הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : על פי דעתם של רבים (וגם דעתי שלי על עצמי) אני רואה אותי מוכשר, בר סמכא, ובעל יֶדַע בתחום ו-לכן רשאי על פי הצעתם לחקור ולכתוב את הפוסטים שלי המתפרסמים ב-בלוג yoashtvblog.coil. מיומנות המחקר והכתיבה נשענות ומתבססות על ידע ו- ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה ושידורי הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי מפיק את עצמי, חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה המסועפים ו-רוויי אין סוף עובדות ו-פרטים של הנושא הנ"ל התחלתי לפני 23 שנים בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את תחרויות אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת טכנולוגית ולוגיסטית ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים וחצי, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). בראש קבוצת SOBO ניצב אז איש הטלוויזיה הספרדי רב המוניטין והכישרון מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000 רוויית האירועים. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל. את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 אולם הם קיבלו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין באוגוסט / ספטמבר של שנת 2021. לא שיערתי בשנת 2000 וודאי לא ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" שהתרחשה בעולם ׁמאז 1884 ובארץ מראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת מאז משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים ובסופו גזר בית הדין הישראלי על הנאשם עונש מוות בתלייה יימשכו כל כך הרבה שנים. לא תיארתי לעצמי  כי המחקר והכתיבה יתפרסו על פני יותר מ-שני עשורים של שנים. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מכילה בתוכה 13 ספרים שונים זה מזה אולם כל 13 הספרים הנ"ל האלה נחקרים ונכתבים באותו נושא רחב ידיים ומרתק, רב עניין ו-מורכב ומסובך של תקשורת טלוויזיונית בארץ ובעולם, עיתונאות טלוויזיוניות בארץ ובעולם, טכנולוגיה ו-לוגיסטיקה טלוויזיוניות בארץ ובעולם וההיסטוריה של אותם האנשים המוכשרים שניצבו וניצבים בצמתים של תולדות תעשיית הטלוויזיה ה-היסטורית ההיא בימים ההם ובימים האלה. הטלוויזיה הומצאה כאמור ב- 1884 ע"י המדען הגרמני פאול ניפקואו. סדרת 13 הספרים הזאת הדנה ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" כוללת בתוכה כ- 130000 (מאה אלף ושלושים אלף) עמודים ואלפי תמונות (רובן טרם ראו אור). אנוכי מקווה לסיים את מחקר וכתיבת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" לפני תום 2022. 

פוסט מורכב מס' 1014. לא רק לקריאה. גם לעיון. הימים ההם שֶחָלְפוּ ואֵינַם עוֹד אוּלָם הותירו את רִישוּמָם, אוֹרָם, וגם את הצְלָלִים שלהם לעַד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל  ההיא (1). פוסט מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון-5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה שלי: תחושות ורגשות אישיים אינם מתמטיקה. לכן קשה למדוד את מידותיהם ואת עוצמתם. אנוכי מעריך וחושב שאֵיכוּת הופעתם, מנהיגותם, ונסיקתם המשותפת של ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא לפני יותר מיוֹבֵל שנים הייתה עִילָאִית ו-חַד פְּעָמִית (!). ככל שחולף ונוקף הזמן מתברר כי ייחודם ההיסטורי של ארבעת הנ"ל איננו בַּר חַלוֹף ואין מדובר ביָד הָמִקְרֶה. הכרתי את ארבעתם לפני כ-חמישים שנים ב-1971. אין לי שום הוכחה מתמטית לתחושתי והרגשתי האישית הזאת.        

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1014. הועלה לאוויר הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והייתה זאת שגם הדיחה וסילקה אותו בבושת פנים ו- לאלתר מכהונתו ההיא כ-מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 (שנתיים בטרם סיום תקופת כהונתו) באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא של מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות שידור עלוב ו- פתטי ברָמָה יְרוּדָה חסרת תקדים מכל היבט. הוא הודח וסולק ב-צֶדֶק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצַו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה שְגוּיָה (בלשון המעטה) של השַר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סוּלָק ו- נִזְרָק מכהונתו כ-מנכ"ל רשות שידור. זה היה יוסף בר-אל אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות, ועיתונאות הגונה. הוא יוסף בר-אל שחטף שתי סטירות לחי אדומות רוויות בושה מהממנים הממשלתיים שֶלוֹ, לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).​

תזכורת מרה : החלטתו ההיא של ראש הממשלה אריאל שרון להעיף לאלתר בתאריך ההוא של 7 בדצמבר 2001 את מנכ"ל רשות השידור הזמני תא"ל מיל. רן גלינקא, והמעשה ההוא של עושה דברו השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן להעלות מנִבְכֵי אוֹב הרייטינג האפסי של ערוץ 33 של רשות השידור את שמו יוסף בר-אל כמועמד וודאי בבחינת "האחד שאין בלתו" למִשְרָת מנכ"ל רשות השידור החדש הבא במקומו של המנכ"ל המודח רן גלינקא – היו לא רק שליליים ביותר ונעדרי מינימום מוסר אנושי אלא היו מנובזים, ולכן בלתי נסלחים. בעלי השפעה נגטיבית מרחיקת לכת על הווייתו ועתידו של השידור הציבורי שלא איחרה להגיע. בחודשים ההם של מארס / אפריל 2002 החלה הספירה לאחור. המהלך הפוליטי התמוה של רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, מי שהיה שָרָת החצר של ראש הממשלה אריאל שרון, להציב את יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 בקדמת הבימה ופסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, היה מעשה לא אחראי בגדר של להטוט מִרְמָה, מִקְסָם שָוְוא, אָשָף- כַּחַש, קֶסֶם שִקְרִי. כל ניסוח טוב. בעצם מדובר ב- הרבה יותר מזה. דְלִיָית שְמוֹ של יוסף בר-אל מירכתי אוֹב הַמִדְרוּג הזניח של ערוץ 33 הנרפה והבלתי חשוב בחושי מארס / אפריל ההם ב- 2002 ע"י השַר רענן כהן והמלכתו על רשות השידור היה מעשה נָחוּת של חנופה, עורמה, צביעות, ו- תככים. גם כאן, כל ניסוח טוב. וודאי נעדר מקצועיות ומקצוענות. השַר רענן כהן הבטיח לראש הממשלה אריאל שרון את נאמנותו מראש של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל וכי האיש יהיה עושה דברו. אין צורך להכביר כאן במילים כדי לתאר את הבחירה הכושלת ההיא ואת המינוי העלוב ההוא הבלתי נשכח. כזכור התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון והחליטה (גם על פי המלצתו החַד משמעית של היועץ המשפטי שלה מֶנִי מָזוּז) להדיח ולסלק לאלתר ב- 2 במאי 2005 את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם בגין מַנְכָּלוּת מושחתת ונלוזה, בגלל הענקת שוחד מסך, ו- בשל התנהגות נאפוטיסטית. הכרתי בימי חלדי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם הרבה עלובים, חנפנים, ו- מלחכי פנכה. יוסף בר-אל ניצב בראש הרשימה. ה- דו"ח שעסק בהדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י הממשלה באמצע תקופת כהונתו היה צעד חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. אוסיף כאן שגם סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני הטירון המגוחך תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא במארס 2002 ע"י ממשלת אריאל שרון, הייתה מוצדקת אולם מצִדָה השני של אותה מטבע שְחוּקָה. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005 כאמור בגין שחיתות ושוחד מסך. רן גלינקא התַּם עד כדי גיחוך הוּדָח וסוּלָק בגין ניהול ומנהיגות רופפים, אי ידיעה ואי הבנה מוחלטים של ניהול רשת שידור כל כך מורכבת ומסובכת רווייה ב- 2300 (אלפיים ושלוש מאות) עובדים בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ואוריינטציה עיתונאית ברמה של ילד בכיתה ג'.

טקסט תמונה : השר הממונה על רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי אוב הרייטינג והמדרוג האפסיים של ערוץ 33 הזניח את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון ז"ל (מימין) למנות אותו למנכ"ל רשות השידור ה- 8 במקומו של המנכ"ל הקודם המודח רן גלינקא. ראש הממשלה אריאל שרון מקבל את ההמלצה בחום לבבי ועל פיה הוא פועל. הוא ממנה באביב 2002 את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור. התצלום הנ"ל מתעד "מוֹשָב לֵצִים" שהסתיים כפי שמסתיים כל מושב לצים. בחלוף שלוש שנים הדיח אותו ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2 במאי 2005 את אותו יוסף בר-אל, סילק אותו לאלתר מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור, ושלח אותו לעַד ל-נבכי ההיסטוריה האָפֵלִים. יוסף בר-אל ז"ל המודח לא שב עוד לשורות רשות השידור ההיא, לשום תפקיד. (לע"מ תמורת תשלום).

פוסט מורכב מס' 1014. הימים ההם שחלפו ואינם עוד אוּלָם הותירו את רִישוּמָם, אוֹרָם, וגם את הצְלָלִים שלהם לעַד בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ז"ל ההיא. פוסט מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון-5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.  

הערה 1 : כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק ו/או לשכפל את הטקסטים ואת התמונות, ואף לא לאגור אותם במאגרי מידע שונים לצורכי שימוש מכוון ו/או מזדמן, לא עכשיו ולא גם מאוחר יותר.

הערה 3 : ה- בלוג YOASHTVBLOG.CO.IL איננו מופק על ידי ולא נערך על ידי למען מטרות רווח כספי ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי. היום בגילי 83 אנוכי יכול לומר שהיה לי ויש לי מכל אלה די והותר. אנוכי אדם מאושר ועסוק וגאה במשפחתי הרחבה ובשבט רב הזרועות שלי בראשו רעייתי ואנוכי ניצבים. אנחנו הורים לשלושה ילדים וסבתא וסבא לעשרה נכדות ונכדים. הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL על 975 הפוסטים שהוא מכיל בקרבו נוסד ונחנך על ידי בקיץ 2012. הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL מוגש ומוענק בחינם לקוראים, לנכנסים, ולמתעניינים בו.

הימים ההם שֶחָלְפוּ ואֵינַם עוֹד אוּלָם הותירו את אוֹרָם, את רִישוּמָם, ואת הצְלָלִים שלהם לעַד בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ז"ל ההיא.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————————–

פוסט מורכב חדש מס' 1014 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021.

———————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 1994. תיעוד של וועידת ה- EBU נערכת בעקבה – ירדן. הימים ההם הזמן ההוא לפני 27 שנים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, היועץ המשפטי של רשות השידור דאז ד"ר עמית שכטר יבד"ל (פרופסור עמית שכטר משמש היום בתפקיד יו"ר הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע), ו- מזכ"ל ה- EBU השווייצרי ז'אן ברנארד מונץ' (איש גבוה, קיצוני מימין). האישה בקדמת התמונה מימין איננה מזוהה. (באדיבות פרופסור עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

השידור הציבורי הופך ל- רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ממנה ב- 18 באפריל 1998 את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור היוצא בשנים 1998 – 1993 (פרי מִינוּיָים של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצת שרת החינוך והתרבות בממשלתו גב' שולמית אלוני ז"ל. אורי פורת מתפטר מתפקידו ב- אוגוסט 2001. חולף זמן קצר ו-ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני במקום אורי פורת (כאמור התפטר ו/או הִתְפּוּטָר בשל כורח הנסיבות ההן ב-אוגוסט 2001) ו-מדיחה את אותו רן גלינקא (בצֶדֶק) במארס 2002. במארס/ אפריל 2002 ממנה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור על פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן (במקומו של רָן גָלִינְקָא המְסוּלָק) ומדיחה לאחר שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 גם את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור (גם כן בצֶדֶק רָב). ב- 2011 ממנה ראש הממשלה בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור אולם סוגר בחלוף שלוש שנים ב- 2014 את רשות השידור על פי חוֹק, וממנה לה כונס נכסים בשם פרופסור דוד האן. הפוליטיקאים בסיוע הפוליטיקה הנכלולית בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם. פוסט מס' 1014. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021.

הקדמה ארוכה ומורכבת.

פוסט מס' 1014. ציטוטים. אנשים חושבים מול פטפטנים. וגם אנשים חושבים מול כסילים. וגם אנשים חושבים מול פטפטנים שהם גם כסילים. ממברנות המיקרופונים הן לגמרי ניטראליות. הן לא לוקחות צד. הן יודעות לקלוט ולהעביר כל מֶסֶר באשר הוא אולם אינן יודעות לסַנֵן אותו וגם לא יודעות לערוך אותו. הן מטילות מראש את האחריות על הניצבים בשער על האומרים, על השדרים, על הפרשנים, ועל הכותבים ולא על המכשיר. עיתונאֵי הטלוויזיה הם שעומדים במרכז הדיון ולא מוניטור הטלוויזיה שלהם. מערכות שיפוט, מערכות טלוויזיה, ומערכות שידור טלוויזיוניות אמינות ומהימנות מול מערכות שידור טלוויזיוניות עמומות ונבובות. תזכורת: אולימפיאדות ברלין 1936 ומינכן 1972. מונדיאל ספרד 1982. אני תומך בסלוגן של ווינסטון צ'רציל שכה אמר כלהלן: "יש אנשים שניגפים מפני האמת אולם הם חיש מהר קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה מאום". פוסט מס' 1014. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

סדר התקופות, הזמנים, רצף השתלשלות הדברים, ועיתוי מינויי המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם ע"י ממשלות הימין והשמאל במדינת ישראל. סקירה מפורטת אולם לא בפְרוֹטְרוֹט יֶתֶּר.

פוסט מס' 1014. הימים ההם שחלפו ואינם עוד אולם הותירו את רישומם, אוֹרָם, ואת הצללים שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1. פוסט מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פרק 1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם- בזמן ההוא.

ב- 1969 פורש אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחוזר לכור מחצבתו, האוניברסיטה העברית בירושלים. ב- 31 במארס 1969 ממנה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (מנהיגת מפלגת מפא"י) את שמואל אלמוג מנהל רדיו "קול ישראל" מאז 1967, למנכ"ל ה-1 של רשות השידור לתקופה של חמש שנים (עד 31 במארס 1974). רשות שידור הציבורית מאכלסת לראשונה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה יחדיו עם רדיו "קול ישראל" הוותיק. מינויו של שמואל אלמוג למנכ"ל רשות השידור הראשון פלוס סילוק המועמד השני אליהוא כ"ץ וגם סילוק המועמד השלישי חֲנוֹךְ גִבְתוֹן מהמירוץ למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור הראשון, נעשתה והתבצעה בימים ההם על פי המלצתו החמה של שר ההסברה ישראל גלילי (ממנהיגי מפלגת אחדות העבודה אז).

טקסט תמונה : 1972. פרופסור שמואל אלמוג (בן 46 בתמונה, משמאל) נועד עם ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 1972 (בתמונה בת 74 בתמונה, מימין). שמואל אלמוג היה מנהל רדיו "קול ישראל" בשנתיים ההן של 1969 – 1967. ב- 31 במארס 1969 נבחר שמואל אלמוג ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ובהמלצתו החמה של שר ההסברה ישראל גלילי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הראשון לתקופה של חמש שנים 1974 – 1969. ב- 1974 פרש שמואל אלמוג מרשות השידור ועבר לתחום האקדמיה באוניברסיטה העברית בירושלים, למרות שסיפר לי בעת שיחות התחקיר בינינו בדירתו בשדרות אשכול בירושלים, כי שר החינוך דאז יגאל אלון הציע לו לכהן כמנכ"ל רשות השידור קדנציה נוספת רצופה שנייה עד 1979, אולם הוא סירב. את שמואל אלמוג ירש ב- 1 באפריל 1974 מפקד רדיו גלי צה"ל יצחק לבני, מי שמונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה ו- תזכורת שלי לקוראים : חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967, והמנכ"ל הראשון של רשות השידור בשנים 1974 – 1969) היו בוודאי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח"כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פנכה.  

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חֲנוֹךְ גִבְתוֹן (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (משמאל). ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה שהפך אותה לעצמאית ללא תלות ממשלתית. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא של 1965 לוי אשכול. שר ההסברה בממשלתו היה ישראל גלילי (חבר קיבוץ נען) ובתוקף תפקידו זה היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חֲנוֹך גִבְתוֹן המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשַר ישראל גלילי היו מחשבות ותֹכניות אחרות לגמרי. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד הבורא ומֵקִימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית איש צבא, את האלוף אלעד פלד, שהסכים. אולם הגנרל אלעד פלד שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים המזהירה ביוני 1967. ניסיונו העצום, יכולת מנהיגותו, ו-חוכמתו הצבאית הרבה בעת פיקודו על אוגדת המילואים מס' 36 במלחמת ששת הימים ב-1967, סייעה לו בכיבוש צפון השומרון ודרום רמת הגולן במהירות, בתכסיסי מלחמה, ובמינימום אבדות. ואז אירעה ההפתעה. האלוף אלעד פלד שניצב על סף שִחרורו מצה"ל, סירב לבקשתו ההיא של שר ההסברה ישראל גלילי (איש מפלגת "אחדות העבודה" בממשלתו של לוי אשכול איש מפא"י) להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה ב- 1967. הוא סירב משום ו-מפני שלאור הצלחתו הצבאית רצה עכשיו בקיץ 1967 להיות רמטכ"ל צה"ל, ולא להתמנות ל- מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית הציבורית העתידה כאמור לקום ולעמוד על רגליה בתוך זמן קצר. ישראל גלילי נעלב אולם התעשת במהרה, והחליט להציב במקומו של אלוף צה"ל הסרבן למִשְרָת ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב (יחסית, מפני שעלה לארץ מניו יורק כבר ב- 1963) ומי שכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים (במקביל שימש אליהוא כ"ץ גם מרצה בכיר באוניברסיטת קולומביה בניו יורק). באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ"ל רדיו "קול ישראל". במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קוּדָם שמואל אלמוג ומונה למנכ"ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו החמה של ישראל גלילי. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע"י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו"ם. ב- 1970 מונה ל מנכ"ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג'לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר חנוך גבתון בגיל צעיר בהיותו רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נִטְרֵל אותו ממפעל חייו רדיו "קול ישראל", והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרק 2. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם- בזמן ההוא.

1969 – 1968 – 1967. טלוויזיה ציבורית ופוליטיקה מתערבבות זו בזו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא פרי יצירה פוליטי מראשיתה. מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967- 1960 ואחד מאנשי התקשורת החשובים והמוכשרים במדינה חנוך גבתון (יליד 1917 בן 50) רואה את עצמו מועמד טבעי להקמת הטלוויזיה בישראל אך שר ההסברה והממונה על שירות השידור ישראל גלילי מתעלם ממנו ומוותר על שירותיו. התנגדותו של ישראל גלילי ל-חֲנוֹךְ גִבְתוֹן הוותיק הופכת לאובססיה ומלחמת חֹרְמָה. הוא מדיח אותו מרשות השידור. ישראל גלילי מציב בינואר 1967 את האלוף אלעד פלד בעודו לובש מדים בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלעד פלד נותן את הסכמתו אבל משנה את תוכניותיו האישיות שלו בעקבות תוצאותיה המזהירות של מלחמת ששת הימים 67'. הוא מבקש להישאר בשורות צה"ל ורוצה להיות רמטכ"ל צה"ל ולא מנכ"ל הטלוויזיה. ישראל גלילי פגוע ונבוך מסירובו של אלעד פלד מתעשת ו-מְמַנֶה במקומו לתפקיד עולה חדש מארה"ב פרופסור אליהוא כ"ץ (יליד 1926 בן 41) מרצה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת ירושלים. עוזי פלד (יליד 1937 בן 31) מתמנה לסגנו. שניהם מקימים את הטלוויזיה הישראלית (או כפי שנקראה בפי כל "הטלוויזיה הכללית") מבראשית, מעפרה. שני ראשי צוות ההקמה אליהוא כ"ץ ועוזי ופלד מבססים את כוח האדם שלהם מכל הבא ליד. וועדות הקבלה שהקימו בארץ ובחו"ל סוקרות כ- 1000 (אֶלֶף) מועמדים. רבים מאנשי רדיו "קול ישראל" ביניהם עיתונאים, שדרנים בעלי מוניטין, וטכנאים נושאים עיניהם אל "פנס הקסם" [2] החדש המוקם בחוֹפזה טלאי על טלאי ב-"בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג מאז נובמבר 1967 שנשף בעורפו של חנוך גבתון נושף עכשיו בעורפו של אליהוא כ"ץ. לא מסיבות חתרניות או תככנות אלא בגלל שהיה מוכשר. שמואל אלמוג נושא עיניו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שאמורה לכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה עולת הימים. להפתעת הכל נפקד מקומו של שדר הספורט המיתולוגי של רדיו "קול ישראל" נחמיה בן-אברהם מצוות ההקמה של "הטלוויזיה הכללית" (כך היא נקראה לפנים בימיה הראשונים). הוא לעולם לא הגיע אליה. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד מקימים את נבחרת החלומות שלהם בלעדיו. תרומת הטלוויזיה האמריקנית CBS בראשות סגן נשיא הרשת המהנדס ג'וזף "ג'ו" סטרן לצוות ההקמה. אליהוא כ"ץ ועוזי פלד מסתייעים בניסיונה של טלוויזיה הלימודית בראשות ד"ר יונה פלס וראש חברת הנאמנות שלה מקס רואו. התגייסותם הבלתי נשכחת בירושלים של מומחי הטלוויזיה מחו"ל לואיס "לואי" לנטין , סטנלי "סטן" גרנדייזי, אנת'וני "טוני" האטץ', הרברט "הרב" קרוסני, רוברט "בוב" גולדמן, ופול סאלינג'ר – הייתה יעילה, רבת תועלת, ומרשימה. בתוך תשעה חודשים מאז התמנו ע"י ממשלת ישראל לעמוד בראש צוות ההקמה מפיקים ומבצעים פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 95, היום) וסגנו עוזי פלד (בן 84, היום) את שידור הטלוויזיה הישיר הראשון בהיסטוריה של המדינה ובתולדות רשות השידור, הלא הוא מצעד צה"ל בירושלים שנערך ביום חמישי – 2 במאי 1968 חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. החתירה למצוינות והדבקות במשימה שלהם ראויה להערכה. ישראל גלילי מתגלה כשר הסברה בעל יוזמה וכשרון הפקה יוצא דופן. הוא זוכה לתמיכה פוליטית מסיבית מראש הממשלה לוי אשכול ומעניק לפרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד את הכלים המתאימים בדרכם להקים את הטלוויזיה הכללית. הקמת הטלוויזיה בישראל בשנים 1969 – 1967 היא ניצחונם של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד אך גם זכייתו של האדריכל המדיני שלה שַר ההסברה ישראל גלילי בסיועם של יו"ר הוועד המנהל של שירות השידור ד"ר חיים יחיל והמשנה שלו ד"ר בנימין אליאב (לובוצקי) ולאחריו הסופר נתן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא שתפש את מקומו של המשנה ליו"ר בנימין אליאב.

פרק 3. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם- בזמן ההוא.

העולם נִבְרָא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית כמו שורשיה העמוקים. פוליטיים לחלוטין. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור  ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של "הטלוויזיה הכללית" (כפי שכונתה בפי כל) פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל, צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן, רָם עֶבְרוֹן, חַגַּי מָאוּטְנֶר, וַרְדִינָה אֶרֶז וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון אולם גדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי מקורי מקיף של הפקה מקומית רוויה רבדים שונים של מידע בתחומי החדשות, האקטואליה, התיעוד, הספורט, הבידור, האומנות, המוסיקה, והמדע יחדיו עם פתיחת צוהר טלוויזיוני בינלאומי וקניית חומרים מחו"ל כדי ליצור מגוון אינפורמציה עשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. חלוצי הטלוויזיה הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים, ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, היו למודים מריבות  וסכסוכי עבודה, ונלחמו על מאבקי תוכן, לא רק משום שהיו עניים מרודים, אלא גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זוהי עובדה ידועה אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במשורה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין בשנים 1970 – 1960 סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מ-הְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

פרק 4. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם- בזמן ההוא.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה ראש הממשלה גולדה מאיר לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת, על מנת ו-כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית". גב' גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

פרק 5. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם – בזמן ההוא.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים ב- 11 באפריל התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 73' שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה הישראלית הציבורית "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה בארץ. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַאטִירָה.

פרק 6. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם – בזמן ההוא.

ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה הציבורית "השמאלנית" של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי מובהק של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון דולר). אף על פי כן הוטלה עליו המשימה למרות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כלל לא הייתה שמאלנית. זאת הייתה המצאה של השלטון החדש. בטלוויזיה הישראלית הציבורית עבדו באותה העת אנשי טלוויזיה, עורכים, מפיקים, ועיתונאים מצוינים, נחושים, ומהימנים. חלקם ברמה בינלאומית של ממש.

טקסט תמונה : 1 באפריל 1979. חילופי גברי ברשות השידור. המנכ"ל החדש יוסף "טומי" לפיד (מימין) תופש את מקומו של המנכ"ל היוצא יצחק לבני (משמאל). בתווך, זהו הממנה שר החינוך זבולון המר. (צילום מחלקת הסטילס ובאדיבות אדי סופר מחבר הספר "בדמותו של ה- BBC". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד לא התמהמה. בקיץ 1979 הגה את הסלוגן המפורסם שלו, "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא נייטראלית", והחל לנקות את האורוות [3]. הוא הדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מאות מאנשי הטלוויזיה והרדיו ביניהם עיתונאים, שדרנים, ומפיקים יצאו להפגנה המונית ביום שני – 23 ביולי 1979 נגד יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד בתגובה להדחה והתמקמו על הכביש הפנימי רחוב "תורה מציון" המחבר את בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים עם בניין "החוּטִים" של רדיו "קול ישראל". בראש המפגינים צעד מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום כשהוא נושא בידיו שלט גדול "טומי לפיד אל תאיים התפטר". את שלטי ההפגנה הכינו נַגָּרֵי מחלקת שירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בשעה שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד חלף לידו בלֵב ההפגנה ההיא ברחוב "תורה מציון" בשכונת רוממה בירושלים בה נטלו חלק מאות מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועובדי רדיו "קול ישראל", לא התאפק מוטי קירשנבאום וזעק לעברו בגרון ניחר והשתמש ב-מילות מחאה חריפות ביותר שמעולם לא נשמעו כמותן בימים ההם, ו-וודאי לא הופנו ונטענו כלפי מנכ"ל רשות שידור כלשהו, "הסתלק מכאן, הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה". טקסט גַס ואגרסיבי דומה ניפק לעברו של חבר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן שנכח במקום. הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. אח"כ התאספו 150 המפגינים, אולי 200 ואפילו יותר, ליד מקום מושבה של הנהלת רשות השידור בבניין החוטים ודָן בִּירוֹן פרט על האקורדיון והנעים להם את זמנם במנגינותיו. באותו ערב שודרה במהדורת "מבט" כתבה אודות הפגנת עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור וציוותו בוועד המנהל. מאות אלפי צופי טלוויזיה ראו ושמעו באותו ערב ב- "מבט" את זעקותיו של מוטי קירשנבאום כשהוא מחרף ומגדף את הסמכות העליונה של רשות השידור והעורך הראשי שלה, יוסף "טומי" לפיד.

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979. מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנהיג כ- 200 עובדים בעת הפגנה מחאה המונית ומשולטת נגד מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד. לשמאלו העיתונאי מר יגאל לוסין ומנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה גב' ג'ודי לוֹץ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 ביולי 1979. בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק דָן בִּירוֹן שהתפרסם גם כמומחה בנגינה על אקורדיון מנעים את זמנם של ה-מוחים בהפגנת אנשי רשות השידור (טלוויזיה ורדיו) נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (לע"מ תמורת תשלום).

ימים ספורים לאחר אותה ה-הפגנה ה-המונית ה-משולטת של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור ונגד הדחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ממשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כינס יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את אנשי חטיבת החדשות במוקד המערכת שלהם ששכנה בקומה ג' בבניין הטלוויזיה ששכן בשכונת רוממה בירושלים. אלה היו גם ימיו האחרונים של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא סיים את כהונתו השנייה באופן רשמי ב- 1 באוגוסט 1979. מנהל חטיבת החדשות חַיִים יָבִין נשא דברים בטרם מסר את רשות הדיבור ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נכח בפגישה הזאת רוויית מתח בה נכחו עשרות רבות של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ביקש להרגיע את הרוחות. הוא אמר לשומעיו כי אין הוא שליח הממשלה, ובבחירות האחרונות ב- 17 במאי 1977 בכלל הצביע עבור מפלגת ד"ש ורצה לדווח לשומעיו אודות האני מאמין העיתונאי שלו. היה זה ארנון צוקרמן שקטע את דבריו ובקול הבריטון העמוק שלו שיסע בגלוי ללא כחל ושרק את מנכ"ל רשות השידור, כלהלן : "תסלח לי את מי זה מעניין בכלל למי הצבעת . מה זה חשוב בכלל". היה ברור לכולם שבאותו הרגע איבד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד את מנהיגותו ואת אמונם של העיתונאים שלו. מכאן התגלגלו הדברים בשונה לגמרי ממה שתכנן. הייתי שם וראיתי ושמעתי זאת במו עיניי ואוזניי.

פרק 7. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם – בזמן ההוא.

כעבור פחות משנתיים מאז הופקד העיתונאי מ- "מעריב" על רשות השידור הבין ראש הממשלה מנחם בגין כי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד איננו האיש שיספק את הסחורה הפוליטית שלשמה התמנה, וביקש להדיחו. טענתו הייתה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית תחת שִלטונו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא רק שאיננה פְּרוֹ – ממשלתית אלא הופכת בשידוריה להיות אנטי – ממשלתית. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד התגונֵן והשיב כי את אותם הדברים שמע מראש האופוזיציה שמעון פרס ולכן זה סימן מובהק שהוא ממלא את תפקידו כראוי. ב- 1 באפריל 1984 מינה ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר את עיתונאי "ידיעות אחרונות" אוּרִי פּוֹרָת למנכ"ל רשות השידור שהיה ידוע באהדתו את הימין. מינוי פוליטי. אוּרִי פּוֹרָת לא ניהל מעולם רשת שידור של טלוויזיה ורדיו שמנתה אלפי עובדים אך חפץ בתפקיד ונענה לאתגר. כעבור זמן לא רב התאכזב יִצְחָק שָמִיר מאוּרִי פּוֹרָת וביקש להדיחו. הוא המתין בסבלנות ולא סילק אותו אך משנקרתה לוֹ ההזדמנות בתום תקופת כהונתו של אוּרִי פּוֹרָת בת החמש שנים ב- 31 במארס 1989 לא האריך את המינוי , והפקיד את רשות השידור בידיו איש משרד החוץ אַרְיֵה מֶקֶל שאף הוא לא ניהל דבר בחייו חוץ מתא קטן במשרד החוץ ומזכירה. אַרְיֵה מֶקֶל זוכר בשיחה שניהלנו שנינו בבית קפה ב- "וויה וונטו" ברומא בעת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 את הפרטים כלהלן : "הייתי בזמנו כתב ושַדָּר ברדיו "קול ישראל" וגם עיתונאי ב- "מעריב" בטרם הגעתי למשרד החוץ, אך אף פעם לא ניהלתי פרויקט שידור שמעסיק אלפי אנשים, וודאי לא בהיקפים של רשתות ארציות של טלוויזיה ורדיו. מאכסימום ניהלתי שתי מזכירות ומשרד קטן במשרד החוץ. אמרתי לראש הממשלה יצחק שמיר בטרם המינוי כי אין לי שום ניסיון ניהולי – ארגוני, אינני אדמיניסטרטור, וגם לא מְבַצֵע. לא ניהלתי שום דבר רציני בטרם הוא ממנה אותי למנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר השיב לי ברצינות התהומית שלו : "אַרְיֵה, אל תירא גם אני לא ניהלתי שום דבר לפני שהתמניתי לראש הממשלה". אַרְיֵה מֶקֶל התעודד וקיבל על עצמו את נשיאת האחריות העצומה הכרוכה במינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור.

פרק 8. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם – בזמן ההוא.

בקיץ 2002 מינו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רַעֲנָן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל הרשות. כעבור שלוש שנים במאי 2005 הדיחה אותו את יוסף בר-אל אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמִינוּ אותו בגין ו-בעוון שחיתות, מוסר שידור יָרוּד ולָקוּי, הענקת שוחד מסך לכל מיני אנשים ופוליטיקאים, ונפוטיזם. זה היה המקרה הקיצון ביותר והראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בו הדיח וסִילֵק השלטון המדיני מנכ"ל רשות שידור מכהן, ושמו יוסף בר-אל.

פרק 9. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם – בזמן ההוא.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסדה על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול מייד לאחר ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בה הכריע והביס במלחמת בזק בת שישה ימים את צבאות מצרים, סוריה, וירדן וגייסות פלסטיניים ועיראקיים. צה"ל כבש את רצועת עזה, את  חצי האִי סִינַי, את הגדה המערבית, ואת הרָמָה הסוּרִית. ההחלטה על הקמת טלוויזיה כללית בישראל [4] באיחור של עשרות שנים אחרי ארה"ב ואירופה נעשתה בניגוד מוחלט לדעתו של ראש הממשלה הראשון ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שהתנגד בכל חמש עשרה שנות שִלטונו 1963- 1948 למיסודה במדינת ישראל. הנשיא החמישי של מדינת ישראל יִצְחָק נָבוֹן מי ששימש מזכירו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה שעברה, זוכר בעת שיחות תחקיר שניהלתי עמו ב- 2008, כלהלן : "דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד להקמת טלוויזיה בישראל משתי סיבות לאחר שהתרשם לרעה מחוויות הביקור שלו בארה"ב לאחר הקמת המדינה. הוא ראה שהילדים והנערים האמריקניים מבלים מידי ערב שעות מול מסך הטלוויזיה שמשדר סדרות מתח חסרות חשיבות אך מושכות את עיני הדור הצעיר בתוכן מעשי תועבה, רצח, ואונס. הוא לא רצה שהילדים בישראל יראו את הדבר הזה . מצד שני הוא שאל את עצמו מתי לילדים האלה שמבלים את זמנם בצפייה הטלוויזיה יש זמן לקרוא ספרים. היה מנוי וגמור עמו למנוע הקמת טלוויזיה במדינת ישראל. דווקא מנכ"ל משרד ראש הממשלה טֶדִי קוֹלֶק בעת ההיא דחף להקמת טלוויזיה בארץ אבל דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד וגם לא שעה לכל מיני עצות שרים בממשלה שהשתדלו כמו טֶדִי קוֹלֶק למען הקמת טלוויזיה. דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן היה כל כך עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל עד שראה בטלוויזיה מותרות. הוא פשוט לא התעסק עם זה וחשב שבפני המדינה ניצבות משימות הרבה יותר חשובות מהקמת רשת טלוויזיה. הוא שינה את דעתו במקצת בראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת בעת ביקור שלנו בצרפת בחווילתו של שגריר צרפת בישראל פִּיֶיר זִ'ילְבֶּר לאחר שצפה בתוכנית מדע בטלוויזיה אודות הדְבוֹרִים ורדיית הדבש, אבל הוא לא הספיק לחולל את המהפכה. ב- 1963 הוא התפטר מהממשלה והלך לצריף שלו בקיבוץ שְדֶה בּוֹקֶר בנגב". דוד בן גוריון היה מדינאי ומנהיג יישר דרך, אמיץ, עניו וצנוע, איש חזון ומעש, ומודל להתנהגות לאומית. הוא העִבְרִי, היהודי, והישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים מאז הנביא משה רבנו.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון היה עסוק בתכנון בניינה של מדינת ישראל. הוא הבין וידע כי בהיותו אדריכל המדינה ניצבות לפניו משימות כבדות משקל וחשובות יותר מהקמת רשת טלוויזיה בארץ. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : נשיא המדינה יצחק בן צבי, שר האוצר וסגן ראש הממשלה לוי אשכול, דוד בן גוריון, גב' גולדה מאיר, המזכיר הצבאי אל"מ חיים בן דוד, ומזכירו האישי יצחק נבון. (גנזך המדינה בירושלים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ממשלת לֵוִי אֶשְכּוֹל גמרה אומר לעשות זאת בניגוד להתעקשותו של דוד בן גוריון. ב- 17 ביולי 1965 התקבל האישור הקובע, "כי הממשלה רואה בחיוב את הקמתה של הטלוויזיה הישראלית כשירות ממלכתי במסגרת רשות השידור, תוך רצון להתחיל את שידורי הטלוויזיה כבר ב- 1967". באותה שנה של 1967 הפכה ההחלטה על הקמת הטלוויזיה הכללית לעובדה מוגמרת. בינואר 1967 החליט שַר ההסברה ישראל גָלִילִי והאיש הממונה על ביצוע חוֹק שירות השידור (רשות השידור שהייתה למעשה רדיו "קול ישראל" בלבד) ויו"ר וועדת השרים לענייני טלוויזיה למנות את האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעודו לובש מדים ומפקד המכללה לביטחון לאומי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקראה בימיה הראשונים "הטלוויזיה הכללית" ומקום מושבה תוכנן להיות בירושלים ("הטלוויזיה החינוכית" הוקמה ב- 1966 ומקום מושבה היה ברמת אביב / תל אביב. זאת הייתה החלטה שהטילה למערכת תקשורת אזרחית אלוף מהצבא ונועדה לקבוע עובדות בשטח, בראש וראשונה כדי לסלק מהמירוץ לתפקיד את מנהל הרדיו הוותיק חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שראה את עצמו מועמד ראוי. ישראל גלילי לא רק שלא רצה את חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן כראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית אלא עשה גם כל מאמץ להדיח אותו ב- 1967 מניהול רדיו "קול ישראל". מטרת הצבתו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד במוקד ההקמה הייתה אמורה למנוע שמועות ורכילויות אך המינוי נחשף ב- 7 בפברואר 1967 ע"י הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" זְאֵב שִיף (וגם אֵיתָן הַבֵּר מ- "ידיעות אחרונות") ועורר תרעומת ברדיו והשתאות. מה פתאום מביא ישראל גָלִילִי גנרל לטלוויזיה. ישראל גָלִילִי מסר בתגובה כי הרמטכ"ל יצחק רבּין באישור ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול נענו לפנייתו על מנת שאֵלְעַד פֶּלֶד קצין מוכשר בארגון ירכז את פעולות ההכנה הכרוכות בהקמת הטלוויזיה הכללית במסגרת רשות השידור לקראת ההכרעות בממשלה והכנסת. עד עתה טיפל בהכנות המקצועיות לקראת הקמת הטלוויזיה בארץ מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שנחשב כבר סמכה מספר אחד בארץ בעיתונאות אלקטרונית. מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר בִּנְיָמִין אֵלִיאָב (לוּבוֹצְקִי) שהיה סגנו של היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל גיבה את השַר ישראל גלילי ואמר כי אֵלְעַד פֶּלֶד יעסוק בכל אותן פעולות מכינות עד להקמת הטלוויזיה מבלי לפשוט את מדיו, אותן אין אנשי רדיו "קול ישראל" יכולים לבצע. מדובר בתיאום אופרציה תקציבית עם משרד האוצר בראשות השַר פנחס ספיר ותיאום מבצעים טכנולוגיים עם משרד הדואר בראשו ניצב השר ישראל ישעיהו, כמו הקמת משדרי הטלוויזיה בארץ.

ראה "הארץ" מ- 7  בפברואר 1967. עיתון "הארץ". העיתונאי זאב שיף (סופר "הארץ" בירושלים) מפרסם את הידיעה כי  האלוף אלעד פלד התמנה למרכז הפעולות להתקנת הטלוויזיה הכללית. 

ראה "הארץ" מ- 8 בפברואר 1967. עיתון "הארץ". ידיעת  Follow up  של העיתונאי נתן ריבון, "מינוי האלוף אלעד פלד עלול להפקיע את הטיפול בטלוויזיה מידי חנוך גבתון". 

האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד חשש באותם הימים של ראשית 1967 מהדרך והצורה בהן יספרו לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן (מי שהיה מפקדו הישיר בארגון "ההגנה" בירושלים כשהיה נער) על מינויו שלו עצמו לתפקיד הרָם, מִשְרָה אותה רצה חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן לעצמו. האלוף במיל. אֵלְעַד פֶּלֶד זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2005, כלהלן : "היות והמינוי שלי היה על חשבונו של מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גִבְתּוֹן שהיה מפקדי ב- "הגנה" בירושלים בהיותי נער בן 15 בשנים 1942 ו- 1943, והוא רצה מאוד בעצמו בתפקיד, ביקשתי מישראל גלילי שיודיע לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עצמו על המינוי שלי. חשתי כבוד כלפיו. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה המפקד והמדריך שלנו ב- "הגנה" באימוני נשק שכללו רובים אנגליים וקנדיים, מקלע ברן, ירי באקדחים, וזריקת רימוני "מילס" 4. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ואנשי ארגון "ההגנה" אימנו אותנו בימי חול בשבוע במקומות סודיים בירושלים שנקבעו מראש ושם התאספנו, כמו במרתף של ביה"ס "אליאנס" ליד שוק מחנה יהודה ובסמינר 'דוד ילין' בבית הכרם. בשבתות עלינו להתאמן בהר הצופים שם הוסתרו הסליקים של "ההגנה". חַנוֹךְ גִבְתּוֹן הוביל אותנו לאימוני נשק ושַדָאוּת הפרט גם בקיבוץ קריית ענבים. ההליכה לשם הלוך וחזור לקחה שעות. כנער הזדהיתי עמו והערכתי אותו. לא רק אני. כולנו. הוא היה המפקד שלנו. היו לו עיני פלדה תכלת וקול רדיופוני נעים ביותר. כל הדרך מירושלים לקריית ענבים נהג לשיר שירים ולזמר מנגינות. מאוחר יותר הפך לקריין רדיו ב- "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי וגם ברדיו "ההגנה". מפקדו של חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ב- "הגנה" בירושלים היה שלמה חביליו בעל בית חרושת נודע לממתקים בעיר בימים ההם שנשא את שמו "ממתקי חַבִילְיוֹ" ".

ההחלטה בדבר מינוי אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית קיבלה תוקף רשמי בישיבת הממשלה ב- 19 במארס 1967. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הפך לראש צוות ההקמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית מבראשית. המחשבה הבסיסית והיסודית ביותר של השַר הנחתה אותו להביא גנרל מהצבא בעל יכולת ארגונית שיפקח ויפקד על הקמת צומת העצבים החשוב ביותר של התקשורת הישראלית. האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד בעל ניסיון צבאי עשיר כיהן בראשית 1967 כמפקד המכללה לביטחון לאומי ועמד על סף שחרורו מצה"ל. למרות שלבש עדיין מדים והיה בשירות פעיל בצה"ל הועיד לו כבר ישראל גלילי איש אגף אחדות העבודה במפלגת המערך השלטת את התפקיד הרָם. אֵלְעַד פֶּלֶד היה אדם מוכשר בפני עצמו וגנרל צבאי מוצלח אך מינויו היה גם זכר לידידות והברית האמיצה בין השלטון של מפא"י לבין אנשי הפלמ"ח וההגנה. השלטון לא שכח את אנשי הדור ההוא. אלעד פלד היה בוגר קורס מפקדי מחלקות של הפלמ"ח ב- בסיס ג'וֹעָרָה (ממוקם על גבעה ליד קיבוצי עין השופט ורמת השופט) ב- 1947 ומפקד פלוגה שנלחמה במלחמת העצמאות 1948 בצפת ומשטרת נבי יושע בגליל. "הוא אחד משלנו", אמרו אנשי מפא"י ותנועת העבודה וראש הממשלה לוי אשכול סמך ידו על המינוי. כמובן שלא עלה בדעתו של ישראל גלילי לאתר איש מקצוע ומועמד מתאים מהאגף הימני של המפה הפוליטית, מ- גח"ל למשל, רחמנא לִצלן. ברזומה של אֵלְעַד פֶּלֶד כתוב כי היה פלמ"חניק בעברו. קריטריון מיטיב. וודאי שלא מפריע. הפקדת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסונף למשרד ראש הממשלה בידיו של אלעד פלד הייתה מחושבת היטב. הממנים בעניינים האלה לא לקחו שום סיכון ומינו מישהו משלהם. השלטון תמיד חמד את השידור הציבורי ושר ההסברה ישראל גָלִילִי פקח עליו עַיִן. לפעמים שתיים.

עורך עיתון "הָאָרֶץ" גֵרְשוֹם שוֹקֶן פרסם ב- 8 בפברואר 1967 מאמר מערכת חריף בגנות מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד שכותרתו הייתה, "צבא ההסברה של גָלִילִי". במאמר המערכת של העיתון שלו כתב בין השאר, כלהלן : "מה פירוש המינוי החדש של האלוף אלעד פלד כאיש האחראי (ליד השַר ישראל גָלִילִי) על "ההכנות להקמת טלוויזיה כללית ? האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד עודנו מכהן כמפקד המכללה לביטחון לאומי. מה יעשה איש צבא זה שרשות השידור אינה מסוגלת לעשות בעצמה, המידה שאינה עושה זאת כבר עכשיו ? מה פירוש התפקידים הנקראים בשֵם "תיאום עם האוצר", או "תיאום עם הדואר", או "בנושאים שונים אחרים", כפי שמסבירים השלטונות את המינוי החדש ? מדוע אין רדיו "קול ישראל" יכול לתאם תקציבים עם האוצר או להידבר עם מהנדסי הדואר כמו ב- 18 השנים האחרונות ? אילו סמכויות ניתנות בידיו של איש צבא במדים ולאיזו מטרה ? חוק רשות השידור איננו חוזה "עוזרים מיוחדים", לא לענייני שידור ולא לענייני "תיאום" ליד שר ההסברה אף כי הממשלה עדיין נזהרת מלכנותו כך. החוק בא להגן על עצמאותה הפוליטית של רשות השידור בכך שהוא מתיר לממשלה רק למנות או לפטר את מנהל רדיו 'קול ישראל'. מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד נעשה בתקופה, בה מתרבות והולכות התלונות בקרב העילית השלטת על עצמאותה היתירה, לדעתה, של תחנת השידור. אין זה סוד שאנשים בצמרת המערך מדברים על "השתוללות" ברדיו "קול ישראל", ומתכוונים לתוכניות פוליטיות בהן נמתחת ביקורת על מנהיגים ומפלגות. אין זה סוד ששרים אחדים, ביניהם מר ישראל גלילי מנסים ואינם מצליחים – לרתום את "קול ישראל" לעגלת התעמולה הממשלתית. אין זה סוד ששרים אחדים אינם מרוצים ממידת אי התלוּת שמנהל "קול ישראל" מר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן עדיין מסוגל להרשות לעובדיו. האם מינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הוא בחזקת רמז גס למר חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן ? העתיד אֵלְעַד פֶּלֶד לרשת את מקומו ? או לשמש בקרוב בתפקיד מקביל לוֹ כמנהל הטלוויזיה. שתי האפשרויות מעוררות שאלות. עדים אנו לחדירה בלתי רצויה לתוך רשות השידור, החייבת להיות גם עצמאית וגם אזרחית : חדירה פוליטית מצד השַר ישראל גָלִילִי וחדירה צבאית לתחום אזרחי מובהק. שתיהן אינן רצויות".

ראה "הארץ" מ- 8  בפברואר 1967. מאמר מערכת של גרשום שוקן עורך עיתון "הארץ", וכותרתו, "צבא ההסברה של גלילי".

טקסט תמונה : 1968. שר ההסברה ישראל גלילי והממונה על שירות השידור מתבונן בחדר הטלקס של צוות ההקמה בקומה החמישית ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקרא "בית היהלומים", ושכן בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבר לא השתנה מאז ימי בראשית של השנים 1967 ו- 1968. עשר שנים מאוחר יותר כשמפלגת הליכוד (גח"ל – גוש חֵרוּת ליבראליים) יחדיו עם מפלגת ד"ש הביסו את המערך בבחירות לכנסת ה- 9 בחודש מאי 1977, הדיח השלטון החדש בראשות ראש הממשלה מנחם בגין את המנכ"ל יִצְחָק לִבְנִי (לא עשה זאת מייד, אלא המתין שנתיים עד תום כהונתו החוקית של יצחק לבני, שאמורה הייתה להסתיים ב- 31 במארס 1979) ומינה אז במקומו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. ראש הממשלה מנחם בגין היה אדם ודמוקרט דָגוּל. שנה קודם לכן ב- 1978 סיים יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וַולְטֶר אֵיתָּן שתי קדנציות ניהול רצופות. הוא וולטר איתן היה פרי מינויה של ממשלת גב' גולדה מאיר. את מקומו תפש דִיקָן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן, איש מוצהר של מפלגת "חֵרוּת". יוסף "טוֹמִי" לַפִּיד ורְאוּבֵן יָרוֹן לא המתינו זמן רב מידי וסילקו בקיץ 1979 מהטלוויזיה שני מקצועני טלוויזיה ראשיים בתפקידם מעמודי התווך של רשות השידור ומי שנחשבו לאנשי שמאל. הם הדיחו את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והרחיקו בעקבותיו גם את מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום מאנשי בראשית של צוות ההקמה. מפלגת מפא"י המציאה את השיטה. גח"ל השתמשה בה. יוסף "טומי" לפיד ז"ל טען להגנתו שהשניים לא הודחו אלא סיימו את קדנציות הניהול שלהם. ארגומנטציה מדויקת, אך מן המפורסמות הוא כי אי הארכת מינוי איננה ביטוי לאות הערכה. פירושה הדחה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל הודחו ובעקבותיהם פרש גם דן שילון אף הוא מאנשי בראשית של צוות ההקמה בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. בהיותו איש חכם ו- Copywriter מבריק ברמתו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם הגה מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ב- 1979 את סלוגן הניהול הטרי והלאומי שלו : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית – אבל לא נייטראלית". ייתכן ועל פי שיקול דעתו וגם בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן יָרוֹן שותפו למנהיגות רשות השידור נחשבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם לעיתונאים נייטראליים, למוקצים מחמת מיאוס, ולכן באו על עונשם. הרי פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן (כיהן אז כ-ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מן המניין במרכז מפלגת חירות ב- 1979) סיפר לי בשיחות התחקיר שערכתי עִמוֹ ב- 2004 בביתו בשכונת רחביה בירושלים, כי היה מנוי וגמור עמו לסלק פעם אחת ולתמיד את ארנון צוקרמן מתפקיד ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הודעתי לידידי יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד בזו הלשון : "או אני או ארנון צוקרמן. תחליט. עד כדי כך לא האמנתי בארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה מוּטֶה באופן ברור לטובת השמאל. לא האמנתי לו ולא האמנתי בו", ניסח בפניי את הטקסט ההוא שלו במין גאווה שכזאת. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לא הזיל דמעה על פרישתו של מוטי קירשנבאום משורות הטלוויזיה וודאי לא על זו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. הוא מינה את צְבִי "צְבִיקָה'" שַפִּירָא לשעבר מפקד רדיו גלי צה"ל לתפקיד מנהל חטיבת התוכניות החדש במקומו של מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, ולעצמו נטל את הפיקוד גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא יוסף "טומי" לפיד שימש במקביל במשך שבעה חודשים מאוגוסט 1979 ועד מארס 1980 בשני תפקידים, מוביל ומנהיג יחדיו, מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רק במארס 1980 מינה את יִצְחָק "צַחִי'" שִמְעוֹנִי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של ארנון צוקרמן שסולק כבר בסופו של חודש יולי 1979. אך בַּל אקדים את המאוחר. ראה הספר "מטמורפוזה" (חלק ג') בטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

ראשית התהליך הפוליטי של מינוי המנכ"לים הבאים ל-רשות השידור ההיא ע"י ממשלות הימין לדורותיהן החל ב-1 באפריל 1979. ב-1 באפריל 1979 הציב ראש הממשלה מנחם בגין את יוסף "טומי" לפיד בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני שנבחר חמש שנים קודם לכן ב-1 באפריל 1974 למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. 

הסיפור הגדול ביותר של השידור הציבורי של מדינת ישראל מתחבר ליום שלישי ההוא של 17 במאי 1977, תאריך הבחירות לכנסת ישראל ה-9, בהן אירע המהפך הפוליטי הגדול ביותר בתולדות המדינה. מפלגת מפא"י ההיסטורית ו/או כפי שנקראה אז מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס, יצחק רבין, וחיים בר-לב איבדה את הבכורה והשלטון ל-גח"ל בראשות מנחם בגין ושמחה ארליך. השרתים המקורבים הציעו למנחם בגין ל-פטר מייד ולהעיף קיבינימט את מנכ"ל רשות  השידור יצחק לבני, ולהפקיד מישהו מנאמני הליכוד, אולם ראש הממשלה החדש מנחם בגין שהיה דמוקרט אמת ומנהיג דגול סירב ודחה את רעיון ההדחה על הסף. מנחם בגין ז"ל ביקש להמתין עד למועד תום כהונתו החוקית של יצחק לבני בת חמש שנים שאמורה הייתה להסתיים כאמור ב- 31 במארס 1979, ורק אז לבצע את מהלך השינוי הדרמטי. ב- 1 באפריל 1979 החלה שרשרת מינויי המנכ"לים של רשות השידור תחת שלטון ממשלות הליכוד, למעֵט תקופת שלטונו של ראש הממשלה ושר הביטחון איש מפלגת העבודה יצחק רבין ז"ל בשנים 1995 – 1992 בלבד, ומינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 על פי המלצתה החמה ביותר של גב' שולמית אלוני ז"ל אז שרת החינוך והתרבות ו-האחראית בתוקף תפקידה גם על ביצוע חוק רשות השידור. בתום עידן ראש הממשלה מנחם בגין ו-יוסף "טומי" לפיד ב- 1984 מינו ראשי ממשלות הימין יצחק שמיר, בנימין נתניהו, אריאל שרון, ושוב בנימין נתניהו לתפקידי מנכ"ל רשות השידור בזה אחר זה אורי פורת ב- 1984 ע"י יצחק שמיר, אריה מקל ב- 1989 ע"י יצחק שמיר, (מוטי קירשנבאום היה כאמור מנכ"ל רשות השידור פרי מינויו של יצחק רבין בשנים 1998 – 1993), אורי פורת מונה שוב ב- 1998 לקדנציה שנייה ע"י בנימין נתניהו, רן גלינקא ב- 2001 ע"י אריאל שרון, יוסף בר-אל ב- 2002 ע"י, מרדכי "מוטי" שקלאר ב- 2006, ו-יוני בן מנחם ב- 2011 ע"י בנימין נתניהו. אמירתו זאת של חגי סגל, "החוג לתקשורת – כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל", אם כן מופרכת בחלקה הגדול.

ציטוט : "למילים יש וויזואליה משלהן". (מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל).

ציטוט : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". (סוזן סונטאג).

ציטוט : "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". (אחד העם).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ושרת התקשורת בממשלה החדשה של בנימין נתניהו ב-מאי 1996 הפוליטיקאית לימור לבנת. לימור לבנת פוליטיקאית קטנה נטולת חזון ופטפטנית גדולה פונה לציבור ו-ממהרת להכריז בלשון בוטה, "…מעכשיו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע…"  (א'). 

לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד בעֵת מיסוד ערוץ 2 ביום חמישי ההוא של 4 בנובמבר בשנת 1993 ולמשמע יריית הזינוק הטלוויזיונית שנורתה באותו התאריך הנ"ל וסימנה את תחילת המירוץ התחרותי בין השידור הציבורי לשידור המסחרי – כוח אדם מנוסה, לא מעט כסף ציבורי, טכנולוגיה טובה יותר משל ערוץ 2 הצעיר לרבות חמש ניידות שידור אלקטרוניות וציוותי צילום ENG למכביר כמעט, וגם מוניטין ומסורת. היום ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החמיצה במידה רבה את הרגע. היא לא התייצבה באותו נובמבר ההוא של 1993 במלוא עוזה ובאגרסיביות הדרושה מול השידור המסחרי הצעיר והשאפתן. היא לא הציעה תחרות ממשית לערוץ 2 בקרב על לִבָּם של הצופים במדינת ישראל, לפחות לא עִם הישמע קול הגוֹנְג ו- וודאי לא בתחילת הדו – קרב. זה החל בלוח תוכניות חסר השראה ומעוף ואחריו הפסד של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994. שיאו בתבוסת חטיבת החדשות של הערוץ הציבורי בנובמבר 1995 לחברת החדשות של ערוץ 2 בכיסוי שבוע האבל של רצח יצחק רבין ז"ל. היה כאן בפירוש כישלון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול היו"רים של זכייניות ערוץ 2, וגם אי הצלחה בהפקת יחסי ציבור, וחוסר ידע בארגון ושיווק המסר של עקרונות השידור הציבורי ותפקידיו.

ערוץ 2 הצעיר והמסחרי, בראשו ניצבו דָן שִילוֹן ויוֹחָנָן צַנְגֵן המנכ"לים המשותפים של הזכיינית "רשת", מנכ"ל "קשת" אלכס גלעדי, ומנכ"ל "טלעד" עוּזִי פֶּלֶד – נערך בקפדנות רבה למאבק הצפוי בשידור הציבורי הוותיק בראשות שני מנהיגיו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. תְּכַנִית וטכנולוגית. הצלחתו הראשונה של ערוץ 2 הצעיר הייתה בניית יחסי ציבור וכישרון שיווק. אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" הוא רב אמן ביחסי ציבור ושיווק. ב- 1993 היו לאלכס גלעדי כבר שלוש עשרה שנות וותק כסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אין כמו האמריקניים המתמחים בפרסום, יחסי ציבור, ושיווק. הקפיטליסטים נולדים עם התכונות האלה. זה בגנים שלהם. זה זורם להם בדם. ב- DNA של כל אמריקני באשר הוא לאחר שהגיח מרחם אמו. האמריקנים נולדים היישר לסביבה תחרותית.

לאלכס גלעדי היה אם כן ממי ללמוד. הוא היה הראשון שהגה את סלוגן השיווק הבלתי נשכח ההוא, "אנחנו משדרים ל-מַסְעוּדָה מ-שְֹדֵרוֹת". אפשר לחשוב שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום והטלוויזיה הציבורית בראשות יאיר שטרן לא שידרו למסעודה משדרות. וודאי שהשידור הציבורי פנה גם למסעודה משדרות, רק מוטי קירשנבאום ז"ל לא אמר את זה. אלכס גלעדי לא רק שאמר, הוא הצהיר זאת קבל עם ועדה, והפך כמעט לממציא שידורי הטלוויזיה בישראל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הציג ב- 1993 את פילוסופיית הניהול שלו והצהיר בתחילת כהונתו בפני המראיין שלוֹ דן שילון בתוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה הלימודית – חינוכית תוכנית ניהול, כלהלן, וכך אמר : "פילוסופיית הניהול שלי ברורה. אני רוצה להוביל טלוויזיה ציבורית ולהידמות באיכותה לעיתון 'הארץ' שנועד לאנשים חושבים". ההצהרה במובנים מסוימים לא צלחה. יאיר שטרן לא שנה עוד ולא חזר על הצהרתו ההיא.

מוטי קירשנבאום סיפר לי פעם בשיחה אישית בינינו בתחילת דרכו כמנכ"ל רשות שידור כי את איכותם של כמה נושאים טלוויזיוניים הוא מודד באמצעות הרייטינג  אך לא את כולם. את כוונותיו אלה הוא לא הסביר לציבור. יאיר שטרן, דודו גלבוע, רפיק חלבי, ודַלְיָה גוּטְמַן תמיד הנהנו בראשם למשמע הצעותיו. דבריו תמיד התקבלו בהבנה וזכו לקונצנזוס. לא הייתה שם יוזמה חופשית והפריה הדדית. במובנים מסוימים היה מוטי קירשנבאום "גוּרוּ" והאפיל על פיקודיו. הוא זכה להסכמה כללית בקרב הגנרלים שלוֹ אך לא בטוח שמלוא כישרונו אומנם חִלְחֵל לעברם. אט – אט גילו קברניטי השידור הציבורי הוותיק נטול יחסי הציבור וההסברה כי הרייטינג נושר מהם בהתמדה, ומעמיד את ערוץ 1 הציבורי שלהם בשלכת, ועובר למתחרה הצעיר והנמרץ הקרוי ערוץ 2 המסחרי והצעיר. משלם האגרה היה מבולבל. במקרים מסוימים הפך הערוץ הציבורי לשַק חבטות. אליעזר יערי איש מאוד לא חכם, ניתח פעם בפניי את תבוסת השידור הציבורי ושַח לי כלהלן : "…זהו משבר זמני של הטלוויזיה הציבורית בישראל מול הטלוויזיה המסחרית. ככה זה בכל העולם. זה רק עניין זמני…". ברור שההסבר ונימוקיו היו שגויים ולא נכונים. המשבר בערוץ 1 הציבורי לא היה כפוי והוא לא היה זמני. הוא היה נצחי. המנתח אליעזר יערי הצטייר בפניי תמיד כאיש לא מוכשר ו-תבוסתן. הניתוח שלו היה בעיניי בעייתי ו-שגיאה גדולה. ערוץ 2 המסחרי הצעיר המשיך לחבוט בערוץ 1 באמצעות יחסי ציבור אגרסיביים בעיתונות וגם בשלטי חוּצוֹת. הציבור המבולבל נתלה בשידורי הבידור של ערוץ 2 הצעיר והחל ללעוג לערוץ 1 הציבורי הוותיק והזקן. איכות השידור הציבורי נבלעה ע"י ריקנות השעשועונים והחידונים נושאי הפרסים העצומים של ערוץ 2. השידור המסחרי החל במסע הסִימוּם הטלוויזיוני הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. תוכניות הריאליטי המדומה והקלוקל שהפיק ערוץ 2 שלטו בכל וזכו לגיבוי טוטאלי של מנהיגי הציבור וההנהגה הכלכלית והמדינית של ישראל. הרי מדובר במדינה חופשית בה כל הישר בעיניו יעשה. כאילו אין עוד שום צורך בפיקוח והכוונה. ערוץ 1 החזיק עדיין באיכות של כמה תחומי שידור לרבות הצטיינותו בכיסוי בלעדי של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם אך יחסי הציבור שלו היו בשפל ו- הוא הצטייר טרם זמנו כערוץ מובס.

אנשי ערוץ 2 המסחרי הצעיר חששו מאוד בתחילה ממנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום נחשב בצדק מזה שנים ל-גוּרוּ טלוויזיוני בשל עברו התקשורתי ועשייתו המבורכת והפורייה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל ההיא. תוכניתו השבועית "ניקוי ראש" (בעידן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן) ששודרה בשגשוג רב בשנים 1976 – 1974, וכתבותיו העיתונאיות התיעודיות ההן ששודרו בימי שישי במגזין "יומן השבוע" בעשור ה- 70 של המאה הקודמת (בעריכת יורם רונן ז"ל ורם עברון ז"ל), הקנו לו מוניטין ציבורי – טלוויזיוני עצום (!) ו-הפכו אותו למורה דרך טלוויזיוני של רבים מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל ההיא. הוא היה איש מוכשר מאוד בתחום הטלוויזיה, התקשורת, והעיתונאות. ב- 1976 העניקה לו מדינת את פרס ישראל. חתן פרס ישראל הצעיר מר "מרדכי" מוטי קירשנבאום היה אז רק בן 37 (!). מוטי קירשנבאום היה איש נערץ ואָהוּד בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1968. בלתי נשכח. מוטי קירשנבאןם ז"ל התמנה לכהונתו הרמה של מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל, ונחשב על ידיהם ובעיני רבים לאחד הטובים בארץ בתעשיית התקשורת והטלוויזיה במדינת ישראל. כאמור איש בעל מוניטין רב וחתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976 כשהיה בן 37 בלבד (!). בארסנל שלו הייתה מצויה תחמושת נפיצה ובחשבון הבנק של רשות השידור גם לא מעט כסף ולא מעט אמצעי שידור. דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד הבינו שאין טעם להשקיע בשלב הראשון בשידורי חדשות. מהדורות "מבט" ושידורי החדשות והאקטואליה בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נחשבו למקצועיות ואמינות. מדורת השבט. ארבעת המנכ"לים של ערוץ 2 המסחרי סברו שלא ניתן להתחרות ב- "סְפֶּצְיָאלִיטֶה" של השידור הציבורי ולכן התמקדו בתחילה בעיקר בשידור תוכניות בידור לסוגיו השונים, Talk Show (כמו "המעגל" בהנחיית דן שילון), סדרות טלוויזיה, וסרטי קולנוע. המנכ"לים של שלוש הזכייניות, "קשת", "רשת", ו- "טלעד" העריכו שקַו התֶּפֶר המפריד בין השידור הציבורי למסחרי דרכו יוכלו לבעבע ולפרוץ אל מיליוני צופי הטלוויזיה במדינת ישראל מצוי באלטרנטיבת שידור אחרת, קלילה יותר מזו של הערוץ ה- ראשון הציבורי, זו המבוססת על צחקוקים, השתעשעות, בידור, ובילוי מהנה מול המסך שם נמצא בסופו הרייטינג המיוּחַל. בבוא העת הם תּכננו גם לגנוב את הכדורגל הישראלי מהשידור הציבורי. רביעיית המנכ"לים הזאת צדקה כפי הנראה בהנחות שלה. למרבה ההפתעה ההתמודדות עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה קלה מהצפוי. הטלוויזיה הממלכתית לא הגיבה כמעט ללוח התוכניות המרשים והנמרץ של ערוץ 2 הצעיר ולמעשה נכנעה ללא קרב. מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכמה מהכפופים להם לא התרשמו יתר על המידה מלוח השידורים הקליל שהציע ערוץ 2. הם היו בטוחים שדרכם אל לֵב הצופים סלולה מול הערוץ המסחרי החדש שנראה נחות וחסר סיכוי. הם טעו.

זמן לא רב לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך שולמית אלוני (ב- 18 באפריל 1993), הציעו לו אנשי ערוץ 2 המסחרי הצעיר לערוך הסכם לחילופי חומרי שידור. קטעי חדשות או ארכיון עד שתי דקות יועברו מערוץ לערוץ בחינם. מעבר לכך ייקבע תשלום סביר כמקובל ברשתות טלוויזיה מתחרות בעולם. מוטי קירשנבאום דחה את ההצעה. הוא טען שחומרי הארכיון של הטלוויזיה הציבורית שווים זהב ואינם סחורת שידור למו"מ. הוא התחפר בבונקר הפיקוד שלו יחד עם יאיר שטרן, דוּדוּ גלבוע, דליה גוטמן, ורפיק חלבי. "הבּוֹר" ההוא נחשב פעם בימי המונופול לחסין ובלתי פגיע.

אנשי ערוץ 2 הגיעו למסקנה שהמנכ"ל המוכשר שקוראים לו מוטי קירשנבאום ואנשיו פשוט לא מבינים כי נוצרה מציאות שידור חדשה בארץ. תבוסת שידורי החדשות של הערוץ הציבורי לערוץ 2 בחודש נובמבר 1995 סימנה בדיוֹ אדומה את נפילת המעוז האחרון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 הצעיר החל לזנֵב ברייטינג של ערוץ 1 הוותיק והזקן מוקדם מהצפוי. פתאום התברר כי בתנאי התחרות שנוצרו איש איננו מסביר למשלם האגרה מהו בדיוק השידור הציבורי, מה הם תפקידיו, ובמה הוא אמור להיות שונה מערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 לא בחל בשום אמצעי. הוא עשה כל מאמץ לגרוף את הצופים אליו באמצעות תוכניות בידור וחידונים נושאי פרסים כספיים גדולים ומכוניות. מנהל חטיבת התוכניות של "קשת" אֶרֶז טַל עלה ל- "אוויר" עם תוכנית הבידור "גלגל המַזָל'. הוא כמנחה וגב' רות גונזלס כמגלגלת. לפתע היו כולם בטוחים ש- המעתיקן אֶרֶז טַל הוא ממציא הטלוויזיה בישראל. שכחו כבר שארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום שידרו בסוף שנות ה- 70 את התוכניות, "4 דקות ו- 20 שאלות" עם המנחה אורי זוהר, ו- "תשע בריבוע" בהפקתו של איציק קוֹל ז"ל מאולפני הרצליה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הצהיר מעולם בחוצות המדינה על כוונות השידור הציבורי. היו לו וליאיר שטרן את כל הסיבות לפנות לאזרחי המדינה ולהסביר להם בגאווה כיצד מתכוונים שניהם להשתמש בכספו של משלם האגרה. הנה מֶסֶר השִיווּק של המדיה שלהם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שהיה אמור להיות משווק לציבור באגרסיביות ובשיטתיות נוכח פני האתגר שהציב ערוץ 2, אולם מעולם לא שֻוָוק : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צועדת בנתיב ציבורי. ערוץ 2 ישדר את תוכנית "גלגל המזל" ואנחנו נשדר לכם את הסדרה "עמוד האש". ערוץ 2 ישדר את "הראשון בבידור" עם דודו טופז ואנחנו נשדר לכם את הסדרה "תקומה". ערוץ 2 ישדר את חידוני השעשועים ואנחנו משדרים לכם את "החמישייה הקאמרית". ערוץ 2 ישדר את תחרות "מלכת היופי" ואנחנו נשדר לכם את "מבט שני". ערוץ 2 ישדר את "היפים והאמיצים" ואנחנו נשדר לכם את סדרות הדיוקו – דרמה "קו 300", "פרשת קסטנר", ו- "עו"ד סיטון". ערוץ 2 ישדר סרטי קולנוע ואנחנו נשדר לכם את תוכניות הספורט "משחק השבת", "מכבי ת"א בגביע אירופה", אולימפיאדות ומונדיאלים, את אליפויות העולם בא"ק, ואת משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל". מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן נחו על זרי דפנה בטרם עת. הם דמו ל- שני אריות זקנים ו-שבעים שרבצו להם שבעי רצון ב-סאוואנה האפריקנית בצֵל מתחת לעצים ולא חשו ולא שמו לב לסכנה המתרגשת ולאמביציות האדירות המפעפעות בלבם של מנהלי הזכייניות (קבוצות "רשת", "קשת" ו- "טלעד") מובילי ערוץ 2 המסחרי הצעיר שהפכו ל- Predators, לטורפים.

לפתע חשבתי לעצמי באותה המסעדה הלונדונית ברחוב אוקספורד שם סעדתי ביוני 1996 עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנאום ורעייתו יונה שתבוסת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 2 המסחרי החלה עוד בטרם רצח יצחק רבין. רחשתי סימפתיה מקצועית (ואישית) למוטי קירשנבאום ומי לא הפגין למענו חיבה. אך האם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הביא בניגוד לכל הציפיות לנקודת מפנה שלילית במאבק על הרייטינג וקהל צופי הטלוויזיה ? ההיסטוריה תיטיב לשפוט ממני. יריביו (ורֵעַיו) בערוץ 2 דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד היו שועלי קרבות בעלי ניסיון כמוהו ותאבי שידור, הצלחה, ורייטינג. מה שהפך אותם למתחרים מסוכנים. הם השיבו מלחמה שערה וכל הזמן שאפו להוכיח את עצמם מההיבט המתמטי של ספרות הַמִדְרוּג. הם עשו כל מאמץ לשאת ולמצוא חן בעיני מחזיקי המניות שלהם. חלפו רק ימים ספורים מאז 29 במאי 1996 בהם הֵבִיס בנימין נתניהו ראש הממשלה החדש את שמעון פרס. רוח מזַן פוליטי שונה נשבה לעברה של הטלוויזיה הממלכתית. את מנכ"ל רשות השידור המוכשר והנערץ מוטי קירשנבאום ז"ל תפסה עכשיו הצהרתה הדרמטית של הגב' לימור לבנת שרת התקשורת החדשה בממשלת בנימין נתניהו והממונה על רשות השידור, שכה אמרה בלגלוג והתנשאות, כלהלן : "מוטי קירשנבאום יצטרך להתחיל להַזִיע מעתה". רשות השידור הציבורית הייתה על הכוונת שלה. זאת הייתה אמירה פוליטית פוגענית, בוטה, ומעליבה במנכ"ל רשות השידור שהיה חתן פרס ישראל לטלוויזיה. לאמירה לא היה דבר עם כישרונו ויכולתו המקצועית הגבוהה של מוטי קירשנבאום בתחום התקשורת. הוא היה בן מַלְכוּת טלוויזיוני ובבן מַלְכוּת אין פוגעים. ההתערבות הלא עניינית של השרה בענייני רשות השידור הולידה סערה בקרב עובדי הטלוויזיה. אולי זאת הייתה שעתו היפה של מוטי קירשנבאום מפני שנוכח לדעת שוב איזו נאמנות והערצה רוחשים לוֹ נתיניו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". הוא אסף את עובדיו בחצר האחורי של הבניין בשכונת רוממה בירושלים והגיב בפומבי לדבריה הנלוזים של לימור לבנת, "אנחנו אנשי רשות השידור ממשיכים בדרכינו וביושרה עיתונאית שלנו בכל תחום . איננו חייבים דבר לשלטון ולא חשוב באיזה ממשלה מדובר . אנחנו טלוויזיה ורדיו ריבוניים בני חורין". מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל היה מנהיג שידור. לא היה ספק בכך.

התבוננתי מקרוב בפניו של מוטי קירשנבאום ז"ל באותו ערב כשסעדנו במסעדה הלונדונית ברחוב אוקספורד הלונדוני בבירת אנגליה, והאזנתי דרוך לדבריו. גם יונה ז"ל רעייתו הקשיבה אך לא התערבה ולוּ פעם אחת בשיחה. מנכ"ל רשות השידור שוחח עמי בניחותא ולא ניכר עליו שום לחץ. גם אורח דיבורו וניתוח מצב התקשורת בארץ ובעולם וסיכויי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשְרוֹד בתחרות הפתוחה עם הערוצים האחרים בארץ, היה מתון והגיוני. פעם אמר לי, "כמנכ"ל רשות השידור הציבורית אינני חייב דבר לממשלה. אינני חייב דבר ל- לימור לבנת. אני חייב דו"ח למצפוני, למסך הטלוויזיה, ולמשלם האגרה". מוטי קירשנבאום היה אדם מוכשר ובעל סגולות רבות. אישיותו מורכבת. לטיב מזלי הוא היה לא רק עיתונאי ואיש טלוויזיה רציני מהדרגה העליונה ביותר אלא גם פְרִיק של שידורי הספורט שניהלתי, הפקתי, וערכתי עבור רשות השידור שאותה ניהֵל ובראשה ניצב. אינני יודע אם היה מאושר בעבודתו בתפקיד רָב האחריות שנשא על כתפיו כמנהיג השידור הציבורי. בתוקף תפקידי העיתונאי הייתי סמוך אליו מהאספקט המקצועי אבל לא קרוב כחֲבֵר כדי לחדור אל נבכי נפשו. אינני יודע אם היו לוֹ חֲבֵרִים בכלל ברשות השידור. לי לא היה כל מושג אודות התחבטויותיו ונפתולי נפשו.

מוטי קירשנבאום נראה לי משום מה תמיד אינדיבידואליסט ובודד. ענק שידור שאיננו משתף את האחרים בהתחבטויות ונפתולי נפשו. אבל אני יודע שהייתה לו השפעה רבה על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, מנהל החדשות דוּדוּ גלבוע (וגם על מנהלת התוכניות גב' דליה גוטמן) ואח"כ גם על רפיק חלבי שהתמנה למנהל חטיבת החדשות בנובמבר 1996 בתום הקדנציה של דודו גלבוע. מוטי קירשנבאום הותיר עלי רושם רָב בחמֵש שנות ניהולו את רשות השידור למרות תבוסותיו. היה לי עניין להקשיב לדבריו ולאופן הצגת הדברים שלוֹ וחשיבתו המסודרת (וגם המהירה). ההיגיון שלו היה הגיוני. הוא נהג לבנות את טיעוניו בשלבים והציב אותם נדבך על נדבך כבניינה של פירמידה ענקית. בסיסה רחב ואיתן ושיא החוֹד שלה מזדקר לשמיים.

למרות יתרונותיו היה מוטי קירשנבאום מנהיג שידור מוּבַס בחלק מהזמן. הוא ספג בתקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור שתי תבוסות מרות וקשות לערוץ 2 המסחרי שקָם על רגליו רק בחודש נובמבר 1993. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה איבדה כתוצאה משתי התבוסות האלה את ההגמוניה כרשת שידור המובילה ללא עוררין במשך שנים ארוכות את שידורי הספורט והחדשות במדינת ישראל. ב- 17 במאי 1994 הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי לערוץ הטלוויזיה ה- 2 המסחרי. זאת הייתה מפלה סנסציונית בלתי כפויה. שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי היו טירוניות שידור ופעלו כערוץ טלוויזיה רק כחצי שנה אך גברו עליו. חבריו לשעבר של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", יחד עם דייויד פדרמן בעל מניות "ברשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד", לא עשו לוֹ כל חשבון. הם טמנו לו מארב. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "יוֹאָשִיש, עשינו ב- 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור (!)". זכייניות ערוץ 2 הצעיר ניצחו אותו אז ללא קרב ממשי במלחמה הטלוויזיונית החשובה הזאת בעלת השלכות מרחיקות לכת. הכדורגל הישראלי היה נֶכֶס שידור ציבורי חשוב ומובהק של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במֶשֶך 25 שנה ברציפות מאז 1968. הוא אבד ונלקח ממנה ע"י ערוץ 2. שימשתי בימים ההם מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרגשתי שאני נשדד לאור היום. אני זוכר עד היום את תאריך השוֹד ואת השעה המדויקת שלוֹ. זה קרה בשתיים עשרה בצהריים ב- 17 במאי 1994. אבל זה היה שוֹד חוקי. מוטי קירשנבאום שלא ידע להגן על עצמו, נִיגָף יחדיו עם מנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן.

כשנה וחֵצי לאחר תבוסת הכדורגל ספגה הטלוויזיה הישראלית שוב מהלומה קשה מידי ערוץ 2 באגף שנחשב לסְפֶּצְיָאלִיטֶה שלה – תחום סיקור החדשות והאקטואליה. זה החל בסיקור הצילום הכושל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בתום עצרת השלום במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל. המשכה בהתמודדות חסרת כּישרון עד כדי תמיהה של קבוצת עיתונאים מְנוּסָה בערוץ הציבורי מול חברת החדשות הצעירה של ערוץ 2 בקרָב הכיסוי העיתונאי בשבוע האֵבֶל בין 4 ל- 11 בנובמבר של 1995. בתום מלחמת השידור הזאת הוברר כי הערוץ הציבורי ספג נוֹק אַאוּט מכפפות הערוץ המסחרי והוטל לקרשים. לשתי התבוסות הבלתי צפויות האלה היה מכנה משותף. חוסר עֵרנות ושִגרה שהולידו שאננות. שני ההפסדים הקשים האלה הפכו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזמן קצר לגַל חוֹרבות. שעה קלה של Black out היא נֶצַח בשידורי טלוויזיה. ערוץ 2 הצעיר, ינוקא במונחים מקצועיים, ניצל היטב את פִּרְצַת הזמן. ניתן לקבוע בצער רָב כי הערוץ המסחרי קם על הריסותיה ולוּ הזמניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

התבוסה הטלוויזיונית השנייה הייתה בלתי צפויה ולכן מדהימה ומהממת לא פחות מהפסד זכויות הכדורגל. תחילתה בעֶרֶב רווי תקוות חדשות במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכנס עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושריו. כמעט חג לאומי לחצי מדינה. סיומה היה טרגי. יצחק רבין ז"ל נרצח מידי מתנקש נבל ובן בליעל מהימין הקיצוני איש דתי חובש כיפה בשם יגאל עמיר. מצלמות ערוץ 1 הציבורי וערוץ 2 המסחרי נכחו בעצרת ההיא לפרק זמן קצר אך הֵן לא היו שָם כאמור ברגע המכריע ולא תיעדו את הרצח. ערוץ 2 התאושש ראשון מטראומת הצילום שלא היה. לערוץ 1 זה לקח הרבה יותר זמן. המשכה ה-דָוּוי של ההיעדרות הזאת ניכר עליו לאורך כל תחרות השידור בין שני הערוצים בשבוע האֵבֶל הלאומי. הערוץ הציבורי איבד בבת אחת בתוך ימים ספורים את ההגמוניה והמוניטין שלוֹ דווקא בתחום שבו היה לוֹ עליונות מסורתית ברורה וניסיון שידור רָב בכיסוי החדשות. זה פשוט לא ייאמן, אבל זה באמת קרה.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ושרת התקשורת בממשלת בנימין נתניהו ב-מאי 1996 לימור לבנת (ב').

