פוסט מס' 892. תזכורת. לא רק לקריאה אלא בראש וראשונה לעיון : מחר 14 ביולי 2020 תחגוג צרפת את "יום הבסטיליה" שהתחולל בפאריס לפני 231 שנים ב- 14 ביולי 1789 ושימש קטליזטור ראשי להתפרצות המהפכה הצרפתית העממית והאכזרית ב-1789, התקוממות ו-מחאה אלימה של כל המעמדות ורבדי האומה הצרפתית נתמכים ע"י הגיליוטינה נגד השלטון המלוכני העלוב, המחורבן, המנותק, והמושחת בראשות המלך לואי ה-16 והמלכה (ממוצא אוסטרי) מארי אנטואנט. נסיבות הסוף המַר של השלטון המלוכני בצרפת בתום המהפכה הצרפתית ב-1789 היה בסופו של דבר ידוע מראש. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

פורסם בתאריך 13 ביולי 2020 מאת יואש אלרואי9 בספטמבר 2021

פוסט מס' 892.

פוסט מס' 892. תזכורת. לא רק לקריאה אלא בראש וראשונה לעיון: מחר 14 ביולי 2020 תחגוג צרפת את "יום הבסטיליה" שהתחולל בפאריס לפני 231 שנים ב-14 ביולי 1789, ושימש קטליזטור ראשי להתפרצות המהפכה הצרפתית העממית והאכזרית ב-1789, מחאה אלימה של כל המעמדות ורבדי האומה הצרפתית נתמכים ע"י הגיליוטינה נגד השלטון המלוכני העלוב, המחורבן, המנותק, והמושחת בראשות המלך לואי ה-16 והמלכה (ממוצא אוסטרי) מארי אנטואנט. נסיבות הסוף המַר של השלטון המלוכני בצרפת בתום המהפכה הצרפתית ב-1789 היה בסופו של דבר ידוע מראש. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

—————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 892 : הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

—————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל ז"ל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא יבד"ל שסולק והודח על ידו (גם כן על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן לפני 18 שנים לסלק את רן גלינקא, ו-למנות במקומו את יוסף בר-אל). ב- 2 ביוני 2002 לאחר תקופת ניסיון בת 3 חודשים העניק ראש הממשלה אריאל שרון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור הזמני, המופרך, והבלתי מוכשר מינוי של קבע בן 5 שנים לשאת במשרה האחראית (כ-מנכ"ל רשות השידור). יוסף בר-אל היה אמור לשמש מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 על פי החלטת ממשלת ישראל (תקופת כהונה כפי שקבועה בחוק). ואז קרה והתחולל הדבר, ולא בהפתעה : ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אלה שמינו את יוסף בר-אל לתפקיד הרם והאחראי של מנכ"ל רשות השידור, כאמור לתקופה של חמש שנים. ממשלת ישראל החליטה להדיח ולהעיף אותו קיבינימט, את אותו האיש המופרך מהמשרה הרמה בגין אישומים פליליים של שחיתות ומתן שוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון) העניק תמיכה משפטית מפליגה ו-מסיבית בהחלטת ההדחה והסילוק ההיא של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 2 במאי 2005. יוסף בר-אל סולק ו-הודח שנתיים וחודש בטרם סיום מועד כהונתו החוקית. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. משום מה לא הוגש נגדו כתב אישום ו-הוא לא נשלח לכלא בעקבות האישומים נגדו בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. שחיתות ומתן שוחד בשירות הציבורי הן כידוע עבירות פליליות חמורות. דו"ח הדחתו וסילוקו הַמֵבִיש של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרם לפני 15 שנים ב- 2 במאי 2005, שמור במדפי ארכיון הממשלה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זה היה המצב הבלתי נסבל, הבלתי מתקבל על הדעת, המקצועי – טלוויזיוני והמוסרי – פוליטי ששרר ו-נָסָב בתוך וסביב רשות השידור ז"ל ההיא בשנים ההן שבין 2001 ל- 2005. מדהים במובן השלילי של ההגדרה (!). ובכן, בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ההיא מאז פרשה את כנפיה ב- 31 במארס 1969 גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדשה בנוסף על רדיו "קול ישראל" הוותיק בעידן ההוא של מנכ"ל רשות השידור ה-1 שמואל אלמוג ז"ל, התחוללו האירוע ההוא והסערה ההיא חסרת התקדים : ב- 2 במאי 2002 הודח וסולק לאלתר מכהונתו מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצבו אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט. השַר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור בממשלה ההיא של אריאל שרון ב- 2002 היה רענן כהן. לא היה כדבר הזה, עסק מחורבן שכזה, מאז ומעולם בתולדות
רשות השידור. אשנה ואומר את הדברים שכתבתי רק לפני רגע בפוסט מס' 890 : מדינת ישראל מצטיירת בימים אלה שוּב כמדינת פארטאץ', בעלת 1000 (אלף) דִימוּיִים, זֵהוּיוֹת, והִזְדָהוּיוֹת מכל הכיוונים הפוליטיים והחברתיים. כמות ה- .I.Q (ראשי תיבות של Intelligence Quotient) בה חוננה מדינת ישראל ו-תוצאת מְנָת המִשְכָּל הַלְאוּמִית הנמוכה שֶל הַאוּמָה היושבת ב-צִיוֹן באה לידי ביטוי בכל פעם שמצלמות רשתות הטלוויזיה בארץ חושפות את ראש "ממשלת הָאַחְדוּת" בנימין נתניהו ואת ראש הממשלה החליפי של "ממשלת הָאַחְדוּת" בני גנץ יושבים יחדיו כאילו בחֶבְרוּתָּא סביב שולחן הממשלה. אפילו מסיכות הקורונה ששניהם עוטים על פרצופם אינן יכולות להסוות ולהסתיר את הניכור, הבוז, החשדנות, הסלידה, ואת אי הערכה, וחוסר האמון שרוחשים שני האישים האלה זה לזה. איזה ממשלת אחדות ואיזה נעליים. מדינת ישראל בראשות בנימין נתניהו (יהיר ומתנשא ומי שמבטיח לעמו הבטחות שווא, אפשר לומר עליו הכל אבל הוא איננו איש טיפש) ושותפו בני גנץ (נראה על מסך הטלוויזיה "בּוֹק", גמלוני, הססן, פאסיבי, מגמגם, ו-איטי להחריד בתגובותיו) היא בעצם מדינה נטולת מנהיגות והובלה בשעה מורכבת ומסובכת זאת רפואית וכלכלית. הטלוויזיה כמכשיר תקשורת המוני מחבבת את בנימין נתניהו. מדינת ישראל רוויה במגיפת נגיף הקורונה וכלכלה מוּכֵּית, ומאוכלסת ביותר מ- 1.000000 (מיליון) מובטלים. מדינת ישראל תחת ניהולם של בנימין נתניהו ובני גנץ שמנהלים ממשלה שמונה 36 שרים ו- 36 סגני שרים, שרויה בחודש יולי של שנת 2020 במצב נואש. רבים רבים מאזרחיה הדלים בעלי כיסים ריקים ורעבים ל- לחם נראים ממורמרים, כועסים, וחסרי תקווה ומטילים את יהבם על מרי אזרחי נגד השלטון.

הקדמה והיא העיקר.

בראש מדינת ישראל ניצב בשעת משבר מורכבת ומסובכת זו רפואית וכלכלית שמדינת ישראל לא ידעה בכל תולדותיה, ראש ממשלה בשם בנימין נתניהו, אדם שנושא על כתפיו מזה לא מעט חודשים שלושה תיקי אישום פליליים חמורים ( 1000, 2000, ו-4000) שכתב והגיש נגדו היועץ המשפטי שלו אביחי מנדלבליט, בגין קבלת שוחד + מעשי מרמה + הפרת אמונים.

פוסט מס' 892. זה לא קרה כל כך מזמן.

טקסט מסמך : יום שישי – 7 במאי 2020. זוהי הכותרת הראשית הפותחת את עמוד מס' 4 בעיתון "הָאָרֶץ". כל אזרח הגון ונאמן במדינת ישראל שואל את עצמו כיצד ייתכן הדבר ש-11 שופטי בג"ץ בראשות השופטת העליונה אסתר חיות, קבעו פה אחד שאין מניעה כי בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה אף על פי ולמרות שהיועץ המשפטי של ממשלת ישראל אביחי מנדלבליט הגיש נגדו שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בגין קבלת שוחד, מעשי מרמה, והפרת אמונים בתיקי 1000, 2000, ו- 4000 ??? איך אדם בשם בנימין נתניהו שֶאָמוּר לסמל ולהוות דוגמא אישית וטוֹהַר מוּסָרִי לכל אזרח באשר הוא במדינת ישראל, ואשר מואשם כעת בשלושה אישומים פליליים חמורים ע"י היועץ המשפטי של הממשלה אמור לכהן בתפקיד ראש הממשלה ??? מדובר בשיקול דעת ובהחלטה תמוהה עד למאוד של בג"ץ, לא מובנת, ולא ברורה. החלטה שמבלבלת את הגיונם ו-דעתם של אזרחים רבים במדינת ישראל. כיצד יכול להתרחש אירוע משפטי שכזה במדינת ישראל בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מואשם ע"י היועץ המשפטי של הממשלה בשלושה תיקים פליליים חמורים ואף על פי כן קובע בג"ץ שאין מניעה כי הוא רשאי להרכיב את ממשלת ישראל הבאה. בלתי נתקבל על הדעת ומסובך להבנה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

פוסט מס' 892. זה לא קרה כל כך מזמן.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO בראשות מנואל "מנולו" רומרו הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

פוסט מורכב מס' 892. לא רק לקריאה אלא גם לעיון. מדהים : מדהים מפני ש-הכל מתגמד מול החלטת 11 שופטי בג"ץ בהרכב מלא בראשות השופטת העליונה אֶסְתֵּר חָיוּת שקבעו השבוע פה אחד, כי אין מניעה שבנימין נתניהו ירכיב את הממשלה, אף על פי ולמרות שהיועץ המשפטי של ממשלת ישראל אביחי מנדלבליט הגיש נגדו (נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו) שלושה כתבי אישום פליליים חמורים (בתיקי 1000 + 2000 + 4000) בגין קבלת שוחד, מעשי מרמה, והפרת אמונים שעדיין תלויים ועומדים נגדו. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

ישראל ב-2020 היא מדינת פארטאץ' חסרת משמעת ונעדרת ארגון מודרני ברוב תחומי חייה הפוליטיים והציבוריים ובראשם הרפואה הציבורית, התחבורה הציבורית, ומוסד מבקר המדינה בראשות מר מתניהו אנגלמן שאמור לבקר ולהתריע אולם אותו מתניהו אנגלמן נמצא ונחשף בכתבתה ההיא של העיתונאית וכתבת חברת החדשות של ערוץ 12 לי נעים כאיש חנפן, חייכן, ומתרפס, אדם ירוד ועלוב, מעין בּוּבָּה עוֹשָה דברו של בנימין נתניהו. מדובר בחברה ישראלית יָעֵנִי דמוקרטית וחופשית, אולם לחלוטין שסועה ו-מפוררת. חברה ש-רווייה ב-יותר מתריסר שבטים חילוניים, דתיים, ו-חרדים שחלוקים איש על רעהו ו-רָבִים כל הזמן איש עם אחיו בכל נושא אפשרי שיעלה על הדעת. מדינה שמנהלים אותה עסקנים ושנעדרת מכל זווית התבוננות של אזרחיה תכונות לאומיות של יוֹשְרָה, כֵּנוּת, מוֹרֶשֶת, אֲחְדוּת, וּ-מוּסַר. בראש מדינת הַפַּארְטָאץ' הישראלית ניצב עדיין בחודש מאי של 2020 ראש ממשלה בשם בנימין נתניהו שנחשד ו-מואשם ע"י היועץ המשפטי שלו אביחי מנדלבליט בשלושה תיקים פליליים חמורים וכבדי משקל 1000, 2000, ו-4000. תיקים פליליים משפטיים העוסקים בהאשמת ראש הממשלה בנימין נתניהו נעדר כנות ויושרה ומפלילים אותו במעשי מִרְמָה (!) + קבלת שוֹחַד (!) + הפרות אֵמוּנִים (!). תוֹמְכָיו ושָרָיו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו סבורים שלמרות ה-עבירות הפליליות ההרסניות והמאיימות הללו שעשויות להפוך ל-קטלניות והמרחפות מעל ראשו הוא עדיין איננו נמצא מן ההיבט המשפטי המסוכן והמורכב וגם הרגיש הזה, במרחק של כְּ-מְטַחֲוֵוי קֶשֶׁת מסוֹרְגֵי הָכֶּלֶא. הוא עדיין רחוק משָם. יש להדגיש כאן כי אף על פי כן נאמניו ו-תומכיו שמתייצבים לימינו, רואים חובה לעצמם להרחיק אותו מכותלי בית הדין ומשערי בית הסוהר. שתי מטרות שמקדשות בעיניהם את האמצעים. ישראל היא מדינת פארטאץ' נעדרת ממשלה נבחרת כבר יותר משנה שמנהלים אותה עסקנים. היא רחוקה מלהיות מתוכננת לטווח ארוך. מדינה שנעדרת מכל זווית התבוננות של אזרחיה תכונות לאומיות של יוֹשְרָה, כֵּנוּת, מוֹרֶשֶת, אֲחְדוּת, ומוּסַר. מבט נוּגֶה לעָבָר וגם אֶל העתיד.

פוליטיקה: בנימין נתניהו פלוס בני גנץ פלוס גבי אשכנזי ומולם בג"ץ והיועץ המשפטי של הממשלה אביחי מנדלבליט.

אחד עשר (11) שופטי בג"ץ בראשות השופטת העליונה אסתר חָיוּת הגיעו ביום רביעי – 6 במאי 2020 למסקנה אחת והחליטו פה אחד החלטה מדהימה ודרמטית וגם תמוהה, לא ברורה, ומאוד מבלבלת, כלהלן : אין מניעה שראש הממשלה בנימין נתניהו (מי שהיועץ המשפטי שלו ושל ממשלתו אביחי מנדלבליט הגיש נגדו רק לפני כמה חודשים ספורים שלושה כתבי אישום פליליים חמורים ביותר בתיקי 1000, 2000, ו-4000, בגין קבלת שוחד, מעשי מרמה, והפרת אמונים) הוא יהיה האיש שירכיב את ממשלת ישראל הבאה ויעמוד גם בראשה. בנימין נתניהו יעמוד לסירוגין בראש ממשלת ישראל ועל פי תור יחדיו עם שותפו יו"ר מפלגת כחול / לבן בני גנץ. לא הגיוני ובלתי מוסרי, ולכן בלתי מתקבל על הדעת.

מעניין, מכל עבר וכיוון, גם מתוך שורות הממשלה, נשמעו בחודשים האחרונים ביקורת נוקבת וחריפה נגד שר הבריאות יעקב ליצמן אודות כישרונותיו ויכולותיו הדלים, ו-תפקודו שמסכן את שלום כל הציבור במדינת ישראל. הצטיירה תמונה מדאיגה בה נדמה היה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו שומר על יעקב ליצמן שר הבריאות הכושל למען צרכיו הפוליטיים העתידיים, וגם למען צורכי המשפט שייערך לו בבוא הזמן בבית הדין בגין האישומים הפליליים החמורים שהגיש נגדו היועץ המשפטי שלו אביחי מנדלבליט בתיקי 1000, 2000, ו-4000. שר הבריאות יעקב ליצמן התפטר מתפקידו כשר הבריאות. את משרד הבריאות של מדינת ישראל מחזיק בחודשים האחרונים וגם בימים אלה של חודש מאי בשנת 2020 איש נבון, מוכשר, וחכם (בעל קסם טלוויזיוני ורדיופוני) מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. משה בר סימן טוב ניחן בכריזמה תקשורתית לעילה ועילה. ובכן, גם ביום הזה של יום שישי – 8 במאי 2020, מגיפת נגיף הקורונה איננה יכולה להשכיח את העובדה הזאת כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאשם בפלילים, ויידרש להתייצב בסופו של דבר בפני שופטי ישראל בטרם יגיעו ימי אחרית הימים. לא יהיה כאן שום Happy end, רק סוף מַר שידוע מראש. למרות ש- 11 שופטי בג"ץ קבעו פה אחד כי אין מניעה שבנימין נתניהו ירכיב את ממשלת ישראל הבאה.

טקסט מסמך (1) : יום חמישי – 7 במאי 2020. זוהי הכותרת הראשית בעיתון "הארץ". כל אזרח הגון ונאמן במדינת ישראל שואל את עצמו כיצד ייתכן הדבר ש-11 שופטי בג"ץ בראשות השופטת העליונה אסתר חיות, קבעו פה אחד שאין מניעה כי בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה אף על פי ולמרות שהיועץ המשפטי של ממשלת ישראל אביחי מנדלבליט הגיש נגדו שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בגין קבלת שוחד, מעשי מרמה, והפרת אמונים בתיקי 1000, 2000, ו- 4000 ??? מדובר בשיקול דעת ובהחלטה תמוהה עד למאוד של בג"ץ, לא מובנת, ולא ברורה. החלטה שמבלבלת את הגיונם ו-דעתם של אזרחים רבים במדינת ישראל. כיצד יכול להתרחש אירוע משפטי שכזה במדינת ישראל בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מואשם ע"י היועץ המשפטי של הממשלה בשלושה תיקים פליליים חמורים ואף על פי כן קובע בג"ץ שאין מניעה כי הוא רשאי להרכיב את ממשלת ישראל הבאה. בלתי נתקבל על הדעת ומסובך להבנה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך (2) : יום שישי – 8 במאי 2020. זוהי הכותרת הראשית בעיתון "הארץ". כל אזרח הגון ונאמן במדינת ישראל שואל את עצמו כיצד ייתכן הדבר ש-11 שופטי בג"ץ בראשות השופטת העליונה אסתר חיות, קבעו פה אחד שאין מניעה כי בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה אף על פי ולמרות שהיועץ המשפטי של ממשלת ישראל אביחי מנדלבליט הגיש נגדו שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בגין קבלת שוחד, מעשי מרמה, והפרת אמונים בתיקי 1000, 2000, ו- 4000 ??? מדובר בשיקול דעת ובהחלטה תמוהה עד למאוד של בג"ץ, לא מובנת, ולא ברורה. החלטה שמבלבלת את הגיונם ו-דעתם של אזרחים רבים במדינת ישראל. כיצד יכול להתרחש אירוע משפטי שכזה במדינת ישראל בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מואשם ע"י היועץ המשפטי של הממשלה בשלושה תיקים פליליים חמורים ואף על פי כן קובע בג"ץ שאין מניעה כי הוא רשאי להרכיב את ממשלת ישראל הבאה. בלתי נתקבל על הדעת ומסובך להבנה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך (3) : יום שישי – 7 במאי 2020. זוהי הכותרת הראשית הפותחת את עמוד מס' 4 בעיתון "הארץ". כל אזרח הגון ונאמן במדינת ישראל שואל את עצמו כיצד ייתכן הדבר ש-11 שופטי בג"ץ בראשות השופטת העליונה אסתר חיות, קבעו פה אחד שאין מניעה כי בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה אף על פי ולמרות שהיועץ המשפטי של ממשלת ישראל אביחי מנדלבליט הגיש נגדו שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בגין קבלת שוחד, מעשי מרמה, והפרת אמונים בתיקי 1000, 2000, ו- 4000 ??? מדובר בשיקול דעת ובהחלטה תמוהה עד למאוד של בג"ץ, לא מובנת, ולא ברורה. החלטה שמבלבלת את הגיונם ו-דעתם של אזרחים רבים במדינת ישראל. כיצד יכול להתרחש אירוע משפטי שכזה במדינת ישראל בו ראש הממשלה בנימין נתניהו מואשם ע"י היועץ המשפטי של הממשלה בשלושה תיקים פליליים חמורים ואף על פי כן קובע בג"ץ שאין מניעה כי הוא רשאי להרכיב את ממשלת ישראל הבאה. בלתי מתקבל על הדעת, נוגד כל היגיון, ולכן מסובך להבנה. מימין, המלצתו המתועדת של בני גנץ כפי שהוגשה לנשיא המדינה מר ראובן "רובי" ריבלין בה הוא מבקש להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. אשנה ואומר שוב : לא ייאמן (!). (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן ובאדיבות מחלקת הדוברות של כנסת ישראל והצלמת עדינה ולמן).

ובכן, הרכב של 11 שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל קבע פה אחד ביום רביעי – 6 במאי 2020 כי אין עילה ו/או סיבה משפטית, ו/או נימוק משפטי להתערב בהטלת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. 11 שופטי בית המשפט העליון כתבו בפסק דינם כי אף שההסכם הקואליציוני בין סיעת "כחול / לבן" וסיעת הליכוד מתאריך 20 באפריל 2020 מעורר קשיים משפטיים כאלה ואחים שהם לא מבוטלים, הרי שבעת הזאת אין מקום להתערב באיזה מסעיפיו וזאת בין היתר בהינתן התיקונים וההבהרות שמסרו ראש הממשלה בנימין נתניהו וסיעות "כחול / לבן" והליכוד.

פוסט מס' 892. יום שני-13 ביולי 2020. תזכורת הכרחית למה שהציבור הישראלי כבר שכח. זה קרה והתחולל רק לפני חודשים ספורים אבל הציבור שעסוק ב-לשרוד את משבר נגיף הקורונה כבר איננו זוכר דָבָר. כשאדם רָעֵב לפת לחם הוא איננו מתעניין בדברי רוח ולא בענייני מדינאות הגונה ויישרת דרך. הוא משליך את הכל מאחורי גֵוֹו ומחפש אוכל. הוא מתעניין בקיבתו הריקה ובמערכת העיכול שלו שעובדת לריק. אין שום אפשרות כי מנהיגות פוליטית משותפת נעדרת מוסר מתמטי בין שני ניגודים כ-בנימין נתניהו וכ-בני גנץ תסתיים בחלוף שלוש ו/או ארבע שנים ב-Happy end. משוואה מתמטית מעוותת בה, 11/2 = 1+1 איננה יכולה להחזיק מעמד לאורך ימים. לא יהיה כאן סוף טוב.

פוסט מס' 892. בדמי חיינו. בנפשנו הדבר. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מי שאמור להיות מנהיג ומאחד האומה הוא אדם סכסכן, מפריד, ומפלג מקצועי שמוביל ביודעין את הפוליטיקה הישראלית לשפל חדש, לקריסה, ולדיראון. הטקסט הנכלולי והנלעג שנאמר על ידו ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע בפרהסיה בעת השקת מסע הבחירות 2020 של "הליכוד" ונשלח לעברו של יריבו הפוליטי רמטכ"ל צה"ל לשעבר רב אלוף בני גנץ והיום יו"ר מפלגת "כחול/לבן" בו הציג אותו כ-"מְגַמְגֵם" ובעל קשיי ניסוח, הוא מלוכלך ובלתי נסלח. הוא מְנוּבַז. הוא יותר מ-שיח מְנוּבַז. אף על פי כן ולמרות הסיטואציה המבישה בני גנץ וגבי אשכנזי פירקו את "כחול/לבן" המקורית והגדולה רוויה ב-35 מנדטים, ו-זחלו ו-חֲבְרוּ לראש הממשלה בנימין נתניהו שמואשם במעשים פליליים חמורים וזנחו מאחוריהם ללא שום בושה את שני שותפיהם האחרים משה "בוגי" יעלון ויאיר לפיד. מדובר בפוליטיקה מלוכלכת ומטונפת שסופה העלוב ידוע מראש. לא יהיה כאן Happy end. בנימין נתניהו הוא איש "הליכוד" אולם הוא ראש ממשלה נבחר של כל העם. פוסט מס' 892 הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי ו/או צבירת מוניטין.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 892. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020. כל הזכויות שמורות.

———————————————————————————————————

הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג yoashtvblog.co.il איננו נחקר ונכתב לצורכי השגת רווח, ו/או קבלת פרסום, ו/או צבירת ממון.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לציבור הקוראים ולמתעניינים בו.

פוסט מס' 892. אשנה ואומר שוב: בדמי חיינו. בנפשנו הדבר. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מי שאמור להיות מנהיג מְגַבֵּש ומְאַחֵד האומה הוא אדם סכסכן, מפריד, ומפלג מקצועי שמוביל ביודעין את הפוליטיקה הישראלית לשפל חדש, לקריסה, ולדיראון. הטקסט הנכלולי והנלעג ההוא שנאמר על ידו ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני כמה זמן בפרהסיה בעת השקת מסע הבחירות 2020 של "הליכוד", ואשר נשלח לעברו של יריבו הפוליטי רמטכ"ל צה"ל לשעבר רב אלוף בני גנץ יו"ר מפלגת "כחול/לבן", בו הציג אותו כ-כבד דיבור ו-"מגמגם" ומתקשה בניסוחיו ה-כאילו מעורפלים, הוא מלוכלך ובלתי נסלח (בלשון המעטה). הוא יותר מ-מְנוּבַז. אף על פי כן ולמרות הסיטואציה המבישה בני גנץ וגבי אשכנזי פירקו את "כחול/לבן" המקורית והגדולה רוויה ב-35 מנדטים, ו-זחלו ו-חברו לראש הממשלה בנימין נתניהו שמואשם במעשים פליליים חמורים וזנחו מאחוריהם ללא שום בושה את שני שותפיהם משה "בוגי" יעלון ויאיר לפיד. מדובר בפוליטיקה מלוכלכת ומטונפת שסופה העלוב ידוע מראש. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מצטייר היום כ-פוליטיקאי נכלולי קטן מחרחר ריב ומדון, עסקנצ'יק שנצמד בכוח לכיסאו הַרָם בעודו נוֹשֵא עָלָיו כתבי אישום פליליים חמורים ביותר בתיקי 1000, 2000, ו-4000, ואשר מחפש נואשות עכשיו קֶרֶש/גַלְגַל הצלה עשוי דמוי חסינות (כל ניסוח טוב). ככל ש-כתלי הכלא קְרֵבִים והולכים וסוגרים עליו, הופך בנימין נתניהו למנהיג פתטי וקטנטן שהוא בעצם שֶבֶר כְּלִי. ההיסטוריה לא רק תערוך עמו דיון עתידי נוקב ועמוק, אלא היא כבר עכשיו איננה ממתינה ו-מתחשבנת אִיתּוֹ. פוסט מס' 892 הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ציטוט : "הלֵיצָן נהיה למֶלֶךְ והנָבִיא נהיה לֵיצָן" (מתוך השיר שכתב "יהיה טוב" יונתן גפן, אחד האזרחים המצפוניים ביותר והחכמים ביותר החיים כיום במדינת ישראל. הלחין ושר את "יהיה טוב" דייוויד ברוזה).

ציטוט : "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶה" (ספר "שופטים" בתנ"ך, פרק כ"א, פסוק כ"ה).

טקסט תמונה : ב- 2003 / 2002 נטשתי בטריקת דלת ובקול רם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו פעם מכורותיי במשך 32 שנים. החלטתי לנטוש בטריקת דלת למרות שהוצע לי אז חוזה עבודה אישי במשכורת טובה עד אולימפיאדת בייג'ינג 2008. נטשתי לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מינתה את את יוסף בר-אל הכושל, העלוב, והמופרך למנכ"ל רשות השידור (מינוי זמני במארס / אפריל 2002, ומינוי קבע ב- 2 ביוני 2002 לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007). ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לאחר שגילו והבינו עד כמה אותו יוסף בר-אל הוא איש עלוב, נטול כישרון, ומופרך והחליטו להדיח ולסלק אותו לעַד מהַכֵּס הַרָם בשל שחיתות ושוחד מסך (ו-בתמיכה מובהקת של היועץ המשפטי לממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) לנבכי ההיסטוריה האפלה ההיא של השידור הציבורי. דברי הימים וקורות העיתים של רשות השידור בשנים ההן שבין 2002 ל- 2005 בעידן יוסף בר-אל היו רוויית צללים כבדים וכתמים שחורים משחור. בהצבעת ההדחה הממשלתית ההיסטורית ההיא שהתקיימה ב- 2 במאי 2005 הרימו 13 שרים ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט את ידם בעד הדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל לאלתר ממשרתו הרמה, שני שרים מאיר שיטרית ודליה איציק הרימו את ידם נגד ההדחה והסילוק והיו בעד השארתו של יוסף בר-אל על כנו עד סוף כהונתו שהייתה אמורה להסתיים ב- 2 ביוני 2007. שלושה שרים אחרים בנימין נתניהו, דני נווה, ו- פואד בן אליעזר ז"ל ישבו באותה ישיבת הממשלה ההיא עם ידיים שמוטות ו-נמנעו. ובכן, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ז"ל ההיא הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן ע"י ממשלת ישראל בגין עבירות חמורות של שחיתות ומתן שוחד מסך, ושמו יוסף בר-אל. הוא הוּדַח וסוּלָק בבושת פנים ב- 2 במאי 2005 כ- שנתיים לפני תום כהונתו שהייתה אמורה להסתיים ב- 2 ביוני 2007. היה מדובר במְעֶט מידי ומְאוּחּר מידי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הציטוטים ההם מתוך כתבתה של העיתונאית ושדרנית הטלוויזיה דפנה ליאל (אישה חכמה ומהימנה, וגם יפה) ב-חברת החדשות של ערוץ 12. כתבת ההשקה הנידונה שודרה במהדורת החדשות המרכזית ביום רביעי-22 בינואר 2020. דיווחה של דפנה ליאל חשף את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כאיש נטול כל נורמה שלכבוד אישי, פוליטיקאי ירוד וקטן, מְפַלֶג מקצועי בין רבדי האומה שהפך למעין נוֹכֵל ברמה לאומית. ההיסטוריה לא רק תערוך עמו עם בנימין נתניהו דיון עתידי נוקב ועמוק (וגם מַר), אלא היא כבר עכשיו איננה ממתינה ו-היא כבר מנהלת ומתחשבנת אִתּוֹ ומזכירה לו את עברו ועתידו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (משיק את קמפיין הבחירות של מפלגת "הליכוד" לקראת 2 במארס 2020, ומבטיח לספח את בקעת הירדן : "…כל אחד מכם ירים את הטלפון שלו, תרימו, כן גם אתם שם מאחור (!) תרימו את הטלפונים ו- תצלמו, והכי חשוב תשתפו…(!)".

טקסט דפנה ליאל : "…ראש הממשלה השיק אמש את קמפיין הבחירות של 2020 עם בקשה מקהל התומכים שלו – להפיץ את דבריו ברחבי הרשת…אבל לא כולם אהבו את מה שהם ראו שם…ובעיקר את הלעג למועמד היריב יו"ר כחול / לבן בני גנץ…".

טקסט בנימין נתניהו : "…לאור ההישגים הכבירים שלנו מה היריבים שלנו עשו בזמן הזה…? אז בואו נשמע…?". הערה : נכנס כאן קטע Video שמוקרן על מסך גדול בשטח הכינוס של מסע ההשקה של "הליכוד" בראשות בנימין נתניהו שמציג את בני גנץ כ-לקוי דיבור ואדם מגמגם…וכותרתו "נאום המגמגמים"…העיקר שנאמניו של בנימין נתניהו מיקי זוהר, דוד ביטן, דודי אמסלם, יריב לווין, ישראל כץ, גילה גמליאל, ואחרים שומעים ומחרישים. איש מהם איננו נזעק לשמע דברי הַנְבָלָה, הַבּוּז, וְהַרֶפֶש שראש הממשלה שלהם בנימין נתניהו מטיל ו-מפנה בשידור ישיר בטלוויזיה בערוץ 12 לעבר יריבו הפוליטי שר הצבאות שלו לשעבר רמטכ"ל צה"ל רב אלוף בני גנץ, מי שהיום הוא מנהיגה של מפלגת "כחול/לבן" וטוען לכתר ראשות הממשלה.

טקסט בנימין נתניהו : "…ישראל זקוקה למנהיגות, פעם, פעם זה היה או אנחנו או הם, היום זה או אנחנו או "…אֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶאֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶ….". בושה ו-חרפה מצדו של בנימין נתניהו. מדובר בראש ממשלה סכסכן ומפלג מקצועי, אדם חסר כבוד, ופשוט נוֹכֵל ברמה לאומית. כך מנאץ ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את מי שהיה צנחן ולוחם ו- שר הצבאות האמיץ של מדינת ישראל בני גנץ שסיכן את עצמו ואת חייו שוב ושוב עבור מדינת ישראל במשך 35 שנים. ההיסטוריה מנהלת בדרך כלל חשבון נוקב עם המפרים את חוקי המוסר והיושרה. בנימין "ביבי" נתניהו לא יימלט מדין ההיסטוריה ומהחוק והמשפט של מדינת ישראל. זה רק עניין של זמן.

טקסט תמונה (1) : 22 בינואר 2020. תזכורת : ראש הממשלה בנימין נתניהו משיק את קמפיין הבחירות של הליכוד 2020, ולועג בפרהסיה ליכולת הניסוח וכישרון הדיבור הלקוי והגמגום של יריבו הפוליטי רמטכ"ל צה"ל בעבר רב אלוף בני גנץ, מנהיגה היום של מפלגת "כחול / לבן". מנהיג האומה בנימין נתניהו מפגין עליבות מכוערת. בושה וחרפה. (צילום / סריקה ב- iphone. באיבות חברת החדשות של ערוץ 12).

טקסט תמונה (2) : 22 בינואר 2020. תזכורת : ראש הממשלה בנימין נתניהו משיק את קמפיין הבחירות של הליכוד 2020, ולועג בפרהסיה ליכולת הניסוח וכישרון הדיבור הלקוי והגמגום של יריבו הפוליטי רמטכ"ל צה"ל בעבר רב אלוף בני גנץ, מנהיגה היום של מפלגת "כחול / לבן". מנהיג האומה בנימין נתניהו מפגין עליבות מכוערת. בושה וחרפה. (צילום / סריקה ב- iphone. באיבות חברת החדשות של ערוץ 12).

טקסט דפנה ליאל : "…במערכת הפוליטית וארגוני הנכים היו מי שחשבו שהפעם בנימין נתניהו ירד נמוך מידי…".

אשנה ואומר שוב : נאמניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מיקי זוהר, דוד ביטן, דודי אמסלם, יריב לווין, ישראל כץ, גילה גמליאל, ואחרים שמעו והאזינו בשקיקה לטקסט הנאצה של בנימין נתניהו, והחרישו. איש מהם לא התרומם מכיסאו ולא קרא לו "הֶרֶף" למשמע דברי הנבלה והבּוּז שראש הממשלה שלהם בנימין נתניהו השמיע באוזניהם, בשעה שניאץ את שמו של בני גנץ שר הצבאות שלו (לשעבר) ועוד בסיוע מצגת Video המוקרנת על מסך ענק. חילוקי דעות פוליטיים הם עניין לגיטימי, אבל מה הקשר ל-דברי הלעג והבוז שרוֹחֵש בנימין נתניהו לפגמים אישיים של יריבו הפוליטי, ועוד בסיוע מצגות Video. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הפך באחת ממנהיג לאומי לרַכְלָן לאומי ונוֹכֵל לאומי. נורא. "…רוש ולענה…", כפי שלוחש המלט באוזניה של אופליה במחזה השיקספירי "המלט נסיך דנמרק".

טקסט רמטכ"ל צה"ל בעבר רב אלוף בוגי יעלון שותפו הפוליטי ההוא הימים ההם של בני גנץ בתנועת "כחול / לבן", הגן על חברו, וכה אמר לדפנה ליאל : "…אני מעדיף את בני גנץ, פחות תיאטראלי אבל דובר אמת…תראי אני ראיתי את זה אתמול…כמה שקרים של בנימין נתניהו…מי שבונה את העתיד שלו על שקר, ולצערי בנימין נתניהו מסתבך והולך ומשעבד את האינטרסים של מגינת ישראל בגלל ההסתבכויות הפליליות שלו כד להימלט מספסל הנאשמים…הרי שאין לו תקומה…".

רמטכ"ל צה"ל רב אלוף בני גנץ מי שהיה שר הצבאות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במלחמת "צוק איתן" מעולם לא לעג לשערו הדליל, המכוער, והצבוע של בנימין נתניהו ש-מודבק בקפידה על קרחתו. קוֹרַח בן יצהר בן קהת יריבו המר הפוליטי התנ"כי של מנהיג האומה משה רבנו (משה רבנו היה כידוע כבד פה) מעולם לא לעג לגמגומיו. דוד המלך מעולם לא העליב אישית את שר צבאו והרמטכ"ל שלו יואב בן צרויה למרות המחלוקות ביניהם. מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית קלמנט אטלי לא לעג ללחייו השמנמנות של יריבו הפוליטי ווינסטון צ'רצ'יל מנהיג המפלגה השמרנית ומנהיגה הנערץ של האומה הבריטית ש-נכשל להיבחר שוב לראשות הממשלה בתום הבחירות ב- 1945 באנגליה לאחר סיומה של מלחמת העולם ה- 2, דווקא לאחר הניצחון המוחץ על גרמניה הנאצית, והפסיד אותן לקלמנט אטלי. שני המנהיגים דוד בן גוריון ו-מנחם בגין מעולם לא לעגו איש לרעהו על רקע אישי. נשיא ארה"ב הדמוקראט הארי טרומן פינה בג'נטלמניות ב- 1952 את כֵּס הנשיאות לנשיא הנבחר החדש של ארה"ב הרפובלקאי דווייט אייזנהאואר. ג'ון פיצג'רלד קנדי המחונן ויפה התואר מעולם לא לעג למתחרהו הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון במאבק בין שניהם על כס הנשיאות האמריקני ב- 1960. מעשהו המכוער של ראש הממשלה בנימין נתניהו בו הציג את בני גנץ בפני הכלל כנואם מהסס, מנסח כבד פה, ומגמגם (בסיוע מצגת Video) הוא מהלך פוליטי נִבְזִי שאין לו סליחה וכפרה. בנימין נתניהו הוא איש "הליכוד" אולם הוא ראש ממשלה נבחר של כל העם. מדהים, אבל בני גנץ סלח לו וחבר אליו.

תזכורת הכרחית נוספת : ובכן, אין לשכוח כי שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בתיקי 1000, 2000, ו-4000 שהגיש בשעתו היועץ המשפטי של הממשלה אביחי מנדלבליט נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, רובצים עדיין ליד פתח מעונו ברחוב בלפור בירושלים. ראש הממשלה בנימין נתניהו עלול למצוא את עצמו בתום בירוריו המשפטיים, כבול באזיקים, ומובל היישר לבית הכלא למאסר ממושך.

טקסט תמונה : זהו אביחי מנדלבליט היועץ המשפטי של הממשלה (בראשות בנימין נתניהו) מי שהגיש שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בתיקי 1000, 2000, ו-4000 נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. (צילום / סריקה ב- iphone. באדיבות חברת החדשות של ערוץ 12).

פרפראות:

1. השר הכושל, המגוחך, והמנותק בממשלת ישראל, מר צחי הנגבי.

תזכורת : הציטוט הר"מ נדרש להיכתב ולהיחשף שוב לטובת ציבור קוראי הבלוג נוכח אמירתו המטומטמת והמסואבת והבלתי מתקבלת על הדעת של שַר בממשלת ישראל בשם צחי הנגבי שהצהיר לאוּמָה במדינת ישראל שטופת נגיף הקורונה, כלכלה דלה, ואבטלה המונית לפני כמה ימים, כלהלן : "…השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול, זה חרטא….". מדהים ב-חרפתו ומְקוֹמֵם.

טקסט תמונה (1) : יום שישי – 10 ביולי 2020. "אולפן שישי" של חברת החדשות של ערוץ 12 בהגשתו והנחייתו של דני קושמרו חושף ביום שישי – 10 ביולי 2020 את השַר מר צחי הנגבי (אחד מ- 36 השרים ו- 36 סגני שרים המאיישים את ממשלת בנימין נתניהו / בני גנץ) כאיש נָבוּב במלוא חוסר נבונותו, במלוא אי חוכמתו, וברוב טמטומו. "אולפן שישי" של חברת החדשות של ערוץ 12 הציג שַר בממשלת ישראל בשם צחי הנגבי כמישהו שהוא מנותק לחלוטין מהעַם. על פי הכרזתו זאת של צחי הנגבי ביום שישי – 10 ביולי 2020, כלהלן, "…השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול, זה חרטא….", הוא נשמע לא רק טיפש אלא שַר שמצויד ב- IQ נמוך. פשוט לא ייאמן מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו מעיף קיבינימט את השַר הכושל שמפטפט ומלהג. (סריקה וצילום ב-iphone. באדיבות ערוץ 12).

טקסט תמונה (2) : יום שישי – 10 ביולי 2020. "אולפן שישי" של חברת החדשות של ערוץ 12 בהגשתו והנחייתו של דני קושמרו חושף ביום שישי – 10 ביולי 2020 את השַר מר צחי הנגבי (אחד מ- 36 השרים ו- 36 סגני שרים המאיישים את ממשלת בנימין נתניהו / בני גנץ) כאיש נָבוּב במלוא חוסר נבונותו, במלוא אי חוכמתו, וברוב טמטומו. "אולפן שישי" של חברת החדשות של ערוץ 12 הציג שַר בממשלת ישראל בשם צחי הנגבי כמישהו שהוא מנותק לחלוטין מהעַם. על פי הכרזתו זאת של צחי הנגבי ביום שישי – 10 ביולי 2020, כלהלן, "…השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול, זה חרטא….", הוא נשמע לא רק טיפש אלא שַר שמצויד ב- IQ נמוך. פשוט לא ייאמן מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו מעיף קיבינימט את השַר הכושל שמפטפט ומלהג. בושה וחרפה. (סריקה וצילום ב-iphone. באדיבות ערוץ 12).

טקסט תמונה (3) : יום שישי – 10 ביולי 2020. "אולפן שישי" של חברת החדשות של ערוץ 12 בהגשתו והנחייתו של דני קושמרו חושף ביום שישי – 10 ביולי 2020 את השַר מר צחי הנגבי (אחד מ- 36 השרים ו- 36 סגני שרים המאיישים את ממשלת בנימין נתניהו / בני גנץ) כאיש נָבוּב במלוא חוסר נבונותו, במלוא אי חוכמתו, וברוב טמטומו. "אולפן שישי" של חברת החדשות של ערוץ 12 הציג שַר בממשלת ישראל בשם צחי הנגבי כמישהו שהוא מנותק לחלוטין מהעַם. על פי הכרזתו זאת של צחי הנגבי ביום שישי – 10 ביולי 2020, כלהלן, "…השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול, זה חרטא….", הוא נשמע לא רק טיפש אלא שַר שמצויד ב- IQ נמוך. פשוט לא ייאמן מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו איננו מעיף קיבינימט את השַר הכושל שמפטפט ומלהג. (סריקה וצילום ב-iphone. באדיבות ערוץ 12).

ולכן יש לקרוא ו-לעיין בציטוטים הבאים של ז'אן פול סארטר + מר קול + ג'ורג' ברנארד שואו, שהגו אותם במדויק עבור אישים קטנוניים וטיפשים כ-צחי הנגבי ומסוגו של צחי הנגבי, וכתבו אותם כלהלן :

ציטוט : "דרושה שֶמֶש כְּפוּלָה כדי להָאִיר את מְלוֹא הָטִיפְּשוּת הָאֱנוֹשִית". (ז'אן פול סארטר).

ציטוט האקסיומה של מר קול : "כָּמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה, אבל האוכלוסייה גְדֵלָה בהתמדה". (מר קול).

ציטוט : "כולנו צאצאים של הקוף אבל על כמה אנשים זה נראה יותר". (ג'ורג' ברנארד שואו").

2. נתן אשל מקורבו של בנימין נתניהו.

את אותו כנ"ל, את אותם התייחסותם של שלושת הציטוטים הנ"ל יש לחַבֵּר למר נתן אשל מקורבו הטיפש והאפֵל של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהצהיר בימים אלה, כלהלן: "הממשלה וראש הממשלה בנימין נתניהן אינם אחראיים למשבר הרפואי והכלכלי החמור ביותר המתרחש בימים אלה במדינת ישראל, אלא העם עצמו הוא האשם".

3. ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו פלוס ראש הממשלה החליפי בני גנץ.

