פוסט מס' 1123. קידומת מורכבת. זיכרונות יְשָנִים שנותרו במקומם (1). חָלְפוּ שָנִים מאז. שָנִים רָבּוֹת. הָ-הוֶֹוה ההוא הפך כבר מזמן לעבר, אולם עיקרון הזִיכָּרוֹן של ימי ה-הכרעה ההם, אירועים ישנים אולם חשובים בתולדות השידור הציבורי ההוא, ואישים בלתי נשכחים גיבורי העלילות המתמשכות ההן, נותר על מקומו ו-נִשְמַר (!). גם הזיכרון התנ"כי בן אלפי שנים (!). עם פְּרוֹס שנת תשפ"ג: זִיכְרוֹנוֹת יְשָנִים גם תנ"כיים שהפכו לבלתי נשכחים עבורי. ההיסטוריה נעה על צירה בכיוון השעון וגם בכיוון ההפוך. בנימין נתניהו איננו עוד ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל הנוכחי בעת כתיבת פוסט מס' 1123 הוא יאיר לפיד. הבחירות לכנסת ה-25 במדינת ישראל הדמוקרטית ייערכו ב-1 בנובמבר 2022. פוסט מס' 1123. הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פורסם בתאריך 16 בספטמבר 2022 מאת יואש אלרואי18 בספטמבר 2022

פוסט מס' 1123. הועלה לאוויר ביום שישי-16 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : אני רואה את עצמי מוכשר, בר סמכא, ובעל ידע בתחום ו-לכן רשאי לחקור ולכתוב את הפוסטים שלי המתפרסמים ב-בלוג, הקרוי, yoashtvblog.coil. מיומנות המחקר והכתיבה נשענות ומתבססות על ידע ומעש ו- ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה ושידורי הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי מפיק את עצמי, חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה של הנושא הנ"ל התחלתי לפני 24 שנים בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את תחרויות אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת טכנולוגית ולוגיסטית מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 24 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). בראש קבוצת SOBO ניצב אז איש הטלוויזיה הספרדי רב המוניטין והכישרון מנואל "מנולו" רומרו (Manuel "Manolo" Romero). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000 רוויית האירועים. עמדו לרשותה של SOBO כ-70 ניידות שידור אלקטרוניות ויותר מ- 1000 (אלף) מצלמות אלקטרוניות כדי לכסות ביעילות 40 ענפי ספורט אולימפיים באותן התחרויות באולימפיאדת סידני ההיא, שהייתה מתוכננת להיפתח ב- 13 בחודש ספטמבר של שנת 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני ובשתיהן נטלתי חלק), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל. SOBO הזינה כ- 8 לווייני תקשורת בינלאומיים כדי לייבא ו/או להביא (כל ניסוח טוב) את סיגנלי השידורים האולימפיים שלה לכל פינה בחמש יבשות תבל בעבור מיליארדי צופים סקרניים. קבוצת SOBO בראשות מנולו רומרו העסיקה בשורותיה כ- 5000 עובדים בתחומים השונים של תעשיית הטלוויזיה ו-עשתה עבודה טלוויזיונית מופלאה, מדויקת מאוד, ומרשימה מאוד.

את המחקר והכתיבה שלי העוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", התחלתי ב- 1998, אולם הם קיבלו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין באוגוסט / ספטמבר של שנת 2022. לא שיערתי בשנת 2000 וודאי לא ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" שהתרחשה בעולם ובארץ (נכתבת על מחשב) יתפרסו על פני יותר מ-שני עשורים של שנים. הסדרה אודות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מכילה בתוכה 13 ספרים שונים זה מזה, אולם הם נחקרים ונכתבים באותו נושא רחב ידיים ומרתק, רב עניין ו-מורכב ומסובך טכנולוגית ולוגיסטית של תקשורת טלוויזיונית בארץ ובעולם, עיתונאות טלוויזיוניות בארץ ובעולם, טכנולוגיה ו-לוגיסטיקה טלוויזיוניות בארץ ובעולם מאז הומצאה הטלוויזיה ב- 1884 ע"י הגרמני פאול ניפקואו. סדרת 13 הספרים הזאת דנה ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" כוללת בתוכה כ- 130000 (מאה אלף ושלושים אלף) עמודים ואלפי תמונות (רובן טרם נראו). אנוכי מקווה לסיים את מחקר וכתיבת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" לפני תום שנת 2022 ו/או לכל המאוחר בתחילת שנת 2023, ומתכוון למסור את כתב המחקר בן כ- 80 כרכים להוצאת ספרים רצינית ובעלת יכולות.

פוסט מס' 1123. קידומת מורכבת. זיכרונות יְשָנִים שנותרו במקומם (1). חלפו שָנִים מאז. שנים רבות. הָ-הוֶֹוה ההוא הפך כבר מזמן לעבר, אולם עיקרון הזִיכָּרוֹן של ימי ה-הכרעה ההם, אודות אירועים ישנים אולם חשובים בתולדות השידור הציבורי ההוא, וסקירת מפעלם של אישים בלתי נשכחים גיבורי העלילות המתמשכות ההן, נותר על מקומו ו-נִשְמַר (!). גם הזיכרון התנ"כי בן אלפי שנים נשמר (!). עם פְּרוֹס שנת תשפ"ג: זִיכְרוֹנוֹת יְשָנִים גם תנ"כיים שהפכו לבלתי נשכחים עבורי. ההיסטוריה נעה על צירה בכיוון השעון וגם בכיוון ההפוך. בנימין נתניהו איננו עוד ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל הנוכחי בעת כתיבת פוסט מס' 1123 הוא יאיר לפיד. הבחירות לכנסת ה-25 במדינת ישראל הדמוקרטית ייערכו ב-1 בנובמבר 2022. פוסט מס' 1123. הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

חלפו שנים אולם הציטוט ההוא של אמנון אברמוביץ' זָכוּר, צָרוּב, ו-שָמוּר. בעֵינַיי ועל פי חוות דעתי הוא עיתונאי עַל בתעשיית הטלוויזיה באשר היא, ואיש בר סמכא ראשון במעלה ב-חברת החדשות הפעילה והנמרצת של ערוץ 12. אמנון אברמוביץ' הוא אדם יישר דרך, טהור, מהימן, רב ידע ש-מצויד במקורות מידע בעלי ערך שתומכים בעבודתו העיתונאית הטלוויזיונית הפורייה, ובעל מוּסָר אישי ודוגמא אישית. אמנון אברמוביץ' משמש מזה שנים רבות מַצְפֵּן ו- מַצְפּוּן העיתונות והעיתונאות הטלוויזיונית במדינת ישראל. אנוכי רוחש לו הערכה רבה. אמנון אברמוביץ' הוא אישיות טלוויזיונית אמינה, ראשונית, ו-מבורכת. יש לו את כל הרשות להיות מי שהוא.

אמנון אברמוביץ' פרשן חברת החדשות של ערוצים 12 + 13 התנסח פעם לפני יותר משלוש שנים ב- "אולפן שישי" ביום שישי – 20 באפריל 2018, וכה אמר, כלהלן : "ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות והספורט מירי רגב עבדו לא רק על יולי אדלשטיין יו"ר הכנסת הם עבדו על סמל הממלכתיות הישראלית. בנימין נתניהו ומירי רגב תיפקדו כמו בוני וקלייד". בנימין נתניהו ומירי רגב רימו ושיקרו בנוגע למֶשֶך נאום הטריוויה של ראש הממשלה בעת טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות ההוא ה- 70 של מדינת ישראל שנחוג ב- יום רביעי – ג' באייר תשע"ח, 18 באפריל 2018.

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1123. הועלה לאוויר הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והייתה זאת שגם הדיחה וסילקה אותו בבושת פנים ו- לאלתר מכהונתו ההיא כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 (שנתיים בטרם סיום תקופת כהונתו) באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא של מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור עלוב ו- פתטי ברָמָה יְרוּדָה חסרת תקדים מכל היבט הודח וסולק ב-צֶדֶק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצַו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה שְגוּיָה (בלשון המעטה) של השַר רענן כהן הממונה ההוא מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סוּלָק, הוּדַח, ו- נִזְרָק מכהונתו מנכ"ל רשות שידור. זה היה יוסף בר-אל אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות, ועיתונאות הגונה. הוא יוסף בר-אל שחטף שתי סטירות לחי אדומות רוויות בושה מה-ממנים הממשלתיים שֶלוֹ, לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון ישן. ציטוט של אמנון אברמוביץ' איש חברת החדשות של ערוץ 12 (בעֵינַיי ועל פי חוות דעתי, מַצְפֵּן ו- מַצְפּוּן העיתונות במדינת ישראל). אמנון אברמוביץ' הוא פרשן טלוויזיה אמין ומהימן ושַדָּר טלוויזיה רהוט, נבון וחכם, ו-מוכשר. עיתונאי בעל יֶדַע רָב, חָרִיף לָשוֹן, חַד, מְלוּטָש, ומוּשְחָז, ו-רָב אמן בניסוח בטלוויזיה. איש בעל יכולת להביע כל רעיון ומחשבה (גם מורכבים ורבי פרטים) במינימום מילים (!) ואף על פי כן לפְגוֹעַ בּוּל במטרה. מר אמנון אברמוביץ איש חברת החדשות של ערוץ 12 התנסח כך ב- "אולפן שישי" ביום שישי ההוא של 20 באפריל 2018, וכה אמר לציבור צופיו כלהלן : "ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות והספורט מירי רגב עבדו לא רק על יולי אדלשטיין יו"ר הכנסת הם עבדו על סמל הממלכתיות הישראלית. בנימין נתניהו ומירי רגב תיפקדו כמו בּוֹנִי וקְלָיְיד". בנימין נתניהו ומירי רגב רימו ושיקרו בנוגע למֶשֶךְ נאום הטריוויה של ראש הממשלה בעת טקס הדלקת המשואות בפרוס יום העצמאות ה- 70 ההוא של מדינת ישראל ב- יום רביעי – ג' באייר תשע"ח, 18 באפריל 2018. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרה שלו מירי רגב התנהגו שלא כיאות בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל שנחוג ביום רביעי-ג' באייר תשע"ח 18 באפריל 2018. ועל פי הגדרתו ובלשונו של עילוי הניסוח אמנון אברמוביץ': "ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות והספורט מירי רגב עבדו לא רק על יולי אדלשטיין יו"ר הכנסת, הם עבדו על סמל הממלכתיות הישראלית. בנימין נתניהו ומירי רגב תיפקדו כמו בּוֹנִי ו-קְלָיְיד".

זיכרון ישן. התנהגותו הקטנונית, הילדותית, והשקרית של ראש הממשלה בנימין נתניהו למשוך זמן בעת נאומו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום רביעי – 18 באפריל 2018 בפרוס יום העצמאות ה- 70 של מדינת ישראל בנימין נתניהו, והתנקשותו בפרהסיה בכבודו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, ראויה לכל גנאי מַר. ראו עם מה מתעסק ראש הממשלה שלכם בכובד ראש : עם עוד נאום ומשכו ועם עוד כבוד מדומה. זה מה שמעסיק את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מסית, מדיח, ומפלג מקצועי של אוּמָתוֹ. האיש הוא שאפתן פוליטי עלוב גם על חשבון פלגנות עַמוֹ. בנימין נתניהו נחשף במלוא האמביציה ו- צביעותו המסיתה והמדיחה כבר בסתיו 1995. בנימין נתניהו היה אז יו"ר מפלגת הליכוד ומי שטען בימים הנוראים ההם באופן כל כך עָגוּם וצוֹרֵם לכיתרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, בעת שתיקתו הרועמת נוכח הפגנות צעקניות ומטונפות של עשרות אלפי אנשי הימין הקיצוני (וגם חלק מאנשי הימין הרגיל) בירושלים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, שקדמו ל- רֶצַח של משיח הקדושה הדמוקרטית בכיכר העיר בתל אביב ב- 4 בנובמבר 1995. היה זה בנימין נתניהו יו"ר הליכוד דאז מי שניצב באוקטובר 1995 יחדיו עם בכירי מפלגתו על הגזוזטרה בכיכר ציון בירושלים וראה מקרוב את הפגנת עשרות אלפי אנשי הימין הקיצוני מלבישים ב- Blow up את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במדי ה- SS של ה- רייכספיהרר היינריך הימלר מפקד הגסטאפו בגרמניה הנאצית, וחובשים את ראשו בכפייה של יאסר עראפאת. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו שתק. בנימין נתניהו ראה את המראות הקשים והנבזיים כיצד אספסוף הימין הקיצוני מתקלס בראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל מי שהיה ממפקדי הפלמ"ח הנערצים, אמיצי לב, ומוכשרים במלחמת העצמאות ב- 1948 ולימים רב אלוף ורמטכ"ל שהוביל את צה"ל לניצחון מזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967, אולם מילא פיו מים. בנימין נתניהו לא היסה ולא בלם את האספסוף. קולו נדם ביודעין. זָכוּר היטב ביקורו הפוליטי של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו בצומת רעננה באוקטובר 1995 בשעה שאנשי הימין הקיצוני נשאו סביבו, ליד פמלייתו, חֶבֶל תלייה ואַרוֹן קְבוּרָה שהיו מיועדים לראש הממשלה ושר הביטחון הנבחר יצחק רבין ז"ל. בנימין נתניהו ראה את הכל, את המראות הקשים והחמוּרים ואת ההפגנות הנבזיות, ולא אמר דבר. בנימין נתניהו איננו יריב פוליטי הגון בלשון המעטה. הוא ראש ממשלה שנותר בר פלוגתא פוליטי דַל ובַזוּי גם אז ב- אפריל 2018. אדם חסר הדר ונעדר כל אינטגריטי ו- דיגניטי. בנימין נתניהו, אזרחים רבים של מדינת ישראל אמרו אז כך בינם לבין עצמם : "…נִבחרתָ למשול אז תמשול. אל תרמה, אל תשקר, אל תדיח, ואל תסית. אל תפלג את האוּמָה. הֶרֶף לך מ-אשת החנופה מירי רגב ש- מלקקת לך מפני שאתה ראש הממשלה ו- מסתחבקת עם רעייתך שרה נתניהו". איזה עליבות. איזה חנטרישיות. איזו שחצנות, איזו חוסר התחשבות, איזה חוסר כבוד. הגורל ההיסטורי מתחשבן בדרך כלל באמצע הדרך וגם בסופה עם אנשים מסוגו של בנימין נתניהו.

ועוד דבר : הסכמתו ההיא אז של העיתונאי דני קושמרו מגיש ראשי של מהדורת החדשות הארצית בערוצים 12 + 13 (דאז), להנחות את טקס הדלקת המשואות בפרוס חג ה-70 להולדתה של מדינת ישראל (לצדה של השחקנית יעל אבוקסיס) – מביכה, מטופשת, ופסולה לחלוטין מכל היבט. דני קושמרו הוא עיתונאי-בַּקָר שנע על ציר מקביל לקו המקביל של השלטון והממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. עיתונות ועיתונאות אֶמֶת אמורות לבקר את השלטון ו- לטָהֵר את חיינו הציבוריים מפני שררת הממלכה ולא לשתף פעולה עמה. דני קושמרו חָטָא חֵטְא מתמטי – מוסרי כבד משניאות לחצות עם הקַו המקביל שלו את הקַו המקביל של השלטון. אין דבר כזה. דני קושמרו איננו האשם היחיד. אבי ווייס מנהל חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 הוא הנושא באחריות הראשית לשגיאה המתמטית המבישה והבוטה הזאת של חציית קו מקביל אחד ע"י קו מקביל אחר של דני קושמרו. אבי ווייס הוא מפקדו הישיר של דני קושמרו, היה עליו לומר ל- פַּקוּדוֹ ה- חלטוריסט באופן נחרץ וחד משמעי, כלהלן : "זכותך ל- חלטר ולעשות לביתך מהצד מותנית באישור שלי כמנהל חברת החדשות. אולם אם אתה מחליט להמיר את ייעודך למנחה טקסים ממלכתיים לצד מקצועך העיתונאי, אזי אני מעיף אותך מחברת החדשות שלנו. חפש את החברים שלך". חברת החדשות של ערוצים 12 + 13 בפיקודו של אבי ווייס היא חֲדַר בַּקָרָה של מהלכי השלטון והממלכה ולא וועד פועל שמסדר ג'ובים וחלטורות לעיתונאים שלה. במקרה דנן של דני קושמרו מנחה טקס הדלקת המשואות בפרוס חג ה-70 לעצמאות מדינת ישראל חברת החדשות בראשות אבי ווייס כשלה לחלוטין. אינני רואה את העיתונאי רביב דרוקר למשל מסכים להנחות טקס ממלכתי מטעם המדינה. זה איננו תפקידו כל עוד הוא נושא במשימת הבַּקָר. לא ראיתי מעולם את וולטר קרונקייט מנחה טקסים ממלכתיים בארה"ב. גם לא ראיתי בעבר את דן שילון מנחה טקסים ממלכתיים בישראל.

זיכרון ישן. ההסכם שֶהוּפָר.

אני רואה צורך להביא את הטקסט שהגה אמנון אברמוביץ' ב- "אולפן שישי", ביום שישי ההוא של 20 באפריל 2018, ואשר נוגע לראש הממשלה המכהן דאז בנימין נתניהו, ו- כה אמר אותו כשהוא מפנה את מבטו לעבר השדר המוביל של המהדורה בערוץ 12, דני קושמרו, כלהלן :

"…הם לא עבדו רק על אדלשטיין, הם עבדו על סמל הממלכתיות הישראלית…נתניהו ומירי רגב תיפקדו כמו "בוני וקלייד". פעם ב- "כלבוטק" בערוץ 1 ראית מרמה בשידור חי…זה מה שראית בטקס הזה…אני לא אפרט את כל ההפרות והסיכומים בטקס הזה…מילה לא מילה, מכתב לא מכתב…היה שם מֶחְטָף של טקס עבור מירי רגב ובנימין נתניהו, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. בנימין נתניהו דיבר על רגע נשגב באחדותנו…אנחנו מעצמה, והביא דוגמא של 1/4 מיליון הודים עמדו שם לכבודו. אם כוחנו באחדותנו, אז למה אתה מֵסִית ומפַלֵג כל הזמן…? ומה עם "מוֹדִי ההוֹדִי" ? אחרי שהוא פגש אותך הוא עלה לקברו של יאסר עראפאת, הוא קרא לו אבו עמר, ואמר שאבו עמר הוא מגדולי המנהיגים בתולדות האנושות…זהו לא אמר ולא יאמר על "אבו יאיר" לדוגמא. אינני אומר שראש ממשלה צריך לבוא לטקס הזה ולא לנאום. חשבתי שהוא צריך לנאום. אבל לחטוף 15 דקות, ולדבר כפי שהוא דיבר…? מילא, הוא לא צריך לומר, "…אני ראש הממשלה הראשון בתולדות המדינה ובתולדות העמים שישנם נגדי שלושה עדי מדינה שהם בשר מבשרי ועצם מעצמותיי…ואני גם פעם עזבתי את ישראל ושיניתי את שמי ל- בנג'מין בן איתי, והחלפתי את זהותי…", אני לא אומר שהוא צריך להגיד את כל זה…אבל רָאבָּאק מה כל הנאום הזה…?". עכשיו לנקודה נוספת : הייתה שם השבעת טירונים שנשבעו למות למען המולדת…וצריכים למות למען המולדת אם אין ברירה…אבל בטקס הזה…? אתה יכול לראות את זה בצפון קוריאה, יכולת לראות את זה בפרוסיה וגרמניה…והם נשבעים למלא כל פקודה, ולא נֶאֶמָר כל פקודה חוקית…(!)".

הוסיף אז רוני דניאל ז"ל הפרשן הצבאי המיומן של חברת החדשות בערוצים 12 + 13 (אנוכי רוחש לו הערכה רבה) בהתרגשות באותו "אולפן שישי" ביום שישי ההוא של 20 באפריל 2018 :

"אני מרגיש שאנחנו מלטפים אירוע מופקר…אני מרגיש שמה שקרה באותו פה באותו טקס, שבעיניי הוא אחד החשובים בטקסים, התפר שביום הזיכרון ליום העצמאות, נחטף ע"י מופע של מופקרות שימושית. מירי רגב עושה כל שהיא יכולה…ביבי נתניהו משתף פעולה עם זה וכל שרי הממשלה יודעים לספר לנו באוזן כמה הם מסתייגים ממנו וממנה…אבל לעמוד זקופים ולהגיד את האמת שלהם, בשום אופן (!). הפכנו להיות במקום דמוקרטיה, ממלכה. נתניהו מתייחס אלינו כאל נתינים, לא כאל אזרחים. עושה בנו כרצונו…מערער את כל הטקס הזה. מה נשאר לנו ? אני כיביתי את הטלוויזיה…כיביתי…לא יכולתי לראות את זה יותר. באחד מציפורי הנפש הוא הצליח לפגוע (!)".

ה- Back announcement של דני קושמרו בפומבי ב- "אולפן שישי" ההוא ב- 20 באפריל של של שנת 2018 בסיומו של הטקסט הנ"ל של רוני דניאל ז"ל, יעני בבחינת הענקת ציון לפרשן הצבאי, "בדם ליבו…", היה זוֹל, דַל, מִתְּנָשֵא, ו- מְגוּחָך. לא מתנהגים ככה.

זיכרון ישן: ההיגיון הפוליטי ההוא של ה-דמוגרפיה הפוליטית במדינת ישראל בפרוס חג העצמאות ה-70 של מדינת ישראל בחודש אפריל של שנת 2018: הימין החילוני + הדתיים הלאומיים + הדתיים החרדים מנצחים את המרכז והשמאל החילוני.

ראש הממשלה בנימין נתניהו פוסע פסיעות איטיות אולם בטוחות לעבר בית הסוהר בגין עבירותיו בתיקי 1000, 2000, 3000, ו- 4000. השאלה הפוליטית הגדולה האם מפלגת "המחנה הציוני" בראשות אבי גבאי מסוגלת להוות אלטרנטיבה למחנה הימין, נגיד בראשות נפתלי בנט.

זיכרון ישן: מודעת התמיכה הפוליטית בשבוע ההוא בחודש אפריל של שנת 2018 על עמוד שלם ב-עיתון "הָאָרֶץ" ב-אבי גבאי נטול מינימום כריזמה של מנהיג.

המודעה הפוליטית הנ"ל שהייתה אמורה לשמש זריקת עידוד הדגישה ביתר שֵאת את חולשתו של המנהיג הנוכחי של "המחנה הציוני". אפשר לשמוע עד לכאן את הלמות לִבָּם המצחקק ו- העוֹלֵז של שלי יחימוביץ' ואיתן כבל.

זיכרון ישן: תבונה פוליטית אישית וקבוצתית של אזרחי המדינה המפולגת. שר החינוך נפתלי בנט מצהיר בנאום פטריוטי בפרוס חג העצמאות ה-70 של מדינת ישראל: "כולנו משפחה אחת".

לא נכון. הציבור במדינת ישראל תחת שלטונה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו משוסע ו- מפולג לאין סוף גורמים, אין סוף דעות, אין סוף מנהיגי דמה, ואין סוף מפלגות.

זיכרון ישן: הטקסט ה-ר"מ שהגה ואמר אמנון אברמוביץ' אודות שתי הדמויות בנימין נתניהו ומירי רגב בחג העצמאות ה-70 של מדינת ישראל "…ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות והספורט מירי רגב עבדו לא רק על יולי אדלשטיין יו"ר הכנסת, הם עבדו על סמל הממלכתיות הישראלית. בנימין נתניהו ומירי רגב תיפקדו כמו בוני וקלייד…", לקח אותי אלפי שנים לאחור, אל שתי הדמויות התנ"כיות שאול המלך משיח ה' ודוד בן ישי הטוען לכתר. האופוזיציונר בנימין נתניהו יו"ר הליכוד ב- 1995 היה יריב לא ראוי ובלתי הגון, ומי שטען אז לכתרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, ו-הפך למנהיג מסית, מפלג, ומדיח. דָּוִד רחש כבוד עצום לשָאוּל הַמֶלֶךְ משיח ה', למרות ש-שאול המלך ראה בו בר פלוגתא שמסכן את כִּיתְּרוֹ, ולכן ביקש את נפשו. דוד נמשח מאוחר יותר למֶלֶךְ ש-מַלָך על עם ישראל ארבע עשרות של שנים, 7 שנים בחברון ו-33 שנים בירושלים. בניגוד לבנימין נתניהו היה דוד המלך מנהיג לאומי דָגוּל, מדינאי מוכשר, ומצביא צבאי שאיחד את תריסר השבטים שהרכיבו את עַם ישראל.

זה התחיל אז טוב, ככתוב בספר שמואל א' פרק ט"ז בפסוקים 23 – 14, בהם מסופר כי שָאוּל הַמֶלֶךְ היה נתון למצבי רָעִים, ועבדיו וסוכני ביתו יעצו לו להזמין לחצר המלוכה, מנגן בכינור שינעים למלך המצוברח את זמנו במוסיקה מרגיעה, כמסופר כלהלן, "…ויאמרו עבדי שאול אליו הנה רוח אלוהים רעה מבעתך. יאמר נא אדוננו עבדיך לפניך יבקשו איש יודע מנגן בכינור, והיה בהיות עליך רוח אלוהים רעה, וניגן בידו וטוב לך…". ו-מוסיף הסופר התנ"כי, "…והיה בהיות רוח אלוהים אל שאול, ולקח דוד את הכינור וניגן בידו, ורָוַוח לשָאוּל, וטוב לו, וסָרָה מֵעָלָיו רוּח הָרָעָה".

הוקרתו של שאול המלך את דוד הסתיימה בחששות כבדים מהר מהצפוי, תחושות שהפכו חיש לקִנְאָה, שִנְאָה, ואֵיבָה אישית, לאחר אותו הקרב המפורסם פנים אל פנים בו הכריע הנער דָּוִד ברוגטקה וכמה חלוקי אבנים את גֹלְיָת הפלישתי המזוין בשִרְיוֹן, בחֶרֶב, ובחַנִית בשדה הקרב בעמק האלה. אָבְנֵר בֶּן נֵר שר הביטחון של שאול המלך הזמין ו- הציג בפני שאול המלך את דָּוִד שמחזיק עדיין בידיו את ראשו הכרוּת של גֹלְיָת. למרות שדָוִּד היה בשעתו נגן הכינור בחצרו של שָאוּל הַמֶלֶךְ והוא הַמֶלֶךְ הכירו היטב, דווקא עכשיו ברגע התהילה של דוד, בחר ל- התעלם מהיכרותו המוקדמת עִמוֹ, וביקש ממנו מ-דוד ל-הזדהות ולספר על עצמו. המספר התנ"כי מתעד את סצנת המפגש ומביא לידיעתנו את טקסט ההתעלמות של שָאוּל הַמֶלֶךְ בניסוח הזה : "…ויאמר אליו שָאוּל, בֶּן מי אתה הנער ? ויאמר דָּוִד, בֶּן עבדך יִשַי בֵּית הַלָחְמִי…" (ספר שמואל א' פרק י"ז פסוק 58). סצנה תנ"כית מוזרה אפופת מסתורין. מעין תעלומה. האם אָבְנֵר בֶּן נֵר הזמין על דעת עצמו את גיבור ישראל החדש הנער דָּוִד להתייצב בפני שאול המלך ? ומדוע שאול המלך שיחק ועשה את עצמו כאילו איננו מכיר את דָּוִד ? הסופר התנ"כי איננו מספק לנו תשובות.

התברר כי שָאוּל הַמֶלֶך הרָגִיש, החששן, והחשדן עד כדי חוֹלָנִיוּת נפשית , ראה בדָּוִד הנער הצעיר יפה התואר, הגיבור והאמיץ, וגדוש בכריזמה, גורם מתחרה שמסכן את כיתרו. עֵדוּת לכך, במידה רבה דרמטית, נמצאת בספר שמואל א' פרק י"ח בפסוקים 9 – 6, שם מתעד הסופר התנ"כי את סצנת המחולות וריקודי השמחה של הנשים המחוללות והמשחקות מכל ערי ישראל לאחר "…שוּבוֹ של דוד מהָכּוֹת את הַפְּלִישְתִּי…". הרקדניות האלה הָגוּ בשעת האופוריה הלאומית ההיא את הסלוגן המרהיב והמלהיב, "…הִכָּה שָאוּל באלפיו ודָּוִד ברִבְבוֹתָיו…". ו- מוסיף הסופר והמספר התנ"כי כלהלן : "…ו- יִּחַר לשָאוּל מאוד ויֵרַע בעֵינָיו הַדָּבָר הזה, ויאמר, נתנו לדָּוִד רְבָבוֹת, ולי נָתְנוּ הָאֲלָפִים ועוֹד לוֹ אַךְ הַמְלוּכָה. ויהי שָאוּל עוֹיֵן את דָּוִד מהיום ההוא וָהָלְאָה…" (ספר שמואל א' פרק י"ח פסוקים 9 – 8). צריך להבין כי דָּוִד הנרדף והמאויָם חי באקלים רווי סכנות, במציאות תנ"כית של אלימות נוראית, בה מלך עַם ישראל על שירותי הביטחון והמודיעין שלו ובסיוע צבאו בראשו הרמטכ"ל אָבְנֵר בֶּן נֵר, מחפשים אותו את דוד בן ישי באופן אישי כדי להרוג אותו. לחסל ולהעלים אותו מדפי ההיסטוריה רק מפני ששָאוּל סבר כי דָּוִד יפה התואר (ככתוב בספר שמואל א' פרק ט"ז פסוק 11, "…והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי…") רב הכישרונות, אמיץ מאוד ובעל תושייה רבה, ועשוי ללא חַת, וגם אמן בעל יכולות מוסיקליות, כתיבה, ו- ביטוי (ככתוב בספר שמואל א' פרק י"ז, "…ויאמר דוד אל שאול, רוֹעֶה היה עבדך לאביו בצאן, ובא הארי ואת הדוב, ונשא שה מהעדר. ויצאתי אחריו והִכִּיתִיו והִצַלְתִּי מפיו, ויקום עלי והחזקתי בזקנו והִכיתיו והמיתיו. גם את הארי וגם הדוב היכה עבדך. והיה הפלישתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכות אלוהים חיים… ויאמר דוד : ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדֹב, הוא יצילני מיד הפלישתי הזה…"). זהו הנער דוד מי שניצח והכריע בעמק האלה ליד ירושלים בקרב גבורה פנים אל פנים, אחד על אחד, ברוּגָטְקָה וכמה חלוקי אבנים את גֹלְיָת הפלישתי המזוין בשִרְיוֹן ואוחז בידי חנית וחרב – מאיים בכריזמה ובמוניטין שלו על כיסאו וכיתרו של שאול המלך. אף על פי כן היה מנוי וגמור עם דוד לא להשיב מלחמה שערה ולא לפגוע בשאול המלך, לאחר שהוא, דָּוִד, מגדיר אותו כמשיח ה'.

יש להמשיך ולקרוא את המשך פרק י"ח פסוקים 29 – 10 בספר שמואל א', המתעדים היטב את דמותו ורעיונתיו של שאול המלך, כמי מטפח בהתמדה את מדיניות הַעוֹיְנוּת ה- תַּכְסִיִסית והחולנית המטורפת שלו כלפי דוד. הוא מנסה פעמיים להרוג אותו ע"י הטלת חניתו האישית לעבר נגן הכינור שלו, אולם דוד מצליח לחמוק מפגיעת מכשיר המלחמה החַד. ואז נוקט שאול המלך ה- רָדוּף והחשדן בעוד תכסיס בָּזוּי ברמה של שליט פסיכופת – סכיזופרן חולה נפש. הוא, שָאוּל הַמֶלֶךְ ממנה בלֵית ברירה את דָוִּד לשַר אֶלֶף בצבאו, ומבקש להשיא אותו לבִתוֹ הבכורה מֵרַב. שָאוּל הַמֶלֶך מנמק את מזימתו המנובזת להיפטר מדוד, בזו הלשון, בטקסט שמתועד שחור על גבי לבן ומפורט, בפסוקים 17 – 10 בספר שמואל א' פרק י"ח. מדהים. פסוק מס' 17 בפרק י"ח בספר שמואל א' מתאר היטב את נכלוליותו של שאול המלך כלפי דָּוִד, כלהלן : "ויאמר שאול אל דוד, הנה בִּתִּי הגדולה מֵרַב אותה אֶתֶּן לך לאישה, אך הֱיֵה לי לבֶן חַיִל והילחם מִלְחֲמוֹת ה'. ושָאוּל אָמַר, אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ, ותהי בו יָד פלישתים". חובה לקרוא ולעיין בפרק י"ח בספר שמואל א' כדי לראות עד להיכן הרחיק חששו ופחדו של שאול המלך מפני דוד המוכשר ואהוב האומה. אף על פי אין דָּוִד קורא תיגר על שלטונו של שאול המלך משיח ה'. מדהים ומרגש. אי אפשר שלא להעריץ ולהעריך את דוד.

בשיא האֵיבָה המלכותית – שלטונית מבקש שָאוּל הַמֶלֶךְ הקנאי והחשדן עד טירוף, את נפשו של הטוען לכתר בעיניו, דָּוִד בֶּן יִשַי (ראה ספר שמואל א' פרק י"ח פסוק 17. ראה ספר שמואל א' פרק י"ט פסוק 1. ראה ספר שמואל א' פרק י"ט פסוק 10. ראה ספר שמואל א' פרק כ' פסוקים 32 – 30). הוא פשוט רוצה להרוג אותו. שאול המלך רואה בדָּוִד הצעיר יריב פוליטי ש-מחונן באישיות מוכשרת, בעל קסם אישי, אמיץ ונבון, שמסכן בפופולאריות שלו בקרב האומה הישראלית את כיסאו וכיתרו שלו. אף על פי כן ולמרות ניסיונות שאול המלך להרוג את דָּוִד, ראה דוד ב- שָאוּל המלך, משיח ה' ולא העז לפגוע בו וגם לא אפשר לנושאי כליו לעשות זאת, למרות שיכול היה לבצע זאת בקלות בכמה הזדמנויות שונות. דוד בן ישי שמר על אחדות עם ישראל למרות שנרדף ע"י שאול המלך שאיים בגלוי שוב ושוב על חייו. שיא הכבוד הממלכתי שהעניק דוד לשאול המלך מצוי ב- "קִינָת דָּוִד" שלו (ספר שמואל ב' פרק א'), אותה כתב וחיבר לאחר ששָאוּל הַמֶלֶךְ ושלושת בניו יְהוֹנָתָן, אָבִינָדָב, ומַלְכִּישוּעַ וכל אנשיהם נִסְפּוּ בקרב התבוסה ההוא בגלבוע נגד צבא הפלישתים.

הערה 1 שלי : בני דורי ואנוכי למדנו בימים ההם ב- ע"פ את "קינת דוד" בשיעורי התנ"ך שלנו בבית הספר היסודי.

הערה 2 שלי : דוד המלך היה מנהיג לאומי, מדיני, וצבאי ברוך כישרונות. בין השאר כתב גם את ה ספר התנ"כי "תהילים". רב אמן בעל יכולות כתיבה, ניסוח, וביטוי. ראש ממשלת ישראל ה- 1 ושר הביטחון דוד בן גוריון הלך בעקבותיו.

