הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו-מופק, לא נכתב, ו-לא נערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי ו/או לצורך פרסום אישי שלי. 

הערה 3 : התמונות המובאות על ידי ב-פוסטים השונים מעשירות את המֵידָע עבור הקוראים והופכות אותו למעניין ואמין יותר. אני עושה כל מאמץ לזהות עבור הקוראים את כל הנוכחים בכל התמונות ולא רק את גיבורי העלילה שבהן…

הערה 4 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות. אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות. אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג, באם ייאות ויפנה אלי, כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים. 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – 

פוסט מס' 862. עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. וגם : לזִכְרָם של שני אלופי ה-א"ק הצ'כים האולימפיים הַדְגוּלִים המנוחים, האישה ובעלה, דָנָה זָטוֹפְּקוֹבָה (2020 – 1922) ואֶמִיל זָטוֹפֶּק (2000 – 1922). פוסט מס' 862. הועלה לאוויר בשבת – 14 במארס 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה מינוי מופרך באביב 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופת ניסיון קצרה, וב-2 ביוני 2002 החליטה להעניק לו מינוי של קבע לתקופה של 5 שנים עד ה- 2 ביוני 2007. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון אלה שהפקידו בידיו באופן תמוה, מוזר, ומביך את המשרה האחראית והנכבדה של מנכ"ל רשות השידור, והחליטו להדיח ולסלק אותו לאלתר ל-קיבינימט מהַכֵּס הַרָם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 862 כולל בקצרה רבה פרקים מהספר "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן" (מכיל כ- 10000 עמודים) שעוסק ב-עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה. אלה היו ימי התום והפשטות, תקופה שחלפה לבלי שוב. ערך המנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות.  

פרפראות.

א. מנכ"ל משרד הבריאות הנוכחי משה בר סימן טוב + פרופסור גבי ברבש מנכ"ל משרד הבריאות בעבר + פרופסור ארנון גפן סמנכ"ל בית החולים "שיבא מהווים בעידן התפשטות נגיף הקורונה בארץ ובעולם לא רק טריומוויראט מדעי – רפואי חשוב ורב ערך עבור הציבור, אלא גם נֶכֶס תקשורתי של חברת החדשות של ערוץ 12 המשגשג. לטריומוויראט המוצלח הזה שחבר לנבחרת חברת החדשות ערוץ 12 התווסף עכשיו גם פרופסור אֶיָיל לֶשֶם מביה"ח "שיבא". 

עידן נגיף הקורונה. הופעתם הטלוויזיונית המצוינת, השיטתית והמחושבת (וגם המאופקת), הנשנית וחוזרת שוב ושוב בערוץ 12 בנושא דיווח והסבר אודות מידע התפשטות מגיפת נגיף הקורונה בארץ ובעולם של שלושת מומחי הרפואה בעלי הניסיון והמוניטין מנכ"ל משרד הבריאות הנוכחי משה בר סימן טוב + פרופסור גבי ברבש מנכ"ל משרד הבריאות בעבר + פרופסור ארנון גפן סמנכ"ל בית החולים "שיבא" (ועכשיו נוסף עליהם גם פרופסור אֶיָיל לֶשֶם מביה"ח "שיבא"), היא בעלת ערך לאומי ו-חשיבות רבה. עוד סיבה מדוע חברת החדשות של ערוץ 12 צועדת בראש ו-נחשבת לטובה בארץ בתחום עיתונות החדשות האלקטרונית. ועוד דבר, אלוהי הטלוויזיה העניק למשה מר סימן טוב יתרון נוסף : קול רדיופוני, דיקציה, וחיתוך דיבור מושלמים. המיקרופון הטלוויזיוני אוהב אותו כמו שומעיו שמאמינים לו. מדובר בכוכב טלוויזיה בהא הידיעה בימים אלה של התפשטות מגפת נגיף הקורונה בארץ ובעולם. ללא צֵל של ספק.

ב. אם לפוליטיקאית אורלי לוי – אבוקסיס היו אי פעם כמויות מעטות כלשהן אולם הכרחיות של Integrity ו-Dignity, היא איבדה אותן השבוע לפתע לגמרי.    

אורלי לוי – אבוקסיס "זוגתו הפוליטית" של עמיר פרץ נחשפה השבוע כ-גמדה פוליטית נעדרת יושרה ואיבדה באחת את האהדה שחלק מהציבור העתיר עליה עד… היא לא תגיע רחוק…

ג. איתי הרמן.

מר איתי הרמן ה- "Chaser" בתוכנית "הַמִרְדָף" (משודרת בהנחיית עידו רוזנבלום בתאגיד השידור "כאן" 11), הופך את חיי למאושרים יותר. מדובר לא רק ב-ידען. כאלה יש רבים. מדובר באישיות טלוויזיונית מחוננת, מוכשרת, מסקרנת (מכל היבט), וגם צנועה ו-מאופקת (!). הוא פשוט טוב ו-גונב בקלות ולחלוטין את ההצגה מה-מנחה שלו עידו רוזנבלום…! לא כוחות…! מר איתי הרמן החכם מפר את מאזן שיווי המשקל ו-שוויון הכוחות הטלוויזיוני בתוכנית המדוברת בין ה- צ'ייסר לבין המגיש והמנחה הריק ו-הפטפטן (!). מאזן כזה של שיווי משקל ו-שוויון כוחות הוא הכרחי ו-נדרש כדי לשַמֵר ולשְמוֹר על אמינות ומהימנות סך האינפורמציה הזורמת ו-בוקעת אל הציבור מהמסך הטלוויזיוני עליו מתנהל "הַמִרְדָף".

איתי הרמן טוב מידי. סך הצטיינותו המיטבית המסקרנת על מסך הטלוויזיה ובמידה רבה גם מעין נעלמת ו-אניגמטית, הופכת את עידו רוזנבלום למין ליצן רָש ו-אֶבְיוֹן. מעניין כי הופעתו הוויזואלית של איתי הרמן היא כאילו מרושלת, אולם היא לא…(!). כובעו ולבושו מתיישבים בהתאמה מלאה עם אישיותו הטלוויזיונית במידה רבה חידתית. איתי הרמן הוא עילוי בתחום. את מה שאיתי הרמן מעולל לעידו רוזנבלום ב-"הַמִרְדָף", מעשהו ו-נוכחותו הדומיננטית דוֹמים פחות ו/או יותר ל-מה שעושה הפרשן ואיש הטלוויזיה המעולה המעולה אמנון אברמוביץ' (אין שֵנִי לו) בערוץ 12 ב- "אולפן שישי" למגיש ולמנחה שלו דני קושמרו…הפרש הכוחות (הטלוויזיוני) בין אמנון אברמוביץ' לדני קושמרו מכל היבט של שֶמַע, הוא קטלני לטובת הפרשן. אמנון אברמוביץ' הוא איש תקשורת וטלוויזיה ברמה הגבוהה ביותר שאנוכי מכיר. הוא איננו רק ידען. ידענים יש הרבה. אמנון אברמוביץ' הוא בין המעטים שמתנסח בתבונה, בחוכמה, ו-בקצרה, ו-תמיד חוסך במילים שלא לצורך (!). במחשבה, בהגותם, ושימוש מועט ב-כמותן (!). הוא יודע ל-צמצם את מספר המילים בהן הוא משתמש ואשר נועדו להסביר ולהבהיר את רעיונותיו (!). כמות ה- IQ ששוכנת ומתפתלת לאורכם ורוחבם של תאי המוח האפורים שלו, רַבָּה. אמנון אברמוביץ' הוא אדם מבריק ללא קשר למקצועו העיתונאי כשדרן ופרשן טלוויזיה. איש שאלוהי הַשֵכֶל חנן אותו מחַד בכישרון מיוחד להגות, להציג, לחשוף, ולטפח כל אידאה ורעיון במינימום מילים, ואלוהי הטלוויזיה עיצב מאידך היטב את הוויזואליה הטלוויזיונית שלו. מדובר בגְדוּלָה ששייכת למעטים. שהיתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם ארבעה עשורים של שנים. אמנון אברמוביץ' הוא צלף. אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים והמוצלחים ביותר בתעשיית התקשורת בארץ וגם בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית שאנוכי עֵד להם. אחד ה-טובים מבין ה-אלפים שפגשתי ועמם התראיתי בחמש יבשות תבל. אנטי תזה מוחלט למונח "קַשְקֵשָן".

ד. אֵשת חברת החדשות של ערוץ 12 גב' רינה מצליח נופלת שוב ומעוררת גיחוך כל פעם מ-חדש.

ביזיון שגובל בחוסר כבוד ובהיעדר משמעת עיתונאית : אשת חברת החדשות של ערוץ 12 גב' רינה מצליח מראיינת את ד"ר הגר מזרחי מנהלת המרכז הרפואי ע"ש פדה בבית החולים "פוריה" בעמק הירדן (כאילו היא חברת יָלְדוּת שלה) בנושא מגיפת הקורונה. רינה מצליח מחליטה על דעת עצמה להתעלם ולהשמיט את הקרדיט ו-תוארה האקדמי של המרואיינת הניצבת מולה שהיא דוקטור לרפואה ופונה אליה ו-קוראת לה רק בשמה הפרטי ושם משפחתה. ד"ר הגר מזרחי הנושאת במשרה רפואית ציבורית בכירה ובעלת אחריות כבדה, העירה בצדק (עשתה זאת באדיבות) לרינה מצליח בפתח תשובתה, כלהלן : "פני אליי בתואר שלי, ד"ר הגר מזרחי". בושה וחרפה מצידה של המראיינת רינה מצליח אשת חברת החדשות של ערוץ 12 שלא הכינה כיאות את שיעורי הבית שלה. מדובר בעליבות, שכחה, חוסר כבוד, ו-רשלנות של אותה גב' רינה מצליח.

פוסט מס' 862. עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות וְ/אוֹ אי נטילת אחריות. וגם: ל-זִכְרָם של שני אלופי ה-א"ק הצ'כים האולימפיים הדגולים ההם, אישה ובעלה – דָנָה ואֶמִיל זָטוֹפֶּק (!). פוסט מס' 862. הועלה לאוויר בשבת – 14 בחודש מארס בשנת 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

אנוכי אוטוטו בן 82. מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי ז"ל חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויני'ק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו אלה דן שילון ואלכס גלעדי יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בתחום, בארץ וגם בעולם. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל – לא מג"דים, לא מח"טים, לא אוגדונרים, ולא רמטכ"לים – אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר (בן 83, היןם) ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל בן 84) שהיה המ"מ שלי בקורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר – נובמבר 1956 נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים של חטיבת "גולני" ב- ג'וערה בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר בעת מלחמה. מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים שלנו (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים של חטיבת "גולני" ב-ג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר, בן 93 היום). גדוד 12 של חטיבת "גולני" כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש שהפכו בגיל כה צעיר למופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. אתה מחרף את נפשך למוות לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, ב-יֶרִי תוך כדי תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו- 120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ ומאוחר יותר לקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". זה היה מזמן אבל אני זוכר כל פרט.

טקסט תמונה : 1956. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 64 שנים. זהו זאב שטרנהל מי שהיה ה-מ"מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת "גולני" בג'וערה ב- 1956, ומפקדי הנערץ במלחמה הקרויה "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. פלוגת המ"כים שלנו בקורס ב-ג'וערה סופחה ב-"מבצע קדש" לגדוד 12 של חטיבת "גולני". (באדיבות זאב שטרנהל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1956. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 64 שנים. זהו יהושע מיצמאכר המ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת "גולני". (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 62 שנים. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. המח"ט היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד (בן 93, היום). התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים, אלא חבשו כומתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם גם בחלוף 55 (חמישים וחמש) שנים בתום לימודיי במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט ב- 1965. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב אורי אפק (בן 88, היום) שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד (בן 89, היום) שהיה המורה שלי במקצוע ה-א"ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת הא"ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים האלה אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. זוהי צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק ז"ל (הפועל ת"א) אָצָן ל-400 מ' ו-800 מ', אהובה קראוז-קריביצקי ז"ל (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד יבד"ל (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות  קורן אצנית תבד"ל, ודוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כּוּר מַחֲצָבְתִּי

עיקרון  הדבקות  במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה. פרק קצרצר מסֶפֶר עב כרס שחקרתי וכתבתי "כּוּר מַחֲצָבְתִּי". זהו ספר אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז 1999, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה דנה ועוסקת בקורות ותולדות התפתחות תעשיית שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2020 – 1884, בשלושה תחומים עיקריים : חדשות, ספורט, ותיעוד. הסדרה בוחנת את שלושת התחומים הללו משלוש נקודות מבט ראשיות : התפתחות הכלכלה הטלוויזיונית והאמרה ועלייה דרמטית של גְרָף זכויות שידורים (באירועי הספורט), התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז שנות ה- 20 של המאה שעברה, והשפעת כוכבי וכוכבות הטלוויזיה בארץ ובעולם על הרייטינג בשידורי החדשות והספורט לגווניו הרבים.