ממשלת האחדות בה מכהנים 36 שרים ו- 36 סגני שרים בהנהגת וראשות בנימין נתניהו (ליכוד) ובני גנץ (כחול / לבן), הוקמה אך לפני זמן קצר בצל משבר נגיף הקורונה ומגיפת הקורונה שמשתוללים במדינת ישראל. מצלמות רשתות הטלוויזיה בארץ שלוכדות מעת לעת ב- Frame משותף את בנימין נתניהו ובני גנץ עוטים מסיכות ויושבים סביב שולחם הממשלה, אפילו הן אינן יכולת לכסות והסתיר את הבוז, החשדנות, אי הערכה, וחוסר האמון שרוחשים שני האישים האלה זה לזה. איזה ממשלת אחדות ואיזה נעליים. וגם : ראש הממשלה בנימין נתניהו מאשים בפרהסיה המונית את היועץ המשפטי של הממשלה אביחי מנדלבליט ב- "מזימת הפיכה שלטונית" לאחר שה- יועמ"ש מתנגד התנגדות נמרצת למימון הגנתו המשפטית ע"י מקורבו איש הנדל"ן המיליארדר האמריקני מדטרויט, ספנסר פרטרידג'. ראה גם את עיתון "הארץ" מתאריך יום רביעי – 1 ביולי 2020. לא יהיה כאן Happy end.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל ז"ל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא יבד"ל שסולק והודח על ידו (גם כן על פי המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן לפני 18 שנים לסלק את רן גלינקא, ו-למנות במקומו את יוסף בר-אל). ב- 2 ביוני 2002 לאחר תקופת ניסיון בת 3 חודשים העניק ראש הממשלה אריאל שרון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור הזמני, המופרך, והבלתי מוכשר מינוי של קבע בן 5 שנים לשאת במשרה האחראית (כ-מנכ"ל רשות השידור). יוסף בר-אל היה אמור לשמש מנכ"ל רשות השידור עד 2 ביוני 2007 על פי החלטת ממשלת ישראל (תקופת כהונה כפי שקבועה בחוק). ואז קרה והתחולל הדבר, ולא בהפתעה : ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אלה שמינו את יוסף בר-אל לתפקיד הרם והאחראי של מנכ"ל רשות השידור, כאמור לתקופה של חמש שנים. ממשלת ישראל החליטה להדיח ולהעיף אותו קיבינימט, את אותו האיש המופרך מהמשרה הרמה בגין אישומים פליליים של שחיתות ומתן שוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון) העניק תמיכה משפטית מפליגה ו-מסיבית בהחלטת ההדחה והסילוק ההיא של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 2 במאי 2005. יוסף בר-אל סולק ו-הודח שנתיים וחודש בטרם סיום מועד כהונתו החוקית. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. משום מה לא הוגש נגדו כתב אישום ו-הוא לא נשלח לכלא בעקבות האישומים נגדו בגין שחיתות ומתן שוחד מסך. שחיתות ומתן שוחד בשירות הציבורי הן כידוע עבירות פליליות חמורות. דו"ח הדחתו וסילוקו הַמֵבִיש של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ז"ל מכיסאו הרם לפני 15 שנים ב- 2 במאי 2005, שמור במדפי ארכיון הממשלה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זה היה המצב הבלתי נסבל, הבלתי מתקבל על הדעת, המקצועי – טלוויזיוני והמוסרי – פוליטי ששרר ו-נָסָב בתוך וסביב רשות השידור ז"ל ההיא בשנים ההן שבין 2001 ל- 2005. מדהים במובן השלילי של ההגדרה (!). ובכן, בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ההיא מאז פרשה את כנפיה ב- 31 במארס 1969 גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדשה בנוסף על רדיו "קול ישראל" הוותיק בעידן ההוא של מנכ"ל רשות השידור ה-1 שמואל אלמוג ז"ל, התחוללו האירוע ההוא והסערה ההיא חסרת התקדים : ב- 2 במאי 2002 הודח וסולק לאלתר מכהונתו מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצבו אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט. השַר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור בממשלה ההיא של אריאל שרון ב- 2002 היה רענן כהן. לא היה כדבר הזה, עסק מחורבן שכזה, מאז ומעולם בתולדות רשות השידור. אשנה ואומר את הדברים שכתבתי רק לפני רגע בפוסט מס' 890 : מדינת ישראל מצטיירת בימים אלה שוּב כמדינת פארטאץ', בעלת 1000 (אלף) דִימוּיִים, זֵהוּיוֹת, והִזְדָהוּיוֹת מכל הכיוונים הפוליטיים והחברתיים. כמות ה- .I.Q (ראשי תיבות של Intelligence Quotient) בה חוננה מדינת ישראל ו-תוצאת מְנָת המִשְכָּל הַלְאוּמִית הנמוכה שֶל הַאוּמָה היושבת ב-צִיוֹן באה לידי ביטוי בכל פעם שמצלמות רשתות הטלוויזיה בארץ חושפות את ראש "ממשלת הָאַחְדוּת" בנימין נתניהו ואת ראש הממשלה החליפי של "ממשלת הָאַחְדוּת" בני גנץ יושבים יחדיו כאילו בחֶבְרוּתָּא סביב שולחן הממשלה. אפילו מסיכות הקורונה ששניהם עוטים על פרצופם אינן יכולות להסוות ולהסתיר את הניכור, הבוז, החשדנות, הסלידה, ואת אי הערכה, וחוסר האמון שרוחשים שני האישים האלה זה לזה. איזה ממשלת אחדות ואיזה נעליים.

3. שלושת הזמרים והיוצרים המוסיקאליים המוכשרים הנפלאים שלום חנוך וחנן יוֹבֵל יבל"א, ומאיר אריאל ז"ל בני קיבוץ משמרות.

שלושת הזמרים והיוצרים המוסיקאליים המוכשרים הנפלאים שלום חנוך (בן 75, נולד ב- 1945) וחנן יוֹבֵל (בן 73, נולד ב- 1942) ייבדלו שניהם לחיים ארוכים, ומאיר אריאל ז"ל (1999 – 1942) נולדו בעשור ה- 40 של המאה הקודמת ב-אותו קיבוץ משמרות. שם בקיבוץ הטקן הם גדלו, צמחו, התחנכו, ורכשו את המיומנות המוסיקאלית המעניינת שלהם בנגינה, שירה, ויצירה. שירתם ויצירתם של שלום חנוך, חנן יובל, ומאיר אריאל ז"ל מלווים את מדינת ישראל מזה יובל שנים והפכו במידה רבה גם לחלק חשוב מפס הקול שלה. כיצד קרה שדווקא בקיבוץ משמרות הקטן (שוכן ליד מחנה 80 של הנח"ל) גדלו והתפתחו שלושה ענקי זמר ו-מוסיקה בלתי נשכחים כמותם…???

4. מדיניות השידור של מר אֵלִי עָזוּר בעליו של רדיו 103 FM, המבוצעת מידי ימי שישי ושבת ו-מוקדשת ו-מיוחדת לשירה ולזמר הישראלי והארץ ישראלי לדורותיו ע"י עורכי המוסיקה שלו, ראויה להוקרה ולברכה רבה (!).

רדיו 103 FM בראשות אלי עזור עושה כבר זמן רב עבודה רדיופונית מדהימה וערבה לאוזן בשעה שהוא מקדיש ומייחד את ימי שישי ושבת לשירה ולזמר הישראלי והארץ ישראלי לדורותיו (ללא קריינות מתווכת) פרט מתן קרדיט לעורכים המוסיקאליים (הכי אני אוהב שם את העורך אבי חנני). מידי שעה עגולה משדר רדיו 103 FM מהדורות חדשות, ואז שב וחוזר להשמיע את השירה והזמר הישראליים והארץ ישראליים לדורותיהם. אלי עזור תבורך (!).

5. הגרלות מפעל הפיס.

מפעל הפיס מייצר שיווק אגרסיבי ומפתה מאין כמותו באמצעות ערוצי הטלוויזיה לציבור במדינת ישראל, ומשתמש בסלוגן בעייתי מאוד ואומר למשתמשים ולמשתתפים בשירות ההגרלות שלו, ולשולחי מספרי המזל באלה המילים, כלהלן : "או שתזכו או שתרוויחו". לא נכון. בלוף.

6. ערוץ 13 הדַל שרוי במצוקה ערכית, כספית, כלכלית, וקיומית. הוא נראה גוסס ו-ניצב בחודש יולי של שנת 2020 על סַף התמוטטות.

איך יודעים את זה…??? רואים את זה ! חברת החדשות של ערוץ 13 עוקרת בימים אלה בזה אחר זה את עמודי התווך שלה. לאחרונה פוטרו משורותיה אנשיה הוותיקים, המוצלחים, והטובים כמו טלי מורנו, ברק רביד, עקיבא נוביק, דני רופ, אבי עמית, ניר בכר, ועוד אחרים. פיטוריהם של הנ"ל מעיד כי משהו רָקוּב שוֹרֶה בממלכת ערוץ 13. התוכנית "הישרדות" המשודרת בערוץ 13 איננה העיקר. היא הולכת לאיבוד בתווך של כמות ורצף הפרסומות המסחריות שעוטפות אותה ללא הרף ומכל כיוון. בעצם ערוץ 13 משדר אין סוף פרסומות מסחריות ואז עושה טובה ו-משחיל לתוכן בדרכו מטה גם קמצוץ של קטעים מ- "הישרדות". מישהו דחף לשָם גם את גב' יעל בר זוהר המשעממת (רעייתו של מנחה "הישרדות" גיא זוארץ) כדי שתסכם מידֵי תוכנית את ההתרחשויות ב- "הישרדות" עבור הצופים. עסק רכילותי ירוד ורדוד. ערוץ 13 הדַל מתפרק. להלן היקף הפרסומות המסחריות כפי ששודרו ב- "הישרדות" במוצ"ש – 11 ביולי 2020 :

קובץ פרסומות מסחריות 1 : 00:20:33 – 00:20:10

קובץ פרסומות מסחריות 2 : 00:37:47 – 00:26:48

קובץ פרסומות מסחריות 3 : 00:44:37 – 00:44:12

קובץ פרסומות מסחריות 4 : 00:47:19 – 00:46:07

קובץ פרסומות מסחריות 5 : 01:07:30 – 01:00:04

קובץ פרסומות מסחריות 6 בהנחיית יעל בר זוהר : 00:00:35 – 00:00:00

קובץ פרסומות מסחריות 7 בהנחיית יעל בר זוהר : 00:18:58 – 00:11:55

קובץ פרסומות מסחריות 8 בתום הנחיית "הישרדות" ע"י יעל בר זוהר : 00:39:57 – 00:29:35

ערוץ 13 משדר במשך שני פרקי "הישרדות" במוצ"ש – 11 ביולי 2020 סך של 37:24 דקות (כולל Promos). סימן מובהק לזעזועים ותזוזת אבני היסוד בתחתית המבנה בטרם ה-התמוטטות.

7. רביב דרוקר וכותרת הפוסט שלו בעיתון "הָאָרֶץ" ביום שני – 13 ביולי, "העץ שהומתק".

אין זה סוד כי אנוכי רוחש הערכה רבה מזה שנים לעיתונאי המוכשר ואיש הטלוויזיה האמיץ וההגיוני רביב דרוקר. אינני מכיר אותו, אף פעם לא ראיתי אותו בחיים שלי פנים אל פנים, ומעולם גם לא שוחחתי ודיברתי עמו. אבל אני אוהב לקרוא אותו וגם להקשיב ולהאזין לניתוחים הפוליטיים והחברתיים הכנים שלו בטלוויזיה. פוסט "העץ שהומתק" פרי המקלדת ומוחו של רביב דרוקר (בעל המקורות) הוא כרגיל מעניין אבל בפעם הזאת ההוא רשום רך מידי. מדובר בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שפרוסים לפניו שלושה כתבי אישום פליליים חמורים ביותר שהגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה בשעתו אביחי מנדלבליט בגין קבלת שוחד + מעשי מרמה + הפרת אמונים, ואשר שומע מאחורי גבו כבר לא מעט חודשים, כל הזמן ביום ובערב, וגם בחצות הליל, את שקשוק דלתות הכלא ננעלות מאחוריו. שלושת כתבי האישום האלה שהוגשו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, תקפים (!) הם לא נעלמו, לא התמוססו, ולא פגו. הם כאן.

8. ארינה מלמד והפוסט שלה היום (שני – 13 ביולי 2020) ב- "גלריה" (מוסף יומי של עיתון "הארץ") אודות העיתונאי אליעזר יערי, וכותרתו, "הצֵל שמלווה אותי".

אין זה סוד כי אנוכי רוחש הערכה מזה שנים לגב' אריאנה מלמד עיתונאית מוכשרת שכותבת בעיתון "הארץ". אינני מכיר אותה, אנוכי לא יודע מי היא, אינני יודע איך היא נראית, לא ראיתי אותה בחיים שלי פנים אל פנים וגם לא מרחוק, ומעולם גם לא החלפתי עמה מילה. אף פעם לא שוחחתי ולא דיברתי עמה. אבל אני אוהב לקרוא אותה. הדיון של גב' אריאנה אודות אליעזר יערי, הריאיון שהיא מנהלת עמו, וסיפור קורותיו מטעמה במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" ביום שני – 13 ביולי 2020, סופג מפלה באחד הפרקים בפוסט המדובר, שכותרת המשנה שלו היא "סימן צורב". אריאנה מלמד מספרת בפוסט שלה שבתום אחת השיחות שהיו לאליעזר יערי בשעתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, "…הוא עזב את רשות השידור לא לפני שחש בסיאוב שלימים הוביל לפירוקה…". לא רק לא מדויק אלא גם לא נכון. סיאובה וההשחתה המוחלטת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והתדרדרותה המהירה במורד, החלו וצברו תאוצה ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. וועדת המכרזים ההיא ו-אותו הוועד המנהל ההוא של רשות השידור בראשות מנכ"ל רשות השידור ההוא אריה מקל, נענו לדרישתו ולצו המובהק ההוא של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, למנות בכל מחיר את יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הקודם חיים יבין שסיים את תפקידו בנובמבר 1989) ולא את המועמד הנוסף נסים משעל מי ש-שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנובמבר 1989 עד יולי 1990, ואז הודח. יוסף בר-אל נבחר כחוק ב- 10 ביולי 1990 ע"י וועדת המכרזים בראשות מנכ"ל רשות השידור אריה מקל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים, והתגלה מייד כ-חנפן פוליטי עלוב, ירוד, ואיש לא מוכשר, ו-כושל. להפתעתי הגדולה התברר לי כי אליעזר יערי (חבריו וידידיו כינו אותו "גייזר") אז מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית העריץ את אותו יוסף בר-אל שַח לי באחת הפגישות בינינו ב- 1991 (שימשתי מנהל חטיבת הספורט והוא מנהל חטיבת התוכניות), כלהלן : "…יואש אלרואי אני רוצה לומר לך משהו…סוף כל כל סוף יש לטלוויזיה מנהל מצוין…יוסף בר-אל הוא פשוט אדם מצוין ומנהל מצוין…". באלה המילים. אליעזר יערי ראה ביוסף בר-אל מושיע והעריץ אותו. אני ראיתי ביוסף בר-אל מנהל מושחת ודל ואיש פוליטי וחנפן. הוא היה בעיניי מנהל טלוויזיה דל, ירוד, כוחני ולא מוכשר, נקמן וכושל, ומי ש-דִרְדֵר בשלוש שנות ניהולו בין 1990 ל- 1993 את המוסד התקשורתי הטלוויזיוני הציבורי המונופוליסטי והחשוב לתהום. באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך שלו שולמית אלוני. הדבר התכנוני הראשון שעשה, הוא לא האריך ליוסף בר-אל את תקופת כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (אי הארכה שפירושה היה הדחה וסילוק והבעת אי אמון באיש), ומינה מייד תחתיו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש את יאיר שטרן.

9. השינוי הגדול.

לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום לבין זו של תקופת יוסף בר-אל. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה אצלו הייתה סוג של ייאוּש. מוטי קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית, יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שבר פשוט, אחד חלקי משהו. מוטי קירשנבאום היה השָלֵם. בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים להביא למסך מידי שבוע במוצ"ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם. מוטי קירשנבאום אמר לי : "יואש אלרואי, המפתחות בפנים, סע…!". בפעם הראשונה מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי מוצ"ש את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט, את הכרטיסים האדומים והצהובים, ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כעונת הזהב שלנו. של כולנו בערוץ 1 הציבורי.

היו לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 94'- 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל, אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות. קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות . כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית החדשותית – תיעודית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לספינת הדגל בהא הידיעה של השידור הציבורי. המזל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה. מנהל האצטדיון חיים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל . האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים.

חיפה היא עיר יפה, אסתטית, ונקייה והחיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים . מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש. כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU. מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה. 15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל מחלקת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 1994 – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל. משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות. כלל לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת". מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגינה תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות . הישג של % 81.2 . באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א 0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה בעונת 1994 – 1993 אפילו פעם אחת. הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים. 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה. מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב, כה מאוזן, וכה הגון וישר בשם יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר היה בימים ההם האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כפי שהיה עו"ד שמעון מזרחי האחד והיחיד בשדה הכדורסל. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א היה בימים ההם בר מזל על שבראשו עמד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט במדינת ישראל.

התיעוד הטלוויזיוני הלאומי ההוא של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי בעיירה הבלגית ווירטון ב-17 בפברואר 1977, מעביר בשידור ישיר בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל) את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא של קפטן מכבי ת"א טל ברודי, "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…", הוא היסטורי ובלתי נשכח. מדובר ב-תיעוד לאומי יוצא דופן בחשיבותו. חלפו מאז שנים רבות. מכבי ת"א הפגינה כישרון נמרץ ובלתי נלאה בראשות יו"ר המועדון שמעון מזרחי (מאז 1969) כדי ועל מנת להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לאומי לנכס פרטי של בעליה. מכבי ת"א איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה. הימים ההם חלפו לבלי שוב.

יום חמישי-17 בפברואר 1977. קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל מביסה בעיירה בלגית שכוחת אֵל בקצה הדרומי של בלגיה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, 79:91. מכבי ת"א מעפילה לראשונה בתולדותיה למשחק הגמר שייערך ב-7 באפריל 1977 בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. אלכס גלעדי השַדָּר הראשי של חטיבת הספורט (וגם מנהלה) והטלוויזיה הישראלית הציבורית הופכים את מכבי ת"א ממועדון ונבחרת פרטית לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נותן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית בשעה שהוא מעניק לקבוצת מכבי ת"א ביום רביעי-23 בפברואר 1977 קבלת פנים ממלכתית (חסרת תקדים) בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב לאחר ניצחון מכבי ת"א ב-ווירטון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91. ראש הממשלה יצחק רבין מעלה את הַרָף ומַשְוֶוה את ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בזירת הכדורסל ב-ווירטון (Virton) לגבורתו של הנער דָּוִד רוֹעֶה צֹאן מי שהכריע בשדה הקרב ב-רוּגָטְקָה וחֲמִישָּה חַלוּקֵי אֲבָנִים לפני שלושת אלפים שנים בעֵמֶק הָאֵלָה ליד ירושלים את האויב גָּלְיָת הפלישתי המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש.

טקסט מסמך : 17 בפברואר 1977. מפת פלנדריה המראה את מדינות בנלוקס (בלגיה, הולנד, ולוקסמבורג), ו- מחביאה את זירת פרקט הכדורסל בעיירה בלגית נידחת ו- שכוחת אֵל ווירטון (Virton) בת רבבת תושבים, שממוקמת בקצה הדרומי של בלגיה סמוך לגבולות לוקסמבורג ו- צרפת. חדי עין יוכלו לגלות את מקומה. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל ראה לנכון להרים את הרָף לדרגה לאומית ו- להשוות את ערך ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בזירת הכדורסל ב- ווירטון עם גבורתו של הנער דָּוִד רועה צאן שהכריע בשדה הקרב ב- רוּגָטְקָה וחֲמִישָּה חַלוּקֵי אֲבָנִים לפני שלושת אלפים שנים במישור עמק האלה ליד ירושלים את האויב גָּלְיָת הפלישתי המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש. הייתי נוכח כעיתונאי ו- כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה קבלת הפנים הממלכתית ההיא שערך ראש הממשלה יצחק רבין ביום רביעי – 23 בפברואר 1977 בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב לקבוצת מכבי ת"א. ישבתי עם הצלם שלי מיכאל "מִיכִּי" מולד ומכשיר ההקלטה במרחק של כ- 2 (שני) מטרים מראש הממשלה יצחק רבין ז"ל היקר והבלתי נשכח, ושמעתי את הטקסט הנ"ל במו אוזניי.

טקסט תמונה : קיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד חטיבת הספורט הממוקם בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי (אחד מאנשיה הדגולים של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל לדורותיה), כלכלן ואיש הכספים של רשות השידור צבי ברק, ואנוכי יואש אלרואי. בגבו איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הבלתי נשכח (בן 55 בתמונה) מקבל ומארח את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בלשכתו לאחר הניצחון המדהים והמרשים שלה על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון ביום חמישי – 17 בפברואר 1977. המשחק הזה הועבר מ- ווירטון בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי (אלכס גלעדי היה המפיק ו- שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בווירטון). התמונה מתעדת את יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי יבד"ל (בן 38 בתמונה) אף הוא בלתי נשכח, מעניק תשורה לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון של מכבי ת"א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה בהיגיון ובצדק את מכבי ת"א לקבוצת כדורסל לאומית של מדינת ישראל וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקה רשמית. (לע"מ תמורת תשלום).

באותו הערב ההוא של יום רביעי – 23 בפברואר 1977 נשלחתי מירושלים לתל אביב ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי כדי לכסות את האירוע ההוא עבור התוכנית "מבט ספורט" בו ערך ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לראשונה בתולדות המדינה קבלת פנים ממלכתית למועדון ספורט פרטי בשם מכבי ת"א. ראש הממשלה יצחק רבין היה גאה בהישגה הספורטיבי העצום והדרמטי של מכבי ת"א וגם נרגש. הוא השווה בנאומו הקצרצר אך המשמעותי בעת קבלת הפנים הממלכתית ההיא את ניצחונה של האלופה הישראלית מכבי ת"א על האלופה צסק"א הסובייטית לגבורתו התנ"כית של הנער דוד בדו קרב שלו נגד גָּלְיָת הפלישתי במישור עמק האלה ליד ירושלים. ישבתי סמוך מאוד לראש הממשלה יצחק רבין יחדיו עם הצלם שלי מיכאל "מִיִּכי" מוֹלָד והקשבתי לכל מילה שלו. יצחק רבין בעל קול רדיופוני איכותי סיים את נאומו הקצרצר. שחקני מכבי ת"א וראש הממשלה עצמו כבר הרימו כוסות יין לחיים, כשלפתע נזכר יצחק רבין בעוד פרט, אותו הוסיף ואמר כלהלן : "…ו- אני רוצה לציין שהניצחון של מכבי ת"א הושג טיפ טיפה גם בסיוע אמריקני…", וסימן בכף ידו את הרווח הקטן שבין האצבע לאגודל. ראה הספר בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר נקרא, "הקשר הסימביוטי".

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 באפריל 1977. היכל "Pioneer" ב- בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. אלכס גלעדי (מימין) וקפטן מכבי ת"א טל ברודי (אוחז ביד ימין שלו בגביע אירופה) בתום השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בו גברה מכבי ת"א על הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78, וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע. בסיומו של אירוע העַל ניצבו הטלוויזיה הישראלית הציבורית וקבוצת מכבי ת"א שלובות זרוע יחדיו ברום דוכן המנצחים הספורטיבי והטלוויזיוני האירופי והישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אנוכי מראיין את משה דיין ז"ל (בן 65 בתמונה) בווילה הנאה שלו בצהלה בעת שביימתי את הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' 6" (הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז"ל) אודות הכדורסלן הנודע שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל טל ברודי. משה דיין מי שהיה במשך שנים ארוכות אורח כבוד של משחקי הבית של מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו אמר לי בעת הריאיון עמו בביטחון ובאהדה : "ב- עֶלֶם החמודות טל ברודי מתגשם החלום הציוני". הכדורסל היהודי – אמריקני טל ברודי היה שחקן החיזוק האמריקני הראשון שנחת באוקטובר 1966 בישראל כדי לתגבר את שורות מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שחיפש נואשות את מקומו באירופה. טל ברודי היה באמת עֶלֶם חמודות אך צריך לזכור כי הגיע לישראל על תקן של שחקן כדורסל ולא של עולה חדש. רק מאוחר יותר קיבל את ההחלטה הסופית לבנות את ביתו בישראל. עשור שנים לאחר עלייתו לישראל ב- 7 באפריל 1977, זכתה קבוצת מכבי ת"א בראשותו כקפטן בגביע אירופה בכדורסל. היא ניצחה בבלגראד במשחק הגמר את הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. טל ברודי הגשים את חלום חייו. הוא הניף את גביע אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסורת, המורשת, ורוחה הישראלית המופלאה של האלופה מכבי ת"א בימים ההם של עשורי ה-40, ה-50, ה-60 וה- 70 במאה הקודמת שימשו מבוא להצהרה ההירואית ההיא של הקפטן טל ברודי בליל יום חמישי של 17 בפברואר 1977 לאחר הניצחון על צסק"א מוסקבה בווירטון-בלגיה בתוצאה 79:91. כך אמר טל ברודי למיקרופון של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ב-עיירה הבלגית ווירטון: "…כדורסל בישראל יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה לא רק בספורט אלא בשביל הכל…".

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי "עֵלִית" ת"א נמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. ליחסי הגומלין האלה אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת"א ("גופייה מס' 6") משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים "עֵלִית". תרומתם הכספית של ראשי חברת "עֵלִית" לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל ומַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל, ויבד"ל דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ביום חמישי – 7 באפריל 1977 מהיכל הכדורסל "Pioneer" ב- בלגראד יוגוסלביה, "…גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב". שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין ז"ל, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת"א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו"ר עו"ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מורשת העבר של דור המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר "הקשר הסימביוטי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2015.

סיסמת הספר והסדרה כולה :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up

השורה התחתונה של הספר והסדרה כולה :

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2020.

ציטוט : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". (יורם ארבל ב- 1985 בעת שידור ישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות).

זה היה מזמן לפני שנים רבות מאוד. ליתר דיוק לפני 43 שנים. ביום רביעי-23 בפברואר 1977 החליט ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להעניק בלשכתו בתל אביב קבלת פנים ממלכתית לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, שישה ימים לאחר ניצחונה הדרמטי ב-17 בפברואר 1977 על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91 בעיירה בלגית נידחת אי שם בדרום המדינה בשֵם ווירטון (Virton). נשלחתי אז ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם הצלם שלי מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד לסקר ולתעד את קבלת הפנים הממלכתית חסרת התקדים ההיא ברמה שבה ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל מארח בלשכתו ו-מעניק מזמנו לקבוצת ספורט פרטית. לא היה כדבר הזה עד אז בהיסטוריה הפוליטית והספורטיבית של מדינת ישראל. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לקח על עצמו בפעם הראשונה בהיסטוריה של ראשי ממשלות את משימת האירוח, הענק כבוד, וקבלת פנים לכבודה של משלחת ספורט ישראלית, שהיא קבוצת כדורסל פרטית, ואיננה נבחרת לאומית. יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי העניק לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון שבראשו ניצב. הכתבה הזאת (באורך של 15 דקות) בה ראש הממשלה מכבד את שחקני מכבי ת"א, מאמנה רלף קליין ז"ל, ואת הנהלתה בראשות שמעון מזרחי יבד"ל, שודרה במוצ"ש-26 בפברואר 1977 בתוכנית "מבט ספורט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א בשנים ההן לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית (!).

טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של הספר בן 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי". טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של כריכת הספר עָב הכרס בן 10000 / רבבה עמודים "הקשר הסימביוטי" שחקרתי וכתבתי במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012. כל החוזים וההסכמים הכספיים שנחתמו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970 נמצאים כאן לרבות 1001 סוגיות ועניינים אחרים מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה, ההפקה, השידורים, העיתונאות העריכה, הממון, וזכויות השידורים. התיעוד הטלוויזיוני הלאומי ההוא של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי בעיירה הבלגית ווירטון ב-17 בפברואר 1977, כשהוא מעביר בשידור ישיר בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל) את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא של קפטן מכבי ת"א טל ברודי, שאמר בשידור ישיר, כלהלן: "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…", הוא היסטורי ובלתי נשכח. תיעוד לאומי יוצא דופן בחשיבותו. חלף מאז זמן רב מאוד. ברבות השנים, בעת מרדפה של קבוצת מכבי ת"א אחרי התהילה הבינלאומית היא הפגינה מגמה וכישרון בלתי נלאים להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לאומי לנֶכֶס פרטי של בעליה. קבוצת הכדורסל של המדינה איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה. הימים ההם חלפו לבלי שוב. זה היה מזמן לפני שנים רבות מאוד. ליתר דיוק לפני 42 שנים. ביום רביעי-23 בפברואר 1977 החליט ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להעניק בלשכתו בתל אביב קבלת פנים ממלכתית לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, שישה ימים לאחר ניצחונה הדרמטי ב-17 בפברואר 1977 על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91 בעיירה בלגית שכוחת אֵל בשם ווירטון. נשלחתי אז ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם הצלם שלי מיכאל "מיכי" מולד לתעד את קבלת הפנים הממלכתית חסרת התקדים ההיא ברמה של ראש ממשלה מארח. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לקח על עצמו בפעם הראשונה בהיסטוריה של ראשי ממשלות את משימת האירוח, הענקת כבוד, וקבלת פנים לכבודה של משלחת ספורט ישראלית, קבוצת כדורסל פרטית, שאיננה נבחרת לאומית. יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי העניק אז לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון. הכתבה הזאת (באורך של 15 דקות) בה ראש ממשלת ישראל עורך קבלת פנים ומכבד את שחקני מכבי ת"א ו- מאמנה רלף קליין ז"ל, ואת הנהלתה בראשות שמעון מזרחי, שודרה במוצ"ש – 26 בפברואר 1977 בתוכנית "מבט ספורט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א בשנים ההן לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : השער האחורי של הספר בן 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי". טקסט מסמך (2) :טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של הספר בן 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי".טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של כריכת הספר עָב הכרס בן 10000 / רבבה עמודים "הקשר הסימביוטי" שחקרתי וכתבתי במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012. כל החוזים וההסכמים הכספיים שנחתמו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970 נמצאים כאן לרבות 1001 סוגיות ועניינים אחרים מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה, ההפקה, השידורים, העיתונאות העריכה, הממון, וזכויות השידורים. התיעוד הטלוויזיוני הלאומי ההוא של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי בעיירה הבלגית ווירטון ב-17 בפברואר 1977, כשהוא מעביר בשידור ישיר בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל) את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא של קפטן מכבי ת"א טל ברודי, שאמר בשידור ישיר, כלהלן:"…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…", הוא היסטורי ובלתי נשכח. תיעוד לאומי יוצא דופן בחשיבותו. חלף מאז זמן רב מאוד. ברבות השנים, בעת מרדפה של קבוצת מכבי ת"א אחרי התהילה הבינלאומית היא הפגינה מגמה וכישרון בלתי נלאים להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לאומי לנֶכֶס פרטי של בעליה. קבוצת הכדורסל של המדינה איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה. הימים ההם חלפו לבלי שוב. זה היה מזמן לפני שנים רבות מאוד. ליתר דיוק לפני 42 שנים. ביום רביעי – 23 בפברואר 1977 החליט ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להעניק בלשכתו בתל אביב קבלת פנים ממלכתית לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, שישה ימים לאחר ניצחונה הדרמטי ב-17 בפברואר 1977 על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91 בעיירה בלגית שכוחת אֵל בשם ווירטון. נשלחתי אז ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם הצלם שלי מיכאל "מיכי" מולד לתעד את קבלת הפנים הממלכתית חסרת התקדים ההיא ברמה של ראש ממשלה מארח. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לקח על עצמו בפעם הראשונה בהיסטוריה של ראשי ממשלות את משימת האירוח, הענקת כבוד, וקבלת פנים לכבודה של משלחת ספורט ישראלית, קבוצת כדורסל פרטית, שאיננה נבחרת לאומית. יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי העניק אז לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון. הכתבה הזאת (באורך של 15 דקות) בה ראש ממשלת ישראל עורך ומכבד את שחקני מכבי ת"א ומאמנה רלף קליין ז"ל, ואת הנהלתה בראשות שמעון מזרחי, שודרה במוצ"ש – 26 בפברואר 1977 בתוכנית "מבט ספורט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א בשנים ההן לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יעקב שחר (שוכטוביץ' בן 79 היום) נשיא מועדון הכדורגל של מכבי חיפה.

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכישרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה. דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה. יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF). ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.90 מ') שינה את שם משפחתו מ-שוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רובי" ריבלין. יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי שניהלתי עמו אז : "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה . נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו , ואמר : "אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי". VOLVO לא שילמה אז ב- 1977 כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התלבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

טקסט תמונה : שנת 1959. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה ב- 1959. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת), משה חבני, וכוכי בן גרא. זיהוי הנוכחים הכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (היה פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל במשך שנים רבות), מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי. (התמונה באדיבות נילי ויעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1984 הזדמן מר יעקב "יענקל'ה" שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO. אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984. VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף. בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה. הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון. יעקב שחר זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו, כלהלן : "מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991. באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של 8000000 (שמונה מיליון) ₪. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות. אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) ₪. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.500000 (שני מיליון וחצי) ₪ למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות, או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון ₪ החסרים. הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין ורק שלי. מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולונטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150000000 (מאה וחמישים מיליון) ₪ . אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום". 300.000000 (שלוש מאות מיליון שקל שהשקיע יעקב שחר טבולים בדם ליבו. מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 6 (שֵש) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006 ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998. במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ורוני לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון ומתווה הדרך יעקב שחר.

שנת הזהב של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994-1993.

לא הכל הלך לנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993, מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים. רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר כפי שנקבע בהסכם. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף : "יואש אלרואי אתה מוכרח להבין אותי, זה אצטדיון גדול, שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל. ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. נשיא המדינה העריך את ההישגיות בספורט. רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 2:3 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס. אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [2]. לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית לוּלֵא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, בממון, וברצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מהפכנית ומפוארת ב- 1994 / 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם. פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה שעמד להיערך באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא דאז אַרְיֵה שוּמֶר לסייע לי ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אַרְיֵה שוּמֶר שכונה "אלוף הפשרות" נכח בפגישה אך זה לא עזר. מר רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א (איש אדיב ותרבותי) התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה . ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר "במשחק השבת" באותו ערב. שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם יוצא דופן בכישרונו ובנועם הליכתו. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק . האירוח בקריית אליעזר היה מרשים.

יום קודם לכן ביום שישי – 25 בפברואר 1994 רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקשר אישית ליאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה. הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות בחטיבת החדשות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר של משחק העונה מכבי חיפה – מכבי ת"א אך מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל עמדו בפרץ. תכנון השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר ויצא לפועל למרות הנסיבות. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רמי ווייץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up ששינוּ את סטנדרט הצילום מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות, והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון , לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו. מצלמות ה- Close up בעלות עדשות ה- Zoom החזקות, לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות , הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" בתוכנית "משחק השבת" ההיא הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה שהפכו למצלמות שופטות.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל בבוז גלוי לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי, נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט.

הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט. התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן. היו לכך כל מיני סיבות שמפורטות היטב בספר עב כרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה שלו יוסף בר-אל ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה דָוִד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה). חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה. שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן.

בשעה ששמוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. זה היה בשלהי כהונת יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה והשידור הציבורי היה בשפל. מוטי קירשנבאום היה מודע היטב להתנהלותו הבעייתית של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה במשך שלוש שנים בין 10 ביולי 1990 לבין 10 ביולי 1993. הוא לא האריך את כהונתו, הדיח אותו, ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן .עם מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל לטובה בבת אחת. שידורי הכדורגל בעונת הזהב של 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כשיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנאלים מאִצטדיונים לסוויטות עריכת ה- VTR במאסטר בקומה ב' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח. בנתוני הזמן ההוא חשתי כי ניתן לכנות את התקופה של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי למחלקת הספורט את הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט. באותה עונה נפלאה גייסתי למחלקת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ורמי ווייץ. החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. שטתי באפולו 11 בחלל. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית בטלוויזיה הישראלית מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. המגזין החדשותי והקצבי הזה שאורכו היה ס"ה כ- 20 דקות בלבד , והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights מבלגיה, יוגוסלביה וליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחו של המגזין היה בטריות שלו. “Absolutely up to date”. מעודכן לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו מידיערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית. את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת מגזין החדשות האירופי היומי EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מעֵת לעֵת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז מר יאיר שטרן משום מה החליט להניף עליה את הגרזֵן.

פוסט מס' 892.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 892 : הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

——————————————————————————————————-

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , ו/או נכתב, ו/או נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 892 : הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

——————————————————————————————————

פוסט מס' 892. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נוֹסֵק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ושרת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור. רשימה מס' 1. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : בעת מחקר וכתיבת הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" הכולל בתוכו כ- 8500 (שמונת אלפים וחמש מאות) עמודים נפגשתי פעמיים לשיחות תחקיר ארוכות עם הסופר הנודע רב המוניטין מר חנוך ברטוב. חנוך ברטוב שימש חבר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופה מוקדמת והתנגד מכל וכול למינויו של המנהל הוותיק של רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכשתקום. כך הוא העיד בפניי ונימק את עדותו לפרטי פרטים מדוע הוא נגד המינוי ולמה הרחיק לכת עד כדי העברת חוות דעתו השלילית אודות חנוך גבתון בשיחה ישירה וגלויה עם ראש הממשלה דאז לוי אשכול. השיחות עם חנוך ברטוב גלשו גם לספרו הביוגרפי המעניין והמרתק אודות הרמטכ"ל האמיץ, המפקד העליון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים של 1973, רב אלוף דוד אלעזר "דָדוֹ – 48 שָנָה וְעוֹד 20 יום". "הספר מתוחקר, מרתק , וכתוב היטב", שחתי באוזניו של הסופר המהולל חתן פרס ישראל לספרות בשנת 2010, והוספתי, "אולם על פי שיקול דעתי וועדת אגרנט צדקה משהדיחה את דָדוֹ איש בן חיל גיבור מלחמה מנעוריו. דָדוֹ ז"ל היה ראשית דבר מצביא צבאי עליון ולא עסקן פוליטי. הוא לא היה צריך לעשות במצב החמור של איום צבאי ממשי על קיומה של מדינת ישראל ע"י שני צבאות ערביים גדולים מצוידים היטב, סוריים ומצריים – את החשבונות המדיניים של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושל שר הביטחון משה דיין בעניין גיוס מוקדם הרבה יותר של כוחות המילואים והפעלה מסיבית של חיל האוויר כהתקפת מנע. ואף לא להיות שותף להם. תפקידו כמצביא ראשי של הצבא איננו לקחת אוונטורות מיותרות כדי להרהיב עוז מה עוד שהיה מדובר בהתנגשויות צבאיות אדירות לרבות חילות אוויר , שריון , תותחנים , ורגלים בשתי חזיתות , ולפחות בחזית הסורית חסרת עומק, אוונטורות שהתבררו חיש מהר כהסתכנות כל כך גדולה ועצומה. הרסנית. לצורך הבנת העניין : רודן רוסיה יוזף סטאלין דחה את דו"חות המודיעין הצבאי שלו בעיצומה של מלחמת העולם ה- 2 שהתריעו בפניו על פלישה גרמנית עוצמתית לתוך ברה"מ במסגרת "מבצע ברברוסה" ב- 22 ביוני 1941. יוזף סטאלין שהיה עד אז בן ברית של הקנצלר הגרמני אדולף היטלר (על פי הסכם מולוטוב – ריבנטרופ מ- 1939) החליט להמתין ולא להגיב. רוסיה שילמה בשל אי מוכנותה מחיר אנושי כבד וחסר תקדים. 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) חיילים ואזרחים רוסיים נהרגו במלחמת העולם ה- 2 בין השנים 1941 ל- 1945 בשל חוסר יוזמה, קיבעון מחשבתי, ונטילת ריזיקו מטופש, אולם מבחינת עורף ו-שטח, ליוזף סטאלין היה עומק. רָב אָלוּף דוד "דָדוֹ" אלעזר היה חייב להעמיד את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ערב המצב המסוכן ביותר שנוצר באזור ואיים על קיום מדינת ישראל, איום אפשרי ביותר ובלתי נסבל, בתחילת אוקטובר של שנת 1973 בפני שתי אופציות : "או שאתם נותנים לי לפעול כהבנתי כרמטכ"ל במצב המסוכן ביותר מאין כמותו שהתהווה בחזית הצפונית ובחזית הדרומית מפני שאני המצביא הראשי של צה"ל ומכיוון שאני נושא באחריות הראשית – או שתחפשו לכם רמטכ"ל אחר". על פי הבנתי כקצין קרבי שנחל חלק פעיל במלחמת יום הכיפורים 1973 (ועל פי העדויות הרבות שהופיעו בסוף השבוע ב- "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "ישראל היום", ו- "סוף השבוע") דָדוֹ ז"ל לא היה חד משמעי. כרמטכ"ל אמיץ ומוכשר ובעל יכולות נטל על עצמו סיכונים כבדים ביותר ומיותרים (שהוא לא אמור לקחת על עצמו) , ואשר גבלו בהרפתקה צבאית מטורפת חסרת כל היגיון, שלא לדבר על חטא היוהרה הכללי שחטאו בו המנהיגות המדינית והצבאית כאחת ושהוא עמד בראשה בשש השנים שבין 1967 ל- 1973". הסופר חנוך ברטוב השיב לי, "שהדבר איננו כה פשוט".

פוסט מס' 892. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נוֹסֵק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ושָרָת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור. רשימה מס' 1. כל הזכויות שמורות.

ציטוט : "יושרה, מוסר, דרך ארץ, דוגמא אישית, ודבקות במשימה של האדם באשר הוא אדם, עומדים מעל וחשובים יותר מחזרה בתשובה ומנטילת חלק בתענית צום יום הכיפורים וקיומם של כל מיני טקסים דתיים אחרים". (מאן – דהו שקוראים לו יואש אלרואי) .

ציטוט : "האמת כבדה – על כן נושאיה מעטים". (ש. אוזידא).

מוטי קירשנבאום התייצב ב- 18 באפריל 1993 בפסגת השידור הציבורי בתקופה שבין המְצָרִים בימים שבָּאוּ מַיִם עַד נֶפֶש . שעה אחת לפני שאפסה תקוותו של השידור הציבורי בעידן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. שלטונו של יוסף בר-אל בשנים האלה של 1993 – 1990 היה לצנינים בעיניי. היו לי סיבות רבות לחשוב כך. השידור הציבורי עמד לסיים את חייו במפח נפש. ואז נסק מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה מזמן עוד בטרם קום ערוץ 2 המסחרי אולם אנוכי זוכר כל פרט ופרט. במקלי עברתי את הירדן בעידן יוסף בר-אל ואז הופקד מוטי קירשנבאום על ניהול רשות השידור. לפתע בבת אחת המשעול בו צעדתי כמנווט שידורי הספורט של השידור הציבורי היה סוּגָה בשושנים. הלכתי מחיל אל חיל. עליתי בסולם ההצלחה. השגשוג הטלוויזיוני התאפשר מפני שהמנכ"ל ה- 6 של רשות השידור מוטי קירשנבאום לא רק שנטל פיקוד בעצמו , אלא החליט להדיח את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולמנות תחתיו את יאיר שטרן.

בדצמבר 1992 קרא לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לפתע למשרדו. ההֶלֶם של 155 (מאה חמישים וחמש) שעות השידורים מאולימפיאדת ברצלונה 92' טרם פג ופרשת יעֵל אָרָד סירבה לגווע. הוא קיבל אותי בלשכתו בלבביות רבה והציע לי לשתות עִמו קפה. היה מנוי וגמור עם יוסף בר-אל להגן עלי מפני השמועות כאילו אני מתנכל לג'ודוקאית שזכתה במדליית כסף במשחקים האולימפיים. ניתחתי בפני מנהל הטלוויזיה את מוסד פרשנות הספורט בכללו . התחלתי את הסברי דווקא מפַּרשָן הג'וּדוֹ המצוין יוֹנָה מֶלְנִיק שנאלץ בשל מִגבלות תקציביות לפַרשֵן את קרבות הג'וּדוֹ באולימפיאדת ברצלונה 92' מהאולפן בירושלים, ובשַדָּר אורי לוי שנִכְפָּה ע"י המערכת לשָדֵר את תחרויות הג'ודו של יָעֵל אָרָד ואוֹרֶן סְמָדְגָ'ה מעמדת שידור Off Tube ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי שמוסד בברצלונה , במקום מעמדת שידור בהיכל הג'ודו עצמו . יוסף בר-אל השיב לי, "יואש, אם אמשיך לנהל את הטלוויזיה קדנציה נוספת, הדבר לא יישנה באולימפיאדה הבאה באטלנטה 1996". אח"כ עברתי לדוּן בפרשנים האולימפיים הקבועים, פרשן השחייה יוסף טלקי, פרשן ההתעמלות ז'קי ווישניה, וד"ר גלעד וויינגרטן פרשן הא"ק. "הם פרשנים חשובים אבל למשימות אד הוק. פרשן הספורט החשוב ביותר שלך בשידורים השוטפים לאורך כל השנה הוא אבי רצון", אמרתי לוֹ . ניתחתי את פרשנותו של אבי רצון ב-"משחק השבת" ובשידורים הישירים של משחקי הכדורגל. "אבי רצון הוא לא רק פרשן ספורט וכדורגל ברמה הגבוהה ביותר אלא גם עיתונאי ישר והגון, הוא הפרשן שחיפשתי במשך שנים ארוכות ולא מצאתי", אמרתי והוספתי, "כאשר אורי אבנרי טבע בשנות ה- 50 את הסלוגן הנודע של השבועון "העולם הזה" שלוֹ, "ללא מורא וללא משוא פנים", הוא התכוון גם לאבי רצון". יוסף בר-אל התבונן בי לפתע באריכות. הוא היה מבוגר ממני לא יותר משלוש אולי ארבע שנים, אך נראה לפתע כמו אָב המיטיב עם בְּנוֹ, ואז ביקשתי, "אבי רצון הוא עמוד התווך של פרשנות שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אל תפגע בּוֹ". ביום שני – 14 בדצמבר 1992 שלח יוסף בר-אל מכתב למחלקה הכלכלית המבקש להעלות את שכרו של אבי רצון בנימוק, "שתרומתו של אבי רצון לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי". הנה המכתב כלשונו [1] .