בקיץ 2002 מינו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רַעֲנָן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל הרשות. כעבור שלוש שנים במאי 2005 הבינה הממשלה כי עשתה מיקח טעות. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמִינוּ אותו בעוון שחיתות, מוסר שידור יָרוּד ולָקוּי, ושוחד מסך – הדיחו אותו (!). זה היה המקרה הקיצוני ביותר והראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור בו סִילֵק השלטון מנכ"ל רשות שידור מכהן.

באפריל 1998 באה לקיצה תקופת כהונתו בת חמש השנים של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר למנות לתפקיד שהתפנה שוב את אורי פורת ז"ל (היה בן 63 ב- 1998) תומך הליכוד ומי שהיה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן של 1989 – 1984 (התמנה אז לכהונה הרמה ע"י ראש הממשלה דאז יצחק שמיר). כחודש לאחר מינויו השני של אורי פורת למנכ"ל רשות השידור זכתה קבוצת בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל. המוני אוהדיה חגגו את הזכייה בשירה וריקודים במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכיכר ספרא ברחבת עיריית ירושלים. ראש העיר אהוד אולמרט מאוהדיה המובהקים של בית"ר ירושלים יחדיו עם מנהלת לשכתו שוּלָה זָקֵן הזדהו עם החוגגים וכיבדו אותם בנוכחותם. הזמר חיים משה הנעים לאוהדים משיריו. האווירה השתלהבה משהופיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על הגזוזטרה של בניין העירייה המשקיפה על ההילולה. אהוד אולמרט הגיש את המיקרופון של ניידת הטלוויזיה של ערוץ 1 לבנימין נתניהו וביקש ממנו לשאת דברי ברכה. אלפי אוהדי בית"ר ירושלים פתחו במקביל בקריאות קצובות "…מוות לערבים…מוות לערבים…". בנימין נתניהו שמע את דברי הנאצה ולא היסה אותם אלא המשיך בדבריו. אח"כ הסתלק מהמקום. ה- OB, ניידת הטלוויזיה הגדולה (שם הכינוי שלה "וֶורֶד") של ערוץ 1 בפיקודו של הבימאי נתן מנספלד (אך ללא כתב ו/או שדר) תיעדה את המראות והקולות לערוץ 33 של רשות השידור. למחרת התגלו זעקות הנְבָלָה של אוהדי בית"ר ירושלים באקראי לעורכי "מבט" נתן גוטמן ואלישע שפיגלמן. הם לא היססו ושידרו את האירוע המוקלט על טייפ VTR של אינטש אחד כמו שהוא as is ללא עריכה. מאות אלפי צופים ראו את הקטע הטלוויזיוני הקצרצר שאפילו לא נערך, בו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מברך את אלופת המדינה בכדורגל, בעוד ההמון הבית"רי המוּסָת סביבו זועק בקול ניחר "מוות לערבים". ראש הממשלה לא הפסיק אותם. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת ז"ל שנשא במשרת העורך הראשי של הרשות, נִבְעָת. הוא מיהר להאשים את עורכי "מבט" בעריכה מגמתית ומסולפת של הקטע המשודר. הוא טען שהצמידו באופן מלאכותי את הקריאות "מוות לערבים" לנאום הניצחון של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הקטע הקצר המשודר כלל לא נערך מפני שלא היה צורך בעריכתו. אף על פי כן התעקש מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לטפול אשמת שווא על עורכי "מבט" והאשים את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בחוסר ניהול ושליטה, רק כדי למצוא חן בעיני הממנה שלו בנימין נתניהו. אורי פורת סינן מבין שיניו לעברי, "מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות עדיין לא יודעים זאת, אך הם מפוטרים". הוא אמר לי זאת כשביקר אותי בקיץ 1998 ב- פאריס, בעת הפקת חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מבצע שידורי הטלוויזיה של כיסוי טורניר גביע העולם בכדורגל – צרפת 1998. אהבתי את אורי פורת וריחמתי עליו באותה מידה. הוא היה פתטי.

ב- 2006 מינתה ממשלת ישראל את מוטי שקלאר איש דתי למנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל המודח יוסף בר-אל בתקווה לשמור על האגפים שלה. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור משה גביש אמר לי באחת משיחות התחקיר כי מוטי שקלאר הוא מנכ"ל רשות שידור רופס ויעשה את דבר הממשלה.

ב- 18 ביולי 2010 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את יועץ התקשורת שלו ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. בחלוף ארבעה עשר חודשים ב- 18 בספטמבר 2011 הפקיד בנימין נתניהו את העיתונאי יוני בן מנחם שנחשב מקורב למפלגת הליכוד על רשות השידור. יש להעיר כאן ש- יוני בן מנחם נבחר ב- 2003 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון לכהן בתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל". יוני בן מנחם מינה ב- 2011 את מר זליג רבינוביץ' לאיש סודו ועוזרו הקרוב. מנכ"ל רשות השידור הגוססת יוני בן מנחם היה אמור להחזיק בתפקידו עד שנת 2016. זה לא הצליח לו. ב- 2014 הציבה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור תחת עול של צו פירוק וכונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. הממונה החדש על השידור הציבורי מטעם פרופסור דוד האן מר יונה וויזנטל הדיח והעיף הביתה את מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ואת היו"ר אמיר גילת.

שרת התקשורת החדשה בממשלתו החדשה של בנימין נתניהו גב' לימור לבנת מכריזה במאי 1996 מלחמה פוליטית על מנכ"ל רשות השידור חתן פרס ישראל ב-1976 מרדכי "מוטי" קירשנבאום (אישיות נעלה, יישרת דרך, ובעלת מוסר עַל). היא טובעת מטבע לשון יהירה, בוטה, שחצנית, ו-מתנשֵאת הזכורה לשִמְצָה. כה מבשרת שרת התקשורת לימור לבנת לציבור ומזהירה בדרך את מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור מפניה, כאילו מדובר ב-יריב פוליטי ולא באיש מקצוע למופת הנושא היטב בכישרון וביושרה בעוֹל ציבורי כבד המוטל עליו, ואומרת: "…עכשיו יצטרך מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום להָזִיעַ…" (!). היה מדובר ב-הצהרה פוליטית פִּרְחָחִית, מְנוּבֶזֶת, ובלתי אחראית. הכרזה פוליטית סכסכנית רוויית רִיב ו-מָדוֹן, בלתי נסבלת, נושאת מחלוקות ו-אִי יוֹשְרָה, לא הגונה, ו-מְפַלֶגֶת מטעמה של שרת התקשורת לימור לבנת מי שהתכוונה פעם ביום מן הימים להיות מנהיגת האוּמָה. הפוליטיקאית הקטנה ו-שרת התקשורת הבוטה לימור לבנת חשה כי היא רשאית ויש ביכולתה ובתוקף תפקידה הפוליטי כבעלת מַרוּת, לכבוש את רשות השידור הציבורית ז"ל ההיא על שני מרכיביה הראשיים הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" ההם. וכי היא בעלת סמכות לשנות את תוואי, כיוון, איכות, ומהות תוכניהם ו-שידוריהם כפי שניווטו אותם אז מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יאיר שטרן.     

ב- 29 במאי 1996 גבר מנהיג מפלגת "הליכוד" בנימין נתניהו בבחירות אישיות על ראש הממשלה המכהן שמעון פרס (היה גם יו"ר מפלגת המערך וכיהן בתפקיד ראש ממשלה מאז רצח ראש הממשלה ושַר הביטחון יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995) ונבחר לראש ממשלה. ב- 18 ביוני 1996 הושבעה הממשלה בכנסת ושרת התקשורת החדשה והממונה על ביצוע חוק רשות השידור גב' לִימוֹר לִיבְנָת מיהרה להכריז הכרזה יְהִירָה, מְנוּבֶזֶת, ומתנשֵאת, כלהלן : "עכשיו יצטרך מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם לְהַזִיע (!)". היא לא הייתה הפוליטיקאית הראשונה בהיסטוריה שהתערבה בענייני רשות השידור וגם לא הראשונה להצהיר על כוונותיה הפוליטיות הבוטות בפומבי כדי לפגוע בסמכותו המקצועית של העורך הראשי של שידורי הטלוויזיה והרדיו הציבוריים ועל מנת להעמידו במבוכה. מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם איש חכם ונבון, מוכשר מאוד, בעל ידע וכריזמה בלתי נדלים שנהנה מאמון בלתי מסויג בתוככי הרשות לא נבהל מתוצאות הבחירות לראשות הממשלה ומניצחונו של בנימין נתניהו וגם לא ירא את ההצהרה היהירה ההיא של הפוליטיקאית הקטנה המגוחכת הזאת שקוראים לה לימור לבנת. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כינס אסיפת עובדים גדולה בחצר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים בה הודיע כי ימשיך לנהל את רשות השידור כפי שהיה עד כה, על פי כללי המנהל התקין, על פי צו מצפונו, ועל פי עקרונות האמת הידועים מימים ימימה. אין בכוונתו לסגת מהם. מאות עובדי הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" מחאו לו כף. היה ברור שהם מכבדים ו-מעריצים אותו את מוטי קירשנבאום. היה על מה והיה בעבור מה (!). מוטי קירשנבאום ז"ל היה לא רק אדם חכם בעל אישיות נבונה ומנהיג ציבורי בעל שיעור קומה משכמו ומעלה, הוא היה גם חתן פרס ישראל ב- 1976 לטלוויזיה. מותו הפתאומי בטרם עת של מוטי קירשנבאום ז"ל בן 76 בביתו במושב מכמורת ב- 2015 הייתה אבדה גדולה לכל האומה. הוא היה איש חכם מאוד, נבון מאוד, מוכשר מאוד, יישר דרך מאוד, והגון מאוד בכל תחומי חיינו.

מוטי קירשנבאום נחשב למנכ"ל טוב מאוד משכמו ומעלה אך מינויו לתפקיד הרם ב- 1993 ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני היה בעוכרו. פגם פוליטי. שרת התקשורת לימור ליבנת העמיקה את הקיטוב הפוליטי וחוסר הערכתה למפלגת המערך שזה עתה הפסידה את השלטון גבר על כל שיקול אחר. הפוליטיזציה הכריעה את הכף. ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו ולימור ליבנת עשו מאמצים גדולים גם מאחורי הקלעים כדי להכניע את מוטי קירשנבאום ולכפות על רשות השידור דרך התנהלות חדשה המתאימה להשקפת עולמו של הליכוד. האמת לא היה בכך כל רבותא אז באותו חודש יוני של 1996. הרי ממשלות ישראל מימין ומשמאל כאחת עשו הכול גם לפני עלות בנימין נתניהו לשלטון כדי לאַמֵץ את הרשות אל חיקן ולבחוש בקדרתה. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל השלים קדנציית ניהול שלמה בת חמש שנים. הוא היה איש מבריק, טיפוס מרוחק במקצת אך בעל סמכות וכבוד עצמי, ויכולת מנהיגו. ממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו לא נגעה בו בסופו של דבר.

טקסט מסמך : 3 ביוני 1996. לאחר שבנימין נתניהו נבחר בבחירות אישיות לראש הממשלה (29 במאי 1996) הדליפה גב' לימור ליבנת שחשקה במינוי שרת התקשורת והממונה על רשות השידור לעיתון "ידיעות אחרונות" כלהלן : "לא נורא שיפחדו…שיזיעו שם ברשות השידור". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : 3 ביוני 1996. גב' לימור ליבנת מודיעה לעיתון "הָאָרֶץ" על שאיפתה להתמנות לשרת התקשורת בממשלת בנימין נתניהו דבר שיעניק לה אוטומטית אחריות על ביצוע חוק רשות השידור. הכרזתה כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יצטרך מעתה להזיע הייתה פגיעה פוליטית אישית בבן מלכות של רשות השידור וביזוי והטלת דופי בלתי מוכחים ושלא לצורך בכלי השידור הציבוריים והעצמאיים של מדינת ישראל. לימור לבנת לא הותירה עלי אפילו בדל של רושם בתוקף תפקידה כמדינאית שאמורה לקדם ולשמור על עקרונות השידור הציבורי של מדינת ישראל. (באדיבות "הארץ" המו"ל עמוס שוקן).

לימור לבנת כמו הקודמים לה והבאים אחריה התגלתה במקרים רבים כפוליטיקאית רדודה שמחפשת פרסום ותהילה אישיים. זה בלט שוב באולימפיאדת אתונה 2004 שם זכה הספורטאי – הגולש הישראלי גַל פרידמן במדליית זהב. שרת החינוך והתרבות בממשלת ישראל גב' לִימוֹר לִבְנָת שחזתה בתחרות לא התאפקה ולא שלטה בסערת רגשותיה משהצטרפה לגַל פְרִידְמַן על פודיום המדליות השמור למנצחים האולימפיים בלבד. מצלמות ה- Host broadcaster של קבוצת AOB לכדו אותה מתחבקת על דוכן המנצחים האולימפי עם גל פרידמן. לימור לבנת הפרה בגלוי את החוקה האולימפית המפרידה בין הפוליטיקאים החומדים פרסום חינם לבין המנצחים האולימפיים. לימור לבנת דחפה את עצמה בכוח וביודעין לעבר הפודיום הסטרילי השמור לזוכי המדליות בלבד. זה היה מחזה המוני ומכוער בו פוליטיקאית ישראלית בשם לימור לבנת לועגת לתרבות האולימפית. הפוליטיקאים הישראליים עטים על הספורטאים הישראליים ברגעי שמחה אך אינם מקדמים את הספורט במדינה כפרויקט לאומי שיטתי. דבר דומה התרחש בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שנים רבות. שידורי הספורט בעלי הפוטנציאל נדחקו בהרבה מובנים כמעט למקום האחרון בסולם העדיפויות של הטלוויזיה. רשות השידור היא חברה פעילה (Active member) באיגוד השידור האירופי ה- EBU אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפגרת מרחק רב אחרי רשתות הטלוויזיה האירופיות בהתייחסות שלה לספורט, מונח שכולל בתוכו חינוך הגופני, תרבות הגוף ותחרות. לעומת זאת עשתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית חייל רב בכיסוי, סיקור, ושידורי חדשות ואקטואליה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה בשנים 1998- 1968.

תזכורת וויזואלית טלוויזיונית ופוליטית מהארכיון שלי, מהימים ההם – הזמן ההוא.                                                                                                                                              

טקסט מסמך : 1971. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל (משמאל) ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי גיל יבד"ל (במרכז) מארחים את ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ז"ל בבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מימין (חתוך) זהו פרופיל של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא חגי פינסקר ז"ל. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                             

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד (1).

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חַיִים יָבִין (בן 87 היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 844) ייזכר לדורות בגלל אותן שלוש המילים האלה שהגה אז ב- 17 במאי 1977 לפני יותר מ- 42 שנים, בעצמו ו-לעצמו.

טקסט תמונה : ליל שלישי – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. התצלום נעשה דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל, בן 45 בתמונה) על המהפך הפוליטי שהתחולל בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין, בן 43 בתמונה) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : "גבירותיי ורבותיי – מהפך (!)". חיים יבין ושלוש המילים האלה ייזכרו לדורות. שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל,משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן יבד"ל ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד"ר חנוך סמית מימין. האנשים שמאחורי חיים יבין וד"ר חנוך סמית הם אנשי המל"מ, המרכז למיכון משרדי של משרד האוצר. האנשים האלה מִחְשֵבוּ את ספירת הקולות לרבות אלה של מדגם הטלוויזיה. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במשה סנה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוסף ירון (ממושקף מתבונן לצד ימין). טלפניות הַמִשְדָר ועוזריו של ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

לפני 35 שנים. מונדיאל הכדורגל ההוא של מכסיקו 1986 (1).

אשנה ואומר שוב : יורם ארבל התנסח היטב ביום ראשון ההוא של 22 ביוני 1986 באצטדיון "אצטקה" במשחק רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1970 ארגנטינה – אנגליה 1:2, משזיהה בדקה ה- 51 של המשחק ההוא (בסיוען של 15 המצלמות של Telemexico ושלושה Replays שלהן) את התעלול ומעשה הקונדס / רמאות של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) כשהוא גובר בידו על השוער הבריטי פיטר שלטון (Peter Shilton). יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון ה- "אצטקה" / AZTECA בעלת תצפית טובה על הנעשה בכר הדשא סיכם את הסיטואציה בתריסר מילים והתנסח במדויק : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שלטון". ניסוח מזהיר מפני שהוא נאמר במינימום טקסט ומילים ואף על פי כן קלע בול במטרה. יורם ארבל חשף את דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בן 26 וקפטן נבחרת ארגנטינה כ- רמאי ונוכל.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע ההוא של 22 ביוני  1986. אִצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. ארגנטינה – אנגליה 1:2. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי והדקה ה- 51 של המשחק. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) גובר בידו על שוער המצוין של נבחרת אנגליה בכדורגל פיטר שילטון (Peter Shilton) וגם על שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Benacer) אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב והכרחי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית, "1986 TELEMEXICO").

לא היה מדובר באירוע פוליטי, ו/או צבאי, ו/או כלכלי, ו/או חברתי. נושא השידור היה רק כדורגל במונדיאל מכסיקו 1986, אף על פי כן הניסוח הטלוויזיוני ההוא של יורם ארבל, "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שלטון", היה ברמה גבוהה מאוד רמת על, מדויק מאוד, חסכוני מאוד, ברור מאוד, ופשוט מאוד – ולכן יעיל מאוד. ווירטואוזי. ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע"י "יד האלוהים" מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע"י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט הטוניסאי עלי בנאסר היה מצוי ב- כושר גופני מניח את הדעת ובסך הכול ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ', והתמקם גם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם. אולם לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שָטָן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו ולא הבחין במעשה הרמאות שלו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון חינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

אומר ואוסיף : שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ו- ת"ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן. במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון עוד פְּנִינַת שידור, "ש-ע-ר, מֵאָה אַחוּז חוּקי, אֶלֶף אַחוּז חוּקי (!)". הוא שוב צָדָק. גָארִי לִינִיקֶר האנגלי רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80 של המשחק ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר.

אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ באותו המעמד את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק. אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות. הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של "יד האלוהים" בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. ברור שתמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו בעת ההילוכים החוזרים סייעו לו. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע למעשה הרמאות, "יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, ולהחלטה המוטעית של השופט עלי בנאסר, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “1986 TELEMEXICO”. המצלמות כידוע אינן משקרות.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. "זו הייתה יד האלוהים", כינה במסיבת עיתונאים למחרת המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, "זאת הייתה יד האלוהים", הציע פרשנות משלו אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה האמריקנית סוּזַאן סוֹנְטָאג : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". היא צדקה. דייגו ארמאנדו מאראדונה הרשים אותי באותו המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2. למחרת המשחק ההוא התקיימה כאמור במכסיקו סיטי מסיבת עיתונאים מטעם המשלחת הארגנטינית. ברור ש- חשתי לשם. דייגו ארמאנדו מאראדונה הסביר את פשר התעלול שלו שהיה בעצם מעשה בלתי ספורטיבי ולא הגון, "זאת הייתה יד האלוהים", אמר. התברר שהוא פרחח לְאוּמָן ארגנטיני אבל לא טיפש (דייגו ארמאנדו מאראדונה לא הסכים מעולם לשחק בליגה האנגלית למרות שהוצעו לו סכומי עתק. הוא שיחק בתום מונדיאל ספרד 1982 בספרד ואח"כ באיטליה). דייגו ארמאנדו מארדונה בילף את שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר וכבש במעשה מִרְמָה שער בְּלוֹף שהעלה את ארגנטינה ליתרון 0:1. הוא לא התנצל על כך באותה מסיבת העיתונאים ההיא בה נטלתי חלק. לא אז ולא מעולם. בעיניו "יד האלוהים" שלו הייתה מעשה נקם חוקי על כר הדשא של אִצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי באותו יום ראשון ההוא של 22 ביוני  1986 ב-נבחרת אנגליה, על מה שעולל צבא בריטניה לצבא ארגנטינה מולדתו ב- "מלחמת פוקלנד" (איי מאלווינאס) ההיא, בתאריכים שבין 2 באפריל 1982 ל-14 ביוני 1982. ראש ממשלת אנגליה הייתה אז גב' הברזל מרגרט תאצ'ר. זה מעניין : יורם ארבל ודייגו ארמאנדו מאראדונה הגו סלוגנים בלתי נשכחים והם מצטרפים לחברתם של הוגי הדעות הגאונים ההם מוטי קירשנבאום ז"ל ואייברהאם לינקולן המנוח.

האנשים ההם שעיצבו את את פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ואת גופו של השידור הציבורי הטלוויזיוני ההוא.

טקסט תמונה : 1969. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 51 שנים. חיים יבין עלם חמודות בן 37 הופך למגיש החדשות האולטימטיבי של "מבט" ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שום פורמולה מתמטית לא הייתה יכולה לחזות את הצלחתו הטלוויזיוניות הפנומנאלית (בקנה מידה ישראלי). משהתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור (וערוץ 2 שטרם קם כבר נשף בעורפו ותר אחרי כוח אדם מיומן), מיהר להכריז כלהלן : "על שלושה אישי ערוץ 1 אינני מוותר, ואלה שמותיהם חיים יבין, יעקב אחימאיר, ואהוד יערי". משהגיע רגע המבחן קנה מוטי קירשנבאום את נאמנותו של חיים יבין בכסף. הוא שילם לו אז מ- 1993 1000 (אֶלֶף) דולר לכל מהדורת "מבט" שהגיש. הסכום הזה נחשב בימים ההם להון עתק. (התצלום באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום וחיים יבין נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. חיים יבין היה שדרן חדשות בעל מוניטין ב- רדיו "קול ישראל" בשנים 1968 – 1957. לאחר שפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 93 היום) התמנה ביולי 1967 ע"י שר ההסברה ישראל גלילי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה, הפך חַיִים יָבִין (בן 87 היום) לעוזר ראשי שלו, מעין מזכיר – יועץ. אגב, יחדיו עם עוד שני עוזרים מפורסמים בעת ההיא דוב שנער (היום פרופסור דוב שנער) והבימאי אביטל מוסינזון ז"ל. חיים יבין הפך כמעט באקראי בקיץ 1968 למגיש החדשות הראשי של מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הוא היה הרבה יותר מזה. בחלוף שנים רבות הוברר כי בתוקף תפקידיו הביצועיים והמנהליים השונים ראה בו הציבור את אחד מאבות השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בכל הזמנים. אולם הזמנים האלה השתנו לבלי הכר. ב- 1993 נאלץ מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לרכוש את אמונו של חיים יבין לשידור הציבורי תמורת ממון כדי לשכנע אותו להישאר בשורותיו. חיים יבין נכנס לפנתאון הלאומי בזכות הכרזתו הטלוויזיונית באותו יום שלישי ההוא בעשר בערב ב- 17 במאי 1977 בתום מערכת הבחירות הדינאמית לכנסת ה- 9 : "גבירותיי ורבותיי – מהפך (!)". ההכרזה הפכה לסלוגן לאומי.

טקסט תמונה : ליל הבחירות לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפני סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה בישראלית הציבורית ב- "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ד"ר חנוך סמית מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד"ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית (!). (באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

התוצאה המרעישה של מִדְגָם הטלוויזיה בראשות ובפיקוחו של חֲנוֹך סְמִית נגדה לחלוטין את תוצאות הסקרים המוקדמים עֶרֶב הבחירות ולכן תפשה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מופתע. כמו רבים גם הוא לא האמין לתוצאה הדרמטית בה מפלגות הליכוד וד"ש הביסו בצורה כל כך נחרצת את מפלגת המערך. זה נראה כ- Flop. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הורה בתחילה לדָן שִילוֹן להשליך את נתוני המִדְגָם לפח. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הרגיש בטוח ולא סמך על תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה שהיה פרויקט ראשוני ועדיין חסר מסורת בתולדות רשות השידור. צריך להדגיש כאן ש- דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלוֹ. הוא ראה בחֲנוֹך סמית מדען סטטיסטיקה ומתמטיקה ואיש סקרים מהימן ורב ניסיון. הוא האמין בו בכל נפשו. אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אמר לו דקות אחדות לפני תחילת המִשְדָר הישיר, "זאת המלצתי לזרוק את תוצאות המִדְגָם לפח", אך דן שילון דחה ללא כל היסוס את ההמלצה של הבוס שלו ויצא לקרב עם הנתונים הסנסציוניים שסיפק לוֹ ד"ר חנוך סמית. דָן שִילוֹן לא התייעץ יותר עם איש לאחר השיחה בתשע ורבע בערב עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם לא עם יִצְחָק לִבְנִי שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ו/או נחשב לעורך הראשי שלה. כמו מצביא שִרְיוֹן וותיק פקד על חַיִים יָבִין את הפקודה שכל טנקיסט מכיר אותה היטב, "נוּעַ, נוּעַ, סוֹף". בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, שידר חיים יבין בשידור ישיר בטלוויזיה את שלוש המילים האלמותיות ההן, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !".

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה עשר בערב. ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל באולפן מונה לחיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ל- "אוויר". מימין, הסטטיסטיקאי רב המוניטין ד"ר חנוך סמית ז"ל בודק שוב ושוב את הנתונים. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל, מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין בחולצה לבנה). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין את המשפט האלמותי הבלתי נשכח : "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !" (באדיבות יוסף '"פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1968. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 53 שנים. זהו דן שילון בראשית הקריירה הטלוויזיונית ארוכת השנים שלו מגיש את מוסף הספורט ב- "מבט" העוסק באירועי אולימפיאדת מכסיקו 1968. בתוך זמן קצר ביותר מיסד דן שילון את התוכנית "מבט ספורט" וחיש מהר הפך ל- שדר ספורט ומגיש תוכניות הספורט ברמה של כוכב טלוויזיה לאומי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1966. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 55 שנים. התמונה הזאת צולמה בשיקאגו – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (קיצוני מימין בן 27) עם קבוצת ידידים בשעה שהיה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן מוצלח של קיבוץ אפיקים שלמד בשנה ההיא של 1966 הנדסת מכונות באוניברסיטת וויסקונסין, וכן עוד שני סטודנטים ישראליים הלומדים בארה"ב מנחם אסא וגיורא גרייבר. פרופסור שלמה אהרונסון מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מינה בקיץ 1968 את מוטי קירשנבאום ז"ל לעורך "מבט" הראשון. לידו כיהנו כעורכי "מבט" נוספים גם דן שילון ואלי ניסן. (התמונה באדיבות יאיר גורין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1014. ציטוטים. אנשים חושבים מול פטפטנים. וגם אנשים חושבים מול כסילים. וגם אנשים חושבים מול פטפטנים שהם גם כסילים. ממברנות המיקרופונים הן לגמרי ניטראליות. הן לא לוקחות צד. הן יודעות לקלוט ולהעביר כל מֶסֶר באשר הוא אולם אינן יודעות לסַנֵן אותו וגם לא יודעות לערוך אותו. הן מטילות מראש את האחריות על הניצבים בשער על האומרים, על השדרים, על הפרשנים, ועל הכותבים ולא על המכשיר. עיתונאֵי הטלוויזיה הם שעומדים במרכז הדיון ולא מוניטור הטלוויזיה שלהם. מערכות שיפוט, מערכות טלוויזיה, ומערכות שידור טלוויזיוניות אמינות ומהימנות מול מערכות שידור טלוויזיוניות עמומות ונבובות. תזכורת: אולימפיאדות ברלין 1936 ומינכן 1972. מונדיאל ספרד 1982. אני תומך בסלוגן של ווינסטון צ'רציל שאמר: "יש אנשים שניגפים מפני האמת אולם הם חיש מהר קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה מאום". פוסט מס' 1014. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון-5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ובגיבוי מליאת רשות השידור. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן.

גיליון הקטגוריה והאישום המפורט ההוא שהוגש ע"י ממשלת ישראל נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל (כלל בין השאר אישום בגין שחיתות ומתן שוחד מסך) הפליל אותו לגמרי והוא הודח וסולק, ו-נשלח לעבר אותם הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה. גיליון ההדחה הזה אולי מצהיב בארכיון הממשלה אולם נותר אקטואלי ובוהק באדום. הסכנה לעיתונות ועיתונאות חופשיות במדינת ישראל הדמוקרטית טרם חלפה. ב-17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם את הטקסט הזה כהאי לישנא, לא באישון לילה, ותחת הכותרת המרתיחה והמרעישה ההיא חסרת התקדים באישום שלה, כלהלן: "עברתם כל גבול…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוֹחַד מָסָך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור (הכוונה ל-יוסף בר-אל) איש מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".

לקרוא ולא לשכוח : ב-2 במאי 2005 מגיעה לסיומה אחת הפרשות החמורות בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט מחליטה לפטר, להדיח, ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל ממשרתו הרָמָה בגין שְחִיתוּת ושוֹחַד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן (נותרו לו יותר משנתיים להשלמת תקופת כהונתו בת 5 שנים). 13 שרים תמכו ו-הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. 3 שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. 2 שרים דליה איציק ומאיר שיטרית התנגדו להדחה.

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור). 

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מפטרת, מדיחה, ומסלקת את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל בגין שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. באדיבות העיתונים "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן + "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס + "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור. 

תזכורת: הצהרתו הטלוויזיונית הדרמטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ההיא ביום שני-7 בינואר 2019 בערוצי הטלוויזיה הארציים, 11, 12, 13, ו-14 ומלחמתו האישית באישומים המשפטיים הפליליים המתנהלים נגדו בתיקי השוחד 1000, 2000, ו-4000 חשפה ראש ממשלה קוּטֶר, בַּכְיָין, ואיש קטנוני. פארסה. הופעה פתטית. ראיתי וצפיתי אז רק במהדורת החדשות המרכזית של ערוצים 12 + 13 בהגשת יונית לוי (טובה מאוד) ומערכת הכתבים והפרשנים החרוצים, הזריזים, והמהימנים שלה: עמית סגל + גיא פלג + דנה ווייס + דפנה ליאל + משה נוסבאום + אמנון אברמוביץ'. מעל כולם בלט אז בייחוד ובאותנטיות שלו העיתונאי ושדרן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ'. משקלו העיתונאי הוא עצום כמו גם אפקט הופעתו הטלוויזיונית על המסך. אנוכי רואה בו את מַצְפּוּן ומַצְפֵּן האוּמָה. אישיותו התקשורתית המיוחדת, כובד משקלו, חיוניותו, כישרון אבחנתו, ויכולת הביטוי והניסוח היעילים והמתומצתים שלו מעניקים ערך נוסף ו-חשיבות יתר למהדורת החדשות ההיא שהפיקה חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12/"קשת" ו-13/"רשת". הנה טקסטים הפרשנות שנשא אז בטרם ואחרי נאומו המגוחך והפתטי ההוא של בנימין נתניהו שעוזריו שיווקו אותו כמסר דרמטי לאזרחי ישראל:

תזכורת מ- 7 בינואר 2019 : טקסט אמנון אברמוביץ' לפני ובטרם עליית בנימין נתניהו ונאומו "הדרמטי" לאוויר :

"…תראי (פנה אז ליונית לוי), תראי גם אלה שרוצים באמת בטוהר ההליך ולבוא לקראת נתניהו, ואומרים שאין להם עמדה לגבי החלטת היועץ המשפטי לפני או אחרי הבחירות, ואומרים שבתיקים הללו ניתן לעשות מעשה, גם האנשים האלה צריכים לזכור שאך לפני חודש וחצי נתניהו דיבר על מלחמה קרבה…על הקרבה…על דם בגוף ונפש, ולאחר מכן הסתבר כספין פוליטי, כדאי לזכור את הדבר הזה…".

תזכורת מ- 7 בינואר 2019 : טקסט אמנון אברמוביץ' אחרי ובתום נאומו ה- כאילו דרמטי של בנימין נתניהו לאומה :     

"…תשמעי, (פנה אז ליונית לוי) אני לא זוכר מופע כזה ציני…אני שואל את עצמי למי זה מיועד ? יש לך טענות, היו לך המון פורמטים להשמיע אותן…עכשיו, מה זאת אומרת אף ראש ממשלה לא הושמץ כמוך…? אני מזכיר לכם: בגין בוגד, רבין בוגד, שרון רוצח…על מה אנחנו מדברים פה ? תראי, אני לא מתפלא למרות שאני באמת מאלה שרוצה הליך הוגן…זה ראש הממשלה שלפני כחודש וחצי אמר לציבור לעם הזה, אנחנו ערב מלחמה, אתם תדרשו למסור את הגוף והנפש, תדרשו הקרבה, לכן גם המוּפַע הערב שעוסק בפרוצדורה פנימית של חקירות ואני לא יודע למי הוא נועד, כלומר הוא נועד לאותו Base פוליטי לא מפתיע אותי…".

תזכורת מ- 7 בינואר 2019 : אמנון אברמוביץ' בנוסף :

"אפשר להוסיף לאישומים נגד נתניהו Fake נוסף של הצגת דבר במרמה בהפרת אימונים…".

הערה שלי : חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 עומדת על רמה טלוויזיונית גבוהה לא רק בזכות שורת עיתונאיה שניצבים בקדמת הבימה הטלוויזיונית, אלה גם בשל מפיקיה ועורכיה החרוצים העומדים איתנים ועירניים מאחורי הקלעים ומתַחְזֵקִים את כלל פעילותה של חברת החדשות. 

פוסט מס' 1014. סתיו תשנ"ה. חודשי ההסתה הַבְּזוּיָה ו- הנִקְלֶית ההיא של ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של שנת 1995 נגד ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. הימין והימין הקיצוני מנהלים מלחמת חורמה נִבְזִית נגד ראש הממשלה ובֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו מי שטוען ב- 1995 לכֶּתֶּר עוצם את עיניו, אוטם את אוזניו, ונועל את פיו נוכח גל ההסתה השְפֵלָה והנוראית ההיא נגד ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל. בכך הפך בעצמו למֵסִית ומֵדִיח לאומי ראשי. סרטי החדשות ששודרו בתקופה ההיא ב- "מבט" בערוץ 1 ובמהדורות החדשות בערוץ 2 מוכיחים מעל לכל סָפֵק ובְּדָל התלבטות כי בנימין נתניהו ישב בנוח על הגדר, החריש ושתק. הוא יצא נשכר מההתקפות הרצחניות של הימין הקיצוני על ראש הממשלה + שר הביטחון ובֵן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל. יצחק רבין כינה את בנימין נתניהו צָבוּעַ. פוסט מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ראש וראשון לסוג של מדינאי דָגוּל וכֵן היה יצחק רבין ז"ל שהצהיר, הכריז, ואמר לאומה ב-23 ביוני 1992 לאחר ניצחונו בבחירות לכנסת ה-13, כלהלן: "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות, ולכן אני אנווט (!)".    

טקסט תמונה (1) : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דרשה דרמטית, נְחוּשָה, ומדויקת של מנהיג האומה : "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…" (!).  

טקסט תמונה : 23 ביוני 1992. הבחירות לכנסת ה- 13. בֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין ז"ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 נושא יִצְחָק רָבִּין בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב דְרָשָה דרמטית, נְחוּשָה, ומדויקת של מנהיג האומה : "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…" (!).

23 ביוני 1992. בֵּן המַלְכוּת יצחק רבין ז"ל (בן 70) נבחר בפעם השנייה בחייו לתפקיד הרָם של ראש הממשלה של מדינת ישראל. בנאום הניצחון שלו בעשר וחצי בערב באותו יום השלישי ההוא של 23 ביוני 1992 הוא נושא בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב טקסט דרמטי ומדויק של מנהיג כלהלן :"אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות… ולכן אני אנווט…" (!).בגין היושרה שלו, בגין אומץ לבו, בגין מנהיגות האמת ו- הנבונה שלו שילם יִצְחָק רָבִּין בן מלכות ראש הממשלה ושר הביטחון בחייו. מַר לומר זאת : אנשי האגף לאבטחת אישים בשב"כ (שירות הביטחון הכללי) כָּשְלוּ ו- לא השכילו לשמור ולהגן עליו בתום אותה עצרת ההמונים במוצ"ש של 4 בנובמבר 1995 שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נפל שָדוּד לרגלי מאבטחיו משלוש יריות אקדח שירה בגבו בן עוולה מטווח אפס. אלה הן העובדות שתועדו ע"י העיתונאות האלקטרונית והכתובה לפני יותר מ- 23 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יורה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטְוָוח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בְּכִיכָּר העיר בתל אביב. בֶּן המַלְכוּת נוֹפֵל שָדוּד. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השָלוֹם עם העַם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד"ל הוא מחליפו של יִצְחָק רָבִּין בראשות הממשלה אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. ככל שנוקפות השנים מתברר כי יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה רק אחד. חברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי והצעיר בראשות שָלוֹם קִיטָל מקבעת בנחרצות את תודעתה בנובמבר 1995 בקרב ציבור צופי הטלוויזיה בארץ. לראשונה היא מנשלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מהמוניטין הציבורי שלה וכובשת את המקום הראשון בעיתונאות האלקטרונית ובכיסוי חדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניגפת.

כבוד השופטת גב' מיכל אגמון – גונן, היא השופטת ב- 2003 את משפט תביעת הדיבה של ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל נגדי כמי שניהל את חטיבת הספורט של ערוץ 1 בגין מסמך שכתבתי ב- 10 במאי 1999 ונועד ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל. השופטת מיכל אגמון – גונן שלא הייתה שָם פרסמה משפט צדק ו- הוציאה אותי זכאי. 

המסמך המצ"ב נכתב על ידי לפני יותר מ- 22 (עשרים ושתיים) שנים, ב- 10 במאי 1999, בעניין התפרעות מילולית ארסית של אוהדים ירושלמיים בתום הפקת השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי של ערוץ 1 את משחק ה- Play off בכדורסל בהיכל הכדורסל הירושלמי במלחה בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת"א בתוצאה המינימאלית 80:81. במסמך ההוא נכתב על ידי בין השאר : "…מאות אנשים לבושי אדום ביניהם רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי תקפו את עמדת השידור גידפו אותנו, ירקו עלינו, ואיימו לרצוח אותנו…". בעקבות כתיבת המכתב הזה לאיגוד הכדורסל, תבע אותי ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים תביעת דיבה ע"ס של 500000 / 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף עד חצי מיליון) שקל. ב- 10 במאי 1999 כיהן אורי פורת ז"ל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. גיל סמסונוב יבד"ל שימש אז לפני 20 שנים בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. יאיר שטרן יבד"ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כמובן שטריאומווירט השלטון ההוא של רשות השידור תמך בי תביעה מופלגת והתגייס להגן עלי בעקבות תביעתו המשפטית נגדי של ד"ר יונתן מרצקי.

