↓
 
פוסטים מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42. תזכורת 6. לפני 50 שנים (6). היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון עורך, שַדָּר, ומפיק ו-מנהיג שידור ברמה גבוהה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. הטֶבַח ו-רֶצַח י"א הספורטאים הישראליים התמימים חסרי כל הגנה ב-יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 72' ע"י 8 מחבלים פלסטיניים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא אָפִיף המשתייכים לארגון הָטֶרוֹר והרֶצַח "ספטמבר השחור". גם פוסטים מס' 1119 + 1120 כמו פוסט מס' 1118 הועלו לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.←כללי←ראשי

פוסטים מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42. תזכורת 6. לפני 50 שנים (6). היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון עורך, שַדָּר, ומפיק ו-מנהיג שידור ברמה גבוהה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. הטֶבַח ו-רֶצַח י"א הספורטאים הישראליים התמימים חסרי כל הגנה ב-יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 72' ע"י 8 מחבלים פלסטיניים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא אָפִיף המשתייכים לארגון הָטֶרוֹר והרֶצַח "ספטמבר השחור". גם פוסטים מס' 1119 + 1120 כמו פוסט מס' 1118 הועלו לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

יואש אלרואי TVblog פורסם בתאריך מאת

פוסטים מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42.

פוסטים מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42.

פוסטים מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42. תזכורת 6. לפני 50 שנים (6). היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון עורך, שַדָּר, ומפיק ו-מנהיג שידור ברמה גבוהה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. הטֶבַח ו-רֶצַח י"א הספורטאים הישראליים התמימים חסרי כל הגנה ב-יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 72' ע"י 8 מחבלים פלסטיניים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא אָפִיף המשתייכים לארגון הָטֶרוֹר והרֶצַח "ספטמבר השחור". גם פוסטים מס' 1119 + 1120 הועלו לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

שַחַר מַחֲרִיד. אשמורת בוקר של יום שלישי כ"ו באלול תשל"ב – 5 בספטמבר 1972 בכפר האולימפי של מינכן באולימפיאדת מינכן 1972, האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש.

להלן תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 שהיה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי ו-מי שהיה סגנו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים אנשי "ספטמבר השחור" הפלסטיני לוטיף "עיסא" אפיף ו-סגנו יוסוף "טוני" נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 במינכן. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים הנושאים את הקיטבגים / צ'ימידאנים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ'ניקוב ורימוני ה- רֶסֶס דילגו בארבע בבוקר (04.00 אולי כמה דקות מאוחר יותר) של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי במינכן בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד הישראלי שלהם, ועשו זאת ללא קושי. 

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו תרשים מדויק ו-מפורט של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט "ממבט ציפור", בטרם תחילת המשחקים האולימפיים כפי שתוכנן ע"י הוועדה המארגנת הגרמנית. בתרשים הזה נראה רחוב קונולי הארוך משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו היה כ- 200 מ'. הרחוב מתחיל בכיכר "קונולי – פלץ" (Connoly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת בני הערובה הספורטאים האולימפיים הישראליים החטופים  ושמונת המחבלים החוטפים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 22 ק"מ אולי 23 ק"מ ממינכן. השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים והבניינים של רחוב קונולי לרבות בית מס' 31. (באדיבות הוועדה המארגנת  ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                      

מפקדֵי ו-אנשי שירותי הביטחון והמשטרה של העיר מינכן ושל כלל מדינת מערב גרמניה הפדנטית והדייקנית, מתגלים באותו יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972, כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. נעדרי אומץ לב מינימאלי, לא נחושים, ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אֵש עם קבוצת 8 המחבלים בראשות לוטיף עיסא אפיף, ולא התכוונו מראש להילחם ואם צריך גם להקריב את חייהם שלהם בעבור הצלת חייהם של אורחיהם הספורטאים האולימפיים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. מאנפרד שרייבר מפקד משטרה רשלן, פחדן, עלוב ו-נעדר מינימום של אומץ לב, וחסר כל דוגמא אישית לסרים למרותו, ניצב ב-מרחק רב ממורשת הקרב שכולנו אזרחי מדינת ישראל בקיבוצים, בכפרים, במושבים, ובערים התחנכנו עליה בעת שירותינו בצה"ל (!). עליבותו ופחדנותו של אותו מאנפרד שרייבר ההוא לפני יוֹבֵל שנים השפיעה במישרין על פיקודיו שברחו מהחזית ההיא מקום התרחשותה במינכן 72' של חטיפתם ורציחתם של י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים ע"י אנשי הטרור הפלסטיני חברי ארגון הרצח והטרור "ספטמבר השחור". בושה, חרפה, וקלון הם נחלתו של אותו מפקד משטרת מינכן ההוא ב-1972 שקוראים לו מאנפרד שרייבר (!). איזה איש עלוב ופחדן.

תזכורת 6 . גם תזכורת 6 אודות טרגדיית האסון האולימפי בו נרצחו ב- 5 בספטמבר 1972 י"א ספורטאים ישראליים במהלך תחרויות אולימפיאדת מינכן 72' נחקרה ונכתבה ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022, והועלתה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. 

פוסט מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42.

לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. חלפו 50 שנה מאז נרצחו ונטבחו י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים הי"ד חסרי כל הגנה ב-5 בספטמבר 1972 על אדמת גרמניה בעת ובעיצומם של משחקי ותחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 ע"י כנופיית של 8 מרצחים מזויינים ב-קלאצ'ניקובים חברי ארגון האויב ה-שָפֵל, הָנבְזִי, והמְתוֹעָב, הקרוי, "ספטמבר השחור", ובראשם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף. קוֹלָם של י"א הספורטאים הישראליים האולימפיים הי"ד שנרצחו בדָם קַר על אדמת גרמניה לפני יוֹבֵל שנים לא נשמע ולא יישמע עוד לעולם אך דָמַם זוֹעֵק לנֶצַח מן האדמה, נְקָמָה (!!!). נִקְמוּ את דָמֵנוּ, נקמו את מוֹתֵנוּ. אנחנו אזרחי מדינת ישראל אף פעם לא נשכח ולעולם לא נסלח (!!!). פוסט מס' 1119 +1120 הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי ו/או צבירת מוניטין.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

פוסט מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42. לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. חלפו 50 שנה מאז נרצחו י"א הספורטאים האולימפיים הישראליים הי"ד חסרי כל הגנה ב-5 בספטמבר 1972 על אדמת גרמניה בעת ובעיצומם של משחקי ותחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 ע"י כנופיית מרצחים חברי ארגון האויב ה-שָפֵל, הָנבְזִי, והמְתוֹעָב, הקרוי, "ספטמבר השחור". קוֹלָם של י"א הספורטאים הישראליים האולימפיים הי"ד שנרצחו בדָם קַר על אדמת גרמניה לפני יוֹבֵל שנים לא נשמע ולא יישמע עוד לעולם אך דָמַם זוֹעֵק לנֶצַח מן האדמה, נְקָמָה (!!!). נִקְמוּ את דָמֵנוּ, נקמו את מוֹתֵנוּ. אנחנו אזרחי מדינת ישראל אף פעם לא נשכח ולעולם לא נסלח (!!!). פוסט מס' 1119 הועלה לאוויר ביום ראשון-4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת משימות הכיסוי הנרחב ושידורים ישירים של תחרויות אולימפיאדת מינכן 1972. אולימפיאדת הטֶבַח, הרֶצַח, והדָמִים של מינכן 1972 (6).

הערה : רשימה חמישית במסגרת סדרת מידע שנוגעת לאולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972. 11 ספורטאים ישראליים נרצחו ונטבחו ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 72' ע"י כנופייה של 8 מרצחים חברי ארגון הרצח והטרור האיסלאמי "ספטמבר השחור". מפקד כיתת הרצח והטבח הפלסטינית היה לוטיף עיסא עפיף.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני 50 שנים. היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. אולימפיאדת הדָמִים, הטֶבַח, והרֶצַח של מינכן 1972 (6).

תזכורת 6. גם תזכורת 6 נחקרה ונכתבה ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך יותר מ-שתי עשרות שנים בין 1998 ל- 2020 .

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג הרחב על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (כולם בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, ואשר קרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".  את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 והאצתי אותם בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם על סף סיום אך טרם הסתיימו . לא שיערתי בשנת 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 24 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים . האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 4 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי באוקטובר 1998 לאחר שובי לארץ מסידני – אוסטרליה לאחר פגישת ה- WBM הבינלאומית הטלוויזיונית ה-1 שנערכה בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000. בתום אולימפיאדת סידני 2000 ולאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, האצתי את מלאכת המחקר והכתיבה של הטרילוגיה הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ובתוכה גם את הטרילוגיה של "אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים – מינכן 1972". המחקר והכתיבה טרם הסתיימו אך הם ניצבים על סף סיום בחודש ספטמבר של שנת 2022. לא שיערתי בשנת 1998 ואח"כ בראשית 2000 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר משתי עשרות של שנים ותכלול בתוכה יותר מ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 1119 + 1120 / 37 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022.

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 1119 + 1120 / 37. אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972. פוסט מס' 1119 + 1120 / 37. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 1119 + 1120 / 37. אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972. י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים ז"ל חוזרים הביתה בארונות. פוסט מס' 1119 / 37. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךּ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17

11 ספורטאים אולימפיים ישראליים ז"ל חוזרים ממינכן הביתה בארונות.

עם היוודע מעשה הרצח הנורא פורקה משלחת השידור האולימפית הקטנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן. נִסִים קִיוִויתִּי ודוֹב עַצְמוֹן (קוסטקובסקי) אנשי העיתון "ידיעות אחרונות" במקורם נטשו את דן שילון והתגייסו לטובת עיתונם לצורך סיקור הרצח. זו הייתה דרישתם המובהקת של הבעלים ומעסיקיהם נוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי. השידור והדיווח של משחקי מינכן 72' בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו עבור נסים קיוויתי ודוב עצמוֹן מעין עסקת חלטורה זמנית. אהרון לָהָב איש מערכת העיתון "דָבָר" שסייע גם הוא לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית סַר מעכשיו למרותה של העורכת שלו גב' חנה זֶמֶר.

פאוזה :

פוסט מס' 1119 + 1120. תזכורת מָרָה : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש לפני 50 שנים. יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 נחרת לדיראון עולם בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה האולימפית לדורותיה. 11 ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים בני עוולה בפיקודו של לוּטִיף עִיסָא עָפִיף מארגון "ספטמבר השחור". הטקסט התנ"כי, "זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשֶה לְךָ עֲמָלֵק" (!) כפי שנכתב בספר דברים פרק כ"ה פסוק 17, הוא ציווי עולם, לעַד, עבור, כולנו, עבור כל האומה הישראלית. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש אוקטובר של שנת 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2500 (אלפיים וחמש מאות) אנשים בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מאות מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצע. ו-לא מעט אחרים בעלי מוניטין שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק" (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

גם אנוכי כמו כולם נחרדתי למשמע הגילויים החדשים שהתפרסמו בשעתו (אז ביום רביעי של 2 בדצמבר 2015) בעיתונות הכתובה אודות פשעים נתעבים נגד האנושות שביצעו שמונת מחבלי ארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ב- 11 הספורטאים הישראלים האולימפיים בטרם רציחתם ביום שלישי ההוא – 5 בספטמבר 1972 בעיצומה של אולימפיאדת מינכן 1972. שוחחתי ארוכות עם שתי האלמנות האמיצות גב' אילנה רומנו וגב' אנקי שפיצר אודות רצח בעליהן מרים המשקלות יוסף רומנו הי"ד ומאמן נבחרת הסייפים אנדרה שפיצר הי"ד שנמנו של קבוצת 11 הספורטאים הישראלים הגיבורים חסרי מגן שהובלו לטבח נקטלו בדם קר על אדמה גרמנית בידי בן עוולה פלסטיני בשם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ואנשיו. אין מחילה ולא תהיה מחילה לעולם עד קץ הימים. קיבלתי משתיהן מידע חשוב כדי לכתוב את הספר עב הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". כמו כן ראוי לי להדגיש כי במהלך המחקר המקיף בין כ- 22 שנים בין 1998 ל- 2020 קיבלתי מידע רב מאוד, מהימן, וחשוב ושאבתי עדויות מהרבה אנשים ביניהם שמואל ללקין ז"ל מי שהיה מנהל משלחת הספורטאים הישראלית האולימפית לאולימפיאדת מינכן 1972, צבי זמיר ראש "המוסד" דאז ב- 1972, ו- וויקטור כהן ראש האגף הערבי בשב"כ גם כן ב- 1972. הציווי התנ"כי ההיסטורי עבורנו כעם ישראל, "זָכוֹר את אשר עשה לך עמלק" (!), שריר וקיים גם ביום הזה. טרם נס לֵיחוֹ. הוא עדיין בגדר משימה היסטורית גם היום בחודש אוגוסט של שנת 2022 שלא הושלמה (!). עוד אציין למען קוראי הבלוג כי העדים הגרמניים, בין אם מדובר בכוח האדם הטלוויזיוני של DOZ (קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת שהורכבה מאנשי ARD ו- ZDF ושימשה Host broadcaster שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972), ו/או ב-אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית DOZ בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר סירבו לחשוף בפניי את כל העובדות הנחוצות להשלמת המחקר הכולל של כתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". חומר ארכיוני בלתי מגולה ורב ערך שוכב עדיין בארכיון משטרת מינכן אותה משטרת מינכן הכושלת בראשות מפקדה הנרפה והרשלן מאנפרד שרייבר שלא הצליחה להגן על 11 הספורטאים הישראלים הגיבורים.

במשך 22 שנים בין 1998 ל- 2020, חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא שערכו שמונת מחבלי "ספטמבר השחור" בראשות לוטיף "עיסא" עפיף במשלחת האולימפית הישראלית ורצחו 11 ספורטאים ז"ל שלנו. המחקר היסודי רב שנים שטרם הושלם ואולי לא יושלם על ידי לעולם, סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפני הקוראים בהמשך הפוסט.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. לפני יוֹבֵל שנים. תזכורת : ראש המשלחת שמואל ללקין (משמאל, בן 46) יחדיו עם האצנית אסתר רוט – שחמורוב (במרכז, בת 20) ומאמנה עמיצור שפירא ז"ל (מימין, בן 40) ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1972. זהו מגרש ה-א"ק ב- מכון ווינגייט. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מאמן ה-א"ק עמיצור שפירא ז"ל (מאמנה האישי אז בשנים ההן של האצנית אסתר רוט – שחמורוב), האצנית אסתר רוט – שחמורוב תבד"ל, בחיר ליבה ובעלה פטר רוט ז"ל שהיה מתעמל מצוין, ו- האצנית הגרמנייה היידי רוזנדאהל תבד"ל (יושבת). (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתבי "מבט ספורט" בימים ההם של שנת 1972 ואנוכי בתוכם ובראשנו מר אלכס גלעדי בכבודו ובעצמו הציגו אז ב- אביב וקיץ 1972 לקהל הרחב על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית את 15 הספורטאים והספורטאיות הישראליים שלנו, חמש עשרה התקוות האולימפיות שלנו לאולימפיאדת מינכן 72', בזו אחר זו, הנוטלים חלק בשבעה ענפי ספורט אולימפיים. הכתבות האלה היו רחבות היקף בנות כעשר דקות וארוכות ויסודיות מעבר לדיווח רגיל, ברמה של סיפור. הראשונים בסדרת הטלוויזיה "כרטיס למינכן" הייתה קבוצת מרימי המשקלות בת שלושה אנשים שמאמנם היה טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ז"ל (מת ב- 9 ביולי 2017) מקריית חיים. על הנבחרת האולימפית הלאומית ה- היא שלנו במינכן 1972 בענף הרמת משקולות  נמנו בימים ההֵם דוד ברגר ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972) בן 28 ממכבי ת"א שהיה עולה חדש מקליבלנד – אוהיו שבארה"ב ועו"ד במקצועו ואלוף ישראל בהרמת משקלות במשקל תת – כבד עד 82.5 ק"ג. הוא סיים שני באליפות אסיה במנילה ב- 1971 ועבר את המינימום לאחר שהרים בתרגיל האולימפי 442.5 ק"ג. השני היה זאב פרידמן ז"ל בן 26 מהפועל קריית חיים (גם הוא נרצח באולימפיאדת מינכן 1972) שהיה מורה לחינוך גופני ואלוף ישראל בהרמת משקלות במשקל תרנגול עד 56 ק"ג. דרישת המינימום שלו הייתה 322.5 ק"ג. מרים המשקלות השלישי היה יוסף רומנו ז"ל בן 30, מעצב פנים במקצועו ואלוף ישראל במשקל קל ובינוני (אף הוא נרצח באולימפיאדת מינכן 1972). המינימום שלו היה 425 ק"ג. טוביה סוקולסקי שהיה בעצמו אלוף ישראל בעברו בהרמת משקולות העביד את חניכיו ב-בפרך.