רשות השידור י"ט בכסלו תשנ"ג – 14 בדצמבר 1992

הטלוויזיה הישראלית לשכת מנהל הטלוויזיה

אל : רמי שמש

שלום רמי שמש,

הנידון : הסכם מיוחד – אבי רצון

לאבי רצון נקבע בזמנו סכום של 300 ₪ עבור השתתפותו כפרשן "במשחק השבת" , השתתפות אשר כוללת נוכחות במגרשים וגם באולפן בשידור חי בירושלים . מאז ספטמבר 1990 לא עודכן התשלום, ותרומתו לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי. בהמשך לשיחתנו בנידון אבקש ששכרו יעודכן ל- 500 ₪ למשדר .

העתק : יואש אלרואי

בברכה,

מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל

הפרשן אבי רצון נשאר על כנו והמשיך בפרשנות המקצועית והעיתונאית שלו. הוא נסב מידי מוצ"ש לעמדת השידור באולפן "משחק השבת" לצִדם של המגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי. ביום ראשון – 21 בפברואר 1993 בתום תוכנית נוספת של "משחק השבת" שערכתי והפקתי, חזר מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לסוּרוֹ ושלח מכתב חריף ביותר שהועבר גם לתיקי האישי ועותקים ממנו נשלחו לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ומיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , בו הוא מזהיר אותי באופן אישי בחומרה רבה כעורך ראשי הנושא באחריות לאמירות והפרשנויות של אבי רצון [2] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית לשכת מנהל הטלוויזיה 21 בפברואר 1993

אל : יואש אלרואי

הנדון : פרשנויות במִשְדָר הספורט בשבת

שלום רב,

על אף האמור לעיל, שוב ושוב שידרתם בשבועות האחרונים פרשנויות פוגעות בראשי התאחדויות הספורט. בשבת – 12.2.1993, השתמשתם במילה "ברדק", בהקשר לטיפול בנבחרת ישראל בכדורגל, ובשבת- 20.2.1993 הגדשתם את הסאה בכך שעברתם להתקפה אישית על יו"ר התאחדות הכדורגל, התקפה חסרת רסן, אשר גלשה מעבר לתחום הספורט לתחום קופות הגמל ולענייני ההסתדרות.

אני מזהיר אותך בזאת שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים . אני רואה בך אחראי לתכנים המשודרים במִשדרי הספורט, ועליך לדאוג אישית לכך שהנחיותיי והוראותיי יבוצעו במלואן.

העתק : יו"ר הרשות.

מנכ"ל הרשות.

תיק אישי. בברכה , יוסף בר-אל

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1993. זהו מסמך האִיוּם והאזהרה המקורי שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל ודאג לשלוח עותקים ממנו ל- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, וגם לתיק האישי שלי במטרה לפגוע במוניטין שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור שמדובר באיש כוחני ועלוב, בלתי מוכשר, ומאיים, שזכה מן ההפקר – מן האֹפֶל בתמיכתו הפוליטית של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. שום איש מהשורה לא דיבר אליי מעולם בנוסח כה מאיים ו- כושל, גם לא נושא שררה רווי רגשי נחיתות כ- יוסף בר-אל, "…אני מזהיר אותך בזאת…". גיחכתי. למה מה קרה…? מי אתה בכלל יוסף בר-אל שאתה מזהיר אותי…? מדוע עלי אם כך לכבד אותך…? עניתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל בזו הלשון : "אני שומר על זכותי להיות עיתונאי בן חורין ברשות שידור שהיא אומנם ציבורית – ממלכתית, אך בת חורין. אם אתה כמנהל הטלוויזיה חושב שאינני מתאים לך, הנך יכול לפטֵר אותי בכל עת ש- תחפוץ. אינני מתכוון להיות צייתן ולשמש Yes Man שלך מבלי לחשוב. אני לא מוכן לציית לפקודות כאוטומט".

ואז חטפתי מידוֹ עונש נוסף. תוכנית האקטואליה השבועית "מבט ספורט" ששודרה מאז 1984 בימי חמישי בשבוע באורח קבע בזמן צפייה ראשי בין שמונה לשמונה וחמישים בערב ונחשבה לתוכנית אקטואליה יקרה ויוקרתית רוויית זכויות שידור בלעדיות ומפני כך גם עתירת רייטינג לרבות צופים צעירים רבים, נדדה בהוראת מנהל הטלוויזיה הישראלית ציבורית לשולי הצפייה הציבורית ושודרה בחצות וחֵצי. למעשי הנקמה שלוֹ בי לא היו גבולות כאילו "מבט ספורט" משמשת תוכנית פרטית שלי. שלא תהיה טעות הוא לא חזר בו. "מבט ספורט" באמת סולקה כעונש מהמשבצת המקורית שלה ב- Prime time לשעה 00.30. לא ייאמן…? ייאמן ! נפגשתי עם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל התוכניות שלו מר אליעזר "גייזר" יערי והצעתי להם לבטל את "מבט ספורט" לאלתר ולפחות לחסוך את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית התוססת שהפכה לסהרורית. העתקת התוכנית "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה הייתה מעשה של חובבנים שיצאו מדעתם הטלוויזיונית. מעולם לא התקיים בתקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שום קונסורציום (Consortium) האמור לדוּן ביעדי השידור והאם שידורי הספורט הם נדבך הכרחי בשידור הציבורי. הכבלים כבר חדרו כמעט לכל בית בישראל וערוץ 2 המסחרי ניצב בקיץ 1993 ערב השקתו, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, מנהל התוכניות שלו אליעזר יערי, ומנהל החדשות שלו אלימלך רם ז"ל לא קבעו שום מאפיינים, ולא יזמו שום קונספציה של בידול השידור הציבורי ממתחריו, והפיכתו למותג. שידור הסדרה הבריטית של הנואף המזדקן האנגלי "בֶּנִי הִיל" בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי היווה את פסגת הישגיהם. העיקר היה לנַטְרֵל את יואש אלרואי ואת שידורי הספורט שלו. יוסף בר-אל היה איש עלוב ומנהל עלוב. אלו המילים שהאיש המגוחך הזה ראוי להם. לא פחות מגוחכים ממנו היו אליעזר יערי ואלימלך רם שהשתפנו. הגדיל לעשות אליעזר יערי שחיווה את דעתו כי סוף כל סוף יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל ושמו יוסף בר-אל. אנוכי סברתי אחרת לחלוטין ממנו ב- 180 מעלות. פרי ביאושים פוליטי.

22 באפריל 1993. אנוכי כותב בכתב ידי ובדם לִבִּי מסמך למנכ"ל רשות השידור החדש מרדכי "מוטי" קירשנבאום.

כעבור זמן לא רב הודח יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש מרדכי "מוטי" קירשנבאום. יָאִיר שְטֶרְן תפש את מקומו. שנים רבות המתנתי לבואו של מנכ"ל רשות שידור בסדר גודל וברמתו של מוטי קירשנבאום. מצִדִי זה היה יכול להיות מנכ"ל רשות שידור גם בדמותם של דן שילון ו/או אלכס גלעדי. מישהו מהשלישייה הנכבדה הזאת. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נכנס בכל עוצמת אישיותו לוָואקוּם הטלוויזיוני שנוצר בתקופתו של יוסף בר-אל. וואקום מכל היבט. וָואקוּם בכל תחום מתחומי הטלוויזיה. ב- 22 באפריל 1993 שיגרתי לו את הִרְהוּרֵי לִבִּי, בכְתָּב יָדִי, ובדָם לִבִּי, אודות קורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים האחרונות של 1993- 1990 תחת ניהולו הבלתי אפשרי של יוֹסֵף בַּרְ-אֵל. רציתי שידע מה שרר כאן באותן השנים ההן שהיו בגדר טראומה טלוויזיונית. שיגור המידע הזה באמצעות מסמך אישי היה הכרחי וחיוני. טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 1 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 2 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 3 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 4 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 5 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 6 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 7 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 8 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 9 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 10 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 11 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 12 מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 13 ואחרון מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראשש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבהרה, הסבר, והערת טקסט : ברור שסמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי לא היה רוכל בסטות . הכינוי "רוכל בסטות" הוא כינוי מטפורי להתנהגותו הכלכלית אז לפני יותר מ- 21 (עשרים ואחת שנים) כשר האוצר של רשות השידור וחוסר הבנתו וידיעתו את המתחולל בפועל בשוק הכספים הבינלאומי התחרותי, המורכב, והמסובך. אותו מוטי לוי שאישר לי לנהל את המו"מ עם אנשי התאחדות הכדורגל הישראלית בדבר קניית חמשת משחקי הבית המוקדם במסגרת מונדיאל ארה"ב 1994 בעבור 50000 (חמישים אלף) דולר כל משחק (נגד אוסטריה , בולגריה , שוודיה , צרפת , ו- פינלנד), התמהמה, לא ענה, ובסופו של דבר כלל לא השיב לפאקס של הגרמני קריסטוף שרדט נשיא חברת התיווך לזכויות שידורים APF, מי שהציע לי הצעה כספית נמוכה במיוחד לרכוש את זכויות השידורים של המשחק הראשון במסגרת הנ"ל אוסטריה – ישראל ב- ווינה ב- 28 באוקטובר 1992 תמורת סכום של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר בלבד הפסד הזכויות של המשחק ההוא לערוץ 5 בכבלים שנהנה באקראי מהפקרות, רשלנות, וגם חוסר אדיבות וחינוך טלוויזיוני מינימאלי של השידור הציבורי הישראלי, שכלל לא טרח אפילו לענות למציע נראה בעיניי כהתמקחות ברמה של "רוכלות בסטות" בשוק, ואת התרשמותי זאת העברתי בכתב למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ארבעה ימים לאחר מינויו הרשמי ב- 18 באפריל 1993 ל-מנכ"ל רשות השידור החדש ע"י ממשלת יצחק רבין שהתבססה על המלצה חמה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני .

רצ"ב שוב הפאקס המקורי שנשלח אלי ע"י קריסטוף שרדט נשיא חברת APF ב- 14 באוקטובר 1992 בנושא זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל (נועד להיערך בווינה ב- 28 באוקטובר 1992) , ואשר נשלח על ידי למחרת ב- 15 באוקטובר 1992 בבהילות לסמנכ"ל הכספים מר מוטי לוי , לרבות פנייה למוטי לוי , "מוטי אנא אשר לו מייד. אני אישרתי לו טלפונית שאני מסכים. הוא זקוק לאישור בכתב" .

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי מ- 15 באוקטובר 1992 הנושא את ההערה בכתב ידי, "מוטי, אנא אשר לו מייד", ואשר הועבר לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור בתאריך המצוין . נותרו 13 ימים עד לשידור הישיר מווינה של המשחק אוסטריה – ישראל שנועד להתקיים ביום רביעי בערב – 28 באוקטובר 1992 . הפסד זכויות השידורים של המשחק הזה אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 לערוץ 5 בכבלים באופן כל כך רשלני ובלתי מחויב המציאוּת, גרם נזק מעשי ותדמיתי עצום לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפך את שתיהן לפגיעות בטרם עֵת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (עמוד מס' 13 ואחרון מתוך 13) לאחר מינויו לתפקיד הרם ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2 מסמכים נספחים הנוגעים לדיווח שלי למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שהתמנה לתפקידו הרם ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת יצחק רבין ועל סמך המלצה תומכת חמה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני. המסמכים שנכתבו למנהל החדשות אלימלך רם (2 במאי 1993) ולמנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (28 במאי 1993) נוגעים להעתקת שידור "מבט ספורט" מ- 20.00 לשעת צפייה בלתי מציאותית ב- 00.30 לעומת הצבת התוכנית הנואלת הקנויה "בני היל" בלב ה- Prime time ב- 20.00 של השידור הטלוויזיוני הציבורי. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…!

טקסט מסמך (1) : 2 במאי 1993. אנוכי מעביר בתדהמה את חוות דעתי בכתב למנהל החדשות מר אלימלך רם (הבוס הישיר שלי) אודות העתקת "מבט ספורט" תוכנית נצפית בעלת רייטינג רב שמבוססת על חדשות ואקטואליה לשידור בחצות וחצי. כך נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מנהלה יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990ץ (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 28 במאי 1993 : אנוכי מעביר את חוות דעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל את חוות דעתי אודות העתקת "מבט ספורט" תוכנית נצפית בעלת רייטינג רב לשידור בחצות וחצי (00.30), ומנגד ואת הצבת תוכנית הנפל הבריטית של הנואף המזדקן, הקרויה "בני היל" ב- Prime time של השידור הטלוויזיוני הישראלי הציבורי. הערה : מוטי קירשנבאום כבר כיהן 40 ימים כמנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר-אל. אליעזר יערי שימש מנהל חטיבת התוכניות. אלימלך רם הנהיג והתווה את דרכה של חטיבת החדשות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רק קריטריונים של ניהול כל כך עלוב, יָרוּד, פוליטי, ו- רָדוּד, הבנה טלוויזיונית כל כך שטחית, עקומה, ו-תמוהה, ותכנון כל כך מחורבן וביזארי ובלתי מקצועי ולא מתקבלת על הדעת, התירו לטריומוויראט יוסף בר-אל, אליעזר יערי, ואלימלך רם להסיט ו-להציב את "מבט ספורט" לשידור בחצות הלֵיל וחצי (00.30) ואילו את תוכנית הנפל של הנואף המזדקן "בני היל" למַקֵם ב- Prime time של השידור הטלוויזיוני הישראלי הציבורי בשמונה בערב (20.00). אלה היו הסטנדרטים הניהוליים וההבנה הטלוויזיונית של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ושל עוזרו מנהל התוכניות מר אליעזר "גייזר" יערי. מוטי קירשנבאום הוא יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בן דוֹר המייסדים של שנת 1968. עיתונאי ואיש חדשות מובהק, מעורכי "מבט" הראשונים ואדם שלכישרון התיעוד שלו וכתבותיו הדוקומנטריות במגזין "יומן השבוע" ההוא בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה יצא שם למרחוק. מוטי קירשנבאום ז"ל היה עיתונאי ברמה גבוהה ששימֵש גם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1981- 1976 בתקופה שארנון צוקרמן ויצחק "צחי" שמעוני ניהלו כל אחד בתורו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויצחק לבני ויוסף "טומי" לפיד כיהנו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור (כל אחד בתורו). הוא הוגה רעיון הסטירה הטלוויזיונית המפורסמת "ניקוי ראש" והיה עורך ומפיק שלה בשנים 1976- 1974. התוכנית הסטירית ההיא "ניקוי ראש" הפכה לאייקון ומוטי קירשנבאום בן 37 לחתן פרס ישראל לטלוויזיה (1976). הוא עזב את רשות השידור בראשית שנות ה- 80 בתקופת שִלטונו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל אך מעולם לא נטש אותה באמת. במידה רבה נחשב ל- "אוּרָאקְל מדֶלְפִי" ע"י ציבור גדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם מחוצה לה. את השכלתו הטלוויזיונית והקולנועית קנה מוטי קירשנבאום בשנים 1968- 1962 באוניברסיטת UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס. שָם עמד לראשונה על חשיבות שידורי הספורט בטלוויזיה (באשר היא) ועוצמת החוויה שלהם בציבור האמריקני. מינויו של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור מילא גאווה את כולנו, ניפח אוויר בחזהו של כל איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, והפיח תקוות חדשות בלב העובדים. תקוות הן יותר מכוח. הן עוצמה נפשית שמניעות את האנרגיה הגשמית לפנים. זה מה שאנוכי חשתי והרגשתי בעת ההיא של חודש אפריל ההוא של שנת 1993. אלו אותן התקוות ששקעו זה מכבר בעידן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בשנים 1993- 1990. הופעתו המחודשת בשמי רשות השידור ביום ראשון – 18 באפריל 1993 הייתה מזהירה. הוא נכנס לוָואקוּם ניהולי ומנהיגותי חסר תקדים ומילא את החלל שנוצר במהירות שיא. עם כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור והדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל מכס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחד, והפקדת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאידך בידיו של יאיר שטרן – החל עידן חדש (!). טקסט תמונה : קיץ 1967. לוס אנג'לס. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 53 שנים. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין, בן 28) הוא סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס – ארה"ב יחדיו עם ידידים ישראליים ברחובות העיר לוס אנג'לס. התמונה באדיבות יאיר גורן בן קיבוץ אפיקים (ראשון משמאל בן 27). שני האנשים העומדים בתווך אינם מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנים רבות אח"כ בעת עריכת התחקיר לכתיבת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", התעניינתי לדעת ב- 2006 אצל מוטי קירשנבאום כיצד ומדוע הדיח את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה בקיץ 1993, באילו נסיבות, ומדוע בחר למנות במקומו את יאיר שטרן . מן ההיבט המתמטי דומה היה יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה המודח בעיניי לשבר עשרוני (או שבר פשוט) והמדיח שלו מוטי קירשנבאום לשלם. תהום של מומחיות ומחוננות הפרידה בין מוטי קירשנבאום ליוסף בר-אל. מוטי קירשנבאום זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמו אז, כלהלן : "קראתי ליוסף בר-אל ללשכתי והודעתי לו כי אינני מאריך לוֹ את המינוי, וכי אני מתכוון למנות במקומו את יאיר שטרן. אמרתי לו כי אציע לו את הקמת וניהול ערוץ 33 של רשות השידור. הוא ביקש כמה ימים למחשבה והודיע לי כי הוא מסכים ליטול לידיו את התפקיד". בנקודה זאת התערבתי בדבריו של מוטי קירשנבאום ואמרתי לו, כלהלן : "מוטי קירשנבאום, הרי לא הארכת ליוסף בר-אל את כהונת מנהל הטלוויזיה מפני שחשבת שאיננו איש טלוויזיה מוצלח וגם לא מוכשר. הדחתו על ידך הייתה הבעת אי אמון לניהולו ומנהיגותו. מדוע אם כן מינית אותו לתפקיד ניהול אחר של ערוץ 33 במסגרת ובתוך רשות השידור ?" מוטי קירשנבאום בהה בי דרך משקפיו כ-נעלב, והעיר לי מייד ברצינות ובכעס, כלהלן : "…תראה יואש אלרואי, זאת איננה שיחה בענייני Judgement בינינו. אתה שואל ואני מוסר לך עובדות…".

מינויו של יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33 היה בלתי מוצלח בעליל. כישלון. התברר כי מוטי קירשנבאום למרות כישרונו היה חשוף בעצמו לשגיאות ניהול ומנהיגות. עכשיו ב- 7 במאי 1993 בתום עידן יוסף בר-אל אפשר היה לפרוס בפני שני האישים המרכזיים של רשות השידור, מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן את התוכנית המורכבת להיערכות ארוכת טווח של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית – הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1996- 1993. ההיערכות המחודשת שדרשה מימון כספי (זכויות שידורים ואמצעי צילום , הפקה ושידור) התייחסה לכיסוי טלוויזיוני מהפכני , ישיר, ונרחב של אירועי הספורט הרלוואנטיים בכלל – בארץ ובעולם ושל הכדורגל במדינת ישראל על כל מרכיביו בפרט. הסעיפים המרכזיים בתוכנית כללו את הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994, הפקת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (קרויה בז'ארגון הכדורגל "EURO 1996"), הפקת שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996, והקשרים המיוחדים הענפים והכנים של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), ניהול מו"מ עם התאחדות הכדורגל אודות כ- 20 אולי 30 שידורים ישירים מהליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), וניהול מו"מ לרכישת זכויות השידורים של אלופת ישראל החדשה בכדורסל הפועל גליל עליון בראשות יו"ר המועדון הגלילי מר גד יעקב. היה לי על מי לסמוך. הנה התוכנית כפי שהיא המופיעה במסמך בן 32 עמודים [3]. מרביתה נראתה והתקבלה ע"י שני הבוסים שלי והועברה לפסים ביצועיים.

סוף הפוסט, רשימה מס' 1. מוטי קירשנבאום נוסק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור. רשימה מס' 1. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

[1] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אל המחלקה הכלכלית מ- 14 בדצמבר 1992, המבקש להעלות את שכרו של אבי רצון הפרשן המוביל את שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[2] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אלי מתאריך 21 בפברואר 1993, המתייחס לפרשן אבי רצון, ונושאו "פרשנויות במשדרי הספורט בשבת".

[3] ראה נספח : המסמך המורכב שדן ברֶה – אֶרגוּן של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ונשלח ב- 7 במאי 1993 למנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן .

סוף רשימה מס' 1 בפוסט מס' 892. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

ראה המשך "מוטי קירשנבאום נוסק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור", ברשימה מס' 2. כל הזכויות שמורות.

רשימה מס' 2. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 892. רשימה מס' 2. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נוֹסֵק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ושָרָת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור. רשימה מס' 2. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט של הַמְלֶט בסוף המחזה כשגופו מורעל וברגעיו האחרונים על ערש דווי הוא לוחש לידידו הקרוב הורציו : "…הוֹרָצְיוֹ, אֲנִי מֵת. אַתָּה תִּחְיֶה. סַפֵּר אֶת הָאֶמֱת עָלַי לַאְשֶר לא יֵדָעוּהָ…" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי הדרמטורג וויליאם שייקספיר).

ציטוט הורציו : "לא, חָלִילָה לִי. אִיש רוֹמָא אָנוֹכִי יוֹתֵר מֵאִיש דֶּנְמַרְק, עוֹד יֵש מַשְקֶה בַּכּוֹס ?"(מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי הדרמטורג וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד , וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים , פרק א' , פסוק א').

ציטוט : "הַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל ערובה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בלבד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!". (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

הקדמה.

ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה מר אריאל "אריק" שרון וסגנו מר אהוד אולמט קובעת במאי 2005 ללא היסוס כי רשות שידור הציבורית של מדינת ישראל תחת שלטון המנכ"ל יוסף בר-אל רוויה בשחיתות ושוחד מסך, נכלולית ופוליטית מאין כמותה בהתנהלותה בשלוש השנים של 2005 – 2002. בתגובה לקביעתה זאת מחליטה הממשלה בראשית חודש מאי 2005 להפסיק את כהונתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ולהדיחו מתפקידו הרם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מפטרת ממשלת ישראל מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע תקופת כהונתו. ממשלת ישראל מסלקת את מר יוסף בר-אל לאלתר מהמשרה העיתונאית – ציבורית הגבוהה ביותר במדינת ישראל.

2. הפוליטיזציה ורשות השידור.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. הרי אי אפשר כלל להשוות בין כישרונם ורמת אישיותם של שמואל אלמוג המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור (בשנים 1974 – 1969) לבין יוסף בר-אל המנכ"ל ה- 9 של רשות השידור (בשנים 2005 – 2002). הזרוע הפוליטית בראשות ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ושר החינוך יִגְאָל אָלוֹן ביקשו משְמוּאֵל אַלְמוֹג כי ייאות ליטול על עצמו את העוֹל הכבד ולשמש מנכ"ל רשות השידור קדנציה נוספת בת חמש שנים, 1979- 1974. (הערה אישית שלי : פרופסור שמואל אלמוג אז בן 49 סירב ופנה לקריירה אקדמאית מזהירה באוניברסיטה העברית בירושלים). יוסף בר-אל לעומתו הודח בבושת פנים ע"י ממשלת ישראל באמצע כהונתו (אמור בראשית מאי 2005. ליתר דיוק ב- 2 במאי 2005).

3. זה מול זה : מוטי קירשנבאום מול יוסף בר-אל.

בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודש יוני 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הפך לחלום בלהות. כישלון עצום. עובדה שממשלת ישראל בראשות אריק שרון וסגנו אהוד אולמרט הבחינה במתרחש (גם אם באיחור רב) והדיחה את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. לקח לה הרבה זמן יותר מידי זמו , כ- שלוש שנים, ללמוד את המצב ולהסיק את מסקנותיה החריפות והחמורות כנגד יוסף בר-אל. ובאמת במאי 2005 היא התעשתה וסילקה אותו לשוליים בעודו מכהן בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הקשר הפוליטי בין הממשלה הממנה את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו הרם לבין הנעשה בשורות טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובנעשה בשורות רדיו "קול ישראל" – הפך בסופו של דבר לרוֹעֵץ והרסני. רבים חושבים כי 2002 הייתה נקודת מפנה, בת אל חזור, בה הפוליטיזציה ממוטטת בצורה הבוטה ביותר וללחלוטין את השידור הציבורי. אין מדובר רק במנהרה פוליטית שהובילה ומובילה מראש הממשלה אל מנכ"ל רשות השידור בתקופות מסוימות, אלא מדובר גם במנהרה שהובילה באותן תקופות מסוימות גם בדרך חזרה מלשכתו של מנכ"ל רשות השידור ללשכתו של ראש הממשלה. ברור שהמצב הזה איננו קבוע . מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להבליט חזה ולהתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצבת, ולומר להם כהאי לישנא: "אנחנו אנשי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו, ראשית דבר עיתונאים וממלאים את שליחותינו ללא מורא וללא משוא פנים". אנוכי נתתי לכך פרשנות מתמטית: "העיתונאות והממלכה נעים בשני קווים מקבילים . אקסיומה מתמטית גורסת כי קווים מקבילים אינם מצטלבים ואינם חוצים אחד את השני לעולם. קווים מקבילים שמנפצים ושוברים את ההיגיון הזה וכן נפגשים – הם חטא מתמטי שהופך לפשע מוסרי". מסמך נָקְדִימוֹן "נָקְדִי" רוֹגֵל דן בכך בהרחבה.

במאי 1996 בתקופת כהונתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור (הוא כיהן בתפקיד בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998) זכה הליכוד בראשות בנימין נתניהו בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. ביבי נתניהו מינה את גב' לִימוֹר לִבְנָת לשָרָת התקשורת וזאת מיהרה להכריז עוד בטרם מינויה הכרזה פוליטית צינית, "ש- מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו". מוטי קירשנבאום מנהיג בעל יושרה, מוסר, ודרך ארץ כינס את עיתונאי רשות השידור (טלוויזיה + רדיו "קול ישראל") בחצר הגדולה האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד ניידות השידור (הבניין ממוקם בשכונת רוממה בירושלים) והשיב כהאי לישנא לשרה התוקפנית : "אנחנו עיתונאי רשות השידור איננו נבהלים משום ממשלה. אנחנו משרתים את הציבור ולא את הפוליטיקאים". באפריל 2002 הוברר כי יוסף בר-אל הוא המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמם של מר רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ובתמיכתו המלאה של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. בריאיון שהעניק יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 לגב' שרי מקובר עיתונאית בעיתון "מעריב" הצהיר יוסף בר-אל כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר , ג'ו סיים את המשימה שלך…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". מעולם לא נשמעה עד אז משום מנכ"ל רשות שידור הצהרה כה רברבנית כי אלוהים קרא לו להשלים את המשימה…אף פעם לא נשמעה הכרזה כה חנפנית מטעם מיועד כלשהו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בו קושר המועמד את עצמו חד משמעית למְמַנֶה – מְשַבֵּץ שלו לתפקיד, הלא הוא ראש הממשלה.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". מר יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור המיועד מכריז באוזניי העיתונאית גב' שרי מקובר, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". מעולם לא נשמעה עד אז משום מנכ"ל רשות שידור הצהרה כה רברבנית כי אלוהים קרא לו להשלים את המשימה… אף פעם לא נשמעה הכרזה כה חנפנית מטעם מיועד כלשהו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בו קושר המועמד את עצמו חד משמעית לממנה שלו לתפקיד, הלא הוא ראש הממשלה. (באדיבות העיתון "מעריב").

ההבדל בין תשובתו המוסרית החד משמעית של מוטי קירשנבאום לשָרָת התקשורת לימור לבנת בסוף חודש מאי של שנת 1996 לבין המענה והמסר של יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון באפריל 2002 באמצעות העיתון "מעריב" – הוא מדהים. השוני הזה מבטא את כל מהות חיינו בארץ הזאת. מינויו של מוטי קירשנבאום למשרה הרמה הייתה מעשה חדווה תקשורתית – ציבורית. מינוי של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה מעשה מופרך. טרגדיה תקשורתית – ציבורית. השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. קָלוֹן של השני (עובדה שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הבחינה בנעשה בתוככי רשות השידור והדיחה בבושת פנים במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרָמָה). הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון קולוסלי שהוליד פרי ביאושים. אותן שלוש השנים שהיו לא כל כך מזמן 2005 – 2002 היוו תקופה אפלה בתולדות רשות השידור. יוסף בר-אל לא רק שנְכְשָל אלא שעוזריו הקרובים וכל מיני מנהלים גמדיים בערוץ 1 עשו כל מאמץ להשכיח ולהעלים פרטים שאינם מפארים את עברו. הם והוא שכחו שלשֵם כך יש היסטוריונים. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כהונה הניזונה מערכים. ואחזור על זה שוב : עובדה שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ראתה את העליבות המתחוללת בין כותלי רשות השידור ובסופו של דבר החליטה להדיח בבושת פנים ובקלון, במאי 2005, את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה.

ראה הספר עב הכרס "רוש ולענה" המכיל כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים שחקרתי וכתבתי במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי אודות תעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם בשנים 2013 – 1884, וקרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה (1) : אפריל 2002. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של המנכ"ל הקודם והמודח רן גלינקא. ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון קיבל את ההמלצה. (לע"מ. התמונה נרכשה על ידי תמורת תשלום).

טקסט תמונה (2) : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע"מ. התמונה נרכשה על ידי תמורת תשלום).

יוסף בר-אל דִרְדֵר את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום . לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים. (וראוי להזכיר זאת שוב למען הסרת כל ספק : עובדה שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הבחינה בהתדרדרות ובנזקים שנגרמים לשידור הציבורי בהנהלתו בטלוויזיה וברדיו והדיחה אותו בבושת פנים במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה). חלק מעובדיה הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל. הם היו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים ונרצעים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נרצעות ויצירה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם, הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים . חלק מאנשי הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך לפיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת ונגוע בשוחד מסך בגִינוֹ הודח המוביל. (ואחזור על זה שוב ושוב : עובדה שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לכדה את יוסף בר-אל במסננת שלה ובשיתוף פעולה עם היועץ המשפטי של הממשלה עו"ד מני מזוז הביאו לבסוף להדחתו בבושת פנים במאי 2005 מכהונתו הרמה) .כמה מפקדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית בסיסית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה מהווה שגיאה מתמטית ומוּסָרִית חָמוּרָה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם לא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

אף על פי כן יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקול תרועה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה . הוא דלף אט-אט דרך חורי הַמְסָנֶנֶת והגיע בטעות לפסגת ההיררכיה . אך הבלוף התגלה בסופו של דבר גם אִם מאוחר מידי משנתקל הדג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית יְשָנָה (ואף חָלוּדָה) שדרכה זלג במשך שנים כה רבות והייתה זאת שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשולי הדרך. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין ב- חולשותיו של יוסף בר-אל ונתן ביטוי לאבחנה הזאת במסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (אך מינה אותו כעבור זמן לא רב לנהל את ערוץ 33) . המערכת העיתונאית "שמה עין" בתוספת זכויות מגדלת על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו , וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו . אך בל נטעה . הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה מערכים קלושים . מינויו הפוליטי והלא מקצועי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הסבו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" נזקים עצומים על דרגיה השונים שהם בל יימחו ובלתי הפיכים. יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה.(ואשנה זאת עוד פעם : עובדה שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון עלתה על אופן ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור הדיחה אותו בקלון בושת פנים במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור).

טקסט תמונה : שנת 1969. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 51 שנים. זהו יוסף בר- אל מכהן בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות הדו"ח של הבריטי סיר היו גרין (Sir Hugh Greene מי שהיה מנכ"ל ה- BBC בשנים ההן של 1969 – 1960) דו"ח שהוגש לשר החינוך יגאל אלון בקיץ 1973. הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה – אקוויוולנט לזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית והפך לאקוויוולנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית באותה העת ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מסלקת ומדיחה אותו את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה של תולדות רשות השידור מסולק מנכ"ל רשות שידור מכיסאו הרם. (לע"מ. התמונה נרכשה על ידי תמורת תשלום).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה ענברי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית . מנהליו של יוסף בר-אל בשנים 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וארבעה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה אליהוא כ"ץ, סטנלי "סטן" גרנדייזי, חגי פינסקר, נקדימון "נקדי" רוגל, וישעיהו "שייקה'"תדמור. באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר ישעיהו תדמור. בראשית 1974 המליץ שמעון פרס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במפקד רדיו גלי צה"ל מר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג. יצחק לִבני הוא איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית . גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור.

ארנון צוקרמן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר, משגשג, ומוצלח, אלא גם מנהל קשוח. הוא החזיק "קצר" את יוסף בר-אל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. ארנון צוקרמן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. הוא תהה על קנקנו של יוסף בר-אל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. המסמך המצ"ב הוא בעל חשיבות רבה ומראה כי ארנון צוקרמן הכריח אז את יוסף בר-אל להתעמת עם האמת. האמת איננה ערך שניגפים ככה סתם מפניה ואח"כ קמים וממשיכים לצעוד כאילו לא קרה כלום. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוסף בר-אל.

אל : יוסף בר- אל ירושלים 18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה, ארנון צוקרמן.

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב , "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו בזיכרונו. זה היה לפני המון זמן אולם המחקר שלי "עלה" וגילה את המסמך ההוא שנשמר. הנה הוא מונח לפני הקורא.

טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע קשות בגאוותו של יוסף בר- אל. יוסף בר- אל לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת. ארנון צוקרמן המנהל המצוין והכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבורי מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן וגם מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל ,בתאריך 18.11.1976 .

הצבתו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה קרדינאלית ומכריעה לא בגלל היותו חתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה, אלא ראשית דבר מפני שהוא אדם. איש ישר, הגון, בעל מוסר, פיגורה עיתונאית שנושאת ברמה את ה- יושרה והדוגמא האישית במשרד ובשטח, ומקצוענות חסרת פניות. כך אנוכי רואה את הדברים. לכן גם הפוסט הנוכחי מתייחס לנסיקה ההיא שלו ב- 18 באפריל 1993 שוב בשמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. אילו הייתי מבקש את הדרמטורג הנערץ עלי וויליאם שייקספיר לנתח את מפעל חייהם של האחד מול השני, אין לי בכלל ספק כי על הראשון היה מעיד כי, "הוּא אִיש רוֹמָא יוֹתֵר מֵאִיש דֶּנְמַרְק".

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ממנים באפריל 1993 את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור.

העובדות המתפרסמות ב- בלוג כולו יצוקות ב- % 100 בטון. אף על פי כן קיים במידה רבה בפוסט הנוכחי הזה מעין פרדוקס בו מוזכרים על ידי שמותיהם של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל באותה שורה בנשימה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. מכל היבט. אנחנו שחקני השח – מט אומרים על מצבי ההשוואה הללו בין שתי פיגורות שחמטאיות ששורר ביניהן הבדל רמה גדול, "Not equal level". באותו סלוגן – מונח אנגלי, "לא באותה רמה", אני משתמש כשאני מזכיר ברצף באותו הטקסט את גב' שולמית אלוני מי שהמליצה ב- 1993 על מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור ואת שמו של מר רענן כהן מי שהמליץ ב- 2002 למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל ה- 9 של רשות השידור : "Not equal level".

א. ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ממנים את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור ה- 6 במקומו של המנכ"ל הקודם אריה מקל.

ב. הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל בשמי רשות השידור. בקיץ 1993 מדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה וממנה תחתיו את יאיר שטרן. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הודף ומשנה לחלוטין את דפוסי הניהול הבלתי ראויים של יוסף בר-אל.

ג. עידן חדש ניצב בפתח שעריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1. תקופת המנהיגות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן בשנים 1998- 1993 הייתה מופת ניהול.

ד. מוטי קירשנבאום הוא המנכ"ל הראשון בתולדות הרשות שנדרש להתחרות בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכה בהישגים מרשימים אך גם סופגת שתי תבוסות שידור קשות מערוץ 2 המסחרי שזה עתה נעמד על רגליו : אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 (בתום שליטה בת 25 שנים רצופות) וכשלון סיקור של חטיבת החדשות הוותיקה בשבוע האבל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב- 11 – 4 בנובמבר 1995 מול הכיסוי המצוין של חברת החדשות של ערוץ 2.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 שינתה באחת את אופי והיקף שידורי הספורט ושידורי הכדורגל הישירים. הוא דרך ככוכב שביט בתקופה עכורה. להופעתו המטאורית היה ערך מוסף חשוב יותר משיפור שידורי הספורט . מוטי קירשנבאום סלל מחדש את הדרך ליחסי עבודה כנים ואמינים בין דרגי הניהול השונים בתוך שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחידש את אמון הציבור בשידור הציבורי. מהימנות היא ערך עליון בעיתונאות שאין לו תחליף. בכך היה כוחו העיקרי של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור.

ב- 23 בחודש יוני של שנת 1992 ניצחה מפלגת "העבודה" בבחירות לכנסת ויצחק רבין הפך לראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין מינה את שולמית אלוני לשרת החינוך והתרבות . מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר- אל. שרת החינוך שולמית אלוני ביקשה לחולל שינוי בהנהלת רשות השידור ולהזיז מתפקידם את שני האנשים ללא דיחוי. המועמד הטבעי בעיניה למשרת מנכ"ל רשות השידור היה מרדכי "מוטי" קירשנבאום חתן פרס ישראל לטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה גם קרוב בדעותיו הפוליטיות לשולמית אלוני מנהיגת מפלגת מר"צ. הבעיה הייתה כיצד לסלק ו/או בשפה עדינה יותר להזיז מהתפקיד את אריה מֶקֶל החביב (והחכם) שהושאל לרשות השידור ב- 1989 ממשרד החוץ. כעבור תשעה חודשים נמצאה הנוסחה הגואלת. אַרְיֵה מֶקֶל הסכים לפנות את כֵּס מנכ"ל רשות השידור בתנאי שימונה ע"י משרד החוץ לתפקיד קונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב. ובאמת הוא פינה את כס מנכ"ל רשות השידור לטובת מוטי קירשנבאום ומונה לקונסול באטלנטה. ב- 15 באפריל 1993 מיהרה שרת החינוך הנמרצת גב' שולמית אלוני לבַשֵר למוטי קירשנבאום כי היא מתכבדת למנותו לממלא מקום בתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור על פי סעיף 23 ב' לחוק רשות השידור, תשכ"ה – 1965.

טקסט מסמך : 15 באפריל 1993. שרת החינוך גב' שולמית אלוני מודיעה למוטי קירשנבאום כי התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל אריה מקל. עותק מהמסמך נשלח ליו"ר הוועד המנהל עו"ד מר מיכה ינון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 באפריל 1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מודיע למוטי קירשנבאום כי ממשלת ישראל החליטה למנותו למשרת המנהל הכללי של רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה אם כן פרי מינוי תכסיסי של גב' שולמית אלוני. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זכר היטב את שמו של המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמה של שרת החינוך והתרבות. היה זה אותו מוטי קירשנבאום שערך והפיק בשנים 1976- 1974 את תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש" רבת המוניטין בעֵת שיצחק רבין כיהֵן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו , והיה זה אותו ראש הממשלה שאמר והעיר אז כי מוטי קירשנבאום חצה לא פעם אחת את הקו האדום בסטירה הפוליטית שלוֹ. יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה איש אציל נפש וחכם עד למאוד. הוא מעולם לא שמר טינה למוטי קירשנבאום ולא נטר לו אֵיבָה אישית. ראש הממשלה ושר הביטחון הסכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור החדש במקומו של אריה מֶקֶל. לא מייד.

גב' שולמית אלוני ז"ל זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר הרבות שניהלתי עמה בשנים 2005, 2006, ו- 2007 כלהלן : "הגעתי בעצמי לרעיון המינוי בו מוטי קירשנבאום יכול למלא בכישרון רָב את תפקיד מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הוא לא היה חבר שלי וגם איש לא הציע לי אותו . צפיתי בתוכניות הטלוויזיה שלו בעת ההיא והוא הרשים אותי. זכרתי אותו. פועלו ומורשתו הטלוויזיונית דחפו אותי להזמין אותו לפגישה ולהציע לו את התפקיד". ברֶצֶף הזה של השיחה בינינו והמחמאות שהרעיפה עליו קטעתי אותה ושאלתי אותה את השאלה הבאה הכתובה כאן : " OK גב' שולמית אלוני אני מבין שהתרשמת ממוטי קירשנבאום כאיש טלוויזיה . אין עוררין על כך שהוא איש טלוויזיה מוכשר , אך כיצד ידעת שהוא גם מנהיג שידור ? איש טלוויזיה מוכשר איננו בהכרח מנהל ומנהיג שידור רציני !" . שולמית אלוני ז"ל לא המתינה אפילו שנייה אחת והשיבה לי כהאי לישנא : "הבנתי שאם מוטי קירשנבאום שהוא עיתונאי ואיש יצירתי יודע להגיע להישגים טלוויזיוניים כאלה רבי איכות, סימן שהוא יודע לעבוד עם אנשים", והוסיפה, "לאחר שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ביקשתי ממוטי קירשנבאום לפטר מייד את יוסף בר- אל לפני תום כהונתו כמנהל הטלוויזיה אז. לא רציתי את יוסף בר- אל בגלל האינטגריטי הבעייתי והיָרוּד שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום לא הסכים. הוא נתן ליוסף בר- אל לסיים בסבלנות את הקדנציה שלו ורק אז מינה במקומו את יאיר שטרן. בעניין הזה מוטי קירשנבאום היה רך ממני. אני רציתי לסלק אותו ולהיפטר ממנו מייד ומוטי קירשנבאום היה יותר סובלני ממני וחמל עליו. אני מבינה שהוא עשה זאת מתוך חמלה". כאן קטעתי שוב את השיחה ושאלתי את שולמית אלוני עוד שאלה, כלהלן : "האם ראש הממשלה יצחק רבין היה זה שדחף אותך להעניק ליוסף בר-אל לאחר הדחתו מניהול הטלוויזיה את קבלת ערוץ 33 ?". שולמית אלוני לא היססה ואמרה לי מייד : "יצחק רבין לא התערב בענייני רשות השידור. הוא נתן לי גיבוי מוחלט. ההחלטה למינוי יוסף בר- אל למנהל ערוץ 33 הייתה של מוטי קירשנבאום בלבד. מוטי קירשנבאום נתן את ערוץ 33 ליוסף בר- אולי מתוך חמלה. הוא פשוט ריחם עליו. מוטי קירשנבאום לא נתן ליוסף בר- אל את הערוץ שהיה מיועד לשידור תוכניות בשפה הערבית משום שחשב לפתע שהוא איש מוכשר. אני בטוחה שהוא חַס עליו".