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך החמור והקשה שכתבתי ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל, אודות ההתפרעות המילולית שהתרחשה בהיכל מלחה בירושלים (ב- 9 במאי 1999) בתום השידור הישיר שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחק הכדורסל, בו גברה הפועל ירושלים בהיכל "מלחה" על מכבי ת"א בתוצאה, 80:81. בסיומו של המסמך רווי 4 עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן + יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי + יו"ר הפועל ירושלים דני קסטן, כתבתי את הטקסט הנועל הבא : "הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מודיעה לך בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, עד שלא ייערך בירור יסודי עם איגוד הכדורסל ואגודת הפועל ירושלים, לא נשוב ונשדר ממלחה. על איגוד הכדורסל וקבוצותיו רובצת מלוא האחריות לביטחונם האישי של עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת מילוי תפקידם". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 במאי 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נזעק להגן עלי וכתב לי בזאת הלשון : "בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הישנות של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי קבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר יונתן מרצקי הגיש את כתב תביעת הדיבה שלו נגדי באותו חודש מאי של 1999 מייד לאחר שיו"ר הפועל ירושלים דני קליין העביר לידיעתו את תוכנו. לא ייחסתי שום חשיבות לתביעת הדיבה שלו שנגררה לבית המשפט מפני שידעתי שאני צודק לחלוטין בעניין כתיבת המסמך ההוא לדני קסטן ז"ל, זה שדיווח לו על האלימות המילולית הקשה שהתנהלה במקום נגד צוות השידור שלי, אולם בעיקר נגדי באופן אישי, כמי שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המשפט והדיון בכתב תביעת הדיבה שהגיש ד"ר יונתן מרצקי נגדי ב- 1999 נמשכו יותר מארבע שנים וחצו כבר את שנת 2003. שלישיית השלטון ההיא של רשות השידור אורי פורת, גיל סמסונוב, ויאיר שטרן – זאת שתמכה בי תמיכה מובהקת, כבר לא כיהנה בתפקידה. גם אני לא נמניתי עוד על שורות ערוץ 1 ורשות השידור לאחר שטרקתי ב- 2002 את הדלת בפרצופו של מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (זה שממשלת ישראל הדיחה אותו מכהונתו הרמה בסופו של דבר אולם באיחור זמן עצום של שלוש שנים ב- 2005) ונפניתי ממנו לעַד. פרטי משפט הדיבה ההוא נשכחו ממני עד שב- 2003 נקראתי להיכל בית המשפט לשמוע את גזר דינה של כבוד השופטת היפה מיכל אגמון – גונן בעניין. חששתי שאם כבוד השופטת תמצא אותי אשם בהוצאת דיבה איאלץ כפי הנראה לשלם את הסכום העצום מכיסי כפי שתובע ממני ד"ר יונתן מרצקי, מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודיע בפרהסיה ביולי 2002, "…כי הגיע הזמן לגאול את יואש אלרואי מהטלוויזיה…", עלול לטעון כי מעשיי ומהלכיי כעורך, מפיק, ומנווט בערוץ 1 בתקופת אורי פורת וגיל סמסונוב ב- 1999, אינם מחייבים אותו כמנכ"ל חדש ב- 2002, ואין זה מתפקידו לממן את הוצאות גזר הדין נגדי. מה עוד שטרקתי לו את הדלת בפרצופו רק לפני כתריסר חודשים. בטרם נכנסתי להיכל משפטה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן נזכרתי בתוכן דבריה לפני שנות דור של נאווה כהן, "התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש". ברור שיראתי. הרי כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן לא הייתה שָם באותו ערב סוער רווי אלימות מילולית ארסית שהתנהלה נגדי ב- 9 במאי 1999 בהיכל הכדורסל "מַלְחָה" של הפועל ירושלים. ד"ר יונתן מרצקי שכר את שירותיו של סנגור – משפטן מקצועי במימון אגודת הפועל ירושלים בראשות היו"ר דני קליין בעוד אנוכי ייצגתי את עצמי. שימשתי סנגור של עצמי מטעמי. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן שלא הייתה שָם האמינה לטיעוניי וזיכתה אותי מכל אשמה וחייבה את התובע ד"ר יונתן מרצקי לשלם את הוצאות המשפט.

היגיון משפטי.

פוסט מס' 1014. ראה  הַסֶפֶר "Courtroom" אודות המשפטן האמריקני הנודע סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz). וגם, ראה את המשפטן האמריקני המהולל קלאראנס דרואו (Clarens Darrow), הסניגור שהגן במשפט "הרצח המושלם" / "The Crime perfect" ב- 1924 בשיקאגו על שני יהודים צעירים בני טובים נתן ליאופולד (Nathan Leopold) וריצארד לואבּ (Richard Loeb) שנאשמו ברצח ילד יהודי בובי פראנק (Bobby Frank) בן 13. הסניגור האמריקני הנודע קלארנס דרואו חילץ אותם מהכיסא החשמלי ושניהם נשלחו למאסר עולם. 

טקסט מסמך : שער הכריכה של הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" שחקר וכתב הסופר האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב- 1951. הספר "בית דין" / "Courtroom" יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר.

לקראת סיומו של מחקר וכתיבת החלק הפלילי בפוסט הקונקרטי הזה מס' 975 אני מבקש להסב שוב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לספרו של האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) מי שחיבר ב- 1951 את הספר הדוקומנטרי המרתק והמצוין "בית דין" / "Courtroom" (יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר). הספר עוסק בביוגרפיה המשפטית המרתקת של סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) אחד הסנגורים הפליליים הנודעים והמוכשרים ביותר בארה"ב בשנות ה- 20, ה- 30, וה- 40 של המאה הקודמת. קראתי את הספר התיעודי המעניין הזה לראשונה ב- 1952 בנשימה עצורה אחת. הספר מצוי עדיין בספריית העבודה שלי. מאז 1952 עיינתי בו לפחות שתי עשרות פעמים. הספר "בית דין" על כל הפרשות המשפטיות רבות המוניטין בהן היה מעורב המשפטן סמיואל ליבוביץ' מתוחקר היטב, כתוב ביעילות, ומנוסח בצורה נפלאה ע"י קוונטין ריינולדס. הסופר מדהים את הקורא מפני שהוא עוסק באותה המשוואה המתמטית האניגמטית המסקרנת תמיד בת נעלמים רבים, בה סנגור – משפטן מנסה לשכנע את השופטים והמושבעים שלא היו שם בזירת הפשע כי טיעוניו למען ובעד מרשו – כנים, צודקים, ואמיתיים לגמרי. הסנגוריה הפלילית של סמיואל ליבוביץ' (1978 – 1893) הייתה כה יעילה, משגשגת, פורייה, ושמו הלך לפניו, עד שגם הפושע המפורסם האיטלקי – אמריקני אל קפונה (Al Capone) ביקש לשכור את שירותיו. חלק מהפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר בספר "בית דין" מופיעות בפרק "אויבים ציבוריים", ובתוכן גם האירוע המצמרר, חטיפת התינוק בן שנה וחצי של הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג מהווילה רחבת הידיים שלו ב- 1932 ב- הופוול במדינת ניו ג'רסי. התינוק שהוצא ונלקח מעריסתו, נפגע ונספה במהלך החטיפה, אולם מותו הבלתי צפוי לא הפריע לחוטף לנהל מו"מ עם משפחת לינדברג כאילו בנם חי לצורך סחיטת דמי כופר גבוהים. ה- FBI נכנס לתמונה, ואחרי תקופת בילוש אינטנסיבית, לכד את החוטף שהיה מהגר גרמני בשם ברונו "ריצ'ארד" האופטמאן (Bruno "Richard" Hauptmann). משפטו של ברונו האופטמאן נמשך כמה שנים. הוא לא הודה מעולם באשמה אולם התובע הכללי של מדינת ניו ג'רסי דייוויד ווילנץ הגיש את כל ההוכחות נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשותיו של החשוד וגם לא מאמציהם של שלושת הסנגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזרכראנס, ו- סי לויד פישר. ברונו האופטמאן נידון לעונש מוות. למרות שאשמתו הוכחה ללא צל של ספק נהנה ברונו האופטמאן מתמיכה ציבורית חלקית לרבות זאת של מושל מדינת ניו ג'רסי הארולד הופמאן. הסנגוריה החליטה לבקש ב- 1935 את סיועו של סמיואל ליבוביץ' ולהצטרף לצוות ההגנה של ברונו האופטמאן (תמורת שכר של מיליון דולר). סמיואל ליבוביץ' קרא את כל תרשימי המשפט (3600 עמודים) והגיע למסקנה וודאית וחד משמעית כי ברונו האופטמאן הוא החוטף. סמיואל ליבוביץ' ביקר את ברונו האופטמאן בתא הנידונים למוות בעיר טרנטון ניו ג'רסי והתנה את הצטרפותו לצוות ההגנה שלו רק באם הנאשם יודה באשמתו. ברונו האופטמאן סירב. ב- 3 באפריל 1936 הוצא ברונו האופטמאן להורג באמצעות כיסא חשמלי.

אחת הסקירות המרתקות של קוונטין ריינולדס בספר "Courtroom" קשורה לפרק "הזבוב טווה את הקורים" ונוגע למשפט שניהלה מדינת ניו יורק ב- 1924 נגד הארי הופמאן באשמת רצח. הארי הופמאן היה מכונאי ומסריט בבית קולנוע. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של אישה בשם מוד באואר ברונטית נאה בת 35 מסטייטן איילנד אך חבר המושבעים מצא אותו חייב ברצח מדרגה שנייה וזה הציל אותו מהכיסא החשמלי. הארי הופמאן טען לחפותו ואמר שאיננו אשם. זה לא עזר לו. השופט טיירנן גזר את גזר דינו למאסר עשרים שנים עד מאסר עולם בכלא "סינג – סינג". בשעה שהוציאו את הארי הופמן מאולם המשפט הוא זעק בצרחות לעברו של התובע המחוזי פאך, "לֵך חלק את הפרס עם עדי השקר שלך. אתה יודע שאני חף מפשע כמוך". ב- 1929 ביקש משפט חוזר ושלח מכתב לסמיואל ליבוביץ' וביקש ממנו שיגן עליו. מדינת ניו יורק הסכימה למשפט חוזר וסמיואל ליבוביץ' ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור. הארי הופמאן הסתכן בגזר דין מוות של כיסא חשמלי במקרה של כישלון של סמיואל ליבוביץ' במשפט החדש. ב- 6 במאי 1929 נפתח המשפט המחודש. התברר כי במשפט הראשון נעשו טעויות קרדינליות לרבות טעויות זיהוי לרעתו של הארי הופמאן. המשפט החדש נמשך כמה חודשים ובנאום הסיכום שלו פנה סמיואל ליבוביץ' למושבעים וכה אמר להם : "…אינני מאמין ששחבר המושבעים היה מוצא כלב חייב על סמך ההוכחות שהובאו כאן…". בתּתוֹ הוראות לחבר המושבעים אמר השופט בורט ג'יי האמפרי כלהלן : "כאשר ההוכחות הן בעיקר נסיבתיות לא זו בלבד שהן חייבות להצביע על אשמה, אלא שהן צריכות להוציא מכל ספק ולקבוע באופן וודאי שהנאשם חף מפשע". חבר המושבעים האמין בהוכחות ש- סמיואל ליבוביץ' הביא לטובתו של הארי הופמאן. המושבעים הבינו שהוכחות נסיבתיות עלולות להטעות. הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306 לקח את הארי הופמאן תחת חסותו והשיג לו עבודה. הוא חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מותה של מוד באואר.

טקסט תמונה : 1957. ניו יורק – ארה"ב. הימים ההם  – הזמן ההוא לפני 64 שנים. המשפטן היהודי אמריקני הנודע סמיואל "סם" ליבוביץ' (1978 – 1893, שני מימין) מארגן את מסע נבחרת "הפועל" ישראל בכדורגל ברחבי מדינת ניו יורק. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסופר קוונטין ריינולדס, השוער יעקב חודורוב, שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, סמיואל "סם" ליבוביץ', ואיש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

למתעניינים בהיגיון משפטי ומשפט פלילי, מומלץ גם לקרוא את ספרו של הסופר היהודי – אמריקני הנודע מאיר לווין (Meyer Levin), הקרוי "Compulsion" / "כפייה". הספר עוסק בפרשת "הרצח המושלם" שביצעו שני נערים יהודיים – אמריקניים גאונים בני טובים למשפחות עשירות מ-שיקאגו נתן ליאופולד / Nathan Leopold בן 19 ו- ריצ'ארד לואב / Richard Loeb בן 19 בשנת 1924. הם רצחו מטעמי אידאולוגיה מטורפת של התנשאות ועליונות נער יהודי בן 14 אף הוא משיקאגו בשם רוברט "בובי" פראנק / Robert Frank בתקווה לחולל פשע מושלם. שניהם האמינו בכך שהם יכולים לתכנן פשע רצח מושלם.

נתן ליאופולד / Nathan Leopold נולד בנובמבר 1904. ריצ'ארד לוב / Richard Loeb נולד ביוני 1905. שניהם נחנו בכמות מִשְכָּל (IQ) גבוהה באופן מיוחד. הם דיברו שבע שפות על בוריין בגיל כה צעיר. לאחר ביצוע "הרצח המושלם" (The perfect crime) בו השליכו את קורבנם לאגם בשיקאגו, נפנו להשתעשע בכאילו סיוע למשטרת שיקאגו בפענוח הרצח. משטרת שיקאגו גילתה את הגופה מושלכת באגם ולידה זוג משקפיים יקרות שמסגרתן הייתה עשויה משריון צָב. התברר כי היו רק שלושה זוגות משקפיים כאלה בכל שיקאגו. על פי הרישום אחד מהם היה שייך לנתן ליאופולד. המשקפיים נפלו באקראי מכיס מקטורנו מבלי שהרגיש בעת השלכת גופתו של בובי פראנק ל- אגם רדוד כלשהו באזור. נתן ליאופולד וריצ'ארד לואב נשברו חיש מהר בחקירה המשטרתית ונשלחו מייד למעצר. שתי המשפחות היהודיות עשירות מ- שיקאגו שכרו את שירותיו של המשפטן והסניגור הנודע והמפורסם ביותר העת ההיא בארה"ב קלאראנס דאראו / Clarence Darrow (חי בשנים 1938 – 1857) שהתפרסם גם כלוחם נאמן למען זכויות האזרח. קלאראנס דאראו נאם נאום סנגוריה הירואי וחילץ אותם מהכיסא החשמלי. שניהם נידונו למאסר עולם. בטרם הוצאו מאולם בית המשפט ממורמרים וזועקים לעבר סניגורם המפורסם זעקות שבר ומחאה על שהשאיר אותם בכלא לכל ימי חייהם תמורת השכר הנדיב שקיבל ממשפחותיהם, התבונן בהם קלאראנס דאראו במבט החודר שלו והשיב להם בשבע מילים, "…אצבע אלוהים הותירה את המשקפיים בזירת הרצח…", ונפנה מהם לעַד. אין דבר כזה רצח מושלם. נתן לאופולד וריצ'ארד לואב נשארו חברים גם בכלא העירוני בשיקאגו. שניהם עסקו בלימוד והוראה למען אסירים אחרים. ריצ'ארד לואב נרצח בכלא ע"י אסיר בכלא ב- 1936 שחתך אותו בסכיני גילוח. נתן לאופולד שוחרר על תנאי ב- 1957. הוא מת ב- 1971. התסריט של הסרט הדרמטי "כפייה" שנעשה בארה"ב ב- 1959 מתבסס על ספרו של מאיר לווין ומשתמש כמו הסופר בשמות בדויים של גיבורי העלילה. אורסון וולס / Orson Welles שיחק את הסניגור קלאראנס דאראו (תחת שם בדוי של ג'ונתן ווילק). דין סטוקוול / Dean Stockwell שיחק את נתן לאופולד (תחת שם בדוי של ג'אד שטיינר). בראדפורד דילמאן / Bradford Dillman שיחק את ריצ'ארד לואב (תחת שם בדוי של ארטי שטראוס).

טקסט תמונה : 1924. בית המשפט בשיקאגו. במרכז המשפטן והסניגור האמריקני המזהיר ו-רב המוניטין קלארנס דרואו יחדיו עם שני הרוצחים היהודים בני טובים נתן ליאופולד בן 20 משמאל, וריצ'ארד לואב בן 19 מימין. (סוכנויות).  

פוסט מס' 1014. מן המניין : כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה-הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ"ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם הם נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). פוסט מס' 1014 הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.  

בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור, החלטתי לעזוב לעד את שני מוסדות התקשורת הללו בטריקת דלת, לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו / Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, עיתונאות טלוויזיונית, ו- כישרון ומהימנות בקיום ועריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי במשך השנים הרבות והארוכות כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. אולי יותר. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות, וכמובן תיעוד מפורט של אותם 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הממושכת הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולא מוכשרים, ולכן גם לא חשובים.

פוסט מס' 1014. כישרון השידור הישיר בזמן אמת, יכולת התיעוד, ואמינות ומדע הכתיבה בטלוויזיה-הם מנת חלקם של אישים סְפוּרִים. כנ"ל הובלה, הנחייה, והגשה עיתונאית באולפן הטלוויזיה. גם היא נחלתם של בודדים. אידיומים. צירופים מקוריים של מילים בשידורים ישירים (לחיוב ושלילה). פוסט מס' 1014 הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.    

ב- 2002, עם מינויו הפוליטי עלוב והרדוד של יוסף בר-אל ז"ל למנכ"ל רשות השידור (ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצת השר רענן כהן האיש הממונה בממשלה על ביצוע חוק רשות השידור) החלה הספירה לאחור, Count down של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עלובת הנפש לעבר סיום חייה, ו- מותה הוודאי. ב- 2005 הודח וסולק מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון ואותה ממשלה שמינתה אותו לתפקיד האחראי והרָם, בגין שחיתות ושוחד מסך. הנזקים העצומים שחולל בשלוש שנות כהונתו היו בלתי הפיכים. רשות השידור הפכה לגוף ציבורי עלוב ונכה. עיתונאי חטיבת החדשות הדַלים והמגוחכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התבוננו מנגד חדלי מעש בגוויה המהלכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם גוף שידור מפואר גססה בעיצומה של הפקת הַנֶפֶל את מונדיאל ברזיל 2014. שום תרופה ממשלתית לא הייתה יכולה עוד להציל אותה מכיליונה. מנכ"ל רשות השידור המגוחך והכושל בשנים 2014 – 2011 היה יוני בן מנחם. עוזרו הקרוב של המנכ"ל היה איש דַל ו- נֶחְשָל בשם זליג רבינוביץ'. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (רדיו "קול ישראל" + ערוץ 1) נעדר כל כישרון ניהולי היה אמיר גילת. הטריומוויראט הכושל והמחורבן הזה נבחר ב- 2011 להוביל את רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחלוף שלוש שנים ב- 2014 הכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכישלונו הטוטאלי הנוגעים ל-מינוייו הנ"ל. הנזקים שחוללו יוסף בר-אל ויוני בן מנחם ונאמניהם היו קולוסאליים. בלתי ניתנים לתיקון. לכן, הוא בנימין נתניהו ושַר התקשורת שלו גלעד ארדן הטילו ב- 2014 צַו סגירה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפקידו את פרופסור דוד האן לכונס נכסים של כלל השידור הציבורי שכלל אז בשורותיו שתי רשתות טלוויזיה בעברית ובערבית (ערוץ 1 ו-ערוץ 33) ושתי רשתות רדיו "קול ישראל בעברית ובערבית. פרופסור דוד האן מינה ב- 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל משקם זמני. יונה וויזנטל מיהר להדיח ולגרש מתפקידם את המנכ"ל המכהן יוני בן מנחם, וגם את עוזרו זליג רבינוביץ', וגם את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, וגם לסלק משורות ערוץ 1 בתום מונדיאל הנפל של ברזיל 2014 את צוות השידור "המוביל" אך הרָפֶה, העני, הדַל, והחלש במונדיאל ההוא של ברזיל 2014 יורם ארבל והפרשן דני נוימן. יורם ארבל ודני נוימן הפכו זה מכבר לקוריוז. שניהם הודחו. רשות השידור (וחלק נכבד מעיתונאיה בחטיבת החדשות של ערוץ 1) חדלי צורה, נפח, אופי, ויושרה פרכסה ונשמה את נשימותיה האחרונות. ב- 2017 היא מתה, נקברה, והפכה ל- ז"ל. על חורבותיה קָם "כאן".  

הבלוג הזה נכתב במקביל למחקר רחב היקף וכתיבת סדרה עבת כרס של 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

סִסְמַת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה  בהיסטוריה"  קרויה כלהלן: 

FROM MY POINT OF VIEW : IF YOU DO, DO IT RIGHT – IF NOT GIVE IT UP

השורה התחתונה של הסדרה בת 13 ספרים שונים הדנים ועוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא כלהלן : 

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS ( + News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND  AROUND  THE  WORLD in years of 1936 – 2021.

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. חדר הישיבות של הנהלת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. אנוכי מציג בפני ההנהלה שלי את פרזנטציית רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים בארץ ובעולם למען ולטובת השידור הציבורי בפני הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי (עומד). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בת 13 ספרים עבי כרס (כולם בנושאי טלוויזיה בארץ ובעולם שונים לגמרי בתכנים שלהם זה מזה) נחקרת ונכתבת על ידי מאז השתתפותי ב- WBM ה- 1 של אולימפיאדת סידני באוקטובר 1998. המחקר והכתיבה נמשכים גם בימים אלה של יולי 2018. הם טרם הסתיימו.

ציטוט : "למילים יש וויזואליה משלהן". (מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל).

ציטוט : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". (סוזן סונטאג).

ציטוט : "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". (אחד העם).                                                                                                                  

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד (2).

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעשר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חַיִים יָבִין (בן 89 היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 1014) ייזכר לדורות בגלל אותן שלוש המילים האלה.

טקסט תמונה : ליל שלישי – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. התצלום נעשה דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל, בן 45 בתמונה) על המהפך הפוליטי שהתחולל בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין, בן 43 בתמונה) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חיים יבין ושלוש המילים האלה ייזכרו לדורות. שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל,משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן יבד"ל ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד"ר חנוך סמית מימין. האנשים שמאחורי חיים יבין וד"ר חנוך סמית הם אנשי המל"מ, המרכז למיכון משרדי של משרד האוצר. האנשים האלה מִחְשֵבוּ את ספירת הקולות לרבות אלה של מדגם הטלוויזיה. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במשה סנה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוסף ירון (ממושקף מתבונן לצד ימין). מאחור, טלפניות הַמִשְדָר ועוזריו של ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג בעת שידור ישיר, משהכריז : "…ככה לא בונים חומה…" והחריף את הטון בפעם השנייה, "…זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה…". ההכרזה הדרמטית והמדויקת באה לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג שער בשל שיקול דעת מוטעה כפול שלו (מיקומו בשער ומיסוד ומיקום החומה שלו על ידו) בעת ביצוע בעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים של האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס (Charlie Yankos). יורם ארבל חרת ב- 19 במארס 1989 את שמו באותיות זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע"י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה ב- א"ק (ראשי תיבות של אתלטיקה קלה), תחרות ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ' לגברים הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן (Juha Vaatainen) ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה (Jurgen Hasse). זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר שם כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף בסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו. זה היה מראה מרגש ו- יוצא דופן. נסים קיוויתי שידר ישיר אז לפני 47 שנים למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כלהלן : "…מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?" והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "…למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…" (!).  במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מִרְמָה, בטקסט חסכוני ויעיל בן תריסר מילים : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון". בכך גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול היה  להגיע לתובנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית "1986 TELEMEXICO" ו- 15 (חמש עשרה) המצלמות שלה באצטדיון, אך זהו כבר סיפור אחר בסדרה.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרָץ הַפִינִי לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצה דרמטית ל- 5000 מ' בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דיק קואקס (Dick Qoax) ואת הרץ הגרמני קלאוס הילדנבראנד (Klaus Hildenbrand) שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של רשת CBC הציבורית את תשומת הלב מ- קלאוס הילדנבראנד השרוע על קו הגמר, וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לאסה ווירן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק…". שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו בדרך כלל כאלה, מדויקים.

הספר עב הכרס "למילים יש וויזואליה משלהן" עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן ז"ל שהיה רב אומן ב- כתיבה ותיעוד – אך מחונן גם בכישרון ביטוי, כתיבה, ונאום נַעֲלִים כפי שחוננו בזמנם אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע"פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (ו- יושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע"פ, מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אנשי חברת החדשות ההיא של ערוץ 2 בולטים באופן מיוחד באומנות הניסוח שלהם בע"פ בפני המיקרופון. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כשרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן "מבט". פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה"ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ "מה בוער" אצל אמנון אברמוביץ' בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה . אמנון אברמוביץ' עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : "…אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה…". זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש והיו עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, אלכס גלעדי, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, אבי רצון, ואריה מליניאק, ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי חדי הלשון ההם, הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית והמסקרנת המתעוררת בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה בשידור ישיר, בתוככי תעשיית הטלוויזיה שהיא סיר בישול שכפוף למחוגי השעון. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.

רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג'וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלשו הרשתות האמריקניות  הארציות), "The Tonight Show", שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעו, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג'וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע"י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים. ג'וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית "The Tonight Show" של NBC את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג'וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).

כישרונו של ג'וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. "לא השארתי דבר ליד המקרה", אמר, ג'וני קארסון, והוסיף : "הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור". מן ההיבט הזה היה ג'וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- "אוויר". טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת . אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אוֹמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה היא מכרעת ומדהימה כאחת.

זה מעניין וגם מוזר. גם שדרני העל בטלוויזיה המצליחנים שבהם אינם חסינים בפני אסונות שידור. יורם ארבל התנסח היטב ביום ראשון ההוא של 22 ביוני 1986 באצטדיון "אצטקה" במשחק רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1970 ארגנטינה – אנגליה 1:2, משזיהה בדקה ה- 51 של המשחק ההוא (בסיוען של 15 המצלמות של Telemexico ושלושה Replays שלהן) את התעלול ומעשה הקונדס של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) כשהוא גובר בידו על השוער הבריטי פיטר שלטון (Peter Shilton). יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון ה- "אצטקה" / AZTECA בעלת תצפית טובה על הנעשה בכר הדשא סיכם את הסיטואציה בתריסר מילים והתנסח במדויק : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שלטון". ניסוח מזהיר מפני שהוא נאמר במינימום מילים ואף על פי כן קלע בול במטרה. יורם ארבל חשף את דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בן 26 וקפטן נבחרת ארגנטינה כ- רמאי.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע ההוא של 22 ביוני  1986. אִצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. ארגנטינה – אנגליה 1:2. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי והדקה ה- 51 של המשחק. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) גובר בידו על שוער המצוין של נבחרת אנגליה בכדורגל פיטר שילטון (Peter Shilton) וגם על שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Benacer) אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב והכרחי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית, "1986 TELEMEXICO").

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע"י "יד האלוהים" מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע"י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט הטוניסאי עלי בנאסר היה מצוי ב- כושר גופני מניח את הדעת ובסך הכול ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ', והתמקם גם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם. אולם לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שָטָן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו ולא הבחין במעשה הרמאות שלו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון חינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

אומר ואוסיף : שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ו- ת"ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן. במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון עוד פְּנִינַת שידור, "ש-ע-ר, מֵאָה אַחוּז חוּקי, אֶלֶף אַחוּז חוּקי (!)". הוא שוב צָדָק. גָארִי לִינִיקֶר האנגלי רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80 של המשחק ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר.

אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ באותו המעמד את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק. אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות. הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של "יד האלוהים" בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. ברור שתמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו בעת ההילוכים החוזרים סייעו לו. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע למעשה הרמאות, "יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, ולהחלטה המוטעית של השופט עלי בנאסר, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “1986 TELEMEXICO”. המצלמות כידוע אינן משקרות.

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. "זו הייתה יד האלוהים", כינה במסיבת עיתונאים למחרת המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, "זאת הייתה יד האלוהים", הציע פרשנות משלו אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה האמריקנית סוּזַאן סוֹנְטָאג : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". היא צדקה. דייגו ארמאנדו מאראדונה הרשים אותי באותו המשחק ההוא ב- 22 ביוני 1986 ארגנטינה – אנגליה 1:2. למחרת המשחק ההוא התקיימה כאמור במכסיקו סיטי מסיבת עיתונאים מטעם המשלחת הארגנטינית. ברור ש- חשתי לשם. דייגו ארמאנדו מאראדונה הסביר את פשר התעלול שלו שהיה בעצם מעשה בלתי ספורטיבי ולא הגון, "זאת הייתה יד האלוהים", אמר. התברר שהוא פרחח לְאוּמָן ארגנטיני אבל לא טיפש (דייגו ארמאנדו מאראדונה לא הסכים מעולם לשחק בליגה האנגלית למרות שהוצעו לו סכומי עתק. הוא שיחק בתום מונדיאל ספרד 1982 בספרד ואח"כ באיטליה). דייגו ארמאנדו מארדונה בילף את שופט במשחק הטוניסאי עלי בנאסר וכבש במעשה מרמה שער בלוף שהעלה את ארגנטינה ליתרון 0:1. הוא לא התנצל על כך באותה מסיבת העיתונאים ההיא. לא אז ולא מעולם. בעיניו "יד האלוהים" שלו הייתה מעשה נקם על כר הדשא באנגליה על מה שעוללה לארגנטינה מולדתו ב- "מלחמת פוקלנד". זה מעניין : יורם ארבל ודייגו ארמאנדו מאראדונה הגו סלוגנים בלתי נשכחים והם מצטרפים לחברתם של הוגי הדעות מוטי קירשנבאום ז"ל ואייברהאם לינקולן.

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד (4).

טקסט תמונה : 1969. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. חיים יבין עלם חמודות בן 37 הופך למגיש החדשות האולטימטיבי של "מבט" ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שום פורמולה מתמטית לא הייתה יכולה לחזות את הצלחתו הטלוויזיוניות הפנומנאלית (בקנה מידה ישראלי). משהתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור (וערוץ 2 שטרם קם כבר נשף בעורפו ותר אחרי כוח אדם מיומן), מיהר להכריז כלהלן : "על שלושה אישי ערוץ 1 אינני מוותר, ואלה שמותיהם חיים יבין, יעקב אחימאיר, ואהוד יערי". משהגיע רגע המבחן קנה מוטי קירשנבאום את נאמנותו של חיים יבין בכסף. הוא שילם לו אז מ- 1993 1000 (אֶלֶף) דולר לכל מהדורת "מבט" שהגיש. הסכום הזה נחשב בימים ההם להון עתק. (התצלום באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום וחיים יבין נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. חיים יבין היה שדרן חדשות בעל מוניטין ב- רדיו "קול ישראל" בשנים 1968 – 1957. לאחר שפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 90 היום) התמנה ביולי 1967 ע"י שר ההסברה ישראל גלילי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה, הפך חַיִים יָבִין (בן 84 היום) לעוזר ראשי שלו, מעין מזכיר – יועץ. אגב, יחדיו עם עוד שני עוזרים מפורסמים בעת ההיא דוב שנער (היום פרופסור דוב שנער) והבימאי אביטל מוסינזון ז"ל. חיים יבין הפך כמעט באקראי בקיץ 1968 למגיש החדשות הראשי של מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הוא היה הרבה יותר מזה. בחלוף שנים רבות הוברר כי בתוקף תפקידיו הביצועיים והמנהליים השונים ראה בו הציבור את אחד מאבות השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בכל הזמנים. אולם הזמנים האלה השתנו לבלי הכר. ב- 1993 נאלץ מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לרכוש את אמונו של חיים יבין לשידור הציבורי תמורת ממון כדי לשכנע אותו להישאר בשורותיו. חיים יבין נכנס לפנתאון הלאומי בזכות הכרזתו הטלוויזיונית באותו יום שלישי ההוא בעשר בערב ב- 17 במאי 1977 בתום מערכת הבחירות לכנסת ה- 9 : "גבירותיי ורבותיי – מהפך (!)". ההכרזה הפכה לסלוגן לאומי.

טקסט תמונה : ליל הבחירות לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפני סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה בישראלית הציבורית ב- "תור הזהב" שלה בשנים 1979 – 1973, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ד"ר חנוך סמית מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד"ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית (!). (באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

התוצאה המרעישה של מִדְגָם הטלוויזיה בראשות ובפיקוחו של חֲנוֹך סְמִית נגדה לחלוטין את תוצאות הסקרים המוקדמים עֶרֶב הבחירות ולכן תפשה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מופתע. כמו רבים גם הוא לא האמין לתוצאה הדרמטית בה מפלגות הליכוד וד"ש הביסו בצורה כל כך נחרצת את מפלגת המערך. זה נראה כ- Flop. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הורה בתחילה לדָן שִילוֹן להשליך את נתוני המִדְגָם לפח. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הרגיש בטוח ולא סמך על תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה שהיה פרויקט ראשוני ועדיין חסר מסורת בתולדות רשות השידור. צריך להדגיש כאן ש- דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלוֹ. הוא ראה בחֲנוֹך סמית מדען סטטיסטיקה ומתמטיקה ואיש סקרים מהימן ורב ניסיון. הוא האמין בו בכל נפשו. אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אמר לו דקות אחדות לפני תחילת המִשְדָר הישיר, "זאת המלצתי לזרוק את תוצאות המִדְגָם לפח", אך דן שילון דחה ללא כל היסוס את ההמלצה של הבוס שלו ויצא לקרב עם הנתונים הסנסציוניים שסיפק לוֹ ד"ר חנוך סמית. דָן שִילוֹן לא התייעץ יותר עם איש לאחר השיחה בתשע ורבע בערב עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם לא עם יִצְחָק לִבְנִי שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ו/או נחשב לעורך הראשי שלה. כמו מצביא שִרְיוֹן וותיק פקד על חַיִים יָבִין את הפקודה שכל טנקיסט מכיר אותה היטב, "נוּעַ, נוּעַ, סוֹף". בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, שידר חיים יבין בשידור ישיר בטלוויזיה את שלוש המילים האלמותיות , "גבירותיי ורבותיי – מהפך !".

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה עשר בערב. ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל באולפן מונה לחיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ל- "אוויר". מימין, הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל בודק שוב ושוב את הנתונים. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל, מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין בחולצה לבנה). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין את המשפט האלמותי, "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !" (באדיבות יוסף '"פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1968. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 53 שנים. דן שילון בראשית הקריירה הטלוויזיונית ארוכת השנים שלו מגיש את מוסף הספורט ב- "מבט" העוסק באירועי אולימפיאדת מכסיקו 1968. בתוך זמן קצר ביותר מיסד דן שילון את התוכנית "מבט ספורט" וחיש מהר הפך ל- שדר ספורט ומגיש תוכניות הספורט ברמה של כוכב טלוויזיה לאומי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1966. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 55 שנים. התמונה צולמה בשיקאגו – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (קיצוני מימין בן 27) עם קבוצת ידידים בשעה שהיה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה בשנים 1968 – 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן מוצלח של קיבוץ אפיקים שלמד בשנה ההיא של 1966 הנדסת מכונות באוניברסיטת וויסקונסין, וכן עוד שני סטודנטים ישראליים הלומדים בארה"ב מנחם אסא וגיורא גרייבר. פרופסור שלמה אהרונסון מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה מינה בקיץ 1968 את מוטי קירשנבאום ז"ל לעורך "מבט" הראשון. לידו כיהנו כעורכי "מבט" נוספים גם דן שילון ואלי ניסן. (התמונה באדיבות יאיר גורין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורשות השידור ההן ניצבות ב-2014 על סף חִידָלוֹן. על הריסותיהן וחורבותיהן מוקם ב-2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן 11". 

פוסט מס' 1014. אני שב למסמכים, לפוסטים ההם שלי שעסקו בניתוח התוכנית הקרויה, "שודדי הרשות האבודה" (הפיקו, ערכו, ושידרו רביב דרוקר וברוך קרא ב- תוכניתם "המקור" ב- 2016, תוכנית טלוויזיה מתוחקרת היטב, שהייתה נדבך תיעודי חשוב בערוץ 10 ז"ל ההוא ), והיוותה בשעתו מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011. רביב דרוקר וברוך קרא נזכרו שָם בערוץ 10 ז"ל ההוא בפיגור של שנתיים לעסוק ב- פרשת "שודדי התיבה האבודה" אחרי התחקירים הנרחבים באותו עניין שהקדימו אותם ו-עשו העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / "הארץ" ורז שכניק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". סיפור "שודדי הרשות האבודה" כפי שסיפרו אותו אז רביב דרוקר וברוך קרא לא התחיל ב- 2011 עם מינויו של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. סיפור "שודדי הרשות האבודה" גם לא התחיל ב- באביב 2002 עם מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. סיפור "שודדי הרשות האבודה" גם לא התחיל ב- סתיו 2001 עם מינויו של רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור הזמני ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. הפוליטיזציה המנובזת ו-הנכלולית ועמה ניצני העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם בכל כיעורם ונִבְזוּתָם עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו (אורי פורת ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984, פרי מינויו של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר) ע"י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור המוכשר והמוצלח והיוצא מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998- 1993. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, הענקת שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל. בגינן הוא הודח וסולק ב- 2 במאי 2005 ע"י אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון, אלה שמינו אותו למשרה הרמה באביב 2002. פוסט מס' 1014.

תזכורת : רביב דרוקר וברוך קרא שני עיתונאים מוכשרים, רציניים, יישרי דרך, ובעלי מוּסָר (!) הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 + השלמות ב- "המקור" ביום שלישי – 5 ביולי 2016, כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. ובכן, אותה הַחֶרֶב הפוליטית המתהפכת שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל ההוא יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל". פוסט מס' 844. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי.

"שודדי הרשות האבודה" היווה בשעתו מסמך תיעודי – תחקירי רב ערך. האם היה מדובר ב- אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית ? האם היה זה מבוא ? האם לא היה זה פתח דבר ? מדוע ה- אפילוג מקדים את ה- פרולוג ? האם האפילוג רשאי במחזה הַנֶפֶל הטלוויזיוני של ערוץ 1 להיות פרולוג והפרולוג יכול להפוך לאפילוג ? האם האפילוג והפרולוג הללו שמתערבבים זה בזה עוסקים במעשי שחיתות, התנוונות, והתפוררות של השידור הציבורי במדינת ישראל ? האם וויליאם שייקספיר צדק כשאמר, "משהו רקוב בממלכת דנמרק", והתכוון לרשות השידור של אורי פורת (בקדנציה ה- 2 שלו) ושל יוסף בר-אל ויוני בן מנחם כולם פרי מינויים של שני ראשי ממשלה מהאגף הפוליטי הימני של מדינת ישראל ? האם יש בכוחם של הפרולוג והאפילוג הטלוויזיוניים הללו ללפות ולאחוז בצבת איתנה את עושי הנבלה ולהכניסם לכלא מאחורי סורג ובריח ? האם "המקור" של ערוץ 10 בראשות שני שומרי הסַף שלו רביב דרוקר וברוך קְרָא סלל עוד משעול של יושרה, אמת, ו- מוסר, בדרך לקבלת מידע כֵּן ואמיתי ? האם רביב דרוקר וברוך קרא גרמו לציבור בישראל להבין טוב יותר ולהיות מודעים יותר בתוכניתם ההיא מ- 2016 "שודדי הרשות האבודה" להתנהגותם הפוליטית – מנהיגותית – תקשורתית חסרת האחריות רוויה במינויים שגויים ו-מטומטמים של אריאל שרון ז"ל ובנימין נתניהו יבד"ל והצבת ארבעה מנכ"לים כל כך לא מוכשרים וכל כך כושלים בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל ? הם יש בכוחה של דֶרֶך אֶרֶץ לקבור תחתיה מעשי שחיתות, רמייה, ופשע ש- מַלְאוּ ללא רחם את הָאָרֶץ הזאת ואת רשות השידור עד גדותיהן ?

תוכנית "המקור" רבת המוניטין של ערוץ 10 ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר, ועסקה ב- "שודדי הרשות האבודה", העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2001. תוכנית "המקור" של ערוץ 10, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + יואב גינאי + יו"ר אמ"י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן שרויה רשות השידור בשנים 2014 – 2011 הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה, מר נתי טוקר מ- TheMarker / "הארץ", ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות".