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בחודש אוגוסט של שנת 1972. האווירה באולימפיאדת מינכן 1972 בטרם טקס הפתיחה. מרים המשקלות הישראלי יוסף רומנו (שני משמאל) בדוכן תה ציילוני בכפר האולימפי במינכן ימים ספורים לפני תחילת התחרויות. שלישי מימין מרכיב משקפיים ושותה תה זהו הקלע האולימפי הישראלי זליג שטרוך. (מקור הצילום שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי ז"ל (סגנו של דן שילון מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז ב- 1972) השקיע את כל מרצו וכישרונו בהכנת הכתבה שהייתה באיכות של Start up מוצלח ואשר שימשה מודל לכתבים האחרים שעסקו בהכנת הכתבות הבאות על הספורטאים והספורטאיות האולימפיים של ישראל במסגרת סדרה טלוויזיונית רצופה, שקרא לה, "כרטיס למינכן". זה היה לפני 50 שנים. הגְדוּלָה שלו של אלכס גלעדי ז"ל הייתה בכך שהצליח להציג את נשואי הכתבה בסדרה "כרטיס למינכן", לא רק כרובוטים ספורט, אלא כבני אדם רגילים כמונו, בעלי אהבות ומשפחות, שהספורט היה עבורם קצת יותר מתחביב. מדובר בקיץ 1972 וזה היה סגנון וסטנדרט חדש בכתבות ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לפני יוֹבֵל שנים. אני זוכר שגב' אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל העריכה את אלכס גלעדי ז"ל ו-שמה לב ליכולתו הטלוויזיונית. היה לאלכס גלעדי גם חוש קולנועי. הוא ידע לזהות יופי בדברים פשוטים. ראו את זה בתוצאות עבודותיו הטלוויזיוניות. אלכס גלעדי ז"ל היה איש מקצוע מוכשר רב יכולות בעבודתו הטלוויזיונית ההיא בחטיבת הספורט ההיא של דן שילון יבד"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ראו את זה בכל צעד ושעל שלו. הוא אלכס גלעדי ז"ל כמו נולד לתעשיית הטלוויזיה באשר היא.

טקסט תמונה : קיץ 1965. משחקי המכבייה ה- 7 נערכים בתל אביב. זוהי נבחרת ישראל בהרמת משקלות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרים משקלות לא מזוהה, יוסף רומנו ז"ל, טוביה סוקולסקי (ייבדל לחיים ארוכים), וזאב פרידמן ז"ל. כורע המאמן הלאומי יעקב שפרינגר ז"ל. יוסף רומנו, זאב פרידמן, ויעקב שפרינגר, נרצחו ע"י מחבלים פלסטיניים באולימפיאדת מינכן 72' ב- 5 בספטמבר 1972. (באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוג צעיר יפה תואר. יוסף ואילנה רומנו מלאי תקוות ביום חתונתם. (באדיבות אילנה רומנו).

טקסט תמונה : 1972. בטרם הנסיעה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 72' מרים המשקלות יוסף רומנו ז"ל ובתו הקטנה. מחבלים פלסטינים בני עוולה רצחו את יוסף רומנו ז"ל ב- 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. כשמתבוננים בתמונה הזאת כולנו זוכרים את הציווי התנ"כי : "זכור את אשר עשה לך עמלק". (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי).    

אלכס גלעדי ז"לעורך התוכנית "מבט ספורט" ב- 1972 היה לא רק סגנו של דן שילון אלא גם הבימאי והעיתונאי הטוב ביותר בחטיבת הספורט בימים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לקח על עצמו את מרבית המשימות בסדרת הטלוויזיה היוקרתית ההיא, "כרטיס למינכן", שהוא הגה ויצר, וביים את הכתבה אודות מרימי המשקלות האולימפיים הישראליים. בכך שימש מודל לבאים אחריו. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב- 2006 : "אני עשיתי את מרבית הכתבות לסדרה "כרטיס למינכן". בעיקר אני זוכר את הכתבה על מרים המשקלות יוסף "יוסי" רומנו. כך נוצרו הקשרים עם אילנה רומנו שהכינה לנו ארוחת צהרים מצוינת. קשרים שנמשכים עד היום". אח"כ נחשפו בתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" שלושת המתאבקים. אליעזר חלפין ז"ל בן 24 מכונאי במקצועו האזרחי ואלוף ישראל בהאבקות חופשית במשקל עד 68 ק"ג. הוא עבר את המינימום בתחרות בינלאומית ברומניה בה סיים במקום השלישי. על קבוצת ההיאבקות נמנה גם מַרְק סְלָאבִין ז"ל עולה חדש ממינסק – ברה"מ נער צעיר בן 18 שהגיע לישראל רק לפני חודש ימים בלבד. מַרְק סְלָאבִין היה אלוף ברה"מ לנוער במשקל עד 74 ק"ג אך בעל מוניטין עם קבלות. משהגיע לישראל ערכה לו ההתאחדות לספורט ביום שישי אחד אחה"צ באוגוסט 1972 מבחן היאבקות מהיר במכון ווינגייט עם מתאבק צרפתי. אלכס גלעדי שלח לשם את כתב הטלוויזיה איתן עמית (איש העיתון "ידיעות אחרונות") כדי לדווח ל- "מבט ספורט". מרק סלאבין עולה חדש ניצח ומבלי לדעת מילה אחת בעברית זכה בכבוד לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אחד מימי אוגוסט החמים ההם לפני 50 שנים ב- 1972, במכון ווינגייט. זהו מרק סלאבין עולה חדש מברה"מ בן ה- 18 (מימין) מגלה עליונות במבחן האולימפי ומכניע מתאבק צרפתי וקונה בכך לעצמו כרטיס למינכן. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק השלישי היה גד צברי יבד"ל פועל דפוס בן 28 חבר אגודת מכבי ת"א ואלוף ישראל בשני הסגנונות בהיאבקות, חופשי וסגנון יווני – רומי במשקל עד 48 ק"ג. גד צברי עבר את המבחן האולימפי בתחרות היאבקות בינלאומית ברומניה. מאמן קבוצת המתאבקים היה משה "מוני" וויינברג. מוני וויינברג היה ספורטאי עניו שמיעט לדבר אך כראש קבוצה ומאמן בעל ביטחון עצמי לא היה זקוק למילים. מעשיו דיברו עבורו. הכרתי אותו היטב. הוא למד שנה מתחתיי בסמינר למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965- 1963 והיה ידיד של בת כיתתי המתעמלת הירושלמית דליה בִּיבַס מוכשרת ואמיצה (ציטוט על פי דבריה של מאמנת ההתעמלות שלה גב' אגנס קלטי בת 101 וחצי, היום). ביה"ס למאמני ספורט במכון ווינגייט אימֵץ אותו את משה "מוני" וויינברג ז"ל כמדריך מאמני ההיאבקות הארצי בכל רמות הקורסים.

טקסט תמונה : אוגוסט 1967. מכון ווינגייט. הימים ההם – הזמן ההוא. ימי התום של הספורט הישראלי. אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה חברו יחדיו במכון ווינגייט בתום מלחמת ששת הימים כדי לאמן ולקדם את הספורטאים הצעירים של מדינת ישראל, ביניהם : משה "מוני" וויינברג ז"ל מאמן נבחרת ישראל בהיאבקות (עומד ראשון משמאל לבוש בגד אימון עליון ומכנסיים קצרים) ש- שימש באותה תקופה גם מדריך ומאמן היאבקות ראשי במכון ווינגייט. כאן הוא נראה יחדיו עם צוות מדריכים ומאמני כדורסל, באולם הכדורסל הישן של מכון ווינגייט. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : טל ברודי, יהודה בירנצווייג, רלף קליין ז"ל, שמואל "שמולי'ק" יעקובסון ז"ל, אריה "ארינקה" כהן ז"ל, ומוני וויינברג ז"ל. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר פרישמן, ואיש לא מזוהה. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המתאבקים הגיע תורם של הקלעים. הנרי הרשקוביץ בן 45 מהפועל פ"ת, שען במקצועו, היה פעמים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה חופשי. הוא נחשב לצלף ברמה בינלאומית וצבר 596 נקודות בתחרות ירי של 60 כדורים במצב שכיבה ו- 1136 נקודות בירי בשלושה מצבים : שכיבה, כריעה, ועמידה. הקלע השני היה זליג שטרוך מהפועל אשקלון אז בן 26, שיאן ישראל ב- 40 ו- 60 כדור בקליעה ברובה במצב שכיבה.

שלושה סייפים כיכבו בסדרה "כרטיס למינכן", המאמן אנדרה שפיצר ז"ל בן 27 (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972), דן אלון בן 27 ממכבי ר"ג אלוף ישראל ברומח, דקר, וחרב והסייף יהודה וויינשטיין תלמיד בן 17 מראש פינה אלוף הנוער של ישראל ברומח והספורטאי הצעיר ביותר במשלחת. יהודה ווינשטיין הבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' לאחר שהעפיל לשלב חצי הגמר באליפות העולם לנוער שנערכה בספרד. ההתאחדות לספורט בראשותו של מר שמואל "מוליק" ללקין ז"ל התחבטה ב- 1972 במי לבחור כמאמן סייף לאומי באולימפיאדת מינכן 1972, האם יהיה זה משה חומוט או אנדרה שפיצר. לאחר התלבטות נקבע כי אנדרה שפיצר ישמש כמאמן סיוף אולימפי של דן אלון ויהודה וויינשטיין. אנדרה שפיצר ספורטאי למופת סיים בהצטיינות את שלוש שנות לימודי הסיוף בבי"ס למאמנים הגבוה "CIOS" בשנים 1971- 1968 בהָאג בירת הולנד שם גם הכיר את רעייתו גב' אנקי שפיצר. הם נישאו בעיריית הָאג ב- 17 באפריל 1971. גב' אנקי שפיצר זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010, כלהלן, וכה אמרה : "…אָנְדְרֶה היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל. נפלתי שבי בקסמו. אי אפשר היה שלא להתאהב בו…". מינויו של אנדרה שפיצר לתפקיד הבכיר של מאמן הסייפים האולימפיים היה מקובל על כולם.

טקסט תמונה : מאמן הנבחרת האולימפית בסיוף לאולימפיאדת מינכן 1972 אנדרה שפיצר בחתונתו עם רעייתו אנקי. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנדרה שפיצר (משמאל) מאמן קבוצת סייפים ביישוב בירנית בגבול הצפון. זיהוי חלקי: שלישית מימין היא גב' אנקי שפיצר מרכיבה משקפי שמש. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן :

בקיץ 1972 במקביל להכנותיהם של DOZ, דן שילון ואלכס גלעדי, ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, ושמואל ללקין – כל אחד בתחומו, תכננו ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" אבו איאד ואבו דאוד חבריהם של הארכי טרוריסט יאסר עראפאת בסודיות ובקפדנות את חדירתם של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף [2] למגורי משלחת הספורטאים האולימפית הישראלית ברחוב קונולי 31. המטרה הייתה לרצוח את הראשונים בהם יתקלו ובנותרים להשתמש כבני ערובה לצורך מיקוח ודרישה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בישראל. ההכנות האלה הובילו לטרגדיה אולימפית של כרוניקת טבח שאיננה ידועה מראש. הטרוריסטים ביקשו להסית את תשומת לב העולם לבעיה הפלסטינית באמצעות מצלמות הטלוויזיה הגרמניות והבינלאומיות. שירותי הביטחון של מדינת ישראל לא היו ערים דיים לסכנה האורבת לפתחה של משלחת ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 1972.

קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הוֹרְסְט זָיְיפָארְט ז"ל ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וגם ב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן ואומר את הטקסט הבא [10] : "…בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ אמר : "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בתעשיית הטלוויזיה באשר היא…".

המשלחת האולימפית הישראלית בראשות מנהלה שמואל ללקין ז"ל טסה ב-21 באוגוסט 1972 למשחקים האולימפיים של מינכן 72' ומתמקמת ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי במינכן. שתי הספורטאיות האולימפיות הישראליות האָצָנִית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית טור התגוררו בנפרד במגורי הנשים בכפר האולימפי במינכן 72', במרחק של כ-200 מ' בקו אווירי ממגורי הגברים. 

המשלחת האולימפית של ישראל בראשות ה- Chief de Mission שמואל ללקין ז"ל טסה למינכן ביום שני – 21 באוגוסט 1972 ומייד השתכנה בחמש הדירות שהוכנו בעבורה ע"י מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר ברחוב קונולי 31. למחרת הוּנָף דֶגֶל מדינת ישראל בכפר האולימפי. זה היה טקס קצר אך מרגש מאוד. שררה במשלחת האולימפית הישראלית התרוממות רוח גדולה. דגל ישראלי מתנוסס על אדמת מינכן שם הגה אדולף היטלר ימ"ש בשנות ה- 20 של המאה הקודמת את השנאה היוקדת העיוורת ליהודים באשר הם יהודים ושם חיבר את ספרו הנודע לשמצה "מיין קאמפף". הספורטאים והספורטאיות הישראליים שלנו חשו שהם מחוללים היסטוריה. הם היו משלחת הספורט הרשמית הראשונה שדורכת על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945.

