פוסט מס' 1122. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1122. אוגוסט/ספטמבר 2022. הכדורסל הישראלי האותנטי חורק ונשאר מאחור. נבחרת ישראל הכושלת בכדורסל בראשות המאמן הלאומי גיא גודס (קבוצות ליגת העל הישראלית בכדורסל וגם קבוצות הליגה הלאומית הישראלית בכדורסל רוויות גם ב-2022 בעשרות רבות של כדורסלנים אמריקניים זרים החוסמים את עתידם של הנוער הישראלי וצעירי ישראל המוכשרים) הודחה וסולקה מאליפות אירופה בכדורסל 2022 הנערכת בימים אלה ב-צ'כיה וב-גרמניה (!). המאמן הלאומי גיא גודס איננו אָשֵם (!). גיא גודס בן 51 הוא איש כדורסל מיטבי בזירה ומחוצה לה, אדם ביצועיסט שלפני הכל הוא בר דעת חושב ומנתח. גיא גודס יליד הקריות היה שחקן ליד חיפה היה מוכשר בעברו במשחק הכדורסל כנער וכ-בוגר. ברבות השנים הפך להיות מנהיג ומאמן כדורסל רווי ידע מקצועי בכל אגפי תורת הכדורסל באשר היא (!). מדובר בצבר יליד ישראל, אדם הגון ו-איש כֵּן, יישר דרך, רציני, ובעל מודל של התנהגות מוקפדת ו-דוגמא אישית חינוכית, ומי שנבחר עכשיו להיות מאמן לאומי ומורה דרך לאומי של שחקני הדור החדש של נבחרת ישראל בכדורסל (!). אנוכי אוהב את גיא גודס מאמן ישראלי לאומי, Made in Israel (!). אנוכי זוכר את גיא גודס הנער לפני עשרות שנים כתלמיד בי"ס תיכון בקריית חיים (אם זיכרוני איננו מטעה אותי, ו/או אולי תלמיד בי"ס תיכון בקריית מוצקין, ו/או שמא ב-עיר חיפה הסמוכה לקריות) ושחקן כדורסל צעיר מאוד אולם בולט ומצטיין באליפויות בתי הספר התיכוניים דאז במדינת ישראל בימים ההם כשצילמנו את המשחקים ההם ושידרנו אותם בתוכנית הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, תוכנית ש-הייתה קרויה "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". המאמן הלאומי גיא גודס איננו אשם בכישלון העכשווי באליפות אירופה בכדורסל 2022. הוא ראוי וחייב להמשיך בתפקידו כ-מאמן לאומי של נבחרת ישראל בכדורסל (!).

הערה שלי : הכרתי את אבא של גיא גודס, יצחק גודס ז"ל, בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן הייתי בימים ההם שחקן חיזוק של קבוצת הכדורסל "הפועל" אשדות יעקב (קיבוץ סמוך לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום). גוייסתי לשורות קבוצת הפועל אשדות יעקב ע"י שחקנה המוביל יגאל וולודרסקי – דר ז"ל, מי שהיה גם שחקן נבחרת ישראל. בימים ההם התחרינו במסגרת אותה הליגה הלאומית ההיא גם נגד קבוצת הכדורסל של מכבי קריית מוצקין בה בלטו השחקנים יצחק גודס ז"ל אביו של גיא גודס, וגם אברהם "לייבל'ה" דובדבני, וחנוך ברקון.

 טקסט תמונה : ספטמבר 1959. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 63 שנים. התמונה הנ"ל תועדה בטרם טורניר כדורסל שנערך אז בקיבוץ בית אלפא בהשתתפות ארבעת קבוצות הכדורסל הטובות ביותר בהתיישבות העובדת, כלהלן : הפועל משמר העמק, הפועל אשדות יעקב, הפועל גבעת ברנר, והפועל בית אלפא. אלו שחקני קבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב. הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום). זיהוי העומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני, יגאל וולודרסקי ז"ל (1.78 מ'), יואש אלרואי (1.90 מ'), ואבנר וורד (שנינו בני קיבוץ אפיקים).  זיהוי הכורעים מימין לשמאל : מאיר "מֶגֶה" ברזילי ז"ל, יוסל'ה קנטרוביץ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יגאל וולודרסקי – דַר היה כדורסלן מחונן. הוא ידע כיצד להגשים את כישרונו המיוחד ואת הבנתו הרגישה הנוגעת למשחק הכדורסל ו-ליישם אותם באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות אין סוף במשימה. הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968 – 1959, ולבש את מדיה 89 פעמים תחת שרביטם של המאמנים יהושע רוזין ושמעון ("צ'ינגה") שלח. לדאבון לֵב יגאל וולודרסקי – דר נפטר מדום לב ב- 1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד. יגאל וולדרסקי העניק לי את ההשראה להעביר את כישרון המשחק שלי לקבוצת הכדורסל של הפועל אפיקים.

טקסט תמונה : קיץ 1964. חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז"ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973), שי לין ז"ל (מת בארה"ב). כורע שני מימין :  גיורא כהן (גיסו של כדורעפן נבחרת ישראל והמנחית הראשי שלה בימים ההם, חיים בורר ז"ל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. (התנשאתי לקומה של 1.90 מ'. מפני ו-בגלל שהייתי גם אתלט בעל ניתור טוב, יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק שלי). אנוכי קולע לסל באחד האימונים באולם "איתמר" שהיה מעין היכל הספורט של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. משמאל אחי יונתן. מלפנים, דובי אילן (מימין) ועלי דגן. כולנו מתאמנים יחפים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אשמת הכישלון של נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה בקיץ 2022, טמונה בראש ובראשונה במדיניות הכושלת של איגוד הכדורסל הנוגעת ליבוא שחקנים זרים ללא הגבלה מ-חו"ל לארץ. תזכורת עבר בטרם החל תהליך "האמריקניזציה" השלילי והמשחית את הכדורסל הישראלי לפעול ביד רמה בתוככי שורות הכדורסל שלנו מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת ולקפד את חייו. לא יהיה כאן Happy end (תזכורת 1). פוסט מס' 1122. הועלה לאוויר ביום חמישי-15 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1122. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

—————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1122 מורכב וסבוך : הועלה לאוויר ביום חמישי – 15 בספטמבר 2022.

—————————————————————————————————–

פוסט מס' 1122. עָבָר והוֹוֶה. תזכורת : קבוצת הכדורסל האמריקנית של מכבי ת"א הביסה (שבת – 26 בינואר 2019) בליגת העל את קבוצת הכדורסל האמריקנית של גלבוע/גליל, 77:105. קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים רוויית שכירים הביסה אתמול (שבת – 26 בינואר 2019) בליגת העל את מ.ס. אשדוד 1:4. הימים ההם של אנשי בית"ר ירושלים ההם משה דדש ואברהם לוי חלפו לבלי שוב. זיכרונות טלוויזיוניים. מבט עבר אל מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ואל קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים לפני שנות דור, בתקופה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הייתה מונופול, בימים ההם שלי כאיש רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנווט שידורי הספורט שלהן. חלפו שנים רבות מאז היום ההוא ב-17 בפברואר 1977 בו גברה מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 במשחקי גביע אירופה לאלופות בכדורסל בעיירה שכוחת אֵל ווירטון (Virton) בדרום בלגיה. ציון דרך ספורטיבי לאומי בלתי נשכח. ב- 1977 החל הַמִרְדָף אחר התהילה הבינלאומית בו פיתחה מכבי ת"א מגמה בלתי נִלְאֵית להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לאומי לנֶכֶס פרטי של בעליה. קבוצת הכדורסל ההיא של המדינה איבדה ברבות השנים בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית ואת המוניטין הלאומי שלה. התקופה והתופעה ההיא בה מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו אז את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה, ו-ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל העניק להערצה הלאומית הזאת ב- 24 בפברואר 1977 גושפנקא ממלכתית רשמית, חלפו לבלי שוב. עידני הגלובליזציה, האמריקניזציה, והדולריזציה דחקו את מיטב כישרונות הנוער שלנו לשוליים, ו-שינו מקצה לקצה את מהות ודפוסי הכדורסל הישראלי האותנטי ההוא שהיכרנו אותו והזדהינו עמו פעם לפני הרבה שנים. הימים ההם חלפו כנראה ללא שוב. פוסט מס' 1122 נשען גם על מידע שהתפרסם בשעתו פוסט מס' 790. הוא מורכב וסָבוּךְ. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 15 בספטמבר 2022.

פרפרת 1. וגם: הסלובני לוקה דונצ'יץ' (גובהו 2.00 מ', עלה במשקל ושַמָן) רב המוניטין שחקן נבחרת סלובניה ושחקן מקצועני בקבוצת דאלאס מייבריקס ב-ליגת ה-NBA האמריקנית ו-יאניס אנטטוקומבו (גובהו 2.12 מ') שחקן נבחרת יוון ו-אף הוא שחקן מקצועני בקבוצת מילווקי באקס בליגת ה-NBA האמריקנית איכזבו אותי קשות באותה אליפות אירופה בכדורסל הנערכת כעת באוגוסט/ספטמבר 2022 בצ'כיה וגרמניה, ולא הצדיקו את המוניטין שלהם.

הציבור הספורטיבי במדינת ישראל הוכה בתדהמה לאחר שנבחרת ישראל בכדורסל בראשות המאמן הלאומי גיא גודס הובסה ונכשלה כבר בשלב הבתים המוקדם באליפות אירופה בכדורסל 2022 הנערכת בימים אלה בצ'כיה וגרמניה, ושבה ארצה בידיים ריקות. גיא גודס איננו אשם. האשם נעוץ במדיניות איגוד הכדורסל הישראלי המאפשר להליך האמריקניזציה רווי שחקנים זרים אמריקנים מיובאים לחולל כבר מזה עשרות שנים שַמוֹת בשורות הכדורסל הישראלי האותנטי והמקורי, לחולל שמות בעתיד הכדורסל שלנו, ולעשות את זה על חשבון הנוער הישראלי ועל חשבון הדור הצעיר של מדינת ישראל. ראו הוזהרתם ב- פעם ה-1001. הכדורסל הישראלי המקורי הולך ונעלם. פשוט בושה וחרפה (!).

אינני כופר בזכותם של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן להפוך את מכבי ת"א לקבוצת נישה טלוויזיונית פרטית קטנה של קוֹמֶץ. מדובר בממון פרטי וכאמור בקבוצה פרטית. אולם ממון ועסקים אינם הכול בחיי הספורט והתרבות של מדינת ישראל. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א איבד ברבות השנים את זהותו הלאומית במרדף המטורף שלו אחרי התהילה בסיוע הליך האמריקניזציה המסיבי של הכדורסל הישראלי. האושר נמצא ממש לידך, אינך צריך לרוץ ולחפשו במרחקים. כשאתה צופה ב-"תמונה האמריקנית" הזאת בתחילת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בליגת ה- Euroleague אתה מבין שפסו כל התקוות לתחייה מחודשת עתידית של הנוער הישראלי והכדורסל הישראלי. מה שהיה כאן פעם לא יהיה פה שוב. פוסט מס' 1122. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 15 בספטמבר 2022.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו כ- מנכ"ל קבוע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002 לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו את אותו יוסף בר-אל הכושל והמופרך לעַד מהַכֵּס ומתפקידו הַרָם ב- 2 במאי 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. בסופו של חָזוֹן מַר ו-קְלוֹקֵל אָרוֹך שנים, ברור לכולם כי תהליכי האמריקניזציה והדולריזציה בסיוע ה-גלובאליזציה הפועלים בכל עוּזָם בארץ, ינצחו ויביסו את הכדורסל הישראלי ואת מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, אך גם את עתודת נוער הכדורסל הישראלי שעדיין נותר לפליטה. האמריקניזציה והדולריזציה בסיוע הגלובאליזציה השמידו ברבות השנים כל חלקת כדורסל טובה בארץ הזאת. מדובר בנזק ספורטיבי-אזרחי ש-אוֹטוֹטוֹ הופך לבלתי הפיך.

2. חלפו שנים רבות מאז היום ההוא ב-17 בפברואר 1977 בו גברה מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 במשחק גביע אירופה לאלופות בכדורסל  בעיירה בלגית שכוחת אֵל ווירטון (Virton). בעת המרדף אחר התהילה הבינלאומית הפגינה מכבי ת"א מגמה נמרצת בלתי נִלְאֵית להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לְאוּמִי לנֶכֶס פְּרָטִי של בעליה. מכבי ת"א איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה.

3. התיעוד הטלוויזיוני הלאומי ההוא של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא אלכס גלעדי ז"ל בעיירה המרוחקת ווירטון (Virton) בדרום בלגיה ב-17 בפברואר 1977, כשהוא מעביר בשידור ישיר בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל) את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא והאימורטאלי של קפטן מכבי ת"א טַל בְּרוֹדִי, שאמר בשידור הישיר דאז, "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…",  הוא היסטורי ובלתי נשכח. תיעוד לאומי של אלכס גלעדי יוצא דופן בחשיבותו.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 17 בפברואר 1977. זירת הכדורסל בעיירה ווירטון בלגיה. שעה היסטורית נדירה לפני 42 שנים. אלכס גלעדי (מימין) מראיין ב שידור ישיר את קפטן מכבי ת"א טל ברודי (במרכז) בתום ניצחונה הסנסציוני של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א בתוצאה 79:91 במסגרת המפעל התחרותי גביע אירופה לקבוצות אלופות. משמאל, עוזר השדר אמנון לנגזם (משופם) מי שהוריד את טל ברודי מכתפי האוהדים בתום משחק הניצחון על צסק"א מוסקבה 79:91, והחיש אותו לעמדת הראיונות המאולתרת של אלכס גלעדי על פרקט הזירה ב-ווירטון. ברגע היקר ההוא לפני 42 שנים הגה טל ברודי באופן ספונטני את הסלוגן האימורטאלי שלו : "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…". (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חלף מאז זמן רב מאוד. ברבות השנים, בעת מרדפה של קבוצת מכבי ת"א אחרי התהילה הבינלאומית היא הפגינה מגמה וכישרון בלתי נלאים להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לאומי לנֶכֶס פרטי של בעליה. קבוצת הכדורסל של המדינה איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה. הימים ההם חלפו לבלי שוב. משחקיה של מכבי ת"א משודרים היום בערוץ נישה (ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) ולא כפי שהיה בעבר בערוץ טלוויזיה ארצי. מכבי ת"א היא עכשיו קניין פרטי ולא לאומי, כפי שהייתה כזאת בימים שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורשות השידור בעידנים ההם של המנכ"לים שלי יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ושוב אורי פורת בקדנציה ה-2 שלו כמנכ"ל רשות השידור ובתקופות ההן של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, טוביה סער, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, חיים יבין, נסים משעל, יוסף בר-אל, ו-יאיר שטרן (כולם יבד"ל).  

4. זה היה מזמן לפני שנים רבות מאוד. ליתר דיוק לפני 42 שנים. ביום רביעי-23 בפברואר 1977 החליט ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להעניק בלשכתו בתל אביב קבלת פנים ממלכתית לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, שישה ימים לאחר ניצחונה הדרמטי ב-17 בפברואר 1977 על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91 בעיירה בלגית נידחת בשם ווירטון (Virton). נשלחתי אז ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי ז"ל מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני 45 שנים יחדיו עם הצלם שלי מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד לסקר ולתעד את קבלת הפנים הממלכתית חסרת התקדים ההיא ברמה של ראש ממשלה שמארח ו-מעניק תשומת לב ממלכתית לקבוצת ספורט פרטית. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לקח על עצמו בפעם הראשונה בהיסטוריה של ראשי ממשלות את משימת האירוח, הענק כבוד, וקבלת פנים לכבודה של משלחת ספורט ישראלית, שהיא קבוצת כדורסל פרטית, ואיננה נבחרת לאומית. יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי העניק לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון. הכתבה הזאת (באורך של 15 דקות) בה ראש הממשלה מכבד את שחקני מכבי ת"א, מאמנה רלף קליין ז"ל, ואת הנהלתה בראשות שמעון מזרחי, שודרה בימים ההם לפני יותר מ-45 שנים במוצ"ש-26 בפברואר 1977 בתוכנית "מבט ספורט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א בשנים ההן לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית (!). 

טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של הספר בן 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי". טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של כריכת הספר עָב הכרס בן 10000 / רבבה עמודים "הקשר הסימביוטי" שחקרתי וכתבתי במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012. כל החוזים וההסכמים הכספיים שנחתמו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970 נמצאים כאן לרבות 1001 סוגיות ועניינים אחרים מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה, ההפקה, השידורים, העיתונאות העריכה, הממון, וזכויות השידורים. התיעוד הטלוויזיוני הלאומי ההוא של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי בעיירה הבלגית ווירטון ב-17 בפברואר 1977, כשהוא מעביר בשידור ישיר בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל) את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא של קפטן מכבי ת"א טל ברודי, שאמר בשידור ישיר, כלהלן: "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…", הוא היסטורי ובלתי נשכח. תיעוד לאומי יוצא דופן בחשיבותו. חלף מאז זמן רב מאוד. ברבות השנים, בעת מרדפה של קבוצת מכבי ת"א אחרי התהילה הבינלאומית היא הפגינה מגמה וכישרון בלתי נלאים להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לאומי לנֶכֶס פרטי של בעליה. קבוצת הכדורסל של המדינה איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה. הימים ההם חלפו לבלי שוב. זה היה מזמן לפני שנים רבות מאוד. ליתר דיוק לפני 42 שנים. ביום רביעי-23 בפברואר 1977 החליט ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להעניק בלשכתו בתל אביב קבלת פנים ממלכתית לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, שישה ימים לאחר ניצחונה הדרמטי ב-17 בפברואר 1977 על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91 בעיירה בלגית שכוחת אֵל בשם ווירטון. נשלחתי אז ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם הצלם שלי מיכאל "מיכי" מולד לתעד את קבלת הפנים הממלכתית חסרת התקדים ההיא ברמה של ראש ממשלה מארח. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לקח על עצמו בפעם הראשונה בהיסטוריה של ראשי ממשלות את משימת האירוח, הענקת כבוד, וקבלת פנים לכבודה של משלחת ספורט ישראלית, קבוצת כדורסל פרטית, שאיננה נבחרת לאומית. יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי העניק אז לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון. הכתבה הזאת (באורך של 15 דקות) בה ראש ממשלת ישראל עורך קבלת פנים ומכבד את שחקני מכבי ת"א ו- מאמנה רלף קליין ז"ל, ואת הנהלתה בראשות שמעון מזרחי, שודרה במוצ"ש – 26 בפברואר 1977 בתוכנית "מבט ספורט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א בשנים ההן לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : השער האחורי של הספר בן 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי". טקסט מסמך (2) :טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של הספר בן 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי". טקסט מסמך (1) : זהו השער הקדמי של כריכת הספר עָב הכרס בן 10000 / רבבה עמודים "הקשר הסימביוטי" שחקרתי וכתבתי במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012. כל החוזים וההסכמים הכספיים שנחתמו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970 נמצאים כאן לרבות 1001 סוגיות ועניינים אחרים מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, הלוגיסטיקה, ההפקה, השידורים, העיתונאות העריכה, הממון, וזכויות השידורים. התיעוד הטלוויזיוני הלאומי ההוא של שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי בעיירה הבלגית ווירטון ב-17 בפברואר 1977, כשהוא מעביר בשידור ישיר בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל) את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא של קפטן מכבי ת"א טל ברודי, שאמר בשידור ישיר, כלהלן:"…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…", הוא היסטורי ובלתי נשכח. תיעוד לאומי יוצא דופן בחשיבותו. חלף מאז זמן רב מאוד. ברבות השנים, בעת מרדפה של קבוצת מכבי ת"א אחרי התהילה הבינלאומית היא הפגינה מגמה וכישרון בלתי נלאים להפוך בתוך שנות דוֹר מנֶכֶס לאומי לנֶכֶס פרטי של בעליה. קבוצת הכדורסל של המדינה איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה. הימים ההם חלפו לבלי שוב. זה היה מזמן לפני שנים רבות מאוד. ליתר דיוק לפני 42 שנים. ביום רביעי-23 בפברואר 1977 החליט ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להעניק בלשכתו בתל אביב קבלת פנים ממלכתית לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, שישה ימים לאחר ניצחונה הדרמטי ב-17 בפברואר 1977 על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91 בעיירה בלגית שכוחת אֵל בשם ווירטון. נשלחתי אז ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם הצלם שלי מיכאל "מיכי" מולד לתעד את קבלת הפנים הממלכתית חסרת התקדים ההיא ברמה של ראש ממשלה מארח. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לקח על עצמו בפעם הראשונה בהיסטוריה של ראשי ממשלות את משימת האירוח, הענקת כבוד, וקבלת פנים לכבודה של משלחת ספורט ישראלית, קבוצת כדורסל פרטית, שאיננה נבחרת לאומית. יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי העניק אז לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון. הכתבה הזאת (באורך של 15 דקות) בה ראש ממשלת ישראל עורך ומכבד את שחקני מכבי ת"א ומאמנה רלף קליין ז"ל, ואת הנהלתה בראשות שמעון מזרחי, שודרה במוצ"ש – 26 בפברואר 1977 בתוכנית "מבט ספורט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א בשנים ההן לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת אישית שלי מרום 81 שנותיי. ילדות תמימה ופשוטה בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי שתי תכונות בולטות שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה ואהבה והערכה שאני רוחש לבעלי חיים. אינני יודע אם הן מוּלדות ו/או נרכשות. אצלי הן קיימות. הן לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז"ל. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחרמש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה היה תום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ'יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת "רוּבּיֶיד" ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, "אינני יכול או אי אפשר". פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את הסוסה נַרוּצָה ו/או את הסוסה חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס. מֵיְמִיָה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופרדה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה לטיול ב- "רוּבֵּייד". הזיכרון הצילומי נשמר.     

טקסט תמונה : קיץ 1943. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 79 שנים. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- "רוּבֵּייד" ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל אוחז משמאל ברסן של צמד הפרדים, הפֶּרֶד והפרדה יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים התמונה מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ'מן, אבנר וורד – וולוכוביאנסקי, חגי רונן- רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין . הוא יודע לצְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי".הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה . היא לא בכתה . למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי . יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים . נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפיים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 73 שנים. אנחנו ילדי קיבוץ אפיקים עם משכוכית עדר הצאן של הקיבוץ. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן , אמיר הלמן , דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי ז"ל להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת . לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את ה-רִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה למַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא שלי אמר לי, והוסיף, "משימת העבודה שלך היא לרדת לזוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד עוד לפני תחילת העבודה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הזוֹר (סמוכים לגבול מדינת ירדן) והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את היצוּל ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החוֹפֶש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות . פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה ל-מַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח שכל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ששיבולת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוסה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל-מָגוֹב מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יָחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. היא הייתה יפהפייה. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה הייתה שִיבּוֹלֶת ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תְּמוּרָה. שִיבּוֹלֶת ירשה את אופיה החרוץ, הלוחמני, ואת הדבקות במשימה מאימא שלה תְּמוּרָה. הן היו אותו הדבר רק שונות בצבען. שיבולת הייתה שחורה ותמורה הייתה חוּמָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי ז"ל בקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול שתילי סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות הפלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי). (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דבקות המשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי אפשרי בספורט. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. חפירה גדולה באדמה שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה ש-דופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ הוא העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (אברהם כרמי, אבל כולם קראו לו, קזיוק). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קזיוק קז לא היו חוכמות. "או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית הזאת התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת למים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב את השרירים ומערכת הנשימה והדם לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : קיץ 1946. בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה של הקיבוץ. מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה שעברה. מראה כללי של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים ואזור המקפצה. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שיא ההתרגשות בבריכת הבוץ הזאת היו תחרויות השחייה של אליפות "הפועל" עמק הירדן שארגן שמריהו נאבל ז"ל המורה המיתולוגי לספורט וחינוך גופני שלנו בקיבוץ אפיקים. זה היה בשנים של טרום הקמת המדינה. מאות צופים מכל קיבוצי העמק הגיעו אלינו כדי לצפות בתחרויות. על כל השחיינים בעמק הירדן האפיל שחיין מוכשר אחד מקבוצת כינרת, שמואל "שמולי'ק" חדש ז"ל. היה לו אח אבינועם חדש גם הוא היה שחיין מחונן. אבל שמוליק חדש היה המצטיין ביניהם. הוא היה השחיין הטוב בארץ בימים ההם. הוא הפך לאלוהי השחייה שלי. הערצתי אותו. הוא שחה 100 מ'בסגנון חופשי בבריכת הבוץ של קיבוץ אפיקים ב- 1946 בזמן של 1:05 דקה והותיר את מתחריו כמעט בריכה שלמה מאחור. המשקל הסגולי של גופו היה נמוך. הוא צף מעל למים. הוא היה פנומן שחייה.

בשבת – 24 ביולי 1943 ניצח שמוליק חדש בן ה- 18 בצליחת הכינרת הראשונה מחוף קיבוץ עין גֵב לטבריה מרחק של 9 ק"מ וחצי בזמן של 3:13.45 שעות. הוא הקדים את פינדה פישר מקיבוץ גבעת חיים (אביהם של שני השחיינים הנודעים ראובן וגרשון שפע) בשֵש דקות. בין הנשים ניצחה עליזה ווירץ מהפועל ת"א בזמן של  3:31.50 שעות. שנייה הייתה מרים פיינר חברת קיבוץ דגניה ב' בפיגור של 13 דקות. שנה אח"כ ב- 1944 ניצח שמוליק חדש גם בצליחה השנייה. הוא עבר את המרחק  בזמן שיא של 2:39.12 שעתיים. שני היה ישראל פרקר מקיבוץ גבעת חיים בזמן של 2:44.50 שעתיים, ושלישי היה אבינועם חדש 2:46.00שעתיים. לא היו לשמוליק חדש מתחרים בארץ. הוא היה השחיין הטוב ביותר בסגנון חתירה לכל מרחק.

טקסט תמונה : צליחת הכינרת ב- 1951 הייתה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי בשנים ההן לפני 71 שנים, וזכתה לסיקור עיתונאי מפורט כמו הכדורגל היום. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שמואל "שמולי'ק" חדש (סיים ראשון בין הישראליים), השוודי לארס ברטיל ווארלה (המנצח), האדריכל מקס גלפז, ואבינועם חדש אחיו של שמולי'ק חדש סיים שני בין הישראליים. (באדיבות  שמולי'ק  חדש חבר קבוצת כינרת. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

שמוליק חדש זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו : "בימים ההם בכלל לא התאמנתי. שחינו פה ושם אך לא ידענו להתאמן. לא חשבנו שזה נחוץ. גם לא היו מאמנים. הייתי מוכשר לשחייה. את צליחת הכינרת הראשונה עברתי בשחיית צַד. סגנון שחייה שאיננו מוכר היום. זה היה מאמץ לא קטן מפני שלא התאמנתי. בצליחה השנייה זה היה כבר שונה. התאמנתי קצת ועברתי את כל המרחק בסגנון חתירה האהוב עלי". אביהם של שמוליק ואבינועם חדש הוא מרדכי חדש ממקימי קבוצת כינרת וממשתתפי צליחת הכינרת בשנת 1929. לאחר ניצחונו של שמוליק חדש בצליחה הראשונה ב- 1943 שלח מרכז "הפועל" העתק של תעודת הכבוד שהוענקה לבנו, לאב ששירת בבריגדה באיטליה. מרדכי חדש האב הנפעם הודה במילים נרגשות למארגנים מאזור הלחימה על הישג בנו. המכתב הקצר הזה מלמד משהו על ההיסטוריה של ערש הספורט הישראלי, כיצד נולד, ומה הייתה מטרתו בשנים של טרום המדינה . הנה הוא כלשונו [1] .

מעשה אבות סימן לבנים ! רב שלום לכם חברים !

הנני מודה לכם על תשומת הלב שחלקתם לי על-ידי משלוח ההעתקה של תעודת הכבוד של בני שמואל חדש, ועל ההקדשה שהוספתם לי בראש ההעתקה. וודאי שהרגשתי מקצת נחת של קציר, שתמורת הצריחות קורעות הלב של ילד בן שלוש שנשאתי על כתפיי במימי הכינרת – נשוא וטבוֹל – באה עכשיו אליפותו בכינרת זוֹ, מולדתו. גם אני למדתי לשחות בכינרת ומוריי היו אנשי קְרִים מראשוני גדוד העבודה, חבריו של יוסף טרומפלדור. כאביו של המנצח ארגיש הוקרה ל- "הפועל" ולמדריכים שנתנו לוֹ מידיעתם וחינוכם , להעלות את הנער לאחד מטובי השחיינים בארצנו. יחד עם שמחתי הפרטית, הולם הלֵב למעשים בלתי פוסקים ועולים של "הפועל", בעיקר בשטח הספורטיבי היקר ביותר לנו – במלחמה על המים והימים. אלה מפרידים בינינו ובין רובו של העם. בהם הדרך הראשית לשובם. עוז רוח ויכולת גדולה של רבים יכניעו ימים רחוקים וקרובים לשבֵי ציון. בחרדה וצפייה אראה בעיניי רוחי את בני –  בן הכינרת –  ואת חבריו וחברותיו, מנצחים ומתעצמים על מכשולים ומרחקים גדולים , לא רק לשֵם השגת שיאים ופרסים בלבד, כי אם ובעיקר, למעשים גואלים. וברוכים המדריכים המעלים את ה- "כשרון למים" בדוֹר שלנו ובקרב בנינו.

שלכם,

מרדכי חדש

אי שם באירופה

טקסט תמונה : שמוליק חדש (מימין) חבר קבוצת כינרת בעמק הירדן והשחיין הטוב בישראל בעשור ה- 40 במאה הקודמת יחד עם אביו מרדכי חדש בעת ששניהם שירותו בבריגדה היהודית הלוחמת במלחמת העולם ה- 2. התמונה צולמה בתחרות שחייה שארגנו הכוחות הלוחמים הבריטיים בעיר קלגנפורט באוסטריה ב- 1945. שמוליק חדש התעקש ללבוש את בגד הים שלו עטור מגן דוד. הוא ניצח בשני המשחים בתחרות ל- 100 מ' ו- 400  מ'. האבא מרדכי חדש ממייסדי קבוצת כינרת היה אף הוא שחיין וצלח את הכינרת עם שישה חברים מקיבוצי עמק הירדן כבר ב- 1929. שבעת הצולחים הראשונים מכינרת לסאמרה מרחק של6 ק"מ בשנת 1929, היו שמואל סטולר, מרדכי חדש, חיים גינזבורסקי, וד. שפרירי חברי קבוצת כינרת, ז'ורה שיניאנסקי (שנאן), שורה 'ישראל' אילנאה, נחום שוחט, ז. חייקין, ודוד שפירא חברי "קיבוץ השומר הצעיר מ-  ס.ס.ס.ר.", הרי הוא קיבוץ אפיקים. (התמונה באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום המלחמה הפיקו קציני המחנה ה- 8 הבריטי (המחנה ה- 8 הבריטי בפיקודו של הפילדמרשאל מונטגומרי הצטיין בקרבות באפריקה והביס בקרב אל עלמיין המפורסם את צבאותיו הגרמניים של רומל) תחרות ארצית בשחייה ברומא. שמוליק חדש נשל במטוס דקוטה מצפון איטליה ליטול חלק בתחרות. הוא הביס את השחיינים האנגליים והאוסטרליים וזכה שוב במקומות הראשונים ב- 100 מ' ו- 400 מ'. שמוליק חדש שייך לדוֹר הספורטאים הראשון במדינת ישראל . דוֹר ספורטאים עשוי זַן מיוחד. לדאבון לֵב הוא הולך ונכחד. שמוליק חדש וחבריו מהדוֹר ההוא ראו את העיסוק בספורט כחלק מחינוך האדם לתרבות הגוף. הם היו ספורטאים טהורים בגופם ונשמתם שלא חיפשו ממון. משהפכו מילדים לנערים נטשו את הספורט והתגייסו לבריגדה היהודית הנלחמת נגד הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה שבו מאירופה מי לקיבוצו ומי לעיר. לא חלפו שנתיים ימים ואותו דוֹר הספורטאים המופלא התגייס לפלמ"ח ולהגנה כדי להגן על מדינת ישראל מפני הפלישה הערבית ב- 1948. במלחמת העצמאות הקשה נהרגו רבים מהם. שמוליק חדש נולד ב- 23 בנובמבר 1925. הוא נחשב לגדול השחיינים של מדינת ישראל בעשור ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 בכל משחי החתירה מ-100 מ'ועד ל-1500 מ'לרבות צליחות הכינרת.  הוא מנהל את אתר ההנצחה – בית העלמין של קבוצת כינרת . בבית העלמין הזה השוכן לגדות אגם הכינרת בעמק הירדן קבורים ברל כצנלסון, ושתי המשוררות רחל ונעמי שמר. שם קבור גם בנו שנהרג בעת שירות הצבאי בצנחנים . שמואל חדש נמנה על קבוצה מצומצמת של ארבעה ספורטאים מעמק הירדן שהשפעתם עלי הייתה כבירה. לקבוצה הזאת שייך שחקן הכדורעף חיים בורר ז"ל חבר קיבוץ בית זרע.

טקסט תמונה : קיץ 1944. קבוצת כינרת. שמואל "שמוליק" חדש ז"ל אלוף צליחת הכינרת (שני מימין) ואחיו אבינועם חדש (במרכז חצי גוף עירום) בקבוצת כינרת בעמק הירדן ב-  1944. שניהם היו השחיינים הטובים ביותר למרחקים ארוכים בארץ ישראל. משמאל אימם של שני השחיינים המצטיינים גב' חדש. (באדיבות שמואל חדש. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                        

טקסט תמונה : שנת 1945. זאת היא בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שמואל "שמולי'ק" חדש. בבריכת האגירה הזאת, בור ענק באדמה ממולא במים, הוא קבע ב- 1946 ב-100 מ' בסגנון חופשי  זמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים זה נראה קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1122 (נסמך על מידע שהתפרסם בפוסטים מס' 138 ו- 790. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ברבות השנים שחלפו הפכה מכבי ת"א מנֶכֶס לאומי מרהיב למעֵין רכוש פרטי של דייוויד פדרמן + שמעון מזרחי + אודי רקנאטי.

רבים שאלו אותי לפני שנות דור בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מונופול תקשורת מי עשה את מי, אנחנו אנשי הטלוויזיה הציבורית את מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א אותנו ? התשובה לשאלה הזאת הייתה ישירה ופשוטה. מכבי ת"א הביאה לזירת הפרקט את הכישרון ואת זהותה הספורטיבית הלאומית כנציגת מדינת ישראל ואילו אנחנו אנשי חטיבת הספורט של השידור הטלוויזיוני הציבורי הבאנו מנגד את המצלמות להיכל הספורט ביד אליהו.

אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים עושים עבודה עיתונאית יסודית ראויה להערכה בעת סיקור משחקי הבית של מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו. לרבות ה- Pre Game Show פלוס החזקת ההפסקה בין שתי המחציות פלוס ה- Post Game Show. לרשות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים עומדים כמה עיתונאים טובים ובראשם הפרשן שי האוזמן פלוס זמן מסך בלתי מוגבל, וגם ממון. השידור הישיר של משחק הבית האחרון במסגרת ה- Euroleague, מכבי ת"א נגד פאנאתאנייקוס היוונית 75:84 (יום חמישי – 24 בינואר 2019) היווה עבור רבים זמן איכות וחוויה עיתונאית למרות האמריקניזציה שהפכה את מכבי ת"א לקבוצת כדורסל נטולה זהות ישראלית אותנטית (למעט יוֹבֵל זוסמן). אין ספק שחמישיית הכדורסל הטלוויזיונית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (ניב רסקין + גור שלף + שי האוזמן + ניר קפלן + רותם ישראל) עושה עבודה עיתונאית מבורכת בהיכל הספורט ביד אליהו אולם הקנדידטים לובשי מדי מכבי ת"א שניצבים מולם, אינם שלנו. אני מזדהה עם יאניס ספרופולוס והזדהיתי גם עם קודמו נוון ספחיה (נראים לי מנהיגי אמת) הרבה יותר מאשר עם שחקני המריונטות האמריקניים שלהם.

טקסט תמונה (1) : יום חמישי – 24 בינואר 2019. היכל הספורט ביד אליהו. זהו יאניס ספרופולוס מאמנה היווני של קבוצת הכדורסל מכבי ת"א. אדם ומאמן שמעורר אצלי אהדה ואמון כלפיו. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה (2) : יום חמישי – 24 בינואר 2019. היכל הספורט ביד אליהו. זהו יאניס ספרופולוס מאמנה היווני של קבוצת הכדורסל מכבי ת"א. אדם ומאמן שמעורר אצלי אהדה ואמון כלפיו. בתצלום הזה הוא נראה מתראיין לניר קפלן איש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה (3) : יום חמישי – 24 בינואר 2019. היכל הספורט ביד אליהו. זהו הפאנל המוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את שידורי ה- Post Game Show וה- Post Game Show של משחקי הכדורסל של מכבי ת"א בארץ ובחו"ל. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : רותם ישראל, שי האוזמן, וגור שלף. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (4) : יום חמישי – 24 בינואר 2019. היכל הספורט ביד אליהו. זהו ניר קפלן המראיין ואיש השטח המיטבי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (5) : יום חמישי – 24 בינואר 2019. היכל הספורט ביד אליהו. זהו תצלום של החמישייה הפותחת של קבוצת מכבי ת"א במשחק ה- Euroleague נגד הקבוצה היוונית פאנאתאנייקוס. מכבי ת"א ניצחה בהתמודדות בתוצאה 75:84. אינני יכול להתחבר ולהזדהות עם גיבורי העלילה האמריקניים השכירים האלה של מכבי ת"א בתצלום הנ"ל. מישהו הציע לכנות אותה מכבי פוקס אמריקה/תל אביב. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

הימים ההם-הזמן ההוא. הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי בין השידור הטלוויזיוני הציבורי לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים שלי בין 1971 ל-2003. פוסט מס' 1122. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

זה היה מזמן. ב- 17 באוקטובר 1999 היה ברור לי כי ניהול רשות השידור בידי אורי פורת ז"ל הוא בעייתי בלשון המעטה. הבחנתי בכך עם מינויו שוב למשרה הרמה ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו באפריל 1998. הרושם הזה התחזק כשביקר אותי בפאריס ב- IBC בעת שניהלתי, הפקתי, וערכתי את שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. הוא היה עכשיו בן 63 ושונה לחלוטין מאורי פורת בן 49 שהכרתי באפריל 1984 כשמונה בפעם הראשונה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. איש ומנהיג שידור אחֵר, לא רק במה שנוגע לרכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הוא הפך לניהיליסט שפועל ומחליט שלא על דרך ההיגיון, ירא מכל דבר, חסר ביטחון, מתלבט שוב ושוב, פוסח על הסעיפים, ונראה כמי שאיננו שולט במצב. אך נותר אָהוּב. נוצר אבסורד בתוככי רשות השידור הענייה. בעוד אנוכי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מגייס באופן אישי כ- 1500000 (מיליון וחצי) דולר (בשל חידלון המחלקה הכלכלית של הרשות ובגיבויו של איש סודי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) לצורך מימון של שלושת מבצעי השידור הבאים הגדולים של הטלוויזיה הציבורית – הרי שסמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי מנסה לטרפד ההישגים המוניטאריים שלי. הציבור איננו מכיר את מבנה ההיררכיה ברשות השידור ומדוע נדרשתי ליוזמה האישית הזאת, לגיוס כספים מחברות מסחריות באופן פרטי על ידי, בגלל חוסר כישרונה המדהים של המחלקה הכלכלית של רשות השידור שהייתה ת"פ (תחת פיקוד) של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. אולם בל נשכח כי אורי פורת ז"ל מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה הממונה הישיר על מוטי לוי, ולכן האחריות הכללית על הנעשה ברשות השידור בכל תחום רבצה על כתפיו. גיוס הכספים (באמצעות הקרנת שקופיות חסות) עבור שלוש הפקות הבינלאומיות הגדולות שפניהן ניצבתי היו כלהלן :

1. 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים התמודדות נבחרת ישראל בכדורגל בשני משחקיה נגד נבחרות קפריסין וספרד בחודשים ספטמבר ואוקטובר של שנת 1999 במסגרת Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה). 

2. 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים של ה- Final four של הכדורסל האירופי בסלוניקי 2000 (במידה ומכבי ת"א תעפיל אליו) .

3. 1000000 (מיליון) דולר בעבור 31 שידורים ישירים של 31 משחקי טורניר הגמר של Euro 2000 . שלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים שללא סיועה הכלכלי של חברת "פלא פון" אי אפשר היה להרימם על פי המתכונת רחבת ההיקף אולם בר ביצוע כפי שהצעתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 / רבבה עמודים) במשך תריסר שנים 2012 – 2000 ואשר קרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם", במסגרת הסדרה בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שעליו פיקדתי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 של שני המשחקים קפריסין – ישראל וספרד – ישראל הסתיים בהצלחה רבתי מהיבטי השיווק, התוכן והיקף התוכן, והרייטינג. כרגיל כגודל ההשקעה הטלוויזיונית – כך הייתה גדולה האכזבה מנבחרת ישראל בראשות המאמן שלמה שרף ושני שחקניו הבכירים אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. הנבחרת הזאת ניגפה פעמיים ונכשלה בפעם הרביעית ברציפות בעידן שלמה שָרְף להעפיל לטורניר הגמר של המונדיאל ו/או לטורניר הגמר של ה- Euro. רבים משחקני הכדורגל של הנבחרת שלנו סברו בעידן ההוא (ויש הסוברים גם כיום) כי לרוץ על כָּר הַדֶשֶא זהו הדבר הקשה ביותר בחיינו . בניגוד לנבחרת ישראל בכדורגל שכשלה – דרכה של הטלוויזיה בניהולו של יאיר שטרן צלחה בבירור גם הודות לעבודה קשה ויסודית ורציפה בתחום גיוס החסויות. אני לא הייתי שַר הספורט. הייתי שַר שידורי הספורט אצל אורי פורת ויאיר שטרן. תפקידי היה להפיק, לערוך, לנהל, ולנווט. ואז החלו החריקות בצמרת הרשות. סמנכ"ל הכספים מוטי לוי התלונן אצל מנכ"ל הרשות אורי פורת כי מנהל חטיבת הספורט יואש אלרואי גונב לו את הפרנסה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן. ב- בניין "שערי צדק" בירושלים (מקום משכנה של הנהלת רשות השידור ההיא) החלו להתרוצץ רינונים והשמצות בגיני ובגין מנהל הטלוויזיה שלי יאיר שטרן. היה ברור מי הוא המקור. ב- 17 באוקטובר 1999 נזעק יאיר שטרן ממקומו. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הטיס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברו של סמנכ"ל הכספים מכתב נזיפה כה קשה בגין התנהלותו. זהו לשונו של המסמך.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1999. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 23 שנים. מסמך סנסציוני חסר תקדים בתולדות רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן חושף לראשונה בבוטות ובפרהסיה את חולשותיו המקצועיות של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי. עותקים מהמסמך נשלחו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד גב' חנה מֶצְקֶבִיץ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נדהם בקוראו את המסמך שכתב יאיר שטרן יבד"ל אך הוא לא היה המום. הוא הפך אומנם לאיש חלש שפוסח על שתי הסעיפים אך לא חסר אונים לחלוטין מכדי להבין את הטקסט החריף שניסח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסמך הזה לאיש הכספים מוטי לוי ואת שיווי המשקל הבלתי אפשרי שנכפה עליו. בצִדוֹ האחד לאורך זמן סוסים דוהרים ובצדו האחר שוורים עַצֵלים. הוא יאיר שטרן הבין שאין עוד בכוחותיו הדַלִים לייצר מציאות הרמונית בתוככי רשות השידור, מה עוד שיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמסוֹנוֹב ויו"ר וועדת הכספים של רשות השידור  אַלוֹן אַלְרוֹאִי זינבו בו שוב ושוב. גִיל סַמְסוֹנוֹב נהג לקטר לי בימים ההם, כלהלן : "…תראה איזה מנכ"ל דַל יש לנו…". אין לשכוח כי שניהם, המנכ"ל אורי פורת ז"ל ו-יו"ר הוועד המנהל גִיל סַמְסוֹנוֹב יבד"ל היו פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו, ואַלוֹן אַלְרוֹאִי פרי מינוי של סִילְבַן שָלוֹם. שניהם היו נחושים להדיח אותו ולהציב מישהו טוב ממנו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, כמובן מישהו שהם סומכים עליו מרשימת הימין הפוליטי.

שני המסמכים החשובים ביותר שהשיגו אותי לאחר שגשוג השידורים הישירים של מבצע (קפריסין וספרד) בספטמבר – אוקטובר 1999 ומבצע ה- Final four  האירופי בכדורסל של סלוניקי ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 לא היו מכתבי הצל"שים מהבוסים שלי, אלא מסמכי הערכה של גב' רוֹנִית לָטְשוֹבֶר ומר גִיל בּוּל שני אנשי השיווק של חברת "פֶּלֶא פוֹן" ש- מִמְנוּ ב- 600000 (שש מאות אלף) דולר את העלאתם ל- "אוויר" של שני המבצעים הללו. ההצלחה הכלכלית הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הובילה אותי למחשבה מוצדקת כי בפינות שונות במדינה מונח כסף מסחרי שניתן לאסוף אותו על ידינו למען מטרות השידור הציבורי, אולם לא עשינו זאת בגלל עצלנות ונרפות של המחלקה הכלכלית של רשות השידור. אירועי הספורט הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם היוו בהחלט מטרה ויעד כיבוש של השידור הציבורי. נדרשו מאתנו טיפ טיפה של יוזמה, מרץ, וכישרון כדי להביא את הכסף המסחרי הזה לביתנו הטלוויזיוני.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 23 שנים. זהו מכתב הצל"ש של גב' רוֹנִית לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של חברת "פלא פון", שנשלח אלי, בתום מבצע השידורים של משחקי קפריסין – ישראל, וספרד – ישראל. זאת הייתה זריקת עידוד חשובה לאורח המחשבה והיוזמה שלי (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. מכתבו של גיל בול מחברת "פלא פון" שנשלח אלי בתום מבצע השידורים המשגשג של ה- Final four האירופי בכדורסל סלוניקי 2000. זאת הייתה זריקת העידוד השנייה שקיבלתי כמי שמנהל ומנווט את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שגשוג מבצע השידורים הישירים של ה- Final four בסלוניקי 2000 הוליד גם צל"ש חשוב של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (שאין לזלזל בו למרות המחלוקות) שנשלח אלי ב- 23 באפריל 2000 (הובא כבר בפוסטים הקודמים). הוא היה חשוב אך לא מספיק חשוב מפני שנעדר את הפרטים שהבטיח לי לפני כן, אלה שנועדו לשפר את איכויות השידור הציבורי בתחום הקונקרטי שאני הייתי אחראי עליו.

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידור המוצלח והמשגשג של השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל – סלוניקי 2000. המסמך היה חשוב אך לא חשוב מידי מפני שהוא נעדר את ההבטחות שנתן לי אורי פורת בע"פ על מנת לשפר את לוח השידורים הציבורי בתחום הקונקרטי שאנוכי הייתי מופקד עליו. הוא הבטיח בע"פ אך לא הבטיח זאת בכתב. וזה הבדל גדול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- "Final four" האירופי בכדורסל בסלוניקי – יוון בהשתתפות מכבי ת"א ב- 18 ו- 20 של חודש אפריל 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סופו של חודש אפריל בשנת 2000 היווה משבר עבור רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לבטח עבורי באופן אישי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פרש לעַד. מעמדו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי הוּעַם. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ִגיל סַמְסוֹנוֹב מתומכיי סיים אף הוא את תפקידו ושָב לחברת הפרסום והשיווק שלו בתל אביב. השוק הטלוויזיוני בארץ הפך לתחרותי יותר ויותר בתחום שידורי הספורט. כולם חשקו בכדורגל הישראלי ובקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. מכבי ת"א לא הייתה באפריל 2000 אלופת אירופה, אלא רק Runner up (סגנית), אולם עוררה סביבה עניין כאילו היא אלופת ה- NBA. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנתה במשך השנים והפכה את נבחרת הכדורסל של מכבי ת"א לקבוצה של המדינה. בתמורה, דרשה הנהלת מכבי ת"א מרשות השידור עוד ועוד תוספות של דולרים עבור זכויות השידורים. היה ברור כי נדרש לשלם עבור זכויות השידורים הללו הון עתק אם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמת רוצים לשדר אותה את מכבי ת"א על סיגנל הטלוויזיה שלנו. העסק הכלכלי הפך למסובך יותר ויותר. הקושי העיקרי היה לשכנע את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בצורך הקונקרטי הזה ובהזדקקות הכללית שלנו לאירועי הספורט הרלוואנטיים באשר הם, בארץ ובחו"ל. אורי פורת התלבט עד בלי די. יו"ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור נַחְמָן שַי יבד"ל והמִשְנֶה שלו גב' אַהוּבָה אוֹרֶן – פִּינֶס ז"ל הקשו עליו על אורי פורת את חייו המקצועיים. לרוע מזלו ניצב לידו סמנכ"ל כספים רדוד בלתי יצירתי בדמותו של מוטי לוי. לא פעם אחת וגם לא פעמיים שַח באוזניי אורי פורת את געגועיו העזים ליכולתו המוכחת של קודמו של מוטי לוי, יוֹחָנָן צַנְגֶן. לא ניתן היה להשוות בין שניהם. יוחנן צנגן שַם אותו בכיס הקטן שלו. יוחנן צנגן היה סמנכ"ל פרודוקטיבי בעל ידע ומרחיק ראות וגם איש הגון. ב- 30 באפריל 2000 שלחנו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי כל אחד בנפרד במקביל את תגובתנו האישית למתחולל באגף הטלוויזיה של רשות השידור בתום מבצע סלוניקי 2000. אנוכי הרצתי את מכתבי בעקבות מכתב ההערכה שקיבלתי מאורי פורת ויאיר שטרן הטיס את המֶסֶר שלו בגלל מכתב הנזיפה שקיבל מהמנכ"ל שלו. חלפו מאז 19 (תשע עשרה) שנים. אינני מתגעגע כלל לאותם הימים ההם.

טקסט מסמך (1) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 1 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (2) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 2 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (3) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 3 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (4) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 4 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (5) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 5 ואחרון מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

כאמור באותו היום ההוא של 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את תפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 7 שנים מאז מונה למשרה הרמה הזאת ב- 1993 ע"י מוטי קירשנבאום. זהו מכתב הפרידה ששלח למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. המסמך האחרון שנשלח מטעמו למנכ"ל הרשות.

