פוסט מס' 914. כל הזכויות שמורות לחוקר למחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הזה על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות והתפתחות תעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם מאז 1884) אך תחת כותרת ו- Title משותפים, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס, הקרויה : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 בתום פגישת ה- WBM ה-1 הבינלאומית בה השתתפתי כנציג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובשליחותו של מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל לקראת ההיערכות שלנו שעסקה בהפקת השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 בתאריכים שבין 15 בספטמבר 2000 ל- 2 באוקטובר 2000. העמקתי את המחקר והכתיבה מייד עם שובי ארצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 ו- לאחר ההפקה הנפלאה (!) של קבוצת הטלוויזיה SOBO האוסטרלית (ראשי תיבות של Sydney Olympics Broadcasting Organization). המחקר והכתיבה טרם הושלמו ו-עדיין לא הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על ידי על מחשב) יתפרסו על פני כ- 22 שנים ויכללוּ בתוכם כמות מידע בטקסט, בראיונות (בארץ ובעולם), ובתמונות (מהארץ ומהעולם) וישתרעו על פני כ- 130000 (מאה אלף) עמודים.

————————————————————————————

פוסט מס' 914 (פרק 13) : הועלה לאוויר ביום שלישי – 8 בספטמבר 2020.

————————————————————————————

פוסט מס' 914. לפני 48 שנים. אַחֲרִית דָבָר. מֶטָמוֹרְפוֹזָה. שינוי צורה ותוספת איכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1972 (פרק 13). ב- 1 באוגוסט 1973 מתמנה מר ארנון צוקרמן מנהיג ו-אדם מוכשר, כריזמטי, עצמאי במחשבותיו, רעיונותיו, ובהחלטותיו ובעל יושרה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור ששב לשורות צה"ל. פוסט מס' 914. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שלישי – 8 בספטמבר 2020.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בקיץ 2002 לאחר שראש הממשלה אריאל שרון והשר שלו רענן כהן מי שהיה האחראי הראשי על ביצוע חוק השידור בימים ההם, החליטו למנות במארס / אפריל 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל זמני של רשות השידור לאחר שהדיחו את מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם רן גלינקא. ב- 2 ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אריאל שרון מינוי של קבע בן חמש שנים ליוסף בר-אל עד התאריך 2 ביוני 2007. תקופת המינוי הנ"ל מתועדת במסמך מהימים ההם עליו חתום מזכיר הממשלה דאז גדעון סער. בחלוף קצת פחות משלוש שנים ב- 2 במאי 2005 (שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו החוקית) הדיחה, העיפה, וסילקה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון את אותו יוסף בר-אל לעַד מכס הרם של מנכ"ל השידור הציבורי במדינת ישראל. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 914. לפני 48 שנים. אַחֲרִית דָבָר. מֶטָמוֹרְפוֹזָה. שינוי צורה ותוספת איכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1972 (פרק 13). ב- 1 באוגוסט 1973 מתמנה מר ארנון צוקרמן מנהיג ו-אדם מוכשר, כריזמטי, עצמאי במחשבותיו, רעיונותיו, ובהחלטותיו ובעל יושרה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של סא"ל ישעיהו "שייקה" תדמור ששב לשורות צה"ל.  פוסט מס' 914. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שלישי – 8 בספטמבר 2020.

הקדמה קצרה.

אֵין אַחֲרִית דָבָר לְרֶצַח וְטֶבַח. המדינה עוברת לסדר היום שלה מפני שהחיים חזקים מהמתים. משפחות י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים שנרצחו ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב-אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ע"י קבוצה של שמונה מחבלים בראשות לוטיף "עיסא" עפיף מארגון "ספטמבר השחור", הן אלה שיישארו עם כאבם האישי ויגונם לנצח. כשמפרקים את המוות ואת ה- אובדן למרכיביו, מתברר כי אין דבר כזה אובדן כללי. האובדן הוא אישי. המשפחות, האלמנות, והיתומים והקרובים ביותר לנרצחים הם שיוותרו בודדים עם צערם, יגונם, וגעגועיהם ליקיריהם לתמיד. ו- החיים יימשכו.

אחרית דבר טלוויזיונית. מטמורפוזה.

אחרית דבר טלוויזיונית. ניסיון ההתאוששות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972 היה כֵּנֶה. בנייתה מחדש לוותה אין ספור מאבקי כוחות פנימיים בשנים 1982 – 1972 והתערבויות פוליטיות חסרות תקדים של הוועד המנהל של רשות השידור בתוכן השידורים. העיתונות הישראלית ביקרה קשות בסופה של 1972 וראשית 1973 את דרך ניהולה ועבודתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בעיקר התמיד בביקורתו השלילית עיתון "הארץ" באמצעות סדרת הכתבות הארוכות של יאיר קוטלר. בעקבות הביקורת הזאת הזמין שר החינוך יגאל אלון והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) לשעבר מנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה ה- BBC בשנים 1969 – 1960 לחקור את הנעשה בשידור הציבורי בישראל ולהגיש לו את המלצותיו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מדיה צעירה, רק בת ארבע או חמש שנים, וכבר נגועה בתסמיני ריבים, סכסוכי עבודה, מרירות, וחוסר משמעת. ב- 1 באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ישעיהו "שייקה" תדמור שפרש וחזר לשירותו הצבאי בצה"ל. הפקדתו של מר ארנון צוקרמן על ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מינוי מזהיר (!). החלה תקופה חדשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מטמורפוזה. במידה רבה המטמורפוזה הזאת הייתה התחדשות ואחרית דבר בתום ההפקה הדלה והסיקור הטלוויזיוני העני של אולימפיאדת מינכן 1972. זה התרחש מזמן. לפני 48 שנים, אבל כל הפרטים זכורים לי היטב כאילו קרו והתרחשו רק אתמול. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי במידה רבה שלושת האלופים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא, סוג של דרדק תקשורת בן 4 שנים בלבד ב- 1972, דן שילון (אז בן 32), אלכס גלעדי (אז בן 30), ומוטי קירשנבאום ז"ל (אז בן 29) הובילו יחדיו עם הרמטכ"ל שלהם ארנון צוקרמן (אז בן 38) את "תור הזהב" של ה-Media הטלוויזיונית הציבורית הישראלית בשנים 1979- 1973. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטרפה למשפחת השידור הבינלאומית. ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל מינתה ב- 1 באפריל 1974 את יִצְחָק לִבְנִי ז"ל (2017 – 1934) מי שהיה אז מפקד רדיו גלי צה"ל למנכ"ל רשות השידור ה-2 בשנים 1979 – 1974, בתום עידן שמואל אלמוג ז"ל (2008 – 1926). שמואל אלמוג ז"ל התמנה ע"י השר ישראל גלילי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ה- 1 בשנים 1974 – 1969. רשות השידור דאז הורכבה לראשונה משני גופי תקשורת, הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פלוס רדיו "קול ישראל" הוותיק. כעבור חמש שנים בתום כהונתו של יצחק לבני הפקידה ממשלת מנחם בגין ב- 1 באפריל 1979 את רשות השידור בידיו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל (2008 – 1931) לתקופת ניהול של חמש שנים כמקובל, עד 1984. יוסף "טומי" לפיד בסיועו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל (2014 – 1924) לא האריכו ביולי 1979 לארנון צוקרמן קדנציה שלישית כדי שימשיך לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית עד 1982. פרופסור ראובן ירון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור איים והגה אז ביולי 1979 את הסלוגן המאיים שלו, "…או אני או ארנון צוקרמן…".

טקסט תמונה : קיץ 1979. אחד משיאי הפוליטיזציה של רשות השידור של מדינת ישראל. אלו הם שני מדיחיו של פרופסור ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביולי 1979. הפרופסור למשפטים ראובן ירון ז"ל מי ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ב- 6 השנים שבין 1978 ל- 1984 (מימין), ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (משמאל) בשנים ההן של 1984 – 1979. הערה שלי : פרופסור ראובן ירון שימש בשנתו הראשונה כ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (1979 / 1978) שהייתה השנה האחרונה של יצחק לבני בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. שניהם, ראובן ירון ויוסף "טומי" לפיד היו אנשים חכמים ונבונים שהתמנו לתפקידם הרָם ע"י הימין הפוליטי ומצאו חיש מהר שפה משותפת. שררה ביניהם הבנה מוחלטת. הם תפשו בדרך שונה את אופיו של השידור הציבורי ולא התביישו לתת לכך ביטוי הולם. בקיץ 1979 החליטו בעצה אחת שלא להעניק קדנציית ניהול שלישית למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (!). החלטה הזאת שלהם בקיץ 1979 נתפשה ע"י מאות עובדי ועיתונאי רשות השידור ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית כ-מהלך הדחה, סילוק, ו-נִטרולו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוכשר והכריזמטי ואיש חושב ו-בעל יושרה, ארנון צוקרמן. בחורף 1982 החליטו שני בעלי הבית של רשות השידור בעצה אחת, למנות את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יצחק "צחי" שמעוני שהתפטר. (התמונה באדיבות פרופסור ראובן ירון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי הטלוויזיה פירשו זאת כמעשה הדחה. יוסף "טומי" לפיד וראובן ירון מינו במארס 1980 את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ארנון צוקרמן המודח. צחי שמעוני התפטר מאוחר יותר בנימוק שאיננו יכול לעבוד תחת ניהולו של יוסף "טומי" לפיד. יוסף "טומי" לפיד לא הזיל אפילו דמעה אחת ולא איבד זמן. הוא מינה במקומו בראשית 1982 את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה רוותה זעזועים פרסונאליים. רבים נטו לראות במינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1979 את סיום הקִדְמָה ואת סוף המטמורפוזה שהייתה נחלתה, ומהם נהנתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979 – 1973, תקופת מנהיגותו של ארנון צוקרמן יבד"ל (בן 86, היום) בעת כתיבת פוסט מס' 914. .

הספר "מטמורפוזה" שחקרתי וכתבתי במסגרת הטרילוגיה עבת הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" הוקדש בזמנו בהוקרה והערכה לקווארטט של ארבעת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלם (דן שילון + אלכס גלעדי + מוטי קירשנבאום + ארנון צוקרמן) שידעו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון מינכן 72' ל- "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973.

ציטוט : "מעשים גדולים אינם נעשים בכוח – אלא בהתמדה". (סמואל ג'ונסון).

את מסעה הארוך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכיבוש יעדי השידור באחת עשרה שנות קיומה הראשונות של 1979 – 1968, ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות : עד מינויו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 ומרגע הופעתו בתאריך הזה ואילך שכללה שתי קדנציות ושש שנות ניהול שהסתיימו בסופו של חודש יולי 1979. התקופה ההיא נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הציבורי לדורותיו.

א. העיתונות הישראלית חושפת בסופה של 1972 ובראשית 1973 את יכולותיה הדלות של הטלוויזיה הציבורית ומצביעה על חולשות מנהליה וקברניטיה.

ב. התערבות שלוחת הרסן של הוועד המנהל בתכני השידור של הטלוויזיה.

