמואל ללקין היה ספורטאי שהבין את נפש הספורטאי והספורטאית. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. צבר מחוספס נטול לחלוטין יחסי ציבור אבל איש אמיץ ויישר דרך שדבק במשימה.

טקסט תמונה :  קיץ 1949 . נבחרת ישראל בכדורעף תחת שרביט הדרכתו של מיכה שמבן מתכנסת למחנה אימונים לקראת משחקי המכבייה – 3 שנועדו להיערך כעבור שנה בתל אביב. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (קיבוץ מעיין ברוך) , דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל), המאמן הלאומי מיכה שמבן ז"ל, חיים בורר ז"ל (קיבוץ בית זרע), עוזי ווייזל (הפועל ת"א), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא). זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : אומניהו לבבי (קיבוץ מרחביה) , דניאל "שחור" אלוני (קיבוץ גן שמואל), משה להב ז"ל (קיבוץ בית זרע). (התמונה באדיבות חיים בורר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. נבחרת ישראל בכדורעף. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אומניהו לבבי, דן גלילי, עוזי ווייזל, חיים בורר, דוד פרלמוטר, שמואל ללקין, משה דניאל, ואברהם ווייס. (התמונה באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. ראש המשלחת שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם האצנית אסתר רוט – שחמורוב (במרכז) ומאמנה עמיצור שפירא (מימין). (באדיבות שמואל ללקין . ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1972 . מסלולי הא"ק של מכון ווינגייט . אסתר רוט – שחמורוב (מימין) מנצחת בריצה ל- 100 מ' את האצנית המערב גרמנית היידי רוזנדאהל שבאה להתאמן במכון ווינגייט בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. היידי רוזנדאהל זכתה בשתי מדליות זהב במינכן 72' בקפיצה לרוחק ובמירוץ שליחים 4 פעמים 100 מטר. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : יולי 1972 . מכון ווינגייט . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמיצור שפירא, אסתר רוט שחמורוב, בחיר לבה פטר רוט (היה מתעמל מצוין), והיידי רוזנדאהל (יושבת). (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הסייף דן אלון בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1972. המתאבק מרק סלבין ז"ל עולה חדש בן 18 מברה"מ בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. הוא נרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1972 במקביל להכנותיהם של DOZ, ושל דן שילון ואלכס גלעדי, ו- ווילי דאומה ו- וולטר טרוג, ושמואל ללקין – כל אחד בתחומו, תכננו ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו איאד ואבו דאוד חבריהם של הארכי טרוריסט יאסר עראפת בסודיות ובקפדנות את חדירתם של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף [2] למגורי משלחת הספורטאים הישראלית ברחוב קונולי 31. המטרה הייתה לרצוח את הראשונים בהם יתקלו ובנותרים להשתמש כבני ערובה לצורך מיקוח ודרישה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בישראל. ההכנות האלה הובילו לטרגדיה אולימפית של כרוניקת טבח שאיננה ידועה מראש. הטרוריסטים ביקשו להסית את תשומת לב העולם לבעיה הפלסטינית באמצעות מצלמות הטלוויזיה.

אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים תמימים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" מזוינים בקלצ'ניקובים ורימונים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ביום האחד עשר של המשחקים הוא סיפור עצוב וטראגי שאין לו סליחה . ההיסטוריה הארוכה של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה שנמשכו 1169 שנים ותולדות האולימפיאדות המודרניות מאז האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה ביוון ב- 1896 לא ידעו פשע נתעב שכזה. הלהבה האולימפית בת 16 הימים בערה בכל עוצמתה ברוֹם האִצטדיון האולימפי במינכן והדגל הלבן הנושא עליו את חמש הטבעות האולימפיות התנפנף והתבדר ברוח, אבל המשחקים הופסקו לראשונה בהיסטוריה שלהם לנוכח האימה והפלצות (אבל לא בוטלו). "אקכיריה" – השלום האולימפי הופר. זירת המאבק האולימפי הוכתמה בדמם של ספורטאים ישראליים שהאמינו בטוהר הספורט והמאורע הכלל אנושי גדוש בתקוות אמת של רצון טוב של כל בני האדם. המשחקים נדמו לרגע בצל המו"מ שניהל צוות המו"מ הגרמני בראשות שר הפנים של ממשלת מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר עם מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף על גורל חייהם של תשעת החטופים הישראליים. העולם ניצב מנגד והמתין. שני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר מוקדם בבוקר תוך כדי מאבקם בידיים ריקות מול מרצחים מזוינים ברובי קלאצ'ניקוב. הראשון שנורה היה מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג. בפעם הראשונה הוא נורה מוקדם בבוקר תוך כדי מאבק עם מפקד המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף ונפצע בפניו. אח"כ נורה שוב תוך כדי מאבק נוסף במחבלים המזוינים ברובי קלאצ'ניקובים ומת במקום. גם מרים המשקלות יוסף רומנו שהיה פצוע ברגלו ודידה על קביים השיב מלחמה שערה לשוֹביו אך נורה אף הוא מטווח אפס ומת מייד. קליעי הקלצ'ניקוב שפגעו בקיר בחדר העליון בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 היו עדות אילמת למאבק שניהל יוסף רומנו נגד חוטפיו המזוינים.

טקסט תמונה : דירה מס' 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. ליד הדלת של החדר העליון בדירה מס' 1 שבו התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, ובחדר הזה רוכזו תשעת בני הערובה, נראה כתם דם גדול של יוסף רומנו ומעליו סימני קליעי הקלצ'ניקוב שחוררו את גופו, הרגו אותו, ונתקלו בקיר. היה ברור כי מרים המשקולות יוסף רומנו ניהל עם המחבלים קרב אבוד מראש בידיים חשופות. (תיעד וצילם את התמונה למחרת הטבח הסייף דן אלון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. החדר העליון בדירה מס' 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. סימני הטבח ברורים. הרִצפה רווייה בדמו של יוסף רומנו שנלחם במחבלים בידיים חשופות עד שהוכרע ע"י קליעי רובי הקלאצ'ניקוב שלהם. רואים את פגיעות הכדורים בקיר. (תיעוד וצילום של הסייף דן אלון. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גב' אנקי שפיצר אלמנתו של אנדרה שפיצר מתבוננת יממה לאחר הטבח בדירה מס' 1 בה הוחזקו תשעת בני הערובה בתנאים תת אנושיים. (התמונה באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עוד באותו הלילה נרצחו גם תשעת בני הערובה. בעוד אחד עשר הקורבנות נטמנו בארונות במינכן והובלו ארצה במטוס "אל על" לקבורת נצח בישראל, הורה נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage, אז ב-1972 בן 84) על חידוש המשחקים במינכן. "The games must go on", הכריז. עם ישראל חרת על לוחות הברית שלוֹ ועל לוח לִבּוֹ בטרם נולד המונח "שלום אולימפי", "לא תרצח". נביאי ישראל ציוו את העם, "לא יישא גוי אל גוי חרב". עם ישראל נותר איתן באמונתו זאת. אך האם לא נרצח לעינינו כבוד האדם באשר הוא אדם. האם יעמוד המצפון האולימפי ברצח הזה בהיכל. רצח באולימפיאדה. עם ישראל מבכה את מתיו בצד חרפת עַד ואדישות העולם. יהי זכרם הברוך של הספורטאים הנרצחים תקווה לעולם טוב יותר. את היום האחד עשר של המשחקים האולימפיים העשרים קידמו שמים כחולים נטולי עננים. האווירה במשחקים עד כה הייתה מדהימה ואת זה יש לייחס להתנהגות היוצאת מן הכלל של קהל שוחרי הספורט ולטקס הפתיחה המדהים והמרהיב של אולימפיאדת מינכן 72' שיצר אמות מידה שאף אחד לא יוכל יותר להתכחש אליהם. גם יופיים של המתקנים והנוף בוודאי שיחקו תפקיד חשוב. זה מראה שרעיון נשגב יכול להשפיע על בני האדם ואף לשנות אותם, לפחות באתר מסוים ולפחות לפרק זמן קצר. הציבור באולימפיאדת מינכן 1972הפך לאופטימיסט ומלא שמחה אבל אפילו התקווה הקטנה הזו, הבקשה הצנועה הזו, לא התמלאה.

מייד עם היוודע דבר החטיפה והרצח הנורא בערך בשבע בבוקר הצטופפו מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה על מצלמות הפילם וה- Video שלהן ליד רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. רק 250 אולי 300 מטרים הפרידו בין בניין ה- IBC בקומפלקס השידורים של קבוצת DOZ הגרמנית (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי שאירח את רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות לבין רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. המרחק היה קצר ואנשי העיתונות והצלמים וציוותי הטלוויזיה חשו במהירות למקום עם היוודע מעשה הרצח והטרור . גם דן שילון ואלכס גלעדי רצו לשם עם צוות צילום גרמני שעמד לרשותם. בין עשרות ציוותי הטלוויזיה האחרים שהתמקמו סביב בניין המגורים של הספורטאים הישראליים בלטה החבורה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בעלת הזכויות הבלעדיות של סיקור משחקי מינכן 72' ובראשה המגיש רב המוניטין ג'ים מקאיי (Jim Mckay) והשַדָּר המפורסם היהודי הווארד קוֹסֶל (Howard Cosell). הרשת פתחה קו שידור לווייני ישיר ממינכן לניו יורק וג'ים מקאיי והאווארד קוסל דיווחו מהכפר האולימפי לרשת שלהם על התפתחות האירועים הטראגיים [3].

טקסט תמונה  :  אולימפיאדת מינכן 1972 . האווארד קוסל (Howard Cosell) שדר הטלוויזיה האגדי , רב המוניטין , והמיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC (בחטיבת הספורט של רון ארלדג' / Roone Arledge) תבע מהוועדה המארגנת של המשחקים ומ- IOC להפסיק אותם מייד ולאלתר. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האווארד קוסל (Howard Cosell) בן למשפחת מהגרים שהגיעה לארה"ב בראשית המאה שעברה גילה את יהדותו במלאת לו בר מצווה בניו יורק . עכשיו משחלפו שנים רבות בהיותו בן 54 ושַדָּר ספורט ראשי של ABC ליד מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ראה את האימה ושידר לצופי הטלוויזיה בארה"ב כי אולימפיאדת השלום והאחווה הפכה למשחקים של רצח, דם, וטרור. ABC הקדישה מאמץ עיתונאי גדול לכיסוי שוטף של אירוע הטרור. פיטר ג'נינגס (Peter Jennings) היה שַדָּר בולט שהשתתף במלאכת הכיסוי. האווארד קוסל היה המום וביקש מהוועדה המארגנת להפסיק מייד את המשחקים. כמו רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC עשו גם עשרות רשתות טלוויזיה אחרות שהציבו את המצלמות שלהן מול בניין המגורים הישראלי והעבירו את המתרחש בשידורים ישירים למדינות שלהם . אלפי אנשים התגודדו סביב רחוב קונולי 31 ביניהם עיתונאים רבים, צלמים, אנשי טלוויזיה וגם ספורטאים סקרנים שדאגו לספורטאים החטופים שלנו. רבים אחרים טיפסו לקומות העליונות של הבניינים הגבוהים בצד השני של רחוב קונולי שהשקיפו על הביתן הישראלי הנמוך רק בן שתי קומות ובראשם הבניינים מס' 20, 22, 24 שם התגוררה משלחת הספורט הענקית של מזרח גרמניה, ובניין 26 בו גרו משלחות טוֹגוֹ, טוּנִיסְיָה, ולוּב – כדי להתבונן בדרמה הטראגית  בבניין מס' 28 ברחוב קונולי המרוחק יותר ממקום ההתרחשות הנורא התגוררה משלחת ארגנטינה. מכיוון שהמשחקים הופסקו לפי שעה מצאו גם רבים מהם זמן פנוי לטייל במינכן. מזג האוויר היה אידיאלי ואחרים שנשארו בכפר האולימפי והמתינו להתפתחויות פשטו את חולצותיהם כדי לשזוף את גופם בקרני השמש.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שעות הבוקר המוקמות של יום שלישי –  5  בספטמבר 1972 . קבוצת המו"מ הגרמנית מנהלת מו"מ עם ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף . בתמונה הזאת נראה לוטיף "עיסא" אפיף מנהל שיחה עם סגנו טוני נאזאל (חובש כובע בוקרים) החולש על דירה מס' 1 בכוח הנשק ויחד עם שאר מחבלים הם מחזיקים בתשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כשהם כלואים וכפותים . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש) , שר הפנים של הממשלה הפדראלית האנס דיטריך גנשר , שר הפנים של ממשלת באווריה ברונו מרק (מוסתר) גב' אנליסה גראס קצינת משטרה גרמנית , לוטיף "עיסא" אפיף (לובש ז'אקט סאפארי וחובש כובע רחב שוליים , ו- וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וסגנו של ווילי דאומה נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית . (בסיוע ובאדיבות DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

 

 

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר  1972. מחבל פלסטיני מקבוצת שמונת המחבלים של ארגון הטרור "ספטמבר השחור" חבוש כובע גרב לצורך טשטוש תווי פניו, ניצב על מרפסת האחורית של דירה 1, דירת המאמנים והשופטים של המשלחת הישראלית האולימפית ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי של מינכן ושומר על הספורטאים הישראליים החטופים בטרם הרצח הנפשע.  הערה : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן נקראו על שמות ספורטאים אולימפיים ידועים . רחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי שזכה באולימפיאדת אתונה 1896 במדליית הזהב בקפיצה משולשת. (באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בארכיון משטרת מינכן ניתן למצוא את הדו"ח הבא. כוחות הביטחון הבוואריים (משטרה ומשמר הגבול) התכוננו לקראת מצב אפשרי של ביצוע מעשה טרור במינכן במשך תקופת האולימפיאדה. הנחת העבודה של קבוצת המחקר המשטרתית בראשותו של הפסיכולוג הראשי גיאורג זִיבֶּר (George Zibber) העבירה למפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר מִפְרָט פוטנציאלי בו טרוריסטים מזוינים בנשק חַם פושטים על משלחות ספורט שהגיעו לאולימפיאדת מינכן 72' ממדינות הנמצאות באזורים של סכסוכים פוליטיים בעולם (כמו המזרח התיכון למשל). קבוצת המחקר של גיאורג זיבר הניחה כי המיקוד התקשורתי העצום במשחקים האולימפיים מעניק סיכוי טוב לקבוצות טרור וגרילה קיצוניות להתבלט, לדרוש דמי כופר, ולהפיק יתרונות אֵימָה נוספים. משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן 72' הייתה נתונה כל העת לאיום פוטנציאלי של הטרור הפלסטיני. גיאורג זיבר ראה את הנולד וקלע בול אך מפקד משטרת באוואריה מאנפרד שרייבר דחה את התסריט. הנימוק שלו היה, שיו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים ווילי דאומה ביקש להפיק משחקים שמחים, והוא כמפקד המשטרה איננו רוצה לטפל בענייני הביטחון בצורה רשמית מידי, נוקשה, ובלתי גמישה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו מראה פאנוראמי של הכפר האולימפי במינכן שאכלס בין 15 באוגוסט ל- 11 בספטמבר 1972 כ- 10000 ספורטאים, מאמנים, מלווים, שופטים, ועסקנים. הבניין בו התגוררו הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי מס' 31 נראה מהצד האחורי של המרפסות שני מלמטה מצד שמאל (בחלק העליון של התמונה). בסיום המשחקים נמכרו הדירות לאזרחי מערב גרמניה. (התמונה בסיוע ובאדיבות DOZ והוועדה המארגנת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 24  באוגוסט  1972. הכפר האולימפי. זהו ראשיתו של רחוב קונולי המרווח, הארוך, ורחב הידיים. הקלע הנרי הרשקוביץ מניף יד לשלום. (מקור הצילום שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפת הקומפלקס האולימפי במינכן 1972 (המתקנים האולימפיים + הכפר האולימפי).

