פוסט מס' 990. פַּכִּים קטנים (ו/או גדולים). מותנה בזווית ההסתכלות של המתבונן ו/או באספקט ההתבוננות של המסתכל. כל ניסוח טוב. טורניר הָטֶנִיס של רוֹלָאן גָארוֹס וכתיבתו הרוחנית, הסוערת, והמנופחת אודותיה עד כדי כמעט אובדן עשתונות של המְסַקֵר הנרגש אלון עידן בעיתון "הָאָרֶץ" (יום ראשון-13 ביוני 2021) פלוס "כּוֹכָב נוֹלָד" המשודרת בערוץ 12 בראשות צוות המנחים המופרך, המגוחך, והמביך רותם סלע ו-אסי עזר פלוס הריאיון הבלעדי אך הרֵיק, הבלתי חשוב שלא נאמר בו כלום, והמיותר לחלוטין שהעניק ראש המוסד הפורש יוסי כהן (מוכשר ומשגשג בתפקידו) אולם גם מתפאר ו-מאוהב בעצמו, בדמותו, ובמצלמות הטלוויזיה של אילנה דיין באולפן של התוכנית "עוּבְדָה" ש-שודרה בערוץ 12 ביום חמישי-10 ביוני 2021. היה מדובר ב-מְאוּם. בזבוז זמנם של צופי ערוץ 12. פוסט מס' 990. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שלישי – 15 ביוני 2021.

———————————————————————————————

פוסט מס' 990. הועלה לאוויר ביום שלישי – 15 ביוני 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

———————————————————————————————

ראש המוסד הפורש כעת יוסי כהן המוכשר נגלה לאחרונה כ-בעל יצר פרסומי עַז, בעל רצון ואמביציה להיחשף עיתונאית וציבורית, וגם בעל דחף שנראה כבלתי נשלט להופיע On Air מול מצלמות הטלוויזיה ולהתייצב באולפנה של בעלת "עוּבְדָה" אילנה דיין (יום חמישי-10 ביוני 2021 המשודרת זו העונה ה-27 בערוץ 12) אך מבלי לגלות לה את סודותיו. היה מדובר בסצנה עיתונאית תמוהה עד למאוד, משעממת, נטולת כל חדש, שיחת חוּלִין בלתי נחוצה, וש-הייתה שווה ל-כְלוּם כבר מראשיתה. יתרונה היחיד וכאילו "הישגה העיתונאי" של אילנה דיין היו הסכמתו ונכונותו של ראש המוסד היוצא יוסי כהן להיפגש עמה, להתייצב בביתה הטלוויזיוני, ולהתיישב באולפן "עוּבְדָה" שלה אולם כאמור מבלי לספר לה ולציבור צופיה אף דְבָר סֵתֶּר ושוּם פְּרָט חָדָש. לא רק תמוה, מוזר, ומביך אלא גם בזבוז זמנם של הצופים נוכח ה-Promo הטלוויזיוני המקדים ו-המרעיש ו-היוצר ציפיות, "אילנה דיין נפגשת עם ראש המוסד הפורש יוסי כהן". עיתונאות ב-Neutral. תחושתי הייתה שהוּלָכְתִי שוֹלָל.   

