פוסט מס' 965. חֵלֶק מתּוֹרָת ו-מַדָּע תעשיית הטלוויזיה. פוסט סָבוּךְ. סְצֶנָה ראשונה, תמונת טלוויזיה ראשונה, ניתוח 1 : לֵיאוֹ מֶסִי (Leo Messi, ביום רביעי – 10 במארס 2021 בליגת האלופות) + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + הפרשן הכושל מכולם של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי גוטמן בעת השידור הישיר של משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר בליגת האלופות בפאריס ביום רביעי – 10 במארס 2021, פאריס סאן ז'רמן – ברצלונה 1:1. הסצנה השנייה, תמונת הטלוויזיה השנייה, ו-ניתוח 2 : גאולה אבן-סער מתנדבת "להתפשט" ביודעין (כמו רבים ורבות לפניה) בתוכנית הטלוויזיה "אינטימי" מול חקירתו הרכלנית של רפי רשף ש-שודרה בערוץ 12 נוכח מאות אלפי צופים ביום חמישי בערב של 11 במארס 2021. רפי רשף מבצע את מלאכת איסוף ה-Rating עבור ערוץ 12, זה חלק מתפקידו, אולם מה מניע אותה את גאולה אבן-סער אישה בת 50 למסור מידע כה אישי ל-רכלן, להשתפך בפניו מבחירה, ו-לחשוף את עצמה ואת צפונות ליבה בפרהסיה טלוויזיונית המונית ? למה היא צריכה את זה ? מדוע היא דורשת מעצמה לשתף ולספר לרפי רשף בדמעות את קורות צעדיה במשעולי חייה ? מה זה נותן לה ? תמוה ומגוחך. מה היא מרוויחה משהיא מאפשרת לרפי רשף לנבור בתולדות חייה וחיי משפחתה בשידור טלוויזיה ישיר והמוני ?  פוסט מס' 965. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת-13 במארס 2021. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL נוסד בחודש יולי של שנת 2012.

הערה 4 : הערכה : הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL הוקם על ידי בקיץ 2012. הבלוג מונה ברוטו ב- 8 ו- 2/3 שנות קיומו כ- 1.000000 (מיליון) נכנסים, קוראים, ומתעניינים.

הערה 5 : אני מתכוון להפסיק לחקור ולכתוב את הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL ולהסיר אותו מרשת האינטרנט בתום כתיבת פוסט ה- 1000 (אלף).

————————————————————————————————————

פוסט מס' 965 : הועלה לאוויר בשבת – 13 במארס 2021.

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי את ביתי השני בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה כושל ו-מופרך מש-מינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל ז"ל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי.

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מפגישת ה- WBM ה- 1 שנערכה בסידני – אוסטרליה (ראשי תיבות של World Broascasting Meeting) לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 כרכים שעוסקת בקורות, התפתחות, ותולדות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ במשך 137 שנים בין 1884 ל- 2021, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". לא תיארתי לעצמי ולא הערכתי ב- 1998 שמלאכת המחקר והכתיבה תימשך כ- 23 (עשרים ושלוש) שנים. הסדרה כוללת בתוכה כ- 75 (שבעים וחמישה) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2021, לכל המאוחר ב- 2022. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 965. חלק מתּוֹרָת ו-מַדָּע תעשיית הטלוויזיה. פוסט סָבוּךְ. סצנה ראשונה, תמונה ראשונה, ניתוח 1 : לֵאוֹ מֶסִי (Leo Messi ביום רביעי – 10 במארס 2021 בליגת האלופות) + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + הפרשן הכושל מכולם של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי גוטמן בעת השידור הישיר של משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר בליגת האלופות בפאריס ביום רביעי – 10 במארס 2021, פאריס סאן ז'רמן – ברצלונה 1:1. הסצנה שנייה, התמונה השנייה, וניתוח 2 : גאולה אבן-סער מתנדבת "להתפשט" ביודעין (כמו רבים ורבות לפניה) בתוכנית הטלוויזיה "אינטימי" מול חקירתו הרכלנית של רפי רשף ש-שודרה בערוץ 12 נוכח מאות אלפי צופים ביום חמישי בערב- 11 במארס 2021. רפי רשף מבצע את מלאכת איסוף ה-Rating עבור ערוץ 12, זה חלק מתפקידו אולם הוא עושה זאת ברשלנות ולא דוֹלֶה את כל המידע ואיננו מדייק כפי שאפשר לקרוא בהמשך הפוסט. אבל מאידך מה מניע אותה את גאולה אבן-סער אישה בת 50 למסור מידע כה אישי לעיתונאי -רכלן ו-לחשוף את עצמה ואת צפונות ליבה בפרהסיה טלוויזיונית המונית ? למה היא צריכה את זה ? מדוע היא דורשת מעצמה לשתף ולספר לרפי רשף בדמעות את קורות צעדיה במשעולי חייה ? מה זה נותן לה ? זה לא רק תמוה ומגוחך היא גם איננה זוכרת את כל הפרטים ולא מדייקת בכל התיאורים שלה. מה היא מרוויחה משהיא מאפשרת לרפי רשף לנבור בתולדות חייה בשידור טלוויזיה ישיר והמוני ?  פוסט מס' 965. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת-13 במארס 2021.

פרפראות.

א. עניין וריתק אותי מאוד לקרוא ולעיין ב- פוסט / שיחת ריאיון שערכה גילי איזיקוביץ' עם הֵלִית ישורון ואשר התפרסם ב- "גלריה" של עיתון "הארץ" ביום שישי – 13 במארס 20121, וכותרתו, "בעקבות הזמן האבוד. מורשת אבות".

ב. עניין וריתק אותי מאוד לקרוא ולעיין ב- פוסט / שיחת הריאיון שערכה צפי שועלי עם נורית זרחי כלת פרס ישראל לשירה לשנת תשפ"א, והתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום שישי – 13 במארס 2021, וכותרתו, "נמלים זעירות אכלו בי פירור אחר פירור".

ג. עניין וריתק אותי מאוד לקרוא ולעיין ב- פוסט / שיחת הריאיון שערך עופר אדרת עם פרופסור גור אלרואי איש אוניברסיטת חיפה (גור אלרואי הוא בני האמצעי והיקר, בן 52 וחצי היום), והתפרסם במוסף "הָאָרֶץ" של יום שישי – 13 במארס 2021 אודות סיפורם הקשה והמר של עשרות חלוצים בני העלייה השנייה והשלישית ששמו קץ לחייהם אחרי שחלומותיהם התנפצו בארץ ישראל. כותרת הפוסט : "חייו האומללים ומותו בייסורים של אלכסנדר ברקנר הצעיר".

ד. יבורכו עיתון "הארץ", אנשי "הארץ", עיתונאי "הארץ", והמו"ל עמוס שוקן.

פוסט מס' 965. חלק מתורת ו-מדע תעשיית הטלוויזיה. פוסט סבוך. התמונה הראשונה ו-הניתוח הראשון : לֵאוֹ מֶסִי (Leo Messi) + נדב יעקובי + בוני גינזבורג + הפרשן הכושל מכולם של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי גוטמן בעת השידור הישיר של משחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר בליגת האלופות בפאריס ביום רביעי – 10 במארס 2021, פאריס סאן ז'רמן – ברצלונה 1:1. התמונה השנייה ו-ניתוח 2 : גאולה אבן-סער מתנדבת "להתפשט" ביודעין (כמו רבים ורבות לפניה) בתוכנית הטלוויזיה "אינטימי" מול חקירתו הרכלנית של רפי רשף ש-שודרה בערוץ 12 נוכח מאות אלפי צופים ביום חמישי בערב- 11 במארס 2021. רפי רשף מבצע את מלאכת איסוף ה-Rating עבור ערוץ 12, זה חלק מתפקידו, אולם מה מניע אותה את גאולה אבן-סער אישה בת 50 למסור מידע כה אישי ל-רכלן ו-לחשוף את עצמה ואת צפונות ליבה בפרהסיה טלוויזיונית המונית ? למה היא צריכה את זה ? מדוע היא דורשת מעצמה לשתף ולספר לרפי רשף בדמעות את קורות צעדיה במשעולי חייה ? מה זה נותן לה ? תמוה ומגוחך. מה היא מרוויחה משהיא מאפשרת לרפי רשף לנבור בתולדות חייה בשידור טלוויזיה ישיר והמוני ?  פוסט מס' 965. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת-13 במארס 2021.

הקדמה.

התקופה הקצרה ההיא. ראשית עידן גאולה אבן  בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. לפני כן היא שירתה כחיילת – שדרנית ברדיו גלי צה"ל. 

לפני שנות דור. קיץ 1992 ותקופת פעילות חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת השידורים הישירים שלנו את תחרויות אולימפיאדת ברצלונה 92', היו עבורי זמנים קשים. את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהל איש מאוד לא מוכשר אולם כוחני בשם יוסף בר-אל ז"ל. את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהל אדם חסר כל יכולות ומיומנויות ניהול ומנהיגות בשם אלימלך רם ז"ל. הייתי בר מזל במידה מסוימת כי בתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן אריה מקל יבד"ל. את אחת המגישות שלי בחטיבת הספורט אורית כסיף סילקתי מהמסך כמגישה. התברר כי היא הייתה בסופו של דבר לא מוכשרת בעליל ובלתי מוצלחת ולא מתאימה לשאת במשרה הרמה. המגישה השנייה שלי בחטיבת הספורט מרב מיכאלי התפטרה לאחר שידורי אולימפיאדת ברצלונה 92' בטענה שלא הענקתי לה מספיק אפשרויות להתפתח כאשת טלוויזיה בתחום. הן כמובן לא היו הבעיה. שאלת קיומה של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה תלוי על בלימה תחת ובגלל ניהולם הכושל של יוסף בר-אל, זה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואלימלך רם כאמור את חטיבת החדשות. עידן מנכלותו של מוטי קירשנבאום ז"ל את רשות השידור (במקום אריה מקל) ומינויו של יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדו על הפרק (לאחר שיצחק רבין ז"ל זכה בבחירות לכנסת ב- 1992 והיה לראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל והוא שמינה את שולמית אלוני ז"ל לשרת החינוך והתרבות) היה חלום רחוק כמו התקוות. היה זה אורן רוזנשטיין שהמליץ והאיץ בי לפני 29 שנים לערוך בקיץ 1992 "Telelvision screen test" לגאולה אבן שעדיין הייתה חיילת אנונימית שידרה ברדיו גלי צה"ל. קיבלתי את הצעתו והמלצתו ההיא של אורן רוזנשטיין שהיה באותם הימים עיתונאי, שדר, כתב, ומגיש מוכשר מאוד וחכם בחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה ישראלית הציבורית (אגב, היכן הוא היום…?). אני לא היכרתי את גאולה אבן ב- 1992 וגם לא שמעתי עליה. לא המתנתי. ערכתי לה בקיץ 1992 מבחן מסך בלעדי באולפני הטלוויזיה שלנו בתל אביב. היא הייתה מצוינת. מיטבית. המצלמה והמיקרופון רחשו לה אהבה ואהדה מהרגע הראשון. היא גם הייתה אדם נבון, חכם, ושקול, ו-בעלת מבט מעניין עם העיניים הכחולות שלה. מן הרגע הראשון היא הייתה כוכב (טלוויזיה) שירדה מהשמיים. אורית כסיף ומרב מיכאלי נשכחו באחת כלא היו. רציתי להושיב את גאולה אבן מייד, עדיין חיילת ושדרנית רדיו גלי צה"ל, כבר במוצ"ש הקרוב באולפן הספורט שלנו כמגישה לצדו של המגיש הראשי שלי מאיר איינשטיין ז"ל, כשותפה שלו בשידור תוכנית הטלוויזיה הפופולארית שלנו "מבט ספורט", אולם מפקד רדיו גלי צה"ל בימים ההם משה שלונסקי התנגד ליוזמה שלי בתוקף. חיכיתי לה בכיליון עיניים. גאולה אבן נולדה לטלוויזיה (!). זה היה ברור. היא האפילה לחלוטין, מייד, וללא כל ספק כמגישה ומנחת טלוויזיה על המגישות האחרות שקדמו לה בחטיבת הספורט שלי אורלי יניב, אורית כסיף, ומרב מיכאלי. והייתה לה עוד תכונה עיתונאית – טלוויזיונית רבת ערך. משחר נעוריה בחטיבת הספורט שלי היא רצתה לצאת לשטח ולעשות כתבות. היא הייתה עיתונאית יוזמת שלא הסתפקה בכס הרָם באולפן הספורט הטלוויזיוני שהכנתי עבורה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים.

1990. לפני יותר משנות דוֹר. תזכורת של ימים מַרִים. 10 ביולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפוליטיזציה הממארת חודרת חיש מהר לעצמותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של יוסף בר-אל. התפוררותה היא רק עניין של זמן.

ח"כ שרה דוֹרוֹן (מפלגת הליכוד) בשאילתה בעלת תוכן שקרי, שאילתה מנובזת ולא נכונה בכנסת שהופנתה ל-ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת (היא כמובן מעולם לא דיברה עִמִי ולא שאלה אם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אמת או שקר מנובז) : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה. לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת :

1.  מה התייחסות השַר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ?

2.  מה בדעת השַר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה ? "

תשובת שר החינוך זבולון המר : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) :  "אדוני השַר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השַר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות . אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה".

עובדיה אלי (הליכוד) : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך".

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות : "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שַר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר : "אני חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה".

הפוליטיקאיות והפוליטיקאים הנכלוליים שניסו לטפס על סולם השוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה בשל טעויות הקריינות שלה החוזרות ונישנות, אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המגוחכת של יוסי שריד ז"ל, דליה איציק, שרה דורון ואחרים כולם יבד"ל, היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי. זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ודיגניטי עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים. דֶלֶת חטיבת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח. קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ובראש וראשונה ממצפוני. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו לפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו. בטלוויזיה ברמת הניהול שלה כמו בפוליטיקה, אין חברויות. יש אינטרסים.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פנחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נֵיחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם ותועלתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת. הם מומחים בהבטחות. רובם לא יודעים לקיים אותן. (וגם באדיבות העיתון "מעריב").

בחודש מַרס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה לשָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל בגביע דייויס עם שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות צרף ריאיון שערך עם הח"כ המלומד פנחס גולדשטיין שהיה נוכח בראדץ – קראלובה בהתמודדות ההיסטורית. הריאיון הושלך לפח, לא מפני שמר פנחס גולדשטיין היה איש בלתי מכובד אלא בגלל שהיה חסר חשיבות עיתונאית ולא רלוואנטי. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, ולא תרם כ-ח"כ כהוא זה לניצחונה. הוא היה פוליטיקאי שנכח במקרה בתחרות וזאת אינה עילה לראיין אותו. הריאיון עִמוֹ היה חסר ערך מראש ונראה כפרסומת לשמה בחינם לאישיות פוליטית. לכן הדפתי אותו מהליין – אפ. הריאיון הזה שערך אורי לוי עם הח"כ פנחס גולדשטיין לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי בנפרד להפסיק לאלתר להחניף ולהתחנף לאנשי ציבור באמצעות המצלמה. הוא אורי לוי נחשד על ידי מייד באופורטוניזם.

טקסט תמונה : חורף 1987. ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים אורי לוי (ראשון מימין) שליח חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל. הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 2:3 בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין, אך שגה כשראיין את ח"כ פנחס גולדשטיין פוליטיקאי ואוהד טניס מושבע שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני. החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יעקב מאור, הצלם יוסי רוט, איש לא מזוהה, חגי קרן צבי, אבי בטלהיים, ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי. (התמונה באדיבות אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 5  בפברואר 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות לסעיפיו כמו תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים וכו'. התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות דאז חיים הברפלד ז"ל והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אנחנו אלה שמשלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות להתאחדות הכדורגל הישראלית בעונת 1993 – 1992 סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר (!). הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר ברוב חוצפתו לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה. זה היה כמובן חזיון שווא אך ח"כ מיכה גולדמן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ מיכה גולדמן והח"כ פנחס גולדשטיין הוכיחו פעם אחר פעם עד כמה חלק מחברי הכנסת שרויים ברמת העסקנות ועד כמה הם מגוחכים, קטנוניים, ויעשו הכל כדי לזכות בכל קור טוב של פרסום. ברור שנזהרתי מהם כמו מאֵש. לא נתתי להם שום סיכוי להתמקם בדל"ת אמותיי הטלוויזיוניות. (באדיבות העיתון "חדשות").

ובאשר לגב' אוֹרִית כָּסִיף. לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש אוקטובר של שנת 1990 בשל שיקולים מקצועיים, סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בתוכניות אחרות ו/או ל-חילופין לשמש בתפקיד עורכת עיתונאית במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. להפתעתי הרבה גב' אוֹרִית כָּסִיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2 ו/או ערוץ 10. אני אומר להפתעתי מפני שהיה טמון בה כישרון אך לא סבלנות. היא חזרה לאנונימיות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את שתי תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף. טביעת אצבעותיהם המבישה של הפוליטיקאים בטלוויזיה וברשות השידור מדיפה תמיד ריח רַע וסירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים, הפך לדליקה פוליטית ענקית, עד כדי התערבותה של כנסת ישראל. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים , עכשיו נעלתי אותה בפניהם ברָב בָּרִיח.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף השיגני מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר במפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים. במקצועו האזרחי הוא חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה. המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות זְבוּלוּן הָמֶר. המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט שלא סיקרה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל צפרירים חולון באחת השבתות, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה. הטוען טען נגד הסיקור של הכתב דני לבנשטיין שהיה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג. הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט הייתה בעצם על הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל. טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא, גם של אלישע פלג. התוכנית "משחק השבת" ששודרה מידי מוצ"ש וסיקרה חלק בלבד ממשחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל הייתה מסמך דל, מבוזה, גרוטסקי, קטוע, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינה עיתונאית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא נתן לי די אמצעים כדי להפיק מסמך שלם. ברור שהודעתי לו כלהלן : "מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים נגד דַלוּת "משחק השבת", והוספתי, "זאת איננה אשמתי אלא אשמתך הישירה בכך שאתה מונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים, למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל זכויות שידור בלעדיות , אך לא מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". אמרתי לו כלהלן : "יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה. אם לאו וותר על העניין. אתה כמנהל הטלוויזיה נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. וכפי שגם אתה יודע, חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס". צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת עם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שנמשכה שלוש שנים רצופות. יוסף בר-אל חשב שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל. בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993- 1990 כיסינו בין % 30 ל- % 50 ממשחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך חסרת אמצעי צילום, משאבים טכנולוגיים וכוח אדם. דוקומנט אנטי עיתונאי, קטוע, ומסורס. לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי שבִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי. אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ועל מנהל חטיבת החדשות שלו אֵלִימֶלֶך רָם שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום, והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם. משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רָם מתפקידיהם. יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה החדש במקום יוסף בר-אל, ודָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אֵלִימֶלֶך רָם. השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי וחשוב לציבור.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 26 בפברואר 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן ניהולו הקיקיוני של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה שלנו.

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת מיסדנו "במבט ספורט" פינה חביבה על הציבור, שקראנו לה "שער החודש". חברי כנסת צעירים כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 חידשתי את שידורה, אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל . שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל ואחרים איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

לקראת עונת הכדורגל של 1992 – 1991 כלו כל הקיצין. "משחק השבת" הפך לאנקדוטה. החלטתי להגיש את התפטרותי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. לא בע"פ. בכתב. מה שנאמר במסמך כתוב שחור על גבי לבן איננו ניתן להכחשה. הוא היה מנהל חובבן ומגוחך וכמותו גם עוזריו הקרובים שהופקדו על ידו לתפקידי הניהול הבכירים. הם כולם שם הפכו בעיניי לחדלי אישים. הם לא היו באמת עיתונאים ואנשי טלוויזיה. עובדה שכאשר מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל הגיעו לרשות השידור ולשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית באפריל 1993 אחרי עידן יוסף בר-אל ז"ל, הכל השתנה לטובה במאה ושמונים מעלות. לא יכולתי בסתיו 1991 להמשיך ולקחת עוד אחריות ולהסתתר מאחרי הסִינַר של יוסף בר-אל כאילו לא קורה כלום. מנהל שירותי ההפקה שלו יוסף "יוסי" משולם ז"ל שיתף פעולה כמובן עם יוסף בר-אל ולא עמי. אבל הוא לא היה חשוב. ברור שאם מנהל הטלוויזיה היה מוריד לו פקודה להפעיל מידי שבת שש ניידות שידור (רובן עמדו בטלות במוסך) ושלושה צוותי פילם הוא היה מבצע אותה ללא שום היסוס. כולם ראו שמצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית החובבנית הוא בכי רע.

טקסט מסמך (1) : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש על ידי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 1 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש על ידי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (3) : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש על ידי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל דחה את בקשת ההתפטרות. הוא באמת היטיב במקצת את דרכיו עמי אך זה לא היה מספיק. אני בטוח שהוא ראה באמביציות שלי עניין בלתי נסבל. אך אלו לא היו אמביציות אישיות. אלו היו שאיפות הגיוניות למען הכלל. אם אתה קונה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט כלשהו עליך לכסות אותו כהִלכתו. אם לאו וותר על העניין. אל תתעסק עמו בכלל. זה היה מוטו הניהול שלי : "If you do, do it right – if not give it up". הציבור איינו מבין איזו הקלה אישית, קבוצתית, ומקצועית הייתה לי עם הופעתם ו-בואם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לניהול רשות השידור והטלוויזיה ב- 1993. מנהלי שלוש החטיבות הגדולות בטלוויזיה, אלימלך רם מנהל החדשות, יוסי משולם מנהל שירותי ההפקה, ומנהל ההנדסה דוד יוגב – היו כנועים ושילבו עמו ידיים.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. אילו הייתה לה רק יותר סבלנות אני מעריך שהיא הייתה בסופו של דבר מתקדמת לעבר האופק הטלוויזיוני שחשבה אולי שהוא שלה ו-מובטח לה. אינני זוכר שמישהו אחר בערוצי הטלוויזיה האחרים במדינת ישראל (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות למַמֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה אחר בארץ לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת החדשות ו/או חטיבת התוכניות לא קפץ על המציאה ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחן המסך. בוגרת גל"צ בת 22 בעלת קול רדיופוני וחיתוך דיבור נקי. אינטליגנטית, מוכשרת, וחכמה. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. בניתי עליה לטווח ארוך אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד היכן שהוא ב- 1992 התראיינה מֵרָב מיכאלי לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לדעת את הפרטים המקצועיים לאשורם ומבלי שתהיה מצוידת במפת הניווט הכללית. היא הוענשה על ידי והורחקה מהעבודה ומהמסך. יוסף "טומי" לפיד ז"ל התקשר אליי והזכיר לי את עברו והערכתו אליי בימים שהיה מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 שנרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת רצח ישראל קסטנר הכתה גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול מכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים אותו ניצול שואה הונגרי ירושלמי שם מלכיאל גרינוואלד, כי ישראל קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- SS של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר ומוכשר שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את ישראל . זאת הייתה הפעם הראשונה  שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם, (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). בסיומו של המשפט פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי את פסיקתו ההיא : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הזה "מכר את נשמתו לשטן", חרץ את גורלו, התיר את דמו, וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל קסטנר ביריות אקדח ע"י יוסף מנקס, זאב אקשטיין, ודָן שֶמֶר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון את עִרעורו וניקו את שמו של ד"ר ישראל קסטנר מכל רבב. "…אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור…", אמר לי יוסף "טומי" לפיד, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה . מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר המנוח שָבָה למסך. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד מפני שהערכתי ואהבתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר בעיתונאות בטלוויזיה.

ב- 18 באוגוסט 1992, שמונה ימים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992 שבתי ארצה. מצאתי על שולחני מעטפה הממוענת אליי (ללא שֵם השולח) שהועברה אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של גב' מרב מיכאלי בת ה- 26 (מרב מיכאלי היא היום פוליטיקאית בת 55 ואשר מכהנת לאחרונה בתפקיד יו"ר מפלגת העבודה).

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. זהו המכתב ששלחה לי מרב מיכאלי בכתב ידה. מרב מיכאלי בת 55 היא היום יו"ר מפלגת העבודה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי מאוד לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. היה מדובר באבדה מקצועית. חשתי מאוכזב. היה באישיות התמירה שלה משהו מאוד ייחודי וכובש. היא הייתה אישה צעירה משכילה, נבונה, ויפה בת 26 אז, בעלת נוכחות והופעה אסתטית שנכון לה עתיד מזהיר בתחום תעשיית הטלוויזיה. ברור שצלצלתי אליה והודיתי לה על  52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט. "מֵרָב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. שמרי על עצמך". נפרדנו לעַד. מאז לא ראיתי אותה יותר.

חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תנסוק הקריירה הטלוויזיונית של אל על ו- מֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים ופחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כשרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת וחכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה הטלוויזיונית ההיסטורית. אולי לא.

סוף דָבָר ו/או אולי רֵאשִית דָבָר. כל ניסוח טוב (!) :

באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל (אישיות דגולה) למִשְרָה הַרָמָה של מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ובתמיכתה המאסיבית של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל. ביוני 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מתפקידו (לא האריך את כהונתו), החזיר את יאיר שטרן ארצה מ- וושינגטון שם שימש שליח רשות השידור מאז 1989, ומינה אותו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש במקומו של יוסף בר-אל המודח והמסולק. שניהם מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל (בתמיכתו דאז של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון) מינו את דוד "דודו" גלבוע למנהל חטיבת החדשות שהפך והיה עכשיו הבוס הישיר שלי. דוד "דודו" גלבוע "החרים" לטובתו את גאולה אבן ואף חטף ממני את המפיק הראשי שלי אמנון ברקאי והעביר אותו לשורותיו. שתי חתיכות "פאזל" מבריקות נחטפו ממני ע"י המנהל שלי דוד "דודו" גלבוע אולם התמונה הכללית של חטיבת הספורט בפיקודי נותרה שלימה מפני שהחזקתי באופן בלעדי בכל זכויות השידורים הטלוויזיוניות של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם : הכדורגל הישראלי, הכדורסל הישראלי, המונדיאלים, האולימפיאדות, מכבי ת"א בזירת הכדורסל האירופית, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל וב-א"ק ושחייה, אליפויות העולם ב-א"ק ושחייה, וה- NBA האמריקני, הגביע האנגלי בכדורגל, ו-ווימבלדון בטניס. חומרי השידור הבלעדיים האלה היו חשובים יותר גם מהאנשים ששידרו אותם. המפיק המוכשר והישר באדם ששי אפרתי נכנס בהצלחה רבתי לנעליו הגדולות של אמנון ברקאי. אורי לוי התיישב בהצלחה בלתי מבוטלת על כיסא המגישה שיועד לגאולה אבן. והיה לי כמובן את מאיר איינשטיין ז"ל מגדולי שדרני ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחומי הספורט והחדשות בכל הזמנים. מאיר איינשטיין היה טוב יותר מכולם אולי גם לרבות יורם ארבל יבד"ל. עידן גאולה אבן בחטיבת הספורט שלי הסתיים בעצם לפני שהתחיל. צורת הניהול הכושל של יוסף בר-אל אותי כמנהל, עורך, ומפיק של כלל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארץ ובעולם ואחריו אופן הניהול הבדלני של דוד "דודו" גלבוע אותי באותן המסגרות מאוד לא מצאו חן בעיניי. נתתי להם לדעת מה אני חושב על שניהם. מייד אחזור לגאולה אבן-סער הבלתי נשכחת (!).

באשר לֵיאוֹ מֶסִי (Leo Messi) ילך גם אני אלך. לא היה עוד כדורגלן מתמטי כל כך מדויק ומרשים בדרגה שלו בהיסטוריה של הכדורגל הבינלאומי באשר הוא. הנתונים ש-לֵיאוֹ מֶסִי רשם בצדה האחד של המשוואה המתמטית היו שווים תמיד  לתוצאה הסופית בצידה האַחֵר שלה. שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום רביעי – 10 במארס 2021, פ.ס.ז' הצרפתית נגד הקבוצה הספרדית ברצלונה 1:1 (עם ליאו מסי) במסגרת שלב הגומלין ב- 1/8 הגמר בליגת האלופות האירופית. פ.ס.ז'. מעפילה לשלב 1/4 הגמר של המפעל לאחר שניצחה במשחק הראשון את ברצלונה (ב-ברצלונה) 4:1.