חובה לקרוא ולעיין ב- פרק כ"ד בספר שמואל א' ובתוכו פסוקים מס' 5, 6, ו- 7 כדי להבין את מה שדָּוִד התנ"כי הבין כי אין לפגוע בשום מקרה במלך המדינה, משיח ה', מונח המקביל לראש ממשלה היום במדינת ישראל הדמוקרטית. דָּוִד אומר ללוחמיו ושומרי ראשו, "…ויהי אחרי כן ויַךְ לֵב דָּוִד אותו על אשר כָּרַת את כנף אשר לשָאוּל. ויאמר לאנשיו חלילה לי מ- ה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה' לשלוח ידי בו, כי משיח ה' הוא. וַיְשַסַּע דָּוִד את אנשיו בדברים ולא נְתָנָם לָקוּם אל שאול…".

טקסט מסמך (1) : ספר שמואל א'. פרק כ"ד.

טקסט מסמך (2) : ספר שמואל א'. פרק כ"ד.

טקסט מסמך (3) : ספר שמואל א'. פרק כ"ד.

חובה לקרוא ולעיין גם ב- פרק כ"ו בספר שמואל א' ובתוכו פסוקים מס' 8, 9, 10, ו- 11. דוד אומר ללוחמיו, נושאי כליו, ושומרי ראשו ובראשם אבישי בן צרויה, מי שמציע לו להרוג את שאול המלך שנרדם יחד עם שומרי ראשו ובראשם שר הביטחון שלו אבנר בן נר, לאחר מרדף ארוך, קשה, ו- מייגע במדבר זִיף אחרי דוד ואנשיו, כלהלן : "…ויאמר אבישי אל דָּוִד, סגר אלוהים היום את אויבך בידך, ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו. ויאמר דָּוִד אל אבישי אל תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח ה' ונִיקָה…".

טקסט מסמך (4) : ספר שמואל א' פרק כ"ו.

טקסט מסמך (5) : ספר שמואל א' פרק כ"ו.

כמו כן חובה לקרוא ולעיין ב- פרק א' בספר שמואל ב' ובו "קִינָת דָּוִד", בה דָּוִד מקונן על מותם של שאול המלך ובנו יונתן בקרב המַר ההוא בהר הגלבוע נגד האויב הפלישתי

טקסט מסמך : ספר שמואל ב' פרק א', ובו "קינת דוד".

אתה קורא את ההיסטוריה התנ"כית הזאת ומתפעל מגדלות אישיותו הממלכתית של דוד והתייחסותו המכובדת לשאול המלך כ- מנהיג האומה, אף על פי ולמרות שביקש את נפשו.

זיכרון יָשָן ו-מַר: ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל משיח ה', נרצח במוצ"ש -4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. הַנֵּזֶר ו-האֶצְעָדָה נגזלו ממנו בכוח האקדח.

ב 2003 – 2002, בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור, עזבתי אותה בטריקת דלת. החלטתי זאת נפלה לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ו-עבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות התפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2018 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת הספרים הזאת עוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז המצאתה ע"י פאול ניפקואו (Paul Nipkow) ב- 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, וכישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות .

זיכרון ישן. בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל על רשות השידור למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצתו החמה של רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל. בהצבעה ההדחה הממשלתית ההיא ב- 2 במאי 2005 הצביעו 13 שרים בעד סילוק יוסף בר-אל מכיסאו הרם כמנכ"ל רשות השידור, 3 שרים נמנעו והם בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר ז"ל. 2 שרים הרימו את יד ימין שלהם נגד ההדחה, והם דליה איציק ומאיר שיטרית.

טקסט מסמך : זיכרון ישן. 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מבשר בעמוד הראשון שלו כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח מכהונתו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. היה מדובר במהלך פיטורין מוצדק של מנכ"ל רשות שידור דַל ועלוב שנשלח באחת לשולי ההיסטוריה. (באדיבות העיתון "מעריב").

זיכרון ישן. ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל כושל ו- בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לרָאוּי אלא גם נוֹח לָה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. ראש הממשלה בנימין נתניהו רואה במנכ"ל רשות השידור מעין Pawn (רגלי) על לוח השחמט שחייב להיות נאמן למלך ולא למקצוע העיתונות. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. רשות השידור מתדרדרת ו- שוקעת לתהומות המדמנה. והנה, כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל, מבינה לפתע אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור ירוּדִים בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל למנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

זיכרון ישן. ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל וֶוטוֹ על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דָּוִד הָאן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. במקביל ממנה המנכ"ל החדש בפועל יונה וויזנטל את אלי בבא לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות , 2014 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

זיכרון ישן. יצחק רבין ז"ל (1995 – 1922). עשרים ושמונה שנים להירצחו. אין לי שום הסבר מדוע משפחת יצחק רבין ז"ל ובראשם שני ילדיו דליה ויובל לא קמו אז לפני שבע שנים ממושביהם בכנסת בעת נאומו והמגוחך של ראש הממשלה ההוא בנימין נתניהו בטקס האזכרה לרצח אביהם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, ולא נוטשים לאות מחאה את אולם המליאה. בנימין נתניהו ידע ש- הַנֶזֶר ו- הַאֶצְעָדָה נלקחו מיצחק רבין ז"ל בכוח האקדח, אולם שתק.

זיכרון ישן מ- 2014 : אינני יודע מה עם משפחת יצחק רבין שהתכנסה יחדיו בכנסת ישראל בירושלים ביום רביעי – 5 בנובמבר 2014 לשמע נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס האזכרה לרצח הפוליטי הנפשע של אביהם מנהיג האומה יצחק רבין ז"ל לפני 19 (תשע עשרה) שנים בכיכר העיר בתל אביב. המתנתי דקה אולי שתיים בכורסת הטלוויזיה שלי בביתי בעת נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לזכרו של המנהיג הדגול שלי יצחק רבין ז"ל, זיכרון לאומי שהולך ודוהה. לא היה צריך הרבה זמן כדי להבין לאלו מחוזות ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה לגרור אותי, אז פשוט קמתי מהכורסא ונטשתי את מסך הטלוויזיה. שום סליחה אישית של ראש הממשלה הנוכחי. שום מילת צער ויגון של בנימין נתניהו ב- 2014, בחלוף 19 שנים מאז הרצח הפוליטי. כל מה שבנימין נתניהו הואיל לומר בטקס האזכרה הממלכתי אז בכנסת כי יצחק רבין ז"ל ידע שהסכמים על נייר בלבד אינם מקיימים את השלום. אותו בנימין נתניהו שנִיאֵץ את ראש הממשלה ושר הביטחון בֶּן המַלְכוּת יצחק רבין ז"ל ב- 1995, כלהלן : "…כל הצביעות של יצחק רבין ומקורביו מדהימה אותי. הם מנסים להציג את אנשי הליכוד כאשמים באלימות אולם הם המתחסדים האמיתיים והם הצבועים שמתחבאים מאחורי האמת…", מגיע למליאת הכנסת ב- 2014 כאילו לא קרה מאום לפני 19 שנים. לא עולה גם היום בדעתו להרכין ראשו בפני בֵּן המַלְכוּת שנרצח. הנאום חסר החשיבות לא כלל מראש כל בקשת מחילה פרסונלית של ביבי נתניהו מיצחק רבין ז"ל על אותה ההסתה הפרועה והנבזית שהתנהלה ע"י הימין פלוס הימין הקיצוני לפני 19 שנים בראשי חוצות והביאה לרצח הנפשע ע"י בן בליעל, והוא בנימין נתניהו כמו אישים אחרים במפלגת הליכוד היו עדים לה, אולם החרישו , ולא יצא חוצץ נגדה. מנוולים ובני עוולה מהימין פלוס הימין הקיצוני השתתפו בהפגנות פוליטיות אלימות ו- מְנוּבָזוֹת ברחבי הארץ נגד ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל, גיבור הפלמ"ח, רמטכ"ל צה"ל בעת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 על שלושה צבאות ערב של מצרים, סוריה, וירדן, ראש ממשלה ושר ביטחון שנבחר באופן דמוקרטי להוביל את גורלה של מדינת ישראל אל חוף מבטחים מדיני. המפגינים המנוולים והמנובזים האלה הלבישו את בן המלכות יצחק יצחק רבין ז"ל בצילומי Blow ups בבגדיו של היינריך הימלר ו- עָטוּ לראשו כפייה של יאסר עראפאת. יריבו הפוליטי של יצחק רבין ז"ל ב- 1995 היה ראש האופוזיציה ויו"ר הליכוד ב- 1995 בנימין נתניהו. בנימין נתניהו וחבר מרעיו במפלגת ליכוד ראו מהגזוזטרה בכיכר ציון בירושלים את מראות הזוועה ושמעו את קולות הזימה, החטא, והזדון של המפגינים בני עוולה – ושתקו. עכשיו בחלוף 19 שנים הוא מספר לי בטקס האזכרה ה- 19 להירצחו של אחד מגדולי האישים של העם היהודי ומדינת ישראל בכל הזמנים כי יצחק רבין ז"ל הסכים עם הרעיון כי כל הסדר מדיני שלא יהיה מושתת על על ביטחון לא יחזיק מעמד, והנייר לבדו לא מקיים את השלום. זה מה שיש לו להגיד היום. שום בקשת סליחה אישית מבן המלכות שנרצח בעיצומה של הסתה והדחה ע"י הימין פלוס הימין הקיצוני ונפל על קידוש השם ב- 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. הנזר והאצעדה נלקחו ממנו בכוח האקדח. מדובר בחוסר יושרה קיצונית וצביעות פוליטית בלתי מתקבלת על הדעת. אינני יכול לסלוח לראש הממשלה כיום בנימין נתניהו על שאיננו מוצא טיפה של אֶמֶת וקמצוץ של כבוד עצמי כדי להתייצב בפני האומה ולומר : שגיתי. שגינו לפני 19 שנים. ברור שקמתי ממושבי בביתי וניתקתי מגע מהטלוויזיה שאותה ראש הממשלה בנימין נתניהו מנצל לצרכיו האישיים.

זיכרון ישן. מנהיג האומה בן המַלְכוּת יצחק רבין ז"ל ניצב באותה השורה לצִידָם של מנהיגי האומה לדורותיהם משה רבנו, דוד המלך, ודוד בן גוריון.

בֵּן מַלְכוּת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל, נורה ונרצח ע"י נבל ובן בליעל ב- 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. הַנֵּזֶר וְ-הַאֶצְעֶדָה נגזלו ממנו. בנימין נתניהו יו"ר הליכוד ב- 1995 היה יריב לא ראוי ובלתי הגון של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין משיח ה'. בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין ראש האופוזיציה בנימין נתניהו התקיימה בשנים 1995 – 1992 יריבות ומחלוקת פוליטית קשה. חמוּרָה. אולם ראש הממשלה שמר במסגרת היריבות הזאת על הגינות מוחלטת ולא חצה קווים אדומים. גם אם מדובר בוויכוח פוליטי נוֹקֵב וּמַר. מה אם כן הביא את יצחק רבין לצאת בהצהרות כה חריפות בפומבי בחודשים ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של 1995 נגד בנימין נתניהו וחבריו במפלגת הליכוד, כמעט בלתי מקובלות, ולכנותם בכינוי הַבֶּלָע "צְבוּעִים".

זהו הרעיון שהטריד והניע אותי להתייחס בשעתו להצעה המשובשת והמעוותת של העיתונאי הוותיק יעקב אחימאיר להזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו יריבו הפוליטי המר של יצחק רבין לנאום בעצרת האֵבֶל המציינת את קטילתו של ראש ממשלה ושר ביטחון בשלושה כדורי אקדח במדינה חופשית ודמוקרטית בידי בן עוולה ישראלי. הרי יצחק רבין הגדיר באוקטובר 1995 את בנימין נתניהו בטרם הירצחו "צָבוּעַ". העיתונות לכל גווניה תיעדה זאת והעניקה לכינוי הזה כותרות ראשיות. המילון מעניק כמה פירושים למילה צָבוּעַ : "איש מזימות, בוגד, דו פרצופי, עַרוּם, ורמאי". כיצד זה שוכנת הצביעות של בנימין נתניהו ליד ו- בְצַד הזיכרון הלאומי של בֵּן המַלְכוּת בדמותו של יצחק רבין ז"ל ? בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לבין ראש האופוזיציה בנימין נתניהו התקיימה בשנים 1995 – 1992 יריבות ומחלוקת פוליטית קשה. חמוּרָה. אולם ראש הממשלה שמר במסגרת היריבות הזאת על הגינות מוחלטת ולא חצה קווים אדומים. גם אם מדובר בוויכוח פוליטי נוֹקֵב וּמַר. מה אם כן הביא את יצחק רבין לצאת בהצהרות כה חריפות בפומבי בחודשים ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של 1995 נגד בנימין נתניהו וחבריו במפלגת הליכוד, כמעט בלתי מקובלות, ולכנותם בכינוי הבלע "צְבוּעִים". ראש הממשלה ושַר הביטחון יצחק רבין ז"ל מדינאי עַל, היה הראשון שזיהה את מלחמת החֹרְמָה הנבזית והאלימה שמנהל נגדו באופן שיטתי גוש הימין על כל מרכיביו (ימין מתון פלוס ימין קיצוני) בעקבות המחלוקת אודות הסכמי אוסלו א' ו- ב' שחתמה ממשלת ישראל עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בשנים 1995 – 1993. איזה ימין מתון ואיזה נעליים.

טקסט מסמך : זיכרון ישן. חודש אוקטובר של שנת 1995. העיתון ידיעות אחרונות". ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אומר בכותרת הראשית כחודש – חודשיים לפני הירצחו : "זו הלהטת יצרים תחת הכותרת של מניעת קרע בעם", ומוסיף בכותרת המשנה : "צְבוּעִים". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

מדהים אותי עוד יותר על פי עדותו של יעקב אחימאיר במאמרו ההוא ב-חינמון "ישראל היום" דאז, הציטוט הבא : "לימים האזנתי (כלומר, הוא יעקב אחימאיר האזין) לדברים שאמר בריאיון רדיו איתן הָבֶּר לשעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה ושַר הביטחון יצחק רבין שאמר על הצעה כזאת (הצעה שראש הממשלה בנימין נתניהו ינאם בעצרת הַאֵבֶל לזִכְרוֹ של יצחק רבין) : "למה לא". הוא לא הזדעזע". קשה לי להאמין שאֵיתָן הָבֶּר הסכים אז לרעיון כי ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוגדר כאמור ע"י יצחק רבין "איש מזימות, ערוּם, ורמאי", הוא ש-ינאם בעצרת זיכרון לזכרו של הנרצח, עצרת שהיא עדיין יד ומצבה למורשת ניהול של מדינה דמוקרטית כפי שהתווה יצחק רבין ז"ל בין השאר גם בחזון השלום שלו.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. עשור ה- 70 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. העיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יעקב אחימאיר מראיין את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1977 – 1974. יעקב אחימאיר רחש הערכה רבה ו-עצומה ליצחק רבין ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. הצמד דניאל פאר ז"ל (מימין) ויעקב אחימאיר יבד"ל (משמאל) מגישים יחדיו את מהדורת "מבט". עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימם ההם, יאיר שטרן. מנכ"ל רשות השידור ב- 1985 היה אורי פורת ז"ל. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני 36 שנים ב-תאריך ההוא של 13 בספטמבר של שנת 1995 התקיימה הפגנה של הימין בתוספת הימין הקיצוני ליד צומת רעננה בראשות מנהיג הליכוד בנימין נתניהו. ממש לידו נישא ארון קבורה עליו כתוב "רבין ממית את הציונות". לא צריך להתאמץ יתר על המידה כדי להבין למי מיועד ארון הקבורה הזה. בנימין נתניהו לא התנער מהמחזה המביש. הוא לא גער באנשים המוסתים ולא תבע מהם להסתלק ולסור מעל פניו. בנימין נתניהו שתק. למי שזיכרונו קצר יכול למצוא את התיעוד הזה ב- "Youtube" וגם בארכיון העיתונות ב- "בית אריאלה" בתל אביב. בנימין נתניהו וחבריו המשיכו לנוע במסלול התהלוכה כרגיל, כאילו לא קרה דבר. היה ברור כי האנשים שהתנהלו וצעדו ליד מנהיג הליכוד בנימין נתניהו ב- 1995 ומאחוריו, מבקשים את נפשו של יצחק רבין ז"ל ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל שנבחר לתפקידו בהצבעה דמוקרטית ע"י רוב ברור בעַם .

טקסט מסמך : זיכרון ישן. חודש אוקטובר של שנת 1995. העיתון "ידיעות אחרונות". ראש הממשלה יצחק רבין בכותרת הראשית : "הליכוד נותן השראה לפורעים". ראש הממשלה יצחק רבין מאשים את מנהיגי הליכוד במתן השראה לאותם חוגי בימין שמנסים לתקוף פיזית אותו ואת שרי הממשלה, ואומר בגוף הכתבה : "כשראשי הליכוד מגנים זאת הם מגלים צביעות. הם הרי משתתפים בהפגנות של אותם אנשי ימין , הם נוקטים אלימות מילולית בלתי נסבלת כלפי הממשלה הזו, והם נותנים לגיטימציה לחמומי מוח כהניסטיים לנסות לפגוע בי ובשרים בממשלתי". יצחק רבין היה איש אמיץ ומנהיג למופת. הסובבים אותו היו נאיביים וכשלו בהגנה עליו. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

זיכרון ישן. יו"ר הליכוד בנימין נתניהו אמר באחת ההזדמנויות ב- 1995, כהאי לישנא : "…כל הצביעות של יצחק רבין ומקורביו מדהימה אותי. הם מנסים להציג את אנשי הליכוד כאשמים באלימות אולם הם המתחסדים האמיתיים והם הצבועים שמתחבאים מאחורי האמת…". ביום חמישי – 5 באוקטובר 1995 יממה אחרי יום הכיפורים אישרה הכנסת את הסכם אוסלו ב'. באותו הערב ההוא של 5 באוקטובר 1995 התקיימה בכיכר ציון בירושלים הפגנת ענק של הימין והימין הקיצוני נגד הסכמי אוסלו א' ו- ב'. כ- 30000 (שלושים אלף) אנשים נטלו חלק במפגן של אלימות קיצונית ביותר תרכובת של שנאה ותיעוב כלפי ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל שכיהן גם בתפקיד שר הביטחון. על הגזוזטרה שהקיפה על ההמון המוסת והמשולהב ניצבו ראש הליכוד בנימין נתניהו, אריאל "אריק" שרון, משה קצב, ואם אני מבחין נכון ניתן לראות שם גם את דוד לוי. ההמון המוסט הלביש את יצחק רבין במדי ה- SS הגרמניים הנאציים וסמל צלב הקרס היישר מהמלתחה של הצורר היינריך הימלר וב-כפייה של יאסר עראפאת, וזעק בקול ניחר בזעקות קצובות : "…יצחק רבין רוצח", יצחק רבין בוגד", יצחק רבין נאצי", "בדם ואש את יצחק רבין נגרש…", ועוד סיסמאות תועבה. לא פחות. רב אלוף יצחק רבין רמטכ"ל צה"ל במלחמת הניצחון המזהירה "ששת הימים" בקיץ 1967 זוכה לקיתונות של רוצח, בוגד, נאצי, וּבְ- דָם וַאֵש את רבין נגרש. בנימין נתניהו יריב נכלולי, לא הגון, ולא ראוי שניצב על הגזוזטרה בכיכר ציון בירושלים עם אנשיו, ראה את המראות הקשים ושמע את קולות הרֶשָע אך לא היסה את המנאצים המטורפים. יתירה מזאת : הוא נשאר על עומדו ולא עזב את הבימה. בנימין נתניהו ראה כמו כל האחרים את ה- blow ups של ראש הממשלה יצחק רבין מופיע בתוך פוסטרים מוחזקים בידי ההמון כשהוא מולבש במדי SS נאציים של היינריך הימלר וחובש כפייה כמו זאת של יאסר עראפאת ואיננו מגיב כפי שאמור להגיב מדינאי נאור.

1. זיכרון ישן. ראה "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו- "מעריב" מ- 5 באוקטובר 1995 . הפגנה אלימה , ארסית , ונבזית של כ- 30000 (שלושים אלף) אנשי הימין + הימין הקיצוני בכיכר ציון בירושלים נגד הסכמי אוסלו א' ו- ב'. ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל יצחק רבין ז"ל מולבש ע"י מתנגדיו במדי SS נאציים כפי שהגה מפקד הגסטאפו היינריך הימלר. כבודו של יצחק רבין בן מלכות, מפקד עליון בפלמ"ח ובארגון "ההגנה" שהגן בחירוף נפש במלחמת העצמאות ב- 1948 על מדינת ישראל בפני שבע צבאות של מדינות ערב , ורמטכ"ל צה"ל בניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 – נרמס ומחולל. בנימין נתניהו ומרעיו במפלגת הליכוד ראו את המראות המבישים ושמע את הגידופים והנאצות , ושתקו . הוא בנימין נתניהו וחבר מרעיו נותרו במקומם ולא אמרו הרף . הם כולם אנשי הליכוד התבוננו בנעשה ולא הסתלקו מהבימה .

2. זיכרון ישן. ראה "ידיעות אחרונות", "מעריב", ו- "הארץ" מ- 5 באוקטובר 1995. כיכר ציון בירושלים. הימין הקיצוני מוביל הפגנה אלימה ונבזית נגד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. הם מכנים אותו שקרן. צעירים חובשי כיפות נושאים Blow up בו נראה יצחק רבין חובש כפייה ערבית בסגנון יאסר עראפאת. צמרת הנהגת הליכוד חזתה במראה המביש ובלמה את פיה.

3. זיכרון ישן. ראה "מעריב" מ- אוקטובר 1995. העיתון "מעריב". ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מצהיר : "ראשי הליכוד מגלים צביעות. הם הרי משתתפים בהפגנות של אותם אנשי ימין, הם נוקטים אלימות מילולית בלתי נסבלת כלפי הממשלה, והם מעניקים לגיטימציה לחמומי מוח כהניסטים לנסות לפגוע בי ובשרים אחרים". בגוף המסמך הזה עונה ח"כ גב' לימור לבנת בחוצפה ובגסות רוח לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ומאשימה את מפלגת העבודה בעריכת מסע הסתה מאורגן נגד מפלגת הליכוד, כהאי לישנא : "הסכנה היחידה הצפויה לראשי מפלגת העבודה היא תבוסה בקלפי. אין כל סכנה לשלומם של ראשי מפלגת העבודה. בדרכה זאת תיאלץ הממשלה להוציא אל מחוץ לחוק יותר ממחצית הציבור השולל את מדיניותה". (באדיבות העיתון "מעריב").

זיכרון ישן. לִימוֹר לִבְנָת מתמנה ב-1996 לשרת התקשורת בממשלתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. השרה לימור לבנת איננה ממתינה ויורה לעברו של מנכ"ל רשות השידור האציל, הסופר-מקצועי, המוכשר מאוד, והנאמן בשנים ההן שבין 1993 ל- 1998 מוטי קירשנבאום ז"ל טקסט שחצני ומתנשא, כלהלן: "…מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור יתחיל להזיע עכשיו…".

התייחסות א' : לאחר ניצחונו של הליכוד בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 מינה ראש הממשלה החדש והנבחר בנימין נתניהו את גב' לימור לבנת לשָרָת התקשורת. השָרָה חסרת הנימוס והידע מיהרה להודיע לאחר המינוי בלשון בוטה של עסקנית מפלגתית : "…מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור יתחיל להזיע עכשיו…".

התייחסות ב' : באולימפיאדת אתונה 2004 זכה הגוֹלֵש גל פרידמן במדליית זהב . השָרָה לימור לבנת שביקרה באירוע הפרה את כללי הנימוס האולימפיים משזינקה מטעמים פטריוטיים לפודיום (דוכן סטרילי לחלוטין שמיועד למנצחים האולימפיים בלבד) כדי לתפוש תמונה עם האלוף האולימפי הישראלי .

התייחסות ג' : ב- 17 במאי 1977 ניצח הליכוד בבחירות לכנסת ה- 9 ומנחם בגין המנהיג והדמוקרט הדגול התייצב לראשונה בחייו בראש ממשלת ישראל . עסקנים קטנוניים ממפלגתו פנו אליו כדי שיעיף את מנכ"ל רשות השידור המכהן יִצְחָק לִבְנִי , פרי מינוי באפריל 1974 של ממשלת גב 'גולדה מאיר ועל פי המלצת שר התקשורת בימים ההם שמעון פרס. "הוא לא משלנו", הטיחו העסקנים במנחם בגין. בהיותו אדם בעל יושרה, כבוד, ודרך ארץ ודמוקרט בעל שיעור קומה, דחה ראש הממשלה מנחם בגין את התביעה על הסף . יִצְחָק לִבְנִי השלים חמש שנות כהונה על פי החוֹק. ב- 1 באפריל 1979 התמנה במקומו למשרה הרמה עיתונאי "מעריב" יוסף "טומי" לפיד.

התייחסות ד' : ב- 5 באוקטובר 1995 ניצב דוד לוי על הגזוזטרה בכיכר ציון בירושלים ליד בנימין נתניהו ואריאל שרון בעת ההפגנה האלימה והנבזית של 30000 אנשי הימין נגד החלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין המאשרת את הסכמי אוסלו . דוד לוי החל את נאומו אולם ההמון המוסת גירש אותו מהמיקרופון. דוד לוי סיים את נאומו שטרם התחיל במילים האלה : "אין לי חלק ונחלה עימכם…" ופרש, במקום לומר זאת למנהיג הליכוד ששתק באותו הרגע הבזוי ההוא, "מר בנימין נתניהו אין לי עוד חלק ונחלה עימך". בני בגין ודן מרידור הביעו סלידה מהמעמד המטורף רווי חזיונות שווא אלימים בליל חמישי ההוא של 5 באוקטובר 1995, אולם אמרו את דעתם בקול מינורי מידי.

שֵרָתִּי בימים ההם של חודשים ספטמבר, אוקטובר, ונובמבר של 1995 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כעיתונאי ומנהל חטיבת הספורט ושידורי הספורט שלנו . הייתי עֵד כמו רבים למחלוקת הקשה בעם. היה ברור שנערך שיתוף פעולה פוליטי הדוק בין כל אגפי הימין ומתקיימת אופוזיציה אגרסיבית ביותר נגד שִלטונו של יצחק רבין, גם אם נשמעו (באיחור) כל מיני קריאות מצד הימין המתון לעבר הימין הקיצוני, "הם זה לא אנחנו". בעת הפגנות הימין נטמעו אנשיהם זה זה מבלי יכולת להבחין ולזהות מי הוא מה. הימין הקיצוני, האלים והמאיים, וההרסני שימש פלטפורמה לגוש הימין בכללו כדי לסלול את הדרך לשלטון. אנשיו ביקשו להסיר בכוח הזרוע את הנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה מבֵּן הַמַלְכוּת הנבחר כדי להעבירם ליריבו. קשה לי מאוד להאמין שאֵיתָן הָבֶּר התנסח והביע את דעתו "למה לא" בנוגע למחשבה שראש הממשלה בנימין נתניהו ינאם בעצרת אֵבֶל לזכרו של יצחק רבין. הרי אֵיתָן הָבֶּר מודע להיסטוריה שהתרחשה כאן לנגד עינינו רק לפני 17 שנה. אני מתנגד מכל וכול להופעותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-אסיפות ובטקסי הזיכרון לזכרו של הקברניט שנרצח. לא נראה לי כאזרח מן השורה שמי שיצחק רבין הגדיר אותו בחייו "צָבוּעַ" הוא זה שיקונן על קברו ויזיל דִּמְעוֹת תַּנִּין, גם אם הוא ראש ממשלה מכהן. ועוד דָבָר (שונה לחלוטין) שהיה לי לומר אז לפני שנתיים. מה פתאום שַדָּר ועיתונאי בכיר בטלוויזיה הציבורית מחווה את דעותיו הפרטיות והאישיות באורח קבע בעיתון מתחרה ? על יעקב אחימאיר לשמור את כישרונותיו למכורתו . לא נראה לי כי מגיש החדשות המיתולוגי של רשת הטלוויזיה CBS וולטר קורנקייט (Walter Cronckite) היה ממלא טורים ב- "ניו יורק טיימס" ו/או ב- וושינגטון פוסט".

זיכרון ישן. במלאת 19 שנים לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל העליתי ב- 2014 לדיון את אותם הפוסטים המורכבים והארוכים שנחקרו נכתבו על ידי בזמנו, כלהלן : הראשון נקרא : "אחרי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. החיים היו חזקים מהמתים". השני נקרא כלהלן : "יצחק רבין בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְ- הַאֶצְעָדָה נגזלו ממנו בכוח האקדח". הפוסט השלישי התבסס בחלקו על פרולוג חלקים א' ו- ב' של סדרת הספרים רחבת ההיקף שחקרתי וכתבתי אשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ראה להלן את השערים הקדמיים והאחוריים של הספרים פרולוג א' ופרולוג ב' שחקרתי וכתבתי.

טקסט מסמך : זיכרון ישן. השער הקדמי של פרולוג חלק א' שחקרתי וכתבתי, הקרוי : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זיכרון ישן. השער האחורי של פרולוג חלק א' שחקרתי וכתבתי, הקרוי : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זיכרון ישן. השער הקדמי של פרולוג חלק ב' שחקרתי וכתבתי, הקרוי : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 (מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שָם).

טקסט מסמך : זיכרון ישן. השער האחורי של פרולוג חלק ב' שחקרתי וכתבתי, הקרוי : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב , במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 (מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 הציבורי וערוץ 2 המסחרי שלא היו שָם).

זיכרונות יְשָנִים, קָשִים, ו-מַרִים שנותרו במקומם ולא נשכחו.

מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומצלמות ערוץ 2 המסחרי פספסו את תיעוד הרצח רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ב- מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְ-הַאֶצְעָדָה נִגְזֵלוּ מִמֶנוּ. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת הרצח. כל ערוץ מסיבותיו הוא. זירת הרצח הופקרה ע"י שתי רשתות הטלוויזיה הארציות של מדינת ישראל. לוואקום חדר צלם חובב בשם רוני קמפלר. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושל חברת החדשות של ערוץ 2 שנעדרו מזירת הרצח בתשע וחצי בערב במוצ"ש של 4 בנובמבר 1995.

מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נרצח בתום עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב מאקדחו של מתנקש בן עוולה מהימין הקיצוני יגאל עמיר. הרוצח יורה בגבו של בן המלכות יצחק רבין שלוש יריות קטלניות. שתי הרשתות הארציות של ערוץ 1 וערוץ 2 , שניידות השידור שלהן מכסות את עצרת השלום (כ-חצי מיליון משתתפים), מחמיצות את הרצח. צלם חובב בשם רוני קמפלר שניצב על הגג של "גן העיר" ברחוב אבן גבירול בתל אביב מתעד במצלמת ה- Video הקטנה שלו בתנאי תאורה לא טובים את מעשה התנקשות של הרוצח ביצחק רבין. שלוש יריות בגבו מטווח אפס.

מדהים. מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 הציבורי והוותיק וערוץ 2 המסחרי והצעיר נעדרו מזירת הרצח בתשע וחצי בערב של מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 ליד המדרגות של הבימה המרכזית בכיכר מלכי ישראל סמוך לבניין עיריית תל אביב, שָם נורה בֵּן הַמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין שלוש פעמים מטווח אפס ע"י מתנקש בן עוולה בשם יגאל עמיר. הן היו שם וסיקרו את עצרת השלום הענקית אך אנשי ההפקה והצלמים של שני הערוצים קיפלו את הציוד בטרם עת והסתלקו מכיכר העיר. הן החמיצו את התנקשות הרצח בו ירה נבל ובן בליעל יגאל עמיר 3 יריות אקדח בגבו של בן המלכות יצחק רבין ז"ל מטווח אפס ליד המדרגות של עיריית תל אביב (למרות שמירה כאילו הדוקה של מאבטחי השב"כ) והפקירו את זירת הרצח לצלם חובב בשם רוני קמפלר. בלתי נתפש.

במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ליד בניין העירייה עצרת שלום ססגונית ענקית בהשתתפות מאות אלפי אזרחים, על פי הערכת המשטרה כ- 400000 (ארבע מאות אלף איש, ויש אומדים את מספר המשתתפים בחצי מיליון). ההמונים הגיעו מכל קצווי הארץ וביקשו להביע את תמיכתם במדיניותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין וביוזמת השלום שלוֹ שאותה הציע לפלשתינים. יצחק רבין, מי שהיה מפקד הפלמ"ח המהולל, מי שהיה רמטכ"ל צה"ל בעת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 על שלושה צבאות ערביים מצרים, סוריה, וירדן, ועכשיו ראש הממשלה ושר הביטחון – עשה זה מכבר תפנית ושינה כיוון מדיני. הוא הושיט יד לשלום לגדול אויביה של מדינת ישראל יו"ר אש"פ יָאסֶר עָרָאפָאת ואף לחץ אותה באותו טֶקֶס פומבי על המדשאה ליד הבית הלבן בוושינגטון ב- 13 בספטמבר 1993 לעיני מצלמות הטלוויזיה ומצלמות הסטילס מכל רחבי תבל. מדיניות השלום של ראש הממשלה נתפשה ע"י חלק מהעם כוותרנות והולידה איבה כלפיו ומחלוקת פוליטית קשה במדינה . אווירה מתוחה של פלגנות וקיטוב חצתה את החברה הישראלית לאורכה ולרוחבה. ראש הממשלה עצמו תּכנֵן להתייצב בעצמו על הבימה בעצרת ההמונים הזאת במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל יחד עם שר החוץ שמעון פרס ושרים נוספים בממשלתו נוכח מאות אלפי תומכיהם. הוא התכוון לשֵאת את הנאום המרכזי בעצרת כדי להסביר לאומה שוב את מהלכיו המדיניים ואת מסע חתירתו לשלום עם העם הפלשתיני. יִצְחָק רָבִּין רצה באמת לסיים את הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים. משנתו המדינית ב- 1993 למען כינון השלום דרשה וויתורים מרחיקי לכת על חלקים מארץ חמדת אבות. עקירת גושי התיישבות ישראליים ביהודה ושומרון אלה שממשלות ישראל לדורותיהן סמכו ובירכו על הקמתם לאחר המלחמה ב- 1967. האומה הישראלית נחצתה לשניים. בעד יִצְחָק רָבִּין ונגד יִצְחָק רָבִּין.

הערה : מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה בשפה הערבית בערוץ 1 הציבורי בשנים ההן של 1995 – 1993 מר משֶה צוּר (מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית היה יוֹסֵף בִּינְיָא) אמר לי אז לא פעם ולא פעמיים : "אתם אינכם מבינים כי ראש הממשלה יצחק רבין שהוא אומנם מדינאי בעל שיעור קומה אך נוהג בנאיביות בעת לחיצת היד שלו עם יאסר עראפאת. יצחק רבין בעצם מכניס לרצועת עזה סוס טרויאני. אין שום סיכוי כי יָאסֶר עָארָאפָאת יעשה שלום עם מדינת ישראל".

