פוסט מס' 1012. הועלה לאוויר ביום שישי-27 באוגוסט 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. המידע ב- בלוג על כל תכולת המחקר שלו לרבות הטקסט + התמונות והצילומים כפופים לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג שלי (עלה לראשונה לאוויר ביולי 2012) איננו מופק, לא נכתב, וגם לא נערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי, אולם הוא כפוף באופן מפורש לזכויות יוצרים.

——————————————————————————————————-

פוסט מס' 1012 : הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————-

פוסט מס' 1012. משרד החינוך ו-מדינת ישראל נזכרו באיחור זמן עצום (ב-2017) להעניק את פרס ישראל לספורט לאלופה האולימפית הַדְגוּלָה בהתעמלות (באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956) היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי שהייתה לפני ארבע שנים כבר בת 96. אגנס קלטי היא היום בת יותר מ- 100 (אגנס קלטי נולדה ב-בודפשט בירת הונגריה ב- 21 בינואר 1921) ואזרחית ישראל מ- 1957. אולם המדינה שכחה בדרך להעניק את פרס ישראל גם למרגלית זוננפלד ז"ל (2017 – 1925) מאמנת השחייה האמיצה המסורה בכל נפשה ו-מְאוֹדָה, מורת דרך עקשנית ומחנכת רבת ידע, שהקדישה את חייה במשך שנים רבות למען הספורטאים הנַכים של מדינת ישראל. רבים מתוכם הם פצועי צה"ל עיוורים, משותקים, וקטועי גפיים שהפכו לאלופים פארא-אולימפיים. מרגלית זוננפלד ז"ל היקרה והדְגוּלָה נותרה עבור רבים וגם עבורי בלתי נשכחת גם אם המדינה לא מצאה צורך להעניק לה את הפרס הגבוה ביותר שהיא אמורה להעניק לבכירי בניה ובנותיה. פוסט מס' 1012 מצדיע במידה רבה לפועלה של מרגלית זוננפלד ז"ל בתחום קידום ספורט הנַכים של מדינת ישראל ושיפור איכות חייהם במשך שנים רבות. פוסט מס' 1012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021.

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל (2017 – 1934) היה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. השנים ההן נחשבות ל- תּוֹר הָזהָב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בעיקר ובזכותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוכשר והמיוחד בפרק הזמן המדובר ההוא, ארנון צוקרמן יבד"ל. יצחק לבני ז"ל ורשות השידור ההיא לא היה יכולים להמריא אל על בלעדי ארנון צוקרמן יבד"ל (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 87). זאת הייתה תקופה בלתי נשכחת של הימים ההם בה עִיצֵב ארנון צוקרמן בסיוע שלושת אלופיו דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל את דמותו של השידור הציבורי הטלוויזיוני הפורה ההוא. ארנון צוקרמן היה הרבה יותר ממנהל של רשת שידור. הוא היה מנהיג. מנהיג ומנווט של השידור הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. השנים ההן היו "תור הזָהָב" במתכונתו ההיא של השידור הציבורי הטלוויזיוני ההוא של מדינת ישראל. הימים ההם חלפו ולא ישובו עוד. פוסט מס' 1012 נחקר ונכתב על ידי במידה רבה גם לזִכְרָה של מרגלית זוננפלד ז"ל הדגולה והבלתי נשכחת, אישה גיבורה, ומי שהייתה מאמנת השחייה במשך שנים רבות של הספורטאים הנַכים של מדינת ישראל. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1012 הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021.

יְמֵי התּוֹם ותקופת ה-בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית האידאליסטית בסוף עשור ה-60 ובעשור ה-70 של המאה הקודמת.

טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. התמונה הזאת צולמה ו-תיעדה אותי לפני יותר מ- 50 (חמישים) שנים. כ- פסע הפריד בין חיי נטולי הדאגות לבין עוֹל העִידָן המטורף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהמתין לי מעבר לפינה כעיתונאי, שדר, ומפיק. דן שילון ואלכס גלעדי הבלתי נשכחים היו המורים והמחנכים הטלוויזיוניים המיטביים שלי. התמונה הנ"ל מתעדת אותי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי בשנים ההן דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרו לי בדרכי הסלולה ההיא ללא שום תמרורי אזהרה מר דן שילון ו-מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה, הָשֵכֶל, והחוֹכְמָה הפגיש בינינו ביולי 1971. הודיתי לקב"ה בתפילה ו-לקחתי שוב את גורלי בידיי. אימצתי את פילוסופיית החיים של הדרמטורג הבריטי הבלתי נשכח וויליאם שיקספיר, בה קבע חד משמעית כי האדם הוא השולט ומכוון את גורלו (!) ולא הגורל מנהל את חייו של האדם (!!). ניתקתי ללא קושי מגע ממשרד החינוך הוותיק ההוא שעדיין דגל ודוגל גם היום באִכְלוּס הצפוף והשערורייתי של כל הכיתות בכל רחבי הארץ בכל בתי הספר בארץ ב- 40 תלמידים ותלמידות בכל כיתה וכיתה החל מכיתה א' וכלה בכיתה י"ב, וחברתי לשורות חטיבת הספורט בפיקודם של דן שילון ואלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה והדרדקית ההיא שאך זה נעמדה על רגליה. זה קרה בימים ההם לפני יוֹבֵל (50) שנים. זה לא היה מִקְרֶה ו-זה לא רק קָרָה. זה התחולל. זה התהווה בתנופה רבתי אלוהית (!) לאורכם של ארבעה עשורים של שנים (!!).                (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : קיץ 1969. קיבוץ שדה בוקר בנגב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. ראשית עידן הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדַּרְדַּקִית שנעמדה רק עכשיו על רגליה. צוות של שלושה אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא צבי גיל יבד"ל (בן 40, מימין), שבתאי טבת ז"ל (בן 44, במרכז), וחיים יבין יבד"ל (בן 37, משמאל בעת התיעוד) מראיינים את ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר דוד בן גוריון (בן 83, קיצוני משמאל בעת התיעוד) ליד צריפו בקיבוץ שדה בוקר, לתוכנית הטלוויזיה בשם "במחיצה עִם". כזכור, בהיותו ראש ממשלה התנגד דוד בן גוריון להקמת טלוויזיה במדינת ישראל. שני צלמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא במפגש ההוא ב- 1969 בשדה בוקר עם דוד בן גוריון, דוּדוּ הירשפלד ז"ל ומיכה פַּן, היו מצוידים בשתי מצלמות פילם BL ו- צילמו את הריאיון בן כ- שעה, ולמעשה שימשו גיבוי האחת לשנייה במקרה של תקלה. מצלמות הפילם מסוג BL שירתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך רבע מאה של שנים, 1993 – 1968 בטרם עידן ה- ENG. (התמונה באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. כנס ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי בירושלים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : דן שילון (בן 81 היום ב- אוגוסט 2021, ונחשב ל-אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים והבולטים ביותר בתולדות השידור הטלוויזיוני הציבורי ההוא שנוסד ב- 1968) מי שהיה מחליפו של צבי גיל בניהול חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נבחר לנהל אותה בשנים 1977 – 1974 ע"י מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ואח"כ בתום תפקידו הבכיר הזה, נשלח לארה"ב והיה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק במשך ארבע שנים 1981 – 1977, צבי "צֶבֶּה" גוֹרֶן ז"ל עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות (מעשן מקטרת), אלכס גלעדי (בן 79 היום, ונחשב גם הוא ל-אחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים והבולטים ביותר בתולדות השידור הטלוויזיוני הציבורי ההוא) מנהל חטיבת הספורט, וצבי גיל. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1012 הועלה לאוויר בתאריך יום שישי – 27 באוגוסט 2021.

טקסט תמונה : חורף 1976. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מתארח מתארח בוועידת ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : צבי גיל איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית יבד"ל, ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, יועץ ראש הממשלה לענייני תקשורת דן פתיר (פחטר) ז"ל, ודן שילון יבד"ל מנהל חטיבת החדשות לפני 45 שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. האורחים האירופיים משמאל אינם מזוהים. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. כתב חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי גולדשטיין מראיין את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בביתו הפרטי ברמת אביב לאחר ניצחונו בבחירות של מפלגת העבודה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52, בתמונה), איש הקול והמקליט שמואל אבישר, הכתב ו-המראיין אורי גולדשטיין, הצלם עמנואל אלדמע, עוזר הצלם בני ברזל (מרוחק בתמונה, מתעניין ו-מתבונן באוסף התמונות על הקיר), והתאורן יהודה שחר אוחז בידיו את הפנס. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : חורף 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל (מימין) יחדיו עם מנהלת לשכתו הבלתי נשכחת רוחמה איילון תבד"ל (במרכז), ונהגו האישי גבי אוחנה יבד"ל גם כן ו-בלתי נשכח. התמונה צולמה בירושלים המושלגת ליד "בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים בסמוך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל ז"ל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו הצבת קבע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו אותו לעַד מתפקידו הרם ב- 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית הציבורית במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מדהים. מדינת ישראל נזכרה סוף סוף ב- 2017 להעניק באיחור זמן עצום את פרס ישראל לאלופה האולימפית המתעמלת האולימפית היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי הדְגוּלָה בהיותה בת 96 (זכתה ב- 10 מדליות אולימפיות ביניהן 5 מזהב במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 ומלבורן 1956). גב' אגנס קלטי היא אזרחית ישראלית מאז 1957, ו- שימשה בשעתו מאמנת הנבחרת הלאומית בהתעמלות של נשות ישראל וגם מורה – מחנכת להתעמלות במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. הימים ההם – התקופה ההיא שהייתה ו-חלפה לפני שני דורות, לפני כ-60 שנים. אגנס קלטי (בעוד רגע קט ב- 21 בינואר 2022 ימלאו לה 101 שנים) ילידת בודפשט בירת הונגריה המתעמלת היהודייה – הונגרייה האלופה האולימפית הדגולה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 (ייצגה אז את הונגריה) מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות נשים (אז בת 40, במרכז) עם שתיים מבכירות המתעמלות של ישראל בימים ההם רותי אבלס – פלד מקיבוץ כפר גלעדי (משמאל) ומרים קארה מירושלים (מימין). התיעוד נשמר. (באדיבות גב' אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי).

גב' אַגְנֶס קֶלֶטִי הפכה למורה להתעמלות נשים במדרשה למורים ומורות לחינוך גופני במכון ווינגייט, ומאמנת נבחרת ישראל לנשים. רמת ההתעמלות עלתה בישראל עשרת מונים. אגנס קלטי השפיעה על תודעת הספורט של אלכס גלעדי ושלי והגבירה את התעניינותנו בהתעמלות האולימפית. הייתה לכך הוכחה בלוח המשדרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. נפגשתי עם אגנס קלטי (בת יותר מ- 100 היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1012 על ידי) כעשר פעמים בביתה בהרצליה. היא סיפרה לי באריכות את קורות חייה לצורך מחקר וכתיבה שלי את סדרת 13 הספרים עבי הכרס שאנוכי חוקר וכותב מאז אוקטובר 1998 (לאחר חזרתי מפגישת ה- WBM ה- 1 שהתקיימה בסידני / אוסטרליה לקראת ההיערכות שלנו לכיסוי ושידורי ישירים המשחקים האולימפיים של סידני 2000) ועוסקת בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 בראשותו של המדען הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow), ובארץ מאז 1960 בעת סיקורו הטלוויזיוני של משפט הצורר הנאצי אוברשטורמבאן של ה- SS אדולף אייכמן שנערך בירושלים. הכותרת המשותפת לכל 13 הספרים הנ"ל היא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : שנת 1960. מכון ווינגייט ליד נתניה. זהו "אולם פלדמן" להתעמלות במכון ווינגייט. זוהי האלופה האולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 אגנס קלטי (בת 39 בתצלום ובתיעוד הנ"ל) החזקה והגמישה חושפת ב- "אולם פלדמן" להתעמלות במכון ווינגייט פן של אימונים קשים, מורכבים, ומסוכנים דווקא על מכשיר המתח לגברים על מנת להעפיל לצמרת העולמית בהתעמלות נשים. אפשר לשים לב למִפְשַק הרחב של רגליה מעל המתח, לכפיפה הכפית המושלמת של כפות רגליה, ולריכוז + הדריכות הנפשית העצומים של אגנס קלטי בעת ביצוע התרגיל המורכב והמתוכנן על ידה. תרגילי ההתעמלות המורכבים והמסובכים המבוצעים ברמה האולימפית ע"י המתעמלים והמתעמלות על המכשירים השונים הם ווירטואוזיים ומסוכנים מהיבטי התנועה והקואורדינציה. ביצועם המיטבי דורש אין סוף אימונים ותרגולים ו-השגחה ותשומת לב מרבית של המאמנים והמאמנות הניצבים לידם כדי למנוע אסונות. והיו דברים מעולם (!).   (באדיבות גב' אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ה- IBC בסידני אוסטרליה. ארבעה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000 האולימפיאדה ה- 28 במניין הזמן החדש. זוהי נבחרת השידור הציבורי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC באולימפיאדת סידני 2000 בטרם פתיחתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה).

זיהוי הנוכחים בשורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתב ENG).

זיהוי הנוכחים בשורה שלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן טלוויזיה כללי מוכשר ובעל ידע עצום באנטומיה ופיסיולוגיה של גוף האדם במִגְוָון רב של ענפי ספורט), מאיר איינשטיין ז"ל (שדר א"ק), זוהייר בהלול (שדר הרמת משקולות והיאבקות), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי, דורית חיימי (עוזרת הפקה).

