פוסט מס' 1095. "The camera never blinks twice". מבט בעל פרספקטיבה רחבה על ו-אודות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא לפני שנות דוֹר, ו-גם לזכרו של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה שחלפה אולם לא הזיכרונות שהותירה. היסטוריה מורכבת וסבוכה שלא נשכחה ונותרה במקומה (!). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 32 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 היה עתיר רְכִיבִים, מורכב, ו-סָבוךְ. אישיותו הכנה, המרתקת, והמדויקת של מאיר איינשטיין ז"ל על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו, השכיחה באִבְחָה אחת את זִכְרוֹ ונוכחותו של יורם ארבל יבד"ל שנטש את השידור הציבורי באותם הימים ההם (חודשים אוגוסט / ספטמבר 1990). זאת הייתה דעתי אז והיא נותרה כזאת גם היום. כך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי בימים ההם מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים ביותר והפופולאריים ביותר של ה-אולימפיאדות, ה-מונדיאלים, כדורגל בכללו בארץ ובעולם, כדורסל, ו- א"ק. כמו כן שידר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euros, ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל ו- נשא בעוֹל המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. בתוך כמה שנים הפך מאיר איינשטיין לשַדָּר – עיתונאי עַל, אחד החשובים ביותר בהיסטוריה הארוכה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בכל הזמנים (!). הַרֶזוּמֶה העשיר שלו מוכיח זאת. הוא היה אז בימים ההם שחלפו לבלי שוב האחד שאין שֵנִי לו. האחד שאין בִּלְתּוֹ. פוסט מס' 1095 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022.

פורסם בתאריך 23 ביוני 2022 מאת יואש אלרואי18 בנובמבר 2023

פוסט מס' 1095. "The camera never blinks twice". מבט בעל פרספקטיבה רחבה על ו-אודות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא לפני שנות דוֹר, ו-גם לזכרו של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח מאיר איינשטיין ז"ל. מאיר היקר נוח על משכבך בשלום, לעולם לא אשכח אותך. זהו סיפורה של תקופה שחלפה לבלי שוב. היסטוריה טלוויזיונית מורכבת וסבוכה שטרם נשכחה ונותרה עדיין במקומה (!). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה העקלקל והמתעתע ה-פתלתל ולא יציב ההוא לפני 32 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי הציבורי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 משתפש אז את מקומו של יורם ארבל (פרש לטובת השידור המסחרי) בתום מבצע השידורים הישירים שלנו את מונדיאל איטליה 90', היה עתיר רְכִיבִים אנושיים, תכניים, וטכנולוגיים, ו-מורכב ו-סָבוךְ (!). אישיותו המרתקת, הכנה, יישרת דרך, ואמיצה של מאיר איינשטיין ז"ל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחוּצָה לוֹ, תרמה תרומה מכרעת לאמינותו ומהימנותו של השידור הטלוויזיוני הישראלי הציבורי ההוא, ו-השכיחה באִבְחָה אחת את זִכְרוֹ של יורם ארבל יבד"ל שנטש אותי ואת חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים ההם (של חודשים אוגוסט / ספטמבר 1990). זאת הייתה דעתי אז והיא נותרה כזאת גם היום. מאיר איינשטיין מי שהיה לפני כן שדר ברדיו "קול ישראל" פרס מייד את צילו הטלוויזיוני ו-האפיל מייד על יורם ארבל ועל דמותו של יורם ארבל. כך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל בגאון באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי הטלוויזיוני ההוא של מדינת ישראל. מאיר איינשטיין ז"ל הפך להיות חיש מהר השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית של כל האירועים החשובים והפופולאריים כמו ה-אולימפיאדות, ה-מונדיאלים, כדורגל, כדורסל, ו- א"ק (!). כמו כן שידר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל בארץ ובחו"ל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euro's, ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל ו- נשא בעוֹל המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. בתוך כמה שנים הפך מאיר איינשטיין לשַדָּר – עיתונאי עַל, אחד החשובים ביותר בהיסטוריה הארוכה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בכל הזמנים (!). הַרֶזוּמֶה העשיר שלו מוכיח זאת. הוא היה אז לפני שנות דוֹר האחד שאֵין שֵנִי לו. האחד ש-אֵין בִּלְתּוֹ. הימים ההם ימי העליונות של השידור הטלוויזיוני הציבורי ההוא חלפו לבלי שוב. לדאבון לֵב גם הוא איננו עוד. פוסט מס' 1095 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022.

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני כ- 30 שנים. מאיר איינשטיין ז"ל מגיש את תוכנית "מבט ספורט" ההיא כמשדר סיכום של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את שנת 1992 (לרבות אולימפיאדת ברצלונה 92') ההיא יחדיו עם אורי לוי יבד"ל. אהבתי אותם את שניהם והערכתי אותם (!). הזמן רץ ואיננו קוֹפֵא על שמריו. אנוכי כבר יותר מבן 84. חלפו שנות דור מאז אולם תמיד נדמה לי שהדברים קרו רק אתמול, אמש…הם נותרו טריים…ואנוכי עדיין יכול למשש ולגעת בהם…שיני הזמן לא נגסו בהם ו-זכרוני טרם בגד בי…(באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, ו/או נכתב, ו/או נערך למען מטרות רווח כספי, צבירת מוניטין, ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 5 : כמות הנכנסים והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב כמות של מיליון ומאה אלף אנשים.

———————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1095. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022 בין היתר גם לזכרו של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 הבלתי נשכח מאיר איינשטיין ז"ל (2017 – 1951).

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 1095. "The camera never blinks twice" – לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה שחלפה ואיננה עוד. המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 32 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 היה כאמור עתיר רְכִיבִים טכנולוגיים ואנושיים, ו-מורכב ו-סָבוךְ (!). הופעתו של מאיר איינשטיין ז"ל החרוץ ב-שמֵי חטיבת הספורט הטלוויזיונית הציבורית הישראלית בחוש ספטמבר ההוא של שנת 1990 הייתה מדויקת, בוהקת, ו-מזהירה (!). מאיר איינשטיין ז"ל השכיח באִבְחָה אחת את זכרו של יורם ארבל יבד"ל שנטש את השידור הציבורי באותם הימים ההם של חודש ספטמבר ההוא בשנת 1990 ההיא. חלפו מאז 32 שנים. זאת הייתה דעתי אז וכך נותרה גם היום הזה בחלוף שנות דוֹר ביום חמישי הזה של 23 ביוני 2022. כך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי בימים ההם מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות, המאתגרות, והדרמטיות ביותר בשידור הציבורי. הוא הפך להיות השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל האירועים החשובים ביותר והפופולאריים ביותר שהתרחשו והתקיימו בארץ ובעולם, ובראשם : האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, אליפויות עולם ב- א"ק. כמו כן הטלתי על מאיר איינשטיין ז"ל להוביל ולשדר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euros ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל, וכן את משחקיה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ו- נשא בעוֹל המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט החשובות שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא. מיניתי אותו להיות שַדָּר הספורט מס' 1 שלי והמוביל שלי בכל תחומי הספורט בימים ההם שבין 1990 ל- 2003 (!). מאיר איינשטיין ז"ל היה שַדָּר – עיתונאי עַל, הטוב ביותר, ו-אחד החשובים ביותר בהיסטוריה הארוכה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים (!). כמו נסים קיוויתי בשעתו. הַרֶזוּמֶה העשיר והמשגשג ההיסטורי שלו מוכיח זאת. מאיר איינשטיין ז"ל היה האחד שאין בִּלְתּוֹ (!). פוסט מס' 1095. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022.

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני רבע מאה של שנים. האצטדיון האולימפי באתונה בירת יוון מארח את אליפות העולם ה- 6 בא"ק. אנוכי (מימין) מנהל ומנווט את מבצע השידורים הישירים מאתונה לירושלים העוסקים באליפות העולם ה- 6 ב-א"ק יחדיו עם שַדָּר ה-א"ק המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון ה- א"ק ב-אתונה. מנכ"ל רשות השידור ב- 1997 היה מוטי קירשנבאום ז"ל ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניהל ב- 1997 יאיר שטרן יבד"ל. מאיר איינשטיין ז"ל היה פיגורה טלוויזיונית מצטיינת יישרת דרך, אמינה, ו-מוערכת על ידי ובמידה רבה הוא היה גם יוצא דופן. בלתי נשכח. אולם לא רק הוא. גם השדר נסים קיוויתי יבד"ל (בן 96, היום) היה כזה : שדר טלוויזיה מקצוען ונפלא, רב ידע, אדם נבון וחכם, מסור, נאמן, ו-מוערך, ומי שדבק במשימות השידור הטלוויזיוניות שהטלתי עליו עד כלות – בארץ ובעולם. אין הרבה אנשים שהגיעו לצמרתם של עצים ענקיים בעלי גזע רחב כפי שהיו שני האישים המבורכים האלה נסים קיוויתי יבד"ל ומאיר איינשטיין ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי לוי יבד"ל היה פיגורה טלוויזיונית חשובה ביותר במערך השידורים האולימפיים הישירים של סיאול 88'. הוא היה בעל יכולות שידור Off tube של ענפי הספורט המשניים והבין את יסודות העריכה וההפקה של החומרים האולימפיים. היה מדובר באיש רב משימתי ונאמן מאוד למערכת שלנו. אהבתי אותו והערכתי אותו.

טקסט תמונה : 15 בספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים בעת כתיבת הפוסט הזה מס' . זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול בירת דרום קוריאה. אורי לוי (השדר המיועד מטעמי לשדר את טקס הפתיחה ואנוכי לקראת החזרה הגנרלית של השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית וכל רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ברחבי הגלובוס של טקס הפתיחה המרהיב). אורי לוי היה שדר טוב, ועורך ומפיק ברמה גבוהה. הוא היה יד ימיני באולימפיאדת סיאול 1988 יחדיו עם אמנון ברקאי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלו חוקי תעשיית הטלוויזיה שחוקקתי לעצמי, נעזרתי בהם, ו-"כפיתי" אותם על עובדיי בעת ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן שבין 1980 ל- 3 / 2002. עמד לרשותי אז בחטיבת הספורט שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כוח אדם מיומן, מוכשר, חרוץ, נאמן, ממושמע מאוד, ושָש אלי קרב. ואי אפשר לספר על ההיסטוריה ההיא ללא ציון והשמעת דברי שבח אודות אנשי חטיבת ההנדסה ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ובראשם טכנאים מופלאים ומוכשרים, רבי ידע וחרוצים, כמו אלי רבינוביץ', אלי בבא, עמי שטדלר, אלי קרייתי, מנחם וולף, אלכס פלדמן, סעדיה קראוואני, יוסי ששון, אמנון אלטשולר ועוד רבים רבים אחרים בלתי נשכחים לעד (!). האנשים הבלתי נשכחים ההם שאיישו את חטיבות החדשות, הספורט, וההנדסה במשך שנים ארוכות היו והיוו את תפארתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל ההיא שנכחדה. על חורבותיה והריסותיה הוקם ב- 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן 11".

ו-בכן :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה ואשר נעה על פי תכנון ומחשבה מראש בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה ולעולם איננה חוצה אותו.

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית.

4. אולם יש תחליף לבני אנוש.

5. מנהלי הטלוויזיה ומנהלי החטיבות בטלוויזיה הישראלית הציבורית חשובים. חשובים מהם ההיגיון והחוכמה ויכולת וכישרון החשיבה והתכנון הטלוויזיוני והפיכתם לדבר מעשה (!).

6. הייתי בר מזל משום שמרבית מנהליי לאורכן של אותן השנים הארוכות ו-הרבות ההן, הסכימו עם ההיגיון הטלוויזיוני שלי והסכינו עם מחשבותיי ורעיונותיי הטלוויזיוניים. מרבית מנהליי ההם ובראשם יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל ז"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ויאיר שטרן יבד"ל אישרו ונתנו לי אור ירוק (ולצידו מָמוֹן רב) ו-אִפְשֵרוּ לי להפוך את רעיונותיי מ-הגות לביצוע ומ-מחשבה למעשה (!). הציבור איננו יודע ולא מוּדָע עד כמה הוצאה לפועל של מבצעי שידור טלוויזיוניים ממושכים וארוכי זמן, למשל כמו אירועי האולימפיאדות והמונדיאלים הנערכים בחמש יבשות תבל הרחק מגבולה של מדינת ישראל, הם סבוכים, מפותלים, מסובכים, ומורכבים מאוד מהיבטי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה ודורשים מאמץ אנושי כביר של מחשבה, תכנון, ומעשה (!).

ממורנדום קצר: נסים קיוויתי היקר והבלתי נשכח, יחגוג ב-23 בנובמבר 2022 את יום הולדתו ה-96 (!). עד 120 כ-20 איש יקר. תזכורת אולימפית קצרצרה ממשחקי הקיץ של סיאול 1988, לפני 34 שנים.

אולימפיאדת סיאול 1988. השדר שלי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא נסים קיוויתי (אז בן 62) הֵאֶפִיל כרגיל ולגמרי גם באולימפיאדת סיאול 1988 על כל השדרים האחרים של הטלוויזיה, לרבות יורם ארבל שהוכיח שוב עד כמה הוא שדר אולימפי טלוויזיוני דַל בהשוואה למוניטין שלו כשדר כדורגל. הוא נסים קיוויתי נשא בעוֹל השידורים העיקרי כששידר מעמדות שידור באִצטדיון האולימפי ובבריכה האולימפית של סיאול 1988 את שני המקצועות המרכזיים האולימפיים תחרויות הא"ק והשחייה (!). נסים קיוויתי היה כבר בן 62 אך בשיא יכולתו המקצועית. הוא פשוט היה משכמו ומעלה כשדר טלוויזיה וכאדם באשר הוא. כמה מוזר וחבל היה שהוא נדרש לפנות את כֵּס השידור שלוֹ כעבור שלוש שנים בהיותו בן 65 בטענה מטופשת שהגיע לגיל הפנסיה. נפל בחלקו של השַדָּר הנפלא הזה לשָדֵר באולימפיאדת סיאול 88' את כל הדרמות הגדולות על המסלול לרבות הניצחונות המדהימים של האָצָן הקנדי בֶּן ג'וֹנְסוֹן (נפסל כידוע מאוחר יותר בשל סמים) בריצת 100 מ', ושל האָצָנִית האמריקנית דוֹלוֹרֶס פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית – ג'וֹיְנֶר המנוחה שזכתה בשתי מדליות הזהב במירוצים האולימפיים הקצרים לְ- 100 מ' וְ- 200 מ' (!). אין לי בכלל ספק שהצופים בישראל חייבים ל-נסים קיוויתי חוֹב ענק. הוא היה שַּדָּר ספורט טלוויזיוני מוכשר יוצא מגדר הרגיל ורב ניסיון בתחומי ענפי ה-א"ק והשחייה (!!). נסים קיוויתי הרים והניף את ההפקות האולימפיות שלנו ואת שידורי אליפויות העולם ואירופה ב- א"ק בשנים שבין 1971 ל- 1990 לשיאים מדהימים, נפלאים, וחדשים, לצמרת הטלוויזיה העולמית והבינלאומית, מקומות ואזורים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית וצופיה לא ביקרו שם אף פעם, לא חוו, ולא נשמו מעולם עד אז אוויר פסגות שנסים קיוויתי סיפק להם. יש רק אדם אחד בישראל ובעולם שקוראים לו נסים קיוויתי. פועלו העיתונאי והטלוויזיוני לא יישכחו לעולם (!).

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול 1988. נסים קיוויתי (בן 62, מימין) היה שַדָּר א"ק נערץ ודָגוּל. נפל בחלקי כבוד רב להפיק ולנהל אותו במשך שנים כה רבות. משמאל, הפרשן שלנו ד"ר גלעד וויינגרטן (בן 50). אנוכי המנווט, העורך הראשי, והמפיק ראשי של מבצע שידורי אולימפיאדת סיאול 1988 – בתווך. מנכ"ל רשות השידור היה אז אורי פורת ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה חיים יבין יבד"ל. בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיהן יאיר שטרן יבד"ל. (צילום KBS ו- SORTO. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קדמו למבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת סיאול 1988 שנים של הכנות והתכוננויות. המבצע עצמו היה ממושך, מורכב ומסובך מאוד בעיקר מההיבט הטכנולוגי ומיעוט כוח אדם שלנו, והרחק מגבולות המדינה – אולם צלח. לאחר שובי ממבצע שידורי אולימפיאדת סיאול 1988 לירושלים מצאתי על שולחני במשרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים – שלושה מכתבי הערכה משלושת הבוסים שלי : מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין, ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. הנה הם פרוסים בפני קוראי הבלוג. ברור שרחשתי הערכה לכותבים. המנהלים שלי כתבו צל"שים מרגשים וכֵנִים ב-דָם לִבָּם אולם הפסגה האמיתית ניצבה עדיין מנגד. יחדיו עם רשת הטלוויזיה הציבורית שלי ניצבתי על הר נבו כמה וכמה פעמים אולם בשערי הטלוויזיה הבינלאומית בה שכנו רשתות שידור ברמתן של ה- BBC הבריטי הציבורי ורשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות ABC + NBC + CBS טֶרֶם נכנסנו. זאת הייתה טריטוריה שונה לחלוטין. כדי להעפיל לפסגת הטלוויזיה האמיתית אתה זקוק ראשית דבר לטכנולוגיה חדשנית איכותית וכמותית ולכוח אדם רב ומיומן. שניהם פונקציה של ממון. צפינו מרחוק בפסגה שמעולם לא הגעתי אליה. גם לא בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. זהו מכתב הערכה ששלח אליי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יאיר שטרן, בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המרוחק, המורכב, המסובך, והממושך של אולימפיאדת סיאול 1988. מבצע השידורים הנ"ל כלל בתוכו 133 שעות שידורים בפרק זמן של 16 ימים בלבד, ובאֶפֶס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך והסבוך שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. זהו מכתב הערכה שנשלח אליי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הארוך, המורכב, המסובך, והמזהיר של משחקי אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' (בירת דרום קוריאה) במשך 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי (!). גם הודות לשיתוף הפעולה הפורה שלנו עם ה- EBU / איגוד השידור האירופי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רבים שאלו ושואלים אותי שוב ושוב מדוע חלק גדול מהאנושות איננו כן ונוהג להעמיד פנים ולשקר. ובכן, השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת, אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? וגם איזה הוא הקטליזטור שמטלטל עיתונאים שמחשיבים את עצמם להוגנים ו- ישרי דרך לפתח את האגדות האורבניות הללו, ולפרסם דברי כחש וכזב. וכל זאת מבלי שום ניסיון לאַמֵת אם מדובר בעובדות אמת, ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית, את רשות התגובה. להלן כמה תמונות שמספרות עד כמה היה יורם ארבל Teamate טלוויזיוני שלי במשך כל כך הרבה שנים ובתוכם כל כך הרבה אירועים ושידורים ישירים, ואז הוא נזכר לרוץ למשת"פ שלו בגלי צה"ל מולי שפירא שמכנה אותו "יורמק'ה", ומדווח לו שאנוכי איחלתי לו לשדר "דוּק" בערוץ 2 ובערוץ 5 בכבלים. עסק עלוב.

טקסט תמונה : יום רביעי בשבוע של 28 באוקטובר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. זהו אצטדיון ר"ג הישן. עמדת השידור שלנו באצטדיון ר"ג הישן בטרם שריקת הפתיחה למשחק ישראל – פורטוגל 1:4 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל של ספרד 1982. עמדת השידור מאוישת ע"י השדר המוביל שלי יורם ארבל וצוות העוזרים שמיניתי בעבורו. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : החשמלאי והתאורן של ניידת השידור ז'אן לב ארי (מעיין בעיתון), עוזר השדר ראובן (שכחתי את שם משפחתו, מציץ מלמעלה), עוזר השדר אמנון לנגזם (משופם), יורם ארבל (ממושקף), עוזר שדר בני עורי, טכנאי קול (מחזיק ב- Headset) של ניידת השידור, עוזרת ההפקה ריקי רנד – אריכא, ואנוכי בגבי למצלמה. אפשרתי ליורם ארבל להחזיק בין 1980 ל- 1990 (עד שנטש) ב- % 90 מהזמן במיקרופון הספורט שלנו. זה לא הפריע לו לרוץ פעם אל מולי שפירא איש רדיו גלי צה"ל ולספר לו את בדותה ה- "דוּק". זה פשוט בלוף. זה לא היה. אינני נוהג לאחל לאנשים כישלונות. סיפור ה-"דוּק" של יורם ארבל הוא בלוף מחורבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי בשבוע של 28 באוקטובר 1981. אצטדיון ר"ג הישן. זווית צילום נוספת. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון ר"ג הישן בטרם שריקת הפתיחה למשחק ישראל – פורטוגל 1:4 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל של ספרד 1982. עמדת השידור מאוישת ע"י השדר המוביל שלי יורם ארבל וצוות העוזרים שמיניתי בעבורו. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : החשמלאי והתאורן של ניידת השידור ז'אן לב ארי, עוזר השדר ישראל, יורם ארבל (ממושקף), עוזר שדר בני עורי, טכנאי קול של ניידת השידור, עוזרת ההפקה ריקי רנד – אריכא, בימאי השידור הישיר אריה אורגד (מרכיב משקפי שמש), ואנוכי. אפשרתי ליורם ארבל להחזיק בין 1980 ל- 1990 (עד שנטש) ב- % 90 מהזמן במיקרופון הספורט שלנו. זה לא הפריע לו לרוץ את מולי שפירא ולספר לו את בדותת ה- "דוק". זה פשוט בלוף. זה לא היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- ארבעה עשורים של שנים. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. להלן זיהוי הנוכחים משמאל לימין : נסים קיוויתי (משמאל, אוטוטו בן 96), בתווך עוזר השדר אמנון לנגזם, ומימין השדר יורם ארבל. אפשרתי ליורם ארבל להחזיק בין 1980 ל- 1990 (עד שנטש) ב- % 90 מהזמן במיקרופון הספורט שלנו. זה לא הפריע לו לרוץ את מולי שפירא ולספר לו את בדותת ה- "דוק". פשוט בלוף. זה לא היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 40 שנים. עמדת השידור שלי בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : שופט כדורסל לא מזוהה, שופט הכדורסל נהרי, אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אורי לוי, עוזר השדר אמנון לנגזם, השדר יורם ארבל, הפרשן אריה מליניאק (מוסתר, חובש Headset), ועוזר השדר אריה שגיא. אפשרתי ליורם ארבל להחזיק בין 1980 ל- 1990 (עד שנטש) ב- % 90 מהזמן במיקרופון הספורט שלנו. זה לא הפריע לו לרוץ את מולי שפירא ולספר לו את בדותת ה- "דוק". זה פשוט בלוף. זה לא היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסבר : "The camera never blinks twice" הוא שם ספרו של דן ראת'ר (Dan Rather) מגיש החדשות רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לאחר עידן וולטר קרונקייט (Walterr Cronckite). השתמשתי בביטוי הנ"ל בעל משמעות תקשורתית, "המצלמה אינה מהבהבת פעמיים", בעת פגישה עם אלכס גלעדי ז"ל ב- 1994 בטרם קראתי את הספר ובטרם ידעתי כי הביטוי המקצועי התקשורתי הנ"ל הוא שמו של הספר ההוא ש- דן ראת'ר כתב. זה היה בעת שיחה ביולי 1994 עם מר אלכס גלעדי ב- IBC בדאלאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 את טורניר מונדיאל ארה"ב 1994. השתמשתי בביטוי "המצלמה איננה מהבהבת פעמיים" לאחר שנודע כי מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל וויתר מנימוקיו שלו ולא התייצב להתמודדות במכרז ההוא ב- 17 במאי 1994 מול ערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתני על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לתקופה של שלוש שנים, 1997 – 1994. היה מדובר בנֶכֶס שידור חשוב ועתיק יומין שהטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 החזיקה בו ברציפות רבע מאה של שנים מאז 1969. רָף המינימום של זכויות השידורים שהציבה ההתאחדות עמד על סכום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה הראשונה + תוספת של % 10 בעונה השנייה + תוספת של עוד % 10 בעונה השלישית. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התייצב למכרז ההוא בהנחה שלערוץ 2 הצעיר אין מספיק ממון כדי לקנות את הַנֶכֶס. שיקולו היה כלהלן : לערוץ 2 הצעיר אין די ממון ברגע זה כדי לקנות את הזכויות והיות והוא כנציג השידור הציבורי לא יתייצב למכרז, הרי שההתאחדות תיאלץ להוריד את הרף. לאחר צמצום מחיר הזכויות הוא מוטי קירשנבאום יקנה אותן, ובדרך אולי גם יזרוק כמה "עצמות" לערוץ 2 הצעיר. הסוף המַר ידוע. מוטי קירשנבאום ז"ל הפסיד את זכויות השידורים לאלתר לקבוצת ערוץ 2 בראשותם של מר אלכס גלעדי ומר דייוויד פדרמן לתקופה של לפחות שלוש שנים עד 1997. באותה השיחה ההיא בדאלאס – ארה"ב ביולי 1994 אמר לי אז אלכס גלעדי ז"ל את הטקסט הזה, "…דייוויד פדרמן ואני עשינו ב- 17 במאי 1994 בי"ס למוטי קירשנבאום…". היה קשה לי מאוד לשמוע את הבשורה הזאת. אנוכי זוכר את זה כמו היום למרות שחלפו 23 (עשרים ושלוש) שנים. ליוויתי את אלכס גלעדי לעבר פתח דלת היציאה במשרד ההפקה, התקשורת , והשידורים שלי ב- IBC בדאלאס ואז ממש בשניות האחרונות לפני פרידתנו שַֹחְתִּי לו, "…אלכס גלעדי אין לי לאן לחזור הרי איבדנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי…". אלכס גלעדי התבונן בי מבעד הזגוגיות העבות של משקפיו והפטיר את מה שהפטיר, "…דייוויד פדרמן ואני עשינו ב- 17 במאי 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום…". הניסוח נאמר ע"י אלכס גלעדי בגאווה מקצועית בולטת. הניסוח רִיצֵד. לא הייתה כאן שמחה לאֵיד בגינו של מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל השידור הציבורי אלא הבעת שביעות רצון מחיזוק יסודותיו של ערוץ 2 המסחרי על ידו שהיה ב- 1994 דרדק תקשורת. היה מדובר בתבוסה כבדה שלנו מול השידור המסחרי שהתעצם בבת אחת. ובכן, המצלמה הבהבה אולם מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה שָם (הוא כמנכ"ל רשות השידור היה עסוק בכלל באותו היום ההוא של 17 ביולי 1994 בצילום כתבה ENG שעסקה בפינוי רצועת עזה ע"י כוחות צה"ל. (הצלם שלו אז היה צ'ארלי שיטרית ואיש הקול אילן מָנֶס). ערוץ 2 זכה בבכורה ללא קרב ובחוזה בלעדי לשלוש שנים, 1997 – 1994. מדובר בסיפור מדהים מכל היבט. המצלמה שאיננה מהבהבת פעמיים חשפה את שיקוליו המשובשים של מנכ"ל רשות רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בתאריך ההוא של יום שלישי בשבוע – 17 במאי 1994, תריסר שעות לאחר סיומו של חג השבועות ת ש נ " ד. במקום להתמודד כמנהיג השידור הציבורי מול מתחריו השאפתניים בערוץ 2 על זכויות השידורים של ענף הספורט מס' 1 במדינת ישראל, הכדורגל, והצורך להתייצב במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון ר"ג ביום הַמִכְרָז ב- 12.00 בצהריים עם מעטפת ה- Bid כדי להשיב מלחמה שערה, הוא וויתר ו- בחר לעשות כתבה על פינוי עזה ע"י כוחות צה"ל למגזין "יומן", כתבה ש- 100 (מאה) כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות זאת לא פחות טוב ממנו. ב- 17 במאי 1994 הוברר כי נימוקיו של מוטי קירשנבאום שלא להתייצב למכרז היו שגויים לחלוטין. שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ו-דייוויד פדרמן באו עם צ'ק מַלָאן כסף ע"ס של 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) דולר ו- צ'ק גיבוי רזרבי ע"ס 6.250000 (שישה מיליון ורבע) דולר במקרה ומוטי קירשנבאום ישווה את המחירים. אולם כאמור מנכ"ל רשות השידור שהיה גם לחלוטין נטול מודיעין לא התייצב על קו הזינוק. הוא לא העריך שמתחריו האמביציוזיים, כאילו נעדרי ניסיון מערוץ 2 המסחרי שאך זה נעמד על רגליו (היה באוויר כ- 7 חודשים בלבד), יעזו להשקיע כבר בכניסה המסחרית הראשונה הגדולה שלהם ב- 1994 סכום מינימום בן 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר בעבור חוזה כדורגל ישראלי בן שלוש שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות שידור מזהיר ששגה אז שגיאה חמורה בלתי הפיכה. ב- 17 במאי 1994 החלה התדרדרותו של השידור הציבורי במדרון. ראשיתה של החלקה איטית במורד ההר אך בעלת תנופה מתמדת. ערוץ טלוויזיה ציבורי איננו יכול להתקיים לאורך ימים בלעדי אוֹשְיוֹת זכויות שידורים של אירועי הספורט הארציים והבינלאומיים הרלוואנטיים שמוצאים חן בעיני הציבור אליו הוא פונה ו- משדר. תשאלו את מנכ"ל ה- BBC בשנים 2004 – 1999, גרג דייק (Greg Dyke).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים (!). ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל ז"ל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו, ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היסטוריה 1 : סרטו התיעודי רָב ההוֹד והגְבוּרָה של עיתונאי העַל עוֹמְרִי אסנהיים "יום אחד באנצרייה" (הוקרן הערב יום שלישי – 4 באפריל 2017 ב- "עובדה" בהגשת אילנה דיין בערוץ 2) אודות מבצע של שייטת 13, מבצע שהסתבך קשות בעת פשיטה של יחידת הקומנדו הימי של צה"ל על מעוזי המחבלים באנצרייה לפני עשרים שנים בו נפלו 12 חיילים וקצינים שלנו – הוא מסמך טלוויזיוני הירואי בלתי נשכח. רעייתי ואנוכי רותקנו למסך ו- התבוננו בכאב ובנשימה עצורה במסמך התיעודי שהפיק עוֹמְרִי אסנהיים. בתום ההקרנה פשוט התרוממתי מכורסתי ו- הצדעתי לחיילינו הגיבורים וגם לעומרי אסנהיים. המסמך הכֵּן והמדהים הזה טומן בחובו אומץ לב עצום של חיילי שייטת 13, רֵעוּת וחַבֵרוּת, וגם דבקות עילאית במשימה תוך כדי נכונות ו- מוכנות להקריב את חייך למען חבריך ולמען מדינת ישראל. אנוכי לוקח עמי זיכרונות רבים מסרטו של עומרי אסנהיים ובתוכם גם את תמונתו ב- Close up של היוצר ובימאי המסמך שאיננו יכול להסתיר את ה- נפעמוּת שלו ו- תדהמתו נוכח סיפורי הגבורה שמספרים לו חיילי שייטת 13 ששרדו את התופת. הוא נראה המום כלא מאמין לעדויות המצמררות ששומעות אוזניו. אנחנו רעייתי ואנוכי מרכינים את ראשנו בפני הנופלים ואומרים תודה גדולה לעומרי אסנהיים ולבעלת הבית של "עובדה" אילנה דיין.

טקסט תמונה : יום שלישי – 4 באפריל 2017. זהו עיתונאי העַל עומרי אסנהיים יוצר ובימאי הסרט התיעודי רב ההוד והגבורה "יום אחד באנצרייה". הוא נראה נפעם בתמונה, אחוז תדהמה והמום, כלא מאמין, נוכח סיפורי הגבורה שהוא שומע מחמשת חיילי שייטת 13 ששרדו את הפשיטה שהסתבכה ואת הקרב ההוא לפני עשרים שנים מול מחבלי חיזבאללה. מדובר במסמך הירואי בלתי נשכח. מבט עיניו של עומרי אסנהיים מסגיר את רגשותיו, התרגשותו, השתאותו, ותימהונו העצומים. עומרי אסנהיים, תודה (!). (צולם ב- iphone ממסך ערוץ 2. באדיבות הזכיינית "קשת").

היסטוריה 2 : ביקורת ספרים. קראתי את הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" (ספר חדש בהוצאת כינרת זמורה ביתן במארס 2017) של אוהד גרינוואלד. ספר משעמם ורוטיני. בעיניי חסר עניין לגמרי מכיוון שכל האינפורמציה ההיסטורית שרשומה בו ידועה לי היטב ומוכרת לי על בוריה. ספר אנכרוניסטי שנעלם מהזיכרון הציבורי ואשר לא מצאתי בו אפילו שליש עניין ו-רֶבַע חידוש.

היסטוריה 3 : ביקורת ספרים. לא מכבר קראתי את הספר "עובר מסך" של חיים יבין (יצא לאור ב- 2010 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד). חיים יבין היה פעמיים בוס ישיר שלי בעת 32 שנות שירותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בפעם הראשונה כיהן בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מנובמבר 1977 עד נובמבר 1980 בשעה שאנוכי הייתי עיתונאי, כתב עורך, ומפיק בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי. בפעם השנייה שימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאפריל 1986 עד נובמבר 1989 כשאנוכי שימשתי מנווט ועורך ראשי של שידורי הספורט שלו. בשתי תקופות הנ"ל המדוברות ובמשך 32 שנות שהייתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפקתי, ערכתי, ניהלתי, ושידרתי עבור הצופים שלנו במאמץ אנושי, טכנולוגי, לוגיסטי, וכלכלי עצום, בעבודת פרך טלוויזיונית של ממש, מאות רבות של הפקות ו- שידורים ישירים מורכבים ומסובכים בארץ ו- מכל רחבי הגלובוס, מ- חמש יבשות תבל, כלהלן : אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות עולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (Euros) וסיקור משחקי נבחרות ישראל בכדורגל בקדם המונדיאלים וה- Euros, ואליפויות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרות ישראל, משחקי הגמר על הגביע האנגלי בכדורגל, משחקי הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל, NBA, טורנירי ווימבלדון בטניס, אליפויות עולם בשחייה והתעמלות, ביליתי שנים ארוכות בליגות הלאומיות (ליגות העל היום) בארץ בכדורגל וכדורסל, ועשרות שנים עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל באירופה ובארץ, שידרתי במשך שנים ארוכות 4 (ארבע) מגזינים שבועיים של "מבט ספורט", "משחק השבוע", "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", "משחק השבת", ו- "כדורגל עולמי". הסתכלתי באינדקס הַשֵמוֹת המופיע בספר "עובר מסך" בעמוד מס' 396 של הספר. שמי רשום שם בין אִזְכּוּר שמו של דוד "דָדוֹ" אלעזר ובטרם אזכור שמו של נתן אלתרמן. אנוכי נמצא בחברה טובה באינדקס השמות בחלקו האחורי של "עובר מסך". בתוך הספר אנוכי מאוזכר ומופיע פעם אחת ויחידה בלבד בעמוד מס' 311. זהו נוסח האזכור, כלהלן, "…יואש אלרואי הופיע כדוגמן במלון הייאט בירושלים בעת השביתה הגדולה שפרצה ב- 7 באוקטובר 1987 ברשות השידור…". זה הכול. רק זה. לא יותר מזה. זה מה שהיה לחיים יבין ללכתוב ולספר אודותיי בספרו לציבור קוראיו. איזה סִילוּף ואיזו רכלנות דלה. איזה קשקוש. זה מה שהיה לו לכתוב אודותיי. פשוט מגוחך ועלוב. חיים יבין מדגיש כי ספרו "עובר מסך" הוא אוטוביוגרפיה. אף על פי כן אינני אוהב שנושאים את שמי לשָוְוא. גם אם מדובר בחיים יבין. הנחתי את הספר "עובר מסך" בצד. לא קראתיו. אנשים מכנים את חיים יבין "מר טלוויזיה". זאת זכותם. עבורי הוא איננו "מר טלוויזיה" ולא חצי "מר טלוויזיה" אלא קריין טלוויזיה ומגיש "מבט". "מר טלוויזיה" בעבורי הוא פרופסור ארנון צוקרמן יבד"ל, וגם אלכס גלעדי ז"ל, דן שילון יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. חיים יבין איננו כלול בחברה הנ"ל הזאת.

היסטוריה 4 : יגאל סרנה עיתונאי מצוין בעל הישגים רבים, שגה שגיאה גדולה משהסכים להתראיין ביום שני – 3 באפריל 2017 בין 13.00 ל- 14.00 אצל רכילאית רדיו גלי צה"ל גב' יעל דן. יעל דן היא אומנם עיתונאית ושדרנית וותיקה אולם שיחתה עם יגאל סרנה הייתה רכילות רדודה, בה היא מתייחסת למרואיין שלה בבוטות כמעט כאל שבר כלי, ונוהגת בו חוסר כבוד, אי סבלנות, ונפרדת ממנו בגסות בטריקת טלפון. אם יגאל סרנה יפסיד במשפט הדיבה בבית הדין לראש הממשלה המגוחך והקטנוני של מדינת ישראל מר בנימין נתניהו, אנוכי קורא לכל עיתונאי ישראל למַסֵד קרן בנקאית למען יגאל סרנה, לתרום לו, ולמַמֵן את גובה הקנס.

היסטוריה 5 : מי שמתעניין בתורת ה- אווירודינמיקה של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל והשפעתה המכרעת של התנגדות האוויר על מסלול תנועתו של הכדור (גוף עגול אנטי אווירודינמי ש- משקלו לא יותר מ- 453 גרם ולא פחות מ- 396 גרם והיקפו לא יותר מ- 71 ס"מ ולא פחות מ- 68 ס"מ) יכול היה למצוא עניין בצילום ה- Replay האחורי המיטבי ב- SSM של הטלוויזיה ה- הולנדית שצילמה את שחקן אייאקס לָאסֶה שוֹנֶה (Lasse Schone) מכניע את שוער פיינורד בבעיטה חופשית עוצמתית וגם מַטְעָה מטווח גדול של 30 (שלושים) מטר (!). סיטואציה מעניינת ששווה לחקור אותה, וודאי להתבונן בה שוב, על מנת לברר כיצד ומדוע נכנע שוער פיינורד לכדור נייח שנבעט אליו ממרחק רב. לָאסֶה שוֹנֶה (יליד דנמרק בן 30, גובהו 1.78 מ') מקנה לכדור הנייח בבעיטה מלאה ובתנופת רגל מצוינת מהירות ממוצעת פנטסטית של 91.5 קמ"ש. הכדור הנייח עובר את הדרך של 30 מטר וחוצה את קו השער של שוֹעֵר פיינורד בתוך 1.18 שנייה. בצילום ה- Replay האיטי האחורי מתברר כי כל כוח הבעיטה של לָאסֶה שוֹנֶה עובר דרך מרכז הכובד של הכדור, ולכן נוצרת "בעיטת הסעה" מסוכנת בה הכדור נע יָצִיב באוויר (איננו מסתובב סביב עצמו) והופך לכלי משחק כמו בָּלוֹן בידי שכבות האוויר שעוטפות אותו. התנגדות האוויר גדלה בריבוע למהירות הכדור. היא מטלטלת ו- מסיטה אותו ממסלולו הצפוי, מבלבלת את שוער פיינורד, ולבסוף מכניעה אותו. אלי אילדיס מרפרף על המראות המעניינים והמסקרנים אודות האווירודינמיקה של הבעיטה החופשית ואף איננו מוצא לנכון למסור מידע לציבור הצופים שלו אודות מהירות תנועת הכדור. מדובר ב- Voice over שטחי, רוטיני, צפוי, ומשעמֵם. לא מקצועי. חבל. החמצה מפני שמדובר בכדורגל מתמטי שדורש ניתוח מדעי מדויק של השדרנים לצופים שלהם.

היסטוריה 6 : ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מייחד זמן, אמצעים טכנולוגיים, וממון לצורך סיקור ליגת העל בכדורסל. מדובר בשירות חשוב לאוהדי הכדורסל בארץ שאינם מתעניינים בסוציולוגיה של הענף ומתעלמים מתהליך האמריקניזציה הארוך והממושך בן שנים ארוכות של הכדורסל הישראלי שבולם את פוטנציאל הנעורים הישראלי. תיאום הזמנים הלקוי של שריקות הפתיחה הצמודות מידי בערב רב של המשחקים השונים כופה על מתכנני השידורים של ערוץ מס' 55 בכבלים להחמיץ דרמות שוברי שוויון בשניות הסיום של המשחקים שמועברים בשידור ישיר, כמו למשל זאת שהתחוללה ביום ראשון – 2 באפריל 2017 במשחק קריית גת – עירוני נהריה, 84:83.

היסטוריה 7 : בתוכנית "אינטימי" בערוץ 10 ז"ל ההוא המצדיקה את ההגדרה כי, "עיתונאות היא רכילות מאורגת", שואל בעל הבית רפי רשף את הח"כ שאלה את הח"כ מרב מיכאלי שאלה רכילותית אישית לא מקובלת, כלהלן : "את חושבת שאת מיוחדת ?" מרב מיכאלי הנדהמת והמופתעת לא מתבלבלת ו- משיבה לו, "זאת שאלה משונה מאוד". השאלה והתשובה הפכו ל- Promo של "אינטימי" ו- מקדמי מכירות של ערוץ 10 ז"ל ההוא.

היסטוריה 8 : ליאור שליין הרקיע פעם ל- שְחָקִים בתוכניתו "גב האומה" (זה קרה במוצ"ש – 1 באפריל 2017) לאחר שהקולגות שלו עזבו את האולפן והותירו אותו לבדו כשהוא חושף בלשונו החדה מתער את מערומיו הפוליטיים של יו"ר מפלגת "יש עתיד" יאיר לפיד. במשך כרבע שעה הסביר ליאור שליין לצופיו כי יאיר לפיד הוא פוליטיקאי אופורטוניסט חסר תקנה שאומר את ההפך ממה שהוא עושה, ועושה ההפך ממה שהוא אומר. ליאור שליין הוא יותר מאיש טלוויזיה מרשים. הוא במידה רבה מעין גאון תקשורתי ושחקן תיאטרון בעל כישרון מלל ויכולת משחק על מסך הטלוויזיה שערך לאומה שוב הכרה עם יאיר לפיד והציג אותו בחריפות לשונו כ- קוריוז פוליטי. שאפתן פוליטי לא אמין ולא מהימן. קשקשן. בדיחה. יאיר לפיד הוא פוליטיקאי רדוד רווי אמביציות ש- מגשים הלכה למעשה את אִמְרָתּוֹ של מוריס ברה, מי שסיכם ב- 14 מילים את חוות דעתו אודותיו של אותו יאיר לפיד, כלהלן : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה".

פוסט מס' 1095. "The camera never blinks twice" – לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה. היסטוריה מורכבת וסבוכה שלא נשכחה (!). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 32 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 היה עתיר רְכִיבִים, מורכב, ו-סָבוךְ. אישיותו המרתקת של מאיר איינשטיין ז"ל על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו, השכיחה באִבְחָה אחת את זִכְרוֹ של יורם ארבל יבד"ל שנטש את השידור הציבורי באותם הימים ההם (של חודשים אוגוסט / ספטמבר 1990). זאת הייתה דעתי והיא נותרה כזאת וכך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים והפופולאריים של אולימפיאדות, מונדיאלים, כדורגל, כדורסל, ו- א"ק. כמו כן שידר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euros, ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל ו- נשא בעוֹל המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. בתוך כמה שנים הפך מאיר איינשטיין לשַדָּר – עיתונאי עַל, אחד החשובים ביותר בהיסטוריה הארוכה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים (!). הַרֶזוּמֶה העשיר שלו מוכיח זאת. פעם, האחד שאין בִּלְתּוֹ. פוסט מס' 1095 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022.

השַדָּר הראשי שלי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאיר איינשטיין ז"ל במשך תריסר השנים של 2002 – 1990 היה במובנים רבים אנטי תזה ערכית מול השדר הקודם שלי יורם ארבל יבד"ל בשתיים עשרה השנים של 1990 – 1978. מאיר איינשטיין שידרג עבורי את נושא העיתונאות ואת עניין הדבקות במשימות השידורים במאות אחוזים לעומת יורם ארבל. צוות השידור שמיסדתי בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת בתחום הכיסוי הטלוויזיוני של משחקי הכדורגל – בארץ ובעולם מאיר איינשטיין + הפרשן אבי רצון, עלה ב-מאות מונים על צוות השידור (שהורכב מאוחר יותר באותו הפורום של השידור הציבורי) מיורם ארבל + הפרשן דני נוימן.

הקדמה קצרצרה.

את הבלוג, ואת סדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 תחת כותרת משותפת, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חוצה שאלה מוסרית כבדת משקל מדוע אנשים לא רק לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבַּלֵף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? לכן גם הסלוגן "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה", שהגה ווינסטון צ'רצ'יל וכן הסלוגן שחיבר קינגסלי אמיס, "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת", חוצים גם הם את הבלוג ואת 13 הספרים שדנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ובכן, יורם ארבל נטש אותי (בהיחבא) ומאיר איינשטיין הפציע (בגלוי). תזמון מושלם ממש באותם הימים ההם. לכל סיום יש התחלה חדשה לחש לי אז אלוהי הטלוויזיה שאהב אותי, שמר עלי, ונשא על כנפיו את מאיר איינשטיין בדרכו אליי. מאיר איינשטיין החל בחטיבת הספורט בפיקודי ב- 1990 קריירה מטאורית מזהירה חדשה בתעשיית הטלוויזיה רבת התהפוכות. האם היה מדובר ב- מזל ? האם הייתה זאת יד הגורל העיוור ? האם היה זה צירוף מקרים ? האם הייתה זאת שותפות מתוכננת מלמעלה של מישהו שאנחנו קרובים אליו ורחוקים ממנו באותה מידה ? לאלוהי הטלוויזיה פתרונים. על עובדה אחת אין ערעור. המצלמה הבהבה לרֶגָע קָט בשעה שפקדתי על מאיר איינשטיין בחודש ספטמבר של 1990 להיכנס לעמדת השידור של יורם ארבל ולתפוס שָם את מקומו. מאיר איינשטיין לא החמיץ אֶת ההזדמנות שהענקתי לו ולא אֶת הִבְהוּב המצלמה ההיא. הפוסט הקונקרטי מס' 677 דן ברוח התקופה המדוברת שחלפה לבלי שוב ובסיבות שהניעו אותי להתעקש אז להניח זכוכית מגדלת על מאיר איינשטיין ובסופה של ההתבוננות לגייס אותו בספטמבר 1990 לחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה מדובר בטלוויזיה ציבורית מסורבלת עטופה ב- ביורוקרטיה פקידותית, סובלת מ- כלכלה ענייה ו- נוקשה, מנהלת מאבקי הישרדות של זכויות שידורים, ובראשה מאז יולי 1990 עמד מנהל עָלוּב ו- לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. מאיר איינשטיין הצעיר היה עֵד ל- מחול שֵדִים תקשורתי סוּפֶּר-וִויזוּאָלִי שקידם את פניו לפני 27 שנים בביתו החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת בשעה שהצטרף לשורותיי. זאת הייתה תקופת זמן מחורבנת לשנינו עד לנסיקתו המטאורית של מנכ"ל המזהיר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. הפוסט הקונקרטי הזה מס' 677 דן בפרוטרוט בתולדות הימים ההם.

טקסט מסמך : 15 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 21 שנים. זהו מסמך הערכה – צל"ש ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי (הבוס הישיר שלי) בתום מבצע השידורים של ה- Final four בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. רפיק חלבי היה עיתונאי מעולה מן הדרגה הראשונה. הוא ניהל בהצלחה את חטיבת החדשות ונהנה מאמונם של פַּקוּדָיו. רפיק חלבי נהנה גם מאמונו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשעתו יאיר שטרן. רפיק חלבי הוא היום יו"ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים המורכב והממושך של מונדיאל צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final fourr בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. השדר המוביל שלי היה אז מאיר איינשטיין והפרשן לצידו אלי סהר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא יכולתי להעריך את נחמן שי ולהעניק לו אשראי לאחר שהתברר כי עשה יד אחת עם מנכ"ל רשות השידור החובבן יוסף בר-אל (מאחורי גבי) כדי לקנות במחיר מופרז ביותר (3.800000 דולר) ללא כל הצדקה את זכויות השידורים של 8 (שמונה) משחקים בלבד ב- מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מידי חברת "צ'ארלטון" בראשות אלי עזור ופנחס זהבי. היה מדובר בחטא טלוויזיוני כבד. ניוון מחשבתי ברמה של פשע כלכלי של ששימוש לא הוגן בכספי ציבור ולא בפעם הראשונה. שני החובבנים הללו העסקנצ'יק הפוליטי נחמן שי והמנכ"ל שהצטייר כאָרְכִי – פּוֹלִיטִיקָאי תקשורתי יוסף בר-אל היו נטולי השכלה וניסיון בניהול משא ומתן הנוגע לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים ורלוואנטיים. הם כלל לא הכירו את הנתונים ו- פעילות השוק המקומי והבינלאומי ואת ההיצע שהיה גדול הרבה יותר באותה התקופה מהביקוש. ל- מו"מ הנֶפֶל ההוא בין רשות השידור לבין חבורת "צ'ארלטון" של רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 היה שותף גם השַר הממונה דאז על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, שהמליץ על הקנייה. כל בר דעת חייב לזכור את העובדות הבאות :

1. בעבור שמונת משחקי מונדיאל 2002 ביפן / קוריאה שילמה רשות השידור זכויות שידורים ברמה שגבוהה פי 64 (שישים וארבעה) יותר מאשר תמורת מונדיאל צרפת 1998.

2. בעבור כל משחק משמונת המשחקים במונדיאל יפן / קוריאה שילמנו זכויות שידורים בגובה של 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר וסך כולל של 3.800000 דולר.

3. בעבור כל משחק מסך של 64 משחקי מונדיאל צרפת 1998 שילמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי זכויות שידורים ברמה של 7344 (שבעת אלפים ושלושת אלפים וארבעים וארבעה) דולר, וסך כולל של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר בעבור כל 64 המשחקים.

4. מנכ"ל רשות השידור הכושל והבלתי מוצלח יוסף בר-אל יחדיו עם העסקנצ'יק הפוליטי ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי רקחו עסקה כלכלית יקרה ביותר ללא כל צורך. היה מדובר בטִמְטוּם. כמו כן במונדיאל 2002 יפן / קוריאה שידרנו פי שמונה פחות משחקים בהשוואה למונדיאל 1998 (במונדיאל צרפת 1998 שידרנו ישיר את כל 64 משחקי הטורניר מעמדות שידור בתריסר האצטדיונים בהם הם נערכו).

5. בנוסף לכל החובבנות התוכניתית והכלכלית העלובה הזאת, נכפיתי ע"י מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ובתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (גם הוא אישיות תקשורתית מגוחכת ומופרכת) לשדר את אותם שמונה המשחקים ההם של יפן / קוריאה 2002 Off tube מהאולפן בירושלים. זאת הייתה עוד עילה שלי לעלות על הבריקדות נגד שני המנהלים העלובים האלה ולטרוק להם את הדלת בפרצופם. הציות שלי למפקדיי איננו חובה אם הפקודות שלהם אינן הגיוניות ולא חוקיות. יוסף בר-אל + נחמן שי + השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן היו מפקדים פתטיים. רחוקים כרחוק מזרח ממערב ממינימום של רָף טלוויזיוני מקצועי כדי להיות מנהיגי שידור ציבורי.

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של העסקן בפוליטי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל. את מה שהוא נחמן שי לא עשה בתוקף תפקידו עשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה וסילקה אותו לעַד לירכתיה האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נחמן שי היה יו"ר פתטי וחלש במשך כשנתיים של הוועד המנהל של רשות השידור. לא יוצלח שכלל לא סיים את תקופת כהונתו והודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. במקומו התמנה לתפקיד אברהם נתן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

6. עסקת הנֶפֶל הכושלת ההיא של רשות השידור בראשות יוסף בר-אל ונחמן שי עם "צ'ארלטון", הולידה אינציאטיבה תקשורתית חדשה, בה הוקם ערוץ 5 פלוס בכבלים שקנה ב- זִיל הַזוֹל את 56 המשחקים הנותרים במונדיאל יפן / קוריאה 2002 מ- "צ'ארלטון" ושלח ליפן ולקוריאה הדרומית את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ כדי לשדר ישיר מהשטח ממוקדי ההתרחשות. חטיבת הספורט בפיקודי בערוץ 1 נדרשה והוכרחה לעשות את מלאכתה Off tube מהאולפנים בירושלים.