זאת כמעט שְבוּעָה. אולי אפילו נֶדֶר. לֵיאוֹ מֶסִי הוא בין האנשים הבודדים שהפכו את חיי למאושרים יותר. אנוכי בן 83 היום. לאו מסי בן 34. אני מנסה לחשוב ולהעריך עוד כמה שנים נותרו לי כדי לצפות בו עוד פעם ועוד פעם ושוב ושוב ? ו-עוד כמה זמן נותר לו להיות שחקן פעיל על כר הדשא ? ליאו מסי הוא כדורגלן מתמטי והכדורגל שלו הוא מתמטיקה אמיתית (!). ליאו מסי הוא ברצלונה וברצלונה היא ליאו מסי, כפי ש-פֶרֶנְץ פּוּשְקָאש שחקן קבוצת "הונבד בודפשט" היה בשעתו הונגריה והונגריה הייתה פושקאש, ו/או כפי שיוֹהָאן קְרוֹיְף שחקן קבוצת "אייאקס" היה הולנד והולנד הייתה יוהאן קרויף, ו/או כפי ש-פלה שחקן קבוצת סאנטוס היה ברזיל וברזיל הייתה פלה. האם 2021 היא עֵת הדמדומים של ליאו מסי בן 34 ואולי גם שקיעתה של קבוצת הכדורגל המזהירה של ברצלונה ? התשובה פשוטה והגיונית: "…Every good thing comes to end". השאלה איננה אם זה יקרה בעתיד (זה יקרה…), השאלה היא אם זה קורה כבר עכשיו ? דבר אחד בטוח : ברצלונה לעולם לא תהיה אותה ברצלונה ללא ליאו מסי. גם עולם הכדורגל הבינלאומי לא יהיה אותו הדבר בלעדיו.

ליאו מסי הוא כדורגלן עַל מוכשר ברמה מתמטית הכי גבוהה שאני מכיר. אפילו קולות ה- Voice over שמשמיעים שדרני ופרשני הכדורגל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אינם יכולים להזיק ולקלקל את תמונות ה- Video ש-ליאו מסי מייצר בכישרון כה רב כבר שנים כה רבות. השער ש-ליאו מסי הבקיע לרשתה של פ.ס.ז'. ב-בעיטה מטווח של 26 מטרים וחצי הוכיח שוב עד כמה פרשני הכדורגל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הם אנשי טלוויזיה דלים, עניים, ו-מוגבלים שאינם מבינים את מהות תפקיד הפרשנות שהוטל עליהם ע"י הנהלתם. הם כולם שם משתמשים ו-מצטעצעים במילים והגדרות גבוהות כמו, "נפלא…מדהים…אדיר…וכ'ו…", אולם לעולם אינם מנתחים עבור צופיהם את העובדות שהשפיעו ו-גרמו להתהוות ולהתפתחות האירועים כפי שהצופה רואה אותם על מסך הטלוויזיה שלו. שוב, למשל כמו השער שהבקיע ליאו מסי בדקה ה- 37 לרשתה של פ.ס.ז' עליו הגן שוער מוכשר ובעל יכולות בשם קיילור נאוואס.

טקסט עדותו הכללית, שטחית מידי ו-נעדרת פרטים ו-עובדות של השדר המוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, נדב יעקובי :

"…ומסי מבקיע את השער האדיר הזה…בעיטה אדירה שאפילו קיילור נאוואס הנפלא לא יכול לעצור אותה…ומדדו שהשער הזה…הכדור הזה…נבעט מ- 30 מטרים…שער אדיר של מסי, 1:1". אף מילה של נדב יעקובי על מהירות תנועת הכדור. אף מילה של נדב יעקובי על מהות וסגנון הבעיטה של ליאו מסי האם מדובר ב-בעיטת הסעה ו/או ב-בעיטה מסובבת…אף מילה של נדב יעקובי על מיקומו של קיילור נאוואס שוער פ.ס.ז'…ואף מילה של נדב יעקובי על התנגדות האוויר והשפעת התנגדות האוויר על התנהגות הכדור העגול (שהוא איננו גוף אווירודינאמי) אולם אף על פי כן הוא טס במהירות גבוהה באוויר (הכדור שוקל כ- 430 גרם ו-היקפו כ- 70 ס"מ), ושום מילה והסבר על דרך מסלולו באוויר הנובעת מהתנגדות האוויר בעת מסעו המהיר לעבר שערה של פ.ס.ז' עליו מגן קיילור נאוואס.

ובכן, הכדור שבעט ליאו מסי לשערו של קיילור נאוואס היה בסגנון "הסעה" כשכל כוח הבעיטה של ליאו מסי עובר דרך מרכז הכובד של הכדור. הכדור נע יציב באוויר מבלי להסתובב ועבר את כברת הדרך של 26.5 מ' עד שחצה את קו השער של קיילור נאוואס בתוך זמן של 0.9 שנייה אחת. כלומר בחישוב פשוט הכדור של ליאו מסי חלף על פני מרחק של 1749 מטרים בדקה אחת, ואילו בתרגום לקמ"ש הרי שהכדור שבעט ליאו מסי צבר מהירות ממוצעת של 104.94 קמ"ש. אילו המצלמה האחורית של הטלוויזיה הצרפתית שהוצבה על הקרקע מאחורי שערו של קיילור נאוואס הייתה מצלמת את מהלך הכדור הזה במהירות של 150 Frames בשנייה אחת אפשר היה להבחין ולראות כיצד התנגדות האוויר משחקת בכדור (משקלו כ- 430 גרם והיקפו כ- 70 ס"מ) הנע לפנים במהירות גבוהה כשהיא מסיטה אותו מצד לצד ומעלה – מטה בצורה לא מסודרת ולא סימטרית. לקיילור נאוואס נותרו כמה מאיות של שנייה להבין כי הכדור נע בסופו של דבר לפינה הגבוהה הימנית של שערו (השמאלית מנקודת מבטו של ליאו מסי) אבל זה היה כבר מאוחר מידי. צריך לזכור שהיה מדובר בתנופת רגל שמאל חזקה של ליאו מסי שגרמה לכדור לחלוף על פני מרחק של 26.5 מטרים בתוך 9 (תשע) עשיריות של שנייה אחת.

טקסט תמונה (1) : יום רביעי – 10 במארס 2021. אצטדיון פארק דה פראנס בפאריס. הדקה ה- 37 במשחק הגומלין בשלב שמינית הגמר בליגת האלופות בפאריס בין קבוצות פ.ס.ז' וברצלונה שהסתיים בתוצאה 1:1. התיעוד הנ"ל של המצלמה המובילה מראה את ליאו מסי (בחולצה צהובה) שבריר שנייה בטרם הבעיטה שלו בכדור מטווח של 26.5 מטרים לעבר שערה של פ.ס.ז' שהניבה שער. רוחבן של רצועות הדשא הקצור ו-צבועות בירוק כהה וירוק בהיר (בגלל קציר בשני כיוונים מנוגדים) הוא 5 מטרים ועוד 1/3 של מטר נוסף. פירושו של חישוב פשוט הוא כי ליאו מסי יורה את את הכדור שלו לעבר שערה של פ.ס.ז' ממרחק של 26 מטרים פלוס 2/3 של מטר נוסף. הכדור המדויק של ליאו מסי שהניב שער מרהיב נע במהירות ממוצעת של 104.94 קמ"ש. הוא עבר את המרחק של 26 מטרים + 2/3 מטר נוסף בזמן של 0.9 שנייה אחת (!). (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום רביעי – 10 במארס 2021. אצטדיון פארק דה פראנס בפאריס. הדקה ה- 37 במשחק הגומלין בשלב שמינית הגמר בליגת האלופות בפאריס בין קבוצות פ.ס.ז' וברצלונה שהסתיים בתוצאה 1:1. התיעוד הנ"ל של המצלמה האחורית הגבוהה מאחורי שערה של ברצלונה מראה את ליאו מסי (בחולצה צהובה) שבריר שנייה בטרם הבעיטה שלו בכדור מטווח של 26.5 מטרים לעבר שערה של פ.ס.ז' שהניבה שער. רוחבן של רצועות הדשא הקצור ו-צבועות בירוק כהה וירוק בהיר הוא 1/3 5 מטרים. פירושו של דבר כי ליאו מסי יורה את את הכדור שלו לעבר שערה של פ.ס.ז' ממרחק של 26 מטרים פלוס 2/3 של מטר נוסף. הכדור המדויק של ליאו מסי שהניב שער נע במהירות ממוצעת של 104.94 קמ"ש,  ועבר את המרחק של 26 מטרים + 2/3 מטר נוסף בזמן של 0.9 שנייה אחת (!). (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : יום רביעי – 10 במארס 2021. אצטדיון פארק דה פראנס בפאריס. הדקה ה- 37 במשחק הגומלין בשלב שמינית הגמר בליגת האלופות בפאריס בין קבוצות פ.ס.ז' וברצלונה שהסתיים בתוצאה 1:1. התיעוד הנ"ל של המצלמה האחורית הגבוהה מאחורי שערה של ברצלונה מראה את ליאו מסי (בחולצה צהובה) שבריר שנייה לאחר ביצוע הבעיטה שלו בכדור מטווח של 26.5 מטרים לעבר שערה של פ.ס.ז' שהניבה שער. רוחבן של רצועות הדשא הקצור ו-צבועות בירוק כהה וירוק בהיר הוא 1/3 5 מטרים. פירושו של דבר כי ליאו מסי יורה את את הכדור שלו לעבר שערה של פ.ס.ז' ממרחק של 26 מטרים פלוס 2/3 של מטר נוסף. הכדור המדויק של ליאו מסי שהניב שער נע במהירות ממוצעת של 104.94 קמ"ש. הוא עבר את המרחק של 26 מטרים + 2/3 מטר נוסף בזמן של 0.9 שנייה אחת (!). התיעוד הנ"ל מראה כי קיילור נאוואס שוערה של פ.ס.ז' זיהה מאוחר מידי את תנועת כיוון הכדור שבעט ליאו מסי ונכנע לו.   (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (4) : יום רביעי – 10 במארס 2021. אצטדיון פארק דה פראנס בפאריס. הדקה ה- 37 במשחק הגומלין בשלב שמינית הגמר בליגת האלופות בפאריס בין קבוצות פ.ס.ז' וברצלונה שהסתיים בתוצאה 1:1. התיעוד הנ"ל של המצלמה האחורית הנמוכה מאחורי שערה של פ.ס.ז' מתעדת את קיילור נע מאוחר מידי לקראת הכדור שבעט ליאו מסי מטווח של 26.5 מטרים לעבר שערה של פ.ס.ז' שהניבה שער. הכדור המדויק של ליאו מסי שהניב שער נע במהירות ממוצעת של 104.94 קמ"ש. הוא עבר את המרחק של 26 מטרים + 2/3 מטר נוסף בזמן של 0.9 שנייה אחת (!). התיעוד הנ"ל מבהיר כי קיילור נאוואס שוערה של פ.ס.ז' זיהה מאוחר מידי את תנועת כיוון הכדור שבעט ליאו מסי ונכנע לו. (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט עדותו הבעייתית והחסרה של הפרשן בוני גינזבורג :

ואז מגיע תורו של בוני גינזבורג לפרשן, וכך הוא אומר לצופיו : "…ברגע שהוא מקבל את הכדור הגאון הזה מקבל את ההחלטה…יש לו הרבה מאוד שטח…הוא שולח חץ אדיר…עוצמת הבעיטה…גם נאוואס שהוא שוער גדול לא מצליח להתמודד איתה…אתה יודע (הוא פונה למנחה מודי בר-און), אפשר להגיד שהוא מאחר…שהוא לא מספיק קרוב…אבל עדיין רמת הביצוע של הבעיטה הזאת היא שלמות…ונראה מהזווית האחורית, נראה את הקושי של נאוואס כמה זמן התגובה שלו קצר…אין לו שום סיכוי להגיע לדבר הזה…הרגע הזה הוא רגע מושלם של שחקן מושלם…". ניתוח ו-פרשנות משעממים נעדרי עובדות. אף מילה של בוני גינזבורג על מהירות תנועת הכדור שבעט ליאו מסי. אף מילה שלו על מהות וסגנון הבעיטה של ליאו מסי האם מדובר ב-בעיטת הסעה ו/או ב-בעיטה מסובבת…אף מילה על מיקומו של שוער פ.ס.ז'…ואף מילה של בוני גינזבורג על התנגדות האוויר והשפעת התנגדות האוויר על התנהגות הכדור ועל דרך מסלולו באוויר בעת מסעו המהיר לעבר שערה של פ.ס.ז' עליו מגן השוער קיילור נאוואס. וגם : בעוד נדב יעקובי מתעקש כי טווח הבעיטה של ליאו מסי שהניבה שער היה 30 מ', נמרח Strip ארוך של Super imposing בעת פרשנותו של בוני גינזבורג שמבשר לצופים כי מיקומו של הכדור בעת הבעיטה (ברגל שמאל) של ליאו מסי נמצא בטווח של 26.4 מטרים משערו של קיילור נאוואס.

טקסט תמונה : 10 במארס 2021. הדקה ה- 37 במשחק פ.ס.ז'. – ברצלונה (1:1) במסגרת משחק הגומלין בשלב שמינית הגמר של ליגת האלופות. מערכת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים קובעת כי טווח בעיטת הכדור של ליאו מסי שהביא לתוצאת שוויון 1:1 עמד על 26.4 מטרים (ולא 30 מטרים) כפי שהתעקש ו-דיווח קודם לכן השדר המוביל נדב יעקובי. (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט עדותו הכושלת והמשעממת של הפרשן אלי גוטמן מי שהיה מאמן כושל של נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 2015 – 2011. מדובר באישיות קלושה אנטי טלוויזיונית בעלת קושי מובנה ומסורבל בכל הקשור למלל, לבניית רעיון, לניסוח הגיוני, נבון, ומדויק, לניתוח האירועים, ולסך כל הפרשנות הנוגעת למשחק הכדורגל. האיש מיותר לחלוטין בעמדת השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

ואז הגיעה עדותו העילגת והמגוחכת של עוד פרשן בשם אלי גוטמן מי שהיה פעם מאמן כושל של נבחרת ישראל בכדורגל על רקע ה- Replay הרביעי והאחרון של שערו של ליאו מסי. כישרון הניסוח של אלי גוטמן הוא דַל ולא עומד בשום אמת מידה טלוויזיונית. זהו טקסט הפרשנות אותו הגה באוזני צופיו : "…בוא ניווכח בשער הזה במהלך המופלא הזה…ואי אפשר שלא משום שהכדור…הוא נותן את הפצצה הזאת…כף רגל מלאה…הכדור עושה מסלול מבפנים החוצה לחיבורי הקורות…". מדובר בפרשן מסורבל, קשה ביטוי וניסוח שחושף את עצמו כנכה טלוויזיוני. זה האיש שהיה פעם מאמן לא מוצלח ו-כושל של נבחרת ישראל אולם מערכת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים החליטה לפנות עבורו את אחד מכיסאות הפרשנים שלה. אף מילה של אלי גוטמן על מהירות תנועת הכדור. אף מילה שלו על מהות וסגנון הבעיטה של ליאו מסי האם מדובר ב-בעיטת הסעה ו/או ב-בעיטה מסובבת…אף מילה על מיקומו של שוער פ.ס.ז'…ואף מילה על התנגדות האוויר והשפעת התנגדות האוויר על התנהגות הכדור ועל דרך מסלולו באוויר בעת מסעו המהיר לעבר שערה של פ.ס.ז' עליו מגן השוער קיילור נאוואס.

האם שתי בעיטות העונשין מ- 11 מ' במשחק המדובר, המוצלחת והמשגשגת של קיליאן אמבפה שחקנה של פ.ס.ז' ומאידך זו הכושלת של ליאו מסי, מרמזות בצורה כלשהי על נסיגת האיכות של ברצלונה והמשך הידרדרותה מפסגת הכדורגל הבינלאומי ?

טקסט תמונה : יום רביעי – 10 במארס 2021. אצטדיון פארק דה פראנס. קיליאן אמבפה מכניע את שוער ברצלונה טר שטגן שמזנק לכיוון ההפוך בעת ביצוע בעיטת עונשין מ- 11 מ' במשחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר שנערך בפאריס במסגרת ליגת האלופות. (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה : יום רביעי – 10 במארס 2021. אצטדיון פארק דה פראנס. מאידך ליאו מסי (מס' 10) נכשל בביצוע בעיטת העונשין מ- 11 לאחר שקיילור נאוואס עצר את הכדור. (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

סיכומון קצר.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחזיק בזכויות שידורים בלעדיים של אירועי ספורט מסקרנים ובעלי חשיבות לרבות משחקי כדורגל כמו אלה השייכים ל-ליגת האלופות (Champions league) האירופית, אולם הוא דל בכוח אדם מקצועי שאמור לעסוק בהם. שום פרשן כדורגל והוגה דעות של משחק הכדורגל המכהן בתפקיד זה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננו מתקרב לרמת ה- IQ וכישרון ויכולת הניתוח וההסברה של פרשן הכדורסל שי האוזמן (למשל). אלי גוטמן מהווה נקודת תורפה מובהקת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. סיכומון מַר. רמת הפרשנות של שדרני הכדורגל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אותה הם משמיעים השכם והערב לצופיהם ירודה באיכותה בהשוואה לאיכות התמונה ורמת המשחק שהם מקבלים על המסך שלהם מהאצטדיונים  השונים ברחבי אירופה. מַר.

תזכורת שמעניינת אותי וחשובה לי : גאולה אבן נותרה אשת טלוויזיה מוכשרת (היום גאולה אבן-סער בת 50), זכר לימים ההם שחלפו לבלי שוב.

פוסט מס' 965.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נערך, ולא נכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

הערה מס' 3 : כמות קוראי הבלוג והנכנסים אליו, עברה את רף ה- 700000 (שבע מאות אלף).

הקדמה קצרצרה בהמשך פוסט מס' 965.

הבלוג הזה, הקרוי, YOASHTVBLOG.CO.IL , רווי באלפי תגובות, הערות, והצעות של הקוראים שאינני מכיר אותם כלל ולא יודע מי הם. אני קורא את כולם. כולם מתקבלים בהערכה, בתודה, ובכל הכבוד הראוי (!). אינני עונה לכותבים ולפונים הרבים. לא מפני שאנוכי מתנשא על קוראיי אלא משום שאין לי זמן. חציתי לאחרונה את סף העשור ה- 9 של חיי. אנוכי בן 83 היום ו-עסוק כל כולי במחקר וכתיבה לא רק של הבלוג המפורט הרצ"ב, אלא טָרוּד ועַמוּס עד למאוד גם בסיום מחקרם וכתיבתם על ידי (מאז 1998) של 13 הספרים עבי הכרס (כ- 130000 עמודים) שמרכיבים את הסדרה הטלוויזיונית רחבת ההיקף, הקרויה על ידי בשם הכולל,  "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה בארץ ובעולם".

——————————————————————–

פוסט מס' 965. הועלה לאוויר בשבת – 13 במארס 2021.

——————————————————————–

חלק מ-תורת ו-מדע הטלוויזיה.

פוסט מורכב מס' 965. תזכורת גאולה אבן – סער אשת טלוויזיה ותקשורת מרשימה ובלתי נשכחת. ימי מונדיאל רוסיה 2018. הסתיים מונדיאל רוסיה 2018 בעלות ארגונית של הוועדה המארגנת הרוסית ע"ס תקציב עצום בן 14.200000000 (ארבעה עשר מיליארד ומאתיים מיליון) דולר. צרפת היא אלופת העולם בכדורגל אולם המנצחים הראשיים והאמיתיים הם חברת הטלוויזיה הבינלאומית HBS בראשות פראנסיס טלייה (Francis Tellier) שכיסתה באופן מעולה את טורניר מונדיאל רוסיה 2018, ותאגיד השידור הציבורי "כאן" (בעל זכויות השידורים הבלעדי בארץ) בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ ו- יו"ר הוועד המנהל של "כאן" גיל עומר (למרות מיסוד אולפן בית מנווט יָרוּד בפתח תקווה). גאולה אבן אז בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת לפני רבע מאה של שנים, והיום ב- 2018. הופעתה הרהוטה של המגישה והמנחה הוותיקה גאולה אבן – סער במוסקבה ב- 15 ביולי 2017, יום זכייתה של צרפת בגביע העולם לאחר ניצחונה במשחק הגמר את קרואטיה 2:4, משָם היא מנווטת, מנחה, ומגישה את מהדורת החדשות המרכזית של "כאן". כישרונה ויכולתה המרשימה של גאולה אבן – סער והַיֶדָע של חטיבת ההנדסה של "כאן" שאִפְשֵר לה לנָוֵוט בשידור ישיר ממרכז השידורים במוסקבה מהדורת חדשות עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה, ראויים להערכה (!). לא נס ליחה של גאולה אבן-סער אז בת 46. היא נותרה אשת טלוויזיה מדויקת, נבונה, רלוונטית, ואני חושב שגם יָפָה. פוסט מס' 965 עוסק גם בראשי פרקים של כלכלה מונדיאלית טלוויזיונית, פיננסים, ופרסים כספיים שמעניקה ה- FIFA לנבחרות המנצחות במונדיאל רוסיה 2018. רמי ווייץ היה בימים ההם של מונדיאל 2018 שדר הכדורגל מס' 1 במדינת ישראל. הפרשן שלו מוטי איוואניר איש כדורגל מובהק הוא בעל פוטנציאל, אולם עליו לעבור קורס טלוויזיה אם הוא חפץ להיות "איש טלוויזיה" ו- פרשן מס' 1 לצדו של רמי ווייץ. נובאק דג'וקוביץ' אלוף ווימבלדון בטניס ב- 2018 הוא ספורטאי נערץ, אדם מרשים, וגם איש עשיר. מודל לחיקוי.  פוסט מס' 965. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת – 13 במארס 2021.  

טקסט תמונה : 2003-2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה-WBM ה-1 שנערך בסידני-אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו הבינלאומיים של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה-היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015-1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ-78 (שבעים ושמונה) כרכים שמשתרעים על פני כ-130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב-2020. נטשתי כאמור לעַד בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל-מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב-2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב-2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל-יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1 : סדרת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית (החל מ- 1884 לפני 134 שנים מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות מאז 1998 כ- 2500 אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה הפכה לעבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים. כולם יודעים מי הם שני המנכ"לים הכושלים של רשות השידור ז"ל שניצבים בראש רשימת החרפה ו- תיזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מורכב מס' 965. מונדיאל רוסיה 2018. הסתיים מונדיאל רוסיה 2018 בעלות ארגונית של הוועדה המארגנת הרוסית ע"ס תקציב עצום בן 14.200000000 (ארבעה עשר מיליארד ומאתיים מיליון) דולר. צרפת היא אלופת העולם בכדורגל אולם המנצחים הראשיים והאמיתיים הם חברת הטלוויזיה הבינלאומית HBS בראשות פראנסיס טלייה (Francis Tellier) שכיסתה באופן מעולה את טורניר מונדיאל רוסיה 2018, ותאגיד השידור הציבורי "כאן" (בעל זכויות השידורים הבלעדי בארץ) בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ ו- יו"ר הוועד המנהל של "כאן" גיל עומר (למרות מיסוד אולפן בית מנווט יָרוּד בפתח תקווה). גאולה אבן אז בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת לפני רבע מאה של שנים, והיום ב- 2018. הופעתה הרהוטה של המגישה והמנחה הוותיקה גאולה אבן – סער במוסקבה ב- 15 ביולי 2017, יום זכייתה של צרפת בגביע העולם לאחר ניצחונה במשחק הגמר את קרואטיה 2:4, משָם היא מנווטת, מנחה, ומגישה את מהדורת החדשות המרכזית של "כאן". כישרונה ויכולתה של גאולה אבן והַיֶדָע של חטיבת ההנדסה של "כאן" שאִפְשֵר לה לנָוֵוט בשידור ישיר ממרכז השידורים במוסקבה מהדורת חדשות עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סִיגְנָלִים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה, ראויים להערכה (!). לא נס ליחה של גאולה אבן – סער אז בת 46. היא נותרה אשת טלוויזיה מדויקת, נבונה, רלוונטית, ואני חושב שגם יָפָה. פוסט מס' 965 נכתב במקביל לפוסט מס' 756 ו-עוסק גם בראשי פרקים של כלכלה מונדיאלית טלוויזיונית, פיננסים, ופרסים כספיים שמעניקה ה- FIFA לנבחרות המנצחות במונדיאל רוסיה 2018. רמי ווייץ היה שַדָּר הכדורגל מס' 1 בתקופת המונדיאל האחרון במדינת ישראל. הפרשן שלו מוטי איוואניר איש כדורגל מובהק הוא בעל פוטנציאל, אולם עליו לעבור קורס טלוויזיה אם הוא חפץ להיות איש טלוויזיה ו- פרשן מס' 1 בעתיד לצדו של רמי ווייץ. נובאק דג'וקוביץ' אלוף ווימבלדון בטניס ב- יולי 2018 הוא ספורטאי נערץ, אדם מרשים, וגם איש עשיר. מודל לחיקוי. פוסט מס' 965. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 13 במארס 2021.

מִדְרוּג ורֵייטִינְג. הטלוויזיה היא Media וויזואלית. יופי ו- אסתטיקה הם מוסף בעל ערך לחוכמה ולתבונה. גברים ונשים יְפֵי תּוֹאַר ומַרְאֶה המופיעים על המסך ונושאים עמם תִּרְכּוֹבֶת (לא תערובת) של אינטליגנציה, מחשבה, השכלה, ו-נבונות עם יוֹפְיָים, מעניקים למילים וויזואליה משלהן. מיקרופון הטלוויזיה הוא עֵד ראשי כי יופי בלעדֵי ו-ללֹא IQ רָם הוא מַרְאֶה מכוער. חסר טעם. בזבוז זמן.      

המגישה והמנחה הוותיקה גאולה אבן – סער התייצבה ביום ראשון – 15 ביולי 2018 במוסקבה בירת רוסיה בפסגת שידורי החדשות של תאגיד "כאן" הציבורי, וגנבה את ההצגה. גאולה אבן – סער גברה על מהדורות החדשות של ערוצים 12 + 13 ושל ערוץ 10 לאחר שצברה כמות שיא של מדרוג רייטינג בלתי נשכחת בגובה של % 16.8. השידור הישיר של משחק הגמר צרפת – קרואטיה 2:4 באצטדיון "לוז'ניקי" בתאגיד "כאן" במוסקבה בהובלת השדר רמי ווייץ והפרשן מוטי איווניר הניב מדרוג גבוה וכמות רייטינג עצומה של % 37.2. סך כל כמויות המדרוג והרייטינג שצבר תאגיד "כאן" בכל טורניר מונדיאל רוסיה 2018 מאז ה- 14 ביוני 2018 והעפלתו ב- 15 ביולי 2018 לפסגה העליונה ביותר של כל השידורים בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל, מציב אותו כעת בפני דילמה תקשורתית בתום מונדיאל רוסיה 2018 : מה עושים עכשיו בתום מונדיאל רוסיה 2018 ? כיצד שומרים על הפסגה ? איך נשארים בפסגה ? לאן הולכים מכאן ? האם תאגיד "כאן" נדרש לצעוד עכשיו ביולי 2018 בעקבות רשות השידור ז"ל ה- היא ולחתום מחדש על חוזי ספורט רלוואנטיים בלעדיים שמעניינים את הציבור עם וועדות מארגנות בארץ ובעולם ? האם תאגיד "כאן" אמור להמתין עכשיו ארבע שנים תמימות עד לשגשוגו הבא ב- מונדיאל קאטאר 2022 ? האם אפשר למנוע בכלל את התדרדרות הגרף הציבורי לתהום טלוויזיוני בלעדי המונדיאל ? שום ערוץ טלוויזיה ציבורי ארצי איננו יכול לשרוד ולהתקיים לאורך ימים בלעדי שידורי ספורט רלוואנטיים, וודאי לא תאגיד השידור הציבורי "כאן" (קם במאי 2017 כמצבה לזכרו של ערוץ 1 ז"ל), זה שאירועי הספורט המעניינים והגדולים בארץ והבינלאומיים בחו"ל היו פעם קניינו הפרטי. שני הערוצים המסחריים 12 ו- 13 יכולים לשרוד בקושי את פוטנציאל הצפייה הטלוויזיונית במדינת ישראל באמצעות תגבור ושידור תוכניות הריאליטי הנמוכות שלהם, כמו ספינות הדגל שלו, "האח הגדול" ו- "מאסטר שף", ו- כיו"ב. ערוץ 10 המסחרי הטוב מכולם בשל כישרון העיתונאות והתיעוד הפנטסטיים שלו, אולם ללא שום יתד "ריאליסטית", עומד כעת לקפד את חייו, לנעול את שעריו בפני צופיו, ולהיבלע אל תוך לועו של ערוץ 13. מנקודת מבטי כצופה ו- צרכן מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. תאגיד "כאן" איננו אמור להַמֵר על חייו בתירוץ שהוא שידור ציבורי, ולשדר רק סדרות חו"ל + יצירה מקורית + תיעוד + חדשות, אולם בלעדי שידורי ספורט סדירים ורלוואנטיים שהציבור מתעניין בהם ונושא אליהם את עיניו. סדרות חו"ל + יצירה מקורית + תיעוד + חדשות ממילא מאיישות גם את לוחות ערוצי הטלוויזיה המסחריים. אולם אין להם מונדיאל. לא משחקים אולימפיים. לא אליפויות העולם ב- א"ק. לא תחרויות ווימבלדון בטניס, ועוד. חודש שידורי מונדיאל של רוסיה 2018 היטיב עם תאגיד השידור הציבורי "כאן" והציב אותו ואת תוכניותיו השונות בפסגת תעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. אבל לא לעולם חוסן. תאגיד "כאן" ראה הוזהרת.

