פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. שמואל "מולי" ללקין ז"ל מי שהיה ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 איננו (2020 – 1926). שמואל ללקין היה ממנהיגי הספורט הבולטים והחשובים לדורותיהם במדינת ישראל מאז נוסדה ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ בגדוד ה- 6 של הפלמ"ח בעת מלחמת העצמאות ב-1948. המג"ד שלו היה צבי זמיר יבד"ל (בן 95, היום). שמואל ללקין היה איש החזון והמעש. הוא כיהן שנים רבות בתפקיד מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל ושימש ראש המשלחת האולימפית של ישראל ל-אולימפיאדת מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הרצח ו-הדמים בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". דווקא שם באולימפיאדת הרצח והדמים ההיא של מינכן 1972 הגיעה מנהיגותו האמיצה, הכנה, ויישרת הדרך של שמואל ללקין ז"ל לשיאה הלאומי והאנושי. שמואל "מולי" ללקין עבורי תיוותר לעולם כאדם בלתי נשכח. פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
מר שמואל "מולי" ללקין ז"ל (2020 – 1926) היה מנהיג ספורט ברמה לאומית ו- איש מיוחד ויוצא דופן. שמואל "מולי" ללקין היה דמות אמיצה, מרתקת, מוסרית, ויישרת דרך. הוא כיהן ב- 1972 בתפקיד רם מעלה. הוא היה ראש המשלחת האולימפית הישראלית ה- Chief df Mission לאולימפיאדת מינכן 1972 שהפכה ב- 5 בספטמבר 1972 לאולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972. באותו היום המר ההוא נרצחו 11 ספורטאים ישראליים הי"ד על ידי מרצחי ארגון הטרור של "ספטמבר השחור".
טקסט תמונה : קיץ 1972. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין (בן 46 בתצלום) בעת התכנון וההכנות לקראת טיסת המשלחת למשחקים האולימפיים של מינכן 1972 ושיכונם בביתן מס' 31 ברחוב קונולי בכפר האולימפי במינכן. שמואל ללקין ז"ל היה מנהיג אמיץ ואיש נדיר בשיעור קומתו. ברחוב קונולי 31 השתכנו 21 גברים מספורטאי המשלחת האולימפית הישראלית. שתי הספורטאיות הישראליות האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי כ- 150 מטר מרחוב קונולי 31.
הערה שלי : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן נקראו על שמות ספורטאים אולימפיים ידועים. רחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי שזכה באולימפיאדת אתונה 1896 במדליית הזהב בקפיצה משולשת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). (באדיבות שמואל ללקין . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אולם תחת Title משותף ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998. הגברתי, הכפלתי, ושילשתי את מאמציי למלא את משימתי זאת בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). המחקר והכתיבה טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 22 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
———————————————————————————————————-
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה על ידי לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
———————————————————————————————————-
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו-17. הועלה לאוויר ביום שישי-4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הערה : המחקר והכתיבה של כל הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- 16 שנים בין השנים 1998 ל- 2014. המחקר והכתיבה הללו עדיין טרם הסתיימו.
ציווי היסטורי לאומי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. "אולימפיאדת הרֶצַח והדָמִים של מינכן 1972". כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו-17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. שמואל "מולי" ללקין ז"ל מי שהיה ראש המשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972, איננו (2020 – 1926). שמואל ללקין היה ממנהיגי הספורט הבולטים והחשובים לדורותיהם במדינת ישראל מאז נוסדה ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ בגדוד ה- 6 של הפלמ"ח בעת מלחמת העצמאות ב-1948. המג"ד שלו היה צבי זמיר יבד"ל (בן 95, היום). שמואל ללקין היה איש החזון והמעש. הוא כיהן שנים רבות בתפקיד מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל ושימש ראש המשלחת האולימפית של ישראל ל-אולימפיאדת מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הרצח ו-הדמים בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". דווקא שם באולימפיאדת הרצח והדמים ההיא של מינכן 1972 הגיעה מנהיגותו האמיצה, הכנה, ויישרת הדרך של שמואל ללקין ז"ל לשיאה הַלְאוּמִי והָאֱנוֹשִי. שמואל "מולי" ללקין עבורי תיוותר לעולם כאדם בלתי נשכח. פוסט מס' 941, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.
הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
תזכורת: הקדמה 1.
מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום תולדות, קורות, והתפתחות שידורי הטלוויזיה – בארץ ובעולם, בארץ מ- 1962 ובעולם מ- 1884 לאחר המצאת הטלוויזיה ע"י המדען הגרמני פאול ניפקואו) אך תחת Title וכותרת אחת משותפת ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" התחלתי ב- 1998 לאחר ביקורי באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה (Sydney Australia) במסגרת פגישת ה- WBM ה-1 והיערכות קבוצת SOBO האוסטרלית לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000. אולם הענקתי לה תנופה רבתי בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה והמרשימה של קבוצת SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין בסופה של שנת 2020. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ-22 שנים שנים ותכלול בתוכה יותר מ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
תזכורת: הקדמה 2.
פוסט מס' 942. תזכורת מָרָה : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש לפני 48 שנים. יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 נחרת לדיראון עולם בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה האולימפית לדורותיה. 11 ספורטאים ישראליים נרצחים בדָם קָר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים בני עוולה בפיקודו של לוּטִיף עִיסָא עָפִיף מארגון הטרור "ספטמבר השחור". פוסט מס' 942.
טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שקרוי : "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל אודות אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 נעשו על ידי בתקופה בת 16 שנים בין 1998 ל- 2014. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל אודות אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 נעשו על ידי בתקופה בת 16 שנים בין 1998 ל- 2014. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת דמים – מינכן 1972", הקרוי : "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל אודות אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 נעשו על ידי בתקופה בת 16 שנים בין 1998 ל- 2014. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל אודות אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 נעשו על ידי בתקופה בת 16 שנים בין 1998 ל- 2014. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : השער הקדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל אודות אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 נעשו על ידי בתקופה בת 16 שנים בין 1998 ל- 2014. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : השער האחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל אודות אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 נעשו על ידי בתקופה בת 16 שנים בין 1998 ל- 2014. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ציווי היסטורי לאומי : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק" (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 942 הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2500 (אלפיים וחמש מאות) אנשים בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2500 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ציווי היסטורי לאומי : "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק" (!). ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
גם אני כמו כולם נחרדתי אז למשמע הגילויים החדשים שהתפרסמו לפני כ- 5 שנים (יום רביעי – 2 בדצמבר 2015) בעיתונות הכתובה אודות פשעים נתעבים נגד האנושות שביצעו שמונת מחבלי ארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ב- 11 הספורטאים הישראלים האולימפיים החטופים בטרם רציחתם ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 בעיצומה של אולימפיאדת מינכן 1972. שוחחתי ארוכות עם שתי האלמנות האמיצות גב' אילנה רומנו וגב' אנקי שפיצר אודות רצח בעליהן מרים המשקלות יוסף רומנו הי"ד ומאמן נבחרת הסייפים אנדרה שפיצר הי"ד שנמנו של קבוצת 11 הספורטאים הישראלים הגיבורים חסרי מגן שהובלו לטבח נקטלו בדם קר על אדמה גרמנית בידי בן עוולה פלסטיני בשם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ואנשיו. אין מחילה ולא תהיה מחילה לעולם עד קץ הימים. קיבלתי משתיהן מידע חשוב כדי לכתוב את הספר עב הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". כמו כן ראוי לי להדגיש כי במהלך המחקר המקיף בין כארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2014 קיבלתי מידע רב מאוד, מהימן, וחשוב ושאבתי עדויות מהרבה אנשים ביניהם שמואל ללקין ז"ל (2020 – 1926) מנהל משלחת הספורטאים הישראלית האולימפית לאולימפיאדת מינכן 1972, צבי זמיר ראש המוסד דאז, ו- וויקטור כהן ראש האגף הערבי בשב"כ. הציווי התנ"כי, "זכור את אשר עשה לך עמלק" (!), שריר וקיים גם היום. טרם נס ליחו. הוא עדיין בגדר משימה היסטורית של האומה הישראלית שלא הושלמה (!). עוד אציין למען קוראי הבלוג כי העדים הגרמניים, בין אם מדובר בכוח האדם הטלוויזיוני של DOZ (קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת שהורכבה מאנשי ARD ו- ZDF ושימשה Host broadcaster שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972, ו/או באנשי הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות וולטר טרוגר סירבו לחשוף בפניי את כל העובדות הנחוצות להשלמת המחקר הכולל של כתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הרצח והדמים – מינכן 1972". חומר ארכיוני בלתי מגולה ורב ערך שוכב עדיין בארכיון משטרת מינכן אותה משטרת מינכן הכושלת בראשות מפקדה הנרפה והרשלן ההוא מנפרד שרייבר שלא הצליחה להגן על 11 הספורטאים הישראלים האולימפיים הגיבורים החטופים באולימפיאדת מינכן 1972.
במשך 16 שנים בין 1998 ל- 2014 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא שערכו שמונת מחבלי "ספטמבר השחור" בראשות לוטיף "עיסא" עפיף במשלחת האולימפית הישראלית ורצחו 11 ספורטאים שלנו. המחקר היסודי שטרם הושלם ואולי לא יושלם על ידי לעולם היווה מסד חשוב ו- סייע לי לכתוב את הטרילוגיה המקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפני הקוראים בהמשך הפוסט.
————————————————————————————————–
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
————————————————————————————————–
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. "אולימפיאדת הרֶצַח והדָמִים של מינכן 1972". פוסט מס' 942, מסה ד' מורכבת מחלקים 14, 15, 16, ו- 17. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. שמואל "מולי" ללקין ז"ל איננו (2020 – 1926). שמואל ללקין היה ממנהיגי הספורט הבולטים והחשובים לדורותיהם במדינת ישראל מאז נוסדב ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ בגדוד ה- 6 של הפלמ"ח בעת מלחמת העצמאות ב-1948. המג"ד שלו היה צבי זמיר יבד"ל (בן 95, היום). שמואל ללקין היה איש החזון והמעש. הוא כיהן שנים רבות בתפקיד מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל ושימש ראש המשלחת האולימפית של ישראל ל-אולימפיאדת מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הרצח ו-הדמים בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". דווקא שם באולימפיאדת הרצח והדמים ההיא של מינכן 1972 הגיעה מנהיגותו האמיצה, הכנה, ויישרת הדרך של שמואל ללקין ז"ל לשיאה הלְאוִּמי והָאֱנוֹשִי. שמואל "מולי" ללקין עבורי תיוותר לעולם כאדם בלתי נשכח. פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 942 מסה ד'. "אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972" . מסה ד' של פוסט מס' 942 מורכבת מ- ארבעת החלקים מס' 14, 15, 16, ו- 17.
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. שמואל "מולי" ללקין ז"ל איננו (2020 – 1926). שמואל ללקין היה ממנהיגי הספורט הבולטים והחשובים לדורותיהם במדינת ישראל מאז נוסדה ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ בגדוד ה- 6 של הפלמ"ח בעת מלחמת העצמאות ב-1948. המג"ד שלו היה צבי זמיר יבד"ל (בן 95, היום). שמואל ללקין היה איש החזון והמעש. הוא כיהן שנים רבות בתפקיד מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל ושימש ראש המשלחת האולימפית של ישראל ל-אולימפיאדת מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הרצח ו-הדמים בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". דווקא שם באולימפיאדת הרצח והדמים ההיא של מינכן 1972 הגיעה מנהיגותו האמיצה, הכֵּנָה, ויישרת הדרך של שמואל ללקין ז"ל לשיאה הלאומי והאנושי. שמואל "מולי" ללקין עבורי תיוותר לעולם כאדם בלתי נשכח. פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך 16 שנים בין השנים 1998 ל- 2014.
ציווי היסטורי לאומי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
במשך 16 שנים בין 1998 ל- 2014 ערכתי וכתבתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי "אולימפיאדת הרצח והדָמִים של מינכן 1972". המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 1000 עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים . בעת המחקר והכתיבה של "אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972" ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מיסודן של ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית וגם נשיא הוועד האולימפי הגרמני ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים, מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים. מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" אפיף על דירות מס' 1 ומס' 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה" ע"י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו"ל היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח.
הטרילוגיה שנחקרה במשך עשור ונכתבה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם. הטרילוגיה המרה מוקדשת למשלחת הספורט האולימפית הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, ולאיש מיוחד ויוצא דופן. דמות אמיצה מרתקת ויישרת דרך, מי ששימש אז ראש המשלחת האולימפית הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל "מולי" ללקין ז"ל (2020 – 1926).
טקסט תמונה : קיץ 1972. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין ז"ל (בן 46 בתצלום) בעת התכנון וההכנות לקראת טיסת 33 ספורטאי וספורטאיות המשלחת האולימפית הישראלית למשחקים האולימפיים ושיכונם (של הגברים) בביתן מס' 31 ברחוב קונולי בכפר האולימפי במינכן. מנהיג אמיץ ואיש נדיר בשיעור קומתו. ברחוב קונולי 31 השתכנו 21 גברים מספורטאי המשלחת האולימפית הישראלית. שתי הספורטאיות הישראליות האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי במינכן 72' כ- 150 מטר מרחוב קונולי 31. הערה שלי : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן נקראו על שמות ספורטאים אולימפיים ידועים. רחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי שזכה באולימפיאדת אתונה 1896 במדליית הזהב בקפיצה משולשת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). (באדיבות שמואל ללקין . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : בוקרו המוקדם של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 (משהו בסביבות חמש וחצי בבוקר). אחד משמונת המחבלים (עוטה על ראשו מסכת הסוואה) מקבוצת הטרור של "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף של עיסא אפיף, מאבטח את המרפסת של דירה מס' 1 (אחת מחמש דירות) של המשלחת הישראלית שהיו ממוקמות ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי של מינכן 72' ואשר נכבשה על ידם בכוח רובי הקלצ'ניקובים שלהם. בדירה מס' 1 התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים האולימפיים ושני שופטים ישראליים בינלאומיים. שמונת המחבלים לקחו בשבי ארבעה מתוך חמשת המאמנים האולימפיים הישראליים וגם את שני השופטים הישראליים הבינלאומיים שהתגוררו בדירה הזאת מס' 1 ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שבו ו- כפתו מייד את עמיצור שפירא מאמן א"ק, קהת שור מאמן קליעה, אנדרה שפיצר מאמן סיוף, משה וויינברג מאמן היאבקות, וגם את יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקלות. המאמן הלאומי הישראלי החמישי טוביה סוקולסקי שאף הוא גר בדירה מס' 1 ומי היה המאמן של קבוצת מרימי המשקלות, הצליח לברוח ממש בשניות האחרונות דרך החלון העליון בדירה מס' 1 הדו מפלסית. המחבלים ירו בו אולם החטיאו. (באדיבות הסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).
טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. תצלום של הנהלת המשלחת ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי מהצד של המרפסות של חדרי המאמנים, הספורטאים, של ראש המשלחת שמואל ללקין ושל רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל ודקות אחדות בטרם יציאת המשלחת לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. ברקע נראות חמש הדירות הדו מפלסיות בהן התגוררו 21 ספורטאים גברים מהמשלחת. הדירה הראשונה מימין היא דירה מס' 1, ואחריה לפי הסדר דירות 2, 3 , 4 , ו- 5 . בדירה מס' 1 התגוררו המאמנים הלאומיים, עמיצור שפירא מאמן א"ק, קהת שור מאמן קליעה, טוביה סוקולסקי מאמן בהרמת משקלות, אנדרה שפיצר מאמן סיוף, ומשה "מוני" וויינברג מאמן המתאבקים. כמו כן גרו בדירה מס' 1 השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. שמואל ללקין התגורר לבדו כמנהל המשלחת בדירה מס' 5. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק, יריב אורן, יוסף "יושו" ענבר (היה יו"ר הוועד האולימפי הישראלי), צבי פינקלשטיין, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, ויצחק כספי. ראש המשלחת שמואל ללקין (אז בן 46) מתכופף מלפנים. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 941, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו-17.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 בעת ביקורי הראשון בסידני – אוסטרליה במסגרת פגישת ה- WBM ה-1 וההיערכות הטכנולוגית והלוגיסטית לקראת כיסוי ושידורים ישירים של אולימפיאדת סידני 2000 ע"י חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, האצתי, הגברתי, והעמקתי את קצב המחקר והכתיבה המורכבים והמסובכים. הם טרם הסתיימו גם בחלוף 22 שנים. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 22 שנים ותכלול בתוכה יותר מ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
———————————————————————————————————-
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו-17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
———————————————————————————————————-
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 14). פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו-17. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. (רשימה 14). פוסט מס' 942, מסה ד', חלק 14. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
ציווי היסטורי לאומי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךּ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
זה היה נורא ומצמרר. 11 ספורטאים ישראליים אולימפיים שנרצחו באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י שמונה מרצחים מארגון הטרור "ספטמבר השחור", חוזרים בארונות ממינכן הביתה.
עם היוודע מעשה הרצח הנורא פורקה משלחת השידור האולימפית הקטנה של הטלוויזיה הישראלית במינכן. נִסִים קִיוִויתִּי ודוֹב עַצְמוֹן (קוסטקובסקי) אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקורם נטשו את דן שילון והתגייסו לטובת עיתונם לצורך הסיקור. זו הייתה דרישתם המובהקת של הבעלים ומעסיקיהם נוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי. השידור והדיווח של משחקי מינכן 72' בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו עבור נסים קיוויתי ודוב עצמוֹן מעין עסקת חלטורה זמנית . אהרון לָהָב איש מערכת העיתון "דָבָר" שסייע גם הוא לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית סַר מעכשיו למרותה של העורכת שלו גב' חנה זֶמֶר.
דן שילון ואלכס גלעדי נותרו בודדים. הם היו צריכים להשתלט לבדם על עבודה עיתונאית טלוויזיונית רחבת היקף. מנכ"ל רשות השידור מר שְמוּאֵל אָלְמוֹג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מר ישעיהו "שייקה" תָּדְמוֹר לא העלו בדעתם לשלוח למינכן תגבורת עיתונאית. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "דן שילון ואני לא נכחנו יחד עם המשלחת בליל יום שני – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון מינכן בפגישה שלאחר ההצגה עם שמואל רודנסקי. היינו בארוחת ערב. בשש בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 העירו את דן שילון מהארץ וסיפרו לו על חדירת המחבלים הפלסטיניים למגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. טסנו מייד ל- IBC מרכז השידורים במינכן שמוקם בסמוך לכפר האולימפי ומשם חשנו במהירות למקום ההתרחשות. עמד לרשותנו צוות צילום גרמני ואחה"צ פתחנו גם קו שידור ה- 4W בין מינכן לירושלים. עקבנו אחרי המאורעות רק בזכות הקשרים הטובים שהיו לנו עם רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ועם רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. לא תודרכנו ע"י ההנהלה בירושלים. דן שילון ואני הדרכנו את חטיבת החדשות ומנהלם צבי גיל מה יש לנו ומה אנחנו עומדים ליזום".
אלכס גלעדי שיחזר עם צוות צילום גרמני בכתבה מסמרת שיער את מסע הדם והרצח של המחבלים לעבר חדרי המשלחת ואת הרצח עצמו בדירה מס' 1 ברחוב ג'יימס קונולי 31. דן שילון איתר את אחד הניצולים טוביה סוקולסקי וראיין אותו בשמונה וחצי בבוקר באולפן השידורים של הטלוויזיה הישראלית במינכן. טוביה סוקולסקי היה מאמנם של שלושת מרימי המשקלות הנרצחים זאב פרידמן ז"ל, דוד ברגר ז"ל, ויוסף רומנו ז"ל. הוא הצליח לברוח לבוש פיז'מה בשנייה האחרונה דרך המרפסת האחורית התחתונה בחדרו בדירה מס' 1, ובכך להינצל. בעת הריאיון עם דן שילון לבש טוביה סוקולסקי ההמום עדיין את אותה הפיז'מה בה נַס על נפשו מדירת המוות. הוא היה המום, נפחד, ונרגש מאוד וטרם הסיר אותה. בינתיים ירד העֶרֶב. חלפו כבר יותר מ- 16 שעות מאז תחילת החטיפה ורצח מוני ווינברג ויוסף רומנו. הממשלה הפדראלית הגרמנית ושלטונות באוואריה ניהלו עדיין מו"מ עם המחבלים המחזיקים בתשעת בני הערובה הישראליים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הם אומנם הרשו לגרמנים להכניס אוכל ושתייה לחטוּפים הכפותים והתשושים אך היו נחושים בדעתם לשחרר 234 מחבריהם הכלואים בישראל תמורת חייהם של תשעת בני הערובה השבויים בידיהם או רצח.