ראש המוסד לשעבר יוסי כהן התייצב במלוא הָדָרוֹ ב-רמה של שחקן קולנוע באולפן "עוּבְדָה" של אילנה דיין אשת ערוץ 12 ביום חמישי – 10 ביוני 2021. הוא לא סיפר, לא אמר, ולא הגה טקסט עטור בפרטים חדשים אודות פעילותו המוצלחת כראש המוסד הישראלי בחמש השנים שנעו בין 2016 ל- 2021. השאלות של בעלת "עוּבְדָה" אילנה דיין היו משעממות, רוטיניות, וצפויות. ישבו שם שני אישים באולפן ולא אמרו דבר. לא הנשאל ולא השואלת. כלומר שום דבר חדש, שום פרט חדש, ו/או עניין חדשים. מעניין אותי לדעת ולהבין את התהליך ואת שיקול הדעת של האחראיים על מוסדות המודיעין והריגול של מדינת ישראל כיצד הם מרשים ו- מאפשרים לראש המוסד הפורש יוסי כהן שכיהן (בהצלחה גדולה) באחד התפקידים הרגישים והכמוסים ביותר של מדינת ישראל להתייצב באולפן "עוּבְדָה" של ערוץ 12, לייצר ציפיות, ואולי אף להתפשט מול המצלמות של אילנה דיין. לבסוף הוא לא "התפשט" ואילנה דיין שמשחקת את מלכת הדרמה הטלוויזיונית לא הצליחה "להפשיט" אותו. הצפייה ב- "עוּבְדָה" של יום חמישי – 10 ביוני 2021 הייתה בזבוז זמן. מדובר בתוכנית תיעודית / עיתונאית עקרה שבה אילנה דיין יכולה להתפאר בפני מתחריה ויריביה ולהשוויץ בפני צופיה רק בדבר אחד : היא היחידה מבין הקולגות שלה שאירחה באולפנה את ראש המוסד הפורש יוסי כהן. ותו לאו. התוצאה הסופית : כלום. עסק יָרוּד, מפגש רָדוּד, ועיתונאות טלוויזיונית שטחית ודלילה. יוסי כהן שגה משהסכים לחשוף את עצמו באופן הטלוויזיוני הנדון הזה בפני ציבור הצופים של ערוץ 12 ולהתראיין בצורה חסרת תכלית שכזאת אצל גב' אילנה דיין. ברור שמדובר באיש מוכשר בתחום המודיעין וגם בעל הישגים מוכחים אולם מההיבט של המפגש הטלוויזיוני שלו ב- "עובדה" ביום חמישי – 10 ביוני 2021 הוא יצא מופסד. גם היא (!). מחד אילנה דיין הביסה את הקולגות שלה משדיברה עם ראש המוסד יוסי כהן אולם מאידך הוא לא אמר לה דבר. הוא הסתגר ונעל את לשונו. פועלו הרב למען מדינת ישראל נותר עדיין ברובו כתב חידה.

ובכן, קדמו לראש המוסד הפורש זה עתה יוסי כהן, 11 (אחד עשר) ראשי מוסד, ואלו הם : ראובן שילוח, איסר הראל, מאיר עמית, צבי זמיר, יצחק חופי, נחום אדמוני, שבתאי שביט, דני יתום, אפרים הלוי, מאיר דגן, ותמיר פרדו. אנוכי בן 83 היום ואינני זוכר ש-אֵי אִיש מהם רץ אֵי פעם ריצת אמוק לעבר מצלמות הטלוויזיה כמותו. כמו יוסי כהן. על יוסי כהן היה להמתין ארבעה עשורים של שנים (כמו שעשה בזמנו צבי זמיר) עד שייאות לומר ב- 2061 את דבריו לציבור כמי שנשא בתפקיד הרגיש והסודי, הקרוי, ראש המוסד של מדינת ישראל.

הערה 1 שלי : צבי זמיר (בן 97, היום) מי שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 כתב את ספרו "בעיניים פקוחות" (יחדיו עם אפרת מס) ב- 2011. כלומר, 37 (שלושים שבע) שנים לאחר שסיים את תפקידו. צבי זמיר העניק לי את הספר הנ"ל שלו כמתנה אישית בעת פגישותיי עמו בזמנים ההם של מחקרי וכתיבתי את הספר עב הכרס, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שמהווה את אחד הכרכים בסדרת 13 הספרים רחבי ההיקף שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, ואשר קרויה בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". 