טקסט תמונה : קיץ 1993. מנהיגת מפלגת מר"צ גב' שולמית אלוני ז"ל מתמנה לשרת החינוך והתרבות בממשלתו של יצחק רבין בקיץ 1993. (התמונה הוענקה לי באדיבות גב' שולמית אלוני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל השני אחרי אורי פורת שהִטָה לי אוזן והקשיב להשקפת עולמי שגרסה כי שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי בין אם זה משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל או נבחרת ישראל בכדורגל שנרכש בממון רב ומעורר עניין ציבורי רחב , לא ייגדע באמצעו וישודר בהיקף מלא. הוא סבר כמוני שהשידור הישיר איננו מתחיל בבעיטת הפתיחה. יש חשיבות במיסוד סביבו Pre Game Show עיתונאי בטרם יריית הפתיחה וכמותו הקמת Post Game Show בסיומו, שכוללים ראיונות, פרשנות, וסיכומים. היום זה חיזיון טריביאלי. אז זה היה בגדר חלום. שרר חיץ גדול בין גישתו של מוטי קירשנבאום למבנה, היקף, וגם כמות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין התייחסותם של יוסף "טומי" לפיד, יוסף בר-אל, וטוביה סער ששללו את הגישה הזאת, את ממדיה ואת היקפיה. מוטי קירשנבאום סבר כמוני שבניית השידור וזיהוי גיבורי העלילה לפני תחילתה הוא הכרחי. קיים קצב עיתונאי מוכתב מראש בו מכניס השידור הישיר בטלוויזיה את הצופה ל- Mood ואווירת צפייה. הקרנת נגינת ההִמנוֹנִים של שתי הנבחרות בשידור ישיר בטלוויזיה לפני בעיטת הפתיחה, חשובה לעֵין הצופה לא רק מן היבט הגאווה הלאומית בו שרים השחקנים את "התקווה" כמוֹטוֹ המלכד את האומה סביבם, אלא זהו אלמנט ומרכיב טלוויזיוני בסיסי בשידור החושף בפעם הראשונה מקרוב את פניהם של השחקנים הנבחרים על המסך ב- Close ups, ומזהה אותם לציבור הצופים . Pre Game Show ו- Post Game Show הם היום אבני דרך טריוויאליים בכל שידור ראוי ובכל רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה ואת צופיה. לא רק בתחום הספורט. זה לא היה מובן מאליו בימים עברו.

טקסט תמונה : נובמבר 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. זןהי מערכת החדשות הממוקמת בקומה ה-5 ב-בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום בתחילת דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. בחלוף שמונה שנים התברר כי מדינת ישראל חושבת שמרדכי "מוטי" קירשנבאום הוא דמות מופת טלוויזיונית והעניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל, ב- 1976 והוא רק בן 37 שנים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי).

מוטי קירשנבאום הוא אולי היחיד מבין דוֹר המייסדים שרכש השכלה טלוויזיונית מסודרת , רשמית, ורחבה בחו"ל לפני שקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רגליה ב- 1968. הוא היה סטודנט לתקשורת שלמד שֵש שנים 1968- 1962 טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטה האמריקנית UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס במדינת קליפורניה. אחד מחבריו לספסל הלימודים ב- UCLA בתקופה מסוימת היה הכדורסלן הנודע גבה הקומה (2.18 מ') קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul – Jabar). מוטי קירשנבאום נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. הוא נחשב לכישרון עיתונאי יוצא דופן בתעשיית הטלוויזיה. פרופסור שלמה אהרונסון המנהל הראשון של חטיבת החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הבחין בכישרונו וגם ניסיונו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום ומינה אותו לעורך "מבט". מוטי קירשנבאום קנה את המוניטין הרָב שלוֹ בתחילת שנות ה- 70 בכתבותיו החדשותיות בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה, ותרבות הפנאי ששודרו מידי ערב שישי בשמונה במגזין האקטואליה עתיר הרייטינג "השבוע – יומן אירועים" של הימים ההם. יורם רונן היה עורך המגזין ואפשר למוטי קירשנבאום לספר סיפור שבועי באמצעות מצלמת הטלוויזיה. יכולת האבחנה הדקה שלו, חדותו ושנינותו, ולשונו הייחודית הפכו נושאים טריוויאליים יומיים, ליצירות מופת בטלוויזיה . בשנים 1974 ו- 1975 ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בעטיה הוענק לו פרס ישראל. תכף ומייד אח"כ מונה ע"י ארנון צוקרמן למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל).

מוטי קירשנבאום ניחן בכִישרון לדבר ולכתוב בשפת הטלוויזיה. הוא וודאי למד משהו מרזי הטלוויזיה, התיאטרון, והקולנוע ב- UCLA אך היה לו את זה מקודם. שפתו הממורקת והמצוחצחת היו לוֹ טבע שני וכשרצה ידע גם להיות סרקסטי ולהפוך את הסטירה לדורסנית. התוכנית "ניקוי ראש" הפכה לשיחת היום בממשלה וראש הממשלה יצחק רבין ראה את עצמו פגיע מקירשנבאום . מוטי קירשנבאום נתפש ע"י יצחק רבין ומקורביו כשמאלן מידַי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים, הקרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הספר הזה נחקר ונכתב במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים אודות נושאי טלוויזיה שונים בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : קיץ 1967 . לוס אנג'לס – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ראשון מימין בן 28) סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בחברת ידידים ישראליים ברחובות העיר. מוטי קירשנבאום הוא Grand master בטלוויזיה. (התמונה ניתנה לי באדיבות יאיר גורן שני מימין בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום השתמש בחוכמה בכלי הטלוויזיה המגוונים שניתנו לו בתוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וזעזע את אמות הספים של הממשלה. באחת הסצנות הטלוויזיוניות הקשות והנוקבות בסטירה שלו טען כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון את מחנות ומוצבי המחבלים של הטרוריסט יאסר עראפאת הן ספין תקשורתי של הממשלה שנועד להַסֵב את תשומת לב של העם מהמצב הכלכלי הגרוע. ראש הממשלה יצחק רבין נדהם וראה לפניו סמרטוט אדום. הוא יצא מגדרו מרוב כעס . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק למוטי קירשנבאום גיבוי קולוסאלי.

ב- 27 בספטמבר 2005 נפגשתי עם פרופסור ארנון צוקרמן (מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973) לשיחות תחקיר בת כשלוש שעות בבית הקפה "סיליה ורביבה" ברמת השרון. ארנון צוקרמן זכר היטב את ההתרחשויות כפי שאמר לי בשיחות התחקיר ההן : "תוכנית הסטירה "ניקוי ראש" נולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. במדינה שררה אווירה קשה נגד ממשלת גב' גולדה מאיר ושר הביטחון שלה משה דיין. מוטי קירשנבאום הציע לי להפיק את הסטירה שלו שנודעה בשם "ניקוי ראש". שם הסטירה לא היה מקרי. היא נולדה ברגע הנכון ובמקום הנכון ואני מייד תמכתי בה". עם הכותרת ה- אדיטוריאלית הזאת "ניקוי ראש" יצא מוטי קירשנבאום לדרך כמו "טיפול עשרת אלפים" במנוע מקולקל. מוטי קירשנבאום לקח את תפקידו הטלוויזיוני כ- מְזַכֵּךְ לאומי ברצינות רבה. הוא לא היה לבד. ארבעת כותבי הטקסטים של תוכנית הסטירה "ניקוי ראש", צעירים ומוכשרים, קובי ניב, אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי (יחדיו עם הבימאי יעקב אסל) יצרו קתרזיס בלתי נשכח גם בחלוף ארבעים שנה. הציבור איננו מבין איזו כמות עבודה יצירתית ענקית על כל גווניה הטלוויזיוניים השקיעו מוטי קירשנבאום, כותביו, ושחקניו בעיצוב ומיסוד "ניקוי ראש" בשנתיים האלה שבין 1974 ל- 1976. בתום יום ארוך של כתיבה, הפקה, חזרות, ובימוי וצילום על הסט הם היו לוקחים את העבודה לביתם, וחוזרים עמה למחרת לבניין הטלוויזיה ברממה. האנשים האלה אכלו, שתו, וחלמו 24 שעות מידי יום במשך שנתיים "ניקוי ראש".

טקסט תמונה : דצמבר 1976. מוטי קירשנבאום מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1979 – 1973 (משמאל). שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת ובלתי נשכחת. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה כשלא היה יכול יותר לשֵאת את שלטונו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד עזב את הטלוויזיה הישראלית. מוטי קירשנבאום המוכשר ובעל הלשון המושחזת היה מורה דרך לעיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית. כשפרש מרשות השידור הקים את התיאטרון הסטירי "יורדים על השבוע" וטבע את ה-מִכְתָם המפורסם (לאחר מינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979) : "יוסף "טומי" לפיד ידע כיצד לפָרֵק את הטלוויזיה – אך לא ידע כיצד להַרְכִּיב אותה מחדש".

ב- 1983, בימי שיא שלטונו של יוסף "טומי" לפיד נ"ל וכחמש עשרה שנה מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית, גָלָה מוטי קירשנבאום מרשות השידור וניצב מחוץ לכתליה. עיתונאים וותיקים ומצטיינים מדוֹר המייסדים שסירבו כמותו לקבל את מרותו של יוסף "טומי" לפיד עזבו אף הם בשנים ההן את הטלוויזיה בטריקת דלת. הנה רשימה קצרה : אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן, דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מוטי קירשנבאום, רפיק חלבי, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, יִצְחָק רוֹעֶה, יִגְאָל לוֹסִין, רָם עֵבְרוֹן, ג'וּדִי לוֹץ, מאיר שָלֵו, ישראל סֶגַל ז"ל, יָעֵל חֵן ואחרים. אובדן מקצועי שאין לו שיעור .

דווקא אז כשהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית העניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית שַרִית יִשַי את אחד מראיונות התקשורת החשובים והדרמטיים ביותר שניתנו אי פעם ע"י איש טלוויזיה במדינת ישראל מאז הקמתה ב- 1967 [1]. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית ותקשורתית רמת דֶרֶג היה בעת מתן הריאיון ב- 1983 איש צעיר כבן 44 בעל דעות מגובשות ומוצקות. הריאיון הזה שמעיד על כשרון והגינות, מקצועיות, כושר אִלתּוּר, וגם דבקות במשימה, הוא מִשְנַת שידור צרופה חשובה ביותר שהפכה למֶנִיפֶסְט תקשורת ציבורית. מבחינה היסטורית הוא רלוואנטי גם היום ויש לו נגיעה רבה לשידור הציבורי במדינת ישראל גם בעשור הראשון וראשית השני של שנות 2000. לבטח בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002. הטקסט הבא מציב פער עצום בין מוטי קירשנבאום לבין יוסף בר-אל לטובתו של הראשון שניהם היו מנכ"לים של רשות השידור, כל איש בתקופתו, אבל איזה הבדל תהומי שרר ביניהם. מוטי קירשנבאום לא רק יצר פערים אלא הציב רָף גבוה לבאים אחריו חלקם לרוע המזל עברו מתחתיו במקום מעליו. הנה חלקיו החשובים של המניפסט.

טקסט מסמך מימין : 1983. הימים ההם – הזמן ההוא 37 שנים. עמוד השער של הריאיון שערכה העיתונאית שרית ישי עם מוטי קירשנבאום ששהה אז מחוץ לכותלי רשות השידור. (הערה אישית שלי : שוחחתי עם גב' שרית ישי אודות הריאיון הנ"ל אך היא לא זכרה באיזה עיתון הודפס הריאיון הנרחב הנ"ל).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1975. ימי התוכנית הסטירית הטלוויזיונית "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום אחד מהטובים שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תולדותיה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ובאדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכות שמורות).

א. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (א') על שידור חדשות ודרמה בטלוויזיה הישראלית, ועל הפקת תוכנית הבידור הסטירית "ניקוי ראש" (בשנים 1976- 1974), כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"הטלוויזיה הישראלית היא תחנה משדרת ולא מייצרת. הדגש היה תמיד על חדשות. אנחנו המדינה שהיא יצרנית החדשות הראשונה בעולם. לכן התחום הזה התפתח יותר מכל דבר אחר, וזה הוביל גם ליצירה הדוקומנטארית. סרט דוקומנטארי איננו מהווה תמיד יצירה או מסמך. זה נכון שאתה מכניס כמובן מוסיקה לסרט וזה הדבר הכי – עריכתי, מפני שאתה מכניס באמצעות המוסיקה אנשים למצב רוח מסוים, ודרך המוסיקה אתה אומר לצופים, את זה תיראו בעֶצֶב, ואת זה באירוניה או בשמחה. אך סרט דוקומנטארי איננו דרמה. בדרמה אתה צריך ליצור דמויות, ולכתוב, למצוא לוקיישנים. זהו עולם שלם מההתחלה לסוף. אתה תלוי בשחקנים, כותבים, ותפאורנים. צריך לברוא עולם שלם . פתאום מתברר לך שזה לא קַל להיות אלוהים. אתה צריך להיות אמין, ואת זה לא הצלחנו להשיג עד היום. אי אפשר ליצור שתיים-שלוש דרמות בשנה ולקוות שיהיו טובות. ה- BBC מייצר 600 (שֵש מאות) דרמות, מתוכן אנו רואים את ה- 25 הטובות היותר. כשאתה עוסק בדרמה אתה יוצר תעשייה שלמה שהיא תשתית. מחברי תסריטים, תפאורנים, שחקנים, דיאלוגיסטיים. אין לנו את זה. כשארנון צוקרמן נכנס לנהל את הטלוויזיה הייתה לי ולוֹ שיחה איך הוא יכול לנצל אותי. אמרתי לוֹ שאני יכול לעשות שניים – שלושה סרטים דוקומנטריים בשנה, ואני בכלל לא בטוח שהם יהיו טובים. ואז דיברנו על תוכנית טלוויזיה סטירית. נסעתי לאנגליה לראות מה התחדש ב- BBC, פגשתי את יוצרי הסדרה "מונטי פייטון", ומשם טסתי גם לארה"ב. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים".

ב. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ב') על רשות השידור שחייבת להיות עצמאית , תקופת ניהול התוכניות בטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 במאה הקודמת, והעבודה כיוצר עצמאי בשטח, ארנון צוקרמן, הוועד המנהל של רשות השידור, ויוסף "טומי" לפיד, הפוליטיזציה של רשות השידור פי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"האשימו אותנו את קבוצת המייסדים כאילו אנו חושבים שהטלוויזיה שייכת לנו, ולמעשה הטלוויזיה בין אם נרצה או לָאו, מנוהלת ע"י הממשלה. לא נכון ! רשות השידור היא לא של הממשלה, היא רשות שידור עצמאית. זה נכון שהוועד המנהל מתמנה על פי מפתח פוליטי, אבל מעמד רשות השידור הוא לא ממשלתי. זה נכון שאנו מקבלים את משכורתנו מאוצר המדינה, אבל גם הצגת "הפטריוט" בתיאטרון מקבל כסף מאוצר המדינה ואי אפשר להגיד שזאת הצגה ממשלתית וזה מעמד חשוב מאוד. אף פעם לא חשבתי שהטלוויזיה שייכת לנו לאותה קבוצה המכונה "סרטן שמאלני". מה שכן חשבנו, זה שאנחנו נקלענו אל הטלוויזיה ולָאו דווקא בגלל הכישורים, חלק עברו ליד בניין הטלוויזיה במקרה והתקבלו לעבודה בּוֹ, חלק בפרובוקציה, לא משנֶה עכשיו. נקלענו אל הטלוויזיה והייתה לנו תחושה מהיום הראשון שיש לנו אחריות עצומה לגבי הצעצוע שנמסר לידינו, והיא לשמור על האמינות שלוֹ ועל היושר, ואם יש צורך להיכנס לעימות עם גורם פוליטי, ולא לרקוד לפי חליל פוליטי זה או אחר. עיתונות חופשית איננה אינטרס של השִלטוֹן, ואני לא מנקה את מפלגת המערך. עיתונות חופשית היא מגן מפני השלטון. השלטון בהכרח ינסה להערים קשיים. צריך לקבל את זה בהבנה, אבל להילחם ולא לוותר. אינני אומר שאין שגיאות בטלוויזיה, ואינני אומר שהמדיום לא שונה, אבל השגיאות נעשות התום לֵב, ואת זה חשוב שידעו.

אני נהנה מהתיעוב שחשים כלפי הגורמים הפוליטיים. הפכתי את זה למקור פרנסה, מפני שאני מרגיש אותו הדבר כלפיהם. פרנסי הטלוויזיה שהם המוסדות הפוליטיים, הוועד המנהל של רשות השידור והמפלגות, כל מה שמעניין אותם זה רק מי מופיע ב- "מבט", ומי לא מופיע. זה לא נעים לומר אבל עד היום זה מכתיב את העסק. לעומת זאת האחריות שלי ושלנו היא כלפי החברה הישראלית ולא כלפי ההנהלה, או כלפי גוף פוליטי זה או אחר. אחרי שעסקתי בעבודה כל כך יצירתית עברתי לתפקיד ניהולי כמנהל התוכניות. זה היה שְטַר שארנון צוקרמן גָבָה ממני. אני לא רציתי בג'וב הזה . תפקידי ניהול בטלוויזיה הישראלית הם פתטיים. המנהל הוא בעצם רכז. הוא לא יכול להגיד לעובד מה לעשות, ומה לא לעשות. המנהל איננו יכול לכפות שום עשייה. התפקיד הוא פיקטיבי. הוועדים כל כך חזקים שהם הופכים את הניהול לבלתי אפשרי. ההתלהבות הראשונית של העובדים בימיה הראשונים של הטלוויזיה בלי חשבונות של שעות נוספות- נעלמה ואיננה. נעלמו הימים שבהם רצית להוכיח שמהפנס המחורבן אתה מוציא קֶסֶם. ברבות השנים פג הקסם מהפנס. ניהול התוכניות היה שטר שהייתי צריך לפרוע לארנון צוקרמן. קודם כל כתודה על העזרה שלו בהפקת "ניקוי ראש". הוא העמיד את התוכנית בראש סדר העדיפויות וידע גם לעמוד בלחצים כשהתוכנית הסטירית הצליחה להרגיז כל מיני פוליטיקאים. כשהחליטו להעניק לי את פרס ישראל על "ניקוי ראש", הייתה על זה ישיבת ממשלה.

כיהנתי כמנהל תוכניות קדנציה שלמה , אך לא יכולתי לעבוד כמנהל של אנשים שלא אני בחרתי , אלא הם נִכפו עלי. אז בא המהפך. יוסף "טומי" לפיד מונה למנכ"ל רשות השידור בקיץ 1979. הקיום שלי הפך להיות מאוד פוליטי לוועד המנהל. הייתי בחופשה, אבל מכיוון שהם רצו לנצל את זה שאני בחופש כדי להדיח אותי חזרתי לעבוד כמנהל התוכניות. כבר אז התחילו לנטרל את ירון לונדון וג'וּדי לוֹץ. היה ברור שאנחנו במאבק והולכים לקראת תהליך של עריפה. הייתה לנו אפשרות ללכת בשקט או להתריע על עריפה. בחרתי בדרך השנייה כי אני נגד קדושים מעונים. זה גורם לי פריחה. אני לא קדוש מעונה והיה חשוב שיידעו שיש עריפה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולאן מועדות פניה של רשות השידור. במקרה שלי הם פשוט לא חידשו לי את הקדנציה למרות שארנון צוקרמן ביקש מהם להאריך לי את המינוי. כמו גנבים בלילה הם כינסו ישיבה והצביעו. לפני ההצבעה הם ביקשו מארנון צוקרמן לצאת מהחדר. הם הצביעו נגדי. טומי לפיד קרא לי ובישר לי את גזר הדין.

היה ברור שזה סוף העסק. הלכנו משלחת שלמה – חיים יבין, יעקב אחימאיר, ואנוכי – לשכנע את מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שלא ידיח את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה. הסברנו לטומי לפיד שזה יזיק לטלוויזיה מפני שארנון צוקרמן הוא מנהל טוב מאוד שמִפעַל פרובלמאטי כמו הטלוויזיה הישראלית זקוק לוֹ. אבל ארנון צוקרמן הודח והיה ברור שנִטרלו את האחרים. הם לא הדיחו. הם נִטרלו. הם לא הדיחו את ירון לונדון, אבל עשו את הכול כדי שלא יהיה לוֹ כדאי לעשות את תוכנית הראיונות "עלי כותרת". הם לא הדיחו את יצחק רועה אבל עשו הכול כדי שלא ירצה להגיש את מהדורת החדשות "כמעט חצות". וככה ניקוּ את הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרניה המוכשרים. אמרתי אז לטומי לפיד, "זאת לא בעיה לפרק את הטלוויזיה – הבעיה תהיה להרכיב אותה מחדש". טומי לפיד היה צריך למלא את הציפיות של אלה שמינו אותו והוא פירק את הטלוויזיה . הזהרנו אותו שלוקחים פה את החלקים הכי חשובים בפַּאזֶל אלה החתיכוֹת הנוגעות בכל החתיכות האחרות, אך הוא השלָה את עצמו שיצליח להרכיבה מחדש. היום אני חושב שהוא יודע שהוא טעה.

הטלוויזיה לא תתחסל בתקופתו של טומי לפיד אך היא תגסוס לאורך ימים. טומי לפיד שימש ב- 1982 תקופה מסוימת גם כמנהל הטלוויזיה לאחר התפטרותו של צחי שמעוני. זה היה בתחילת מלחמת לבנון. הוא ראה את הכתבות שעשיתי על המלחמה לפני שידורן ואמר שזה עצוב וקשה אבל אי אפשר שלא לשָדֵר. עדיין מאפשרים לי לעשות דברים בטלוויזיה ואני מאוד מעריך את זה. אבל יש לי מועקה לגבי הטלוויזיה הישראלית כולה. אני מתייחס אליה כאל מִפעַל שנכשל. מה שקורה ליוסף "טומי" לפיד בתקופה הזאת שהוא מנהל הטלוויזיה וגם העורך ראשי של החדשות ב- "מבט", קורה לוֹ, משום שהוא מינוי פוליטי. הפוליטיקאים מרגישים שהוא חייב להם. אבל פתאום טומי לפיד מרגיש את מה שאנחנו הרגשנו כשהדיחו אותנו. כשהוא נכנס לערוך את החדשות הוא התחיל להבין את העסק מפני שהוא עיתונאי טוב. אני אמרתי לו, תדע לך טומי לפיד שיבוא יום ונצטרך להַגֵן עליך. הוא אמר לי לא מזמן שהיום הזה קרֵב. כל זאת משום שבסופו של דבר האחריות של טומי לפיד היא כלפי החברה הישראלית.

טומי לפיד הוא תרכובת. יש בו את האלמנטים האלה מעצם המינוי שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ובצורה שהמינוי הוצג, וכמובן בצורה שהוא העיף אותנו מהמסך. אני לא מאלה שמזלזלים בעיתונאות של יוסף "טומי" לפיד. אני בהחלט חושב שהוא עיתונאי. אני שוב מוכרח להודות שכאשר עשיתי את הכתבות ל- "יומן השבוע" בעיקר בתחילת מלחמת לבנון, והן היו חריפות והראו מציאות לא כל כך נוחה הוא לא פסל אותן לשידור. עזבתי את עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי לא היה לי שום תפקיד בטלוויזיה".

ג. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי קירשנבאום (ג') על תפישת עולמו הפוליטית כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית לוי :

"אני בעד התפייסות עם השכנים הערבים. אני בעד חלוקת הארץ אם זה מחיר ההתפייסות. אני בעד מדינה פלסטינית אם זה המחיר .למען השלום אני בעד זה . ברגע שאמרת את הדברים האלה אתה נחשב לשמאלן . התווית הזאת לא תצא ממני, התווית של השמאלן עוכֵר ישראל. בודדים כמוני יכולים לעשות בטלוויזיה דברים יפים מאוד. יש דברים מסוימים שאני יכול לעשות רק בטלוויזיה מפני שלא אמצא להם מממן בשום מקום אחר. מאוד נהניתי לעשות את "ב ו ר ו ת ה מ י ם". עמוס קינן מאוד השפיע עלי , על ראיית ארץ ישראל , משום שעמוס קינן הוא ביקורתי – אוהב . לא מצאתי הרבה אנשים שאוהבים את הארץ הזאת כמו עמוס קינן וקשורים אליה כמונו. ואני תמיד אומר לוֹ (הוא לא אוהב לשמוע זאת) , "שארץ ישראל לא יכולה להיות שלמה בלעדיו" . עמוס קינן השפיע בפירוש על ראיית הדברים שלי. אולי יתפלאו לשמוע גם השירים של נעמי שמר ז"ל. הפקת תוכנית הטלוויזיה המעניינת "ב ו ר ו ת ה מ י ם" עם עמוס קינן ונעמי שמר , אושרה לשידור בלי בעיות למרות שהיו בה קטעים מאוד פרובוקטיביים . בקיבוץ עין השופט ראיינתי את בני קצובר מגוש- אמונים . אמרתי לו כי יש שתי אפשרויות. או מלחמת אחים בין גוש- אמונים ותנועת שלום עכשיו או מניעת המלחמה במידה ונדבר. חייבים לדבר".

ד. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ד') על עתיד הטלוויזיה הישראלית, "מבט", וכמות הסרטים הקנויים שמשודרים בערוץ הטלוויזיה הציבורי, ופילוסופיית השידור בעידן המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"אם מהדורת "מבט" מדווחת על המהומות בלוד באמצעות כתבה שהגיעה בלוויין וכנ"ל סביב פירוק חברת אל-על, אז הגיעו זמנים רעים באמת. אבל עדיין יש עיתונאים יוצאים מן הכלל בטלוויזיה הישראלית. יש דבר שצריך להבין. כל מה שקשור לנוהל בטלוויזיה הוא פוליטי. נגמר. קבעו נורמה. את זה אפילו טומי לפיד לא הבין. זה נכון שבזמן דוד בן גוריון (ראש ממשלת ישראל הראשון ושר הביטחון שלה) הייתה פוליטיזציה, אבל בעשר השנים הראשונות של הטלוויזיה לא הייתה נורמה פוליטית לניהול. יכול להיות שהמנהלים לא היו טובים, אבל אני כמנהל תוכניות למרות שהתקוממתי נגד כל מילה שנאמרה בתוכניות הדַת ותיעבתי את פסוקו של יום, נתתי להם להתבטא, מפני שצריך לתת חופש ביטוי לכולם . כעת הם נתקעו עם צביקה שפירא (לשעבר מנהל גלי צה"ל) שהוא כמנהל התוכניות בטלוויזיה מהווה אנטי- תזה למוטי קירשנבאום.

בגלל פרשת גלי צה"ל במלחמה הוא יגמור קדנציה לפני שהתחיל אותה. המחשבה הזאת להביא לטלוויזיה הישראלית אנשים "לאומיים", הופכת את המילה לאומי לקללה כמעט. הדבר הכי נורא הוא שהעריכה בטלוויזיה קיבלה זווית פוליטית. היום משדרים לא משום שהחומר הוא טוב, אלא משום שאושר לשידור. יש דברים שאסור לשדר מקצועית, אבל העיקר שהם לא נפסלו. העריכה הפכה להיות עריכה של מה יאושר ומה לא יאושר. אין שיקולי עריכה מקצועיים. יש עריכה עם הרבה שגיאות . אתה רואה דבר עצוב , איך כתבים מעולים נכשלים או מוכשלים. כמו למשל הריאיון שעשה אהוד יערי בחטיבה של אלי גבע במלחמת לבנון. אין הרבה שיטענו שאהוד יערי הוא כתב לא טוב. אבל הוא לא היה זה שערך את הריאיון של עצמו שעשה בלבנון. הוא שלח את החומר מלבנון, ותוצאת העריכה הסופית הפכה אותו לאחד הגרועים שבכתבים. זה נזק נורא ש- 30 סקופים לא יכולים לתקן. זאת רק דוגמא אחת למה שקורה עכשיו בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית.

אני צופה לטלוויזיה הישראלית זמנים עוד יותר קשים. מכיוון שהעובדים יהיו שם עד גיל 65, ומכיוון שיש שם שיא בכוח אדם ולא נותנים לרענן את המִפעַל, ומכיוון שיש שם ציוד שמתבלה ולא מתחדש, הטלוויזיה הישראלית הציבורית תהפוך ל-פרוז'קטור יקר מאוד. 600 (שש מאות) עובדים זה די הרבה להפעיל פרוז'קטור שמקרין שידורים קנויים. אנחנו הופכים את עצמנו לקולוניה תרבותית של העולם . הפוליטיקאים אינם מבינים שהטלוויזיה עם תכנים ישראליים, חשובה יותר ממטוס כפיר, או מפצצה, או מצוללת, ושאר חומרי מלחמה שאנחנו מייצרים בעצמנו. אנחנו הופכים עם חסר תרבות, וזה הופך את קיומנו לחסר ערך לחלוטין. התרבות חשובה פי אלף מאשר ייצור של אלף כפירים. לא נורא אם נייבא את כלי המשחית מעמים אחרים, אבל זה מאוד נורא שאנחנו מייבאים תרבות. זה נותן תחושה שהבן אדם יכול לרדת מפה מפני שהמדינה היא זמנית. מן תחושה של חוסר אונים, רגש נחיתות. ולמי ? לעם שנתן לעולם את ספר הספרים ! אם עַם של סוחרים יודע לעשות את החקלאות הכי-טובה בעולם, הוא יודע גם לעשות טלוויזיה ואני לא צריך להגיד לך איזה עם עושה את הטלוויזיה באמריקה".

ה. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ה') על התיאטרון הסאטירי המסחרי "יורדים על השבוע" (הוקם ע"י מוטי קירשנבאום לאחר שפרש ב- 1983 מרשות השידור), כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית ישי :

"היו לי היסוסים וחששתי לחדש את התיאטרון הסטירי "יורדים על השבוע" רק בגלל התקופה . התקופה היא אלימה, והיה לי ספק גדול אם הקהל שעצביו נמתחו בזמן המלחמה (מלחמת לבנון) יקבל תוכנית כזאת. המלחמה יצרה אלימות כזאת שאתה מוצא את עצמך רב אפילו עם השכנים שלך בצורה כל כך קיצונית שלא הייתה כדוגמתה. יכול להיות שהם הביאו שלום על הגליל, אבל הם כמעט הרגו לנו את העצבים. הפכו אותנו מעם נברוטי לעם הטעון אִשפוז. המחשבה שלי הייתה , האם נהיה שסתום או קטליזטור לאלימות ? אם נהיה שסתום יש הצדקה. כקטליזאטור אין הצדקה. אנחנו לא הסאטירה של נבוט בראש. זוהי סאטירה קלה, לא חכמה, בוטה, תמיד צודקת, סאטירה המשכנעת את המשוכנעים. זוהי לא סאטירה שפותחת דיאלוג אני מוותר על הנבוט".

טקסט תמונה : קיץ 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 (יוֹבֵל) שנים. מערכת החדשות של הטלוויזיה הישראלי הציבורית ממוקמת בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנטוע בלב לבה של שכונת רוממה בירושלים. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום ז"ל יושב ראשון משמאל. ניצבים לידו משמאל לימין : יורם רונן ז"ל מנהל חטיבת החדשות, הכתב עמוס ארבל יבד"ל, וראשון מימין המגיש דניאל פאר ז"ל. (התמונה באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום זוכר גם לאחר שנים רבות את ימי הבראשית ההם הבלתי נשכחים כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "הפקתי וערכתי את שידורי המלחמה עם עוד הרבה אנשים טובים בחטיבת החדשות. שידרנו כשעתיים וחצי חדשות מידי יום . כשהסתמנה הפסקת האש אמרתי לארנון צוקרמן שאקח צוות ואעשה סרט דוקומנטארי שקראתי לוֹ, "סֶדֶק בקֶרַח", על ימיה האחרונים של המלחמה. אם יש דבר שאני אוהב לעשות זה סרטים דוקומנטאריים. זה פשוט מרתק. אתה קשור לצוות קטן ולא מסורבל, אתה גם לא צריך הכנה מי יודע מה. בשולחן העריכה אתה בונה עולמות שלמים. אני אוהב את העיסוק בפילם יותר מאשר ב- ווידיאו. ב- ווידיאו התמונה קרה וסטטית. אני אוהב את שריטות הפילם. עשיתי את "סֶדֶק בקֶרַח", ואז זה היה מצב רוח של אחרי המלחמה. החלטנו שנעשה תוכנית סטירית. פניתי לחֶבְרֶה של "ZOO הארץ" שכתבו ועבדו עבדו בשבועון "העולם הזה" של המו"ל אורי אבנרי. התחלנו עם שלושה כותבים ב. מיכאל (מיכאל בריזון), אפרים סידון, וקובי ניב. אח"כ הצטרף גם חנוך מרמרי. כתיבת הטקסטים הייתה די קשה, אבל בהומור לא היו להם מתחרים. הם היו יצירתיים וברוכי כישרון בצורה אדירה ובכמות נדירה. מאז הדוֹר של עמוס קינן ודן בן- אמוץ אני לא חושב שהייתה קבוצה שהתעלתה כמו הקבוצה הזו בז'אנר הכתיבה הזאת המאוד קשה. עבדנו סביב השעון 24 שעות ביממה, ובראש וראשונה נשענו על הכישרון של קובי ניב, ב. מיכאל, ואפרים סידון, ואח"כ כאמור גם על זה של חנוך מרמרי. הם היו שילוב יוצא מן הכלל. החריפות של ב. מיכאל שכמעט אינני מכיר שנייה לה, השובבות של אפרים סידון, ההיגיון של קובי ניב והעקשנות שלו לא להתפשר על אמירה אמביוולנטית – ואני אומר זאת בשיא ההערכה – והטירוף של חנוך מרמרי. אני פשוט חושב שחנוך מרמרי הוא מטורף. חנוך מרמרי מסוגל להביא לך אסוציאציה הכי מטורפת, הכי קולעת והכי מוזרה במובנה הסטירי. אני באמת חושב שלא קמה במדינת ישראל קבוצה קומוניקטיבית כזאת מסוגה בכתיבה לטלוויזיה".

טקסט תמונה : 1974. מוטי קירשנבאום ז"ל עורך ומפיק התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". הוא נחשב לעיתונאי ועורך מהשורה הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית . (באדיבות מוטי קירשנבאום ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתקופת הפקת "ניקוי ראש" ב- 1974 החלה להתפתח בצורה מואצת הגרפיקה הטלוויזיונית והבעת רעיונות באמצעות סרטי אנימציה. הטכנולוגיה החדשנית של שולחן ה- "Krass" חוללה פלאים והגרפיקאים של הבניין ובראשם דודו גבע, יוחנן לקיצביץ', יוסי אבולעפיה, בני לווין, וצלמי הסטילס ליאון אללוף, משה פרידמן, ויצחק בורוכוביץ' ניצלו היטב את היתרונות לקידום יצירות הטלוויזיה והעברת מסרים חדשים.

מוטי קירשנבאום מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "גם השחקנים ב- "ניקוי ראש" תרמו המון. כל השישה. המשחק של שבתאי קונורטי, והכובד של אהרון אלמוג, רבקה מיכאלי שהיא קומיקאית בלתי רגילה, הכּישרון האדיר של עליזה רוזן ודוּבּי גַל, והגאוניות של טוביה צפיר – התלכיד הזה עבד מצוין. זאת הייתה הצלחה שהדהימה וסחפה גם אותנו . מצאנו את עצמנו 60 אנשים בחוויה אדירה שאין לה התחלה ולא סוף. הציבור תכנן את סדר יומו על פי זמן השידור של התוכנית "ניקוי ראש" בטלוויזיה . לא הייתה ישיבה בכנסת ובממשלה שלא התחילה ב- "ניקוי ראש". הפקת התוכנית "ניקוי ראש" הגיעה לקיצה רק בגללנו. הגענו לעייפות רבה. עשינו 32 תוכניות, שזה כמו 32 הצגות בכורה. חששנו שאנו מתחילים לחזור על עצמנו. על מי לא צחקנו. על הממשלה, על הכנסת, על הערבים, על היהודים, על הכלכלה, על הדַת, ועל הפער החברתי. בכל תחום. עשינו 30 – 20 אייטמים בכל תוכנית. נגמרו לנו צורות הטיפול. לתוכנית האחרונה לא אשכח הגענו על ארבע. היינו מאוד עייפים. אי אפשר לתאר את העייפות הזאת. רבים חשבו שהפוליטיקאים הורידו את "ניקוי ראש", אבל זה לא היה נכון. אנחנו הורדנו את עצמנו. הופעתי בהרצאות כדי להסביר שלא הורידו אותנו. להפך, ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה ביקש עוד תריסר תוכניות. גם הוועד המנהל של רשות השידור ביקש שנמשיך. אך אנחנו היינו עייפים מאוד. הרגשנו שמיצינו את עצמנו".

קשה להאמין אך ב- 1974 הסתיימה קריירה השידור הספורטיבית הקצרה של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שדר הספורט הטוב ביותר בימי הבראשית ההם של 1974- 1968. היא חלפה ביעף. השַדָּר המוכשר לא מיצה את עצמו מעולם מפני שהיה כשרוני בתחומי עשייה נוספים בטלוויזיה. כשחזרה נבחרת השדרים של הטלוויזיה הישראלית מגרמניה לארץ חלו תמורות מרחיקות לכת ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית. דן שילון איש הספורט המצליח מונה ע"י מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן להיות מנהל חטיבת החדשות במקומו של צְבִי גִיל. המינוי הזה הסב בשעתו עגמת נפש למוטי קירשנבאום שראה את עצמו גם כן מועמד לתפקיד החשוב.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- "תור הזהב" שלה בשנים 1979- 1973 ארנון צוקרמן זוכר היטב את ההיסטוריה ההיא לפני שנות דוֹר, אך גם היום בחלוף כל כך הרבה שנים איננו מרבה במילים ומסכם את המאורעות במילים ספורות, כפי שהעיד בפניי כלהלן : "דן שילון היה איש חדשות בטלוויזיה לפני שהפך לאיש ספורט . היו לו הצלחות מוכחות בהפקות המורכבות של הספורט וניסיון ניהול קודם בחדשות. הוא היה המועמד המועדף בעיניי להחליף את צבי גיל כמנהל חטיבת החדשות. למיטב זיכרוני דן שילון ומוטי קירשנבאום סיכמו ביניהם שהמפסיד ישמש כסגנו של המנצח. מוטי קירשנבאום הפסיד אך סירב להיות סגן. חיים יבין לא היה אז כלל בתמונת הניהול ולא היה קנדידט. הוא התמנה על ידי לסגנו של דן שילון ודן שילון מינה אותו למגיש הראשי של "מבט" מהדורת החדשות של הטלוויזיה ".

בפגישה הראשונה שלו עם אנשי מחלקת הספורט לאחר שובו מגרמניה 1974, סיפר דן שילון ליאיר אלוני מגיש שידורי מונדיאל הכדורגל 1974 באולפן בירושלים, על השינוי העומד להתחולל בקרוב בעמדת הניהול של אחד מהתפקידים המשפיעים והחשובים ביותר בטלוויזיה הישראלית. הוא ביקש ממנו להישאר בארץ כנראה משום שייעד לו מקום מרכזי בחטיבת החדשות בה עמד לחולל רעידת אדמה בתוכן, הפקה, ולוגיסטיקה. הייתה לו הערכה רבה ליאיר אלוני שלא שעה לבקשתו והפך להיות שליח הסוכנות היהודית בארה"ב. אלכס גלעדי מונה ב- 1974 למנהל מחלקת הספורט במקומו של דן שילון. מוטי קירשנבאום עיתונאי ואיש חדשות מובהק וגם רב אומן בתיעוד דוקומנטארי התגלה ככוכב בתחום הסטירה הטלוויזיונית . הוא החל להפיק ולערוך בעזרת קבוצת כותבים צעירה ומוכשרת וקבוצת שחקני טלוויזיה את תוכנית הטלוויזיה הסאטירית רבת המוניטין שלוֹ "ניקוי ראש". בתוך שנתיים זכה בעקבותיה בפרס ישראל. ארנון צוקרמן מינה אותו זמן לא רב אח"כ לתפקיד החשוב של מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית במקומו של יִצְחָק (צַחִי) שִמְעוֹנִי.

מוטי קירשנבאום הוא עיתונאי ואיש חדשות בכל רמ"ח אבריו שהניח את אבן היסוד והיה ממקימי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כבעל אוטוריטה והשכלה טלוויזיונית רחבה היה העורך הראשון של "מבט" ב- 1968. מנהל חטיבת החדשות פרופסור שלמה אהרונסון נטה לו אהדה מקצועית רבה וחלק לוֹ שבחים. מוטי קירשנבאום הפך לאחד מעמודי התווך של השידור הציבורי. שמורה לו זכות אבות. חוש היצירה הטלוויזיוני שלו הוביל אותו למקומות נוספים. הוא ערך והפיק את תוכנית הסטירה הראשונה בטלוויזיה בשנותיה הראשונות , "לא הכול עובר" , עוד בטרם "ניקוי ראש". בימאי התוכנית היה צבי דורנר . הסטירה הטלוויזיונית עוררה רעש פוליטי גדול וזעזעה את הממשלה. הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר ד"ר חיים יָחִיל נזעק להציל את המצב.

מוטי קירשנבאום זוכר כפי שהעיד בפניי לפני שנים, כלהלן : "היו דיונים בממשלה על התוכנית "לא הכול עובר". הוועד המנהל של רשות השידור לחץ על מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג להוריד את התוכנית. יו"ר הוועד המנהל שלרשות השידור ד"ר חיים יחיל בתמיכת הממשלה עשה מאמץ לפגוע בנו. הבנו שאם הממשלה תוריד בכוח את התוכנית, הסטירה הפוליטית לא תשוב עוד לטלוויזיה. החלטנו על צעד טאקטי משלנו. הקדמנו את הוועד המנהל של רשות השידור. הודענו להנהלה שרמת התוכנית "לא הכול עובר" איננה משביעה רצון מבחינתנו ואנחנו נוריד אותה מ- "האוויר" בעצמנו. זה כמובן היה צעד טאקטי. חיכיתי להזדמנות נוספת שלא איחרה לבוא. מן ההיבט הטלוויזיוני, הביקורת והאווירה הציבורית הקשה במדינה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 הייתה בשלה להעלאת תוכנית סטירה בעלת מוטיבים פוליטיים".

מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 תפשה את מוטי קירשנבאום בארה"ב. הוא שב מייד הביתה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ביקש ממנו לקחת לידיו את מושכות עורך שידורי המלחמה בחטיבת החדשות שפעלה ללא ליאות סביב השעון אך מוטי קירשנבאום ביקש תחילה לצאת לחזית הצפון ולסקֵר משם את המלחמה. זכורה אחת מכתבות הטלוויזיה שלו מהרמה בעת המלחמה הקשה נגד השריון הסורי ולאחר התאוששות צה"ל בה ריאיין בסערת הקרב את שר הביטחון משה דיין והאמירה המפורסמת שלו, כשאמר, "הדרך מדמשק לישראל – היא גם הדרך מישראל לדמשק". מוטי קירשנבאום זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "שבתי מהחזית והפכתי להיות עורך החדשות. היו בחטיבת החדשות וויכוחים וריבים רבים מלווים באמביציות אישיות של כל מיני עורכים ומגישים . עצם המינוי שלי היה לעשות שם סדר . ארנון צוקרמן סמך עלי . בתקופת המלחמה שידרנו מידי ערב מהדורת "מבט" באורך של שלוש שעות. ציוותי הצילום והעריכה עשו במלחמת יום הכיפורים עבודה מקיפה ורצינית מאוד. אין ספק כי זאת הייתה שעתה היפה של הטלוויזיה הישראלית".

לאחר המלחמה ירד מוטי קירשנבאום לחזית המצרית. הוא הפיק, ביים, וערך סרט דוקומנטרי באורך של שעה וחצי על מלחמת יום הכיפורים 1973, "סֶדֶק בַּקֶרַח". ואז עזב את החדשות והתגייס לעשיית תוכנית הטלוויזיה הסטירית, "ניקוי ראש". האווירה במדינה להעלאת סטירה פוליטית בטלוויזיה הייתה בְּשֶלָה כפי שנזכר לאחר שנים. מוטי קירשנבאום זוכר בשיחות עמי כלהלן : "התוכנית "ניקוי ראש" עלתה לאוויר בפעם הראשונה בחודש אפריל של שנת 1974 ושודרה פעם בשבועיים. זאת הייתה תקופה סוערת בחיי המדינה. ראש ההמשלה גולדה מאיר התפטרה ב- 11 באפריל 1974 מתפקידה בעקבות דו"ח הביניים שהגישה וועדת אגרנט. אווירה ציבורית קשה ומבוכה גדולה השתררה במדינה לאחר מלחמת יום הכיפורים . יצחק רבין התמנה לראש הממשלה במקומה. התוכנית "ניקוי ראש" שידרה במשך שתי שנות קיומה כ- 800 קטעים (Items). היא עוררה תהודה גדולה . גם בממשלה. אפילו יצחק רבין ז"ל ראש הממשלה צלצל אלי פעם אחת וביקש למחות נגד אחד הקטעים ששודרו בתוכנית והנוגע לו אישית. בקטע המתוחכם הזה ב- "ניקוי ראש" ראו כיצד הקולקטיב רומס את דמותו של יצחק רבין. ניסיתי להסביר לו שדווקא זה מגן עליו אך ראש הממשלה יצחק רבין מייד אמר לי שהוא לא צריך ממני הגנה כזאת. "אל תגן עלי", הוא אמר לי. את "ניקוי ראש" לא עשיתי לבד. היו לי ארבעה כותבים צעירים מוכשרים, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ו- ב. מיכאל (מיכאל בריזון), ובימאי מצוין בדמותו של יעקב אסל. התרומה של יעקב אסל להצלחת "ניקוי ראש" היא עצומה. הוא התמסר כל כולו לתוכנית והיה חלק חשוב בלתי נפרד מהמערכת. אני מבקש לציין שארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה אף פעם לא התערב בתכני "ניקוי ראש" ולא לחץ להוריד קטע כזה או אחר. הוא לא פסל מעולם שום קטע לשידור. שרר בינינו אמון מוחלט. הוא היה מנהל טלוויזיה הגון מאוד".