היה מדובר בעסק ציבורי עלוב ומסריח. נחמן שי שותפו של יוסף בר-אל התגלה כעסקנצ'יק מפלגתי מהדרג הנמוך שראה בתפקידו כיו"ר הרשות קרש ניתור לעבר שדה הפוליטיקה. אגב זה אותו נחמן שי שבעת מלחמת המפרץ ה- 1 שימש דובר צה"ל והציע לאוכלוסיית מדינת ישראל להירגע מחמת התקפות טילי הסקאד של סאדאם חוסיין באמצעות שתיית כמה כוסות מים בחדרים האטומים שלהם. בדיחה. היום אותו נחמן שי הוא ח"כ במפלגה המפוררת "המחנה הציוני" בראשות יצחק "בוז'י" הרצוג. רשות השידור המסואבת בראשות המנכ"ל יוסף בר-אך והיו"ר נחמן שי הפכה לזירה פוליטית נגועה ומלוכלכת במקום זירת שידור. אגב, ואולי לא דרך אגב, ראש הממשלה אריאל שרון שלח בשעתו את זרועותיו הגסות והארוכות לעבר רשות השידור סילק את אותו נחמן שי הכושל מתפקידו מהטעמים הפוליטיים של עצמו, והציב שם במקומו מישהו משלו גם כן איש כושל פוליטי אחר בשם אברהם נתן. גם הוא הועזב את רשות השידור במועד מאוחר יותר. המסמך הנ"ל ששלח לי נחמן שי נשמר אבל הוא חסר ערך. יש לזכור שלמרות שיו"ר הרשות נחמן שי הפך למשת"פ של המנכ"ל יוסף בר-אל הרי שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור התעשתו אם כי באיחור רב, גילו עד כמה האיש איננו מוכשר ולא מוצלח, והיו אלה שהדיחו אותו את יוסף בר-אל ב- 2 במאי 2005 מכיסאו הרם לעבר ירכתי ההיסטוריה האפלולית של השידור הציבורי לדורותיו. נחמן שי ויוסף בר-אל הכושלים נשאו בשעתו במִשְֹרוֹת ניהול בכירות ביותר ברשות השידור ש- אִפשרו להם להצעיד לפנים את השידור הציבורי אולם הם לא קִדְמוּ אותו אפילו ב- מילימטר אחד לפנים. שניהם נותרו בלתי יעילים, לא חשובים, וחסרי כל כישרון ויכולת מנהיגות, ולבסוף סולקו מתפקידם בטרם השלימו קדנציית ניהול שלימה.

"אֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש", כדִּבְרֵי קהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶך בִּירְוּשָלִים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתם של המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל ז"ל והיו"ר ההוא של רשות השידור נחמן שי.

"הֲבֵל הְבָלִים אָמַר קהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל. מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶיַעֲמוֹל תַּחַת הַשָּמֶש ? דוֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּמֶש וּבָא הַשָּמֶש, וְאֶל מְקוֹמוֹ שוֹאֵף, זוֹרֵחַ הוּא שָם. הוֹלֵך אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן. סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ וְעַל סְבִיבוֹתָיו שָב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם – וְהָים אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, שָם הֵם שָבִים לָלָכֶת. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים. לֹא יוּכַל אִיש לְדַבֵּר, לֹא תִשְבַּע עַיִן לִרְאוֹת, ולֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּמֹעַ. מַה שֶּהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶנַעֲשָּה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש. יֵש דָּבָר שֶיֹאמַר : רְאֵה זֶה חָדָש הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶר הָיָה מִלְּפָנֵינּוּ. אֵין זִיכְרוֹן לָרִאשֹנִים, וְגַם לָאַחֲרוֹנִים שֶיִהְיוּ, לֹא יְהְיֶה לָהֶם זִיכָּרוֹן עִם שֶיִּהְיוּ לָאַחֲרוֹנָה".

אינני שונא את יוסף בר-אל. אני גם לא רוחש לו טינה. הבעתי לו בוז. אינני היחיד. מדובר באישיות טלוויזיונית מופרכת לגמרי. גם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחסות היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מָזוּז רחשו לו בוז והדיחו אותו מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. מינויו למנכ"ל קבע של רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה שגוי ומופרך מיסודו שהביא בבת אחת לרגרסיה עצומה. ממשלת ישראל התעשתה גם אם באיחור של שלוש שנים וסילקה אותו מרשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. המודח הזה היה יוסף בר-אל. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות ההיא ב- 2002 של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על דרגיה השונים לרבות אנשי חטיבת החדשות. רובם כיהנו ומכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה ב- 2002 בגלוי לעין אור השמש למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית כושלת ולא מוכשרת המזכירה משטרים אפֵלים מחורבנים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, קיבלו ומקבלים ב- 2002 החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם "כ- Yes men", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. ה- החלטה שנטלתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בסתיו 2002 בגין מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הייתה לאלתר וסופית. זה היה צירוף מקרים : ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", ובו הכריז ואני מצטט אותו כהאי לישנא, "…הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי…", שלח לי אלכס גלעדי מכתב בנושא הנדון טקסט תקווה, חוות דעת שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [1].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי 2002

לכבוד

יואש אלרואי מנהל מח' הספורט, הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים. עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה, אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ואומר ואוסיף, "בכל הזמנים".

טקסט מסמך (1) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס).

טקסט מסמך (2) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס).

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל והיו"ר ההוא נחמן שי, וגם מפני המנכ"ל ההוא יהונתן "יוני" בן מנחם והיו"ר ההוא אמיר גילת, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את המנכ"לים של רשות השידור ואת היו"רים של הרשות לתפקידם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל.

[1] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי ז"ל אליי מ- 8 ביולי 2002 בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור.

טקסט מסמך : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך פרידה ששלח לי סמנכ"ל הכספים שלל רשות השידור יוחנן צנגן בטרם חבר לדן שילון כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רשת" אחת משלוש קבוצות / זכייניות שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב- 23 במארס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית ליוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. אנוכי (מימין) משמש סטטיסטיקאי והמחשב האלקטרוני של השדר דן שילון (משמאל, אישיות בלתי נשכחת עבורי) באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר שלוֹ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 22 במרס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. היכל הספורט יד אליהו. יממה לפני משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין אלופת איטליה איניס ווארזה לבין אלופת יוגוסלביה קבוצת יוגופלסטיקה ספליט. יאיר שטרן בן 30 (מימין) ואנכי בן 34 (משמאל) מבקרים עם ילדינו בהיכל הספורט ביד אליהו באימוני שתי הקבוצות ערב משחק הגמר ההיסטורי על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין קבוצת איניס ווארזה האיטלקית לבין קבוצת יוגופלסטיקה ספליט היוגוסלבית. ההיכל התל אביבי המיתולוגי מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ילדינו שלנו עומדים מימין לשמאל : שי שטרן (בן 6, מגיש "שי בשישי" בערוץ 13 בן 57), רועי אלרואי (בן 6 וחצי, היום אדריכל בן 57), גור אלרואי (בן 4, היום פרופסור גור אלרואי שמשמש בתפקיד רקטור אוניברסיטת חיפה, וקודם לכן שימש דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק" במקום משכנו החדש בשידור הטלוויזיוני המסחרי. הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפו להן שנות דוֹר, אָץ יורם ארבל שוב ל-מולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק", ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שָנִים.

ציטוט : "השקר עָף והאמת צולעת אחריו. לכן כשהאמת מתגלה סוף – סוף, הרי זה באיחור זמן רב". (ג'ונתן סוויפט).

ציטוט : "אם מישהו משקר לך בהוֶוה – לך תדע כמה פעמים הוא שיקר אותך בעבר". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "שֶקֶר שצובר עוד ועוד שָנִים – קשה יותר להפריכו". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "השֶקֶר הוא צֶמַח חסון – הוא גָדֵל ומשגשג בכל קרקע". (מ. פ. טופר).

טקסט מסמך : 1983. העיתון / יומון "חדשות הספורט". מייד לאחר פרסום הידיעה הנ"ל הודעתי ליורם ארבל שאין זה מתפקידו של החייל להתחנף למפקד שלו באמצעות כתבי העיתונות למיניהם. הוריתי לו לחדול מזה. זה מגוחך שמישהו כמו יורם ארבל שאיננו מעורה בשיקולים המורכבים שלי, נימוקי תוכן של בחירת נושאי הכיסוי, שיקולי טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ניתוח מאזנים תקציביים כספיים, ושיקולים של זמן "אוויר" בעת המו"מ עם הבוס העליון שלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל, מביע בכלל את דעתו בעניין ומעניק לי ציונים. (ארכיון "חדשות הספורט". באדיבות הארכיונאי רוני דרור ובאדיבות מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

התחרות היא נִשְמַת אַפָּה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל מאידך לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה ב- 1990 ו- למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היה הפסד לעצמנו.

בראשית עשור ה- 90 של המאה קודמת עזבו שני השדרים הבכירים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי את מחלקת הספורט, כל אחד מסיבותיו הוא. הם לא היו הבעיה שלי כמפקד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והענייה. תחילת עשור ה- 90 במאה הקודמת בישרה על שינוי טוטאלי במבנה וברכישה וקנייה של זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ ובעולם. המחירים החלו לנסוק לשמיים. למרות ההקלה הכלכלית הנובעת מחברותינו הפעילה בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שוק הטלוויזיה בארץ עמד בפני שינוי דרמטי. השידור הציבורי החל לאבד בהדרגה את המונופול שלו והשוק הפך לתחרותי. ערוץ הספורט מס' 5 בטכנולוגיית הכבלים (שירת את חברות הכבלים גוונים, מת"ב, וערוצי זהב) נולד זה עתה. דמותו של ערוץ 2 המסחרי כבר ניצבה בשער. שני גופי השידור הצעירים הללו היו חדורי שאיפות גדולות להביס ולהכניע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החלה תקופה חדשה לגמרי הרת סכנות מוניטריות בעבור השידור הציבורי העני והאיטי. יש תחליפים לשדרנים הפורשים אולם אין תחליף לכסף. גרף זכויות השידורים החל להיתמר לשמיים. למשל : בעבור אולימפיאדת סיאול 1988 שילם ה- EBU זכויות שידורים בגובה של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. בעבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 נתבע ה- EBU לשלם סך זכויות שידורים של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר. כמובן שה- Share של כל רשתות הטלוויזיה החברות באיגוד האמיר בהתאם. ועוד דוגמא : בחוזה של 1989 – 1987 שילמנו להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים בגובה של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה הבא של 1992 – 1989 שילמנו להתאחדות הכדורגל 2.500000 (שני מיליון וחצי) דולר. משהו סביב 830000 (שמונה מאות ושלושים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה של 1994 – 1992 שילמנו להתאחדות 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. 1.150000 (מיליון וחצי) דולר בכל עונה. הדוגמאות רבות מספור. באקלים המוניטרי הזה שהרקיע שחקים הייתי צריך למצוא את דרכי ולנווט את שידורי הספורט באחריותי. את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה היו מסוגלים להוביל רק מנהיגים מוכשרים בעלי ידע, הגונים, בעלי יושרה, ואנשים של חזון. ואז התחוללו ב- 1990 שתי צרות נוספות. יוסף בר-אל התמנה ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה וזמן קצר אח"כ עזב סמנכ"ל הכספים עתיר הידע, והמיומן ובעל ניסיון של רשות השידור יוחנן צנגן את תפקידו וחבר כמנכ"ל משותף עם דן שילון של הזכיינית "רשת". היה מדובר באבדה אנושית – מקצועית גדולה בעבורי. באפריל 1993 איזן אלוהי הטלוויזיה את תאונת יוסף בר-אל. מוטי קירשנבאום ז"ל התמנה למנכ"ל רשות השידור והדיח את יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה מוטי קירשנבאום ז"ל הפקיד במקומו את יאיר שטרן על ניהול הטלוויזיה, וסייע בידי להציב את שידור משחקי הכדורגל בארץ ובעולם ב- Top rating של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מוטי קירשנבאום ז"ל שידרנו ישיר בעונת 1994 – 1993, 20 (עשרים) משחקים מרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), וכיסינו את כל 273 המשחקים ב- 39 מחזורים (הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה) באמצעות מצלמות אלקטרוניות בלבד. תמורת 20 השידורים הישירים הוספנו להתאחדות 1.000000 (מיליון) דולר, 50.000 (חמישים אֶלֶף) דולר בעבור כל שידור ישיר. מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח סייע בידי לחולל מהפכה. ביצעתי אותה ללא כל קושי למרות היעדרם של יורם ארבל ונסים קיוויתי מפני שעמד לרשותי ממון וטכנולוגיה. 20 השידורים הישירים ההם בעונת 1994 – 1993 ועמם התוכנית "משחק השבת", צברו כמות פנטסטית של רייטינג מִדְרוּג בין % 39 ל- % 46. היה מדובר בשגשוג טלוויזיוני סנסציוני תחת המטרייה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח. האירועים תמיד חשובים מהשדרים שמתארים אותם. לא היה שום ניגוד אינטרסים בין חתירתי המתמדת להתאים את המאגר האנושי שברשותי למשימות השידור שברשותי בהכרה שקניין זכויות השידורים הבלעדיות שלי חשוב מהשדרנים, המגישים, והקריינים גם אם קוראים להם יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ וגם אם קראו לו מאיר איינשטיין ז"ל. מאיר איינשטיין היה דמות טלוויזיונית חשובה מאוד עבורי בעלת כריזמה ונוכחות בכמויות בלתי מתכלות בתקופת השנים ההיא שבין 1990 ל- 2002. אולם זכויות השידורים הבלעדיות ניצבו בחשיבותן גם מעליו. בלעדי זכויות שידורים בלעדיות אתה שווה בקושי פרוטה שחוקה, גם אם מאיר איינשטיין ניצב לצִדְךָ. התחרות היא נשמת אפה של תעשיית הטלוויזיה באשר היא. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור ב- 2002 והצבתו בפסגת השידורים של מדינת ישראל כמנכ"ל הרשות היה הפסד לעצמנו מכל היבט. לא בכדי הגה פעם רון ארלדג' (Roone Arledge) המנוח מי שכיהן כנשיא חטיבות הספורט והחדשות של ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, את הסלוגן ההוא, "When you have the rights you have the show". הוא צדק. במקרה שלנו תחומי ההפסד לא רק כללו תוכן וזכויות שידורים והשימוש בהן, אלא התערבבו בהם מוסר לקוי, אי צדק, מחסור בכישרון, יכולת ניהול מוגבלת, ושימוש מופרז מאוד בכוח על חשבון חשיבה ומחשבה. אין זה דבר של מה בכך שממשלת ישראל מפטרת מנכ"ל רשות שידור באמצע כהונתו ומאשימה אותו בשוחד ושחיתות מסך. בריאיון העלוב והאומלל ההוא שקיים הרכילאי רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם העיתונאי הכושל יורם ארבל מי שנטש את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני, אמר אותו יורם ארבל, ואני מצטט : "…כדי להיות ישר והגון, אני חייב לומר שאני חי בתחושה, שלטלוויזיה סוף סוף יש מנהל יוסף בר-אל. בלי להיכנס לוויכוחים על דרכו או על פילוסופיית השידורים שלו, אני חושב שיש ביכולתו של יוסף בר-אל להוביל בדרך טובה. אני מצטער קצת שלא הצלחתי לעבוד עמו…". בהמשך הריאיון המביך ההוא מבלי שרפי רשף מהסה אותו, ולא שואל, ולא מברר, "…רק רגע אחד מר יורם ארבל אלו כלים עומדים לרשותך ומהיכן אתה שואב את ההערכה אודות יוסף בר-אל שסוף סוף יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל…???", מוסיף יורם ארבל כלהלן ואני מצטט אותו הלאה : "יוסף בר-אל הציע לי לשדר את משחקי גביע אירופה השנה. הוא התנה את השידורים בכך שאני לא אשדר כדורסל בערוץ השני בטלוויזיה החינוכית. זה תנאי שהייתי מוכן לעמוד בו. מאוחר יותר קיבלתי מסר שמנכ"ל רשות השידור לא מוכן שאני אסע לחו"ל. אחרי עשר שנים שלא השארתי אולם אחד עזוב באירופה מנכ"ל רשות השידור רוצה למנוע ממני את הצ'ופר של נסיעות לחו"ל. ויתרתי על הנסיעה לחו"ל. ואז באה התניה חדשה של יוסף בר-אל, שהרחיב את התנאים שלו לאי השתתפות שלי בכל צורה שהיא בערוץ 2". כאן נכנסת שאלה של רפי רשף : "יכולת לצפות את זה ?" יורם ארבל משיב לו כלהלן : "כן. מכיוון שידעתי שאני עומד להפיק תוכנית מגזין ספורט, לא יכולתי לעמוד בתנאי הזה ונפרדתי מיוסף בר-אל בידידות, מה שאני לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים במערכת". את זאת אמר יורם ארבל שדר טוב אולם איש טלוויזיה מגוחך לפני 32 שנים ב- 21 בדצמבר 1990. ברור ש-רפי רשף הרַכְלָן לא שאל אותי ולא בירר עמי האִם מה שיורם ארבל אומר לו הוא נכון, וזאת האמת לאמיתה. היה נחמד לדעת שיורם ארבל אומר לרפי רשף כי לטלוויזיה יש סוף סוף מנהל בדמותו של יוסף בר-אל והוא מצטער שלא הצליח לעבוד עמו, ושהוא נפרד מיוסף בר-אל בידידות, מה שהוא לא יכול לומר על פְּרֵידָה מאנשים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המראיין הרַכְלָן לא היסה את המרואיין המופרך שלו לפני 27 שנים. חלפו מאז כמעט שנות דור ועובדות האמת התבררו.

הזמן עושה את שלו ומאפשר למתבונן לבחון את אמיתות הדברים. ובכן, אותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שיורם ארבל יוצא מגדרו כדי להתחנף אליו, להעריך אותו, ולהעניק לו אשראי (דֶמֶה) – סולק לבסוף ע"י מוטי קירשנבאום ז"ל בקיץ 1993 מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובמקומו מונה לתפקיד הרם יאיר שטרן. אותו מנכ"ל רשות השידור העלוב יוסף בר-אל שיורם ארבל נמנה על מעריציו, הודח שוב בחלוף תריסר שנים בקיץ 2005 מהכס הרם, והפעם ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובהמלצה גורפת של היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מָזוּז. גם גורלו של יורם ארבל לא שפר עליו. בערוב ימיו סולק השדר יורם ארבל מערוץ 10, גורש מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, והודח יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן מהטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 בתום שידורי מונדיאל ברזיל 2014. יורם ארבל נחשף שם בברזיל 2014 במלוא מערומיו יחדיו עם הפרשן המגוחך שלו דני נוימן. הוא יורם ארבל כשל שם בידע, ב- סמכות, ובדבקות במשימה. ולכן נשאלת שאלה תמה, אפוא הוא יורם ארבל המַט לִיפּוֹל שאישיותו בגובה כר דשא קצור עליו שועטים שחקני כדורגל והיכן הוא מאיר איינשטיין ז"ל הרם, האיכותי, השקדן, הלמדן, רב ידע, ושש אלי קרב ושידור. לבני אנוש יש תחליפים. לממון אין. יורם ארבל מצא את מפלטו עכשיו כשדר Off tube בערוץ one.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המופרך והכושל יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990, ונוֹשֵא זכויות השידורים של ענפי הכדורגל והכדורסל בארץ בשנים הנ"ל. אחזקה בלעדית של זכויות השידורים הטלוויזיוניות של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם היא תנאי חשוב מאוד המאפשר את נשמת אפה המסודרת ללא חרחורים של כל כל רשת טלוויזיה באשר היא – בארץ וגם בעולם.

יש להזכיר כאן כי באותה התקופה ההיא שיורם ארבל ונסים קיוויתי עזבו ב- 1990 ו- 1991 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית חלו תמורות מרחיקות לכת, מהפכה של ממש, במבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים בארץ וגם בעולם, ופועל יוצא גם אופן מכירתן לרשתות הטלוויזיה. ההתניה הראשונה של הוועדות המארגנות הייתה כספית. השנייה, חשיפה. ב- 1990 הצלחתי לבנות מנגנון די יעיל שתפקידו היה להעניק מרחב של פתרונות לכיסוי המורכב והמסובך של אירועי הספורט בארץ ובעולם. לרוע מזלי ולרוע מזלם של רבים, ב- 10 ביולי 1990 נבחר איש מאוד לא מוכשר בלשון המעטה לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בשם יוסף בר-אל. אותו יוסף בר-אל לא אפשר לי לקבל זמן "אוויר" דיו, ויתר טכנולוגיה, על מנת לחשוף בקנה מידה ראוי את שני ענפי הספורט המרכזיים במדינת ישראל, הכדורגל והכדורסל בשידורים ישירים וגם בהקלטות. נכון ששילמנו כסף אולם התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל ביקשו גם זמן חשיפה. חיש מהר עלינו על מסלול ההתנגשות עם הוועדות המארגנות שמכרו לנו את זכויות השידורים שלהן. היה מדובר במנהל טלוויזיה לא מוכשר, לא מוצלח, וכושל. עובדה שעם הפקדתו של מוטי קירשנבאום ז"ל על רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 (ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך שולמית אלוני ז"ל האחראית על ביצוע חוק רשות השידור) הוא העיף את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יש לעדכן כאן את קוראי הבלוג הצעירים כי זאת הייתה גם בקשתה המפורשת של שרת החינוך דאז שולמית אלוני ז"ל ומי שהייתה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת יצחק רבין ז"ל ממוטי קירשנבאום ז"ל, להעיף קיבינימט את יוסף בר-אל. מוטי קירשנבאום ז"ל מינה כאמור לכהונה הרמה בקיץ 1993 את יאיר שטרן במקומו של יוסף בר-אל המסולק. ההיסטוריה המתעתעת העניקה ליוסף בר-אל אביב 2002 הזדמנות נוספת להתייצב בקדמת הבמה של השידור הציבורי. החל מ- מארס 2002 שימש מ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום המנכ"ל הזמני המגוחך ההוא רן גלינקא שהודח) ואח"כ ב- 2 ביוני 2002 העניקה לו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור, ואשר על פי חוק רשות השידור היה אמור לכהן בתפקיד הרם והאחראי עד קיץ 2007. כזכור ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל המופרך פיגורה לא מוצלחת ואיש בלתי מוכשר לתפקיד הרם, אותה הממשלה ההיא התעשתה והדיחה אותו לירכתיים המוּצָלִים הבלתי חשובים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. ברור שאמרתי לו בפרצופו עוד בתקופת השנים ההיא של 1993 – 1990, "יוסף בר-אל אתה מנהל טלוויזיה כוחני, מופרך, לא מוכשר, וחסר תבונה שחי על זמן שָאוּל…". יוסף בר-אל לא פיטר אותי.

מרבית הכותבים העיתונאיים ומבקרי הטלוויזיה אינם מבינים כיצד עובדת תעשיית הטלוויזיה ועל פי איזה חוקים היא פועלת. עזיבתו של יורם ארבל אותי ואת השידור הציבורי לא הזיזה לי ולא העיקה עלי. הוא סיפר לכל מיני אנשים בטלוויזיה שבתום מונדיאל איטליה 1990 הוא עוזב אותי לדרך חדשה. לי הוא לא דיווח מאום על תוכניות העריקה שלו. אני הייתי האחרון לדעת. הוא טמן לי מעין מַאֲרָב וחשב שאין לו תחליף, כפי שיתברר מהצהרות ה- רָהָב שהצהיר ב- 21 בדצמבר 1990 בפני העיתונאי רפי רשף. אחת מהן הייתה כלהלן, הנה הציטוט : "אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב". מזווית מבט אחורית ב- פרספקטיבה של רבע מאה של שנים מדובר בנבואה מטופשת חסרת כל בסיס. יורם ארבל לקח את זה אישית בעוד שהיה מדובר בעסקים. עסקי הטלוויזיה רוויים מקדמת דנה בתנועת שדרים, מפיקים, ועורכים לכל הכיוונים, הלוך וגם חזור. אילו הייתי יודע שהטרובדור הזה ששר פעם את "…אני אצבע את השלכת בירוק…" מתכונן לשיר את סרנדת הברבור שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידורי מונדיאל איטליה 1990, הייתי מוותר על שירותיו בטרם החל מבצע הסיקור שלי מעשרה אצטדיונים בארץ המגף ונעזר עוד קודם לכן מוקדם מהצפוי, בשירותיו של שַדָּר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין. אזכיר כאן לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי שלושת השדרים המתוכננים שלי לאייש את עמדות השידור שלי ברחבי איטליה 1990 היו יורם ארבל עצמו כשדר מוביל, נסים קיוויתי שדר משני, ורמי ווייץ שדר שלישי. מאיר איינשטיין היה בעת ההיא רק על הכוונת שלי. עזיבתו של יורם ארבל את השידור הציבורי ואותי, ומעברו לשידור המסחרי, לא הזיזה לי מפני שזכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם היו שלי. כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזקתי בזכויות השידורים הבלעדיות והבלבדיות כלהלן : אולימפיאדות, מונדיאלים, Euros (אליפויות אירופה לאומות בכדורגל), אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורסל, הליגות הלאומיות (ליגות העל היום) בכדורגל וכדורסל לרבות משחקי גביעי המדינה בכדורגל + כדורסל, כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בית וחוץ בטורנירי הקדם של המונדיאלים וה- Euros וכן בקדם אליפויות אירופה לאומות בכדורסל, טורניר ווימבלדון בטניס, המכביות, כינוסי הפועל, ומשחקי הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. זה נכון שאתה עושה כל מאמץ להתאים למשימות השידור השונות את השדרים הטובים והמוכשרים ביותר. אתה מעוניין להציב בחלון הראווה שלך את הדמויות האטרקטיביות ביותר ויורם ארבל נמנה עליהן בשעתו, אולם הן לא היו החשובות ביותר. אירועי הספורט שאותם שידרו היו חשובים מהם כמו גם היכולת הכלכלית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעתו לרכוש אותם ולאמצם אל לִבָּה.

למרות הרעש הגדול בעיתונות הכתובה בסתיו 1990 אודות נטישתו של יורם ארבל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית וההתבכיינות הבלופרית שלו כי יואש אלרואי הוא מנהל ברוטלי שמקפח אותו ומטפח ומעניק סיכויים לאורי לוי, לא היה סיכוי כי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית תתמוטט. עזיבתו של יורם ארבל הוותיק לא הזיזה לי. היא גם לא הייתה חשובה יתר על המידה. האנשים לא הבינו כי מה שחשוב הוא מי מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים ולא איזה שַדָּר מתאר ומשדר אותם. תנועת שדרים בין הערוצים השונים היא תופעה שמאפיינת את תעשיית הטלוויזיה בכללותה, בארץ וגם בתבל. ובכן, יורם ארבל שימש לאורך כל עשור ה- 80 של המאה הקודמת לא רק שדר ראשי שלי אלא גם מגיש ראשי שלי. בזכות. כבר נאמר באחד הפוסטים הקודמים כי יורם ארבל היה שדר ספורט מוכשר יחסית לגברדיה שסובבה אותו ואותי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, ולכן הפקדתי בידיו בחדווה משהו בסביבות % 90 – % 85 מסך השידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל בארץ ובעולם. אולם הוא לא היה שָם לבד. הוא צלח את הדרך בגלל מערכת עיתונאית חרוצה שניצבה מאחוריו ואשר סייעה לו לצלוח את משימות השידור בארץ ובעולם. הציבור איננו מבין כיצד פועלת תעשיית הטלוויזיה המורכבת והמסובכת וכי שדר כמו יורם ארבל איננו יכול לבצע את משימתו מבלי שיישען על מערכת הפקה, ארגון, תוכן, וטכנולוגיה משומנת, מוקפדת, ומדויקת ביותר. הצופה הפשוט נטול כל השכלה טלוויזיונית לוחץ על השלט ורואה את יורם ארבל. הוא איננו יודע כי מאחוריו ניצבת מערכת מקצועית תומכת שמזרימה לגופו בכל רגע דם נקי וחמצן טרי, מִתְּוֶוה, סקיצת שידור ואינפורמציה , מעין קומפלקס רווי עמודי תווך, שבלעדיהם יורם ארבל שווה כקליפת השום. ללא נוכחות מתואמת של כלל המארג הסבוך הזה תכנית, טכנולוגית, ולוגיסטית, יורם ארבל (ושדרי טלוויזיה אחרים שכמותו) חשוב כבר – מינן (!). בלעדי המכניזם הזהה שקרוי מערכת עיתונאית שמיסדתי בימים ההם, זאת שעטפה אותו בתריסר השנים ההן בין 1978 ל- 1990, יורם ארבל היה מתמוטט מייד. מגישות החדשות של ערוץ 10 ההוא תמר איש שלום וטלי מורנו היו שוות כקליפת השום ללא מערכת ההפקה והעריכה העיתונאית המדויקת והממושמעת שעוטפת אותן. רפי רשף שווה כקליפת השום בלעדי העורך שלו עידו תמרי וצוות ההפקה שמקיף את "חמש עם רפי רשף". חיים יבין היה שווה כקליפת השום ללא מערכת "מבט" שהייתה חומת הביטחון שלו ואשר הקיפה אותו במשך שנים ארוכות מאוד. כנ"ל אמורים הדברים הללו אודותיו של וולטר קורנקייט (Walter Cronckite) המגיש והמנחה המיתולוגי של "חדשות CBS". עובדה שבסופו של דבר בלעדי אותה המערכת העיתונאית המקצועית שלי שסוככה עליו, ואודותיה אני מדבר עכשיו, הוא יורם ארבל התמוטט והפך בתוך זמן קצר לשֶבֶר כְּלִי.

"משחק השרוכים" שאותו שידר ישיר (יחדיו עם הפרשן שלו דאב אבי כהן ז"ל) בערוץ 2 המסחרי מאצטדיון "קריית אליעזר" לפני 24 שנים בשבת ההיא של 2 במאי 1998 בין קבוצות הפועל בית שאן ובית"ר ירושלים, היווה את הסמן הימני של קריסתו המתמשכת של יורם ארבל שהחלה זמן רב קודם לכן. בקיץ 2014 נשלח יורם ארבל יחדיו עם הפרשן הצמוד שלו דני נוימן ע"י ערוץ 1 למונדיאל ברזיל 2014 כדי להוביל משם את השידורים הישירים של גביע העולם בכדורגל. בלעדי מערכת עיתונאית מקצועית של הפקה ותוכן נקברו יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 מתחת להריסות הטלוויזיה שקרסה עליהם ועל שולחיהם בראשותם של ארבעת המופרכים יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת + מנהל הספורט שלו מאיר בר. היה מדובר בלעג וצחוק הגורל. מאיר בר מי ששימש אז מנהל מחלקת הספורט של ערוץ 1 באותו מונדיאל 2014 סידר לעצמו ג'וב, להיות מפיק שטח מקומי של יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 במקום לנהל בתוקף תפקידו את מערכת השידורים הישירים הענפה מעמדת פיקוד בירושלים ו/או בריו דה ז'אניירו. היה מדובר בפלופ חסר תקדים בתולדות שידורי המונדיאלים בשידור הציבורי מאז גביע העולם של מכסיקו 1970. מנכ"ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' אישרו למאיר בר לשמש מפיק שטח זוטר של הצוות יורם ארבל את דני נוימן. בברזיל 2014 התגלה יורם ארבל כחובבן טלוויזיוני חסר תקנה (!). הוא ויחדיו עמו גם המערכת הירושלמית העיתונאית הדילטאנטית והכושלת שלו שמשכה ללא כל כישרון וידע מהארץ בחוטי ההפקה. החומרים המוקלטים של מונדיאל ברזיל 2014 מכילים בקרבם מאות טעויות של יורם ארבל משגיאות זיהוי ועד אי הבנה מוחלטת של תורת הכדורגל. שוב הוכח כי שדר ספורט טוב ככל שיהיה שווה כקליפת השום ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת, וללא מערכות טכנולוגיות ולוגיסטיות חכמות ויעילות. מששב הביתה מברזיל 2014 יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן גורשו שניהם מערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יונה וויזנטל בהשראת כונס הנכסים של סוכת ערוץ 1 הנופלת פרופסור דוד האן. יורם ארבל שילם בו במקום את מלוא המחיר על עליבותו. קול בריטון איננו ערובה יחידה והבלעדית לשגשוג והצלחה. בשכונת רוממה בירושלים לא נראו משמרות מחאה של מפגינים שמוחים נגד סילוקם של יורם ארבל ודני נוימן מתפקידם. במקומם של שני המפוטרים גויסו לשורות ערוץ 1 השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר. מאז פרישתו ב- 1990 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית שרוי יורם ארבל במצוקה, במדרון. ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת ועוטפת הוא מתגלגל לעבר עוד בור ועוד תהום. עכשיו הוא נעצר בקיר Off tube בדמותו של ערוץ one בכבלים ומשדר מהארץ ברמה של שיחות Voice over בקצב הכתבה את משחקי הליגה הספרדית עם שני פרשני ה- Off tube חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. זאת כמובן איננה טלוויזיה רצינית. אי רצינות וקלות דעת מחורבנים שמקבילים לשידורי ה- Off tube של ערוץ 55 בכבלים את משחקי ה- NBA.

תנועת שַדָּרִים במשעולי הטלוויזיה.

החל מספטמבר 1990 פמפמה העיתונות הישראלית עוד ועוד מידע ברובו שטחי ומטופש וגם רווי שגיאות ובלופים אודות סיפור פרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לעבר שידור המסחרי, זה של ערוץ 2 הניסיוני וגם של ערוץ הספורט בכבלים (אז מס' 5 בממיר). כאילו העזיבה שלו אמורה לזעזע את יסודותיה של חטיבת הספורט. קראתי את מרבית הפוסטים וגיחכתי עד כמה הכותבים אינם בקיאים בחוקי תעשיית הטלוויזיה ובמנהיגות שלה, ובכך שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר טוב אולם נציג, שלוחה בלבד, ולא הראש. ההיסטוריה הטלוויזיונית רצופה מעברים של של שדרנים, מגישים, ומנחים מערוץ לערוץ. מרשת לרשת, וממקור X למקור Y. אין בכך כל רבותא וכל פוטנציאל של מיטוט. בתום מונדיאל אנגליה 1966 ולאחר שידור הטלוויזיה הישיר המוצלח של גמר המונדיאל בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 (חזו בו 600.000000 צופים בכל רחבי תבל), נטש השַדָּר הראשי של ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) את כור מחצבתו ועבר לארה"ב כדי לעשות לביתו. לנעליו נכנס בקלות יתירה דייוויד קולמאן (David Coleman) מי ש- שימש מגיש ומנחה של אולפן גביע העולם 1966 של ה- BBC בלונדון. דייוויד קולמאן היה גם שַדָּר א"ק דגול. קנת' וולסטנהולם עזב אולם ה- BBC לא התמוטט. הערה שלי : קנת' וולסטנהולם ודייוויד קולמאן אינם עוד בין החיים. לשורת שדרני הכדורגל של ה- BBC הצטרפו אז גם בארי דייוויס וג'ון מוטסון וב- ITV בלטו יו ג'ונסס ובראיין מור. גדולתם של שדרני הספורט משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות האלה הייתה בכך שהם ידעו והכירו תמיד בעובדה כי הם רק מתווכים של אירועי ספורט מסקרנים בין המציאות לבין צופיהם באמצעות מסך הטלוויזיה (!). באוקטובר 1975 היינו מר אלכס גלעדי ואנוכי אורחיהם של ה- BBC ו- ITV שחברו יחדיו ומיסדו Workshop טלוויזיה בינלאומי בלונדון שנמשך 10 ימים. הייתי עֵד שם להערה חמורת סבר שנזף בפרהסיה מנהל הספורט דאז של ה- BBC אלאן הארט בדייוויד קולמאן המגיש בעל המוניטין של התוכנית "Match of The Day". התעניינתי לדעת אצל אחד העורכים ג'ונתן מרטין אם עניין הנזיפה הוא דבר מקובל ב- BBC ? ג'ונתן מרטין השיב לי כי הרשת כגוף לאומי ציבורי משדר חשובה יותר מהשדרנים והמגישים שלה וזוהי הפררוגטיבה של העורך.

תאגיד השידור הבריטי של ה- BBC נותר האוּרים ותוּמים שלנו. באוקטובר 1975 טסנו כאמור מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ואנוכי ללונדון לתקופה של שבועיים על חשבוננו כדי ליטול חלק ב- Workshop רחב ממדים שארגנו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV. כמאתיים אנשי טלוויזיה מכל רחבי תבל לקחו חלק בסמינר. הרצאת הפתיחה המשותפת והמפורטת של בימאי ה- BBC אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) ועמיתו מ- ITV הבימאי בּוֹבּ גָארְדָאם (Bob Gardam) עסקה בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל אנגליה מנקודות מבט של בימוי, טכנולוגיה, מצלמות מיקרופונים, ולוגיסטיקה. למדנו שם שיעור חדש בטלוויזיה. אני טסתי כרגיל בג'ינס ונעלי ספורט ואלכס גלעדי בלבוש מוקפד יותר. התגוררנו בלונדון בדירה של חבר של אלכס גלעדי ליד Marble Arch. אלכס גלעדי לא הסכים שהופיע ב- Workshop בלבוש הפשוט שלי ג'ינס ונעלי ספורט. הוא לקח אותי לחנות "C & A" ברחובב אוקספורד וביקש לחנוט אותי בתוך חליפה ענוד בעניבה ונעלי עוֹר חדשות. "אלכס גלעדי אתה פשוט השתגעת עם הרגישות שלך ללבוש", שחתי לו בכעס. "יואשיש, אתה קיבוצניק שלא מבין דבר בלבוש, כשיהיו לך פעם כמה גרושים תחזיר לי", השיב לי מניה וביה. בעוד החייט מודד את מידותיי באחד מאגפי החנות הענקית, סקר אלכס גלעדי את המבנה והעושר הקפיטליסטי שהגיח מכל פינה. לפתע לחש לי טקסט מוזר, "בטלוויזיה אני טוב – אבל בעסקים חלש. אני ממש כישלון", והוסיף, "אילו הייתי Businessman בעל מפעל משגשג למצבות ותכריכים, אני בטוח שהאנשים היו מפסיקים למוּת". לכנס הטלוויזיוני רב המשתתפים בלונדון התייצבתי כשאני לובש לראשונה בחיי חליפה (בצבע כחול כהה) ועונב עניבה תכלת מפוספסת שאלכס גלעדי קנה לי מכיסו בחנות אופנה לונדונית. אלכס גלעדי התבונן בי ושוב לחש : "יואשיש, אתה ממש נראה כוכב קולנוע. אילו הייתי יפה כמוך לא הייתי יוצא מהמיטה". האנשים לא מבינים כי למרות שהיה בוס שלי תמיד נהג עמי בחוסר רשמיות. הוא היה נדיב אלי. אלכס גלעדי היה האיש המוכשר ביותר שהכרתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל ימי חיי.

באחת השבתות של חודש אוקטובר ההוא בשנת 1975 הוזמנו משתתפי ה- Workshop לאצטדיון "Highbury" של קבוצת הכדורגל המפורסמת ארסנל בלונדון כדי להתבונן בהפקת רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC שכיסתה את משחקה של המארחת שלא הייתה במיטבה באותה עונה נגד יריבתה העירונית קבוצת QPR (ראשי תיבות של Queens Park Rangers). הבימאי בניידת השידור היה אלק וויקס (Alec Weeks) עצמו ושַדָּר המשחק בארי דייוויס (Barry Davies). המשחק הזה היה אחד משלושה שהוקלט עבור תוכנית הספורט הראשית של ה- BBC הבריטי מידי מוצ"ש, שנקראה "Match of The Day" בת 60 דקות. תוכנית הטלוויזיה החדשותית – עיתונאית הזאת הפכה חיש מהר לאחת מספינות הדגל של ה- BBC, ונועדה לשידור באותו ערב. כשהכול היה מוכן לתחילת הקלטת שידור הטלוויזיה הזה, ושחקני שתי הקבוצות ערכו אתת האימונים האחרונים שלהם על כר הדשא בטרם שריקת הפתיחה, החלה עדשת המצלמה המובילה לנוע ב- Zoom out איטי מסמל התותח הגדול, הלוגו של מועדון ארסנל, שניצב ביציע ממול. כעבור שתיים – שלוש שניות פקד בימאי ניידת השידור מר אלק וויקס את הצו הטלוויזיוני “Cue” לשַדָּר שלו היושב בעמדת השידור, ומר בארי דייוויס השַדָּר המוביל באותו היום, שידר למיקרופון טקסט פתיחה חסכוני, יעיל, וקולע בול בן שבע מילים בלבד : "Same gun but not the same gunners". אחזתי בתדהמה בשרוולו של אלכס גלעדי בעודנו יושבים כאורחים באולפן הטלוויזיה של ה- BBC בלונדון. גם אלכס גלעדי היה נפעם. שנינו הבנו כי נפל דבר. הטקסט בטלוויזיה חייב להיות קצר, פשוט, וברור. טקסט שאיננו בומבסטי וגם לא מתוחכם. שַדָּר ה- BBC בארי דייוויס צדק. יעילותו והגיונו של הטקסט הטלוויזיוני ושיווק המסר במדיה האלקטרונית נובעים מהאלמנטריות שלו ומצניעותו, ומהיותו אמירה. לבארי דייוויס מלאו 38 שנים ב- 1975. הוא היה בן לדור השַדָּרִים הצעיר כמו גם ג'ון מוטסון שהצטרף לא מכבר לשדר הבכיר והמוביל דיוויד קולמאן המנוח יליד 1926. דורות של שדרי ספורט וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, יורם שימרון, יורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין צמח וגדל על המורשת ההיא של דור השדרנים הבריטיים ההוא מ- BBC קנת' וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג'ון מוטסון ושני שדרני ITV מר הְיוּ ג'וֹנְס ובראיין מור, וגם על מורשתו של השדר הישראלי נסים קיוויתי [1].

טקסט תמונה : שנות ה- 70 המוקדמות של המאה שעברה. תמונה היסטורית. שורה רבת מוניטין של נבחרת שדרי ספורט וכדורגל של רשת הטלוויזיה הציבורית המצטיינת של בריטניה ה- BBC. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר אלאן וויקס (Alan Weeks), השדר בארי דייויס (Barry Davies), הפרשן ג'ימי היל (Jimmy Hill), השדר ג'ון מוטסון (John Motson), השדר דיוויד קולמאן (David Coleman), השדר פראנק באף (Frank Bough), ארצ'י מקפירסון (Archie Macpherson), וטוני גובה (Tony Gubba). (התמונה הוענקה לי באדיבות ה-BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] נסים קיוויתי עצמו אחד מגדולי שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים (נולד בארץ ישראל ב- 23 בנובמבר 1926) נסע ללונדון ב- 1946 ללמוד הנדסת טלפונים, חזר לארץ ב- 1948 כדי להשתתף במלחמת העצמאות, ובתומה שוב חזר לאנגליה כדי להמשיך בלימודי ההנדסה. כדי לממן את לימודיו הצטרף לשידורי השעה העברית של ה- BBC בלונדון. הוא הצטיין מייד בעיתונאות ושַדָּרוּת ובלט ביכולת הביטוי והכתיבה. נסים קיוויתי צמח והתחנך בעצמו על תרבות השידור הבריטית של ה- BBC ברדיו ובטלוויזיה. הוא תמיד נהג לומר : "ה- BBC היה בית הספר הטוב ביותר בעולם לתקשורת, עיתונאות, רדיו וטלוויזיה. הייתי בר מזל שזכיתי להימנות על שורותיו". מאוחר יותר שכרו בעלי "ידיעות אחרונות" המו"ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי מנוחתם עדן את שירותיו כעיתונאי כללי שמכסה את המתרחש באנגליה ובכל האיים הבריטיים. ב- 1976 נשלח נסים קיוויתי ע"י שניהם נוח מוזס ודוב יודקובסקי לשמש כתב העיתון בוושינגטון בירת ארה"ב. בקיץ 1979 עזב את "ידיעות אחרונות" וחבר למערכת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מר אלכס גלעדי. הצטרפותו למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדרג והעלה מייד את רמת הסיקור והשידור הישיר, וגם את רמת הכתיבה בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי. הכתיבה בטלוויזיה היא תחום התמחות מיוחד וקונקרטי. נסים קיוויתי היה רב אמן בכתיבה לטלוויזיה ואיש תקשורת איכותי ו- ייחודי.

ב- 1985 החליט האווארד קוסל (Howard Cosell) השדר המוכשר והמנווט הראשי של תוכנית הספורט הפופולארית "MONDAY NIGHT FOOTBALL" ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, לסיים את תפקידו ולנטוש. הסיבות לעזיבה היו כרגיל אגו ואמביציות יֶתֶּר המאפיינות את סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. הפלא ופלא, ABC של רון ארלדג' (Roone Arledge) לא התמוטטה. ב- 1976 עזבה ברברה וולטרס (Barbara Walters) את רשת NBC וחברה אל הארי ריזונר (Harry Reasoner) מגיש מהדורת החדשות הארצית של ABC, גם כדי לעשות לביתה תמורת משכורת שנתית של מיליון דולר. וראו זה פלא, NBC שרדה. בין השנים 1973 ל- 1970 נחשב ברנט מאסברגר (Brent Musburger) לשדרן הספורט מס' 1 בהא הידיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ברנט מאסברגר היה שאפתן לא קטן. למרות שהיה שדרן מוכשר ועסוק ושידר כמעט כל דבר שזז ברשת שלו (כמו יורם ארבל אצלי), עדיין חשב שהמנהלים שלו מעניקים יותר מידי סוכריות לשדרים האחרים. הוא לא היסס ונתן דרור ופומבי למחשבותיו. באפריל 1990 פיטרה CBS את ברנט מאסברגר בשל אמביציות יתר. פלא פלאים, ברנט מאסברגר הלך ו- CBS לא התמוטטה. השמיים לא נפלו. הדוגמאות רבות מספור. אותו כנ"ל עם יורם ארבל. יורם ארבל נטש ב- 1990 את השידור הציבורי ואותי לא מחמת עוול מנהיגות ו/או מחסור בכישרון ניהול וניווט, אלא מסיבות אגואיסטיות וגם מפני שרצה לעשות לביתו. הבעיה עם יורם ארבל (מי שהיה שַדָּר טוב ושידר כאמור באורח קבע בטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו סביב % 90 – % 85 מכלל שידור חומרי הספורט שלי) שהוא רץ לעיתונות ועטף את סיבות האגו ואמביציות היתר שלו שבגללן נטש, בבלופים של שיטת ניהול ברוטלי שלי. הוא פשוט היה איש לא כֵּן שהתעקש ככל יכולתו לרדת לגובה כר הדשא שעליו רצו שחקני הכדורגל שאותם תיאר.

התקופה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז מינויו של יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה לבלתי נסבלת מנקודת מבטי כמי שנִיוֵוט בעבורו את שידורי הספורט ב-ארץ ומהעולם, שידורים ישירים יקרים ועתירי הרייטינג. זה היה פשוט מזל פוליטי מחורבן ובלתי מוצלח. במקום להציב בראש הפירמידה את אלכס גלעדי, ו/או את דן שילון, ו/או את יוחנן צנגן, ו/או את נסים משעל ו/או אישים מוכשרים אחרים, הפקידו את יוסף בר-אל הכושל על השידור הציבורי הוותיק והמסורבל. דווקא מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה איש מוכשר וחכם בשם אריה מקל שניהל את המכרז ההוא למנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990. אולם הוא היה נאמנו המובהק של ראש הממשלה יצחק שמיר שהורה לנציגי הליכוד בוועד המכרז להרים את ידם בעבור יוסף בר-אל ואריה מֶקֶל שלא העריך בגרוש את יוסף בר-אל היה הראשון להרים את ידו בעד המינוי. אריה מקל הוא איש נבון וחכם אך מנקודת מבטי היה גם אדיש במשהו אז לגורלו של השידור הציבורי. שונה לחלוטין ממחליפו מוטי קירשנבאום ז"ל שהגן בגופו על השידור הציבורי ההוא. אריה מקל הגיע ב- 1989 לרשות השידור ממשרד החוץ והיה בעצם שליחו ובמידה רבה נאמן ו- עושה דברו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רשות השידור הייתה תחנה בדרך של אריה מקל לעבר מינוי דיפלומטי עתידי בכיר בחו"ל מטעם משרד החוץ, והיא לא עניינה אותו יתר על המידה. לא פעם ולא פעמיים שַח לי כי איננו מתכוון להתאבד בעבור רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא לעולם איננו שוכח מי שלח אותו לרשות השידור. אריה מקל לא היה איש של חזון. יוסף בר-אל וודאי שלא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה ב- 1990 בפני שני אתגרים עצומים : הראשון, מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם השתנה במהירות והמחירים האמירו לשמיים. השני, החל לנשוב בארץ אקלים טלוויזיה תחרותי. ערוץ הספורט מס' 5 בטכנולוגיית הכבלים כבר קם והחל לנשוף בעורפינו ותקומתו של ערוץ 2 המסחרי על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד" הייתה רק עניין של זמן (ערוץ 2 המסחרי עלה לאוויר ב- 4 בנובמבר 1993). לרוע מזלו של השידור הציבורי ניצב בראשו יוסף בר-אל. במקום ליזום ולפתח את רעיון השידור הציבורי ולהגדיל את נפח ההפקות ולהכפיל את את זמן האוויר ע"י בניית ערוץ טלוויזיה ציבורי נוסף (על פי המודל של BBC 1 ו- BBC 2 בבריטניה), הוא התגלה כאיש פוליטי, מנהל מוגבל, לא מוכשר, נטול ידע, ואשר איננו מתמצא בתחומים רבים של תעשיית הטלוויזיה. לא בכדי הוריש לו דן שילון Space בספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד) שם רָשָם כלהלן טקסט בעמוד 76 של הספר שמסתיים בשתי מילים "שוחד מסך" :

טקסט מסמך : עמוד מס' 98 בספר "בשידור חי" של דן שילון.

טקסט מסמך : הספר "בשידור חי" של דן שילון שיצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות.

העיתונות הישראלית דשה ב- 1990 בנטישתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולם איננה מבינה כי יורם ארבל הנוטש איננו הבעיה שלי ועזיבתו מעולם לא העסיקה ולא הטרידה אותי. לא העסיקה ולא הטרידה אותי מפני שיש לו תחליף והיה לו תחליף בדמותו של מאיר איינשטיין (!). הפרובלמה הגדולה שלי ושל רשת השידור שלי הייתה כיצד לשַמֵּר לעצמנו את זכויות השידורים הבלעדיים של אירועי הספורט הגדולים, החשובים, המסקרנים, והרלוונטיים – בארץ ובעולם, במסגרת התחרות הטלוויזיונית הגדולה, המרה, והחריפה המתפתחת במדינת ישראל, אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ומול ערוץ 2 המסחרי הצעיר והעשיר (!).

הבה אפנה לפוסטים רובם מגוחכים ורוויי שגיאות שהתפרסמו אז בחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, ודצמבר של שנת 1990 בשמם של כתבים שונים ודנו בעריקתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לשידור המסחרי לעבר ערוץ 2 הניסיוני וערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. ההתייחסות החשובה ביותר הנוגעת לפרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי וחבירתו יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני הודפס בשעתו ב- 21 בדצמבר 1990 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" והיא בעצם הריאיון ההוא שקיים העיתונאי רפי רשף איש גלי צה"ל עם השניים. הריאיון חושף את רפי רשף כמי שלא הכין אז היטב את שידורי הבית שלו ולא השכיל לחקור ולשאול שאלות המשך לתשובות שקיבל. אתייחס לריאיון המגוחך הנ"ל בהמשך הפוסט.

טקסט מסמך : 21 בדצמבר 1990. המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות". יורם ארבל מפרסם לראשונה את בלוף משחק "ה-דוּק" ואין סוף בדותות אחרות אצל הרכלן רפי רשף. מדובר בריאיון עיתונאי מחורבן. לא בגלל המרואיין יורם ארבל שבא להגן על האינטרסים שלו באמצעות סיפורי בדים אלא בגלל המראיין הרכילאי רפי רשף שהאמין להם ולא בדק את יסודותיהם. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת בעיתון "מעריב" לפוסט של משה גורלי. (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת סרק עלובה ומלל מגוחך של אוהד ציטרום במקומון הירושלמי "כל העיר", ובראשה, "…נשארנו עם נסים קיוויתי..". (באדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת של גיורא איילון במקומון "ירושלים" של "ידיעות אחרונות". פוסט נכלולי רצוף בלופים. תגיד לי מר גיורא איילון מהיכן אתה ממציא את הסיפור שלא היה ולא נברא אודותיי ואודות מרדכי ציפורי ? מה קורה לך בן אדם ? אז מה אם עבדת 6 שנים בחטיבת הספורט בפיקודי ? האם בשל כך מותר לך לבַּלֵף ? חלק מהעיתונאים מנצלים את העובדה שרשות השידור היא מסורבלת, איטית, כבדה, ואדישה מידי מכדי להגיב ולתבוע את המלעיז ו- כדי להגן על עובדיה. (באדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 1990. כותרת בעיתון "חמצן" בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

טקסט מסמך : 1990. ריאיון עמי בעיתון "חמצן" בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. מתוך ריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון "תל אביב" בהוצאת "ידיעות אחרונות". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : 12 בנובמבר 1986. העיתון "מעריב". ריאיון שערך עמי מוטי רוזנבלום. מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל נעלב מהכותרת. אבל היא הייתה כנה ונכונה. (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך (1) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם "מלחמת הערוצים" בעיתון "מעריב". (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך (2) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם "מלחמת הערוצים" בעיתון "מעריב". (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991. מתוך לקט עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתאריך המוזכר. ידיעה בעיתון "חדשות" ז"ל. היה מדובר במנהל טלוויזיה חובבן וירוד. ביולי 1993 אותו מנהל הטלוויזיה הַלָזֶה שקוראים לו יוסף בר-אל שילם בראשו על עליבות הניהול שלו. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל הדיח אותו בקיץ 1993 ומינה במקומו את יאיר שטרן.