ג. הביקורת הציבורית השלילית חסרת התקדים אודות הטלוויזיה הצעירה מכריחה את שר החינוך יגאל אלון והשר הממונה על רשות השידור להזמין לארץ את סֵיר הְיוּ גרין (Sir Hugh Greene) המנכ"ל רב המוניטין של ה- BBC כדי לבדוק ולסקור עבורו את מצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהגיש לו דו"ח והמלצות לשיפור.

ד. "תור הזהב" של הטלוויזיה בעידן המנהל המזהיר ארנון צוקרמן בשנים 1979- 1973. המאבק חסר הפשרות של ארנון צוקרמן למען עצמאות השידור הציבורי ועיצובו.

ה. שלושת אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת למשפחת השידור הבינלאומית לפחות בתחום אחד – תחום שידורי הספורט.

ו. מלחמתו של ארנון צוקרמן במנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ובמנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל. ממשלת ישראל ממנה ב- 1 באפריל 1978 את פרופסור ראובן ירון ז"ל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של ד"ר וולטר איתן ז"ל, ושנה אח"כ ב- 1 אפריל 1979 היא מפקידה את רשות השידור בידי המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל במקומו של יצחק לבני ז"ל.

ז. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון מדיחים את ארנון צוקרמן מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וממנים במקומו את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ואח"כ את טוביה סער יבד"ל למנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ח. מחירי זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים הבינלאומיים ועלויות ההפקה שלהם מרקיעות שחקים.

ב- 1 באוגוסט 1973 החלה המטמורפוזה של הטלוויזיה הישראלית עם מינויו של ארנון צוקרמן למנהלה. לא בכדי כינו את השנים 1979- 1973 "תור הזהב" של הטלוויזיה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן דִילֵל את הביורוקרטיה. ביורוקרטיה נועדה מטבע הדברים לסייע למנהל להגביל ולהשליט מַרוּת על הפרט. אך ארנון צוקרמן לא היה זקוק לכך והתיר למקצוענים שלו ובראשם פורצי דרך בעלי חזון דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי עצמאות עשייה רבה. עצמאות היא אנטי תזה של ביורוקרטיה. פעם אחת בלבד בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל 44 שנותיה הופקה ונעשתה תוכנית סאטירה איכותית ברמה גבוהה, "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום עורך ומפיק "ניקוי ראש" יכול היה להגשים את חזונו רק בתקופת מנהיגותו של ארנון צוקרמן ומנכלותו של יצחק לבני. בלתי אפשרי היה ליצור סטירה חריפה ושנונה בסגנון כזה קודם לכן בתקופת המנכ"ל שמואל אלמוג בשנים 1974- 1969 או מאוחר יותר בזמנו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979. המנכ"לים של רשות השידור שימשו עורכים ראשיים של התכנים המשודרים בטלוויזיה והרדיו והייתה בידיהם הפררוגטיבה להטיל את סמכותם ולכפות את מרותם בשעת הצורך על מנהלי הטלוויזיה הכפופים להם. שמואל אלמוג שלט ללא עוררין ברשות כשמתחתיו ניהלו את הטלוויזיה תקופות קצרות בזה אחר זה חגי פינסקר ונקדימון "נקדי" רוגל. חגי פינסקר ניהל את הטלוויזיה מקיץ 1969 עד קיץ 1971 והודח כעבור שנה אחת. נקדימון רוגל התפטר מתפקיד מנהל הטלוויזיה ב- 1971 כעבור חודשים ספורים בלבד. הוא לא היה יכול עבוד עם שמואל אלמוג וסמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן והלך. במקומו התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל ישעיהו "שייקה" תדמור אבל שמואל אלמוג לא איבד את הדומיננטיות שהייתה מנת חלקו לאורך כל הקדנציה וניהל ביד רמה גם את שייקה תדמור. יחסי העבודה בין ארנון צוקרמן למנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי היו שונים . ארנון צוקרמן בשל אופיו המיוחד והמוצק היה הרבה יותר עצמאי מהאחרים . הוא לא אִפְשֵר ליצחק לִבְנִי לשלוט בו ובתכני השידור שלו. בין השניים נוצרה זיקה משובשת בה ארנון צוקרמן היה הדומיננטי וחזק דיו כדי לצעוד בתוואי ניהול המדיה שאותו חשב לנכון. איש טלוויזיה יצירתי כמוטי קירשנבאום נתקל במכשולים והתנגדות בראשית דרכו בתוך התעשייה. מחמת רעיונותיו. תוכניתו הסטירית הראשונה "לא הכל עובר" בטלוויזיה הכללית ממש בתחילת שנות ה- 70 הורדה ע"י מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעילה תקציבית. זו הייתה מנת חלקו. למזלו ניצב לידו בשלב הבא של הקריירה שלו ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה דמות מופת שהעניקה גיבוי מוחלט ליוֹצֵר "ניקוי ראש" למרות צעקות ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל וקריאתה להוריד את התוכנית השנונה "מהאוויר". ב- 1976 הוענק למוטי קירשנבאום ז"ל בגינה פרס ישראל. הוא היה אז רק בן 37.

רק פעם אחת בלבד בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרשה לעצמו מנהל חטיבת החדשות להודיע מפורשות לרמטכ"ל צה"ל בטרם הקלטת ריאיון לקראת חג העצמאות ב- 1976 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא סוברנית ואין שַר הביטחון רשאי לדַבְרֵר ו/או לבדוק את תוכן סרט ההקלטה. הרמטכ"ל בתגובה סירב להתראיין ועזב בכעס את האולפן. מנהל החדשות ב- 1976 היה דן שילון, הרמטכ"ל היה מוֹטָה גוּר, ושַר הביטחון היה שמעון פרס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק משענת איתנה לדן שילון, והוא יחדיו עם דן שילון ומוטי קירשנבאום הגנו בחירוף נפש על השידור הציבורי. ארנון צוקרמן היה רחוק מלהיות ביורוקרט אף על פי כן השליט משמעת בטלוויזיה בכוח אישיותו הדומיננטית אך כזאת שאיננה פוגעת בעבודת המערכת. מעלה גדולה. למרות מעלותיו העניק שיעור בענווה וצניעות לסביבתו דבר שהפך אותו לדמות נערצת בבניין הטלוויזיה ברוממה.

היום מרוֹם 82 שנותיי קל יותר לנתח את תופעת ארנון צוקרמן ודמותו המיתולוגית בעשור ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן יבד"ל הובא לרשות השידור ב- 1969 ממשרד האוצר ע"י מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל שייעד לו אחריות ניהולית של כספים וכוח אדם. הוא כיהן כסמנכ"ל למִנְהָל ועניינים מוניטאריים. במקור היה פקיד. איש מעשה אך גם איש רוח והתברר גם כבעל חזון. משהופקד על הטלוויזיה בקיץ 1973 הבין הראשון כי היצירה התרבותית הרב גונית בטלוויזיה והצלחתה היא פרי של עבודה קולקטיבית במישורים שונים. יש חשיבות עַל בטלוויזיה (ובכל אמצעי תקשורת באשר הוא) לישיבות מערכת, לשיחות ומפגשים והחלפת דעות שיטתית, וסתם חיכוך בלתי רשמי בין העיתונאים, המפיקים, הבימאים, הצלמים, והעורכים בטלוויזיה. גם חיכוך מקצועי בלתי פוסק כזה במערכת, במזנון, או במשרד יוצר את ההפריָה ההדדית ואת ההישגים. מנהל הטלוויזיה הוא האחראי הראשי על ניהול רגיש זה של פסיפס רעיוני ואנושי המתנועע תדירוֹת בתוך כתליו של המוסד. התברר כי דווקא ארנון צוקרמן גבר נאה, מופנם, ובעל קול בריטון סמכותי הוא אישיות יוצאת דופן שמסוגלת לחולל לא רק מפנה חיובי אלא מטמורפוזה איכותית, שינוי צורה במלוא מובן המשמעות של המושג בשנות מנהיגותו ההן בין 1973 ל- 1979. אך מטמורפוזה היא גם עניין של השקפה. חלק מהציבור מבין אותה כתיקון. אחרים ראו בהתנהלותו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן קִלְקוּל. אני נמנה על תומכיו המובהקים של ארנון צוקרמן וחושב שהוא היה מנהל טלוויזיה למופת, אולם מונח המגדיר את איכותה של תקופה היסטורית ומכנה אותה "תור הזהב" הוא יחסי, ונתון לפרשנות בעֵין המתבונן. אנשים רבים חשבו כי אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הוא מנהיג שידור בעל יושרה ואישיות מזהירה. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 סבר אחרת ו-מייד הדיח אותו את ארנון צוקרמן מתפקידו (לא האריך את תקופת ניהולו לקדנציה שלישית). הוא ראה במטמורפוזה שחולל אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חיסרון ועִיווּת שצריך לבלום אותם מהר ככל האפשר. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם פרופסור ראובן ירון היה שותף לדעתו של יוסף "טומי" לפיד ואף נחרץ ממנו : "או אני או ארנון צוקרמן ברשות השידור", הצהיר קבל עם ועדה. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון סברו בשונה מעובדי טלוויזיה רבים ולבטח מהבכירים שבראשם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום כיצד לנהל תקשורת המונים ציבורית. הם דנו לשלילה את ארנון צוקרמן ופעלו לסילוקו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית אוגוסט 1979. העיתונאים הוותיקים מייסדי הטלוויזיה הכללית לא העריכו כהוא זה את יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון ופסקו שאינם מבינים כלום במדיום. זאת הייתה טעות. לשני נציגי הימין לא היה צל של מושג קלוש בטכנולוגיה של הטלוויזיה ובמנגנון הכלכלי שלה אך הם הבינו היטב את הכוח הטמון בה. מנקודת מבטם החולשת על אמצעי השידור האלקטרוניים הציבוריים של הטלוויזיה והרדיו שניהם קבעו שהגְבָרְדִיָיה הישנה בראשות ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום הִנָה קבוצה סוררת שטעתה בניווט הדרך ויש לסלקה, אך בל אקדים את המאוחר.