בפוליטיקה הבינלאומית היה המצב שונה. יִצְחָק רָבִּין נתפס בעולם כמנהיג שלום וזכה להערכה עצומה . נשיא ארה"ב ביל קלינטון העריץ אותו ורחש לו כבוד אישי עצום. לא עבר זמן רב ו- וועדת פרס נובל הנורווגית החליטה באוקטובר 1994 להעניק את פרס נובל לשלום לראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין, לשר החוץ שמעון פרס, וליו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפָאת. מדינת ישראל השסועה, המפולגת, והמבולבלת הייתה כמרקחה. תערובת רותחת . הימין הקיצוני (הנבזי) הכתיר את ראש הממשלה בפרהסיה בוגד, נאצי, שקרן, ומוֹסֵר חלקי אדמת ארץ ישראל לאויבו המושבע הארכי טרוריסט רָב המרצחים יָאסֶר עָארָאפָאת. חלק מחובשי הכיפות של הימין הקיצוני קרא בגלוי להרוג את יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס. נסיעתם של יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס לאוסלו בירת נורווגיה כדי לקבל את פרס נובל לשלום יחדיו עם יָאסֶר עָרָאפָאת הוציא את הימין ההמום מדעתו. הימין הקיצוני ניאץ באופן רצוף את יצחק רבין ז"ל. הימין המתון הקשיב לנאצות אך לא בלם אותם, ולא קרא קריאות נגד המטיפים לרצוח את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" בראשותו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל היה במקום והעביר את טקס קבלת פרס למחוללי השלום והמהלכים שקדמו לו בשידורים ישירים. קופת רשות השידור התרוקנה מפני שחטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עבדו בנאמנות רבה , ברצינות גמורה, ובחריצות יתירה סביב השעון כדי להביא את האינפורמציה העדכנית ביותר במהירות הרבה ביותר לאזרחי מדינת ישראל, אך חרגו בהרבה מתקציבן. תעשיית הטלוויזיה היא Media תקשורתית יקרה שעשויה כמסננת רבת חורים. הכסף דולף וזולג ללא הפסק מבין החורים האלה.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. דצמבר 1994. אוסלו בירת נורווגיה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ראשון מימין) שר החוץ שמעון פרס, ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מציגים בגאווה קבל עם ועדה את פרס נובל שלום שקיבלו מידי מלך נורווגיה . (לע"מ תמורת תשלום).

ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל היה נתון באותם ימי הסתיו של 1995 לאיומים על חייו ונמצא בסכנת חיים של ממש. רק איש לא לקח זאת ברצינות. גם לא הוא עצמו. חייו היו תלויים על חוט השערה, על בלימה, אך שום אדם בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם בחברת החדשות של ערוץ 2, לא היה מוּדָע לדָבָר ולא חשב כך. לא המנהלים, לא השַדָּרִים, וגם לא העורכים והמפיקים. אי אפשר להאשים רק אותם ברשלנות התקשורתית הזאת כפי שהתבררה בדיעבד, מפני שגם הגוף הביטחוני המקצועי הטוב ביותר במדינת ישראל, השב"כ, האמור להגן על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון התנהג בשלומיאליות. השב"כ לא העריך נכון את חומרת הסכנה ונכשל באבטחת חייו של יצחק רבין. ביום רביעי בערב – 1 בנובמבר 1995, שלושה ימים לפני הרצח, ערך אהוד יערי ריאיון טלוויזיוני נרחב עם יצחק רבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית האקטואליה "מוֹקֵד". אהוד יערי הוותיק ובעל הניסיון ואחד העיתונאים הטובים בישראל שימש גם מנחה ומגיש התוכנית. מפני שהעניק חשיבות רבה לפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון החליט אהוד יערי לחלוק את אחריות הריאיון העיתונאי עם אנשים נוספים והזמין לראיין לצִדוֹ באותו ערב את יָרוֹן דֶקֶל איש רדיו "קול ישראל" ושמעון שִיפֶר [1] הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות". הריאיון עם ראש הממשלה נסב בתחילה על מו"מ מדיני אפשרי עם סוריה אך גלש חיש מהר למצב הפוליטי המתוח במדינה בו הימין הקיצוני מאיים על חייו של יצחק רבין. שמעון שִיפֶר הדליק את הנורה האדומה האחרונה בריאיון. הוא שאל את ראש הממשלה : "איך אתה חַש בימים אלה שכמעט כל מגע שלך עם הציבור הלווה באבטחה כבדה בה יותר ויותר שוטרים ואנשי אבטחה חוצצים בינך לבין הציבור ?". יצחק רבין ז"ל חַש נפגע מהפגנות הימין והימין הקיצוני בהן נושאים המפגינים תמונה שלוֹ עוטה בגדי גסטאפו נאציים ומכנים אותו "בוגד", "נאצי", שקרן, ו- "רוצח". אך יותר מכל הרתיחו אותו צביעותם של יו"ר הליכוד בנימין ההוא נתניהו וראשי הימין לצדו, הלוקחים חלק בהפגנות המכוערות והאלימות האלה נגדו ומצד שני מבקשים להידבֵר עמו. אלפי נורות אדומות זעקו מכל עבר כי חייו של יצחק רבין נתונים בסכנה גדולה אך עיתונאי הטלוויזיה הכול כך מנוסים היו גם כה עיוורי צבעים.

טקסט תמונה : זיכרון ישן ומר. 5 באוקטובר 1995. הימין הפוליטי הקיצוני והנבזי של מדינת ישראל מסית ומדיח. אנשיו מלבישים את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במדי SS גרמניים – נאציים של היינריך הימלר בהפגנת ה- 30000 בכיכר ציון בירושלים ומטיפים להרוג אותו, את ראש ממשלת ישראל היקר ורב ערך יצחק רבין. לבסוף מבוקשם עלה בידיהם.

טקסט תמונה : זיכרון ישן ומר. 5 באוקטובר 1995. כיכר ציון בירושלים. אנשי הימין הקיצוני יוצרים "פוטו-מונטאג", ועוטים את ראשו של בן המלכות ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בכפייה ערבית בסטייל יאסר עראפאת. כותרת ה – Blow up המורכב על שלט היא נבזית ושקרית : השקרן. ההסתה וההדחה הנבזיים ההם נגד בן המלכות וראש הממשלה הובילה לרצח יצחק רבין ז"ל.

עַצֶרֶת השלום השנויה במחלוקת במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 עמדה ללא ספק באותו עֶרֶב במרכז ההוויה של החברה בישראל. הווייה דרמטית ומתוחה מאין כמותה. היא ניצבה בטבור החדשות והאקטואליה של התקשורת האלקטרונית והכתובה על כל האגפים שלהן. מאות אלפים תמכו בה. מאות אלפים התנגדו לה. היא עוררה סביבה עניין פוליטי עצום ומחלוקת נוראית. אף על פי כן לא עלה בדעתה של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר את כל מהלכה בשידור ישיר. היום זה לא יכול לקרות. אולם זה קרה אז גם בעקבות ההצהרות של יצחק רבין שוב ושוב כי איננו פוחד ואיננו מתכוון ללבוש אפוד מגן בהופעותיו הפומביות בארץ. לסובבים אותו אמר : "אני…? ללבוש אפוד מגן בארץ…? יצאתם כולכם מדעתכם…! אני לא לובש שום שכפ"ץ עליי…!", ובכך הרדים אולי את השב"כ וגם את דוד "דודו" גלבוע ושלום קיטל מנהלי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ובערוץ 2 הצעיר והמסחרי. ובאמת מי מאזרחי ישראל העלה בדעתו כי ראש ממשלה יירצח במדינה דמוקרטית וחופשית כ-מדינת ישראל. הוצאות להורג פוליטיות, התנקשויות, ורציחות של שליטים ונשיאים היו אופייניות והתאימו למדינות ערב ולכמה מדינות העולם ה-3 בדרום אמריקה. במצרים רצחו קיצוני האחים המוסלמים ב- 1981 את הנשיא אנוואר סאדאת. למרות רצח נשיא ארה"ב הדמוקרטית והנאורה ג'ון פיצג'ראלד קנדי ב- 22 בנובמבר 1963 בעיר דאלאס (בירת מדינת טקסאס) מי חשב אז בארץ בסתיו 1995 כי ייתכן רצח פוליטי של ראש ממשלה במדינת ישראל הנאורה והדמוקרטית…??? איש במדינת ישראל ההיא לפני שנות דור לא העריך ולא חלם כי רצח פוליטי יכול אומנם להתרחש גם במדינת ישראל. אזרחים רבים לא חשבו לעצמם כי רצח ראש ממשלה עלול להתרחש גם במדינת ישראל. גם לא השב"כ שהתגלה ונחשף כגוף ביטחוני ישראלי רשלני באותו הערב המר ההוא מ-שלא הצליח למנוע את רצח יצחק רבין ז"ל ע"י מתנקש בשם יגאל עמיר באותו התאריך ההוא של מוצ"ש ב- 4 בנובמבר 1995 בתשע וחצי בערב בתום עצרת המונים שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. אולם…קיים פער עצום בין הלך רוח חשיבה אזרחית – המונית לבין חשיבה טלוויזיונית מקצועית. למנהלי רשתות הטלוויזיה ומנהלי החדשות והמפיקים שלהם – בארץ ובעולם משלמים משכורות גדולות כדי שיחשבו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהגה בכנס הענק בכיכר מלכי ישראל במוצ"ש של ה- 4 בנובמבר 1995 כמעשה שגרה. ייעודה של קֶרֶן נוֹיְבַּךְ כתבת בחטיבת החדשות של דודו גלבוע בעת העצרת נותר מצומצם. היה עליה לדַוֵוח ישיר מכיכר מלכי ישראל במסגרת שתיים – שלוש פריצות שגרתיות קצרות לתוכנית האקטואליה "רואים עולם", כמותן עשתה כבר בעשרות הזדמנויות קודמות. את התוכנית "רואים עולם" של מוצ"ש – 4 בספטמבר 1995 ערכה באותו ערב השדרנית הוותיקה שַרי רָז, והמגישה הייתה אֶלִינוֹר אַמִיד. יַעֲקב אָחִימִאִיר המגיש הקבוע שהה בארה"ב.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה יכולה להיערך בצורה שונה לחלוטין והרבה יותר מסיבית. עמדו לרשותה בימים ההם בשבתות ניידות שידור גדולות פנויות, שפע של טכנולוגיה, ואמצעי שידור רבים שהתפנו לאחר אובדן זכויות השידורים של סיקור הכדורגל. אך ליין – אפ השידורים של ערוץ הטלוויזיה הציבורי המתמחה דווקא בשידורי חדשות ישירים מהשטח נשאר דַל כמו המחשבה הבלתי מתוכננת. הכוונה הבסיסית של העורכת שַרִי רָז הייתה להביא בקיצור נמרץ את אווירת ההפגנה הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. התוכנית הוותיקה הזאת "רואים עולם" שהייתה מיועדת לשידור שבועי מִידֵי מוצ"ש, עוד מימיו של המנכ"ל הקודם אורי פורת, התכוונה מראש לעסוק על פי הגדרתה בחדשות מהעולם. זאת היה תכליתה ולא בעֲצֶרֶת השלום בתל אביב, אסיפת עַם בהשתתפות מאות אלפי אנשים, שראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין עמד להשתתף בה ולהיות הנואם הראשי בה. העיתונאי הוותיק יַעֲקב אָחִימֵאִיר מאוֹשיות רשות השידור ששמו קשור מזה שנים ארוכות כמותג וסמל מוביל של משדרי החדשות בערוץ הציבורי, מגיש ומנחה התוכנית "רואים עולם" (נדמה כי איש טרם הצליח להיכנס לנעליו בהגשת התוכנית הוותיקה הזאת), שימש בשנים 1997- 1994 ככתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בוושינגטון. הוא לא שהה בישראל. מי יודע, אולי אם היה בארץ הכול היה מתפתח אחרת. אלו כמובן רק ספקולציות. "רואים עולם" שודרה כהרגלה באורך כשעה באותו מוצ"ש ב- 4 בנובמבר 1995 בין שמונה לתשע בערב. כמעט חצי מיליון אנשים המתינו ליצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בעיר תל אביב, אך המערכת העיתונאית של התוכנית "רואים עולם" ראתה בעצרת השלום הענקית הזאת סרח עודף. היא הפריעה לליין אפ השידור שתוכנן במהלך השבוע שחלף. מדהים אילוּ כתבות שודרו באותו הערב ההוא ב- "רואים עולם" על חשבון כיסוי העצרת אליה גרף אחריו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק לכיכר העיר מאות אלפי אנשים תומכים. בתוכנית "רואים עולם" במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שודרה כתבה על מורשת הגנרל פרנצ'יסקו פראנקו בספרד וגם דיווח נרחב על פועלו של רָלְף בֵּגְלֶיְיטֶר כתב בכיר ברשת CNN, ועוד כתבה על הקהילה הקופטית במצרים, וגם כתבה על הקַלוּת הרבה בהשגת נשק בארה"ב. סיקור העצרת ההמונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין וחברי ממשלתו נדחק לשוליים. צריך לקרוא את הספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן כדי להבין עד היכן המנהיגים המקצועיים עושים שטויות, שוגים, טועים, ולבסוף נופלים במלכודות של עצמם.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. יעקב אחימאיר (בן 84, היום –במרכז) מנחה את תוכנית "מוקד" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, חברי הכנסת יצחק בן אהרון ואלימלך רימלט. מימין, שני אנשים לא מזוהים. (באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור שחטיבת החדשות השאננה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכמוה צוות "רואים עולם", מתייחסים לפריצות הישירות המתוכננות של קרן נויבך מכיכר מלכי ישראל באותו מוצ"ש ההוא של 4 בנובמבר 1995 כאל סוג של דיווח רוטיני, אולי הכרחי, אך משהו שגרתי – שבלוני כמו לצאת ידי חובה. "רואים עולם" תוכנית אקטואליה שבועית עובדת כמו תוכניות אחרות בטלוויזיה ונמדדת על פי שעון "Stopper". היא מתוזמנת מראש ל- 60 דקות. ההגשה בה אומנם ישירה וחיה (Live), אך הכתבות המשודרות בה ערוכות, מוקלטות, ומתוזמנות למַפרע. לכן הפריצות הישירות של קרן נוֹיְבַּךְ היו צריכות להיות מתוכננות בקפידה. אסור היה לה להאריך יתר על המידה. לעורכת שַרִי רָז לא היה כל היתר ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לגלוש מעבר לגבולות הזמן שהוקצבו לפרוגרמה.

אלה היו העובדות ופני הדברים במערכת חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשמונה בערב במוצ"ש – 4 בספטמבר 1995, כשעה וחצי לפני הרצח. איש מהצוות המוביל בערוץ 1 לא העריך ולא צפה את העומד להתרחש בעצרת, כמו גם בחברת החדשות של ערוץ 2. צריך להבין ולזכור שמדובר בארבעה אנשי חדשות מובהקים בערוץ 1 : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן, מנהל חטיבת החדשות שלו דוד "דוּדוּ" גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי (הדריך טיול של עובדי רשות השידור בירדן), והמפיק הראשי של החטיבה אמנון ברקאי. ארבעתם לא היו קוטלי קנים כלל ועיקר. כל הארבעה מצוידים בכושר ניתוח ובעלי ניסיון עצום בשידורי חדשות בטלוויזיה אך השִגְרָה כילתה כל חלקה טובה. חבורת אנשי המקצוע הנכבדה לא צפתה את העומד להתחולל בעצרת ואני מאמין להם כשהם אומרים זאת . אבל הם ידעו כמו כל אזרח במדינה שהמצב קריטי, האווירה קשה, סערת הוריקן פוליטית מטלטלת את המדינה כבר חודשים, והימין הקיצוני איננו מסתיר ומאיים בגלוי על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. יאיר שטרן, דודו גלבוע, רפיק חלבי, ואמנון ברקאי ידעו שיצחק רבין יתייצב שוב חשוף במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מול הציבור. מינו את ארבעת האנשים האלה לתפקידם הרם כדי לחשוב כמה מהלכים קדימה. הם לא היו רק עורכים ומפיקים. הם נחשבו למובילי שידור.

נוכחותם של חצי מיליון בני אדם בכיכר העיר באווירה פוליטית כה עכורה וסוערת, הבאים להשתתף בעצרת תמיכה מיוחדת בראש הממשלה, פי 50 יותר מכמות הצופים במשחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו, חייבה Apriori היערכות עיתונאית טלוויזיונית שונה לחלוטין והרבה יותר מסיבית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. החבורה הנכבדה הזאת לא ערכה קבוצת פקודות רצינית ולא תדרכה את קֶרֶן נוֹיְבַּך לקראת יציאתה למשימת השידור בעצרת השלום שם עתיד היה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשאת את נאום "האני מאמין" האחרון שלוֹ במסע השלום לעבר העַם הפלשתיני. מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע לא התכוון לבצע את נוֹהַל הקרב הדרוש לקראת משימת השידור שהמתינה לערוץ 1 בכיכר מלכי ישראל. זה לא היה נדרש על פי דעתו. ממילא תוכננו שתיים – שלוש פריצות קצרות בלבד ל- "רואים עולם" ותּוּ לא. כולנו שירתנו בצבא ולמדנו את חשיבות פקודת נוהל קרב בטרם יציאה למשימה ולוּ גם הקטנה ביותר. אם הצבא מקיים תדריכים ונהלי קרב כשיטה, מדוע זה הטלוויזיה שהיא מדיה מורכבת ומסובכת מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, מערכות הקשר, קווי השידור, והלוגיסטיקה – לא תקיים אף היא תדריכים ונהלי קרב משלה. נוהל קרב טלוויזיוני הוא תדריך חובה לכל צוות שידור בטרם היציאה לשטח, גם אם מדובר בכתבת ENG. אני כמנהל בחטיבת הספורט קיימתי תמיד נהלי קרב ותדריכים מפורטים בטרם היציאה למשימות השידור, קלות כחמורות. יתירה מזאת : לקראת מבצעי שידור מורכבים כמו מונדיאלים, אולימפיאדות, אליפויות עולם ב- א"ק, אליפויות אירופה בכדורגל (Euros), וכו', חיברתי בכתב פקודות מבצע מיוחדות ותדריכים מפורטים. ברור שהכתבת קרן נויבך התייחסה לדיווח מעצרת הענק כאל סיקור רוטיני של מה בכך. בס"ה הוטלה עליה משימה לפרוץ פעמיים לתוכנית "רואים עולם". מה זה כבר בשבילה משימת שידור קטנטונת שכזאת. מצלמת הניידת אותה נושא הצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי תייצר כמה שוטים מעצרת הענק והיא תעניק אינפורמציית רקע Voice over לרבות כמה נתונים מתמטיים אודות מספר המתכנסים וכמות האבטחה, ואולי Sync פה ו- Sync שם. לבטח איזה ציטוט של שמעון פרס שהיה הנואם הראשון והפחות חשוב בערב המַר ההוא. זכות הבכורה, אקורד הסיום של האירוע – הייתה שמורה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. איסוף הנתונים מצביע על העובדה כי לא היה מדובר בשידור ישיר בן שעתיים שזהו כבר סיפור שונה לחלוטין. בשתי מילים : שיגרה ואדישות . כולם התעלמו אולי בתת מודע שלהם מהאיום המפורש על חייו של ראש הממשלה כפי שהיה ידוע להם , וכפי שהם שידרו את תמונות האיום המהדורות "מבט". איש מהם לא יזם ולא הציע למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לשנות את לוח השידורים במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. את אותו הדבר ניתן לומר על יאיר שטרן שלא הציע לסטות מרוטינת השידור ולא התייעץ עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות כדאיות של שידור ישיר בהיקף מלא של עצרת המונים בהשתתפות של כמעט חצי מיליון אנשים. איש לא ביקש לשָדֵר ישיר את מהלך העצרת הענקית בטלוויזיה על חשבון "רואים עולם" באמצעות ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ה-"וֶורֶד", בעלת 8 מצלמות שעמדה לה בטלה ממעש ב- "Hangar" הקטן בחצר החנייה של ניידות השידור של ערוץ 1. בדומה למה שעשינו בשידורים הישירים במשחקי מכבי ת"א בכדורסל ומשחקי נבחרת ישראל בכדורגל. מצלמות הספורט נשארות פעילות ועוקבות אחר האירוע עד תומו. איש לא תּכנֵן להציב מצלמות פעילוֹת וצמודות כאלה באירוע ההמוני בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל ולכַוֵון את העדשות החזקות שלהן כל הזמן לכיוון ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין הנתון בסכנת חיים, והניצב חשוף על הבימה וגלוי לעין אוהביו ושונאיו. שום איש טלוויזיה בארץ גם לא מהרשתות הזרות לא נערך ולא תכנן להציב מצלמות המשקיפות על האזור הסטרילי ליד המדרגות המובילות מהבימה המרכזית מתחת לבניין העירייה למכוניות הממתינות לראש הממשלה ושר החוץ שלוֹ, ולהאיר את המקום החשוך שם נרצח ונפל בן המלכות. הפקת הטלוויזיה באווירה הפוליטית הסוערת בארץ המפולגת אמורה להסתיים רק לאחר שראש הממשלה נכנס למכוניתו ומתפנה מהמקום. בעיניי קברניטי החדשות של שני הערוצים, הסתיים האירוע הרבה קודם לכן, בעֵת שיצחק רבין עדיין ניצב בכל הדרו על הבימה המרכזית. זה מדהים . הם כולם נִמנמו שם. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן סמך את ידיו על מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גִלְבּוֹעַ . דוּדוּ גִלְבּוֹעַ סמך את ידיו על המפיק הראשי אַמְנוֹן בַּרְקָאִי ועורך "מבט" רָפִיק חַלָבִּי, וגם על איש ה- Front man ו- Anchorman של חטיבת החדשות המגיש חַיִים יָבִין, שהבין משהו ברזי הפוליטיקה הישראלית העכורה.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. מחצית עשור ה- 90 של המאה שעברה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המצוין, יאיר שטרן (מימין) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות בעת ההיא דוד "דודו" גלבוע. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל והעורך הראשי שלה לא התערב בשיקולי העריכה של מערכת החדשות של ערוץ 1 באותו יום מַר ונמהר של שבת – 4 בנובמבר 1995, אולי משום שסבר והניח כי עומדת לרשותו החמישייה העיתונאית הטובה ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם, אולי הטובה בכל הזמנים. ב- 1995 זאת הייתה נבחרת חדשות מרשימה, המשובחת ביותר ובעלת הניסיון הרב ביותר בעיתונאות הטלוויזיונית במדינת ישראל. אשתמש במטפורת הכדורסל : מוטי קירשנבאום ז"ל היה המאמן הראשי של החמישייה ההיא ויאיר שטרן שימש כעוזר המאמן שלוֹ. השחקנים הקבועים בחמישייה הפותחת היו דוד "דוּדוּ" גלבוע מנהל החדשות, אַמְנוֹן בַּרְקָאִי המפיק הראשי, רָפִיק חַלָבִּי עורך "מבט", חַיִים יָבִין המגיש הראשי, והעורך – מגיש של התוכנית "רואים עולם" יעקב אחימֵאִיר. כאמור לאנשים האלה שילמו גם כדי לחשוב ולשחק שחמט טלוויזיוני. היה עליהם כמו אלוף העולם בשחמט דאז גארי קאספארוב לצפות כמה מהלכים קדימה ומראש. הם היו צריכים לדעת גם לשחק שחמט עיוור מבלי לראות את הלוח. דווקא באותם הימים הסוערים של נובמבר 1995, כאילו להכעיס, שהה יעקב אחימאיר בארה"ב. גם רפיק חלבי עורך "מבט" הנמרץ נעדר מהמערכת באותה שבת של 4 בנובמבר 1995 מפני שהוביל סיור כֵּיף של קבוצת מטיילים בת כארבעים אנשים מעובדי ערוץ 1 בממלכה ההאשמית הירדנית. רצח יצחק רבין נודע לוֹ בחצות הלֵיל מפי מלצרים ירדניים שעבדו במלון בו שהה עם אנשיו. ייתכן והמצב היה שונה אילו יַעֲקב אָחִימֵאִיר ורָפִיק חַלָבִּי המנוסים היו נוכחים בחדר המערכת של חטיבת החדשות ביום שישי – 3 בנובמבר 1995 בעֵת שעסקה בתכנון השידור של "רואים עולם". האם אפשר היה בעזרתם להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה ? האם מישהו משניהם היה מעלה בכל זאת שיקול עריכה אחר ואת הצורך בשידור ישיר בהיקף מלא באמצעות ניידת גדולה את עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין חשוף מול כחצי מיליון אזרחים כשהוא מאוים ע"י הימין הקיצוני, וידוע שהוא נתון בסכנת חיים ? השאלות האלה יוותרו לעולם חסרות ונעדרות תשובה.

היה צריך רק להַסֵב מבט לעבר אירועי העבר שהתרחשו זה עתה כדי להיזכר באיזה מצוקה וסכנה היה שרוי יִצְחָק רָבִּין בהופעותיו הפומביות האחרונות. הרָב נתן אופיר התנפל בגלוי על יצחק רבין באוקטובר 1995 במכון ווינגייט. ברעננה צעדו מפגיני הימין בספטמבר 1995 נושאים חבל תלייה וארון קבורה כשלכולם ברור למי הוא מיועד. בהפגנת ענק של הימין בכיכר ציון בירושלים הוצג יצחק רבין בצילומי "Blow up" כשהוא לבוש בגדי SS גרמניים נאציים של היינריך הימלר וריינהארדט היידריך שני ראשי הגסטאפו הנודעים לשמצה, ועוטה על ראשו כפייה בסגנון יאסר עראפאת. כל הצמרת הפוליטית מהימין לרבות אריאל שרון ובנימין נתניהו הייתה נוכחת בכנס ההסתה הנורא ההוא בכיכר ציון וצפתה במתרחש מהגזוזטרה הגבוהה אך בחרה להחריש מול המראות המבישים. אלה לא היו חלום ב-אספאמיה. זאת הייתה המציאות בישראל. השחקן השישי והמחליף הראשון היה גִלְעַד עַדִין. גִלְעַד עַדִין באמת ישב באולפן החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 על תקן של שחקן מחליף ובִישֵר לאומה על דרמת היֶרִי המתרחשת בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. מאוחר יותר בלילה איתרו את שחקן הציר חיים יבין שאַץ להחליף את השחקן המחליף. משהו השתבש במהירות התגובה של ערוץ 1 שלמיומנותו בכיסוי חדשות יצא פעם מוניטין רָב. מוטי קירשנבאום בטרם נבחר למנכ"ל הרשות היה פעם שחקן חשוב בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. זה היה מזמן בעשור ה- 70 של המאה שעברה. אבל עכשיו משהפך למנכ"ל ומאמן של נבחרת שחקנים (שהוא בחר וכנראה היו פחות טובים ממנו), היה לוֹ אולי קשה להעביר מסרים שהוא הבין אבל לא בטוח שהם קלטו. אין ספק שמוטי קירשנבאום היה מאמן כוכב בעל כושר ניתוח, אבל אי היכולת של החמישייה המפורסמת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לזהוֹר כמוהו באותם עשרת הימים הנוראים של נובמבר 1995, פגעה בו בסופו של דבר. הוא היה מנכ"ל רשות השידור ומאמן אסטרטג לטווח ארוך אך לא טקטיקן של רגע. את השימוש בתחבולות מקומיות השאיר לעוזר המאמן שלו יאיר שטרן. חמישיית ערוץ 1 ועוזר המאמן עמדו בפני תבוסה והתרסקות קולוסאלית ב- "משחק העונה" הפוליטי – טלוויזיוני מול ערוץ 2 וחברת החדשות של ערוץ 2 מבלי שהם מודעים לכך.

סערה גדולה טִלטלה את המדינה, אבל הסימנים והאותות שהזדקרו לכל עין עיתונאית בהם הימין הקיצוני מאיים תדיר ובאופן ממשי על חיי ראש הממשלה, לא חִלחלו לתודעת אנשי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אך הסיגנלים היו עובדות ועם עובדות לא מתווכחים . נוצרה סביב ראש הממשלה אווירה עכורה ומאיימת מאין כמותה. המצב בארץ היה רגיש ומתוח מאוד. תמונות מסעי האימים וההסתה הנוראיים שניהלו הימין השפוי והימין הקיצוני והסהרורי בימים ההם יחדיו נגד מהלכי השלום של ראש הממשלה, חזרו על עצמן שוב ושוב. האיומים ששוגרו לעבר ראש הממשלה בצורת מטפורה של ארון קבורה עליו חרות השם יצחק רבין וחבל תלייה לידו הצטלמו באופן ברור בטלוויזיה. הדֶה – לגיטימציה וההסתה שערכו לו מתנגדיו נראו היטב בכל סלון ביתו של כל צופה טלוויזיה בישראל. איש מהנהגת הימין לא פצה את פיו. זהו אחד החזיונות המבישים ביותר בתולדות חייה הפוליטיים של מדינת ישראל בכל הזמנים. מפקד הפלמ"ח המהולל בימי מלחמת העצמאות של עם ישראל להיות או לחדול ב- 1948, ולימים רמטכ"ל צה"ל במלחמת ששת הימים, מבניו המפוארים של עם ישראל לדורותיו, הוכרז כבוגד לנוכח אוזניהם הכרויות ועיניהם הפעורות של מנהיגי הימין אריק שרון ובנימין נתניהו אלה שהפכו לראשי ממשלות לאחר שנרצח.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. 1994. תמונה בעלת חשיבות היסטורית. מנהיג הטרור יאסר עראפאת הפך לפתע ליקיר האומה בישראל. עיתונאים ואנשי תקשורת ישראליים עלו אליו לרגל, מיהרו להצטלם עם הסוס הטרויאני שחבש כפייה ולבש מדים צבאיים, ואף נשא אקדח בחגורתו (גם לאחר שלחץ לשלום את ידו של ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ז"ל). איציק גינת המפקח הטכני של ניידת השידור הלוויינית של חברת "בֶּזֶק" מצטלם עם הראיס הפלסטיני יאסר עראפאת חתן פרס נובל לשלום ב- 1994 במשותף עם יצחק רבין ושמעון פרס. יאסר עראפאת היה רב אומן ביחסי ציבור ושיווק. לרגע קָט הוא הצליח לתעתע בהיסטוריה. (התמונה באדיבות איציק גינת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא פחות חמורות היו ההפגנות השבועיות הקולניות וה-משולטות בכתובות נאצה שהתמקמו מידי עֶרֶב שבת מול ביתו הפרטי של ראש הממשלה ברמת אביב, והפכו למעשה שבשגרה. גם חטיבת החדשות של הטלוויזיה בערוץ הציבורי נהגה מעשה שִגרה. היא התעניינה בצורה שגרתית בשִגרת השנאה היומית של הימין הקיצוני נגד ראש הממשלה. הפגנות הנגד שחזרו על עצמן שוב ושוב כבר לא נחשבו בעיני הקברניטים והעורכים לחדשות חמות. מעולם לא הועמדה בלילות שישי ההם שום ניידת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד ביתם של יצחק ולאה רבין ברמת אביב כדי לדווח ולחשוף בשידור ישיר לצופי מגזין ה- "יוֹמָן" את כמות האֶרֶס שבעבעה לכיוונו של ראש הממשלה. שונאיו לא הניחו לוֹ גם לאחר כניסת השבת. השנאה התהומית של הימין הקיצוני לא השפיעה על שיקולי העריכה של ערוץ 1 וערוץ 2 לאורך זמן. התקשורת התרגלה ולא הייתה שם מספיק. שגיאה גררה שגיאה. תמונות האֶרֶס והשטנה הפכו ל- Déjà vu שהוליד רוֹטִינָה ושִגְרָה. השגרה יצרה אווירת סטגנציה ושאננות. זהו אותו הקיפאון שליווה את אנשי הטלוויזיה משני הערוצים גם באותו מוצ"ש המַר והנמהר ב- 4 בנובמבר 1995.

אבי כהן מפיק ניידת השידור הקטנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכיכר מלכי ישראל, והשדרנית שלוֹ קֶרֶן נוֹיְבַּך, המפקח הטכני מאיר חיימי, והצלם יוֹרָם בּרַקְאָיִ לא קיבלו ממפקדיהם באותו ערב את פקודת הצילום וההקלטה הטלוויזיונית החשובה והמכרעת בת שתי המילים, "Follow him" ("עקוב אחריו !"). בשתי המילים האלה מקופלת מדיניות צילום קשוחה ודינמית בה חייבת המצלמה לדבוק במשימת הצילום ולעקוב כל הזמן אחר ראש הממשלה יצחק רבין בשל חשש ההתנקשות בו, מרגע הופעתו וכל עוד הוא גלוי וחשוף, ועַד היכנסו למכוניתו הממתינה לוֹ בשטח הסטרילי בירכתי הבימה. לא נאמר ולא הודגש בפני אנשי צוות הצילום בשום תדריך כי הקצאת אורך כֶּבֶל מצלמת ה- ENG המחבר אותה אל אותו ה-VTR המקליט אותה בניידת השידור הנַיֶיחֶת והמקובעת למקומה, חייב להיות מותאם כהלכה וארוך מספיק כדי לאַפְשֵר למצלמת ה- ENG נגישות וגמישות יתר בליווי ראש הממשלה. כל העֵת, גם בתום נאומו בעצרת, ובגמר נעילת העצרת. אסור למצלמה לאבד אותו. מעולם לא נאמר לצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי כי עליו ל- לָווֹת צָמוּד את ראש הממשלה גם בעֵת ירידתו מהבימה במדרגות המובילות לעבר הרכב הצמוד שלו בשטח הסטרילי הסמוך, שָם המתין לו הרוצח, ושָם גם נִרְצַח. זאת הייתה חובת צילום. פקודה נחרצת כזאת, "Follow him", לא ניתנה ע"י דוּדוּ גִלְבּוֹעַ ורָפִיק חַלָבִּי למפיק אבי כהן. המפיק אבי כהן עצמו לא נתן פקודה "עקוב אחריו" לצלם יורם ברקאי וגם לא לשדרנית קרן נויבך. לרוע מזלם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם של ערוץ 2, העניינים התפתחו בשונה מהצפוי.

צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, העיתונאים והטכנאים גם יחד שכיסו את העצרת, היו ככלות הכול מיומנים ובעלי ניסיון רָב של שנים בכיסוי חדשות. הם רק לא קיבלו את הפקודה המתאימה. מאיר חיימי המפקח הטכני של ניידת השידור הקטנה שהופקדה על משימת הכיסוי בכיכר מלכי ישראל נחשב לאחד מטובי הטכנאים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יורם ברקאי צַלָם הניידת הוא בעל עבר אמריקני עשיר בצילום חדשות. המפיק היה אבי כהן. היום הוא משמש כמפיק ראשי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של אמנון ברקאי שעבר לערוץ 10 שם הוא נושא בתפקיד סמנכ"ל התפעול. מכונית השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התמקמה בצידה המערבי של הבמה המרכזית וקרן נויבך הייתה מוכנה בזמן ב- 20.00 (שמונה בערב) לפריצה הראשונה. האווירה בכיכר העיר בתל אביב הייתה מחשמלת.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. זהו יורם ברקאי צלם ה- ENG המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה עבודה יוצאת מהכלל בעת כיסוי עצרת השלום במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. יורם ברקאי הוא אחד מאותם צלמי חדשות ואנשי שטח שראויים להערכה רבה. (התמונה באדיבות יורם ברקאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על הבימה ברחבה מתחת לבניין עיריית תל אביב ניצבו יצחק רבין ראש הממשלה וסמוך מאוד אליו שמעון פרס שר החוץ, ושרים אחרים בממשלה נוכח מאות האלפים הנרגשים המצטופפים בכיכר. בין יצחק רבין לשמעון פרס שני יריבים פוליטיים מאותו הצד של המתרס שררה זה מכבר השלמה והרמוניה. לידם ניצב השר רענן כהן והיו שם עוד כמה שרים נוספים. קצת מאחור נשקפה דמותו של יוזם ומארגן האירוע ההמוני הזה שְלֹמה "צִ'יץ' " לָהָט ז"ל ובלורית השֵיבָה שלוֹ. "צִ'יץ' " שימש כיו"ר מטה התנועה "אזרחים למען רבין". אחד מ- מְמַמְנֵי הפקת עצרת ההמונים הזאת בכיכר מלכי ישראל והתנועה "אזרחים למען רבין" היה המיליונר זָ'אן פְרִידְמַן. לחבורה הנכבדה שעמדה על הבימה בכיכר מלכי ישראל הצטרפה לקראת רגע השיא הזמרת מירי אלוני. היא עמדה לשיר יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין ושַרָיו בסיום העצרת את "שיר השלום" על פי הלחן שחיבר יאיר רוזנבלום ואת מִילוֹתיו כתב יעקב רוטבליט. עצרת השלום הזאת הייתה אחת ההפגנות ההמוניות הפוליטיות הגדולות ביותר בתולדות מדינת ישראל וגם אמוציונאלית מאוד, שנושאת תקוות עבור צד אחד במפה הפוליטית הישראלית ואכזבות בשביל הצד האחר.