הרכילאי רפי רשף יִיצֵר ב- 21 בדצמבר 1991 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" מסמך ריאיון רָדוּד ועָלוּב.

אני שב לעיתונאי רפי רשף מי שערך ב- 21 בדצמבר 1990 את ריאיון הרכילות במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" עם יורם ארבל שנטש אז את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני. ריאיון רכילות הוא שיחה בה המראיין מאפשר לבני שיחו (במקרה הקונקרטי הזה יורם ארבל) להעלות רעיונות שטעונים הוכחה אולם הוא נמנע מלחקור אותם כאילו מדובר בעשרת הדיברות התנ"כיות, ומתקדם הלאה. דווקא בריאיון האחרון שערך שלשום (מוצ"ש – 16 בינואר 2016) ב- "אינטימי" עם גב' אורלי ווילנאי דאג לערטל ולהפשיט אותה, והיאא הסכימה. לפני רבע מאה של שנים בעת הריאיון ההוא עם יורם ארבל ואורלי יניב היה רפי רשףף איש אחר, מראיין בטלן.

שאלה של רפי רשף ליורם ארבל : "קראתי שלא אהבת את שילובו של אבי רצון בטלוויזיה" ? (השאלה איננה מנוסחת היטב. רפי רשף מתכוון לכך שכמנווט שידורי הספורט והעורך הראשי שלהם הצבתי את עיתונאי "מעריב" דאז אבי רצון כפרשן כדורגל שלי) : תשובת יורם ארבל לרפי רשף : "אין לי שום דָבָר נגד אבי רצון. יש לי נגד השיטה. נגד דרך קבלת ההחלטות. נגד העובדה שהאימרה "טלוויזיה היא לא דמוקרטיה" מיושמת במחלקת הספורט בצורה הברוטלית ביותר". מדובר בהבל הבלים מוחלט. אולם רפי רשף מחריש ומשאיר את המצב כמו שהוא. מעורפל. שום שאלה נוספת של רפי רשף בהמשך לתשובתו המגוחכת של יורם ארבל, שום התעניינות של המראיין, שום סקרנות שלו כלהלן : "יורם ארבל, אולי תואיל בטובך לפרט כיצד באה לידי ביטוי הברוטליות של יואש אלרואי…? הרי יואש אלרואי לא היה לבד שם…הבוס הישיר שלו היה מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ומעליו מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל…מדוע לא פנית אליהם בעניין הברוטליות של יואש אלרואי…?".

גם בחלוף רבע מאה של שנים ברור לי שיורם ארבל העניק לרפי רשף ריאיון בלתי הגון ונעדר יושרה. מדובר בדו שיח נכלולי. דו שיח מכור מראש. מפני שהראשון מדווח בדותות והשני נמנע באופן מפורש מלחקור אותן. רפי רשף שואל את יורם ארבל באותו הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990, "למה לא ניסית להציב אולטימטום או אני או יואש אלרואי ?" הנה חלק מתשובתו של יורם ארבל : "…כאשר הגעתי למסקנה שאני לא מסוגל לתפקד כמו שהייתי רוצה, תחת שיטת ניהול שאיננה מקובלת עלי, עמדו שתי אופציות : יכולתי לחתור ויכולתי לפרוש…". המראיין הרכילאי לא מפסיק אותו ולא מעיר לו, "שהוא יורם ארבל הרי שידר % 90 – % 85 מסך חומרי השידור הישירים של חטיבת הספורט בארץ וגם בחו"ל, ובנוסף גם שימש מגיש ראשי של תוכניות הספורט למיניהן, אז על מה הוא מלין ועל איזה שיטת ניהול ברוטלית בדיוק של יואש אלרואי הוא מדבר…?". בהמשך הריאיון מצהיר יורם ארבל בפני רפי רשף כלהלן : "…אני לא יודע אם אני בחור טוב או לא. אני שדר טוב. והעובדה שאני שדר טוב הייתה צריכה לגרום, אני חושב, למי שעומד מעליי, להיות מרוצה ולומר תודה בכל בוקר למזלו, שזימן לו איש טוב למחלקה…". לא האמנתי למקרא עיניי. השתן עלה לו לראש אולם המראיין הרכילאי שוב לא עוצר אותו ולא מעיר לו, "יורם ארבל הרי יואש אלרואי הפקיד בידך % 90 – % 85 מכל חומרי השידורים הישירים שלו בארץ ובחו"ל לרבות הגשת התוכניות שלו…הרי לא הוא גירש אותך…אתה קמת מיוזמתך והלכת…אז על מה אתה מדבר…?". גם היום אין לי שום בעיה להפריך את הבדותות ההן של יורם ארבל אחת לאחת. אינני מופתע עוד מהבלופים שלו רק אינני יודע מה המניעים שלהם.

בכותרת הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990 מכריז יורם ארבל באוזני רפי רשף כדלקמן : "אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב". פרספקטיבה בת רבע מאה של שנים מאותה הנבואה ההיא של אותו האיש ההוא, "אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב", מצביעה על העובדה כי הייתה חסרת בסיס והפכה לבועה שהתנפצה. אורלי יניב שבה מייד בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת מערוץ 2 הניסיוני לגלי צה"ל. היא לא הצליחה בניסיונה השני להיות שוב אשת טלוויזיה וחזרה לכור מחצבתה בגלי צה"ל. שום רשת טלוויזיה בארץ לא קראה עוד בשמה. הריאיון ההוא של רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם יורם ארבל שנטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואורלי יניב היה ריאיון מחורבן. שיחת נֶפֶל רכילותית. לא בגלל יורם ארבל. בגלל רפי רשף. המרואיין יורם ארבל בא להגן על האינטרסים שלו באמצעות העמדת פנים ואין סוף סיפורי כזב אודות הניהול הברוטלי שלי בעוד המראיין הרכילאי רפי רשף מפנה לו את השטח. רפי רשף הפך מרצונו וביודעין למפלס מוקשים של יורם ארבל. אינני עומד מעל שום ביקורת אבל אני ניצב כמו כל מבוקר אחר מעל שקרים, דברי כחש, ובלופים. יורם ארבל שיקר את רפי רשף. לרפי רשף לא היו כלים כדי לבדוק את אמיתות הדברים אז הוא רשם, ורשם, ורשם בלופים. יכול להיות שרפי רשף נחשב למראיין דגול בעיני הציבור. אולם באותו הריאיון ההוא ב- 21 בדצמבר 1990 נחשף כאחרון בשורת העיתונאים. ובאשר ליורם ארבל. יורם ארבל הוא שדר ספורט טלוויזיוני. אין בכך כל ספק. אולם הוא גם הוכיח שהוא מפונק וקול בריטון בלבד איננו מבטיח חיי נצח טלוויזיוניים. חוץ מ-קול בריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה שלך, למשל מערכת הפקה עיתונאית מהימנה וחרוצה סביבך. ב- 2 במאי 1998 שידר יורם ארבל את "משחק השרוכים" בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים כאילו היה מדובר במשחק כדורגל טהור ולא במכירת חיסול כללית. מערכת ערוץ 2 המסחרי זאת שהפעילה את יורם ארבל שתקה וקפאה על שמריה. היא לא זרקה אותו קיבינימט מעמדת השידור ואִפְשֵרָה לו לשדר בדותה, משחק בלוף, כאילו מדובר בהתמודדות אֶמֶת. יותר מאוחר אותו יורם ארבל בעל קול ה-בריטון הודח בזה אחר זה מערוץ 10 ז"ל ההוא , סולק מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ולאחר מונדיאל ברזיל 2014 גורש גם מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההוא. אני מקווה שאינני נשמע בוטה מידי אבל זאת האמת המדויקת. יורם ארבל נזרק. שלוש חברות טלוויזיה בארץ הקיאו את השדר הדָגוּל משורותיהן. קול בריטון איננו ערובה מספקת שאמורה להבטיח חיים אין סופיים בטלוויזיה. קול בריטון איננו מהווה שום פוליסת ביטוח בת אלמוות. ליד קול ה-בריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה כמו למשל להיות מחונן באישיות עיתונאית אמיצה בעלת יושרה. יורם ארבל עיתונאי דל ורופף שידר גם Off tube בערוץ One את משחקי הליגה הספרדית בכדורגלל.

קראתי שוב את הריאיון הנמוך והעלוב ההוא מ- 21 בדצמבר 1990 שערך רפי רשף מי שלחלוטין איננו בקי בחומר עם יורם ארבל לפני 32 (שלושים ושתיים) שנים. יורם ארבל פשוט מבלף את המראיין הרכילאי שלו רפי רשף צעד אחר צעד בכל מיני נקודות בריאיון, ולא מספר לו את האמת לאמיתה לפני הקלעים ולא מאחורי הקלעים, מציאות שרפי רשף כלל לא מכיר אותה. יורם ארבל אומר ורפי רשף רושם. אבל…ויש כאן אבל : ייתכן כי בחלוף 32 שנים חל חוק ההתיישנות על הבלופים האלה שיורם ארבל הזין בהם את רפי רשף. מעניין מדוע אותו המראיין הרכילאי רפי רשף ההוא שלא הכין את שיעורי הבית שלו, לא מצא לנכון לחקור אותי לפחות במשהו…בפרט אחד ו/או שניים…אודות מסכת הגירושין הטלוויזיונית ההיא. אולם כדי לצאת ידי חובתו הוא פנה להשיג תגובה מאלימלך רם ז"ל אז מנהל חטיבת החדשות ומ- מנכ"ל רשות השידור דאז אריה מקל אף הוא ז"ל.

טקסט תמונה : 1990. הצלמת אסנת קרסננסקי מצלמת את יורם ארבל ואורלי יניב בעבור הריאיון שערך רפי רשף עם הצמד ההוא בדצמבר 1990 ואשר התפרסם ביום שישי – 21 בדצמבר 1990 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות אסנת קרסננסקי).

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1979. תמונה היסטורית רוויית עתיד ו-תקוות (!). הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים (!). אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. איציק בורוביץ' מ- מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלם את יורם ארבל ואורלי יניב בעת הגשת התוכנית "מבט ספורט". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין לי מושג אם רפי רשף הפיק וניהל מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים, מסובכים, וגם ממושכים הרחק מגבולות המדינה. על כל פנים יורם ארבל הוא התזה העיקרית מדוע הטלוויזיה איננה רשאית להיות מוסד תקשורת דמוקרטי. אני שב לרגע למונדיאל ארגנטינה 1978 שהייתה ההפקה הבינלאומית הראשונה שלי בסדר גודל עצום והראשונה של יורם ארבל כשדר כדורגל. אלכס גלעדי וארנון צוקרמן הפקידו אותי על הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. מקום מושבי היה ב- IBC בפיגורואה אלקורטה בבואנוס איירס. סחבתי עמי לארגנטינה את השדר המשני שלי יורם ארבל. מִשְנִי אבל מוכשר. את השדר הוותיק דן שילון שהיה גם המוביל שלי הטסתי לבואנוס איירס מ-ניו יורק שם שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארבע השנים ההן של 1981 – 1977. זה מדהים אולם ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגיים שליוו את הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. אך זה גם לא תפקידו כשם שאינו מבין דבר בתעשיית המזון ו/או בהפקת מי שתייה. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את התמונה שלו כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג', ו/או כפי שהוא פותח את הַבֶּרֶז בביתו ומבקש לראות מים זורמים. תהליכי ההפקה אינם מעניינים אותו. המשחקים החשובים באמת בשלב הראשון והשני של אליפות ארגנטינה 1978 שודרו ישיר והועברו בשלמותם ארצה. ככל שחלפו הימים הפכה ההצלחה לרוטינה אך היה צריך לפקוח עין כדי לשַמֵר אותה. עמדתי על המשמר. בתקופה של 35 ימי ההפקה יישנתי מעט מאוד אולי שעתיים – שלוש בלילה. הייתי מאוד מוטרד ומלא חששות מפני שכ- Team Leader, מנווט השידורים, עורכם הראשי, וגם ראש המשלחת אינך יכול ורשאי לחלוק את האחריות עם איש. אינך יכול לעשות זאת. אתה נושא בעול ובאחריות לטוב ולרע. השידורים צלחו אומנם למרות המהמורות אך הדירו שינה מעיניי. לך תדע אפוא תיכשל והיכן תיפול.

סיבה א' מדוע הייתי זקוק כל השנים לשדר – עיתונאי בשם מאיר איינשטיין מי שדבק במשימות השידור הטלוויזיוניות עד כלות במקומו של יורם ארבל באותו המונדיאל ההוא של ארגנטינה 1978.

ציטוט : "הבה נשגיח על ההתחלות שלנו, התוצאות תצמחנה מעצמן". (אלכסנדר קלארק).

מונדיאל ארגנטינה 1978.

הפוסט מציג לקוראיו חלק מההוצאה לפועל של פקודת המבצע / ספר השידורים של מונדיאל ארגנטינה 1978 שכתבתי וחיברתי בטרם תחילת השידורים הישירים. הפקודה מפרטת את המורכבות והמסובכות של ההפקה מההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים וכפועל יוצא גם של הפקת התוכן. מבצע שידורי הטלוויזיה הישירים של 21 משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978 מארגנטינה לירושלים לרבות הקלטת 17 משחקים נוספים היה המרוחק ביותר שידעה הטלוויזיה הישראלית עד אז מעולם. המבצע צלח גם הודות לנדיבות ליבם של גב' מנואלה פורטאדו מנהלת ה- Eurovision office של הטלוויזיה הפורטוגלית RTP בליסבון, של מר אמאורי דאומאס מנכ"ל OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה שמקום מושבו במכסיקו סיטי), ושל מר מאסימו גארפינקל יהודי – ציוני חם מנהל ENTEL גוף התקשורת הבינלאומית של ארגנטינה. ללא הסיוע הנדיב והאוהד שלהם בצד הענקת התנאים הטכנולוגיים ההכרחיים להעברת סיגנל השידורים מבואנוס איירס הרחוקה לירושלים לא הייתי יכול להפיק את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978 עבור משלם האגרה הישראלי.

טקסט מסמך : מונדיאל ארגנטינה 1978. זהו השער של פקודת המבצע / ספר השידורים הנרחב בן 90 עמודים שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע הכיסוי הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את 388 (שלושים ושמונה) משחקי טורניר אליפות העולם בכדורגל 1978. 38 המשחקים התקיימו בחמש ערים בארגנטינה : בואנוס איירס (ב- 2 אצטדיונים "וולז סארספילד" ו- "ריבר פלייט"), רוסאריו, קורדובה, מאר דל פלאטה, ומנדוסה בין 1 ביוני ל- 25 ביוני 1978. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראשי פרקים קצרצרים :

פברואר 1978. לפני 44 שנים.

1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ומנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי ממנים אותי לתפקיד העורך הראשי והמפיק הראשי של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978. הצהרתו המפורסמת והמתריסה של ארנון צוקרמן כלפי יאיר שרף ז"ל יו"ר וועד טכנאי ההנדסה בטלוויזיה : "וועד עובדים כן – ברדק לא !".

2. היחסים המקצועיים המורכבים בין הנהלת רשות השידור והטלוויזיה לבין שלושת הוועדים של הטלוויזיה הציבורית. הממשלה, שריה, חברי כנסת, וההסתדרות בוחשים ללא הרף בתוך כותלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפוליטיזציה עושה שמות בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור.

3. משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978 הם ההפקה הרחוקה ביותר וגם המורכבת והמסובכת ביותר שביצעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעודה ומעולם. כל הפקת טלוויזיה מעבר לימים הרחק מגבולות המדינה מותנית ראשית דבר בתקשורת לוויינים בינלאומית איתנה.

4. רשת הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC משמשת Host Broadcaster של סיגנל הטלוויזיה הארגנטיני הבינלאומי.

פברואר 1978. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ממנים אותי לתפקיד העורך הראשי והמפיק הראשי של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978. ארנון צוקרמן הוגה את הצהרתו המפורסמת ליד מכונות ה- VTR ומתריס לעברו של יאיר שרף ז"ל כלהלן : "וועד עובדים כן – ברדק לא !". היחסים המקצועיים המורכבים בין הנהלת רשות השידור והטלוויזיה לבין שלושת הוועדים של הטלוויזיה הציבורית. הממשלה, שריה, חברי כנסת, וההסתדרות בוחשים ללא הרף בתוך כותלי הטלוויזיה. הפוליטיזציה עושה שמות בטלוויזיהה וברשות השידור. משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978 הם ההפקה הרחוקה ביותר והמורכבתת והמסובכת ביותר מעולם שידעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל הפקת טלוויזיה מעבר לימיםם הרחק מגבולות המדינה מותנית ראשית דבר בתקשורת לוויינים בינלאומית איתנה. רשתת הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC משמשת Host Broadcaster של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי.

טקסט תמונה : הקמע הרשמי של מונדיאל ארגנטינה 1978. פרי יצירה של הוועדה המארגנת הארגנטינית של המשחקים. (באדיבות ATC 77. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הגרפיקה של הלוגו של מונדיאל ארגנטינה 1978 עוגנה ושולבה במתכוון עם תג העיתונות המסקרת את המשחקים. (באדיבות ATC 7. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבימאי והמפיק הגרמני הוֹרְסְט זָיְיפָארְט איש הקבוצה המבצעית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) עורך השתלמות לבימאי הטלוויזיה הארגנטינית בטרם תחילת המונדיאל. ב- 25 ביוני 1978 מנצחת ארגנטינה במשחק הגמר באצטדיון "רִיבֶר פְּלֵיְיט" בבואנוס איירס את הולנד בתוצאה 1:3 וזוכה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם. פרק הירואי בתולדות הכדורגל הארגנטיני אך מסכת אפלה בהיסטוריה הפוליטית של המדינה. נשיא ארגנטינה וראש החונטה הצבאית חוֹרְחֶה רְפָאֵל וִויֶדָלה המואשם ברציחתם של עשרות אלפים מאזרחי ארצו מעניק ללא נדנוד עפעף את גביע העולם לקפטן דָנִיאֵל פָּאסָארֶלָה. הייתי שָם אז בבואנוס איירב בירת ארגנטינה. הפקתי ו- ניהלתי את מבצע השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במוקד ההתרחשויות בבואנוס איירס וראיתי זאת במו עיניי. טורניר גביע העולם בכדורגל של ארגנטינה 1978 (בניגוד למונדיאל מערב גרמניה 1974) הפך להפקת טלוויזיה מורכבת ומסובכת שלי בשל ריחוקה מגבולות מדינת ישראל ובגלל מצוקה ומִגבלוֹת חמורות בתקשורת לוויינית בינלאומית בהן הייתה נתונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם (!). תקשורת לוויינים היא טכנולוגיה הכרחית שבלעדיה לא ניתן לחוֹלֵל עיתונאות טלוויזיונית. מנהל הטלוויזיה הישראלית ארנון צוקרמן ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי הטילו עלי בפברואר 1978 את המשימה רבת האחריות להתייצב בראש ההפקה הבינלאומית הרחוקה. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה בימים ההם היה חַיִים יָבִין הבוס הישיר של אלכס גלעדי ושלי אך לא הייתה לוֹ יד בקידום העסק. הוא לא היה מעורב ולא התעניין בהפקת הכדורגל הבינלאומית הזאת שהייתה אירוע הספורט החשוב ביותר של 1978. יִצְחָק לִבְנִי נשא בעוֹל התפקיד מנכ"ל רשות השידור כבר ארבע שנים אך גם הוא לא היה מעורב בהפקת שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בלם אותו, בודד אותו, ולא אִפשֵר לו לחצות את מפתן דלתות בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית השוכן בשכונת רוממה בירושלים.

בתוך שנה הכול היה אמור להשתנות עם מינויו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ב- 1 באפריל 1979 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני ז"ל. יוסף "טומי" לפיד פעל להדיח את ארנון צוקרמן יבד"ל כבר בראשית כהונתו. יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון ז"ל החליטו השניים לא להאריך את תקופת הניהול של ארנון צוקרמן ששימש מנהיג שידור כריזמטי ומנהל הטלוויזיה מוצלח שהביא לשגשוגה במשך שש שנים מאז קיץ 1973. זאת הייתה זכותם הניהולית אולם אפופה שיקול דעת מוטעה, שגוי, קטנוני, ומטופש. אי הארכת מינויו של ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופת קדנציה שלישית מ- 1979 עד 1982 התפרשה ע"י העובדים כפעולת הדחה (!). מאות מהם יצאו להפגין ביולי 1979 אוחזים בשלטים נגד סילוקו של ארנון צוקרמן וצעדו על הכביש הפנימי שחיבר את בניין הטלוויזיה (בית היהלומים לשעבר) בשכונת רוממה בירושלים עם בניין החוטים הסמוך בו פעלה חטיבת החדשות של רדיו "קול ישראל" ושם שכן גם משרדו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל. ארנון צוקרמן יבד"ל זכה לאהדה חסרת תקדים אך בל אקדים את המאוחר. אָלֶכְּס גִלְעָדִי ז"ל שימש Liaison officer (קצין קישור) בעת משחקי מונדיאל 1978 בעיר רוֹסַארְיוֹ מטעם הקבוצה המבצעית של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי. במאי 1978 טסתי בראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבואנוס איירס. המשלחת מנתה שני שדרים דן שילון הבכיר (היה אז כתב רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בניו יורק) ויורם ארבל הזוטר + שני הטכנאים יָאִיר שָרְף ז"ל (Sound) ומוֹרִיס בַּרוּךְ יבד"ל (Video) + עוזר ההפקה שלי יצחק גליקסברג + שַדָּר הספורט של הטלוויזיה בשפה העַרבית מַחְמוּד אָבּוּ בַּאכֶּר. ההפקה המורכבת ומסובכת (מאוד) מבחינה טכנולוגית על מרכיביהן השונים עם כמעט אפס תקלות והבאתם של 21 שידורים ישירים ו- 17 שידורים מוקלטים מארגנטינה הרחוקה לאולפני הטלוויזיה בירושלים – צלחה בסופו של דבר בשל סיוע של שלושה אנשי חו"ל מצוינים שעזרו לי לחולל את הבלתי אפשרי. היו אלה גב' מַנוּאֶלָה פוּרְטָאדוֹ מהטלוויזיה הפורטוגלית RTP, אָמַאוֹרִי דָאוּמַאס מנכ"ל OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה), ומהנדס ENTEL חברת התקשורת הבינלאומית של ארגנטינה היהודי – ארגנטיני וציוני חם מַאסִימוֹ גָארְפִינְקֶל.

1978 הייתה שנה של שלום, תקוות, וטרור. ב- 18 בספטמבר 1978 חתמו בקמפ דייויד ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנוואר סאדאת יחד עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים. דן שילון כתב הטלוויזיה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בניו יורק ו- וושינגטון ניצב ליד האירועים האלה ותיעד אותם. ב- 1978 נמשך מאבקה של מדינת ישראל בכל עוזה כנגד התקפות הטרור על אזרחיה בהשראת הארכי טרוריסט ורב המרצחים יאסר עראפאת. ב- 11 במרס 1978 השתלטו אחד עשר מחבלים על אוטובוס בכביש החוף ליד צומת גלילות – הקאונטרי קלאב הישן ורצחו 35 אזרחים ישראליים. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן סממה ז"ל היה מבין הראשונים שהגיעו לזירת הרצח ותיעד את הזוועה. בתגובה על הטבח הנפשע ערך צה"ל כעבור ימים אחדים התקפה גדולה משולבת של כוחות היבשה, מטוסי חיל האוויר, וספינות חיל הים נגד בסיסי הטרור בלבנון. תקיפת צה"ל שנמשכה שבוע ימים כונתה "מבצע לִיטָאנִי". ב- 1978 מונה רפאל "רָפוּל' איתן ע"י שר הביטחון עזר ווייצמן וראש הממשלה מנחם בגין לרמטכ"ל צה"ל במקומו של רב אלוף מוטה גור. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית עמירם ניר ז"ל הצליח להרגיז את רמטכ"ל צה"ל בכתבותיו העיתונאיות. רפאל איתן היה ידוע כחייל אמיץ לֵב שממעיט בדיבורים. סגפן ושתקן. מודל של מופת צבאי. פעם באחד מנאומיו כרמטכ"ל דיבר יותר משתי מילים וראש הממשלה מנחם בגין הנפעם מיהר לכנות אותו, "…דֶמוֹסְטֶנֶס…". כשהדברים נגעו לעמירם ניר הוא לא קיזז מטקסט הנזיפה. אחת מכתבותיו של ניר עסקה בבזבזנות צה"ל בתחמושת ואי איסוף תרמילי קליעים במטווחים. הרמטכ"ל היה ידוע כחסכן מילים שהסתפק בתשובות "כן ולא" לא עשה לפתע חשבון למצלמה ולמיקרופון. הואא התבונן ארוכות בעמירם ניר ונזף בכתב הצבאי ב- אריכות בשפתו העממית, "עמירם ניר, תפסיק להכניס לי עֵז הביתה". מעולם לא ראינו ולא שמענו עד אז בטלוויזיה הישראלית אישיות ממלכתית בסדר גודל של רמטכ"ל צה"ל משיב בסגנון כה בוטה לנציג ציבור ששואל אותו שאלות עיתונאיות הגיוניות. ב- 1978 נבחר יצחק נבון לנשיאה החמישי של מדינת ישראל, יזהר כהן ניצח בתחרות השנתית האירופית של שירי "הארוֹ- ויזיון" שנערכה בפאריס עם שירו "אָ-בָּ-נִי-בִּי" שכתב אהוד מנור ז"ל והלחינה המוסיקאית נוּרִית הִירְש תבד"ל. הזכייה העניקה את הזכות לרשות השידור של מדינת ישראל לארח את תחרות השירים המסורתית הפופולארית ורבת המוניטין של ה- EBU בשנה הבאה בירושלים. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני עט מייד על המציאה. לוחם זכויות האדם ב- ברה"מ היהודי אנטולי (נתן) שצ'רנסקי נידון לשלוש עשרה שנות מאסר. בקיבוץ רביבים נפטרה גב' גולדה מאיר ראש ממשלת ישראל בשנים 1974 – 1969.

בחורף 1978 שברתי את ראשי על המדוכה כיצד לנהל ולהביא בשלום את שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978, מבואנוס איירס לירושלים. 38 משחקי האליפות עמדו להיערך בקיץ אותה שנה בחמש ערים ברחבי ארגנטינה הענקית, בעיר הבירה בואנוס איירס, וב- רוסאריו, מנדוסה, מאר דל פלטה, וקורדובה. זאת הייתה הפקה טלוויזיונית מסובכת טכנולוגית וגם מורכבת בשל ריחוקה הרב מגבולות מדינת ישראל ובגלל תקשורת לוויינים בינלאומית ענייה מאוד, חסרה, ומוגבלת שעמדה לרשותנו בעת ההיא בעמק האלה. הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית לא הייתה מפותחת מספיק ערב משחקי ארגנטינה 78' מכל היבט שהוא. היא ניצבה שוב כגוף נַכה בצומת שידורים בינלאומי מורכב מאוד מבחינה טכנולוגית גם מפני שהייתה תלויה בתקשורת הלוויינים הבינלאומית שסיפקה לה התחנה בעמק האלה. לטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה אז מערך צלחות – אנטנות משלה ולא את הכלים המתאימים כדי להתמודד עם אתגר שידור שמתרחש במקום כל כך מרוחק על פני הגלובוס. ממש בקצה העולם. שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 מהווים ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית כרשת שידור ציבורית.

הייתי כמעט כבן 40 בשעה שאלכס גלעדי בתמיכתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן הטיל עלי בפברואר 1978 לראשונה בחיי לנהל, להפיק, לערוך, ולשדר פרויקט שידור טלוויזיוני בינלאומי גדול ממדים ורָב עניין. "יואשיש, אני עומד למנות אותך לראש צוות השידורים שלנו בבואנוס איירס. אתה תהיה אחראי מבואנוס איירס הרחוקה על פרויקט השידורים וגם על המערכת הפועלת בירושלים", בישר לי אלכס גלעדי את הבשורה כשלושה חודשים לפני שהחל הטורנירר בארגנטינה. הוא סמך עלי לחלוטין. שניהם לא התייעצו ולא עירבו את מנהל החדשות חיים יביןן במינוי למרות שהיה הבוס הישיר בהיררכיה הטלוויזיונית של אלכס גלעדי וגם שלי.
טקסט תמונה : פברואר 1978. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ממנה אותי לתפקיד הבינלאומי הראשון שלי רב האחריות, עורך ראשי ומפיק ראשי ב- בואנוס איירס של שידורי גביע העולם בכדורגל של ארגנטינה 1978. המינוי נעשה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי עצמו הוזמן להצטרף לקבוצת ההפקה המיוחדת של איגוד השידור האירופי הקרויה "EBU sports Operation Group" בארגנטינה 1978 שתיאמה את העברת השידוריםם הישירים מארגנטינה ל- 40 (ארבעים) רשתות הטלוויזיה של איגוד השידור האירופי. בראשש הקבוצה המבצעית של השידור האירופי ניצבו בִּיל ווֹרְד (Bill Ward) איש הטלוויזיה הוותיק מהרשת המסחרית הבריטית ITV, מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ (Manolo Romero) מהנדס הטלוויזיה מהטלוויזיה הספרדית הממלכתית RTVE, והוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) הבימאי והמפיק הראשי רב המוניטין ומתכנן סיגנל ה- “Weltprogramm” של אולימפיאדת מינכן 1972 , מיי שהיה במקור איש הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הגרמנית ARD. אלכס גלעדי חשב שאניי מתאים להיכנס לנעליו הגדולות ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן תמך בו. עד אז לא עסקתי מעולם בחטיבת הספורט בתחום הפקת שידורים בינלאומיים בסדר גודל של מונדיאלים או אולימפיאדות. גם לא היו לי שום פרטנזיות ניהוליות. שימשתי אצל אלכס גלעדי כתב – עורך, מפיק שטח, עורך ראשי של התוכניות שלנו ובראשן "מבט ספורט", ולעֵת מצא גם שַדָּר. הייתי האיש המבוגר ביותר בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ואולי גם המאושר ביותר שם. זאת הייתה תכלית חיי. אהבתי את תפקידיי בחטיבת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי ואהבתי גם אותו. הערכתי אותו. היה לי נוח לשהות במחיצתו. הייתי מאושר בסביבתו.

טקסט תמונה : 1978. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישר בפברואר 1978 לאלכס גלעדי (איש טלוויזיה מזהיר בן 36 מעשן סיגר) להצטרף לקבוצה המבצעית המיוחדת של ה- EBU איגוד השידור האירופי של מונדיאל ארגנטינה 1978 (Operation Group – Argentina '78) בראשותו של איש הטלוויזיה הבריטית מ- ITV ביל וורד (Bill Ward). במקביל מינה אותי אלכס גלעדי להתייצב במקומו בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בואנוס איירס, ולשמש כעורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים הבינלאומי המורכב והמרוחק הזה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"תמונות בחלל", הייתה מין הגדרה רוֹוחת לסיגנל שידורי הטלוויזיה שהועברו מקצה אחד של העולם לקצהו השני כהֶרֶף עין באמצעות לווייני התקשורת ששִיְיטוּ בגובה רב של 36000 (שלושים ושישה אֶלֶף) ק"מ בחלל מעל קו המשווה. אופציות תקשורת הלוויינים הבינלאומית בשידורי הטלוויזיה בימים ההם לפני יותר משנות דוֹר היו מצומצמות וקלושות. לא כל שכן של ישראל. בתחנת הקרקע ללוויינים של מדינת ישראל שהוקמה במישור עמק האלה ניצבה אז רק צלחת – אנטנה בודדה אחת שכוונה והתחברה ללוויין תקשורת אחד בלבד, לוויין ה- Primary האטלנטי.

טקסט תמונה : עמק האלה בקיץ 1978. זוהי צלחת אנטנה לוויינית בודדה ויחידה שהייתה מותקנת בימים ההם של 1978 בתחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק הָאֶלָה ליד ירושלים. האנטנה – צלחת הזאת הייתה מחוברת ללוויין תקשורת אחד בלבד, ה-Primary. לכן סך תקשורת הלוויינים שלנו באחריות "בזק" הייתה מוגבלת מאוד, דלה, וענייה בלשון המעטה. נדרשו אִלתורים ופתרונות מורכבים כדי להעביר בהצלחה את השידורים הישירים ב- 1978 מארגנטינה הרחוקה לאולפן השידורים בירושלים. (לע"מ תמורת תשלום).

יכולת העברת שידורי ספורט בינלאומיים ישירים של הטלוויזיה הישראלית נפגמה (מאוד) בשל העוֹני התקשורתי הזה בעמק האלה. הפקת שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 וניהולם הייתה מסורבלת ומעיקה. טורניר גמר משחקי גביע העולם בכדורגל הוא אירוע שידור בינלאומי Multilateral, פופולארי, ורלוואנטי ומבוקש ביותר בתבל וגם בארץ כמובן, אף על פי כן היה מורכב ומסובך לנקז את סיגנל השידורים מבירת ארגנטינה בואנוס איירס לכיוונו של משלם אגרת הטלוויזיה בישראל ב- 1978. נדרשתי לאלתר פתרונות בינלאומיים בלתי מקובלים. אלכס גלעדי המנהל שלי והחונך שלי לא היה לידי. הוא היה עכשיו אחד מקציני הקישור והתיאום (קרוי באנגלית, Liaison officer) של הקבוצה המבצעית של איגוד השידור האירופי בארגנטינה הרחוקהוהייתה קרויה (EBU Sports Operation Group – Argentina78) וסַר למרותם של ראשיה ומפקדיה הבריטי בִּיל ווֹרְד והספרדי מנואל "מַנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ. מקום מושבו בתוקף תפקידו היה באִצטדיון הכדורגל של העיר רוֹסָארְיוֹ. התקשורת הלוויינית היא אלמנט טכנולוגי יקר, מרשים, והכרחי לצורכי העברת שידורי הטלוויזיה ממקומות המרוחקים זה מזה. לרוע המזל נמצא יסוד השידור החשוב הזה מחוץ לתחומי הבקרה והשליטה הישירה שלי כמי שהתמנה להיות העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה במונדיאל ארגנטינה 1978. תקשורת הלוויינים הטלוויזיונית בשנים ההן הייתה לא רק מוגבלת ומועטה, אלא כפופה גם ל- Booking (נוהל רישום) ביורוקרטי, איטי, ומסורבל אצל החברה האמריקנית COMSAT, וגם רָב צמתים שעוד נדון בו. עוניה של התקשורת הלוויינית הבינלאומית של ישראל בימים ההם באחריות "בֶּזֶק" השפיע מיידית על הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה תלויה בה, והעמידה בסכנה את שידורי הספורט הישירים הבינלאומיים שהבאנו מאירופה ורחבי העולם למען צופי הטלוויזיה בארץ. 100 (מאה) רשתות טלוויזיה בינלאומיות מכל רחבי תבל סיקרו את מונדיאל ארגנטינה 1978 וכל אחת מהן הייתה תלויה בשירותי הלוויינים של COMSAT והפקידים שלה. עקרונות קבלת זמן השידור על הלוויין בנויים על נוסחה ביצועית פשוטה והגיונית. מהירות התייצבותך בראש תור המזמינים הבינלאומי אצל חברת התקשורת האמריקנית COMSAT בעלת הלוויינים, זאת המנהלת את רישום ההזמנות הבינלאומיות מכל רחבי תבל על הבסיס של, "First comes – First served". ממש כמו בתור לקופת חולים. אתה יכול להיות גאון הארגון ורב אומן בניהול שידורי טלוויזיה עלי אדמות, אך אי הבנתך את מערכת ה- Booking הלוויינית הבינלאומית של COMSAT, ואיחור בשִריוּן זמן העברת השידור שלך מבעוד מועֵד על הלוויין מקצה אחד של יבשת, נניח מאירופה, ו/או ארה"ב ו/או אוסטרליה – מאפשרת בינתיים לקליינט אחר, צרכן שידור כמוך, להתייצב בראש התור ולהקדים אותך. איחור קַל או טעוּת משרדית אחת עלולות לשים קֵץ למאמץ ההפקה הגדול שלך, ועלולה להוריד אותה ואותך באחת ל- "אוֹצָר הַמֶלֶך", לטִמיון. והיו דברים מעולם. נוהל ההזמנות לשידור לווייני מכל מקום על כדור הארץ לעבר חדר הבקרה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים, חצה נתיב ביורוקרטי מקומי ובינלאומי ארוך ומסורבל שגרם לי לשערות לבנות ואי שקט נפשי. נוהל ותהליך קבלת ההחלטות היה מייגע. התהליך מסורבל מאין כמוהו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוציאה והעבירה את ההזמנה הקונקרטית שלה לשידור בינלאומי מחו"ל לקצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית זאב שטוקהיים (עבד קודם לכן בקנדה) היה איש מקצוע קפדן ואחראי. במקביל היה על מנהל הספורט לקבל אישור תקציבי בכתב ממנהל הטלוויזיה לכל פעולה כזאת שעלתה ממון רב. זאב שטוקהיים ז"ל נדרש להעביר בטֶלֶקְס (אמצעי תקשורת שלא קיים כבר היום) את הבקשה שלנו למהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בֶּזֶק" גבריאל שֶקֶל ז"ל. גבריאל שקל שלח אותה למנהל תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה אברהם נגל ז"ל, שהעביר אותה לג'יימס קוֹבֶרְט (James Covert) קצין התיאום והרישום הראשי של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT (בעלת לוויין ה- Primary ), היושב בניו יורק. חברת COMSAT קיבלה מאות בקשות יומיות מכל רחבי העולם לשימוש בלווייני התקשורת שלה בזמנים שונים של היממה. מחשב החברה סרק את לוח הזמנים וכשמצא זמן פנוי המתאים לבקשת המזמין הנפיק את ה- Matching Order (אישור סופי). המסע הביורוקרטי הזה נעשה בהתכתבות.

טקסט תמונה : זהו מהנדס הטלוויזיה זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991- 1969. היה אחד האנשים החשובים ביותר בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מהנדס בעל ידע רב בתקשורת לוויינים, דייקן, קפדן, ומסודר מאוד בעבודתו. זאב שטוקהיים ז"ל תרם במשך 22 שנה תרומה חשובה ביותר משמעותית ביותר להצלחת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). (התמונה ניתנה לי באדיבות משפחת שטוקהיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. זהו מר גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בזק". לא היה שני לו. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית חייבות לוֹ חוֹב עולם. (התמונה באדיבות משפחת שקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זהו מהנדס התקשורת אברהם – יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע התקשורת ללוויינים בעמק האלה, בשנים 1993 – 1972. יליד דרום אפריקה, קשוח, דייקן, וממושמע מאוד בעבודתו. (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ה- "Matching Order" הוא אישור OK של "בעל הבית" לצורך ביצוע העברת השידור הלווייני של המזמין ממקום כלשהו סביב הגלובוס לתחנת האֵם שלו. האישור האמריקני הרשמי להזמנת השידור של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חזר אלינו באותה הדרך האיטית והמרגיזה בה נשלח. צריך להמתין. דרושים סבלנות ואורך רוח שלא היו לי. לעיתים חלפו ימים ארוכים בין חלומות השידור שלנו לבין הגשמתם ומימושם. קבלת ה- Matching Order מחברת COMSAT ארכה זמן. לפעמים כשבוע. COMSAT הייתה האופציה היחידה של הטלוויזיה הישראלית. רק לרשותה היו לווייני תקשורת והיא הייתה בעת הבית. לעיתים הייתי מתחייב בפני ההנהלה שלי ובפני הציבור באמצעות שידורי Promo על שידורי ספורט בינלאומיים בטרם היה לנו עדיין Matching order עליהם. שנתי הייתה נודדת באותם הלילות. חששתי שמא "זאב שטוקהיים" אַחֵר אי שם בעולם מנסה להקדים את זאב שטוקהיים המקורי שלי. אתה נוטל אחריות כבדה על כתפיך ושרוי במתח ופחד מתמיד שמא תישאר מאחור. מי שלא חווה את התחרות הסמויה הזאת איננו יכול להבין את התחושה.

המצב התקשורתי המסורבל הזה רווי הסכנות המאיים על תקינות השידור שלנו נמשך שֵש עשרה שנה ברציפות מ- 1972 ועד 1988. שערִי כבר היה אפור לגמרי מרוב המתח בו הייתי אפוף. פֶֶּלֶא שלא חטפתי התקף לב. רק שילוחו והפעלתו של לוויין התקשורת האירופי ה- ECS בקיץ 1988 (ערב שידורי אולימפיאדת סיאול 1988 בספטמבר אותה שנה) וההתחברות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למערכת השידור הלוויינית הזאת של ה- EBU (באמצעות הצבתה של צלחת – אנטנה בחצר בניין הטלוויזיה ברוממה) שינו את התמונה מקצה לקצה ואת היכולות הטכנולוגיות שלנו. לוויין התקשורת האירופי הפחית את סכנת כישלון ה- Booking המוקדם מראש ופתח בפני מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת החדשות שלה אופקים חדשים ועידן תקשורת מהיר ויעיל עשרות מונים מזה שהיה קיים עד כה.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מאחור נראית אנטנת ה- ECS, צלחת תקשורת גדולת ממדים שקוטרה כ- 10 מטרים, ואשר מחוברת ללוויין האירופי ששמו הוא, "European Community Satellite" של איגוד השידור האירופי (EBU). הצלחת – אנטנה הזאת המוצבת בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים העניקה לנו אפשרויות טכנולוגיות מרחיקות לכת של הבאת אינפורמציה עיתונאית – חדשותית מכל קצווי תבל ישירות לאולפני הטלוויזיה שלנו בירושלים. ניצבים מלפנים שני המפקחים הטכניים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יצחק "בניו" בן יוסף (מימין) ושמעון נחמה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם הזמנת קווי השידור מחו"ל (Four wires) הייתה רצופה ביורוקרטיה ממושכת ולוותה בקשיים טכניים. ההזמנה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הועברה ל- RTI (ראשי תיבות של Radio Telegraph Israel) המסונפת "לבֶּזֶק" בראשותו של המהנדס הנאמן והמסור נחמן אלון. RTI העבירה את ההזמנה שלנו ל- PTT (ראשי תיבות של Post Telephone Telegraph) רשות התקשורת והדואר של אותה המדינה ממנה ביקשנו לשדר. קווי השידור האלה עוברים צמתי חיבור במדינות שונות בדרכם הארוכה מחו"ל לישראל. לכן הדרך הזאת מסוכנת ומלאת מכשלות. יותר מידי ידיים בחו"ל מתעסקות עם קו השידור שלך שעובר במשעול ארוך עד שהוא מגיע לארץ, ושתמורת שכירתו והשימוש בו, שילמת כסף רב. ספגנו בעבר מפלות תקשורתיות בשידורינו מחו"ל, בשל חיבור לקוי וחובבני של קווי השידור בצמתים השונים וביורוקרטיה מסורבלת. למרות ששילמנו כסף רב בגין השירות הזה קולם של השַדָּרִים היה נתקע מעת לעת במקום ישִיבְתם בעמדת השידור בחו"ל. הייתי משתגע מזה. זו גם אחת הסיבות שמיסדתי אולפן שידור בירושלים המאוּיָש בשדרים – מגישים ולצִידם פרשנים כ- Back up לקוֹלוֹ של השַדָּר המקורי שעלול היה ללכת לאיבוד היכן שהוא באירופה או באמריקה.

במשך השנים הרבות של הפקות השידורים הבינלאומיים למדתי לדעת שאיכות סיגנל התמונה הלוויינית הבינלאומית המגיעה לאולפן השידור בירושלים היא בדרך כלל טובה, במידה והזמנה ל- COMSAT נעשתה במועד וגם אושרה על ידו. לא כך היה עם קווי השידור ה- 4W הבינלאומיים (Four Wire) בעלי ארבע גידים (קו טלפון רגיל הוא 2w ובנוי משני גידים). בעקבות האכזבות החוזרות ונשנות שנחלנו מאופן וצורת ההגעה של קווי השידור הבינלאומיים מחו"ל לאולפני השידור בירושלים הגענו לאבסורדים של ממש ברצוננו למַקְסֵם את אבטחת ביצוע המשימה עד כדי הזמנת קווי השידור כשעה וחצי ואפילו שעתיים לפני תחילת אירוע הספורט המבוקש. את התמונה הלוויינית נהגנו לבקש בדרך כלל כ- 10 (עֶשֶר) דקות בלבד לפני תחילת השידור שלנו. זה נעשה מטעמי חיסכון ולצורכי בדיקות אחרונות של איכות ותקינות התמונה הלוויינית ע"י מהנדסי ה- Video שלנו. השימוש בשירותי הלוויין ב- 1978 הייתה יקרה. עבור 10 הדקות הראשונות של השידור הלווייני נדרשנו לשלם כ- 1500 (אלף וחמש מאות) דולר ועבור כל דקה נוספת סכום של 45 (ארבעים וחמישה) דולר. עשר דקות הראשונות האלה היו שוות כסף רב אך הן היווּ חלק מתעודת הביטוח של הפקת השידור. העלות הלוויינית ה- Unilateral (משתתף אחד) של שעתיים שידור ישיר של משחק כדורגל מחו"ל לישראל ב- 1978 עמדה על כ- 6500 (ששת אלפים וחמש מאות) דולר. ככל שהצטרפו יותר רשתות טלוויזיה לסיגנל השידור הטלוויזיוני הוא הפך ל- Multilateral (רב משתתפים) ועלותו פחתה באופן דרסטי.

הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978 של הטלוויזיה הישראלית והבאת סיגנל השידור הבינלאומי מבואנוס איירס לירושלים לוותה בקשיי תקשורת רבים שלא הכרתי כמותן מעולם. היא קמה (וכמעט נפלה) על תקשורת לוויינית בינלאומית מועטה ומוגבלת מאוד ועל קווי שידור ארבע גידים בעלי רוחב פס צר, (Four Wires 4W 3.5 khz), שהיו אמורים לשאת את קולות השדרים שלנו מרחבי ארגנטינה לישראל קווי השידור שלנו היו באיכות ירודה בהשוואה לקווי שידור בעלי פס רחב 7.5 khz ו- 15 khz. הפריבילגיה לשָדֵר על קווי קול משופרים הייתה שמורה לרשתות הטלוויזיה העשירות באיגוד השידור האירופי – EBU כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ו- 1 TF ו- F2A הצרפתיות וגם אחרות. לרשות השידור לא היה מספיק ממון בימים ההם כדי לשכור למבצע השידור מארגנטינה קווי שידור בעלי פס רחב. לכן האיכות הקולית של השדרים דן שילון ויורם ארבל בשידורי ארגנטינה 1978 הייתה בינונית למדי.

ובכן, אני מבקש לקחת אתכם למסע כדורגל אחר וארוך שהתנהל 44 שנים קודם לכן במונדיאל ארגנטינה 1978 ב- בואנוס איירס הרחוקה. שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו למרות הקשיים הטכנולוגיים להצלחה סנסציונית (!) למרות פעילות מערכת השידורים הלוויינית בין בואנוס איירס לירושלים ש-הייתה כאמור דלה ומוגבלת, ורצופת קשיים רבים. הייתי צריך להרגיע כל הזמן מבואנוס איירס את מנהל הטלוויזיה שלי ארנון צוקרמן בירושלים שהיה מוטרד כל העת כמוני. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (רבבה) עמודים וקרוי "הפקות חובקות ארץ ועולם". ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגיים שליוו את הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. אך זה גם לא תפקידו כשם שאינו מבין דבר בתעשיית המזון. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את התמונה שלו כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג'. תהליכי ההפקה אינם מעניינים אותו. המשחקים החשובים באמת בשלב הראשון והשני של אליפות ארגנטינה 1978 שודרו ישיר והועברו בשלמותם ארצה. ככל שחלפו הימים הפכה ההצלחה לרוטינה אך היה צריך לפקוח עין כדי לשַמֵר אותה. עמדתי על המשמר. בתקופה של 35 ימי ההפקה יישנתי מעט מאוד אולי שעתיים – שלוש בלילה. הייתי מאוד מוטרד ומלא חששות. השידורים צלחו אומנם למרות המהמורות אך הדירו שינה מעיניי. לך תדע אפוא תיכשל ותיפול. ואז זה בא. בבוקרו של יום רביעי – 21 ביוני 1978 העירני צלצול טלפון בחדרי במלון "PLAZA" בבואנוס איירס. הספקתי לישון באותו לילה מאכסימום שעתיים, אולי פחות. על הקַו היה יורם ארבל. הוא דיבר משדה התעופה של בואנוס איירס : "…יואש אלרואי אומרים לי שערפל סמיך עוטה את רוסאריו והטיסות לשם בוטלו…". שפשפתי את עיניי והשבתי לו מנומנם : "…או. קיי. יורם ומה אתה אם כך מתכוון לעשות ?…" להפתעתי הרבה השיב לי השַדָּר שזה היה המונדיאל הראשון בחייו תשובה חסרת בושה ואמר בגילוי לב ללא כחל ושרק : "…יואש, אני מתכוון לוותר על הטיסה לרוסריו…", והוסיף, "אני מציע שאשדר את המשחק המיועד ארגנטינה נגד פֶּרוּ Off Tube ממשרד ההפקה והשידורים שלך בפיגורואה אלקורטה". הייתי ישנוני במקצת ואז שפשפתי שוב את עיניי אך צלול מספיק כדי לא להאמין למשמע אוזניי. חשבתי בתחילה שאינני שומע טוב. אבל שמעתי היטב. עכשיו כבר הייתי עֵר לגמרי. "תשמע חוצפן קטן", אמרתי לו בכעס, "לא הטסתי אותך מישראל והבאתי אותך לארגנטינה כדי לשָדֵר Off tube משחק כדורגל מהמוניטור במשרד ההפקה בבואנוס איירס. אני מצפה ממך להיות דבק במשימת השידור הישיר שלך. זהו הדבר היחיד שאתה צריך לעשות כאן. זוהי משימתך הבלבדית להחזיק את המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולשָדֵר לצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל את האירוע מ- מקום התרחשותו באמטדיון ברוסאריו. מוזמנת לך עמדת שידור באִצטדיון ברוסאריו. מוזמנים לך ולבני עורי (איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהגיע לארגנטינה בכוחות עצמו ושימש עוזר שדר של יורם ארבל וגם של דן שילון) כרטיסי טיסה הלוך ושוב מבואנוס איירס לרוסאריו. אם אין טיסות יש רכבות. אתה מצויד במספיק כסף מההפקה כדי לממן את הוצאות התחבורה האלה", והוספתי בו במקום והזהרתי אותו, "…יורם ארבל עצלן חוצפן שכמותך יש לך שתי ברירות, לשדר מעמדת השידור באצטדיון ב-רוֹסָארְיוֹ בארגנטינה ו/או שתמצא את עצמך מודח ומסולק על ידי מכאן… ומייד אני מעלה אותך על המטוס הראשון הממריא מבואנוס איירס לישראל…". מעולם לא שמעתי על עצלנות שכזאת, בה השַדָּר שהפך להיות השַדָּר הלאומי מעדיף בשל עֲרָפֶל וכמה טיפות גשם להסתתר במשרד ולשדר משחק כדורגל בגביע העולם Off Tube על פני הימצאותו בשטח, בעמדת השידור האותנטית שלנו באצטדיון. כבר אז ידעתי שהאיש איננו עיתונאי ונדמה לו שהוא חשוב יותר מהאירוע שהוא אמור לשדר לצופי הטלוויזיה בישראל. היה ברור לי עכשיו שבתור מפיק ראשי והאחראי הראשי לכל ההפקה המרוחקת, הממושכת, והסבוכה מטעמם של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן, עליי כמוביל להישמר מפניו. לא מפני שיורם ארבל הוא אדם רָע. להפך יורם ארבל הוא אדם נבון ורווי חוש הומור. אולם הוא מפונק ורואה את החיים אחרת לגמרי ממני. הוא זקוק למטפלת צמודה. על פי תפישתי המקצועית כעיתונאי ואיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית וראש צוות השידורים שלנו בארגנטינה 78', להטיס את יורם ארבל מנתב"ג לארגנטינה כדי לאפשר לו לשַּדֵר בסופו של דבר Off tube מהמשרד שלנו ב-פיגורואה אלקורטה ב-בואנוס איירס, מהווה מעשה הונאה. מעשה אחיזת עיניים בו יורם ארבל ואנוכי מבלפים את הציבור אליו שנינו פונים ו-משדרים. ברור שלא אִפְשָרְתִּי לשַדָּר המצוין שלי אבל גם מפונק כמו ילד קטן לשדר Off tube במקום לעשות זאת מהשטח מעמדת שידור מסודרת וקו שידור המוזמנים לו באצטדיון ב-רוסאריו, ולבלף בכך את ציבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. ולכן ברור גם שהעמדתי בפניו מייד את שתי האופציות ההן, להגיע לאצטדיון ב-רוסאריו בכל מחיר (הוא היה מצויד במספיק כסף די והותר של ההפקה) ואם לאו לעוף מכאן ולטוס בחזרה לנתב"ג. עיתונאות ותקשורת המונים אינם עסקים שמיועדים לוותרנים ו-חובבנים. יורם ארבל שהיה זקוק לשמרטפית ראה בזה ניהול ברוטלי שלי. אנוכי שב ושונה את הטקסט הנ"ל הזה : מעולם לא שמעתי על עצלנות שכזאת, על וויתור שכזה בה השַדָּר שהפך להיות השַדָּר הלאומי מתעצל ומעדיף בשל עֲרָפֶל וכמה טיפות גשם להסתתר במשרד שלנו ב-בואנוס איירס ולשדר משם משחק כדורגל בגביע העולם Off Tube על פני הימצאותו בשטח, בעמדת השידור האותנטית באצטדיון ב- רוסאריו. כבר אז ידעתי שהאיש מפונק, איננו עיתונאי, וזקוק למטפלת. למאיר איינשטיין ז"ל זה לא היה קורה. ראיתי בו בטלן חסר תקנה שדרוש לפקוח עליו עין.