דן שילון זוכר בשיחות התחקיר עמי את הריאיון שערך עם טוביה סוקולסקי ב- IBC במינכן 72' : "טוביה סוקולסקי היה המום בעת הריאיון. הוא היה עצוב ומדוכא מאוד מההתרחשויות וגם קצת מבולבל. ראו את זה היטב על פניו וגם באופן דיבורו. קבוצת DOZ (מיסודה של ARD ו- ZDF) העמידה מצלמות אלקטרוניות משני צִדֵי בניין מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 והעבירו את סיגנל הטלוויזיה הגרמנית בשידור ישיר בגרמניה. הבימאית שלנו וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (אחותה של אוֹפִירָה נָבוֹן – אֶרֶז ז"ל רעיית נשיא המדינה יצחק נבון ז"ל) למדה טלוויזיה שמונה שנים בניו יורק, 1968 – 1960) הציבה ברקע הריאיון עם טוביה סוקולסקי באמצעות אפקט ה- Blue screen בשולחן הניתוב באולפן הטלוויזיה את תמונת המרפסות של הביתן הישראלי. בתמונת הסטילס של הריאיון רואים מימין את המרפסת העליונה והתחתונה של דירה מס' 1 ממנה ברח טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי וכך ניצל".
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין בצוהרי יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את טוביה סוקולסקי ההמום (מאמנם של מרימי המשקולות) שהצליח להימלט מציפורני החוטפים בעור שיניו. כאן נראה טוביה סוקולסקי בעת הריאיון באולפן הטלוויזיה במינכן 72' עם דן שילון ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כשהוא עדיין עוטה את חולצת הפיז'מה שלו. הוא סיפר במילים מצמררות אודות החוויה הטראומתית שחווה. הבימאית ורדינה ארז ז"ל השתמשה בעת שידור הריאיון באפקט ה- Blue Screen והציבה את בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 (מצד המרפסות) בכפר האולימפי במינכן, ברקע הריאיון הטלוויזיוני. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דָן שִילוֹן שהה כל העֵת ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן ועִדכֵּן משם את מהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה המום. 27 שנים אחרי רצח יהודים במחנות ההשמדה אושוויץ ודאכאו שוב נרצחים יהודים על אדמת גרמניה. בתשע בערב התרוצצה שמועה כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בא במיוחד למינכן כדי לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב ועכשיו הוא מגיע ל- IBC במינכן כדי להתראיין לרשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF בעקבות מעשה הטבח של טרור הפלסטיני בו נרצחו שני ספורטאים ישראליים ותשעה ספורטאים ישראליים נוספים מוחזקים כבני ערובה. דן שילון אַץ לשָם. בתום הריאיון לרשתות הגרמניות הציג דן שילון את עצמו בפני הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט וממש "חטף" אותו לאולפן השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן ליד אולפני הטלוויזיה הגרמניים ב- IBC בעיר מינכן. הקנצלר הגרמני הסכים להעניק ריאיון לדן שילון. שובל של מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם רדף אחר שניהם. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר שערכתי עמו ב- 2004, כלהלן : "הייתי נסער מאוד מכל מה שהתחולל בכפר האולימפי במינכן בו ספורטאים ישראליים נחטפים ונרצחים בידי מחבלים ערביים. ניהלתי עם הקנצלר הגרמני ריאיון נוקב ואגרסיבי, אולי תוקפני יתר על המידה. ווילי בראנדט השיב באדיבות לשאלות שלי. הוא הרגיש מאוד לא נוח בעקבות מה שקרה. רצח שני הספורטאים הישראליים מאמן המתאבקים מוני וויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו והחזקתם של תשעת החטופים האחרים תחת איומי רובי הקלצ'ניקוב התקשר אצלי לתקופה האפלה של השואה בשנים 1945 – 1939. רצו לי המון מחשבות בראש. חשבתי על השמדת יהדות אירופה בידי גרמניה הנאצית. והנה שוב לנגד עינינו רצח ישראליים רק מפני שהם יהודים. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר על אדמת גרמניה".
מפני שכל רשתות הטלוויזיה היו עסוקות בכיסוי מעשה הטרור ולוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי היה תפוש (תחנת הקרקע ללוויינים עמק האלה הייתה מחוברת ב- 1972 רק ללוויין האטלנטי ה- Primary) החליט דן שילון להקליט את הריאיון עם ווילי בראנדט ב- IBC במינכן כדי לשדרו מאוחר יותר בישראל. מצלמות הטלוויזיה באולפן חשפו את ווילי בראנדט יושב לבוש חליפה כהה וענוב מול מראיינו, נרגש ומזועזע. דן שילון לא לבש ז'אקט וגם לא ענב עניבה כמקובל בעת ריאיון רשמי מהסוג הזה עם ראש מדינה. הוא היה המום ונסער אך לא הפגין את רגשותיו. הוא נראה ונשמע מאופק וקר רוח. פניו לא הסגירו את רחשי לבו. זה היה אחד מיתרונותיו כל השנים כשַדָּר ומגיש טלוויזיה. וַרְדִינָה אֶרֶז התיישבה על כֵּס הבימאי בחדר הבקרה במינכן. באמצעות האפקט הטלוויזיוני Blue Screen הציבה ברקע של המראיין והמרואיין את האִצטדיון האולימפי הניצב רֵיק ושומֵם ומואר באור יקרות, אנטי תזה לרצח בדם קר שהתחולל לידו רק לפני שעות אחדות. המשחקים האולימפיים הופסקו בינתיים לשעה קלה.
ורדינה ארז סימנה לדן שילון "Cue" והורתה לוֹ להתחיל את הריאיון. טכנאים גרמניים הקליטו את הריאיון על טייפ VTR שני אינטשים. באותן דקות ממש בהן ניהל דן שילון את השיחה עם הקאנצלר ווילי בראנדט היו כבר שתי גופות של נרצחים ישראליים מוטלות מנגד. משה וויינברג ויוסף רומנו לא היו עוד בין החיים. האנס דיטריך גנשר שַר הפנים של ווילי בראנדט המשיך לנהל מו"מ עם המחבלים על גורל חייהם של שאר תשעת בני הערובה הישראליים החטופים, עמיצור שפירא, קהת שור, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, יעקב שפרינגר, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, דוד ברגר, וזאב פרידמן שהוחזקו כפותים בידיהם ורגליהם תחת איום רובי קלאצ'ניקוב ורימונים בחדר מספר 1 ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי.
הקנצלר ווילי בראנדט ידע בעֵת קיום הריאיון עם דן שילון כי שני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו ע"י המחבלים, וחייהם של שאר תשעת החטופים תלויים על בלימה. הוא ידע שבשעה זו מתנהל מו"מ על חייהם תחת איומם של רובי קלצ'ניקובים, אך לא הִיסֵס ואמר במהלכו לדן שילון, "כי אם לא יישפך דם נוסף אז אין צורך להפסיק את המשחקים האולימפיים". זה נשמע נורא. הקנצלר הגרמני אמר בעצם שדמם של שני נרצחים בלבד משה "מוני" וויינברג ז"ל ויוסף רומנו ז"ל איננו עילה מספקת להפסקת המשחקים האולימפיים.
תזכורת : במהלך עריכת המחקר על ידי ב- 2006 לא זכרתי את כל פרטי הריאיון. חלפו מאז 34 שנים. עכשיו משהיה הריאיון בידי, הרצתי את טייפ ה- VHS שוב ושוב הלוך וחזור. לא האמנתי למשמע אוזניי. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים האולימפיים בעקבות הרצח ?", משיב הקנצלר הגרמני ללא כחל ושרק בפנים חתומות בשפה האנגלית : "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם, אז אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…". פתאום אתה מבין שיחסים בינלאומיים בין מדינות מושתתים על אינטרסים ולא על רגשות. האינטרס הפוליטי של ווילי בראנדט היה שהמשחקים האולימפיים בהם השקיעה מערב גרמניה מאמצים כספיים וארגוניים כבירים במשך שש שנים – אומנם יימשכו גם אם ואף על פי ש- שני ספורטאים ישראליים נרצחו.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי ברנדט. בעת הריאיון היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו . תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים", השיב הקנצלר ללא היסוס, "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים". הבימאית ורדינה ארז השתמשה באפקט Blue screen כדי להכניס את תמונת האִצטדיון האולימפי הריק ששבת ממלאכה ברקע הריאיון. (התמונה שצולמה ממוניטור הטלוויזיה ניתנה לי באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הנה התמליל המלא והמדויק של הריאיון עם הקנצלר שנמשך כ- 7 דקות בלבד. "עֶרֶב טוב אדוני הקנצלר", אמר לו דן שילון והחל את הריאיון בשפה האנגלית. ווילי בראנדט השיב אף הוא בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו. הריאיון הוקלט במינכן ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בתשע בערב בשעה שתשעת בני הערובה הישראליים הוחזקו עדיין בשבי המחבלים בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעה אחת עשרה בלילה.
דן שילון : מר ווילי בראנדט מה אתה יכול לומר לאומה בישראל ברגע הזה ?
הקנצלר : ניסיתי לומר לראש הממשלה גולדה מאיר עד כמה אני מזועזע מן המעשה כמו העם הגרמני כולו. אני יודע כי למילים אין משמעות רבה במצב זה, אך מצד שני אנו חשים זאת בכנות. ניסינו למצוא פתרון במו"מ עם החוטפים, אך לא מצאנו אותו עד לרגע זה, אך בכל אופן הצלחנו למנוע שפיכות דמים נוספת . פעולותינו מתרכזות במצב האיום הזה, ואומנם נמנעה שפיכות דמים נוספת.
דן שילון : מה היו אמצעי הביטחון המיוחדים שננקטו כאן לגבי ביטחון הישראליים ?
הקנצלר : ביקשתי את הגורמים הנוגעים בדבר לדווח לי על כך יש כאן אצלנו שיטה מסובכת כלשהי שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות הפדרליות. זוהי אחריותו של ארגון הביטחון הבאווארי ואנחנו מצפים לפרטי הדיווח שלו. אינני במצב שבו יש באפשרותי להאשים מישהו כאן על דברים שלא נעשו, מפני שאנחנו יודעים מן הניסיון שקשה לבלום אנשים אשר חייהם של עצמם לא חשובים להם …
דן שילון : (לא ממתין לסיום התשובה וקוטע את תשובת הקנצלר), מבקש סליחה, ושואל אותו האם לא יכלה ממשלת גרמניה לחזות מראש התרחשות כזאת ביחס לישראל ?
הקנצלר : כמובן… היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר כאן לגבי המשלחת הישראלית, ועוד כמה לְאוּמִים, שקיימות בעיות מיוחדות. אני אהיה מזועזע אם הדבר הזה לא הובא בחשבון…
דן שילון : האם יש לך מגעים ברגע זה עם ממשלת ישראל ואיזה סוג של מגעים ?
הקנצלר : אני מקיים מגעים עם ממשלת ישראל באמצעות שגריר גרמניה בישראל. השגריר שלנו נכח בפגישות עם ממשלת ישראל ודיווח לי על מה שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר באותה פגישה. במשך היום התנהלו עוד מגעים . אין טעם לדווח על הפרטים אך מידע זרם בשני הכיוונים. אני לא שוחחתי אישית עם גב' גולדה מאיר או מר משה דיין. המגעים נעשו באמצעות השגריר.
דן שילון : האם דיברת אישית עם גולדה מאיר ומשה דיין ?
הקנצלר : לא…לא דיברתי עמ .
דן שילון : האם יש לך אינפורמציה על בואו של משה דיין לכאן ?
הקנצלר : לא ידוע לי על בואו הצפוי של משה דיין לכאן. כל מה שאוכל לומר שממשלת ישראל נמצאת בתמונה.
דן שילון : האם צריך להמשיך בתחרויות האולימפיות ?
הקנצלר : הדבר מותנה בהחלטת IOC (בוועד האולימפי הבינלאומי). ההתאחדות שלנו היא רק המארגנת את המשחקים . אני מניח כי הדבר תלוי בשאלה אם תהיה עוד שפיכות דמים. זאת החלטה קשה מאוד. מצד אחד אי אפשר להמשיך במשחקים כאילו דבר לא קרה. מאידך יש להביא בחשבון את ההשלכות על הפסקת המשחקים ואת העובדה שקבוצה קטנה של טרוריסטים יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה.
דן שילון : מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים ?
הקנצלר : דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…לחלוטין.
דן שילון : האם אתה מציע למשלחת הישראלית לעזוב את אדמת גרמניה מייד ?
הקנצלר : אצטער מאוד אם המשלחת הישראלית תעזוב מייד, אך איני יכול לבקֵר את ההחלטה ולגלות אליה חוסר הבנה.
דן שילון : תודה רבה לך מר ווילי בראנדט.
נשפך עוד דם רב. תשעה ספורטאים ישראליים נרצחו ומניינם עלה לאחד עשר אך המשחקים שהופסקו ליממה נמשכו אח"כ כרגיל. השתררה אווירת פחד במינכן. המשלחת האמריקנית חששה לחייו של השחיין היהודי שלה מרק ספיץ, זכיין שבע מדליות זהב ורבן של שבעה שיאי עולם חדשים במשחקי מינכן 72', והחליטה להבריח אותו ולהטיסו מייד בחזרה לארה"ב.
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גאון השחייה היהודי – אמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz, בן 22) ניצב על דוכן המנצחים באולימפיאדת מינכן 72'. השחיין מרק ספיץ שניצח בשבעה משחים, קבע שבעה שיאי עולם, וזכה ב- 7 מדליות זהב הוברח לארה"ב בשל חשש להתנקשות בחייו. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ ו- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
משחקי אולימפיאדת מינכן 1972 חודשו על פי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג' בתמיכת הוועד המנהל האולימפי בטענה שהטרור לא ינצח את האולימפיאדה. מייד בתום המשחקים עסקו מו"לים מערב גרמניים בהוצאה לאור של חמישה ספרים שונים המסכמים ודנים באולימפיאדת מינכן 72'. ארבעה מהם בהוצאות מערב גרמניות פותחים את המהדורה שלהן בסיקור הרצח הנפשע של 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים. ההוצאה לאור הרשמית של מדינת מזרח גרמניה הקומוניסטית ההיא, מעצמה ספורטיבית בינלאומית, מי שכינתה את עצמה בראשי תיבות DDR (ראשי תיבות של Deutsche Democratic Republic), התעלמה במופגן בהוראת המדינה ממעשה הטרור הברברי. הספר האולימפי של מדינת מזרח גרמניה ההיא, איננו עוסק המעשה הטרור והחטיפה וברצח והטבח של אחד הספורטאים הישראליים. היה ברור כי בעוד המשחקים האולימפיים של מינכן 72' נמשכים כרגיל (לאחר יום הפסקה) על פי החלטת הוועדה המארגנת הגרמנית ובתמיכת נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage בן 84, שאמר, "…The games must go on…", הרי שמשלחת ישראל חוזרת מייד הביתה עם 11 ארונות הספורטאים שלה. הופעתה הבלתי נשכחת של האצנית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 נקטעה בבת אחת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ובסיוע של מנהל חטיבת ההנדסה הראשי בטלוויזיה שלמה גל, נערכו לשידורים ישירים מיוחדים בעקבות האסון.
חברת "אל-על" שלחה מטוס מיוחד למינכן כדי להחזיר את חברי משלחת ישראל אפופי יגון הביתה יחד עם עשר ארונות הנרצחים. ארונו של דוד ברגר הוטס על פי בקשת משפחתו לארה"ב ושם נקבר . גם אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון, אלכס גלעדי' והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ במטוס הזה לארץ . אֵבֶל כבד השתרר במדינת ישראל ההמומה והמזועזעת. למחרת יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 חידש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג' את המשחקים האולימפיים בעתה אחת ובשיתוף עם יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ווילי דאומה ובחסות ממשלת מערב גרמניה על פי הסיסמה שטבע, "THE GAMES MUST GO ON".
טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. 11 ארונות של הנרצחים ספורטאים ישראליים אולימפיים עטופים בדגלי הלאום, ב-טרם הטסתם משדה התעופה הבינלאומי של מינכן במטוס "אל – על" לנמל התעופה בלוד. ארונו של דוד ברגר הוטס לקבורה באוהיו – ארה"ב על פי בקשת המשפחה.
טקסט תמונה : בוקרו של יום חמישי – 7 בספטמבר 1972. שדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נותרו שני שליש משלחת שממתינה לעלייה למטוס "אל על" יחד עם השליש האחר שחוזר הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ד"ר קורט ווייגל, דן אלון, אסתר רוט – שחמורוב, יהודה וויינשטיין, יוסף "יושו" ענבר, טוביה סוקולסקי מציץ, ספורטאי ישראלי לא מזוהה, גד צברי, שלומית ניר, ושר החוץ הגרמני וולטר שִיל שבא להיפרד מהמשלחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שדה התכופה הבינלאומי של מינכן. בעוד אנשי אל על מעמיסים את ארונות הנרצחים, נפרד שר החוץ המערב גרמני וולטר של (Walter Scheel) במרכז מהמשלחת הישראלית החוזרת עטופה יגון ארצה. יו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה החליט לוותר על הפרידה מהמשלחת הישראלית השכולה. מימין בכובע לָבָן זהו יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההיסטוריון עמנואל גִיל כותב בספרו "המשחקים האולימפיים", הטרגדיה האיומה שעברה על המשלחת הישראלית האפילה על כל מה שהיה לפניה. ההישגים והכישלונות נראים מבעד לערפל וקשה לנתח את מבצעי ספורטאי ישראל ניתוח ספורטיבי רגוע. הנה סיכום עובדתי יבש בדבר תוצאות ההשתתפות במשחקים [1].
טקסט תמונה : אסתר שחמורוב בקיץ 1972 יממה לפני הרצח. האסון גדע את תהילתה האולימפית. (באדיבות אסתר רוט-שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגיה של אסתר רוט – שחמורוב באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972, היו כלהלן : אסתר שחמורוב השיגה בריצת 100 מ' במוקדמות – מקום ראשון בזמן של 11.45 ש'. ברבע הגמר היא השיגה מקום רביעי 11.46 ש' ובחצי הגמר הגיעה למקום החמישי 11.49 ש'. (הזוכה במקום הרביעי ב. פאראל השיגה גם כן 11.49 ש'. בינה לבין שחמורוב הבדילו אלפיות שנייה). בריצת 100 מ'משוכות במוקדמות תפשה מקום רביעי 13.17 ש' והעפילה לשלב חצי הגמר. היא לא השתתפה בגלל האסון בריצת חצי הגמר. היו לה סיכויים טובים להעפיל לגמר.
טקסט תמונה : שנת 1971. ד"ר שאול לדני משתתף באליפות העולם בהליכה למרחק 100 ק"מ באוקטובר 1971 בלוגאנו. קשה להאמין באיזו מהירות הוא הולך עד שתה לא צועד לידו. שאול לדני גמא כל 1000 (אלף) מ' באימון ההליכה שלו בזמן ממוצע של 4:50 דקות. (התמונה באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההישג של שאול לדני באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שאול לדני דורג במקום ה- 19 מבין 41 מתחרים בתחרות ההליכה למרחק50 ק"מ. זמנו היה 4:24.28 שעות .
טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. השחיינית שלומית ניר עם הקלע זליג שטרוך. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ההישג של שלומית ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שלומית ניר תפשה את המקום ה- 6 בתחרויות המוקדמות ל-200 מ'בסגנון חזה בזמן של 2:53.6 ד' ודורגה במקום ה- 7 במוקדמות ב- 100 מ'חזה בזמן של 1:20.9 ד'.
טקסט תמונה : שנת 1971. סופיה – בולגריה. אליפות העולם בהיאבקות. המתאבק גד צברי אלוף ישראל בקבוצת המשקל עד 48 ק"ג (מימין) עם אלוף העולם היפני ג'י וואדי. היפני גבר על גד צברי בנקודות אך לא הכניע אותו. (באדיבות גד צברי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של גד צברי באולימפיאדת מינכן 1972 : המתאבק גד צברי במשקל 48 ק"גהפסיד במאבק הראשון להונגרי אטילה לאטק לאחר 2:29 דקות ולאחר מכן נוצח גם על ידי ניקולוב מבולגריה בהשכבת פרקדן על הגב 50 שניות לאחר תחילת הסיבוב השני.
הישגו של אליעזר חלפין באולימפיאדת הדמים מינכן 1972 : המתאבק אליעזר חלפין במשקל 68 ק"ג נוצח במאבק הראשון ע"י שהין אמור מטורקיה 4:7. במאבק השני גבר אליעזר חלפין על המתאבק ההודי ג'ארבוק בתוצאה 3:7. במאבק השלישי הפסיד אליעזר חלפין ליוזף רושניאק מהונגריה בסיבוב השלישי.
טקסט תמונה : זהו המתאבק הצעיר שלנו, עולה חדש בשם מרק סלאבין (בן 18), טרם צאתו עם המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מרק סלאבין לא זכה לייצג את ישראל באולימפיאדת מינכן 72'. הוא נרצח בטרם השתתף. בעת האימונים המוקדמים עם מתאבקי הולנד ובלגיה הוא הרשים ביכולתו ושימש נושא לשיחות בין המאמנים.