ב- 1976 מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה במקומו של יצחק 'צחי' שמעוני לאחר הצלחתו הדרמטית בהפקת התוכנית "ניקוי ראש". ההילה הטלוויזיונית שנקשרה סביב מוטי קירשנבאום לאחר "ניקוי ראש" וההכרה בכִישרונו כמתעד דוקומנטארי רב גוני, סללה את הדרך בפניו לקבלת פרס ישראל לטלוויזיה. במוצאי חג העצמאות ה- 28, בחודש מאי 1976, העניקה מדינת ישראל למוטי קירשנבאום בן 37 (!) את הפרס היקר ביותר שהיא יכולה לתת לבניה.

טקסט תמונה : 1975. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מביים את מגיש החדשות אריה אורגד יבד"ל (מימין) באולפן "מבט" לצורך אחד מקטעי התוכנית "ניקוי ראש" ששודרה בהצלחה רבה בשנים 1976- 1974. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל ויוסף "פונצי" הדר" ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מסיבת הסיום של התוכנית "ניקוי ראש" ב- 1976. התוכנית הסטירית יורדת מהאוויר. הנוכחים מתבוננים בהשתאות והערצה במרדכי "מוטי" קירשנבאום בימאי התוכנית בגינה קיבל את פרס ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חנוך מרמרי אחד מהכותבים המוכשרים של התוכנית (בז'אקט משובץ לא מכופתר), אדם לא מזוהה (ניצב מאחור בפתח), השחקן והחקיין טוביה צפיר (ממושקף ומחייך), איש לא מזוהה, גב' ענת אוּר – מרמרי אשתו של חנוך מרמרי, אדם לא מזוהה (מוסתר מאחורי ענת אור – מרמרי), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית ציבורית, מוטי קירשנבאום מפיק ועורך "ניקוי ראש" (ממושקף צוחק בפה מלא), יז'י ביאלוֹק ז"ל מפקח תאורה בטלוויזיה, ויפתח גוטמן (קיצוני משמאל בנו של הגיאולוג שמריהו גוטמן מקיבוץ נען). יושב במרכז (במעיל עוֹר) חצי מפניו בכיוון המצלמה אפרים סידון אחד מכותבי התוכנית "ניקוי ראש". (התמונה ניתנה לי באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה שלי : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מוטי קירשנבאום בעצמו.

הטריאומוויראט ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום יצר באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת טלוויזיה מזַן חדש. הייתה להנהגה הזאת השפעה מרחיקת לכת על התפתחות שידורי הספורט. לאלכס גלעדי הייתה זכות גדולה לעבוד תחתיהם כמנהל מחלקת הספורט. ארנון צוקרמן זוכר כפי שהעיד בפניי כלהלן : "הבנתי היטב את ערכם של שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים למשלם האגרה. אני עצמי הייתי אוהד ספורט קטן ולא צפיתי בהם אך הכרתי בחשיבותם כנדבך במארג הכללי של השידור הציבורי". אחד ההישגים הגדולים של ארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה בתקופה ההיא ב- 1976 ושל מנהל התוכניות שלו מוטי קירשנבאום הייתה רכישת סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית הבריטית הנודעת “World in War“ (עולם במלחמה) שהפכה מייד ל- ”Event” בינלאומי בכל העולם. ערך והפיק אותה היהודי הבריטי ג'רמי אייזיקס תחת המטרייה הכספית של חברת הטלוויזיה הבריטית THAMES. מר ג'רמי אייזיקס הפך לימים להיות מנהל Channel 4 הבריטי . 26 פרקי הסדרה הנודעת והאיכותית הביאו את סיפורה של מלחמת העולם ה- 2 ושודרו בהצלחה רבה במשך כחצי שנה בטלוויזיה הישראלית ב- 1976 ו- 1977. פַּס הקוֹל המקורי של שחקן הקולנוע רִיצָ'ארְד בֶּרְטוֹן הוּמַר בקריינות הבלתי נשכחת של קריינית רדיו "קול ישראל" גב' לאה פורת ז"ל . לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב- 1977 רכשו ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום מג'רמי אייזיקס סדרה דוקומנטארית בריטית נוספת בת ארבעה פרקים , שנקראה, "הפתרון הסופי" (The Final Solution) ועסקה בהשמדת שישה מיליון יהודי אירופה ע"י המשטר הנאצי הגרמני.

1977 הייתה ללא ספק שנת שיא בהבנת חשיבות התיעוד, הדוקומנטאציה, והצורך בהקרנת סרטים דוקומנטאריים רלוואנטיים בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי. את זרי ההילה הזאת צריך לקשור לראשם של ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, יגאל לוסין, וג'וּדִי לוֹץ.

הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסקת בהתפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית והבינלאומית אך הטקסט שהשפיע עלי יותר מכל ונחרת בזיכרוני לתמיד לא היה של איש משדרני הספורט, אלא דבריו של יהודי אחד ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ שמספר למראיינו בצורה קורקטית ושלווה באחד הפרקים של "הפתרון הסופי" סיפור מספר שיער : "הייתי חבר בקבוצה שפינתה מידֵי יום ביומו את מאות אלפי הגוויות מאולמות ההשמדה הענקיים באושוויץ לאחר שהורעלו בגז הציקלון B (ציאניד) לעבר הקרמטוריום – תנור שרפת הגוויות. משנכנסו המובלים לטבח במרמה ובהטעיה עירומים כביום היוולדם, נשים וגברים, זקנים וטַף למקלחות ה-דֶמֶה לצורך "חיטוי", ודלתות המבנה הוגפו ונסגרו הרמטית מאחוריהם, הופעל מנגנון ההרעלה וגז הציאניד הוחדר לחלל האוויר. לאיש לא היה סיכוי לשרוד. המוות לא היה מיידי אלא בחֶנֶק נוראי שנמשך דקות, עֶשֶר אולי רבע שעה. החזקים מבין המושמדים טיפסו בכוח על כתפי החלשים לעבר תקרת אולם ההשמדה בניסיון למצוא למעלה עוד כמה מולקולות של חמצן, אך גם להם זה לא עזר. בתוך מבנה ההשמדה פרצו זעקות זוועה ושֶבֶר נוראיות, אך הן גוועו במהירות. במקום השתרר שקט נורא. כולם היו מתים", ואז במין שקט נפשי בנוֹן שלנטיות הוסיף המרואיין ואמר-שאל את מראיינו, "אתה יודע מדוע לא שמע אף אחד את הצעקות שהגיעו ללֵב השמיים ?" ומבלי להמתין השיב בעצמו לעצמו ולמראיין הבריטי, "מפני שאין שָם אף אחד".

בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, והקרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", רואות אוֹר כ- 15000 (חמש עשרה אלף) תמונות ביניהן צילום אחד שהשפיע על דורנו ועלי יותר מכל והיה המשמעותי והחשוב ביותר בתקופתנו. התמונה שעיצבה את עולמי ונצרבה בזיכרוני יותר מכל מראה אחר לא הייתה תמונת ספורט. זה היה צילום של הילד היהודי הקטן והנפחד חסר כל הגנה בגטו ווארשה ב- 1943 במלחמת העולם ה- 2. בהיותו חסר אונים ומבט מבוהל בעיניו נכנע הילד היהודי ומרים את זרועותיו הקטנות אל מול קני הרובים של הקלגס הנאצי לאחר שהגטו נפל.

טקסט תמונה : 1942. התיעוד והתמונה החשובים והמשמעותיים ביותר בדורנו. ילד יהודי רך בשנים וחסר כל הגנה מרים את ידיו לאות כניעה מול קני הרובים של הקלגסים הנאציים לאחר נפילת גטו ווארשה במלחמת העולם ה- 2. לעולם לא עוד. (באדיבות יגאל לוסין עורך הסדרה "עמוד האש") .

ג'רמי אייזיקס שימש מורה דרך ליגאל לוסין אחד המתעדים הדגולים ביותר של השידור הציבורי. בעידן של ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום החל יגאל לוסין לתחקר, להפיק, ליצור, לכתוב, ולערוך את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית המונומנטאלית "עמוד האש". היא עלתה לשידור ב- 1981 בעידן של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. יגאל לוסין כתב ו-ערך את סדרת המופת שלוֹ בת 19 הפרקים בעלות מינימלית של לא יותר מ- 1.000000 (מיליון) דולר. הסדרה "עמוד האֵש" זכתה להערכה רבה ורייטינג מדהים של כ- % 95 צפייה. הצלם יעקב "יענקלה" אייזנמן שימש מפיק הסדרה ההיא שהפכה מאוחר יותר גם לספר מפורסם, שנקרא על שמה, "עמוד האש" ותורגם לאנגלית “Pillar of Fire”.

יגאל לוסין אחד מאנשי הטלוויזיה החשובים בתולדות רשות השידור בכל הזמנים יצר סטנדרט שידור מקצועי גבוה ביותר, והיה בעצם מורה דרך של רבים בטלוויזיה הישראלית בעשייה הדוקומנטארית , וגם של גדעון דרורי, האיש שיצר, ביים, וערך ב- 1997 בעידודו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את הסדרה הבלתי נשכחת "תקומה".

טקסט תמונה : גדעון דרורי ז"ל היה עורך הסדרה המונומנטאלית "תקומה" (22 פרקים, כל פרק בן 50 דקות) ששודרה על מסך הטלוויזיה הציבורית מנובמבר 1997 עד מאי 1998. הוא וסדרת המופת שלוֹ זכו לשבחים רבים. מפיק ועורך עתיר ידע שנחשב לאחד האישים החשובים והמשפיעים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תולדותיה. (התמונה באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1983 אך מעולם לא ניתק את הקשר עמה . נותרו לו שם מעריצים רבים. אגב , עד היום. משהתמנה אליעזר "גֵייזֶר" יערי בראשית שנות ה- 90 לעורך ומגיש ה- "יוֹמָן" שכר מייד את שירותיו של מוטי קירשנבאום ככתב ועיתונאי Free lancer. שנת 1992 האירה פנים ליצחק רבין שנבחר מחדש לראש ממשלה אך גם למוטי קירשנבאום ששב לזרועות רשות השידור כור מחצבתו. למרות ששהה מזה זמן רב מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה עכשיו איש תקשורת פרטי (מצליח) נשאר הערוץ הציבורי אכסניה טבעית לכתבותיו הדוקומנטאריות הדבר סייע לקַבֵּע ולשָמֵר את כישרונו כמתעד טלוויזיה משגשג ובעל יכולות בתודעת הצופים.

חודש ינואר של שנת 1992 היה גשום מאוד. בפעם הראשונה מאז 1950 ירד שֶלֶג בתל אביב וחיפה. מדינת ישראל מַלְאָה מי גשמים. אגם הכינרת איים להציף את קיבוצי הסביבה. האחראים נדרשו לפתוח את סֶכֶר הירדן (בין קיבוץ דניה א' לבין קבוצת כינרת) ולאפשר למים השוצפים לזרום דרומה אל ים המלח. נחלי איילון והירקון עלו על גדותיהם. גם נחל אשדוד ונחל שִקְמָה ואגם שִקמה ליד קיבוץ זִיקִים התמלאו במי גשמים. השיטפונות הקשים האלה הציפו את המדינה וסגרו את הכבישים. מזג האוויר הסגרירי השתלט על ישראל. חורף אמיתי. התושבים הסתגרו בבתיהם אבל לא מוטי קירשנבאום. הוא ארז את ציודו ויָצָא דרומה אל הטבע כדי לתעד את מראות החורֶף עם הצלם הוותיק מֵאִיר דִיסְקִין למגזין ה- "יוֹמָן". בדרכו חזרה מאגם שִקְמָה לירושלים הבחין בתופעה מוזרה. הכביש הראשי ליד אשדוד המוביל לצפון המדינה נותר יָבֵש למרות הגשמים העזים אך העורק הראשי המקביל לוֹ הנמתח מצפון לדרום החל לעלות על גדותיו וטבע במים. מוטי קרישנבאום לא היסס. הוא הוריד את המצלמה ופקד על מאיר דיסקין לארוב לפיתיון. "כדי לעקוף את השיטפון היה על הנהגים לבצע עיקוף של כ- 60 ק"מ. הנהג הישראלי לא בנוי לעיקופים ותכנון ארוך טווח. הוא עובד על קיצורים ואִלתורים", סיפר לי את מה שאמר לצלם שלוֹ והוסיף, "זה היה רק עניין של זמן עד שהטֶרֶף ייפול לידינו". השמיים השחורים המטירו גשמי זעף כל העֵת והיה גם קר מאוד. כתבים אחרים היו אולי נוטשים את המערכה ושבים הביתה אך מוטי קירשנבאום ומאיר דיסקין ניצבו שם בסבלנות ליד השלולית הענקית שהציפה את הכביש ממתינים לסיפורם. המתעד הדָגוּל לא טעה בשיקוליו. נפל לידיו אירוע דרמטי והוא לא החמיץ אותו. הכתב והצלם אומנם נרטבו כהוגן בעת ההמתנה במזג האוויר הקשה אך בדיעבד זה השתלם להם מפני שעד מהרה הופיעה משאית גדולה שנהגה לא עשה חשבון לגשם הזִלעפות. מכוניתו נלכדה מייד בשלולית הענקית שהפכה לאגם ונתקעה. המנוע כבה. המים עלו ועלו והמשאית שקעה ושקעה. הנהג אובד העצות טיפס על גג הקבינה של מכוניתו הטובעת. זה קרה ממש ליד אשדוד. רגע לפני שהנהג שוקע במים וטובע בעצמו הוא חוּלץ מגג הקבינה של מכוניתו ע"י הליקופטר שהוזעק למקום והביא אותו למקום מבטחים.

רק מוטי קירשנבאום עם צוות הצילום שלוֹ ניצבו שָם במזג האוויר הסגרירי והגָשוּם מאוד . העין העיתונאית הרגישה שלו תפשה את הסיפור במלואו. האם הגיע למקום טביעת המשאית באקראי ? התשובה לכך איננה חשובה. ה- Timing והמזל הולכים עם הטובים. הוא היה ברגע הנכון במקום הנכון . הכתבה האיכותית הבלתי רגילה הזאת שודרה בערב שישי במגזין "יוֹמָן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאליעזר יערי שימש עורכו ומגישו. אליעזר יערי עשה עסקה טובה והיה בר מזל שהיה לו כתב פְרִי לָאנְסֶר ברמתו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום בעל טביעת העין וניסיון שהיה כבר שנים מחוץ לרשות השידור ניווט כקפטן באמצעות הכתבות שלוֹ את אחת מספינות הדגל של ערוץ הטלוויזיה הציבורי, וגנב את ההצגה. הוא אומנם לא היה לבדו, היו ל- "יומן" עוד כמה כתבים טובים אך לא ברמתו. איש לא התחרה בכישרון והיכולת שלו לספר סיפור באמצעות מצלמת הטלוויזיה.

בעֶרֶב שִישִי – 21 ביוני 1991, חשף מוטי קירשנבאום בכתבתו ב- "יוֹמָן" לראשונה את קיומן של יחידות המסתערבים של צה"ל , "שמשון" ו- "דובדבן" , ואת דרך פעולתן ומִבצעיהן בשטחים. צה"ל פנה אל מוטי קירשנבאום (למרבה התדהמה לא אל הכתב הצבאי באותם הימים משֶה שְלוֹנְסְקִי), וביקש ממנו לתעד את יכולתן המבצעית של יחידות העילית שלוֹ בשטחים. מוטי קירשנבאום התנה את עשיית הכתבה באפשרות להסתערֵב בעצמו יחד עם הצלם שלו צָ'ארְלִי שִטְרִית כדי להיות בעצמם בשטח ולצלֵם את פעולת חיילי צה"ל בדרך בלתי אמצעית מקרוב. שניהם גידלו זיפֵי זקן, התאפרו, ולבשו בגדים בהתאם על מנת להיטמע כראוי בסביבה בתוך האוכלוסייה בשטח. הם הפכו למסתערבים לכל דבר . כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום הייתה חשיפה מרתקת וסנסציונית, וסְקוּפּ עיתונאי – טלוויזיוני מקומי ובינלאומי מן המדרגה העליונה ביותר. מהגדולים ביותר ששוּדָר אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י כתב שכלל לא נמנה על שורותיה. הכתבה עוררה הדים עצומים על דרכי פעולתו הסמויה של צה"ל בשטחים וממשלת ישראל כמעט עברה מהעולם בעקבות החשיפה והגילויים הדרמטיים. רשתות טלוויזיה בינלאומית רבות מיהרו לרכוש את הכתבה As is (כמו שהיא) לשידור ברשתות שלהן לרבות פס הקול האורגינאלי של הכתב. מוטי קירשנבאום היה אוצר בלום ל- "יוֹמָן" ולשידור הציבורי.

מוטי קירשנבאום נשאר אוהד מושבע של השידור הציבורי אך כבר לא נמנה על שורותיו. הוא היה איש טלוויזיה עצמאי ופרטי. כתבת "המִסתערבים" שלוֹ העמידה בצֵל כבד ומביך באותם הימים את הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותם הימים משה שלונסקי, שנותר בידיים ריקות. נקֵל לשַעֵר מה הייתה תחושתו של משה שלונסקי בשעה שצפה באותו ערב שישי בכתבת "המסתערבים", מעשה ידיו של איש אחר שהיה בכלל אורח וכתב פרי לאנסר . כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום עסקה בנושא צבאי "פֶּר אֶקְסַלָאנְס" שהיה בתחום הישיר של הדסק הצבאי בטלוויזיה הציבורית ולרגע הטילה צֵל כבד על הכתב הצבאי במקור. משה שלונסקי נראה לרבים מגוחך. צרכן הטלוויזיה באשר הוא מצפה שנושאים ספציפיים יטופלו ויוגשו לו באמצעות המומחים של הרשת, כל אחד בתחומו המקצועי הקונקרטי. לא כל שכן כשמדובר בנושאים צבאיים – ביטחוניים רגישים ביותר . הציפייה היא שהנושאים המרכזיים מהסוג הזה יכוסו ויטופלו ע"י המומחה מספר אחת ברשת הטלוויזיה המופקד על תחום הדסק הצבאי. רבים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו גבה ושאלו את עצמם כיצד ייתכן הדבר, והאם היה כאן משגה ניהולי וטעם לפגם. מדוע את הכתבה הזאת על "המסתערבים" עשה דווקא מוטי קירשנבאום ולא המומחה והכתב הצבאי משה שלונסקי. מי הם המקורות הביטחוניים של מוטי קירשנבאום שאִפשרו לו לחדור לליבת עשיית צה"ל בשטחים, לדלות פרטים ואיסוף של חומר מודיעיני סודי ורב ערך, ולהגיע למידע צבאי כל כך מסווג ורגיש עד כדי יצירת דוקומנטציה כה דרמטית ומסקרנת. הדבר לא היה יכול לקרות לאלון בן דוד בערוץ 10, וגם לא לרוני דניאל בערוץ 2. וודאי לא לרוֹן בן-יִשָי בתקופה ששימֵש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רוֹן בן-יִשָי לעולם לא היה מוותר ולא נותן לאיש לגזול ממנו את מטה לחמו. מוטי קירשנבאום פשוט גנב למשה שלונסקי את ההצגה והעמיד אותו לרגע בצֵל. הוא האפיל עליו והכתב הצבאי המקורי חטף סטירה לעֵין כל ובפרהסיה ויצא מובס מהעניין.

טקסט תמונה : קיץ 1969. רון בן ישי בתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי אמיץ ונערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. רון בן ישי הפך מייד לכתב צבאי זריז, מהימן ואמין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת, האחד שאין בלתו. מאוחר יותר הפך למפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל הייתה לי הערכה עצומה לסוג העיתונאות של רון בן ישי ולדבקות במשימה שלו. עיתונאי לעילה ועילה. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לעולם לא היה יכול לקרות מצב דומה אצלי בחטיבת הספורט בו הייתי מאפשר לשַדָּר פרי לאנסר ליטוֹל לעצמו את המיקרופון על חשבונו של מאיר איינשטיין או יורם ארבל באירוע ספורט נחשק. אהוד יערי הכתב לענייני ערבים במשך שנים רבות בשידור הציבורי הציע לא אחת את עצמו כשַדָּר של משחק מרכזי בכדורגל. תשובתי הייתה תמיד אחת, "חפש את החברים שלך".

במבט היסטורי מרוֹם שמונים ושתיים שנות חיי ניתן לקבוע כי מוטי קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. כִּישרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום בלט מבראשית מאז הצטרף אליה ב- 1968. גם לא היה ספק באינטגריטי הציבורי שלוֹ. כעבור 10 שנים ממתן הריאיון לשַרִית יִשַי מונה ב- 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל. מוטי קירשנבאום בנו של בעל חנות נעליים מנתניה היה המנכ"ל הטוב ביותר בשידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם.

ההיסטוריה של רשות השידור מתעתעת ומלאה תהפוכות. לפעמים בלתי צפויות . לאחר מלחמת "שלום הגליל" ב- 1982, נטל מוטי קירשנבאום שנת חופשה מאוֹנֶס ללא תשלום וניסה בהצלחה את כוחו בהפקת ובימוי סאטירה בתיאטרון מסחרי. מוטי קירשנבאום לא נטש מרצונו החופשי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עזב מפני שהמנכ"ל יוסף "טומי, לפיד ז"ל ייבש אותו על ספסל המחליפים. יוסף "טומי" לפיד ראה במוטי קירשנבאום שמאלן טורדן בלתי חיוני למערכת. מוטי קירשנבאום לא העריך את יוסף "טומי" לפיד בגרוש ומיהר להכריז בתקופה ההיא בימי חופשתו מהטלוויזיה, "יָמָיו של טומי לפיד ברשות השידור ספוּרים". מפני שנחשב לאוּרִים ותֻּמים בעיני ציבור עובדים גדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית התייחסו רבים לדבריו של מוטי קירשנבאום כאל נבואה, אך היא לא התגשמה ולא עמדה במבחן המציאות. יוסף "טומי" לפיד האריך ימים ברשות השידור והשלים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים.

הורתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פוליטית מקדמת דנה. אמרתי זאת כבר . רשות השידור נולדה פוליטית. גם את זאת אמרתי. היא הייתה כזאת לפני הופעתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ברשות ונשארה כזאת גם אחריו. מי שיער לעצמו כי תשע שנים לאחר לכתו ב- 1984, יתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור על פי אותם העקרונות הישנים שמכתיבים נפתולי הפוליטיקה הישראלית, ואשר הביאו קודם לכן למינויו של יוסף "טומי" לפיד למשרה הרמה. זה היה אותו מוטי קירשנבאום האיש שקבע בשעתו את הסלוגן שהפך לאלמותי, "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".

הצבתו של מוטי קירשנבאום ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי והפקדת רשות השידור בידיו ב- 18 באפריל 1993 הוא אפילוג פוליטי דרמטי ומרתק. במידה מסוימת הוא סוגר מעגל במטמורפוזה שעברה רשות השידור מאז אסון מינכן 1972. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נקודת מפנה היסטורית וחשובה אולי יותר ממינויים של מנכ"לים אחרים לאותו התפקיד. ב- 12 באפריל 1989 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר את אריה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור (במקומו של אורי פורת). אריה מקל איש משרד החוץ הצטנע וסיפר לי בחוש ההומור שלו על כוס יין "Chianti" וארוחת צהריים איטלקית ב- "Via Veneto" ברומא בעת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 כלהלן : "אמרתי לממנה שלי, תשמע אדוני ראש הממשלה יצחק שמיר אתה מטיל עלי לנהל רשת שידור שכוללת בתוכה אלפי עובדים בטלוויזיה וברדיו בעוד ניסיון הניהול שלי מוגבל למזכירה שולחן, וכיסא". יצחק שמיר לא חשב פעמיים וענה לי, "אריה מֶקֶל מה אתה חושב, גם אני לא ניהלתי כלום לפני שהטילו עלי לנהל את המדינה . ממה אתה מפחד . לך לנהל את רשות השידור לחמש שנים. קבלתי על עצמי את את הדין ואת ביצוע המשימה . אי אפשר להשיב תשובה שלילית לראש הממשלה".

ב- 10 ביולי 1990 התמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מקל זוכר כפי שהעיד בפניי במסעדה איטלקית ב- "וויה וונטו" ברומא, ב- 1990 כלהלן : "זה היה ציווי ברור של ראש הממשלה יצחק שמיר (!)". יוסף בר-אל לא נבחר בגלל הישגי העבר המקצועיים שלו אלא בשל הצבעה פוליטית בוועדת המכרז בהרמת יד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שמשמשים נציגי ציבור על פי מפתח מפלגתי. יוסף בר-אל הביס את המועמד השני נסים משעל אך לא ברוב טוטאלי. אז התערב בעניינים חבר הוועד המנהל אמנון מנדה שהציע לערוך הצבעה נוספת בה כל המשתתפים יצביעו עבור יוסף בר-אל כדי להראות לציבור ולעיתונות המסקרת את הבחירה כי הוועד המנהל של רשות השידור הוא וועד מאוחד בעל דעה אחידה.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "מלחמת הדיאדוכים", במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שעוסקת בתולדות הטלוויזיה – בארץ ובעולם בשנים 2013 – 1884, בתוכם התפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד – בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

סוף הפוסט מס' 892, רשימה מס' 2. ראה המשך בפוסט הבא "מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם נוֹסֵק שוב ב- 18 באפריל 1993 בשמי רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ושרת החינוך גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל מציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום מתמנה למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור", רשימה מס' 3. כל הזכויות שמורות.

[1] ראה נספח : ריאיון מפורט שהעניק מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לעיתונאית שרית ישי ב- 1983.

סוף הפוסט מס' 892. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

המשך וסיום.

ערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז"ל את מקומו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, ו- איזה חיץ שרר בינו לבין אותו מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהחל את כהונתו ב- 2002. סיום קדנציית הניהול של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1998 ונטישתו שוב את רשות השידור היוותה סיומה של תקופה. רשות השידור לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה בימיו של מוטי קירשנבאום. אני אומר זאת בצער רב. בדיוק כמו נטישתו את החיים ו- מותו ב- 25 בספטמבר 2015 שסימנו סיומו של עידן בחייה של מדינת ישראל. מדינת ישראל ללא מוטי קירשנבאום ז"ל איננה אותה מדינה שהייתה עמו. זאת איננה קלישאה. במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו "קול ישראל" ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע"י ממשלת ישראל, גם אם באיחור זמן ניכר. מצ"ב עמוד מס' 1 מתוך מסמך בן 14 עמודים שכתבתי ב- 16 במאי 2002 ליוסף בר-אל ששימש אז מ"מ מנכ"ל רשות השידור לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון, והיה מועמד וודאי "האחד שאין בלתו" מטעמו של ראש הממשלה אריאל שרון למִשְרָת קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים החל מ- 2 ביוני 2002 ועד 2 ביוני 2007. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון גדעה את כהונתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוצלח ב- 2 במאי 2005. בעד הגדיעה הצביעו 13 שרים בתוכם ראש הממשלה עצמו אריאל שרון וסגנו השר אולמרט. שני שרים מאיר שטרית ודליה איציק הצביעו בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היה מדובר בגדיעה צפויה שנעשתה באיחור זמן רב.

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק". (נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 מדבר גם בשמי).

טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך המחאה ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דהאן יבד"ל) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמכים האותנטיים הבאים (מתוך מאות) שנלקחו מארכיון העבודה שלי לטובת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 892, מלמדים דבר או שניים על התנהלותו הכושלת והמביכה של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל ז"ל ונאמנו יוסף "יוסי" משולם ז"ל, מי ששימש באותה העת מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעידן האַפְלוּלִי ההוא אפוף חשרת עבים. סוף דבר : ב- 2 במאי 2005 הענישה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והדיחה אותו מהכס הרָם וסילקה אותו לפינה חשוכה בירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. השידור הציבורי הוא רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו (בצדק) במארס 2002. במארס 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למחליפו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) אולם רק בחלוף שלוש שנים, באיחור זמן עצום, בחודש מאי של שנת 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל היא ממארת. רוש ולענה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

ציטוט : הניצחון של הדמגוגיות הוא קצר ימים – אבל ההֶרֶס ניצחי. (שארל פגאי).

יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות שידור עלוב וירוד שהודח וסולק בסופו של דבר ב- 2 במאי 2005 ע"י מי שמינה אותו שלוש שנים קודם לכן ב- 2002 למשרה הרמה, אותו ראש הממשלה אריאל שרון. משהובא שמו של יוסף בר- אל בן ה- 68 ב- 2002 לאישורה של וועדת רביבי האחראית על המינויים הציבוריים בראשות השופט בדימוס יצחק רְבִיבִי כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היא פסלה תחילה את מועמדותו מפאת גילו. כאילו שגִיל המועמד חשוב או צריך לשמש מחסום מפני המינוי. הגיל איננו חשוב לעולם. הייתה חשובה לצורך הדיון איכות אישיותו של יוסף בר-אל, מוסריותו, הדוגמא האישית שלו בציבור כמופת ומודל לחיקוי, וכישרונותיו. באלה היה צריך לדוּן. אך וועדת המינויים הציבורית בראשות השופט יצחק רביבי קבעה כי יוסף בר-אל יוכל להתמנות למנכ"ל הבא של רשות השידור למרות מחסום הגיל, והציבה לשם כך תנאי. רק באם שני הגופים הציבוריים המפקחים של רשות השידור, הועד המנהל וחברי המליאה, יכריזו כי יוסף בר-אל הוא, "מְנָהֵל חִיוּנִי וְאֵין בִּלְתּוֹ", הנדרש לשַמֵש בתפקיד הרַם של מנכ"ל רשות השידור. שמו הוחזר לשלב הדיון המוקדם בגופים הציבוריים של רשות השידור. השר הממונה רענן כהן עשה את כל מאמציו כדי לממש את חזונו ולהציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי. אני עשיתי הכל כדי למנוע זאת. הכרתי אותו היטב וידעתי מה צפוי לשידור הציבורי, לטלוויזיה ולרדיו, ולכלל העיתונאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", במידה וימונה האיש למנכ"ל רשות השידור.

ניסיתי למנוע את המינוי הצפוי והמופרך בכל מחיר. הרמתי טלפון לשופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי הממונה על המינויים רבי המעלה בשירות הציבורי וביקשתי להיפגש עמו. כבוד השופט נעתר ו- הסכים לארח אותי בביתו. רק שני אנשים ידעו על פגישתי הצפויה עם השופט יצחק רביבי. גב' וֶורֶד בֶּרְמַן יו"ר וועד עיתונות / הפקה ורעייתי יעֵל. לא ראיתי שום בעיה אתית בפגישה עם השופט המלומד. הוא היה איש ציבור וכמותו גם אני. זאת הייתה זכותי לומר לו את דבריי. יתירה מזאת. זאת הייתה חובתי. נסעתי יחד עם רעייתי יעֵל בעֶרֶב שישי – 24 במאי 2002 לביתו ברמת השרון כדי להתריע בפניו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. יצחק רביבי פתח את הדלת. זה היה דקות ספורות אחרי שמונה בערב. לפני עמד גבר נאה באמצע שנות ה- 70 שלוֹ לבוש במכנסי ספורט וגופייה. הפרעתי לו לצפות יחד עם רעייתו בתוכנית החדשות של ערוץ 2. משום מה לא ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הבלורית הכסופה שלוֹ העניקה לשופט יִצְחָק רְבִיבִי מראה צעיר יותר מ- 74 שנותיו (ב- 2002). הפקדתי בידיו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר על המינויים הציבוריים במדינת ישראל את אותו המסמך הארוך והמנומק שכתבתי ליוסף בר-אל עצמו בו עמדתי על חולשותיו כמנכ"ל מיועַד האמור להתייצב בראש רשות השידור. השופט הנכבד קיבל אותי בסֶבֶר פנים יפות. לא כפיתי את עצמי עליו. שוחחנו קודם לכן שיחה מקדימה בטלפון. הצגתי בשיחת הטלפון את מטרת הפגישה והוא אישר אותה. הוא ציין בפירוש שאין לו שום בעיה לארח אותי. אמרתי מייד לשופט יצחק רביבי בהגיעי לביתו את הטקסט הזה כלהלן : "מינויו של יוסף בר- אל למשרה הרמה והאחראית כמנכ"ל רשות השידור תהיה בכייה לדורות. גִילוֹ אינו רלוואנטי במערכת השיקולים האם למנותו לתפקיד הרם. האיש איננו מוכשר בעליל ואמינותו בעייתית בלשון המעטה. מינויו יגרום לנזקים מקצועיים ומוסריים כבדים. זה החל כבר בהתרפסות לשלטון ובחלוקת ג'ובים למקורבים בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויסתיים בשוחד מסך ומיקרופון בשידור הציבורי. אדוני השופט יצחק רביבי קרא בבקשה את הריאיון שערך דן שילון עם שר התקשורת ראובן ריבלין ואשר התפרסם ב- 3 במאי 2002 בעיתון "מעריב" ", והוספתי, "אל תיתן את קוֹלך עבורו ואל תמליץ על מינויו. בידך הדבר" (אלו אותם הדברים בדיוק שאמרה אודותיו ממשלת ישראל מאוחר יותר בחודש מאי של שנת 2005 והדיחה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור). השופט המכשיר כאמור את המינויים הציבוריים במדינת ישראל הניח את ידו על כתפי, סקר אותי במבט אבהי, ואז השיב לי, כשהוא מבסס את תשובתו על טיעון משפטי : "יואש אלרואי דבריך נוגעים ללב, אך אינני יכול להתעלם מההצבעה הגורפת כמעט פה אחד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי וחברי מליאת רשות השידור בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק שהוא "אישיות חיונית, יחידה, ואין בִּלְתָּה", שרק היא מסוגלת להוֹבִיל ולנַוֵוט את השידור הציבורי". הוכיתי בתדהמה. הייתי מאוכזב מאוד מתשובתו.

אילו נדרש וויליאם שייקספיר לתאר את עִתּוֹת הזמן של שני המנכ"לים לבטח היה כותב כי מוטי קירשנבאום, "…הוא איש רומא יותר מאיש דנמרק…" (כדברי הוֹרָצְיוֹ בסופו של המחזה הטרגי "הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק") ואת תקופת יוסף בר-אל היה מכנה, "רוֹש ולַעֲנָה". ציטוט מדויק מפיו של הַמְלֶט הישר באדם ברגע של מבחן עליון. רשות השידור של מדינת ישראל (טלוויזיה / ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") בשנים 2005 – 2001 לא הייתה מחזה. היא הייתה טרגדיה. מפתיע עד כדי מדהים מדוע הרשה לעצמו מבקר המדינה שלא התערב במלוא משקלו בסַגָה הטרגית הזאת.

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976. הימים ההם – הזמן ההוא. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל דמות מופת בתולדות רשות השידור (מימין בן 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחד עם פרופסור יוסף רוֹם (במרכז) והרב אליעזר וולדינברג (משמאל). מוטי קירשנבאום ז"ל הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37. כישרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים. (לע"מ תמורת תשלום).

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הגיע לפסגת הישגיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיל צעיר בהיותו בן 37 בלבד. הוא הצדיק את המוניטין שלו כמפיק טלוויזיה, בימאי, עורך, יוזם, כותב, ומתעד. הצלחתה המטאורית של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בהנהגתו של מוטי קירשנבאום בשנים 1976 – 1974 הייתה שיא טלוויזיוני את הפרוספריטי שלה יש לזקוף גם לרביעיית כותבים מהוללת וחכמה בעלת עֵט מושחזת בדמותם של חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ו- ב. מיכאל. את התוכנית הסטירית ההיא שהפכה זה מכבר לאבן מסד ואייקון בן שנות דוֹר ביים הבימאי יעקב אסל.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא .מוטי קירשנבאום בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "הכול עובר חביבי". מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אז יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית היה ישעיהו "שייקה" תדמור ייבדל לחיים ארוכים, ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג ז"ל . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, אורי זוהר (היום הרב אורי זוהר קרוב למצלמה בחולצה טי שירט), דן בן אמוץ ז"ל (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק ז"ל, שחקן הקולנוע האמריקני פול סמית' (מזוקן – שיחק ב- סרט "אקספרס של חצות"), שחקן הקולנוע והטלוויזיה הישראלי ז'ק כהן (עומד), עורך ומפיק "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום , וקיצוני משמאל איש לא מזוהה. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). טקסט תמונה : שנת 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. צוות התוכנית "ניקוי ראש" חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום (בן 37) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר (ממושקף ומעונב), דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר – מַרְמָרִי, איש לא מזוהה מאחוריה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, מאחוריו התאורן יז'י ביאלוק ז"ל (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול שלא להתייחס בפוסט הארוך והמורכב הזה לעניין התחרות בטלוויזיה סביב המסך והמיקרופון. אם יורשה לי לתאר את אופיי הרי שאני ביסודי אדם תחרותי משחר ילדותי. אולי תחרותי יתר על המידה. כור מחצבתי הוא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. בנֵי דוֹרִי ואני התחנכנו על ערכים של שלושה סלוגנים אנושיים – חברתיים השונים לחלוטין מהתחרות. את הראשון טבע הקיבוץ, "בקהיליית הקיבוץ שהיא שילוב של אורח חיים דמוקרטי וקומוניסטי – כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". את השני קבע שמריהו נָאבֶּל המורה לספורט וחינוך גופני הדגול שלי בקיבוץ אפיקים בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, שהיה איש קפדן נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית , "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד". השלישי נאמר ע"י מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין : "הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות". אני מביא שוב ושוב את התמונה הספורטיבית הזאת למטה שצולמה לפני 64 (שישים וארבע) שנים כי היא מסמלת נחישות של נערים צעירים בקיבוץ אפיקים להתמודד ללא חשש עם עצמם וכנגד השעון ומתחריהם על הבכורה תוך דבקות במשימה.

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. לפני 60 שנים. בתום הניצחון הקבוצתי של 'הפועל' אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל מורה הספורט הנערץ (בחולצת "טִי" לבנה) . "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", זאת הייתה סיסמת הספורט עליה התחנכנו. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : אהרון ביכלר יונה רוזנברג, אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש מקיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)

על פי שלושת העקרונות הנעלים האלו הנזכרים לעֵיל השתדלתי לפעול כל ימיי. תחרויות הספורט בעמק הירדן נערכו בערבי שישי ובשבתות בתום שבוע עבודת כפיים קשה. שיחקנו בשֵם רוח הספורט. אני באופן אישי התחריתי במגרשי הכדורגל, הכדורסל, והכדורעף בשעות שבין החליבות ברפת לבין העמסת החציר. לא היו הנחות עבודה בקיבוץ. ראה הספר, "כור מחצבתי". הדבר החשוב ביותר בכל רובד מנהיגות הוא השגת המטרה תוך כדי טיפוח מהות היחסים בין אדם לחברו. בבואי לטלוויזיה ב- 1971 נתקלתי במציאות שונה. אני בן יותר מ- 80 שנים היום. ראיתי תבל ומלואה אך מעולם לא פגשתי שוּם צורה וסוג של תחרות פרועה כמו זאת המתרחשת ליד מסך הטלוויזיה והמיקרופון שלה. הסביבה הזאת רוויה בגאווה ומדנים, קנאה, שִנאה, כעס, וחרון אף, אֶגוֹ אישי, מרירות, ומפח נפש. האנשים הנוגעים לעניין הזה ומעורבים בו אינם מתביישים להחצין את תאוותיהם. לא מצאתי בסביבה הכה אמביציוזית הזאת ידידות, רֵעוּת, ענווה, ו/או צניעות. לא היו שָם חֲבֵרוּיוֹת. חוויתי זאת בעצמי כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית . סביבת המיקרופון והמסך בטלוויזיה היא כה שאפתנית ואמביציוזית עד שטרפה כמעט כל ידידות ורֵעוּת. שדרים ושדרניות שפעם אהבו את זולתם הפכו לאויבים והפסיקו כליל לדבר זה עם זה. השְנָאוֹת והקְנָאוֹת סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה הולידו סכסוכים ומריבות שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית ההִתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי שָב למונח ולמושג החשוב ביותר בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" : מנהיגות (!). מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מנהיג אֶמֶת של השידור הציבורי. הוא כיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993 ואז שוב נטש. גם מקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, ואחריו ארנון צוקרמן, דן שילון, ואלכס גלעדי, ויאיר שטרן היו מנהיגי שידור, ופרשו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית כל אחד בזמנו אולם בטרם עֵת. מרבית העובדים בטלוויזיה נהו אחריהם, האמינו בהם, ועבדו עבורם. פַּן חשוב בכל מנהיגות באשר היא. אך מנהיגי השידור האלה כיהנו בתפקידם הציבורי תקופות קצרות, חמֵש אולי שֵש שנים, ואח"כ פנו לשוּק הפרטי. כמו בספורט גם בשידור הציבורי זה זמן מועט מידַי כדי ליצור מורשת ולבנות יחידת שידור עִילִית בעלת יכולות. ההקבלה ברורה.

קבוצות ספורט ונבחרות לאומיות ידועות בישראל, באירופה, וגם בעולם עלו לגדולה בגלל אישים שיצקו את היסודות והנהיגו אותן בכִישרון ואומץ לב במשך תקופה ארוכה, עשרות שנים. עו"ד שמעון מזרחי משמש דוגמא טובה בישראל. הוא מנהיג את מכבי ת"א כ- 49 שנה. אישיותו כמנהיג חשובה ותורמת להצלחה הסופית לא פחות מזאת של שחקניו מיקי ברקוביץ' או טַל בְּרוֹדִי. סֵיר מַאט בֶּסְבִּי (Sir Matt Busby) הנהיג את קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ'סטר יונייטד במשך שנות דוֹר לפריחה מדהימה. הוא האיש שידע לחבר בין האֶגוֹ והיכולות הפנטסטיות של ג'וֹרְג' בֶּסְט ובּוֹבִּי צָ'ארְלְטוֹן. עכשיו עוֹשֶה זאת במועדון הכדורגל האנגלי בהצלחה גדולה כבר יותר מעשרים שנה סֵיר אָלֶכְּס פֶרְגוּסוֹן (Sir Alex Ferguson). רֶד אָוֶורְבַּאך (Red Auerbach) הנהיג בשנות ה- 50, ה- 60, ו-70 את קבוצת הכדורסל של "בוסטון סלטיקס" (Boston Celtics) לזכיות מזהירות באליפות ליגת ה-NBA . ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden) שימש עשרות שנים מאמן הכדורסל הראשי של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ויצר בכוח אישיותו מורשת ופרוספריטי. השפעתו של המאמן האיטלקי וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ (Vittorio Pozzo) בעשור ה- 30 על הנבחרת הלאומית בכדורגל של ארצו הייתה עצומה. בלעדיו לא הייתה יכולה ארץ המגף לזכות פעמיים ברציפות בגביע העולם ב- 1934 ו- 1938. וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ היה מורה ומחנך באופיו בנוסף לידע והאוטוריטה שלו במשחק. האומה ההונגרית תזכור לעד את מאמן הכדורגל שלה גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) בשנים 1954- 1949. פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) אמר לי פעם בשיחה ארוכה בינינו במדריד ב- 1978שדנה מנהיגות הספורט, "שיחקנו בשביל ועבור גוּסְטָב שֶבֶּש, וזה אומר הכול". מאמן הכדורגל הגרמני סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר (Sepp Herberger) הוביל את נבחרתה של מערב גרמניה להישגים מפליגים בעשור ה- 50 ובראשם הזכייה הסנסציונית במונדיאל שווייץ 1954. הוא היה האיש שהקים את הנבחרת הגרמנית מהריסותיה בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. אין די בכישרון העובדים העושים במלאכה. זה איננו מספיק. מישהו צריך לחבר בין הכישרונות, לאחֵד אותם, ולהעניק להם כיוון, זה תפקידו של המאמן בקבוצת ספורט וזו משימת הניהוּל של המנהֵל בטלוויזיה. מנהיגות היא ערך עליון בכל תחום מתחומי חיינו גם בתחום השידור בטלוויזיה. הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", דנה ועוסקת בנושא הזה. ראה גם שני הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם".

[1] ראה נספח : על פי עדות עיתון "מעריב מ- 23 בינואר 2006 (יוסף "טומי" לפיד אמר זאת ברדיו גלי צה"ל בחודש מאי של שנת 2002 ערב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן).

