פוסט מס' 920. היסטוריה קרובה ומַרָה וגם רְחוֹקָה. הפוליטיקה העכשווית הממארת ומגיפת הקורונה הקטלנית הפועלות כאן בכל עוזן שולטות שתיהן ב-יָד רָמָה במדינת הפארטאץ' שקוראים לה מדינת ישראל. מְשִילוּת ממשלת ישראל הדלה והרופפת ובראשה בנימין נתניהו (ולידו גם בני גנץ) משחקת לא רק על זְמַן אלא על זְמַן שָאוּל. הָמְשִילוּת הזאת לא תִּצְלַח. שוּם בֶּן אֱנוֹש לא גָבַר מעולם ולא נִיצַח מעודו את הזמן. גם נבחרת ברה"מ בכדורסל שניסתה להשהות את הזמן ולבזבז אותו במשחק הגמר ההוא באולימפיאדת הלסינקי 1952 נגד נבחרת ארה"ב בכדורסל, נכשלה, ולבסוף הפסידה ונוצחה גם אם בתוצאה נמוכה, 25:36. בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל מי שהיה פעם קצין קרבי למופת ואמיץ לב בסיירת מטכ"ל ועכשיו משחק על זמן, עלול למצוא את עצמו בקלות בעתיד הלא רחוק בכלא מאחורי סוֹרָג ובַרִיח בגין שלושת כתבי האישום הפליליים החמורים שהגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בתיקי 1000, 2000, ו-4000. הצלילים הצורמים של שערי בית הכלא הנפתחים ונסגרים כל פעם מחדש מעוררים ומזכירים לכל אזרח ישראלי את מצבו הרגיש, העדין, והמורכב בו שָרוּי הנאשם ראש הממשלה שלהם בנימין נתניהו. וגם: הימים ההם-הזמן ההוא בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת. נבחרת ישראל בכדורסל מייצגת באולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה של מוסקבה 1953 מדינה צעירה, תמימה, טהורה ו-יישרת דרך, ובעלת חזון בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. הימים ההם לפני כמעט 70 שנים חלפו לבלי שוב. מדינת ישראל בת 72 היום היא מדינה חולה, מפולגת, מפורדת רופפת, ומושחתת. וגם: נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ (בן 74) שזלזל בפומבי והקל ראש בסכנת נגיף הקורונה הקטלני למרות 213698 (מאתיים ושלושה עשר אלף ושש מאות תשעים ושמונה) מתים בארה"ב מנגיף הקורונה (מאז ינואר 2020), הותקף גם הוא על ידי הנגיף, נפגע, אובחן כחולה קורונה והובהל היום בדחיפות (שבת-3 באוקטובר 2020) לבית החולים. פוסט מס' 920. הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 באוקטובר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פורסם בתאריך 4 באוקטובר 2020 מאת יואש אלרואי23 בינואר 2023

פוסט מס' 920. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון-4 באוקטובר 2020.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים.

הערה 3 : הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL מוענק בחינם לקוראים, למתעניינים, ולנכנסים אולם זכויות היוצרים שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 4 : פוסט מס' 1 של הבלוג הועלה לראשונה לאוויר ביולי 2012. הבלוג מונה ברוטו כ- 900000 (תשע מאות אלף) קוראים, מתעניינים, סקרנים, ונכנסים.

פוסט מס' 920. היסטוריה קרובה ומַרָה וגַם רְחוֹקָה. הפוליטיקה העכשווית הָמַמְאֶרֶת ומגיפת הקוֹרוֹנָה הקטלנית הפועלות כאן בכל עוזן שולטות שתיהן ב-יָד רָמָה במדינת הפַּארְטָאץ' שקוראים לה מדינת ישראל. מְשִילוּת ממשלת ישראל הדַלָה והרוֹפֶפֶת ובראשה בנימין נתניהו (ולידו גם בני גנץ) משחקת לא רק על זְמַן אלא על זְמַן שָאוּל. הָמְשִילוּת הזאת לא תִּצְלַח. שוּם בֶּן אֱנוֹש לא גָבַר מעולם ולא נִיצַח מעודו את הזמן. גם נבחרת ברה"מ בכדורסל שניסתה להשהות את הזמן ולבזבז אותו במשחק הגמר ההוא באולימפיאדת הלסינקי 1952 נגד נבחרת ארה"ב בכדורסל, נכשלה, ולבסוף הפסידה ונוצחה גם אם בתוצאה נמוכה, 25:36. בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל מי שהיה פעם קצין קרבי למופת ואמיץ לב בסיירת מטכ"ל ועכשיו משחק על זמן, עלול למצוא את עצמו בקלות בעתיד הלא רחוק בכלא מאחורי סוֹרָג ובַרִיח בגין שלושת כתבי האישום הפליליים החמורים שהגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בתיקי 1000, 2000, ו-4000. הצלילים הצורמים של שערי בית הכלא הנפתחים ונסגרים כל פעם מחדש מעוררים ומזכירים לכל אזרח ישראלי את מצבו הרגיש, העדין, והמורכב בו שָרוּי הנאשם ראש הממשלה שלהם בנימין נתניהו. וגם: הימים ההם-הזמן ההוא בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת. נבחרת ישראל בכדורסל מייצגת באולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה של מוסקבה 1953 מדינה צעירה, תמימה, טהורה ו-יישרת דרך, ובעלת חָזוֹן בהנהגת ראש הממשלה ושַר הביטחון דוד בן גוריון. הימים ההם לפני כמעט 70 שנים חלפו לבלי שוב. מדינת ישראל בת 72 היום היא מדינה חוֹלָה, מְפוּלֶגֶת, מְפוֹרֶדֶת רוֹפֶפֶת, רְצוּצָה, ומושחתת. וגם: נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ (בן 74) שזִלְזֵל בפומבי והֵקֵל ראש בסכנת נגיף הקורונה הקטלני למרות 213698 (מאתיים ושלושה עשר אלף ושש מאות תשעים ושמונה) מתים בארה"ב מנגיף הקורונה (מאז ינואר 2020), הותקף גם הוא על ידי הנגיף, נִפְגָע, אוּבְחָן כחולה קורונה והובהל היום בדחיפות (שבת-3 באוקטובר 2020) לבית החולים. פוסט מס' 920. הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 באוקטובר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————

פוסט מס' 920 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 באוקטובר 2020.

——————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה פוליטי מופרך מיסודו ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 לאחר שובי מפגישת ה- WBM ה-1 שהתקיימה במשך 5 ימים בסידני – אוסטרליה התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים (כ- 80 כרכים ו- 130000 עמודים) אודות התפתחות וקורות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2020 – 1884. הסדרה הזאת קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת הספרים עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ידיד אישי וחבר קרוב שלי דוד כפרי ז"ל איננו עוד. הוא נפטר לפני כמה ימים בהיותו בן 82. אני עומד דום, מבכה את מותו בטרם עת, ומצדיע לכבודו. דוד "דוביד" כפרי ז"ל האדם והספורטאי (היה שחקן מוכשר ומוביל במשך שנים רבות בנבחרת ישראל בכדורעף) הוא עבורי לעולם בלתי נשכח. יהי זיכרו ברוך.

טקסט תמונה : 1964. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים. זוהי נבחרת הגברים של ישראל בכדורעף על טהרת בני ההתיישבות העובדת תחת שרביט אימונו של מר אורי אפק (יושב שלישי משמאל) בטרם צאתה לאליפות אסיה בכדורעף בהודו. נבחרת ישראל בכדורעף מתבססת שוב רובה ככולה על בני הקיבוצים. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : דוד כפרי ז"ל (בן קיבוץ שריד), אליהו רבינא ז"ל (בן קיבוץ עין החורש), מיכה מילשטיין (בן קיבוץ עין שמר), עמנואל אלון (בן קיבוץ עין שמר), דוד בר נצר (בן קיבוץ המעפיל), אהוד דקל ז"ל (בן קיבוץ עין שמר), איילון כורש (בן קיבוץ עברון), עמי שפרן (בן קיבוץ המעפיל), עמוס "פָאיוֹץ" ירושלמי (בן קיבוץ נען), ורמי דקל ז"ל (אחיו של אהוד דקל ז"ל). זיהוי שורת היושבים משמאל לימין : השחקן מאיר כץ (בן קיבוץ עין המפרץ), איש לא מזוהה, המאמן הלאומי אורי אפק (מורה ומחנך דגול ובלתי נשכח במשך שנים רבות במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט), איש לא מזוהה, שופט הכדורעף הישראלי הבינלאומי ריימונד פלוריאן (אז עולה חדש מרומניה שהייתה מעצמת כדורעף בינלאומית), אליהו פז, והשחקן יונתן עצמון (בן קיבוץ עין המפרץ). (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות "הנינג'ה הישראלית" המתקיימת במפרץ חיפה ומשודרת בערוץ 12 היא אירוע טלוויזיוני ספורטיבי מסקרן ומושך תשומת לב. שני השדרנים הוותיקים של אליפות "הנינג'ה הישראלית" רותם ישראל וניב רסקין אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אינם עומדים במשימתם המקצועית, לא מכירים את חומר השידור, אינם מכינים את שיעורי הבית, וכושלים. הם הראשונים שנופלים במסלול הנינג'ה המפרך. כמותם שני המנחים של אליפות "הנינג'ה הישראלית" אסי עזר ורותם סלע שאינם מסוגלים ולא מצליחים להתעלוֹת ולמַנֵף את המאבקים של הגברים והנשים מעל רָף הַרְכִילוּת של חומר השידור. לא ניתן לשדר בצורה איכותית ונבונה את אליפות "הנינג'ה הישראלית" מבלי לנתח את ההצלחות ואת הכישלונות של המתמודדים על בסיס מדע האנטומיה והפיסיולוגיה של גוף האדם, וללא סיוע של פרשני טלוויזיה מקצועיים המתמחים בתחום והאמורים ל-לוות ולהיות צמודים לארבעת השדרנים החובבניים האלה. מדוע לא לגייס למשל את פרשני העבר ההם כמו ד"ר גלעד וויינגרטן ו/או מולי אפשטיין, ז'קי ווישניה, וגם אחרים. הרביעייה הטלוויזיונית הזאת רותם ישראל וניב רסקין + רותם סלע ואסי עזר איננה ממלאת את תפקידה. מדובר ב-קוורטט ילדותי, חובבני, וכושל ששידור טלוויזיוני של "הנינג'ה הישראלית" גדול עליהם בכמה מספרים טובים.

תחרות אליפות "הנינג'ה הישראלית" המשודרת בערוץ 12 חושפת את אי התמצאותם בתחום הסיקור ו-כישלונם של שני פטפטני – שדרני הספורט רותם ישראל וניב רסקין חברי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ובמקביל גם את חולשתם של שני המנחים הרכלנים אסי עזר ורותם סלע. ארבעת אנשי הטלוויזיה האלה הם שדרנים חלשים, ילדותיים נעדרי רמה, ובמידה רבה חדלי אישים. ארבעה עלובים שאינם מתביישים להפגין בפומבי בפני צופיהם את שטחיותם המוחלטת, ו-אינם מתביישים לגלות בפרהסיה כמה הם חָלוּדִים ונטולי ידע, ועד כמה השכלתם בתחום האנטומיה והפיסיולוגיה של גוף האדם (השכלה הכרחית), היא נְבוּבָה וחוֹבְבָנִית לאורכם של כל המשדרים הפופולאריים האלה המכונים אליפות נינג'ה ישראל. חובבנותם בתחום השידור הקונקרטי המדובר שהוא זר להם הופך אותם חיש מהר לפטפטנים קלי דעת ומגוחכים. שניהם שרויים בבעיה טלוויזיונית ענקית מפני שהם אינם יכולים להסוות ולהסתיר מפני ציבור הצופים את בורותם בתחום, את נבובותם, את חובבנותם, ואת מאגרי הידע היבשים והריקים שלהם בתחום הנדון. שניהם רותם ישראל וניב רסקין מהווים תפאורה טלוויזיונית דַלָה באליפות נינג'ה ישראל, למרות הציפיות (אולי), ואף על פי שמערכת ההפקה גייסה והביאה אותם כמי שנושאים על גבם את המוניטין של ערוץ הספורט בכבלים מס' 55. פספוס. החמצה.

אחת הדוגמאות לחִדְלוֹנָם של רותם ישראל וניב רסקין היה המפגש של שניהם אמש (מוצ"ש – 3 באוקטובר 2020) עם מתחרה צעיר ומוכשר בן 17, עניו, צנוע, וביישן, העונה לשם תומר כנען. רותם ישראל מפטפטת, מחווה את דעתה, אומרת על תומר כנען שהוא "כישרון מלידה" לאחר שצלח בשלום את מסלול הנינג'ה שלו. אין דבר כזה התקיימות טבעית של קואורדינציה וצבירת כוח שמתבטא בכיווץ שרירים איזוטוני (אקצנטרי וקונצנטרי) פלוס כוח כיווץ שרירים איזומטרי של כל אדם באשר הוא בתרגילי הנינג'ה, ללא אימונים שיטתיים ממושכים, ללא התמדה בהם, וללא חזרות רבות של אימונים כאלה. "כישרון מלידה" היא הגדרה מפוטפטת ורשלנית של שדרנית קלת דעת שאין לה מה לומר ואשר איננה מתמצאת בחומר השידור. תומר כנען הוא אומנם ספורטאי צעיר רק בן 17, אולם הוא מתחרה מאומן וגם ספורטאי שיודע להשקיע ולהתאמן. אין כאן שום מקריות ובטח לא כישרון מלידה. רותם ישראל לא סיפרה לציבור צופיה כמה שעות בכל יום מתאמן הנער הזה (ובאילו סוגי אימון) כדי לנצח במשימה הקשה והסבוכה על מנת להיות אלוף הנינג'ה של ישראל. רותם ישראל (וגם ניב רסקין) לא התייחסו כמובן ולו במילה אחת ל- הרמוניית הנתונים הגופניים האידאליים של תומר כנען (הרזה והחזק) בסוג כזה של מבחנים גופניים לאורך מסלול הנינג'ה הקונקרטי הזה, שכולל בתוכו הרבה תרגילי תליית זרועות ומאבק מתמיד של כוח התכווצות שרירי הזרועות הספורטאי כנגד כוח משיכת האדמה (למשל כמו השריר הדן ראשי של הזרוע), ולכן הוא מפרך במיוחד. כלומר, ואת זאת צריך להסביר לצופים, כי נתוני היחסים המתמטיים שבין גובהו למשקלו של תומר כנען הם מיטביים ו-מעניינים. גובהו של תומר כנען 1.74 והוא שוקל 57 ק"ג. במקום זה רותם ישראל הכריזה הצהרה ילדותית ו-מטופשת לצופיה כי תומר כנען הוא כישרון מלידה. זה מה שהיה לה לומר "כישרון מלידה", וגם לפקוח את עיניה בתימהון נוכח גדולתו הספורטיבית של תומר כנען. שום מילות ניתוח והסבר שלה עבור ציבור צופיה הלקוחים מעולם העובדות של מדע האנטומיה והפיסיולוגיה של גוף האדם, ניתוחים והסברים הגיוניים ומדעיים האמורים להצדיק את ביצועיו המוצלחים של תומר כנען ו-לסייע לצופי הטלוויזיה להבין מדוע דווקא הנער הצעיר בן ה- 17 הצליח במקום שמתחרים אחרים כשלו. רותם ישראל התגלתה שוב לא רק כ- שדרנית בּוּרָה בתחום, אלא כפטפטנית. ניב רסקין דומה לקולגה שלו. גם הוא לא אמר דבר בעניין ולא ניתח לצופיו את מהות השגשוג של תומר כנען. ניב רסקין לא התייחס במאום להשפעת כוח הכבידה כלומר ל-השפעת משיכת האדמה על עייפות השרירים הכופפים של הזרועות והאמות בעיקר במצבים איזוטוניים ו-איזומטריים של תליית ידיים ללא כל משענת לגוף. שדרן בּוּר בתחום הנדון. דקורציה טלוויזיונית מגוחכת. גם הוא לא אמר ולו מילה על היחסים בין גובהם למשקלם של המתחרים השונים בטרם זינוקם לעבר המסלול. אתה רואה שם מתחרה שגובהו 1.86 מ' בעל גוף חטוב אבל הוא כבד ושוקל 85 ק"ג. אתה תמה לדעת אם יוכל להתמודד עם מכשירי התלייה. לא, הוא לא מצליח, ונופל כמו סלע כבד למים. מדובר בשני שדרנים בטלנים נטולי ידע בתחום שמפטפטים ומקשקשים. לא בסדר (!). ללא פרשן צמוד ברמה של מולי אפשטיין ו/או גלעד וויינגרטן (ישנם גם טובים אחרים) המבינים את סבך מבנה האנטומיה והפיסיולוגיה של גוף האדם המשפיעים על יכולת ההתמודדות של המתחרים עם מסלול הנינג'ה המפרך, שניהם רותם ישראל וניב רסקין הולכים לאיבוד והופכים לקוריוז. מדובר באכזבה גדולה רעיונית ומעשית גם יחד. דווקא, באחד מתחומי הכיסוי הספורטיביים שבו יש לניב רסקין ידע והבנה (וגם ניסיון רב שנים) כמו שידור של משחק כדורסל, הוא מגייס לצידו את הפרשן גור שלף. ודווקא משהוא מתייצב ומאייש את עמדת השידור הטלוויזיונית הממוקמת בנמל חיפה ויוצא למסע חדש העוסק בתחום שבו אין לו כל מושג ובדל של מומחיות כמו אליפות נינג'ה ישראל, הוא נסמך ונשען על קנה רצוץ בדמותה של רותם ישראל. מדובר בהפקה מחורבנת ולא רצינית, בהפקרות ובזלזול מוחלט של הקוורטט בצופי הטלוויזיה שלהם (!).

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הנושא על כתפיו שלושה תיקי אישום פליליים חמורים 1000, 2000, ו-4000, נע והולך ברגעים אלה של חודש אוקטובר 2020 הליכת שיווי משקל פוליטית הרת גורל על חבל דק שעוביו כ-חוּט, ומשחק על זמן שָאוּל ועל תרגילי השהיית הזמן, כאילו הקפאתו יכולה להציל אותו מהפסד. הוא עלול למצוא את עצמו בעוד זמן לא רב בכֶּלֶא מאחורי סוֹרָג וּבַרִיח. במשחק הגמר בכדורסל לגברים באולימפיאדת הלסינקי 1952 נפגשו נבחרות ארה"ב וברה"מ. המאמן הסובייטי ידע שאין לנבחרתו שום סיכוי מול השחקנים האמריקניים הגבוהים והורה לשחקניו בהיעדר אז חוק ה-30 שניות (הוּמַר מאוחר יותר לחוק ה-24 שניות) הורה להם להשהות את הזמן ולבזבז אותו במסירות בינם לבין עצמם, וכמעט לא לתקוף את הסַל האמריקני בהנחה הגיונית שכל עוד ושחקניו מחזיקים בכדור אזי האמריקנים אינם יכולים לתקוף את הסל שלו. למרות היתרון העצום של השחקנים האמריקניים בכל פאראמטר המשחק הסתיים בתוצאה נמוכה מאוד, רק 25:36 לזכות ארה"ב שזכתה במדליית הזהב. ברה"מ אומנם לא הובסה בהתמודדות ההיא אבל אף על פי ששיחקה על זמן היא לבסוף הפסידה במשחק משעמם, ירוד, ולא תחרותי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. זוהי נבחרת ארה"ב הגבוהה שזכתה במדליית הזהב בכדורסל לאחר שגברה במשחק הגמר על נבחרת ברה"מ בתוצאה 25:36. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין, כלהלן : המאמן וורן וומבל, מנהל הנבחרת הוארד הובסון, עוזרי המנהל צ'ארלס הוג ו-ג'ון קלר, מרקוס פרייברגר מס' 10 (2.10 מ'), קלייד לאבלט מס' 8 (2.10 מ), וויליאם הוגלנד, רונאלד בונטמפס, וויליאם ליינהארד (2.05 מ'), רוברט קני, דין קלי, הוארד וויליאמס, הקפטן דן פיפין מס' 13, וויין גלאזגו, פראנק מקייב מס' 4 (2.09 מ'), ורוברט "בוב" קורלאנד מס' 16 הגבוה בשחקני ארה"ב (2.16 מ'), המאמן אדי זאנפריני, עוזר המנהל ג'יימס קוגן, ועוזר המאמן פורסט אלן. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. שיאה של המלחמה הקרה בין ברה"מ ל-ארה"ב בעיצומה. הדיקטטור הסובייטי יוזף דג'וגשווילי סטאלין מאשר לשחקני נבחרת ארצו להצטלם יחדיו ולתעד תמונה ידידותית עם שחקני נבחרת ארה"ב בתום משחק הגמר בכדורסל למרות שנבחרתו הפסידה 36:25 וזכתה רק במדליית הכסף. השחקן האמריקני העומד משמאל בגופייה לבנה מס' 10 הוא מרקוס פרייברגר שגובהו 2.11 מ'. עומד במרכז השחקן האמריקני קלייד לאבלט הלובש את הגופייה מס' 8 ומתנשא לגובה של 2.11 מ'. מס' 16 הוא השחקן האמריקני רוברט בוב" קורלאנד שגובהו 2.16 מ'. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1980. הימים ההם לפני יותר משנות דור שחלפו לבלי שוב. הממסד הספורטיבי של ברה"מ מחפש מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 תשובה ליתרון הגובה של שחקני הכדורסל האמריקניים. מאמן הכדורסל של ברה"מ הרוסי אלכסנדר גומלסקי (2005-1928) רָב הַמוֹנִיטִין (שמו מוכר היטב לחובבי הכדורסל הוותיקים בישראל) נמצא גם הוא בתמונת החיפושים. הוא אלכסנדר גומלסקי היה האיש שאיתר את הלאטבי יאניס קרומינץ' גדול הממדים שהתנשא לגובה של 2.18 מ', משקלו היה 160 ק"ג, ומספר נעלו היה 62, הפך אותו לשחקן משפיע וצירף אותו לנבחרת ברה"מ שלו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת רומא 1960. זהו הכדורסלן הלאטבי יאניס קרומינץ' (1994 – 1930) בן העיר רִיגָה שהתנשא לגובה של 2.18 מ' (יש אומרים שגובהו היה אפילו 2.20 מ') והיווה תשובה רוסית – סובייטית חלקית ליתרון הגובה של שחקני הכדורסל של ארה"ב בעת המפגשים האולימפיים בין שתי הנבחרות מאז אולימפיאדת מלבורן 1956. המאמן הרוסי אלכסנדר גומלסקי הפך את יאניס קרומינץ' לשחקן כדורסל בעל משמעות בנבחרת ברה"מ ומפורסם ובעל מוניטין באירופה וגם בישראל. הוא היה בורג חשוב במכונת הכדורסל הסובייטית שבנה והרכיב אלכסנדר גומלסקי ועמה זכה בתארים קבוצתיים ולאומיים (כ-ברה"מ). (באדיבות הטלוויזיה הלאטבית שהייתה לחברה ב- EBU מאז 1990).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. זוהי נבחרת ברה"מ בכדורסל. במרכז המאמן היהודי – רוסי רב המוניטין אלכסנדר "סשה" גומלסקי. מאחוריו הענק הלאטבי (2.18 מ') יאניס קרומינץ' גופייה מס' 9. אלכסנדר גומלסקי הבין שללא שחקנים גבוהים וחזקים מתחת לסלים אין לנבחרת שלו מה לחפש בזירה הבינלאומית. הוא היה מנהיג ומאמן חכם ובעל יכולות, שידע גם לחשוב. נבחרת ברה"מ בראשותו הייתה הטובה ביותר באירופה בשנות ה- 50 ה- 60, ומחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. (באדיבות עמירם שפירא יבד"ל ואילן זייגר ז"ל. ארכיון יואש אחרואי. כל הזכויות שמורות).