הערה 2 שלי : המחקר והכתיבה שלי אודות "אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972" בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ז"ל ב- 5 בספטמבר 1972 ע"י אנשי הטרור והרצח של ארגון "ספטמבר השחור", הסתיימו פחות או יותר לפי שעה לאחר ששוחחתי וריאיינתי בשנים 2012 – 2009 את ראש המוסד צבי זמיר וגם את ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים) וקיבלתי מהם תשובות לרבות מ-שאלותיי (לא על כולן). המחקר והכתיבה יסתיימו באמת רק לאחר שמשטרת מינכן תפתח מתי שהוא לציבור את הארכיון הסגור שלה. אנוכי לא הצלחתי לחדור לשם. אני חייב לומר כאן שוב לציבור הקוראים של הבלוג הזה YOASHTVBLOG.CO.IL כי פגשתי שני אנשים מדהימים בשם צבי זמיר ו-וויקטור כהן, אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות. חתירתם אז ללא ליאות למען השגתה, לוותה בידע מקצועי והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירת המודיעין ההיא שלהם. הערה שלי : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי ולשוחח עמי במשך שעות. וגם : ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן כמו צבי זמיר ו- וויקטור כהן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בימים ההם בשלווה ולא בדוחק תחת לחץ זמן, והתפרס על פני שעות רבות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה- Off tube וה- .Off com", נזכרתי אז לפתע שאין לי שום הוכחה מצולמת שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. אשנה ואומר שוב : מדובר בשני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : תיעוד מ- 2012. אנוכי (בן 74, מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר (בן 88, משמאל). מדובר באישיות מרשימה ויישרת דרך, מדהימה, צנועה, שתקנית, ויוצאת דופן. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תיעוד מ- 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים ההן של 1974 – 1968, צבי זמיר (מימין). (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : תיעוד מ- 2012. אנוכי (מימין, בן 74) עם מי שהיה ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972, וויקטור כהן (משמאל, בן 85). אישיות בלתי רגילה ותקשורתית מאוד אולם ענווה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אלון עידן איש "הָאָרֶץ" וסיקורו הסַפְרוּתִי-רוחני-פומפוזי את טורניר הטניס "רולאן גארוס" בפאריס (יום ראשון-13 ביוני 2021).

אלון עידן איש "הָאָרֶץ" רווי אמוציות, אוהב טניס כמוני. ואוסיף : לפחות כמוני. אולם הוא כל כך אוהב טניס עד שהוא נותן מעת לעת דרור לרגשותיו להשתלט על המקלדת שלו. לכן הדיווח האישי הנלהב והפומפוזי – אמוציונאלי שלו אודות משחק חצי הגמר בין הסרבי נובאק דג'וקוביץ' לבין הספרדי רפאל נאדאל (2:3 לטובת נובאק דג'וקוביץ' בתום מאבק מעניין בן כ- 4 שעות) איננו בהכרח כֵּן, הוא רווי סופרלאטיבים, ולא נאמן ו-צמוד לעובדות כפי שאנוכי ראיתי אותן כמותו מבעד למסך הטלוויזיה של ערוץ Eurosport. דיווח ה- Off tube הסופר דרמטי שלו בעיתון "הָאָרֶץ" איננו תמיד מתחשב בקוראים שלו. בטח לא בי. הוא מרשה לעצמו לחולל Over doing של ה- Over doing כאילו שנינו ראינו מחזה שונה מנקודת תצפית אחרת. האמת היא ש-שנינו צפינו באותו המחזה שהוצג באותו ערוץ הטלוויזיה ששנינו ראינו והתבוננו בו גם מאותה הזווית, אבל בפרספקטיבה אישית. אצל אלון עידן זה מתחיל בכותרת הסנסציונית והדרמטית שהוא מעניק לפוסט שלו (במדורו קרוי "הגשה שנייה") אודות משחק 1/2 הגמר בין נובאק דגו'קוביץ', ו-שַח לקוראיו כלהלן : "המאסטרפיס הזה היה צריך להיתלות ב- לובר", ומוסיף בכותרת משנית, "וואו. זה מה שאפשר להגיד על חצי הגמר בין ג'וקוביץ' לנאדאל ברולאן גארוס – משחק החימר הגדול שראינו". בפתיחה הפוסט הוא כותב כלהלן : "…וואו. פשוט וואו, באמת, מצטער על הדלות הלשונית וכ'ו, אבל וואוווו (!) וואו, וואו. וזה שלא ניסיתי למצוא ניסוח אחר מורכב יותר, אינטליגנטי יותר למה שאירע באצטדיון "פיליפ שאטרייה" שלשום. אבל נדמה שכל מילה, כל משפט, פסקה, מאמר, כתבה, סיפור, ספר, אפוס, שינסו ללכוד באופן מדויק יותר , מסוגנן יותר, מפואר יותר, את חוויית ה- וואו שהתרחשה ביום שישי בערב בפריז – רק תגדיל ותרחיב ותעמיק את הפער בין המילים עצמן לבין ה-וואו הממשי שהיה מנת חלקם של מי שזכו לצפות באחת מיצירות האמנות המרהיבות שנוצרו בשנים האחרונות. עם כן נסכם כבר בשלב זה : וואו…(!). בהמשך משתמש אלון עידן בכמעט אין סוף ב-מונחים דרמאטיים ומוסיף, "המערכה השלישית הייתה אודיסאה בה הגיבורים צולחים תהומות, מזיזים סלעים, ונלחמים בשדים…" (זהו סגנונו של אלון עידן, לא פחות). והנה עוד התרשמות שלו של אלון עידן מהמשחק ההוא בין נובאק דג'וקוביץ' לרפאל נאדאל, כלהלן : "…אני משוכנע שעכברי חימר מייד ישלפו פרטי התמודדות הירואית כלשהי שבחרתי להדחיק- אלא משום שהתרוממות הרוח ופסגות ההתרגשות שהמשחק הזה לקח אותנו אליו ראויות בשלב מוקדם זה של התאוששות והסדרת נשימות לסופרלאטיב נחרץ, ברור, מובהק, נטול אמביוואלנטיות, כשהלב עדיין פועם בחוזקה והעיניים מנסות לעכל את שראו, אין כמו "גדול מכולם" כלשהו כדי למשוך עוד קמת זמן יקר מחוץ לשגרת היום – יום. והרי לא יקרה כלום אם "בשנים האחרונות" "ו-ככל הנראה" ימתינו כמה ימים בצד, עד שיתלכדו כהרגלן עם האפרוריות של היקום…". את המשך הפוסט הזה רווי ורצוף אין סוף סופרלאטיביים שכותרתו, "המאסטרפיס הזה היה צריך להיתלות ב- לובר", תצטרכו לקרוא לבד.