טקסט תמונות (1) : מנהיגי טלוויזיה ומנהיגי ספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות (2) : מנהיגי טלוויזיה ומנהיגי ספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות (3) : מנהיגי טלוויזיה ומנהיגי ספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1968. מנהיג שידור למופת. מוטי קירשנבאום ז"ל מנהיג שידור לדורותיו. העורך הראשון של מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1976. היה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1986. ג'ון וודן (John Wooden, נולד ב- 1910 ומת ב- 2010) מנהיג ומאמן הכדורסל רב המוניטין במשך עשרות שנים של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. זכה עם נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בהישג חסר תקדים, אחת עשרה פעמים באליפות ה- NCAA בעשור ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת. (באדיבות UCLA).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1977. מנהיג שידור למופת. דן שילון היה מנהיג ומנהל חטיבות הספורט החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1981 – 1968. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל צרפת 1938. וויטוריו פוצו (Vittorio Pozzo) מנהיג ומאמן נבחרת איטליה בכדורגל זכה עם נבחרתו פעמיים בגביע העולם בכדורגל, במונדיאל איטליה 1934 ומונדיאל צרפת 1938. דמות ייחודית כמאמן, מנהיג, ומחנך בהיסטוריה ובתולדות הכדורגל האיטלקי לדורותיו. (באדיבות RAI).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1970. מנהיג שידור למופת. אלכס גלעדי מנהיג ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1974. ב- 1980 שכרה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את שירותיו המצוינים. מאז 1980 ועד עצם היום הזה באוגוסט 2018 מקדם אלכס גלעדי בהצלחה גדולה את שידורי הספורט האולימפיים הבינלאומיים של NBC. כמו כן מכהן אלכס גלעדי מאז 1994 כחבר במשרה מליאה בוועד האולימפי הבינלאומי IOC. ב- 1985 נבחר אלכס גלעדי ליו"ר וועדת הטלוויזיה של IAAF התאחדות ה- א"ק הבינלאומית. ב- 1993 הקים את הזכיינית הטלוויזיונית "קשת" מעפרה. הוא שימש בשגשוג רב המנכ"ל ה- 1 שלה. היום מכהן אלכס גלעדי כנשיא "קשת" / ערוץ 12. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל שווייץ 1954. זהו גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) מי שהיה מנהיג ומאמן נבחרת הזהב של הונגריה בשנים 1954 – 1949. הוא קידם במחצית ה- 1 של עשור ה- 50 המאה הקודמת את הכדורגל ההונגרי לצמרת העולמית. (באדיבות MTV).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל שווייץ 1954. פרנץ פושקש (Ferenc Puskas) היה מנהיג וקפטן קבוצת "הונבד" ונבחרת הונגריה בכדורגל בשנים 1956 – 1949. (באדיבות MTV).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1968. סיר מאט בסבי (Sir Matt Busby) מנהיג ומאמן עתיר זכויות של קבוצת הכדורגל הבריטית מנצ'סטר יונייטד בעשורי ה- 40, 50, ו- 60 של המאה הקודמת לאחר הזכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בעונת 1968. דמות ייחודית בהיסטוריה ובתולדות הכדורגל האנגלי לדורותיו. (באדיבות הסופר הבריטי הנודע דיוויד מילר כתב אודותיו ב- 1970 ספר מעניין הקרוי , "FATHER OF FOOTBALL". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1976. מנהיג שידור למופת. מנהיג ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בתקופת "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973. ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 86) ניחן באישיות מדהימה מכוננת ומוכשרת, בעל יושרה מוחלטת, אומץ לב אישי ציבורי נדיר, מוּסָר אישי ודוגמא אישית ברָמוֹת הגבוהות ביותר שאין רָמוֹת מהן. דמות מיוחדת ו- ייחודית לנֶצַח בהיסטוריה ובתולדות תעשיית התקשורת והטלוויזיה מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : מונדיאל שווייץ 1954. זהו מנהיג ומאמן נבחרת גרמניה בכדורגל, ספ הרברגר (Sepp Herberger) לאחר זכיית נבחרתו בבכורה במונדיאל שווייץ 1954. ספ הרברגר הציב את נבחרת גרמניה בכדורגל על מפת הכדורגל הבינלאומית מאז 1954, לדורות. (באדיבות ZDF).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ (יליד ניו יורק ב- 1926 בן 94, היום בעת כתיבת פוסו מס' 892) הוא מנהיג ומקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנים 1969 – 1967. למרות אישיותו האיכותית ופועלו הציבורי הרב, השר ישראל גלילי לא רצה אותו כמנכ"ל רשות השידור ובחר ב- 31 במארס 1969 לתפקיד הרם את שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג היה מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שהורכבה משני גופי התקשורת הציבוריים – ממלכתיים של רדיו "קול ישראל" הוותיק והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה (כונתה אז בפי כל "הטלוויזיה הכללית"). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1957. מנהיג ומאמן קבוצת הכדורסל של בוסטון סלטיקס ב- ליגת ה- NBA רד אוורבך (Red Auerbach). בין עונת 1957 – 1956 לבין עונת 1969 – 1968 זכה עם קבוצתו הנפלאה בהישג חסר תקדים 11 (אחת עשרה) אליפויות בליגת הכדורסל הטובה בעולם. (באדיבות ה- NBA).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : עו"ד שמעון מזרחי (התמונה צולמה ב- 1984). מחזיק בשיא מיוחד במינו, הוא מנהיג ו- יו"ר מועדון מכבי ת"א במשך 51 שנים מאז 1969 ועד עצם היום הזה באוגוסט 2018 ועוד ידו נטויה. בגין פועלו הציבורי הספורטיבי הממושך המשגשג והמוצלח העניקה לו מדינת ישראל את הפרס היקר ביותר שהיא מעניקה לבניה, פרס ישראל (בשנת 2012). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרחבה ועדכון טקסט תמונה : 1960. זהו מנהיג ומאמן הכדורגל המוכשר והמצליח היהודי – הונגרי גיולה מאנדי. אימן את נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1963 – 1959 והעלה אותה לראשונה למדרגה של נבחרת ספורט לאומית חושבת. (באדיבות MTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1959. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (רביעי מימין) מקבל בלשכתו בתל אביב את מאמן נבחרת ישראל בכדורגל היהודי – הונגרי גיולה מאנדי ואת ראשי התאחדות הכדורגל הישראלית לאחר הזכייה בטורניר מערב אסיה בכדורגל שהתקיים ב- קוצ'ין – הודו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל משרד הביטוחן שמעון פרס, צבי ברים, יצחק זאבי, דוד בן גוריון , גיולה מאנדי, אריה קרמר, וצבי פינקלשטיין. (באדיבות ארכיונאי התאחדות הכדורגל מר רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטלת עלי חובה להוסיף לחבורה הנכבדה הנ"ל את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1989 ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. אישיות טלוויזיונית בלתי נשכחת ואדם בלתי נשכח.

טקסט תמונה : מר יאיר שטרן מנהיג ו- מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. בניגוד לי הייתה לו חיבה מיוחדת לשידורי הספורט של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ולאנשיו. אף על פי כֵן היה איש אָהוּב, מפני שהיה כֵּן, אמין, ומהימן. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הפוסטים נכתבים למען רובד מצומצם מאוד באוכלוסייה, לטובת פלח צר של קוראים, ובעבור קבוצה ננסית של אנשי תקשורת לגוונים השונים, עיתונאים, מפיקים, עורכים, שדרנים, טכנאים, אנשי מנהלה, דוברים, כלכלנים, אנשי כספים, משווקים, אנשי יחסי ציבור, ואנשי תעשייה. וגם כמובן בעבור הציבור הרחב האנונימי שמתעניין בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. אינני מחפש רייטינג. היו לי מספיק רגעי תהילה בחיי כאיש טלוויזיה. אני מחפש איכות ומוצא את עצמי עדיין די סקרן לעסוק בתיעוד ועיתונאות.

הערה 3 : הבלוג הוקם שלא למטרות רווח.

תזכורת.

ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ בתחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. מוטי קירשנבאום מת בן 76. הוא לא יישכח (!).

טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. אני מברך את מוטי קירשנבאום ז"ל בעקבות מינויו לתפקיד הרָם מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : שער הכריכה של כרך ב' של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "למילים יש וויזואליה משלהן". בתמונה למעלה משמאל שצולמה ב- 1969, נראה מוטי קירשנבאום ז"ל עורך "מבט" (יושב ראשון משמאל) יחדיו עם חיים יבין, יורם רונן ז"ל, ודן בירון (חתוך). בתמונה למעלה מימין שצולמה ב- 1975 נראה מוטי קירשנבאום עורך ומפיק "ניקוי ראש" עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל. מוטי קירשנבאום ז"ל הוא אי של שפיות ויושרה עילאית. מנהיג שידור במלוא המובן של ההגדרה והמונח. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (2) : שער הכריכה האחורי של כרך ב' של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "למילים יש וויזואליה משלהן". מוטי קירשנבאום ז"ל היה אי של יושרה עילאית. מנהיג שידור במלוא המובן של ההגדרה והמונח. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

——————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 892 : הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

——————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 / 2002. אנוכי עם סיום עבודתי בטריקת דלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל חודר ב- 18 באפריל 1993 לוואקום רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 תחת הנהלתו הכושלת והעלובה של יוסף בר-אל. הופעתו של המטאור מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור באפריל 1993 היא סנסציונית. הוא מדיח בקיץ 1993 את יוסף בר-אל ובולם ומונע את קְרִיסָתוֹ הראשונה של השידור הציבורי. אבל ואולם : בהיעדרו של מוטי קירשנבאום החיוני, קוֹרֵס השידור הציבורי בפעם השנייה בקיץ 2002 תחת מנכלותו של יוסף בר-אל החנפן הפוליטי, הכושל, הירוד, והבלתי מוכשר ששָב במפתיע לקִדמת הבימה הטלוויזיונית ואין מושיע. עובדה שאין עליה ערעור : ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שמינתה בקיץ 2002 את אותו יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור להעיף, להדיח, ולסלק אותו מכיסאו הרם כמנכ"ל רשות השידור (למרות שנותרו שנתיים וחודש אחד להשלמת כהונתו) ו-הפעם לתמיד. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

תזכורת.

זה נכון. משהתמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הוא הדיח וסילק את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, אולם הוא פגש בדרך המפותלת גם באנשים טובים ביניהם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון ויאיר שטרן אותו מינה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יוסף בר-אל הכושל. וגם הוא מוטי קירשנבאום פגש באבי רצון פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ה- 6 ב- 18 באפריל 1993 במקומו של המנכ"ל היוצא אַרְיֵה מֶקֶל. הפקדתו על רשות השידור נעשתה ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך בממשלת יִצְחָק רָבִּין גב' שוּלָמִית אַלוּנִי ז"ל. מוטי קירשנבאום חדר לוואקום מלא עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים בעידן של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. אין מדובר בפכים קטנים אלא באבני יסוד של שידור ציבורי שאיננו מנוהל כהלכה ובצורה מתוקנת (בלשון המעטה). מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה אריה מקל מי שפינה למוטי קירשנבאום את הדרך (סיים את כהונתו בתום ארבע שנים במקום חמש והתמנה לקונסול באטלנטה – ג'ורג'יה בארה"ב). היום ברור לגמרי כי מינויו של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם למנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1993 בלם ומנע את קריסתה המוחלטת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. מוטי קירשנבאום היה שליח ציבור הנכון ברגע הנכון ובמקום הנכון בבחינת גלגל הצלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגוססת בתקופת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1993 – 1990. התימהון הגדול נעוץ בדמותו של המנכ"ל הקודם אַרְיֵה מֶקֶל (1993 – 1989) איש חכם ובעל הומור שנון. אַרְיֵה מֶקֶל ידע כי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל אדם לא מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל, אולם בִּיכֵּר בדרך כלל לעמוד מהצד ולהשקיף במבט משעשע דרך עדשות משקפיו על העליבות הנוראה שהשתררה בין ארבעת כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים ההן של 1993 – 1990. מדובר בתקופת טלוויזיה מחורבנת. השורה התחתונה של כל העסק העלוב ההוא שנקרא השידור הציבורי ואשר התנהל והתרחש לפני רבע מאה של שנים במתכונת כה רדודה ולא אמינה נעוצה גם בעובדה שאַרְיֵה מֶקֶל הנבון ומי ששימש העורך הראשי של רשות השידור נמנע משום מה להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מתפקידו. אַרְיֵה מֶקֶל בתוקף תפקידו כ- מנכ"ל עשה עם יוסף בר-אל כל מיני ברוגזים והפיל עליו כל מיני החלטות וֶוטוֹ, אולם הוא לא העיף אותו. אַרְיֵה מֶקֶל ידע היטב כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתנהלת בצורה חובבנית ורשלנית ע"י יוסף בר-אל אולם ניצב מנגד וכמעט לא עשה דבר. מן המפורסמות הוא כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר היה האיש שמינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור, וגם מן המפורסמות הוא כי אותו ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר ציווה על אַרְיֵה מֶקֶל ב- 10 ביולי 1990 להמליך את יוסף בר-אל על הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ולא את נִסִים מִשְעַל). מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל נקרע בין מחשבותיו אודות יוסף בר-אל אותו לא העריך בגרוש כ- Leader of the people של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הציווי של ראש הממשלה, אל תיגע בו ביוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ביקר אותי ביולי 1990 ברומא בעת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990. סעדנו יחדיו ארוחת צהריים במסעדה איטלקית נחמדה ב- וויה – וונטו (Via Veneto) ברומא שם שמעתי ממנו לראשונה את הצהרתו הבעייתית הנ"ל : "יואש אלרואי עם כל הכבוד לך ולאחרים בטלוויזיה, אינני שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. אינני מתכוון להתאבד פוליטית". אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לראש הממשלה יצחק שמיר. הרבה יותר מהמחויבות שלו כעורך ראשי לתקינות ההפעלה ברמה גבוהה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשה ניצב איש כה לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. אי אפשר אם כן יהיה לחרות את שמו של אַרְיֵה מֶקֶל באותיות של זהב בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. מעולם לא שמעתי את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מצהיר אמונים לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין וגם לא לתומכת הראשית שלו שרת החינוך שולמית אלוני. ב- 18 באפריל 1993 נגלה לפתע אי של יוֹשְרָה עִילָאִית באוקיינוס העכור, המזויף, והמשובש של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום ברור כי מינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הציל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכְּלָיָה, מאבדון, מהתמוטטות, ומסגירתה עשור שנים לפני המשבר הגדול בשנות האלפיים. משבר שנות האלפיים החל עם החלטתה של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל במארס 2002 למנכ"ל זמני של רשות השידור (במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם רָן גָלִינְקָא) וביוני 2002 למנכ"ל קבע.

יוסף בר-אל התמנה לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. הוא הביס במכרז ההוא בקלות את המועמד שהתייצב מולו נסים משעל. נסים משעל שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החל מנובמבר 1989 עד יולי 1990 לאחר סילוקו של המנהל הקבוע מר חַיִים יָבִין (חיים יבין החל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באפריל 1986 עוד בעידן המנכ"ל הקודם אורי פורת ז"ל. כהונתו הסתיימה בנובמבר 1989 בעידן המנכ"ל הבא, אַרְיֵה מֶקֶל. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לא אהבו את חַיִים יָבִין ולא רחשו לו הערכה, בעיקרה הערכה פוליטית. כהונתו לא הוארכה. במילים אחרות בוטות יותר, הוא סולק מתפקידו ובמקומו מונה ל- מ"מ נסים משעל). נסים משעל היה מוכשר פי 1000 (אֶלֶף) מ- יוסף בר-אל, אולם מה לכישרון ולפוליטיקאים ? מה יש לאיכות ולמיומנות לחפש בסביבתם של עסקנים פוליטיים קטנים, שליחי מפלגות, ששולטים במכרזי רשות השידור והטלוויזיה ?

וועדת המִכְרָז שבחרה ביוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית כללה את עשרת האישים הבאים : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל (מינוי של ראש הממשלה יצחק שמיר), יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל (העבודה), שלמה קור ז"ל (ליכוד), אמנון מנדה ז"ל (ליכוד), אורי אורן (ליכוד), גב' דליה איציק (עבודה), רוני פיינשטיין ז"ל (עבודה), אורי פַלָח (מפד"ל), נציג אגודת העיתונאים עמוס בן ורד (עיתון "הארץ"), ונציג נוסף מטעם אגודת העיתונאים אריה אבנרי (עיתון "ידיעות אחרונות").

פוסט מס' 892. מוטי קירשנבאום ז"ל חודר ב- 18 באפריל 1993 לוואקום רֵיק מתוכן רווי עיוותים ופלונטרים בו שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. מינויו הרם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בולם ומונע את קריסתו של השידור הטלוויזיוני הציבורי ההוא בראשות יוסף בר-אל איש לא מוכשר, לא מוצלח, וכושל. פוסט מס' 892.

במבט היסטורי מרוֹם אוֹ טוֹ טוֹ 80 שנותיי ניתן לקבוע כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. כִּישרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום בלט מבראשית מאז הצטרף במאי 1968 לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. גם לא היה ספק באינטגריטי הציבורי שלוֹ. כעבור 10 שנים מ-מתן הריאיון ההוא ב- 1983 לשַרִית יִשַי בו הגה את הסְלוֹגָן המפורסם שלו, "…טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע לבנות אותה מחדש…" התמנה מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ובתמיכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז יִצְחָק רָבִּין ז"ל. מוטי קירשנבאום בנו של בעל חנות נעליים מנתניה היה המנכ"ל הטוב ביותר בשידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם.

ההיסטוריה של רשות השידור מתעתעת ומלאה תהפוכות. לפעמים בלתי צפויות . לאחר מלחמת "שלום הגליל" ב- 1982, נטל מוטי קירשנבאום שנת חופשה מאוֹנֶס ללא תשלום וניסה בהצלחה את כוחו בהפקת ובימוי תוכנית סאטירית "יורדים על השבוע" בתיאטרון מסחרי. מוטי קירשנבאום לא נטש מרצונו החופשי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עזב מפני שהמנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ייבש אותו על ספסל המחליפים. יוסף "טומי" לפיד ראה במוטי קירשנבאום שמאלן טורדן בלתי חיוני למערכת. מוטי קירשנבאום לא העריך את יוסף "טומי" לפיד בגרוש ומיהר להכריז בתקופה ההיא בימי חופשתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית, "…יָמָיו של טומי לפיד ברשות השידור ספוּרים…". מפני שנחשב לאוּרִים ותֻּמים בעיני ציבור עובדים גדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית התייחסו רבים לדבריו של מוטי קירשנבאום כאל נבואה, אך היא לא התגשמה ולא עמדה במבחן המציאות. יוסף "טומי" לפיד האריך ימים ברשות השידור והשלים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים בין אפריל 1979 לאפריל 1984.

הורתה של הטלוויזיה הציבורית היא פוליטית מקדמת דנה. רשות השידור נולדה פוליטית. היא הייתה כזאת לפני הופעתו של יוסף "טומי" לפיד ברשות השידור ונשארה כזאת גם אחריו. מי שיער לעצמו כי תשע שנים לאחר לכתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מרשות השידור יתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור על פי אותם העקרונות הישנים שמכתיבים נפתולי הפוליטיקה הישראלית ואשר הביאו למינויים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, אוּרִי פּוֹרָת ז"ל, ואַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל. כבר הזכרתי זאת מקודם, זה היה אותו מוטי קירשנבאום האיש שהגדיר בשעתו ב- 1983 את יוסף "טומי" לפיד כי והצהיר כלהלן : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש". הצבתו של מוטי קירשנבאום ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי והפקדת רשות השידור בידיו באפריל 1993 הוא אפילוג פוליטי דרמטי ומרתק. במידה מסוימת הוא סוגר מעגל של מטמורפוזה טלוויזיונית שעברה רשות השידור מאז אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נקודת מפנה היסטורית וחשובה אולי יותר ממינויים של מנכ"לים אחרים לאותו התפקיד. ב- 1 באפריל 1989 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר את אריה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור. אריה מקל איש משרד החוץ הצטנע וסיפר לי בחוש ההומור שלו באותה המסעדה האיטלקית ב- וִויָה וֶונֶטוֹ ברומא, "אמרתי לממנה שלי, תשמע אדוני ראש הממשלה יצחק שמיר אתה מטיל עלי לנהל רשת שידור שכוללת בתוכה אלפי עובדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" בעוד ניסיון הניהול שלי מוגבל למזכירה, שולחן, וכיסא". יצחק שמיר לא חשב פעמיים וענה לו, "אריה מֶקֶל מה אתה חושב, גם אני לא ניהלתי כלום לפני שהטילו עלי לנהל את המדינה. ממה אתה מפחד. לך לנהל את רשות השידור לחמש שנים". ראש הממשלה ראה באַרְיֵה מֶקֶל אותו הכיר מקורב, אדם מוכשר ובעל יכולות שמבין את תפקידו של השידור הציבורי ומספיק מיומן כדי לנהל את השידור הציבורי. אריה מקל שח לי באותה השיחה בווייה ונטו ברומא, "אי אפשר להשיב תשובה שלילית לראש הממשלה. נתתי את הסכמתי". ב- 10 ביולי 1990 התמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור דאז אריה מקל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זה היה ציווי ברור של ראש הממשלה יצחק שמיר". יוסף בר-אל לא נבחר בגלל הישגי העבר המקצועיים שלו אלא בשל הצבעה פוליטית בוועדת המכרז בהרמת יד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שמשמשים נציגי ציבור על פי מפתח מפלגתי. יוסף בר-אל הביס את המועמד השני נִסִים מִשְעַל אך לא ברוב טוטאלי. אז התערב בעניינים חבר הוועד המנהל אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל שהציע לערוך סיבוב הצבעה נוסף בה כל המשתתפים יצביעו עבור יוסף בר-אל כדי להראות לציבור ולעיתונות המסקרת את הבחירה כי הוועד המנהל של רשות השידור הוא גוף מאוחד. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

ב- 14 במארס 1992 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר ושר החינוך זְבוּלוּן הָמֶר האיש הממונה על רשות השידור את עו"ד מִיכָה יִנוֹן ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל מוותיקי מפלגת רפ"י. זאת הייתה הפעם השנייה בקריירה הציבורית שלוֹ העשירה שלו בה מונה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. בתפקיד הזה חפץ ב- 1992 גם אוּרִי פַּלַח אף הוא חבר המפד"ל ששימש חבר הוועד המנהל של הרשות אך ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במִיכָה יִנוֹן. השַר זְבוּלוּן הָמִר הפך מומחה למינוי מנכ"לים ויו"רים ברשות השידור עוד מהימים ההם כששימש שר החינוך בממשלת מנחם בגין ומינה ב- 1979 את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור. זְבוּלוּן הָמֶר הכיר היטב את מיכה ינון הצעיר ממנו בשש שנים. הוא הדריך אותו בתנועת הנוער "בני עקיבא" של הציונות הדתית. זבולון הָמֵר סמך על מיכה יִנוֹן כבר מבראשית לאחר שמינה אותו לחבר מליאת רשות השידור ב- 1979. המינוי יצא לפועל לאחר ששמואל שניצר (עורך "מעריב") התפטר מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור. זְבוּלוּן הָמֶר הקפיץ אותו לתפקיד הציבורי במקום שמואל שניצר. ב- 1984 מינה השַר זבולון המר את מִיכָה יִנוֹן לראשונה ליו"ר הוועד המנהל של הרשות השידור לצדו של מנכ"ל הרשות אוּרִי פּוֹרָת. הצלחתו של עו"ד מִיכָה יִנוֹן בתפקידו כמפקח העליון של השידור הציבורי הייתה בלתי מעורערת. הוא היה איש חכם ונעים הליכות שידע להתפשר (מבלי לוותר על עקרונותיו), ומי שקנה לוֹ הערכה, מוניטין, וידידים רבים ברשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" כאחד.

טקסט תמונה : מארס 1992. מיכה ינון (משמאל) מתמנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל ז"ל (מימין). בתווך שר החינוך והתרבות זבולון המר ז"ל מתומכיו המובהקים של מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1984. ראש הממשלה יצחק שמיר ושר החינוך זבולון המר ממנים את מיכה ינון בן 42 בתמונה (משמאל) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ואת אורי פורת בן 49 בתמונה (מימין) למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 23 ביוני 1992 ניצחה מפלגת המערך את הליכוד בבחירות לכנסת ה- 13 ויִצְחָק רַבִּין בן 70 התמנה בפעם השנייה בחייו לראש הממשלה והפעם הזאת נטל לעצמו גם את תיק הביטחון כקודמיו דוד בן גוריון ולוי אשכול. כדי לייצב את שלטונו צרף יִצְחָק רָבִּין לקואליציה את מפלגת מר"צ בראשות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי (וגם את מפלגת ש"ס). יִצְחָק רָבִּין העניק לשולמית אלוני את תיק החינוך והתרבות ואת האחריות המיניסטריאלית לביצוע חוק רשות השידור. שולמית אלוני החליטה להיפטר מייד ממנכ"ל הרשות הנוכחי אַרְיֵה מֶקֶל פרי מינויו של יִצְחָק שָמִיר למרות שנותרה לוֹ עדיין שנה שלמה להשלמת תפקידו והודיעה לראש הממשלה כי היא מבקשת למנות במקומו את מוטי קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל הודיע לשוּלָמִית אַלוֹנִי כי ממש אין לו בעיה לפנוֹת את כֵּס המנכ"ל אך התנה זאת בעסקה שעם עזיבתו את רשות השידור ושובו למשרד החוץ יתמנה מייד לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב לתקופה שתכלול בתוכה גם את אולימפיאדת אטלנטה 1996. הוא ממילא לא לקח את עצמו ותפקידו כמנכ"ל רשות השידור ברצינות תהומית. אף על פי כן היה איש אהוב על יועציו ועוזריו הקרובים שרחשו לו כבוד רב.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. אנשי הנהלת רשות השידור נפרדים ממנכ"ל רשות השידור אריה מקל המפנה את כיסאו למנכ"ל רשות השידור הבא מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אנשי הנהלת רשות השידור אהבו את המנכ"ל שלהם אריה מקל ורחשו לו הערכה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף ביניא, היועץ המשפטי הוותיק עו"ד נתן כהן ז"ל, וויקטור גרייבסקי ז"ל, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, סמנכ"ל ציוד יאיר אלוני, מנהל אגף הגבייה אבי כץ, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תיעוד הליך בחירתו של מוטי קירשנבאום ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל למשרת מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. התוכנית "פופוליטיקה" בעידן מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל.

גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי צידדה במועמדותו הבלעדית של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אך ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין התנגד בטענה "שמוטי קירשנבאום מצטייר בעיניו כראש המאפיה השמאלנית בתקשורת במדינת ישראל', והוא כראש הממשלה איננו מתכוון להפקיד את הרשות בידיו של קירשנבאום. מנהל לשכתו של ראש הממשלה איתן הבר הציע ליצחק רבין לזַמֵן אליו את מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ובעל שם של איש ציבור הגון וישר כדי להתייעץ עִמוֹ בבחירת המנכ"ל הבא של הרשות. איתן הבר הכיר את מיכה ינון עוד מהימים ששניהם למדו יחדיו בביה"ס "בילו" בשדרות רוטשילד. מיכה ינון היה דמות מקובלת עליו ומכיוון שאין תחליף לקשרים האישיים המניעים את התנהגותו של העולם הוזמן מיכה ינון לפגישה עם יצחק רבין בלשכתו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. מכאן רשות הדיבור נתונה למיכה ינון.

מיכה ינון זוכר היטב בעת שיחות התחקיר הרבות עמי, כלהלן : "שימשתי יו"ר הוועד המנהל של הרשות כשלושה חודשים בלבד כשלפתע השלטון שמינה אותי הפסיד בבחירות לכנסת ביוני 1992 וקם ראש ממשלה חדש, יִצְחָק רָבִּין. בראשית מארס 1993 הזמין אותי אֵיתָּן הָבֶּר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין לפגישה בלשכה שלו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. יצחק רבין ביקש להתייעץ עמי בעניין בחירת מנכ"ל חדש לרשות השידור במקומו של אריה מקל שהסכים לפנות את כיסאו תמורת מינויו קונסול ישראל באטלנטה (בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב) לתקופה של שלוש שנים לפחות עד לאחר תום אולימפיאדת אטלנטה 1996. יצחק רבין סמך בעיניים עצומות על מנהל הלשכה שלו שהכיר אותי היטב. אֵיתָּן הָבֶּר ואני למדנו יחדיו בביה"ס "בילו" בשדרות רוטשילד. הקשר בינינו נשמר איך שהוא כל השנים גם בגלל ידידים משותפים. אֵיתָּן הָבֶּר הציע ליצחק רבין להתייעץ עמי בטרם הבחירה במנכ"ל הבא של רשות השידור וראש הממשלה קיבל את הצעתו. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אמר לי כי שולמית אלוני לוחצת עליו למנות לתפקיד את מוטי קירשנבאום אך הוא אינו רוצה שראש המאפיה השמאלנית בישראל יהיה מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה יצחק רבין לא רצה את מוטי קירשנבאום ואז העלה איתן הבר בפניו שמות של מועמדים אחרים. איתן הבר הרים טלפון למועמד הבא של יצחק רבין, דן שילון והציע לו לשמש מנכ"ל רשות השידור. דן שילון השיב שאיננו מעוניין וסירב בנימוק שהוא עסוק בהכנת המכרז של הזכיין "רשת" לקראת הקמתו בנובמבר 1993 של ערוץ 2 המסחרי" .

טקסט תמונה : יוחנן צנגן איש רשות השידור בשנים 1991 – 1975. שימש סמנכ"ל כספים בהצלחה רבה מ- 1982 עד 1991 וזכה לשבחים רבים משלושה מנכ"לים של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, ואריה מקל יבד"ל. ב- 1991 הזמין אותו דן שילון לכהן לצדו כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רֶשֶת" בדרך למכרז על ההשתתפות בערוץ 2. יוחנן צנגן נענה לפנייה ועזב לעַד את רשות השידור. השפעתו של יוחנן צנגן על התפתחות שידורי הטלוויזיה הציבורית ובתוכם שידורי הספורט היא דרמטית ודמותו היא במידה רבה בלתי נשכחת עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה ינון מוסיף לי את הזיכרון הבא שלו : "יצחק רבין לא התייאש. הוא נפנה מדָן שִילוֹן והחליט להטיל את יהבו אל ארנון צוקרמן. איתן הבר ניסה להשיג את ארנון צוקרמן אך התברר שהוא נמצא בשנת שבתון בניו יורק. "אז מה תשיגו לי אותו בניו יורק", פקד ראש הממשלה על מנהל לשכתו. אֵיתָן הָבֶּר חייג לארה"ב אך מר ארנון צוקרמן שהיה כבר פרופסור ארנון צוקרמן סירב להצעה בנימוק שהוא שייך עכשיו לאקדמיה. בנקודה הזאת התערבתי והצעתי ליצחק רבין למנות את יוחנן צנגן למנכ"ל רשות השידור. יִצְחָק רָבִּין היה מופתע ושאל, "מי זה יוֹחָנָן צַנְגֵן אני לא מכיר אותו". סיפרתי לו שיוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים ברשות השידור בשנים 1991 – 1982 שבינתיים חבר אל דן שילון כמנכ"ל משותף ב- "רשת" הוא איש רציני, כלכלן מצטיין, ועתיר הישגים ברשות", אבל יצחק רבין התעקש ואמר שהוא לא ממנה לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור אדם שאיננו מכיר. איתן הבר שלף לו עוד שם, "עמרם מצנע", אבל ראש הממשלה יצחק רבין צחק ואמר : "איתן עזוב, עמרם מצנע רוצה להיות ראש ממשלה ולא מנכ"ל רשות השידור". בנקודה הזאת הסתיימה הפגישה שלי עם ראש הממשלה יצחק רבין במשרד הביטחון ועם עוזרו איתן הבר. שבתי לירושלים לעסוק בענייני רשות השידור. כעבור שבועיים קיבלתי שוב הזמנה מראש הממשלה לסור ללשכתו. יצחק רבין אמר לי שהוא איננו עומד עוד בלחצים שמפעילה עליו שוּלָמִית אַלוֹנִי והוא ממנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את ראש המאפיה השמאלנית מוטי קירשנבאום. כך הוא קרא לו. ראש הממשלה ידע היטב את השיוך הפוליטי שלי (נציג המפד"ל) ואת הידידות האישית שלי עם זְבוּלוּן הָמֶר ולכן אמר לי, "זהו זה מיכה ינון תצטרך להסתדר אתו עם מוטי קירשנבאום". כעבור כמה ימים זימנה אותי שרת החינוך גב' שולמית אלוני ללשכתה למשרדי משרד החינוך בבניין "הדר- דפנה" בתל אביב. מוטי קירשנבאום כבר היה שם ושוחח עמה. לחצנו כולנו ידיים ושולמית אלוני הודיעה לי, "מיכה ינון החלטתי למנות את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל שמפנה את כיסאו ברצון ויתמנה לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב", והיא המשיכה, "מיכה ומוטי אתם שני אנשים רציניים, מבוגרים ונבונים ואני סמוכה ובטוחה שתלמדו להסתדר אחד עם השני". היא צדקה.

טקסט תמונה : אפריל 1993. מהפך פוליטי דרמטי ברשות השידור. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מתמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל (מימין) במקומו של אריה מקל יבד"ל נציגו הישן של ראש הממשלה הקודם מר יצחק שמיר. באמצע, זהו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון יבד"ל. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 1993. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון (מימין) נפרד ממנכ"ל רשות השידור אריה מקל שמפנה את מקומו לטובת מוטי קירשנבאום. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1993 זה קרה. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך גב' שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שנבעה מחוסר ברירה. הדבר הראשון שעשה המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום היה להיפטר ממנהל הטלוויזיה היָשָן יוסף בר-אל. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמה ב- 2005 + 2006 + 2007 כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לפני תום כהונתו. נותרו לבר- אל כמה חודשים בלבד עד לסיום הקדנציה שלו, אך לא רציתי להמתין בשום אופן לסיום הקדנציה בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום הוא רחמן יותר ממני ודחה את ההדחה בחודשיים אולי שלושה עד שיוסף בר-אל יסיים את תפקידו על פי כתב המינוי שלו". כזכור, במקומו של יוסף בר-אל המודח התמנה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן. זה היה ביולי 1993.

שאלתי את גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי בשיחות התחקיר ההן כיצד ידעה מראש בטרם המינוי שאומנם מוטי קירשנבאום יהווה הצלחה ניהולית בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. שרת החינוך לשעבר גב' שולמית אלוני השיבה כהאי לישנא : "כשמוטי קירשנבאום ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" הוא היה צריך להפעיל, לשלוט, ולהוביל קבוצת אנשים גדולה בדרך להצלחה. הוא היה עיתונאי אמין ובעל כושר ארגוני, וזה היה הנימוק לבחירתו למנכ"ל רשות השידור והצבתו שם ללא תנאי ובמהירות במקומו של אריה מקל". מוטי קירשנבאום פעל לחולל שינויים מידיים בתחומים שונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמנהל תוכניות בטלוויזיה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת מצא עניין בשיפור התוכנית "פופוליטיקה". זה מעניין, מוטי קירשנבאום החליט לשכוֹר ללא היסוס את שירותיו של יוסף "טומי" לפיד ולהעניק לו תפקיד מרכזי כמשתתף קבוע ופעיל בפַּנֶל התגוּבוֹת של התוכנית הצעקנית ההיא. מנחה "פופוליטיקה" היה השדר דן מרגלית והעורך והמפיק שלה שימש אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר הוותיק .

טקסט תמונה : מאי 1975. הרחבה הדרומית של אצטדיון "בלומפילד" ביפו – תל אביב. המפיק אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר (מתכופף מימין במשקפי שמש) יחד עם מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי במשחקי כינוס הפועל ב- 1975. הוא היה מפיק בעל ניסיון רב בכל תחומי התוכניות בטלוויזיה לרבות שידורי הספורט. אהרון גולדפינגר היה העורך והמפיק של שתי של שתי תוכניות הבידור היוקרתיות בערבי שישי בשנות ה- 80 במאה הקודמת, "שעה טובה" ו- "סיבה למסיבה" בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. ניצב על הפלטה הצרה של המנוף בנעלי ספורט הצלם עמוס בן שחר. משמאל נראה (חתוך) המפקח הטכני מוריס ברוך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: קיץ 1969. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 51 שנים. אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר מגדולי המפיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים בראשית הקריירה העשירה שלו בשידור הציבורי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להכרזתו של מוטי קירשנבאום מהימים ההם כי, "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה הישראלית – אך לא ידע להרכיבה מחדש", לא היה כל זכר. יתירה מזאת. בהיותו מנכ"ל רשות השידור שילם מוטי קירשנבאום ליוסף "טומי" לפיד 1000 (אֶלֶף) דולר דמי השתתפות בכל תוכנית אקטואליה של "פופוליטיקה" כדי שיפתח את הפה שלו. יוסף "טומי" לפיד הצטייר בתחילה כאישיות ליבראלית ושוחרת תרבות, ג'נטלמן שמוצאו מאירופה הישנה שכבר לא הייתה קיימת בתוכנית המריבה והצעקנית "פּוֹפּוֹליטיקה". בשל מראהו המגוּשם נראה כמו דוֹד טוב שנקלע בטעות לאולפן השידור. כשאמרו חז"ל, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", התכוונו גם ליוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא היה ג'נטלמן אירופי ומנומס רק למראית עין בשעה שהוא שרוי בחברתם של שני משתתפים אדיבים ממנו בפָּנֶל, אמנון דנקנר ז"ל (לשעבר עורך העיתון "מעריב") והרב ישראל אייכלר יבד"ל. יוסף "טומי" לפיד האלטרואיסט היה זקוק לקטליזאטור כדי לשחרר את נִיצרַת פיו השנון והנוֹקֵב. סגנון התבטאויותיו הבוטות התאים למנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום שרצה להיות הזַרָז והמֵאִיץ שישחרר את חרצובות לשונו של המנכ"ל הישן. מוטי קירשנבאום ואהרון גולדפינגר לא אהבו בתחילה את דרכי הנועם של יוסף 'טומי' לפיד בתוכנית . חלקו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בעיצוב אופי התוכנית הסוערת "פופוליטיקה" היה צנוע משל מוטי קירשנבאום. מנכ"ל רשות השידור התערב ותמך ברצונו המובהק של מפיק התוכנית אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר לעורר וויכוחים ומדון, כדי לשוות לְ- "פּוֹפּוֹליטיקה" אופי רעשני, ולהעניק לה אווירת שידור חסרת סבלנות וסובלנות. השקפות עולמם הטלוויזיונית של מנכ"ל רשות השידור ועורך ומפיק התוכנית נפגשו ב- "פופוליטיקה", ותאמו זו את זו. מוטי קירשנבאום וארהל'ה גולדפינגר רצו צורה של שִיח וּוִיכּוּח קולניים וצעקניים בין חברי הפנל לאורחי התוכנית ממש כמו אלה המאפיינים את הציבור הישראלי ואת בית הנבחרים שלו. הכנסת. זאת הייתה פילוסופיית השידור שלהם, ושניהם מצאו את מבוקשם ביוסף "טומי" לפיד אחיו התאום של ארצ'י באנקר. מוטי קירשנבאום שהיה בעצמו סרקסטי וחד חיפש "אקשן" ו- "רייטינג" לתוכנית. הוא העביר ליוסף "טומי" לפיד בר פלוגתה שלו בעבר מֶסֶר ברור, "אינני משלם לך 1000 (אֶלֶף) דוֹלָר לתוכנית כדי להיות מנומס ואדיב ואיש שיחה להתרועע", ויצק שֶמֶן למדורה כשהוסיף באבחנתו המדויקת : "פופוליטיקה איננה תוכנית תרבות, היא תוכנית מֶלֶל שמשקפת את ההוויה הפוליטית חסרת התרבות והחֵן ולעיתים הגסה שהשתרשה זה מכבר בפרלמנט הישראלי וגם ברחוב שלנו" [1]. רמז ברור לבאות. מוטי קירשנבאום לא היה איש טלוויזיה נחמד במיוחד אולם הוא היה מומחה שהכיר היטב את המדיה, ידע לכתוב טקסט לטלוויזיה, והבין את כישרונה לשגר את המסר. התוכנית "פופוליטיקה" תפשה תאוצה אך הפכה למופע של גלדיאטורים המנסים לפגוע איש ברעהו. למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לא הייתה בעצם כל השפעה על התהוות אופי התוכנית. הוא היה ג'נטלמן ובעל הרבה תכונות טובות. אחת מהן דיבור שקול ושקט ההיפוך הגמור של "פופוליטיקה". אולי בשל כך משך את ידו מהתוכנית הצעקנית הזאת ולא התערב בה יותר מידי, אך צריך לזכור גם מאידך שהיה לו מנכ"ל דומיננטי ומוכשר שהטיל עליו מעֵת לעֵת צֵל והאפיל עליו. ליאיר שטרן אין במה להתבייש משום שמוטי קירשנבאום האפיל גם על שני מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע ורפיק חלבי. מוטי קירשנבאום היה במידה רבה משכמו ומעלה. הוא ואהרון "ארהל'ה" גולדפינגר בחשו היטב ב- "פופוליטיקה" ועשו בה כבשלהם, כרצונם.

יוסף "טומי" לפיד שיחק בטבעיות רבה בטלוויזיה את תפקיד הטיפוס גַס הרוּח הפּוֹנה בצורה בלתי מנומסת ופרובוקטיבית אל יריביו וידידיו כאחד. בצוּרת התקשורת הבוטה, העוקצנית, והארוגנטית הזאת שלוֹ וגם במראהו החיצוני דָמָה באופן מפתיע לכוכב סדרת הטלוויזיה האמריקנית של "All in the Family" (הכול נשאר במשפחה ושודר ב- CBS), הלא הוא ארצ'י באנקר (השחקן קארול אוקונור גילם את דמותו של ארצ'י באנקר). גם יוסף "טומי" לפיד היה כוכב טלוויזיה בעל אישיות כריזמטית בלתי נדלית.

טקסט תמונה : האם יוסף "טומי" לפיד ז"ל מופיע בטלוויזיה האמריקנית ? לא ! זהו שחקן הטלוויזיה הנפלא קארול אוקונור (Carroll O'connor שני מימין), המגלם את דמותו של ארצ'י באנקר בסדרת הטלוויזיה המצליחה של CBS רשת הטלוויזיה האמריקנית, "All in the Family". הוא דומה בצורת הדיבור, ההתנהגות, ושפת הגוף שלו ליוסף "טומי" לפיד. או אם תרצו ניסוח הפוך. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מזכיר מאוד בשפת גופו ובהופעתו בתוכנית "פופוליטיקה" בטלוויזיה הישראלית הציבורית את דמותו השוביניסטית של ארצ'י באנקר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צוות השחקנים בסדרה, ג'ין סטפלטון (Jean Stapleto), קארול אוקונור, סאלי סטרות'רס (Sally Struthers), ורוב ריינר (Rob Reiner), [סעיף 2]. (באדיבות CBS).

טקסט תמונה : 1998 – 1993. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) העמיד לעיתים קרובות בצל והאפיל על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלו יאיר שטרן יבד"ל (מימין). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מצלמות אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ערוץ 1 כיבדו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מכיוון שהיה אותנטי והתנהג מולן בטבעיות רבה. הוא היה כוכב טלוויזיה מלידה שבעצם נולד לשחק לפני המצלמות. התיאטרליות שלוֹ והתנהגותו השחצנית והבוטחת של יוסף "טומי" לפיד ב- "פּוֹפּוֹליטיקה" הייתה גם יציר כפיו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור שהיה בימאי טלוויזיה וקולנוען מחונן בפני עצמו ואף חתן פרס ישראל בתחום הזה. מוטי קירשנבאום הבין משהו בענייני תקשורת המונים ותפש את כישרון המשחק לפני המצלמות של יוסף "טומי" לפיד. הוא לא ערך והפיק את התוכנית הצעקנית באופן אישי אך רוחו שרתה שם. הוא ויוסף "טומי" לפיד הפכו את "פופוליטיקה" לתוכנית טלוויזיה בוטה, צינית, צעקנית, ושנויה במחלוקת אך עתירת רייטינג. תוכנית מכוערת מרוב צעקות ומילים אבל הציבור אהב לצפות בה. מן ההיבט הזה אין ספק שהקריירה הטלוויזיונית של יוסף "טומי" לפיד כפי שנחשפה לראשונה באולפן "פופוליטיקה" נסקה וסללה את דרכו מאוחר יותר ב- 1999 לכנסת כמנהיג מפלגת "שינוי" ואח"כ לעבר שולחן ממשלת ישראל כשמונה לשַר המשפטים וסגן ראש הממשלה של אריאל שרון. מי יודע, יכול להיות בכלל שיוסף "טוֹמי" לפיד שהפך למותג שידור בימים ההם, חייב בסופו של דבר את הצלחת הקריירה הפוליטית שלו למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בחמש שנים ההן של 1998- 1993 . צריך לזכור שהניסיון הפוליטי הראשון של יוסף "טומי" לפיד להגיע לכנסת ישראל היכן שהוא בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כשניסה לעשות זאת במסגרת מיסוד מפלגה חדשה "המרכז הליברלי" שהקים יחד חבריו עם שלמה "צ'יץ'" להט, יצחק ברמן, אריה דוּלצין, ויחזקאל פלוּמין ואחרים – כשל. בלי עזרתו הגלויה של מוטי קירשנבאום ומצלמות הטלוויזיה דאז, יוסף "טומי" לפיד לא צלח את הדרך.