מאמן הכדורסל אלכסנדר גומלסקי מוסיף לי בעת שיחת התחקיר שניהלתי עמו במשחקי אולימפיאדת סידני 2000, במשרד התקשורת, ההפקה, והשידורים ב- IBC בסידני, וכה אמר : "… ההובי של יאניס קרומינץ' היה פיסול. הוא אהב לפסל. נוכחותו של יאניס קרומינץ' הייתה חשובה לא רק במישור הלאומי שלנו אלא גם ברמה של מועדונים. כפי שאתה בוודאי יודע משחק הכדורסל מפותח מאוד בליטא וגם בלטביה ואסטוניה. בלטביה ואסטוניה לא כל כך כמו בליטא, מפני שבליטא יש מודעות ענקית למשחק הכדורסל שהוא גם מאוד פופולארי שם. עובדה שקבוצת אס. ק. ריגה הלאטבית הייתה תחת הדרכתי אלופת אירופה בכדורסל לקבוצות. ב- 1961 ניצחתי עם שחקניי פעמיים את קבוצת הפועל ת"א, בתל אביב וגם בריגה. יאניס קרומינש עשה את ההבדל בין שני המועדונים. לא הייתה לכם תשובה לנוכחותו בזירת הכדורסל…".

טקסט תמונה : מארס 1961. ריגה בירת לאטביה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 59 שנים. התיעוד המשותף הנ"ל של המאמן של ס.ק. ריגה אלכסנדר "סשה" גומלסקי ויאניס קרומינש יחדיו עם שחקני הפועל ת"א ומאמנם שמעון "צ'ינגה" שלח נעשה ערב ובטרם משחקה של קבוצת הפועל ת"א נגד אלופת ברה"מ מועדון ס. ק. ריגה (בריגה). המשחק ההוא נערך במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. דמותו של הפסל – כדורסלן הלאטבי הענק יאניס קרומינש מזדקרת מאחור לעין כל. זיהוי הנוכחים בתמונה בשורה העליונה מימין לשמאל : אילן זייגר (1.95 מ'), יוסף דריזין (1.90 מ' חובש כובע), מרדכי פימנטל (1.90 מ', שחקן חיזוק מקיבוץ חוליות/שדה נחמיה בגליל), צבי לובצקי (1.90 מ'), השחקן הלטבי יאניס קרומינש (בן 31 בצילום, ענק שגובהו 2.18 מ' יש אומרים שהוא התנשא לגובה של יותר מ- 2.20 מ'), המאמן היהודי – סובייטי של ס. ק. ריגה אלכסנדר "סשה" גומלסקי (בן 33 בצילום, חובש כובע פרווה שחור נגד הקור ולובש מעיל כהה), משה "פשוש" בארי, מאמן הפועל ת"א שמעון "צ'ינגה" שלח, עזרי לובושיץ (מוסתר), ומשה אנגל (1.90 מ', היה אלוף ישראל בקפיצה לגובה). זיהוי הנוכחים בתמונה בשורה תחתונה : אשר רוזנבאום (מהנהלת הפועל ת"א), איש לא מזוהה, רמי גוט (1.98 מ'), ושני ילדים לא מזוהים. (באדיבות אורי גוטהלף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה אורי גוטהלף (אביו של אורי גוטהלף יהודה גוטהלף היה עורך העיתון "דבר"). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכסנדר גומלסקי לא פסח על תרומתם החשובה של וולדימיר טקאצ'נקו וארווידאס סאבוניס לכדורסל הסובייטי ברמה הלאומית וברמת הקבוצות : "הפער במשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל שהתקיים ב- 20 ביוני 1979 בטורינו בין נבחרת ברה"מ תחת הדרכתי לבין נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של רלף קליין היה בדמותו של שחקן הציר שלנו וולדימיר טקאצ'נקו (2.20 מ'). לא הייתה לכם תשובה נגדו. לשחקני ציר גבוהים יש חשיבות עצומה במשחק הכדורסל. שחקן הכדורסל הליטאי ארווידס סאבוניס (2.20 מ') ששיחק במדי ז'אלגיריס קובנה הפך אותה במחצית עשור ה- 80 של המאה שעברה לאלופה. לא בכדי הפך מהר מאוד לשחקן כדורסל מקצועני בספרד ואח"כ בארה"ב תמורת הון עתק. הוא הפך להיות מולטי מיליונר. הישראלים ושחקני מכבי ת"א לעולם לא ישכחו אותו".

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני כ- 40 שנים. אנוכי יחדיו עם מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא גב' אורלי יניב. הצילום נעשה בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו בטרם שידור ישיר של משחק בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל באחד מ- "החורפים החמים" ההם. שילמנו למועדון מכבי ת"א בימים ההם חופן דולרים מועט בעבור זכויות השידורים הטלוויזיוניות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : ראה הספר עב הכרס (כ- 1000 עמודים) שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי : "הקשר הסימביוטי".

טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. חזית בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זוהי ניידת השידור האלקטרונית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נקנתה בלונדון בפברואר 1968 מחברת הטלוויזיה הבריטית "THAMES" ע"י עוזי פלד (בן 83, היום) מי ששימש סגנו של פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 94, היום) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967. צוות ההקמה העביר בשידור ישיר ב- 2 במאי 1968 את מצעד צה"ל בירושלים באמצעות הניידת הזאת שנצבעה בכחול, ונקראה, ה- "OB הכחול". (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. זוהי צלחת האנטנה הראשונה שמוקמה בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה (ליד ירושלים) וכוונה אל לוויין ה- Primary האטלנטי של חברת COMSAT האמריקנית. באמצעותה קלטה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם את השידורים שלנו מחו"ל. סיגנל שידורי הטלוויזיה הועבר מעמק האלה לתחנת המִמְסַר של חברת "בזק" ב- "איתנים" בהרי יהודה, ומשם הוא נשלח ל-אולפנים שלנו בירושלים. (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : מכבי ת"א – סיינה 68:70 בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 18באוקטובר 2012. הגובה כן קובע. פוסט מס' 920. כל הזכויות שמורות.

ראיתי אז לפני שמונה שנים את המשחק מכבי ת"א – סיינה בעין אחת מהמוניטור בסלון ביתי . בעין השנייה פתרתי את הסודוקו היומי בדרגה הקשה שלו שמגיש לי עיתון "הארץ". אני מודד בשעון ה- Stopper על ידי אם אני יכול לשבור את השיא האישי שלי שעומד על 00 : 5 דקות. אח"כ פתרתי בעיות במתמטיקה אלגברה, גאומטריה, ולוגריתמים מהספרים הישנים של שמיר ו- לידז'ינסקי, וגם שיחקתי במקביל לצפייה שחמט עיוור באתר האמריקני הבינלאומי המצוין ICC נגד יריבים (אינני מכיר אותם כלל). כילד בקיבוץ אפיקים יכולתי לשחק סימולטאני עיוור נגד חמישה יריבים מבלי לראות את הלוחות. המשחק הזה מכבי ת"א – סיינה לא משך אותי מראש. זה היה רק המשחק השני בבית המוקדם, מה עוד שהקבוצה האיטלקית נעדרת שמות גדולים. בבוקר הוא משניסיתי לפצות את עצמי ולהתחקות אחרי מהלך המשחק אמש באמצעות הסטטיסטיקה ב- עיתון "ישראל היום" גיליתי עד כמה מדור הספורט של העיתון עני ועורכו דל. הנחתי אותו בצד ועיינתי בעיתון "הָאָרֶץ". סטטיסטיקת המשחק מופיעה בו בפרוטרוט. "הארץ" הוא עיתון טוב בכללו ומדור הספורט שלו שַם את זה של "ישראל היום" בכיס הקטן. הבעיה שכמנויים וותיק של "הארץ" רעייתי ואנוכי משלמים עבורו הרבה כסף (שנינו פנסיונרים) ואת "ישראל היום" קיבלתי אז בחינם לפתח דלתנו.

ברור שמכבי ת"א פגיעה ללא שחקני ציר גבוהים ויעילים. שחקני החוץ של דיוויד בלאט מבריקים ואסתטיים. העין נהנית מהובלת הכדור של ריקי היקמן, דיוויד לוגאן, יוגב אוחיון, ומורן רוט, מהקואורדינציה, שינויי כיוון, תנועה אטרקטיבית עם הכדור, כדרור נאה ושליטה טובה בו בשתי ידיים, ראיית משחק ויכולת מסירה. ברור שליאור אליהו הוא נכס וגם מלקולם תומאס טרם אמר את מילתו האחרונה, בקושי את הראשונה. שחקנים ברמתם (פחות ו/או יותר) של ארבעת מובילי הכדור של מכבי ת"א יש באירופה 100 בלירה. הסיפור הוא ליד הסל. עם גיורגי שרמאדיני למרות קומתו 2.16 מ' ושון ג'יימס (2.08 מ') היה אז קשה לדיוויד בלאט להשלים את המשימה. המסה שלהם אינה קריטית דיה. הפוסט הזה מס' 920 דן גם בקריטריון הגובה בזירת הכדורסל.

היסטוריית הכדורסל הבינלאומית ושל ה- NBA מדגישה את חשיבות שחקני הציר הגבוהים . בלעדיהם קשה להעפיל לפסגה. ג'ורג מייקן (2.08 מ' ומי שנחשב בעת ההיא לאחר מלחמת העולם ה- 2 לענק – טיטן) איננו אומר דבר לאוהדי מכבי ת"א, אך הוא היה שחקן הציר הראשון (Big man) שהייתה לו השפעה וחשיבות עליונה בקבוצתו מינאפוליס לייקרס על קבוצתו והתפתחות המשחק בכלל. בראשית ה- NBA אחרי מלחמת העולם ה- 2 ובמחצית הראשונה של עשור ה- 50 במאה הקודמת, זכה ג'ורג' מייקן עם מינאפוליס לייקרס בשש אליפויות NBA. שמו יצא למרחוק. הוא הפך מודל לחיקוי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה. אלופת ה- NBA קבוצת מינאפוליס לייקרס. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המאמן ג'ון קונדלה (John Kundla), סלייטר מרטין (Slater Martin – מס' 16), פרנק סאול (Frank Saul – מס' 18), ג'ים הולשטיין (Jim Holstein – מס' 12), וורן מיקלסן (Vern Mikkelsen – מס' 19), לו היטש (Lew Hitch – מס' 11), ג'ורג' מייקן (George Mikan – מס' 99), ג'ים פולארד (Jim Pollard – מס' 17), בוב האריסון (Bob Harrison – מס' 16), וויטי סקוג (Whitey Skoog – מס' 20), ועוזר המאמן דייב מקמילאן (Dave McMillan). (באדיבות האנציקלופדיה המודרנית של הכדורסל האמריקני בעריכת זאנדר הולנדר – בהוצאת פור ווינדס פרס בניו יורק בשנת 1969).

אח"כ עברה השליטה לקבוצת בוסטון סלטיקס בראשות ביל ראסל (2.08 מ') ורכז המשחק האגדי בוב קוזי. ב- 1967 זכתה באליפות ה- NBA קבוצת פילדלפיה 76 עם ווילט צ'מברליין (2.18 מ'). באותן השנים של המחצית השנייה של עשור ה- 60 במאה שעברה זכתה אוניברסיטת UCLA של לוס אנג'לס באליפויות המכללות (NCAA) מפני שבשורותיה שיחק לוּ אָלְסִינְדוֹר (התנשא לקומה של 2.18 מ' ולאחר זמן לא רב המיר את שמו לקארים עבדול ג'אבר) וגם בגלל שאת נבחרת המכללה המצטיינת הזאת אימן ג'וֹן ווּדֶן הבלתי נשכח שהיה מאמן נפלא וגם מחנך דגול ומנהיג אקדמי. ג'ון וודן מעולם לא פנה ל- NBA למרות עשרות ההצעות שקיבל ואימן כמעט כל חייו את נבחרות הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס.

טקסט תמונה : עשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה. זהו מר ג'ון וודן (2010 – 1910) הבלתי נשכח מאמנה של נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס במשך עשרות שנים. אישיות כדורסל בספֵירות אחרות. משכמו ומעלה. (באדיבות אוניברסיטת UCLA של לוס אנג'לס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעשור ה- 50 ובעשור ה- 60 הסתובבו במכללות האמריקניות שחקני חוץ מוכשרים ופנטסטיים שהעין לא שבעה מלהתבונן בהם כמו ביל בראדלי, גייל גודריץ' (אף הוא מ- UCLA), טל ברודי, קייזי ראסל, אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט, פיט מאראביץ', קיי. סי. ג'ונס, דיק גרואט, בוב דייויס, קאלווין מרפי ורבים אחרים אך לא היה כמו קארים עבדול ג'אבר כדי להכריע באמת את ההתמודדות. אילו הנער לוּ אָלְסִינְדוֹר הלא הוא קארים עבדול ג'אבר היה בוחר לשחק במכללה אחרת סביר להניח שבסופו של דבר גם אותה המכללה האנונימית הזאת הייתה לוקחת את תואר ה- NCAA. נוכחותו בזירת הכדורסל הייתה כבירה והשפעתו מרחיקת לכת. קארים עבדול ג'אבר נהג להעיד על מאמנו הנערץ ואמר כלהלן : "ג'ון וודן היה הקוסם ואני השוליה שלו" . מובילי כדור יש 100 בלירה. טובים יותר ו/או טובים פחות. שחקן ציר ברמתו של קארים עבדול ג'אבר היה אז רק אחד.

הערה : קארים עבדול ג'אבר למד תקופה מסוימת באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס קולנוע וטלוויזיה יחדיו עם מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום למד קולנוע וטלוויזיה ב- UCLA במשך שש שנים רצופות 1968 – 1962. לאחר שהשלים את לימודיו בארה"ב הצטרף במאי 1968 לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 94, היום) וסגנו עוזי פלד (בן 83, היום).

משסיים קארים עבדול ג'אבר את לימודיו ב- UCLA זכתה קבוצת מילווקי באקס מ- NBA בשירותיו של קארים עבדול ג'אבר. אולם ג'רי באס ה- Owner של לוס אנג'לס לייקרס לא המתין זמן רב ודאג לקנות אותו ולשלם לו משכורות עתק על מנת שיביא לו את אליפויות ה- NBA. נכון שליד קארים עבדול ג'אבר שיחקו ב- Loa Angeles Lakers כדורסלנים מחוננים כמו מג'יק ג'ונסון (רכז ומוביל כדור שקומתו 2.06 מ'), ביירון סקוט, מייקל קופר, ג'יימס וורת'י ועוד אחרים טובים, אך קארים עבדול ג'אבר היה רק אחד. לרשימת שחקני הציר בעלי החשיבות העצומה והמשפיעים אפשר כמובן לצרף את ביל וולטון הענק (2.12 מ') מי שזכה עם UCLA באליפות ה- NCAA (גם כן תחת שרביט אימונו של ג'וֹן ווּדֶן – John Wooden) ובאליפות ה- NBA ב- 1977 עם קבוצתו פורטלנד בלייזרס. ב- 1978 זכתה וושינגטון בולטס באליפות ה- NBA. שחקן הציר שלה היה מִיץ' קוּפְּצָ'אק (2.12 מ') ולידו שיחק בהצלחה מרובה וֶוס אָנְסֶלְד (2.02 מ'). הדוגמאות הן רבות מספור. עוד דוגמאות בולטות הן שאקיל אוניל ופאו גאסול שחקני הציר של לוס אנג'לס לייקרס כל אחד בתקופתו. קובי בראיינט הוא פנומן אך הוא לא היה יכול לקצור את האליפויות בלעדי עזרתם של השניים. כנ"ל מייקל ג'ורדאן. הוא לא היה יכול לקטוף שש טבעות אליפות שלה- NBA בעשור ה- 90 של המאה הקודמת ללא סיוע הענקים לצידו ביל קאטרריט (2.16 מ') ו- וויל פרדו (2.17 מ') ולבטח ללא עזרתם של סקוטי פיפן (2.01 מ') והוראס גראנט (2.01 מ'). גם מאמנו פיל ג'קסון ידע זאת. ומה תאמרו על שחקן הציר של יוסטון רוקטס האקים אלג'ואן (2.12 מ') פעמיים אלוף ה- NBA בעשור ה- 90 של המאה שעברה ?

טקסט תמונה : דצמבר 1983. אנוכי בעת מסיבת קוקטייל בעת פגישת ה- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בלוס אנג'לס לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה את תחרויות אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ברקע ניבטת תמונתו של לו אלסינדור (קארים עבדול ג'אבר) שחקן נבחרת UCLA שתמיד לבש את הגופייה מס' 33. (באדיבות הטלוויזיה של דנמרק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דיוויד בלאט כמו ג'ון וודן, רד אוורבך, פיל ג'קסון ופט ריילי הוא מאמן כדורסל כישרוני, בעל ניסיון וטביעת עין, וגם כושר מנהיגות. בארץ וגם באירופה הוא משכמו ומעלה. אך במצב הזה עם גיורגי שרמאדיני ושון ג'יימס חששתי אז שזה לא יספיק לו.

בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה לאחר שחרורי משירות קרבי קשה וממושך בגדוד 12 של חטיבת "גולני" חזרתי לקיבוץ אפיקים מכורתי. המח"ט שלי אלעד פלד והמג"ד שלי קותי אדם ביקשו אותי לחתום קבע וללכת מייד לקורס מ"פ. סירבתי ונימקתי להם מדוע. "אני מתגעגע לעבוד עם אבא שלי בשדות הקיבוץ", אמרתי לשניהם. "אני רוצה לשוב לעבודה על טרקטורים ולרתום שוב את הסוסים למחרשה ולמָגוֹב. אני רוצה להיות חקלאי ולעבד את האדמה. אני מתגעגע לפלחה, לאספסת, לתלתן, לבננות, ולרפת". השקפת עולמי אז לפני 54 שנים נותרה רלוואנטית לגביי. היא נשארה טבועה בי גם כאשר אני משקיף היום על עברי ההוא, מרום גיל 75 שלי. במקביל לעבודה הפיסית בקיבוץ שלי הייתי שחקן מצטיין בכדורסל, כדורעף, וכדורגל בשלוש ליגות לאומיות (ליגות העל היום). שיחקתי כמעט בו זמנית בליגה הלאומית בכדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב , בליגה הלאומית בכדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, ובליגה הלאומית בכדורגל בקבוצת הפועל טבריה וגם הייתי חקלאי ורפתן עסוק . גובהי היה 1.90 מ'. הייתי אתלט. יכולתי לגעת בטבעת הסל במרפק שלי אולם משהגענו להתמודד מול מכבי ת"א ב- 1959 ו- 1960 זה היה לא כוחות מפני שבשורותיהם שיחק תנחום "תני" כהן מינץ שחקן ציר שגובהו 2.04 מ'. למאמן – שחקן של הפועל אשדות יעקב יגאל וולודרסקי (דר) ולי לא הייתה כל בעיה להתמודד מול רלף קליין, דוד פריש, סבי בן בסט, ומשה גולוביי, אפילו לא מול אברהם שניאור אם היה צורך. עם תני כהן מינץ הסיפור היה שונה. גם לנו כיריבים שלו וגם מהצד השני למכבי ת"א שבנתה אותו והפכה את חייה לקלים יותר . הוא היה הראשון שהפר את מאזן הגובה (המאמן יהושע רוזין הביא אותו לקבוצה מהטניס). המונח "Big man" הפך למושג מכריע בתורת הכדורסל.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. זוהי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מחזיקת גביע המדינה. עומדים מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן בסט, אברהם הופמן, קֶלִין שפירא (היום ד"ר קֶלִין שפירא מנהל ביה"ח בצפת), אמנון אבידן, משה גולוביי, אברהם חסיד, גדי גוטמן, תני כהן מינץ, המאמן יהושע רוזין, ויו"ר המועדון צבי אבידן (שניהם בחולצות לבנות). כורעים מימין לשמאל : חיים שטרקמן, גדעון פרייטאג, ראובן דניאל, ודוד פריש. (התמונה באדיבות משפחת רוזין). הערה : סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה שבתאי "סבי" בן בסט ודוד פריש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 במאה הקודמת. זוהי קבוצת מכבי ת"א אלופת המדינה בכדורסל בהרכבה המלא. נוכחותו של השחקן הגבוה תנחום "תני" כהן מינץ (2.04 מ') שינתה חלק ממאזן הכוחות בינה לבין יריבותיה לרבות יריבתה העירונית קבוצת הפועל ת"א. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : המאמן יהושע רוזין, רלף קליין, דוד פריש, יעקב אדליסט, תנחום "תני" כהן מינץ, אברהם שניאור, יצחק אמר, ושחקן מס' 15 לא מזוהה. זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן בסט, יעקב מילשטיין, גדעון בירנבוים, אהרון "אהרונצ'יק" קפלן, אברהם חסיד, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל וסבי בן בסט יבד"ל.