טקסט מסמך (1) : 30 באפריל 2000. מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן יבד"ל (עמוד מס' 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל אודות מסע הייסורים של רכישת זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, טיב ביצוע השידורים הישירים ע"י חטיבת הספורט ואחרית הרייטינג הפנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 30 באפריל 2000. מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (עמוד מס' 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אורי פורת אודות מסע הייסורים של רכישת זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, טיב ביצוע השידורים הישירים ע"י חטיבת הספורט ואחרית הרייטינג הפנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותו התאריך ההוא של ה- 30 באפריל 2000 בו כתב את המסמך הנ"ל למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, היה כאמור היום האחרון של יאיר שטרן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. בתום שלושים שנות קריירה משגשגת ויוצאת דופן כתב לי יאיר שטרן ב- 30 באפריל 2000 מכתב פרידה. פרידה מקצועית אך גם אישית. חלפו מאז יותר מתריסר שנים. גם עכשיו כשאני מעלעל במסמך הזה עוֹרי הופך לעוֹר ברווז. יאיר שטרן נותר עבורי אישיות עַל מיוחדת במינה. ראשית דבר אדם בעל מוּסָר ויושרה מוחלטים.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נפרד ממני בתום שנות דור של קריירה משגשגת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הוא נחשב בעיניי לאישיות עַל בעלת הדר, אינטגריטי, ודיגניטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מעריך שהפוסט הזה הוא אחד האחרונים במסגרת הפוסטים שעסקו ו-דנו בברית השידור המשותפת הארוכה וחסרת התקדים במשך 37 שנים 2007 – 1970 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א. ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 עמודים) והקרוי, "הקשר הסימביוטי". הספר "הקשר הסימביוטי" הוא אחד מתוך 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי ואשר מרכיבים את הסדרה הכוללת, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

 

משבצות מכבי ת"א בערבי חמישי נבנות כנדבכי שידור בפירמידה הטלוויזיונית הציבורית. המו"מ הכספי הגרנדיוזי והסבוך של רשות השידור לרכישת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בעונת 2001-2000. הופעתה של חברת הצרפתית "+ SPORT" המחזיקה בזכויות השידורים הטלוויזיוניות של אירועי ספורט עתירי סקרנות ציבורית. אברהם פלדה ועורך דינו עו"ד יעקב וינרוט נאבקים בסתיו 2000 באביב גלעדי על הזכות לשווק את זכויות מכבי ת"א בארץ. המאבק FIBA-ULEB. ההיסטוריה של התפתחות איכות הכיסוי הטלוויזיוני של משחקי מכבי ת"א מאז ימיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בראשית שנות ה-80 של המאה שעברה ועד לתקופתם של המנכ"לים של הרשות מוטי קירשנבאום ז"ל ואורי פורת ז"ל בעשור ה-90 וראשית שנות ה-2000. הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל מניחה ב-1970 את יסודות הבימוי של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה. העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל מפרסם עצומה ציבורית ב-"מעריב" ב-5 במארס 1981 נגד קטיעת השידורים הישירים של מכבי ת"א בתשע בערב לטובת מהדורת החדשות "מבט". קרייני הרצף בטלוויזיה בשנות ה-70 במאה הקודמת היו דן כנר וענת שרן. התפתחות טכנולוגיית הצילום הטלוויזיונית, טכנולוגיית הסטטיסטיקה, טכנולוגיית השעון וטכנולוגיית הכיתוב האלקטרוני בשידורים הישירים של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א.

ה- FIBA  (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) בשנת 2000 הייתה שרויה כבר בתהליך מתמשך של קריסה מוסרית. אנשי עסקים ספרדיים בראשותו של מר ג'ורדי ברטומיאו הנתמכים כלכלית ע"י חברת התקשורת הממלכתית של ספרד "טלפוניקה", זיהו זה זמן רב את חולשתה הציבורית של הפיב"א והחליטו למרוד בה. הם הוציאו לפועל את מזימתם בתום משחקי ה- Final Four של סלוניקי 2000. זאת הייתה קבוצת אנשים רצינית ועשירה, ובעלת יוזמה, המקורבת לכדורסל הספרדי ולספורט הבינלאומי, שלא ראתה בעין יפה את המתחולל בין כתלי הפיב"א. הם קראו תיגר על שלטונה המסורתי של הפיב"א באירופה, ונגסו ככל שיכלו בגוף הספורט הבינלאומי הזה שנראה מסואב בעיניהם. לגוף הכדורסל האירופי החדש שהקימו ביבשת קראו  ULEB (ראשי תיבות של United League European Basketball) ואת הליגה הנפרדת שמיסדו על חורבות הסדר הישן באירופה, כינו Supro – League. הכדורסל האירופי התפצל , ועמו השתנה גם מבנה זכויות השידורים. כמובן שלא היה לי כל עניין לשָדֵר את קבוצות הכדורסל הישראליות המשניות. בחרתי שוב להתרכז במכבי ת"א שהייתה אלופת המדינה, מחזיקת הגביע, והפיינליסטית בגמר גביע אירופה של סלוניקי 2000. היא הייתה אומנם אובייקט שידור יקר, אך מניב רייטינג, איכותי ופופולארי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הייתה צריכה יותר מזה. המנכ"ל אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני הסכימו עמי. פילוסופיית השידור שלי גרסה כמו תמיד שעלינו לרכז את מירב מאמצינו הפיננסיים באלופת ישראל, ואם ניתן (תוכניתית וכספית) גם בסגניתה. אך לעולם לא בסגנית ללא האלופה. מהלך כזה לא בא בחשבון מצדי. ל-קו המחשבה הקונקרטי הזה שלי שעל פיו פעלתי שנים רבות היה גיבוי מלא של כל המנכ"לים ברשות השידור הציבורית הישראלית לדורותיהם תחתיהם שרתי.

המו"מ על זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א לעונת 2001 – 2000 היה סבוך והחל מוקדם מהרגיל, עוד בטרם נערכו משחקי ה- Final Four של סלוניקי 2000. היה מדובר המו"מ מסובך יותר מתמיד. כל מי שהיה לוֹ יד ורגל כמעט בעסקי תעשיית הטלוויזיה בישראל, היה קשור איך שהוא לקפיטאל שהתגלגל סביב ליגת הכדורסל האירופית היוקרתית ה- Suproleague. שני אנשי עסקים תל אביביים מר אביב גלעדי (בעל מניות בערוץ הספורט בכבלים) ומר אברהם פלדה (לשעבר יו"ר מועדון הכדורסל של הפועל ת"א), טען כל אחד בנפרד בפני, שהוא זה שקנה מידי חברת תיווך זכויות השידורים הצרפתית "+ SPORT" מיסודה של רשת הטלוויזיה הצרפתית הנודעת, "+ Canal", את הזיכיון וההרשאה הבלעדיים למכור את זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בארבע השנים הבאות 2004 – 2000 לשידור ארצי (Terrestrial) בישראל. שניהם הודיעו לי חד משמעית כי לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א אין Say (אין לו מה לומר) בעניין ואיננו יכול להתערב או להשפיע למי מגופי השידור בישראל יימכרו זכויות השידורים. "זכויות השידור אינן יותר של המועדון של עו"ד שמעון מזרחי", אמרו בגאווה בלתי סמויה, והדגישו, "אַל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשאת ולתת עוד עִמו. שמעון מזרחי איננו רלוואנטי יותר למו"מ מן היבט זכויות השידורים שלוֹ". אברהם פלדה האמין בכל לִבּוֹ כי זכויות השידורים של מכבי ת"א להפצה בישראל באמת שלוֹ והציע לנו את עסקת השידורים ארוכת הטווח בת ארבע השנים ב- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר זול יותר מאשר הציע אביב גלעדי. זה מה שהיה ניתן להבין מהמסמכים השונים שהתרוצצו בשטח והגיעו לידיי. העניינים הסתבכו והמחירים התייקרו. המו"מ התנהל עם אנשים שונים בכמה ערוצים, ריחֵף מעל מכשולים ומהמורות, ונע בדרך מפותלת. שני גופים מתווכים, צרפתי וישראלי, עמדו לגזור קוּפּוֹן מרשות השידור באם המו"מ הזה יצלח. ביום ראשון – 16 באפריל 2000, יומיים לפני תחילת מבצע סלוניקי, החלטנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1יאיר שטרן, ואנוכי להעמיד במבחן את אמינותו של אברהם פלדה, את רצינות כוונותיו ואת אופציות השידור והעלויות הכספיות שהוא מציע לנו. שִיגרתי לוֹ מכתב אישי וסודי ביותר [1]. רק מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היו בסוֹד העניין. הרחקנו את סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ואת מנהל החדשות רפיק חלבי לפי שעה מתהליך הרכישה. ככל שפחות אנשים ברשות השידור יהיו מעורבים ברכישת הפרויקט היוקרתי, כך תקטן סכנת דליפת האינפורמציה הסודית והנתונים הכספיים שמרכיבים אותה.

טקסט מסמך : 16 באפריל 2000. זהו המסמך שנכתב על ידי לאברהם פלדה האיש שהציג את עצמו כמי שמחזיק בזכויות השידורים שלקבוצת מכבי ת"א בכדורסל במשחקי גביע אירופה לאחר שקיבל אותן מגב' סטפאני מיניו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פחות מחודש מתום ה- Final Four  של סלוניקי 2000 , נפגשנו המנכ"ל אורי פורת ואנוכי ביום רביעי – 11 במאי 2000  לשיחת גישוש עם עו"ד שמעון מזרחי. הפגישה המצומצמת התקיימה כהרגלינו במסעדה האיטלקית הקטנה של חֵן שַפִּירָא ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. כולנו הבנו שמבנה הזכויות מסובך ורווי פלונטרים וצריך להמתין להתבהרות התמונה. ההמתנה חייבה אותי לעמוד על משמר הזכויות במשנה זהירות. עבדתי עכשיו מידֵי יום 18 שעות סביב השעון. הייתי כל כולי שקוע בניהול שתי הפקות בינלאומיות גדולות שניצבו בשער, אליפות אירופה לאומות בכדורגל בהולנד ובלגיה (המכונה טורניר 2000 EURO) ואולימפיאדת סידני 2000. פחדתי לאבד את ערנותי בדרך המפותלת והקשה ועמה גם את זכויות השידור של מכבי ת"א. כל העסק היה נתון בסבך מאבקי כוחות של קונגלומרטים. נעשו שם לכאורה דברים לא כשרים. סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ סיפרה לי בשיחת טלפון שמישהו מישראל בשם אביב גלעדי החפץ בזכויות השידורים שוחח אתה, והציג את עצמו כנציג רשות השידור. מכיוון שהכירה אותי באופן אישי וידעה כי אני הוא הנציג הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא אף אחד אחר זולתי, השתוממה ודאגה להעמיד אותו במקומו. ביום שישי – 26 במאי 2000, פִקססתי לצרפתייה גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ (Stephanie Mignot) המתאמת והמפיקה הראשית של "+ SPORT", ואשת סודו של הצרפתי מר זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerome Valcke), וביקשתי ממנה הבהרות מדויקות בכתב הנוגעות למו"מ המבולבל הזה, ומי מהשניים אביב גלעדי ו/או אברהם פלדה מחזיק באמת בזכויות השידורים של מכבי ת"א בישראל. הנה המכתב כלשונו [2].

טקסט מסמך : 25 במאי 2000. זהו המסמך הסודי שנשלח לגב' סטפאני מיניו עוזרתו האישית של מר ז'רום וואלקה ובו התהיות שלנו כיצד שניהם מנהלים את מכירת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בגביע אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני כן ניהלתי עם גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ שיחת טלפון ארוכה ממנה הבנתי שהיא מבולבלת ולא בטוחה באינפורמציה שהיא מחזיקה בידה. שאלתי אותה, "מדוע חברת "+ SPORT" איננה מנהלת מו"מ ישיר עם רשות השידור אלא באמצעות מתווכים", והוספתי, "אנחנו מוכנים לטוס לפאריס מייד כדי לנהל את המו"מ מול ז'רום וואלקה בעצמנו. נזמין אתכם למסעדה נחמדה בשדרות שאנס – אליזה ושם נחתום על חוזה שיחסוך כסף רב לנו וגם לכם". כל הביזנס הזה עם מר זֶ'רוֹם וָואלְקֶה שהצטייר כאיש בלתי אמין ושליחתו גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ נראה לי לקוי מיסודו. המון פרטים היו נסתרים ולא ברורים. מעולם לא קיבלתי תשובה רשמית בכתב מסְטֶפָאנִי מִינְיוֹ או מהבוס שלה זֶ'רוֹם וָואלְקֶה מי באמת מחזיק בזכויות השידורים בישראל. הם גם לא הגיבו אף פעם להצעת המו"מ הישיר שלי עימם ללא מתווכים שגוזרים לעצמם בדרך המפותלת קופון כספי (גדול). שוחחנו רבות בטלפון, אך הם לא גיבו את מילתם המדוברת שלהם בשוּם מסמך. בשוּם מילה כתובה. זה היה מוזר. הדבר עורר חששות כבדים בלִבִּי. דיווחתי על כך למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ולמ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הפורש כבר לא היה בסביבה לאחר שהוועד המנהל בראשותו של גיל סמסונוב סירב להאריך לוֹ תקופת ניהול נוספת בתום שבע שנים). הייתה חסרה לי אמינותו של עו"ד שמעון מזרחי. כמה שנים אח"כ פורסם בעיתונות הבינלאומית כי זֶ'רוֹם וָואלְקֶה שנטש את FIBA והפך להיות מאוחר יותר איש שיווק של ה- FIFA פוטר מעבודתו ב- FIFA, בשל אשמת רמאות ושוחד בעקבות פסיקה חמורה של בית משפט בניו יורק נגד ארגון הכדורגל. FIFA הודיעה כי ז'רום וואלקה ניהל במקביל מו"מ עם שתי חברות כרטיסי האשראי הבינלאומיות VISA ו- MASTERCARD על חוזה חסות לשידורי גביע העולם, "וכי הוא ועובדיו הוליכו שולל את הארגון ומסרו לו אינפורמציה לא נכונה". בפסיקתו קיבל בית המשפט בניו יורק את ערעור חברת "מאסטרקארד" על כך ש- FIFA חתמה חוזה חסות על 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר עם חברת "וויזה" לתקופה של שמונה שנים (הכולל שני מונדיאלים), מכיוון שלחברת "מאסטרקארד" הייתה זכות ראשונים להארכת החוזה שלה. השופטת בניו יורק קבעה כי ה- FIFA באמצעות זֶ'רוֹם וָואלְקֶה, "שיקרה באופן רצוף לחברת "מאסטרקארד" [3].

אביב גלעדי הציע לי אז בימים ההם חוזה בלעדי לארבע שנים של  2005 – 2001 תמורת 20.000000 (עשרים מיליון) דולר, כ- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשנה. "מחיר לא יקר", הוא אמר לי. הוא צָדָק זה היה באמת מחיר סביר. אברהם פלדה הרהיב עוֹז והציע לי את  אותו ההסכם לאותן טווח שנים בעבור 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר. המשכנו להמתין. ביום שני – 29 במאי 2000, טלפן אלי אביב גלעדי לביתי ברמת גן, ובטון קצר רוח אמר לי כלהלן, "…שאם לא נחתום עמו על עסקת שידורי מכבי ת"א בתוך שבוע, הוא ישדר את משחקי מכבי ת"א בערוץ הלוויני לכל דיכפין…". הוא השתמש כמובן באיום סרק. אביב גלעדי שוחח עמי בחרון אף ובאגרסיביות רבה עד כדי אובדן שליטה כמעט. הוא כעס וזִלזֵל בטלוויזיה וברשות השידור וגם פגע במוניטין של עו"ד שמעון מזרחי. הוא המעיט מיכולתו של עו"ד שמעון מזרחי להנהיג את מועדון הכדורסל היוקרתי. מייד פִקססתי את תַּמליל שיחת הטלפון שלי עם אביב גלעדי לידיעת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הנהו כלשונו [4].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                              30.5.2000

למנכ"ל שלום רב,

להלן תמליל שיחת הטלפון ביני (בביתי ברמת גן) לבין אביב גלעדי, הנוגעת לזכויות השידורים של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ב- Supro League. מזכירתו של אביב גלעדי : יואש אלרואי, אביב גלעדי רוצה לדבר אתך.

אני : תבקשי ממנו שיתקשר בעוד כרבע שעה (הייתי עסוק בשיחת טלפון אחרת הקשורה לעבודתי במכשיר טלפון שני המותקן בביתי ברמת גן).

 אביב גלעדי (כעבור 15 ד') : יואש שלום רב.

 אני : שלום גם לך.

אביב גלעדי : אל תדברו יותר עם שמעון מזרחי בנוגע לזכויות השידור של מכבי ת"א.

 אני : למה ?

אביב גלעדי : אין לכם מה לדבר אִיתּוֹ יותר, דברו איתי ישירות.

אני : אבל עד היום דיברנו עמו…

אביב גלעדי : כי זה מה שהוא אומר לי…שנוח לכם יותר לדבר עמו' ולא איתי.

אני : מעולם לא השמענו בפניו טענה כזאת…

אביב גלעדי : זה מה שהוא אמר לי…אל תדברו אתו , דברו איתי ישירות…

אני : מדוע ?

אביב גלעדי : אמרתי לך את דעתי על שמעון מזרחי לפני כמה חודשים…אין לו מה לומר…המשחקים לא שלו…(הכוונה למשחקי החוץ ב- Euro League בעונת המשחקים  2000 – 1999), ואם הוא לא ישלם לי את המגיע לי, אתה יואש אלרואי לא תשדר…מי זה שמעון מזרחי …המזרחי הזה הוא איש קטן וקמצן…אין לו כסף והוא על הקרשים…

אני : ככה אתה דיברת עליו באמת לפני כמה חודשים…

אביב גלעדי : כן… נכון…אין לי חברים בביזנס הזה…אותי מעניין רק הכסף…

אני : באמת…? מה אתה אומר…? את ערוץ 1 ורשות השידור מעניין מאוד הכסף, העסקים וזכויות השידורים, אבל איננו מדברים בסגנון בוטה כמו שלך…אנחנו אנשים הגונים, ישרי דרך, ובעלי מוסר. רשות השידור היא אולי קצת מסורבלת מעצם הווייתה כמשדר ציבורי – ממלכתי, אך מילה שלה היא מילה (!)

אביב גלעדי : לא מעניין אותי…אם מישהו יציע לי 6.000000 (שישה מיליון), ואתם תציעו 4.000000 (ארבעה מיליון) …אין לי חברים…שמעון מזרחי לא מעניין אותי…רק הכסף מעניין אותי…בטח שאני אקח את ה- 6 מיליון…

 אני : הבנתי.

אביב גלעדי : אני רוצה מכם הצעה כספית עד סוף השבוע…אל תדבר יותר עם שמעון מזרחי…אני מוכן לתת לכם את מכבי ת"א ב- 20.000000 (עשרים מיליון) דולר לארבע שנים…5 מיליון דולר לעונה…איך זה ?

 אני : תודה רבה לך על ההצעה.

אביב גלעדי : אני מחכה לרשות השידור רק עד סוף השבוע…אם אינכם חוזרים אלי, לא יישאר לכם ביד שום דבר אני אפתח ערוץ ספורט ב- DBS, ואשדר שם את מכבי ת"א, וגם את הליגה האנגלית בכדורגל, ואת הליגה האיטלקית בכדורגל, וגם את מכבי ת"א בכדורסל.

אני : תודה על ההצעה.

אביב גלעדי : מצידי אל תחתמו איתי…תמשיכו לזבל את המוח לז'רום וואלקה…הלוואי והוא יעשה את זה. את המיליונים אני ארוויח ממנו במקום מכם…אני אתבע אותו…אל תדאג…מיליונים אני אקח ממנו…

אני : אביב, תודה רבה לך על שיחת הטלפון (סוף התמליל).

בברכה, יואש אלרואי                                                                                                                                                                                                                                         

טקסט מסמך (1) : 30 במאי 2000. מסמך שנשלח מטעמי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 1 מתוך 2) אודות תמליל שיחת הטלפון ביני לבין מר אביב גלעדי הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחקי מועדון מכבי ת"א בכדורסל באירופה בעונת 2001 – 2000. אביב גלעדי טען בפניי בלהט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בליגה האירופית בכדורסל. הוא התגלה כאיש עסקים אגרסיבי ביותר וגם בעל סגנון דיבור בוטה באופן מיוחד. גם מר אברהם פלדה טען בפניי באמצעות עורך דינו עו"ד יעקב וינרוט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של מכבי ת"א ולא אביב גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 30 במאי 2000. מסמך שנשלח מטעמי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2) אודות תמליל שיחת הטלפון ביני לבין מר אביב גלעדי הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחקי מועדון מכבי ת"א בכדורסל באירופה בעונת 2001 – 2000. אביב גלעדי טען בפניי בלהט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בליגה האירופית בכדורסל. הוא התגלה כאיש עסקים אגרסיבי ביותר וגם בעל סגנון דיבור בוטה באופן מיוחד. גם מר אברהם פלדה טען בפניי באמצעות עורך דינו עו"ד יעקב וינרוט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של מכבי ת"א ולא אביב גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בינתיים הצטרף למאבק גם אברהם פלדה שהציע את אותה המרכולת של מכבי ת"א הרבה יותר בזול. כדי להדגיש את רצינות הצעתו, צירף לדיון עמי את עו"ד שלו ד"ר יַעֲקב וַיְנְרוֹט ז"ל. ביום רביעי – 12 ביולי 2000, דיווחתי מייד במכתב סודי ואישי למנכ"ל אורי פורת את פירטי שיחת הטלפון של עו"ד יעקב וַיְנְרוֹט עִמִי. עו"ד יעקב וינרוט ייצג את אברהם פלדה במאבקו המשפטי נגד מר אָבִיב גִלְעָדִי בעניין המריבה על החזקת זכויות השידורים של מכבי ת"א בכדורסל האירופי. כמו כן צירפתי למכתב את הערכתי לגבי יחסי הכוחות בין אביב גלעדי לאברהם פלדה [5]. עו"ד יעקב וַיְנְרוֹט אמר לי כלהלן:  "שלום לך יואש אלרואי, אנחנו מתכוונים לפתוח בימים הקרובים בתביעה משפטית נגד מר אביב גלעדי בעניין הבעלות על זכויות השידור של מכבי בליגה האירופית בכדורסל, ועל סמך הכירי את החומר הנדון, יש לנו סיכויים טובים לזכות במשפט". סטפאני מִינְיוֹ הודתה בפני שוב בשיחת טלפון מפאריס שהבעיה סבוכה. היא הבטיחה לי שהם יודיעו לי בקרוב וסופית מי הוא נציגם המוסמך בארץ, אָבִיב גִלְעָדִי ו/או אברהם פְּלָדָה. במחלוקת שהתעוררה בין הנִצִים אביב גלעדי ואברהם פלדה מי מהם מחזיק בזכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בליגת ה- Supro League נטיתי להאמין לאברהם פלדה. אולי בגלל שדיבר עִמי כבן אדם בצורה נינוחה וג'נטלמנית, בניגוד לאביב גלעדי שהתנהג עם רשות השידור כאיש עסקים קשוח, בוטה, כוחני, ומתנשא. ביום ראשון – 16 באפריל 2000, (יומיים לפני תחילת משחקי ה – Final Four הודעתי לאברהם פלדה כי אנחנו מעוניינים לרכוש מידיו בעיקרון את זכויות השידורים של מכבי ת"א באירופה בבית ובחוץ לארבע השנים הבאות, 4/ 2003 – 1/ 2000 [6]. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה מכותב על המסמך. הערכתי שאם אברהם פלדה ינצח את אביב גלעדי, רשות השידור תידרש לשלם פחות. הרבה פחות. אך הערכתי גם שמועדון מכבי ת"א יתמוך במאבק הזכויות והכוח הזה באביב גלעדי שהיה בעצמו חבר בתנועת "המכבי" ואוהד מושבע של מכבי ת"א, בניגוד לאברהם פלדה שהיה בעברו איש "הפועל" מובהק ומזוהה עם הצבע האדום. אברהם פלדה שימש גם שנים רבות בעבר כיו"ר מועדון הכדורסל של הפועל ת"א (בשנים 1992 – 1975) ונחשב כמו קבוצתו ליריב עִיקֵש של מכבי ת"א . הבהרתי לאורי פורת את עניין פיצול הכדורסל האירופי, ואת העדפתי ורצוני המוחלט להתקשר פעם נוספת עם מועדון מכבי ת"א ב- Supro League. "הֶיֶיה חכם ונבון וגם צודק במו"מ המסובך והמורכב הזה", סיימתי את מכתבי. ביום שני – 17 ביולי 2000 השיגני מכתבו של עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, המזהיר אותי מפני התקשרות עם אביב גלעדי או מישהו מטעמו, הנוגע לבעלות על זכויות השידור של משחקי הליגה האירופית בכדורסל לשנים 2004 – 2000. משחקיה של קבוצת מכבי ת"א כאלופת המדינה ומחזיקת הגביע וגם סגנית אלופת אירופה בכדורסל, היו אם כן אובייקט שידורי בעל פוטנציאל כספי רב ערך. כך ולהלן הזהיר והתריע אותי עו"ד יעקב וינרוט ז"ל [7].

טקסט מסמך : 17 ביולי 2000. זהו המסמך המקורי שכתב לי עו"ד – ד"ר יעקב וינרוט בא כוחו של מר אברהם פלדה בעת המו"מ על רכישת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לעונת 2001 – 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עו"ד יעקב וינרוט התנסח ברור ותקיף. בפסקה 3 במסמך שלו כתב כלהלן : "…יואש אלרואי, ברצוני להודיעך כי כל התקשרות עם מר אביב גלעדי ו/או מי מטעמו ביחס לזכויות השידורים של משחקי הליגה האירופאית בכדורסל לשנים 2000 – 2004, הינה חסרת תוקף ותהא על אחריותו של המתקשר בלבד…". אח"כ חזר על דבריו באוזניי בע"פ. מכתבו של עו"ד יעקב וָיְנְרוֹט תויק בתיק המו"מ, ופוּקסס מייד ללשכות המנכ"ל אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני. עניין שידורה או אי שידורה של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הסתבך הפעם ונגרר ללא סוף. שידורי 2000 Euro שלנו (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בהולנד ובלגיה בחודשי הקיץ של יוני ויולי 2000), חלפו להם, ועדיין לא הייתה החלטה. נכנסתי לתקופה האולימפית. המשחקים האולימפיים של סידני 2000 עמדו בשער. טרם ידענו כיצד ואיך להחליט. בינתיים מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (יאיר שטרן סיים את תפקידו ב- 30 באפריל 2000), ואנוכי כינסנו מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב שם הכרזתי כי אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית  ערוץ 1 הולכים להכות שוק על ירך בשידורים האולימפיים מסידני 2000 את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שניסה לנשוף בעורפנו. הטקסט היה ברור ונוקב והיה לו על מה להסתמך.

ראה "ידיעות אחרונות" מ- אוגוסט 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי ראינו אז בערוץ הספורט (היום, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) יריב שידור לא הגון ולא ראוי. לא אהבנו אותם. הטקסט האולימפי בעיתון "ידיעות אחרונות", "נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ושניהם ביחד", לא הייתה נבואה. זאת הייתה עובדה. ועם עובדות לא מתווכחים. 

אני עוזב לרגע את מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. תזכורת מתוך יומן אולימפיאדת סידני 2000 שלי:

עכשיו אוֹ טוֹ טוֹ מגיעה תורה של אולימפיאדת סידני 2000 וההתמודדות שלנו שוב "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ונגד מיילן טנזר. התחרות היא נשמת אפי. אנוכי אנוכי אוהב להתחרות ושוּב לא יהיה ספק מי ינצח גם בקרב פנים אל פנים בשידור האולימפי הזה. הנוסח והטקסט שלי במסיבת העיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב בטרם טסתי עם חבריי לסידני היה חד משמעי, נחרץ, ונוקב : "אנחנו נביס שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים בשידורי אולימפיאדת סידני 2000 כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד". לא היה לי כל ספק בכך. תעשיית הטלוויזיה ועשיית הטלוויזיה זרמו לי בעורקים ובוורידים, לא הייתי צריך להתאמץ להבינן, מה עוד שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני העניקו לי לא מעט סיוע וממון אנושי, טכנולוגי, ולוגיסטי כדי למַמֵש את שאיפותיי ההן. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים נכנס למשחקים האולימפיים של סידני 2000 מאחורי גבי מבעד לפשפש צדדי. הייתי נחוש להביס אותם יחדיו עם אנשי הצוותים שלי ב- Sydney 2000. העיתונאי מר אודי טרלו ביטא היטב את ההתנסחות שלי בכותרת שהעניק למסיבת העיתונאים הזאת בעיתון שלו "ידיעות אחרונות".

טקסט תמונה : אוגוסט 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי ראינו בערוץ הספורט (ערוץ מס' 55 בכבלים) יריב שידור מר. לא הערכנו ולא אהבנו אותם. חשבנו שהם מתחרים נגדנו בחוסר הגינות בסיסית. הטקסט בעיתון "ידיעות אחרונות", "…נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ואת שניהם יחד…" לא היה בבחינת נבואה. זאת הייתה עובדה. ועם עובדות לא מתווכחים. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

עוד יבוא היום ואָדוּן בבלוג הזה במבצע השידורים המפואר של אולימפיאדת סידני Sydney) 2000). בתקופה של 17 ימים בין 15 בספטמבר 2000 ל- 1 באוקטובר 2000 שידרנו אפילו ללא שגיאה אחת 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות. זה היה מבצע שידורים כביר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני העניקו לי כמות טכנולוגיה, כמות לוגיסטיקה, וכמות כוח אדם – בסידני ובירושלים, שלא עמדה לרשותי מעולם קודם לכן. ההצלחה הייתה פנטסטית מכל היבט. גם בגלל ההפקה המדויקת להפליא של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO.

טקס הפתיחה המרשים של אולימפיאדת סידני 2000 החל בשבע בערב שעון סידני ונמשך כמעט ארבע שעות תמימות. 110000 (מאה ועשה אֶלֶף) צופים מילאו את האִצטדיון האולימפי עד אפס מקום. 71 המצלמות של SOBO הביאו את הבשורה האולימפית המרהיבה לכל מקום ברחבי תבל. מאיר איינשטיין ואורי לוי איישו את עמדת השידור שלנו בשידור הישיר של טקס הפתיחה. אינני חושב שהם סבלו מאורכו של אחד הטקסים היפים בהיסטוריה הממושכת של האולימפיאדות המודרניות. ממשלת אוסטרליה התנבאה כי כמות מצטברת של יותר מ- 30 מיליארד צופי טלוויזיה בעולם יראו במשך 17 ימי האולימפיאדה את התחרויות האולימפיות. את הלפיד האולימפי בתוך האִצטדיון נשאו נשים ספורטאיות. אלופות אולימפיות אוסטרליות ידועות שֵם מהעבר, ובראשן השחיינית המהוללת דוֹאוּן פְרֶיְיזֶר (Dawn Fraser) שזכתה בשלוש מדליות זהב במִשְחֶה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בשלוש אולימפיאדות, מלבורן 1956, רומא 1960, ו- טוקיו 1964, וגם השחיינית שֵיין גוּלד (Shane Gould) הזכורה מהופעתה היוצאת דופן בגיל 16 באולימפיאדת מינכן 1972 והייתה אלופה אולימפית. אליהן הצטרפו האצנית המזהירה בֶּתִּ'י קָאתְּ'בֶּרְט (Elizabeth Cuthbert) שניצחה בשתי הריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת מלבורן 1956 , ואצנית המשוכות שִירְלִי סְטְרִיקְלֶנְד (Shirley Strickland de la Hunty) פעמיים אלופה אולימפית בריצה ל- 80 מ' משוכות ב- 1952 ו- 1956, ועוד ורבות אחרות. הֵן העבירו את הלפיד בגאווה רבה מיד ליד, אך בכבוד הגדול של הדלקת המשואה התכבדה האצנית האמבורגינית קֶטִי פְרִימַן (Cathy Freeman) תקוות אוסטרליה באולימפיאדת סידני בריצת 400 מ' לנשים . בכך חלק הוועד האולימפי האוסטרלי כבוד למיעוט האמבורגיני אותם הילידים המקומיים שהקבילו את פניהם של האנגלים הראשונים שהגיעו למפרץ סידני בסוף המאה ה- 18. המיעוט האמבוריגיני מונה היום רַק 140000 (מאה וארבעים אלף) בני אדם ונבלע בתוך אומה אוסטרלית בת כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) תושבים.

אוסטרליה היא יבשת ענקית. גילה אותה ב- 14 בפברואר 1770 גֵ'יימְס קוּק הספן האנגלי ומגלה הארצות הנודע שהיה לא רק רב חובל ומנהיג ימי אלא גם רב אומן בניווט במסעותיו הימיים האדירים ארוכי הטווח בשנים שבין 1768 ל- 1779. גֵ'יימְס קוּק חוקר דגול וגאון הצִי האנגלי היה בן 42 כשגילה את מפרץ בוטני בחוף המזרחי של אוסטרליה (מפרץ סידני של היום שם ניצב היום בניין האופרה המפורסם של העיר). הוא הניף שָם את דגל מולדתו וקבע את בעלות הממלכה הבריטית על המקום. אוסטרליה הפכה מייד למושבת כתר של האימפריה הבריטית . הממלכה האנגלית התייחסה בתחילה אל היבשת הענקית והרחוקה כאל משכן פשע אליו הוגלו הפושעים ומפירי החוק האנגליים. ב- 18 בינואר 1788 הגיעה מאנגליה למפרץ "בוטני", קבוצה ראשונה של 736 אסירים בריטיים. את ספינת האסירים הוביל רב החובֵל ארתור פיליפ שהפך למושל הראשון של מושבת הפושעים בניו סאות' וולס (New South Wales). כשעגנה הספינה במפרץ "בּוֹטְנִי" ראה ארתור פיליפ מהספינה סבך שיחי Paper bark ועצי אקליפטוס אפרפרים – ירוקים . האמבוריגיניים הילידים המקומיים קיבלו את פניהם בצעקות, "ווארה, ווארה" (הסתלקו), והטילו את חניתותיהם לעבר התושבים החדשים. חייל של הצי ירה קליע סרק והילידים נמלטו כולם בחיפזון גדול [1]. האוכלוסייה האנגלית החדשה השתלטה ללא קושי על ילידי המקום האמבוריגיניים וקנתה עליהם עליונות ללא תנאי.

יבשת אוסטרליה שמשה בית כלא לקהיליית פושעים בת 160 אֶלֶף אנשים וסִידְנִי הפכה לעיר ראשית ובירת מחוז ניו סאות' וולס. הקפטן הנודע וויליאם בְּלָאיי (William Bligh) מי שהיה פעם סגנו של גֵ'יימְס קוּק במסעי הגילוי ההיסטוריים ואח"כ נודע כמפקדה הקשוח של הספינה "באונטי" (נגדו התחולל ב- 1789 ליד חופי טָאהִיטִי מרד המלחים והקצינים בראשות סגנו פלצ'ר קריסטיאן, הידוע בכינויו "המרד על הבאונטי") הופקד ב- 1806 ע"י הממלכה הבריטית כמושל ניו סאות' וולס (New South Wales) כדי לנהל ביד רמה את המחוז הענקי שיושב ע"י פושעים. אוסטרליה הייתה פעם אסופת גַלוּת של פושעים. אך הפושעים בעלי המסורת והמשמעת הבריטית הקימו ובנו במשך השנים מדינה לתפארת. צריך לבקר באוסטרליה כדי להבין עד כמה המדינה הנאורה, החופשית, והדמוקרטית הזאת היא מהמתקדמות ביותר בעולם מכל היבט שהוא.

קת'י פרימן (Cathy Freeman) היא אָצָנִית נמוכת קומה. רק 1.62 מ'. אם אתה פוגש אותה במקרה ברחוב אתה לא נותן "דֵם" בשבילה. היא לא נראית ספורטאית, בטח לא אָצָנִית. ביום שני – 25 בספטמבר של שנת 2000 היא התייצבה על קו הגמר בריצה ל- 400 מ' נשים לבושה חליפת חלל בצבעיה הלאומיים של אוסטרליה, ירוק וצהוב. הַס הושלך באִצטדיון כשהמזניק הניף את אקדחו. 110000 (מאה ועשרה אֶלֶף) צופים גדשו את יציעי האִצטדיון אבל הוא נשמע רֵיק. עם הזינוק פרץ רעש אדיר של אחת עשרה רִבבות מעודדים. קת'י פרימן החלה את הריצה מהר מידי .היא לא חילקה נכון את כוחותיה. לקראת הסיום נחלשה, "חוֹב החמצן" שלה כבר היה עצום, אך העידוד המסיבי של הקהל העצום דחף אותה קדימה לעבר הניצחון. היא ניצחה אומנם בזמן של 49.11 ש' אך הייתה קרובה להתמוטטות טוטאלית על המסלול. לא נותרה בה טיפה אחת של כוח כדי ליטול לידיה את דגל המדינה ולבצע את הקפת הניצחון באִצטדיון נוכח רבבות הצופים האוסטרלים שעודדו אותה והריעו לה לאורך כל הדרך. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה מרוב תשישות. קת'י פרימן התיישבה על המסלול וריאותיה חיפשו כל מולקולה של חמצן כדי להחיות את גופה מחדש. במקום השני סיימה לוֹרֶיְין גְרָהָאם מג'מייקה בתוצאה של 49.58 ש'. שלישית הייתה הבריטית קאת'רין מֶרִי בזמן של 49.72 ש'.

טקסט תמונה : אולימפיאדת סידני 2000. האצנית האוסטרלית האמיצה ממוצא אמבורגיני קתי פרימן זוכה בשארית כוחותיה במדליית הזהב בריצה ל- 400 מ' באולימפיאדת סידני בזמן של 49.11 ש'. נערה אמבורגינית צנומה וקטנה (גובהה 1.62 מ') שזכתה לאהדה לאומית כל אוסטרלית. (באדיבות SOBO ו- IOC).

כבר שבתי ארצה מאולימפיאדת סידני 2000, ובעיית מועדון הכדורסל של מכבי ת"א עדיין רבצה לה אי שם על המדוכה כאבן שאין לה הופכין. בשבת – 7 באוקטובר 2000 שידרנו ישיר מספרד את משחק הכדורגל ספרד – ישראל במסגרת קדם גביע העולם של יפן וקוריאה 2002. שילמנו סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר תמורת הזיכיון הבלעדי, אך טרם ידענו אם נוכל לשדר ישיר גם את משחקי מכבי ת"א באירופה. ערפל קרב סמיך רבץ זמן רב על שביבי האינפורמציה שניפקה חברת "+ Sport" הצרפתית. מבנה זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בליגת ה- Supro League בעונת 2001 – 2000 היה סבוך מבחינה משפטית אך מעניין. על מיסוד גוף הכדורסל האירופי החדש ULEB (ועמו מבנה זכויות השידורים ומעורבותה של  "+ SPORT" הצרפתית מיסודה של + Canal) נודע לי לראשונה מפי עמיתיי בטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT דווקא באמשטרדם בקיץ 2000 בעת אליפות אירופה לאומות בכדורגל. "הולכת להיות רעידת אדמה בכדורסל האירופי", הם אמרו לי, ומייד שאלו : "האם מכבי ת"א תישאר עם FIBA ו/או תחבור ל- ULEB…?".

אני שָב ו-חוזר למכבי ת"א: שלושה ימים בלבד לפני תחילת משחקי ה- Supro League, באותו צוהרי יום ראשון ההוא של 15 באוקטובר 2000, נפגשנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני, ואנוכי עם יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי לצורך רכישת זכויות השידורים של עונת 2001 – 2000. עו"ד שמעון מזרחי לא היה המארח בפעם הזאת. פגישת המו"מ התקיימה במשרדו של עו"ד יגאל ארנון בקומה ה- 46 של מגדל עזריאלי העגול. אירח אותנו עֵרָן אִילָן עו"ד צעיר ונחמד מאיר עיניים ממשרדו של העו"ד רב המוניטין יגאל ארנון שהעניק למשלחת רשות השידור אירוח נעים ואווירה ביתית. זכות הקניין של ה- Supro league  נפלה בסופו של דבר לידיו של אביב גלעדי. אברהם פלדה הפסיד. החברה הצרפתית "+  Sport", דאגה להעביר אלי את האינפורמציה החשובה הזאת בע"פ, חס וחלילה לא בכתב. בסופה של הפגישה נקבע כי שידור משחקי מכבי ת"א בליגה האירופית לעונת 2001 – 2000 בבית ובחוץ, הם חזקה בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לרבות משחקי ה- Final Four (בפאריס) במידה ומכבי ת"א תעפיל אליהם. במקביל נקבע כי ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) רשאי לשדר לצד השידור הציבורי את משחקי מכבי רעננה, וכן את שאר משחקי ה- Supro League. אך למי זה היה אכפת …I could not care less. עיקר המשימה הושלמה סוף כל סוף. זה מה שהיה חשוב. רשות השידור שוב כרתה ברית שידור עם המועדון המצליח ביותר בישראל ואחד מן המפוארים באירופה. מכבי ת"א הייתה ערב חתימת החוזה מועמדת טבעית לזכות בכתר האירופי ולכן נחשבה בעיניי כאובייקט שידור מן המעלה הראשונה. היא הייתה שוב נֶכֶס שידור חיוני של חטיבת הספורט והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

שילמנו תמורת זכויות השידור הבלעדיות לעונה אחת בלבד הון עתק על בסיס מודולארי בן סכום עצום בדולרים. (פרטי התשלום הללו מצויים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ונקרא "הקשר הסימביוטי"). זאת הייתה עסקה כספית סיבובית, יקרה, ומורכבת, שהיו מעורב בה גם ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים). היא השתלמה בסופו של דבר והגשימה שוב הלכה למעשה את רעיון השידור הספורטיבי כי הטלוויזיה הממלכתית הולכת יד ביד עם הקבוצה שהיא אלופת המדינה בכדורסל. כדי לקבל את מלוא הסכום מרשות השידור של 5.900000 (חמישה מיליון ותשע מאות אלף) דולר היה על מכבי ת"א להעפיל למשחקי ה- Final Four שנקבעו להיערך ביום שישי – 11 במאי, וביום ראשון – 13 במאי 2001 בבירת צרפת. ההסכם היקר הרגיז הרבה מאוד אנשים ברשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי לחתנו ידיים עם עו"ד שמעון מזרחי. אהבנו אותו והערכנו אותו מקצועית. נותרו לנו שלושה ימים בעיצומו של חג הסוכות תשס"א, להיערך טכנולוגית ולוגיסטית לקראת משחקה הראשון של מכבי ת"א נגד סקאווליני פזארו באיטליה ביום רביעי – 18 באוקטובר 2000. זכויות שידורי הספורט החשובים תפחו לממדים אדירים. מכבי ת"א כקניין שידור לא הייתה יוצאת מן הכלל. עכשיו כשחתמנו עם עו"ד שמעון מזרחי על ההסכם היקר בן שבע הספרות, נזכרתי בערגה בימי המו"מ ההם ובמחירים והתשלומים הנמוכים ששילמנו אז. הימים האלה חלפו לבלי שוב. מי חלם שבתוך שתיים עשרה שנה מאז 1988, יתייקר הסכם שידורי הכדורסל עם מכבי ת"א פי חמישים ותשעה יותר ויצמח מסכום מזערי ממדרגה שנייה של כמות יחסית של דולרים לעונה (פרטי התשלום הללו מצויים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ונקרא "הקשר הסימביוטי") עד לסכום פנטסטי של המון המוני דולרים. (פרטי התשלום הללו מצויים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ונקרא "הקשר הסימביוטי"). תוספת עצומה של  אלפי אחוזים. (מִפְרָט וחישוב העלויות באחוזים מתועד בפרוטרוט בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי"). הפקת השידורים התרחבה נוכח גודש המשימות. זמן השידור תפח. המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל היו הראשונים שתמכו בדרישתי לעַצֵב ממד חדש של Pre Game Show בשידורי מכבי ת"א. זהו זמן שידור לפני תחילת המשחק עצמו שנועד לבנות את מתח השידור, וכולל בדרך כלל כתבות קצרות אודות כוכבי המשחק, ראיונות קצרים עם השחקנים הבולטים והמאמנים, קטעים קצרים מהיסטוריית המפגשים הקודמים, צילומי Long shot של הקהל והאווירה בהיכל, והצגת השחקנים הקונקרטית. לצורך כך הם ייחדו לי כרבע שעה – עשרים דקות לפני שריקת הפתיחה. בניגוד לקודמיהם הבינו שני הבוסים העליונים של הרשות והטלוויזיה כי שידור המשחק איננו מתחיל בזריקת הפתיחה של הכדור ע"י השופטים , אלא מתחיל עם שידורו בטלוויזיה. ה- Pre Game Show היה חידוש גדול בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהביא משב רוע מרענן של תוספת אינפורמציה לטובת צופי הטלוויזיה.

חלפה לבלי שוב תקופת האֶבֶן בה נקטעו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בתשע בערב, ללא שום הצדקה עיתונאית, לצורכי שידור מהדורת החדשות "מבט". הרי העורכים הראשיים ברשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שעשו זאת, היו בעצמם עיתונאים וותיקים ובעלי מוניטין, וידעו היטב שהשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א הם החדשות החמות שמתרחשות באותו הרגע On line בזמן אמת. אף על פי כן קטעו באיוולתם את השידורים. כל מחאותיי במשך זמן רב בפני מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה שלו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל להתערב בנעשה ולהפסיק את הנוהג הנפסד נפלו על אוזניים ערלות ולא צלחו. כרגיל, תגובת הציבור לעוולות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אפקטיבית יותר ממני. ב- 5 במרס 1981 , פִּרסם העיתונאי דוב גולדשטיין ב- "מעריב" מאמר שכותרתו הייתה : "בקשה" [8]. זה היה כחודשיים וחצי לאחר פרסומו של המאמר החריף "טלוויזיה מתנכרת" שנכתב ע"י עיתונאי ישראל פז ז"ל בעיתון "על המשמר" ב- 14 בדצמבר 1980, בו תקף בחריפות את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית. את מאמרו של ישראל פז ביטל יוסף "טומי" לפיד ז"ל באחת והשליך אותו לסל האשפה הניצב ליד שולחנו בלשכת המנכ"ל אך יחסו לאלגוריה של דוב גולדשטיין ז"ל הייתה שונה לחלוטין. דוב גולדשטיין תבע במפגיע במאמר ה- "בקשה" מראשי הטלוויזיה בשם הציבור להפסיק את אִיוֶולֶת קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בְּאִיבָּם, בשעה תשע בערב לטובת "מבט". יוסף "טומי" לפיד ז"ל שלא נעתר להגיון הצודק שלי, נכנע לבקשת עיתון "מעריב" בו עבד לפנים. לפתע הבין כי החדשות החמות באותו הרגע בתשע בערבֵי חמישי הם השידורים הישירים עצמם של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. לפתע עלה בדעתו של העיתונאי המנוסה הזה שהיה גם העורך הראשי של שידורי רשות השידור (בטלוויזיה וברדיו), כי את שידור "מבט" ניתן להקדים לשמונה בערב ו/או לאחר אותו ולשדרו בתום המשחק. לפתע תפש כי תשע בערב איננה שעה קדושה. מדהים לחשוב כי מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי התבטל כל העת מפני רצונותיו של המנכ"ל שלו, אך יישר קו לאחר מאמרו של דוב גולדשטיין ז"ל. למרבה הצער הבין יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל באיחור רָב כי השידור הישיר הרלוואנטי באותו הרגע הוא לב העניין וקדוש, גם אם מדובר באירוע ספורט. שידור "מבט" בשמונה בערב היה פתרון הוֹלֵם. אם רוצים להביא לידיעת הציבור שוב את חדשות החמות בעִתּוֹת משבר הרי שניתן לעשות זאת באמצעות שידור כותרות "מבט" בהפסקת המשחק.

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1980. זהו מאמרו של ישראל פז ז"ל "טלוויזיה מתנכרת" בעיתון "על המשמר". מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל שהיה אמביוואלנטי לשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית השליך אותו לפח. (באדיבות "על המשמר" ובית אריאלה בתל אביב).

טקסט תמונה : 5  במארס 1981. מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל ב- "מעריב" ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר, הפסיקו שידורי מכבי ת"א להפריע למהדורות "מבט". מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. (באדיבות "מעריב" ובית אריאלה בתל אביב).

מגוחך לחשוב שדווקא העיתונאי דוב גולדשטיין היה האיש שהצביע על חשיבות רצף היקף השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ושינה לעד את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות ובראשם המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל. סדר העדיפויות בטלוויזיה הישראלית הציבורית השתנה. יוסף "טומי" לפיד שלא הקשיב לי שעה לבקשתו של העיתונאי דוב גולדשטיין חבר מערכת "מעריב" (עיתונו בעבר של יוסף "טומי" לפיד). הוראתו הגורפת אז של יוסף "טומי" לפיד ז"ל להפסיק לחלוטין את קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א, ולשָדֵר את "מבט" בהפסקת המשחק הייתה לצנינים בעיני אנשי החדשות. הם הרגישו נפגעים . רבים מהם נעלבו ממש ולא הסכימו עם החלטת המנכ"ל כי שידור ספורט נחות דוחה את יצירת כפיהם. אך יוסף "טומי" לפיד ז"ל מגובה בדעתו האיתנה וההגיונית של עיתונאי "מעריב" דוב גולדשטיין ז"ל עמד בלחץ ולא שעה עוד להפצרותיהם.