הופעתה הבולטת של גאולה אבן – סער ביום ראשון – 15 ביולי ביולי במוסקבה משם ניווטה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד "כאן" (כאמור, % 16.8), סימלה את עליונותו של השידור הציבורי על השידור המסחרי בתקופת מונדיאל רוסיה 2018 בפרק זמן קצוב בן 31 ימים מ- 14 ביוני 2018 עד 15 ביולי 2018. השאלה היא מה עושים כעת וכיצד מתנהלים עכשיו מכאן ואילך. האם היצירה המקורית סדרת "סטוקהולם" המשודרת ב- "כאן" זאת שצברה בשידור הפרק הראשון מדרוג נאה של % 8.1 היא תוצאה של תנופת מונדיאל רוסיה 2018 (ו/או שבאמת מדובר ביצירת טלוויזיה משובחת), יכולה להציל את השידור הציבורי בתום מונדיאל רוסיה 2018 ? השידורים הישירים של מונדיאל רוסיה 2018 היו כה אטרקטיביים עד שמוטטו לגמרי את כל מי שניצבו בדרכם כל מיני תוכניות בערוצים 10, 12, ו- 13. "שש עם" צברה בממוצע בחודש המונדיאל של רוסיה 2018 רָף עלוב של % 2.6, "לפני החדשות" עם אודי סגל פרפרה ו- השיגה רק % 3.7, "הַצָנֶרֶת" של גיא לרר קיבלה % 2.8 מגוחכים, לקט "הצינור" של טל ברמן אסף מדרוג מחורבן של % 0.6, "היום שהיה" בראשות גיא זוהר התייצב ברגליים רועדות עם % 1.3, ו- "אינטימי" של רפי רשף הודחה לשוליים עם מדרוג פתטי % 1.2.

טקסט תמונה (1) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. מגישת החדשות של תאגיד "כאן" גאולה אבן – סער מתייצבת במוסקבה ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון "לוז'ניקי" במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד "כאן", וצוברת מדרוג שיא של % 16.8. מדובר במבצע טכנולוגי עיתונאי – חדשותי של "כאן" משולב ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור בארץ ובחו"ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד "כאן" 11). 

טקסט תמונה (2) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון "לוז'ניקי" במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה מבירת רוסיה, מוסקבה, את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד "כאן". מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעֶשֶר נקודות שידור שונות בארץ ובחו"ל, רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנלי הטלוויזיה של כתבת "כאן" מיכל רבינוביץ' המדווחת מפאריס בירת צרפת ושל הכתב אורן אהרוני המדווח מזאגרב בירת קרואטיה. איזה יופי (!). (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד "כאן"). 

טקסט תמונה (3) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון "לוז'ניקי" במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד "כאן". מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו"ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה.  בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנל של אמיר בר שלום כתב "כאן" לענייני אוהדים במונדיאל רוסיה 2018, המדווח במזג אוויר גשום בסמוך לאצטדיון "לוז'ניקי" במוסקבה שאירח את משחק הגמר בו גברה כאמור צרפת על קרואטיה 2:4. (סריקה וצילום ב- iphone. באדיבות תאגיד "כאן" 11). 

טקסט תמונה (4) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון "לוז'ניקי" במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד "כאן". מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו"ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנלי הטלוויזיה של כתבי ושדרי חטיבת החדשות של "כאן" 11 המדווחים מגבול עזה ומהעיירה שדרות, וממרכז הארץ אודות התקפות טרור של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בטילים, פצמ"רים, ועפיפוני נפץ ובלוני תבערה על מרכזי אוכלוסייה ישראלית אזרחית בדרום הארץ. (צילום וסריקה ב- iphone. באדיבות תאגיד "כאן" 11).

טקסט תמונה (5) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון "לוז'ניקי" במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד "כאן". מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו"ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מראיינת את מאמנה לשעבר של נבחרת ישראל בכדורגל אברהם גרנט הנמצא אף הוא במוסקבה בתום זכייתה של צרפת בגביע העולם בכדורגל במונדיאל רוסיה 2018. (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד "כאן").

טקסט תמונה (6) : יום ראשון בערב – 15 ביולי 2018. ערב משחק הגמר של מונדיאל רוסיה 2018 בו מנצחת נבחרת צרפת בכדורגל באצטדיון "לוז'ניקי" במוסקבה את נבחרת קרואטיה 2:4 וזוכה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע העולם. גאולה אבן – סער מגישה ומנחה ממוסקבה את מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד "כאן". מדובר במבצע טכנולוגי משולב, מקיף, ו- מרשים של העברת מידע מעשר נקודות שידור שונות בארץ ובחו"ל רצוף אתגרים, וראוי להערכה (!) של שידור ישיר של מהדורת עיתונאית סבוכה, מעניינת, ו- רוויית סיגנלים מאירופה ומהארץ המתנקזים לתוך מהדורת החדשות בהובלתה ללא פגמי תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. בצילום נראית גאולה אבן – סער במוסקבה מחוברת לסיגנלים של שני הכתבים הפוליטיים של "כאן" מואב וורדי (בארץ) ואנטוניה ימין (בהלסינקי / פינלנד). (צילום ב- iphone. באדיבות תאגיד "כאן").

רמת הכדורגל שהוצגה על כר הדשא במונדיאל 2018 נפלה מרמת קבוצת הטלוויזיה HBS שחשפה אותה. ציפיתי אז לכדורגל הרבה יותר אטרקטיבי, דרמטי, ומעניין. נפילתם בדרך בטרם עת של הפורטוגלי כריסטיאנו רונאלדו, הארגנטיני ליאו מסי, הספרדי אנדראס אינייסטה, האורוגוואי אדינסון קאבאני, וגם הפולני רוברט לבנדובסקי פגמה באיכות המפעל.

לא ניתן לראות ולהתרשם יותר מידי מ- סרט קולנוע עלילתי אטרקטיבי בין יריבים בעלי אישיות קולנועית ו- בעלי אגרופים ושולפי אקדחים ללא השתתפותם של השחקנים קלארק גייבל, ג'יימס סטיוארט, מרלון בראנדו, קלינט איסטווד, גרי קופר, אלאן לאד, גריגורי פק, קירק דאגלאס, ברט לאנקאסטר, ועוד אחרים בדיוק כשם שלא ניתן לצפות בשיאו של מונדיאל מלחמתי בלעדי גיבורי העלילה שנפלו בטרם עת במערכה בדרכם לפסגה הארגנטיני ליאו מסי, הפורטוגלי כריסטיאנו רונאלדו, אדינסון קאבאני מאורוגוואי, הספרדי אנדראס אינייסטה, ניימאר הבכיין יליד ברזיל, הגרמני תומאס מולר, הארי קיין בן אנגליה, שני הבלגים אדן האזארד וקווין דה ברויינה, הפולני רוברט לבנדובסקי, ואפילו הקולומביאני יֶירִי מִינָה.

נבחרת קרואטיה העייפה והתשושה שהעפילה למשחק הגמר נגד צרפת במוסקבה ב- 15 ביולי 2018 הובלה שָם באצטדיון "לוז'ניקי" לטֶבַח. השתתפותה בשלושה משחקים רצופים ב- 1/8 גמר + 1/4 גמר + 1/2 גמר בני ההארכות של 120 דקות, שניים מהם שהוכרעו בפנדלים ב- בעיטות הכרעה מ- 11 מ', יצרו והביאו ל- עייפות גדולה מצטברת ומתמשכת של שחקני קרואטיה שלא ניתן היה למוסס ולהיפטר ממנה במסגרת אותם ימי המנוחה הספורים בטורניר שהפרידו בין משחק למשחק.

דרכה של קרואטיה למשחק הגמר משלב שמינית הגמר ואילך.

1 ביולי 2018 בשלב 1/8 הגמר : קרואטיה – דנמרק 1:1 בתום 120 דקות ו- 2:3 בבעיטות ההכרעה מ- 11 מ' לזכות קרואטיה.

7 ביולי 2018 בשלב 1/4 הגמר : קרואטיה – רוסיה 2:2 בתום 120 דקות ו- 3:4 בבעיטות הכרעה מ- 11 מ' לזכות קרואטיה.

11 ביולי 2018 בשלב 1/2 הגמר : קרואטיה – אנגליה 1:2 בתום 120 דקות.

דרכה של צרפת למשחק הגמר משלב שמינית הגמר ואילך.

30 ביוני 2018 בשלב 1/8 הגמר : צרפת – ארגנטינה 3:4 בתום 90 דקות.

6 ביולי 2018 בשלב 1/4 הגמר : צרפת – אורוגוואי 0:2 בתום 90 דקות.

10 ביולי 2018 בשלב 1/2 הגמר : צרפת – בלגיה 0:1 בתום 90 דקות.

תזכורת מהימים ההם: אולפן הבית המנווט המשעמם, היָרוּד, והחד גוני של "כאן" בפתח תקווה בהנחייתו של שלום מיכאלשווילי החובבן, הבדרן, והאיש שמאיץ בכם בפרסומות המסחריות בטלוויזיה לשתות את פריגת, הוא הכישלון הטלוויזיוני בהֵא הידיעה של השידור הציבורי בתקופת שידורי מונדיאל רוסיה 2018. שלום מיכאלשווילי הוא הכל מלבד עיתונאי. התעלמות האולפן המנווט בּמְכֻוָון וּבְיוֹדְעִין בראשותו של שלום מיכאלשווילי מ-דיונים עיתונאים-מקצועיים במסגרת טורניר כדורגל של אליפות העולם בכדורגל בנושאי רפואה ספורטיבית, פיזיולוגיה של המאמץ ואנטומיה, תזונה, משמעת עצמית וחיים ספורטיביים של הכדורגלנים, פציעות ועייפות מצטברת וההתאוששות מהן, התנהלות פיננסית של רשתות הטלוויזיה הבינלאומית ושל FIFA, ומהפכת ה-VAR היא יותר מ-החמצה רבתי (!). העיקר שמערכת "כאן" הציבה בפנינו בכל הזדמנות בדיוני האולפן ב-פ"ת את שני המאמנים המפוטרים טל בנין וגיא לוי ואת ג'ובאני רוסו הלֵיצָן הבכיין. עסק עיתונאי מקולקל, מגוחך, ועלוב. תת רמה.  

1. שחקן הקולנוע, הטלוויזיה, והפרסומות המסחריות המשעמם והאפרורי שלום מיכאלשוילי נטול כריזמה מינימאלית ונעדר יכולת עיתונאית יחדיו עם שני המאמנים המפוטרים טל בנין וגיא לוי פלוס ג'ובאני רוסו הליצן הבכיין בן קרואטיה (אני שונא בכיינים) והעיתונאי עמית לוונטל איש התלבושות והתסרוקות, נכשלו לגמרי בהובלה וניווט של אולפן "כאן" בפתח תקווה את מונדיאל רוסיה 2018. את אולפן מונדיאל רוסיה 2018 היו אמורים לנווט אישים מסוגם של גיורא שפיגל ואבי רצון. מעניין היה לשמוע את נימוקי תאגיד "כאן" מדוע בחרו בחובבן בשם שלום מיכאלשווילי כמוביל ומנווט ראשי. מדובר בהחמצה טלוויזיונית בלתי מובנת ולא מנומקת. הסיפור עם ג'ובאני רוסו בן קרואטיה הליצן הבכיין שמתפרק מול מצלמות הטלוויזיה של "כאן" בפתח תקווה הוא מגוחך. צריך להסביר לבכיין המפונק הזה ש- בשעה שקרואטיה שלו ניגפת בפני צרפת 2:4 במוסקבה במשחק הגמר ב- 15 ביולי 2018, קיבוצי וישובי עוטף עזה מופצצים בטילים ופצמ"רים ע"י ארגוני הטרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי ושדותיהם נשרפים ע"י עפיפוני ובלוני תבערה שמשלח האויב לעברם. צריך להסביר לג'ובאני רוסו הליצן הבכיין שבעוד קרואטיה שלו מפסידה לצרפת, בנינו הצעירים חיילי צה"ל האמיצים נערכים לקרב כדי להגן על מדינת ישראל ו- למַגֵר את הטרור העזתי של חמאס והג'יהאד האיסלמי. אינני אוהב ליצנים, וודאי לא ליצנים בכיינים.

2. לא ייתכן להעביר במשך חודש ימים דיוני אולפן העוסקים במונדיאל רוסיה 2018 על כל זוויות ההתבוננות ש- בו, ללא זימונם כלל (ו- לוּ פעם אחת) של פרשני הפיזיולוגיה בתחום המאמץ בספורט ובכדורגל ומומחים לאנטומיה, ברמתם למשל של ד"ר גלעד וויינגרטן וד"ר מולי אפשטיין. מעניין היה לשמוע את נימוקי תאגיד "כאן" מדוע אפשרו ל- שלום מיכאלשווילי המוביל והמנווט הראשי להתעלם מנוכחותם ההכרחית של מדעני פיזיולוגיה ואנטומיה באולפן שלו כדי שיסבירו לציבור את פרשת התרחשויות הפציעות הרבות של השחקנים והשפעתן על פוטנציאל הנבחרות שלהם להמשיך ולהתמודד על הבכורה (למשל פציעתו של אדינסון קאבאני שחקן נבחרת אורוגוואי) ויכולת ההתאוששות ההבראה מהן, הנובעות ממשחק כדורגל שאפתני, קשוח, ו- אָלִים על רקע פרסים כספיים גדולים המוענקים לנבחרות המנצחות ע"י FIFA. אלופת העולם נבחרת צרפת תוגמלה למשל בפרס פיננסי בשיעור 38.000000 (שלושים ושמונה מיליון) דולר. תפקידם של המומחים לפיזיולוגיה ואנטומיה הוא גם להסביר לציבור את נושא פקטור העייפות המצטברת אצל השחקנים בשל המאמץ הגופני הגדול, ויכולת ההתאוששות אם היא אפשרית בכלל, במִפְעָל כדורגל ממושך ורָב משחקים, למשל אצל שחקני נבחרת קרואטיה. די היה להתבונן בשני שחקני קרואטיה מריו מנדז'וקיץ' ולוקה מודריץ' שהשקיעו מאמץ גופני אדיר במשחקים ו- ניצבו בסופו של דבר על סף שבירה גופנית ואולי גם מנטאלית, בגלל עניין העייפות המצטברת. העיקר שמישהו שם במערכת "כאן" הציב מולנו בהפסקות שבין המחציות וגם בתום המשחקים, ו- כפה עלינו הצופים את שני המאמנים המוּדָחִים טל בנין וגיא לוי. החמצה.

3. שלום מיכאלשווילי לא טרח לדון מחד ביכולתה, כישרונה, ו- עברה הספורטיבי המוצלח של מדינת קרואטיה הצעירה והקטנה לא רק בכדורגל אלא גם בכדורסל, כדור מים, א"ק, שחמט, ועוד ענפים. למשל שחקני עבר מצטיינים בכדורסל שמוכרים היטב לציבור הישראלי כמו דראזן פטרוביץ' + טוני קוקוץ' + דינו ראדג'ה הם בני קרואטיה. מאידך הוא לא זימן לאולפן שלו את שני העיתונאים איתי אנגל ו- עמנואל הלפרין כדי לדון עמם ועל מנת שיספרו לאזרחי ישראל משהו אודות קרואטיה הצעירה שהפכה להיות מדינה מושחתת עד צוואר. העיקר שמישהו הכריח אותנו להאזין שוב ושוב לשני המאמנים המפוטרים והכושלים טל בנין וגיא לוי. החמצה.

4. שלום מיכאלשווילי לא זימן אף פעם לאולפן המנווט שלו בפתח תקווה את מונדיאל רוסיה 2018, איש מ- שופטי הכדורגל הישראליים בעלי אוטוריטה ומוניטין כדי שיפענחו לציבור הצופים את ספר חוקת הכדורגל הספרותית (ו- לא מתמטית), ומדוע היא רווייה 1001 פרשנויות שוֹנוֹת, מחלוֹקוֹת שונות, וזוויות התבוננות שוֹנוֹת בעיקר בנושאים של עבירות אָלִימוֹת הנושאות עונשים של הנפת כרטיסים צהובים ואדומים, ופרשנות חוק מס' 14 בספר חוקת הכדורגל הספרותית שעוסק ב- עבירות בתוך רחבת ה- 16 של היריב שמחייבות פסיקות של בעיטות עונשין מ- 11 מ', וכן ב- סָגָת תזוזת השוערים שנוטשים את קו שערם ונעים קדימה בטרם מגע נעלם של הבועטים בכדור. העיקר שמישהו בשם שלום מיכאלשווילי כפה עלינו את החזון להקשיב כאן לשני מאמני הַנֶפֶל טל בנין וגיא לוי.

5. מנחה האולפן המנווט בפתח תקווה שלום מיכאלשווילי לא דן ו- לוּ פעם אחת במהפכת ה- VAR (ראשי תיבות של Video Assistant Referee) הדרמטית שחוללה סוף כל סוף ה- FIFA השמרנית במונדיאל רוסיה 2018. אולפן הטלוויזיה המנווט בפתח תקווה את מונדיאל רוסיה 2018 החמיץ הזדמנות עיתונאית לנתח בפני צופיו את תופעת כניסת המצלמות הטלוויזיה השופטות לאירועי משחקי הכדור השונים מאז החליט ה- Commisioner של ליגת ה- NFL האמריקנית פִּיט רוֹזֵל ב- 1986 להיעזר במצלמות הטלוויזיה של הרשתות הארציות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC, להשתמש בעדותן ברגעי מחלוקות שיפוטיות. החמצה. העיקר שחזינו במשחקי אליפות העולם בכדורגל של רוסיה 2018 בהפסקות שבין שתי המחציות, בתומן, ובתום ההארכות והפנדלים בכושלים שלום מיכאלשווילי, טל בנין, גיא לוי, וג'ובאני רוסו, מתעקשים להסביר לנו את תורת הכדורגל. שחקני ובימאי תיאטרון כושלים לעולם לא ייקראו לדגל כדי להסביר ולפרשן למשל את המחזות הטראגיים השייקספיריים  "המלט" (Hamlet), ו/או "אותלו" (Otelo), ו/או יוליוס קיסר (Julius Caesar), ו/או "מאקבת" (Macbeth).

6. לא ייתכן כי שלום מיכאלשווילי לא יזמן לאולפן המנווט שלו בפתח תקווה מומחי כספים וכלכלה על מנת שיסבירו לצופיו את המבנה המוניטרי, מבנה זכויות השידורים הבינלאומי, ואת המבנה הפיננסי הכללי ש- הופך את FIFA בראשות נשיאה השווייצרי ג'אני אינפנטינו (Gianni Infantino) לוועדה מארגנת לא רק חשובה אלא גם מאוד מאוד עשירה. ה- FIFA היא וועדה מארגנת שמציעה תקוות ומבטיחה עושר כספי עצום לנבחרות המנצחות (ראה את הנתונים בהמשך). נבחרת צרפת אלופת העולם החדשה תוגמלה ע"י FIFA בפרס כספי של 38.000000 (שלושים ושמונה  מיליון) דולר. סגנית אלופת העולם נבחרת קרואטיה תוגמלה ע"י FIFA בפרס כספי של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. ההכנסות של FIFA מזכויות שידורים של 207 (מאתיים ושבע) רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הפרוסות לאורכו ורוחבו של הגלובוס שרכשו את ההרשאה לשדר ישיר את מונדיאל רוסיה 2018, האמירו ל- 3.000000000 (שלושה מיליארד) דולר לעומת סך של 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר זכויות שידורים ששולמה לה במונדיאל ברזיל 2014.

הערה שלי : רשות השידור וערוץ 1 ז"ל שילמו זכויות שידורים עבור מונדיאל דרום אפריקה 2010 סך של 5.000000 (חמישה מיליון) euro, עבור מונדיאל ברזיל 2014 סכום של 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) euro, ועכשיו עבור מונדיאל רוסיה 2018 שילם תאגיד "כאן" סך של 6.350000 (שישה מיליון ושלוש מאות וחמישים אלף) euro.

צריך להבין שסך כל ההכנסות של ה- FIFA מזכויות שידורים ופרסומות מסחריות לפני ארבע שנים במונדיאל ברזיל 2014 זינקו לשיא של 4.800000000 (ארבעה מיליארד ושמונה מאות מיליון) דולר. סך ההוצאות של FIFA במונדיאל ברזיל 2014 עמדו על 2.700000000 (שני מיליארד ושבע מאות אלף) דולר. מכאן שיתרת ההכנסות שלה היו 2.100000000 (שני מיליארד ומאתיים מיליון) דולר. הערה שלי : אין לי עדיין את הנתונים של ההכנסות הכוללות של FIFA במונדיאל רוסיה 2018.

ועוד עובדה פיננסית חשובה : ה- FIFA חילקה במונדיאל רוסיה 2018 סך פרסים של 791.000000 (שבע מאות ותשעים ואחד מיליון) דולר ל- 32 הנבחרות  שנטלו חלק בטורניר (על פי דירוגם). במונדיאל ברזיל 2014 חילקה FIFA סך פרסים כספיים ל- 32 הנבחרות שהשתתפו בטורניר בגובה של 564.000000 (חמש מאות ושישים וארבע מיליון) דולר. שלום מיכאלשווילי והמערכת שלו החליטו שלא להביא באולפן המנווט בפתח תקווה את המידע הפיננסי הנ"ל לצופיהם. הבה נציץ בטבלה הפיננסית הבאה המפרטת את את חלוקת הפרסים ל- 32 בנבחרות שנטלו חלק במונדיאלים של רוסיה 2018 וברזיל 2014. מדהים : הכדורגל הפך את ה- FIFA החמדנית למיליארדרית, את ההתאחדויות המנצחות למולטי מיליונרית ואת הנבחרות והשחקנים המצטיינים למיליונרים. שחקני אלופת העולם צרפת במונדיאל רוסיה 2018 עשו כל אחד בחודש עבודה 500000 (חצי מיליון) euro.

ה- FIFA מפרסמת את נתוני המבנה הכלכלי של תקציב הפרסים שלה בן 791.000000 דולר (שיא של כל הזמנים) במונדיאל רוסיה 2018. התקציב הנ"ל כולל גם מענקי תמיכה למועדונים ש- שִחְרֶרוּ את השחקנים שלהם לנבחרות, מעניק ביטוח לשחקנים שנפצעו במשחקי מונדיאל רוסיה 2018, ומפרט גובה חלוקת הפרסים ל- 32 הנבחרות שנטלו חלק כל אחת לפי דירוגן במונדיאל רוסיה 2018. הטבלה כוללת השוואה פיננסית וגובה סכומי הפרסים שחולקו במונדיאל ברזיל 2014. ובכן, 400.000000 דולר (מתוך הסך הכולל של  791.000000) הוקצו לפרסים, לתמיכה במועדונים, ולביטוח שחקנים פצועים. אולפן "כאן" המנווט בפתח תקווה את טורניר מונדיאל רוסיה 2018 בראשות שלום מיכאלשווילי לא הזמין אליו מומחי כלכלה ופיננסים ודאג להסתיר את המידע הכלכלי הזה מצופיו. ביודעין ו/או באקראי ? זה כבר לא חשוב. החמצה.       

דירוג והתפלגות התשלומים                 מונדיאל רוסיה 2018   מונדיאל ברזיל 2014

א. בונוס עבור השתתפות ל- 32 הנבחרות                  1.5 מיליון דולר            1 מיליון דולר

ב. תשלום ל- 16 הנבחרות שמעפילות ל- 1/8 הגמר     8 מיליון דולר               8 מיליון דולר

ג. תשלום ל- 8 הנבחרות שמעפילות ל- 1/4 הגמר       12 מיליון דולר             9 מיליון דולר

ד. תשלום ל-4 הנבחרות שמעפילות ל- 1/2 גמר          16 מיליון דולר             14 מיליון דולר

ה. תשלום לנבחרת המדורגת רביעית (אנגליה)           22 מיליון דולר             18 מיליון דולר

ו. תשלום לנבחרת המדורגת שלישית (בלגיה)            24 מיליון דולר             20 מיליון דולר

ז. תשלום לסגנית אלופת העולם (קרואטיה)               28 מיליון דולר             25 מיליון דולר

ח. תשלום לאלופת העולם (צרפת)                            38 מיליון דולר             35 מיליון דולר

ועוד אינפורמציה חשובה : מתוך סכום התקציב של 400.000000 (ארבע מאות מיליון) דולר שנועד להענקת פרסים במונדיאל רוסיה 2018, הקצתה ה- FIFA סכום של 209.000000 (מאתיים ותשעה מיליון) דולר לטובת המועדונים ברחבי אירופה והעולם ש- שחררו את שחקניהם לטובת הנבחרות הלאומיות הנוטלות חלק במונדיאל רוסיה 2018 . כמו כן הקצתה ה- FIFA סכום נוסף של 134.000000 (מאה שלושים וארבעה מיליון) דולר שנועד לבטח את השחקנים שנפצעו במשחקים השונים.

לצורך השוואה: FIFA חילקה את כמויות הפרסים הכספיים האלה הר"מ ל-32 הנבחרות שנטלו חלק בחמשת המונדיאלים שהתקיימו מאז ראשית שנות ה-2000, כלהלן: 

מונדיאל יפן / קוריאה : סך של 154.000000 דולר.

מונדיאל גרמניה 2006 : סך של 262.000000 דולר.

מונדיאל דרום אפריקה 2010 : סך של 420.000000 דולר.

מונדיאל ברזיל 2014 : סך של 564.000000 דולר.

מונדיאל רוסיה 2018 : סך של 791.000000 דולר.

הערה שלי : בתום השידור הישיר של משחק על המקום ה- 3 בו גברה נבחרת בלגיה על נבחרת אנגליה בתוצאה 0:2, סיפר השדר עמיחי שפיגלר לצופיו כי בלגיה זכתה במדליית הארד אולם נמנע מלדווח להם שמדובר במדליית ארד יקרה מפז, ש- שווייה 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. 

נתוני המדרוג והרייטינג הנכבדים שגרף תאגיד השידור "כאן" 11 בתקופת השידורים הישירים של משחקי מונדיאל רוסיה 2018, אִפְשֵר לו לגרוף לקופתו סך של 25.000000 שקל משידור פרסומות מסחריות. רשימה חלקית. 