טקסט תמונה : השנים ההן של 1962 – 1961 / 1961 – 1960. קבוצת הפועל ת"א אלופת המדינה במשך שתי עונות האלה הייתה היחידה שניצחה את מכבי ת"א עם תנחום "תני" כהן מינץ. זיהוי שחקני החמישייה הראשונה של קבוצת הפועל תל אביב היא לפני 58 שנים, מימין לשמאל : עזריאל "עזרי" לובושיץ, אורי גוטהלף, צבי לובצקי, ארז לוסטיג, חיים חזן. (התמונה באדיבות צבי לובצקי ואורי גוטהלף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דווקא קבוצת הפועל ת"א הסתדרה היטב עם תני כהן מינץ ומכבי ת"א והיא שזכתה באליפויות המדינה ב- 1960 ו- 1961. אבל ב-הפועל ת"א שיחקו חיים חזן, ארז לוסטיג, אילן זייגר, צבי לובצקי, ואורי גוטהלף. באשדות יעקב שיחקו חוץ ממני ויגאל וולודרסקי – אמיר ראובני, מאיר "מֶגֶה" ברזילי, יוסל'ה קנטרוביץ', משהל'ה לביא, דן שומרון (לימים רמטכ"ל צה"ל), אילן, ובמקצת גם בן כיתה שלי מקיבוץ אפיקים אבנר וורד. יגאל וולודרסקי היה אוניברסיטת הכדורסל שלי. הוא נמנה באורח קבע על נבחרת ישראל. ב- 1959 שב המום לאשדות יעקב בתום אליפות אירופה בכדורסל שנערכה באיסטנבול. בתום האימון על מגרש המרצפות באשדות יעקב הוא הזמין אותי לחדרו בקיבוץ. "…יואש אלרואי אתה לא מתאר לך מה ראיתי שם במשחק שלנו נגד נבחרת ברה"מ. הובסנו 90:44. לא היינו כל כך רעים אבל יאניס קרומינש הענק שלהם (גובה 2.18 מ'. משקל 160 ק"ג. מספר נעל 62) שינה לחלוטין את מאזן הכוחות. פשוט לא היה מה לעשות נגדו", אמר והוסיף, "ותראה יואש איזה צחוק ומזל זימן לי הגורל. בעת טקס לחיצת הידיים בטרם המשחק דווקא לי יצא להיתקל בו. אתה לא מתאר לך איזה ענק הוא היה. מהיציע לא רואים את זה. על הפרקט זה נראה אחרת לגמרי. אני – 1.78 מ' והוא – 2.18 מ'. היה לו סנטר גדול וכף יד עצומה. גם לי יש כף יד גדולה יחסית לגובה האישי שלי. אני מחזיק בקלות כדורסל באצבעות שלי. אבל יואש, שלו זה משהו מדהים. אמרתי לו "שלום" והוא השיב לי משהו כמו "הו…" מעין נביחה עמומה אך בלתי נשכחת. ואז ברחתי מהמקום. הוא היה נפיל שעשה את ההבדל. הסובייטים היו טובים בכל מקרה אבל עם טיטן כמו יאניס קרומינש זה היה שונה. במשחק של ברה"מ נגד בולגריה נתלו על קרומינש ארבעה בולגרים. הוא התרומם יחד עמם והטביע…". ואז שלף צילום מהטורניר. יגאל וולודרסקי השחקן הנמוך ביותר בנבחרת ישראל לוחץ במבוכה את ידו של יאניס קרומינש לפני שריקת הפתיחה .

טקסט תמונה : קיץ 1959. אליפות אירופה בכדורסל באיסטנבול – טורקיה ב- 1959. השחקן הנמוך ביותר בנבחרת ישראל יגאל וולודרסקי (1.78 מ' מימין ) לוחץ את ידו של הגבוה בשחקני ברה"מ יאניס קרומינש (2.18 מ'). מימין ומאחור נראים שחקני נבחרת ישראל נוספים דוד פריש, ארז לוסטיג, וחיים קשטן לוחצים ידיים עם שחקנים סובייטים אחרים. ברה"מ הביסה את נבחרת ישראל 44:90. במחצית הייתה התוצאה 25:44. (התמונה באדיבות יגאל דר – וולודרסקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר 1959. טורניר כדורסל בקיבוץ בית אלפא בהשתתפות ארבעת קבוצות הכדורסל הטובות ביותר בהתיישבות העובדת : הפועל משמר העמק, הפועל אשדות יעקב, הפועל גבעת ברנר, והפועל בית אלפא. אלו שחקני קבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב . הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל . זיהוי העומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני, יגאל וולודרסקי ז"ל (1.78 מ'), יואש אלרואי (1.90 מ'), ואבנר וורד (שנינו בני קיבוץ אפיקים). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : מאיר "מגה" ברזילי ז"ל, יוסל'ה קנטרוביץ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יגאל וולודרסקי – דַר היה כדורסלן מחונן. הוא ידע כיצד להגשים את כשרונו המיוחד וליישם אותו באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות אין סוף במשימה. הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968 – 1959, ולבש את מדיה 89 פעמים תחת שרביטם של יהושע רוזין ושמעון ("צ'ינגה") שלח. לדאבון לֵב נפטר מדום לב ב- 1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד. יגאל וולדרסקי העניק לי את ההשראה להעביר את כישרון המשחק שלי לקבוצת הכדורסל של הקיבוץ שלי, הפועל אפיקים.

טקסט תמונה : קיץ 1964. חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. זיהוי עומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז"ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973), שי לין ז"ל (מת בארה"ב). כורע שני מימין : גיורא כהן (גיסו של חיים בורר ז"ל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 . אנוכי קולע לסל באחד האימונים באולם "איתמר" היכל הספורט של קיבוץ אפיקים. משמאל אחי יונתן. בגבם למצלמה : דובי אילן ועלי דגן. כולנו מתאמנים יחפים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. אנוכי אלוף כדורסל במדי אוניברסיטת ת"א. משמאל, המאמן שלי שמוליק יעקובסון ז"ל. (באדיבות אריה רוזנצווייג מאוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

ביקרתי בסידני הרחוקה והיפהפייה שלוש פעמים. פעמיים ב- 1998 ו- 1999 במסגרת פגישות הקדם הפקה האולימפיות בטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני הענק הקרויות WBM (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting), וכמובן באולימפיאדת סידני 2000 עצמה. אלכס גלעדי הבלתי נשכח שהיה כבר חבר מאז 1994 בוועד האולימפי הבינלאומי / IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) וסגן נשיא בכיר ב- NBC שקיבל את פניי בסִידְנִי (Sydney) נהג לומר לי : "…יואשיש , אתה זוכר שתמיד סיפרו לנו בהיותנו ילדים כי עשרה קבין של יופי ירדו על העולם – תשעה נטלה ירושלים. אז זהו ש- שיקרו אותנו. תשעה לקחה סידני. זאת העיר היפה בעולם ואתה עוד תיווכח בכך…". אלכס גלעדי צדק. אולם לא זה הנושא שעומד על הפרק עכשיו. מבצע השידורים הטלוויזיוני האולימפי שלי מסידני 2000 לאולפן בירושלים היה הישג מזהיר. בפרק זמן של 17 ימים באולימפיאדת סידני שידרנו ישיר 233 שעות ללא שיאה אחת . מבצע השידורים הגדול התאפשר הודות לטכנולוגיה טלוויזיונית משופרת ותקשורת לוויינים מפותחת . ביני כעורך ראשי ומפיק ראשי במרכז השידורים הבינלאומי ב- IBC בסידני (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) לבין האולפן בירושלים נפרשו ע"י הקבוצה המבצעית של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי, חמישה (5) ערוצי שידור Multilateral (רבי משתתפים) וארבעה (4) ערוצי שידור Unilateral (משתתף אחד). שלא לדבר על כך שעמדו לרשותנו עמדות שידור בכל אתרי התחרויות החשובות. אבל גם זה לא הנושא כעת. באולימפיאדת סידני 2000 נקרתה לי ההזדמנות להיפגש עם מאמן הכדורסל הנודע במשך שנים רבות של נבחרת ברה"מ אלכסנדר גומלסקי. בנו וולאדימיר גומלסקי שעבד בטלוויזיה הרוסית RTR ערך בינינו הכרה. מובן ש- מייד חקרתי בעניין הגובה במשחק הכדורסל, חשיבותו והשפעתו. זה היה ריאיון. היהודי – סובייטי אלכסנדר גומלסקי היה אדיב וג'נטלמן כדי לגולל את הסיפור במלואו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת סידני 2000. ספטמבר 2000. זהו משרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו תחת הניווט והניהול שלי ב- IBC בסידני. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : וולדימיר גומלסקי (איש הטלוויזיה הרוסית הממלכתית RTR ובנו של אלכסנדר "סשה" גומלסקי), אנוכי יואש אלרואי, אלכסנדר "סשה" גומלסקי (2005 – 1928) מאמן הכדורסל המיתולוגי של נבחרת ברה"מ, גדעון הוד (שדר במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), ומשה מזרחי (טכנאי Video במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : אמנון אלטשולר (מפקח קול ותקשורת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) , עו"ד שי מוגילנר (שדר במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), וקובי תקוע עורך סרטי Video במשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסידני. (צילום במצלמת הסטילס של יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי התעניינתי עד למאוד בנושא. והוא לא השיב ריקם את סקרנותי. הוא ידע מבנו וולאדימיר כי אני משמש העורך הראשי והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסידני וכי הייתי ספורטאי עבר ברמה גבוהה לרבות שחקן כדורסל. כך ענה באדיבות וברצינות, ומידי פעם חייך : "…אולימפיאדת הלסינקי 1952 הייתה הראשונה בה נטלו חלק ספורטאי ברה"מ חלק לאחר מלחמת העולם ה- 2 שהסתיימה ב- 1945. יואש, זה היה מזמן. אתה צריך לזכור ש-סטאלין היה עוד הנשיא שלנו. הכדורסל הסובייטי היה תמים. נאיבי. חשבנו שטכניקה ואתלטיות פותרים כל בעיה במשחק. עד שנתקלנו בנבחרת ארה"ב במשחק הגמר בהלסינקי 52'. פגשנו לא רק נבחרת אתלטית מהירה מאוד וטכנית מאוד אלא גם בשחקנים גבוהים בוב קורלאנד 2.16 מ', קלייד לאבלט 2.11 מ' ועוד כמה שחקנים גבוהים. מפני שטרם היה חוק 30 שניות החזקנו סתם ככה בכדור במשחק אפילו מבלי לנסות לתקוף. השהינו את המשחק. ארה"ב ניצחה אותנו בסיום 25:36 אך הדבר איננו מלמד דבר על ההפרשים ברמה בין שתי הנבחרות. אילו שיחקנו כרגיל ומנסים לתקוף את האמריקנים היינו מובסים ב- חמישים הפרש. הם שלטו שלטון ללא מיצרים מתחת לשני הסלים. כל ריבאונד היה שלהם. זה היה איום ונורא".

הערה שלי : קלייד לאבלט קלע לארה"ב 9 נקודות ובוב קורלאנד הוסיף 8 נקודות. כלומר כמעט % 50 מסך כל הנקודות קלעו שני שחקני הציר הגבוהים של ארה"ב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. תיעוד היסטורי לפני 68 שנים. נבחרות הכדורסל של ארה"ב (בגופיות הלבנות) וברה"מ בצילום משותף בתום משחק הגמר. הענקים האמריקניים זכו במדליית הזהב לאחר שניצחו את הסובייטים 25:36. עומד משמאל מס' 10 מרכוס פרייברגר (הספרה 1 מוסתרת, גובהו 2.11 מ') . עומדים במרכז התמונה בוב קורלאנד מס' 16 (2.16 מ') וקלייד לאבלט מס' 9 (2.11 מ'). מס' 12 הוא פראנק מקייב (גובהו 2.10 מ'). (באדיבות YLE ובאדיבות USOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכסנדר גומלסקי המשיך במסירת המידע לי אז באולימפיאדת סידני 2000, כלהלן : "…באולימפיאדת הלסינקי 1952 למדנו את הלקח. התחלתי לתור אחרי שחקנים גבוהים במיוחד. יאניס קרומינש היה אחד מהם. הוא היה לטבי נחמד מהעיר ריגה שקצת התעניין בכדורסל. פסל בתחביבו. 2.18 מ' שנשוי לאישה חמודה שגובהה 1.69 מ'. הייתי פשוט צריך לאלף את יאניס קרומינש ולהתחיל ללמד אותו את ה- א' – ב' של הכדורסל. ממש מההתחלה. הוא היה ממושמע ותלמיד טוב. זה כמובן לא הספיק נגד ארה"ב. באולימפיאדת מלבורן 1956 ניגפנו במשחק הגמר נגד ארה"ב, 89:55. אבל צריך לזכור שבשורות הנבחרת האולימפית האמריקנית שיחקו שחקנים ברמתם של ביל ראסל (2.08 מ') ורכז המשחק קיי. סי. ג'ונס. ביל ראסל שמר אישית על יאניס קרומינש שקלע 2 נקודות בלבד במשחק הגמר ההוא, אולם היינו בדרך הנכונה ב-אזימוט החשיבה שלנו. לאט – לאט צמצמנו פערים…".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. הכפר האולימפי. זיהוי הנוכחים בצילום מימין לשמאל : האָצָן האמריקני אירה מרצ'יסון – גובהו 1.69 מ', יאניס קרומינש הלאטבי גובהו 2.18 מ' (אחרים אמרו שהוא התנשא לקומה של יותר מ- 2.20 מ'), וביל ראסל שחקן הכדורסל האמריקני שגובהו 2.08 מ'. הצילום מדגיש את ראשו הגדול של יאניס קרומינש כמו גם את כפות ידיו העצומות. הענק הלאטבי הזה היה מוטציה. הוא שקל 160 ק"ג ונעל נעל שמידתה מס' 62. (מקור : התמונה מופיעה בספר "חמש טבעות שלובות" של עמנואל גיל שיצא לאור ב- 1961 ע"י הוצאת הספרים "אות" בשיתוף עם הוועד האולימפי הישראלי).

אלכסנדר גומלסקי המשיך לנתח ולספר לי אז בפגישתנו ההיא בסידני, בעת באולימפיאדת סידני 2000, ואמר כלהלן : "…נוכחותו של יאניס קרומינש בנבחרת ברה"מ הייתה חיונית בזירה אירופית. הוא ושחקנים נוספים בשורות הנבחרת סייעו לי כמאמן לשמור על הבכורה. זה לא היה דבר של מה בכך. בראשית עשור ה- 50 של המאה שעברה הפך הכדורסל למשחק פופולארי בכל רחבי אירופה. אפילו אתם נבחרת ישראל הפתעתם את עצמכם ואת אירופה משנטלתם את המקום החמישי באליפות אירופה שנערכה ב- 1953 במוסקבה. לא היו לכם שחקנים גבוהים אבל היה לכם מאמן חכם ושחקנים חכמים. אט אט עלו לגדולה נבחרות כדורסל לאומיות כמו יוגוסלביה, איטליה, ספרד, צרפת, צ'כוסלובקיה. השקפת העולם כי בלעדי שחקני ציר גבוהים (Big man) לא ניתן להצליח בהתמודדות בכדורסל הייתה נכונה. ניצחונה למשל של מכבי ת"א והמאמן רלף קליין עלינו, עלי כמאמן ועל קבוצתי צסק"א מוסקבה (נבחרת הצבא האדום) ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון – בלגיה, בתוצאה 79:91 לא הייתה אפשרית ללא אולסי פרי (2.10 מ') שלכם…".

זוהי עדותה הפוליטית – רפואית המצוטטת של דנה ווייס כפי שאמרה אותה ב- "אולפן שישי" בערוץ 12 ב- 2 באוקטובר 2020 בעיצומה של מגיפת נגיף הקורונה. שווה קריאה ועיון. אבל דנה ווייס מתנסחת באריכות רבה מידי שאיננה נדרשת, בכבדות רבה, באופן מסורבל מאוד, לא מקמצת בטקסט, ומסבירה ומביעה רעיון נדוש ויָשָן בעוד ועוד ועוד מילים שהיא איננה זקוקה להן. וודאי לא הצופים שלה. מעניין היכן נמצא באותה העת העורך של אותה מהדורת "אולפן שישי" משלשום ?

טקסט דנה ווייס :

"…הסיפור החרדי הוא טרגדיה, כי הקורונה יכולה לגרום שכולנו נעשה בטובת האחד את השני…כי בסוף אנחנו תלויים אחד בשני כדי לצאת מהסיפור הזה…וזה הולך לכיוון אחר לגמרי. בגל הראשון אני חטפתי הכי הרבה כי הבאתי ציטוט של בכיר שאמר שאם נהיה איטליה, זה יהיה בגלל חלק מהציבור החרדי…וזה באמת רק חלק מהציבור החרדי…אבל בסוף יש כאן משהו יותר רחב…תראו…בסוף אוכפים אפוא שאפשר ומחפשים מתחת לפנס, ואפילו שהיה כאן השר אוחנה כמה נכנסו בראש השנה לאכוף את מה שצריך באותן אוכלוסיות מבודדות חרדיות…אז את התשובה אתה יודע לבד…אוכלוסייה שלימה או חלקים מהאוכלוסייה הזאת יכולה להתנהג באוטונומיה…וזה הפלגים הקיצוניים, זה לא רוב החרדים, שסובל ומנסה ואוכף וחי בדיוק לפי כל הנהלים. יש כאן אוכלוסייה מסוימת בציבור החרדי שגרה באוטונומיה מוחלטת, מחליטה שהחוקים הם לא רלוואנטיים…מקבלת תקציבים…יש לה נבחרי ציבור שעוזרים לה…ומה קורה ? בסוף יש כאן ציבור נורמטיבי ימין – שמאל ולא משנה…נורמטיבי…שהוא חי לפי גחמות מתייחסים אליו כמו אל נתינים, מטילים עליו מגבלות שאין בהן שום היגיון, כמו למשל 200 מ', 300 מ', אומרים לו תלבש מסיכות בחוץ כשאין לזה שום משמעות, במקום להקפיד על מסיכות בפנים, סוגרים עליו שדה תעופה מסיבות של סולידריות…חבר'ה זו עדיין דמוקרטיה. זה מאוד בעייתי. ושוב אני חוזרת ואומרת : המחשבה שאפשר לנהל את האירוע הזה דרך פריזמה פוליטית תביא אותנו לאסון…". אפשר היה להביע את הרעיון שלה במקום יותר מ- 200 (מאתיים) מילים כפי שעשתה, באמצעות לא יותר מ- 80 מילים. היא נתפשת שוב ושוב כפטפטנית. כדאי לה לקחת קורס טלוויזיה אצל העילוי אמנון אברמוביץ'.

טקסט תמונה : יום שישי – 2 באוקטובר 2020. "אולפן שישי" של חברת החדשות בערוץ 12. דנה ווייס שנייה משמאל. במרכז המגיש דני קושמרו. קיצוני מימין ערד ניר. שני מימין אמנון אברמוביץ'. קיצונית משמאל דפנה ליאל. (צילום / סריקה ב- iphone. באדיבות ערוץ 12).

טקסט תמונה : יום שישי – 2 באוקטובר 2020. דנה ווייס ב- "אולפן שישי" של חברת החדשות בערוץ 12. הטקסטים שלה ארוכים, מסורבלים, ומעייפים. היא משתמש בעודף מילים עצום שאין בהן כל צורך כדי להסביר רעיון פשוט, נדוש, וידוע. מישהו שם צריך לבקר ולערוך אותה. (צילום / סריקה ב- iphone. באדיבות ערוץ 12).

להלן עדותו החוזרת והנשנית של היועץ המשפטי של הממשלה אביחי מנדלבליט הנוגעת לתיקי האישום הפליליים 1000, 2000, ו- 4000 אותם כתב והגיש נגד ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו (התפרסמה במגזין החג של העיתון "משפחה"). הטקסט הר"מ התפרסם במהדורת החדשות של ערוץ 12 ב- 29 בספטמבר 2020 ובראשו הכותרת בה אביחי מנדלבליט סבור כי יש סבירות להרשעת ראש הממשלה בתיקי האישום הנדונים 1000, 2000, ו- 4000. וגם העניין הזה : מוזר ומביך, אבל ניסוחיו של אביחי מנדלבליט מסורבלים ורצופים שגיאות בעברית.

טקסט אביחי מנדלבליט :

אביחי מנדלבליט : "נבצרות לא ירדה מהפרק…יש ענייו אחר…העניין האחר זה נורמטיבי, זאת אומרת חוסר בנבצרות של כל התפקוד הנורמטיבי…האם, כמו שאני עושה את ההבחנה, ואני אומר יש את הנאשם בנימין נתניהו ויש את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. זה לא אותו הדבר. אם אתה מערבב את הדברים ו-משתמש בכוח השלטוני שלך כראש ממשלה כדי להשפיע עליך פלילית…פה מתחילה להיות בעיה קשה…איך מתמודדים עם הבעיה הזאת ? אז אם באמת אי אפשר להתמודד איתה יכול להיות שכן נתגלגל לנבצרות".

מראיין : איך תדע מתי זה… ?

אביחי מנדלבליט : "עוד פעם, זה לא מתמטיקה, ואני לא נחפז, ואני מנסה להיות מאוד שקול ומאו רגוע, וכל פעם אני סופר עד 1000 ולא עד 10,,,אני לא יכול להרשות, אני לא מתנהג כמו הרשתות החברתיות, אבל אני כן אומר שלעניין הזה בדיוק נועד הסדר ניגוד העניינים, ולא, הוא לא עושה לי טובה. אני לא מקבל את זה שהוא בא ואומר : "…אני אקח על עצמי בהתנדבות מגבלות…". לא, אתה חייב לקחת מגבלות, זה גם מה שאמר בית המשפט העליון בפסק הדין שלו. המגבלות האלה שתיקח על עצמך שנעשה הבחנה, ואני לא תמים ולא נאיבי, וברור לי שזה לא יהיה % 100, אבל כן צריכים את האמירה שהוא לא עוסק למשל במינוי במערכת אכיפת החוק, לא עוסק בתיקון חקיקה ספציפית לעניין האישי שלו, כשהוא מנצל את הכוח השלטוני שלו. אסור לאפשר את זה".