מסע ההתאוששות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון אולימפיאדת מינכן 72' נמשך שנים והתאפשר הודות לשלושת האלופים דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום והרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן. לא רק הֵם אך בעיקר בזכותם. בטלוויזיה הישראלית הציבורית שירתו בימים ההם אנשים שהפכו לאוֹשְיוֹת שידור : חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהוד יערי, אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל, שמעון טסלר ז"ל, אברהם קושניר, רפיק חלבי, יעל חֵן ז"ל, אורי גולדשטיין, ירון לונדון, יאיר שטרן, ישראל סגל ז"ל, עמירם ניר ז"ל ורבים אחרים. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום נבדלו מהקהל הרב בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהיו מפקדים ומתווי מדיניות שידור, כל אחד בתחומו, ונשאו באחריות הראשית. חַיִים יָבִין קנה את המוניטין שלו בשנות ה- 70 של המאה הקודמת כמגיש "מבט" ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התפרסם כמראיין בתוכנית "טַנְדוּ". שלישיית האלופים עסקה לעומתם בבניית מערכות שידור, תכנון שידורי טלוויזיה לטווח ארוך, הובלת קרבות שידור, וניהול תקציבים וכוח אדם. הם ניצבו אומנם מאחורי המצלמות אך כבעלי השפעה וחזון הובילו את כוחותיהם והיו הערובה הראשית לשגשוג. הפרזנטורים של מסך הטלוויזיה מרוויחים הרבה כסף (ומוניטין) בזכות נוכחותם אך הם לא בהכרח המשפיעים עליו. חיים יבין [1] וירון לונדון היו Performers מְעוּלִים על המרקע. הדיקציה האיתנה שלהם ומיתרי הגרון החזקים זעזעו את ממברנות המיקרופון והפכו אותם בלתי נשכחים – אך דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו המנהיגים המתכננים, המדרבנים, הממריצים, והיוזמים. מצב המזכיר היררכיה דוֹמָה בטלוויזיה הבינלאומית. ג'וני קארסון היה מראיין ומנחה ייחודי ופופולארי מאין כמותו בתוכנית "The Tonight Show" של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הופעתו על המרקע הייתה כריזמטית. נשיא חטיבת הספורט של הרשת גאון התכנון לטווח ארוך דִיק אֶבֶּרְסוֹל (Dick Ebersol) מעולם לא נראה על מסך הטלוויזיה אך העלה אותה לשיאים חדשים חסרי תקדים בהפקת האולימפיאדות. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) היה שַדָּר ספורט בלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אך הבוס שלוֹ רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) היה המנהיג והאיש שרומם את הָאווֹאָרְד קוֹסֶל למדרגה והמקום בו ניצב שנים רבות. שהיתי ב- 1983 ו- 1984 שלוש פעמים ארוכות בלוס אנג'לס. פעמיים במסגרת פגישות קדם ההפקה לקראת שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ופעם אחת בעת האולימפיאדה עצמה. כולם שם דיברו בכבוד והערצה אודות גאון הטלוויזיה של רשת ABC, רון ארלדג'. דֵיווִיד קוֹלְמָאן (David Coleman) היה שַדָּר כדורגל וא"ק פנטסטי ברשת הטלוויזיה ה- BBC אך מנהלו אָלֶן הָארְט (Alan Hart) היה האיש שחיבר יחדיו את חלקי הפָּאזֶל והפך את מחלקת הספורט של הרשת הבריטית לטובה באירופה.

ראוי לעיין במסמך חשוב הקרוי, "סיכום תקופה דצמבר 1974- אוקטובר 1977", אותו חיבר דן שילון ב- 16 באוקטובר 1977 בתום תקופת כהונתו כמנהל חטיבת החדשות והִגישוֹ למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. המסמך הזה מציין את גודל האחריות והמורכבות של ניהול יחידה מרכזית בטלוויזיה ומזכיר דו"ח מדויק שכותב אלוף פיקוד ומניח אותו על שולחן הרמטכ"ל . ועוד דבר הנוגע לדימוי אישי וכללי של העובדים האלה, במוסד ההוא, בשנים ההן. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם דמויות מופת. שלושתם, בנים שנולדו למשפחות פועלים צנועות שנאבקו מידי יום על פרנסתן והיו Pioneers, חבורת חלוצים ומייסדים של הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אבא של דן שילון שלמה שוּלְקִיס [2] היה פועל בקרן קיימת. אביו של מוטי קירשנבאום אברהם קירשנבאום היה מוכר נעליים ובעל חנות "חֵן" בנתניה. אביו של אלכס גלעדי שמעון גלעדי היה סייד וצבעי ולאחר שהתעייף היה פקיד בהסתדרות. אבל לא רק הם. אבא של ירון לונדון היה שחקן בתיאטרון "המטאטא" ואח"כ ב- "האוהל". שמואל קלוגר אבא של חיים יבין (עלה לארץ ישראל מגרמניה ב- 1933) היה פועל בניין בקריית בנימין (היום חלק מקריית אתא) ואח"כ בעל מכבסת קיטוֹר. מאוחר יותר היה מנהל סניף של "בנק לאומי". מרבית עיתונאי הדוֹר ההוא בטלוויזיה היו בני פועלים ולמרות הגינותם המקצועית דבק בהם הכינוי "המאפיה השמאלנית".

דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם ארנון צוקרמן הפכו למנהיגי שידור והם כנראה ארבעת אנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שקמו עד היום במדינת ישראל ושייכים לתקופת הזוהר של השידור הציבורי שחלפה לבלי שוב. הם היו לא רק שלושה אלופים ורָב אלוף אחד אלא היוו קבוצת "מאגר מוחות" מיוחדת במינה שהתאחדה לפרק זמן קצוב בו נקבעה ההיסטוריה הראשונה ועוצבו פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית.

כולם הבינו שסיקור המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 היה מְעַט מזְעֵיר ממה שאפשר היה באמת לעשות. הרצח והאובדן הנורא של י"א הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 במהלך אולימפיאדת מינכן 1972 סיים כיסוי מינימאלי של הצגת הספורט האולימפית הגדולה בתבל שהפכה בן רגע במה לטרור וחבלה. דן שילון, אלכס גלעדי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ ב- 7 בספטמבר 1972 ממינכן ארצה במטוס "אל-על" שנשא עמו גם את ארונות הנרצחים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה ב- 1972 תחושה של חוסר אונים וכישלון. ההיסטוריה שלה הייתה מלאה כאב ממש כשם שהייתה רוויה גם ברגעי התעלות שהותירו עמם תקווה. לכן היה משהו כובש במינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן חולל שינוי עצום. מטמורפוזה. ארנון צוקרמן חונן ביושרה מוחלטת. הוא היה האנטי תזה של האופורטוניזם. לכן הנעת קו הייצור של הטלוויזיה על ידו היה טהור ואינו נגוע באינטרסים. ההנעה ודחיפתו את הטלוויזיה לפנים לאחר עידן ישעיהו "שייקה" תדמור העניקה מוטיבציה וחשפה יכולות . בהיותו מוקף עוזרים מוכשרים בעלי ידע בדמותם של דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי שצברו ניסיון והבינו ודיברו את שפת המדיה כאילו הייתה שפת אם שלהם, צלחה דרכה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החלק השלישי של הטרילוגיה דן בהצלחתו המזהירה אך יש להזכיר שוב כי הוא לא ניצב לבדו על בימת הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ובאשר לאולימפיאדת מינכן 1972. אי אפשר לכסות ולשדר אירוע ספורט בינלאומי כה גדול כמו אולימפיאדה עם תקציב כה דַל, ובצִדוֹ טכנולוגיה מועטה, וכוח אדם מִזערי. אפילו צוות צילום בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נשלח למינכן כדי לכסות לפחות את 15 הספורטאים והספורטאיות הישראליים שהתחרו על המסלול, בבריכה, באולם הרמת המשקולות, בהיכל ההיאבקות, בקליעה למטרה, והתחרויות השיוטים בעיר קיל הצפון גרמניה. לאחר היוודע דבר החטיפה ואסון רצח י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים לא נשלחה כל תגבורת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לסייע לדן שילון ואלכס גלעדי שנותרו לבדם בשטח במינכן 72' מפני שנסים קיוויתי, דוב עצמון, ואהרון "אהרל'ה" להב נטשו אותם כדי לכתוב לעיתוניהם. נסים קיוויתי ודוב עצמון היו אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקור, ואהרון לָהָב היה עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר". היה ברור שצריך לבוא שינוי דראסטי גם בפילוסופיה, בתפישה, ובגישה של כיסוי אירועי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו ארנון צוקרמן בימים שלאחר בחירתו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם רעייתו הראשונה אילנה צוקרמן ז"ל. מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1 באוגוסט 1973 היה אירוע מכונן בתולדות רשות השידור ובתולדות ההיסטוריה התקשורתית של מדינת ישראל. (מקור צילום התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון יבד"ל ומוטי קירשנבאום ז"ל נמנו על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 אותו הובילו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. ב- 1969 גייס דן שילון לשורות מחלקת הספורט את אלכס גלעדי שהיה כתב ספורט וגם כתב כללי בעיתון "ידיעות אחרונות" וסיקֵר עבור עיתונו את הנעשה באזור השרון . אלכס גלעדי נולד ב- 9 בדצמבר 1942 ברוסיה. הוא אחד מקבוצת "ילדי טהראן" שגדל במשפחת פועלים ברמת השרון. העיתונאות בטלוויזיה הייתה עבור אלכס גלעדי מקום עבודה נוסף מעין "חלטורה" שהעניקה לו הכנסה כספית נוספת אך עד מהרה הבין כמו דן שילון ומוטי קירשנבאום שזהו המקום שנועד עבורו ושם הוא רוצה לעבוד ולבלות את כל חייו. השלישייה הזאת הציגו לפני יותר משנות דוֹר אידיאל בעשיית טלוויזיה בכל רמה ורוֹבֶד. משום כך הפכו לדמויות מופת ומודל לחיקוי. הם היו חלוצי טלוויזיה אידיאליסטיים ומייסדיה של מהפכת התקשורת שהתחוללה במדינת ישראל מאז ה- 2 במאי 1968 ונמשכה בכל עוזה לאורך עשור ה- ה- 70. מהפכת הטלוויזיה הזאת שינתה את אורחות חייו של כל אזרח בישראל. שלושתם הציגו לפני שנים רבות חזון שידור טלוויזיוני מרחיק לכת ובעל ערכים. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי היו מתבלטים מוקדם עוד יותר אילו ארנון צוקרמן לא היה מאחר להגיע לפסגה. על פי כל קריטריון מקצועי הבוחן את התנהלותה החובבנית של הטלוויזיה בשנותיה הראשונות, ברור שארנון צוקרמן בושש לבוא. האירוני היה שזכייתו של ארנון צוקרמן במכרז מנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 נתפש כרוטינה ועניין שבשגרה. העובדים לא הבינו כי זכו בפיס. הוא היה המנהל השישי בשרשרת מנהלי הטלוויזיה שכיהנו בתקופה של חמש שנים מאז נוסדה ב- 1968 [3]  אך התברר כי הצבתו בתפקיד הרָם הפכה לאירוע מְכוֹנֵן ומְיוּסַד ביותר בתולדות רשות השידור בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. אילולא היה מתמנה להנהיג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושלת היא לא הייתה ממריאה ואולי נסגרת בלחץ העיתונות שניהלה נגדה קמפיין חריף. הפוליטיקאים קראו לסגור אותה לפחות לפרק זמן מסוים כדי להקימה מחדש ובאופן שונה על יסודות רעננים ואיתנים. למרבית האנשים בטלוויזיה לא היו את הכלים להעריך את גודל המעמד וחשיבות המינוי. ארנון צוקרמן היה בכלל מִנְהָלַן בעברו, איש כספים ברשות בשנים 1972- 1969. אומנם מִנְהָלַן בכיר אבל לא כזה שהותיר רושם עיתונאי. ב- 1972 עזב בכלל את רשות השידור לחברת הדלק "פָּז". האיש היחיד אולי שהבחין בכישרון הניהול שלו היה מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא שמואל אלמוג. הטלוויזיה נוהלה זמן רב מסיבות שונות בצורה מבולבלת וכושלת והסתפקה בסיקור מצומצם של משחקי מינכן 1972 שהיוו את גולת הכותרת של אירועי הספורט הבינלאומיים באותה שנה. גם הדיווח על רצח י"א הספורטאים הטלוויזיה היה מוגבל. ההפקה הלקויה של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת מינכן 1972 נבעה לא רק מחוסר ממון וטכנולוגיה אלא בעיקר בגלל היעדר ידע טלוויזיוני והבנה עיתונאית כי המשחקים האולימפיים באשר הם תמיד ניצבים במוקד העיתונאי העולמי. בסיבות הכישלון דנו שני הכרכים הקודמים של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972". באופן פרדוקסאלי היווה כישלון הימים ההם בסיס לנסיקתם המטאורית של דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום, אך המראתם הייתה בלתי אפשרית כאמור ללא מינויו של ארנון צוקרמן לנַוָוט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973. מנהיגות, יושרה, דוגמא אישית, ודרך ארץ הם הערכים הנעלים והחשובים ביותר המרכיבים כל חברה אנושית, גם את זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן העניו הביא את התכונות האלו עִמוֹ לרוממה בקיץ 1973 ועמן גם ידע ניהולי ברמה גבוהה כפי שיוברר להלן.