טקסט תמונה : 1965. אלוף ישראל טוביה סוקולסקי (מימין) יחדיו עם זאב פרידמן חברו למועדון הרמת המשקולות של הפועל קריית חיים. (באדיבות טוביה סוקולסקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של זאב פרידמן באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : מרים המשקולות זאב פרידמן (במשקל 56 ק"ג) השיג תוצאה של 330 ק"ג בקרב שלוש ושבר את שיאו הישראלי שעמד על 322.5 ק"ג בקרב שלוש. בלחיצה השיג 102.5 ק"ג(שיא ישראלי), בהנפה – 102.5 ק"ג (שיא ישראלי) ובדחיקה – 125 ק"ג (שווה לשיא הישראלי). זאב פרידמן דורג במקום ה- 12 מבין 24 מרימי משקלות בקבוצת המשקל שלו.
טקסט תמונה : לקראת אולימפיאדת מינכן 1972. ה-משקולן יוסף רומנו בעת פעולה בארץ בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של יוסף רומנו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יוסף רומנו התחרה בקבוצת המשקל עד 75 ק"ג. הוא לא עמד במבחן בסגנון לחיצה ויצא ממעגל התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' בגלל קריעת המִניסקוס בברכו. לאחר פציעתו דידה על קביים.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. דוד ברגר מתחרה בהרמת משקולות במשקל 75 ק"ג. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של דוד ברגר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דוד ברגר לחץ 132.5 ק"ג והניף 122.5 ק"ג אך נכשל בסגנון הדחיקה וצבר בסיכום 255 ק"ג.
טקסט תמונה : הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של הנרי הרשקוביץ באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : הנרי הרשקוביץ תפש את המקום ה- 22 בקליעה בשכיבה (60 כדורים) וצבר 593 נקודות. בתחרות הקליעה משלושה מצבים (40 כדורים) דורג במקום ה- 46 כשהשיג 1114 נקודות.
טקסט תמונה : הקלע הישראלי האולימפי זליג שטרוך. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של זליג שטרוך באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : זליג שטרוך דורג במקום ה- 56 בקליעה במצב שכיבה עם 60 כדורים.
הישגו של יהודה וויינשטיין באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יהודה וויינשטיין ניצח בסיוף ברומח (פלורט) בשני מפגשים את נונה מארה"ב 3:5 ואת פאול גרהאם מאנגליה 3:5, אך נוצח בארבעת המפגשים הבאים לבולגרי דניסיוב, נודרי מאיטליה (5:4), דוברובסקי הפולני (5:3), וסימונטאני מאיטליה (5:3). יהודה וויינשטיין הפסיד מאוחר יותר גם בכל ארבעת מפגשיו בשלב שמינית הגמר.
טקסט תמונה : הסייף דן אלון. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגו של דן אלון באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דן אלון ניצח בשלב המוקדם בשלושה מפגשים ברומח (פלורט) את פינלי האיטלקי ורייכרט הגרמני בתוצאה זהה 3:5 וגבר גם על האירי בוצ'י הייס 1:5. דן אלון נוצח בשני קרבות ע"י יהונס מקובה 5:3 וטלווארד מצרפת 5:0. אף על פי כן העפיל לשלב שמינית הגמר. בשמינית הגמר ניצח בשני קרבות והפסיד בשלושה. בקרב האחרון והמכריע הוביל נגד האנגלי פיל גרהאם (אחיו של פאול גרהאם) כבר ביתרון מכריע 1:4 ונוצח על ידו בסיום 5:4.
טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. לוח התוצאות בטרם התחרויות בסיוף ברומח בהשתתפות הסייף הישראלי דן אלון (נראה משמאל למעלה בתצלום מתכונן לקרב). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הישגם של יאיר מיכאלי ויצחק ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר נטלו חלק בתחרויות למפרשיות מדגם "ההולנדי המעופף" אולם לא דורגו מפני שלא סיימו את סדרת השיוטים בשל האסון.
מדינת ישראל של 1972 לא השלימה עם מעשי הטרור הפלשתיניים אך למדה לחיות בצִלוֹ. ב- 9 במאי 1972 הצליחו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק (בפעולת החילוץ השתתפו גם הקצינים שני האחים יוני נתניהו ובנימין נתניהו, ודני יתום) את 100 נוסעי ואנשי צוות המטוס של החברה הבלגית "סָבֶּנָה" שנחטף והונחת בנתב"ג. בקרב שנמשך דקות אחדות בלבד הרגו לוחמי סיירת מטכ"ל את שני המחבלים ושבו את שתי המחבלות. ב- 30 ביוני 1972 בשעה עשר בערב נחת בארץ מטוס של חברת התעופה צרפתית "אייר פראנס". שלושה נוסעים יפניים עברו את ביקורת הדרכונים, ואז שלפו מתיקיהם רובי קלצ'ניקוב ורימונים וריססו את אולם הנוסעים. 25 בני אדם נרצחו. יותר מ- 70 נפצעו. במקום לא נכחו כוחות הביטחון. שני מחבלים יפניים נהרגו כנראה מתקלה בה התפוצץ רימון בידיהם. המחבל השלישי קוזו אוקאמוטו נלכד ע"י אחד מאנשי "אל-על". נחיתתם של מחבלים יפניים ללא כל הפרעה בנתב"ג כשהם מזוינים בכלי נשק רצחניים הייתה מחדל ביטחוני קשה. לכך נוספה הטראומה של הרצח במינכן. מדינת ישראל של 1972 הייתה מדינה דשנה ושבעה שנחה בשלווה על זרי הניצחון של מלחמת ששת הימים ב- 1967. בגבולותיה החדשים מתעלת סואץ ועד לרמת הגולן, נהר הירדן, וים המלח שכנה לפתע אומה חדשה, אולי חמדנית במקצת, וודאי – שוֹחֶרֶת חומר ומָמוֹן, ולבטח לא עֵרֵנִית. בתחילת 1972 התמנה דָוִד "דָדוֹ" אֵלְעָזָר לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל במקומו של הרמטכ"ל היוצא חיים בר לב. בקיץ אותה שנה הזמינה ראש הממשלה גולדה מאיר את נשיא מצרים אנוואר סאדאת לפגישה פנים אל פנים עִמה כדי להגיע להסכם שלום בין שתי המדינות. נשיא מצרים סירב והצהיר כי הוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצריים כדי לשחרר את חצי האי סיני מהכיבוש הישראלי.
פְּגִיעוּת הטרור הפלשתיני בישראל השאננה ב- 1972 היה כְאַיִן וּכְאֶפֶס לעומת האיום המסוכן שנפרש על המדינה כעבור שנה ומצא אותה לא מוכנה בעִימוּת הצבאי הקשה עם מדינות מצרים וסוריה בעת מלחמת "יום כיפור" של אוקטובר 1973. מדינת ישראל בעלת הביטחון העצמי המופרז שילמה מחיר יקר במלחמה. היא איבדה בעשרים ימי לחימה כשלושת אלפים הרוגים וכמעט רבבת פצועים.
בשעה שהמשחקים האולימפיים התחדשו במינכן התייחדה מדינת ישראל עם חלליה והממשלה הכריזה על אבל לאומי. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית בראשות צבי גיל שידרה ישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בשתיים בצוהריים את טקס ההתייחדות בנמל התעופה לוד בו הורדו עשרת ארונות הנספים מהמטוס והוצבו על 10 קומנדקרים צבאיים בשדה התעופה [2]. בכל קומנדקר ישב משמר כבוד של שישה חיילים. שר החינוך והתרבות יגאל אלון חובש כיפה נאם נאום חוצב להבות אך לא היה יכול להשבית את הכאב הנורא של המשפחות וניצולי המשלחת. המכוניות הצבאיות הניצבות בשורה אחת עליהן מונחים עשרה ארונות עטופים בדגלי הלאום לא נתנו לאיש לשכוח את הטרגדיה. אחת המצלמות נחה על האצנית אסתר שחמורוב. היא הייתה הלומת צער ויגון ובכתה בכי תמרורים. לצִדָה ניצב חברה פטר רוט שהיה אח"כ בעלה. עמיצור שפירא בן ה- 40 היה מאמנה האישי מאז ראשית הקריירה שלה בגיל 14. הוא איתר את כשרונה הספורטיבי העצום בנוף הא"ק המצומצם של ישראל והקדיש לה במשך כשֵש שנים את חייו כמאמן. עמיצור שפירא היה בעצם מאמן הא"ק הראשון בישראל שהפך למאמן אישי צמוד של ספורטאי או ספורטאית צמרת באשר הם. מאמני הא"ק האחרים בישראל היו מאמנים כלליים באגודות ספורט שונות של קבוצות ספורטאים. עמיצור שפירא התמקד רק באסתר שחמורוב. היא הייתה פרוייקט חייו המקצועיים.
טקסט תמונה : אוקטובר 1964. אולימפיאדת טוקיו 64'. עמיצור שפירא ז"ל (שני משמאל בן 32) היה אחד ממאמני הא"ק הידועים בישראל. בשלב מסוים בחייו החליט להקדיש את קריירה האימון שלו לאצנית אסתר שחמורוב בלבד. כאן הוא נראה באולימפיאדת טוקיו 1964 עם שלום זיסמן (ראשון מימין) והשדר נחמיה בן אברהם ז"ל (שני מימין בן 43). ניצבת במרכז מתורגמנית יפנית. עמיצור שפירא ז"ל היה בן 40 כשנרצח באולימפיאדת מינכן 1972. (התמונה באדיבות גב' תמר בן – אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בעונה שלקראת אולימפיאדת מינכן 1972 בנה עמיצור שפירא עבור אסתר שחמורוב תוכנית אימונים אישית שכללה ארבעה מפגשים שבועיים על המסלול. כמות יוצאת דופן בהוויה הספורטיבית הישראלית. עמיצור שפירא היה יותר ממאמנה של אסתר שחמורוב. הוא היה גם מנהלה האישי והמפיק שלה תופעה שלא הייתה מוכרת אז בישראל. כל מאמני הא"ק בארץ אימנו קבוצות גדולות של חניכים בתחומים המגוונים של הענף : ריצות קצרות, בינוניות, וארוכות, קפיצות לרוחק, גובה, מוט, וזריקת דיסקוס, הטלת כידון, יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל. רק עמיצור שפירא השקיע את כל הידע המקצועי והחינוכי שלו בספורטאית אחת , אסתר שחמורוב . עמיצור שפירא התמחה בריצת ספרינט ובריצת משוכות והשילוב ביניהן. מעבר לכך דאג לכל הסידורים הטכניים והלוגיסטיים סביב הקריירה שלה. היא הייתה צריכה רק להתאמן ושוב להתאמן בדרך לפסגה האולימפית של מינכן 72'. הוא הביא אותה שנים רבות במכוניתו מביתה ומבית הספר לאימונים באגודת הפועל ת"א ובסיומם דאג להחזירה לבֵיתה. נוצר ביניהם קשר מקצועי הדוק. אסתר שחמורוב האמינה עד תום ביכולתו של מאמנה להביא אותה לפסגה. שניהם היו שילוב נדיר של ספורטאית ומאמנה. שילוב לא מקובל בימים ההם. לאיש לא היה ספק כי עמיצור שפירא הוא המאמן והאדם שעומד מאחורי הצלחתה כאצנית על המסלול.
טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 60 במאה שעברה. אסתר רוט – שחמורוב (עומדת ראשונה מימין) בתחילת הקריירה המשותפת שלה עם מאמנה האישי עמיצור שפירא. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אסתר שחמורוב העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972. היא הייתה רק בת 20. נשקף לה עתיד ספורטיבי מזהיר. היא ומאמנה עמיצור שפירא היו כמו שני אָטוֹמִים שהרכיבו מולקולה אחת. הם כה התאימו האחד לשני. עכשיו הכל נקטע בבת אח. היָגוֹן והשְכוֹל הִכּוּ ושָלְטוּ בכל.
הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההמומה ייחדה את כל זמן השידור שלה לאסון רצח אחד עשר הספורטאים מאז יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. בעוֹל הראשי של הכיסוי נשאה חטיבת החדשות בניהולו של צְבִי גִיל. הטבח במינכן תפש גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בלתי מוכנה. כמה מעורכי החדשות נתפשו לפאניקה ועל מנת לחשוף במהירות את תמונות הנרצחים בשידורי החדשות נלקחו מארכיון הטלוויזיה סרטי מקור בפילם והושחתו ללא הכנת Dupe (עותק) מתאים . העיקר כדי לרצות את הרגע . לשני סרטים באורך של 15 דקות כל אחד "הזינוק הנמוך" ו- "הריצה הקצרה" ששודרו באפריל 1972 בסדרה "כך עושים זאת נכון" בתוכנית הטלוויזיה "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר" בהשתתפות המאמן עמיצור שפירא וחניכתו אסתר רוט – שחמורוב, נגרם נזק בלתי הפיך. בשל אי סדר וחוסר המשמעת הדרושים לחייה של הטלוויזיה הוצאו שוטים ארוכים אותנטיים של שניהם בעת פעולה, פשוט נקרעו מהסרטים המקוריים, ומעולם לא הוחזרו למקומם. שרר אי סדר בולט בחטיבת החדשות שבלט בסיקור הישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בנמל התעופה לוֹד של הטקס הממלכתי בעת הגעת ארונות י"א הנרצחים ממינכן. היה דרוש שָם מפיק בשיעור קומתו של אלכס גלעדי. הפקת שידורים נאותה של ישירים בטלוויזיה במסגרות של חדשות ושל שידורי ספורט היא מקצוע. לא כל מפיק שמכנה את עצמו מפיק הוא באמת מפיק. ברור שהייתה חסרה שם חותמתם של דן שילון ואלכס גלעדי.
מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תדמור בשיתוף פעולה עם מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות הוציא ליין אפ שידורים מתוכנן לשלושה ימים בתאריכים של 5, 6, ו- 7 בספטמבר [3]. הוא קרא לכך, "משדרי הטלוויזיה בימי פרשת הרצח במינכן, 5 עד 7 בספטמבר 1972". מנהלת לשכת מנהל הטלוויזיה גב' יפה מישורי רשמה את הוראותיו בדייקנות ובקפידה כהרגלה והפיצה אותו בין המכותבים. במרכז הכיסוי החדשותי עמדה ההודעה הדרמטית מטעם ממשלת ישראל הנוגעת למלחמת חֹרמה באִרגוני הטרור. ראש הממשלה גולדה מאיר הייתה הקיצונית והקשוחה מכולם. היא כבר אמרה פעם, "שאין עם פלשתיני", והוסיפה ואמרה לרשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC, כי, "מפני שלא קיים עם פלשתיני אין למדינת ישראל על מה לדבר עם הפלשתינים". מבחינתה הם לא היו קיימים. היא הורתה על סיקול ממוקד של הטרוריסטים הפלשתינים הנושאים באחריות לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'.
טקסט תמונה : ספטמבר 1972. אלי ניסן (מימין) מראיין את ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. זיהוי צוות הטלוויזיה שמקיף את ראש הממשלה משמאל לימין : כתב החדשות יגאל גורן, מנהל הבמה פיטר מיליק, התפאורנית עדה מאירי, ואיש הקול יצחק ליכטנבאום. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה :מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971 ישעיהו "שייקה" תדמור. (באדיבות שייקה תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה הלאומי של מדינת ישראל בלוד. אנשי הרבנות הצבאית בראשות הרב הראשי של צה"ל שלמה גורן מתכוננים לטקס ההתייחדות וממתינים להגעת עשרת הארונות של נרצחי מינכן. ארונו של מרים המשקולות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. (לע"מ תמורת תשלום).
להלן Line up שידורי הטלוויזיה הישראלי הציבורית כפי שתוכננו מחדש ע"י מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעצה אחת עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני לשלושת התאריכים של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972, יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 , ויום חמישי – 7 בספטמבר 1972.
טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 1 מתוך 3). בעול השידור העיקרי נשאה חטיבת החדשות תחת ניהולו של צבי גיל והעורך הראשי של "מבט" דאז מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ המשדרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יום חמישי – 7 ספטמבר 1972. האופק האפור. טקס ההתייחדות הלאומי בשתיים בצהריים בנמל התעופה לוד. עשרה קומנדקרים של צה"ל בליווי משמרות כבוד נושאים את עשרת הארונות של ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת מינכן 72'. ארונו של מרים המשקלות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. משמאל למעלה נראית המצלמה המובילה של ניידת השידור האלקטרונית ה- " OB הלבן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטקס הועבר בשידור ישיר ע"י הטלוויזיה הישראלית הישראלית. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : יום חמישי שתיים בצהריים – 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה בלוד. ארונו של שופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד מובא לקבורה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).
הגיעו תגובות גינוי מכל רחבי העולם לרבות אלה של נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון, ראש ממשלת בריטניה הרולד ווילסון, נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן, נשיא רומניה ניקולאי צ'אוצ'סקו, ומזכ"ל האו"ם ד"ר קורט וולדהיים. חוסיין מלך ירדן נקט אז בצעד נועז כששיגר את תנחומיו למשפחות הנרצחים הישראלים במינכן. מזרח גרמניה הצטרפה אף היא למגנים את הטרור הפלשתיני. ראש עיריית מינכן לשעבר יואכים פון פוגל השתתף בהלוויות הנרצחים כנציג רשמי של ממשלת מערב גרמניה והיה מזועזע עד עמקי נשמתו ממעמד הקבורה, "העיר הנהדרת הזאת מינכן הפכה לשדה קֶטֶל משני הצדדים של המלחמה במזרח התיכון. הייתי בשדה התעופה בתל אביב כאשר עשרת אלפים ישראלים חלקו כבוד אחרון לספורטאים המתים. באותו רגע השתייכו המשחקים התוססים לעבר. מי שראה את קרוביי המשפחה של ההרוגים בוכים מעל הארונות, מי ששמע את הרבנים ואת תפילותיהם, איבד כל ערך ויחס לשמחה ועליצות. וברקע האולם. אותו אולם שבו נטבחו בספטמבר 1971 עשרים וחמישה איש שנפלו קורבן לאותו סוג של קנאות כמו זאת של אנשי צבא הכוכב האדום היפני של קוזו אוקומטו. כל אלה חזקו את הרושם של הסצנה קורעת הלב הזו. עם זאת גם בהזדהות הגדולה של הציבור בטקס הזיכרון שנערך במינכן וגם בפרידה מהקורבנות בלוד התגלו סימנים של תקווה : החיים חזקים יותר מכל אלימות והאנושות תתגונן נגד כל אלה שרוצים להחזיר אותה לברבריות. זה היה המסר של מינכן 72' זהו גם המסר של נמל התעופה לוֹד שמקבל את אחד עשר הארונות של ספורטאי ישראל. אין זה חילול השם להזכיר את שתי הערים בנשימה אחת".
ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בשעה שמונה וחצי בערב שידרה הטלוויזיה תוכנית אולפן מיוחדת בת שעה "על הרצח במינכן" בה השתתפו שבעה ממכריהם האישיים של הנרצחים , וגם שלום חרמון הממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך, דן פתיר שהיה אז עיתונאי ספורט ועיתונאי פוליטי, יוחנן מרוז סמנכ"ל משרד החוץ, דוב ינון פרשן לעניינים ערביים, פרופסור צבי יעבץ ורבים אחרים. אח"כ שודרה אתנחתא אֵבֶל מוסיקלית בת חצי שעה . קטע מוסיקלי אחד עם יואל אנגל בביצוע תזמורת רשות השידור, וקונצ'רטו לכינור של מנדלסון בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בעשר ורבע שודרה שוב מהדורת חדשות מורחבת של "מבט", ובה כתבה על אזרחים בישראל החותמים על עצומה התומכת בעונש מוות במחבלים , כתבה על שלושה מהמחבלים שנתפשו במינכן, ופרטים על סדרי ההלוויה. אבל לאומי כבד השתרר במדינת ישראל.
שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר הממושכות שלי עִמוֹ, כלהלן : "דאגתי בעצמי לסידורי הקבורה של עשרה מהספורטאים בקריית שאול. מרים המשקולות דוד ברגר נקבר בארץ הולדתו ארה"ב. עמיצור שפירא, קהת שור, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, ואנדריי שפיצר נקברו בבית הקברות בקריית שאול. מוני וויינברג נקבר בפתח תקווה. יעקב שפרינגר נקבר בחולון. יוסף גוטפרוינד נקבר בירושלים. יוסף רומנו נקבר בהרצליה. זאב פרידמן נקבר בחיפה. דוד ברגר נקבר בארה"ב. אני זוכר שביקשתי ממשורר הפלמ"ח חיים חפר שיכתוב טקסט הנצחה על מצבות האבן כי הנרצחים נפלו בשירות האומה. חיים חפר נענה לפנייתי והציע כיתוב, "נפל בידי מרצחים באולימפיאדת מינכן בשליחות הספורט הישראלי" . זה היה המעט שעשינו למענם". ואז קרה דבר מדהים. אחד עשר ספורטאי ישראל נטמנו באדמה ואילו ארבעת ראשי הוועד האולימפי הישראלי יוסף ענבר, חיים גלובינסקי, יצחק כספי, וחיים וויין החליטו לשוב למינכן כדי להשתתף כנציגי ישראל בהמשך המשחקים האולימפיים. שמואל "שמוליק" ללקין מוסיף בכעס עמוק בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "זה היה דבר שלא ייעשה ובלתי מתקבל על הדעת. ארבעת עסקני הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר, חיים גלובינסקי, חיים וויין, ויצחק כספי חזרו לאולימפיאדת הדמים לתחרויות במינכן 72' והטילו עלי להתעסק לבד עם כל סידורי הקבורה".