רבים מעורכי "מבט" בימים ההם וכתביהם ראו במהדורתם כמעין נחלת קודש. מאחז פרטי. דיווח ישיר ל- "מבט" מאירועי הספורט עתירי הרייטינג לא כל שכן כשמדובר במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה היה מחוץ לתחום ולא בא בחשבון. האנשים האלה שהתיימרו להיות עיתונאי חדשות בטלוויזיה סירבו מכל וכול לפרוץ לתוך משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה במהלך מהדורת "מבט", ולוּ לכמה שניות, על מנת לעדכן את הצופים בתוצאת המשחק שהשידור הישיר שלוֹ נגדע באופן מלאכותי בתשע בערב. חלק מהעיתונאים האלה שחלקם מוכרים וידוּעי שֵם בחטיבת החדשות ראו בדיווח ושידור ידיעות ספורט פחיתות כבוד. פשוטו כמשמעו . הם סירבו גם לשַדֵּר לצופים בסיום מהדורת "מבט" ידיעת קידום (Promo), כלהלן : "המשך משחק הכדורסל ישודר ישיר מייד בתום "מבט". מה שנראה מובן מאליו היום לא היה בהיר בימים. סירובם של אנשי החדשות לא נבע מרוע לב אלא מאטימות וטיפשות. פריצה חיה ב- "מבט" ליד אליהו לעדכון התוצאה של משחק קטוּע נראתה להם אווילית. עֶצֶם קטיעת השידור הישיר של המשחק בתשע בערב מוכיחה על פי שיקול דעתם כי האירוע איננו חשוב דיו, ולכֵן גם אין צורך לעדכן את הצופים בתוצאה. על פי תפישתם, מדיניות השידור הציבורית המעדיפה את שידור "מבט" בתשע בערב בכל תנאי על פני השידור הישיר של מכבי ת"א המצוי בעיצומו והורדתו מהמרקע, מצביעה על העובדה שהמשחק איננו רלוואנטי. "לכן , מדוע צריך להתעדכן בתוצאה של משחק לא חשוב ?", אמרו לעצמם. ידיעת הסיום של "מבט" המודיעה על המעבר להיכל הספורט יד אליהו בתום המהדורה להמשך השידור הישיר של מכבי ת"א שנקטע, נראתה להם חשודה, ולא באה בחשבון מבחינתם. הם סברו שזאת הודעת רֶצֶף ולא ידיעה עיתונאית. "זה תפקידם של מגישי הרֶצֶף דן כנר וענת שרן להודיע הודעות מן הסוג הזה", כך טענוּ וסָברוּ. בימים ההם שימשו בתפקיד קרייני ומגישי רצף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמות כמעט נשכחים לציבור ברחב, כמו, דָן כָּנֶר, צבי סַלְטוֹן, תקווה מוֹר, ברוריה זִימְרוֹן, ענת שָרָן, אביבה מִילְגֶלְטֶר ואחרים. דליה מזור החלה את הקריירה הטלוויזיונית שלה כמגישת רֶצֶף. תפקידם של מגישי הרֶצֶף היה להופיע על המסך כ-אינפורמאטורים ומקדמי שידור של התוכניות השונות. שדרני הרֶצֶף הפכו בעל כורחם לאנשים מפורסמים מאוד במדינת ישראל. כמה שניות של הודעת רצף על מסך הטלוויזיה המונופוליסטית הספיקו להפוך כל קריין או קריינית לידוען. הם היו נאים וקריינים טובים אך משקלם הסגולי המקצועי בטלוויזיה היה נמוך. הודעות קידום המשדרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עברה מהפכים דרמטיים בחמש עשרה השנים האחרונות.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. דן כנר קריין רדיו "קול ישראל" מדויק, רהוט, ומוכשר שהפך לשדרן רצף פופולארי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. צילום מהמוניטור. (התמונה באדיבות דן כנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  שנות ה- 70 של המאה שעברה. זוהי גב' ענת שרן קריינית חדשות מקצועית ברדיו 'קול ישראל' ובטלוויזיה הציבורית. קנתה את פרסומה הראשון כמגישת רצף בטלוויזיה בשנות ה- 70 בטרם השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. משקלם הסגולי של קרייני הרצף בטלוויזיה היה קטן ובטל בשישים, אך מצלמות הטלוויזיה העניקו להם פרסום אישי רב ממדים. צילום מהמוניטור. (התמונה ניתנה לי באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זוהי מגישת הרצף בטלוויזיה הישראלית גב' אביבה מילגלטר. שימשה גם מזכירת ההפקה של הבימאי יוסי צמח ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זוהי מגישת הרצף בטלוויזיה  הישראלית הציבורית גב' ברוריה זימרון. היא שימשה גם מזכירה שנייה בלשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זהו מגיש הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי סלטון. צילום מהמוניטור. (באדיבות צבי סלטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוויכוח שלי עם אנשי "מבט" בעניין ידיעות, תִּזכּורות, ושידורי כתבות ספורט במהדורות החדשות היה חריף ונמשך שנים . כמו של אלכס גלעדי בזמנו. ב- 14 באוגוסט 1980 שלח אלכס גלעדי מכתב למנהל הטלוויזיה צחי שמעוני באמצעות הבוס הישיר שלו חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בו התריע כי אם "מבט" ישודר בתשע בערב הרי שלא יוותר מאום משידור המחצית הראשונה של משחק הפרידה שאמור להיערך לכבודו של טַל בּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של ישראל בכל הזמנים בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 4 בספטמבר 1980, בין מכבי ת"א לנבחרת אירופה. הנה המסמך [9].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                                   ירושלים, 14.8.1980

אל     :  מנהל הטלוויזיה באמצעות חיים יבין

מאת  :   אלכס גלעדי

                            הנדון  :  מבט לחדשות ביום 4.9.1980

ביום זה תשחק נבחרת אירופה בהיכל הספורט לכבוד פרישתו של טל ברודי . הטקס יחל ב- 20.30 ויימשך כ- 20 דקות. המשחק יחל אפוא סמוך מאוד "למבט". אם "מבט" ישודר כרגיל לא יוותר מאום מן המחצית הראשונה. אני מציע אפוא לבחור בין שלוש האפשרויות הבאות :

1.  הקדמת "מבט" לשעה 20.00

2.  איחורו ל-  22.15

3.  קיצוץ "מבט" למשך ההפסקה (15 דקות)

                                                בברכה ,

                                                אלכס גלעדי

חיים יבין שִרְבֵּט את חתימתו על מכתב הבקשה בדרכו אל מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני, אך לא חיווה את דעתו אם הוא מחייב את הצעתו של אלכס גלעדי או שוֹלֵל אותה. יצחק "צחי" שמעוני אַץ עם הבקשה ליוסף "טומי" לפיד ז"ל. "מבט" הקדוש שוב ניצח . ברבות השנים השתנתה התפישה העיתונאית של עורכי "מבט" הנוגעת לשידורי הספורט מקצה לקצה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האחראי הראשי לשינוי התפישה הזאת. הוא הבין הראשון בהשכלתו הטלוויזיונית שיש למַסֵד מוספי כלכלה וספורט קבועים במהדורת החדשוֹת של "מבט", ממש כמו שעושה זאת העיתונות הכתובה. מוספי הספורט והכלכלה בעיתונים "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ" שימשו לוֹ מודל. מוטי קירשנבאום סבר שלא יכול להיות מצב בו מהדורת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מתעלמת ביודעין משני מוקדי אינפורמציה המעניינים ציבור גדול והנוגעים לאוכלוסיית צופים רבה. באיחור שנות דוֹר נבנה מודל חדש של שידורי חדשות בטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור הרחיב את "מבט" למהדורת חדשות בת 45 דקות במקום חצי שעה כמקובל עד כה, וכפה על העורכים את שידורי הכלכלה והספורט בהן. מוטי קירשנבאום הקדים גם את שידור "מבט" לשמונה בערב במקום בשעה תשע המסורתית. הוא ביקש להתחרות "ראש בראש" במהדורת החדשות של ערוץ 2. כיצד לא חשבו על רעיון הטריוויאלי הזה של הרחבת "מבט" והוספת יומני כלכלה וספורט לפני בואו של מוטי קירשנבאום ז"ל. הרי גם המנכ"לים ההם של רשות השידור שקדמו למוטי קירשנבאום ז"ל, אנשים בשיעור קומתם של שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מֶקֶל ז"ל, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו ארנון צוקרמן יבד"ל (בן 88, היום), טוביה סער יבד"ל (בן 87, היום) וחיים יבין יבד"ל (בן 90, היום) – שהיו עיתונאים בעצמם ואנשי שידור בעלי ניסיון היו יכולים לחולל את השינוי המתבקש. עובדה. הם לא עשו זאת. היינו צריכים להמתין זמן כה רב לבואו של מוטי קירשנבאום. לפתע השתנה הכל לטובה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התכונה הטלוויזיונית הטבעית סביב אירועי הספורט הפופולריים הפכו אותם באחת לידיעות עיתונאיות חשובות. שום עורך רציני ב- "מבט" לא יכול היה יותר להתעלם מהם ולסלקם מלַיין אַפּ השידור שלו. היום ניתן לראות מידֵי עֶרֶב בסיום מהדורות "מבט" את המגיש הראשי הוותיק חיים יבין בן ה- 73, הופך לקריין רצף בדמותו של דָן כָּנֶר מהימים ההם, כשהוא מפרסם בקולו כ- Promoter (ממריץ ומקדם שידורים) את לוח שידורי העֶרֶב. אגב הוא עושה זאת בחדווה רבה. פעם זה נחשב לחטא בל יסוּלַח.

לרשותנו עמדו עכשיו הרבה יותר מצלמות, פי שניים בהשוואה ל-עבר. עכשיו סיקרנו את משחקי מכבי ת"א שהתקיימו בהיכל הספורט ביד אליהו עם עשר מצלמות, שמונה מצלמות גדולות ושתי מצלמות "אצבע" קטנות בעלות עדשות רחבות שהותקנו על הסלים. חמש מצלמות מתוך העשר היו מצלמות Isolated (מצלמות המחוברות כל אחת בנפרד למכשיר הקלטה משלה). זהו יתרון טכנולוגי המביא להישגים עיתונאיים בשידורים הישירים. יכולנו לשָדֵר בנקל חמישה הילוכים חוזרים איטיים מחמש זוויות שונות. כמות המצלמות ועימם גודש ההילוכים החוזרים, תבעה מאתנו להכשיר קאדר צלמים גדול יותר המיומן ומאומן במשימות הצילום הקונקרטיות של משחק הכדורסל. נדרשנו גם להרחיב את מספר הטכנאים בניידת האחראים והמפעילים את ההילוכים החוזרים המיידיים. לאיכותם וטיבם הייתה השפעה מכרעת על התוצאה הסופית של השידור. הצלמים ואנשי ההילוכים החוזרים הפכו למומחי כדורסל וחוקה. עושר המצלמות והעדשות הגדולות והחזקות שלהן, אִפשר לנו למצות את הדרמה הספורטיבית עד תומה. הטלוויזיה היא מדיום של Close ups. היכולת להציץ מקרוב בפניהם המאומצות של שחקני מכבי ת"א, ומאמניהן הדומיננטיים והנמרצים פיני גרשון ודייויד בלאט המתרוצצים על הקווים ושואגים את הוראותיהם, הפכה את ההתמודדות לדרמה אנושית. יכולנו להתקרב מאוד גם לספסלי הקבוצות היריבות ולמאמניהן. גם פרישת המיקרופונים השתפרה לבלי הכר. הצבתי במשחקים ביד אליהו שני כתבי שטח עם מיקרופונים צמודים, שכיסו בצורה שיטתית את התכנסות הקבוצות בפסקי הזמן ואת החלטות מזכירות המשחק. יכולנו לשדר לצופים בבית את דברי המאמנים המחלקים את הוראותיהם לשחקנים.

בראש מחלקת הפיתוח הטכנולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצב פעם איש יצירתי ומבריק וגם עָנָיו מהנדס הטלוויזיה מר אריה מולצ'ינובסקי. הוא היה מתמטיקאי בעל היגיון ברזל ואופי של ממציא. במשך שנים רבות תרם תרומה חשובה בתקציב מגוחך לשיפור הנדסת השידורים. גדולתו הייתה לא רק בהמצאותיו אלא בהקמה והכשרת דוֹר חדש של מפתחים טכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מחלקת הפיתוח הטכנולוגי הנוכחית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו של ישי פרנקל ובסיועם של טכנאים מוצלחים ומסורים כמו מוטי גיא, זיגי זיגל, פסיה לפלר, וארנון וועדיה, בנתה בשנות ה- 80 של המאה הקודמת מערכת סטטיסטיקה ממוחשבת מודרנית לצורכי שידורי בכדורסל והכדורגל. המערכת הייתה בשימוש בשידורים ישירים On Line על מסך הטלוויזיה, וסייעה בצורה משמעותית ביותר בידי ציוותי השידור שלנו , מאיר איינשטיין ואלי סהר ואורי לוי ורלף קליין להעביר לצופים במהירות אינפורמציה אמינה ומהימנה. הצופים בביתם קיבלו נתוני אמת בעת התהוותם כמו כמה נקודות קולע כל שחקן , מניין הנקודות שהושגו מן השדה וב-עונשין, אחוזי הקליעות וההחטאות, מספרי הריבאונדים , וסך חטיפות הכדורים. מחשב הסטטיסטיקה ידע לספר לצופים גם על ממדי השחקנים, גובהם ומשקלם וגם גילם. אבל הישגה הגדול באמת של אנשי מחלקת הפיתוח בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה פיתוח טכנולוגי של שאִפשֵר לניידת השידור הדיגיטאלית להתחבר לשני שעוני המשחק האנלוגיים  בהיכל הספורט ביד אליהו, המופעלים Count down (הספירה לאחור) ע"י שולחן המזכירות של המשחק. אלה הם שעון המשחק הראשי ושעון 24 השניות המודד את משך החזקת הכדור בידי הקבוצה התוקפת (בעבר שעון ה- 30 שניות) , ולהציגם על המסך לאורך כל המשחק באמצעות גרפיקה משוכללת.

זאת הייתה התקדמות חשובה לעומת ימי השעון במשחק השנוי במחלוקת בו ניצחה מכבי ת"א ביום חמישי – 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו בגביע אירופה את אלופת איטליה קבוצת סקוויב קאנטו 86:87. במשחק הזה קלע צ'ארלס קיופק שחקנה האמריקני של סקוויב קאנטו סל בשנייה האחרונה של המשחק והפך את תוצאת המשחק על פניה כשקבע 87:88 לזכות הקבוצה האיטלקית. השופטים אישרו את הסל אך המשקיף הבינלאומי שישב במזכירות פסל אותו. מכבי ת"א ניצחה 86:87 למגִינת לִבָּם של שחקני סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. הצבת שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה הישראלית תרמה תרומה מכרעת לאמינות ומהימנות השידורים הישירים של משחקי הכדורסל בארץ בכלל ומשחקי מכבי ת"א בפרט. שנים רבות לא מצאנו פתרון טכנולוגי נאות ופשוט כיסינו את משחקי כדורסל בארץ ללא חשיפת שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה. שַדָּר הטלוויזיה היה מדווח לצופיו כמה זמן נותר בדיוק כפי ששַדָּר הרדיו מספר למאזיניו. פגם עיתונאי כל כך חמוּר בשידור הישיר שנמשך שנים רבות.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים מסורים ובעלי ידע ו-תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות בשידורים הישירים של הכדורסל והכדורגל. הקרוב אלי הוא מוטי גיא, לידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר ישיר את משחקי מכבי ת"א בלעדיהם ובלעדי אינפורמציית מחשב הסטטיסטיקה שלהם. בתום כל שידור ישיר הצדעתי להם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1981. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. גיורא איילון איש חטיבת הספורט מפעיל את מערכת הסטטיסטיקה הישנה שבנה עבורנו מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית אריה מולצ'ינובסקי. כאן הוא נראה בעת שידור ישיר של אחד ממשחקיה של מכבי ת"א מסייע ליורם ארבל. זאת הייתה התחלה צנועה של עידן המחשבים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1981. טרום עידן המחשב. זוהי גב' מירה הראל – יָגֶן נערת הקארקטר ג'ניירטור (Charchter Generator) הראשונה בתולדות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ברקע ניידת השידור המש"י של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מירה הראל- יגן הייתה צריכה להדפיס במהירות עצומה בעת השידורים הישירים טקסטים, כתוביות, ותוצאות רצות מצטברות על המוניטור של משחקים כמו כדורסל וטניס. בעת ההיא לא הייתה שנייה לה במיומנויות האלה שדרשו אחריות רבה. היא הייתה ספרינטרית ורצה מרתון בעת ובעונה אחת. אלכס גלעדי היה זה ש- "המציא" אותה ו- סבר שהיא כתבנית ומדפיסת הקאראקטר הטובה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מחלקת הספורט הייתה הראשונה שהשתמשה בשידורים הישירים שלה במכונת ההדפסה האלקטרונית (Character Generator) פרי המצאתו של מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית אריה מולצ'ינובסקי. זה היה אחד המהלכים הטכנולוגיים החשובים ביותר שביצע המפיק אלכס גלעדי בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. בשעה שחטיבת החדשות בטלוויזיה השתמשה עדיין בשידורי "מבט" בכתוביות ידניות על המסך באמצעות הורדת אותיות Letraset לבנות על גיליון שחור , צעדה כבר מחלקת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי עוד צעד אחד קדימה לפניה. ה- Character Generator שידרג מייד את השידורים הישירים של הכדורסל והטניס. המכשיר האלקטרוני הזה אִפשר לנו להציב לראשונה על מסך הטלוויזיה בצורה מיידית ושוטפת On line את תוצאת המשחק המשתנה כל כמה שניות. אלמנט מידע הכרחי בסימביוזה הבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לספורט. זה נכון ששדר המשחק מכריז בעצמו על התוצאה המצטברת במשחק, אך הניסיון לימד אותנו כי השידור הישיר בסלון ביתם של הצופים איננו מתקיים לעולם באווירה סטרילית. קיימים רעשים וגרויי שמיעה שונים בבית. משחקי חברה וילדים, בכי תינוקות, שיחות חברים, וכו' מונעים עקיבה רצופה אחרי קולו של השדר. ה- Super Imposing האלקטרוני של התוצאה הרצה על המסך לאורכה של ההתמודדות, התחרות, או המשחק שינה שינוי מרחיק לכת את אופי שידורי הספורט הישירים. כמובן שניצלנו את יתרון ה- Character Generator לזיהוי On line של השחקנים, המאמנים, ומתראיינים אחרים בעת השידורים הישירים. מידע חשוב שרבים מאנשי הטלוויזיה הלא מקצועיים נוטים לזלזל בו. השימוש ב- Character Generator התרחב בתוך זמן קצר לשידורים ישירים ומוקלטים רבים לעוד ענפי הספורט, כדורגל, א"ק, שחייה והתעמלות. הצרה הייתה שמירה הראל-יגן לא הייתה יכולה להשתלט לבד על כמות כל כך גדולה של שידורים ישירים. החלטנו להביא לה תגבורת בדמותה של רוֹזִי קוֹקָה.

טקסט תמונה : קיץ 1985. זוהי "נערת הקאראקטר ג'ניירטור" רוזי קוקה ליד מכשיר ה- Character Generator והמוניטור באחת מתחרויות הטניס במרכז הטניס ברמת השרון בסוף עשור שנות ה- 70 של המאה הקודמת. גם היא הייתה אשת מקצוע מעולה ומקצוענית בתחום. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שידור משחקיה של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר הם סיפור דרמטי של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה ולצִידם האבולוציה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית. לא ניתן כלל להשוות את איכות הסיקור של משחקי מכבי ת"א באמצעות הטכנולוגיה המיידית של עשור ה- 90 במאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000 לבין הטכנולוגיה המסורבלת בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת. הבדלים של יום ולילה.

טקסט תמונה : נסים קיוויתי (מימין) מראיין בראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה בהיכל הספורט יד אליהו את שחקן מכבי ת"א ארל וויליאמס, בימים ההם שצילמנו בשחור / לבן. הצלם הוא שמולי'ק ברעם (בגבו). שני משמאל הוא המקליט דני יגר. מצלמות ה- Video הן היום הרבה יותר קומפקטיות בהשוואה לדור המצלמות הקודם. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1979. זהו טכנאי ה- Video פאול ווייסמן ומכונת ה- VTR המסורבלת עליה מורכב טייפ כבד בעל רוחב סרט מגנטי של שני אינטשים. התמונה צולמה בתוך ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ה- OB הלבן) החונה ליד שער שש בהיכל הספורט יד אליהו כמחצית השעה לפני תחילת השידור הישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמה אז ב- שחור/לבן וטרם הייתה מצוידת ביכולת להריץ הילוכים חוזרים במהירות איטית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחק הכדורסל של מכבי ת"א נגד סקוויב קאנטו ביום חמישי – 28 בינואר 1982 בו ניצחה אלופת ישראל את האלופה האיטלקית 87 : 86 הוא ציון דרך היסטורי, לא בגלל ניצחונה של מכבי ת"א, אלא בשל הצבת שעון בפעם הראשונה על מסך הטלוויזיה הישראלית שהוכיח מפורשות כי במשחק הזה ניצחה סקוויב קאנטו ולא מכבי ת"א. מן ההיבט הזה, הבדיקה בדיעבד של סל הניצחון של צ'ארלס קיופק באמצעות שעון הטלוויזיה המרכזי בירושלים מהווה ציון דרך חשוב מאין כמוהו בשידורי הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

הטכנולוגיה הטלוויזיונית הופכת ל- "מוסד שיפוט" בתחרויות הכדורסל והכדורגל, בארץ ובעולם.

בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת החלטנו להעלות את שעון המשחק המרכזי על המסך בשתי הדקות האחרונות בלבד של ההתמודדות, אך נאלצנו בשל כך לוותר במקביל על מצלמה אחת מתוך מאגר המצלמות הקטן בלאו הכי של ניידת השידור. הצבת אחת המצלמות בכיוון השעון המרכזי הממוקם ברוֹם ההיכל ביד אליהו הייתה דוגמא לאִלתּוּר אך מאידך גם העידה על שימוש פרימיטיבי בציוד יקר ומועט. הכנסת השעון של ההיכל ל- "אוויר" (בצד הימני התחתון של המרקע) באמצעות אפקט טכני מיוחד הקיים בשולחן הניתוב בניידת השידור של הטלוויזיה הקרוי, Super Imposing ("הנחת" תמונה אחת על תמונה אחרת), דרשה תיאום טכני מוקדם מסורבל ופגעה בסופו של דבר ברזולוציה של הצילום . תמונת ה- Video בנתונים טכניים כאלוּ לא הייתה חדה מספיק. בהיעדר כמות סבירה של מצלמות בניידת השידור התעלמנו בלֵית ברירה בעת ההיא משעון 30 השניות. אף על פי כן קו המחשבה של הצגת שעוני הזמן על המסך בשידורי הכדורסל היה נכון והִיווה צעד אחד קדימה לשיפור מהימנוּת השידור הישיר. ליכולת שלנו לחשוף בעת ובעונה אחת את שני שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה מאוחר יותר בעת השידורים הישירים (באמצעות גרפיקה ברורה ואסתטית), הייתה חשיבות רבה ביותר כחלק אינטגרלי מהמידע הכללי שזרם ממגרש המשחקים לסלון ביתו של משלם האגרה. זה נכון שגיבורי המשחק ומהות התחרות והתהוות העלילה הם בסיס המידע של השידור הישיר, אך גם מֶשֶך זמן העלילה והשעון המודד את קצב התפתחותה הם נתונים הכרחיים השזורים בתוך המידע הקונקרטי הזה ומשלימים את התמונה כולה. מחוגי הזמן האוֹזֵל בכל רגע בחיינו והצורך להציץ בשעונינו עשרות פעמים בכל חלקי היממה היא תופעה כל כך אלמנטרית, עד שקשה להאמין מדוע לקח עידן ועידנים לאנשי הטלוויזיה לאמֵץ את רעיון מחוגי השעון לצורכי שידורי הספורט שלהם. טכנאי הפיתוח בחטיבת ההנדסה שלנו השלימו במהלך השנים מבצע טכנולוגי מרשים בו הצליחו "לתרגם" הלכה למעשה את תפישת עולמי הטלוויזיונית ופילוסופיית השידור שלי שקובעת נחרצות כי אינפורמציית מחוגי השעונים הנעים Count down במשחק כדורסל לעבר ייעדם הסופי, וּגלויים על המסך לעין כול לאורכו של כל השידור הישיר, הם מרכיב חיוני בכינון מצלמות הטלוויזיה וחשיפת הדרמה המתפתחת על המגרש. לא היה ספק בכך. מחוגי השעונים הנעים בהתמדה לעבר נקודת הזמן האחרונה (הדקה ה- 40 של המשחק), בעת שתעלומת הניצחון אופפת את התחרות, מהווים סממני מתח כבירים כמו בעלילת קולנוע ומחברים את הצופים בעבוֹתוֹת למסך הטלוויזיה.

בימאי הקולנוע האמריקני פְרֵד זִינֶמַן (Fred Zinneman), בנה וביסס את דרמת הקולנוע המפורסמת שלוֹ "בצֹהריי היום" (High Noon), מערבון משנת 1951 עם הכוכבים גֶרי קוּפֶּר וגְרֵייס קֶלִי, לא רק על האופי ההיסטורי של מקום העלילה ומאבק אנשי קהילה קטנה ושליווה בפשע , אלא ייחד תשומת לב לקֶצֶב התרחשות האירועים בסרט בפרק זמן קצוּב. הוא הגביל את סיפור העלילה לתשעים דקות בדיוק כפי שקרה הדבר באמת במציאות. הסרט המצוין "בצֹהריי היום" בן שעה וחצי מתאר דרמה שנמשכה תשעים דקות. ה- Count down, מחוגי השעון המתקתקים במשך שעה וחֵצי לעבר נקודת הזמן בה יפגוש גֶרִי קוּפֶּר את ארבעת האחים האקדוחנים לקרב הגורלי והמכריע, מכתיבים את עוצמת המתח. בשלב העריכה הסופית של הסרט דאג הבימאי לחשוף את השעון והזמן האוזֵל שוב ושוב בסצנות הנחוצות. מחוגי השעון הנִגלים וניבטים אל הצופים מעֵת לעֵת במהלך הקרנת הסרט והזמן הכַּלֶה לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת והסוף הלא ידוע קובעים את שיא הדרמה. ה- Count down של מחוגי השעון מלווים בפס קול מוסיקאלי – אדיטוריאלי בלתי נשכח שחיבר המלחין הנודע דימיטרי טיומקין. מילות השיר בסרט "בצֹהריי היום / High noon" אותן מבצע הזמר טֶקְס רִיטֶר (Tex Ritter), ואח"כ של הזמר האגדי פרנקי ליין (Franky Lane) שהחליף את הזמר המקורי, "Do not forsake me oh my darling … I only know I must  be brave" וכמובן המנגינה הנפלאה של דימיטרי טיומקין, מחדדים היטב את המתח בסרט הקולנוע הבלתי נשכחת הזה. ללא ספק יצירת מופת.

משחק הכדורסל איננו קולנוע אך הוא דרמה. בעת שוויון כוחות, ה- Count down האוזל של שעון מדידת הזמן המופיע על המרקע, מעצים את הדרמה. לא הייתי זקוק לשידורי ה- NBA ברשתות הטלוויזיה האמריקניות כדי להבין את חשיבות הצגת שעוני הזמן (השעון המרכזי ושעון 30 השניות שהפך מאוחר יותר ל- 24 שניות) על מסך הטלוויזיה. היה ברור לי כבר בתחילת דרכי ברשות השידור ששעוני הזמן במשחק הכדורסל חשובים לבניית דרמת השידור כמו השחקנים עצמם. לא היו לי שום רגשי נחיתות מול הטלוויזיה האמריקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסינו את משחקי הכדורסל בארץ היטב כפי שעשו זאת הרשתות האמריקניות בצילום ה- NBA. מיקום הצבת המצלמות על ידינו, בחירת זוויות הצילום, ושימוש מושכל בהילוכים החוזרים (גם בעידן הישן של VTR שני אינטשים) וכמובן הסלקציה המדויקת במינוי השדרים והפרשנים זכו להערכת הציבור כולו.

ביום חמישי – 28 בינואר 1982 ניצחה מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסיום שנוי במחלוקת את הקבוצה האיטלקית סְקְוִויבּ קָאנְטוּ בתוצאה 86:87. בשניית הסיום של המשחק קלע צ'ארלס קיוּפֶּאק שחקן החיזוק האמריקני של סְקְוִויבּ קָאנְטוּ סל והפך את הקערה על פיה. שופטי המשחק הצרפתי מַארָאזִין והפורטוגלי וַואלֶנְטִי אישרו תחילה את הסַל, אך המזכירות פסלה אותו בטענה שנקלע לאחר תום זמן המשחק. פסילת הסַל שהתברר בדיעבד כחוקי ע"י מחלקת הספורט, הביאה להשתוללות השחקנים האיטלקיים בראשות רכז המשחק הצעיר פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי. הוא ממש איבד את עשתונותיו בשידור ישיר לעין המצלמות. על הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו כמעט פרצה תגרה בין האיטלקים לבין שני השופטים והמשקיף הבינלאומי המערב – גרמני היינץ יֶגֶר. בהיעדר יכולת טכנולוגית לחבר בימים ההם את שעוני המשחק למסך הטלוויזיה שלנו, לא יכולתי לצערי הרב להוכיח בסיום השידור הישיר האם הסל חוקי באם לאו. העבודה העיתונאית שלנו הייתה לקויה ופתטית בשל טכנולוגיה אלמנטארית חסרה. למדתי לקח מר. אחת ממטרות ההפקה שלי הייתה עכשיו להציב מונה זמן על המרקע בעת השידורים הישירים. ציבור צופי הטלוויזיה חייב לראות כל הזמן את ה- Count down של מחוגי השעון.

למחרת השידור הישיר גייסתי את ידידי המפקח הטכני עמירם שטדלר ואת השעון המרכזי הדיגיטאלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים, כדי לפתור את תעלומת שניית הסיום של המשחק השנויה במחלוקת והאִם הסַל של צ'ארלס קְיוּפֶּאק נקלע בתחום הזמן החוקי של המשחק או מחוצה לוֹ. קראתי למבצע הטכנולוגי של הצבת השעון על המסך, "מבצע אוֹרְלוֹגִין". עמירם שְטָדְלֶר השקיע מאמצים רבים בבדיקת התעלומה ועבד שעות על שעות באותו בוקר של יום שישי – 29 בינואר 1982 כדי למצוא פתרון טכנולוגי לתעלומת הסַל האיטלקי השנוי במחלוקת, האם היה כשר או שֶמָא לָאו. והוא הצליח. לבסוף מצא פתרון טכני מורכב כשהֵציב את שעון הטלוויזיה הדיגיטאלי המרכזי של התחנה על מסך הטלוויזיה בדיוק כפי שקרה במשחק עצמו כשנותרו שמונֶה שניות לסיומו. הפעלנו את השעון Count down (ספירה לאחור) ובמקביל הרצנו את סרט ההקלטה. בד בבד ערכנו את השעון באפקט טכני אולפני מיוחד על המרקע למעלה מימין . התקבלה תמונת Video של המשחק פלוס שעון. השעון הוכיח שהסל של צ'ארלס קיופֶּאק היה חוקי וכשר למהדרין. הוא נקלע בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401 שלאחר המשחק. זאת הייתה היסטוריה ששינתה לנצח את שידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יומיים לאחר התוצאה הקונטרוברסאלית שהוציאה את האיטלקים מדעתם , שידרנו במוצ"ש – 30 בינואר 1982 ב- "מבט ספורט" את "מבצע אורלוגין" בו קובעת כתבת השעון ל- לא היסוס כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה את מכבי ת"א 87:88. התוצאה 86:87 בה הסתיים המשחק לא הייתה נכונה וקיפחה את הקבוצה האיטלקית. שופטי המשחק טעו. מכבי ת"א לא ניצחה בנקודה. היא הפסידה בנקודה. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל בה נעזרתי בהצבת טכנולוגיה אלקטרונית גם אם מיושנת המודדת Count down את זמן המשחק האוזֵל על המרקע כדי לחקור את האֶמֶת האבוּדה. או אם להיות פחות פומפוזי כדי לבדוק האם הסַל של צָ'ארְלְס קיוּפֶּאק היה כָּשֵר וחוקי.

הצבת השעון על המסך צלחה. היא נעשתה אומנם בדיעבד בקטע מוקלט ולא בשידור ישיר אך היוותה חידוּש מפליג ותקדים לעתיד. מלאכת המדידה הזאת הייתה מסובכת ומסורבלת. משהו כמו למדוד זמן של ריצה ארוכה בשעון מעורר במקום שעון עֶצֶר. אך שָעוֹן הוא שָעוֹן ומדידת הזמן הייתה אמינה ומדויקת. צ'ארלס קיופק קלע את סל הניצחון לזכות סקוויב קאנטו בתוך הזמן החוקי של המשחק כשנותרה שנייה אחת לסיומו. לא היה ספק בכך. "כתבת השעון" הפוסלת את ניצחונה של מכבי ת"א ומעניקה אותו לסקוויב קאנטוּ עוררה הדים גדולים בעיתונות ובציבור. היא הייתה כמו שוֹק לצופי הטלוויזיה. "לחֶבְרֶה האלה במחלקת הספורט ברוממה יש איזה פנס קֶסֶם באמצעותו הם יכולים להפליל את מכבי ת"א קבל עם ועוד בזמן צפיית שיא בטלוויזיה, ולהוכיח לנו שהסַל האיטלקי חוקי למרות ששופטי המשחק קבעו שהוא לא", אמרו לעצמם . מלאכת ההוכחה הטלוויזיונית נראתה אומנם כמו "פוטו פיניש" מיושן בתחרויות ריצה בא"ק לפני שנות דוֹר, אך זה היה מסמך מתמטי מובהק. ה- "פוטו פיניש" הכריע . מכבי ת"א הפסידה. זאת הייתה עובדה ועם עובדות אין מתווכחים. התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש של 30 בינואר 1982 הייתה אבן פינה בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא שינתה באחת את מהימנות העבודה העיתונאית בשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית והיוותה קטליזאטור לבניית המוסף "רגע של מחלוקת". יכולתי להוביל ולערוך תוכנית ספורט עיתונאית למרות טכנולוגיה מיושנת אולם בגלל התעקשותו של טכנאי מזהיר אחד בשם עמירם שטדלר.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. משמאל, איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפקח ה- Video עמירם שטדלר. מימין, צלם הטלוויזיה המצוין והחרוץ משה "משהל'ה" פרידמן. עמירם שטדלר היה טכנאי מוכשר ונאמן שתרם תרומה חשובה במשך שנים רבות להצלחת כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסיום "מבצע אורלוגין" הודיתי לו מקרב לבי. (באדיבות משהל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל מו"ל "ידיעות אחרונות") והיום מו"ל העיתון בעצמו, היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- "מבט ספורט" ההוא, ונזעק מייד להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטארי ששודר ב- "מבט ספורט" ולעיתונאות הטלוויזיונית שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צל של ספק כי הסַל של צ'ארלס קיופק היה חוקי. ארנון מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית את כתבת שִחזור השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, "טענות סובייקטיביות מול שעון  אובייקטיבי".  כך שִיוֵוק  למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 את הצלחת "מבצע אורלוגין" של מחלקת הספורט [10]. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דבר" טֶדִי פְרוֹיְס שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, "חידת השנייה האחרונה ה- 2400". הנה הטקסט במלואו [11].

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. העיתון "ידיעות אחרונות". הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 40 שנים. זהו מאמר ביקורת טלוויזיה שנכתב ע"י ארנון מוזס, "טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי" בעקבות שידור הכתבה "מבצע אורלוגין" בתוכנית "מבט ספורט". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. העיתון "דָבָר". מאמר ביקורת טלוויזיה של העיתונאי טדי פרויס "חידת השנייה האחרונה ה- 2400" בעקבות שידור הכתבה "מבצע אורלוגין" בתוכנית "מבט ספורט". (באדיבות "דבר"). (הערה שלי : טעות חשבונית של מפרסם המאמר. 40 דקות משחק כדורסל מכילות 2400 שניות ולא 2700).

נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא"ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על המסך היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול.

היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים "המזפזפים" לרגע לעבר ערוצים אחרים , לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי . לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי ששי אפרתי. פאזל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להפרותו ולהרכיב אותו במהירות לתמונה כוללת אחת.

מִכלול השידורים המורכבים של מכבי ת"א ביד אליהו תבע ממני למַסֵד שני מוקדי הגשה בהיכל הספורט ביד אליהו בעת משחקי הבית של מכבי ת"א. מֵאִיר אַיְינְשְטַיִין ואֵלִי סַהַר הובילו את השידור. אוּרִי לֵוִי ורָלְף קְלָיִין פעלו לצִדם כצוות משלים. בבניין הטלוויזיה בירושלים פעל אולפן בקרה שנועד להפחית את נֶטֶל השידור המסובך מהניידת שהוצבה ביד אליהו (סמוך לשער שֵש). שני בימאים עיקריים נשאו במשך שנים רבות בעול בימוי שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל, ובמשחקי מכבי ת"א בפרט. היו אלה רְאוּבֵן (רוּבִיק) פּוֹדְגוֹר ואַמְנוֹן אוֹסְמַן. בעברם צלמי ספורט וחדשות. מידי פעם תגבר אותם בימאי שלישי בשם צְבִי סְלֶפּוֹן. צבי סלפון היה בימאי משדרת הבימאים הקלאסיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. רוביק פודגור ואמנון אוסמן רכשו את יכולת הבימוי באמצעות כשרון הצילום שהיה טמון בהם. שנים רבות ניצבו מאחורי המצלמות באלפי תחרויות באִצטדיוני הכדורגל ומגרשי הספורט, בשבתות וחגים כבימי חול, וכיוונו את העדשות האלקטרוניות לעבר גיבורי הספורט, חשפו בהתמדה את המאמץ האדיר שהשתקף על פניהם ועקבו אחרי התנועות המרהיבות שדרשו קואורדינציה מיוחדת במינה. שניהם נכללו באורח קבע בצוותי הצילום של אירועי הספורט החשובים, ועבדו בשירותו של בימאי הספורט הראשי יוֹאָב פֶּלֶג. אישיות טלוויזיונית דגולה ורבת פעלים.

טקסט תמונה : חורף 1983. זהו יואב פלג (בן קיבוץ אושה בגוש זבולון), טיפוס בוהמי ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המצטיין. יואב פלג הוביל במשך שני עשורים את כל שידורי הספורט הישירים שלנו ואת שתי תוכניות הטלוויזיה הנודעות, "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". הוא היה גם בימאי מצוין של מהדורות "מבט" ותוכניות אקטואליה. הייתי קשור אליו בכל נימי נפשי. דן שילון קרא לו "ג'ייסון קינג" בשל דִמיונו לבלש הטלוויזיה הנודע ג'ייסון קינג. (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ 1989. מחלקת הספורט משדרת ישיר מאולם הכדורסל העירוני בראשל"צ. הצלם ראובן "רוביק" פודגור (מימין) עומד מאחורי מצלמת ה- Close ups במכנסי ג'ינס וחולצת טי שירט לבנה חבוש ב- Head set  ואוזניות. הוא נראה כאן מנהל שיחה באמצעות מערכת הקשר הפנימית עם בימאי ניידת השידור יואב פלג. רובי פודגור נחשב לאחד הצלמים הטובים ביותר בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הפך בעצמו אח"כ לבימאי טלוויזיה מוכשר בזכות עצמו בתחומי הספורט והחדשות. זיהוי היושבים בעמדת השידור מימין לשמאל : התאורן- חשמלאי חזי קוקה ז"ל, השדר אורי לוי, הכתב דני לבנשטיין, ועוזר השדר רמי שמש. (באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. זהו בימאי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה יואב פלג בן קיבוץ אוּשָה (גוש זבולון). בראשית הקריירה שלו ב- 1970 שימש יואב פלג עוזר הפקה של דן שילון ואלכס גלעדי והיה גם בראשית דרכו עוזר של הבימאית ורדינה ארז ז"ל. מאוחר יותר הפך לבימאי ספורט וחדשות מוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הציב סטנדרטים חדשים בבימוי טלוויזיה ונחשב לאחד מגדולי בימאי הספורט בטלוויזיה הגדולים ביותר בישראל בכל הזמנים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. בריכת השחייה במכון ווינגייט. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר בשנים ההן את אליפויות ישראל בשחייה. יואב פלג היה בימאי הספורט המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית וביים את כל סוגי תחרויות הספורט. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל :  מגישת "מבט ספורט" אורלי יניב, הבימאי יואב פלג, ועוזרת ההפקה והבימוי המצטיינת דלנו עדה קרן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שיואב פלג נטש את השידור הציבורי בדרכו לשוק הפרטי, קרא הבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אוֹרֶן שִינְדֶל לדֶגֶל את שני הבימאים רוּבִיק פּוֹדְגוֹר ואַמְנוֹן אוֹסְמַן. רובי פודגור ואמנון אוסמן מילאו את החלל שנוצר הודות לניסיון הצילום העשיר שלהם. שניהם היו צלמי Video מצטיינים. אביו של רוביק פודגור הוא צלם טלוויזיה בעצמו חיים פודגור. אישיות טלוויזיונית ערכית נדירה. חיים פודגור שימֵש עשרות שנים צלם כללי בטלוויזיה החינוכית וצלם ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מהטובים בארץ במקצועו. הוא תופקד ע"י הבימאי יואב פלג כצלם תחתון (בדרך כלל צלם המאייש את מצלמת ה- Video השלישית במערך הצילום הכללי) ומשמש צלם Close ups, זה הניצב במרכז על כר הדשא סמוך לקווי האורך של המגרשים. הוא צילם עשרות שנים בכל אִצטדיוני הכדורגל והיכלי הכדורסל במדינה. אפשר היה לראותו תדירות באצטדיון הלאומי ברמת גן, ב- "בלומפילד", קריית אליעזר, "טֶדִי", וגם בהיכל הספורט ביד אליהו, בעצם בכל אתר ספורט בישראל. צלם התקריבים הוא אחד התפקידים הקשים, הרגישים, והמדויקים ביותר המוטלים על צלם הספורט באשר הוא. חיים פודגור מעולם לא הכזיב. ה- Frame שלו נקי. הוא היה צלם יוצא מגדר הרגיל. הילד רוביק פודגור היה נושא הכלים של אביו. היה לו ממי ללמוד.

טקסט תמונה : בוקר של אחת השבתות באוקטובר 1980. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. חמש שעות לפני שריקת הפתיחה למשחק. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. איזי אברון ז"ל (מימין) וחיים פודגור (משמאל) הם שני צלמי הטלוויזיה הלימודית שתִגברו במשך שנים רבות את צוותי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכיסו את משחקי הכדורגל של הליגה החאומית (ליגת העל היום) בשבתות. כאן הם נראים מציבים על כר הדשא את החצובה של המצלמה האלקטרונית מספר שלוש המיועדת לצילומי Close ups במערך הצילום הכללי. משמאל מתבונן בהם רוביק פודגור הילד בן ה- 13. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּבִיק פּוֹדְגוֹר הצטרף למסעות הצילום של אביו באִצטדיוני הספורט במדינה עוד כשהיה בן עֶשֶר. כעבור עשרים שנה. ברבות השנים הפך להיות צלם ספורט בעצמו ואח"כ בימאי ספורט וחדשות מצטיין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ונכנס בקלות לנעליו הגדולות של יואב פלג. בסופו של דבר נחטף ע"י מיילן טנזר לערוץ הספורט בכבלים ומשם עבר לביים גם תוכניות החדשות והספורט בערוץ 10. איש מקצוע מהשורה הראשונה.

טקסט תמונה :  שנות ה- 90 של המאה שעברה. חיים פודגור האב (מימין) ורוּבִיק פודגור הבֵּן מצלמים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו. רשות השידור חבה לשניהם חוֹב עולם. (התמונה באדיבות חיים פודגור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לרוּבִיק פודגור ואַמְנוֹן אוֹסְמַן היה מורה טוב בדמותו של יוֹאָב פֶּלֶג. אך גם ליואב פלג היה ממי ללמוד. מורתו בראשית שנות ה- 70 הייתה הבימאית הוותיקה וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. יואב פלג החל את הקריירה המצוינת שלו במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית ב- 1969. שֵש שנים שימש שָם עוזר הפקה ובימוי וישב באולפן הספורט לידה של הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז מאות פעמים. וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הייתה אישה מופלאה. בעלת ידע רב בבימוי טלוויזיה, אישיות קורנת, וגם ענווה וצנועה, ושקטה מאוד. הכרתיה מקרוב. אישיות מיוחדת במינה. אני יודע שגם דן שילון ואלכס גלעדי רחשו לה הערכה רבה. כבימאית ספורט (האישה היחידה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה ירושלים שהייתה בימאית ספורט) הובילה בהצלחה גדולה אין סוף שידורים ישירים מאִצטדיוני הכדורגל ומגרשי הכדורסל. היא הייתה במשך שש שנים הבימאית הראשית של התוכנית "מבט ספורט". אישיות טלוויזיונית נדירה.

טקסט תמונה : 1968. צמד בימאי הטלוויזיה ורדינה ארז ז"ל (מימין) וחגי מאוטנר יבד"ל בראשית ימי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. חגי מאוטנר ו- וַרְדִינָה אֶרֶז למדו את תורת בימוי הטלוויזיה במשך שבע שנים באוניברסיטאות בארה"ב. (באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הניחה ב- 1970 את יסודות הבימוי והצילום האלקטרוני בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. דן שילון סמך עליה וכיבד אותה. יואב פלג בימאי הספורט המצטיין היה שנים רבות עוזר ההפקה והבימוי שלה. היא הייתה אישה רצינית, ענווה וצנועה, ומִקצועית מאוד. ורדינה ארז הייתה אחותה של אופירה נבון רעייתו המנוחה של הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון. שמונה שנים למדה טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת ניו יורק בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. היא הייתה נשואה אז לזָמָר בעל הקוֹל הנפלא איתמר כהן, אחיהם של הזמרים יזהר כהן וחופני כהן לבית משפחת סולימאן הגדול. רבים נטו להתבלבל בין קולו המיוחד של איתמר כהן לזה של הזמרת הלאומית שושנה דאמארי כשחזרה לישראל התמנתה להיות בימאית הספורט הראשית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה קמה על רגליה. היא הופקדה על שידור הספורט הישיר הראשון שנערך אי פעם  בתולדות הטלוויזיה הישראלית. זה היה ביום שלישי – 24  בנובמבר 1970. מכבי ת"א אירחה בהיכל הספורט "נעמן" במפרץ עכו, ליד הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ, את הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' למִפגַש הגומלין בגביע אירופה אִצטדיון הכדורסל ביד אליהו טרם היה מקורה בימים ההם. בלית ברירה הרחיקה מכבי ת"א נדוד והפכה את היכל הכדורסל ב- "נעמן" למגרשה הביתי הזמני שלה. ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית התמקמה בהיכל "נעמן" כעשרה ימים לפני המשחק, כדי להתכונן לשידור הישיר ההיסטורי הראשון שלה. לעובדיה לא היה שֶמֶץ של מושג וכמעט אפס ניסיון בתחום השידורים הישירים. דן שילון מנהל מחלקת הספורט ושַדָּר המשחק כל כך דאג וחשש מכישלון במבצע השידור הישיר הראשון והיוקרתי בתולדות הטלוויזיה ומחלקת הספורט שלה, עד ששלח את צוות הניידת בראשות המפיק שלוֹ אלכס גלעדי ל- "נעמן", כדי להתאמן ולהתכונן מבחינה טכנית לקראת המשימה זמן רב לפני ביצועה. כך עבדו בימים ההם. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה בימים ההם בימאית הספורט הראשית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מספר אחת. במשך שמונה שנים למדה טלוויזיה בניו יורק ועכשיו בחרה את מיקום המצלמות וזוויות הצילום שלהן. היא הייתה זאת שהעניקה לכל מצלמה ומצלמה את משימתה הייחודית במערך הכולל של הצילום . היא הייתה הבימאית הראשונה שפקדה על חיתוך הגיוני וניתוב עבודת המצלמות "באוויר" בניידת השידור בעת שידור ישיר של משחק כדורסל. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה חלוצת הבימאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שמימשה את מֶסֶר הבימוי הטלוויזיוני החבוי בתפעול מצלמות רבות בשידור ישיר של אירוע ספורט. הבשורה הזאת קובעת באופן נחרץ "לא משנה איזה מצלמה מנותבת ל- "אוויר" והיכן היא ממוקמת – החשוב הוא שלכל מצלמה הנמצאת באותו הרגע ב- "אוויר" (AIR הוא גם מונח טלוויזיוני)  בעת השידור הישיר יש את האופציה ההגיונית להושיב את צופה הטלוויזיה במקום הטוב ביותר ביציע האִצטדיון". זהו בעצם על קצה המזלג כל התורה של פילוסופיית הצילום והבימוי בטלוויזיה והכלל הראשון המעצב את היחסים בין המִרקע לבין הצופה בו. "הושבת כל אחד מצופי הטלוויזיה במקום הטוב ביותר ביציע", הוא חוֹק ברזל בתקשורת המונים ובבימוי ושידור ישיר של תחרויות ספורט בטלוויזיה.

טקסט תמונה : יום שלישי – 24 בנובמבר 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 52 שנים. התמונה הזאת צולמה בהיכל הספורט ב- "נעמן" הממוקם ליד הקיבוצים כפר מסריק ועֵין המפרץ. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מארחת הרחק מביתה את הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' בגביע אירופה בכדורסל. בימאית שידורי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (בחולצה לבנה) בודקת עם הצלם הוותיק קרלוס פופ את ה- Frame של אחת המצלמות האלקטרוניות המופקדות על כיסוי המשחק. וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (אחותה של אופירה נבון ז"ל אשתו של נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון ז"ל) הניחה את יסודות הבימוי בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה. היא למדה שבע שנים קולנוע וטלוויזיה בארה"ב. תרומתה כבימאית להתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משמעותית וחשובה מאין כמותה. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התמונה האלקטרונית שהפיקה נידת השידור בהיכל הספורט ב- "נעמן" הייתה אומנם בשחור/לבן, אך בלטה באיכותה לעומת תמונות הפילם הישנות והבלתי חדות ששודרו בתוכניות הספורט אז. הבדל האיכות התהומי בין תוצרת המצלמות האלקטרוניות העדיפות על מצלמות הפילם נבע ממגבלה טכנית של שידור פילם בטלוויזיה. בעת שידור פילם מפרוז'קטור הטלסיני (Telecine) בימים ההם היה צורך טכנולוגי "לתרגם" או "להעביר" אותו באמצעות הווידיקון (Vidikon) של התמונה לאינפורמציה אלקטרונית בשעה ששידרו אותו "לאוויר". הדבר הביא מייד להפחתה באיכות התמונה בשיעור של כ- % 25. צופים רבים תמהו אז מדוע תמונת הפילם בסרטי הקולנוע המוקרנים בבתי הקולנוע עולה לאין ערוך באיכותה על תמונת הפילם של אותם סרטי קולנוע הבוקעים ממרקע הטלוויזיה בסלון ביתם. זוהי אם כן התשובה. מכונת ההקרנה הגדולה בבתי הקולנוע משדרת את תמונת הפילם בן 35 מ"מכמו שהוא (As is) על מסך לבן גדול, בעוד מכונת ההקרנה הטלוויזיונית "מתערבת" באיכות הפילם בן 16 מ"מ, בשעה שהיא הופכת אותו באמצעות שפופרת הווידיקון מסרט פילם רגיל לאינפורמציית שידור אלקטרונית. פעולת ההמרה הטלוויזיונית הזאת מפחיתה ופוגעת באיכות התמונה שהטלוויזיה עצמה מקרינה.

טקסט תמונה : קיץ 1970. חדר מקרנות הטלסיני (Telecine) במאסטר קונטרול. תפקידן היה להקרין סרטי פילם ברוחב של 16 מ"מ. ברקע מצד שמאל נראה מכשיר ה- VTR, שהוא מכונת (Video Tape Recording). בקדמת התמונה נראה תוף השקופיות עליו מודבק סטיקר : "אין להישען – מכשיר עדין". ליד הדלת מונחים טייפים VTR מסוג AMPEX שרוחב הסרט המגנטי שלהם הוא שני אינטשים. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. מכונת VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) מסוג Ampex ממוקמת בחדר הבקרה הראשי (Master Control) בקומה ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן שִידֵר ישיר את המשחק שהפך ללהיט טלוויזיוני. כל המדינה צפתה בו. היכל הספורט בנעמן היה מלא מפֶּה לפֶה. משה דיין שר הביטחון שהיה ידיד קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כיבד את המשחק בנוכחותו. מכבי ת"א ניצחה את סטנדרד ליאז' 62:74, אך לא הצליחה למחוק פיגור בן 21 נקודות (הפסידה במשחק הראשון בבלגיה86:107). הקבוצה נשרה באותה עונה מהמפעל האירופי. היה לדן שילון יבד"ל עוזר קרוב ומצטיין מהמעלה הראשונה בשֵם אלכס גלעדי ז"ל. שניהם הפיקו שידור ישיר של משחק כדורסל שהיווה מהפכה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דורון רוזנבלום אז עיתונאי ב- "דָבָר" הפליג בשבחים ב- 29 בנובמבר 1970 במדור ביקורת הטלוויזיה בעיתונו [12]. כך כתב, "רעיון מצוין – ביצוע מבריק. שידור תחרות הכדורסל בין מכבי ת"א לבין נבחרת " סטנדרד- ליאז' ", היה מבצע מזהיר אשר הטלוויזיה יכולה בהחלט להתגאות בו לאורך זמן. הרעיון עצמו, שידור משחק חשוב בשידור ישיר, הוא טוב מאוד. הביצוע הטכני של העברת השידור ואון תיאורו היו מצוינים .שלא כבהעברת שידורי כדורגל, היו הצילומים "נקיים" מאוד. המצלמות היו ממוקמות בצורה נבונה וידעו להתעכב על האנשים הנכונים במקומות הנכונים. המבצע היפה והחלק הזה שהתנהל בשטף מרתק הדגיש לא רק את אווירת המתח שבהתמודדות, אלא גם את היופי, האלגנציה, והחֵן שבמשחק הכדורסל. "כל הכבוד, כפי שאומרים, "כל הכבוד". שנה אח"כ, ביום חמישי – 9 בדצמבר 1971 אירחה מכבי ת"א את יריבתה הנצחית פאנאתאנאייקוס היוונית למשחק גומלין במפעל האירופי בהיכל הספורט ביד אליהו החדש והמקוּרֶה שבניית יציעיו טרם הושלמה. במשחק הראשון שנערך באתונה שבוע קודם לכן (לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית) הפסידה מכבי ת"א בהפרש סביר בן שמונה נקודות 73:81. סטיב צ'ובין שחקן החיזוק האמריקני של מכבי ת"א קלע במשחק 33 נק'. פער שמונה הנקודות היה סביר וניתן למחיקה. במכבי ת"א שיחקו אז טל ברודי, מולי אבישר, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, גבי נוימרק ז"ל, מיכה שוורץ, מיקי ברקוביץ (אז בן 17 ועשרה חודשים בעונתו הראשונה בקבוצה) ושחקני החיזוק האמריקניים רון דנלופ (2.10 מ') וסטיב צ'ובין. שררו שם תקוות גדולות. קדמה למשחק התרוצצות ביורוקרטית כדי לקבל אישור מיוחד לשחק בהיכל הספורט התל אביבי הבלתי גמור. השמועות אמרו כי מכבי ת"א גמרה אומר לשחק במגרש הביתי האמיתי שלה וגייסה לצורך האירוח בהיכל הספורט ביד אליהו הבלתי גמור את עזרתו של ידיד המחלקה שַר הביטחון משה דיין. השַר סידר את העניין אך המשחק תועד בתנאי תאורה ירודים. אלכס גלעדי שידר את המשחק לסירוגין באמצעות שתי מצלמות פילם מסוג BL שהוצבו ביציע המזרחי. כל מחסנית במצלמה הכילה 400 רגל (Feet) של פילם. כשמצלמה אחת סיימה את התחמושת שלה, החלה מצלמת הגיבוי לפעול. על שידור ישיר איש לא חשב. זה היה משחק גומלין בשלב המוקדם בלבד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור (בן 85, היום) חשב שאין בו די עניין ציבורי. אלכס גלעדי בחר בי לשמש כעוזר שדר שלו למרות שהגעתי למחלקת הספורט רק חמישה חודשים לפני כן ונחשבתי לטירון. שימשתי כמעין "מחשב סטטיסטיקה" אנושי שלו. הוא בחר בי לתפקיד בשל היותי מצטיין במתמטיקה ובעל יכולת חישוב מהירה. מכבי ת"א ניצחה בהפרש של נקודה 80:81 ועפה מהמשך התחרויות. תוצאת המשחק הייתה טרגדיה כספית ואכזבה גדולה למכבי ת"א כמו תוצאת הפילם המיושן שניבט מן המסך כעבור יומיים במוצ"ש – 11 בדצמבר בתוכנית "מבט ספורט". תמונת הפילם הכהה והלא חדה ששודרה למאות אלפי צופי טלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה נוּגָה כפליים מתוצאת המשחק.