ארבעת האנשים האלה שניווטו את הטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת קיימו ביניהם הפריה הדדית. הם גם הבינו שתוכן הפקת המוצרים מותנה בכמות ואיכות הטכנולוגיה שעומדת לרשותם. מהירות וראשוניות הדיווח בעיתונות האלקטרונית מותנה בטכנולוגיה עומדת לרשות העיתונאים והשדרנים. ללא טכנולוגיה חדשנית שווה העיתונאות הטלוויזיונית כקליפת השום. נעשו על ידם כל הזמן ניסיונות התחדשות. יחדיו עם המהנדס הראשי שלמה גַל נרכשה עוד ניידת שידור חדשה ה- "OB הלָבָן" בנוסף לניידת הקיימת ה- "OB הכָּחוֹל" זאת שסיקרה את מצעד צה"ל בירושלים שחוברה לה יחדיו ב- 2 במאי 1968 בשידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. נקנו עוד מצלמות Video ופילם, הוצבו עוד שולחנות עריכה ומכונות VTR, נחנכו עוד אולפנים, וכוח האדם גדל. טווח ההפקה התעצם בשלושת תחומי הטלוויזיה העיקריים : חדשות, ספורט, ותוכניות. כלי הטלוויזיה חשובים אך חשוב מהם היה תוספת האמון להם זכה הקווארטט ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. ללא שום השוואה למה שהתחולל בעידן שייקה תדמור. רוח רעננה נשבה ב- 2 באוגוסט 1973 בין כותלי בניין "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאה לדרך חדשה.

מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים 1973 החלו דן שילון ואלכס גלעדי לתכנן ולהפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים ל- מונדיאל גרמניה 1974 ואת שידורי הטלוויזיה של משחקי אסיה ה- 7 שעמדו להיערך בבירת הממלכה האיראנית של השאה, טהראן, ובהשתתפות משלחת ספורטאים גדולה (64 ספורטאים ומלווים). בראשית 1974 החל מוטי קירשנבאום להפיק את הסדרה הסטירית "ניקוי ראש" ששודרה בין השנים 1976- 1974. בנובמבר 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות והחל בבניינה מחדש ומן היסוד. אלכס גלעדי התמנה במקומו למנהל מחלקת הספורט ועסק בתכנון שידורי הטלוויזיה של המכביות, של כינוסי הפועל , ושל אולימפיאדת מונטריאול 1976. בשנים האלה הועמק הקשר המיוחד והעמוק בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין לאלופת ישראל בכדורסל קבוצת הפאר מכבי ת"א . בעונת השידורים של 1977 – 1976 שילמה הטלוויזיה הישראלית בפעם הראשונה למכבי ת"א זכויות שידורים . ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת"א לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שגברה על אלופת איטליה בבלגראד בירת יוגוסלוויה בתוצאה 77:78. ב- 17 במאי 1977 הגיעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשיאה הטכנולוגי והלוגיסטי בשעה שכיסתה במשך שתיים עשרה שעות רצופות את מִשְדָר הבחירות לכנסת ה- 9. בקיץ 1978 ניצבה הטלוויזיה בפני אתגר טכנולוגי שטרם התנסתה בו בעבר. הוטל עליה להעביר מארגנטינה הרחוקה באמצעי תקשורת דלים 21 שידורים ישירים ממשחקי המונדיאל. היא נענתה לאתגר וצלחה אותו. זה היה מעט מן המכלול העצום שמאכלס את הספר השלישי "מטמורפוזה" בטרילוגיה. ההתקדמות הטכנולוגית המוגבלת ורכישת ניידות שידור בנוסף על ה- " OB הכחול " הישן שעמד לשירותה מאז 1968 , אפשרה לטלוויזיה הישראלית הציבורית לנוע לפנים מהר יותר ממהירותו של צַב. הציבור איננו מבין כי כלי מלחמה טלוויזיוניים מודרניים הם המאפשרים את שגשוג הדיווח העיתונאי המהיר והראשוני.

טקסט תמונה : אפריל 1968. ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית שכונתה ה- "OB הכחול" חונה ליד "בית היהלומים" הלא הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. לניידת הזאת היו הישגי עבר רבים אך היא לא הייתה יכולה להתמודד עם אתגרי העתיד. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. אצטדיון הכדורגל הלאומי הישן ב- ר"ג הישן ודלתות הכניסה שלו עשויות ברזל. ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה שכונתה ה- "OB הלָבָן" וצילמה בשחור / לבן בלבד חונה במתחם האצטדיון בטרם אחד השידורים הישירים הרבים שביצעה בימים ההם. אנוכי ניצב על מדרגות סולם האלומיניום התלוי בפתח הכניסה לניידת השידור בצד שמאל שלה. (תיעוד וצילום שמואל ברעם במצלמתו של יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המצלמות האלקטרוניות האנגליות EMI של הדוֹר הקודם שאיישו את ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית ה- "OB הכחול" והאמריקניות הישנות מדגם RCA בעלות מַצְמֵד (Clutch) לצורך מעבר בין שלוש העדשות המותקנות עליה (לצילום מקרוב, בינוני, וארוך) – הוחלפו במצלמות Marconi הבריטיות בעלות הזוּם (Zoom) המופעל ע"י לחצן חשמלי. נִקְנוּ גם עוד מכונות VTR חדשות של שני אינטשים בעלות יתרון עריכה אלקטרונית בעזרת התקן טכני עליהן ה- "Cue editor" החדשני. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התפתחה והתעצמה מבחינה טכנולוגית. הייתה תחושה שמשהו זז.

טקסט תמונה : 1969. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי מצלמה אלקטרונית אמריקנית מהדגם הישן של RCA. מתפעלים אותה בימאי הטלוויזיה רָאלְף עִנְבָּר (משמאל) וטכנאי אמריקני הָארְוִוי קִירְש מרשת CBS. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1979. אצטדיון "קנדה" במרכז הטניס ברמת השרון. הצלם שמואל ברעם ניצב מאחורי מצלמה אלקטרונית גדולה מסוג "M a r c o n i"  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידור ישיר של משחק טניס. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, דרדק תקשורת בן שנה. המפיק ובימאי אֵיְילוֹן גוֹיְטִין מאנשי צוות ההקמה בוחן "Frame" של מצלמת RCA בעלת שלוש העדשות באולפן הטלוויזיה בירושלים. משמאל זהו המפיק "ציצי" גרא (מזוקן). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: 1972. דני ברנע מצלם במצלמת " M a r c o n i" תוכנית טלוויזיה בקיבוץ טירת צבי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מעטים יודעים כי במִכְרָז לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנערך ב- 1 באוגוסט 1973 השתתף גם יצחק לִבְנִי מפקד רדיו גלי צה"ל. ארנון צוקרמן הביס אותו. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של הרשות נתן שַחַם צידדו באופן תקיף בעד ארנון צוקרמן והוא באמת נבחר. שניהם הודיעו ליצחק לִבְנִי בטרם ביצוע המכרז כי הם אינם חפצים בשירותיו וכי הם מעדיפים את ארנון צוקרמן על פניו אך יצחק לִבְנִי לא נרתע. הוא ניגש למכרז התמודד והפסיד. יצחק לִבְנִי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…נפגעתי מאוד מהעדפתו ובחירתו של ארנון צוקרמן שהיה בכלל פקיד כספים לתפקיד מנהל הטלוויזיה בעוד לי עמד מוניטין עיתונאי כמפקד מוצלח של רדיו גלי צה"ל מאז 1968…". כעבור שמונה חודשים בדיוק ב- 1 באפריל 1974 התמנה יצחק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור ע"י הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ועל פי המלצתו הישירה של השַר הממונה על רשות השידור שמעון פרס ז"ל. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "לא רציתי את יצחק לבני כמנהל הטלוויזיה וקיבלתי אותו כמנכ"ל רשות השידור". בפני ארנון צוקרמן עמדה משימה כבירה . הוא היה צריך לגבור על תבוסת מינכן 72' ולשנות את כל תפישת השידור הציבורי כדי להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבראש עמד עכשיו לדרך חדשה. חברה במצוקה איננה יכולה לתפקד ללא מנהיג ומבחינת הטלוויזיה היה ארנון צוקרמן היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. ראו שהוא יודע להתייצב בפני מצבים קשים, מוכשר לפתור את הבעיות הרבות שמתעוררות וצצות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, הוא ידע לנהל תקציב, ונרתם להעניק גיבוי למפקדים שלוֹ כשצריך. שלישיית אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבוריתדן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן הייתה נכונה להתעמת ולהילחם בעל עֵת עם כל מי שצריך על דעתה המקצועית, וגם לרִיב. כל הארבעה ירדו מבימת השידור הציבורי בשלוש השנים שבין 1979 ל- 1982 בתקופת שלטונם של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אך בל אקדים את המאוחר.

ב-צֵל מינכן 1972.