סיכום (1) : אביחי מנדלבליט גם רומז שלא יסכים לעסקת טיעון בתיקי בנימין נתניהו. הוא מדבר על הצורך בהכרעה מהירה וברוכה, בייחוד לאור ההתנהגות של בנימין נתניהו נגד מערכת המשפט.

אביחי מנדלבליט : "ביקשתי שהמשפט יתנהל מיום ליום…אמרתי כמה שיותר מהר כי עם ישראל חייב הכרעה מהירה בעניין הזה. אי אפשר למשוך את זה באמת 5 שנים כמו שאתה אומר. זה רע מאוד אם זה היה 5 שנים…צריך לעשות את זה מיום ליום, לסיים את זה כמה שיותר מהר לכאן או לכאן, וצריך להכריע בטענות, במיוחד אגב אני אומר לך את זה עוד אמירה בסוגריים, במיוחד על רקע הטענות שהוא טוען. ה- תפירת תיקים…ואין כלום ולא היה כלום כי אין כלום…וכל האמירות האלה. בוא נראה, בית המשפט יכריע ונראה מה תהיה ההכרעה…ואני מכבד כל הכרעה. בסוף יש בית משפט, כלל הכרעה – בית המשפט, אין שום בעיה".

סיכום (2) : בהמשך הריאיון הודף היועץ המשפטי לממשלה את הטענות שמדובר בכתב אישום פוליטי ומעריך שיש סיכוי סביר להרשעה.

אביחי מנדלבליט : "אני לא הגשתי כתב אישום. אני אמרתי את זה גם. לא הגשתי כתב אישום חלילה נגד מפלגת הליכוד או נגד מפלגה פוליטית שהיא…לא הגשתי נגד הימין. ממש לא. ממש לא במקומות האלה. ביקשתם מעשים אישיים, תנתח את כתב האישום ותראה אותו, לא רק בתיק 1000…לא, בכל התיקים. זה מעשים אישיים של בנימין נתניהו, מיוחס לו עבירות פליליות. למרבה הצער באמת כואב לי הלב ואני לא אומר את זה סתם [על מה בדיוק כואב לך הלב היועמ"ש…? תפקידך כיועץ משפטי של הממשלה הוא לחולל ולעשות דין צדק, גם אם מדובר בראש ממשלה בשם בנימין נתניהו מאוס שסרח ו-שאתה בעצמך כתבת והגשת נגדו שלושה כתבי אישום פליליים חמורים ביותר בתיקי 1000 + 2000 + 4000…אז תפסיק לספר לאומה הדואבת על כאבי הלב שלך…(!)] כואב לי הלב…ממש כל יום אני מתעורר וכואב לי הלב…הגעתי למקום הזה, לא טוב, חבל. מצד שני זאת חובה שלי לעם ישראל. אני לא אוותר על שחיתות, על דברים כאלה. בעיניי זה שחיתות אישית אישית לכאורה. לכאורה. עומדת לו חזקת החפות. יכול להיות שיוכיח את חפותו, תהיה לו את ההזדמנות בבית המשפט…לא יודע. כרגע הראיות שבפניי יש סיכוי להרשעה לדעתי. אינני נבהל מהשתיים וחצי כתבות ב- "Walla", ולא נבהל מהכמה סיגריות, כן…זה לא הסיפור, זה לא התיק. לא הייתי מגיש כתה אישום במצבים כאלה".

סיכום (3) : אז עכשיו זה כבר על השולחן. היועץ המשפטי אומר בקולו שכהונת בנימין נתניהו היא ל-מעשה כהונה על תנאי כל עוד ראש הממשלה איננו משתמש במשרתו לטובת החשוד בנימין נתניהו.

מדהים: אחרי שהתכחש לקיומו של נגיף הקורונה ומגיפת נגיף הקורונה, זלזל, גיחך, לעג, והמעיט קבל עם ועולם באיומו של הנגיף החמקמק, המסוכן, המידבק, והקטלני, נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ חלה בעצמו בקורונה ואושפז מייד בבית החולים "וולטר ריד" ב-וושינגטון. גם רעייתו מלאניה נדבקה בנגיף הקורונה. דונאלד טראמפ בן 74 מקבל טיפול והשגחה רפואיים מהמעלה הראשונה. מעט מאוד מאזרחי ארצו אמורים לצפות להתייחסות דאגנית, חדשנית, ומסורה שכזאת. יהיה מעניין עכשיו עוד יותר לעקוב אחרי המאבק בינו לבין ג'ו באיידן כל כס נשיאות ארה"ב. הבחירות בארה"ב ייערכו ב-3 בנובמבר 2020 בצל מגיפת הקורונה המתחוללת במדינה הענקית בכל עוזה. עד כה נרשמו בארה"ב כ- 204000 (מאתיים אלף וארבע מאות) מתים בגלל מגיפת הקורונה.

להלן אפיזודות מהעימות הנשיאותי הראשון הרדוד והרכילאי שהתקיים לפני כמה ימים בקליבלנד – אוהיו בין הנשיא דונאלד טראמפ לבין הטוען לכתר הדמוקרט ג'ו ביידן :

1. דונאלד טראמפ לג'ו באיידן בעימות ה- 1 : "…אמרת את המילה חכם, אני צריך להיות חכם יותר ? כנראה שכחת את שם הקולג' שלך…סיימת את הלימודים במקום אחרון בכיתה שלך…אל תשתמש במילה חכם…".

2. דונאלד טראמפ לג'ו באיידן בעימות ה- 1 : "…אני עוטה מסיכה כשצריך…אני לא עוטה מסיכה כל פעם שרואים אותי…הוא כל הזמן עם מסיכה…הוא מדבר 2 ק"מ ממני והוא עוטה מסיכה ענקית…".

3. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…אתה הנשיא הגרוע ביותר שהיה לאמריקה אי פעם…".

4. דונאלד טראמפ לג'ו באיידן בעימות ה- 1 : "…ב- 47 חודשים של הנשיאות שלי עשיתי יותר מאשר אתה עשית ב- 47 שנים…עשינו דברים שאתה אפילו לא חשבת עליהם…".

5. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…טראמפ הוא גזען בעצמו…".

6. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…במקום לומר לאנשים ננסה להבין איך להתמודד עם המצב, מה הוא עושה ….? הוא מוסיף שמן למדורה…!

7. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…עם הנשיא הזה אנחנו נהפוך כולנו לחולים, עניים, וחלוקים בדעותינו…".

8. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…באשר להיחלשות אני אמרתי לנשיא רוסיה פוטין בשיחה בינינו, טראמפ הוא הפודל שלך…".

9. דונאלד טראמפ לג'ו באיידן בעימות ה- 1 : "…אני דיברתי על הבן השני שלך…זרקו אותו מהצבא את הבן השני שלך, ולא הייתה לו עבודה עד שאתה הפכת לסגן נשיא…".

10. דונאלד טראמפ לג'ו באיידן בעימות ה- 1 : "…הוא זה שקרא לחיילים האמריקניים "ממזרים מטופשים"…הוא אמר את זה…אני בחיים לא הייתי אומר את זה…".

11. דונאלד טראמפ למנחה כריס וואלאס בעימות ה- 1 : "…כריס…הוא לא יודע על מה הוא מדבר בענייני שחורים ומשטרה…".

12. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…אין לך שום מושג לגבי אנטיפה…".

13. דונאלד טראמפ לג'ן באיידן בעימות ה- 1 : "…לא היה ממשל או נשיא שעשה את מה שעשיתי במשך 1/2 3 שנים למרות הניסיון להדיח אותי…מה שקרה עם הילארי קלינטון הרמאות הגדולה…".

14. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…יש לנו עכשיו גירעון מול סין גדול יותר מאשר היה קודם לכן…".

15. דונאלד טראמפ לג'ו באיידן בעימות ה- 1 : "…אין ספק שהבן שלך נכנס פנימה ולוקח להם מיליארדי דולארים…הוא מרוויח מיליוני דולארים לעצמו…מתוך סקרנות אשת ראש העיר של מוסקבה נתנה כספים רבים לבן שלך, מדוע…? מה הוא עשה עם הכסף הזה…?

16. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…הדברים האלה לא נכונים…".

17. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…הוא לא איכפת לו מכם…לא איכפת לו מהעם…לא איכפת לו מהאנשים…".

18. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…לי היה מזל ואני מקווה שיהיה לי מזל גם הערב…הערב אוודא כי זה המצב…העובדה שכל דבר שהוא אמר עד עכשיו זה שקר (באיידן קורא לו "הוא" ולא "אדוני הנשיא")…כולם יודעים שהוא שקרן…דונאלד טראמפ מגיב אבל המנחה כריס וואלאס מתערב ואומר לדונאלד טראמפ "…אדוני הנשיא בבקשה תן לו לסיים את דבריו..".

19. ג'ו באיידן לדונאלד טראמפ בעימות ה- 1 : "…הוא האדם הלא נכון, בערב הלא נכון, בזמן הלא נכון…אין שום מניפסטו…דבר שני…

20. דונאלד טראמפ לג'ו באיידן בעימות ה- 1 : "…פשוט איבדת את השמאל…אתה מסכים לתוכנית של ברני סאנדרז…".

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 2020. אוהיו – קליבלנד. העימות הנשיאותי ה-1 בין נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ לבין הטוען לכתר ג'ו באיידן. (צילום / סריקה ב- iphone. באדיבות ערוץ 12).

תזכורת 9 : האם ייתכן כי ערכי המסורת, המורשת, ורוחה של האלופה מכבי ת"א בימים ההם של עשורי ה- 40, ה- 50, ה- 60, ה- 70, ה- 80, ה- 90 במאה הקודמת ובעשור הראשון של המילניום השלישי – נשברו שוב לרסיסים אֶמֶש (יום חמישי – 20 באפריל 2017) בהיכל הספורט ביד אליהו במשחק התבוסה נגד מכבי חיפה 79:63…?

טקסט תמונה : 1940. מגרש הכדורסל עשוי מרצפות ברחוב המכבי בתל אביב ליד קולנוע "אוריון" הישן. דור המייסדים. החמישייה המפורסמת של מכבי ת"א בימים ההם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יהושע רוזין, יצחק פדרמן (אבא של דייויד פדרמן), משה ברוך, אל פליישר, ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזמנו בזיהוי הנוכחים בתמונה יצחק פדרמן ז"ל.

טקסט תמונה : המאמן יהושע רוזין מתדרך את שחקני מכבי ת"א באחד ממשחקי הדרבי בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת במגרש המרצפות הישן של בית מכבי ת"א ברחוב המכבים (ליד קולנוע "אוריון"). זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אברהם שניאור, עמנואל ברדן, יהודה ווינר, מנחם קורמן, המאמן יהושע רוזין, וזכריה עופרי (הגבוה בשחקני הקבוצה 1.91 מ'). (באדיבות מנחם קורמן ומשפחת רוזין). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מנחם קורמן.

טקסט תמונה : החמישייה הקלאסית של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אברהם שניאור (מס' 3), יצחק כספי, יהודה "קנבוס" ווינר (מס' 10), המאמן יהושע רוזין, מנחם קורמן (מס' 6), מר י. שטהל יו"ר אגודת מכבי ת"א (מייסד ומנהל חברת הביטוח "מנורה"), זכריה עופרי (מס' 9), אפרים אטלס, ורלף קליין (מס' 11). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י מנחם קורמן ואפרים אטלס.

טקסט תמונה : סתיו 1961. מגרש המרצפות של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון" הישן. זאת הקבוצה שזכתה בסיומה של אותה עונה 1962 – 1961 מחדש באליפות המדינה והקדימה את הפועל ת"א. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : צבי אבידן (אבא של אמנון אבידן חובש מגבעת) יו"ר מחלקת הכדורסל, המנהל שמואל "שמלוק" מחרובסקי, משה גולוביי, צביקה אייזנבוים, אברהם חסיד, יעקב אדליסט, שבתאי "סבי" בן בסט, דוד פריש, תני כהן מינץ, והמאמן יהושע רוזין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אמנון אבידן (בנו של יו"ר המחלקה מר צבי אבידן), אברהם נתנאל, גדעון פרייטאג, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל 'שמלוק' מחרובסקי.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. מכבי ת"א אלופת המדינה בכדורסל. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן יהושע רוזין ז"ל, רלף קליין ז"ל, דוד פריש, יעקב אדליסט ז"ל, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, אברהם שניאור ז"ל, יצחק עמר, ושחקן מס' 15 לא מזוהה. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : סבי בן בסט, יעקב מילשטיין, גדעון בירנבוים, אהרון "אהרונצ'יק" קפלן, אברהם חסיד, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי). הערה : סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל "שמלוק" מחרובסקי וסבי בן בסט.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : התמונות המובאות על ידי בפוסטים השונים מעשירות את המֵידָע עבור הקוראים והופכות אותו למעניין ואמין יותר. אני עושה כל מאמץ לזהות עבור הקוראים את כל הנוכחים בכל התמונות ולא רק את גיבורי העלילה.

הערה 4 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות. אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות. אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג, באם ייאות ויפנה אלי, כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

פוסט חדש מס' 920 : הפוסט הקונקרטי הזה מס' 920 מועלה לאוויר ביום ראשון – 4 באוקטובר 2020.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

פוסט מס' 920. פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. פוסט מס' 920. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה בקיבוץ ובטלוויזיה. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. מנהיגות. נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. פוסט מס' 920. כל הזכויות שמורות.

כאמור מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי . אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין. אנשים בעלי יושרה מושלמת ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ וגם בעולם . בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל – לא מג"דים , מח"טים , אוגדונרים , ורמטכ"לים – אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ"מ שלי בקורס מכי"ם בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים . סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, מבחן ההסתערות על המוצבים המצרים המבוצרים וממוקשים תחת אש , ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת גולני כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים אולי שלוש שהפכו בגיל כה צעיר למופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. אתה מחרף את נפשך למוות לא בעבור ראש הממשלה דוד בן גוריון ולא בעבור הרמטכ"ל משה דיין אלא בעבור הקרובים והסמוכים אליך, אלה שצועדים לידך בקו האֵש הקדמי, בירי תוך תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִידְךָ בעת צָרָה . הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים , במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה ללא שינה ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב . שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "אלפא" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו- 120 מ"מ . אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך. זה היה החינוך שקיבלתי בחטיבת "גולני" מזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר ועל פיו גם אנוכי אימנתי וחינכתי את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ ומאוחר יותר לקצין בגדוד 12 של חטיבת גולני .

טקסט תמונה : זאב שטרנהל ז"ל היה המ"מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת גולני בג'וערה ב- 1956 ומפקדי הנערץ במלחמה של "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. (באדיבות זאב שטרנהל ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יהושע מיצמאכר המ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת גולני. (באדיבות יהושע מיצמאכר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. המח"ט היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד. התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים , אלא חבשו כומתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם גם לאחר יותר מחמישים שנה. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב אורי אפק (בן 88, היום) שהיה מורה שלי במקצועות הכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד (בן 89, היום) שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת הא"ק מדע ולא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב . צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק ז"ל (הפועל ת"א) אָצָן ל-400 מ' ו-800 מ', אהובה קראוז-קריביצקי ז"ל (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד יבד"ל (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות קורן אצנית תבד"ל, ודוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי יצחק "צחי" שמעוני מנהל התוכניות בטלוויזיה את שִמעוֹ של המתעד האולימפי הדגול היהודי אמריקני בַּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) יהודי – אמריקני מ-מנהאטן (נפטר בניו יורק ב- 2010 בן 84) נחשב לאחד מבימאי הספורט ואנשי הטלוויזיה החשובים ביותר בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין מיוחדת במינה שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר ולתַּסְרֵט אותו לקראת צילומו (ועריכתו) בטלוויזיה, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ, "OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע.

נולדתי ב- 1938 בקיבוץ אפיקים. מילדוּת גדלתי על גיבורי הספורט המופלאים ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר , פָּאבוֹ נוּרְמִי , גֶ'סִי אוֹאֶנְס , אֶמִיל זָטוֹפֶּק , המתאגרף ג'וֹזֶף לוּאִיס בָּארוֹאוֹ (Joseph Louis Barrow) הנודע בשמו ג'וֹ לוּאִיס – "המַפְצִיץ הַחוּם", ומאוחר יותר גם על המתאגרף מוּחָמַד עָלִי (שמו הקודם היה קָאסְיוּס מַארְצֶלוּס קְלֵיי) .

ג'וֹ לוּאִיס נולד ב- 13 במאי 1914 במדינת אלאבאמה. הוא היה נצר למשפחת עבדים שהפך להיות אלוף העולם באגרוף במשקל כבד . הוא היה אליל ספורט שלי שחלמתי עליו. כה רציתי לפגוש אותו. ההיסטוריה הספורטיבית שלו רצופה שיאים אך גם כישלונות. הוא היה אלוף העולם במשך 14 שנה מ- 1937 עד 1951. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה המדהימה שלו בזירה היה ב- 22 ביוני 1938. באותו ערב הביס בנוק אאוט בחלוף זמן קצר ביותר, רק 2:04 דקות בתוך סיבוב הראשון בניו יורק את יריבו הגרמני מָאקְס שְמֶלִינְג .

טקסט תמונה : אחת הסצנות הדרמטיות בסרט הדוקומנטארי שעשיתי וביימתי "ג'ו לואיס – המפציץ החוּם". התאריך, 22 ביוני 1938. אלוף העולם ג'וֹ לוּאִיס (מימין) בן 24 גובהו 1.85 מ', והטוען לכתר מאקס שמלינג בטקס השקילה המסורתי זמן קצר לפני תחילת קרב הגומלין ביניהם. ג'ו לואיס הביס יריבו לאחר שתי דקות וארבע שניות מתחילת הסיבוב הראשון. ג'ו לואיס גרף לכיסו בקרב הזה 8000 (שמונת אלפים) דולר בכל שנייה מ- 120 השניות שנמשך הקרב. בקרב הראשון שנערך בין השניים שנתיים קודם לכן ב- 19 ביוני 1936, גם כן בניו יורק ניצח מָאקְס שְמֶלִינְג את ג'וֹ לוּאִיס בנוק אאוט בסיבוב ה- 12. (התמונה באדיבות ביל קייטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור 40 שנה היה לי חלום. רציתי לעשות שני סרטים אודות שני המתאגרפים השחורים הדגולים ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. לא היה איש בקי ממנו במחלקת הספורט בתולדות האגרוף וההיסטוריה שלוֹ. הייתי בר מזל. אָלֶכְּס גִלְעָדִי נעתר לבקשתי ואישר לי את התקציב לביים שני סרטים דוקומנטאריים באורך של 75 דקות אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי אלילי ילדותי ובחרותי . שני ספורטאים ענקיים ואישים יוצאים דופן. האמריקני בִּיל קֵיְיטוֹן (Bill Cayton) שהיה בימים ההם נשיא חברת הסרטים רבת המוניטין "The Big Fights Ltd", העניק לי בלא תמורה כספית את חומרי הפילם הנפלאים והמדהימים של האימונים והקרבות המפורסמים וגם ראיונות חשובים מהקריירות העשירות של ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי . הוא נדהם לשמוע שמישהו, איש טלוויזיה מישראל, מכיר בצורה כה יסודית ונחרצת את האִגְרוּף האמריקני לדורותיו ומתעניין בגיבורים שהיו גם המועדפים שלוֹ .

לאמריקנים יש מנהג חשוב. הם מתעדים מקדמת דנה כל דבר. הקרב ההיסטורי המפורסם ב- 22 ביוני 1938 ב- "יאנקי סטאדיום" בין ג'וֹ לוּאִיס לבין מָאקְס שְמֶלִינְג שעמד במרכז הסרט התיעודי שלי בן 75 דקות "הַמַפְצִיץ הַחוּם ג'ו לואיס" (The Brown Bomber) , תועד בשלמותו באמצעות שלוש מצלמות פילם 35 מ"מבטרם עידן ה- Video. התיעוד נשמר ונמסר לי ע"י בִּיל קֵיְיטוֹן. הסרט "המפציץ החום ג'ו לואיס" שודר בהצלחה עצומה בטלוויזיה הישראלית ב- 1979 וזכה לתגובות נלהבות. לא הופתעתי. ידעתי מראש כי צופי הטלוויזיה בישראל מעוניינים לקבל מידע אודות אנשים מפורסמים בארץ ובעולם בתחומי המדע, חברה, פוליטיקה, אומנות, מוסיקה, וגם בספורט באמצעות סרטים תיעודיים. בעיקר כשמדובר בקרבות אגרוף היסטוריים במשקל כבד בעלי מוניטין משנות ה- 30, ה- 40, ו- 50 של המאה שעברה, שמעולם לא נראו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צופי הספורט בישראל הגיבו באהדה עצומה לשידור הסרט "ג'וֹ לוּאִיס" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הגיעו לחטיבת הספורט בימים ההם הרבה מאוד תגובות חיוביות בתום ההקרנה. מעבר למצופה. אלכס גלעדי ואנוכי למדנו שוב שיעור חשוב . הציבור הישראלי פתוח ומעוניין לצפות בסיפורים תיעודיים בטלוויזיה אודות ספורטאים בינלאומיים עתירי מוניטין, גם אם הוא לא מכיר אותם אישית, בתנאי שהתחקיר והסרט עשויים היטב ובצורה מקצועית. הסרטים הדוקומנטאריים אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוחמד עלי ענו על הקריטריונים האלה.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. אנוכי (בן 46) בפגישה עם המתאגרף הדגול מוחמד עלי (בן 42) ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) האולימפי שמוקם באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג'לס. אין לי בכלל ספק כי מוחמד עלי הוא אחד מגדולי הספורטאים בתבל בכל הזמנים. יש לכך כמה נימוקים וכמה היבטים. לא רק ספורטיביים. זאת לא פרטנזיה אישית. אסביר זאת באחת הפוסטים הקרובים אם כי צריך לזכור שמי שסייע לו רבות לשמור על התודעה הספורטיבית בלב הציבור האמריקני (וגם העולם) היה שדר הספורט הבכיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC , מר האווארד קוסל (Howard Cosell) (תיעוד וצילום אורי לוי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1979. אחת מתגובות רבות שהגיעו למשרד חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר הקרנת הסרט הדוקומנטארי "ג'ו לואיס", והוכיחו לאלכס גלעדי ולי כי צופי הטלוויזיה בישראל ערוכים לשטוף את עיניהם ב- "חומרים ערכיים דוקומנטאריים", מעבר למשחקי הכדורגל והכדורסל המשודרים להם ללא הרף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות ה- 50 של המאה שעברה נחשב חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע בעמק הירדן למנחית ושחקן הכדורעף הטוב בישראל וקבוצתו הפועל בית זרע הייתה הטובה במדינה. המשחקים נערכו בימים ההֵם על מגרשי אדמה ובאור יום. היינו הולכים ברגל מאפיקים לבית זרע כדי להתבונן בחיים בורר שנחשב בשנים ההן למפציץ, המנחית הראשון במעלה, והיה השחקן המוביל בנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של מִיכָה שָמְבַּן ז"ל. משחק הכדורעף בעשורים ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי השומר הצעיר. ליד הפועל בית זרע הצטיינו במשחק הזה גם קבוצות הכדורעף של קיבוץ גן שמואל, קיבוץ מרחביה, וקיבוץ ספיח (בית קמה). חַיִים בּוֹרֵר, אוֹמָנָה לְבָבִי, ו- יַעֲקב "יָקִי" גְרוֹף היו אלילי ילדותינו. אח"כ עברה השליטה בענף לקיבוץ עֵין שֶמֶר תחת הדרכתו של אוּרִי אָפֵק, שם בלטו אֵהוּד דֶקֶל, מִיכָה מִילְשְטֵיְין, ועִמָנוּאֵל אַלוֹן . הפועל עֵין שֶמֶר הפכה לאלופת המדינה הודות לאימון המסור, המתקדם, והמקצועי של אוּרִי אָפֵק (פִּינְצ'וּק). לקיבוץ עֵין הָחוֹרֶש הייתה גם כן קבוצה טובה בזכות שחקנה המצטיין אֵלִיָהוּ רָבִּינָא. מאוחר יותר עלה לגדולה קיבוץ המעפיל הרבה הודות לשלישיית השחקנים הנפלאה דָוִד בַּר-נֵצֶר + עַמִירָם שַפְרָן + וגיורא הלפרין ומאמנה צבי סינטו ז"ל.