סיסמאת הספר והסדרה :

                                    .FROM MY POINT OF VIEW – if you do, do it right if not give it up

השורה התחתונה של הספר ושל הסדרה כולה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2020. 

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לינואר 2012.    

"משה מת, יהושע מכניס" :

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

 עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה.

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז-1897) . 

 היסטוריה קצרצרה.

נולדתי בקיבוץ אָפִיקִים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח , 4 ביוני 1938 . לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי ולא שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי מר דָן שִילוֹן ומר אָלֶכְּס גִלְעָדִי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית, שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית". אז גם התוודעתי לראשונה למר מָרְדְּכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל. זה היה בקיץ חם אחד מזמן לפני 49 (ארבעים ותשע) שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971.

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפרק הקצרצר נכתב על קצה המזלג בעֶרֶב יוֹם השוֹאָה והגבורה של שנת 2014 (כ"ז ניסן תשע"ד) והוא מוקדש לחברי קיבוץ אָפִיקִים האמיצים שהתגייסו לבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2 ואשר חירפו את נפשם מול הצורר הגרמני והקלגסים הנאציים. אח"כ סייעו אנשי קיבוץ אפיקים לאוּדִים מוּצָלִים מְאֵש להגיע מכִּבשנה של אירופה לארץ ישראל וגם לקיבוץ אָפִיקִים.

טקסט תמונה : חורף  1945. מלחמת העולם ה- 2. קבוצה מחברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן מתנדבת ל-שַרֵת בבריגדה היהודית הלוחמת על אדמת אירופה בעת המאבק נגד הצורר הנאצי. זיהוי הנוכחים בשורה האחורית מימין לשמאל : מנחם מצגר, דוד "דודיק" פרדקין, יהודה לווין, שלום גרא, יצחק גרשוני, איש לא מזוהה, משה בכר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד זיגלמן, איש לא מזוהה, סרג'נט בֶּנִי אִילָן (יליד ארה"ב), יעקב רוזנהאוך, סרג'נט צבי ברנר (יליד ארה"ב), היה קודם לכן לוחם בפלוגות הלילה של צ'ארלס אורד ווינגייט בארץ ישראל), חיים הורוביץ. כל האנשים הגיבורים האלה חברי קיבוץ אפיקים אינם עוד בין החיים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערך ורעיון סוציולוגי רב ערך שהגו כל חברי הקיבוצים על כל זרמיהם ותנועותיהם הפוליטיות בימים ההם בארץ ישראל ההיא, הישנה והטובה, כלהלן :

"כל חבר קיבוץ תורם לקהילה על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו".

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו מתבסס על אדמת עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. זוהי הכניסה לקיבוץ אָפִיקִים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ שנועדה לתדלק את צי המכוניות של הקיבוץ שעסקו בהבאת בולי עץ ענקיים מנמל חיפה לבית החרושת "קֶלֶת" של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. חבר קיבוץ אָפִיקִים יוסף שכטר מקבל בול עץ לקילוף בבית החרושת "קֶלֶת". בולי העץ הענקיים הובאו באוניות מיערות אפריקה לנמל חיפה, ומשם הועמסו על צי המכוניות הכבדות של קיבוץ אָפִיקִים ו-הוסעו לבית החרושת "קֶלֶת" לקילוף ועיבוד. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. מנוף מזלג מרים משטח עץ מקולף בבית החרושת "קלת". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני אוֹטוֹטוֹ בן 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרי דרך שעלו לארץ מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל (מת בן 99 ב- 4 ביוני 2018) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש מתלמידיו משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" (!).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. התמונה הזאת צולמה בתום הניצחון הקבוצתי של "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1942 קיבוץ אָפִיקִים. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ'. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי, עֶדְנָה רוֹט, איתמר גולני ז"ל (היה מ"פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), ודני שפירא. האחרים אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1944. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב בהשתתפות תלמידים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (חובשת כובע), עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה "הבוס" שלי בענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל ענף הרֶפֶת בקיבוץ. אך חרוץ, צנוע, ועניו, ואיש בעל יושרה. רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה. מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל, לא מג"דים ולא מח"טים, גם לא אוגדונרים, לא אלופי פיקוד, ולא רמטכ"לים, אלא המ"כ שלי בטירונות יְהוֹֻשעַ מִיצְמָאכֶר ממושב שְדֶה יַעֲקב וזְאֵב שְטֶרְנְהל (היום פרופסור) המ"מ שלי בקורס מ"כים ב- ג'וֹעָרָה (ג'וֹעָרָה הבסיס הצבאי הוותיק בעל מסורת ומורשת עוד מימי "ההגנה" ו- הפלמ"ח היה ממוקם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי מאוד בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמיים במדרשה למורים לחינוך גופני מכון ווינגייט פגשתי את המורה המחנך שלי אוּרִי אָפֵק ואת המומחה למתמטיקה ופיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק (שניהם בני 82 היום). איציק מנדלברויד היה איש בעל היגיון הגיוני, מההגיוניים ביותר שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים נכבדים ומחושבים ברמתם של אורי אפק ואיציק מנדלברויד שהעמידו דורות של מורים לחינוך גופני וספורט. הם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, דָן שִילוֹן, ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל מאבות השידור הציבורי. שלושתם השפיעו עלי ועל בני דורי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל ה- יושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דָן שִילוֹן ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ניצבו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד.

טקסט תמונה : ינואר  1968. זהו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42, בתמונה) בלשכת מנהל צוות ההקמה הממוקמת בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה ירושלים (בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבנה בירושלים עבור תעשיית יהלומים עתידית בעיר אולם הוסב והפך למשכן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית). פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ עלה לארץ מארה"ב  ב- 1963. ב- 1967 נחשב עדיין לעולה חדש אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב ממנו והטיל עליו את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1968. עוזי פלד (בן 31 בתצלום ולימים מנכ"ל חברת "טלעד" מזכייניות ערוץ 2 ) מפיק ועוזר רב יוזמה וסגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ ב- 1968, ניצב בפתח משרדי צוות ההקמה ברחוב שמאי בירושלים. הטלוויזיה הישראלית כונתה בפי כל "הטלביזיה הכללית" ומומחי הלשון קבעו אז שיש לכתוב את המילה הלועזית שכה השתרשה בשפה העברית ב- בֵית ולא בשני וָוים. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיע למשכן הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דָן שִילוֹן קיבל את פניו . אלכס גלעדי הביא כעבור כמה חודשים את חברו יָאִיר שְטֶרְן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב. גם את פניו הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל את שמעוֹ של הבימאי הדגול והמתעד האולימפי בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) המנוח. באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . בַּאד גְרִינְסְפָּאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד לתסרט את החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע . אולי אומנות . ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצְחִית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים (כל פרק בן 50 דקות) היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע היא מצבת זיכרון טלוויזיונית. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים איש אָהוּב. אוּרִי פּוֹרָת ז"ל מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש, שקול, וחכם. הוא התמנה ב- 1 באפריל 1984 ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בלִיטָא ב- 1913 ו- 1912 למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי לבנות את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים ושומרי מסורת קפדניים אך החלום הציוני ודרך הגשמתו הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על התפילה אולי סיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. הם עלו לאֶרֶץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות חברה חדשה בארץ ישראל המתחדשת ואת קיבוץ אפיקים. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו לבדם בליטא. איש מילדיהם לא נשאר עם ההורים. מדובר בהתנתקות משפחתית בלתי הוגנת. קשה, כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל אוטוטו 82 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה גם תמורת רעיון נשגב, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רָב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בלִיטָא ב- 1879.

כששניהם הגיעו לארץ ישראל היו כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מכף רגל ועד ראש. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה קיבוץ בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז בתוכו קצת ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויָחֵף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס היָשָן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה. כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני אֶרְוִוין רוֹמֶל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שיגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, "לא יהיה חורבן בית שלישי…". אימא שלי פסלת דגולה העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולריים האהובים עלי ביותר בקיבוץ אפיקים, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה שירווינט. אבא שלי למד ב- "חדר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אֶחָיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא שלי היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה ב- 1942. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי (ילידי 1877). שיבה זרקה בשערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אוֹשֶר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טֵיְיבֶה נעדרת מהתמונה. התמונה צולמה בשירווינט כנראה ב- 1929 אולי ב- 1930. דודי אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. דודי יוֹסָלֶ'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אָפִיקִים כמו כל קיבוצי עמק הירדן הוקם, נבנה, והתמודד עם תנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה, "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הירואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי.  ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים, וצנועים. הענווה, רעיון העבודה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, החריצות וההסתפקות במועט, היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : קיץ 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה מתכנסים בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת – חיים (מאסטרו), אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פִירָה. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לֶשֶם (עִבְרֵת את שמו משמו המקורי – הגלותי אברשה לכטמן ל-אברהם לשם), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אָפִיקִים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית .

בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" בה הוקם הקיבוץ בעמק הירדן היכן שהוא עומד היום. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א-1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בעל שפם שחור, מניח את יד שמאל על רגלו בשורת היושבים הראשונה חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (לובש ז'קט בלוי ויושב ישיבה מזרחית בשורה הראשונה שביעי משמאל) . מימינו של אברהם הרצפלד שמיני משמאל יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (קיבוץ השומר הצעיר  מ- ס. ס. ס. ר.) וחברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה הייתה עצומה . הוא היה מנהיג של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון ודבריו כ- "אלוהים חיים". ברל כצנלסון נפטר בן 57  ב- 12 בספטמבר 1944 . באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 נשא בפניהם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי :

"אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה. כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה . בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידו. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערי. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודי. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש.

אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו.

כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית ? אנו לי לפי הפתגם הנ"ל. אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים, ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו בקיבוץ אפיקים עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לסיה" גלילי לא התאפק ו- העריך את השיחה הזאת של ברל כצנלסון כדברי נבואה [2] .

טקסט תמונה : אביב 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת. כולם נראים משום מה חמורי סבר. איש איננו מחייך. זיהוי חלקי : שוכב מלפנים בקדמת התמונה, אריה אופיר. יושב באמצע השורה הראשונה, אברהם לשם (אברשה לכטמן). יושב שני מימין בשורה השלישית, שלמה אלפרט (אביו של הצלם ואיש הקולנוע משהל'ה אלפרט). יושב באמצע השורה השנייה הנמוכה, סיומה לין (לינקובסקי). יושב חמישי משמאל בשורה השלישית, אליק שומרוני (בחולצייה לבנה פתוחה). מאחורי אליק שומרוני (וקצת שמאלה) שאת היא ברטה פרדקין. יושב ראשון משמאל בשורה השנייה, סיומה פינסקי. עומדים בשורה האחרונה שביעי מימין דוסיה קורין, ושמיני מימין חיים לוצ'נסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון "אוהל" והצגותיו , ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל , החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם, הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה". חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים. כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן :

"שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה . לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות. אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ. ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

                                                          שלכם בלב ונפש

                                                          ח. נ. ביאליק

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו. האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, ילדות בנות 12 מתאמנות בנגינה על פסנתר באחת מכיתות ביה"ס המקומי. זיהוי הנוכחות בתמונה מימין לשמאל : דניה אפרת, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו (קיצונית משמאל). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי והתרוממתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר, השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי הנפלא בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אָסְפֶּסֶת ותִּלְתָּן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת "גולני" ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי ואת כל חלומותיי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בן שלוש שנים ב-"גולני". האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימים כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גולני ב- "ג'וערה" בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי "ג'וערה" שכן בימים ההם על גבעה נישאת ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט, וגם לא רחוק כל כך מדיבוץ דליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) וסגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958 למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. הייתי יליד "גולני" ונשארתי יליד "גולני". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי קצין קרבי ו-חניך בקורס קומנדו וצניחה של צה"ל (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם חניך אחר זאב אלמוג מי שהיה מאוחר יותר מפקד חיל הים. המ"כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד קורס הקומנדו היה אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות כאמור החודש פברואר של שנת 1960. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מח"ט גולני בימים ההם אל"מ אלעד פלד (בן 93, היום) הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את חטיבת "גולני". השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט. הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ארה"ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו, ואת מוסיקת ה- הילי בילי ומוסיקת קאנטרי.                                   

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו, כלהלן :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו לנערץ ע"י מיליארדים ו- למיליארדר בממון. השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel", ועוד מאות רבות של השירים שלו. סדרת 13 הספרים שנחקרת על ידי מאז 1998 ונקראת בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", נכתבה ו-נכתבת גם עכשיו לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצלילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס, ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס, לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'ראלד, פול רובסון, שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין, פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה .

ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים. רוּדִיק לווין. הוא היה מבוגר ממני ב- 8 שנים ו-אז המנהל המוכשר והחרוץ של ה-רֶפֶת ומי ש-הפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובות ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו, מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית, והידע העצום שלו בתחום היו למופת והותירו עליי ועל רבים אחרים רושם גדול. 