טקסט מסמך : זהו שרטוט צפון / דרום של הקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 הכולל את הכפר האולימפי ואת המתקנים האולימפיים. קנה המידה של המפה הוא 100 : 1. סנטימטר אחד במפה שווה ל-100 מ'. ניתן לראות כי ה- IBC הבינלאומי של הטלוויזיה והרדיו הבינלאומיים (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) שכן כ- 250 מטרים ממגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי של מינכן 72'. (בסיוע ובאדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סמוך לשמונה וחצי בערב ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 , בעוד שר הפנים הפדראלי הגרמני האנס דיטריך גנשר מנהל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי מו"מ עם ראש קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף על גורל חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים, נודע לדן שילון ראש צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972 כי הקנצלר גרמני ווילי בראנדט (Willy Brandt) הגיע למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. ווילי בראנדט התכונן להעניק ריאיון משותף לשתי התחנות הממלכתיות הגרמניות ARD ו- ZDF על מנת לעדכן את צופיהן במעשה הטרור והרצח שביצעו שמונת המחבלים הפלסטיניים נגד ספורטאי ישראל ברחוב קונולי 31 . שני ספורטאים ישראליים נרצחו מוקדם בבוקר. תשעה ספורטאים ישראליים אחרים הוחזקו כפותים כבני ערובה בדירה מס' 1 במגורי המשלחת הישראלית ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי [4]. ווילי בראנדט טס מבּוֹן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחר ההתמודדות של גורמי הביטחון הבוואריים עם שמונת המחבלים מארגון "ספטמבר השחור" שפגעו אנושות במשלחת הישראלית. שתי הרשתות זימנו בשמונה בערב את הקנצלר לאולפנים שלהם ב- IBC כדי שידווח על התפתחויות האחרונות. מר דן שילון נזעק ואַץ לאולפני הרשתות הגרמניות , הציג את עצמו בפני הקנצלר הגרמני ותבע ללא היסוס מ- ווילי בראנדט לתת ריאיון גם לטלוויזיה הישראלית המתייחס לרצח שני הספורטאים ישראליים משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו על אדמת גרמניה ותפישת תשעה אחרים והחזקתם כבני ערובה בכפר האולימפי בידי קבוצה של שמונה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". ווילי בראנדט הסכים לשינוי הבלתי מתוכנן בלוח הזמנים שלוֹ ונענה לפנייה של דן שילון. קבוצה ענקית של מאות עיתונאים ואנשי רדיו וטלוויזיה השתרכה אחרי דן שילון ו- ווילי בראנדט בדרכם לאולפן הטלוויזיה הישראלית ב- IBC בתקווה לתפוש פירורי מֵידָע. הבימאית ורדינה ארז יחדיו עם המפיק – שדר אלכס גלעדי כבר המתינו במקום לעריכת הריאיון. שניהם עשו את הסידורים הטלוויזיוניים הנאותים כדי להפיק ולביים את הדיאלוג בין דן שילון ל- ווילי בראנדט בשידור טלוויזיה ישיר לישראל . וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הכינה לשימוש את שולחן הניתוב באולפן הטלוויזיה שיאפשר לה בבוא העת להפעיל את אפקט ה- Blue screen המראה את האצטדיון האולימפי הזוהר למרחקים בלילה מעצמת הזרקורים המוצבים בו אך שומם בגלל הפסקת התחרויות , ולהציבו ברקע המראיין והמרואיין שלוֹ . קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית בירושלים זאב שטוקהיים קיבל הוראה להזמין שעת שידור לווייני על לוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי ממינכן לירושלים אך החברה האמריקנית COMSAT בעלת שירותי הלוויין הודיעה לו כי הזמן המבוקש כבר נתפש על שני ה- Transponders ראה סעיף [5] המותקנים על לוויין ה- primary ע"י רשתות טלוויזיה אחרות המסקרות אף הן את הרצח והחטיפה . כמיליארד צופי טלוויזיה חזו בכל מיני סיגנלים של שידורים ישירים שהגיעו אליהם מאירוע הטרור המתרחש במינכן ובמו"מ שהתנהל בהפסקות ובמשך שעות ארוכות ליד הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בין הקבוצה הגרמנית בראשה הָאנְס דיטריך גנשר שר הפנים המערב גרמני וכללה גם את ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שַר הפנים של מדינת באוואריה, את מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר, ואת מנהל הכפר האולימפי (וסגן יו"ר הוועד האולימפי הגרמני) וולטר טרוגר לבין מפקד המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף. דן שילון נערך להקליט את הריאיון עם הקנצלר כדי לשדר אותו מאוחר יותר ארצה לאולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים כשזמן השידור על הלוויין יתפנה. חלק מדברי התשובה של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט נשמעים חסרי רגישות באותה מידה גם היום. הטרור הפלסטיני פגע קשות ביוקרה של הארגון הגרמני והציג את הביטחון ששלטונות מערב גרמניה נדרשו לספק לספורטאים כשבר כלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט קיווה בכל ליבו כי המשחקים יימשכו למרות שידע כי שני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו וגוויותיהם מוטלות מנגד ותשעה חטופים אחרים יושבים שפופים וקשורים על המיטות בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן בצל רובי הקלאצ'ניקובים ורימוני רֶסֶס. באותם הרגעים הקשים מצא הקנצלר ווילי בראנדט לנכון לומר לדן שילון חד משמעית בריאיון הטלוויזיוני כי אם מעשה הטרור יסתיים בשני נרצחים בלבד (מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר ושאר התשעה הוחזקו כבני ערובה בעת מתן הריאיון כבר שבע עשרה שעות) אזי יש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן.

רצח שני הספורטאים הישראליים ולכידת תשעה בני ערובה ישראליים נוספים ב- 5 בספטמבר 1972 במינכן הטיל צל כבד על היוקרה הגרמנית ואיים לקטוע מאמץ אולימפי כלכלי אדיר שנמשך שֵש שנים מאז 1966 והיה עכשיו בשיאו ימים ספורים לפני סיומו. הנה הקטע המרטיט מתוך תמליל השיחה / ריאיון נוקב שהתנהל בשפה האנגלית ונמשך כ- 7 דקות בין עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית האמיץ דן שילון הראוי לכל מחמאה אפשרית לבין הקנצלר המערב גרמני ווילי בראנדט כפי שצילמו והקליטו המצלמות האלקטרוניות של קבוצת הטלוויזיה המבצעית המיוחדת רבת המוניטין של מערב גרמנית DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) .

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72". אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC  במינכן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בתשע בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן הטלוויזיה הישראלית במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט. בעת קיום הריאיון ההוא היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו. תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים, אך כפותים וקשורים כשהמחבלים מאיימים על חייהם ברובי קלצ'ניקוב טעונים עם כדור בבית הבליעה. לשאלתו של דן שילון את ווילי בראנדט, "…מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים…", השיב הקנצלר ללא היסוס, "…דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים…". הבימאית ורדינה ארז ז"ל הכניסה באפקט טלוויזיוני מיוחד הקרוי Blue screen את תמונת האִצטדיון האולימפי המואר והריק ברקע הריאיון. הריאיון נמשך כשבע דקות . זה היה ריאיון עיתונאי נוקב ואמיץ אותו ניהל דן שילון ללא כחל ושרק וברמה גבוהה . הוא לא התבטל בפני המדינאי הגרמני. (התמונה נלקחה מסרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה התמליל המלא והמדויק של הריאיון עם הקנצלר הגרמני שנמשך כ- 7 דקות בלבד. "עֶרֶב טוב אדוני הקנצלר", אמר לו דן שילון והחל את הריאיון בשפה האנגלית. ווילי בראנדט השיב אף הוא בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו. הריאיון הוקלט במינכן ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בתשע בערב בשעה שתשעת בני הערובה הישראליים הוחזקו עדיין בשבי המחבלים בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי (טרם פינויים לשני הליקופטרים שהמתינו ברחבת "קונולי שטראסה"), ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעה אחת עשרה בלילה.

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : מר ווילי בראנדט מה אתה יכול לומר לאומה בישראל ברגע הזה ?

הקנצלר  ווילי בראנדט משיב לדן שילון :  ניסיתי לומר לראש הממשלה גולדה מאיר עד כמה אני מזועזע מן המעשה כמו העם הגרמני כולו . אני יודע כי למילים אין משמעות רבה במצב זה, אך מצד שני אנו חשים זאת בכנות. ניסינו למצוא פתרון במו"מ עם החוטפים, אך לא מצאנו אותו עד לרגע זה, אך בכל אופן הצלחנו למנוע שפיכות דמים נוספת. פעולותינו מתרכזות במצב האיום הזה , ואומנם נמנעה שפיכות דמים נוספת.

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי באנדט : מה היו אמצעי הביטחון המיוחדים שננקטו כאן לגבי ביטחון הישראליים ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : ביקשתי את הגורמים הנוגעים בדבר לדווח לי על כך יש כאן אצלנו שיטה מסובכת כלשהי שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות הפדרליות . זוהי אחריותו של ארגון הביטחון הבאווארי ואנחנו מצפים לפרטי הדיווח שלו. אינני במצב שבו יש באפשרותי להאשים מישהו כאן על דברים שלא נעשו , מפני שאנחנו יודעים מן הניסיון שקשה לבלום אנשים אשר חייהם של עצמם לא חשובים להם …

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : (לא ממתין לסיום התשובה וקוטע את תשובת הקנצלר) , מבקש סליחה , ושואל אותו , האם לא יכלה ממשלת גרמניה לחזות מראש התרחשות כזאת ביחס לישראל ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : כמובן… היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר כאן לגבי המשלחת הישראלית , ועוד כמה לְאוּמִים , שקיימות בעיות מיוחדות . אני אהיה מזועזע אם הדבר הזה לא הובא בחשבון…

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם יש לך מגעים ברגע זה עם ממשלת ישראל ואיזה סוג של מגעים…? 

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : אני מקיים מגעים עם ממשלת ישראל באמצעות שגריר גרמניה בישראל. השגריר שלנו נכח בפגישות עם ממשלת ישראל ודיווח לי על מה שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר באותה פגישה. במשך היום התנהלו עוד מגעים. אין טעם לדווח על הפרטים אך מידע זרם בשני הכיוונים. אני לא שוחחתי אישית עם גב' גולדה מאיר או מר משה דיין. המגעים נעשו באמצעות השגריר.

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם דיברת אישית עם גולדה מאיר ומשה דיין ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : לא…לא דיברתי עמם.

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם יש לך אינפורמציה על בואו של משה דיין לכאן ?                                                                                           

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : לא ידוע לי על בואו הצפוי  של משה דיין לכאן. כל מה שאוכל לומר שממשלת ישראל נמצאת בתמונה.                      

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם צריך להמשיך בתחרויות האולימפיות ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : הדבר מותנה בהחלטת IOC (בוועד האולימפי הבינלאומי). ההתאחדות שלנו היא רק המארגנת את המשחקים. אני מניח כי הדבר תלוי בשאלה אם תהיה עוד שפיכות דמים. זאת החלטה קשה מאוד. מצד אחד אי אפשר להמשיך במשחקים כאילו דבר לא קרה. מאידך יש להביא בחשבון את ההשלכות על הפסקת המשחקים ואת העובדה שקבוצה קטנה של טרוריסטים יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה.

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…לחלוטין.

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם אתה מציע למשלחת הישראלית לעזוב את אדמת גרמניה מייד…?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : אצטער מאוד אם המשלחת הישראלית תעזוב מייד, אך איני יכול לבקֵר את ההחלטה ולגלות אליה חוסר הבנה.

דן שילון  מסיים את הריאיון : תודה רבה לך מר ווילי בראנדט.

נשפך עוד דם רב. תשעה ספורטאים ישראליים נרצחו ומניינם עלה לאחד עשר אך המשחקים שהופסקו ליממה נמשכו אח"כ כרגיל. השתררה אווירת פחד במינכן. המשלחת האמריקנית חששה לחייו של השחיין היהודי שלה מרק ספיץ, זכיין שבע מדליות זהב ורבן של שבעה שיאי עולם חדשים במשחקי מינכן 72', והחליטה להבריח אותו ולהטיסו מייד בחזרה לארה"ב.

את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקימו ב- 1968 מבראשית ובאמצעים מועטים שני אנשים מחושבים ונמרצים פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך בכישרונם לא היה די והוא לא הספיק. משמלאו לה שנתיים ואח"כ כשהייתה בת ארבע שנים ניקרו לה בזה אחר זה שני אירועי ספורט בינלאומיים הגדולים ביותר בתבל , מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 ואחריו אולימפיאדת מינכן 1972. היא טיפלה בהם בחובבנות בהם נקודת ה- Match up הייתה נמוכה ורדודה. שאיפותיהם של דן שילון ואלכס גלעדי היו נתונות בסַד. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בראשית שנות ה- 70 בעלת נפח שידור מצומצם, ענייה בממון, דלה בטכנולוגיה וכוח אדם, ורחוקה מרחק רב משִגְשוּג. היא טרם הייתה מוכנה להתמודד עם אתגרי שידור רָמִים כאלה. חמוּר מכל אלה – במידה רבה זה גם לא עניין אותה. ב- 31 במארס 1969 מינתה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ועל פי המלצתו של השַר ישראל גלילי את שמואל אלמוג למנכ"ל רשות השידור שכללה לראשונה בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה. חלפה פחות משנה מאז העמידו אותה זה על רגליה פרופסור אליהוא כָּ"ץ וסגנו עוזי פלד ומאז השידור הטלוויזיה הישיר ההיסטורי הראשון ב- 2 במאי 1968 של מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים, אך שניהם כבר לא היו עוד בשורותיה. הם פרשו ממנה בפברואר 1969. בחודש מאי 1971 מינה שמואל אלמוג את מנהל מחלקת הספורט דן שילון (בן 30) למנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יורם רונן ז"ל. דן שילון החזיק באחד התפקידים החשובים והמשפיעים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית כחצי שנה ואז התפטר בנימוק שאותו מנכ"ל הרשות שמינה אותו איננו מעניק לו את הגיבוי העיתונאי הדרוש. הוא חזר למחלקת הספורט.

טקסט תמונה : 1968 . פרופסור אליהוא כ"ץ (יליד ארה"ב ב- 1926) מקימה של הטלוויזיה הישראלית . אליהוא כץ כמד בראש צוות הקמה שמנה כ- 500 (חמש אות) עובדים ביניהם צוות מייעץ ומסייע מטעם רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. הוא בחר בעוזי פלד (צבר ישראלי יליד 1937) לסגנו . (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. ימי בראשית כשעוד כתבו טלביזיה במקום טלוויזיה. זהו עוזי פלד הנמרץ ורב היוזמה (בן 84, היום) מי ששימש סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה. אליהוא כ"ץ (בן 94, היום) אמר לי בכמה הזדמנויות בשיחות התחקיר שלי עמו, כי לא היה יכול למלא את המשימה הכבדה של בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה אילולא עמד לצדו עוזי פלד. (התמונה באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובאמת, רק בחודש נובמבר 1971 החלה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרקום את חוטי המיזם האולימפי של היערכותה לקראת כיסוי משחקי מינכן 1972. ב- 1968 בימים הראשונים של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית נראתה אולימפיאדת מינכן 72' כמו אובייקט שידור רחוק. עכשיו ב- 1972 משמלאו לטלוויזיה הישראלית ארבע שנים היא הייתה עסוקה עדיין במלחמות קיומיות , ריבים פנימיים , וסכסוכי עבודה , וניסתה בכל כוחה להדוף לחצים פוליטיים מכל הכיוונים. העיתונות הטילה דופי בהתנהלותה של הטלוויזיה וביקרה בחריפות רבה את התנהלותה [6]. הלחצים הפוליטיים על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל היו כבדים כבר מבראשית גם של ראש הממשלה בימים ההם גב' גולדה מאיר. מנכ"ל רשות השידור באותם השנים שמואל אלמוג ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בערוב ימיו, כלהלן : "מר יואש אלרואי אתה חושב שלהגיד "לא" לראש הממשלה גב' גולדה מאיר זה דבר פשוט ? מה אתה חושב שלשבת מול ראש ממשלה זה קל ? היו עלי לחצים פוליטיים עצומים כל הזמן. מהימין והשמאל כאחד. זאת הסיבה שהחלטתי לפרוש מתפקידי כמנכ"ל רשות השידור ב- 1974 למרות שהממשלה רצתה שאמשיך להוביל את רשות השידור עוד חמש שנים. אילו הייתי רוצה הייתה מתמנה למנכ"ל רשות השידור לתקופה נוספת עד 1979. אבל לא זאת הייתה שאיפתי. פניתי לאקדמיה לאוניברסיטה העברית בירושלים".