טקסט תמונה : יום שלישי – 22 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. זהו הכפר האולימפי המינכן 72'. משלחת הספורטאים של מדינת ישראל ניצבת דום לקראת הנפת דגל המדינה בכפר האולימפי. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי – 22 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. דגל מדינת ישראל מתנוסס בראש התורן בכפר האולימפי. האיש הגבוה משמאל החובש מגבעת לבנה הוא ראש המשלחת האולימפית למשחקי מינכן 1972, ה- Chief de mission שמואל ללקין. (באדיבות הקלע זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחוב קונולי הארוך (כ- 200 מ') היה אחד משלושה רחובות ראשיים וארוכים בכפר האולימפי במינכן 1972 שהשתרעו ממזרח למערב. הרחובות הנוספים היו נאדי (Nadi) ושטראסה ברגר (Strasseberger). בנייני הכפר האולימפי נצבעו על פי תכנון מראש בצבעים בהירים של לבן, כחול, וכתום. הוועדה המארגנת זכרה את הכתם המיליטריסטי שהותירה אולימפיאדת ברלין 1936 ועשתה כל מאמץ לשָוֵוק אווירה של ידידות, שמחת נעורים, ועליצות חיים במשחקים האולימפיים. המשלחת הישראלית התגוררה בחמש דירות דו – מפלסיות במבנה נמוך בן שתי קומות בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 שהיה מרוחק כ- 60 מטר אולי 70 מטר מהגדר הנמוכה שהקיפה את הכפר האולימפי בצדו המערבי. בכל דירה דו מפלסית דמוי קוטג' היו מדרגות ספיראליות שחיברו בין שתי הקומות בדירה, התחתונה והעליונה. דלתות הכניסה לדירות ניצבו ב-רוֹּם המד-רחוב. הנגישות אליהן הייתה מיידית לכל דיכפין. באותו הבניין ברחוב קונולי 31 השתכנו בדירות סמוכות 10 – 7 ובדירות 21 – 17 בקומה השלישית ספורטאי משלחת אורוגוואי. ספורטאי הונג – קונג גרו בדירות 16 – 12 ממש מעל לחמש הדירות הישראליות. שמונת המחבלים של "ספטמבר השחור" בפיקוד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ו-סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל הייתה אם כן מצוידת במודיעין חלקי וידעה כיצד לנווט ולהגיע בוודאות לדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 שם התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים במקצועות הספורט האולימפיים השונים עמיצור שפירא (א"ק), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (היאבקות), קֵהָת שוֹר (קליעה), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקולות) וגם יחדין עימם שני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקולות). ס"ה 7 אנשים. היום יודעים כי שני ראשי קבוצת 8 המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" עפיף ו- יוּסוּף "טוֹנִי" נאזאל, לא ידעו באילו דירות נוספות באותו הבניין ברחוב קונולי 31 מתגוררים שאר הספורטאים הישראליים אך שיערו שהן נמצאות כנראה ב-סמוך לדירה מס' 1. קבוצת 8 המחבלים הייתה צריכה רק לדלג מעל הגדר המערבית שהקיפה כאמור את הכפר האולימפי במינכן 1972 ואשר גובהה היה כשני מטרים בלבד, ולעבור מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים בדרכם לחמש הדירות של המשלחת האולימפית הישראלית הנמצאות בבניין ברחוב קונולי 31.

אנוכי שב לזירת הרצח לאחר קטילתם ורציחתם של י"א הספורטאים הישראליים ע"י 8 המחבלים. דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל נותרו בודדים בעבודתם הטלוויזיונית-עיתונאית במינכן. הם היו צריכים להשתלט לבדם על עבודה עיתונאית טלוויזיונית רחבת היקף. מנכ"ל רשות השידור מר שְמוּאֵל אָלְמוֹג ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תָּדְמוֹר (בן 88, היום) לא העלו בדעתם לשלוח למינכן 72' תגבורת עיתונאית. אלכס גלעדי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…דן שילון ואני לא נכחנו יחד עם המשלחת בליל יום שני – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון מינכן בפגישה שלאחר ההצגה עם שמואל רודנסקי. היינו בארוחת ערב. בשש בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 העירו את דן שילון מהארץ וסיפרו לו על חדירת המחבלים הפלסטיניים למגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. טסנו מייד ל- IBC מרכז השידורים במינכן 72' שמוקם בסמוך לכפר האולימפי ומשם חשנו במהירות למקום ההתרחשות. עמד לרשותנו צוות צילום גרמני ואחה"צ פתחנו גם קו שידור ה- 4W (ארבע גידי / Four Wires) בין מינכן לירושלים. עקבנו אחרי המאורעות רק בזכות הקשרים הטובים שהיו לנו עם רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ועם רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. לא תודרכנו ע"י ההנהלה בירושלים. דן שילון ואני הדרכנו את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלם דאז צבי גיל (בן 94, היום) "…מה יש לנו, ומה אנחנו עומדים ליזום…".

באותם הימים החמים של יוני 1972 כשאלכס גלעדי ודן שילון היו עסוקים בתכנון הצילום של הסדרה הטלוויזיונית "כרטיס למינכן" ועשיית הכתבות אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים שייצגו את המדינה באולימפיאדה הגרמנית, טַס שמואל "מוּלִיק" ללקין מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת האולימפית הישראלית (Chief de Mission) ב- 11 ביוני 1972 לכפר האולימפי גדול המידות במינכן שבנייתו הסתיימה זה עתה. בנייני הכפר היו אמורים לאכלס כרבבת ספורטאים וספורטאיות, מלווים, ועסקנים. שמואל ללקין ביקש להתרשם ממתקני הספורט שבנו הגרמנים, רצה לראות את סידורי האכסון ותנאי המגורים של משלחת ישראל בכפר האולימפי, וכן לבדוק את מרחקי וזמני הנסיעה מהמגורים של משלחת ישראל אל מתקני הספורט והתחרויות בקומפלקס האולימפי המשוכלל. בהיותו אדם יסודי רצה שמואל ללקין להעניק למשלחת שלו תחושה של הרגשה ביתית עוד בהיותם בישראל. את פניו של מנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל ללקין במינכן קיבל מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walther Troger) הערה [2]. בעת הסיור בכפר האולימפי שהיה אמור לשכן בתוכו כרבבת ספורטאים , סיפר לו וולטר טרוגר כי בתיאום עם קב"ט שגרירות ישראל בבון זְאֵב קוֹמְרָן וגם גורמי ביטחון גרמניים נקבע בעצה אחת כי הגברים במשלחת ישראל יגורו בחמש דירות דו מפלסיות בקומת הקרקע בגוש הבניינים של רחוב קונולי 31 הארוך בחלקו הדרום – מערבי של הכפר. בחמש הדירות האלה ברחוב קונולי 31 היו אמורים לגור הספורטאים והמאמנים, שני שופטים בינלאומיים, רופא המשלחת, ושמואל ללקין עצמו. שתי הספורטאיות במשלחת התאכסנו במגורי הנשים בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : 1972. זהו וולטר טרוגר סגנו של ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מינכן 1972, ומי שהיה מנהל הכפר האולימפי הענק במינכן 1972. (DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. קיץ 1972. זהו מבט פאנוראמי של הכפר האולימפי רחב הידיים של מינכן 72'. כיוון הצילום הפנורמי הזה הוא מדרום לצפון. הביתן הימני בשורת הבניינים השלישית מלמטה (בצד שמאל של התמונה) הוא ביתן מס' 31 ברחוב ג'יימס קונולי. (התמונה באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר שמואל "מוליק" ללקין הופתע ממיקום המגורים על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד-רחוב. שמואל "מוּלִיק" ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין לא היה שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות של ארגון הפת"ח על יעדים ישראליים בחו"ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של "סבנה" הבלגית ע"י מחבלים פלסטיניים בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור תשעים בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק. ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור "צבא הכוכב האדום" בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון הטרור "ספטמבר השחור" הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת "Air France" מ-פאריס. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלאצ'ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972. שמואל "מוּלִיק" ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם ההיא למינכן. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת האולימפית הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגיאוגראפי של הבניין ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת הישראלית מההיבט הביטחוני.

שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר טיפוס של אדם דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג'יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס' 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס' 12 – 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו. בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס' 24 – 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס' 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס' 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס' ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס' 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס' 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס' 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה , בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד. ב- בניין מס' 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג , ואורוגוואי. בבניין מס' 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי. רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו-סגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת האולימפית הישראלית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס' 31 ברחוב קונולי היה פרוץ לכל עבר, וראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב. היה מדובר בשיקול דעת חובבני, לא רציני, וקל דעת של ווילי דאומה ו-וואלטר טרוגר. את שניהם לא העסיק ביטחונה של המשלחת האולימפית הישראלית אלא רצון ושאיפה של רעיון מרכזי לייצר מסר בעל רושם עולמי ובינלאומי שבו האומה הגרמניית שוחרת השלום מפיקה את האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש במינכן 72', שתוכנם הם משחקים אולימפיים של שלום, משחקים אולימפיים רוויי עליצות, מלאי שמחת נעורים, ורצופים ב-תקוות של עתיד טוב יותר לאנושות. ההיפך הגמור ממה שסימלה האולימפיאדת הנאצית הגרמנית ה- 11 במניין הזמן החדש, שנערכה בברלין באוגוסט 1936 בשעה שאדולף היטלר ימ"ש היה אז הקנצלר הכל יכול של גרמניה הנאצית ההיא.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. זהו שמואל "מוליק" ללקין ז"ל (2020 – 1926) בראשית הקריירה הממושכת והמוצלחת שלו כמנכ"ל ההתאחדות לספורט. הוא גר בצהלה, ולימים עבר יחד עם רעייתו ירדנה לדיור מוגן במגדלי הים התיכון בכפר סבא. שמואל ללקין ז"ל ורעייתו ירדנה ז"ל היו מהראשונים שתחקרתי ב- 2003 לקראת כתיבת הטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין בן 94 ז"ל זכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בשנים 2012 – 2004, ואמר את הטקסט הבא, כלהלן : "…במינכן 72' נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3], שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים, רופא המשלחת, ואנוכי. אני זוכר שספרור הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן של ווילי דאומה ו- וואלטר טרוגר לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו, משהו אולי כמו 150 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על ספורטאי משלחת ישראל…".                                                

לוועד האולימפי הישראלי והתאחדות הספורט הישראלית היו אינטרסים משותפים, אבל עובדה היא שיוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן 72' בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. שמואל ללקין סבר בעת שיחותינו המרובות כי יוסף ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים מידי שלא התייחסו בכובד ראש (מההיבט הביטחוני) למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי, וש-שורת הדירות ברחוב קונולי 31 בהן השתכנו הספורטאים הישראליים נבנו ממש על שפת הרחוב, ו-היו נגישות לכל עובר אורח. הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש (!). זה גם מה שהובטח להם ע"י הגורמים המוסמכים. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה"ל היה שמואל "מוליק" ללקין מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה ל-שמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב' בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת האולימפית הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני יותר מ- 50 שנה ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ש-שמואל ללקין היה כלול בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו אליי מ- 26 באוקטובר 2009), אך הדבר לחלוטין איננו נכון על פי עדותו של שמואל ללקין כפי שאמר לי ושב ואמר לי כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב' אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו שליום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס' 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו כבר בשלב הראשונה של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס' 1, ו- מס' 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא שכתב לי אז ב- 26 בחודש אוקטובר של שנת 2009. הנה המסמך ההוא שנשמר בארכיון הפרטי שלי.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. זהו מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 72' – שנשלח אליי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען המכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס' 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' שמואל ללקין ז"ל (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר ז"ל שהיה חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ'ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה"ב לא מזוהה, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית"ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג אגודת "הפועל". (באדיבות שמואל ללקין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו"ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו"ר מרכז הפועל. הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף "יושו" ענבר היה שוער נבחרת הפועל" במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי, למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 72' בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31 ". מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף ענבר, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי, ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה "כרטיס למינכן" בהשתתפות הספורטאים האולימפיים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי, תכנן ראש ארגון "ספטמבר השחור" אבו איאד כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72' ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו. הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים, ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית. שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK , וגם רובה קרבין אוטומאטי צ'כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים הישראליים חשופים לחלוטין. היית לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר עירנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן. הפתרון של שלושת המרצחים היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72'. אבו איאד בחר בלוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים. הוא היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. לסגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני "צ'ה גווארה". יוסוף נאזאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף "עיסא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נאזאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון ולאת הכפר ולהקל על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי ספורטאי המשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת הישראלית במינכן, היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל. רק שני המפקדים עיסא וטוני ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי מוקדם בבוקר של 5 בספטמבר 1972.

באותם הימים החמים של יוני 1972 כשאלכס גלעדי ודן שילון היו עסוקים בתכנון הצילום של הסדרה הטלוויזיונית "כרטיס למינכן" ועשיית הכתבות אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים שייצגו את המדינה באולימפיאדה הגרמנית, טס שמואל "מוּלִיק" ללקין מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת האולימפית הישראלית (Chief de Mission) ב- 11 ביוני 1972 לכפר האולימפי גדול המידות במינכן שבנייתו הסתיימה זה עתה. בנייני הכפר היו אמורים לאכלס כרבבת ספורטאים וספורטאיות, מלווים, ועסקנים. שמואל ללקין ביקש להתרשם ממתקני הספורט שבנו הגרמנים, רצה לראות את סידורי האכסון ותנאי המגורים של משלחת ישראל בכפר האולימפי, וכן לבדוק את מרחקי וזמני הנסיעה מהמגורים של משלחת ישראל אל מתקני הספורט והתחרויות בקומפלקס האולימפי המשוכלל. בהיותו אדם יסודי רצה שמואל ללקין להעניק למשלחת שלו תחושה של הרגשה ביתית עוד בהיותם בישראל. את פניו של מנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל ללקין במינכן קיבל מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walther Troger) הערה [2]. בעת הסיור בכפר האולימפי שהיה אמור לשכן בתוכו כרבבת ספורטאים , סיפר לו וולטר טרוגר כי בתיאום עם קב"ט שגרירות ישראל בבון זאב קומרן וגם גורמי ביטחון גרמניים נקבע בעצה אחת כי הגברים במשלחת ישראל יגורו בחמש דירות דו מפלסיות בקומת הקרקע בגוש הבניינים של רחוב קונולי 31 הארוך בחלקו הדרום – מערבי של הכפר. בחמש הדירות האלה ברחוב קונולי 31 היו אמורים לגור הספורטאים והמאמנים, שני שופטים בינלאומיים, רופא המשלחת, ושמואל ללקין עצמו. שתי הספורטאיות במשלחת התאכסנו במגורי הנשים בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : 1972. זהו וולטר טרוגר סגנו של ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מינכן 1972, ומי שהיה מנהל הכפר האולימפי הענק במינכן 1972. (DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. קיץ 1972. מבט פאנוראמי של הכפר האולימפי רחב הידיים של מינכן 72'. כיוון הצילום הפנורמי הזה הוא מדרום לצפון. הביתן הימני בשורת הבניינים השלישית מלמטה (בצד שמאל של התמונה) הוא ביתן מס' 31 ברחוב ג'יימס קונולי. (התמונה באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר שמואל "מוליק" ללקין הופתע ממיקום המגורים על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד-רחוב. שמואל "מוּלִיק" ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין לא היה שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות של ארגון הפת"ח על יעדים ישראליים בחו"ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של "סבנה" הבלגית ע"י מחבלים פלסטיניים בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור תשעים בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק. ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור "צבא הכוכב האדום" בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון הטרור "ספטמבר השחור" הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת "Air France" מפריז. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלאצ'ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 . שמואל "מוּלִיק" ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם זאת. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגיאוגראפי של הבניין ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת הישראלית מההיבט הביטחוני.

שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר טיפוס של אדם דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג'יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס' 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס' 12 – 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו. בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס' 24 – 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס' 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס' 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס' ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס' 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס' 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס' 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה , בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד. ב- בניין מס' 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג , ואורוגוואי. בבניין מס' 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי. רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה וסגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת הישראלית האולימפית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס' 31 ברחוב קונולי היה פרוץ לכל עבר, וראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב.