טקסט תמונה : ערבו של יום חמישי – 23 במארס 1972. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית ליוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. אנוכי (בן 34, מימין) משמש סטטיסטיקאי, עוזר שדר, ומחשב אלקטרוני של דן שילון (בן 32, משמאל) באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי לא ידע אבל בלילה שקדם למשחק לא הצלחתי להירדם בשל האחריות הגדולה שהטיל עלי. בתפקיד עוזר שַדָּר של דן שילון הייתי צריך לחשֵב במהירות רבה את המהלכים המתמטיים ואת חישובי הכמויות והאחוזים של הקליעות וההחטאות מהשדה ובעונשין של כל שחקן בשתי הקבוצות, קליטת הכדורים החוזרים בהגנה ובהתקפה, מסירות שהופכות לסלים (Assists), איבודי כדור, וחטיפות. את התרגילים המתמטיים האלה היה צריך להעלות על הכתב ולהעבירם מייד לידי השַדָּר. זה היה בטרם עידן המחשב והאינטרנט אולם מצאתי דרך לסייע לדן שילון במהירות ויעילות וגם לאלכס גלעדי לפניו.

אריה ברנוביץ' גזבר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הפסדנו רק בשמונה הפרש לאלופת יוון. הייתה התרוממות רוח גדולה לקראת משחק הגומלין נגד פאנאתאנאייקוס. היינו בטוחים שעם סטיב צ'ובין וטל ברודי נוכל לעבור את היוונים בקלות. הכסף הגדול המתין לנו בבית הגמר. ציפינו לקהל רב בהֵיכַל הלא גמור ביד אליהו. את הסלים החדשים התקנו ברגע האחרון וחיזקנו אותם בבלוקים נגדיים. הניצחון בנקודה אחת בלבד שלא הספיק היה לא רק אכזבה ספורטיבית אלא טרגדיה גם כלכלית. הקופה שלנו נותרה ריקה. נסענו כולנו בתום ההפסד לאכול ארוחת ערב משותפת במלון רמת אביב. גם אבא שלי ז"ל קבלן הבניין רב המוניטין אברהם צבי ברנוביץ' הגיע למקום. האווירה הייתה קודרת. כגזבר, הייתי עצוב מאוד בגלל הכישלון. צריך להבין, לא היה כסף בקופה כדי להמשיך לתפעל את הקבוצה. פתאום פרצתי בבכי ליד אבא שלי, וליד שמלוק מחרובסקי ושמעון מזרחי ועוד כמה אנשים, ומִלמלתי, "כיצד נמשיך עכשיו קדימה לאחר שלא הצלחנו לעבור את פאנאתאנאייקוס, הרי אין לנו כסף". אני זוכר שאבא שלי המתין כמה שניות ואז לקח את רשות הדיבור ואמר לנוכחים כלהלן : "אריה, חברת א. צ. ברנוביץ' לא תיתן למכבי ת"א ליפול".

 ניידת השידור על מצלמותיה האלקטרוניות הייתה מיצרך נדיר בימים ההם. לא כל שכן כשהיה מדובר באירועי ספורט שנתפשו ע"י ההנהלה כלא חשובים מספיק, ולכן הוצבו במקום האחרון בד"כ בסולם העדיפויות שלה. מצלמות הפילם שהועמדו לרשותו של אלכס גלעדי לתיעוד המשחק השתמשו בחומר מיוחד המכונה Reversal, עליו גם מצוי פס ההקלטה של שידור המשחק. לעבודת הצילום בפילם כשפס הקול מחובר לתמונה קראו Single system. יתרונו של פילם Reversal שנועד בד"כ לצורכי צילום של אירועי חדשות בטלוויזיה, נעוץ בפיתוחו המהיר יחסית, וקבלת תמונת האמת וקוֹל השדר הצמוד אליו לצורכי עריכה ושידור מיידים. (בניגוד לפילם Negative שהיה בשימוש לעיתים רחוקות מאוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושמור רק לצילום תוכניות מיוחדות שטווח זמן שידורן רחוק מיום צילומן). צילומי אירועי הספורט הליליים בטלוויזיה בתנאי תאורה נחותים דרשו שימוש בפילם "Reversal" רגיש בעל ASA 400. פיתוחו באמצעות הליך טכני הקרוי Push 2 Stop שידרג את חומר הצילום ל- ASA 3200. מעבדת פיתוח הפילם בטלוויזיה הישראלית באחריותו של אחד מטובי בניה וטכנאיה עמוס בינקין, פעלה כמעט נון סטופ סביב השעון. היא שירתה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בנאמנות רבה ובקפדנות רבה כ- 25 שנה, ונסגרה בשנת 1993 עם המעבר המלא לשיטת כיסוי החדשות והספורט באמצעות מצלמות ווידיאו ENG (ראשי תיבות שלElctronic News Gathering). עמוס בינקין וחבר עוזריו פיתחו במעבדה שלהם במרתף בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופה הזאת של רבע מאה שנים ברוממה – ירושלים כ- 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) רגל של פילם "Reversal", משהו סביב כ- 50.000000 (חמישים מיליון) מטר פילם.

מכבי ת"א השקיעה בראשית שנות ה- 70 מאמצים כספיים וארגוניים לא מעטים כדי להעפיל לצמרת הכדורסל האירופי שם שכנו באורח קבע קבוצות ברמתן של ריאל מדריד, צסק"א מוסקבה, זימנטאל מילנו, ומועדוני הכדורסל היוגוסלוויים. היו כמה סימנים שהעידו על רצינות הכוונות. אחד מהם היה הניצחון בינואר 1973 עם שחקן החיזוק האמריקני סטיב צ'ובין על אלופת איטליה זימנטאל מילנו בהיכל הספורט יד אליהו בתוצאה הסנסציונית 88:113. הטלוויזיה הישראלית העבירה את המשחק בשידור ישיר באמצעות ניידת השידור שלה ה- "OB הלבן" שמצלמותיו האלקטרוניות צילמו רק בשחור / לבן. דן שילון היה כרגיל השַדָּר הבלעדי ואלכס גלעדי המפיק הראשי שלוֹ. ורדינה ארז הייתה הבימאית בניידת. אני שימשתי עוזר שדר ו- "מחשב" סטטיסטי של דן שילון שלא נעזר בפרשן. במכבי ת"א שיחקו אז גם טל ברודי, מיקי ברקוביץ', שמואל אבישר אלי קורן, חיים שטרקמן, יוסי לז'ה, אריק מנקין, גבי נוימארק, דובי רוזין (בנו של המאמן), ומיכה שוורץ. הטלוויזיה רדפה אחרי מכבי ת"א לכל מקום. ב- 6 ביוני 1973 התקיים משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל באולם הפועל חולון בין מכבי ת"א לבית"ר ירושלים. למרות הפרשי הכוחות והעדיפות העצומה של מכבי ת"א נעתר מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור לבקשתם של דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את המשחק בשידור ישיר, כאירוע ממלכתי. תחרות ספורטיבית ממשית לא הייתה שם. מכבי ת"א הביסה את בית"ר ירושלים בה שיחק הענק היהודי – אמריקני ג'ק אייזנר בתוצאה 79:118 והציבה עוד גביע בארון הפרסים שלה. וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל יחד עם דן שילון ואלכס גלעדי שניהם יבד"ל, הציתו אז את לפיד מכבי ת"א בשידורים הישירים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ונטעו את תודעת מועדון הכדורסל המכביסטי הזה בציבור למשך שנים רבות. וַורְדִינָה אֶרֶז הייתה הבימאית מספר אחת של כל שידורי הספורט בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון לקח את וורדינה ארז עִמו לאולימפיאדת מינכן 1972 כדי לביים את שידורי היומנים ה- Unilateral. אלכס גלעדי נהג כקודמו וצרף אותה למשלחת השידור של מחלקת הספורט שכיסתה את משחקי אסיה ה- 7  מטהראן בירת איראן באוגוסט – ספטמבר של שנת 1974.

ביום שלישי – 8 בדצמבר 1987 בשעה שֵש בערב, נפגשנו המנכ"ל אורי פורת, סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן ואנוכי במסעדת "אפרופו" ליד תיאטרון "הבימה" בתל אביב למו"מ נוסף וחדש עם הנהלת מכבי ת"א. הרכבה כלל את עו"ד שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', ורוני שטייניץ. חוזה המשחקים בין שני הצדדים של השנתיים האחרונות 1987 – 1985 הסתיים זה מכבר ולא חוּדַש בשל השביתה הממושכת בת ה- 52 ימים שנקטו עיתונאי רשות השידור העובדים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עתה משתמה השביתה ב- 27 בנובמבר 1987 שלא השיגה דבר אפשר היה לדבר ביזנס. עונת הכדורסל האירופית הייתה כבר בעיצומה ואת המשחקים הראשונים של מכבי ת"א פִספסנו. עכשיו "באפרופו" הייתי להוּט לחתום מהר ככל האפשר על החוזה החדש. עונת משחקי גביע אירופה החלה זה מכבר ואנחנו דִשְדָשְנוּ. טרם התחלנו לשדר אותם בשל אותה השביתה הארוכה ההיא בת 52 ימים שנקטו עיתונאי רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל"). מנכ"ל רשות השידור וסמנכ"ל הכספים שלו היו נלהבים כמוני להשיג הסכם מיידי. מכבי ת"א הגיעה לשולחן המו"מ במסעדת "אפרופו" (כאלופת המדינה בכדורסל ומחזיקת גביע המדינה וגם כסגנית אלופת אירופה בעונת המשחקים של 1987 – 1986. אך כשם ששחקניה היו טובים במגרש הכדורסל, הרי מנהליה היו חסרי ניסיון ונאיביים בזירת המו"מ על זכויות השידורים שלהם עצמם. בסופה של 1987 השתנו פני הדברים. רביבים של אֶגוֹ כבר בִּצְבֵּצוּ מבעד לחליפות. עו"ד שמעון מזרחי וגזבר המועדון אריה ברנוביץ' ביקשו את סליחתנו באמצע המו"מ והלכו לרגע להסתודד לבדם . מששבו לשולחן דרשו להעלות את תשלום זכויות השידורים ב- % 300 כמעט מ- 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר ששילמנו להם בעונת המשחקים האחרונה של 1987 – 1986 לסכום של 100000 (מאה אֶלֶף) לעונת השידורים הקרובה של  1988 – 1987. אורי פורת, יוחנן צנגן, ואנוכי לא התווכחנו וניאותנו לדרישה. מכבי ת"א קיבלה כמעט פי שלושה יותר אך הסכום היה עדיין צנוע בממדים הבינלאומיים שלוֹ. ההסכם נחתם כהֶרֶף עין אך המועדון המפואר הזה היה שווה חוזה כספי טוב יותר. מכבי ת"א הייתה נֶכֶס שידור מן המדרגה העליונה ואורי פורת הבין זאת. היא הייתה הרבה יותר מקבוצה. היא הייתה סמלה של האומה במשחקיה באירופה. מיהרנו לחתום על החוזה הבלעדי הזוֹל והנמוך לשנתיים ושילמנו למועדון 200000 (מאתיים אֶלֶף) דולר. יומיים אח"כ, ביום חמישי – 10 בדצמבר 1987, ישב כבר השדר המוביל שלי יורם ארבל בעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו, ושידֵר ישיר את משחקה הביתי של מכבי ת"א נגד אריס סלוניקי עם כוכבה נִיקִי גָאלִיס המרשים.

המנכ"ל אורי פורת אהב את רשות השידור והיה מסור לה בדרכו שלו. לטלוויזיה ולרדיו כאחד. הוא ראה כמוני בשידורי מכבי ת"א פרוייקט שידור חשוב שרשות השידור שילמה בעבורו כסף רב וביקש לשמור על הבלעדיות של "קול ישראל" בכל מחיר. בשעה שרדיו גלי צה"ל ניסה להפר את הבלעדיות הזאת ע"י שידור מבזקי עדכון בעת משחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו, לא היסס להתייצב בקנאות להגנת האינטרסים של רדיו "קול ישראל". הוא שלח מכתב מחאה לנחמן שי מפקד גלי צה"ל בימים ההם [13]. זה היה חלק מקֶסֶם המנהיגות של אורי פורת בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984. היה אכפת לו מהישגי הטלוויזיה והרדיו, לבטח אֵלוּ שהושגו במאמץ רב ובסיסם היה בהסכמים כספיים יקרים. הוא היה חדור אֵש קרב להלחם על זכותה של רשות השידור לשמור על קניין הבלעדיות שבגִינָה שילם ממון רב.

טקסט מסמך :  24 בינואר 1988. מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל המגונן על זכויות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בפני מפקד גלי צה"ל נחמן שי. אורי פורת לא רק לא אהב ולא העריך את נחמן שי, אלא ראה בו אדם נטול יושרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להיסטוריה יש מנהג מגונה. היא סובבת על צִירָה. שתיים עשרה שנה אח"כ בשנת 2000 מונה נחמן שַי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת שאורי פורת שימֵש המנכ"ל שלה בקדנציה השנייה שלו. נחמן שַי עם קבוצת אנשים נוספת בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור קראו תיגר על מנהיגותו של המנכ"ל. קריאת התיגר התפרשה כמעין פעולה נמרצת להדחת אורי פורת מתפקידו. והם הצליחו. נחמן שַי איש פוליטי מובהק לא רק שפעל להדחת מנכ"ל רשות השידור אלא ביקש גם לרשת אותו. זה לפחות מה שהוא אמר לי לאחר שהעניק וכתב לי את אחד הצל"שים שלו. נחמן שי הוא בעל מראה תמים אולי אך לא לטעות בחזותו. הוא אמביציונר לא קטן. למרות הבחישות לא עלה בידו להתמנות מינוי קבע לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אף על פי שתקופה מסוימת כיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומ"מ המנכ"ל אורי פורת שהתפטר ו/או התפוטר. במלחמת התככים בצמרת הפוליטית של מדינת ישראל על מינוי מנכ"ל חדש קבוע לרשות השידור , בה היו מעורבים אישים רבים, לרבות השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה עצמו אריק שרון, זכה לבסוף יוסף בר-אל.

יורם ארבל היה שַדָּר הכדורסל האקסקלוסיבי שלי, ובעל קונצנזוס לאומי. הוא היה שַדָּר כל כך מוצלח עד שאליעזר יערי מנהל התוכניות בימים ההם בגיבויו של מנהל הטלוויזיה חיים יבין, החליט להציב אותו כמנחה לצידה של הזמרת – מנחה ירדנה ארזי בתחרות שירי קדם הארו – וויזיון (Eurovision) שהתקיימה בתל אביב ביום רביעי – 1 באפריל 1987. יורם ארבל ראה בכך מחמאה ולא סירב להצעה. הוא לא ראה שום פגם בעֵירוב תחומי השידור של חדשות וספורט עם בידור. על פי תפישת עולמי זה היה פסול מיסודו. ניסיתי להסביר את הנימוק הזה לבוס הישיר שלי יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות אז. "תראה, הבוסים שלך קיבלו החלטה חובבנית", אמרתי ליאיר שטרן, והוספתי, "אני מבקש ממך להתנגד לה". עיני לא הייתה צרה כמובן ביורם ארבל. חשבתי רק ששידורי הספורט שיורם ארבל היה נציגם ואני הייתי מנהלם יאבדו את המהימנות העיתונאית שלהם מפני שהשָדָר האקסקלוסיבי הפך להיות גם שַדָּר בּידוּר. לא חסר היה  שיהפוך בתוך זמן קצר גם לשָדָר אופנה. הרי שַדָּר פרסומות מסחריות ברדיו הוא כבר ממילא היה. המחלוקת הגיעה לבוררות מנכ"ל רשות השידור. אורי פורת הכריע ותמך במנהל הטלוויזיה. יורם ארבל הפך לשַדָּר בִּידוּר. הופעתו של יורם ארבל שַדָּר הספורט הבכיר שלי (ומוכשר ביותר במדינת ישראל) כמנחה ומגיש תחרות שירים הייתה פתטית על פי תפישתי. מיצובו כשַדָּר עַל בשידורי הספורט בטלוויזיה נפגם בעיניי. אינני מעלה בדעתי ששדרי ספורט ברמתו כמו דֵייוִיד קוֹלְמָאן (David Coleman) מה- BBC, דִיק סְטוֹקְטוֹן (Dick Stockton) מ- CBS, ו/או בְּרֶנְט מַאסְבֶּרְגֶר (Brent Musburger) מ- ABC היו מסכימים להוביל שידורי בידור. אך זה היה עניינוֹ.

ריכוז יתר של משימות השידור בידיו של שַדָּר מצטיין פוגע לבסוף באיש עצמו. לא חסרות דוגמאות לכך. דניאל פאר שדרן טלוויזיה בעל קול איכותי ודיקציה מצוינת השכיר את שירותיו לכל דיכפין. הוא היה מגיש "מבט" ושדר חדשות, הוא היה שַדָּר תוכניות ומגיש "כל בו טק", הוא היה מנחה תחרויות שירי הארו – וויזיון (Eurovision) וגם שַדָּר פרסומות מסחריות. הוא היה שַדָּר רב תחומי מצליח שאיבד לבסוף את ייחודו הקונקרטי. דבר דומה קרה לדָן כָּנֶר שדרן הרדיו יפה התואר בעל הקול הרדיופוני הייחודי והדיקציה הפנטסטית שלו, ובעל העברית הנפלאה השגורה בפיו. דָן כָּנֶר הוא שדרן רדיו כה מצטיין עד שכולם התנפלו על כישרונותיו. הטלוויזיה הפכה אותו לשַדָּר רֶצֶף שלה, הרדיו הפך אותו לשדר חדשות אך גם ל- מגיש ומנחה תוכניות פּוֹפּ ושירֵי "Oldies" כמו "צפיחית בדבש", "מתוק מאז", "רִגעי קֶסֶם", ומדינת ישראל שכרה את קולו והופעתו הנעימה כדי לשַמֵש מנחה טקסי האבל והשמחה הממלכתיים שלה.

יורם ארבל הצליח להימלט בסופו של דבר מהחיבוק הפופוליסטי של מציעי מִשְרוֹת הקריינות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית. מינויו באותה שנה לשַדָּר בידור נגע לי והרגיז אותי מפני שהייתה סכנה שהוא לא יגיע במועד לעיר לוֹזַאן – בשווייץ שם עמדה להיערך ביום חמישי בעֶרֶב – 2 באפריל 1987 אירוע שיא של הספורט הישראלי, ההתמודדות במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין מכבי ת"א לאלופת איטליה טרסר מילנו (Tracer Milano) . רק 24 שעות הפרידו מתום הנחייתו את תחרות קדם שירי הארו – וויזיון שלנו בארץ לבין תחילת השידור הישיר בלוֹזָאן.

בדרך כלל נהגתי להטיס את ציוותי השידור שלי למשימות השידור באירופה לפחות יומיים לפני מועד התחרויות. במִרווח הזמן הזה שבין הגעתם לזירת ההתמודדות בחו"ל לבין תחילת משימת השידור הישיר משָם הייתה מוטלת החובה על השַדָּרים והטכנאים לבדוק בתיאום עם רשתות הטלוויזיה המארחות בחו"ל את טיב עמדת השידור, לבחון את איכות קווי השידור, להכיר את הסידורים הטכנולוגיים הדרושים בין ה- Host broadcaster לבין ירושלים, וללמוד את חומר השידור  המסע מהארץ לעמדות השידור שלנו הפרושות ברחבי העולם ואירופה מעולם לא היה טיול נופש.

פוסט מס' 1122. נשען על מידע שהתפרסם גם בפוסטים מס' 790 וב- פוסט מס' 81. פוסט מס' 1122 הועלה לאוויר ביום חמישי – 15 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

אינני כופר בזכותם של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן להפוך את מכבי ת"א לנבחרת נישה טלוויזיונית פרטית. אנוכי לא מצטרף לציבור הצופים הדַל שלהם ב- ערוץ הספורט מס' 58 בכבלים. זכותי, מפני ש- מדובר כבר זמן רב בקוריוז ספורטיבי – טלוויזיוני. בסיסו של הקוריוז היא בחירת דרך מוטעית של ההנהלה ומנהיגות פתטית שמפטרת מאמנים על לא עוול מקצועי בכפם. עם עובדות אמת אי אפשר להתווכח. מערך המעקב והסקאוטינג ורכישת השחקנים עבור מועדון הכדורסל של מכבי ת"א (תמורת ממון עצום) פגום ומגוחך מזה שנים. אין זה סוד. המאמנים הזרים של נבחרת מכבי ת"א לדורותיהם מאז ימיו הם של פרד דווילי בעשור ה- 70 של המאה הקודמת פלוס מאוחר יותר ז'אן טבק פלוס איינארס בגאצקיס פלוס נוון ספחיה חטפו אין סוף תבוסות בעונות השונות למיניהן במשחקי ה- Euroleague. עכשיו הגיע תורו של המאמן היווני יאניס ספרופולס להנהיג את מכבי ת"א בעונת 2019 – 2018. נראה מה יהיה איתו ועם מכבי ת"א בעונה המדוברת. במה עולים המאמנים הזרים על המאמנים הישראליים ברמתם של פיני גרשון, דייוויד בלאט, רמי הדר, ארז אדלשטיין, וגיא גודס ? במה הצטיין יותר ז'אן טבק הקרואטי למשל מגיא גודס שלנו ? מכבי ת"א של שנות ה- 2000 רחוקה מרחק רב כמעט שנות אור מאותה קבוצת מכבי ת"א של הימים ההם בהם אנוכי ניווטתי והובלתי את שידורי הספורט (לרבות אלה של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כאזרח מדינת ישראל מרגיזה אותי העובדה בה הנהלת מכבי ת"א מעניקה עדיפות ברורה ביבוא שחקנים זרים ומאמנים זרים על חשבון הפוטנציאל הישראלי. מחד, הנהלת מכבי ת"א רשאית לבזבז כסף כראות עיניה על רכש של שחקנים זרים ומאמנים זרים. מדובר בכסף פרטי. אין זה עסקי ולא עִסְקוֹ של הציבור. מאידך, זכותי לא להצטרף למקהלת האוהדים הפרטית של המועדון. מכבי ת"א פשוט איננה מעניינת אותי מפני שהיא מעדיפה להתעסק עם מדיניות חוץ ומוותרת על מדיניות פנים וטיפוח השחקנים הישראליים שלה ושלנו. חלפו שנים רבות מאז ימי ווירטון ב- 17 בפברואר 1977. מכבי ת"א הפגינה בכישרון נמרץ ובלתי נלאה להפוך בתוך שנות דור מנכס לאומי לנכס פרטי של בעליה. מכבי ת"א איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה.

התיעוד הטלוויזיוני הלאומי ההוא של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ז"ל בעיירה הבלגית ווירטון ב-17 בפברואר 1977, מעביר בשידור ישיר בתום ניצחונה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 (במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל), את המסר הלאומי-ספורטיבי הנפלא ההוא של קפטן מכבי ת"א טל ברודי, "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בשביל הכל…",  הוא היסטורי ובלתי נשכח. תיעוד לאומי יוצא דופן בחשיבותו. חלפו מאז שנים רבות. מכבי ת"א הפגינה כישרון נמרץ ובלתי נלאה כדי להפוך בתוך שנות דור מנכס לאומי לנכס פרטי של בעליה. מכבי ת"א איבדה זה מכבר בשיטתיות, בהדרגה, וביודעין את הזהות הישראלית הייחודית שלה ואת המוניטין הלאומי שלה. הימים ההם חלפו לבלי שוב. 

יום חמישי-17 בפברואר 1977. קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל מביסה בעיירה בלגית שכוחת אֵל בקצה הדרומי של בלגיה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, 79:91. מכבי ת"א מעפילה לראשונה בתולדותיה למשחק הגמר שייערך ב-7 באפריל 1977 בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. אלכס גלעדי השַדָּר הראשי של חטיבת הספורט (וגם מנהלה) והטלוויזיה הישראלית הציבורית הופכים את מכבי ת"א ממועדון ונבחרת פרטית לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נותן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית בשעה שהוא מעניק לקבוצת מכבי ת"א ביום רביעי-23 בפברואר 1977 קבלת פנים ממלכתית (חסרת תקדים) בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב לאחר ניצחון מכבי ת"א ב-ווירטון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א 79:91. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל מעלה את הַרָף ומַשְוֶוה את ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בזירת הכדורסל ב-ווירטון (Virton) לגבורתו של הנער דָּוִד רוֹעֶה צֹאן מי שהכריע בשדה הקרב ב-רוּגָטְקָה וחֲמִישָּה חַלוּקֵי אֲבָנִים לפני שלושת אלפים שנים בעֵמֶק הָאֵלָה ליד ירושלים את האויב גָּלְיָת הפלישתי המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש.  

טקסט מסמך : 17 בפברואר 1977. מפת פלנדריה המראה את מדינות בנלוקס (בלגיה, הולנד, ולוקסמבורג), ו- מחביאה את זירת פרקט הכדורסל בעיירה בלגית נידחת ו- שכוחת אֵל ווירטון (Virton) בת רבבת תושבים, שממוקמת בקצה הדרומי של בלגיה סמוך לגבולות לוקסמבורג ו- צרפת. חדי עין יוכלו לגלות את מקומה. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל ראה לנכון להרים את הרָף לדרגה לאומית ו- להשוות את ערך ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בזירת הכדורסל ב- ווירטון עם גבורתו של הנער דָּוִד רועה צאן שהכריע בשדה הקרב ב- רוּגָטְקָה וחֲמִישָּה חַלוּקֵי אֲבָנִים לפני שלושת אלפים שנים במישור עמק האלה ליד ירושלים את האויב גָּלְיָת הפלישתי המזוין בשריון מכף רגל ועד ראש. הייתי נוכח כעיתונאי ו- כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה קבלת הפנים הממלכתית ההיא שערך ראש הממשלה יצחק רבין ביום רביעי – 23 בפברואר 1977 בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב לקבוצת מכבי ת"א. ישבתי עם הצלם שלי מיכאל "מִיכִּי" מולד ומכשיר ההקלטה במרחק של כ- 2 (שני) מטרים מראש הממשלה יצחק רבין ושמעתי את הטקסט הנ"ל במו אוזניי. 

טקסט תמונה : קיץ 1977. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. זהו משרד מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ז"ל (אחד מאנשיה הדגולים של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל לדורותיה), כלכלן ואיש הכספים של רשות השידור צבי ברק, ואנוכי יואש אלרואי. בגבו איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. הימים ההם – הזמן ההוא. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55) מקבל ומארח את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בלשכתו לאחר הניצחון על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון ביום חמישי – 17 בפברואר 1977. המשחק הזה הועבר מ- ווירטון בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי (אלכס גלעדי היה המפיק ו- שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בווירטון). יו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי (בן 38, בתמונה) מעניק תשורה לראש הממשלה יצחק רבין, את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקה רשמית. (לע"מ תמורת תשלום).

באותו הערב ההוא של יום רביעי – 23 בפברואר 1977 נשלחתי מירושלים לתל אביב ע"י הבוס שלי אלכס גלעדי כדי לכסות את האירוע ההוא עבור התוכנית "מבט ספורט" בו ערך ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לראשונה בתולדות המדינה קבלת פנים ממלכתית למועדון ספורט פרטי בשם מכבי ת"א. ראש הממשלה יצחק רבין היה גאה בהישגה הספורטיבי העצום והדרמטי של מכבי ת"א וגם נרגש. הוא השווה בנאומו הקצרצר אך המשמעותי בעת קבלת הפנים הממלכתית ההיא את ניצחונה של האלופה הישראלית מכבי ת"א על האלופה צסק"א הסובייטית לגבורתו התנ"כית של הנער דוד בדו קרב שלו נגד גָּלְיָת הפלישתי במישור עמק האלה ליד ירושלים. ישבתי סמוך מאוד לראש הממשלה יצחק רבין יחדיו עם הצלם שלי מיכאל "מִיִּכי" מוֹלָד והקשבתי לכל מילה שלו. יצחק רבין בעל קול רדיופוני איכותי סיים את נאומו הקצרצר. שחקני מכבי ת"א וראש הממשלה עצמו כבר הרימו כוסות יין לחיים, כשלפתע נזכר יצחק רבין בעוד פרט, אותו הוסיף ואמר כלהלן : "…ו- אני רוצה לציין שהניצחון של מכבי ת"א הושג טיפ טיפה גם בסיוע אמריקני…", וסימן בכף ידו את הרווח הקטן שבין האצבע לאגודל. ראה הספר בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר נקרא, "הקשר הסימביוטי".

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 באפריל 1977. היכל "Pioneer" ב- בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. אלכס גלעדי ז"ל (מימין) וקפטן מכבי ת"א טל ברודי יבד"ל (אוחז ביד ימין שלו בגביע אירופה) בתום השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בו גברה מכבי ת"א על הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78, וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע. בסיומו של אירוע העַל ניצבו הטלוויזיה הישראלית הציבורית וקבוצת מכבי ת"א שלובות זרוע יחדיו ברום דוכן המנצחים הספורטיבי והטלוויזיוני האירופי והישראלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 1980. אנוכי מראיין את משה דיין ז"ל (בן 66 בתמונה) בווילה הנאה שלו ב-צהלה בעת שביימתי את הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' 6" (הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז"ל) אודות הכדורסלן הנודע שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל טל ברודי. משה דיין מי שהיה במשך שנים ארוכות אורח כבוד של משחקי הבית של מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו אמר לי בעת הריאיון עמו בביטחון ובאהדה : "ב- עֶלֶם החמודות טל ברודי מתגשם החלום הציוני". הכדורסל היהודי – אמריקני טל ברודי היה שחקן החיזוק האמריקני הראשון שנחת באוקטובר 1966 בישראל כדי לתגבר את שורות מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שחיפש נואשות את מקומו באירופה. טל ברודי היה באמת עֶלֶם חמודות אך צריך לזכור כי הגיע לישראל על תקן של שחקן כדורסל ולא של עולה חדש. רק מאוחר יותר קיבל את ההחלטה הסופית לבנות את ביתו בישראל. עשור שנים לאחר עלייתו לישראל ב- 7 באפריל 1977, זכתה קבוצת מכבי ת"א בראשותו כקפטן בגביע אירופה בכדורסל. היא ניצחה בבלגראד במשחק הגמר את הקבוצה האיטלקית מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. טל ברודי הגשים את חלום חייו. הוא הניף את גביע אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסורת, המורשת, ורוחה הישראלית המופלאה של האלופה מכבי ת"א בימים ההם של עשורי ה-40, ה-50, ה-60 וה- 70 במאה הקודמת שימשו מבוא להצהרה ההירואית ההיא של הקפטן טל ברודי בליל יום חמישי של 17 בפברואר 1977 לאחר הניצחון על צסק"א מוסקבה בווירטון-בלגיה בתוצאה 79:91. כך אמר טל ברודי למיקרופון של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ב-ווירטון, לפני יותר מ-45 שנים, כלהלן: "כדורסל בישראל יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה לא רק בספורט אלא בשביל הכל".

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי "עֵלִית" ת"א נמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. ליחסי הגומלין האלה אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת"א ("גופייה מס' 6") משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים "עֵלִית". תרומתם הכספית של ראשי חברת "עֵלִית" לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל ומַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל, ויבד"ל דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ביום חמישי – 7 באפריל 1977 מהיכל הכדורסל "Pioneer" ב- בלגראד יוגוסלביה, "גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב". שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין ז"ל, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת"א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו"ר עו"ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מורשת העבר של דור המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר "הקשר הסימביוטי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2015.

סיסמת הספר :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up

השורה התחתונה של הספר :                                                

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2008 

ציטוט : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". (יורם ארבל ב- 1985 בעת שידור ישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות). 

הייתי עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא להביס את אנשי העיתונות הכתובה, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בעשור ה- 80 הוריתי לבימאי שלי יואב פלג להשתמש במצלמה מס' 2 [1]  המוצבת ברום שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (באוויר) [2]  את הקולגות שלנו העיתונאים מ- "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "על המשמר", "דָבָר", ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם בצד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו "קול ישראל" ו- "גלי צה"ל", מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור הרחיק יורם ארבל לכת ממני, ו-הגה בנון שלאנטיות פרשנות שהפכה לסלוגן : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". פשוט, הגיוני, נוקב, מדויק, ומבריק. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול", גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר", הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית, וללא הגשמת הצו העיתונאי בן חמש מילים של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל שדר הספורט הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שאמר כלהלן : "Tell it like it is / אמור את זה כמו שזה".

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. יורם ארבל גאון הביטוי בשידור ישיר בטלוויזיההישראלית הציבורית, ושדר הכדורגל והכדורסל כנראה הטוב ביותר בתולדות תעשיית הטלוויזיה בישראל בכל הזמנים. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרעיון העיתונאי הכֵּן שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו הבכיר ורב המוניטין רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). ראה הספר "למילים יש וויזואליה משלהן". "אמור את זה כמו שזה", איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר, אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מ' אורך ו- 14 מ' רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדלים שאפיינו את הימים ההם. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ויוֹאָב פֶּלֶג הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- "OB הלָבָן" שעמדה לרשותם, אותה ניידת השידור ההיא שצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט במדינת ישראל. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר "סַמָּן יְמָנִי" בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי של הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is”, מיצה את המֵרָב שבו קודם כל וראשית דבר בצילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת"א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן ברוממה – ירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ'ינוֹבְסְקִי הנבון והטוב מכולם, היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל ביד אליהו למידע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים שלנו. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה ושיפור איכויות מכשירי הצילום וההקלטה, אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שכלל את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל ואת הפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

אני שב לשידורם הישיר של משחקי הכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א באחד משלבי האבולוציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. בימים ההם נולדו כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא בזמן השידור הישיר. לרוע המזל לא תמיד יכולתי להתגאות בשימוש המושכל בחזונו העיתונאי של הווארד קוסל, “Tell it like it is”. דוגמא מצוינת לכישלון שלי התרחשה ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982, התאריך בו אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר על ידי חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר. מכבי ת"א ניצחה אומנם באופן רשמי את סקוויב קאנטו 86:87, אולם הייתה זאת למעשה הקבוצה האיטלקית שניצחה 88:87 מסל חוקי שקלע שחקנה האמריקני צ'ארלס קיופק בשנייה האחרונה. השופטים שגו וטענו שהוא נקלע לאחר שריקת הסיום. לרשותנו לא עמדה אז טכנולוגיה חדשנית מיידית כדי לאמת את ניצחונה החוקי של סקוויב קאנטו האיטלקית. לבסוף סיפרנו את האמת לציבור ב- "מבט ספורט" ב- Delay של ארבעים ושמונה שעות : סקוויב קאנטו ניצחה את מכבי ת"א בתוצאה 88:87 למרות שהשופטים העניקו את הניצחון למכבי ת"א 86:87.

[1] מצלמה מס' 2 בניידת היא מצלמת גיבוי למצלמה המובילה (Leading camera) ומשמשת גם לצילום ב- Medium – Close up של מהלכי המשחק.

[2] בזָ'רְגוֹן הטלוויזיה : "להראות לצופים בשידור ישיר".

ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר ע"י מחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי את מהלך השידור הישיר. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מקָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 88:87 לטובת האיטלקים, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת"א, 86:87. לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור וחידת הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת"א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה כאילו הוא מאיים להכותם. הוא חש שנשדד לאור הפרוז'קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו, "כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבת לנו ניצחון", וניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי שלנות את ההחלטה. למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום. עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל כשבע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו ועמדו לרשותינו לפני 28 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא הצליח. בשעה שלוש אחה"צ היה מונח לפני הפענוח האלקטרוני המדויק של תמונת ה- Video, שקבע כי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ"ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית "מבט ספורט" והוכיחה ללא צל של ספק באמצעות השעון הדיגיטאלי הראשי של התחנה כי הסַל של צ'ארלס קיופק היה חוקי למהדרין והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו הָווֹאַרְד קוֹסֶל בשעתו, "אמור את זה כמו שזה…Tell it like it is". גם אם הדבר נעשה מאוחר יותר ולא בשידור ישיר.

העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית שיבחה את המחקר וההוכחה [1]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי יבד"ל והמאמן רָלְף קְלָיִין ז"ל רגזו וכעסו מאוד עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוזם הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של רשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים. שניהם דיברו אלי בטון חריף ובחרי אף, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית "מבט ספורט" הקובעת כי הסל של האיטלקי צ'ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות "ידיעות אחרונות").  

[1] ראה בהמשך קטעי עיתונות  מ- 1 בפברואר 1982, פרי מאמריהם של ארנון "נוני" מוזס מ- "ידיעות אחרונות", ומבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" טדי פרויס.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ירושלים. הבימאי בניידת השידור היה אמנון אוסמן והמפיק שלי בניידת ששי אפרתי. מפקח הקול והאחראי על הקונסולה בניידת היה אמנון אלטשולר. את אוּרִי לֵוִי הצבתי כשַדָּר מוביל של המשחק ההוא [1] זה היה כבר שש שנים מאז שיורם ארבל נטש אותנו. לצִדוֹ של השַדָּר ישבו שני הפרשנים דֵיְיוִיד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר. אני ניהלתי את השידור הישיר מעמדת הפיקוד שלי במגרש ליד שני הפרשנים. המאמן צבי "צביקה" שרף הוביל את מכבי ת"א הפייבוריטית בעת ההיא ובתפקיד מאמן הפועל ירושלים שימש פִּנְחַס "פִּינִי" גֵרְשוֹן. עוזרו היה אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיְין. היינו בעלי ניסיון רב בכיסוי משחקי כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. לכן הסתפקתי בשתי הוראות נשנות וחוזרות שלי בתדריך הסופי והאחרון לציוותי הצילום והמקליטים בטרם השידור הישיר. "אין להפר אותן בשום פנים ואופן. הן פק"ל (פקודות קבע ללחימה) בז'רגון הצבאי", תדרכתי את אנשיי. הראשונה הייתה להיצמד בפסקי הזמן למאמני שתי הקבוצות והשחקנים כדי לשמוע את ההוראות ולהאזין למלחמת המוחות בין צביקה שרף למתחרהו פיני גרשון. עמדו לרשותנו עֶשֶר מצלמות, חמש יחידות VTR לצורך הילוכים חוזרים איטיים, ושני מיקרופונים גדולים, ארוכים, ורגישים מסוג “Gun – Mic” מותקנים על מוט, אחד לכל קבוצה, המיועדים להאזנה וקליטת קולות מרחוק . ההוראה השנייה הייתה לחבר כל הזמן את שעוני המשחק (מונים את הזמן ב- Count down) למצלמה המובילה (Leading camera), בעיקר על מנת לפתור את בעיית חוקיות הסלים הנקלעים בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה ו/או בשניית הסיום של המשחק. חוֹק משחק הכדורסל קובע כי אם הכדור עזב את יד השחקן בדרכו לסַל בטרם הגיע שעון ה- Count down של המשחק לנקודת 00:00 – ייחשב הסַל כ- כשר.

לא תיארתי לעצמי בראשית המשחק כי 25 שניות לפני תום ההתמודדות הדרמטית וההפכפכה יסמֵן לוח התוצאות שוויון 65:65. במצב הזה ביקש מאמן הפועל ירושלים פסק זמן. שני הצלמים התחתונים מתחת לסלים, שמוליק בַּרְעַם בסַל הצפוני והמקליט שלו מַנוּ יחזקאלי המיועדים לכסות את מכבי ת"א ויורם מנדלבאום ז"ל בסַל הדרומי יחדיו עם המקליט סַמִי עוֹמֶר המיועדים לכסות את הפועל ירושלים – חשו למלא את תפקידם. הנהלת מכבי ת"א בראשות שִמְעוֹן מִזְרָחִי והמנהל מוֹנִי פַנָאן מנעו מהמקליט מַנוּ יחזקאלי להתקרב לאזור התכנסות השחקנים ב- Time out. לא ניתן היה להאזין להוראותיו של המאמן צביקה שרף שראה בהתקבצות השחקנים סביבו מעין כֶּנֶס סודי של השב"כ, ותמיד חשש מהדלפות. הוא צבי שרף ירא את מיקרופון הטלוויזיה. הכול היה סודי ובלתי נגיש. יו"ר הפועל ירושלים דאז דני קליין היה יותר גמיש ופחות לחוץ. יורם מנדלבאום ז"ל וסַמִי עוֹמֶר נעמדו באין מפריע ליד פיני גרשון, עוזרו ארז אדלשטיין, וקבוצת השחקנים שלהם והצליחו לתעד תיעוד מלא, ברור, שקוף, וקלאסי את גיבורי העלילה ואת תמליל ה- Time out הדרמטי. המיקרופון שלנו הסמוך לספסל הפועל ירושלים קלט כל מילה. במהלך שישים השניות של פסק הסמן התברר כי התדרוך של פיני גרשון חשוב אך הוראותיו הסותרות של רכז המשחק עדי גורדון ואישיותו כציר מרכזי וקפטן חשובים יותר משל מאמנו ובעלות משקל עודף. זהו מסמך עיתונאי טלוויזיוני נדיר ומזהיר של ה- Time out הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורסל בארץ בסופו לקח עַדִי גוֹרְדוֹן את העניינים והאחריות לידיו, הפר את הוראותיו של מאמנו פיני גרשון, וניצח את מכבי ת"א בשתי השניות האחרונות בסל מכריע שלו, 65:67 (ראה פירוט התמליל בהמשך הספר "הקשר הסימביוטי"). ההפקה העניקה לשַדָּר הראשי אורי לוי ושני פרשניו את הכלים הנחוצים כדי למלא את הציווי שציווה על כולנו הווארד קוסל, “Tell it like it is”.

ב- 30 במאי 2008 העביר ערוץ 10 בשידור ישיר את המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו בין קבוצות מכבי ת"א והפועל חולון. השַדָּר היה יוֹרָם אָרְבֶּל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח (היום ח"כ עופר שלח). הבימאי בניידת השידור היה רְאוּבֵן "רוּבִיק" פּוֹדְגוֹר. 6 (שש) שניות לפני סיום המשחק הובילה מכבי ת"א 71:72 מסל של נִיקוֹלָה וִויצִ'יץ'. מאמן הפועל חולון מִיקִי דוֹרְסְמַן נזעק וביקש Time out. שחקני מכבי ת"א בטוחים בניצחונם התקבצו סביב מאמנם צביקה שרף. זהו רגע דרמטי לו מייחלת כל רשת טלוויזיה באשר היא. שלושת רבעי מליון צופי טלוויזיה נצמדו למרקע וביקשו להאזין למלחמת המוחות בין שני המאמנים דורסמן ושרף. זהו מבחן טכנולוגי עליון של כל צוות טלוויזיה המתעד משחק כדורסל, לבטח בשידור ישיר. ההפקה הרדודה נכשלה כישלון קולוסאלי בהבאת קולות והוראות המאמנים. המצלמות היו שם אך לא המיקרופונים. בתום ה- Time out ניגש שחקן הפועל חולון מַאלִיק דִיקְסוֹן לקו מחצית המגרש כדי לחדש את המשחק. התקרב אליו חברו דֶרֶק קֶמְפְּבֶּל על מנת לקבל את הכדור. וִויל בַּאיְינוּם שחקן מכבי ת"א שמר על מָאלִיק דִיקְסוֹן ודֵייוִיד בְּלוּטֶנְטָאל נצמד לדרק קמפבל. שני השחקנים החולוניים ביצעו תרגיל בסיסי של “Give and go” והערימו בקלות על שומריהם. מַאלִיק דִיקְסוֹן כידרר במהירות וללא הפרעה לעבר רחבת הסל מכבי ת"א ושנייה אחת לפני הסיום קלע את סַל הניצחון מעל ידיו המושטות של טֶרֶנְס מוֹרִיס. 72:73 לפועל חולון שזכתה באליפות הליגה.

מִיקִי דוֹרְסְמַן קנה לעצמו לפרק זמן קצוב ומסוים – תהילת ארץ. מאמן מכבי ת"א צביקה שרף שוב נכשל בשניות האחרונות במשחק צמוד שווה כוחות . אבל הכישלון הגדול ביותר בשניות הסיום היה של ערוץ 10. לעולם לא נדע אילו הוראות חילק מיקי דורסמן לשחקניו באותו פסק הזמן שש שניות לפני סיום המשחק בו שיחק שח-מט בצורת כדורסל נגד צביקה שרף. אף פעם גם לא נדע מה נאמר בתדריך האחרון של צביקה שרף לשחקניו ומה הייתה תשובתו לקרב המוחות שניהל נגדו מיקי דורסמן. הייתי כבר רחוק מהביזנס הזה הקרוי תעשיית הטלוויזיה. בשנת 2008 שימשתי מרצה באוניברסיטת חיפה בפקולטה למדעי הרוח בראשות פרופסור מנחם מוֹר. כישלון ערוץ 10 הציף אותי בזיכרונות וגעגועים לימים בהם ניהלתי, ערכתי, והפקתי אלפי הפקות של שידורי טלוויזיה – ארציות ובינלאומיות, ביניהן את מאות השידורים הישירים של משחקי קבוצת הפאר של מכבי ת"א בליגת הכדורסל הישראלית ובגביע אירופה בשנים 2002 – 1980. כמו דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הייתי נאמן עד למאוד לציווי של שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is”. היינו הטובים ביותר באירופה, חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

הימים ההם-הזמן ההוא. חלפו שנות דור אולם כאילו האירועים ההם התרחשו רק אתמול.

הולדת יחסי הגומלין ב- 1970 בין רשות השידור לבין מועדון הפאר בכדורסל של מכבי ת"א וראשית הקשר הפילנטרופי ב- 1971 בין חברת "עלית" לבין מכבי ת"א. הופעתם ב- 1969 של יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי. המו"מ הכספיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם המועדון לצורך שידור ישיר של המשחקים היו קשוחים ולא תמיד מקור לאושר וגאווה. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בטלוויזיה היו במשך שנים רבות מאז ראשית עשור ה- 70 וגם בשנות- 80 של המאה הקודמת ותחילת שנות ה- 90 במאה שעברה סוד ציבורי כמוס. סעיף מיוחד המעוגן בחוזה בין שני הצדדים אסר על הודעת דבר השידורים הישירים בטלוויזיה (ובעיתונות) עד יום המשחק בשעה שבע בערב. המועדון חשש כי פרסומם יבריח את קהל האוהדים מהיציעים וישאיר אותו בבית. החשש התגלה כמופרך אך מכבי ת"א סירבה לוותר. סעיף הפרסום בחוזה הוליד חיכוכים קשים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית למכבי ת"א. דבר פרסומם המוקדם של שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ה- Promotion שלהם וה- Built up סביבם, השתנה רק עם מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 לתקופה של חמש שנים.

טל ברודי (האחד והיחיד).

שחקן הכדורסל האגדי היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי עלה לישראל מטְרֶנְטוֹן – ניו ג'רסי ב- 19 באוקטובר 1966 בהיותו בן 23. אוהד מושבע של המועדון אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו במכוניתו היישר מנמל התעופה לוֹד למגרש המרצפות היָשָן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון". הגעתו הייתה סנסציונית ומאות אוהדים המתינו לו במקום. טל ברודי לבש מאות פעמים את גופייה מספר שֵש של מכבי ת"א וגם את מדי נבחרת ישראל. עשר שנים לקח לוֹ להוביל את מכבי ת"א אל הפסגה האירופית. ב- 7 באפריל 1977 ניצחה מכבי ת"א בראשות הקפטן שלה טל ברודי בבלגראד במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות את הקבוצה האיטלקית מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. טַל בְּרוֹדִי הוא גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א בכל הזמנים באישיותו וכשרון המשחק שלוֹ. הוא המוביל, הסוחף, ואחד מאבות המורשת המפוארת. הוא מבין האנשים כספורטאי וגם כאדם שהשפיע עלי ביותר ב- 40 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. כשהיה נער בביה"ס התיכון בעיר טרנטון במדינת ניו ג'רסי בארה"ב אמר עליו מאמנו פְרֶד פְּרָיְיס את הטקסט הבא כלהלן : "טַל בְּרוֹדִי לא היה רק מוכשר מאוד בתחום הקונקרטי של המשחק אלא ניחן באופן יוצא דופן בדבקות במשימה ובכך הפך למנהיג. פעם הייתה סופת שלגים בטרנטון והעיר נסגרה לחמישה ימים. זה לא הפריע לטל ברודי ליטול מָקוֹש ולפנות את הקֶרַח מחלון אולם הכדורסל של בית הספר ולהשתחל דרכו כדי להתאמן לבדו בקליעה לסל. לא היה כמוהו עד כדי כך אהב את המשחק ואת האימון. הוא צעד בסופת שלגים בעיר אל פרקט הכדורסל רק כדי לשמור על כושרו כשחקן . הוא היה Fighter כבר בגיל כה צעיר. מעולם לא ראיתי כדורסלן שכה דבק במשימה ובכך גם הפך לדוגמא חינוכית".