בקיץ 1950 הייתי בן 12. רציתי כמו כל הילדים להיות חַיִים בּוֹרֵר. עשור אח"כ ב- 1960 הפכה קבוצת "הפועל" אפיקים למעצמת כדורעף בעמק הירדן ואחת הקבוצות הטובות בישראל הודות למאמן – שחקן שלנו דָוִד כָּפְרִי ז"ל . דָוִד כָּפְרִי בן קיבוץ שָרִיד שימש שנים רבות Play Maker מצטיין בנבחרת ישראל והוא שהפך אותי גם לשחקן הנחתה מצטיין בכדורעף. הייתי לפני כן כדורסלן וכדורגלן. התנשאתי לגובה של 1.90 מ', ויכולתי באמצעות הניתור שלי להרים את מרכז הכובד של גופי כמטר מעל הקרקע.

טקסט תמונה : קיץ 1950. חַיִים בּוֹרֵר ז"ל חבר קיבוץ השומר הצעיר בית זרע הוא שחקן הכדורעף הטוב ביותר בישראל ואליל ילדותי. (באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי).

ב- 1960 התפתח משחק הכדורעף בצעדי ענק בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן שהשתייך פוליטית למפלגת מפא"י. אני מזכיר את הצד הפוליטי – ספורטיבי מפני שמשחק הכדורעף בארץ היה נחלתם הבלעדית של קיבוצי "השומר הצעיר". התבלטותו של קיבוץ אפיקים בענף הכדורעף לא היה דבר שבשגרה. שברנו את ההגמוניה המסורתית של קיבוץ בית זרע שהשתייך פוליטית ל-"שומר הצעיר" ולמפלגת מפ"ם (ראשי תיבות של מפלגת הפועלים המאוחדת). זאת הייתה סנסציה. גייסנו לשורות הקבוצה שלנו את חַיִים בּוֹרֵר מבית זרע אליל ילדותי שהיה כבר בן 32. גייסנו גם את אַהֲרוֹן רוֹטְשִילְד אף הוא חבר קיבוץ בית זרע. ב- 1960 הייתה קבוצת הפועל אפיקים היחידה בליגה הלאומית בכדורעף שהיה לה אולם ביתי. שאר הקבוצות שיחקו במגרשים פתוחים . ב- 1962 כבר דורגנו במקום הרביעי בישראל. מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שַמְבָּן הזמין אותי ליטול חלק באימוני נבחרת ישראל. מִיכָה שָמְבַּן חבר אגודת הפועל משחר נעוריו (בעל אוריינטציה פוליטית של השמאל. היה מפ"מניק) הוא מייסד ענף הכדורעף במדינת ישראל . אישיותו הנמרצת והכובשת הזיזה הרים וסלעים. פשוטו כמשמעו. נפשו הדינמית שלא ידעה מרגוע חיפשה כל הזמן דרכים נסתרות שלו לשפר את המציאות הספורטיבית הדלה במדינת ישראל. הוא היה לא רק מאמן. הוא היה ראשית דבר מחנך ומנהיג. אַמָרְתָּ מִיכָה שָמְבַּן – אמרת כדורעף. הוא הניח את היסודות והיה מזוהה יותר מכל אחד אחר עם התפתחותו של משחק הכדורעף בארץ ונהנה מאמון מוחלט של השחקנים שגבל בהערצה . בשל אופיו הבלתי מתפשר ולעיתים קשוח נאלץ פעמים רבות להתווכח על מנת לשכנע. מיכה שמבן היה חבר מרכז "הפועל". בהיותו איש חכם, חריף שכל ומחשבה, יזם ו-רעיונאי בעל ניסיון, רטוריקן בעל כושר ביטוי ותכונות בולטות של מנהיגות – ידע להשפיע. השחקנים האמינו לו ובטחו בו. מִיכָה שָמְבַּן ז"ל נמנה על נבחרת מצומצמת של אישי ספורט במדינת ישראל בימים ההם שאפשר לומר עליהם ללא כל היסוס או התלבטות כי הם היו : "The leaders of the people". חַיִים בּוֹרֵר ז"ל מת ב- 2016 היותו בן 88. הוא היה ונשאר חבר קיבוץ בֵּית זֶרַע (בעמק הירדן) עד סוף חייו. הימים ההם של תום ופשטות חלפו לבלי שוב. הדור ההוא החמיץ את הטלוויזיה כפי שהטלוויזיה החמיצה אותו.

טקסט תמונה : קיץ 1950. ימי התום והפשטות. נבחרת ישראל הלאומית בכדורעף במחנה אימונים בכרמל בחיפה מתכוננת לקראת משחקי המכבייה ה- 3. זיהוי העומדים מימין לשמאל: שמואל ללקין (הפועל ת"א ) , משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן (המאמן הלאומי), חיים בורר (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת"א, הפך להיות נגן צ'לו מפורסם), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל: הקפטן אומנה לבבי (הפועל מרחביה), דניאל "שחור" אלוני (הפועל גן שמואל), משה "מוסה" להב (הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. זהו חַיִים בּוֹרֵר ז"ל חבר קיבוץ בית זרע, שחקן הכדורעף הטוב בישראל בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורעף באמצע שנות ה- 50 במאה הקודמת. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), מיכה מילשטיין, אהוד דקל (שניהם מקיבוץ עין שמר), דוד בגה (קיבוץ אשדות יעקב), המאמן מיכה שמבן , חיים בורר (קיבוץ בית זרע), איתן יבזורי (קיבוץ אפיקים), אהרון רוטשילד (קיבוץ בית זרע), ודניאל "שחור" אלוני (קיבוץ גן שמואל). זיהוי כורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, אברהם ווייס, יוסף "יוסקה" צוּק (קיבוץ אשדות יעקב), יעקב '"יָקִי" גְרוֹף (קיבוץ ספיח שהפך לקיבוץ בית קמה), וגדי זוהר (קיבוץ מרחביה). (התמונה באדיבות חיים בורר . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורעף בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : מרדכי גנדלין, שלמה הניג, דוד בֶּגָה, אברהם ווייס, שלושה שחקנים לא מזוהים, קפטן הנבחרת אומניהו "אומנה" לבבי, והמאמן הלאומי מיכה שמבן. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שחקן לא מזוהה, יוסף "יוסקה" צוּק, חיים בורר, ויעקב "יָקִי" גְרוֹף. (באדיבות חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו אומניהו "אוֹמָנָה" לְבָבִי ז"ל חבר קיבוץ מרחביה והקפטן הנערץ של נבחרת ישראל בכדורעף בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. (באדיבות חיים בורר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי התאמנתי בנבחרת ישראל זמן קצר בלבד בכמה מחנות אימונים שהתקיימו בדרך כלל באולמות של קיבוץ גבעת ברנר וקיבוץ נען. כל מי שהתאמן תחת הדרכתו של מיכה שמבן לא ישכח את את שאגת הקרב המפורסמת שלו בשפה הצרפתית באימונים ובמשחקים, "Allee" . מִיכָה שָמְבַּן היה מנהיג ספורט, מחנך, ומאמן בעל מוניטין רב בארץ שהשריש את המשחק הספציפי הזה בישראל אך צריך לזכור שהכדורעף בארץ היה ברמה חובבנית לחלוטין. נבחרת ישראל בכדורעף הייתה חסרת ניסיון לחלוטין בשנים ההן ונטולת כל סיכוי בזירה הבינלאומית בעיקר בהתמודדויות מול נבחרות מזרח אירופה ובראשן ברה"מ. באליפות העולם בכדורעף שנערכה ב- 1952 במוסקבה, ניצחו שחקני הכדורעף הסובייטיים את שחקני ישראל בראשות חיים בורר ללא תנאי. זאת אפילו לא הייתה תחרות. שחקני נבחרת ברה"מ אלופת העולם כמו קונסטנטין רֶוָוה, קוֹסְטִיָה, ורכז המשחק מוֹנְזֶ'לֶבסקי שלטו ללא עוררין במשחק. צריך לזכור שממשלת ברה"מ (מדינה ענקית שהורכבה מרוסיה ולאומים שונים) שלאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 בראשות הדיקטטור הקומוניסטי שלה יוזף דג'וגאשווילי סטאלין החליטה כבר לפתח קו ייצור מדעי של תעשייה ספורטיבית בכל הענפים וודאי במשחקי הכדור הידועים והפופולאריים כמו כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדור יד, והוקי קרח. הפערים העמוקים בין נבחרות ישראל בכדורגל, כדורסל , וכדורעף היו משמעותיים ביותר. ב- 1952 הביסה ברה"מ את נבחרת ישראל בכדורעף באליפות העולם בתוצאה המכרעת 0:3 ללא התנגדות ממשית. ישראל ייצרה נקודה פה ונקודה שם אולם זאת לא הייתה התמודדות, אפילו לא הפסד בכבוד. חַיִים בּוֹרֵר ואוֹמָנָה לְבָבִי היו שמות מוכרים בישוב הקטן בישראל אך נעלמים בעולם הגדול. בישראל וב- ברה"מ שיחקו כדורעף על פי אותם החוקים אך זה לא היה אותו המשחק.

טקסט תמונה : 1952. מוסקבה בירת ברה"מ. נבחרת ישראל בכדורעף צועדת באצטדיון "דינאמו" במוסקבה בטקס הפתיחה של אליפות העולם בכדורעף. את הנבחרת מוביל הקפטן אומנה לבבי מקיבוץ מרחביה. שלישי מימין הוא יוסף "יוסקה" צוק מקיבוץ אשדות יעקב. חמישי מימין הוא דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל. שישי מימין הוא חיים בורר מקיבוץ בית זרע (משופם). שביעי מימין הוא דניאל "שחור" אלוני מקיבוץ גן שמואל. האחרון הוא גדי זוהר מקיבוץ מרחביה. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1952. מוסקבה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 68 שנים. אליפות העולם בכדורעף. נבחרת ברה"מ (משמאל) מנצחת את נבחרת ישראל בתוצאה 0:3 (2:15 , 4:15, ו- 1:15). בתמונה נראה חיים בורר מנסה להעביר את הכדור לחלקת היריב אך נתקל בחסימה גבוהה של הנבחרת הסובייטית. סמוך לחיים בורר זהו אומנה לבבי (בברכיים כפופות), ומימין גדי זוהר. (התמונה באדיבות דוד פרלמוטר מקיבוץ גן שמואל. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1949. ראשית התפתחות משחק הכדורעף במדינת ישראל. תחרות כדורעף ארצית בבאר שבע. (תצלום דוב "בולק" פרוסק. גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : 1949. פראג. אליפות העולם בכדורעף. המנחית הסובייטי קונסטנטין רֶוָוה בעל הניתור הנפלא מנחית כמעט ללא הפרעה נגד נבחרת צ'כוסלובקיה. (גלופת "גורן כידון").

בחלוף שנה הביסה נבחרת ברה"מ בכדורסל באליפות אירופה במוסקבה 1953 את נבחרת ישראל בהפרש עצום וחסר תקדים 25:75. בשורות ישראל שיחקו אז תחת שרביט אימונו של יעקב שאלתיאל אברהם שניאור, זְכַרְיָה עוֹפְרִי, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, שִמְעוֹן "צִ'ינְגָה" שֶלַח, רָלְף קְלָיִין, יְהוּדָה "קָנָבּוּס" וִוינֶר, מְנַחֵם קוֹרְמַן, משֶה "מוּסָה" דָנִיאֵל ,רְאוּבֵן פֶּכֶר, עָמוֹס לִין, ואחרים . ידועי שֵם בארץ אך חסרי השפעה על צמרת הכדורסל באירופה (בטורניר 1953 גברה נבחרת ישראל בכדורסל על נבחרות בולגריה, יוגוסלוויה, צ'כוסלובקיה, ואיטליה אולם נוצחה ע"י צרפת 62:45, הובסה ע"י נבחרת הונגריה 66:20, וכאמור הובסה גם ע"י ברה"מ 75:25).

טקסט תמונה : 1949. ראשית התבססות משחק הכדורסל במדינת ישראל. התצלום מספר על משחק כדורסל בין נבחרות מורים לחינוך גופני מהצפון ומהדרום ב- 1949. שלישי מימין זהו ד"ר אוּרִי זִמְרִי. (גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : מאי 1953. מוסקבה. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל באצטדיון הפתוח של דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו במגרשים פתוחים. זיהוי צועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פכר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פְרֶדִי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני אֶרֶז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1953. אליפות אירופה בכדורסל במוסקבה בירת ברה"מ . נבחרת ישראל יושבת במושבי אצטדיון "דינאמו" הפתוח במוסקבה וצופה ביריבותיה. זיהוי הנוכחים בתמונה: יושב בשורה החמישית מלמטה קיצוני משמאל חיים וויין (בז'אקט ועניבה) ליד אישה לא מזוהה מרכיבה משקפי שמש. יושבים בשורה הרביעית מלמטה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, מנחם קורמן, ברוך בג ראש המשלחת (בחליפה ועניבה), שמעון "צ'ינגה" שלח, פרדי כהן, מרסל חפץ, ודני ארז. יושבים בשורה שלישית מלמטה מימין לשמאל : איש ואישה לא מזוהים, יהודה "קנבוס" ווינר, זכריה עופרי, משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ומרדכי מימרן. יושבים בשורה השנייה מלמטה מימין לשמאל : אברהם שניאור, דוד הייבלום, רלף קליין, ואישה לא מזוהה . יושבים בשורה הראשונה מימין לשמאל : ארבעה אנשים לא מזוהים. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1953 – 1952. החמישייה הקלאסית של נבחרת ישראל בכדורסל בשני אירועי הספורט הגדולים של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה, אולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה בכדורסל במוסקבה 1953. זיהוי השחקנים בתמונה משמאל לימין : זכריה עופרי (מכבי ת"א, הגבוה בשחקני הנבחרת1.91 מ') , מרסל חפץ (הפועל חולון), פרדי כהן (הפועל חולון), שמעון "צִ'ינְגָה" שלח (לשעבר שמוקלר, הפועל ת"א), ואברהם שניאור (מכבי ת"א). (באדיבות ישראל פז ואיגוד הכדורסל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בטורניר האולימפי בכדורגל לקראת אולימפיאדת מלבורן 1956 הביסה נבחרת ברה"מ בכדורגל את נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של האנגלי ג'ק גיבונס 5 : 0. בנבחרת ישראל שיחקו בין השאר השוער יעקב חודורוב, המגן שאול מתניה, הרץ גֶ'רִי חֶלְדִי, הבלם יצחק שניאור, והחלוצים יהושע גלזר ונחום סטלמך. השמות האלה לא הספיקו. ההישגים הגדולים של הנבחרות הלאומיות של ישראל בכדורעף, כדורסל, וכדורגל במאבקיה בעשור ה- 50 של המאה שעברה נגד ברה"מ היו פוליטיים יותר מאשר ספורטיביים . דגל ישראל התנוסס באצטדיון הפתוח של "דינאמו" במוסקבה והמנון "הַתִּקְוָוה" נוגן בפרהסיה ושימש עדות לתקומה המתחדשת של האומה הישראלית לאחר השואה. המיית לִבָּם של מיליוני יהודים כלואים מאחורי מסך הברזל ב- ברה"מ לשמע נגינת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל על אדמת ברה"מ הייתה תוצר של ההשתתפות ולכן חשובה כמותה.

טקסט תמונה : 11 ביולי 1956. מוסקבה. אצטדיון "לֶנִין". נבחרות ישראל (משמאל) וברה"מ (מימין) ניצבות באִצטדיון "לֶנִין" במוסקבה ב- 11 ביולי 1956 לפני נגינת ההִמנונים. קבלת הפנים לנבחרת בבירה הסובייטית הייתה אוהדת. השלטון הסובייטי אִפְשֵר להציב שלט מאיר עיניים בעברית מתחת לתמונתו המפורסמת של וְולָאדִימִיר אִילִיץ' לֶנִין, ובו כתוב, "ברכה לספורטאי מדינת ישראל". במחצית המגרש השמאלי ניצבים המאמן הישראלי גֶ'ק גִיבּוֹנְס והשחקנים הישראליים עדיין לבושים ב- בגד אימון ארוך, הבלם יִצְחָק שְנֵיאוּר, השוער יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב , המגן שָאוּל מַתָּנְיָה, והמגן דוּדוּ קְרֶמֶר. בנבחרת ברה"מ ניצב ראשון משמאל המאמן גבריאל קאצ'אלין, לידו הקפטן אִיגוֹר נָאטוֹ, והשוער רב המוניטין לֵב יָאשִין. בתוך דקה – שתיים יגישו שחקני ברה"מ זרי פרחים לשחקני ישראל. (התמונה באדיבות התאחדות הכדורגל של ישראל והארכיונאי רוני דרור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה שמבן היה מבין הספורטאים הישראליים הבכירים שהשתתפו בקורס הכדורסל שערך המאמן היהודי – אמריקני נֶאט הוֹלְמָאן באפריל 1949 בתל אביב. כמומחה כדורסל הקים ב- 1950 את קבוצת הכדורסל המצטיינת של הפועל חולון שנשענה על שחקני העלייה המצרית ובראשם אֵלִיָהוּ עַמִיאֵל, מַרְסֶל חֵפֶץ, פְרֶדִי כּהֵן, סַמִי חוּדָרָה, וחַיִים גוֹרְמִיזָאנוֹ. התמונה הבאה מזכירה נשכחות מלפני 64 שנים.

טקסט תמונה : אפריל 1949. תל אביב. בתום אחד מקורסי הכדורסל שהעביר נאט הולמן בישראל . הכדורסל הישראלי חייב לנאט הולמן חוב עולם .זיהוי העומדים מימין לשמאל : יהושע רוזין, חיים ויין, יעקב שאלתיאל, אריה בן עטר, מנחם קורמן, איש לא מזוהה, שמואל "שומי" שומכר, אברהם שניאור, איש לא מזוהה , אישה לא מזוהה, המאמן נאט הולמן, גדעון בנדל, שמריהו "מאולי" חייקין, מיכה שמבן (בחולצת טי שירט כהה וצווארון בעיגול לבן), שני אנשים לא מזוהים, שָלוֹם קוֹסוֹבֶר, ודוב פרוסק. זיהוי כורעים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, אוּרִי זִמְרִי, ברוך חפץ, יהודה "קָנָבּוּס" ווינר, ושלושה אנשים לא מזוהים. נאט הוֹלְמָאן שינה מקצה לקצה את הבנת משחק הכדורסל בארץ. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה משה "מוּסָה" דניאל.

בעשור ה- 50 של המאה שעברה הגשימו ספורטאי ישראל את החזון האולימפי של ההומניסט הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כי ההשתתפות במשחקים חשובה מהניצחון. זירות הספורט השונות בישראל היו בראשית התפתחותן וספורטאי הארץ התחלקו לשתי תנועות הספורט הגדולות "הפועל" ו- "מכבי" (היו גם אגודות קטנות יותר כמו בית"ר ו-אליצור). ראוי לציין כי ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ראה בערך טיפוח החינוך הגופני, הספורט, תרבות הגוף, והכושר הגופני הכללי של הנוער הישראלי – נדבך חשוב בהתפתחותו וצמיחתה של האומה בציון החדשה.

טקסט תמונה : חורף 1949. וועידת אגודת "הפועל" הארצית בתל אביב. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נושא דברים בשבח החינוך הגופני ותרבות הגוף. משמאל, הרמטכ"ל יעקב דורי (דוסטרובסקי) מרכיב משקפיים. השני מימין, אריה שריג. (גלופת "גורן כידון").

טקסט תמונה : 1950. הספורטאים הישראליים מפגינים את עוצמתם במפגני ראווה ותהלוכות ברחובות הערים בארץ. (גלופת "גורן כידון").