טקסט מסמך : זהו תרשים השידור הלווייני המקורי שהכנתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן ב- 1978. הוא נלקח מספר השידורים / פקודת המבצע של מונדיאל ארגנטינה 78'. הספר שנכתב כפקודת מבצע צבאית שרד את מאורעות הזמן . הבעיה הראשית שלנו הייתה נעוצה בעובדה ש- EBU (איגוד השידור האירופי) החליט מראש להעביר את כל השידורים מארגנטינה לאירופה באמצעות לוויין המייג'ור האטלנטי (A4AF – 2) כאשר לתחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה לא היה קשר אִתּוֹ. מפני שלא היינו מחוברים כלל ל- לוויין הזה נאלצנו להשתמש בלוויין ה- Primary האטלנטי (A4AF – 1) שימוש Unilateral. לרוע המזל הלוויין הזה היה תפוש ע"י מגזין החדשות הדו יומי, ה- "SIN", שנשלח מפורטוגל בבוקר ובערב למרכז OTI ב-מכסיקו סיטי כדי שמשָם ינותב ל-רשתות הטלוויזיה של מדינות מרכז ודרום אמריקה. (מתוך ספר השידור/פקודת המבצע כפי שתכננתי וחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל – ארגנטינה 1978). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : קיץ 1978. מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 78'. זהו הפתרון הטכנולוגי והתרשים המקורי שלי כפי שהצבתי אותו על מפת תקשורת הלוויינים בין בואנוס איירס לירושלים בחודשים מאי ויוני של שנת 1978. השרטוט הזה הועבר לידיעתו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סיגנל השידורים של כל המשחקים הגיע מ-באלקארסה לתחנת הלוויינים ב-עמק האלה ליד ירושלים בשלושת שיטות השידור הטלוויזיונית הבינלאומיות של Pal ,Secam, ו- NTSC, אבל בסופו של דבר הוא הגיע. זה היה הרע במיעוטו (!). הייתי מסוגל עכשיו להעביר לירושלים את כל 21 המשחקים המתוכננים לשידורים ישירים עם קולותיהם של דן שילון ויורם ארבל. השרטוט הנ"ל שלי מובא כאן ונלקח מתוך ספר השידור/ פקודת המבצע כפי שתכננתי וחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארגנטינה 1978. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹרָם אַרְבֵּל ובֵּנִי עוֹרִי הגיעו ל-רוֹסַארְיוֹ בסופו של דבר במועד. בדרכו לשם הוא יורם ארבל הֵפֶר ללא ידיעתי את הוראת קב"ט שגרירות ישראל בבואנוס איירס, הוראה חשובה ביותר שניתנה לצִוותי השידור שלנו שם, "לעולם אל תתחברו לאנשים שאינכם מכירים, ולעולם אל תיסעו בטרמפים". לא ייאמן…? ייאמן ! יורם ארבל ובני עורי שנשאו על צווארם את תגי ה- Accreditations של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נענו בחפץ לב להצעה של שני עיתונאים ארגנטיניים מקומיים שאותם לא הכירו, ושהציעו להם טרמפ לרוסאריו. הנסיעה לרוסאריו נמשכה כמה שעות אך יורם ארבל ובני עורי הגיעו בזמן לעמדת השידור שלנו באִצטדיון. מר ו-מדהים : "עֲרָפֶל", משמש תרוץ לשַדָּר שלי להישאר במקומו כדי לשָדֵר בשיטת Off Tube מהמוניטור במשרד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ב- בואנוס איירס משחק כדורגל הנערך ב-רוסאריו. במקום לשאוף בכל מחיר לעשות זאת מעמדת שידור שלנו באִצטדיון, חלום של כל שַדָּר טלוויזיה באשר הוא, מעדיף יורם ארבל ללא בושה להיות סוג של שדר מנוון, שדר Off tube. הייתי מופתע מאוד מרמת הפינוק של יורם ארבל. וותרנותו, הנכונות שלוֹ להיכנע ולהתפשר על בינוניות, וחוסר דבקותו במשימת השידור הדליקו לי לפתע אורות אדומים. עיקרון ההִצמדות למשימה בכל תנאי היה מהות ושורש ההבדל בינינו אולי בגלל שאני הייתי לוחם קצין קרבי בגולני והוא היה בשירותו הצבאי זמר בלהקה צבאית (להקת הנח"ל) ושימש גם כנהג בוסית לעת מצֹא של קצינת ח"ן ראשית בצה"ל. אבל צריך לומר עוד משהו. לזכותו. יורם ארבל היה שַדָּר כדורגל מזהיר. פנומן. אהבתי אותו עד למאוד ותמיד סלחתי לו על כל "חטאיו". הוא היה אב טיפוס של שַדָּר טלוויזיה דָגוּל שזקוק לתשומת לב ולטיפוח מרביים מטעם ההפקה והמערכת. אולי בצדק. שַדָּר כה מוכשר כמותו נולד פעם בדוֹר. אולי פעם בשני דורות.

טקסט תמונה : יוני 1978. העיתונאי והתחקירן בני עורי בצעירותו במונדיאל ארגנטינה 1978. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיבה ב' מדוע הייתי זקוק כל השנים לשדר – עיתונאי בשם מאיר איינשטיין דבק במשימות השידור במקומו של יורם ארבל האצטדיון "הייסל" בבריסל – בלגיה ב- 29 במאי 1985.

בשעה שיורם ארבל החליט ב- 1990 לנטוש אותי ואת השידור הציבורי ולעבור לשורות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וערוץ 2 המסחרי הניסיוני, ברור שהוא כבר לא היה חשוב עוד בעיניי. מעברים ותנודות כאלה בתעשיית הטלוויזיה הן מעשה שבשגרה. בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליפים. אפשר לחשוב שהתאבלתי עליו והזלתי דמעה. קשקוש. יורם ארבל היה איש טלוויזיה ילדותי ומפונק, וותרן בטרם עת, איננו דבק במשימה ולא דבק במשימה, וזקוק לליטופים. מפני שגם לא היה עיתונאי הפך לבעייתי, אחד כזה שצריך לפקוח עליו שבע עיניים בעת קרבות ומלחמות טלוויזיוניות. מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכול בחיים (!). בשום רגע בקריירה הטלוויזיונית שלי לא התגעגעתי אליו. אירועי מונדיאל ארגנטינהה 1978 + אירוע אסון הכדורגל באצטדיון "הייסל" הבלגי ב- 29 במאי 1985 + אירועי מונדיאלל איטליה 1990 הבהירו לי סופית ו- חד משמעית שלא ניתן לסמוך עליו וכי סיכויי ההצלחה והכישלון כשהוא לידך – שווים. ראו בפוסט הבא מס' 677. אשנה ואומר שוב : מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכול בחיים (!). מאיר איינשטיין נכנס חיש מהר לנעליו של יורם ארבל לא רק בהצלחה אלא ב- שגשוג. תרומתו של מאיר איינשטיין לרמת אספקת המֵידָע מההיבט העיתונאי (ולא רק שידור Play by play) של שידורי הספורט בארץ ובעולם בפיקודי ואחריותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה לאין ערוך חשובה מזאת של קודמו יורם ארבל. מאיר איינשטיין שִידְרֵג אותנו. יורם ארבל מעולם לא היה עיתונאי. הוא היה שדרן. יתירה מזאת : אינני קנאי ולא צַר עין. משנטש אותי בֵּרָכְתִיו עם צאתו לדרך חדשה. מעולם לא איחלתי לו לשַדֵר "דוּק". אם אלה הזיכרונות המעוותים שהוא אוֹצֵר בקרבו נותר לי רק לרַחֵם עליו. אוסיף ואומר : יורם ארבל לא היה יכול להעפיל בשנים 1990 – 1978 לפסגת המיקרופון והמסך הטלוויזיוני ללא המערכת העיתונאית ומערכת ה- הפקה של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בלעדי שתי המערכות הללו בהן עטפנו אותו, היה האיש שווה כקליפת השום, כפי שהוברר בעת שהיה שרוי בלעדיהן ביום רביעי בלילה העגום ההוא של 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת האסון, הַשֶבֶר הגדול, במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין קבוצות יובנטוס האיטלקית וליוורפול הבריטית, בו נספו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. הטסתי את יורם ארבל לבריסל בשיא הנוחות הלוגיסטית ורכשתי עבורו מ- RTBF עמדת שידור מצוינת ומאובזרת באצטדיון "הייסל" כפי שעשו כמוני 70 (שבעים) רשתות טלוויזיה ורדיו מה- EBU (איגוד השידור האירופי) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי של המדינות הקומוניסטיות ובראשן ברה"מ), וגם כמה מ- OTI (איגוד השידור של רשתות הטלוויזיה בדרום ומרכז אמריקה. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית נהדרת באצטדיון הדמים הזה של "הייסל" אך לא ידע מהחיים שלו. הוא לא ידע שממש לידו מתרחשת דרמה מָוֶות נוראית בה אוהדי הכדורגל של ליוורפול הורגים עשרות אוהדים איטלקיים ופוצעים מאות מהם. קשב רדיו "קול ישראל" דאז מיקי גורדוס ז"ל שמע על האסון ברדיו מונטה קארלו ומייד צלצל למפקדת השידור שלי ב- Control של אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ובישר לי אודותיו. לחצתי על המתג הירוק של יחידת ה- Talk back של ה- 4W שעמדה לרשותי ואמרתי ליורם ארבל, כלהלן : "…תקשיב לי אל תענה לי. קרה אסון באצטדיון "הייסל". נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות בהתנגשות בין אוהדי יובנטוס לבין חוליגנים אנגליים מליוורפול. תברר ודווח לנו מייד…". השדר המוביל שלי שנכח באצטדיון "הייסל" בבריסל יורם ארבל וישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית על כל הנעשה באצטדיון הדמים, התגלה כשבר כלי עיתונאי. הוא היה מִסְכֵּן, נואש, וחסר אונים באצטדיון "הייסל" בבריסל. השדר המוביל יורם ארבל גרם ב- 29 במאי 1985 נֶזֶק עיתונאי עצום למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כספקית מֵידָע לציבור. הוא יורם ארבל פשוט התגלה בכל עליבותו העיתונאית נטולת כל הסבר. אף על פי כן ולמרות שנכשל במבחן העיתונאות הטלוויזיונית הענקתי לו גיבוי ותמיכה פנימיים ו-חיצוניים, בפני מבקריו מבית ומחוץ. הודעתי לו ב- Talk back של יחידת התקשורת ה- 4W כי אערוך עמו חשבון נוקב, רק שנינו, לאחר שיחזור הביתה. זאת הייתה עובדה. מחזיק המיקרופון הראשי שלי בעל קול הבריטון יורם ארבל הסב ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל נזק עצום לשמו שלו וגם לסמכותו ומקצועיותו של השידור הטלוויזיוני הציבורי. מצב בלתי נסבל ואשר איננו מתקבל על הדעת. העיקר שהוא רָץ פעם לסַפֵּר ל-מולי שפירא בגלי צה"ל שאיחלתי לו ל- שָדֵר "דוּק".

[1] ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה של מתי גולן בעיתון "הארץ" מ- 19 בינואר 1986, וכותרתו, "מבט לחדשות בספורט".

ובכן, האסון הנורא שהתרחש ביציעי אצטדיון "הייסל" ביום רביעי בערב של 29 במאי 1985, בו חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש המתקראים לשווא אוהדי כדורגל מ- ליוורפול רוצחים 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ופוצעים 250 מהם, גרם לדחיית שריקת הפתיחה של המשחק הזה גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין יובנטוס ל- ליוורפול ב- 80 דקות. מ- 21.15 שעון ישראל עד ל- 22.35 שעון ישראל. האיחור העצום שיבש את התקשורת הלוויינית בינינו לבין מפקדת ה- EBU בבריסל וחברת COMSAT האמריקנית בוושינגטון. ב- 24.00 הסתיים ה- Booking הלווייני שלי וסיגנל התמונה שלנו מאצטדיון "הייסל" שנשלח ל- לוויין ה- Primary האטלנטי ע"י COMSAT נגדע והועבר ללקוח אחר. עיתון "הָאָרֶץ" בראשות מתי גולן וגדעון לוי האשימו אותי בגין קטיעת השידור מבלי לבדוק עמי את העובדות לאשורן ופרסמו דיווח מגוחך ולא נכון.

ביום חמישי – 30 במאי 1985 הביא כתב אנונימי של עיתון "הארץ" לקוראיו מידע לא נכון וכותרתו תקלת לוויין אודות קטיעת השידור הלווייני הישיר בחצות של 29 במאי 1985 בשעה שיורם ארבל הנמצא ב- בריסל באצטדיון "הייסל" מתאר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס ל- ליוורפול. לא הייתה שום תקלת לוויין כפי שמסר ל- "הארץ" נסים קיוויתי שלא התמצא כלל בענייני ההפקה של האירוע הנ"ל. ה- Booking של זמן השידור הלווייני ה- Multilateral של האירוע המדובר (על הלוויין האטלנטי ה- Primary) נעשה על פי הוראתי זמן רב מראש ע"י זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא עם "בזק" / עמק האלה בתאריך יום רביעי – 29 במאי, לתקופת זמן של שלוש שעות מ- 21.05 שעות ישראל ועד 24.00 שעון ישראל. זמן השידור כלל את התחשיב המצטבר שלי שכלל הארכה של חצי שעה במקרה של תוצאת תיקו ב- תום 90 דקות לרבות בעיטות הכרעה מ- 11 מ' במקרה של תוצאת תיקו נוספת בין שתי היריבות בתום 120 דקות, וכמובן את טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת. Booking של זמן לוויין בן שעתיים ו- 55 דקות היה אמור להספיק די והותר, וגם מעבר לכך. (שעון הקיץ של מדינת ישראל עמד באותה תקופה על GMT + 3 בעוד שעון הקיץ של אירופה היה GMT + 2). בעיטת הפתיחה נועדה ל- 21.15 שעון ישראל (20.15 שעון אירופה). איש לא תיאר לעצמו גם לא אני כי באצטדיון "הייסל" תתחולל לפני בעיטת הפתיחה מהומת מוות ורצח המוניים בו נספו 39 אוהדים איטלקיים בהתנגשויות עם אוהדים – חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש, וכי בעיטת הפתיחה תדחה ב- 1:20 שעה. המדהים ביותר היה שהשדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור באצטדיון "הייסל" בבריסל לא ידע כי לידו נרצחו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 נפצעו בהתנגשות ביציע "Z" עם אוהדים מטורפים גלוחי ראש בריטיים. כל ניסיונותיי להאריך את זמן השידור באמצעות אנשי "בזק" בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה איציק גינת וקוז'יקארו מעבר ל- 24.00 נכשלו, משום שרשתות טלוויזיה בינלאומיות אחרות תפשו אותו מקודם ועשו כבר Booking משלהן. כל רשתות השידור האירופיות של ה- EBU ו- OIRT לא נפגעו מפני שהן שידרו את הסיגנל שלהם על בסיס מערכת התקשורת הקרקעית שהייתה פרוסה לאורכה ורוחבה של מערב אירופה ומזרח אירופה. הן לא נזקקו לשירותים לווייניים. הטלוויזיה הירדנית JTV שהייתה מחוברת כמוני ללוויין ה- Primary האטלנטי וגם השידור שלה נקטע, התחברה ל- Indian Satellite אליו הייתה מקושרת גם כן (לוויין תקשורת של COMSAT שנע מעל האוקיינוס ההודי) ושייט בגובה של 36000 כמו לוויין ה- Primary שלי. תחנת התקשורת שלנו בעמק האלה הייתה מחוברת ב- 1985 רק לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major בלבד, ולא ל- לוויין ההודי. זה לא הועיל לה ל- JTV כי בחלוף חמש דקות גם השידור הישיר שלה על הלוויין ההודי נקטע אף הוא. אפשר היה בקלות להשיג אותי אילו התאמצו אנשי "הארץ" מפני ששהיתי בבניין עד שלוש לפנות בוקר. נראה היה לי כי מר מתי גולן עורך עיתון "הארץ" עשה לעצמו חיים קלים משהחליט להסתמך על עדותו של נסים קיוויתי שהיה שדר ולא התמצא בכל מכמני ההפקה הטלוויזיונית ההיא. הידיעה שלו ביום חמישי – 30 במאי 1985 ב- "הארץ" הייתה לא מדויקת, לא בדוקה, ולא נכונה. היא הכפישה את שמי ואת שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולי ללא כוונת זדון, אך במנה לא מבוטלת של בושה והרשעה מקצועית. ברור שלמחרת כעסתי מאוד על נסים קיוויתי. שאלתי אותו מדוע הסכים להתראיין בנושא שאיננו מבין ולמה לא איתר אותי בבניין כשהוא יודע שאני נמצא במקום, על מנת שאנוכי אענה לפונה מתי גולן ואגן על שמי ועל שמה של רשת השידור שלי. נסים קיוויתי הוותיק לא נזהר, ובחוסר הידע וההבנה שלו בתקשורת לוויינים, קשקש אינפורמציה לא נכונה לאחד השָרָתִּים האנונימיים של מתי גולן עורך "עיתון "הארץ", ובכך גרם נזק רב למוניטין של חטיבת הספורט וגם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ביום ראשון – 1 ביוני 1985 נזעק עיתונאי "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי נזעק להגן עליי ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני האינפורמציה החלקית והמעורפלת שפיזר מתי גולן בעיתונו "הארץ". ב- 29 במאי 1985 נגזר גורלו העיתונאי של יורם ארבל לשבט. הוא מעד ושכב בתחתית הבור. עמדו בפניי שתי אפשרויות. לקבור אותו ולחפש לו מחליף ו/או להחיות אותו. ברור שבחרתי בשנייה. יצאתי להגן עליו במלוא כוחי. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ב- 1 ביוני 1985 פרסמה מבקרת הטלוויזיה של העיתון "על המשמר" גב' דורית גפן חשבון נוקב עם השדר המוביל שלי יורם ארבל. היא קטלה את יורם ארבל שישב בעמדת שידור מאובזרת, מרווחת, ונוחה באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת השידור הישיר רווי האלימות והרצח של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1, אך אף על פי כן לא ידע מהחיים שלו. עורך "מבט" בימים ההם מר מיכאל קרפין סיפר לי כי פנה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתביעה לסלק את יורם ארבל לאלתר מחטיבת הספורט ומחטיבת החדשות בגין העיתונאות המחורבנת שלו בעת אסון בריסל, שהיא בלתי מתקבלת על הדעת.

ב- 1 ביוני 1985 פרסם העיתונאי טדי פרויס בעיתון "דבר" ביקורת טלוויזיה אודות השידור הישיר של יורם ארבל מבריסל את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל ב- 29 במאי 1985 (יובנטוס – ליוורפול 0:1), משחק רווי אלימות ורצח, בו נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 אחרים נפצעו בהתנגשות עם אוהדי ליוורפול ביציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל.

טקסט תמונה (1) : 29 במאי 1985. יציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל נראה כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. עובדה מדהימה : השדר שלי יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון "הייסל" בעלת תצפית מיטבית ששריינתי בעבורו מהקבוצה המבצעית הבלגית של BRT / RTBF, אולם לא ראה דבר, לא שמע דבר, ולא ידע דבר אודות הרצח ההמוני שאירע בתוך האצטדיון עצמו ביציע "Z" סמוך אליו, ובגינו נדחתה בעיטת הפתיחה והתאחרה בשעה ועשרים דקות עד ל- 22.35 שעון ישראל. מדובר במחדל מדהים איום ונורא. רק משהעברתי לו מירושלים לבריסל את הידיעה המרה שהעביר לי קשב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס ז"ל מביתו הפרטי בתל אביב הבין לפתע איזה אסון גדול התרחש מתחת לעיניו, אוזניו, ואפו מבלי שהוא מודע לעוצמת הטרגדיה ולפרטיה. גם אז שידר אינפורמציה הפוכה בה האנגלים היו הקורבנות ולא האיטלקים. מתמיה ביותר היה שבעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב כמה וכמה פעמים, אך דווקא הוא יורם ארבל שישב באצטדיון "הייסל" בעמדת שידור מאובזרת ונוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא הצליח לגלות את סיבות הדחייה. עיתונאי דגול הוא לא היה. יורם ארבל לא הצליח להסביר לי מדוע שדרים אחרים ב- EBU שישבו בעמדות שידור בסמוך לו ידעו בדיוק איזו מהומה ואיזה רצח המוני התחוללו בתוך אצטדיון "הייסל" ודווקא הוא לא ידע. בעקבות ההתנהגות הנפשעת והברברית של החוליגאנים הבריטיים החליטה UEFA להרחיק את כל הקבוצות האנגליות ממפעליה לתקופה של חמש שנים עד 1990. (באדיבות RTBF).

טקסט תמונה (2) : 29 במאי 1985. יציע "Z". תמונה נוספת המראה את אצטדיון "הייסל" בבריסל כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 מהם נפצעו. (באדיבות RTBF).

מונדיאל איטליה 1990. אנוכי מנווט, עורך, מפיק, ומנהל את את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC ברומא ויורם ארבל מכהן בתפקיד השדר שלי בצפון איטליה, כאמור בעת הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים ב-מונדיאל איטליה 1990. הערה: נסים קיוותי ורמי ווייץ היו שני שדרים נוספים שלי ברחבי איטליה באותו המונדיאל ההוא של איטליה 1990 לפני 32 שנים.

ההיסטוריה המתעתעת שבה וחוזרת על עצמה. הגיע מונדיאל איטליה 1990. טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 שעתיד היה להתקיים במשך חודש ב- 12 ערים ברחבי איטליה בין 8 ביוני 1990 ל- 8 ביולי 1990 נחשב לאירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר באותה שנה. זכויות השידורים של מונדיאל איטליה 90' היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בעקבות מו"מ כספי מוצלח (מאוד) בין קוֹנסוֹרְצְיוּם השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU לבין ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל). פתיחה נחמדה של עשור חדש. גולת הכותרת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט שלי עמדה להביס ברייטינג את כל שאר התוכניות בטלוויזיה הציבורית, כל אחת לחוד ואת כולן ביחד. אושר ושמחה גדולים מציפים את כל כולי ומשנעים את האדרנלין בגופי עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו. בראש רשות השידור ניצב בימים ההם המנכ"ל אריה מֶקֶל. נסים מִשְעַל כיהן אומנם רק תקופה קצרה כממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מנובמבר 1989 עד יולי 1990, החליף בנובמבר 1989 את מנהל הטלוויזיה חיים יבין) אך היה מועמד כמעט וודאי לזכות בתפקיד במִכְרָז שנועד להתקיים ב- 10 ביולי 1990. יריבו יוסף בר-אל שימש באותה תקופה מנהל הטלוויזיה הערבית. אקוויוולנט היררכי ברמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִבְרִית, אולם בפועל סניף ברשות השידור שהוענקו לו 90 דקות שידור יומיות בלבד, משש וחצי עד שמונה בערב. הטלוויזיה בשפה העַרבית נחשבה ע"י רבים במשך שנות דוֹר בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה הקודמת לרשת שידור מלאכותית שאין הצדקה לקיומה במתכונתה הקיימת. כמעט אֶבֶן נֶגֶף. אף על פי כן היה יוסף בר-אל שקול בתפקידו ובמעמדו במערכת האִרגונית של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים ראו בטלוויזיה הערבית מעֵין מתנה שהעניק יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ליוסף בר-אל, זכר לקרבות המתישים נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. זה נכון רשות השידור הציבורית חייבת לשַדֵר בשפה העַרבית אך היא איננה צריכה להקים לשם כך רשת טלוויזיה. כולם ידעו את זה. גם יוסף בר-אל. זאת הסיבה שנשא עיניו לעבר המטרה האמיתית שופעת כוח, יוקרה, ומוניטין. ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִברית. חשוב לאַזְכֵּר זאת שוב ואין לשכוח. בספרו "בשידור חי" אִפְיֵין דן שילון את יוסף בר-אל כמי שמנצל את תפקידו המקצועי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומאפשר לכל מיני פוליטיקאים להתברג למסך הטלוויזיה שהוא עורכו הראשי. זהו ציטוט מכתב הקטגוריה שפרסם דן שילון אודות יוסף בר-אל בעמוד מס' 76 בספר "בשידור חי" ואשר מופיע בחלקו הקדמי של הפוסט : "…שני המנהלים של השידורים בשפה הערבית יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות, האמינו בכוחה של של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה בעברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בערבית. חלומם התממש במחצית השנייה של שנות ה-70,רמת השידורים בערבית הייתה ירודה אף מהשידורים בעברית, אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם.לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. טלפון לעורך,לכתב, או למנהל וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים. של כיבודים ועליות לתורה. ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך…". זה היה יוסף בר-אל ש- מֵת לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו משאת חייו. הוא מאוד רצה את התפקיד. מה זה רצה (?) חשק בו (!). בכך אין להאשים אותו. הוא היה שייך לקבוצת מנהלים אמביציוזית ברשות השידור, לעיתים שאפתנית יתר על המידה. ב- 10 ביולי 1990 הביס יוסף בר-אל את נסים משעל וזכה ב- מִכְרָז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של 3 שנים עד קיץ 1993. אולם המינוי הרם לא היווה את פסגת השאפתנות שלו. זאת בהחלט לא הייתה המדרגה האחרונה עליה טיפס לעבר צמרת הפירמידה של השידור הציבורי. ב- 2 ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנכ"ל רשות השידור לתקופה של 5 (חמש) שנים עד 2007. שלוש שנים אח"כ פחות חודש, ב- 2 במאי 2005 הודח יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל .

טורניר גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה מונדיאל הכדורגל החמישי בקריירה הטלוויזיונית שלי. יתרונו הגדול מנקודת מבטי כמנווט ועורך ומפיק ראשי מטעמם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל, היה נעוץ בעובדה שהוא נערך על אדמת אירופה. קרוב לישראל. שעות המשחקים פרקטיות ונוחות לצופים בישראל. כמעט ולא היינו צריכים לעשות הכרה ב- 1990 לקהל הישראלי עם הנבחרות החביבות, האהודות, והמועמדות לזכייה בגביע העולם. אוהדי הספורט הרבים בישראל נחשפו שוב ושוב לכדורגל האירופי והדרום אמריקני באמצעות תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערוץ מס' 5 (הכוונה לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) העתיד לקום בישראל באמצעות טכנולוגיית הכבלים כבר נשף בעורפנו, אך ב- 1989 עדיין שידרנו ו- תּקְצָרְנוּ (מלשון תקציר, עריכה, קיבוץ הקטעים הנבחרים, וחשיפתם בפני ציבור הצופים) את משחקי אליפות דרום אמריקה בכדורגל (Copa America). זכויות השידורים של שתי הליגות הבכירות האירופיות, האנגלית והאיטלקית, היו בלעדיות של השידור הציבורי. הקטעים הנבחרים והשערים של המשחקים המעניינים בליגות האירופיות האחרות, הגרמנית, ההולנדית, הספרדית, הצרפתית, והבלגית – וגם אלה של יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ואפילו של פולין ובולגריה, הגיעו אלינו באמצעות מערכות השיווק של רשתות הטלוויזיה האירופיות, והתנקזו לאגן ה- “News Exchange” שהוא מאגר החדשות המשוכלל שייסדו זה מכבר ה- EBU (איגוד השידור של מדינות מערב אירופה) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי של המדינות הקומוניסטיות). מידי יום ביומו הגיעו לאולפן בירושלים בשידורים לווייניים מג'נבה (Geneve – שווייץ) שלושה או ארבעה מגזינים חדשותיים EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מכונות ה- VTR שלנו עמדו בהיכון בקומה ה- 2 בבניין הטלוויזיה ברוממה והקליטו כל שביב אינפורמציה. לעיתים קרובות בשל ריבוי אירועי הספורט באירופה, היה מרכז התיאום הטכנולוגי האירופי בגֶ'נֶבָה מריץ מגזין ספורט נטו ללא תוספות של אירועים חדשותיים אחרים. מערכת השידור האירופית המאורגנת היטב והמצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר הייתה יורה ל- "אוויר" כהרף עין “Flash” מיוחד של אירועי הספורט החשובים. היינו מעודכנים ובעלי הזכויות.

במונדיאל איטליה 1990 נטלו חלק הנבחרות הגדולות המסורתיות מאירופה ודרום אמריקה כמו גרמניה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הולנד, ספרד, ברה"מ, יוגוסלביה וכמובן נבחרת ארגנטינה אלופת העולם יחד עם הקפטן הנערץ שלה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) שהגיעה לאיטליה כדי להגן על תארה. רק למען דייגו ארמאנדו מאראדונה היה כדאי לנו לשלם זכויות שידורים ולפתוח את קווי השידור הלווייניים בין איטליה לישראל. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי ועל ידי מחלקת הספורט בפיקודי נעשתה לראשונה באווירה תחרותית. הייתה לה משמעות טלוויזיונית שונה מב-עבר וחשובה בהווה וגם לקראת העתיד מפני תקומתו של ערוץ תקשורת נוסף בכבלים בישראל ב- 1989 ובתוכו Channel מיוחד לענייני ספורט. בעורפינו נשף כאמור ערוץ 5 בכבלים הצעיר רווי בהורמוני שידור. חלפו ימי המונופול. החל עידן היריבות והקונקורנציה. היה נחוץ לחולל הפקה כמותית ואיכותית טובה הרבה יותר מזאת שעשיתי בגביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986, וודאי מזאת של הפקת מונדיאל ספרד 1982, על מנת להציב בחוזקה ובאיתנות את הטלוויזיה הציבורית על מפת השידורים של מדינת ישראל. המונדיאל האיטלקי היה הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יודעת ומסוגלת להתמודד היטב עם אתגרי שידור בינלאומיים, וכי ניתן לסמוך עליה ועל אנשיה. האפשרויות הטכנולוגיות שלה לרבות תקשורת הלוויינים וההתחברות למערך השידור הלווייני של ה- EBU על לוויין ה- ESC האירופי התעצמו אך עמן התעצֵם גם האנטגוניזם של הוועד המנהל של רשות השידור לשידורי הכדורגל. כרגיל התגלו קשיים וחילוקי דעות מבית. חלק מחברי הוועד המנהל החובבני של רשות השידור ובראשם רוני פיינשטיין ז"ל שהיה נציג מפלגת המערך ומי שהיה מבקר ואופוזיציונר פוליטי ומקצועי חריף של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עוד מימי מונדיאל מכסיקו 1986 ראה במאמץ השידור של מונדיאל איטליה 1990 בזבוז כספי ציבור וזמן מסך. הוא אמר לי ולמנכ"ל רשות השידור דאז מר אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל בטרם הדיונים הסופיים כלהלן כהאי לישנא : "אני חושב שצריך לשדר רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. השאר חסר ערך ולא חשוב, מה עוד שרוב משלמי האגרה אינם חפצים בשידורי כדורגל". רוני פיינשטיין ז"ל אישיות דומיננטית בוועד המנהל של רשות השידור באותם הימים לא היה האיש הקובע היחידי אך הוביל קו מסוכן שהתנגד מפורשות להצבת מסות של שידורי ספורט בינלאומיים רלוואנטיים בכלל על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי כדורגל בפרט. הוא לא הסתיר את דעתו השמרנית הקיצונית. הספורט בכללו על פי תפישת עולמו היה סטריאוטיפ זול וחסר איכות. תרבות הטלוויזיה שלו הייתה מוגבלת ושונה למרות שדובר במונדיאל אירוע השיא של הכדורגל הבינלאומי. 30.000000000 (שלושים מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם נושאים אליו את עיניהם אך את רוני פיינשטיין ז"ל זה ממש לא עִניֵין. כל ניסיונותיי להסביר לאופוזיציונר הזה מהוועד המנהל של רשות השידור המתנגד לשידורי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU שאנחנו חברים בו "במשרה" מלאה עתידות לשדר ישיר את כל 52 המשחקים בטורניר, העלו חֶרֶס הנימוקים נפלו על אוזניים ערלות. "אז מה", סנט בי רוני פיינשטיין ז"ל, והוסיף בנימה כוחנית ומתנשאת, "הם ישדרו ואתה לא…אנחנו לא צריכים ליישר קו עמם…רשות השידור לא צריכה לנהוג כמותם…". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל תמכו בגישתי כי המונדיאל הוא אירוע ספורטיבי – תרבותי גלובאלי בעל עניין עצום בישראל מעבר להיותו חגיגת כדורגל איכותית. חבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל היה בר פלוגתא לא רק של אורי פורת ז"ל אלא גם של אריה מקל ז"ל ונסים משעל יבד"ל.

לפתע תקע מישהו מקל נוסף בגלגלי הזמן. זה היה מר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית אקוויוולנט למר נסים משעל מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מאז נובמבר 1989 מועד סיום הקדנציה של המנהל הקודם מר חיים יבין). התברר כי הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 הקרויה COL (ראשי תיבות של המונח הארגוני- מונדיאלי Comitato Organizzatore Local ) קבעה שני זמנים מרכזיים ל- 52 משחקי המונדיאל. 22 מהם יתקיימו בשֵש בעֶרֶב על פי שעון ישראל ו- 30 בעֶשֶר בעֶרֶב. פירושו של דבר ש- 16 ממשחקי הטורניר בשלב המוקדם, 4 משחקים בשלב שמינית הגמר, ו- 2 משחקים בשלב רבע הגמר המתקיימים בין השעות שֵש בערב לשמונה בערב, "נופלים" על זמן השידור של הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית בניהולו של יוסף בר-אל. הוועדה המארגנת האיטלקית לא שמעה על יוסף בר-אל ושידורי הטלוויזיה שלו בשפה הערבית בעת תכנון שעות המשחקים אך מאידך מנהל הטלוויזיה בערבית גם לא שמע על COL. יוסף בר-אל לא הסכים לוותר. על פי השקפת עולמו מונדיאל 1990 פלש לטריטוריה לא לוֹ. היה נדמה לי שהוא נפגע וכועס מפני שאנשי הוועדה המארגנת האיטלקית לא התייעצו עִמוֹ.

מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה ב- 1990 לא הבינו את חשיבות שיבוצם של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הכדורגל נתפש ע"י מפקחי השידור הציבורי בישראל, 23 חברי המליאה ו- 7 אנשי הוועד המנהל בראשות האופוזיציונר והמוביל רוני פיינשטיין ז"ל, כעוֹל ו- סטראוטיפ רדוד שצריך אולי לשדר ממנו משהו, קמעא, אך אין להרבות. תפישה כוללנית ופשטנית של מנהיגי השידור בישראל הפוכה לחלוטין מגישתן של כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות עד האחרונה שבהן בשורות ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי, שביקשו להרבות בשידורי המונדיאל, ואומנם שידרו ישיר את כל 52 המשחקים במונדיאל איטליה 1990. למרבה הצער אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם חלק נכבד מחברי המליאה לא הבינו שמתפתח במהירות במדינת ישראל שוּק תקשורת וצרכנות טלוויזיה שונים לחלוטין ממה שהם הכירו, שבו הכדורגל מהווה נדבך שידור מרכזי ואיתן בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם ייצגו את מִמסד השידור היָשָן, התעלמו מהעניין הציבורי העצום הטמון בטורניר גביע העולם בכדורגל , ולחלוטין לא הבינו את הקשר בין התשלום הבלעדי עבור סחורת השידור היקרה והמרתקת לבין ניצול יתרון הבלעדיות והשימוש הנכון והמיטבי בה. רובם היו מינויים פוליטיים שלא התעניינו באמת במקצוע השידור ולא ראו את הנולד. אנשים חסרי כישרון שלא הייתה להם את היכולת להוביל את השידור הציבורי בישראל וגם לא לצפות את מפת התקשורת העתידית המשורטטת מחדש ומתפתחת במהירות במדינת ישראל ובעולם. תפישת השידור של רובם הייתה רשלנית. הם ראו בחברותם בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי לא תפשו שהחלשת שידורי איטליה 1990 הופכת את הטלוויזיה הישראלית לפגיעה ומאוימת ע"י ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים שחושק אף הוא בסחורת השידור הזאת. הם לא העריכו נכונה את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2 המסחרי שעתיד לקום בתוך שנים מעטות. בדיעבד הוברר כי ערוץ 2 לא רק שהציב ויצר תחרות צפייה קשה לערוץ הציבורי המונופוליסטי, אלא הדבר הראשון שעשה היה לחטוף לעצמו ב- 17 במאי 1994 את סחורת הכדורגל מידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה נכס שידור חשוב שלה במשך רבע מאה מאז שנוסדה ב- 1968. אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור נראו לעיתים כאסופה חובבנית שבינה לבין עיתונאות טלוויזיונית אין שום מכנה משותף. קשר מקרי. מוסד הוועד המנהל של רשות השידור ועמו המליאה הפכו מראשית בריאתם לטרמפיאדה פוליטית. אנשים בעלי אמביציות פוליטיות ללא כל הבנה בשידור טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה נשלחו לתפקידם לפרק זמן מסוים בשני המוסדות המפקחים של השידור הציבורי ע"י פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים וותיקים מהם. הוועד המנהל של רשות השידור והמליאה הצטיירו כמקומות חנייה לעוברים ושבים כשבידיהם מטה נדודים גס ו-פוליטי. החנייה הקצרה בשני המוסדות ההם של רשות השידור ההיא שימשה להם מעין קרש קפיצה פוליטי בלבד. הדוגמאות היו רבות מספור : דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל, גיל סמסונוב, אלון אלרואי, סילבן שלום, אהרון הראל ז"ל, ורבים אחרים.

טקסט תמונה : זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80 ו- 90 של המאה שעברה. היה יריב עיקש ומר של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וגם של אריה מקל ז"ל, והתנגד בשעתו התנגדות גורפת וטוטאלית לכיסוי נרחב של מונדיאלים ואולימפיאדות בטלוויזיה הציבורית . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אח"כ הפך לעו"ד ונוטריון פרטי. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל נולד ב- 7 במאי 1939 בירושלים. הוא צמח על ערכי תנועת העבודה. היה בעברו מנכ"ל עיריית ירושלים. הנשיא החמישי יצחק נבון שכיהן בתום כהונת הנשיאות שלו כשר החינוך בממשלת ישראל [1] היה האיש ששלח את רוני פיינשטיין ז"ל לוועד המנהל של רשות השידור. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל זכר היטב את אשר התחולל בוועד המנהל של רשות השידור בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "הובלתי בוועד המנהל מראשית קו קשוח נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר. אני זוכר שהתרשמתי רע מאוד מהדרך הלא ראויה בה רצה אורי פורת לסלק בצורה לא ראויה מניהול רדיו "קול ישראל" את גדעון לב ארי ז"ל (מת ב- 2001 בן 66). התנגדתי לאורי פורת ז"ל (מת ב- 2007 בן 72) פוליטית ומקצועית. אח"כ היו לי גם מחלוקות עם אריה מקל. אני זוכר היטב את ההתנגדות הנמרצת שלי לשידור מסיבי של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הייתה מונופוליסטית בימים ההם והיה ידוע לי שמחצית מהצופים משלמי האגרה לא רצו לראות בכלל כדורגל".

הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- חישובי עלויות זכויות שידורים טלוויזיוניות בשלושת המונדיאלים של 1990 (איטליה) + 1994 (ארה"ב) + 1998 (צרפת). מדובר ב-כלכלה טלוויזיונית בינלאומית יקרה, מורכבת, וסבוכה (!).

ב- 1987 חתם קונסורציום השידור הציבורי הבינלאומי המונה שישה גופי שידור ציבוריים (כולל את ה- EBU איגוד השידור האירופי העשיר מכולם בתוכו ואשר כידוע רשות השידור הישראלית נמנית כ- Active member על שורותיו) OIRT + OTI + ASBU + URTNA + ABU על חוזה שידורים משולש בלעדי עם ה- FIFA, הכולל שלושה מונדיאלים רצופים. זה של איטליה 1990, ואת הבאים אחריו ארה"ב 1994 וצרפת 1998. הקונסורציום הבינלאומי הורכב כאמור מאיגודי השידור הציבוריים האלה : EBU איגוד השידור המערב אירופי, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, URTNA – איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק (למעט אוסטרליה ויפן שפעלו בעצמן), ו- OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. בהסכם נקבע כי הקונסורציום ישלם ל- FIFA עבור שלושת המפעלים סך של זכויות שידורים העומד על 345.000000 (שלוש מאות ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים, שווה ל- 230.000000 (מאתיים ושלושים מיליון) דולר. זה היה חוזה כספי מצוין וזוֹל מאוד שלא חזר על עצמו עוד בעתיד . העוֹל הכספי העיקרי נפל על ה- EBU העשיר. חברות בו כ- 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות (גם את רשות השידור הישראלית) וביניהן רשתות גדולות ועשירות כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ARD ו- ZDF הגרמניות, TF1 ו- כן F3 ו- F2 הצרפתיות. ה- EBU שילם מתוך הסכום הכללי % 38.5 שהיוו 133.000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים.

הערה שלי : המערכת המוניטארית והחישובים הכספיים של איגוד השידור המערב אירופי התנהלה במטבע השווייצרי מפני שמקום מושבו של ה- EBU (גוף השידור הציבורי העשירר והמוביל בעולם) היה בג'נבה. כמו כן יש להזכיר לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי חלוקת הנטל הכספי בין רשתות הטלוויזיה שהרכיבו את ה- EBU התנהלה על פי הנוסחא המתמטית הזאת : שורש ריבועי של מספר מכשירי הטלוויזיה בכל מדינה חלקי עשרת אלפים מניב את מספר היחידות הבסיסי של כל רשת ורשת. אם למשל מספר היחידות הבסיסיות של גרמניה הוא 46.90 ומספר היחידות הבסיסיות של ישראל הוא 7.74, אזי על כל דולר שהטלוויזיה הישראלית תשלם בעבור זכויות שידור של אירוע X כלשהו, הגרמנים (כלומר שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF) ישלמו 6.06 דולרים, וכן הלאה.

טקסט מסמך : כך נראית ופועלת נוסחת ה- Share הכספי של ה- EBU על רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות בשורותיה. כמות היחידות הבסיסיות של כל רשת טלוויזיה באשר היא ב- EBU, היא תוצאה של כמות מכשירי הטלוויזיה שמחזיקים האזרחים בביתם באותה המדינה הנדונה. היחס ישיר. ככל שמספר היחידות הבסיסיות גדול יותר כך יגדל גם נתח ה- Share הכספי של אותה רשת הטלוויזיה המדוברת בעוגה הכללית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זהו ה- Breakdown של הסכום הכללי על סך 345.000000 פרנקים שווייצריים שהוטל על ה- EBU לשלם לאחר מו"מ כספי קשה ומפרך עם FIFA עבור שלושת המונדיאלים ההם של איטליה 1990, ארה"ב 1994, ו- צרפת 1998. ה- Breakdown התחלק על פי הנתונים הכספיים האלה בשלושת המונדיאלים המדוברים, כלהלן :

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2] תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד 950.00000 (שווה ל- 63.300000 דולר)

ה- EBU בנפרד 35.000000 (שווה ל- 23.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית 455000 (שווה ל- 300.500 דולר)

הערה : עלות של כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל איטליה 90' עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 5770 (חמשת אלפים ושבע מאות שבעים) דולר.

מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 [3] תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד 115.000000 (שווה ל- 76.600000 דולר)

ה- EBU בנפרד 45.000000 (שווה ל- 30.000000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית 576000 (שווה ל- 384.000 דולר)

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל ארה"ב 94' עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7385 (שבעת אלפים שלוש מאות שמונים וחמישה) דולר .

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 [4] תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד 135000000 (שווה ל- 90.000000 דולר)

ה- EBU בנפרד 53000000 (שווה ל- 35.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית 705000 (שווה ל- 470.000 דולר)

הערה שלי : עלות כל שידור ישיר של משחק בודד מ-תוך 64 משחקי מונדיאל צרפת 98' עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדה על סכום של 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבע) דולר.

הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990, COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Locale) הוקמה ב- 3 בדצמבר 1984 בראשותו של הנשיא פרנקו קארארו (Franco Carrao) ועשרת סגניו, בתוכם נשיא ה- FIFA ז'וּהוֹ הבלאנז' ומזכ"ל ה- FIFA יוזף "סֶפּ" בּלאטר יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI, עשו עבודה ענקית ופנטסטית, ויסודית. הכדורגל הבינלאומי ובראשו המונדיאלים הפכו זה מכבר לעסק כלכלי פורח. ב- 26 באוקטובר 1986 נחתם ההסכם הדן בקידום התוכנית המסחרית (The commercial program) של מונדיאל איטליה 90' בין הוועדה המארגנת האיטלקית COL לבין ה- FIFA. ההסכם קבע עקרונות מדויקים של הענקת רישיונות והפעלת חברות מסחריות בינלאומיות רבות עוצמה לטובת ארגון המשחקים. ההסכם כלל חמש קטגוריות רשמיות של חברות המעניקות חסות, חברות ספקיות שירותים, חברות מוצרים כמו : Adidas Api Barilla Caffe Mauro Grana Padana Seiko Matercardועוד יוכלו להציב את שלטי הפרסומת שלהם באצטדיונים בחינם, חברות איטלקיות Alimondo ו- Cartiere Burgo ישתפו פעולה רק בתוך איטליה לשיווק לוגו וסמל המשחקים בתמורה למתן מוצרים הדרושים לפעילותה השוטפת של הוועדה המארגנת COL, ו- 46 חברות איטלקיות שיוכלו לעטר את מוצריהן בלוגו וסמל המשחקים תורת תשלום כמובן. ביזנס ענק. האיטלקים בעצה אחת עם אנשי ה- FIFA התירו לעֶשֶר חברות ענק כלכליות, חברת המכוניות אלפא רומיאו, ג'ילט, חברת הממתקים מארס, חברת האלקטרוניקה פיליפס, קוקה קולה, יצרנית המצלמות חברת קאנון, JVS, Vini d'Italia – המיניסטריון לחקלאות והייעוּר של איטליה, ענקית הפילם פוג'י, חברת הבירה באדווייזר – לפרסם באופן בלעדי את החסות שלהן (Sponsor) בתקופת המשחקים תמורת ממון רב, במה שכונה ע"י אנשי הכדורגל, "האירוע הגדול עלי אדמות". כמו כן העסיקה הוועדה המארגנת האיטלקית המקומית שמונה חברות גדולות של ספקיות המעניקות שירותים כלהלן : בנקאות, תעופה, מערכת היסעים, הדפסה והעתקת מסמכים וכיו"ב. החברות האלה כונו ע"י ה- FIFA כ- ” Official Suppliers”. ה- FIFA והוועדה המארגנת האיטלקית עשו כל מאמץ לשווק את עצמם באמצעות הספונסרים שלהן כמי שמיטיבים עם כל ילדי העולם. זה בלט בתמונות שהן שלחו לכל רשתות הטלוויזיה בעולם כולל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- הפיצו אותן בכל פינה ועל כל לוח מודעות ברחבי תבל.

[1] יצחק נבון נודע בעבר כתומך פוליטי מובהק של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אַרְיֵה מֶקֶל, ובאמת הוא היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע"י הממשלה למנכ"ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר ב- 1990 ע"י הוועד המנהל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2] הנתונים באדיבות ה- EBU.

[3] הנתונים באדיבות ה- EBU.

[4] הנתונים באדיבות ה- EBU.

מונדיאל איטליה 1990. הטלוויזיה הישראלית הציבורית + ה- EBU + הוועדה המארגנת האיטלקית הקרויה "COL".

תקציב הפעולות של COL עמד על 120000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר. בהסכם המסחרי בין הוועדה המארגנת המקומית COL (ראשי תיבות של Comitate Organizzatore Locale) ל- FIFA נקבע כי הפדיון הכספי של הוועדה המארגנת המקומית יבוא משני מקורות : מהכנסות ה- FIFA ומהכנסות מהפרסומות ושיווק הסמליל (Logo) וקמֵע (Mascot) של המשחקים. FIFA התחייבה להעביר ל- COL סכום בן % 9 ממכירת הכרטיסים ל- 52 המשחקים, % 9 מזכויות שידורי הטלוויזיה של הקונסורציום הבינלאומי, % 9 מחוזי הפרסום, ו- % 30 החזר הוצאות הקשורות ללוגיסטיקה של אירוח 24 הנבחרות המגיעות מארצות מוצאם לאיטליה. כמו כן נקבע כי COL תקבל % 100 מהרווחים של החוזים עם שמונה החברות האיטלקיות המספקות את השירותים המבצעיים של הטורניר, % 30 מהכנסות החוזים עם חברות המוצרים, % 100 מהכנסות החוזים עם שתי החברות האיטלקיות "משתפות הפעולה" (Collaborators) כ- % 80 מזכויות השימוש בסמל וקמֵע המשחקים, ו- % 20 מזכויות המכירה של סמל (Logo) וקמע (Mascot) המשחקים לקהילייה האירופית. זהו ביזנס כלכלי אדיר. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI בעלת יכולות כספיות וארגוניות (אף על פי כן נעזרה בכוח אדם וציוד ע"י מספר רשתות טלוויזיה אירופיות החברות ב- EBU), הציבה ב- 12 האצטדיונים כ- 24 ניידות שידור ברחבי איטליה שכללו 375 (שלוש מאות שבעים וחמש) מצלמות טלוויזיה. בין 11 ל- 16 מצלמות בכל משחק. 1200 (אלף ומאתיים) אנשים הרכיבו חמישה ציוותי הפקה וצילום מיוחדים שתפעלו את ניידות השידור בשתים עשרה הערים. RAI עתידה הייתה להפיק בתקופת המונדיאל כ- 3000 (שלושת אלפים) שידורי טלוויזיה Unilateral לכל רחבי תבל בני 25000 (עשרים וחמש אלף) שעות. 147 רשתות שידור של טלוויזיה ורדיו עתידות היו לכסות את טורניר מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. בכל אִצטדיון הוקם מרכז טלוויזיה ועיתונות עצמאי משלו כמו גם נקודת שידור לוויינית למשלוח כתבות Unilateral ישירות למי שרצה מהאצטדיון המקומי לתחנות האם שלו מהירות וראשוניות הדיווח העיתונאי בטלוויזיה מותנה לחלוטין בטכנולוגיה החדשנית. משרד התקשורת האיטלקי הציב בכל תריסר האצטדיונים 7864 (שבעת אלפים שמונה שישים וארבע) מכשירי טלפון לעיתונות הכתובה ועוד 1645 (אלף שש מאות ארבעים וחמישה) מכשירי טלפון לאנשי הטלוויזיה והרדיו . הכדורגל באיטליה הוא דת והכרטיסים נמכרו כלחמניות טריות . הוועדה המארגנת האיטלקית עתידה הייתה למכור כ- 2.600000 (שני מיליון ושש מאות אלף) כרטיסים בתוך ימים ספורים ל- 52 משחקי הטורניר.

מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל יבד"ל (עיתונאי מוכשר, נבון, ו-רב הישגים) מאבד ב- 10 ביולי 1990 את הזדמנות חייו להתמנות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נהדף לאחור ע"י בר הפלוגתא שלו יוסף בר-אל ז"ל אָפוּף תומכים פוליטיים, ומפסיד במִכְרָז תָּפוּר. יוסף בר-אל מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הזוכה ממהר להצהיר "ידעתי שאנצח…" כאילו שמדובר במשחק כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות.

לתוך הקלחת הזאת של מונדיאל איטליה 1990 נכנסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט בפיקודי יחד עמה. לחבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל זה לא הזיז. המאבק המַר והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) על בכורת שידורי הספורט החל מייד עם תום משחקי גביע העולם בכדורגל איטליה 1990. ביום שלישי – 27 במאי 1990 נשלחתי ע"י נִסִים מִשְעַל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרוֹמָא להפיק, לערוך, לשַדֵּר ולנַהֵל את שידורי מונדיאל הכדורגל האיטלקי. בשובי לארץ כעבור ארבעים וחמישה ימים וארבעים וחמישה לילות ב- 12 ביולי 1990, קִידֵם את פני מנהל טלוויזיה אחר. יוסף בר-אל. דומה היה כי בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משנית בחשיבותה רק למונדיאל האיטלקי. העיתונות הישראלית לגווניה השונים דנה והעניקה Space עצום למכרז רשות השידור ודנה שעסק בבחירת מנהל טלוויזיה חדש . נסים משעל היה עיתונאי מצוין בעל הישגים איכותיים וכמותיים מרשימים לאורך שנים . אולם לא בטוח שידע לנהל. אין שום וודאות כי היה באמת מנהיג שידור שנועד לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר מסוגל לכפות את מרותו על כתביו.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו. משהפר כתב הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה, "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת לא תשאל". יִצְחָק שָמִיר כה כעס ורגז על יִגֱאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו, ניתק את המיקרופון הזעיר (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית As is, כמו שהוא. כולם ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצדד ראש הממשלה רותח מזעם ו- מנתק את המיקרופון ומסתלק מחומם מיגאל גורן. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה מקדמת גברו. פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר-אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מאופן ניהולה הבלתי תקיף, ומאיך שהיא נראית עכשיו. נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה יצחק שמיר כמנהל טלוויזיה חלש שהעובדים לא סרים למרותו. ראה מקרה יגאל גורן. ראש הממשלה יצחק שמיר היה זקוק לאנשי שלומו בצמרת רשות השידור. הוא מצא אותם. הראשון היה המנכ"ל אריה מקל. השני מהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח בימאי בעל מוניטין עצום ומנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

טקסט תמונה : קיץ 1969. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 53 שנים. תמונה היסטורית שצולמה ותועדה לפני יותר מיובל שנים. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. זיהוי הנוכחים בתמונה : יגאל גורן (במרכז) בתחילת דרכו בטלוויזיה ישראלית הציבורית.. מנהל שירותי הפקה יוסי לנדאו (משמאל), ומ-ימין, הבימאית היפה רינה הררית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון "ידיעות אחרונות". כתבת העיתון גב' רבקה נוימן מדווחת כי נציגי הליכוד הוועד המנהל של רשות השידור יצביעו בעד מועמדותו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בוועדת המכרז המתכנסת למחרת ב- 10 ביולי 1990. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

ראה גם עיתון "הארץ" מ- 9 ביולי 1990. עיתון "חדשות". כתבת העיתון רונית אנטלר קובעת מפורשות כי ראש הממשלה יצחק שמיר הורה לנציגי הליכוד בוועד המנהל לבחור ביוסף בר-אל למנהל העתידי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון "דָבָר". כתבת העיתון גב' עירית רוזנבלום מדווחת לקוראיה אודות התככים הוויכוחים , והמאבקים הפוליטיים המתנהלים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור והנוגע לבחירת מנהל טלוויזיה חדש. (באדיבות ארכיון עיתון "דבר" ואנשי "בית אריאלה" בתל אביב).

נִסִים מִשְעַל נלחם מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון. הוא, נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו. במקומו של נסים משעל שהודח במכרז מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993. וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אריה אבנרי ועמוס בן ורד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר-אל שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998) – על פניו של נסים משעל הרענן והחכם. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוסף בר-אל הייתה שגיאה פַטָאלִית ובְכִיָיה לדוֹרוֹת. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך. ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולענה" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה התקשר לביתו של הח"כ ומזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש ואיים כליו כי אם שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין, והיו"ר אהרון הראל ז"ל לא יצביעו בעדו הרי שהמפלגה תינזק לאחר מינויו.

טקסט תמונה : זהו נסים משעל ב- 1990. עיתונאי מוכשר, נבון, ועתיר הישגים. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1990 ותיקווה גדולה להנהגת השידור הציבורי בכללו, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על המועמד הכושל יוסף בר- אל שזכה לבסוף במשרה החשובה ורבת האחריות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוסף בר- אל ז"ל נבחר במכרז מסודר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם עיתון "הארץ" מ- 11 ביולי 1990. העיתונים "הארץ" ו- "ג'רוזלם פוסט" מסקרים את בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ההתמקחות הפוליטית בין חברי הוועד המנהל לבין עצמם בעניין הבחירה והעדפתו של יוסף בר-אל על פני נסים משעל.

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רבקה נוימן בעיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ראה עיתון "חדשות" ז"ל (בהוצאת עמוס שוקן מו"ל עיתון "הארץ") מ- 11 ביולי 1990. לפני 32 שנים. סיקור של הכתבת רונית אנטלר בעיתון "חדשות".

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת פאר-לי שחר בעיתון "על המשמר" (פאר לי שחר היא היום עיתונאית ושדרנית ברדיו "קול ישראל"). (באדיבות ארכיון "על המשמר" ואנשי "בית אריאלה" בתל אביב).

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת הילה גבריאל בעיתון "דבר". באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר (על פי עדותו של יצחק נבון כפי שהעיד בפניי בעת מחקר וכתיבת שני הספרים "8 ימי בראשית" ו- "רוש ולענה". אולי מפני שראה בו לא רק איש בעל יכולות ניהול אלא גם איש מסודר ונאמן השלטון . נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז"ל, אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפהה והתאים לבחירתו של יוסף בר-אל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולאא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה. שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים". אמנון מֶנְדָה ז"ל זכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור".

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידהה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ. הערת שלי הנוגעת לגב' דליה איציק : גב' דליה איציק תבד"ל גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור יוסף בר- אל ז"ל. טעמיה שמורים עמה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד. השרה דליה איציק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה דליה איציק נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. זה לא עלה בידה. ראה הספר, "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. ידיעה של עיתונאית "מעריב" אילנה באום. יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "…אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח…", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הַרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות "מעריב").

מזכ"ל מפלגת העבודה דאז מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק, רוני פיינשטיין ז"ל ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל שהבריזו לו ועל שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה. תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה. במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מיכה חריש סיפר בפומבי [3] כלהלן : "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז, ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך". (הטקסט המצוטט נלקח מהפוסט של העיתונאית גב' הילה גבריאל כפי שהתפרסם בעיתון "דבר" ב- 11 ביולי 1990).

לוגיסטיקה במונדיאל איטליה 1990. הפרשן המעולה, המקורי, המוכשר, ויוצא דופן באיכותו ורמתו. עיתונאי ידען יחיד ובודד מבין רבים (!), מר אבי רצון במונדיאל איטליה 1990. היה רק אבי רצון אחד במדינת ישראל והוא היה שלנו של אנשי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

נותרה רק בעיה אחת לא פתורה בכל ההפקה הענקית הקרויה "מונדיאל איטליה 1990". טֶרֶם היה לנו מקום היכן לגוּר ברומא בתקופת המשחקים. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן חשב שמחירי המלונות המוצעים ע"י הועדה המארגנת האיטלקית גבוהים מידי. הוא ביקש אותי למצוא אלטרנטיבה חלוּפִית. ניצלתי את נוכחותו של ידידי העיתונאי אָבִי רָצוֹן עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" באותה העת ברומא (הכיר את הבירה האיטלקית כאת כף ידו מימים עברו), כדי לנסות להשיג לנו מגורים בבֵית דירות הסמוך ככל האפשר למרכז השידורים הבינלאומי של RAI (רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האיטלקית ששימשה Host broadcaster בינלאומי ו- הפיקה את שידורי מונדיאל איטליה 1990). מעולם לא נזקקתי למלונות פאר שהיו בנמצא ברומא. הבעיה הייתה שלא מצאתי מקומות לינה זולים המתאימים למחירי רשות השידור הענייה. עוד קודם לכן החלטתי להציב את אָבִי רָצוֹן באולפן גביע העולם בירושלים כעיתונאי המספק חדשות טריות במונדיאל לצידם של השידורים הישירים. מדהים שאבי רצון תימני אסלי, יליד רמת ישראל במקורו, ידע את השפה האיטלקית על בּוּרְיָה. הוא דיבר, כתב וקרא איטלקית נפלא והיה קשור בכל נימי נפשו לתרבות האיטלקית, לספורט שלה בכלל, ולכדורגל בפרט. היו לאָבִי רָצוֹן קשרים מסועפים עם העיתונות האיטלקית וחברים טובים ללא סוף בה. במיוחד עם עיתונאים מפורסמים בעיתון הספורט האיטלקי הידוע ורב המוניטין אחד הנפוצים ביותר מסוגו באירופה (מודפס על נייר בצבע וָורוֹד), ונקרא, “LA GAZZETTA DELLO SPORT”. למרות ששימש ככוח עזר בלבד במערכת שלי בירושלים וכלל לא היה איש רשות השידור, היה לי כאח נאמן, מקצוען ועיתונאי אמיץ, דיסקרטי בעבודתו וידען גדול. אבי רצון אכל עיתונאות, ישן עיתונאות, וחלם עיתונאות. ו- הוא הבין גם היטב את תורת הכדורגל. לא היה לי כל ספק בכך. יכולתי לפרוש בפניו את כל תוכניותיי מבלי לפחד שפרט כלשהו ידלוף החוצה. אולי רכש את ערך החֲבֵרוּת כשהיה לוחם בצנחנים ואח"כ מאבטח בשב"כ באיטליה. אולי הביא עמו את מוסר הרֵעוּת מהבית – מהמשפחה. הוא היה אישיות מיוחדת. לא חלמתי כי אזכה אי פעם בפיס הזה שנקרא "אָבִי רָצוֹן". ידעתי שהוא טוב, לא ידעתי עד כמה הוא טוב כעיתונאי וגם כ- אדם (!). בקלות רבה הוא סידר וארגן לי את המגורים הדרושים ברומא. הוא מצא ווילות להשכרה במחירים מגוחכים ממש באזור מלבב ושקט ב- "קורטינה ד'מפצו" ברומא, הבנויות על הדרך הראשית של וויה – קאסייה, מרחק של פחותת מעשר דקות נסיעה מ- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) של RAI. הנוף הנאה באזור המגורים הזה שלנו ב- "קורטינה ד'מפצו" הזכיר את מראות הכרמל בחיפה. בשום אופן לא היה ניתן להגיע להישג לוגיסטי כזה מישראל. המגורים המצוינים והנוחים במקום לא מרכזי ברומא היו אומנם זוֹלים אך בלתי מאובטחים ע"י גורמי הביטחון האיטלקיים. נדרשו על ידי לבצע סידורים מיוחדים כדי לאבטח 24 שעות ביממה את מגורי המשלחת של רשות השידור (טלוויזיה + רדיו "קול ישראל"). על פי בקשתו של יוחנן צנגן הצטרפה למגורים שלנו גם משלחת שדרי הרדיו של "קול ישראל" שהורכבה מגדעון הוד, דני דבורין, ומאיר איינשטיין. החבר'ה האלה קיבלו לידם כרגיל את המוכן מבלי להתאמץ. רוב משלחות השידור של ה- EBU התגוררו במלונות במרכז רומא ושילמו מֵאוֹת דולרים ללילה. הביקוש לא היה רָב מההֵיצַע. רשתות השידור הגדולות והעשירות כמו ה- BBC ו- ITV, רשת הטלוויזיה הספרדית TVE, שתי רשתות הטלוויזיה הממלכתית של צרפת FR3 ו- FR2, הרשו לעצמן לשכור לאנשיהן מלונות תמורת 400 דולר ללילה אחד. אנחנו היינו הרבה יותר צנועים.

ההחלטה האסטרטגית שלי לבנות את אבי רצון לטווח ארוך ולמזג אותו תחילה כעיתונאי במערכת העיתונאית של שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואח"כ כפרשן כדורגל וספורט מוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גמלה ב-לִבִּי עוד באוקטובר 1988, מייד לאחר סיומם של המשחקים האולימפיים בסיאוּל 1988 בדרום קוריאה. למדתי שָם באקראי לקח עיתונאי חשוב. את האינפורמציה העיתונאית המרעישה והסנסציונית ביותר של משחקי סיאול 1988, פסילתו של האָצָן הקנדי בֵּן ג'וֹנְסוֹן (Ben Johnson) הזוכה בריצת 100 מ' בגין שימוש בסמים וסילוקו מהאולימפיאדה, סיפק לי טכנאי טלוויזיה ישראלי באישון לילה, ולא חמשת כתבי ושדרי מחלקת הספורט שהיו עמי בסיאול. עמדו לרשותי בצֶוֶות השידוּר של סיאול 1988 חמישה שדרים – עיתונאים. יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. כולם קיבלו את משכורתם מהטלוויזיה הישראלית על בסיס הדירוג העיתונאי. הם לא היו אשמים. האנשים האלה עבדו סביב השעון והגיע להם לנוח ולישון כמה שעות ספורות מידי לילה. וכך את הידיעה העיתונאית החשובה ביותר באולימפיאדת סיאוּל 1988 לא הם השיגו עבורי. הביא לי אותה טכנאי VTR רב תושייה וחרוץ, ובעל חושים עיתונאיים מבורכים, בשם אלי רבינוביץ' שעבד בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אלי רבינוביץ' טכנאי בכיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעל שיעור קומה ויוצא דופן באיכותו, נשכר בשעתו ע"י אלכס גלעדי לשמש כעורך Video במשחקי סיאול 1988 במסגרת צוות הטכנאים של רֶשֶת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הרֶשֶת העשירה שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות בתוך ארה"ב תמורתן שילמה 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר הביאה לסיאול 88' כוח אדם שמנה 2154 (אלפיים מאה חמישים וארבעה) אנשים. אלי רבינוביץ' היה אחד מהם. איש מיוחד בעל ידע טכנולוגי עצום, מוכשר ומהיר כמו שד, מיומן מאוד, וטכנאי בעל תודעה עיתונאית עמוקה. לא אחטא לאמת אם אומר כי אלי רבינוביץ' היה איש טלוויזיה רב גוני ו- מזהיר (!). אלי רבינוביץ' היה האיש שצִלְצֵל אלי בטלפון לחדרי במלון "Seoul Garden" בסיאול ביום רביעי בארבע וחצי לפנות בוקר – 28 בספטמבר 1988. צלצול הטלפון העיר אותי בבהלה וקלקל לי את המנוחה הקצרצרה שכה הייתי זקוק לה. במשך חודש ימים בתקופת שידורי אולימפיאדת סיאול עבדתי כ- 21 שעות ביממה. זהו מבחן שידור שתובע מאמץ פיסי ומנטאלי עצום. בין שתיים לפנות בוקר לחמש בבוקר השתדלתי לישון קצת. נטלתי מיושן את השפופרת וקרבתי אותה לאוזני. אלי רבינוביץ' כבר דיווח לי כמו עיתונאי מנוסה את הידיעה הסנסציונית כלהלן : "יואש , בֵּן ג'וֹנְסוֹן (Ben Johnson) האָצָן הקנדי שזכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' נפסל לפני דקות אחדות ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי בשל שימוש בסמים, מדליית הזהב נשללה ממנו, וברגע זה מסיעים אותו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול כדי לסלקו ולהדיחו מן מהמשחקים האולימפיים". הייתי המום. זאת הייתה חדשה מרעישה. הודיתי לו מקרב לִבִּי. בתוך שניות העברתי את הידיעה הסנסציונית מהמלון שלי בסיאול למערכת האולימפית שלי בירושלים. השעה בארץ הייתה כמעט תשע בערב. מהדורת "מבט" תעלה בתוך דקות לאוויר. היינו בין הראשונים בעולם לדווח את הסיפור המרעיש לצופים בישראל אודות סילוקו של בֵּן ג'וֹנְסוֹן אלוף הריצה ל- 100 מ' מאולימפיאדת סיאול 88', לאחר שרשתות הטלוויזיה, האמריקנית NBC והקנדית CBC, עשו זאת הראשונות ודיווחו לצופיהן בארה"ב ובקנדה אודות הידיעה המרעישה. מדליית הזהב נלקחה מבן ג'ונסון והועברה לאָצָן האמריקני קארל לואיס שסיים שני באותה ריצת הגמר ל- 100 מ' ההיא שנערכה ב- 24 בספטמבר 1988 באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול 88'.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ה- IBC בלוס אנג'לס. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משנות דוֹר (ליתר דיוק 38 שנים). אנוכי כמנווט ועורך ומפיק ראשי של שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' (מימין) עם אלי רבינוביץ' המוערך והמזהיר (משמאל), מי שהיה הטכנאי והעיתונאי המצטיין שהביא לי באישון לילה את הידיעה החשובה ביותר של אולימפיאדת סיאול 1988. גירושו של האצן הקנדי בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 1988. התמונה הזאת צולמה ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. אלי רבינוביץ' טכנאי מצטיין בעבודתו ורב יכולות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נשכר לעבוד במרכז המבצעי של ה- EBU ע"י הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) והצרפתי לוסיין בנטון (Lucien Banton) שני ראשי ה- EBU Operation Group בהפקת שידורי לוס אנג'לס 84' . בסיאול 1988 שכרה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את שירותיו של אלי רבינוביץ'. הוא היה טכנאי ברמה של מהנדס טלוויזיה ובלתי נשכח עבורי. כשאתה יוצא למלחמות שידור ממושכות, לשדות הקרב הטלוויזיוניים הארציים והבינלאומיים, אתה רוצה שיהיו לידך שדרנים ברמה של יורם ארבל ונסים קיוויתי, בימאים ברמה של יואב פלג ורוביק פודגור, מפיקים ברמה של אמנון ברקאי וששי אפרתי, וטכנאים ברמה של סעדיה קאראוואני, אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, ואלי בַּבָּא, ועוד טכנאים אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אחרים טובים ו-נוספים, והיו שם הרבה כאלה בחטיבת ההנדסה שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי והשַדָּר שלי יורם ארבל במונדיאל איטליה 1990. סיבה ג' מדוע הייתי זקוק כל השנים לשַדָּר טלוויזיה נפלא בשם מאיר איינשטיין, עיתונאי שדבק עד כלות במשימות השידור שלנו, במקומו של יורם ארבל בהופעתו האחרונה של אותו יורם ארבל בשורותינו במונדיאל איטליה 1990.

אבי רצון היה עיתונאי מהולל עתיר הישגים וגם פרשן ספורט וכדורגל מזהיר. שום פרשן כדורגל ישראלי איננו מתקרב לרמתו. מהיכן אני יודע שאלוהי הטלוויזיה אוהב אותי ? אני יודע זאת מפני שהוא הפגיש אותי בשעתו עם אבי רצון. גם מוטי קירשנבאום העניק צל"ש והערכה דומים לאבי רצון. חלפו תריסר שנים מאז מונדיאל ארגנטינה 1978. יורם ארבל נותר סוּג של בֶּן אֶנוֹש שנהג לוֹמר ואהב לשדר, אך לא ידע לשאוֹל. הוא פשוט לא היה סקרן דיו כדי לחקוֹר. פעם אחת כמעט ושילם על כך ביוקר רב. זה קרה בשידורי גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. מיניתי אותו באופן טבעי לשַדָּר מוֹביל כללי שלי ובתוקף המשימות כראש הצוות הצפוני שלי באיטליה 90'. חלק ממשחקיו ומשימות השידורים הישירים שלו התקיימו בחבל הצפוני של ארץ המָגָף האיטלקית. מכיוון שנע עם צִיוותו על ציר גֶנוֹאָה – טוֹרִינוֹ – מִילָאנוֹ – וֶורוֹנָה (כ- 150 ק"מ מפרידים בין מילאנו לשלוש הערים האחרות), ניסיתי להקל עליו ועל צוותו, והצמדתי לוֹ רכב שכוּר של ההפקה, מכונית חדשה מדגם מֶרְצֶדֶס לבנה 190. הוא יורם ארבל היה שַדָּר עָסוּק מאוד. במוצ"ש של 23 ביוני 1990 הגיע עם טכנאי התקשורת שלו אמנון אלטשוּלר והפרשן אמציה לֶבקוֹביץ' בתום אחת ממשימות השידור למילאנו והחנה את הרכב בחֶניון מלון "קְרִיסְטָאלוֹ" ששכרתי עבורם. ביום ראשון – 24 ביוני 1990 שידר ישיר מאִצטדיון "סַן – סִירוֹ" את משחק שמינית הגמר גרמניה – הולנד 1:2. למחרת יום שני – 25 ביוני 1990 נסע עם צוותו ב- רֶכֶב השכוּר של ההפקה ל- גֶנוֹאה כדי לשדר ישיר מחצית שנייה ועוד משחק בשלב שמינית הגמר אירלנד (אייר) – רומניה שהסתיים בתיקו אפס בתום 120 דקות, ו- 4:5 לאירלנד בבעיטות הכרעה מ- 11 מ'.

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1990. מפת 12 הערים המארחות את 52 משחקי הטורניר והמרחקים בק"מ ביניהן. מתוך ספר השידור / פקודת המבצע שכתבתי וחיברתי לקראת כיסויי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֶרֶב שָב הצוות מגֶנוֹאה למלון "קְרִיסְטָאלוֹ" שלו במילאנו כדי לנוח ולהתכונן לנסיעה נוספת למחרת והפעם ל- וֶורוֹנה לצורך שידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. כשהגיע הצוות למלון "קְרִיסְטָאלוֹ" לעת לילה התברר שתפוסת החֶניון מלאה. יורם ארבל מי שהיה אחראי מטעמי על צוות השידור החנה את הרכב השכור בקרבת המלון. הוא לא שאל ולא בדק אם בכלל מותר לחנות במקום, אולי בגלל שמיהֵר עם עמיתו אמנון אלטשולר לסרט קולנוע כלשהו שהוקרן באחד מבתי הקולנוע בעיר. אמנון אלטשולר סיפר לי שנותר בידיהם קצת זמן פנוי אז שניהם הלכו לסרט עם כוכבת הפּורנוֹ הידועה ההונגרייה – איטלקייה אִילוֹנָה סְטָאר המוכרת יותר בכינוייה "צִ'יצ'וֹלִינָה". כששָב הצֶוות למחרת בשעות הבוקר המאוחרות אל רִכב ההפקה כדי לדהור עמו לוֶורוֹנָה, גילה שהרֶכֶב נעלם כלא היה. לא רק שנעלם אלא שהצֶוֶות ההמוּם גם לא זיהה את הטופוגרפיה של המקום. אבד לוֹ לגמרי חוּש ההתמצאות. בצַר להם צלצלו אלי שניהם למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC ברומא כדי לדווח לי ולבקש עזרה. אפילו לא המתנתי לסוף הבקשה והאצתי ביורם ארבל, "יורם ארבל, הנך ראש צוות השידור במילאנו מטעמי", והוספתי, "התקשר מייד למשטרת מילאנו ודווח להם על המקרה המצער. השתמש באקרדיטיישן שלך כשַדָּר טלוויזיה במונדיאל איטליה 1990 ואני בטוח שהם ישמחו לסייע לכם". חיש מהר הוּברר שהצֶוֶות החנה את רכבו לחניית לילה במקום אסור (שטח שהוקצה להקמת השוק השבועי של מילאנו) מבלי לבדוק. יורם ארבל ראש צוות השידור הצפוני מטעמי שוב חיפֵף. ה- 26 ביוני 1990 היה יום שלישי שהוא תאריך מסורתי של השוּק השבועי של העיר מִילָאנוֹ. זאת הסיבה שמכונית המרצדס השכורה שלנו נגררה משָם ע"י המשטרה (למקום חנייה בטוח). הרכב והצֶוֶות ניצלו. השוּק שהוקם בשעות הבוקר המוקדמות שינה את פני הסביבה ובלבל לגמרי את האוריינטציה וחוש ההתמצאות הטופוגרפית של יורם ארבל ואמנון אלטשולר. כמובן שאפשר היה להיזהר ולהימנע מהטעות הזאת. היה צריך רק קצת להתעניין ולשאול שם בזמן מישהו מקומי במילאנו, אם מותר להם בכלל להחנות את הרכב במקום האסור ששם החנו את רכב ההפקה. היי בחורים אתם אורחים במדינה זרה על כן התנהגו בצורה בוגרת ואחראית. פתאום נזכרתי במונדיאל ארגנטינה 1978 ההוא. הבנתי שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר (ואוסיף דָגוּל) אך הוא זקוק להרבה יותר ממפיק. הוא צריך מטפלת אישית צמודה ואת זאת לא יכולתי לספק לו. יורם ארבל החל להימאס עלי. איש חסר יוזמה, נעדר כישרון הישרדות, ובלי יכולת עיתונאית שאתה כל הזמן צריך לשמור עליו עם 77 עיניים. בלתי מתקבל על הדעת. "מה פתאום מיהרתם כל כך להצגת הקולנוע של כוכבת הפּורְנוֹ ההונגרייה – איטלקייה הפתטית הזאת", שאלתי וחקרתי את צוות השידור הנבוך. אמנון אלטשולר התעשֵת הראשון והשיב, "אני לא יודע מה היו מניעיו של יורם ארבל, אך אותי עִניֵין לעמוד על טיבה של עבודת ה- Sound בסרט הפורנו הזה של צִ'יצ'וֹלִינָה". מכיוון שהביא להגנתו טיעון מקצועי ודיבר אמת אי אפשר היה לכעוס עליו, על הג'ינג'י החמוד הזה. לשמחתי נותר להם די זמן והותר כדי להגיע במועד לעיר וֶורוֹנָה לשידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. חסר היה להם שלא יגיעו במועד לשידור הישיר. יוגוסלביה ניצחה במשחק הזה 1:2 בתום 120 דקות והעפילה לרבע הגמר. אני יודע שאני מנהיג ברוטלי של יחידת טלוויזיה קטנה (על פי תיאוריו של יורם ארבל) וחוֹד חַרְבִּי היה גלוי אולם בסופו של דבר השידור הרוטיני ההוא יוגוסלביה – ספרד שהפך בטעות לפרובלמטי עבר בשלום. אילו הוא לא היה צולח את המשימה כמתוכנן הרי שיורם ארבל ראש הצוות הצפוני מטעמי ב-מונידאל איטליה 90' היה מועלה על המטוס הראשון במילאנו שממריא לנתב"ג. שום איש מוכשר ככל שיהיה בצוות שלי איננו רשאי לרתום את פוטנציאל ההפקה לצרכיו שלו. גם לא יורם ארבל. ההיררכיה הטלוויזיונית נוקשה ו- מובנת ו- ברורה. יורם ארבל עבד אצלי ואני עבדתי אצל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שעבד אצל מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכול בחיים (!). הייתה מוטלת עלי אחריות אנושית + טכנולוגית + לוגיסטית כבדה, רבה, ועצומה במונדיאל איטליה 1990, ובסופה להביא הביתה 31 (שלושים ואחד) שידורים ישירים + 21 שידורים מוקלטים עם קולות השדרים שלי. האנשים אינם מבינים את כללי הפיקוד והמנהיגות לאמור : "את אחריות העצומה שהטילו עליך המפקדים שלך ואשר רובצת על כתפיך אינך יכול ואינך רשאי לחלוק עם איש" (!). אומר ואוסיף : יורם ארבל שידר נפלא את המשחק הדרמטי. בתחום השידור והמֶלֶל לא היו לו מתחרים. הוא היה שדר טלוויזיה של אירועי ספורט (בעיקר כדורגל וכדורסל) Play by play שהתקרב בשעתו יותר מכולם לשְלֵמוּת.

טקסט תמונה : יולי 1990. מונדיאל איטליה 90'. זהו חדר המבצעים ו- עמדת הפיקוד וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת במרכז השידורים הבינלאומי ברומא ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), בבירת איטליה רומא. משמאל, אמנון אלטשולר מטובי הטכנאים בתחום הקוֹל והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ג'ינג'י נחמד ואדיב ובעל חוש הומור וידע רב בתחום מקצועו. אהבתיו עד למאוד. אי אפשר היה שלא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני 32 שנים. לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל איטליה 1990. השדר יורם ארבל פורש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ועובר לערוץ 5 בכבלים (היום ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). יוסף בר-אל מתמנה במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש. נסים משעל מודח.

אף על פיכן מיניתי באופן טבעי את יורם ארבל לשָדֵר ישיר את משחק הגְמָר בין נבחרת ארגנטינה אלופת העולם לבין נבחרתה של גרמניה. אירוע השיא הנועל את משחקי מונדיאל איטליה 1990, שעמד להיערך בעַרבוֹ של יום ראשון – 8 ביולי 1990 באִצטדיון "אוֹלימפּיקוֹ" ברומא. הוא היה שַדָּר הכדורגל (וגם הכדורסל) הטוב במדינת ישראל. אחד שנולד פעם בדור. אולי בשני דורות. בצהריים נפרד המנכ"ל אריה מֶקֶל ממני ומצוות השידורים שלי במשרד ההפקה ב- IBC. הודיתי לו מקרב לֵב על שאִפשר לי להפיק ולנהל מבצע שידורים רחב היקף שזכה כמו תמיד לצפייה מרבית בארץ. משחק הגמר החל בשמונה בעֶרֶב. RAI הציבה 16 מצלמות באִצטדיון ה- "אולימפיקו" ברומא. התפתח משחק אלים בו הורחקו שני שחקנים ארגנטינאיים בכרטיסים אדומים מן המגרש. שופט המשחק המכסיקני אדגארדו קודסאל מנדז לא עשה שום חשבון לאלופת העולם היוצאת. בדקה ה- 85 הוא פסק על בעיטת עונשין מ- 11 מטר לזכות גרמניה. אנדריאס ברהמֶה (Andreas Brehme) הכניע את השוער הארגנטיני נֵרי פּוֹמְפּידוּ וגרמניה עם מאמנה פרנץ בקנבאואר ניצחה במשחק בתוצאה המינימאלית 0:1. בשעה שהוּענק גביע העולם ללותָּאר מתּיאוס הקפטן הגרמני המאושר כשחיוך רחב נסוך על פניו, ניצב לצִדוֹ דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ודמעות זולגות על לחייו. באותה העֵת של השידור הישיר ההוא לפני רבע מאה של שנים נפרד יורם ארבל בטקסט פרישה ופרידה מחושב מראש מצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו "אני משדר לכם בפעם האחרונה…". לי הוא לא אמר מילה לפני כן. הוא מעולם לא הודיע לי שהוא פורש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת מקום עבודה אחר. לאחר שמונה עשרה שנות עבודה משותפות לא מצא צורך להיפרד ממני באופן אישי. הוא נפרד מהם – מצופיו. לא ממני. ברור שזאת הייתה זכותו ללכת ממני מבלי להיפרד ממני. הוא לא אמר לי שלום ולא לחץ את ידי.

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר שימש מאמן נבחרת גרמניה בשני מונדיאלים רצופים במכסיקו 1986 ואיטליה 1990. ב- 1986 הפסיד לקארלוס בילארדו 2:3. ב- 1990 ניצח אותו 0:1. (באדיבות RAI ו- FIFA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר זכה עם נבחרת גרמניה בסגנות האלופה במונדיאל אנגליה 1966 לאחר שנוצחה 2:4 במשחק הגמר השנוי במחלוקת שנערך בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבלי" / Wembley בלונדון. שמונה שנים אח"כ ב- 7 ביולי 1974 זכה כקפטן גרמניה בגביע העולם מונדיאל גרמניה 74' לאחר שנבחרתו גברה במשחק הגמר על נבחרת הולנד 1:2 באצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות RAI ו- FIFA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 8 ביולי 1990. מונדיאל איטליה 1990. האצטדיון האולימפי ברומא. נבחרת גרמניה דקות מספר בטרם משחק הגמר נגד ארגנטינה. גרמניה ניצחה 0:1 מבעיטת עונשין מ- 11 מטרים שבעט אנדריאס ברהמה (Brehme) וזכתה בתואר אלופת העולם בפעם השלישית בתולדותיה. נבחרת גרמניה הנוקשה כללה את השחקנים האלה : השוער בודו אילגנר (שני משמאל), קלאוס אאוגנטאלר, תומאס ברטולד, יורגן קוהלר, גוידו בוכוואלד,, תומאס האסלר, לותאר מתאוס (כורע ראשון מימין), פייר ליטבארסקי, אנדריאס ברהמה, יורגן קלינסמן (כורע שני משמאל), ו- רודי פלר (עומד ראשון מימין). (באדיבות RAI ו- FIFA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האמת, אהבתי אותו. אהבתי אותו כשַדָּר. יורם ארבל היה שַדָּר Play by play משכמו ומעלה. בעל קול בּריטון עמוֹק וצלוּל, ניחן בדיקציה מושלמת, נבון, ובעל חוּש הומור לא מבוטל. בין השַדָּרִים הבודדים שידע לשים סייג לכמות המֶלֶל שלו. הוא התיידד בקלוּת עם כל מיקרופון. הוא היה שַדָּר הספורט הטוב במדינה גם בגלל שניצבה מאחורי מערכת הפקה עיתונאית תומכת. יורם ארבל היה קריין פרסומות בחֶסֶד. אולם משהשכיר את קולו לטובת המפרסם המסחרי אבדו לו כישוריו העיתונאיים שממילא היו מוגבלים. יורם ארבל החל לפני שנים רבות לשָוֵוק ולפרסם בקולו המיוחד מוצרי צריכה והדבר פגע לעַד באמינותו כעיתונאי. למען האמת העיתונאות מעולם לא עניינה ולא הטרידה אותו. עניין אותו המיקרופון והמסך. העיתונאות היא מקצוע טהור ונקי מכל רבב המחויבת לאֶמֶת ולא לסוּג של אינפורמציה שמשלמים עבורה כסף בכדי שתיאמר. הסוגיה הלא נעימה הזאת הנוגעת ליורם ארבל השַדָּר מספר אחד שלי במחלקת הספורט וקריין הפרסומות מספר אחד ברדיו, עלתה לדיון פעמים מספר בעידן המנכ"לים יוסף "טומי" לפיד ז"ל ום אורי פורת ז"ל, ולאחרונה גם עם אריה מֶקֶל יבל"א. איך שהוא העניין תמיד התמסמס. אשוב ו-אדרש לעניין הזה השנוי במחלוקת כה רבה בספר שאני חוקר וכותב ואשר קרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס סוקר את ועוסק בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, בתרומתם של השדרים והשדרניות, המגישים והמגישות, הפרשנים והפרשניות, טקסט וכיתוב, מנתח את כישרון השידור וההגשה באולפן ובשטח, את תורת הריאיון, ומרכיבי נוסחת השידור הישיר של Play by play. שַדָּר הספורט הטוב ביותר שלי ואולי הטוב ביותר בישראל בכל הזמנים נטש אותי ללא שום הודעה מוקדמת. לא היה בידי הזמן עכשיו לבַכוֹת את יורם ארבל ולהתאבל על אובדנו ועל מר גורלה של חטיבת הספורט בפיקודי. הייתי חייב להביא שַדָּר חדש וידעתי גם מי הוא יהיה. עזיבתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בפיקודי הייתה מצערת אך לא היוותה את שוֹק חיי. כבר מזמן למדתי שהחיים הרבה יותר פשוטים ממה שרבים נוטים לחשוב. המדינה הזו מלאה באנשים מוכשרים שהלכו מאיתנו וש- חשבו שאין להם תחליף. שַדָּר רדיו "קול ישראל" מֵאִיר אָיְינְשְטֵיין נקרא על ידי ל- דֶגֶל הטלוויזיה במקומו של יורם ארבל. והוא התייצב.

טקסט תמונה : זהו מאיר איינשטיין ז"ל. ככה הכרתיו ב- 1990. מאיר איינשטיין הפך לאט אולם בטוח ל- כוכב קולנוע. הוא לא היה אלון דלון ולא רוברט רדפורד. הוא היה יותר מהם. כוכב טלוויזיה בעל נוכחות. הוא הגשים חיש מהר ובמידה רבה את ציפיותיי כמחליפו של יורם ארבל. מאיר איינשטיין ז"ל נוֹלד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביום שקוֹלוֹ של יורם ארבל גָוָוע שָם לעַד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הופעתו של מאיר איינשטיין בספטמבר 1990 בזירת הספורט של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יורם ארבל הייתה מטאורית אולם יצרה חיש מתיחויות. נסים קיוויתי בן 64 בשנתו האחרונה בשורותיי בטרם יציתו לגמלאות ביקש להיות השדר המוביל גם בכדורגל ולא רק ב- א"ק. לא הייתי יכול למלא את מבוקשו לאחר תקרית מונדיאל מכסיקו 1986, במשחק ההוא בין נבחרות ברזיל וספרד בעיר המכסיקנית גוואדאלאחארה (1 ביוני 1986) בו העניק שער לברזיל שלא היה ולא נברא למרות שישב בעמדת שידור מאובזרת ואשר משקיפה בנוחות וברווחה על המראה הפנורמי של אצטדיון "חַלִיסְקוֹ" וכר הדשא שלו. גם רמי ווייץ נשא את עיניו לבכורת מיקרופון הכדורגל. אפילו משה גרטל המגוחך התלונן בפניי לאחר שהפקדתי את מיקרופון הכדורגל הראשי בידיו של מאיר איינשטיין, מדוע אנוכי מביא לחטיבת הספורט את מאיר הצעקן מרדיו "קול ישראל", וטען כי הוא משה גרטל יכול לשדר כדורגל טוב יותר ממאיר איינשטיין. גם אורי לוי שירש את מיקרופון הכדורסל של קודמו יורם ארבל ירא את איתנותו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין בעל קול בריטון חזק ויציב היה מסוגל ומוכשר לשדר כל סוג של תחרות ספורט באשר היא (כמו גדעון הוד). במשך הזמן התברר כי חדירתו של מאיר איינשטיין בספטמבר 1990 לחטיבת הספורט בפיקודי יצרה במידה כלשהי דיסונאנס, מעין חוסר הרמוניה, בחזית חלון הראווה שלי בקו השידור הקדמי. היה ברור שמאיר איינשטיין הוא השדר מס' אחת שלי. לא היה כל וויכוח בעניין. ב- 1991 פרש נסים קיוויתי לגימלאות ומאיר איינשטיין החליק בביטחון רב לנעלי ה- א"ק הגדולות שלו. ללא שום תקלה. ב- 1994 עזב רמי ווייץ את שורותיי ׁמשום שמאיר איינשטיין האפיל עליו בהתמודדות על כרי הדשא וחבר לערוץ הספורט בכבלים (שם חיש מהר פרח. רמי ווייץ הוא שדר כדורגל מְעוּלֶה ומוביל בערוצי הטלוויזיה בארץ). מאיר איינשטיין הפך לשדר כדורגל מוביל בלעדי שלי. הוא שידר ישיר כשדר מוביל במוקדי ההתרחשויות את כל המונדיאלים של ארה"ב 1994 + צרפת 1998 + יפן / קוריאה 2002, את כל ה- Euros של שוודיה 1992 + אנגליה 1996 + הולנד / בלגיה 2000, הוא שידר ישיר כשדר מוביל את כל משחקי נבחרות ישראל בקמפיינים ההם של Euro 1992 + מונדיאל ארה"ב 1994 + Euro 1996 + מונדיאל צרפת 1998 + Euro 2000. מאיר איינשטיין שידר ישיר גם את משחקי הכדורגל המרכזיים בליגה האיטלקית והליגה הגרמנית במסגרת התוכנית החדשה "כדורגל עולמי" לאחר אובדן הזכויות של הכדורגל הישראלי. ברבות השנים אפשרתי לו גם להיכנס לעמדת השידור של הכדורסל ולהדיח משם את אורי לוי. מאיר איינשטיין הפך במחצית השנייה של עשור ה- 90 במאה שעברה לשדר מוביל (יחדיו עם הפרשן אלי סהר) של משחקי מכבי ת"א בארץ ובחו"ל במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל + משחקי נבחרות ישראל בקדם אליפויות אירופה בכדורסל + אליפויות אירופה עצמן בכדורסל + משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) וגביע המדינה בכדורסל. ב- 1997 צבר לו מאיר איינשטיין מעמד עַל של שַדָּר ספורט עַל רָב תְּחוּמִי. בעצם האחד שאין בלתו.

טקסט תמונה : קיץ 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים, לפני יותר משְנוֹת דוֹר. זהו האִצטדיון האולימפי של מינכן המארח את אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988 (EURO '88). שני השדרים המובילים של חטיבת הספורט יורם ארבל (אז בן 46, במרכז) ונסים קיוויתי (אז בן 62, משמאל) משדרים ישיר את משחק הגמר הולנד – ברה"מ 0:2 מעמדת השידור שלנו באצטדיון במינכן, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עליה מתנוססת כתובת הקוֹד שלנו, IBA (מדובר ב- ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority). יושב מימין וסופק כפיים, זהו שדר הטלוויזיה היוונית הממלכתית (ERT) ניקוס קאצארוס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל קיבל במידה רבה את מדיניות שידורי הספורט שלי ואישר את כיבוש יעדי השידור הרלוואנטיים בארץ ובעולם כפי שחשבתי לנכון. בכך יצר בקדנציה הראשונה שלו (1989 – 1984) חשיבה חדשה ונורמות ייצור שונות לחלוטין של שידורי ספורט בטלוויזיה. חשתי כבר זמן רב כי עם מנכ"ל רשות השידור הזה בן למשפחת איכרים וותיקה (פרשקובסקי) מראשון לציון המושבה, תחושת שמחה של אין גבולות. יש מכשולים אך את המכשולים האלה נִצְלַח יחדיו. תחושות של אושר ושמחה ליוו אותי וגם את מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אך דומני שמנגד הן היו ל-מגנת לבּו של חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורי פורת היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שראה באמת בשידורי הספורט על פי מִשְנָה סדורה. נדבך הכרחי בבניינו של לוח השידורים הציבורי. מוטי קירשנבאום המשיך את מדיניות השידור הזאת משהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 1993. חיים יבין לא רק חשש אלא פחד מעודף שידורי כדורגל, כדורסל, א"ק, וטניס על המרקע. פחדו היה לשווא. הוא נהג לסַנֵן לעברי בישיבות הבוקר לאחר לילות אושר מלאי סיפוק של שידורי ספורט ישירים ברמה הגבוהה ביותר של הכדורגל האירופי, "יואש, זה Too Much". כמות שידורי הספורט עלוּ לוֹ בבריאות. לפחות חלקם. המנכ"ל אורי פורת יחד עם סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן סייע בידי להציב סטנדרטים חדשים של שידורי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. במידה רבה חסרי תקדים בהיקפם ועלותם. שידורי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988 (EURO 1988) היו עליית מדרגה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם היוו תקדים וציון דרך חשוּב בהתפתחותם. מאז גרמניה 1988 שידרנו ישיר את כל טורנירי אליפויות אירופה הבאות שהתקיימו בתקופתי, בשוודיה 1992 EURO, אנגליה 1996 EURO, ולראשונה את המפעל שאורגן ע"י שתי מדינות השפלה הולנד ובלגיה יחדיו המכונה 2000 EURO.

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אנוכי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1968. 22 בפברואר 1968. אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח של יד אליהו. שר הביטחון משה דיין לוחץ את ידו של טל ברודי בחדר ההלבשה של הקבוצה, דקות אחדות לפני משחק גביע אירופה בכדורסל מכבי ת"א נגד ריאל מדריד. ראיתי בטל ברודי מועמד ראוי לרשת את כיסאו של אריה מליניאק. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנהל הקבוצה נוח קליגר (ראשו מציץ), אמנון אבידן, שר הביטחון משה דיין, הגזבר ברנארד חוואסט (ממושקף), מאחוריו בוב פדרהרסט (מרכיב משקפי כדורסל מיוחדים), טל ברודי (משה דיין הגדיר אותו כעלם חמודות שהגשים את החלום הציוני), מאחורי טל ברודי ממש בקצה התמונה המאמן יהושע רוזין, לפניו חיים "חיימון" שטרקמן, שני ראשים של יו"ר המועדון צבי אבידן (אביו של אמנון אבידן), השחקן נתנאל, יוסף לז'ה, ומשה גולוביי. (התמונה ניתנה לי ב- 1979 באדיבות לובה קנפר ז"ל בעת עשיית הסרט "גופייה מס' שֵש"). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1991. היכל הספורט יד אליהו. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. שחקן הכדורסל האגדי טל ברודי מוצב על ידי כפרשן כדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסטטיסטיקאי ואיש המחשב זיגי זיגל, השדר אורי לוי (התייחס בנימוס ובכל הכבוד הראוי אל טל ברודי), והפרשן טל ברודי. אני משקיף כהרגלי מאחור על הנעשה. כמנהיג שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי נוכח כל הזמן בשטח. ב- 1996 הדיח מאיר איינשטיין ז"ל את אורי לוי יבד"ל מעמדת השידור של הכדורסל. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1992. גטבורג – שוודיה. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992 (Euro 1992). חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של אליפויות אירופה לאומות בכדורגל לצורכי שידור במדינת ישראל (!). זיהוי הנוכחים בתמונה : מימין, רמי ווייץ יבד"ל. משמאל, מאיר איינשטיין ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1995. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון בגטבורג – שוודיה בעת השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 5 בא"ק. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי, הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר מאיר איינשטיין ז"ל, והאתלט קופץ המשולשת הישראלי רוגל נחום. (הצילום נעשה ע"י הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1999. היכל הספורט ביד אליהו. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית מחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א בית וחוץ בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הפרשן אלי סהר, השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל, ושני מפעילי מערכת הסטטיסטיקה זיגי זיגל ומוטי גיא. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל). 3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

זה קרה לפני רבע מאה של שנים בשבת – 8 בפברואר 1992. אני יודע שלא תמיד הייתי איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן. ביום ההוא של מוצ"ש 8 בפברואר 1992 פקדתי כעורך ומנווט של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית על המגיש הראשי שלי מאיר איינשטיין להתייחס ב- "משחק השבת" לפוסט של כתב אנונימי שהופיע בעיתון "מעריב" ביום שישי – 7 בפברואר 1992 ואשר נשא את הכותרת "מפזר חום". הפוסט התייחס למשחקה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א שהתמודדה ביום חמישי בערב – 6 בפברואר 1992 בטאלין בירת אסטוניה נגד אלופת אסטוניה בכדורסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הכתב האנונימי שפרסם את המאמר "מפזר חום" בעיתון "מעריב" כלל לא היה בטאלין. הוא ישב בכורסתו בביתו הפרטי (ו/או שמא במערכת עיתונו ברחוב קרליבך בתל אביב) ודיווח לצופיו מידע אותו העתיק מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי שהוא מגלה לקוראיו כי בעצם פלגיאטור Off tube שלא ביקר במקום התרחשות האירוע. המגישה לצדו של מאיר איינשטיין את "משחק השבת" במוצ"ש ההוא של 8 בפברואר 1992 הייתה מרב מיכאלי (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני") אולם הטלתי את תפקיד "מבקר העיתונות" על מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין נדהם מהציווי. הוא היה רגיל לשדר ספורט ולא להתריס מול הקולגות שלו. זה לא היה לרוחו. בפעם הראשונה (והאחרונה) נדרשתי אולי נאלצתי להפעיל את סמכותי.

יום חמישי – 6 בפברואר 1992. אנוכי מטיס את השַדָּר אורי לוי ואת הפרשן שלנו טל ברודי לטָאלִין בירת אסטוניה כדי לשדר ישיר את משחק הכדורסל טָאִלין – מכבי ת"א 107:83 במסגרת טורניר גביע אירופה לקבוצות אלופות. עיתון "ידיעות אחרונות" מטיס לטָאלִין את הכתב שלו רפי נאה. עיתון "הארץ" לא שולח כתב ומודה שהוא מעתיק את מידע המשחק ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות קרדיט ל- "שירות ספורט הארץ". העיתון "מעריב" מעתיק אף הוא את מידע המשחק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ומפרסם פוסט מלומד "מפזר חום" אולם לא מגלה לקוראיו כי הוא פלאגיאטור וכי הכתב שלו אופטיובניק כותב הפוסט נשאר בארץ ו- כלל לא הגיע לטָאלִין (!).

אני שב לרגע ליום חמישי – 6 בפברואר 1992, התאריך ההוא בו שידרנו ישיר מטָאלין (Talin) בירת אסטוניה את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל בו אירחה אלופת אסטוניה את אלופת ישראל מכבי ת"א. הקושי בהפקה הזאת לא היה השידור אלא קבלת הוויזות למדינה הבַּלטית ששכנה במזרח אירופה הישנה ורק לפני שנתיים השתחררה מעולה של ברה"מ. השידור הישיר עצמו מעמדת השידור בהיכל הכדורסל בטָאלִין היה רוטינה ולהפתעתי ללא שום סיבוכים טכנולוגיים. הוא לא נשא שום יוּמרה מיוחדות. הופקדו עליו מטעמי השַדָּר אורי לוי ולצִידו הפרשן טַל בְּרוֹדִי. שניהם טסו בטיסה קבוצתית עם מכבי ת"א לטאלין. לאחר נפילת חומת ברלין ב- 1989 והתפרקותו של הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ וחיסולו של איגוד השידור המזרח אירופי OIRT, הייתה זאת אסטוניה שכמו שאר מדינות מזרח אירופה הצטרפה חיש מהר ל- EBU והפכה זה מכבר לחברה מלאה ושוות זכויות (Active member) באיגוד השידור האירופי. הטלוויזיה האסטונית בראשות מנהל הספורט שלה מר תוֹמַאס אוּבָּה הכינה בעבורי (תמיד על פי Booking מראש) עמדת שידור נוחה מאובזרת בהיכל הכדורסל בטאלין על פי הכתוב ב- פרוטוקול שחיבר זה מכבר ה- EBU. צוות השידור שלי בטאלין ביום חמישי ההוא של 6 בפברואר 1992 מנה כאמור את אורי לוי וטל ברודי. למחרת ביום שישי – 7 בפברואר 1992, הופיעה במוסף הספורט של "מעריב" רשימה מלומדת שכותרתה הייתה "מְפַזֵר חוֹם". הפוסט מהלל את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. נזכרתי רק שהפוסט "מפזר חום" נעדר קרדיט של כותבו. זה היה מוזר מאוד. היה ברור שהכתב שאיננו חתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה (ו/או מפני שההנהלה של עיתון "מעריב" החליטה לחסוך כסף). אינני יודע אם עופר נמרודי ו/או יעקב ארז שימשו עורכי "מעריב" ב- 7 בפברואר 1992. אין זה חשוב עכשיו. גם לא חשוב מי היה אז עורך מדור הספורט של "מעריב" ב- 7 בפברואר 1992. חשוב הוא שעורך "מעריב" ועורך מדור הספורט שלו בעיתון ניאותו לקבל רשימת דיווח וסיכום המשחק טאלין – מכבי ת"א 107:83 מבלי לציין כי פרי עטו של הכתב עלום השם שנעשה עבור עיתונו הוא מעשה העתקה מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואשר נעשתה מביתו (ו/או משולחן המערכת של העיתון). ניתן להבין כי עורך "מעריב" ועורך מדור הספורט של "מעריב" ניסו ב- 7 בפברואר 1992 ליצור את הרושם אצל קוראיהם כי מדובר במאמר אותנטי של דיווח מהשטח. העיתון "ידיעות אחרונות" שלח לטאלין את כתב הכדורסל הוותיק שלו רפאל "רפי" נאה ופרסם למחרת ביום שישי – 7 בנובמבר 1992 את דיווח הפוסט האותנטי הנשען על דיווח מהשטח "כדורסל טוטאלין". שמו של רפי נאה הופיע בראש הרשימה. עיתון "הארץ" פרסם ביום שישי – 7 בפברואר 1992 כותרת "מהניצחון הזה המכבים לא התרגשו" והודה בעקיפין בפני קוראיו כי לא היה לו שום נציג בטאלין וכי המידע שהוא מוציא לאור נשען על "שירות ספורט הארץ". מדור הספורט של עיתון "הארץ" העתיק אף הוא מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אינפורמציית ההתמודדות, ובחר בכסות דיווח של "שירות ספורט הארץ" (אגב, מה זהה בדיוק "שירות ספורט הארץ" ?) "מעריב" נהג בדרך עיתונאית שונה ובלתי מקובלת. מדובר בתופעה שלילית ביותר שידועה בשמה "דיווח Off tube" של העיתונאי הכותב מהכורסה בסלון ביתו (ו/או אולי משולחן המערכת ברחוב קרליבך בתל אביב), מבלי לגלות לקוראים כי מוסר האינפורמציה וקורא האינפורמציה נהנים מאותו מקור מידע והשראה שקוראים לו מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כתב העיתון "מעריב" מעתיק את רשימותיו ממרקע הטלוויזיה בעתת השידור הישיר והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאנחנו הפקנו בזיעת אפינו וגם שילמנו עליו מָמוֹן רָב. כתב "מעריב" כמובן רשאי להעתיק מהמסך כאוות נפשו, אך היה עליו לספר לקוראיו שהוא כלל לא נכח במשחק הזה, לא ביקר בטאלין, וראה אותו כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה בביתו בארץ. חמוּר מזה. לא רק שלא סיפר להם אלא הסתיר זאת מהם. זאת הייתה הונאה עיתונאית מביכה בעלת צדדים מכוערים של מגיפה מדבקת. נורמה שהנהיגו אותה בתחילה אחדים מהעיתונאים והעורכים בתקופה ההיא ואשר הפכה לתופעה מקובלת בימינו אנו. עיתונאים רבים בעיתונות הכתובה כמו במדיה האלקטרונית עושים לעצמם חיים קלים, ומדווחים לקוראיהם ממוניטור הטלוויזיה, מבלי להיות נוכחים כלל באירוע בשטח, ומבלי לגלות את עובדת פשר היעדרותם לקוראיהם. עורכי מוספי הספורט שלהם משתפים פעולה עם המעתיקים בפרסום הדיווח הפלגיאטי מבלי לספר לקוראים שהעיתונאי המְדָוֵוח כלל לא ביקר במקום בו התחולל האירוע. שדרי ספורט מתקפלים ללא בושה מפני מנהליהם ומסכימים לשדר ישיר אירועי ספורט המתקיימים בחו"ל מבעד למוניטור המוצב באולפן השידור שלהם בארץ. לחטא והפשע העיתונאי המביש ובלתי נסלח הזה קוראים שידור OFF TUBE. עיתונאי – מעתיקן הפך זה מכבר לתופעה מקובלת במקומותינו. המנהלים מתרצים את התופעה באמתלה של חיסכון כספי ומשאירים את השַדָּרִים והפרשנים בבית, ואלה משלמים לצופים שלהם בעיתונאות ירודה ופגומה. אירועי ספורט רבים שמתקיימים באירופה, ארה"ב, וברחבי העולם כולו משודרים ללא כל בושה כשיטה מעמדת שידור OFF TUBE בירושלים או בתל אביב ללא בקרה מקצועית וללא תגובת הצופים התמימים שאינם מבינים כי הולכו שולל.