טקסט תמונה : במהלך השנים הללו של עריכת התחקיר וכתיבת הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" עליתי לקברם של הספורטאים הישראליים הקבורים בכמה בתי עלמין בארץ. דוד ברגר נקבר בארה"ב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה של טקס ההתייחדות הממלכתי בנמל התעופה לוֹד והלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 היה רצוף תקלות טכניות. ההפקה הייתה רשלנית. למרות ההכנות והתיאומים המוקדמים הרבים התרחשו אין סוף תקלות טכניות ממושכות. אחת מהן אירעה בזמן נאומו הממלכתי של שר הביטחון משה דיין ז"ל וגם של נואמים אחרים. מצלמה אחת מתוך השלוש יצאה מכלל פעולה. רק 20 יום אח"כ נערך בטלוויזיה Post mortem מקצועי בהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו תדמור, המהנדס הראשי שלמה גל, גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת הרדיו, יוסי לנדאו מנהל שירותי הפקה, ארי אבנר, הבימאים והמפיקים יוסי צמח ואיילון גוייטין, ר' אמיר, מנהל ההפקה יוסי משולם, והעורך מוטי קירשנבאום שהיה אז איש חטיבת החדשות והעורך הראשי של "מבט" [4]. הפקת הלקחים חשפה את חולשתה המבצעית של הטלוויזיה בכיסוי אירועים מורכבים . מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור, אמר בתחילת הדיון : "מטרת הישיבה היא להפיק לקחים מסיקור הלוויית חללי מינכן, בכדי למנוע תקלות בעתיד , ובכדי לשפר את רמת הכיסוי הן של הטלוויזיה והן של הרדיו".
מוטי קירשנבאום טען בפוסט מורטם ההוא : "הנואמים בטקס לא דיברו אל המיקרופון של הטלוויזיה שנקבע להם מראש . על בימת הנואמים היה מיקרופון אחד שסיפק קול הן לרדיו והן לטלוויזיה. ברגע האחרון הוסיפו מיקרופון ל- Public Address. איש הרבנות הצבאית שדיבר ראשון, דיבר למיקרופון הנכון, אך השאר לידו ושאר הנואמים דיברו למיקרופון של ה- Public Address ולכן לא שמעו אותם. ה- Floor Manger שלנו לא היה יכול להתקרב לבמה בשל הפאניקה והמאומה. אינני מבטל את ערכו של תכנון מראש, אך בשטח מוצאים מציאות שונה לגמרי. התחלנו להתפרס רק ביום השידור בשעה 11.30, משום שעד אז וועדת הטקסים לא החליטה עדיין על מיקום הטקס. לדעתי יש להבהיר לוועדת הטקסים שטקס המועבר באמצעות הטלוויזיה איננו מיועד לאלפים הבודדים הנוכחים בו אלא למיליונים הצופים בטלוויזיה, ולפיכך על הטלוויזיה לביים אותו ולהציב את דרישות המיקום ודומה להן בהתאם לדרישות המסך" [5]. יוסי צמח, איילון גוייטין, ויוסי משולם, העלו טענות דומות לאלו של מוטי קירשנבאום. המהנדס הראשי שלמה גל העלה את אחד הרעיונות החשובים בדיון כשאמר, "בהפקת טלוויזיה באירוע המוני, ניידת השידור חייבת לפעול באזור סטרילי מגודר בגדרות עם שומרים, ועל המשטרה להנפיק Accreditations (תגי מעבר חופשיים מיוחדים) לאנשי הטלוויזיה בעלי התפקידים" [6]. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תדמור סיכם את הישיבה אך לא חידֵש דבר : "האירוע הצטיין בחוסר ארגון ונוצר מצב של פניקה כללית , אשר אפשר להבינה , ועלינו להיערך גם למצבים כאלה . נראה לי שהגורמים הממלכתיים מתחילים להבין יותר ויותר את תפקיד הרדיו והטלוויזיה באירועים מסוג זה, וחַל שינוי ביחסם אליו. הם מבינים שראוי לשתפנו לא רק בבעיות הניסוי של האירוע, אלא גם בתִכנונו ועיצובו. הצעתי למשטרה למנות קצין קישור משלה לרדיו ולטלוויזיה אשר יהיה צמוד להפקה של אירועים ממלכתיים, דבר שיוכל לפתור חלק מהבעיות. היעדר תווי מעבר הם אחת הבעיות החמורות שלנו. עתה כדאי לחדֵש את המגע עם המשטרה בנושא זה . כמו כן יש לגַדֵר את מכונית השידור של הטלוויזיה ע"י מערכת גידור משלנו, כדי למנוע התקרבות הקהל למכוניות ולמכשירים. הטלוויזיה הפיקה ממבצע שידור זה לקחי הפקה, היערכות, בימוי, וכוננות ליציאת מכוניות שידור" [7].
טקסט תמונה : מוטי קירשנבאום ז"ל עורך "מבט" מאז 1968. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : איילון גוייטין בימאי – מפיק וותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית מימי ראשיתה מאז 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : יוסי צמח ז"ל בימאי ראשי בטלוויזיה הישראלית מיום הולדתה ב- 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" שלמה גל ורדיו בשנים 1976 – 1967. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קבוצת הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש התאורה והחשמל אליעזר הנדלמן, מתאם הפעולות בחטיבת ההנדסה דוד שניידר, המפיק יוסי משולם, ומפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. זהו פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72'. (עמוד 1 מתוך 2 עמודים). נטלו חלק בישיבה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, א. אבנר, ר. אמיר, מרדכי "מוטי" קירשנבאום, יוסי צמח ז"ל, איילון גויטין, יוסי משולם, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
עוד בטרם תמו שידורי אסון מינכן של הטלוויזיה הישראלית שהיו רצופים כישלונות ארגוניים וטכנולוגיים , אַץ המהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל להודות ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 לטכנאי הטלוויזיה והרדיו על תרומתם למבצע השידורים . הוא הדפיס מסמך מיוחד ויצא מגדרו להודות לא. טל ומשה ברוזובסקי מנהלי הנדסת הרדיו בתל אביב וירושלים וליעקב סווירי מנהל חטיבת ההנדסה בטלוויזיה [8]. "ברצוני להביע הערכתי הרבה על המאמץ הניכר והמסירות שהשקעתם בשידור האירועים הקשורים במאורע הטראגי במינכן. אני מאחל שנה טובה ואומץ רוח לך ולמשפחתך". הוא דאג לשלוח עותקים למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל, למנהל הרדיו משה חובב ז"ל, ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור.
טקסט מסמך : 7 בספטמבר 1972. זהו מכתב ההערכה המקורי ששלח המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל לעובדיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביום שישי – 8 בספטמבר 1972 ערה"ש תשל"ג (כ"ט באלול תשל"ב), שלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מכתב הערכה למנהלי המדיה שלו ישעיהו "שייקה" תדמור וגב' מיכל זמורה-כהן (ממלאת מקומו באותם הימים של משה חובב), ולמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גַל, בו שיבח את השידור מקצועי המכובד של סיקור שלושת הימים שלאחר ההתנקשות בחיי אחד עשר הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. הנה לשונו של המכתב [9].
טקסט מסמך : 8 בספטמבר 1972. זהו מסמך התודה המקורי ששלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהלת רדיו "קול ישראל" (בהיעדרו של משה חובב) ולמהנדס הראשי של הרשות שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת רדיו "קול ישראל" בעת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בהיעדרו של המנהל הקבוע משה חובב. (שתי התמונות הוענקו לי באדיבות מר איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").
טקסט תמונה : משה חובב מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1973 – 1970. (באדיבות איזי מן איש רדיו "קול ישראל" ומחבר הספר הדוקומנטארי המעולה "קול ישראל מירושלים").
טקסט תמונה : ספטמבר 1972. כנס הנהלת רשות השידור (הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל") לאחר רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת הדמים של מינכן 72' . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מ"מ מנהל הרדיו גב' מיכל זמורה כהן, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, רבקה בהירי, ומהנדס הטלוויזיה שלמה גל. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
דומה היה כי האבל הלאומי על נרצחי מינכן יימשך זמן רב אך הטלוויזיה המעצבת את דעת הקהל ומצב הרוח שלו חזרה חיש מהר לשגרה ולשידורים הרגילים שלה. החיים היו חזקים מהמתים. ב- 26 בספטמבר 1972 שידר דן שילון ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים. ב- 8 בנובמבר 1972 נישאה אסתר שחמורוב לבחיר לבה פטר רוֹט מתעמל ישראלי שהיה מועמד ליטול חלק במשחקי מינכן, אך לא עבר את המבחנים. שניהם למדו יחדיו במכון ווינגייט להכשרת מורים לחינוך גופני. אסתר רוֹט – שחמורוב בּיקשה לפרוש מהמסלול אך הזמנה מפתיעה ליטול חלק בתחרות בינלאומית בדרום אפריקה שינתה את דעתה. בעלה הפך למאמנה. ללא אימונים היא ניצחה בריצה ל- 100 מ' משוכות ביוהנסבורג. "הדבר דחף אותי קדימה להמשך הקריירה הספורטיבית שלי ומנע את פרישתי", היא זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי כעבור שנים.
טקסט תמונה : אחד עשר ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הם הפכו לסמל של גבורה וטראומה יחדיו במדינת ישראל לפני ארבעים שנה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).
בעוד ישראל קוברת את מתיה נמשכו התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' על פי המתוכנן מראש ולפי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג'. טקס הנעילה היה ססגוני ומרהיב וטרגדיית רצח י"א הספורטאים נשכחה בן רגע. על הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון נכתבה העיר המארחת הבאה "מונטריאול" בעוד ארבע שנים ב- 1976 לצד הלוגו האולימפי של חמש הטבעות השלובות.
טקסט תמונה : 10 בספטמבר 1972. טקס הנעילה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. משלחות הספורטאים עולצות ועל הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון זוהרות הנורות של מונטריאול העיר המארחת את האולימפיאדה הבאה בשנת 1976. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל בזכויות שמורות).
הוועד האולימפי הישראלי בשיתוף עם עיריית תל אביב הקימו ברחוב ווייצמן – פינת רחוב בארי אנדרטה לזכרם של י"א הספורטאים שנרצחו ב- 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן . מידי שנה מתקיימת שם אזכרה לקורבנות.
טקסט תמונה : 1974. טקס האזכרה לי"א הנספים באולימפיאדת מינכן 1972 ליד האנדרטה בתל אביב . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלמה " צ'יץ' " להט ראש עיריית ת"א, אהרון ידלין שר החינוך והתרבות, יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, ואיש לא מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).
טקסט תמונה : 1974. אנקי שפיצר אלמנתו של מאמן הסיוף אנדריי שפיצר ובתם הקטנה אנוק מדליקות לפיד זיכרון. (לע"מ תמורת תשלום).
[1] ראה הספר "המשחקים האולימפיים" מאת עמנואל גיל בהוצאת מסדה ועם הספר – בשנת 1976.
[2] ארונו של דוד ברגר הוטס לאוהיו – ארה"ב על פי בקשת משפחתו.
[3] ראה נספח : תכנון מִשדרי הטלוויזיה בימי פרשת הרצח במינכן , 5 עד 7 בספטמבר 1972 , כפי שתייקה את המסמך גב' יפה מישורי לתיק האולימפיאדה.
[4] ראה נספח : פרוטוקול מישיבה שהתקיימה בלשכת מנהל הטלוויזיה ב- 27 בספטמבר 1972 בנושא סיקור הלוויית חללי מינכן.
[5] ראה נספח : פרוטוקול מישיבה שהתקיימה בלשכת מנהל הטלוויזיה ב- 27 בספטמבר 1972 בנושא סיקור הלוויית חללי מינכן.
[6] ראה נספח : כמו 46 ו- 45.
[7] ראה נספח : כמו 45 , 46 ו- 47.
[8] ראה נספח : מכתב התודה של שלמה גל המהנדס הראשי של הטלוויזיה לעמיתיו ברדיו ובטלוויזיה המודה להם על שידורי אסון אולימפיאדת מינכן 1972 בתאריכים 5, 6, ו- 7 בספטמבר 1972.
[9] ראה נספח : מכתב הערכה של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מ- 8 בספטמבר 1972 למנהלי הרדיו והטלוויזיה ולמהנדס הראשי של הטלוויזיה, על הדרך המכובדת של סיקור שלושת הימים שלאחר ההתנקשות בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16 ו-17. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב , ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 4 : מחקר , תיעוד , וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 בעת שהייתי בסידני – אוסטרליה במסגרת פגישת ה- WBM ה- 1 וההיערכות הבינלאומית לקראת כיסוי ושידורים ישירים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO האצתי, העמקתי, והגברתי את קצב המחקר והכתיבה. הם עדיין טרם הסתיימו. לא שיערתי אז בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 22 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
————————————————————————————————————-
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
————————————————————————————————————-
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. "אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 (15). דו"ח וועדת קופל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. (15). פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו-17. כל הזכויות שמורות.
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. "אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972 (15). דו"ח וועדת קופל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. (15). פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. כל הזכויות שמורות.
ציווי היסטורי לאומי : זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
דו"ח וועדת פִּנְחָס קוֹפֶּל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972, הועבר לידיעת ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 29 בספטמבר 1972.
וועדת פנחס קופל היא וועדת חקירה בת שלושה אנשים בראשות היו"ר פנחס קופל (לשעבר מפכ"ל משטרת ישראל, ועליה נמנו גם החברים אביגדור ברתל ומשה קשתי) – שהתמנתה ע"י ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר – כדי לבדוק ולברר את סידורי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. הוועדה החלה את עבודתה ב- 8 בספטמבר 1972 מייד לאחר הטרגדיה הנוראית בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים בכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י קבוצה של 8 מחבלים בראשה עמד לוטיף "עיסא" אפיף. הוועדה סיימה את עבודתה בתוך שלושה שבועות והגישה את הדו"ח שלה לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 29 בספטמבר 1972.
1. הדו"ח סווג לפני 40 שנים כסודי ביותר אבל היום הוא פתוח לידיעת הציבור לרבות מסמכים נוספים שסווגו כסודיים ביותר בימים ההם ונוגעים לרצח וטבח י"א הספורטאים הישראליים . בדו"ח וועדת פנחס קופל אין שום דבר חדש . גם לא הייתה בה שום תובנה חדשה שלא ידענו בחודשים ההם של אוגוסט – ספטמבר 1972 למרות הקרדיט המפוצץ שמחברי המסמך נוטלים לעצמם "סודי ביותר". המסמך נראה היום במידה רבה ארכאי . כל אחד שקורא ומעיין בו, שואל את עצמו מייד : "מה זה הכל…?" ואח"כ תוהה : "אם למדינת ישראל יש את שירותי הביטחון הטובים בעולם, הלא הם השב"כ והמוסד – אז כיצד קרה אסון כזה באולימפיאדת מינכן 1972 בו הובלו אחד עשר ספורטאים ישראליים אלי טֶבַח כשאין בידיהם כלי מגן, כלום, אפילו לא אקדח, אפילו לא סכין…". ב- 3 במאי 1956 התגייסתי כטירון לגדוד 12 של חטיבת "גולני". הייתי בן 17 ו- 11 חודשים. נשבענו על ספר התנ"ך להקריב את חיינו למען המדינה אם נידרש, אך לא בידיים ריקות. מלחמת סיני באוקטובר – נובמבר 1956 הייתה הראשונה שלי כחניך בקורס מ"כים בג'וערה. המ"מ שלי היה פרופסור זאב שטרנהל ז"ל. אח"כ נלחמתי עוד שלוש פעמים כקצין קרבי בסִינַי נגד הצבא המצרי לרבות מלחמת ההתשה. המלחמה החמישית שלי הייתה כקצין קרבי בן 44 במלחמת לבנון ה- 1 נגד צבא המחבלים של יאסר עראפאת וגם גד הצבא הסורי. נשבענו להקריב את חיינו למען מדינת ישראל והיינו נכונים לכך, אך נשאנו נשק. זהו ההבדל הגדול בינינו לוחמי צה"ל לבין אחינו הספורטאים התמימים שנשבו במינכן 1972 ע"י רוצחים מזוינים בקלצ'ניקובים בעוד ידיהם ריקות וגם קשורות. בכל פעם שאני נזכר בעמיצור שפירא ז"ל, מוני וויינברג ז"ל, יוסף רומנו ז"ל, קהת שור ז"ל, אנדרה שפיצר ז"ל, אליעזר חלפין ז"ל, זאב פרידמן ז"ל, מרק סלבין ז"ל, דוד ברגר ז"ל, יוסף גוטפרוינד ז"ל, ויעקב שפרינגר ז"ל – אני ממלמל לעצמי את קינת דוד המלך.
2. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי ששהו באולימפיאדת מינכן 1972, והעבירו בשידורים ישירים חלק מהתחרויות האולימפיות מגרמניה לישראל, לא נקראו משום מה להעיד בפני אנשי הוועדה ולא תושאלו על ידה.
3. דו"ח וועדת פנחס קופל מ- 29 בספטמבר 1972 הוא הפוסט הלפני אחרון במסה גדולה של סקירת "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" על ידי בבלוג הזה. הנה לשונו.
עמוד שער קדמי. דו"ח וועדת פנחס קופל. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. תוכן עניינים. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 1. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 2. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 3. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 4. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 5. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 6. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 7. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 8. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 9. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 10. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 11. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 12. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 13. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 14. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 15 ואחרון. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לנשוך שפתיים ולעצור את הדמעות.
פוסט 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו-17.
הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.
הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות ו/או לשֵם פרסום אישי.
הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.
הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998. האצתי, העמקתי , והגברתי אותם בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO. הם עדיין טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 22 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.
———————————————————————————————
פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
———————————————————————————————
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. אַחֲרִית דָבָר. מֶטָמוֹרְפוֹזָה. 1979 – 1972 (רשימה 16). פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלק 16. אַחֲרִית דָבָר. מֶטָמוֹרְפוֹזָה. 1979 – 1972 (רשימה 16). פוסט מס' 942. מסה ד'. חלק 16. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
אֵין אַחֲרִית דָבָר לְרֶצַח וְטֶבַח. המדינה עוברת לסדר היום שלה מפני שהחיים חזקים מהמתים . משפחות י"א הספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הן אלה שיישארו עם כאבם האישי ויגונם לנצח. כשמפרקים את ה- אובדן למרכיביו מתברר כי אין דבר כזה אובדן כללי. האובדן הוא אישי. המשפחות, האלמנות, והיתומים והקרובים ביותר לנרצחים הם שיוותרו בודדים עם צערם, יגונם, וגעגועיהם ליקיריהם לתמיד. ו- החיים יימשכו.
אחרית דבר טלוויזיונית. ניסיון ההתאוששות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972 היה כֵּנֶה. בנייתה מחדש לוותה אין ספור מאבקי כוחות פנימיים בשנים 1982 – 1972 והתערבויות פוליטיות חסרות תקדים של הוועד המנהל של רשות השידור בתוכן השידורים. העיתונות הישראלית ביקרה קשות בסופה של 1972 וראשית 1973 את דרך ניהולה ועבודתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בעיקר התמיד בביקורתו השלילית עיתון "הארץ" באמצעות סדרת הכתבות הארוכות של יאיר קוטלר . בעקבות הביקורת הזאת הזמין שר החינוך יגאל אלון והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) לשעבר מנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה ה- BBC בשנים 1969 – 1960 לחקור את הנעשה בשידור הציבורי בישראל ולהגיש לו את המלצותיו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מדיה צעירה, רק בת ארבע או חמש שנים , וכבר נגועה בתסמיני ריבים, סכסוכי עבודה, מרירות, וחוסר משמעת. ב- 1 באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה במקומו של ישעיהו "שייקה" תדמור. זה היה מינוי מזהיר. החלה מטמורפוזה. במידה רבה המטמורפוזה הזאת הייתה התחדשות ואחרית דבר בתום ההפקה הדלה והסיקור הטלוויזיוני העני של אולימפיאדת מינכן 1972. אם להשתמש במטפורה צבאית הרי שבמידה רבה שלושת אלופי הטלוויזיה דן שילון , אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הובילו יחדיו עם הרמטכ"ל של הם ארנון צוקרמן את "תור הזהב" בשנים 1979- 1973. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטרפה למשפחת השידור הבינלאומית . ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר מינתה ב- 1 באפריל 1974 את יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג. כעבור חמש שנים הפקידה ממשלת מנחם בגין ב- 1 באפריל 1979 את רשות השידור בידיו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל. יוסף "טומי" לפיד בסיועו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן לא האריכו ביולי 1979 לארנון צוקרמן קדנציה שלישית כמנהל הטלוויזיה. עיתונאי הטלוויזיה פירשו זאת כמעשה הדחה. יוסף "טומי" לפיד וראובן ירון מינו במארס 1980 את יצחק "צחי" שמעוני למנהל הטלוויזיה במקומו של צוקרמן המודח. צחי שמעוני התפטר מאוחר יותר בנימוק שאיננו יכול לעבוד תחת ניהולו של יוסף "טומי" לפיד. יוסף "טומי" לפיד לא הזיל אפילו דמעה אחת ולא איבד זמן. הוא מינה במקומו בראשית 1982 את טוביה סער למנהל הטלוויזיה. הטלוויזיה רוותה זעזועים פרסונאליים. רבים נטו לראות במינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1979 את סיום הקִדְמָה והמטמורפוזה שהייתה נחלתה ומהם נהנתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979 – 1973 תקופת מנהיגותו של ארנון צוקרמן.