טקסט תמונה : זהו שמואל "מוליק" ללקין ז"ל בראשית הקריירה הממושכת והמוצלחת שלו כמנכ"ל ההתאחדות לספורט. הוא גר בצהלה ולימים עבר יחד עם רעייתו ירדנה לדיור מוגן במגדלי הים התיכון בכפר סבא. שמואל ללקין ז"ל ורעייתו ירדנה ז"ל היו מהראשונים שתחקרתי ב- 2003 לקראת כתיבת הטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין בן 94 היום זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בשנים 2012 – 2004 כלהלן : "במינכן 72' נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3], שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים, רופא המשלחת, ואנוכי. אני זוכר שספרור הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו משהו כמו 150 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על ספורטאי משלחת ישראל ".                                                

לוועד האולימפי והתאחדות הספורט היו אינטרסים משותפים אבל עובדה שיוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים שלא התייחסו בכובד ראש למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי ושהדירות ברחוב קונולי 31 היו נגישות לכל עובר אורח. הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש . זה גם מה שהובטח להם. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה"ל היה מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה לשמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב' בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני כמעט 48 שנה ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ששמואל ללקין היה בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו מ- 26 באוקטובר 2009), אך הדבר לחלוטין איננו נכון. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב' אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו שליום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס' 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו כבר בשלב הראשונה של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס' 1, ו- מס' 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא, כאמור ששלח אליי וולטר טרוגר, והנה הוא שוב כ- תזכורת.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 72' – שנשלח אלי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען המכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס' 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ'ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה"ב לא מזוהה, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית"ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג הפועל. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו"ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו"ר מרכז הפועל. הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף "יושו" ענבר היה שוער נבחרת הפועל" במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ואומר לי כלהלן : "אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי, למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 72' בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31". מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף ענבר, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי, ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה "כרטיס למינכן" בהשתתפות הספורטאים האולימפיים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי, תכנן ראש ארגון "ספטמבר השחור" אבו איאד כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72' ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו. הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים, ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית. שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK , וגם רובה קרבין אוטומאטי צ'כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים הישראליים חשופים לחלוטין. היית לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר עירנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן. הפתרון של שלושת המרצחים היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72'. אבו איאד בחר בלוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים. הוא היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. לסגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני "צ'ה גווארה". יוסוף נאזאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף "עיסא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נאזאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון ולאת הכפר ולהקל על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי ספורטאי המשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת הישראלית במינכן, היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל. רק שני המפקדים עיסא וטוני ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי מוקדם בבוקר – 5 בספטמבר 1972.

אלכס גלעדי שיחזר עם צוות צילום גרמני בכתבה מסמרת שיער את מסע הדם והרצח של המחבלים לעבר חדרי המשלחת ואת הרצח עצמו בדירה מס' 1 ברחוב ג'יימס קונולי 31. דן שילון איתר את אחד הניצולים טוביה סוקולסקי וראיין אותו בשמונה וחצי בבוקר באולפן השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן. טוביה סוקולסקי היה מאמנם של שלושת מרימי המשקלות הנרצחים זאב פרידמן ז"ל, דוד ברגר ז"ל, ויוסף רומנו ז"ל. הוא הצליח לברוח לבוש פיז'מה בשנייה האחרונה דרך המרפסת האחורית התחתונה בחדרו בדירה מס' 1, ובכך להינצל. בעת הריאיון עם דן שילון לבש טוביה סוקולסקי ההמום עדיין את אותה הפיז'מה בה נַס על נפשו מדירת המוות. הוא היה המום, נפחד, ונרגש מאוד וטרם הסיר אותה. בינתיים ירד העֶרֶב. חלפו כבר יותר מ- 16 שעות מאז תחילת החטיפה ורצח מוני ווינברג ויוסף רומנו. הממשלה הפדראלית הגרמנית ושלטונות באוואריה ניהלו עדיין מו"מ עם המחבלים המחזיקים בתשעת בני הערובה הישראליים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הם אומנם הרשו לגרמנים להכניס אוכל ושתייה לחטוּפים הכפותים והתשושים אך היו נחושים בדעתם לשחרר את 234 מחבריהם הכלואים בישראל תמורת חייהם של תשעת בני הערובה השבויים בידיהם, ו/או רצח של כל התשעה.

דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004 את הריאיון ההוא שערך עם מאמן מרימי המשקלות טוביה סוקולסקי ב- IBC במינכן 72', מי שהצליח להימלט ממש בשניות האחרונות מזירת הרצח בביתן ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, וכך סיפר לי : "טוביה סוקולסקי היה המום בעת הריאיון. הוא היה עצוב ומדוכא מאוד מההתרחשויות וגם קצת מבולבל. ראו את זה היטב על פניו וגם באופן דיבורו. קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (מיסודה של ARD ו- ZDF) העמידה מצלמות אלקטרוניות משני צִדֵי בניין מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי והעבירו את סיגנל הטלוויזיה הגרמנית בשידור ישיר בכל גרמניה. הבימאית שלנו וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (אחותה של אוֹפִירָה נָבוֹן – אֶרֶז ז"ל רעיית נשיא המדינה יצחק נבון ז"ל) למדה טלוויזיה שמונה שנים בניו יורק, 1968 – 1960) הציבה ברקע הריאיון הטלוויזיוני שלי במינכן עם טוביה סוקולסקי באמצעות אפקט ה- Blue screen בשולחן הניתוב באולפן הטלוויזיה שלנו ב- IBC במינכן את תמונת המרפסות של הביתן הישראלי אמור ברחוב קונולי 31. בתמונת הסטילס של הריאיון רואים מימין את המרפסת העליונה והתחתונה של דירה מס' 1 ממנה ברח טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי וכך ניצל".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין בצוהרי יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC ב-מינכן את טוביה סוקולסקי (מימין) ההמום (מאמנם של מרימי המשקולות האולימפיים הישראליים) שהצליח להימלט מציפורני החוטפים בעור שיניו. כאן נראה טוביה סוקולסקי בעת הריאיון עדיין עוטה את חולצת הפיז'מה שלו. הוא סיפר במילים מצמררות אודות החוויה הטראומתית שחווה. הבימאית ורדינה ארז ז"ל השתמשה בעת שידור הריאיון באפקט ה- Blue Screen  והציבה את בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 (מצד המרפסות) בכפר האולימפי במינכן, ברקע הריאיון הטלוויזיוני ההוא שלי עמו. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן שהה כל העֵת ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן 72', ועִדכֵּן משם את מהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא בעצמו היה המום. 27 שנים אחרי רצח יהודים במחנות ההשמדה אושוויץ ו-דאכאו שוב נרצחים יהודים על אדמת גרמניה. בתשע בערב התרוצצה שמועה כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בא במיוחד למינכן כדי לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב ועכשיו הוא מגיע ל- IBC במינכן כדי להתראיין לרשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF בעקבות מעשה הטבח של טרור הפלסטיני בו נרצחו שני ספורטאים ישראליים ותשעה ספורטאים ישראליים נוספים מוחזקים כבני ערובה. דן שילון אַץ לשָם. בתום הריאיון לרשתות הגרמניות הציג דן שילון את עצמו בפני הקנצלר ווילי בראנדט וממש "חטף" אותו לאולפן השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן ליד אולפני הטלוויזיה הגרמניים ב- IBC בעיר מינכן. הקנצלר הגרמני הסכים להעניק ריאיון לדן שילון. שובל של מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם רדף אחר שניהם. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004, כלהלן : "הייתי נסער מאוד מכל מה שהתחולל בכפר האולימפי במינכן בו ספורטאים ישראליים נחטפים ונרצחים בידי מחבלים ערביים. ניהלתי עם הקנצלר הגרמני ריאיון נוקב ואגרסיבי, אולי תוקפני יתר על המידה. ווילי בראנדט השיב באדיבות לשאלות שלי. הוא הרגיש מאוד לא נוח בעקבות מה שקרה. רצח שני הספורטאים האולימפיים הישראליים מאמן המתאבקים מוני וויינברג ז"ל ומרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל והחזקתם של תשעת החטופים האולימפיים הישראליים האחרים תחת איומי רובי הקלצ'ניקוב התקשר אצלי לתקופה האפלה של השואה בשנים 1945 – 1939. רצו לי המון מחשבות בראש. חשבתי על השמדת יהדות אירופה בידי גרמניה הנאצית. והנה שוב לנגד עינינו רצח ישראליים רק מפני שהם יהודים. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר על אדמת גרמניה".                        

מפני שכל רשתות הטלוויזיה היו עסוקות בכיסוי מעשה הטרור ולוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי היה תפוש (תחנת הקרקע ללוויינים עמק האלה הייתה מחוברת ב- 1972 רק ללוויין האטלנטי ה- Primary) החליט דן שילון להקליט את הריאיון עם ווילי בראנדט ב- IBC במינכן כדי לשדרו מאוחר יותר בישראל. מצלמות הטלוויזיה באולפן חשפו את ווילי בראנדט יושב לבוש חליפה כהה וענוב מול מראיינו, נרגש ומזועזע. דן שילון לא לבש ז'אקט וגם לא ענב עניבה כמקובל בעת ריאיון רשמי מהסוג הזה עם ראש מדינה. הוא היה המום ונסער אך לא הפגין את רגשותיו. הוא נראה ונשמע מאופק וקר רוח. פניו לא הסגירו את רחשי לבו. זה היה אחד מיתרונותיו כל השנים כשַדָּר ומגיש טלוויזיה. וַרְדִינָה אֶרֶז התיישבה על כֵּס הבימאי בחדר הבקרה במינכן. באמצעות האפקט הטלוויזיוני Blue Screen הציבה ברקע של המראיין והמרואיין את האִצטדיון האולימפי הניצב רֵיק ושומֵם ומואר באור יקרות, אנטי תזה לרצח בדם קר שהתחולל לידו רק לפני שעות אחדות. המשחקים האולימפיים הופסקו בינתיים לשעה קלה.

ורדינה ארז סימנה לדן שילון "Cue" והורתה לוֹ להתחיל את הריאיון. טכנאים גרמניים הקליטו את הריאיון על טייפ VTR שני אינטשים. באותן הדקות ההן ממש בהן ניהל דן שילון את השיחה עם הקאנצלר ווילי בראנדט היו כבר שתי גופות של נרצחים ישראליים מוטלות מנגד. משה וויינברג ז"ל ויוסף רומנו ז"ל לא היו עוד בין החיים. האנס דיטריך גנשר שַר הפנים של ווילי בראנדט המשיך לנהל מו"מ עם המחבלים על גורל חייהם של שאר תשעת בני הערובה הישראליים החטופים, עמיצור שפירא, קהת שור, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, יעקב שפרינגר, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, דוד ברגר, וזאב פרידמן שהוחזקו כפותים בידיהם ורגליהם תחת איום רובי קלאצ'ניקוב ורימונים בדירה מספר 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי.

הקנצלר ווילי בראנדט ידע בעֵת קיום הריאיון עם דן שילון כי שני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו ע"י המחבלים, וחייהם של שאר תשעת החטופים תלויים על בלימה. הוא ווילי בראנדט ידע שבשעה זו בה הוא מתראיין אצל דן שילון, מתנהל כבר שעות רבות מו"מ על חייהם של תשעת הספורטאים הישראליים השבויים וכפותים בדירה מס' 1 תחת איומם של רובי הקלצ'ניקובים של חבורת המרצחים ובראשם לוטיף עיסא אפיף עם נציגי גרמניה ובראשם שר החוץ הגרמני האנס דיטריך גנשר, אך הוא לא הִיסֵס ואמר במהלכו של הריאיון ההוא לדן שילון, כלהלן במילים האלה : "…כי אם לא יישפך דם נוסף אז אין צורך להפסיק את המשחקים האולימפיים…". זה נשמע נורא. הקנצלר הגרמני אמר בעצם שדמם של שני נרצחים בלבד משה "מוני" וויינברג ז"ל ויוסף רומנו ז"ל איננו עילה מספקת להפסקת המשחקים האולימפיים. זה היה הפירוש של כולנו לדבריו.

תזכורת : במהלך עריכת המחקר על ידי גם ב-שנת  2006 לא זכרתי את כל פרטי הריאיון. חלפו מאז 34 שנים. עכשיו משהיה הריאיון ההוא בידי, הרצתי את טייפ ה- VHS שוב ושוב הלוך וחזור. לא האמנתי למשמע אוזניי. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים האולימפיים בעקבות הרצח ?", משיב הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט ללא כחל ושרק בפנים חתומות בשפה האנגלית : "…דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם, אז אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…". פתאום אתה מבין שיחסים  בינלאומיים בין מדינות מושתתים על אינטרסים ולא על רגשות. האינטרס הפוליטי של הקנצלר ווילי בראנדט היה שהמשחקים האולימפיים בהם השקיעה מערב גרמניה מאמצים כספיים וארגוניים כבירים במשך שש שנים – אומנם יימשכו גם, אם, ואף על פי ש- שני ספורטאים ישראליים אולימפיים מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו על אדמת גרמניה במקום מגוריהם ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי ברנדט. בעת הריאיון היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו. תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים אך שבויים ו-כפותים בדירה מס' 1 של המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים", השיב הקנצלר ללא היסוס, "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים". הבימאית ורדינה ארז ז"ל השתמשה באפקט Blue screen כדי להכניס את  תמונת האִצטדיון האולימפי הריק ששבת ממלאכה, ברקע הריאיון ההוא. (התמונה שצולמה ממוניטור הטלוויזיה ניתנה לי באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה התמליל המלא והמדויק של הריאיון שניהל דן שילון עם הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט, ריאיון שנמשך כ- 7 דקות בלבד. "עֶרֶב טוב אדוני הקנצלר", אמר לו דן שילון והחל את הריאיון בשפה האנגלית. ווילי בראנדט השיב אף הוא בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו. הריאיון הוקלט במינכן ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בתשע בערב בשעה שתשעת בני הערובה הישראליים הוחזקו עדיין כפותים בשבי המחבלים בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעה אחת עשרה בלילה באותו התאריך של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. הנה תמליל הריאיון ההוא.

דן שילון : מר ווילי בראנדט מה אתה יכול לומר לאומה בישראל ברגע הזה ?

הקנצלר : ניסיתי לומר לראש הממשלה גולדה מאיר עד כמה אני מזועזע מן המעשה כמו העם הגרמני כולו. אני יודע כי למילים אין משמעות רבה במצב זה, אך מצד שני אנו חשים זאת ב-כֵנוּת. ניסינו למצוא פתרון במו"מ עם החוטפים, אך לא מצאנו אותו עד לרגע זה, אך בכל אופן הצלחנו למנוע שפיכות דמים נוספת. פעולותינו מתרכזות במצב האיום הזה, ואומנם נמנעה שפיכות דמים נוספת.

דן שילון : מה היו אמצעי הביטחון המיוחדים שננקטו כאן לגבי ביטחון הישראליים ?

הקנצלר : ביקשתי את הגורמים הנוגעים בדבר לדווח לי על כך יש כאן אצלנו שיטה מסובכת כלשהי שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות הפדרליות. זוהי אחריותו של ארגון הביטחון ה-באווארי ואנחנו מצפים לפרטי הדיווח שלו. אינני במצב שבו יש באפשרותי להאשים מישהו כאן על דברים שלא נעשו, מפני שאנחנו יודעים מן הניסיון שקשה לבלום אנשים אשר חייהם של עצמם לא חשובים להם…

דן שילון : (לא ממתין לסיום התשובה וקוטע את תשובת הקנצלר), מבקש סליחה, ושואל אותו האם לא יכלה ממשלת גרמניה לחזות מראש התרחשות כזאת ביחס לישראל ?

הקנצלר : כמובן… היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר כאן לגבי המשלחת הישראלית, ועוד כמה לְאוּמִים, שקיימות בעיות מיוחדות. אני אהיה מזועזע אם הדבר הזה לא הובא בחשבון…

דן שילון : האם יש לך מגעים ברגע זה עם ממשלת ישראל ואיזה סוג של מגעים ?