הָבָה אשוב ל- טָאלִין. אותו העיתון בחר להדפיס את ניתוח המשחק והדיווח של מומחה הכדורסל שלוֹ מבלי שהכותב יהיה נוכח בכלל בטָאלִין, ודאג להסתיר את העובדה האומללה הזאת מקוראיו, כמו גם מבלי להעניק קרדיט לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלטתי להגיב. במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 בשמונה ארבעים וחמש בערב עלה המגיש מאיר איינשטיין לאוויר בתוכנית "משחק השבת" כשהוא מנפנף לעיני מצלמות האולפן בטקסט הבהרה וביקורת שכתבתי כנגד מוסף ספורט של עיתון סוֹרֵר. זה היה האייטם האחרון שנעל את התוכנית. להלן טקסט האישוּם שכתבתי ושמתי בפיו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין קיבל ממני את הטקסט והיה המום. הוא נדהם. לפתע היה אמור לתקוף קולגה שלו ושלי בשידור ישיר בטלוויזיה. שפת גופו השתנתה והוא זע באי נוחות בכיסאו. ראיתי שהדבר לא לרוחו והוא אינו רוצה לעשות זאת. מכיוון שהיה צייתן לא אמר מילה. הוא ידע שאני לא רק הבוס שלו. אני העורך שלו. מצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" הנציחה את הסיטואציה בה מגיש "משחק השבת" מאיר איינשטיין מוקיע קבל עם ועֵדה את הפלגיאטור. זהו טקסט ההוקעה :

"ולפני סיום, עיתון אחד בחר להעניק אתמול במדור הספורט שלו כותרת "מפזר חום" להצלחת מכבי ת"א בטאלין.

בגוף הידיעה מפרסם העיתון בפרוטרוט ובדיוק מופתי את מהלך המשחק , ואף מציין את השחקנים הבולטים במכבי ת"א – מיצ'ל, גודס, ג'מצ'י, וורגאס, מרסר וכמובן מוטי דניאל. זה נכון, אך משהו בכל זאת חסר כאן. עיון ובדיקה קצרה מגלים כי העיתון ועורכיו שכחו במתכוון לפרסם את שמו של בעל הרשימה . (מניף פעם ראשונה את העיתון כלפי המצלמה), הסיפור המרכזי במדור הספורט הוא אנונימי חסר שֵם וכתב הנושא באחריות לידיעה. העובדות פשוטות וקלות להסבר. הכתב האנונימי לא הצליח לקבל וויזה לטאלין ונשאר בישראל. עיתונו פקד עליו לסקר את המשחק מביתו, ולהעביר את האינפורמציה למערכת על סמך עדות ראייה ממסך הטלוויזיה הישראלית ששידרה ישיר מטאלין. כמשלם אגרה – נהג העיתון כחוק. הוא רשאי לצפות בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אך הוא לא נהג בהגינות כלפי קוראיו בשעה שפרסם דיווח נרחב אנונימי חסר שם, ומבלי להעניק את האשראי המגיע לטלוויזיה הישראלית שהיא המקור ממנה ציטט ושאב את המידע שהעביר לקוראיו. לא הגון.

(מניף פעם שנייה את העיתון לעבר המצלמה), יתירה מזאת. העיתון שלא שלח אפילו נציג בודד לטאלין, אפשר גם לפרשן הכדורסל שלו בתל אביב להעתיק מן המקור ולהגיש את חומר הפרשנות לקוראיו, כאילו נכח בעצמו במגרש הכדורסל בטאלין. מדור הספורט של העיתון הגדיש את הסאה, כשהרשה לעצמו להעתיק מן המסך מילה במילה את הראיונות שקיימו אורי לוי וטל ברודי בסיום המשחק בטאלין, עם צביקה שרף מאמן מכבי ת"א והשחקן גיא גודס. גם התמונה של מוטי דניאל המתנוססת במרכז עמוד הספורט של העיתון, היא תמונת ארכיון ישנה ומצהיבה, אך כמובן שהעיתון איננו טורח לומר זאת לקוראיו.

זהו זה גבירותיי ורבותיי. במחשבה שנייה אולי נהג העיתון כהלכה כמשלם אגרה בכך שלא שלח את נציגיו לטאלין בירת אסטוניה. במילא מה שמשדרת ישיר בערב הטלוויזיה הישראלית, העיתונים כותבים על כך רק למחרת. אגב שמו של העיתון המעתיק – "מעריב", וסיפורי ההעתקות עצמן מתפרסמות בעמוד מספר עשר שלו".

טקסט מסמך (חלק ראשון) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת").

טקסט מסמך (חלק שני) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת"). הערה : בתוכנית ההיא של "משחק השבת" ששודרה במוצ"ש – 88 בפברואר 19922 השתתפה בהגשה גם מרב מיכאלי (היום ח"כ מרב מיכאלי יו"ר מפלגת "העבודה" מעוטת מנדטים, רק שישה).

מיותר להזכיר את כמות תגובות השמחה הטלפוניות שקיבלתי מכל כך הרבה קוֹלגות מהעיתונות הכתובה שכאילו נחשבו לידידי בהם אגב אנשי "מעריב". האֶמֶת, אין לי בכלל ידידים וחברים שָם ואינני חייב להם דבר. אינני משתייך לשום קליקה או חבורה עיתונאית. גם לא הייתי מעולם חבר באגודת העיתונאים מחמת העקרונות שלי שהצבתי לעצמי, שלא תמיד נמצא Match up בין עקרונותיי לעקרונותיהם. הייתי איש בודד. התגנב ל-לִבִּי חשש כבד שהם לא פִרגנו לערך העיתונאי של הידיעה אלא פשוט הצטרפו לשמחה הקִיבּוּצִית לאֵידו של ה-פְּלָגְיָאטוֹר שאין לי מושג מיהו.

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. כותרת ראשית במדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות", "כדורסל טוטאלין". כתב העיתון רפאל "רפי" נאה מדווח מהשטח לקוראי העיתון כי מכבי ת"א ניצחה בטָאלִין את אלופת אסטוניה בתוצאה 107:83. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. הדגשת יתר של הכותרת הראשית ב- עיתון "ידיעות אחרונות", "כדורסל טוטאלין", המציינת כי כתב העיתון רפאל רפי" נאה מדווח מהשטח לקוראי העיתון אודות ההתמודדות בה מכבי ת"א ניצחה בטָאלִין את אלופת אסטוניה בתוצאה 107:83. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. כותרת ראשית במדור הספורט של עיתון "הָאָרֶץ", "מהניצחון הזה המכבים לא התרגשו". בראשית הפוסט מודגש כי המידע מובא לקוראים באמצעות "שירות ספורט הארץ" מטָאלין – אסטוניה. במילים אחרות : מערכת "הארץ" מודה כי לא שלחה כתב שלה למקום ההתרחשות והאינפורמציה שמוגשת לקוראים שלה נשענת על התבוננות במסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה ישיר ממוקד ההתרחשות את ההתמודדות טָאלין – מכבי ת"א 107:83. צוות השידור שלי בטָאלין הורכב מהשַדָּר המוביל אורי לוי והפרשן טַל בְּרוֹדִי. (באדיבות "הָאָרֶץ" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. מוסף הספורט של "מעריב" מפרסם רשימה מלומדת שכותרתה "מְפַזֵר חוֹם". הפוסט מהלל את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. קריאת הפוסט "מפזר חום" מבליטה את העובדה כי הוא נעדר קרדיט של כותבו. מוזר מאוד. היה ברור שהכתב שאיננו חתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה ו/או מפני שההנהלה של עיתון "מעריב" החליטה לחסוך עליו כסף. (באדיבות "מעריב" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).

עיתונאי ספורט רבים בעיתונות הכתובה נוהגים עד עצם היום הזה בהסכמת העורכים להשתמש במרקע הטלוויזיה כמקור מידע בלעדי ומדווחים לקוראיהם על האירועים השונים מבלי שהיו נוכחים במקום ההתרחשויות, ומבלי לגלות לציבור הקוראים שלהם כי כלל לא שהו בזירת האירוע. זהו פגם מקצועי ומוסרי כאחד. הולכת שלל. מעשה מרמה של ממש. במשך 32 שנות הקריירה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשנו גם אנו לשידורי Off Tube ספורים מעת לעת מהמוניטור באולפן ירושלים, אך מעולם לא קרה המקרה בו שמרתי את הדבר בסוֹד ואף פעם לא נטעתי בזדון בלב הצופים את התחושה כאילו שידור הטלוויזיה “Play by play” של משחק כדורגל, כדורסל, ו/או כל אירוע ספורט אחר מתבצע כביכול מהשטח. הודעתי על כך מראש. חלק מהעיתונאים שומרים בסוד את "סיפור הכורסה הביתית" ומעלימים מעיני הקוראים וגם ממצפונם) את העובדה כי כלל לא שהו בשטח, אלא העתיקו את האינפורמציה ממרקע הטלוויזיה, או ממכשיר ה- Video שהקליט למענם את האירוע בביתם הפרטי כדי להציץ בו מאוחר יותר. מעשה שלא ייעשה. הם מתביישים במעשיהם אך שותקים. "האמיצים" שביניהם מרהיבים עוז ומצטטים את הראיונות והתגובות הבוקעות ממסך הטלוויזיה לטובת העֵט שלהם מבלי מתן כל קרדיט לאנשי הטלוויזיה שהיו הראשונים במקום והפיקו וצילמו את הריאיון.

השקפת עולמי בהיותי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קבעה נחרצות כי שידור ישיר Off Tube מהאולפן של אירוע ספורט הוא קללה מחורבנת ומְאֵירָה מקצועית. מוגלה עיתונאית. תביעתי העקרונית והיסודית מהבוסים שלי הייתה לשַדֵּר תמיד מהשטח, בין אם "השטח" הוא אִצטדיון "בלומפילד" ביפו, היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב, ו/או אצטדיון "סַאן-סִירוֹ" (San Siro) במילאנו, "וֶומְבְּלִיי" (Wembley) בלונדון, ו/או ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי. אין בכלל ספק כי עמדת השידור באצטדיון היא כְּלִי נִשְקָם של השַדָּר ופַרְשָנוֹ. אוסיף ואומר : רק לעיתים רחוקות מאוד, ממש פעמים יחידות, לא נענתה תביעתי ע"י אי מי מהמנכ"לים לשדר את אירועי הספורט מעמדות שידור באצטדיונים. מאידך כשזה קרה, תמיד נתתי לציבור הצופים לדעת במקרים החריגים האלה כי השַדָּר מבצע את עבודתו מהאולפן בירושלים ורואה את המשחק כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה.

ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השדר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים והפופולאריים של אולימפיאדות, מונדיאלים, כדורגל, כדורסל, ו- א"ק. בנוסף לכך נשא מאיר איינשטיין בעול המגיש הראשי של כל תוכניות הספורט שלי. הוא הפך לשדר – עיתונאי עַל. בעצם האחד שאין בלתו. בתום מונדיאל הכדורגל המשגשג של צרפת 1998 נתתי לו ולפרשן שלו אבי רצון לדעת מה אני חושב אודותיהם. מכתבי הערכה כתבתי גם למפיק שלי ויד ימיני בצרפת 1998 ששי אפרתי, ולאורי לוי שהחזיק את האולפן המנווט של שידורי מונדיאל צרפת 1998 בירושלים. האנשים האלה היו יקרים לי. הייתי מנשק אותם לאחר שהיו חוזרים ממשימות שידור והפקה מורכבות בארץ ובחו"ל. כתבתי להם את המכתבים ההם ב- 28 ביולי 1998.

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לשדר העַל שלי מאיר איינשטיין לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא היה שדר ספורט וכדורגל הטוב ביותר בימים ההם במדינת ישראל. אישיותו השקדנית, המאופקת, המוקפדת והמאוזנת רבת הידע הייתה מעוצבת ומותאמת להפליא לעבודתו הטלוויזיונית הסבוכה ורבת האתגרים. אנוכי מוסיף עוד כלהלן : אישיותו הכנה והמאופקת הייתה כובשת (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לפרשן שלי אבי רצון לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. אבי רצון הוא אדם כן, מוכשר, ואמיץ לב, ו-עיתונאי ו- פרשן ספורט וכדורגל הטוב ביותר שפגשתי מעודי בכל הקריירה הטלוויזיונית שלי שנמשכה כ- 40 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למפיק שלי ששי אפרתי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. היה מדובר במפיק טלוויזיה סופר – מקצועי ברמה בינלאומית, ישר דרך, ונאמן, ומסור מאוד לעבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למגיש ולמנחה שלי אורי לוי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא עשה עבודה נהדרת וחשובה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסיום כמו הפתיח – תָּקֵף (!).

ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני, רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק" ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים.

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבַּלֵף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי)

2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ציטוט של ווינסטון צ'רצ'יל).

3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (ציטוט של קינגסלי אמיס).

מותו בטרם עֵת של מאיר איינשטיין ז"ל הוא טרגדיה פרטית למשפחתו ומהווה עבורה אוֹבְדָן ו- צער עצומים. לעַד. צער של ציבור כללי הוא אחר ו- מי יודע בכמה זמן מדובר. הזיכרון תמיד נותר במקומו אולם דינו של הצער הציבורי שונה. הוא נבדל מהזיכרון ו- עשוי מחומר שנוטה בדרך כלל להתמסמס. שיני הזמן ממוססות אותו. לא תמיד, בדרך כלל. נורא לומר אולם תעשיית הטלוויזיה תמצא למאיר איינשטיין חיש מחליפים. זה יקרה מהר יותר מהמשוער. הארץ מלאה באנשים חיים ומתים שחשבו שאין להם תחליף. אולם לא רק שנמצאו להם כאלה, הם היו אף לעיתים מוצלחים ו- ראויים מקודמיהם. נורא לומר אולם זאת האמת. אנוכי שרוי בצער כבד על הסתלקותו בטרם עת של מאיר איינשטיין ועל כך שלא יכולתי ללחוץ את ידו שוב בערוב ימיו ולומר לו עד כמה אנוכי מעריך אותו ואוהב אותו. מאיר איינשטיין היקר לי, איש נעלה, נוּח על משכבך בשלום. אנוכי לעולם לא אשכח אותך. אזכרך לעַד, עד ייתמו ימיי שלי.

דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. דברי הימים ההֵם בתולדות השידור הציבורי התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האֶמֶת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב מהווים תעודות ביטוח, ו-אֵינָם מאפשרים להֵן, לעובדות ההן להשתבש (!).

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה. לפני 47 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי (בתווך) בין שני עוזריי המצוינים והמסורים לעבודתם, אריה שגיא מימין, וחיים גן טוב משמאל, באחת מעמדות השידור של "מבט ספורט" הטלוויזיונית בעֵת שידור ישיר של תחרות כדורעף. אשנה ואוסיף : אריה שגיא וחיים גן טוב היו שני אנשי טלוויזיה מעולים ועוזרים ומסייעים מצוינים. בלתי נשכחים עבורי. שניהם פנו בסופו של דבר לקריירות ו- תחומי עיסוק שונים בתכלית מהטלוויזיה. בלעדיהם ושכמותם היה קשה הרבה יותר להעפיל לפסגה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. התקופה ההיא עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : אנוכי ושלושת ילדיי הקטנים מימין רוֹעִי (בן 11), הָגָר (בת שלוש), וגוּר (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י רעייתי יעל בדירתנו דאז, ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1976. התקופה ההיא עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בטלוויזיה ללא משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : רעייתי ואנוכי ושני ילדינו הקטנים מימין, הגר (בת שלוש), וגור (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י בנינו הבכור רועי (אז בן 11) בדירתנו ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות ותולדות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2017 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה, היא מהפכת הטלוויזיה ש- החלה ב- 1884, באותו הרגע בו מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) המציא לפני 134 שנים את ה- Spinning disk (הדיסק המסתובב) שלו. בכל יום מאז התחולל משהו חדש טכנולוגי ולוגיסטי שאפשרו את קידום תוכן השידורים בתעשיית הטלוויזיה באשר היא. מהפכת הטלוויזיה האלקטרונית הובילה אחריה כעבור שנים רבות את מהפכת המידע התקשורתית השנייה הלוא היא מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר.

הפקת שידורי הטלוויזיה, עריכתם, ושידורם של המשחקים האולימפיים של לונדון 2012 ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית סימנה את קמילתם הסופית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא ו- רשות השידור ההיא, והפיכתם ל- ז"ל בראשות הטריאומוויראט הכושל, העלוב, החנפן, ונעדר שֶמֶץ של כישרון מנהיגות ההוא: המנכ"ל יוני בן מנחם + עוזרו הצמוד והקרוב זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. לא הייתה עוד דרך חזרה. גורלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נחרץ. ב- 2017 היא הפכה לז"ל. על הריסותיה וחורבותיה הוקם תאגיד "כאן" 11.

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיוֹנָאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנָבוֹן והנָאוֹר Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) בעל היגיון הגיוני, מוסיף עוד אמת אנושית, כלהלן : "שום דבר איננו נָכוֹן באופן פוליטי אם איננו נָכוֹן במובן מוּסָרִי" ׁ(!). לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הַסֶפֶר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.

העלאת פרקים מדברי הימים מירכתי האוב של נבכי העבר איננה נעשית למען אגו, יוקרה, ותהילה. חשיפתם מעת לעת בבלוג נועדו לתת תוקף, אשראי, סמכות, ו- אסמכתא למחקר ו- כתיבת הפוסטים על ידי ב- yoashtvblog.co.il, ומחקר וכתיבת 13 הספרים על ידי, שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ מ- 1884 ועד ימינו אלה של 2018. הסדרה קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". דברי הימים ההם התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האמת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב שהפכו לתעודות ביטוח, אינם מאפשרים להם ו-להן להשתבש (!). אנוכי בן 84 היום. אינני זקוק עוד לשום דברי תימוכין ולשום רגעי תהילה. היו לי מהם בשפע, למכביר. די והותר.

טקסט מסמך : שנת 2000. לפני 17 שנים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב (אדם כֵּן, פורה, ומוכשר, אולם נמצא בצד הלא נכון של המפה הפוליטית) נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 1989. לפני 29 שנים. מכתב פרידה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו, ובטרם נשלח ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מקל למשימה הבאה שלו כ- כתב ושליח הטלוויזיה והרשות ל- וושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פֶּתַּח דָבָר שֶל דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. המסמכים היְשָנִים המצ"ב מהווים תעודות ביטוח ברות תוקף, ואינם מאפשרים לעובדות הַאֶמֶת להִשְתָּבֵּש.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסקת ו- דנה בהתפתחות ותולדות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ מאז 1884 (השנה שבה המציא מדען האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו את פטנט ה- "Spinning Disk") ונמשכים עד עצם היום הזה של 7 באפריל 2018. 13 הספרים נחקרים ונכתבים על ידי מאז אוקטובר 1998, הזמן הרחוק ההוא, בה נטלתי חלק ב- WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שנערכה בסידני – אוסטרליה. את פגישת ה- WBM הראשונה ההיא בסידני הובילה קבוצת הטלוויזיה המבצעית האוסטרלית המקצועית והמיומנת Sydney Olympic Broadcasting Organization (בקיצור ב- ראשי תיבות : SOBO) מי ששימשה Host broadcaster ועסקה ודנה בהיערכות הבינלאומית המורכבת והמסובכת שלה לקראת ההפקה והשידורים הישירים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000. הלוא היא האולימפיאדה ה- 27 במניין הזמן החדש. הספרדי מר מנואל "מנולו" רומרו (Manuel Romero) ניצב בראש SOBO. מר אלכס גלעדי נמנה שוב על הצוות האולימפי המוביל של NBC רשת הטלוויזיה האמריקנית שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 ושידורם בארה"ב. תמורת הזיכיון הבלעדי של סידני 2000 שילמה NBC ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) סכום של 705.000000 (שבע מאות וחמישה מיליון) דולר. ה- EBU שילם ל- IOC תמורת אולימפיאדת סידני 2000 זכויות שידורים על סך 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. ה- Share שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת חברותנו ב- EBU עמד בסידני 2000 על סך 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר. הערה : ה- Share הכספי הנ"ל נקבע ע"י הוועדה הכלכלית של ה- EBU עוד ב- 1996 בעידן שלטונו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אומר ואוסיף כי בתום ה- WBM הראשון שנערך באוקטובר 1998 בהובלת SOBO המצוינת בסידני – אוסטרליה, גמלה בי אז ההחלטה לחקור ולכתוב את הספר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". לא ידעתי כי מלאכת המחקר והכתיבה יתפרשו על פני 20 שנים, 13 ספרים, ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב. אני כותב את המחקר המפורט על מחשב. המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים היכן שהוא ב- 2019 מקסימום ב- 2020.

הגדרות המחקר הטלוויזיוני שלי :

“FROM MY POINT OF VIEW – If You Do, Do It Right – If Not Give It Up”.

“THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2016”.

מנקודת מבטי שלי :

"אני מאמין כי האושר האמיתי של אנשים, נובע מיכולתם להסב את ראשם לאחור אל עברם, ולדעת שעבודתם הקשה לא הייתה לשווא". את האמירה הזאת המייצגת את שאיפתו של האדם לחתור בחייו לעבר השלמות והמצוינות, טבע היפני הִירוֹפוֹמִי דָאיְימָאטְסוּ (Hirofumi Daimatsu) מי שהיה מאמן נבחרת הנשים של יפן בכדורעף שזכתה לראשונה בתולדותיה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. הירופומי דאיימאטסו נולד ב- 1921 ומת ב- 1978.

הירופומי דאיימאטסו (Hirofumi Daimatsu) מאמן ו- מוטיבייטור קשוח כפה על שחקניותיו בנבחרת יפן בכדורעף משטר אימונים מפרך ואין סוף חזרות ותרגולות, ובצידם משמעת ברזל, בדרך לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. מדובר במסע מתוכנן רווי ייסורים גופניים ונפשיים ו- וויתור מוחלט של השחקניות על חייהן הפרטיים למען טובת הנבחרת, דבקות במשימה שאין גדולה ממנה, מסע שנמשך ארבע שנים בטרם המאבק על התואר אלופה אולימפית בכדורעף והזוכה במדליית הזהב. בעיניו זאת הייתה הדרך היחידה המובילה לניצחון ואל הפסגה. בין השנים 1964 – 1960 דרש מהן ומעצמו דבקות במשימה והקרבה חסרת פשרות שאין לה אח ורע בתולדות ספורט הנשים בעולם. ב- 23 באוקטובר 1964 בהיכל הספורט המפואר של "קוֹמָאזָאוָוה" שהוקם בקומפלקס האולימפי המשוכלל בטוקיו, מיגרה נבחרת נשות יפן של הירופומי דאיימאטסו את אלופת העולם נבחרת ברה"מ 0:3 במשחק הגמר, וזכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים שנערכו על אדמת ארצן. תמונת האפילוג של התחרות הזאת בה נשות יפן מחבקות האחת את רעותה ובוכות מאושר בעוד המאמן המנצח הירופומי דאיימאטסו יושב על הכֵּס קר רוח, דומם, ונטול רגשות – זכורה היטב לכל חובב קולנוע שצפה בסרטו של קוֹן אִישִיקָאוָוה "טוקיו 1964". מדובר בתיעוד קולנועי מצמרר שדן במשמעת קרה, מאופקת, ו- מוקפדת ללא פשרות של הירופומי דאיימאטסו, בעצם מנת חלקם של בני יפן. מדובר ב- תיעוד אותנטי של אדם – מאמן ספורט שנראה חסר רגש, איש שקרח זורם בעורקיו, מכונה אנושית בדמות רובוט. הירופומי דאיימאטסו הוא אבי מורשת כדורעף הנָשִים ביפן.

ב- 5 ביוני 2003, יום הגִמְלָאוֹת הראשון שלי, אני מאמץ את דבריו של הירופומי דאיימטסו אל לבי. אני זוקף את גווי. מרים ונושא ראשי בגאווה. לא הבטחתי למנהליי תמיד לנצח אך הבטחתי לעצמי ולהם לחתור כל הזמן לניצחון. חזי עטור ביותר מ- 120 מדליות זהב שהעניקו לי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והמנכ"לים של רשות השידור ב- 32 שנות עבודתי. אושרי האמיתי נובע מיכולתי להביט לאחור אל עברי ולדעת שמאמצי הכֵּנִים והממושכים למען השידור הציבורי לא היו לשווא. אני איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל רמ"ח אבריי מקדמת דנא. נולדתי בקיץ 1971 בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי ושם נשארתי כל חיי. שניהם היו החונכים שלי. הייתי נאמן עשרות השנים לשידור הציבורי בכל גופי ובכל נשמתי. בכל כוחי. עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 32 השנים שבין 1971 ל- 2003 הוותה ציר מרכזי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר. תרומתי ותרומת חבריי היוו את אחת מאבני המָסָד החשובות ביותר של חטיבת הספורט ההיא ושל האכסניה שלה בדרכיהן הציבוריות. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 ספריה עָבֵי הָכֶּרֶס דנה בכך בפרוטרוט. חטיבת הספורט אותה ייסדו דן שילון ואלכס גלעדי ב- 1968 ו- 1969 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עריסתי. וגם מיטת השדה שלי. שם נבראתי בצלמי. שם במידה רבה חייתי. ושם גם במידה רבה מצאתי את מותי.

טקסט תמונה : 1995. אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. ה- WBM השני לקראת הפקת אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי יחדיו עם אלכס גלעדי המנכ"ל המוכשר של חברת "קשת" אחת משלוש הזכייניות המרכיבות את ערוץ 2 המסחרי. באותו יום שלישי ההוא של "אִסרו חג" ז' בסיוון תשנ"ד – 17 במאי 1994 השתלט אלכס גלעדי יחד עם חברו דייויד פדרמן על הכדורגל הישראלי שהיה סחורת שידור בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 25 שנים רצופות, 1994 – 1969. לעולם לא אשכח את תשע המילים שאמר לי כעבור זמן : "…יואשיש, עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור שלך מוטי קירשנבאום…". (צילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. לפני 16 שנים. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. לפני 30 שנים. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשלושים ושתיים השנים של עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מקופל מפעל חיי. הטקסט לעיתים חריף ואגרסיבי העולה מעת לעת בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" אינו חדש. כבר השמעתי אותן פעמים רבות בעבר בפומבי ועל הכתב. הוא מתועד במלואו. אינני מצטער שהייתי לעיתים בר פלוגתה לרבים ממנהליי. באופי שלי אני סָפְקָן ונושא בגאון את חופש היצירה והמחשבה. אינני Yes Man של אף אחד. מעולם לא הייתי כזה. אינני חוזר בי מהוויכוחים חלקם מרים שניהלתי עם הבּוסים שלי כל עוד חשבתי שאני צודק. אינני נסוג מחילוקי הדעות עימם שהיו מנת חלקי וגם מנת חלקם פעמים רבות במהלך שנות העבודה המשותפות. חלק מהוויכוחים ואי ההסכמות הביאו לרִיבִים וחיסול ידידות אישית, אך מעולם לא הודחתי ולא פוטרתי מתפקידי ע"י איש מהם. הייתי בן חורין לעצמי ולמחשבותיי, כּל עוד חשבתי שהדבר מיטיב עם השידור הציבורי שאני נמנה על שורותיו בכל רמ"ח אבריי. כתיבת הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא רציונאלית אך באותה מידה אמביוולנטית ולעיתים מוּכַּת רגשות. אני מספר וכותב על פי הבנתי את אשר התחולל בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 32 שנה. לא רק בתחום שידורי הספורט. ה- יושרה האישית שלי מדריכה את מקלדת המחשב כך אני מאמין. אני חלוּק בדעתי בחלק מהדברים על חלק מהאנשים שאהבתי והערכתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, ואשר רכשתי להם בזמנו גם כבוד רב. הטקסט בספר מעריך ותוקף אותם לסירוגין. הם מוּגנים אך גם חשופים ופגיעים על פי הנסיבות והאירועים, עִתּוֹת הזמן ומקום התרחשותם. מפני שהיו הצלחות רבות ובצִדָן גם כישלונות (שלא היו מחויבי המציאות), כתיבתי בהחלט איננה עקבית. היא מלאה תהפוכות של כעס ואהבה, ידידוּת וחֲרוֹן, הערכה וביקורת, וגם חִידְלוֹן ורחמים מול דֶגֶם של חיקוי ומופת התנהגות.

עיקרון הניהול הראשי שהצבתי בסופה של 1980 עם ראשית המינוי היה פשוט וברור. לשָמֵר רֵאשִית דָבָר את הרעיון המרכזי של יוזמת השידור כפי שפיתחו בכישרון דן שילון תחילה בשנים 1974 – 1968 ואלכס גלעדי אחריו בשנים 1980 – 1974. בשלב השני תכננתי וקבעתי מחדש את אסטרטגיית יעדי השידור של מחלקת הספורט בארץ ובעולם בטווחים הקרובים, הבינוניים, והרחוקים. מחשבת אסטרטגיית התכנון נשענה על ארבעה נדבכים מרכזיים :

א. איכות כוח אדם.

ב. התפתחות הטכנולוגיה ושיפור הלוגיסטיקה שלנו בארץ ובחו"ל.

ג. רכישת ממון ותקציבים עבור הפקות ושידורי הספורט.

ד. הסעיף הרביעי הוא החשוב ביותר : שכנוע המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם + מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם + ומנהלי חטיבת החדשות לדורותיהם בצדקת דרכי והיגיון מחשבתי הטלוויזיוניים. ברור ש- ללא תמיכתם המסיבית התוֹכְנִיתִית והכלכלית בי במדיניות השידורים שהתוויתי, של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל, יוחנן צנגן יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, יאיר שטרן יבד"ל, מיכה ינון יבד"ל (ועוד כמה אחרים) – לא היה ניתן להפוך את החזון למעשה. למציאות.

מדובר בתכנון והיערכות לקראת שידורם של אירועי ספורט בינלאומיים גם במרחק של שנים . במקביל מיסדתי מערכת עיתונאית מורחבת יותר וזריזה יותר הקרובה לאירועים, ועִמה אימוץ שיטתי של טכנולוגיית השידור שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם. צריך להדגיש כאן שוב כי ללא טכנולוגיה טלוויזיונית משופרת ומפעיליה, בלעדי טכנאי עַל ואנשים יצירתיים בימים ההם בתחום הקונקרטי של טכנולוגיית הטלוויזיה כמו אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, אלי בבא, אבנר מריומה, עמירם גולדשמידט, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, שמואל כהן, מאיר חיימי (ועוד רבים אחרים), העבודה העיתונאית הייתה מְשוּלָה ל- כְלוּם. ל- אֶפֶס. חָשוּב מכל אֵלוּ היה לקדם במהירות בימים ההם בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה את האנשים המוכשרים באמת והמסורים באמת ללא חשבון, אמנון ברקאי ואורי לוי ואח"כ בתחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת ואחריהם את את ששי אפרתי ומאיר איינשטיין ז"ל, ולהסיטם לעבר קדמת העשייה הטלוויזיונית בתחומי ההפקה, העריכה, והשידור. ניצבו לנגד עיניי יעדי שידור שטרם ומעולם לא כבשנו. חרף השנים שחלפו אני סבור גם היום שללא מנהיגות כֵּנָה ובעלת אינטגריטי, בלי מנהיגות נעדרת חזון, בלעדי הובלה ללא דוגמא אישית, ו- מנהיגות ללא מוטיבאציה ודרך ארץ בשידורי הספורט – לא הייתה שום חשיבות לתוכניות הכיבוש מרחיקות הלכת שלי ושל אנשיי. אלה היו גם עקרונותיו ודרכו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהרכיב ובנה את חטיבת הספורט כיחידת שידור מתקדמת בין 1969 ל- 1980, בטרם עזב לשורות NBC. אי אפשר אחרת. בלעדי האנשים הנכונים המוצבים במקומות הנכונים לא ניתן היה לקַדֵם דבר. לא כל שכן כשאתה מנהיג קבוצת אנשים (גדולה או קטנה – זה לא חשוב) בצורה מאוד שקופה וגלויה, בתנאי עבודה לא נוחים שלעולם אינם מכסימאליים, ותמיד תחת לחץ. מנהיגות אֶמֶת בכל תחום במסגרות חיינו איננה סובלת מניפולציות והבטחות סתר, מַנְיֶירִיזְם, ו/או בלופים ו- פָּלָבְרוֹת. הנהלות רשות השידור לדורותיהן, המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות כיבדו והעריכו את פועלי ופועלם של פּיקוּדַיי. אינני חושב שקיים מישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שקיבל כמוני גיבוי כל כך איתן ו- מסיבי מהבּוֹסים שלו לאורך שנים כה ארוכות. הם העניקו לי בעשרות שנות עבודתי יותר מ- 120 מכתבי הערכה החקוקים על לוח לִבִּי. חלקם מתפרסמים ב- בלוג ובסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ואשר עוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הלא היא מהפכת הטלוויזיה. המהפכה הראשונה מהפכת הטלוויזיה הולידה את המהפכה השנייה מהפכת האינטרנט. הצָלָ"שִים ומסמכי ההערכה האלה שניתנו ע"י דרגי המנהיגות והניהול הבכירים ביותר ברשות השידור, משמשים אות הערכה כמותית ואיכותית לאנשיי ולי על מבצעי השידור שלנו בארץ ובעולם חלקם ארוכים וממושכים, ולדבקות במשימות השידור ללא פשרות לאורך כברת דרך ארוכת שנים. רבים מהשידורים הבינלאומיים שהנהגתי, ניהלתי, והפקתי היו ממושכים והתבצעו בארצות רחוקות בקצווי תבל במקומות היסטוריים על פני חמש יבשות תבל. רבים מהם היו מורכבים ומסובכים מן ההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים. קיימת "הָאלָהָה" מסוימת בצל"שים – מכתבי ההערכה האלוּ שאני מאוד מכבדם, מוקיר את הטקסטים ואת כותבם, אך צריך לקחתם גם ב- פרופורציות הנכונות. אני מעריך שזכיתי להערכה וכבוד ממנהיגי השידור הציבורי לדורותיהם לא רק בגלל יכולות הביצוע ותוצאותיו אלא גם מחמת ההערצה בשנים ההן על שחתרתי, הגעתי, וכבשתי למענם אתרי ספורט ופסגות שידור מרוחקות על פני הגלובוס שהם עצמם לא ביקרו שָם מעולם.

טקסט מסמך : 1991. לפני 27 שנים. מכתב הערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" בערוץ 2 כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88', במשך37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של סיאול 88', שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאֶפֶס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משם 155 שעות מהמשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי במלחמת לבנון ה- 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ואשר כלל בתוכו 115 שעות שידורים ישירים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים הכנעתי את יריביי הטלוויזיוניים בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 3 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים, הכנענו חבריי ואנוכי את יריבינו הטלוויזיוניים מערוץ 5 שוק על ירך בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. עם עובדות אֶמֶת אי אפשר להתווכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יוני 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של טורניר Euro 2000, ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1981. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים ותקצירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורת).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי לאחר שהתפטרתי וטרקתי את הדלת למנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בפרצופו. אוסיף ואומר : אלכס גלעדי הוא איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה אותו לאלתר מכהונתו הרמה לירכתי ההיסטוריה של השידור בציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. האם אפשר היה להשוות את איכותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לזאת של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ? ו/או לזאת של יצחק לבני ? ו/או לזאת של אורי פורת ? ו/או לזאת של מוטי קירשנבאום ? התשובה היא מוחלטת : לָאו אבסולוטי (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיכום קצר.

פוסט מס' 1095. יורם ארבל. זה נורא ש-כישרון, חֲרִיצוּת, ודבקות במשימה צועדים במִשְעוֹלִים נפרדים. ו/או בסדר מילים אחר ושוֹנֶה: זה נורא שכישרון, עצלנות, ו-וויתור על דבקות במשימה צועדים יחדיו באותו המשעול. התוצאה בשני המקרים מאכזבת. לכן, לא יהיה כאן Happy end מפני שלא יכול להתקיים Happy end בתנאים כאלה. השיחה הדַלָה והריאיון המשעמם והעָלוּב ההוא, שניהל רוני קוּבַּן במשך חצי שעה עם יורם ארבל ב-"כאן" 11 ביום חמישי-23 בספטמבר 2021 מעידים על טִיבוֹ ואֵיכוּתוֹ הָפְּגוּמִים של השואל והמראיין, אותו רוני קוּבַּן, ׁואין מדובר בפעם הראשונה. תשובותיו הסתמיות והירודות נטולות כל חשיבות של המשיב והמרואיין יורם ארבל מעידות ו-מוכיחות כי לאיש הזה שקוראים לו יורם ארבל יש מטרה מוצהרת וברורה: לשַמֵר בכל מחיר איכשהו את דמותו בתודעה הציבורית. אבסורדי ו-מַר, בעוד לפחות חלק מהציבור שואל את עצמו מה זה צריך להיות המפגש הגרוטסקי הזה בין רוני קוּבַּן ליורם ארבל על המסך הציבורי של "כאן" 11 שמניב תוצאת אֶפֶס. פִינָאלֶה כושלת ו-מגוחכת של יורם ארבל ורוני קובן יחדיו. רוני קוּבַּן החמיץ את המפגש הטלוויזיוני המדובר עם מי שנחשב פעם לשדר הספורט מס' 1 בשלוש רשתות הטלוויזיה בארץ שאותן אייש, ומי שהן ראו בו שַדָּר מוביל בתחום, דווקא הן היו אלה שלבסוף העיפו וסילקו אותו משורותיהן. אף על פי כן ולמרות הכול בסיכומו של הדיון הזה, ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל תעניק בבוא העת מקום של כבוד ליורם ארבל בן 80 בימים אלה (עד 120 כ-20). התרומה שלו למיקרופון הטלוויזיוני בימים אחרים ובזמנים מוקדמים יותר הייתה חשובה ובלתי נשכחת. במקרים לא מעטים שפת ניסוחיו הטלוויזיוניים בזירות הכדורגל השונות בארץ ובעולם לאורכן של השנים הממושכות ההן והגדרותיו ותיאוריו את הסיטואציות השונות והמשתנות במשחק הייתה לא רק חסכונית במילים ו-נותרה מדויקת, אלא הייתה חיונית, בלעדית, מעניינת, ומקורית (!). היה מדובר באיש מיקרופון מבריק בעל מעלת עַל וורבאלית-טלוויזיונית ברמה גבוהה מאוד. זאת הייתה גדולתו ו-יתרונו מחד. יורם ארבל אדם נָבוֹן לא היה שַדָּר פטפטן כמו רבים לפניו וגם אחריו. מאידך היה אפוף חולשות אנושיות שהוא לא גבר עליהן ולא פתר אותן בקריירה הטלוויזיונית ארוכת שנים שלו ואשר העיבו נואשות וללא הרף על כישרון הָמֶלֶל שלו. כשלים תמוהים כמו יכולתו העיתונאית הדַלָה ליד ובסמוך למיקרופון, היעדר בולט של רצון שלו לחתור קדימה, ו-אי התעקשותו ו-וויתורו להיות דָבֵק בכל תנאי במשימות השידור (היו לעיתים לא נוחות מן ההיבטים הלוגיסטיים) שהוטלו עליו ע"י המנווטים הטילו עליו צל כבד. אישיותו הפשרנית ו-וויתוריו על שימור עֵרֶךְ העיקרון הקדוש של דְבֵקוּת במשימות השידור הטלוויזיוניות וביצוען הולידו מינוסים נוספים וכתמים בלתי ניתנים להסרה. וויתוריו ו-כניעותיו לחולשותיו היו אומללות. עובדה שהוא יורם ארבל רב המוניטין סולק לבסוף לא פעם ולא פעמיים לאלתר משלוש רשתות טלוויזיה בארץ. יורם ארבל העפיל לשיאי טלוויזיוניים שפעם לא ידענו כמותם. עוצמת נפילתו לתהום והתרסקותו מהגבהים ההם היו זֵהִים ל-ווקטורים שדחפו אותו פעם אל-על. מדובר בחוק פיסיקאלי ידוע של אייזיק ניוטון כי כוח התגובה שווה בעוצמתו לכוח הפעולה. מדהים: למרות השֵם והמוניטין ואף על פי כישרון התיאור שלו שבו ניחן ו-שהיה צבוע בגוון בַּארִיטוֹן ערב לאוזן, עבודותיו שָם בשלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים, הופסקו. הוא הוּדַח ו-גוֹרָש. זהו סיפור מדהים (!). אינני מכיר סיפורים טלוויזיוניים אישיים כאלה לא בארץ ולא בעולם הדומים להיסטוריה של אישיות טלוויזיונית כל כך מוכרת כ-יורם ארבל. זה לא קרה מעולם בימים ההם לשני שדרני ה-BBC הבריטי המובילים והמפורסמים ורבי המוניטין קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wholestenholm) ודייוויד קולמאן (David Coleman). ברור שהיו שם במערכת העיתונאית של ה-BBC וויכוחים ואי הסכמות אולם לא היו שם עצלנויות ואי חתירה למגע בכל תנאי, ולכן לא היו שם סילוקים ו-הדחות. ההיסטוריה הטלוויזיונית של שניהם מעולם לא הוכתמה. זה לא קרה מעולם ל-וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) המנוח עיתונאי ו-שדרן החדשות המוביל בימים ההם במשך שנים רבות של רשת הטלוויזיה CBS. ההיסטוריה הטלוויזיונית שלו אף פעם לא הוכתמה. יורם ארבל (בן 80, היום) הוצב תחילה בשירותו הצבאי תקופה מסוימת בלהקת הנח"ל, ואח"כ התמנה להיות נהג אישי של קצינת ח"ן ראשית בצה"ל אל"מ דינה וורת. לא הייתי דורש מעצמי לכתוב את פוסטים 1018, 1019, 1020, 1021, ו-1022 לולא הייתי חוזה במפגש הטלוויזיוני הדַל והמגוחך הזה בין רוני קובן ויורם ארבל ב-"כאן" 11 ב-23 בספטמבר 2021. תמוה ולא ברור כיצד הנהלת "כאן 11" הסכימה לשדר ב-"אוויר" שלה מסמך עיתונאי כל כך דל ועלוב שהפיק אז רוֹנִי קוּבַּן. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ימישי-23 ביוני 2022.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-שנות דוֹר. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, הניווט, ההובלה, והניהול שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את ארבעת מבצעי השידור הבינלאומיים הגדולים של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 + מונדיאל מכסיקו 1986 + אולימפיאדת סיאול 1988 + מונדיאל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)..

טקסט תמונה : היום מרום גיל 84 שלי אני יכול לקבוע בביטחון כי יורם ארבל היה גדול שדרי הספורט הישראליים בערוץ הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1990 – 1978 למרות חולשתו העיתונאית. אלוהי הקול, הדיקציה, התהודה, וה- Sound העניק לו מתת טבע : מיתרי קול נדירים (!). ועוד פרט : הוא יורם ארבל גם לא עמד האחרון בתור כשאלוהי השכל העניק לכל אחד מ- איתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. יורם ארבל היה שדר ישראלי Unique. רדיו וטלוויזיה גם יחד מאז 1967. ועוד דבר : הוא היה בר מזל במידה רבה בעת שהותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופה ההיא בשנים ההן שבין 1978 ל- 1990. בר מזל משום שניצבה מאחוריו חטיבת ספורט מאומנת ומקצועית ו-נאמנה ו-דבקה במשימות השידור שלה ללא פשרות. לא ב- % 99 אלא ב- % 101 (!). היה מדובר בחטיבה מאורגנת בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שהייתה מערכת עיתונאית חרוצה עד כלות ואשר העניקה ליורם ארבל כל הזמן את מיטב התמיכה הנדרשת בכל ההפקות שלנו ו-שידוריו כשדר מוביל – בארץ ובחו"ל. כנ"ל גם לשדר המוביל והבלתי נשכח נסים קיוויתי (אוטוטו בן 96). לא היה מדובר בדבר של מה בכך. לא היה מדובר במהלך אוטומטי ש-מובן מעצמו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי בשנת 1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1095 הוא המשך בשאיפת אוויר אחת, משותפת, ארוכה, ו-ממושכת של פוסטים מס' 1022, 1021, 1020, 1019, ו-1018. שַדָּר טלוויזיה מוכשר וגם נָבוֹן ש-מַעַד יותר מידי פעמים על מסך הטלוויזיה הישראלית על ערוציה ו-לדורותיה קבל עַם ועולם. עליבותו והופעתו הכושלת, ה-מַרָה, והמגוחכת של יורם ארבל כמנהיג ו-שַדָּר מוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בעת השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל של ברזיל 2014 הותירה על דמותו העיתונאית הטלוויזיונית סטיגמות, חולשות, וצלקות חסרות ריפוי שאינן ניתנות למחיקה וגם לא ל-שִכְחָה. היה מדובר בקטסטרופה חסרת תקדים בתולדות הכיסוי הטלוויזיוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 את המונדיאלים מאז 1970, מאז אותו מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. יורם ארבל השַדָּר הנבחר והמוביל של השידור הציבורי נחשף במונדיאל ברזיל 2014 כאיש טלוויזיה עצלן, אחד שלא הכין את שיעורי הבית שלו, איננו בקי בחומר השידור, לא מזזה את השחקנים גיבורי העלילה, איננו מכיר די את מורכבות הטכנולוגיה הטלוויזיונית שבה משתמשת הטלוויזיה הבינלאומית, ואיננו ממושמע מההיבט הלוגיסטי של ההפקה הטלוויזיונית המורכבת, הממושכת, והמרוחקת המשתרעת לאורכה ורוחבה של המדינה הענקית שקוראים לה ברזיל. יורם ארבל שילם מחיר יקר ו-כבד נוכח פני האוּמָה. הוא השַדָּר הנבחר והמוביל נפל שָם נפילה חופשית לתהום ושקע ב-בִיצָה של דוֹמֶן ורֶפֶש יחדיו עם פרשן הָנֵפֶל הצמוּד שלו דני נוימן. שניהם נפגעו קשות. בתום מונדיאל ברזיל 14, זיהה מ"מ מנכ"ל רשות השידור דאז יונה וויזנטל את סקנדל "ברזיל 2014" שָם איבד יורם ארבל את שארית אמינותו ומהימנותו. יונה וויזנטל לא המתין. הוא הדיח, העיף, וסילק אותו את יורם ארבל מייד ו-ללא כל פשרות משורות השידור הציבורי ועִמוֹ גם את הפרשן העלוב ההוא שליווה אותו במונדיאל ברזיל 2014 ההוא, דני נוימן. אישיותו העיתונאית -טלוויזיונית המְצוּלֶקֶת ההיא של יורם ארבל קמלה ונבלה. הצלקות הטלוויזיוניות ההן אינן ניתנות לריפוי, לא לשִכְחָה, וגם לא למחיקה. רוני קוּבַּן נחשף כמתעד טלוויזיוני חלש, לא מעניין, וכזה שאיננו בקי בחומר הטלוויזיה שהוא משדר לצופיו בתאגיד השידור הציבורי "כאן 11". ללא שום קשר הוא ראוי רק לברכות כשהוא נושק עכשיו לגיל גבורות. יורם ארבל הוא כבר בן 80. מזל טוב (!). פוסט מס' 1095 הועלה לאוויר ביום חמישי-22 ביוני של שנת 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק לפי שָעָה ב- חִינָם לקוראים.

הערה 5 : כמות המתעניינים, הנכנסים, והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il שנוסד והוקם על ידי בקיץ 2012, נעה סביב יותר מ-מיליון.

————————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1095 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1095.