טקסט תמונה : 1959. טרנטון – ניו ג'רסי. טל ברודי בן 16 עם מאמנו בביה"ס התיכון פרד פרייס. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : 1961. אוניברסיטת אילינוי. הנער טל ברודי סטודנט בן 18 לובש את מדי אוניברסיטת אילינוי. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מומחי הכדורסל של אוניברסיטת אִילִינוֹי שטַל בְּרוֹדִי לבש את מדיה חיוו את דעתם גם הם : "טַל בְּרוֹדִי יכול היה לשחק בכל קבוצה מקצוענית ב- NBA. הוא רק היה צריך לבחור היכן מפני שהיה כוכב עַל. נכונה לו קריירה מזהירה. הוא היה שחקן כדורסלן בעל יכולות ויכול היה להיות ספורטאי עשיר אך בחר לבנות את חייו במדינת ישראל". מנהל קבוצת מכבי ת"א שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי ז"ל והאיש שקיבל את טַל בְּרוֹדִי לקבוצה סיפר כלהלן : "במשחק הגומלין ההוא במסגרת גביע אירופה נגד חוּבֶנְטוּד בַּאדָאלוֹנָה באצטדיון יד אליהו הפתוח ב- 2 במארס 1967 היינו זקוקים לניצחון בן 32 נקודות הפרש מפני ש-ניגפנו במשחק הראשון ב-באדאלונה 69:101 וכדי לכפות משחק שלישי ומכריע אצלנו בבית. אני זוכר היטב שטל ברודי אמר לי בתום משחק התבוסה בספרד, "I’m sorry". הוא לקח את האשמה עליו אך לא התנהג כספורטאי מובס. במחצית משחק הגומלין באצטדיון הפתוח ביד אליהו נגד חובנטוד באדאלונה הובלנו בהפרש זעיר בן ארבע נקודות רק 24:28. נזקקנו לניצחון בן 32 נקודות הפרש לפחות כדי לכפות משחק שלישי ומכריע בתל אביב. זה נראה רחוק. בחדר ההלבשה שררה אווירת נכאים. רק טל ברודי עודד את השחקנים ואמר, "חברה מה זה לקלוע עוד 14 סלים – אנחנו נעשה את זה". הוא היה שחקן נפלא וגם אופטימיסט חסר תקנה שעמד בהבטחתו". טַל בְּרוֹדִי קלע במשחק הגומלין הזה 36 נקודות ומכבי ת"א הביסה את חובנטוד בדלונה בתוצאה 51:83. משחק הניצחון הזה כונה ע"י הציבור "נס באדאלונה" וכפה משחק שלישי בו ניצחה מכבי ת"א בקלות 51:75 והעפילה מאוחר יותר למשחק הגמר הכפול באפריל 1967 נגד הקבוצה האיטלקית אִינִיס ווארזה עם דִינוֹ מֶנֶגִין. מכבי ת"א הפסידה במשחק הראשון ב- 7 באפריל 1967 בווארזה בהפרש של עשר נקודות 67:77, וניצחה כעבור שבוע ביד אליהו 68:67 אך האיטלקים זכו בגביע ומכבי ת"א בסגנות. זאת הייתה ההתחלה. משה דַיָין ז"ל אמר לי בשעתו ב- 1981, בעת שיחה בינינו, כלהלן : "ב-טַל בְּרוֹדִי עֶלֶם חמודות מתגלם החלום הציוני". מאמן הכדורסל הישראלי שמואל יעקובסון היה הראשון שגילה באקראי ב- 1964 את טַל בְּרוֹדִי ואת יהדותו בשעה שביקר בארה"ב וראה את טַל בְּרוֹדִי משמש יחד עם השחקן ווילט צ'מברליין מדריך במחנה הכדורסל בניו יורק של המאמן האמריקני הנודע קְלֵיְיר בִּי (Klair Bee). שמואל יעקובסון דיווח על "המציאה" לנוֹח קְלִיגֶר יו"ר מועדון מכבי ת"א. בקיץ 1965 השתתף טַל בְּרוֹדִי ככוכב נבחרת ארה"ב בטורניר הכדורסל של המכבייה ה- 7 והתאהב במדינת ישראל. טל ברודי הצטרף לאגודה חובבנית וחבַר לאידיאל ספורטיבי ציבורי שטוו נערים צעירים מתל אביב בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כמו יִצְחָק פֶדֶרְמַן (אביו של דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן), יְהוֹשע רוֹזִין, שָאוּל "קוקה" כַּסְפִּי [2], אַל פְלָיְישֶר, אַרְיֵה בֵּן עָטָר, צְבִי שְמֶרְלִינְג, אַרְיֵה קְלִיגְסְבֶּרְג, משֶה בַּרוּךְ, וסֶם שְטַיְינְבֶּרְג. לפני 82 שנים ב- 1933 עמדה אגודת מכבי ת"א בפני סגירה בגלל חובותיה לעיריית תל אביב. מתקני הספורט שלה ברחוב סלמה הסמוך לשכונת שפירא בדרום העיר ננעלו והועמדו תחת כונס נכסים. באישון לילה באותה שנה עקר הנער יִצְחָק פֶדֶרְמַן את עמודי הסלים במגרש ברחוב סלמה, העמיס אותם בעגלה רתומה לסוס, והעביר אותם לרחוב המכבי ליד קולנוע "אוֹרְיוֹן" ושם נטע אותם בקרקע החוֹלית. זאת הייתה ראשית ההיסטוריה של המועדון המפואר.

טקסט תמונה : 1940. מגרש הכדורסל עשוי מרצפות ברחוב המכבי בתל אביב ליד קולנוע "אוריון" הישן. דור המייסדים. החמישייה המפורסמת של מכבי ת"א בימים ההם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יהושע רוזין, יצחק פדרמן (אבא של דייויד פדרמן), משה ברוך, אל פליישר, ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזמנו בזיהוי הנוכחים בתמונה יצחק פדרמן ז"ל.                                                                                                                           

טקסט תמונה : תקופה שחלפה לבלי שוב. המאמן יהושע רוזין מתדרך את שחקניה הישראליים של  מכבי ת"א באחד ממשחקי הדרבי בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת במגרש המרצפות הישן של בית מכבי ת"א ברחוב המכבים (ליד קולנוע "אוריון"). להלן זיהוי משמאל לימין : אברהם שניאור, עמנואל ברדן, יהודה ווינר, מנחם קורמן, המאמן יהושע רוזין, וזכריה עופרי (הגבוה בשחקני הקבוצה בימים ההם, 1.91 מ'). (באדיבות מנחם קורמן ומשפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מנחם קורמן.

טקסט תמונה : החמישייה הקלאסית של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אברהם שניאור, יצחק כספי, יהודה "קנבוס" ווינר, המאמן יהושע רוזין, מנחם קורמן, מר י. שטהל יו"ר אגודת מכבי ת"א (מייסד ומנהל חברת הביטוח "מנורה"), זכריה עופרי, אפרים אטלס, ורלף קליין. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י מנחם קורמן ואפרים אטלס.                                                                              

טקסט תמונה : סתיו 1961. מגרש המרצפות של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון" הישן. זאת הקבוצה שזכתה בסיומה של אותה עונה 1962 – 1961 מחדש באליפות המדינה והקדימה את הפועל ת"א. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : צבי אבידן (אבא של אמנון אבידן חובש מגבעת) יו"ר מחלקת הכדורסל, המנהל שמואל "שמלוק" מחרובסקי, משה גולוביי, צביקה אייזנבוים, אברהם חסיד, יעקב אדליסט, שבתאי "סבי" בן בסט, דוד פריש, תני כהן מינץ, והמאמן יהושע רוזין. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : אמנון אבידן (בנו של יו"ר המחלקה מר צבי אדידן), אברהם נתנאל, גדעון פרייטאג, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל "שמלוק" מחרובסקי.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. מכבי ת"א אלופת המדינה בכדורסל. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן יהושע רוזין , רלף קליין, דוד פריש, יעקב אדליסט , תנחום "תני" כהן מינץ, אברהם שניאור, יצחק עמר, ושחקן מס' 15 לא מזוהה. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן בסט, יעקב מילשטיין, גדעון בירנבוים, אהרון "אהרונצ'יק" קפלן, אברהם חסיד, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה :  סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל 'שמלוק' מחרובסקי וסבי בן בסט.

אגדת שחקן הכדורסל היהודי-אמריקני טל ברודי הבלתי נשכח. טל ברודי וויתר על קריירה מבטיחה ב-NBA והחליט באוקטובר 1966 לחבור לקבוצת מכבי ת"א ולבנות כאן את ביתו בישראל, יצרה מסורת ושינוי מיידי ו-טוטאלי במאזן הכוחות בליגה הלאומית בכדורסל. בעקבותיו הלכה קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א שחיפשה אף היא כל סדק, שביל, ו-משעול כדי לתגבר את שורותיה שלה בשחקני כדורסל יהודים-אמריקניים ובראשם בארי לייבוביץ' כדי להשיב מלחמה שערה מול יריבתה העירונית המושבעת מכבי ת"א. מהר מאוד התהווה "הליך האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי בארץ ישראל", יבוא שחקני כדורסל זרים בעיקר מארה"ב לארץ ע"י שאר הקבוצות המתחרות, הליך שנועד להשביח לרגע את רמת המשחק בארץ. האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי חלחלה עמוק-עמוק לתוככי כל רבדי הכדורסל הישראלי מאז 1966.  האמריקניזציה ביטלה כמעט כליל במשך יוֹבֵל שנים את נוער העתיד המוכשר שלנו והשאירה אותו בשוליים.

ראשי הכדורסל בארץ נוהים ביודעין כבר חמש עשרות שנים אחרי הסלוגן ההוא של מקים הטלוויזיה הציבורית הענייה במדינת ישראל ב- 1968 מעפרה, פרופסור אליהוא כ"ץ (עולה חדש לשעבר מברוקלין – ניו יורק בארה"ב), שטען בעל כורחו בשל אילוצים כספיים וכלכליים כי אם אתה יכול לקנות בזול סרטים זרים וסדרות טלוויזיה בחו"ל אל תפיק כמותם בעצמך ברשת הטלוויזיה שלך בארץ. הוא התכוון לכך שהפקה ישראלית מקורית רבתי עולה ממון רב והיא מעבר לכוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שהייתה בשנים ההן דַרְדָק תקשורת דַל נטול אמצעים. ובאמת, כבר בראשית הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של סוף עשור ה- 60 במאה הקודמת ממש בימי ה- בראשית שלה, בתקופת ההתחלה, בימים הראשונים של הנחת תשתיות היסוד, הרכיב אותו המייסד פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי מאולץ, אך נוסח מדויק במעט מילים שתאם את המציאות המוניטארית הדלה ההיא שבה הייתה שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית עוּלַת ימים, ושַח וביטא אותו כמדיניות שידור ב-9 מילים, כלהלן : "If you can buy it – do not make it". ניסוח מר , מדויק, ו-מדהים, אבל זאת הייתה האמת (!).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית וויתרה משחר נעוריה (בגלל עלויות והוצאות יקרות) על ביצוע והשגת אחת המטרות החשובות שלשמה הוקמה : הפקה מקורית ישראלית במשולש הטלוויזיוני הידוע בעל שלושה קדקודים תיעוד, בידור, ותרבות. כמו איגוד הכדורסל גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית טיפחה מעט הפקה מקורית ישראלית והשקיעה מאמצים גדולים בקנייה ורכש טלוויזיוני אמריקני ואנגלי.

הבה אעבור להיסטוריה חלקית של הכדורסל הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים בקיץ 1967. רשימה של תעשייני חברת "עֵלִית" לדורותיהם שנשאה בעול ה- Sponsorship של מכבי ת"א אנשים יקרים בעלי חזון מַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל, אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל, דֵיוִויד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל שְטְרָאוּס ייבדלו שניהם לחיים ארוכים, הזרימו במשך שנים ארוכות הון רב לקופת המועדון שהיה החמצן של קבוצת מכבי ת"א. אח"כ עשתה זאת חברת "אלקטרה" והיום עושה זאת חברת ההלבשה "FOX" והכל כדי שמכבי ת"א תוכל לחזק את עצמה שוב ושוב בשחקנים זרים מהארץ ומחו"ל על מנת לזכות באליפות המדינה ובגביע המדינה וכמובן בחוזה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של הימים ההם ואח"כ עם ערוץ הטלוויזיה הארצי מס' 10 ועם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מר דֵיוִויד פֶדֶרְמַן סיפר לי בשעתו כי בעונת 1993 – 1992 קרה למכבי ת"א בראשות היו"ר עו"ד שמעון מזרחי אסון ספורטיבי בליגת הכדורסל הלאומית (ליגת העל היום). הקבוצה הודחה בשלב חצי הגמר של ה- Play offs הטוב מ- 5 משחקים ע"י קבוצת הפועל גליל עליון (באותה העונה ההיא של 1993 – 1992 זכתה הפועל גליל עליון באליפות המדינה לאחר שגברה בסדרת הגמר על הפועל ת"א). בתגובה למפלת הקבוצה באותה העונה ההיא של 1993 – 1992 החליט דירקטוריון "עֵלִית" להעניק למכבי ת"א תשלום נוסף של עוד 1.000000 (מיליון) דולר מעבר לסכום ה- Sponsorship העונתי השוטף שהיא כבר קיבלה, על מנת שתוכל להתחזק לקראת עונת 1994- 1993 ולהחזיר לעצמה את תואר האליפות שאבד לה. זאת לדעת : בעונה הנוכחית של 2017 – 2016 נהנית קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מתקציב ענק (יחסי למועדוני כדורסל אחרים בארץ) המוערך ב- 100.000000 (מאה מיליון שקל).

עניין המשכורות המשולמות לשחקני החיזוק האמריקניים בישראל, אופן התשלומים ויחסי הגומלין של מועדוני הספורט הישראליים עם אגף מס ההכנסה הם וודאי טריק מרגיז ומעצבן כפי שניתח פעם את התהליך הפיננסי המתוחכם בעל הרשימה ההיא אריה מליניאק. אולם הן פחות חשובות לשיחה הזאת מהתופעה הספורטיבית הממושכת, המהותית, והיעילה שכופה עלינו תהליך האמריקניזציה במגרשי הכדורסל שלנו ביודעין ומרצון ולא בעל כורחנו. קבוצת הפועל ירושלים החדשה של 2017 – 2013 תחת ההנהגה החדשה בראשות היו"ר אורי אלון ואייל חומסקי ערה אף היא למימון הכספי היקר הנדרש לתחזק שחקני חיזוק עבר אמריקניים כמו דונטה סמית, ברייסי רייט, טוני גפני, ודיון תומפסון וגם שני שחקני ישראליים כמו ליאור אליהו ויותם הלפרין. היום מאכלסת הפועל ירושלים בשורותיה את המוני השחקנים האמריקניים אמארה סטודמאייר + ג'רום דייסון + טרנס קינסי + קרטיס ג'ראלס + מאליק היירסטון + בריאן רנדל וגם את ליאור אליהו ויותם הלפרין (עדיין). אפילו המאמן של הפועל ירושלים הוא איש זר האיטלקי סימונה פיאניג'אני לאחר שהישראלי שלנו המאמן הקודם דני פרנקו הודח. הגלובליזציה החריבה את הכדורסל הישראלי המקורי והרסה את הנוער שלנו. אולי לא בכדי התנוססה ו- מתנוססת הפרסומת המסחרית "בנק יָהָב" באותיות ענק על התלבושת הרשמית של הפועל ירושלים.

אריה מליניאק ניהל מלחמה עיקשת וצודקת נגד התבוללות הכדורסל שלנו ומטיף לשמירת טוהר הכדורסל הישראלי ועמו מתן תקווה לכדורסלן הישראלי הצעיר. הוא מזכיר לי במידה רבה את ד"ר אָבְשָלוֹם קוֹר (ואביו שלמה קוֹר ז"ל לפניו) שנאבק כבר שנים רבות תוך גילוי דבקות במשימה בתחום שמירת טוהר הלשון העברית. כשם שאריה מליניאק מזכיר בפועלו את אָבְשָלוֹם קוֹר, אבשלום קור חופף בדרשותיו את אלה של מְחַיֶיה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל. אֵלִיהוּא כָּ"ץ יליד ניו יורק בארה"ב (נולד בברוקלין ב- 31 במאי 1926) הכריז כבר מבראשית כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוא מקים מעפרה תִּדְמֶה למורשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC ולא לאופיין של רשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS, ו- NBC, וגם ABC. אֵלִיהוּא כָּ"ץ ביקש לבַסֵס את חזון הטלוויזיה העברית הצעירה על תוכן ישראלי והפקות מקור משלנו. משהוברר לו כי עלות ביצוען של הפקות מקור ישראליות הן בגדר הון תועפות ועלויות פנטסטיות, ואין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית יכולה לעמוד בהן, החליט פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לוותר, ולמלא את החלל ביבוא במחירים זולים של סדרות טלוויזיה מכל הסוגים מארה"ב ואנגליה. כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם, מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם, ומנהלי התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם דבקו בקו המחשבה ההוא שלו. תוכניות טלוויזיה קנויות זרות (בעיקר מארה"ב ואנגליה, וגם קצת מצרפת) חדרו לוואקום הטלוויזיוני הישראלי והפכו באחת ל- "שחקניות חיזוק" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כדורסלנים אמריקניים נכנסו לוואקום הכדורסל הישראלי בעקבות פיגור טבעי של תעשיית הכדורסל בארץ בהכשרת דורות העתיד (ביחס לאירופה) והפכו כאן לשחקני חיזוק. מדינת ישראל נעדרה תמיד כישרונות ושחקני כדורסל טובים כדי לאיים על ההגמוניה האירופית. פלישת האמריקניזציה לעבר חלקת הכדורסל הישראלי כמו חדירה רציפה של השפה האנגלית לתוך מְעִי השפה העברית (במשך כ- 49 שנים מאז 1968) תוך כדי השרשת אין ספור ביטויים אנגלו / אמריקניים הייתה כפי הנראה בלתי נמנעת והיא נמשכת עד עצם היום הזה. כשמדובר בלשון הופך מְצָאי בליל מונחי הכדורסל האמריקניים לחלק בלתי נפרד מז'אנר השפה של שדרני ופרשני הכדורסל הישראליים (לרבות אגב אריה מליניאק עצמו) שפיתחו ויצרו ניב כדורסל מיוחד במינו, צירוף מעניין של עברית – אנגלית. מר אריה מליניאק וד"ר שלמה קוֹר מנהלים מלחמות תרבות – כדורסל ולשון – בשני מישורים שונים אך מקבילים. האם ניתן בכלל להימנע מהשפעת האמריקניזציה על חיינו בשעה שהאומה הישראלית ספוגה תרבות טלוויזיונית אמריקנית מזה עידן ועידנים, מאז ייסדו פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 93 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 83 היום) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנת 1968 ? ואם כן, כיצד ? מדוע בעצם ישכון הספורט הישראלי בדד ובגויים לא יתחשב. העיתון "ידיעות אחרונות" מעניק כבר שנים ארוכות בימה נאותה למר אריה מליניאק (וגם לקולגה המצטיינת שלו מר עמיר פלג) על מנת להצביע שוב ושוב על כל מיני חולשות ופגמים בחיינו הציבוריים הספורטיביים. בכך מנסים השניים מזה זמן רב לשמור על טוהר חיינו וניקיון החברה הישראלית משחיתות ואי סדר. ברור שאריה מליניאק ועמיר פלג ראויים להערכה על פועלם מפני שהם התגייסו למאבק ולמשימה סוציולוגית בעלת חשיבות חברתית עליונה. המלחמה הזאת איננה אבודה מראש. שניהם ניחנו בכושר ביטוי ויכולת כתיבה ברורה. לא מפריעה לי הבוטות (וההתלהמות) של אריה מליניאק בתנאי שהעובדות שהוא חושף נכונות. רואים שהוא כותב בדם ליבו, ומבחינים מייד כי האמריקניזציה שפשטה בכל חלקת כדורסל במדינה בזאת – חוֹרֶה לו. אריה מליניאק כיסח את הצורה ליו"ר איגוד הכדורסל אבנר קופל ולראשי המועדונים ומגלגל לפתחם האשמה חמורה ביותר : "חשוב להם שיהיה פה קרקס".  

ליגת העַל של הכדורסל הישראלית איננה מעניינת אותי כלל ועיקר בשל תהליך האמריקניזציה הממושך שהיא עוברת עד כדי אובדן זהות מוחלט. אין בי שמץ של סקרנות לראות חמישה אמריקניים במדי אליצור אשקלון משחקים נגד חמישה אמריקניים אחרים במדי מכבי ראשל"צ. ו/או נאמר חמישה זרים במדי מכבי חיפה נגד חמישה זרים במדי הפועל ירושלים. לצורך הדיון אנוכי מבדיל את עצמי בהווה כפנסיונר שנושק לגיל 81 וצופה טלוויזיה מן השורה – מהעבר הרחוק ההוא שלי כמנווט ו- מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שיקולי ההתבוננות שלי אז והיום – שונים. כאיש טלוויזיה תחרותי ואמביציוזי רדפתי נואשות בכל מקום אחר הרייטינג. בכך הפכתי במידה רבה כמו רבים מעמיתיי בתעשיית הטלוויזיה למעֵין אגואיסט ופרנואיד מחמת הנסיבות. מועדון הפאר של מכבי ת"א נחשב בעיניי לכלי נשק בו השתמשתי במלחמת ההישרדות שלי ל- הדרת המוניטין של רשת הטלוויזיה שלי. הרייטינג היא תוחלת חייו של כל איש טלוויזיה באשר הוא. גם של מי שנמנה על השידור הציבורי. אי אפשר להיאחז בנימוק כי אנחנו בהיותנו אנשי הטלוויזיה הציבורית משוחררים מעוּלוֹ, ואותנו המִדְרוּג כלל איננו מעניין ולא חשוב. זה מגוחך. אומר ואציין כי ערוץ 1 הציבורי משדר עד עצם היום הזה כמה פריטים בעלי ערך וחשיבות יתירה, אך מכיוון שהפך לכה זניח וכה לא רלוונטי, איש לא רואה גם את הצדדים הטובים והחיוביים שלו. מרקע הטלוויזיה נועד להיראות. להיחשף לציבור. מי שלא נראה ונחשף – נעלם. ערוץ 1 הנוכחי איננו קיים יותר במושגי הטלוויזיה של המאה ה- 21. הוא ממשיך עדיין לשדר מכוח האנרציה של תשלום האגרה בין השאר גם "חומרים טובים" אולם המִדְרוּג הטלוויזיוני של ישראל מחשיב אותו לבר מינן. הטלוויזיה כגוף שידור איננה בית דין גבוה לצדק ו/או מוסד בוררות. כבר דנתי בכך בכמה פוסטים קודמים כי הטלוויזיה שהיא מדיה טהורה שעוסקת בתקשורת המונים מתעניינת במצטיינים ו/או במצטיינים הללו כשהם נכשלים. אין לה חפץ ב- בינוניים וברדודים. כפי שאני התעניינתי בשעתו באלופה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, עמיתיי בחטיבת התוכניות התמקדו במקביל בזמרים אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ויורם גאון. זמרים פחות טובים שקעו בתהום הנשייה. קבוצות ספורט בינוניות שהטלוויזיה לא הניחה עליהם פוקוס וזכוכית מגדלת נעלמו מהמפה ואחרות לא באו תחתיהן. אם מישהו מחפש צדק, הגינות, ומוּסָר, אל לו לתור ולבקש אותם במחוזות הטלוויזיה. אין דבר כזה. כל רשת טלוויזיה באשר היא ללא יוצא מן הכלל איננה מוסד חינוכי. היא משדרת אִי צֶדֶק מפני שהיא צועדת שלובת זרוע עם החזקים ומפקירה ביודעין את החלשים (!). הטלוויזיה המסחרית לעולם לא תעסוק במורשת של גדול האומה דוד בן גוריון ולא של מנחם בגין. היא תרוץ אחרי סדרות הריאליטי מניבות רייטינג כמו : "מאסטר שף", "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים", "דה וויס", "אקס פאקטור", ו- "הישרדות". זהו חוק ברזל בתעשיית הטלוויזיה במדינה חופשית. ההתעסקות הספציפית של דן שילון איש הטלוויזיה הציבורית בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, ואחריו של אלכס גלעדי, ושלי בעקבות שניהם – הניב יתרון אחד ברור ומשמעותי בצד הרייטינג ו/או מעבר לו : בריחה לשעה קלה מהביצה המקומית ופתיחת צוהר בינלאומי לעבר הכדורסל האירופי. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות (מאז בריאתה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968) עשתה לציבור היכרות והביאה למסך את מיטב הכדורסל האירופי בראשות קבוצות כדורסל איטלקיות, ספרדיות, יוגוסלביות, סובייטיות, צ'כוסלובקיות, ו- יווניות כמו זימנטאל מילאנו, מובילג'ירג'י ווארזה, סינודינה בולוניה, סקוויב קאנטו, בנקו רומא, פאנאתאנאייקוס ואולימפיאקוס, ריאל מדריד וברצלונה, הכוכב האדום בלגראד, פרטיזן בלגראד, יוגופלסטיקה ספליט, ציבונה זאגרב , צסק"א מוסקבה, זבריובקה ברנו, ז'אלגיריס קובנה, ואחרות. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להתמודד עִמַן בכוחות שווים בלעדי שחקני חיזוק אמריקניים שרכשה בזה אחר זה בסיטונות. האמריקניזציה (חלקה בכסות יהודית) הפכה בסופו של דבר את מכבי ת"א לאלופת אירופה בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחוללת ו- עושה אותה לקבוצה של המדינה. נכון, שיחקו בה גם מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי אך מה הייתה שווה מכבי ת"א ללא טל ברודי, בוב גריפין, לו סילבר, ג'ים בוטרייט, אולסי פרי, ואריק מנקין…? איש מהם לא צמח על המרצפות הישנות במגרש "מכבי" ההוא בסמוך לרחוב קינג ג'ורג' ו- ליד קולנוע "אוריון" הוותיק ההוא בתל אביב של הימים ההם. אף על פי כן מהותה, אופיה, וחיוניותה של קבוצת מכבי ת"א לפני ארבע עשרות של שנים ערב ההתמודדות היסטורית ב- 17 בפברואר 1977 נגד אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה איננה דומה לקבוצת מכבי ת"א של היום שמרוסקת לשני חלקים ישראלי ואמריקני.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מנהלה ארנון צוקרמן מתירה לקבוצת מכבי ת"א לענוד בסופה של עונת המשחקים האירופית 1977 / 1976 את הפרסומת המסחרית "עלית" על גופיות השחקנים. זוהי קבוצת הפאר מכבי ת"א שניצחה ב- 17 בפברואר 1977 בווירטון / בלגיה את אלופת ברה"מצסק"א מוסקבה 79:91 וב- 7 באפריל 1977 גברה בבלגראד / יוגוסלביה על אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות. להלן זיהוי גיבורי העלילה מימין לשמאל : ג'ים בוטרייט ז"ל (15), אריק מנקין (4), מוטי ארואסטי (7), טל ברודי (6), בוב גריפין (11), אייל יפה (10), מיקי ברקוביץ' (9), שוקי שוורץ (5), לו סילבר (12), ו- אולסי פרי (8). (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נכדי הבכור איתמר (לרעייתי ולי יש עשרה נכדים ונכדות) נטע בי המון תקוות ככדורסלן סופר מוכשר שגדל ב- הפועל ירושלים, ושהולך בעקבות סבו. איתמר שגובהו 1.80 חונן ב- טכניקה ושליטה עילאית בכדור, מוביל כדור נפלא, מוסר ורואה משחק נבון, מכדרר מצוין ומשנה כיוון, ויוצר לעצמו ולחבריו עמדות קליעה משופרות. בעיניי רוחי ראיתי אותו ב- NBA ו/או לפחות בקבוצת צמרת ישראלית. הוא מעולם לא הגיע לשום קבוצה בוגרת. הדרכים לשם חסומות. בגיל שש עשרה וחצי עבר לפתע מטמורפוזה ונטש את הכדורסל והלך שבי בקיץ 2011 אחרי תורתם הסוציולוגית של דפני ליף, סתיו שפיר (היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני"), ואיציק שמולי (היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני"), צדק חברתי. בכך אולי בלם את האמביציות הנסתרות שלי וגם של סבים וסבתות נוספים וחסך לנו אכזבה וצער ספורטיבי. במצב הנוכחי שאיפות הכדורסל שלי לגבי נכדיי אינן יכולות להתגשם. האמריקניזציה בכדורסל הישראלי הפכה לפקק תנועה כה גדול עד שלמרבית הצעירים בישראל שנוסעים במתווה הקונקרטי הזה כמעט אין סיכוי להגיע אי פעם ליעדם. הם תקועים בפלונטר. אגב, חוק בוסמן והחוק הרוסי לא מעניינים אותי. אִכפת לי מהנכד שלי ומהנוער הישראלי. הנכד השני שלי נבו בן ה- 19 (גובהו 1.98 מ') החל את צעדיו הראשונים בזירת הכדורסל אולם עכשיו הוא משרת כחייל קרבי ב- "הנדסה קרבית". גם הוא מחונן ומוכשר בתחום אך אינני יודע מה צופן לו העתיד בשל עודף השחקנים הזרים בישראל. ליגת הכדורסל הישראלית באמצעות האמריקניזציה שלה מחפשת איכות על הפרקט, אמורה להעלות את רמת המשחק ואת כמות הקהל ביציעים, ולסחוף רייטינג על המסך הטלוויזיה. ערוץ 1 כיסה אותה בעבר ו- ערוץ 55 בכבלים מכסה אותה היום באופן בלבדי. אולי היא משיגה את היעדים שמצוינים קודם לכן אך אותי באופן אישי היא לא מסקרנת. באופן פרדוקסאלי למרות העלייה ברמה (בשל האמריקניזציה) אינני מתחבר לחלוטין לליגת הכדורסל הישראלית ולא מזדהה עמה. רבים אחרים אולי כן. אני לא. אינני שייך ולא נמנה על המִדְרוּג שמוֹנֶה את רָף הרייטינג שלהן שאגב נשמר ע"י ערוץ 55 בכבלים משום מה בסודי סודות כמו סוד מדינה.

מאידך האמריקניזציה והאירופיזציה של הכדורסל הישראלי איננה תופעה ייחודית רק לנו. היא כאמור גלובאלית. מישהו יודע כמה שחקנים אנגליים משחקים בהרכב הראשון של מנצ'סטר יונייטד, ו/או בצ'לסי, ו/או בארסנל, ו/או בליוורפול ו/או ב- באיירן מינכן, ו/או בברצלונה, ו/או בריאל מדריד…? הרי רובם שם שחקני חיזוק שהובאו למועדונים האנגליים, הספרדיים, והגרמניים מרחבי אירופה ודרום אמריקה. אפילו קבוצות ספרדיות מובהקות בעלות מוניטין עצום כברצלונה וריאל מדריד איבדו את הצביון הספרדי המיוחד שלהן ורוויות בשחקני חיזוק מכל הסוגים. ומה תאמרו על ליגת הכדורסל הנבחרת של ה- NBA שלפתע בשני העשורים האחרונים איננה מתביישת לחזק את שורותיה בעשרות שחקני כדורסל מאירופה. מדינת ישראל איננה אלבניה של הימים ההם ולשמחתנו איננה עטופה במסך ברזל. ייתכן כי מדינה דמוקרטית איננה יכולה להילחם כלל בתנופת הגלובאליזציה הספורטיבית ובסוג הזה של מומנטום של תרבות אמריקנית טלוויזיונית וספורטיבית שחודרת לכל חלל אפשרי. אנחנו יודעים כבר שנים רבות כי הכדורסל הישראלי איננו עשיר דיו כדי להפיק ולייצר כישרונות כפי שהיכרנו בשעתו ביוגוסלביה הגדולה. לתוך הוואקום הישראלי הזה חדרה האמריקניזציה בכל עוזה. הכדורסל הישראלי ייצר בעשור ה- 70 של המאה הקודמת את מיקי ברקוביץ, בועז ינאי, איתמר מרזל, שמואל אבישר, פנחס חוזז, חנן קרן, אור גורן, אביגדור מוסקוביץ', שוקי שוורץ, שמריהו זסלבסקי ואחרים. הכדורסל היוגוסלבי לעומת הישראלי ייצר את דראזן דליפאגיץ', דראגאן קיצ'נוביץ', זוראן סלאבניץ', מירזה דליבאסיץ', קרסימיר צ'וסיץ', ועוד – ואטם את שעריו בפני שחקני יבוא. זהו כל ההבדל. ישראל הייתה אלופת אסיה ב- 1974 אך זה לא הספיק לה באירופה. באליפויות אירופה ב- באדאלונה 1973 ובלגראד 1975 היא דורגה במוקם ה- 7. באליפות אירופה בליאז' ב- 1975 היא דורגה במקום החמישי, ובאליפות אירופה בטורינו ב- 1979 זכתה במקום השני. יוגוסלביה לעומת ישראל ללא שחקנים זרים כלל ובאמצעות כדורסלנים תוצרת בית בלבד הוכתרה לאלופת אירופה, אלופת העולם, ואלופה אולימפית. ברמת הקבוצות המצב שונה. הפער הצטמצם בשל היתר היבוא. אפילו ריאל מדריד הגדולה לא הסתפקה בתוצרת מקומית וייבאה מארה"ב ב- 1968 את וויין בראבנדר, מיילס אייקן, וקליף לויק.

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. טהראן בירת איראן. היכל הכדורסל בקומפלקס האולימפי של טהראן. נבחרת ישראל בכדורסל ניצבת על פודיום מס' 1 לאחרר שזכתה במדליית הזהב במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן. זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : טל ברודי (מס' 6), אביגדור מוסקוביץ' (מס' 11), איתמר מרזל (מס' 13), מוטי ארואסטי, שמריהו זסלבסקי, חנן קרן (מס' 8 מוסתר קצת), מיקי ברקוביץ' (מס' 9), שמואל "מולי" אבישר (מס' 5), שוקי שוורץ, שמואל נחמיאס (מס' 12), בועז ינאי (מס' 13), ג'ק אייזנר. זיהוי הנוכחים בשורה תחתונה מימין לשמאל : המעסה אריה אורגד, איש לאא מזוהה, יוסף "יוֹשוֹ" ענבר, מאמן נבחרת ישראל אלברט חמו, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי,, איש לא מזוהה, אורי אפק, יצחק פיסטינר שופט כדורסל ישראלי בינלאומי. (התמונה צולמה ע"י הוועדה המארגנת האיראנית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני יוֹבֵל שנים ב- 1968 נחתו בארץ חמישה שחקני כדורסל יהודיים מארה"ב על מנת ללבוש את מדי קבוצת הפועל ת"א : בָּארִי לֵייבּוֹבִיץ', אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, מַארְק טוֹרֶנְשַיְין, אָלָאן צוּקֶרְמַן, ו- לָארִי ז'וֹלוֹט. מטרת גיוסם והבאתם ארצה הייתה להילחם בגדולתה של מכבי ת"א. הגיוס צלח. ב- 1968 ו- 1969 הִכְּתָּה הפועל ת"א את מכבי ת"א ללא תנאי והפכה לקבוצת הכדורסל הטובה ביותר בשנים ההן במדינת ישראל. אולם התברר כי מדינת ישראל לא עניינה את חמשת הכדורסלנים היהודים הללו לאורך זמן ויתר על המידה. בתום פרק הכדורסל בחייהם עזבו כולם את הארץ ושבו איש איש למכורתו האמריקנית, מי מוקדם ומי מאוחר יותר. אפילו בָּאִרי לֵיְיבּוֹבִיץ' יפה התואר הנערץ ע"י רבים ואָהוּב על רבות, מי שעשה כאן קריירה פנטסטית, נטש בסופו של דבר את ישראל וחזר לארה"ב. מנקודת מבט אובייקטיבית על אף היותם יהודים הם היו קודם כל שחקני חיזוק של הפועל ת"א והראשונים שחסמו את דרכו של הנער הישראלי אל טבעת הסל . יחד עם זאת התופעה של שחקני חיזוק מחו"ל בימים ההם הייתה כל כך מינורית בהשוואה ל- 2012 עד שאיש לא חשד בקבוצת שחקני הכדורסל היהודים הללו שבאו לעשות קצת כסף בארץ ואח"כ תכננו לחזור לניו יורק. החמישה ההם היו הראשונים לבלום את הנוער הישראלי. האנשים חשבו שזאת תופעה זמנית אך מתברר שאין דבר קבוע יותר מהזמני. גבולות הארץ נפרצו. אחרי חזרתם לניו יורק של אָלָאן צוּקֶרְמַן ו- לָארִי ז'וֹלוֹט ומאוחר יותר גם אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי חיפש יו"ר הפועל ת"א מר אָבְרָהָם פְּלָדָה ב- נֵרוֹת בארה"ב שחקני חיזוק אמריקניים כדי לנשל את עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א מהפסגה. הוא לא היה לבד. גם מר אֵיתָּן מְגִידוֹ יו"ר הפועל ר"ג ניהל מרדף אחרי שמעון מזרחי וגם הוא רצה להפיל את מכבי ת"א ולהתיישב על הכס. כולם זוכרים את שני הענקים האמריקנים קוֹרְקִי נֶלְסוֹן ונִיל ווֹלְק שלבשו את מדי הפועל ר"ג תחת פיקודו של איתן מגידו, ולבטח את שני היהודים – אמריקניים סְטִיב קַפְּלָן וסְטִיב שְלֶכְטֶר, גם הם שחקני יבוא של הפועל ר"ג שבסופו של דבר התאקלמו כאן והפכו לישראליים לכל דבר. שמעון מזרחי היה במידה רבה מורה דרך למר אָבְרָהָם פְּלָדָה ומר אֵיתָּן מְגִידוֹ שניסו לחקותו. שני אלה אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ שימשו אף הם מודל לצועדים אחריהם באותו התלם שפילסה מחרשת הכדורסל. שִמְעוֹן מִזְרָחִי לא רק הקדים את אָבְרָהָם פְּלָדָה ואֵיתָּן מְגִידוֹ בהבנת היסטוריית הכדורסל והתפתחותה, וידע כי בשלב כלשהו הופעתה של האמריקניזציה בישראל היא בלתי נמנעת – אלא גם הקדים את שניהם בפענוח ופיצוח קוֹד הטלוויזיה : "אם אתה אלוף – משמע הטלוויזיה תשלב עמך זרועות". זה היה התנאי שהצבתי לו. אם אתה רוצה ללכת שלוב זרוע עמי ועם רשות השידור עליך להיות אלוף. (את אותו התנאי ו- הסטטוס הצענו לכל קבוצה בארץ לרבות הפועל גליל עליון שזכתה באליפות המדינה במאי 1993 אולם היו"ר שלה גדי יעקב מקיבוץ מנרה העדיף ללכת שלוב זרוע עם ערוץ 5 בכבלים). כמובן שהארץ מלאה בתוך שנים ספורות בשחקנים אמריקנים שהגיעו לליגת הכדורסל הישראלית לפרקי זמן קצובים. כולם רצו להיות אלופים וכולם רצו להצטלם בטלוויזיה המונופוליסטית או כפי שכונתה בפי כל בימים ההם "הטלוויזיה הכללית". הזרים הגיעו ארצה בדרך כלל למען קריירה קצרת מועד וכדי לעשות כסף. אף על פי כן יצרו הקריירות הקצרות האלה פקק תנועה ארוך ובכך סתמו את עורקי הכדורסל בפני דָם ישראלי. נכון שצריך להבדיל בפוסט הזה ולהטיל חיץ בין כמה קטגוריות שונות : בין שחקני חיזוק אמריקניים לא יהודיים לבין שחקני חיזוק יהודים – אמריקניים ששיחקו כאן וחזרו למכורתם, לבין שחקני כדורסל יהודים – אמריקניים שלא רק שחיזקו את הכדורסל הישראלי לדורותיו, אלא גם תרמו תרומה חשובה בשורות הנבחרת הישראלית הלאומית, ולבסוף בחרו לבנות כאן את ביתם.

טַל בְּרוֹדִי הוא דוגמא ייחודית שחורגת מהוויכוח ומכתב האישום ההוא של אריה מליניאק. גילה אותו בארה"ב באקראי ב- 1964 מאמן הכדורסל הישראלי שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן ז"ל. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן צפה בטַל בְּרוֹדִי בעת שהותו כמתמחה במחנה קיץ מיוחד בניו יורק של מאמן הכדורסל האמריקני קְלֵייר בִּי (Clair Bee) שם הדריך טַל בְּרוֹדִי יחדיו עם וִוילְט צֶ'מְבֶּרְלֵיְין כדורסלנים אמריקניים צעירים מוכשרים שחלמו כמובן להגיע לשורות ה- NBA. שְמוּאֵל יַעֲקוֹבְּסוֹן לא התמהמה והעביר את התרשמותו לאנשי מכבי ת"א. בחלוף שנה בקיץ 1965 שיחק טל ברודי עם נבחרת ארה"ב במכבייה ה- 7, הרשים כאן מאוד את מי שהיה צריך להרשים, והשאר היסטוריה.

באוקטובר 1966 הצטרף טל ברודי לשורות מכבי ת"א ובו במקום תפש משבצת של שחקן נוער ישראלי. איש לא ידע אז גם לא טַל בְּרוֹדִי עצמו כי בסופו של דבר הוא מתכוון באמת לבנות את ביתו לעַד בארץ ישראל. טַל בְּרוֹדִי הגיע למועדון הפאר של מכבי ת"א על תקן של שחקן חיזוק בטרם הפך לעולה חדש שמתכוון לחיות כאן את שארית חייו. את הדברים הללו הוא אמר לי מפורשות. אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו ישיר משדה התעופה לוֹד למגרש הבלטות ברחוב "המכבים" בתל אביב של לפני מלחמת ששת הימים 67', ליד קולנוע "אוריון" הישן שם המתינו לו מאות אוהדי מכבי ת"א וצלם העיתונות לוֹבָה קָנְפֵר ז"ל .

טקסט תמונה : ערב יום רביעי – 19 באוקטובר 1966. תמונה היסטורית. טל ברודי בן 23  (משמאל) נוחת על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אורלי" הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין  קפטן מכבי ת"א בימים ההם שבתאי "סבי" בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון שלו במדי מכבי ת"א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו שמכיל 5000 מקומות ישיבה. שר הביטחון משה דיין (בן 53 בתמונה ) לוחץ את ידו של טל ברודי (בן 25 בתמונה) שחקן החיזוק היהודי – אמריקני וכוכב מכבי ת"א דקות ספורות לפני תחילת המשחק נגד ריאל מדריד בביע אירופה לאלופות בכדורסל. כולם מנסים להידחף ל- Frame התמונה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חצי פרצוף של נוח קליגר יו"ר מועדון מכבי ת"א, אמנון אבידן, בוב פדרהסט (ממושקף), ברנרד חוואסט גזבר המועדון, יהושע רוזין ז"ל (מוסתר למעלה), חיים שטרקמן, יוסף לֶזָ'ה, ומשה גולוביי. (בין טל ברודי ויוסף לז'ה מציצים שניים בלתי מזוהים). (התמונה הוענקה לי באדיבות לובה קנפר ז"ל תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). התמונה מופיעה בסרט הדוקומנטארי בן 75 דקות "גופייה מס' 6" שביימתי אודות טל ברודי ואשר שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980.

מה אגיד על האמריקניזציה והאירופיזציה שחלחלה לכל פינה בפרקט הכדורסל הישראלי מאז ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה ? האם אפשר להשיב את הגלגל לאחור ? מאז 1966 הגיעו לכאן המוני המונים של שחקני כדורסל אמריקניים למטרות חיזוק בשנים ההן, ביניהם גם יהודים, ובראשם כאמור טל ברודי. הנה חלק מהרשימה האין סופית כמעט ההיא : קמיל דירקס, סטיב צ'ובין, רון דאנלופ, סטיב מקמהון, סטיב צ'ובין, ביל פלס, ג'ק אייזנר, לארי גורדון, אולסי פרי, ארל וויליאמס, אריק מנקין, ג'ים בוטרייט, לו סילבר, סטיב קפלן, סטיב שלכטר, ניל וולק, ג'ון וויליס, סטיב מלוביק, לארי קוסטלו, פלמינג, בראד ליף, ג'ק צימרמן, האווי לאסוף, לאבאן מרסר, פונדקסטר, קורקי נלסון, פרנק בריקובסקי, מייק לארגי, קווין מקגי, טרי פייר, קארל נברסון, הול, ג'ונסון, אנדרו קנדי, יונתן דלזל, טאונס, קארל איימוס, בארלו, מרטין, פרימן, דניס וויליאמס, קמפבל, דיוויד הנדרסון, גיבסון, דאנקלי, אלכסיס, ת'רדקיל, פרביס שורט, רדיסלאב צ'ורצ'יץ', קולמן, צ'יימברס, תופסון, רוברטס, בינגהיימר, ווייט, קונסטנטין פופה, ראדוביץ', הארוול, דאוסן, ועוד ועוד. הרשימה ארוכה כאורך הגלות.

הימים ההם של 18 במארס 1976 בהם שחקני קבוצת הכדורסל של הפועל גבת / יגור על טהרת הישראליים עירא הררי, אור גורן, בועז ינאי, גבריאל "גבי" טייכנר, ואיתמר מרזל, זכו בגביע המדינה לאחר שניצחו את הפועל ת"א עם בארי ליבוביץ' ומרק טורנשיין 76:90 – חלפו לבלי שוב. נוסטלגיה בלבד. וצריך להזכיר בפוסט הקונקרטי הזה עוד דבר. עו"ד שמעון מזרחי לא ניהל את מועדון הכדורסל המשותף של שני הקיבוצים גבת ויגור ואף על פי כן זכו הקיבוצניקים באליפות הליגה של מדינת ישראל. באפריל 1985 התמודדו קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסדרת הגמר סל האחרונה בת שלושה משחקים על תואר אלופת המדינה. בשורות שתי הקבוצות נטלו חלק שחקני חיזוק בעלי מוניטין כמו מַייק לָארְגִי ו- לָאבָאן מֶרְסֶר ב- הפועל תל אביב ו- קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי ב- מכבי ת"א. מינון השחקנים הזרים בשני המועדונים היה הגיוני ולכן הדבר לא פגם בהתעניינות שיא של כלל הציבור הישראלי הרחב במפגש המשולש. מַייק לָארְגִי ו-לָאבָאן מֶרְסֶר הזדהו עד עמקי נשמתם עם הצבע האדום של הפועל ת"א כמו גם קֶוִוין מֶקְגִי ו- אוֹלְסִי פֶּרִי עם המדים צהובים – כחולים של מועדונם. הם היו חלק אינטגרלי מקבוצותיהם כבר מספר שנים ונוכחותם עדיין לא פגעה בנוכחות הישראלית. היכל הספורט ביד אליהו היה מפוצץ בצופים ומלא על גדותיו. שלושת השידורים הישירים של שלושת ה-"דרבי'ס" התל אביביים ההם ב- 1985 שהיו גם שלושה מפגשי פסגה אותם הפקתי וניהלתי מהיכל הספורט ביד אליהו, שגשגו מעבר לכל רָף משוער וצברו יותר מ- % 50 רייטינג.

תהליך ה-אמריקניזציה (וגם ה-אנגליזציה) על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-סוף עשור ה-60 של המאה הקודמת הקדים בשלב אחד את רעיון האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי: יבוא שחקנים זרים ו-וויתור על השקעה בנוער הישראלי וקידומו. כבר בראשית בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה מ-עָפָרָה בשנים 1969-1967, וויתר ביודעין ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 93,היום) על חלק הגון מהפקה ישראלית מקורית (בגין נימוקי עלויות), והגה סלוגן טלוויזיוני כלכלי/כספי-עממי מאולץ אך מדויק, כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בעת מחקרי וכתיבתי את 13 הספרים העוסקים ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הוא שַח לי כהאי לישנא את משנתו הטלוויזיונית הכלכלית-פינאנסית ההיא כלהלן, ובה השתמש: "If you can buy it – do not make it". לא פחות מ-מדהים.

באותן השנים ההן של עשור ה- 80 במאה הקודמת שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של חיים יבין שתי סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו– "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). דמויותיהן הנצחיות של אָלֶכְּסִיס שגילמה ג'וּאַן קוֹלִינְס, קְרִיסְטַל אותה שיחקה לִינְדָה אֶוָואנְס ובְּלֵייק קֶרִינְגְטוֹן שאת דמותו עיצב השחקן ג'וֹן פוֹרְסַיְית הפכו לאימורטאליות כמו דמותו של המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראליתת הציבורית בשנים 1989 – 1986. כמנהיג השידור הציבורי דאז חשב חיים יבין כי אופרות הסבון האמריקניות האלה חייבות לפאר את לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעיצב למען צופיו בימים ההם. משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לָארִי הָגְמַאן (גילם את .J. R האיש השנוא הסדרה) ופֶּטְרִיק דָאפִי בתפקיד בּוֹבִּי יוּאִינְג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R הייתה נערצת. עַם הַסֶפֶר במדינת ישראל סגד לשתי אופרות הסבון הללו שצברו כאן רייטינג עצום. מדהים להסב מבט לאחור ולהיווכח לראות עד כמה האביסו קברניטי השידור הציבורי בימים ההם את קהלם בתוכניות טלוויזיה אמריקניות בידוריות מכל המינים.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. סדרת אופרת הסבון האמריקנית "שושלת" (Dynasty) שהפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1989 -1981 שודרה בהצלחה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. התברר שעם הספר השוכן במדינת ישראל איננו שונה במאום מאומות העולם. (באדיבות TV guide).

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. את סדרת אופרת הסבון האמריקנית "דאלאס" (Dallas) הפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בשנים 1991 – 1978. הסדרה שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. (באדיבות TV guide).

כוכבי ה- NBA הרבים בימים ההם ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של דטרויט פיסטונס, ג'וליוס ארווינג (Dr. J) מפילדלפיה 1976, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס, שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון, לארי בירד, וקווין מקהייל מבוסטון סלטיקס היו לשמות מוכרים ופופולאריים בישראל ממש כשמם של כוכבי "דאלאס" ו- "שושלת".  בהבדל גדול אחד. אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי. ה- NBA היה חומר שידור ספורטיבי אמיתי ברמה הגבוהה ביותר שלו. טעם החיים. המציאות עצמה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לא היה רפורמאטור דָגוּל. הוא היה ביצועיסט וכמו רבים לפניו (וגם אחריו) נהה באופן טבעי אחרי תרבות הטלוויזיה האמריקנית. תרבות הטלוויזיה האמריקנית קנתה לה אחיזה בולטת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה, מאז 1968, מאז ימי סדרת מערבון הטלוויזיה "בוננזה". הרֶכֶש האמריקני הפך לעניין של מסורת. במובן מסוים הפכה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר משחר נעוריה למעין סניף של הרשתות האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC מהן נקנו המון סדרות טלוויזיה מסוגים שונים. עבור הילדים והנוער וכמובן בעבור האוכלוסייה הבוגרת.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם ודרשה באמצעות הוועד המנהל בראשותם של ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל והמשנה שלו הסופר הנודע נַתָּן שַחַם ז"ל (חבר קיבוץ בית אלפא) להפיק ערבי שידור מיוחדים המורכבים מיצירה מקורית ואשר ישודרו בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל". המשדרים האלה עסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, חג ראש השנה וחגי ישראל אחרים – וייוחדו למורשת. הם הפכו לכור היתוך שאיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדעת רבים היצירה המקורית בטלוויזיה הישראלית הציבורית נחשפה מעט מידי. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי כדי להפיק יצירה מקורית ישראלית בתחומים השונים של דרמה, תיעוד, בידור, ומוסיקה. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שמקובל על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עִברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הכללית (שמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

כבר בראשית הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969- 1967 הרכיב ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי מאולץ אך מדויק כלהלן : "If you can buy it – do not make it". האמירה שהפכה לשימושית ו-אימורטאלית (כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה אִימְצוּ אותה אל לבם והשתמשו בה) נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית הענייה בה שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה כפי שהייתה מאז ראשית ימיה. סדרות הטלוויזיה קראו לציבור הישראלי לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע , משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות, וגם של איכות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפְּרָט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח מדוע ולמה, ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS , NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 המסחריים ההם שהפכו ברבות השנים לערוצים מס' 12 ו-13 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", ו- "רוקדים עם כוכבים" שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצוֹפֶה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האֵש" ו- "תקומה", נשכחו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנודעה ברבות הימים בשמה המקוצר "ערוץ 1" הייתה איטית ומסורבלת. ערוץ 1 אומנם נהנה מתקציב אוטומטי שהעניק לוֹ משלם האגרה ואף עשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים, אך סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו והפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש…", אמר קהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים עליהם חקוקות עשרת הדיברות, ואשר הוגשו ע"י מנהיג כריזמאטי בעל חזון משה רבנו גם אם היה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון.

"If you can buy it – do not make it".

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי התוכניות והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור הענייה. זה החל עוד בתקופת ההקמה ב- 1968 בימי בראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגֵינים" (The defenders ) סדרה בהפקת CBS בשנים 1965 – 1961, "אתם שם" (You are there) סדרה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957 – 1953, וסדרת "המוסיקה לצעירים" (Young people concerts) בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון הטלוויזיוני "בוננזה" (Bonanza ) בשנים 1959 – 19533 עם לוֹרֶן גְרִין.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. סדרת מערבון הטלוויזיה האמריקנית "בוננזה" שימשה מעוז שידור במשך שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור התמכר אליה מייד. (באדיבות Tv Guide) .