בתוך זמן קצר של שלוש שנים בין 1969 ל- 1972 נערכו בטלוויזיה הישראלית שינויים פרסונאליים – ניהוליים רבים במטרה לייצבה אך באותה מידה הם גם זעזעו אותה . בפברואר 1969 עזבו את הטלוויזיה שני המקימים פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פֶּלֶד בשל מחלוקות וסכסוכים פוליטיים ופנימיים. בד בבד הצהיר ישראל גלילי באותה העֵת כי תם תפקידו של צוות ההקמה. אליהוא כ"ץ חלק על התערבותו הפוליטית הבלתי פוסקת של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור חיים יחיל בתכני השידור שהיו בתחום סמכותו והתפטר. הוא חזר לכור מחצבתו לאקדמיה האוניברסיטה העברית בירושלים. עוזי פלד הלך בעקבותיו ושב למכון למחקר חברתי שימושי בירושלים בראשותו והנהלתו של פרופסור אליהו לואיס גוטמן ז"ל (יליד ארה"ב וחתן פרס ישראל ב- 1978). מאוחר יותר הקים עוזי פלד את חברת התקשורת "טלעד" שסיפקה בהצלחה שירותי עריכה וצילום ב- Video לטלוויזיה הישראלית והפכה לימים ב- 1993 זכיינית בערוץ 2 המסחרי

טקסט תמונה : 1968. זהו מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל. עיתונאי מוכשר ומנתח מחונן שבז לכללי הבירוקרטיה. שלמה אהרונסון לא קיבל מרות ולא ציית למטילי המרות באופן אוטומטי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל חטיבת החדשות הנמרץ וחסר הפשרות פרופסור שלמה אהרונסון בן דוֹר המייסדים פרש בטרם השלים את משימתו אך הוא עשה זאת בעקבות חילוקי דעות מקצועיים עם שני הבוסים שלו אליהוא כץ ועוזי פלד. פרופסור שלמה אהרונסון חזר לאקדמיה וממשיך לככב בה עד היום הזה. בראשיתה של 1969 תמה תקופה, והשַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי הכריז על סוף עידן ההקמה ובעצה אחת עם ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מינה ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג למנכ"ל רשות השידור הראשון. זאת הייתה רשות שידור מונופוליסטית בעלת עוצמה תקשורתית רבה ובלבדית שכללה לראשונה בשורותיה את הטלוויזיה הצעירה עולת הימים שזה עתה החלה לפעול ולשדֵר וכמובן את רדיו "קול ישראל" הוותיק. ראה הספר הראשון "8 ימי בראשית" בסדרה הכוללת בתוכה 13 ספרים וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מנהל הרדיו הוותיק והכריזמטי בשנים 1967- 1960 [7] היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן האיש בעל הגבינים העבותים ועיניים כחולות כפלדה שאותן נשא לעבר תפקיד מנכ"ל רשות השידור בטֶרֶם עידן שמואל אלמוג. חֲנוֹך גִבְתוֹן היה איש מוכשר ובעל יכולות ומועמד טבעי להתייצב בראש המשימה וכמובן מסונף בקשרים פוליטיים ענפים "כיאה" לאיש תקשורת במעמדו. ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל והשַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשבו אחרת ודחקו אותו לשוליים בטרם עֵת אולי גם בשל קרבת העבר שלוֹ לראש הממשלה הקודם דוד בן גוריון [8]. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן נחשב לאיש תקשורת בעל אוטוריטה ומוניטין אך שמו נשכח זה מכבר . פרופסור שלמה אהרונסון ומנהלת לשכתו גב' רוחמה איילון אומרים שהיה מקצוען ונהנה מאימון מלא של כל מנהלי ועובדי רדיו "קול ישראל" אך לא כל הפוליטיקאים אהבו והעריכו אותו באותה מידה. הוא היה איש חזק ורבים חששו מפניו. ראה הספר "שמונה ימי בראשית" במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה . חנוך גבתון מנהל רדיו "קול ישראל" (מימין) עם דוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל ב- 1961 . חנוך גבתון היה הרבה יותר ממנהל . הוא היה מנהיג השידור ברדיו שנקרא אז שירות השידור.  חנוך גבתון חונן באישיות כריזמטית כפי שמעידים עובדיו וראה את עצמו בצדק מועמד טבעי להתייצב בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכשתקום . השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי סבר אחרת והטיל את המשימה על האלוף אלעד פלד . האלוף אלעד פלד הסכים תחילה לעמוד בראש צוות ההקמה אך לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 והצלחתו האישית כמפקד אוגדה שנלחמה בצפון השומרון ודרום רמת הגולן החליט להישאר בצבא. הוא רצה להיות רמטכ"ל ולא מנכ"ל הטלוויזיה כפי שהעיד בפניי בשיחות התחקיר שלי עמו. ישראל גלילי בחר במקומו למנהל הטלוויזיה את פרופסור אליהוא כ"ץ. (התמונה באדיבות איתמר גבתון בנו של חנוך גבתון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

המנכ"ל הטרי שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל (המנכ"ל הראשון שניהל רשות שידור שהורכבה מרדיו "קול ישראל" הוותיק וטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה) הטיל ב- 1 ביוני 1969 את תפקיד ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית על איש רדיו "קול ישראל" חַגַּי פִּינְסְקֶר ז"ל במקומו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ. המינוי היה זמני ללא מכרז, ולשנה אחת. חַגַּי פִּינְסְקֶר ז"ל היה ידיד קרוב של שמואל אלמוג ז"ל אך מינויו לתפקיד הרָם היה בזכות ולא בחֶסֶד. חגי פינסקר נחשב לאחד העיתונאים והשדרנים המוערכים, המוכשרים, והדגולים ביותר בעת ההיא ברדיו. זה לא עזר לוֹ. משתמו 12 ירחי ניהול הטלוויזיה על ידו לא האריך עוד הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל והמִשְנֶה שלו נָתָן שַחַם את כהונתו. מנהל הטלוויזיה הזמני חגי פינסקר ז"ל הלך בקיץ 1970 הביתה. נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל היה הבא בתור. הוא זכה במִכְרָז מנהל הטלוויזיה כחוֹק אך החליט להתפטר מתפקידו לאחר תקופה קצרה בת שמונה חודשים. נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל ז"ל סבר שמנכ"ל רשות השידור מר שְמוּאֵל אַלְמוֹג מתערב בעבודתו ללא צורך וללא הֶרֶף, ומיצר את צעדיו. הוא ידע כי סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן תומך בשמואל אלמוג ואין סיכוי כי תכנון מערך השידורים שלוֹ יזכה לגיבוי כלכלי של הממונים. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן פעל מטבע הדברים על פי הוראותיו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג.

נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי ב- 2004 כלהלן : "בניגוד לחגי פינסקר שמינויו למנהל הטלוויזיה היה בגלל קרבתו לשמואל אלמוג ולא על פי תנאי מכרז , אני התמניתי למנהל הטלוויזיה על פי מכרז. היו לי כמובן תוכניות רבות אך אי אפשר היה לנהל בתנאים האלה את הטלוויזיה כשמנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וסמנכ"ל הכספים שלו ארנון צוקרמן מתערבים לך בניהול על כל צעד ושעל. נבחרתי במכרז רשמי אך פשוט לא יכולתי להנהיג את המוסד, לכן התפטרתי. לא עניין אותי לנהל בצורה כזאת את הטלוויזיה, ואני מודה שאולימפיאדת מינכן 72' היה אירוע רחוק שבעת ההיא כלל לא התעניינו בו. לא ארגונית ולא תקציבית".

טקסט תמונה : 1971. מנהל הטלוויזיה הישראלית נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל (במרכז עם השפם הגדול שהיה סמלו המסחרי) מארח בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים את שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור יגאל אלון (משמאל). מימין , יורם רונן מנהל חטיבת החדשות. ליד יורם רונן עומד העורך בוב גולדמן (מזוקן). מאחורי נקדימון רוגל זהו ראובן מורגן מנהל שירותי הפקה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בפתח הדלת עומד יונה יונה מנהל מי שהיה בשעתו מנהל מחלקת התחבורה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוסתרת מאחורי יגאל אלון גב' רבקה בהירי מזכירת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. (באדיבות נקדי רוגל . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חגי פינסקר מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1970 – 1969. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ).

טקסט תמונה : 1971 . מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל (מימין) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נקדימון רוגל (משמאל) ז"ל מקבלים את פניו של שר החינוך יגאל אלון  ז"ל (במרכז). מאחוריהם מימין לשמאל צועדים מנהל ההנדסה שלמה גל וסמנכ"ל הכספים וכוח אדם ארנון צוקרמן . משמאל, עוזר השר. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

המפקדים התחלפו בזה אחר זה ובטלוויזיה שרר אִי סֵדֶר כללי. היא הייתה רכה בשנים אך כבר רוויה יחסי עבודה עכורים, עיצומים, ושביתות. חלק מהעובדים מאס בפֶּלַח לא קטן מהמנהלים שלוֹ. הוותיקים לא יישכחו את ליל הכאוס שהתחולל ב- 4 במארס 1970 ב- "בניין היהלומים" ההוא שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים, משכנה הזמני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהפך לקבוע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוקמה מבראשית טְלָאי עַל טְלָאי. כל דבר היה זמני לרגע אך לבסוף נשאר על כנו לנצח. אפילו משכנה. נאמר עליה שאין בה דבר קבוע יותר מהזמני. שמואל אלמוג היה מנכ"ל רשות השידור, ארנון צוקרמן שימש בתפקיד סמנכ"ל הכספים והמִנְהָל של רשות השידור, אֵלִיָהוּ בֵּן – עַמְרָם היה מנהל המחלקה הכלכלית של הרשות ופעל תחת פיקודו של צוקרמן, וחגי פינסקר כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוֹרָם רוֹנֵן ז"ל ניהל את חטיבת החדשות. יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ניצב בראש חטיבת התוכניות של הטלוויזיה.

בקיץ 1971 נקט המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא ואיש הפלמ"ח בעברו יוזמה חדשה משלוֹ לשינוי המצב . הוא ביקש להציב לכהונת מנהל הטלוויזיה הישראלית את סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור. הכוונה הייתה לעשות סדר ולטעת ומשמעת ב- "בית היהלומים" ברוממה אחת ולתמיד. מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ועמו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חיים יָחִיל ושאר שבעת החברים הנוספים בוועד המנהל אישרו פה אחד את ההצעה ולתפקיד מנהל הטלוויזיה החמישי בסדרת המנהלים [9] התמנה קצין צבא שפשט לרגע את מדיו. ישעיהו "שייקה" תדמור הוא מלח הארץ אך נעדר כל השכלה טלוויזיונית וודאי עיתונאות טלוויזיונית. מעולם גם לא ניהל מוסד תקשורת אזרחי כה מורכב מבחינה טכנולוגית וכלכלית המעסיק בתוכו כוח אדם רב (כ- 1200 אנשים) בתחומים הרבים והשונים של תעשיית הטלוויזיה. לפתע הוטל עליו לנהל רשת שידור. המדיום התקשורתי המורכב היה נושא חדש לחלוטין עבורו אף על פי כן נענה בחפץ לב לפנייתו של נתן שחם למרות שהיה חסר הכשרה מתאימה. לפחות היה בר מזל בתחילת דרכו מפני שאת לשכתו ניהלה גב' יפה מישורי ז"ל. אישה פדנטית ומקצוענית, יישרת דרך, וקורקטית שסייעה והושיטה לוֹ עזרה רבה לאורך כל דרכו בת השנתיים בטלוויזיה. הגעתו של ישעיהו "שייקה" תדמור ל- "בניין היהלומים" ב- 1971 הייתה צירוף מקרים של מפגש מחוּדש מימי הילדוּת בחיפה עם מנהלת לשכתו וסמנכ"ל הכספים של רשות השידור. שייקה תדמור, יפה מישורי, וארנון צוקרמן נולדו בחיפה ב- 1934 כבני אותה שכבת גיל הכירו זה את זה עוד בהיותם ילדים בעיר הנמל הקטנה. צוקרמן ותדמור אפילו למדו בכיתה אחת בבית הספר היסודי והתיכון של "הריאלי" עד כיתה י"א (אז פנה ארנון צוקרמן ללימודי ימאות בביה"ס לקציני ים בעכו) בחיפה תחת ניהולם של ד"ר ארתור בירם בתחילה ואח"כ יוסף בנטואיץ [10].

טקסט תמונה : סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור (1970) שנה בטרם הגעתו לטלוויזיה  הישראלית . שימש מנהל הטלוויזיה בשנים 1973 – 1971 . (באדיבות ישעיהו "שייקה" תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גב' יָפָה מִישוֹרִי כמו גב' רוחמה איילון הייתה אחת מאותן מנהלות לשכות בכירות של מנהלי הטלוויזיה ו/או מנכ"לים ברשות השידור שהותירה את רישומה והייתה בלתי נשכחת עבור רבים . כמו שייקה תדמור וארנון צוקרמן גם היא הייתה צברית חיפאית ומלח הארץ . אישה מרשימה . יפה מישורי התגייסה לצה"ל ושירתה במפקדת פיקוד צפון. אח"כ עבדה בשנים 1960- 1958 בשירות משרד החוץ בקונסוליה הישראלית בניו יורק ומשם הגיעה לרשות השידור. מנהל הטלוויזיה נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל גייס אותה ב- 1970 להיות הרל"שית שלו . כל מי שהכיר אותה בטלוויזיה ידע להעריך אותה. היא הייתה מזכירה קורקטית שמיעטה לחייך אך הייתה חרוצה ונאמנה לתפקידה. היא ידעה להיות ראש לשכה וחד עם זה להישאר מאחורי הכותרות. יפה מישורי הייתה אישה מסורה ונאמנה למקום עבודתה והוצבה ב- 1970 בצומת העצבים של הטלוויזיה כראש לשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נקדימון "נקדי" רוגל. הוותיקים זוכרים אותה כחמורת סֶבֶר. תמיד רצינית וממעטת לחייך. גב' יפה מישורי ניהלה גם את לשכותיהם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהתמנו לאחר עידן נקדימון רוגל : ישעיהו "שייקה" תדמור, ארנון צוקרמן, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, וטוביה סער יבד"ל. אח"כ התמנתה למנהל מחלקת הרֶצֶף וההגשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה מעין חוליית ביטחון בשלשלת הניהול בטלוויזיה הישראלית הציבורית .

דן שילון נחשב לאחד העיתונאים המוכשרים והמוערכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שרק עכשיו נולדה. הוא ניחן בכושר הפקה ומנהיגות ובין הבודדים שנהנה מכריזמה אולי בלתי נדלית. יכולותיו לא נעלמו מעיניי הבוסים שלו. בחודש מַאי 1971 ובעודו מכהן בתפקיד מנהל דסק הספורט ביקשה הנהלת רשות השידור לקדֵם אותו למשרה הרמה של מְנַהֵל חטיבת החדשות, אחת ממשימות הניהול הרגישות בטלוויזיה, במקומו של יורם רונן . קדמו לו בתפקיד שני אנשים, פרופסור שלמה אהרונסון ויורם רונן עצמו. דן שילון כיהן כחצי שנה בלבד בתפקיד והתפטר מפני שסבר שאיננו מקבל את הגיבוי המקצועי הדרוש שהוא ראוי לוֹ ממנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. דן שילון חש הערכה עמוקה כל השנים לחגי פינסקר וראה בו מורו ורבו בתחום העיתונאות אך ביקר בחריפוּת את תפקודו של שמואל אלמוג. הוא נתן לכך ביטוי חד משמעי שנות דוֹר מאוחר יותר בספרו "בשידור חי" [11] : "שמואל אלמוג אדם תרבותי וסולידי שהחל את דרכו ברדיו כעורך ורכז חדשות, הודה שהתפקיד גדול עליו. הוא גם לא ניסה ללמוד את אופי השידורים בטלוויזיה. באחת מפגישותינו שמעתי אותו אומר "כמה טוב יכול היה להיות תפקיד מנכ"ל רשות השידור, אלמלא היה שידור". במקום אחר בספרו כתב דן שילון מי שהיה מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1969 ומנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 ואח"כ כתב ושליח רשות השידור ביו יורק בשנים 1981 – 1977, כלהלן [12] :

"בחירתו של שמואל אלמוג בשייקה תדמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחשבה בעיני העובדים לתאונת עבודה. שאלתי את עצמי לא פעם אחת אם נעדרה מאלמוג יכולת ההבחנה ולא ראה את תחלואי רשות השידור, או שידע ואבחן ובחר להתעלם כי השידור לא עניין אותו. תוכניות הספורט היו נחותות בעיניו. גם ניסיונו כעורך חדשות ברדיו לא סייע לו להחליט על מבצעים מיוחדים או על חריגה מלוח השידורים השגרתי. נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר נפטר ביום שני – 28 בספטמבר 1970 בעת ערב לאחר "מבט". מוטי קירשנבאום עורך "מבט" טלפן לביתו של שמואל אלמוג והציע להכין משדר מיוחד. "נאצר מת", בישר מוטי קירשנבאום לשמואל אלמוג, "אני מבקש אישור לשדר תוכנית מיוחדת בחצות". מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג סירב, ואמר, "ואם תשדר תוכנית מיוחדת תצליח להחזיר את נאצר לחיים ?' ".