הקנצלר : אני מקיים מגעים עם ממשלת ישראל באמצעות שגריר גרמניה בישראל. השגריר שלנו נכח בפגישות עם ממשלת ישראל ודיווח לי על מה שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר באותה פגישה. במשך היום התנהלו עוד מגעים. אין טעם לדווח על הפרטים אך מידע זרם בשני הכיוונים. אני לא שוחחתי אישית עם גב' גולדה מאיר או מר משה דיין. המגעים נעשו באמצעות השגריר.

דן שילון : האם דיברת אישית עם גולדה מאיר ומשה דיין ?

הקנצלר : לא…לא דיברתי עמם .

דן שילון : האם יש לך אינפורמציה על בואו של משה דיין לכאן ?

הקנצלר : לא ידוע לי על בואו הצפוי של משה דיין לכאן. כל מה שאוכל לומר שממשלת ישראל נמצאת בתמונה.

דן שילון : האם צריך להמשיך בתחרויות האולימפיות ?

הקנצלר : הדבר מותנה בהחלטת IOC (בוועד האולימפי הבינלאומי). ההתאחדות שלנו היא רק המארגנת את המשחקים. אני מניח כי הדבר תלוי בשאלה אם תהיה עוד שפיכות דמים. זאת החלטה קשה מאוד. מצד אחד אי אפשר להמשיך במשחקים כאילו דבר לא קרה. מאידך יש להביא בחשבון את ההשלכות על הפסקת המשחקים ואת העובדה שקבוצה קטנה של טרוריסטים יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה.

דן שילון : מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים ?

הקנצלר : דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…לחלוטין.

דן שילון : האם אתה מציע למשלחת הישראלית לעזוב את אדמת גרמניה מייד ?

הקנצלר : אצטער מאוד אם המשלחת הישראלית תעזוב מייד, אך איני יכול לבקֵר את ההחלטה ולגלות אליה חוסר הבנה.

דן שילון : תודה רבה לך מר ווילי בראנדט.

נשפך עוד דם רב. תשעה ספורטאים ישראליים נרצחו ו-מניינם עלה לאחד עשר אך המשחקים שהופסקו ליממה, חודשו ו-נמשכו אח"כ כרגיל. השתררה אווירת פחד במינכן. המשלחת האמריקנית חששה לחייו של השחיין היהודי שלה מרק ספיץ, זכיין שבע מדליות זהב ורבן של שבעה שיאי עולם חדשים במשחקי מינכן 72', והחליטה להבריח אותו ולהטיסו מייד בחזרה לארה"ב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גאון השחייה היהודי – אמריקני מרק ספיץ (בן 22) ניצב על דוכן המנצחים באולימפיאדת מינכן 72'. השחיין שניצח בשבעה משחים, קבע שבעה שיאי עולם, וזכה ב- 7 מדליות זהב הוברח לארה"ב בשל חשש להתנקשות בחייו. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ ו- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).

משחקי אולימפיאדת מינכן 1972 חודשו על פי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג' בתמיכת הוועד המנהל האולימפי בטענה שהטרור לא ינצח את האולימפיאדה. מייד בתום המשחקים עסקו מו"לים מערב גרמניים בהוצאה לאור של חמישה ספרים שונים המסכמים ודנים באולימפיאדת מינכן 72'. ארבעה מהם בהוצאות מערב גרמניות פותחים את המהדורה שלהן בסיקור הרצח הנפשע של 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים. ההוצאה לאור הרשמית של מדינת מזרח גרמניה הקומוניסטית ההיא, מעצמה ספורטיבית בינלאומית, מי שכינתה את עצמה בראשי תיבות DDR (ראשי תיבות של Deutsche Democratic Republic), התעלמה במופגן בהוראת המדינה ממעשה הטרור הברברי. הספר האולימפי של מדינת מזרח גרמניה ההיא, איננו עוסק המעשה הטרור והחטיפה וברצח והטבח של אחד הספורטאים הישראליים. היה ברור כי בעוד המשחקים האולימפיים של מינכן 72' נמשכים כרגיל (לאחר יום הפסקה) על פי החלטת הוועדה המארגנת הגרמנית ובתמיכת נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage בן 84, שהכריז ו-אמר, כלהלן : "…The games must go on…"), הרי שמשלחת ישראל חוזרת מייד הביתה עם 11 ארונות הספורטאים שלה. הופעתה הבלתי נשכחת של האצנית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 נקטעה בבת אחת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ובסיוע של מנהל חטיבת ההנדסה הראשי בטלוויזיה שלמה גל, נערכו לשידורים ישירים מיוחדים בעקבות האסון.

חברת "אל-על" שלחה מטוס מיוחד למינכן כדי להחזיר את חברי משלחת ישראל אפופי יגון הביתה יחד עם עשר ארונות הנרצחים. ארונו של דוד ברגר הוטס על פי בקשת משפחתו לארה"ב ושם נקבר. גם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל שָבוּ במטוס הזה לארץ. אֵבֶל כבד השתרר במדינת ישראל ההמומה והמזועזעת. למחרת יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 חידש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג' את המשחקים האולימפיים במינכן 72' בעצה אחת ובשיתוף פעולה עם יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ווילי דאומה ובחסות ממשלת מערב גרמניה על פי הסיסמה שטבע, למרות אירועי רצח י"א הספורטיאם הישראליים על אדמת מינכן, וכה אמר : "THE GAMES MUST GO ON".

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. 11 ארונות הנרצחים עטופים בדגלי הלאום טרם הטסתם משדה התעופה הבינלאומי של מינכן במטוס "אל – על" לנמל התעופה בלוד. ארונו של דוד ברגר הוטס לקבורה באוהיו – ארה"ב על פי בקשת המשפחה.

טקסט תמונה : בוקרו של יום חמישי – 7 בספטמבר 1972. שדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נותרו שני שליש משלחת אולימפית ישראלי ש-ממתינה לעלייה למטוס "אל על" יחד עם השליש האחר שחוזר הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ד"ר קורט ווייגל, דן אלון, אסתר רוט – שחמורוב, יהודה וויינשטיין, יוסף "יושו" ענבר, טוביה סוקולסקי מציץ, ספורטאי ישראלי לא מזוהה, גד צברי, שלומית ניר, ושר החוץ הגרמני וולטר שִיל שבא להיפרד מהמשלחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שדה התעופה הבינלאומי של מינכן. בעוד אנשי אל על מעמיסים את ארונות הנרצחים, נפרד שר החוץ המערב גרמני וולטר של (Walter Scheel) במרכז מהמשלחת הישראלית החוזרת עטופה יגון ארצה. יו"ר הוועדה המארגנת ד"ר ווילי דאומה החליט לוותר על הפרידה מהמשלחת הישראלית האולימפית השכולה. מימין בכובע לָבָן זהו יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההיסטוריון עמנואל גִיל (גליקמן) ז"ל (1983 – 1906), כותב בספרו "המשחקים האולימפיים", הטרגדיה האיומה שעברה על המשלחת הישראלית האפילה על כל מה שהיה לפניה. ההישגים והכישלונות נראים מבעד לערפל וקשה לנתח את מבצעי ספורטאי ישראל ניתוח ספורטיבי רגוע. הנה סיכום עובדתי יבש בדבר תוצאות ההשתתפות במשחקים [1].

טקסט תמונה : אסתר שחמורוב בקיץ 1972 יממה לפני הרצח. האסון גדע את תהילתה האולימפית. (באדיבות אסתר רוט-שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגיה של אסתר רוט – שחמורוב באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972, היו כלהלן : אסתר שחמורוב השיגה בריצת 100 מ' במוקדמות – מקום ראשון בזמן של 11.45 ש'. ברבע הגמר היא השיגה מקום רביעי 11.46 ש' ובחצי הגמר הגיעה למקום החמישי 11.49 ש'. (הזוכה במקום הרביעי ב. פאראל השיגה גם כן 11.49 ש'. בינה לבין שחמורוב הבדילו אלפיות שנייה). בריצת 100 מ'משוכות במוקדמות תפשה מקום רביעי 13.17 ש' והעפילה לשלב חצי הגמר. היא לא השתתפה בגלל האסון בריצת חצי הגמר. היו לה סיכויים טובים להעפיל לגמר.

טקסט תמונה : שנת 1971. ד"ר שאול לדני משתתף באליפות העולם בהליכה למרחק 100 ק"מ באוקטובר 1971 ב-לוּגָאנוֹ. קשה להאמין באיזו מהירות הוא הולך עד שתה לא צועד לידו. שאול לדני גמא כל 1000 (אֶלֶף) מ' באימון ההליכה שלו בזמן ממוצע של 4:50 דקות. (התמונה באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההישג של שאול לדני באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שאול לדני דורג במקום ה- 19 מבין 41 מתחרים בתחרות ההליכה למרחק50 ק"מ. זמנו היה 4:24.28 שעות .

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. התמונה צולמה במינכן. השחיינית שלומית ניר עם הקלע זליג שטרוך. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההישג של שלומית ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שלומית ניר תפשה את המקום ה- 6 בתחרויות המוקדמות ל-200 מ'בסגנון חזה בזמן של 2:53.6 ד' ודורגה במקום ה- 7 במוקדמות ב- 100 מ'חזה בזמן של 1:20.9 ד'. 

טקסט תמונה : שנת 1971. סופיה – בולגריה. אליפות העולם בהיאבקות. המתאבק גד צברי אלוף ישראל בקבוצת המשקל עד 48 ק"ג (מימין) עם אלוף העולם היפני ג'י וואדי. היפני גבר על גד צברי בנקודות אך לא הכניע אותו. (באדיבות גד צברי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של גד צברי באולימפיאדת מינכן 1972 : המתאבק גד צברי במשקל 48 ק"גהפסיד במאבק הראשון להונגרי אטילה לאטק לאחר 2:29 דקות ולאחר מכן נוצח גם על ידי ניקולוב מבולגריה בהשכבת פרקדן על הגב 50 שניות לאחר תחילת הסיבוב השני.

הישגו של אליעזר חלפין באולימפיאדת הדמים מינכן 1972 : המתאבק אליעזר חלפין במשקל 68 ק"ג נוצח במאבק הראשון ע"י שהין אמור מטורקיה 4:7. במאבק השני גבר אליעזר חלפין על המתאבק ההודי ג'ארבוק בתוצאה 3:7. במאבק השלישי הפסיד אליעזר חלפין ליוזף רושניאק מהונגריה בסיבוב השלישי.

טקסט תמונה : מרק סלאבין (בן 18) טרם צאתו לאולימפיאדת מינכן 1972. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מרק סלאבין לא זכה לייצג את ישראל באולימפיאדת מינכן 72'. הוא נרצח בטרם השתתף. בעת האימונים המוקדמים עם מתאבקי הולנד ובלגיה הוא הרשים ביכולתו ושימש נושא לשיחות בין המאמנים.

טקסט תמונה : 1965. אלוף ישראל בהרמת משקולות טוביה סוקולסקי (מימין) יחדיו עם זאב פרידמן חברו למועדון הרמת המשקולות של הפועל קריית חיים. (באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של זאב פרידמן באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : מרים המשקולות זאב פרידמן (במשקל 56 ק"ג) השיג תוצאה של 330 ק"ג בקרב שלוש ושבר את שיאו הישראלי שעמד על 322.5 ק"ג בקרב שלוש. בלחיצה השיג 102.5 ק"ג(שיא ישראלי), בהנפה – 102.5 ק"ג (שיא ישראלי) ובדחיקה – 125 ק"ג (שווה לשיא הישראלי). זאב פרידמן דורג במקום ה- 12 מבין 24 מרימי משקלות בקבוצת המשקל שלו. 

טקסט תמונה : לקראת אולימפיאדת מינכן 1972. המשקולן יוסף רומנו בעת פעולה בארץ בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של יוסף רומנו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יוסף רומנו התחרה בקבוצת המשקל עד 75 ק"ג. הוא לא עמד במבחן בסגנון לחיצה ויצא ממעגל התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' בגלל קריעת המִניסקוס בברכו. לאחר פציעתו דידה על קביים. 

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972. דוד ברגר מתחרה בהרמת משקולות במשקל 75 ק"ג. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של דווד ברגר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דוד ברגר לחץ 132.5 ק"ג והניף 122.5 ק"ג אך נכשל בסגנון הדחיקה וצבר בסיכום 255 ק"ג.

טקסט תמונה : הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות הנרי הרשקוביץ ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של הנרי הרשקוביץ באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : הנרי הרשקוביץ תפש את המקום ה- 22 בקליעה בשכיבה (60 כדורים) וצבר 593 נקודות. בתחרות הקליעה משלושה מצבים (40 כדורים) דורג במקום ה- 46 כשהשיג 1114 נקודות. 

טקסט תמונה :  הקלע זליג שטרוך. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של זליג שטרוך באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : זליג שטרוך דורג במקום ה- 56 בקליעה במצב שכיבה עם 60 כדורים.

הישגו של יהודה וויינשטיין באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : יהודה וויינשטיין ניצח בסיוף ברומח (פלורט) בשני מפגשים את נונה מארה"ב 3:5 ואת פאול גרהאם מאנגליה 3:5, אך נוצח בארבעת המפגשים הבאים לבולגרי דניסיוב, נודרי מאיטליה (5:4), דוברובסקי הפולני (5:3), וסימונטאני מאיטליה (5:3). יהודה וויינשטיין הפסיד מאוחר יותר גם בכל ארבעת מפגשיו בשלב שמינית הגמר של תחרויות הסיוף במשחקים האולימפיים של מינכן 1972.

טקסט תמונה  : זהו הסייף דן אלון. (באדיבות דן אלון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגו של דן אלון באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : דן אלון ניצח בשלב המוקדם בשלושה מפגשים ברומח (פלורט) את פינלי האיטלקי ורייכרט הגרמני בתוצאה זהה 3:5 וגבר גם על האירי בוצ'י הייס 1:5. דן אלון נוצח בשני קרבות ע"י יהונס מקובה 5:3 וטלווארד מצרפת 5:0. אף על פי כן העפיל לשלב שמינית הגמר. בשמינית הגמר ניצח בשני קרבות והפסיד בשלושה. בקרב האחרון והמכריע הוביל נגד האנגלי פיל גרהאם (אחיו של פאול גרהאם) כבר ביתרון מכריע 1:4 ונוצח על ידו בסיום 5:4.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. לוח התוצאות בטרם התחרויות בסיוף ברומח בהשתתפות הסייף הישראלי דן אלון (נראה מרחוק משמאל מתכונן לקרב). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הישגם של יאיר מיכאלי ויצחק ניר באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 : שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר נטלו חלק בתחרויות למפרשיות מדגם "ההולנדי המעופף" אולם לא דורגו מפני שלא סיימו את סדרת ה-שיוטים בשל האסון, רצח י"א הספורטאים הישראליים.

