פוסט מס' 1006. מדליות אולימפיות ספורות שהשיגו ספורטאי ישראל ובראשם מתעמל הזהב על ששת המכשירים לגברים ארטיום דולגופיאט נציגיה של מדינת פארטאץ' שקוראים לה מדינת ישראל (שקועה, רווייה, וחצויה לאורכה ורוחבה ומראשה ועד רגליה במחלוקות חריפות וקיצוניות רפואיות הנוגעות למלחמה במגיפת הקורונה הקטלנית והמסוכנת וגם פוליטיות, כלכליות, וחברתיות) באולימפיאדת טוקיו 2020, יצרו בטעות אופוריה והִסְווּ לרגע קט את מְצִיאוּת התמיד העגומה בה הספורט הישראלי לגווניו השונים הוא דַל, עָנִי, אֶבְיוֹן, רָש, וכוֹשֵל אולם מעת לעת מבריק, מפה לשם בּוֹהֵק, ולפתע ואף על פי כן ולמרות דַלוּתוֹ ועוֹנְיוֹ הוא מהווה פרי שגשוג בלעדי ו-"מקרי" של כמה ספורטאים וספורטאיות ישראליים ספורים וספורות בלבד, בודדים ובודדות, יחידים ויחידות, מוכשרים ומוכשרות פלוס מאמניהם/ן האישיים בתחומם. זכיותיהם הופכים להיות יוצאים מכלל מסגרות הספורט הישראלי הדַל מפני שהם מעפילים לצמרת העולמית (!). הם עושים זאת למרות חובבנותה ודַלוּתה של המערכת הארגונית הכללית הספורטיבית המנהלת את הספורט במדינת ישראל. למַעֵט שגשוגה הבינלאומי של נבחרת ה-התעמלות אומנותית קבוצתית לנשים בגלל ובשֶל המאמנת המובילה המצוינת הקשוחה בעלת היֶדָע העצום ובעלת משמעת חינוכית ומקצועית ודבקותה השיטתית מעוררת כבוד והערכה בעבודתה בתחום, הלא היא מנהיגת ומדריכת נבחרת ישראל הלאומית גב' אירה וויגדורצ'יק (אישיות מעוררת הערכה בעלת סמכות ברָמָה גבוהה יוצאת דופן). וגם לרבות המתעמלת הישראלית הבודדה והנפלאה בענף ההתעמלות האומנותית לִינוֹי אָשְרָם רבת הכישרון וגם הצועדת בעקבותיה ניקול זליקמן. פוסט מס' 1006. הועלה לאוויר ביום רביעי-4 באוגוסט 2021 בטרם תחרויות ההתעמלות האמנותית לנשים באולימפיאדת טוקיו 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

1. הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

2. הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

3. הבלוג מוענק בחינם לקוראים. 

טקסט תמונה : 2002. אנוכי עם סיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. עזבתי ונטשתי בטריקת דלת את רשות השידור שנוהלה אז ע"י יוסף בר-אל ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שבראשה ניצב מ"מ מנהל טלוויזיה יוסף "יוסי" משולם. שניהם אינם עוד בין החיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמה הערות על המצב בראשיתו של חודש אוגוסט בשנת 2021.

א. מגיפת נגיף הקורונה המסוכנת והקטלנית המתחדשת בכל עוזה במדינת ישראל בראשית חודש אוגוסט של שנת 2021 מציגה וחושפת את ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט כראש ממשלה דֶמֶה. ראש ממשלה מגוחך שנשען על 6 (שישה) מנדטים אישיים. למה אתה מחכה ראש הממשלה נפתלי בנט הססן שכמותך…??? היכן בנימין נתניהו כשצריך אותו…???