הספר "מטמורפוזה" שחקרתי וכתבתי במסגרת הטרילוגיה עבת הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" הוקדש בזמנו בהוקרה והערכה לקווארטט של ארבעת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלם (דן שילון + אלכס גלעדי + מוטי קירשנבאום + ארנון צוקרמן) שידעו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון מינכן 72' ל- "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973.
ציטוט : "מעשים גדולים אינם נעשים בכוח – אלא בהתמדה". (סמואל ג'ונסון).
את מסעה הארוך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכיבוש יעדי השידור באחת עשרה שנות קיומה הראשונות של 1979 – 1968, ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות : עד מינויו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 ומרגע הופעתו בתאריך הזה ואילך שכללה שתי קדנציות ושש שנות ניהול שהסתיימו בסופו של חודש יולי 1979. התקופה ההיא נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הציבורי לדורותיו.
א. העיתונות הישראלית חושפת בסופה של 1972 ובראשית 1973 את יכולותיה הדלות של הטלוויזיה הציבורית ומצביעה על חולשות מנהליה וקברניטיה.
ב. התערבות שלוחת הרסן של הוועד המנהל בתכני השידור של הטלוויזיה.
ג. הביקורת הציבורית השלילית חסרת התקדים אודות הטלוויזיה הצעירה מכריחה את שר החינוך יגאל אלון והשר הממונה על רשות השידור להזמין לארץ את סֵיר הְיוּ גרין (Sir Hugh Greene) המנכ"ל רב המוניטין של ה- BBC כדי לבדוק ולסקור עבורו את מצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהגיש לו דו"ח והמלצות לשיפור.
ד. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התחולל בעידן המנהל המזהיר ארנון צוקרמן בשנים ההן של 1979 – 1973. המאבק חסר הפשרות של ארנון צוקרמן נגד הפוליטיקאים למען ולטובת עצמאות השידור הציבורי ועיצובו, ייזכר לתמיד.
ה. שלושת אלופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת למשפחת השידור הבינלאומית לפחות בתחום אחד – תחום שידורי הספורט.
ו. מלחמתו של ארנון צוקרמן במנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ובמנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר-אל. ממשלת ישראל ממנה ב- 1 באפריל 1978 את פרופסור ראובן ירון ז"ל ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של ד"ר וולטר איתן ז"ל, ושנה אח"כ ב- 1 אפריל 1979 היא מפקידה את רשות השידור בידי המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל במקומו של יצחק לבני יבד"ל.
ז. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון מדיחים את ארנון צוקרמן מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וממנים במקומו את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ואח"כ את טוביה סער יבד"ל, למנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
ח. מחירי זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים הבינלאומיים ועלויות ההפקה שלהם מרקיעות שחקים.
ב- 1 באוגוסט 1973 החלה המטמורפוזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם מינויו של ארנון צוקרמן למנהלה. לא בכדי כינו את השנים ההן של 1979- 1973 "תור הזהב" של הטלוויזיה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן דִילֵל את הביורוקרטיה. ביורוקרטיה נועדה מטבע הדברים לסייע למנהל להגביל ולהשליט מַרוּת על הפרט. אך ארנון צוקרמן לא היה זקוק לכך והתיר למקצוענים שלו ובראשם פורצי דרך בעלי חזון דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי עצמאות עשייה רבה. עצמאות היא אנטי תזה של ביורוקרטיה. פעם אחת בלבד בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל 44 שנותיה הופקה ונעשתה תוכנית סאטירה איכותית ברמה גבוהה, "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום עורך ומפיק "ניקוי ראש" יכול היה להגשים את חזונו רק בתקופת מנהיגותו של ארנון צוקרמן ומנכלותו של יצחק לבני. בלתי אפשרי היה ליצור סטירה חריפה ושנונה בסגנון כזה קודם לכן בתקופת המנכ"ל שמואל אלמוג בשנים 1974- 1969 או מאוחר יותר בזמנו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979. המנכ"לים של רשות השידור שימשו עורכים ראשיים של התכנים המשודרים בטלוויזיה והרדיו והייתה בידיהם הפררוגטיבה להטיל את סמכותם ולכפות את מרותם בשעת הצורך על מנהלי הטלוויזיה הכפופים להם. שמואל אלמוג שלט ללא עוררין ברשות כשמתחתיו ניהלו את הטלוויזיה תקופות קצרות בזה אחר זה חגי פינסקר ונקדימון "נקדי" רוגל. חגי פינסקר ניהל את הטלוויזיה מקיץ 1969 עד קיץ 1971 והודח כעבור שנה אחת. נקדימון רוגל התפטר מתפקיד מנהל הטלוויזיה ב- 1971 כעבור חודשים ספורים בלבד. הוא לא היה יכול עבוד עם שמואל אלמוג וסמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן והלך. במקומו התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל ישעיהו "שייקה" תדמור אבל שמואל אלמוג לא איבד את הדומיננטיות שהייתה מנת חלקו לאורך כל הקדנציה וניהל ביד רמה גם את שייקה תדמור. יחסי העבודה בין ארנון צוקרמן למנכ"ל הרשות יצחק לִבְנִי היו שונים . ארנון צוקרמן בשל אופיו המיוחד והמוצק היה הרבה יותר עצמאי מהאחרים . הוא לא אִפְשֵר ליצחק לִבְנִי לשלוט בו ובתכני השידור שלו. בין השניים נוצרה זיקה משובשת בה ארנון צוקרמן היה הדומיננטי וחזק דיו כדי לצעוד בתוואי ניהול המדיה שאותו חשב לנכון. איש טלוויזיה יצירתי כמוטי קירשנבאום נתקל במכשולים והתנגדות בראשית דרכו בתוך התעשייה. מחמת רעיונותיו. תוכניתו הסטירית הראשונה "לא הכל עובר" בטלוויזיה הכללית ממש בתחילת שנות ה- 70 הורדה ע"י מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעילה תקציבית. זו הייתה מנת חלקו. למזלו ניצב לידו בשלב הבא של הקריירה שלו ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה דמות מופת שהעניקה גיבוי מוחלט ליוֹצֵר "ניקוי ראש" למרות צעקות הממשלה בראשות יצחק רבין וקריאתה להוריד את התוכנית השנונה "מהאוויר". ב- 1976 הוענק למוטי קירשנבאום בגינה פרס ישראל. הוא היה אז רק בן 37.
רק פעם אחת בלבד בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרשה לעצמו מנהל חטיבת החדשות להודיע מפורשות לרמטכ"ל צה"ל בטרם הקלטת ריאיון לקראת חג העצמאות ב- 1976 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא סוברנית ואין שַר הביטחון רשאי לדַבְרֵר ו/או לבדוק את תוכן סרט ההקלטה. הרמטכ"ל בתגובה סירב להתראיין ועזב בכעס את האולפן. מנהל החדשות ב- 1976 היה דן שילון, הרמטכ"ל היה מוֹטָה גוּר, ושַר הביטחון היה שמעון פרס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק משענת איתנה לדן שילון, והוא יחדיו עם דן שילון ומוטי קירשנבאום הגנו בחירוף נפש על השידור הציבורי. ארנון צוקרמן היה רחוק מלהיות ביורוקרט אף על פי כן השליט משמעת בטלוויזיה בכוח אישיותו הדומיננטית אך כזאת שאיננה פוגעת בעבודת המערכת. מעלה גדולה. למרות מעלותיו העניק שיעור בענווה וצניעות לסביבתו דבר שהפך אותו לדמות נערצת בבניין הטלוויזיה ברוממה.
היום מרוֹם 75 שנותיי קל יותר לנתח את תופעת ארנון צוקרמן ודמותו המיתולוגית בעשור ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן הובא לרשות השידור ב- 1969 ממשרד האוצר ע"י מנכ"ל הרשות שמואל אלמוג שייעד לו אחריות ניהולית של כספים וכוח אדם. הוא כיהן כסמנכ"ל למִנְהָל ועניינים מוניטאריים. במקור היה פקיד. איש מעשה אך גם איש רוח והתברר גם כבעל חזון . משהופקד על הטלוויזיה בקיץ 1973 הבין הראשון כי היצירה התרבותית הרב גונית בטלוויזיה והצלחתה היא פרי של עבודה קולקטיבית במישורים שונים . יש חשיבות עַל בטלוויזיה (ובכל אמצעי תקשורת באשר הוא) לישיבות מערכת, לשיחות ומפגשים והחלפת דעות שיטתית , וסתם חיכוך בלתי רשמי בין העיתונאים, המפיקים, הבימאים, הצלמים, והעורכים בטלוויזיה. גם חיכוך מקצועי בלתי פוסק כזה במערכת, במזנון, או במשרד יוצר את ההפריָה ההדדית ואת ההישגים . מנהל הטלוויזיה הוא האחראי הראשי על ניהול רגיש זה של פסיפס רעיוני ואנושי המתנועע תדירוֹת בתוך כתליו של המוסד. התברר כי דווקא ארנון צוקרמן גבר נאה, מופנם, ובעל קול בריטון סמכותי הוא אישיות יוצאת דופן שמסוגלת לחולל לא רק מפנה אלא מטמורפוזה במלוא מובן המשמעות של המושג בשנות מנהיגותו. אך מטמורפוזה היא גם עניין של השקפה. חלק מהציבור מבין אותה כתיקון. אחרים ראו בהתנהלותו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן קִלְקוּל. אני נמנה על תומכיו המובהקים של ארנון צוקרמן וחושב שהוא היה מנהל טלוויזיה למופת, אולם מונח המגדיר את איכותה של תקופה היסטורית ומכנה אותה "תור הזהב" הוא יחסי, ונתון לפרשנות בעֵין המתבונן. אנשים רבים חשבו כי אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הוא מנהיג שידור בעל יושרה ואישיות מזהירה. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 סבר אחרת ומייד הדיח אותו מתפקידו (לא האריך את תקופת ניהולו לקדנציה שלישית). הוא ראה במטמורפוזה שחולל אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן חיסרון ועִיווּת שצריך לבלום אותם מהר ככל האפשר. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם פרופסור ראובן ירון היה שותף לדעתו של יוסף "טומי" לפיד ואף נחרץ ממנו : "או אני או ארנון צוקרמן ברשות השידור", הצהיר קבל עם ועדה. יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון סברו בשונה מעובדי טלוויזיה רבים ולבטח מהבכירים שבראשם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום כיצד לנהל תקשורת המונים ציבורית. הם דנו לשלילה את ארנון צוקרמן ופעלו לסילוקו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית אוגוסט 1979. העיתונאים הוותיקים מייסדי הטלוויזיה הכללית (והם היו רבים) לא העריכו כהוא זה את יוסף "טומי" לפיד ופרופסור ראובן ירון ופסקו שאינם מבינים כלום במדיום. זאת הייתה טעות. לשני נציגי הימין לא היה צל של מושג קלוש בטכנולוגיה של הטלוויזיה ובמנגנון הכלכלי שלה אך הם הבינו היטב את הכוח הטמון בה. מנקודת מבטם החולשת על אמצעי השידור האלקטרוניים הציבוריים של הטלוויזיה והרדיו קבעו שהגְבָרְדִיָיה הישנה בראשות ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום הִנָה קבוצה סוררת שטעתה בניווט הדרך ויש לסלקה, אך בל אקדים את המאוחר.
מסע ההתאוששות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר אסון אולימפיאדת מינכן 72' נמשך שנים והתאפשר הודות לשלושת האלופים דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל והרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן. לא רק הֵם אך בעיקר בזכותם. בטלוויזיה הישראלית הציבורית שירתו בימים ההם אנשים שהפכו לאוֹשְיוֹת שידור : חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהוד יערי, אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל, שמעון טסלר ז"ל, אברהם קושניר, רפיק חלבי, יעל חֵן ז"ל, אורי גולדשטיין, ירון לונדון, יאיר שטרן, ישראל סגל ז"ל, עמירם ניר ז"ל ורבים אחרים. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום נבדלו מהקהל הרב בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהיו מפקדים ומתווי מדיניות שידור, כל אחד בתחומו, ונשאו באחריות הראשית. חַיִים יָבִין קנה את המוניטין שלו בשנות ה- 70 של המאה הקודמת כמגיש "מבט" ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התפרסם כמראיין בתוכנית "טַנְדוּ". שלישיית האלופים עסקה לעומתם בבניית מערכות שידור, תכנון שידורי טלוויזיה לטווח ארוך, הובלת קרבות שידור, וניהול תקציבים וכוח אדם. הם ניצבו אומנם מאחורי המצלמות אך כבעלי השפעה וחזון הובילו את כוחותיהם והיו הערובה הראשית לשגשוג. הפרזנטורים של מסך הטלוויזיה מרוויחים הרבה כסף (ומוניטין) בזכות נוכחותם אך הם לא בהכרח המשפיעים עליו. חיים יבין [1] וירון לונדון היו Performers מְעוּלִים על המרקע. הדיקציה האיתנה שלהם ומיתרי הגרון החזקים זעזעו את ממברנות המיקרופון והפכו אותם בלתי נשכחים – אך דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו המנהיגים המתכננים, המדרבנים, הממריצים, והיוזמים. מצב המזכיר היררכיה דוֹמָה בטלוויזיה הבינלאומית. שדרן רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ג'וני קארסון היה מראיין ומנחה ייחודי ו-פופולארי מאין כמותו בתוכנית "The Tonight Show". הופעתו על המרקע הייתה כריזמטית. נשיא חטיבת הספורט של רשת NBC גאון התכנון לטווח ארוך דִיק אֶבֶּרְסוֹל (Dick Ebersol) מעולם לא נראה על מסך הטלוויזיה אך העלה אותה לשיאים חדשים חסרי תקדים בהפקת האולימפיאדות. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) היה שַדָּר ספורט בלתי נשכח של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אך הבוס שלוֹ רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) היה המנהיג והאיש שרומם את הָאווֹאָרְד קוֹסֶל למדרגה והמקום בו ניצב שנים רבות. שהיתי ב- 1983 ו- 1984 שלוש פעמים ארוכות בלוס אנג'לס. פעמיים במסגרת פגישות קדם ההפקה לקראת שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ופעם אחת בעת האולימפיאדה עצמה. כולם שם דיברו בכבוד והערצה אודות גאון הטלוויזיה של רשת ABC, רון ארלדג'. דֵיווִיד קוֹלְמָאן (David Coleman) היה שַדָּר כדורגל וא"ק פנטסטי ברשת הטלוויזיה ה- BBC אך מנהלו אָלֶן הָארְט (Alan Hart) היה האיש שחיבר יחדיו את חלקי הפָּאזֶל והפך את מחלקת הספורט של הרשת הבריטית לטובה באירופה.
ראוי לעיין במסמך חשוב הקרוי, "סיכום תקופה דצמבר 1974- אוקטובר 1977", אותו חיבר דן שילון ב- 16 באוקטובר 1977 בתום תקופת כהונתו כמנהל חטיבת החדשות והִגישוֹ למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. המסמך הזה מציין את גודל האחריות והמורכבות של ניהול יחידה מרכזית בטלוויזיה ומזכיר דו"ח מדויק שכותב אלוף פיקוד ומניח אותו על שולחן הרמטכ"ל . ועוד דבר הנוגע לדימוי אישי וכללי של העובדים האלה, במוסד ההוא, בשנים ההן. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם דמויות מופת. שלושתם, בנים שנולדו למשפחות פועלים צנועות שנאבקו מידי יום על פרנסתן והיו Pioneers, חבורת חלוצים ומייסדים של הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אבא של דן שילון שלמה שוּלְקִיס [2] היה פועל בקרן קיימת. אביו של מוטי קירשנבאום אברהם קירשנבאום היה מוכר נעליים ובעל חנות "חֵן" בנתניה. אביו של אלכס גלעדי שמעון גלעדי היה סייד וצבעי ולאחר שהתעייף היה פקיד בהסתדרות. אבל לא רק הם. אבא של ירון לונדון היה שחקן בתיאטרון "המטאטא" ואח"כ ב- "האוהל". שמואל קלוגר אבא של חיים יבין (עלה לארץ ישראל מגרמניה ב- 1933) היה פועל בניין בקריית בנימין (היום חלק מקריית אתא) ואח"כ בעל מכבסת קיטוֹר. מאוחר יותר היה מנהל סניף של "בנק לאומי". מרבית עיתונאי הדוֹר ההוא בטלוויזיה היו בני פועלים ולמרות הגינותם המקצועית דבק בהם הכינוי "המאפיה השמאלנית".
דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם ארנון צוקרמן הפכו למנהיגי שידור והם כנראה ארבעת אנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שקמו עד היום במדינת ישראל ושייכים לתקופת הזוהר של השידור הציבורי שחלפה לבלי שוב. הם היו לא רק שלושה אלופים ורָב אלוף אחד אלא היוו קבוצת "מאגר מוחות" מיוחדת במינה שהתאחדה לפרק זמן קצוב בו נקבעה ההיסטוריה הראשונה ועוצבו פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית.
כולם הבינו שסיקור משחקי מינכן 1972 היה מְעַט מזְעֵיר ממה שאפשר היה באמת לעשות . הרצח והאובדן הנורא של י"א הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972 סיים כיסוי מינימאלי של הצגת הספורט הגדולה בתבל שהפכה בן רגע במה לטרור וחבלה. דן שילון, אלכס גלעדי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ ב- 7 בספטמבר 1972 ממינכן ארצה במטוס "אל-על" שנשא עמו גם את ארונות הנרצחים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה ב- 1972 תחושה של חוסר אונים וכישלון. ההיסטוריה שלה הייתה מלאה כאב ממש כשם שהייתה רוויה גם ברגעי התעלות שהותירו עמם תקווה. לכן היה משהו כובש במינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן חולל שינוי עצום. מטמורפוזה. ארנון צוקרמן חונן ביושרה מוחלטת. הוא היה האנטי תזה של האופורטוניזם . לכן הנעת קו הייצור של הטלוויזיה על ידו היה טהור ואינו נגוע באינטרסים. ההנעה ודחיפתו את הטלוויזיה לפנים לאחר עידן ישעיהו "שייקה" תדמור העניקה מוטיבציה וחשפה יכולות . בהיותו מוקף עוזרים מוכשרים בעלי ידע בדמותם של דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי שצברו ניסיון והבינו ודיברו את שפת המדיה כאילו הייתה שפת אם שלהם, צלחה דרכה של הטלוויזיה. החלק השלישי של הטרילוגיה דן בהצלחתו המזהירה אך יש להזכיר שוב כי הוא לא ניצב לבדו על בימת הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
ובאשר לאולימפיאדת מינכן 1972. אי אפשר לכסות, לשדר, ולכסות באופן מקצועי ועיתונאי אירוע ספורט בינלאומי כה גדול עם תקציב כה דַל ובצִדוֹ טכנולוגיה כה מועטה וכוח אדם כה מִזערי. זה היה מצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. אפילו צוות צילום בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נשלח למינכן 72' כדי לכסות לפחות את 15 הספורטאים והספורטאיות הישראליים שהתחרו על המסלול, בבריכה, באולם הרמת המשקולות, בהיכל ההיאבקות, בקליעה למטרה, והתחרויות השיוטים בעיר קיל הצפון גרמניה. לאחר היוודע דבר החטיפה ואסון הרצח לא נשלחה כל תגבורת מהטלוויזיה לסייע לדן שילון ואלכס גלעדי שנותרו לבד בשטח מפני שנסים קיוויתי, דוב עצמון , ואהרון "אהרל'ה" להב נטשו אותם כדי לכתוב לעיתוניהם . נסים קיוויתי ודוב עצמון היו אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקור, ואהרון לָהָב היה עורך מדור הספורט של העיתון "דָבָר". היה ברור שצריך לבוא שינוי דראסטי גם בפילוסופיה, בתפישה, ובגישה של כיסוי אירועי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית.
טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו ארנון צוקרמן בימים שלאחר בחירתו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם רעייתו הראשונה אילנה צוקרמן ז"ל. מינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 היה אירוע מכונן בתולדות רשות השידור ובתולדות ההיסטוריה התקשורתית של מדינת ישראל. (מקור צילום התמונה שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 אותו הובילו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. ב- 1969 גייס דן שילון לשורות מחלקת הספורט את אלכס גלעדי שהיה כתב ספורט וגם כתב כללי בעיתון "ידיעות אחרונות" וסיקֵר עבור עיתונו את הנעשה באזור השרון . אלכס גלעדי נולד ב- 9 בדצמבר 1942 ברוסיה. הוא אחד מקבוצת "ילדי טהראן" שגדל במשפחת פועלים ברמת השרון. העיתונאות בטלוויזיה הייתה עבור אלכס גלעדי מקום עבודה נוסף מעין "חלטורה" שהעניקה לו הכנסה כספית נוספת אך עד מהרה הבין כמו דן שילון ומוטי קירשנבאום שזהו המקום שנועד עבורו ושם הוא רוצה לעבוד ולבלות את כל חייו. השלישייה הזאת הציגו לפני יותר משנות דוֹר אידיאליסטי בעשיית טלוויזיה בכל רמה ורוֹבֶד. משום כך הפכו לדמויות מופת ומודל לחיקוי. הם היו חלוצי טלוויזיה אידיאליסטיים ומייסדיה של מהפכת התקשורת שהתחוללה במדינת ישראל מאז ה- 2 במאי 1968 ונמשכה בכל עוזה לאורך עשור ה- ה- 70. מהפכת הטלוויזיה הזאת שינתה את אורחות חייו של כל אזרח בישראל. שלושתם הציגו לפני שנים רבות חזון שידור טלוויזיוני מרחיק לכת ובעל ערכים. דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי היו מתבלטים מוקדם עוד יותר אילו ארנון צוקרמן לא היה מאחר להגיע לפסגה. על פי כל קריטריון מקצועי הבוחן את התנהלותה החובבנית של הטלוויזיה בשנותיה הראשונות, ברור שארנון צוקרמן בושש לבוא. האירוני היה שזכייתו של ארנון צוקרמן במכרז מנהל הטלוויזיה ב- 1 באוגוסט 1973 נתפש כרוטינה ועניין שבשגרה. העובדים לא הבינו כי זכו בפיס. הוא היה המנהל השישי בשרשרת מנהלי הטלוויזיה שכיהנו בתקופה של חמש שנים מאז נוסדה ב- 1968 [3] אך התברר כי הצבתו בתפקיד הרָם הפכה לאירוע מְכוֹנֵן ומְיוּסַד ביותר בתולדות רשות השידור בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. אילולא היה מתמנה להנהיג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושלת היא לא הייתה ממריאה ואולי נסגרת בלחץ העיתונות שניהלה נגדה קמפיין חריף. הפוליטיקאים קראו לסגור אותה לפחות לפרק זמן מסוים כדי להקימה מחדש ובאופן שונה על יסודות רעננים ואיתנים. למרבית האנשים בטלוויזיה לא היו את הכלים להעריך את גודל המעמד וחשיבות המינוי. ארנון צוקרמן היה בכלל מִנְהָלַן בעברו, איש כספים ברשות בשנים 1972- 1969. אומנם מִנְהָלַן בכיר אבל לא כזה שהותיר רושם עיתונאי. ב- 1972 עזב בכלל את רשות השידור לחברת הדלק "פָּז". האיש היחיד אולי שהבחין בכישרון הניהול שלו היה מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא שמואל אלמוג. הטלוויזיה נוהלה זמן רב מסיבות שונות בצורה מבולבלת וכושלת והסתפקה בסיקור מצומצם של משחקי מינכן 1972 שהיוו את גולת הכותרת של אירועי הספורט הבינלאומיים באותה שנה. גם הדיווח על רצח י"א הספורטאים הטלוויזיה היה מוגבל. ההפקה הלקויה של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת מינכן 1972 נבעה לא רק מחוסר ממון וטכנולוגיה אלא בעיקר בגלל היעדר ידע טלוויזיוני והבנה עיתונאית כי המשחקים האולימפיים באשר הם תמיד ניצבים במוקד העיתונאי העולמי. בסיבות הכישלון דנו שני הכרכים הקודמים של הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972". באופן פרדוקסאלי היווה כישלון הימים ההם בסיס לנסיקתם המטאורית של דן שילון, אלכס גלעדי, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום, אך המראתם הייתה בלתי אפשרית כאמור ללא מינויו של ארנון צוקרמן לנַוָוט הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973. מנהיגות, יושרה, דוגמא אישית, ודרך ארץ הם הערכים הנעלים והחשובים ביותר המרכיבים כל חברה אנושית, גם את זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן העניו הביא את התכונות האלו עִמוֹ לרוממה בקיץ 1973 ועמן גם ידע ניהולי כפי שיוברר להלן.
ארבעת האנשים האלה שניווטו את הטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת קיימו ביניהם הפריה הדדית. הם גם הבינו שתוכן הפקת המוצרים מותנה בכמות ואיכות הטכנולוגיה שעומדת לרשותם. מהירות וראשוניות הדיווח בעיתונות האלקטרונית מותנה בטכנולוגיה עומדת לרשות העיתונאים והשדרנים. ללא טכנולוגיה חדשנית שווה העיתונאות הטלוויזיונית כקליפת השום. נעשו על ידם כל הזמן ניסיונות התחדשות. יחדיו עם המהנדס הראשי שלמה גַל נרכשה עוד ניידת שידור חדשה ה- "OB הלָבָן" בנוסף לניידת הקיימת ה- "OB הכָּחוֹל" זאת שסיקרה את מצעד צה"ל בירושלים שחוברה לה יחדיו ב- 2 במאי 1968 בשידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל. נקנו עוד מצלמות Video ופילם, הוצבו עוד שולחנות עריכה ומכונות VTR, נחנכו עוד אולפנים, וכוח האדם גדל. טווח ההפקה התעצם בשלושת תחומי הטלוויזיה העיקריים : חדשות, ספורט, ותוכניות. כלי הטלוויזיה חשובים אך חשוב מהם היה תוספת האמון להם זכה הקווארטט ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. ללא שום השוואה למה שהתחולל בעידן שייקה תדמור. רוח רעננה נשבה ב- 2 באוגוסט 1973 בין כותלי בניין "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצאה לדרך חדשה.
מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים 1973 החלו דן שילון ואלכס גלעדי לתכנן ולהפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים ל- מונדיאל גרמניה 1974 ואת שידורי הטלוויזיה של משחקי אסיה ה- 7 שעמדו להיערך בבירת הממלכה האיראנית של השאה, טהראן, ובהשתתפות משלחת ספורטאים גדולה (64 ספורטאים ומלווים). בראשית 1974 החל מוטי קירשנבאום להפיק את הסדרה הסטירית "ניקוי ראש" ששודרה בין השנים 1976- 1974. בנובמבר 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות והחל בבניינה מחדש ומן היסוד. אלכס גלעדי התמנה במקומו למנהל מחלקת הספורט ועסק בתכנון שידורי הטלוויזיה של המכביות, של כינוסי הפועל , ושל אולימפיאדת מונטריאול 1976. בשנים האלה הועמק הקשר המיוחד והעמוק בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין לאלופת ישראל בכדורסל קבוצת הפאר מכבי ת"א . בעונת השידורים של 1977 – 1976 שילמה הטלוויזיה הישראלית בפעם הראשונה למכבי ת"א זכויות שידורים . ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת"א לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שגברה על אלופת איטליה בבלגראד בירת יוגוסלוויה בתוצאה 77:78. ב- 17 במאי 1977 הגיעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשיאה הטכנולוגי והלוגיסטי בשעה שכיסתה במשך שתיים עשרה שעות רצופות את מִשְדָר הבחירות לכנסת ה- 9. בקיץ 1978 ניצבה הטלוויזיה בפני אתגר טכנולוגי שטרם התנסתה בו בעבר. הוטל עליה להעביר מארגנטינה הרחוקה באמצעי תקשורת דלים 21 שידורים ישירים ממשחקי המונדיאל. היא נענתה לאתגר וצלחה אותו. זה היה מעט מן המכלול העצום שמאכלס את הספר השלישי "מטמורפוזה" בטרילוגיה. ההתקדמות הטכנולוגית המוגבלת ורכישת ניידות שידור בנוסף על ה- " OB הכחול " הישן שעמד לשירותה מאז 1968 , אפשרה לטלוויזיה הישראלית הציבורית לנוע לפנים מהר יותר ממהירותו של צַב. הציבור איננו מבין כי כלי מלחמה טלוויזיוניים מודרניים הם המאפשרים את שגשוג הדיווח העיתונאי המהיר והראשוני.
טקסט תמונה : אפריל 1968. ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית שכונתה ה- "OB הכחול" חונה ליד "בית היהלומים" הלא הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. לניידת הזאת היו הישגי עבר רבים אך היא לא הייתה יכולה להתמודד עם אתגרי העתיד. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. אצטדיון הכדורגל הלאומי הישן ב- ר"ג הישן ודלתות הכניסה שלו עשויות ברזל. ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה שכונתה ה- "OB הלָבָן" וצילמה בשחור / לבן בלבד חונה במתחם האצטדיון בטרם אחד השידורים הישירים הרבים שביצעה בימים ההם. אני ניצב על מדרגות סולם האלומיניום התלוי בפתח הכניסה לניידת. (תיעוד וצילום שמואל ברעם במצלמתו של יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
המצלמות האלקטרוניות האנגליות EMI של הדוֹר הקודם שאיישו את ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית ה- "OB הכחול" והאמריקניות הישנות מדגם RCA בעלות מַצְמֵד (Clutch) לצורך מעבר בין שלוש העדשות המותקנות עליה (לצילום מקרוב, בינוני, וארוך) – הוחלפו במצלמות Marconi הבריטיות בעלות הזוּם (Zoom) המופעל ע"י לחצן חשמלי . ניקנו גם עוד מכונות VTR חדשות של שני אינטשים בעלות יתרון עריכה אלקטרונית בעזרת התקן טכני עליהן ה- "Cue editor" החדשני. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התפתחה והתעצמה מבחינה טכנולוגית. הייתה תחושה שמשהו זז.
טקסט תמונה : 1969. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. זוהי מצלמה אלקטרונית אמריקנית מהדגם הישן של RCA. מתפעלים אותה בימאי הטלוויזיה רָאלְף עִנְבָּר (משמאל) וטכנאי אמריקני הָארְוִוי קִירְש מרשת CBS. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סתיו 1979. אצטדיון "קנדה" במרכז הטניס ברמת השרון. הצלם שמואל ברעם ניצב מאחורי מצלמה אלקטרונית גדולה מסוג "M a r c o n i" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידור ישיר של משחק טניס. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1969. המפיק ובימאי אֵיְילוֹן גוֹיְטִין מאנשי צוות ההקמה בוחן "Frame" של מצלמת RCA בעלת שלוש העדשות באולפן הטלוויזיה בירושלים. משמאל המפיק ציצי גרא (מזוקן). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1972. דני ברנע מצלם במצלמת " M a r c o n i" תוכנית טלוויזיה בקיבוץ טירת צבי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מעטים יודעים כי במִכְרָז לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1 באוגוסט 1973 השתתף גם יצחק לִבְנִי מפקד רדיו גלי צה"ל. ארנון צוקרמן הביס אותו. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של הרשות נתן שַחַם צידדו בארנון צוקרמן והוא באמת נבחר. שניהם הודיעו ליצחק לִבְנִי בטרם המכרז כי הם אינם חפצים בשירותיו וכי הם מעדיפים את ארנון צוקרמן על פניו אך יצחק לִבְנִי לא נרתע. הוא ניגש למכרז התמודד והפסיד. יצחק לִבְנִי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "נפגעתי מאוד מהעדפתו ובחירתו של ארנון צוקרמן שהיה בכלל פקיד כספים לתפקיד מנהל הטלוויזיה בעוד לי עמד מוניטין עיתונאי כמפקד מוצלח של רדיו גלי צה"ל מאז 1968". כעבור שמונה חודשים בדיוק ב- 1 באפריל 1974 התמנה יצחק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור ע"י הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ועל פי המלצתו של השַר הממונה על הרשות שמעון פרס. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "לא רציתי את יצחק לבני כמנהל הטלוויזיה וקיבלתי אותו כמנכ"ל רשות השידור". בפני ארנון צוקרמן עמדה משימה כבירה . הוא היה צריך לגבור על תבוסת מינכן 72' ולשנות את כל תפישת השידור הציבורי כדי להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית שבראש עמד עכשיו לדרך חדשה. חברה במצוקה איננה יכולה לתפקד ללא מנהיג ומבחינת הטלוויזיה היה ארנון צוקרמן היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. ראו שהוא יודע להתייצב בפני מצבים קשים ונרתם להעניק גיבוי למפקדים שלוֹ כשצריך. שלישיית אלופי הטלוויזיה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום יחדיו עם הרב אלוף שלהם ארנון צוקרמן הייתה נכונה להתעמת ולהילחם בעל עֵת על דעתה המקצועית, וגם לרִיב. כל הארבעה ירדו מבימת השידור הציבורי בשלוש השנים שבין 1979 ל- 1982 בתקופת שלטונם של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אך בל אקדים את המאוחר.
אולימפיאדת מינכן 1972 תיזכר לעַד כטרגדיה עבור 11 משפחות בישראל. בהיותה בימה ראשית ומַצָג ספורטיבי ענק היא העמיקה מחד את ההקשר בין ספורט לפוליטיקה אך מאידך סימלה נקודת מפנה טלוויזיונית בה חוללה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) קבוצת הטלוויזיה הגרמנית מיסודן של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF תמורות חדשות. מדינת ישראל תזכור לשמצה את מינכן העיר האולימפית הגרמנית בה נשפך דמם של אחד עשר ספורטאים ישראליים. עולם הטלוויזיה יזכור את תחרויות מינכן 72' בגלל יצירת הטלוויזיה של הבימאי והמפיק הורסט זייפארת וחבריו. באולימפיאדת מינכן 1972 הונחו יסודות הטלוויזיה המודרנית בכיסוי אירועי ספורט בינלאומיים גדולים שיושמו בהצלחה . הסדרה בת 12 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" עוסקת בטלוויזיה אך לא ניתן לכתוב את הטרילוגיה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" מבלי לחקור את פרשת טבח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים ההיא. ככל שהמחקר אודות אסון מינכן 72' הלך והעמיק והתפרס עוד ועוד כך נשכתי יותר את שפתיי. באחד החורפים של עשור ה- 2000 עליתי לראשונה לקברם של הנרצחים והתייחדתי עם זכרם.
טקסט תמונה : מנוחתם האחרונה של חללי אולימפיאדת מינכן 1972. חלפו 37 שנה אך נדמה כי רצח י"א הספורטאים אירע רק אתמול . ראש המשלחת שמואל ללקין ביקש מחיים חפר לנסח את הטקסט על המצבות : "נפל חלל בידי מרצחים באולימפיאדת מינכן בשליחות הספורט הישראלי". אל ראש כל מצבה מחוברות חמש הטבעות האולימפיות. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זה היה נורא אבל החיים היו חזקים מן המתים. חלפו רק שלושה שבועות מאז רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72' וכבר נערכה הטלוויזיה לשידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ביום שלישי – 26 בספטמבר 1972 באִצטדיון "בלומפילד" ביפו בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים. אלכס גלעדי הפיק ודן שילון שידר. האירוע קיבל נופך ממלכתי לאחר שנשיא המדינה זלמן שז"ר הוזמן לצפות בו, אישר את נוכחותו, וניאות להעניק את הגביע לקבוצה המנצחת בסיום ההתמודדות. 1972 הייתה לא רק שנה אולימפית אלא גם שנת כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. באותה שנה זכתה מכבי ת"א של גיורא שפיגל, צבי רוֹזֵן, ומִיקוֹ בֶּלוּ באליפות המדינה והקדימה את בית"ר ירושלים עם אוּדִי רוּבּוֹבִיץ', ארצי בן יעקב, יוסף חכם, ויצחק גָ'אנוֹ. אבל אירוע הכדורגל שייזכר יותר מכל באותה שנה היה משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים שהתקיים ב- 26 בספטמבר 1972 באִצטדיון "בלומפילד". חלפו רק שלושה שבועות מאז הרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72' וכבר מתעסקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק כדורגל. המהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל חשב שהתאורה באצטדיון "בלומפילד" איננה מספקת לצילום משחק כדורגל ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור לא חפץ בשידור הישיר של משחק הגמר הזה שהיה אמור להתחיל בארבע וחצי אחה"צ ועשוי לגלוש אל לֵב ה- Prime Time . שייקה תדמור לא התעניין בשידורי הספורט אך הבין מאחרים כי במקרה של שוויון בתום הזמן החוקי, ובעקבותיו הארכה ובעיטות הכרעה מ- 11 מ' כולל טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת ע"י נשיא המדינה , עלול המשחק לשַבֵּש כליל את לוח השידורים של הילדים והנוער באותו ערב . שידורי הספורט בכלל והכדורגל בפרט לא היו בראש מעייניו של מנהל הטלוויזיה. ישעיהו "שייקה" תָּדְמוֹר הציע לדן שילון לשדר ישיר את המחצית הראשונה בלבד ואת השנייה להקליט ולהראות אותה מאוחר יותר בלילה. דן שילון נפל מהכיסא. הוא היה המום. מי בעולם הטלוויזיה שמע על רעיון שידור ישיר של המחצית הראשונה בלבד במשחק כדורגל והקלטת השנייה לשידור מאוחר בלילה. דבר השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת"א לבין הפועל ירושלים ביום שלישי ההוא של 26 בספטמבר 1972 כלל לא פורסם בלוח שידורי הטלוויזיה השבועי של העיתונות במוסף יום שישי – 22.9.1972. הכל היה תלוי על בלימה . ההתאחדות גם לא הסכימה לפרסום מוקדם של השידור הישיר בלוחות הטלוויזיה המתפרסמים בעיתונות היומית. לבסוף אושר המשחק כולו לשידור ישיר בשעה המקורית לאחר לבטים רבים בהם היה שותף גם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. העיתון "מעריב" הספיק לפרסם בעיתונו באותו יום במדור "שידורי הטלוויזיה" שלו את השידור הישיר. לראשונה בהיסטוריה של רשות השידור העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידור ישיר משחק גמר על גביע המדינה בכדורגל. הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC עשתה זאת כבר ב- 1937.
טקסט מסמך : לוח שידורי הטלוויזיה כפי שהוא מתפרסם במוסף "ימים ולילות" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 22 בספטמבר 1972. השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון "בלומפילד" ביום שלישי – 26 בספטמבר 1972, נשאר בגדר סוד. (באדיבות "מעריב").
טקסט מסמך : יום שלישי – 26 בספטמבר 1972. העיתון "מעריב" מפרסם בלוח שידורי הטלוויזיה היומי שלו את דבר השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחק הגמר על גביע המדינה בכדור, אך טועה במיקום האירוע. המשחק נערך באצטדיון "בלומפילד" ביפו. (באדיבות העיתון "מעריב").
סגן אלוף ישעיהו "שייקה" תדמור נשא בתפקיד סגן קצין חינוך ראשי בצה"ל ב- 1971. הוא הוצע באותה שנה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י נתן שַחַם המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. נתן שחם ראה בשייקה תדמור מועמד מתאים להנהיג ומושיעה של הטלוויזיה הישראלית בה שרר אי סדר ניהולי. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ויו"ר הוועד המנהל ד"ר חַיִים יָחִיל ראו בקצין הצבא מועמד ראוי. נתן שַחַם חשב שצריך להביא את ישעיהו תדמור כדי לחולֵל ולעשות סדר חדש בטלוויזיה הציבורית, מדיה צעירה מהרדיו , אך כבר נגועה במחלות כרוניות של סכסוכים, שביתות, ויחסי עבודה עכורים. הוועד המנהל השקיע מחשבה ומאמצים כיצד לשפר את מצבה של הטלוויזיה שנראתה להם משפיעה ובעלת עוצמת יתר מהרדיו אך בעייתית ממנו בשורות רשות השידור. הפתרון היה להביא לטלוויזיה קצין צבא בעל רקע חינוכי כדי לעשות סדר במוסד אזרחי תקשורתי סורר. ישעיהו "שייקה" תדמור ניהל את הטלוויזיה במשך שנתיים אך נכשל. בקיץ 1973 חש שכָּלוּ כל הקִיצִין בטלוויזיה. הוא לא היה יכול השתלט על המוֹסַד ועובדיו וביקש לשחררו מהתפקיד רב האחריות. מנהל הטלוויזיה "שייקה" תדמור חזר לשורות צה"ל ותפקיד מנהל הטלוויזיה התפנה. זאת הייתה הסיבה להוצאת המכרז ב- 1 באוגוסט 1973. נתן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הבאת שייקה תדמור בקיץ 1971 לא הייתה טעות אלא ניסיון שלא הצליח. משביקש לשוב לשורות צה"ל ביקשתי מהרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר שהיה ידיד שלי לתת לו תפקיד חינוכי ולהעלות אותו בדרגה מסא"ל לאל"מ. הרמטכ"ל מינה את ישעיהו תדמור למפקד פיקוד הגדנ"ע והעניק לו דרגת אל"מ ".