טקסט מסמך : 5 במארס 2014. העיתונאי נתי טוקר מפרסם ידיעה דרמטית ב- "TheMarker / הארץ" כי יו"ר הועדה לעתיד השידור הציבורי מר רם לנדס ימליץ בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו על סגירת רשות השידור. (באדיבות "דה מארקר / הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : יום שני – 24 בפברואר 2014. העיתון "דה מארקר / הארץ". העיתונאי נתי טוקר מפרסם את היסטוריית ריבי הסמכויות המכוערים בין שני מנהיגי השידור הציבורי מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. (באדיבות "דה מארקר / הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם "ללא רשות" אודות ה-הסרחות ו-השחיתויות שהתרחשו ברשות השידור הציבורית ז"ל ההיא תחת מנכלותו העלובה והמגוחכת ההיא של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד אבל דַל, נטול כל כישרון, חסר היכולות, ונעדר אישיות בשם זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 28 בפברואר 2014. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס").

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". עוד כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם "ללא רשות" אודות ה-הסרחות והשחיתויות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו העלובה והמגוחכת של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד אבל דַל, נטול כל כישרון, חסר יכולות, ונעדר אישיות בשם זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 28 בפברואר 2014. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס").

טקסט מסמך : 28 בפברואר 2014. העיתון "ידיעות אחרונות". עוד כותרת ראשית מתוך מאמר תחקיר עיתונאי רחב היקף של רז שכניק בשם "ללא רשות" אודות ה-הסרחות והשחיתויות שהתרחשו ברשות השידור תחת מנכלותו העלובה והמגוחכת של יוני בן מנחם ההוא ועוזרו הקרוב והצמוד אבל איש דַל, נטול כל כישרון של ניהול ומנהיגות, חסר יכולות, ונעדר אישיות ומינימום כריזמה בשם זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011. התחקיר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 28 בפברואר 2014. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס").

מותה וקבורתה של רשות השידור הצעירה ז"ל ההיא במונחי זמן היסטוריים (2017 – 1968). הכתובת שנחקקה על כתלי רשות השידור "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" הייתה רשומה כבר באותיות גדולות ובוהקות מאז סיים מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ב-1998 את תקופת כהונתו בת חמש שנים כ-מנכ"ל רשות השידור. סוֹפָה המַר והעָצוּב של רשות השידור ז"ל ההיא, קמילתה, מותה, וקבורתה בתום עידן מוטי קירשנבאום היה צפוי וידוע לכל בר בי רב. היה מדובר רק בעניין של זמן.

כפי שכבר רשמתי בפוסטים קודמים, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספרו הסידורי הוא 1014 משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות שהיו מובנות ו-שרויות בתוך השכבות ו- הרבדים שהרכיבו והיו ושכנו ב-מסד של רשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא – הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' (בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) על מגוון פעולותיה הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עוֹל של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם את אמיר גילת. באותה הנשימה הקונקרטית הזאת של המקלדת האילמת הזאת אולם חיה, רבת ידע, רוויית חוויות, ובעלת זיכרון בלתי נדלה, צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן ההוא יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו בת חמש שנים (1998 – 1993) כחוק. המנכ"ל החדש / ישן אורי פורת (שימש מנכ"ל רשות השידור לראשונה בשנים 1989 – 1984) בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך מַרוֹת בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית"ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, "מוות לערבים…מוות לערבים…", שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ"ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת "מבט". עורכי "מבט" דאז היו אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן דאז אורי פורת טען בלהט ששני עורכי "מבט" פברקו אז את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות "מוות לערבים…מוות לערבים…" להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית"ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ"לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בצמרת הרשות בין מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ליו"ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור (לא כולם, מרביתם) בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם התנהגו כ- עדר ו-שוב ניצבו בצידי הדרך ושתקו ומילאו פיהם. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור ז"ל במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 גססה, קמלה, ונקברה תחת ההריסות וחורבותיה שלה עצמה במאי 2017. ב- 15 במאי 2017 עלה במקומה לאוויר "תאגיד השידור הציבורי" החדש "כאן 11" בראשותו של אלדד קובלנץ. 

ב- 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים, ומינתה מינוי מופרך ופוליטי לגמרי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מר יונתן "יוני" בן מנחם במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מרדכי "מוטי" שְקְלָאר. ראש הממשלה בנימין נתניהו פעל כרגיל מטעמים של שיקולים פוליטיים מעוותים והעריך שהוא ממנה לתפקיד המנהיג האחראי ורב המעלה לתפקיד מנכ"ל השידור הציבורי איש נאמן לו ועושה דברו בשם יוני בן מנחם, בהנחה מוחלטת שיתייצב לימינו על מסך הטלוויזיה בעת סערות מפלגתיות ומדיניות ובשעת וויכוחים פוליטיים. חיש מהר התברר כי מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם הוא איש כושל ועלוב מכל היבט. ב- 2014 הפנה ראש הממשלה את גבו למנכ"ל רשות השידור הכושל והעלוב פרי מינויו, יוני בן מנחם. יוני בן מנחם הועף ונבעט ב- 2014 ל-קיבינימט ע"י הממנה שלו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת ההוא גלעד ארדן. ב- 2014 החלה תקופת תיקון חדשה ברשות השידור הגוססת בפיקודם של שני המנשימים פרופסור דוד האן ומנכ"ל רשות השידור הזמני והחדש יונה וויזנטל. ל- מינויו התמוה והמביך ההוא של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, היה זה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ"ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ"לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ"ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ'. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ' מתומכיו המובהקים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע"י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב' אילנה זנגילבף. המנכ"ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. משהתמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), ימים ספורים לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, "סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה". לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, "סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה". שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר "גייזר" יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג'נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב Tip top. האמנתי איך שהוא באופן חלקי וחצוי להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את אמיר גילת ב- 2001 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת "גוג ומגוג". רשות השידור תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת על פי סרטם התיעודי "שודדי הרשות האבודה" של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ"ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו"ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם, 2 שרים התנגדו להדחה (דליה איציק ומאיר שיטרית), שר אחד נמנע (בנימין נתניהו), ושני שרים, סילבן שלום וצחי הנגבי, לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק שגאולה כהן (אמו של צחי הנגבי) וג'ודי מוזס – ניר – שלום (רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו "קול ישראל" של רשות השידור.

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלקי תוכן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, לא כולם, מנוהלים בשנים 2000 – 1999 כ- מדמנה.

שלטונו של מנכ"ל רשות השידור הכושל, השלומיאלי, ובסופו של דבר גם המודח מר יוני בן מנחם בשלוש השנים ההן של 2014 – 2011, הוא במידה רבה המשך לשלטונו הכוחני אולם נחשל ו- רשלני של מנכ"ל רשות השידור כל כך בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. העניינים קשורים. שמו של אותו יו"ר אמ"י מר יעקב "יענקל'ה" מנדל עלה לדיון לא רק בתקופת מנכלותו של אותו יוסף בר-אל ואותו מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם באותן שלוש השנים המדוברות 2005 – 2002, אלא אף קודם לכן ב- 1999 ו- 2000. ב- 1999 ו- 2000 אורי פורת שימש מנכ"ל רשות השידור. יאיר שטרן כיהן כמנהל ערוץ 1 (עד 30 באפריל 2000, החליף אותו ה- מ"מ הנצחי יאיר אלוני) ויוסף "יוסי" משולם נשא במשרה של מנהל חטיבת התוכניות בערוץ 1. מטבע הדברים היה אותו יוסי משולם כפוף על פי ההיררכיה המקובלת למנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור. מדובר במנהל חטיבת תוכניות כושל במיוחד. בלתי מוצלח בעליל. ב- 1999 התמנה יוסף "יוסי" משולם למנהל חטיבת התוכניות במקומה של גב' דליה גוטמן שפרשה, שריד מעידן המנכ"ל הקודם מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993. על המִשְרָה החשובה (ביותר) התמודדו ב- 1999 גם המפיק אהרון "אָרָלֶ'ה" גולדפינגר, יעקב אסל (בימאי תוכנית הסטירה המשגשגת "ניקוי ראש" ויד ימינו של ההוגה, העורך, והמפיק מוטי קירשנבאום ז"ל ואשר שודרה בשנים 1976 – 1974), מנהלת התוכניות לילדים צלילה רוז, נתן כספי מנהל סרטי תעודה, וגם עיתונאי חטיבת החדשות חנן עזרן ז"ל. יוסי משולם זכה בבכורה בתמיכתו של מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל. שם החלה נפילתו לתהום של אותו יוסי משולם וחטיבת התוכניות שלו. מדובר בכישלונות מהדהדים בתוכן וגם ב- כלכלה טלוויזיונית. התדרדרותו של יוסי משולם כמנהל חטיבת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעולם לא נבלמה וגררה לצידה במקביל את ההתדרדרות המקצועית של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. כישלונותיהם של יוסי משולם ואורי פורת היו מהירים, מהדהדים, ואפקטיביים שהשפיעו האחד על השני, והאיצו את ההתגלגלות של שניהם במורד הטלוויזיוני החמקמק והחלקלק. מכל היבט.

ב- 1999 חתמה חטיבת התוכניות של ערוץ 1 תחת ניהולו של יוסי משולם ובאישורם של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן מנכ"ל רשות השידור אורי פורת על חוזה יקר עם חברת "דגים הפקות" בדבר שידורה של סדרת טלוויזיה בקטגוריה של בידור בשם "מנדל וגורנשטיין חקירות", שכוללת בתוכה 7 תוכניות באורך של 25 דקות כל אחת. הכותרת "מנדל וגורנשטיין חקירות", ורשימת ה- Cast הניבו ציפיות ותקוות. הנושא בסדרה היה עיסוק ב- קומדיית מצבים של אירועי פשע, ו- תיאר שני בלשים שלומיאלים ורשלניים שיוצאים לחקור תעלומות בילוש ומסתבכים בצרות. השחקנים הראשיים בסדרה "מנדל וגורנשטיין חקירות", היו יעקב "יענקל'ה" מנדל, אלי גורנשטיין, ואביטל דיקר. יעקב "יענקל'ה" מנדל שהיה מנהל אגף התרבות והאומנויות בעיריית תל אביב – היה שחקן, וגם מפיק שיצר את הסדרה "מנדל וגורנשטיין חקירות", וגם כתב חלק מהמוסיקה שלה. את התסריט של "מנדל וגורנשטיין חקירות", כתבו גיא מרוז ויוני להב. הבימאי היה מיקי בהגן ועוזרתו הבמאי שלו הייתה אורלי יום טוב. כמו כן כיכבו ב- "מנדל וגורנשטיין חקירות", גם יוסי גרבר, שלמה גרוניך, שימי ריגר, ז'ולי בהגן, סיגל אבין, עוזי חיטמן, סופי צדקה, מיטל דוהן, יובל סמו, גיא מרוז (אחד משני כותבי התסריט), אביבה אבידן ועוד רשימה ארוכה של שחקנים ושחקניות. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא כפו על מנהל התוכניות שלהם יוסי משולם ב- 2000 – 1999 לערוך מחקר צפייה מוקדם ומבחן דעת וטעם קהל בטרם עולה הסדרה לאוויר. החוזה היקר נחתם והסדרה "מנדל וגורנשטיין חקירות" הועלתה לאוויר בערוץ 1 כפי שהיא כאילו מדובר ביצירה של וודי אלן. הפרק הראשון של "מנדל וגורנשטיין חקירות" שודר לראשונה במוצ"ש 8 בינואר 2000. למרות ההשקעה הכספית הרייטינג היה בשֶפֶל. נֶפֶל. רק % 1.5. אכזבה ענקית. עכשיו כבר היה מאוחר לשנות את סעיפי החוזה היקר. רשות השידור שילמה לחברת "דגים הפקות" ב- 1999 מפרעה שהסכום הנקוב שלה היה לא קטן, ו- כלהלן : 1.247220 (כ- מיליון ורבע) שקל. בראשית 2000 תוך כדי שידורם של שבעת הפרקים הוסיפה רשות השידור לחברת "דגים הפקות" סכום של 431730 (ארבע מאות אלף ושלושים ואחד ושבע מאות ושלושים אלף) שקל. רשות השידור שילמה אם כן לחברת "דגים הפקות" בעבור שבעת הפרקים של סדרת "מנדל וגורנשטיין חקירות" סך של 1.664520 (מיליון ושש מאות שישים וארבעה חמש מאות ועשרים אלף) שקל. הרייטינג של "מנדל וגורנשטיין חקירות", היה עגום, מטריד, ומגוחך. בין % 1.5 ל- % 1.8 במקרה הטוב. המִדְרוּג הדַל והעני רק לִיחֵךְ את ה- יַבְּלִית הצומחת בגינת ערוץ 1 אבל לא השמיד אותה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה מאוכזב עד עמקי נפשו מפועלו יוסי משולם מנהל התוכניות שלו. בצדק. לא שררה שום קורלאציה בין המִדְרוּג הירוד לבין העלות הענקית של "מנדל וגורנשטיין חקירות". אורי פורת לא פיטר את יוסי משולם אולם הוא היה אובד עצות ומדוכדך, מה עוד שיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של רשות השידור אלון אלרואי הציקו לו באותה התקופה ההיא ועשו לו כמעט את המוות. ואז ב- 16 בנובמבר 2000 הוסיף יוסי משולם שמן למדורה. הוא הכריז בעיתון "גלובס" כהאי לישנא : "אני צריך לקבל את פרס ה- אוסקר על העבודה שלי". הכרזה מופרכת מיסודה שלאורי פורת החולה והתשוש כבר לא היה כוח להתמודד עמה, לטפל בה, ולדחות אותה על הסף. גם מ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני לא הכחיש אותה. ההצהרה של איש טלוויזיה עגום ומנהל תוכניות כל כך רדוד נותרה במקומה. יוסי משולם היה מנהיג שידור כושל וגם לא צנוע, שבאמת חשב שמגיע לו פרס אוסקר על עבודתו כמנהל חטיבת התוכניות. "מנדל וגורנשטיין חקירות" הייתה סדרת נֶפֶל טלוויזיונית והותירה אחריה שורה ארוכה של כתמים מלוכלכים על בגדי השרד של ערוץ 1.

וכיצד אפשר לשכוח את התאריך ההוא של יום שלישי – 13 באפריל 1999 במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ביום ההוא ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקח מַר שלא ישכח. באותו עֶרֶב כחודש לפני הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, ניהל המנחה נסים משעל בתוכניתו "משעל חם" בערוץ 2 (ביום שידור של הזכיינית "רשת") עימות טלוויזיוני סנסציוני בין ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו לבין שר הביטחון המפוטר שלו יצחק "איציק" מרדכי (בנימין נתניהו פיטר את יצחק "איציק" מרדכי זמן קצר לפני העימות הטלוויזיוני ונסים משעל עט על המציאה). ביבי נתניהו הלבין את פניו של שר הביטחון איציק מרדכי בפיטורין ההם קבל עם ועדה. אִיצִיק מָרְדֱכַי המפוטר רץ עכשיו לכנסת בראש מפלגה פוליטית חדשה "המרכז" (יחדיו עם הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק ז"ל) והבטיח לציבור הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. הימים היו כאמור ימי טְרוֹם בחירות (הבחירות התקיימו ב- 17 במאי 1999) והארץ רעשה וגעשה. העימות הטלוויזיוני בין השניים הוליד גִצִים ו- רְשָפִים ונסים משעל והזכיינית "רֶשֶת" מיהרו לקצור את תהילת הרייטינג. באותה שעה ממש במקביל לעימות הפוליטי – טלוויזיוני המבריק הזה של נסים משעל בִּיבִּי נְתַּנְיָהוּ נגד אִיצִיק מָרְדֱכַי, שיבץ מר יוֹסִי מְשוּלָם מנהל חטיבת התוכניות הכושל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המַט ליפול סרט פילם דהוי ויָשָן של ג'וֹן לָה – קָארֶה. התוצאה הייתה מרה. ערוץ 2 צבר באותו עֶרֶב רייטינג של % 41.1 מול  % 2.1 בלבד שהייתה מנת חלקו של ערוץ 1. תבוסה מוחלטת. בלשון הספורט Knock out. יוסי משולם מנהל חטיבת התוכניות בערוץ היה פרי מינויו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. מינוי רדוד וכושל שיאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מודע, שותף לו, והסכין עמו, אך סירב להתעמת עם מנכ"ל רשות השידור ושילם על כך מחיר יקר במוניטין שלו עצמו. יאיר שטרן איננו רשאי לרחוץ כפיו בניקיון כפיו בכל הקשור למנהל חטיבת התוכניות שלו, אותו יוסי משולם. ואין לשכוח את ניסיונו של אותו מנהל התוכניות יוסי משולם להעניק בשנים ההן תוכנית טלוויזיה אישית לפיגורה כה לא מוכשרת עד כדי גיחוך כמו גב' מירי שילון (אז אשתו של דן שילון), בהשקעה כספית עצומה. נסים משעַל רב אמן בתקשורת המונים, הכין מארב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה פעם ביתו, והפגיז אותה באותו התאריך ההוא של יום שלישי – 13 באפריל 1999 בכל התותחים שעמדו לרשותו. נסים משעל גרם נֶזֶק מִדְרוּג גדול לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, פגע במוניטין שלה, וחשף את יוסי משולם ככלי ריק. העולם התהפך ואָמוֹת הַסִפִּים של ערוץ 1 ורשות השידור זָעוּ. השידור הציבורי שאומנותו וכוחו היו בשידורי חדשות ואקטואליה התעסק באותו ערב הזוי בבידור דהוי בפילם של ג'ון לה – קארה, ממוחזר, ויָשָן – נושן, ואילו השידור המסחרי שהיה אמון על שידור סרטי קולנוע ובידור שידר לפתע בשידור ישיר אקטואליה חמה ורוגשת. מפגש דרמטי מרתק וטעון בין ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו ושר הביטחון המפוטר שלו יִצְחָק "אִיצִיק" מָרְדְכַי הטוען עכשיו לכתר ראשות הממשלה. הטריאומווירט השִלטוני הזה בהשתתפותם של המנכ"ל אורי פורת, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל התוכניות יוסי משולם, נהג לשבץ כאמור בלוח השידורים הרוטיני והבאנאלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בזמן הצפייה הראשי וגם מחוּצָה לוֹ, עֶרֶב רָב של תוכניות בידור אמריקניות ואנגליות לא חשובות מכל הסוגים שנהגו לקחת את צופיהן לכל מקום – אך לא הביאו אותם לשום מקום. הנה חלק מהמבחר שכבר דיברתי אודותיו : "קוסבי", "שפץ ביתך", "גיר", "הולבי סיטי", "הבוס", "המלון של פולטי", "דם ודמים", "מייקל מור האמת האיומה", "מיסטר בין", "תחנה בסכנה", ומה לא. כאילו השידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל הוא איזה סניף או סֶרַח עודף של ה- BBC ו/או של רשתות הטלוויזיה האמריקניות NBC ,CBS, ו/או ABC. לא ייאמן כי יסופר אולם הנ"ל התרחש בשנים ההן מידי ערב בערבו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). ואיך אפשר לשכוח את ניסיונות הנפל של יוסי משולם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ בשנים ההן בכל הנוגע לניסיונות העסקתה של מירי שילון (אשתו לשעבר של דן שילון) שיוסי משולם העניק לה תוכנית אירוח אישית ב- Prime time של ערוץ 1 בשנת 2000. מירי שילון נטולת כל אישיות טלוויזיונית שאפילו גרם של כישרון ופֶּלֶס רְבָב של יכולת שהיה שייך בעבר לבעלה לשעבר דן שילון, לא דבק בה למרות קרבתה עליו. היא נכשלה כישלון קולוסאלי. המאמן והתומך שלה ה- מֶנְטוֹר יוסי משולם נימק והסביר את כישלונה בכך שנזרקה על ידו וע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מוקדם מידי למימיו העמוקים של לב ה- Prime time וטבעה שם במצולות. האמת גלויה ופרוסה : לא היה בה למפרע מאום כ- פרסונה טלוויזיונית. אישיות סרק. לחלוטין לא מוכשרת בתחום. שוב נזרעו זרעי הפורענות. בצד כל אלה צריך להזכיר לשמצה גם את הפקת המִשְדָר היומי "קו לדמות", בן כדקה וחצי, פינה יומית שקדמה ל- "מבט", פרי מעשי ידיהם של חיים טופול ואיתן הבר. עלות המוסף הקצרצר הזה "קו לדמות" בחסותה של חטיבת התוכניות והממונה שלה יוסי משולם התבססה על אוספי חומרים תיעודיים של הארכיון העשיר של ערוץ 1 + קריינות של חיים טופול. ייצורה הוערך תקציבית ב- 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. לפתע התברר כי מחירי הפקתה נסקו ל- 450000 (ארבע מאות וחמישים אלף) דולר. אורי פורת היה ב- שוֹק ושוב התכנס מדוכדך בדלת אמותיו. מה כבר יכול לעלות כאן 450000 דולר ? הרי מדובר בחומרי ארכיון בלעדיים של ערוץ 1 עצמו שאין עליהם זכויות יוצרים ולא זכויות שידורים. OK, צריך לשלם קצת לחיים טופול. OK, צריך לשלם קצת למנהל איתן הבר. OK, צריך לשלם קצת לתחקירן / תחקירנית. OK, צריך לשלם קצת לעורך / עורכת. אבל כיצד תפח הסכום ל- 450000 דולר ? לאלוהים פתרונים. לכן הפרשה המסתורית הושתקה.  

בקיץ 2002 התמנה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח במארס 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל שימש יועצו הקרוב של רן גלינקא כשזה התמנה למנכ"ל רשות השידור הזמני באוקטובר 2001 ע"י השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, ובהסכמתו ואישורו כמובן של ראש הממשלה אריאל שרון. במארס 2002 הודח רן גלינקא מתפקידו כמנכ"ל זמני רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ומקומו מונה למשרת מנכ"ל רשות השידור יועצו הקרוב יוסף בר-אל. בשיחות התחקיר שקיימתי עם רן גלינקא לפני כמה שנים טען בפניי כלהלן : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". הפרשה נידונה בהרחבה בפוסטים שונים בבלוג. ב- 18 באפריל 2002 כינה יוסף בר-אל בעיתון "גלובס" את יורשו של רן גלינקא, "דפוק".

מפני שהפכתי לבר פלוגתא של יוסף בר-אל מקדמת דנה הוא ציווה על מ"מ מנהל הטלוויזיה שלו מר יוסף "יוסי" משולם לטרפד את אירועי הספורט בהפקתי וניהולי, בארץ וגם חו"ל, וכן להורות לי לשדר אותם Off tube מהמוניטור בירושלים לרבות מונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2002 בנימוק של היעדר תקציבים. במידה רבה זה היה הקֵץ. מי שמע עד אז עד ימיו המרופטים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל על שידורי ספורט ישירים בשיטת Off tube ? גם לא עלובי החיים. אפילו את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 שידר דן שילון ישיר מעמדות שידור מהאצטדיונים ברחבי מכסיקו הענקית. יתירה מזאת יוסף בר-אל החליט לבטל את הסכמי וחוזי פורטו שחתמתי עם הסוכנות הגרמנית "UFA" ואשר עסקו בשידורם הישיר של משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004 בפורטוגל. הוא קרא לוועד המנהל של רשות השידור, לחברי המליאה, למבקרת הפנים של רשות השידור גב' רומה אבישי, וליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ' לתמוך במהלכיו נגדי ולבטל את כל ההסכמים שחתמתי בפורטו – פורטוגל בשעתו בינואר 2002 עם "UFA" כנציגם של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני. המו"מ שערכתי בפורטו – פורטוגל עם "UFA" וחתימתי על מסמכי החוזים נעשו כדת וכדין בהרשאה של הבוסים שלי, אולם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בחר להציג אותי כמי שהתגנב בלא רשות מאחורי גבה של ראשות השידור. ולא רק זאת. הוא רץ לעיתונות להדליף שנהגתי שלא בסמכות ומינה את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי למגינת לבי לדוור פרטי שלו. ברור ששכרתי את עורכי הדין גלעד שר ואופיר טל להגן עלי בפני מה שאנוכי הגדרתי כמעשי נוכלות ונבלה כלפיי. בסופן של אין סוף נביחות הוא לא נשך אותי והחוזים שחתמתי עם "UFA" נותרו במקומם ותקפים. למעט נזיפה מגוחכת שלו עליה הגבתי מייד בפרצופו, "איש עלוב, אתה והנזיפות שלך לא מזיזים לי", ונפניתי ממנו. צריך להסביר כאן לקוראי הבלוג בעיקר הצעירים כי על מנת להקדים במירוץ רכישת זכויות השידורים הנוגעים לארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004 את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בראשות מיילן טנזר, וגם את חברות התיווך של זכויות השידורים של אביב גלעדי ו- "צ'ארלטון", ועל פי אילוצי הזמן ההוא בתנאי התחרות ההם, קניתי באישורם של רן גלינקא ויאיר אלוני את ארבעת המשחקים המיועדים במחיר כולל של 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר. כלומר, עלות של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר. זה היה המיר הזול ביותר שניתן היה להשיג בראשית 2002 בתנאים התחרותיים של הימים ההם. יוסף בר-אל קנה את שמונת משחקי מונדיאל 2002 מחברת "צ'ארלטון" במחיר כולל של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. כלומר עלות של 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק במונדיאל יפן / קוריאה 2002. בעוד שקופיות החסות בארבעת משחקי קדם Euro 2004 מזערו נזקים וכיסו 1/3 מהעלות הכללית בסדר גודל של 400000 דולר מסך של 1.200000 דולר, הרי שלא ניתן היה לבצע קיזוז כזה בשידורי ה- Off tube של שמונת משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מפני שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים נכנס לתמונת התחרות מול מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ותומכיו (לרבות יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי), הטיס לשני היעדים במזרח הרחוק את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ, שידור ישיר 56 משחקים מעמדות שידור באצטדיונים של יפן ודרום קוריאה תמורת מחיר זול, וגרף את כל תשומת הלב. היה מדובר בכישלון קולוסאלי וטוטאלי שלנו, של ערוץ 1. זה היה נורא.

טקסט מסמך : 29 ביולי 2002. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל משתמש במנהל חטיבת החדשות דאז של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי, כבלדר מכתבים שלו, וכדי להפחיד ולהאיץ בי לבטל את החוזה שחתמתי עם UFA בשמם של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני. ברור שההסכם לא בוטל והחוזה שנחתם כדין נשאר ונותר תקף לחלוטין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 7 באוגוסט 2002. "מעריב". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל טופל עלי האשמות רכיל בסיועה של מבקרת הפנמים שלו ועושה דברו גב' רומה אבישי, ובאמצעות כתבי הספורט של העיתונות הכתובה כי חתמתי ללא סמכות על חוזה עם UFA הנוגע לארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004. עורכי דיני גלעד שר ואופיר טל עמדו בפרץ והגנו עליי ללא קושי בפני האשמות השווא הללו. היה ברור לכולם שחתמתי כדין, בסמכות, ועל פי חוק בשמם ובאישורם של שני הבוסים העליונים של רשות השידור באותה התקופה, מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ו- מ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני. (באדיבות העיתון "מעריב). 

טקסט מסמך : 10 במארס 2002. מכתבו של מ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא הממליץ בפניו לנהל את המו"מ עם ההתאחדות הכדורגל הישראלית גם אודות משחקי הבית של נבחרת ישראל נוכח הצלחתו בניהול המו"מ אודות משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם Euro 2004. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמכים מהתקופה האפלה ההיא נשמרו והם מאפשרים לי לתעד עבור קוראי הבלוג בעיקר הצעירים שביניהם את קורות הימים ההם. מאז אפריל 2002 התרחבו עד למאוד חורי המסננת של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהואשם בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בשחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בגינם הודח וסולק מכיסאו הרם. התברר כי דרך חורי המסננת זלג יעקב "יענקל'ה" מנדל שקיבל תוכנית אירוח אישית משלו "הלילה יענקל'ה לאן" בערוץ 33. שכרו עמד על 6000 שקל לתוכנית אחת. אחד ממשתפי התוכנית ההיא  שלו ב- "הלילה יענקל'ה לאן", היה על פי צמד העיתונאים התחקירנים עומרי אסנהיים וסיגל פרץ במקומון "מצב העיר" של תל אביב (13 ביוני 2002) כי אדם ברוך ז"ל שימש בתפקיד יועץ אומנותי בתוכנית הטלוויזיה הנ"ל של יעקב מנדל ושכרו נסב על 1000 שקל לתוכנית. עוד רשמו עומרי אסנהיים וסיגל פרץ בתחקיר המפורט שלהם "יענקל'ה קומבינה" כי אדם ברוך מונה ע"י יעקב מנדל לתפקיד אוצר העיר תל אביב ושכרו החודשי מעיריית תל אביב היה גדול יותר מ- 14000 (ארבעה עשר אלף) שקל. אדם ברוך ז"ל היה (למיטב ידיעתי עיתונאי נערץ רחב אופקים ונקי כפיים) מתוכנן להפיק 7 תוכניות אישיות שלו לקראת ערבי ואשר כונו "שיחות עם אנשים". הוא היה אמור לקבל שכר של 4000 (ארבעת אלפים) דולר + מע"מ לכל תוכנית (משהו בסביבות 17200 שקל + מע"מ על פי שער הדולר בימים ההם). המסננת המחוררת של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הפסיקה לסנן מפני שחוריה היו גדולים מידי. היא הפכה למזלגה. אני חוזר לקיץ 2002 החודשים הראשונים של מנכלות של יוסף בר-אל ולתוכנית האירוח האישית של יעקב מנדל "הלילה יענקל'ה לאן". יעקב  מנדל היה איש איש פעלתן, מוכשר, וגם יזם. הוא שימש אחראי על אגף התרבות בעיריית ת"א. למעשה המימון לתוכנית האירוח שלו "הלילה יענקל'ה לאן" בערוץ 33 בקיץ 2002 (יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות השידור בתקופה המדוברת הנ"ל)היה בעייתי ו- הגיח ממקור לא ברור. צמד העיתונאים החוקרים עומרי אסנהיים וסיגל פרץ ערך תחקיר עיתונאי מקיף ו- לא מחמיא אודות התנהלותו של מר יעקב מנדל בעיריית ת"א ובמקביל כמנחה טלוויזיה בערוץ 33 של יוסף בר-אל וקרא לתחקיר בשם : "יענקל'ה קומבינה". התחקיר רחב הידיים פורסם במקומון "מצב העיר" של תל אביב ביום חמישי – 13 ביוני 2002 בעריכת אביב הורוביץ. הנה כותרותיו שטומנות בתוכן ביקורת חריפה ביותר אודות יעקב מנדל מטעמם של שני העיתונאים התחקירנים עמורי אסנהיים וסיגל פרץ.

טקסט מסמך : יום חמישי – 13 ביוני 2002. תחקירני המקומון "מצב העיר" של תל אביב עמרי אסנהיים וסיגל פרץ מעניקים כותרת ראשית לא מחמיאה, "מנהל האגף לתרבות השנור ואומנויות הקומבינה" לפוסט התחקיר שלהם אודות התנהלותו של יעקב מנדל מנהל אגף התרבות והאומנויות בעיריית ת"א ובמקביל מנחה תוכנית אירוח בערוץ 33 של רשות השידור תחת מנכלותו של יוסף בר-אל. דובר עיריית תל אביב מסר לעומרי אסנהיים וסיגל פרץ כי יענקל'ה מנדל כאמן, רשאי לפי התקשי"ר להיות מנחה בטלוויזיה. (באדיבות המקומון "מצב העיר"). 

טקסט מסמך : יום חמישי – 13 ביוני 2002. המקומון "מצב העיר" של תל אביב בעריכת אביב הורוביץ מפרסם תחקיר עיתונאי מאוד לא מחמיא  של עומרי אסנהיים וסיגל פרץ אודות התנהלותו של יעקב מנדל מנהל אגף התרבות והאומנויות בעיריית ת"א ובמקביל מנחה תוכנית אירוח בערוץ 33 של רשות השידור תחת מנכלותו של יוסף בר-אל. דובר עיריית תל אביב מסר לעומרי אסנהיים וסיגל פרץ כי יענקל'ה מנדל כאמן, רשאי לפי התקשי"ר להיות מנחה בטלוויזיה. (באדיבות המקומון "מצב העיר").

טקסט מסמך : 29 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי ל- מ"מ מנהל ערוץ 1 יוסף "יוסי" משולם באמצעות יעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ובו ביקורת חריפה שלי מנומקת על התנהלותו הכספית – כלכלית ומדיניות שידורי הספורט הבלתי מתקבלת על הדעת של המיועד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחת הדוגמאות הבולטות לעריצות המטופשת, חסרת האחריות, והבלתי מתקבלת על הדעת שפשתה ברשות השידור מייד עם עלייתו של יוסף בר-אל לשלטון, היו אופן והדרך בה הרשה לי לכסות את משחקי ה- Final Four בכדורסל של בולוניה 2002. יוסף בר-אל הרחיק לכת כדי לפגוע בי באמצעות מ"מ מנהל ערוץ 1 יוסי משולם בניסיון להסית את אֵש הציבור נגדי. המאבק על טוהר ומקצועיות השידור הטלוויזיוני ביני לבין מנכ"ל רשות השידור המיועד הפך למלחמה אישית, והגיע לשיא חדש בעת משחקי ה- Final Four בכדורסל שנערכו בהשתתפות מכבי ת"א בתחילת חודש מאי בין ה- 3 ל- 5 של שנת 2002 בעיר בולוניה באיטליה. המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל החליט להראות לי מי כאן בעל השררה, וביטל באחת את יציאתו של צוות צילום ENG שלי לבולוניה שבאיטליה. טקטיקת המלחמה נגדי הייתה מחושבת מראש. המנכ"ל בתמיכת מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונאמנו ועושה דברו יוסי משולם תכננו לא לאפשר לי את המובן מאליו : להטיס צוות צילום שלנו לצורכי כיסוי חדשות שוטף של אירוע ספורט בהשתתפות קבוצה ישראלית פופולארית בסדר גודל של מכבי ת"א אלופת אירופה ב- 2001, בהנחה שהטענות הציבוריות למחדל הזה והבושה המקצועית תיפול על ראשו של מנהל מחלקת הספורט בערוץ 1 הלוא הוא יואש אלרואי. בטקטיקה המבישה הזאת השתמש מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נגדי לא פעם אחת ולא פעמיים, עכשיו וגם בעבר עוד בימים כששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990. ביום שלישי – 30 באפריל 2002 הודעתי למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1באמצעות מ"מ מנהל החדשות (יעל חֵן מילאה את התפקיד במקומו של רפיק חלבי שנעדר מתפקידו אז) ללא כחל ושרק את חוות דעתי על חוסר מקצועיותו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל [1]. היה מדובר בחובבן. אפשר לומר הכל על מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל אך אי אפשר לטעון שאיננו מתוחכם. ביום חמישי – 2 במאי 2002, כארבע שעות לפני מועד הטיסה האחרון לבולוניה, אישר לי לפתע אותו המנכ"ל הזה יוסף בר-אל את הטסת צוות ה- ENG לאיטליה בתנאי לוגיסטיקה מחפירים. נדרשתי לאתר את ארבעת אנשי הצוות המיועדים שהיו כבר פרושים איש – איש ברחבי הארץ בעבודת כיסוי האינתיפאדה. הייתי צריך לשלוח להם רכבים דחופים מיוחדים, לשלוף אותם ממשימתם, להסיע אותם לנתב"ג, ולהמירן בטיסה לבולוניה. זה הצליח במזל. ככה עבדה רשות השידור של יוסף בר-אל עוד לפני שזכה במינוי הקבע מידיו של ראש הממשלה אריאל שרון. רשות השידור וערוץ התפרקו תחת שלטונו של יוסף בר-אל כבר ב- 2002 מהערכים הבסיסיים ביותר של חיינו יושרה, מוסר ודרך ארץ, עיתונאות אמת, כבוד הדדי, ודבקות במשימה.

[1] ראה נספח : מכתב מחאה שלי אל מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם  מ- 30 באפריל 2002 התוקף את החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד לא לשלוח צוות צילום ENG למשחקי ה- Final Four  בבולוניה בתחילת חודש מאי 2002.

טקסט מסמך : יום שלישי – 30 באפריל 2002. התכתבות נוספת שלי עם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם אודות סירובו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל להטיס על פי דרישתי לבולוניה – איטליה צוות צילום ENG שלנו כדי לכסות מהיבט עיתונאי – חדשותי את קבוצת מכבי ת"א הנוטלת חלק במפעל הכדורסל ה- Final four של ה- Euroleague. ברור שיוסי משולם דיבר מגרונו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זמן קצר אח"כ נודע לי שהמנכ"ל ומ"מ מנהל הטלוויזיה החליטו בעצה אחת לשבץ בלוח השידורים לפני משחקי ה- Final Four של 2002, את סרטו של אריק הניג "הגביע הוא קדוש", אודות משחקי קבוצת הכדורסל מכבי ת"א במפעל ה- Final Four של סלוניקי 2000 לפני שנתיים. הסרט הפתטי היָשָן הזה שלא שווה אגורה שחוקה שודר כבר בזמנו פעמיים ב- ערוץ 2 ונבחר פתאום ע"י הממונים החדשים יוסף בר-אל ויוסי משולם לשידור חוזר באופן תמוה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועוד תמורת תשלום לאריק הניג. הודעתי לבוסית שלי יעל חֵן ששימשה אז מ"מ של מנהל החדשות רפיק חלבי על התנגדותי המוחלטת לשיבוץ הלא מקצועי הזה של הסרט הנ"ל. זה לא עזר לי. הסרט שודר As is בערוץ 1 תחת ניהולו של יוסי משולם שהפך את הטלוויזיה הציבורית למרקע ממוחזר של ערוץ 2 המסחרי. האם מר אריק הניג הפך לפתע יועץ סתרים של המנכ"ל המיועד…?  משמע העסק עלוב.

טקסט מסמך : 2 במאי 2002. מסמך שנשלח על ידי ליעל חן ז"ל סגניתו של מנהל החדשות רפיק חלבי בו אני מוקיע את מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל על הסכמתו להפוך את מסך ערוץ 1 לבימת שידור חוזר של סרט של אריק הניג ז"ל "הגביע הוא קדוש" ששודר כבר קודם לכן כמה וכמה פעמים על מסך ערוץ 2. היה מדובר בבושה וחרפה. ביקשתי מיעל חן ליידע את מ"מ מנהל ערוץ 1 יוסי משולם ז"ל והמנכ"ל המיועד של רשות השידור יוסף בר-אל מה אני חושב על שניהם ועל אריק הניג שלהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 15 ביוני 2002 . נכתב על ידי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי אודות החלטתו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם לשדר את אירועי הספורט הרלוואנטיים מחו"ל בשיטת Off tube מהמוניטור בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). היה מדובר בחלטורה עיתונאית. 

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס' 1 מתוך 2) . נכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube שהוא והבוס שלו יוסף בר-אל הוגים על מנת להעתיק מהמוניטור בירושלים למען משלה האגרה את אירועי הספורט הנערכים ב- חו"ל. נתתי ליוסי משולם לדעת מה אני חושב עליו. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של יוסף בר-אל ויוסי משולם והלכתי הביתה. השתררה ברשות השידור עליבות שאין דומה לה, חשרת עבים. עלטה ירדה לפתע על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס' 2 מתוך 2). המסמך נכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יוסף "יוסי" משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube מהמוניטור בירושלים של אירועי ספורט מחו"ל.  עליבות שאין דומה לה, חֶשְרָת עָבִים. עלטה השתררה לפתע על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכיסתה באחת את שמי רשות השידור. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של יוסף בר-אל ויוסי משולם והלכתי הביתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התייצבותו של מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 בפסגת השידור הציבורי יחדיו עם הדחתו של יוסף בר- אל מכֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והמינוי של יאיר שטרן לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא – שינו בבת אחת את המצב העגום לטובה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כבר לא היו בסביבה. שמם ופועלם ברשות השידור נשכח. במקומו של יוסף בר-אל שסולק מהשידור הציבורי התמנה מרדכי שקלאר למנכ"ל החדש של רשות השידור. אולם זה כבר לא היה אותו דבר כמו החיזיון ההוא לפני תריסר שנים באפריל 1993 כשמוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הפציעו בשמי ערוץ 1 ורשות השידור.