זיהוי הנוכחים בשורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG , ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק ), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים של רשות השידור), אורי לוי, (שדר ענפי ספורט של ג'ודו, טניס, וחתירה בקייאקים), יעקב "קובי" תקוע (עורך כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video) , אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים), לקחתי אותו עמי לאולימפיאדת סידני 2000 במקומו של אורן רוזנשטיין), ששי אפרתי (מפיק מצוין, איש טלוויזיה יסודי ורציני ואדם ממושמע מאוד, מסור, יישר דרך, והיה אז יד ימיני). הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG  רמי לי- טל שמצלם את תמונת הסטילס הזאת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שישי – 15 בספטמבר 2000. אולימפיאדת סידני 2000. הימים ההם – הזמן הזה לפני 21 שנים. זוהי אחת התמונות האהובות עלי ביותר ואשר נותרה לזיכרון. שני השדרים – עיתונאים שלי מעמודי התווך של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 לדורותיה ההיא : מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ואורי לוי יבד"ל (משמאל), דקות ספורות לפני שמכונית ההפקה המיוחדת שלנו הסיעה אותם מהמשרד שלנו ב- IBC לאִצטדיון האולימפי היפהפה בסידני כדי לשדר ישיר משם את טקס הפתיחה האולימפי. שניהם בלתי נשכחים עבורי. מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל נקבעו על ידי מראש להיות שדרני טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של סידני 2000, האולימפיאדה ה-27 במניין הזמן החדש. טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים ב-סידני 2000 התארך למסת שידור של כ-ארבע שעות והועבר בשלמותו ע"י מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל מעמדת השידור המאובזרת והמיטבית שלנו באצטדיון האולימפי הבנוי לתפארת ותלפיות בסידני (Sydney) בשידור ישיר לאולפנים שלנו בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורות.

פוסט מס' 1012. האלופה האולימפית הדגולה בהתעמלות לנשים (באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956) היהודייה – הונגריה גב' אגנס קלטי בת 100 היום (מתגוררת בהרצליה) ומאמנת השחייה האולימפית הדגולה של הספורטאים הנַכים הישראליים גב' מרגלית זוננפלד ז"ל (2017 – 1925) היו ראויות שתיהן לקבל את פרס ישראל. אגנס קלטי אומנם קיבלה אותו ב- 2017 בהיותה בת 96. מרגלית זוננפלד ז"ל נשכחה ולא קיבלה אותו. אנסח את תמיהתי זאת במילים האלה : כיצד זה משרד החינוך וממשלת ישראל הרשו  לעצמם להתעלם במשך שנים מתרומתה הנעלה והיוצאת דופן, והבלתי נשכחת של מרגלית זוננפלד ז"ל בתחומה הקונקרטי, מי שהקדישה את כל זמנה לאימון ושיקום הנַכִים בישראל לרבות פצועי צה"ל, באמצעות העיסוק בספורט השחייה ולא מצאו לנכון להעניק לה את פרס ישראל כשהגיע תורה…??? תמוה ובלתי מובן. פוסט מס' 1012. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021.

טקסט תמונה : 1968. המתעמלת היהודייה מהונגריה אגנס קלטי (בת 47 משמאל, ילידת בודפשט ב- 7 בינואר 1921), אזרחית ישראל מ- 1957, הייתה אלופה אולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956. אגנס קלטי זכתה בעשר מדליות אולימפיות חמש מתוכן – מזהב (!). לאחר אולימפיאדת מלבורן 1956 ובעקבות המרד ההונגרי נגד השלטון הסובייטי (דוכא באכזריות רבה ע"י הרוסים) לא שבה למולדתה ועלתה לישראל. היא הייתה מתעמלת דגולה אך קלאסה שונה מהמתעמלת הרומנייה נדיה קומאנצ'י ו/או מהמתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט. כאן היא נראית בתמונה שתועדה ב- 1968 עם מאמן השחייה הלאומי יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (בן 50 מימין יליד 1918, חבר קיבוץ כפר מכבי בגוש זבולון. יוסף וךקי דיבר 6 שפות על בוריין לרבות את השפה ה-הונגרית). אגנס קלטי הפכה להיות מאמנת הנבחרת הלאומית של ישראל והעלתה בבת אחת בכמה דרגות את רמת ההתעמלות נשים בארץ. (התמונה באדיבות משפחת טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1012. מהיבטי האיכות וכמויות המדליות שהשיגו הספורטאים והספורטאיות הישראליים הנַכִים באולימפיאדות ההן, מדובר כנראה בתקופה שחלפה לבלי שוב. פוסט מס' 1012 עוסק בגדולתם של הספורטאים האולימפיים הישראליים הנַכים. גב' מרגלית זוננפלד ז"ל (2017 – 1925) הייתה ראויה ועוד איך ראויה לקבל  את פרס ישראל ממדינת ישראל על פועלה המבורך והעצום, מפעל חייה במשך שנים רבות, למען קידום ו-שיקום הנַכים במדינת ישראל באמצעות העיסוק בספורט בעיקר בענף השחייה. היא לא קיבלה אותו. היא מתה ערירית ב- 2017 בהיותה בת 92. מרגלית זוננפלד ז"ל הבלתי נשכחת הקדישה את כל חייה למען קידום ושיקום הנַכים במדינת ישראל ופצועי צה"ל הקשים באמצעות האימון, התרגול, והעיסוק בספורט. וגם: אין תרופה לחוכמה אלא בתוספת IQ.  פוסט מס' 1012. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל כבר בראשית הדרך. הוא היה איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה האנושה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. ואז באה שנת 2011. באותה השנה של 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת של בנימין נתניהו ב- 2011 כמו ממשלת אריאל שרון ב- 2002 הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי בשם יוני בן מנחם, אולם היא ממשלת ישראל חשבה אותו לראוי. ברור שהיה מדובר בהעדפה פוליטית. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חלפו שלוש שנים כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות. שגיאה חמורה. ממשלת ישראל פקחה עיניים ולמדה לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם הפוך. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם סגר יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה מפני ששניהם סברו כי יוני בן מנחם ואמיר גילת מי שהיו האחראיים הראשיים על תקינותה בשנים 2014 – 2011, נכשלו כישלון מחפיר ולא עמדו במשימה הנכבדה, המורכבת והמסובכת, והמאתגרת. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי בשנת 2017 כפי שאזרחי ישראל הכירו אותו מאז השנים ההן של  1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור ההוא, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, דרדק תקשורת דאז, נעמדה על רגליה לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. ב- 2014 הטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור ההיא, הוציאה לה צו פירוק, ומינתה את פרופסור דָוִד הָאן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. דָוִד הָאן מינה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר לפטר את המנכ"ל הכושל יוני בן מנחם ולסלק את היו"ר הרופף אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רחבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2017 – 1884, ואשר קרויה בפי ו-על ידי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא מסכת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, זכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, מהפכת ה- Internet, לא הייתה יכולה להתרחש ללא המהפכה שקדמה לה מהפכת המידע של הטלוויזיה. ב-מאי 2017 נסגרה רשות השידור ז"ל ההיא. על הריסותיה וחורבותיה קם תאגיד השידור הציבורי "כאן 11". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

———————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1012 : הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————

הערכתי העמוקה נתונה מזה עשרות שנים לספורטאים והספורטאיות הנַכים של מדינת ישראל לרבות המאמנים, המאמנות, המדריכים, והמלווים שלהם. הערכתי זאת גברה מאז כיסיתי לראשונה בשטח במוקד ההתרחשויות לפני 45 שנים את אירועי אולימפיאדת הנַכים של טורונטו – קנדה 1976, ככתב ושדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשלחת הפאראלימפית הישראלית המשגשגת זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנַכִים שלנו צברו 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. פוסט 1012 הוא סיפורם של הספורטאים האולימפיים הישראליים הנַכים ושל המאמנת הוותיקה והמסורה שלהם מרגלית זוננפלד ז"ל (2017 – 1925) שהייתה ראויה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה (!). היא לא קיבלה אותו. המדינה איחרה את המועד והחמיצה אותה. מרגלית זוננפלד ז"ל מתה לפני ארבע שנים ב- 2017 בהיותה בת 92. עבור רבים וגם עבורי היא נותרה בלתי נשכחת (!). כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1012 הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו / קנדה 1976. מרגלית זוננפלד ז"ל (מימין בת 51 בתיעוד הנ"ל) יחד עם יעקב "קוּקִי" כנען (קצין צה"ל בן קיבוץ מעגן מיכאל שנפצע ו-התעוור מפגז סורי ברמה ב- 1974) בעת תחרות קרב ה- 5 האולימפי לספורטאים עיוורים. מרגלית זוננפלד הקדישה את כל חייה למען הספורטאים הנכים של מדינת ישראל. היא הייתה ראויה לפרס ישראל על מסירותה רבת השנים ופועלה העצום אולם מדינת ישראל החמיצה אותה. מרגלית זוננפלד ז"ל מתה ב- 2017 בהיותה בת 92. (התמונה באדיבות מרגלית זוננפלד – מועדון "ספיבק" ובית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1012. מהיבטי היכולות, האיכויות, וכמויות המדליות שהשיגו הספורטאים והספורטאיות הישראליים הנכים באולימפיאדת טורונטו 1976. מדהים (!). מדובר כנראה בתקופה שחלפה לבלי שוב. הספורטאים האולימפיים הישראליים הנַכים (בתוכם פצועי צה"ל קשים : עיוורים, משותקים, וקטועי גפיים) צברו לפני 45 שנים באולימפיאדת טורונטו 1976 סך של 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. גב' מרגלית זוננפלד ז"ל (2017 – 1925) הייתה ראויה ועוד איך זכאית לקבל  את פרס ישראל ממדינת ישראל על פועלה המבורך והעצום במשך שנים רבות, מפעל חייה המתמיד למען קידום ו-שיקום הנַכים במדינת ישראל באמצעות העיסוק בספורט. היא לא קיבלה אותו. היא מתה ערירית ב- 2017 בהיותה בת 92. מרגלית זוננפלד ז"ל הבלתי נשכחת הקדישה את כל חייה למען קידום ושיקום הנַכים במדינת ישראל ופצועי צה"ל הקשים באמצעות האימון, התרגול, והעיסוק בספורט. וגם: אין תרופה לחוכמה אלא בתוספת IQ.  פוסט מס' 1012. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021.

הפוסט הזה מס 1012 מוקדש באהדה והערכה עצומים לספורטאים הנַכים של מדינת ישראל לדורותיהם באשר הם (!)

הערכתי העמוקה נתונה מזה 45 שנים לספורטאים והספורטאיות הנַכים של מדינת ישראל לרבות המאמנים, המאמנות, המדריכים, והמלווים שלהם. מאז כיסיתי לראשונה בשטח במוקד ההתרחשויות את אירועי אולימפיאדת הנַכים של טורונטו – קנדה 1976, ככתב ושדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשלחת הפאראלימפית הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנַכִים שלנו צברו 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. זהו סיפורם של הספורטאים האולימפיים הישראליים הנַכים ושל המאמנת הוותיקה והמסורה עד כלות שלהם, גב' מרגלית זוננפלד ז"ל  (2017 – 1925). היא הייתה ראויה לפרס ישראל על מפעל חייה הכביר (!) אולם היא לא קיבלה אותו. מדינת ישראל החמיצה אותה (!). פוסט מס' 1012. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל כבר בראשית הדרך. הוא היה איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה האנושה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. ואז באה שנת 2011. באותה השנה של 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת של בנימין נתניהו ב- 2011 כמו ממשלת אריאל שרון ב- 2002 הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי בשם יוני בן מנחם, אולם היא ממשלת ישראל חשבה אותו לראוי. ברור שהיה מדובר בהעדפה פוליטית. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חלפו שלוש שנים כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות. שגיאה חמורה. ממשלת ישראל פקחה עיניים ולמדה לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם הפוך. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם סגרו יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה ששניהם יוני בן מנחם ואמיר גילת היו האחראיים הראשיים על תקינותה בשנים 2014 – 2011, ולא עמדו במשימה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הכירו אותו מאז השנים 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעמדה על רגליה לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. עכשיו ב- 2014 הטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, הוציאה לה צו פירוק ומינתה את פרופסור דָוִד הָאן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. דָוִד הָאן מינה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רחבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא מסכת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, זכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, מהפכת ה- Internet, לא הייתה יכולה להתרחש ללא המהפכה שקדמה לה מהפכת המידע של הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האנושות המודרנית והתעשייתית מכלה גם בימים אלה את עצמה ואת כדור הארץ לדעת, ומוכיחה שוב ש-אין תרופה לחוכמה אלא בתוספת IQ. פרק י"א בספר התנ"כי "בראשית", דן, עוסק, ומספר על סופה האפוקליפטי של ההיסטוריה האנושית הסקרנית והחקרנית ההיא לפני אלפי שנים שביקשה להיות חכמה יותר מבורא עולם. האנושות ההיא שכילתה אז את עצמה לדעת בעת בניין מגדל בבל שראשו אמור היה להגיע לשמיים. ההתחממות השיטתית המתמדת והמסוכנת העכשווית של כדור הארץ המודרני המלווה ב-שריפות ענקיות ממדים מחד ושיטפונות עזים וענקיים מאידך מעמידים את האנושות בפני מצב אקלימי חדש מסוכן ביותר. הגלובוס שאמור להיות מתוחזק ע"י אנושות חכמה, רוויית בִּינָה, בעלת ניסיון, ושואפת לקִידְמָה ניצב גם בימים האלה בפני אותו הסלוגן הישן, השמיש, המתסכל, והמוכר לכולנו, הקובע כלהלן : "להיסטוריה יש נטייה ברורה לחזור על עצמה". מדובר באזהרה אלוהית חריפה ו-מרה ולרוע מזלה של האנושות החכמה גם מציאותית. ראו אפוא כי הוזהרתם. הקב"ה פוקח עין ומתבונן היטב בנעשה ב-יקום שלנו, ב-מעשה ידיו, ב-מלאכת בריאתו (!)

טקסט מסמך : בעודי קורא ו-מעיין שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם בפרק י"א האפוקליפטי של ספר "בראשית" התנ"כי בפסוקים המיסטיים והמסתוריים  9 – 1 המדווחים על קץ הימים של האנושות, הבטתי במקביל ב-שתי כותרות מרות של עיתון "הארץ" בהוצאת המו"ל עמוס שוקן שהתפרסמו בימים החמים מאוד והלחים האלה של חודש אוגוסט בשנת 2021 במדינת ישראל. הגלובוס רוויי חום קיצוני פלוס שיטפונות דרמטיים שמתחוללים ביבשת אירופה, פלוס שריפות ענק שקורות בשנים האחרונות בישראל וגם במדינת קליפורניה ב-ארה"ב וגם בברזיל, פלוס סערות טייפונים ואקלים קיצוני שמשנה את פניו בכל קצוות תבל לרבות אזור הקוטב הצפוני. ישנם סימנים ברורים ש- הקרח וה-שלג הנצחיים בקוטב הצפוני מתחילים אט אט ל-הנמס ולהיעלם. הגלובוס מתחמם במהירות. הכותרות המרות הנ"ל הנוכחיות של עיתון "הָאָרֶץ" עוסקות ב-עתידו האקלימי הנוגה והקודר של כדור הארץ. האם מדובר בעצם באחרית הימים ההולכת ומתקרבת בצעדי ענק אל האנושות החכמה והתעשייתית שמחריבה במו ידיה את בריאת העולם מעשה ידיו של הקב"ה…??? (באדיבות מו"ל "הארץ" עמוס שוקן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

א. דו"ח האו"ם : "כל ילדי העולם יושפעו ממשבר האקלים, מחציתם בסיכון קיצוני".