בראשית דרכי הארוכה ורבת השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשתי בין שאר תפקידיי גם כעוזר שַדָּר של דן שילון בעת השידורים הישירים בכדורגל וכדורסל. זה היה מינוי של אלכס גלעדי. "אתה איש מתמטיקה אז זהו התחום שבו תוכל להפעיל את כישוריך בתרגילי חשבון וסטטיסטיקה למען הטלוויזיה, ליד מושב השדר", אמר ושלח אותי לעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו. דן שילון היה המגיש האקסקלוסיבי של התוכנית "מבט ספורט" והשַדָּר הבלעדי בימים ההם של כל אירועי הספורט הרלוואנטיים. שום איש טלוויזיה לא איים על בכורתו. דן שילון החזיק לבדו במיקרופון היוקרתי והנחשק. המשימה שלי כעוזר שַדָּר שלוֹ הייתה לחשֵב ולעבֵּד בשבילו בטרם עידן המחשב את הנתונים והפרטים הסטטיסטיים במשחק הנוגעים לזריקות והחטאות לסל של כל שחקן מהשדה ובעונשין ותרגומם לאחוזים, ריבאונד הגנה והתקפה, איבודי כדורים, חטיפות, בעיטות לשער, טווחים, כמות נבדלים, מספר עבירות, ומה לא – ולהעביר לו את האינפורמציה במהירות באמצעות כתיבת פתקים קצרים. מכיוון שהייתי מתמטיקאי הטיל עלי אלכס גלעדי את המשימה למנות את הטוּרִים החשבוניים בפונקציות השונות של התחרויות עבור דן שילון.
טקסט תמונה : 23 במארס 1972. היכל הספורט ביד אליהו – תל אביב. אני משמש עוֹזֵר שַדָּר של השדר הראשי של חטיבת הספורט מר דן שילון בעת שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין קבוצות איניס ווארזה (איטליה) אלופת איטליה לבין יוגופלסטיקה ספליט מזאגרב (יוגוסלביה). הקבוצה האיטלקית ניצחה בתוצאה 69:70. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בעיצומו של חול המועד סוכות תשל"ב נערך באצטדיון "בלומפילד" משחק הגמר על גביע המדינה בו ניצחה הפועל ת"א את הפועל ירושלים 0:1 משער של שייע פייגנבאום. זאת הייתה משימת השידור הבאה שלוֹ. אי אפשר היה שלא להתפעל מההכנות המקצועיות הרבות שעשה כשַדָּר ועיתונאי לקראת השידור הישיר. הוא לא השאיר דבר ליד המקרה. דן שילון ביקר באימוני הקבוצות ולמד כל פרט. הוא הכיר את הסטטיסטיקות של השחקנים וידע את הרקורד שלהם ושל מועדונם בע"פ. הוא נבר בתולדות חייהם, עקב אחר ציוני הדרך החשובים בקריירה המקצועית שלהם ורשם לעצמו את פרטיהם האישיים, גיל, גובה, ומשקל, מצבם המשפחתי, ומספר ההופעות של כל שחקן במועדונו . דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלו כאילו היה זה השידור הישיר הראשון בחייו. ראשו היה פנוי להכנות ולימוד החומר מפני שאלכס גלעדי הפיק את ניידת השידור האלקטרונית הגדולה שנקראה "ה- OB הלָבָן" וטיפל בכל הבעיות הלוגיסטיות והארגוניות של השידור הישיר. התרשמתי ממשמעת העבודה ושיתוף הפעולה של הצוות העיתונאי בראשותו של דן שילון עם קבוצת הטכנאים בראשות המפקח הטכני אלי קובו. שני הכוחות פעלו בהרמוניה בעת ההפקה. אלי קוֹבּוֹ ז"ל היה שנים רבות המפקח הטכני הראשי של ניידת השידור ההיסטורית הזאת שצילמה ב- Video שָחוֹר / לָבָן וכיסתה אלפי אירועים בתולדות המדינה. והנה היא הוצבה שוב, הפעם באצטדיון "בלומפילד", כדי לצלם את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל . המפקח הטכני גבה הקומה ואֶרֶך המידות נחשב אז לאחד מאנשי המקצוע הטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השפעתו על טיב השידור הייתה רבה. הוא היה איש כל יכול בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל תפקיד בכיר האחראי על ניידות השידור. הטכנאים האחרים בסביבתו לא רק שסרו למרותו ופקודותיו אלא רעדו מנוכחותו. דווקא ערב שידור משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת"א לבין הפועל ירושלים הורגשו וויברציות מתחת לפני השטח. מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גַל שנחשב לאלוהי הטכנולוגיה ונהנה מגיבוי טוטאלי של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא היה שבע רצון מעבודתו של מפקח ניידות השידור אֵלִי קוֹבוֹ ולא רווה נחת ממילוי תפקידו של המפקח שִמְעוֹן נֶחָמָה האחראי על ה- VTR אלו הן מכונות ה- Video Tape Recording הפלא הטכנולוגי הטלוויזיוני. שלמה גַל זוכר את התקופה היא בעת שיחות התחקיר עמי למרות שחלפו מאז שנים רבות : "הצעתי לאלי קובו לצאת להשתלמות מקצועית כדי להרחיב את אופקיו אך הוא סירב. החלטתי להעביר אותו ואת שמעון נחמה לתפקידים אחרים בחטיבת ההנדסה. וועד עובדי ההנדסה פירש זאת כסתימת אפשרות של קידום טכנאים אחרים מן השורה, ושוב החלו עיצומים בפעם המי יודע כמה בתוככי "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. הטכנאים החליטו להשבית לאות מחאה את ניידות השידור האלקטרוניות ולא להפעיל את שני אולפני השידור ברוממה – ירושלים אך אפשרו לדן שילון ואלכס גלעדי להפיק את השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 26 בספטמבר 1972 בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר למעין מקום עבודה הסתדרותי אבל הטכנאים התרצו והתירו לניידת השידור הטובה ביותר של הטלוויזיה שכונתה ה- "OB הלָבָן" וצילמה בשחור / לבן לצאת מירושלים לאִצטדיון "בלומפילד". זה היה בדיוק שלושה שבועות לאחר רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.
זה היה לפני המון זמן. ארבעים שנים. בתקופת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי יחד יאיר שטרן עורך בירושלים של השידורים האולימפיים. הייתי עֵד מקרוב להתפתחות שידורי הספורט והחדשות מחד וחולשתה של הטלוויזיה הישראלית כ- כלי תקשורת המונים – מאידך . בעיקר אפיסת כוחות טכנולוגיות וניהוליות שהשפיעו על רמת התוכן. היינו שנינו עדים מקרוב לטרגדיית מינכן 1972. הרי תיעדנו אותה. זה היה מדהים כיצד החיים שבו במהירות כה גדולה ל מסלולם. מערב גרמניה זכתה ברהביליטאציה פוליטית עולמית והכרה בינלאומית לאחר תום מלחמת העולם ה- 2, והיא זאת נבחרה ב- 1966 ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות International Olympic Committee) בראשות הנשיא האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brubdage) לארח במינכן 1972 את האולימפיאדה ה- 20. לכן זאת לא הייתה הפתעה כי גם ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) הפקידה בידי מערב גרמניה העשירה בעלת התשתיות הלוגיסטיות והספורטיביות ולרשותה שתי רשתות טלוויזיה ציבוריות מהמובילות באירופה ARD ו- ZDF, את משימת האירוח של טורניר מונדיאל הכדורגל של שנת 1974 [1]. גרמניה היא מדינה בעלת היסטוריה, מסורת, ומורשת ספורטיבית מפוארת. היא הייתה בעבר שלוש פעמים אלופת העולם ומחזיקת גביע המונדיאל בטורניר שווייץ 1954, טורניר גרמניה 1974, וטורניר איטליה 1990. היא המדינה היחידה בתבל שאירחה כבר שתי אולימפיאדות ב- 1936 ו- 1972 ושני מונדיאלים ב- 1974 ו- 2006.
שַדָּר הספורט הראשי דן שילון ניצב שוב בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שטס לגרמניה בקיץ 1974 כדי להעביר את משחקי האליפות בשידורים ישירים לישראל ולקח עמו לשָם את שני השדרים אלכס גלעדי ויאיר שטרן . מערב גרמניה ניצחה במשחק הגמר באצטדיון האולימפי במינכן ב- 7 ביולי 1974 את הולנד 1:2 וזכתה בפעם השנייה בגביע העולם בכדורגל . וולטר שִל (Walter Scheel) שהיה שר החוץ הפדראלי בעת אסון מינכן 1972 הפך לנשיא מערב גרמניה והעניק את הגביע לקפטן המערב גרמני פרנץ בקנבאואר. האנס דיטריך גנשר (Hans Ditriech Genscher) מי שהיה שר הפנים הפדראלי באולימפיאדת מינכן 1972 קוּדָם לתפקיד שר החוץ. שניהם נשארו אוהדים נלהבים של הספורט הגרמני. זה היה הזיכרון שלי בחלוף שנתיים מאז רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'.
טקסט תמונה : 7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה וולטר של מעניק את גביע המונדיאל של גרמניה 74' לקפטן מערב גרמניה פרנץ בקנבאואר. (באדיבות שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ZDF/ ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 7 ביולי 1974. האצטדיון האולימפי במינכן. שר החוץ הגרמני האנס דיטריך גנשר (במרכז בחליפה כהה) מריע ביציע המכובדים לנבחרת מערב גרמניה שגברה לפני דקות אחדות על נבחרת הולנד בתוצאה 1:2. בשורה מעל האנס דיטריך גנשר נראים נסיך מונקו רנייה ורעייתו שחקנית הקולנוע האמריקנית גרייס קלי (מרכיבה משקפי שמש וחובשת מטפחת על ראשה). (באדיבות ZDF / ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ושבעת חברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם העניקו גיבוי מלא לפעולותיו של מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור, פרי מִינוּיָים בקיץ 1971. הם אהדו אותו וראו בו מנהל מוצלח ובעל חזון שמסוגל להצעיד את הטלוויזיה הישראלית קדימה. שמואל אלמוג ונתן שחם זכרו לו לטובה את תוכנית השידורים הראשונה שהגיש להם בפברואר 1972 לעונת השידורים של 1973 – 1972. הוא שייקה תדמור נחשב בעיניהם למנהל הגון, יישר דרך, איש חינוך, ובעל תפישת שידור ציבורית נכונה שתאמה את השקפת עולמם [2]. הצעת התכנון של משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונת 1973 – 1972 על ידו כפי שהוגשה בפברואר 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור זכתה לאמון מקיר לקיר. שייקה תדמור נחשב בעיני הנהלת רשות השידור למנהל מעולה, איש של כבוד, בעל ערכים, וגם צייתן.
טקסט מסמך (1) : פברואר 1972. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מגיש את הצעת התכנון של משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונת 1973 – 1972 למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ואנשי הוועד המנהל של הרשות. הצעת השידורים שלו זכתה לאמון מקיר לקיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (2) : פברואר 1972. המשך תוכן העניינים של הצעת תכנון השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (3) : פברואר 1972. מפרט הצעת השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (4) : פברואר 1972. המשך הצעת תכנון של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת השידורים של 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך (5) : פברואר 1972. העמוד האחרון במצע תכנון השידורים של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור לעונת 1973 – 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
לאחר אולימפיאדת מינכן 1972 השתנתה התמונה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הבין שמבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת מינכן 72' היה כישלון קולוסאלי. כמותי ואיכותי. הוא החליט להתייחס בצורה שונה לחלוטין למבצע השידורים הגדול הבא שמישמש ובא בתוך עשרת החודשים הבאים. אלה של תחרויות המכבייה ה- 9 ביולי 1973. הוא הבין ששגה כשהמעיט בהערכת חשיבות שידורי המשחקים האולימפיים בטלוויזיה. "שייקה" תדמור התכוון להעניק לדן שילון אמצעי שידור והפקה מוגברים לכיסוי המכבייה ה- 9 וזמן מסך שמנהל מחלקת הספורט כלל לא פִּילֵל לקבלם. הלקח הגדול של כישלון הסיקור הטלוויזיוני של אולימפיאדת מינכן 72' היה התגייסותו האישית העתידית של מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור למען ולטובת שידורים נרחבים של תחרויות המכבייה ה- 9 ואַף לפרסם את פקודת המבצע של ההפקה. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת חברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר וולטר איתן והמשנה ליו"ר הסופר נתן שחם העניקו כרגיל גב למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור כשהגיש להם במארס 1973 את הצעת תּכנון שלוֹ לעונת השידורים אפריל 1973 – אפריל 1974. בדברי ההסבר שלוֹ למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, כתב ונימק אותה [1]. מי שיער כי שלושה ארבעה חודשים יפרוש מהטלוויזיה ויחזור לשורות צה"ל כמפקד הגדנ"ע ויזכה בהעלאה לדרגת אלוף משנה מידי הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר.
[1] ראה נספח : הצעת תכנון שידורי הטלוויזיה לתקופה אפריל 1973 – אפריל 1974 שהגיש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה תדמור" למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג .
1. לידה קשה.
תכנון עונת מִשדרים הִנה מלאכת מחשבת המצריכה גיוס ורצון טוב מצד רבים, שִקלול ההצעות הרבות הנאספות לקראת התכנון, בחינה וניתוח של נתונים תקציביים, טכניים ולוגיסטיים, עימות בין דעות שונות, ולבסוף – יצירת סינתזה בדמות הצעת התכנון. הסערות מבית ומחוץ שפקדו לאחרונה את הטלוויזיה הקשו מאוד על קיום אטמוספירה המאפשרת מלאכת תכנון טובה. הן הִטו לצערי חלק ניכר מן האנרגיה הפיסית והרוחנית של בעלי התפקידים המופקדים על התכנון – ובטלוויזיה מספרם רב – והעתיקו אותה למאבקים שונים, אמיתיים ומדומים. אף על פי כן הוצאנו מתחת ידינו הצעת תכנון שאומנם עומדת עתה לביקורת, אך סבורני כי בכללה היא טובה ואני מקווה כי לא ניכרים בה פגעי הסערות .תכנון זה נולד בעת לא קלה להוריו מולידיו, אך אני מאמין כי אם נקדיש לביצוע התכנון את עיקר מאמצינו, תוך תמיכה של הגופים הציבוריים ברשות השידור – לא חלילה מתוך כוונה להתעלם מבעיות רציניות אחרות המעסיקות את רשות השידור, אלא מתוך כוונה להתעקש ולראות בשידור ובאיכות השידור את הערך החשוב ביותר עבורנו, נצליח להפיק ולשדר תוכניות טובות יותר וכן נבריא את המצב בכללו.
2. המסגרת התקציבית של התכנון.
הצעת התכנון המפורטת כאן מבוססת על ההנחיה שקיבלתי מהוועד המנהל , לעבד הצעת תכנון שאיננה חורגת מהיקף הפעולות שביצענו בשנת התקציב 1973 – 1972. ואכן הצעת תכנון זו מקיימת תנאי זה. הפעולות הכלולות בה אינן חורגות מהיקף הפעולות של עונת המשדרים הנוכחית. אדרבא, מבחינת התקציב היחסי הן אפילו מעט פחות ממה שביצענו השנה. על התקציב המוגבל קבלתי לא פעם ואין זה המקום לחזור בהרחבה על כך. אומר רק זאת כי התפתחות ראויה של הטלוויזיה מותנית בכסף רב. הטלוויזיה שלנו חמש שנים אחרי הקמתה חייבת להשקיע השקעות רבות בתכנון לטווח ארוך, "בניסוי וטעייה" בתחומים שונים של הפקה טלוויזיונית, בהכנת תוכניות, בהדרכה, בהשתלמויות בארץ ובחו"ל, בהכשרת כוח אדם שבעזרתו תופעל התחנה ביתר יעילות ועוד ועוד. לכל אלה אין כסף. אני עֵר לביקורת המושמעת ביחס לבזבוז וחוסר היעילות. ביודעי את אחריותי, הנני מתכוון לפעול במיטב יכולתי במגמה לצמצם. אך לדעתי חלק מחוסר היעילות בהפעלה נובע גם מכך שהושקעו כספים רבים, אך לא במידה מספקת, מכך שיש אמצעים לרוב, אך אין כסף להשלמת פריטים כדי להפעילם ביעילות. אם יש בזבוז וחוסר יעילות הרי זה נובע במידה לא מעטה מעודף כללי של כספים ואמצעים, אלא מחסך יחסי בתחום זה או אחר, היוצֵר מצב אי סימטרי בין אמצעים וכוח אדם.
3. מתח וציפיות אינטנסיביות כלפי הטלוויזיה.
תכנון תוכניות הטלוויזיה קשה מבחינת נתוני מסגרת השידורים. הטלוויזיה משדרת מעַט, ס"ה כ- 5.5 – 5שעות ליום, מזה שעה וחצי בערבית, ושעה לנוער. המבחר העומד לרשות המבוגר שאינו דובֵר ערבית הוא כ- 2.5 שעות שידור ביום והכל בערוץ אחד. זה מעט מאוד. מרחב התכנון התוכניתי הוא קטן. מאידך הציפיות ביחס לטלוויזיה מצד הציבור הן גבוהות ואינטנסיביות, ואין שום סיכוי לטלוויזיה למלאן. הטלוויזיה הפכה להיות גורם חברתי ותרבותי חשוב ממדרגה ראשונה בחברה הישראלית. ללא ספק היא עומדת בעימות חריף עם אלטרנטיבות חברתיות, תרבותיות, משפחתיות ואחרות בתחום הפנאי. עצם העימות הזה יוצר מתח וקונפליקט אצל הצופה. הצופה שהחליט להישאר בביתו ולבלוֹת ליד מקלט הטלוויזיה, מצפה רק לתוכנית אחת טובה מבחינתו, אלא ל- "ערב טלוויזיוני" מלא. ובצדק הוא מצפה לכ . הוא קנה מכשיר יקר, משלם אגרה גבוהה, והוא רוצה לקבל ערב טלוויזיה מלא. ומדוע לא ירצה בזה ? אך ב- 3 – 2.5 שעות שידור בערב אין שום סיכוי למלא את משאלותיו. מצב זה הוא טראגי במובן זה שמצד אחד הטלוויזיה איננה יכולה להרשות לעצמה לשדר תוכניות רבות מידַי ביחס מהסוג של תוכניות "מיוחדות" או תוכניות "אנינות", או תוכניות כלשהן המיועדות והמכוונות מראש לציבור קטן – ביחס מן האוכלוסייה, ומצד שני בכל תוכנית של הטלוויזיה צופה פריפריה גדולה יחסית של אוכלוסייה שאיננה מעונינת בתוכנית, או איננה מבינה את התוכנית, או שהתוכנית מראש איננה מיועדת לה . דבר זה נובע גם מכך שהצפייה בטלוויזיה עדיין איננה סלקטיבית דיה. על רקע זה קיים מתח חריף בין הציבור לטלוויזי . הוסף לזה את הציפיות והתביעות הפוליטיות המתדפקות על שערינו בחוזקה – ותמצא מתח חריף שבעתיים. אי אפשר להבין תכנון של עונת משדרים במנותק מהקשר פסיכולוגי – חברתי ופוליטי זה.
שיקולים ומגמות עיקריים בתכנון :
4. ליל שבת.
בעיית ליל השבת הייתה והִנה עדיין הבעיה העיקרית בתכנון תוכניות הטלוויזיה . נראה כי היום טרם פתרה הטלוויזיה את בעיית ליל השבת פתרון מניח את הדעת. הצפייה בליל שבת היא גדולה ביותר, והאוכלוסייה הצופה היא הטרוגנית ביותר. באופן אובייקטיבי, גם לולא הייתה קיימת הבעייתיות המיוחדת של ליל שבת, קשה ולמען האמת אין סיכוי לספק את משאלותיו של ציבור הטרוגני וגדול כל כך. ביית תכנון תוכניות ליל השבת בטלוויזיה הִנה במידה רבה בבואה של עיצוב ליל השבת אצל האדם החילוני בישראל. עיצוב דפוסי התרבות והבילוי בערב שבת אצל החילוני טרם מצא את פתרונו בחברה הישראלית, והוא קשור בהתלבטויות ובהתרוצצויות בין קטבים. יש מידה לא מבוטלת של אי שביעות רצון ביחס לנוהגים בערב שבת. על רקע זה התלבטויותיה של הטלוויזיה ביחס לליל שבת הן השלכה של התלבטויותיה של החברה החילונית בישראל. אני סבור שעל הטלוויזיה לעשות כל מאמץ כדי לשוות למשדרי ליל השבת אופי ייחודי ותכנים ההולמים את ליל השבת. כשלעצמי סבור אני שהפתרון צריך לכלול תוכנית אחת מרכזית ומיוחדת לליל שבת. לדעתי לא יהיה מנוס מתוכנית אירוח אולפנית גמישה שמביאה מידֵי ערב שבת תכנים שונים ומגוונים , ובכללם תכנים של מורשת ומסורת היהדות. "קונספט" לתוכנית כזאת לא חסֵר לדעתי . בעבר כאשר הצגנו את התפישה והמרכיבים של תכנית "יום שישי", זכינו לעידוד מצד חברים בוועד המנהל ובמליאה והייתה הרגשה שהתבנית של התוכנית היא טובה. אם אין דעת האנשים נוחה מן התוכנית, הרי זה בעיקר בשל צד הביצוע שלה ולא בשל תבניתה. תבניתה מאפשרת בעיקרון שילוב של פריטים נכונים ורצויים. מכל מקום בין אם לקינו בצד הקונספטואלי ובין אם שגינו בביצוע, יהא עלינו להתמודד בעתיד עם תכנית מרכזית ומיוחדת של ליל שבת.