החידלון הגדול והטרגדיה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. הפוליטיזציה הממארת והבלתי מרוסנת עושה שַמוֹת בשידור הציבורי. בגלל ו-מפני היותה נעדרת כל תרופה וחסרה לחלוטין ידע טלוויזיוני ומשוללת כל ניסיון וכישרון בתחום המדעי של התעשייה הזאת – היא מדרדרת את ערוץ 1 ההוא ואת רשות השידור ההיא לעברֵי פי פחת. הסוף המַר היה צפוי וידוע מראש.

הופעתו של נחמן שי לשעבר איש רשות השידור ב- רשות השידור בתחילת המילניום השלישי בדצמבר 2000 בתפקיד יו"ר הוועד המנהל, הייתה פוליטית לחלוטין בדומה לכל אלה שקדמו לו בתפקיד הזה. ממשלת ישראל מינתה את נַחְמָן שַי לתפקיד רם המעלה במקומו של היו"ר היוצא גִיל סַמְסוֹנוֹב שחזר לעסקי הפרסום שלו. נחמן שי היה פעם לפני שנים רבות עיתונאי בטלוויזיה . הוא שימש בראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה כ- כתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בתום עידן רָן אֶדֶלִיסְט ורוֹן בֵּן יִשַי). שני הבוסים הישירים שלו היו מנהלי חטיבת החדשות בשש השנים ההן של 1977 – 1971, צְבִי גִיל ודָן שִילוֹן. בשנת 2000 משמונה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כבר לא היה זכר לעיתונאות ולמחשבה העיתונאית העצמאית שלו. הוא היה עכשיו פוליטיקאי מנוסה ומשופשף שטווה חוטים פוליטיים בשידור הציבורי ובעצם עשה את מה שעשו דור המייסדים שני היו"רים הראשונים של הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל (בשנים 1972 – 1965) וד"ר וָולְטֶר אֵיתָן (בשנים 1978 – 1972). ד"ר חַיִים יָחִיל היה היו"ר הראשון של הרשות מאז נחקק חוק רשות השידור בשנת תשכ"ה – 1965 עוד בטרם פריחת עידן הטלוויזיה בארץ ישראל. שניהם, חַיִים יָחִיל ו- וָולְטֶר אֵיתָן היו מנכ"לים לשעבר של משרד החוץ והם שהניחו את היסודות הפוליטיים של הפיקוח ציבורי ובתוכו הנחת זכוכית מגדלת לא רק על תוכן השידור שבוקע מהמרקע, אלא גם על אנשי הדרג המקצועי המתכננים והמפעילים את שידורי הטלוויזיה ובראשם מנכ"ל רשות השידור. היה זה ד"ר חיים יחיל שהתערב שוב ושוב במלאכתו המקצועית של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 90 היום) מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בשנה ההיא של 1968. ל- אֵלִיהוּא כָּ"ץ פשוט נמאס ופקעה סבלנותו כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר הרבות בינינו (הוא מתגורר בדירה ברחוב הגדוד העברי 15 בירושלים). באותם החודשים ההם של ינואר ופברואר בשנת 1969 קם פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ מכיסאו, הניח את המפתחות על השולחן, נטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וחזר לכור מחצבתו – לאקדמיה לאוניברסיטת ירושלים. במידה רבה הוא חזר לאלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מינה אותו ביולי 1967 שר ההסברה יִשְרָאֵל גָלִילִי להתייצב בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָן התלונן לא אחת כי מנכ"ל רשות השידור הראשון שְמוּאֵל אַלְמוֹג (בשנים 1974 – 1969) עצמאי מידי ולא משתף אותו בחדוות היצירה. לשְמוּאֵל אַלְמוֹג זה פשוט לא הזיז. שמואל אלמוג היה אישיות מיוחדת במינה משכמו ומעלה לא רק בקומתו והופעתו המרשימה אלא גם בניסיונו ובחוכמתו. הוא נהנה בשעתו מהערצתם (המופלגת) של של שני השרים הממונים על חוק ביצוע חוק רשות השידור, יִשְרָאֵל גָלִילִי ויִגְאָל אַלוֹן – שניהם ממפלגת אחדות העבודה. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שְמוּאֵל אַלְמוֹג היה אם כך בעל גב פוליטי איתן אולם לא בטוח שהיה זקוק לכך מפני שנחשב לאיש חכם, מנהיג שידור, ובעל ניסיון תקשורתי עצום. בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2004 בביתו בשדרות אשכול בירושלים הוא אמר לי כְּהַאי לִישָנָא וגם בגאווה לא מוסתרת : "מר יואש אלרואי אילו הייתי רוצה הייתי נבחר למנכ"ל רשות השידור לתקופת כהונה נוספת לשנים 1979 – 1974". שמואל אלמוג פנה ב- 1974 לקריירה אקדמית מרשימה והיה לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן (בשנים 1984 – 1978) הפנה את כל מרצו בשנת כהונתו הראשונה למען הדחתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בשנים 1979 – 1973). בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2005 בביתו בשכונת רחביה בירושלים אמר לי כי עוד בתקופת שִלטונו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (בשנים 1979 – 1974) הזהיר וקבע חד משמעית כי ארנון צוקרמן איננו ראוי לשמש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהוא איש מוטה פוליטית ועושה מה שהוא רוצה. משהתמנה יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 ע"י ממשלת מנחם בגין ניצל את ההזדמנות הראשונה לפגוע בארנון צוקרמן. "מר יואש אלרואי תדע לך כי הצבתי בשעתו תנאי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד (בשנים 1984 – 1979), או אני – או ארנון צוקרמן. פשוט תיעבתי אותו", אמר לי בעת שיחות התחקיר בינינו לא פעם ולא פעמיים פרופסור ראובן ירון מי שימש בעת ההיא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וגם איש מרכז מפלגת חירות. הוא פרופסור ראובן ירון לא הזיל דִמְעָה כשאישים מוכשרים אחרים נטשו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעקבות הדחתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ביניהם מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם, דָן שִילוֹן, וגם יָרוֹן לוֹנְדוֹן. האישים הפורשים הללו עשו "משהו" בתחום השידור הציבורי אבל הוא פרופסור ראובן ירון ז"ל כמו מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל הפנה להם לחלוטין עורף. חלפו מאז שנים רבות. התברר כי אין שום חדש תחת השמש. התככים התחלפו במזימות. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל לא אהבו ולא העריכו את ראש הדרג המקצועי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בשנים 2001 – 1999. נדמה היה כי הם נשלחו לרשות השידור כדי להצר את צעדיו של אוּרִי פּוֹרָת החלש ולמוטט אותו. באוגוסט 2001 נטש אורי פורת סופית את כהונתו והתפטר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור עייף, מותש, ורווי יגון ו- צער. הוא הלך הביתה שבע אכזבות בקדנציית הניהול השנייה שלו. יש אומרים כי בעצם "הִתְּפּוּטַר" ועשה זאת כצעד של יאוש בטרם הדחתו הצפויה (Impeachment) ע"י הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור. התפטרותו של אורי פורת ז"ל הביאה לאי סדר ובלבול ברשות השידור ומכלול הסמכויות המִנהליות התערבבו אלה באלה. מאוחר יותר עם נטישתי את רשות השידור בקיץ 2002 בשל מלחמתי ביוסף בר-אל הוברר לי כי אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי, עורך עם עצמו חשבון פוליטי של מה כדאי ומה לא כדאי, ומה רצוי ועדיף לו באופן אישי, ואלו יתרונות יוכל להפיק ממאבקי שלי בתוככי רשות השידור. כאמור הוא לא היה היו"ר הפוליטי הראשון שמפנה עורף לעובדיו, אולם באשר לי עשה זאת במסווה של הענקת צל"ש, מסמך הערכה. זה היה לפני תשע עשרה שנים ב- 14 בחודש אוגוסט של שנת 2002. המסמך נשמר.

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. נחמן שי מי שניצב בראש הגוף הציבורי המפקח על עבודת רשות השידור, ומי שכיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, פחד להתייצב לימיני בגלוי וביושרה מול שלטונו הריכוזי והמגוחך של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובעצם הפך לתומך בפגמי הניהול שלו והיה למשת"פ שלו. בעת הוויכוח המר שלי עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודשים אפריל – אוגוסט של 2002, ולמרות שידע שאני צודק, הוא לא התייצב לימיני. נחמן שי העדיף להתכתב עמי בסתר מאחורי גבו של יוסף בר-אל. למרות מכתב ההערכה וה- צל"ש הנחמד שהעניק לי רחשתי לו הערכה מועטה. ראיתי בו פוליטיקאי אופורטוניסט, רדוד, ופחדן. הוא הפנה לי עורף במסווה של מכתב הערכה אישי . לא לכך ציפיתי ממנו ממי שהתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מן הראוי לציין כי את מה שלא עשה למעני נחמן שי ב- 2002 עשה בעבורי סגן ראש הממשלה אהוד אולמרט שלוש שנים מאוחר יותר. הוא הבחין בפגמי הניהול של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והתייצב לימיני. ממשלת ישראל בראשותו אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט הדיחה וסילקה במאי 2005 את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. איש בטלוויזיה וברשות השידור לא רצה יותר ממני לרכוש את זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002 אולם לא כשהזנב מקופל בין הרגליים. הסכמתו של יוסף בר-אל לשלם לחברת "צ'ארלטון" ללא ידיעתי ומאחורי גבי סכום עתק של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת שמונה משחקים בלבד במונדיאל 2002 ולשדר אותם Off tube מהמוניטור בירושלים, נראה לי מעשה אֶוִוילִי ולא מוּסָרִי גם יחד. לשלם צריך – השאלה כמה. העסקה שערך (בתמיכת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן) עם חברת "צ'ארלטון" הייתה צורמת ומלאת פגמים. מאבקי נגד יוסף בר-אל לא היה נכלולי וגם לא בחדרי חדרים. המאבק לא היה בעבור עצמי. לא ביקשתי ממנו קידום, לא דרגה, ולא שררה. המאבק היה למען רשת הטלוויזיה שלי ערוץ 1. דרשתי ממנו ניהול נבון ושקוף ונתתי לכך פומבי. תשלום זכויות השידורים הענק וחסר התקדים של רשות השידור לחברת "צ'ארלטון" היה מקומם. אפשר היה לנהל את המו"מ הכספי טוב הרבה יותר, חסכוני הרבה יותר, ויעיל הרבה יותר. 

טקסט מסמך : 27 במאי 2002. עיתון "הארץ". אנוכי יוצא חוצץ בפרהסיה נגד תוצאות המו"מ הירודות והכושלות שניהל מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל עם נציגי חברת "צ'ארלטון" אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. אני מסביר ומנתח לעיתונאי "הארץ" אורי אילון את הנתונים המוניטאריים מדוע נכשל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בניהול המו"מ עם חברת צ'ארלטון הנוגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שיתף פעולה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נגדי בעניין המו"מ הכושל ורכישת זכויות השידור בגובה של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור 8 (שמונה) משחקים בלבד ושידורם ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. ביזיון. נחמן שי לא קידם את רשות השידור אפילו במילימטר אחד קדימה. ראיתי ביו"ר הוועד המנהל נחמן שי פוליטיקאי קטן ורדוד שבא לרשות השידור כדי לעשות קריירה פוליטית על חשבון הרשות ועובדיה, כמו רבים מאלו שקדמו לו, וגם כאלה שבאו אחריו. די להיזכר בדמויותיהם המגוחכות של אברהם נתן ותמיר גילת כדי להבין איזה שבר נוראי התחולל ברשות השידור בשנים ההן. היו"ר נחמן שי אומנם שיתף פעולה עם המנכ"ל יוסף בר-אל אולם ממשלת ישראל שהבינה גם אם באיחור רב כי מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה מעשה מופרך, הדיחה אותו מתפקידו באמצע כהונתו הרמה במאי 2005, וסילקה אותו לכל הרוחות. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל שלו עמוס שוקן). 

טקסט מסמך : 31 במאי 2002. עיתון "הארץ". ברור שקראתי תיגר על מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. המו"מ שלו עם חברת צ'ארלטון נוהל בצורה חובבנית ותמוהה עד למאוד (!). שאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מה הניע את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ובתמיכתו של השר הממונה על ביתוע חוק רשות השידור רענן כהן) לשלם כל כך הרבה ממון תמורת כל כך מעט שידורים. בתמורה העמיד אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדין משמעתי על התחצפות. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לא הושיט לי כל סיוע וגם לא הגנה. למרות שעמדתי לחתום העת ההיא על חוזה עבודה אישי ברשות השידור עד קיץ 2008 בו התקיימה אולימפיאדת בייג'ינג, ניתקתי מגע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור, לאלתר. לעד. נדרתי אז לעצמי נדר כי כף רגלי לא תדרוך עוד על אדמת רשות השידור. הנדר מחזיק בינתיים מעמד. (באדיבות עיתון "הארץ").

הבוס הישיר שלי באביב 2002 היה מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הוא היה הראשון לו נתתי לדעת ב- 25 באפריל 2002 את חוות דעתי על ניהול המו"מ הכושל והשערורייתי של הנהלת רשות השידור עם חברת צ'ארלטון הנוגע לרכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002, של 8 (שמונה) משחקים בלבד תמורת סכום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. לא הייתה דרך חזרה מהמכתב המצ"ב. הבנתי חיש מהר כי עם הפקדת יוסף בר- אל על רשות השידור הגיע קִיצִי. תמו עבודתי ו- שליחותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור לאחר 32 שנות שירות רצופות.

טקסט מסמך : יום חמישי – 25 באפריל 2002. (עמוד 1 מתוך 2) זהו מכתב המחאה שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בגין המו"מ הכושל שניהלה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון והסכמתה לשלם הון עתק בן 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ולקבל תמורתם רק 8 משחקים (מתוך 64). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 25 באפריל 2002. (עמוד 2 מתוך 2). זהו מכתב המחאה שכתבתי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בגין המו"מ הכושל שניהלה הנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון והסכמתה לשלם הון עתק בן 3.800000 (שלוש מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 ולקבל תמורתם רק 8 משחקים (מתוך 64). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך תקופת זמן קצרה מאז אפריל 2002 וכניסתו לתפקיד של יוסף בר-אל כמנכ"ל מיועד של רשות השידור נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירה עגומה ורדידות שלא הייתה כדוגמתה. חלק אופייני מאותה רדידות הייתה צורה ואופן הרכישה של 8 מ- משחקי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מתוך סך של 64) לשידורים ישירים בערוץ 1 מידי "צ'ארלטון" תמורת תשלום פנטסטי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר Per משחק. עבודה חובבנית שנעשתה מאחורי גבי וללא ידיעתי. בנוסף לכך כפה עלי אותו יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לשדר את אותם שמונת המשחקים Off tube מהאולפן בירושלים. זהי היה חרבון עיתונאי. כֶּשֶל מוחלט של המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אותו יוסף בר-אל ההוא. צריך להבין ולהכיר עובדה אחת לצורך השוואה : 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר היה ה- Share שלנו ב- EBU במונדיאל צרפת 1998 בעבור שידורם הישיר של כל 64 המשחקים בטורניר. אשנה ואומר שוב : 470000 דולר היה סך הסכום ששילמנו עבור כל  64 השידורים הישירים במונדיאל צרפת 1998 אותם שידרנו מעמדות שידור בתריסר אצטדיונים הפרוסים ברחבי צרפת הענקית. מדובר בפחות מחצי מיליון דולר. עלות שידור ישיר של כל משחק בודד נסבה על 7343 (שבעת אלפים ושלוש מאות ארבעים ושלושה) דולר. נכון שמחירי זכויות השידורים עלו אולם לא נסקו באלפי אחוזים. חברת "צ'ארלטון" עשתה ביזנס נפלא מנקודת מבטה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל על חשבון המשדֵר הציבורי. בעסקה היקרה והמחורבנת ההיא בין "צ'ארלטון" ליוסף בר-אל אודות מונדיאל יפן / קוריאה 2002, ביזנס שנתמך ע"י יו"ר הוועדה מנהל של רשות השידור נחמן שי וע"י השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, הוּבָס ערוץ 1 מכל נקודת מבט טלוויזיונית.

ברור שהודעתי לרפיק חלבי, שלא רק שאין לי עניין לנָוֵוט ו- לנַהֵל עוֹד את שידורי הספורט במצב העלוב הזה, אלא אינני רוצה ואינני מתכוון לשהות עוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנהיגותו של יוסף בר-אל. זוהי לא מנהיגות. אולי בכל זאת מנהיגות אך בעייתית, חשודה, ושנויה במחלוקת מאין כמותה. שלטון כוחני מהסוג שהנהיג יוסף בר-אל ברשות השידור איננו מבוסס על ידע וכישרון. לדרך הנלוזה הזאת בעיניי היו שותפים בעת ההיא של 2002 גם חלק מהאנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהסכימו לקחת מידו ביודעין ובהכרה מלאה חופן של תפקידי ניהול בכירים , בהכירם היטב מי הוא האיש המפקיד בידם את השררה הזאת. לכֵן הם מכונים על ידי כ- משת"פים של השלטון המרכזי. ב- 2002 אני כותב בספר "רוש ולענה – שנות האֹפֶל 2005 – 2001" כי אינני יודע כמה זמן ייקח לשלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור ליפול, אך קִצוֹ בוא יבוא. זה רק עניין של זמן. המסננת החנפנית רוויית חורים גדולים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ושערוריות הניהול שלו את רשות השידור תתגלינה בפרהסיה במוקדם או במאוחר. השאלה היחידה הייתה לא האם יגיע קצו של יוסף בר-אל (כמנכ"ל רשות השידור), אלא מתי זה יקרה, כמה זמן זה ייקח, ואֵילוּ נזקים ייגרמו עד אז לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולכלל רשות השידור ? והאם הממשלה וראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו יבחינו ב- אקומולציה של עלילותיו ופעולותיו ברשות. אנוכי עשיתי את שלי. הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את מכורתי. הודעתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כי אינני מתכוון לשהות עוד ברשות השידור רק כדי להמתין לקיצה של המנהיגות העריצה הזאת והכושלת שמפגין יוסף בר-אל ומייחצן אותה ללא כל בושה, ניווט שלילי שלא היה כדומה לו בתולדות רשות השידור. סופה אומנם בוא יבוא .

רק שמע יוסף בר-אל המנכ"ל החדש את שמועת פרידתי מקורת ביתי השני בתום 32 שנה, מייד עַט כמוצא שלל רב כשהוא מכפיש את שמי בהבלטה בריאיון שהעניק למשה שיינמן כתב מדור הספורט של עיתון "ידיעות אחרונות" ב- 8 ביולי 2002. הוא הכריז באוזניו של משה שיינמן בריש גלי כלהלן : "…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…" [1]. הכפשה אַפֵלָה לא מנומקת שאין לה כל הצדקה. זה היה סִגנונו של אותו מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל כלפיי. ברגע שלא הסכמת לדעתו והפכת לאופוזיציה, נגזר גורלך. צריך לגאול את הטלוויזיה מנוכחותך. לא חשוב מה עשית בעבר ומה אתה פועל בהווה. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב, מגוחך, ונטול כל כישרון שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הדיחה אותו ב- 2 במאי 2005 מכיסאו הרם בעוון שחיתות ושוחד מסך, והניחה אותו בפינה אפלולית של ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. הוא היה מנכ"ל רשות שידור ירוד ונחות שהממשלה הראתה לו את הדרך החוצה וסילקה אותו לאלתר. הדחה חסרת תקדים בתולדות מדינת ישראל ותולדות השידור הציבורי.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי שהופיע ב- "ידיעות אחרונות" העיתון הנפוץ במדינה. "…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…", אומר יוֹסֵף בַּר-אֵל מנכ"ל רשות השידור לכתב העיתון משה שיינמן. מיותר להעיר כאן שאותו הכתב משה שיינמן לא פנה אלי כדי לקבל את תגובתי. על כל פנים אנוכי הנחתי את המפתחות על השולחן ונטשתי את המקום בקומה זקופה. הלכתי הביתה. (באדיבות העיתון"ידיעות אחרונות").

מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך, אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל, חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה. זה פשוט לא ייאמן. ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שלפחות אָבוֹת השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל, אך הם ובראשם חיים יבין עמדו מהצד והחרישו. אני מציע לאותם אנשי ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את, "The Mith of the State". זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה. אני טופל על פי מידת שיפוטי אשמה גדולה ועיקרית על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור, שבחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה (וגם בפניי )בתקופת יוסף בר-אל, "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור". יכול היות שחש את עצמו קרוב למנכ"ל החדש לאחר שיוסף בר- אל הצהיר ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר : "חיים יבין הוא כוכב גדול וגם ידיד וותיק שלי, ולעולם לא אסכים שייפגע". קראתי את הריאיון ההוא של שרי מקובר עם המנכ"ל המיועד יוסף בר- אל וגם שמעתי באופן אישי מפי חיים יבין את דעתו על המנכ"ל המיועד. אין שום קשר מוסרי בין מעמדו של חיים יבין כקריין בכיר לבין השקפת עולמו של יוסף בר- אל שניצב האותו הרגע ההוא בפסגת השידור הציבורי. טקסט ההתעלמות הזה של חיים יבין, "אני עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור", מביך ומעורר רחמים.

תזכורת : ראו "העיר". 19 במארס 2004. המקומון התל אביבי "העיר". מר חיים יבין מ- אוֹשְיוֹת השידור הציבורי לדורותיו ומי שמשמש קריין "מבט" מצהיר עכשיו נוכח ניהול רשות השידור ע"י יוסף בר-אל כהאי לישנא : "אני לא עובד ברשות. אני ספק קבלן עצמאי. אני לא מעוניין לדבר על חופש הדיבור ברשות" . חיים יבין שומר על אגפיו גם במחיר כבודו האישי ועל חשבון האמת. לא להאמין…? דווקא להאמין…! גם אנשים מכובדים משילים מעל עצמם את הזכות העליונה להיות ריבון של עצמם. בחלוף שנה וחודשיים הודח סולק יוסף בר-אל מרשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון.  

פרופסור מרדכי קרמניצר נשיא מועצת העיתונות דאז פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור ו- 24 אנשי מליאת רשות השידור, וגם לשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002, שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה. עם מינויו לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור, הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור. הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית – מס' 169 באותה התקופה על הממיר של YES) ש- כוּוַן למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) שקל, מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר נחמן שי ואנשי המליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הטלוויזיוני הזה. הסכום הכספי האטומי הזה עבור מימון ו- תחזוקת ערוץ סרק מס' 34 של רשות השידור בגובה של 80.000000 שקל נלקח מתקציב הפעולות של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". מובן שפעולת השידור הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור, אך הייתה נפסדת, פסולה, ו- חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי. היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת של יוסף בר-אל הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד. היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור. הפרויקט המטופש והמגלומני איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". ערוץ 34 הישראלי הלווייני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה. הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה. הכוונה לערוץ מס' 33 של רשות השידור. (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי). פריחתו יָעֵנִי של ערוץ 34, הביאה במקביל לשקיעתו של ערוץ 1 שאמור להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל. הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בימים ההם בִּימָה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה, חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון. כולם ראו את זה. אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה לא העז לפצות את פיו. ואז הגיחה לפתע ב- 1 באוקטובר 2003 העיתונאית מיכל אהרוני ופרסמה את רשמיה ואת האינפורמציה שבידיה אודות קורות ערוץ 34 בעיתון "מעריב" תחת הכותרת "ערוץ מיותר אבל חסין".

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 2003. העיתון "מעריב". העיתונאית מיכל אהרוני מפרסמת את האינפורמציה שבידיה אודות כדאיות ההשקעה העיתונאית והכלכלית בערוצים 34 ו- 33 של רשות השידור תחת הנהגתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל. מיסוד ערוץ 34 הכושל היה פרי רעיונם של יוסף בר- אל והשר הממונה על רשות השידור בעת ההיא מר רענן כהן. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט החלה לעקוב בדאגה רבה אחר המתרחש ברשות השידור הציבורית. הפוסט שרשמה מיכל אהרוני ב-"מעריב" ב-1 באוקטובר 2003 ניצב כ- תמרור אדום מהבהב (!). היה ברור כי יוסף בר-אל חורק וכי משימת ניהול השידור הציבורי של מדינת ישראל גדולה עליו בכמה מספרים טובים. (באדיבות העיתון "מעריב"). 

בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית לצבור תאוצה. היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו. היה ברור כבר שמנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מנכ"ל נֶפֶל משני ההיבטים העיקריים של תוכן וכלכלה. נדבכיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהונחו ומוסדו על פי שיטה בימיהם של שמואל אלמוג, ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום הוזזו עכשיו ממקומם והוצבו בסדר אחר ובזוויות שונות. קריסתה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 הייתה בלתי נמנעת עוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט ידעו שמדובר במינוי מופרך לחלוטין וכושל ע"י שניהם, אף על פי כן המתינו. הפוליטיזציה עשתה שַמוֹת בשידור הציבורי. לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן. לא ייאמן (!). באמצע שנת התקציב של 2003, דרש מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל", קול המוסיקה, רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו. אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א', ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע. עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל ש- "דרשו את טובת הציבור", ולא אפשרו לו לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002, קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה ביותר מ- % 6000 (ששת אלפים אחוזים) מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998. לא ייאמן (!). בסתיו 2002 שילם מנכ"ל רשות השידור סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל הישראלית תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש, בעוד המתחרים שלו ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את השידורים הישירים היוקרתיים. בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002 , 2004 / 2003, ו- 2005 / 2004, שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.800000 (שני מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. 8.400000 (שמונה מיליון וארבע מאות אלף) דולר בשלוש עונות תמורת ס"ה של 108 (מאה ושמונה) שעות שידור, 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים. עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על 78000 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר. סכום מופרז ולחלוטין ולא כדאי, גם בהתחשב בסחורה הפגומה.

                                                                                                                  “Something is rotten in the state of Denmark”. (William Shakespeare).

יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק, אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ בעת שמירה ב- לילה צונן, דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה. כשקראתי לאחרונה שוב את המחזה, "המלט נסיך דנמרק", של וויליאם שייקספיר חשתי עוד הפעם מתח ותנודות. הרגשתי בתחושות לבי כי וויליאם שייקספיר התכוון בהגדרה הנ"ל גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם . זה נכון ש- "המלט נסיך דנמרק" הוא רק מחזה אבל רשות השידור היא טרגדיה. זהו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהכריז ב- 26 באפריל 2002 ללא בושה בגלוי ובפרהסיה בפניה של העיתונאית שרי מקובר, כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ. יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת. שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. מדהים. אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו, היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004, בו קבע מפורשות כלהלן : "רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל, בזבוז כספים משווע, התעמרות באזרחים, ולוח שידורים מעליב" [6]. האשמה חסרת תקדים בחריפותה ו- חומרתה. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי על הוצאת דיבה ולשון הרע.

יש להוסיף כאן את הטקסט הבא : חֶבֶר נאמניו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בצמרת המנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר, הצטרף אליו אל יוסף בר-אל ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחדיו עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק. הקבוצה הטלוויזיונית הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון, הצליחה להגשים במרץ רב ולהעלות לאוויר לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי. היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל : "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה". ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שלא נודעו כמותם בעבר. בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז : דוד אדמון ז"ל איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות, גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית, מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע, עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק, וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר. מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה, אך תוכנו כבר הספיק להישכח, החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הָדָס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדהים (!). זה לא היה עוד סוד כי מהלכי הניהול המביכים וחסרי כל הצדקה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנראו נטולי היגיון, הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים הגדולים במדינה "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ". צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים, הכתבות, וגם בין השורות את דו"חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם, מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב", מר ערן הדס "לידיעות אחרונות", וגב' ענת באלינט בעבור קוראי "הארץ", בשנים ההן של 2004 – 2002 אודות התנהלותו של יוסף בר-אל. עיון בקטעי העיתונות הישנים ההן מאפשרת להבין מייד מדוע מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדובר ב- פונקציה שכלל איננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית. ערן הדס התמנה למנהל השידורים של ערוץ 1 לצִדם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן ומנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יוסי משולם.

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת לשמים : "ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן – אלמגור, הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35 מיליון שקל ב- 2002 לעומת 200 מיליון שקל כפי שמופיע בדו"ח של חב' ברייטמן – אלמגור". בגוף המאמר הוסיפה גב' ענת באלינט : "זאת הפעם הראשונה שיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן, אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון". מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט לא זכה בשעתו לכתב הגנה של רשות השידור.

טקסט מסמך : 22 ביולי 2004. מדור הכלכלה של עיתון "הארץ" והעיתונאית ענת באלינט חושפים ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. בחלוף תשעה חודשים ו- עשרים ימים ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל מכיסאו הרם בעוון שוחד מסך ושחיתות וגירשה אותו לקרן זווית אפלולית בירכתי ההיסטוריה הציבורית של השידור הציבורי. (באדיבות "הארץ" ומו"ל הארץ" מר עמוס שוקן). 

המשנה לפרקליטת המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודש יוני של שנת 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1. במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין את הטקסט כלהלן : "בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס, יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה, ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה. בטרם אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז באוקטובר 2003 את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת שירותי המנהל של ערוץ הטלוויזיה 33 וערוץ 34 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר שנשוי לאחותה. את מֵאִיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם כן ללא מכרז. מדהים (!). העיתונאים הוותיקים "והאמיצים" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רובם משת"פים ו- מוגי לֵב של ממש שתקו כרגיל. הם לא שאלו את המנכ"ל שלהם שאלה מתבקשת אחת, "אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל ?". רק קומץ, אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה דאז של גב' וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. נראה היה כי המנכ"ל נסוג וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים הנפוטיסטיים שלוֹ חסרי כל היגיון.

טקסט מסמך (1) : 6 במאי 2004. דו"ח מבקר המדינה. העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון "מעריב").

טקסט מסמך (2) : 6 במאי 2004. דו"ח מבקר המדינה. העיתון "מעריב" שהעורך שלו הוא מר אמנון דנקנר ז"ל. תחקיר ענק של העיתונאי מר בועז גריילסמר תחת הכותרת "עסק משפחתי" העוסק בחשיפת דו"ח מבקר המדינה את תרבות הניהול הקלוקלת ברשות השידור תחת הנהגתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט עקבו גם אחר הנפוטיזם חזר התקדים כפי שהתגלה בממלכת השידור של המנכ"ל יוסף בר- אל. בחלוף שנה הדיחה אותו ממשלת ישראל ממשרתו הרמה. (באדיבות עיתון "מעריב").

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן – ציון ציטרין איש עיתון "הארץ" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך "מבט" ללא מכרז. אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה. כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו, ושילם לבן – ציון ציטרין 150000 (מאה וחמישים אלף) שקל מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה. בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה, כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון ובו הוא מתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כשרון נורא , והצדיק את האמירה, שְ- "אין תרופה לחוסר כישרון אלא בתוספת כישרון". דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא המנכ"ל שלוֹ. בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהוא גם השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הָאָרֶץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו הרם, והעניק לו כותרת, "שידור לא ציבורי". הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [7] : "…החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם. התערבות השר בניהול הרשות , שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִרדרוּ את הרדיו והטלוויזיה הציבוריים בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם…".

תוכן מאמר המערכת של עיתון "הארץ" וודאי שלא היה זר לי. הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, הלוא הם "כלי מלחמה פוליטיים". אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחש דבר רע מאוד. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר, אלא גם על פי הגדרתו מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט של ערוץ 1 שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה. בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור, אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור, ובהשתתפותו של יו"ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו"ד אבי שמידט, ובהשתתפותו של יוסף בר-אל כמובן, שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה"צ, בבנייני מערכת הטלוויזיה והרדיו בקרייה בתל אביב, מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הוא עשה כל מאמץ להציג אותי כעבריין פלילי שחרג מסמכויותיו. הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה, המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא, אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת המנכ"ל הזמני רן גלינקא הנוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), ואותי כקרימינל [8]. ראיתי בו איש מסית ומדיח נגדי שלא בצדק, מנכ"ל רשות שידור שמנקודת מבטי מהוות את האנטי תזה של המונח "יושרה". ברור ששכרתי את שירותיהם המשפטיים של עו"ד גלעד שר ועו"ד אופיר טל כדי שיגוננו עלי מפני קוריוז שהתפתח למונסטר. אגודת העיתונאים סירבה להגן עלי מפני שביודעין לא הייתי חבר בשורותיה. שילמתי לשני ה- עו"ד מכיסי הפרטי. קראתי את הסטנוגרמה המגוחכת של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר מר נחמן שי. היא הזכירה לי סוג של התכנסות של יועצים ומפקחים מטעם מושל הממלכה בטירת אלסינור. אנשי הוועד המנהל המוזכרים בסטנוגרמה הבאה לא היו בקיאים בלשון המעטה בענייני תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית, ובעסקי הרכש, הקנייה, ותשלומי זכויות שידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים שאנוכי עסקתי בהם (בתנאים תחרותיים) כנציג רשות השידור ומטעם רשות השידור. רמת השיח בדיון ההוא של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבר היועצים – מפקחים שלא התמצא כהוא זה במה שהתחולל בפורטו – פורטוגל הייתה פתטית. הצגת נתוני הרכישה ונסיבותיה כפי שנמסרו באותה פגישה היו בלתי מדויקים לחלוטין. הנה תמליל הסטנוגרמה.

יוסף בר-אל : "המצב הכספי הקטסטרופלי הוא בטלוויזיה ברוממה. תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב- % 104 בשישה חודשים. זאת אומרת גמרו את 9.5 מיליון השקל בשישה חודשים. אני לא האמנתי לזה. קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.5 מיליון שקל בחודש על תקציב פעולות. זה חוץ מהספורט שהוא חרג, הכל חרג, אבל בכלל כל תקציב החדשות, המבנה שלוֹ, אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו, כי אתם אישרתם. אני רוצה להגיד לכם , אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40 מיליון והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.5 מיליון. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5…".

עו"ד אבי שמידט : "המצב קשה…".

יוסף בר-אל : "זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004 300000 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה…".

עו"ד אבי שמידט : "מיליון וחצי דולר…".

יוסף בר-אל : "מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון שקל, אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ. ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ. אמרתי להם 80000 (שמונים אלף) שקל, והוספתי אין לנו כסף. נציג ההתאחדות אמר לא, זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו. הצעתי להם 70000 (שבעים אלף) דולר. השיבו לנו שזו בדיחה.".

עו"ד אבי שמידט : "מתי זה נסגר ? באיזה תקופה ?"

יו"ר רשות השידור נחמן שי : "מה נסגר ?"

עו"ד אבי שמידט : "מה זה המשחקים האלה ? גמר של מה ?"

יוסף בר-אל : "מוקדמות גביע אירופה לאומות. אני לא מומחה גדול לדברים האלה…אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ'וקמקים. בינינו, מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…".

חבר המליאה נועם גרסל : "מישהו לקח בלי סמכות ?" (הערה שלי : הוא מתכוון אליי…ליואש אלרואי…אנוכי הוא הגנב על פי חוות דעתו של החנפן הזה שקוראים לו נועם גרסל…).

יוסף בר-אל : "כן. מי שיש לוֹ סמכות לחתום, כן. אנחנו מבררים. קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה. אני אפטר אותו. ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה.".

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס…(הערה שלי : מה אתה אומר נועם גרסל…? אתה באמת רוצה לדעת שהגנב יואש אלרואי נתפש…?)

כעבור זמן קצר הפך מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו. האיש שדיבר על שידור משחקי נבחרת ישראל בכדורגל המצ'וקמקים בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רכש כמעט כל דבר שזַז. יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של כ- 18.300000 (שמונה עשר מיליון ושלוש מאות אלף) דולר, שהם כ- 82.000000 (שמונים ושניים מיליון) שקל. אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו. הנה הפירוט.

א. אולימפיאדת אתונה 2004 כ- 2.000000 (שני מיליון) דולר.

ב. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (2004 EURO) כ- 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ג. משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague כ- 3000000 (שלושה מיליון) דולר. הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת"א גם על ההכנסה משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר לעונה, והעבירה לידי מכבי ת"א. לכן מדובר לא בסכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ד. משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB כ- 1.000000 (מיליון) דולר.

ה.  תקציר משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

ו. שידורים ישירים מליגת העל בכדורסל ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל כ- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ז. שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל – גרמניה 2006 כ- 700000 (שבע מאות אלף) דולר.

ח. הוצאות הפקה הכלליות של כל משדרי הספורט כ-  3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט, שהם כ- 82 מיליון שקל. בצדק או לא. לא זה לֵב העניין. לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר "תמיהתו" המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו, היינו, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, כשאמר – שאל – תמה בכתובים כלהלן : "האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המגיע ל- 40 מיליון שקל…?". לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!) חלק מדיווחיו של מנכ"ל רשות השידור לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות, לרבות יו"ר וועדת הביקורת של הרשות, לא עמדו מעולם במבחן המציאות. המדהים הוא שכולם שתקו. לא רק שתקו. ידעו ושתקו. השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת, המכוער, והמעוות הזה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. צריך לציין עוד, שבעונת השידורים 2005 – 2004 נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית.

"אין כל חדש תחת השמש", כדברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אינני שונא את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש בוז לעליבותו המקצועית ומתעב אותו. מינויו למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית ההיא  של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם מכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל הנוכחי ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה לחנפנית ומשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות בשם "עיתונאות מסודרת" המזכירה משטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עיתונאים, מפיקים, ועורכים בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- "יֶסְמֶנִים", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", "…הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי…", שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [9].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות , איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את מליצת השירה הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי ודן שילון ייבדלו לחיים ארוכים, ואת מוטי קירשנבאום ז"ל.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה. יתירה מזאת. היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בבג"צ. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10] ו- [11].

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 2005. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 2 במאי 2005. ח"כ איתן כבל ממפלגת "העבודה" מספר לעיתון "מעריב" על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה שהציע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל. (באדיבות העיתון "מעריב").

ראו גם "הארץ". 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ" כי "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". 

ראו גם "הארץ". 3 במאי 2005. עיתון "הארץ" מפרסם בכותרת הראשית שלו, "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וגורש מתפקידו באופן מחפיר נוכח פני האומה מכהונתו הרמה, שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה ההנישאה ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ"ל רשות השידור המביש. 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ופואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה, דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה, "כי מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם", והוסיפה, "אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל". טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים. מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005, כ- טיעון בלתי מתקבל על הדעת של דליה איציק. כתב סנגוריה מגוחך המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה (!). גב' דליה איציק הייתה תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990, הרימה את יד ימין שלה והצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990. כזכור, משהתמנה מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור הוא הדיח את יוסף בר-אל מתפקידו ומינה במקומו את יאיר שטרן.

ב- 2002 החלה ערוץ 1 לאבד את צופיו בקצב גובר והולך לערוץ 2 ואח"כ גם לערוץ 10. בן אנוש יודע להתרגל, להסתגל, ולהתאים את עצמו לחיי עליבות. זאת היא הסכנה במִדְרוּג הנורא ואיום של ערוץ 1. משלם האגרה מסכין לקשקוש הזה של מדד הצפייה הסופר נמוך בטלוויזיה הציבורית. המממן הציבורי מקבל כמובן מאליו את תחיבת היָד לכיסו הפרטי כאילו זה צו הגורל, במקום להתמרד. המצב ששורר בערוץ 1 וברשות השידור תחת ניהולו של יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור איננו מתקבל על הדעת . אין השידור הציבורי (עדיין יש בו גם דברים טובים) יכול להרשות לעצמו מִדְרוֹג כה עצלני . עם כל הכבוד השידור הציבורי לא משוחרר מעוּלוֹ של הרייטינג .