המפיק הראשי אמנון ברקאי שהה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים ותִּכְנֵן יחד עם גב' שַרי רָז עורכת התוכנית "רואים עולם" והמגישה גב' אֵלִינוֹר אַמִיד את פריצות השידור הקצרות של קֶרֶן נויבך מהעצרת. אמנון ברקאי הוא איש טלוויזיה יסודי ורציני ומפיק בחסד עליון. כדי להעשיר את תמונות הדיווח העיתונאי מכיכר מלכי ישראל שכר את מטוֹס הסֶסְנָה של רשת ב' (שדיווח מידֵי בּוֹקֶר על מצב התנועה בכבישי גוש דן ההומים ), והושיב עליו את הצָלָם שי כהן על מנת להעניק לדיווח זווית צילום נוספת של מבט מלמעלה על האזור העמוס במאות אלפי אנשים. זה היה מבצע לוגיסטי זריז. מַטוֹס הסֶסְנָה המריא משדה דוֹב בתל אביב, ערך מעל הכיכר כמה גיחות צילום ונחת בחזרה בשדה דוֹב . מונית מיוחדת הריצה את הטייפ לניידת השידור של המפקח הטכני מאיר חיימי. כעבור כמה דקות היו תמונות ה- Aerial shots באוויר של "רואים עולם". הצילום האווירי הראה בבירור עד כמה הכיכר והרחובות הסמוכים לה דחוסים בכמויות עצומות של בני אדם. כמה אירוני לחשוב שראש הממשלה שעתיד להירצח בתוך דקות ספורות היה רשאי להיות גאה בפועלו ובעצמו לפני מותו. בצניעותו וביושרה המושלמת שלו, שני מרכיבים כל כך חשובים בכריזמה המנהיגות של יצחק רבין, סחף אחריו לכיכר העיר המונים מכל רחבי הארץ. כמה מנהיגים יכולים באמת להתפאר בהישג עצום שכזה. האזרחים לא הזדמנו לכיכר מלכי ישראל במקרה. איש – איש ממשתתפי העצרת הענקית התפנה לרגע אחד ממלאכתו ועיסוקו. הם כיתתו רגליהם ביוזמתם האישית מכל קצוות הארץ לכיכר מלכי ישראל בתל אביב כדי ליטול חלק בעצרת, וכדי ולהקשיב לדבריו של מנהיג אהוּב. זו הייתה דרכם להביע את תמיכתם במדיניות השלום שלוֹ. כך ביקשו להביע אֵמוּן במנהיגות הדגוּלָה שלוֹ. זה היה אירוע טלוויזיוני רָב חשיבות ואדיר ממדים שטופל בצנעה רבה ע"י שתי רשתות הטלוויזיה הגדולות בארץ.

למרות התמיכה הענקית בראש הממשלה, היו רבים בישוב שהתנגדו בצורה נחרצת למדיניות השלום והפיוס שקידם יצחק רבין עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הסכם אוסלו ב' שנחתם ב- 28 בספטמבר 1995 בוושינגטון בארה"ב בין מדינת ישראל לפלסטינים נתן את האות לתחילתן של הפגנות הימין חסרות תקדים בחריפותן ואלימותן. נוצרו שני גושים פוליטיים מובהקים. גוש השמאל שתמך ביצחק רבין ומחנה הימין בראשות בנימין נתניהו ולצדו המתנחלים שהתנגדו לו. הפגנות הימין הקיצוני היו אפקטיביות והרסניות וְלֻווּ בדברי הסתה והדחה חמורים מאין כמותם של רבנים בארץ ובארה"ב, ואשר קבעו במפורש : "יצחק רבין הוא מוסר ואיש בוגד באינטרסים של מדינת ישראל". הימין הקיצוני איים בגלוי על חייו של יצחק רבין. דמו של ראש הממשלה הוּתַּר. אנשי המשרד של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בישראל היו הראשונים שהבינו את חומרת המצב השוררת במדינת ישראל והפנימו אותה. הם נכנסו לכוננות צילום. האווירה ערב הרצח הייתה כשל מלחמת אחים פוליטית. חצי מהעם אהב את ראש הממשלה. חציו השני שנא אותו. הימין הקיצוני תעב אותו. האגף הפוליטי הקיצוני הזה הרחיק לכת מעבר לתיעוב. הוא ראה ביצחק רבין בוגד.

חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 הייתה צריכה לנקוט במדיניות עיתונאית-טלוויזיונית מחוייבת המציאות, הקרויה, "Death watch", בחודשים ההם של אוגוסט + ספטמבר + אוקטובר + נובמבר של שנת 1995 בהם הימין הקיצוני גילה וחשף את כל קלפיו הפוליטיים והנבזיים, ואיים שוב ושוב בגלוי על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. חטיבת החדשות ההיא של הטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1 בראשותו של דוד "דודו" גלבוע נרדמה בשמירה ולא פעלה כמצופה ממנה. המצלמות הציבוריות שלה נעדרו מהשטח כאשר יגאל עמיר שלף את אקדחו ויָרָה מטווח אפס שלושה כדורים קטלניים בגבו של יצחק רבין. גם המצלמות של חברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי ההוא בראשות שלום קיטל חלמו חלומות והחמיצו את תיעוד האירוע של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ליד המדרגות של בניין עיריית תל אביב ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

את משרד רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בתל אביב בתקופה הרת הגורל הזאת בישראל ב-שנת 1995 ניהלה גב' קֶטִי מֶקְמֶנֶס אך דִין רֵיינוֹלְדְס (Dean Reynolds) בן ה- 47 היה הכתב הבכיר של הרשת בישראל בימים ההם. הוא היה הראשון בין אנשי התקשורת בארץ, זרים ומקומיים , שהתעשֵת והבין כי חייו של ראש הממשלה נתונים בסכנה מתמדת. יצחק רבין היה מאוים בכל הופעה פומבית שלו בכל מקום במדינה ע"י הימין הקיצוני. זה לא היה עוד סוֹד. דִין רֵיְינוֹלְדְס קבע נוהל חירום של דריכות ועֵרנות יֶתֶּר בעֵת הכיסוי הטלוויזיוני של הופעותיו הפומביות של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. הוא היה איש חדשות מיומן ובעל מורשת (אבא שלוֹ, פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס היה כתב ומגיש חדשות נודע ב- ABC תחת מנהיגות השידור של רוּן אָרְלֶדְג') והבין בחושיו העיתונאיים החדים את חומרת המצב הפוליטי בישראל. "דִין רֵיְינוֹלְדְס הנהיג מדיניות צילום חדשה הנוגעת לכיסוי ראש ממשלת ישראל, וכינה אותה בשתי מילים המקפלות בתוכן את כל תורת החדשות בטלוויזיה, “Death Watch”, סיפר לי אחד מצלמי ABC בארץ באותם הימים ההם, דוּדוּ בְּיָאנְקוֹ. שתי מילים שפירושן בזָ'רְגוֹן הטלוויזיה הן עֵירנות, דריכות, זהירות, ומעקב צילום רצוף ושיטתי אחר ראש ממשלת ישראל הנתון בעת הופעותיו הפומביות לסכנת התנקשות מוחשית בחייו. מדיניות הצילום הזאת שלוֹ הייתה אפופת רָז. הוא ביקש לשמור אותה כסוֹד מִקצועי של הרשת. צלמי ABC בישראל נדרשו לעקוב ולצַלֵם את ראש הממשלה יצחק רבין, ולא להסיר את עדשת המצלמה ממנו כל עוד הוא חשוף ונגלה לעֵין הציבור ועד לרגע שנעלם בתום נאומיו לתוך מכוניתו המתרחקת מהשטח.

דִין רֵיינוֹלְדְס (Dean Reynolds) היה איש הטלוויזיה הראשון בישראל שטבע בארץ את מוּנַח הטלוויזיה האמריקני המקצועי "Death Watch". הוא היה הראשון שחשב על הרעיון לעקוב עם מצלמות הרשת האמריקנית שלו אחרי יצחק רבין מהסיבה הפשוטה שראש הממשלה ושר הביטחון היה מאוים ע"י אנשים קיצוניים שגם מחזיקים בידיהם כלי נשק. ברור שהוא ראוי על כך להערכה. הוא אימֵץ את מדיניות הצילום הזאת כבר שמונה שנים קודם לכן בראשית האינתיפאדה הראשונה ב- 1987 בשעה שמצלמות ABC סיקרו ועקבו בעת המצב המתוח אחר ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר. דִין רֵיְינוֹלְדְס נישא ליָעֵל ישראלית עובדת הרשת בארץ. הם עזבו את ישראל במאי 1995 וחזרו לעבוד בשורות ABC בארה"ב כחצי שנה לפני רצח ראש הממשלה. הם מתגוררים ליד שיקאגו ויש להם ארבעה ילדים. אף על פיכן חִלחלה סיסמאת ה- "Death Watch" לצלמי ABC בישראל. מונח בן שתי מילים שכדאי לכל איש חדשות באשר הוא להרהר בהן ולאַמֵץ אותן אל לִבּוֹ. דִין רֵיְינוֹלְדְס זוכר כפי שהעיד בפניי : "…מאז רצח הנשיא קֶנֶדִי, הפכה כל הופעה פומבית של כל נשיא אמריקני למדיניות צילום טלוויזיונית אוטומטית של, "Death Watch". למדנו מ-ניסיון החמצת ההתנקשות בנשיא קנדי. עובדה שיריית ההתנקשות של ג'ורג' הינקלי שפגעה בנשיא רונלד ריגן ב- 1981 בתום אחת מהופעותיו הפומביות שניות ספורות לפני שנכנס למכוניתו המשוריינת, נלכדה ותועדה ע"י כתבי החדשות ומצלמות ה- ENG של כל שלוש הרשתות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS. נכון שלא מייד הבנו שהנשיא ריגן נורה ונפגע, מפני שבתוך שבריר שנייה הוא נדחף ע"י מאבטחי ה- FBI למכונית הלימוזינה שלו, אבל לכל הרשתות היה את צילום ההתנקשות. את המונח “Death Watch” לא אני המצאתי. אבל טבעתי אותו לראשונה בישראל כבר ב- 1987 בעֵת מעשי הטרור באינתיפאדה הראשונה בשעה שכיסינו את ראש הממשלה יצחק שמיר. הבנו שהוא יעד ראשי של הטרור הפלשתיני ולכן עלול להיות פגיע. דרשתי בעקבות כך עירנות יֶתֶּר מצוותי הצילום של ABC בישראל".

הלקח יושם גם בישראל. צלמי רשת ABC נתבעו להפעיל כאן את מדיניות ה- "Death Watch" במדינה השסועה והמפולגת, ו- כוננו וכיוונו את עדשות מצלמותיהם אל ראש הממשלה יצחק רבין כל אימת שהופיע בציבור הם ראויים על כך להערכה רבה. אנשי ABC בישראל היו לְמוּדִים ניסיון מאירוע ההתנקשות של נשיא ארה"ב ג'וֹן פִיצְגֶ'ָרלְד קֶנֶדִי שלושים ושתיים שנה קודם לכן ברחובות דָאלָאס בירת מדינת הדרום טֶקְסַס ב- 22 בנובמבר 1963. הרצח לא תועד מעולם ע"י רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS מפני שהמצלמות שלהן כלל לא נכחו בזירת ההתנקשות. סיורו של נשיא ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי ארה"ב ב- 22 בנובמבר 1963 בדָאלָאס – טֶקְסַס נראה בעיני מנהלי החדשות של CBS ,NBC, ו- ABC מסע בחירות רוטיני שלא דרש מעקב צילום צמוד למרות שמדובר במדינה רוויית נשק חם פרטי. אנשי ABC בישראל הפיקו את הלקח הנדרש וניסו ליישם אותו ב- 1995. הם פעלו בישראל כפי שפעלו עכשיו לאור הלקח המַר שהפיקו רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב בעצמן, אלוּ שהחמיצו ופִספסו את תיעוד ההתנקשות בנשיא ארה"ב לפני שנות דוֹר, רק מפני שנשיאי חטיבות החדשות והמפיקים שלהן, לא טרחו לשלוח כלל מצלמות לזירת הרצח. רק צָלָם חובב אחד, סוחר בגדים סקרן בשם אֵייבְּרַהָאם זָפְּרוּדֶר (Abraham Zapruder) שעמד בצִדֵי הכביש יחד עם אלפי אזרחים אחרים באחד מרחובות העיר מצויד אך מצויד במצלמת 8 מ"מ פשוטה, עקב במקרה אחר המכונית הנשיאותית המשייטת לאיטה במהירות של 25 קמ"ש. מצלמתו לכדה את רגע פגיעת קליעי הרובה של המתנקש לִי אוֹסְוָואלְד בראשו של הנשיא שישב במושב האחורי של הלימוזינה הגדולה מכונית הלִינְקוֹלְן הפתוחה והחשופה לצד רעייתו הגב' זָ'אקְלִין קֶנֶדִי. אורך Shot הצילום שהפך לסקופ עולמי ובינלאומי, היה רק בן 27 שניות, אולי 31 שניות (!).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. 22 בנובמבר 1963. דאלאס בירת טקסס. זהו אייברהאם זאפרודר (Abraham Zapruder) חייט וסוחר בגדים במקצועו, הוא הצלם החובב שתיעד בלעדית במצלמת פילם קטנה 8 מ"מ (Super 8 mm) ב- 22 בנובמבר 1963 ב-דאלאס את ההתנקשות בחייו של נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי. הוא היה במקרה האיש הנכון, במקום הנכון, ברגע הנכון ולעג בתיעוד ההיסטורי שלוֹ בן 31 שניות לשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC שנעדרו ביודעין מזירת הרצח. (סוכנויות).

אזרח אמריקני מהשורה אֵייבְּרַהָאם זָפְּרוּדֶר תיעד באמצעות ציוד צילום קלוש את הרצח של ה- 120 , ועשה את מה שמצלמות הטלוויזיה האלקטרוניות המתוחכמות של רשתות הטלוויזיה האמריקניות העשירות לא הצליחו לעשות מפני שלא נכחו במקום. הנשיא נרצח על המושב האחורי שלמכונית "הלינקולן" הפתוחה. כל שנותר לווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronckite) מגיש החדשות הנודע של רשת CBS היה לומר לצופיו, "הנשיא איננו". ל- CBS לא היה שום תיעוד מצולם של ההתנקשות בנשיא. גם לא ל- NBC ו- ABC. רצח הנשיא קנדי ב- נובמבר 1963 הוכיח שוב כי שום רשת טלוויזיה לא הקדימה מעולם את זמנה ואיננה חסינה בפני הפתעות. גם לא האמריקניות העשירות. הייתה דרושה החמצה טלוויזיונית בסדר גודל אדיר של רצח נשיא כדי שחטיבות החדשות של ABC ,NBC, ו- CBS, יתעשתו, יעשו הערכה מחודשת, ויאמצו אל לִבם מדיניות צילום חדשה וזהירה של “Death Watch”. הפקה שעולה יֶתֶּר מַמוֹן אך מונעת בושות עיתונאיות. את ההתנקשות בנשיא רוֹנָאלְד רִיגֶן ב- 1981 לכדו המצלמות של כל שלוש הרשתות האמריקניות הגדולות, מפני שנקטו במדיניות הצילום “Death Watch” .

טקסט תמונה : זיכרון ישן. 1961. וולטר קרונקייט (משמאל) מגיש החדשות רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לפני ריאיון עם נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי. (באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ביקר אותי בדָאלָאס – טקסס בעת הפקת שידורי המונדיאל של ארה"ב בקיץ 1994. שוחחנו על רמת הביצוע של שלושת ציוותי השידור בטורניר ארה"ב 94' , איכות השדרים והפרשנים, וטיב ההפקה בארה"ב ובאולפן המונדיאל בירושלים המנווט את 120 שעות השידורים של משחקי גביע העולם בכדורגל. מוטי קירשנבאום, אמרתי למנכ"ל רשות השידור, כלהלן : "…ברור לי כי מאיר איינשטיין ואבי רצון ניצבים בדרגה אחת מעל הצוות רמי ווייץ והפרשן שלוֹ אברהם גרנט, ושני אלה מאפילים ולוקחים בהליכה את הצוות השלישי המורכב מדני דבורין ומוטל'ה שפיגלר", והוספתי, "מטריד אותי הרבה יותר האולפן בירושלים עליו ממונה אורי לוי. אם הצ'יפים יפלו נכון יהיה לו שידור מפואר ביום משחק הגמר. הזמנתי את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הידוע כחובב כדורגל וספורט להיות האורח הראשון במעלה שלנו לשעה קלה באולפן בירושלים ביום ראשון – 17 ביולי 1994, תאריך משחק הגמר…".

טקסט מסמך : זיכרון ישן. 10 ביוני 1994. זהו מכתב ההזמנה שפִקססתי לראש הממשלה ושר הביטחון האהוב יצחק רבין המזמין אותו להיות אורח ראשון במעלה באולפן בירושלים המנווט את משחק הגמר של מונדיאל 94' בתאריך 17 ביולי 1994. ידעתי שיצחק רבין הוא צופה נאמן בתוכניות הספורט והכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כתלמיד היה בעצמו שחקן עבר בקבוצת הכדורגל של ביה"ס החקלאי כדורי. יצחק רבין היה בסופו של דבר עסוק ולא התפנה להגיע ב- 17 ביולי 1994 לאולפן מונדיאל ארה"ב 1994 בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1938. זיכרון ישן. ביה"ס החקלאי "כַּדּוּרִי" בגליל התחתון למרגלות הר תבור [1]. זאת נבחרת הכדורגל של ביה"ס התיכון חקלאי "כדורי" שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין בן 17 (בתיעוד הנ"ל, עומד שלישי מימין) נמנה על נבחרת הכדורגל של המוסד החינוכי. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : יוחנן גולדברג (דובז'ה), יהודה בן דוד, יצחק רבין, עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת שנרצח ב- 1941 ע"י פורעים ערבים בכביש בין מושבת כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם מורה לפלחה וגידול ירקות בביה"ס כדורי ששימש כמאמן וגם שופט כדורגל בביה"ס "כדורי", ונתן פיאט המנהל המיתולוגי של המוסד החינוכי ביה"ס "כדורי". זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג'רה), יהושע "זיגי" זייגר, והמשורר חיים גורי (גורפינקל). זיהוי שני השוכבים מימין לשמאל : שאול ביבר (היחיד שנועל נעלי כדורגל) והשוער משה נצר (נוסוביצקי) ולידו הגביע.

הערה 1 : עשיתי מאמץ והצלחתי לאתר את שאול ביבר (אז בן 90) ואת חיים גורי (אזבן 90) , ושניהם סייעו לי בזיהוי כל הנוכחים בתמונה שצולמה כאמור ב- 1938. (לע"מ תמורת תשלום) .

הערה 2 : קבעתי כלל לעצמי כי אני מזהה בכל תמונה ותמונה בסדרה ובבלוג את כל הנוכחים בכל התמונות גם אם חשיבותם של חלק מהם פחותה , גם אם מדובר בתמונות ישנות . מיומנותו של מתעד והיסטוריון נבחנת גם בדבקותו במשימה בזיהוי כל הנוכחים בתמונות השונות .

מוטי קירשנבאום הופתע אך לא אמר דבר. הכנתי ותִּכננתי עבורו מסע הפקה שונה. זה היה בדָאלָאס באחד מימי המנוחה של המשחקים והשידורים הישירים במונדיאל ארה"ב בחודש יולי 1994. מחשבותינו נשאו את שנינו זה מכבר לנסיעה המתוכננת במכונית ההפקה שלנו באותו מסלול הנסיעה המדויק בה נסעה מכונית הנשיא האמריקני בדָאלָאס לפני שלושים ואחת שנה ב- 22 בנובמבר 1963 בה נקטל בעיקול הכביש סמוך לבניין הספרייה הישן לפני הגשר. נהגתי ברכב ההפקה במהירות של 10 קמ"ש בדיוק באותה המהירות בה נסעה אז המכונית הנשיאותית בין טורי הקהל הניצב משני צִדֵי הכביש, מנפנף ומריע לנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי ורעייתו ז'אקלין שניהם יפי תואר, שישבו במושב האחורי של המכונית. מכונית ה- "לינקולן" (Lincoln) הפתוחה שִיְיטָה לה באיטיות רבה בין ההמונים מפני שזה היה מסע בחירות של הנשיא האמריקני. עכשיו בעת הנסיעה האיטית במכונית ה- "בְּיוּאִיק" (Buick) של ההפקה [2] יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אתה מבין כיצד ובאיזה קלות פגעו שלוֹש יריות רובה הצלפים הקטלניות של לִי אוֹסְוָואלְד והרגו את נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי. בסיום מסע הקֶטֶל החנינו את המכונית שלנו במגרש החנייה העירוני ליד בניין הספרייה ועלינו במעלית שהובילה אותנו למקום בו ניצב לִי אוֹסְוָואלְד לפני שנות דוֹר בודד באין מפריע בקומה השישית בבניין הספרייה משם פגע ללא קושי את הנשיא האמריקני. עיריית דָאלָאס הפכה את כל הקומה השישית בבניין הספרייה שהיה פעם מחסן ספרים לאתר תיירות ומוזיאון טלוויזיה. המקום רוחש מבקרים. הכניסה לאתר בתשלום אך מפני שנשאנו עִמנו Accreditation (תגי זיהוי מיוחדים) המעידים כי אנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסקרים את משחקי מונדיאל ארה"ב 1994, אפשרו לנו בעלי המקום להיכנס בחינם. התבוננו יחדיו במוניטורים שמספרים על ביקורו בן ארבעת הימים של הנשיא ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי בנובמבר 1963 במדינת טֶקְסַס ובדָאלָאס עצמה, במסגרת מסע הבחירות שלוֹ לקראת הקדנציה השנייה, וסרט הרצח בן ה- 27 שניות (אולי 31) של הצלם החובב אֵיְיבְּרָהָאם זאפְּרוּדֶר המוקרן עבור המבקרים ב- Loop. האווירה במוזיאון המתעד את ההתנקשות והרצח שקטה, מלנכולית, ואפופת זיכרונות. אתה כל הזמן שואל את עצמך בלחש איך "השב"כ" האמריקני, ה- FBI האדיר בעל האמצעים והיכולות, לא הצליח למנוע את רצח הנשיא האמריקני יפה התואר והכריזמטי ומדוע שום רשת טלוויזיה אמריקנית לא הייתה נוכחת במקום ולא תיעדה את ההתנקשות. בעת השיטוט בחדר ההנצחה והתיעוד רחב הידיים שאלתי לפתע את מוטי קירשנבאום : "תאמר לי מוטי, האם דבר כזה של רצח ראש מדינה בפומבי עלול להתרחש גם במדינת ישראל", והוספתי, "האם יכולה להתרחש התנקשות כזאת ב-ראש ממשלה בישראל בעת הופעה פומבית מבלי שרשת טלוויזיה מקצועית תתעד אותו…?". מוטי קירשנבאום שמע את השאלה. הוא הביט עלי במבטו המזוגג והסב את פני הפוקר שֶלוֹ חזרה למרקע מוניטור הטלוויזיה בספרייה. הוא לא ענה לי. אינני יודע לאן נשאו אותו מחשבותיו.

טקסט תמונה: זיכרון ישן. קיץ 1994. מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 94'. העיר דָאלָאס במדינת טקסאס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 55, אז) מבקר אותי ואת צוות הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ב- IBC מרכז השידורים הבינלאומי בדָאלָאס (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בעיר דאלאס בירת מדינת הדרום טקסס. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין עם כיוון השעון : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, רלי בורקו עוזרת ההפקה שלי בהפקת מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994, רעייתי יעל תג'ר, אנוכי, אורי רשף טכנאי התקשורת, סולומון "סולי" מוניר שדר ה- OFF TUBE בשפה הערבית, ועוזרי הנאמן והמצוין ששי אפרתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע אם קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכירים את עובדות הסיפור הזה בו נעדרו מצלמות הרשתות הגדולות מתיעוד רצח הנשיא האמריקני ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי כפי שפורט בקטע הקודם. אך אין ספק שמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דוּדוּ גִלְבּוֹע ועורך "מבט" רפיק חלבי, בין אם הכירו את הסיפור ובין אם לאו, המשיכו לנַהֵל מדיניות צילום שאננה בעֵת הופעותיו הפומביות של ראש הממשלה יצחק רבין. הם לא נקטו שום יוזמת צילום או צעדי חירום מתבקשים לאור האיומים הרצופים על חייו. גם מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2 מר שָלוֹם קִיטַל לא התמיד במעקב צילומי שיטתי אחרי יצחק רבין, ופעל פחות או יותר על פי מודל הכיסוי שטבעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שני ערוצי הטלוויזיה לא הפיקו את הלקחים הנדרשים מהמצב הפוליטי רווי המתח והמסוכן שהשתרר במדינה בו חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון מונחים על הכף. לשאננות התמוהה של דוּדוּ גלבוע מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והאיש הנושא באחריות העיקרית לתפעול אנשיו יש רק הסבר אחד. השאננות היא מגפה ומנהל החדשות נדבק במחלה . הוא היה הראשון שאמור להתריע ולהזעיק אך לא היה דרוך מפני ששני הבוסים שלוֹ ברשות השידור מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, שהיו עיתונאים כמותו, לא עמדו הכֵן במידה מספקת . גם הם לא היו מוכנים מספיק. הם כמפקדים המשיכו לנהוג כמו פיקודם על פי דרך הרוטינה למרות המצב הפוליטי הלא שִגרתי, המתוח מאוד, וחסר התקדים בתולדות מדינת ישראל. הם היו שאננים לאיומים הממשיים על חייו של ראש הממשלה המרבה להופיע בציבור השסוע והמפולג ובחלקו גם עוין ביותר. השאננות מצאה את ביטויה בחוסר יעילות ההפקה ואי שִריוּן אמצעי צילום נוספים בכל מקום בו מופיע ראש הממשלה. הם לא היו ערניים. אולי היו אפילו אדישים למצב מפני שהאיומים על חיי יִצְחָק רָבִּין היו כל כך רבים והפכו לשגרת חייו וחיינו. או שמא נכנעו להנחה שהתבררה כשגויה, שרצח ראש ממשלה, עלול להתרחש רק במדינות העולם השלישי ובשום פנים ואופן לא בישראל. לא התקיים כל תדריך חירום ולא הוצא כל מסמך מנחה בחטיבת החדשות של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 הדורש התייחסות מסוג אחר להופעותיו של ראש הממשלה ושר הביטחון בציבור. לא נופקו שום הוראות מקדימות חַד משמעיות בכתב ו/או בע"פ לפיקודיו מטעמם של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע ועורך "מבט" רָפִיק חַלָבִּי – למפיקים, השַדָּרִים, הכתבים, הצלמים וטכנאי ניידות השידור המחייבות נקיטת מדיניות כיסוי וצילום של "Death watch" בעת כיסוי הופעותיו הפומביות של ראש הממשלה יצחק רבין . חסרה גם הוראה מכוונת מתי ניתן לסיים את מלאכת הכיסוי ומתי אפשר לנתק את עדשת המצלמה ממגעה עם ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין. כל כתב, עורך, וצַלָּם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פעל על פי צו מצפונו ותחושותיו האישיות. ברור כי איש לא האמין שמעשה כה אָלִים שֶל רֶצַח ראש ממשלה המאובטח היטב ע"י השב"כ אפשרי בכלל במדינת ישראל הנאורה, הדמוקרטית, והחופשית. גם לא מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 דודו גלבוע ומנהל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל. שתי רשתות הטלוויזיה הגדולות בישראל היו עתידות לשלם על כך ביוקר רב בתאריך ההוא של מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995.

ב- 13 בספטמבר 1995 קיים הימין טקסי אזכרה לקורבנות הטרור שנרצחו מאז הסכם אוסלו הראשון שנחתם על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון שנתיים קודם לכן, ב- 13 בספטמבר 1993 . מנהיג האופוזיציה יו"ר הליכוד בנימין נתניהו צולם בצומת רעננה כשהוא צועד ליד תהלוכת תומכי הימין הקיצוני שנשאו ארון מתים עליו רשום שמו של יצחק רבין. ארון המתים היה עטוף בדגל הלאום. ליד ארון הקבורה צעדו אנשים מטורפים כשהם מצוידים בחבל תלייה. לכולם היה ידוע היטב למי הוא מיועד. קשה להאמין שבנימין נתניהו מועמד הליכוד לראשות ממשלת ישראל הניצב כה סמוך לא ראה את המראות המזוויעים האלה. ביזיון מביש מאין כמותו של אדם המבקש להיות ראש ממשלה בעצמו. בנימין נתניהו התעלם ולא הגיב. התמונות הקשות והמַרות ברעננה תועדו רק ע"י דוּדוּ בְּיָאנְקוֹ צלם טלוויזיה וותיק ומנוסה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC והקולות הנפשעים שבקעו משם הוקלטו בידי המקליט שלו רוֹנִי רִימֶר.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. שנת 1975. חצי האי סיני. דודו ביאנקו (עומד עם הקלאפר) צלם החדשות המצטיין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בישראל ניצב במעבר המיתלה המפורסם במדבר סיני ב- 1975 יחד עם הבוס שלו ביל סימנס (Bill Simmense), כשהם מצלמים ומראיינים את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 53) בימים ההם. שניהם נראים בתמונה בשעה שהם מכינים כתבה על יצחק רבין שתשודר בתוך ימים ספורים בארה"ב. מצלמות ABC בישראל עקבו 20 שנה אחרי ראש ממשלתה הדגול של מדינת ישראל. ברגע הרצח הם לא היו שם. (התמונה באדיבות דודו ביאנקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. זהו דודו ביאנקו. צלם ה- ENG החרוץ והפעלתן שעבד שנים רבות בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בישראל. (התמונה באדיבות דודו ביאנקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 12 באוקטובר 1995 נאם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכנס חגיגי של עולים אנגלו – סאכסיים במכון ווינגייט. בעת נאומו על בימה מאולתרת באחד הדשאים במכון, התקרב אליו קרבה מסוכנת כמטחווי ירי אקדח, איש חובש כיפה ומזוקן, כשהוא מתלהם ומנופף באגרופיו כדי לפגוע בראש הממשלה. זה היה הרָב נָתַן אוֹפִיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מאבטחי השב"כ הרחיקו את הרב נתן אופיר בכוח מהמקום. צלם חדשות נוסף של ABC יוֹרָם בַּרְקָאִי תיעד במצלמת ה- ENG שלוֹ את האירוע הקשה. לא היה עוד ספק באבחנה החמורה והמדאיגה. יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון הנבחר במדינה חופשית ודמוקרטית, נתון לאיומי הימין הקיצוני, פלג זניח חובשי כיפות בעַם, אך נחוש לרצוח את ראש הממשלה בהזדמנות הראשונה שתיקרֵא לוֹ. המצב היה רגיש, קריטי, ו- רציני. יִצְחָק רָבִּין חשוף לא רק להפחדות אלא נתון לאיומים המסכנים את חייו סיכון של ממש. האיומים על חייו של יצחק רבין מידי קיצונֵי הימין במקומות שונים בארץ הפכו לתכופים ולמעשה שבשגרה. אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה בת ה- 27 וגם ערוץ 2 המסחרי הצעיר בן השנתיים, טרם הפנימו את חוּמרת המצב. המצלמות שלהם לא תיעדו ולא עקבו אחרי ראש הממשלה בצורה שיטתית ועקבית לאורך כל הדרך. לעומתם פעלו ציוותי צילום ה- ENG של רשת ABC האמריקנית בכל עוּזַם ובעקביות. הם היו בכל מקום. צוות צילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דווקא היה נוֹכֵח בביקורו של ראש הממשלה בכנס העולים האנגלו – סאכסיים במכון ווינגייט, אך משום מה לא היה דרוך מספיק ולא צילם את רגע ההתנפלות של רָב האוניברסיטה העִברית נתן אוֹפיר על ראש הממשלה. חומר הצילום הדרמטי לא היה בידו. מפיק החדשות הדומיננטי של "מבט" אמנון ברקאי זוכר כפי שהעיד בפניי לפני שנים רבות : "…מנעתי בושה גדולה מעצמנו לאחר שהצלחתי ברגע האחרון להניח את ידי על קלטת ה- ENG שצולמה בידי יוֹרָם בּרַקְאָיִ, אז צַלָם החדשות של ABC, וה-Soundman (איש קוֹל) שלוֹ משֶה לוּבְּלִינֶר. שניהם היו נוֹכחים באירוע החמוּר וקרובים מאוד בעצמם אל ראש הממשלה. הם צילמו היטב את המקרה ותיעדו אותו כראוי…". החומר שוּדַר באותו עֶרֶב במהדורת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 "מבט", והצביע שוב בפעם המי יודע כמה על המחלוקת הפוליטית הקשה הקיימת בעם ישראל ההוא. מצד אחד המִתווה המדיני של יִצְחָק רָבִּין ומאידך רצונו המפורש של הימין לקעקע את המִתווה ולהכשיל את ראש הממשלה, ואת שאיפתו החשופה והבלתי מוסתרת של הימין הקיצוני לפגוע ביצחק רבין פיזית. לרצוח אותו. לקטול אותו. להרוג אותו.

שבוע לפני הניסיון לפגוע ביצחק רבין במכון ווינגייט, ב- 5 באוקטובר 1995, אישרה הכנסת ברוב דחוק את הסכם אוסלו ב'. באותו עֶרֶב ארגן הליכוד הפגנת אלפים בכיכר ציון בירושלים בהשתתפות תומכיו ביניהם מתנחלים רבים , חלקם מהימין הקיצוני. על הגזוזטרה מעל הכיכר הירושלמית ניצבו מנהיגי הליכוד ובראשם אריק שרון וביבי נתניהו, וגם דוד לוי, ומשה קצב . מהגזוזטרה הזאת נישאו בזה אחר זה נאומי הסתה חוצבי להבות נגד מדיניותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין . ההמון היה משולהב. נראו שם מחזות מזעזעים ומחרידים חסרי תקדים שלא נראו קודם לכן ל-ומעולם בישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הולבש והופיע בתמונות מצולמות מוגדלות (Blow ups ) במדי SS נאציים של היינריך הימלר וריינהארדט היידריך ועל ראשו מתנוססת הכפייה המפורסמת של יאסר עראפאת. צעקות ההמון "בוגד", "רוצח", שקרן, ו- "נאצי". מבטי השנאה של תומכי ומעריצי הימין הקיצוני הבליטו ביתר שֵאת את האֵיבָה לראש הממשלה. יצחק רבין איש הפלמ"ח וסגנו של יגאל אלון במלחמת העצמאות ב- 1948 ורמטכ"ל צה"ל ואבי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 הוצג עכשיו ע"י משתתפי האסֵיפה הפוליטית בני עמוֹ מהימין והימין הקיצוני כבוגד. התמונות הקשות לא נעלמו מעיניהם של אריק שרון, ביבי נתניהו ,יצחק שמיר, משה קצב דוד לוי, ואהוד אולמרט. ששת מנהיגי הליכוד החרישו ובחרו שלא לגנות בפומבי את מעשי ההסתה המחפירים.