ב. כאזרח וצופה נאמן של השידורים האולימפיים של טוקיו 2020, טקסי הענקת המדליות ע"י חברי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) למנצחים בתחרויות האולימפיות של טוקיו 2020 מצטיירים כ- מעשי חידלון, אהבה עצמית, מרדף אחרי פרסום עצמי, ואגואיזם עלוב וקטנוני. IOC שהוא גוף פרטי היה אמור לסטות לפני זמן רב מההרגל המגוחך לטפוח לעצמו על השכם. ארגון ה- IOC לדורותיו והוועדות המארגנות של המשחקים האולימפיים לדורותיהן ראויים להערכה ושבחים על פועלם הארגוני והיוקרתי, אולם את המדליות למנצחים והמנצחות האולימפיים  אמורים להעניק ספורטאי עבר אלופים אולימפיים מצטיינים בהיסטוריה האולימפית ובשום אופן  לא עסקנים אנשי IOC שחלקם מוכשרים בתחום עיסוקם, אולם מאוהבים בעצמם ומחפשים פרסום ומוניטין באמצעות מצלמות הטלוויזיה האולימפיות הפועלות באצטדיונים בטוקיו 2020 כמעט בכל דרך ואופן. מדוע לא להזמין ספורטאי עבר אולימפיים דגולים שעדיין חיים עמנו כמו אגנס קלטי בת יותר מ- 100 אולם עדיין כשירה להעניק את הפרס הגבוה אולי הגבוה ביותר בתולדות הספורט הבינלאומי, הלא היא המדליה האולימפית (!), לאריסה לאטינינה, וורה צ'סלבסקה, מרק ספיץ, אולגה קורבוט, נדיה קומנצ'י, מיצואו צוקאהרה, סאוואו קאטו, לאסה ווירן, קורנליה אנדר, רולאנד מאתס, וואלרי בורזוב, לודמילה טורישצ'בה, מייקל פלפס, יוסיין בולט, ורבים אחרים ואחרות הם האישים שאמורים להעניק את המדליות לממשיכי דרכם בזירות האולימפיות השונות. גיבורי העלילה אינם חשובים פחות מיוצריה. טקסי הענקת פרסי המדליות ע"י אנשי IOC בעלי הבית לגיבורי העלילות האולימפיות הניצבים על דוכני המנצחים והמנצחות איננו מוצא חן בעיניי. מעניקי הפרסים הללו נראים מגוחכים משום שהם מצטיירים לי עסוקים ב-מִרְדָף אחרי פרסום והתבלטות ציבורית בינלאומית באמצעות מצלמות הטלוויזיה. IOC הוא גוף ספורטיבי עצמאי – פרטי בינלאומי רָב יוּקְרָה שראוי להערכה והערצה ואשר הוקם בפאריס ב-שנים 1895 / 1894 ע"י הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין וחבריו בוועד האולימפי הבינלאומי ה-1 ההוא (האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה נערכה באתונה בירת יוון בשנת 1896), אולם על אנשיו ועסקניו דה-היום להישאר מאחורי הפַּרְגוֹד. בימת המנצחים והמנצחות האולימפית בהווה ו-מעשה עיטורם במדליות הזָהָב, הכֶּסֶף, והאָרָד, שייכים לשושלות הספורטאים והספורטאיות המהוללות לאותו אילן היוחסין של הזוכים והזוכות בלבד, לדורותיהם (!). ספורטאי העבר האולימפיים ושיאני העולם הם אלה שאמורים לקדם ולהעביר את מורשת המצוינות, הם אלה ש-צריכים להכתיר את יורשיהם ולתלות את המדליות האולימפיות על צווארם. לא העסקנים.