אולימפיאדת מינכן 1972 (10.9.1972 – 26.8.1972) תיזכר לעַד כטרגדיה עבור 11 משפחות בישראל. בהיותה בימה ראשית ומַצָג ספורטיבי ענק היא העמיקה מחד את ההקשר בין ספורט לפוליטיקה אך מאידך סימלה נקודת מפנה טלוויזיונית בה חוללה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) קבוצת הטלוויזיה הגרמנית מיסודן של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF תמורות חדשות. מדינת ישראל תזכור לשמצה את מינכן העיר האולימפית הגרמנית בה נשפך דמם של אחד עשר ספורטאים ישראליים. עולם הטלוויזיה יזכור את תחרויות מינכן 72' בגלל יצירת הטלוויזיה של הבימאי והמפיק הורסט זייפארת וחבריו. באולימפיאדת מינכן 1972 הונחו יסודות הטלוויזיה המודרנית בכיסוי אירועי ספורט בינלאומיים גדולים שיושמו בהצלחה. הסדרה בת 12 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" עוסקת בטלוויזיה אך לא ניתן לכתוב את הטרילוגיה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" מבלי לחקור את פרשת טבח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים ההיא. ככל שהמחקר אודות אסון מינכן 72' הלך והעמיק והתפרס עוד ועוד כך נשכתי יותר את שפתיי. באחד החורפים של עשור ה- 2000 עליתי לראשונה לקברם של הנרצחים והתייחדתי עם זכרם.

טקסט תמונה : מנוחתם האחרונה של חללי אולימפיאדת מינכן 1972. חלפו 48 שנים אך נדמה כי רצח י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים המינכן 72' אירע רק אתמול. ראש המשלחת שמואל ללקין ביקש מהסופר והמשורר חיים חפר ז"ל לנסח את הטקסט על המצבות, כלהלן : "נפל חלל בידי מרצחים באולימפיאדת מינכן בשליחות הספורט הישראלי". אל ראש כל מצבה מחוברות חמש הטבעות האולימפיות. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה היה נורא אבל החיים היו חזקים מן המתים. חלפו רק שלושה שבועות מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72' וכבר נערכה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ביום שלישי – 26 בספטמבר 1972 באִצטדיון "בלומפילד" ביפו בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים. אלכס גלעדי הפיק ודן שילון שידר. האירוע קיבל נופך ממלכתי לאחר שנשיא המדינה זלמן שז"ר הוזמן לצפות בו, אישר את נוכחותו, וניאות להעניק את הגביע לקבוצה המנצחת בסיום ההתמודדות. 1972 הייתה לא רק שנה אולימפית אלא גם שנת כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותה שנה זכתה מכבי ת"א של גיורא שפיגל, צבי רוֹזֵן, ומִיקוֹ בֶּלוּ באליפות המדינה והקדימה את בית"ר ירושלים עם אוּדִי רוּבּוֹבִיץ', ארצי בן יעקב, יוסף חכם, ויצחק גָ'אנוֹ. אבל אירוע הכדורגל שייזכר יותר מכל באותה שנה היה משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים שהתקיים ב- 26 בספטמבר 1972 באִצטדיון "בלומפילד". חלפו רק שלושה שבועות מאז הרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72' וכבר מתעסקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק כדורגל. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם (וגם של רדיו "קול ישראל") שלמה גל, חשב שהתאורה באצטדיון "בלומפילד" איננה מספקת לצילום משחק כדורגל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לא חפץ בשידור הישיר של משחק הגמר הזה שהיה אמור להתחיל בארבע וחצי אחה"צ ועשוי לגלוש אל לֵב ה- Prime Time. ישעיהו "שייקה" תדמור לא התעניין בשידורי הספורט אך הבין מאחרים כי במקרה של שוויון בתום הזמן החוקי, ובעקבותיו הארכה ובעיטות הכרעה מ- 11 מ' כולל טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת ע"י נשיא המדינה, עלול המשחק לשַבֵּש כליל את לוח השידורים של הילדים והנוער באותו ערב. שידורי הספורט בכלל והכדורגל בפרט לא היו בראש מעייניו של מנהל הטלוויזיה. ישעיהו "שייקה" תָּדְמוֹר הציע לדן שילון לשדר ישיר את המחצית הראשונה בלבד ואת השנייה להקליט ולהראות אותה מאוחר יותר בלילה. דן שילון נפל מהכיסא. הוא היה המום. מי בעולם הטלוויזיה שמע על רעיון שידור ישיר של המחצית הראשונה בלבד במשחק כדורגל והקלטת השנייה לשידור מאוחר בלילה. דבר השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת"א לבין הפועל ירושלים ביום שלישי ההוא של  26 בספטמבר 1972 כלל לא פורסם בלוח שידורי הטלוויזיה השבועי של העיתונות במוסף יום שישי – 22.9.1972. הכל היה תלוי על בלימה. ההתאחדות גם לא הסכימה לפרסום מוקדם של השידור הישיר בלוחות הטלוויזיה המתפרסמים בעיתונות היומית. לבסוף אושר המשחק כולו לשידור ישיר בשעה המקורית לאחר לבטים רבים בהם היה שותף גם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. העיתון "מעריב" הספיק לפרסם בעיתונו באותו יום במדור "שידורי הטלוויזיה" שלו את השידור הישיר. לראשונה בהיסטוריה של רשות השידור העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- סתיו החם, ביום שלישי – 26 בספטמבר 1972 בשידור ישיר את משחק גמר על גביע המדינה בכדורגל. הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC עשתה זאת כבר ב- 1937.

טקסט מסמך : לוח שידורי הטלוויזיה כפי שהוא מתפרסם במוסף "ימים ולילות" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 22 בספטמבר 1972. השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון "בלומפילד" ביום שלישי – 26 בספטמבר 1972, נשאר בגדר סוד. (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך : יום שלישי – 26 בספטמבר 1972. העיתון "מעריב" מפרסם בלוח שידורי הטלוויזיה היומי שלו את דבר השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על גביע המדינה בכדור, אך טועה במיקום האירוע. המשחק נערך באצטדיון "בלומפילד" ביפו. (באדיבות העיתון "מעריב").

סגן אלוף ישעיהו "שייקה" תדמור נשא בתפקיד סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל ב- 1971. הוא הוצע באותה שנה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י נתן שַחַם ז"ל (חבר קיבןץ בית אלפא) המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. נתן שחם ראה בשייקה תדמור מועמד מתאים להנהיג ומושיעה של הטלוויזיה הישראלית בה שרר אי סדר ניהולי. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ויו"ר הוועד המנהל ד"ר חַיִים יָחִיל ראו בקצין הצבא מועמד ראוי. נתן שַחַם חשב שצריך להביא את ישעיהו תדמור כדי לחולֵל ולעשות סדר חדש בטלוויזיה הציבורית, מדיה צעירה מהרדיו, אך כבר נגועה במחלות כרוניות של סכסוכים, שביתות, ויחסי עבודה עכורים. הוועד המנהל השקיע מחשבה ומאמצים כיצד לשפר את מצבה של הטלוויזיה שנראתה להם משפיעה ובעלת עוצמת יתר מהרדיו אך בעייתית ממנו בשורות רשות השידור. הפתרון היה להביא לטלוויזיה קצין צבא בעל רקע חינוכי כדי לעשות סדר במוסד אזרחי תקשורתי סורר. ישעיהו "שייקה" תדמור ניהל את הטלוויזיה במשך שנתיים אך נכשל. בקיץ 1973 חש שכָּלוּ כל הקִיצִין בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא היה יכול השתלט על המוֹסַד ועובדיו וביקש לשחררו מהתפקיד רב האחריות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית סא"ל "שייקה" תדמור חזר לשורות צה"ל ותפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית התפנה. זאת הייתה הסיבה להוצאת המכרז ב- 1 באוגוסט 1973. נתן שַחַם ז"ל איש הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1973 וחבר קיבוץ בית אלפא זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…הבאת שייקה תדמור בקיץ 1971 לא הייתה טעות אלא ניסיון שלא הצליח. משביקש לשוב לשורות צה"ל ביקשתי מהרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר שהיה ידיד שלי לתת לו תפקיד חינוכי ולהעלות אותו בדרגה מסא"ל לאל"מ. הרמטכ"ל מינה את ישעיהו תדמור למפקד פיקוד הגדנ"ע והעניק לו דרגת אל"מ…".

בראשית דרכי הארוכה ורבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשתי בין שאר תפקידיי גם כעוזר שַדָּר של דן שילון בעת השידורים הישירים בכדורגל וכדורסל. זה היה מינוי של אלכס גלעדי. "אתה איש מתמטיקה אז זהו התחום שבו תוכל להפעיל את כישוריך בתרגילי חשבון וסטטיסטיקה למען הטלוויזיה, ליד מושב השדר", אמר ושלח אותי לעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו. דן שילון היה המגיש האקסקלוסיבי של התוכנית "מבט ספורט" והשַדָּר הבלעדי בימים ההם של כל אירועי הספורט הרלוואנטיים. שום איש טלוויזיה לא איים על בכורתו. דן שילון החזיק לבדו במיקרופון היוקרתי והנחשק. המשימה שלי כעוזר שַדָּר שלוֹ הייתה לחשֵב ולעבֵּד בשבילו בטרם עידן המחשב את הנתונים והפרטים הסטטיסטיים במשחק הנוגעים לזריקות והחטאות לסל של כל שחקן מהשדה ובעונשין ותרגומם לאחוזים, ריבאונד הגנה והתקפה, איבודי כדורים, חטיפות, בעיטות לשער, טווחים, כמות נבדלים, מספר עבירות, ומה לא – ולהעביר לו את האינפורמציה במהירות באמצעות כתיבת פתקים קצרים. מכיוון שהייתי מתמטיקאי הטיל עלי אלכס גלעדי את המשימה למנות את הטוּרִים החשבוניים בפונקציות השונות של התחרויות עבור דן שילון.