ב. האו"ם : "האנושות החמיצה את ההזדמנות להימנע משינוי דרמטי של החיים על פני כדור הארץ".   

אנוכי מאמין באלוהים בדרכי שלי. התנ"ך נחשב בעיניי לספר היסטורי כֵּן ו-מהימן. כל איש חכם בר דעת מבין כי הטקסט המצמרר שכתוב בספר "בראשית" בפרק י"א בפסוקים ה' – ט', צריך להדאיג עד למאוד כל בן אנוש באשר הוא. אין מדובר בטקסט מומצא. אין מדובר בדבר אגדה. מדובר במציאות שהייתה וקרתה. אפילו "קֹהֶלֶת" בן דוד התנ"כי מלך בירושלים השתמש כבר בטקסט האפוקליפטי ההוא, "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש". כדור הארץ מתחמם כולו באופן שיטתי מזה זמן רב. אוטוטו אי אפשר יהיה להשיב עוד את הגלגל לאחור. מר קול קבע לא לפני זמן רב בניסוח האקסיומטי שלו, כי, "כמות האינטליגנציה בעולם קבועה אולם האוכלוסייה גדלה בהתמדה". הוא צדק. ראו מה אנחנו אזרחי העולם המודרני משאירים אחרינו לילדינו, לנכדינו, ולנינינו ולדורות הבאים אחריהם. מר עמוס שוקן (מו"ל "הָאָרֶץ") נתן לאחרונה לסכנה ההולכת וקרבה ביטוי מובהק ו-נרחב באמצעות שתי כותרות מטרידות ומדאיגות ב-עיתונו, "הָאָרֶץ".

ב- 1969, ארבע עשרה (14) שנים אחרי שהפסקתי מרצוני שלי את לימודיי בגיל 17 בסיום כיתה י"א בביה"ס התיכון "בית ירח" בעמק הירדן, כשאנוכי כבר בן 31, התחלתי ללמוד באופן פרטי מתמטיקה אצל אדם חכם, נבון, והגיוני בשם שמאי שמיר (היה בשעתו מהנדס העיר תל אביב) כדי להשלים את תעודת הבגרות שלי. לא למדתי את כיתה י"ב. מרבית המורים דאז ב- "בית ירח" לא מצאו חן בעיניי. הייתי נער בן 17 בקיץ 1955. הלכתי מבחירה לעבוד כחקלאי בענף המספוא לצדו של אבא שלי ז"ל משה אלרואי (בלינדמן). תמיד מצאתי עניין רב בלימודי המתמטיקה, פיסיקה, וכימיה. הייתי בר מזל להכיר את המורה שלי למתמטיקה, שמאי שמיר. הוא היה אז כבר בן 65 ואלוהים חנן אותו בשכל, היגיון, ו-חוכמה כי רבו. כבר בשיחה הראשונה בינינו הבנתי שאנוכי פוסע בשביל הנכון. הגעתי בחיפושיי אחרי אישיות מתמטית מבריקה לכתובת הנכונה  הוא היה הראשון שאמר לי מייד גם אם מנת המשכל שלך גבוהה ואף אם היית פעם תלמיד מצטיין במתמטיקה לפני 14 שנים והתרחקת ולא עסקת בה יותר, הרי שתורת המתמטיקה גורסת כלהלן, ואומרת זאת באופן ברור ונמרץ : "אם תעזבני יום – אעזבכָּה יומיים". נדרשתי לחדֵש את לימוד המתמטיקה עמו עם שמאי שמיר כמעט מההתחלה : אלגברה, גאומטריה, ו-טריגונומטריה. קיבלתי ממנו הרבה יותר ממתמטיקה. שמאי שמיר גר עם משפחתו בשדרות רוטשילד בתל אביב. כל מפגש מתמטי עמו הפך גם למפגש חברתי בלתי נשכח למרות פער השנים בינינו. הוא היה גאון המחשבה, ההיגיון, והניתוח. אדם מבריק משכמו ומעלה. אני זוכר שהתפתחה אז בינינו שיחה פילוסופית אודות מנת ה- IQ שהקב"ה מעניק לכל אחד מאתנו וכיצד האדם מנווט את גורלו. שוחחנו רבות אודות הדרמטורג האנגלי הגאון וויליאם שייקספיר שקבע בפשטות כי הגורל איננו עיוור וכל אחד רשאי ויכול לנווט את גורלו במו שכלו. תמורת כל שיעור מתמטיקה בביתו שילמתי לו אז ב- 1969 עשרה (10) שקלים, והוא הוסיף ואמר, "זמן שיעור המתמטיקה שאנוכי מקצה לך הוא שעה אחת, זהו ה-משך המקובל, אבל אנחנו נלמד יחדיו עד שאתה תתעייף, לא אני". שמאי שמיר היה אדם בעל אישיות מדהימה. לפני הכל הוא היה איש חכם ואיש שיחה נבון וכריזמטי. המפגשים עמו התארכו גם לכדי שלוש שעות ואף יותר מפני ש-ללימוד ושינון המתמטיקה התלוו שיחות בין שנינו מלב אל לב. אשנה ואומר זאת שוב : שמאי שמיר היה איש חכם ומבריק משכמו ומעלה וגם עניו וצנוע. אישיותו הייתה מרשימה. פעם שאלתי אותו כיצד ייתכן הדבר שאתה מקבל תוצאת מתמטית חיובית בשעה שאתה כופל מינוס במינוס ? כלומר איך זה יכול להיות ש-פעולה חשבונית כמו (1 -) כפול (1 -), כלומר מינוס כפול עצמו, מניב ו-נותן תוצאה חיובית של 1 (+)…??? איך וכיצד ייתכן ו-יכול להיות שמכפלה מתמטית של שלילי ב-שלילי מפיקה תוצאה חיובית…??? השאר הפך להיסטוריה מתמטית בלתי נשכחת. באותה מידה הייתי בר מזל להכיר את אורי אפק (המורה והמחנך שלי הבלתי נשכח במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963, אישיות ברמה גבוהה מאוד. למרות ש-אורי אפק היה איש נבון וחכם הוא נותר אדם מאופק, צנוע, ועֲנָיו).

טקסט תמונה : קיץ 1965. המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט ליד העיר נתניה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 89 היום) הבלתי נשכח, מי שהיה  מורי ומחנכי במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך נבון וחכם שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק יבד"ל חניך של מיכה שמבן ז"ל התמנה אחריו (אחרי מיכה שמבן) למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וגם להכיר שָם במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט גם את שלושת מוריי האחרים הבלתי נשכחים יצחק "איציק" מנדלברויט, ד"ר דוב אלדובי ז"ל (אנטומיה ו-פיסיולוגיה של המאמץ) ויענקל'ה קפלנסקי (פיסיולוגיה). הייתי בר מזל להכיר שנים רבות קודם לכן את שלום גֵרָא חבר קיבוץ אפיקים ומתמטיקאי נפלא. בתום לימודיי המתמטיקה שלי עם שמאי שמיר רציתי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל אביב. פתרתי את כל תרגילי המתמטיקה בספרי הלימוד של כיתות י"ב באלגברה, גאומטריה, וטריגונומטריה. הייתי מוכן. כיהנתי כמורה לספורט וחינוך גופני במשרד החינוך וכמורה פרטי במתמטיקה בביתי ברמת אביב ההיא. ואז בקיץ 1971 פגשתי את אלכס גלעדי איש הטלוויזיה וסגנו של דן שילון בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתי אז בן 33 נשוי לרעייתי יעל ואב לשני ילדים קטנים. גרנו בדירה קטנה בשיכון לזוגות צעירים ברחוב דניאל מוריץ ברמת אביב. העיתונאות הטלוויזיונית קראה לי וקמה לי. דן שילון ואלכס גלעדי העניקו לי את ההזדמנות הראשונה. לקחתי אותה בשתי זרועותיי. חיי השתנו בבת אחת מהקצה אל הקצה וקיבלו תפנית של 180 מעלות.

פוסט מס' 1012. מהיבטי האיכות וכמויות המדליות שהשיגו הספורטאים והספורטאיות הישראליים הנכים באולימפיאדות ההן, מדובר כנראה בתקופה שחלפה לבלי שוב. הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים הנַכים. גב' מרגלית זוננפלד ז"ל (2017 – 1925) הייתה ראויה ועוד איך ראויה לקבל  את פרס ישראל ממדינת ישראל על פועלה המבורך והעצום, מפעל חייה במשך שנים רבות למען קידום ו-שיקום הנַכים במדינת ישראל באמצעות העיסוק בספורט לגווניו השונים והרבים בעיקר בתחום השחייה. היא לא קיבלה אותו. היא מתה ערירית ב- 2017 בהיותה בת 92. מרגלית זוננפלד ז"ל הבלתי נשכחת הקדישה את כל חייה למען קידום ושיקום הנַכים במדינת ישראל ופצועי צה"ל הקשים באמצעות האימון, התרגול, והעיסוק בספורט. וגם: אין תרופה לחוכמה אלא בתוספת IQ.  פוסט מס' 1012. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 27 באוגוסט 2021.

הספורטאים הישראליים הנַכִים (ולא רק האולימפיים) הם הספורטאים האמיתיים של מדינת ישראל בכל מובן. אנשים קטועי גפיים, משותקים, ועיוורים שמתמודדים לא רק נגד המטר והשעון אלא עם עצמם. הם אנשים מופלאים שרבים במדינת ישראל ואנוכי בתוכם מרכינים את ראשינו בפניהם. הצלחתם עכשיו של נועם גרשוני, ענבל פיזרו, קובי ליאון, דורון שזירי, שרגא וויינברג, ויצחק ממיסטלוב במשחקים הפראלימפיים של לונדון 2012 היא מרשימה ומעוררת כבוד עצום. ערוץ 1 והכתב שלו בלונדון בני עורי היו ראויים אז לפני תשע שנים למחמאות רבות על הכיסוי האיכותי והכמותי של המשחקים הפראלימפיים בלונדון 2012 ועל התייחסותם העיתונאית החמה והאוהדת בשטח ובאולפן – לספורטאים הנכים האמיצים שלנו. 

הופעתם של הספורטאים הישראליים הנַכים בלונדון 2012 מחזירה אותי בבת אחת 45 שנים לאחור לאולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976. זאת הייתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה את אולימפיאדת הנכים בחו"ל למַעֵט זאת שהתקיימה בישראל ב- 1968. אולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976 סימנה את התפתחות כיסוי ספורט הנכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא בשידור המסחרי אלא בשידור הציבורי של מדינת ישראל.

בתום  משחקי אולימפיאדת הקיץ של מונטריאול 1976 (שהיתי שם כחודש ימים בתוקף תפקידי כשדר ועורך מטעם חטיבת הספורט שבראשה ניצב אז אלכס גלעדי והיוותה גורם שידור נכבד, מקצועי, ועתיר רייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאותה ניהל בהצטיינות בימים ההם ארנון צוקרמן) פקד עליי מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי לכסות את האולימפיאדה לספורטאים נכים שאמורה הייתה להיפתח בעיר הקנדית טורונטו 1976 כמה ימים לאחר תום משחקי הקיץ האולימפיים של מונטריאול 1976. לא הסכמתי. עבדתי באינטנסיביות רבה מזה חודש ימים ככתב, עורך, שדר, ומפיק באולימפיאדת מונטריאול 76'. כמעט לא עצמתי עין. לא רק שהייתי עייף פיזית ונפשית מ-המאמץ העיתונאי – טלוויזיוני העצום והמתמשך של מונטריאול 1976, אלא גם התגעגעתי מאוד לרעייתי יעל ושלושת ילדיי הקטנים רועי בן 11, גור בן 8, והגר בת 3. אלכס גלעדי התעקש ולא וויתר, וכה אמר : "יוֹאָשִיש , (הוא תמיד קרא לי יוֹאָשִיש ולעולם לא יוֹאָש) זאת לא רק פקודה שלי זה גם צַו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן", אמר לי והוסיף, "רציתי לשלוח לטורונטו 76' את עוזר ההפקה איציק גליקסברג, אבל ארנון צוקרמן לא הסכים, התעקש, והחליט שרק אתה תהיה ה-שליח והכתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחקי אולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976". הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמעט ולא כיסתה ולא התייחסה עד 1976 לספורט הנַכים בישראל, למעט סיקור חלקי וכמה כתבות חדשותיות של משחקי אולימפיאדת הנַכים שהתקיימה בישראל ב- 1968. וודאי לא סיקרה את השתתפותם באולימפיאדות מעבר לגבולות מדינת ישראל. המוּדָעוּת לנַכים וספורט הנַכים הייתה ברמה נמוכה אם בכלל. זה לא עניין את אף אחד במחלקת הספורט וגם לא את הנהלות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. גם לא אותי. היינו לחלוטין חסרי מודעות לספורט הנַכים ולמורכבות והמסובכות הנלווים אליו באשר הוא בישראל, והמתמודד עם שיקום הנכים בתנאים לא טובים. יתירה מזאת : תנאים לא הוגנים. ישראל נטלה חלק בפעם הראשונה באולימפיאדת הנַכים שהתקיימה ברומא 1960. בארבע אולימפיאדות לנַכים שנערכו ברומא 1960, טוקיו 1964 (האתלטית ציפי רובין והכדורסלן ברוך חגאי זכו כל אחד במדליית זהב בשחייה), תל אביב 1968, והיידלברג 1972 צברו הספורטאים הנכים של ישראל 116 מדליות אולימפיות, 34 מהן מזהב. הישג כביר שלא הזיז לאיש. ספורט הנכים על גווניו השונים בישראל למרות הצלחתו היה נטול כל סממן של יחסי ציבור ושיווק. מצלמות הטלוויזיה לא חשפו אותו ומפני שנעדרו הותירו אותו רָדוּם בתודעת הציבור.