תזכורת מהימים הרחוקים ההם : זיכרוני לקח אותי בחטף לתקופת הילדות שלי. לא היה חזון שכה קסם לי בילדותי יותר מחזונו האולימפי של הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין (Baron Pierre de Coubertin) מחדש המשחקים בעֵת החדשה. הסיסמא האולימפית בעלת האופי הסוציולוגי שטבע מייסד המשחקים הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין לקראת האולימפיאדה הראשונה ביוון ב- 1896, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון – אלא ההשתתפות בהם", הייתה כנה וצודקת. הצהרת אמת שהעניקה הזדמנות שווה לכל ספורטאי בתבל הנוטל חלק בתחרויות האולימפיות. "העיקר ההשתתפות", היה במפורש חזון אנטי קפיטליסטי שהגה הברון פייר דה קוברטיין. הוא היה אומנם אציל צרפתי שבא ממשפחה אמידה, אך איש בעל מוסר עליון שעסק בחייו בענייני חינוך והוראה. האמירה הבינלאומית הטהורה והנאיבית שלו, הייתה במידה רבה הצהרה סוציולוגית, התומכת ומעניקה סיכויים גם לחלשים. משנאמרה ע"י איש במעמדו הייתה לה השפעה כבירה על פני הגלובוס. ברור שאילו חי היום היה מקבל את פרס נובל לשלום. דמותו האצילית של פייר דה קוברטיין האציל בעל השיער הלָבָן ושפמו הענק שבתה את לבי בהיותי ילד בקיבוץ אפיקים. הסיסמה האולימפית התמימה הזאת חבקה זרועות עולם והתאימה בצורה הטבעית ביותר לאורח החיים הפשוט והכֵּנֶה בקומונה הקטנה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, המקום בו נולדתי וגדלתי. הקיבוץ שלי הטוב ביותר ארץ. חיי השיתוף בקיבוץ יצרו את הסלוגן של פועלי הקומונה, מעין אמירה משלימה לזאת של מְחדֵש המשחקים האולימפיים, שקבעה כלהלן : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל ממנה על פי צרכיו". רעיון חברתי – קומוניסטי טהור ו-אמיתי.

טקסט תמונה : הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. אולימפיאדת אתונה בשנת 1896 הייתה צעד ראשון בהגשמת חזון מופלא. כילד נגעתי ומיששתי את ראשו היפה והסָב. הוא נראה לי דמות הרואית  פייר דה קוברטיין נולד בפאריס ב- 1 בינואר 1863 ומת בג'נבה ב- 2 בספטמבר 1937. לִבּוֹ נקבר בכפר אולימפיה ביוון העתיקה ערש המשחקים האולימפיים. (באדיבות "OLYMPIA 1936" ו- IOC). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נוצרה מעין שותפות הגיונית תמימה בלתי מודעת בין חזונו של פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה לבין הוגי הרעיון החדש של הקמת הקיבוצים בארץ ישראל בשנות ה- 20 של המאה שעברה. אימיגראנטים יהודים שהעפילו לארץ ישראל מהאימפריה הרוסית ומרחבי אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה מגרמניה, צ'כוסלובקיה, פולין, ליטא, בולגריה, אוסטריה, ואפילו מ-ארה"ב – הטיפו לייסודה של חברה חדשה המבוססת על חיי קומונה של שיתוף ושִוויון מוחלטים. הקיבוץ. ב- 1946 שמעתי לראשונה כילד בכיתה ב' בקיבוץ אפיקים מפיו של המורה לספורט וחינוך גופני שלנו שְמָרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל (2018 – 1919) את הסְלוֹגָן : "לנצֵח ביוֹשֶר – להָפְסִיד בכַבוֹד" [4]. סלוגן פנטסטי בעל השראה חינוכית עצומה. שלוש האמירות האלה של פייר דה קוברטיין, של הקיבוץ, ושל המורה שמריהו נאבל היו בעלות מכנה סוציאליסטי משותף וסימלו את הסדר של העולם היָשָן. הן התעלמו במתכוון מהחתירה למצוינות ועסקו בחשיבות תרומתו של הפרט לקהילה וביושרה ובכֵנוּת שלוֹ. העיקר ההשתתפות הוא מימוש החזון של הקהילייה הסוציאליסטית והחברה השוויונית. זה היה הפירוש שלי כנער לחלום האולימפי של הברון פייר דה קוברטיין.

בהיותי ילד נהגתי ללַטֵף את שיער ראשו הלבן של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כפי שניבט מהתמונות העתיקות ההן. הוא נראה לי תמיד סבא טוב, גיבור בודד ועצוב, ו-פילוסוף בעל מבט נוּגֶה. מין אידיאליסט שנלחם למען מטרה כבירה ונשגבה שהציב לעצמו למען היטיב עם העולם. התבוננתי שוב ושוב בפניו האציליים עטורים בשפם, במאוויי חייו, ובחבורת האנשים המבוגרים שתמיד הקיפה אותו. הוא הצטייר כאיש זקֵן שעומד לבדו במערכה אחת ארוכה ומתמשכת למען היטיב עם האנשים בתבל. דמותו הזכירה לי את חלומו של החוקר – גיאוגראף האנגלי ד"ר דייויד ליבינגסטון שיצא לתוּר ולחקור לבדו ב- 1870 את משעולי אפריקה השחורה. הברון פייר דה קוברטיין הצית את דמיונם של ילדים רבים בעולם וגם שלנו בקיבוץ אפיקים ופתח בפנינו אופקים חדשים. החלום של כולנו היה להיות ביום מן הימים אתלטים אולימפיים. הערצנו את התנועה האולימפית.