טקסט תמונה : 23 במארס 1972. היכל הספורט ביד אליהו – תל אביב. אני משמש עוֹזֵר שַדָּר של דן שילון בעת שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין קבוצות איניס ווארזה (איטליה) אלופת איטליה לבין יוגופלסטיקה ספליט מזאגרב (יוגוסלביה). הקבוצה האיטלקית ניצחה בתוצאה 69:70. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעיצומו של חול המועד סוכות תשל"ב נערך באצטדיון "בלומפילד" משחק הגמר על גביע המדינה בו ניצחה הפועל ת"א את הפועל ירושלים 0:1 משער של שייע פייגנבאום. זאת הייתה משימת השידור הבאה שלוֹ. אי אפשר היה שלא להתפעל מההכנות המקצועיות הרבות שעשה כשַדָּר ועיתונאי לקראת השידור הישיר. הוא לא השאיר דבר ליד המקרה. דן שילון ביקר באימוני הקבוצות ולמד כל פרט. הוא הכיר את הסטטיסטיקות של השחקנים וידע את הרקורד שלהם ושל מועדונם בע"פ. הוא נבר בתולדות חייהם, עקב אחר ציוני הדרך החשובים בקריירה המקצועית שלהם ורשם לעצמו את פרטיהם האישיים, גיל, גובה, ומשקל, מצבם המשפחתי, ומספר ההופעות של כל שחקן במועדונו. דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלו כאילו היה זה השידור הישיר הראשון בחייו. ראשו היה פנוי להכנות ולימוד החומר מפני שאלכס גלעדי הפיק את ניידת השידור האלקטרונית הגדולה שנקראה "ה- OB הלָבָן" וטיפל בכל הבעיות הלוגיסטיות והארגוניות של השידור הישיר. התרשמתי ממשמעת העבודה ושיתוף הפעולה של הצוות העיתונאי בראשותו של דן שילון עם קבוצת הטכנאים בראשות המפקח הטכני אלי קובו. שני הכוחות פעלו בהרמוניה בעת ההפקה. אלי קוֹבּוֹ ז"ל היה שנים רבות המפקח הטכני הראשי של ניידת השידור ההיסטורית הזאת שצילמה ב- Video שָחוֹר / לָבָן וכיסתה אלפי אירועים בתולדות המדינה. והנה היא הוצבה שוב, הפעם באצטדיון "בלומפילד", כדי לצלם את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל . המפקח הטכני גבה הקומה ואֶרֶך המידות נחשב אז לאחד מאנשי המקצוע הטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השפעתו על טיב השידור הייתה רבה. הוא היה איש כל יכול בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל תפקיד בכיר האחראי על ניידות השידור. הטכנאים האחרים בסביבתו לא רק שסרו למרותו ופקודותיו אלא רעדו מנוכחותו. דווקא ערב שידור משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת"א לבין הפועל ירושלים הורגשו וויברציות מתחת לפני השטח. מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גַל שנחשב לאלוהי הטכנולוגיה ונהנה מגיבוי טוטאלי של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא היה שבע רצון מעבודתו של מפקח ניידות השידור אֵלִי קוֹבוֹ ולא רווה נחת ממילוי תפקידו של המפקח שִמְעוֹן נֶחָמָה האחראי על ה- VTR אלו הן מכונות ה-  Video Tape Recording הפלא הטכנולוגי הטלוויזיוני. המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גַל זוכר את התקופה היא בעת שיחות התחקיר עמי למרות שחלפו מאז שנים רבות, כלהלן : "הצעתי לאלי קובו לצאת להשתלמות מקצועית כדי להרחיב את אופקיו אך הוא סירב. החלטתי להעביר אותו ואת שמעון נחמה לתפקידים אחרים בחטיבת ההנדסה. וועד עובדי ההנדסה פירש זאת כסתימת אפשרות של קידום טכנאים אחרים מן השורה, ושוב החלו עיצומים בפעם המי יודע כמה בתוככי "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. הטכנאים החליטו להשבית לאות מחאה את ניידות השידור האלקטרוניות ולא להפעיל את שני אולפני השידור ברוממה אך אפשרו לדן שילון ואלכס גלעדי להפיק את השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 26 בספטמבר 1972 בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר למעין מקום עבודה הסתדרותי אבל הטכנאים התרצו והתירו לניידת השידור הטובה ביותר של הטלוויזיה שכונתה ה- "OB הלָבָן" וצילמה בשחור / לבן לצאת מירושלים לאִצטדיון "בלומפילד". זה היה בדיוק שלושה שבועות לאחר רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

מונדיאל גרמניה 1974.

זה אירע לפני המון זמן. ארבעים ושש שנים. בתקופת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי יחד יאיר שטרן עורך בירושלים של השידורים האולימפיים. הייתי עֵד מקרוב להתפתחות שידורי הספורט והחדשות מחד וחולשתה של הטלוויזיה הישראלית כ- כלי תקשורת המונים – מאידך. בעיקר אפיסת כוחות טכנולוגיות וניהוליות שהשפיעו על רמת התוכן. היינו שנינו עדים מקרוב לטרגדיית מינכן 1972. הרי תיעדנו אותה. זה היה מדהים כיצד החיים שבו במהירות כה גדולה ל מסלולם . מערב גרמניה זכתה ברהביליטאציה פוליטית עולמית והכרה בינלאומית לאחר תום מלחמת העולם ה- 2, והיא זאת נבחרה ב- 1966 ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות International Olympic Committee) בראשות הנשיא האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brubdage) לארח במינכן 1972 את האולימפיאדה ה- 20. לכן זאת לא הייתה הפתעה כי גם ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) הפקידה בידי מערב גרמניה העשירה בעלת התשתיות הלוגיסטיות והספורטיביות ולרשותה שתי רשתות טלוויזיה ציבוריות מהמובילות באירופה ARD ו- ZDF, את משימת האירוח של טורניר מונדיאל הכדורגל של שנת 1974 [1]. גרמניה היא מדינה בעלת היסטוריה, מסורת, ומורשת ספורטיבית מפוארת. היא הייתה בעבר שלוש פעמים אלופת העולם ומחזיקת גביע המונדיאל בטורניר שווייץ 1954, טורניר גרמניה 1974, וטורניר איטליה 1990. היא המדינה היחידה בתבל שאירחה כבר שתי אולימפיאדות ב- 1936 ו- 1972 ושני מונדיאלים ב- 1974 ו- 2006.

שַדָּר הספורט הראשי דן שילון ניצב שוב בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שטס לגרמניה בקיץ 1974 כדי להעביר את משחקי האליפות בשידורים ישירים לישראל ולקח עמו לשָם את שני השדרים אלכס גלעדי ויאיר שטרן. מערב גרמניה ניצחה במשחק הגמר באצטדיון האולימפי במינכן ב- 7 ביולי 1974 את הולנד 1:2 וזכתה בפעם השנייה בגביע העולם בכדורגל . וולטר שִל (Walter Scheel) שהיה שר החוץ הפדראלי בעת אסון מינכן 1972 הפך לנשיא מערב גרמניה והעניק את הגביע לקפטן המערב גרמני פרנץ בקנבאואר. האנס דיטריך גנשר (Hans Ditriech Genscher) מי שהיה שר הפנים הפדראלי באולימפיאדת מינכן 1972 קוּדָם לתפקיד שר החוץ. שניהם נשארו אוהדים נלהבים של הספורט הגרמני. זה היה הזיכרון שלי בחלוף שנתיים מאז רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : 7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה וולטר של מעניק את גביע המונדיאל של גרמניה 74' לקפטן מערב גרמניה פרנץ בקנבאואר. (באדיבות שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ZDF/ ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. שר החוץ הגרמני האנס דיטריך גנשר (במרכז בחליפה כהה) מריע ביציע המכובדים לנבחרת מערב גרמניה שגברה לפני דקות אחדות על נבחרת הולנד בתוצאה 1:2. בשורה מעל האנס דיטריך גנשר נראים נסיך מונקו רנייה ורעייתו שחקנית הקולנוע האמריקנית גרייס קלי (מרכיבה משקפי שמש וחובשת מטפחת על ראשה). (באדיבות ZDF / ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ושבעת חברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם העניקו גיבוי מלא לפעולותיו של מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור, פרי מִינוּיָים בקיץ 1971. הם אהדו אותו וראו בו מנהל מוצלח ובעל חזון שמסוגל להצעיד את הטלוויזיה הישראלית קדימה. שמואל אלמוג ונתן שחם זכרו לו לטובה את תוכנית השידורים הראשונה שהגיש להם בפברואר 1972 לעונת השידורים של 1973 – 1972. הוא ישעיהו "שייקה" תדמור נחשב בעיניהם למנהל הגון, יישר דרך, איש חינוך, ובעל תפישת שידור ציבורית נכונה ש-תאמה את השקפת עולמם [2]. הצעת התכנון של משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונת 1973 – 1972 על ידו כפי שהוגשה בפברואר 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור זכתה לאמון מקיר לקיר. שייקה תדמור נחשב בעיני הנהלת רשות השידור למנהל מעולה, איש של כבוד, בעל ערכים, וגם צייתן.

טקסט מסמך (1) : פברואר 1972. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מגיש את הצעת התכנון של משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונת 1973 – 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ואנשי הוועד המנהל של הרשות. הצעת השידורים שלו זכתה לאמון מקיר לקיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : פברואר 1972. המשך תוכן העניינים של הצעת תכנון השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

                                                                                                                                      

טקסט מסמך (3) : פברואר 1972. מפרט הצעת השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

                                                                                                                                                                                                                                                                                                 

טקסט מסמך (4) : פברואר 1972. המשך הצעת תכנון של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת השידורים של 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

                                                                                                                                                                                                                                                                                            

טקסט מסמך (5) : פברואר 1972. העמוד האחרון במצע תכנון השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר אולימפיאדת מינכן 1972 השתנתה התמונה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הבין שמבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת מינכן 72' היה כישלון קולוסאלי. כמותי ואיכותי. הוא החליט להתייחס בצורה שונה לחלוטין למבצע השידורים הגדול הבא שמִשְמֵש ובא בתוך עשרת החודשים הבאים. אלה של תחרויות המכבייה ה- 9 ביולי 1973. הוא הבין ששגה כשהמעיט בהערכת חשיבות שידורי המשחקים האולימפיים בטלוויזיה. "שייקה" תדמור התכוון להעניק לדן שילון אמצעי שידור והפקה מוגברים לכיסוי המכבייה ה- 9 וזמן מסך שמנהל מחלקת הספורט כלל לא פִּילֵל לקבלם. הלקח הגדול של כישלון הסיקור הטלוויזיוני של אולימפיאדת מינכן 72' היה התגייסותו האישית העתידית של מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור למען ולטובת שידורים נרחבים של תחרויות המכבייה ה- 9 ואַף לפרסם את פקודת המבצע של ההפקה. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של היו"ר וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם העניקו כרגיל גב למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבוריתישעיהו "שייקה" תדמור כשהגיש להם במארס 1973 את הצעת תּכנון שלוֹ לעונת השידורים אפריל 1973 – אפריל 1974. בדברי ההסבר שלוֹ למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, כתב ונימק אותה [1]. מי שיער אז כי בתוך שלושה / ארבעה חודשים יפרוש ישעיהו "שייקה" תדמור מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויחזור לשורות צה"ל כמפקד הגדנ"ע ויזכה בהעלאה לדרגת אלוף משנה מידי הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר.

1. לידה קשה.

תכנון עונת מִשדרים הִנה מלאכת מחשבת המצריכה גיוס ורצון טוב מצד רבים, שִקלול ההצעות הרבות הנאספות לקראת התכנון, בחינה וניתוח של נתונים תקציביים, טכניים ולוגיסטיים, עימות בין דעות שונות, ולבסוף – יצירת סינתזה בדמות הצעת התכנון. הסערות מבית ומחוץ שפקדו לאחרונה את הטלוויזיה הקשו מאוד על קיום אטמוספירה המאפשרת מלאכת תכנון טובה. הן הִטו לצערי חלק ניכר מן האנרגיה הפיסית והרוחנית של בעלי התפקידים המופקדים על התכנון – ובטלוויזיה מספרם רב – והעתיקו אותה למאבקים שונים, אמיתיים ומדומים.  אף על פי כן הוצאנו מתחת ידינו הצעת תכנון שאומנם עומדת עתה לביקורת, אך סבורני כי בכללה היא טובה ואני מקווה כי לא ניכרים בה פגעי הסערות .תכנון זה נולד בעת לא קלה להוריו מולידיו, אך אני מאמין כי אם נקדיש לביצוע התכנון את עיקר מאמצינו, תוך תמיכה של הגופים הציבוריים ברשות השידור – לא חלילה מתוך כוונה להתעלם מבעיות רציניות אחרות המעסיקות את רשות השידור, אלא מתוך כוונה להתעקש ולראות בשידור ובאיכות השידור את הערך החשוב ביותר עבורנו, נצליח להפיק ולשדר תוכניות טובות יותר וכן נבריא את המצב בכללו.