ראיתי, צפיתי, ערכתי ושידרתי בימי חלדי מאז 1971 כאיש חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לצופי הטלוויזיה בארץ ואח"כ כמנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מאות רבות של משחקי והתמודדויות טניס בין השחקנים והשחקניות הטובים והטובות בעולם בתקופה ההיא בכל טורנירי ה- Grand slam השנתיים הגדולים של הימים ההם, ובראשם בין הגברים : השוודי ביורן בורג', האמריקני ג'ון מקנרו, השווייצרי רוג'ר פדרר, הספרדי רפאל נאדאל, האמריקני פיט סאמפראס, הגרמני בוריס בקר, האמריקני ג'ימי קונורס, האמריקני ארתור אש, האוסטרלי רוד לייבר, ועוד רבים אחרים. ובין הנשים : האחיות וונוס ו-סרינה וויליאמס מארה"ב, הגרמנייה שטפי גראף, הצ'כית מרטינה נברטילובה, כריס אוורט, האמריקנית בילי ג'ין קינג, האוסטרלית איבון גולגונג ועוד רבות אחרות. חלקם וחלקן של האלופים והאלופות הנפלאים והנפלאות הבלתי נשכחים ובלתי נשכחות הללו נטלו חלק במופעי טניס שהיו בשעתו דרמטיים יותר, מותחים יותר, ואף מרגשים יותר מהמפגש האחרון בין נובאק דג'וקוביץ לרפאל נאדאל ב- 1/2 הגמר של הרולאן גארוס בפאריס לגברים יחידים שנערך ביום שישי של 11 ביוני 2021. מעולם לא היה עולה בדעתי לדרוש "לתלות" את מוצגי הטניס הנפלאים ההם במוזיאון בינלאומי כלשהו בעל מוניטין. הפרזה גם כשמדובר ב-מטפורה.