במהלך שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת מונטריאול 1976 (בתאריכים 1.8.1976 – 17.7.1976), פנה מנכ"ל משרד הביטחון אַרְיֵה פִינְק אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בדרישה לסקר את אולימפיאדת הנכים שהייתה אמורה להתקיים בטורונטו – קנדה, ימים ספורים לאחר תום משחקי מונטריאול 76'. "מר ארנון צוקרמן, ממילא יש לך צוות שידור במונטריאול. מה כל קשה לשלוח צוות צילום לטורונטו ולסקר את אולימפיאדת הנכים. משלחת הספורטאים הנכים הישראליים מונה 100 אנשים, והם יביאו הרבה יותר כבוד ויוקרה למדינה מאשר הספורטאים הבריאים . ללא קשר לנימוק הזה, יש הצדקה עיתונאית ולאומית לסקר את פעילות המשלחת הישראלית בטורונטו המורכבת מהספורטאים הנכים של מועדון "ספיבק" ברמת גן והספורטאים הנכים של צה"ל מ- "בית הלוחם באפקה", שטח מר אריה פינק את בקשתו – טענתו. ארנון צוקרמן לא היסס אפילו לשנייה אחת ונעתר לבקשה מייד. לולא התערבותו האישית ופנייתו הרשמית ברגע האחרון של אַרְיֵה פִינְק האיש האחראי והמופקד במשרד הביטחון על הטיפול בנכי צה"ל אל מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בקיץ 1976, ייתכן וספורט הנַכים בארץ היה משולל סיקור, ונשאר אנונימי בטלוויזיה הציבורית אולי עד עצם היום הזה.

 טקסט תמונה : הכדורסלן האגדי של מכבי ת"א ונבחרת ישראל מר טל ברודי מעניק את גביע המדינה באחת מתחרויות הגמר לנכים בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה שעברה. קיצוני מימין, ראובן הלר. (באדיבות ראובן הלר – מועדון "ספיבק").

טקסט תמונה : אנגליה 1964. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 57 שנים המלכה הבריטית אליזבט מעניקה במשחקי סטוקמנאנדוויל לנכים ב- 1964 באנגליה את גביע המנצחים לקפטן נבחרת ישראל בכדורסל ברוך חגאי. (באדיבות ראובן הלר. מועדון הנכים "ספיבק").

 

טקסט תמונה : האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 מעניק כבוד, חיבה, והערכה לנבחרת הנכים של ישראל בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה שעברה באמצעות הקפטן שלה חתן פרס ישראל, ברוך חגאי . (באדיבות ראובן הלר. מועדון "ספיבק").

אולימפיאדת הנַכים ההיא של טורונטו / קנדה שנערכה באוגוסט 1976 בהשתתפות 100 (מאה) ספורטאים וספורטאיות נכים בני ובנות מדינת ישראל. 

משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי שבה הביתה מ- אולימפיאדת הקיץ של מונטריאול 76' ואני מצאתי את עצמי ב- 3 באוגוסט 1976 ניצב בשמונה בערב יחד עם הצלם הקנדי שלי אנתוני סטיוארד (Anthony Steward) בטבורו של אצטדיון "אֶטוביקוק – סֶנְטֶנְיָאל פָּארְק" (Etobicoke Centennial Park) בטוֹרוֹנְטוֹ, מכסה את טקס הפתיחה של אולימפיאדת הנַכִים בהשתתפות 1560 ספורטאים ו- 1170 מלווים מ- 43 מדינות. משלחת ישראל מנתה כ- 100 ספורטאים וספורטאיות שכללה בתוכה גם את המאמנים והמאמנות, ואת המלווים האישיים של רבים מן הספורטאים הישראליים. המשלחת הישראלית בלטה במצעד המשלחות בשל המֶרֶץ האנושי שפרץ ממנה והלכידות החברתית. ראו שצוות המדריכים והמלווים עוסק במשך שנים בעבודת קודש והתוצאות גם לא איחרו לבוא. באולימפיאדת הנַכים בטורונטו 1976 השתתפו בפעם הראשונה ספורטאים קטועים ועיוורים בנוסף לספורטאים משותקים. המלווים האישיים הצמודים הם הכרח ודרושים לתמיכה וסיוע גופני לחלק מהספורטאים בשל הנכויות הקשות.

אולימפיאדת טורונטו נערכה פחות משלוש שנים לאחר מלחמת יום כיפור. את ישראל ייצגו 31 ספורטאים נכי צה"ל מ"בית הלוחם" אותו ניהל יוסף לוטנברג ו- 37 ספורטאי איל"ן ממועדון "ספיבק" בניהולו של משה רשקס. 68 ספורטאים וספורטאיות במשלחת ישראל סווגו בדרגות שונות של נכות : משותקים, 17 קטועי גפיים ידיים או רגליים, ו- 6 עיוורים. אל המשלחת הצטרפו 20 מלווים ומאמנים. בראש המשלחת עמד מר אריה פינק ראש האגף לשיקום וסמנכ"ל משרד הביטחון. מר משה רשקס היה מנהל המשלחת ומר ראובן הלר שימש המדריך הראשי וראש הצוות המקצועי. 68 ספורטאי המשלחת התחרו בשמונה מקצועות ספורט : שחייה, א"ק, הרמת משקלות, סיוף, טניס שולחן, כדורסל, כדורעף, וכדור שער לעיוורים. המדריכים הראשיים במשלחת היו מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד שאימנה את שחייני "בית הלוחם" והקדישה את חייה לשיקום נכי איל"ן ונכי צה"ל באמצעות השחייה, אריה רובין מאמן השחייה של מועדון "ספיבק", ועדנה מדליה ז"ל אלופת ישראל בזריקות והדיפות שהייתה מאמנת הא"ק של ספורטאים נכי צה"ל.

משהחלו התחרויות והצלם שלי אנתוני סטיוארד (Anthony Steward) נדרש ללחוץ על הֶדֶק המצלמה, הוא סירב. הוא רצה לחזור הביתה. הוא לא יכול היה לעמוד במראות שבו הספורטאים המשותקים, הקטועים, והעיוורים מתמודדים לא רק נגד המטר והשעון אלא בעיקר נגד המוגבלויות הקשות של עצמם. כשנכנסנו ערב המשחקים לאחר תהליך ה- אקרדיטציה לחדר האוכל האולימפי נתקלנו בספורטאי צרפתי נכה קשה ללא ידיים וללא מפרקי הכתף , קורבן לכדורי הטאלידומיד, שאכל את ארוחתו באמצעות רגליו. הוא היה מיומן וגמיש מאוד. בקלות רבה החזיק באצבעות רגלו הימנית את הסכין ובאצבעות רגלו השמאלית את המזלג. כך הגיש את האוכל לפיו באמצעות רגליו . המצלמה שלנו תיעדה אותו. הוא לבש גופיה תכולה ומכנסי טרנינג ארוכים , צחק ודיבר ללא הפסק בעת הארוחה, ונהנה מהחיים. לאנתוני סטיוארד לקח יותר זמן להתרגל לאווירה המיוחדת של המקום ולהצדיע יחד עמי לאנשים האמיצים ביותר בעולם.

 טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים בטורונטו – קנדה באוגוסט 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. אנוכי (במרכז) נוכֵח באצטדיון "אטוביקוק" באולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 כשדר וכתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם הספורטאי קותי גרשוני (נכה צה"ל קטוע גפיים עליונות ובעל שרידי ראייה בלבד) והחונכת שלוֹ גב' עדנה מדליה ז"ל הראויה לכל שבח. (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גב' מרגלית זוננפלד מאמנת השחייה המיתולוגית של הספורטאים הנכים ניצבת במרכז יחד עם האלופים האולימפיים של מדינת ישראל בשחייה. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למשלחת ישראל לאולימפיאדת טורונטו 1976 הצטרפו לראשונה ספורטאים אולימפיים נַכִים חדשים נפגעי מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. ספק אם היו מגיעים אל מסלול הא"ק ובריכת השחייה, לולא איבדו את, ידיהם, רגליהם, ומאור עיניהם. ראובן פרח בן קיבוץ אשדות יעקב היה חייל מילואים במלחמת יום הכיפורים. הוא התעוור בשעה שפגז מצרי פגע בול ב-זחל"ם שהסיע אותו ואת חבריו הלוחמים בעת חציית תעלת סואץ. עכשיו היה לוחם קרב 5 במשחקים האולימפיים ב- טורונטו 76'. יעקב "קוּקִי" כנעני בן קיבוץ מעגן מיכאל היה קצין טנקים ברמת הגולן. פגז סורי קטל ב- 1974 את מאור עיניו. במשחקי טורונטו הוא צעד ללא כלב נְחִיָיה. המאמן הצמוד שלו והמלווה האישי אבי פאנק סיפר לי במהלך המשחקים שההשלמה עם העיוורון היא תהליך נפשי ארוך. "קוקי" כנען היה אחד מאותם העיוורים שלא הסכים במשך זמן רָב לקבל כלב נְחִיָיה מפני שלא האמין ולא הסכין עִם העובדה שאיבד לנצח את מאור עיניו. ההסכמה להשתמש בכלב נְחִיָיה היא ההשלמה עם המציאות הקשה. למשחקי טורונטו הגיע כבר עם כלבו הנאמן. במשחקי טורונטו מצא את עצמו יעקב "קוקי" כנען מתחרה יחד עם ראובן פרח בקרב 4. אחד המקצועות המורכבים בקרב 5 לעיוורים היא הריצה ל- 60 מטרים. התחרות מתנהלת בבודדים. האתלט העיוור ניצב לבדו על קו הזינוק. צילמתי את הריצה הזאת בה אבי פאנק ניצב על קו הגמר ובמגאפון כיוון את הרץ העיוור לאחר יריית הזינוק לעבר חוט המטרה. כמעט כל הרצים העיוורים סוטים ימינה או שמאלה בעת הריצה. יעקב "קוקי" כנעני סטה שמאלה. הוא היה כל כך נלהב בריצתו עד שכמעט התנגש בשדרת עגלות הנכים שחנתה בצידי המסלול וצפתה בתחרות הריצה לעיוורים. אבי פאנק נדרש לצעוק לו ולכוון אותו במגאפון, "ימינה, ימינה…!". בתום הריצה הניח קוקי כנען את ידו על כתפו של מלווהו בדרכו לחדר ההלבשה. קוקי כנען קצין קרבי ב-צה"ל היה עיוור.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. מרגלית זוננפלד זל" (מימין בת 51 בתיעוד הנ"ל) יחד עם יעקב "קוקי" כנען בן קיבוץ מעגן מיכאל בעת תחרות קרב ה- 5 לספורטאים עיוורים. מרגלית זוננפלד ז"ל הקדישה את כל חייה למען הספורטאים הנכים של מדינת ישראל. היא הייתה ראויה על כן לפרס ישראל בגין מסירותה רבת השנים בתחום ופועלה העצום למען שיקום הספורטאים והספורטאיות הנכים של מדינת ישראל לרבות פצועי צה"ל. (באדיבות מרגלית זוננפלד – מועדון "ספיבק" ובית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחד הספורטאים הבולטים במשלחת הישראלית בטורונטו 1976 היה השחיין אורי ברגמן בן קיבוץ גבעת ברנר. משותק ברגלו הימנית הצליח אורי ברגמן להשיג ארבע מדליות זהב. במשחה החתירה ל-100 מ'בסגנון חופשי הציב שיא עולם בקטגוריית הנכות שלו כשקבע תוצאה מצוינת של 1:04:06 דקה. למקום השני הגיע השחיין המצרי חסן עאדל חאפז. אנטוני סטיוארד ואנוכי היינו בבריכת השחייה ותיעדנו את לחיצת היד ההיסטורית בין שני המתחרים הישראלי והמצרי על רקע נגינת ההמנון הלאומי שלנו "התקווה". ישראל ומצרים היו אז מדינות אויב ולחיצת היד הייתה רגע דרמטי ובמידה מסוימת קדימון לביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת כעבור שנה ורבע בנובמבר 1977 בירושלים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה 1976. אורי ברגמן (במרכז) על דוכן מס' 1 והזוכה במדליית הזהב מושיט יד לשלום ליריבו המצרי חסן עאדל חאפז. הייתי עד לרגע הזה בטורונטו יחד עם הצלם הקנדי שלי אנטוני סיוארד. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי ברגמן היה עילוי בשחייה. שחיין מוכשר, ממושמע וחרוץ. באולימפיאדת ארנהיים בהולנד 1980 זכה אורי ברגמן בשלוש מדליות זהב נוספות, ביניהן במשחה היוקרתי ל-100 מ' בסגנון חתירה בזמן של 1:04.11 דקה. כעבור ארבע שנים באולימפיאדת 1984 השלישית שלוֹ שנערכה במקביל בשני מקומות, בסטוקמנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה"ב, זכה אורי ברגמן שוב במדליית הזהב ב-100 מ' בסגנון חתירה בתוצאה של 1:04.80 דקה, ובמדליית אָרָד במשחה ל- 100 מ'פרפר. באולימפיאדה הרביעית והאחרונה שלו בסיאול  1988 ניצח במשחה ל-100 מ'בסגנון חתירה בזמן של 1:04.88 דקה. אורי ברגמן זכה בקריירה הספורטיבית שלו שהשתרעה על פני שתיים עשרה שנה וארבע אולימפיאדות, בתשע מדליות זהב. הוא הפך להיות אחד הספורטאים הדגולים ביותר בתולדות ספורט הנַכים במדינת ישראל ובעולם כולו.