שימו לב למדרוג העצום ולרייטינג הרב שצבר תאגיד "כאן" בשידורים הישירים שלו את משחקי מונדיאל רוסיה 2018. הנה רשימה חלקית : משחק הגמר צרפת – קרואטיה % 37.2, משחק חצי הגמר צרפת – בלגיה % 32.3, משחק חצי הגמר קרואטיה – אנגליה % 33.9, המשחק על המקום השלישי בלגיה – אנגליה % 22.4, קרואטיה – רוסיה % 31.0, צרפת – אורוגוואי % 23.9, אנגליה – שוודיה % 22.0, אנגליה – קולומביה % 24.2, אורוגוואי – פורטוגל % 27.5, ארגנטינה – ניגריה % 23.3, ספרד – מרוקו % 15.5, בלגיה – יפן % 23.2, קרואטיה – ניגריה % 13.2, ספרד – איראן % 20.0, רוסיה – מצרים % 18.9, אנגליה – טוניסיה % 18.0, ברזיל – שווייץ % 24.1, וכן הלאה. לא בכדי אגר תאגיד "כאן" 25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) שקל מפרסומות מסחריות ושלשל אותם ל- קופתו הדַלָה.

ובכן, הערוץ הציבורי "כאן" שידר במהלך מונדיאל רוסיה 2018 כמויות עצומות בלתי מבוטלות של פרסומות מסחריות בעת השידורים הישירים של 64 משחקי הטורניר, למרות שמדובר בשידור ציבורי שממומן ב- 2018 / 2017 ע"י ממשלת ישראל ע"ס של 700.000000 (שבע מאות מיליון) שקל. הנה הרשימה הארוכה של הפרסומות המסחריות ששידר "כאן" בהפסקת המשחק ובתומו למשל בין שתי המחציות בין רוסיה לספרד בשלב 1/8 הגמר ב- 1 ביולי 2018 במשך 4 (ארבע) דקות רצופות (כמו גם בהפסקות בין המחציות ובתומם של עשרות משחקים נוספים, כלהלן :

1. בייגלה רשת.

2. תחנות דלק רשת 10.

3. Yoplait מכילה 20 גרם חלבון עם פירות יער.

4. Philips מכונת גילוח One blade.

5. Russian standart וודקה רוסית.

6. AVIS מכירת רכב.

7. פלורנטין סקוור בלב תל אביב – חוויית מגורי יוקרה עירונית. טריגם Cityel.

8. עושים צעד בעולם הדיגיטלי – בתי הספר של לאומי.

9. אוטו סנטר – שקט נפשי.

10. Beluga noble russian vodka.

11. Broil King תהיו בטוחים שזה אמישראגז.

12. Speed steek הגנה חסרת מעצורים.

13. טוטו + אורי גלר.

14. בנק הפועלים, נבחרת היועצים שלנו כאן.

15. כמו מס' 4.

16. ביטוח 9.000000 למה לממן סוכן ?

17. כמו מס' 8.

18. שופרסל און ליין.

19. כמו מס' 7.

20. כמו מס' 10.

21. סאן יאנג קטנועים.

22. בירה שחורה Tuborg.

23. טוסט גבינה צהובה של "עמק".

24. כמו מס' 9.

25. כמו מס' 10.

26. רצועוף של מאמא עוף.

תאגיד "כאן" 11 שילם סך של 6.350000 euro זכויות שידורים עבור מונדיאל רוסיה 2018 והחזיר לעצמו את השקעתו ברווח כלכלי ראוי.

2018. אמיר בר שלום איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז. (היום בחודש מארס של שבת 2021 הוא איש רדיו גלי צה"ל).

אמיר בר שלום כתב תאגיד "כאן" במונדיאל רוסיה 2018 ל- "ענייני אוהדים" בערי רוסיה, הרוויח ביושר את התואר הבעייתי וקטן המידות הזה. העיתונאי הזה לא ריאיין איש מהאנשים שעיצבו את מופע מונדיאל הכדורגל של רוסיה 2018. הוא לא נפגש עם השחקנים הבולטים גיבורי העלילה, לא עם המאמנים החשובים של הנבחרות הבכירות, הוא לא נפגש עם השופטים, הוא לא ריאיין את את נשיא FIFA השווייצרי ג'אני אינפנטינו, וגם לא את יו"ר הוועדה המארגנת הרוסית ארקאדי דוודקוביץ', הוא לא שוחח עם נשיא HBS פראנסיס טלייה, ולא ערך שום כתבה בתקופת שהייתו ברוסיה 2018 אודות מהפכת "האח הגדול" פרי חזונו של ג'ורג אורוול, לראשונה בתולדות המונדיאלים מתערבת המערכת השיפוטית של מצלמות הטלוויזיה המתעדות את המשחקים (ה- VAR, ראשי תיבות של Video Assistant Referee) בהחלטות של שופטים בני אנוש בזירת ההתרחשויות על כר הדשא. אמיר בר שלום הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה בעל יכולות. מוזר ומגוחך שהוא ומערכת תאגיד "כאן" מסתפקים במונדיאל רוסיה 2018 רק במשימות מפגשים עם קבוצות אוהדים ברחובות הערים, ליקוט תגובות אוהדים, ועריכת ראיונות עם אוהדים בלבד. מגוחך שהוא מסכים להיות קישוט טָפֵל כל כך מִשְנִי וצדדי של מישהו שמנהל אותו. עסק עיתונאי מגוחך ועלוב. תת רמה.

שדרנים ופרשנים במונדיאל רוסיה 2018.

השַדָּר רמי ווייץ והפרשן שלו מוטי איווניר ניצבו בדרגה שלמה מעל השדר נדב יעקובי והפרשן שלו אורי אוזן ומעל השדר עמיחי שפיגלר והפרשן שלו עומרי אפק, ובחצי דרגה מעל השדר שרון נסים והפרשן שלו ניר לווין. נדב יעקובי הפומפוזי לא הצליח לרסן את עצמו וגם לא לשכנע את אורי אוזן שהוא איננו שדר מס' 2 בעמדת השידור המשותפת שלהם, אלא הפרשן מס' 1. עמיחי שפיגלר שדר כישרוני לא צלח את מַהָמוּרָת עומרי אפק, ולא הפחית מכמות המילים העצומה הבלתי נדלית שהפרשן הצמוד שלו השתמש בהן כדי להסביר לציבור את רעיונותיו ומחשבותיו. ועוד דבר : עמיחי שפיגלר טרח להעניק שבחים לנבחרת בלגיה שזכתה במקום השלישי בטורניר מונדיאל רוסיה 2018, וציין מחד שבגין המקום ה- 3 הוענקה לה מדליית הארד, אולם מאידך לא דיווח משום מה לצופיו כי מדליית הארד הזאת במונדיאל רוסיה 2018 שוות ערך ל- 24.000000 (עשרים וארבעה מיליון) דולר. אורי אוזן ועומרי אפק הם ידעני כדורגל אולם גם שני פטפטנים. הם אינם אנשי טלוויזיה ולא מבינים שהמיקרופון איננו צעצוע פרטי שלהם. יש גבול כמה מֵידָע ו- איזו כמות טקסט אפשר להעמיס על קו השידור, כשמנגד רצה לפני עיניו של הצופה בסלון ביתו בכל מקרה תמונת המשחק. ידענות איננה תירוץ לפטפטנות. הכדורגל הוא משחק פשוט שנועד לאנשים חושבים. פרשן טוב אמור לדבר עברית תקנית ולהסביר את הגותו לשומעיו רק במצבים הדורשים באמת ביאור והסבר ותמיד בטקסט חסכוני ובמינימום מילים. רמי ווייץ פשוט טוב יותר מנדב יעקובי (היומרני והנפוח ותמיד דרמטי גם כשלא נדרש ממנו) ומעמיחי שפיגלר (עומרי אפק גרר אותו לתחתית). רמי ווייץ יודע להיות סולידי כשצריך ונמרץ ודרמטי כשנדרש. זה המון בתורת הדיבור בטלוויזיה.

יורם ארבל היה בשעתו רב אמן במינון הטקסט ובחישוב כמויות המילים ששִיגֵר לצופיו / מאזיניו. הוא ידע לסַנֵן את כָּמוּתַּן בדרכן לעבר ממברנות המיקרופון שלו. אינני נִלְאֶה מלשוּב, לאָזְכֵּר, ולציין פעם אחר פעם בבלוג ובספרים את יכולת וכישרון ניסוחיו התמציתיים של יורם ארבל בשִיאוֹ כשַדָּר ומאבחן סיטואציות ספורטיביות מורכבות המתחוללות על כר הדשא, ב- טלוויזיה. הוא היה שַדָּר מיוחד ומומחה בתחום. הוא היה רב אמן, Super מיומן, שידע להעביר את תיאוריו ו- התרשמויותיו מזירת הפרקט ומ-כר הדשא בלשון חסכונית. בתוספת בונוס : קול בריטון יפהפה ו- סמכותי שצופיו נהנו להאזין לו, להקשיב לו, להטות לו אוזן, ולסמוך עליו ועל המידע שהוא מעביר להם מכל פינה ברחבי מדינת ישראל ומכל אתר כדורגל וכדורסל על פני הגלובוס. "…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…", הוא ניסוח מתמטי מדויק, כֵּן, תמציתי, וחסכוני כמו המתמטיקה עצמה שנאמר בשידור ישיר (!). מעֵין תיאור קפדני של טוּר חשבוני עולה, רק בן תריסר מילים של סיטואציית כדורגל מסוימת שהָגָה Grand Master ברמתו של יורם ארבל למיקרופון שלו, בעמדת השידור שלנו באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי, בדקה ה- 51 במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 1:2 ב- 22 ביוני 1986, במונדיאל מכסיקו 86'. איזה יופי, איזה טקסט רב ערך, איזה כישרון אבחנה וביטוי, איזו יכולת להביע רעיון נכון, רלוואנטי, וצודק במינימום מילים (!). גם היום בחלוף 32 שנים מאז היום ההוא ב- 22 ביוני 1986 כשאנוכי נזכר בכישרון המדהים של יורם ארבל להגות טקסטים חסכוניים בקול הבריטון המרשים, היפהפה, והמשכנע שלו, עוֹרִי הופך לחידודין – חידודין. אלוהי הטלוויזיה והרדיו העניק ליורם ארבל אחד מגדולי שדרני הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים מַתָּת אנושי עצום, תְּשוּרָה רבת ערך שלא תסולא ב- פז : לא רק מיתרי קול איכותיים ו-פנטסטיים אלא גם נבונות מיוחדת, אבחנה מיוחדת, וכישרון מינון מיוחד של כמויות המילים שהוא משגר למיקרופון שלו. יורם ארבל הוא אחד משדרני הספורט הבודדים שאני מכיר שצעד בבִטְחָה במלוא שיווי משקלו על קו תפר דקיק טלוויזיוני שמפריד בין שידור ל- בִּרְבּוּר, שחוצץ בין טקסט הגיוני, מחושב, ומנומק לבין פטפוט.

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA) במכסיקו סיטי. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. השדר יורם ארבל ועוזרת ההפקה שלי גב' שמחה שיטרית יושבים בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם שריקת הפתיחה למשחק בשלב רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 1:2. ובכן,  במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מרמה, בטקסט חסכוני ומזהיר בן תריסר מילים : "…לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן…", והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול להגיע להבחנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה מכסיקנית TELEMEXICO שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון "האצטקה". אולם זהו כבר סיפור אחר בבלוג ובסדרת 13 הספרים אותה אנוכי חוקר וכתוב, ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה תזכורת מהאירוע השנוי במחלוקת שהתרחש לפני 32 שנים ב- 1986 באצטדיון "האצטקה" במכסיקו סיטי. בהיעדר מערכת ה- VAR במונדיאל מכסיקו 1986 ב- 22 ביוני 1986 נהנה השחקן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armand9o Maradona) מההפקר והשער שהבקיע בידו במשחק רבע הגמר נגד אנגליה אושר מייד ע"י השופט המרכזי הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Bensaour). עלי בנאסר אישר את שער "יד האלוהים" של דייגו ארמאנדו מאראדונה אולם ה- Replay השלישי של מצלמות הטלוויזיה של הקבוצה המכסיקנית TELEMEXICO, גילה וחשף את האמת. השופט טעה טעות מרה. דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא עבריין שהכניע את השוער האנגלי פיטר שילטון (Peter Shilton) בידו. מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל ראו את מה שלא ראה שופט המשחק. אנגליה הפסידה 1:2 לארגנטינה ונשלחה הביתה. תריסר שנים אח"כ פגשתי ב- IBC בפאריס במונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 את מאמן אנגליה בעת ההיא בובי רובסון (Bobby Robson). נקשרה בינינו חיש שיחה והמאמן המאוכזב התלונן בפני (באיפוק וקור רוח) כי אנגליה שהייתה לא פחות טובה מארגנטינה נשדדה בצהריי היום ב- 1986, וכי הכנות אינטנסיביות בנות ארבע שנים וגם כישרון ו- ממון ירדו כהרף עין שלא בצדק לטִמְיוֹן בשל טעות שיפוט חריפה.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. זוהי הדקה ה- 51 במשחק שלב רבע הגמר בין נבחרות ארגנטינה – אנגליה שהסתיים בתוצאה 1:2 לטובת ארגנטינה. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) קפטן ארגנטינה מכניע בידו את השוער האנגלי פיטר שילטון (Peter Shilton) ואת שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר, אך לא את מצלמות הטלוויזיה של קבוצת TELEMEXICO, וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שהביע את דעתו בתום ה- Replay השלישי כלהלן : "…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…". פנטסטי (!). (באדיבות TELEMEXICO ו- TELEVISA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן, קיים הבדל רב בין שתי הפונקציות, שַדָּר וּפַרְשן. השַדָּר צריך לשַדֵר. הפַּרְשָן צריך לפַרְשֵן אולם לא תמיד, לא כל אירוע, לא כל התרחשות, ולא בכל הזדמנות. אין צורך להזכיר לצופה ש- בנוסחה המתמטית הפשוטה כמו המשחק, 1 + 1 תמיד שווה ל- 2.

הפרשנויות האין סופיות של חוקת הכדורגל הָסַפְרוּתִית מאז ימי השופטים הכושלים גוטפריד דינסט (שווייץ) ותופיק באחראמוב (אזרבאייג'אן) במונדיאל אנגליה 1966 והשופט עלי בנאסר (טוניסיה) במונדיאל מכסיקו 1986, נמשכת גם היום הזה בכל עוּזָה, בארץ וגם ברחבי העולם. חלק ניכר משופטי הכדורגל בישראל ובאירופה הם חלכאים ונדכאים שזקוקים בדחיפות לסיוען של מצלמות הטלוויזיה עֵין הנֵץ ו/או מערכת VAR.

חוקת משחק הכדורגל היא סַפְרוּתִּית ולא מתמטית ולכן פרובלמטית. היא בעייתית מפני שהיא נתונה לאין סוף פירושים ו- פרשנויות של אין סוף שופטים בארץ וגם בעולם אודות אותן העבירות, אותם המקרים, אותם האירועים, ואותן ההתרחשויות על כר הדשא. במתמטיקה 1 + 1 שווה לעולם 2. מוסד השיפוט בכדורגל (בארץ וגם בעולם) מתייחס לתרגיל החשבוני 2 = 1 + 1 באופן שונה. שופט X על כר הדשא יכול לבטל את התוצאה המתמטית הזאת ולהחליט ש 1 + 1 שווה לפי דעתו שָלוֹש. לעומתו שופט Y מסוכל למחוק את תוצאת התרגיל הזה שכל ילד וילדה בגן יודעים את המנה שלו, ולקבוע שלפי חוות דעתו 1 + 1 שווה בכלל אֶפֶס, כְּלוּם. זאת הסיבה שמצלמות הטלוויזיה וצילומי ה- Replays מכמה זוויות שונות ב- SSM עושות בהם בשופטים שַמוֹת.

תזכורת (1) : החלטתי אם כן לחקור שוב ולהתייחס שוב לרגע לכישלונם של שופט המשחק הפולני שיימון מארצ'יניאק (Szymon Marciniak) וקוון הרחבה שלו פאבל ראצ'קובסקי (Pawel Raczkowski) במשחק הגומלין בשלב 1/8 הגמר בליגת האלופות, טוטנהאם (אנגליה) – יובנטוס (איטלה) 2:1, להבחין, לראות, ולזהות בדקה ה- 17 של המשחק כיצד מגן טוטנהאם יאן וורטונגהן (Ian Vertonghen) מכשיל הכשלה גסה בתוך רחבת ה- 16 האנגלית את חלוץ יובנטוס דאגלאס קוסטה (Douglas Costa), עבירה שיש לה רק פירוש אחד : כרטיס אדום + בעיטת עונשין מ- 11 מ' לזכות יובנטוס. שיימון מארצ'יניאק נמנע מלקבל אותה. מדהים, מפני שארבעת ה- Replays ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) שהפיקו מצלמות הטלוויזיה האנגליות, ונשענות על הפעלה טכנולוגית ואסמכתא וויזואלית מיידיות הופכות באִבְחָה אחת את שופט המשחק המרכזי ואת שופט הרחבה שלו ליד שערה של טוטנהאם לחוכא ואיטלולא, נוכח עשרות מיליוני צופי טלוויזיה באירופה וגם בישראל (שידור ישיר ביום רביעי – 7 במארס 2018 בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

תזכורת (2) : שופטי הכדורגל בישראל וגם באירופה (לא כולם) הפכו את כרי הדשא לזירות שיפוט סַפְרוּתִיוֹת במקום מתמטיות. הם היו כולם זקוקים בדחיפות לעזרתה של מערכת ה- VAR, לסיוען של מצלמות הטלוויזיה השופטות. ראו למשל את שערו ההוא של אבי ריקן שחקן מכבי ת"א שכבש בדקה ה- 19 שער חוקי למהדרין לזכות קבוצתו במשחק הצמרת ב- 4 בפברואר 2018 בנתניה נגד הפועל באר שבע. השופט המרכזי לירן דיאני ושופט הרחבה שלו איתן שמואלביץ' לא ראו את השער הכשר למהדרין של אבי ריקן, בעוד 1/2 מיליון (500000) צופי טלוויזיה בישראל רָאוּ אותו רָאֹה היטב, באמצעות המצלמות של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אף על פי כן ולמרות השיפוט החובבני שאין הדעת סובלת הסתיים המשחק ההוא בתוצאה 0:1 לזכות מכבי ת"א. מאות אלפי צופי טלוויזיה בארץ ראו גם את המקרה המצער של רועי זיקרי שחקן הפועל רעננה שנתפש בחולצתו ע"י מגן קבוצת הפועל במשחק בין שתי הקבוצות ב- 10 בפברואר 2018 ומופל לכר הדשא בתוך רחבת ה- 16, עבירה שמחייבת בעיטת עונשין מ- 11 מ'. במקום זאת החליט שופט המשחק החובבן אלי חכמון לשלוף לרועי זיקרי כרטיס צהוב באשמת התחזות. החלטה שיפוטית מטומטמת ובלתי נכונה, שמעוררת מחשבות נוגות אודות רמת שופטי הכדורגל בישראל. לפחות בחלקם. מדובר בשופטי כדורגל עלובים. רועי זיקרי נענש לחלוטין לא בצדק. חוקת הכדורגל הספרותית נתונה לפירושים שונים של שופטים רבים ב- אירועים זהים שנויים במחלוקת. לכן, זקוקים שופטי הכדורגל במדינת ישראל (לא כולם) לעזרתן וסיוען המיידי של מצלמות ה- Hawk eye.

הילוך חוזר : מצלמות הטלוויזיה של 86' TeleMexico קבעו ב-22 ביוני 1986 בדקה ה-51 של משחק רבע הגמר ארגנטינה נגד אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 כי קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה (המנוח) הוא שקרן, רמאי מתוחכם, ומעמיד פנים מדופלם בעת הבקעת שערו של שוער אנגליה פיטר שילטון, לאחריו צעדה ארגנטינה 0:1. שלוש דקות אח"כ, בדקה ה- 54 של אותה ההתמודדות ההיא, תיעדו אותן המצלמות המכסיקניות את אותו דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את שערו השני ומכניע שוב את פיטר שילטון, וקבעו שהקפטן הארגנטיני הוא גם גאון כדורגל. 

בעת הרכבת תוכנית הסיכום השנתית הספורטיבית שלי ב- 1986 בטלוויזיה הישראלית הציבורית החלטתי להקרין שוב את שער "יד האלוהים" של קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במשחק רבע הגמר ארגנטינה נגד אנגליה במונדיאל מכסיקו 86' שנערך באצטדיון "האצטקה" ב- 22 ביוני 1986. השער של דייגו ארמאנדו מאראדונה הובקע בדקה ה- 51 של המשחק בתומו ניצחה ארגנטינה את אנגליה 1:2. הנימוקים שלי לשְנוֹת ולהפיץ שוב את הַמֵידָע שהיה ידוע ומוכר אודות מבצע הבקעת שער "יד האלוהים" בתוכנית הסיכום ההיא היכן שהוא בדצמבר 1986, נשענו על חיבורם של שני ווקטורים טלוויזיוניים שפגשו זה את זה בשידור הישיר ההוא ב- 22 ביוני 1986 מ- מכסיקו לישראל, והפיקו אמפליטודה : עוֹשֶר כמותי ואיכותי של עוֹצְמָת טכנולוגיית הצילום של קבוצת 1986 TeleMexico מול כישרון הביטוי והַמֶלֶל של יורם ארבל מגדולי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים, אולי הגדול שביניהם. בשידור הישיר של המשחק ההוא באצטדיון ה- "אַצְטֶקָה" (Azteca) קבע השַדָּר שלי יורם ארבל שיא לאומי חדש של ניסוח טלוויזיוני וביטוי ישראלי מזהיר ו- מוקפד, מתומצת, מדויק כמ ו מתמטיקה, מזוכך, וחסכוני (בעת שידור ישיר (!) כשהגה את הטקסט המזהיר ההוא בן תריסר מילים : "…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…", והפך את קפטן נבחרת ארגנטינה לעבריין (!). שער הַרְמִיָיה ההוא של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) שודר על ידינו בתקופה שבין יוני 1986 – לדצמבר 1986 לפחות 50 (חמישים) פעמים בכל מיני הזדמנויות בתוכניות הספורט שלנו. העִילָה שלי לחַמֵם שוב אִטְרִיָית מַקָרוֹנִי קָרָה ולשַדֵּר אותה בפעם ה- 51 לציבור בישראל בתוכנית הסיכום ההיא של 1986, הייתה כאמור היכולת לחבר את הטקסט המועט והמצומצם אך הגאוני והמדויק של יורם ארבל, "…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…", עם איכות וכמות הטכנולוגיה הטלוויזיונית המכסיקנית. קבוצת TeleMexico. כמות של 15 מצלמות שהציבה TeleMexico באצטדיון ה- "אצטקה" פלוס שימוש ב- 3 הילוכים חוזרים משלוש זוויות צילום שונות, אִפְשֶרָה ליורם ארבל בסופו של התהליך לאבחן ו- להגיע למסקנה כה נחרצת וכה נכונה בזמן כה קצר, כדי לבשר לציבור בארץ בשידור ישיר, כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא בְּלוֹפֶר שהבקיע את השער האנגלי של פיטר שילטון (Peter Shilton) בידו ולא בראשו. אספר בקצרה כי TeleMexico העסיקה במונדיאל מכסיקו 1986 החל משלב 1/8 הגמר מבנה – מערך של 15 מצלמות שמוקמו ב- "אצטקה", וקבעה תורת פילוסופיית צילום והקרנת Replays שהייתה פרי מחשבה ותכנון יסודי מראש. משהו בבחינת מִשְנָה סְדוּרָה. מבנה המערך של 15 המצלמות שסיקרו את המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2, כלל בתוכו גם את חישוב מיקום ו- הצבתן של אותן שלוש מצלמות מתוך ה- 15 (אחת מהן הייתה מצלמת Reverse angel), שהפיקו ו- סיפקו את אותן שלוש זוויות צילום שונות של אותם שלושת ההילוכים החוזרים, שתיעדו את שער "יד האלוהים" של דייגו ארמאנדו מאראדונה. כזכור שער הרמייה הזה העניק יתרון 0:1 לארגנטינה שאושר ע"י שופט המשחק המרכזי הקלוקל הטוניסאי עלי בנאסר. בתום הקרנת שלושת ה- Replays ע"י TeleMexico יכול היה יורם ארבל להצהיר מפורשות, ו- להבליט את ההכרזה הקולית הנחרצת רבת מוניטין שלו שנאמרה לפני 32 שנים, והתבססה על הוכחה וויזואלית עשויה Video נטולת ספק, כלהלן :   "…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון…". אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום ב- 1986 על איכות וכמות הציוד הטלוויזיוני ש- TeleMexico הייתה מצוידת בהם לפני שנות דור.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. אִצטדיון ה- "אצטקה" (Azteca) במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. זווית צילום דומה חושפת את מזימת הזדון של קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה מי ש-גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TeleMexico, וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועי שיפוט שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. רגעי המחלוקות הרבים ואין סוף טעויות שופטים הביאו את נשיא ה- FIFA החדש השווייצרי ג'יאני אינפנטינו (Gianni Infantino) למסד לראשונה בהיסטוריה של המונדיאלים את מערכת המצלמות השופטות ה- VAR (ראשי תיבות של Video Assitant Referee) במונדיאל רוסיה 2018. (באדיבות 1986 TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי).

הערה שלי : משחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 נערך ביום ראשון – 22 ביוני 1986 בשעה לא מקובלת, 12.00 בצהריים על פי שעון מכסיקו (20.00 שעון אירופה ו- 21.00 שעון ישראל). ההחלטה לקיים את המשחק המדובר הנ"ל בצהריי היום נשענה על הסכם טלוויזיוני שנעשה בשעתו בין קונסורציום השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU (איגוד השידור האירופי אז הגדול והחשוב בעולם, וגם העשיר מכולם) לבין הוועדה המארגנת המכסיקנית ו- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית). השעות המרכזיות של תחילת כל 52 המשחקים בטורניר מונדיאל מכסיקו 1986 (בהשתתפות 24 נבחרות) נקבעו ל- 12.00 ו- 16.00 על פי השעון המקומי, 20.00 ו- שעת חצות באירופה, ו- 21.00 ו- 01.00 בישראל. ל- EBU הייתה הנציגות הגדולה ביותר של נבחרות לאומיות הנוטלות חלק במונדיאל מכסיקו 1986, כמות של 14 נבחרות מתוך 24. ה- EBU שילם גם את סכום זכויות השידורים הגדול ביותר ל- FIFA מבין ששת גופי השידור שהרכיבו את הקונסורציום אז : ה- EBU עצמו (איגוד השידור האירופי) + OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי) + OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה) + URTNA (מדינות אפריקה) + ASBU (המדינות הערביות) + ABU (מדינות מזרח אסיה). לכן הייתה ל- EBU השפעה גדולה מאוד על הוועדה המארגנת בעת תכנון וקביעת שעות המשחקים המרכזיות במפעל הכדורגל הממושך ההוא של מונדיאל מכסיקו 1986.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. "זו הייתה יד האלוהים", כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו הקפטן הארגנטיני לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת מולדתו ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, כלהלן : "זאת הייתה יד האלוהים", אך המצלמות המכסיקניות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג, "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". היא צדקה. ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ההוא ע"י "יד האלוהים" של דייגו ארמאנדו מאראדונה מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר (Ali Bennacer) לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע"י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס"ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ', והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט הטוניסאי עלי בנאסר את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

תזכורת (3) : יום ראשון בשבוע -22 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. התכנסות השדרים והפרשנים יחדיו עם עוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שיטרית בעמדות השידור של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל האצטדיונים הפרוסים לאורכה ורוחבה של מדינת מכסיקו, לפחות כ- שעתיים בטרם שריקות הפתיחה למשחקים הייתה פק"ל. יורם ארבל ועוזרת ההפקה שלי שמחה שיטרית קיבלו ממני את פקודת השידור של המשחק ארגנטינה – אנגליה 1:2 ממקום מושבי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. מעולם לא השארתי את יורם ארבל לבד בשום עמדת השידור במונדיאל מכסיקו 1986. הוא תמיד היה מוּגָן. תפקיד היערכות ההפקה הטלוויזיונית ההיא בפיקודי במדינת מכסיקו הענקית הייתה להתייחס לשלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 יורם ארבל, נסים קיוויתי, ו- יורם שימרון כאל "אתרוגים". כלומר, לדאוג לכל צורכיהם התֹכניתיים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים. ובכן יורם ארבל היה שַדָּר טלוויזיה נטול דאגות. הוא היה צריך רק לשדר ונדרש לעשות זאת היטב. זה היה תפקידו. ובאמת במשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 בשלב רבע הגמר של מונדיאל מכסיקו 1986ארגנטינה – אנגליה 1:2, יורם ארבל הגיע לשיאו הטלוויזיוני. הפרשן בשידור הישיר הנ"ל ההוא לצדו של יורם ארבל בעמדת השידור שלנו ב- "אצטקה" היה מרדכי "מוטל'ה" שפגילר. אשנה ואוסיף כי מפיק המשנה המצוין שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היה אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל התפעול של חברת החדשות בערוץ 10). 