אלון עידן כותב את רחשי לבו ואני מאמין לו ומעבד אותו אולם נבוך מ- שפתו הסופרלאטיבית הרצופה חסרת התקדים אולי, לכל אורכו של הפוסט המדובר. שפתו ו-אמונתו הרוחנית מאפילה לגמרי ומטילה צֵל על העובדות המתמטיות של ההתמודדות הארוכה במשחק חצי הגמר ברולאן גארוס לגברים יחידים (לא צעירים במונחי גיל של שחקני טניס) בין נובאק ג'וקוביץ' (גובהו 1.88 מ' והוא בן 34) לבין רפאל נאדאל (1.85 מ' והוא בן 35). במשחק הגמר ניצח נובאק דג'וקוביץ' את היווני סטפאנוס ציציפאס (צעיר בן 22) 2:3 בתום מאבק של יותר מארבע שעות לאחר שסטפאנוס ציציפאס ניצח בשתי המערכות הראשונות והוביל כבר 0:2. זה כאמור לא הספיק לו בסופו של דבר מול יריבו נובאק דג'וקוביץ שחקן יציב ומזהיר וגם זהיר ו-בעל יכולת התבוננות וביקורת אישית עצמית נוקבת אודות ביצועיו המאפשרים לו להימנע משגיאות בלתי כפויות ולשמור על גראף מאוזן בעל ממוצע גבוה. נובאק דג'וקוביץ' שומר כל הזמן על רמת משחק גבוהה. הוא כמעט נטול שגיאות לעולם איננו נע באין סוף ההתמודדויות שלו על מגרשי הטניס בין הברקות לנפילות ולא בין הצלחות מדהימות לבין טעויות נפל. הוא יציב ובעל משמעת קפדנית סדורה לאורך כל הדרך כמו אלופי טניס קודמים רבי מוניטין בהיסטוריה של המשחק שקדמו לו. בין השנים 1971 ל- 2003 הפקתי, ניהלתי, ערכתי, ושידרתי כאמור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאות רבות אולי אלפי שידורים ישירים והקלטות של משחקי הטניס במסגרת ארבעת טורנירי ה- Grand slam הגדולים של אוסטרליה (Australia open במלבורן), צרפת (רולאן גארוס בפאריס), אנגליה (ווימבלדון בלונדון), וארה"ב (פלאשינג מידואוס בניו יורק). אנוכי אוהב מאוד לצפות בשידורי הטניס בטלוויזיה וגם אוהב את אלון עידן שכמוני אוהב בכל נשמתו ובכל רמ"ח אבריו את משחק הטניס. ואף על פי כן אומר בסופה של הביקורת אודות הפומפוזיות של האיש: אלון עידן תבורך (!) יש שכר לעמלך ואהבתך.

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (נולדתי בערב חג השבועות ב-ה' של חודש סיוון בשנת תרצ"ח). בחודשי הקיץ החמים והמהבילים של הקיץ מיסדו הורינו חברי הקיבוץ עבור הטף, הילדים, והנוער קייטנות בנות מחזורים של שבועיים בשני מקומות הנושקים לשפת הים התיכון, קריית חיים ובנתניה. באחת הקייטנות שנערכו בנתניה נהרנו כולנו ילדים בני 12 לראות משחק טניס ארצי בין גבי דוביצקי לבין אלעזר דווידמן. באחת מנקודות השבר של גבי דוביצקי הוא הפנה את מבטו אל על וזעק הלום צער וייאוש לקב"ה, באנגלית, בזו הלשון, "…God save me". כילד, נדהמתי (!). ראשית דבר מדוע הוא מתפלל בשפה האנגלית ולא בעברית…ושנית, הייתי מאוד מופתע מההתמודדות הבכיינית שלו עם הקושי והמכשול שבו נתקל. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל שהיה חקלאי בקיבוץ אפיקים מעולם לא ביקש את עזרתו של אלוהים בשעה שקצר והעמיס תִּלְתָּן ו- אָסְפֶּסֶת בשדות "רוּבֵּייד" של הקיבוץ רטוב עד לשד עצמותיו, על פלטפורמה רתומה לזוג סוסים ו/או צמד סוסות, בחורפים הקשים והקרים ההם רוויי גשמים עזים. ישבתי כילד קטן במרום הפלטפורמה על התלתן והאספסת ליד אבא שלי שאחז במושכות וראיתי את שריריהם של הסוסים והסוסות החרוצים והחרוצות עומדים להתפקע כמעט בשל המאמץ העצום מפני שהם סחבו פלטפורמות כבדות משקל עמוסות ירק רטוב עד לעייפה בדרכים בוציות לא סלולות בימים ההם, מהשדות לרפת הקיבוץ. הסוסים והסוסות מעולם לא התלוננו. סוסים וסוסות אינם יודעים להתלונן. הם גם לא יודעים לבכות. גם אבא שלי אף פעם לא התלונן. חובתו כחקלאי הייתה לקצור בחרמש יחד עם חבריו את התלתן והאספסת ו-להביא את המזון לפרות ברפת ללא תנאי ובכל מזג אוויר.