טקסט תמונה : יורם רונן ז"ל (במרכז) עורך וקריין חדשות הגיע לצוות ההקמה של הטלוויזיה ב- 1968 מרדיו "קול ישראל". הוא התמנה לתפקיד מנהל חטיבת החדשות לאחר התפטרותו של המנהל הראשון פרופסור שלמה אהרונסון וכיהן בתפקיד בשנים 1971 – 1969 משמאל, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון . (באדיבות גב' רחל רונן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : דן שילון היה ראש משלחת הטלוויזיה לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושימש גם העורך והמפיק הראשי והמגיש הראשי של השידורים משם. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חודש נובמבר ב- 1971 שָב דָן שִילוֹן למחלקת הספורט כור מחצבתו שאותה הקים בסתיו 1968 והחל להפיק את השידורים האולימפיים של מינכן 1972. לא נותר בידיו זמן רב מידי. מרבית 35 רשתות הטלוויזיה הציבוריות החברות בשורות איגוד השידור האירופי העשיר ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי שגם רשות השידור היא חברה אקטיבית בשורותיו כבר ניצבו בשלב הסיום של ההכנות המדוקדקות והתכוונו לשדר כל אחת בתחנה שלה בין 100 ל- 150 שעות מהצגת הספורט הגדולה בתבל – אולימפיאדת מינכן 1972. דן שילון רק התחיל אותן. הוא לא שיער בנפשו בעת שזירת חוטי ההפקה את גודל הקשיים המקצועיים והביורוקרטיים בהם ייתקל בדרכו למינכן 72'. צְבִי גִיל מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ובן דוֹרָם של אליהוא כ"ץ ושמואל אלמוג מונה למנהל חטיבת החדשות הרביעי (ללא מכרז) במקומו של דן שילון. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכללה עכשיו את שמואל אלמוג, ישעיהו "שייקה" תדמור , ואת צְבִי גִיל עצמו הטילה על דן שילון משימה כמעט בלתי אפשרית. היה עליו להפיק ולכסות את שידורי אולימפיאדת מינכן 72' אירוע ספורט עַל בינלאומי הנמשך כ- 16 ימים שמשתתפים בו 7123 ספורטאים וספורטאיות מ- 121 מדינות (ביניהם משלחת ישראלית בת 32 נציגים) ומכיל 195 תחרויות ספורט ב- 25 ענפים , בסיועו של צוות כתבים ושדרים קטן שמנה ארבעה אנשים בלבד. המשלחת הקטנטונת הייתה מצוידת בטכנולוגיה אפסית . אפילו צוות צילום לא עמד לרשותו של דן שילון ששימש עורך ומפיק וגם שַדָּר ומגיש היומנים האולימפיים מהאולפן ב- IBC מרכז השידורים הבינלאומי (International Broadcasting Center) במינכן 72'. בימאית הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן הייתה וָרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. עמדו לרשות דן שילון במינכן שני שַדָּרִים בלבד אלכס גלעדי ששימש גם מפיק משנה ונסים קיוויתי. שני עיתונאים דוב עצמוֹן עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות" ואהרון "אהרל'ה" לָהָב עורך הספורט של העיתון "דָבָר", ששימשו כתבי Free Lancers מאז 1970 במחלקת הספורט של דן שילון בטלוויזיה, הצטרפו לצוות הטלוויזיה שלו במינכן והגיעו לשם על חשבון עיתונם. מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אליהו בן עמרם שילם להם על פי תעריפון רשות השידור שכר סגפני בן פרוטות שנודע בשיטת התשלום הקרויה ש. ת. (ראשי תיבות של שובר תשלום).

לקראת סיום תקופת כהונתו בת השלוש שנים 1972- 1969 של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר ד"ר חיים יָחִיל במארס 1972, בעיצומם של ההכנות לקראת אולימפיאדת מינכן 72' ולקראת החלפתו בוועד מנהל חדש ויו"ר חדש, החליט הוועד המנהל הנוכחי לערוך בדיקת מבנה של רשות השידור לאור הניסיון שהצטבר בשלוש השנים של הקדנציה שלו. הוועד המנהל החליט לאחר דיון ממצה שלא להמליץ על שינוי עקרוני במִבנה רשות השידור בכיוון אינטגרציה של הטלוויזיה והרדיו ו/או על אוטונומיה לכל מדיה. הוועד המנהל החליט לבדוק את המצב בכל תחום ותחום של פעולות הרשות ולגבש בהתאם את סיכומיו והצעותיו. לצורך הדיון מינה הוועד המנהל "וועדת מבנה" מיוחדת שכללה את האנשים הבאים : ד"ר חיים יָחִיל שהוא יו"ר הרשות ומשמש גם יו"ר הוועדה, נתן שחם המשנה ליו"ר הוועד המנהל, חיים קוברסקי חבר הוועד המנהל, אֵלִיָהוּ חַסִין, הנריך פְלוּג (אביה של קרנית פלוג נגידת בנק ישראל), שמואל אלמוג מנכ"ל רשות השידור, ארנון צוקרמן סמנכ"ל הרשות, משה חוֹבָב ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל" [13], ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ושלמה גַל המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל".

"וועדת המבנה" דנה בכל סוגיות מבנה רשות השידור והגישה את הצעותיה לוועד המנהל כשברוב הפרקים ההצעות היו מוסכמות ובפרקים אחדים היו הצעות אלטרנטיביות . הוועד המנהל דן בהצעות הוועדה והגיע לסיכומים פה אחד, אך לא הייתה שם שום הפקת לקחים ממבצע השידורים הראשוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל – מכסיקו 70' וגם שום התייחסות להפקת השידורים האולימפיים של מינכן 72' ע"י דן שילון ואלכס גלעדי למרות המשמעות והרגישות העצומה הנוגעת למשלחת ספורט ישראלית רשמית שעתידה להתחרות על אדמת גרמניה לראשונה מאז השואה ומלחמת העולם ה- 2 . דן שילון ואלכס גלעדי נשארו לבד. זמן לא רב אח"כ החליף וולטר איתן את ד"ר חיים יָחִיל בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אבל הדבר לא הביא לשום שיפור בהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מינכן 72'.

טקסט מסמך : 30 ביוני 1972. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מבקש את אישורו של מנכ"ל רשות השידור להטיס לאולימפיאדת מינכן 1972 את העורך – מגיש דן שילון פלוס המפיק – שדר אלכס גלעדי פלוס הבימאית ורדינה ארז פלוס השדר נסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 30 ביוני 1972 ביקש מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בחִיל ורעדה את אישורו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג להטיס לאולימפיאדת מינכן 72' את יחידת השידור הקטנטונת שלוֹ בת ארבעה אנשים : דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז. רבים ברשות סברו שזהו צוות גדול מידי ומצִדם שדן שילון יישאר בארץ וישדר את התחרויות Off Tube מהמוניטור באולפן ברוממה – ירושלים. על פי הנהלים המקובלים רק מנכ"ל רשות השידור בתוקף תפקידו כעורך ראשי רשאי לאשר נסיעות של העובדים לחו"ל. מנהל הטלוויזיה הוא חסר סמכות בעניין הזה.

המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הסבו טרגדיה נוראית למשפחות הנרצחים ופגעו בכושר ההרתעה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היה יום התחרויות האחד עשר של המשחקים האולימפיים והרוטינה שלטה בכל. רמת המשמעת הביטחונית ובקרת הנכנסים לכפר האולימפי התרופפה עד למאוד. הסדרנים והשומרים הגרמניים נמנמו עד כדי כך שאפילו אנשים שלא היו מצוידים בתג זיהוי מיוחד שהנפיקה הוועדה המארגנת (Accreditation) הספורטאים, המאמנים, והמלווים יכלו להיכנס כמעט באופן חופשי דרך השערים המרכזיים, וודאי לדלג באין מפריע מעל הגדרות. האדישות שלטה בכל.

טקסט מסמך  :  30 ביולי 1972 . בקשה להוצאת  Accreditation להשתתפות באולימפיאדת מינכן 72' מס' 02121 עבור הקלע הישראלי זֶלִיג שְטְרוֹךְ כפי שהגיש הוועד האולימפי הישראלי לוועדה המארגנת הגרמנית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרוריסטים הפלסטיניים ידעו והמתינו בדיוק למצב הזה שבו הנהלים אינם מתבצעים עוד כלשונם והשגרה בולמת כל מעשה עֵרנות. בארבע לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים חדרה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינים מארגון "ספטמבר השחור" חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורימוני רֶסֶס לכפר האולימפי במינכן . מפקד הקבוצה היה לוּטִיף אָפִיף שקרא לעצמו "עִיסָא" (יֵשוּ בערבית). סגנו היה יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואימץ לעצמו את הכינוי המהפכני צֶ'ה גָאוָוארָה. שאר השישה היו ג'אמאל אל גאשי בן 19 עדנאן אל גאשי בן 27 (דוֹדוֹ של ג'אמאל אל גאשי), מוחמד סאפאדי בן 19, אפיף אחמד חאמיד, חאליד ג'וואד, ו- אחמד שייח טאה [14]. בראש הארגון הרצחני של "ספטמבר השחור" מעין סניף של תנועת הפת"ח ניצב אבו איאד סגנו של יאסר עראפת . מבנה הארגון היה סודי וממודר. המידור היה אחת הסיבות להצלחה המבצעית של הארגון בפעולת מינכן 1972. הארגון הבריח בחשאי רובי קלצ'ניקוב ותת-מקלעים, מחסניות גדושות בכדורים, ורימוני רֶסֶס למינכן והטמין אותם באמצעות סייעים במקום מבטחים מסומן בתחנת הרכבת בעיר ולהטיס. הארגון הצליח להטיס למינכן את כל השמונה מבלי שהדבר יתגלה. אולימפיאדת מינכן 72' סומנה ע"י אבו איאד, אבו דאוד, ויאסר עראפאת כזירת פיגוע אידיאלית משום שאמורה הייתה להסב באמצעות מצלמות הטלוויזיה של DOZ את תשומת לבו של העולם לבעיה הפלסטינית.

שמונת המחבלים שעברו אימוני נשק ושדאות במחנה צבאי בלוב התחפשו לספורטאים . הם היו לבושים בגדי אימון ונשאו תיקים גדולים כדרכם של הספורטאים אך בתיקים לא היו נעלי ספורט או נעלי ריצה "Spikes" אלא הוטמנו בהם רובי קלצ'ניקוב, עשרות מחסניות מלאות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. שמונת המחבלים גם לא היו מצוידים בתגי זיהוי (Accreditation) כנדרש מטעם הוועדה המארגנת. לכן ביקשו בתכנון המוקדם שלהם לעקוף באשמורת בוקר את אחד מהשערים המרכזיים שניצב בצד המערבי של הגדר ונקרא Gate 25A (בדיעבד התברר כי השער ננעל בחצות). הם החליטו לדלג מעל הגדר הנמוכה שגובהה כשני מטרים המקיפה את הכפר, נקודת תורפה בלתי מאובטחת שהייתה קרובה מאוד למגורי המשלחת הישראלית בצדו המערבי של רחוב קונולי הארוך. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר האולימפית הזאת שסימנה גבול וטריטוריה אך לא העניקה ביטחון. שמונת המחבלים עשו זאת בקלות וללא הפרעה ועברו במהירות כברת דרך של שישים אולי שבעים מטר מהגדר בדרכם לעבר מגורי המשלחת הישראלית הממוקמים בחמש דירות בקומת הקרקע של בניין ברחוב קונולי מס' 31 (31 Connollystrasse), כאמור בצד המערבי שלוֹ. מפקדם לוטיף "עיסא" אפיף סייר במקום ערב קודם לכן והבחין כי Gate 25 A ננעל לקראת חצות ואיננו מאויש כלל. הוא לא ידע אם זהו נוהל קבוע או מקרה. "עיסא" ראה כי השער הנעול איננו מפריע לכל מיני ספורטאים מאחרים שחוזרים מבילוי במרתפי הבירה של מינכן לדלג מעל הגדר בדרכם למגוריהם בכפר מבלי שאיש ישאל שאלות ומבלי שיבדקו אותם. הכל היה פרוץ. הוא החליט בו במקום לנהוג כמותם. מצוידת במודיעין שהשיגה מראש ידעה קבוצת המחבלים את הכתובת המדויקת. מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף עבד בשעתו כמהנדס בצוות הגרמני שהשתתף בבניית הכפר האולימפי. סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל היה טבח בכפר האולימפי ההולך ומוקם. שניהם הכירו היטב את מפת הכפר וידעו היכן מתגוררת המשלחת הישראלית . שמונת המחבלים דילגו מעל הגדר יחד עם עוד ספורטאים (דוברי אנגלית) והגיעו בקלות ליעדם ברחוב קונולי 31. הם השתלטו על שתי דירות מתוך החמֵש הסמוכות זו לזו בהן התגוררו 21 הספורטאים הישראליים ושָבוּ 11 מהם. כולם גברים. הם פתחו את הדלת הכחולה המרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות וחדרו באשמורת ראשונה לדירה מס' 1. כעבור דקות ספורות השתלטו גם על דירה מס' 3. לעולם לא נדע האם פסחו במתכוון או במקרה על פלישה לחדרים מס' 2, 4 , ו- 5. שני ספורטאים במשלחת, מאמן שלישיית מרימי המשקלות טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי והמתאבק גָד צַבָּרִי הצליחו להימלט בעוֹר שיניהם. טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ניצול שוֹאָה לבוש עדיין פִּיזָ'מָה הצליח בכוח שריריו לפתוח את החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה מס' 1 ולברוח דרך המרפסת האחורית ולהימלט. טוביה סוקולסקי התגורר בחדר אחד בקומה התחתונה של דירה מס' 1 יחדיו עם יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף שגובהו היה 1.95 מ' ומשקלו כ- 135 ק"ג היה הראשון שהתעורר בארבע ורבע לפנות בוקר מצליל של שקשוק מפתח בדלת הכניסה לדירה . טוביה סוקולסקי נם את שנתו. יוסף גוטפרוינד קם ממיטתו כדי לברר מי הוא האורח הלא קרוא באשמורת בוקר ומייד גילה כי אלה מחבלים המחזיקים ברובי קלאצ'ניקוב. הוא ניסה לחסום את דלת הכניסה בגופו הגדול במשך כ- 15 שניות בפני המחבלים וזעק לחבריו בדירה מס' 1, "מחבלים לברוח" [15]. טוביה סוקולסקי התעורר מצעקות האזהרה של שותפו לחדר, התעשת מייד, וברח מהמרפסת האחורית . אחד המחבלים אץ אחריו ופתח באֵש לעברו אך לא פגע בו. טוביה סוקולסקי נותר בחיים. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס' 1 משה "מוֹנִי" וויינברג, קֵהָת שוֹר, עמיצוּר שפירא, אָנְדְרֶה שפיצר יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר לא הצליחו להימלט. הם נכפתו ונכלאו תחת איום הנשקים כשבכל קלאצ'ניקוב מוכנס כדור לבית הבליעה והרימונים בהיכון של שלוף ניצרה.