השידור הציבורי בישראל בראשותו של המנכ"ל יוסף בר-אל הפך בשנים 2005 – 2002 למושחת מאין כמותו. על פי מילותיו של המלט נסיך דנמרק כפי ששם אותן בפי וויליאם שייקספיר השידור הציבורי בישראל הפך ל-"רוֹש וְלַעֲנָה". ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם. בדרך כלל לרָע. 

רוש ולענה. טיב מידותיו ותכונותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ידועות. גם דרך התנהגותו. בעיני חלק מהאנשים הוא מוצא חן, אף מאוד, והם מחשיבים אותו בנוסף לכל – לג'נטלמן. חלק אחר חושב בדיוק ההפך וממעיט לחלוטין מהדמות הג'נטלמנית שהחלק הראשון עוטף אותו בה. לא מעט עורכים ומפיקים בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם מבין כמה משרי הממשלה טוענים כי האיש כוחני מידי ואיננו מוכשר בעליל להנהיג רשת תקשורת. עיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל מודעים היטב לעיתונאות הבעייתית שניבטה מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון בשנים 2005 – 2002 ומסכינים עמה כאילו לא קרה דבר. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. ידוע שמשרד מבקר המדינה תקף בזמנו את מדיניות הניהול של יוסף בר-אל ועוד נדון בכך. הדבר המדהים ביותר הוא שאותם אנשים – עיתונאים נכבדים ובעלי מוניטין ברשות השידור משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בֵּן אֵנוֹש – לדבר בשם מצפונם כדי להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה הגדולה והמציאות חזקים מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן. ב- 2 במאי 2005 קרה הדבר : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה החלטה דרמטית חסרת תקדים בתולדות המדינה, להדיח את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ולגרש אותו מכיסאו כמנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל.

ניסוחים בינלאומיים (1) : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר ביו"ר הוועד המנהל לשעבר של רשות השידור נחמן שי, היום הוא ח"כ במפלגת "המחנה הציוני".

הח"כ נחמן שי מי שנמנה על מפלגת "המחנה הציוני" שימש בראשית שנות ה- 2000 בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא היה מינוי פוליטי של הממשלה ו- הצטייר בעיניי כמעט מייד כעסקן נמוך דרג שרואה במהלך הפקדתו על השידור הציבורי קרש ניתור לחיים הפוליטיים. הוא עשה זאת בגלוי, לא ניסה להסתיר את שאיפותיו הפוליטיות, והתגלה לי לא רק כ- עסקנצ'יק אלא גם יו"ר אופורטוניסט בתקופתו הקצרה ברשות השידור לפחות בשלושה מקרים : הפעם הראשונה, בעת ביצוע משימת השידור הישיר בערוץ 1 הציבורי ב- 1 בספטמבר 2001 מבוסניה הנוגע משחק הכדורגל בוסניה – ישראל במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי הסכים לשלם לאביב גלעדי באמצעות קומבינה עם שר האוצר סילבן שלום סכום של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר תמורת השידור הישיר מבוסניה לאחר שמ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ואנוכי נפנפנו אותו מפני שלא קיבל את הצעתנו לשלם לו 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר סכום גג. "חפש את החברים שלך", אמרנו לאביב גלעדי ונפנינו ממנו. אולם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שב אליו וביקש בכל זאת לרצות אותו ברגע האחרון. הוא שילב זרוע עם סילבן שלום מאחורי גבינו כדי להצטייר מושיע העם והסכים לשלם לאביב גלעדי ללא כל הצדקה את מה שאני סירבתי, סכום אסטרונומי של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. הפעם השנייה הייתה בעת ניהול מו"מ הנֶפֶל של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל עם חברת "צ'ארלטון" אודות השגת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. נחמן שי כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור תמך בהסדר הכספי היקר שערך המנכ"ל יוסף בר-אל , הסכם שלא היה לו אח ורע בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם, בו שידרנו רק 8 (שמונה) משחקים ונדרשנו לשלם בעבור כל שידור ישיר כמעט חצי מיליון דולר, וגם לשדר את אותם 8 המשחקים Off tube מהאופן בירושלים במקום לבצע את משימת השידור הישיר מהשטח. זה היה חרבון עיתונאי וחרבון כלכלי של רשות השידור חסר תקדים תחת מנכלותו של יוסף בר-אל בעת ההיא ואשר היו לו השלכות קרדינליות שגרמו להיחלשותו המיידית מחד של ערוץ 1, ומאידך התחזקותו בו במקום של ערוץ 5 בכבלים. יוסף בר-אל היה טירון גמור וחסר כל מושג בניהול מו"מ אודות רכישת זכויות שידורים בינלאומיות בזירות הספורט בכלל והכדורגל בפרט. הוא לא ידע ולא הכיר את ההיסטוריה, את התנאים, ואת מחירי השוק. הוא יוסף בר-אל בגיבויו של היו"ר נחמן שי ובגיבוי הממנה שלו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הלוא הוא השר רענן כהן האחראי על ביצוע חוק רשות השידור, השליך את חכתו למים העכורים והיה בטוח שהוא צד דג זהב, אולם החכה העלתה נעל יְשָנָה ובְּלוּיָה ולדאבון לב גם יקרה. רשות השידור שילמה טבין ותקילין תמורת סחורת שידור מצומקת. זאת הייתה שגיאה קרדינאלית מאין כמותה וחסרת תקדים בממדים שלה. בינתיים מיסד ערוץ 5 בכבלים את את ערוץ 5 פלוס שלו, קנה את 56 (חמישים ושישה) המשחקים הנותרים של טורניר גביע העולם של יפן / קוריאה תמורת סכום פעוט, והטיס למוקד ההתרחשויות בשתי המדינות האלה את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ. 56 השידורים הישירים של ערוץ 5 בכבלים לא אפשרו לי לרכוש חסויות בקנה מידה כספי גדול לתקצירי הערב שלנו, מפני שערוץ 5 בכבלים כבר שידר את המשחקים האלה לפנינו ועוד בשידורים ישירים בהיקפים מלאים. היה מדובר בביזיון קולוסלי, מסע נֶפֶל של רשות השידור מכל היבט. נחמן שי איננו יכול להכחיש את העובדה שהוא תמך באינציאטיבה השלילית ביותר, תכנית וכלכלית, של יוסף בר-אל במו"מ ההוא עם צ'ארלטון. מהיכן אני יודע ? הוא נחמן שי סיפר לי זאת בעצמו והוסיף שהיו עוד כמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור שתמכו ביוזמת תשלומי הכדורגל של יוסף בר-אל מבלי שנבחרת ישראל משחקת שם. לשלם כ- 500000 (חצי מיליון) דולר זכויות שידורים בעבור משחק בודד…? מי שמע על ניהול מו"מ כספי כל כך כושל ומטופש מאין כמותו ו- אידיוטיזם שכזה…? זאת הייתה הפעם השלישית בה הוא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא התייצב לימיני בעת טריקת הדלת שלי ליוסף בר-אל בקיץ 2002 ונטישתי את ערוץ 1 ורשות השידור. הוא העדיף להתכתב עמי ולהיפרד ממני (כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור) מאחורי גבו של מנכ"ל רשות השידור שלו. הוא היה בעיניי לא רק אופורטוניסט אלא גם איש חלש ופחדן.

היסטוריה. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם הפרטים זכורים היטב. מינויו של נחמן שי בראשית שנות ה- 2000 ע"י ממשלת ישראל לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא היטיב עם הרשות ולא הביא שום מזוֹר. עם מינויו גברו הריב והמדנים והתחדדו ביתר שֵאת. חוסר יכולתו ו/או כישרונו המקצועי של נחמן שי, מי שכיהן באוגוסט / ספטמבר של 2001 כ- יו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור בו זמנית (בשל התפטרותו של מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל מתפקידו באוגוסט 2001), האיץ מנגד את התהליך ה- אנטגוניסט שהפך אותו לאישיות פוליטית מובהקת ו- בעלת השפעה תקשורתית עצומה לפרק זמן מסוים. תהליך מוכר. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מי שהתמנה ע"י ממשלת מנחם בגין בתמיכת שר החינוך זבולון המר למנכ"ל רשות השידור השלישי ב- 1 באפריל 1979 החזיק בידיו מונופול כפול רב עוצמה כאשר מחודש יולי 1979 ועד חודש מארס של 1980 כיהן במקביל כמנכ"ל וגם כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לאחר הדחתו של ארנון צוקרמן). רק במארס 1980 מינה את יצחק "צחי" שמעוני ז"ל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז פרופסור ראובן ירון ז"ל.

נחמן שי החליט בשעתו להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה המוניטארית שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר (כיו"ר ו- מ"מ מנכ"ל) היכן שהוא בקיץ 2001 לא להתעסק יותר עם מתווך זכויות השידורים של המשחק בוסניה – ישראל מר אביב גלעדי הדורש מַמוֹן רָב מידי תמורת זכויות השידורים הללו. ההתמודדות עמדה להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו בירת בוסניה. לפתע ערך נחמן שי תפנית כלכלית וחזר בעצמו. חזרתו הייתה הרבה יותר מ- בעייתית. הוא לא רק שבר את העיקרון של עצמו אלא הסכים לשלם 300000 (שלוש מאות אלף) דולר לאביב גלעדי לאחר שהוא, יאיר אלוני (מ"מ מנהל ערוץ 1 דאז), ואנוכי סגרנו על סכום זכויות שידורים בגובה של 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אלף) דולר. אפילו לא סנט אחד יותר. שר האוצר סילבן שלום יחדיו עם יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל "גברי" לוי ומחזיק הזכויות אביב גלעדי כופפו את נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. נחמן שי נשא כזכור באוגוסט 2001 בעת ובעונה אחת במשרת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור, וריכז בידיו סמכויות מקצועיות וכלכליות, בעצם בלתי מוגבלות. חומת ההתנגדות העקרונית שלו זאת שתמכה במדיניות הרֶכֶש שלי נפרצה. פוטנציאל התמרון שלו הצטמצם וגרר בעקבותיו התערבות פוליטית של שר האוצר סילבן שלום ברגע האחרון סביב שידור ספורט ישיר של משחק כדורגל לא מתוכנן, בו רשות השידור גם שילמה בסופו של דבר תוספת של יותר מ- % 25 למחיר, שממילא לא רצתה לשלם, וגם הכניסה אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור. מר נחמן שי היה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתי עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ במשרדו של דן שילון בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה"ב. הכתב הצבאי שאל את מנהלו, "האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור". מר דָן שִילוֹן לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנַחְמָן שַי, "וודאי שלא", והוסיף, "בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות". לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שי מונה עמירם ניר ז"ל. נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן. במשך השנים "התקדם" נחמן שי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים, עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו. לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת, המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך. בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ"ל רשות השידור.

עננה כבדה רבצה על רשות השידור זה מכבר. היה לה יו"ר מתפתל שפוסח על שתי הסעיפִּים בשם נחמן שי, שַר ממונה רענן כהן שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור וקולו נשמע ברדיו "קול ישראל", ומנהל ערוץ 33 איזוטרי ו- קירח מרייטינג בשם יוסף בר-אל. אף על פי שערוץ 33 נחשב לא רק ל- דַל, אלא היה נטול כל חשיבות שאיש איננו צופה בו, ונעדר כל מִדְרוּג (לחלוטין), אָרָב יוסף בר-אל והמתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ"ל רשות השידור שהתפנה לאחר סילוקו משם של רן גלינקא. האמת, לא היה בזה כל שלילה. יוסף בר-אל יועצו לשעבר של המנכ"ל הזמני רן גלינקא, הוא איש שאפתן שביקש במארס 2002 להעפיל לפסגה ולהתמנות למנכ"ל רשות השידור בעצמו, לאחר שהבוס שלו רן גלינקא הודח ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. הבעיה הייתה בהסכמתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן (בממשלת אריאל שרון) להתחשב באמביציות של יוסף בר-אל, לעשות עמו עסקה, ולמנות לתפקיד הרָם איש כל כך לא מוכשר. רענן כהן הבטיח במארס 2002 לראש הממשלה אריאל שרון כי הוא לא יצטער על הבחירה ביוסף בר-אל ועל מינויו למנכ"ל רשות השידור, וכי מדובר במעשה נכון, בזמן הנכון, ובמקום הנכון. במארס 2002 התמנה יוסף בר-אל למנכ"ל הזמני של רשות השידור (במקומו של רן גלינקא) וביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו למשרה הנכבדה לתקופה של חמש שנים עד יוני 2007. היה ברור ש- מדובר במינוי מופרך. שאלת פיטוריו של יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם הייתה בסופו של דבר רק עניין של זמן, אם כי זמן ארוך מהצפוי. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח את אותו יוסף בר-אל ולסלקו מכהונתו הרמה בעוון שוחד מסך ושחיתות. רק שני שרים נאמניו ומעריציו של יוסף בר-אל התנגדו באותה ההצבעה היא להדחה מחויבת המציאות של היה ממנה מנוס, דליה איציק ומאיר שיטרית. 

טקסט תמונה / מסמך : 3 במאי 2005. ידיעה ראשית בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" בעריכת אמנון דנקנר ז"ל. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם, מפטרת אותו, ומסלקת אותו לאלתר מתפקידו בעוון שוחד מסך ושחיתות. תזכורת מרה לעיתונאים רבים ב- ערוץ 1 וב- רדיו "קול ישראל" וגם לאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ולאנשי מליאת רשות השידור אומרי הן שתמכו והסכימו ביודעין וברצון לשתף עמו פעולה. (באדיבות העיתון "מעריב").  

אביב גלעדי החזיק כאמור בזכויות השידור של המשחק בוסניה – ישראל שנועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא גם היה בעל זכויות השידורים של שני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו, נגד אוסטריה (התקיים בווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע"י ערוץ 2), ונגד ליכטנשטיין (נערך בוָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001, אך לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2, שהיו עסוקים לאורך אותה השבת ההיא בכיסוי האירוע הטרוריסטי – אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב, שאירע פחות מיממה קודם לכן, בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001. משחק הכדורגל ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי ולא נוח בערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5). אביב גלעדי מחזיק ו- מתווך זכויות שידורים שהשקיע וקנה אותם מחברת  UFA תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל עבור ממון עוד יותר גדול, והיה צריך להרוויח "משהו" מהעסקה, הפסיד בסופו של דבר הון עתק. ביום שני – 19 בפברואר 2001, בקשתי את מר יאיר אלוני (שימש מ"מ נצחי ו- מנהל ערוץ 1 בפועל קרוב לשנה מאז פרישתו ב- 30 באפריל 2000 של המנהל הקודם מר יאיר שטרן) רשות בכתב להיכנס למו"מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי, כלהלן : "…כדי להציע לו מייד במו"מ שערוץ 1 יקנה ממנו את המשחקים המחיר סביר …". הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במכתב כלהלן : "…כי לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה מאביב גלעדי את שלושת המשחקים נחזיר באמצעות חסויות, וזאת הבטחה אישית שלי לך… הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בווינה, אוֹ טוֹ טוֹ, מתקיים בעוד 39 ימים …" [1]. המנכ"ל אורי פורת ז"ל שנדחף אט – אט מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר ו/או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמִשְנֶה שלו אהובה אורן ז"ל וחלק מחבריו בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור, ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו. בקיצור, לא יצא מזה שום דבר. ואז זה קרה. בחודש אוגוסט 2001, בטרם הדחתו האפשרית ע"י הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור, התפטר אורי פורת ז"ל ו/או התפוטר. מה זה חשוב עכשיו. נחמן שי יו"ר רשות השידור ועכשיו גם מ"מ מנכ"ל רשות השידור חזר בעצמו, ונטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו"מ עם אביב גלעדי במשחק החוץ האחרון שנותר, בוסניה – ישראל, ונועד להיערך ב- 1 בספטמבר 2001 בסאראייבו בירת בוסניה הרצוגובינה, מבלי שהוא ממידע אותי וגם לא מ"מ מנהל ערוץ 1 מר יאיר אלוני.

למשחק במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 בסַארָאיֶיבוֹ הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד, מיקוּם המאפשר העפלה ל- Play Off (שני משחקי הכרעה, בית וחוץ ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות, ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. מפעל ממנו נעדרת נבחרת הכדורגל של ישראל מאז 1970. מתווך זכויות השידורים מר אביב גלעדי דרש מאִתנו בתחילת הקשר סכום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר. זו הייתה זכותו כאיש עסקים. אנחנו הסכמנו לשלם 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר סכום גג. אפילו לא דולר אחד יותר. למרות רצוני העַז לשָדֵר את המשחק, פער התיווך היה עצום והמו"מ נתקע. רשות השידור גמגמה כרגיל. במקום להיכנס מייד למו"מ בינלאומי הרבה קודם לכן, ולקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית), בזבז סמנכ"ל הכספים דאז של הרשות מוטי לוי זמן שלא לצורך, ולוואקום המסחרי חדר אביב גלעדי. עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים פערי תיווך. בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל באותו הזמן את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת. משחק הכדורגל של ישראל – בוסניה במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002 לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור. הוא אביב גלעדי ביקש מאיתנו כאמור 400000 דולר, אנוכי הייתי מוכן לשלם לו 225000 דולר (בעצה אחת עם מ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני ועם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שהפך לעת מצוא גם למ"מ מנכ"ל רשות השידור), והמו"מ לא צלח. זאת הייתה בקשתו המפורשת של נחמן שי לא לשלם לאביב גלעדי אפילו דולר אחד יותר מעבר ל- 225000. השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל בשבת – 1 בספטמבר 2001 ירד מהפרק. בינתיים שלחתי בעת הזאת לאליפות אירופה בכדורסל המתקיימת באנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי. בשבת – 1 בספטמבר 2001 היה מתוכנן שידור הישיר מאנקרה של משחק הכדורסל ישראל – ליטא.

הגעתי כהרגלי לעבודה במשרדי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים מוקדם בבוקר בשבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא. התמודדות נקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בשעה ארבע וחצי אחה"צ (16.30). מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתיי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המשמשת Host broadcaster והיא שמפיקה את הסיגנל הבינלאומי, ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN של השידור שלנו. כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU, אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל.

לפתע, בשעה שתיים בצהריים של אותה השבת ההיא – 1 בספטמבר 2001, שעתיים וחצי לפני תחילת השידור הישיר של משחק הכדורסל ישראל – ליטא, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 רפיק חלבי ויו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור (כאמור בעת ובעונה אחת) מר נחמן שָי, בה הודיעו לי שניהם כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאביב גלעדי תמורת 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסאראייבו (!). מדהים (!!). הם לא שיתפו בהחלטה את מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יָאִיר אַלוֹנִי (אולי מפני שלא איתרו אותו את יאיר אלוני) במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי ובעסקה סיבובית בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל סילבן שלום ויו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית גבריאל "גברי" לוי. שניהם, נָחְמַן שַי ורָפִיק חַלָבִּי צִלצֵלוּ אלי בשמחה בטלפון (שיחת וועידה) ובישרו לי כלהלן : "יואש אלרואי, יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר אֶת המִשְחַק". לא האמנתי בתחילה למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי. שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק בעבור הקליינטורה שלי הלוא הם אזרחי מדינת ישראל, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל הזמן הקצר, רק שעות ספורות, שעמדו לרשותי כדי להיערך לקראתו. "יצאתם מדעתכם שניכם…??? ככה לא עובדים…ככה לא מפיקים וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…", אמרתי להם בתדהמה באותה שיחת הטלפון ההיא, אך הוספתי מייד, "אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצר שנותר לי להתכונן לקראתה". רָפִיק חַלָבִּי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי כלהלן : "אל תדאג נחמן, אתה לא מכיר את יואש אלרואי, הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה", והטלפונים נטרקו.

התברר שאביב גלעדי לא היה טיפש. איש העסקים הזה ו- סוֹחֵר זכויות השידורים הממולח ידע שערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק הזה בוסניה – ישראל, והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר לשלם 225000 דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל, למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אביב גלעדי רתם בדקה האחרונה ממש את יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי ואת שר האוצר סילבן שלום למאמצי המכירה שלו, אף על פי שאנחנו וויתרנו זה מכבר על רכישת זכויות השידורים של המשחק המדובר ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו. בשבת – 1 בספטמבר 2001, בעיצומו של המו"מ החדש שהתפתח שוב ברגע האחרון בין רשות השידור לבין אביב גלעדי, "מצא" פתאום מר נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מיו"ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית, סכום של עוד 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ. ב- "עסקה סיבובית משולשת" בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי, כששַר האוצר של מדינת ישראל משמש אפוטרופוס, נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר ל- אירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית מוטל בכלל בספק.

בשבע ושלושים בערב באותו מוצ"ש של 1 בספטמבר 2001 התראיין כבר שַר האוצר סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב' של "קול ישראל" בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון "מעריב" בעת ההיא, ששימש במקביל שדרן Free lancer של תוכנית אקטואליה מידי מוצ"ש ברשת ב' של "קול ישראל"), והילל את עצמו. סילבן שלום סיפר למאזינים בגאווה עצמית, בשחצנות, ובאריכות, " כי נכנס לעובי קורת המו"מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה"ל ". ממש רעיון מבריק שמעולם לא עלה על דעתי, כי מי הם בכלל חיילי צה"ל בעיניי. שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט השידור הישיר לעצמו. רשות השידור שילמה 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר (שלא היו לה) היישר לכיסו של מר אביב גלעדי. ההחלטה המאוחרת של רשות השידור העצלנית והרפה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נִזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה. ביצוע השידור הישיר שזה עתה נולד היה שרוי בסכנה גדולה בשל הזמן הקצר שנותר לי, ועוד בשבת, כדי להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין "משוריין" מראש לשידור המפתיע, ולא הייתה לי כמובן שום עמדת שידור ב- סַארָאיֶיבוֹ, וגם לא קווי שידור משם. הטלוויזיה הבּוסנית טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור. גם אנשי ה- EBU בגֶ'נֶבָה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק ההוא בוסניה – ישראל, מה עוד ש- השַדָּר מספר אחת שלי מר מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. הייתי בלחץ בשל סיבות טכנולוגיות ובשל הזמן הקצר שנותר לי להיערך למשימת השידור הישיר מ- סאראייבו. באותה השבת ההיא של 1 בספטמבר 2001, נערכו משחקי כדורגל מכריעים רבים ביבשת אירופה במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002, והמערכת הלוויינית של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) המעבירה את סיגנלי השידור הרבים ממדינה למדינה, הייתה עמוסה לעייפה וסתומה ללא רווחים כמעט.

נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום . הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים, ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב-EBU  בג'נבה, וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית (RTVBH) שהיא חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי ה- EBU. הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי למנהל החדשות רפיק חלבי והודעתי לו כלהלן : "השלמתי את מלאכת ההפקה והשידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה – ישראל מסאראייבו. הוא מובטח לנו עכשיו, וכי אומנם נבצע אותו בהיקף מלא". לאולפן הכדורגל שלי בירושלים גייסתי ברגע האחרון את השַדָּר זוהייר בהלול (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני") ולצִדוֹ את הפרשן הוותיק שלי אבי רצון. הטלתי עליהם את המשימה לשָדֵר ישיר בלית ברירה Off Tube מהמוניטור באולפן, משימת שידור שנואה ובלתי מקובלת. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי. תמיד ליוותה אותי תחושה שעם העיתונאי – פרשן אבי רצון לא נפשל. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. 15 (חמש עשרה) שנים חלפו מאז אך הפרטים לא נשכחו וגם הערכתי אליו לא פגה. 

שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת – 1.9.2001, הראשון, נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כש- ששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחדיו עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים, והשידור הישיר השני מסאראייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השַדָּר זוהייר בהלול ואבי רצון – צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים. נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק בסַארָאיֶיבוֹ. כרגיל לא שרר שום מִתְּאַם בין המאמץ והוצאות ההפקה היקרות לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא, אך הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין ו- לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור בראשות נחמן שי. בתום שני השידורים הישירים צלצלו למשרדי מחלקת הספורט בירושלים שוּב רפיק חלבי ונחמן שי, ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. היה מדובר ב- חובבנות, טיפשות, וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו"מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, ו- יצרו עליבות מקצועית ומכאובים. לדברי השבח של שניהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר.

שיחת ה- Post mortem  (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו"ר- מנכ"ל, הייתה בוטה ו- חריפה. שאלתי את מר נחמן שי כלהלן : "תגיד לי מהיכן מצאת לפתע 75000 דולר עודפים בקופת הרשות, ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים, והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?", והוספתי מייד, "נחמן שי, אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב, אם לאו וַותֵּר עליו. אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור, יכולתי לגייס חסויות מתאימות ולהקטין בהרבה את עלויות השידור". זאת הייתה קומדיה ונחמן שי פָארסה, אבל זאת הייתה גם המציאות. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו"ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כֵּס המנכ"ל היָשָן והמתפּוּטר שלה אורי פורת ז"ל. נחמן שי ידע שאני צודק apriori, לכן מיהר להשיב, "יואש אתה צודק לחלוטין". תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המִנְהָל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם. מאז 2002 לא ראיתי עוד את נחמן שי אוהד הפועל ירושלים ולא דיברתי עמו יותר.

ניסוחים בינלאומיים (2) : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005.

ההתנגשות שלי במאי 2002 עם המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בנוגע למו"מ הנפל שלו שניהל עם חברת צ'ארלטון אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 – מתועדת בעיתון "הארץ". המו"מ החובבני והכושל של האישיות הבכירה ביותר בשידור הציבורי דאז הלא הוא מר יוסף בר-אל, נתמכה ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא נחמן שי, וגם ע"י השר הממונה בממשלת ישראל על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בעקבות המחדל הקונקרטי הזה ושורה ארוכה של מחדלים אחרים נוספים שלו, טרקתי ליוסף בר-אל את הדלת, ונפניתי לעד מערוץ 1 ורשות השידור. לא היה מדובר רק במנכ"ל רשות שידור חובבן. היה מדובר ביותר מזה. במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן של רשות השידור. זה התרחש לפני הרבה שנים אולם התיעוד נשמר.

לאחר פרישתי הכפויה והבלתי טבעית מביתי השני מצאתי לפתע זמן פנוי בשפע שמעולם לא עמד לרשותי. הרהרתי רבות כיצד נקלעתי למצב הבלתי אפשרי הזה ברשות השידור שבו מנכ"ל הרשות מבקש לסַלֵק אותי משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שנים כה רבות של עבודה. התייצבתי פעם אחר פעם ביני לבין נפתולי נפשי ושאלתי את עצמי שוּב ושוּב , האם הייתי יכול להימנע מהסיטואציה הזאת של התמודדות אישית נגד המִמְסַד בראשותו של מנכ"ל רשות השידור שאחריתה ידוע מראש. האם היה זה ציווי להתנגד לוֹ ? מדוע הייתי צריך להתעמת עם יוסף בר-אל ובכך לקַפֵּד את הקריירה שלי ? את מי אני מייצג ומה יועיל מאבקי לכלל הציבור שסובב אותי ? מדוע אני צריך להעמיס על כתפיי אחריוּת בלתי אפשרית ולשמֵש עמוּד האֵש ההולך לפני המחנה ? הרי אני ממונה על הפקת ועריכת שידורי הספורט בערוץ 1 בלבד. אינני מנהל הטלוויזיה. מה דחף אותי להקריב את עצמי על מזבח האֶמֶת (שלי). מדוע דרשתי מעצמי לשמֵש דוגמא אישית, מוּסַר, ודֶרֶך אֶרֶץ לקבוצת אנשים שדרך מאבקי ליושרה ואמינות בעבודתי העיתונאית אינם מעִניינה ? מדוע אני צריך את זה וּמה זה יוֹסיף ? איזה יתרון אני יכול להפיק ומה יֵצֶא לי אישית מזה ? לא יָצָא לי מזה דָבָר. כלום. רק היכולת להתייצב מוּל המראה למחרת בבוקר ולראות שנשארתי בן אדם. לא Yes man של שום איש. לא עושה דברו של אף אחד. אדון לחירות המחשבה והביטוי של עצמי. זה המון בחיי שלי. זה לא פחות חשוב מלהפיק שידורים אולימפיים ו/או לנהל את שידורי המונדיאלים של הכדורגל עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אין יום שחולף מבלי שאני קורא כמה פרקים בתנ"ך. יכולתי להשתמש ללא חשש בפסוק א' בפרק הראשון של ספר תהילים כדי לומר לעצמי בגאווה, "אַשְרֵי הָאִיש אֲשֶר לא הָלַך בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשָב לֵצִים לא יָשָב". מעטים מאוד ברשות השידור יכולים להֵישִיר מבט מידי בוקר מול המראה ולהישאר זקופים. אני יכול. גם דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל היו יכולים.

נדמה לי שהמחזה "הַמְלֶט נסיך דנמרק" של וויליאם שייקספיר, וסִפרם המצוין של ד"ר רוברט קופר ואיימן סאווף "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רִגשִית בעולם העסקים", מעניקים תשובות חד משמעיות להתלבטויות הפרט הנוגעות לערכים של יושרה , אתיקה ואמינות מוּל חזיון הכדאיות והרִווחיוּת בתוך מערכות אנושיות מורכבות. דייויד קולב (David Kolb) יו"ר המחלקה להתנהגות אִרגוּנית באוניברסיטת קייס ווסטרן, תיאר את המושג יושרה, "כצורה הנעלה ביותר של התבונה האנושית" [1]. תיאור נפלא. דייויד קולב קובע : "ה- יושרה היא תודעה מתוחכמת וכילולית- אינטרוגטיבית של חקירה ודרישה, וכן מצב עמוק של עיבוד חוויות, שבו משולבים יצירתיות, ערכים, יכולת אינטואיטיבית ורגשית, כמו גם יכולת לניתוח רציונאלי". וויליאם שייקספיר, וגם ד"ר רוברט קופר (Ph.D Robert K. Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) מחזקים בכתביהם את האמונה כי מטרתה של המנהיגות היא להקשיב ולשָרֵת את הציבור ולא לצבור כוח וזכויות יתר. הם משמשים מַקוֹר לא אַכְזָב לעידוד רוחו של האדם באשר הוא אדם מפני שהם דברי אֶמֶת. מצאתי בדבריהם של שייקספיר, קופר, וסאווף תמיכה גדולה בשעה של התמודדות בודדה לחלוטין עם סוג של דילמות בהן הייתי נתון ומאבק נגד הממסד, מאז הפך יוסף בר-אל למנהיג שלי משהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור. היה מנוי וגמור עִמי שאני מייצג רק את עצמי בוויכוח העקרוני עם המנכ"ל ולא אף אחד אחר. אינני נזקק לתמיכת הרוֹב. אני זקוק לתמיכת מצפוני. היה גם מנוי וגמור עִמי שאין מהוויכוח הזה כל דרך חזרה. אילו הייתי נדרש לכך, הייתי נאבק ביוסף בר-אל שוב ועושה אותו הדבר. אינני זקוק לתמיכת החֶבְרָה שסובבת אותי. ממילא אני אדם בודד באופיי נטוּל חֲבֵרִים. את מִילוֹתיי הברורות ודבַריי הנחרצים אמרתי למנכ"ל יוסף בר-אל בע"פ וגם כתבתי אותם. טקסט כתוב אי אפשר למחוֹק. לא ניתן לעולם לנקות ולהסיר אותו מהנייר שעליו נכתב. גם אינני רוצה לעשות זאת. טקסט שנאמר בע"פ ולא הוקלט ניתן להכחשה. טקסט כתוב הוא עֵדוּת נֶצַח מפני שאיננו מחיק.                                                                                                                                                                                                                         מנכ"ל רשות השידור הלא מוכשר ודוֹבריו, הִצהירוּ פעמים רבות בפומבי, כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הם גן עדן לעיתונאים. הצהרה צינית ותמוהה מאוד. אם רשות השידור היא גן עדן לעיתונאים מדוע כה רבים מהם נוטשים אותה ועורקים למקורות שידור אחרים. מנכ"ל דמוקרט לא היה נדרש ולא היה מעלה על דעתו לעולם להכריז על "גן עדן" וקיומו של חופש עיתונאי בגזרתו, מפני שזאת אמורה להיות אמנה כל כך יסודית, טבעית וברורה מאליה. הצהרתו של יוסף בר-אל הייתה הצהרה בעייתית. צריך היה לשאול אותו, מדוע אם כך נטשו כל כך הרבה עיתונאים ושדרי טלוויזיה את גן העדן העיתונאי שלוֹ וערקו לערוצים המתחרים. מדוע דרך העריקה הזאת הייתה חַד סִיטרִית. מדוע לא קרה מעולם אפילו מקרה אחד בכיוון ההפוך בו עיתונאים בעלי שיעור קומה עזבוּ את ערוצי 2 ו- 10, ונהרוּ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אשר בשליטתו. השאלות האלה לא נשאלו מעולם. נוצרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אווירת פחד כמו במדינה טוטליטארית הנעדרת כל חֵירוּת דיבור ומחשבה.

המצב העגום וסתימת הפיות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העלה הִרהורים נוּגים והזכיר לי סיטואציה פוליטית מפורסמת מאוד שאירעה בשנת 1959. השורה התחתונה שלה הייתה הזכות למַמֵש את חֵירוּת המחשבה וחופש הביטוי מול העריצוּת. הנה משהו על קצה המזלג בעניין הזה. בחירתו של ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי החכם ויפה התואר לנשיא ארה"ב בנובמבר 1960 ומאבקו הבינלאומי הנמרץ וחסר הפשרות כמנהיג העולם החופשי נגד הדיקטטורה הקומוניסטית של ברה"מ ושליטה ניקיטה חרושצ'וב הפכו אותו לדמות נערצת בתבל. בביקורו במערב ברלין הצהיר ליד החומה המפרידה בין שני חלקי העיר, "אני ברלינאי", וזכה לתשואות עולמיות. משהחליט לסלק את הטילים הסובייטים מקובה הסמוכה המאיימים על ערי ארה"ב (מאבק שנשא פֵּרוֹת), הגיעה הפופולאריות של הנשיא האמריקני לשיא. מספרים שבמסדרונות האו"ם התפתח בימים ההם וויכוח עקרוני בין עיתונאי אמריקני לבין עיתונאי סובייטי על הערך האמיתי של מושגי חופש העיתונות והדמוקרטיה. העיתונאי האמריקני התפאר בפני עמיתו הרוסי ואמר לו כלהלן : "תראה, למרות הפופולאריות של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי, אין לי שום בעיה להניף שֶלֶט מחאה גדול ממדים נושא כיתוב ברור נגד הנשיא שלנו ברחבת הבית הלבן בוושינגטון ולצעוק לעברו, Kennedy go home". העיתונאי הרוסי לא נשאר חייב לוֹ , והשיב מניה וביה : "זה ממש לא בִּיג דִיל. גם אצלנו יש דמוקרטיה. אני יכול להתייצב ללא קושי בכיכר האדומה במוסקבה מול הקרמלין וגם לצעוק , קֶנֶדִי לך הביתה".

אני רוחש הערצה גדולה לאנשים שדוגלים ומְמַמְשִים ללא יראה וללא כחל ושְרָק את העיקרון החשוב הזה של חירות המחשבה. זאת בדיוק הסיבה מדוע אני כה מעריך את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל. הם היו נאמנים ראשית דבר לצַו מצפונם ולא למוּסַר המושחת של מלכם. אין דבר נפלא מזה.

[1] ראה נספח : ראה ספרם "תבונה ותובנה", של ד"ר רוברט קופר ואיימן סוואף. 

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מסמך מההתכתבות ביני לבין דן שילון הבלתי נשכח עבורי (בן 81, היום) בתקופת השפל ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ההן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשיאה של המלחמה הקרה ערך שליט ברה"מ הקומוניסטית הרודן ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב לראשונה ביקור חריג ויוצא דופן במוסדות האו"ם בניו יורק. בנאומו המפורסם בעצֶרֶת תקף ניקיטה חרושצ'וב בחריפות רבה את המערב ובראשו את ארה"ב מחרחרת המלחמה. בעת הנאוּם הֵסִיר ניקיטה חרושצ'וב (מוּזִ'יק – איכר בעברו) את נעלוֹ, וללא כל בושה רקע בה בבוטות רבה מעל דוכן הנאומים. סצנת צילום טלוויזיונית בלתי נשכחת.

הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי, ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L. וְ- C.I.O, בראשותו של מר וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים, אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות, וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה. בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה האמריקניות, בין מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו, לבין נציגי הפועלים במדינה הדמוקרטית שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה וחירות המחשבה. ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים. מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב , לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות. כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט, כי, "העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. איזה גן עדן ואיזה נעליים. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב הקומוניזם והקפיטאליזם הגיע לשיאה. וואלטר רות'ר, אלברט נייט, וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב – שיח מדהים, חריג, בוטה, ודרמטי מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ. אחד המפורסמים בהיסטוריה. התנגשות מילולית בין הרוֹדָן הסובייטי מצד אחד לבין אנשי החירות, החופש, והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב.

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה. אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת ?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם, מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם ?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במזרח גרמניה…?

וולטר רות'ר : (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו), האם הוא מר חרושצ'וב פוחד מפני שאלותיי ?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם .

וולטר רות'ר : היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים בברה"מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו ?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם. אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה. יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים. כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי, והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל".

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות ?

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטאליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים, אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים אותן הפועלים בהמוניהם . היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך…!

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.

הטקסט הזה סימבולי לרשות השידור ומתאר סיטואציה אנושית כל חשובה לעולם החופשי באשר הוא. אנשים פשוטים אומרים את מה שהם חושבים מבלי להתבלבל. כשקראתי את הטקסט הזה לפני 57 שנים לא יכולתי שלא להעריץ את האנשים האלה, את מר וולטר רות'ר וחבריו. הם היו האנשים !  למרבית אנשי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" יש מה ללמוד ממנהיגי הפועלים האמריקניים בתחום חירות המחשבה והביטוי. רשות השידור תחת שִלטונו של יוסף בר-אל לא הייתה עצמאית. היא הייתה כפופה לשלטון. אין להאמין לכוונת המילים השְדוּפוֹת ש- שחרר בשעתו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וחבורתו לחלל האוויר מעֵת לעֵת, אודות חופש העיתונות והיצירה הקיימים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מפני ששום מחשבה כנה ורצינית איננה מניעה את המילים המַטְעוֹת האלה. הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר הגדיר את התופעה הזאת של, "אחד בפה – ואחד בלב", בטקסט גאוני במחזה "המלט נסיך דנמרק". באחת מתמונות המחזה המורכב, מבקש קלאודיוס המלך הבוגדני לחזור בתשובה בפני בורא עולם, אך מביע חרטה לא כֵּנָה על הפשע הנתעב שביצע. וויליאם שייקספיר מסכם את הסצנה הזאת כך, "מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף, הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה. מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לא תַּגַּעְנָה". ניסוח ווירטואוזי.