תזכורת שלי לפני 40 שנים ב- 1981 בראשית המינוי שלי למנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בתקופת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ו-יבד"ל טוביה סער אז מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית), אודות ציטוט עיתונאי נפלא, חסכוני, ומדויק של עיתונאי אמריקני, שאמר בשעתו כלהלן : "תם עידן הקרח-החל עידן האש". העיתונאי אמריקני הזה מתנסח ומגדיר את רוח התקופה ההיא לפני 40 שנים ב- 1981 בעיתון שלו "Herald Tribune" לאחר ניצחונו של הטניסאי האמריקני ג'ון מקנרו על הטניסאי השוודי ביורן בורג (אלוף ווימבלדון חמש פעמים ברציפות בשנים 1976, 1977, 1978, 1979, ו- 1980), במשחק הגמר לגברים יחידים של טורניר ווימבלדון בטניס, ונוטל ממנו את הבכורה ב- שנת 1981.

ועוד דבר : חוקת הטניס השמרנית מאפשרת לבכירי השחקנים כמו נובאק דג'וקוביץ ורפאל נאדאל להקפיץ את הכדור בטרם חבטת הפתיחה שלהם יותר מידי פעמים. מניתי ל-דג'וקוביץ' פעם אחת 55 (חמישים וחמש) פעמים הקפצות כדור (בשתי קבוצות זמן) אבל בטרם אותה חבטת פתיחה, ול-נאדאל ספרתי 33 הקפצות כדור לפני אחת מחבטות הפתיחה שלו, וכן הלאה.

רותם סלע ואסי עזר הם שני מנחים ומובילים דלים וילדותיים של תוכנית הזמר "כוכב נולד" הדנה בכישרונות צעירים המנסים להעפיל מעלה ולכבוש את הבימה הישראלית, ואשר משודרת בערוץ 12.

מדובר בשני מנחים – מובילים ילדותיים, קטנוניים, מצחקקים, ומגוחכים ברמה טלוויזיונית לא רק נמוכה, אלא ירודה. פער האיכות הניצב בין שני מגישי – מובילי הטלוויזיה הללו לבין למשל אחד השופטים בתחרות הזמר הטלוויזיונית הזאת "כוכב נולד" שקוראים לו אסף אמדורסקי הוא עצום לטובתו של אסף אמדורסקי. רותם סלע ואסי עזר נחשפו שוב כשני מנחי טלוויזיה חלשים, ילדותיים, עניי אבחנה, דלי טקסט, וקלושי עיתונאות לאורך כל הדרך הטלוויזיונית בה שניהם אמורים לצעוד. מה זה צריך להיות הדבר העלוב הזה ? ההנחיה הכושלת וההובלה הקטנונית המגוחכת הזאת של שניהם ? כיצד זה איש מהנהלת ערוץ 12 לא מתערב בנעשה, בחובבנות הזאת ? רותם סלע ואסי עזר הרחיקו לכת מאוד בעיקר בעת הצגתה של הזמרת אודליה רנד (בִּתּוֹ של מר שולי רנד) ששרה את השיר "אוטו זבל", מילים ולחן של בנימין ויסלר. לשאלתו של אסי עזר את רותם סלע, "…את רומזת לי שהשופטים שלנו הם מוטים…" (לטובתה של אודליה רנד), השיבה לו רותם סלע ללא היסוס ו- קבעה מייד חד משמעית, "…% 100 של הטייה…". מדובר בהאשמה חריפה וחמורה בלתי מבוססת שגובלת בהוצאת דיבה אודות שופטי התחרות בעת השידור הישיר המדובר. האם מדובר בהאשמה נגד כל שופטי התחרות הנדונה ? האם מדובר בכתב אישום המוגש ע"י רותם סלע רק נגד חלקם ? רותם סלע לא נקבה ולא הזכירה שמות. עד לרגע זה טרם שמעתי תגובה מאת הנהלת ערוץ 12 הדוחה על הסף את האשמתה החריפה והחמורה הקונקרטית הזאת של רותם סלע נגד מוסד השיפוט בתחרות הזמר "כוכב נולד" המשודרת כאמור בערוץ 12.

טקסט תמונה (1) : זוהי הזמרת אודליה רנד (בתו של שולי רנד) . באדיבות ערוץ 12.

טקסט תמונה (2) : אסי עזר (מימין) ורותם סלע (משמאל) מנהלים ביניהם שיחה אודות היותה של הזמרת אודליה רנד בתו של שולי רנד כעובדה העלולה להשפיע על החלטת שופטי התחרות לטובתה של אודליה רנד. באדיבות ערוץ 12.