טקסט תמונה : מאי / יוני 1986. גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. התצלום הזה מתעד אותי יושב בעמדת ניהול המבצעים, הפיקוד, הבקרה, העריכה, והתקשורת, והשליטה שלי – חובש אוזניות במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי. אנוכי מאזין כעורך ומפיק ראשי, ובקר המערכת לכל השידורים הישירים של שלושת השדרים שלי יורם ארבל + נסים קיוויתי + יורם שימרון הפזורים בעמדות השידור שלנו ברחבי מכסיקו הענקית. בתום הסלוגן ההוא שאמר יורם ארבל ב- 22 ביוני 1986, "…לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה היותר מהידיים של שילטון…", לחצתי על מֶתֶּג ה- Talk back במערכת הבקרה והשידור שלי ואמרתי לו רק מילה אחת, "BRAVO". הוא היה ראוי לכך (!). צריך לזכור שהוא הגה, אמר, ושידר את הסלוגן ההוא הבלתי נשכח בעת שידור ישיר (!). (הצילום והתיעוד של התמונה הנ"ל נעשו ע"י עוזרת ההפקה המצוינת שלי במונדיאל מכסיקו 1986, שמחה שיטרית. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

ה- FIFA בראשות נשיאה ג'יאני אינפנטינו חוללה מהפכה דרמטית משהחליטה להשתמש בפרוס 2018 לקראת מונדיאל רוסיה 2018 במערכת ה- VAR הטלוויזיונית. אולם עדיין כל מני מוסדות כדורגל שמרניים אינם מעניקים חשיבות מספקת לטכנולוגיה הצילום והתיעוד החדשניים של הטלוויזיה הבינלאומית. טכנולוגיית הטלוויזיה החדשנית הפכה את הנשק שלה ביתר שאת ב- 2017 וב- 2018 למצלמות שופטות ואת קהל הצופים בסלון ביתם לשופטים עדכניים יותר, מדויקים יותר, וצודקים יותר מ- מכלול השופטים האותנטיים בני אנוש הניצבים על כרי הדשא. ריבוי מצלמות ושימוש מושכל בעדשות Zoom חזקות, ריבוי זוויות צילום והתבוננות על הנעשה בזירות הספורט, וריבוי יחידות Replay לרבות שימוש ב- SSM לא רק שיכללו את רעיון הביטוי המפורסם של מארשאל מקלוהאן כי "המדיום הוא המֶסֶר", אלא האריכו את משך חוויית הצפייה ברגעי השיא המשודרים בטלוויזיה, זיהו את טעויות ושגיאות השופטים בזירות המשחק, ו- הושיבו בכישרון הצילום והתיעוד שלהם את הצופה בסלון ביתו במקום הטוב ביותר והמשתנה באצטדיון : פעם אחת ברום היציע המרכזי, פעם שנייה ליד ספסלי הקבוצות והמאמנים, ופעם שלישית מאחורי השערים, וכן הלאה.

תזכורת (4) : ה- התפתחות הדרמטית של התופעה הטכנולוגית של "המצלמות השופטות" ב- תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית (ובמידה רבה גם הישראלית) מעיקה ומכבידה בעיקר על השופטים במשחקי הכדורגל והכדורסל. כאילו האח הגדול מתבונן בהם כל הזמן ובוחן את פסיקותיהם. למשל, מצלמות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גילו וחשפו חיש מהר לפני תקופת מה כי שוער קבוצת סכנין מחמוד קאנדיל הוא בלופר מפר ביודעין את החוק, מי שפעמיים נטש את קו שערו והתקדם, כ- מטר וחצי אולי שניים, כדי לקדם את בעיטת העונשין מ- 11 מ' של ווידאר קיארטנסון שחקן מכבי ת"א בטרם נבעט הכדור, בעת משחק ליגת העל, (ולכן עצר אותו בפעם הראשונה), וגם חוצפן שבא בטענות לשופט המשחק המרכזי גל לייבוביץ' שהורה בצדק על בעיטה חוזרת נגדו. ענף הטניס פתר בחלקה את בעיית השיפוט באמצעות מערכת ה- Hawk eye המתווספת למערכת הטלוויזיה שמשדרת ישיר את הטורנירים הגדולים. גם ענף הכדורסל צעד כברת דרך גדולה בנושא השיפוט האלקטרוני. ענף הכדורגל השמרני פיגר ומפגר גם היום אחרי הטניס הכדורסל, והפוטבול האמריקני עד כדי טמטום בעניין המצלמות השופטות. ה- FIFA וגם UEFA הפכו את השופטים בני אנוש למערכת צדק מגוחכת, ואת חוקת המשחק לסַפְרוּתִית בעלת 1001 פרשנויות שונות ומשונות, במקום להיות מתמטית. השופט הראשי המכהן על כר הדשא מפסיד לכל שופט מִשְנִי בדמותו של כל צופה הפשוט בסלון ביתו שמצויד במידע מדויק שמספקות לו אין סוף כמעט של מצלמות טלוויזיה. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים החמיץ הזדמנות לערוך בפרוס 2018 כתבה מדעית אודות התערבותן והשפעתן של מצלמות הטלוויזיה על מוגבלות השיפוט האנושי, מאז שערו השלישי השנוי במחלוקת ההוא (לא היה, אך אושר ע"י שופט המשחק המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט) של החלוץ הבריטי ג'ף הרסט (Geoffry Hurst) במשחק הגמר של מונדיאל אנגליה 1966, בלונדון, אנגליה – גרמניה. ג'ף הרסט הבקיע את השער שלא היה ולא נברא בדקה ה- 100 של ההארכה במשחק הגמר על גביע העולם בשבת – 30 ביולי 1966 בלונדון והעניק לנבחרתו יתרון 2:3. התוצאה הסופית בתום הדקה ה- 120 הייתה 2:4 לטובת אנגליה. המשחק אנגליה – גרמניה 2:4 הועבר בשידור ישיר ע"י ה- BBC וצפו בו 600.000000 (שש מאות מיליון) אנשים בכל רחבי תבל. שדר ה- BBC היה קנת' וולסטנהולם (Keneth Wolstenholm) ללא פרשן (!). הבימאי הראשי של ניידת השידור של ה- BBC (מנתה 10 מצלמות אולם רק המצלמה המובילה / Leading camera במשחק הגמר ההוא במונדיאל אנגליה 1966 הייתה מחוברת למערכת מיושנת מאוד של Replay שנקנתה ברגע האחרון ע"י ה- BBC מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת הון של 150000 / מאה וחמישים אלף דולר). בימאי ניידת השידור של ה- BBC היה אלק וויקס (Alec Weeks).

תזכורת 5 : טכנולוגיה טלוויזיונית. תזכורת טלוויזיונית שלי משבת-30 ביולי 1966. ראשית השימוש במערכת ה- Replay הישנה ההיא של ה-BBC הבריטי במונדיאל הכדורגל של אנגליה 1966. אנגליה מנצחת באצטדיון "Wembley" בלונדון במשחק הגמר את גרמניה 2:4 וזוכה לראשונה וגם בפעם האחרונה בגביע העולם. ההיסטוריה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית בשידורי הספורט היא תיעוד רָב עניין ו-מדע מרתק ששינה לא רק את פניה, כישרונה, ויכולות התיעוד של הטלוויזיה לעַד אלא גם את עוצמת התמכרות הצופים לכישרונות הסיקור והתיעוד שלה את תחומי חיינו השונים (!). ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים החמיץ אז דיון חשוב.

היכן שהוא בשנת 2004 התחלתי לחקור ולכתוב את הספר עָב הַכֶּרֶס "מונדיאל אנגליה 1966. השער שהיה או לא היה". הַסֶפֶר הזה בן כ- 10000 (רבבה) עמודים רצוף הרבה מאוד תמונות בלעדיות ועדויות אקסקלוסיביות של גיבורי העלילה, השחקנים, השופטים, ואנשי הטלוויזיה של ה- BBC) והוא מהווה בעצם שִיר הָלֵל להפקה הדרמטית והמהוללת ההיא של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC (חלק מההפקה יחדיו עם ITV) את מונדיאל אנגליה 1966. המחקר שלי כולל את העדויות של אנשי ה- BBC אלק וויקס (Alec Weeks) ובראיין קואוגיל (Bryan Cowgill), הכרתי אישית את שניהם, וכמה אחרים נוספים שהובילו את ההפקה הטלוויזיונית הגרנדיוזית ההיא, וגם עדויותיהם של השופט המרכזי במשחק השווייצרי גוטפריד דינסט (Gottfried Dinst) ושל הקוון שלו הַאָזֶרִי – סוֹבְיֶיטִי טופיק באחראמוב (Tofik Bakhramov). טורניר אנגליה 1966 צולם ע"י ה- BBC רק בשָחוֹר / לָבָן על פי החלטה מוקדמת של הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית באותם הימים. דה עקא הטכנולוגיה הטלוויזיונית המיושנת והבודדת של ה- BBC בשנת 1966 על שלל המוגבלויות שלה, לא הצליחה להוכיח האם שערו של ג'ף הרסט בדקה ה- 100 בתקופת ההארכה במשחק הגמר נגד מערב גרמניה בשבת של 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" ואשר העמיד את התוצאה על 2:3 לטובת אנגליה – היה חוקי ? והאם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער של השוער הגרמני האנס טילקובסקי ? ה- BBC הבריטי שימש מטבע הדברים כ- Host broadcaster בינלאומי של משחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4, ובימאי השידור הישיר ההוא איש ה- BBC אלק וויקס / Alec Weeks רב המוניטין טען בפניי בעת עריכת המחקר שלי, כי היה בטוח במאה אחוז בעת השידור הישיר ההוא בשבת של 30 ביולי 1966 כי השער הזה של ג'ף הרסט היה אומנם כשר למהדרין. השער נותר אבן נגף ושנוי במחלוקת עד עצם היום הזה בהפקה הנפלאה ההיא של ה- BBC גם בחלוף 52 (חמישים ושתיים) שנים. האנגלים טוענים גם היום ב- 2018 ששערו של ג'ף הרסט היה חוקי לחלוטין ולמהדרין. הגרמנים אינם מסכימים לכך ומתריסים גם כעת, כי לא רק שהכדור של ג'ף הרסט (Geoff Hurst) לא עבר במלוא היקפו של קו השער של האנס טילקובסקי (Hans Tilkowski), אלא היה רחוק ממנו כ- 30 (שלושים) ס"מ. המחקר הממושך שלי בארץ ובחו"ל הניב הרבה עדויות של אנשי טלוויזיה אנגליים וגרמניים כמו גם עדויות של שחקנים אנגליים וגרמניים שהיו מעורבים ונטלו חלק במשחק ההוא. המפורט ביותר כלפיי מבין כולם היה וולפגאנג וובר (Wolfgang Weber) שהיה סמוך למקום ההתרחשות וטען בשיחת הטלפון בינינו כי הוא בטוח שהרמת הידיים מרוב שמחה של החלוץ האנגלי רוג'ר האנט (Roger Hunt, אז שחקן ליוורפול) היא ש- שִכנעה מבחינה פסיכולוגית את הקוון האזרי – סובייטי טופיק באחראמוב כי אכן היה שער. וולפגאנג וובר סיפר לי כלהלן : "…צעקתי על רוג'ר האנט בגרמנית כמובן, תוריד את הידיים הרי ברור שלא היה שער…אני חושב שאפילו ניסיתי להוריד ידיו למטה בכוח…נורא כעסתי עליו. ברור שגוטפריד דינסט וטופיק באחראמוב שדדו לנו שער שלא היה…מאה אחוז לא היה שער… מר יואש אלרואי אני אומר לך בפירוש כי לא היה שער…ראיתי זאת מקרוב מאוד…הכדור של ג'פרי הרסט ניתז מהקורה ונחת לפני הקו, ולא אחריו, וודאי לא במלוא היקפו…".

ב- מֵאוֹת בדיקות טלוויזיה ובחינות של תצלומי סטילס שאנוכי ערכתי בעצמי בארץ ובחו"ל בפרשת השיפוט ההיא מתברר כי הכדור הירוי של גֶ'ף הֶרְסְט זעזע את משקוף השער, נחת מטה, נַח על הדשא כמאית שנייה בלבד, וניתז לחלל האוויר. ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר הגיח במרוצה ונגח אותו החוצה. הקוון טופיק באחראמוב ניצב באצטדיון "וומבלי" על קו האורך המערבי של המגרש, 35 (שלושים וחמישה) מטרים ממקום נחיתת הכדור ליד קו השער הגרמני. חישוב המרחק שלי נעשה על פי נתוני – ממדי מגרש הכדורגל ב- וומבלי", ונסמך על ההוכחה המתמטית של "משפט פיתגוראס ואוקלידס" הנוגעת למשולש יישר זווית) כשהוא בוחן את האירוע השנוי במחלוקת מזווית הראייה הקרקעית שלו. נקודת התבוננות מחורבנת. לא יכול להיות שמנקודת ההסתכלות הקרקעית של טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב המרוחקת 35 מטרים מהכדור ש- נַח מאית שנייה בלבד על כר הדשא ליד קו השער הגרמני, יכול היה אותו הקוון הַאָזֶרִי – סוֹבְיֶיטִי טוֹפִיק בַּאחְרָאמוֹב לקבוע בוודאות כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער. שני הנתונים הבסיסיים האלה, עמדת התצפית של הקוון שהייתה נמוכה מִידַי (קרקעית בגובה כר הדשא) ומרוחקת מִידַי (35 מטרים ממקום נחיתת הכדור), והכדור ש- שהה פרק זמן כה קצר על כר הדשא (מאית שנייה בלבד) – פועלים במידה רבה נגד אמינות ומהימנות עֵדוּת הראייה של הקוון טופיק באחראמוב, והופכים אותה לבעייתית מאוד. אף על פי כן פסק הקַּוָון האזרי – סובייטי בהחלטיות ללא כל היסוס כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני, ו- אומנם לפי דעתו היה גוֹל. השופט המרכזי השווייצרי גוטפריד דינסט קיבל את גִרסתו השגויה ואישר את השער. זאת הייתה הדקה ה- 100 של ההארכה ו- אנגליה צעדה ביתרון 2:3. השידור הישיר הבלתי נשכח ההוא של משחק הגמר ההוא ב- מונדיאל אנגליה 1966 ההוא ע"י רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC ההיא בראשות מנהל חטיבת הספורט של הרשת בראיין קואוגיל + השַדָּר המוביל קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) + הבימאי הראשי אלק וויקס ב- ניידת השידור האנגלית שצילמה את המשחק, הביא מֶסֶר עתידני בעל חשיבות עליונה : מצלמות הטלוויזיה המתעדות שאינן יודעות לשקר יהפכו בתוך זמן קצר ל- "מצלמות שופטות", ו- יָאָפִילוּ על השופטים בני אנוש. הן לא רק יאפילו עליהם אלא יסכנו את מעמדם ו- מהימנותם ואת המוניטין שלהם, על כר הדשא וסביב מוניטור הטלוויזיה.

טקסט תמונה : התמונה הפתוחה. שבת אחה"צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון "וומבליי". הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי "גוֹל" (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר "DAS TOR des Jahrhunderts" שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : החלוץ האנגלי הקיצוני הימני אלאן בול (Allan Ball, מס' 7), הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס' 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג'ר האנט (חולצה כהה), וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג'ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. (מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, "Das Tor des Jahrhunderts"). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : אותה התמונה רק מוגדלת ו- סגורה יותר ב- Zoom in. שבת אחה"צ – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון "וומבליי". הדקה ה- 100 של תקופת ההארכה הראשונה במשחק הגמר אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זהו frame בודד מהסרט התיעודי "גוֹל" (GOAL) שעל פי הגרסה האנגלית מאשר כי הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער הגרמני של השוער האנס טילקובסקי. הכדור שניתז מהמשקוף הגרמני נח על כר הדשא בסמוך לקו השער של האנס טילקובסקי מאית שנייה בלבד. ראשו של הקוון טופיק באחראמוב מציץ מימין למטה. (מקור התמונה : הספר "DAS TOR des Jahrhunderts" שיצא לאור בגרמניה ב- 1966 ובאדיבות שחקן נבחרת מערב גרמניה שנטל חלק במשחק המפורסם ההוא, וולפגאנג וובר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקוון טופיק באחראמוב (ראשו מציץ למטה מימין), המגן הגרמני הורסט הטגס (Horst Hottges, לובש את החולצה הלבנה מס' 2), השוער הגרמני האנס טילקובסקי (בתלבושת שחורה), המגן הגרמני ווילי שולץ (שוכב בחולצה לבנה), רוג'ר האנט (חולצה כהה), וולפגאנג וובר (חולצה לבנה), וג'ף הרסט שוכב קיצוני משמאל. (התמונה הוענקה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא, בשבת – 30 ביולי 1966, אנגליה – מערב גרמניה 2:4. מר וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר, "Das Tor des Jahrhunderts"). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואיץ

הטקסט האנגלי המקורי מסביר את המתרחש ב- צילום / תמונה רבי המוניטין מ- 30 ביולי 1966 המופיעה למעלה, ו- מתעקש ל- אשש את הגרסה הבריטית בזו הלשון, כלהלן :

"Photographic proof that the ball crossed the line for England’s third goal in the Final against West Germany, from the film of "GOAL – WORLD CUP 1966".

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 30 ביולי 1966. אִצטדיון "וומבליי". משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל אנגליה – מערב גרמניה 2:4. זאת הגרסה הגרמנית המקורית של הצלם סְוֶון סִימוֹן (Swen Simon) המנוח כפי שהתפרסמה לפני 51 שנים במגזין "QUICK". הצלם שניצב בזווית הפוכה של 180 מעלות למצלמה האנגלית (מצדו הימני של השער) לחץ באותו שבריר השנייה על הֶדֶק המצלמה שלו. לרוע מזלו חדר אור השֶמֶש לצילום שלוֹ. הצלם יצר תמונת "פנטומימה" זהה לגרסה האנגלית רק מהכיוון ההפוך, מזווית התבוננות נגדית. השחקנים והקוון "הוקפאו" בשתי התמונות. המצב התנועתי בשתיהן חופף לחלוטין. התמונה של סוון סימון מוכיחה לטענת הגרמנים כי הכדור השנוי במחלוקת של ג'ף הרסט שניתז מהמשקוף לכר הדשא לא רק שלא עבר במלוא היקפו את קו השער, אלא היה רחוק ממנו כ- 30 ס"מ. יש לשים לב כי הקוון טופיק באחראמוב מתבונן האירוע אולם איננו מסמן כי השער נכבש. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : החלוץ האנגלי אלן בול, הקוון טופיק באחראמוב, המגן הגרמני הורסט הטגס, השוער הגרמני האנס טילקובסקי, והמגן הגרמני ווילי שולץ. (QUICK). (התמונה ניתנה לי באדיבות ווֹלְפְגָאנְג וֶובֶּר מי שהיה שחקן נבחרת מערב גרמניה במשחק הגמר ההוא ב- 30 ביולי 1966. וולפגאנג וובר המציא לי את המקור : הספר "Das Tor des Jahrhunderts" שיצא לאור בגרמניה ב- 1966). הערה : התמונה צולמה מהצד הדרומי – מזרחי לשערו של האנס טילקובסקי. ה- Flairs בתמונה של הצלם הגרמני סְוֶון סִימוֹן המנוח הן במקור. (ZDF). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

לרוע מזלם של כל שדרי הטלוויזיה האחרים ששידרו ישיר את המשחק למדינותיהם (ואולי לטיב מזלם של הבימאי הראשי אָלֶק וִויקְס ושל השַדָּר שלו קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ש- כָּמְהוּ כמו כל בריטי הגון לניצחון נבחרתם) הסתיר גופו המזנק של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי את מסלול התזתו ומעופו של הכדור במהירות עצומה מהמשקוף לדשא בעת ההילוך החוזר היחיד מזווית ראייתה של המצלמה המובילה (Leading Camera) הממוקמת ברוֹם היציע המערבי המרכזי. ההסתרה התרחשה דווקא בחלקיק השנייה הקריטי ביותר. בכך מנע גופו של השועֵר הגרמני לחלוטין את זיהוי מקום נחיתתו על כר הדשא. חוק מֶרְפִי פעל במלוא עוזו. אם דבר מה עלול להשתבש הוא אכן ישתבש. דווקא עכשיו הסתיר גופו של השוער הגרמני האנס טילקובסקי את מקום נחיתת הכדור. השאלה היכן נחת הכדור והאם חצה את הקו במלוא היקפו נותרה חידה לא פתורה וחסרת מענה במהלך השידור הישיר. בימאי ניידת השידור אָלֶק וִויקְס דחף את ה- Replay (הילוך חוזר) המבוקש של השער השנוי במחלוקת של ג'ף הרסט (Geoff Hurst) ל- "אוויר" רק פעם אחת בלבד במהלך השידור הישיר. היה מדובר בכלל ב- Replay במהירות צילום רגילה (frames 25 בשנייה אחת, אפילו לא במהירות מוּאֶטֶת). מכל מקום המצלמה המובילה ממנה שודר ה- Replay הבודד שהוקלט על טֵייפּ נפרד במרכז השידורים של ה- BBC ב- אולפנים "שפרדס בוש" (Shepherds Bush) בלונדון (ולא בניידת השידור באצטדיון "וומבליי"), לא חשפה מעולם את התעלומה "בגלל" הָאנְס טילקובסקי שמסתיר בזינוק שלו את מיקום הכדור. ל- BBC רשת הטלוויזיה הטובה בעולם בעת ההיא לא הייתה תשובה לשער המחלוקת. שאר המצלמות של ה- BBC באִצטדיון שצילמו את האירוע השנוי במחלוקת נעדרו כל הוכחה לחוקיות השער מפני שסיגנלי השידורים שלהן לא הוקלטו מעולם ולא הונצחו על טייפים הכבדים שמונחים על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video tape Recording) נפרדות. צילומיהן אינם קיימים. מנקודת המבט הטלוויזיונית הזאת בשידור ישיר כל כך יוקרתי ופופולארי ה- BBC נכשל. הוא היה מצויד בטכנולוגיית Replays ישנה ומסורבלת יחסית לימינו אנו, אותה קנה ורכש ברגע האחרון מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תמורת 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר. במקרה הזה של שער המחלוקת של ג'ף הרסט מדובר ביחידת הילוכים חוזרים מהסוג הראשון האלמנטארי והראשוני ביותר שהומצאה בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה, והייתה בעלת איכות דלה ולא כל כך אמינה [1].

שערו של גֶ'ף הֶרְסְט הקנה יתרון לאנגליה 2:3 והכריח את גרמניה להטיל את כל יהבה על משחק ההתקפה. מה זה כבר משנה באיזה תוצאה אתה מפסיד 3:2, 4:2, ו/או אפילו בפער משמעותי יותר. הלמוט שן (Helmut Schon) הורה לשחקניו להסתער שוב ושוב כדי להשוות. השחקנים הגרמנים שהו כמעט בכל הזמן שנותר במחצית המגרש האנגלי ובכך הפקירו ביודעין את ההגנה שלהם על שערו של האנס טילקובסקי. לפתע בשניות האחרונות של דקה ה- 120 מצא שחקן החוד גֶ'ף הֶרְסְט את עצמו כמעט בודד במחצית המגרש הגרמני. הוא קיבל מסירה ארוכת טווח מ- הקפטן בּוֹבִּי מוּר (Bobby Moore) ודהר עם הכדור לבדו לעבר הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. ווֹלְפְגָאנְג אוֹבֶרָאט (Wolfgang Overath) רדף אחריו אך ללא הועיל. גֶ'ף הֶרְסְט חדר לרחבה ומ- 14 מטר בעט ברגלו השמאלית טִיל והבקיע את שערו השלישי במשחק. השוער הגרמני האנס טילקובסקי אפילו לא ממש ממקומו עד כד כך הייתה מהירות תנועת הכדור מסחררת. אנגליה ניצחה 2:4 והמלכה העניקה את גביע העולם ל- בּוֹבִּי מוּר קפטן הנבחרת. (בובי מור נפטר ממחלת הסרטן לפני שנים רבות). המאמן האנגלי אלף ראמזי הרכיב באורח קבע בשורות הנבחרת את שלושת כוכבי קבוצת ווסטהאם (Westham) גֶ'ף הֶרְסְט, מַרְטִין פִּיטֶרְס, והקפטן בּוֹבִּי מוּר בשורות נבחרת אנגליה. הייתה לכך משמעות מקצועית וחברתית חשובה ארוכת טווח על איכות הנבחרת.

ווימבלדון 2018. הסרבי נובאק "נולה" דג'וקוביץ' חזר מהכפור וזכה באליפות טורניר הטניס בווימבלדון ליחידים. כלכלה + פרסים כספיים.

1. בשבועיים של עבודה בטורניר הטניס של ווימבלדון בלונדון גָרָף נובאק דג'וקוביץ' לכיסו 2.947000 (שני מיליון ותשע מאות וארבעים ושבע אלף) דולר. כלומר, נובאק דג'ורוביץ השתכר  בכל אחד מ- 14 ימי עבודה בטורניר הטניס היוקרתי והמעניין שקרוי "Wimbledon", סך של 210500 (מאתיים ועשרה אלף וחמש מאות) דולר.

2. אנוכי אוהב להאזין לשני שדרני הטניס של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לירון "קוקי" בכר ודניאל זילברשטיין. שניהם ממוקדים וחסכוניים בטקסט ומלל לעומת הפרשן הפטפטן שלהם שלמה צורף שמשתמש בכמות מילים כפולה ו- משולשת יותר משני השדרים המובילים שלו יחדיו.

3. שלמה צורף הוא איש עתיר טניס. יודע טניס אולם קשקשן ששַם ללעג את המיקרופון ואת קו השידור שלו. בלתי מקבל על הדעת. פטפטן מאוס. באחד המצבים השוויוניים היכן שהוא במערכה השלישית במשחק 1/2 הגמר בין נובאק דג'וקוביץ' לרפאל נאדאל, הוא שַח למוביל שלו לירון "קוקי" בכר משהו בסגנון, "…טניס זה משחק של אינסטינקטים…", ובמעבר הבא טוען, "…במשחק הטניס יש יתרון למי שיש לו יותר בין האוזניים…". שלמה צורף יודע המון טניס, יותר מהמובילים שלו. הוא אוכל טניס. הוא שותה עם האוכל שוב טניס ולא קוקה קולה. הוא ישן טניס. הוא חולם טניס. אבל בהיעדר עורך בקר הוא גם פטפטן טניס. מה חבל.

4. הכיסוי של ה- BBC הבריטי רב הניסיון את תחרויות הטניס של ווימבלדון סולידי ונעים לעין.

5. חשיפת חברתו היפה מאוד של רפאל נאדאל וחשיפת אשתו היפה מאוד של נובאק דג'וקוביץ' נוכחות באצטדיון המרכזי ע"י בימאי השידור הישיר של ה- BBC לעיתים כה קרובות (בעת שנובאק דג'וקוביץ' ורפאל נאדאל מנהלים ביניהם קרב של להיות או לחדול), לרבות הכרה שהוא עורך לצופיו עם ציוותי האימון של כל אחד מהם שמתבוננים בהם חובטים, היא מלאכת בימוי תיעודית. מלאכת תיעוד רלוונטית וצעד טלוויזיוני מעניין נבון שמסביר את השפעתם של המאמנים והנשים על המתרחש ב- זירת המשחק למרות, וגם אם הם עוקבים אחרי המתרחש בזירה ממקום יושבם ביציע.

6. מהירות תנועת כדור הטניס במשחקי הצמרת ליחידים בטורניר ווימבלדון שמקנים להם החובטים היא גבוהה במיוחד. לעיתים יותר מ- 210 קמ"ש. מהירויות תנועה כזאת כופה על ששת שופטי ושופטות הקווים בני אנוש לטעות ב- זיהוי In ו- Out של מקום נחיתת הכדורים. התערבות  השיפוט האלקטרוני של ה- Hawk eye בשיפוט האנושי בתחרויות הטניס פרי יצירתה של חברת השעונים השווייצרית ROLEX בעת השידורים הישירים, היא הכרחית וגם דרמטית. השופט המרכזי עוצר את המשחק בשעת מחלוקת ו- מציג ל- Hawk eye חידה שפותרת אותה בתוך שבריר שנייה. עֵין הַנֵץ היא עוד "אָח גָדוֹל" באיוני משוכלל שנברא ע"י האדם עצמו ונועדה לפקח על מעשיה של המערכת האנושית בה מתגורר האדם שהמציא אותה, על פי חזונו של ג'ורג' אורוול.