מדינת ישראל של 1972 לא השלימה עם מעשי הטרור הפלשתיניים אך למדה לחיות בצִלוֹ. ב- 9 במאי 1972 הצליחו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק (בפעולת החילוץ השתתפו גם הקצינים שני האחים יוני נתניהו ובנימין נתניהו, ודני יתום) את 100 נוסעי ואנשי צוות המטוס של החברה הבלגית "סָבֶּנָה" שנחטף והונחת בנתב"ג. בקרב שנמשך דקות אחדות בלבד הרגו לוחמי סיירת מטכ"ל את שני המחבלים ושבו את שתי המחבלות. ב- 30 ביוני 1972 בשעה עשר בערב נחת בארץ מטוס של חברת התעופה צרפתית "אייר פראנס". שלושה נוסעים יפניים עברו את ביקורת הדרכונים, ואז שלפו מתיקיהם רובי קלצ'ניקוב ורימונים וריססו את אולם הנוסעים. 25 בני אדם נרצחו. יותר מ- 70 נפצעו. במקום לא נכחו כוחות הביטחון. שני מחבלים יפניים נהרגו כנראה מתקלה בה התפוצץ רימון בידיהם. המחבל השלישי קוזו אוקאמוטו נלכד ע"י אחד מאנשי "אל-על". נחיתתם של מחבלים יפניים ללא כל הפרעה בנתב"ג כשהם מזוינים בכלי נשק רצחניים הייתה מחדל ביטחוני קשה. לכך נוספה הטראומה של הרצח במינכן. מדינת ישראל של 1972 הייתה מדינה דשנה ושבעה שנחה בשלווה על זרי הניצחון של מלחמת ששת הימים ב- 1967. בגבולותיה החדשים מתעלת סואץ ועד לרמת הגולן, נהר הירדן, וים המלח שכנה לפתע אומה חדשה, אולי חמדנית במקצת, וודאי – שוֹחֶרֶת חומר ומָמוֹן, ולבטח לא עֵרֵנִית. בתחילת 1972 התמנה דָוִד "דָדוֹ" אֵלְעָזָר לרמטכ"ל התשיעי של צה"ל במקומו של הרמטכ"ל היוצא חיים בר לב. בקיץ אותה שנה הזמינה ראש הממשלה גולדה מאיר את נשיא מצרים אנוואר סאדאת לפגישה פנים אל פנים עִמה כדי להגיע להסכם שלום בין שתי המדינות. נשיא מצרים סירב והצהיר כי הוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצריים כדי לשחרר את חצי האי סיני מהכיבוש הישראלי.

פְּגִיעוּת הטרור הפלשתיני בישראל השאננה ב- 1972 היה כְאַיִן וּכְאֶפֶס לעומת האיום המסוכן שנפרש על המדינה כעבור שנה ומצא אותה לא מוכנה בעִימוּת הצבאי הקשה עם מדינות מצרים וסוריה בעת מלחמת "יום כיפור" של אוקטובר 1973. מדינת ישראל בעלת הביטחון העצמי המופרז שילמה מחיר יקר במלחמה. היא איבדה בעשרים ימי לחימה כשלושת אלפים הרוגים וכמעט רבבת פצועים.

בשעה שהמשחקים האולימפיים התחדשו במינכן התייחדה מדינת ישראל עם חלליה והממשלה הכריזה על אבל לאומי. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית בראשות צבי גיל שידרה ישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בשתיים בצוהריים את טקס ההתייחדות בנמל התעופה לוד בו הורדו עשרת ארונות הנספים מהמטוס והוצבו על 10 קומנדקרים צבאיים בשדה התעופה [2]. בכל קומנדקר ישב משמר כבוד של שישה חיילים. שר החינוך והתרבות יגאל אלון חובש כיפה נאם נאום חוצב להבות אך לא היה יכול להשבית את הכאב הנורא של המשפחות וניצולי המשלחת. המכוניות הצבאיות הניצבות בשורה אחת עליהן מונחים עשרה ארונות עטופים בדגלי הלאום לא נתנו לאיש לשכוח את הטרגדיה. אחת המצלמות נחה על האצנית אסתר שחמורוב. היא הייתה הלומת צער ויגון ובכתה בכי תמרורים. לצִדָה ניצב חברה פטר רוט שהיה אח"כ בעלה. עמיצור שפירא בן ה- 40 היה מאמנה האישי מאז ראשית הקריירה שלה בגיל 14. הוא איתר את כשרונה הספורטיבי העצום בנוף הא"ק המצומצם של ישראל והקדיש לה במשך כשֵש שנים את חייו כמאמן. עמיצור שפירא היה בעצם מאמן הא"ק הראשון בישראל שהפך למאמן אישי צמוד של ספורטאי או ספורטאית צמרת באשר הם. מאמני הא"ק האחרים בישראל היו מאמנים כלליים באגודות ספורט שונות של קבוצות ספורטאים. עמיצור שפירא התמקד רק באסתר שחמורוב. היא הייתה פרוייקט חייו המקצועיים.

טקסט תמונה : אוקטובר 1964. אולימפיאדת טוקיו 64'. עמיצור שפירא ז"ל (שני משמאל בן 32) היה אחד ממאמני ה-א"ק הידועים בישראל. בשלב מסוים בחייו החליט להקדיש את קריירה האימון שלו לאסתר שחמורוב בלבד. כאן הוא נראה באולימפיאדת טוקיו 1964 עם שלום זיסמן (ראשון מימין) והשדר נחמיה בן אברהם ז"ל (שני מימין בן 43). ניצבת במרכז מתורגמנית יפנית. עמיצור שפירא ז"ל היה בן 40 כשנרצח באולימפיאדת מינכן 1972. (התמונה באדיבות גב' תמר בן – אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונה שלקראת אולימפיאדת מינכן 1972 בנה עמיצור שפירא עבור אסתר שחמורוב תוכנית אימונים אישית שכללה ארבעה מפגשים שבועיים על המסלול. כמות יוצאת דופן בהוויה הספורטיבית הישראלית. עמיצור שפירא היה יותר ממאמנה של אסתר שחמורוב. הוא היה גם מנהלה האישי והמפיק שלה תופעה שלא הייתה מוכרת אז בישראל. כל מאמני הא"ק בארץ אימנו קבוצות גדולות של חניכים בתחומים המגוונים של הענף : ריצות קצרות, בינוניות, וארוכות, קפיצות לרוחק, גובה, מוט, וזריקת דיסקוס, הטלת כידון, יידוי פטיש והדיפת כדור ברזל. רק עמיצור שפירא השקיע את כל הידע המקצועי והחינוכי שלו בספורטאית אחת , אסתר שחמורוב . עמיצור שפירא התמחה בריצת ספרינט ובריצת משוכות והשילוב ביניהן. מעבר לכך דאג לכל הסידורים הטכניים והלוגיסטיים סביב הקריירה שלה. היא הייתה צריכה רק להתאמן ושוב להתאמן בדרך לפסגה האולימפית של מינכן 72'. הוא הביא אותה שנים רבות במכוניתו מביתה ומבית הספר לאימונים באגודת הפועל ת"א ובסיומם דאג להחזירה לבֵיתה . נוצר ביניהם קשר מקצועי הדוק. אסתר שחמורוב האמינה עד תום ביכולתו של מאמנה להביא אותה לפסגה. שניהם היו שילוב נדיר של ספורטאית ומאמנה. שילוב לא מקובל בימים ההם. לאיש לא היה ספק כי עמיצור שפירא הוא המאמן והאדם שעומד מאחורי הצלחתה כאצנית על המסלול.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 60 במאה שעברה. אסתר רוט – שחמורוב (עומדת ראשונה מימין) בתחילת הקריירה המשותפת שלה עם מאמנה האישי עמיצור שפירא. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר שחמורוב העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972. היא הייתה רק בת 20. נשקף לה עתיד ספורטיבי מזהיר. היא ומאמנה עמיצור שפירא היו כמו שני אָטוֹמִים שהרכיבו מולקולה אחת. הם כה התאימו האחד לשני. עכשיו הכל נקטע בבת אח. היָגוֹן והשְכוֹל הִכּוּ ושָלְטוּ בכל.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההמומה ייחדה את כל זמן השידור שלה לאסון רצח אחד עשר הספורטאים מאז יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. בעוֹל הראשי של הכיסוי נשאה חטיבת החדשות בניהולו של צְבִי גִיל. הטבח במינכן תפש גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בלתי מוכנה. כמה מעורכי החדשות נתפשו לפאניקה ועל מנת  לחשוף במהירות את תמונות הנרצחים בשידורי החדשות נלקחו מארכיון הטלוויזיה סרטי מקור בפילם והושחתו ללא הכנת Dupe (עותק) מתאים . העיקר כדי לרצות את הרגע . לשני סרטים באורך של 15 דקות כל אחד "הזינוק הנמוך" ו- "הריצה הקצרה" ששודרו באפריל 1972 בסדרה "כך עושים זאת נכון" בתוכנית הטלוויזיה "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר" בהשתתפות המאמן עמיצור שפירא וחניכתו אסתר רוט – שחמורוב, נגרם נזק בלתי הפיך. בשל אי סדר וחוסר המשמעת הדרושים לחייה של הטלוויזיה הוצאו שוטים ארוכים אותנטיים של שניהם בעת פעולה, פשוט נקרעו מהסרטים המקוריים, ומעולם לא הוחזרו למקומם. שרר אי סדר בולט בחטיבת החדשות שבלט בסיקור הישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 בנמל התעופה לוֹד של הטקס הממלכתי בעת הגעת ארונות י"א הנרצחים ממינכן. היה דרוש שָם מפיק בשיעור קומתו של אלכס גלעדי. הפקת שידורים נאותה של ישירים בטלוויזיה במסגרות של חדשות ושל שידורי ספורט היא מקצוע. לא כל מפיק שמכנה את עצמו מפיק הוא באמת מפיק. ברור שהייתה חסרה שם חותמתם של דן שילון ואלכס גלעדי.

מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בשיתוף פעולה עם מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות הוציא ליין אפ שידורים מתוכנן לשלושה ימים בתאריכים של 5, 6, ו- 7 בספטמבר [3]. הוא קרא לכך, "משדרי הטלוויזיה בימי פרשת הרצח במינכן, 5 עד 7 בספטמבר 1972". מנהלת לשכת מנהל הטלוויזיה גב' יפה מישורי רשמה את הוראותיו בדייקנות ובקפידה כהרגלה והפיצה אותו בין המכותבים. במרכז הכיסוי החדשותי עמדה ההודעה הדרמטית מטעם ממשלת ישראל הנוגעת למלחמת חֹרמה באִרגוני הטרור. ראש הממשלה גולדה מאיר הייתה הקיצונית והקשוחה מכולם . היא כבר אמרה פעם, "ש-אין עם פלשתיני", והוסיפה ואמרה לרשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית ה- BBC, כלהלן, "מפני שלא קיים עם פלשתיני אין למדינת ישראל על מה לדבר עם הפלשתינים". מבחינתה הם לא היו קיימים. היא הורתה על סיקול ממוקד של הטרוריסטים הפלשתינים הנושאים באחריות לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : ספטמבר 1972. אלי ניסן (מימין) מראיין את ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. זיהוי צוות הטלוויזיה שמקיף את ראש הממשלה משמאל לימין : כתב החדשות יגאל גורן, מנהל הבמה פיטר מיליק, התפאורנית עדה מאירי, ואיש הקול יצחק ליכטנבאום. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1973 – 1971 ישעיהו "שייקה" תדמור. (באדיבות שייקה תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה הלאומי של מדינת ישראל ב-לוד. אנשי הרבנות הצבאית בראשות הרב הראשי של צה"ל שלמה גורן מתכוננים לטקס ההתייחדות וממתינים להגעת עשרת הארונות של נרצחי מינכן. ארונו של מרים המשקולות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. (לע"מ תמורת תשלום).

להלן Line up שידורי הטלוויזיה הישראלי הציבורית כפי שתוכננו מחדש ע"י מנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעצה אחת עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק "צחי" שמעוני לשלושת התאריכים של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972, יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 , ויום חמישי – 7 בספטמבר 1972. 

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 1 מתוך 3). בעול השידור העיקרי נשאה חטיבת החדשות תחת ניהולו של צבי גיל והעורך הראשי של "מבט", מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. ליין אפ המשדרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימי פרשת הרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 72', בתאריכים 5 עד 7 בספטמבר 1972. (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 ספטמבר 1972. האופק האפור. טקס ההתייחדות הלאומי בשתיים בצהריים בנמל התעופה לוד. עשרה קומנדקרים של צה"ל בליווי משמרות כבוד נושאים את עשרת הארונות של ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת מינכן 72'. ארונו של מרים המשקלות דוד ברגר הוטס לקבורה בארה"ב על פי בקשת משפחתו. משמאל למעלה נראית המצלמה המובילה של ניידת השידור האלקטרונית ה- " OB הלבן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטקס הועבר בשידור ישיר ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה :  יום חמישי שתיים בצהריים – 7 בספטמבר 1972. נמל התעופה בלוד. ארונו של שופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד ז"ל מובא לקבורה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

הגיעו תגובות גינוי מכל רחבי העולם לרבות אלה של נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון, ראש ממשלת בריטניה הרולד ווילסון, נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן, נשיא רומניה ניקולאי צ'אוצ'סקו, ומזכ"ל האו"ם ד"ר קורט וולדהיים. חוסיין מלך ירדן נקט אז בצעד נועז כששיגר את תנחומיו למשפחות הנרצחים הישראלים במינכן. מזרח גרמניה הצטרפה אף היא למגנים את הטרור הפלשתיני. ראש עיריית מינכן לשעבר יואכים פון פוגל השתתף בהלוויות הנרצחים כנציג רשמי של ממשלת מערב גרמניה והיה מזועזע עד עמקי נשמתו ממעמד הקבורה, "העיר הנהדרת הזאת מינכן הפכה לשדה קֶטֶל משני הצדדים של המלחמה במזרח התיכון. הייתי בשדה התעופה בתל אביב כאשר עשרת אלפים ישראלים חלקו כבוד אחרון לספורטאים המתים. באותו רגע השתייכו המשחקים התוססים לעבר. מי שראה את קרוביי המשפחה של ההרוגים בוכים מעל הארונות, מי ששמע את הרבנים ואת תפילותיהם, איבד כל ערך ויחס לשמחה ועליצות. וברקע האולם. אותו אולם שבו נטבחו בספטמבר 1971 עשרים וחמישה איש שנפלו קורבן לאותו סוג של קנאות כמו זאת של אנשי צבא הכוכב האדום היפני של קוזו אוקומטו. כל אלה חזקו את הרושם של הסצנה קורעת הלב הזו. עם זאת גם בהזדהות הגדולה של הציבור בטקס הזיכרון שנערך במינכן וגם בפרידה מהקורבנות בלוד התגלו סימנים של תקווה : החיים חזקים יותר מכל אלימות והאנושות תתגונן נגד כל אלה שרוצים להחזיר אותה לברבריות. זה היה המסר של מינכן 72' זהו גם המסר של נמל התעופה לוֹד שמקבל את אחד עשר הארונות של ספורטאי ישראל. אין זה חילול השם להזכיר את  שתי הערים בנשימה אחת".

ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בשעה שמונה וחצי בערב שידרה הטלוויזיה תוכנית אולפן מיוחדת בת שעה "על הרצח במינכן" בה השתתפו שבעה ממכריהם האישיים של הנרצחים , וגם שלום חרמון הממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך, דן פתיר שהיה אז עיתונאי ספורט ועיתונאי פוליטי, יוחנן מרוז סמנכ"ל משרד החוץ, דוב ינון פרשן לעניינים ערביים, פרופסור צבי יעבץ ורבים אחרים. אח"כ שודרה אתנחתא אֵבֶל מוסיקלית בת חצי שעה. קטע מוסיקלי אחד עם יואל אנגל בביצוע תזמורת רשות השידור, וקונצ'רטו לכינור של מנדלסון בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בעשר ורבע שודרה שוב מהדורת חדשות מורחבת של "מבט", ובה כתבה על אזרחים בישראל החותמים על עצומה התומכת בעונש מוות במחבלים , כתבה על שלושה מהמחבלים שנתפשו במינכן, ופרטים על סדרי ההלוויה. אבל לאומי כבד השתרר במדינת ישראל.

שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר הממושכות עמי, כלהלן : "דאגתי בעצמי לסידורי הקבורה של עשרה מהספורטאים בקריית שאול. מרים המשקולות דוד ברגר נקבר בארץ הולדתו ארה"ב. עמיצור שפירא, קהת שור, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, ואנדריי שפיצר נקברו בבית הקברות בקריית שאול. מוני וויינברג נקבר בפתח תקווה. יעקב שפרינגר נקבר בחולון. יוסף גוטפרוינד נקבר בירושלים. יוסף רומנו נקבר בהרצליה. זאב פרידמן נקבר בחיפה. דוד ברגר נקבר בארה"ב. אני זוכר שביקשתי ממשורר הפלמ"ח חיים חפר שיכתוב טקסט הנצחה על מצבות האבן כי הנרצחים נפלו בשירות האומה. חיים חפר נענה לפנייתי והציע כיתוב, "נפל בידי מרצחים באולימפיאדת מינכן בשליחות הספורט הישראלי" . זה היה המעט שעשינו למענם". ואז קרה דבר מדהים. אחד עשר ספורטאי ישראל נטמנו באדמה ואילו ארבעת ראשי הוועד האולימפי הישראלי יוסף ענבר, חיים גלובינסקי, יצחק כספי, וחיים וויין החליטו לשוב למינכן כדי להשתתף כנציגי ישראל בהמשך המשחקים האולימפיים. שמואל "שמוליק" ללקין ז"ל מוסיף בכעס עמוק בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…זה היה דבר שלא ייעשה ובלתי מתקבל על הדעת. ארבעת עסקני הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר, חיים גלובינסקי, חיים וויין, ויצחק כספי חזרו לאולימפיאדת הדמים לתחרויות במינכן 72' והטילו עלי להתעסק לבד עם כל סידורי הקבורה…".

                                                                                                               

טקסט תמונה : במהלך השנים הללו של עריכת התחקיר וכתיבת הספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" עליתי לקברם של הספורטאים הישראליים הקבורים בכמה בתי עלמין בארץ. דוד ברגר נקבר בארה"ב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידורים הישירים בטלוויזיה הצעירה של טקס ההתייחדות הממלכתי בנמל התעופה לוֹד והלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 היה רצוף תקלות טכניות. ההפקה הייתה רשלנית. למרות ההכנות והתיאומים המוקדמים הרבים התרחשו אין סוף תקלות טכניות ממושכות. אחת מהן אירעה בזמן נאומו הממלכתי של שר הביטחון משה דיין ז"ל וגם של נואמים אחרים. מצלמה אחת מתוך השלוש יצאה מכלל פעולה. רק 20 יום אח"כ נערך בטלוויזיה Post mortem מקצועי בהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו תדמור, המהנדס הראשי שלמה גל, גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת הרדיו, יוסי לנדאו מנהל שירותי הפקה, ארי אבנר, הבימאים והמפיקים יוסי צמח ואיילון גוייטין, ר' אמיר, מנהל ההפקה יוסי משולם ז"ל, והעורך מוטי קירשנבאום ז"ל שהיה אז איש חטיבת החדשות והעורך הראשי של "מבט" [4]. הפקת הלקחים חשפה את חולשתה המבצעית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דלת האמצעים וכוח אדם בעת כיסוי אירועים מורכבים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור (בן 88, היום), אמר בתחילת הדיון ההוא : "מטרת הישיבה היא להפיק לקחים מסיקור הלוויית חללי מינכן, בכדי למנוע תקלות בעתיד , ובכדי לשפר את רמת הכיסוי הן של הטלוויזיה והן של הרדיו".

מוטי קירשנבאום טען בפוסט מורטם הטלוויזיוני ההוא (בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית) ההוא בספטמבר 1972, כלהלן : "…הנואמים בטקס לא דיברו אל המיקרופון של הטלוויזיה שנקבע להם מראש . על בימת הנואמים היה מיקרופון אחד שסיפק קול הן לרדיו והן לטלוויזיה. ברגע האחרון הוסיפו מיקרופון ל- Public Address. איש הרבנות הצבאית שדיבר ראשון, דיבר למיקרופון הנכון, אך השאר לידו ושאר הנואמים דיברו למיקרופון של ה- Public Address ולכן לא שמעו אותם. ה- Floor Manger שלנו לא היה יכול להתקרב לבמה בשל הפאניקה והמאומה. אינני מבטל את ערכו של תכנון מראש, אך בשטח מוצאים מציאות שונה לגמרי. התחלנו להתפרס רק ביום השידור בשעה 11.30, משום שעד אז וועדת הטקסים לא החליטה עדיין על מיקום הטקס. לדעתי יש להבהיר לוועדת הטקסים שטקס המועבר באמצעות הטלוויזיה איננו מיועד לאלפים הבודדים הנוכחים בו אלא למיליונים הצופים בטלוויזיה, ולפיכך על הטלוויזיה לביים אותו ולהציב את דרישות המיקום ודומה להן בהתאם לדרישות המסך…" [5].

יוסי צמח ז"ל, איילון גוייטין יבד"ל, ו-יוסי משולם ז"ל, העלו טענות דומות לאלו של מוטי קירשנבאום ז"ל. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל העלה את אחד הרעיונות החשובים בדיון כשאמר, "בהפקת טלוויזיה באירוע המוני, ניידת השידור חייבת לפעול באזור סטרילי מגודר בגדרות עם שומרים, ועל המשטרה להנפיק Accreditations (תגי מעבר חופשיים מיוחדים) לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהם בעלי התפקידים" [6]. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ישעיהו "שייקה" תדמור סיכם את הישיבה אך לא חידֵש דבר : "האירוע הצטיין בחוסר ארגון ונוצר מצב של פניקה כללית, אשר אפשר להבינה, ועלינו להיערך גם למצבים כאלה. נראה לי שהגורמים הממלכתיים מתחילים להבין יותר ויותר את תפקיד הרדיו והטלוויזיה באירועים מסוג זה, וחַל שינוי ביחסם אליו. הם מבינים שראוי לשתפנו לא רק בבעיות הניסוי של האירוע, אלא גם בתִכנונו ועיצובו. הצעתי למשטרה למנות קצין קישור משלה לרדיו ולטלוויזיה אשר יהיה צמוד להפקה של אירועים ממלכתיים, דבר שיוכל לפתור חלק מהבעיות. היעדר תווי מעבר הם אחת הבעיות החמורות שלנו. עתה כדאי לחדֵש את המגע עם המשטרה בנושא זה. כמו כן יש לגַדֵר את מכונית השידור של הטלוויזיה ע"י מערכת גידור משלנו, כדי למנוע התקרבות הקהל למכוניות ולמכשירים. הטלוויזיה הפיקה ממבצע שידור זה לקחי הפקה, היערכות, בימוי, וכוננות ליציאת מכוניות שידור" [7].

טקסט תמונה : 1970. מוטי קירשנבאום ז"ל עורך "מבט" מאז 1968. (באדיבות הצלם שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. איילון גוייטין בימאי – מפיק וותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית מימי ראשיתה מאז 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. יוסי צמח ז"ל בימאי ראשי בטלוויזיה הישראלית מיום הולדתה ב- 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" שלמה גל ורדיו בשנים 1976 – 1967. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. קבוצת הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש התאורה והחשמל אליעזר הנדלמן, מתאם הפעולות בחטיבת ההנדסה דוד שניידר, המפיק יוסי משולם, ומפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. זהו פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72'. (עמוד 1 מתוך 2 עמודים). נטלו חלק בישיבה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, א. אבנר, ר. אמיר, מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, יוסי צמח ז"ל, איילון גויטין, יוסי משולם ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 בספטמבר 1972. פרוטוקול מישיבה בנושא סיקור הלוויית חללי אולימפיאדת מינכן 72' (עמוד מס' 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עוד בטרם תמו שידורי אסון מינכן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו רצופים כישלונות ארגוניים וטכנולוגיים, אַץ המהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל להודות ביום חמישי – 7 בספטמבר 1972 לטכנאי הטלוויזיה והרדיו על תרומתם למבצע השידורים . הוא הדפיס מסמך מיוחד ויצא מגדרו להודות ל-א. טל ומשה ברוזובסקי מנהלי הנדסת הרדיו בתל אביב וירושלים וליעקב סווירי מנהל חטיבת ההנדסה בטלוויזיה [8]. "ברצוני להביע הערכתי הרבה על המאמץ הניכר והמסירות שהשקעתם בשידור האירועים הקשורים במאורע הטראגי במינכן. אני מאחל שנה טובה ואומץ רוח לך ולמשפחתך". הוא דאג לשלוח עותקים למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל, למנהל הרדיו משה חובב ז"ל, ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור יבד"ל.

טקסט מסמך : 7 בספטמבר 1972. זהו מכתב ההערכה המקורי ששלח המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל לעובדיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 8 בספטמבר 1972 ערה"ש תשל"ג (כ"ט באלול תשל"ב), שלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מכתב הערכה למנהלי המדיה שלו ישעיהו "שייקה" תדמור וגב' מיכל זמורה-כהן (ממלאת מקומו באותם הימים של משה חובב), ולמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גַל, בו שיבח את השידור מקצועי המכובד של סיקור שלושת הימים שלאחר ההתנקשות בחיי אחד עשר הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. הנה לשונו של המכתב [9].

טקסט מסמך : 8 בספטמבר 1972. זהו מסמך התודה המקורי ששלח מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, מנהלת רדיו "קול ישראל" (בהיעדרו של משה חובב) ולמהנדס הראשי של הרשות שלמה גל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גב' מיכל זמורה – כהן מנהלת רדיו "קול ישראל" בעת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 בהיעדרו של המנהל הקבוע משה חובב. (שתי התמונות הוענקו לי באדיבות מר איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה : זהו משה חובב ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1973 – 1970. (באדיבות איזי מן איש רדיו "קול ישראל" ומחבר הספר הדוקומנטארי המעולה "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה : ספטמבר 1972. כנס הנהלת רשות השידור (הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל") לאחר רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת הדמים של מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מ"מ מנהל הרדיו גב' מיכל זמורה כהן, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, רבקה בהירי, ומהנדס הטלוויזיה שלמה גל. (באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דומה היה כי האבל הלאומי על נרצחי מינכן יימשך זמן רב אך הטלוויזיה המעצבת את דעת הקהל ומצב הרוח שלו חזרה חיש מהר לשגרה ולשידורים הרגילים שלה. החיים היו חזקים מהמתים. ב- 26 בספטמבר 1972 שידר דן שילון ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת"א והפועל ירושלים.

ב- 8 בנובמבר 1972 נישאה אסתר שחמורוב לבחיר לבה פטר רוֹט מתעמל ישראלי שהיה מועמד ליטול חלק במשחקי מינכן, אך לא עבר את המבחנים. שניהם למדו יחדיו במכון ווינגייט להכשרת מורים לחינוך גופני. אסתר רוֹט – שחמורוב בּיקשה לפרוש מהמסלול אך הזמנה מפתיעה ליטול חלק בתחרות בינלאומית בדרום אפריקה שינתה את דעתה. בעלה הפך למאמנה. ללא אימונים היא ניצחה בריצה ל- 100 מ' משוכות ביוהנסבורג. "הדבר דחף אותי קדימה להמשך הקריירה הספורטיבית שלי ומנע את פרישתי", היא זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי כעבור שנים.

טקסט תמונה : אחד עשר ספורטאי ישראל שנרצחו באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הם הפכו לסמל של גבורה וטראומה יחדיו במדינת ישראל לפני ארבעים שנה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

בעוד ישראל קוברת את מתיה נמשכו התחרויות באולימפיאדת מינכן 72' על פי המתוכנן מראש ולפי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג'. טקס הנעילה היה ססגוני ומרהיב וטרגדיית רצח י"א הספורטאים נשכחה בן רגע. על הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון נכתבה העיר המארחת הבאה "מונטריאול" בעוד ארבע שנים ב- 1976 לצד הלוגו האולימפי של חמש הטבעות השלובות.

טקסט תמונה : 10 בספטמבר 1972. טקס הנעילה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. משלחות הספורטאים עולצות ועל הלוח האלקטרוני הגדול ברום האצטדיון זוהרות הנורות של מונטריאול העיר המארחת את האולימפיאדה הבאה בשנת 1976. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוועד האולימפי הישראלי בשיתוף עם עיריית תל אביב הקימו ברחוב ווייצמן – פינת רחוב בארי אנדרטה לזכרם של י"א הספורטאים שנרצחו ב- 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן. מידי שנה התקיימה שם אזכרה ממלכתית לקורבנות.

טקסט תמונה : 1974. טקס האזכרה לי"א הנספים באולימפיאדת מינכן 1972 ליד האנדרטה בתל אביב . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלמה " צ'יץ' " להט ראש עיריית ת"א, אהרון ידלין שר החינוך והתרבות, יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, ואיש לא מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1974. אנקי שפיצר אלמנתו של מאמן הסיוף אנדריי שפיצר ז"ל שנרצח באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י מרצחי ארגון "ספטמבר השחור", ובתם הקטנה אנוק מדליקות לפיד זיכרון. (לע"מ תמורת תשלום).

ראה המשך בפוסט 1120 "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". הפוסט דן בדו"ח הסודי ביותר (אז) של וועדת השלושה פנחס קופל, אביגדור ברתל, ומשה קשתי ובמסקנותיו אודות סידורי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הדו"ח בן 15 עמודים של וועדת פנחס קופל הוגש לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 29 בספטמבר 1972. 

[1] ראה הספר "המשחקים האולימפיים" מאת עמנואל גיל בהוצאת מסדה ועם הספר – בשנת 1976.

[2] ארונו של דוד ברגר הוטס לאוהיו – ארה"ב על פי בקשת משפחתו.

[3] ראה נספח : תכנון מִשדרי הטלוויזיה בימי  פרשת הרצח במינכן , 5 עד 7 בספטמבר 1972 , כפי שתייקה את המסמך גב' יפה מישורי לתיק האולימפיאדה.

[4] ראה נספח : פרוטוקול מישיבה שהתקיימה בלשכת מנהל הטלוויזיה ב- 27 בספטמבר 1972 בנושא סיקור הלוויית חללי מינכן.

[5] ראה נספח : פרוטוקול מישיבה שהתקיימה בלשכת מנהל הטלוויזיה ב- 27 בספטמבר 1972 בנושא סיקור הלוויית חללי מינכן.

[6] ראה נספח : כמו 46 ו- 45.

[7] ראה נספח : כמו 45 , 46 ו- 47.

[8] ראה נספח :  מכתב התודה של שלמה גל המהנדס הראשי של הטלוויזיה לעמיתיו ברדיו ובטלוויזיה המודה להם על שידורי אסון אולימפיאדת מינכן 1972 בתאריכים 5, 6, ו- 7  בספטמבר 1972.

[9] ראה נספח : מכתב הערכה של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג מ- 8 בספטמבר 1972 למנהלי הרדיו והטלוויזיה ולמהנדס הראשי של הטלוויזיה, על הדרך המכובדת של סיקור שלושת הימים שלאחר ההתנקשות בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

פוסט מס' 1120.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ . חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב , ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 4 : מחקר , תיעוד , וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי בחודש אוקטובר של שנת 1998 והאצתי אותם בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו אך ניצבים על סף סיום. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ-22 שנים ותכלול בתוכה כ- 300000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

———————————————————————————-

פוסט מס' 1120 / 38 : הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2022.

———————————————————————————-

פוסט מס' 1120 / 38. אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972. דו"ח וועדת קופל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. פוסט מס' 1120 / 38. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1120 / 38. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. דו"ח וועדת קופל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. פוסט מס' 1119 / 38. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. 

זהו דו"ח וועדת פִּנְחָס קוֹפֶּל אודות רצח 11 הספורטאים הישראליים ה' יקום דמם באולימפיאדת מינכן 1972. הדו"ח הועבר לידיעת ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 29 בספטמבר 1972.