ראש השב"כ החדש כַּרְמִי גִילוֹן (מוּנָה לתפקיד החשוב ב- 1 במארס 1995 במקומו של מר יעקב פֶּרִי), החליט להגדיל את היחידה לאבטחת אישים מחשש כבד לחיי יצחק רבין ולחיי חלק משריו הבכירים. לראש הממשלה עצמו שוב הוּצַע ללבוש אֵפוד מגן כדי להגן על חייו בעֵת הופעותיו הפומביות. הוא סירב. תגובתו של יצחק רבין ראש הממשלה לבקשת מאבטחי השב"כ לעַטוֹת על גופו אֵפוֹד מָגֵן בעת הופעותיו הפומביות הייתה מדהימה. "השתגעתם…? אֵפוֹד מַגֵן במדינה שלי…? בשום פנים ואופן לא…!", השיב להם יצחק רבין בתמימות ובענווה האופיינית לוֹ. השב"כ יָדַע יָדוֹע היטב כי ראש הממשלה נמצא תדיר תחת איומים אמיתיים וממשיים על חייו. אנשיו הבינו וידעו שיצחק רבין שרוי בסכנת חיים, אך השירות רק הציע ולא כפה על ראש הממשלה לעטות עליו את האֵפוֹד שאולי היה מציל את חייו. ראש הממשלה לא לבש אֵפוד מגֵן בעת שהרוצח ירה את שלושת כדורי האקדח הקטלניים שחדרו לגופו החשוף. השב"כ נִמנֵם פעמיים. לא כפה עליו לעטות בגד הגנה מפני כדורי האקדח הקטלניים ולא בלם ומנע את יֶרִי הרוצח מטווח אֶפֶס.

מול ביתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ב-רמת אביב נערכו הפגנות פוליטיות קולניות ו-שיטתיות של הימין הקיצוני, אך שוּב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ערוץ 2 המסחרי המעיטו לדווח עליהן. האיומים על חייו של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין מצד הימין הקיצוני גברו ו-הפכו למעשים של שגרה מידֵי יום. מכיוון שהפכו לשגרה יום – יומית מחפירה שבסופה לא קרה מאום התייחסו גם חטיבת וחברת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2 למצב כאל שגרה, בה אם קיימת בכלל סכנה כלשהי, הרי שתחלוף מאליה. השגרה היא האויב המַר ביותר של השידור. שני ערוצי הטלוויזיה הבכירים בישראל מצאו את עצמם באשמתם הישירה לא מוכנים מבחינה פסיכולוגית ומעשית כאחת למשימת השידור החשובה מכל. משימת כיסוי עצרת השלום שהתקיימה בתל אביב במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, שבסיומה נרצח. במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 קבע השב"כ כמה אזורים סטריליים סביב הבמה ועל הבמה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. אחד מהם היה בצידה המזרחי של הבמה סמוך להצטלבות הרחובות בְּלוֹךְ, אִבֵּן גָבִירוֹל, ושדרות דוד בן גוריון, שָם ניצבו המדרגות עליהן פסעו נבחרי העם ובראשם ראש הממשלה בעלותם לבימת הכיכר, ובתום העצרת ירדו מהן בדרכם לעבר הרכבים שהמתינו להם. מוזר, אך באֵזור הסטרילי הזה חנה גם רכב הסעת העובדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, זה הרכב שנשא את ציוד המיקרוגל והסיע את עובדי הניידת מירושלים לתל אביב, ואמור היה להחזירם לביתם בתום השידור של העצרת ההיא שהתקיימה כאמור בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במוצ"ש של 4 בחודש נובמבר של שנת 1995.

אמנון ברקאי זוכר כפי שהעיד בפניי לפני שנים רבות, כלהלן : "ביקשתי מגב' עַלִיזָה גוֹרֶן יועצת התקשורת והדוברת של ראש הממשלה להציב את יצחק רבין כנואם ראשון בעצרת. זה היה חשוב לי מבחינת ליין אפ השידור העיתונאי בתוכנית "רואים עולם". עורכי התוכנית וקרן נויבך תּכננו כשתיים אולי שלוש פריצות חיות מעצרת השלום לתוך מהדורת "רואים עולם" שעלתה לאוויר באותו מוצ"ש ב- 4 בנובמבר 1995 בשמונה בערב, ואמורה הייתה להסתיים כעבור שישים דקות". אַמְנוֹן בַּרְקָאִי היה לא רק מפיק מצוין, הוא היה גם עיתונאי בחושיו. כאיש חדשות מובהק שאף שהנאום המרכזי באירוע ההמוני שהוא מדרך הטבע של ראש הממשלה ושר הביטחון, אומנם "ייפול" לתוך תחום זמן השידור המוקצה לתוכנית "רואים עולם". הוא התאכזב לשמוע שגב' עליזה גורן לא שעתה לבקשתו. הייתה היררכיה בסדר הנאומים. הנואם החשוב יותר על פי תפישתה הוא הנואם המסיים והאחרון את התכנסות הַעֲצֶרֶת. וכך נקבע ששִמְעוֹן פֶּרֶס יהיה הנואם הראשון ויִצְחָק רָבִּין השני.

המיקרופון נטה חֶסֶד ליצחק רבין. מיתרי קוֹלוֹ הפיקו צליל בַּס – בַּרִיטוֹן עמוק. ראש הממשלה ניחַן בקול רדיופוני יוצא דופן באיכותו. מרשים. הוא לא היה אוֹרָאטוֹר מקצועי אך זכה במתת טבע קוֹלִית. ליִצְחָק רָבִּין האיש בעל היוֹשְרָה המושלמת היה קוֹל נפלא ודיקציה מצוינת שהוסיפו מהימנות לתוכן דבריו. יתרון חשוב של כל נואם באשר הוא. קֶצֶב דיבורו האיטי רק הדגיש ביתר שֵאת את מילות נאומו המרגֵש ובעל ההשראה. יצחק רבין לא רק נאם באותו ערב. הוא דיבר בדַם לִבּוֹ. הוא דיבר אל מאות האלפים בכיכר ופנה אל מאות אלפים אחרים שצפו בו בטלוויזיה והאזינו לוֹ. הוא דיבר על ערך הדמוקרטיה בישראל ועל הצורך בשלום. הוא נאם נגד האלימות. "…תרשו לי לומר לכם שאני מתרגש. אני מאמין שיש סיכוי לשלום, ואתם כאן מוכיחים שהעַם באמת רוצה בשלום. האלימות היא כִּרסום הדמוקרטיה הישראלית…", אמר. התוכנית "רואים עולם", פינתה כמה דקות למִילותיו האחרונות שהפכו לצוואה היסטורית.

ראש הממשלה סיים את דבריו הקצרים. מאות האלפים הריעו לוֹ. הוא היה ללא ספק מנהיג ומדינאי דָגוּל ואָהוּב. אל הבימה עלתה והצטרפה אליו ואל שמעון פרס הזמרת מִירִי אַלוֹנִי בעלת הקוֹל המרשים והנפלא כדי לשיר מעל הבימה המרכזית את "שיר השלום". יורם ברקאי שהיה אך לפני תקופה קצרה צלם חדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, ועכשיו חתם על חוזה עבודה ברשות השידור, נשא את מצלמת ה- ENG של הטלוויזיה הישראלית על כתפו הימנית בדרכו לעבר יצחק רבין הניצב על הבימה הראשית בכיכר מלכי ישראל כדי ללכוד Close up של ראש הממשלה ושר הביטחון שַר את "שיר השלום". הטלוויזיה היא מדיום של Close ups. כל צלם מתחיל יודע זאת. יוֹרָם בַּרְקָאִי הצלם לוחמני של ערוץ 1 פילֵס לו דרך והצליח לחדוֹר ולהתקרב עד למאוד לקִדְמַת הבמה במקום שבו ניצבו יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס. עדשת המצלמה שלוֹ חשפה באותן הרגעים את הערכתו העצומה ואהבתו של שמעון פרס ליִצְחָק רָבִּין. יוֹרָם בַּרְקָאִי היה כל כך סמוך אל שניהם עד שהמיקרופון המותקן על מצלמת ה- ENG שלוֹ קלט היטב את דברי שר החוץ שמעון פרס משבח את ראש הממשלה יצחק רבין העָנָיו אך מאושר, כשהוא אומר לו, "תראה יצחק איך הם מריעים לך, תרים לכבודם את ידך". הטקסט הזה נשמע בבירור ב- "אוויר". אל שניהם הצטרפה עכשיו ברגע השיא של העצרת הזמרת מִירִי אַלוֹנִי. הכֶּבֶל הארוך שהיה מחובר למצלמתו של יורם ברקאי מניידת האֵם הקטנה אִפשֵר לו לתעד את שירתה של מירי אלוני יחד עם יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס , מקָרוֹב , וברמה מקצועית גבוהה ביותר. סייע לוֹ בגרירת כֶּבֶל המצלמה ופילס לוֹ את הדרך ותמך בו, עוזר הצַלָּם החרוץ שלוֹ אִיצִיק בֶּנְיוּנְסְקִי . פונקציה חשובה והכרחית לעיתים גם בצילומי חדשות. יוֹרָם בַּרְקָאִי בן 43 היה צַלָּם חדשות מצטיין ובעל ניסיון, לוחמני ומיומן, כפי שדורש המקצוע. מהסוג שיוזם ונדחף עם מצלמתו קרוב ככל האפשר למרכז האירועים . הוא לא היסס וטיפס על הבמה עם המצלמה כשהוא ניצב שניים אולי שלושה מטרים בלבד מראש הממשלה יצחק רבין. אנשי השב"כ ניסו להדוף אותו לאחור אך הוא לא וויתר. יוֹרָם בַּרְקָאִי פילס לעצמו דרך (כפי שעשו קודמיו הצלמים שְמוּלִיק בַּרְעַם וטֶדִי לָמְבֶּרְג באירועים צפופים דומים) והבקיע את חומת הביטחון שסככה על יצחק רבין ושמעון פרס. הוא עשה עבודה עיתונאית פנטסטית. עדשת המצלמה והמיקרופון לכדו בצילומי Close ups מזהירים את ראש הממשלה ושר החוץ שָרִים יחד עם הזמרת מִירִי אָלוֹנִי את המילים המצמררות של "שיר השלום" דקות אחדות לפני שנורה בגבו. זהו תיעוד טלוויזיוני – היסטורי ברמה מקצועית גבוהה. משתמה התוכנית "רואים עולם" בתשע בערב הסתיימה גם תפקידה של ניידת השידור הקטנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכיכר העיר. ציוד הצילום קוּפַּל ונארז בניידת. ניידת השידור חיפשה דרך להתפנות מהמקום. הצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי נפרד מהצוות ופנה לשדרות חֵן הסמוכות לכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין היום) ליטול את מכוניתו הפרטית בדרכו הביתה. הכתבת – שדרנית קרן נויבך והמפיק אבי כהן נשארו בניידת להכין את חומרי השידור לתוכנית "בוקר טוב ישראל" למחרת. קֶרֶן נוֹיְבַּךְ זוכרת כפי שהעידה בפניי ב- 2005, כלהלן : "…איש לא תיאר לעצמו איזה אסון אמור להתחולל בתוך דקות. אני ישבתי בניידת השידור שלנו, שמאיר חיימי היה המפקח הטכני שלה, כדי להכין כתבת דיווח קצרה על העצרת למהדורת הבוקר של יום ראשון – 5 בנובמבר 1995…".

טקסט תמונה : זיכרון ישן. זוהי עיתונאית הטלוויזיה קרן נויבך כתבת ושדרנית דאז בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בליל רצח ראש הממשלה יצחק רבין בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. קרן נויבך ראתה במו עיניה כי מאות אלפי אנשים נוהרים לעצרת השלום וגודשים את כיכר העיר עד אפס מקום. היא הייתה מודעת היטב לאווירת המדנים הפוליטית הקשה והשסועה שאפפה את ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל בימים ההם, וכי הימין הקיצוני מאיים תדירות על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון. אף על פי כן ולמרות מעמדה הבכיר במערכת החדשות לא התריעה ולא לחצה על הבוסים שלה לשנות את לוח השידורים המתוכנן באותו ערב המוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 ולהגדיל את היקף הסיקור. היא הייתה משוללת כל כשרון ויכולת בעת ההיא להתריע, להשפיע, ולשכנע את ההנהלה בצורך החשוב להיערך בצורה שונה על מנת להגדיל את ממדי ההפקה ונפח השידור באותו ערב מר ונמהר. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו המפיק הראשי אבי כהן (ראשון מימין עם טלפון סלולארי בידו) בחדר מערכת החדשות בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. הוא לא התעלה כמפיק במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המגיש גלעד עדין, המזכירה גב' אורלי בר צבי, העורך יורם כהן, והמפיק אבי כהן. שני האחרונים אינם קרובי משפחה. (באדיבות אבי כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לעולם לא נדע מה חַש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין עמוק בתוך לִבּוֹ, האיש שהיה רמטכ"ל צה"ל בעבר ומתכנן הניצחון המזהיר במלחמת "ששת הימים" ב- 1967 נגד צבאות מצרים, סוריה, וירדן ו-סגנו של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח במלחמת העצמאות ב- 1948, כששָר את המילים האפוקליפטיות של שיר השלום כפי שהנציח אותן יעקב רוטבליט (חייל מילואים שאיבד את רגלו בקרב על ירושלים במלחמת "ששת הימים" ב- 1967), כלהלן : "תְּנוּ לַשֶּמֶש לַעֲלוֹת לַבּוֹקֶר לְהָעִיר, הַזַּכָּה שֶבַּתְּפִילוֹת אוֹתָנוּ לא תַּחְזיר, מִי אֲשֶר כָּבָה נֵרוֹ וּבֶעָפָר נִטְמַן, בְּכִי מַר לא יְעִירוֹ לא יַחְזִירוֹ לְכָאן, אִיש אוֹתָנוּ לא יָשִיב מִבּוֹר תַּחְתִּית אָפֵל, כָּאן לא יוֹעִילוּ לא שִמְחַת הַנִּיצָּחוֹן ולא שִירֵי הַלֵּל, לָכֵן רַק שִירוּ שִיר לַשָּלוֹם אַל תִּלְחֲשוּ תְּפִילָּה, מוּטָב תָּשִירוּ שִיר לַשָּלוֹם בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה, תְּנוּ לַשֶּמֶש לַחֲדוֹר מִבַּעַד לַפְּרָחִים, אַל תַּבִּיטוּ לְאָחוֹר הָנִיחוּ לַהוֹלְכִים, שְאוּ עֵינַיִים בְּתִּקְוָוה לא דֶרֶךְ כַּוָונוֹת, שִירוּ שִיר לָאַהֲבָה וְלא לַמִּלְחָמוֹת, אַל תַּגִּידוּ יוֹם יָבוֹא – הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם ! כִּי לא חֲלוֹם הוּא וּבְכָל הַכִּיכָּרוֹת הָרִיעוּ רַק שָלוֹם". המשורר יעקב רוטבליט שכתב את המילים הטרגיות של מוות ושכול המשוועות בעוצמה כה רבה לתקווה חדשה של חיים, לא נכח בעצרת. כך סיפר לי כעבור שנים בעת עריכת התחקיר על ידי ובטרם הכתיבה של הטקסט הנ"ל.

כשהסתיימה העצרת לחץ ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מחויך ומאושר את ידי משתתפי העצרת. משָם נפנה למדרגות יחד עם מאבטחי השב"כ שאפפו אותו ו-הובילו אותו לעבר השטח הסטרילי בצד הצפוני – מזרחי של הבמה במקום שבו המתין לו המרצח ושם נורה. המתינה לו מכוניתו והנהג מנחם דמתי. דוב "דוֹבִי" גִילְהָר שהיה אז כתב גלי צה"ל וחברת החדשות של ערוץ 2, הצלם שלו גיא שפירא, והמקליט מאיר בן הרוש היו אחרוני אנשי התקשורת שראו את יצחק רבין לפני ההתנקשות.

דוֹבִי גִילְהָר בוגר גל"צ וכתב החדשות של ערוץ 2 במוצ"ש – 4 בנובמבר 1994, היה היה אז בן 28. הוא היה כתב הטלוויזיה המתוסכל ביותר בישראל באותו ערב עצוב וזוכר היטב מדוע , כפי שהעיד בפניי לפני שנים רבות בעת שיחות התחקיר בינינו, כלהלן : "…נכחו שם בכיכר מלכי ישראל הרבה ציוותי צילום, אך אנחנו צוות ה- ENG הנייד של חדשות ערוץ 2, היינו היחידים שהסתובבנו על הבימה בסיום העצרת. לא הייתה עלינו שום מגבלה, ולא היה שם שום שטח סטרילי. עשיתי כתבה נרחבת על העצרת בהשתתפות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. היו בידי כבר ארבע קלטות מצולמות. נכון, הבימה בכיכר מלכי ישראל הייתה אזור סטרילי על פי הוראת השב"כ. אז מה, איש לא הפריע לנו לצלם. צילמנו את יצחק רבין בסיום העצרת מחויך ומאושר מתחבק עם אביב גפן ואח"כ מתחבק עם שלמה "צ'יץ'" להט. לא הופתעתי כשראש הממשלה ניגש אל צוות צילום ה- ENG שלי ולחץ את ידיהם של הצלם גיא שפירא והמקליט מאיר בן הרוש. אני הסתתרתי מאחוריהם. לא כל כך רציתי ללחוץ יד של יצחק רבין כי לא רציתי להסתלבט כעיתונאי עם ראש הממשלה. בתמונה האחרונה בקלטת האחרונה שלנו רואים את יצחק רבין לוחץ את היד לצלם. גיא שפירא החזיק ביד אחת את המצלמה ובשנייה לחץ את ידו של יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון. זאת הייתה התמונה האחרונה. אח"כ נפנה יצחק רבין מאִתנו לכיוון המדרגות. התייעצתי עם הצלם שלי גיא שפירא, האם להמשיך ללוות את ראש הממשלה היורד במדרגות לכיוון המכונית המשוריינת שלו שם המתין לו נהגו מנחם דמתי ובדיעבד גם הרוצח יגאל אמיר. התלבטנו יחדיו האם לצלם מהגב ולהמשיך לעקוב אחר יצחק רבין העוזב אותנו ופונה לעבר המדרגות המובילות אל מכוניתו. לא היה כל קושי ללוות אותו עם המצלמה ולרדת בעִקבותיו במדרגות. נמלכתי בדעתי לאחר שהחלטתי בעצה אחת עם הצלם שלי שאין צורך בכך, מפני שעמדו לרשותנו כבר 4 קלטות מצולמות מלאות בתמונות מהאירוע הזה. משהו כמו מאה דקות צילום של חומר נהדר מעצרת השלום בכיכר…". לפתע נשמעו שלוש היריות שקטלו את חייו. יצחק רבין ראש ממשלת ישראל, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ששת הימים ב- 196, מפקד פלמ"ח נערץ במלחמת העצמאות ב- 1948, וחתן פרס נובל לשלום, נורה בגבו ע"י מרצח יהודי שירה מטווח אפס שלושה כדורי אקדח. דוֹבִי גִילְהָר מוסיף לי, כלהלן : "…החמצנו את תיעוד הרצח ב- 40 שניות. תחושת החמצה נוראית שמלווה אותי ללא הרף מאז היום ההוא. אני בעצמי לא שמעתי את יריות האקדח של יגאל אמיר. ראיתי לפתע המולה גדולה ליד מדרגות הבימה אליה נשאבים אנשים רבים וכוחות משטרה. מישהו אמר שירו ביצחק רבין. הודעתי מייד לשָלוֹם קִיטָל ולד"ר יוּבָל שילון (היום רופא) ששימש אז קָשָב בערוץ 2, כי יודיע באמצעות מערכת המולטי – ביפר לכל כתבי ערוץ 2 כי ראש הממשלה נורה. יובל שילון היה בהלם. הוא לא האמין בתחילה להודעתי. התעשתי ותפשתי את הצלם והמקליט שלא הספיקו להתרחק. הספקנו לצלם את תפישתו של הרוצח יגאל אמיר בידי כוחות הביטחון, המשטרה ומשמר הגבול, הצמדתו לקיר, והשתלטותם עליו. עצרתי נהג ווספה שלא הכרתי, הזדהיתי בפניו, וסיפרתי לו על אירוע הרצח וביקשתי את עזרתו המיידית. בעל הקטנוע היה נדיב ואדיב כלפי. הוא הוריד את אשתו והרכיב אותי על הווספה. דהרנו לבית "מעריב" שם שכנו כמה ממשרדי חברת החדשות. משם רצתי לרחוב המסגר שם היה סטודיו שידור מאולתר של ערוץ 2 כדי לערוך את החומר החדשותי שבידיי…".

טקסט תמונה : זיכרון ישן. דובי גילהר הכתב החרוץ והמצטיין דאז של חברת החדשות ב- ערוץ 2 וצוות ה- ENG שלו, היו עיתונאי הטלוויזיה האחרונים שראו את יצחק רבין בחיים באותו מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. ארבעים שניות לאחר שנפרד מהם על הבמה בכיכר מלכי ישראל נרצח ע"י המתנקש יגאל עמיר. זיהוי מימין לשמאל : השַדָּר- כתב דובי גילהר וצלם ה- ENG שלוֹ גיא שפירא. מאחור איש הקול והמקליט מאיר בן הרוש. (התמונה הוענקה לי באדיבות דובי גילהר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם של ערוץ 2 לא היו שם. למרבה האירוניה גם לא מצלמת ABC שהכתב הבכיר שלה דִין רֵיְינוֹלְדְס היה האיש שהמציא בזמנו את סלוגן המעקב הטלוויזיוני הרצוף, "Death Watch". לא בטוח שצוות הצילום של ABC היה יכול בכלל לחדור לשטח הסטרילי בצד הצפוני – מזרחי של הבימה שם המתינה ליצחק רבין מכוניתו בסיום העצרת ושם אומנם נרצח. צוות ABC היה עסוק על כל פנים בעת ההתנקשות בראש הממשלה בליקוט תגובות וראיונות עם אחדים ממשתתפי העצרת שזה אך הסתיימה. המצלמה שלהם כלל לא עקבה אחרי ראש הממשלה ושר הביטחון פוסע לעבר המדרגות שהובילו אותו אל אקדחו של יגאל עמיר. היעדרן של מצלמות הטלוויזיה המקצועיות של ערוץ 1 הציבורי, ערוץ 2 המסחרי, וצוות החדשות של רשת ABC בישראל הותירה את זירת הרֶצַח החשוכה למצלמת חובבים יחידה של איש עלום שם רוֹנִי קֶמְפְּלֶר. בדומה למצלמות CBS ,NBC, ו- ABC שהותירו 32 שנה קודם לכן את זירת הרצח ב- דָאלָאס למצלמת חובבים אחת של אייברהאם זפרודר. אני מבקש להדגיש כי חלק מהאינפורמציה המובאת בפוסט הזה לקוחה מפרולוג ב' לסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים ו- 80 כרכים שחקרתי וכתבתי, וקרויה כאמור : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[1] ביה"ס החקלאי "כדורי" הוקם ב- 1930 בגליל התחתון למרגלות הר תבור ונחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתקופת המנדט הבריטי. התלמידים התקבלו לאחר מיון קפדני. מטרת הלימודים הייתה להעניק לתלמידים המצטיינים המסיימים את כיתה י"ב אפשרות ללמוד לימודי חקלאות גבוהים באירופה. התלמיד יצחק רבין רצה להיות מהנדס מים. ביה"ס "כדורי" נודע בזכותו של המנהל והמחנך המיתולוגי נתן פִיאַט שניהל אותו מאז 1934. נתן פִיאַט הנהיג את "בחינות הכבוד" במוסד ללא נוכחות המורים והתרכז בנושאי חקלאות וביטחון. רבים מבין תלמידיו ובוגריו של "כדורי" התגייסו לפלמ"ח ולארגון "ההגנה" וקנו את המוניטין שלהם כ-מגינים על ביטחון המדינה והיוו חלק נכבד בשרשרת הפיקוד בצה"ל. רבים אחרים נטלו חלק פעיל בהתיישבות העובדת.

[2] כאיש הממונה על הפקה, ניהול, ועריכת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל ארה"ב 94' עמדו לרשותי בדאלאס שני רכבי הפקה מסוג Buick.

מרגלית זוננפלד ז"ל (2017-1925) אֵם הספורטאים האולימפיים הישראליים הָנַכִים, נשכחה. גב' מרגלית זוננפלד הייתה ראויה לקבל את פרס ישראל בגין פועלה העצום והממושך למען הספורטאים הנכים והספורטאיות ה-נכות שלנו, של מדינת ישראל. היא לא זכתה. היא מתה ב-2 בנובמבר 2017.

הפוסט הזה מס' 1123 מוקדש באהדה והערכה עצומים לספורטאים הנַכים והספורטאיות הנכות של מדינת ישראל ולמאמניהם / ן, ולמדריכיהם / ן, לדורותיהם באשר הם (!)

הספורטאים הישראליים הנַכִים (ולא רק האולימפיים) הם הספורטאים האמיתיים של מדינת ישראל בכל מובן. אנשים קטועי גפיים, משותקים, ועיוורים שמתמודדים לא רק נגד המטר והשעון אלא עם עצמם. הם אנשים מופלאים שרבים במדינת ישראל ואנוכי בתוכם מרכינים את ראשינו בפניהם. הצלחתם עכשיו של נועם גרשוני, ענבל פיזרו, קובי ליאון, דורון שזירי, שרגא וויינברג, ויצחק ממיסטלוב במשחקים הפראלימפיים של לונדון 2012 היא מרשימה ומעוררת כבוד עצום. ערוץ 1 והכתב שלו בלונדון בני עורי ראויים למחמאות רבות על הכיסוי האיכותי והכמותי של המשחקים הפראלימפיים בלונדון 2012 ועל התייחסותם העיתונאית החמה והאוהדת בשטח ובאולפן – לספורטאים הנכים האמיצים שלנו.

הופעתם של הספורטאים הישראליים הנַכים בלונדון 2012 וריו דה ז'אניירו ב- 2016 החזירה אותי בבת אחת 42 שנים לאחור לאולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976. זאת הייתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה את אולימפיאדת הנכים בחו"ל למַעֵט זאת שהתקיימה בישראל ב- 1968. אולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976 סימנה את התפתחות כיסוי ספורט הנכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא בשידור המסחרי (חס וחלילה) אלא בשידור הציבורי של מדינת ישראל.

בתום אולימפיאדת הקיץ של מונטריאול 1976 פקד עלי במונטריאול מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי לכסות את האולימפיאדה לספורטאים נכים שאמורה הייתה להיפתח בטורונטו כמה ימים לאחר משחקי הקיץ האולימפיים. לא הסכמתי. עבדתי באינטנסיביות רבה מזה חודש ימים ככתב, עורך, שדר, ומפיק במונטריאול 76'. כמעט לא עצמתי עין. לא רק שהייתי עייף מהמאמץ הטלוויזיוני העצום והמתמשך של מונטריאול 1976, אלא גם התגעגעתי מאוד לרעייתי יעל ושלושת ילדיי הקטנים רועי בן 11, גור בן 8, והגר בת 3. אלכס גלעדי התעקש : "…יוֹאָשִיש, (הוא תמיד קרא לי יוֹאָשִיש ולעולם לא יוֹאָש) זאת לא רק פקודה שלי זה גם צַו של מנהל הטלוויזיה שלנו ארנון צוקרמן…", אמר לי והוסיף, "…רציתי לשלוח לטורונטו 76' את עוזר ההפקה איציק גליקסברג, אבל ארנון צוקרמן לא הסכים, התעקש, והחליט שרק אתה תהיה השליח והכתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחקי הנַכים של טורונטו 1976…". הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמעט ולא כיסתה ולא התייחסה עד 1976 לספורט הנַכים בישראל, למעט סיקור חלקי וכמה כתבות חדשותיות של משחקי אולימפיאדת הנַכים שהתקיימה בישראל ב- 1968. וודאי לא סיקרה את השתתפותם באולימפיאדות מעבר לגבולות מדינת ישראל. המוּדָעוּת לנַכים וספורט הנַכים הייתה ברמה נמוכה אם בכלל. זה לא עניין את אף אחד במחלקת הספורט וגם לא את הנהלות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. גם לא אותי. היינו לחלוטין חסרי מודעות לספורט הנַכים באשר הוא בישראל, והמתמודד עם שיקום הנכים בתנאים לא טובים. יתירה מזאת : תנאים לא הוגנים. ישראל נטלה חלק בפעם הראשונה באולימפיאדת הנַכים שהתקיימה ברומא 1960. בארבע אולימפיאדות שנערכו ברומא 1960, טוקיו 1964 (האתלטית ציפי רובין והכדורסלן ברוך חגאי זכו כל אחד במדליית זהב בשחייה), תל אביב 1968, והיידלברג 1972 צברו הספורטאים הנכים של ישראל 116 מדליות אולימפיות, 34 מהן מזהב. הישג כביר שלא הזיז לאיש. ספורט הנכים על גווניו השונים בישראל למרות הצלחתו היה נטול כל סממן של יחסי ציבור ושיווק. מצלמות הטלוויזיה לא חשפו אותו ומפני שנעדרו הותירו אותו רָדוּם בתודעת הציבור.

במהלך שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת מונטריאול 1976 (1.8.1976 – 17.7.1976), פנה מנכ"ל משרד הביטחון אַרְיֵה פִינְק אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בדרישה לסקר את אולימפיאדת הנכים שאמורה להתקיים בטורונטו – קנדה, ימים ספורים לאחר תום משחקי מונטריאול 76'. "מר ארנון צוקרמן, ממילא יש לך צוות שידור במונטריאול. מה כל קשה לשלוח צוות צילום לטורונטו ולסקר את אולימפיאדת הנכים. משלחת הספורטאים הנכים הישראליים מונה 100 אנשים, והם יביאו הרבה יותר כבוד ויוקרה למדינה מאשר הספורטאים הבריאים. ללא קשר לנימוק הזה, יש הצדקה עיתונאית ולאומית לסקר את פעילות המשלחת הישראלית בטורונטו המורכבת מהספורטאים הנכים של מועדון "ספיבק" ברמת גן והספורטאים הנכים של צה"ל מ- "בית הלוחם באפקה", שטח מר אריה פינק את בקשתו – טענתו. ארנון צוקרמן לא היסס אפילו לשנייה אחת ונעתר לבקשה מייד. לולא התערבותו האישית ופנייתו הרשמית ברגע האחרון של אַרְיֵה פִינְק האיש האחראי והמופקד במשרד הביטחון על הטיפול בנכי צה"ל אל מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בקיץ 1976, ייתכן וספורט הנַכים בארץ היה משולל סיקור, ונשאר אנונימי בטלוויזיה הציבורית אולי עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : הכדורסלן האגדי של מכבי ת"א ונבחרת ישראל מר טל ברודי מעניק את גביע המדינה באחת מתחרויות הגמר לנכים בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה שעברה. קיצוני מימין, זהו ראובן הלר. (באדיבות ראובן הלר – מועדון "ספיבק").

טקסט תמונה : אנגליה 1964. המלכה הבריטית אליזבט מעניקה במשחקי סטוקמנאנדוויל לנכים ב- 1964 באנגליה את גביע המנצחים לקפטן נבחרת ישראל בכדורסל ברוך חגאי. (באדיבות ראובן הלר. מועדון הנכים "ספיבק").

טקסט תמונה : האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 מעניק כבוד, חיבה, והערכה לנבחרת הנַכים של ישראל בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה שעברה באמצעות הקפטן שלה, חתן פרס ישראל ברוך חגאי. (באדיבות ראובן הלר. מועדון "ספיבק").

משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי שבה הביתה ממונטריאול ואני מצאתי את עצמי ב- 3 באוגוסט 1976 ניצב בשמונה בערב יחד עם הצלם הקנדי שלי אנתוני סטיוארד (Anthony Steward) בטבורו של אצטדיון "אֶטוביקוק – סֶנְטֶנְיָאל פָּארְק" (Etobicoke Centennial Park) בטוֹרוֹנְטוֹ, מכסה את טקס הפתיחה של אולימפיאדת הנַכִים בהשתתפות 1560 ספורטאים ו- 1170 מלווים מ- 43 מדינות. משלחת ישראל מנתה כ- 100 ספורטאים וספורטאיות שכללה בתוכה גם את המאמנים והמאמנות, ואת המלווים האישיים של רבים מן הספורטאים הישראליים. המשלחת הישראלית בלטה במצעד המשלחות בשל המֶרֶץ האנושי שפרץ ממנה והלכידות החברתית. ראו שצוות המדריכים והמלווים עוסק במשך שנים בעבודת קודש והתוצאות גם לא איחרו לבוא. באולימפיאדת הנַכים בטורונטו 1976 השתתפו בפעם הראשונה ספורטאים קטועים ועיוורים בנוסף לספורטאים משותקים. המלווים האישיים הצמודים הם הכרח ודרושים לתמיכה וסיוע גופני לחלק מהספורטאים בשל הנכויות הקשות.

אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 נערכה פחות משלוש שנים לאחר מלחמת יום כיפור הקשה באוקטובר 1973 נגד שלושה צבאות ערביים מצוידים היטב בנשק מתקדם של מצרים, סוריה, וירדן. את ישראל ייצגו ב- אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976, 31 ספורטאים נכי צה"ל מ- "בית הלוחם" אותו ניהל יוסף לוטנברג ו- 37 ספורטאי איל"ן ממועדון "ספיבק" בניהולו של משה רשקס. 68 ספורטאים וספורטאיות במשלחת ישראל סווגו בדרגות שונות של נכות : משותקים, 17 קטועי גפיים ידיים או רגליים, ו- 6 עיוורים. אל המשלחת הצטרפו 20 מלווים ומאמנים. בראש המשלחת עמד אריה פינק ראש האגף לשיקום וסמנכ"ל משרד הביטחון. מֹשֶה רָשְקֶס היה מנהל המשלחת ורְאוּבֵן הֶלֶר שימש המדריך הראשי וראש הצוות המקצועי. 68 ספורטאי המשלחת התחרו בשמונה מקצועות ספורט : שחייה, א"ק, הרמת משקלות, סיוף, טניס שולחן, כדורסל, כדורעף, וכדור שער לעיוורים. המדריכים הראשיים במשלחת היו מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד שאימנה את שחייני "בית הלוחם" והקדישה את חייה לשיקום נכי איל"ן ונכי צה"ל באמצעות השחייה, אריה רובין מאמן השחייה של מועדון "ספיבק", ועדנה מדליה ז"ל אלופת ישראל בזריקות והדיפות שהייתה מאמנת ה-א"ק של ספורטאים נכי צה"ל .