7. נובאק דג'וקוביץ' מכדרר ומקפיץ את הכדור על הדשא של ווימבלדון בין 15 ל- 25 פעמים בטרם הוא מבצע את חבטת הפתיחה שלו. משחק 1/2 הגמר בין נובאק דג'וקוביץ' לרפאל נאדאל מתארך ל- חמש שעות וחצי.

תזכורת מהימים ההם לפני 20, 30, 40, ו- 50 שנים : האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע ולא יודעת גבולות גם בשידור הציבורי. החיילת גאולה אבן מסיימת את שירותה ברדיו גלי צה"ל וחוברת ב- 1992 לפני 29 שנים לחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל הזכויות שמורות לחוקר ולכותב יואש אלרואי. נכתב ב- 13 במארס 2021.

הופעתה המטאורית של גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-1992. שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב-1968 ויורשת ראויה לחַיִים יָבִין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויה אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות.

2 ביולי 1992. אשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, גאולה אבן. חלפו ונקפו להן מאז 29 שנים, כמות של שנות דוֹר, אבל היא נותרה עבורי בלתי נשכחת.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה"ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי אותה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם. המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן "משחק השבת" ב- 4 ביולי 1992 נוכח פני מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי להגיש את התוכנית לצִדם של מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי, ידע, אמינות, כריזמה, וגם יופי מהרגע הראשון. היא הייתה באמת אישה נאה ונבונה ובעלת אוריינטציה טלוויזיונית ללא כל הכשרה מוקדמת. וחשוב מכל עיתונאית צעירה (מאוד) אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיביות וגם שקולה. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן בהגשת אולפן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה ולימוד. היא נולדה היישר לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל רדיו גלי צה"ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשדרת בגלי צה"ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לשידור הציבורי לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח בחטיבת הספורט בפיקודי. אינני חושב שאני מפריז בגדולתה ההיא. כמנהל חטיבת הספורט ב- 1992 בטלוויזיה הישראלית הציבורית התרשמתי כהרף עין ממנה. קשה להאמין אבל היא עשתה את הכל כבר מבראשית בצורה טבעית ויסודית. היא מעולם לא חיפפה. ברור שבניתי עליה את חלק מהתוכניות העתידיות שלי. היו לי הרבה כאלה.

טקסט תמונה : חורף 1992. גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי – 2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה- Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) המוצלח ההוא מול מצלמת הספורט באולפן במערכת תל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. המצלמות שלנו היו המיילדות שלה לא היה בכך שום ספק. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם תרתי משמע. יום אחד בראשית דרכה אצלנו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה"מ ואתר ההחלקה על הקרח "במרכז קנדה" במטולה. רציתי להבליט ב- "משחק השבת" את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירות שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות : "…ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי, אך כל כך קשה לביצוע…". גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו. היא הייתה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ טלוויזיוני שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת "קֶשֶת" (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לשורות טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היישר לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות בעת ההיא דוד "דודו" גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט. היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כמגישה ושדרנית ספורט בשידורים ישירים מהשטח של Play by play.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז "קנדה" להחלקה על הקרח במטולה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין, ב- 1993. צלם ה- ENG הוא בני ברזל ואיש הקול הוא יהודה אזולאי. גאולה אבן דוברת את השפה הרוסית על בורייה. (באדיבות מרכז "קנדה" במטולה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גאולה אבן נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט. החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. בסופו של חודש ספטמבר 1997 החליט חיים יבין מסמליו המובהקים של השידור הציבורי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת "קשת" בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד. אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו בשידור בציבורי הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע"י איש כה מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור מדוֹר המייסדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ראשיתה ב- 1968. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה. עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי בלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית המיתולוגי חיים יבין בן 48 אז (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד "סוחו" סיבור. התמונה צולמה במערכת "מבט" בקומה ג' בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. חיים יבין (בן 53 שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול שלה. מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל, ח"כ עוזי ברעם, ישראל סגל ז"ל, ח"כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר "גייזר" יערי, ורפיק חלבי. (באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב לעד כ-מופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן, אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים כשעבר לשידור המסחרי. לא עוד.

טקסט תמונה :  זוהי דמותו הסמכותית של וולטר קרונקייט ז"ל הבלתי נשכח בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך כארבעה עשורים, משנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. וולטר קרונקייט ז"ל כמו האווארד ז"ל, קוסל היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. (באדיבות CBS. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).                                                                                                                    

טקסט תמונה : חיים יבין בראשית הקריירה שלו ב- 1969 מגיש את מהדורת החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי ונכשל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית היא יוקרתית ומבוקשת מאוד. מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית . אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ובתחילת עשור ה- 70 גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל הגיש את "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר ויוֹרָם רוֹנֵן הנחו את "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבור. יִצְחָק רוֹעֶה ז"ל, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה. שדר ומגיש כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל למרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין ז"ל. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין תקופת דן שילון לזמנו של יורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו בסופו של דבר ממרקע שידורי הספורט כלא היו.

שום מגיש או מגישה לא יכלו להתחרות עם הכריזמה של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון ההגשה של דן שילון בימים ההם. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות. ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות, בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך נעלמו בזו אחר זו. למעט דַלְיָה מַזוֹר. ההיעלמות הזאת סייעה להפוך את הופעתה של גאולה אבן בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. גב' כרמית גיא מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלי הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. ענת שרן מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה והצלחתה נעלמה מהמרקע מוקדם מידי. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. שרי רז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה נדחקה מהגשת האירועים הפוליטיים על המרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל חלון ראווה של שידורי הספורט. היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה"ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב. אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה חיים יבין לשדרג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי השכר שמשלמת לה רשות השידור הוא שכר עבדים ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אך סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר בקלוּת בלעדיה. היא לא כזאת כוכב. ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת טלוויזיה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שכר נמוך מִידַי. היא נשכחה מייד.

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בראשות אורי פורת וחיים יבין לא חשבו כך. גם לא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן.

טקסט מסמך : 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן וכתבת העיתון "חדשות" יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות  ו- "חדשות").

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור.מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של שנות ה- 80 במאה שעברה . מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' דליה מזור. היחידה שנשארה עד הסוף. (באדיבות המגזין "כותרת ראשית" בעריכת העיתונאי נחום ברנע. הצילום הוא פרי יצירה של הצלם צ'יבי טיכמן ומתפרסם כאן באדיבותו).

טקסט תמונה : קיץ 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. אלו שני המגישים דניאל פאר ז"ל (מימין) ויעקב אחימאיר יבד"ל (משמאל) דקות אחדות לפני שידור "מבט". עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות החדש יאיר שטרן שהתמנה באותה שנה לתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ב- 1997 ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי להיות יורשתו של חיים יבין. היא נבחרה על ידו למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל האמינו בה וברפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי. חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ' הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חברה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהזוג הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים אז לפני 21 שנים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל. היום מרוֹם שנותיי אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז"ל, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל לאשר את מהלך בחירתו ההיא של רפיק חלבי, ובסופו של דבר  ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו כמנהיג ראשי של השידור הציבורי. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה ללא ספק כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

29 בחודש ספטמבר של שנת 1997. חיים יבין בן 65 פורש מהגשת "מבט", נוטש את כור מחצבתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וחובר מהטעמים והנימוקים שלו לערוץ 2 המסחרי. מדהים: גאולה אבן רק בת 25 מתמנה במקומו למגישה הראשית של "מבט" פה אחד ו-בעצה אחת ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן יבד"ל, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי יבד"ל. היא נבחרת בספטמבר 1997 ל-יורשתו של חיים יבין בגילה הכֹּה צָעִיר. רק בת 25. תופעה חסרת תקדים בתולדות השידור הטלוויזיוני הציבורי הוותיק במדינת ישראל (!).

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל לגאולה אבן שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item  (פריט, כתבה) ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו שלושים וחמש שנה. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל מחלקת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם . הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן (בת 25) ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית . כך אמר חיים יבין בגִיל ובשמחה מופגנת : "…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות…!". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "…למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה…!". גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד. הוא הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (אז בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 40 שנות שירות בשורותיה בדרכו לערוץ 2 המסחרי והעשיר. הוא וגאולה אבן (אז בת 25) יורשתו על כֵּס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן שהתיישבה על כיסאו. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת. גאולה אבן הודחה. אני חושב שעד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת. מוטי קירשנבאום כבר לא היה בשטח ויאיר שטרן ורפיק חלבי מילאו את פיהם מים נוכח מעשה השוד והגזל. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ או בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment  ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, או כל ברית אחים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997 , יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב עיתון "הָאָרֶץ" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישרא. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ, "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות חיים להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט".

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen היסטורי. גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2 המסחרי. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו. אני יושב שמאז גאולה אבן איננה מדברת אִתּוֹ עוד. אין לה גם על מה. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה ההיא שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" ב- 29 בספטמבר 1997, נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 89) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 53 שנים. חיים יבין (בן 36) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ההיא ופנה לחיים יבין, וכה אמר לו : "…כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר…", והוסיף, "…חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב..!". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק הנהן ו- מִלְמֵל, "…נכון, נכון…" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל אז בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין יבד"ל בן 65 אז ב-1997 (מימין). מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת ברך וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית באלו המילים : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי ". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "…חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה…!", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה  : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 55 אז (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65 אז. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני עשרים ואחת שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת ב- "גלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות שלו רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה מטעם שניהם לא הייתה כאן.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה והמביכה, ואמרה לוֹ כ- האי לישנא : "…עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו…!". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement המפורסם שלוֹ : "…תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כס "מבט" : "…תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום…!". לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נֶצַח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל .חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 בלעדיו. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא מוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של  גְאוּלָה אֶבֶן. "…נבחרה לי יורשת מצוינת…", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנצח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון אישי שלו ו-מסחרי חרוץ של ערוץ 2 המסחרי. איש לא חשב שה- המעסיקה החדשה שלו חברת "קשת" והמנכ"ל ההוא שלה אוּרִי שִנְעַר יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו. כשזה לפתע קרה, הטיל מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע, ואִפשֵר לוֹ להינצל ולעלות מחדש על סיפונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו הטרייה בערוץ 1. מהלך טלוויזיוני מדהים בלתי צפוי וגם מכוער. אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט". מוטי קירשנבאום כבר לא היה שָם כדי להַגֵן על גאולה אבן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות שלו רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. זה היה מדהים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין כשזנבו מקופל בין רגליו. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של היורשת גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת בתעשיית הטלוויזיה שאנוכי היכרתי. לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הוותיק הפורש רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה ממנו ב- 40 שנים בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּסַם. לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים. חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 4 עשרות של שנים לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש "מבט". האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים. אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימים ההם (לאחר שנדחק על ידי לשולי השידורים הישירים בארץ ובעולם של חטיבת הספורט בפיקודי, וקידומו של מאיר איינשטיין ז"ל לקדמת חלון הראווה של שידורי הספורט שלי), אמר לי אז את המשפטים האלה כהאי לישנא : "…יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה…".

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי. הדבר איננו כך. עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר וגם משל עצמו. הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו. קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים. בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על המסך. אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד. (באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני .(באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה שעברה. מגיש "מבט" טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" שמעון  טסלר ז"ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. דן שילון מגיש את "מבט" השני בהיסטוריה. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1982. השדרנית דליה מזור. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 87 היום) את דָן שִילוֹן (בן 81 היום) למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של "מבט" וגם כסגנו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים . צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רם ז"ל (מימין) הוא הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל 'אריק שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין קנה את עולמו ביום שלישי – 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז המגיש הפופולארי חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז התפעלות עצומה בציבור.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. חיים יבין (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת, "גבירותיי ורבותיי מהפך". מימין, הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות הבלעדיות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור למנהל הטלוויזיה שוב לתקופה של שלוש שנים . הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בעריכתה של גב' יָעֵל חֵן. באותן השנים נוספו למהדורת "מבט" עוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט מבין כולם, גברים ונשים כאחד.

טקסט תמונה :  קיץ 1986. זהו אולפן "מבט" הממוקם בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה (בשנים 1989 – 1986), צמד המגישים דניאל פאר ז"ל ויעקב אחימאיר, ובתווך יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של "מבט". הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו, האסתטיות שלו, ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את "מבט" לצופים יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים. הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1986 בקדנציה הראשונה של אורי פורת הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון. יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה : "…הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ערוץ 1 ברוממה בירושלים…", והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית  צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים). מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיַיִם יָבִין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חַיִים יָבִין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז"ל שילם למגיש חיים יבין משכורת שנתית של מיליון שקל (כך העיד בפניי וזה מה שהוא אמר לי בשעתו). הון עתק בימים ההם. חיים יבין לא שמר לו אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 בתקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחַיִים יָבִין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום , למוּת בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה  בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים . יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס "מבט". אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הארץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה , תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין . היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

אסמכתאות ותזכורות מהימים ההם מהזמן ההוא שחלף לבלי שוב:

ב- 1997 היה תיק העבודה האישי שלי רווי ב- 120 (מאה ועשרים) צל"שים ומכתבי ההערכה מהמנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם על מבצעי הפקה, ניהול, וניווט מורכבים ומסובכים בשטח – אולם מעולם לא הוצע לי חוזה ע"י ערוץ 2 ואיש מהם לא פנה אלי אף פעם. הייתי נאמן לערוץ 1. יחסיי עם רשות השידור היו לחלוטין מונוגמיים. תיעבתי את ערוץ 2 ובעיקר את חברת החדשות שלה ואת מנהלה האמביציוזי שלום קיטל. חברת החדשות זינבה בנו ויירטה חומרי ספורט בלעדיים שלנו מהלוויינים השונים ללא רשות ומבלי להיענש . היה מנוי וגמור עם שלום קיטל להביס את חטיבת החדשות של ערוץ 1 ולהפקיע את "האוויר" הציבורי שלה למען ערוץ 2 במסחרי. ב- 1996 ו- 1997 הפך ערוץ 1 האיטי והמסורבל לפגיע. הוא לא ידע להגן על עצמו גם לא בתחום המשפטי. שלום קיטל נלחם נגדנו בכל האמצעים שעמדו לרשותו ולא על פי הכללים המקובלים. הכללים החדשים במלחמה הטלוויזיונית החדשה והזדונית שהוכרזה על ערוץ 1 היו שאין כללים. ובאשר לי : אינני יודע אם הייתי נעתר לפניית אנשי ערוץ 2 בימים ההם כדי לחבור אליהם אילו היו פונים אלי, אם כי אני מעריך שאין שום איש ו/או אישה עלי אדמות שאי אפשר לקנותם בממון. כמה ממכתבי ההערכה שנכתבו ונשלחו אלי ע"י מפקדיי לאורך השנים הארוכות בתום קרבות השידור המורכבים והמסובכים שהיו גם יקרים ויוקרתיים ומניבי רייטינג, ומפורטים כלהלן – אין בפרסומם כאן בבלוג הזה מעשה להתפאר, אלא לשמש מסמכי הוכחה שאנוכי דובר אמת לאמיתה (!).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב הערכה ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בתום מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב הערכה של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992 . מכתב ההערכה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לקראת תחילת מבצע של 155 שעות שידורים ישירים מאולימפיאדת ברצלונה 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 1996. מכתב ההערכה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום מבצע של 196 שעות שידורים ישירים ועוד 80 שעות של שידורים מוקלטים ותקצירים מאולימפיאדת אטלנטה 1996. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים מארה"ב של סדרת הגמר סל של ליגת ה- NBA בארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ומונדיאל הכדורסל של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה של מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום מבצע שידורי הליגה הלאומית בכדורגל של עונת 1985 / 1984 וכינוסם במסגרת התוכניות של "משחק השבת". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן בתום מבצע השידורים שלאולימפיאדת סיאול 1998 שהכיל 133 שעות שידורים ישירים ו- 60 שעות שידורים מוקלטים ותקצירים בפרק זמן של כשלושה שבועות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התום מבצע השידורים הישירים מאולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ראשית 1991. מכתב הערכה כללי של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן לפני מעברו לחברת הטלוויזיה "רשת" כדי לשמש מנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב הערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. מכתב הערכה כללי של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בטרם צאתו לארה"ב כדי לשמש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האמביציות ליד המיקרופון הטלוויזיוני ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע. 

שָלוֹם קִיטָל.

עשור ה- 90 של המאה שעברה ייזכר כשנות המהפכה המוניטרית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ערוץ 1 הפסיד לערוץ 2 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994, נֶכֶס שידור שהיה שייך לנו לטלוויזיה הציבורית באופן בלעדי במשך רבע מאה של שנים מאז 1969. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לגווניו בכל מקרה. אולי זה היה קורה כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם עם ההתאחדות ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וויתר מוקדם מידַי ללא קרב אז ב- 1994 לפני עשרים ושבע שנים. לא בכדי שַח לי אלכס גלעדי חודשיים אח"כ במשרד ההפקה והתקשורת שלי בדאלאס – טקסס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה"ב 1994 : "…יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום…". חלפו שני עשורים מאז. המילים האלה מהדהדות בראשי עד עצם היום הזה. מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הציבורית.

טקסט תמונה : 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. אלכס גלעדי (איש רשת הטלוויזיה האמריקנית, NBC, מימין) ואנוכי באחת מהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות הגדולות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחו"ל. אלכס גלעדי הגה את האמירה ההיא ב- 17 במאי 1994 : "דיוויד פדרמן ואנוכי עשינו בי"ס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". בתחומים אחרים הוא מוטי קירשנבאום לא קטל קנים ועשה להם בי"ס בחזרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. משרד התקשורת, ההפקה, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדאלאס – טקסס. אני מנהל את אחד מקרבות השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במוצב הפיקוד הקדמי ב- IBC של דאלאס. המטפורה הצבאית איננה הגזמה. ללא תקשורת בינלאומית איתנה בעלת קווי 4W אמינים וטלפוניה רצינית לא ניתן לפקד ולנהל פרויקט שידורים בסדר גודל של מונדיאלים ואולימפיאדות. מימין , מפקח התקשורת אורי רשף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. ימים אחרונים של תהילה בטרם השיבה הביתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בפעם הראשונה לאחר רבע מאה של שנים, ללא זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1994. מונדיאל ארה"ב 1994. עוזרת ההפקה המצטיינת שלי גב' רֶלִי בּוּרְקוֹ במשרד שלנו ב- IBC בעיר דאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס. אהבתי אותה והערכתי את המקצוענות שלה. היא הייתה אשת טלוויזיה חכמה, קורקטית, וקפדנית, וגם בעלת ניסיון ב בעבודה. לימים היא הפכה לבימאית טלוויזיה מצטיינת של משדרי חדשות וספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 בימים ההם זוכר היטב את העובדות שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור וערוץ 1 : "ביום ראשון –  15 במאי 1994 קצת לפני חג השבועות אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הליגה הלאומית (ליגת העַל היום) של הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות. אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו . ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית. חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת ו/או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מִכְרָז הכדורגל השלם ולכן אנחנו כנציגי ערוץ 2 לא ניגש . הוא אמר לדייויד פדרמן ולי : "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק , אבל לא על בסיס של הסכם קבוע . בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע ! ". זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו . הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר" חודשים ספורים בלבד. דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז. ידענו שיש לנו מספיק כסף לרָף המינימום הדרוש  5.000000 (חמישה מיליון) דולר שהציבה ההתאחדות. ארוחת הצהריים הזאת ב- "מי ומי" ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח אבל היה מוכן לבלוע את הכול". אח"כ הוסיף ביובשנות, בנוקשות, בשיא הקורקטיות :  "יואשיש, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

טקסט תמונה : מונדיאל ארה"ב 1994. דאלאס – טקסס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מארח חלק מצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסעדת הסטייקים הנודעת "סן פרנציסקו" של דאלאס. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מוטי קירשנבאום ז"ל, רלי בורקו, רעייתי יעל תג'ר, אנוכי, מפקח הקול והתקשורת אורי רשף, השדר בשפה הערבית סולומון "סולי" מניר (בגבו למצלמה), המפיק הנפלא והמצוין שלי ויישר הדרך, והנאמן לתפקידו ששי אפרתי (בחולצה מפוספסת מסתכל ימינה). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר דייויד פדרמן התעשיין רָב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של מר אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי של אלכס גלעדי אלא חבר נפש. ב- 9 בדצמבר 1992 חגג אלכס גלעדי את יום הולדתו ה- 50 בביתו הגדול והמפואר של דייוויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת הזאת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את אלכס גלעדי וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן, "מתנ"ס". זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייוויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "בִּיל"וּיִים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ. יצחק פדרמן היה כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה, והפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א, אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים משגשג בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב ניצבו דייויד פדרמן ואלכס גלעדי כ- פסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2. רק מוטי קירשנבאום הפריד בינם לבין הגשמת חלומם. שניהם היו נחושים להביס אותו. דייויד פדרמן זוכר בעת הפגישה בינינו (ב- 2007) היטב פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא, כלהלן : "…המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חֵן רב אך האמת לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994, יממה אחרי חג השבועות במשרדי ההתאחדות ברמת גן. אולם אנחנו כבר היינו נחושים לעשות כן ולהתמודד. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו של מנכ"ל רשות השידור הכנו שתי מעטפות צ'קים. מעטפה אחת הכילה את הצעת ה- Bid  במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי מפורשות בפגישה ההיא במסעדת הסטייקים "מי ומי" ברח' בוגרשוב בתל אביב ב- 15 במאי 1994. המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום כן יתייצב למכרז ויתמקח מולנו. רצינו מאוד להביא את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2. זה היה חשוב לנו…".

אלו הן העובדות לאשורן. במעטפת הכסף הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צֶ'ק חלופה היָקָר ב- % 15 מהראשון על סך  6,382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. מוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אַרְיֵה זָיְיף ז"ל. אריה זייף הבטיח לנו כ- "הָאי לִישָנָה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "…קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר…", אמר לשנינו אַרְיֵה זָיְיף ז"ל. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום ז"ל להמֵר. מוטי קירשנבאום ז"ל  היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ולמרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל. הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר (יחסית) כמוהו, ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום תשלום של  5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעוּנָה אחת. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל הימר והפסיד. הוא סיכם את ההרפתקה בסגנון השָנוּן שלו : "…אינני מתכוון גם בפעם הבאה, במו"מ הבא, להניח את הז'יטונים של השידור הציבורי על שולחן הרולטה…". ההתנסחות המבריקה מצאה חן בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. מיכה ינון אמר כי אם מוטי קירשנבאום הידוע כחובב ספורט מושבע דוחה את מכרז ההתאחדות ואיננו משתתף בו בנימוק שהסכום יקר מִידַי עבור השידור הציבורי, אז מי הוא שיחלוק על דעתו המקצועית של המנכ"ל . אבל מוטי קירשנבאום לא יצא בשלום מהעניין המחורבן הזה . הוא היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס אם כי לא ראו את זה על ה- Poker face שלוֹ. אלכס גלעדי שהיה לא פחות חכם בעסקי טלוויזיה ממוטי קירשנבאום סיכם את העִסְקָה הזאת בצורה עממית יותר : "עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום" [1].

למוטי קירשנבאום שמורות זכויות רבות אך כמנכ"ל של רשת טלוויזיה ארצית אך הוא היה מפסידן טלוויזיוני (מבלי שנִכפה לכך) דווקא בשני תחומים שהיו ספציאליטה של השידור הציבורי : ספורט (ב- 17 במאי 1994) וחדשות (ב- 4 בנובמבר 1995 ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובשבוע האבל). מוסד הטלוויזיה הוא מקומם של השאפתנים, הנחושים, ושל אלה שדבקים במשימה בכל מאודם ונפשם. עליהם נאמר : "אתם יכולים להפסיד ליריבכם – אסור לכם להפסיד לעצמכם". מוטי קירשנבאום ז"ל היה ללא ספק איש טלוויזיה שאפתן ובעל חזון, מנהיג, ומנכ"ל רשות שידור שנהנה גם מהצלחות, אולם במאי 1994 ונובמבר 1995 הוא הפסיד לעצמו וגרר אותנו לבור אחריו. אנחנו אנשי ערוץ 1 הפסדנו לעצמנו מבלי שהיינו כפויים לכך. ההפסד הכפול של ערוץ 1 לערוץ 2 במאי 1994 ובנובמבר 1995 הפך לתבוסה מפני שערוץ 1 הוותיק ובעל העוצמה ואז גם בעל הממון, הפך לפתע לפגיע. אפשר היה לנשוך אותו, להפוך אותו לשותת, ולנצח אותו. לא פעם אחת אלא פעמיים. תבוסת שידורי חטיבת החדשות של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2 בשבוע האבל של רצח יצחק רבין ז"ל לא הייתה מסיבות כלכליות. אנשי ערוץ 2 ואנשי הכבלים אמרו לעצמם, אם הערוץ הציבורי הענק והוותיק שנחשב לבלתי מובס נוצח פעמיים, סימן שאפשר אם כך לנצח אותו גם בפעם השלישית. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "סמן ימני" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הפסד זכויות הכדורגל והכסף שהתפנה דחף אותנו חיש לקנות מחדש את זכויות השידורים של אלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א הנוטלת שוב חלק במשחקי גביע אירופה לקבוצות אלופות בעונת 1995 – 1994. מכבי ת"א הפסידה את התואר ב 1993 לקבוצת הפועל גלילי עליון אך שבה וזכתה בו ב- 1994 לאחר שניצחה בסדרת הגמר סל את הפועל ת"א 0:3. באוגוסט 1994 נפגשנו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואנוכי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים למו"מ עם יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ותעשיין "עֵלִית" דייוויד פדרמן הספונסר של המועדון. כבר היה ידוע שהמו"מ יתקיים באקלים תחרותי. בחדר ריחפו כפי שנאמר בהזדמנות קודמת צלליותיהם המאיימות של ערוץ 2 וערוץ 5 כרוחות רפאים. כל תעשיית הטלוויזיה המסחרית הצעירה במדינת ישראל נשפה בעורפו של השידור הציבורי אך מוטי קירשנבאום היה נחוש הפעם שלא להפסיד וניאות לשלם למכבי ת"א הסכום שדרשה . (סכומי החוזים שנכרתו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפורטים לפרטי פרטים בספר עָב הכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). לראשונה בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין רשות השידור למכבי ת"א בהבהגת מוטי קירשנבאום נחצו גבולות מתמטיים וחשבוניים בהיקפים גדולים. אני יכול לגלות כי כ- 400000 (ארבע מאות  אלף) דולר מתשלום הזכויות באותה עונה החזרנו לקופת הטלוויזיה באמצעות שקופיות חסות. ביום חמישי – 8 בספטמבר 1994 שידרנו כבר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הפרידה מלָאבַאן מֶרְסֶר שחקן מכבי "עֵלִית" ת"א בו אירח המועדון את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס. ב- 29 בספטמבר 1994 שידרנו ישיר מלוֹקָארְנוֹ בשוויץ את משחקה הראשון של מכבי ת"א בסיבוב השני של המפעל נגד קבוצת בלינזונה . חוּדַש קשר העבר עם קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי מכבי ת"א. ראה כאמור בספר, "הקשר הסימביוטי". בעודפים שנותרו שידרנו ישיר את הופעתן של קבוצות הכדורגל הישראליות בשלבים המוקדמים של גביע אירופה והפקנו מן היסוד את תוכנית הכדורגל החדשה והאטרקטיבית "כדורגל עולמי".