משה ברבלאט היה נהג זחל"ם במילואים שהשתתף בקרב הקשה ב- 21 במארס 1968 בכיבוש העיירה הירדנית כארמה השוכנת  כ-20 ק"מ מצפון לים המלח. העיירה שימשה בסיס מחבלים של ארגון הפת"ח בראשותו של המגה טרוריסט יאסר עאראפת בדרכם למעשי חבלה ורצח בישראל. התפתח קרב קשה בו נהרגו 30 חיילי צה"ל. יאסר עאראפת הצליח לחמוק מידיו של צה"ל. הזחל"ם של משה ברבלאט חטף פגיעה ישירה. רגליו של משה ברבלאט נקטעו. באולימפיאדת טורונטו 1976 הפך משה ברבלאט הפך למנצח א"ק ואלוף בכדורעף. הוועדה המארגנת העניקה לו את המדליות האולימפיות.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. הספורטאי הישראלי משה ברבלאט (מימין) זוכה במדליית הארד בא"ק לקטועי רגליים. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנַכים צברו 75 מדליות אולימפיות. 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. נבחרת הגברים בכדורסל בראשותו של הכוכב ברוך חגאי זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה במשחק הגמר לענקי נבחרת ארה"ב. הגובה קובע גם כשהשחקנים יושבים על עגלות נכים. נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל זכתה במדליית הזהב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה 1976. הימים ההם – לפני 45 שנים. נבחרת ארה"ב מנצחת את נבחרת ישראל במשחק הגמר בכדורסל. הגובה קובע גם בכדורסל נכים. שחקן אמריקני קולע לסל כמעט ללא הפרעה ומכניע את דני שחר (במרכז מס' 9). משמאל, צופה בנעשה ברוך חגאי (מס' 11). (באדיבות מועדון "ספיבק" ו- "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו ברוך חגאי מגדולי הספורטאים הנַכים של מדינת ישראל בכל הזמנים.(התמונה באדיבות אברהם תשובה ומועדון "ספיבק" ובחסות התאחדות הספורט לנכים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ברוך חגאי יחדיו עם הכדורסלן האמריקני האגדי מייקל ג'ורדן מי שהיה אלוף ה- NBA  שש (6) פעמים בעשור ה- 90 של המאה שעברה במדי קבוצת שיקאגו בולס. (התמונה באדיבות אברהם תשובה ומועדון "ספיבק" ובחסות התאחדות הספורט לנכים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הגברים הנכים בכדורעף הפכה לסנסציה במשחקי טורונטו 76'. היא התבססה על נכי צה"ל בלבד ו-הכניעה באולימפיאדה את כל הנבחרות. במשחק הגמר גברה בקלות 0:3 על אנגליה וזכתה במדליית הזהב. בראש נבחרת הכדורעף ניצב אז המאמן-שחקן אליעזר קלינה מפתח תקווה. אליעזר "לייזר" קלינה נפצע קשה בשירות מילואים מרסיס פגז סורי ברמת הגולן ב- 1974 ואיבד את רגלו. לידו של אליעזר קלינה שיחקו חגי זמיר בן קיבוץ זיקים ואהרון דנציגר בן קיבוץ גל-און (היום רופא אורטופד). שניהם שירתו בסיירת הצנחנים והשתתפו בקרב הקשה בכיבוש האי המצרי המבוצר שַדוּאָן ב- 22 בינואר 1970. חגי זמיר עלה בסערת הקרב על מוקש נעל ואיבד את רגלו. אהרון דנציגר חש לעזרתו ועלה אף הוא על מוקש נעל. גם רגלו נקטעה. אליעזר קַלִינָה, חגי זמיר, אהרון דנציגר, משה ברבלאט, דני גלעדי קטוע היד שזכה בשתי מדליות זהב בשחייה ואחת בא"ק, וגיבורי ישראל אחרים ששילמו בגופם את מחיר המלחמה, הפכו לאלופים אולימפיים בכדורעף. אנטוני סטיוארד ואנכי צילמנו בשתי מצלמות ב- Long shot  ו- Close up את שחקני הכדורעף עומדים על דוכן המנצחים מספר אחת, דגל ישראל מתנוסס בראש התורן, והמנון התקווה מתנגן בהיכל המשחקים. תיעדנו את הרגע לצורך צירופו לסרט הדוקומנטארי הגדול שהפקתי, ביימתי, וכתבתי, "רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת טורונטו 1976", שעתיד היה להיות משודר בהצלחה חסרת תקדים ב-תוכנית הטלוויזיה הוותיקה ההיא "מבט ספורט" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. נבחרת הנכים של "בית הלוחם" בכדורעף הייתה סמל של הצלחה ונחישות. היא זכתה במדליות הזהב גם באולימפיאדת ארנהיים ב- 1980 ואולימפיאדת 1984 שהתפצלה ונערכה בשני מקומות, לונג איילנד – ארה"ב ו- סטוקמנדוויל – אנגליה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה באוגוסט 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל הורכבה על טוהרת נכי צה"ל. בתמונה נראה חגי זמיר מנחית כדור ממסירת הרמה של אליעזר קלינה. מספר 10 הוא אהרון דנציגר. (באדיבות "בית הלוחם" ו- "מועדון ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה באוגוסט 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל יחד עם ספורטאים נכים אחרים חוגגת דקות ספורות לאחר זכייתה במדליית הזהב. קיצוני משמאל בשורת העומדים הראשונה, המאמן – שחקן אליעזר קלינה קטוע רגל ימין. רביעי משמאל משה ברבלאט. בשורת העומדים השנייה אפשר לראות במרכז התמונה את חגי זמיר (מימין לראשו של משה ברבלאט), לידו דני גלעדי (מזוקן), לשמאלו של דני גלעדי, אהרון דנציגר (מוסתר חלקית ע"י כף יד מנופפת של ספורטאי אנגלי). (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ד"ר אהרון דנציגר (במרכז) זוכה במדליית זהב בתחרות א"ק באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת נכי צה"ל בכדור שער לעיוורים בראשותו של רפי פַלָח זכתה במקום השלישי בטורניר בטורונטו. רפִי פַלָח היה קצין הנדסה. מוקש שהתפוצץ לידו ב- 1968 קטע את מאור עיניו. ניצבתי עם המצלמה והמיקרופון ליד השלישייה הישראלית בתדריך האחרון על מדליית הארד. חוקי המשחק בכדור שער פשוטים. כל קבוצה מגלגלת כדור כוח בתורה לעבר יריבתה המגוננת על שער כדורגל מוקטן. באולם המשחק חייב לשרור שקט מוחלט. דממה. כדור הכוח מצויד בפעמונים. רעש הפעמונים מגלה לספורטאים העיוורים את מקומו בשעה שהכדור מתגלגל לעברם. זהו משחק מרתק. הספורטאים העיוורים חלקם עם שרידי ראייה חייבים להרכיב למרות הכול רטייה על שתי העיניים. ההופעה המזהירה והמדהימה של הספורטאים והספורטאיות הישראליים הנַכים באולימפיאדת טורונטו 1976 התאפשרה בשל מלאכת הארגון המצוינת של אריה פינק ומשה רשקס ובתמיכתו של שמואל ללקין מנכ"ל התאחדות הספורט ומנהלי מועדון "ספיבק" ומועדון "בית הלוחם". אי אפשר היה להוציא את ההצלחה הזאת אל הפועל ללא עזרתה ותמיכתה העצומה של הקהילה היהודית ב- טורונטו, ובראשה היהודי הקנדי הנדיב מוריי גולדמן. משה רשקס זוכר בשיחות התחקיר עמי, ואומר כלהלן : "מר מורי גולדמן יהודי קנדי עשיר מימן כ- % 75 מעלות שהיית משלחת הנכים הגדולה ששיגרה מדינת ישראל לטורונטו 1976. התאחדות הספורט לנכים ומשרד הביטחון השתתפו ב- % 25 הנותרים של העלויות. ללא מורי גולדמן אישיות בלתי רגילה, לא ניתן היה למַמֵש ולתרגם את יכולות השיקום של מועדוני "ספיבק" ו- "בית הלוחם" למדליות אולימפיות". 

אנטוני סטיוארד ואנכי עבדנו 15 שעות בכל יום. היינו חייבים לתכנן בקפידה את ליין אפ הצילומים. היו שם המון אירועים בקטגוריות הנכויות השונות ואנחנו היינו צוות צילום בודד. ירינו 12000 (שניים עשר אֶלֶף) רֶגֶל (feet) של פילם עשוי Reversal. תיעדנו היטב את המאמץ וכוח הרצון של הספורטאים הנַכים שלנו בכל המגזרים, ביקשנו את תגובתם, ו-רִאָיינוּ אותם. ידענו שאנחנו אוצרים בידינו חומר בלעדי, מרתק, וחשוב. בתום כל יום צילומים באולימפיאדה חשנו לשדה התעופה הבינלאומי של טורונטו והטסנו את הפילם הארוז בקופסאות פח מיוחדות לאלכס גלעדי בירושלים. ליד ההצלחה המדהימה של הספורטאים הישראליים דרך כוכבו של אתלט נכה קנדי ארני בולדט צעיר (Boldt "Arni" Arnold) בן 18. רגלו השמאלית של ארני בולדט נקטעה כמעט כולה עד למפרק הירך בתאונת דרכים קשה כשהיה בן 3. בשל הקטיעה הגבוהה אי אפשר היה להתקין לו פרוטזה. ארני בולדט נידון להיות צמוד לקביים עד סוף חייו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו / קנדה בחודש אוגוסט של שנת 1976. זהו ארנולד "ארני" בולדט נער קנדי בן 18 שנפצע קשה בתאונת דרכים בהיותו בן שלוש. רגלו הימנית נקטעה עד סמוך למפרק הירך. הוא הפך למרות נכותו הקשה לפנומן ו- אתלט ווירטואוז במקצועות הקפיצה לגובה בהרצה וקפיצה לרוחק מהמקום. ארני בולדט הפך לפלא השמיני באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. הוא הציב רָף חדש לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. הייתי עֵד לתצוגת הספורט המופלאה שלו באִצטדיון "אטוביקוק" בטורונטו ב- 1976. תיעדתי אותו בהרחבה בסרט הדוקומנטארי שלי, הקרוי, "אולימפיאדת הנכים – טורונטו 1976". (התמונה באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו באוגוסט 1976. האתלט הקנדי בן ה- 18 קטוע רגל ימין עד מפרק הירך מכניע רף בגובה של 1.86 מ' וקובע שיא עולם לקטועי רגליים. כל הפעילויות באִצטדיון הופסקו ברגע שקפץ. 5000 צופים באִצטדיון "אטוביקוק" בטורונטו הריעו לו ממושכות. (מקור : בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ארבע שנים מאוחר יותר. אולימפיאדת הנַכִים ב- ארנהיים – הולנד 1980. ארני בולדט מנתר באצטדיון ב- ארנהיים מעל רף שגובהו 1.91 מ'. הוא כבר חלף מעל רף שגובהו 2.00 מ'. הוא נכשל שלוש פעמים באולימפיאדת ארנהיים 1980 לעבור גובה של 2.01 מ'. באולימפיאדת סיאול 1988 בהיותו בן 30 קבע ארני בולדט שיא עולם חדש 2.06 מ'. הישג פנטסטי שמחזיק מעמד כבר יותר מ- 33 שנים וכנראה שלא יישבר עוד זמן רב. (מקור : בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קומתו של ארני בּוֹלדט מתנשאת ל-1.90 מ', אולי בשל כך אהב את אתגר הקפיצה לגובה יותר מכול. היה לו ניתור מדהים והוא פיתח סגנון פנטסטי ומיומנות מיוחדת כדי לרַחֵף מעל רף הזהה לגובהו האישי. הוא היה ווירטואוז – פנומן שרכש לו מוניטין רב בקנדה. כשהתייצב במתקן הקפיצה לגובה היה כבר מספיק מפורסם כדי שהצלם שלי אנטוני סטיוארד ואנכי נחוש לשם. כל האצטדיון שבת ממלאכה . התחרויות נפסקו ומאות אתלטים רתוקים לקביים ועגלות נכים סובבו אט-אט את מזרן הקפיצה לגובה כדי לחזות בארני בולדט ספורטאי נכה הטוב בעולם . הוא חלף על פני כל גובה שהוצב בפני, ועכשיו התכונן לשבור את שיא העולם. הרף הוצב בגובה של 1.89 מ'. שום ספורטאי בתבל, נכה עם רגל אחת , מעולם לא חלף מעל גובה מדהים שכזה . חמשת אלפי הצופים ביציעי אטוביקוק – סנטניאל פארק נעצו את מבטם באתלט המחונן שכבר פשט את בגד האימון שלו והתכונן לקפיצת חייו. אני זוכר היטב את הרגע הזה. לעולם לא אשכח אותו . הייתי שם . זַרזיפי גשם שטפו את המסלול. הוריתי לאנטוני סטיוארד ללחוץ על הֶדֶק המצלמה . אני תיעדתי את האירוע מזווית צילום שונה במצלמה השנייה של הצלם הקנדי. ארני בולדט הניח את הקביים על המסלול וניצב מול הרַף עומד על רגל אחת כמו חסידה. חוש שיווי המשקל שלו היה מושלם. כמו של עוף. הוא לא זע. זה היה האתגר של חייו. הס הושלך ביציעים. הייתה דממה באצטדיון. היה כל כך שקט עד שאפשר היה לשמוע את רעש המנועים של שתי המצלמות המתעדות אותו עומד שליו, מתבונן ברָף, ומרוכז במשימה. הוא הפך לדמות כה נערצת בטורונטו ובעולם כולו. לפתע הניף את שתי ידיו אל על והחל לנתר על רגלו הימנית לעבר המזרן. ידיו נעו בתנועות סיבוביות מעלה ומטה. הוא נראה לפתע כמו נֶשֶר ששועֵט וצובר תאוצה בדרך להמראה אל הרקיע. זה היה מראה מדהים. ארני בולדט ניתק מהקרקע ובתנועה הדורשת קואורדינציה מורכבת, מעין הכלאה של סגנון פוסברי וגלילת בטן, חלף מעל רָף שגובהו 1.89 מ', ושבר את שיא העולם של עצמו. הוא היה פנומן בעל ניתור שמעולם לא ראיתי כמותו, והוכיח שוב ושוב כי אין גבול ליכולתו ולכוח רצונו של האדם. בתום התחרות רִאיינתי אותו. ארני בולדט סיפר לנו בגילוי לֵב על אהבתו העצומה לספורט ועל אימוניו הרבים. הרשימה אותי אישיותו הבלתי רגילה ודבקותו במשימה מעבר לכשרון הטבעי בו ניחן. הוא היה נער קנדי ביישן, צנוע, ועניו.