משהחלו התחרויות והצלם שלי אנתוני סטיוארד (Anthony Steward) נדרש ללחוץ על הֶדֶק המצלמה, הוא סירב. הוא רצה לחזור הביתה. הוא לא יכול היה לעמוד במראות שבו הספורטאים המשותקים, הקטועים, והעיוורים מתמודדים לא רק נגד המטר והשעון אלא בעיקר נגד המוגבלויות הקשות של עצמם, של גופם. כשנכנסנו ערב המשחקים לאחר תהליך ה- אקרדיטציה לחדר האוכל האולימפי נתקלנו בספורטאי צרפתי נכה קשה ללא זרועות וללא מפרקי הכתף , קורבן לכדורי הטאלידומיד, שאכל את ארוחתו באמצעות רגליו. הוא היה מיומן וגמיש מאוד. בקלות רבה החזיק באצבעות רגלו הימנית את הסכין ובאצבעות רגלו השמאלית את המזלג. כך הגיש את האוכל לפיו באמצעות רגליו. המצלמה שלנו תיעדה אותו. הוא לבש גופיה תכולה ומכנסי טרנינג ארוכים, צחק ודיבר ללא הפסק בעת הארוחה, ונהנה מהחיים. לאנתוני סטיוארד לקח יותר זמן להתרגל לאווירה המיוחדת של המקום ולהצדיע יחד עמי לספורטאים הנכים אנשים האמיצים ביותר בעולם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים בטורונטו – קנדה באוגוסט 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. אנוכי (במרכז) נוכֵח באצטדיון "אטוביקוק" באולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 כשדר וכתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם הספורטאי קותי גרשוני (נכה צה"ל קטוע גפיים עליונות ובעל שרידי ראייה בלבד) והחונכת שלוֹ גב' עדנה מדליה ז"ל הראויה לכל שבח על נאמנותה לתפקידה. (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גב' מרגלית זוננפלד ז"ל (במרכז) מאמנת השחייה המיתולוגית של הספורטאים הנכים והספורטאיות הנכות ניצבת במרכז יחד עם האלופים האולימפיים של מדינת ישראל בשחייה. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למשלחת ישראל לאולימפיאדת טורונטו 1976 הצטרפו לראשונה ספורטאים אולימפיים נַכִים חדשים נפגעי מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. ספק אם היו מגיעים אל מסלול הא"ק ובריכת השחייה, לולא איבדו את, ידיהם, רגליהם, ומאור עיניהם. ראובן פרח בן קיבוץ אשדות יעקב היה חייל מילואים במלחמת יום הכיפורים. הוא התעוור בשעה שפגז מצרי פגע בול בזחל"ם שהסיע אותו ואת חבריו הלוחמים בחציית תעלת סואץ. עכשיו היה לוחם קרב 5 במשחקים האולימפיים ב- טורונטו 76'. יעקב "קוּקִי" כנעני בן קיבוץ מעגן מיכאל היה קצין טנקים ברמת הגולן. פגז סורי קטל ב- 1974 את מאור עיניו. במשחקי טורונטו הוא צעד ללא כלב נְחִיָיה. המאמן הצמוד שלו והמלווה האישי אבי פאנק סיפר לי במהלך המשחקים שההשלמה עם העיוורון היא תהליך נפשי ארוך. "קוקי" כנעני היה אחד מאותם העיוורים שלא הסכים במשך זמן רָב לקבל כלב נְחִיָיה מפני שלא האמין ולא הסכין עִם העובדה שאיבד לנצח את מאור עיניו. ההסכמה להשתמש בכלב נְחִיָיה היא ההשלמה עם המציאות הקשה. למשחקי טורונטו 76' הגיע כבר עם כלבו הנאמן. במשחקי טורונטו מצא את עצמו יעקב "קוּקִי" כנען מתחרה יחד עם ראובן פרח בקרב 5 לספורטאים עיוורים. אחד המקצועות המורכבים בקרב חמישה לעיוורים היא הריצה ל-60 מטרים. התחרות מתנהלת בבודדים. האתלט העיוור ניצב לבדו על קו הזינוק. צילמתי את הריצה הזאת בה אבי פאנק ניצב על קו הגמר ובמגאפון כיוון את הרץ העיוור לאחר יריית הזינוק לעבר חוט המטרה. כמעט כל הרצים העיוורים סוטים ימינה או שמאלה בעת הריצה. יעקב "קוקי" כנעני סטה שמאלה. הוא היה כל כך נלהב בריצתו עד שכמעט התנגש בשדרת עגלות הנכים שחנתה בצידי המסלול וצפתה בתחרות הריצה לעיוורים. אבי פאנק נדרש לצעוק לו ולכוון אותו במגאפון, "ימינה, ימינה…!". בתום הריצה הניח קוקי כנען את ידו על כתפו של מלווהו בדרכו לחדר ההלבשה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. מרגלית זוננפלד ז"ל (מימין בת 51, אז ב-1976) יחד עם יעקב "קוקי" כנען בן קיבוץ מעגן מיכאל בתחרות קרב ה- 5 לספורטאים עיוורים. מרגלית זוננפלד ז"ל הקדישה את נאמנותה ואת כל חייה למען הספורטאים הנכים של מדינת ישראל. היא הייתה ראויה על כן לקבל את פרס ישראל על מסירותה רבת השנים ופועלה העצום. (באדיבות מרגלית זוננפלד – מועדון "ספיבק" ובית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחד הספורטאים הבולטים במשלחת הישראלית בטורונטו 1976 היה השחיין אורי ברגמן בן קיבוץ גבעת ברנר. משותק ברגלו הימנית הצליח אורי ברגמן להשיג ארבע מדליות זהב (!). במשחה החתירה ל- 100 מ' בסגנון חופשי הציב שיא עולם בקטגוריית הנכות שלו כשקבע תוצאה של 1:04.06 דקה. למקום השני הגיע השחיין המצרי חסן עאדל חאפז. אנטוני סטיוארד ואנוכי היינו בבריכת השחייה ותיעדנו את לחיצת היד ההיסטורית בין שני המתחרים הישראלי והמצרי על רקע נגינת ההמנון הלאומי שלנו "התקווה". ישראל ומצרים היו אז מדינות אויב ולחיצת היד הייתה רגע דרמטי ובמידה מסוימת קדימון לביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת כעבור שנה ורבע בנובמבר 1977 בירושלים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה 1976. אורי ברגמן (במרכז) על דוכן מס' 1 והזוכה במדליית הזהב מושיט יד לשלום ליריבו המצרי חסן עאדל חאפז. הייתי עד לרגע הזה בטורונטו יחד עם הצלם הקנדי שלי אנטוני סיוארד. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי ברגמן היה עילוי בשחייה. שחיין מוכשר, ממושמע, וחרוץ. באולימפיאדת ארנהיים בהולנד 1980 זכה אורי ברגמן בשלוש מדליות זהב נוספות, ביניהן במשחה היוקרתי ל- 100 מ' בסגנון חתירה בזמן של 1:04.11 דקה. כעבור ארבע שנים באולימפיאדת 1984 השלישית שלוֹ שנערכה במקביל בשני מקומות , בסטוקמנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה"ב, זכה אורי ברגמן שוב במדליית הזהב ב-100 מ' בסגנון חתירה בתוצאה של 1:04.80 דקה, ובמדליית ארד במשחה ל- 100 מ' פרפר. באולימפיאדה הרביעית והאחרונה שלו בסיאול 1988 ניצח במשחה ל- 100 מ'בסגנון חתירה בזמן של 1:04.88 דקה. אורי ברגמן זכה בקריירה הספורטיבית שלו שהשתרעה על פני שתיים עשרה שנה וארבע אולימפיאדות, בתשע מדליות זהב. הוא הפך להיות אחד הספורטאים הדגולים ביותר בתולדות ספורט הנכים במדינת ישראל ובעולם כולו.

משה ברבלאט היה נהג זחל"ם בשירות מילואים שהשתתף בקרב הקשה ב- 21 במארס 1968 בכיבוש העיירה הירדנית כַּארָמֶה השוכנת כ-20 ק"מ מצפון לים המלח. העיירה שימשה בסיס מחבלים של ארגון הפת"ח בראשותו של המגה טרוריסט יאסר עאראפת בדרכם למעשי חבלה ורצח בישראל. התפתח קרב קשה בו נהרגו 30 חיילי צה"ל. יאסר עראפאת הצליח לחמוק מידיו של צה"ל. הזחל"ם של משה ברבלאט חטף פגיעה ישירה. רגליו של משה ברבלאט נקטעו. באולימפיאדת טורונטו 1976 הפך משה ברבלאט הפך למנצח א"ק ואלוף בכדורעף. הוועדה המארגנת העניקה לו את המדליות האולימפיות.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. הספורטאי הישראלי משה ברבלאט (מימין) זוכה במדליית הארד בא"ק לקטועי רגליים. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנכים צברו 75 מדליות אולימפיות. 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. נבחרת הגברים בכדורסל בראשותו של הכוכב ברוך חגאי זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה במשחק הגמר לענקי נבחרת ארה"ב. הגובה קובע גם כשהשחקנים יושבים על עגלות נכים. נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל זכתה במדליית הזהב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה 1976. נבחרת ארה"ב מנצחת את נבחרת ישראל במשחק הגמר בכדורסל. הגובה קובע גם בכדורסל נכים. שחקן אמריקני קולע לסל כמעט ללא הפרעה ומכניע את דני שחר (במרכז מס' 9). משמאל, צופה בנעשה ברוך חגאי (מס' 11). (באדיבות מועדון "ספיבק" ו- "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הכדורסלן ברוך חגאי מגדולי הספורטאים הנכים של ישראל בכל הזמנים (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ברוך חגאי עם כדורסלן ה- NBA האגדי מייקל ג'ורדן. (התמונות באדיבות אברהם תשובה ומועדון "ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הגברים הנכים בכדורעף הפכה לסנסציה במשחקי טורונטו 76'. היא התבססה על נכי צה"ל בלבד הכניעה באולימפיאדה את כל הנבחרות. במשחק הגמר גברה בקלות 0:3 על אנגליה וזכתה במדליית הזהב. בראש נבחרת הכדורעף ניצב אז המאמן-שחקן אליעזר קלינה מפתח תקווה. אליעזר "לייזר" קלינה נפצע קשה בשירות מילואים מרסיס פגז סורי ברמת הגולן ב- 1974 ואיבד את רגלו. לידו של אליעזר קלינה שיחקו חגי זמיר בן קיבוץ זיקים ואהרון דנציגר בן קיבוץ גל-און (היום רופא אורטופד). שניהם שירתו בסיירת הצנחנים והשתתפו בקרב הקשה בכיבוש האי המצרי המבוצר שַדוּאָן ב- 22 בינואר 1970. חגי זמיר עלה בסערת הקרב על מוקש נעל ואיבד את רגלו. אהרון דנציגר חש לעזרתו ועלה אף הוא על מוקש נעל. גם רגלו נקטעה. אליעזר קַלִינָה, חגי זמיר, אהרון דנציגר, משה ברבלאט, דני גלעדי קטוע היד שזכה בשתי מדליות זהב בשחייה ואחת בא"ק, וגיבורי ישראל אחרים ששילמו בגופם את מחיר המלחמה, הפכו לאלופים אולימפיים בכדורעף. אנטוני סטיוארד ואנכי צילמנו בשתי מצלמות ב- Long shot ו- Close up את שחקני הכדורעף עומדים על דוכן המנצחים מספר אחת, דגל ישראל מתנוסס בראש התורן, והמנון התקווה מתנגן בהיכל המשחקים. תיעדנו את הרגע לצורך צירופו לסרט הדוקומנטארי הגדול שהפקתי, ביימתי, וכתבתי, "רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת טורונטו 1976", שעתיד היה להיות משודר בהצלחה חסרת תקדים ב- "מבט ספורט" במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. נבחרת הנכים של "בית הלוחם" בכדורעף הייתה סמל של הצלחה ונחישות. היא זכתה במדליות הזהב גם באולימפיאדת ארנהיים ב- 1980 ואולימפיאדת 1984 שהתפצלה ונערכה בשני מקומות, לונג איילנד – ארה"ב ו- סטוקמנדוויל – אנגליה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה באוגוסט 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל הורכבה על טוהרת נכי צה"ל הגיבורים. בתמונה נראה חגי זמיר מנחית כדור מהרמה מדויקת של אליעזר קלינה. מספר 10 הוא אהרון דנציגר. (באדיבות "בית הלוחם" ו- "מועדון ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תיעוד מ-אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה באוגוסט 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל יחד עם ספורטאים נכים אחרים חוגגת דקות ספורות לאחר זכייתה במדליית הזהב. קיצוני משמאל בשורת העומדים הראשונה, המאמן – שחקן אליעזר קלינה קטוע רגל ימין. רביעי משמאל בשורת העומדים הראשונה, משה ברבלאט. בשורת העומדים השנייה אפשר לראות במרכז התמונה את חגי זמיר (מימין לראשו של משה ברבלאט), לידו דני גלעדי (מזוקן), לשמאלו של דני גלעדי, אהרון דנציגר (מוסתר חלקית ע"י כף יד מנופפת של ספורטאי אנגלי). (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של קיץ 1976 נערכת בעיר הקנדית טורונטו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. הספורטאי הישראלי ד"ר אהרון דנציגר (במרכז) זוכה במדליית זהב בתחרות א"ק באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק").

נבחרת נכי צה"ל בכדור שער לעיוורים בראשותו של רפי פַלָח זכתה במקום השלישי בטורניר בטורונטו. רפִי פַלָח היה קצין הנדסה. מוקש שהתפוצץ לידו ב- 1968 קטע את מאור עיניו. ניצבתי עם המצלמה והמיקרופון ליד השלישייה הישראלית בתדריך האחרון על מדליית הארד. חוקי המשחק בכדור שער פשוטים. כל קבוצה מגלגלת כדור כוח בתורה לעבר יריבתה המגוננת על שער כדורגל מוקטן. באולם המשחק חייב לשרור שקט מוחלט. דממה. כדור הכוח מצויד בפעמונים. רעש הפעמונים מגלה לספורטאים העיוורים את מקומו בשעה שהכדור מתגלגל לעברם. זהו משחק מרתק. הספורטאים העיוורים חלקם עם שרידי ראייה חייבים להרכיב למרות הכל רטייה על שתי העיניים. ההופעה המזהירה והמדהימה של הספורטאים הנַכים באולימפיאדת טורונטו 1976 התאפשרה בשל מלאכת הארגון המצוינת של אריה פינק ומשה רשקס ובתמיכתו של שמואל ללקין מנכ"ל התאחדות הספורט ומנהלי מועדון "ספיבק" ומועדון "בית הלוחם". אי אפשר היה להוציא את ההצלחה הזאת אל הפועל ללא עזרתה ותמיכתה העצומה של הקהילה היהודית ב- טורונטו, ובראשה היהודי הקנדי הנדיב מוריי גולדמן. משה רשקס זוכר בשיחות התחקיר עמי : "מר מורי גולדמן יהודי קנדי עשיר מימן כ- % 75 מעלות שהיית משלחת הנַכים הגדולה ששיגרה מדינת ישראל לטורונטו 1976. התאחדות הספורט לנַכים ומשרד הביטחון השתתפו ב- % 25 הנותרים של העלויות. ללא מורי גולדמן אישיות בלתי רגילה, לא ניתן היה למַמֵש ולתרגם את יכולות השיקום של מועדוני "ספיבק" ו- "בית הלוחם" למדליות אולימפיות".

אנטוני סטיוארד ואנוכי עבדנו 15 שעות בכל יום. היינו חייבים לתכנן בקפידה את ליין אפ הצילומים. היו שם המון אירועים בקטגוריות הנכויות השונות ואנחנו היינו צוות צילום בודד. ירינו כ- 12000 (שניים עשר אֶלֶף) רֶגֶל (feet) של פילם עשוי Reversal. תיעדנו היטב בשתי מצלמות פילם שלנו את המאמץ וכוח הרצון של הספורטאים הנַכים שלנו בכל המגזרים, ביקשנו את תגובתם, ו-ריאיינו אותם. תיעדנו את תחושתם, הרגשתם, ו-מאמציהם הנפשיים הכבירים בעת המאבק להגיע לפסגה למרות גופם הפגוע. אנתוני סטיוארד הקנה לי ידע בסיסי בצילום ושימוש במצלמת הפילם השנייה שלו. גם אנוכי צילמתי ותיעדתי את מאבקיהם התחרותיים האולימפיים של הספורטאים הנכים של מדינת ישראל שנטלו חלק בתחרויות אולימפיאדת טורונטו 1976. ידענו שנינו שאנחנו אוצרים בידינו חומר צילום תיעודי בלעדי, מרתק, וחשוב. בתום כל יום צילומים באולימפיאדה חשנו לשדה התעופה הבינלאומי של טורונטו והטסנו את הפילם הארוז בקופסאות פח מיוחדות לאלכס גלעדי בירושלים. ליד ההצלחה המדהימה של הספורטאים הישראליים דרך כוכבו של אתלט נכה קנדי ארני בולדט צעיר (Boldt "Arni" Arnold) בן 18. רגלו השמאלית של ארני בולדט נקטעה כמעט כולה עד למפרק הירך בתאונת דרכים קשה כשהיה בן 3. בשל הקטיעה הגבוהה אי אפשר היה להתקין לו פרוטזה. ארני בולדט נידון להיות צמוד לקביים עד סוף חייו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. זהו ארנולד "ארני" בולדט נער קנדי בן 18 שנפצע קשה בתאונת דרכים בהיותו בן שלוש. רגלו הימנית נקטעה עד סמוך למפרק הירך. הוא הפך למרות נכותו הקשה לפנומן ו- ווירטואוז בקפיצה לגובה וקפיצה לרוחק מהמקום. ארני בולדט הפך לפלא השמיני באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. הוא הציב רָף חדש לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. הייתי עֵד לתצוגת הספורט המופלאה שלו באִצטדיון "אטוביקוק" בטורונטו. תיעדתי אותו בהרחבה בסרט הדוקומנטארי ההוא שלי, שקראתי לו, "אולימפיאדת הנכים – טורונטו 1976". (התמונה באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו באוגוסט 1976. האתלט הקנדי בן ה- 18 קטוע רגל ימין עד מפרק הירך מכניע רף בגובה של 1.86 מ' וקובע שיא עולם לקטועי רגליים. כל הפעילויות באִצטדיון הופסקו ברגע שקפץ. 5000 צופים באִצטדיון "אטוביקוק" בטורונטו הריעו לו ממושכות. (מקור : בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ארבע שנים מאוחר יותר. אולימפיאדת הנַכִים ב- ארנהיים – הולנד 1980. ארני בולדט מנתר מעל רף שגובהו 1.91 מ'. הוא כבר חלף מעל רף שגובהו 2.00 מ'. הוא נכשל שלוש פעמים באולימפיאדת ארנהיים 1980 לעבור גובה של 2.01 מ'. באולימפיאדת סיאול 1988 בהיותו בן 30 קבע ארני בולדט שיא עולם חדש 2.06 מ'. הישג מדהים ו- פנטסטי שלא יישבר כנראה עוד זמן רב. (מקור : בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קומתו של ארני בּוֹלדט מתנשאת ל-1.90 מ', אולי בשל כך אהב את אתגר הקפיצה לגובה יותר מכול. היה לו ניתור מדהים והוא פיתח סגנון פנטסטי ומיומנות מיוחדת כדי לרַחֵף מעל רף הזהה לגובהו האישי. הוא היה ווירטואוז – פנומן שרכש לו מוניטין רב בקנדה. כשהתייצב במתקן הקפיצה לגובה היה כבר מספיק מפורסם כדי שהצלם שלי אנטוני סטיוארד ואנכי נחוש לשם. כל האצטדיון שבת ממלאכה. התחרויות נפסקו ומאות אתלטים רתוקים לקביים ועגלות נכים סובבו אט-אט את מזרן הקפיצה לגובה כדי לחזות ב-ארני בולדט ספורטאי נכה הטוב בעולם. הוא חלף על פני כל גובה שהוצב בפני, ועכשיו התכונן לשבור את שיא העולם. הרָף הוצב בגובה של 1.89 מ'. שום ספורטאי בתבל, נכה עם רגל אחת, מעולם לא חלף מעל גובה מדהים שכזה. חמשת אלפי הצופים ביציעי אטוביקוק – סנטניאל פארק נעצו את מבטם באתלט המחונן שכבר פשט את בגד האימון שלו והתכונן לקפיצת חייו. אני זוכר היטב את הרגע הזה. לעולם לא אשכח אותו. הייתי שם. זַרזיפי גשם שטפו את המסלול. הוריתי לאנטוני סטיוארד ללחוץ על הֶדֶק המצלמה. אני תיעדתי את האירוע מזווית צילום שונה במצלמה השנייה של הצלם הקנדי שלי. ארני בולדט הניח את הקביים על המסלול וניצב מול הרַף עומד על רגל אחת כמו חסידה. חוש שיווי המשקל שלו היה מושלם. כמו של עוף. הוא לא זע. זה היה האתגר של חייו. הס הושלך ביציעים. הייתה דממה באצטדיון. היה כל כך שקט עד שאפשר היה לשמוע את רעש המנועים של שתי המצלמות המתעדות אותו עומד שליו, מתבונן ברָף, ומרוכז במשימה. הוא הפך לדמות כה נערצת בטורונטו ובעולם כולו. לפתע הניף את שתי ידיו אל על והחל לנתר על רגלו הימנית לעבר המזרן. ידיו נעו בתנועות סיבוביות מעלה ומטה. הוא נראה לפתע כמו נֶשֶר ששועֵט וצובר תאוצה בדרך להמראה אל הרקיע. זה היה מראה מדהים. ארני בולדט ניתק מהקרקע ובתנועה הדורשת קואורדינציה מורכבת, מעין הכלאה וערבוב של סגנון פוסברי עם סגנון גלילת בטן, חלף מעל רָף שגובהו 1.89 מ' ושבר את שיא העולם של עצמו. הוא היה פנומן בעל ניתור שמעולם לא ראיתי כמותו, והוכיח שוב ושוב כי אין גבול ליכולתו ולכוח רצונו של האדם. בתום התחרות ראיינו אותו. ארני בולדט סיפר לנו בגילוי לֵב על אהבתו העצומה לספורט ועל אימוניו הרבים. הרשימה אותי אישיותו הבלתי רגילה ודבקותו במשימה מעבר לכשרון הטבעי בו ניחן. הוא היה נער קנדי ביישן, צנוע, ועניו.

ביום שני – 16 באוגוסט 1976 שבתי מטורונטו למשפחתי בירושלים. למחרת התייצבתי במחלקת הספורט כדי לערוך את הסרט הדוקומנטארי על הספורטאים הנכים של ישראל באולימפיאדת טורונטו 1976. אלכס גלעדי הבין כמוני שאנחנו מחזיקים בידינו חומר תיעודי דרמטי חסר תקדים בחשיבותו. רצינו לחשוף את הצלחת הספורטאים הנכים של ישראל כשהסיפור עדיין טרי וחם, כבר ב- "מבט ספורט" הקרוב במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. הדרך היחידה לערוך חומר צילום כה רָב ולהגיע לשידור במועֵד כה מהר, ובתוך כמה ימים, היה לקבל את העורך המוכשר ההוא אורי ג'אנה שהיה "משוגע לדָבָר" כמוני. אורי ג'אנה היה עורך סרטים דגול ורמה בפני עצמה. הוא הסכים לשבת יחד עמי ליד שולחן העריכה של סרטי פילם ה- Steenbeck, תשעים ושמונה שעות ברציפות כדי לערוך 12000 (שניים עשר אֶלֶף) feet שצולמו בפילם Reversal. זאת לא הייתה משימת עריכה פשוטה. הסתגרנו ארבע יממות בחדר העריכה החשוך שהקצה לנו גדעון דרורי ז"ל אז מנהל מחלקת העריכה בפילם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. בבקרים נסענו איש איש לביתו לשעה מקלחת, ושבנו מייד שוב ל- Steenbeck. מיכה לוירר ז"ל מנהל מחלקת הקוֹל בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא עשה אישית את ה- Mix sound לסרט. אורי ג'אנה ואנכי עמדנו במשימה שהצבנו לעצמנו. המסמך הדוקומנטארי בן 70 דקות היה מוכן להקרנה שידור ב-מוצאי שבת ההיא ב- 21 בחודש אוגוסט של שנת 1976 על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

אלכס גלעדי ז"ל היה הראשון שראה את המוצר הסופי. לעולם לא אשכח את תגובתו : "…יוֹאָשִיש, כמה אני שמח עכשיו שהשארתי אותך בטוֹרוֹנְטוֹ…", אמר לי והוסיף באנגלית, "Unforgettable, יואשיש, Unforgattable…זהו מסמך דוקומנטארי מדהים, יוֹאָשִיש הגעת לשיא טלוויזיוני חדש בעשיית הסרט הזה, ועוד בתוך ארבעה ימים…". הוא חיבק ונישק אותי. זה היה אלכס גלעדי ז"ל מנהיג שידור לפני שהוא ידע ובטרם כולנו ידענו שהוא אומנם כזה (!). סרט התעודה ההוא בן 70 דקות, "רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת טורונטו 1976", סיפר על הצלחתם המדהימה של הספורטאים הנַכים באולימפיאדת טורונטו 76' שודר במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. הסרט זכה למוניטין רָב והערכה גדולה מפני שחשף בפעם הראשונה בטלוויזיה את המאבק ההרואי של הספורטאים הנכים במוגבלויות של עצמם. ההצלחה הדרמטית של הספורטאים הנַכים הישראליים בטורונטו 1976 היוותה נקודת מִפְנֶה בתודעת הציבור ובתודעת הטלוויזיה הנוגעת לשיקום הנכים באמצעות העיסוק בספורט.

הספורטאים הנכים של ישראל צברו 75 (שבעים וחמש) מדליות אולימפיות ודורגו במקום השישי מתוך ארבעים ושלוש מדינות אחרי ארה"ב, גרמניה, שוודיה, אנגליה, והולנד. לדירוג היה רק פירוש אחד. ישראל ניצבת בפסגה העולמית ביכולות השיקום של הנַכים באמצעות העיסוק בספורט. זאת הייתה הצלחה ספורטיבית חברתית ותרבותית בה חברה חופשית ודמוקרטית של מדינת ישראל מעניקה מיכולותיה הכלכליות למען אנשים שגורלם התעמר בהם ו/או חיילים שנפצעו בעת שירותם בצה"ל ונשבעו להקריב את חייהם אם יידרשו לכך. רבים שאלו אותי את השאלה הבלתי הנמנעת מדוע הספורטאים הישראליים הנַכים כה מצליחים בזירה האולימפית בעוד עמיתיהם הבריאים נכשלים באותה הזירה. אין לי תשובה חד משמעית לפשר העובדה הזאת. חלק מהתשובה וודאי טמון ברצינותם ואישיותם יוצאת הדופן של הספורטאים הנַכים המצטיינים. היכן פוגשים ספורטאים כה אמיצים, כה גיבורים, וכה דבקים במשימה ברמתם של ברוך חגאי, רוני בולוטין, יזהר כהן, חנוך בודין, זיו בטר, אורי ברגמן ורבים אחרים. כישרונם ודבקותם חסרת הפשרות במשימת הספורט הולידה בסופו של דבר מדליות אולימפיות.

רעיון ספורט הנכים בעולם ובארץ.

את רעיון ספורט הנַכים הגה לראשונה ב- 1948 הפרופסור האנגלי לרפואה סיר לודוויג גוטמן. הוא יזם את משחקי סטוקמנדוויל לספורטאים נכים באנגליה מייד בתום אולימפיאדת לונדון . הוא היה הראשון ששילב את הספורט כחלק מתהליך השיקום של נפגעי עמוד השדרה בבית החולים סטוקמנדוויל שאותו ניהֵל. הספורטאים הנַכים בעולם משווים את שיעור קומתו של פרופסור לודוויג גוטמן אבי ספורט הנַכים בעולם לזוֹ של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. פרופסור לודוויג גוטמן היה הראשון שהעלה את רעיון שיקום הנכים באמצעות הספורט לסדר היום הציבורי בעולם . ב- 1952 הפכו משחקי סטוקמנדוויל לאירוע בינלאומי. בתחרויות השתתפו גם ספורטאים נכים מהולנד. פרופסור ספירא פיתח ב- 1960 בבית החולים תל השומר את רעיון שיקום הנַכים באמצעות ספורט שהגה בסטוקמנדוויל פרופסור לודוויג גוטמן. ב- 1960 נערכה ברומא האולימפיאדה הראשונה לספורטאים נכים. הספורטאים הישראליים זכו במדליית זהב אחת, 2 מדליות כסף ו- 2 מדליות ארד. ב- 1964 התקיימה אולימפיאדת הנכים בטוקיו. הספורטאים הישראליים שבו עטורים ב- מדליות זהב, 3 כסף, ו- 10 מארד.

ב- 1968 סירבה מכסיקו לארח את אולימפיאדת הנַכים השלישית. מדינת ישראל נטלה על עצמה את משימת הארגון. הוועדה המארגנת כללה את אריה פינק יו"ר התאחדות ספורט הנכים בישראל ומנהל המטה שלו יוסף עובד, וסייעו לידו יריב אורן ז"ל, שמואל שומכר ז"ל, גרשון הוברמן, וראובן הלר. אולימפיאדת הנכים בהשתתפות 750 ספורטאים משותקים בכיסאות גלגלים ו- 450 מלווים מ- 29 מדינות התקיימה בתל אביב ב- 1968. טקס הפתיחה נערך באצטדיון האוניברסיטה בירושלים וחזו בו 18000 (שמונה עשר אֶלֶף צופים. למשביע הספורטאים נבחר הספורטאי הוותיק צביקה בן צבי, שאמר, "אנחנו נשמור על האחווה, האחדות, והרוח הספורטיבית". התחרויות נערכו בעיקר במתקני מועדון "ספיבק" ברמת גן, "אוהל שם" בתל אביב, ובאצטדיון הכדורגל המקומי. הספורטאים שוכנו בכפר המכבייה .נבחרות הגברים והנשים בהדרכתם של שמעון שלח וראובן הלר זכו במדליות הזהב. נבחרת הגברים גברה במשחק הגמר על נבחרת ארה"ב. ב- 1968 עלה לגדולה הכדורסלן האגדי ברוך חגאי שהיה גם אלוף במשחק טניס השולחן. משלחת ישראל דורגה במקום השלישי אחרי משלחות ארה"ב ואנגליה, ו-ספורטאיה זכו ב- 62 מדליות אולימפיות. 17 מדליות זהב, 21 מדליות כסף, ו- 25 מדליות ארד. יגאל אלון סגן ראש הממשלה של לוי אשכול אמר בטקס הנעילה : "…באולימפיאדת הנכים הזאת על אף הכמיהה להגיע למקום הראשון, אין מפסידים, יש בה רק מנצחים, כי כל אחד ממשתתפיה כבר זכה בניצחון גדול של הרוח על חולשת הגוף…". באולימפיאדת היידלברג 1972 זכו הספורטאים הישראליים ב- 9 מדליות זהב, 10 מדליות כסף, ו- 9 מדליות ארד. ואז באה בתור האולימפיאדה הבלתי נשכחת של טורונטו 1976 שהצטרפו אליה גם ספורטאים קטועי גפיים ועיוורים. שליש ממניין המדליות הושגו בבריכת השחייה.

מרגלית זוננפלד ז"ל (2017 – 1925). אישיות דגולה, נערצת, ודבקה עד כלות במשימתה, מי שהקדישה את חייה לקידום, טיפול, הדרכה, וטיפוח ספורט הנכים במדינת ישראל, איננה עוד. מרגלית זוננפלד מתה בהיותה בת 92. היא לא זכתה לקבל את הפרס היקר שמעניקה מדינת ישראל לבניה ובנותיה, את פרס ישראל.

מרגלית זוננפלד ז"ל נולדה ב- 26 בנובמבר 1925 בברנו בירת מורביה ברפובליקה צ'כוסלובקיה. במרס 1939 נכנס הצבא הגרמני לעיר. גורלה של צ'כוסלובקיה נחרץ לשבט לאחר חתימת ההסכם המדיני המביש במינכן ב- 30 בספטמבר 1938 בין ראש ממשלת אנגליה נוויל צ'מברליין לבין אדולף היטלר קנצלר גרמניה הנאצית. נוויל צ'מברליין חזר מרוצה מעצמו ללונדון. בפתח המטוס שהחזיר אותו לבירה, כשבידו האחת המטרייה השחורה וידו השנייה מנפנפת בפיסת הנייר של הסכם מינכן, הכריז לפני המצלמות המתקתקות והעיתונאים הרבים, "הצלתי את השלום בדורנו". כעבור כמה חודשים פלשה גרמניה לצ'כוסלובקיה בטענה כי חבל ה-סודטים שייך לרייך השלישי. הסכם מינכן הופר. זה היה תחילת סופה של יהדות צ'כוסלובקיה שהושמדה במחנות המוות של אדולף היטלר. מרגלית זוננפלד ואחותה התאומה רות ניצלו ברגע האחרון. הן הצטרפו במרס 1940 בעיצומה של מלחמת העולם ה- 2 לקבוצה האחרונה של ילדים יהודיים שקיבלו את הסרטיפיקאטים (רשיון כניסה לארץ ישראל מטעם השלטון המנדטורי הבריטי) המיוחלים, והועלו ממש בדקה ה- 90 במסגרת עליית הנוער מצ'כוסלובקיה לארץ ישראל. האחות הגדולה לוֹטֶה שרדה את טרייזנשטדט. ההורים אירמה וקארל זוננפלד נספו בשואה. אביה של מרגלית זוננפלד, עו"ד – ד"ר קארל זוננפלד היה ממייסדי "מכבי צ'כוסלובקיה" בתחילת המאה העשרים ובעצמו שימש כמדריך התעמלות. – ילדה מרגלית זוננפלד נקשרה לספורט. היה לה ממי ללמוד. בעיקר אהבה את השחייה והקפיצות למים כפי שסיפרה לי שנים מאוחר יותר.

במאי 1940 התמנה ווינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה במקומו של נוויל צ'מברליין . אירופה נשטפה כבר בנהרות של דם. ב- 1940 החלה מרגלית זוננפלד חיים חדשים בארץ ישראל. היא למדה בכפר הנוער שפיה. אח"כ הצטרפה עם בני קבוצתה לחברת ההכשרה בגבע והפכה לחלוצה. ב- 1945 הצטרפה עם חברי ההכשרה לקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. היא הוכשרה כמורה לחינוך גופני והפכה למדריכת שחייה בקיבוצי עמק בית שאן. לאחר שעזבה את הקיבוץ נענתה ב- 1958 לפנייתו של הפיזיותרפיסט גרשון הוברמן לשמש מאמנת שחייה לילדים משותקים נפגעי פוליו בבריכת גורדון בתל אביב. בשנת 1961 נחנך על גדות הירקון מועדון הספורט לנכים על שֵם ספיבק – מרכז הספורט של איל"ן – הודות ליוזמה משותפת של גרשון הוברמן ונשיאת איל"ן גב' בטי דובינר. מרגלית זוננפלד נרתמה למשימה שהפכה להיות תכלית חייה. היא שיקמה את היכולות הגופניות של הילדים הנַכים באמצעות השחייה וחוללה פלאים. ב- 1974 הצטרפה מרגלית זוננפלד לצוות מדריכי השחייה של נכי צה"ל. בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 נוספו נַכים חדשים. נכי צה"ל התאמנו במועדון "ספיבק" בימים שקדמו להקמת "בית הלוחם". מרגלית זוננפלד הפכה ברבות השנים למאמנת שחייה דגולה יצרה מסורת שחייה. שליש מהמדליות של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת טורונטו 1976 הושגו בבריכת השחייה. היא הבינה והכירה היטב את נתיב השחייה באמצעותה ניתן לשקם את המשותקים, הקטועים, והעיוורים בדרך לפסגת חייהם. הספורטאים הנכים מצאו נתיב ללבה. המובחרים והכישרוניים שביניהם התייצבו בבריכה שלה כדי שתהפוך אותם לאלופים אולימפיים .