טקסט תמונה : שנת 1894. סורבון – פאריס. תיעוד מצולם הימים ההם – הזמן ההוא לפני 127 שנים. הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב ראשון משמאל) מייסד עם חבריו שנמנו על הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון את המשחקים האולימפיים של העידן החדש. האולימפיאדה הראשונה התקיימה באתונה בירת יוון באביב 1896. כל חברי הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון לרבות הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין עצמו השתייכו למעמד האצולה של אירופה הישנה. זיהוי הנוכחים העומדים משמאל לימין : וִוילִיבָּאלְד גֶבְּהָארְדְט (גרמניה), זִ'ירִי  גוּט – יָארְקוֹבְסְקִי (צ'כוסלובקיה), פֶרֶנְץ קאֶמאֶני (הונגריה), וִויקְטוֹר גוּסְטָאב בָּאלְק (שוודיה). זיהוי היושבים משמאל לימין : הברון פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין (צרפת), המשורר וההיסטוריון דִימִיטְרִיוּס וִויקֶלָאס (יוון) מי ששימש הנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנים 1896 – 1894, אָלֶכְּסֵיי  דֶה – בּוּטוֹבְסְקִי (רוסיה). (באדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי ובאדיבות הוועד האולימפי הצרפתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי בן יותר מ- 83 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, ו-יישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה החינוכית ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 67 שנים. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ הָאוֹן לחוף ביה"ס החקלאי בית ירח. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) המורה לספורט וחינוך גופני.  זיהוי העומדים מימין לשמאל: אהרון בר (ביכלר), יונה רָז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ג. כשאני מאזין לשַדָּר ה-א"ק רן מלובני של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים באולימפיאדת טוקיו 2020, געגועיי אל מאיר איינשטיין ז"ל ו-נסים קיוויתי יבד"ל גוברים מחדש.

ד. לא שמעתי דבר, שום מידע ואינפורמציה מעמיחי שפיגלר והפרשן שלו אילן גזית לכל אורכה של אולימפיאדת טוקיו 2020 אודות הנתונים הדנים בגובהם ומשקלם של המתעמלים והמתעמלות האולימפיים בטוקיו 2020. לא שמעתי משניהם שום פרט אודות כמויות האימונים שלהם בעת צעדתם בשביל המפותל העולה לפסגה, כמה שעות הם מקדישים מידי יום ביומו במשך שנים לאימונים ותרגולים בדרכם לכבוש את המדליות האולימפיות, וגם שום פרט מי האיש ו/או האישה ו/או הוועדה שמרכיבים ו-קובעים את דרגות הקושי של תרגילי ההתעמלות על מכשירים לנשים וגברים. אינני זוכר שמישהו משני הנ"ל התעכב, שידר, וסיפר לצופי הטלוויזיה שגובהה של המתעמלת האמריקנית סימון ביילס בת ה- 24 הוא רק 1.42 מ' והיא שוקלת 47 ק"ג.

ה. כנ"ל בתחומי הכיסוי של ענפי השחייה וה- א"ק האולימפיים. הפרטים האישיים של גובה ומשקל, ובשחייה גם נתון המשקל הסגולי בו חוננו השחיין והשחיינית, תמיד חיוניים, חשובים, ו-רלוואנטיים.