ערכנו סקר צפייה המתייחס לתקופה של אוקטובר- דצמבר 1972 . המרואיינים התבקשו לציין שלושה סוגי משדרים בהם היו מעדיפים לצפות בשידורי טלוויזיה בערב שבת מתוך מבחר של עשרה סוגי שידורים. מעניין להתבונן בממצאיו. % 74 מכלל הנוהגים לצפות בשידורי הטלוויזיה בערב שבת מעונינים ב- "יומן אירועים". במילים אחרות, לגבי רוב הצופים מהווה תוכנית זו חלק מהרכב התוכניות המועדף ביותר בערב שבת. יתר התוכניות מתחלקות לשלוש קטגוריות לפי סדר בעדיפויות או ההסתברות להיכלל בהרכב המועדף ביותר .תוכניות בידור ותוכניות מוסיקליות מהארץ ומחו"ל קיבלו % 48. סרט קולנוע ארוך קיבל % 45. תוכניות אירוח משולבות בקטעי בידור ושירה קיבלו % 33. סדרות מתח והרפתקאות קיבלו % 31. תוכניות דרמה, שירים, וסיפורי שבת סדרות קלות, ותוכניות מוסיקה קלאסית, אופרה ובלט קיבלו % 16 – % 11. מבנה השידור שאנו מציעים בליל שבת הוא איפה כזה :
א. שיר לשבת.
ב. יומן אירועים.
ג. סרט קולנוע מותאם לצפייה משפחתית, או סרט טלוויזיה קצר יותר ואחריו תוכנית בידור ישראלית או בידור חו"ל, או תוכנית מיוחדת מקומית או מחו"ל.
ד. פסוקו של יום.
ה. חדשות קצרות.
נראה לנו שמבנה תוכניתי זה יתקבל ברצון ע"י האוכלוסייה והוא טוב לגופו. המבנה הוא גמיש ומאפשר תמרוּן ובחירה קפדנית של החומר והרכבת התוכנית לכל ליל שבת בנפרד (לעומת סדרה בהמשכים למשל שהיא כובלת יותר).
5. משדרי החדשות.
משדרי החדשות התפתחו והשתפרו בצורה ראויה למיון בשנה החולפת. מִמצאי הסקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים כי משדרים אלה הם מהפופולאריים ביותר בטלוויזיה הן מבחינת אחוז הצפייה (על פי סקר צפייה לתקופה של חודשים אוקטובר – דצמבר 1972, % 96 מתוך 100 הנוהגים לצפות בטלוויזיה, צופים ב- "מבט", ו – % 91 צופים ב- "השבוע – יומן אירועים", והן מבחינת שיעור שביעות הרצון.
מבט.
השינוי הבולט בחדשות בעברית בתוכנית המוצעת כאן הוא הרחבת "מבט". אציין בקצרה את אִפיונו של "מבט" החדש. המהדורה תהיה בת 30 דקות. היא תכלול שני חלקים. חלק ראשון – דומה במתכונתו ל- "מבט" הנוכחי של היום. עיקר החדשות, כתבות פנים וחוץ קצרות וניתנות בצורה קצבית ודינמית. החלק השני הוא התוספת ויכלול כתבה מגזינית, או ריאיון אולפני, או מדוֹר בנושא לפי העניין אשר יאפשרו הצגת נושא מענייני היום בצורה רחבה ומעמיקה . "מבט" המורחב ישפיע על כל אופי החדשות ועל מסגרות החדשות השונות . הוא יגדיל את מִגוון הנושאים המטופלים בחדשות, יביא נושאים רבים יותר, יאפשר טיפול רחב בנושא ביום התרחשותו, יגדיל את מספר הכתבות היזומות, יאפשר ייצוג לתחומים, גופים, עניינים , ואזורים שאינם מיוצגים כיום דיים בטלוויזיה.
ספורט.
על בסיס הניסיון שצברנו השנה בסיקור אירועי ספורט חשובים בארץ ובחו"ל (בחו"ל תוך שימוש בלוויין התקשורת) ועל רקע הצלחת משדרי הספורט החיים ומידת הפופולאריות שלהם בציבור, כוונתנו להגדיל בעונה הקרובה את מספר השידורים החיים במגרשי הספורט. צפויים משחקים רבים בארץ וב- חו"ל בהם תשתתפנה נבחרות ישראל, ובימים אלה אנו מגבשים תוכנית המפרטת את אותם 9 המשחקים שבדעתנו לשדר ישיר. המבצע הבולט השנה יהיה סיקור שוטף של תחרויות המכבייה ה- 9 בחודש יולי 1973. הצעת התכנון הרחבה כללה גם התייחסות להפקת תוכניות חדשות של הסברה וחינוך , הפקות טלוויזיוניות של התיאטרון הישראלי, השידורים בשפה הערבית, העברת הסרט העלילתי בשפה הערבית המשודר בימי שישי אחה"צ למוצאי שבת , מכלול הסרטים הקנויים בטלוויזיה הכללית ובעיית התרגום המקצועי. את הצעת התכנון שלו סיכם שייקה תדמור כך : בהביאי את הצעת התכנון לעונת המשדרים 1974 – 1973 לשיפוטה של מליאת רשות השידור, הנני מבקש להודות בשמי ובשם חבריי בטלוויזיה למליאה ולוועד המנהל על תרומתם הנכבדה בעבודת התכנון. קדמו לגיבוש הצעת תכנון זו דיונים לא מעטים בוועדות המליאה ובוועד המנהל, שהיו אם מותר לי להעריכם פוריים ביותר. בראש וראשונה השתדלנו אנו שרקמנו את תמונת התכנון, לבטא את המשאלות , הכוונות והציפיות של כל חברי המוסדות הציבוריים של הרשות. אין זו מלאכה קלה שכן אין באפשרותנו למלא את כולן – הן בשל ריבויין, הן בשל המשקל הסגולי השונה שבהן, והן בגלל סתירה פה ושם ביניהן. אני מקווה שעמדנו במשימה זו.
בברכה ,
ישעיהו תדמור
מנהל הטלוויזיה
שייקה תדמור זוכר (ב- 2005) בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "זאת הייתה הפעם הראשונה שהענקתי לעצמי את התואר "מנהל הטלוויזיה". החלטתי לחתום על מסמך ההצעה 'ישעיהו תדמור מנהל הטלוויזיה'. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג שאליו הופנתה הצעת השידורים התנגד ליוזמה שלי . הוא ראה בי ממונה על הטלוויזיה ולא מנהלה". מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ושבעת אנשי הוועד המנהל סמכו את ידם על התוכנית, אך לא יצאו חמישה חודשים וישעיהו "שייקה" תדמור כבר לא היה שם. הוא שָב לזרועות הצבא. נמאס לוֹ מהאי סדר המתמשך וממאבקי הכוח המתחוללים בשורות הטלוויזיה שהוא היה הממונה עליה . ישעיהו "שייקה" תדמור זכה מחד להערכה רבה מהנהלת הרשות אך מאידך היא לא עשתה כל מאמץ למנוע את פרישתו . נפגשתי עם ישעיהו "שייקה" תדמור לשיחה ארוכה בת שש שעות בביתו בשכונת וורדיה ברחוב תאשור בחיפה ב- 11 בספטמבר 2005, לצורך מחקר וכתיבת הסדרה. שייקה תדמור בן 78 בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה הוא היום פרופסור לחינוך באוניברסיטת יזרעאל. מלח הארץ. אדם רציני מאין כמותו. ישר והגון. אחד מאותם אנשים שמנסים גם היום להפוך את המדינה למקום שיותר נעים לגוּר בה. הוא סיפר ביושרה מוחלטת על כישלונו לנַהֵל מוסד כמו הטלוויזיה הישראלית . ניכר בדבריו צער גדול . לא יכולתי שלא לחוש חיבה והערכה רבה לאיש שחינך דורות של מפקדים בצה"ל אך התקשה לחנך את עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באוגוסט 1973 התמנה ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 78) לתפקיד מנהל הטלוויזיה במקומו של שייקה תדמור.
הודיתי לפרופסור ישעיהו "שייקה" תדמור על קבלת הפנים וקמתי מהכורסא לעבר מפתן הדלת . על הסַף ממש לפני פרידתנו, אמר לי לפתע : "תראה איזה מזל היה לארנון צוקרמן. הוא לא הספיק להתמנות לתפקיד וכבר ניהל את הטלוויזיה באחת ממשימות השידור החשובות ביותר שלה בכל תולדותיה, סיקור מלחמת הגבורה של צה"ל ביום הכיפורים באוקטובר 1973 . שעה קשה למדינת ישראל – שעה יפה לטלוויזיה הישראלית. אני מצטער שלא הייתי שם". מינויו של ישעיהו "שייקה" תדמור למנהל הטלוויזיה ב- 1971 היה בבחינת תאונת מינויים ראשונה בשרשרת תאונות מקצועיות עתידיות של מינויי צמרת ברשות השידור . האיש מונה לתפקידו הרָם לא בגלל כישרונו וללא כל מבחן קודם של ניהול רשת שידור, אלא בשל גישה מוטעית של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם מקיבוץ בית אלפא שחשב כי קצין צבא שהוא גם איש חינוך יוכל לעשות סדר "צבאי" בין כותלי מוסד עיתונאי שסבל מרגע לידתו מחוסר יציבות ומשמעת. מר נתן שחם חבר קיבוץ בית אלפא וחתן פרס ישראל לספרות בשנת 2012 – טעה. ישעיהו "שייקה" תדמור (היום פרופסור לחינוך) הוא אומנם אישיות רצינית וערכית בעלת מעלות רבות אך לא הייתה לוֹ כל הכשרה עיתונאית – טלוויזיונית ולא הבנה טכנולוגית כדי לשלוט במוסד תקשורת כה מורכב ומסובך. הניהול שלו נידון לכישלון מראש.
טקסט תמונה : חורף 1970. סגן אלוף ישעיהו "שייקה" תדמור סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל (מימין) יחדיו עם יצחק לבני מפקד גלי צה"ל (משמאל). (התמונה באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
חלפו שנות דוֹר. באוקטובר 2001 הביא השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן את תת אלוף מיל. רָן גָלִינְקָא לשמש מנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. לרָן גלינקא הייתה קריירה מפוארת כקצין קרבי בצה"ל. הוא היה מפקדה של היחידה המובחרת והנערצת שייטת 13 . רָן גלינקא מבניה המסורים והנאמנים של מדינת ישראל לא הוכשר מעולם לנהל רֶשֶת שידור מורכבת הכוללת בתוכה ארבע מדיות אלקטרוניות, רדיו "קול ישראל' והטלוויזיה הישראלית הציבורית, והמקבילים בשפה הערבית. רשות השידור הציבורית כללה בתוכה אלפי עובדים ומספר דומה של דעות, רעיונות, וגם תככים. לרָן גָלִינְקָא כמו שייקה תדמור לפניו לא היה שום סיכוי לשרוד את רשות השידור. וודאי לא אחרי שביקש את סיועו של יוסף בר- אל מנהל ערוץ 33 כדי שיעזור לו "להיטמע" בדרך הקצרה ביותר והמקצועית ביותר בתוככי הרשות כפי שסיפר לי בתחילת כהונתו הזמנית כמנכ"ל רשות השידור. רָן גָלִינְקָא שימש מנכ"ל רשות השידור כשישה חודשים בלבד . באפריל 2002 הודח בתום תקופת כהונה קצרה, סיים את תפקידו, והלך לדרכו. ראש הממשלה אריאל שרון לא האריך את מינויו. איש לא זוכר היום את שמו ופועלו של אותו רָן גָלִינְקָא ההוא ברשות השידור.
באפריל 2002 הציע השַר הממונה רענן כהן לראש הממשלה אריק שרון את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לשַמֵש מנכ"ל רשות השידור הבא במקום רן גלינקא לשנים 2007 – 2002 . שוב התערבות פוליטית גסה לטובת מינוי מקצועי כה רם של איש כה לא מוכשר בדמותו של יוסף בר-אל. בספרו "בשידור חי", ניתח דן שילון באִזְמֵל את עברו המקצועי של יוסף בר- אל בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. הטקסט לא מותיר שום מקום לפרשנויות. כך כתב : "יוסף בר-אל מנהל החדשות בערבית אחד משני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. רמת השידורים בערבית הייתה ירודה. אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם. לא היה פוליטיקאי של הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. טלפון לעורך, כתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים. ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה. זאת הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך" " [3]. איש לא התייצב ולא הכחיש את הטקסט ההוא שכתב דן שילון אודות יוסף בר-אל בספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998). האם קרא השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן את ספרו של דן שילון , או אם לָאו ? שתי התשובות לשאלה הזאת טובות ומסבירות כיצד הוצב איש כה לא מוצלח כיוסף בר-אל בקִדְמַת השידור הציבורי ע"י ממשלת ישראל. עובדה שההצבה הפָטָלִית הזאת הסתיימה כעבור שלוש שנים במאי 2005 בהדחתו ע"י אותה ממשלת ישראל שמינתה אותו וסילקה אותו לתמיד מפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.
טקסט מסמך / תמונה : מאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מודח מתפקידו. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מודח ומסולק מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו. (באדיבות העיתון "מעריב").
ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולַעֲנָה" אודות הפוליטיזציה המתמשכת מזה שנים רבות ותקועה כסרטן בגוף רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל.
טקסט תמונה : נובמבר 1973. שדה התעופה המצרי בפאיד ממערב לתעלת סואץ מייד לאחר תום מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : שמואל אלמוג מנכ"ל רשות השידור (בן 47 בעת צילום התמונה), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בן 39), משה חובב מנהל רדיו "קול ישראל" (בן 44), והשדר- כתב יורם רונן (בן 40) עורכים סיור בשדה המערכה בשדה התעופה הצבאי המצרי "פאיד" ממערב לתעלת סואץ. (התמונה באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ראה הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".
[1] ראה נספח : ספר דו"ח הסיכום של מנהל חטיבת החדשות דן שילון שהוגש ב- 16 באוקטובר 1977 למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן.
[2] אורי פורת ז"ל שימש מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984.
[3] תא"ל מיל. רָן גָלִינְקָא נודע כלוחם מהולל בצה"ל והיה בעברו מפקד שייטת 13 בחיל הים.
[5] מערב גרמניה הייתה המדינה הראשונה בעולם שאירחה אולימפיאדה ומונדיאל עוקבים . הדבר שנה שוב כשברזיל נבחרה ע"י ה- FIFA לארח את מונדיאל הכדורגל של 2014 וע"י IOC לארח את האולימפיאדה של 2016.
[6] ראה נספח : הצעת תכנון שידורי הטלוויזיה לתקופה אפריל 1973 – אפריל 1974 שהגיש מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג.
[7] ראה נספח : ספרו של דן שילון "בשידור חי", מ- 1998.
[4] משה לרר ז"ל שימש עורך הספורט שח העיתון "מעריב" ונחשב לפרשן כדורסל מוביל בארץ.
[9] ראה נספח : הצעת תכנון שידורי הטלוויזיה לתקופה אפריל 1973 – אפריל 1974 שהגיש מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג.
[10] ראה נספח : ספרו של דן שילון "בשידור חי", מ- 1998.
[11] משה לרר ז"ל שימש עורך הספורט שח העיתון "מעריב" ונחשב לפרשן כדורסל מוביל בארץ.
[13] דן שולקיס עִבְרֵת את שמו ל- שילון מבלי שאביו ידע על כך (ראה הספר "בשידור חי" אוטוביוגרפיה שכתב דן שילון)
[14] חמשת מנהלי הטלוויזיה שקדמו לארנון צוקרמן היו כלהלן : פרופסור אליהוא כ"ץ, סטנלי "סטן" גרנדייזי, חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וישעיהו "שייקה" תדמור.
סוף הפוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר על ידי ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלק 17 ואחרון.
———————————————————————————————
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלק 17 ואחרון. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020.
———————————————————————————————
פוסט מס' 942. מסה ד. חלק 17 ואחרון. הועלה לאוויר ביום שישי-4 בדצמבר 2020.
המחקר והכתיבה אודות הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" ארכו כ-16 שנים בין 1998 ל- 2014. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" יתפרסו על פני 16 שנים. לקח לי שנים להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה . לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.
DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה , ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד"ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ומשם לאולפנים בירושלים. שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.
ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה. שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (EBU) שנערכו במקום מושבו בג'נבה – שווייץ וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU איגוד השידור האירופי (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה, קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל מחלקת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת . בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג'נבה ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. העדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : "מינכן שנייה לא תהיה כאן (!)", כך הצהירו גם הוועדות המארגנות של אולימפיאדת מונטריאול 197 ושל מונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט. מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי, הקרוי, OIRT (ראשי התיבות שלו : Organization Intervision Radio and Television), המקביל ל- EBU אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים. אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים". מאנשי DDR לשעבר שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 וcריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO שכיסתה את משחקי מונטריאול 1976 (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב.
התחלתי להעלות על הכתב את המחקר הזה אודות "אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972" רק באוקטובר 1998. האצתי, הגברתי, והעמקתי את קצב המחקר והכתיבה בתום אולימפיאדת סידני 2000 . שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם. חלפו מאז הטבח הרבה שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה פעם באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם, ולהם אין.
שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח של 11 הספורטאים שלנו. ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים היקרים האלה שב- 1972 שימשו מורים ו-חונכים שלי. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 40 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.
אנוכי בן 83 היום. תחושתי היא כי המחקר והכתיבה שלי אודות "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" במשך 16 שנים בין 1998 ל- 2014 הסתיימו פחות או יותר. תחושתי זאת מתחזקת ומגובה גם בגלל העובדה שהצלחתי לראיין ולשוחח במשך שעות ארוכות באוקטובר 2009 עם מר צבי זמיר מי שהיה ראש המוסד בעת "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" ועם ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם.
הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר חשוב ו-מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן".
אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות ארוכות. ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה ללא לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה – Off tube וה- .Off com", נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם שני האישים האלה צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. מדובר בשני אישים בלתי נשכחים עבורי.
טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 האלוף צבי זמיר בן 88. אישיות מדהימה ויוצאת דופן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 האלוף צבי זמיר (מימין). (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 85 (משמאל). אישיות בלתי רגילה ותקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הפוסטים אודות "אולימפיאדת הרצח והדמים של מינכן 1972" נפסקים כאן. הם טרם הגיעו לסיומם לפי שעה. הם יגיעו לסיומם רק לאחר שמשטרת מינכן תפתח את ארונות המסמכים שלה הנוגעים לאחד מפשעי הרצח המנובזים ביותר בהיסטוריה האנושית בה קופדו חייהם של 11 ספורטאים ישראליים אולימפיים על אדמת גרמניה כשהם חשופים לגמרי ללא כל הגנה עליהם. אשנה ואומר שוב : לעולם אין סליחה ואין מחילה. אנוכי לא אשכח עד אחרון ימיי את הציווי ההיסטורי הלאומי התנ"כי ההוא, האומר לנו, "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק" כפי שכתוב בספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.
סוף הפוסט מס' 942, מסה ד', הכולל בתוכו את חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט מס' 942. מסה ד'. חלקים 14, 15, 16, ו- 17. שמואל "מולי" ללקין ז"ל מי שהיה ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 איננו (2020 – 1926). שמואל ללקין היה ממנהיגי הספורט הבולטים והחשובים לדורותיהם במדינת ישראל מאז נוסדה ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ בגדוד ה- 6 של הפלמ"ח בעת מלחמת העצמאות ב-1948. המג"ד שלו היה צבי זמיר יבד"ל (בן 95, היום). שמואל ללקין היה איש החזון והמעש. הוא כיהן שנים רבות בתפקיד מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל ושימש ראש המשלחת האולימפית של ישראל ל-אולימפיאדת מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הרצח ו-הדמים בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". דווקא שם באולימפיאדת הרצח והדמים ההיא של מינכן 1972 הגיעה מנהיגותו האמיצה, הכנה, ויישרת הדרך של שמואל ללקין ז"ל לשיאה הלאומי והאנושי. שמואל "מולי" ללקין עבורי תיוותר לעולם כאדם בלתי נשכח. פוסט מס' 942, מסה ד', חלקים 14, 15, 16, ו- 17. הועלה לאוויר ביום שישי – 4 בדצמבר 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>