טקסט תמונה : קיץ 1960. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו משחקים בחצאי גוף עירומים ו-יחפים בשל החום הרב ששרר בעמק הירדן. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8  (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל ואח"כ כיהן בתפקיד ראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר) ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים והשיאנים שלהם בספרם.                                                                                                                                                                                                 

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים. אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי, זמן קצר לאחר שנישאנו. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט . סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק מר איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר", אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח" – אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 88, היום) מורי ומחנכי במדרשה לחינוך גופני ב-מכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך נפלא שלי, איש חכם ובעל ידע רב שדגל במשמעת וסדר קפדניים (!). הייתי בר מזל שדווקא הוא אורי אפק היה המורה והמחנך שלי הבלתי נשכח במדרשה ההיא לחינוך גופני. אורי אפק יבד"ל חניך של מיכה שמבן ז"ל התמנה אחריו (אחרי מיכה שמבן) למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה המנהל והמוביל של המשלחות האולימפיות של מדינת ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931, בן 89 היום) אתלט מצטיין במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40 ו- 50  של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. אצטדיון "המכבייה" בתל אביב. המים ההם – הזמן ההוא לפני 70 שנים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד יבד"ל (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל, דוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק ז"ל (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. אנוכי נוטל חלק סמינר בן שנתיים למורי ספורט וחינוך גופני. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב- 1964 את תורת הא"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אני ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ו-פיסיקה, ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 89 היום) הוא אדם מעניין ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי של חלק מהנוכחים מימין לשמאל : ד"ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרגמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33. העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן. ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח"כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער יבד"ל (החליף את חיים יבין) ללשכתם. "אתה האיש הטוב ביותר בטלוויזיה", אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב ל- רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הם בחרו בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מורכב ומסובך אנוכי ניצב, ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנכי עם אלכס גלעדי בטיול בראש הנקרה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile". יותר מ- 24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרב על השידור. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים. ב- 1987 נדרשתי לעבור וויה-דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו- וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה"ב. לבסוף נעתר לבקשתי. מבצע השידורים הישירים של ה-NBA על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצא לדרך והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, כלהלן :

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת ה- NBA לישראל. חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע"י מ"מ זמני נסים משעל , שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע"י מנהל קבוע יוסף בר-אל). לי לא היה קל עם חיים יבין ולוֹ לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות שזאת הסיבה שכה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל מגדולי האישים בחינוך הגופני שפגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף. "הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל", נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : סתיו 1954. בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק"מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת "הפועל" אפיקים. זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, שמואל "מוליק" כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  תש"ו. 1946. אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן . עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו' בקיבוץ בשנת 1946 (תש"ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומבניה הראשונים של הקיבוץ. הוא היה מ"פ בפלמ"ח ונהרג בתאונת צניחה ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20. היה בחור מוכשר בתחומים רבים. לאחר מותו הוציא הקיבוץ לאור ספר לזכרו, "נפש ותהום", קובץ מכתביו וזיכרונותיו. כורע מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). המתעמל המאוזן משמאל הוא עמי פינסקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                          

טקסט תמונה : 1946, קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים. בראש הפירמידה ניצבת דני שפירא. עומד משמאל עמיצור פינסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו . אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע , והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מימיה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה שלנו לטיול ב- "רוּבֵּייד". הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע לצְנוֹף אך לא יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הַסוּסָה האצילה והיפה דִממה למוות כל אותו הלילה. היא לא בכתה. סוסים אינם בוכים. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדִיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאוּרְוָוה ואל הסוסים והסוסות היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. אנחנו הילדים עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת . לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", הוא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת ל-זוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ול-גוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לגלים גלים, לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים מקיבוץ אפיקים לחלקות החקלאיות של "הזוֹר" שלנו הגובלות עם מדינת ירדן של המלך חוסיין, אולי שישה ואולי אפילו שבעה ק"מ רק לכיוון אחד, עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עִמָה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי לשתות. החניתי את שִיבּוֹלֶת וה-מַגוֹב ליד סוכת הפַּח בשדות "הזוֹר" והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את יְצוּל ה-מגוב, ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית הזאת גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה – שישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה ל-מַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הַסוּסָה הכי פוטוגנית והכי יפה שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל-מַגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק ניצבה שיבולת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק עוד יותר והעידו על יופייה הבלתי רגיל. היא הייתה באמה יפהפייה כ-כוכבת קולנוע. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דְגוּלָה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה : Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות הפלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה שעברה. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש . בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז. הייתי בן שלוש וחצי. אצל קזיוק קז לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב – רֵיאות . בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה ל-בריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים ואזור המקפצה. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיא ההתרגשות בבריכת הבוץ הזאת היו תחרויות השחייה של אליפות "הפועל" עמק הירדן שארגן שמריהו נאבל המורה המיתולוגי לספורט וחינוך גופני שלנו בקיבוץ אפיקים. זה היה בשנים של טרום המדינה. מאות צופים מכל קיבוצי העמק הגיעו אלינו כדי לצפות בתחרויות. על כל השחיינים האפיל שחיין מוכשר אחד מקבוצת כינרת, שמואל "שמולי'ק" חדש. היה לו אח אבינועם חדש גם הוא היה שחיין מחונן. אבל שמוליק חדש היה המצטיין ביניהם. הוא היה השחיין הטוב בארץ בימים ההם. הוא הפך לאלוהי השחייה שלי. הערצתי אותו. הוא שחה 100 מ' בסגנון חופשי בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים ב- 1946 בזמן של 1:05.0 דקה, והותיר את מתחריו כמעט בריכה שלמה מאחור. המשקל הסגולי של גופו היה נמוך. הוא צף מעל למים. הוא היה פנומן שחייה.

בשבת – 24 ביולי 1943 ניצח שמוליק חדש בן ה- 18 בצליחת הכינרת הראשונה מחוף קיבוץ עין גֵב לטבריה מרחק של 9 ק"מ וחצי בזמן של 3:13.45 שעות. הוא הקדים את פינדה פישר מקיבוץ גבעת חיים (אביהם של שני השחיינים הנודעים ראובן וגרשון שפע) בשֵש דקות. בין הנשים ניצחה עליזה ווירץ מהפועל ת"א בזמן של  3:31.50 שעות. שנייה הייתה מרים פיינר חברת קיבוץ דגניה ב' בפיגור של 13 דקות. שנה אח"כ ב- 1944 ניצח שמוליק חדש גם בצליחה השנייה. הוא עבר את המרחק  בזמן שיא של 2:39.12 שעתיים. שני היה ישראל פרקר מקיבוץ גבעת חיים בזמן של 2:44.50 שעתיים, ושלישי היה אבינועם חדש 2:46.00 שעתיים. לא היו לשמוליק חדש מתחרים בארץ. הוא היה השחיין הטוב ביותר בסגנון חתירה לכל מרחק.

טקסט תמונה : צליחת הכינרת ב- 1951 הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי בשנים ההן וזכתה לסיקור עיתונאי כמו הכדורגל היום. משמאל : שמואל "שמולי'ק" חדש (סיים ראשון בין הישראליים), השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש אחיו של שמולי'ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות שמולי'ק חדש חבר קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמוליק חדש זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "בימים ההם בכלל לא התאמנתי. שחינו פה ושם אך לא ידענו להתאמן . לא חשבנו שזה נחוץ. גם לא היו מאמנים. הייתי מוכשר לשחייה. את צליחת הכינרת הראשונה עברתי בשחיית צַד. סגנון שחייה שאיננו מוכר היום. זה היה מאמץ לא קטן מפני שלא התאמנתי. בצליחה השנייה זה היה כבר שונה. התאמנתי קצת ועברתי את כל המרחק בסגנון חתירה האהוב עלי". אביהם של שמוליק ואבינועם חדש הוא מרדכי חדש ממקימי קבוצת כינרת וממשתתפי צליחת הכינרת בשנת 1929. לאחר ניצחונו של שמוליק חדש בצליחה הראשונה ב- 1943 שלח מרכז "הפועל" העתק של תעודת הכבוד שהוענקה לבנו, לאב ששירת בבריגדה באיטליה. מרדכי חדש האב הנפעם הודה במילים נרגשות למארגנים מאזור הלחימה על הישג בנו. המכתב הקצר הזה מלמד משהו על ההיסטוריה של ערש הספורט הישראלי, כיצד נולד, ומה הייתה מטרתו בשנים של טרום המדינה. הנה הוא כלשונו [1].

מעשה אבות סימן לבנים ! רב שלום לכם חברים !

הנני מודה לכם על תשומת הלב שחלקתם לי על-ידי משלוח ההעתקה של תעודת הכבוד של בני שמואל חדש, ועל ההקדשה שהוספתם לי בראש ההעתקה. וודאי שהרגשתי מקצת נחת של קציר, שתמורת הצריחות קורעות הלב של ילד בן שלוש שנשאתי על כתפיי במימי הכינרת – נשוא וטבוֹל – באה עכשיו אליפותו בכינרת זוֹ, מולדתו. גם אני למדתי לשחות בכינרת ומוריי היו אנשי קְרִים מראשוני גדוד העבודה, חבריו של יוסף טרומפלדור. כאביו של המנצח ארגיש הוקרה ל- "הפועל" ולמדריכים שנתנו לוֹ מידיעתם וחינוכם , להעלות את הנער לאחד מטובי השחיינים בארצנו. יחד עם שמחתי הפרטית, הולם הלֵב למעשים בלתי פוסקים ועולים של "הפועל", בעיקר בשטח הספורטיבי היקר ביותר לנו – במלחמה על המים והימים. אלה מפרידים בינינו ובין רובו של העם. בהם הדרך הראשית לשובם. עוז רוח ויכולת גדולה של רבים יכניעו ימים רחוקים וקרובים לשבֵי ציון. בחרדה וצפייה אראה בעיניי רוחי את בני –  בן הכינרת –  ואת חבריו וחברותיו, מנצחים ומתעצמים על מכשולים ומרחקים גדולים , לא רק לשֵם השגת שיאים ופרסים בלבד, כי אם ובעיקר, למעשים גואלים. וברוכים המדריכים המעלים את ה- "כשרון למים" בדוֹר שלנו ובקרב בנינו.

שלכם,

מרדכי חדש

אי שם באירופה

טקסט תמונה : שמוליק חדש (מימין) חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן והשחיין הטוב בישראל בעשור ה- 40 יחד עם אביו מרדכי חדש בעת ששניהם שירותו בבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2. התמונה צולמה בתחרות שחייה שארגנו הכוחות הלוחמים הבריטיים בעיר קלגנפורט באוסטריה ב- 1945. שמוליק חדש התעקש ללבוש את בגד הים שלו עטור מגן דוד. הוא ניצח בשני המשחים בתחרות ל- 100 מ' ו- 400 מ'. האבא מרדכי חדש ממייסדי קבוצת כינרת היה אף הוא שחיין וצלח את הכינרת עם שישה חברים מקיבוצי עמק הירדן כבר ב- 1929. שבעת הצולחים הראשונים מכינרת לסאמרה מרחק של6 ק"מ בשנת 1929, היו שמואל סטולר, מרדכי חַדָש, חיים גינזבורסקי, וד. שפרירי חברי קבוצת כינרת, ז'ורה שיניאנסקי (שִנְאָן), שוּרָה "ישראל" אִילְנָאֶה, נחום שוֹחַט, ז. חייקין, ודוד שפירא חברי "קיבוץ השומר הצעיר מ-  ס.ס.ס.ר.", הרי הוא קיבוץ אפיקים. (התמונה באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום המלחמה הפיקו קציני המחנה ה- 8 הבריטי (המחנה ה- 8 הבריטי בפיקודו של הפילדמרשאל מונטגומרי הצטיין בקרבות באפריקה והביס בקרב אל עלמיין המפורסם את צבאותיו הגרמניים של רומל) תחרות ארצית בשחייה ברומא. שְמוּלִיק חָדָש נשל במטוס דקוטה מצפון איטליה ליטול חלק בתחרות. הוא הביס את השחיינים האנגליים והאוסטרליים וזכה שוב במקומות הראשונים ב-100 מ' ו-400 מ'. שמוליק חדש שייך לדוֹר הספורטאים הראשון במדינת ישראל. דוֹר ספורטאים עשוי זַן מיוחד. לדאבון לֵב הוא הולך ונכחד. שמוליק חדש וחבריו מהדוֹר ההוא ראו את העיסוק בספורט כחלק מחינוך האדם לתרבות הגוף. הם היו ספורטאים טהורים בגופם ונשמתם שלא חיפשו ממון. משהפכו מילדים לנערים נטשו את הספורט והתגייסו לבריגדה היהודית הנלחמת נגד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שבו מאירופה מי לקיבוצו ומי לעיר. לא חלפו שנתיים ימים ואותו דוֹר הספורטאים המופלא התגייס לפלמ"ח ולהגנה כדי להגן על מדינת ישראל מפני הפלישה הערבית ב- 1948. במלחמת העצמאות הקשה נהרגו רבים מהם. שמוליק חדש נולד ב- 23 בנובמבר 1925. הוא נחשב לגדול השחיינים של מדינת ישראל בעשור ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 בכל משחי החתירה מ-100 מ'ועד ל-1500 מ' לרבות צליחות הכינרת. הוא היה מנהל של אתר ההנצחה – בית העלמין של קבוצת כינרת . בבית העלמין הזה השוכן לגדות אגם הכינרת בעמק הירדן קבורים ברל כצנלסון, ושתי המשוררות רחל ונעמי שמר. שם קבור גם בנו שנהרג בעת שירות הצבאי בצנחנים. שמואל חדש נמנה על קבוצה מצומצמת של ארבעה ספורטאים מעמק הירדן שהשפעתם עלי הייתה כבירה. לקבוצה הזאת שייך שחקן הכדורעף חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע.