פוסט מס' 1022 הוא המשך בשאיפת אוויר אחת, משותפת, ארוכה, וממושכת של פוסטים מס' 1021, 1020, 1019, ו-1018. יורם ארבל הוא שַדָּר טלוויזיה מוכשר וגם נָבוֹן ש-מַעַד יותר מידי פעמים על מסך הטלוויזיה הישראלית לדורותיה קבל עם ועולם. פוסט 1095 הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1095. יורם ארבל היה שַדָּר טלוויזיה נָבוֹן ורב מוניטין ו- ניסיון בתחום שידורי הכדורגל וגם רב אמן בניסוח טלוויזיוני חסכוני במילים אבל מדויק (!). האם דווקא הוא בעל קול הבריטון הבלתי נשכח שלו הוּעָזַב, הוּדַח, הוּעָף, וסוּלָק בתקופות זמן שונות בקריירה שלו מ-שוּרוֹת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, וגם מ-שוּרוֹת ערוץ 2 / ערוץ 10 ז"ל ההוא, וגם מ-שוּרוֹת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י הממונה ההוא יונה וויזנטל…??? (בתום מבצע שידורי מונדיאל הכדורגל של ברזיל 2014 בשעה ששימש שַדָּר ראשי ו-מוֹבִיל ולצִידוֹ פַּרְשָן הָנֵפֶל שלו דאז דני נוימן). האם באמת הועזב, הוּדַח, הוּעָף, וסוּלָק…??? האם היה מדובר רק בצירוף מקרים משולש ויָד הגוֹרָל בלבד…??? ו/או שֶמָא היה זה בסופו של דָבָר הליך תקשורתי -טלוויזיוני אישיותי מובנה רב שנים ו-בלתי נמנע של שַדָּר מוֹבִיל שאיננו עיתונאי ? שַדָּר מוֹבִיל אומנם אך כזה ש-רווי באוסף של שגיאות וטעויות קרדינאליות גסות שלו שחוזרות על עצמן שוב ושוב, הבנה לקויה של חומר השידור, התמצאות מוגבלת, ואי זיהוי של גיבורי העלילה לרבות החלפת שמות, לאורכן של שנים בעת שידורים ישירים של אירועי כדורגל בארץ ו-בינלאומיים בכירים ו-בחירים נוכח פני הָאוּמָה שאליה הוא פּוֹנֶה ומשדֵר ! כל אָסופות שגיאותיו וטָעוּיוֹתָּיו של יורם ארבל (כמו גם הצלחותיו ושיגשוגיו) לאורכן של השנים הרבות, מוקלטות ושמורות בארכיון תאגיד השידור הציבורי "כאן 11" + ארכיון ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים + ערוץ 2 המסחרי. פוסט מס' 1095. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

מוּסָר אישי, דוגמא אישית, כנות, נאמנות ודרך ארץ כלפי המיקרופון הטלוויזיוני ומול חבריך בעת ביצוע המשימה. זאת לא ביקורת טלוויזיה, זה כתב קטגוריה. אם מר רוני קוּבַּן המשדר את תוכנית הראיונות ו-המפגשים העיתונאיים שלו שהוא מנהל עם אישים בעלי מוניטין (המפגשים האלה שודרו ואולי משודרים גם בעת הזאת בתאגיד השידור הציבורי "כאן 11") היה עיתונאי אמין ומהימן וגם בעל ידע והיה מגיע מוכן למפגש ולריאיון הטלוויזיוני שלו עם מר יורם ארבל, הוא היה פותח את הריאיון בן חצי שעה שערך עם האיש הניצב מולו בשאלת טריוויה, כלהלן: "OK יורם ארבל, זה נכון שהכרזת למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-22 ביוני 1986 במונדיאל מכסיקו 1986 בעמדת השידור שלכם באצטדיון ה-"אצטקה" במכסיקו סיטי בדקה ה-51 של המשחק ארגנטינה-אנגליה בשלב 1/4 הגמר של המפעל לאחר שקפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה הכניע את השוער האנגלי פיטר שילטון, קבע 0:1 (הבקיע את השער בידו), טקסט אבחון נהדר שלך בתום שלושה Replays של הטלוויזיה המכסיקנית, ו-הבעת ושידרת אותו לצופי הטלוויזיה בארץ באמצעות סלוגן מדויק, צודק, נכון, וחסכוני בן תריסר מילים בלבד, כלהלן: "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון (!)". זה נכון גם שביום ראשון-19 במארס 1989 זעקת בזעף והטפת מוּסָר לחומת הכדורגל הישראלית באמצעות המיקרופון של הטלוויזיה הישראלי הציבורית בעמדת השידור שלכם באצטדיון רמת גן בדקה ה-71 בעת ההתמודדות ישראל נגד אוסטרליה בקדם מונדיאל איטליה 1990, וכה אמרת והדגשת זאת פעמיים לאחר שהאוסטראלי צ'ארלי יאנקוס הכניע את השוער הישראלי בוני גינזבורג בבעיטה חופשית מטווח של 28 מ', ו-כה שחת כלהלן למיקרופון: "זה מה שאמרתי לכם…זה מה שאמרתי לכם…ככה לא בונים חומה…ככה לא בונים חומה…". OK בסדר. אבל אם ככה מר יורם ארבל, אם אתה כזה באמת שַדָּר כדורגל מחונן ו-רב אמן בניסוח מדויק וחסכוני בטלוויזיה אז תשיב בבקשה לשאלתי ותאמר ותסביר לי איך אירע ו-כיצד קרה ש-כמה רשתות טלוויזיה בארץ ביניהן הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ו-ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הדיחו, זרקו, והעיפו אותך משורותיהן כל אחד בשעתה ובהזדמנות ובשעה הכשירה שנקרתה ו-נראתה לה, ללא כל התלבטות, זאת אחר זאת אחר זאת, ו/או אולי זה היית אתה שבחרת להתנתק מהן…??? אבל רוני קובאן איננו עיתונאי. הוא אומנם מודה במהלך הריאיון שאין לו כל הבנה במשחק הכדורגל אבל זה לא שייך. אין צורך להבין בכדורגל כדי לראיין שַדָּר טלוויזיה מחונן בעל קול באריטון נפלא, רָהוּט, ו-ברור אולם גם פּוֹשֵט רֶגֶל בדמותו של יורם ארבל. צריך לדעת ו-להבין בעיתונאות טלוויזיונית וב-ביזנס הזה שנקרא תעשיית הטלוויזיה באשר היא (!). טעויותיו הטלוויזיוניות הגסות של יורם ארבל בעת שידורים ישירים של אירועי ספורט בינלאומיים בכירים ובחירים לאורך הקריירה הארוכה שלו איננו דבר מקובל. וודאי לא מצדו של שדר מוביל ובכיר ברמתו. מעולם לא שמעתי את שני שדרי הכדורגל המפורסמים ורבי המוניטין ההם של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטי ה-BBC קנת' וולסטנהולם (Keneth Wholestenholm) ז"ל ודייוויד קולמאן (David Colemanׂ) ז"ל וגם לא את שני שדרי הספורט האמריקניים האווארד קוסל ז"ל (Howard Cosell) המנוח ו-ברנט מאסברגר (Brent Musberger) בן 87 היום יבד"ל, טועים ושוגים בקריירה הארוכה, הממושכת, ו-המשגשגת של ארבעתם האלה כפי שקרה כל כך הרבה פעמים תכופות וחמורות ליורם ארבל בקריירה הטלוויזיונית הממושכת שלו ארוכת השנים. רוני קובן הוא לא רק עיתונאי חובבן וכושל שלא דיווח ולא סיפר את האמת לציבור, אלא אחד שלא הכין את שיעורי הבית שלו בטרם שיחתו עם יורם ארבל, ונחשף כ-כתב לא מדויק שאיננו בקי בחומר שבו הוא עוסק. יורם ארבל חמק באלגנטיות מ-"חבל התלייה" הטלוויזיוני בסיועו הישיר של בר שיחו והמראיין שלו מר רוני קובן שהפך להיות מגוחך. מדובר בעובדות מצערות ובסיפורים עצובים שאינם מובנים די צורכם ואשר משתרעים על פני קריירה טלוויזיונית ארוכת שנים וחושפים כיצד שַדָּר בכיר כל כך מנוסה בשם יורם ארבל שפרח ושִגְשֵג באָרֶץ שקוראים לה אֶרֶץ ישראל, נתקל ו-נופל לפתע ו/או שלא לפתע שוב ושוב (!) ל-אין סוף מלכודות שונות של בּוּרוּת, בִּלְבּוּל, אי התמצאות בחומר השידור, אי זיהוי גיבורי העלילה, חוסר יֶדָע, ו-גם וויתור על העיקרון החשוב בכל עבודה עיתונאית הקרוי דבקות במשימה ברמה של פינוק בתחומי השידור הקונקרטי שעליו היה מופקד בשלושה מוסדות שידור ב-תעשיית הטלוויזיה בארץ. יורם ארבל לא נחלץ מנפילותיו ההן שעשו בו שַמוֹת. אין דָבָר כזה בתעשיית הטלוויזיה ליפול ושוב ליפול ואח"כ לקום ולהמשיך לצעוד בדרך כאילו לא קרה מאום. לא באתי לפגוע ביורם ארבל. באתי לדווח אמת וגם לאחל לו מזל טוב ליום הולדתו ה-80. פוסט מס' 1095. הועלה לאוויר ביום חלישי – 23 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : אוקטובר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 40 שנים. זוהי עמדת השידור הצפופה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו רוויית עוזרים שמסייעת לשדר המוביל יורם ארבל לצלוח בשלום את משימת השידור הישיר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזר שדר ראשון בני עורי, עוזר שדר שני אריה שגיא, הפרשן אריה מליניאק, השדר המוביל יורם ארבל, עוזר שדר שלישי אמנון לנגזם, והשדר – מראיין נסים קיוויתי. לעולם לא השארתי את השדר המוביל שלי יורם ארבל בודד במערכה. יורם ארבל היה שווה כקליפת השום בלעדי המערכת העיתונאית שאפפה עטפה אותו וסייעה לו להגיע בשלום ליעדים הסופיים של משימות השידורים הישירים של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא (!). בלעדיה, ללא נוכחותה של המערכת המסייעת לו, הוא קרס ב- 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת השידור הישיר של משחק הגמר ההוא על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1. בלעדי המערכת העיתונאית הזאת הוא כשל לגמרי ב- 1998 באצטדיון "קריית אליעזר" בעת השידור הישיר הנֶפֶל ההוא של "משחק השרוכים" בין קבוצות הפועל בית שאן ובית"ר ירושלים. בלעדי המערכת העיתונאית הזאת הוא התמוטט וקרס יחדיו עם פרשן הנפל שלו דני נוימן במונדיאל ברזיל 2014. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים באצטדיון הכדורגל "ווסרמיל" בבאר שבע. יורם ארבל (בחולצה משובצת) ואנוכי (בתמונה העליונה מימין בגבי למצלמה) שנינו בשחר הקריירות הטלוויזיוניות שלנו, אנוכי כמנווט, עורך, ומנהל את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא כשדר ראשי שלי (כדורגל + כדורסל), בעת קיום ריאיון עם מאמן הפועל באר שבע דאז אליהו עופר בתום אחד ממשחקי הפועל באר שבע בליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. במשך תריסר שנים מ- 1978 ועד 1990 תמכתי בו יחדיו עם המערכת העיתונאית שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התייחסתי אליו ועטפתי אותו כאילו היה אתרוג בעל פִּיטָם ייחודי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1095.

תזכור, הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

תזכורת, הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נערך, ונכתב למען מטרות רווח כספי, לא כדי להשיג פרסום מסחרי, ולא לצורך פרסום אישי.

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1095 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1095.

לא יהיה כאן Happy end כי לא יכול להיות כאן Happy end. יורם ארבל ואנוכי לפני 22 שנים באיטליה בעת ההפקה המורכבת והמסובכת של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את מבצע השידורים הישירים של משחקי מונדיאל איטליה 1990.

כוחו של הבלוג YOASHTVBLOG.CO.IL באמינותו ומהימנותו. שקר אחד קטן וכל העסק מתמוטט. תפקידו של הבלוג לעסוק בתיעוד ההיסטוריה הטלוויזיונית – בארץ ובעולם ובביקורת טלוויזיה. הוא איננו מיועד לעסוק בהנהלת חשבונות. אני נמלא צער אם מישהו מפרש את העיסוק באמינות כ- כתיבת רכילות. בשבת של 2 בחודש מאי של שנת 1998 שידר יורם ארבל ישיר בערוץ 2 מאצטדיון קריית אליעזר בחיפה את המשחק המכריע הפועל בית שאן נגד בית"ר ירושלים. יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון וראה מקרוב את המתרחש על כר הדשא לא הבחין בשערוריית "משחק השרוכים". חלק משחקני הפועל בית שאן עשו הכל לאל ידם כדי להקל את מלאכת הניצחון על בית"ר ירושלים כדי שהיא תזכה באליפות המדינה ולא הפועל ת"א. כולם ראו את זה אבל יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מיטבית על הנעשה בזירת ההתמודדות המשיך לשדר ישיר את משחק הנפל המכור הזה כאילו מדובר במאבק ספורטיבי טהור. העורך ומפיק השידור הישיר ההוא בערוץ 1 האחראים הישירים על הפקת תוצרתו של יורם ארבל לא הדיחו אותו בו מייד מכֵּס השַדָּר. מערכת ערוץ 2 החלטוריסטית עצמה עיניים ומעלה בתפקיד העיתונאי ולא לא סילקה אותו מעמדת השידור בקריית אליעזר. אילו עמדה לרשות ערוץ 2 בשבת ההיא של 2 במאי 1998 מערכת עיתונאית רצינית בעלת אינטגריטי ו-דיגניטי היא הייתה מעיפה לא רק את יורם ארבל קיבינימט (וגם את הפרשן שלו שדומני כי היה זה כדורגל העבר המפורסם ששיחק פעם בקבוצת ליוורפול הבריטית אבי כהן ז"ל) אלא גם את אותם העורך והמפיק ההוא מתפקידם רב האחריות, כעונש על כך שלא אזרו אומץ ולא העיפו את יורם ארבל בו במקום מהמיקרופון. ארבעתם העורך והמפיק והשדר והפרשן שלו נותרו במקומם. השידור הישיר ההוא ב- 2 בחודש מאי של שנת 1998 בחיפה, הפועל בית שאן – בית"ר ירושלים 3:2 היה סחבה עיתונאית. סמרטוטיה (!).

אני מבקש לקחת אתכם לעוד מסע כדורגל טלוויזיוני נוסף וארוך, הקרוי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. אנוכי ניווטתי והובלתי שוב ברומא 1990 את מבצע השידורים הישירים המורכב, המסובך, והממושך ההוא לפני 31 שנים. שלושת השדרנים שלי במונדיאל איטליה 1990 היו יורם ארבל + נסים קיוויתי + רמי ווייץ. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (רבבה) עמודים וקרוי "הפקות חובקות ארץ ועולם". ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגיים שליוו את הפקת מונדיאל איטליה 1990 ההיא ואיננו בקי ברזי תעשיית הטלוויזיה הכל כך רגישה, מורכבת, ומסובכת רוויה אלפי פרטים ואין סוף צמתים טכנולוגיים ולוגיסטיים בינלאומיים וארציים ולכן היא מטה ליפול. אנוכי כ-מנווט ראשי, מנהל ראשי, ועורך ראשי של כל מפעל טלוויזיוני מהסוג הזה של מונדיאל ו/או אולימפיאדה תמיד חשתי כלוליין שמהלך על חבל דק ו-מתחתיו פעורה תהום. טעות קואורדינטיבית אחת בתנועה שלי ושגיאה אחת במבנה ה-IQ שלי ועמם אובדן שיווי המשקל שלי יביאו לנפילתי תהומה והתרסקותי. תפקידו של צופה הטלוויזיה איננו להבין ולהכיר סודות תעשיית הטלוויזיה, כשם שאינו מבין דבר בתעשיית המזון. תפקידו של צופה הטלוויזיה הוא להתענג עליה. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את השירות הטלוויזיוני המיטבי ואת התמונה הטלוויזיונית שלו נקייה ועדכנית כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג' טרייה וטעימה. כרגיל הייתי מאוד מוטרד, מודאג, ומלא חששות. שידורי מונדיאל איטליה 1990 צלחו אומנם תכנית, טכנולוגית, ולוגיסטית למרות המהמורות. אף על פי כן החששות הדירו שינה מעיניי. לך תדע אפוא תיכשל ותיפול. ואז זה לפתע עלול להתרחש.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים.

פוסט מס' 1095. הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992. פוסט מס' 1095. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019. לכל המאוחר ב- 2020.

————————————————————————————————-

פוסט מס' 1095 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022.

————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ו-עבת כֶּרֶס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". 13 הספרים הללו מהווים סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה. מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות העל המורכבות והמסובכות של מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו של איש בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993 . הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים. יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוסף "טומי" לפיד ז"ל + אורי פורת ז"ל + אריה מקל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות . לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין את יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוסף "טומי" לפיד, אריה נאור יבל"א ואפרים קישון ז"ל, סירבו להצעתו של זבולון המר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוסף "טומי" לפיד כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וטוביה סער ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אורי פורת ז"ל ע"י ממשלת יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוביה סער + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוסף בר-אל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יאיר אלוני + מנהל הטלוויזיה חיים יבין שכיהן בתפקידו על בסיס מינוי קבע מאפריל 1986 עד נובמבר 1989. ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת . לראש הממשלה יצחק שמיר נמאס מאורי פורת והוא לא רצה בו עוד. אריה מקל היה התחליף שלו. מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל שירש את חיים יבין (נסים משעל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990. מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוסף בר-אל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח. ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום יבל"א למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל. הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין, לפחות חלקו איננו מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי. מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוטי קירשנבאום חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום ז"ל בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה שלא להאריך את תקופת ניהולו של יוסף בר-אל ז"ל הבלתי מוכשר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יאיר שטרן יבד"ל.

בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי. בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור ישן ומנהל טלוויזיה חדש , יוֹסֵף בַּר-אֵל. לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה. חיש מהר התברר כי יוסף בר-אל הוא מנהל טלוויזיה עלוב. האם אפשר היה להשוות בינו לבין מנהל העבר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן האחד והיחיד שאין בלתו…??? האחד היה דני והשני איש רומא.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת ה-מונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון. ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אֲרְיֵה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה והשידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי ארץ המגף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. הופעתו של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990. גרמניה זוכה בגביע העולם בכדורגל בפעם השלישית בתולדותיה.

פוסט מס' 1095. הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990. ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. פוסט מס' 1095. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ציטוט : "אילו יחריש מי שלא ידע – יתבטלו המחלוקות". (שלמה מולכו).

ב- 1990 הייתה הטלוויזיה הציבורית שליט תקשורתי בלבדי במדינת ישראל. דיאדוךְ שירש יתרון ותנאי הקמה ב- 1968 ללא מתחרים. רבים חשבו שהמונופול הטלוויזיוני יימשך לנצח. רשות השידור לא התכוננה למלחמת הדיאדוכים הממשמשת ובאה בשל תחושת העוצמה שלה. אמונה בכוחה שהתברר בדיעבד כמוגבל, מזויף, וזמני. ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים כבר נשף בעורפנו אך היה עדיין בחיתוליו ועוצמת רוחו הייתה דלה וטרם אפקטיבית. הדיבורים הרעשניים אודות הקמתו של ערוץ 2 המסחרי נמשכו כעשור. המעבר מערוץ שני ניסיוני לדגם של ערוץ טלוויזיה מסחרי התעכב. לממשלת ישראל המעניקה את רִישיונות השידור לא בער שום דבר . חלפו כבר שלוש שנים מאז סיקר ערוץ 2 הניסיוני ב- 1987 את בואה של אסירת ציון אִידָה נוּדֶל מברה"מ לישראל ואת משפט הצורר איוואן דמיאניוק. שום דבר לא זז או נע לאט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה עדיין בעלת סגולות ופוטנציאל תקשורתי נותרה מונופול בודד בצמרת ובעלת בית יחידה ולכן גם אדישה לסכנות האורבות לה.

ואז זה קרה. בתוך ארבע שנים איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בזה אחר זה באופן טוטאלי וגורף אך ברשלנות ובטרם עת, את זכויות השידורים הבלעדיות של ארבעה מפעלי ספורט בעלי קניין ציבורי גדול וערך רב שהיו שלה במשך שנים רבות לטובת ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט). שני גופים טלוויזיוניים צעירים ונועזים ורוויי אמביציות. הם לקחו מהשידור הציבורי את הכדורגל הישראלי, הכדורסל הישראלי, הכדורגל האנגלי, ו- NBA. אילו רשות השידור הוקמה כמפעל פרטי ויעיל וגם בעלת כבוד לבטח הייתה מוכשרת דיה ובעלת פוטנציאל לשָמֵר את הקניין באמצעות ערוץ טלוויזיה נוסף שעמד לרשותה – אפיק 33. מכיוון שהייתה ציבורית ומסורבלת ומנהליה התחלפו בשרשרת, היא וויתרה ברשלנותה על נכסי שידור כבירים שעליו התחנכו דורות שלמים של משלמי האגרה. תבוסות השידור האלה לא היו מחויבות המציאוּת ולא נעשו מרוע לב ולכן מרגיזוֹת ובלתי נתפשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניזוקה קשה בעת מלחמת הדיאדוכים במחצית הראשונה של עשור ה- 90 של המאה שעברה . היא לעולם לא תשוב עוד להיות מה שהייתה. התבוסה הגדולה ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בלה, עייפה, רצוצה, ורוטינית) לערוץ 2 המסחרי הצעיר התחוללה פעמיים בעת סיקור עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. בפעם הראשונה היא החמיצה את צילום הרצח. בפעם השנייה היא הפסידה לחברת החדשות התוססת (בראשות שלום קיטל) של ערוץ 2 דַרְדָק טלוויזיוני בכיסוי שבוע האבל הכבד. אך בל אקדים את המאוחר.

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בישראל אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי הערוץ ה – 2 הניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין בברה"מ . היא סימלה בעיניי רבים בישראל וגם בעולם החופשי את מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה היו עסוקים עיתונאי רשות השידור (טלוויזיה + רדיו "קול ישראל") בשביתה ממושכת בת 52 ימים נגד המנכ"ל אורי פורת ז"ל. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. חסרונה לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של שר תקשורת גד יעקבי ז"ל היה נוכח שָם ומילא בהצלחה לא מבוטלת את מקומה. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה כוכב השידור היחידי. גָד יעקבי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 נהנה מהעדשות שלהן ומאור הזרקורים כמו האורחת שלו ושל כל עם ישראל.

טקסט תמונה : אוקטובר 1987. שר התקשורת גד יעקבי ז"ל נראה זחוח ושבע רצון מעצמו . התבוננות יתר בתמונה מדגישה ארשת פנים עטופה ביהירות. מלגלגת משהו על מישהו. גד יעקובי היה גאה על שהעניק בשנים ההן בשם ערוץ 2 הניסיוני קרב תקשורתי לשתי יריבות וותיקות ומנוסות בדמותן של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. (לע"מ תמורת תשלום).

ערוץ ה- 2 עדיין בשלב הניסיוני שלוֹ ועוד בטרם היה בכלל רשת טלוויזיה, שָב וקִיבֵּע את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית. עיתונאי הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית וגם עיתונאי רדיו "קול ישראל" שופעי הכוח המשיכו בסטגנציה שלהם במשך 43 ימים נוספים לאחר הגעתה של גב' אִידָה נוּדֶל . מעשה התאבדות תקשורתי. שגיאת "המסך השָחוֹר" (Black screen) במשך 52 ימים הייתה בלתי מחושבת ולכן בלתי נסלחת . השגיאה המקצועית הממושכת הזאת של וועד עיתונות / הפקה בטלוויזיה הצטרפה לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. ערוץ 2 חסר הניסיון התארגן יפה באוקטובר 1987 ועשה את העבודה כמו שצריך בכלים מועטים. הוא הוכיח כי בבוא העֵת יהווה בר פלוגתא ובן תחרות ואלטרנטיבה מסוכנת לשידור הציבורי. זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו, ומשנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993, ערק בהמוניו מערוץ 1 הציבורי ונדד לערוץ 2 המסחרי. שר התקשורת גד יעקובי היה רשאי לחייך בזחיחות ולהיות גאה בעצמו . הוא וערוץ 2 הניסיוני הציבו כבר ב- 1987 אלטרנטיבה ותמרור אדום לטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית, המסורבלת, והמתנשאת.

הסימנים הראשונים להופעתו של ערוץ 2 הופיעו כבר ב- 9 בפברואר 1987 למחרת קטיעת השידור הישיר של משחק ה- NBA ע"י וועד הטכנאים בראשות ציון סווירי. הם שבו והופיעו באפריל 1987 בשעה שחיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית סירב באמתלות שונות לשדר ישיר מאצטדיון "בלומפילד" בשבת – 25 באפריל 1987 את משחק ההכתרה של בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב וזכייתה באליפות המדינה בכדורגל. משחק האליפות המדובר אמור היה להתחיל ב- 16.00. כדי לאפשר לי כמנווט שידורי הספורט להעביר את זכיית בית"ר ירושלים לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה. ב- 20.00 של אותו מוצ"ש – 25 באפריל 1987 היה אמור להתחיל בירושלים השידור הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את טקס הזיכרון של ערב יום השואה והגבורה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין טען בפניי כי אין לו מספיק ניידות שידור, כוח אדם, והיתרי עבודה כדי למלא את שתי משימות של השידורים הישירים , הכדורגל מתל אביב – מחד, וטקס הזיכרון לשואה ולגבורה מירושלים – מאידך. "לא יהיה שידור ישיר. צלם את משחק האליפות הפועל ת"א – בית"ר ירושלים בפילם", ציווה עלי כשמנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן תומך בו. כל מיני ווקטורים שבחשו בטלוויזיה נגד השידור הישיר של משחק האליפות ניסו לכרוך את שלילתם בגלל צמידותו של משחק הכדורגל לטקס הזיכרון של השואה והגבורה. אולם זה לא היה מדויק. חיים יבין התעקש על אי שידור ישיר של משחק האליפות בשל מחסור בטכנאים ולא בגלל סמיכות האירועים . בוויכוח שלי עמו אז הבהרתי לו כי לא ייתכן מצב בו הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי וממאנת להעביר בשידור ישיר את רגע השיא שלו. בעיניי זה היה אבסורד. בסופו של דבר הפקדתי את יורם ארבל על מלאכת השידור Play by play של משחק האליפות של בית"ר ירושלים (להקלטה בלבד) באמצעות שני ציוותי צילום בפילם. שש מוניות הועמדו על ידינו Stand by החל מארבע אחה"צ ליד שער 9 באצטדיון "בלומפילד", כשמידי רבע שעה מלקטת כל מונית בתור שלה את חומר הצילום (בשיטת Reversal), וטסה עמו למעבדת פיתוח פילם בבניין הטלוויזיה בירושלים, שָם ממתינים להם שני המפתחים החרוצים עמוס בינקין ויחזקאל גרופר . חומר הפילם פותח בהמשכים והועלה מייד לחדרי העריכה בקומה הרביעית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. כך הצלחנו להגיע לשידור של תוכנית "משחק השבת" בשבע בערב של אותה שבת לחוצה – 25 באפריל 1987. עבדנו בתנאים טכנולוגיים ולוגיסטיים מגוחכים אולם עמדנו במבחן ו- השלמנו את ביצוע המשימה. זכייתה של קבוצת בית"ר ירושלים לראשונה בתולדותיה בראשות מאמנה דרור קשטן ויו"ר המועדון רוני בר-און תועדה על ידינו בצילומי פילם ולא ב- Video, אולם חשוב מכל היה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית שמרה במידה רבה על בכורתה וכבודה ולא אִפְשֶרָה שום דריסת רגל לערוץ 2 הניסיוני (כפי שנכתב ו- דווח בעיתון "חדשות", שאיננו קיים כבר). אברהם פורז וגדעון גדות נשארו מחוץ לתמונת האליפות ומחוץ ל- Frame הטלוויזיה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית המשיכה להתנשא על צופיה בתירוץ גמדי שאין לה מספיק עובדים כדי לעמוד באתגר של שני שידורים ישירים בזה אחר זה בשבת של 25 באפריל 1987. ראש מִנְהֶלֶת ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני מר אָבְרָהָם פּוֹרָז חדר לוואקום השידור וביקש לשדר את משחק האליפות במקומה של הטלוויזיה הישראלית הסטגנאטית והעצלנית, בסיועו הכספי של מר גִדְעוֹן גָדוֹת מנכ"ל מפעל הפיס. גִדְעוֹן גָדוֹת כבר הספיק להכריז כלהלן : "אני אוהד של בית"ר ירושלים וזכייתה באליפות היא אירוע לאומי שחורג מספורט" .

ראה עיתון "חדשות" מ- 21 באפריל 1987. כותרת במוסף הספורט של עיתון "חדשות" שאיננו קיים כבר . הכותרת תוקפת את חִדלונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאיננה מתכוונת להעביר בשידור ישיר את משחק ההכתרה המיועד של בית"ר ירושלים כאלופת המדינה לראשונה בתולדותיה בשבת – 25 באפריל 1987 באצטדיון "בלומפילד" נגד הפועל ת"א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה בעונת 1987 בזכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו : ליגה + גביע המדינה + משחקי הנבחרת הלאומית של ישראל בבית ובחוץ .

ראה עיתון "חדשות" מ- 24 באפריל 1987. מוסף הספורט של העיתון "חדשות" מעניק לעצמו קרדיט בטרם זמן . כותרת כוזבת ! ערוץ 2 לא שידר אפילו Frame אחד ממשחק האליפות של קבוצת בית"ר ירושלים נגד הפועל ת"א שנערך בשבת – 25 באפריל 1987 באצטדיון "בלומפילד". לא ישיר ולא מוקלט. קטעים נבחרים מוקלטים בפילם ממשחק האליפות הנ"ל ב- "בלומפילד" שודרו למרות כל הבעיות החולניות הכרוניות והמטרידות של השידור הציבורי באופן בלעדי ומוחלט רק בתוכנית "משחק השבת" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ראה עיתון "חדשות" מ- 21 באפריל 1987. כותרת במוסף הספורט של העיתון "חדשות" . כותרת שחצנית ולא נכונה . האיש שאחראי על פרסום הכותרת הנ"ל לא סידר לקוראיו שום דבר. קטעים נבחרים מ- משחק ההכתרה של האלופה בית"ר ירושלים נגד הפועל ת"א שהתקיים באצטדיון "בלומפילד" שודרו בלבדית רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משחק האליפות אומנם לא כוסה ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר ב- Video בשל מגבלות ציוד טכנולוגי אך תועד באמצעות שני ציוותי פילם וקטעים נבחרים ממנו שודרו ב- "משחק השבת".

כמתווה מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה עלי לקחת בחשבון את הצלחתו של ערוץ 2 הניסיוני בעת הסיקור הראוי של הגעת גב' אִידָה נוּדֶל לישראל באוקטובר 1987. נדרשתי להיערך להגנה על קניין זכויות השידורים שהיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – בארץ ובעולם . כוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אט – אט סר מעליה . היא הפכה למאוימת . אחד מקווי ההגנה היה לשַמֵר את ערך ואיכות ההפקה הטלוויזיונית של המונדיאל שעמד להיערך עכשיו באיטליה 1990 , ואת אלו שבאו בעקבותיו – ארה"ב 1994 וצרפת 1998. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי, "הכדורגל סמן ימני טלוויזיוני" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים העוסקת בחקר תולדות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מונדיאל גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה ביזנס כלכלי אדיר ואתגר טלוויזיוני בינלאומי רב עניין ועתיר רייטינג. גם עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ההן.

טורניר גביע העולם בכדורגל הנקרא בפי רבים גם "המונדיאל" מתקיים כמו המשחקים האולימפיים מידי ארבע שנים. המונדיאל המאורגן ע"י ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) והאולימפיאדה הנערכת תחת המטרייה של IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) הם שני אירועי הספורט החשובים ביותר בעולם. מאז שנות ה- 60 בהן התחילה הטלוויזיה הבינלאומית לנסוק אל על זוכים האולימפיאדה והמונדיאל להתעניינות חסרת תקדים של מיליארדים בני אדם בכל רחבי היקום. הוועדות המארגנות של ה- FIFA ו- IOC מחלקים את עִתות הזמן ביניהן . המונדיאל והאולימפיאדה אינם מתקיימים לעולם באותה שנה. מידי שנתיים האחד ובחלוף שנתיים – השני. המשחקים האולימפיים של העידן המודרני יצאו לדרכם ב- 1896 באתונה בהנהגת נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי הברון פייר דה קוברטיין. המונדיאל הראשון נערך ב- 1930 במונטבידיאו בירת אורוגוואי תחת מנהיגותו של נשיא ה- FIFA זִ'יל רִימֶה (Jules Rimet). רחשתי לשני בעלי החזון האלה הערכה וכבוד . תליתי את תמונותיהם על כתלי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים.

טקסט תמונה : 1894. תמונה היסטורית שתועדה לפני 128 שנים בסורבון – פאריס. הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב בשורה הראשונה ראשון משמאל) וידידיו מהאצולה האירופית הישנה שהיו גם חברים בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מתכננים את אולימפיאדת אתונה 1896. התמונה הזאת הייתה תלויה על אחד מכותלי משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : וויליבאלד גבהארדט (גרמניה), ז'ירי גוט – יארקובסקי (צ'כוסלובקיה), פרנץ קאמאני (הונגריה), וויקטור גוסטאב באלאק (שוודיה). זיהוי שורת יושבים משמאל לימין : פייר דה קוברטיין (בן 31 ובעצמו בן האצולה הצרפתית) , דימיטריוס וואקליס (יוון) , אלכסיי דה בוטובסקי (רוסיה). (באדיבות IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נשיא FIFA הצרפתי ז'יל רימה (שני משמאל) בשנים 1954 – 1921 יחדיו עם חבריו בוועדה המארגנת של מונדיאל הכדורגל בברזיל ב- 1950. תמונתו הייתה תלויה לאות ההערכה על אחד מקירות משרדי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. (באדיבות FIFA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

32 שנה רצופות עבדתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . סיום שידורי הטלוויזיה של כל מונדיאל ואולימפיאדה הייתה התחלה של הפקה חדשה של אלה הבאים אחריהם. כך זה היה גם עם מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. ביום ראשון – 29 ביוני 1986 הבקיע השחקן הארגנטיני חוֹרְחֶה לוּאִיס בּוּרוּצָ'אגָה (Jorje Luis Buruchaga) בדקה ה- 83 באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי את שער הניצחון נגד גרמניה במשחק הגמר על גביע העולם. ארגנטינה ניצחה 2:3 והקפטן שלה גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה נזעק להניף את הגביע הנכסף בפני 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) צופים באצטדיון ו- 2.000000000 (שני מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם. ב- 30 ביוני 1986 התחלתי להפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים למונדיאל איטליה 1990. זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו . הבוסים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין, ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. ב- 1990 איש מהם לא היה עוד בתפקידו. את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו אנשים אחרים. אך בל אקדים את המאוחר.

ב- 21 ביולי 1978 שלח מזכ"ל התאחדות הכדורגל האיטלקית (FIGC) דאריו בורגוניו (Dario Borgogno) בקשה רשמית לארח את מונדיאל איטליה 1990. ב- 18 באוקטובר 1983 הוגיעה FIFA לראש ממשלת איטליה בטינו קראקסי (ראשי תיבות של Bettino Craxi) על הסכמתה העקרונית כי איטליה תשמש מארחת מונדיאל איטליה 1990 . ב- 19 במאי 1984 נבחרה איטליה לארח באופן רשמי את מונדיאל איטליה 1990. היא גברה על המועמדות האחרות ברה"מ , יוון , יוגוסלביה, אנגליה, צרפת, ומערב גרמניה. ב- 3 בדצמבר 1984 נוסדה הוועדה המארגנת האיטלקית COL (ראשי תיבות שלLocal Organizing Committee) בראשות נשיאה פראנקו קארארו והמנכ"ל לוקה קורדרו די מונטזמולו. ב- 1 בנובמבר 1986 חתמה הוועדה המארגנת האיטלקית COL על הסכם Sponsorship והענקת חסות מסחרית עם שמונה חברות איטלקיות גדולות : FIAT , Olivetti , Alitalia , RAI , Banca Nazionale Del Lavoro , STET , Ferrovi dello Stato ו- INA . שמונה החברות התחייבו לסייע ל- COL בכוח אדם , בארגון , וגם בתשלום כספי כללי של 44000000 (ארבעים וארבעה מיליון) דולר. כל חברה התחייבה לשלם ל- COL סך של 5.500000 (חמישה וחצי מיליון) דולר. ב- 13 בנובמבר 1986 השיקה הוועדה המארגנת את לוגו המשחקים של מונדיאל איטליה 1990.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1986. הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 חושפת את כרזת המשחקים ארבע שנים לפני תחילתם. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1986. הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 חושפת את הלוגו של הטורניר. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בדצמבר 1987 העבירה הפקת מונדיאל איטליה 1990 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי הילוך. ב- 11 בדצמבר 1987 שלחתי מסמך מפורט למנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל החדשות יאיר שטרן כיצד יש בדעתי להפיק את מונדיאל איטליה 1990 [1] ובו דרישותיי העיקריות. עמדו לרשותנו ב- 1987 כמות לא קטנה של יתרונות טכנולוגיים וניסיון רב בהפקת השידורים האלה. לטיב מזלנו גם שעות משחקים היו נוחות לצופי הטלוויזיה בישראל. ביקשתי ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין להפיק ולשדר ישיר ממונדיאל איטליה 1990 לצופי הטלוויזיה בישראל מינימום של 46 משחקים (מתוך ס"ה של 52 משחקים בטורניר כולו) לעומת 26 ששידרנו במונדיאל מכסיקו 1986.

טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 1 מתוך 3), שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 2 מתוך 3), שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3), שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן טמנו את מסמך ההפקה במגירה. נותר בידם זמן ניכר עד לשעת ה- "ש", אך שלוש שנים הן פרק זמן בר חלוף בתעשיית הטלוויזיה ו- 1990 הגיעה מהר מהצפוי ועמה גם גלגל ההיסטוריה המתעתע שעשה את שלוֹ. שניהם חיים יבין ויאיר שטרן לא היו עוד בתפקידיהם הבכירים במונדיאל איטליה 1990. גם לא מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. ב- 1990 מָשְלוּ ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל ונִסִים מִשְעַל שהתמנה ע"י אריה מקל למ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של חיים יבין והמתין לכתב המינוי הקבוע שבושש להגיע. אֵלִימֶלֶך רָם הופקד על ניהול חטיבת החדשות במקומו של יאיר שטרן. יאיר שטרן עצמו נשלח למלא את תפקיד כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בוושינגטון בירת ארה"ב.

מאות גרפיקאים איטלקיים עמלו על יצירתה של בובת הכדורגל המודולארית הצבועה בצבעי הדגל הלאומי האיטלקי ושימשה ה- Logo הרשמי של המונדיאל. היא נראתה בכל מקום. ברחובות, בחנויות, בעיתונות, ובטלוויזיה. הוועדה מארגנת האיטלקית וְ- FIFA שיווקו בעוצמה רבה באמצעות רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות את המשחקים של איטליה 1990. ביקרתי כמה פעמים באיטליה ב- 1988 ו- 1989 בתוקף תפקידי כמפיק שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990. בכל מקום פגשתי את האהבה וההערצה העצומים של האיטלקים לכדורגל. לוֹגוֹ מונדיאל איטליה פורסם, נחשף, ו- שֻוָוק בצורה אגרסיבית בכל מקום בתבל.

טקסט מסמך : הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולוגו איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : מסמך מצורף מ- 11 בדצמבר 1987 שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן מלווה בעותק לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן – כיצד יש בדעתי להפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל איטליה 1990 .

"LA GRANDE PARTITA" כינו האיטלקים את מונדיאל הכדורגל הממשמש ובא. הכדורגל באיטליה כמו בארגנטינה וספרד היא דת נערצת . מיליונים סוגדים לה. איטליה איננה רק מעצמת כדורגל בעלת מסורת ארוכה ומדינה שתעשיית המשחק הפופולרי שלה היא מעשירות תבל. היא אלופת העולם בשנים 1934, 1938, ו- 1982. יכולתי לחוש בסיוריי ההפקה שלי בבירת איטליה רומא בהערצה העצומה למחנך, המאמן, והמנהיג הדגול של הכדורגל האיטלקי הלאומי מר וויטוריו פוצו (Vittorio Pozzo) הבלתי נשכח. הוא היה האיש שייסד את השושלת והנהיג ברמה של מדינאי את נבחרת איטליה לזכייה בשני מונדיאלים הראשונים שלה ב- 1934 ו- 1938.

טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 שעתיד היה להתקיים במשך חודש ב- 12 ערים ברחבי איטליה בין 8 ביוני 1990 ל- 8 ביולי 1990 נחשב לאירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר באותה שנה. זכויות השידורים של מונדיאל איטליה 90' היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בעקבות מו"מ כספי מוצלח (מאוד) בין קוֹנסוֹרְצְיוּם השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU לבין ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל). פתיחה נחמדה של עשור חדש. גולת הכותרת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מחלקת הספורט שלי עמדה להביס ברייטינג את כל שאר התוכניות בטלוויזיה הציבורית , כל אחת לחוד ואת כולן ביחד. אושר ושמחה גדולים מציפים את כל כולי ומשנעים את האדרנלין בגופי עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו . בראש רשות השידור ניצב בימים ההם אריה מֶקֶל. נסים מִשְעַל כיהן אומנם רק כממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך היה מועמד כמעט וודאי לזכות בתפקיד במִכרז שנועד להתקיים ב- 10 ביולי 1990 . יריבו יוסף בר-אל שימש באותה תקופה מנהל הטלוויזיה הערבית . אקוויוולנט היררכי ברמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִבְרִית, אולם בפועל סניף ברשות השידור שהוענקו לו 90 דקות שידור יומיות בלבד משש וחצי עד שמונה בערב . הטלוויזיה בשפה העַרבית נחשבה ע"י רבים במשך שנות דוֹר בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 במאה הקודמת לרשת שידור מלאכותית שאין הצדקה לקיומה במתכונתה הקיימת. כמעט אֶבֶן נֶגֶף. אף על פי כן היה יוסף בר-אל שקול בתפקידו ובמעמדו במערכת האִרגונית של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים ראו בטלוויזיה הערבית מעֵין מתנה שהעניק יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ליוסף בר-אל, זכר לקרבות המתישים נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן . זה נכון רשות השידור הציבורית חייבת לשדר בשפה העַרבית אך היא איננה צריכה להקים לשם כך רשת טלוויזיה. כולם ידעו את זה. גם יוסף בר-אל . זאת הסיבה שנשא עיניו לעבר המטרה האמיתית שופעת כוח, יוקרה, ומוניטין. ניהול הטלוויזיה הישראלית המשדרת בשפה העִברית. יוסף בר-אל מת לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו משאת חייו. הוא מאוד רצה את התפקיד. בכך אין להאשים אותו. הוא היה שייך לקבוצת מנהלים אמביציוזית ברשות השידור, לעיתים שאפתנית יתר על המידה. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולם המינוי הרם לא היווה את פסגת השאפתנות שלו. זאת בהחלט לא הייתה המדרגה האחרונה עליה טיפס לעבר צמרת הפירמידה של השידור הציבורי. ב- 2 ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון למנכ"ל רשות השידור . שלוש שנים אח"כ פחות חודש, ב- 2 במאי 2005 הודח יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טורניר גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה מונדיאל הכדורגל החמישי בקריירה הטלוויזיונית שלי. יתרונו הגדול מנקודת מבטי היה נעוץ בעובדה שהוא נערך על אדמת אירופה . קרוב לישראל. שעות המשחקים פרקטיות ונוחות לצופים בישראל. כמעט ולא היינו צריכים לעשות הכרה ב- 1990 לקהל הישראלי עם הנבחרות החביבות, האהודות, והמועמדות לזכייה בגביע העולם. אוהדי הספורט הרבים בישראל נחשפו שוב ושוב לכדורגל האירופי והדרום אמריקני באמצעות תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערוץ 5 העתיד לקום בישראל באמצעות טכנולוגיית הכבלים כבר נשף בעורפנו, אך ב- 1989 עדיין שידרנו ישיר ותּקצרנו את משחקי אליפות דרום אמריקה בכדורגל (Copa America). זכויות השידורים של שתי הליגות הבכירות האירופיות, האנגלית והאיטלקית, היו בלעדיות של השידור הציבורי. הקטעים הנבחרים והשערים של המשחקים המעניינים בליגות האירופיות האחרות, הגרמנית, ההולנדית, הספרדית, הצרפתית, והבלגית – וגם אלה של יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ואפילו של פולין ובולגריה, הגיעו אלינו באמצעות מערכות השיווק של רשתות הטלוויזיה האירופיות , והתנקזו לאגן ה- “News Exchange”, מאגר החדשות המשוכלל שייסדו זה מכבר ה- EBU (איגוד השידור של מדינות מערב אירופה) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי). מידי יום ביומו הגיעו לאולפן בירושלים בשידורים לווייניים מג'נבה שלושה או ארבעה מגזינים חדשותיים EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מכונות ה- VTR שלנו עמדו בהיכון בקומה ה- 2 בבניין הטלוויזיה ברוממה והקליטו כל שביב אינפורמציה. לעיתים קרובות בשל ריבוי אירועי הספורט באירופה, היה מרכז התיאום הטכנולוגי האירופי בגֶ'נֶבָה מריץ מגזין ספורט נטו ללא תוספות של אירועים חדשותיים אחרים. מערכת השידור האירופית המאורגנת היטב והמצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר הייתה יורה ל- "אוויר" כהרף עין “Flash” מיוחד של אירועי הספורט החשובים. היינו מעודכנים.

במונדיאל איטליה 1990 נטלו חלק הנבחרות הגדולות המסורתיות מאירופה ודרום אמריקה כמו, גרמניה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הולנד, ספרד, ברה"מ, יוגוסלביה וכמובן נבחרת ארגנטינה אלופת העולם יחד עם הקפטן הנערץ שלה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שהגיעה לאיטליה כדי להגן על תארה. רק למען דייגו ארמאנדו מאראדונה היה כדאי לנו לשלם זכויות שידורים ולפתוח את קווי השידור הלווייניים בין איטליה לישראל . הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי ועל ידי מחלקת הספורט בפיקודי נעשתה לראשונה באווירה תחרותית. הייתה לה משמעות טלוויזיונית שונה מאשר בעבר וחשובה מפני תקומתו של ערוץ תקשורת נוסף בכבלים בישראל ב- 1989 ובתוכו Channel מיוחד לענייני ספורט. בעורפינו נשף כאמור ערוץ 5 בכבלים הצעיר רווי בהורמוני שידור. חלפו ימי המונופול. החל עידן היריבות והקונקורנציה. היה נחוץ לחולל הפקה כמותית ואיכותית טובה הרבה יותר מזאת שעשיתי בגביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986, וודאי מזאת של הפקת מונדיאל ספרד 1982, על מנת להציב בחוזקה ובאיתנות את הטלוויזיה הציבורית על מפת השידורים של מדינת ישראל. המונדיאל האיטלקי היה הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יודעת ומסוגלת להתמודד היטב עם אתגרי שידור בינלאומיים, וכי ניתן לסמוך עליה ועל אנשיה. האפשרויות הטכנולוגיות שלה לרבות תקשורת הלוויינים וההתחברות למערך השידור הלווייני של ה- EBU על לוויין ה- ESC התעצמו אך עמן התעצֵם גם האנטגוניזם של הוועד המנהל של רשות השידור לשידורי הכדורגל. כרגיל התגלו קשיים וחילוקי דעות מבית. חלק מחברי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם רוני פיינשטיין ז"ל שהיה נציג מפלגת המערך ומי שהיה מבקר ואופוזיציונר פוליטי ומקצועי חריף של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עוד מימי מונדיאל מכסיקו 1986, ראה במאמץ השידור של מונדיאל איטליה 1990 בזבוז כספי ציבור וזמן מסך. הוא אמר לי ולמנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בטרם הדיונים הסופיים, "אני חושב שצריך לשדר רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. השאר חסר ערך ולא חשוב, מה עוד שרוב משלמי האגרה אינם חפצים בשידורי כדורגל". רוני פיינשטיין ז"ל אישיות דומיננטית בוועד המנהל של רשות השידור באותם הימים לא היה האיש הקובע היחידי אך הוביל קו מסוכן שהתנגד מפורשות להצבת מסות של שידורי ספורט בינלאומיים רלוואנטיים בכלל על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי כדורגל בפרט. הוא לא הסתיר את דעתו השמרנית הקיצונית. הספורט בכללו על פי תפישת עולמו היה סטריאוטיפ זול וחסר איכות. תרבות הטלוויזיה שלו הייתה מוגבלת ושונה למרות שדובר במונדיאל אירוע השיא של הכדורגל הבינלאומי. 30.000000000 (שלושים מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם נושאים אליו את עיניהם אך את רוני פיינשטיין ז"ל זה ממש לא עִניֵין. כל ניסיונותיי להסביר לאופוזיציונר הזה מהוועד המנהל המתנגד לשידורי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU שאנחנו חברים בו "במשרה" מלאה עתידות לשדר ישיר את כל 52 המשחקים בטורניר, העלו חרס הנימוקים נפלו על אוזניים ערלות. "אז מה", סנט בי רוני פיינשטיין ז"ל, והוסיף, "הם ישדרו ואתה לא… אנחנו לא צריכים ליישר קו עמם… רשות השידור לא צריכה לנהוג כמותם…". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל יבד"ל תמכו בגישתי כי המונדיאל הוא אירוע ספורטיבי – תרבותי גלובאלי בעל עניין עצום בישראל מעבר להיותו חגיגת כדורגל איכותית. חבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל היה בר פלוגתא לא רק של אורי פורת ז"ל אלא גם של אריה מקל ונסים משעל ייבדלו לחיים ארוכים.

לפתע תקע מישהו מקל נוסף בגלגלי הזמן. זה היה יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית. התברר כי הוועדה המארגנת האיטלקית הקרויה "COL" (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Local ) קבעה שני זמנים מרכזיים ל- 52 משחקי המונדיאל . 22 מהם ישוחקו בשֵש בעֶרֶב על פי שעון ישראל ו- 30 בעֶשֶר בעֶרֶב. פירושו של דבר ש- 16 ממשחקי הטורניר בשלב המוקדם, 4 משחקים בשלב שמינית הגמר , ו- 2 משחקים בשלב רבע הגמר המתקיימים בין השעות שֵש בערב לשמונה בערב , "נופלים" על זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית בניהולו של יוסף בר-אל. הוועדה המארגנת האיטלקית לא שמעה על יוסף בר-אל ושידורי הטלוויזיה שלו בשפה הערבית בעת תכנון שעות המשחקים אך מאידך מנהל הטלוויזיה בערבית גם לא שמע על COL. יוסף בר-אל לא הסכים לוותר. על פי השקפת עולמו מונדיאל 1990 פלש לטריטוריה לא לוֹ. היה נדמה לי שהוא נפגע וכועס מפני שאנשי הוועדה המארגנת האיטלקית לא התייעצו עִמוֹ.

מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה ב- 1990 לא הבינו את חשיבות שיבוצם של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . הכדורגל נתפש ע"י מפקחי השידור הציבורי בישראל, 23 חברי המליאה ו- 7 אנשי הוועד המנהל בראשות האופוזיציונר והמוביל רוני פיינשטיין ז"ל, כעוֹל ו- סטריאוטיפ רדוד שצריך אולי לשדר ממנו משהו, קמעא, אך אין להרבות. תפישה כוללנית ופשטנית של מנהיגי השידור בישראל הפוכה לחלוטין מגישתן של כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות עד האחרונה שבהן בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), שביקשו להרבות בשידורי המונדיאל, ואומנם שידרו ישיר את כל 52 המשחקים במונדיאל איטליה 1990. למרבה הצער אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם חלק נכבד מחברי המליאה לא הבינו שמתפתח במהירות במדינת ישראל שוּק תקשורת וצרכנות טלוויזיה שונים לחלוטין ממה שהם הכירו, שבו הכדורגל מהווה נדבך שידור מרכזי ואיתן בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם ייצגו את מִמסד השידור היָשָן, התעלמו מהעניין הציבורי העצום הטמון בטורניר גביע העולם בכדורגל, ולחלוטין לא הבינו את הקשר בין התשלום הבלעדי עבור סחורת השידור היקרה והמרתקת לבין ניצול יתרון הבלעדיות והשימוש הנכון והמיטבי בה. רובם היו מינויים פוליטיים שלא התעניינו באמת במקצוע השידור ולא ראו את הנולד. אנשים חסרי כישרון שלא הייתה להם את היכולת להוביל את השידור הציבורי בישראל וגם לא לצפות את מפת התקשורת העתידית המשורטטת מחדש ומתפתחת במהירות במדינת ישראל ובעולם. תפישת השידור של רובם הייתה רשלנית . הם ראו בחברותם בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי לא תפשו שהחלשת שידורי איטליה 1990 הופכת את הטלוויזיה הישראלית לפגיעה ומאוימת ע"י ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים שחושק אף הוא בסחורת השידור הזאת. הם לא העריכו נכונה את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2 המסחרי שעתיד לקום בתוך שנים מעטות. בדיעבד הוברר כי ערוץ 2 לא רק שהציב ויצר תחרות צפייה קשה לערוץ הציבורי המונופוליסטי, אלא הדבר הראשון שעשה היה לחטוף לעצמו ב- 17 במאי 1994 את סחורת הכדורגל מידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה נכס שידור חשוב שלה במשך רבע מאה מאז שנוסדה ב- 1968. אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור נראו לעיתים כאסופה חובבנית שבינה לבין עיתונאות טלוויזיונית אין שום מכנה משותף. קשר מקרי. מוסד הוועד המנהל של רשות השידור ועמו המליאה הפכו מראשית בריאתם לטרמפיאדה פוליטית. אנשים בעלי אמביציות פוליטיות ללא כל הבנה בשידור טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה נשלחו לתפקידם לפרק זמן מסוים בשני המוסדות המפקחים של השידור הציבורי ע"י פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים וותיקים מהם הוועד המנהל של רשות השידור והמליאה הצטיירו כמקומות חנייה לעוברים ושבים כשבידיהם מטה נדודים פוליטי . החנייה הקצרה בשני המוסדות שימשה להם קרש קפיצה בלבד. הדוגמאות רבו מספור : דליה איציק, רוני פיינשטיין, גיל סמסונוב, אלון אלרואי, סילבן שלום, אהרון הראל, ורבים רבים אחרים.

טקסט תמונה : זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת. היה יריב עיקש ומר של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וגם מנכ"ל רשות השידור לאחר עידן אורי פורת, אריה מקל, והתנגד בשעתו התנגדות גורפת וטוטאלית לכיסוי נרחב של מונדיאלים ואולימפיאדות בטלוויזיה הציבורית כפי שהגיתי וניווטתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום הוא עו"ד ונוטריון פרטי. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל נולד ב- 7 במאי 1939 בירושלים. הוא צמח על ערכי תנועת העבודה. היה בעברו מנכ"ל עיריית ירושלים. הנשיא החמישי יצחק נבון שכיהן בתום כהונת הנשיאות שלו כשר החינוך בממשלת ישראל [1] היה האיש ששלח את רוני פיינשטיין ז"ל לוועד המנהל של רשות השידור.

עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל זכר היטב את אשר התחולל בוועד המנהל של רשות השידור בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "…הובלתי בוועד המנהל מראשית קו קשוח נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר. אני זוכר שהתרשמתי רע מאוד מהדרך הלא ראויה בה רצה אורי פורת לסלק בצורה לא ראויה מניהול רדיו "קול ישראל" את גדעון לב ארי (מת ב- 2001 בן 66). התנגדתי לאורי פורת (מת ב- 2007 בן 72) פוליטית ומקצועית. אח"כ היו לי גם מחלוקות עם אריה מקל. אני זוכר היטב את ההתנגדות הנמרצת שלי לשידור מסיבי של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה הישראלית הייתה מונופוליסטית בימים ההם והיה ידוע לי שמחצית מהצופים משלמי האגרה לא רצו לראות בכלל כדורגל…".

ב- 1987 חתם קונסורציום השידור הציבורי הבינלאומי המונה שישה גופי שידור ציבוריים (כולל את ה- EBU איגוד השידור האירופי העשיר מכולם בתוכו) על חוזה שידורים משולש בלעדי עם ה- FIFA, הכולל שלושה מונדיאלים רצופים. זה של איטליה 1990 ואת הבאים אחריו ארה"ב 1994 וצרפת 1998. הקונסורציום הבינלאומי הורכב מאיגודי השידור האלה : EBU איגוד השידור המערב אירופי, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, URTNA – איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק (למעט אוסטרליה ויפן שפעלו בעצמן), ו- OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. בהסכם נקבע כי הקונסורציום ישלם ל- FIFA עבור שלושת המפעלים סך של זכויות שידורים העומד על 345000000 (שלוש מאות ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים, שווה ל- 230.000000 (מאתיים ושלושים מיליון) דולר. זה היה חוזה כספי מצוין וזוֹל מאוד שלא חזר על עצמו עוד בעתיד. העוֹל הכספי העיקרי נפל על ה- EBU העשיר. חברות בו כ- 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות (גם את רשות השידור הישראלית) וביניהן רשתות גדולות ועשירות כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ARD ו- ZDF הגרמניות, 1 TF ו- 3 F / 2 F הצרפתיות. ה- EBU שילם מתוך הסכום הכללי % 38.5 שהיוו 133000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים.

הערה שלי : המערכת המוניטארית והחישובים הכספיים של איגוד השידור המערב אירופי התנהלה במטבע השווייצרי מפני שמקום מושבו של ה- EBU (גוף השידור הציבורי העשיר והמוביל בעולם) היה בג'נבה.

זהו ה- Breakdown של הסכום הכללי 345.000000 (שלוש מאות וארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שוויצריים שה- FIFA דרשה מגופי הטלוויזיה הבינלאומיים לשלם לה עבור הכיסוי והשידורים של שלושת המונדיאלים ההם של איטליה 1990 + ארה"ב 1994 + צרפת 1998, כלהלן :

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2] פרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד 95000000 (שווה ל- 000 300 63 דולר)

ה- EBU בנפרד 35000000 (שווה ל- 000 300 23 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית 455000 (שווה ל- 500 300 דולר)

הערה : עלות של כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל איטליה 90' עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 5770 (חמשת אלפים ושבע מאות שבעים) דולר

מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 [3] פרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד 115000000 (שווה ל- 000 600 76 דולר)

ה- EBU בנפרד 45000000 (שווה ל- 000 000 30 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית 576000 (שווה ל- 000 384 דולר)

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 [4] פרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד 135000000 (שווה ל- 000 000 90 דולר)

ה- EBU בנפרד 53000000 (שווה ל- 000 300 35 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית 705000 (שווה ל- 000 470 דולר)

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 64 משחקי מונדיאל צרפת 98' עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבע) דולר .

הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990, COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Locale) הוקמה ב- 3 בדצמבר 1984 בראשותו של הנשיא פרנקו קארארו (Franco Carrao) ועשרת סגניו, בתוכם נשיא ה- FIFA ז'וּהוֹ הבלאנז' ומזכ"ל ה- FIFA יוזף "סֶפּ" בּלאטר יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI , עשו עבודה ענקית ופנטסטית , ויסודית. הכדורגל הבינלאומי ובראשו המונדיאלים הפכו זה מכבר לעסק כלכלי פורח. ב- 26 באוקטובר 1986 נחתם ההסכם הדן בקידום התוכנית המסחרית (The commercial program) של מונדיאל איטליה 90' בין הוועדה המארגנת האיטלקית COL לבין ה- FIFA . ההסכם קבע עקרונות מדויקים של הענקת רישיונות והפעלת חברות מסחריות בינלאומיות רבות עוצמה לטובת ארגון המשחקים. ההסכם כלל חמש קטגוריות רשמיות של חברות המעניקות חסות, חברות ספקיות שירותים, חברות מוצרים כמו Adidas , Api , Barilla , Caffe Mauro , Grana Padana , Seiko , Matercard ועוד יוכלו להציב את שלטי הפרסומת שלהם באצטדיונים בחינם, חברות איטלקיות Alimondo ו- Cartiere Burgo ישתפו פעולה רק בתוך איטליה לשיווק לוגו וסמל המשחקים בתמורה למתן מוצרים הדרושים לפעילותה השוטפת של הוועדה המארגנת COL, ו- 46 חברות איטלקיות שיוכלו לעטר את מוצריהן בלוגו וסמל המשחקים תורת תשלום כמובן . ביזנס ענק . האיטלקים בעצה אחת עם אנשי ה- FIFA התירו לעֶשֶר חברות ענק כלכליות, חברת המכוניות אלפא רומיאו, ג'ילט, חברת הממתקים מארס, חברת האלקטרוניקה פיליפס, קוקה קולה, יצרנית המצלמות חברת קאנון, JVS , Vini d`Italia – המיניסטריון לחקלאות והייעוּר של איטליה, ענקית הפילם פוג'י , חברת הבירה באדווייזר- לפרסם באופן בלעדי את החסות שלהן (Sponsor) בתקופת המשחקים תמורת ממון רב , במה שכונה ע"י אנשי הכדורגל, "האירוע הגדול עלי אדמות". כמו כן העסיקה הוועדה המארגנת המקומית שמונה חברות גדולות של ספקיות המעניקות שירותי, בנקאות, תעופה, מערכת היסעים, הדפסה והעתקת מסמכים, וכיו"ב . החברות האלה כונו ,” Official Suppliers”. ה- FIFA והוועדה המארגנת האיטלקית עשו כל מאמץ לשווק את עצמם באמצעות הספונסרים שלהן כמי שמיטיבים עם כל ילדי העולם. זה בלט בתמונות שהן שלחו לכל רשתות הטלוויזיה בעולם כולל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- הפיצו אותן בכל פינה ועל כל לוח מודעות ברחבי תבל.

[1] יצחק נבון נודע בעבר כתומך פוליטי מובהק של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אַרְיֵה מֶקֶל , ובאמת הוא היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע"י הממשלה למנכ"ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר ב- 1990 ע"י הוועד המנהל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2] הנתונים באדיבות ה- EBU.

[3] הנתונים באדיבות ה- EBU.

[4] הנתונים באדיבות ה- EBU.

טקסט תמונה : נשיא הוועדה המארגנת האיטלקית פרנקו קארארו (נולד ב- 6.12.1939) . (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1990. סגן נשיא הועדה המארגנת אנטוניו מאטארזה (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1990. נשיא ה- FIFA המנוח, הברזילי ז'והו הבלאנז' (2016 – 1916). (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מזכ"ל ה- FIFA השווייצרי ספ בלאטר (נולד ב- 10 במרס 1936, בן 86 היום). (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך : חברת ג'ילט המתמחה במוצרי גילוח לגברים משווקת את עצמה ב- 1990 כתומכת נלהבת של משחק הכדורגל. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חברת קאנון יצרנית המצלמות ומכונות הצילום והעתקת מסמכים , משווקת את עצמה ב- 1990 כמתעדת היסטורית של אהבת משחק הכדורגל ע"י כל ילדי העולם . (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מונדיאל איטליה 1990. הוועדה המארגנת האיטלקית COL.

זהו ביזנס כלכלי אדיר. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI בעלת יכולות כספיות וארגוניות (אף על פי כן נעזרה בכוח אדם וציוד ע"י מספר רשתות טלוויזיה אירופיות החברות ב- EBU), הציבה ב- 12 האצטדיונים כ- 24 ניידות שידור ברחבי איטליה שכללו 375 (שלוש מאות שבעים וחמש) מצלמות טלוויזיה . בין 11 ל- 16 מצלמות בכל משחק. 1200 (אלף ומאתיים) אנשים הרכיבו חמישה ציוותי הפקה וצילום מיוחדים שתפעלו את ניידות השידור בשתים עשרה הערים . RAI עתידה הייתה להפיק בתקופת המונדיאל כ- 3000 (שלושת אלפים) שידורי טלוויזיה Unilateral בני 25000 (עשרים וחמש אלף) שעות. 147 רשתות שידור של טלוויזיה ורדיו עתידות היו לכסות את טורניר מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. בכל אִצטדיון הוקם מרכז טלוויזיה ועיתונות עצמאי משלו כמו גם נקודת שידור לוויינית למשלוח כתבות Unilateral ישירות למי שרצה מהאצטדיון המקומי לתחנות האם שלו מהירות וראשוניות הדיווח העיתונאי בטלוויזיה מותנה לחלוטין בטכנולוגיה החדשנית. משרד התקשורת האיטלקי הציב בכל תריסר האצטדיונים 7864 (שבעת אלפים שמונה שישים וארבע) מכשירי טלפון לעיתונות הכתובה ועוד 1645 (אלף שש מאות ארבעים וחמישה) מכשירי טלפון לאנשי הטלוויזיה והרדיו. הכדורגל באיטליה הוא דת והכרטיסים נמכרו כלחמניות טריות . הוועדה המארגנת האיטלקית עתידה הייתה למכור כ- 2.600000 (שני מיליון ושש מאות אלף) כרטיסים בתוך ימים ספורים ל- 52 משחקי הטורניר.

מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל יבד"ל (עיתונאי מוכשר ורב הישגים) מאבד ב- 10 ביולי 1990 את הזדמנות חייו להתמנות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נהדף לאחור ע"י בר הפלוגתא שלו יוסף בר-אל ז"ל, ומפסיד במִכְרָז. יוסף בר-אל מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הזוכה ממהר להצהיר "ידעתי שאנצח" כאילו שמדובר במשחק כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות.

לתוך הקלחת הזאת של מונדיאל איטליה 1990 נכנסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט בפיקודי יחד עמה. לחבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל זה לא הזיז. המאבק המַר והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) על בכורת שידורי הספורט החל מייד עם תום משחקי גביע העולם בכדורגל איטליה 1990. ביום שלישי – 27 במאי 1990 נשלחתי ע"י נִסִים מִשְעַל מנהל הטלוויזיה לרוֹמָא להפיק , לערוך, לשַדֵּר ולנַהֵל את שידורי מונדיאל הכדורגל האיטלקי. בשובי לארץ כעבור ארבעים וחמישה ימים וארבעים וחמישה לילות ב- 12ביולי 1990, קִידֵם את פני מנהל טלוויזיה אחר. יוסף בר-אל. דומה היה כי בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משנית בחשיבותה רק למונדיאל האיטלקי. העיתונות הישראלית לגווניה השונים דנה והעניקה Space עצום למכרז רשות השידור ודנה שעסק בבחירת מנהל טלוויזיה חדש. נסים משעל היה עיתונאי מצוין בעל הישגים איכותיים וכמותיים מרשימים לאורך שנים. אולם לא בטוח שידע לנהל. אין שום וודאות כי היה באמת מנהיג שידור שנועד לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר מסוגל לכפות את מרותו על כתביו.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו . משהפר כתב הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה יצחק שמיר, "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת לא תשאל". יִצְחָק שָמִיר כה רגז על יִגְאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו, ניתק את המיקרופון הזעיר (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית As is, כמו שהוא. כולם ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצד ראש הממשלה רותח מזעם ו- מנתק את המיקרופון ומסתלק מחומם מיִגְאָל גוֹרֶן. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה מקדמת גברו. פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר-אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מאופן ניהולה הבלתי תקיף, ומאיך שהיא נראית עכשיו. נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה יצחק שמיר כמנהל טלוויזיה חלש שהעובדים לא סרים למרותו. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח בימאי בעל מוניטין עצום ומנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

טקסט תמונה : קיץ 1969. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. זיהוי הנוכחים בתמונה : יגאל גורן (במרכז) בתחילת דרכו בטלוויזיה ישראלית הציבורית. מנהל שירותי הפקה יוסי לנדאו (במרכז), ומימין, הבימאית היפה רינה הררית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה גם "הארץ" מ- 9 ביולי 1990. עיתון "חדשות". כתבת העיתון רונית אנטלר קובעת מפורשות כי ראש הממשלה יצחק שמיר הורה לנציגי הליכוד בוועד המנהל לבחור ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה.

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון "דבר". כתבת העיתון גב' עירית רוזנבלום מדווחת לקוראיה אודות התככים, הוויכוחים, והמאבקים הפוליטיים המתנהלים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור והנוגע לבחירת מנהל טלוויזיה חדש. (באדיבות ארכיון עיתון "דָבָר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

נִסִים מִשְעַל נלחם מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון. הוא, נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו. במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993. וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אריה אבנרי ועמוס בן ורד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר-אל שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998) – על פניו של נסים משעל הרענן והחכם. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוסף בר-אל הייתה שגיאה פַטָאלִית ובְכִיָיה לדוֹרוֹת. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך . ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולענה" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה התקשר לביתו של הח"כ ומזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש ואיים כליו כי אם שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין, והיו"ר אהרון הראל לא יצביעו בעדו הרי שהמפלגה תינזק לאחר מינויו.

טקסט תמונה : זהו נסים משעל ב- 1990. עיתונאי מוכשר ועתיר הישגים. אהבתי אותו והערכתי אותו. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1990 ותיקווה גדולה להנהגת השידור הציבורי בכללו, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה עיתון "הארץ" מ- 11 ביולי 1990. העיתונים "הארץ" ו- "ג'רוזלם פוסט" מסקרים את בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ההתמקחות הפוליטית בין חברי הוועד המנהל לבין עצמם בעניין הבחירה והעדפתו של יוסף בר-אל על פני נסים משעל.

ראה עיתון "חדשות" מ- 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רונית אנטלר בעיתון "חדשות".

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת פאר-לי שחר בעיתון "על המשמר" (פאר לי שחר היא היום עיתונאית ושדרנית ברדיו "קול ישראל"). (באדיבות ארכיון "על המשמר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת הילה גבריאל בעיתון "דבר". (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב) .

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר (על פי עדותו של יצחק נבון כפי שהעיד בפניי בעת מחקר וכתיבת שני הספרים "8 ימי בראשית" ו- "רוש ולענה". אולי מפני שראה בו לא רק איש בעל יכולות ניהול אלא גם איש מסודר ונאמן השלטון. נסים מִשְעָל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר, אַמְנוֹן מֶנְדָה, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה . נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוסף בר-אל . הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה . שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים" . אמנון מֶנְדָה ז"ל זכר בשיחות התחקיר עמי : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור".

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערת אגב שלי הנוגעת לגב' דליה איציק : גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה וברשות השידור יוסף בר- אל . טעמיה שמורים עִמָה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד. השרה דליה איציק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה דליה איציק נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. זה לא עלה בידה. ראה הספר, "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. ידיעה של עיתונאית "מעריב" אילנה באום. יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרהב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (באדיבות "מעריב").

מזכ"ל מפלגת העבודה מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק , רוני פיינשטיין ז"ל ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל על שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה . תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה . במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית . מיכה חריש סיפר בפומבי [3] כלהלן : "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז , ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך" . (הטקסט המצוטט נלקח מהפוסט של העיתונאית גב' הילה גבריאל כפי שהתפרסם בעיתון "דבר" ב- 11 ביולי 1990) .

טקסט תמונה : 10 ביולי 1990. מזכ"ל העבודה מיכה חריש. נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור היו"ר אהרון הראל ז"ל, גב' דליה איציק, ורוני פיינשטיין ז"ל לא שעו להוראתו להצביע בעד מועמדותו של נסים משעל והרימו ידם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות מיכה חריש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינוי יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו פוליטיים. והמשחק הפוליטי היה מכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות, מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה חסר יושרה מקצועית, נטול כישרון, ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה כתועמלן שידור, כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות. חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל את קלונו של יוסף בר-אל ברבים כמנכ"ל מושחת המשתמש בשוחד מסך, והדיחה אותו בבושת פנים מכס מנכ"ל רשות השידור. אך בל אקדים את המאוחר. ראה הספר עב הכרס, "רוש ולענה" בסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ועוסק ב- קורות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם (מאז 1884) ובארץ (מ- 1966). היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב ברוֹם אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. תשעים דקות ס"ה. הוא לא חולל נצורות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו כקומיסר פוליטי . דן שילון התייחס לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשידור חי" ולא ירא להגדיר אותו כתועמלן טלוויזיוני. הוא לא היסס להרחיב את היריעה בספרו , וכתב כלהלן : " יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- 'עליות לתורה'. ראשי ממשלות, שרים , ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים , וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי 'שוחד מסך' " [4] . זאת טרגדיה מקצועית בה איש תקשורת מוביל של שידור ציבורי במדינה חופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים . שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו בהרבה באיכותם וערכם מהשידורים בשפה העִברית , ונשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד .

טקסט תמונה : 7 בספטמבר 1989. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית ברוממה – ירושלים. שלושה עיתונאי טלוויזיה בכירים בטלוויזיה בשפה הערבית, משמאל לימין : שלמה גנור, יוני בן מנחם, ויחזקאל "זיקי" יעקבי, מראיינים את ראש הממשלה יצחק שמיר. (לע"מ תמורת תשלום).

ראש הממשלה יצחק שמיר מינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. אריה מקל ז"ל בתמיכתו של יצחק שמיר היה האיש המרכזי שקידם את מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה ביולי 1990. אח"כ הצטער צעד רב על המינוי הכושֵל כפי שהעיד בפניי מאוחר יותר. עיתונאי הטלוויזיה בשפה הערבית לא נפלו מעמיתיהם בחטיבת החדשות בעִברית אך אמינותם הייתה עמומה והועמדה בספק משום דעה מוצקה שרווחה בציבור מזה זמן רב כי הקברניט שלהם צועד שלוב זרוע עם השלטון.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. שלישיית הצמרת של רשות השידור שתמכה במר יוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שניהם יבד"ל, ואריה מקל ז"ל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה. (צילום של מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל האיש שתמך בראשית ההליך במהלך המינוי (מאבק שעוד אדוּן בו). לאחר שנים אמר לי אַרְיֵה מֶקֶל כלהלן : "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה יצחק שמיר . עניין הכישרון , הידע , והיכולת שלו לא עמדו כאן לדיון ולא למבחן . יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל. ההוראה שלו אלי כמנכ"ל רשות השידור הייתה למנות את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית", והוסיף, "יואש , לא תאמין עד כמה האיש הזה יוסף בר-אל נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית שלנו. דיברנו באיזה הקשר תרבותי שהוא על שחקנית הקולנוע, הטלוויזיה, והתיאטרון ענת עצמון , והוא שאל אותי מי זאת…? הוא לא שמע עליה". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה החדש יוסף בר-אל שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק שלא לאהוב האחד את השני אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה. אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה, וכך אמר : "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת , אנחנו נכנסים לעידן התחרות", והוסיף בהדגשה, "אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה. עובדה שהוא נבחר פה אחד". אריה מֶקֶל (מינוי פוליטי כנאמן ראש הממשלה יצחק שמיר) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל והיו"ר (כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. ה-מנכ"ל נאם לפרוטוקול והיה עתיד להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות . מייד לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בעיתון "מעריב", "אני מרגיש על הכיפאק, ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך" [5].

ביום רביעי – 2 במאי 1990, נפגשנו נסים מִשְעַל ואנוכי עם אריה מֶקֶל בעניין תכנון לוח השידורים הסופי של מונדיאל איטליה. נסים משעל כמנהל הטלוויזיה החדש (במקומו של חיים יבין) היווה פיצוי מושלם ומשקל נגד למינויו של אֵלִימֶלֶך רָם למנהל חטיבת החדשות (במקומו של יאיר שטרן). נסים משעל היה עֵר לחשיבות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה שנבחר זמנית לנהל אותו. הוא היה אדם מוכשר, אינטליגנטי, וחריף שכל וגם מהיר ביצוע. חושב, שוקל, מחליט מייד. הייתה לי עמו שפה משותפת. תליתי בו תקוות רבות . בעיקר לקראת המלחמה העקובה מרייטינג המתפתחת נגד ערוצי הכבלים ובראשם ערוץ הספורט מס' 5. קיוויתי שהפוליטיקאים יבחינו בכישוריו וימנו אותו לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באורח קבע. הייתי בטוח אז שהוא יגיע לגדולה ניהולית . מה חבל שזה לא עבד ככה. אֵלִימֶלֶך רָם מנהל חטיבת החדשות היה אדיש (כעיתונאי ואיש חדשות) לאירועי הספורט החשובים לעומת נסים מִשְעַל ש- חשב שהם יתרון. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל ראה במחלקת הספורט נטל ובשידוריה מעמסה. הוא לא התמצא לחלוטין בכל מערך ההפקה המסובך והמורכב של שידורי הספורט (כפי שהעיד בפניי בימים ההם -בזמן ההוא) , לבטח לא בסבוכים ביותר, אלה שעסקו במונדיאלים ובאולימפיאדות . זה היה רחוק ממנו כמזרח ממערב, זר לו, וזה גם לא עניין אותו. הוא היה קריין חדשות בעל מוניטין בשעתו ברדיו "קול ישראל", ואח"כ איש חדשות מובהק בחטיבת החדשות ששל דן שילון עד שהיה בעצמו מאוחר יותר מנהל חטיבת החדשות שמחלקת הספורט בראשותי הייתה כפופה לו.

טקסט תמונה : אלימלך רם ז"ל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1989. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 17 ביולי 1989 נפגשנו מנהל הטלוויזיה חיים יבין ואנוכי עם מנכ"ל רשות השידור החדש אריה מֶקֶל שהחליף את אורי פורת וכיהן בתפקידו כשלושה חודשים בלבד. הצגתי בפני אַרְיֵה מֶקֶל את היערכות מחלקת הספורט בשני המישורים, הלאומי והבינלאומי. זה היה כשנה לפני מונדיאל איטליה 1990. אריה מֶקֶל היה קואופרטיבי. הוא הבין את משמעות האתגר וחשיבות האירוע והבטיח לי לעשות את המרב לשדר ישיר 46 משחקים מהטורניר (מתוך ה- 52) כמבוקשי.

טקסט מסמך : 17 ביולי 1989. מסמך הפגישה עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין יבד"ל, בן 90 היום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עזיבתו של יאיר שטרן את ניהול חטיבת החדשות בקיץ 1989 הייתה אובדן (גדול) עבורי. יאיר שטרן סייע בידי במשך שֵש שנות ניהולו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לעַצֵב את שידורי הספורט באמצעות הקצאת תקציבים וציוד הפקה. הוא היה לי משענת איתנה, קשוב לרעיונותיי, ותומך מובהק במרבית יוזמות השידור שלי. לא רק בשל אהדתו הטבעית לשידורי הספורט אלא בגלל אהבתו את המרקע הציבורי. הוא היה מבין הבודדים בעת ההיא בצמרת הניהול שהבין את הצורך בשיבוצם של אירועי הספורט הרלוואנטיים כנדבך שידור הכרחי בפירמידת ה- Media, ואת תרומתם בעיצוב לוח השידורים הציבורי הכללי. אחת מתכונותיו החשובות כמנהל ראשי של ישיבות ופגישות רבות הדנות ומטפלות בתכנון מערכי השידור בטלוויזיה הישראלית הייתה יכולתו להבחין בין עיקר לטפֵל ולהכריע במהירות. אַרְיֵה מֶקֶל מינה אותו לתפקיד כתב רשות השידור בוושינגטון. לפני שטס למשימת כתב הרשות ב- ארה"ב שלח לי מר יאיר שטרן ב- 4 ביוני 1989 מכתב פרידה חם [6] כלהן :

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. זהו מסמך ההערכה המקורי ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1989 – 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחקי גביע העולם היו אמורים להיפתח ביום שישי – 8 ביוני 1990, בשש בעֶרֶב באִצטדיון היפהפה של "סַן – סִירוֹ" (San Siro) במִילָאנוֹ, במשחק בין אלופת העולם ארגנטינה לקמרון, אך עדיין הייתי עסוק יחד עם נסים משעל בשכנוע מנכ"ל רשות השידור אריה מקל בחשיבות השידורים הישירים של המונדיאל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלקם "נפלו" על חשבון זמנה של הטלוויזיה בשפה העַרבית (בין 18.30 ל- 20.00) והתנגשו עם השידורים של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה ׁ(כאמור בשפה הערבית). פקודת מבצע השידורים טרם נכתבה על ידי. גם עניין מגורי הצוותים טרם הושלם. העניינים ברשות השידור התנהלו כרגיל על מי מנוחות. לכולם היה שם זמן . המנכ"ל זימן לפגישה תיאום את נסים משעל מ"מ מנהל הטלוויזיה, את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית, ואותי. אַרְיֵה מֶקֶל רצה לשמוע את טיעוניו של יוסף בר-אל כנגד בקשתי המפורשת לשָדֵר ישיר במלואם את כל משחקי המונדיאל של איטליה 1990, או לפחות את רובם, גם על חשבון זמן השידור של יוסף בר-אל. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעיה עם המונדיאלים המתקיימים על אדמת אירופה. סיפור גרוטסקי ועצוב. הם מטרידים ומפריעים את מנוחתו של יוסף בר-אל . שעות המשחקים של מונדיאל איטליה 1990 שכל מדינת ישראל רוצה לראותם בטלוויזיה מתנגשים בשֵש בערב עם השידורים בשפה הערבית שהם בתחום שליטתו של יוסף בר-אל בין שֵש וחצי לשמונה בעֶרֶב. הוויכוחים הפתטיים האלה התנהלו גם בשידורי גביע העולם של מערב גרמניה ב- 1974 וספרד 1982.

טקסט תמונה : נובמבר 1989. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי בעיצומה. אנוכי במשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : "הספר "בשידור חי" של דן שילון מ- 1998.

[2] מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בשנים 1993 – 1989 שהיה איש מעשי, חכם, נעים הליכות , ובעל חוש הומור עוקצני אמר לי בכמה הזדמנויות את דעתו המגובשת על מנהיגות וניהול הרשות כלהלן : "עם כל הכבוד אני לא שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד. רשות השידור חייבת להתנהל בהוגנות ומכובדות בעת סיקור פעולותיה של ממשלת ישראל. אני כמנכ"ל רשות השידור אדאג כך יהיה. אינני מתכוון להתאבד פוליטית".

[3] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' פאר- לי שחר בעיתון "על המשמר" מתאריך 11 ביולי 1990.

[4] ראה נספח : סיפרו של דן שילון "בשידור חי" עמוד 76 (הוצאת "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד).

[5] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' אילנה באום בעיתון "מעריב" מתאריך 11 ביולי 1990.

[6] ראה נספח : מכתב פרידה של יאיר שטרן אלי מתאריך 4 ביוני 1989, לפני טיסתו לוושינגטון.

הערה 1 . הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים.

פוסט מס' 1095. הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת לכל המאוחר ב- 2022 .

הערה 4 : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר על ידי הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס , ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" , חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 1095 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

—————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה . מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו של איש בלתי מוכשר בשם יוֹסֵף בַּר-אֵל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993. הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים . יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים ההם בזמן ההוא של יוסף "טומי" לפיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור , כל אחד בתקופתו , ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות . לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים. מדובר בסיפור מדהים . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מְנָחֵם בֵּגִין את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, אַרְיֵה נָאוֹר יבל"א ואֶפְרָיִם קִישוֹן ז"ל , סירבו להצעתו של זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984. מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוּבְיָה סַעַר ייבדל לחיים ארוכים. ב- 1 באפריל 1984 התמנה אורי פורת ז"ל ע"י ממשלת יִצְחָק שָמִיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוּבְיָה סַעַר + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוֹסֵף בַּר-אֵל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מינוי קבע מאפריל 1986 עד נובמבר 1989. ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אוּרִי פּוֹרָת . לראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר נמאס מאוּרִי פּוֹרָת והוא לא רצה בו עוד . אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו . מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל שירש את חַיִים יָבִין (נִסִים מִשְעַל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990. מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוֹסֵף בַּר-אֵל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח. ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִֹּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין, לפחות חלקו איננו מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוטי קירשנבאום חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). אחד הדברים הראשונים שעשה מוטי קירשנבאום בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ש- לא להאריך את תקופת ניהולו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע משימה סבוכה ורָמָה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, את מר יָאִיר שְטֶרְן .

אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה הדן בהפקת חטיבת הספורט בראשותי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת שידורי המשחקים האולימפיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992, בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ואח"כ המנהל הקבוע יוסף בר-אל ) בקיץ 1990 . ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יורם ארבל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 0:1 וזכתה באליפות העולם. בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו 31 משחקים מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה. בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נִסִים מִשְעַל. נעדרתי מהארץ כחודש וחצי. בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור יָשָן ומנהל טלוויזיה חָדָש, יוֹסֵף בַּר-אֵל. לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר. ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים. החל עידן חדש. שטוח וקלוש, ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו, את איכותו מי ייחזה.

טקסט תמונה : זהו נִסִים מִשְעַל ב- 1990. עיתונאי מוכשר ועתיר הישגים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם מראיין שנון , חד , ומהיר . תבוסתו במכרז ההוא ב- 10 ביולי 1990 על משרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליוסף בר-אל הייתה במידה רבה אובדן של השידור הציבורי כולו . נסים משעל הוא איש טלוויזיה נבון, שקול, מהיר תפישה, ומוכשר אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו ובמקביל דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. אהבתי והערכתי את נסים משעל. אי זכייתו במכרז ההוא למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה בבחינת מקח טעות ושגיאה חמורה ביותר. איך אפשר בכלל להשוות את איכותו ורמתו עם זאת של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון. ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי ארץ המגף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. הופעתו של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990. גרמניה זוכה בגביע העולם בכדורגל בפעם השלישית בתולדותיה.

שני גופי שידור טלוויזיוניים תחת קורת ניהול משותפת של רשות השידור : הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית וגם בשפה העַרבית ב- 1990.

ב- 1974 היה ארנון צוקרמן הבוס הישיר של יוסף בר-אל ולא עשה לוֹ שום חשבון. הוא קבע תזה בה הצופים משלמי האגרה חשובים יותר מכל אחד אחר וגם יותר מיוסף בר-אל. הטלוויזיה בעַרבִית תבעה לשלוח שַדָּר משלה לצדם של דן שילון, אלכס גלעדי, ויאיר שטרן, אך ארנון צוקרמן נִפְנֵף אותם ועמד בפרץ כחומה בצורה. "שיפסיקו לבלבל את המוח", אמר לאנשי הטלוויזיה בשפה הערבית, והוסיף, "הצופים הערביים אזרחי מדינת ישראל מבינים עִברית ואני בטוח שהם ייהנו מהשידורים של דן שילון". סַלִים פַתָּאל ויוֹסֵף בַּרְ-אֵל מובילי השידור בשפה הערבית בטלוויזיה נכנעו. את אותו תוכן הדברים אמר פחות או יותר מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ליוסף בר-אל ערב הרכבת משלחת הטלוויזיה לסיקור אולימפיאדת מינכן באוגוסט – ספטמבר 1972. יוסף בר- אל תבע במפגיע לצרף למשלחת את איש הספורט שלו מַחְמוּד אָבּוּ בָּאכֶּר . שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל סירב (ראה הטרילוגיה המפורטת של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972").

לתוך קלחת השידורים ההיא של סיקור המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 שהפכו לאולימפיאדת דמים, ניסו להידחס יוסף בר-אל שהיה אז מנהל מחלקת השידורים בשפה הערבית ועורך הספורט שלו מחמוד אבו באכר. שניהם היו כפופים למנהל הטלוויזיה דאז ישעיהו "שייקה" תדמור . כבר בימים ההם שרר מתח שידורים עַז בין הטלוויזיה בשפה העַרבית לבין השידורים בשפה העִברית . ליוסף בר-אל הייתה סיבה טובה כל השנים לפַתֵּח רגשי נחיתות . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ומנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל פסחו עליו ועל מַחְמוּד אַבּוּ – בָּאכֶּר עורך הספורט שלו. הם לא ספרו אותם. מחמוד אבו באכר נעלב עד עמקֵי נשמתו ושלח מכתב תלונה חריף מאין כמוהו לבוס שלו יוסף בר-אל נגד הנהלת רשות השידור המוחה על אי הכללתו בצוות השידור האולימפי. הנימוק הראשון שעלה במכתבו של עורך הספורט בשפה הערבית היה היבט הסברתי ולא ההיבט העיתונאי. בכך הייתה חולשתו של מכתב המחאה הזה. צופי הטלוויזיה הערביים במדינת ישראל מדברים עברית ואינם זקוקים לשדר בשפה הערבית כדי לקלוט את האינפורמציה האולימפית. טוב היה אילו מַחְמוּד אָבּוּ בָּאקֶר היה מתעלם מ- חשיבות "ההסברה" ומדגיש את חשיבות הדיווח והסיקור העיתונאי בטלוויזיה [1]. היה מוטב אילו הציע את עצמו כתגבורת של שַדָּר – עיתונאי בצוות האולימפי של דן שילון ואלכס גלעדי ולא כנציג בלבדי של הסקטור הערבי. ראיונות עתידיים שלו עם ספורטאים ערביים שמגיעים ממדינות שונות לאולימפיאדת מינכן 1972 מעניינים את כלל הציבור בישראל, והיתרון הראשון שלהם נובע מכך שטמון בהם מידע עיתונאי – חדשותי ולא הסברתי.

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח מחמוד אבו בכר עורך הספורט בטלוויזיה בשפה הערבית למנהל הישיר שלו יוסף בר- אל. המכתב נכתב בדם ליבו אך עסק בהיבטים הסברתיים במקום בדיווח עיתונאי. המכתב חשף היטב את רגשי הנחיתות הטבועים באנשי הטלוויזיה בשפה הערבית לעומת כתבי ושדרי מחלקת הספורט של הטלוויזיה בשפה העברית בראשותו של דן שילון, וגם את הקנאה היוקדת בהם. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל קיבל נִפעם ונרגש את המכתב של עורך הספורט שלוֹ. בו במקום שלח אותו בהתלהבות בצירוף המלצה שלוֹ למ"מ מנהל הטלוויזיה באותה שעה יצחק "צחי" שמעוני (בהיעדרו של המנהל הקבוע ישעיהו "שייקה" תדמור), בו הוא תומך בהטסת מחמוד אבו באכר לאולימפיאדת מינכן 72', והוסיף, "אינני מסכים עם הסגנון אך מזדהה עם המשאלה ותומך בה…את כיסוי נסיעתו של עורך בודד בשפה הערבית ניתן לממן מתקציב החדשות בערבית ואין כל הצדקה לעורר "התמרמרות מיותרת" כשמדובר בסכומים פעוטים יחסית, הקשורים בהחלטות בעלות השפעה די עמוקה והמעוררת תסכולים שמקורם במשקעי העבר בעיקר…אני בטוח שניתן לתקן את המעוות", כך כתב יוסף בר-אל [2].

יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ששימש כמנהל התוכניות ומילא באותו הרגע גם את תפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה בשל היעדרו הזמני של ישעיהו "שייקה" תדמור, העביר את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והעיר בכתב ידו על גבי מכתבו של יוסף בר-אל, "זו הפעם הראשונה שאני שומע על פנייה כזאת ואינני רואה דרך לטפל בה כמ"מ. בהיעדרו של ישעיהו תדמור אני מעביר את הפנייה אליך".

טקסט מסמך : 31 ביולי 1972. זהו המסמך המקורי ששלח יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בעניינו של עורך הספורט שלו מחמוד אבו בכר. המסמך הזה תויק והושלך לאוצר המלך. לא יצא ממנו כלום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור בראשות שמואל אלמוג ז"ל לא התייחסה ברצינות לבקשתו של יוסף בר- אל לשלוח איש משלו לאולימפיאדת מינכן 72'. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ביטל את בקשתו ודחה אותה על הסַף. מחמוד אבו באכר נשאר בבית ולא התפטר. גם הבוס הישיר שלו יוסף בר-אל לא נטש את משרתו . זה לא היה סוד שההנהלה הראשית של רשות השידור העניקה עדיפות יֶתֶּר ללא כל השוואה למחלקת הספורט של דן שילון על פני אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית יוסף בר-אל ומַחְמוּד אַבּוּ בָּאכֶּר. פער איכות עצום הפריד בין השתיים. הן היו רחוקות האחת מרעותה כרחוק מזרח ממערב. לא היה שום בסיס להשוואה. צריך לציין שמחלקת הספורט בערבית תרמה פעמים רבות במו ידיה לחוסר מקצועיותה. השִיא היה כשהמערכת הספורט שלה בתמיכתו של יוסף בר-אל שידרה במשך שנים על המסך שלה את תחרויות ההיאבקות של גלדיאטורים מגוחכים ועלובים, "תפוש כפי יכולתך", שאין להן דבר עם הספורט, עם רוח הספורט, ועם הגינות המאבק. זוהי תוכנית זֶבֶל טלוויזיונית (Television Trash) של משחק מכור מראש ."משחק מכור מראש" הוא מונח שהומצא והוגדר בצורה נבונה ע"י אנשי רשתות הטלוויזיה של העולם הנאור. רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC דחתה בשאט נפש את תוכניות ההיאבקות "Catch as you can" והעיפה אותן לפח האשפה. ה- BBC מעולם לא הרשה ולא הסכים לשדר את "ה-Trash" הטלוויזיוני הזה על המסך שלוֹ , אך היא נרכשה ונקנתה בעיניים עצומות ע"י יוסף בר-אל מרשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV . בעת שיחות התחקיר שלי עם מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל בערוב ימיו ב- 2005 בביתו ברמת אשכול בירושלים, שדנו ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (הוא היה אחד ממחולליה בארץ) שאלתי אותו כיצד הרשה כמנכ"ל רשות השידור ועורך ראשי לשדר על מסך הטלוויזיה הציבורית חומרים שאין להם דבר עם רוח הספורט, טוהר הספורט, ויושרת התחרות הספורטיבית ? שמואל אלמוג השיב לי לי כי הוא לא כל כך התעניין בנושא אבל היה מודע בעקיפין לבעייתיות העניין. הוא הגדיר זאת בשפתו כלהלן : "קניית מִשדרי הנֶפֶל האלו של "Catch as you can" ושידורן על מסך הטלוויזיה הציבורית בישראל העידה על הרוכשים בישראל את מה שהעידה על מפיקיה ו-מחולליה באנגליה. זאת הייתה בושה וחרפה טלוויזיונית". הוא רק לא ענה לי כיצד ומדוע התיר לשדר את חומרי הטלוויזיה הפסולים הללו על המסך הציבורי שהוא היה אחראי עליו.

[1] ראה נספח : מכתבו המחאה של עורך הספורט בערבית מחמוד אבו באכר מ- 31 ביולי 1972 המוחה על אי הכללתו בצוות השידור של אולימפיאדת מינכן 1972.

[2] ראה נספח : מכתבו של יוסף בר- אל מ- 31 ביולי 1972 למ"מ מנהל הטלוויזיה צחי שמעוני, המבקש לשלוח את עורך הספורט בערבית מחמוד אבו באכר לאולימפיאדת מינכן 72'.

לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את טורניר מונדיאל איטליה 1990.

ב- 1982 בספרד הייתה התמונה לא רק אחרת, אלא שונה באופן דרמטי. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל נכנע מהטעמים שלוֹ ליוסף בר-אל. הוא אומנם הפקיע מעֵת לעֵת את זמן השידורים של הטלוויזיה בערבית לטובת כדורגל אך היות והיה זקוק לנאמנות שלו פִּיצָה אותו כפי שמנכ"ל רשות שידור יודע לעשות במובנים אחרים. לעיתים מגוחכים ומעוררי תימהון. יוסף "טומי" לפיד שלח את סולומון מוניר שַדָּר הספורט בערבית כחבר מן המניין במשלחת השידור הרשמית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למונדיאל ספרד 1982 כדי שידווח לצופים מהמוניטור המוצב במשרד ב- IBC במדריד כאילו שאי אפשר לעשות זאת מהאולפן בירושלים . מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ידע היטב כי השַדָּר בשפה הערבית לא ישדר ולוּ משחק אחד בשידור ישיר מעמדת שידור באצטדיון כזה או אחר ברחבי ספרד הענקית. הוא הורה ל- סולומון מוניר לשדר Off tube ובכך לעג במסווה עיתונאי לעיתונאות הטלוויזיונית הקלוקלת שמייצגים יוסף בר-אל ושליחו סולומון מוניר. הוא כפה עליהם אבסורד. לשדר Off tube מהמוניטור במדריד (דבר שכמובן אפשר לעשות אותו הדבר, את אותו ה- Off tube מהמוניטור בירושלים) העיקר שיהיה נציג בשפה הערבית במדריד 1982 כדי לסתום פיות ולמנוע מעשי חתרנות בעתיד. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ידע היטב כי עיתונאות Off tube היא קשקוש מוחלט. הוא כבר נתן לכך ביטוי מזהיר לדעתו העקרונית זאת של חשיבות השידור מהשטח בטרם שידורי ה- Off tube מירושלים של אולימפיאדת מוסקבה 1980 במסמך מיוחד ששלח למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי . שידורי ה- Off tube מהמוניטורים בירושלים של המשחקים האולימפיים של מוסקבה 1980 (3.8.1980 – 19.7.1980) נגזרו עלינו בעל כורחנו בעקבות הַחֶרֶם המשותף שהטילו יחדיו ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין והוועד האולימפי הישראלי על משחקי מוסקבה 1980. יוסף "טומי" לפיד הביע את דעתו על כך באותו המסמך הבלתי נשכח והחד משמעי שכתב למנהל מחלקת הספורט בימים ההן אלכס גלעדי ב- 19 ביוני 1980, ואנוכי מוצא חשיבות לתת לו פומבי.

טקסט מסמך : 19 ביוני 1980. הימים ההם – הזמן ההוא. מכתבו ההיסטורי המזהיר בעל ערך עצום של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנהל מחלקת הספורט בעת ההיא אלכס גלעדי בו הוא מדגיש את חשיבות הסיקור העיתונאי מהשטח . יוסף "טומי" לפיד ייזכר כאיש בוטה אך גם חכם שהתנגד בתקיפות לשידורי Off tube של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי והערכתי את יוסף "טומי" לפיד ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד ז"ל שהיה עיתונאי בעצמו משכמו ומעלה הבין מייד ששידורי Off tube ממוניטור הטלוויזיה הם חרבון עיתונאי ומס שפתיים בלבד, אולם מפני שיוסף בר-אל וסולומון מוניר לא תבעו ממנו מעולם את הצבתו של השַדָּר בשפה הערבית בעמדות השידור באצטדיונים, שיחק יוסף "טומי" לפיד ז"ל עמם את המשחק עד הסוף וסתם את הפה. "משחק מכור", זה מה שהוא אמר לי.

אלו היו פני הדברים והרקע לפגישה מרובעת בהשתתפות מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, שני מנהלי הטלוויזיה בעברית וערבית נסים משעל ויוסף בר-אל, ואנוכי – ערב שידורי מונדיאל איטליה 1990 – בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים . היו לי לא מעט שיחות בלתי אמצעיות עם מנכ"ל רשות השידור שלי אריה מקל בענייני הפקות שידורי הספורט בארץ ובעולם לרבות מונדיאל איטליה 1990. הצהרתי בפניו שאם הוא תומך ועומד על הטסת שדר בשפה הערבית (סולומון מוניר) למונדיאל איטליה 1990 הרי שיהיה נחמד אם יאפשר לו לשדר ישיר מהאצטדיונים ברחבי כשמדובר בזמני השידור בשפה הערבית עליהם נופלים המשחקים בין 18.30 ל- 20.00 . אריה מקל היה איש מעשי ומהיר תשובה, וכך ענה לי : "תראה יואש אלרואי זה כבר יותר מידי. אני פחות או יותר שומר על סטאטוס קוו שאותו יצרו שלושת המנכ"לים לפניי הלא הם יצחק לבני במונדיאל ארגנטינה 1978 (הערה שלי : השדר בשפה הערבית בבואנוס איירס היה מחמוד אבו באכר), יוסף "טומי" לפיד במונדיאל ספרד 1982 (הערה שלי : שדר ה- Off tube בשפה הערבית במדריד היה סולומון מוניר) , ואורי פורת במונדיאל מכסיקו 1986 (הערה שלי : שדר ה- Off tube בשפה הערבית במכסיקו סיטי היה סולומון מוניר). זאת הסיבה שאני מאשר להטיס לרומא גם את השדר בשפה הערבית סולומון מוניר. ברור ששידור Off tube הוא בעיקרון ביזיון עיתונאי בין אם מדובר בעיתונאות אלקטרונית ו/או בעיתונאות כתובה".

שני הזמנים המרכזיים של המשחקים באיטליה נקבעו ע"י הוועדה המארגנת לשֵש לפנות עֶרֶב ועֶשֶר בעֶרֶב על פי שעון ישראל . 22 משחקים מתוך הכמות הכוללת של 52 משחקי האליפות החלו בשֵש בערב. זה דווקא היה סידור ותּכנון נוח , אך לרוע המזל השעה שֵש וחצי הייתה משבצת שידור השייכת לטלוויזיה בערבית . הטלוויזיה בערבית הייתה כמעין רשת עצמאית (במסגרת השידור הציבורי) ששידרה בקושי תשעים דקות ביממה על סִיגְנָל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך הייתה כנראה מספיק חשובה כדי לסדר לעומד בראשה תואר של מנהל טלוויזיה. רבים ברשות השידור ראו בשידורי הטלוויזיה בעַרבית "אֶבֶן נֶגֶף" מעין קוֹץ התקוע לעַד בגרונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רבים אחרים לעגו לתכניה וראו בהם "שידורים מטעם" . על עובדה אחת אי אפשר היה להתווכח . השידורים האלה קטעו בצורה מלאכותית מידי ערב את רֶצֶף השידורים בשפה העִברית. הסיגנל המשותף עתיק היומין של השידור הציבורי בשתי השפות הפך לרועץ כשהחל המאבק ההיסטורי נגד ערוץ 2 המסחרי. תוצאות המאבק השתקפו מבעד למתמטיקה של הרייטינג. זאת הייתה אספקלריה גלויה שלא ניתן היה להסתירה, אבל אותם אנשי השידור הציבורי שניגפו בפני הרייטינג השופע של ערוץ 2 המסחרי נימקו זאת בכך ששידורי ערוץ 1 הציבורי בעברית ובערבית ניצבים מעל לשיקולי הרייטינג. עוּרְבָא ופרח.

יוסף בר-אל המנהל הוותיק של הטלוויזיה בשפה הערבית מאז 1977 / 1976, פרי מינויו ומעשה ידיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר יִצְחָק לִבְנִי והוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם , עשה כל מאמץ להתנהג כמנהל רשת שידור. הוא התנגד ככל יכולתו לשידור המשחקים מאיטליה על חשבון זמן השידור שלו. כשאמרתי לו כלהלן, "שידורי המונדיאל מעניינים את הציבור הערבי לא פחות מאשר את הצופים דוברי העברית ולכן יש להתאים ולשעבד את זמן השידור שבין 18.30 ל- 20.00 לצורכי כלל הרשת", נפגַע והשיב לי מייד בנוכחותו של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל , "יואש אלרואי , אל תתחצף". אני חושב שהוא ראה בגזלת זמן השידור "שלוֹ" והפקעתו לטובת שידורי הכדורגל פגיעה בכבודו האישי. לבסוף הושגה נוסחת פשרה חצויה. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נִסים מִשְעַל שנשאו באחריות הראשית למדיניות השידורים של הטלוויזיה היו הגיוניים וניצבו כמובן לצִדִי הם הבינו את חשיבות שידורי המונדיאל, את הפופולאריות שלהם, ואת עיקרון חשיפתם ברשת שידור ארצית המחזיקה בזכויות השידורים אקסקלוּסיבית, אך לא נלחמו באומץ לב נגד יוסף בר-אל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פגיעה. עיצוב לוח שידורי מונדיאל איטליה 1990 סורס. המנהלים לא פעלו באמת לטובת משלם האגרה. אפשר היה רק להתגעגע לארנון צוקרמן אך בלתי אפשרי להחזיר לאחור את גלגלי הזמן.

טקסט תמונה : יום רביעי – 2 במאי 1990. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אנכי ניצב עם תוכנית "סכמה" של השידורים הישירים והמוקלטים הנוגעת לשלב הראשון בטורניר גמר גביע העולם בכדורגל איטליה 1990, דקות ספורות לאחר הדיון הסופי על היקפם בפורום עַל של מנכ"ל רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה בעברית ובערבית . השלט הפך מייד לסלע מחלוקת ביני לבין יוסף בר-אל. הוא קרא לי "חוצפן" מפני שהערתי לו כי אזרחי מדינת ישראל הערביים חפצים לראות את מונדיאל איטליה 1990 לא פחות מאזרחי המדינה היהודיים ועל כן אני מבקש לשדר ישיר גם את המשחקים של איטליה 1990 "הנופלים" כאילו על חשבון זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית (בין שֵש וחֵצי לשמונה בערב). אריה מקל גבר בנקודות על יוסף בר-אל בעת הדיון על לוח השידורים הישירים של משחקי מונדיאל איטליה 1990 אך לא הצליח להכניע אותו בנוק אאוט. בסופו של דבר העברנו בשידורים ישירים רק 16 משחקים מתוך ה- 36 בשלב הבתים. (צילום משה "משהל'ה" פרידמן. ארכיון ואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

מר אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל התמנה ב- 9 במאי 1989 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר . הוא היה חסר ניסיון לחלוטין בהפקות טלוויזיה בינלאומיות בתחום שידורי הספורט כמוהו מ"מ מנהל הטלוויזיה. נדרשתי להסביר לאַרְיֵה מֶקֶל ונסים מִשְעַל מראשית, שניהם טירונים בתפקידם, את תורת ההפקה הבינלאומית של אירוע טלוויזיוני כה מורכב כמו השידורים הישירים ממונדיאל איטליה 1990. שניהם היו אנשי תקשורת בעלי ניסיון אך אינם בקיאים במהלכים הטכנולוגיים והלוגיסטיים המורכבים והמסובכים בהפקה בסדר גודל כזה של טורניר כדורגל בינלאומי ממושך. לפחות אוזנם הייתה כרויה. הם היו אמינים.

טקסט מסמך : 9 במאי 1989. מזכיר הממשלה מר אליקים רובינשטיין מודיע לאריה מקל על מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף פוסט מס' 1095. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תגובות

פוסט מס' 1095. "The camera never blinks twice". מבט בעל פרספקטיבה רחבה על ו-אודות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא לפני שנות דוֹר, ו-גם לזכרו של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה שחלפה אולם לא הזיכרונות שהותירה. היסטוריה מורכבת וסבוכה שלא נשכחה ונותרה במקומה (!). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 32 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 היה עתיר רְכִיבִים, מורכב, ו-סָבוךְ. אישיותו הכנה, המרתקת, והמדויקת של מאיר איינשטיין ז"ל על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו, השכיחה באִבְחָה אחת את זִכְרוֹ ונוכחותו של יורם ארבל יבד"ל שנטש את השידור הציבורי באותם הימים ההם (חודשים אוגוסט / ספטמבר 1990). זאת הייתה דעתי אז והיא נותרה כזאת גם היום. כך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי בימים ההם מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים ביותר והפופולאריים ביותר של ה-אולימפיאדות, ה-מונדיאלים, כדורגל בכללו בארץ ובעולם, כדורסל, ו- א"ק. כמו כן שידר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euros, ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל ו- נשא בעוֹל המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. בתוך כמה שנים הפך מאיר איינשטיין לשַדָּר – עיתונאי עַל, אחד החשובים ביותר בהיסטוריה הארוכה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בכל הזמנים (!). הַרֶזוּמֶה העשיר שלו מוכיח זאת. הוא היה אז בימים ההם שחלפו לבלי שוב האחד שאין שֵנִי לו. האחד שאין בִּלְתּוֹ. פוסט מס' 1095 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 23 ביוני 2022. — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2] תשלום בפרנקים שווייצריים

פֶּתַּח דָבָר שֶל דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. המסמכים היְשָנִים המצ"ב מהווים תעודות ביטוח ברות תוקף, ואינם מאפשרים לעובדות הַאֶמֶת להִשְתָּבֵּש.

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2] פרנקים שווייצריים

תגובות

כתיבת תגובה לבטל