בְּרִית השידוּר שכרת המנכ"ל מוטי קירשנבאום בשנות ה- 90 עם שְנוּא נפשו יוסף "טומי" לפיד משנות ה- 70 במאה שעברה, מעידה כי מרבית האנשים משתנים עם השנים. שְנָאוֹת גדולות חולפות בדיוק כפי שאהבות גדולות נמוגות. הזמן ממס את הזיכרונות הקשים ולכן הוא משכך הכאבים הטוב ביותר. בעסקי שידור יש כידוע חשיבות גדולה לאינטרסים ופחות לרגשות ומוטי קירשנבאום לא היה רגשן. אם היה כזה בלִבּוֹ הרי שפני הפוקר שלוֹ מעולם לא הסגירו זאת. עד היום אני משוכנע שמוטי קירשנבאום בעל המבע הקר יכול היה להיות אלוף העולם במשחקי קלפים אילוּ רצה בכך. מפני שלא היה קלפן אלא איש טלוויזיה מקצועני ונאמן השידור הציבורי היה לו אינטרס שהתוכנית "פופוליטיקה" שלוֹ תביס ברייטינג את המתחרים מולו בערוץ 2. לכן גייס את יוסף "טומי" לפיד לטלוויזיה הישראלית הציבורית.

יָרוֹן לוֹנדוֹן עמית וחבֵרו למקצוע של מוטי קירשנבאום ז"ל בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 היה שונה בגישתו. רגשות הזעם והכעס שלו כלפי יוסף "טומי" לפיד פעפעו ולא חלפו גם לאחר שנים רבות. ירון לונדון כמו מוטי קירשנבאום תיעב את דעותיהם ומעשיהם של טוביה סער מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן. הוא לא הסתיר זאת מאיש. גם יוסף "טומי" לפיד לא הסתיר את סלידתו מהעיתונאי השמאלני, והודיע בפרהסיה לכל מי שרצה להקשיב לו כלהלן : "ירון לונדון אמר בריאיון לעיתונות שהוא בעל דעות שמאלניות ושהן צריכות לדעתו לבוא לידי ביטוי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם יידרש לשלם על כך את המחיר. אם הוא מעיד על עצמו כך מדוע שלא אאמין לוֹ".

יָרוֹן לוֹנְדוֹן נחשב למגיש ומנחה טלוויזיה מנוסה ומוערך בין אנשי רשות השידור. יש אומרים גם החריף והאינטליגנטי ביניהם. הוא ניחן בקול רדיופוני ודיקציה משובחת והיה בעברו קריין חדשות בעל מוניטין ברדיו "קול ישראל". כמו רבים עשה הסבה ועבר לטלוויזיה שם התגלה כמראיין סקרן שלא עושה חשבון לאיש. שתי תוכניות הראיונות שלו בשנות ה- 70 במאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" נחשבו לבעלות עניין בשל אישיותו כעיתונאי חוקר ומראיין חד עין ולשון. הוא היה איש שיחה ישיר לפעמים בוטה ולפעמים גם שאל שאלות ארוכות בעלות כמות מלל שעלו על אלה של אורחיו באולפן, אולם תוכניותיו זכו לצפייה גדולה בימים ההם. מאוחר יותר נבחר למנחה התוכנית "סוף שבוע" בערבי שישי בהפקתו של אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר ובימויו של חַגַּי מַאוּטְנֵר. יָרוֹן לוֹנְדוֹן היה אחד מאנשי הטלוויזיה הפופולאריים והידועים ביותר במדינת ישראל בשנות ה- 70 ו- 80 במאה הקודמת.

טקסט תמונה : קיץ 1985. אולפן הטלוויזיה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. ירון לונדון (משמאל) נערך לריאיון עם ראש הממשלה יצחק שמיר בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נוכחים בהתייעצות המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר (שני מימין) והבימאי חגי מאוטנר (שני משמאל). באותה תקופה היה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ירון לונדון יבד"ל ויוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים שבין 1979 ל- 1984.

ירון לונדון ראה במינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור והאיש שמינה בינואר 1982 את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – סֵיאוּב (!). הוא תקף בחריפות רבה את טוביה סער מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא הגן עליו מפני המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, וכינה אותו כך : "הנהג שקיבל את הפיקוד על הגדוד", והוסיף, "היינו בני שלושים כשהטלוויזיה נולדה ב- 1968. בזמן כה קצר יש כבר תהליך של סתימת עורקים בטלוויזיה, ובה מתקדם רק מי שהוא בּוּעת אוויר. רק מי שאין לו לחלוטין משקל, כישרון, עמדה, ואינטגריטי – צָף!". הוא חיווה את דעתו הנחרצת על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלוֹ, אך כיוון את חִצָיו המושחזים אל מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שמינה סוג כזה של אדם לתפקיד כה חשוב של ניהול ערוץ טלוויזיה ציבורי. בשיח טלוויזיה אחד התבטא ירון לונדון נגד המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "יוסף "טומי" לפיד שהובא לרשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין, הביא עמו אִידֵיאָה. הוא אמר מִכְתַּם נפלא לדעתי, "אני אובייקטיבי אבל לא ניטראלי". מִכְתַּם המהווה כסות לעיתונות חסרת חוּט שִדְרָה המקשיבה לקול השלטון".

האווירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עכוּרה וטעוּנה. ירון לונדון היטיב לבטֵא זאת וסיפר למי שרק רצה לשמוע, "בתקופת טוביה סער – יוסף "טומי" לפיד לא עבדתי אך המשכתי לקבל משכורת חינם כמו רבים מעמיתיי". על האשמותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כי הוא עיתונאי שמאלני הגיב בטיעון משלו : "אני חוזר וטוען שיש להשלים עם כך שעיתונאי איננו יכול להיות אובייקטיבי. מה שנדרש תכופות כאובייקטיביות, איננו אלא פסיעה זהירה במרכז הקונצנזוס, ועל כן אין לתבוע מעיתונאי לרבות אלוּ של רשות השידור אובייקטיביות אלא הגינות. זה איננו פִּלפּוּל סמנטי אלא מיצויה של השקפה מנומקת שבה אני מחזיק. יוסף "טומי" לפיד נזכר כנראה בהתבטאויות שלי והצמיד לי הצהרה שלא השמעתי. אינני סבור שמקורו של שיבוש זה באי הבנה". ירון לונדון לא סלח מעולם ליוסף "טומי" לפיד על דרך ניהולו את רשות השידור כפי שמחל לוֹ מאוחר יותר מוטי קירשנבאום. פעם נקלעו מוטי קירשנבאום, יוסף "טומי" לפיד, וירון לונדון לרָב שיח משותף בטלוויזיה החינוכית. ירון לונדון ויוסף "טומי, לפיד לא יכלו להסתיר את איבתם איש לרעהו. מוטי קירשנבאום עַט על המציאה כמוצא שלל רב והגה בחוש ההומור החריף שלו את רעיון העימות המסחרי בין השניים : "אם לא תפסיקו להתקוטט ביניכם, אקח אתכם לסיבוב הופעות בקיבוצים ובערים, וגם ארוויח עליכם כֶּסֶף".

יוסף "טומי" לפיד היה איש מוכשר. לא היה בכך ספק. באחת מתוכניות "פופוליטיקה" בערוץ 1 באמצע עשור ה- 90 הגה אמירה בלתי נשכחת, "האינטרנט הוא המהפכה השנייה בחיינו אחרי הטלוויזיה". לידו בפנל ישב העיתונאי אמנון דנקנר והרב ישראל אייכלר. אייכלר שתק למשמע ההצהרה. הוא לא הבין דבר בענייני האינטרנט. אמנון דנקנר המעיט בערך האמירה והיה ספקן. יוסף "טומי" לפיד מהיר מחשבה, שנון, ורב אמן בניסוח ומאבחן מופלא היה חכם וגם צודק מאמנון דנקנר. לא היה אולי איש כובש ומרתק כמוהו בתקשורת הישראלית ומוטי קירשנבאום הבחין בכך. מאות מיליונים גולשים ישראליים בפּוֹרְטַלִים השונים באינטרנט הגשימו ב- 2008 את נבואתו של יוסף "טומי" לפיד. כמות דמיונית שאיש לא חלם עליה לפני עשור. מיליארדים עושים זאת ברחבי תבל. האינטרנט חולל רבולוציה בינלאומית ומהווה איום ממשי על הטלוויזיה והעיתונות במתכונתם הנוכחית.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל מגדולי המתעדים הטלוויזיוניים בני זמננו מראיין את שר הביטחון משה "מישה" ארנס ז"ל במטע בננות בעת מתח צבאי באחד מקיבוצי הצפון. המקליט חובש מערכת Head set הוא איש הקול הוותיק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יעקב ינאי. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת תשל"ו – 1976. מוצאי חג העצמאות ה- 28 להקמת מדינת ישראל. טקס הענקת פרסי ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 37), פרופסור יוסף רום, והרב אליעזר וולדינברג ממתינים לתורם בעת הטקס לקבלת פרס ישראל. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת תשל"ו – 1976. מוטי קירשנבאום (בן 37) מקבל את פרס ישראל מידיו של שר החינוך אהרון ידלין. משמאל מתבונן בחתן הפרס נשיא המדינה אפרים קציר. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו Grand Masters בתקשורת וטלוויזיה. ארנון צוקרמן כמו כל רב אלוף היה בר מזל שהיה לו אותם כאלופי פיקוד בתקופת כהונתו. הם היו לא רק אלופים. הם היוו קבוצת "מאגר מוחות" מיוחדת במינה, פטריוטית ונושאת תחושת שליחות שהתאחדה לפרק זמן קצוב בו נקבעה ההיסטוריה הראשונה ועוצבו פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית. הם היו היוצרים, העורכים, והמפיקים – האחראים הראשיים להתאוששות הטלוויזיה לאחר אסון אולימפיאדת מינכן 1972 וחרתו את שמותיהם באותיות של זָהָב בדברי הימים של הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל. בקיץ 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש אותם. לדאבון לב שלושתם נטשו את "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת ובמידה מסוימת השאירו אותו יתום. עזיבתם הייתה אבדה עצומה לרשות , לטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולכלל השידור הציבורי.

בתקופתו של יוסף "טומי" לפיד כמנכ"ל רשות השידור החֵלו השידורים הישירים של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בשמונה וחצי בערב ללא כל דברי הקדמה, כלומר ללא Pre Game Show בטרם שריקת הפתיחה. דברי ההקדמה נאמרו לעתים קרובות אחרי שהדרמה הספורטיבית החלה כבר לרוץ על המסך. המחצית הראשונה נקטעה כשיטה ועל פי צו מגבוה בתשע בערב בגלל "מבט". סיומה של המחצית לעולם לא שודר ישיר. שידור המחצית השנייה בתום "מבט" החל כשהמשחק כבר היה בעיצומו כשבע שמונה דקות לאחר תחילתה. יוסף "טומי" לפיד לא שעה לבקשותיי החוזרות ונִשנות במשך שנתיים (קשות שהפכו לתחינות) להפסיק את הפארסה הזאת. את "מבט" אפשר היה לשָדֵר לפני המשחק או בסיומו, ואת כותרותיו בהפסקה בין שתי המחציות. רשות השידור שילמה למכבי ת"א במיטב כספה בעבור זכויות השידורים אולם כמונופול התנהגה בטיפשות, התנשאה על ציבור הצופים שלה, וצפצפה עליו צפצוף ארוך. מנהל החדשות חיים יבין תמך תמיכה מסיבית במדיניות בקטיעת השידורים הישירים ע"י "מבט" הקדוש. ההצלה באה מכיוון בלתי צפוי וזה היה מדהים (!).

ביום חמישי – 5 במרס 1981, צצה תחינה בלתי צפויה מעיתונאי רציני ב- "מעריב" דב גולדשטיין ז"ל. יותר מתחינה היא הייתה סיוע. באותו ערב עמדנו לשָדֵר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את המשחק מכבי ת"א נגד אלופת יוגוסלביה בּוֹסְנָה סָרָיֶיבוֹ שיכריע אם מכבי ת"א תעפיל למשחק הגמר שיתקיים ב- 26 במרס 1981 בשטרסבורג בצרפת. העיתונאי דב גולדשטיין פנה באופן אישי לאנשי הטלוויזיה באמצעות העיתון ממנו דילג יוסף "טומי' לפיד לכֵּס מנכ"ל רשות השידור, ובו בקשה בת 140 מילה, אם לא לומר תחנונים מנוסחים ומנומקים היטב, להפסיק את הנוהג של קטיעות השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל "מבט". כך כתב את מאמר התחינה שלו ב- "מעריב" שנשא את הכותרת "בקשה" [3].

לאנשי הטלוויזיה שלום רב,

לבקשה זו שלי אינני רוצה שתועידו יותר תשומת לב משאתם נוטים לייחס לבקשותיהם של אזרחים אחרים. כחובב כדורסל אני מבקש : אנא בטובכם הניחו לי לצפות הערב במשחק של מכבי ת"א נגד בוסנה סרייבו – במלואו. יש לי טעמים טובים, האמינו לי".

זהו המשחק האחרון בבית הגמר.
אם מכבי ת"א תנצח יובטח מקומה במשחק הגמר בסוף החודש בשטרסבורג.
כאשר אתם קוטעים את שידור המשחק בדקות הקריטיות של סוף המחצית הראשונה ושעון "מבט" מתחיל לתקתק – מאות אלפי "משוגעי" כדורסל משתוקקים לנפץ את מקלטיהם. אתם מעוררים את זעמם של רבים. למה לכם ?
המעטים שאינם מרותקים אל שידור המשחק, אף הם אינם מחזיקים לכם טובה על שידור "מבט" במועדו. קולות המחאה של השכנים מחרישים את אוזניהם והנאתם מן החדשות מתקפחת.
ילדיי מצטרפים לבקשתי בכל לֵב.
מאות אלפי אזרחים ישמחו לצפות בחדשות בהפסקה שבין שתי מחציותיו של המשחק.

טקסט מסמך : 5 במארס 1981. מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל ב- עיתון "מעריב" ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל (אף הוא איש "מעריב" בעברו) ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר ההוא, הפסיקו שידורי מכבי ת"א להפריע ל- "מבט" הקדוש. מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. לא מלפנים ולא מאחור. (באדיבות "מעריב". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מעניין. יוסף "טומי, לפיד שבמשך שנתיים לא שעה לבקשת מנהל הספורט שלוֹ בחר להאזין עכשיו באוזן קשבת לבקשת עמיתו ברשימה עיתונאית אחת ב- "מעריב", והפלא ופלא גם ציית לה ומילא אותה במלואה. המשחק מכבי ת"א – בוסנה סרייבו הועבר בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. "מבט" הקדוש שודר בהפסקה. שום אסון לא קרה. מכבי ת"א ניצחה 100:107. ארל וויליאמס קלע 25 נקודות, אולסי פרי הוסיף 24 נק', ומאזנו של ג'ים בוטרייט היה 22 נק'. מאמן הקבוצה היה האמריקני רוּדי דאמיקו ועוזרו צביקה שרף. מכבי ת"א העפילה למשחק הגמר ב- 26 במרס 1981 בשטרסבורג וגברה שם על אלופת איטליה קבוצת סינודינה בולוניה 79:80. בקשתו העיתונאית של דב גולדשטיין לשָדֵר ישיר רצוף את משחקי מכבי ת"א ללא קטיעתם מהווה ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה המונופוליסטי של מדינת ישראל. הייתה לכך השפעה גם על שידורי ספורט אחרים. לפתע התממש חזון השידור המקיף שלי והפך למסורת. לא בגללי. בגלל עיתונאי מ- "מעריב". מאז אותו משחק מכבי ת"א – בוסנה סרייבו ב- 5 במרס 1981 שודרו משחקי מכבי ת"א ללא קטיעתם ע"י "מבט".

בעייתי הגדולה בעת ההיא הייתה לא רק הוויכוחים עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אלא עם שלושת עושי דברו בהיררכית הניהול, יצחק "צחי" שמעוני מנהל הטלוויזיה, חיים יבין מנהל החדשות, ומחליפו טוביה סער מנהל חטיבת החדשות אחריו, שתמכו בו ללא סייג. טוביה סער נהג לומר לי תמיד, "עזוב אותי מה- Pre Game Show שלך. השידור הישיר צריך להתחיל עם זריקת הפתיחה ולא לפני כן". זאת הייתה תפישת השידור המצומצמת שלוֹ.

באולימפיאדת ברצלונה 1992, נקבע ע"י הועדה מארגנת והוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), כי ריצת הגמר ל- 100 מ' גברים במוצ"ש – 1 באוגוסט 1992 תחל בתשע בערב. רבע שעה לפניה בשמונה ארבעים וחמש הייתה אמורה להתקיים ריצת הגמר ל- 100 מ' נשים. בעת תכנון לוח השידורים האולימפיים של ברצלונה 92 על ידי לעג לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יוסף בר-אל, לעג הנוגע לטקס הממושך של הצגת האצנים והאצניות בטרם יריית הזינוק, "…ספֵק גדול אם יש ערך להצגת האצנים לפני הזינוק. זה בזבוז זמן. הדבר מיותר. הריצה עצמה חשובה ולא ה- Pre Game Show של הצגת המתחרים לפני הירייה. ממילא רואים את האתלטים בתחרות עצמה…". אין טעות גדולה מזאת. המידע אודות הצגת הרצים בשבילים ובניית מתח התחרות הוא אלמנט שידור הכרחי. כך נוהגות כל רשתות הטלוויזיה הרציניות בעולם. האירוע הקצרצר שנמשך כעשר שניות איננו מתחיל עם יריית האקדח. הוא מתחיל כשהמזניק מכניס את הכדורים למחסנית והאצנים פושטים את בגדי האימון שלהם. זהו חוק ברזל בשידור טלוויזיה. יוסף בר-אל התעלם ממנו מפני שבשמונה וחצי בערב שודרה מהדורת "מבט" שנמשכה כחצי שעה עד תשע. שתי ריצות הגמר ל- 100 מ' של הנשים והגברים באולימפיאדת ברצלונה 1992 הפריעו למהדורת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וליוסף בר-אל. יוסף בר- אל לא עשה זאת מרוֹע לֵב אלא פעל מחוסר כישרון. הוא דווקא התיר לי לשָדֵר 155 שעות מאולימפיאדת ברצלונה 92', אבל רצה שאת שתי ריצות הגמר ל- 100 מ' לנשים וגברים אשדר מיריית הזינוק ואפסח על ההכנות.

מדהים לחשוב שאת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניהלו פעם אנשים שהבנתם בתקשורת המונים הייתה כה מוגבלת. לא רק בתחומי הספורט לגווניו השונים. מוטי קירשנבאום שינה זאת מקצה לקצה עם בואו באפריל 1993 והציל את השידור הציבורי מקריסה.

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל בשנים 1998 – 1993.

ביום שלישי – 23 ביוני 1992 זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה- 13. העבודה עם הסלוגן, "ישראל מחכה לרבין", צברה 44 מנדטים לעומת 32 מנדטים שהשיגה מפלגת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר. יצחק רבין בן 70 (יליד 1922) נבחר לראש ממשלת ישראל. איש לא שיער אז איזו השפעה מרחיקת לכת תהיה לבחירתו המחודשת של יצחק רבין כראש הממשלה על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל התפתחות שידורי הספורט שלה. שרת החינוך והתרבות החדשה גב' שולמית אלוני ביקשה להחליף מייד את מנכ"ל רשות השידור הנוכחי אריה מֶקֶל במוטי קירשנבאום, אך היה לה קושי מפני שכהונתו של אריה מֶקֶל עמדה לפוג רק באפריל 1994. אריה מֶקֶל הסכים להקדים את פרישתו בשנה אחת, בתנאי שימונה כאיש משרד החוץ במקורו לקונסול של מדינת ישראל באטלנטה. העסקה הסיבובית צלחה והייתה לעובדה קיימת. אַרְיֵה מֶקֶל יצא ומוטי קירשנבאום נכנס. ביום ראשון – 18 באפריל 1993, התמנה מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, במקומו של אריה מֶקֶל. באותו היום שלחתי למוטי קירשנבאום מכתב ברכה, ולאריה מֶקֶל מכתב פרידה. במכתב למוטי קירשנבאום המנכ"ל החדש צרפתי לשמי גם את שם מחלקת הספורט. "נכונים לכל משימה" חתמתי את ברכתי [4].

חודש לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, ב- 19 במאי 1993, התפטרה גב' שולמית אלוני מתפקידה כשרת החינוך והתרבות. מספר התבטאויות שלה כשרת החינוך הסעירו את אנשי ש"ס השותפים לקואליציה הממשלתית. הם תבעו את הדחתה לאלתר. לאחר מספר פגישות קשות עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיעה שולמית אלוני כי היא מוכנה לעזוב את משרד החינוך והתרבות כדי לא לפרק את הממשלה ועל מנת שלא לפגוע בתהליך השלום. יצחק רבין מילא את מקומה פרק זמן קצר, ואח"כ מינה לתפקיד שר החינוך והתרבות את פרופסור אמנון רובינשטיין. למרות עזיבתה של שולמית אלוני את משרד החינוך נשאר כיסאו של מוטי קירשנבאום יציב.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 בשמי רשות השידור הייתה כשל מטאור. כוכב שביט. גם כשהיה מחוץ לרשות השידור עקב מוטי קירשנבאום אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה מעורה בנעשה. הכישלון המחפיר של אובדן זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל לערוץ 5 ב- 28 באוקטובר 1992 לא נעלם מעיניו. הוא הבין שזה רק קצה הקרחון וידע ש- משהו שאיננו כשורה מתחולל בתוככי שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 שאותה מנהל יוסף בר-אל. הוא ידע היטב גם מי האשֵם. כשלושה שבועות לאחר שהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור כינס מוטי קירשנבאום ביום שלישי – 11 במאי 1993 בשעה חמש אחה"צ בלִשכתו בבניין "כלל" בירושלים פגישה מרובעת, והזמין אליה את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי, ואנוכי [5]. מטרתה הייתה פיוס ואיחוי הקרעים. התיישבנו בשלישייה מול המנכ"ל החדש. יוסף בר-אל לימיני, אני בתָּוֶוך, ומוטי לוי משמאלי. בינינו לבין המנכ"ל הפריד שולחן משרדי רחב ידיים. מוטי קירשנבאום נשען מעברו על כורסתו המרווחת. הוא רצה לבדוק מה אירע בדיוק ב- 28 באוקטובר 1992 ואת נסיבות האובדן. הוא היה מצויד כבר בכל אינפורמציית חוזי הכדורגל החדשים שנחתמו על ידי והאחד שאבד ב- 28 באוקטובר 1992. מנכ"ל רשות השידור הטרי ביקש לנקות את השולחן ולפתוח עידן חדש. לפני שהחל הדיון הטיף לעבודת צוות וביקש ממני להשלים עם מוטי לוי ויוסף בר-אל . "תשלים אִתַּם", אמר לי. סירבתי. השבתי לו, "מוטי קירשנבאום, אין לי שום כוונה כזאת, וודאי לא עם שני האנשים שהשאירו אותי לבד שותת דם במגרש לאחר תבוסת אוסטריה ובנוסף גם לא לקחו שום אחריות על ההפסד". השתרר שם בחדר ההוא שקט מוחלט. מנהל הטלוויזיה הישראלי צהציבורית יוסף בר-אל וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי הצטיירו בעיניי כאנשים פתטיים ולא רלוואנטיים. אמרתי את דבריי בבהירות ונחרצות, והוספתי : "אובדן חוזה השידור של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל לפני כחצי שנה הוא מעשה שלומיאלי ומביש. האשם בסמנכ"ל הכספים ובעקיפין גם במנהל הטלוויזיה שלי. אני אומר לך מוטי קירשנבאום את דעתי ללא כְּחַל ושְרָק, בצורה בוטה וברורה, ובאופן לא חברי. אינני מאמין בחברות הנסמכת ומבוססת על כישלונות. עובדה שארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל הם שוב בידינו ולא בידי ערוץ 5. מאחד את כולנו כאן ברשות השידור אינטרס אחד ויחיד. טיב השידור על המסך. השאר לא חשוב ו/או כמעט לא חשוב". מוטי לוי נשאר קפוא על מקומו, שתק ולא הגיב. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה שקיבל את רשות הדיבור אחרון הציג אותי כמי שחרג מסמכויותיו ואת מוטי לוי כידידו וקורבן הנסיבות. לא הייתי מופתע. התבוננתי בפניו של מוטי קירשנבאום בשעה שיוסף בר-אל דיבר. מוטי קירשנבאום נתן לו לשאת את דבריו אך ארשת מבטו הייתה חתומה ופניו כרגיל כפני שחקן פוקר. המנכ"ל החדש היה בקי בפרטים. הוא ידע ממני שהגרמני קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF פגש באקראי את מיילן טנזר בכנס ה- SPORTEL השנתי במונטה קארלו ב- 22 באוקטובר 1992 (ערב המשחק אוסטריה נגד ישראל בווינה) וידע שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור כלל לא השיב לפנייתו של סוכן הזכויות . הטלוויזיה הישראלית הפסידה בקרב ההוא בצורה לא כפויה לא רק שידור כדורגל רלוואנטי אלא גם יוקרה והפכה באחת לפגיעה. נוצרו עובדות חדשות בשטח ששִינוּ לתמיד את מפת התקשורת ושידורי הספורט בארץ לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתה עוד דרך חזרה.

זמן לא רב אח"כ לאחר אותה הפגישה המרובעת הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב במקומו את יאיר שטרן. את מוטי לוי השאיר על כנו. אין ספק שראה ביוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה המודח את האיש האחראי לעליבות המתחוללת מזה זמן רב בין כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי לוי היה בעיניו של מוטי קירשנבאום רק פקיד ברשות השידור וכך גם התייחס אליו. יאיר שטרן היה תִּקוותו החדשה של מנכ"ל רשות השידור החדש. עליו הטיל את יהבוֹ.

טקסט תמונה : 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. יאיר שטרן היה דמות אהובה, אהודה, ומקובלת כל השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדים רחשו לו בנוסף גם הערכה רבה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל עורך ומגיש התוכנית "מוקד", ויגאל גורן יבד"ל כתב "מבט". זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות, הצלם שרגא מרחב, עוזרת ההפקה דליה מונטיליו – מזון ז"ל, וכתב הספורט והחדשות גיורא צור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1993. בחלוף 10 שנים. זהו יאיר שטרן מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית איש איתן בעל אינטגריטי, בשנים 2000 – 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יאיר שטרן זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו, כלהלן : "מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל שאותו החלפתי בקיץ 1993 לא ערך עמי כל חפיפה מקצועית מסודרת למרות שמדובר בתפקיד רם מעלה ומורכב של מנהל הטלוויזיה. הוא רק הזמין אותי לארוחת צהרים במסעדה "בני דגים" בירושלים שם פטפטנו כשעה וחצי. זאת הייתה מהות החפיפה בינינו. שום העברת אחריות ושלטון אחרים לא התקיימו".

סיפור העפלתו של יאיר שטרן לפסגת השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז הגיע לשם ב- 1970 הוא מרשים. יאיר שטרן בנו של מנהיג מחתרת הלח"י יאיר שטרן הי"ד, נולד לאִמו רוֹנִי ב- 6 ביולי 1942. הוא נקרא על שם אביו יאיר שטרן שנרצח ב- 12 בפברואר 1942 בארץ ישראל ע"י הבולשת הבריטית. יאיר שטרן ז"ל הנהיג את מחתרת הלח"י שנאבקה בימים ההם עד חרמה בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. ארבעה חודשים לאחר מות אביו נולד יאיר שטרן הבן. יאיר שטרן החל את הקריירה העיתונאית שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בנובמבר 1970 במחלקת הספורט של דן שילון. במקביל שימֵש באותה העת כתב בעיתון "מעריב". יאיר שטרן לא התבלט במחלקת הספורט יתר על המידה. לא ככתב וגם לא כשַדָּר. הוא לא היה עיתונאי ספורט מבריק וגם לא בעל כריזמה מיוחדת אך היה איש מקובל ואהוּב. באישיותו היו טמונים זרעים של רוֹגַע, מתינות, ואורך רוח – כל מה שהיה חסר לאלכס גלעדי הסוּפֶּר מוכשר. האנשים שעבדו לידו אהבו אותו וחשו בנוח בסביבתו. יאיר שטרן תמיד שמר על פַאסוֹן. הוא היה שונה לחלוטין באופיו מאלכס גלעדי הבוטה, הסוער, והאגרסיבי שאותו אפשר היה להדליק בן רגע. אין פלא שיאיר שטרן טיפס בביטחון אט – אט מעלה בשלבי סולם הניהול והתמנה ב- 1983 למנהל חטיבת החדשות וב- 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

לאלכס גלעדי שהיה מוכשר ממנו לא היה כל סיכוי להגיע לפסגות הניהול. הוא נתפש ע"י הבוסים שלו כאיש בעל יכולות אך מאידך בעל אופי קשה ולא נוח, נוטה לכעוס ולהתרגז , ואחד כזה שאיננו מקבל מרות באופן אוטומטי . יאיר שטרן היה שדרן במחלקת הספורט של דן שילון בימים ההם ומעת לעת גם מגיש התוכנית "משחק השבוע". ברולר קרדיט הוענק לו השֵם יאיר אבישי. שלום רוזנפלד עורך "מעריב" לא רצה שהציבור יידע שאותו יאיר שטרן עיתונאי חדשות מן המניין ב- "מעריב" עוסק בד בבד בשידורי הספורט בטלוויזיה. הוא בשום אופן לא הִרְשָה שיזהו את יאיר שטרן בשמו המקורי. עבודתו בטלוויזיה הייתה טאבו שצריכה וחייבת להישמר כסוֹד. יאיר שטרן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "כמו רבים לפני הייתי פעם כתב העיתון "חדשות הספורט" המיתולוגי. בתום השירות הצבאי בדצמבר 1962 התחלתי לעבוד ב- "מעריב". שלום רוזנפלד שלח אותי לנחמיה בן אברהם. ב- 1965 נשלחתי ע"י העיתון לאילת העיר הדרומית ככתב כללי. ב- 1968 למדתי שנתיים תקשורת וטלוויזיה באוניברסיטת TEMPLE בפילדלפיה. עם שובי לישראל ב- 1970 פגשתי את אלכס גלעדי שנחשב אז לעובד וותיק בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היינו חברים מילדות במושבה רמת השרון שם נולדנו שנינו. הלכנו לאותו הגן ולמדנו יחדיו בכיתות הראשונות של בית הספר העממי במושבה ההיא של רמת השרון. דרכינו נפרדו כשאמי ז"ל עקרה לנתניה. סיפרתי לאלכס גלעדי שלמדתי שנתיים טלוויזיה בארה"ב. הוא כחבר הציע לי "להראות את כוחי במחלקת הספורט של דן שילון". בנובמבר 1970 פסעתי את פסיעותיי הראשונות בשידור הציבורי. הכתבות הראשונות שלי מהשטח נעשו ברוח שתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שם הכתב מציג את עצמו ב- Stand up on camera (בדרך כלל בסיום הכתבה). זה לא היה מקובל אז בארץ להופיע בפני המצלמה בעת עשיית כתבות חדשותיות. דן שילון גיחך ופסל זאת מכל וכל".

כמו רבים אחרים לפניו (וגם אחריו) מצא יאיר שטרן בהדרגה נתיב ומשעול, וזלג ממחלקת הספורט לעבר חטיבת החדשות. הוא עסק בעיקר בענייני עריכת חדשות והמציא את הסלוגן, "לגַרְזֵן את הכתבה". עגה טלוויזיונית שפירושה לערוך את הכתבה מחדש ולקַצֵר אותה ללא רחמים. ב- 1980 מינה טוביה סער את יאיר שטרן למפיק ראשי של חטיבת החדשות (למגנת ליבו של אלכס גלעדי שראה במינוי הזה תקיעת טריז נוסף בינו כמנהל הספורט לבין מנהל החדשות ויצירת ביורוקרטיה מסורבלת נוספת). בפברואר 1983 קִידֵם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את יאיר שטרן בצורה משמעותית ומינה אותו למנהל חטיבת החדשות . יאיר שטרן נשא בתפקיד הבכיר הזה שֵש שנים רצופות. שנה תחת ניהולם של יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער וחמש שנים תחת ניהולו של אורי פורת ומ"מ מנהלי הטלוויזיה יוסף בר-אל ויאיר אלוני ואח"כ מ- 1986 עד 1989 תחת ניהולו של חיים יבין. בתקופת ניהולו היו לחטיבה המונופוליסטית עליות אך גם לא מעט ירידות. עם סיום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות נשלח ב- 1989 ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל לשמש כתב הטלוויזיה הישראלית בוושינגטון. הוא מילא את תפקידו בבירה האמריקנית בהצטיינות יתירה.

כעבור ארבע שנים בקיץ 1993 קרא לו מוטי קירשנבאום להצעיד את השידור הציבורי לדרך חדשה. מייד לאחר מינויו הרָם הודיע יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש בסופה של 1993 כי במאבק בשוק התקשורת המורכב המתפתח בישראל מבקשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו לבַדֵל את עצמה כערוץ ציבורי איכותי המתייצב מעל השיקולים המסחריים. הוא הכריז כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מבקשת להידמות לעיתון "הארץ" המנסה לבַדֵל את עצמו ממתחריו בתחום העיתונות המסחרית באמצעות הסְלוֹגָן, "העיתון לאנשים חושבים". כלל לא בטוח שאמירת הפרסום הזאת הועילה לעיתון לשָוֵוק את עצמו בהצלחה יתירה ולהגדיל את התפוצה שלו אך הכוונה הייתה ברורה.

טקסט תמונה : 15 ביולי 1993. יאיר שטרן (מימין) כתב הטלוויזיה ורשות השידור בוושינגטון – ארה"ב מוזעק ארצה ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יוסף בר-אל המודח. במרכז, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, ומשמאל, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי).

כלל לא בטוח גם שיאיר שטרן הצליח להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה בנתיב שאותו בחר לעצמו עם מינויו ב- 1993. בימיו ספג השידור הציבורי מפלות כבדות מידי ערוץ 2 הצעיר. דבר אחד וודאי. בשעה שמוטי קירשנבאום סיים באפריל 1998 את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור ונפרד מעובדיו בפגישה סגורה כמעט אינטימית של קבוצת מנהלים בטלוויזיה, הוא דאג לומר לשומעיו : "יאיר שטרן הוא מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר בהיסטוריה של השידור הציבורי", והוסיף, "הוא טוב יותר גם מארנון צוקרמן". הייתי נוכח בפגישה ההיא ועֵד לדברים שמוטי קירשנבאום ז"ל אמר בשבחו של יאיר שטרן.

טקסט תמונה : 1980. יאיר שטרן מגיש On camera בשידור ישיר בקיץ 1980 בלבוש מרושל בשמונה בערב את תוכנית הטלוויזיה "כותרות מבט". זאת הייתה מהדורת עדכון חדשות קצרה שהוגשה מתא שידור מאולתר של מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (המונופוליסטית) שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מבעד לחלון הזכוכית אפשר להבחין בכתב אמיר שביב (מימין), עוזרת ההפקה נאווה אחירון- בודק, ועורך "מבט" יעקב אחימאיר. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות מתדרך ב- 1983 את מגישי "מבט", יעקב אחימאיר יבד"ל (משמאל) ודניאל פאר ז"ל. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום יליד רשות השידור וחובב ספורט מושבע היה במשך שנים עֵד (כצופה טלוויזיה מן השורה) "להתעללויות המקצועיות" החוזרות ונשנות של הנהלת הטלוויזיה בראשותו של יוסף בר-אל בספינת הדגל של מחלקת הספורט, התוכנית "משחק השבת". הדבר לא היה סוֹד. פַארסה. התוכנית "משחק השבת" נחשפה ו-נגלתה היטב מידֵי מוצ"ש בשנות השלטון ההן 1993- 1990 של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יוסף בר-אל. היא התבטאה בשלילה שיטתית של הקצאת אמצעי שידור, צילום, והפקה של כיסוי משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל בשבתות. צילמנו שניים או שלושה משחקים בלבד. בלתי אפשרי היה לייצר במשך שנים ארוכות תוכנית ראויה המהווה מסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם. התוכנית "משחק השבת" לא הצדיקה את קיומה במתכונת כה חסרה. המידע היה חלקי, קטוע, ודהוי. בואו של מוטי קירשנבאום לרשות השידור בחודש אפריל 1993 חולל מפנה דרמטי. לא רק בשל כישרונו אלא גם מפני שנכנס לרִיק. לחידלון רווי עיוותים ופלונטרים. חיכיתי כרבע מאה שנים למנכ"ל ומנהיג שידור ברמתו. באשר למוניטין של מחלקת הספורט הוא לא היה צריך לעשות דבר. הוא נדרש לתת לי רק את כלי העבודה הנחוצים וברכת הדרך. ידעתי לייצר, להפיק, לערוך, ולנהל. במקום חרמש, קלשון, מגרפה, טורייה וזוג פרדות הייתי זקוק למקצרה, קומביין, ושני טרקטורים – אחד על שרשראות והשני גלגלים. עד בואו של מוטי קירשנבאום לא הייתה שום קורלציה הגיונית בין התשלום הגדול שמשלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית להתאחדות הכדורגל תמורת זיכיון השידורים הבלעדי לבין ההשקעה המינימאלית באמצעי צילום והפקת המוצר, ובשל כך חשיפה דלה על המסך של ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינת ישראל. צריך להיות כנה ולומר שהכיסוי הרדוד של הכדורגל הישראלי בטלוויזיה לא החל בתקופתו של יוסף בר-אל . יוסף בר-אל צעד בנתיב שסללו לו קודמיו. זאת היסטוריה ארוכה עוד מימיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד , ולפניו בעידנים של המנכ"לים שמואל אלמוג ויצחק לבני. בהבדל אחד. לרשותו של יוסף "טומי" לפיד עמדו בשנות כהונת בשנים 1984 – 1979 התשתיות הנחוצות לצורך צילום שיטתי של כל משחקי המחזור מידי שבת בליגה הלאומית בכדורגל. הוא פשוט לא רצה בכך ומנע ממני להפיק מסמך עיתונאי – חדשותי דוקומנטארי שלם. יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה עיתונאי בעל מוניטין. איש חכם, ליבראל, וברוך כישרונות שמוטי קירשנבאום הפריך וקִעקע אותם בריאיון שהעניק ב- 1983 לעיתונאית שרית לוי -ישי. כך אמר : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע כיצד להרכיב אותה מחדש (!)". בימיו של יוסף "טומי" לפיד, שנים רבות בטרם עידן יוסף בר-אל, הגיעה התוכנית "מבט ספורט" לנקודות שפל שלא נודעו כמותן קודם לכן. המסמכים הישנים מהימים ההם ששרדו את מאורעות הזמן תיעדו היטב את חוסר מיומנותו של השידור הציבורי למלא את תפקידו כראוי. בתחומים רבים וגם בתחום הספורט. התוכנית "מבט ספורט" ששודרה מידי מוצ"ש נחשבה לאחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא סיקרה את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ששוחקו בשבתות ואת השערים ותוצאות המשחקים ראו כעבור שעות מעטות בטלוויזיה. איכות וטיב המסמך הדוקומנטארי הזה היו מותנים בכמות המצלמות שהוקצו לתיעוד המשחקים.

ב- 12 בספטמבר 1982 ביקשתי במכתב רשמי ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שמילא גם את תפקיד מנהל הטלוויזיה באותה תקופה, לשדר "מבט ספורט" מורחב בתאריך של מוצ"ש – 25 בספטמבר 1982 מפני שבאותה שבת החלו משחקי הליגה הלאומית. 75 דקות במקום 60 דקות כמקובל. תשובתו אלי בכתב ידו (הגַס והלא יפה) כעבור שלושה ימים העידה כי האיש אינו בקי בנעשה בתוככי הטלוויזיה, "יואש אלרואי, האם לא ידעת את תאריך התחלת הליגה הלאומית לפני שיצא המַדְפֵּס ?". וודאי שידעתי. רק לא ידעתי לפני כתיבת המכתב את כמות אמצעי הצילום שיוקצו לי בשבת – 25 בספטמבר 1982 כדי למלא את תפקידי כהלכה. משהוברר לי כי אוכל לכסות לפחות % 75 משמונת משחקי המחזור הראשון החלטתי לבקש את הארכת התוכנית [6].

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. זהו המסמך המקורי. כתב ידו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה גדול ומסורבל, ונטול כל אסתטיקה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשבת – 16 באוקטובר 1982 התקיימו שמונה משחקי המחזור הרביעי בליגה הלאומית בכדורגל. יוסף "טומי" לפיד אפשר לי לצלם את המשחק המרכזי באמצעות ניידת השידור האלקטרונית אך מנע ממני להוציא מצלמות פילם כדי לצלם את שבעת המשחקים הנוספים. המשחק המרכזי הסתיים בתיקו אפס. בשבעת המשחקים האחרים שלא צולמו הובקעו 21 שערים. התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש – 16 באוקטובר 1982 תיזכר לדיראון. מסמך דוקומנטארי עלוב מאין כמותו. זאת הייתה פַארְסָה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית נחשפה במלוא עָלִיבוּתָה, חוּצְפָּתָה, וחֶרְבּוֹנָה. למחרת יום ראשון – 17 באוקטובר 1982 שיגרתי בדָם לִבִּי מכתב למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער (בן 85, היום) והבעתי בפניו את דעתי על המצב, "התוכנית "מבט ספורט" של אמש הייתה עלובה, דלה, לא מעניינת, ולא רצינית".

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער. (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל אם כך לא היה הראשון. בדרך כלל כיסינו בשבתות בתקופת שִלטונו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 שניים או שלושה משחקים מתוך ששת משחקי המחזור. לעיתים רחוקות במקרה הטוב – ארבעה. על פי חוק מרפי, רוב השערים נכבשו דווקא במשחקים בהם לא ביקרנו ואותם לא צילמנו. עליבותה של "משחק השבת" הגיעה לשיאים שליליים חדשים בעידן ניהולו של יוסף בר- אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל הזמן קיננה בי תחושה שאם קיימת דרך לעשות את העבודה שלא כשורה – הוא יוסף בר-אל ימצא אותה. ביום שישי – 13 בספטמבר 1991 נפתחו משחקי הליגה הלאומית לעונת 1992-1991. הקצאת האמצעים לסיקור מחזור הפתיחה הייתה מעטה, לא מקצועית, וגם לא הגיונית. הייתי מתוסכל מאוד והרגשתי שאינני יכול למלא עוד את תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית "משחק השבת" בתנאים המגוחכים האלה. ההצדקה היחידה לשידור תוכנית ספורט כ- "משחק השבת" בכל מוצ"ש היא משחקי הכדורגל המתקיימים בימי שישי ובשבתות. בהיעדר יכולת לכסותם בצורה שיטתית וטוטאלית איבדה התוכנית מעֶרכה ומחשיבותה העיתונאית. היא הייתה מסמך עיתונאי פגום ומרגיז. דף עגום בספר תולדות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואין מושיע. לא ראיתי עוד שום סיכוי לשנות את המצב אלא בהגשת מכתב התפטרות שלי מתפקידי כמנהל הספורט. הייתי מיואש ובודד. לא מצאתי לנכון לשתף בהתלבטויות ההתפטרות את הבוס הישיר שלי אֶלִימֶלֶך רָם ז"ל מנהל חטיבת החדשות. הוא ממילא לא העניק לי מעולם כל גיבוי בהשבחת שידורי הספורט והיה טרוד בעצמו בשלל הבעיות והקשיים שניצבו בפניו בתוככי חטיבת החדשות עצמה. אֶלִימֶלֶך רָם נראה לי כל הזמן חסר אונים בניהול ענייני חטיבת החדשות. אינני יודע באיזו מידה היו נאמנים לו כתביו ועד כמה כיבדו אותו ואת מנהיגותו. ידעתי שממנו לא תבוא הישועה. למי היה חשק לעבוד בתנאים כאלה.

בעשור ה- 80 של המאה הקודמת היטיבה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם ענפי הספורט האולימפיים השונים עד כדי כך ששידרנו ישיר מידי שנה בשנה את אליפויות ישראל בא"ק ושחייה. משקיבל יוסף בר- אל לידיו את שלטון הטלוויזיה הוא החליט לבטל את הנוהג "הנפסד" הזה של סיקור ענפי הספורט הקטנים בטענה מגוחכת של עומס עבודה על ניידות השידור והטכנאים ו- "עומס" בכמות השעות הנוספות. הוא עקף את האתגר באמצעות בירוקרטיה מסורבלת של התכתבויות והשאיר אחריו עקבות של אדם לא מוכשר שאיננו יודע לנהֵל. הוא ומזכירתו היו כל כך מנותקים מתרבות הספורט הישראלית והבינלאומית ומההוויה הישראלית עד שחשבו שניהם כי ראשי התיבות א"ק (אתלטיקה קלה) הן בעצם ענף ספורט הנקרא : "א י י ק" [7]. פתטי. שנה לאחר מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הבנתי כי תחום הסיקור הטלוויזיוני עליו אני מופקד של אירועי הספורט הרלוואנטיים למשלם האגרה הולך מ- דחי אל דחי. זאת הייתה תקופה מקצועית עלובה. פרי באושים של מינוי פוליטי מאוד לא מוצלח ב- 10 ביולי 1990 של הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו אריה מֶקֶל.