וועדת פנחס קופל היא וועדת חקירה בת שלושה אנשים בראשות היו"ר פנחס קופל (לשעבר מפכ"ל משטרת ישראל, ועליה נמנו גם החברים אביגדור ברתל ומשה קשתי) – שהתמנתה ע"י ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר – כדי לבדוק ולברר את סידורי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. הוועדה החלה את עבודתה ב- 8 בספטמבר 1972 מייד לאחר הטרגדיה הנוראית בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים בכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י קבוצה של 8 מחבלים בראשה עמד לוטיף "עיסא" אפיף. הוועדה סיימה את עבודתה בתוך שלושה שבועות והגישה אותו לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ב- 29 בספטמבר 1972.

1. הדו"ח סווג לפני 50 שנים כ-סודי ביותר (!) אבל היום הוא פתוח לידיעת הציבור לרבות מסמכים נוספים שסווגו כסודיים ביותר בימים ההם ונוגעים לרצח וטבח י"א הספורטאים הישראליים . בדו"ח וועדת פנחס קופל אין שום דבר חדש . גם לא הייתה בה שום תובנה חדשה שלא ידענו בחודשים ההם של אוגוסט – ספטמבר 1972 למרות הקרדיט המפוצץ שמחברי המסמך נוטלים לעצמם "סודי ביותר". המסמך נראה היום במידה רבה ארכאי . כל אחד שקורא ומעיין בו, שואל את עצמו מייד : "מה זה הכל…?" ואח"כ תוהה : "אם למדינת ישראל יש את שירותי הביטחון הטובים בעולם, הלא הם השב"כ והמוסד – אז כיצד קרה אסון כזה באולימפיאדת מינכן 1972 בו הובלו אחד עשר ספורטאים ישראליים אלי טֶבַח כשאין בידיהם כלי מגן, כלום, אפילו לא אקדח, גם לא סכין…". ב- 3 במאי 1956 התגייסתי כטירון לגדוד 12 של חטיבת "גולני". הייתי בן 17 ו- 11 חודשים. נשבענו על ספר התנ"ך להקריב את חיינו למען המדינה אם נידרש, אך לא בידיים ריקות. מלחמת סיני באוקטובר – נובמבר 1956 הייתה הראשונה שלי כחניך בקורס מ"כים של חטיבת "גולני" בג'וערה. המ"מ שלי היה באותו קורס מ"כים ההוא היה סגן זאב שטרנהל, לימים פרופסור זאב שטרנהל ז"ל. אח"כ נלחמתי עוד שלוש פעמים כקצין קרבי בסִינַי נגד הצבא המצרי לרבות מלחמת ההתשה. המלחמה החמישית שלי הייתה כקצין קרבי בן 44 במלחמת לבנון ה- 1 נגד צבא המחבלים של יאסר עראפאת וגם גד הצבא הסורי. נשבענו להקריב את חיינו למען מדינת ישראל והיינו נכונים לכך, אך נשאנו נשק. זהו ההבדל הגדול בינינו לוחמי צה"ל לבין אחינו הספורטאים התמימים שנשבו במינכן 1972 ע"י רוצחים מזוינים בקלצ'ניקובים בעוד ידיהם ריקות וגם קשורות. בכל פעם שאני נזכר בעמיצור שפירא ז"ל, מוני וויינברג ז"ל, יוסף רומנו ז"ל, קהת שור ז"ל, אנדרה שפיצר ז"ל, אליעזר חלפין ז"ל, זאב פרידמן ז"ל, מרק סלבין ז"ל, דוד ברגר ז"ל, יוסף גוטפרוינד ז"ל, ויעקב שפרינגר ז"ל – אני ממלמל לעצמי את קינת דוד המלך.

2. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי ששהו באולימפיאדת מינכן 1972, והעבירו בשידורים ישירים חלק מהתחרויות האולימפיות מגרמניה לישראל, לא נקראו משום מה להעיד בפני אנשי הוועדה ולא תושאלו על ידה.

3. דו"ח וועדת פנחס קופל מ- 29 בספטמבר 1972 הוא הפוסט הלפני אחרון במסה גדולה של סקירת "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" על ידי בבלוג הזה. הנה לשונו.

 

עמוד שער קדמי. דו"ח וועדת פנחס קופל. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. תוכן עניינים. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 1. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 2. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 3. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 4. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 5. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 6. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 7. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 8. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 9. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 10. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 11. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 12. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 13. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 14. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

 

דו"ח וועדת פנחס קופל. עמוד 15 ואחרון. 29 בספטמבר 1972. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

לנשוך שפתיים ולעצור את הדמעות.

סוף הפוסט מס' 1119 / 39. הועלה לאוויר ב- 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הפוסט הבא מס' 1119 + 1120 / 42 ה- קרוי, "אחרית דבר" הוא במידה רבה מסיים את סקירת "אולימפיאדת ההדמים – מינכן 1972" (16).

1. הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

———————————————————————————————————–

פוסט מסכם מס' 1119 + 1120 / 42. פגישותיי ב- שנת 2011 ובשנת 2012 עם ראש המוסד לשעבר צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ לשעבר וויקטור כהן.  פוסט מס' 1119 / 42 הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022.

———————————————————————————————————– 

פוסט מס' 1119 + 1120 / 42 (מס' 17 הנוגע לאולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972). פגישותיי בשנים 2011 ו-2012 עם ראש המוסד לשעבר צבי זמיר ועם ראש האגף הערבי ב-שב"כ וויקטור כהן. אפילוג קצר.

המחקר והכתיבה אודות אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים – מינכן 1972 ארכו כעשרים ושתיים שנים בין 1998 ל- 2020. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כאן כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" (לרבות הבלוג) נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית היקרה ובעלת עוצמה גדולה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הקונקרטית הזאת שלי המספרת על אודות וקורות אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו על פני יותר משני עשורים של שנים מ- 1998 ועד 2020. מדובר במאמץ עצום שלי. לקח לי שנים לעיתים שנים רבות לאתר ולהגיע לכל מיני מקורות הנוגעים לאולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972, בעיקר בגרמניה עצמה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי גם ממקורות אחרים. מדובר בעבודת נמלים שלי באופן אישי. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. בין השאר הרבה יותר מזה אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם הסכימו ו-מסכימים לדבר. רובם כן שיתפו ומשתפים פעולה עמי.

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל השידורים הטלוויזיוני הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת  של DOZ עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים טכנולוגיים ולוגיסטיים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו באולימפיאדת מינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ הגרמנית בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה כ- 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים, ראויה להערכה רבה ועצומה. כאיש טלוויזיה אנוכי מצדיע לכבודה ולכבוד אנשיה (!)  לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים וגם על התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה אמר בשעתו "תודה גדולה" ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד"ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר (אולם שינה את דעתו באותו התאריך ההוא של 5 בספטמבר 1972). גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ומשם לאולפנים בירושלים. שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ובכן, ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 התגמד הכול מול הרצח והטבח של י"א הספורטאים הישראליים ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה. שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (ה- EBU) שנערכו ב- מקום מושבו בג'נבה וגם בערים אחרות בשווייץ ובאירופה. ה- EBU איגוד השידור היעיל והמיטבי המערב אירופי (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה, קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל חטיבת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות תמיד בג'נבה – שווייץ, ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. העדויות היו Off the record.

ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי ה-"סָאוָואק" האיראני (שירות הביטחון האיראני) במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : "יואש אלרואי, מינכן שנייה לא תהיה כאן…אנחנו אנשי הסאוואק האיראני נאבטח אתכם ונשמור עליכם ועל חייכם…זה תפקידנו, וזאת משימתינו וכך נעשה…אתה ואתם כולכם יכולים לסמוך עלינו ב- % 100…"), ואח"כ ב-אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט. מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT (ראשי התיבות שלו Organization Intervision Radio and Television), המקביל ל- EBU אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי  הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות המזרח גרמניים כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לנטוע את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם, וניסח אותו כלהלן : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים. אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים". מאנשי DDR לשעבר שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו ולאנושות כולה, ואולם אצלנו השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 וcריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO שכיסתה את משחקי מונטריאול 1976 (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב.  

התחלתי להעלות על הכתב את המחקר הזה אודות אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972 ב-אוקטובר 1998, אולם רק בתום מבצע השידורים הישירים שלנו את אירועי אולימפיאדת סידני 2000, האצתי את המחקר והכתיבה הנוגעים לאסון הנורא. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם. חלפו מאז הטבח במינכן 72' הרבה שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה לפני שנים באחריותו של המפיק הוותיק והמעולה, ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים ש-לי יש אותם ולהם יוצרי ומפיקי הסרט התיעודי הנ"ל, אין.

שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח. ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים הנ"ל האלה שב- 1972 שימשו שניהם חונכים שלי. חשבתי ש-אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 50 שנים באולימפיאדת מינכן 1972. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם באולפנים שלנו בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים לצידם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.

המחקר והכתיבה שלי הסתיימו (פחות או יותר) לאחר ששוחחתי וראיינתי באוקטובר 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם . הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אנכיי אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה – Off tube וה- .Off com" , נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי של שני האנשים המוכשרים והצנועים האלה אולם נסתרים מעיניים אנושיות ומעדשות המצלמות . אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש "המוֹסַד" צבי זמיר בשנים 1974 – 1968 בן 88 בצילום. מדובר ב- אישיות מדהימה ויוצאת דופן. צבי זמיר הותיר עליי בשלוש הפגישות ההן בינינו ב-ראשל"צ ובתל אביב, רושם עצום שלא יימחה.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאירועי הדמים באולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר (מימין). (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 85 (משמאל) בעת התיעוד. מדובר באישיות בלתי רגילה ותקשורתית כנה, שקטה, וגלויה שהותירה עליי רושם רב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 1119 + 1120.  "אולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972". תם ולא נשלם. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שקרוי : "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בשנים שבין 1998 ל- 2020. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בשנים שבין 1998 ל- 2020. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת דמים – מינכן 1972", הקרוי : "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בתקופה שבין 1998 ל- 2020. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בתקופה שנמשכה 22 שנים בין 1998 ל- 2020. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער הקדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בתקופה שנמשכה 22 שנים בין 1998 ל- 2020. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : השער האחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו במשך 22 שנים בין 1998 ל- 2020. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים.              (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"המוסד" הישראלי בראשות צבי זמיר ידע כבר אז ב- 1972 וגם מחליפיו אח"כ ידעו ו-יודעים בוודאות כי עדנאן אל גאשי היה המחבל מבין השמונה שעבר במסוק השני מספורטאי ישראלי אחד לספורטאי ישראלי שני וסחט צרור בכל אחד מהחמישה ההם ז"ל ממרחק של סנטימטרים ספורים ל-חזם ו-ליבם. לא היה להם כל סיכוי. ניתוח מבצע החילוץ מעיד כי משטרת מינכן החלשה, הרשלנית, והעלובה בראשותו של מפקדה מאנפרד שרייבר נהגה בעת ניסיון החילוץ הכושל של תשעת הספורטאים הישראליים שהיו כפותים בידיהם ורגליהם בשני המסוקים שנחתו בשה התעופה של "פירסטנפלדברוק" בחובבנות ורשלנות צבאית עלובה ומחורבנת מכל היבט. נורא. התברר מאוחר יותר כי חמשת הצלפים שלה של משטרת מינכן, שלושה על גג הבניין ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע מאחורי ההליקופטרים, היו בכלל שוטרים רגילים ולא קלעים צלפים. הם החטיאו את המחבלים למרות הטווח הקצר יחסית. המחבלים התעשתו והשיבו אש. התפתח קרב יריות בשדה התעופה החשוך. למחבלים לא היה מה להפסיד עם הופעת ארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן ב- "פירסטנפלדברוק" והם חיסלו את כל תשעת בני הערובה. תשעת הישראליים נפגעו מייד ושילמו בחייהם על מחדל מקצועי קשה וחמור של משטרת מינכן החובבנית וכוחות הביטחון הגרמניים שהצטרפו אליה בניסיון לשחרר את תשעת הספורטאים הישראליים. בקרב נהרגו חמישה מחבלים ביניהם מנהיג הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) וגם קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר. שלושה מחבלים נוספים מתוך ה- 8, נשארו בחיים ונלכדו באזור שדה תעופה פירסטנפלדברוק. מדינת ישראל התעוררה בבוקרו של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 לטרגדיה נוראה.

[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם "ספורט 50", והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.

טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים  במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י "המוסד" הישראלי. (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : זהו המחבל  ג'אמל אל גאשי נותר בחיים במינכן 72' "המוסד" הישראלי לא הצליח ל-הגיע אליו. (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : זהו המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72'. חוסל מאוחר יותר ע"י "המוסד" הישראלי. (צילום – סוכנויות).

פוסט מס' 1119 + 1120. תָּם ולֹא נִשְלָם. אנוכי מבקש להוסיף עוד מה מילים אודותיו של שמואל "מוליק" ללקין ז"ל איננו (2020 – 1926). שמואל ללקין היה ממנהיגי הספורט הבולטים והחשובים לדורותיהם במדינת ישראל מאז נוסדה ב- 1948. שמואל ללקין היה מ"פ בגדוד ה- 6 של הפלמ"ח בעת מלחמת העצמאות ב-1948. המג"ד שלו היה צבי זמיר יבד"ל (בן 97, היום). שמואל ללקין היה איש החזון והמעש. הוא כיהן שנים רבות בתפקיד מנכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל ושימש ראש המשלחת האולימפית של ישראל ל-אולימפיאדת מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הטבח ו-הדמים בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור". דווקא שם באולימפיאדת הרצח והדמים ההיא של מינכן 1972 הגיעה מנהיגותו האמיצה, הכנה, ויישרת הדרך של שמואל ללקין ז"ל לשיאה הלאומי והאנושי. שמואל "מולי" ללקין היקר, אנוכי מבטיחך נאמנה שעבורי תיוותר לעולם בלתי נשכח. פוסט מס' 1119. הועלה לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תם ולא נשלם. איסוף הפרטים הרבים והשונים על ידי, שיחותיי ופגישותיי האישיות עם עשרות רבות של אנשים בארץ ובעולם במשך יותר משתי עשרות שלשנים הנוגעים לחקר הפשע הנורא של רצח י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים חסרי מגן על אדמת מינכן ביום שלישי המר ההוא של 5 בספטמבר 1972, והפוסטים והספרים שנחקרו ונכתבו על ידי לאורכן של שנים רבות אודות הטרגדייה שאירעה וקרתה באולימפיאדת הטבח, הרצח, והדמים של מינכן 1972 – הגיעו לסיומם. אולם רק לפי שעה.

סוף הפוסט מס' 1119 + 1120 / 42. הועלה על ידי לאוויר ב- 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תגובות

פוסטים מס' 1119 + 1120 / 36 + 37 + 38 + 39 + 42. תזכורת 6. לפני 50 שנים (6). היערכות חטיבת הספורט בראשותו של דן שילון עורך, שַדָּר, ומפיק ו-מנהיג שידור ברמה גבוהה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לקראת כיסוי נרחב ושידורים ישירים של אולימפיאדת מינכן 1972. הטֶבַח ו-רֶצַח י"א הספורטאים הישראליים התמימים חסרי כל הגנה ב-יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת מינכן 72' ע"י 8 מחבלים פלסטיניים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא אָפִיף המשתייכים לארגון הָטֶרוֹר והרֶצַח "ספטמבר השחור". גם פוסטים מס' 1119 + 1120 כמו פוסט מס' 1118 הועלו לאוויר ביום ראשון – 4 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

↑