טקסט תמונה : קיץ 1944. קבוצת כינרת. שמואל "שמוליק" חדש ז"ל אלוף צליחת הכינרת (שני מימין) ואחיו אבינועם חדש (במרכז חצי גוף עירום) בקבוצת כינרת בעמק הירדן ב-  1944. שניהם היו השחיינים הטובים ביותר למרחקים ארוכים בארץ ישראל. משמאל אִמָם של שני השחיינים המצטיינים גב' חדש. (באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                             

טקסט תמונה : שנת 1945. זאת היא בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שמואל "שמולי'ק" חדש. בבריכת האגירה הזאת, בור ענק באדמה ממולא במים, הוא קבע ב- 1946 ב-100 מ' בסגנון חופשי  זמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 862. הועלה לאוויר בשבת – 14 במארס 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלילי הספורט שלנו בימים ההם.

ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי יצחק "צחי" שמעוני מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית את שִמעוֹ של המתעד האולימפי הדגול היהודי אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) יהודי – אמריקני ממנהאטן (נפטר בניו יורק ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מהמתעדים ו-בימאי הספורט ואנשי הטלוויזיה החשובים ביותר בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין מיוחדת במינה שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר ולתַּסְרֵט אותו לקראת צילומו (ועריכתו) בטלוויזיה, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ ,"OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע היא בלתי נשכחת.

נולדתי ערב חג השבועות ב- ה' בחודש סיוון בשנת תרצ"ח / 1938 בקיבוץ אפיקים השוכן בעמק הירדן. מילדוּת גדלתי על גיבורי הספורט המופלאים  ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר, פָּאבוֹ נוּרְמִי, גֶ'סִי אוֹאֶנְס, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, המתאגרף ג'וֹזֶף לוּאִיס בָּארוֹאוֹ (Joseph Louis Barrow) הנודע בשמו ג'וֹ לוּאִיס – "המַפְצִיץ הַחוּם", ומאוחר יותר גם על המתאגרף מוּחָמַד עָלִי (שמו הקודם היה קָאסְיוּס מַארְצֶלוּס קְלֵיי). ג'וֹ לוּאִיס נולד ב- 13 במאי 1914 במדינת אלאבאמה. הוא היה נצר למשפחת עבדים שהפך להיות אלוף העולם באגרוף במשקל כבד. הוא היה אליל ספורט שלי שחלמתי עליו. כה רציתי לפגוש אותו. ההיסטוריה הספורטיבית שלו רצופה שיאים אך גם כישלונות. הוא היה אלוף העולם במשך 14 שנה מ- 1937 עד 1951. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה המדהימה שלו בזירה היה  ב- 22 ביוני 1938. באותו הערב ההוא הביס בנוק אאוט בחלוף זמן קצר ביותר, רק  2:04 דקות בתוך סיבוב הראשון בניו יורק את יריבו הגרמני מָאקְס שְמֶלִינְג.

טקסט תמונה : תיעוד של אחת הסצנות הדרמטיות בסרט הדוקומנטרי שהפקתי, ערכתי, וביימתי "ג'ו לואיס – המפציץ החוּם". התאריך, 22 ביוני 1938. אלוף העולם ג'וֹ לוּאִיס (מימין) בן 24 גובהו 1.85 מ', והטוען לכתר מאקס שמלינג בטקס השקילה המסורתי זמן קצר לפני תחילת קרב הגומלין ביניהם. ג'ו לואיס הביס יריבו לאחר שתי דקות וארבע שניות מתחילת הסיבוב הראשון. ג'ו לואיס גרף לכיסו בקרב הזה 8000 (שמונת אלפים) דולר בכל שנייה מ- 120 השניות שנמשך הקרב. בקרב הראשון שנערך בין השניים שנתיים קודם לכן ב- 19 ביוני 1936, גם כן בניו יורק, ניצח מָאקְס שְמֶלִינְג את ג'וֹ לוּאִיס בנוק אאוט בסיבוב ה- 12. (התמונה באדיבות ביל קייטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור 40 שנה היה לי חלום. רציתי לעשות שני סרטים אודות שני המתאגרפים השחורים הדגולים רבי המוניטין ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. לא היה איש בקי ממנו בחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתולדות האגרוף וההיסטוריה שלוֹ. הייתי בר מזל. הבוס שלי ומפקדי אָלֶכְּס גִלְעָדִי נעתר לבקשתי ואישר לי את התקציב לביים שני סרטים דוקומנטאריים באורך של 75 דקות כל אחד אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי אלילי ילדותי ובחרותי. שני ספורטאים ענקיים ואישים יוצאים דופן. האמריקני בִּיל קֵיְיטוֹן (Bill Cayton) שהיה בימים ההם נשיא חברת הסרטים רבת המוניטין "The Big Fights Ltd", העניק לי בלא תמורה כספית את חומרי הפילם הנפלאים והמדהימים של האימונים והקרבות המפורסמים וגם ראיונות חשובים מהקריירות העשירות של ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. הוא נדהם לשמוע שמישהו, איש טלוויזיה מישראל, מכיר בצורה כה יסודית ונחרצת את ההיסטוריה של האִגְרוּף האמריקני לפרטיו ו-לדורותיו ומתעניין בגיבורים שהיו גם המועדפים שלוֹ.

לאמריקנים יש מנהג חשוב. הם מתעדים מקדמת דנה כל דבר. הקרב ההיסטורי המפורסם ב- 22 ביוני  1938 ב- "יאנקי סטאדיום" בין ג'וֹ לוּאִיס לבין מָאקְס שְמֶלִינְג שעמד במרכז הסרט התיעודי שלי בן 75 דקות "הַמַפְצִיץ הַחוּם ג'ו לואיס" (The Brown Bomber), תועד בשלמותו באמצעות שלוש מצלמות פילם 35 מ"מבטרם עידן ה- Video . התיעוד נשמר ונמסר לי ע"י בִּיל קֵיְיטוֹן. הסרט "המפציץ החום ג'ו לואיס" שודר בהצלחה עצומה בטלוויזיה הישראלית ב- 1979 וזכה לתגובות נלהבות. לא הופתעתי. ידעתי מראש כי צופי הטלוויזיה בישראל מעוניינים לקבל מידע אודות אנשים מפורסמים בארץ ובעולם בתחומי המדע, חברה, פוליטיקה, אומנות, מוסיקה וגם בספורט באמצעות סרטים תיעודיים. בעיקר כשמדובר בקרבות אגרוף היסטוריים במשקל כבד בעלי מוניטין משנות ה- 30, ה- 40, ו- 50 של המאה שעברה, שמעולם לא נראו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צופי הספורט בישראל הגיבו באהדה עצומה לשידור הסרט "ג'וֹ לוּאִיס" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הגיעו לחטיבת הספורט בימים ההם הרבה מאוד תגובות חיוביות בתום ההקרנה. מעבר למצופה. אלכס גלעדי ואנוכי למדנו שוב שיעור חשוב. הציבור הישראלי פתוח ומעוניין לצפות בסיפורים תיעודיים בטלוויזיה אודות ספורטאים בינלאומיים עתירי מוניטין, גם אם הוא לא מכיר אותם אישית, בתנאי שהתחקיר והסרט עשויים היטב ובצורה מקצועית. הסרטים הדוקומנטריים אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוחמד עלי ענו על הקריטריונים האלה.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי (בן 46) בפגישה עם המתאגרף הדגול מוחמד עלי (בן 42) ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) האולימפי שמוקם באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג'לס. אין לי בכלל ספק כי מוחמד עלי הוא אחד מגדולי הספורטאים בתבל בכל הזמנים. יש לכך כמה נימוקים וכמה היבטים. לא רק ספורטיביים. זאת לא פרטנזיה אישית. אסביר זאת באחת הפוסטים הקרובים אם כי צריך לזכור שמי שסייע לו רבות לשמור על התודעה הספורטיבית בלב הציבור האמריקני (וגם העולם) היה שדר הספורט הבכיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, מר האווארד קוסל (Howard Cosell) (תיעוד וצילום אורי לוי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך משמאל : 15 ביולי 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 (ארבעים ואחת) שנים. זוהי אחת מתגובות רבות שהגיעו למשרד חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הקרנת הסרט הדוקומנטארי "ג'ו לואיס", והוכיחו לאלכס גלעדי ולי כי צופי הטלוויזיה בישראל ערוכים לשטוף את עיניהם ב-"חומרים ערכיים דוקומנטאריים", מעבר למשחקי הכדורגל והכדורסל המשודרים להם ללא הרף על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות ה- 50 של המאה שעברה נחשב חיים בורר ז"ל חבר קיבוץ בית זרע בעמק הירדן למנחית ושחקן הכדורעף הטוב בישראל וקבוצתו הפועל בית זרע הייתה הטובה במדינה. המשחקים נערכו בימים ההֵם על מגרשי אדמה ובאור יום. היינו הולכים ברגל מאפיקים לבית זרע כדי להתבונן בחיים בורר שנחשב בשנים ההן למפציץ, המנחית הראשון במעלה, והיה השחקן המוביל בנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של מִיכָה שָמְבַּן. משחק הכדורעף בעשורים ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי השומר הצעיר. ליד הפועל בית זרע  הצטיינו במשחק הזה גם קבוצות הכדורעף של קיבוץ גן שמואל, קיבוץ מרחביה, וקיבוץ ספיח (בית קמה). חַיִים בּוֹרֵר, אוֹמָנָה לְבָבִי, ו- יַעֲקב "יָקִי" גְרוֹף היו אלילי ילדותינו. אח"כ עברה השליטה בענף לקיבוץ עֵין שֶמֶר תחת הדרכתו של אוּרִי אָפֵק, שם בלטו אֵהוּד דֶקֶל ואחיו רמי דקל (שניהם ז"ל), מִיכָה מִילְשְטֵיְין, ועִמָנוּאֵל אַלוֹן. הפועל עֵין שֶמֶר הפכה לאלופת המדינה הודות לאימון המסור, המתקדם, והמקצועי של אוּרִי אָפֵק (פִּינְצ'וּק). לקיבוץ עֵין הָחוֹרֶש הייתה גם כן קבוצה טובה בזכות שחקנה המצטיין אֵלִיָהוּ רָבִּינָא ז"ל. מאוחר יותר עלה לגדולה קיבוץ המעפיל הרבה הודות לשלישיית השחקנים הנפלאה דָוִד בַּר – נֵצֶר, עַמִירָם שַפְרָן, וגיורא הלפרין ומאמנה צבי סינטו ז"ל.

בקיץ 1950 הייתי בן 12. רציתי כמו כל הילדים להיות חַיִים בּוֹרֵר. עשור אח"כ ב- 1960 הפכה קבוצת "הפועל" אפיקים למעצמת כדורעף בעמק הירדן ואחת הקבוצות הטובות בישראל הודות למאמן – שחקן דָוִד כָּפְרִי. דָוִד כָּפְרִי בן קיבוץ שָרִיד שימש שנים רבות Play Maker מצטיין בנבחרת ישראל והוא שהפך אותי גם לשחקן הנחתה מצטיין בכדורעף. הייתי לפני כן כדורסלן וכדורגלן. התנשאתי לגובה של 1.90 מ', ויכולתי באמצעות הניתור שלי להרים את מרכז הכובד של גופי כמטר מעל הקרקע.