הרכש שביצעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה על דעתם של כל המנכ"לים שלה, על דעת כל מנהלי הטלוויזיה שלה, ועל דעת כל מנהלי התוכניות שלה – צבר תאוצה עם קניית עוד ועוד סדרות אמריקניות נוספות ששודרו בזמן צפייה ראשי. להלן חלק מהרשימה הנכבדה שעיטרה את ימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא :

"משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible , בשנים 1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie, בשנים 1983- 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons , בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט), "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo בשנים 1977- 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" (Kojak  בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס) , "קנון" (Cannon), בשנים 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch, בשנים 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), "איש עשיר – איש עני"(Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0, בשנים 1980- 1968 עם ג'ק לורד), "קווינסי" (Quincy, בשנים 1983- 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum, בשנים 1988- 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels, בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files, בשנים 1980- 1974 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" (בשנים 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס), "ספינת האהבה" (Love boat, בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג' וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge, בשנים 1973- 1969), "מי הוא הבוס" (Who is the Boss עם טוני דנצה), "The A Team" (בשנים 1987- 1983 עם בוסקו באראקוס) הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside , בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר). וזה לא הכול .

טקסט תמונה : 1975. שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין, ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית . (באדיבות "TV GUIDEׂ" וארכיון ABC).

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוכשת מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC את סדרת הבלשיות "המלאכיות של צ'ארלי" (CHARLIE’S ANGELS) ומשדרת אותה במשך שנתיים ב- Prime time זמן צפייה ראשי. יופיין של שלוש השחקניות מימין לשמאל ז'אקלין סמית', פארה פואוסט המנוחה, וקייט ג'קסון איננו מוטל בספק, ו- הִיוָוה גורם ראשון במעלה בהצלחת שידור הסדרה הנ"ל. (באדיבות המגזין "TV  GUIDE" וארכיון ABC).

הנה רשימה נוספת של סדרות טלוויזיה אמריקניות ששודרו בחדווה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 60, 70, 80, ו-90 של המאה הקודמת : "מקגאייוור" (MacGyver, בשנים 1992- 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" (בשנים 1990- 1987 עם ווילי טראנובה), "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון) וסדרות דרמה אנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" (I Claudius סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots, ב- 1977), וסדרות משפחתיות "הכול נשאר במשפחה" (All in the family, בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), הסדרה "משפחת בריידי" ( The Brady bunch, בשנים 1974- 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show, בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (The Thorn Birds, ב- 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), "Moonlighting" (בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), "שלושים ומשהו" (Thirsty something, בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas, בשנים 1991- 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ), ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty, בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס , וג'ון פורסייט).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989) לא היסס להמשיך בטיפוח תהליך האמריקניזציה והטמעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מסע שהחלו בו קודמיו ובהליך ייבוא של אין סוף סדרות טלוויזיה אמריקניות ובראשן אופרות סבון האמריקניות (כמו "דאלאס" ו- "שושלת") שגרפו רייטינג ענק. "Dallas" ו- "Dynasty" נחשפו באמתת בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בערוץ המונופוליסטי של מדינת ישראל ללא שום נקיפותת מצפון של קברניטי השידור הציבורי. אופרות הסבון קלות התוכן זכו לתשומת לב עצומה של עַם הַסֶפֶר הַיוֹשֵב בצִיוֹן (ביטוי שגור שאני אוהב להשתמש בו הבא להדגיש כי הטלוויזיה עושה שמות גם באומה העברית שנכתב עליה בשעתו כי היא "עם נבחר…") והביסו בקלות ברייטינג ובמדרוג את הדרמות האנגליות המשובחות של ה- BBC. היה זה מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית מר יוסף בר-אל שהקדים את מנהל הטלוויזיה בשפה העברית מר חיים יבין וקנה במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת את "Dynasty" אך היה זה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ש– יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הפעילו לחץ על יוסף בר-אל ושכנעו אותו כדי שיוותר למען ציבור צופי הטלוויזיה בעִברית. יוסף בר-אל וויתר. "Dallas" ו- "Dynasty" סימלו יותר מכל את שיא תהליך ה- אמריקניזציה של מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורי. שתי הסדרות הנ"ל שודרו כאן (כלומר, על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לאורך שנים ומשכו אליהן כאמור קהל צופים רב. יחד עם זה צריך לציין כי ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של סדרות טלוויזיה אמריקניות שעסקו בפשע ומשטרה ולצדן אופרות סבון בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נדדו ממנה לערוצי הנישה בכבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

ואז החל עוד מהלך היסטורי שהפך כמעט סופית את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדלפק טלוויזיה אמריקני. היו זה מבצע שידור טכנולוגי – כלכלי שתוכנן על ידי ואפיין את השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA רבת המוניטין בשלבים המכריעים שלה ב- 1987. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין התנגד כאמור בתחילה התנגדות נמרצת לרכישה שלי את ה- NBA. הנימוק שלו היה כי המסך הציבורי רווי ממילא בהמון שידורי ספורט וגם בעודף חומרי טלוויזיה אמריקניים. התפתח ביני לבין הבוס שלי וויכוח לא ארוך. התעקשתי וטענתי שאם כבר מדברים על אמריקניזציה, הרי ש- סַם ה- NBA המוזרק להמוני חובבי הספורט בעולם ובישראל הוא טהור ונקי יותר מ- אופרות הסבון של "דאלאס" ו- "שושלת" הממכר ומושך אליו ללא כל מאמץ את מעריצי הז'אנר. חיים יבין נעתר לבקשתי. האמת שהיה מדובר גם ב- Deal מצוין שעשיתי עם הנהלת ה- NBA (עם גב' סוזי פולי וסנדי בראון). שילמנו להם זכויות Per שידור ישיר סך של 2000 (אלפיים) דולר. כמו הסדרות האמריקניות ואופרות הסבון האמריקניות גם השידורים הישירים של ה- NBA צלחו היטב ומייד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. היה מדובר ב- באנקר. גם הם נהנו מסקרנות וצפייה שהולידו רייטינג משגשג. השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון, בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציוני ואחד ממבצעי ההפקה המושלמים שלנו כשלצדי אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל תפעול בחברת החדשות של ערוץ 10). היו שפע של מהמורות טכנולוגיות ולוגיסטיות בדרך הארוכה מאולפן CBS בניו יורק, העלתו בארה"ב (Up link) ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary הורדתו (Down link) בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה בישראל, ודחיפת הסיגנל לאולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אף על פי כן עבר שידור הכדורסל הישיר המותח בשלום. אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה של עשייה והפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. הוא זרם בעורקיי כמו דם גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הפקתו, ושידורו הישיר היו לא היה רק סַם החיים שלי – הם היו האדרנלין שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA שהבאתי מבוסטון הרחוקה, ובפיו דברי שבח והלל. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין [1]. הוא כתב לי מכתב הערכה בתום אותה השנה ההיא של 1987 בה הבאתי לראשונה את ה- NBA ארצה בשידורים ישירים. מילות השבח שלו נשמרו עד עצם היום הזה (ראה בהמשך). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין היה כמו אבא של כולנו. היו לי עמו הרבה וויכוחים והמון אי הסכמות חריפות, אולם הוא מעולם לא נטר לי, לא שנא, ואף פעם לא התנקם בי. הוא לא הרים את קולו ולא איבד את שלוותו. חיים יבין היה תמיד אדם הגון, יֶיקֶה ממושמע, וג'נטלמן (!).

[1] ראה נספח : מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי מתאריך 31 במאי 1987, הנוגע לשידור משחק ה- NBA בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס.

זה נכון שמחסור כרוני באמצעי הפקה וצילום בטלוויזיה הישראלית הציבורית גרם לעונייה של מחלקת הספורט, אך זכות המונופול הבלתי נסבלת של רשות השידור הייתה אבי הסֵיאוּב . המונופול יצר אי סדר בהתאמה שבין רכישת זכויות השידורים לבין הוצאת הזיכיון אל הפועל . סֵיאוּב פירושו שמחסור בעוּגָה במנת האוכל של העובד מביאה אותו להשבתת שידור ישיר של משחק כדורגל. סֵיאוּב פירושו שחציית גבול הזמן המסומן באופן מקרי בעֵת שידור ישיר של משחק כדורסל מארה"ב, מעבר להסכם העבודה הכתוב, מביא את העובד לנתק את השידור על דעת עצמו כאילו בשֵם שמירה על זכויותיו, ולהחשיך את המסך לכל ציבור הצופים במדינת ישראל. היו אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה שהתנהגו כקבצנים בעיקר משהפכו לאנשי וועד. על אנשי הוועדים במסגרות ציבוריות מוטלת אחריות גדולה מפני שהם מנהיגי עובדים. על חלק מהם היא הייתה גדולה מכפי מידותיהם. ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוויה בסכסוכי עבודה קשים, ריב ומדון, עיצומים, שביתות, ומחלוקות משחר נעוריה. שלושת הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית, אלה של עיתונות / הפקה, הנדסה, ודירוג משולב, ניצלו את כוחם לא פעם ולא פעמיים כדי לכופף את הנהלות רשות השידור ועל מנת ייצר הסכמי עבודה טובים יותר בעבור הסקטורים שלהם, חלקם מעוותים ובלתי מתקבלים על הדעת.

באותן השנים ההן של עשור ה- 80 במאה הקודמת שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של חיים יבין שתי סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו– "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). דמויותיהן הנצחיות של אָלֶכְּסִיס שגילמה ג'וּאַן קוֹלִינְס, קְרִיסְטַל אותה שיחקה לִינְדָה אֶוָואנְס ובְּלֵייק קֶרִינְגְטוֹן שאת דמותו עיצב השחקן ג'וֹן פוֹרְסַיְית הפכו לאימורטאליות כמו דמותו של המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראליתת הציבורית בשנים 1989 – 1986. כמנהיג השידור הציבורי דאז חשב חיים יבין כי אופרות הסבוןן האמריקניות האלה חייבות לפאר את לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעיצב למען צופיו בימים ההם. משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לָארִי הָגְמַאן (גילם את .J. R האיש השנוא הסדרה) ופֶּטְרִיק דָאפִי בתפקיד בּוֹבִּי יוּאִינְג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R הייתה נערצת. עַם הַסֶפֶר במדינת ישראל סגד לשתי אופרות הסבון הללו שצברו כאן רייטינג עצום. מדהים להסב מבט לאחור ולהיווכח לראות עד כמה האביסו קברניטי השידור הציבורי בימים ההם את קהלם בתוכניות טלוויזיה אמריקניות בידוריות מכל המינים.

יום חמישי – 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. מכבי ת"א מחוללת סנציה בינלאומית ו-מנצחת בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91, בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי הופכת את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל עורך למכבי ת"א קבלת פנים רשמית בלשכתו בתל אביב ב- 23 בפברואר 1977 ונותן להגדרה  "הקבוצה של המדינה" גושפנקה ממלכתית רשמית.

תקופות בלתי נשכחות: קבוצת מכבי ת"א אלופת ישראל בכדורסל מנצחת ב-ווירטון/בלגיה את קבוצת צסק"א הסובייטית בתוצאה 79:91 ביום חמישי בשבוע ההוא של-17 בפברואר 1977. בחלוף כ-חודשיים ימים זוכה מכבי ת"א  ב-בלגראד/יוגוסלוויה ביום חמישי בשבוע ההוא ב-7 באפריל 1977 לראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל לאחר שהיא מנצחת במשחק הגמר את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78. חטיבת הספורט בראשות השדר הבכיר שלה אלכס גלעדי ז"ל ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא מעבירה את המידעים הדרמטיים ההם לפני יותר מ-45 שנים בשני שידורים ישירים בהיקפים מלאים מ-זירות הכדורסל של ווירטון ושל בלגראד לציבור בישראל.     

הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ארנון צוקרמן + חטיבת החדשות בראשות דן שילון + מחלקת הספורט בראשות אלכס גלעדי נערכו מבעוד מועד לסיקור משחקיה של מכבי ת"א נגד קבוצות הכדורסל מהגוש הקומוניסטי שתוכננו ע"י ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) להיערך בבלגיה. אנוכי שימשתי עורך ומפיק בירושלים של המשחק מכבי ת"א נגד צסק"א מוסקבה שנועד להיערך ב- 17 בפברואר 1977 לרבות משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל במהלך התקופה ההיא כששיאה של ההפקה האחרונה היה ביום חמישי – 7 באפריל 1977. שזירת החוטים של השידור הישיר ההוא של מכבי ת"א – מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה נמשכו במרץ רָב כשבוע ימים. אלכס גלעדי ואנוכי, הוא בבלגראד ואנוכי בירושלים. היינו חייבים להיות מדויקים וקפדניים. בתשע בערב שעון ישראל החל ה- Pre Game Show. בתשע ועשרים עברנו בשידור ישיר אל השַדָּר אָלֶכְּס גִלְעָדִי שישב בעמדת השידור שלנו בהיכל "Pioneer" בבלגראד. המשחק עצמו החל בתשע ושלושים בערב. את תמונת הלוויין היוגוסלבית ה- Multilateral קיבלתי ב- 21.15. קו השידור ה- 4W (ראשי תיבות של Four Wire / ארבע גידי. זהו קו שידור משוכלל יותר מתקשורת טלפונית רגילה שמבוססת על 2W) בין השַדָּר אָלֶכְּס גִלְעָדִי בעמדת השידור ב- "Pioneer" לביני בעמדת הפיקוד שלי ב- "Master" בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים החל לפעול כבר החל מהשעה 19.30. מעניין, ה- Originator של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי שיצא כאמור מבלגראד הייתה רשת הטלוויזיה היוגוסלבית המצוינת JRT שהייתה חברה באיגוד השידור האירופי ה- EBU (כלל בתוכו את מדינות מערב אירופה וגם כמה מדינות מאפריקה ואסיה כולל ישראל) למרות שיוגוסלביה המדינה הייתה שייכת לחלק הקומוניסטי של מזרח אירופה בראשות ברה"מ (האותיות JRT הן ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television) שכיסתה את המשחק באמצעות ניידת שידור שכללה בתוכה 8 (שמונה) מצלמות ושלושה מקורות של הילוכים חוזרים . צריך לזכור שעולם הטלוויזיה לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במצלמות אלקטרוניות גדולות ומסורבלות ועבדו על טייפים שרוחב הרצועה המגנטית שלהם היה 2 אינטשים. בימאי השידור היוגוסלבי היה הסלובני בֶּנוֹ הָאבְלָה (Beno Havlla). השַדָּר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעמדת השידור בהיכל "Pioneer" בבלגראד היה כאמור אלכס גלעדי. הוא היה ראוי בעיניי אז לצל"ש טלוויזיוני על פעילות המזהירה בבלגראד משום שהיה לבד בשטח וניהל בהצלחה (רבה) את השידור הלווייני הישיר ה- Unilateral המורכב ומסובך טכנולוגית ולוגיסטית מבלגראד – יוגוסלביה ללא מפיק ללא טכנאי, ללא פרשן, וללא עוֹזֵר שַדָּר. הוא אלכס גלעדי פעל לחלוטין לבד והיה בודד בזירה למַעֵט העזרה שקיבל ממני ומאנשי ציוותי בירושלים באמצעות קו השידור ה- 4W. החטיבה הטכנית של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcating Union) שמקום מושבה היה בבריסל בעת ההיא, הפיצה את סיגנל הטלוויזיה היוגוסלבי (באמצעות רשת ה- Microwave הקרקעית שהייתה פרוסה כשתי וערב על פני מערב אירופה ומזרחה) ל- 19 מדינות חברות באיגוד השידור האירופי ה- EBU , ועוד כ- 8 חברות אז באיגוד השידור המזרח אירופי OIRT (איננו קיים יותר. ה- OIRT התפרק עם נפילת חומת ברלין ב- 1990). אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלנו את סִיגְנָל הטלוויזיה מבלגראד באמצעות לוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary. הסיגנל הטלוויזיוני היוגוסלבי נחת בתחנת התקשורת ל- לוויינים של ישראל הממוקמת בעמק האלה ומשם נשלח באמצעות קווי קרקע (Microwave Dishes) לחדר ה- Master Control שלנו בקומה ב' של הבניין ברוממה בירושלים.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 במאה שעברה. תחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה ליד ירושלים. זאת צלחת התקשורת היחידה לתקשורת לוויינים שניצבה בעת ההיא בעמק האלה ו- כֻוְונָה לעבר הלוויין האטלנטי ה- Primary. לוויין ה- Primary נשא עליו כ- 15000 (חמישה עשר אלף) קווי טלפון וקווי מחשבים אולם רק שני Transponders להעברת שידור סיגנלי הטלוויזיה הבינלאומיים. (לע"מ תמורת תשלום).

הגרסה שלי המובאת להלן אודות פעילותו של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל ביום חמישי ההוא של 7 באפריל 1977 נשענת גם על תחקיר וראיונות שניהלתי בעת כתיבת הספר "הקשר הסימביוטי" עם פרופסור ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם של  7 באפריל 1977, עם דָן שִילוֹן מנהל חטיבת החדשות, עם הכתב המדיני בימים ההם יַעֲקב אֲחִימֵאִיר יבד"ל, עם דָן פַּתִּיר (לשעבר דָן פַּחְטֶר ז"ל עיתונאי בעל מוניטין ב- "דָבָר") מי ששימש יועץ התקשורת של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ב- 1977, ועם מאפרת הטלוויזיה היפה גב' חַוָוה כָּפְרִי – אוֹסְטְרוֹבְסְקִי מי שאיפרה את ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל בבניין מערכת תל אביב בקרייה בטרם ריאיון ההתפטרות שלוֹ. התברר לי כבר אז כי יִצְחָק רָבִּין רחש הערכה גדולה לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקנה למכבי ת"א בעשור ה- 70 של המאה שעברה מעמד של "הקבוצה של המדינה", העניק ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין גושפנקה רשמית לתואר הזה. ב- 23 בפברואר 1977 ערך יִצְחָק רָבִּין בלשכתו הצנועה בקרייה בתל אביב קבלת פנים ממלכתית בלתי נשכחת למכבי ת"א לאחר ניצחונה המרשים בעיירה הבלגית וִוירְטוֹן על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה 79:91. הוא ברר את המילים בקפידה וכינה את הניצחון הזה כניצחון "דָוִד על גָּלְיָת". לא פחות. ככתב ועיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי נוכח שָם בלשכתו בקרייה בתל אביב יחדיו עם הצלם שלי מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד אז ב- 23 בפברואר 1977, יחדיו תיעדנו את האירוע ההוא הבלתי נשכח.

1. סעיפי ההקדמה הקצרצרה.

א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משלמת לראשונה למכבי ת"א בעונת 1977 – 1976 סכום של 7000 דולר (לכל העונה) עבור זכויות השידורים הישירים במשחקי גביע אירופה לקבוצות אלופות.

ב. ב- 17 בפברואר 1977 מחוללת מכבי ת"א סנסציה עולמית כשהיא מנצחת ב- ווירטון עיירה בלגית קטנה ושכוחת אֵל את אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א בתוצאה המכרעת של 79:91.

ג. המשחק מועבר בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית  השדר הוא אלכס גלעדי. ראש הממשלה יצחק רבין מקבל את הקבוצה בלשכתו בקריה בתל אביב ומעניק לה את הגושפנקא הממלכתית "הקבוצה של המדינה". 

ד. ב- 7 באפריל 1977 זוכה מכבי ת"א בבלגראד בפעם הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל לאחר שהיא מנצחת את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה 77:78.

ה. ב- 7 באפריל 1977 מודיע יצחק רבין על התפטרותו מראשות ממשלת ישראל בשל חשבון הדולרים של רעייתו לאה בבנק בארה"ב כפי שחשף העיתונאי דן מרגלית בעיתון "הארץ". היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק דורש להעמיד את גב' לאה רבין לדין פלילי.

ו. יצחק רבין מבקש למסור בנאום בשידור ישיר בטלוויזיה כי הוא נושא יחד עם רעייתו באחריות לחשבון הדולרים האסור ומודיע על התפטרותו מראשות הממשלה.

ז. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל חטיבת החדשות דן שילון נקלעים לדילמת שידור קשה האם לשדר ישיר בתשע בערב ביום חמישי – 7 באפריל 1977 את נאום ההתפטרות של ראש הממשלה יצחק רבין ו/או את משחק הגמר בכדורסל. יצחק רבין אציל הנפש חוסך להם את ההתלבטות. "אני אדבר לעם אחרי השידור הישיר של הכדורסל", הוא אומר לארנון צוקרמן ודן שילון.

ח. ההפקה המזהירה של אלכס גלעדי ושל הטלוויזיה היוגוסלבית הציבורית – ממלכתית JRT (ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television).

ט. ראש הממשלה מנחם בגין ומשה דיין ממשיכים את מסורת יצחק רבין ומעניקים גם הם למכבי ת"א חסות ממלכתית.

מכבי ת"א מחוללת סנסציה ומנצחת ביום חמישי-17 בפברואר ב-ווירטון עיירה נידחת ושכוחת אל בדרום בלגיה את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91 בדרכה למשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל שאמור להתקיים ב-בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. השַדָּר אלכס גלעדי מעביר את המשחק מעמדת שידור ב-ווירטון בשידור ישיר לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. הרייטינג נושק ל- % 100.

תזכורת : עונת הכדורסל של 1976 – 1975 הייתה נוראית למכבי ת"א. תקופה שהמועדון ירצה לשכוח. הכישלונות המהדהדים איימו לנתק את הקבוצה מההתקשרות המסורתית עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אחד מגדולי שחקניה בעת ההיא מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' עזב אותה וניסה את כוחו בארה"ב. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' הוחזר כעבור שנה לשורות הקבוצה לאחר שדָוִד מוֹשֶבִיץ איש חברת "עֵלִית" נרתם לשלם חלק מעלות משכורתו. דָוִד מוֹשֵבִיץ בנו של התעשיין מַרְק מוֹשֶבִיץ' ז"ל מבעלי חברת "עֵלִית" זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "ללא התערבותה הפעילה של חברת "עלית" ומימונה, מיקי ברקוביץ' שחיפש קריירה בארה"ב לא היה חוזר הביתה. חזרתו למכבי ת"א באותה עונה הייתה דרמטית. צריך לזכור שמיקי ברקוביץ' בן ה- 23 שָב לשחק במכבי ת"א בעונת 1977- 1976 והפך בה לבורג חשוב ביותר לשחקן מפתח בהא הידיעה. ובאמת באותה שנה זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות". צוות המאמנים של מכבי ת"א בעונת 1976 – 1975 כלל את האמריקני פְרֶד דווילי ו-עוזרו רָלְף קְלָיִין. ביום חמישי – 8 בינואר 1976 ספגה מכבי ת"א תבוסה קשה בגביע אירופה. במשחק שנערך במדריד הובסה מכבי ת"א בהפרש נקודות חסר תקדים בתוצאה 78:125. ארבעה ימים אח"כ ביום שני – 12 בינואר 1976 הודחה מכבי ת"א מגביע המדינה לאחר שהפסידה בשלב רבע הגמר לקבוצת הפועל גבת-יגור 66:69. שתי קבוצות הפועל גבת – יגור (בשורותיה שיחקו אז בועז ינאי, אִיתָּמָר מַרְזֶל, אוֹר גוֹרֶן, גָבִּי טָיְיכְנֶר, עִירָא הַרָרִי ושחקנים ידועים נוספים) והפועל ת"א (עם בָּארִי לֵיְבּוֹבִיץ', מַרְק טוֹרֶנְשָיְין, מוּלִי אָבִישַר, דָנִי בְּרָכָה, פִּינִי חוֹזֵז, שְמוּאֵל נַחְמִיאָס ואחרים) זינבו בה ונשפו בעורפה. הנֶכֶס העיקרי של המועדון, הבכורה בליגה , הועמד בסכנה גדולה. הנהלת מכבי ת"א ובראשה עו"ד שמעון מזרחי הֵבינה היטב שהפסד האליפות יביא לאובדן החשיפה הטלוויזיונית ששידורי מחלקת הספורט של אלכס גלעדי העניקו לה. הטלוויזיה מטבע בריאתה צועדת שלובת זרוע עם האלופים ודוחה את המפסידנים. ייתכן ו- עו"ד שמעון מזרחי היה הראשון שתפש את הקֶשֶר ופיצח את קוד הטלוויזיה. הוא ידע שההיעדרות מהמסך תפגע במועדון ועלולה להביא לקֵץ ההזדהות של הציבור בישראל עם מכבי ת"א כקבוצה של המדינה. זה לא היה Case של כסף מפני שהטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמה ושידרה ישיר אז את מכבי ת"א בחינם ועדיין ללא תשלום זכויות שידורים. זה היה עניין של זֵהוּת. לא נותרה בידיו ברירה. הוא הדיח את פְרֶד דֵוִוילִי ומינה תחתיו את רָלְף קְלָיִין. מינוי נבון. לעוזרו של רָלְף קְלָיִין התמנה אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוּ.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמכבי ת"א נמצאת בין המֵצַרִים. עם הופעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ניצבו שתי קבוצות הכדורסל התל אביביות הבכירות על קו זינוק טלוויזיוני משותף. לקבוצת הפועל ת"א היה יתרון גדול בהתחלה. היא גברה בעונת 1969- 1968 פעמיים על מכבי ת"א וזכתה באליפות הליגה ובגביע המדינה. הטלוויזיה הראתה זאת. זה היה תחילת עידן שחקני החיזוק שהגיעו מארה"ב לשני המועדונים הגדולים בארץ בעיקר שחקני כדורסל יהודיים כמו טַל בְּרוֹדִי, בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ', אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, מָרְק טוֹרֵנְשָיְין אבל גם המשכה של תקופה נוסטאלגית בה מכבי ת"א והפועל ת"א השקיעו השקעה מהותית בקבוצות הנוער שלהן, בו ראו ברכה וממנו שאבו את כוחם. שחקנים כמו דָוִד פְרִיש, אָבְרָהָם חַסִיד, תָּנְחוּם "תָּנִי" כּהֵן מִינְץ, שַבְּתָּאי "סַבִּי" בֵּן בַּסָט, יַעֲקב אֶדֶלִיסְט ז"ל, משֶה גוֹלוֹבֵיי ואחרים עלו לשורות קבוצת מכבי ת"א הבוגרת מהנוער. המועדון ברחוב המכבי ליד קולנוע "אוריון" הישן שקק חיים עשרות שנים. אבל גם הפועל ת"א טיפחה את עתידה. הנערים אִילָן זָיְיגֶר, צְבִי לוּבֶּצְקִי, חַיִים חַזָן, אֶרֶז לוּסְטִיג, אוּרִי גוֹטְהָלְף, ואפילו שחקן הנוער אָרִיק אָיְינְשְטֵיְין ז"ל ראו במגרש "אוסישקין" בצפון העיר על גדות הירקון את ביתם השני. שתי הקבוצות האלה היו שוות בכוחן והייתה להן היסטוריה משותפת מזהירה עד שעו"ד שמעון מזרחי פענח את צופן מצלמות הטלוויזיה. הפועל ת"א נעלמה ברבות השנים מהמפה ומכבי ת"א זכתה מאז 1977 חמש פעמים בגביע אירופה לקבוצות אלופות ועוד עשרות פעמים באליפות המדינה ובגביע המדינה. מכבי ת"א זכתה במוניטין עצום בארץ ובאירופה. עו"ד שמעון מזרחי משמש יו"ר המועדון ומנווט אותו בכשרון ארגוני וכלכלי ובדבקות במשימה, כבר 44 שנה מאז חודש ספטמבר של שנת 1969. מן ההיבט הזה הוא היה ראוי לפרס ישראל ואומנם קיבל אותו.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. תל אביב הישנה והוותיקה של הימים ההם. מועדון מכבי ת"א מכשיר את שחקני קבוצת הנוער במגרש המרצפות הישן ליד קולנוע "אוריון". זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : המאמן שלמה הרשמן, מרדכי קומורניק, חיים משגב (מוסקוביץ'), שחקן לא מזוהה, תנחום "תני" כהן מינץ, שבתאי "סבי" בן בסט, גדעוןן בירכץ, שחקן לא מזוהה, האפסנאי ואיש המשק של מכבי ת"א פנחס "פטקה" חפץ. זיהוי שורת היושבים מימין לשמאל : איתן צווייג, שחקן לא מזוהה, מנחם אילון, בועז דגן, שניי שחקנים לאא מזוהים. הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה סבי בן בסט. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין ילדיו של יהושע רוזין ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. קבוצת הנערים של הפועל ת"א ניצבת במגרש הכדורסל הפתוח של האגודה ברחוב אוסישקין בתל אביב בצפון תל אביב. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : צבי קצ'רגינסקי רכז הכדורסל והאבא של קבוצות הילדים והנערים, שמואל רוכברג ז"ל, אריק איינשטיין ז"ל (היה אתלט מוכשר וקופץ לגובה מחונן וגם כדורסלן מוכשר בקבוצת הפועל ת"א בעל קול בַּס/באריטון יפהפה, שהמיר את הקריירה הספורטיבית שלו והפך לזַמָר כוכב נערץ, אהוב ופופולארי של הָזֶמֶר העברי לדורותיו), אורי פופילס, שמואל שנהר (שיינברג), יענקל'ה רוזן, אילן זייגר, והמאמן אורי הולינגר. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דוב "דובה" פרומן (מייסד ונשיא לשעבר של חברת "אינטל"), וחיים קליגמן. הערה : סייעו לי בזיהוי הנוכחים צבי לובצקי יבד"ל ואילן זייגר ז"ל. (התמונה באדיבות משפחת איינשטיין, הגרפיקאית תמר בר דיין, והמו"ל דניאלה דִי נוּר).

טקסט תמונה : קיץ 1960. לפני 62 שנים. מגרש המרצפות של אגודת הפועל ת"א ברחוב אוסישקין הממוקם על גדות הירקון. זוהי חמישיית קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א נושאת התקוות שהדיחה את מכבי ת"א מהפסגה בשנת 1960 ושינתה את מציאות הכדורסל בישראל בימים ההם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עזרי לובושיץ ז"ל, אורי גוטהלף, צבי לובצקי, ארז לוסטיג, וחיים חזן ז"ל. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריית הכדורסל של ישראל בה זוכה הפועל ת"א בתואר אלופת המדינה בכדורסל. חמישיית השחקנים הזאת של הפועל ת"א עשתה צרות צרורות למכבי ת"א לפני כ- 60 שנים. (התמונה באדיבות צבי לובצקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מינויו של רָלְף קְלָיִין ב- 1976 לראשונה למאמן מכבי ת"א (במקום פְרֶד דֶוִוילִי) לא היה בכְדִי. רלף קליין בעצמו שחקן עבר מצטיין בשורות מכבי ת"א ונבחרת ישראל ניחן בטביעת עין חדה. הוא היה מוכשר ומנהיג מטִבעו, ואולי חשוב מכל הוא היה ראשית דבר מורה ומחנך . הוא הביא למכבי ת"א את כֶּתֶּר האליפות השבעה עשר בתולדות המועדון. מכבי ת"א נשארה אובייקט שידוּר נבחַר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשך עונות נוספות. בעונת 1977- 1976 ניהל עו"ד שמעון מזרחי את אחת מקבוצות הכדורסל הנפלאות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא החזיר ראשית דבר את מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ מארה"ב בעזרת מרק ודָוִד מוֹשֶבִיץ לזירת הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו ושכר לראשונה את שירותיו של שחקן ציר אמריקני אלמוני אוֹלְסִי פֶּרִי. זאת הייתה רכישה מוצלחת. תרומתו של אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן חיזוק ענק (תרתי משמע) המתנשא ל- 2.10 מ' הייתה עצומה. את תפקיד קפטן הקבוצה נשא השחקן טַל בְּרוֹדִי בן ה – 33 שלבש את מדי הקבוצה עונה עשירית. לידם של טַל בְּרוֹדִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', ואוֹלְסִי פֶּרִי שיחקו עוד מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, לוּ סילבר, אֶרִיק מֶנְקִין, בּוֹבּ גְרִיפִין, ושוּקִי שְוָורְץ. המאמן רָלְף קְלָיִין בחר לעוזרו את אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוּ מאמן כדורסל יוצא רומניה בעל שיטות אימון ומתודיקות לימוד מדויקות. הכל התחבר באותה עונה במכבי ת"א. עו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון ושְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה יחד עם גזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' ושני חברי הנהלה נוספים אַמְנוֹן אָבִידָן וצְבִי רוֹל ז"ל הצליחו לקשור את כל הקצוות. זאת הייתה קבוצת כדורסל מושלמת במושגים ישראליים והייתה לה גם הנהלה יוזמת מצטיינת. לראשונה בהיסטוריה נחתם בעונה ההיא של 1977 – 1976 הסכם כספי בין המועדון לבין רשות השידור המונופוליסטית. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר ישראל דוֹרִי שילם למכבי ת"א עבור כל העונה האירופית של 1977- 1976 סך של זכויות השידורים בגובה של 7000 (שבעת אלפים) דולר. 7000 דולר בסך הכל. כמעט סכום סמלי. ההסכם הכספי הזה היה מודולארי ובין השאר התנה את העפלתה של מכבי ת"א לשלבים הגבוהים במשחקיה במפעל הכדורסל הזה של FIBA שנקרא גביע אירופה לאלופות בכדורסל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ורבת כוח שלטה בשטח. מנהלה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בפקודת הוועד המנהל של רשות השידור בראשו ניצב ד"ר וָולְטֶר אִיתָּן (וולטר איתן שימש בשעתו מנכ"ל משרד החוץ ושימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשש השנים של 1978 – 1972) הסכים לשלם למכבי ת"א זכויות שידורים מינימאליות, אך אסר עליה ללבוש מדים עם הפרסומת המסחרית של "עֵלִית". מכבי ת"א נכנעה. עד כדי כך הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתלטנית. רק בשני המשחקים הבלתי נשכחים בחו"ל ב- 17 בפברואר 1977 נגד אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה בוִוירְטוֹן – בלגיה ובמשחק הגמר ב- 7 באפריל 1977 בבלגראד במשחק נגד אלופת איטליה מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה, התירה רשות השידור למכבי ת"א ללבוש גופיות עם הפרסומת המסחרית "עֵלִית" באותיות באנגלית.

ה- "OB הלָבָן", הלא היא ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמצלמות ב- שָחוֹר / לָבָן התייצבו בהיכל הספורט ביד אליהו. הניצחונות לא איחרו לבוא ועוד בשידורים ישירים. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה אז שַדָּר הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית ועשה זאת ללא פרשן וללא אולפן מנווט אך עם עוזר שדר בשם רָפִי גִינָת ועוזר של עוזר שַדָּר בשם הֶרְצֵל רָוֶוה (היה פעם שוערה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים). מכבי ת"א הביסה באוקטובר 1976 בשלב המוקדם ביד אליהו את סִינוֹדִינֶה בּוֹלוֹנְיָה 81:110. זה היה הישג מקצועי גדול שרמז על הבאות. שַדָּר הטלוויזיה אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה מופתע מפער הנקודות העצום בין מכבי ת"א לבין קבוצת הפאר האיטלקית. מכבי ת"א העפילה לבית הגמר. ב- 27 בינואר 1977 ניצחה מכבי ת"א ביד אליהו לראשונה מאז 1968 את קבוצת הפאר הספרדית ריאל מדריד 85:94. השידורים הישירים האלה בטלוויזיה המונופוליסטית זכו לרייטינג של כמעט % 100, וחשיפת ההצלחה של מכבי ת"א בטלוויזיה הפכו אותה לקבוצה של המדינה. אך הפִּסְגָה האמיתית ניצבה עדיין מנגד.

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ו- רפי גינת יבד"ל, השדר אלכס גלעדי ז"ל, ומנהל הבמה (Floor manager) יוסף "פונצי" הדר ז"ל, קיצוני משמאל. (צילום משה "משהל'ה" פרידמן מ- מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כרגיל אין ספורט בלי פוליטיקה כשמדבור ביוקרה לאומית. באותה העונה של 1977 – 1976 העפילו לבית הגמר האירופי גם אלופת צ'כוסלובקיה קבוצת זְבְּרִויוֹבְקָה בְּרְנוֹ ואלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה. שתי הקבוצות האלה נציגות המשטר הקומוניסטי היָשָן ששרר אז במזרח אירופה סירבו לשחק בישראל וספגו בשל כך הפסדים טכניים. הן גם לא הסכימו בפקודת ממשלותיהן לארח את מכבי ת"א, לא ב- ברנו ולא מוסקבה. כדי למנוע משבר טוטאלי כפתה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) על זְבְּרִויוֹבְקָה בְּרְנוֹ ו- צסק"א מוסקבה לקיים את משחקיהן הביתי במגרש ניטראלי. הצ'כוסלובקים בחרו לארח את מכבי ת"א בבלגיה בעיר ווילוורד הסמוכה לבירה בריסל. הסובייטים העבירו את משחקם הביתי ב- 17 בפברואר 1977 גם כן לבלגיה לעיירה קטנה אחרת, מבודדת, ומרוחקת העונה לשם וִוירְטוֹן הממוקמת בקצה הדרומי בלגיה כ- 250 ק"מ מבריסל. ההתמודדויות של מכבי ת"א נגד אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה עוררו עניין עצום בכל רחבי היישוב. אפילו ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין קיצר אסיפת בחירות שלו בחיפה כדי להספיק לצפות בשידור הישיר שלנו נגד הקבוצה הרוסית. רק אז נודע לי שראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין איננו מחמיץ את שידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א במסגרת האירופית ועושה כל מאמץ לא להפסיד את הצפייה ב- "מבט ספורט". רחובות הערים היו ריקים מאדם. אלכס גלעדי נדרש להפיק הפקה מחושבת היטב. משימות השידורים הישירים והעברתם מנקודות שידור מרוחקות ולא מוכרות בבלגיה לישראל הטילו עליו אחריות גדולה. בימים ההם נחשבו השידורים הישירים האלה לאתגר טכנולוגי ולוגיסטי מורכב. יתירה מזאת. סיגנל השידור הלווייני הבינלאומי שהועבר לישראל מתחנות הקרקע הלווייניות הפרושות ברחבי באירופה לתחנת התקשורת ל- לוויינים הממוקמת בעמק האלה בישראל (סמוך ירושלים) נחשב בדרך כלל לבטוח, מאובטח, ובלי סיכון יתר. בגלל העלויות היקרות נשלח סיגנל השידור הטלוויזיוני ללא ביטחונות, ערבויות , ואלטרנטיבות שידור במקרה של תקלה והתנתקות. שידורי הספורט הלווייניים בכללם לרבות שידורי הכדורסל ה- Unilateral עתירי הרייטינג בעלי הצפייה הענקית הועברו מחו"ל ארצה לא רק ללא אולפן שידור מנווט בירושלים בימים ההם אלא גם ללא כל מערכת גיבוי, וללא שידורי Pilot (שידור ניסיון מעין חזרה גנרלית). לדָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו הרבה פּרפּוּרֵי בֶּטֶן. הדברים האלה השתנו במרוצת השנים ונעשו פשוטים הרבה יותר. השידורים הישירים של משחקי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000 לצורך השוואה ואשר הועברו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כשידורים תחרותיים "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים) זכו לאבטחה ע"י שימוש במערכת גיבוי כפולה.

אָלֶכְּס גִלְעָדִי טס לשתי הערים הבלגיות ווילוֹורד (מרוחקת 11 ק"מ צפונית מבריסל) וְ- ווירטון (מרוחקת 240 ק"מ דרומית מבריסל) בגפו על פי הוראתם של מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן. כך היה מקובל בימים ההם. אָלֶכְּס גִלְעָדִי היה השַדָּר, הפַּרְשָן של עצמו, וגם המפיק והטכנאי במקום של עצמו. במידה לא מעטה היה בר מזל משום שכתב מחלקת הספורט שלנו באותם הימים אמנון לנגזם הזדמן באקראי באותם הימים לביקור משפחתי ב- בלגיה ומשום שהיה מקורב לבימאי הטלוויזיה הבלגי מוריס לואזו (Moriss Loiseau), שימש עוזר שדר של אלכס גלעדי בשני המשחקים ההם נגד זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית ב- ווילוורד ונגד צסק"א מוסקבה הסובייטית ב- ווירטון. לפני שטָס מינה אותי אלכס גלעדי לעורך ומפיק המִשְדָר בירושלים. אנוכי יודע שהוא סמך על יכולת ההובלה שלי ב- % 100. עֲנָת שָרָן הייתה מגישת הרֶצֶף שנבחרה להגיש לציבור את המִשְדָר היוקרתי עתיר הרייטינג. בחירה ראויה מפני שענת שָרָן הייתה קריינית מצוינת, רהוטה, וגם אישה נאה. כשניבטה דמותה של עֲנָת שָרָן מהמסך כשהיא מְבַשֶרֶת את בשורת השידור הישיר הלווייני לציבור ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 בתשע בערב דקות ספורות לפני תחילת המשחק צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א ב- 17 בפברואר 1977, חשתי הקלה עצומה. ידעתי שמשימת השידור תבוצע ללא דופי.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זוהי גב' עֲנָת שָרָן שדרנית וקריינית חדשות רהוטה ברדיו "קול ישראל" קנתה את פרסומה גם מפני שהייתה קריינית רֶצֶף איכותית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התמונה ניתנה לי באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מגוחך לחשוב שלא מוּסדוּ אז אולפני ספורט בירושלים בראשות מגישים ופרשנים האמורים לנווט בצורה מקצועית את  השידור הישיר. לכן נוצר תמיד חלל שידור בעת שאלכס גלעדי החזיר את השידור הביתה בתום המחצית הראשונה. בחללים האלה של הפסקות המשחקים נהגנו לשָדֵר סִרטֵי מִיקִי – מַאוּס פרי יצירתו של וולט דיסני, ואת פּוֹפַּאיי המלח (Popeye The Sailor man) אוכל תֶּרֶד מהקופסה ונלחם על ליבה של אהובתו אוֹלִיב נגד יריבו המַר בְּלוּטוֹ. זה לא ייאמן אבל זה היה סטנדרט השידור בימים ההם. ביום שלישי – 15 בפברואר ניצחה מכבי ת"א ללא קושי ב- ווילוורד את זְבְּרִיוֹבְקָה בְּרְנוֹ 76:91. יומיים אח"כ ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 מיגרה הקבוצה בראשותו של המאמן רלף קליין בעיירה בלגית קטנה, נידחת, ושכוּחת האֵל וִוירְטוֹן את אלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גוֹמֶלְסְקִי בתוצאה 79:91. מיקי ברקוביץ' חגג באותו התאריך ההוא של 17 בפברואר 1977 את יום הולדתו ה- 23 וקלע במשחק 20 נקודות. ג'ים בוטרייט קלע 18 נק', טל ברודי הוסיף 15 נק', לוּ סילבר – 14 נק', ואולסי פרי – 10 נק'. מכבי ת"א שבה לישראל אפופת תהילה.

אבל נדמה לי שהצל"ש הטלוויזיוני האמיתי מנקודת מבטי מגיע לשַדָּר שלנו אלכס גלעדי שעמד בכבוד במשימות השידור המסובכות למרות שהיה נציג בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבלגיה. תמונות המשחק הגיעו הביתה בשלום. כעורך מפיק שלו בירושלים התבוננתי בו כיצד הוא צועד ומנווט את עצמו ואותנו בהיגיון ובביטחון במשעול ההפקה האירופי. אין זה דבר פשוט כלל ועיקר. היכל הכדורסל של העיירה הבלגית ווירטון דָמָה יותר לאולם ספורט קטן של בי"ס תיכון מקומי, אולם שם בחרה קבוצת צסק"א מוסקבה להתמודד מול מכבי ת"א, ושם ניצבה ניידת שידוּר בלגית קטנה של רשת הטלוויזיה RTBF מצוידת בשתי מצלמות בלבד ומקור יחיד של הילוך חוזר. הבימאי היה מוריס לאוזו. שתי המצלמות שלוֹ תיעדו את משחק הגבורה של מכבי ת"א באותו הערב, ואת שמחת מאות האוהדים שהצטרפו למסע הקבוצה לבלגיה. בתוך המולת השמחה שנוצרה על הפרקט עם סיום המשחק לאחר שאוהדי מכבי ת"א העוֹלצים חדרו למגרש, ולמרות הבלגן הגדול ואי הסדר שנוצר שם, הצליח אָלֶכְּס גִלְעָדִי באמצעות צוות הצילום הבלגי לראיין תחילה את המאמן רלף קליין ושניות אח"כ לחַלֵץ מפיו של טַל ברודי את האמירה המונומנטלית ההיסטורית שלוֹ : "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא בהכּול". סיגנל השידור הטלוויזיוני של RTBF נשלח מ- ווירטון ל- בריסל ומשם נעשה Up link ל- לוויין ה- Primary האטלנטי וממנו Down link לתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה.

הניצחון הסנסציוני של אלופת ישראל על האלופה הסובייטית הֵציב באחת את מכבי ת"א בצמרת הכדורסל האירופי. לפתע היא הפכה לאחת המועמדות בעלות הסיכויים לזכייה בתואר אלופת היבשת. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין צָפָה בשידור הישיר. הוא היה נפעם ונרגש מהניצחון הסנסציוני של המכבים על הרוסים והחליט להזמין כמחווה של כבוד והערכה את קבוצת מכבי ת"א ללשכתו בקריה בתל אביב. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל מזמין ראש המדינה קבוצת ספורט פרטית להתארח בלשכתו. ראשי הממשלות דוד בן גוריון, לוי אשכול, וגב' גולדה מאיר ערכו קבלות פנים לנבחרות ספורט לאומיות שונות ששבו ממאבקים בחו"ל אולם לא נפגשו עם קבוצות פרטיות. שר הביטחון משה דיין היה אורח כבוד קבוע של קבוצת מכבי ת"א במשחקי הבית שלה בגביע אירופה לקבוצות אלופות מאז ההתמודדות באצטדיון יד אליהו הפתוח נגד ריאל מדריד ב- 22 בפברואר 1968, אך יִצְחָק רָבִּין היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהעניק קבלת פנים למכבי ת"א ב- 23 בפברואר 1977 ובירך את שחקניה והנהלתה לאחר הניצחון ההוא ב- וִוירְטוֹן על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91. לקבלת הפנים הזאת הייתה משמעות היסטורית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א אט – אט מאז 1970 ובמשך השנים לקבוצה לאומית שכל המדינה חפצה ביקרה וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נתן לכך גושפנקה רשמית. יִצְחָק רָבִּין יצר מסורת ממלכתית ספורטיבית בה השתמשו ראשי ממשלות ישראל שבאו אחריו. זכורה היטב קבלת הפנים שערך ראש הממשלה מנחם בגין למכבי ת"א בלשכתו בירושלים לאחר זכייתה במארס 1981 בגביע אירופה, וידועות שיחות הטלפון שערך ראש הממשלה אריאל שרון באמצעות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מאמן מכבי ת"א פיני גרשון לאחר הזכיות בגביע אירופה בשנות ה- 2000. אבל ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היה הראשון.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. שר הביטחון הנערץ משה דיין ז"ל עוטה מעיל רוח צבאי ועונד עניבה נכנס בפעם הראשונה מבעד לשערי הברזל של היכל הספורט הפתוח ביד אליהו ומתכבד בכבוד עצום ע"י מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשותו של היו"ר נוח קליגר. משה דיין בא לצפות במשחקה של מכבי ת"א נגד אלופת ספרד ואירופה קבוצת ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. צועדים לפניו בנו אסי דיין ז"ל (קיצוני מימין), ו- הבן דוֹד עוזי דיין אז רב"ט בסיירת מטכ"ל (היום אלוף מיל. ושימש גם בתפקיד הציבורי יו"ר מפעל הפיס), משה דיין ז"ל, ואחריו מזכירו הצבאי אל"מ מתי ניב ז"ל. משמאל, איש לא מזוהה. מכבי ת"א ניצחה 88:96 לאחר הארכה. בסיום החוקי של המשחק הייתה התוצאה 75:75. (באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1977 הייתי כַּתָּב ושַדָּר במחלקת הספורט של אלכס גלעדי. הוטל עלי לכסות ולתַּעֵד את קבלת הפנים הממלכתית שראש הממשלה יצחק רבין העניק במשרדו בתל אביב ביום רביעי ההוא של 23 בפברואר 1977 לקבוצה שגברה על אלופת ברה"מ. כרגיל נדחקו לשוליים כתבות וענייני הספורט בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט של אלכס גלעדי לא הייתה עצמאית בקבלת אמצעי שידור מפני שהייתה ת.פ. (תחת פיקוד) של חטיבת החדשות. רק ברגע האחרון ממש נמצא לי צַלָּם פילם פרילאנסר מיכאל "מִיכִּי" מוֹלָד שהיה פנוי במקרה באותו עֶרֶב. איש קוֹל לא אוּתַּר. טסנו שנינו ללא מקליט לבדנו מירושלים לתל אביב. הגענו ברגע האחרון ממש . שימשתי גם ה- Soundman ומפעיל מכשיר ההקלטה. נצמדתי אל הצלם שלי ולחשתי באוזנו את הוראות הבימוי שלי. ביקשתי ממנו לרַחֵף ולהתעכב על פניו של כל שחקן ממכבי ת"א וכל חבר הנהלה של המועדון שהצטופפו דרוכים סביב שולחן קטן בלשכה הצנועה צרת הממדים של ראש הממשלה לפני שנשא את דבריו. בגלל המקום הקטן נוצרה אווירה אינטימית. על השולחן הוצב כיבוד קל וכוסות מלאות ביין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבתי ליד יִצְחָק רָבִּין עצמו. דָן פַּתִּיר יועץ התקשורת של ראש הממשלה ניצב בצד. התבוננתי בו. הוא נראה כמי שמעריץ את יִצְחָק רָבִּין . מצלמתו של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלַד לכדה את כל השחקנים וחברי ההנהלה בזה אחר זה, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', טַל בְּרוֹדִי, לוּ סִילְבֶר, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, אוֹלְסִי פֶּרִי, מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי, אֶרִיק מֶנְקִין, שוּקִי שְוָורְץ, עו"ד ויו"ר המועדון שמעון מזרחי, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, הגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' וצמד המאמנים, המאמן הראשי רָלְף קְלָיִין ועוזרו אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוּ. ארשת פניהם הייתה רצינית. המצלמה ריחפה וחלפה משחקן לרעהו עד שנעצרה בראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבנו סמוך ליִצְחָק רָבִּין עצמו. ראש הממשלה החֵל לשאת את דברי הברכה ועדשת המצלמה של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד לא נטשה אותו עוד. ראש הממשלה הודה להם מעומקי ליבו במשפטים מדודים בקול הבס הרדיופוני והמפורסם שהפך לאחד מסימני ההיכר שלוֹ. עמדת הצילום שלנו הייתה קרובה מאוד ליצחק רבין. הייתי קרוב אליו. שני מטרים לכל היותר ממנו . ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נראה לי נינוח ובטוח בעצמו. ראיתי על פניו שהיה מאושר מאוד וגאה בהישגה של קבוצת מכבי ת"א בזירה הבינלאומית. ראש הממשלה לא היה מאלה המאריכים בדבריהם. בלשכה הקטנה שררה דממה. השתררה דריכות. קולו הרדיופוני של יצחק רבין נקלט היטב במיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה קצר וענייני, הפנה מבטו אל הקפטן טַל בְּרוֹדִי, וכה אמר : "…ראיתי אותך בטלוויזיה, אמרת, "אנחנו על המפה". מדינת ישראל בכמה הזדמנויות עלתה על המפה הבינלאומית במאבקים והישגים, ואתם עשיתם עוד דבר שהעלה אותה על המפה, על המפה הבינלאומית כישראל, אבל גם כחלק מהעם היהודי. אני חושב שהרבה הרבה יהודים ולא יהודים בעולם היו גאים בכם במה שהשגתם, כי חזרתם על סיפור דָּוִד וגָּלְיָת. תודה רבה לכם…". עדשתו של מיכאל "מיכי" מולד לכדה את שחקני מכבי ת"א מאזינים ברוב קשב לנאומו הקצר של ראש הממשלה יצחק רבין. החלו להישמע מחיאות כפיים אך ראש הממשלה יצחק רבין סימן כי טרם סיים את דבריו.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל יושב בין טל ברודי (מימין) ועו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א (משמאל), ומביע הערכה עצומה לניצחונם הסנסציוני של המכבים על הקבוצה הסובייטית צסק"א מוסקבה. יצחק רבין השווה את הזכייה ומשחק הניצחון של מכבי ת"א על צסק"א הרוסית למעשה הגבורה של דוד בקרב נגד גֹלְיָת הפלִישתי. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. מיקי ברקוביץ' שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. מוטי ארואסטי שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. אולסי פרי שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. מאמן מכבי ת"א  רלף קליין ז"ל. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. עוזר מאמן מכבי ת"א אריה דווידסקו ז"ל. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה  : 23 בפברואר 1977. לו סילבר שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. שוקי שוורץ שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : מנהל קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. ג'ים בורטרייט ז"ל שחקן מכבי ת"א. (מתוך הכתבה שלי בסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

שחקני מכבי ת"א האזינו בדריכות ברוב קשב לנאום הברכה הקצר של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. לא כולם הבינו את השפה העברית אך תפשו את גודל המעמד. ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין עשה פאוזה בדבריו. הייתה הפסקה קלה. הוא הושיט את ידו לכוס היין הסמוכה. נדמה היה שסיים את דברי בירכתו אך יִצְחָק רָבִּין ביקש לומר עוד משפט אחד מעֵין מְחְוָוה לארה"ב, וכך אמר : "…וכרגיל ישראל תמיד מצליחה עם הרוח הישראלית וקצת סיוע אמריקני". כדי להדגיש את משפט הסיום, סימן ראש הממשלה בכף יד ימין שלוֹ את המרווח הקטן שבין האצבע לאגודל. המצלמה של מיכאל "מיכי" מולד צילמה והמיקרופון שלי הקליט את הסצנה ההיא במלואה.