ו. הפוסט של אמנון הררי המתפרסם בעיתון "הָאָרֶץ" ביום שני – 2 באוגוסט 2021 וכותרתו "אחד משבעת ענקי תבל", הוא אופורי מידי. ההצלחה הרגעית והיחסית של כמה ספורטאים וספורטאיות ספורים וספורות, בודדים ובודדות שמייצגים את מדינת ישראל במשחקי אולימפיאדת טוקיו 2020 בענפים האישיים היא "כישרון" זמני ומקרי של הפרט ולא "שיגעון" מתוכנן של הכלל. כל ניסוח טוב. גם "שיגעון" של הפרט המוכשר ו- "אי כישרון" של המערכת הכללית. תעשיית הספורט במדינת ישראל ותכנון ובניית המערכת ההישגית בענפי הספורט השונים מפגרת בעשרות שנים אחרי העולם הגדול. אין כאן באמת ספורט ברמה גבוהה תוצרת ישראל למַעֵט כישרונות אישיים כמו המתעמלת האמנותית האולימפית לינוי אשרם בת 22 והמתעמל האולימפי ארטיום דולגופיאט. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א פתר את הבעיה : בהיעדר שחקני כדורסל ישראליים צבריים מקומיים מוכשרים ברמה גבוהה (כמו מיקי ברקוביץ' בשעתו ו/או הופעתו של כדורסלן יהודי – אמריקני בשם טל ברודי שהחליט ב- 1966 לעזוב את עירו טרנטון במדינת ניו ג'רסי ואת מולדתו ארה"ב ולעלות ארצה ולבנות את ביתו כאן במדינת ישראל), הם אנשי מכבי ת"א קונים שחקנים זרים בחו"ל תמורת ממון ומייבאים אותם ארצה כסחורה זמנית. אין ספורט במדינת ישראל.

ז. עם "סגירת הגיליון" : הריאיון שניהלו ביום יום רביעי – 4 באוגוסט 2021 בשש ורבע בערב עמליה דואק ומשה נוסבאום בערוץ 12 עם השר לביטחון פנים בממשלת ישראל מר עומר בר לב היה נוֹאָל, עָלוּב, חוּצְפָּנִי, מַעֲלִיב, חסר כבוד, ו-נעדר סובלנות מינימאלית של המראיינים כלפי המרואיין שלהם. בלתי מתקבל על הדעת ו-כל כך לא בסדר. ככה לא מנהלים ריאיון עיתונאי בטלוויזיה. השר עומר בר לב שהוא אישיות ברמה גבוהה מאוד, איש חכם ונבון, בעל דוגמא אישית למופת, ו-מפקד צבאי רָם מעלה (היה מפקד סיירת מטכ"ל בעברו בשנים 1987 – 1984), אמיץ לב, ו-יישר דרך, ובעל עצבי ברזל נותר מנומס כלפי שני אנשי הטלוויזיה הנ"ל המתפרצים שוב ושוב ופעם אחר פעם לדבריו, קוטעים במזיד את קו מחשבותיו, ולא נותנים ולא מאפשרים לו לסיים את תשובותיו בצורה רציפה ומסודרת. עמליה דואק אף שמה דברים בפיו במהלך הריאיון שהוא לא אמר אותם כלל. אף על פי כן השר עומר בר לב אציל נפש נותר על מקומו, לא סגר לשני החוצפנים מערוץ 12 את המיקרופון בפרצופם, לא הפנה להם את גבו, ולא ניתק מהם מגע. עומר בר לב הוא מנהיג ואדם ג'נטלמן. לוואי ויהיה ראש ממשלת ישראל. במקרה הקונקרטי הנדון עומר בר לב טעה. ל- עיתונאים טלוויזיוניים גסי רוח כמו משה נוסבאום ועמליה דואק שזאת דרכם הנלוזה כפי שהם ראיינו ו-שוחחו עמו וקטעו את דבריו מתי שמתחשק להם, צריך להפנות את הגב ולנפץ את המיקרופון. זה לא היה ריאיון עיתונאי. זה היה ביזיון עיתונאי אליו הצטרפה מגבלת ה- "Delay" השהיית הזמן הטלוויזיוני הנוצר על קו השידור ארוך הטווח בין טקסט דבריהם והערותיהם של שני אנשי הטלוויזיה מחברת החדשות של ערוץ 12 הנמצאים במקום X לבין טקסט תשובותיו של השר עומר בר לב הנמצא במקום Y, מקשה על המשיב (במקרה הזה עומר בר לב) שאיננו מודע לעיכוב הטכנולוגי הטלוויזיוני הזה של חילופי מסרי ה- Sound בין שני הצדדים המרוחקים זה מזה, והפרעה ו-קטיעת טקסט דבריו של המרואיין במהלך נתינת תשובתו המנומקת לפונים אליו. משה נוסבאום ועמליה דואק הם שני אנשי טלוויזיה וותיקים בערוץ 12 שמודעים ל- Delay הטלוויזיוני שיוצרים התפרצותם לקו השידור לתוך דבריו של עומר בר לב, תופעה טכנולוגית טלוויזיונית מרגיזה מאוד ולא נוחה, ש-משבשת ומקשה על המרואיין שמאבד את האוריינטציה הטלוויזיונית שלו ואת מבנה ורעיון טקסט התשובה שלו שאותו הרכיב ובנה לעצמו. קיים הבדל טכנולוגי תהומי בין קיום ריאיון טלוויזיוני אולפני פנים אל פנים לבין ריאיון טלוויזיוני מרוחק כדוגמת זה שערכו שני החוצפנים עמליה דואק ומשה נוסבאום עם עומר בר לב. כאזרח וכמי שצפה בריאיון הטלוויזיוני הנ"ל שהתקיים בערוץ 12 ביום רביעי אחה"צ – 4 באוגוסט 2021, נטיתי ו-התייצבתי לצדו ולטובתו של עומר בר לב. לא מההיבט הפוליטי אלא מזווית התבוננות והאזנה של יושרה עיתונאית – ציבורית – טלוויזיונית. עמליה דואק ומשה נוסבאום חשפו את עצמם כאנשי טלוויזיה וולגאריים, יהירים, וחוצפנים. וגם מכשילים. ככה לא מתנהגים. בעיקר עמליה דואק שהתפרצה שוב ושוב לדבריו במהלך הריאיון, הפריעה, ולא אפשרה לו באופן שיטתי להשלים את תשובותיו.