טקסט תמונה : קיץ 1950. חַיִים בּוֹרֵר חבר קיבוץ השומר הצעיר בית זרע הוא שחקן הכדורעף הטוב ביותר בישראל ואליל ילדותי. (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנת 1960 התפתח משחק הכדורעף בצעדי ענק בקיבוץ אפיקים שהשתייך פוליטית למפלגת מפא"י. אני מזכיר את הצד הפוליטי – ספורטיבי בדיון הזה, מפני שמשחק הכדורעף בארץ היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי מפ"ם / "השומר הצעיר". התבלטותו של קיבוץ אפיקים בענף הכדורעף לא היה דבר שבשגרה. שברנו את ההגמוניה המסורתית של קיבוץ בית זרע (השתייך פוליטית למפלגת מפ"ם). זאת הייתה סנסציה. גייסנו לשורות הקבוצה שלנו את חַיִים בּוֹרֵר מבית זרע אליל ילדותי שהיה כבר בן 32. גייסנו גם את אַהֲרוֹן רוֹטְשִילְד אף הוא חבר קיבוץ בית זרע. ב- 1960 הייתה קבוצת הפועל אפיקים היחידה בליגה הלאומית בכדורעף שהיה לה אולם ביתי. שאר הקבוצות שיחקו במגרשים פתוחים. ב- 1962 כבר דורגנו במקום הרביעי בישראל. מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שַמְבָּן ז"ל הזמין אותי ליטול חלק באימוני נבחרת ישראל. מִיכָה שָמְבַּן חבר אגודת הפועל משחר נעוריו (בעל אוריינטציה פוליטית של השמאל. היה מפ"מניק) הוא מייסד ענף הכדורעף במדינת ישראל. אישיותו הנמרצת והכובשת הזיזה הרים וסלעים. פשוטו כמשמעו. נפשו הדינמית שלא ידעה מרגוע חיפשה כל הזמן דרכים נסתרות שלו לשפר את המציאות הספורטיבית הדלה במדינת ישראל. הוא היה לא רק מאמן. הוא היה ראשית דבר מחנך ומנהיג. אַמָרְתָּ מִיכָה שָמְבַּן – אמרת כדורעף. הוא הניח את היסודות והיה מזוהה יותר מכל אחד אחר עם התפתחותו של משחק הכדורעף בארץ ונהנה מאמון מוחלט של השחקנים שגבל בהערצה . בשל אופיו הבלתי מתפשר ולעיתים קשוח נאלץ פעמים רבות להתווכח על מנת לשכנע. מיכה שמבן היה חבר מרכז "הפועל". בהיותו איש חכם, חריף שכל ומחשבה, יזם ורעיונאי בעל ניסיון, רטוריקן בעל כושר ביטוי ותכונות בולטות של מנהיגות – ידע להשפיע. השחקנים האמינו לו ובטחו בו. מִיכָה שָמְבַּן נמנה על נבחרת של אישי ספורט בימים ההם במדינת ישראל שאפשר לומר עליהם ללא כל היסוס או התלבטות כי הם היו : "The leaders of the people". חַיִים בּוֹרֵר מת בן 88. הוא נשאר חבר קיבוץ בֵּית זֶרַע (בעמק הירדן) כל חייו. הימים ההם של תום ופשטות חלפו לבלי שוב. הדור ההוא החמיץ את עידן הטלוויזיה כפי שהטלוויזיה החמיצה אותו .

טקסט תמונה : קיץ 1950. ימי התום והפשטות. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 70 (שבעים) שנים. זוהי נבחרת ישראל הלאומית בכדורעף בעת עריכת מחנה אימונים בכרמל בחיפה והמתכוננת לקראת משחקי המכבייה ה- 3. זיהוי העומדים מימין לשמאל: שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן (המאמן הלאומי), חיים בורר (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת"א, הפך להיות נגן צ'לו מפורסם), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל: הקפטן אומנה לבבי (הפועל מרחביה), דניאל "שחור" אלוני (הפועל גן שמואל), משה "מוסה" להב (הפועל בית זרע). (התמונה הוענקה לי באדיבותם של באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. זהו חַיִים בּוֹרֵר ז"ל חבר קיבוץ בית זרע, שחקן הכדורעף הטוב בישראל בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורעף באמצע שנות ה- 50 במאה הקודמת. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), מיכה מילשטיין, אהוד דקל (שניהם מקיבוץ עין שמר), דוד בגה (קיבוץ אשדות יעקב), המאמן מיכה שמבן, חיים בורר (קיבוץ בית זרע), איתן יבזורי (קיבוץ אפיקים), אהרון רוטשילד (קיבוץ בית זרע), ודניאל "שחור" אלוני (קיבוץ גן שמואל). זיהוי כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, אברהם ווייס, יוסף "יוסקה" צוּק (קיבוץ אשדות יעקב), יעקב '"יָקִי" גְרוֹף (קיבוץ ספיח שהפך לקיבוץ בית קמה), וגדי זוהר (קיבוץ מרחביה). (התמונה באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                           

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורעף בתחילת שנות ה- 50 המאה הקודמת. עומדים מימין לשמאל : מרדכי גנדלין , שלמה הניג, דוד בֶּגָה, אברהם ווייס, שלושה שחקנים לא מזוהים, קפטן הנבחרת אומניהו "אומנה" לבבי, והמאמן הלאומי מיכה שמבן. כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, יוסף "יוסקה" צוּק, חיים בורר, ויעקב "יָקִי" גְרוֹף. (באדיבות חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו אומניהו "אוֹמָנָה" לְבָבִי חבר קיבוץ מרחביה והקפטן הנערץ של נבחרת ישראל בכדורעף בשנות ה- 50 המאה שעברה. (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי התאמנתי בנבחרת ישראל זמן קצר בלבד בכמה מחנות אימונים שהתקיימו בדרך כלל באולמות של קיבוץ גבעת ברנר וקיבוץ נען. כל מי שהתאמן תחת הדרכתו של מיכה שמבן לא ישכח את את שאגת הקרב המפורסמת שלו בשפה הצרפתית באימונים ובמשחקים, "Allee". מִיכָה שָמְבַּן היה מנהיג ספורט, מחנך, ומאמן בעל מוניטין רב בארץ שהשריש את המשחק הספציפי הזה בישראל אך צריך לזכור שהכדורעף בארץ היה ברמה חובבנית לחלוטין. נבחרת ישראל בכדורעף הייתה חסרת ניסיון לחלוטין בשנים ההן ונטולת כל סיכוי בזירה הבינלאומית בעיקר בהתמודדויות מול נבחרות מזרח אירופה ובראשן ברה"מ . באליפות העולם בכדורעף שנערכה ב- 1952 במוסקבה, ניצחו שחקני הכדורעף הסובייטיים את שחקני ישראל בראשות חיים בורר ללא תנאי. זאת אפילו לא הייתה תחרות. שחקני נבחרת ברה"מ אלופת העולם כמו קונסטנטין רֶוָוה, קוֹסְטִיָה, ורכז המשחק מוֹנְזֶ'לֶבסקי שלטו ללא עוררין במשחק. צריך לזכור שממשלת ברה"מ (מדינה ענקית שהורכבה מרוסיה ולאומים שונים) שלאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 בראשות הדיקטטור הקומוניסטי שלה יוזף דג'וגאשווילי סטאלין החליטה כבר החלטה כבדת משקל לפתח קו ייצור מדעי של תעשייה ספורטיבית בכל הענפים וודאי במשחקי הכדור הידועים והפופולאריים כמו כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדור יד, והוקי קרח. הפערים העמוקים בין נבחרות ישראל בכדורגל, כדורסל, וכדורעף היו משמעותיים ביותר. ב- 1952 הביסה ברה"מ את נבחרת ישראל בכדורעף באליפות העולם בתוצאה המכרעת  0:3 ללא התנגדות ממשית. ישראל ייצרה נקודה פה ונקודה שם אולם זאת לא הייתה התמודדות, אפילו לא הפסד בכבוד. חַיִים בּוֹרֵר ז"ל ואוֹמָנָה לְבָבִי ז"ל היו שמות מוכרים בישוב הקטן בישראל אך נעלמים בעולם הגדול. בישראל וב- ברה"מ שיחקו כדורעף על פי אותם החוקים אך זה לא היה אותו המשחק.

טקסט תמונה : 1952. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורעף צועדת באצטדיון "דינאמו" במוסקבה בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורעף. את הנבחרת מוביל הקפטן אוֹמָנָה לְבָבִי מקיבוץ מרחביה. שלישי מימין הוא יוסף "יוסקה" צוּק מקיבוץ אשדות יעקב. חמישי מימין הוא דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל. שישי מימין הוא חיים בּוֹרֵר מקיבוץ בית זרע (משופם). שביעי מימין הוא דניאל "שחור" אלוני מקיבוץ גן שמואל. האחרון הוא גדי זוהר מקיבוץ מרחביה. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1952. מוסקבה. אליפות העולם בכדורעף. נבחרת ברה"מ (משמאל) מנצחת את נבחרת ישראל בתוצאה 3 : 0 (15 : 2 , 15 : 4 ו- 15 : 1) בתמונה נראה חיים בורר מנסה להעביר את הכדור לחלקת היריב אך נתקל בחסימה גבוהה של הנבחרת הסובייטית. סמוך לחיים בורר זהו אומנה לבבי (בברכיים כפופות), ומימין גדי זוהר. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל).

טקסט תמונה : קיץ 1949. ראשית התפתחות משחק הכדורעף במדינת ישראל. תחרות כדורעף ארצית בבאר שבע. (תצלום דוב "בולק" פרוסק. גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : 1949. פראג. אליפות העולם בכדורעף. המנחית הסובייטי קונסטנטין רֶוָוה בעל הניתור הנפלא מנחית כמעט ללא הפרעה נגד נבחרת צ'כוסלובקיה. (גלופת "גורן כידון").

בחלוף שנה הביסה נבחרת ברה"מ בכדורסל באליפות אירופה במוסקבה 1953 את נבחרת ישראל בהפרש עצום וחסר תקדים 25:75. בשורות ישראל שיחקו אז תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל אברהם שניאור, זְכַרְיָה עוֹפְרִי, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, שִמְעוֹן "צִ'ינְגָה" שֶלַח, רָלְף קְלָיִין, יְהוּדָה "קָנָבּוּס" וִוינֶר, מְנַחֵם קוֹרְמַן, משֶה "מוּסָה" דָנִיאֵל, רְאוּבֵן פֶּכֶר, עָמוֹס לִין ואחרים. ידועי שֵם בארץ אך חסרי השפעה על צמרת הכדורסל באירופה (בטורניר 1953 גברה נבחרת ישראל בכדורסל על נבחרות בולגריה, יוגוסלוויה, צ'כוסלובקיה, ואיטליה אולם נוצחה ע"י צרפת 62:45, הובסה ע"י נבחרת הונגריה 66:20, וכאמור גם ע"י ברה"מ75:25).

טקסט תמונה : 1949. ראשית התבססות משחק הכדורסל במדינת ישראל. התצלום מספר על משחק כדורסל בין נבחרות מורים לחינוך גופני מהצפון ומהדרום ב- 1949. שלישי מימין זהו ד"ר אוּרִי זִמְרִי. (גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי הצועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פכר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פְרֶדִי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני אֶרֶז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה"מ. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 67 שנים. נבחרת ישראל יושבת במושבי אצטדיון "דינאמו" הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. זיהוי הנוכחים בתמונה: יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז'אקט ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה), שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום , רלף קליין, ואישה לא מזוהה. יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                                                                

טקסט תמונה : 1953 – 1952. החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה, אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953. זיהוי השחקנים משמאל לימין : זכריה עופרי ז"ל (מכבי ת"א, הגבוה בשחקני הנבחרת 1.91 מ'), מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון "צִ'ינְגָה" שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת"א), ואברהם שניאור ז"ל (מכבי ת"א). (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                         

בטורניר האולימפי בכדורגל לקראת אולימפיאדת מלבורן 1956 הביסה נבחרת ברה"מ בכדורגל את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של האנגלי ג'ק גיבונס 0:5. בנבחרת ישראל שיחקו בין השאר השוער יעקב חודורוב, המגן שאול מתניה, הרץ גֶ'רִי חֶלְדִי, הבלם יצחק שניאור, והחלוצים יהושע גלזר ונחום סטלמך. השמות האלה לא הספיקו. ההישגים הגדולים של הנבחרות הלאומיות של ישראל בכדורעף, כדורסל, וכדורגל במאבקיה בעשור ה- 50 של המאה שעברה נגד ברה"מ היו פוליטיים יותר מאשר ספורטיביים. דגל ישראל התנוסס באצטדיון הפתוח של "דינאמו" במוסקבה והמנון "הַתִּקְוָוה" נוגן בפרהסיה ושימש עדות לתקומה המתחדשת של האומה הישראלית לאחר השואה. המיית לִבָּם של מיליוני יהודים כלואים מאחורי מסך הברזל ב- ברה"מ לשמע נגינת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל על אדמת ברה"מ הייתה תוצר של ההשתתפות ולכן חשובה כמותה.

טקסט תמונה : 11 ביולי  1956. מוסקבה . אצטדיון "לֶנִין". נבחרות ישראל (משמאל) וברה"מ באִצטדיון "לֶנִין" במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 לפני נגינת ההִמנונים . קבלת הפנים לנבחרת  בבירה הסובייטית הייתה אוהדת. השלטון הסובייטי אִפְשֵר להציב שלט מאיר עיניים בעברית מתחת לתמונתו המפורסמת של וְולָאדִימִיר אִילִיץ' לֶנִין, ובו כתוב, "ברכה לספורטאי מדינת ישראל". במחצית המגרש השמאלי ניצבים המאמן הישראלי גֶ'ק גִיבּוֹנְס והשחקנים הישראליים עדיין לבושים ב- בגד אימון ארוך, הבלם יִצְחָק שְנֵיאוּר, השוער יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב, המגן שָאוּל מַתָּנְיָה, והמגן דוּדוּ קְרֶמֶר. בנבחרת ברה"מ ניצב ראשון משמאל המאמן גבריאל קאצ'אלין, לידו הקפטן אִיגוֹר נָאטוֹ, והשוער רב המוניטין לֵב יָאשִין. בתוך דקה – שתיים יגישו שחקני ברה"מ זרי פרחים לשחקני ישראל. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה שמבן היה מבין הספורטאים הישראליים הבכירים שהשתתפו בקורס הכדורסל שערך המאמן היהודי – אמריקני נֶאט הוֹלְמָאן באפריל 1949 בתל אביב. כמומחה כדורסל הקים ב- 1950 את קבוצת הכדורסל המצטיינת של הפועל חולון שנשענה על שחקני העלייה המצרית ובראשם אֵלִיָהוּ עַמִיאֵל, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, סַמִי חוּדָרָה, וחַיִים גוֹרְמִיזָאנוֹ. התמונה הבאה מזכירה נשכחות מלפני 71 שנים.

טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. התיעוד הנ"ל נעשה בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר נאט הולמן בישראל. הכדורסל הישראלי חייב לנאט הולמן חוב עולם. זיהוי העומדים מימין לשמאל :  יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל "שומי" שומכר, אברהם שניאור, איש לא מזוהה, אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל, שמריהו "מאולי" חייקין, מיכה שמבן (בחולצת טי שירט כהה וצווארון בעיגול לבן), שני אנשים לא מזוהים, שָלוֹם קוֹסוֹבֶר, ודוב פרוסק. זיהוי כורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אוּרִי זִמְרִי ז"ל, ברוך חפץ, יהודה "קָנָבּוּס" ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הוֹלְמָאן שינה מקצה לקצה את הבנת משחק הכדורסל בארץ. (התמונה הוענקה לי באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה משה "מוּסָה" דניאל.

בעשור ה- 50 של המאה שעברה הגשימו ספורטאי ישראל את החזון האולימפי של ההומניסט הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כי ההשתתפות במשחקים חשובה מהניצחון . זירות הספורט השונות בישראל היו בראשית התפתחותן וספורטאי הארץ התחלקו לשתי תנועות הספורט הגדולות "הפועל" ו- "מכבי" (היו גם אגודות קטנות יותר כמו בית"ר ו-אליצור). ראוי לציין כי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ראה בערך טיפוח החינוך הגופני, הספורט, תרבות הגוף, והכושר הגופני הכללי של הנוער הישראלי – נדבך חשוב בהתפתחותו וצמיחתה של האומה בציון החדשה.

טקסט תמונה : חורף 1949. וועידת אגודת "הפועל" הארצית בתל אביב. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נושא דברים בשבח החינוך הגופני ותרבות הגוף. משמאל, הרמטכ"ל יעקב דורי (דוסטרובסקי) מרכיב משקפיים. השני מימין, אריה שריג. (גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : 1950. הספורטאים הישראליים מפגינים את עוצמתם במפגני ראווה ותהלוכות ברחובות הערים. (גלופת "גורן כידון").

יִגְאָל דָר – ווֹלוֹדָרְסְקִי בן קיבוץ אָשְדוֹת יַעֲקב היה עִילוּי בכדורסל. הוא נולד ב- 1936 והיה מבוגר ממני בשנתיים. כבר כילד קטן בן 12 שימש רכז המשחק של קבוצת הפועל אשדות יעקב וניהל שחקנים בני עשרים הוא היה מנהיג ספורט ואליל ילדותי. מוכשר מאוד בספורט וניחן בכושר גופני בלתי מוגבל . למדנו יחדיו בביה"ס התיכון החקלאי של עמק הירדן "בֵּית יֶרַח" . למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים למד רק כיתה אחת מעליי. ב- 1954 כשהייתי בן 16 והוא בן 18 זומנו שנינו ליטול חלק באימוני הסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל. האימונים התקיימו בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ואת הנבחרת אימן האמריקני אָלְמאֶר רִיפְּלִי (Almar Repley). על הסֶגֶל הצפוני נמנו אז עָמוֹס לִין מקיבוץ משמר העמק, ראובן פֶּכֶר ומשֶה מַכְטִי מקיבוץ מִזְרָע ואחרים . באמצעות אלמאר ריפלי התוודעתי בפעם הראשונה ל- NBA. כדררתי וקלעתי חופשי ביד ימין ושמאל והיה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת במרפק שלי בטבעת הסל (גובהה 3.05 מ' מעל פני הקרקע) אָלְמַאר רִיפְּלִי אהב את התנועה והמשחק של יגאל וולודרסקי-דָר ושלי ואמר לנו, "Young men", אתם חייבים לבוא לארה"ב יש לכם עתיד".

טקסט תמונה : שנת 1954. המאמן האמריקני אלמר ריפלי (משמאל) בישראל בחברתו של מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין. (התמונה הוענקה לי באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1963. וְורוֹצְלָאב – פולין. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 57 שנים. אליפות אירופה בכדורסל. נבחרת ישראל בכדורסל מארחת חברת מעריצים יהודים מפולין. שורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : צְבִי לוּבֶּצְקִי (כורע) ואִילָן זָיְיגֶר (יושב). שורה שנייה מימין לשמאל : עַמִי שֶלֶף ז"ל, יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי ז"ל, רָמִי גוֹט, שלמה בֵּן זְאֵב, שני אנשים לא מזוהים, תַּנְחוּם "תַּנִי" כּהֵן מִינְץ ז"ל (ממושקף חובש מגבת על צווארו). עומדים למעלה מצד שמאל : מנהל המשלחת דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוּסָק ז"ל ועוֹפֶר אֶשֶד ז"ל (1.96 מ'). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור פחות משנתיים בטרם מלאו לי 18 התגייסתי לגדוד 12 בחטיבת גולני . בגיל 20 גייס אותי יגאל וולודרסקי לקבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב ששיחה בליגה הלאומית אז. גאון הכדורסל הזה הפך לאוניברסיטת הכדורסל שלי. הייתי מלך הסלים של הקבוצה בזכותו . הוא היה גדול המוסרים ואלוף "העיניים העקומות". שחקן יצירתי וחכם, ענק במשחק הכדורסל, שבאמצעות כישרונו העצום הפך את השחקנים ששיחקו לצדו גם כן לגדולים. ממנו שמעתי לראשונה את סלוגן הכדורסל : "אתה יכול להיות רע בהתקפה אך לעולם לא רע בהגנה". יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה רכז המשחק ושחקן ההגנה הטוֹב בישראל. אני זוכר שפעם שיחקנו להנאתנו בחורף משחק כדורסל באחת מהפסקות הלימודים, כשאנו לבושים מעילים ונעולים במגפיים על המגרש הבוצי ומלא בשלוליות ב- "בֵּית יֶרַח". גם אז הוא דרש מחבריו לרדת להגנה. "אתה יכול היות חסר מזל בזריקה לסל, הכדור יכול להסתובב בחישוק ולצאת החוצה, אך לעולם אסור לך להפקיר את משחק ההגנה ואת שחקן היריב שאתה אמור לשמור עליו, ולסמוך על המזל שיחטיא את קליעתו", נהג לומר לי ובכך קבע את פילוסופיית הכדורסל המונומנטאלית שלו. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה כדורסלן נצחי. טוב יותר מעדי גורדון ומעודד קטש .

טקסט תמונה : קיץ 1959. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 61 שנים. שחקני קבוצת הכדורסל של קבוצת הפועל אשדות יעקב בעמק הירדן. הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל. עומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני, יגאל וולודרסקי ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, ואָבְנֵר וֶורֶד (שנינו בני קיבוץ אפיקים). כורעים מימין לשמאל : מאיר "מגה'"ברזילי ז"ל, ויוסל'ה קנטרוביץ'. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אשדות יעקב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשאני מקליד כאן את האידיאה שלא קיימת עוד, "ימי התום והפשטות – תקופה שחלפה לבלי שוב", אינני עושה זאת לתפארת המליצה. כך היו פני הדברים אז. התמודדתי בשלוש ליגות ספורטיביות לאומיות שונות אך בד בבד עבדתי עבודה גופנית שישה ו/או שבעה ימים בשבוע, בין 8 ל- 12 שעות מידי יום . פעמים רבות התאמנו יחפים על מגרשי אדמה וחול מחצבה. אח"כ כשהשתפרו העניינים שיחקנו על מרצפות. מי חלם אז על פרקט. החיים בקיבוץ היו סגפניים, טעוני משמעת, וקשוחים. יום אחד ערך המורה לספורט וחינוך גופני שְמַרִיָהוּ נָאבֶּל תחרויות אות הספורט למבוגרים על מגרש "הפועל" באפיקים. התחננתי בפני אבא שלי שיתחרה כדי שיוכל לענוד את האות ואני אוכל להָשְוִויץ בו. אבא שלי לא התעניין מעולם בספורט ובחינוך גופני אולם נכנע להפצרותיי. הוא עזב את השקיית האספסת לשעה קלה והתייצב במגפיים במגרש "הפועל" לריצת שלושה קילומטרים. זה היה אחד הימים החמים בעמק הירדן ואבא שלי סיים את הריצה נעול במגפיו בשתי שניות פחות טוב מהזמן והתוצאה שאמורים היו להעניק לו את "אות הספורט" למבוגרים. מורה הספורט הנערץ עלי שמריהו נאבל היה קשוח עם אבא שלי כפי שהחמיר עם כולם : "משה בלינדמן – אלרואי לא מגיע לך אות הספורט מפני שפספסת את המינימום בשתי שניות", אמר לאבא שלי. הוא לא עשה לו כל הנחות למרות שרץ במגפיים. הייתי אז ילד בן 15 וניצבתי ליד אבא שלי כש-שמריהו נאבל בישר לו את הבשורה המרה שהוא איננו ראוי ל-"אות הספורט" בשל שתי שניות שאותן החמיץ. נקוו דמעות בעיניי אבל אבא שלי שהיה אז בן 42 אפילו לא התווכח ולא אמר מילה. הוא נטל את אופני העבודה שלו ורכב בחזרה נעול במגפיו ל- "חלקת בני" כדי להמשיך להשקות את שדות האספסת. העבודה והנאמנות המקודשת שלו לאדמת הקיבוץ ולמקצועו מספויני'ק, היוו ערך עליון.

תנאי האימונים של הנבחרות הלאומיות היו חובבניים ומגוחכים אולם איש לא תבע את ליטרת הבשר שלו. היישוב הקטן התעסק בהגשמת החלום הציוני. התיישבות, כיבוש האדמה, והקמת צה"ל וניהול מלחמות אמיתיות כדי להדוף את האויב. בעת כתיבת הספר עב הכרס "סמן ימני" סיפרו לי יהושע גלזר ויעקב חודורוב (חתן פרס ישראל") שחקני נבחרת ישראל בכדורגל : "יואש אלרואי על מה אתה מדבר…אפילו למשחקים בטורקיה טסנו במטוס דקוטה צבאי. היו צריכים להרכיב עלינו רק מצנחים כדי להגשים עד כלות את הסיסמה שלך ימי התום והפשטות". שחקני נבחרת ישראל היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא. הם היו אנשים פשוטים מן היישוב, פועלים, נהגים, ובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית. הם היו מבוני היישוב, לוחמי מלחמת הקוממיות, ואנשים עזי נפש . שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דקוטה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב.

טקסט תמונה : 1951. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 69 שנים. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל בינלאומי באיסטנבול – טורקיה בשנת 1951, במטוס דַקוֹטָה. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו הם מתכוננים לצניחה קרבית. ראשון מימין הוא אֵלִי פוּקְס. עומד במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה. ראשון משמאל יוסל'ה מרימוביץ'. שני משמאל יצחק גַמְבָּש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. שישי מימין – אדמונד שמילוביץ' (מציץ). (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי.

 יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי – דָר היה כדורסלן מחונן. הוא ידע כיצד להגשים את כשרונו המיוחד וליישם אותו באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות במשימה כבירה. הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968 – 1959, ולבש את מדיה 82 פעמים תחת שרביטם של יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ושִמְעוֹן שֶלַח ("צִ'ינְגָה"). לדאבון לֵב נפטר מדום לב ב- 1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי העניק לי את הכישרון להעביר את מיומנות המשחק שלי לקבוצת הפועל אפיקים.