הייתה לי שהות להסתכל בפניו של ראש הממשלה האהוּב בעת שנשא את דבריו. הוא היה בן 55 שנה, הרבה יותר צעיר ממני בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הופעתו שידרה אמינוּת, הגינוּת, צניעוּת, וגם רוֹגָע. באופן אישי אהבתי אותו אהבה רבה והערכתיי אותו. משפחתי ואני. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו פנים אל פנים . הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1956 כשלחץ את ידי בהיותי חייל – טירון בחטיבת גולני בגדוד 12 והוא אלוף פיקוד הצפון. יצחק רבין העניק למכבי ת"א גושפנקה ממלכתית והטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה אותה לקבוצה של המדינה. אנוכי זוכר היטב גם את עו"ד מר שִמְעוֹן מִזְרָחִי מאופק ועצור באותו הרגע שהעניק לראש הממשלה יצחק רבין את נֵס המועדון. שמעון מזרחי לא הראה שום סימן התרגשות כשהעביר את דגל הקבוצה ליצחק רבין. הוא היה קר רוח לחלוטין והתנהג כאילו מדובר במעשה רגיל של יום – יום. מלשכת ראש הממשלה נסענו מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד ואנוכי לכיכר מלכי ישראל (כיכר יִצְחָק רָבִּין היום) הסמוכה לקריה כדי להנציח את קבלת הפנים הרשמית שערכה עיריית תל אביב בראשות ראש העיר שלמה להט לאלופת אירופה. הבימאי ושחקן הקולנוע אוּרִי זוֹהַר הנחה את הטקס על הבימה הנרחבת שלפני בניין העירייה (בטרם חזר בתשובה). בקדמת הבימה ניצבו גיבורי הניצחון. מאות אלפי אנשים התאספו בכיכר העיר והצדיעו למכבי ת"א הצטרפו לשאגתו של הבדרן אורי זוהר "כִּיפָק הֵיי" למכבי ת"א. זה היה מחזה מַרְנִין והענקת תשומת לֵב לאומית לקבוצת כדורסל פרטית, מאורע שמעולם לא נראה עד אז בחייה הספורטיביים של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : 23 בפברואר 1977. כיכר מלכי ישראל ליד בניין העירייה. מאות אלפים אזרחים ישראליים מעניקים לקבות הכדורסל של מכבי ת"א קבלת פנים המונית ומשולהבת בהנחיית הבדרן אורי זוהר. (לע"מ תמורת תשלום).

הכתבה הזאת שהפכה למסמך דוקומנטרי בן 20 דקות הנציחה את אהבת העם למכבי ת"א , והערכתו האישית של ראש הממשלה יצחק רבין להישגה הכביר של הקבוצה הישראלית נגד אלופת ברה"מ צסק"א. אלכס גלעדי ז"ל שידֵר אותה בשלמותה ב- "מבט ספורט" בשבת – 26 בפברואר 1977 אולם היה חסר בה סרט הצילום ופס הקול בו ראיינתי את ראש הממשלה יִצְחָקק רָבִּין. ביקשתי מיצחק רבין לנתח ולהשוות בין מנהיגות מדינית למנהיגות ספורטיבית. הכתבה הזאת נעשתה על ידי ועל ידי מיכאל "מיכי" מולד במצלמת BOLEX ומכשיר הקלטה של Sound בנפרד. חומר הצילום בפילם בן 100 feet וסרט ההקלטה נשלחו ל- Intake שלנו בירושלים כמקובל אך משום מה הלך לאיבוד. ריאיון הסיכום שערכתי עם ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין בעת הסיקור ההוא היה חסר מאוד בכתבה. עד היום אינני יודע מה היא הסיבה להיעלמותו של החומר העיתונאי – טלוויזיוני בעל הערך העצום. על כל פנים הפופולריות של מכבי ת"א בישראל גאתה והרקיעה שחקים בחודש אפריל ההוא של שנת 1977. גם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : שניים מאדריכלי הניצחון של מועדון הפאר של מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל ב- 1977. המאמן רלף קליין ז"ל (מימין) ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי יבד"ל. מכבי ת"א הייתה משפחה. במשפחתיות שלה, במשמעת הפנימית, ובחֲבֵרוּת הקרובה בין השחקנים לבין עצמם וגם יחדיו עם ההנהלה הייתה טמונה מחויבות עַל, שנשאה עמה סלוגן ספורטיבי – סוציולוגי נעלה : "אחד בעבור כולם-וכולם בשביל אחד" (!). במשפחתיות, בחברות, במשמעת, במסירות למען סמל המועדון יחדיו עם לא מעט כישרון היה טמון סוד כוחו והצלחתו של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בפברואר 1969 נטש פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה עתה העמיד אותה על רגליה. הוא חווה תרבות ניהול פוליטית קשוחה של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל, עמה לא יכול היה להסכין עוד. סגנו עוּזִי פֶּלֶד הלך בעקבותיו ופרש אף הוא (עוּזִי פֶּלֶד היה המנכ"ל הראשון והמוצלח של הזכיינית "טלעד" אחת משלוש החברות הזכייניות יחדיו עם "רשת" / מנכ"ל דן שילון ו- "קשת" / מנכ"ל אלכס גלעדי – שהרכיבו את ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 המסחרי עלה לראשונה ל- "אוויר ב- 4 בנובמבר 1993). ב- 1970 כתב פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל (אז בן 44) את המסה המפורסמת שלו אודות נסיבות בריאתה מעפרה ו- הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967, וקרא לה : "Television comes to the people of the book". מומלץ לקריאה ועיון. חלק מאנשי חטיבת החדשות בראשות פרופסור שלמה אהרונסון (בן 81 היום) הסתייגו בזמנו מאסטרטגיית והעדפות השידור של אֵלִיהוּא כָּ"ץ ולעגו לתזות הטלוויזיוניות שלו. בעיניהם הוא נחשב עדיין לעולה חדש מארה"ב ונותר "אמריקני מובהק" שאיננו מכיר את המציאות הישראלית במדינת ישראל. (ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 133 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט תמונה : ינואר 1968. זהו פרופסור אֵלִיהוא כָּ"ץ ז"ל (בן 42 בשעת צילום התמונה) מנהל צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן הוא נראה בלשכתו בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה שכונה אז "בית היהלומים" והיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. פרופסור אליהוא כָּ"ץ עלה לארץ מניו יורק, ארה"ב בשנת 1963. ב-1967 נחשב עדיין ל- "עולה חדש" אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי ז"ל (חבר קיבוץ נען) חשב שאין טוב ממנו והטיל עליו את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום, מעפרה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עונת הכדורסל של 1976- 1975 הייתה נוראית והסבה למכבי ת"א עוגמת נפש רבה. אומנם המצביא משה דיין ז"ל המשיך להיות אורח כבוד של המועדון במשחקי הבית בהיכל הספורט ביד אליהו ואף ירד לפרקט ללחוץ את ידי השחקנים, אולם מדובר בתקופה שהמועדון ירצה לשכוח. מכבי ת"א לא הצליחה להפוך לקבוצה של המדינה וגם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הצליחה לעשות אותה כזאת. הכישלונות המהדהדים איימו לנתק את הקבוצה מההתקשרות המסורתית עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אחד מגדולי שחקניה בעת ההיא מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' עזב אותה וניסה את כוחו בארה"ב. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' הוחזר כעבור שנה לשורות הקבוצה לאחר שדָוִד מוֹשֶבִיץ איש חברת "עֵלִית" נרתם לשלם חלק מעלות משכורתו. דָוִד מוֹשֶבִיץ זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ללא התערבותה הפעילה של חברת "עֵלִית" ומימונה, מיקי ברקוביץ לא היה חוזר הביתה. צריך לזכור שמיקי ברקוביץ' שָב לשחק במכבי ת"א בעונת 1977 – 1976 השנה בה זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות".

צוות המאמנים של מכבי ת"א בעונת 1976- 1975 כלל את האמריקני פְרֶד דֶוִוילִי ועוזרו רָלְף קְלָיִין. ביום חמישי – 8 בינואר 1976 ספגה מכבי ת"א תבוסה קשה בגביע אירופה. במשחק שנערך במדריד הובסה מכבי ת"א בהפרש נקודות אסטרונומי 125 : 78. ארבעה ימים אח"כ ביום שני – 12 בינואר 1976 הודחה מכבי ת"א מגביע המדינה לאחר שהפסידה בשלב רבע הגמר לקבוצת הפועל גבת – יגור 69:66. שתי קבוצות הפועל גבת – יגור (בשורותיה שיחקו אז בועז ינאי, איתמר מרזל, אור גורן, גבי טייכנר, עירא הררי, ושחקנים נוספים) והפועל ת"א (עם בארי ליבוביץ', מרק טורנשיין, מולי אבישר, דני ברכה, פיני חוזז, שמואל נחמיאס ואחרים) נשפו בעורפה במשחקי הליגה. הנֶכֶס העיקרי של המועדון, הבכורה בליגה, הועמד בסכנה מיידית וגדולה. הנהלת מכבי ת"א ובראשה עו"ד שמעון מזרחי הֵבינה היטב שהפסד האליפות יביא לאובדן החשיפה הטלוויזיונית בשידורי חטיבת הספורט שהוביל אלכס גלעדי. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ידעו שההיעדרות מהמסך תפגע במועדון ועלולה להביא לקֵץ ההזדהות של הציבור בישראל עם מכבי ת"א כקבוצה של המדינה. לא נותרה להם ברירה. הם הדיחו את המאמן פְרֶד דֶוִוילִי ומינו תחתיו את רָלְף קְלָיִין ז"ל. זה היה מינוי נבון. רָלְף קְלָיִין בעצמו שחקן עבר מצטיין בשורות מכבי ת"א ונבחרת ישראל היה מאמן בעל טביעת עין חדה, מוכשר, ומנהיג מטִבעו. הוא הביא למכבי ת"א את כֶּתֶּר האליפות השבעה עשר בתולדות המועדון. מכבי ת"א נשארה אובייקט שידוּר נבחַר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונות נוספות.

בעונת 1977- 1976 ניהלו היו"ר עו"ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי את אחת מקבוצות הכדורסל הנפלאות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הם החזירו ראשית דבר את מיקי ברקוביץ לזירת הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, ושכרו לראשונה את שירותיו של שחקן ציר אמריקני אלמוני בשם אוֹלְסִי פֶּרִי. זאת הייתה רכישה מקצועית מוצלחת מאוד גם מבחינה חברתית. תרומתו של אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן חיזוק אנונימי כמעט, ענק (תרתי משמע) המתנשא ל- 2.10 מ' הייתה עצומה. את תפקיד קפטן הקבוצה נשא טַל בְּרוֹדִי האגדי בן ה- 33 שלבש את מדי הקבוצה עונה עשירית ברציפות. לידם של טַל בְּרוֹדִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' (צבר ישראלי), ו- אוֹלְסִי פֶּרִי שיחקו עוד מוטי ארואסטי (צבר ישראלי), ג'ים בואטרייט, לוּ סילבר, אֶרִיק מֶנְקִין, בּוֹבּ גְרִיפִין, ומִיכָה שְוָורְץ. המאמן רָלְף קְלָיִין בחר לעוזרו את אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוֹ מאמן כדורסל יוצא רומניה בעל שיטות אימון ומטודיקות לימוד מדויקות. הכל התחבר באותה עונה במכבי ת"א. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ו- יו"ר המועדון ושְמוּאל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה יחדיו עם גזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' ושני חברי הנהלה נוספים אַמְנוֹן אָבִידָן וצְבִי רוֹל ז"ל הצליחו לקשור את כל הקצוות. זאת הייתה קבוצת כדורסל מושלמת במושגים ישראליים שהייתה לה הנהלה ומנהיגות מצטיינת. רשות השידור והטלוויזיה ישראלית הציבורית קיבלו החלטה לצעוד שלובי זרוע עם מכבי ת"א.

הקשר הכלכלי המסועף בין מכבי ת"א לרשות השידור לא היה היחיד וגם לא הראשון. ב- 1971 חתמה מכבי ת"א על הסכם חסות עם חברת "עֵלִית" בראשות מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו . זה היה חידוש מפליג בנוף הספורטיבי הישראלי. "עֵלית" שילמה למכבי ת"א בעונת 1971- 1970 סכום שנתי של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. ההסכם נחתם בקיץ 1970 במלון "הילטון" על מפית נייר (לא נשמרה). מצד "עֵלִית" חתמו על החוזה שני האישים דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ ואבי פילוסוף חתנו של אבא פרומצ'נקו. חברת "עֵלִית" הפכה בשנות ה- 70 של המאה שעברה ל- קונגלומראט וקונצרן תעשייתי איתן בקנה מידה ישראלי. "עֵלִית" השתלטה על חברת השוקולד "לִיבֶּר" והייתה ליבואן בלעדי של הקפה הנמס. ב- 1973 הפכו מרק מושביץ ז"ל ואבא פרומצ'נקו ז"ל למולטי מיליונרים כבדים. אבל הם היו גם נדבנים שהעניקו סובסידיה כספית רחבת היקף וארוכת שנים למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

טקסט מסמך : 25 בספטמבר 1973. כתב "מעריב" שאול אברון, מעניק כותרת למאמר הכלכלי שלו, "התרגיל של "עלית", בעלי הקונצרן יממשו רווחים של עשרות מיליונים בלי לשלם מסים". בכותרות המשנה נכתב : "בעלי "עלית" הגדילו את רכושם הפרטי ב- 70 עד 75 מיליון ל"י ". (באדיבות העיתון "מעריב").

חברת הממתקים והקפה "עֵלִית" העשירה תחת ניהולם והנהגתם של מָרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל החליטה ב- 1971 החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת, ייחודית, ארוכת טווח למשך שנים רבות, בו היא מבקשת לתרום לקהילה וגם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א. סכומי החסות תפחו מידי שנה בשנה וההתחברות הזאת בין מכבי ת"א ל- "עֵלִית" שגשגה והפכה אף היא לקשר סימביוטי בו שני הגופים מפיקים תועלת ספורטיבית – מסחרית זו מזו. מכבי ת"א קיבלה ממון כאלופת כדורסל וחברת "עֵלִית" הרוויחה חשיפת ענק כמוצר תעשייתי של ממתקים, שוקולד, וקפה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה עסק משתלם ביותר לשני הצדדים. במשך השנים עברה "עֵלִית" מהפכות ניהול ובעליה התחלפו אולם זהו כבר סיפור אחר בהזדמנות אחרת.

לראשונה נחתם בעונת 1977- 1976 הסכם כספי שנתי מסודר ו- צנוע בעבור זכויות השידורים בין מועדון מכבי ת"א לבין רשות השידור הישראלית. עונת 1977- 1976 הייתה גם נקודת מפנה פרסומית, ולראשונה ניאותה ואפשרה רשות השידור בעונה המשגשגת ההיא בראשה ניצבו אז המנכ"ל יצחק לבני ויו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן לקבוצת מכבי ת"א להופיע במשחקי חו"ל בשידורים הישירים כשעל גופיות השחקנים רקומה הפרסומת המסחרית "עֵלִית" באנגלית. רשות השידור המונופוליסטית לא הסכימה עד אז (עד עונת 1977- 1976) לצלם את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א נושאת פרסומת "עלית" והמחלוקת בין שני הגופים הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון בראשותו של נשיאו כבוד השופט העליון מֵאִיר שַמְגָּר. הרשאתה של הטלוויזיה היוותה הקלה כלכלית עצומה על מועדון הכדורסל התל אביבי שסובסד במשך שֶבָע שנים מאז 1970 ע"י חברת "עֵלִית" ורק עתה נחשפה ושֻוְוקָה הפרסומת המסחרית הזאת של "עלית" בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בכל עוצמתה.

טקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. קפטן מכבי ת"א טל ברודי נושא על גופייתו מס' 6 את הפרסומת המסחרית באנגלית של "עלית" והוגה את הסלוגן האלמותי שלו בתום הניצחון הסנסציוני 79:91 על צסק"א מוסקבה : "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הָכּול…". מימין המפיק, השדר, והמראיין אלכס גלעדי. (מתוך הסרט הדוקומנטארי שהפקתי, ביימתי, וערכתי "גופייה מס' 6" אודות טל ברודי ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980).

סמנכ"ל הכספים של הרשות ישראל דורי נשא ונתן עם היו"ר שמעון מזרחי והגזבר אריה ברנוביץ' והסכים לשלם למכבי ת"א בעונת 1977- 1976 סכום שנתי מזערי שהכיל 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד. זה בעצם מימן את גובה שכרו של אולסי פרי באותה העונה הראשונה שלו ב- 1977- 1976 בשורות מכבי ת"א. (רשימת פירוט הסכומים המדויקים ששילמה רשות השידור למכבי ת"א בין השנים 1970 ל- 2007 מפורטת ו- נמצאת בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי". הספר הזה כלול בסדרה רחבת היקף ומפורטת בת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) שאני חוקר וכותב, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). מכבי ת"א הייתה לא רק אלופת המדינה ואלופת אירופה בעונת 1977 – 1976 והחשופה ביותר בטלוויזיה ישראלית הציבורית המונופוליסטית אלא גם העשירה ביותר. באחד הפוסטים הקודמים רשמתי למען קוראי הבלוג בעיקר הצעירים כמה דוגמאות של מסמכים משנת 1973 ו- 1974 שעסקו ברכישה אד הוק שנתית של זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. מדובר בתקופה שדן שילון ואלכס גלעדי ניהלו את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ופרופסור ארנון צוקרמן היה המנהל שלה.

ה- OB הלבן, הלוא היא ניידת השידור הגדולה ומצלמות הטלוויזיה בשחור / לבן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התייצבו מידי יום חמישי בשבוע בהיכל הספורט ביד אליהו, והצלחות השידורים ישירים לא איחרו לבוא. אלכס גלעדי היה אז שדר הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשה זאת ללא פרשן וללא אולפן מנווט אך עם שני עוזרי שַדָּר צעירים רפי גינת (מזוקן) והרצל רווה. מכבי ת"א הביסה באוקטובר 1976 בשלב המוקדם ביד אליהו את סינודינה בולוניה 81:110. זה היה הישג מקצועי גדול שרמז על הבאות. שַדָּר הטלוויזיה אלכס גלעדי היה מופתע מפער הנקודות העצום בין מכבי ת"א לבין קבוצת הפאר האיטלקית. מכבי ת"א העפילה לבית הגמר. ב- 27 בינואר 1977 ניצחה מכבי ת"א ביד אליהו לראשונה מאז 1968 את קבוצת הפאר הספרדית ריאל מדריד 85:94. השידורים הישירים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית זכו לרייטינג של כמעט % 100. רבים שאלו אותי בשעתו מי עשה את מי : הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית הציבורית את מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה. תשובתי לפונים הייתה אחידה ודו סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון – ואנחנו את המצלמות". חשיפת ההצלחות של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית פעם אחר פעם הפכו אותה לקבוצה של המדינה. אולם אפשר היה לנסח את הרעיון ההוא גם במילים אחרות : "מכבי ת"א הפכה בעונת 1977- 1976 לקבוצה של המדינה באמצעותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". הטלוויזיה היא מדיה לתקשורת המונים שמתעדת את המציאות. אין בידה לשנות את העובדות אולם יש ביכולת המצלמות שלה להשפיע על התודעה הציבורית בשעה שהיא עוקבת ומתעדת שוב ושוב את ניצחונות של אותו ה- אובייקט שבו היא עוסקת ואותו היא משדרת אותו ישיר.

הפסגה האמיתית בעונת 1977- 1976 של מכבי ת"א ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה עדיין הרחק מנגד בראשיתם של המשחקים. כרגיל אין ספורט בלי פוליטיקה. באותה עונה העפילו לבית הגמר האירופי גם אלופת צ'כוסלובקיה זְבְּרִיוֹבְקָה בְּרְנוֹ ואלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום צסק"א מוסקבה. שתי הקבוצות האלה נציגות המשטר הקומוניסטי היָשָן ששרר אז במזרח אירופה סירבו לשחק בישראל וספגו בשל כך הפסדים טכניים. הן גם לא הסכימו בפקודת ממשלתן לארח את מכבי ת"א ב- ברנו ובמוסקבה. כדי למנוע משבר טוטאלי כפתה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) על זברויובקה ברנו ו- צסק"א מוסקבה לקיים את משחקיהן הביתי במגרש ניטראלי באירופה. הצ'כוסלובקים בחרו לארח את מכבי ת"א בבלגיה בעיר ווילוורד. הסובייטים העבירו את משחקם הביתי גם כן לבלגיה לעיירה קטנה אחרת העונה לשם וִוירְטוֹן. ההתמודדויות של מכבי ת"א נגד אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה עוררו עניין עצום בכל רחבי היישוב. אפילו ראש הממשלה יצחק רבין קיצר אסיפת בחירות שלו בחיפה כדי להספיק לצפות בשידור הישיר שלנו נגד הרוסים. רחובות הערים היו ריקים מאדם. אָלֶכְּס גִלְעָדִי (בלתי נשכח) נדרש להפיק הפקה מחושבת היטב. משימות השידורים הישירים והעברתם מנקודות שידור מרוחקות ולא מוכרות בבלגיה לישראל הטילו עליו אחריות עצומה. בימים ההם נחשבו השידורים ה- Unilateral האלה לאתגר טכנולוגי ולוגיסטי מורכב. יתירה מזאת. סיגנל השידור הלווייני הבינלאומי שהועבר לישראל מתחנות הקרקע הלווייניות הפרושות ברחבי באירופה לתחנת עֵמֶק הַאֶלָה בישראל נחשב בדרך כלל לבטוח, מאובטח, ובלי סיכון יתר, אולם בגלל העלויות היקרות נשלח סיגנל השידור הטלוויזיוני הזה ללא ביטחונות וערבויות, ובלעדי אלטרנטיבות שידור במקרה של תקלה והתנתקות. שידורי הספורט הלווייניים בכללם לרבות שידורי הכדורסל ה- Unilateral עתירי הרייטינג בעלי הצפייה הענקית הועברו מחו"ל ארצה לא רק ללא אולפן שידור מנווט בירושלים בימים ההם אלא גם ללא כל מערכת גיבוי, וללא שידורי Pilot (שידור ניסיון מעין חזרה גנרלית). לדן שילון ואלכס גלעדי היו הרבה פּרפורי בטן. הדברים השתנו במרוצת השנים. השידורים הישירים של משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 לצורך השוואה שהופקו ותוכננו על ידי, הועברו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשידורים תחרותיים "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים – זכו ל- מערכת גיבוי כפולה. זה היה בלתי אפשרי לנהוג כך ב- 1977. אָלֶכְּס גִלְעָדִי טס לווילוֹבארד וְ- וִוירְטוֹן (Virton) בגפו על פי הוראתם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן. כך היה מקובל בימים ההם. אלכס גלעדי היה פיגורה טלוויזיונית מוכשרת אולם בודדה מפני שהיה אז השַדָּר, הפרשן של עצמו, וגם המפיק ועוזר השדר של עצמו במקום התרחשות האירוע ב- בלגיה. לפני שטָס מינה אותי לעורך המִשְדָר בירושלים. ענת שָרָן הייתה מגישת הרֶצֶף שנבחרה להגיש לציבור את המִשְדָר היוקרתי עתיר הרייטינג. בחירה ראויה מפני שהייתה קריינית מצוינת, רהוטה, וגם אישה נאה. כשניבטה דמותה של ענת שָרָן ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהיא מְבַשֶרֶת לציבור על בוא השידור הישיר בתשע בערב דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה, חשתי הקלה. ידעתי שמשימת השידור תבוצע ללא דופי. מגוחך לחשוב שלא מוּסדוּ אז אולפני ספורט בירושלים בראשות מגישים ופרשנים האמורים לנווט בצורה מקצועית את  השידור הישיר. לכן נוצר תמיד חלל שידור בעת שאלכס גלעדי החזיר את השידור הביתה בתום המחצית הראשונה. במרווחים האלה של הפסקות המשחקים בין שתי המחציות נהגנו לשָדֵר סִרטֵי "מִיקִי – מַאוּס", ואת "פּוֹפַּאיי המלח" אוכל תֶּרֶד מהקופסה ונלחם על ליבה של אהובתו אוֹלִיב נגד יריבו המַר בְּלוּטוֹ. זה היה סטנדרט השידור המקובל בימים ההם. הקנקן ומה שיש בתוכו.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. שדרנית הטלוויזיה ענת שרן קנתה את פרסומה הראשוני כקריינית רצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בטרם מיסוד אולפני ספורט מנווטים. ענת שרן הובילה את משלם האגרה לצפייה בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. (צילום ממוניטור הטלוויזיה. התמונה באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 15 בפברואר ניצחה מכבי ת"א ללא קושי את זבריובקה ברנו 76:91. יומיים אח"כ ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 מיגרה הקבוצה בראשותו של המאמן רלף קליין ז"ל בעיירה בלגית שכוּחת אֵל ב- ווירטון את אלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גומלסקי בתוצאה 79:91. מיקי ברקוביץ' חגג באותו התאריך ההוא את יום הולדתו ה- 23 וקלע במשחק 20 נקודות. ג'ים בוטרייט קלע 18 נק', טל ברודי הוסיף 15 נק', לוּ סילבר – 14 נק', ואולסי פרי – 10 נק'. מכבי ת"א בשורותיה שחקן נוער אחד בלבד שצמח על מרצפות המגרש הישן של המועדון ליד קולנוע "אוריון" והשאר שחקני חיזוק אמריקניים ויהודים – אמריקניים שחברו אליה בתקופות שונות, שבה לישראל אפופת הערצה ותהילה שלא היה לה אח ורע בימים ההם לפני 39 (שלושים ותשע) שנים. אבל נדמה לי שהצל"ש וההערכה האמיתיים מנקודת מבטי שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מגיעים לשדר אלכס גלעדי. הוא ניצב במקצוענות ראויה לכל שבח ובכבוד עצום בפני משימות השידור הטכנולוגיות והלוגיסטיות המסובכות והמורכבות שנכונו לו למרות שהיה נציג בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבלגיה. מדהים לחשוב היום שהיה אז נטול פרשן, חסר עוזרים, ובלי טכנאי הנדסה לצדו. אף על פי כן תמונות המשחקים וקולו של השדר הגיעו הביתה בשלום. בהיכל הכדורסל של העיירה הבלגית הקטנה ווירטון שדָמָה יותר לאולם ספורט קטן של בי"ס תיכון מקומי, ניצבה ניידת שידוּר בלגית של רשת הטלוויזיה המסחרית RTBF מצוידת בשתי מצלמות בלבד (מצלמה מובילה ומצלמה אחורית) שעמדו על מגדלי צילום זעירים ומקור יחיד של הילוך חוזר. הבימאי בניידת היה הבלגי מוֹרִיס רִיאָזוּ מ- RTBF. שתי המצלמות שלוֹ תיעדו את משחק הגבורה והניצחון הסנסציוני של מכבי ת"א באותו הערב של יום חמישי – 17 בפברואר 1977, ואת שמחת מאות האוהדים שהצטרפו למסע הקבוצה לבלגיה. בתוך המולת השמחה שנוצרה על הפרקט עם סיום המשחק לאחר ששמונה מאות אוהדי מכבי ת"א העוֹלצים חדרו למגרש, ולמרות הבלגן הגדול ואי הסדר שנוצר שם, הצליח אלכס גלעדי באמצעות צוות הצילום הבלגי לראיין תחילה על המגרש רווי האוהדים את המאמן רָלְף קְלָיִין ושניות אח"כ לחַלֵץ מפיו של הקפטן טַל ברודי את האמירה המונומנטלית ההיסטורית שלוֹ : "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הכּל". טל ברודי זכה לתהילת עולם מפני שאלכס גלעדי מפיק מוערך ואיש טלוויזיה בחסד תיעד אותה את התהילה ההיא לבדו. לגמרי לבדו. רק הוא ואלוהי הטלוויזיה. הצלם הבלגי המופקד על המצלמה המובילה איבד את אָלֶכְּס גִלְעָדִי שניצב על הפרקט ונעלם בין מאות האוהדים הנלהבים לכן בריאיון הראשון עם רָלְף קְלָיִין שמעו רק את קולו של המאמן מבלי לראות אותו. משהעביר אלכס גלעדי את מוקד הריאיון השני ואת המיקרופון שלו אל טַל בְּרוֹדִי התעשת הצלם הבלגי ואיתר את אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הצלם של RTBF לכד אותו באיחור כשהוא כבר מראיין את קפטן מכבי ת"א, אך החזון האלמותי ספורטיבי – פוליטי של טַל בְּרוֹדִי "אנחנו על המפה" נאמר כבר On Camera (בזָ'רְגוֹן הטלוויזיה). השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.. הניצחון הסנסציוני של אלופת ישראל מכבי ת"א על האלופה הסובייטית צסק"א בשידור ישירר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הֵציב באחת את מכבי ת"א בצמרת הכדורסל  האירופי. לפתע הפכה הקבוצה לאחת המועמדות בעלות הסיכויים לזכייה בתואר אלופת היבשת. הזכייה ב- ווירטון היה גם ניצחונה של חברת "עֵלִית" ה- Sponsor הוותיק של מכבי ת"א. בפעם הראשונה מזה זמן רב הייתה רקומה על גופיות השחקנים שמה של "עֵלִית" באנגלית (ELITE) שנחשפה בשידור ישיר בן שעתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בפני שני מיליון צופים. בעלי החברה מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ חיככו ידיהם בהנאה. הקשר המשולש הטלוויזיוני – כלכלי בין רשות השידור לבין מכבי תל אביב ו- "עֵלִית" פעל במלוא עוּזוֹ והפך לסימביוטי. גם ראש ממשלת ישראל יִצְחָק רָבִּין ז"ל צָפָה בשידור הישיר ההוא ביום חמישי של 17 בפברואר 1977. הוא היה נפעם ונרגש מהניצחון המרעיש והמפתיע. יִצְחָק רָבִּין הזמין את קבוצת מכבי ת"א לסור ל- לשכתו בקריה בתל אביב ביום רביעי – 23 בפברואר 1977. לקבלת הפנים הממלכתית המדוברת והמצולמת הזאת גם אם נערכה בטקס פשוט בלשכה צנועה הייתה משמעות היסטורית מרחיקת לכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א מועדון פרטי לקבוצת של המדינה וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נתן לכך גושפנקה לאומית. המדינה העריצה את מכבי ת"א וחפצה ביקרה. לאיש לא היה אכפת כמה זרים משחקים בשורותיה. בכך יצר יִצְחָק רָבִּין מסורת ממלכתית ספורטיבית בה השתמשו ראשי ממשלות ישראל שבאו אחריו. זכורה היטב קבלת הפנים שערך ראש הממשלה מְנַחֵם בֵּגִין למכבי ת"א לאחר זכייתה השנייה במארס 1981 בגביע אירופה. זכורות שיחות הטלפון של ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ז"ל עם מאמן מכבי ת"א פיני גרשון לאחר הזכיות בגביע אירופה בשנות ה- 2000.

ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היה באמת הראשון שיצר מורשת בה ראשי ממשלה מברכים את מועדון פרטי בשם מכבי ת"א בשעה שהוא מעפיל לפסגה. יִצְחָק רָבִּין אהב והעריך עד למאוד את מועדון מכבי ת"א. ב- 1977 הייתי כַּתָּב ושַדָּר במחלקת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הוטל עלי לכסות ולתַּעֵד את קבלת הפנים הממלכתית שראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין העניק בלשכתו בתל אביב ביום רביעי ההוא של 23 בפברואר 1977 לקבוצה שגברה על אלופת ברה"מ. כרגיל נדחקו לשוליים כתבות וענייני הספורט בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא הייתה עצמאית בקבלת אמצעי שידור מפני שהייתה ת.פ. (תחת פיקוד) של חטיבת החדשות. רק ברגע האחרון ממש נמצא לי צַלָּם פילם Freelancer בשם מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד שהיה פנוי במקרה באותו עֶרֶב. איש קוֹל לא אוּתַּר. אני שימשתי איש קול ומקליט שלו. טסנו שנינו ללא מקליט לבדנו מירושלים לתל אביב. הגענו ברגע האחרון ממש. כאמור שימשתי גם ה- Soundman ומפעיל מכשיר ההקלטה של מִיכִּי מוֹלַד. נצמדתי אל הצלם שלי ולחשתי באוזנו את הוראות הבימוי שלי. ביקשתי ממנו לרַחֵף ולהתעכב על פניו של כל שחקן ממכבי ת"א וכל חבר הנהלה של המועדון שהצטופפו דרוכים סביב שולחן קטן בלשכה הצנועה צרת הממדים של ראש הממשלה לפני שנשא את דבריו. בגלל המקום הקטן נוצרה אווירה אינטימית. על השולחן הוצב כיבוד קל וכוסות מלאות ביין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבתי ליד יִצְחָק רָבִּין עצמו. מצלמתו של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלַד לכדה את כל השחקנים וחברי ההנהלה. ארשת פניהם הייתה רצינית. המצלמה ריחפה וחלפה מאיש לרעהו עד שנעצרה בראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. ראש הממשלה החֵל לשאת את דברי הברכה ועדשת המצלמה של מיכאל "מיכי" מולד לא נטשה אותו עוד. ראש הממשלה הודה לאנשי מכבי ת"א מעומקי ליבו במשפטים מדודים בקול הבס הרדיופוני והמפורסם שהפך לאחד מסימני ההיכר שלוֹ. עמדת הצילום שלנו הייתה סמוכה מאוד ליִצְחָק רָבִּין. הייתי מאוד קרוב אליו כמער וחצי ממנו. ראש הממשלה (בן 55) נראה לי נינוח ובטוח בעצמו. ראיתי שהיה מאושר מאוד וגאה בהישגה של קבוצת מכבי ת"א בזירה הבינלאומית. הוא לא היה מאלה המאריכים בדבריהם והשתדל להיות קצר וענייני. יִצְחָק רָבִּין הפנה מבטו אל הקפטן טַל בְּרוֹדִי, ואמר את הטקסט הבא : "…ראיתי אותך בטלוויזיה, אמרת, "אנחנו על המפה". מדינת ישראל בכמה הזדמנויות עלתה על המפה הבינלאומית. בהזדמנויות של מאבקים והישגים, ואתם עשיתם עוד דבר שהעלה אותה על המפה, על המפה הבינלאומית כישראל, אבל גם כחלק מהעם היהודי. אני חושב שהרבה הרבה יהודים ולא יהודים בעולם היו גאים בכם במה שהשגתם, כי חזרתם על סיפור דוד וגוֹלְיָת. תודה רבה לכם…". שחקני מכבי ת"א מחאו כפיים לראש הממשלה. יצחק רבין ערך פאוזה בדבריו. הייתה הפסקה קלה. הוא הושיט את ידו לכוסס היין הסמוכה. נדמה היה שסיים את דברי הברכה אך ראש הממשלה ביקש לומר עוד משפט אחד, מעֵין מְחְוָוה לארה"ב, והוסיף את המילים הבאות : "וכרגיל , ישראל תמיד מצליחה עם הרוח הישראלית וקצת סיוע אמריקני". כדי להדגיש את משפט הסיום שלו, סימן ראש הממשלה יצחקק רבין בכף יד ימין שלוֹ את המִרְוָוח הקטן שבין האצבע לאגודל. המצלמה צילמה והמיקרופון הקליטט את הסצנה. יצחק רבין התייחס בטבעיות ובאהדה ל- "סיוע האמריקני" שבעזרתו הביסו כדורסלני מכבי ת"א את צסק"א מוסקבה אלופת הכדורסל ונציגה של מעצֶמֶת הספורט הענקית ברה"מ. מיכי מולד תיעד כל פרט ופרט. הייתי נפעם מיצחק רבין. הייתה לי שהות להתבונן בפניו של ראש הממשלה המנהיג האהוּב בעת שנשא את דבריו. יצחק רבין היה אז בן 55 שנה, הרבה יותר צעיר ממני בעת מחקר וכתיבת 13 הספרים של הסדרה רחבת ההיקף אודות  "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הופעתו שידרה אמינוּת, הגינוּת, יושרה, צניעוּת, וגם רוֹגָע. נשקף לו עתיד מזהיר כמו למדינה שהנהיג. אהבתי את יצחק רבין אהבה רבה. משפחתי ואני. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו פנים אל פנים. הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1956 כשלחץ את ידי בהיותי חייל בגדוד 12 של חטיבת גולני והוא אלוף פיקוד הצפון.

עלי לציין כאן שלא רק ראש הממשלה יצחק רבין העניק למכבי ת"א קבלת פנים ממלכתית, גם נשיאי חברת "עֵלִית" חלקו כבוד ויקר למועדון הכדורסל שפרסם את המותג המסחרי שלהם בישראל ובכל רחבי אירופה. אבא פרומצ'נקו ז"ל ומרק מושביץ ז"ל ערכו קבלת פנים ונשף ניצחון במלון "דָן" בתל אביב לאלופת אירופה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה זוהתה קבוצת ספורט כלשהי באמצעות ה- Sponsor שלה. כשאמרת מכבי ת"א – אמרת עלית. כשאמרת עלית – אמרת מכבי ת"א. אבא פרומצ'נקו ז"ל נאם בפני הנוכחים והודה לקבוצת מכבי ת"א על שיתוף הפעולה. הוא הדגיש בהבלטה רבה את תרומתם העצומה לשל שני שחקני החיזוק האמריקניים אולסי פרי וג'ים בוטרייט למועדון. היה לי בשעתו בעת עריכת המחקר והכתיבה הכבוד הרב והעונג להיפגש עם אלמנתו תבד"ל גב' רות פרומצ'נקו ולשמוע ישירות ממנה את קרבתו ואהדתו של בעלה אבא פרומצ'נקו ז"ל למועדון מכבי ת"א. כמו שהיה לי גם הכבוד הרב והעונג להיפגש עם דוד מושביץ יבד"ל בנו של מרק מושביץ ז"ל ולשמוע ממנו עד כמה העריץ אביו את מכבי ת"א והיה גאה בהישגיה הספורטיביים ובחיבור בין "עלית" למועדון האלוף. שני אנשי העסקים הנערצים והמוכשרים ובעלי היוזמה האלה מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו היוו בשעתו משענת כלכלית איתנה ביותר למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

טקסט תמונה : 1981. מלון "דן" בתל אביב. תעשיין "עֵלִית" אבא פרומצ'נקו ז"ל (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק האמריקניים של המועדון, אולסי פרי יבד"ל (מימין) וג'ים בוטרייט ז"ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם תום פגישת ראש הממשלה יצחק רבין עם קבוצת מכבי ת"א נסענו מלשכת ראש הממשלה לכיכר מלכי ישראל (כיכר יצחק רבין היום) הסמוכה לקריה, כדי להנציח את קבלת הפנים שערכה עיריית תל אביב בראשות ראש העיר שלמה להט לאלופת אירופה. הבימאי, שחקן הקולנוע, האמן והבדרן אורי זוהר הנחה את טקס קבלת הפנים על הבימה הנרחבת שלפני בניין העירייה (בטרם חזר בתשובה). בקדמת הבימה ניצבו גיבורי הניצחון. מאות אלפי אנשים בכיכר הצדיעו למכבי ת"א והצטרפו לשאגתו של אורי זוהר "כיפאק הֵיי" למכבי ת"א. זה היה מחזה ספורטיבי והענקת תשומת לֵב לאומית לקבוצת כדורסל שמעולם לא נראה עד אז בחייה הספורטיביים של מדינת ישראל. הכתבה הזאת שביימתי וערכתי הפכה למסמך דוקומנטרי בן 20 דקות שהנציחה את אהבת העם למכבי ת"א, והערכתו האישית של ראש הממשלה יצחק רבין להישגה הכביר של הקבוצה נגד אלופת ברה"מ צסק"א. אלכס גלעדי שידֵר את הכתבה הזאת בשלמותה בתוכנית "מבט ספורט" בשבת – 26 בפברואר 1977. הפופולריות והיוקרה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בישראל הרקיעה שחקים. גם אלה של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה אז היחיד והמיוחד.

יכולתה הבלתי רגילה של מכבי ת"א בעונת 1977- 1976 כשהיא מחוזקת בחמישה – שישה שחקני חיזוק שהצטרפו לשורותיה מארה"ב, העניקה לה את ההזדמנות הראשונה בתולדותיה להתמודד בשוויון כוחות עם יריבותיה באירופה, ואף להעפיל למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות שאמור היה להיערך בבלגראד בירת יוגוסלביה. אפילו המניפולציות הפוליטיות הבינלאומיות שחוללו קבוצות הכדורסל המזרח אירופיות זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית ו- צסק"א מוסקבה הסובייטית לא מנעו את הצלחת המועדון של המדינה. למשחק הגמר שנועד להתקיים ביום חמישי – 7 באפריל 1977 בהיכל הכדורסל "פַּאיוֹנִיר" בבלגראד בירת יוגוסלביה, העפילה גם אלופת איטליה קבוצת מוֹבִּילגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה. אולם זהו כבר סיפור אחר שנידון כבר באחד הפוסטים הקודמים.

הימים ההם-הזמן ההוא לפני 45 שנים. מצורפת כאן עדותו של איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, העיתונאי אמנון לנגזם, שהזדמן לביקור משפחתי בבריסל בפברואר 1977 ושימש עוזר שדר של אלכס גלעדי בשני השידורים הישירים ההם: ב-15 בפברואר 1977 מ-ווילוורד במשחק הניצחון של מכבי ת"א נגד אלופת צ'כוסלובקיה זבריובקה ברנו 76:91, וב-17 בפברואר במשחק ההיסטורי ההוא מ-ווירטון בו גברה מכבי ת"א על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91.

אמנון לנגזם (בן 72, היום) עבד במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כחמש שנים בין 1976 ל- 1981. היה מדובר באיש נעים הליכות, עיתונאי ידען, ו- עוזר שדר מקצוען. הוא היה לעזר רב בימים ההם לשני השדרים המובילים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. עמדת השידור של חטיבת הספורט בפיקודי בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : נסים קיוויתי, עוזר השדר אמנון לנגזם, והשדר יורם ארבל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. כרטיס למשחק בו אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה מארחת ב- ווירטון את אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בבית הגמר של גביע אירופה לקבוצות אלופות. מכבי ת"א ניצחה במשחק הזה את צסק"א מוסקבה בתוצאה 91:79. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היי יואש,

התחלתי לעבוד במחלקת הספורט בקיץ 1976. פגשתי את אלכס גלעדי במכון ווינגייט הייתי בקורס מאמני שחיה אצל יוסף "יוז'ו" טלקי. בהפסקה ניגשתי אליו הצגתי עצמי שאני סטודנט לקולנוע וטלוויזיה ומתפרנס משחייה, בקיא בספורט, כדורסל כדורגל וכו', והייתי רוצה לשלב את לימודי הטלוויזיה עם הידע שלי בספורט. אלכס גלעדי הזמין אותי אליו לרוממה בירושלים. סיפרתי לו שאני מתמצא גם בכדורסל מכבי ת"א ומשם התפתחו הדברים כפי שהתפתחו.

טקסט תמונה : קיץ 1980. אולימפיאדת מוסקבה 80'. הימים ההם – הזמן ההוא. אלכס גלעדי ז"ל (משמאל) מעניק הזדמנות לאמנון לנגזם יבד"ל להיות חבר מערכת "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהגעתי אליכם למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הסתיים בדיוק קורס הכתבים של בני עורי, אמנון ברקאי, גיורא צור, מיכל הוכשטט, וכל שאר החברה. אלכס גלעדי גייס אותי כעוזר שלו לשידורי הכדורסל (אם אני לא טועה אתה יואש עזרת לו ולדן שילון לפני כן). ומאז הייתי צמוד אליו בשידורים בארץ וכשטס לחו"ל הייתי מצייד אותו בחוברת עבת כרס שהייתי מעדכן כל הזמן. לפני כן אלכס גלעדי שלח אותי לשבת עם מייק קרנון ורפי נאה ולקבל מהם נתונים סטטיסטיים על מכבי תל אביב וגביעי אירופה.

כשנודע כי מכבי ת"א תתארח בבלגיה ע"י צסק"א מוסקבה הסובייטית וזבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית החלטתי לטוס לבלגיה כי משפחתי גרה בבריסל. הגעתי מספר ימים לפני אלכס גלעדי. נפגשנו ערב קודם באימון המסכם לפני זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית בעיירה וילוורד לא רחוק מבריסל. לכל המשחקים גם בארץ הייתי נוהג להגיע ערב קודם על מנת להכיר ולשוחח עם הקבוצה האורחת. למשחק ב- ווירטון הסיע אותי בימאי הטלוויזיה של רשת הטלוויזיה הבלגית RTBF מוריס לואזו (Moriss Loiseau) במכוניתו (מוריס לואזו הוא ידיד קרוב של משפחתי). מוריס לואזו אינו יהודי אבל הוא ואשתו אוהבי ישראל בלב ובנפש ואנחנו בקשרים עמם עד היום. תמיד הוא צוחק ואומר ששמו ה- מעוברת הוא משה ציפורי.

טקסט תמונה : בריסל – בלגיה. זהו הבימאי הבלגי מוריס לואזו (Moriss Loiseau) מרשת הטלוויזיה הבלגית RTBF בחברת משפחתו. הוא היה האיש שביים את השידור הישיר ההיסטורי ההוא מ- ווירטון ב- 17 בפברואר 1977 בו הכניעה אלופת ישראל מכבי ת"א את אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה במשחק על גביע אירופה לקבוצות אלופות בתוצאה 79:91. אלכס גלעדי היה השדר ואמנון לנגזם עוזר השדר שלו. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בבוקר המשחק נגד צסק"א מוסקבה אני ירדתי במלון / אכסניה ששם שהתה מכבי ת"א ובעוד הבימאי מוריס לואזו שם פעמיו לעבר אולם הכדורסל המקומי להתחיל בהפקה. את אלכס גלעדי פגשתי במלון של מכבי תל אביב. לקרוא למגרש ב- ווירטון "אולם" ולאכסניה שבה שוכנה מכבי ת"א "מלון", זה כבר לכשעצמו לעשות צחוק מעבודה. אבל זה מה שהיה אז. בארוחה הביאו בהפתעה עוגת יום הולדת למיקי ברקוביץ ואני צילמתי במצלמת חובבים (העיתונאים והצלמים הישראליים לא היו נוכחים).

במשחק עצמו בצעתי עבודתי כעוזר שדר כפי שנהגתי בכל משחק. אני זוכר את עמדת השידור המצחיקה של אלכס גלעדי שמוקמה בשורה השנייה ו/או השלישית של המושבים, מורכבת משולחן בית ספר ושני כיסאות. בכלל זה נראה יותר כמו אולם במתנ"ס שכונתי, אבל האווירה הייתה ביתית לגמרי. כ- 500 (חמש מאות) אוהדים רובם ישראליים ו/או יהודים מקומיים אכלסו את המושבים. המאמן הרוסי אלכסנדר גומלסקי ושחקני צסק"א היו בהלם כאילו שיתוק אחז בהם. שחקנים כמו בלוב, מישקין, ז'ארמוחמדוב, ירמין, יידשקו, ו-כוכבים גדולים אחרילא תיפקדו במשחק ההוא בווירטון ב- 17 בםפברואר 1977, בעוד מיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי, לו סילבר, אולסי פרי, אריק מנקין עשו במגרש כאוות נפשם.

טקסט תמונה : יום חמישי – 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. קבוצת מכבי ת"א מגיעה למגרש צר המידות ב- ווירטון. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אמנון לנגזם (חולצת גולף לבנה מבצבצת מצאוורו), אייל יפה, טל ברודי, שוקי שוורץ, ובוב גריפין. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ההפרש היה גדול לטובת מכבי ת"א ולקראת הסיום אמר לי אלכס גלעדי, "אתה מביא לי את טל ברודי לעמדת השידור עם השריקה לסיום". יואש, מדובר במשימה לא קלה. טל ברודי הונף על כתפי האוהדים (אפשר לראות בסרט ובתמונות איך אני נאבק שם להורידו ולהביאו לעמדת הראיונות לאלכס גלעדי). אבל היה כדאי. אני מרגיש עד היום כאילו יש לי חלק במשפט הנצחי הזה ששל ברודי הגה ואמר. מעניין אם זה היה ספונטני ו/או שהוא חשב עליו מראש. אלכס גלעדי מימינו ואני ניצב לשמאלו בתמונות שרצות בטלוויזיה כבר 40 שנה. בשידור החי הבימאי מוריס לואזו התמקד גם בי ב- Close up (נחתך בעריכה). אמי סיפרה לי אח"כ כי קיבלה עשרות טלפונים ממכרים שראו את השידור הישיר ההוא. מעניין כמה רייטינג היה לשידור הזה ? קרוב ל- 100 אחוז בוודאות (!).

טקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון בלגיה. עוזר השדר אמנון לנגזם (משופם) משמאל מוריד את טל ברודי מכתפי האוהדים בתום משחק הניצחון על צסק"א מוסקבה 79:91 ומחיש אותו לעמדת הראיונות המאולתרת של אלכס גלעדי. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 17 בפברואר 1977. ווירטון בלגיה. אלכס גלעדי (מימין) מראיין את טל ברודי (במרכז). משמאל, עוזר השדר אמנון לנגזם (משופם) מי שהוריד את טל ברודי מכתפי האוהדים בתום משחק הניצחון על צסק"א מוסקבה 79:91, והחיש אותו לעמדת הראיונות המאולתרת של אלכס גלעדי על פרקט הזירה ב-ווירטון. (באדיבות אמנון לנגזם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המשחק מכבי ת"א – צסק"א מוסקבה 79:91, נסעתי עם העיתונאים הישראליים לעיירה בגבול לוקסמבורג שאינני זוכר את שמה. הגענו לבית הדואר והערנו משנתו את הפקיד שם כדי שייתן להם להשתמש בטלקס. מייק קרנון, משה לרר ז"ל, רפי נאה ואחרים  היו צריכים להעביר דיווחים למערכות העיתונים. איפה אנחנו היום עם האינטרנט, המחשבים, והסמארטפונים. אני נשארתי באירופה ונפגשתי שוב עם אלכס בווארזה-איטליה. שם ביצעתי גם עבודת עיתונאות עבור העיתון "מעריב" והכתב שלהם משה לרר ז"ל. אלכס גלעדי ביקש שאני אירתם למשימה כי הוא לא יכול היה להגיע. השאר כבר שגרתי. נשארתי במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עד אחרי אולימפיאדת מוסקבה 1980".  