האחריות להפסד זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 רבצה על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, אבל צריך לזכור גם את תנאי הניהול שלו במסגרתם פעל ואת המצב הפוליטי החדש שנוצר באזור. על רשות השידור הייתה מוטלת חובת הסיקור המקיף של תנופת מהלכי הפיוס והיד לשלום שהושיטה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס לעברו של הטרוריסט יאסר עראפאת מי שהיה יו"ר הרשות הפלסטינית. מוטי קירשנבאום כעיתונאי ועורך ראשי של הרשות העריך שחטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יידרשו לפעילות נמרצת של כיסוי וסיקור אינטנסיביים ביותר של תקוות הפיוס ההיסטורי בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, וכתוצאה מכך הן עלולות לחרוג בהרבה מעבר לתקציבן. הוא באמת חשש כנושא ראשי באחריות לגורל הקופה הציבורית המופעלת מכוח חוֹק תקציב רשות השידור . הרֵי כמנכ"ל השידור הציבורי לא היו לו פרסומות מסחריות לכסות את שֶטֶף ומבול ההוצאות הגדולות על מנת לאזן את התקציב. האנשים לא מבינים עד כמה תעשיית הטלוויזיה היא יקרה ובולענית כספים, ומאידך לרשות השידור בניהולו אין אישור להיות ב- Over draft.

ערוץ 2 שילם להתאחדות הכדורגל זכויות שידורים תמורת החוזה הבלעדי בן שלוש שנים  1997- 1994, סכום שנע סביב 16.000000 (שישה עשר מיליון) דולר. הוצאות ההפקה של כ- 100 (מאה) תוכניות כדורגל שייוחדו לליגה הלאומית וגביע המדינה בתקופה של שלוש שנים נאמדו סביב כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. כ- 1.000000 (מיליון) דולר בעונת משחקים אחת . מדובר אם כן בהוצאה משוערת כללית של זכויות + הפקה בגובה של 19.000000 (עשרים ושניים מיליון) דולר בתקופה של שלוש שנים . שמה של תוכנית הכדורגל החדשה בערוץ 2 היה "הדקה ה- 91". עלות שעת שידור עמדה על כ- 190000 (מאה ותשעים אֶלֶף) דולר. ערוץ 2 שידר בתחילה במחירי הפסד מפני שהפרסומות לא כיסו את עלויות ההשקעה, אך הנאת הניצחון המשכרת של הערוץ הצעיר ואנשיו האמביציוזיים על ה- "גברת הזְקֵנָה" הלא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרוממה גברה בסופו של דבר אחר על כל שיקול אחר. קצת מאוחר יותר החליטה המועצה הציבורית של ערוץ 2 להוסיף לזכייניות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" בכל שעת שידור עוד כמה דקות של שידורי פרסומות . זה היה מהלך מוניטארי עוצמתי ששינה לטובה את מצבן הכלכלי. מעתה בכל שעת שידור היו רשאיות הזכייניות לשדר כעֶשֶר דקות פרסומות מסחריות. התחרות בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 2 המסחרי התנהלה בכל עוזה בכל תחומי השידור. ככל שנקפו הימים והשנים היא הלכה והחריפה. בראש חברת החדשות של ערוץ 2 הוצב בתחילה אֵיילוֹן שָלֵו המוכשר, אך הוחלף לאחר תקופה קצרה ע"י דירקטוריון החברה, ובמקומו מונה העיתונאי שלום קִיטָל, לשעבר שַדָּר אקטואליה וחדשות שנים רבות ברדיו "קול ישראל". שָלוֹם קִיטָל הבין את חשיבות שידורם של Items (פריטי שידור) ספורט במהדורות החדשות שלו אותן הגישו גב' מיקי חיימוביץ' ויעקב איילון. ראה גם הספר עב הכרס שאני חוקר וכותב, "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : שלום קיטל ב- 1977 בעת פריחתו כעורך ושדר ברדיו "קול ישראל". בשנות ה- 90 התמנה למנכ"ל של חברת החדשות בערוץ ה- 2 המסחרי במקום איילון שלו. שלום קיטל האמביציוזי ואנשים נוספים מערוץ 2 המסחרי הצעיר נלחמו ביודעין ובמחשבה תחילה בדרכים בלתי כשרות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם הניחו הנחה שהשידור הציבורי הכבד והמסורבל איננו יודע להגן על עצמו, וכשירצה לעשות זאת – יהיה איטי וכבד בתגובותיו ובתביעותיו המשפטיות. ההנחה הייתה נכונה. חברת החדשות של ערוץ 2 פיתחה כלל חדש במלחמת שידורי הטלוויזיה בישראל נגד ערוץ 1 הוותיק. הכלל היה שאין כללים. המסמכים הבאים יאששו את הטקסט החמוּר. (לע"מ תמורת תשלום).

מר שָלוֹם קִיטָל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר אהב ספורט. הוא העריץ את בית"ר ירושלים אך היה ראשית דבר עיתונאי ואיש חדשות שעשה כל מאמץ להשתלט על אירועי ספורט גם כאלה שלא היה לו זיכיון שידור עליהם. הוא לא בָּחַל בשום אמצעי כדי לגבור על שידורי החדשות של מתחרהו מהשידור הציבורי רפיק חלבי. בשלב מסוים של המאבק הפר את כללי התחרות ופשוט נטל לעצמו ללא בושה חומרי ספורט שהיו שייכים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא לוֹ. קרה כאן דבר המאפיין את התחרות הפרועה בשוק הטלוויזיה. התפתחו לפתע כללים חדשים בשוּק התחרותי הזה. הכללים היו שאין כללים. לממונים עלי זה לא הזיז יותר מידי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן השאירו לי להתעסק לבד במלחמה המלוכלכת עם שָלוֹם קִיטָל ולא פעלו כפי שחשבתי שהם צריכים לפעול על מנת להגן על השידור הציבורי שהם ניצבו בראשו. גם היועץ המשפטי של רשות השידור בעת ההיא ד"ר עמית שכטר בלם את פיו ולא הרחיק לכת. הנה דוגמא אחת. ביום שלישי – 10 בספטמבר 1996, שיחקה קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א באיי טנריף במסגרת השלב המוקדם של גביע UEFA נגד הקבוצה המקומית. הטלוויזיה הספרדית הציבורית – ממלכתית TVE שהחזיקה בזכויות השידור, הסכימה למכור לי את זכויות השידור בחינם כמעט. המשחק נקבע לעשר בערב של אותו מוצ"ש 10 בספטמבר 1996 . רציתי לשדר אותו ישיר מטננריף. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעדי אך מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום התנגד . זכויות השידור הישיר של המשחק הזה נמכרו בסופו של דבר ע"י TVE ל-  Eurosport. הטלוויזיה הספרדית TVE שהיא חברה כמונו ב- EBU התירה לי בשל הקשרים הטובים בינינו לשדר קטעים נבחרים מוקלטים מן המשחק תמורת סכום סמלי בן 350 (שלוש מאות וחמישים) דולר. מכבי ת"א הפסידה במשחק 2:3. אנשיי הקליטו את המשחק הזה במאסטר שלנו בקומה ב' בבניין הטלוויזיה שניצב בשכונת רוממה בירושלים. התכוונתי לשָדֵר את מסכת השערים למחרת במוסף הספורט של חדשות הבוקר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של יום רביעי 11 בספטמבר 1996. זכויות השידורים היו שלי אך מישהו הקדים אותי.

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטַל הקדים אותי. הוא הקליט ללא רשותה של חברת " Eurosport " את המשחק טננריף – מכבי ת"א 2:3 "בחוות הלוויינים" בנווה אילן (ליד ירושלים), ושידר אותו As is ללא רִישיון כאייטם חדשות במהדורת הלילה המסכמת של ערוץ 2 עם לוגו הכוכבים המפורסם של רשת הטלוויזיה Eurosport, ממש דקות ספורות לאחר שהסתיים המשחק. אסור היה לו לעשות זאת מפני שזכויות השידור של המשחק הזה היו שייכות בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על פי הסכם מיוחד ביני לבין הטלוויזיה הספרדית הממלכתית TVE, מחזיקת הזכויות המקורית. אבל הוא צפצף עלינו.

הייתי נאיבי. נטיתי בטעות להאמין ששלום קיטַל טעה. הוא נחשב בעיני לאיש מהימן בעל משרה רמה ומכובדת ולכן קיבלתי את הסברו כאילו תמים בו נימק בשיחת הטלפון בינינו את מעשהו : "יואש אלרואי , חשבתי שמותר לשָדֵר במהדורות החדשות בחינם עד שלוש דקות מכל אירוע ספורט". דחיתי את הסברו על הסַף ועניתי לו ללא חיבה מיותרת : "שלום קיטַל אתה חצוף קטן. אל תתחצף ותפסיק לספר מעשיות. אסור לך לשָדֵר אפילו שנייה אחת ללא היתר וללא הסכמת מחזיק הזכויות בארץ שהוא ערוץ 1. נטלת לעצמך ושידרת חומר בלעדי של רשת הטלוויזיה האירופית Eurosport בחינם בערוץ 2 (עם הלוגו של Eurosport)  מבלי שהחברה מחזיקת הזכויות יודעת זאת. בנוסף לכך השתמשת בסיגנאל השידור הלווייני שלהם שמקורו בטנריף ומקום נחיתתו במרכז השידורים של Eurosport בפאריס – צרפת , מבלי לשלם בעבור השירות הטכנולוגי היקר הזה. עשית מעשה חמור שלא ייעשה כמנהל חברת החדשות של ערוץ 2. גנבת חומר שידור לא שלך מרשת הטלוויזיה Eurosport  באירופה והתנהגת בחוסר הגינות גם כלפי הקולגות שלך, כלומר כלפינו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל התנצל. הוא הֵבין את חומרת מעשהו והבטיח שלא לחזור עליו. לא ידעתי שהוא החליט אז להילחם בחטיבות החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הכֵּלִים שעומדים לרשותו. וכשיהיה צריך גם עם הכֵּלִים שלא עומדים לרשותו.

כעשרה חודשים וחצי מתום אולימפיאדת אטלנטה 1996, נערך ב- 1 ביוני 1997 בטוֹרוֹנטוֹ שבקנדה אירוע א"ק בינלאומי בעל מוניטין עולמי ויוקרה חד פעמיים , אם כי בעל מוֹטִיב של קִרְקָס. וועדה מארגנת קנדית אד הוק ארגנה תחרות ריצה בלתי מקובלת בטורונטו למרחק 150 מ' (One to one) בין שני האָצָנִים המהירים בתבל בעת ההיא : דוֹנוֹבָאן בֵּיְילִי מקנדה אלוף אולימפיאדת אטלנטה 1996 ושיאן העולם בריצת 100 מטרים בתוצאה של 9.84 ש' לבין האמריקני מָיְיקֶל ג'וֹנְסוֹן האלוף האולימפי מאטלנטה 1996 בריצת 200 מטרים ומחזיק בשיא העולם בריצה זוֹ בזמן של 19.32 ש'. למנצח מבין השניים הובטח פרס כספי בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר ולמפסיד מחצית ממנו. אנשי Eurosport ערוץ הספורט האירופי הפופולארי רכשו את זכויות השידורים של האירוע המסקרן להפצה באירופה לרבות ה- EBU . ארגון תחרות ריצה משותפת מהסוג הזה בין שני שיאני העולם המחוננים הטריים שקבעו את שיאיהם העולמיים במשחקים האולימפיים באטלנטה 96' אינו דבר של מה בכך. 150 מ' איננו מרחק אולימפי אלא טווח פשרה שהושגה בין השניים מפני שדונובאן ביילי הוא אָצָן שהיה רָב אומן בריצת 100 מ', ומייקל ג'ונסון לעומתו ספרינטר וגְרָאנְד מַאסְטֶר במרחק הכפול. זה לא כל כך פשוט להפגיש שתי פרימדונות ידועות כאלה בעלות שֵם שעל כפות המאזניים מונחת יוקרה כל כך רבה. היה צריך לקנות אותם בכסף גדול. עוד לא נולד האדם שאמר לא לממון. שניהם לא יכלו לסרב להצעה הכספית הנדיבה של הוועדה המארגנת. אירוע טלוויזיוני מסקרן אך בעל נטל כלכלי. מי שרוצה לראות אותו יידרש לשלם. Eurosport הצליחה לשָוֵוק בהצלחה גדולה את אירוע הקרקס הזה בעולם והפכה את התחרות הלא שגרתית לאפיזודה טלוויזיונית נוֹצֵצת, יוקרתית, נושאת זכויות שידורים, ונחשקת ! נדלקתי על הרעיון הנחמד של Eurosport כמו עשרות רשתות טלוויזיה אחרות באירופה ובעולם ומיהרתי לרכוש את זכויות השידור הבלעדי של האירוע בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת סכום צנוע של 800 (שמונה מאות) דולר. הכרתי היטב את אנשי המכירות של  Eurosport  שהעניקו לי מחיר מיוחד . כרגיל זמזמתי באוזניהם כמו באוזני אחרים את הרינגטון שלי : "IBA is a very small non commercial television network". דונובן ביילי ומייקל ג'ונסון היו אמורים לעבור את המרחק של 150 מטרים בזמן של כ- 15 שניות בערך. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשלם 53.3 דולר לכל שנייה מהתחרות . מחיר הוגן. תאריך התחרות יוּעַד ליום ראשון – 1 ביוני 1997 בשש אחה"צ שעון טורונטו (יום שני – 2 ביוני 1997 באחת לפנות בוקר שעון ישראל). ההסכם הגביל אותי כמו את הרוכשים האחרים ברשתות הטלוויזיה של ה- EBU ולא אִפשֵר לי לשָדֵר את האייטם לפני השעה שֵש בערב שעון ישראל. זו הייתה התחייבות שלי כמו של הקולגות האחרות באיגוד השידור האירופי.

טקסט מסמך : 20 במאי 1997. מכתבם של אנשי Eurosport אריק אודונל והלן ג'יימס אלי המציע לי לרכוש את זכויות השידורים של תחרות הריצה למרחק הבלתי מקובל 150 מ' בין דונובאן ביילי למייקל ג'ונסון המתוכננת להיערך ב- 1 ביוני 1997 בטורונטו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 30 במאי 1997. Eurosport  מפרטת את פרוצדורת הפצת חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון על הלוויין האירופי של EBU. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26 במאי 1997. Eurosport  מודיעה לי על אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time (ועל פי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 במאי 1997. ערוץ Eurosport  מודיעה לי אל אמברגו, איסור שידור של חומר התחרות דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון עד ליום שני – 2  ביוני 1997 שעה 17.00 זמן CET – Central Europe Time (ולפי שעון ישראל מדובר ב- 18.00). עמוד מס' 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה רבה הייתה הפתעתי לגלות במהדורת חדשות בשבע בבוקר של ערוץ 2 ביום שני – 2 ביוני 1997 כי מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל הפר שוב את זכויות היוצרים, גנב פשוטו כמשמעו חומר שידור לא שלו, ושידר ללא רישיון את ריצת מיליון הדולר בין דונובאן ביילי ומייקל ג'ונסון אצלו בחינם. בעוד אנוכי מכבד את ההסכם הבלעדי שלי עם חברת EUROSPORT (מחזיקת זכויות השידורים העולמית) כבעלים אקסקלוסיבי של שידור האירוע בישראל, הרי המתחרה המסחרי שלי מיירט אייטם לא לוֹ מהאוויר הבינלאומי, מפר את כל חוקי השידור הידועים והמקובלים, ומשדר אותו ללא כל בושה וללא כל רשות בערוץ 2 המסחרי שלוֹ. שלום קִיטַל הוציא אותי מדעתי מרוב כעס. הוא נלחם נגדי מלחמת שידור לא הגונה. תגובתי לא איחרה לבוא.

דונובאן ביילי הביס בקלות את מייקל ג'ונסון וגרף מיליון דולר לכיסו , (מייקל ג'ונסון טען שהיה פצוע), אבל התחרות הזאת כבר לא עניינה אותי יותר. התעניינתי בתחרות אחרת ושונה . חמתי בערה בי. אני בן אדם תחרותי שיודע לנצח וגם להפסיד. אבל אני שונא להפסיד ללא קרב כשידיי קשורות. מאוד כעסתי על ערוץ 2. גם גונב אותי וגם משָדֵר לפניי. הבנתי שאין זאת יד המקרה אלא מדיניות מכוונת של הנהלת חברת החדשות בראשותו של שָלוֹם קִיטָל , מיירט וגנב סדרתי של חומרי שידור לא לו. על הבוסים שלי ברשות השידור רגזתי עוד יותר מאשר על שלום קיטל, מפני שהם ידעו על הגניבה הסדרתית והחרישו. מילאו פיהם מים . לפעמים היה נדמה לי ששידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם בכלל עסק פרטי שלי הנתונים לאחריותי הבלעדית. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא הפגינו כאן מנהיגות דגולה . הם לא יצאו מייד בגילוי דעת חריף נגד שלום קיטל. בכך הסתירו את נאמנותם והתחייבותם לרשת שהם מנהלים ובראשה עומדים . הם היו צריכים לקרוע למנהל חברת החדשות של ערוץ 2 את הצורה. לגזרים. לא המתנתי להם ושגרתי למר שלום קיטל מכתב מחאה חריף אך לא חריף מספיק. [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית.            2.6.1997

מחלקת הספורט / ירושלים.                                                                                                                 

מר קיטל שלום רב,

הנדון : הפרה בוטה של זכויות השידור השייכות לטלוויזיה הישראלית בגין הסכם מיוחד עם Eurosport של תחרות הריצה ל- 150 מ', דונובאן ביילי נגד מייקל ג'ונסון שנערכה הלילה ב-  45 : 00 בטורונטו – קנדה על פרס של 1.000000 (מיליון) דולר.

החומר הנ"ל יורט על ידך ו/או על ידי עובדיך ללא רשות וללא הסכמת Eurosport (מחזיק זכויות השידור העולמי) , וגם ללא רשות הטלוויזיה הישראלית (מחזיקת זכויות השידור Terrestrial בישראל), ושודר בחדשות הבוקר בערוץ 2 , היום יום שני – 2 ביוני 1997 , ב- 15 : 07. יתירה מזאת, החומר הנ"ל הגנוב , שודר על המסך שלך ללא כל בושה עם הלוגו של "Eurosport Live". אתה מתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין לא לפי "הכללים המקובלים" בתחרות בין שתי רשתות שידור, ומפר ביודעין ובצורה שיטתית את זכויות השידור שלא שייכות לך, אלא לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

עשית זאת בעבר הלא רחוק ב- 10.9.1996, כשהפרת את זכויות השידור שלנו ושל Eurosport במשחק טנריף – מכבי ת"א 3 : 2 (שודר ללא רשות וללא הסכמה שלנו בחדשות ערוץ 2 בחצות  בתאריך 10.9.1997). כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אתה צריך להתבייש בצורת עבודה נלוזה ומבישה שכזאת.

צר לי מאוד לכתוב לך את המכתב הזה. מצ"ב מכתב האתרעה והאזהרה מ- Eurosport הנוגע לנ"ל, והמכתב של Eurosport אליך מחודש ספטמבר 1996 ותשובתו של ג'ף אברמוביץ'.

העתק : מר יאיר שטרן – מנהל הטלוויזיה.                                                                 

ד"ר עמית שכטר – היועץ המשפטי של רשות השידור.

מר רפיק חלבי – מנהל חט' החדשות.  

בברכה,

יואש אלרואי           

טקסט מסמך :  2 ביוני 1997. מכתבי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל הנלחם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיטות לא הוגנות של יירוט מהלוויינים וגניבת חומרי שידור לא לו, בהנחה שתחנות הצדק טוחנות לאט. העמדתי אותו במקומו. הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נמנעו מלהתקוטט עמו. הם היו אלה שצריכים לשלוח לשלום קיטל את מכתב המחאה החריף הזה. משלא עשו – עשיתי זאת בעצמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אח"כ הייתה הפרת זכויות שידורים שלישית ב- 8 ביוני 1997. ערוץ 2 שידר את השערים של משחק הכדורגל רוסיה – ישראל שהיה בלעדי שלנו. הוא יירט את השידור הלווייני של הטלוויזיה הרוסית RTR ושידר את השערים ללא כל בושה בחינם. אנחנו שילמנו עבור השידור הישיר הזה ממוסקבה סכום של  100000 (מאה אֶלֶף) דולר. היה ברור כי שָלוֹם קִיטָל ואנשיו מנהלים ביודעין קרב לא הגון נגד חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הם יירטו חומרי שידור שלנו ששילמנו עליהם במיטב כספנו ושידרו אותם על מרקע ערוץ 2 מבלי לשאול כל רשות. זאת הייתה גניבה. זה היה שוד טלוויזיוני. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הגיב. כמוהו גם לא מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. הם גם לא השיבו למכתב המחאה החריף ששלחתי לשלום קיטל ב- 10 ביוני 1997 למרות שהיו מכותבים שלו. הייתי חַם ומרוגז ונתתי דרור לעֵטי. מנהל חברת החדשות ידע שאני צודק אך כמי שנעלב מהסגנון הבוטה של המכתב החליט לא לוותר. הוא הסיט את הוויכוח מגניבת חומרי השידור לסגנון המכתב. עוד באותו היום שלח שלום קיטל את תגובתו ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה [3].

חדשות ערוץ 2                                                       2.6.1997                                                                                                                                    

לכבוד

יאיר שטרן

מנהל הטלוויזיה – ערוץ 1

הנדון : מכתבו של יואש אלרואי.

אני מחזיר אליך בזה את מכתבו הבוטה של יואש אלרואי. אינני מקבל מכתבים בסגנון זה ואינני מוכן להתייחס לביב שופכין.

אם אתה או רפיק חלבי, או ד"ר עמית שכטר מבקשים לקיים בירור ענייני, אשמח לעשות זאת מתוך כבוד מקצועי ותחרות הוגנת.

בברכה ,

שלום קיטל

עותקים : מנכ"ל חברת החדשות, יואש אלרואי, ד"ר עמית שכטר יועץ משפטי, רפיק חלבי מנהל חט' החדשות. 

טקסט מסמך : 2 ביוני 1997. מכתב התשובה העלוב של מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

על איזה בירור עִנייני, כבוד מקצועי, ותחרות הוגנת מדבר שלום קיטל האיש שמְיָירֵט בזה אחר זה חומרי שידור בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עליהם שולם כסף – לעצמו. אני יוזם ומפיק את הכתבות מחו"ל, משלם עליהן את זכויות השידורים וזמן השימוש בלוויין ולבסוף שלום קיטל גונב ומשדר את הכתבות שלי לפני ובחינם . על פי מכתבו של מנהל חברת החדשות בערוץ 2 שלום קיטל יָצָא והתקבל הרושם שאני הוא האשֵם בגלל סגנון הכתיבה הבוטה. איזו פדיחה. מנהל חברת החדשות יעני "המתוחכם", בערוץ 2  נוֹטֵל לעצמו ללא רשות חומרי שידור לא לוֹ ומבקש במקביל בלשון צדקנית לקיים על כך בירור ענייני עם הבוסים שלי. לעיתים חשבתי שאולי שָלוֹם קִיטָל צודק בפעולות היירוט שלו לנוכח תגובתם האִילֶמֶת של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה שלוֹ יאיר שטרן. אי התגובה נראתה כתגובה מתרפסת . ההפרות האַלימוֹת האלה של חברת החדשות של ערוץ 2 נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא פסקו אלא החמירו. חברת החדשות של ערוץ 2 עשתה כל מאמץ להוכיח לציבור שאיננה נופלת במאום במהימנות ומהירות הדיווח שלה מאלה של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. דבר הגניבה של מרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון בידי חברת החדשות של שָלוֹם קִיטָל נודע ל-  EUROSPORT מפיקת האירוע הבינלאומי ובעלת הזכויות שלוֹ. היא שיגרה מייד מכתב איום ותבעה את מפירי החוק לשלם לה פיצוי בגובה של 2000 דולר [4]. המכתב הזה היה חשוב מבחינתי מפני שהוא שם גבולות לאמביציות חסרות הרסן ומדיניות יירוט חומרי השידור של חברת החדשות של ערוץ 2. על אנשי החברה לדעת כי הם ישלמו על הפרות היוצרים ועליהם להתנהג בצורה תרבותית והגונה בשוק התחרותי של הטלוויזיה הבינלאומית גם אם אין זה נוח להם.

טקסט מסמך : 3 ביוני 1997. חברת החדשות של ערוץ 2 נתבעה לשלם פיצוי בגובה 2000  דולר ל- EUROSPORT  בגין הפרת זכויות השידורים של המרוץ דונובאן ביילי – מייקל ג'ונסון מטורונטו. בגוף המסמך נאמר כי אם חברת החדשות תסרב לשלם את הפיצוי היא תיגרר לבית משפט בישראל כדי שיכריע בסוגיה. חברת החדשות שילמה אך לא הפסיקה להתחכם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת והאיטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הגדיר בשעתו היכן שהוא ב- 1994 (למגיש דן שילון בתוכנית "ערב חדש") את מהותו של מוסד השידור שהוא ניצב בראשו וכפי שהוא מבין את המהות הזאת , כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא כמו עיתון "הארץ" ונועדה לאנשים חושבים". הטלוויזיה הציבורית שנועדה לאנשים חושבים עטתה על עצמה ב- 1997 אותות קריסה מוקדם מהצפוי. היא עדיין חוננה בהרבה יכולות אך כפתה על עצמה מסורבלות, כבדות, שומן, ביורוקרטיה, ותגובות איטיות מבלי שנדרשה ומבלי שהייתה כפויה לכך. הרע מכל : היא סירבה להשיב מלחמה שערה.

ביום ראשון – 8 ביוני 1997, שידרה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מאצטדיון "דִינָמוֹ" במוסקבה את משחק הכדורגל רוסיה נגד נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם צרפת 1998. זכויות השידור היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורתן שילמנו במיטב כספינו. זה היה מבצע שידור שדרש הכנות מקדימות רבות יותר מכל משחק אחר בעת ההיא. גם המו"מ על רכישת זכויות השידורים הבלעדיות היה מורכב. הבקשה להטיס את צוות השידור שלי למוסקבה נשלחה למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מוקדם מהרגיל כחודש לפני האירוע מפני שהוא התרחש במקום מועד למהמורות תקשורתיות בעת ההיא. רוסיה הדמוקרטית עדיין נשאה את הגנים של ברה"מ הסובייטית. השקעתי בביטחון השידור הישיר הזה מאמץ יתר. מוטי קירשנבאום היה מספיק אדיב, מהיר, ויעיל, כדי לאשר את בקשתי ולאפשר הפקה וכניסה חלקה של צוות השידור שלנו למוסקבה. מרבית ההתכתבויות שלי עִמוֹ היו בכתב ידי. הוא הסכים לקבל ממני מסמכים שאינם מודפסים על מקלדת אלא בכתב ידי. הוא אמר שכתב היד שלי ברור יותר ממקלדת. אינני יודע אם נהג כך עם האחרים ברשות השידור. .

טקסט מסמך : 4 במאי 1997 . זאת הבקשה שלי ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שנכתבה בכתב ידי ב- 4 במאי 1997 להטסת צוות השידור למוסקבה לצורך שידור ישיר של המשחק רוסיה – ישראל מאצטדיון "דינמו" מוסקבה ב- 6 ביוני 1997. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה שם מזג אוויר חורפי רוסי. יום קַר מאוד וגשום. ניתן היה לשמוע דרך המיקרופון את נקישות שיניהם מרוב קוֹר של השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון בעֵת ששידרו ישיר את המשחק ההוא. נבחרת ישראל הפסידה 0:2. האכזבה הגדולה שלי הייתה משני שחקני הנבחרת בעלי המוניטין האירופי אייל ברקוביץ' ששיחק בליגה האנגלית וחיים רביבו שחקן הליגה הפורטוגלית. לא היה שום מִתאם בין כישרונם לבין יכולתם הדלה על המגרש ברוסיה. העיתונות היללה את שניהם אך מצלמות הטלוויזיה חשפו שוב ושוב את חולשתם . הם נִראו חדלי אישים, מפונקים, ואדישים. כבר היה לי ברור שאייל ברקוביץ' וחיים רביבו אינם מנהיגים. הם גם לא התאמצו מספיק להיות כאלה. החטא הגדול ביותר של כל ספורטאי באשר הוא. ואם התאמצו זה לא ניכר עליהם. אי אפשר לקבל את תופעת הפינוק. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששניהם הפגינו משחק נרפה וחלש. בשעה שצפיתי באייל ברקוביץ' וחיים רביבו בעת שידור הישיר בעמדת ההפקה והניהול שלי באולפן A בבניין הטלוויזיה בירושלים, חשבתי דווקא על חיילי צה"ל בני גילם של שני שחקני הכדורגל המובילים שלנו. הפסד נבחרת ישראל היה צפוי אומנם אך לא בצורה כל כך רשלנית, עלובה, ומשפילה.