רוֹן בּוֹלוֹטִין נולד ב- 1956 בתל אביב. את שירותו הצבאי עשה בסיירת "שקד". ב- 1975 איבד את רגלו מ-מוקש שהתפוצץ בעת תרגיל של הסיירת בסינַי. גם עיניו נפגעו. רון בולוטין הגיע אל מרגלית זוננפלד. באולימפיאדת הנכים שנערכה בארנהיים ב- 1980 הפך רון בולוטין לאלוף אולימפי בעל שתי מדליות זהב. הוא ניצח ב- 100 מ' בסגנון פרפר בזמן של 1:06.34 דקה, ו- 100 מ' בסגנון חופשי בתוצאה של 1:02.00 דקה. תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד נטל חלק בעוד שתי אולימפיאדות בזאת של 1984 שנערכה בשני מקומות, ניו יורק בארה"ב וסטוקמנדוויל באנגליה, ובאולימפיאדת סיאול 1988. באולימפיאדת סיאול 1988 זכה במדליית זהב נוספת כששיפר את שיאו ב- 100 מ'פרפר בתוצאה של 1:05.82 דקה. רון בולוטין זכה בשלוש אולימפיאדות ב- 10 מדליות אולימפיות, שלוש מתוכן מזהב.

חֲנוֹךְ בּוּדִין נולד ב- 1962. הוא איבד את ידו במלחמת שלום הגליל בלבנון. פגז סורי קטע את ידו מתחת למרפק. הוא התייצב אצל מרגלית זוננפלד והפך לאלוף אולימפי בשחייה. באולימפיאדת הנכים ב- 1984 טרם הרשים אך באולימפיאדת סיאול 88' היה כבר אלוף אולימפי כפול במשחים ל- 100 מ' בסגנון גב בתוצאה של 1:17.28 דקה ו- 100 מ' בסגנון מעורב אישי בזמן של 2:39.40 דקות. הוועדה המארגנת של משחקי המכבייה ה- 13 שנערכה ב- 1989 בתל אביב בחרה ב-חנוך בודין להיות נושא הלפיד ומדליק משואת המשחקים.

יִזְהָר כּהֵן נולד ב- 1962 בקיבוץ דגניה א'. הוא שירת בסיירת מובחרת ונפצע ממוקש בפעולה מבצעית ב- 1986 בלבנון, איבד את מאור עיניו והתעוור. יזהר כהן הגיע לבריכת השחייה של מרגלית זוננפלד והפך לגיבור אולימפיאדת הנכים בסיאול 1988. הוא זכה בשלוש מדליות זהב ואחת מכסף. יזהר כהן ניצח במשחה בסגנון גַב ל- 100 מ'בתוצאה של 1:02.86 דקה,זכה ב- 50 מ' בסגנון חזה בזמן של 27.26 שניות, סיים שני ב- 100 מ' חתירה בזמן של 1:23.82 דקה, וכן היה ראשון ב- 50 מ' בסגנון פרפר בתוצאה של 36.79 שניות.

זִיו בֶּטֶר נולד ב- 1965 בקיבוץ להבות הבשן. הוא לקח חלק בפעולה מבצעית בלבנון ונפגע בשתי עיניו ממוקש שהתפוצץ. הוא איבד את ראייתו בעין אחת ובשנייה נשאר עם שרידי ראייה מינימאליים בלבד. זיו בטר הצטרף לאימוני השחייה תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד. באולימפיאדת הנכים בברצלונה 1992, זכה בשתי מדליות כסף במשחה ל- 100 מ' גַב בזמן של 1:24.07 דקה ובמשחה ל- 400 מ'בסגנון חתירה בזמן של 4:43.64 דקות. הוא זכה במדליית הארד במשחה ל- 200 מ' גַב בתוצאה של 2:41.28 דקות. באולימפיאדת הנַכים שנערכה באטלנטה ב- 1996 זכה זיו בטר בשתי מדליות ארד נוספות : הוא עבר 50 מ' בסגנון חתירה בזמן של 26.97 שניות, ו- 100 מ' בסגנון חתירה בתוצאה של 1:00.01 דקה .

טקסט תמונה : אלה הם שלושת אלופי השחייה האולימפיים הישראליים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יזהר כהן (עיוור), חנוך בודין (קטוע יד), זיו בטר (שרידי ראייה). (התמונה ניתנה לי באדיבות "בית הלוחם". הצילום של אריאל בשור).

גב' מרגלית זוננפלד ז"ל יצרה מסורת בשחייה שהתגלמה בהצלחה היוצאת דופן של שחייני נכי צה"ל. הקו המרכזי של הדרכתה בבריכת השחייה היה להוציא את מרב היכולות מהאנשים, ולהעניק לכל אחד מהם תחושה שבמסגרת המגבלות האישיות שנוצרו, יש לכולם יכולות שאולי אינם יודעים ומכירים אותן. והדבר החשוב ביותר אולי היא יכולת העידוד שלה. "גם אם אתם נַכִים החיים לא נגמרו", נהגה לומר לחניכיה ספורטאים האמיצים שבאו להתאמן אצלה. היא חוננה בחוש המיוחד שאִפשר לה תובנה וחדירה עמוקה לנפשו וגופו של הספורטאי הנכה ושילובם נוכח אתגר המגבלה הגופנית. מרגלית זוננפלד עבדה שנים רבות גם עם ילדים משותקים נפגעי הפוליו. היא הגיעה עמם להישגים מפליגים. גולת הכותרת שלה היו הישגיה עם שחייני נכי צה"ל של "בית הלוחם". השחייה התחרותית הייתה המשך ישיר של לימוד השחייה. היא עודדה לכך כל מי שגילתה בו כישרון, התמדה והנאה משחייה. היא ראתה באימוני השחייה דרך מצוינת לפיתוח סבולת לב – ריאה, ובהשתתפות בתחרויות שלב חשוב בעיצוב האישיות. תחושת "יחדיו", הפִרגון ההדדי, השחייה המשותפת במחנות האימונים, השעות הרבות בעת האימונים, ובסופם הצלחה מדהימה חוללו משהו מאוד חיובי לשחיינים. למרגלית זוננפלד ז"ל. שמורות זכויות עצומות בתחום לימוד השחייה לנכים ובאימון והדרכה בתחום השחייה התחרותית. במשך השנים עברה ההגמוניה בשחייה ממועדון "ספיבק" למועדון נכי צה"ל ב- "בית הלוחם". מספרם של נכי צה"ל גדל בהם קטועים רבים ועיוורים הלך וגדל עם כל מלחמה נוספת. מספר נכי הפוליו לא עלה. המחלה הקשה הודברה ע"י חיסונים רפואיים. התחזקותו של "בית הלוחם" בשחייה התחרותית קשורה גם לגיל הספורטאים. כאשר מדובר בילדים נכים יש צורך לדחוף אותם. לא כך עם נכי צה"ל. שחייני נכי צה"ל נפגעו בהיותם בני 18 ומעלה. זהו הבדל עצום. רבים מהם שחו לפני שנפצעו בקרבות. לא היה צורך לדחוף אותם. זוהי הסיבה שבתחום השחייה התחרותית אין כמעט דוֹר המשך של שחיינים משותקים. בהיותה בת 80 כתבה מרגלית זוננפלד ז"ל את סיפור חייה בספר שקראה לו, "במים כולם שווים – סיפורה של מרגלית, סיפור שחיית הנכים בישראל " [1]. חנוך בודין, ד"ר רון בולוטין, וזיו בטר כתבו לה דברי הקדשה בספרה הנפלא.

חנוך בודין כתב והקדיש לה את המילים הבלתי נשכחות האלה, כלהלן: "מרגלית זוננפלד היא שותפה בכל. המפגש הראשון היה בבריכת בית הלוחם בחורף 1983. היום במט לאחור ניתן להעריך את סבלנותה הרבה לאותם החברה הצעירים ואני ביניהם שמגיעים לבריכה עם כל שגעונותיהם ועם יכולת השחייה המגוחכת שלהם. מאותו חורף ועד היום עברנו שעות רבות, יפות וקשות, בבריכה ומחוצה לה. מרגלית זוננפלד הינה שותפה קבועה לאימונים, לחיים המשפחתיים, לרגעים היפים בזירה הבינלאומית וגם לרגעים המאכזבים והכואבים. היא מלווה קבועה מרגע הלימוד של התנועה הראשונה במים ועד לניצחונות, למדליות האולימפיות, ולשיאי העולם. את הקשר המיוחד שנוצר בינינו ובין מרגלית זוננפלד קשה לתאר במילים, אבל כלולים בו הרבה הערכה, שיתוף ואהבה הדדיים".

ד"ר רון בולוטין כתב והקדיש לה את הטקסט המרגש הזה, כלהלן: "מרגלית זוננפלד, כולם היו בנייך. הגעתי באביב 1976 לבריכת בית הלוחם באפקה . מאז ועד היום יש למרגלית זוננפלד מקום משמעותי בחיי. בתחרויות , ואחרי כן בשנים של עבודה משותפת כמאמן בספיבק ובית הלוחם. בכל אלה ראיתי ולמדתי. בשבילה – השחיין הוא תמיד המרכז. הוא החשוב. מרגלית זוננפלד תרוץ, תסייע, ותארגן – הכל למען השחיינים. ואולי מעלתה הנאצלת ביותר של מרגלית זוננפלד, שידעה להצמיח דוֹר שני של מאמנים טובים. לא כל איש מקצוע מסוגל ורוצה בכך. לפעמים יש הרואים בכך איום על מעמדם המקצועי. אבל מרגלית זוננפלד עודדה רבים מאִתנו ללמוד ולהתקדם. כמה מחניכיה וביניהם אורי ברגמן ואני עברנו קורס מאמנים וחזרנו לאמן ולהדריך בספורט הנכים . מרגלית זוננפלד ראתה בהצלחה של כל אחד מאתנו את הצלחתה, ושמחה בהצלחתו של כל אחד מאתנו בלב שלם. זכיתי לשעות רבות של עבודה לצִדה של מרגלית זוננפלד, ובהן התפעלתי מהעין החדה שלה שמאתרת במהירות את הבעיה, מהיצירתיות בשיפור הסגנון, מהגישה האומרת שאין כללים בעבודה עם הנַכים. כל אחד הוא מיוחד והפתרונות שונים ומגוונים. ענף שחיית הנַכים שמרגלית זוננפלד הקימה כמעט לבדה הוא הענף מספר אחד ללא עוררין בספורט הנַכים. אין ענף נוסף בו מספר רָב כל כך של ספורטאים זכו במספר כה גדול של מדליות בתחרויות הבינלאומיות – וכולם היו בנייך. ההיסטוריה של ענף השחייה לנכים היא בעצם סיפורה של מרגלית זוננפלד. מהשיקום של הנכה הקשה והבודד ועד להישגי השיא באולימפיאדות. וכך גם לגבי עצמי. כמעט כל דבר שעשיתי בשחיית הנַכים במהלך 22 השנים, כולל ההישגים וההתפתחות המקצועית, הם במידה רבה בזכותך, מרגלית זוננפלד".

זיו בטר רשם והקדיש לה את התמליל המרגש הזה, כלהלן : "מרגלית זוננפלד במרכז העניינים, מאז היכרתיך בקיץ 1988 היית כל הזמן במרכז העניינים. רצה, מסדרת, דואגת, שורקת, מודדת זמנים, ומעודכנת בכל רגע על מצב העניינים של כל שחיין בנפרד. רגעים רבים של "ביחד" באימונים, במחנות האימונים, בתחרויות בארץ ובחוץ לארץ הותירו בי אוסף אדיר של זיכרונות וסיפורים שרק מעטים מהם אעלה כאן. גמישות היא חלק בלתי נפרד מהשחיין. לשמחתי התברכתי בגמישות טבעית די טובה. הודות לכך נהניתי במשך שנים מקריאותייך בעת שיעורי הגמישות באימונים, "יופי זיו, כולם להסתכל איך זיו עושה את התרגיל". לטוס לתחרויות בחו"ל אולי נראה לפעמים כמו נופש רווקים או התגייסות למילואים, אך את הפכת את זה תמיד לקייטנה של החופש הגדול. מ- "מציצות" בהמראה, ריצות לוודא שהכול מסודר במגורים, ההשכמות, הַדִגְלוֹנִים והמזכרות, הדאגה לכל פרט ופרט. ילדים עבורך היו פוטנציאל ענק. לאלה במועדון "ספיבק" דאגת שיגיעו ליכולות מוטוריות ואחרות רבות ככל האפשר שיוכלו להסתדר בכל מצב. תמה תקופה ארוכה מאוד שאני רק חלק ממנה. אני בטוח שעוד שנים רבות נרגיש את נוכחותך באימונים. כבר היום, בחינוך הדוֹר הבא של המאמנים, אנו משתמשים הרבה במשפט, "…מרגלית זוננפלד כבר מזמן הייתה…". הלוואי שכעת תתני לעצמך פסיק ממה שהענקת לנו, לנבחרת השחייה, ולי בפרט".

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים בסיאול בירת דרום קוריאה ב-שנת 1988. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חנוך בודין, יזהר כהן, וד"ר רוני בולוטין. גיבורים בשדות המערכה הצבאיים של מדינת ישראל ואלופי שחייה אולימפיים שלא יישכחו. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשפה בפעם הראשונה ב- 1976 את הצטיינותם של הספורטאים הנַכים במדינת ישראל באולימפיאדת טורונטו 76' ואת דרך שיקומם ופעילותם המיוחדת. אלכס גלעדי ביקש להמשיך את מלאכת התיעוד גם באולימפיאדת הנכים של 1980 בארנהיים – הולנד. ב- 24 בינואר 1980 שלח אלכס גלעדי את הצעת הכיסוי שלו ליוסף "טומי" לפיד. כך כתב לו [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט ירושלים , 24.1.1980

אל : יוסף לפיד.

מאת : אלכס גלעדי.

הנדון : אולימפיאדת הנכים ארנהיים – הולנד 1980.

בתאריכים 5.7.1980 – 21.6.1980 תתקיים בארנהיים – הולנד, אולימפיאדת הנַכים. משלחת ישראל תכלול 50 ספורטאים. מן הראוי להדגיש כי באולימפיאדה האחרונה שהתקיימה בטורונטו 1976 זכו ספורטאינו לתהילה רבה ול- 42 מדליות זהב. אנחנו שלחנו את יואש אלרואי לטורונטו שהכין סרט בן 70 דקות על התחרויות וגם הסרט זכה להצלחה גדולה. אני מבקש לשלוח כתב וצוות צילום להולנד במגמה לשדר קטעי תחרויות במהלך המשחקים ולהכין סרט ארוך במועֵד מאוחר יותר.

בברכה, אלכס גלעדי

לא היה לכך המשך מיידי. מנכ"ל רשות השידור ב- 1980 יוסף "טומי" לפיד דחה על הסַף את בקשתו של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בימים ההם לכסות את משחקי אולימפיאדת הנַכים בארנהיים – הולנד בקיץ 1980. הוא נימק את החלטתו בקשיים תקציביים של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה צחי שמעוני ומנהל החדשות חיים יבין תמכו ביוסף "טומי" לפיד. "אין לכך כסף", הם אמרו לאלכס גלעדי. יוסף "טומי" לפיד דחה בלי סוף יוזמות שידור נוספות של אלכס גלעדי. הוא לא הסכים לשדר את תחרויות גביע העולם בא"ק במונטריאול 1979 בטענה שזה לא מעניין, הוא לא רצה לשָדֵר את גמר אליפות ישראל בטניס בתירוץ שזה לא חשוב מספיק, הוא סירב להטיס משלחת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מוסקבה 80'. "ראש הממשלה מנחם בגין החרים את המשחקים האולימפיים, על כן לא יכול להיות שאני אשלח לשם את אנשי רשות השידור", אמר לאלכס גלעדי. אח"כ דחה לחלוטין את רעיון כיסוי אולימפיאדת הנכים ב-ארנהיים. אלכס גלעדי הבין שיוסף "טומי" לפיד מתחמק ומשחק עמו משחקים. הוא היה מזועזע ממנו ומהתרגילים החמקמקים שלו.

הספורטאים הנַכים השיגו באולימפיאדת ארנהיים 41 מדליות. 12 זהב, 18 כסף, ו- 11 ארד, אך לא הייתה שם שום מצלמת טלוויזיה שלנו כדי לתעד את ההישגים האלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא צילמה ולא שידרה אפילו פריים אחד מהתחרויות בארנהיים. באולימפיאדת ארנהיים שיפר הווירטואוז הקנדי ארני בולדט את שיאו העולמי בקפיצה לגובה והעמיד אותו על 1.96 מ'. שלושת ניסיונותיו לנתר מעל רף של 2.01 מטרים נכשלו. קצפה של התאחדות הספורט לנַכים יצא על יוסף "טומי" לפיד והוא נבהל. הוא ידע ששגה עיתונאית והבין שהחמיץ אירוע ספורט רגיש וחשוב בעל משמעות חשובה ביותר לציבור בישראל. ב- 4 באוגוסט 1980 ביקש את עזרתו של אלכס גלעדי כדי שיציל אותו מאימת הנַכים [3]. האיש הנושא במשרה החשובה ביותר בשידור הציבורי שפסל לחלוטין את כיסוי אולימפיאדת ארנהיים, כתב לפתע לאלכס גלעדי, כי ספורט הנַכים הוא חשוב ויפה.

רשות השידור

המנהל הכללי ירושלים. כ'ב באב תש"מ, 4 באוגוסט 1980

אל : אלכס גלעדי באמצעות חיים יבין באמצעות יצחק שמעוני.

הספורטאים הנַכים נפגעו מכך שלא זכו לכיסוי יותר נרחב על הישגיהם באולימפיאדה. כזכור לך, הצעת לשלוח צוות להולנד והדבר לא הסתייע בידינו מסיבות תקציביות. אישרתי במקום זאת את שיגורו של צבי לידר לקראת סוף התחרויות אך לא השתמשתם בהצעתי. התוצאה היא, שבניגוד לשנים קודמות, הישגיהם כמעט לא זכו לכיסוי. חשבתי שיש מקום להקדיש תוכנית ספורט ביום ה' לספורטאים הנכים ללא קשר עם האולימפיאדה. אני יודע שהנושא אינו חדש, אך הוא חשוב ויפה, ובטוחני כי ניתן להפיק סרט דוקומנטארי מעניין ומחמם את הלֵב על אספקטים של ספורט הנכים שלא זכו עדיין לטיפול מלֵא. אני מציע לעשות זאת בתום החופשה שלכם ולפני חידוש עונת הספורט.

בברכה ,

יוסף לפיד

אלכס גלעדי התעלם ממכתבו של יוסף "טומי" לפיד. הוא פשוט בז לוֹ ולחוצפתו ולניסיון הפתטי שלוֹ לחמוק מהביקורת הציבורית שחטף בעקבות סירובו לכסות את אולימפיאדת ארנהיים. בנובמבר 1980 עזב אלכס גלעדי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. לאחר שהתמניתי לתפקיד מנהל מחלקת הספורט עשיתי מאמצים רבים לכסות יותר את פעילות ספורט הנכים בישראל ולחשוף אותו בטלוויזיה. זה לא היה מקובל. ב- 20 במאי 1981 וב- 7 ביוני 1981 מצאתי על שולחני שני מכתבי תודה מרגשים מראובן הלר ומשה רשקס, שני אנשים מרכזיים בטיפוח וקידום ספורט הנכים בישראל [4]. המנכ"ל טומי לפיד היה ממוען אף הוא על המכתבים.

איל"ן מרכז הספורט לנכים 20 במאי 1981

לכבוד

יואש אלרואי

מחלקת הספורט – הטלוויזיה

רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום ,

תודתנו העמוקה שלוחה לך ולצוות שצילם את אירוע תחרות גמר גביע שרמן, ואשר שודר בתוכנית "מבט ספורט", במוצ"ש – 16.5.1981 .אין ספק כי כתבות מסוג זה תורמות תרומה רבת ערך להבנת הספורט החלוצי שלנו בקרב הציבור הרחב.

בכבוד רב ,

משה רשקס

עותק : טומי לפיד מנכ"ל רשות השידור

ביקשתי ממשה רשקס לא לשלוח אלינו מכתבי תודה מפני שאנחנו עושים בסך הכול את עבודתנו העיתונאית כפי שאנחנו מְצֻוִוים, אולם אח"כ השיגני עוד מכתב.

איל"ן מרכז ספורט לנכים 7 ביוני 1981

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מחלקת הספורט הטלוויזיה, רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום,

בשם ספורטאי נבחרת ישראל בכדורסל נכים, ובוודאי בשם כלל הספורטאים הנכים במדינה אנו מודים למחלקת הספורט על הכיסוי הנאות שנתתם למשחק גמר גביע אירופה בכדורסל נכים .ראוי לציין כי בתקופה האחרונה זוכה ספורט הנכים, שהִנו ללא ספק , חלק מן הספורט הכללי במדינה לכיסוי הולם, ועל כך נתונה לך ולצוות העובדים תודתנו והוקרתנו .

העתק : טומי לפיד.

בברכה, ראובן הלר.

שוב השבתי לראובן הלר ומשה רשקס כי הם אינם צריכים להודות לנו. אנחנו מודים להם.

ב- 1984 דחה יוסף "טומי" לפיד את הצעתי לסיקור אולימפיאדת הנכים שהתקיימה בשל קשיים ארגוניים בשני אתרי תחרויות, ב-סטוקמנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה"ב. הוא חזר על נימוקו הידוע משכבר הימים. אין לנו כסף. באפריל 1984 סיים טומי לפיד את שירותו בן החמש שנים כמנכ"ל רשות השידור. במקומו מונה אורי פורת. מינויו של אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה שינוי לטובה אך לא מיידי. במהלך השנים חלו תמורות והתפתחויות בספורט הנכים . ספורט הנכים שהחל כמרכיב בריאותי בעל תפיסה שיקומית – חברתית הפך בהדרגה לספורט הישגי לכל דבר על כל היבטיו. הספורטאים הנכים בעלי ההישגים מתאמנים היום ברמת עצימות גבוהה כפי שעושים זאת הספורטאים הרגילים. רובם מתאמנים גם באגודות רגילות. מדעי הספורט מהווים היום חלק מתהליך האימון, וכך אנו עֵדים לשיפור משמעותי ברמה ההישגית בכל ענפי ספורט הנכים, אך עֵדים גם במקביל לתופעה שלילית אם כי שולית יחסית של שימוש בתוספים אסורים. בכמה ענפי ספורט כמו טניס, מרוצים בכיסאות גלגלים, וכדורסל אנו עֵדים לתחילתה של מקצוענות המתבטאת בתשלומים לספורטאים ובמעורבות של החברות הנותנת חסויות לקבוצות, לספורטאים או לאירועים.

המהפך הגדול בספורט הנכים בשנים האחרונות מתבטא בעיקר בשינוי שיטת הסיווג של הספורטאים לקטגוריות נכות בתחרויות. משיטת סיווג רפואית שהייתה נהוגה באולימפיאדות הראשונות, הונהגה ברוב ענפי הספורט, החל באולימפיאדת ברצלונה, שיטת הסיווג הפונקציונאלית – תפקודית. קו המחשבה והשיטה הזאת מאפשרת שילוב של ספורטאים בנכויות שונות תחת קטגוריה אחת באותו ענף ספורט. הרעיון מאחורי השיטה הוא בחינת היכולת התפקודית של הספורטאי ביחס לתפקוד הנדרש באותו ענף ספורט שינוי שיטת הסיווג צמצם את מספר הקטגוריות במרבית הענפים, עובדה שגרמה לעלייה משמעותית ברמת התחרויות ומאליו גם לאטרקטיביות של האירועים . בתחילת הדרך הייתה ישראל בין המדינות המובילות בספורט הנכים. המודעות לחשיבותו של הספורט לאוכלוסיות עם נכויות והיחס המיוחד שזוכים לו נכי צה"ל בארץ הפכו את מדינת ישראל למעצמה בספורט הנכים. מרכז הפעילות התנהל באופן טבעי ב- "בית הלוחם" ב- אפקה (תל אביב) ובמועדון "ספיבק" ברמת גן. בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת זכתה ישראל באולימפיאדות ובאליפויות עולם בענפי הכדורסל והכדורעף וגם בענפי ספורט אישיים רבים. בשנים האחרונות חלה נסיגה בהישגים של הספורטאים הישראליים הנַכים באולימפיאדות ובאליפויות העולם מכמה סיבות ראשיות.

א. היתרון היחסי של ישראל כאחת המדינות החלוצות בספורט הנכים נעלם עם השנים, בעקבות כניסתן של מדינות רבות נוספות הרואות בספורט ההישגי של הנַכים תחום חשוב וראוי להשקעה.

ב. ישראל נשענת עד היום בעיקר על ספורטאים נכי צה"ל (כ- % 70 מהסגלים האולימפיים לאולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004 היו נכי צה"ל, שהם בדרך כלל ספורטאים מבוגרים יחסית. רוב הספורטאים ברמה העולמית הגבוהה החלו להתאמן בגיל צעיר כמו בספורט הרגיל . בארץ טרם הצלחנו להגיע לאוכלוסיית יעד רחבה דיה של כישרונות צעירים.

ג. ההשקעה במשאבים של מדינת ישראל בספורט ההישגי של הנַכים הרבה יותר קטנה משמעותית בהשוואה לאלה שמשקיעות המדינות המובילות בתחום הזה. ממשלת אנגליה קיבלה החלטה להשוות את התנאים המקצועיים של הספורטאים הנכים עם אלה של הספורטאים הרגילים. מסגרות הספורט ההישגי אוחדו. גם מדינות כמו קנדה, ספרד, וארה"ב משקיעות מיליוני דולרים בטיפוח הספורט ההישגי לנכים. הביטוי לכך נמצא בהישגים שלהם. ההתאחדות הישראלית לספורט נכים היא הגוף המפעיל והמייצג את ספורט הנכים התחרותי בארץ. ההתאחדות ניצבת בפני קשיים תקציביים גדולים ביותר. מועצת ההימורים והטוֹטוֹ העמידה לרשות הנכים ב- 2005 תקציב שנתי של 800000 (שמונה מאות אֶלֶף) שקל. מִנהל הספורט במשרד החינוך הקציב בשנת 2005 סכום של 600000 (שש מאות אֶלֶף) ₪ נוספים. תקציב מגוחך. "היה לנו מזל שהשר מתן ווילנאי היה נדיב כלפינו בעת ההכנות שלנו לקראת אולימפיאדת סידני 2000, ונתן לנו מיליון וחצי ₪, בנוסף להקצבות של הטוטו, ומשרד החינוך", מציין ד"ר רון בולוטין [5]. לאחר עידן יוסף "טומי" לפיד ז"ל שהסתיים ב- 1984, נענו כל המנכ"לים שבאו אחריו לבקשתי לכסות בצורה שיטתית את המשחקים האולימפיים לנכים. את אולימפיאדות הנכים בסיאול 1988 וברצלונה 1992 כיסה הכתב יצחק גליקסברג וצוות ENG שלנו. השתמשנו גם בסיגנל השידור הבינלאומי שהפיקו SORTO בסיאול 88' ו- RTO בברצלונה 92'.

הספורטאים והספורטאית הנַכים של ישראל השיגו באולימפיאדת סיאול 88' 43 מדליות מתוכן 15 מזהב. אולימפיאדת סיאול 88' הייתה גם האולימפיאדה הרביעית והאחרונה של הגאון הקפיצה לגובה, הקנדי ארני בולדט. ארני בולדט קבע שיא עולם מדהים של 2.06 מטרים שיחזיק מעמד לנצח. באולימפיאדת ברצלונה 92' צברה משלחת הנכים של ישראל 11 מדליות. 2 מהן היו מזהב. את אולימפיאדות הנכים של אטלנטה 1996 וסידני 2000 כיסה העיתונאי יגאל שמעוני מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באטלנטה 96' זכו ספורטאי ישראל בתשע מדליות, 4 כסף ו- 5 ארד. באולימפיאדת סידני 2000 עלתה לגדולה השחיינית קרן ליבוביץ' שזכתה ב- 3 מדליות זהב. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יגאל שמעוני החרוץ תיעד את הישגיה האלמותיים.

טקסט תמונה : 1988. ארבעה שחיינים ישראליים באולימפיאדת הנכים של סיאול 1988. מימין, חנוך בודין. משמאל, רוני בולוטין. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של שנת 1988 נערכת ב-סיאול בערת דרום קוריאה. מרגלית זוננפלד (שלישית משמאל בחולצה הכחולה) עם האלוף האולימפי יזהר כהן (בבגד ים שחור) לאחר זכייתו במדליית הזהב במשחה ל-100 מ' בסגנון חופשי. עומד מאחור (מזוקן) דנדן בולוטין אחיו של אלוף השחייה הנודע בספורט נכים ד"ר רוני בולוטין, (באדיבות מרגלית זוננפלד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משלחות הנַכִים של ישראל זכו ב- 12 אולימפיאדות מאז רומא 1960 ועד אתונה 2004 ב- 329 מדליות. 114 מזהב, 102 כסף, ו- 113 ארד. זהו הישג מדהים ומזהיר. רבים וטובים בישראל ובעולם תרמו למען פיתוחו של ספורט הנכים בישראל. חלק עשו זאת בממון ותרומות, אחרים בארגון, ומעטים באמצעות הדרכה מסורה, אימון שיטתי ומתמיד, וטיפול אישי צמוד. מעל כולם בלטה מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד בת 87 כיום. היא ראויה על פועלה העצום לפרס ישראל.

[1] ראה נספח : ספרה של גב' מרגלית זוננפלד ז"ל, "במים כולם שווים".

[2] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית ליוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור מתאריך 24 בינואר 1980, המציע לו לכסות את אולימפיאדת הנכים שתתקיים בארנהיים – הולנד בתאריכים, 5.7.1980 – 21.6.1980.

[3] ראה נספח : מכתבו של יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור, מ- 4 באוגוסט 1980 אל אלכס גלעדי המבקש ממנו להתייחס לספורט הנַכים בישראל.

[4] ראה נספח : מכתבי התודה של ראובן הלר ומשה רשקס מהנהלת מרכז הספורט לנכים איל"ן מ- 20 במאי 1981 ו- 7 ביוני 1981, המודים למחלקת הספורט של הטלוויזיה על כיסוי ספורט הנֵכים.

[5] ראה נספח : מאמרו של ד"ר רון בולוטין, "ספורט הנכים בישראל לקראת אולימפיאדת סידני 2000", שהתפרסם באוגוסט 2000 בחוברת "החינוך הגופני והספורט".

תזכורת מהימים ההם. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל היא עסק עלוב. בעיקר בטווח השנים ההן של 2005-2001 (עידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל) ושל 2014-2011 (עידן מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם). רוֹש ולַעֲנָה.

רוֹש ולַעֲנָה פוליטיים בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה הנבזית והמלוכלכת לגווניה השונים ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי של מדינת ישראל, קוברת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והופכת אותה ל- ז"ל. על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל, קם "כאן" (ערוץ 11) ערוץ טלוויזיה ציבורי ממלכתי בישראל, הפועל במסגרת תאגיד השידור הישראלי, ומוגדר, "כערוץ הנותן במה ליצירה מקורית ורלוונטית וביטוי לכל גוני החברה הישראלית". ערוץ "כאן" החל את שידוריו ב- 15 במאי 2017 והוא מחליף את הערוץ ה- 1 ז"ל שקדם לו. הרייטינג שלו אפסי וחסר כל משמעות.

טקסט תמונה : זהו יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. הוא הודח וסולק מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005 ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו אותו שלוש שנים קודם לכן ב- מארס / 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.(לע"מ תמורת תשלום).

להלן, סיסמת הסדרה בת 13 ספרים רחבת ההיקף (130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 אודות קורות ותולדות התפתחות תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. המחקר והכתיבה אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או ב- 2020 לכל המאוחר (13 הספרים אמורים לצאת לאור במקשה אחת) :

FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הסדרה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2018. ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2012 .

טקסט תמונה : זהו פרופסור דן כספי ז"ל, לשעבר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר מאוד. אחד מ- ל"ו צדיקים שכיהן בשעתו בוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : הַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : לעוֹרְמָה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון).

המלט : "רוֹש ולַעֲנָה ! רוֹש ולַעֲנָה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).

השנים ההן שבין 2001 ל- 2005. נראה לי כי רשות השידור בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון מבחינה בסופו של דבר בתופעה ומחליטה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות. זהו מנכ"ל רשות שידור יוסף בר-אל שמסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך.

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות מנהלות בכירות של לשכתו, גב' אלינור בלקין – מיכאלי וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עֵת והוא הולך הביתה. אורי פורת ז"ל התמנה שוב למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו. הוא כיהן כבר פעם אחת בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (הופקד אז ב- 1 באפריל 1984 על השידור הציבורי, ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו באפריל 1998 נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו . בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית בקיבוץ : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של מִשְרָת אֵמוּן) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו, הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני, אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי אותו רן גלינקא הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, רענן כהן. התברר כי רן גלינקא מפקד שייטת 13 בעבר, מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית. אך בל אקדים את המאוחר.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות ציבורי גם שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים הם של מוטי קירשנבאום ז"ל ויוסף בר-אל ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור (כל אחד בתקופתו) ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפוליטי הפך לכישלון שהוליד פרי באושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה עלובה של אובדן ערכים, רבת דילמות וייסורים, וניהול פרובלמטי מחורבן ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל כישלון חרוץ. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד ו- רב האחריות, תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה (1) : זיכרון ישן. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה ( 2 ) : זיכרון ישן. אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן שָחוֹר / לָבָן, חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היה מדובר באבחנה "שחורה" של ממשלת ישראל. היה מדובר ב- לקיחת צד אחד בלבד בספקטרום הצבעים. בבחירת צבע אחד הפוך מ- "לבן". היה מדובר בשימוש בנימוק משכנע אחד בלבד, היה מדובר ב-ניצול של ברירה אחת בלבד, היה מדובר במידע חד משמעי. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 היה איש מושחת, ו- מי שנותן שוחד מסך. על סמך האמור לעיל החליטה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 להדיח לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל באמצע כהונתו. ב- 2 במאי 2005 התקיימה הצבעת הדחה ממשלתית. 13 שרים הצביעו בעד ההדחה, 3 שרים נמנעו (בנימין נתניהו, דני נווה, ו- פואד בן אליעזר), ו- 2 שרים הצביעו נגד ההדחה (דליה איציק ומאיר שיטרית). היה מדובר ב- החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמה כבדה וחמורה של שחיתות ושוחד מסך. נימוקי ההדחה שלא היה לה אח ורע בתולדות השידור הציבורי, נמצאים כאמור בדו"חות הממשלה בארכיון ממשלת. כל אחד יכול להציץ בהם

האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד . מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר ב- 2006 להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. 1970 – 1969. יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר , נקדימון "נקדי" רוגל , וארנון צוקרמן. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene). הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל ז"ל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרבית והפך לאקוויוולנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 88). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר.

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר . בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן. הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח , אלא גם מנהל קשוח . הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור . הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים . הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת. אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל : יוסף בר- אל ירושלים 18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה , ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב, קרא אותו ולא שכח. ששת המילים בסיום המכתב, "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…", ריצדו היטב בזיכרונו.

טקסט מסמך : זיכרון ישן. 18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע קשות בגאוותו של יוסף בר-אל. יוסף בר- אל לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן יבד"ל המנהל הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) יחדיו עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן ז"ל מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. מלכודת פוליטית . שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2], שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית. וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו, מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית, וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל. תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית. חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל. סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל. מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה כלהלן : "השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית". אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם שֵם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן סמנכ"ל רשות השידור יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000, כלהלן : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "…תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות…". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט. כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול המדיה האלקטרונית הציבורית הוויזואלית. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט. הוא הביס את יצחק לבני".