טקסט תמונה (3) : אסי עזר (מימין) ורותם סלע (משמאל) מנהלים ביניהם שיחה אודות היותה של הזמרת אודליה רנד בתו של שולי רנד כעובדה העלולה להשפיע על החלטת שופטי התחרות לטובתה של אודליה רנד. באדיבות ערוץ 12.

טקסט תמונה (4) : אסי עזר (מימין) ורותם סלע (משמאל) מנהלים ביניהם שיחה אודות היותה של הזמרת אודליה רנד בתו של שולי רנד כעובדה העלולה להטות ולהשפיע על החלטת שופטי התחרות לטובתה של אודליה רנד. באדיבות ערוץ 12.

 טקסט תמונה (5) : אסי עזר (מימין) ורותם סלע (משמאל) מנהלים ביניהם שיחה אודות היותה של הזמרת אודליה רנד בתו של שולי רנד כעובדה העלולה להשפיע על החלטת שופטי התחרות. תשובתה של רותם סלע לשאלתו של אסי עזר בעת השידור הישיר, הייתה כלהלן : "% 100 אחוז של הטייה". באדיבות ערוץ 12.

עיתונאי "הָאָרֶץ" גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב.

אנוכי מנוי על עיתון "הארץ" מאז קיץ 1971 השנה בה הצטרפתי לחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת מנהיגותו והובלתו של דן שילון וסגנו אלכס גלעדי בימים ההם לפני 50 (חמישים) שנים, אולם אינני קורא עוד את גדעון לוי. מעניין אותי לדעת היכן אותו הנער גדעון לוי מילא את חובתו ו-עשה את שירותו הצבאי ? האם היה חייל קרבי ? האם שירת בקו הראשון ובחזית ? האם אי פעם סיכן את חייו בשדה הקרב למען עמו ? ואם כן באלו מלחמות ישראל ו/או פעולות צבאיות נטל חלק כדי להגן על המדינה שלנו מפני אויביה ? והיכן ובמשך כמה שנים מילא את חובתו בתום שירות החובה כחייל ו/או קצין בשירות המילואים שלו ?

הח"כ והשַר המפלג דודי אמסלם איש "הליכוד" אומר כלהלן כ-האי לישנא קבל עם ועולם בעת רגע מחלוקת פוליטי:

"…ממשלת השינוי של יאיר לפיד ונפתלי בנט מורכבת מאשכנזים צפונבונים…". העידן התנ"כי ההוא של 12 השבטים ההם שהרכיבו את עם ישראל ההוא והיו רוויי מחלוקות, ריבים, סכסוכים, מדנים, שנאות, העלבות, ניגודים חריפים, וגם מלחמות אחים, העידנים המרים ההם שאירעו לפני אלפי שנים ניבטים אלינו עכשיו ב- Close up ונוכחים ושוררים במלוא עוזם וקלקלתם גם בימים המודרניים הללו אצלנו כאן במדינת ישראל. ראו הוזהרתם.

ראש הממשלה המודח בנימין נתניהו סיים את דבריו בנאום הפרישה הטלוויזיוני בטרם פינוי כס המלוכה ל-ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל נפתלי בנט, כשאמר לציבור בשפה האנגלית, כלהלן : "We will be back soon" (מה פתאום בשפה האנגלית…?). אלה היו חמשת המילים האחרונות שלו של בנימין נתניהו דווקא בשפה האנגלית לציבור במדינת ישראל בטרם הוכרח ו-נכפה (ע"י הציבור) לנטוש את הכֵּס ולפנות אותו ליורשו (נפתלי בנט).

הערה שלי : בנימין נתניהו העתיק את האמירה, "We will be back soon". אלה הן חמש המילים שמרכיבות את הסלוגן המפורסם ורב המוניטין שאמר בשלהי מלחמת העולם השנייה הגנרל האמריקני הכריזמאטי דאגלאס מקארתור (מפקד צבא ארה"ב במזרח הרחוק בעת מלחמת העולם ה-2) בשעה שצבא ארה"ב נסוג זמנית מאיי הפיליפינים מפני צבא יפן.

סוף הפוסט מס' 990. הועלה לאוויר ביום שלישי – 15 ביוני 2021. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.