המתאבק גָד צַבָּרִי נתפש ונלכד ע"י המחבלים בקומה העליונה בדירה מס' 3 הדוּ – מפלסית יחד עם שלושת מרימי המשקלות – זאב פרידמן, דָוִד בֶּרְגֶר, יוֹסֵף רוֹמָנוֹ, ושני חבריו לקבוצת ההיאבקות אליעזר חלפין ומַרְק סְלָאבִין. גד צברי ודוד ברגר התגוררו בחדר הראשון בקומה העליונה. בחדר השני בקומה העליונה נמו את שנתם אליעזר חלפין ומרק סלאבין. בקומה הראשונה ישנו יוסף רומנו וזְאֵב פְרִידְמַן. המחבלים הפתיעו אותם ולאחר ההשתלטות המהירה על שתי הדירות החליט המפקד לוּטִיף "עִיסַא" אָפִיף כבר מוקדם בבוקר לרכז את כל החטופים באחד משני החדרים העליונים בדירה מס' 1 (בו גרו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר) כדי להפוך אותם ליחידת שבויים מקובצת אחת ועל מנת להשיג תנאי שליטה טובים יותר . הם הורו לששת החטופים הישראליים לעזוב את דירה מס' 3 ולנוע לעבר הדלת הכחולה המובילה לדירה מס' 1, מרחק של כעשרה מטרים. גָד צַבָּרִי לבוש מכנסיים קצרים בלבד צעד בראש חבריו שהובלו ע"י כמה מחבלים חמושים לעבר הכניסה הראשונה של המגורים. כשהיה במרחק נגיעה מהמחבל שכיוון אותם לדירה מס' 1 ליד הדלת הכחולה אזר אומץ והסיט בחוזקה את קנה רובה הקלצ'ניקוב המכוון אליו ופתח במנוסה בריצת זִיג זַג בין העמודים בכיוון החניון. המחבל ירה בכיוונו כמה צרורות אך החטיא. גד צברי נותר בחיים.

שני ספורטאים ישראליים נמלטו אך אחד עשר אחרים נתפשו והוחזקו כפותים כבני ערובה כולם בחדר העליון בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 שהיה שייך לאנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, כשהם מאוימים ע"י קני הרובים ורימוני רֶסֶס. אחד עשר החטופים היו המתאבקים מַרְק סלאבין ואליעזר חלפין ומאמנם משה "מוֹנִי" ווינברג, שלושת מרימי המשקולות דוד בֶּרְגֶר, יוסף רוֹמנו וזאב פרידמן , מאמן הא"ק עמיצור שַפִּירָא , מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, מאמן הסַיָיפִים אנדרה שְפּיצֶר ושופט הרמת המשקולות הבינלאומי יעקב שפרינגר הדיירים המקוריים של הדירה, ושופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד. כבר בשלב הראשון של ההשתלטות רצחו המחבלים את משה "מוֹנִי" וויינברג ואחריו את יוסף רומנו והשאירו בידם תשעה שבויים כבולים חסרי כל הגנה. כל התשעה נאזקו בידיהם ורגליהם. רציחתם של משה "מוני" ווינברג ויוסף רומנו בשלב כה מוקדם של ההשתלטות נעשה לצורך הרתעה וכדי להוכיח את נחישותם וכוונותיהם לפני פתיחת המו"מ עם השלטונות הגרמניים. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף דרש את שחרורם המיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל ובתוספת גם את שחרורו מהכלא הישראלי של הטרוריסט היפני קוֹזוֹ אוֹקָאמוֹטוֹ ואת שחרורם מהכלא הגרמני של אנשי כנופיית הבריגדות האדומות הגרמניות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף תמורת חייהם של תשעת הישראלים הנותרים שהוחזקו כפותים בכניסה הראשונה של חדרי המגורים [16]. הם זרקו עלונים מדירה מס' 1 שהתפזרו במד-רחוב ליד הדלת הכחולה ובו הרשימה המדויקת של חבריהם הכלואים בישראל. אבו איאד ואבו דאוד מנהיגי ארגון "ספטמבר השחור" תדרכו את לוּטיף "עיסא" אפיף ופקד עליו, "אתה ואנשיך שהידים – הכל או לא כלום". אין לשוב בידיים ריקות.

מפקד משטרת מינכן ד"ר מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) קיבל עִדכון בחמש בבוקר כי אנשים חמושים ברובים חדרו לדירות 1 ו- 3 ברח' קונולי 31 מקום מגוריהם של הספורטאים הישראליים ונשמעו גם יריות במקום . מנפרד שרייבר דיווח את האינפורמציה ל- וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי (היה גם סגנו של ד"ר ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ושימש בתפקיד השני בחשיבותו מנכ"ל הוועד האולימפי הגרמני), ומקביל טלפן גם לשַר הפנים של מדינת בוואריה [17] ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr.Bruno Merck). בְּרוּנוֹ מֵרְק המופתע טלפן לשַר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) וסיפר לוֹ על אירוע הטרור החמור שמתרחש בכפר . רק זה מה שהיה חסר להם. שש שנים מאז 1966 הם עמלו כמטורפים על האולימפיאדה . השקיעו ממון עתק בתשתיות , בארגון , ובמתקנים , ולפתע נתקע להם הטרור הפלסטיני בתוך הבית. האנס דיטריך גנשר העביר את האינפורמציה לקנצלר מערב גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willy Brandt). גם שגריר ישראל במערב גרמניה אֵלְיָשִיב בֵּן חוֹרִין עודכן בפרשה ודיווח מייד על מעשה הטרור לממשלת ישראל.

הראשונה שפגשה את ראש קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף הייתה אשת משטרת מינכן גב' אנליסה גראס (Anneliese Graes). זה היה מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בפניה הציג "עיסא" את דרישותיו. שחרור 234 מחבלים מהכלא הישראלי ושחרור חברי כנופיית "באדר – מיינהוף" מהכלא הגרמני. הוא הפקיד בידה את העלון ובו רשימת האסירים ומועד האולטימטום , תשע בבוקר. אנליסה גראס מיהרה לדווח למפקדיה את פרטי הדרישות . היא זכרה ש- "עיסא" מחזיק בידיו רימון רֶסֶס ואקדח.

רבבת הספורטאים ומלוויהם בכפר האולימפי במינכן היו המומים. מנגד עצר עם ישראל את נשימתו. גם הטלוויזיה. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו עורכי השידורים האולימפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים של החומרים ששלחו לנו ממינכן דן שילון , אלכס גלעדי, ונסים קיוויתי. בהיותנו כתבי מחלקת הספורט במערכת בירושלים נכנסנו לכוננות הפקה ושידור. ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר וקנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט כבר יצרו את הקשר הדיפלומאטי ביניהן . ווילי בראנדט הודיע לראש הממשלה גב' גולדה מאיר כי קבוצת המחבלים הפלסטינים [18] דורשים את שחרורם מהכלא הישראלי של כ- 234 מחבלים ואם לא תתמלא דרישתם יוציאו להורג ב- 09.00 (תשע בבוקר) את תשעת בני הערובה החטופים הסגורים ונעולים בדירה הראשונה, דירה מס' 1, של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי שהמתינו אזוּקים ושפוּפים למַר גורלם. ווילי בראנדט הטיל על שַר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לנהל את המו"מ הרגיש מול המחבלים אבל האחריות הייתה בידי ממשלת באוואריה. בינתיים דחו המחבלים את מועד האולטימטום של ההוצאה להורג כמה וכמה פעמים. בשלוש וחצי אחה"צ הודיע נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage) על הפסקת המשחקים אך לא על ביטולם. הוועד המנהל של IOC החליט על קיום טקס אזכרה בעשר בבוקר למחרת באצטדיון האולימפי לזכרם של מוני וויינברג ויוסף רומנו. איש לא שיער באותם הרגעים כי הרצח של שניים יהפוך לטבח של אחד עשר.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972 . "בית סוקולוב" ברחוב קפלן בתל אביב . המשלחת האולימפית של ספורטאי וספורטאיות ישראל , מאמניהם, ומלוויהם נחשפים לעיתונות ולמצלמות הסטילס ימים ספורים טרם צאתה לאולימפיאדת מינכן 1972 (חסרים השייטים). זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : משה "מוני" וויינברג, יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא, הנרי הרשקוביץ, גד צברי, דן אלון, אנדריי שפיצר, קהת שור, ובמסגרת יוסף גוטפרוינד. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית מימין לשמאל : טוביה סוקולסקי, יוסף רומנו, שלומית ניר, אליעזר חלפין, אסתר שחמורוב, מארק סלבין, ושמואל "מוליק" ללקין. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל :  דוד ברגר, זאב פרידמן, ד"ר קורט ווייגל יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי, זליג שטרוך (במכנסיים קצרים), ושאול לדני. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

נבחרת הספורטאים הישראלית על מאמניה ומלוויה ושני השופטים הבינלאומיים הבכירים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר יצאה למינכן 72' שמחה וטובת לב. בטרם צאתה נערך לה תדריך בטחוני קצרצר ושגרתי ע"י קב"ט משרד החינוך אריה שוּמֶר [19] באחת מכיתות הלימוד במכון ווינגייט. אַרְיֵה שוּמֶר הורה לחברי המשלחת לא להתבלט בשטח במינכן ולא למשוך תשומת לב יותר מידי, וכן לבדוק דברי דואר מחשש לפצצות. הקב"טים היו כפופים מקצועית לשב"כ (שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל) בראשו ניצב יוסף הרמלין ולא למוסד בראשות צְבִי זָמִיר. זאת הייתה ההיררכיה הביטחונית. ההדרכה של אריה שוּמֶר לוותה בהוראות ביטחון שגרתיות שכל קב"ט מייעץ ליוצאים לחו"ל שהתבררו כבלתי יעילות. הספורטאים לא הוזהרו מפני סכנה של מבצע טרוריסטי בו מחבלים מזוינים ברובים ורימונים עשויים להשתלט על המגורים שלהם בכפר האולימפי. התדריך הביטחוני של אריה שוּמֶר דמה להנחת היסוד השאננה של שירותי הביטחון והמוסד כי אין צורך לאבטח פיסית את הספורטאים ורוטינה ביטחונית תספיק [20] . כמה ימים לפני יציאתה למינכן ערכו ראשי המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר, ויצחק אופק מסיבת עיתונאים רבת משתתפים בבית סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. כולם דיברו אודות חשיבות המסע ההיסטורי של ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. העיתונאים לא התעניינו בסעיף הביטחוני. איש לא התעניין בשאלה מי אמור לאבטח את המשלחת הישראלית בת 32 האנשים במינכן ומי צריך להגן על חייהם. אף אחד לא שאל שאלות.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972 . ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 עורכים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב. זיהוי המשתתפים : נואם יצחק אופק. מימינו בחולצה לבנה יוסף "יושו" ענבר . משמאלו שמואל ללקין מוסתר, איש לא מזוהה, יצחק כספי, וקיצוני משמאל למעלה ד"ר שאול לדני. במרכז התמונה יוסף גוטפרוינד גדל הגוף. מולו משמאל זליג שטרוך (מרכיב משקפי שמש). למטה משמאל עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתן עמית. במרכז התמונה למעלה בחולצת פסים ובגבו למצלמה עמיצור שפירא. לידו השחיינית שלומית ניר מקיבוץ איילת השחר. (התמונה באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית טסה ב- 21 באוגוסט 1972 למינכן במורל גבוה אך ללא כל הגנה ואבטחה ואף על פי כן חשה בוטחת בעצמה ומאמינה כי היא מחוסנת מכל פגע. ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היום האחד עשר של משחקי מינכן שררו בלגן ובלבול גדול בכפר האולימפי . מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) ומנהל הכפר האולימפי רחב הממדים וולטר טרוגר (Walther Troeger) היו בּוּרִים גמורים בניהול מו"מ עם טרוריסטים איסלאמים פנאטיים שנלהבים לרצוח עוד תשעה ספורטאים ישראליים (משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר) ואח"כ להתאבד. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר היו המומים מהמפגש עם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף שדיבר היטב גרמנית והצטייר להם כטרוריסט נחוש. מנפרד שרייבר הציע בתחילה למפקד המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף סכום כסף ענק כ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת שחרור בני הערובה אבל "עיסא" גיחך. הוא החשיב את עמו למהפכן שנלחם למען רעיון ולא עבור בצע כסף. וולטר טרוגר אציל הנפש אמר ל- "עיסא" בעת הפגישה הראשונה ביניהם בבוקר, "קח אותי כבן ערובה אך שחרר את הספורטאים הישראליים שמשתתפים במשחקים האולימפיים והם אורחי ממשלת גרמניה". זה היה ראשיתו של המו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר לא היו ערים בתחילה לחומרת המצב. הם היו רחוקים עד למאוד מהסכסוך הישראלי – פלסטיני. "עיסא" השחום ונמוך הקומה שמרח על פניו משחת הסוואה שחורה וחבש כובע לבן – צהבהב רחב שוליים ומרכיב משקפי שמש, האזין לדבריהם וסירב.

אחד האנשים המרכזיים בצוות המו"מ הגרמני היה מנהל הכפר האולימפי במינכן 72' וולטר טרוגר.וולטר טרוגר בן 91 היום, נולד ב- 4 בפברואר 1929 בוונסידל (Wunsiedel). הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בממסד הספורטיבי הגרמני מאז שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה יד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה באולימפיאדת מינכן 72' ושימש מזכ"ל הוועד האולימפי הגרמני במשך שנות דוֹר מ- 1961 עד 1992. ב- 1989 נבחר להיות חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ומשנת 1992 הוא משמש נשיא הוועד האולימפי הגרמני. וולטר טרוגר ידיד גדול של מדינת ישראל זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו וההתכתבויות עמו כלהלן : "נודע לי על מעשה הטרור ממפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר. במשך השעות הרבות של ניהול המו"מ נפגשנו אני וחבריי האנס דיטריך גנשר, ד"ר ברונו מרק ומנפרד שרייבר לפחות תריסר פעמים עם מנהיג קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא עפיף. בכל הפגישות עמנו ליד הדלת הכחולה הוא החזיק בידו רימון רסס. עלי לציין שהוא דיבר היטב גרמנית. הוא דחה את ההצעה שלי לקחת אותי כבן ערובה ולשחרר את תשעת בני הערובה הישראליים, וגם דחה את ההצעה של מפקד משטרת מינכן לשלם להם כסף תמורת שחרור הספורטאים הישראליים" [21].

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 ליד דירה מס' 1 בכפר האולימפי במינכן . לוטיף "עיסא" אפיף (משמאל) שהיה מפקד קבוצת שמונת המחבלים מנהל את מו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו האישי של שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), שר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק, והמחבל לוטיף "עיסא" אפיף מחזיק בידו הימנית רימון רסס.  (בסיוע ובאדיבות DOZ והסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי) .

העניינים הסתבכו ונעשו מסורבלים מפני שמערב גרמניה היא מדינה פדראלית בנשמתה . זהו המבנה המדיני ההיסטורי שלה מאז היותה פדרציה של נסיכויות לפני שנים רבות [22]. על פי החוֹק הפדראלי המערב גרמני אין לממשלה בראשות הקנצלר ווילי בראנדט ושַר הפנים האנס דיטריך גנשר כול אפשרות חוקית ליזום ולהפעיל התערבות צבאית נגד שמונת המחבלים. זכות כזאת הייתה שמורה לריבון שהיא מדינת באוואריה שאירחה את האולימפיאדה בעיר הבירה שלה מינכן. הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה רשאית להציב חיילים במדינות הפדרציה שלה ללא רשותן וממשלת באוואריה היא בעצם בעל הבית היחיד בכפר האולימפי. זהו משחק פוליטי פנימי גרמני מורכב שהתנהל על גַב הספורטאים הישראליים החטופים. הסבר פשטני מידי אך זאת הייתה האמת. ווילי בראנדט ו- הָאנְס דיטריך גנשר יכלו רק להציע הצעות ולהציע את השפעתם הפוליטית אך לממשלת באוואריה הייתה הפררוגטיבה לדחות אותן. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לא קיבלה את הנימוק הגרמני כי הבטחת שלומם של הספורטאים הישראליים הוא עניין פנימי של באוואריה. כל העולם היה עֵד לפרשת רצח וטרור ברברי שחייבה את התערבותה המיידית של הממשלה המרכזית אך לא היה לאַל ידה לעשות דבר מול סירובו של ווילי בראנדט שיצא ידי חובתו. העסק הזה של הטרור הפלסטיני נגד ספורטאים ישראליים במינכן נתקע לגרמנים כמו עצם בגרון וקלקל את ההצגה האולימפית ופגע ביוקרה הגרמנית. הם לא הסתירו את רצונם לסיים את הפרשה מהר ככל האפשר ולחדש את המשחקים. מדהים היה להיווכח כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט אמר לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית דָן שִילוֹן ברגע מסוים בעת ריאיון באולפן הטלוויזיה במינכן ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 את הטקסט הבא, "אם לא יישפך עוד דם הרי שיש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן". הטקסט הזה נאמר בעיצומו של המו"מ שניהלו במשך שעות רבות שר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שר הפנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וָולְטֶר טְרוֹגֶר, ומפקד משטרת מינכן מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר עם המחבלים הפלסטינים סמוך לדירה מס' 1 ברחוב קונולי על חייהם של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים . שניים מהם משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו כבר נרצחו. גווייתו של מוני וויינברג שותתת דם הושלכה ע"י המחבלים לרחוב ליד הדלת הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 כבר מוקדם בוקר למען יִירְאוּ ויִירָאוּ. לוטיף "עיסא" אפיף היה נחוש. הכל או לא כלום. גווייתו של יוסף רומנו נקובה מכדורים הייתה שרועה כל העת בחדר הקטן ליד תשעת בני הערובה הכלואים בו. מתחתיו היה כתם דם ענק.