הפגיעה הראשית ברשות השידור מאז מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל הייתה באמינותה. הפגיעה הזאת חלחלה מייד לעבר שידורי החדשות וגם שידורי הספורט, ודרך הטיפול בהן. שידור אליפות העולם בא"ק שנערכה בקיץ 2003 אחת מפניני השידור הציבורי בעבר הפכה לביזיון מקצועי חסר תקדים בהיקפו. (ראה הספר עס הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן"). בין כה וכה הפך השידור הציבורי לשדה קֶטֶל של ממש.  שני מנכל"ים של רשות השידור אורי פורת ורן גלינקא הודחו בעצם מתפקידיהם בתוך שמונה חודשים. נגד אורי פורת נפתח הליך הדחה היסטורי ע"י הוועד המנהל של רשות השידור שאילץ אותו בסופו של דבר להתפטר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור. זה היה בראשית חודש אוגוסט 2001. תת אלוף במיל. רָן גלינקא שהובא לרשות השידור ביוזמתו של השר הממונה רענן כהן, לא אושר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להמשיך בתפקידו בתום כהונתו הזמנית בת חצי השנה, ו- סוּלַק. גורש (!). עִמוֹ הוּדַח מייד גם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ע"י המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר-אל. תחת יאיר אלוני מונה למ"מ זמני חדש של מנהל הטלוויזיה יוסי משולם. יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מאז דצמבר 2000 נחמן שי, האיש שתִּכנֵן וטָוָוה עם אנשיו את חוּטֵי ה- Impeachment נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (על פי עדותו בפניי של אורי פורת ז"ל בטרם טיסתי לאדמונטון – קנדה למבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 8 בא"ק), לא הצליח גם הוא להשלים תקופת כהונה שלימה והודח מתפקידו ע"י ראש הממשלה אריאל שרון באשמה של נשיאה בכפל תפקידים. הממשלה מינתה במקומו של נחמן שי לתפקיד היו"ר החדש של רשות השידור את מר אברהם נתן תומך מובהק של מפלגת השִלטון וחבר מרכז הליכוד. יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור ד"ר יהודית אוֹרבּך התפטרה מתפקידה בשל ויכוח עקרוני מַר עם המנכ"ל יוסף בר-אל. במקומה גויס לתפקיד מר יעקב שחם אף הוא איש מרכז הליכוד. לא חלף זמן רב וגם מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי הודיע שהוא מתפטר מתפקידו, כי איננו יכול לעבוד עוד תחת ניהולו של יוסף בר-אל. רפיק חלבי יקירם של שני המנכ"לים הקודמים אורי פורת ורָן גָלִינְקָא ומי נחשב למועמד מוֹבִיל מטעמם למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הוּדַח. בינתיים בעת תקופת ניהולו של יוסף בר-אל נקשר שמו של רפיק חלבי לפרשה מכוערת של ניצול מיני של עובדת שלוֹ. הוא הוּבַס במכרז למנהל הטלוויזיה. לתפקיד נבחר בניגוד לכל הציפיות מר מוטי עדן ששימש קודם לכן שנים רבות ככתב מן השורה בצפון תחת ניהולו של רפיק חלבי. מוטי עדן, האיש שניסיון הניהול שלו במשך שנים רבות הסתכם בהפעלה וניהול צֶוֶות צילום ENG בן שלושה אנשים הוצב לפתע בפסגת פירמידת הניהול של ערוץ הטלוויזיה הציבורית המונה יותר מ- 1000 (אֶלֶף) עובדים. דומה לטוּראי שקיבל לפתע לידיו אוגדה. לאחר שמוטי עדן התמנה לתפקיד הרם מישהו שַח לי כי תמיד יימצא המועמד התורן הלא מתאים לנהל את המוסד הציבורי הזה המכונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וגם תמיד יימצא גם האיש הפחות מתאים שיאשר את המינוי. מוטי עדן לא ידע לנהל. לא היה לוֹ שום כשרון מנהיגות, לא השכלה טלוויזיונית, וגם לא ניסיון ו- צֵל של מושג כיצד לייצר ולהרכיב לוח שידורים ציבורי. מהיכן יהיה לו מושג ? הוא לא ניהל מעולם את חטיבת החדשות, הוא לא ניהל קודם לכן את חטיבת התוכניות, הוא לא ניהל בטרם המנוני הנכבד את מחלקת סרטי תעודה, והוא אפילו לא ניהל לפני כן את חטיבת הספורט רחמנא ליצלן. אולם במקרה דנן של מינוי מישהו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין העובדות, החסרונות, והמגרעות הללו נחשבות ו/או נלקחות בחשבון. הן אינן מהוות שיקול.

מוטי עדן היה כתב חדשות של ערוץ 1 בצפון. הקולגות שלו מעידים כי היה בדרך כלל כתב חרוץ. חסרונו הגדול היה נעוץ לא רק בחוסר ניסיונו וחכמתו לנהל מפעל תקשורת כל כך מורכב כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלא בהסכמתו להיות שופרו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שבחר בו. בריאיון מאוד לא חכם בלשון המעטה שהעניק מוטי עדן ב- 29 באפריל 2005 למוסף השבועי "7 ימים" של העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות" , ארבעה ימים לפני הדחתו ההיסטורית של הבוס שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ניסה ללמד סנגוריה על יוסף בר-אל. הכתבת – מראיינת של "ידיעות אחרונות" גב' שוֹש מוּלָא העניקה לריאיון עמו כותרת משפילה : "יומן הפקיד". בריאיון חיווה מנהל הטלוויזיה את דעתו על הבוס שלוֹ כלהלן : "המלחמה נגד יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור היא אישית – יצרית , ולא מקצועית. תאמיני לי שאם הייתי רואה משהו לא תקין, הייתי קם ומדבר. המצב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיום, הוא הרבה יותר טוב מאשר בתקופה שבה דן שילון עבד כאן בשנות ה- 70 של המאה הקודמת כשרשות השידור נוהלה ממש ע"י משרד ראש הממשלה. היום רשות השידור מבטאת את כל הדעות שנשמעות בציבור, ואם יש לחצים פוליטיים הם נהדפים ברמת המנכ"ל. צריך לחלק את העוגה באופן שווה. ביני לבין יוסף בר- אל יש הבנה". לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן (!). להערת המראיינת שוש מולא, "כי דן שילון שהגיע ל- "יומן" והודח ע"י יוסף בר- אל כמעט מייד, טען מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוטי עדן שהאיש הוא משרת פוליטי והכפופים לו הם נושאי כלים כנועים", התרתח מוטי עדן והשיב, "יוסף בר- אל הוא איש חזק. איש משפיע. הוא 47 שנים ברשות השידור. מכיר אותה כמו בנאי מהאבן הראשונה עד לגג. ואני מבטיח לך שאני לא איש כנוע. ממש לא איש כנוע". לא להאמין…(?) ועוד איך להאמין…(!). מוטי עדן שותף מלא לפרסה הבוקעת מידֵי ערב ממסך הטלוויזיה שאותה הוא מנהל. מספיק לצפות בעצם לרגע בערבי שישי ב- "יומן" ולראות את העיתונאית והמגישה גְאוּלָה אֶבֶן מנהלת רב שיח כפוי, מאולץ, ובוטה עם אנשי הפַּנֶל שלה מר אורי דן ז"ל ו- עו"ד אמנון זיכרוני יבד"ל, לא מפני שהם לא אוהבים אותה אלא בגלל שהיא לא מעריכה אותם, ואז פשוט לברוח למתחרים שלהם.

ההיסטוריה הטלוויזיונית רושמת בדייקנות כל פרט ופרט . מחוללי ההיסטוריה הזאת בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעיקר אלה המאיישים את דרגי ושכבות הניהול והנוהים אחר מנהיגם , יידרשו להסביר באחד הימים מה ואיך קרה שם בדיוק מה שקרה. חבירתו של דן שילון ליוסף בר-אל הדהימה אותי. הייתי המום. מה לדן שילון אבי השידור הציבורי, ההגון, והדמוקרטי עם זה של מנכ"ל רשות השידור הנוכחי ההוא יוסף בר-אל. דן שילון היה לפני שנים רבות החונך שלי ושל רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לכן זקפתי גבה כשחָבַר אז למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כדי להגיש במשותף את ה- "יומן" עם גאולה אֶבֶן. דן שילון ייצג פעם בכבוד גדול ובנאמנות רבה את עיקרון העיתונאות הציבורית – ממלכתית הקובע כי העיתונאות הזאת חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של הממלכה והשלטון הפוליטי (לא כל שכן בערוץ 1, אך גם בעיתונות פרטית – מסחרית). כל עיתונאי מתחיל מאמץ מייד אל לבו את האקסיומה המתמטית הזאת הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. זהו עיקרון קדוש הנצוּר בנפשו של כל עיתונאי (אמיתי) והוא שומר עליו כעל בבת עינו. עיקרון הקווים המקבילים מהווה חלק חשוב בקוֹד העיתונאי המרכיב את "מסמך נקדי". מִבחנה היומי של העיתונות וגם העיתונאות הטלוויזיונית במדינה דמוקרטית בכל רגע  ובכל שעה, היא לוודא ש- "אקסיומת הקווים המקבילים", תּשמֵר לעַד. אין על כך וויכוּח. אין על זה עוֹררין.

השאלה מה למקצוען עם החובבן ומדוע חָבַר עכשיו המוכשר אל הלא מוכשר, לא אני צריך לשאול את החונך לשעבר שלי, אלא הוא את מצפונו. הרי דן שילון שחָבַר לרשות השידור של יוסף בר-אל בספטמבר 2003 הוא אותו דן שילון שכינה בפרהסיה ביום שישי של 3 במאי 2002 בעיתון "מעריב" (בריאיון עם מר רובי ריבלין שר תקשורת) את המנכ"ל הנוכחי ההוא יוסף בר-אל האיש שניפץ את מֵנִיפֶסְט השידור הציבורי לרסיסים כלהלן : "…בן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה …", "…מנהל מסע חנופה למען ראש הממשלה…", "…עֶבֶד נרצַע…", ו- "…מלקט פירורים שייפלו משולחנו של ראש הממשלה…". לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן (!). חידלון חיבורם של המקצוען עם החובבן איננו טבעי. לכן גם אינו יכול להחזיק מעמד לאורך ימים. סופו להישבר. כמה לא מפתיע שמנהלי בּוּבָּה בערוץ 1 שַחו אז על אוזנו של דן שילון "איזה מגיש נפלא הוא", ומדגישים, "את תרומתו החשובה ל- 'יומן' ", ולמחרת הוא דן שילון קורא בעיתון על הדחתו מידי אותם מנהלי הבובה שלִחששוּ לו רק לפני רגע את שבחיו בסודי סודות. אי אפשר שלא להיזכר כאן שוב באותה הסצנה באותו לילה צונן בטירת אלסינור, כשמרצלוּס לוֹחֵש לאוזנו של הוֹרָצְיוֹ בראשית המחזה הקלאסי "המלט נסיך דנמרק" שכתב וחיבר הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר הבלתי נשכח, "Something is rotten in the state of Dennmark", הוא גם מתכוון גם לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לא נעשה מטעמי כישרון אלא מסיבות פוליטיות מובהקות. גם מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה מינוי פוליטי אך מטעמים ונימוקים מובהקים של כישרון. המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא הודח מפני שאִפשר בדצמבר 2001  ליו"ר הרשות הפלסטינית יריבה המר של מדינת ישראל לומר את דברו על מסך ערוץ 1 (באמצעות ריאיון עם עודד גרנות). הריאיון הזה לא מצא חן בעיני אריאל שרון. שמו של יוסף בר-אל כמועמד לנהל את רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא הועלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 ע"י השר הממונה מר רענן כהן. כדאי לדעת שערוץ 33 תחת ניהולו של המנכ"ל הנוכחי צובר במשך שנים ארוכות רייטינג יומי שנע בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב (!). סיבות מינויו של יוסף בר-אל למשרה הציבורית הרָמָה היו מדאיגות. הן נעלמו אז מעיניו של רענן כהן אך לא היו נסתרות מאִישוֹנָיו של שר התקשורת הנוכחי ההוא ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) במתרחש בין כתלי רשות השידור.

נדמה שלמנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל לא הייתה את היכולת הנחוצה בערוב ימיהם כדי לטפל טיפול שורש בערוץ הטלוויזיה מס' 33 הזניח של רשות השידור ומנהלו שהכריז לא אחת בגלוי, "כי יש לוֹ חברים רבים בפוליטיקה הישראלית". תש כוחם להזיז הרים כסלעים. שניהם היו עייפים מאוד ומותשים וחסרים את החיוניות הדרושה בסוף תקופת שירותם. הם הסכינו עם מציאות מאוד לא מלבבת שהייתה מנת חלקם. לא בגלל שרצו בה, אלא מפני שלא עמד להם כוחם לשנותה.

רשוּת השידור הממלכתית איננה ריבּוֹן עוד. שני ערוצי השידור העיקריים שלה רדיו "קול ישראל" כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעומד בראשן, הפכו במידה רבה החל מחודש מאי 2002 במקרים לא מעטים לשופרה של ממשלת ישראל. זהו דבר שהדעת איננה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית. מסמך מפורט בעניין הזה נכתב על ידי ישירות למנכ"ל יוסף בר-אל ב- 16 במאי 2002, וגם לחברי הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור. הטקסט הזה רלוואנטי גם היום לאחר הדחתו וגירושו של אחד מבכירי העיתונאים של מדינת ישראל דן שילון משורות תוכנית החדשות החשובה של הטלוויזיה הישראלית, "יומן". אני בחרתי בזמנו שלא להחריש ופרשתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה פעם ביתי השני ולפעמים גם הראשון. עיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רדיו "קול ישראל , מודעים היטב לשערורייה העיתונאית הקלוקלת הזאת הניבטת מהמרקע ובוקעת מהמיקרופון, ומסכינים עמה. כמו במדינה טוטליטארית הם ממשיכים לשחק ביודעין משחק מכוּר מראש וממלאים את פיהם מים. מדהים שעיתונאים נכבדים ורבי מוניטין בטלוויזיה הציבורית ו- רדיו "קול ישראל" משליכים ביוזמתם האישית ברגעים אלוּ ממש את הגדוֹלה שבזכויות בן אנוש – להיות אדם בן חורין. שתיקתם לא תעזור להם. ההסרחה גדולה והמציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו הרעוע הנוכחי, מוסרי וכלכלי כאחד, יקרוס על מנהלם ויושביו האילמים. זה רק עניין של זמן.

במקום להתנער מייד ולפרוש לאלתר מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, בחר רפיק חלבי להתמהמה ולהמשיך להתפלש בביצת הרקק הטלוויזיונית, ולספוג עלבונות בזה אחר זה מאנשים שנפלו ממנו בכמה דרגות אֵיכוּת.  כמה עצוב ומגוחך היה לצפות בתהפוכות ההיסטוריה בשעה שמנהל הטלוויזיה החדש מוֹטִי עֵדֶן ומ"מ מנהל חטיבת החדשות מר יורם כהן – שני אנשים שהיו פעם פיקודיו, מחלקים עכשיו לאיש שהיה כל יכול בחטיבת החדשות פירורים מרוֹם מעמדם, ומציעים לרפיק חלבי לשמֵש כתב מן השורה של חטיבת החדשות בצפון.  הם גם לא היססו להתקלס בו ולהתמקח עִמו על מספר השעות הנוספות שהוא ראוי להן במסגרת תפקידו החדש. שיא הצחוק והטרגדיה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש. המינוי הכושל והלא ראוי הביא לא רק לדעיכת השידור הציבורי, אלא יצר אווירת נכאים עכורה, קודרת ועגומה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל". אם יוסף בר-אל יישאר בתפקידו, המצב ברשות השידור ילך ויחריף בעתיד. שלטון תקשורתי המבסס את כוחו על הפחדה יוצר אקלים שלילי. אקלים שלילי יוצר סוּפָה שסוֹפָה לקצור ולקטול את המפחידים והמפחדים גם יחד.

אמנון אברמוביץ' הפרשן הפוליטי הנודע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נטש את המנכ"ל יוסף בר-אל וחָבָר לערוץ 2. גם הכתבים הפוריים של ערוץ הציבורי אלון בן דוד ושלומי אלדר, חמקו מיוסף בר-אל ויוסי משולם, וערקו לערוץ 10. כמותם נהג גם מגיש החדשות גלעד עדין בדרכו מהערוץ הממלכתי מְשָרֵת הממלכה, לעברו של ערוץ 10. דן שילון סולק בבושת פנים מ- "יומן" ע"י יוסף בר-אל. אורלי ווילנאי – פדרבוש הכתבת לענייני רווחה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 הודחה ע"י יוסף בר-אל וע"י עושה דברו יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות מפני שתקפה בכתבותיה את המדיניות הכלכלית הכושלת של משרד האוצר, שר האוצר בנימין נתניהו והשַר מאיר שטרית. מנהל חטיבת החדשות הזמני הזהיר את כתבת הרווחה בריש גלי בשמו של מנכ"ל רשות השידור על פי הדיווח בעיתונות, "…שתפסיק לתקוף ולהיטפל למאיר שטרית בכתבות שלה, מפני שזה האיש שאמור לאשר את תקציב רשות השידור…", והוסיף גם כן על פי דיווחי העיתונות, "היזהרי המנכ"ל מחפש אותך". מנכ"ל רשות השידור נזף בעצמו באורלי ווילנאי -פדרבוש ואמר לה על פי המדווח בעיתונות : "מי את בכלל שתתקפי את גדולי האומה כביבי נתניהו ומאיר שטרית", והמשיך, "השר מאיר שטרית התקשר אלי ואמר לי שאת פוגעת בו, תדעי לך שפגעת גם בי" [1]. תוכן הדברים שאמר יורם כהן מ"מ מנהל חטיבת החדשות לאורלי וילנאי – פדרבוש התפרסם במלואו בעיתונים "מעריב" ו- "הארץ". מדובר באותו השַר מאיר שיטרית שזכה לפתע בכתבת דיוקן בולטת ואוהדת ב- "מבט שני" בערוץ 1 בתחילתה של שנת 2004, אך ללא הצדקה עיתונאית וּמבלי שעשה כל מעשה יוצא דופן בתחום עיסוקו ומבלי שחולל מפנה אמיתי ודרמטי בכלכלת ישראל. גם ארהל'ה גולדפינגר סולק "מפוליטיקה" אבל מרכיביו של הסיפור הזה שונה. רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות הודח ע"י יוסף בר-אל. דן שילון סולק כאמור מהגשת "יומן" ע"י יוסף בר-אל. האקלים של ערוץ רתח מכמות השריפות שהתחוללו בו. עיתונאי העַל איתי לנדסברג שהודח מ- "פוליטיקה" הוחזר לרגע קט לכֵּס שממנו הודח והודח בשנית. יעקב אחימאיר הודיע פעם אחת שאיננו מוכן להגיש את אחת ממהדורת החדשות "שבע וחצי" על פי ליין – אפ שהניחו לפניו העורכים שלוֹ באחד מערבי השבוע מפני שעל פי הבנתו העיתונאית הליין – אפ הזה אינוֹ רלוואנטי לצופים. המגיש הוותיק יעקב אחימאיר קבע שהליין – אפ הזה שגוי והוא עלול להתפרש כהתרפסות. יגאל רביד שימש אז קריין תחליף במקום יעקב אחימאיר והוא הגיש את מהדורת "שבע וחצי" במקומו של הסָרְבַן ההגוּן. דן מרגלית התפטר מהנחיית "פוליטיקה" וערק כל עוד נפשו בו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המושחת לזרועותיו של ערוץ 10. הוא לא חשש לנמק את התפטרותו קבל עם ועדה במכתב חריף ששִיגֵר למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, כלהלן : "…פוליטיקאים ועושי רצונך השתלטו על רשות השידור ועושים בה כמעט ככל העולה על רוחם. כשאני נוכח כיצד חילקת את המסך למי שחפצת ביקרם, גוברת תחושתי כי היה עלי להקדים ולשגר אליך את המכתב הזה. אם לא אלך עכשיו, תידבק בי ה- רָעֶלֶת שדִרדרה את הנורמות העיתונאיות – מקצועיות לשפל המדרגה…", כתב למנכ"ל רשות השידור הכוחני אך נעדר את קֶסֶם הכּישרון ונטוּל יכולת מנהיגות של רשת טלוויזיה כנה. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 הבינה כי מדובר במינוי מופרך גם אם באיחור, והעיפה אותו לכל הרוחות ממשרתו הרָמָה. במקומו של דן מרגלית כמנחה "פוליטיקה" הביאו את אריה גולן השַדָּר הוותיק של רשת ב' "בקול ישראל", אך כעבור שבועות ספורים הדיחו גם אותו. מחול שדים אמיתי. לא מזויף. בתוך כך ערק שַדָּר החדשות גלעד עדין משורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לנבחרת ערוץ 10. גם שַדָּר רשת ב' הוותיק חיים זִיסוֹבִיץ' מאס בשלטונם של המנכ"ל יוסף בר-אל ומנהל רדיו "קול ישראל" יוני בן מנחם והחליט לנתק את הקשר עם רשות השידור.

החלו מאבקי כוחות בין העובדים להנהלה וגם בין העובדים לבין עצמם תופעה חמורה לכשעצמה. פרצו גם מחלוקות חריפות במוסדות הציבוריים עצמם של הרשות, בתוך הועד המנהל ובין חברי המליאה. וָואקום המורל הנמוך שאב לתוכו מאבקי כוח, עימותים, השתלחויות, ריבים, איומים, סכסוכים , מכרזים מכורים ותפורים, מינויים לא ראויים, התפטרויות, ובסופם נטישות של אנשי מקצוע מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר מקורות שידור אחרים במדינה. הנפגעת העיקרית מדרך ניהולו של המנכ"ל החדש יוסף בר-אל, הייתה חטיבת החדשות. אין חוֹלֵק על כך שהמנכ"ל הוא העורך הראשי של הרשות אך אין הוא השליט שלה. קיים הבדל עצום בין הצורך לנהל את רשות השידור בצורה נאורה כעורך ראשי בעל תפישת עולם דמוקרטית ופלורליסטית , לבין שליטה באמצעות כפייה מעמדת כוח מאוד אגרסיבית, שאיננה סובלת לצידה שום ויכוח ו/או דעה אחרת. דוגמה בוטה לעליבות שהשתררה בערוץ הציבורי, הייתה החלטתו של עושה דברו של המנכ"ל מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם, לשָדֵר את אליפויות אירופה בשחייה וב- א"ק בתום משחקי המונדיאל בקיץ 2002, גם כן בשיטת Off Tube מהמוניטורים המוצבים באולפן בירושלים. הגשתי לו מייד מכתב מחאה ב- 18 ביוני 2002 [2].

יהיה אשר יהיה, השנים 2002, 2003, 2004 ומחציתה של 2005, ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת, בו ניסו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים", להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות, ולהעניק אותם למקורביהם. אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים, הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים. עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת, ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן, מול הסחף שיצרו המנכ"ל והיו"ר בהליכי המכרזים האלו, הובילו לתמיכה ועמידה על המשמר של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא. התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים, וההופכים אותם "למכרזים למראית עין בלבד". התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים, בטענה שיו"ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד, ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של, "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון". בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון, צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון, והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה. לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון, "האבסולוטיסמוס הנאור", שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18 : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. אפילו גב' אהובה אורן ז"ל סגנית כמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל, שירש את רן גלינקא ואורי פורת, החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004. לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ"ל. פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע, שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יעֵל דן מגלי צה"ל ועֵרן הדס מהעיתון "ידיעות אחרונות", בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי. מעניין היכן היא הייתה כל הזמן.

מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל , שנשיאה של מועצת העיתונות, יצהיר, ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד ראוי כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור. זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל. כולם ידעו במי ובמה מדובר. המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי, כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין, חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל. הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות נעדרת כל ידע וכישרון. צריך לכך אומץ שלא היה להם. הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה . בכך הפכו לוָוסָלִים . מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין. מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך , אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל, חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה . זה פשוט לא ייאמן . ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו. אני מציע שוב לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את, "The Mith of the State". זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה. אשמה גדולה ועיקרית מוטלת על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור וחירות המחשבה, שבחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה בתקופת יוסף בר-אל, "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור". טקסט עלוב ומעורר רחמים. פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002 , שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה.

בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר מר אהוד אולמרט שהוא גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הארץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו הרם, והעניק לו כותרת, "שידור לא ציבורי" [4].

החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם. התערבות השר בניהול הרשות, שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִרדרוּ את הרדיו והטלוויזיה בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם. תוכן מאמר המערכת של עיתון "הארץ" וודאי שלא היה זר לי. הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט. עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, "כלי מלחמה פוליטיים". אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור מתרחש דבר רע מאוד. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר, אלא גם מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו דעות על הקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט מסמך : 22 בינואר 2004. זהו המכתב ששלח לי סגן ראש הממשלה ושר המסחר והתעשייה אהוד אולמרט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה . יתירה מזאת . היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם ב- בג"ץ. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [7]  [8] .

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ", "כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. עיתון הארץ מפרסם בכותרת הראשית שלו, "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הארץ". ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט. הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור זועק מכל עבר. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 11 במאי 2005. מכתבו של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי "הארץ" אהוד אֲשֶרִי ז"ל היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שטרית לבין השידור הציבורי. במדור שלו "משחק מילים" במוסף של העיתון ביום שישי – 6 במאי 2005, תקף בחריפות, בהיגיון, ובכישרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל. כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי ז"ל היה, "כתב הגנה" [9] .

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". פוסט של אודי אשרי ז"ל הבלתי נשכח "כתב הגנה" במדורו הקריא והפופולארי "משחק מילים". לקרוא ולשמור. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן). 

"שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו. כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד". סליחה ? זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ? זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ? בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי. אפשר לקרוא לוֹ, "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל". לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה. כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד. לא ייאמן. מאיר שיטרית אמר, "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות, יש לוֹ זכויות. הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי. 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב, אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שיטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי – פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית . איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל. "מי את אורלי ווילנאי – פדרבוש שתבקרי חבר שלי, שַר בישראל ?", אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל.

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה, "…כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל…". נאמר ע"י גב' דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל הדבר איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב-1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת  זה היה לפני  כ- 15 שנה שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה הריב, המדון, והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל, חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור. שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו. לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים. הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי. מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור. דליה איציק, רענן כהן, אריק שרון בעצמו, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, וציפי לִבני. מצב חמור וחסר תקדים. 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מאוישות כבר שלוש שנים ללא מכרז. תקציב רשות השידור מתנהל מאז 2003 ללא אישור בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים. העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח לירכתיים של ההיסטוריה. במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא , שפרסמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון, "עברתם כל גבול", בו התייחסו לשחיתות השלטון במדינת ישראל, קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון. הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות. הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון "מעריב", כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [10]. "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…", טקסט חָרִיף ומַר שנאמר באיחור של שלוש שנים…ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי. ההיסטוריה סובבת על צירה. יאיר אלוני שהודח ע"י יוסף בר-אל מתפקידו כמ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מונה ע"י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת את תפקידו של המנכ"ל המודח. אולם רק כ- מ"מ נצחי. גם זה משהו מנכ"ל רשות שידור זמני במקום יוסף בר-אל שהודח וגורש. מרדכי "מוטי" שקלאר מונה ב-2006 למנכ"ל קבוע במקומו של הממלא מקום יאיר אלוני.

אני חותם את הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולענה – שנות האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2001", בדבריו השנונים של פרופסור דן כספי גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור. פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן היו שני האישים היחידים שהצביעו בגלוי נגד וגם נימקו בגלוי מדוע הם מתנגדים בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. כך כתב פרופסור דן כספי לאחר הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל מכיסאו הרם כמנכ"ל רשות השידור : "…אין עדנה גדולה יותר, כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל…".

פוסט מס' 1014. אחד הפוסטים הבאים יעסוק בארנון צוקרמן ומורשתו מי שהיה מנהל מוכשר ומוצלח מאוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979-1973. נְאוֹרוּת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועצמאותה העיתונאית בעידן מנהלה החכם, החריף, הידען והאמיץ, ויישר הדרך (וגם איש עניו וצנוע) מר ארנון צוקרמן בשנים כאמור בשנים 1979-1973 לא הייתה דבר מובן מאליו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של ארנון צוקרמן הפכה למוסד תקשורת איכותי, אמין, ומהימן והייתה מודל והזדהות של הציבור עמו במדינת ישראל. שנות ניהולו של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979-1973 נחשבות גם היום ל-"תור הזהב" של השידור הציבורי לדורותיו (!). אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך: ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל באותן שש השנים ההן שבין 1973 ל-1979. הוא נהנה מהערכה מקצועית עצומה (אם לא לומר הערצה), ו-מתמיכתם, אמונם, ונאמנותם של שלושת אלופי הפיקודים שלו, בּוֹ ו-לוֹ, ואלו הם: דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל, פלוס האוגדות שלהם ו-חטיבותיהם. היה מדובר בתקופה קצרה אולם מיטבית ו-ייחודית בתולדות השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל. שנות דוֹר אחריו אותה הַנְאוֹרוּת העיתונאית-טלוויזיונית ההיא פרי מורשתו של ארנון צוקרמן (בן 87, היום) התמסמסה ו-התפרקה. השידור הציבורי שבחלקו הפך לנכלולי וּמתרפס התרסק תחת ניהולם העלוב, הירוד, והחנפני ההוא של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם והפך ל-ז"ל ב-2017. על חורבותיו והריסותיו קם ב-15 במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11. פוסט מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון-5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 46 שנים. זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה) אדם בלתי נשכח ומי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות איכותיות ופוריות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו ההיא נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי. היא חלפה לבלי שוב ארנון צוקרמן היה מנהיג. גבר משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד, ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון, בעל יושרה (מוחלטת), ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, והיה גם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך : ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. הוא נהנה מהערכה מקצועית עצומה (אם לא לומר הערצה), אמונם, ונאמנותם של שלושת אלופי הפיקודים שלו, בו ו-לו, ואלו הם : דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל, וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת נוספת : אין לשכוח כי שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בתיקי 1000, 2000, ו-4000 שהגיש בשעתו היועץ המשפטי של הממשלה אביחי מנדלבליט נגד ראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו, רובצים עדיין ליד פתח ביתו בקיסריה. ראש הממשלה בנימין נתניהו עלול למצוא את עצמו בתום בירורו המשפטי, כבול באזיקים, ומובל היישר לבית הכלא למאסר ממושך.

טקסט תמונה : זהו אביחי מנדלבליט היועץ המשפטי המכהן של הממשלה (בראשות בנימין נתניהו) ו-מי שהגיש ב- 2019 שלושה כתבי אישום פליליים חמורים בתיקי 1000, 2000, ו-4000 נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האיש שמינה והפקיד את אביחי מנדלבליט להיות האחראי על ביצוע המשימה המשפטית העליונה, המורכבת, הסבוכה, ורמת מעלה, לכהן התפקיד היועץ המשפטי של ממשלת ישראל.  (צילום / סריקה ב- iphone. באיבות חברת החדשות של ערוץ 12).

טקסט תמונה : מארס 2000. לפני יותר מ- שני עשורים של שנים. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. מנכ"ל רשות השידור היה אורי פורת ז"ל. בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיהן יאיר שטרן יבד"ל ו-הבלתי נשכח. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב במארס 2000 בעת אחד מהשידורים הישירים שלנו את משחקה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל, פרשן הכדורסל שלי אלי סהר יבד"ל, ואנוכי מנווט, העורך, והמפיק של שידורי הספורט בארץ ובעולם בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מאיר איינשטיין ואלי סהר וגם כל השדרים והפרשנים האחרים שהופיעו על המסך שאני טיפחתי, נכפו ו- חויבו על ידי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות כמי שמופיעים בקדמת חלון הראווה של תקשורת המונים השייכת לשידור הציבורי, וכמי שמתייצבים על המרקע בפני מיליון צופי טלוויזיה בכל שידור ישיר שלהם. זאת לא הייתה קפריזה ושיגעון אישי שלי. זאת הייתה שיטה. הופעתם של השדרנים והפרשנים שלי חשופים בפני מצלמות הטלוויזיה הייתה חייבת להיות מוקפדת, נקייה, ומכובדת. יֶדַע וכישרון שידור של פרסונה כזאת ו/או אחרת הוא עניין חשוב ביותר אך איננו השיקול היחיד. הופעה טלוויזיונית נאה, אסתטית, ומסודרת של השדרנים והמגישים בפני המצלמות באולפן הטלוויזיה ו/או בשטח, היא חובה (!). מדובר בדרישה תקשורתית אלמנטרית ו- הכרחית. זהו חוק טלוויזיה מס' 1. ובאשר לי בצדו הימני של תצלום הנ"ל : אני לבוש בגדי חולין. למרות שניהלתי, הפקתי, וערכתי את השידורים הישירים ההם נותרתי מחוץ ל- Frame מצלמות הטלוויזיה. אילו הייתי צועד לפני המצלמות ולא אחריהן, הייתי דורש מעצמי את מה שדרשתי בכל תוקף מ-פַּקוּדָיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 18 באפריל 1993. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מתמנה למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל. במרכז, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל. מימין, שרת החינוך בממשלת יצחק רבין שולמית אלוני ז"ל הממונה בתוקף תפקידה זה גם על ביצוע חוק רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 55, בתמונה) מקבל בלשכתו הצנועה בקרייה בתל אביב את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לאחר ניצחונה הסנסציוני בווירטון – בלגיה על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91. יו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי (משמאל) מעניק כשי את דגל המועדון ליצחק רבין ז"ל. יושב מימין ומוחא כף קפטן מכבי ת"א טל ברודי. עומד מאחור ממושקף ומעונב דן פתיר יועץ התקשורת של יצחק רבין. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נתן לכך גושפנקא רשמית. (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בוקרו של יום שני – 23 ביולי 1979. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל מוביל הפגנה המונית של עיתונאי הטלוויזיה (מתנהלת ליד בניין הטלוויזיה ובניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים) נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל שלרשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל המתכוונים להדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל מכהונתו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : ראשית 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. דן שילון מנהל את חטיבת החדשות של הטלוויזיה ישראלית הציבורית ולראשונה חושף הגשה זוגית של מהדורת החדשות "מבט". משמאל, אריה אורגד, חיים יבין במרכז, ומימין אלימלך רם ז"ל הכתב המדיני של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהלה ב- 1975 היה ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 בינואר 1983. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מצהיר באוזניה של העיתונאית אורית שוחט כתבת "העיר" ו- "הארץ" כי בתנאים הקיימים הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נהדרת (!). (באדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

טקסט תמונה : 1969. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. מוטי קירשנבאום (בן 30) עורך את מהדורת החדשות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : דצמבר 1981. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. אני ממנה את דן שילון לשדר כדורסל נוסף שלי ושל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לצדו של יורם ארבל. כאן הוא (מחזיק במיקרופון) ואנוכי (עומד מאחוריו) נראים בתמונה בעת שידור ישיר של המשחק מכבי ת"א – פאנאתאנאייקוס אתונה במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין (עומד במרכז מאחור, בן 52) מקבל את משלחת הספורט של ישראל בשובה ארצה עטורת מדליות ממשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן – איראן. זיהוי הנוכחים בתמונה : עומד שני מימין שר החינוך אהרון ידלין ובין שניהם זוהי האתלטית חנה שזיפי אלופת אסיה בשתי הריצות ל- 800 מ' ו- 1500 מ'. כורע במרכז מנהל המשלחת שמואל ללקין, ולידו האצנית אלופת אסיה ב- 100 מ' וב- 100 מ' משוכות אסתר רוט – שחמורוב והשחיין דן ברנר אלוף אסיה במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. כורע ראשון מימין דוב שחר (שונשיין). (באדיבות שמואל ללקין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2014. אנוכי (משמאל) יחדיו עם ראש המוסד לשעבר אלוף במיל. צבי זמיר (מימין) בדירתו הפרטית. אני פורס לפניו את חמשת הכרכים שחקרתי וכתבתי אודות "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972". (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

סיכום.

אופן, עיתוי, וצורת שקיעתה וגסיסתה של רשות השידור המושחתת ההיא מאז 2001 ומותה ו-קבורתה ב- 2017 היא אות מבשר רעות לעתידה של מדינת ישראל כולה. שום דבר עדיין לא מובטח לילדינו, לנכדינו, ולנינים שלנו וגם לא לדורות הבאים.

[1] ראה נספח : עיתון "מעריב" מ- 14 במאי 2004, ועיתון "הארץ" מ- 17 במאי 2004.

[2] ראה נספח : ראה מכתבי אל מ"מ מנהל הטלוויזיה מ- 18 ביוני 2002, המוחה על הנהגת שידור ה- Off Tube  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[3] ראה נספח : מאמר רחב יריעה של מר דורון צברי המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" מ- 21 במאי 2004, התוקף בחריפות רבה את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור על תפקודו הלקוי.

[4] ראה נספח : מאמר מערכת של עיתון "הארץ" מ- 4 באוקטובר 2004 וכותרתו "שידור לא ציבורי", התומך בהחלטתו של השר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט, להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור מתפקידו.

[5] ראה נספח : פרוטוקול ישיבה משותפת שלא מן המניין, של הוועד המנהל של רשות השידור ו- וועדת הכספים של המליאה שהתקיימה ב- 21 ביולי 2002 בבניין הטלוויזיה בתל אביב.

[6] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ- 8 ביולי 2002  בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

[7] ראה נספח : האמירה של אהוד אולמרט בעיתון "הארץ" מ- 3 במאי 2005, "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לי שוחד מסך בטלוויזיה הישראלית –  ערוץ 1…".

[8] ראה נספח : הצהרתו של ח"כ איתן כבל בעיתון "מעריב" מ- 2 במאי 2005, "איתן כבל תרשום את הטלפון האישי שלי, של מנכ"ל רשות השידור, ותתקשר אלי בכל עניין שאתה צריך…".

[9] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי בעיתון "הארץ" ב- 6 במאי 2005 התוקף את שני שרי ממשלת ישראל, דליה איציק ומאיר שטרית שהתנגדו להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה. התנגדותם לא סייעה בידם. יוסף בר-אל הודח.

[10] ראה נספח : מאמרם של אמנון דנקנר ודן מרגלית בדף הכותרת של "מעריב" ב- 17 במאי 2005, "עברתם כל גבול".

טקסט מסמך : 28 באפריל 2000. עוד קֵץ אחד מיני קִיצִים רבים. אנוכי רושם מכתב פרידה אישי שלי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום 7 השנים הטובות מאז 1993 בהן מילא את שליחותו באמונה, בהצטיינות, ביושרה מוחלטת, ובדבקות ראויה למשימה. אדם בלתי נשכח.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרית דבר.

להיסטוריה יש שתי תכונות מגונות : היא שבה וסובבת על צירה אבל באותה מידה גם הפכפכה. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל איננו עוד בין החיים הודח וגורש מכיסאו. אין לי צל של מושג במה הוא מעסיק את עצמו. זה גם לא מעניין אותי. ראש הממשלה אריאל שרון מת. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט נכלא מאחורי סורג ובריח באשמת שוחד ו- שחיתות לתקופה של שנתיים ואח"כ שוחרר. העיתונאי הנפלא של עיתון "הארץ" אהוד "אודי" אשרי מת בדמי ימיו. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מת. גם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו עוד בין החיים. יאיר שטרן יבד"ל רחוק מענייני תקשורת היום כרחוק מזרח ממערב. גיל סמסונוב ממשיך בעסקי הפרסום שלו. אלון אלרואי ממשיך בעיסוקי התקשורת שלו והתגרש מאשתו הזמרת שלווה ברטי. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' הודחו בבושת פנים ממשרתם הרמה. אינני יודע מה הם עושים היום. אין לי שום מושג גם מה עלה בגורלו של יוסף "יוסי" משולם מאז 2002. לא שמעתי עליו יותר והוא גם לא מעניין אותי. מישהו אמר לי שהוא ז"ל ואיננו עוד בין החיים. רפיק חלבי מכהן כיו"ר מועצת דליית אל כרמל. פרופסור דן כספי ז"ל איננו עוד בין החיים. ב- 2002 נדרתי לעצמי נֶדֶר כי כף רגלי לא תדרוך עוד על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. בינתיים הַנֶדֶר מחזיק מעמד. 

סוף פוסט מס' 1014. הועלה לאוויר ביום ראשון – 5 בספטמבר 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.