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא כ-ארבע עשרות וחצי של שנים. אנוכי כתב, שדר, עורך, ומפיק בראשית דרכי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יָמִים עָבָרוּ שחלפו לבלי שוב. יכולת הצילום והסיקור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה-70 של המאה שעברה את אירועי הספורט, וגם את כיסוי בית"ר ירושלים ההיא במגרש ימק"א ההוא תחת ניהולו של מר ראובן "רובי" ריבלין, כבוד נשיא המדינה היום.

טקסט תמונה : שנת 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. התצלום מתעד את תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. זהו היכל הספורט של מדרשת רופין. הצלם קרלוס פופ ניצב עם מצלמתו על "מגדל בלולו" ומצלם תחרות כדורעף בליגה הלאומית הישראלית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. התצלום מתעד את תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. תמונה ב-Long shot. "מגדל בלולו" בהיכל הספורט של מדרשת רופין. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט צילום : סתיו 1980. טבריה. חוף הגיא בכינרת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. התצלום מתעד את תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלמת את אליפות ישראל בסקי מים. כרגיל, את מגדלי הצילום הקימו "נערי בלולו". הצלמים הם קארלוס פופ (התחתון מימין) ושלמה גרשנגורן (הצלם העליון) מצלמים במצלמות Video קטנות את אליפות ישראל בסקי מים. באליפות ניצח משה גנזי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. טבריה. חוף הגיא בכינרת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. התצלום מתעד את תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. הצלמים הם קארלוס פופ (התחתון מימין) ושלמה גרשנגורן (הצלם העליון) מצלמים את אליפות ישראל בסקי מים. באליפות ניצח משה גנזי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. "חוף הגיא" בכינרת ליד העיר טבריה. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה את אליפות ישראל בסקי מים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה עדה קרן, מגישת תוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" אורלי יניב, אלוף ישראל בסקי מים הנער משה גנזי (בן 18), ונערת הקאראקטר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוזי קוקה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. "חוף הגיא" בכינרת ליד העיר טבריה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. זהו בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המצטיין של אירועי ספורט וחדשות יואב פלג בן קיבוץ אוּשָה בגוש זבולון. בימאי טלוויזיה ייחודי ומקורי בלתי נשכח עבורי. אדם איכותי שאהבתי והערכתי אותו עד למאוד. יצאתי עמו אלפי פעמים לשדות המערכה הטלוויזיוניים ומעולם לא הפסדתי. אי אפשר היה ליפול עמו. איש קר רוח ובעל תעוזה, מוכשר, חרוץ, ומסור מאוד לתפקידיו בטלוויזיה. שירת בצה"ל בצנחנים והיה מדריך צניחה בעל מוניטין. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גורלו של רדיו "קול ישראל" הנוגע לעמדות שידור באצטדיונים היה עַגוּם עוד יותר מזה של הטלוויזיה. שדרי התוכנית הפופולארית "שירים ושערים" נדרשו לדווח מגובה הדֶשֶא, ולעולם ללא קורת גג. הם עבדו בתנאים קשים, חשופים תמיד לרוחות, גשם, ו/או שמש, ולוויכוחים אין ספור עם הסדרנים. עמדת השידור של אנשי הרדיו מוקמה אומנם במרכז המגרש אך זאת הייתה תצפית קרקעית לכל דבר בלתי מוגנת. המיקום הגרוע ביותר שכל שַדָּר כדורגל באשר הוא יכול לבחור לעצמו. קשה להאמין שנחמיה בן אברהם שַדָּר הרדיו הממלכתי הנודע ורב המוניטין, שאב את האינפורמציה שלו מנקודת התצפית הגרועה ביותר במגרש, ושידר את שידוריו הישירים הנודעים בעמידה היכן שהוא בקצה כר הדשא ומגובה הדשא.

טקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אִצטדיון ר"ג. תמונה נדירה. נחמיה בן אברהם (עומד ליד המיקרופון) משדר ישיר ב- 4 בדצמבר 1969 מגובה הדשא באצטדיון ר"ג את משחק הבית של ישראל נגד אוסטרליה במסגרת הבית האוקייאני של קדם גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1970. זאת הייתה נקודת התצפית הגרועה ביותר לכל שדר טלוויזיה ורדיו באשר הוא. לימינו של נחמיה בן אברהם ניצב עיתונאי הספורט הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני מעיתון "חדשות הספורט". (התמונה באדיבות גב' תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התאחדות הכדורגל וקבוצותיה לא עשו דָבָר במשך חמש עשרה שנה כדי להקים מגדלי צילום ועמדות שידור, וגם כדי לתמוך בתשתיות התקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- רדיו "קול ישראל", הנוגעות למיסוד טלפוניה, קווי שידור 4W, ותמסורות מיקרוגל (Microwave). שערורייה. קשה להאמין היום באילו תנאי עבודה ירודים של הפקה, צילום, ושידור עבדנו בימים ההם. זאת הייתה תקופת החלוציות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. איש לא עשה שם חשבון ותרם את מלוא כישרונו ומרצו לטובת המָסָך הקדוֹש. היה חייב לבוא שינוי דרסטי ודרמטי לא רק בשיפור תנאי הצילום המבישים במגרשים אלא גם הטבה משמעותית בצורת העבודה. היינו חייבים למצוא דרך לבוֹדֵד את פרישת הציוד ועובדי ניידות השידור במשחקים מקהל הצופים ומקבוצות אוהדים ש-לעיתים היו אלימים. בשבת – 12 בדצמבר 1981 שלחתי למגרש בשכונת התקווה את ניידת השידור הגדולה שלנו על עשרות עובדיה לצלם את המשחק בני יהודה נגד הפועל ת"א. הפועל ת"א ניצחה 0:2. התוצאה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מאוהדי בני יהודה שהחליטו לתקוף במכות ובמקלות ואבנים ולכלות את זעמם בעובדי הניידת וציוד הצילום היקר. הבימאי צבי סלפון נפצע קשה והובהל לבית החולים. שַדָּר המשחק נסים קיוויתי ועובדים נוספים חולצו בידי ניידת משטרה. למחרת התקרית הקשה שיגר אלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מסמך חריף בתוכנו וחסר תקדים (ראה בהמשך) שבו תבע ממני להתרחק לאלתר מאתר ספורט במדינת ישראל ומדובר במגרש הכדורגל בשכונת התקווה, מחשש לביטחון עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית [1]. יוסף "טומי" לפיד רחש בוז ולעג לכדורגל הישראלי ולאנשיו על כל מרכיביהם.

אנוכי עדיין מנסה לאתר את המסמך המקורי…

טקסט מסמך : 13 בדצמבר 1981. מכתבו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד הנוגע לפרשת ההתפרעות האלימה של אוהדי קבוצת בני יהודה ת"א בשכונת התקווה נגד אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות השחתת ציוד צילום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אל : יואש אלרואי באמצעות יצחק שמעוני וטוביה סער.

בעקבות התקרית שאירעה אתמול במגרש בני יהודה, בה הוכה באכזריות וללא עוול בכפיו הבימאי צבי סלפון, ואף נשברה מצלמה שלנו, אני מורה לך שלא לשדר עוד משחקי כדורגל ממגרש זה, אלא אם כן יתקיימו שני התנאים הבאים :

1. הנהלת קבוצת הכדורגל של בני יהודה תתנצל על מה שקרה.
2. ייעשו סידורים נאותים כדי להבטיח בעתיד את שלומם של עובדי רשות השידור ושל ציודה.

 בברכה, יוסף לפיד

באותו שבוע נפגשתי לשיחה ארוכה עם ניצב אברהם תורג'מן מפקד משטרת מרחב תל אביב. קצין המשטרה הבכיר הבטיח בו במקום להקצות כוחות משטרה לאבטחת עובדי ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל מגרשי הכדורגל במרחב ת"א.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 במאה הקודמת. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. הצלם מוני שם טוב מצלם אירוע ספורט מתמשך מתוך קהל. זהו מצב "מסוכן" תרתי משמע. פרישת כבלי החשמל והכבלים של המצלמות והסאונד בין שורות הקהל מסכנת את ביטחון השידור וגם את בטיחותם של הצופים. אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היו חשופים פעמים רבות לגחמותיו של הקהל אותו הם משרתים. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלימות נגד הטלוויזיה.

שלוש פעמים בהיסטוריה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הותקפו ציוותי הצילום שלה באלימות פיסית בעת עבודתם בכיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. הפעם הראשונה הייתה במאי 1975 במגרש ימק"א בירושלים בו הפסידה בית"ר ירושלים 3:2 למכבי פ"ת, בפעם השנייה זה קרה בדצמבר 1981 במגרש בשכונת התקווה בו הפסידה בני יהודה 2:0 לקבוצת הפועל ת"א, ובשבת – 26 בספטמבר 1987 באִצטדיון "בלומפילד" במשחק בו אירחה האלופה בית"ר ירושלים את הפועל כפר סבא. בפעמיים הראשונות היו אלו קבוצות אוהדים ברוטאליות שתקפו את ציוותי הצילום באשמה שהטלוויזיה שמביאה את ניידות השידור למגרשים מביאה עִמן גם מזל רע. העונש שהוטל על עובדי הטלוויזיה היה הכאתם בידי האוהדים. התקיפה השלישית הייתה החמורה מכולן. התוקף האַלים היה מאמן בית"ר ירושלים בהווה שהיה גם פרשן כדורגל בהזדמנויות שונות בעבר בטלוויזיה הישראלית. קוראים לו מרדכי שפיגלר. מכנים אותו מוטל'ה  [2]. מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר בעט בציוד של צֶוֶות הצילום מהטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של הכתב משה גרטל שהגיע מירושלים לאִצטדיון "בלומפילד" כדי לתעד את ראשית עבודתו כמאמן במועדון שהוא אלוף המדינה בכדורגל . מרדכי שפיגלר שבר את ה- Nagra (מכשיר רשם קול בשימוש טכנאי הטלוויזיה), והכריז למיקרופון הפתוח שהקליט את דבריו לפני שיצא מכלל פעולה, "…חוֹלירות שכמותכם, אתם מסיתים את הקהל נגדי…". זה היה מעשה נבזי. האיש הרים יד ורגל על עיתונאים בעת עבודתם . איש הקוֹל אִילָן מַנֶס הגיש תלונה פלילית נגד התוקף במשטרת יפו. ביקשתי את המנכ"ל אורי פורת למנות וועדת חקירה לבדיקת המקרה השערורייתי והנפשע הזה חסר התקדים. מרדכי שפיגלר שנבהל מהאלימות של עצמו כלפי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וציודם הצהיר מייד, "…אם הם רוצים אני אשלם את הנֶזֶק על שבירת ציוד הקול והצילום…". הפרשה המכוערת גוועה אך לא נשכחה.

בעקבות האלימות הקשה נגד עובדי הטלוויזיה החלטנו לצלם מעתה ואילך את משחקי בית"ר ירושלים והפועל ירושלים הנערכים במגרש ימק"א מחוץ למגרד, אלא מדירה פרטית של משפחת גב' זיוה אומידבר בקומה השלישית של אחד הבתים ברחוב לינקולן שהשקיפה על המגרש מצדו המערבי. זווית הצילום של המצלמה המובילה (Leading Camera) מהדירה הייתה טובה. משפחת אומידבר הנחמדה זאת שמוצאה מפרס הסכימה מייד להשכיר את סלון ביתה מידי שבת במשך שנים רבות תמורת סכום צנוע למִבצעי הצילום של משחקי הבית של בית"ר ירושלים במגרש ימק"א. הצבנו שם שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות. ניידת השידור הגדולה שלנו עצמה חנתה מתחת לדירה ברחוב לינקולן הצר ואובטחה ע"י קבוצת שוטרים. זווית הצילום של המצלמה המובילה מהדירה המוגבהת הייתה טובה. זה גם היה סידור ביטחוני נוח אך לחלוטין לא עיתונאי. הצילום היה סטרילי. היינו מנותקים מהשחקנים והמאמנים, משופטי המשחק ומהקהל. לעולם לא יכולנו לראיין איש לפני ו/או אחרי המשחק.

טקסט תמונה : 15 בספטמבר 1981. אני מעניק ריאיון לעיתון "חדשות הספורט" הנוגע לתנאי ההפקה והצילום העיתונאיים הרעועים במשחקיה של קבוצת בית"ר ירושלים במגרש ימק"א בירושלים. (ארכיון "חדשות הספורט". באדיבות הארכיונאי מר רוני דרור).

[1] ראה נספח : מכתבו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד אלי מ- 13 בדצמבר 1981 המורה לי שלא לשדר יותר ממגרש "שכונת התקווה", אלא אם הנהלת קבוצת בני יהודה תתנצל, וייעשו סידורים נאותים כדי להבטיח את ביטחונם של העובדים.

[2] ראה נספח : מוסף הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" מ- 27 בספטמבר 1987, המדווח על האלימות של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר נגד צוות הטלוויזיה שהגיע לתעד את עבודתו כמאמן אלופת ישראל בכדורגל קבוצת בית"ר ירושלים, וגם בעיתון "על המשמר" מתאריך 28 בספטמבר 1987.

פוסט מס' 1122 בשיתוף עם פוסט מס' 135. הועלה לאוויר ביום חמישי – 15 בספטמבר 2022.

אלימות נגד ציוותי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרשי הכדורגל בעשור ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה איזוטרי, רָעוּעַ, ומזדמן עד בואו של אָבִי רָצוֹן הבלתי נשכח אליי לפני שנות דוֹר, ב- 1990. אבי רצון היה עיתונאי ופרשן ספורט בכלל וכדורגל בפרט משכמו ומעלה. היה מדובר קודם כל, לפני הכל, וראשית דבר באדם בעל מוּסָר ויוֹשְרָה מוחלטים. הוא מצא חן בעיניי. רחשתי לו הערכה רבה. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .   טקסט תמונה : גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. יוני 1986. אנוכי יחדיו עם מרדכי שפיגלר במשרד המבצעים, ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי בתחילת מבצע השידורים הישירים שלנו את גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. הוא היה כדורגלן טוב אך לא הערכתי אותו כפרשן טלוויזיה. הצבתו כפרשן בשידורי מונדיאל מכסיקו 86' הייתה ברירת מחדל והרַע במיעוטו. הוא היה איש הכדורגל היחיד שהגיע למכסיקו הרחוקה בימים ההם לפני 33 שנים. (הצילום נעשה ע"י גב' שִמחה שטרית עוזרת ההפקה שלי במכסיקו במצלמת הסטילס שלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה היה לפני יותר משש שנים. פעם, ביום חמישי – 3 בינואר 2013 האזנתי לתוכנית הספורט של גלי צה"ל, מונחית ומוגשת ע"י מר אפי טריגר והעיתונאי הוותיק מר אלי ישראלי. הם העלו לתוכנית שלהם את מרדכי שפיגלר מי שאמור לשמש גלגל ההצלה של הקבוצה הטובעת בליגת העל מכבי נתניה. המבוא המגוחך לריאיון כלל בתוכו הרבה צחוקים, דאחקות, והתלוצצויות חסרות טעם ולא חשובות. מרדכי שפיגלר ניצל את הבימה, החניף בתחילה לשני המראיינים, והכריז שהוא מתגעגע אליהם וגם הזכיר איזה פרשיה מהעבר הרחוק לפני שלושים שנה אודות איזה עיתונאי שעצבן אותו. האירוע המביש שמרדכי שפיגלר דיבר אודותיו התרחש בשבת אחה"צ – 26 בספטמבר 1987 באצטדיון "בלומפילד" ביפו. מרדכי שפיגלר שימש בעת ההיא מאמן האלופה (היוצאת) קבוצת בית"ר ירושלים שהתמודדה באצטדיון "בלומפילד" נגד קבוצת הפועל כפר סבא . הוא תקף באלימות פיזית על כר הדשא את צוות הטלוויזיה בראשות הכתב משה גרטל שצילם ותיעד אותו ואת קבוצתו (עבור התוכנית "משחק השבת") באשמה שהצוות מעצבן אותו. מרדכי שפיגלר קִילֵל ונִיאֵץ את אנשי הטלוויזיה ובעט ושבר את מכשיר ההקלטה ה- NAGRA. שני המגישים אפי טריגר ואלי ישראלי המשיכו לצחקק למשמע התזכורת הגסה שאולי לא זכרו את תוכנה ואת התרחשותה. באותו הרגע שניהם התחזו לעיתונאים. הקטע הזה עוסק במאמן ושחקן הכדורגל הוותיק מרדכי שפיגלר (בן 68) שחקן עבר מצטיין במכבי נתניה ונבחרת ישראל, ומי שהתמנה לאחרונה לאחר כמה תהפוכות למנהל מקצועי של הקבוצה הכושלת מכבי נתניה בליגת העל . את מכבי נתניה מאמן היום טל בנין. מרדכי שפיגלר הוא המנהל המקצועי שלו. מרדכי שפיגלר איש נבון ומוכשר שימש במשך 20 שנים ,1994 – 1974, פרשן כדורגל מזדמן לרגע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בחמישה מונדיאלים. מרדכי שפיגלר משמש סמל של פרשן מזדמן במוסד פרשנות טלוויזיוני רעוע במשך שנים רבות מכל מיני סיבות . בעיקר חסר מסורת ומורשת מפני שהנהלת הרשות בעת ההיא ראתה במוסד פרשנות הכדורגל הטלוויזיוני דבר חסר ערך, איזוטרי, ומיותר שחבל לבזבז עליו כספים. מרדכי שפיגלר היה בעצם פרשן מזדמן של הטלוויזיה הישראלית שעבד בחינם ו/או תמורת שכר פעוט. מרדכי שפיגלר שימש לראשונה פרשן של דן שילון (יחדיו עם גיורא שפיגל) במשחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970 ברזיל – איטליה שהסתיים בתוצאה 1:4 לזכות ברזיל. כבר הוסבר באחד הפוסטים הקודמים כי למרדכי שפיגלר נקרתה ב- 21 ביוני 1970 בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית באצטדיון ה- "אצטקה" באותו משחק הגמר ההוא ברזיל – איטליה הזדמנות פז היסטורית להטיל את צִלוֹ על המיקרופון של הטלוויזיה אולם הוא החמיץ אותה בהבל פיו (גם נימקתי מדוע). אח"כ הזדמן איך שהוא למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן. תמורת Accreditation שימש שָם בספטמבר 1974 פרשן של השַדָּר יאיר שטרן בעמדת השידור באצטדיון "אָרִיאַמְהֶר" במשחק הגמר בו ניצחה נבחרת איראן את נבחרת ישראל 0:1. זה היה בתקופה שאלכס גלעדי ניהל את חטיבת הספורט ואני הייתי עמו אז בטהראן 1974. נמניתי על משלחת הטלוויזיה שלו בראשה עמד במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת איראן. מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל לא שילמו למרדכי שפיגלר פרוטה. בחלוף ארבע שנים במונדיאל ארגנטינה 1978 התמנו מרדכי שפיגלר יחדיו עם אמציה לבקוביץ למשרת הפרשנים שלי באולפן גביע העולם בירושלים. הפרשנות שלו הסתיימה במריבה קשה עם העורך האחראי בירושלים רמי ווייץ. הפרשן שלי בבואנוס איירס ב- 1978 היה יוסף "יוסל'ה" מירמוביץ' המאמן היחיד שהזדמן לבואנוס איירס הרחוקה (על חשבונו) במונדיאל ארגנטינה 1978, אותו הצבתי כפרשן רק של השַדָּר הראשי דן שילון. השַדָּר השני יורם ארבל שידר תמיד ללא פרשן אולם עם עוזר השדר בני עורי שאף הוא הגיע על חשבונו לארגנטינה. במונדיאל ספרד 1982 שימשו מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ' פרשנים שלי ב- 14 עמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפזורות ברחבי ספרד הענקית. שניהם הגיעו לספרד בעיצומה של מלחמת לבנון ה- 1. הם לא היו פרשנים מיומנים ולא בעלי הכשרה אלא פרשנים מזדמנים שנהנו ממוניטין של שחקני כדורגל מצוינים בעברם. איש איש בתפקידו. סידרתי לשניהם בו במקום Accreditation ב- IBC במדריד והצמדתי אותם לשלושת השדרים שלנו במונדיאל ההוא יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל תיעב את מרדכי שפיגל והעריך את אמציה לבקוביץ' כאורך האגודל הקצר והשמנמן בכף ידו שלו. אני אהבתי והערכתי אותם אותם. הוא יוסף "טומי" לפיד ניאות לשלם להם שכר עבדים תמורת פרשנותם. מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ' היו שני אנשי הכדורגל היחידים שהגיעו בעת המלחמה ההיא לספרד 82'. במידה מסוימת הם היוו תעודת הביטוח של השידורים הישירים משום שהעניקו ביטחון ליורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם ארבל, וסייעו להם לא רק להבין את עלילת המשחק ולקרוא נכון את מפת ההתמודדות, אלא היו עוד זוג עיניים שעזרו להם גם לזהות נכון ומהר את השחקנים מעמדות השידור הרחוקות שניצבו ברום האצטדיונים. שַדָּר יחיד בעמדת שידור בחו"ל מרוחקת מקווי המגרש הוא איש בודד מאוד וגם חסר ביטחון בגלל כובד האחריות. מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ' הפרו ראשית דבר את בדידות השדרים. זה המון בטלוויזיה. באופן אישי למרות שהיו בלתי מיומנים – הייתי אסיר תודה לשניהם. מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ' היו שני הפרשנים שלי גם במונדיאל מכסיקו 1986. הם היו שוב שני המאמנים היחידים שטסו למכסיקו הרחוקה. ברגע אחד ארגנתי לשניהם ב- IBC במכסיקו סיטי את ה- Accreditations הנדרשים והוצאתי אותם לדרך. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן הסכימו לשלם לשניהם שכר צנוע וגם הוצאות תחבורה במכסיקו 1986. עמדת הפרשנות בשידורים הישירים של ענפי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פרוצה, אירעית, ומזדמנת לכל עובר אורח במשך שנים רבות מאוד. חוסר הקביעות נבעה ממדיניות התשלומים של רשות השידור ואי מתן תקנים . השכר היה כה עלוב עד שעוברי האורח ניצלו זאת לא רק כדי למסור דברי פרשנות אלא ניסו גם להאדיר את שמם ולתפוש פופולאריות, "אתה בטלוויזיה – משמע אתה קיים". עוברי האורח נמנו בדרך כלל על מאמנים שפוטרו ו/או מאמנים שיפוטרו.

ב- 1979 גייסנו אלכס גלעדי ואנוכי את מר אריה מליניאק לעמדת פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא אריה מליניאק היה דמות ייחודית אולם מינויו היה רופף. הוא לא היה יכול למצוא את פרנסתו בעמדת הפרשנות של הטלוויזיה ולכן המשיך בקריירת האימון הנוֹסֶקֶת שלו. הוא היה מאמן מוכשר ודינמי שהשחקנים האמינו לו כמו שאנחנו בטלוויזיה האמנו לדברי הפרשנות שלו. צריך לזכור שאריה מליניאק הציב על מפת הכדורסל הישראלית בראשית שנות ה- 80 את הפועל חולון של ניב בוגין, ישראל אלימלך, וניב בוגין וכמה שנים אח"כ ניווט את הפועל גליל עליון לצמרת הכדורסל הישראלי. נוכחותו בעמדת הפרשנות שלי מעולם לא הייתה סיסטמתית וקונסיסטנטית אולם עלי לומר בהדגשה שמר אריה מליניאק הניח את יסודות הפרשנות הטלוויזיונית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה פרשן נפלא, מהיר תגובה, עירני, ומוכשר כשֵד. היה לו רק חיסרון אחד. מעת לעת פיו הקדים את מחשבותיו. בעת היעדרויותיו המצערות הייתי צריך לסתום חורים בדמותם של צבי שרף, משה וויינקרנץ, רני כהנא, פרופסור גבריאל "גבי" בֵּן דוֹר,טל ברודי, גדי קידר, דיוויד בלאט, ורבים אחרים שנפלו ברמתם עשרות מונים לעומתו. הוא היה היחיד והבלעדי עבורי אך הרשות שילמה לו משכורת רעב. אך הבה אשוב למרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ'. השנים חלפו אך שמרתי אמונים לשניהם . הזמנתי אותם יחדיו עם דוד "דוביד" שווייצר  לשמש פרשנים שלי במונדיאל איטליה 1990. זה היה כבר בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל . דווקא הוא אריה מקל נענה לדרישתי לספק להם אש"ל (לינה והוצאות כלכלה באיטליה) לרבות שכר הוגן . אמציה לבקוביץ' סיים את קריירת הפרשנות שלו במונדיאל ההוא של איטליה 1990 בדיוק כשהפציעה קֶרֶן שִמְשוֹ של אבי רצון . קריירת הפרשנות הארוכה של מרדכי שפיגלר במונדיאלים הסתיימה במונדיאל ארה"ב 1994. אנוכי לא רציתי אותו עוד. הוא הפך להיות בעיניי איש מתחכם של בדיחות טפלות שלא תרם לפרשנות המשחק בשידורים הישירים, אולם הוא היה אלילם הנערץ של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום וכך נשמר לו המינוי. יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום בעבר תושבי נתניה רחשו הערכה מקצועית רבה למרדכי שפיגלר. שניהם היו חברים שלו וחשבו שהוא פרשן טוב כפי שאני סברתי לְפָנִים. טקסט מסמך : 24 באפריל 1994. אנוכי מבקש ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לבטל את מועמדותו של מרדכי לתפקיד פרשן במונדיאל ארה"ב 1994 מטעמנו. מנהל ערוץ 1 דאז יאיר שטרן סירב לבקשתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קשה להאמין אבל מרדכי שפיגלר בעת היותו מאמנה של קבוצת בית"ר ירושלים ב- 26 בספטמבר 1987 ופרשן מונדיאלים לשעבר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרים יד על אנשי צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "בלומפילד", העת שצילמו אותו ואת קבוצתו ואף שבר בבעיטה את מכשיר ההקלטה ה- NAGRA. הוא עשה זאת בשחצנות בהתנשאות, וללא נקיפות מצפון. בכך הסב כאב לב לרבים ובראש וראשונה לי. דמותו כ- כדורגלן ומאמן בעל שֵם ונערץ נשברה לרסיסים. בבת אחת הפך לפרחח אלים.

טקסט מסמך : 28 בספטמבר 1987. עיתון "על המשמר". אני מעניק ריאיון קצרצר לעיתונאית גב' אתי רונאל מהעיתון "על המשמר" בעקבות תקיפתו של מאמן בית"ר ירושלים מרדכי שפיגלר באלימות את צוות הטלוויזיה שצילם אותו ואת קבוצתו לתוכנית "משחק השבת". (ארכיון עיתון "על המשמר". באדיבות "בית אריאלה" בתל אביב).

בית"ר ירושלים ה-היא.

בשבת – 17 במאי 1975 הותקפנו באלימות רבה במגרש ימק"א ע"י אוהדי בית"ר ירושלים. על ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "ה- OB הלבן" בפיקוחו של אלי קובו וסגנו עודד כהן שחנתה בצדו הדרומי של המגרש צר המידות נזרקו אבנים ומוטות ברזל מידי אוהדים אלימים. הוטח בה אף לפיד בוער כדי להציתה. קבוצת בית"ר ירושלים תחת ניהולו של יו"ר המועדון אליעזר "לייזי" ריבלין אחיו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין , ספגה באותה שבת הפסד ביתי 2:3 למכבי פ"ת וירדה יחד עם הקבוצה שניצחה אותה וגם עם קבוצת מכבי יפו מהליגה הלאומית (ליגת העל היום) לליגה א' (הליגה הלאומית היום) . לטיב מזלה של בית"ר ירושלים ושתי היורדות האחרות הוקפאו באותה העונה ברגע האחרון כל הירידות מהליגה הלאומית ע"י התאחדות הכדורגל שקיבלה את ההמלצה של וועדת בדיקה מיוחדת מטעם הכנסת שחקרה את הטענות לשחיתות בכדורגל הישראלי. בעקבות ההקפאה מנתה הליגה הלאומית הישראלית בכדורגל בעונת  1976 – 1975 מספר שיא של 18 קבוצות. האוהדים הנאמנים מצאו מייד את האשמים בהפסדה של בית"ר ירושלים. כמובן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההתנכלות לעובדים ולציוד הטכני מצד חלק מהאוהדים הפרועים במגרש ימק"א התווסף לתנאי ההפקה המבישים במקום , פרישת ציוד בלתי אפשרית כמעט ועמדות צילום עלובות . מגרש ימק"א היה הפרובלמטי ביותר מבין כל המגרשים בליגה הלאומית בשנות ה- 70 . הצבת מצלמות אחוריות מאחורי יציע האבן הדרומי או יציע העץ הצפוני הייתה בלתי אפשרית לחלוטין. תמונת הטלוויזיה שהופקה באִצטדיון ימק"א הייתה ענייה ודלה. משטרת ירושלים התייחסה בדרך כלל בסלחנות לסכנה שנשקפה לצופים ביציעים האלו. פעם באחד המשחקים אסרה המשטרה על הצופים להתנחל ביציע העֵץ הצפוני של המגרש והניחה עליו גדר תיל. האוהדים השרופים שבכל זאת קנו כרטיסים למשחק טיפסו והתיישבו על ענפי הבְּרוֹשים שצמחו בצדו המזרחי של המגרש. מחזה סוריאליסטי. המראה הדמיוני ולא מציאותי הזה גרר את אחד מאוהדיה המובהקים של בית"ר ירושלים ניסים "סִימִיקוֹ" שלם להשתמש בניסוח מבריק כדי לתאר את המצב העלוב. כך אמר פעם ב- 1975 למצלמה של צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק משה ניניו, כלהלן : "…המגרש בימק"א הוא היחיד בעולם שבו קונצרטינות מונחות על היציעים והאוהדים יושבים על העצים…" . אמירה של קופירייטר.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. ירושלים. נסים "סימיקו" שלם אוהד מושבע של בית"ר ירושלים וקופירייטר מבריק (בחולצת טריקו לבנה נשען על קביים) בחזית הקיוסק שלו ברח' המלך ג'ורג' בירושלים. (באדיבות נסים "סימיקו" שָלֵם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש פעמים בהיסטוריה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הותקפו ציוותי הצילום שלה באלימות פיסית בעת עבודתם בכיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל. הפעם הראשונה הייתה כאמור במאי 1975 במגרש ימק"א בירושלים בו הפסידה בית"ר ירושלים 3:2 למכבי פ"ת. בפעם השנייה זה קרה בדצמבר 1981 במגרש בשכונת התקווה בו הפסידה קבוצת בני יהודה 2:0 לקבוצת הפועל ת"א. האוהדים המטורפים והפנטיים התגברו על אנשי האבטחה והמשטרה והִכּוּ נמרצות את אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם את הבימאי בניידת השידור צבי סלפון. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ביקש לנתק מגע מהמועדון המתפרע. טקסט מסמך : 13 בדצמבר 1981 . מכתבו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אליי לאחר התקרית האלימה במגרש הכדורגל בשכונת התקווה בו תקפו אוהדי קבוצת בני יהודה בפראות את אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהגיעו למקום כדי לסקר את משחקם בליגה הלאומית לצורך הקרנה ב- "מבט ספורט". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפעם השלישית הייתה המכאיבה והפוגעת ביותר. קדורנית. זה קרה בשבת – 26 בספטמבר 1987 באִצטדיון "בלומפילד" במשחק בו אירחה האלופה בית"ר ירושלים את הפועל כפר סבא. בפעמיים הראשונות היו אלו קבוצות אוהדים ברוטליות שתקפו את ציוותי הצילום באשמה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית שמסיעה את ניידות השידור למגרשים, היא זאת שגם מביאה עִמן גם מזל רע. העונש שהוטל מטעמם על עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה הכאתם. האוהדים הענישו ותקפו. התקיפה השלישית הייתה החמורה והמבזה מכולן. התוקף האַלים היה פעם מאמנה של בית"ר ירושלים, ופעם גם היה פרשן כדורגל בהזדמנויות שונות בעבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית . קוראים לו מרדכי שפיגלר. מכנים אותו מוטל'ה [1]. מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר דחף את אנשי הצוות, בעט בציוד של צֶוֶות הצילום מהטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של הכתב משה גרטל שהגיע מירושלים לאִצטדיון "בלומפילד" כדי לתעד אז את ראשית עבודתו כמאמן במועדון שהוא אלוף המדינה בכדורגל. מרדכי שפיגלר שבר את ה- Nagra (מכשיר רשם קול בשימוש טכנאי הטלוויזיה), והכריז למיקרופון הפתוח שהקליט את דבריו לפני שיצא מכלל פעולה : "…חוֹלירות שכמותכם אתם מסיתים את הקהל נגדי…". זה היה מעשה נבזי. האיש הרים יד ורגל על עיתונאים בעת עבודתם. איש הקוֹל בצוות אִילָן מַנֶס הגיש תלונה פלילית נגד התוקף במשטרת יפו. ביקשתי את המנכ"ל אורי פורת למנות וועדת חקירה לבדיקת המקרה השערורייתי והנפשע הזה חסר התקדים. מר מרדכי שפיגלר שנבהל מהאלימות של עצמו הצהיר מייד : "…אם הם רוצים אני אשלם את הנֶזֶק…". הפרשה המכוערת גוועה מאליה אך לא נשכחה. התאחדות הכדורגל הייתה מודעת לתקיפות הזדוניות של האוהדים את ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך ניצבה מנגד ולא התערבה כמצופה ממנה. גם לה היה נוח כי הטלוויזיה תתחפף ממגרש ימק"א ותתחבא בדירה פרטית כדי למנוע פרובוקציות. סיטואציה פתטית. הטלוויזיה מסקרת את משחקי בית"ר ירושלים מדירה פרטית מחוץ לחומות המגרש כדי לשמור על שלום אנשיה וציודה.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. מרדכי שפיגלר (משמאל) היה שחקן כדורגל טוב אך הקריירה שלו כמאמן דשדשה. מרדכי שפיגלר תקף את צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של הכתב משה גרטל (מימין) שהגיע לאצטדיון "בלומפילד" כדי לכסות את משחק האלופה בית"ר ירושלים נגד הפועל כפ"ס בשבת – 26 בספטמבר 1987. מרדכי שפיגלר טפל על צוות הטלוויזיה אשמה. הוא טען שצוות הצילום שעוקב אחריו כמאמן ליד קווי המגרש מעצבן אותו וגם מביא מזל רע לקבוצת בית"ר ירושלים. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעקבות האלימות הקשה נגד עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש ימק"א החליט מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בעצה אחת עם מנהל חטיבת החדשות שלו דן שילון ומנהל הספורט אלכס גלעדי לצלם מעתה ואילך את משחקי הבית של בית"ר ירושלים (ותקופה מסוימת גם של הפועל ירושלים) מחוץ למגרש ימק"א. הוחלט לשכור תמורת תשלום את דירתה הפרטית של משפחת גב' זִיוָה אוֹמִידְבָר בקומה השלישית של בית ברחוב לינקולן שהשקיפה על מגרש ימק"א מצדו המערבי. זווית הצילום של המצלמה המובילה (Leading Camera) מהדירה הייתה טובה. משפחת אומידבר הנחמדה זאת שמוצאה מפרס הסכימה מייד להשכיר את סלון ביתה מידי שבת במשך שנים רבות תמורת סכום צנוע למִבצעי הצילום של משחקי הבית של בית"ר ירושלים במגרש ימק"א. הצבנו שם שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות. ניידת השידור הגדולה שלנו עצמה חנתה מתחת לדירה ברחוב לינקולן הצר הסמוך למגרש ימק"א ואובטחה ע"י קבוצת שוטרים. זווית הצילום של המצלמה המובילה מהדירה המוגבהת הייתה טובה. זה גם היה סידור ביטחוני נוח אך לחלוטין לא עיתונאי. הצילום היה סטרילי. היינו מנותקים מהשחקנים והמאמנים, משופטי המשחק ומהקהל. לעולם לא יכולנו לראיין איש לפני ו/או אחרי המשחק.

טקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מגרש ימק"א בירושלים היה מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים מקדמת דנה בטרם המעבר לאצטדיון "טדי" בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה. זוהי עמדת הצילום הישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש ימק"א ההוא באחד החורפים בשנות ה- 70 הראשונות. התמונה מתעדת משחק חשוב כלשהו, מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL  ועוזר צלם. זיהוי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית עומדים מימין לשמאל : הצלמים שרגא מרחב וברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                      

טקסט תמונה : לצורך השוואה. זוהי עמדת צילום של הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI  בסוף שנות ה- 70 באחד מאצטדיוני הכדורגל באיטליה. (באדיבות  RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הגנרטור הנגרר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחריותו של הריגר הנִצחי המסור, והנאמן יהודה מרציאנו מפריע את מנוחת השכנים בשבת בבוקר ברחוב לינקולן בירושלים סמוך למגרש ימק"א מתחת לדירתה של גב' זיווה אומידבר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. שתי מצלמות אלקטרוניות כבדות מוצבות במרכז סלון של דירה פרטית השייכת למשפחת אומידבר ברחוב לינקולן בירושלים, כשהן משקיפות על מגרשה של בית"ר ירושלים. מאחורי המצלמה הימנית עומד עזרא שקורי איש "הַבֶּדֶק" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך ממוקמת עמדת השידור, וממול ניצב לו מגדל ימק"א המפורסם. ביקשתי מגב' זִיוָוה אוֹמִידְבַר להציב מצלמה אלקטרונית שלישית גם בחדר המיטות שלה אך היא סירבה. זה אולי לא ייאמן ובלתי נתפש אך שנים רבות כיסינו את משחקיה הביתיים של בית"ר ירושלים באמצעות שתי מצלמות בלבד המוצבות בבית דירות הצופה אל המגרש. לא נכנסנו עוד פנימה מחשש לאלימות שסיכנה את חיי העובדים ואת ניידת השידור על ציוד הטלוויזיה היקר שהיא נושאת בקִרְבָּה (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת חורפית ב- 1981. ירושלים. ניידת השידור (ה- "OB הלבן") של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חונה מתחת לבית הדירות ברחוב לינקולן הסמוך למגרש ימק"א. אפשר להבחין בשתי המצלמות האלקטרוניות המגיחות מעל מעקה הדירה ומשקיפות על מגרש ימק"א מהמרפסת העליונה. בפתח הניידת ניצב המפיק אמנון ברקאי. מימין, יהודה מרציאנו (מזוקן) מלך ה- "ריגרים". שוטרי ירושלים שרובם היו אוהדים מושבעים של בית"ר ירושלים עשו כל מאמץ להימנות על הצוות המאבטח את הניידת. הדבר הבטיח להם הכנסה כספית נוספת למשכורתם וכניסה חינם למגרש ימק"א. מרביתם היו אוהדים נאמנים של קבוצת בית"ר ירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. מגרש ימק"א בירושלים. זוהי אחת מקבוצות השוטרים שאבטחה מידי שבת בשנות ה- 80 ההן המאה הקודמת את ניידת השידור האלקטרונית שלנו (ה- "OB הלבן") שחנתה ברחוב לינקולן בירושלים מתחת לדירתה של משפחת אומידבר סמוך למגרש ימק"א. השוטרים לא היו יכולים לעמוד בפיתוי עדשת מצלמת הסטילס שלי והתייצבו בפניה כמו במסדר צבאי. זה היה חלק מריטואל הווי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשבתות בימים ההם לפני יותר משנות דוֹר, טקס שחזר על עצמו שוב ושוב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין וקבוצת הכדורגל ההיא בשנים ההן של בית"ר ירושלים.

תזכורת : צריך לצפות בסרטי הפילם הישנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה מסוף עשור ה- 60 ולאורך עשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה כדי להבין אודות איזה עמדות צילום עלובות אנוכי מדבר.

ולעניין אחר : אני מכיר את רובי ריבלין כבר שנים רבות מאוד. מאז מחצית עשור ה- 70 של המאה שעברה בתוקף תפקידי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והוא כיו"ר מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. הייתי בקשר מקצועי עמו. מדובר באיש הגון ויישר דרך. אני זוכר את קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי, גם הם מתייעצים ומחליפים עמו דעות. עו"ד רובי ריבלין איש מפלגת חירות היה במידה רבה לא רק איש מקצוע ספורטיבי אלא גם אדם אהוב . כמו כמה אישים לפניו וגם אחריו, יהושע מצא ועו"ד רוני בר און, שימש תפקיד יו"ר בית"ר ירושלים כקרש קפיצה פופולרי לעבר קריירה פוליטית. רובי ריבלין לא החמיץ את הקרש וניתר בהצלחה לעבר האופק. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט יחדיו עם מזכירתו האישית ומנהל לשכתו לא הסתירו את אהדתם העצומה למועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים ונישאו על גלי ההערצה הספורטיבית – פוליטית של הקבוצה הפופולרית. גם שר הביטחון לשעבר יצחק "איציק" מרדכי ניצל את הפופולריות של בית"ר ירושלים וביקר במשחקיה. וכמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו שמתהדר כל הזמן ובכל מקום במורשת ובהדר הבית"רי. המו"ל המוכשר ובעל היוזמה מר דורון עוז הוציא לאור ב- 2007 ספר דוקומנטרי מעניין וברמה גבוהה של תיעוד בן 280 הנקרא, "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים". את הספר חקרו וכתבו היטב רון עמיקם, מאיר גבאי, ורוני דיאון הוא מתייחס לקריירה הספורטיבית של רובי ריבלין כ- יו"ר בית"ר ירושלים בעשורי ה- 70 וה- 80 של המאה הקודמת. קריירה ספורטיבית שהפכה ל- דרך חיים ותכלית פוליטית.

טקסט מסמך : זוהי כריכת הספר התיעודי המצוין, "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים". הספר נחקר ונכתב ע"י רון עמיקם, מאיר גבאי, ורוני דיאון – ויצא לאור ב- 2007 בהוצאת המו"ל דורון עוז. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1968. מגרש ימק"א בירושלים. האחים רובי ולייזי ריבלין מחוללים את המהפכה העירונית ובית"ר ירושלים מעפילה לליגה הלאומית (ליגת העל היום) . זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : המאמן סמואל רזניק , אזולאי, ראול גילר, שלומיי אברהמי, יצחק מונסה, שמעון צ'רנוחה, אהוד "אודי" רובוביץ', ו- "גולם". זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : השוער גדעון "גיגי" כהן, רחמים עג'מי, שאול מזרחי, ששוןן זמיר, יוסי חכם, אלי בן דוד, ו- א. אברהמי. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1968. מגרש ימק"א בירושלים. רובי ריבלין מתרגש ומתעלף לאחר העפלתה של בית"ר ירושלים לליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. האחים רובי (משמאל) ולייזי ריבלין (מימין) הם נשמת אפה ורוחה של בית"ר ירושלים. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

מתוך הספר "אני אוהב אותך בית"ר-תולדות בית"ר ירושלים", בהוצאת המו"ל דורון עוז : "האגדה מספרת שבאחת המסיבות שערכו לכבוד אביהם הפרופסור יואל משה ריבלין מי שתירגםם הקוראן לעברית, כיבד את הריבלינים בנוכחותו מנחם בגין. מנחם בגין הוצג בפני הילדים לבית ריבלין ע"י אביהם שאמר : "הנה, זהו ראש בית"ר" ! הדבר לא עשה רושם על רובי ריבלין הצעיר שהפטיר לעבר אביו : "אבל אבא הרי ראש בית"ר הוא סימון אלפסי".

טקסט תמונה : 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. מגרש ימק"א בירושלים. בית"ר ירושלים תוקעת יתד בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). מיטב המאמנים בארץ מבקשים לעבוד בה. זיהוי העומדים בשורה אחורית : יצחק ג'אנו, מאיר כהן, אודי רובוביץ', שלומי אברהמי, ויוסף חכם. זיהוי העומדים בשורה האמצעית : המנהל משה דדש (ב- ז'אקט ועניבה), שאול מזרחי (בלבוש אזרחי), בצלאל אביטן, אלי בן דוד, ארצי בן יעקב, יוסי אמינוף, והמאמן עמנואל שפר. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית : האפסנאי רפאל עמיאל (כורע קיצוני מימין) , וויקטור לוי, אבנר בצלאל, השוער יוז'י סורינוב, אבי ששון, ודני נוימן. (באדיבות המו"ל דורון עוז). 

טקסט תמונה : 1973. זיהוי הנהלת קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים מימין לשמאל ב- "בור" בתוך מגרש ימק"א בירושלים : מר רובי ריבלין (נסיך מפלגת "חירות" ו- "הליכוד", האישיות החשובה ביותר במשך שנים בניהול, מנהיגות, והובלת מועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים מחבק את בנו), המאמן עמנואל שפר ז"ל, יהושע מצא, ומנהל הקבוצה משה דדש. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו הבית"רי אהוד אולמרט יליד בנימינה שהפך למעריץ מושבע של בית"ר ירושלים. הוא התמנה להיות ח"כ, נבחר לכהןן כראש עיריית ירושלים, ואח"כ היה ראש ממשלת ישראל. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1979. מגרש ימק"א בירושלים. אהוד אולמרט (משמאל) ועוזי ברעם (מימין) צופים בבור בתוככי מגרש ימק"א בדרבי ירושלמי בכדורגל, בית"ר ירושלים נגד הפועל ירושלים. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1980. מגרש ימק"א בירושלים. שחקן בית"ר ירושלים יוסי אברהמי שהיה גם אָצָן שועט עם הכדור. רובי ריבלין הביא לבית"ר ירושלים את המיליונר יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר העניק את חסות VOLVO לקבוצה תמורת סט תלבושות ונעלי כדורגל בחינם. ברקע מאחור נראית עמדת הצילום והשידור הרעועה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תנאי הצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

בעקבות האלימות הקשה שנקטו מעת לעת אוהדי בית"ר ירושלים במגרש ימק"א בעשור ה- 70 של המאה הקודמת נגד עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וציודם, החלטנו לצלם מעתה ואילך את משחקי בית"ר ירושלים והפועל ירושלים הנערכים במגרש ימק"א מחוץ ליציעי המגרש צר המידות של ימק"א. ביצענו את משימת הכיסוי והצילום מדירה פרטית של משפחת גב' זיוה אומידבר בקומה השלישית של אחת הדירות באחד הבתים ברחוב לינקולן שהשקיפה על המגרש מצדו המערבי. זווית הצילום של המצלמה המובילה (Leading Camera) מהדירה הייתה טובה. משפחת אומידבר הנחמדה זאת שמוצאה מפרס הסכימה מייד להשכיר את סלון ביתה מידי שבת במשך שנים רבות תמורת סכום צנוע למִבצעי הצילום של משחקי הבית של בית"ר ירושלים במגרש ימק"א. הצבנו שם שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות. ניידת השידור הגדולה שלנו עצמה חנתה מתחת לדירה ברחוב לינקולן הצר ואובטחה ע"י קבוצת שוטרים. זווית הצילום של המצלמה המובילה מהדירה המוגבהת הייתה טובה. זה גם היה סידור ביטחוני נוח אך לחלוטין לא עיתונאי. הצילום היה סטרילי. היינו מנותקים מהשחקנים והמאמנים, משופטי המשחק ומהקהל. לעולם לא יכולנו לראיין איש לפני ו/או אחרי המשחק.

טקסט תמונה : 1977. מגרש ימק"א בירושלים. קבוצת בית"ר ירושלים בראשות מאמנה דוד "דוביד" שווייצר. זיהוי השורה האחורית מימין לשמאל : משה כהן, מאיר אזולאי, ירקוני, שחקן לא מזוהה, יוסי אברהמי, אלי מיאלי. זיהוי השורה האמצעית : האפסנאי רפאל עמיאל, מנהל הקבוצה אברהם לוי, השוער יוסי מזרחי, יצחק ג'אנו, אורי מלמיליאן, דני נוימן, ברוך ידיד, ששון, והמאמן דוד שווייצר. זיהוי השורה הקדמית : שלמה קירט, ר. שבתאי, י. ממן, וויקטור לוי, ג'רבי, ו- חכם. עומד קיצוני משמאל איש לא מזוהה. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1977. מגרש ימק"א בירושלים. יושבים ב- "בור" הבית"רי בתוככי מגרש ימק"א. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דני נוימן, המאמן דוד שווייצר, רובי ריבלין, שחקן לא מזוהה, חכם, ישי, ויקטור לוי, שחקן מוסתר, ג'אנו, והשוער יוסי מזרחי (עומד). (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : 1976. מגרש ימק"א בירושלים. האוהד מס' 1 של בית"ר ירושלים הקופירייטר נסים "סימיקו" שָלֵם (משמאל נשען על קביים) מקבל במגרש את פניו של הכוכב אורי מלמיליאן. מגרש ימק"א היה מושבת כדורגל ביתית מיוחדת ויחידה במינה על הפלנטה הזאת שמכונה כדור הארץ. מגרש עלוב, דַל, צָפוּף, ועני, מאוד לא נוח לצופים הירושלמים אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים. על המתכנסים במגרש ימק"א היו בית"ריסטים מובהקים. גם השוטרים שעסקו יותר בפיצוח גרעינים  ואהדת בית"ר מאשר שמירה על הסדר. המגרש הנחות והרצוץ הזה של ימק"א הפך ברבות השנים למעוז פוליטי של תנועת בית"ר מייסדת תנועת חירות והליכוד וקרש קפיצה פוליטי למנהלי בית"ר ירושלים. היו פעמים שהמשטרה סגרה את היציע הצפוני המט ליפול . ואז ברגע של השראה חיבר סימיקו את הסלוגן המפורסם והבלתי נשכח שלו : "מגרש ימק"א המשמש מבצרה הביתי של בית"ר ירושלים, הוא המגרש היחיד בעולם שבו קונצרטינות מונחות על היציעים והצופים יושבים על העצים". (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה (1) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתפלחים למגרש ומטפסים על העצים שהקיפו את המגרש בצדו המזרחי כדי לצפות במשחקי קבוצתם האהובה. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה (2) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתפלחים למגרש ומטפסים על העצים שהקיפו את המגרש בצדו המזרחי כדי לצפות במשחקי קבוצתם האהובה. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה (3) : עשור ה- 70 של המאה שעברה. אוהדים שרופים של בית"ר ירושלים מתבוננים במשחק מבעד לרשת המקיפה את המגרש בצדו המערבי. מגרש ימק"א היה שדה משחק שכונתי. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

טקסט תמונה : מאי 1987. קבוצת בית"ר ירושלים בראשות היו"ר רוני בר און זוכה לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה בכדורגל. ראש הממשלה יצחק שמיר (משמאל) ממהר לקצור תהילה פוליטית ואץ לברך מנהיג הכדורגל של בית"ר עו"ד רוני בר און. כפי שנאמר כבר בטקסטים קודמים, ניהול מוצלח של בית"ר ירושלים היווה קרש קפיצה לעבר קריירה פוליטית. שני מנהלים ספורטיביים מוצלחים ומסורים וגם בעלי יכולות ומוכשרים להתייצב בראש ארגון בעל היסטוריה ומורשת כ- בית"ר ירושלים, רובי ריבלין ורוני בר און, ניצלו את קרש הקפיצה וכמו ב-א"ק ניתרו ממנו ללא פסילה לעבר קריירה פוליטית משגשגת וגם הפכפכה. (באדיבות המו"ל דורון עוז). 

פוסט מס' 1122 בשיתוף עם פוסט מס' 790. הועלה לאוויר ביום חמישי – 15 ב-ספטמבר 2022.

סוף הפוסט מס' 1122. הועלה לאוויר ביום חמישי – 15 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.