קבוצת המחבלים ידעה מראש היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן והייתה מצוידת גם במידע כי הגדר המקיפה את הכפר האולימפי והאבטחה הגרמנית מסביב הן רופפות ורדודות. כפי שהתברר בדיעבד החזיקו מנהיג קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל מצוידים במודיעין חלקי. הם ידעו בבירור כי בדירה מס' 1 שהייתה היעד הראשי מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם לא ידעו דבר לגבי הדירות האחרות בהן גרו ספורטאי המשלחת הישראלית. הם שיערו שכולם גרים ברחוב קונולי 31 אך לא ידעו בדיוק באילו דירות. עשרים ואחד הספורטאים הגברים במשלחת הישראלית התגוררו בחמש דירות קרקע בכפר האולימפי בעלות כניסות נפרדות אך סמוכות אחת לשנייה בצדו המערבי של רחוב קונולי בביתן מס' 31. דלתות הדירות הותקנו בגובה המד רחוב והנגישות אליהן הייתה קלה ביותר . שמונת המחבלים השתלטו בארבע וחצי בבוקר ראשית דבר על דירה הדו-מפלסית מס' 1 בה התגוררו שבעה אנשים . חמשת המאמנים האולימפיים עמיצור שפירא , קֵהָת שוֹר , אָנְדְרֶה שְפּיצֶר , משה "מוֹנִי" וויינברג , וטוביה סוֹקוֹלְסְקִי ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות . טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בשנייה האחרונה מהמרפסת האחורית התחתונה . לאחר שכפתו את השישה הנותרים בדירה מס' 1 השאיר המפקד לוטיף "עיסא" אפיף שלושה מאנשיו לשמור על החטופים והוא ועוד ארבעה מחבלים נטלו עמם את מוני וויינברג כפות בידיו ונפנו בתוך דקות לעבר דירה מס' 3. משום מה הם פסחו באופן מפתיע ותמוה על דלת הכניסה של דירה מס' 2  הקרובה ביותר לדירה מס' 1 שָם התגוררו ההלך ד"ר שאול לַדָנִי, הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך, סייפי הרומח דָן אָלוֹן ויהודה וויינשטיין רק בן 17 וחצי ותלמיד תיכון מהיישוב ראש פינה אך כבר אלוף סַיִף , וגם האורח הבלתי לגאלי השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן. כזכור היה זה השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון שהעפיל לחצי הגמר במשחה ל- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 1968 . מנהל המשלחת באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין (היה גם מנהל המשלחת במכסיקו 1968) שמר לו חסד נעורים ואִפְשֵר לו להתפלח לדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, וללון בה. דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות הספורטאים הישראליים כלל לא הייתה נעולה על פי עדותם של שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך. היא הושארה סגורה אך לא נעולה עבור אברהם מלמד שלא היה לוֹ מפתח משלוֹ ותמיד הגיע לדירה מבילוייו בשעות הלילה המאוחרות . המחבלים אפילו לא ניסו לפתוח אותה. הם גם נמנעו מלתקוף את דלת מס' 4  שהובילה לדירה של רופא המשלחת ד"ר קוּרְט וָויְיגֶל ושותפו לחדר ד"ר מַתִּי קְרָנְץ נציג הסוכנות שנמו להם את שנתם , ו- וויתרו משום מה גם על חדירה לדירה מס' 5 שם התגורר לבדו וישן באותה העֵת ראש משלחת הספורטאים הישראלית (Chief de Mission) שמואל ללקין. מטר אחד אולי פחות הפריד בין דלת לדלת כפי שניתן לראות בתצלום.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יממה לאחר הרצח. מבקרים מגיעים להתבונן בשדה הקטל. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית של הבניין ששימשה כמעין "Foyer" ועליה מספר הבניין 31. מאחורי הדלת המרכזית נמצאת הדלת של דירה מס' 1. החלונות התחתונים והעליונים משמאל שייכים לדירה מס' 1. המחבלים יצאו דרך הדלת המרכזית בדרכם לעבר דירה מס' 3. באמצע, דלת הכניסה לדירה מס' 2 ועליה שמות הדיירים. המחבלים פסחו משום מה. דלת דירה מס' 3 מוסתרת ע"י מתקן מים להשקיית הגינות במקום. התצלום מציג היטב את הטופוגרפיה של המקום, את סמיכות הדירות זו לזו, ואת הנגישות הקלה אליהן מן הרחוב. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. מבט על בניין מגורי משלחת ישראל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי – מאחור, מהצד השני של המרפסות . כל דירה כללה מרפסת עליונה ותחתונה שפנו לגן . קיצונית מימין ניתן לראות את המרפסת העליונה והתחתונה (העץ קצת מסתיר) של דירה מס' 1 דרכה ברח טוביה סוקולסקי וכך הציל את חייו . (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוּלִיק" ללקין היה היחיד מראשי המשלחת שגר בכפר האולימפי יחד עם ספורטאיו . עסקנים אחרים השתכנו במלון מפואר בעיר. שמואל ללקין לא חש פגוע או נעלב מפני שידע כי עליו להיות קרוב לספורטאים שלוֹ. תפקידו היה להיות לידם עשרים וארבע שעות ביממה ולסייע להם בכל עניין לוגיסטי. הספורטאים הישראליים העריצו אותו. ראשי המשלחת האחרים יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר (שימש גם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי), נציגי הוועד האולימפי מזכיר הכבוד חיים גלובינסקי, סגן יו"ר הוועד האולימפי חיים וויין, והגזבר צבי פינקלשטיין ושני נציגי ההתאחדות לספורט יצחק אופק ויצחק כספי השתכנו במלון "שרתון" היוקרתי במינכן. שתי הספורטאיות הבודדות במשלחת הישראלית, השחיינית שְלוֹמִית נִיר והאָצָנִית אסתר שחמוֹרוֹב, התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי כמאה ועשרים מטר בקו אווירי ממקום האסון. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניִר מ- הפועל שדות ים ומאמנם דן פרידלנדר שהו בעיר הגרמנית הצפונית קִיל (Kiel) שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות.

הרצח היווה אסון נורא למשפחות שאיבדו את יקיריהן אך היווה גם טראומה גדולה ופגיעה במוניטין של שירותי הביטחון של מדינת ישראל. הם נכשלו כישלוֹן קולוסאלי להגן על חיי ישראליים הנמצאים בגרמניה בשליחות רשמית של המדינה. הוברר לעֵין כל כי "המוסד" איננו כל יכול ומעתה חייהם של אזרחים ישראליים השוהים בחו"ל הופכים במידה כזאת או אחרת לפגיעים. ממשלת ישראל נתפשה עם המכנסיים למטה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הציעה עזרה צבאית לקנצלר הגרמני ווילי בראנדט לחילוץ תשעת בני הערובה אך ווילי בראנדט דחה זאת באדיבות והשיב כי האחריות הזאת מוטלת על כוחות הביטחון הגרמניים של מדינת באוואריה בלבד. היה לגב' גולדה מאיר על מה לסמוך. צריך לזכור שרק לפני ארבעה חודשים ב- 9 במאי 1972 הצליחה סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק בפעולה צבאית מזהירה לגבור על קבוצת מחבלים פלסטיניים שחטפו את מטוס חברת התעופה הבלגית "סבנה" (SABENA) שטס ללוד מבריסל דרך ווינה בדרכו לישראל ובו תשעים נוסעים. מייד עם נחיתתו בנמל התעופה לוד החלו המחבלים במיקוח על שחרור מאות מחבלים הכלואים בישראל תמורת חייהם של הנוסעים. הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ניהלה עמם מו"מ ארוך ומתיש. חוקר השב"כ וויקטור כהן היה האיש שניהל את המו"מ עם חוטפי מטוס "סבנה" ממגדל הפיקוח בנמל התעופה לוד ולצדו שר הביטחון משה דיין. ממשלת ישראל סירבה לקבל את תנאיהם של חוטפי מטוס "סבנה". תוך כדי ניהול המו"מ הארוך שניהל וויקטור כהן עם ארבעת המחבלים (שני מחבלים ושתי מחבלות) הטילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד "דָדוֹ" אלעזר על סיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק ובהם שני האחים הלוחמים יונתן "יוני" נתניהו ובנימין "ביבי" נתניהו ודני יתום להתכונן למבצע חילוץ כדי לשחרר את החטופים. חיילי הסיירת הכניעו את המחבלים בתחכום ובמהירות רבה.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשלוש אחה"צ נאמה גולדה מאיר בכנסת והטילה את האחריות לביטחון חייהם של תשעת החטופים הישראליים על ממשלת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי. היא הביעה את תמיהתה כיצד יכולים המשחקים להימשך בשעה ששני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר ותשעה אחרים שנתפשו כבני ערובה שרויים תחת איומי רצח בתוככי הכפר האולימפי. בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט החליטו גב' גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין לשלוח ביום שלישי אחה"צ – 5 בספטמבר 1972 את ראש המוסד צְבִי זָמִיר ואת ראש אגף החקירות בשב"כ בנושא הערבי וויקטור כהן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחרי פעולות החילוץ המתוכננות של הגרמנים. צְבִי (צביקה) זָמִיר בן דור הפלמ"ח וההגנה הוא אחד האנשים האחרונים שנפגשתי עמו לצורך כתיבת הטרילוגיה. זה היה ב- 25 באוקטובר ב- 2009 בבית דיור מוגן "עד 120" בראשל"צ. הוא איש מרשים ומהימן, מאופק ועניו, בעל שקט נפשי מדהים, וגם שומר סוד. היכן שצריך הוא יודע לחשוק שפתיים . צְבִי זָמִיר (ז'רז'בסקי) נולד ב- 3 במארס 1925. ב- 1942 בהיותו בן 17 התגייס לפלמ"ח למרות שכמה מקרוביו היו רבזיוניסטים. במלחמת העצמאות 1948 היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח ומפקדו הישיר של הקצין שמואל "מוליק" ללקין. בתום המלחמה החליט להקדיש את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל הצעירה. הוא היה אחד האלופים המוצלחים ביותר בתולדות צה"ל. בספטמבר 1968 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את צבי זמיר לראש המוסד ובתפקידו רב האחריות הזה שירת במשך שש שנים עד 1974. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר העריצה אותו עד למאוד.

טקסט  תמונה : 1963. חילופי משמרות בראשות הממשלה. לוי אשכול (בן 68) מתמנה לראש הממשלה במקום דוד בן גוריון (בן 76). שורה ראשונה יושבים מימין לשמאל : משה דיין, שמעון פרס , ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול , ראש הממשלה היוצא  דוד בן גוריון, רב אלוף צבי צור, ואשר בן נתן . זיהוי שורה אמצעית עומדים מימין לשמאל : אלוף יוחאי בן נון, אלוף חיים בן דוד, מפכ"ל המשטרה יוסף נחמיאס, רב אלוף יצחק רבין, רב אלוף חיים לסקוב, רב אלוף יעקב דורי, רב אלוף מרדכי מקלף, אלוף מאיר עמית, אלוף עזר ווייצמן. זיהוי השורה האחורית עומדים מימין לשמאל :  אלוף עוזי נרקיס, אלוף הרב שלמה גורן, אלוף מ. גורן, אלוף אהרון "ארווין" דורון, אלוף דוד "דדו" אלעזר, אלוף צבי זמיר, אלוף אברהם יפה, אלוף מ. בן – גל, אלוף ישעיהו גביש, סא"ל מ. עמיר. (לע"מ  +  ארכיון צה"ל / משרד הביטחון + ארכיון הפלמ"ח) .                                                       

טקסט תמונה : זהו צבי זמיר שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968. הוא היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח במלחמת העצמאות ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ אצלו. צבי זמיר כיהן בהמון תפקידי פיקוד קרביים והגיע עד לדרגת אלוף . ממשלת ישראל בראשה גב' גולה מאיר ושר הביטחון משה דיין העריכו אותו מאוד. ראיינתי אותו ב- 2009 במשך כחמש שעות בדיור המוגן שלו "עד 120" בראשל"צ. (התמונה באדיבות ארכיון הפלמ"ח).

 טקסט תמונה : צבי זמיר אלוף בצה"ל. מפקד צבאי עתיר שבחים. (באדיבות ארכיון הפלמ"ח).                       

צבי זמיר הוא בן 95 היום בעת כתיבת הפוסט מס' 904, אך עדיין מתנהג כאיש מוסד וחוסך מידע. "אינני זוכר בדיוק", הוא השיב בנימוס למרבית שאלותיי ההן. הוא נראה רגוע מאוד, מדבר בשקט, וממעיט במילים. במידה מסוימת הוא מזכיר לי באיפוק שלו את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא זוכר היטב את התרחשות הדברים כאילו הדברים קרו רק אתמול בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : "שר הביטחון משה דיין היה אמור לטוס למינכן כדי לנהל מו"מ עם המחבלים על חייהם של בני הערובה. לבסוף בוטל העניין והוחלט כי אני אטוס במקומו למינכן יחד עם וויקטור כהן שהיה אז ראש אגף החקירות בנושא הערבי בשב"כ ודיבר היטב ערבית . לא רציתי לטוס לגרמניה וגם אמרתי לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ומשה דיין כי אינני יודע לנהל מו"מ עם טרוריסטים, אך שניהם לחצו עלי שאסע למינכן. שניהם אמרו לי ושכנעו אותי, "צבי זמיר אתה חייב לנסוע". ואומנם וויקטור כהן ואנוכי טסנו שנינו לבד במטוס "פרטי" – מבצעי של חברת "אל על". הגרמנים לא הסכימו לבואנו וגם טענו שיום שלישי בשבוע איננו כלל יום הנחיתות של מטוסים ישראלים במינכן אך בהתערבות ראש המוסד הגרמני נפתח השדה באופן מיוחד לנחיתה של המטוס שלנו". יחסי העבודה בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון היו קרובים . צבי זמיר קרא להם בשמותיהם הפרטיים גולדה ומשה. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הגיעו למינכן בשעות הערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בגרמניה בראשות השגריר אלישיב בן חורין קיבלו את פניהם בשדה התעופה של מינכן והסיעו אותם מייד לכפר האולימפי שם הם נפגשו עם הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר ופְרָנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. שניהם התקבלו במעמד של משקיפים בלבד באופרציה הגרמנית המתוכננת . צְבִי זָמִיר מוסיף בשיחות התחקיר שלי עמו : "נפגשתי בכפר האולימפי עם האנס דיטרך גנשר ופרנץ יוזף שטראוס שהודיעו לנו כי הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה מעורבת בפרשת הטרור הזאת והאחריות כולה מוטלת על שלטונות מדינת באוואריה. הבואוארים התעלמו מאתנו לחלוטין ולא נתנו להם פתחון פה".

וויקטור כהן נולד בדצמבר 1926 בדמשק. ב- 1950 הצטרף לשורות השב"כ. הוא היה אחד החוקרים בעלי המוניטין בארגון והתפרסם ב- 8 ו- 9 במאי 1972 בעת שניהל בהצלחה ובחוכמה את המו"מ הממושך ממגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד עם קבוצת המחבלים שחטפה את מטוס "SABENA". באותם הימים כיהנה גב' גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון היה משה דיין, שר התחבורה שמעון פרס, בתפקיד ראש אמ"ן בצה"ל נשא האלוף שלמה גזית, וראש השב"כ היה יוסף הרמלין.