ביום שני – 16 באוגוסט 1976 שבתי מטורונטו למשפחתי בירושלים. למחרת התייצבתי במחלקת הספורט כדי לערוך את הסרט הדוקומנטארי על הספורטאים הנכים. אלכס גלעדי הבין כמוני שאנחנו מחזיקים בידינו חומר תעודה דרמטי חסר תקדים בחשיבותו. רצינו לחשוף את הצלחת הספורטאים הנכים של ישראל כשהסיפור עדיין טרי וחם, כבר ב- "מבט ספורט" הקרוב במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. הדרך היחידה לערוך חומר צילום כה רָב ולהגיע לשידור במועֵד כה מהר, ובתוך כמה ימים, היה לקבל את העורך המוכשר אורי ג'אנה שהיה משוגע לדבר כמוני. אורי ג'אנה היה עורך סרטים דגול ורמה בפני עצמה. הוא הסכים לשבת יחד עמי ליד שולחן העריכה של סרטי פילם ה- Steenbeck, תשעים ושמונה שעות ברציפות כדי לערוך 12000 (שניים עשר אֶלֶף) feet שצולמו בפילם Reversal. זאת לא הייתה משימת עריכה פשוטה. הסתגרנו ארבע יממות בחדר העריכה החשוך שהקצה לנו גדעון דרורי מנהל מחלקת העריכה. בבקרים נסענו איש איש לביתו לשעה מקלחת, ושבנו מייד שוב ל- Steenbeck. מיכה לוירר מנהל מחלקת הקוֹל עשה אישית את ה- Mix sound לסרט. אורי ג'אנה ואנכי עמדנו במשימה שהצבנו לעצמנו. המסמך העיתונאי – טלוויזיוני הדוקומנטארי בן 70 דקות היה מוכן לשידור בזמן (!).

מר אלכס גלעדי היה הראשון שראה את המוצר הסופי. לעולם לא אשכח את תגובתו כפי ששטח אותה בפניי אז בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וכה אמר : "יוֹאָשִיש, כמה אני שמח עכשיו שהשארתי אותך בטוֹרוֹנְטוֹ", אמר לי והוסיף באנגלית, "Unforgettable, יואשיש, Unforgattable…זהו מסמך דוקומנטארי מדהים, יוֹאָשִיש הגעת לשיא טלוויזיוני חדש בעשיית הסרט הזה, ועוד בתוך ארבעה ימים". הוא חיבק ונישק אותי. זה היה אלכס גלעדי מנהיג שידור לפני שהוא ידע וכולנו ידענו שהוא אומנם כזה. סרט התעודה בן ה- 70 דקות, "רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת טורונטו 1976", סיפר על הצלחתם המדהימה של הספורטאים הנכים באולימפיאדת טורונטו 76' שודר במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. הסרט זכה למוניטין רָב והערכה גדולה מפני שחשף בפעם הראשונה בטלוויזיה את המאבק ההירואי של הספורטאים הנכים במוגבלויות של עצמם. ההצלחה הדרמטית של הספורטאים הנַכים הישראליים ב-טורונטו היוותה נקודת מִפְנֶה בתודעת הציבור ובתודעת הטלוויזיה הנוגעת לשיקום הנכים באמצעות העיסוק בספורט.

הספורטאים הנכים של ישראל צברו באולימפיאדת טורונטו 1976 75 (שבעים וחמש) מדליות אולימפיות ודורגו במקום השישי מתוך ארבעים ושלוש מדינות אחרי ארה"ב, גרמניה, שוודיה, אנגליה, והולנד. לדירוג היה רק פירוש אחד. מדינת ישראל ניצבת בפסגה העולמית ביכולות השיקום של הנַכים באמצעות העיסוק בספורט. זאת הייתה הצלחה ספורטיבית חברתית ותרבותית בה חברה חופשית ודמוקרטית של מדינת ישראל מעניקה מיכולותיה הכלכליות למען אנשים שגורלם התעמר בהם ו/או חיילים שנפצעו בעת שירותם בצה"ל ונשבעו להקריב את חייהם אם יידרשו לכך. רבים שאלו אותי את השאלה הבלתי הנמנעת מדוע הספורטאים הישראליים הנַכים כה מצליחים בזירה האולימפית בעוד עמיתיהם הבריאים נכשלים. אין לי תשובה חד משמעית לפשר העובדה הזאת. חלק מהתשובה וודאי טמון ברצינותם ואישיותם יוצאת הדופן של הספורטאים הנַכים המצטיינים. היכן פוגשים ספורטאים כה אמיצים, כה גיבורים, וכה דבקים במשימה ברמתם של ברוך חגאי, רוני בולוטין, יזהר כהן, חנוך בודין, זיו בטר, אורי ברגמן ורבים אחרים. כישרונם ודבקותם חסרת הפשרות במשימת הספורט הולידה בסופו של דבר מדליות אולימפיות.

את רעיון ספורט הנַכים הגה לראשונה ב- 1948 הפרופסור האנגלי לרפואה Sir לודוויג גוטמן. הוא יזם את משחקי סטוקמנדוויל לספורטאים נכים באנגליה מייד בתום אולימפיאדת לונדון. הוא היה הראשון ששילב את הספורט כחלק מתהליך השיקום של נפגעי עמוד השדרה בבית החולים סטוקמנדוויל שאותו ניהֵל. הספורטאים הנַכים בעולם משווים את שיעור קומתו של פרופסור לודוויג גוטמן אבי ספורט הנַכים בעולם לזוֹ של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. פרופסור לודוויג גוטמן היה הראשון שהעלה את רעיון שיקום הנכים באמצעות הספורט לסדר היום הציבורי בעולם. ב- 1952 הפכו משחקי סטוקמנדוויל לאירוע בינלאומי. בתחרויות השתתפו גם ספורטאים נכים מהולנד. פרופסור ספירא פיתח ב- 1960 בבית החולים תל השומר את רעיון שיקום הנכים באמצעות ספורט שהגה בסטוקמנדוויל פרופסור לודוויג גוטמן. ב- 1960 נערכה ברומא האולימפיאדה הראשונה בהיסטוריה לספורטאים נכים. הספורטאים הישראליים זכו אז במדליית זהב אחת, 2 מדליות כסף, ו- 2 מדליות ארד. ב- 1964 התקיימה אולימפיאדת הנכים בטוקיו. הספורטאים הישראליים שבו עטורים ב- מדליות זהב, 3 מדליות כסף, ו- 10 מדליות מאָרָד.

ב- 1968 סירבה מכסיקו לארח את אולימפיאדת הנַכים השלישית. מדינת ישראל נטלה על עצמה את משימת הארגון. הוועדה המארגנת כללה את אריה פינק יו"ר התאחדות ספורט הנכים בישראל ומנהל המטה שלו יוסף עובד, וסייעו לידו יריב אורן ז"ל, שמואל שומכר ז"ל, גרשון הוברמן, וראובן הלר. אולימפיאדת הנכים בהשתתפות 750 ספורטאים משותקים בכיסאות גלגלים ו- 450 מלווים מ- 29 מדינות התקיימה בתל אביב. טקס הפתיחה נערך באצטדיון האוניברסיטה בירושלים וחזו בו 18 אֶלֶף צופים. למשביע הספורטאים נבחר הספורטאי הוותיק צביקה בן צבי, שאמר, "אנחנו נשמור על האחווה, האחדות, והרוח הספורטיבית". התחרויות נערכו בעיקר במתקני מועדון "ספיבק" ברמת גן, "אוהל שם" בתל אביב, ובאצטדיון הכדורגל המקומי . הספורטאים שוכנו בכפר המכבייה .נבחרות הגברים והנשים בהדרכתם של שמעון שלח וראובן הלר זכו במדליות הזהב . נבחרת הגברים גברה במשחק הגמר על נבחרת ארה"ב. ב- 1968 עלה לגדולה הכדורסלן האגדי ברוך חגאי שהיה גם אלוף במשחק טניס השולחן. משלחת ישראל דורגה במקום השלישי אחרי משלחות ארה"ב ואנגליה, וספורטאיה זכו ב- 62 מדליות אולימפיות . 17 מדליות זהב, 21 מדליות כסף, ו- 25 מדליות ארד. יגאל אלון סגן ראש הממשלה של לוי אשכול אמר בטקס הנעילה : "באולימפיאדת הנכים הזאת על אף הכמיהה להגיע למקום הראשון, אין מפסידים, יש בה רק מנצחים, כי כל אחד ממשתתפיה כבר זכה בניצחון גדול של הרוח על חולשת הגוף". באולימפיאדת היידלברג 1972 זכו הספורטאים הישראליים הנכים ב- 9 מדליות זהב, 10 מדליות כסף, ו- 9 מדליות ארד. ואז באה בתור האולימפיאדה הבלתי נשכחת של טורונטו 1976 שהצטרפו אליה גם ספורטאים קטועי גפיים ועיוורים. שליש ממניין המדליות הישראליות הושגו בבריכת השחייה.

מאמנת השחייה הדגולה והבלתי נשכחת של של הספורטאים הנַכים הישראליים מרגלית זוננפלד ז"ל (2017-1925).

מרגלית זוננפלד נולדה ב- 26 בנובמבר 1925 ב-עיר ברנו בירת מורביה ברפובליקה צ'כוסלובקיה. במרס 1939 נכנס הצבא הגרמני לעיר. גורלה של צ'כוסלובקיה נחרץ לשבט לאחר חתימת ההסכם המדיני המביש במינכן ב- 30 בספטמבר 1938 בין ראש ממשלת אנגליה נוויל צ'מברליין לבין אדולף היטלר קנצלר גרמניה הנאצית. נוויל צ'מברליין חזר מרוצה מעצמו ללונדון . בפתח המטוס שהחזיר אותו לבירה, כשבידו האחת המטרייה השחורה וידו השנייה מנפנפת בפיסת הנייר של הסכם מינכן, הכריז לפני המצלמות המתקתקות והעיתונאים הרבים, "הצלתי את השלום בדורנו". כעבור כמה חודשים פלשה גרמניה לצ'כוסלובקיה בטענה כי חבל הסודטים שייך לרייך השלישי. הסכם מינכן הופר. זה היה תחילת סופה של יהדות צ'כוסלובקיה שהושמדה במחנות המוות של אדולף היטלר. מרגלית זוננפלד ואחותה התאומה רות ניצלו ברגע האחרון . הן הצטרפו במרס 1940 בעיצומה של מלחמת העולם ה- 2 לקבוצה האחרונה של ילדים יהודיים שקיבלו את הסרטיפיקאטים (רשיון כניסה לארץ ישראל מטעם השלטון המנדטורי הבריטי) המיוחלים, והועלו ממש בדקה ה- 90 במסגרת עליית הנוער מצ'כוסלובקיה לארץ ישראל. האחות הגדולה לוֹטֶה שרדה את טרייזנשטד. ההורים אירמה וקארל זוננפלד נספו בשואה. אביה של מרגלית זוננפלד, עו"ד-ד"ר קארל זוננפלד היה ממייסדי "מכבי צ'כוסלובקיה" בתחילת המאה העשרים ובעצמו שימש כמדריך התעמלות. מרגלית זוננפלד הילדה נקשרה לספורט. היה לה ממי ללמוד. בעיקר אהבה את השחייה והקפיצות למים כפי שסיפרה לי שנים מאוחר יותר.

במאי 1940 התמנה ווינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה במקומו של נוויל צ'מברליין. אירופה נשטפה כבר בנהרות של דם. ב- 1940 החלה מרגלית זוננפלד חיים חדשים בארץ ישראל. היא למדה בכפר הנוער שפייה. אח"כ הצטרפה עם בני קבוצתה לחברת ההכשרה בגבע והפכה לחלוצה. ב- 1945 הצטרפה עם חברי ההכשרה לקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. היא הוכשרה כמורה לחינוך גופני והפכה למדריכת שחייה בקיבוצי עמק בית שאן.

לאחר שעזבה את הקיבוץ נענתה ב- 1958 לפנייתו של הפיזיותרפיסט גרשון הוברמן לשמש מאמנת שחייה לילדים משותקים נפגעי פוליו בבריכת גורדון בתל אביב. בשנת 1961 נחנך על גדות הירקון מועדון הספורט לנכים על שֵם ספיבק – מרכז הספורט של איל"ן – הודות ליוזמה משותפת של גרשון הוברמן ונשיאת איל"ן גב' בטי דובינר. מרגלית זוננפלד נרתמה למשימה שהפכה להיות תכלית חייה. היא שיקמה את היכולות הגופניות של הילדים הנַכים באמצעות השחייה וחוללה פלאים. ב- 1974 הצטרפה מרגלית זוננפלד לצוות מדריכי השחייה של פצועי ו-נַכי צה"ל. בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 נוספו נכים חדשים. נכי צה"ל התאמנו במועדון "ספיבק" בימים שקדמו להקמת "בית הלוחם". מרגלית זוננפלד הפכה ברבות השנים למאמנת שחייה דגולה יצרה מסורת שחייה. שליש מהמדליות של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת טורונטו 1976 הושגו בבריכת השחייה. היא הבינה והכירה היטב את נתיב השחייה באמצעותה ניתן לשקם את המשותקים, הקטועים, והעיוורים בדרך לפסגת חייהם. הספורטאים הנכים מצאו נתיב ללבה. המובחרים והכישרוניים שביניהם התייצבו בבריכה שלה כדי שתהפוך אותם לאלופים אולימפיים.

רוֹן "רוני" בּוֹלוֹטִין נולד ב- 1956 בתל אביב. את שירותו הצבאי עשה בסיירת "שקד". ב- 1975 איבד את רגלו ממוקש בעת תרגיל של הסיירת בסינַי. גם עיניו נפגעו. רון בולוטין הגיע אל מרגלית זוננפלד. באולימפיאדת הנכים שנערכה בארנהיים ב- 1980 הפך רון בולוטין לאלוף אולימפי בעל שתי מדליות זהב. הוא ניצח ב-100 מ'בסגנון פרפר בזמן של 34. 06 : 1 דקה , ו-100 מ'בסגנון חופשי בתוצאה של 00. 02 : 1 דקה. תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד נטל חלק בעוד שתי אולימפיאדות. בזאת של 1984 שנערכה בשני מקומות, ניו יורק בארה"ב וסטוקמנדוויל באנגליה, ואולימפיאדת סיאול 1988. באולימפיאדת סיאול 1988 זכה במדליית זהב נוספת כששיפר את שיאו ב-100 מ'פרפר בתוצאה של 82. 05 : 1 דקה. רון בולוטין זכה בשלוש אולימפיאדות ב- 10 מדליות אולימפיות, שלוש מתוכן מזהב.