נבחרות הספורט של חטיבות הצנחנים, גבעתי או גולני, היו משיגות תוצאה טובה יותר משל נבחרת ישראל הלאומית חסרת המוטיבציה שפשוט קרסה על כַּר הדֶשֶא. על פי ההתבוננות בשחקני נבחרת ישראל במשחק נגד רוסיה אפשר היה לחשוב שלרוץ על המגרש ולרדוף אחרי הכדור זה הדבר הקשה ביותר בעולם. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לא שירתו ביחידות קרביות בצה"ל כבני גילם האחרים. הם מעולם לא נדרשו לחרֵף את נפשם בשדה הקרב במלחמה אמיתית השונה מזאת 'המתנהלת' על כר הדשא במשחק כדורגל. שחקני נבחרת הכדורגל האלה לא השתתפו מעולם בהגנה על ביטחון המדינה וגבולותיה. במדינה כמו שלנו הנאבקת על חייה מרגע לידתה נוצרת מייד ההשוואה בין הווי החיים הקליל של שחקני הכדורגל המפונקים האמורים לייצג את המדינה בקרבות הספורט לבין ה- הווי הצבאי של מיטב הנוער המתגייס ליחידות קרביות בצה"ל ומגן בחייו על חייהם של אזרחי ישראל. המשחק הנרפה של שחקני נבחרת ישראל בתנאי החורף של רוסיה הכעיס אותי לא רק בשל עליבות הדוֹר, אלא גם בגלל שנדרשתי לשלם עבור העליבות הזאת זכויות שידור טלוויזיוניות לא מעטות .

חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שָלוֹם קִיטָל שבה והתחכמה לרשות השידור ב- 6 ביוני 1997 והשתמשה בקטעי המשחק רוסיה – ישראל שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עליו זכויות שידור בלעדיות במיטב כספה. לא היה גבול לאמביציות של שלום קיטל ולא סייג להתחכמויות שלו, וגם לציניות שלו. חברת החדשות של ערוץ 2 בפיקודו של שלום קיטל שידרה בתוכנית שלה באותו ערב במהדורת החדשות קטעים נבחרים מן המשחק ואת שני השערים הרוסיים במסווה של כתבה על שחקן העבר הנודע יהושע "שייע" גלזר כשהוא צופה בשידור הישיר של המשחק בסלון ביתו. בכך חשבה לעצמה כי היא עוקפת בסיבוב ועל פי חוק את בעיית זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 1 של המשחק רוסיה – ישראל 2:0. הם פשוט הציבו מצלמה שלהם נון – סטופ על המוניטור של יהושע גלזר "ולכדו" את שני שערי המשחק אותם שידרו במסגרת הכתבה על שחקן הכדורגל האגדי. ככה נלחם שלום קיטל בי וגם במוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, דודו גלבוע, ורפיק חלבי – שהחרישו. מעשה מכוער, מחפיר, ו- נבזי של גניבת חומרי שידור לא שלהם בדרך יעני "מקורית". זכויות שידורים שהיו רק שלנו ושילמנו בעבורן ל- UFA טבין ותקילין. שלום קיטל נתן אור ירוק לאנשיו. הם לא שאלו אותנו רשות ועשו בחומר המשחק הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבתוך שלהם. נדרשתי שוב למחות בפני שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות [5]. ממש לא הערכתי אותו. אבל גם לא רחשתי כל חיבה לבוסים הבכירים שלי מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי שלי, שידעו כי חברת החדשות של ערוץ 2 נלחמת בדרכים לא כשירות ולא מקצועיות במחלקת הספורט וחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם בהם, וביכרו להבליג ולשתוק . שלום קיטל קיבע בכך אט – אט אך בשיטתיות צעד אחר צעד את תודעת חברת החדשות של ערוץ 2 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה : "אנחנו בערוץ 2 טובים ואמינים יותר, מהירים יותר, וחזקים יותר מערוץ 1 האיטי והמסורבל . אצלנו תוכלו לראות את הכול גם את חדשות הספורט שזכויות השידורים שלו הן כאילו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התודעה חלחלה והציבור האמין למֶסֶר.

שוב נטלתי את מקלדת המחשב וכתבתי לו כלהלן :

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                          9.6.1997                                                                                                          

מר שלום קיטל שלום רב ,

הנדון : המשך גניבת קטעי ספורט על ידך וביודעין השייכים בלעדית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואשר משלמת עליהם ממון רב בגין הבלעדיות (משחק הכדורגל רוסיה – ישראל ב- 8.6.1997). צר לי שרק עתה אני מתפנה לכתוב לך ולהגיב שוב על מעשיך המחפירים. אתה ממשיך לגנוב ממסך הטלוויזיה הישראלית וביודעין קטעי ספורט השייכים בלעדית לרשות השידור שקנתה אותם בממון רב. אתה מפר ביודעין את כל חוקי השידור הישראלי והבינלאומי , ומתחרה נגד הטלוויזיה הישראלית לחלוטין בצורה בלתי הוגנת , ממש כפי שגנבת מ- Eurosport ב- 2.7.1997  וב- 10.9.1996, וטענת "לתום לב ושלא ידעת שזה אסור" וכו'. אתה באמת חושב שמישהו כאן מאמין לך.

גניבת השערים של המשחק רוסיה – ישראל ב- 8 ביוני 1997 ושידורם בערוץ 2 באצטלה של כתבה על יהושע גלזר והתרשמותו וכו' היא עוד מעשה של שוֹד לאור היום. חמור לא פחות הוא גניבת הסיגנאל והשערים של המשחק הנ"ל מן רשת הטלוויזיה הרוסית RTR  (לא קיבלת את הסכמתם , ולא קיבלת את הסכמת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 המחזיקה Terrestrial בזכויות השידור בישראל), ושידורם במהדורת חצות באותו לילה בהגשת גיא זוהר. ברור שלהפרות בוטות כאלה שלך וגניבות שיטתיות ביודעין של חומרים לא שלך, ושעולים ממון רב למתחריך, לזה צריך לשים סוף, וזה גם לא כל כך קשה בעצם . המהלך הראשון הוא לתת פומבי לעובדה המצערת שאין עליה ערעור, שאתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה ומבישה שכזאת כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יואש אלרואי

עותקים  :  מנכ"ל.

               מנהל הטלוויזיה.

               מנהל החדשות.

               היועץ המשפטי.

              סמנכ"ל כספים וכלכלה.

טקסט מסמך : 12 ביוני 1997. זהו מסמך התגובה שנשלח על ידי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלוום קיטל , מלווה בעותקים לבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. "שלום קיטל, אתה כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מתנהג בצורה נלוזה כלפי הקולגות שלך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ", כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור העדיפה להחריש ונהנתה להתבונן מהצד בהתקוטטות שלי עם מר שלום קיטל. הפעם הזאת נזעק מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי לעזרתי ובעצם לעזרת עצמו. הוא הבין שגניבת זכויות השידור איננו ריב אישי שלי עם ערוץ 2, אלא עניין עקרוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שצריך להתעקש וללחום עליו כדי לשמור על מוניטין מקום העבודה שלו. בצַר לרפיק חלבי שלח את מחאתו המנומסת למתחרהו מן העבר השני ונזהר בלשונו [6]. זה היה מאוחר מידי ומעט מידי. חברת החדשות של שלום קיטל נחשבה כבר למהירה ומהימנה יותר מחטיבת החדשות של ערוץ 1 .

הטלוויזיה הישראלי – רשות השידור   9.6.1997                                                           מנהל החדשות

לכבוד שלום קיטל

מנכ"ל חברת החדשות

ערוץ 2  ירושלים

צר לי לפנות אליך שוב בענייני זכויות שידור .

אילו היית פונה אלי אתמול הייתי משתדל לשכנע את הממונים לאשר לכם לשדר את שני השערים שהבקיעה נבחרת רוסיה לרשתו של רפי כהן . מה שעשו אתמול עורכי החדשות בערוץ 2 איננו מכובד, איננו מקובל ולדעתי הצנועה גם איננו מוסיף לכם כבוד. זהו מחטף לשמו וכך נהגתם במשחק נגד קפריסין.

אין לי עניין לתגרנות ולהתקוטטות מילולית. התחלנו בתהליך של שיתוף פעולה ואני גאה בכך. זהו תהליך שסופו לסייע לשני הערוצים בעבודה העיתונאית, והנה במחי מעשה אחד או שניים אתם מצליחים לערער את האימון שלנו בכם.

ציפיתי הבוקר לטלפון עם התנצלות אבל הקו נעלם. אמש הוסיפו עובדיך התחכמות על התחכמות כאשר שידרו בלילה, כך נמסר לי את שני השערים מזוויות שונות של הטלוויזיה הרוסית. אתה יודע היטב שגם את התעלול הזה אסור לכם לעשות. חבל ! 

מצפה לתשובתך.

                                   בברכה ,

                                   רפיק חלבי

                                   מנהל חטיבת החדשות

עותקים :

המנכ"ל.

מנהל הטלוויזיה.

היועץ המשפטי.

מנהל מחלקת הספורט.

דובר רשות השידור.

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן החליט להתערב בעניין "גניבת החומרים" ע"י ערוץ 2 כשכלו כל הקיצים. גם הוא נזכר מאוחר מידי. הג'נטלמן הזה היה כבר מנהל טלוויזיה מופסד. זה היה ביום חמישי – 12 במרס 1998 בעת שאֶרֶז טַל הוריד מן הלוויין לתוכנית שלו "רק בישראל" בערוץ 2 המסחרי תמונות בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל בגביע אירופה בכדורסל מאיטליה , בולוניה נגד מכבי ת"א, משחק ששודר במקביל לתוכנית שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ורק לה היה את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק הזה . נוצר מצב שבו ערוץ 1 וערוץ 2 שידרו בפרק זמן מסוים בשידור ישיר את אותן התמונות שהגיעו מבולוניה . בהבדל אחד. ערוץ 1 הציבורי רכש את זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א בארץ ובאירופה באותה עונה תמורת ממון רָב (ראה פירוט מתמטי בספר "הקשר הסימביוטי") שלא לדבר על תשלום העלויות הטכניות הנוספות של שידורי הלוויין מבולוניה לירושלים. זאת לא הייתה הפרה מקרית של זכויות שידורים ע"י ערוץ 2 המסחרי, אלא שיטתית ,בוטה, מכוונת, ומתוכננת. יָאִיר שְטֶרְן נזעק מאוחר מידי להתלונן בפני היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מֵצְקֶבִיץ' ובפני אורי שנער מנכ"ל "קשת". הנה המכתבים כלשונם [7].

טקסט מסמך :  13 במארס 1998. זהו מכתב המחאה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שהוגש למנכ"ל הזכיינית "קשת" אורי שנער ודן בגניבת חומרים של ערוץ 2 המסחרי מערוץ 1 הציבורי. ההתערבות של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נעשתה מאוחר מידי ובעדינות יתר וללא יחסי ציבור מינימאליים. מכתב המחאה גווע מעצמו. ערוץ 2 לא נפגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 במארס 1998. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פונה ליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ בגין גניבת השידורים של שדרן ערוץ 2 ארז טל : "אבקשך לפעול בכל החומרה עד הגשת תביעה משפטית נגד שידורי קשת בעוון גניבת חומרים והפרת זכויות שידור". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

לא יצא מהמכתב הזה דבר. לא נעשה שום Follow up ע"י מנהל הטלוויזיה בעצמו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה מכותב אך המכתב הזה לא עניין אותו. הוא ניצב על סף סיום תפקידו ברשות השידור ולא חשב שעכשיו ממש ברגע זה כחודש וחצי לפני פרישתו, הוא צריך לריב את ריבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 שוב לא נענש. אורי שנער וודאי שלא.

ביום שני – 20 באפריל 1998, ערך עו"ד יחיאל (חיליק) גוטמן בביתו בירושלים מסיבת פרידה רבת משתתפים למנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל . פגשתי שם את שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות הנמרץ של ערוץ 2. לחצנו את ידינו ושוחחנו בשקט באחת הפינות בדירה הענקית אודות העבר הלא רחוק. שלום קיטל ידע שהיה לא בסדר כשנהג בחוסר הגינות אלמנטארית כלפי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת החדשות של ערוץ 2 הנהיגה מדיניות שיטתית של הפרה ויירוט חומרי טלוויזיה לא שלה, ושימוש בחומרים אלה בחינם על המרקע שלה, ללא רשותם של גופי שידור אחרים במדינת ישראל ששילמו על אותם החומרים האלה הון עתק. אחד מקרי ההפרה המפורסמים היה בסתיו 1996 כשהמערכת של התוכנית "חמש עם רפי רשף" (שייכת לחברת החדשות), גנבה ושידרה ללא רשות חומרי כדורגל מהליגה האנגלית שצולמו ע"י רשת הטלוויזיה הלוויינית הבריטית B SKY B של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (שודרו על אחד הלוויינים המתנקזים לחוות הלוויינים של ערוץ 2 בנווה אילן). זכויות השידורים הבלעדיות של שידור הכדורגל האנגלי במדינת ישראל היו באותה העת קניין בלעדי של ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בטלוויזיה כבלים בלבד. חברת החדשות הפרה את זכויות השידורים הבלעדיות של ערוץ 5 ומיילן טנזר נזעק בצדק להגן על עצמו ועל רשת השידור שלוֹ.

אין דבר נַלוֹז יותר מגניבת חומרי שידור בלעדיים שלך עליהם שילמת במיטב כספך ע"י גוף שידור מתחרה. חברת החדשות של ערוץ 2 רצתה להצטייר בציבור כגוף שידור חדשותי מהיר וראשוני בכל תחום מערוץ 1 בעלת מהירות ביצועית שיש לה חזקה על ראשוניות החשיפה אם לא על הבלעדיות. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קִיטָל לא בחלה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת בשום אמצעי במאבקה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כולל הפרות גלויות של זכויות יוצרים במסגרת ניסיונותיה להסב לעצמה דימוי של סוס מרוצים מנצח בכל תחרות. חברת החדשות של ערוץ 2 נתפשה על חם יותר מידַי פעמים מנתצת את אמנת השידורים מכדי שמישהו יאמין לה כי הגניבות שלה נעשו באקראי. זאת היא מדיניות שידור הראויה לכל מילת גנאי אך לא נשמעה מעולם מפיהם של הבוסים של שָלוֹם קִיטַל. הטקסטים הבוטים שנכתבו על ידי בכעס רב לשָלוֹם קִיטַל שהפר ביודעין את זכויותיי (ואת זכויות ערוץ 5) מבלי לשלם על כך שום פיצוי לא נכתבו בכְדִי. הם היו תוצאה של נאמנות מופלגת לרשת הטלוויזיה שלי.

טקסט מסמך : 20 באוקטובר 1996. זהו מכתב המחאה ששלח מיילן טנזר מנכ"ל ערוץ 5 ב- 20 באוקטובר 1996 לשלום קיטל מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 בגין הפרת הבטחותיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן.

שָלוֹם קִיטָל לא היה הראשון שהפר זכויות יוצרים תוך שהוא חובט בפרצופו של ערוץ 1 המסורבל ואיטי בתגובותיו. גם דן שילון (היה פעם מעובדיה) עשה זאת בפרהסיה כששידֵר בתוכניתו "בשידור חי" בערוץ 2  ביום שישי – 20 בנובמבר 1998, "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא תגובתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא שידר ללא הסכמת רשות השידור את שערו של מרדכי שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה שהסתיים בתוצאה 1:1 במונדיאל של מכסיקו 1970. החומר הבלעדי הוגש לוֹ על קלטת ביתית VHS פרטית מידיו של נסים קיוויתי. שאלתי בעצמי את נסים קיוויתי שכבר פרש ממזמן מרשות השידור, כיצד עובד לשעבר כמוהו במחלקת הספורט שלי מרשה לעצמו למסור חומר בלעדי שלנו שנמצא במקרה ברשותו, לידי הערוץ המתחרה, ללא קבלת רשות מהגורמים המוסמכים. נסים קיוויתי השיב לי, "הולכתי שולל ע"י תחקירני התוכנית". לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִגרעות רבות אך יתרון אחד גדול. עומד לרשותה ארכיון בלעדי עצום מתקופת היותה מונופול שידור. הארכיון שלה מכיל מיליוני פריטים. אחד מהם הוא קטע ממשחק הכדורגל המפורסם ישראל – שוודיה שנערך ביום ראשון – 7 ביוני 1970 בעיר טוֹלוּקָה במונדיאל מכסיקו 70' והסתיים בתוצאה 1:1. האייטם הזה הוא קניין ורכוש שידור בלעדי של רשות השידור למרות שדן שילון עצמו היה השַדָּר במשחק.

לרוע המזל שני הטייפים הכבדים של המשחק ישראל – שוודיה שהוקלטו בשיטת השידור הישנה בימים ההם על סרטי הקלטה מגנטיים בני 60 דקות בעלי רוחב פס של שני אינטשים והשתמרו כשלוש שנים בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נמחקו ע"י אנשי חטיבת החדשות במלחמת יום הכיפורים 1973, כדי לפנות מקום להקלטת אירועי המלחמה . אִיוֶולֶת נוראית. אם מישהו היה חושב שם רק צעד אחד קדימה, ניתן היה לפחות לתקצר את האירועים הבולטים של המשחק ושני השערים שהובקעו בו לקטע בן 20 – 15 דקות כדי לשמרו לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם קולו של השַדָּר. זה לא נעשה.

בראשית 1979 הגינו אלכס גלעדי ואנכי רעיון לשָדֵר תוכנית ספורט נרחבת בת כ- 100 דקות בסופה של השנה וכינינו אותה, "סיכום שנות ה- 70 בספורט במאה הקודמת, בעשוֹר הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". התוכנית המיוחדת הזאת שודרה בהצלחה גדולה בשבת – 29 בדצמבר 1979 ועסקה בציוני דרך בולטים בספורט בישראל והבינלאומי. אחד האירועים הנחשבים בתוכנית הזאת היה העפלתה של נבחרת ישראל לטורניר מכסיקו 70'. מוזר אבל זאת הייתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנבחרת ישראל בכדורגל העפילה לגמר המונדיאל . בטורניר הגמר הפסידה ישראל במשחק הראשון נגד אורוגוואי 2:0, ואח"כ סחטה תיקו אפס נגד נבחרת איטליה וסיימה בתיקו אחת את משחקה עם שוודיה . מוטל'ה שפיגלר הבקיע את השער היחיד לזכות ישראל. חלפו כבר 45 שנה מאז אותו הרגע. ככל שהן חולפות גם השער של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר משתבח כמו יין יָשָן וניצב בבדידותו בפסגת נצח זוהרת. ביקשתי מרשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA שהפיקה וצילמה את מונדיאל מכסיקו 1970, את שני השערים של המשחק האבוד ההוא. TELEVISA עשתה לי טובה גדולה כשאיתרה בארכיונה את החומר המבוקש. קיבלתי מהם בחינם טייפ שני אינטשים קטן ועליו שתי דקות בשָחוֹר / לָבָן של שני השערים של מרדכי שפיגלר ובנגט טוּרסוֹן בשיטת השידור האמריקאית NTSC 525. חומר הצילום המכסיקני הועבר באמצעות קונברטור אופטיקאלי יָשָן לסטנדרט השידור האירופי המקובל  PAL 625 בו משתמשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. על תמונת ה- Video באיכות ירודה (זה מה שהיה) ערכתי את קולו של שָדָר הרדיו המיתולוגי נחמיה בן אברהם בהיעדר קולו האבוּד של השַדָּר המקורי דן שילון. כך זה גם שודר בתוכנית הסיכום. שַדָּר הרדיו הנִצחי קנה לו לפתע תהילת עולם גם בשידורי הספורט בטלוויזיה שהיו אז נחלתו הבלעדית של דן שילון. זה הרגיז את דן שילון. הוא נפגע שלא בצדק.

בתוכניתו "בשידור חי" ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 הזמין לאולפן את מרדכי "מוטל'ה שפיגלר", וסיפר לצופים (הרבים) בתוכניתו מבלי שהוא מכיר את העובדות, "כי בעת ביקור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בו השתתף פעם כאורח באחת התוכניות גילה להפתעתו במקרה בארכיון את הטייפ האבוד של המשחק ישראל – שוודיה במכסיקו 70' שהונח על הרצפה כאבן שאין לה הופכין". הוא הציג את הטייפ האבוד לראווה בפני מצלמות האולפן והוסיף, "קיבלתי את הטייפ במתנה מהמפיק חיים מלובן, כאן נמצא השידור האותנטי שלי שמחלקת הספורט החליפה אותו במתכוון עם קולו של נחמיה בן אברהם כדי להעלים את קולי שלי, מחלקת הספורט יכולה לשוב ולמצוא בתוכו את קוֹלִי האבוּד בטֵייפּ האבוּד". את טייפ הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העניק כשי לאורחו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. לדברים האלה כמובן לא היה כל שחר. שני הטייפים המקוריים עליהם הוקלטו שתי המחציות של המשחק ישראל – שוודיה היו בני 60 דקות כל אחד. דן שילון חשף לצופיו את טייפ השִחזור הקטן שקיבלתי ב- 1979 מחברת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA. הסיפור הלא נכון הזה ששודר ביום שישי – 20 בנובמבר 1998 בתוכנית "בשידור חי" בערוץ 2, הרגיז אותי בעיקר מפני שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל התוכניות שלוֹ יוסי משולם שתקו. ביקשתי מאורי פורת מנכ"ל רשות השידור את התערבותו [8].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית. מחלקת הספורט / ירושלים.

יום ראשון  –  22 בנובמבר 1998.

אל : המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה באמצעות מנהל התוכניות.

מאת : יואש  אלרואי.

הנדון : 1.  שידור "חומרי ספורט בלעדיים" של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 ללא נטילת רשות בתוכנית "בשידור חי" של דן שילון בערוץ 2, ביום שישי – 20 בנובמבר 1998.

2. הצגת טייפ 2 אינטש שהוא רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ע"י דן שילון בה התוכנית הנ"ל והפקדת רכוש השידור הארכיוני של ערוץ 1 בידיו של מוטל'ה שפיגלר אורח התוכנית "בשידור חי".

למנכ"ל שלום רב,

דן שילון שידר ביום שישי – 2.11.1998  בתוכניתו "בשידור חי" חומרי ספורט בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, ללא קבלת רשות מהמוסדות המוסמכים ברשות השידור . אני מבקש את התערבותך. את החומר הבלעדי (שערו של מוטל'ה שפיגלר במשחק ישראל – שוודיה בגביע העולם בכדורגל מכסיקו 70'), הוא קיבל מנסים קיוויתי על קלטת ביתית VHS. שוחחתי בעצמי עם נסים קיוויתי שהבהיר לי מפורשות כי נעשה מטעם התוכנית "בשידור חי" מעשה לא הגון , והוא נסים קיוויתי הוּלַך שולל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוצגה ע"י דן שילון ככלי ריק ושק חבטות. ניתן לפגוע בה ככל שרק ירצה האיש "הכול יכול" ע"י מנחה התוכנית "בשידור חי"  מתוך הנחה שרשות השידור היא גוף מסורבל  ועד שהגוף הכבד הזה יתעורר  הכול יישכח בינתיים.

יתרה מזאת. במהלך התוכנית הציג המנחה לראווה טייפ 2 אינטש שהוא רכוש בלעדי בלתי משתנה של רשות השידור , טייפ שהגיע לידיו בצורה לא חוקית לחלוטין . דן שילון סיפר לצופיו בתוכניתו שלשום , שכאשר השתתף כאורח בהקלטת תוכנית טלוויזיה בערוץ 1 , בשעה שהמתין לתורו להתאפר, גילה להפתעתו טייפ קטן של 2 אינטש שהונח על רִצפת החדר כלאחר יד כפונקציה של "מִשקוֹלֶת" המונעת את סגירת הדלת. להפתעתו הבחין שעל הטייפ רשום, "שערו של מוטל'ה שפיגלר במכסיקו 1970". עוד סיפר שהמפיק חיים מלובן נתן לוֹ את הטייפ והוא כמובן לא סירב לקחת אותו.

אורי, ממתי חיים מלובן מוסמך למסור טייפים שהם רכוש שידור בלעדי של ערוץ 1 לאנשי ערוץ 2  ? דן שילון הוסיף עוד שזהו הטייפ המקורי האבוד של המשחק ההוא ישראל – שוודיה 1:1 שנערך במונדיאל מכסיקו 1970 לפני יותר מעשרים ושמונה שנה. הוא טען שמחלקת הספורט ששידרה במהלך השנים שחלפו את שערו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר שוב ושוב, החליפה בכוונה תחילה את קולו האותנטי בקולו של נחמיה בן אברהם, והנה נמצאה האבדה ומחלקת הספורט יכולה למצוא את הקול האבוד בטייפ האבוד. כמובן שזה סיפור לא נכון שנועד להציג את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כעירום ועריה. דן שילון יודע את האמת במקרה זה טוב יותר מהאחרים. הוא זה שכמנהל מחלקת הספורט ושַדָּר חדשות במלחמת יום כיפור 1973 נתן יד למחיקת טייפים רבים שהיו אבן מסד של ארכיון הספורט (כולל אלה של אולימפיאדת מינכן 72') ופינויים / מחיקתם לטובת הקלטת מאורעות מלחמת יום הכיפורים הבלתי צפויה. הטייפ שהוצג בתוכנית "בשידור חי" כטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה הוא כמובן טייפ שיחזור שקיבלתי בשעתו מרשת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEVISA" לצורך עשיית התוכנית "סיכום עשור ה- 70" ששודרה בשבת האחרונה של חודש דצמבר 1979.

דן שילון הפקיד את הטייפ שלא שלוֹ "בשידור חי" (תרתי משמע) בידיו של מוטל'ה שפיגלר לפיקדון ואמר לו, "אם יואש אלרואי יחפוץ בטייפ האבוּד אנא החזירו לבעליו" . אורי , אני מבקש את טיפולך המיידי בעניין הזה . וחוץ מזה אם באמת יוברר שזהו הטייפ המקורי של המשחק ישראל- שוודיה במכסיקו 70' עם קולו של דן שילון , אתה רשאי לערוף את ראשי .

בברכה, יואש  אלרואי.

עותק : בילי סגל – מנהלת הסרטייה.                                                                  

אחרית דבר. חיים יבין וגאולה אבן.

ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין בלובי של מלון "דן אכדיה" בהרצליה פיתוח לצורך מחקר וכתיבת 13 ספריי עבי הכרס הדנים ב- "מהפכת המידע האלקטרונית הגדולה הראשונה בהיסטוריה" שהתרחשה בעולם ובארץ מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו ב- 2017. מהפכת המידע האלקטרונית שחוללה תעשיית הטלוויזיה נמשכת גם היום שעה – שעה ויום – יום, אם כי נלווית אליה בשלושת העשורים האחרונים גם "מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, הלוא היא מהפכת האינטרנט". הוא חיים יבין כמובן דיבר בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן", והודה בפניי כהאי לישנא : "…גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך (!). הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1" בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי כלהלן : "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ"ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי". מייד השבתי לו כלהלן : "…שב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן, לא הייתה מעוללת לך מעולם את מה שאתה עשית ועוללת לה, גם אם האמביציות סביב המיקרופון הטלוויזיוני ומרקע הטלוויזיה אינן יודעות שובע. גאולה אבן היא פירמה אנושית איכותית ומיוחדת במינה…אישה בעלת יושרה מוחלטת".

פוסט מס' 965. זֵהוּת טלוויזיונית וכַרִיזְמָה ו-זֵהוּת פּוֹלִיטִית. יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, דוּגְמָא אִישִית, מַצְפּוּן, יוֹזְמָה, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכְלָל ובעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפְרָט. פוסט מס' 965. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר בשבת-13 במארס 2021.

סוף הפוסט מס' 965. הועלה לאוויר בשבת – 14 במארס 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.