טקסט תמונה : וויקטור כהן ב- 1951 בראשית שירותו בשב"כ . (באדיבות וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן בן 94 היום זכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "בעת חטיפת מטוס "סבנה" ישבנו משה דיין ואנוכי במגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד ומשם דיברנו עם טייס המטוס שקיבל הוראות מהמחבלים. אח"כ דיברתי גם עם מפקד המחבלים. מדיניות ניהול המו"מ שלנו עם חוטפי "סבנה" הייתה לגרור את המו"מ ככל האפשר לאורך זמן כדי להתיש את הטרוריסטים אך יחד עם זה לדבר עמם בנועם וללא איומים וגם לתת לסיירת מטכ"ל ללמוד את המצב ולהתארגן לקראת קרב החילוץ. אני יודע ששר הביטחון משה דיין התרשם ממני . ברצח וחטיפת הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן 72' קראו לי מהבית להגיע מייד ללוד. בעצם זה היה רעיון של שר הביטחון משה דיין שאטוס עמו ועם ראש המוסד צבי זמיר למינכן. ליד מטוס "אל – על" עמדו באמת משה דיין וצבי זמיר ועוד כמה אנשים. מייד עם הגעתי למטוס אמרתי לשר הביטחון משה דיין כי לא רצוי שהוא אישית יטוס למינכן מפני שאם הדבר ייוודע למחבלים שפיגורה ברמתו מגיעה למינכן כדי לדבר אתם הם ללא כל ספק יעלו את מחיר דרישותיהם. משה דיין קיבל את דעתי והטיל את המשימה על ראש המוסד צבי זמיר ועלי כחוקר השב"כ בשפה הערבית. יצאנו מהארץ בשלוש אחה"צ אולי ארבע וטסנו רק שנינו בטיסה מבצעית מיוחדת של חברת "אל – על' למינכן".

באותה שעה בה נחתו צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן במינכן הושג הסכם בין שלטונות מדינת באוואריה לבין המחבלים כי החוֹטפים והחטוּפים יוטסו בשני הליקופטרים לשדה התעופה הצבאי ב- פירסטנפלדברוק, שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה" (Lufthansa) שיטיס את המחבלים ותשעת בני הערובה אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה למדינה ערבית שתסכים לקבל אותם . זה היה תחילתו של תרגיל עוקץ גרמני אָלִים שנועד לבָּלֵף את המחבלים ולחלץ מידיהם בכוח אֵש את תשעת בני הערובה. בתשע בעֶרֶב הוצאו תשעת בני הערובה מדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות ע"י שמונת המחבלים בדרכם לעבר מיניבוס לבן שהכיל 16 מקומות ישיבה והמתין להם בחניון התת קרקעי סמוך למדרגות של הדלת הראשית הכחולה של הבניין. צבי זמיר זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו, כלהלן : "עמדתי קרוב מאוד לראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. המחבלים הסירו את הסרטים מעיניהם של תשעת בני הערובה והאיצו דחפו אותם לאוטובוס. באותו הרגע החל האנס דיטריך גנשר למנות את כמות המחבלים. הוא ספר אותם והגיע לשמונה. הגרמנים היו בטוחים עד כה כי הקבוצה של לוטיף "עיסא" אפיף מונה חמישה טרוריסטים בלבד . רק עכשיו הם גילו כי הקבוצה מנתה שמונה. אותי לא כל כך הדאיגה הכמות. מה זה כבר משנה אם הם היו שבעה או תשעה. הייתי מוטרד מתוכנית החילוץ הגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר לשנות. מה עוד שהגרמנים לא הסכימו לשמוע כל עצה ומילה מאתנו. עובדה שב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוצבו לבסוף רק חמישה שוטרים שהתיימרו להיות צלפים והם לא היו כאלה".

המיניבוס היה אמור להסיע את המחבלים ותשעת בני הערובה ממגורי המשלחת לאורך כל רחוב קונולי ממערב למזרח מרחק של 210 מטר עד לראשיתו ב- Connolly Platz (כיכר קונולי) לידו מוּסַד מִנְחַת הליקופטרים מאולתר על הדשא. שני ההליקופטרים של משטרת מינכן נועדו להטיס את החוטפים והחטופים לשדה תעופה צבאי קטן "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Firstenfeldbruk) של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) המרוחק כ-22 ק"מבערך מהכפר האולימפי במינכן. זאת הייתה הצעתו של וולטר טרוגר להנחית את ההליקופטרים הרחק מעין העיתונות והטלוויזיה ולא בנמל התעופה הבינלאומי הגדול "Riem" של מינכן. יחד עם זאת סבר וולטר טרוגר שמבצע צבאי לחילוץ תשעת בני הערובה הוא מסובך ועלול לעלות ביוקר בשל נחישותו של מפקד המחבלים לוטיף "עֶיסָא" אפיף להילחם עד מוות עד כדי התאבדות לרבות רצח תשעת בני הערובה הישראליים. וולטר טרוגר הרי נפגש עם "עיסא" תריסר פעמים במהלך אותו היום והיה לו מספיק זמן לתהות על אישיותו. בעת ניהול המו"מ עם לוטיף "עיסא" אפיף הוא החזיק רימון רסס בידו ללא פין הנצרה. ד"ר ברונו מֵרְק ומנפרד שרייבר חשו לעומתו שהם פועלים נכון והיו בטוחים שתוכנית החילוץ בכוח הנשק ותוכנית האש של ירי הצלפים הגרמנים בשמונת המחבלים ב- "פירסטנפלד ברוק" היא טובה ונכונה. שניהם רצו ללכת עליה ולהשלים אותה.

צבי זמיר ו- וויקטור כהן עוד הספיקו להצטרף למשך שעה קצרה לקראת לילה אל שמואל ללקין ואנשים נוספים במשלחת ברחוב קונולי 31 כשכולם צופים ברגע הקשה של המסע הרגלי המשפיל והכואב של תשעת בני הערובה הקשורים בעיניהם לעבר האוטובוס תחת איומי רובי הקלאצ'ניקוב של המחבלים. זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר הועלו להליקופטר הראשון כשהם אזוקים וגם קשורים בחבלים איש לרעהו. על ההליקופטר השני הועמסו עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, יוסף גוטפרוינד, אנדרֶה שפיצר, ומַרְק סְלָאבִין. שמונת המחבלים חילקו את אנשיהם. יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל ועוד שלושה התיישבו בהליקופטר הראשון. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עיסא" אָפִיף, ג'אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי ועוד מחבל נכנסו לשני. גונאר אבל (Gunner Ebel) היה טייס ההליקופטר השני. את ההליקופטר הראשון הטיס ריינהארדט פראוס (Reinhardt Praus) בכל הליקופטר היה גם מכונאי מוטס.

קבוצת המו"מ הגרמנית סיכמה עם "עִיסָא" בטרם הפינוי לכי לאחר נחיתת ההליקופטרים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" יהיו רשאים שני הטייסים ושני המכונאים להסתלק מהם לעבר בנייני ההנהלה והפיקוח של השדה. עוד סוכם כי "עִיסָא" וחבריו יוכלו לבדוק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" את מטוס הבואינג 727 של חברת "לוּפְטְהָאנְזָה" בטרם המראתו. זה היה חלק מתוכנית האֵש וההטעיה שהגו הגרמנים כדי לא לפגוע בחבריהם.

לאחר ששני ההליקופטרים המריאו עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק", נחת במקום הליקופטר שלישי על פי תכנוּן מוקדם, מבלי ידיעת המחבלים. ההליקופטר השלישי נועד להטיס את אנשי צוות המו"מ הגרמני ובראשם מפקד המשטרה ד"ר מנפרד שרייבר ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לפקח על פעולת החילוץ של תשעת בני הערובה. צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן הצטרפו לפמליה הגרמנית שהוטסה בהליקופטר השלישי הזה וכללה גם את הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מפקד משטרת מינכן מַאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר , וראש ממשלת באוואריה פְרָאנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. ההליקופטר השלישי ניתק במהירות מהקרקע וטַס גם הוא לעבר שדה התעופה הצבאי הגרמני "פירסטנפלדברוק" כשהוא מקדים על פי תכנון מוקדם את שני ההליקופטרים הראשונים עם המחבלים ותשעת החטופים שעדיין חגו באוויר. ההליקופטר השלישי נחת בעשר וחצי בערב והצוות הגרמני ועמם צבי זמיר ו- וויקטור כהן ירדו במהירות ומיהרו כולם לבניין הראשי של השדה כדי לעקוב מקרוב אחרי תוכנית החילוץ הגרמנית. בעודם רצים לבניין המריא ההליקופטר השלישי והסתלק מהמקום. ההליקופטר השלישי נעלם ושני ההליקופטרים נחתו על פי תיאום מוקדם בעֶשֶר ורבע בערב ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" במרחק של כ- 60 עד כ- 70 מטרים מבניין הפיקוח ומנהלה של שדה התעופה. ההליקופטרים חנו כ- 25 אולי 30 מטרזה מזה. "עיסא" ושלושה מחבלים איישו את ההליקופטר המערבי בעוד "טוני" ושלושה מחבלים אחרים נמצאים בהליקופטר המזרחי. היוזמה הייתה בינתיים בידי משטרת מינכן והכל עבד לפי התוכנית. המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) לא איבדו זמן. הם ירדו משני ההליקופטרים מצוידים בנשקים שלהם וצעדו לעבר מטוס הבואינג הגדול 727 של חברת "לופטהאנזה" שהיה עמוס בעשרת אלפים גלון דלק (ארבעים אלף ליטר) והמתין להם כשמנועו פועל. "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" היו חשדניים ורצו לבדוק שלא טומנים להם מלכודת בתוך המטוס. שניהם ביקשו לבדוק את מוכנותו להמראה ללא הפתעות לעבר יעדו אל מדינה ערבית כלשהי ששמה לא פורט בהסכם. כנראה לוּב, טוניס, או אולי קהיר. ב- בואינג 727 הגרמני הייתה אמורה להמתין יחידת ימ"מ של 15 לוחמים ממשטרת מינכן בפיקודו של הקצין רָיְינְהוֹלְד רָיְיך מחופשים לאנשי "לופטהאנזה" כמו בתרגיל עוקץ של "סוּס טְרוֹיָאנִי" כדי להרוג את ראשוני המחבלים שיגיעו למטוס. בעוד "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" ממהרים לבואינג יצאו ששת המחבלים הנוספים בינתיים מההליקופטרים והתייצבו בסמוך כשנִשְקָם טעון ודרוך ולידם שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים. "עיסא" שבר את ההסכם שהושג עם בְּרוּנוֹ מֵרְק ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר בכפר האולימפי והורה שלא לשחרר בינתיים את שני הטייסים ושני המכונאים. המחבלים חששו ממלכודת ולא התירו להם ללכת תוך איום בנשקי הקלאצ'ניקוב. עכשיו החזיק מפקד קבוצת המחבלים "עִיסָא" בשלושה עשר בני ערובה. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל עברו במהירות בנשקים שלופים מרחק של כ- 150 (מאה וחמישים) מטר שהפרידו בין שני ההליקופטרים למטוס הגדול. הם לא התמהמהו ונכנסו פנימה לבואינג הגרמני כדי לבדוק אותו לקראת ההמראה עם בני הערובה אך המטוס החשוך היה רֵיק.

חצי שעה לפני כן נטשו אותו חמישה עשר שוטרים מיחידת המשימות המיוחדות של משטרת מינכן בפיקודו של רָיְינְהוֹלְד רָיְיךְ שהיו אמורים להתחפש לדיילים וטייסים חברת "לופטהאנזה" ולהתעמת בקרב מזוין פנים אל פנים עם המחבלים. זה לא ייאמן אבל רָיְינְהוֹלְד רָיְיך ערך הצבעה חופשית דמוקרטית בין לוחמיו, האם להיצמד למשימה המסוכנת שהיא חלק מהמבצע הכללי לשחרור תשעת בני הערובה, או פשוט להרים רגליים ולברוח מהזירה בטרם מתפתח קרב . המטוס היה עמוס בדלק והלוחמים הגרמניים חששו שאם ייזרק בכיוונו רימון רֶסֶס ע"י המחבלים הוא יידלק מייד ויתפוצץ. גם לא היה מקום להסתתר בו אילו היה מתפתח קרב אש מטווח קרוב עם המחבלים . חמישה עשר השוטרים הגרמנים הרימו יד פה אחד והצביעו כולם ללא בושה בעד ההצעה לברוח מתוך מטוס הבואינג 727 ולהסתלק מהמערכה. הם לא הסכימו להילחם עבור הישראלים החטופים. היום ידוע כי מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר העניק בדיעבד גיבוי מלא לשוטרים הבורחים ולמפקדם ריינולד רייך באמתלה שביצוע משימתם כרוך בסכנת חיים ואין זה מתפקידם לסכן את חייהם עבור הספורטאים הישראליים החטופים.

ישבתי כחמש שעות עם ראש המוסד צְבִי זָמִיר בדיור המוגן שלו "עד 120" בראשל"צ. ראיתי שהוא נרגש אך מסרב להסגיר את רגשותיו. צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימנו ומעיד עוד, כלהלן : "ידענו שתוכנית החילוץ הגרמנית כוללת את הצבת מארב של יחידת שוטרים בתוך הבואינג 727 שאמורה להרוג את המחבלים או לשבות אותם, אבל בפועל שום דבר לא קרה. לא ידעתי כי השוטרים הגרמנים ברחו מהמטוס לפני תחילת פעולת החילוץ. התרשמתי רע מהגרמנים. השדה היה כמעט חשוך ופעלה בו תאורה קלושה. אחרי נחיתת שני ההליקופטרים עם המחבלים והשבויים שלנו כמעט שאי אפשר היה להבחין במחבלים. פעולת חילוץ בכוח אש מהסוג הזה דורשת אור חזק, לבטח ו- וודאי תאורה מיוחדת על שני ההליקופטרים. אם לא אור יום לפחות תאורת לילה מרשימה. היה ברור לי כי לגרמנים אין מושג וידע בפעולת החילוץ המסובכת הזאת למרות ששדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק'" היה שטח פתוח שכן מתאים לפעולת חילוץ".

וִויקְטוֹר כּהֵן ראש האגף הערבי בשב"כ ומי שהיה לצדו של צְבִי זָמִיר באותו לילה של 5 בספטמבר 1972 זוכר בשיחות התחקיר עמי , ואומר : "צְבִי זָמִיר ואנוכי הגענו למינכן בערב. היה כבר חושך. בשדה התעופה המתין לנו רכב מיוחד בו היו נציג המוסד שלנו ונציג המוסד הגרמני. טסנו לכפר האולימפי שם המתינו לנו בבית שהשקיף על הבית בקונולי 31 הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, פְרָנְץ יוֹזֶף שְטְרָאוּס, ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר. מייד הבנו ששורר בלגן גדול בשטח. הגרמנים לא ידעו עם כמה מחבלים הם צריכים להתמודד ולא היה להם מושג אלו נשקים יש להם ומהי עוצמת האש שלהם. הם לא שלטו במצב. הם פשוט לא ידעו מימינם ומשמאלם ומאידך לא אִפשרו לנו לנהל את המו"מ. נתקענו להם כמו עֶצֶם בגרון. התחושה שלי הייתה שהם רוצים לסיים את הפרשה ולא חשוב איך כדי למהר ולחדש את המשחקים האולימפיים. הייתה חשובה להם הצלחת האולימפיאדה ולא הצלת חייהם של הספורטאים הישראליים. הטיסה בהליקופטר השלישי ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (הערה שלי : מרוחק כ- 23 ק"מ מהכפר האולימיפי במינכן) ארכה אולי עֶשֶר דקות מכסימום רבע שעה. נחתנו בשדה תעופה חשוך ללא פרוז'קטורים ששררה בו תאורה חלשה . צְבִי זָמִיר ואנוכי התמקמנו בגג הבניין . ראינו את שני ההליקופטרים של המחבלים והחטופים נוחתים במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בשלב מסוים פניתי בערבית ב- "מגה פון" של שדה התעופה אל המחבלים בטון מנומס והצעתי להם להגיע להסכמה ללא שפיכות דמים. דיברתי עמם בערך שתי דקות. צבי זמיר ואנוכי עמדנו שפופים מאחורי מעקה . זה היה עוד לפני ששני המחבלים יצאו לבדוק את מטוס הבואינג הגרמני 727. השיבו בתגובה על דבריי בירי. הפירוש שלי לתגובת האש שלהם היה פשוט : המחבלים אמרו כפי הנראה לעצמם "מי זה האיש שמקשקש להם פתאום בשפה הערבית ומציע להם להניח את נשקם לאחר שיש להם הסכם פינוי בטוח עם משלת גרמניה". לאחר שהחלו חילופי הירי בין הכוחות הגרמניים למחבלים כבר לא היה עם מי לדבר. אינני זוכר שהופעלו זרקורים ב- "פירסטנפלדברוק" ואינני זוכר גם את שעת הגעתם של הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן".

לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ואצו בחזרה להליקופטרים ואז גם החלה פעולת החילוץ הרשלנית והכושלת של חמשת צלפי המשטרה הגרמנית של מינכן בפיקודו של קצין משטרת מינכן בשֵם גיאורג וולף . שלושת הצלפים ששכבו על גג בניין הפיקוח ירו ב- "עִיסָא" ו- "טוֹנִי". יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל נפגע ברגלו ונפל על המסלול . את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הם החטיאו. מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהיה גם מפקד מבצע החילוץ האמין שאם "עיסא" יחוסל על המסלול כשגווייתו חשופה לעין שאר המחבלים הם יאבדו את אומץ ליבם ואת המוטיבציה להילחם. התברר כי השוטרים הגרמנים שיָרוּ לעבר המחבלים כלל לא היו צלפים אלא שוטרים רגילים. הקלעים הכושלים של משטרת מינכן ניסו במבצע יֶרִי בלתי יעיל לחלוטין לפגוע במחבלים כדי לחלץ את תשעת החטופים ולא הצליחו למנוע את האסון הממשמש ובא. חלק מהמחבלים נפגעו קלות מהירי הלא מדויק של השוטרים הגרמנים אך הם לא חוסלו והשיבו אש. היו להם עשרות רבות של מחסניות כפולות טעונות כל אחת ב- 30 כדורים בקוטר 7.62 מ"מ. הקלצ'ניקוב הוא רובה סער קטלני והם ידעו להשתמש בו. המחבלים ירו צרורות ארוכים לעבר מגדל הפיקוח וגם זרקו רימוני רֶסֶס. תאורת השדה שהייתה קלושה ממילא נפגעה וחושך השתרר על המסלול שם חנו שני ההליקופטרים ובתוכם תשעת בני הערובה . המחבלים השיגו לפי שעה את מבוקשם ברגע הזה של הלחימה. הם לא הוכרעו ושלטו בתשעת בני הערובה שישבו אָזוּקִים בידיהם ורגליהם בשני ההליקופטרים והמתינו לגורלם. בגלל החשכה לא ניתן היה לזהות בדיוק את מיקום המחבלים ואת מה שמתחולל ליד ההליקופטרים. מעת לעת היו חילופי ירי בלתי יעילים בין השוטרים לבין המחבלים של לוּטִיף 'עיסא' אָפִיף אבל תשעת בני הערובה היו עדיין בין החיים. בחילופי האש האלה נהרג מכדור תועה קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר שהסתובב על גג בניין הפיקוח. לפתע באחת עשרה בלילה השתררה הפסקת אש טוטאלית למשך כשעה. היה שקט מוחלט. הגרמנים איבדו לחלוטין שליטה על המצב. לא היה להם אומץ לחתור למגע עם המחבלים ולהסתער עליהם.

צְבִי זָמִיר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי אינפורמציה נוספת, כלהלן : "עמדנו שם באחת הקומות של בניין המנהלה והפיקוח ב- פירסטנפלדברוק. שאלתי את האנס דיטריך גנשר ואת פרנץ יוזף שטראוס כיצד פותרים את הבעיה. הם השיבו לי כי זאת הבעיה של כוחות הביטחון של באוואריה. היה ברור שזה מבצע כושל. הגרמנים לא חתרו למגע אש עם שמונת המחבלים. בשלב הזה של המצב קרא וויקטור כהן דובר ערבית מצוינת במערכת הכריזה של שדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" למחבלים להיכנע. הם שמעו היטב את דבריו והשיבו במטח יריות לכיוון הבניין. התרשמתי רע מאוד משלושת הצלפים הגרמנים שהיו מצוידים ברובים רגילים ללא התקני כוונות טלסקופיות. הכל נראה חובבני. הצרה הגדולה שאתה ניצב שם כסטטיסט שחוזה באירוע אֵש בו תשעה ישראליים יושבים כפותים ואָזוּקִים בתוך שני ההליקופטרים מבלי שאתה יכול להתערב ולעזור. הגרמנים ניטרלו אותנו. זה היה עוד לפני הטבח הנורא שהתחולל קצת מאוחר יותר".

מחוגי השעון הורו על שתים עשרה בלילה. חלפה כבר שעה ורבע אולי שעה וחצי מאז שבו לוטיף "עיסא" אפיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל אל ששת אנשיהם ליד ההליקופטרים ושום דבר לא הסתדר . פתאום בחשכת הלילה בחצות הבחינו המחבלים בפנסיהם של ארבע רכבים משוריינים של משטרת מינכן נעים לעבר שני ההליקופטרים . ארבעת הרכבים המשוריינים הגיעו באיחור זמן עצום ל- "פירסטנפלדברוק" בשל פקק תנועה עצום שנוצר בכביש שהוביל ממינכן לשדה התעופה הצבאי. מאות כלי רכב של עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם חשו אף הם ל- "פירסטנפלדברוק" וסתמו את עורק התחבורה הזה. ארבעת השִריוניות עברו מרחק של 22 ק"מבשעה וחצי אך משהגיעו ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק"" העניקו יתרון צבאי מכריע לכוח החילוץ . משנגלו חַל בבת אחת שינוי במסת האֵש לטובת הגרמנים. הגרמנים לא רצו שהרכבים המשוריינים יפעלו אלא רק ייצרו איום . לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו כי איבדו את היתרון וידעו כי המאבק הוכרע לרעתם וזו העת לחסֵל את כל תשעת הישראליים שבידיהם כמצוות אבו איאד, "הכל או לא כלום". שני מחבלים ירו בארבעת השבויים בהליקופטר הראשון שם ישבו כפותים מרים המשקלות דוד ברגר, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות זאב פרידמן , והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. בתום היֶרִי ווידאו הריגה והעיפו רימון רֶסֶס לתוך ההליקופטר שנדלק מייד , התפוצץ , ועלה בלהבת אש ענקית. באותה העת ירו הצלפים הגרמנים והרגו את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ומחבל נוסף. ידוע בוודאות כי בשלב הזה המחבל עדנאן אל גאשי היה זה שנכנס להליקופטר השני וירה בקלצ'ניקוב שלו מטווח אפס בזה אחר זה במתאבק מָרְק סְלָאבִין, במאמן הא"ק עמיצור שפירא, בשופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, במאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, ובמאמן הסייפים אנדרֶה שפיצר. הוא פשוט עבר ממושב למושב בתוך ההליקופטר וסחט צרור לעבר כל אחד מהם. זעקות המוות של תשעת בני הערובה נשמעו במרחבי השדה.

שני אנשי המוסד הישראליים צבי זמיר ו- וויקטור כהן צפו במו עיניהם בחצות הלילה ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב- "פירסטנפלדברוק" בטרגדיה ובכישלון הקולוסאלי של כוחות משטרת מינכן לשחרר את תשעת בני הערובה ורציחתם ע"י שמונת המחבלים בעודם כפותים בתוך שני ההליקופטרים. בקרב שהתפתח בין שוטרי מינכן למחבלים נהרגו חמישה מחבלים . שלושה אחרים ג'אמאל אל גאשי , עדנאן אל גאשי, ומוחמד סאפאדי נתפשו, נכלאו, והמתינו למשפטם [23]. בשתיים עשרה וחצי בלילה הסתיימה האֵש. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן רצו מייד למסוק השני שלא נשרף כדי להושיט עזרה, אולי יש ניצולים , אך מצאו את כל החמישה מרק סלאבין, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, קֵהָת שוֹר, ואנדרֶה שפיצר מנוקבים ככברה וראשיהם שמוטים. הם נרצחו בדם קר לפני דקות. גוויותיהם היו ספוגות בדם שחִלְחֵל מההליקופטר והרווה את אדמת מינכן. שני אנשי המוסד לא התקרבו כלל להליקופטר הראשון השרוף. לא היה טעם בכך. וויקטור כהן זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו, כלהלן : "ראינו מחזה נורא. חמישה ישראליים ירויים כפותים. מנוקבים וראשיהם שמוטים הצידה. צבי זמיר ואנוכי טיפסנו שוב על ההליקופטר של משמר הגבול הגרמני שהחזיר אותנו למינכן . פרנץ יוזף שטראוס, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר לחצו את ידינו כדי להביע את צערם. שלושתם הבינו היטב שמבצע החילוץ הכושל שנוהל ע"י משטרת מינכן היה חובבני ורשלני".

צבי זמיר לובש ארשת פנים רצינית. הוא אינו מחייך. הוא יושב לידי בחולצת טי שירט לבנה על הכורסא בלובי של הדיור המוגן "עד 120" ב- ראשל"צ, וזוכר : "מבצע החילוץ היה כישלון קולוסאלי. זה היה נורא. טייס ההליקופטר השלישי שחזר לפירסטנפלדברוק כדי לאסוף את פרנץ יוזף שטראוס, מנפרד שרייבר, והאנס פרידריך גנשר היה כה מבוהל עד ביקש להמריא בלעדַיי ובלעדֵי וויקטור כהן. הוא פשוט רצה לחמוק מהמערכה ולהשאיר אותנו ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לא נתן לו וצירף אותנו ברגע האחרון אליהם". צבי זמיר ו- וויקטור כהן חזרו לכפר האולימפי במינכן שם המתין לשניים השגריר אלישיב בן חורין ובידו קו טלפון בינלאומי פתוח. כשלושת רבעי השעה לאחר אסון קטילתם בדם קר של תשעת בני הערובה דיווח צבי זמיר לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין אודות המראות הקשים שראה. צבי זמיר זוכר : "גולדה מאיר הייתה המומה והשיבה לי בתדהמה, "איך זה יכול להיות ? הרי שלמה אהרונסון שידר רק עכשיו ברדיו "קול ישראל" וגם בטלוויזיה אמרו כי תשעת בני הערובה ניצלו בפעולת קומנדו גרמנית". השבתי לה בעצב רב : "לא גולדה, כולם נִספו, אין ניצולים. ראיתי זאת במו עיניי". ראש המוסד צבי זמיר חזר מייד ארצה ו- וויקטור כהן נשאר עוד כמה ימים במינכן בדירת מסתור שהכינו עבורו שירותי הביטחון הגרמניים. הוא היה אמור להצטרף לחקירת שלושת המחבלים שנשארו בחיים.

ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ראתה בדמיונה את המחזה הנורא בו מובלים הספורטאים הישראליים לטבח כשהם חסרי ישע וללא כל הגנה מול רובי הקלאצ'ניקובים ורימוני הרֶסֶס של קבוצת המחבלים. אחד עשר ספורטאים ישראליים שהתחנכו וחינכו לטוהר הספורט ולדבקות במשימה ללא וויתור ופשרות לא יכלו עכשיו להשיב מלחמה שערה ברגע המכריע של חייהם מפני שידיהם היו ריקות וכפותות. אין פלא שפקדה עכשיו על ראש המוסד צְבִי זָמִיר לחסל את ראשי המחבלים וכל מי שהיה לו יד ורגל במעשה הרצח הנפשע והמתועב ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת הרצח והטבח של מינכן 72' [24].

טקסט מסמך :  יום רביעי –  6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "מעריב" , "9 בני הערובה הישראליים במינכן נרצחו". (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "ידיעות אחרונות", "9 בני הערובה נרצחו". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

מדינת ישראל התעוררה לבוקר נורא . ב- 13 בספטמבר 1972 הקימה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר וועדת חקירה בת שלושה אנשים על מנת שתבדוק את סידורי האבטחה הכושלים של משלחת ישראל במינכן 72' ואת צורכי אבטחת משלחות ספורט בעתיד בחו"ל. הוועדה הורכבה משלושה אנשים בעלי ניסיון בתחום מפכ"ל המשטרה פנחס קוֹפֶּל ששימש יו"ר הוועדה [25], משה קָשְתִּי, ואביגדור בַּר-תֵּל. ראש הממשלה הסבירה את הצורך בהקמת צוות החקירה ויידעה את שלושת אנשיה שהקמת וועדת החקירה מתבססת על החלטת הממשלה יומיים קודם לכן ב- 11 בספטמבר 1972. נוהל עבודת הצוות התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחוץ לארץ וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית למינכן ובראשם שמואל "מוליק" ללקין. וועדת קופל כתבה בדו"ח הסיכום שלה כי נוהל עבודת הצוות שלה התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחו"ל, וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' ועדויות של עיתונאים, לרבות אנשי טלוויזיה אשר היו קשורים למשלחת בתוקף תפקידם ויכלו לשפוך אור על מחדלי האבטחה, אך משום מה שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי לא זומנו ע"י הוועדה למסור את עדותם . הדו"ח עסק גם בתּפקוּדם של השב"כ ואגף האבטחה בשירות הביטחון הכללי וכן תפקודה של מחלקת הביטחון במשרד החוץ וגם בתפקודם של הקב"טים זה של השגרירות הישראלית בבון וזה של משרד החינוך והתרבות בישראל.

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. כתב המינוי מטעם ממשלת ישראל להקמת וועדת החקירה המורכבת מהאישים מפכ"ל המשטרה פנחס קופל , משה קשתי, ואביגדור ברתל, כדי שתחקור את סידורי ההבטחה הכושלים סביב משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 29 בספטמבר 1972. עמוד מס 15 ואחרון "ההמלצות" ב- ד ו " ח  סודי  ביותר  בן 15 עמודים של וועדת החקירה שהתמנתה ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בראשות פנחס קופל , אביגדור ברתל ומשה קשתי כדי לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972 . על ה ד ו " ח  חתומים יו"ר הוועדה פנחס קופל ושני החברים הנוספים אביגדור בר-תל  ומשה קשתי . הערה : הדו"ח הזה יתפרסם במלואו באחד הפוסטים הבאים מפני שהוא איננו כבר מסמך סודי ו/או סודי ביותר בחלוף 48 שנים.

אנשי הוועדה פעלו במהירות. בתוך שישה עשר ימים ב- 29 בספטמבר 1972 סיימו קוֹפֶּל , בַּר-תֵּל, וקָשְתִּי את עבודתם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והמלצותיה במסמך בן 15 עמודים והגישה את הדו"ח לממשלה. ההמלצות חשפו את המחדל החמוּר שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום הדו"ח. היה ברור כי הייתה כאן לא שאננות של רגע אלא גישה כוללנית מוטעית מיסודה. שירותי הביטחון נחו על זרי הדפנה כמו המטכ"ל הצבאי בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. גורמי הביטחון על אגפיהם השונים לרבות תפישת הביטחון של הקב"טים בשגרירויות לא התאימו את עצמם למצב החדש שיצר הטרור הפלסטיני באיום המתמיד שלו על יעדים ישראליים בחו"ל. הדו"ח של פנחס קוֹפֶּל, אביגדור בַּר-תֵּל, ומשה קָשְתִּי מסווג כסודי אך מסקנותיו פשוטות וטריוויאליות בתכלית. הפכתי וקראתי אותן. פשוט לנשוך את השפתיים עד כדי כאב עמוק. תחום האבטחה הקונקרטי של משלחת הספורט לאולימפיאדת מינכן 1972 היה באחריות הקב"טים והשב"כ. לא של המוסד.

אילו מישהו היה מאמץ אותן קודם לכן אזי הטבח היה נמנע. ובאמת הלקח נלמד. הספורטאים הישראליים ומשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 אובטחו ע"י השב"כ. רק שם הייתה בעיה אחרת. שירות הביטחון האיראני ה- Savak התיר למאבטחים הישראליים להיכנס לארצם אך ללא נשק. באולימפיאדת מונטריאול 1976 השתכנו ספורטאי ישראל שוב בפיקודו של מנהל המשלחת ה- Chief de mission שמואל "מוּליק" ללקין בדירות העליונות של הקומה האחרונה בבית מלון בעיר כשהוא מאובטח היטב ע"י המשטרה הקנדית וכוחות ביטחון חשאיים נוספים. מעלית המלון נעצרה על פי תכנון מוקדם תמיד שתי קומות מתחת למגורי הספורטאים הישראליים. ראה עשרת הכרכים א' ו- ב' של הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה הסדרה בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".