טקסט תמונה : קיץ 1964. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים. זוהי חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. זיהוי שחקני הפועל אפיקים שעומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז"ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973), שַי לִין ז"ל (מת בארה"ב). כורע שני מימין : גיורא כהן (גיסו של חיים בורר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אָמִיר הֶלְמַן בן כיתתי בקיבוץ אפיקים היה עילוי במשחק השח-מט, במתמטיקה, ושפות. כששנינו היינו בכיתה ב' בגיל 7 הוא לימד אותי את סודות המשחק אבל חשוב מזה, הוא לימד אותי לסַדֵר את מחשבותיי. מצאתי עניין רב במשחק. התאהבתי בו. אבא שלי קנה לי ספרי שח-מט. היינו חייבים ללמוד את תיאוריית הפתיחות כדי לא להיקלע לנחיתות בתחילת המשחק . השחמטאים הנערצים עלינו אז היו ד"ר עמנואל לסקר, חוזה ראול קפבלנקה, מיגל ניידורף, מיכאל בוטביניק, דוד ברונשטיין, יצחק בולסלסבקי, וואסילי סמיסלוב, אלכסנדר קוטוב, פאול קֶרֶס, ואח"כ גם טיגראן פטרוסיאן, ומיכאל טַל. קיבוץ אפיקים שמייסדיו היו ילידי רוסיה (הקיבוץ נקרא בשנות ה- 20 של המאה שעברה עם הקמתו, "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.") היה מנוי על השבועון הרוסי "אוֹגָאנְיוֹק". בשבועון היה מדור שח-מט. היינו ילדים ולמדנו את השפה הרוסית כדי להבין את תוכן המדור. עד גיל 16 הייתי מהילדים הנמוכים בכתה. לפתע התחלתי לצמוח ולהתרומם לגובה. עזבתי את משחק השח-מט אך לא נטשתי אותו. נדדתי למגרשי הכדורסל והכדורגל. אמיר הלמן עצמו, שחמטאי מוכשר יוצא דופן, היה אמור להעפיל לצמרת העולמית אך בדרך הפך לפרופסור לכלכלה. כילד הצטיין במתמטיקה, דיבר אנגלית ורוסית באופן חופשי, ויכול היה לשחק שח-מט סימולטני עיוור מבלי לראות את הלוח נגד חמישה יריבים בבת אחת. ילד מוכשר ומקורי ורב יכולות במידה קיצונית. היה לו מטען .I. Q רציני. הוא אמיר הלמן עמד כנראה בראש התור כשאלוהי החוכמה חילק לכל אחד מאיתנו את מנת המשכל האישית שלו. לאמיר הלמן העניק הקב"ה מלוא החופן פירורי שכל. היה טמון באמיר הלמן כּישרון שחמטאי נדיר שהאחרים מצאו אותו מאוחר יותר בשחמטאי האמריקני "בובי" פישר (Bobby Fischer).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה שעברה בקיבוץ אפיקים. אמיר הלמן (מימין) מפגין את יכולתו בתחום משחק שהיה כל כך מוכשר בו, משחק השח- מט. מאחוריו בחולצת T Shirt לבנה, זהו כתריאל תבורי ז"ל אביה של הרקדנית המפורסמת נעמה תבורי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באפריל 1959 השתחררתי מצה"ל כקצין קרבי בחטיבת "גולני". לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין אפילו דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת. היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לווין, מקצוען קשוח שהיה Pioneer. הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית . דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז"ל אמר לוֹ פעם, "רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…". רוּדיק לֵווין לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, "אין לי זמן". זאת כמובן רכילות. רוּדיק לווין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון, קפדן, ובעל מקצוע. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי, ואליעזר סקלס. היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד. הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים  ל- Deadline. האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה. אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21. גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח"ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת. רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם. בעיניי זה היה סוג של דבקות במשימה.

טקסט תמונה : שנת 1949. קיבוץ אפיקים. קָזְיוּק קֵז (אברהם כרמי) נוהג בטרקטור שנקנה בחו"ל, "Farmel" מודל אמריקני, ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התלתן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בטלוויזיה , לא לשֵם ההישרדות עצמה, אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה ורשות השידור. דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן. קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן ההיבט הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה "בִּזְבַּזְתִּי" לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים, זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה. אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי 8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם בא"ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד. המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו מעין צל"שים. הנה אחד מהם בתום שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 1988.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. זהו מכתב הערכה – צל"ש שכתב לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שידורי אולימפיאדת סיאול 1988, בתוספת מילות ברכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 862. לזִכְרָם של שני אלופי הא"ק הצ'כים האולימפיים הדגולים המנוחים, האישה ובעלה, דָנָה זטופקובה (2020 – 1922) ואֶמִיל זָטוֹפֶּק (2000 – 1922). פוסט מס' 862. הועלה לאוויר בשבת – 14 במארס 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

אלופת אולימפיאדת הלסינקי 1952 בהטלת כידון לנשים דנה זטופקובה (רעייתו של אמיל זטופק המנוח) מתה אתמול (יום שישי – 13 במארס 2020) והיא בת 98.

אישה ובעלה. הצמד הצ'כי הבלתי נשכח שני האלופים האולימפיים באולימפיאדת הלסינקי 1952, מטילת הכידון דנה זטופקובה והרץ למרחקים ארוכים אמיל זטופק. דנה מתה אתמול בגיל 98 בפראג ביום שישי-13 במארס 2020. אמיל זטופק נפטר בגיל 78 ב-22 בנובמבר 2000. 

ב- 1992 נפלה בידי הזכות לארח במשך חמש שעות את אֶמִיל זָטוֹפֶּק שהיה כבר בן 70 ורעייתו דָנָה זָטוֹפְּקוֹבָה במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. אמיל זטופק גרר רגל וצלע. הוא לא היה במיטבו ועלה במעלית הקטנה למשרדי חטיבת הספורט השוכנים בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים יחד עם מלווהו הישראלי מאמן השחייה הנודע דוד "סוחו" סיבור. דנה זטופקובה שהייתה גם היא בת 70 טיפסה עמי בקלות חמש קומות במדרגות הבניין. עיקר השיחה עם האלוף האולימפי הצ'כי הבלתי נשכח נסבה על חתירתו המתמדת לניצחון, מבנה גופו הרזה, הגנטיקה הפיסיולוגית שלוֹ, ואהבתו ללא תנאי לאימון, הבנתו את חשיבות האימון, ודבקותו במשימה. "…מר יואש אלרואי…", הוא פונה אליי ומוסיף, "…גיחתי לעצמי כשראיתי את סיסמתו של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין נגלית אלי מרום אצטדיון "וומבלי" באולימפיאדה הראשונה שלי בלונדון 1948, וקובעת כי הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות. זה נראה בעיניי כבדיחה. אני באתי לאולימפיאדה כדי לנצח…", אמר לי כששתינו את הקפה שהועלה אלינו ממזנון הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן במרתף הבניין הגדול. גם אָגְנֶס קֶלֶטִי הביעה בפניי את אותו הרעיון בעת הפגישות הרבות בינינו בביתה בהרצליה. "…התחריתי והופעתי באולימפיאדות כדי לנצח ולהיות אלופה ולא כדי להשתתף…", שָחָה לי בגאווה ובצניעות. אמיל זטופק ואנוכי  עשינו שנינו חשבון מתמטי כי בשנות הקריירה המופלאה שלו הקיף בריצותיו את כדור הארץ שלוש פעמים כ- 120000 (מאה ועשרים אלף) ק"מ. בסופה של השיחה המרתקת הקרנתי בפניו את קלטת ה- Video המראה את שלושת ניצחונותיו הבלתי נשכחים בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', ומרתון באולימפיאדת הלסינקי 1952. הצילום בפילם נעשה באופן בלעדי ע"י רשת הטלוויזיה הפינית YLE אך מכיוון שהחומר היה Mute (ללא sound) ערכתי אותו בהתאמה עם קולו של שַדָּר הרדיו מרטיט הלבבות מ- BBC הרולד אייברהאמס [1] שהעביר בשידורים ישירים מהלסינקי ללונדון את כל שלושת הריצות בהן ניצח אמיל זטופק. התוצאה הסופית של ה- Mix בין תמונת הפילם הפינית לסאונד הרדיו הבריטי הועברה ל- ווידיאו וכך שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אמיל זטופק ישב נפעם מול מסך הטלוויזיה. בתום ההקרנה שַח לי בפנים רציניות, "…מר יואש אלרואי אתה יודע עלי יותר ממשה שבני עמי ב- צ'כיה יודעים עליי…". התנשקתי עמו ועם רעייתו וחיבקתי אותם. אימצתי את אֶמִיל זטופק ואת דָנָה אל לִבִּי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. הסיסמא האולימפית החברתית, הנאיבית, הטהורה, ורבת המוניטין בת 24 המילים של הברון פייר דה קוברטיין נישאת ברום אִצטדיון "וומבליי" (Wembley) באולימפיאדת לונדון 1948. הסלוגן הסוציולוגי והתמים היה שילוב היסטורי נדיר עם אומץ ליבה של האומה הבריטית בראשות ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל שהביסה את גרמניה הנאצית. הנה הוא כלהלן ואפשר לקרוא אותו בבירור :  

"The important thing in the Olympic Games is not winning but taking part…". 

הוועדה המארגנת האנגלית הבליטה את המֶסֶר של מְחֲדֵש המשחקים האולימפיים הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין בעידן המודרני "לא הניצחון חשוב – חשובה ההשתתפות". הסיסמא האולימפית בעלת גוון סוציאליסטי שוּוְקָה לעולם באמצעות מצלמות הטלוויזיה של ה- BBC ומצלמות הסטילס של העיתונות הכתובה.

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרדי מחלקת הספורט בבניין טלוויזיה הישראלית השוכנים ברוממה – ירושלים. אני מארח את אמיל זטופק ואת רעייתו דנה זטופקובה, שניהם בני 70 בתמונה. אמיל זטופק זכה באולימפיאדת לונדון 1948 במדליית הזהב בריצת 10000 מ' ובמדליית הכסף בריצת 5000 מ'. באולימפיאדת הלסינקי 1952 זכה אמיל זטופק בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון (42.195 ק"מ). רעייתו דנה זטופקובה זכתה במדליית הזהב בהטלת כידון לנשים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1990 פגשתי ברומא לראשונה את איש הטלוויזיה הצ'כית הוּבֶּרְט וָואסְלִיק בעת הפקת מבצע השידורים הישירים הממושך של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי מונדיאל איטליה 90'. הוּבֶּרְט וָואסְלִיק שימש כנציג של OIRT במערך המבצעי של הטלוויזיה האיטלקית RAI ו- EBU  ברומא, וסייע בתיאום והעברת השידורים למזרח אירופה המתפוגגת והולכת. הזמנתי אותו לארוחת ערב. זאת הייתה הזדמנות לפגוש אותו ולומר לו תודה פנים אל פנים באיחור של תשע שנים. אישיות מקסימה וחביבה. הוא היה מחויט בחליפה כחולה בהירה ועניבה מפוספסת לפתה את גרונו. אני הייתי לבוש ג'ינס וחולצת פולו אדומה ונעלתי נעלי ספורט נייקי. הרמנו כוסות יין "Chianti" לזכר הימים ההם. ישבנו ושוחחנו בוִויָה – וֶונֶטוֹ כשעתיים אולי שלוש. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממקור ראשון כיצד עושים טלוויזיה מעבר למסך הברזל הקומוניסטי שעמד להתפוגג לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 באירופה בחודש מאי של שנת 1945. הפגישה והשיחה עמו היו מרתקות. הוּבֶּרְט וָואסְלִיק בא ממדינה ששורשי הספורט שלה  טמונים עמוק באדמה. דיברנו פוליטיקה וספורט. שמותיהם של אֶדוּאָרְד בֶּנֶש ואלכסנדר דוּבְּצֶ'ק נשזרו באלה של פְרָנְטִישֶק פְּלָנִיצְ'קָה (שוער נבחרת צ'כוסלובקיה שהעפילה למשחק הגמר במונדיאל איטליה 1934 והפסידה 1:2 בתום הארכה לאיטליה של המאמן הנודע וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ), הכדורסלן אִיוָואן מְרָאזְק, אֶמִיל זַטוֹפֶּק ורעייתו דָנָה זַטוֹפֶּקוֹבָה, האתלט סְטָנִיסְלָב יוּנְגוִוירְט, יוֹזֵף מַאסוּפּוֹסְט (שחקנה הנערץ של נבחרת צ'כוסלובקיה שזכתה בסגנות אליפות העולם בכדורגל של צ'ילה 1962), הטניסאית המפורסמת וידועת השֵם מַרְטִינָה נַבְרָאטִילוֹבָה, הטניסאי אִיוָואן לֶנְדְל ועוד כמה ספורטאים צ'כוסלובקיים רבי מוניטין. צ'כוסלובקיה היא מדינה בעלת מורשת ספורט ארוכה ורבת שנים. המדינה הקטנה הזאת השוכנת במרכזה של אירופה הייתה אלופת אירופה והעולם בענפי הכדוריד, הכדורעף, וגם בהוקי קרח. היא העפילה פעמיים לשני משחק גמר במונדיאלים של איטליה 1934 וצ'ילה 1962 (הפסידה לברזיל 1:3) ועלתה גם למשחק הגמר 1996 EURO (הפסידה לגרמניה 1:2 בשער זהב). נפרדנו בלחיצת יד חמה. הוּבֶּרְט וָואסְלִיק היה פיגורה טלוויזיה ענווה וצנועה כיאה לחינוך קפדני ומאופק של אירופה הישנה. הוא אחד מאותם אלפי אנשי טלוויזיה אנונימיים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית חייבת להם את הצלחת השידורים הבינלאומיים שלה במשך כל כך הרבה שנים לאורך כברת דרך כל כך ארוכה.