יִגְאָל דָר – ווֹלוֹדָרְסְקִי בן קיבוץ אָשְדוֹת יַעֲקב היה עִילוּי בכדורסל. הוא נולד ב- 1936 והיה מבוגר ממני בשנתיים . כבר כילד קטן בן 12 שימש רכז המשחק של קבוצת הפועל אשדות יעקב וניהל שחקנים בני עשרים הוא היה מנהיג ספורט ואליל ילדותי. מוכשר מאוד בספורט וניחן בכושר גופני בלתי מוגבל . למדנו יחדיו בביה"ס התיכון החקלאי של עמק הירדן "בֵּית יֶרַח". למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים למד רק כיתה אחת מעלי. ב- 1954 כשהייתי בן 16 והוא בן 18 זומנו שנינו ליטול חלק באימוני הסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל. האימונים התקיימו בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ואת הנבחרת אימן האמריקני אָלְמאֶר רִיפְּלִי (Almar Repley). על הסֶגֶל הצפוני נמנו אז עָמוֹס לִין מקיבוץ משמר העמק, ראובן פֶּכֶר ומשֶה מַכְטִי מקיבוץ מִזְרָע ואחרים. באמצעות אלמאר ריפלי התוודעתי בפעם הראשונה ל- NBA. כדררתי וקלעתי חופשי ביד ימין ושמאל והיה לי ניתור מצוין . יכולתי לגעת במרפק שלי בטבעת הסל (גובהה 3.05 מ' מעל פני הקרקע) אָלְמַאר רִיפְּלִי אהב את התנועה והמשחק של יגאל וולודרסקי-דָר ושלי ואמר לנו, "Young men" , אתם חייבים לבוא לארה"ב יש לכם עתיד".

טקסט תמונה : שנת 1954. המאמן האמריקני אלמר ריפלי (משמאל) בישראל בחברתו של מאמן מכבי ת"א יהושע רוזין. (התמונה באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1963. וְורוֹצְלָאב – פולין. אליפות אירופה בכדורסל. נבחרת ישראל בכדורסל מארחת חברת מעריצים יהודים מפולין. שורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : צְבִי לוּבֶּצְקִי (כורע) ואִילָן זָיְיגֶר (יושב) . שורה שנייה מימין לשמאל : עַמִי שֶלֶף, יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי, רָמִי גוֹט, שלמה בֵּן זְאֵב, שני אנשים לא מזוהים , תַּנְחוּם "תַּנִי" כּהֵן מִינְץ (ממושקף חובש מגבת על צווארו). עומדים למעלה מצד שמאל : מנהל המשלחת דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוּסָק, ועוֹפֶר אֶשֶד (1.96 מ'). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור פחות משנתיים בטרם מלאו לי 18 התגייסתי לגדוד 12 בחטיבת גולני. בגיל 20 גייס אותי יגאל וולודרסקי לקבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב ששיחה בליגה הלאומית אז. גאון הכדורסל הזה הפך לאוניברסיטת הכדורסל שלי. הייתי מלך הסלים של הקבוצה בזכותו. הוא היה גדול המוסרים ואלוף "העיניים העקומות". שחקן יצירתי וחכם, ענק במשחק הכדורסל, שבאמצעות כישרונו העצום הפך את השחקנים ששיחקו לצדו גם כן לגדולים. ממנו שמעתי לראשונה את סלוגן הכדורסל : "אתה יכול להיות רע בהתקפה אך לעולם לא רע בהגנה". יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה רכז המשחק ושחקן ההגנה הטוֹב בישראל. אני זוכר שפעם שיחקנו להנאתנו בחורף משחק כדורסל באחת מהפסקות הלימודים, כשאנו לבושים מעילים ונעולים במגפיים על המגרש הבוצי ומלא בשלוליות ב- "בֵּית יֶרַח". גם אז הוא דרש מחבריו לרדת להגנה. "אתה יכול היות חסר מזל בזריקה לסל, הכדור יכול להסתובב בחישוק ולצאת החוצה, אך לעולם אסור לך להפקיר את משחק ההגנה ואת שחקן היריב שאתה אמור לשמור עליו, ולסמוך על המזל שיחטיא את קליעתו", נהג לומר לי ובכך קבע את פילוסופיית הכדורסל המונומנטאלית שלו. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי היה כדורסלן נצחי. טוב יותר מעדי גורדון ועודד קטש.

טקסט תמונה : קיץ 1959. שחקני קבוצת הכדורסל של קבוצת הפועל אשדות יעקב בעמק הירדן . הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל. עומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני, יגאל וולודרסקי ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, ואָבְנֵר וֶורֶד (שנינו בני קיבוץ אפיקים). כורעים מימין לשמאל : מאיר "מגה'"ברזילי ז"ל, ויוסל'ה קנטרוביץ'. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אשדות יעקב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשאני מקליד כאן את האידיאה שלא קיימת עוד, "ימי התום והפשטות – תקופה שחלפה לבלי שוב", אינני עושה זאת לתפארת המליצה. כך היו פני הדברים אז. התמודדתי בשלוש ליגות ספורטיביות לאומיות שונות אך בד בבד עבדתי עבודה גופנית שישה ו/או שבעה ימים בשבוע , בין 8 ל- 12 שעות מידי יום. פעמים רבות התאמנו יחפים על מגרשי אדמה וחול מחצבה. אח"כ כשהשתפרו העניינים שיחקנו על מרצפות. מי חלם אז על פרקט. החיים בקיבוץ היו סגפניים, טעוני משמעת, וקשוחים. יום אחד ערך המורה לספורט וחינוך גופני שְמַרִיָהוּ נָאבֶּל תחרויות אות הספורט למבוגרים על מגרש "הפועל" באפיקים. התחננתי בפני אבא שלי שיתחרה כדי שיוכל לענוד את האות ואני אוכל להָשְוִויץ בו. אבא שלי לא התעניין מעולם בספורט ובחינוך גופני אולם נכנע להפצרותיי. הוא עזב את השקיית האספסת לשעה קלה והתייצב במגפיים במגרש "הפועל" לריצת שלושה קילומטרים. זה היה אחד הימים החמים בעמק הירדן ואבא שלי סיים את הריצה נעול במגפיו בשתי שניות פחות טוב מהזמן והתוצאה שאמורים להעניק לו את אות הספורט למבוגרים. מורה הספורט הנערץ עלי שמריהו נאבל היה קשוח עם אבא שלי כפי שהחמיר עם כולם : "משה בלינדמן – אלרואי לא מגיע לך אות הספורט מפני שפיספסת את המינימום בשתי שניות", אמר לאבא שלי. הוא לא עשה לו כל הנחות למרות שרץ המגפיים. אבא שלי שהיה אז בן 42 אפילו לא התווכח. הוא נטל את אופני העבודה שלו ורכב בחזרה נעול במגפיו ל- "חלקת בני" כדי להמשיך להשקות את שדות האספסת. העבודה והנאמנות לאדמה היו ערך עליון.

תנאי האימונים של הנבחרות הלאומיות היו חובבניים ומגוחכים אולם איש לא תבע את ליטרת הבשר שלו. היישוב הקטן התעסק בהגשמת החלום הציוני. התיישבות, כיבוש האדמה, והקמת צה"ל וניהול מלחמות אמיתיות כדי להדוף את האויב. בעת כתיבת הספר עב הכרס "סמן ימני" סיפרו לי יהושע גלזר ז"ל ויעקב חודורוב ז"ל (חתן פרס ישראל") שחקני נבחרת ישראל בכדורגל : "יואש אלרואי על מה אתה מדבר…אפילו למשחקים בטורקיה טסנו במטוס דקוטה צבאי . היו צריכים להרכיב עלינו רק מצנחים כדי להגשים עד כלות את הסיסמה שלך ימי התום והפשטות". שחקני נבחרת ישראל היו שחקנים חובבים שלא קיבלו פרוטה שחוקה עבור הצטיינותם על כר הדשא. הם היו אנשים פשוטים מן היישוב, פועלים, נהגים, ובעלי מלאכה שראו את עצמם כממלאים משימה לאומית. הם היו מבוני היישוב, לוחמי מלחמת הקוממיות, ואנשים עזי נפש . שחקני נבחרת ישראל של הימים ההם לא היו מפונקים וטסו לשליחותם הלאומית בימים ההם גם במטוסי דקוטה כשנדרַש וישבו בו כצנחנים המתכוננים לצניחה בארץ אויב.

טקסט תמונה : 1951. נבחרת ישראל בכדורגל טסה למשחק כדורגל באיסטנבול – טורקיה בשנת 1951 במטוס דַקוֹטָה. השחקנים ישובים כצנחנים לאורך המטוס כאילו מתכוננים לצניחה קרבית. ראשון מימין הוא אֵלִי פוּקְס. עומד במרכז יצחק שניאור לבוש גופייה. ראשון משמאל יוסל'ה מרימוביץ'. שני משמאל יצחק גַמְבָּש. חמישי משמאל הוא העיתונאי יעקב אפלויג. שישי מימין – אדמונד שמילוביץ' (מציץ). (התמונה באדיבות יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה העיתונאי הוותיק יהודה גבאי.

יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי – דָר היה כדורסלן מחונן. הוא ידע כיצד להגשים את כישרונו המיוחד וליישם אותו באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות במשימה כבירה. הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968 – 1959, ולבש את מדיה 82 פעמים תחת שרביטם של יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ושִמְעוֹן שֶלַח ("צִ'ינְגָה"). לדאבון לֵב נפטר מדום לב ב- 1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד. יִגְאָל ווֹלוֹדָרְסְקִי העניק לי את הכישרון להעביר את מיומנות המשחק שלי לקבוצת הפועל אפיקים.

טקסט תמונה : קיץ 1964. חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. זיהוי שחקני הפועל אפיקים שעומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז"ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973), שַי לִין ז"ל (מת בארה"ב). כורע שני מימין : גיורא כהן (גיסו של חיים בורר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָמִיר הֶלְמַן בן כיתתי בקיבוץ אפיקים היה עילוי במשחק השח-מט, במתמטיקה, ושפות. כששנינו היינו בכיתה ב' בגיל 7 הוא לימד אותי את סודות המשחק אבל חשוב מזה, הוא לימד אותי לסַדֵר את מחשבותיי. מצאתי עניין רב במשחק. התאהבתי בו. אבא שלי קנה לי ספרי שח-מט. היינו חייבים ללמוד את תיאוריית הפתיחות כדי לא להיקלע לנחיתות בתחילת המשחק. השחמטאים הנערצים עלינו אז היו ד"ר עמנואל לסקר, חוזה ראול קפבלנקה, מיגל ניידורף, מיכאל בוטביניק, דוד ברונשטיין, יצחק בולסלסבקי, וואסילי סמיסלוב, אלכסנדר קוטוב, פאול קֶרֶס, ואח"כ גם טיגראן פטרוסיאן, ומיכאל טַל. קיבוץ אפיקים שמייסדיו היו ילידי רוסיה (הקיבוץ נקרא בשנות ה- 20 של המאה שעברה עם הקמתו, "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.") היה מנוי על השבועון הרוסי "אוֹגָאנְיוֹק". בשבועון היה מדור שח-מט. היינו ילדים ולמדנו את השפה הרוסית כדי להבין את תוכן המדור. עד גיל 16 הייתי מהילדים הנמוכים בכתה. לפתע התחלתי לצמוח ולהתרומם לגובה. עזבתי את משחק השח-מט אך לא נטשתי אותו. נדדתי למגרשי הכדורסל והכדורגל. אמיר הלמן עצמו, שחמטאי מוכשר יוצא דופן, היה אמור להעפיל לצמרת העולמית אך בדרך הפך לפרופסור לכלכלה. כילד הצטיין במתמטיקה, דיבר אנגלית ורוסית באופן חופשי, ויכול היה לשחק שח-מט סימולטני עיוור מבלי לראות את הלוח נגד חמישה יריבים בבת אחת. ילד מוכשר ומקורי ורב יכולות במידה קיצונית. היה לו מטען .I. Q רציני. הוא עמד כנראה בראש התור כשאלוהי החוכמה חילק לכל אחד מאיתנו את מנת המשכל שלו. היה טמון באמיר הלמן כּישרון שחמטאי נדיר שהאחרים מצאו אותו מאוחר יותר בשחמטאי האמריקני "בובי" פישר (Bobby Fischer).

טקסט תמונה : שנות ה- 60 במאה שעברה בקיבוץ אפיקים. אמיר הלמן (מימין) מפגין את יכולתו בתחום משחק שהיה כל כך מוכשר בו, משחק השח- מט. מאחוריו בחולצת T Shirt לבנה, זהו כתריאל תבורי ז"ל אביה של הרקדנית המפורסמת נעמה תבורי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באפריל 1959 השתחררתי מצה"ל כקצין קרבי בחטיבת "גולני". לַזָר ווֹלוֹכביאנסקי (וֶרֶד) מזכיר העבודה של הקיבוץ באותה שנה לא המתין דקה. הוא הציב אותי לעבודה ברפת. היו שם ארבעה עובדים שהותירו עלי את רישומם בראשותו של רוּדיק לווין, מקצוען קשוח שהיה Pioneer. הוא היה הראשון שהניח את היסודות לרפת חלב כלכלית ומודרנית. דָוִד בֵּן-מַן (ברונטמן) ז"ל אמר לוֹ פעם, "רוּדִיק, זה לא מספיק שאתה איש מקצוע טוב…צריך גם להיות בן אדם…". רוּדיק לֵווין לא נשאר חייב והשיב לוֹ מייד בשלוש מילים, "אין לי זמן". זאת כמובן רכילות . רוּדיק לוין לא היה אולי איש רֵעים להתרועע אך היה ישר והגון , קפדן , ובעל מקצוע. לידו עבדו עופרה קורין (דומוביץ) יפת המראה, כתריאל תבורי, ואליעזר סקלס. היה לארבעת הרפתנים האלה מכנה משותף אחד. הם היו אנשים רציניים ומסורים ונאמנים שהקימו רפת ותעשיית חלב לתפארת ודבקים עד כלות למשימת העבודה, וכמו בטלוויזיה רתוקים ל- Deadline. האבסת הבקר ושלוש חליבות ביממה. אל הרביעייה הזאת הצטרפתי בהיותי בן 21. גורלי אִינָה לי להכיר את רעייתי יָעֵל שהייתה חברה בגרעין נח"ל תל אביבי שהגיע לקיבוץ ונשלחה לעבוד ברפת. רבים בקיבוץ אהבו אותה. אחדים אפילו הנציחו את יופייה במצלמותיהם. אהבתי באותם הימים אהבה רבה את חבר הקיבוץ דוד בן – מן (ברונטמן) על אהבת האין קֵץ שלוֹ לאצילים שבחיוֹת, הסוסים. הייתי בימים ההם רפתן פשוט ולא כלכלן או רואה חשבון. לא עסקתי בעניינים ברומו של עולם האִם האוּרְוָוה היא ענף רנטבילי בחיי הקיבוץ אם לאו. הרשימה אותי מסירותו וחיבתו העזה של דוד בן-מן לסוסים ודאגתו העיקשת להם. בעיניי זה היה סוג של דבקות במשימה.

טקסט תמונה : שנת 1949. קיבוץ אפיקים. קָזְיוּק קֵז (אברהם כרמי) נוהג בטרקטור שנקנה החו"ל, "Farmel" מודל אמריקני, ברפת הקיבוץ בשעה ששני בני נוער פורקים את התלתן באבוסי הפרות. קזיוק קז היה המורה הראשון שלי לשחייה כשהייתי בן שלוש. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות במשימה היא תכונה הכרחית שסייעה לי לשרוד יותר משנות דוֹר בעבודתי בטלוויזיה , לא לשֵם ההישרדות עצמה , אלא לצורך בניין ותכנון ארוך טווח של שידורי הספורט והפיכתם לאחד מחלונות הראווה הראשיים והאטרקטיביים ביותר של הטלוויזיה ורשות השידור . דבקות למשימה מוּנעת מחינוך ואהבה למשימה המיועדת אך גם מיראת הכישלוֹן . קשה להסביר ביריעה כה קצרה את המאמץ העצום ונֶטֶל האחריות הכבדה שהונחה על כתפיי ואת המְסוּבַּכוּת והמוֹרכבות של הפקת שידורי הספורט היוקרתיים בטלוויזיה – בארץ ובעולם, שידורים שהם לא רק עתירי רייטינג אלא גם יקרים מאוד מן ההיבט הכלכלי. תחשיב גַס מורֶה שבמשך 22 שנות ניהולי את שידורי הספורט בטלוויזיה "בִּזְבַּזְתִּי" לרשות השידור כ- 100.000000 (כמאה מיליון) דולר בהיבטי השידור השונים, זכויות שידורים, טכנולוגיה, שימוש בלווייני תקשורת, ושעות עבודה. אולימפיאדה היא מונח קַדוּם המגדיר יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים האולימפיים שנערכו ביוון העתיקה לבין אלו הבאים אחריהם. ניהלתי, ערכתי, שידרתי, והפקתי 8 אולימפיאדות, 8 מונדיאלים, 8 אליפויות עולם בא"ק, עשרות טורנירי טניס של ווימבלדון, ביליתי יותר משנות דוֹר עם הספורט הישראלי לגווניו הרבים ובראשוֹ נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. תעשו אתם את החשבון כמה שנים מחיי הקדשתי לטלוויזיה. אינני חושב שישנה עוד אישיות טלוויזיונית בערוץ הציבורי כמוני שזכתה לגיבוי כה רב במשך שנות דוֹר מפיקודיו ומפקדיו כאחד. המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם ידעו להעריך היטב את עבודתנו המקצועית והביעו זאת במשך השנים הארוכות באמצעות יותר מ- 120 (מאה ועשרים) מכתבי הערכה שהיו צל"שים. הנה אחד מהם בתום מבצע שידורי חטיבת הספורט הישירים בניווטי ובפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעמדות שידור ב-סיאול את כל התחרויות האולימפיות אולימפיאדת סיאול 1988. מבצע השידורים האולימפי הישיר, הממושך, המורכב, והמסובך הזה שביצענו אותו לפני 32 שנים בין 17 בספטמבר 1988 ל- 2 באוקטובר 1988, כלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים (!). מנכ"ל רשות השידור דאז היה אורי פורת ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אז חיים יבין יבד"ל (בן 88, היום). מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז היה יאיר שטרן יבד"ל (בן 78, היום).

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה – צל"ש של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שידורי אולימפיאדת סיאול 1988, בתוספת מילות ברכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההתפתחות הטכנולוגית הנמרצת בטלוויזיה שינתה את איכות ומהירות הדיווח מהשטח, ואת סגנון ואופי עבודתנו העיתונאית. הטכנולוגיה היא כלי שָרֵת הכרחי המקדש את המטרה, אך היא לעולם איננה ניצבת בפני עצמה ולכשעצמה בלֵב השידור, אלא מסייעת לשַדָּר להעמיד במרכזו את האדם והספורטאי. שיאי הקריירה העיתונאית שלי היו המפגשים האישיים עם אותם גיבורי ילדות, בני אנוש וספורטאי עַל, שהעלו לדיון את שאלת הנצח, היכן נמצא גבול יכולתו של האדם בספורט והאם קיים קצה גבול שכזה…? כעבור שנים פגשתי רבים מ- "מכונות ספורט האנושיות" האלה בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי עם אגנס קלטי, פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, מַרְק סְפִּיץ, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, מוּחָמַד עָלִי, לָאסֶה וִוירֶן, פֶּלֶה, וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה, ִמיֶשל פְּלָטִינִי, ביל ראסל, בילי רייט, ורבים אחרים אודות הצלחתם הגדולה ו- שגשוגם העצום בזירות הספורט השונות. הם לא נולדו ילדי פלא והצלחתם ושגשוגם לא היו מִקריים. החבורה הנכבדה הזאת חוננה במשמעת עצמית מרשימה ויכולת לתַּפְעֵל את המרץ האנושי שלה לאהבת האימון המפרך. המוכנות לעבוד קשה (בצַד כשרונם הגופני המיוחד) והדבקות במשימה הובילה אותם לתהילת עולם .

אֶמִיל זָטוֹפֶּק בן צ'כוסלובקיה קצר את תהילת העולם שלוֹ במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952. הייתי אז בן 14 והוא היה אליל של רבים, גם שלי. ב- 1992 הוא היה אורח שלי לכמה שעות בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. הוא היה בן 70 . אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה ספורטאי מוכשר מאוד בצעירותו מן ההיבט הפיסיולוגי. לֵב הברזל שלוֹ עבד בצורה חסכונית. הוא פעם 35 פעימוֹת בלבד בדקה אחת (בזמן מנוחה) אך בכל פעימה דחף כמות גדולה, כ- 150 סמ"ק של דם. תכונה פיסיולוגית אופיינית של רצים למרחקים ארוכים. לצורך השוואה, לֵב של אדם ממוצע , פּוֹעֵם 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה , ודוחף בכל פעימה כמות של 70 סמ"ק דם. אֶמִיל זָטוֹפֶּק היה גאון האימון המפרך . כבר בשנים ההן גמא מידי חודש 1000 ק"מ באימונים שלו . בהיותו בן 30 זכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון, הישג ספורטיבי מזהיר ששום אתלט לא שָנָה אותו ולא חזר עליו מעולם. שוחחנו בשפה האנגלית והסכמנו כי כל כשרון גדול ככל שיהיה בַּטֵל בשישים אם אין מטפחים אותו נכונה. עשינו יחדיו חשבון מתמטי פשוט כי הֵקיף באימוני הריצה שלוֹ שלוש פעמים את כדור הארץ. לא בכדי כינו אותו בני ארצו "הַקָטָר הַצֶ'כִי". כוכבי הספורט הענקים הללו הזכירו לי את ימי ילדותי ונערותי בקיבוץ אפיקים ואת סגנון ואופי עבודתי התחרותית בטלוויזיה.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 40 של המאה שעברה. זהו הרץ הנודע למרחקים ארוכים הצ'כוסלובקי אֶמִיל זָטוֹפֶּק. סגנון ריצתו היה רחוק מלהיות מרשים. הוא עיווה את פניו בעת הריצה ותמיד נראה סובל. בעת השיחה בינינו אמר לי, "…מר יואש אלרואי, הריצות הארוכות בא"ק הן לא החלקה על הקרח. אינך צריך לבצע תנועות יפות ולחייך כדי לזכות בניצחון…". (באדיבות אֶמִיל זָטוֹפֶּק והטלוויזיה הצ'כית CTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : קיץ 1992. אני מארח את הרץ הצֶ'כִי הנודע אֶמִיל זָטוֹפֶּק במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אֶמִיל זָטוֹפֶּק נקרא בפי כל "הַקָטָר הַצֶ'כִי" מפני שנחשב למכונת ריצה אנושית. אֶמִיל זַטוֹפֶּק זכה בשלוש מדליות זהב באולימפיאדת הֶלְסִינְקִי 1952 בשלוש הריצות הארוכות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון. הישג מזהיר וחסר תקדים ששום אתלט לא חזר עליו. (צילום דָוִד "סוּחוֹ" סִיבוֹר . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. אמיל זטופק (ראשון מימין) בדרכו למדליית הזהב הראשונה שלו בריצה ל- 10000 מ'. כאן הוא נראה מוביל לפני הרץ הצרפתי אלן מימון והרץ הבריטי גורדון פירי. (באדיבות הטלוויזיה הפינית YLE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. אני מקרין לאמיל זטופק ורעייתו דָנָה זטופקובה על מסך הטלוויזיה במעגל סגור את הרגעים הגדולים של שניהם באולימפיאדת הלסינקי 1952. משקיף מאחור בני עורי. (צילום דוד "סוחו" סיבור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היום ממרום שנותיי אינני מייחס יותר חשיבות לתמונה שלי עם פֶּלֶה גדול שחקני הכדורגל בהיסטוריה מאשר לתמונתי ב- 1961 ברפת באפיקים עם פרה עלומת שֵם מניבה חלב יוצאת דופן בשם "מַרוֹקָה" .