חֲנוֹךְ בּוּדִין נולד ב- 1962. הוא איבד את ידו במלחמת שלום הגליל בלבנון ב- 1982. פגז סורי קטע את ידו מתחת למרפק. הוא התייצב אצל מרגלית זוננפלד והפך לאלוף אולימפי בשחייה. באולימפיאדת הנכים ב- 1984 טרם הרשים אך באולימפיאדת הנכים של סיאול 88' היה כבר אלוף אולימפי כפול במשחים ל-100 מ'בסגנון גב בתוצאה של 28. 17 : 1 דקה  ו- 100 מ' בסגנון מעורב אישי בזמן של 40. 39 : 2 דקות. הוועדה המארגנת של  המכבייה ה- 13 שנערכה ב- 1989 בחרה בחנוך בודין להיות נושא הלפיד ומדליק משואת המשחקים.

יִזְהָר כּהֵן נולד ב- 1962 בקיבוץ דגניה א'. הוא שירת בסיירת מובחרת ונפצע ממוקש בפעולה מבצעית ב- 1986 בלבנון. הוא איבד את מאור עיניו והתעוור. יזהר כהן הגיע לבריכת השחייה של מרגלית זוננפלד והפך לגיבור אולימפיאדת הנכים בסיאול 1988. הוא זכה בשלוש מדליות זהב ואחת מכסף. יזהר כהן ניצח במשחה בסגנון גַב ל-100 מ'בתוצאה של 86. 02 : 1 דקה, זכה ב-50 מ' בסגנון חזה בזמן של 27.26 שניות , סיים שני ב-100 מ'חתירה בזמן של 82. 23 : 1 דקה, והיה ראשון ב- 50 מ' בסגנון פרפר בתוצאה של 79. 36 שניות.

זִיו בֶּטֶר נולד ב- 1965 בקיבוץ להבות הבשן. הוא לקח חלק בפעולה מבצעית בלבנון ונפגע בשתי עיניו ממוקש שהתפוצץ. הוא איבד את ראייתו בעין אחת ובשנייה נשאר עם שרידי ראייה מינימאליים בלבד. זיו בטר הצטרף לאימוני השחייה תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד . באולימפיאדת הנכים בברצלונה 1992, זכה בשתי מדליות כסף במשחה ל-100 מ' בסגנון גַב בזמן של 07. 24 : 1 דקה ובמשחה ל-400 מ' בסגנון חתירה בזמן של 64. 43 : 4 דקות. הוא זכה במדליית הארד במשחה ל-200 מ'גַב בתוצאה של 28. 41 : 2 דקות. באולימפיאדת הנכים שנערכה באטלנטה ב- 1996 זכה זיו בטר בשתי מדליות ארד נוספות. הוא עבר 50 מ' בסגנון חתירה בזמן של 97. 26 שניות, ו- 100 מ' בסגנון חתירה בתוצאה של 01. 00 : 1 דקה.

טקסט תמונה : אלופי השחייה האולימפיים. זיהוי מימין לשמאל : יזהר כהן (עיוור), חנוך בודין (קטוע יד), וזיו בטר (שרידי ראייה). (באדיבות "בית הלוחם". הצילום הוא של אריאל בשור).

גב' מרגלית זוננפלד יצרה מסורת בשחייה שהתגלמה בהצלחה היוצאת דופן של שחייני נכי צה"ל. הקו המרכזי של הדרכתה בבריכת השחייה היה להוציא את מרב היכולות מהאנשים, ולהעניק לכל אחד מהם תחושה שבמסגרת המגבלות האישיות שנוצרו, יש לכולם יכולות שאולי אינם יודעים ומכירים אותן. והדבר החשוב ביותר אולי היא יכולת העידוד שלה. "גם אם אתם נכים החיים לא נגמרו", נהגה לומר לספורטאים האמיצים שבאו להתאמן אצלה. היא הייתה אישה אמיצה ודבקה במשימתה כמאמנת שחייה ו-חוננה בחוש המיוחד שאִפשר לה תובנה וחדירה עמוקה לנפשו וגופו של הספורטאי הנכה ושילובם נוכח אתגר המגבלה. מרגלית זוננפלד ז"ל עבדה שנים רבות עם ילדים משותקים נפגעי הפוליו. היא הגיעה עמם להישגים מפליגים. גולת הכותרת שלה היו הישגיה עם שחייני נכי צה"ל של "בית הלוחם". השחייה התחרותית הייתה המשך ישיר של לימוד השחייה . היא עודדה לכך כל מי שגילתה בו כישרון, התמדה והנאה משחייה. היא ראתה באימוני השחייה דרך מצוינת לפיתוח סבולת לב – ריאה, ובהשתתפות בתחרויות שלב חשוב בעיצוב האישיות. תחושת "יחדיו", הפִרגון ההדדי, השחייה המשותפת במחנות האימונים, השעות הרבות בעת האימונים, ובסופם הצלחה מדהימה חוללו משהו מאוד חיובי לשחיינים. למרגלית זוננפלד ז"ל שמורות זכויות עצומות בתחום לימוד השחייה לנכים ובאימון והדרכה בתחום השחייה התחרותית. במשך השנים עברה ההגמוניה בשחייה ממועדון "ספיבק" למועדון נכי צה"ל ב- "בית הלוחם". מספרם של נכי צה"ל גדל בהם קטועים רבים ועיוורים הלך וגדל עם כל מלחמה נוספת . מספר נכי הפוליו לא עלה. המחלה הקשה הודברה ע"י חיסונים רפואיים . התחזקותו של "בית הלוחם" בשחייה התחרותית קשורה גם לגיל הספורטאים. כאשר מדובר בילדים נכים יש צורך לדחוף אותם. לא כך עם נכי צה"ל. שחייני נכי צה"ל נפגעו בהיותם בני 18 ומעלה. זהו הבדל עצום. רבים מהם שחו לפני שנפצעו בקרבות. לא היה צורך לדחוף אותם. זוהי הסיבה שבתחום השחייה התחרותית אין כמעט דוֹר המשך של שחיינים משותקים. בהיותה בת 80 כתבה מרגלית זוננפלד את סיפור חייה בספר שקראה לו : "במים כולם שווים – סיפורה של מרגלית, סיפור שחיית הנכים בישראל" [1]. חנוך בודין, ד"ר רון בולוטין, וזיו בטר כתבו לה דברי הקדשה חמים בספרה הנפלא הזה.

חנוך בודין כתב לה : "מרגלית זוננפלד היא שותפה בכל. המפגש הראשון היה בבריכת בית הלוחם בחורף 1983. היום במט לאחור ניתן להעריך את סבלנותה הרבה לאותם החברה הצעירים ואני ביניהם שמגיעים לבריכה עם כל שגעונותיהם ועם יכולת השחייה המגוחכת שלהם . מאותו חורף ועד היום עברנו שעות רבות, יפות וקשות, בבריכה ומחוצה לה. מרגלית זוננפלד הינה שותפה קבועה לאימונים, לחיים המשפחתיים, לרגעים היפים בזירה הבינלאומית וגם לרגעים המאכזבים והכואבים. היא מלווה קבועה מרגע הלימוד של התנועה הראשונה במים ועד לניצחונות , למדליות האולימפיות, ולשיאי העולם. את הקשר המיוחד שנוצר בינינו ובין מרגלית זוננפלד קשה לתאר במילים, אבל כלולים בו הרבה הערכה, שיתוף, ואהבה הדדיים" .

ד"ר רון בולוטין הקדיש לה, כלהלן : "מרגלית זוננפלד, כולם היו בנייך. הגעתי באביב 1976 לבריכת בית הלוחם באפקה . מאז ועד היום יש למרגלית זוננפלד מקום משמעותי בחיי. בתחרויות , ואחרי כן בשנים של עבודה משותפת כמאמן בספיבק ובית הלוחם. בכל אלה ראיתי ולמדתי. בשבילה – השחיין הוא תמיד המרכז. הוא החשוב. מרגלית זוננפלד תרוץ, תסייע, ותארגן – הכל למען השחיינים. ואולי מעלתה הנאצלת ביותר של מרגלית זוננפלד, שידעה להצמיח דוֹר שני של מאמנים טובים. לא כל איש מקצוע מסוגל ורוצה בכך. לפעמים יש הרואים בכך איום על מעמדם המקצועי. אבל מרגלית זוננפלד עודדה רבים מאִתנו ללמוד ולהתקדם. כמה מחניכיה וביניהם אורי ברגמן ואני עברנו קורס מאמנים וחזרנו לאמן ולהדריך בספורט הנכים . מרגלית זוננפלד ראתה בהצלחה של כל אחד מאתנו את הצלחתה, ושמחה בהצלחתו של כל אחד מאתנו בלב שלם. זכיתי לשעות רבות של עבודה לצִדה של מרגלית זוננפלד, ובהן התפעלתי מהעין החדה שלה שמאתרת במהירות את הבעיה, מהיצירתיות בשיפור הסגנון, מהגישה האומרת שאין כללים בעבודה עם הנַכים . כל אחד הוא מיוחד והפתרונות שונים ומגוונים. ענף שחיית הנַכים שמרגלית זוננפלד הקימה כמעט לבדה הוא הענף מספר אחד ללא עוררין בספורט הנַכים. אין ענף נוסף בו מספר רָב כל כך של ספורטאים זכו במספר כה גדול של מדליות בתחרויות הבינלאומיות – וכולם היו בנייך. ההיסטוריה של ענף השחייה לנכים היא בעצם סיפורה של מרגלית זוננפלד. מהשיקום של הנכה הקשה והבודד ועד להישגי השיא באולימפיאדות. וכך גם לגבי עצמי. כמעט כל דבר שעשיתי בשחיית הנַכים במהלך 22 השנים, כולל ההישגים וההתפתחות המקצועית, הם במידה רבה בזכותך, מרגלית זוננפלד".

זיו בטר רשם לה כך : "מרגלית זוננפלד במרכז העניינים, מאז היכרתיך בקיץ 1988 היית כל הזמן במרכז העניינים. רצה, מסדרת, דואגת, שורקת, מודדת זמנים, ומעודכנת בכל רגע על מצב העניינים של כל שחיין בנפרד .רגעים רבים של "ביחד" באימונים, במחנות האימונים, בתחרויות בארץ ובחוץ לארץ הותירו בי אוסף אדיר של זיכרונות וסיפורים שרק מעטים מהם אעלה כאן. גמישות היא חלק בלתי נפרד מהשחיין. לשמחתי התברכתי בגמישות טבעית די טובה. הודות לכך נהניתי במשך שנים מקריאותייך בעת שיעורי הגמישות באימונים, "יופי זיו, כולם להסתכל איך זיו עושה את התרגיל". לטוס לתחרויות בחו"ל אולי נראה לפעמים כמו נופש רווקים או התגייסות למילואים, אך את הפכת את זה תמיד לקייטנה של החופש הגדול. מ- "מציצות" בהמראה, ריצות לוודא שהכול מסודר במגורים, ההשכמות, הדִיגלונים והמזכרות, הדאגה לכל פרט ופרט. ילדים עבורך היו פוטנציאל ענק. לאלה במועדון "ספיבק" דאגת שיגיעו ליכולות מוטוריות ואחרות רבות ככל האפשר שיוכלו להסתדר בכל מצב. תמה תקופה ארוכה מאוד שאני רק חלק ממנה. אני בטוח שעוד שנים רבות נרגיש את נוכחותך באימונים. כבר היום, בחינוך הדוֹר הבא של המאמנים, אנו משתמשים הרבה במשפט, "…מרגלית זוננפלד כבר מזמן הייתה…". הלוואי שכעת תתני לעצמך פסיק ממה שהענקת לנו, לנבחרת השחייה, ולי בפרט".

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים בסיאול בירת דרום קוריאה ב- 1988. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חנוך בודין, יזהר כהן, וד"ר רוני בולוטין. גיבורים בשדות המערכה הצבאיים של מדינת ישראל ואלופי שחייה אולימפיים שלא יישכחו. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשפה בפעם הראשונה ב- 1976 את הצטיינותם של הספורטאים הנַכים במדינת ישראל באולימפיאדת טורונטו 76' ההיא לפני 45 שנים ואת דרך שיקומם ופעילותם המיוחדת. אלכס גלעדי ביקש להמשיך את מלאכת התיעוד גם באולימפיאדת הנכים של 1980 בארנהיים – הולנד. ב- 24 בינואר 1980 שלח אלכס גלעדי את הצעת הכיסוי שלו ליוסף "טומי" לפיד. כך כתב לו [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט                                                                                          ירושלים , 24.1.1980

אל    :  יוסף לפיד.

מאת  :  אלכס גלעדי.

הנדון  :  אולימפיאדת הנכים ארנהיים – הולנד 1980.

בתאריכים 5.7.1980 – 21.6.1980 תתקיים בארנהיים – הולנד, אולימפיאדת הנַכים. משלחת ישראל תכלול 50 ספורטאים. מן הראוי להדגיש כי באולימפיאדה האחרונה שהתקיימה בטורונטו 1976 זכו ספורטאינו לתהילה רבה ול- 42 מדליות זהב. אנחנו שלחנו את יואש אלרואי לטורונטו שהכין סרט בן 70 דקות על התחרויות וגם הסרט זכה להצלחה גדולה. אני מבקש לשלוח כתב וצוות צילום להולנד במגמה לשדר קטעי תחרויות במהלך המשחקים ולהכין סרט ארוך במועֵד מאוחר יותר. 

בברכה, אלכס גלעדי

לא היה לכך המשך מיידי. מנכ"ל רשות השידור ב- 1980 יוסף "טומי" לפיד ז"ל דחה על הסַף את בקשתו של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בימים ההם לכסות את משחקי אולימפיאדת הנַכים בארנהיים – הולנד בקיץ 1980. הוא נימק את החלטתו בקשיים תקציביים של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין יבד"ל תמכו ב- 1980 במדיניותו של יוסף "טומי" לפיד. "אין לכך כסף", הם אמרו לאלכס גלעדי. יוסף "טומי" לפיד דחה בלי סוף יוזמות שידור נוספות של אלכס גלעדי. הוא לא הסכים לשדר את תחרויות גביע העולם בא"ק במונטריאול 1979 בטענה שזה לא מעניין, הוא לא רצה לשָדֵר את  גמר אליפות ישראל בטניס בתירוץ שזה לא חשוב מספיק, הוא סירב להטיס משלחת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מוסקבה 80'. "ראש הממשלה מנחם בגין החרים את המשחקים האולימפיים, על כן לא יכול להיות שאני אשלח לשם את אנשי רשות השידור", אמר לאלכס גלעדי. אח"כ דחה לחלוטין את רעיון כיסוי אולימפיאדת הנכים בארנהיים בשנת 1980. אלכס גלעדי הבין שיוסף "טומי" לפיד מתחמק ומשחק עמו משחקים. הוא היה מזועזע ממנו ומהתרגילים החמקמקים שלו.