ח. אני אוהב את שירי אלדג'ם עיתונאית ושדרנית וותיקה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (שוהה כעת ביפן במסגרת תפקידה העיתונאי באולימפיאדת טוקיו 2020) בשל הידע, המהימנות, והאינפורמציה המדויקת שהיא מעבירה ו-מוסרת לנו, וגם בשל הופעתה הצנועה והמאופקת תמיד בפנים רציניות על המסך. פניה חתומות אולם היא מעולם לא נראית כועסת. שירי אלדג'ם היא בעיניי כוכבת טלוויזיה. לא ראיתי אותה מעולם פנים אל פנים ואף פעם לא שוחחתי עמה. אינני מכיר אותה, אבל היא מוצאת חן בעיניי. אני אוהב אותה כשהיא מתארחת בסלון ביתי מפני שהיא משדרת לי על מסך הטלוויזיה שלי בטבעיות לא רק בקיאות ו- יֶדַע עיתונאי, אלא גם סַמְכוּת מְלֻוָוה ב- רוֹגַע, נבונות, אָמִינוּת, ופַשְטוּת. שירי אלדג'ם תבורכי.

ט. זה נורא שהמשחקים האולימפיים של טוקיו 2020 מגיעים כה מהר לקיצם. אין לי מושג מה אעשה בתומם.

י. הופעתה על מסך הטלוויזיה של ד"ר שרון אלרועי – פרייס החכמה הנוגעת לפרטי ההתמודדות עם מגיפת הקורונה המתחוללת בישראל שוב בכל עוזה בראשיתו של חודש אוגוסט בשנת 2021, משדרת אמינות וכֵנוּת שמלֻוָוה בפשטות ונאמרת בצורה ברורה ומנוסחת במעט מילים. מדובר לא רק באשת מדע נבונה אלא גם באישה יפה ומרשימה בעלת כריזמה טלוויזיונית שהציבור רוחש ו-מאמין לה ולמידע הרפואי שהיא מוסרת ומעבירה לו. היא עושה זאת תמיד בבהירות, ביעילות, ובקיצור נמרץ. אנוכי מבחין מייד שהמיקרופון ומצלמת הטלוויזיה אוהבים ו-מחבבים אותה. כמוני.

סוף הפוסט מס' 1006. הועלה לאוויר ביום רביעי – 4 באוגוסט 2021.