טקסט תמונה : חורף של דצמבר 1961. ברפת של קיבוץ אפיקים. אני עם הפרה "מַרוֹקָה" אלופת החלב הבלתי מעורערת של קיבוץ אפיקים. הפרה השקטה והאדיבה הזאת הניבה מידי שנה 14 / 13 טון (שלושה עשר אלף ליטר) חלב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי את הפרה הזאת בעלת האופי השקט. בניגוד לאחרים גם היא אהבה אותי. מישהו צִילֵם אותנו כמעט לפני 50 שנה והתמונה נשמרה. מרוקה הייתה שיאנית חלב בימים ההם. היא הניבה כ- 14 / 13 טוֹן חלב בעונה (14000 – 13000 ליטר) והייתה קרובה אז לקצה גבול היכולת של תפוקת החלב של הפרות ברפתות החלב בארץ. בינתיים נשבר השיא הזה פעמים רבות ע"י פרות אחרות, אבל זיכרונה וזיכרונו של קיבוץ אפיקים בו טופחה, לעולם לא עומעמו.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי עם אחד מגדולי שחקני הכדורגל בתבל בכל הזמנים הברזילי פֶּלֶה (אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוֹ נַאסִימֶנְטוֹ) במונדיאל של מכסיקו 1986. התמונה צולמה במצלמת הסטילס שלי ע"י המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה ב-IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ב- 31 במאי 1986. (תיעוד וצילום אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם להשתמש במטפורה ספורטיבית אספר כי האתלט האמריקני המופלא גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) קבע ב- 1935 שיא עולם מדהים בקפיצה לרוחק 8.13 מ'. השיא הזה נחשב בזמנו לקצה גבול היכולת של האדם והחזיק מעמד 21 שנה. אחר כך נשבר שוב ושוב. לא רק הודות לכישרון הקופצים אלא גם בשל תמורות הזמן והשיפור העצום בטכנולוגיית ואיכות מתקני הספורט. אף על פי כן דמותו של גֶ'סִי אוֹאֶנְס (פגשתי אותו בקנדה בעֵת אולימפיאדת מונטריאול 1976) חקוקה בזיכרוני לתמיד. הפרה השקטה, הממושמעת, והנבונה מַרוֹקָה יכולה להתנחם בעובדה שהיא הייתה הטובה ביותר בימים ההם. המדע והגנטיקה שיפרו ברבות השנים את תעשיית החלב לאין שיעור, אך לא הפחיתו כהוא זה מהישגיה. היא נשארה אלופה.

קיבוץ אפיקים בדומה לפרה מַרוֹקָה והסוסה שִיבּוֹלֶת, היה במשך שנים רבות וארוכות קיבוץ מוביל בחיי הקורפורציה בארץ, אלוף ההתיישבות השיתופית, וללא ספק הטוב בקיבוצי מדינת ישראל . התפתחות חיי החברה והכלכלה במדינת ישראל זִעזעו בשנים האחרונות את מעמד הקיבוץ ואורחות חייו, אולי מוקדם מהצפוי, אך לא עִרערו את חזונו. אף על פי כֵן נשאר קיבוץ אפיקים אַלוּף בלתי נשכח וחֲרוּת לעַד על לוח לִבִּי.

אולימפיאדת אתונה 2004 היו המשחקים האולימפיים האחרונים שלי כאיש טלוויזיה פעיל . אלכס גלעדי גייס אותי לעבוד בקבוצת AOB בראשותו של מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ שהפיקה את סיגנאל השידור הבינלאומי. הוצבתי על ידו בצומת העצבים ובמקום המעניין ביותר של שידורי הטלוויזיה, בעמדת הפיקוח של ה- Quality Control במרכז השידורים הבינלאומי. AOB כיסתה את המשחקים האולימפיים של אתונה 2004 באמצעות כ- 1000 (אֶלֶף) מצלמות ו- 65 ניידות שידור אלקטרוניות. חֲזוֹן טלוויזיוני שמגשים כמעט במלואו את רעיון הגשת האינפורמציה המצולמת המקסימליסטית לצופה בסלון ביתו.

רעייתי יעֵל ואנוכי סבתא וסבא לעשרה נכדים ונכדות. היום ומאז 1998 אני חוקר וכותב סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" , סדרת ספרים בת כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים, שדנה מנקודת מבטי בהתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה – בארץ ובעולם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. יחדיו עם רעייתי האהובה יעל תג'ר. אני בדרכי לפנסיה והיא בדרך לקריירה חדשה של מנהלת חנות ספרים בחברת "סטימצקי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כור מחצבתי טָמוּן בשורשיו העבותים של קיבוץ אפיקים. שורשיו של קיבוץ אפיקים נוצרו מגולת העם היהודי באירופה המזרחית ורוסיה שנרדפה ע"י שלטון רודני אנטי ציוני. מאז קמה מדינת ישראל ב- 1948 בלטו בתנועה הקיבוצית כמה תמורות חשובות. המסגרת הקיבוצית התרחבה כמותית. הייתה חריגה מן המסגרות המספריות שקבעו לעצמם הקבוצות הקטנות והקיבוצים השומריים. קיבוץ אפיקים צמח וגדל מאוד באופן הדרגתי עד שהפך לקיבוץ השני בגודלו בתנועה הקיבוצית לאחר קיבוץ יגור. קיבוץ גבעת ברנר הוא השלישי בגודלו בארץ. הוקמה תעשייה מודרנית לצד ענפי החקלאות המניבים יבולים ברמה בינלאומית, כמו ענף הבננות והקמת ענף רפת החלב. חלק ניכר מהתעשייה הקיבוצית היא עתירת ידע ובעלת כוש יצוא. השתרשות התעשייה במשולב עם החקלאות מהווה גורם כלכלי חשוב בחוסנם של הקיבוצים. קיבוץ אפיקים היה החלוץ בהכנסת התעשייה לצד החקלאות. חלומם של חברי הקיבוץ הוותיקים היה שהקהילה שהוקמה בשנות ה- 20 של המאה שעברה והפכה לחברה רָב דוֹרִית, לא תהיה תופעה חולפת בארץ ישראל, כדוגמת מרבית הקוֹמוּנוֹת בעולם. התנועה הקיבוצית קמה בשעה היסטורית של העם היהודי השב למולדתו. חלוציו עלו לארץ ישראל כדי להגשים ברוחם ובגופם את תחיית העם היהודי בציון. החלוצים האלה מילאו שליחות לאומית ממדרגה ראשונה. בד בבד עם שליחותם האמיצה זאת הם ביצעו מהפכה באורח חייהם. הם מרדו בחיים הגלותיים, פנו עורף לרכושנות, והקימו חברה שיתופית חדשה, דמוקרטית, וייחודית בארץ ישראל [1].

[1] ראה נספח : ספרו החשוב של אריה אופיר, "אפיקים – דרכו של קיבוץ".

פוסט מס' 920. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 920.

הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : התיעוד ההיסטורי מלווה בתמונות רבות. בלעדיהן הוא היה פחות מעניין, פחות חשוב, פחות אמין, וקשה יותר לעיון וקריאה.

הערה 4 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות. אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות. אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג, באם ייאות ויפנה אלי, כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים.

————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 920 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 באוקטובר 2020.

————————————————————————————————-

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה.

ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב.

סיסמת הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

FROM MY POINT OF VIEW- if you do, do it right- if not give it up.

השורה התחתונה של הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION ANS SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, 1936 – 2020.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הספרים נחקרים ונכתבים בתקופה שבין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2020. המחקר והכתיבה טרם הושלמו.

"משה מת, יהושע מכניס"

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה.

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז – 1897).

טקסט תמונה : אנוכי בכור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי וריקי נלסון . המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה . 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים, "באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר". (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

——————————————————————————————————–

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : "עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה". ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב.

————————————————————————————————————-

פוסט מס' 920. מותו של מנהיג הספורט מיכה שמבן ז"ל בן 93, ומי שהיה מאמן שלי בנבחרת ישראל בכדורעף, הניע אותי לכתוב גם את הפוסט הזה מס' 920. מיכה שמבן ז"ל שייך לאותה התקופה ההיא של ימי התום והפשטות במדינת ישראל שאיננה יותר וחלפה לבלי שוב. פוסט מס' 920. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————-

נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מארבעים ואחד שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 82 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 920. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי . אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא . צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל (מת ב-2018 בהיותו בן 99) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד (!)".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (2018 – 1919, בחולצת "טי שירט" לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו בעת ההיא. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. עומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (בן 23), איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. כורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים , או מח"טים, אוגדונרים , ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל (היום פרופסור) המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המחנך הנפלא שלי אורי אפק ואת גאון המתמטיקה והפיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון , ומוטי קירשנבאום, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד. אלכס גלעדי הגיע למשכנה של הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לטלוויזיה את חברו יאיר שטרן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שִמרון. את פניהם הקביל דן שילון . ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan) . באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני שנתיים בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות . הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 75 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל . הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני . אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר . טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים . סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים . בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול . תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף . כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים . הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה .

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם . אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה . אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה , "יואשינקה , תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא . בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל , סבא שלך אמר , "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר לה, "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח . אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה . יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה . אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב , ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם . בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל . היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו ב- 1941 בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד את כל יהדות ליטא כ- 700000 (שבע מאות אלף) בין ינואר 1941 לאוגוסט 1941. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים . אקלים חם וקדחת . מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא . סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה . פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית , וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : שנת 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. יושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת-חיים (מאסטרו) , אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע"י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים "הביתה") ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים , אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 בתנאי מחתרת . במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].

טקסט תמונה : שנת 1931. חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932 . זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל . זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם , ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה , משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל) . מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57 ב- 12 בספטמבר 1944.

באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטוריים : "אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה . כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה . בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג . לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ , משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה . אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים . בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית,לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם . נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים , ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים , ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו . אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].

טקסט תמונה : חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). יושב בהמשך השורה השנייה במעין גופייה פתוחה, אליק שומרוני. מעליו זאת היא ברטה פרדקין. עומד שמיני מימין בשורה האחרונה, דוסיה קורין ולידו (משמאל) חיים לוצ'אנסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם , הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה".

חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים . כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות . אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ . ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".

שלכם בלב ונפש

ח. נ. ביאליק

טקסט תמונה : שנת 1928. חברי קיבוץ אפיקים דוד וורטמן (מימין) והמשורר והמלחין מרדכי זעירא משמשים כסנדלרים של פלוגת קיבוץ אפיקים, בבית וגן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המניפסט התרבותי – חלוצי של ברל כצנלסון וחיים נחמן ביאליק לא כלל שום התייחסות בהווה ובעתיד לתרבות החינוך הגופני והספורט. אף על פי כן הפכה ההתיישבות העובדת במשך השנים למעצמת ספורט כבירה הרבה הודות למנהיגותם של אנשים מהדור ההוא של אגודת "הפועל", אישים בעלי חזון עצום כמו יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים), מיכה שמבן, דוב "בולק" פרוסק, יוסף "יוז'ו" טלקי (חבר קיבוץ כפר מכבי), שמריהו נאבל (חבר קיבוץ אפיקים), פינדה פישר (חבר קיבוץ גבעת חיים), שמואל "מוליק" ללקין מתל אביב, ועוד כמה דמויות בלתי נשכחות. קיבוצים גדולים כמו גבעת חיים, גבעת ברנר, אפיקים, אשדות יעקב, נען, וקיבוצי גוש זבולון (רמת יוחנן, כפר מכבי, ואושה) הצמיחו דורות של ספורטאים מצטיינים בענפי הכדורסל, הכדורעף, הכדורגל, השחייה, וא"ק.

[1] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר מוותיקי החברים בקיבוץ אפיקים : "אפיקים – דרכו של קיבוץ".

[2] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר : "אפיקים – דרכו של קיבוץ". (יצא לאור ב- 1951).

קיבוץ אפיקים היה מרכז חיי וחיינו ואהבתנו הגדולה. בעת מלחמת העצמאות הקשה וההרואית ב- 1948 פינו על פי הוראת צה"ל והפלמ"ח את כל ילדי קיבוצי עמק הירדן לחיפה. זה היה פינוי מאורגן ללא פאניקה וללא בכי. נשארו רק ההורים הגברים לקדם את פני המערכה הצבאית . היו בידיהם כמה סטנים ורובים אנגליים. את מסילת הרכבת העמק – בואכה דמשק פירקו ואנשי המסגרייה של קיבוץ אפיקים הלחימו פסי הברזל למכשולים אנטי טנקים. התכוננו לרע מכל . חקלאי העמק הפכו לחיילי מגן. הם נלקחו מאחורי המחרשה והחרמש, הקִלשון והמגוֹב , והטרקטור ובידיהם הופקדו כלי נשק. עוֹל המלחמה הקשה הוטל על חברי קיבוצי עמק הירדן , מחמדיה וגֶשֶר בדרום עמק הירדן ועד גינוסר בצפון אגם כינרת . הקרבות הקשים ביותר התנהלו בצמח וליד גדרות קיבוץ דגניה א'. הצבא הסורי גלש מהרמה והגיע עם חייליו והטנקים שלו עד סמוך מאוד לקיבוץ דגניה א'. הבנים הצעירים לוחמים ללא חת ועזי נפש של קבוצת כינרת וקיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בלמו את האויב ברובים ו-סטנים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נענה לתחינות אנשי קיבוצי עמק הירדן והסכים להציב שני תותחי "נפוליאון" ברמת פורייה ליד קיבוץ אלומות כדי להקל במשהו על הלחץ הנורא ולסייע במעט בהדיפת הפולש הסורי. אנשי עמק הירדן יצאו להילחם נגד השִריון הסורי ובידיהם בקבוקי מולוטוב. הם הכריעו בגופם את המערכה הקשה. בהפוגה הראשונה בתוך מלחמת העצמאות החליטה הנהגת קיבוץ אפיקים באישור הצבא ודוד בן גוריון להביא את הילדים לביקור קצר במשק. לא ראיתי את אבא שלי זמן רב. התגעגעתי אליו ולקיבוץ. נישקתי אותו ואח"כ כרעתי על ברכיי ונשקתי גם לאדמת הקיבוץ. הייתי ילד בן 10. היישר מהמשאית טסנו כולנו לשחות בבריכת השחייה הישנה ההיא שהייתה בעצם חפירת ענק באדמה.

מלחמת השחרור ב- 1948 והגנת עמק הירדן מפני הפולש הסורי הייתה קשה . צמח הייתה בימים ההם עיירה ערבית. קיבוצי העמק איבדו לוחמים רבים. שבעה מחברי קיבוץ אפיקים דודיק פרדקין (מג"ד 12 של חטיבת גולני), אהרונצ'יק סירוטינסקי, נתן בר (ריכטר), שמואל פרייליך, מנחם אונגר, צבי טופמן, ושמואל גרומן נהרגו בקרבות ההגנה על עמק הירדן. לוחם אחר איש המודיעין של צה"ל עזרא חורין (עפגין) נהרג ברצועת עזה. המלחמה ההרואית הזאת של 1948 השפיעה על כל ילד, נער, ונערה בקיבוץ אפיקים ובכל קיבוצי עמק הירדן. משהסתיימה, הפכה למופת וסמל. זאת הסיבה שדוֹר שלם של ילדים ונערים בקיבוץ אפיקים וקיבוצי עמק הירדן התגייס ללא יוצא מן הכלל בעת פקודה ושעת מבחן ליחידות קרביות בצה"ל. המלחמה הקשה בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון הסתיימה בהצלחה כבירה ומחיר יקר. מדינת ישראל הרחיבה מאוד את גבולות החלוקה אך איבדה 6000 (ששת אלפים) חיילים בקרבות. דוד בן גוריון הפך למנהיג ללא עוררין של המדינה. קיבוץ אפיקים היה אחד ממעוזיו (הרבים). הוא הפך לאישיות נערצת על כל שכבות הציבור.

טקסט תמונה : קיץ 1950. קיבוץ אפיקים מארח את מועצת מפא"י בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (ראשון משמאל בן 64). לידו אריה בהיר (לוֹנְיָה גֶלֶר), איש לא מזוהה בחליפה ועניבה, והסופר והמשורר אברהם שלונסקי. מציץ מצד שמאל למעלה ברצ'יק שפירא. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1950. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נואם בעצרת בקיבוץ אפיקים בפני אלפי קיבוצניקים שהגיעו מכל קיבוצי עמק הירדן ועמק יזרעאל. מימין, זהו צבי ברנר חבר קיבוץ אפיקים (היה חייל ב- "פלוגות הלילה" של צ'ארלס אורד ווינגייט בשנות ה- 30) מקליט את הנאום. ליד דוד בן גוריון יושב מוֹלָה זהרהרי שנספה באסון מעגן ב- 1954. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן-גוריון ביקש בתחילת שנות ה- 50 מכל אזרחי מדינת ישראל לנטוש את שמות המשפחה הלועזיים שלהם מהגולה ולהחליף אותם בשמות עבריים . הבקשה של דוד בן גוריון נראתה לאבא שלי כמו פקודה. שם משפחתו המקורי של אבא שלי ז"ל מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה בלינדמן. זה היה שם משפחתו בליטא ממנה עלה לארץ ישראל ב- 1934 . כמעריצו של דוד בן-גוריון כמו כל חברי קיבוץ אפיקים, מילֵא אבא שלי מייד את צַו ראש הממשלה ועִבְרֵת ללא היסוס את שם משפחתו המקורי לאַלְרוֹאִי זה היה ב- 1954. הייתי אז בן 16. להוריו – סבא וסבתא שלי מהעיירה שירווינט בליטא לא היה כל זכר. הם הושמדו בשואה. עכשיו גם שם משפחתם נשכח. הוא אף פעם לא הסביר לי מדוע נהג כך. הוא לא היה היחידי בקיבוץ. חברים רבים שנהו אחרי דוד בן גוריון מחקו את שם משפחתם של אבותיהם מהגולה ואימצו להם שמות עבריים. לזר וולוכוביאנסקי שינה את שם משפחתו ל- וֶורֶד. ראובן רכטמן המיר את שמו לְ- רוֹנֵן. קזיוק קֵז החליף את שם משפחתו ל- כַּרְמִי. אברשה לכטמן בחר ב-שם העברי לֶשֶם, לוסיה לפיצקי החליף את שם משפחתו ל- לפיד, סיומה לינקובסקי אימץ לעצמו את השם לִין, ישראל מדורסקי הפך ל- מַדוֹר, ועוד, ועוד רבים אחרים. אבא שלי משה בלינדמן תרגם את שם משפחתו היידישאי מהעיירה הליטאית שירווינט לעברית והחליט על "אַלְרוֹאִי".

החינוך באפיקים היה סגפני ברוח הימים ההם . ההחלטה הספרטנית ביותר היה להרחיק את הילדים מהוריהם ולקיים לינה קבוצתית נפרדת בבתי ילדים ללא ההורים. החלטה הנוגדת כל הגיון. החלטה הנוגדת את רגש האהבה הטבעי של כל אם ואב לילדו או ילדתו. אך זאת הייתה דרכה ורוחה של הקומונה. הלינה הקבוצתית הייתה אחת מערכיה. קשה להבין כיצד הורינו הסכימו להחלטה ספרטנית כזאת הנוגדת את דרך הטבע, המרחיקה את ילדיהם מהם לחלוטין בערבים ובלילות. ברבות הימים חזר הקיבוץ ללינה הפרטית הטבעית.

אנוכי אסיר תודה לקיבוץ אפיקים על החינוך הנפלא שהעניק לי בתחומי הספרות, המוסיקה, ההיסטוריה, והמדע והספורט. גדלנו בילדותינו על האהבה לחקלאות , הערכה לבעלי החיים , השירה הרוסית, השירה הארץ ישראלית, ומוסיקה קלאסית. לעולם לא אשכח את חג ליל הסדר בקיבוץ אפיקים ואת המקהלה של הקיבוץ בניצוחו של לובה רביץ שרה את השיר המונומנטאלי של גאון הכתיבה המשורר חיים נחמן ביאליק, "מֵתֵּי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים". אי אפשר לשכוח לעולם את תרומתם האדירה של מתתיהו שלֶם ויהודה שרֵת לשירה והזמר העברי בשנים ההן. האנשים האלה העניקו נופך, צבע, ואווירה נפלאה חגי ישראל כמו ראש השנה, סוכות – חג האסיף, פסח – חג האביב, וחג שבועות – חג הביכורים. התקופה הזאת חלפה לבלי שוב אך לא ערכיה. בקיבוץ אפיקים האהוב עלי בעל אוריינטציה רוסית בולטת בראשיתו מוסדה ספרייה גדולה לילדים ומבוגרים. אינני חושב שאפילו ילד אחד פסח על כתביהם של לב טולסטוי ("מלחמה ושלום" ו- אנה קאראנינה"), פיודור דוסטוייבסקי "החטא ועונשו" ו- האחים קאראמאזוב), פושקין , לרמונטוב, ומיכאיל שולוחוב ("הדון השקט"). כפי שכל הילדים לא העיזו להחמיץ את הספרים "ילדי רב החובל גרנט" ו- "הקברניט הצעיר", ו- "עשרים אלף מיל מתחת למים" של הסופר הצרפתי ז'ול וורן.