הספורטאים הנַכים של מדינת ישראל השיגו באולימפיאדת ארנהיים 41 מדליות. 12 זהב, 18 כסף, ו- 11 ארד, אך לא הייתה שם שום מצלמת טלוויזיה שלנו כדי לתעד את ההישגים האלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא צילמה ולא שידרה אפילו פריים אחד מהתחרויות בארנהיים. באולימפיאדת ארנהיים שיפר הווירטואוז ארני בולדט את שיאו העולמי בקפיצה לגובה והעמיד אותו על 1.96 מ'. שלושת ניסיונותיו לנתר מעל רף של 2.01 מטרים נכשלו. קצפה של התאחדות הספורט לנַכים יצא על יוסף "טומי" לפיד והוא נבהל. הוא ידע ששגה עיתונאית והבין שהחמיץ אירוע ספורט רגיש וחשוב בעל משמעות חשובה ביותר לציבור בישראל. ב- 4 באוגוסט 1980 ביקש את עזרתו של אלכס גלעדי כדי שיציל אותו מאימת הנַכים [3]. האיש הנושא במשרה החשובה ביותר בשידור הציבורי שפסל לחלוטין את כיסוי אולימפיאדת ארנהיים, כתב לפתע לאלכס גלעדי, כי ספורט הנכים הוא חשוב ויפה.

רשות השידור

המנהל הכללי  ירושלים.                                                               כ'ב באב תש"מ,  4 באוגוסט 1980

אל : אלכס גלעדי באמצעות חיים יבין באמצעות יצחק שמעוני.

הספורטאים הנַכים נפגעו מכך שלא זכו לכיסוי יותר נרחב על הישגיהם באולימפיאדה. כזכור לך, הצעת לשלוח צוות להולנד והדבר לא הסתייע בידינו מסיבות תקציביות. אישרתי במקום זאת את שיגורו של צבי לידר לקראת סוף התחרויות אך לא השתמשתם בהצעתי. התוצאה היא, שבניגוד לשנים קודמות, הישגיהם כמעט לא זכו לכיסוי. חשבתי שיש מקום להקדיש תוכנית ספורט ביום ה' לספורטאים הנכים ללא קשר עם האולימפיאדה. אני יודע שהנושא אינו חדש, אך הוא חשוב ויפה, ובטוחני כי ניתן להפיק סרט דוקומנטארי מעניין ומחמם את הלֵב על אספקטים של ספורט הנכים שלא זכו עדיין לטיפול מלֵא. אני מציע לעשות זאת בתום החופשה שלכם ולפני חידוש עונת הספורט.

בברכה ,

יוסף לפיד

אלכס גלעדי התעלם ממכתבו של יוסף "טומי" לפיד. הוא פשוט בז לוֹ ולחוצפתו ולניסיון הפתטי שלוֹ לחמוק מהביקורת הציבורית שחטף בעקבות סירובו לכסות את אולימפיאדת ארנהיים. בנובמבר 1980 עזב אלכס גלעדי את הטלוויזיה הישראלית ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. לאחר שהתמניתי לתפקיד מנהל חטיבת הספורט עשיתי מאמצים רבים לכסות יותר את פעילות ספורט הנכים בישראל ולחשוף אותו בטלוויזיה. זה לא היה מקובל. ב- 20 במאי 1981 וב- 7 ביוני 1981 מצאתי על שולחני שני מכתבי תודה מרגשים מראובן הלר ומשה רשקס, שני אנשים מרכזיים בטיפוח וקידום ספורט הנכים בישראל [4]. המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד היה ממוען אף הוא על המכתבים.

איל"ן מרכז הספורט לנכים                                                          20 במאי 1981                                                                                                 

לכבוד

יואש אלרואי

מחלקת הספורט – הטלוויזיה

רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום ,

תודתנו העמוקה שלוחה לך ולצוות שצילם את אירוע תחרות גמר גביע שרמן, ואשר שודר בתוכנית "מבט ספורט", במוצ"ש – 16.5.1981 .אין ספק כי כתבות מסוג זה תורמות תרומה רבת ערך להבנת הספורט החלוצי שלנו בקרב הציבור הרחב.

בכבוד רב ,

משה רשקס

עותק : טומי לפיד מנכ"ל רשות השידור

ביקשתי ממשה רשקס לא לשלוח אלינו מכתבי תודה מפני שאנחנו עושים בסך הכל את עבודתנו העיתונאית כפי שאנחנו מצווים, אולם אח"כ השיגני עוד מכתב.

איל"ן מרכז ספורט לנכים                                                                                     7 ביוני 1981                                 

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מחלקת הספורט הטלוויזיה, רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום,

בשם ספורטאי נבחרת ישראל בכדורסל נכים, ובוודאי בשם כלל הספורטאים הנכים במדינה אנו מודים למחלקת הספורט על הכיסוי הנאות שנתתם למשחק גמר גביע אירופה בכדורסל נכים .ראוי לציין כי בתקופה האחרונה זוכה ספורט הנכים, שהִנו ללא ספק , חלק מן הספורט הכללי במדינה לכיסוי הולם, ועל כך נתונה לך ולצוות העובדים תודתנו והוקרתנו .

העתק : טומי לפיד.

בברכה, ראובן הלר.                                                                                                   

שוב השבתי לראובן הלר ומשה רשקס כי הם אינם צריכים להודות לנו. אנחנו מודים להם.

ב- 1984 דחה יוסף "טומי" לפיד את הצעתי לסיקור אולימפיאדת הנכים שהתקיימה בשל קשיים ארגוניים בשני אתרי תחרויות, בסטוקמנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה"ב. הוא חזר על נימוקו הידוע משכבר הימים, וטען כהרגלו, "אין לנו כסף". באפריל 1984 סיים יוסף "טומי" לפיד את שירותו בן החמש שנים כמנכ"ל רשות השידור. במקומו מונה למשרה הרמה אורי פורת. מינויו של אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה שינוי לטובה אך לא מיידי. במהלך השנים חלו תמורות והתפתחויות בספורט הנַכים. ספורט הנכים שהחל כמרכיב בריאותי בעל תפיסה שיקומית – חברתית הפך בהדרגה לספורט הישגי לכל דבר על כל היבטיו. הספורטאים הנכים בעלי ההישגים מתאמנים היום ברמת עצימות גבוהה כפי שעושים זאת הספורטאים הרגילים. רובם מתאמנים גם באגודות רגילות. מדעי הספורט מהווים היום חלק מתהליך האימון, וכך אנו עֵדים לשיפור משמעותי ברמה ההישגית בכל ענפי ספורט הנכים, אך עֵדים גם במקביל לתופעה שלילית אם כי שולית יחסית של שימוש בתוספים אסורים. בכמה ענפי ספורט כמו טניס , מרוצים בכיסאות גלגלים, וכדורסל אנו עֵדים לתחילתה של מקצוענות המתבטאת בתשלומים לספורטאים ובמעורבות של החברות הנותנת חסויות לקבוצות, לספורטאים או לאירועים.

המהפך הגדול בספורט הנכים בשנים האחרונות מתבטא בעיקר בשינוי שיטת הסיווג של הספורטאים לקטגוריות נכות בתחרויות. משיטת סיווג רפואית שהייתה נהוגה באולימפיאדות הראשונות, הונהגה ברוב ענפי הספורט, החל באולימפיאדת ברצלונה, שיטת הסיווג הפונקציונאלית – תפקודית. קו המחשבה והשיטה הזאת מאפשרת שילוב של ספורטאים בנכויות שונות תחת קטגוריה אחת באותו ענף ספורט. הרעיון מאחורי השיטה הוא בחינת היכולת התפקודית של הספורטאי ביחס לתפקוד הנדרש באותו ענף ספורט שינוי שיטת הסיווג צמצם את מספר הקטגוריות במרבית הענפים, עובדה שגרמה לעלייה משמעותית ברמת התחרויות ומאליו גם לאטרקטיביות של האירועים . בתחילת הדרך הייתה ישראל בין המדינות המובילות בספורט הנכים. המודעות לחשיבותו של הספורט לאוכלוסיות עם נכויות והיחס המיוחד שזוכים לו נכי צה"ל בארץ הפכו את מדינת ישראל למעצמה בספורט הנכים . מרכז הפעילות התנהל באופן טבעי ב- "בית הלוחם" ב- אפקה (תל אביב) ובמועדון "ספיבק" ברמת גן. בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת זכתה ישראל באולימפיאדות ובאליפויות עולם בענפי הכדורסל והכדורעף וגם בענפי ספורט אישיים רבים. בשנים האחרונות חלה נסיגה בהישגים של הספורטאים הישראליים הנַכים באולימפיאדות ובאליפויות העולם מכמה סיבות ראשיות .

א. היתרון היחסי של ישראל כאחת המדינות החלוצות בספורט הנכים נעלם עם השנים, בעקבות כניסתן של מדינות רבות נוספות הרואות בספורט ההישגי של הנַכים תחום חשוב וראוי להשקעה.

ב. ישראל נשענה בתקופה ההיא בעיקר על ספורטאים נכי צה"ל (כ- % 70 מהסגלים האולימפיים לאולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004 היו נכי צה"ל, שהם בדרך כלל ספורטאים מבוגרים יחסית. רוב הספורטאים ברמה העולמית הגבוהה החלו להתאמן בגיל צעיר כמו בספורט הרגיל . בארץ טרם הצלחנו להגיע לאוכלוסיית יעד רחבה דיה של כשרונות צעירים.

ג. ההשקעה במשאבים של מדינת ישראל בספורט ההישגי של הנַכים הרבה יותר קטנה משמעותית בהשוואה לאלה שמשקיעות המדינות המובילות בתחום הזה. ממשלת אנגליה קיבלה החלטה להשוות את התנאים המקצועיים של הספורטאים הנכים עם אלה של הספורטאים הרגילים. מסגרות הספורט ההישגי אוחדו. גם מדינות כמו קנדה, ספרד, וארה"ב משקיעות מיליוני דולרים בטיפוח הספורט ההישגי לנכים. הביטוי לכך נמצא בהישגים שלהם. ההתאחדות הישראלית לספורט נכים היא הגוף המפעיל והמייצג את ספורט הנכים התחרותי בארץ . ההתאחדות ניצבת בפני קשיים תקציביים גדולים ביותר. מועצת ההימורים והטוֹטוֹ העמידה  לרשות הנכים ב- 2005 תקציב שנתי של 800000 (שמונה מאות אֶלֶף) שקל. מִנהל הספורט במשרד החינוך הקציב בשנת 2005 סכום של 600000 (שש מאות אֶלֶף) ₪ נוספים. תקציב מגוחך. "היה לנו מזל שהשר מתן ווילנאי היה נדיב כלפינו בעת ההכנות שלנו לקראת אולימפיאדת סידני 2000 , ונתן לנו מיליון וחצי ₪, בנוסף להקצבות של הטוטו ומשרד החינוך", מציין ד"ר רון בולוטין [5]. לאחר עידן מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שהסתיים ב- 1984, נענו כל המנכ"לים שבאו אחריו לבקשתי לכסות בצורה שיטתית את המשחקים האולימפיים לנכים. את אולימפיאדות הנכים בסיאול 1988 וברצלונה 1992 כיסה הכתב יצחק גליקסברג וצוות ENG שלנו. השתמשנו גם בסיגנל השידור הבינלאומי שהפיקו SORTO (ראשי תיבות של Seoul Olympics Radio Television Organization) באולימפיאדת סיאול 88' ו- RTO (ראשי תיבות של Radio Television olympics) באולימפיאדת ברצלונה 92'.

הספורטאים והספורטאית הנַכים של ישראל השיגו באולימפיאדת סיאול 88' 43 מדליות מתוכן 15 מזהב. אולימפיאדת סיאול 88' הייתה גם האולימפיאדה הרביעית והאחרונה של הגאון הקפיצה לגובה, הקנדי ארני בולדט. ארני בולדט קבע שיא עולם מדהים של 2.06 מטרים שיחזיק מעמד לנצח. באולימפיאדת ברצלונה 92' צברה משלחת הנכים של ישראל 11 מדליות. 2 מהן היו מזהב. את אולימפיאדות הנכים של אטלנטה 1996 וסידני 2000 כיסה העיתונאי יגאל שמעוני מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באטלנטה 96' זכו ספורטאי ישראל בתשע מדליות, 4 כסף ו- 5 ארד. באולימפיאדת סידני 2000 עלתה לגדולה השחיינית קרן ליבוביץ' שזכתה ב- 3 מדליות זהב. יגאל שמעוני תיעד את הישגיה האלמותיים.

טקסט תמונה : ארבעה שחיינים ישראליים באולימפיאדת הנכים של סיאול 1988. מימין, חנוך בודין. משמאל, רוני בולוטין. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  אולימפיאדת סיאול 1988. מרגלית זוננפלד (שלישית משמאל בחולצה הכחולה) עם האלוף האולימפי יזהר כהן (בבגד ים שחור) לאחר זכייתו במדליית הזהב במשחה ל-100 מ' בסגנון חופשי. עומד מאחור (מזוקן) דנדן בולוטין אחיו של אלוף השחייה הנודע בספורט נכים ד"ר רון "רוני" בולוטין. (באדיבות מרגלית זוננפלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משלחות הנַכִים של ישראל זכו ב- 12 אולימפיאדות מאז רומא 1960 ועד אתונה 2004 ב- 329 מדליות. 114 מזהב , 102 כסף , ו- 113 ארד. זהו הישג מדהים ומזהיר. רבים וטובים בישראל ובעולם תרמו למען פיתוחו של ספורט הנכים בישראל. חלק עשו זאת בממון ותרומות, אחרים בארגון, ומעטים באמצעות הדרכה מסורה, אימון שיטתי ומתמיד, וטיפול אישי צמוד. מעל כולם בלטה מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד בת 87 כיום. היא ראויה על פועלה העצום לפרס ישראל.