טקסט מסמך : 25 ביוני 1991. זהו אחד מיני מכתבים רבים (25 ביוני 1991) שנשלחו מטעמי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בשנות שלטונו בשנים 1993 – 1990 ונענו ריקם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 ביוני 1991. וזוהי תשובתו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל. את אליפות ישראל בא"ק הוא ומזכירתו גב' אילנה זנגילבאף כינו את אליפות ישראל בשם "א י י ק". זאת לא הייתה טעות קולמוס של השניים. זאת הייתה בורות מגוחכת. בורות ששמורה לבורים ביותר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עכשיו ב- 1991 אולי שינה את דעתו עלי. הוא היה מֵת למשוך את מכתבו מלפני שֵש שנים בחזרה אך הדבר היה בלתי אפשרי עתה. המילים, "ברצוני להביע את הערכתי לך. אתם בהחלט מהווים דוגמא ומופת לכל עובדי הטלוויזיה", כבר היו חרותות בשָחוֹר / לָבָן על לוח ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף בר-אל לא היה אותו האדם שהכרתי בימים עברוּ. מישהו מבֵּין שנינו השתנה, לבש ופשט צורה, וזה לא הייתי אני.

ציטוט : "רק אלה שמזלם האיר להם פנים והצליחו להישאר "אינפאנטיליים", הם אלה שלא איבדו את כושר היצירה גם בגיל גבוה ביותר". (א. א. מור).

בשבת – 9 בפברואר 1991 בשיאה של מלחמת המפרץ הראשונה וטיווח התקפות הטילים של סאדם חוסיין על מדינת ישראל וגוש דן, התקיים בבאר שבע באחת בצהריים משחק הגמר על גביע הטוֹטוֹ בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב. התאחדות הכדורגל עשתה כל מאמץ לקיים איך שהוא את שיגרת הכדורגל והחליטה לערוך את המשחק הרחק מהמרכז הפגיע והעתיקה אותו לבאר שבע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה אז ללא עוררין בזכויות השידורים של כל מִפעלי הכדורגל. ליגה, גביע המדינה, ומשחקי הנבחרת הלאומית. מכיוון שהענף היה מושבת בשל המלחמה ולא נערכו כלל משחקי ליגה, הצעתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לשדר ישיר את משחק הגמר על גביע הטוטו בהיקף מלא, כשברור לי שהמאמץ של ההתאחדות לקיים את המשחק הזה בעת החירום חשוב מערכו הספורטיבי. יוסף בר-אל אישר את בקשתי במלואה : ניידת השידור הגדולה שלנו "OB ה- וורד על חמש מצלמותיה + כ- 50 (חמישים) עובדים עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב. את עמדת השידור באִצטדיון העירוני בבאר שבע איישו כמובן השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין והפרשן הקבוע שלי אבי רצון. מסיכות האב"כ של אנשי הצוות הצלמים והטכנאים, שהונחו על היציעים החשופים בסמוך לניידת השידור היוו עדוּת אילמת לקיומו של המשחק. הצופים האמיתיים נשארו בחדרים האטוּמים בכל רחבי המדינה. משחק הגמר על גביע הטוֹטוֹ היה מפעל כדורגל בעל חשיבות משנית הרביעי בארץ ובימים כתיקונם נחשב לאתגר שידור מהדרג השלישי אחרי משחקי הליגה ומשחקי גביע המדינה, אך בשבת – 9 בפברואר 1991 הוא צבר רייטינג שיא. כל מדינת ישראל שהתה בחדרים האטומים וצפתה בטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית שהעבירה אותו בשידור ישיר. בתום תשעים דקות הייתה התוצאה תיקו אפס, והיא לא השתנתה גם בחלוֹף שלושים דקות ההארכה. שחקני מכבי חיפה ובית"ר תל אביב התייצבו לבעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים. בתוך מאכסימום עשר דקות יסתיים מבצע השידור הישיר שלנו מבאר שבע.

לפתע צִלצֵל הטלפון בחב"מ (חדר הבקרה המרכזי ה- Master של שידורי הטלוויזיה הישראלית בקומה ב' בבניין הראשי בשכונת רוממה בירושלים). אלי קרייתי מפקח השידור באותה שעה קיבל את השיחה . על הקו היה מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שתבע ממנו במפתיע לקטוע מייד את שידור הכדורגל הישיר שנותרו 5 אולי 10 דקות לסיומו ולעבור "למשהו" אחר כהגדרתו. "ל- יואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל", אמר בטון כועס לאלי קרייתי. כאילו משימת השידור הישיר מאצטדיון הכדורגל ב- באר שבע היא פרטית שלי, כאילו כפיתי את יוזמת השידור הזאת עליו, וכאילו הוא לא אישר אותה מעולם. אלי קרייתי לא היסס. הוא קרא לי באינטרקום הפנימי לבוא אליו מאולפן ב' לחב"מ כדי לשמוע בעצמי את השיחה התמוהה והמטופשת ואת הוראתו הבלתי הגיונית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקטוע את השידור הישיר בטרם ההכרעה הסופית. מפקח השידור חש שקורה כאן משהו שלא כשורה. זה לחלוטין לא הסתדר לוֹ. הוא ביקש שאהיה עֵד לשיחה שהתנהלה בינו לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל.

אלי קרייתי מפקח השידור השיב לו בנימוס, "יוסף בר- אל תקשיב, השידור הישיר של המשחק יסתיים בתוך דקות ספורות בתום בעיטות ההכרעה מ- 11 מ' שהן שיא המתח של המשחק וגם מהוות את סיומו. בתום הבעיטות תוכרז הזוכה בגביע. אני מבקש ממך אל תקטע את השידור הישיר". אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשיך בשלוֹ : "ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל, שים במקומו את שרה'לה שרון" (הכוונה לטייפ מוקלט של שירה בציבור של שרהל'ה שרון). אלי קרייתי השיב לוֹ בדחילו ורחמו : "אבל יוסף בר- אל שים לב, הטייפ של שרהל'ה שרון זה שידור חוזר בפעם המאה אולי, ושידור הפנדלים קורה עכשיו בשידור ישיר. אני מבקש ממך שוב אל תקטע את השידור הישיר". את נזיפתו הטלפונית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במפקח הטכני אפשר היה לשמוע גם במִסדרון, "זה לא מעניין אותי, ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל, אני מורה לך לקטוע את השידור הישיר, ולשדר את שרה'לה שרון". והשידור הישיר אומנם נקטע. הייתי המום ונסער מאוד מטקסט דבריו ומהתנהגותו הקטנונית והבלתי מקצועית.

הוריתי למאיר איינשטיין ולאבי רצון המשדרים ועושים את עבודתם באצטדיון בבאר שבע להחזיר את השידור לאורי לוי באולפן בירושלים. נפרדנו מהצופים אך לא ידענו מה לומר להם. את התקציר המוקלט של בעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים של משחק הגמר על גביע הטוטו שידרנו במהדורת החדשות אותן ערך באותו אחה"צ של שבת – 9 בפברואר 1991 יורם רונן ז"ל. ההחלטה הכוחנית חסרת ההיגיון והכישרון של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקטוע שידור ישיר של אירוע ספורט לקראת הכרעתו, ולשָדֵר תחתיו שידור חוזר של טייפ ישן – נושן של שירי שרהל'ה שרון בפעם המי יודע כמה, הייתה חסרת תקדים והשאירה עלי רושם קשה. פשוט נדהמתי מחוסר כישרונו לשקול ולפתור נכון דילמה כל כך פשוטה. רושם לא פחות תמוה הותירה בי שפת דיבורו והמנטרה עליה חזר כמה וכמה פעמים, "ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל" וקשר את שיקול דעתו לקטע אישי שלי, כאילו אדון הממלכה מספק את רעבוני האישי למזון הקרוי כדורגל. המילים הללו, "היה לוֹ כבר מספיק כדורגל", אותן גם אמר לי מאוחר יותר באותה שבת של 9 בפברואר 1991, "היה לך כבר מספיק כדורגל…אז הצופים לא ראו בשידור ישיר את בעיטות ההכרעה…העולם לא התמוטט", ריצדו לנגד עיניי כמו נוּרַת אזהרה אדוּמה והרעידו את תוּפּי אוזניי כפעמון אזעקה, עד הגעתו הנכספת של מוטי קירשנבאום. לפעמים חשבתי שאני עומד להשתגע מכמות חוסר הכישרון בה ניחן מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. בשביל מה אני צריך שאלתי את עצמי שוב ושוב.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל החזיק בשנים 1993 – 1990 בזכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי, אך הוא לא ידע לנצלן כראוי. לא היה לו מושג כיצד למלא את תפקידו כמנהיג שידור. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל וחברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ידעו כי מתנהלת כאן פארסה, אך החרישו. ראו שמתקיימת כאן איוולת על כל צעד ושעל. ידעו שנופלות כאן החלטות תמוהות ומביכות אך הם לא התערבו. למערכת הספורט בקומה החמישית הגיעו עשרות רבות של טלפונים של צופים נזעמים שיישבו בחדרים האטומים שלהם והמתינו לבעיטות ההכרעה מ- 11 מ'. בתוך יום או יומיים הוצפנו במכתבי מחאה רבים נגד מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. זאת הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמנהלה החליט לקטוע שידור ישיר של אירוע ספורט בשיאו כדי למחזֵר ולהביא בשידור חוזר בפעם המי יודע כמה מחרוזת שירים, שניתן היה לשדר אותם בסיום המשחק. אנטי עיתונאות במיטבה. חוסר כישרונו של מנהל הטלוויזיה זעק לשמיים.

האֶמֶת, יוסף בר-אל לא היה לגמרי לבד בהשקפת עולמו הצרה הדוחקת את שידורי הספורט לשוליים. הוא לא היה היחיד במסורת ההתנכלות לשידורי הספורט אך היה הראשון שעשה זאת בצורה בוטה וכוחנית וכל כך ובלתי הגיונית. בתקופת שלטונו כמנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990 התבצעו בחוסר כשרון נוראי ניתוחים וחתכים קשים שהשאירו צלקות בלוח השידורים. בזמנו שודרו בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב פרקי הסדרה הקנויה, העלובה והירודה , של הנואף המזדקן והשפנפנות שלו, "בֶּנִי הִיל". במקום לשדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- Prime time תוכניות ברמה בשפה העברית, הוא הקרין תוכניות נלוזות בלועזית. תִּכנון שידור פגום, לא אסתטי, וגם לא חינוכי. יוסף בר-אל היה ממשיכה של מסורת טלוויזיונית שדירגה מראש את שידורי הכדורגל והכדורסל כמעט במקום האחרון בסולם העדיפות של הבניין. מין מורשת כללית שלא העניקה חשיבות רבה מידי לשידורי הספורט. המדיניות הזאת נגלתה לראשונה לדן שילון בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת בימיהם של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור. הם לא הסתירו מאיש את העדיפויות האחרות שלהם. התוכנית "מבט ספורט" ששודרה במוצאי שבת והתבססה על צילום וסיקור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל זכתה לפופולאריות רבה ורייטינג צפייה גבוה מאז היוולדה, אך ההפקה שלה הייתה פגיעה. ההנהלה קבעה סדרי עדיפויות כספיות וטכנולוגיות שוֹנוֹת ומְשוּנוֹת לרעת שידורי הספורט. הם נתפשו במשך שנים ע"י ההנהגה כמוצר כמעט מיותר ולא חשוב, שמפריע ופוגע בעניין וברֶצֶף לוח השידורים. דן שילון ואלכס גלעדי סבלו שנים רבות מהתייחסותה של ההנהגה הראשית ברשות השידור ובטלוויזיה לשידורי הספורט שלהם. הם כמוני נכפו לשדר באורח קבע תקופות ארוכות מוצר עיתונאי פגום וחלקי. מסמך דוקומנטרי קטוע וחסר, ולכן לקוי.

ביום ראשון – 8 בינואר 1984, כתבתי מכתב מחאה ארוך למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בתוקף תפקידי כעורך ומפיק שידורי הספורט, וזאת בעקבות צילום של משחק בודד אחד בלבד בליגה הלאומית בכדורגל מתוך שמונת משחקי המחזור יום קודם לכן [8]. הסיקור העני של משחקי המחזור בשבת – 7 בינואר 1984 היה אומנם דַל במיוחד ונבע מסכסוך (כרגיל) בין טכנאי חטיבת ההנדסה בטלוויזיה לבין הנהלת רשות השידור, אך המגמה החסרה הייתה שיטתית ועִקבית. טכנולוגית ותכנית. בימיהם של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני, וטוביה סער יבד"ל הבאתי למסך "מבט ספורט" בכל מוצ"ש תמונות חסרות ותוכנית קטועה. המשחק המרכזי של המחזור היה היחיד שצולם ב- Video. השאר בפילם. תוצאת הצילום של ארבע מצלמות אלקטרוניות של ניידת השידור הגדולה הבליטה עוד יותר את איכות הצילום הירודה של מצלמות הפילם בשאר המגרשים. חיים יבין ששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1989 – 1986, עשה מאמצים בהשראתם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן "להיטיב" עם שידורי הספורט, אך בערוב ימיו בתפקיד שינה את סדרי העדיפויות שלו. הדבר הביא לקשיים גדולים בסיקור הספורט הישראלי. הבעתי בפניו את דעתי [9].

יוסף בר-אל כמנהל טלוויזיה בשנים 1993 – 1990 הקצין את יחסו השלילי לשידורי הספורט בהנהגתי. לא מטעמי תוכן אלא מרגשות נקמה בי. יכול להיות שסומנתי על ידו כמטרה מפני שלא הייתי Yes Man שלו, אך אותי הוא החטיא ופגע במשלם האגרה שאמר "הן רבתי" מימים ימימה לשידורי הספורט הרלוונטיים. למדתי כבר אז לדעת כי בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב אדם שהוא מינוי פוליטי חסר כל השראה יצירתית. האיש ראה את עצמו מעין קומיסר שידור. לרוע המזל הוא גם לא היה מוכשר. זאת הייתה עובדה. קטיעת הפנדלים הייתה עוד הוכחה. לוואקום העיוותים, המוטציות השליליות, והפלונטרים של שלוש השנים ההן בין 1990 ל- 1993 חדר מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל.

בסופה של מלחמת המפרץ ה- 1 במארס 1991, כפתה ה- FIFA בשל אילוצים פוליטיים – מלחמתיים על התאחדות הכדורגל של ישראל להעתיק את משחק הבית של נבחרת הנוער של ישראל בקדם גביע העולם נגד נבחרת הנוער של אוסטרליה מרמת גן לסידני. בנבחרת שלנו שיחקו אז כוכבי העתיד אייל ברקוביץ', אבי נימני, טל בנין, חיים רביבו ואחרים. המשחק שוחק ביום רביעי – 6 במרס 1991 בעשר וחצי בבוקר שעון ישראל (שש וחצי בערב שעון סידני) וכיסתה אותו רשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC. חשבתי שיש מקום להעביר את ההתמודדות הזאת בשידור ישיר וכך פעלתי. שוחחתי בטלפון עם מנהל הספורט של הרשת דייויד סוֹלטר (David Salter) ואנשי התאחדות הכדורגל האוסטרלית בעניין הזה. שני הגופים הסכימו כאות הזדהות עם ישראל הנמצאת תחת איומי המלחמה והטילים של סאדם חוסיין להעניק לנו את השידור בחינם, ללא כל תשלום של זכויות שידור ועלויות טכניות. גב' יוֹהָנָה פְּרֶנֶר ז"ל מהטלוויזיה הלימודית – חינוכית הסכימה מייד לבקשתי לפנות את הזמן הנדרש עבורנו. היחידי שסירב והתנגד לשידור הישיר הזה היה יוסף בר-אל למרות שידע כי טמון בו עניין ציבורי גדול ולמרות שלא עלה לוֹ פרוטה. הצבת שַדָּר בעמדת ה- Off Tube באולפן בירושלים של משחק הנוער אוסטרליה – ישראל בסידני לא תאמה את תפישת עולמי אך בשל קוצר הזמן לא היה ניתן ממילא להטיס את מאיר איינשטיין לסידני.

החלטתי אם כן להביא תקציר בלבד בן רבע שעה מהמשחק הזה בסידני במקום שידור ישיר, כדי לשדרו בתום "מבט" בתשע וחצי בערב. שיגור כתבה כזאת מקצה העולם בסידני אוסטרליה לאולפן הטלוויזיה שלנו בירושלים הפכה למבצע שידור מורכב בגלל תקשורת הלוויינים מסובכת. את סיגנל השידור של תקציר המשחק הזה שערכה בעבורי רשת ABC האוסטרלית היה צריך להעביר בקווי תקשורת מקומיים מסִידְנִי (Sydney) שבמזרח היבשת לעבר תחנת הקרקע ללוויינים האוסטרלית סֶדוּנָה (Ceduna) הממוקמת ליד העיר פרת' (Perth), במערבה של המדינה הענקית. מ- סֶדוּנָה עלה סיגנל התקציר ללוויין אסיאני, ירד לתחנת הקרקע של הונג קונג, עלה בחזרה ללוויין הודי, ירד לתחנת הקרקע של דרום אפריקה בפרטוריה, עלה משָם ללוויין אטלנטי ה- Primary, וירד בתחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה. משם שוּדַר הסיגנל בקווי הקרקע דרך תחנת הממסר ב- "איתנים" בהרי יהודה לאולפן בירושלים. דרך חתחתים.

לאחר כל הכנות ההפקה המסובכת דחה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל גם את אופציית התקציר. הוא לא רצה דבר מהמשחק. זאת הייתה אינפורמציה מיותרת בעיניו. אחה"צ נכנסתי ללשכתו עם אֵלִימֶלֶך רָם כדי לנסות לשכנעו להתערב לטובתי בפעם האחרונה, אך יוסף בר-אל המשיך לדבוק בסירובו ופטר אותי בטענה מגוחכת, "את מי זה מעניין ומה זה חשוב". השבתי לו, "מדובר בדור העתיד של הכדורגל הישראלי שנכפה לשחק מחוץ למולדתו בשל מלחמת המפרץ", והוספתי, "אתה חייב לשדר "משהו" מזה. זכויות השידורים הם שלך בלבד, והציבור מבקש לקבל אינפורמציה וויזואלית ממפגש הכדורגל המסקרן הזה". אֵלִימֶלֶך רָם האזין לוויכוח ביני לבין מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אך לא סייע לי. "מה אני יכול לעשות מולו", אמר לי. וויתר ונכנע.

הייתי כל כך מאוכזב משיקול דעתו הבלתי הגיונית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל וחוסר המעש של מנהל החדשות הבוס הישיר שלי אלימלך רם, אך לא ביטלתי את האופראציה הלוויינית. גם אם רציתי לבטל כבר לא היה עם מי לדבר באוסטרליה. בישראל הייתה השעה שֵש בערב ובסִידְנִי הרחוקה שלוש לפנות בוקר. התקציר כבר היה ערוך ומורכב על מכונות ה- VTR באולפני ABC בסידני להָרָצָה ושידוּר לכיוון ישראל. טכנאי הטלוויזיה האוסטרלית היו אמורים להגיע אל אולפני השידור שלהם בתוך שעתיים, בחמֵש בבוקר.

טקסט תמונה : זהו אלימלך רם ז"ל (2014 – 1929) מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990. הוא ביטל לחלוטין את אישיותו וכישרונותיו כעיתונאי מפניו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בצַר לי החלטתי לפנות לשני חברי הוועד המנהל של רשות השידור אמנון מֶנְדָה ז"ל והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קוֹר ז"ל. שניהם היו מבוחריו הפוליטיים ותומכיו של יוסף בר-אל בהצבעת הוועד מנהל ההיא במכרז ההוא ב- 10 ביולי 1990, אותה הצבעה שהביאה למינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אמנון מֶנְדָה ושלמה קוֹר היו אנשים פוליטיים שמונו לוועד המנהל של רשות השידור ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר. שניהם היו נציגי מפלגת הליכוד והצביעו בקיץ 1990 בהוראת ראש הממשלה יצחק שמיר בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף בר-אל היה קשוּב אליהם הרבה יותר מאשר לחוות דעתי המקצועית. הוא לא ידע כי שניהם העריכו אותי ואהבו את פועלִי כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה שבשליטתו. שטחתי בפניהם בטלפון את השתלשלות העניינים וחשיבותו העיתונאית של התקציר. השמעתי בפניהם את אותם הטיעונים העיתונאיים והנימוקים ההגיוניים שהעליתי בפני יוסף בר-אל זמן קצר קודם לכן, מדוע הכתבה חשובה ושווה שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית, "למרות המלחמה והטילים, מתמודדת נבחרת ספורט לאומית של מדינת ישראל המיוצגת ע"י דוֹר העתיד שלנו, בהצלחה בזירה בינלאומית רחוקה, דֶגֶל ישראל מתנוסס בראש התורן, וצלילי המנון "התקווה" מתנגן באוזניהם של עשרות אלפי צופים באִצטדיון בסידני ומיליוני צופים בטלוויזיה". שני הפוליטיקאים שלא היו אנשי שידור קיבלו את טיעוניי והסבריי ופעלו כהרף עין. הם מיהרו לדבר עם בעל השליטה יוסף בר-אל.

זה היה מדהים. בשבע וחצי בעֶרֶב צִלצֵל הטלפון במשרדי. יוסף בר-אל היה על הקו. גוון קולו היה כשל נוֹפֶת צוּפִים, "יואש אלרואי, אומרים לי שתקציר משחק הנוער אוסטרליה – ישראל הוא מאוד יפה וחשוב, אז אני מציע שתשדר אותו", שַח לי לפתע ב-רוֹךְ. נותרתי שליו. הוא לא עניין אותי. לא היו לי שום תחושות כלפי האיש חסר הכישרון שמונה ב- 10 ביולי 1990 בתאונה פוליטית למנהל הטלוויזיה. הזעקתי מייד את מאיר איינשטיין מביתו בשכונת בית הכרם בעיר לאולפן השידור בירושלים. בתשע ושלושים בעֶרֶב בתום "מבט" שידרנו את התקציר בן 15 דקות מסידני. נבחרות הנוער של אוסטרליה וישראל סיימו את משחקן בתיקו אחת. מאיר איינשטיין עשה היטב את עבודת השידור שלו ללא כל הכנה ובתנאי טלוויזיה לא פשוטים. הבאתי את מאיר איינשטיין ז"ל לשורותיי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990 במקומו של יורם ארבל שנטש. לא אלמן ישראל. מאיר איינשטיין לא רק שנכנס בטבעיות לנעליו הגדולות של יורם ארבל אלא יצר חיש מהר נעליים גדולות משלו. הוא היה עיתונאי מוכשר, פדנט, דייקן, חרוץ, רחוק מזיופים, בעל אישיות נבונה, ואחד שאכל, ישן, וחלם כדורגל. הוא מעולם לא טעה. בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת סברתי שהוא מאיר איינשטיין ילך בדרכם של שני שדרי הכדורגל הבריטיים הנודעים והבלתי נשכחים של ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) ודייוויד קולמאן (David Coleman). בסוף שידור התקציר הקצרצר וה- Voice over המדויק של מאיר איינשטיין מהאולפן בירושלים הרים יוסף בר-אל טלפון למערכת הספורט בקומה ה- 5 בבניין וברך אותי על הבאת התקציר ההוא מסידני אוסטרליה, וכה אמר : "יפה מאוד, תשמע, זה גם הישג עיתונאי שלך", אמר והוסיף, "שתהיה לי בריא". לתוך הוואקום הזה רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים נכנס ב- 18 באפריל 1993 מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום.

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון. אנוכי (מימין) יחדיו עם השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה בעת מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 6 בא"ק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באחת השבתות של חודש ינואר בשנת 1992 בעיצומו של החורף הגדול רב הגשמים והזלעפות הזמנתי את יו"ר התאחדות הכדורגל חיים הברפלד לראיון חי באולפן "משחק השבת" בירושלים. בשיחה המקדימה שערכתי עִמו באמצע השבוע, הסברתי לו שכמחזיקי זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) וכעיתונאים העוקבים בצורה שיטתית ומסודרת אחרי פעילות הכדורגל הישראלי ברמות השונות שלו, (הנבחרת הלאומית ומשחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה) אני מבקש לשוחח אתו באולפן "משחק השבת" בשמם של אותם צופי הכדורגל שמשלמים במיטב כספם ומממנים את חייו של הכדורגל הישראלי. נושאי הריאיון היו האיכויות הירודות הנוגעות לתנאי האירוח של הצופים במגרשים ובאצטדיונים, הרווחה בשערי הכניסות, אדיבות הסדרנים, נוחות המושבים ועניין המושבים השמורים, האם זווית הצפייה באצטדיון ראויה, וגם אודות שירותי המזנונים באצטדיונים ושירותים כלליים אחרים בלתי נסבלים.

טקסט תמונה : ינואר 1992. אִצטדיון ר"ג הישן מוצף מים בחורף 1992 רווי הגשמים. ברום האצטדיון ניצבת עמדת השידור של הטלוויזיה. (התמונה באדיבות רוני דרור איש הארכיון של התאחדות הכדורגל, ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו"ר ההתאחדות חיים הברפלד ז"ל ניאות לבקשתי והבטיח להתייצב באולפן "משחק השבת" בירושלים במועד. הוא לא עמד בהבטחתו ולא הופיע, וגם לא טרח להודיע על כך מראש. הוא הִבְרִיז. הוריתי לבימאי התוכנית יואב פלג להציב מצלמה על הכיסא הריק והמיותם של חיים הברפלד. מירה הראל הכתבנית בחדר הבקרה הדפיסה במכונת הכתיבה האלקטרונית (Character Generator) את השאלות המקוריות שהועדנו לשאול אותו והבימאי הציב אותן ב- Super imposing (אפקט טכני טלוויזיוני) על רקע המושב הריק המיועד ליו"ר ההתאחדות באולפן. על מסך הטלוויזיה התקבלה תמונה סוריאליסטית כמעט בלתי הגיונית. כיסא מְיוּתַּם ושאלות מודפסות. משלם האגרה קיבל את מלוא השירות המקצועי מנקודת ראותו של הצופה באִצטדיון ועל פי העיקרון שהלקוח תמיד צודק. חיים הברפלד מאוד לא אהב את מה שראו עיניו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעיקר תיעב את טקסט הפרשנויות המצטברות של הפרשן שלי אבי רצון שלא היטיבו עם אנשי הנהלת הכדורגל הישראלי ואַץ להתלונן אצל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. התפתחה שערורייה. חלפו להם רק ארבעה ימים, וביום רביעי – 12 בפברואר 1992, נחת על שולחני מכתב מודפס ללא ברכת שלום. הטקסט הכוחני והמאיים שלו היה מוכר לי היטב [10] שחשף מייד את שם השולח. ב רור שהיה מדובר ביוסף בר-אל.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית 12 בפברואר 1992

לשכת מנהל הטלוויזיה

אל : יואש אלרואי.

הנדון : אבי רצון – חריגות.

אבי רצון חרג שוב במוצ"ש במגזין הספורט בכך שעסק בגופם של אנשים, במקום "בגופם" של משחקים. כבר הזהרתי בעבר וקראתי לו לסדר. אני קורא לו לסדר ומזהיר אותו שוב פעם. אם הדבר יישנה בעתיד, ניאלץ לצערי להפסיק את הופעותיו לחלוטין. אבקש להביא את תוכן מכתבי זה לידיעתו, ולבקש ממנו שיעביר באמצעותך מכתב שהוא מאשר שקיבל את ההנחיות לתשומת ליבו והוא ער למסקנות אשר ניאלץ להסיק בעתיד.

בברכה,

יוסף בר- אל

טקסט מסמך : 12 בפברואר 1992. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מתרה את הפרשן המצוין שלי אבי רצון. הערותיו ומכתביו אלי מתועדים אולם הם לא היו חשובים. הוא היה מנהל טלוויזיה כושל שלא הבין על פי תפישתי את מכמני העיתונאות הטלוויזיונית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 בפברואר 1993. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל נוזף מזהיר אותי באופן אישי בטקסט חריף חסר תקדים על כך שאני כמנווט שידורי הספורט שלו מעניק גיבוי לפרשן אבי רצון, "…אני מזהיר אותך שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים…". יוסף בר-אל דאג לשלוח את מסמך האִיוּם והאזהרה הנ"ל שכתב לי גם לתיק האישי שלי כדי לפגוע במוניטין שלי. יוסף בר-אל לא עניין אותי עוד. הוא היה מנהל טלוויזיה לא מוצלח שיכול היה לפטר אותי בגל רגע אילו רצה. הוא לא עשה זאת. לתוך הוואקום הזה רווי עיוותים ופלונטרים הגיח מנכ"ל רשות השידור הטרי מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בזו הלשון, כלהלן : "אני שומר על זכותי להיות עיתונאי בן חורין ברשות שידור ממלכתית אומנם אך היא בת חורין (!). אם הוא מנהל הטלוויזיה חושב שאינני מתאים לו הוא יכול לפטֵר אותי בכל עת ש- יחפוץ". ברור שקיבלתי עונש. מעתה שוב יקצה לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית פחות אמצעי צילום ל- "משחק השבת" ואומנם הוא חתך באופן דרסטי באמצעי ההפקה והצילום של משחקי הכדורגל בשבתות, כאילו תוכנית "משחק השבת" הייתה פרטית שלי. ספינת הדגל של שידורי הספורט וגם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "משחק השבת" פשוט טבעה. מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל הבוס הישיר שלי בעת ההיא עמד מהצד ושתק. גם מנהל התוכניות אליעזר יערי ומנהל חטיבת שירותי ההפקה יוסי משולם עמדו מהצד ודממו. יותר נכון גיחכו כשמחה לאיד. הם כולם השאירו אותי להִלחם לבד מול מנהל הטלוויזיה ירוד ורדוד ובלתי מוכשר שימיו היו ספורים.

בדצמבר 1992 קרא לי יוסף בר-אל לפתע למשרדו. ההלם של 155 שעות השידורים מאולימפיאדת ברצלונה 92' טרם פג ופרשת יָעֵל אָרָד סירבה לגווע. הוא קיבל אותי בלשכתו בלבביות רבה והציע לי לשתות עִמו קפה. היה מנוי וגמור עם יוסף בר-אל להגן עליי מפני השמועות כאילו אני מתנכל לג'ודוקאית שזכתה במדליית כסף במשחקים האולימפיים. ניתחתי בפני מנהל הטלוויזיה את מוסד פרשנות הספורט בכללו. התחלתי את הסברי דווקא מפַּרשָן הג'ודו יונה מלניק שנאלץ בשל מִגבלות תקציביות לפַרשֵן את קרבות הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 92' מהאולפן בירושלים, ובשַדָּר אורי לוי שנִכְפָּה ע"י המערכת לשָדֵר את תחרויות הג'ודו של יעל ארד ואורן סמדג'ה מעמדת שידור Off Tube ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי שמוסד בברצלונה, במקום מעמדת שידור בהיכל הג'ודו עצמו. יוסף בר-אל השיב לי, "יואש אלרואי, אם אמשיך לנהל את הטלוויזיה קדנציה נוספת, הדבר לא יִישָנֶה באולימפיאדה הבאה של אטלנטה 1996". אח"כ עברתי לדוּן עמו בחשיבותם של הפרשנים האולימפיים הקבועים שלי, פרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל, פרשן ההתעמלות ז'קי ווישניה, וד"ר גלעד וויינגרטן פרשן הא"ק. "הם פרשנים חשובים אבל למשימות אד הוק. פרשן הספורט החשוב ביותר שלך בשידורים השוטפים לאורך כל השנה הוא אבי רצון", אמרתי לוֹ. ניתחתי את פרשנותו של אבי רצון ב- "משחק השבת" ובשידורים הישירים של משחקי הכדורגל. "אבי רצון הוא לא רק פרשן ספורט וכדורגל ברמה הגבוהה ביותר אלא גם עיתונאי ישר והגון, הוא הפרשן שחיפשתי במשך שנים ארוכות ולא מצאתי", והוספתי, "כאשר אורי אבנרי טבע בשנות ה- 50 של המאה הקודמת את הסלוגן הנודע של השבועון "העולם הזה" שלוֹ, "ללא מורא וללא משוא פנים", הוא התכוון גם לאבי רצון". יוסף בר-אל התבונן בי לפתע באריכות . הוא היה מבוגר ממני לא יותר משלוש אולי ארבע שנים, אך נראה לפתע כמו אָב המיטיב עם בְּנוֹ, ואז ביקשתי, "אבי רצון הוא עמוד התווך של פרשנות שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1, אל תפגע בּוֹ". ביום שני – 14 בדצמבר 1992 שלח יוסף בר-אל מכתב למחלקה הכלכלית המבקש להעלות את שכרו של אבי רצון בנימוק, "שתרומתו של אבי רצון לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי". הנה המכתב כלשונו [11].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית י"ט בכסלו תשנ"ג 14 בדצמבר 1992

לשכת מנהל הטלוויזיה

אל : רמי שמש

שלום רמי שמש ,

הנידון : הסכם מיוחד – אבי רצון

לאבי רצון נקבע בזמנו סכום של 300 ₪ עבור השתתפותו כפרשן "במשחק השבת", השתתפות אשר כוללת נוכחות במגרשים וגם באולפן בשידור חי בירושלים. מאז ספטמבר 1990 לא עודכן התשלום ותרומתו לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי. בהמשך לשיחתנו בנידון אבקש ששכרו יעודכן ל- 500 ₪ למשדר.

העתק : יואש אלרואי

בברכה,

מנהל הטלוויזיה

יוסף בר- אל

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל נרתם לתגבר את משכורתו של פרשן הכדורגל שלי אבי רצון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפרשן אבי רצון נשאר על כנו והמשיך בפרשנות המקצועית והעיתונאית שלו. הוא נסב מידי מוצ"ש לעמדת השידור באולפן "משחק השבת" לצִדם של המגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי. ביום ראשון – 21 בפברואר 1993 בתום תוכנית נוספת של "משחק השבת" שערכתי והפקתי, שלח לי כאמור יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכתב חריף ביותר שהועבר גם לתיקי האישי ועותקים ממנו נשלחו לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ומיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, בו הוא מזהיר אותי באופן אישי בחומרה רבה כעורך ראשי הנושא באחריות לאמירות והפרשנויות של אבי רצון [12].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית לשכת מנהל הטלוויזיה. 21 בפברואר 1993.

אל : יואש אלרואי.

הנדון : פרשנויות במִשְדָר הספורט בשבת

שלום רב,

פניתי אליך גם בכתב וגם בע"פ במשך החודשים האחרונים פניות חוזרות ונִשנות , לבל תשודרנה פרשנויות אשר פוגעות באנשים שונים הקשורים להתאחדויות ואגודות הספורט השונות בארץ . הדגשתי בכתב אליך במקביל להסברים בע"פ, שהפרשנות אמורה לעסוק באירועים ספורטיביים בספורט עצמו ולא "בגופם של אנשים". על אף האמור לעיל, שוב ושוב שידרתם בשבועות האחרונים פרשנויות פוגעות בראשי התאחדויות הספורט. בשבת – 12.2.1993, השתמשתם במילה "ברדק", בהקשר לטיפול בנבחרת ישראל בכדורגל, ובשבת – 20.2.1993 הגדשתם את הסאה בכך שעברתם להתקפה אישית על יו"ר התאחדות הכדורגל, התקפה חסרת רסן, אשר גלשה מעבר לתחום הספורט לתחום קופות הגמל ולענייני ההסתדרות.

אני מזהיר אותך בזאת שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים . אני רואה בך אחראי לתכנים המשודרים במִשדרי הספורט , ועליך לדאוג אישית לכך שהנחיותיי והוראותיי יבוצעו במלואן.

בברכה, יוסף בר-אל

העתק : יו"ר הרשות.

מנכ"ל הרשות.

תיק אישי.

חטפתי מידוֹ עונש נוסף. תוכנית האקטואליה השבועית הפופולארית "מבט ספורט" ששודרה מאז 1984 בימי חמישי בשבוע באורח קבע בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב ונחשבה לתוכנית יקרה ויוקרתית רווית זכויות שידור אך מאידך עתירת רייטינג לרבות צופים צעירים רבים, נדדה בהוראת מנהל הטלוויזיה לשולי הצפייה ושודרה בחצות וחֵצי (00.30). לא להאמין. למעשי הנקמה שלוֹ של יוסף בר-אל בי לא היו גבולות, כאילו "מבט ספורט" שימשה תוכנית אישית ו-פרטית שלי. שלא תהיה טעות הוא לא חזר בו. "מבט ספורט" באמת סולקה כעונש מהמשבצת המקורית שלה ב-20.00 לשעה 00.30. לא ייאמן…? ייאמן ! מנהל התוכניות אליעזר יערי זה שחיווה פעם את דעתו אודות יוסף בר-אל וכה אמר לי דאז, "סוף כל סוף יש מנהל הטלוויזיה בישראל", עמד מהצד והחריש. גם אלימלך רם ז"ל שתק. מדהים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעתיק את "מבט ספורט" ממקום מושבה ב- 20.00 לשידור ב- 00.30 ושני מנהלי החטיבות שלו שותקים. אני בר מזל שהמסמכים שדנים בטינופת הטלוויזיה הזאת שהתרחשה על המסך הציבורי לפני כרבע מאה של שנים – נשמרו (!). אחרת, אולי מי היה מאמין לי כי לכלוך כזה התנהל בין ארבעת כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכי הגנרלים ההם שלו של יוסף בר-אל הפכו ל- Yesmen.

נפגשתי עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל התוכניות שלו אליעזר יערי והצעתי להם לבטל את "מבט ספורט" לאלתר בעקבות הזזתו ל- חצות וחצי, ולפחות לחסוך את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית התוססת ההיא שהפכה לסהרורית. העתקת התוכנית "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה הייתה מעשה של חובבנים שיצאו מדעתם. מעולם לא התקיים בתקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שום קונסורציום (Consortium) האמור לדוּן ביעדי השידור והאם שידורי הספורט הם נדבך הכרחי בשידור הציבורי. הכבלים כבר חדרו כמעט לכל בית בישראל וערוץ 2 המסחרי ניצב בקיץ 1993 ערב השקתו, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, מנהל חטיבת התוכניות שלו אליעזר יערי, ומנהל חטיבת החדשות שלו אלימלך רם ז"ל לא קבעו שום מאפיינים, ולא יזמו שום קונספציה של בידול השידור הציבורי ממתחריו, והפיכתו למותג. שידור הסדרה הבריטית של הנואף המזדקן האנגלי "בֶּנִי הִיל" בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי על פי חזונו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ו-בעידודם והסכמתם של שני בעלי התפקידים הבכירים אליעזר יערי ואלימלך רם, היווה את פסגת הישגיהם של שלושתם. העיקר היה לנַטְרֵל את יואש אלרואי ולעקֵר את שידורי הספורט שלו. לתוך הוואקום ההזוי הזה רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים חדר מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993. כעבור זמן לא רב הודח יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י מוטי קירשנבאום. יאיר שטרן תפש את מקומו.

שנים רבות המתנתי לבואו של מנכ"ל רשות שידור בסדר גודל וברמתו של מוטי קירשנבאום ז"ל (ו/או בסדר גודל של אלכס גלעדי יבד"ל ודן שילון יבד"ל). כאמור מצִדִי זה היה יכול להיות מנכ"ל רשות שידור גם בדמותם של דן שילון ו/או אלכס גלעדי. מישהו מהשלישייה הנכבדה הזאת. מוטי קירשנבאום נכנס בכל עוצמת אישיותו לוָואקוּם הטלוויזיוני רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים שנוצרו בתקופתו של יוסף בר-אל. וואקום מכל היבט. וָואקוּם בכל תחום מתחומי הטלוויזיה. כהרף עין שיגרתי לו את הרהורי לִבִּי, בכתב ידי, ובדם לִבִּי, אודות קורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשלוש השנים האחרונות של 1993- 1990 תחת ניהולו הבלתי אפשרי של יוסף בר-אל. רציתי שידע איזו עליבות ברמה של תת ידע, חוסר כישרון, ושחיתות מוסרית טלוויזיונית שרר הכאן בשלוש השנים האלה שהייתה בגדר טראומה טלוויזיונית.

סיכום קצר.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 הייתה מוסד שידור ירוד, קטוע, עלוב, ומחורבן ורווי חשבונות פוליטיים ואישיים. לא בכדי הדיח ו- נפנף אותו מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום עם מינויו ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך שולמית אלוני בקיץ 1993 מהכס הרם, ומינה במקומו לתפקיד הבכיר ורב האחריות הזה את יאיר שטרן. יוסף בר-אל היה פעמיים מינוי ממשלתי של שתי ממשלות הימין בראשות יצחק שמיר ואריאל שרון. היה מדובר לא רק במינוי מוטעה באופן קיצוני אלא בחירה פוליטית עלובה ומגוחכת : ב- 1990 מונה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית בתמיכה מובהקת של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. תקופת כהונתו לא הוארכה ב- 1993 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש הנכנס דאז מוטי קירשנבאום. אי הארכת כהונתו ע"י מוטי קירשנבאום התפרשה כמהלך של הבעת אי אמון והתומה סילוק והדחה. ב- 2002 מונה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בתמיכה מובהקת של ראש הממשלה אריאל שרון. ב- 2005 הודח וסולק מכהונתו זאת ע"י אותו ראש הממשלה אריאל שרון שהכתיר אותו שלוש שנים קודם לכן למשימה הרמה של מנכ"ל רשות השידור.

תזכורת מהימים ההם.

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. זהו מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך בהובלתי ו-פיקודי של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לאולימפיאדת ברצלונה 92' כדי לנווט, לערוך, להפיק, ולשדר משָם 155 שעות בשידורים ישירים לירושלים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 892. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

[1] ראה נספח : על פי עדותו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן.

[2] מקור : הספר, “television – PRIME TIME . SPORTS”, נכתב ע"י ג'ף גרינפילד (Jeff Greenfield).

[3] ראה נספח : ראה מאמר של דב גולדשטיין בעיתון "מעריב" מ- 5 במרס 1981, ובו בקשה נמרצת להפסיק את קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בגביע אירופה לאלופות בתשע בערב בגלל "מבט".

[4] ראה נספח : מכתב ברכה שלי למוטי קירשנבאום מתאריך 18 באפריל 1993 עם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור.

[5] ראה נספח : אנשים רבים וודאי ישאלו כיצד הוא זוכר בדייקנות כה רבה את כל התאריכים. התשובה פשוטה. 32 יומני השנה שלי מרגע בואי לרשות השידור ב- 1971 ועד ליום עזיבתי בקיץ 2003 שמורים עמי.

[6] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מ- 12 בספטמבר 1982.

[7] ראה נספחים : מכתבי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל מ- 25 ביוני 1991 ומכתב תשובתו למחרת.

[8] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מתאריך 8 בינואר 1984, המוחה על הסיקור העני של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל, ובמיוחד משחקי המחזור של שבת – 7 בינואר 1984.

[9] ראה נספח : מכתבי למנהל הטלוויזיה מתאריך 14 במאי 1989.

[10] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה אלי מתאריך 12 בפברואר 1992, ונושאו "אבי רצון – חריגות".

[11] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אל המחלקה הכלכלית מ- 14 בדצמבר 1992, המבקש להעלות את שכרו של אבי רצון הפרשן המוביל את שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[12] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורי יוסף בר- אל אלי מתאריך 21 בפברואר 1993, המתייחס לפרשן אבי רצון, ונושאו "פרשנויות במשדרי הספורט בשבת".

סוף הפוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020.

תגובות

פוסט מס' 892. תזכורת. לא רק לקריאה אלא בראש וראשונה לעיון : מחר 14 ביולי 2020 תחגוג צרפת את "יום הבסטיליה" שהתחולל בפאריס לפני 231 שנים ב- 14 ביולי 1789 ושימש קטליזטור ראשי להתפרצות המהפכה הצרפתית העממית והאכזרית ב-1789, התקוממות ו-מחאה אלימה של כל המעמדות ורבדי האומה הצרפתית נתמכים ע"י הגיליוטינה נגד השלטון המלוכני העלוב, המחורבן, המנותק, והמושחת בראשות המלך לואי ה-16 והמלכה (ממוצא אוסטרי) מארי אנטואנט. נסיבות הסוף המַר של השלטון המלוכני בצרפת בתום המהפכה הצרפתית ב-1789 היה בסופו של דבר ידוע מראש. פוסט מס' 892. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 13 ביולי 2020. — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2020.

ג. חוות דעתו של מר מרדכי "מוטי קירשנבאום (ג') על תפישת עולמו הפוליטית כפי שמסר אותה ב- 1983 לעיתונאית שרית לוי :

תגובות

כתיבת תגובה לבטל