טקסט תמונה : 1950. שיכון הוותיקים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1949. צדו הדרומי של חדר האוכל של קיבוץ אפיקים. בקדמת התמונה ניצב פסלו היפהפה עשוי ברונזה של הפסל דוב פייגין, "הנערה והאיילה". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1932. זוהי תעלת המים שחצתה את עמק הירדן והייתה עורק החיים הראשי של קיבוצי האזור. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר . ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין . ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב . כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו . משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו . האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי הילדות בתמונה מימין לשמאל : דניה אפרת, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר , השחיין שמואל חדש, הכדורסלן יגאל וולודרסקי, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בגולני. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל ז"ל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל ז"ל (ברבות השנים היה פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג'וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) וסגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958 למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם החניך זאב אלמוג. המ"כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מח"ט גולני אלעד פלד (בן 93, היום) הזמין בראשית 1959 אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט . הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה . ארה"ב . זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו , ואת מוסיקת ה- הילי בילי ומוסיקת קאנטרי.

אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו :

Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.

כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978 אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.

טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר . השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel" , ועוד רבים רבים אחרים שלו . הספר הזה נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס , ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס, לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'ראלד, פול רובסון, שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין, פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה .

ברפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים, רוּדִיק לווין. הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו בתחום ענף הרפת היו למופת והותירו עלי ועל רבים רושם גדול.

טקסט תמונה : קיץ 1960 . אנוכי (בן 22) משחק כדורסל עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן (בגבם למצלמה) באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8 (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. להלן, זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. להלן זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין , עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים. אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. זה היה בלתי אפשרי.

טקסט תמונה : שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי זמן קצר לאחר שנישאנו. (צילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965 . למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט . מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק, והמורה שלי במקצוע הא"ק איציק מנדלברויד. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר", אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח" – אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.

טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 80 היום) מורי ומחנכי במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו איציק מנדלברויד (יליד 1931) אתלט במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים בא"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. אצטדיון "המכבייה" בתל אביב. זיהוי מימין לשמאל : יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית חיים) אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל , דוד טבק (הפועל בית עובד) אלוף ישראל בריצות 100 מ' ו- 200 מ', ואריה גליק (הפועל ת"א) אלוף ישראל בריצות 400 מ' ו- 800 מ'. (באדיבות איציק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1964. מכון ווינגייט. אנוכי נוטל חלק ב-סמינר בן שנתיים במדרשה למורי ספורט וחינוך גופני. המורה איציק מנדלברויד (בתלבושת הלבנה) מסביר לקבוצת סטודנטים באצטדיון של מכון ווינגייט ב- 1964 את תורת הא"ק שלו המבוססת על חוקי הפיסיקה של אייזיק ניוטון. אנוכי ניצב לידו (עומד בגוף חשוף) מקשיב בקשב רב לניתוחיו ההגיוניים המתבססים על מתמטיקה ופיסיקה ולעיקרי תורת ההוראה והחינוך שלו. איציק מנדלברויד (בן 80 היום) הוא אדם מחונן, מעניין, ומרתק שניחן בהגיון הגיוני. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ד"ר אודי ליפשיץ ואהרון בונה (יושבים), אהרון גביש (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

אלכס גלעדי שינה את מסלול חיי כשהביא אותי לטלוויזיה בקיץ 1971 והעניק לי את האפשרות הראשונה להתחיל במחקר האולימפי רחב ההיקף שלי ולתרמו לשפת הטלוויזיה. הייתי בן 33. העיתונאות הטלוויזיונית היא מקצועה מרתק אך טומנת בחובה ריטואל מסוכן. ככל שהיא הופכת למרתקת יותר אתה נשאב למעמקיה ללא יכולת להיחלץ. תשע שנים אח"כ, בנובמבר 1980 זימנו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני יחדיו ובעצה אחת עם מנהל חטיבת החדשות הטרי טוביה סער (החליף את חיים יבין) ללשכתם. "אתה האיש הטוב ביותר בטלוויזיה", אמרו לי, והטילו עלי לנַהֵל את שידורי הספורט בערוץ הציבורי במקומו של אלכס גלעדי שעזב לרשת הטלוויזיה NBC האמריקנית . רבים לטשו אז עין לתפקיד היוקרתי, אך הם בחרו בי. הייתי בן 43. ידעתי היטב בפני איזה אתגר טלוויזיוני מסובך אני ניצב, ואיזה קורבן אישי ופרטי אדרש להקריב עבור המינוי הנכבד.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1972. אנכי עם אלכס גלעדי בטיול בראש הנקרה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile". יותר מ- 24 שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 466 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת.

העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי… המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער הלָבָן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. הטלוויזיה איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרב על השידור. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" של הבוסים שלי, כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנה סיפור אחד מתוך אלפים . ב- 1987 נדרשתי לעבור וויה-דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המתנגד הראשי ליוזמה היה דווקא מנהל הטלוויזיה דאז חיים יבין. הוא חשב שיש יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי ו- וודאי אין צורך בהקרנת שידורי כדורסל תוצרת ארה"ב. לבסוף נעתר לבקשתי . מבצע השידורים יצא לדרך והפך להצלחה גדולה. בתומו כתב לי.

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדן בהבאת ה- NBA לישראל. חיים יבין שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989 (הוחלף ע"י מ"מ זמני נסים משעל, שהוחלף ב- 10 ביולי 1990 ע"י מנהל קבוע יוסף בר-אל). לי לא היה קל עם חיים יבין ולו לא היה קל עמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי בן אדם תחרותי. אולי יתר על המידה. יכול להיות שזאת הסיבה שכה אהבתי כל השנים את שמריהו נַאבֶּל מגדולי האישים בחינוך הגופני שפגשתי אֵי פעם בקריירה שלי. הייתה לו השפעה עצומה עלי. הוא חינֵך את כולנו כילדים למצוינות בספורט אך גם ליוֹשְרָה והגינות, וטיפח כהלכה את תרבות הגוף. "הספורט הוא הרבה יותר מכדורגל", נהג לומר, ודרש לא לוותֵּר גם ברגעי משבר.

טקסט תמונה : אוקטובר 1954. בתום צליחת הכינרת הקבוצתית התחרותית למרחק 6.5 ק"מ בחג סוכות – אוקטובר 1954. זאת היא הקבוצה המנצחת של אגודת "הפועל" אפיקים. זיהוי הנוכחים בתמונה עומדים מימין לשמאל : יונה רז, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, שמואל "מוליק" כהן (מחזיק בפרס מגן המנצחים), אברהם זלקטה, ועוזי וואליש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ תש"ו. 1946. אווירת ספורט על הדשא בקיבוץ אפיקים. אחד משיאי הספורט בקיבוץ אפיקים בימי התום והתמימות של השנים ההן. עשרה ספורטאים משכבת הנוער הבוגרת מציגים את שיא הנועזות בביצוע פירמידה ספורטיבית על הדשא של בית ו' בקיבוץ בשנת 1946 (תש"ו). יושב מלפנים בחולצה לבנה איתמר גולני בן ה- 18 המדריך הראשי ומבניה הראשונים של הקיבוץ. הוא היה מ"פ בפלמ"ח ונהרג בתאונת צניחה ממטוס דקוטה ב- 1948 בהיותו בן 20. היה בחור מוכשר בתחומים רבים. לאחר מותו הוציא הקיבוץ לאור ספר לזכרו, "נפש ותהום", קובץ מכתביו וזיכרונותיו. כורע מימין ישעיהו "שייקה" פלדמן. עומד במרכז הפירמידה עודד ייני הנושא על כתפיו את אחיו ליאור ייני (בעלה לשעבר של נעמי פולני וזמר ושחקן קולנוע ותיאטרון). המתעמל המאוזן משמאל הוא עמי פינסקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1946 קיבוץ אפיקים. בנות הקיבוץ מבצעות פירמידה ממש כמו הבנים. בראש הפירמידה ניצבת דני שפירא ז"ל. עומד משמאל עמיצור פינסקי ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ . אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן . למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז"ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר , "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות , והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת . בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מימיה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה לטיול ב-שדות "רוּבֵּייד" ליד ה-אקוודוקט הישן. הזיכרון הצילומי נשמר .

טקסט תמונה : קיץ 1943. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- שדות "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של צמד הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן הקטן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין . הוא יודע לצְנוֹף אך לא יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת . לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי . קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת , אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", הוא אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי לגוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי . החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את היצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש . בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ , כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות . פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה למַגוֹב הגדול , חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה . מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך . מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כ-סִיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תמורה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות הפלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז. הייתי בן שלוש וחצי. אצל קזיוק קז לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 74 שנים. זוהי בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה של הקיבוץ. מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה אנוכי (בן 8) , אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים ואזור המקפצה. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שיא ההתרגשות בבריכת הבוץ הזאת היו תחרויות השחייה של אליפות "הפועל" עמק הירדן שארגן שמריהו נאבל המורה המיתולוגי לספורט וחינוך גופני שלנו בקיבוץ אפיקים. זה היה בשנים של טרום המדינה. מאות צופים מכל קיבוצי העמק הגיעו אלינו כדי לצפות בתחרויות . על כל השחיינים האפיל שחיין מוכשר אחד מקבוצת כינרת, שמואל "שמולי'ק" חדש. היה לו אח אבינועם חדש גם הוא היה שחיין מחונן . אבל שמוליק חדש היה המצטיין ביניהם. הוא היה השחיין הטוב בארץ בימים ההם . הוא הפך לאלוהי השחייה שלי. הערצתי אותו. הוא שחה100 מ'בסגנון חופשי בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים ב- 1946 בזמן של 05 : 1 דקה והותיר את מתחריו כמעט בריכה שלמה מאחור . המשקל הסגולי של גופו היה נמוך . הוא צף מעל למים . הוא היה פנומן שחייה .

בשבת – 24 ביולי 1943 ניצח שמוליק חדש בן ה- 18 בצליחת הכינרת הראשונה מחוף קיבוץ עין גֵב לטבריה מרחק של 9 ק"מ וחצי בזמן של 3:13.45 שעות. הוא הקדים את פינדה פישר מקיבוץ גבעת חיים (אביהם של שני השחיינים הנודעים ראובן וגרשון שפע) בשֵש דקות. בין הנשים ניצחה עליזה ווירץ מהפועל ת"א בזמן של 3:31.50 שעות. שנייה הייתה מרים פיינר חברת קיבוץ דגניה ב' בפיגור של 13 דקות. שנה אח"כ ב- 1944 ניצח שמוליק חדש גם בצליחה השנייה. הוא עבר את המרחק בזמן שיא של 2:39.12 שעתיים. שני היה ישראל פרקר מקיבוץ גבעת חיים בזמן של 2:44.50 שעתיים, ושלישי היה אבינועם חדש 2:46.00שעתיים. לא היו לשמוליק חדש מתחרים בארץ. הוא היה השחיין הטוב ביותר בסגנון חתירה לכל מרחק.

טקסט תמונה : צליחת הכינרת ב- 1951 הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי בשנים ההן וזכתה לסיקור עיתונאי כמו הכדורגל היום. משמאל : שמואל "שמולי'ק" חדש (סיים ראשון בין הישראליים), השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש אחיו של שמולי'ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות שמולי'ק חדש חבר קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמוליק חדש ז"ל זכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו, כלהלן : "…בימים ההם בכלל לא התאמנתי. שחינו פה ושם אך לא ידענו להתאמן . לא חשבנו שזה נחוץ. גם לא היו מאמנים . הייתי מוכשר לשחייה. את צליחת הכינרת הראשונה עברתי בשחיית צַד. סגנון שחייה שאיננו מוכר היום. זה היה מאמץ לא קטן מפני שלא התאמנתי. בצליחה השנייה זה היה כבר שונה. התאמנתי קצת ועברתי את כל המרחק בסגנון חתירה האהוב עלי…". אביהם של שמוליק ואבינועם חדש הוא מרדכי חדש ממקימי קבוצת כינרת וממשתתפי צליחת הכינרת בשנת 1929. לאחר ניצחונו של שמוליק חדש בצליחה הראשונה ב- 1943 שלח מרכז "הפועל" העתק של תעודת הכבוד שהוענקה לבנו, לאב ששירת בבריגדה באיטליה . מרדכי חדש האב הנפעם הודה במילים נרגשות למארגנים מאזור הלחימה על הישג בנו. המכתב הקצר הזה מלמד משהו על ההיסטוריה של ערש הספורט הישראלי , כיצד נולד, ומה הייתה מטרתו בשנים של טרום המדינה . הנה הוא כלשונו [1].

מעשה אבות סימן לבנים ! רב שלום לכם חברים !

הנני מודה לכם על תשומת הלב שחלקתם לי על-ידי משלוח ההעתקה של תעודת הכבוד של בני שמואל חדש, ועל ההקדשה שהוספתם לי בראש ההעתקה. וודאי שהרגשתי מקצת נחת של קציר, שתמורת הצריחות קורעות הלב של ילד בן שלוש שנשאתי על כתפיי במימי הכינרת – נשוא וטבוֹל – באה עכשיו אליפותו בכינרת זוֹ, מולדתו. גם אני למדתי לשחות בכינרת ומוריי היו אנשי קְרִים מראשוני גדוד העבודה, חבריו של יוסף טרומפלדור. כאביו של המנצח ארגיש הוקרה ל- "הפועל" ולמדריכים שנתנו לוֹ מידיעתם וחינוכם , להעלות את הנער לאחד מטובי השחיינים בארצנו. יחד עם שמחתי הפרטית, הולם הלֵב למעשים בלתי פוסקים ועולים של "הפועל", בעיקר בשטח הספורטיבי היקר ביותר לנו – במלחמה על המים והימים. אלה מפרידים בינינו ובין רובו של העם. בהם הדרך הראשית לשובם. עוז רוח ויכולת גדולה של רבים יכניעו ימים רחוקים וקרובים לשבֵי ציון. בחרדה וצפייה אראה בעיניי רוחי את בני – בן הכינרת – ואת חבריו וחברותיו, מנצחים ומתעצמים על מכשולים ומרחקים גדולים , לא רק לשֵם השגת שיאים ופרסים בלבד, כי אם ובעיקר, למעשים גואלים. וברוכים המדריכים המעלים את ה- "כשרון למים" בדוֹר שלנו ובקרב בנינו.

שלכם,

מרדכי חדש

אי שם באירופה

טקסט תמונה : שמוליק חדש (מימין) חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן והשחיין הטוב בישראל בעשור ה- 40 יחד עם אביו מרדכי חדש בעת ששניהם שירותו בבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2. התמונה צולמה בתחרות שחייה שארגנו הכוחות הלוחמים הבריטיים בעיר קלגנפורט באוסטריה ב- 1945. שמוליק חדש התעקש ללבוש את בגד הים שלו עטור מגן דוד. הוא ניצח בשני המשחים בתחרות ל- 100 מ' ו- 400 מ'. האבא מרדכי חדש ממייסדי קבוצת כינרת היה אף הוא שחיין וצלח את הכינרת עם שישה חברים מקיבוצי עמק הירדן כבר ב- 1929. שבעת הצולחים הראשונים מכינרת לסאמרה מרחק של6 ק"מ בשנת 1929, היו שמואל סטולר, מרדכי חדש, חיים גינזבורסקי, וד. שפרירי חברי קבוצת כינרת, ז'ורה שיניאנסקי (שנאן), שורה 'ישראל' אילנאה, נחום שוחט, ז. חייקין, ודוד שפירא חברי "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.", הרי הוא קיבוץ אפיקים. (התמונה באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום המלחמה הפיקו קציני המחנה ה- 8 הבריטי (המחנה ה- 8 הבריטי בפיקודו של הפילדמרשאל מונטגומרי הצטיין בקרבות באפריקה והביס בקרב אל עלמיין המפורסם את צבאותיו הגרמניים של רומל) תחרות ארצית בשחייה ברומא. שמוליק חדש נשל במטוס דקוטה מצפון איטליה ליטול חלק בתחרות . הוא הביס את השחיינים האנגליים והאוסטרליים וזכה שוב במקומות הראשונים ב-100 מ' ו-400 מ'. שמוליק חדש שייך לדוֹר הספורטאים הראשון במדינת ישראל . דוֹר ספורטאים עשוי זַן מיוחד. לדאבון לֵב הוא הולך ונכחד. שמוליק חדש וחבריו מהדוֹר ההוא ראו את העיסוק בספורט כחלק מחינוך האדם לתרבות הגוף. הם היו ספורטאים טהורים בגופם ונשמתם שלא חיפשו ממון. משהפכו מילדים לנערים נטשו את הספורט והתגייסו לבריגדה היהודית הנלחמת נגד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שבו מאירופה מי לקיבוצו ומי לעיר. לא חלפו שנתיים ימים ואותו דוֹר הספורטאים המופלא התגייס לפלמ"ח ולהגנה כדי להגן על מדינת ישראל מפני הפלישה הערבית ב- 1948. במלחמת העצמאות הקשה נהרגו רבים מהם. שמוליק חדש נולד ב- 23 בנובמבר 1925. הוא נחשב לגדול השחיינים של מדינת ישראל בעשור ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 במאה שעברה בכל משחי החתירה מ-100 מ' ועד ל-1500 מ' לרבות צליחות הכינרת. הוא מנהל את אתר ההנצחה – בית העלמין של קבוצת כינרת. בבית העלמין הזה השוכן לגדות אגם הכינרת בעמק הירדן קבורים ברל כצנלסון, ושתי המשוררות רחל ונעמי שמר. שם קבור גם בנו שנהרג בעת שירות הצבאי בצנחנים . שמואל חדש נמנה על קבוצה מצומצמת של ארבעה ספורטאים מעמק הירדן שהשפעתם עלי הייתה כבירה. לקבוצה הזאת שייך שחקן הכדורעף חיים בורר חבר קיבוץ בית זרע.

טקסט תמונה : קיץ 1944. קבוצת כינרת. שמואל "שמוליק" חדש ז"ל אלוף צליחת הכינרת (שני מימין) ואחיו אבינועם חדש (במרכז חצי גוף עירום) בקבוצת כינרת בעמק הירדן ב- 1944. שניהם היו השחיינים הטובים ביותר למרחקים ארוכים בארץ ישראל. משמאל אמם של שני השחיינים המצטיינים גב' חדש. (באדיבות שמואל חדש ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1945. זאת היא בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שמואל "שמולי'ק" חדש. בבריכת האגירה הזאת, בור ענק באדמה ממולא במים, הוא קבע ב- 1946 ב-100 מ' בסגנון חופשי זמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : ספרו של עמנואל גיל מ- 1977, "סיפורו של הפועל – במלאת 50 שנה להתאגדות "הפועל".

סוף הפוסט מס' 920. הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 באוקטובר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תגובות

פוסט מס' 920. היסטוריה קרובה ומַרָה וגם רְחוֹקָה. הפוליטיקה העכשווית הממארת ומגיפת הקורונה הקטלנית הפועלות כאן בכל עוזן שולטות שתיהן ב-יָד רָמָה במדינת הפארטאץ' שקוראים לה מדינת ישראל. מְשִילוּת ממשלת ישראל הדלה והרופפת ובראשה בנימין נתניהו (ולידו גם בני גנץ) משחקת לא רק על זְמַן אלא על זְמַן שָאוּל. הָמְשִילוּת הזאת לא תִּצְלַח. שוּם בֶּן אֱנוֹש לא גָבַר מעולם ולא נִיצַח מעודו את הזמן. גם נבחרת ברה"מ בכדורסל שניסתה להשהות את הזמן ולבזבז אותו במשחק הגמר ההוא באולימפיאדת הלסינקי 1952 נגד נבחרת ארה"ב בכדורסל, נכשלה, ולבסוף הפסידה ונוצחה גם אם בתוצאה נמוכה, 25:36. בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל מי שהיה פעם קצין קרבי למופת ואמיץ לב בסיירת מטכ"ל ועכשיו משחק על זמן, עלול למצוא את עצמו בקלות בעתיד הלא רחוק בכלא מאחורי סוֹרָג ובַרִיח בגין שלושת כתבי האישום הפליליים החמורים שהגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בתיקי 1000, 2000, ו-4000. הצלילים הצורמים של שערי בית הכלא הנפתחים ונסגרים כל פעם מחדש מעוררים ומזכירים לכל אזרח ישראלי את מצבו הרגיש, העדין, והמורכב בו שָרוּי הנאשם ראש הממשלה שלהם בנימין נתניהו. וגם: הימים ההם-הזמן ההוא בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת. נבחרת ישראל בכדורסל מייצגת באולימפיאדת הלסינקי 1952 ואליפות אירופה של מוסקבה 1953 מדינה צעירה, תמימה, טהורה ו-יישרת דרך, ובעלת חזון בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. הימים ההם לפני כמעט 70 שנים חלפו לבלי שוב. מדינת ישראל בת 72 היום היא מדינה חולה, מפולגת, מפורדת רופפת, ומושחתת. וגם: נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ (בן 74) שזלזל בפומבי והקל ראש בסכנת נגיף הקורונה הקטלני למרות 213698 (מאתיים ושלושה עשר אלף ושש מאות תשעים ושמונה) מתים בארה"ב מנגיף הקורונה (מאז ינואר 2020), הותקף גם הוא על ידי הנגיף, נפגע, אובחן כחולה קורונה והובהל היום בדחיפות (שבת-3 באוקטובר 2020) לבית החולים. פוסט מס' 920. הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 באוקטובר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה.

——————————————————————————————————–

פרקים מהספר כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים (מכיל כ- 10000 עמודים) : "עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה". ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב.

תגובות

כתיבת תגובה לבטל