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- "מכונות ספורט האנושיות" האלה בתפקידי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי באופן אישי עם פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, בילי רייט, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי ואחרים על הצלחתם הגדולה. היא לא הייתה מִקרית. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך. המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם.

האתלטית הצ'כית מטילת הכידון דָנָה זטופקובה (Dana Zatopekova) האלופה האולימפית בהטלת כידון לנשים באולימפיאדת הלסינקי 1952 ורעייתו של אמיל זטופק (Emil Zatopek) המנוח (אלוף אולימפיאדת הלסינקי 1952 וזכיין בשלוש מדליות זהב באותה האולימפיאדה ההיא ההיא בהלסינקי 52' בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון) הלכה אתמול לעולמה והיא בת 98. דנה זטופקובה הטילה את הכידון במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 למרחק של 50.47 מ' וזכתה במדליית הזהב לפני הסובייטית אלכסנדרה צ'ודינה (Alexandra Chudina) שהשיגה תוצאה רק של 50.01 מ' (זכתה במדליית הכסף) ו- סובייטית נוספת יילנה גורצ'אקובה (Jelena Gorchakova) שהטילה את הכידון למרחק של 49.76 מ' וזכתה במדליית האָרָד. היה מדובר בסנסציה אולימפית רבתי שחוללה דנה זטופקובה במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952, מפני שמטילת הכידון הסובייטית אָלֶכְּסָנְדְרָה צוּדִ'ינָה (אתלטית רב גונית שהייתה גם שחקנית כדורעף מנחיתה מובילה בנבחרת הנשים הלאומית של ברה"מ בשנים ההן) הייתה מועמדת וודאית לזכייה בתואר בהטלת כידון לנשים.

הערה והתייחסות שלי לספורטאית הסובייטית אלכסנדרה צ'ודינה : אלכסנדרה צ'ודינה נולדה ברוסיה ב- 1923, ומתה רווקה בגיל 67, בשנת 1990. גובהה היה 1.88 ומשקלה 73 ק"ג. היה לה גוון קול נמוך ומחוספס. היא נחשדה כל השנים כדגם של Intersex, אישה בעלת מאפיינים זכריים ונקביים. הגדרת מיניותה מעולם לא זוהתה בימים ההם ולא הוגדרה. בכל התחרויות ב- א"ק ובמשחקי כדור היא נחשבה תמיד לאישה.  

ובכן, אלכסנדרה צ'ודינה זכתה במדליית הכסף בקפיצה לרוחק בתוצאה של 6.14 מ' (הזוכה במדליית הזהב במקצוע הקפיצה לרוחק לנשים הייתה הניו זילנדית איווט וויליאמס (Yvette Williams) בתוצאה 6.24 מ'. אלכסנדרה צ'ודינה זכתה גם במדליית הארד בקפיצה לגובה לנשים באולימפיאדת הלסינקי 1953 עם הישג של 1.63 מ'. הקדימו אותה הדרום אפריקנית אסתר בראנד (Esther Brand) שזכתה במדליית הזהב לאחר שחלפה מעל רף שגובהו 1.67 מ' והבריטית שיילה לרוויל (Sheila Lerwill) שלקחה את מדליית הכסף בהישג של 1.65 מ'. 

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. לפני 68 (שישים ושמונה) שנים. מטילת הכידון הצ'כית דנה זטופקובה (בת 30) זוכה במדליית הזהב בהטלת כידון לנשים. (באדיבות ZDF והוצאת הספרים ווילהלם לימפרט בפרנקפורט. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. זוהי הספורטאית והאתלטית הסובייטית הרב גונית ורבת המוניטין אלכסנדרה צ'ודינה (1990 – 1923). (באדיבות IOC).

טקסט תמונה : קיץ 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. אלו הם משרדי חטיבת הספורט בבניין טלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (משמאל) מארח במשך כ- חמש שעות את האלוף האולימפי הדגול בריצות למרחקים ארוכים אמיל זטופק (במרכז, בן 70 בתמונה) ואת רעייתו דנה זטופקובה (מימין, בת 70 בתמונה). אמיל זטופק זכה באולימפיאדת לונדון 1948 במדליית הזהב בריצת 10000 מ' ובמדליית הכסף בריצת 5000 מ'. באולימפיאדת הלסינקי 1952 זכה אמיל זטופק בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון (42.195 ק"מ). רעייתו דנה זטופקובה זכתה באולימפיאדת הלסינקי 52' במדליית הזהב בהטלת כידון לנשים. ידיד יקר שלי דוד "סוחו" סיבור ליווה את דנה ואמיל זטופק המופלאים והביא אותם אלי לירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ'כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב-1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בירושלים. הוא היה בן 70. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ-150 סמ"ק של דם. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע , פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה, ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ"ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך. כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק"מ באימונים שלו. בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל-5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כישרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים ומאמנים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו "הַקָטָר הַצֶ'כִי". כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שבין 1971 ל-2003.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים. הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, "…מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא"ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון…". (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ'כית CTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ'כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק נקרא בפי כל "הַקָטָר הַצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא חזר עליו. (צילום דָוִד "סוּחוֹ" סִיבוֹר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ'. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון והרץ הבריטי גורדון פירי. (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. סיום ריצת המרתון. הרץ הצ'כי המהולל אמיל זטופק נכנס ראשון בשער האצטדיון האולימפי ב- הלסינקי וזוכה במדליית הזהב. זאת הייתה ריצת המרתון הראשונה בחייו. הבעת פניו מעידה על המאמץ והסבל הכרוך בהשתתפות בתחרות המפרכת הזאת. אמיל זטופק ניצח וזכה במדליית הזהב בזמן של 2:23:03.2 שעות. במקום השני ובמדליית הכסף זכה רינאלדו גורנו מארגנטינה בתוצאה 2:25:35.0 שעתיים. במדליית הארד זכה השוודי גוסטאף יאנסון בתוצאה 2:26:07.0 שעתיים. (צילום נסים קיוויתי וגם באדיבות YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ועוד זיכרון מאולימפיאדת הלסינקי 1952 : למרות הכישלונות באולימפיאדת הלסינקי 1952 נכתב פרק חדש בהיסטוריה של הספורט כששורה גאה של אתלטים מהישוב ייצגה בפעם הראשונה את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים מאז אתונה 1896. מר ברניי איין יו"ר הנהגת הוועד האמריקני למען הספורט בישראל כתב מניו יורק מכתב מרגש לוועד האולימפי הישראלי בתום משחקי הלסינקי 1952, כלהלן : "היום נרשמה באהדה רבה העובדה בדבר השתתפותה של מדינת ישראל במשחקים האולימפיים. קבוצתכם הייתה קרבית מאוד, חבריה היו ספורטאים במלוא מובנה של המילה הזאת ובהתאמה מלאה לחוקה האולימפית. אלה מאִתנו שההצלחה האירה להם פנים וזימנה אותם למקום בתור חברים של הוועד האמריקני המאוחד לטובת הספורט בישראל, לא ישכחו לעולם את הרוח הטובה שגילו ספורטאי מדינת ישראל בשדה הספורט ובכפר האולימפי גם יחד. כבודכם עלה בעינֵי כל העמים. אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956". חברי הוועד האולימפי הישראלי ב- 1952 היו כלהלן :  עו"ד נחום חת, מרדכי ז'יליסט, יוסף יקותיאלי, אריה שריג, מרדכי בן-דרור, נחום הרצברג, חיים גלובינסקי, א. בן צבי, ד"ר מ. הרניק, ז. רוסצקי, האלוף מצה"ל יגאל אלון, וח"כ ג. פלש. הנהלת ההתאחדות לספורט בישראל מנתה את :  י. כרמי, מרדכי ימפולסקי, עמנואל גיל, ח. ברגר, יצחק כספי, ב. א. פס, מיכה שמבן, י. דניאל, ר. פרלשטין, פ. לוינזון, ד"ר קורן, י. פינשטיין, חיים וויין, רפאל פנון, ר. וויינברג, ד"ר אורי זמרי, י. פרחי, ו- מ. ימיני. ראשי המשלחת נפגשו במהלך המשחקים עם האלוף האולימפי בריצות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון הצ'כוסלובקי אמיל זטופק ורעייתו דנה זטופקובה שזכתה במדליית הזהב בהטלת כידון. הם העניקו להם ספר אודות מדינת ישראל הצעירה. עוד זיכרון צילום של התחלה צנועה.

טקסט תמונה : קיץ 1952. הנהלת המשלחת האולימפית של ישראל באולימפיאדת הלסינקי 1952 מעניקה לרץ הצ'כוסלובקי הדגול אמיל זטופק (זכה באולימפיאדת הלסינקי 52' ב- 3 מדליות זהב בריצת 5000 מ ,10000 מ' וריצת מרתון) ורעייתו דנה זטופקובה (אלופת הטלת הכידון באולימפיאדת הלסינקי 52') שי בצורת ספר אודות מדינת ישראל הצעירה רק בת 4 שנים הקרוי בשפה האנגלית, "THE  FACE  OF  ISRAEL", המספר על מדינת ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמנואל גיל, נחום חת, הרעייה דנה זטופקובה, אמיל זטופק, ועיתונאי הספורט של העיתון "דבר" אליעזר רוֹאִי. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם "מַרוֹקָה" .

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 50 שנה והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב-IBC  (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות ציוד הספורט ומתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נשארה אלופה.

קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

אולימפיאדת אתונה 2004 היו המשחקים האולימפיים האחרונים שלי כאיש טלוויזיה פעיל. אלכס גלעדי גייס אותי לעבוד בקבוצת AOB בראשותו של מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ שהפיקה את סיגנאל השידור הבינלאומי. הוצבתי על ידו בצומת העצבים ובמקום המעניין ביותר של שידורי הטלוויזיה, בעמדת הפיקוח של ה- Quality Control במרכז השידורים הבינלאומי. AOB כיסתה את המשחקים האולימפיים של אתונה 2004 באמצעות כ- 1100 (אֶלֶף ומאה) מצלמות ו- 65 ניידות שידור אלקטרוניות. חֲזוֹן טלוויזיוני שמגשים כמעט במלואו את רעיון הגשת האינפורמציה המצולמת המקסימליסטית לצופה בסלון ביתו.

רעייתי יעֵל ואנוכי הורים לשלושה ילדים ו-סבתא וסבא לעשרה נכדים ונכדות. היום ב- 14 במארס 2020 אני עדיין חוקר וכותב סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים אודות קורות תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מדובר בסדרת ספרים בת כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים, שדנה מנקודת מבטי בהתפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה – בארץ ובעולם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. יחדיו עם רעייתי האהובה יעל תג'ר. אני בדרכי לפנסיה והיא בדרך לקריירה חדשה של מנהלת חנות ספרים בחברת "סטימצקי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כור מחצבתי טָמוּן בשורשיו העבותים של קיבוץ אפיקים. שורשיו של קיבוץ אפיקים נוצרו מגולת העם היהודי באירופה המזרחית ורוסיה שנרדפה ע"י שלטון רודני אנטי ציוני. מאז קמה מדינת ישראל ב- 1948 בלטו בתנועה הקיבוצית כמה תמורות חשובות . המסגרת הקיבוצית התרחבה כמותית. הייתה חריגה מן המסגרות המספריות שקבעו לעצמם הקבוצות הקטנות והקיבוצים השומריים. קיבוץ אפיקים צמח וגדל מאוד באופן הדרגתי עד שהפך לקיבוץ השני בגודלו בתנועה הקיבוצית לאחר קיבוץ יגור. קיבוץ גבעת ברנר הוא השלישי בגודלו בארץ. הוקמה תעשייה מודרנית לצד ענפי החקלאות המניבים יבולים ברמה בינלאומית, כמו ענף הבננות והקמת ענף רפת החלב. חלק ניכר מהתעשייה הקיבוצית היא עתירת ידע ובעלת כושר יצוא. השתרשות התעשייה במשולב עם החקלאות מהווה גורם כלכלי חשוב בחוסנם של הקיבוצים. קיבוץ אפיקים היה החלוץ בהכנסת התעשייה לצד החקלאות. חלומם של חברי הקיבוץ הוותיקים היה שהקהילה שהוקמה בשנות ה- 20 של המאה שעברה והפכה לחברה רָב דוֹרִית, לא תהיה תופעה חולפת בארץ ישראל, כדוגמת מרבית הקוֹמוּנוֹת בעולם. התנועה הקיבוצית קמה בשעה היסטורית של העם היהודי הַשָב למולדתו לאחר גלות בת 2000 (אלפיים) שנים. חלוציו עלו לארץ ישראל כדי להגשים ברוחם ובגופם את הווייתו ותחייתו של העם היהודי – ישראלי בציון. החלוצים האלה מילאו שליחות לאומית ממדרגה ראשונה. בד בבד עם שליחותם האמיצה זאת הם ביצעו מהפכה באורח חייהם. הם מרדו בחיים הגלותיים, פנו עורף לרכושנות, והקימו חברה שיתופית חדשה, דמוקרטית, וייחודית בארץ ישראל [1].

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי למטר מעל הקרקע, לרוץ 60  מ' בזמן של 7.3 ש', לרוץ 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספר השיאים של גינס בהוצאת כרטא מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).