2. המסגרת התקציבית של התכנון.

הצעת התכנון המפורטת כאן מבוססת על ההנחיה שקיבלתי מהוועד המנהל , לעבד הצעת תכנון שאיננה חורגת מהיקף הפעולות שביצענו בשנת התקציב 1973 – 1972. ואכן הצעת תכנון זו מקיימת תנאי זה. הפעולות הכלולות בה אינן חורגות מהיקף הפעולות של עונת המשדרים הנוכחית. אדרבא, מבחינת התקציב היחסי הן אפילו מעט פחות ממה שביצענו השנה. על התקציב המוגבל קבלתי לא פעם ואין זה המקום לחזור בהרחבה על כך. אומר רק זאת כי התפתחות ראויה של הטלוויזיה מותנית בכסף רב. הטלוויזיה שלנו חמש שנים אחרי הקמתה חייבת להשקיע השקעות רבות בתכנון לטווח ארוך, "בניסוי וטעייה" בתחומים שונים של הפקה טלוויזיונית, בהכנת תוכניות, בהדרכה, בהשתלמויות בארץ ובחו"ל, בהכשרת כוח אדם שבעזרתו תופעל התחנה ביתר יעילות ועוד ועוד. לכל אלה אין כסף. אני עֵר לביקורת המושמעת ביחס לבזבוז וחוסר היעילות. ביודעי את אחריותי, הנני מתכוון לפעול במיטב יכולתי במגמה לצמצם. אך לדעתי חלק מחוסר היעילות בהפעלה נובע גם מכך שהושקעו כספים רבים, אך לא במידה מספקת, מכך שיש אמצעים לרוב, אך אין כסף להשלמת פריטים כדי להפעילם ביעילות. אם יש בזבוז וחוסר יעילות הרי זה נובע במידה לא מעטה מעודף כללי של כספים ואמצעים, אלא מחסך יחסי בתחום זה או אחר, היוצֵר מצב אי סימטרי בין אמצעים וכוח אדם.

3. מתח וציפיות אינטנסיביות כלפי הטלוויזיה. 

תכנון תוכניות הטלוויזיה קשה מבחינת נתוני מסגרת השידורים. הטלוויזיה משדרת מעַט, ס"ה כ- 5.5 – 5שעות ליום, מזה שעה וחצי בערבית, ושעה לנוער. המבחר העומד לרשות המבוגר שאינו דובֵר ערבית הוא כ- 2.5 שעות שידור ביום והכל בערוץ אחד. זה מעט מאוד. מרחב התכנון התוכניתי הוא קטן. מאידך הציפיות ביחס לטלוויזיה מצד הציבור הן גבוהות ואינטנסיביות, ואין שום סיכוי לטלוויזיה למלאן. הטלוויזיה הפכה להיות גורם חברתי ותרבותי חשוב ממדרגה ראשונה בחברה הישראלית. ללא ספק היא עומדת בעימות חריף עם אלטרנטיבות חברתיות, תרבותיות, משפחתיות ואחרות בתחום הפנאי. עצם העימות הזה יוצר מתח וקונפליקט אצל הצופה. הצופה שהחליט להישאר בביתו ולבלוֹת ליד מקלט הטלוויזיה, מצפה רק לתוכנית אחת טובה מבחינתו, אלא ל- "ערב טלוויזיוני" מלא. ובצדק הוא מצפה לכ . הוא קנה מכשיר יקר, משלם אגרה גבוהה, והוא רוצה לקבל ערב טלוויזיה מלא. ומדוע לא ירצה בזה ? אך ב- 3 – 2.5 שעות שידור בערב אין שום סיכוי למלא את משאלותיו. מצב זה הוא טראגי במובן זה שמצד אחד הטלוויזיה איננה יכולה להרשות לעצמה לשדר תוכניות רבות מידַי ביחס מהסוג של תוכניות "מיוחדות" או תוכניות "אנינות", או תוכניות כלשהן המיועדות והמכוונות מראש לציבור קטן – ביחס מן האוכלוסייה, ומצד שני בכל תוכנית של הטלוויזיה צופה פריפריה גדולה יחסית של אוכלוסייה שאיננה מעונינת בתוכנית, או איננה מבינה את התוכנית, או שהתוכנית מראש איננה מיועדת לה . דבר זה נובע גם מכך שהצפייה בטלוויזיה עדיין איננה סלקטיבית דיה. על רקע זה קיים מתח חריף בין הציבור לטלוויזי . הוסף לזה את הציפיות והתביעות הפוליטיות המתדפקות על שערינו בחוזקה – ותמצא מתח חריף שבעתיים. אי אפשר להבין תכנון של עונת משדרים במנותק מהקשר פסיכולוגי – חברתי ופוליטי זה. 

שיקולים ומגמות עיקריים בתכנון

4. ליל שבת. 

בעיית ליל השבת הייתה והִנה עדיין הבעיה העיקרית בתכנון תוכניות הטלוויזיה . נראה כי היום טרם פתרה הטלוויזיה את בעיית ליל השבת פתרון מניח את הדעת. הצפייה בליל שבת היא גדולה ביותר, והאוכלוסייה הצופה היא הטרוגנית ביותר. באופן אובייקטיבי, גם לולא הייתה קיימת הבעייתיות המיוחדת של ליל שבת, קשה ולמען האמת אין סיכוי לספק את משאלותיו של ציבור הטרוגני וגדול כל כך. ביית תכנון תוכניות ליל השבת בטלוויזיה הִנה במידה רבה בבואה של עיצוב ליל השבת אצל האדם החילוני בישראל. עיצוב דפוסי התרבות והבילוי בערב שבת אצל החילוני טרם מצא את פתרונו בחברה הישראלית, והוא קשור בהתלבטויות ובהתרוצצויות בין קטבים. יש מידה לא מבוטלת של אי שביעות רצון ביחס לנוהגים בערב שבת. על רקע זה התלבטויותיה של הטלוויזיה ביחס לליל שבת הן השלכה של התלבטויותיה של החברה החילונית בישראל. אני סבור שעל הטלוויזיה לעשות כל מאמץ כדי לשוות למשדרי ליל השבת אופי ייחודי ותכנים ההולמים את ליל השבת. כשלעצמי סבור אני שהפתרון צריך לכלול תוכנית אחת מרכזית ומיוחדת לליל שבת. לדעתי לא יהיה מנוס מתוכנית אירוח אולפנית גמישה שמביאה מידֵי ערב שבת תכנים שונים ומגוונים , ובכללם תכנים של מורשת ומסורת היהדות. "קונספט" לתוכנית כזאת לא חסֵר לדעתי . בעבר כאשר הצגנו את התפישה והמרכיבים של תכנית "יום שישי", זכינו לעידוד מצד חברים בוועד המנהל ובמליאה והייתה הרגשה שהתבנית של התוכנית היא טובה. אם אין דעת האנשים נוחה מן התוכנית, הרי זה בעיקר בשל צד הביצוע שלה ולא בשל תבניתה. תבניתה מאפשרת בעיקרון שילוב של פריטים נכונים ורצויים. מכל מקום בין אם לקינו בצד הקונספטואלי ובין אם שגינו בביצוע, יהא עלינו להתמודד בעתיד עם תכנית מרכזית ומיוחדת של ליל שבת.

ערכנו סקר צפייה המתייחס לתקופה של אוקטובר- דצמבר 1972 . המרואיינים התבקשו לציין שלושה סוגי משדרים בהם היו מעדיפים לצפות בשידורי טלוויזיה בערב שבת מתוך מבחר של עשרה סוגי שידורים. מעניין להתבונן בממצאיו. % 74 מכלל הנוהגים לצפות בשידורי הטלוויזיה בערב שבת מעונינים ב- "יומן אירועים". במילים אחרות, לגבי רוב הצופים מהווה תוכנית זו חלק מהרכב התוכניות המועדף ביותר בערב שבת. יתר התוכניות מתחלקות לשלוש קטגוריות לפי סדר בעדיפויות או ההסתברות להיכלל בהרכב המועדף ביותר .תוכניות בידור ותוכניות מוסיקליות מהארץ ומחו"ל קיבלו % 48. סרט קולנוע ארוך קיבל % 45. תוכניות אירוח משולבות בקטעי בידור ושירה קיבלו % 33. סדרות מתח והרפתקאות קיבלו % 31. תוכניות דרמה, שירים, וסיפורי שבת סדרות קלות, ותוכניות מוסיקה קלאסית, אופרה ובלט קיבלו % 16 – % 11. מבנה השידור שאנו מציעים בליל שבת הוא איפה כזה :

א.  שיר לשבת.

ב.  יומן אירועים.

ג.  סרט קולנוע מותאם לצפייה משפחתית, או סרט טלוויזיה קצר יותר ואחריו תוכנית בידור ישראלית או בידור חו"ל, או תוכנית מיוחדת מקומית או מחו"ל.

ד.  פסוקו של יום.

ה.  חדשות קצרות.

נראה לנו שמבנה תוכניתי זה יתקבל ברצון ע"י האוכלוסייה והוא טוב לגופו. המבנה הוא גמיש ומאפשר תמרוּן ובחירה קפדנית של החומר והרכבת התוכנית לכל ליל שבת בנפרד (לעומת סדרה בהמשכים למשל שהיא כובלת יותר).

5.  משדרי החדשות. 

משדרי החדשות התפתחו והשתפרו בצורה ראויה למיון בשנה החולפת. מִמצאי הסקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים כי משדרים אלה הם מהפופולאריים ביותר בטלוויזיה הן מבחינת אחוז הצפייה (על פי סקר צפייה לתקופה של חודשים אוקטובר – דצמבר 1972, % 96 מתוך 100 הנוהגים לצפות בטלוויזיה, צופים ב- "מבט", ו – % 91 צופים ב- "השבוע – יומן אירועים", והן מבחינת שיעור שביעות הרצון.

5.1. מהדורות "מבט".

השינוי הבולט בחדשות בעברית בתוכנית המוצעת כאן הוא הרחבת "מבט". אציין בקצרה את אִפיונו של "מבט" החדש. המהדורה תהיה בת 30 דקות. היא תכלול שני חלקים. חלק ראשון – דומה במתכונתו ל- "מבט" הנוכחי של היום. עיקר החדשות, כתבות פנים וחוץ קצרות וניתנות בצורה קצבית ודינמית. החלק השני הוא התוספת ויכלול כתבה מגזינית, או ריאיון אולפני, או מדוֹר בנושא לפי העניין אשר יאפשרו הצגת נושא מענייני היום בצורה רחבה ומעמיקה . "מבט" המורחב ישפיע על כל אופי החדשות ועל מסגרות החדשות השונות . הוא יגדיל את מִגוון הנושאים המטופלים בחדשות, יביא נושאים רבים יותר, יאפשר טיפול רחב בנושא ביום התרחשותו, יגדיל את מספר הכתבות היזומות, יאפשר ייצוג לתחומים, גופים, עניינים , ואזורים שאינם מיוצגים כיום דיים בטלוויזיה.

5.2. ספורט 

על בסיס הניסיון שצברנו השנה בסיקור אירועי ספורט חשובים בארץ ובחו"ל (בחו"ל תוך שימוש בלוויין התקשורת) ועל רקע הצלחת משדרי הספורט החיים ומידת הפופולאריות שלהם בציבור, כוונתנו להגדיל בעונה הקרובה את מספר השידורים החיים במגרשי הספורט. צפויים משחקים רבים בארץ וב- חו"ל בהם תשתתפנה נבחרות ישראל, ובימים אלה אנו מגבשים תוכנית המפרטת את אותם 9 המשחקים שבדעתנו לשדר ישיר. המבצע הבולט השנה יהיה סיקור שוטף של תחרויות המכבייה ה- 9 בחודש יולי 1973. הצעת התכנון הרחבה כללה גם התייחסות להפקת תוכניות חדשות של הסברה וחינוך , הפקות טלוויזיוניות של התיאטרון הישראלי, השידורים בשפה הערבית, העברת הסרט העלילתי בשפה הערבית המשודר בימי שישי אחה"צ למוצאי שבת , מכלול הסרטים הקנויים בטלוויזיה הכללית ובעיית התרגום המקצועי. את הצעת התכנון שלו סיכם שייקה תדמור כך : בהביאי את הצעת התכנון לעונת המשדרים 1974 – 1973 לשיפוטה של מליאת רשות השידור, הנני מבקש להודות בשמי ובשם חבריי בטלוויזיה למליאה ולוועד המנהל על תרומתם הנכבדה בעבודת התכנון. קדמו לגיבוש הצעת תכנון זו דיונים לא מעטים בוועדות המליאה ובוועד המנהל, שהיו אם מותר לי להעריכם פוריים ביותר. בראש וראשונה השתדלנו אנו שרקמנו את תמונת התכנון, לבטא את המשאלות , הכוונות והציפיות של כל חברי המוסדות הציבוריים של הרשות. אין זו מלאכה קלה שכן אין באפשרותנו למלא את כולן – הן בשל ריבויין, הן בשל המשקל הסגולי השונה שבהן, והן בגלל סתירה פה ושם ביניהן. אני מקווה שעמדנו במשימה זו.

                                 בברכה ,

                                 ישעיהו  תדמור

                                 מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית

ישעיהו "שייקה" תדמור זוכר (ב- 2005) בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "זאת הייתה הפעם הראשונה שהענקתי לעצמי את התואר "מנהל הטלוויזיה". החלטתי לחתום על מסמך ההצעה 'ישעיהו תדמור מנהל הטלוויזיה'. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג שאליו הופנתה הצעת השידורים התנגד ליוזמה שלי. הוא ראה בי ממונה על הטלוויזיה ולא מנהלה". מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת אנשי הוועד המנהל סמכו את ידם על התוכנית, אך לא יצאו חמישה חודשים וישעיהו "שייקה" תדמור כבר לא היה שם. הוא שָב לזרועות הצבא. נמאס לוֹ מהאי סדר המתמשך וממאבקי הכוח המתחוללים בשורות הטלוויזיה שהוא היה הממונה עליה. ישעיהו "שייקה" תדמור זכה מחד להערכה רבה מהנהלת הרשות אך מאידך היא לא עשתה כל מאמץ למנוע את פרישתו. נפגשתי עם ישעיהו "שייקה" תדמור לשיחה ארוכה בת שש שעות בביתו בשכונת וורדיה ברחוב תאשור בחיפה ב- 11 בספטמבר 2005, לצורך מחקר וכתיבת הסדרה. שייקה תדמור בן 86 בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 914 שימש מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה וכיהן גם פרופסור לחינוך באוניברסיטת יזרעאל. מלח הארץ. אדם רציני מאין כמותו. ישר והגון. אחד מאותם אנשים שמנסים גם היום להפוך את המדינה למקום שיותר נעים לגוּר בה. הוא סיפר ביושרה מוחלטת על כישלונו לנַהֵל מוסד כמו הטלוויזיה הישראלית . ניכר בדבריו צער גדול . לא יכולתי שלא לחוש חיבה והערכה רבה לאיש שחינך דורות של מפקדים בצה"ל אך התקשה לחנך את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 86) לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ישעיהו "שייקה" תדמור.

הודיתי אז ב- 2005 לפרופסור ישעיהו "שייקה" תדמור על קבלת הפנים וקמתי מהכורסא לעבר מפתן הדלת. על הסַף ממש לפני פרידתנו, אמר לי לפתע :  "…תראה איזה מזל היה לארנון צוקרמן. הוא לא הספיק להתמנות לתפקיד וכבר ניהל את הטלוויזיה באחת ממשימות השידור החשובות ביותר שלה בכל תולדותיה, סיקור מלחמת הגבורה של צה"ל ביום הכיפורים באוקטובר 1973. שעה קשה למדינת ישראל – שעה יפה לטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של מנהלה ארנון צוקרמן. אני מצטער שלא הייתי שם…". מינויו של ישעיהו "שייקה" תדמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1971 היה בבחינת תאונת מינויים ראשונה בשרשרת תאונות מקצועיות עתידיות של מינויי צמרת ברשות השידור. האיש מונה לתפקידו הרָם לא בגלל כישרונו וללא כל מבחן קודם של ניהול רשת שידור, אלא בשל גישה מוטעית של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם ז"ל מקיבוץ בית אלפא, שחשב כי קצין צבא שהוא גם איש חינוך יוכל לעשות סדר "צבאי" בין כותלי מוסד עיתונאי שסבל מרגע לידתו מחוסר יציבות ומשמעת. מר נתן שחם ז"ל חבר קיבוץ בית אלפא וחתן פרס ישראל לספרות בשנת 2012 – טעה. ישעיהו "שייקה" תדמור (היום פרופסור לחינוך) הוא אומנם אישיות רצינית וערכית בעלת מעלות רבות אך לא הייתה לוֹ כל הכשרה עיתונאית – טלוויזיונית ולא הבנה טכנולוגית כדי לשלוט במוסד תקשורת כה מורכב ומסובך. הניהול שלו נידון לכישלון מראש.

טקסט תמונה : חורף 1970. סגן אלוף ישעיהו "שייקה" תדמור סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל (מימין) יחדיו עם יצחק לבני מפקד גלי צה"ל (משמאל). (התמונה באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלפו שנות דוֹר. באוקטובר 2001 הביא השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן את תת אלוף מיל. רָן גָלִינְקָא לשמש מנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. לרָן גלינקא הייתה קריירה מפוארת כקצין קרבי בצה"ל. הוא היה מפקדה של היחידה המובחרת והנערצת שייטת 13 . רָן גלינקא מבניה המסורים והנאמנים של מדינת ישראל לא הוכשר מעולם לנהל רֶשֶת שידור מורכבת הכוללת בתוכה ארבע מדיות אלקטרוניות, רדיו "קול ישראל' והטלוויזיה הישראלית הציבורית, והמקבילים בשפה הערבית.

רשות השידור הציבורית כללה בתוכה אלפי עובדים ומספר דומה של דעות, רעיונות, וגם תככים. ל-רָן גָלִינְקָא המנכ"ל הזמני של רשות השידור בין ספטמבר/אוקטובר 2001 לבין מארס/אפריל 2002, כמו שייקה תדמור לפניו, לא היה שום סיכוי לשרוד את רשות השידור. וודאי לא אחרי שביקש את סיועו של יוסף בר- אל מנהל ערוץ 33 כדי שיעזור לו "להיטמע" בדרך הקצרה ביותר והמקצועית ביותר בתוככי הרשות כפי שסיפר לי בתחילת כהונתו הזמנית כמנכ"ל רשות השידור. רָן גָלִינְקָא שימש מנכ"ל רשות השידור כשישה חודשים בלבד. באפריל 2002 הודח בתום תקופת כהונה קצרה, סיים את תפקידו, והלך לדרכו. ראש הממשלה דאז אריאל שרון לא האריך את מינויו. איש לא זוכר היום את שמו ופועלו של אותו רָן גָלִינְקָא ההוא ברשות השידור.

באפריל 2002 הציע השַר הממונה רענן כהן לראש הממשלה אריק שרון את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לשַמֵש מנכ"ל רשות השידור הבא במקום רן גלינקא לשנים 2007 – 2002. שוב התערבות פוליטית גסה לטובת מינוי מקצועי כה רם של איש כה לא מוכשר וירוד בדמותו של יוסף בר- אל ז"ל. בספרו "בשידור חי", ניתח דן שילון ב- 1998 באִזְמֵל את עברו המקצועי של יוסף בר- אל בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. הטקסט לא מותיר שום מקום לפרשנויות. כך כתב דן שילון, כלהלן : "…יוסף בר- אל מנהל החדשות בערבית אחד משני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה. אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם. לא היה פוליטיקאי של הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. טלפון לעורך, כתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים. ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה . זאת הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך"…(!) " [3].

ובכן, איש לא התייצב ולא הכחיש את הטקסט ההוא שכתב דן שילון אודות יוסף בר-אל בספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998). האם קרא השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן את ספרו של דן שילון , או אם לָאו ? שתי התשובות לשאלה הזאת טובות ומסבירות כיצד הוצב איש כה לא מוצלח כיוסף בר-אל בקִדְמַת השידור הציבורי ע"י ממשלת ישראל. עובדה שההצבה הפָטָלִית הזאת הסתיימה כעבור שלוש שנים במאי 2005 בהדחתו ע"י אותה ממשלת ישראל שמינתה אותו וסילקה אותו לתמיד מפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט מסמך / תמונה : מאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מודח מתפקידו. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מודח ומסולק מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו. (באדיבות העיתון "מעריב"). 

 ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולַעֲנָה" אודות הפוליטיזציה שנמשכה מזה שנים רבות מרגע לידתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1967 ואשר הייתה תקועה כסרטן בגוף רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל עד 2017, ולבסוף הפכה אותה ל- ז"ל.

טקסט תמונה : נובמבר 1973. שדה התעופה המצרי בפאיד ממערב לתעלת סואץ מייד לאחר תום מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : שמואל אלמוג ז"ל מנכ"ל רשות השידור (בן 47 בעת צילום התמונה הזאת), ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בן 39), משה חובב ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל" (בן 44), והשדר- כתב יורם רונן ז"ל (בן 40) עורכים סיור בשדה המערכה בשדה התעופה הצבאי המצרי "פאיד" ממערב לתעלת סואץ. (התמונה באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". 

[4]  מערב גרמניה הייתה המדינה הראשונה בעולם שאירחה אולימפיאדה ומונדיאל עוקבים . הדבר שנה שוב כשברזיל נבחרה ע"י ה- FIFA לארח את מונדיאל הכדורגל של 2014 וע"י IOC לארח את האולימפיאדה של 2016.