טקסט תמונה : זיכרון ישן. זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970 היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה. ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל : רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי ז"ל שעת הנקם. בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל. יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. זה נראה כמעשה נקמנות. יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים. התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה. המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל. שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי. הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור. הוענקו לה פירורי שידור. 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים. הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שִלטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. יצחק לבני צמצם את יוקרתו של ארנון צוקרמן.

ארנון צוקרמן התייחס כאמור ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה. בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה". כפי שהוא מובא בראשית הפוסט הזה מס' 738. יִצְחָק לִבְנִי ז"ל התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הַעִבְרִית, והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית. בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה טלוויזיונית בשפה הערבית אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיית הניהול לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הַעִבְרִית, אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ ליוסף בר-אל אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות. זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין אנשי הטלוויזיה בשפה העַרָבִית לאנשי השידורים בשפה העִבְרִית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית. היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק שעה וחצי ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד. זה לא קרה בבת אחת. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה. את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה – גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן, ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת.

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים. השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל. השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח. תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה, וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך. שידור Off tube הוא אות קלון כפול . לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. יוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. זהו אגף במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC במדריד. הצילום מתעד רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל ז"ל. שדר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר יבד"לנכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת Off Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי במדריד בירת ספרד הקרוי בשפה האנגלית בשם IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), במקום לעשות זאת כמו עמיתיו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי ספרד הענקית. סלומון מוניר ישב במשרד במדריד ועשה מעשה פסול. הוא שידר מהמוניטור ולא מהשטח. את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור באולפן בירושלים. הוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד ספרד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר, נסים מזרחי ז"ל (נם את שנתו), מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר ז"ל, עוזרת ההפקה עדה קרן, ומפקח ה- Video מנחם וולף. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. חודש יוני – שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לאOff Tube מהמוניטור במשרד. עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו, עוזרת ההפקה המסורה של מחלקת הספורט גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. חודש יוני – שנת 1992. אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 (92 EURO). מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ורמי ווייץ יבד"ל משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם. העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים הייתה נר לרגליי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים לא מוכשרים אחרים לפניו לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה. וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל מינתה אותו ב- 10 ביולי 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים, 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו ביוסף בר-אל הייתה גב' דליה איציק אז חברת הוועד המנהל מטעם מפלגת העבודה. זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם וכפי שאמר פעם אלמוני : "הענקת ציון לשבח לאדם שאיננו ראוי לו, הוא כמו סטירה בתחפושת". ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה. להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור. גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. ובאמת, כהונתו לא הוארכה. או במילים אחרות, הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית . כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין .

טקסט תמונה : זיכרון ישן. זהו יוסף בר- אל ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של, "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו". צחוק הגורל. רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי . היו אלה פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן. בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה. הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה. (לע"מ תמורת תשלום).

ב- 2 בחודש מאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם, שנתיים לפני תום כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול העכורה שֶלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים, לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החברים והחברות שאיישו את מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור והצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשתפ"ים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". "הודח". לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. (באדיבות העיתון "מעריב").

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת בשיחות התחקיר עמי ב- 2006 : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1 , לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים…".

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוש ולענה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 . קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה", נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה. ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי. אולם בַּל אקדים את המאוחר. הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001".

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001 . רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר. ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה, מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר. חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט מסמך (3) : זיכרון ישן. שער הכריכה הקדמית של ספרו המעניין של מר דן שילון "דן שילון בשידור חי". היות ומדובר באיש טלוויזיה ותקשורת מוכשר, מהימן, קפדן, מוצלח, ועתיר ניסיון, ומי שנשא בתפקידי הפקה, עריכה, ושידור ראשונים במעלה בשידור הציבורי והמסחרי, ברור שכל הכתוב בספרו התיעודי הנ"ל הוא דבר אמת. (באדיבות דן שילון).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. שנת 1975. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. שני מנהיגי שידור בלתי נשכחים : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 54, מימין) ודן שילון (בן 36, משמאל) מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.

באוגוסט 2001 התפטר ו/או התפוטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו הַרָם. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ"ל חדש במקומו של אורי פורת, כלהלן : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השַר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.

נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 בראשות מנהלה ומנהיגה ארנון צוקרמן ובסיוע תומכיו דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי.

נְאוֹרוּת (א'). ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית היה אנטי תזה של יוסף בר-אל מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית.

בשנים 1979 – 1973 ניצב בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהיג שידור כריזמטי, יישר דרך, והגון בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן יליד 1934, בן 81). מינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 במכרז (בראשו ישבו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם ז"ל חבר קיבוץ בית אלפא) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא האירוע המכונֵן והחשוב ביותר בתולדותיה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. ארנון צוקרמן היה בעת ההיא גם מנהלו הישיר של יוסף בר-אל האחראי על חטיבת החדשות בשפה העַרבית.

ארנון צוקרמן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר בעל כריזמה פורצת גבולות, אלא היה גם מנהל מיטבי. איש רציני וגם קשוח אולם ישר כסרגל. ואנוכי מדגיש זאת מאוזן כ- פלס. אני הכרתי את ארנון צוקרמן כאדם מופנם ועצוּר שהחזיק "קָצָר" בשנים ההן את כל פיקודיו וגם את יוסף בר-אל, וכשהיה צריך, נתן להם להבין גם מי כאן הבוס. ארנון צוקרמן היה מנהל שקדן וקפדן שתמיד הכין את שיעורי הבית שלו. הוא מעולם לא התעסק בטלוויזיה בשמועות, רכילויות, שטויות, וזוטות. אני מתערב על כל כספי (שאין לי) שהילד ארנון צוקרמן היה תמיד עסוק בהכנת שיעורי בית בשעה שחבריו לספסל הלימודים הלכו לשחק כדורגל בשכונה ו/או סתם לבצע תעלולים כמו לפַלֵח שוקולד מהמכולת שבסביבה. לנגד עיניו של ארנון צוקרמן עמדה תמיד מטרה אחת : להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר הפסגה ככלי חשוב ואמין בתקשורת המונים. הוא עמד במשימה בכבוד. ארנון צוקרמן שימש בראשית הקריירה שלו ברשות השידור כמִנְהָלָן ראשי (בתפקיד סמנכ"ל) בשנים 1972 – 1969. מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל גייס אותו ב- 1969 ממשרד האוצר על פי המלצתו של פרופסור יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל. ארנון צוקרמן לא היה איש תּוֹכֶן, גם לא עיתונאי, לא בימאי, ואף לא מפיק בטרם מינויו ב- 1 באוגוסט 1973 למשרה הרמה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות זאת זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973 והוכיח כי מנהל הטלוויזיה איננו חייב לבוא מתחום היצירה והעיתונאות. גם איש אדמיניסטרציה שאישיותו ברוכה יכול לעשות זאת לא פחות טוב מעיתונאי, בימאי, ו/או איש הפקה. משהוטלה על ארנון צוקרמן המשימה להתייצב בראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התברר שהוא לוחם אמיץ ו- מפקד קנאי לתפקידו ולעצמאות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התרחק מהפוליטיקאים כמו מאֵש ואפילו לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (מינוי פוליטי ב- 1 באפריל 1974 של ממשלת גולדה מאיר) דריסת רגל חופשית במסדרונות המוסד אותו ניהֵל. ארנון צוקרמן לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לבני כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות בלתי מקובלת ולא מוכרת מפני שמנכ"ל רשות השידור שימֵש בתוקף תפקידו לא רק העורך הראשי של מִשדרי הטלוויזיה אלא היה גם הממונה הישיר על ארנון צוקרמן עצמו. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל אמר לי באחת משיחות התחקיר שניהלתי עמו באמצע שנות ה-2000 בביתו ברמת אשכול בירושלים אודות הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כי ארנון צוקרמן היה "שְוִויצֶר" לא קטן אבל איש נבון וישר והגון לחלוטין. צריך להזכיר כאן שוב למען קוראי הבלוג כי המנכ"ל נמצא בדרגה אחת בהיררכיה של הרשות מעל לכל מנהלי המדיה הפועלים תחתיו בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" .

ארנון צוקרמן הנָבוֹן חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. אי אפשר לצייר את התמונה הענקית הזאת למען קוראי הבלוג מבלי לאזכר שוב את הפרשה ההיא. הוא תהה על קנקנו של יוסף בר-אל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. צוקרמן חשד כל הזמן ביוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית שאיננו מנהל אותה על פי קריטריונים עיתונאיים ראויים ומקובלים. לכן הניח עליו זכוכית מגדלת. כעבור שנים רבות אמר לי בשיחת תחקיר ממושכת בינינו בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ב- 27 בספטמבר 2005 במסעדה "סיליה ורביבה" ברמת השרון, כלהלן : "ניהול חטיבת החדשות בשפה הערבית ע"י יוסף בר-אל בשנות ה- 70 הייתה שערורייה שאין כדוגמתה. הפוליטיקאים עמדו אצלו בתור. לא הייתה שם שום עיתונאות, רק שוחד מסך וחנפנות".

לא בכדי בחן ארנון צוקרמן ובדק את יוסף בר-אל בציציותיו כל הזמן ועקב אחר מהלכיו. הנה למשל עֵדוּת אחת מיני רבות. ב- 18 בנובמבר 1976 שלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן מכתב נזיפה חמור ליוסף בר-אל האחראי על החדשות בשפה הערבית. המסמך נחשף ומתועד בסדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוסף בר-אל. ארנון צוקרמן לא עשה ליוסף בר-אל שום חשבון והנאשם קרא את המכתב ולא שכח. ששת המילים, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", ריצדו בזיכרונו.

תזכורת: כאמור, ב-18 בנובמבר 1976, נזף מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן קשות ביוסף בר-אל והתרה בו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה ההוא נשלח למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל. כאמור בתחתית המסמך הופיעה פסקת ה- אתראה : "חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה, חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך. ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה".

האירועים הללו התחוללו לפני שנים רבות אולם הם לא נשכחו. ב- 1979 עזב ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רשות השידור ויוסף בר-אל המשיך להתקדם במשעול ההיררכיה. ב- 1977 מונה ע"י מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני והוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית והפך לאקוויוולנט לארנון צוקרמן. ב- 1990 מונה יוסף בר-אל ע"י ועדת המכרזים בראשות מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל והיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1995 מינה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33. ב- 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 היא הדיחה אותו מכהונתו הרמה והבינה כי הצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה מעשה מופרך. הנה עדות אחת מיני רבות, מיני אלפים, טבלת מִדְרוּג השוואתית המתעדת ומציגה את הרייטינג האפסי ועליבות הצפייה ב- ערוץ 33 מנת חלקו התמידית של מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל בשנים 2002 – 1995. ערוץ 33 של רשות השידור היה Channel נידח ולא חשוב על הסְקָאלָה. ערוץ נטול כריזמה וחיוניות טלוויזיונית ונעדר לחלוטין מִדְרוּג. גם לא מינימאלי. משהו שוודאי אין להתפאר ולהתגאות בו ואשר נוהל בחוסר יֶדָע וכישרון משוועים ע"י אותו יוסף בר-אל. מבין כל האופציות שעמדו לרשות השר רענן כהן הוא זיהה דווקא את יוסף בר-אל, העלה אותו מירכתי האוב של הרייטינג הטלוויזיוני, הניח את שמו בפני הממשלה, ו- אריאל שרון הציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט מסמך : שנת 2002. זהו דָף מִדרוּג צפייה אחד של חברת "טל גאל" בהנהלת אורן טוקאטלי המשמש מִדְגָם מייצג של אלפי דו"חות רייטינג מצהיבים דומים לוֹ של ערוץ 33 והמוּנחים בארכיון רשות השידור ההיא. דָף המדידה הקונקרטי הזה של אחד מימי מארס 2002 מהשעה 16.45 ועד 01.00 מעיד על עליבותו הנוראית של ערוץ 33 תחת ניהולו הכושל של יוסף בר-אל ועד כמה ערוץ הטלוויזיה הזה מס' 33 בשלט, היה בלתי רלוואנטי לציבור הצופים. העובדה הזאת ואחרות לא הפריעו לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן להציע לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון למנות את האיש הלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור, והוא אכן התמנה. ראה הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים ואשר קרוי, "רוֹש ולַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי בשנות האפל של 2005 – 2002". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בספרו "דן שילון בשידור חי" שיצא לאור ב- 1998 , כותב דן שילון כלהלן : "שני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה, יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות, האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה העברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בעַרָבִית…לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל וצוות צילום הוחש ללשכת השַר. מהדורות החדשות בשפה העַרָבִית בטלוויזיה הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, כמו בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך".

טקסט מסמך : זיכרון ישן. הספר "דן שילון בשידור חי" יצא לאור ב- 1998 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד והעורך הראשי של ההוצאה דוב אייכנוולד. מחבר הספר דן שילון מביע את דעתו בקטע הנ"ל על יוסף בר-אל מי שהעפיל לצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה המנהל שלה בשנים 1993 – 1990 ואח"כ התמנה ל- מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. ב- 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו למשרה הרמה את יאיר שטרן. ב- 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי דין של היועץ המשפטי שלה מני מזוז את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור וסילקה אותה לירכתיים האפלוליים באותו החלק ההיסטורי הקונקרטי של השידור הציבורי. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהלכי הניהול של ארנון צוקרמן בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידו מהפכת מידע. חלקם התפרשו על ידי מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ז"ל כהתרסה נגדו אך צלחו גם מפני שארנון צוקרמן זכה לגיבוי עצום ללא סייג של מנהלי החטיבות שלוֹ. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי רחשו לו הערכה ונאמנות. לפי דעתי בלתי מוגבלת וללא קֵץ. הם הזדהו עם המקצועיות והמקצוענות של ארנון צוקרמן. ייתכן וארנון צוקרמן היה יוצא לסוג כזה של מלחמת ניהול נגד מפקדו הראשי המנכ"ל יִצְחָק לִבִנִי ז"ל גם ללא תמיכת חייליו והערצת המח"טים אך הסגידה הזאת כלפיו וודאי לא הזיקה לו. ארנון צוקרמן הגשים את חלום הניהול של כל מנהיג באשר הוא. החיילים והמפקדים העריצו אותו, את אישיותו, ואת יושרתו. אינני נלאה מלציין זאת שוב ושוב כי ארנון צוקרמן היה מנהיג אמת ו- אִי של יושרה מוחלטת. באוקטובר 1977 סיים דָן שִילוֹן (כאמור, מנהיג שידור בזכות עצמו) תקופת ניהול מוצלחת בת שלוש שנים של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא חולל שינויים (רבים) בחטיבה בתוכן ובוויזואליה שלה. עלי להזכיר לקוראי הבלוג הצעירים כי דן שילון היה המנהל הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית שייצר וויזואליה חדשה ב- 1974, את מודל ההגשה הזוגית של מהדורת "מבט", והראשון שהשתמש ב- "Sit up" באולפן כאמצעי להעברת אינפורמציה קונקרטית ע"י הכתבים השונים בתחומי הכיסוי השונים שלהם בנוסף לצוות ההגשה הקבוע באולפן. היום זה טריוויה. אז זה היה חידוש גדול.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. זהו אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. תמונה חשובה שמתעדת את המבנה החדש של הגשת "מבט". הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר ב- "Sit up" לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד ייבדלו לחיים ארוכים. ה- "Sit up" הטלוויזיוני הוא היום עמדת שידור טריביאלית. אז זה היה חידוש. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון ישן. דן שילון ייחס את הצלחת מאמצי חטיבת החדשות בפיקודו לשקף נאמנה בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תהפוכות חיי החברה הישראלית בשלוש השנים האלה שבין 1974 ל- 1977 הודות למנהיגות השידור האמיצה והיוצאת דופן של ארנון צוקרמן. כך כתב לו בדו"ח הסיכום שלו, ב- 16 באוקטובר 1977. "עם סיום תפקידי, מצאתי לנכון להעלות על הכתב בהרחבה יחסית, הערות סיכום לעבודת חטיבת החדשות בשלוש השנים האחרונות. הייתה זאת אחת התקופות המרתקות בחייה של החברה הישראלית, ובמאמציה של הטלוויזיה לשקף נאמנה את תהפוכותיה. אם תהיה שותף להערכתי כי מאמצים אלה הוכתרו עקרונית בהצלחה, כי אז לא אוכל שלא להעלות על נס את תרומתך המכרעת לכך. דרך קבלת החלטותיך, חשיבתך התוכניתית והמבצעית, מוסריות עקרונותיך – עשו את עבודתי ואת עבודת חטיבת החדשות בכפיפות אליך לחוויה עמוקה" [1].

טקסט מסמך : אוקטובר 1977. זיכרון ישן אולם בלתי נשכח. מסמך הסיכום "סיכום תקופה" שכתב דן שילון בתום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והגיש אותו למנהל הטלוויזיה מר ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 16 באוקטובר 1977. זיכרון ישן אולם בלתי נשכח. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 1 מתוך 2) ששלח דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 16 באוקטובר 1977. זיכרון ישן אולם בלתי נשכח. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 2 מתוך 2) ששלח דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1] ראה נספח : חוברת דו"ח הסיכום של מנהל חטיבת החדשות דן שילון שהוגש ב- 16 באוקטובר 1977 למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן.

נְאוֹרוּת. דן שילון הוא אנטי תזה (ב') של יוסף בר-אל.

דָן שִילוֹן הפך למנהל חטיבת החדשות הצעיר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עם מינויו לתפקיד הרָם (במקום יורם רונן ז"ל) בחודש מאי של שנת 1971 מיהר להצהיר לפיקודיו בחטיבת החדשות, "הסתיימה תקופת המסדרונות והמזנון, עכשיו תתחילו לעבוד" על פי עדותו של העיתונאי אהרון "אהרל'ה" בכר ז"ל מ- "ידיעות אחרונות". האווירה סביב המכרז לבחירת מנהל החדשות במאי 1971 הייתה תחרותית, שאפתנית, וגם ורוויה קנאוֹת (כמו בכל אזור אחר בטלוויזיה). "לאחר שדן שילון נבחר לתפקיד הודיע מוטי קירשנבאום ז"ל (עורך "מבט" הראשון) חברו של דן שילון, כי בדעתו לעזוב את חטיבת החדשות. היה זה צד מפתיע מפני שדן שילון ומוטי קירשנבאום היו הרבה יותר משכנים וחברים טובים בשכונת רמת אשכול בירושלים. ב-"בית היהלומים" ראו בהם צמד בעל כוונות מרחיקות לכת בחטיבת החדשות", כך כתב אהרון בכר ז"ל ב- 3 ביוני 1971 בעיתונו "ידיעות אחרונות". צְבִי גִיל שהיה כתב רדיו "קול ישראל" בארה"ב ושב ארצה ב- 1968 חשב שניהול החטיבה מגיע לו בזכות עברו וביקש לעצמו את משרת הניהול ללא השתתפות במִכְרָז. הנהלת רשות השידור סירבה לבקשתו. צבי גיל שלא הסכים עם שיטת המכרזים וויתר ולא ניגש אליו. גם כוכב הייצוג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַיִים יָבִין לא היה מאושר ממינויו של איש הספורט דן שילון במאי 1971 למנהל החדשות, ואמר כלהלן : "…אני חבר של דן שילון, אבל באופן אישי יש לי דעות מסוימות ומוגדרות על התפקיד שהוא נטל עצמו, ועל כך אינני רוצה לדבר…" [1]. חיים יבין איש חדשות כל ימי חייו, לפני כן ברדיו "קול ישראל" ועכשיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, חש פגוע עד עמקי נשמתו מוועדת המכרז שהעדיפה עורך ומפיק ממחלקת הספורט על פניו. הוא כל כך נעלב מהצבתו של דן שילון בראש הפירמידה העיתונאית – חדשותית בטלוויזיה, עד שפנה בבקשה אישית למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל שימנה אותו לתפקיד כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב לצדו של יִגְאָל לוֹסִין כתב רדיו "קול ישראל" שָם. שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל נעתר לבקשתו זאת.

הטלוויזיה היא מקום מפגש של אנשים תחרותיים ואמביציוזיים. כבר דנתי בכך בפוסטים קודמים. באופן אישי אינני מאמין בחברויות בעבודה. אני דוגל ביושרה מוחלטת ובמקצוענות אך אינני סבור שהעובדים בטלוויזיה חייבים להיות חברים. ליד המיקרופון והמסך כל החברויות מתבטלות .

מדהים באיזה גיל צעיר נטל על עצמו דָן שִילוֹן אחריות טלוויזיונית כה כבדה. הוא היה בן 28 כשניהל את מחלקת הספורט ובן 31 (ב- 1971) התייצב בראש חטיבת החדשות מהחשובות ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעיתונות הישראלית. אלכס גלעדי נבחר ב- 1974 למנהל מחלקת הספורט כשהיה בן 32. מוטי קירשנבאום מונה בגיל 36 ב- 1975 להיות מנהל חטיבת התוכניות ובגיל 37 (ב- 1976) זכה בפרס ישראל היוקרתי. חַיִים יָבִין מונה להיות מנהל חטיבת החדשות ב- 1977 בגיל 45. אנוכי הייתי בן 43 בנובמבר 1980 כשמוניתי ע"י הטריאומוויראט מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל + ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר יבל"א להתוות את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1971 נחשב דן שילון למֶגָה – סְטָאר. הוא זכה להערכה מקצועית רבה בטלוויזיה ולמחמאות רבות בעיתונות הכתובה. מערכת העיתון "ידיעות אחרונות" הטילה על כתבה אהרון בכר ז"ל לכסות את האירוע הטלוויזיוני בו נבחר דן שילון למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית פרי מינויו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. אהרון "ארהל'ה" בכר ז"ל אחד העיתונאים הבכירים והנבונים בארץ פירט ברשימה עיתונאית בת 800 מילה ב- "ידיעות אחרונות" לני 51 שנים ב- 3 ביוני 1971 את עתיד חטיבת החדשות והטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה לאחר המינוי החשוב והמעניין של דן שילון למנהל חטיבת החדשות [2] כלהלן :

"באופק המשמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניבט השבוע סיכוי חדש : דן שילון עורכו ומגישו הפופולארי של "מבט ספורט", תפס את מקומו ליד שולחן מנהל חטיבת החדשות. היה זה מִפנה בעל משמעות מרחיקת לכת בתולדותיו הקצרים אך הסוערים של "בית היהלומים" הירושלמי, שבו שוכנים אולפני הטלוויזיה. שכן, הייתה זו הפעם הראשונה שהנהלת רשות השידור מפקידה את מרכז העצבים של המדיום הטלוויזיוני בידיו של אדם שצמח מלמטה , שהוכיח את עצמו בצורה מרשימה בכל תפקיד שאותו מילא עד כה, והידוע בכושר האִרגון והבִּיצוע שלוֹ. כיסא המנהלים לא נפל לידיו של דן שילון כפרי בשל. כאשר נמסר על הליכתו של המנהל הקודם יורם רונן , היו עיני הכל נשואות לעבר "בית טפחות", הבניין שבו שוכנת כבוד הנהלת רשות השידור על פקידיה ואמרכליה. שם בצִלו של המנכ"ל שמואל אלמוג, עבד אדם, איש חדשות בכיר לשעבר, הממלא כיום תפקיד מִנהלי – למחצה, שהג'וב היה מובטח לו. כך לפחות חשב האיש עצמו. אבל רשות השידור חשבה אחרת. היא הייתה מוכנה לדון במועמדותו רק במסגרת מִכְרָז פנימי רשמי כמו כל מועמד אחר. הוא לא הגיש את מועמדותו במכרז. בחוגי רשות השידור טוענים כי הימנעותו נובעת מטעמי יוקרה. אבל גם שני מתחריו הנוספים של דן שילון שניגשו כמוהו למכרזים והתחרו עמו על המִשרה, לא היו קוטלי קנים : יאיר אלוני הספיק לרשום לזכותו כמה הישגים נאים שזכו להערכה כללית, ואילו מרדכי (מוטי) קירשנבאום בעל הידע הטלוויזיוני המעמיק והגישה המקצועית המעולה, נחשב בצדק לאחד הכוחות המבטיחים ב- "בית היהלומים". אולם לזכותו של דן שילון נרקמו לא רק כושרו האִרגוני ורמתו המִקצועית , אלא גם ואולי בעיקר בשל הישגיו הנאים ב- "מבט ספורט". מעטים מבין צופי הטלוויזיה יכלו לדעת כי העורך- מגיש שהפך במהרה לאחת הדמויות האהודות על גבי המסך הקטן , לא היה מימיו חובב ספורט מושבע. אבל עובדה זו כלל לא ניכרה בתוכניותיו. להפך : הוא הגיש אותן בביטחון עצמי שופע , בקלילות חיננית – כפי שרק אדם בעל גישה מקצועית של מד את הנושא עד תומו, היה מסוגל. עובדה זאת מבשרת טובות. אם יצליח דן שילון ל- "הרים" את חטיבת החדשות באותו כשרון ובאותה יעילות כפי ש- "הרים" את מדור הספורט – תזכה סוף סוף הטלוויזיה הישראלית במערכת חדשות ראויה לשמה. לכך עשויה להיות השלכה על עתידה של הטלוויזיה כולה, שחטיבת החדשות היא עמוד השדרה שלה. אף כי דן שילון לא בחש מעולם באינטריגות שהעכירו מידי פעם את האווירה ב- "בית היהלומים", נמצאו כאלה שלא היו מאושרים מהמינוי. ביניהם היה למרבה ההפתעה מרדכי (מוטי) קירשנבאום ידידו הטוב של דן שילון ושכנו ברמת אשכול בירושלים. מייד לאחר שנודע לו על המינוי, הודיע מוטי קירשנבאום כי בדעתו לעזוב את חטיבת החדשות. היה זה צעד מפתיע, כי דן שילון ומוטי קירשנבאום היו הרבה יותר משכנים וחברים טובים. ב- "בית היהלומים" ראו בהם צמד בעל כוונות מרחיקות לכת בחטיבת החדשות. החץ השני נורה מכיוון יותר צפוי. כוכב הייצוג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, חיים יבין, לא היה בין מחותני השמחה. הגיב אמש חיים יבין על רינונים שנשמעו בימים האחרונים מאחורי גבו, "אני חבר של דן שילון – אבל באופן אישי יש לי דעות מסוימות ומוגדרות על התפקיד שהוא נטל על עצמו, ועל כך אינני רוצה לדבר". המבין יבין. גישתו של חיים יבין הייתה מובנת למדי. בימי יורם רונן היה חיים יבין האיש מספר 2 בחטיבה וראה עצמו על כן כיורשו הטבעי של מנהלה המתפטר. בחוגי רשות השידור טוענים כי חיים יבין ביקש להציג את מועמדותו למכרז – אולם נרמז לו כי ייטיב לעשות אם יישב בשקט במקומו. עתה הסתבר לו לפתע כי בעמדת המפתח זכה אדם שהיה שווה לו במעמד. אולם, אחרי שיחה משותפת בין השניים במשרדו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, לא נותר לחיים יבין אלא להשלים עם העובדה כי יעבוד מעתה תחת פיקודו של דן שילון. כאשר התייצב דן שילון המנהל החדש ביום שני האחרון בפני הצוות שלוֹ, היה ברור כי מתכוון להפיח רוח חדשה בחטיבת החדשות. דן שילון העמיד בפניהם דרישה ברורה, לעבוד מעבר לשעות העבודה המקובלות ולתת את המאכסימום. דן שילון החליט לנצֵל עד תום את כל המשאבים, האנושיים והתקציביים, העומדים לרשותו , להפיק מכל כתב ועורך את המקסימום האפשרי. בפני אנשי החטיבה, בעיקר הכתבים, עומדת עתה ברירה : להסתגל לקצב העבודה של המנהל החדש, או להיווכח כיצד אנשים מבחוץ עושים את העבודה שלהם. השיטה הזאת של העסקת עובדי חוץ הוכיחה את עצמה ב- "מבט ספורט" . אם לא יגדילו את צוות הכתבים ולא ישתדלו להפיק מכל אחד מהם את המאכסימום, יצטרך דן שילון לנסות את שיטתו הבדוקה גם בחטיבת החדשות, להיעזר בשירותים של עובדי החוץ. כך או אחרת, בחוגי חטיבת החדשות קיבלו את דן שילון המנהל החדש תוך ציפיות לעתיד וָורוֹד יותר. מיטב הכוחות העומדים כיום לרשות החטיבה, ויש ביניהם אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה תולים כיום בדן שילון הרבה תקוות . הם רואים בו את האיש המתאים ביותר להוצאת העגלה שלהם מן הבוץ. עובדה זו אינה מפריעה כמובן ללשונות הרעות להשתלח במזנון הטלוויזיה . אלה גוררים עימם את אווירת התככים מימי "קול ישראל", ונותנים לכל מי שרוצה לשמוע ולהבין, כי אינם מאושרים מהבוס החדש ואינם מתכוונים להירתם בקלות לעגלתו. אמרתי לכל עובדי חטיבת החדשות שבעיניי תקופת המסדרונות והמזנון נגמרה. אם יש למישהו מה לומר, שיאמר זאת כאן לפני על השולחן צורה גלויה, הגיב אמש דן שילון. במשך שנות עבודתו בטלוויזיה הוא לא הצליח לריב עם איש. משך את ידו מכל פעילות אינטריגאנטית. יחד עם תכונותיו כאיש מקצוע ואיד ארגוּן, הוא עשוי להצעיד את חטיבת החדשות, ועִמה את הטלוויזיה כולה צעד חשוב קדימה" [3].

שום איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לא זכה עד אז (יוני 1971) למאמר כה מפרגן מפרי עֵטוֹ של עיתונאי כל כך מוערך וידוע בציבור כמו אהרון "ארהל'ה" בכר ז"ל, ועוד בעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות". כעבור חמישה חודשים בלבד ב- 25 באוקטובר התפטר דן שילון מתפקיד מנהל חטיבת החדשות מפני שחשב שמנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג איננו מעניק לוֹ את הגיבוי הנדרש ואיננו מקבל את תפישת ניהול שידורי החדשות שלו. הקָש ששבר את גב הגמל של המנהל הטרי היה שידור כתבה של הכתב לעניינים ערביים אֶדִי סוֹפֶר ב- "מבט" באוקטובר 1971 בו הראו נשים ערביות בשכם, מתלוננות ומאשימות את שלטונות כלא אשקלון בהתעללות בעליהן הכלואים בגין עבירות ביטחוניות חמורות נגד מדינת ישראל. שר המשטרה שלמה הילל, מפקד שב"ס אריה ניר, והנהלת הכלא סירבו להשתתף בכתבה ומיאנו להגיב להאשמות. ללא דברי התגובה של ישראל נשמעו דבריהן של נשות הכלואים כהסתה נגד המדינה. עורך מהדורת "מבט" שהחליט לשָדֵר את הכתבה כמות שהיא, היה יאיר אלוני. בבת אחת הפכה הכתבה על נשות שכם המזדעקות לשנויה במחלוקת. הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של ד"ר חיים יָחִיל והמשנה שלוֹ הסופר נתן שחם התעורר. המאורעות האחרונים במדינת ישראל ודרך טיפולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשביתות, הפגנות הפנתרים השחורים, משברים ביחסי העבודה, ועכשיו הגיעה תורה של שידור הכתבה בו נותנת הטלוויזיה הישראלית פתחון פה לשונאי ישראל, הניעו את הוועד המנהל לבחון מחדש את שיקולי העריכה של עורכי "מבט". בסופו של דבר החליט הוועד המנהל כי יש מקום למנות עוזר מיוחד למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לענייני חדשות. שמואל אלמוג ז"ל אימץ את החלטת הוועד המנהל. דן שילון ביקש הבהרות מהמנכ"ל וזה הודיע לוֹ כי הכרעתו של הוועד המנהל מחייבת אותו ואין בכוחו למנוע את ביצועה, מה גם שהוא עצמו סבור שיש מקום להגביר את הפיקוח המקצועי והציבורי על שידורי חטיבת החדשות. דן שילון ראה במינוי פונקציה של מתווך והצבתו בינו לבין המנכ"ל כמעין "קומיסר חדשות". זאת הייתה לא רק פגיעה בסמכויותיו אלא הבעת אי אמון כלפיו. הוא החליט להתפטר מייד. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והממונה החדש של הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור (כיהן בתפקיד שלושה חודשים בלבד) ביקשו להניאו מצעדו זה. דן שילון לא שעה לבקשתם. למרות שהיה מנהל מצטיין הרי שהמבנה הפוליטי של רשות השידור היה בעוכריו. הוא לא התייפייף, לא התחנן, ולא התחנף לאף אחד. הוא קם והלך. זה היה בחודש נובמבר 1971. התפטרותו של דן שילון גררה תגובות נסערות בחטיבת החדשות. וועד העיתונאים דרש מ- מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומיו"ר הרשות ד"ר חיים יחיל ז"ל לבטל את ההחלטה ולהחזיר את דן שילון לתפקידו. וועד עיתונות – הפקה ראה בהצבת עוזר אישי לענייני חדשות לצִדו של המנכ"ל מינוי של צנזור – פוליטרוּק מטעם הוועד המנהל והגיב בחריפות רבה. זה לא עזר להם. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג [4] לא חזר בו ודן שילון שָב למחלקת הספורט. בעת עריכת התחקיר בינואר 2003 אמר לי דן שילון כלהלן : "אולי הייתי צעיר מידי, רק בן 31, ולא בשל מספיק כדי לנהל אז את חטיבת החדשות בטלוויזיה". את מקומו של דן שילון תפש בנובמבר 1971 צבי גִיל ללא מכרז אלא בהסכמה משותפת של אנשי הנהלת הרשות [5]. צבי גיל היה מנהל החדשות הראשון בטלוויזיה שהשלים קדנציה מלאה של שלוש שנים וכיהן בתפקידו עד נובמבר 1974. דן שילון חזר בינתיים למחלקת הספורט בנובמבר 1971 והמשיך במפעל חייו של טיפוח שידורי הספורט. ביקורות העיתונות הללו את מעשה ידיו. מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות" בן-עמי פיינגולד כתב רשימה בעיתונו ב- 1971 כלהלן : "מדור הספורט בטלוויזיה על הגובה, ומדור הספורט בטלוויזיה מתמיד בהישגיו". מייד בתום סיום הקדנציה של צבי גִיל בנובמבר 1974 החליט מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן להציב מחדש את דן שילון בראש חטיבת החדשות. זאת הייתה התנסות השנייה שלוֹ באחד התפקידים המכריעים בעיתונות האלקטרונית בישראל. ארנון צוקרמן (בן 88, היום) זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו במסעדת "סיליה ורביבה" ברמת השרון לפני 17 /שנים ב- 2005, כלהלן : "…למכרז מנהל חטיבת החדשות ניגש חוץ מדן שילון גם מועמד ראוי אחר, מוטי קירשנבאום. היו עוד כמה. שניהם דן שילון ומוטי קירשנבאום סיכמו בינם לבין עצמם כי המפסיד במִכְרָז יהפוך ל-סגנו של המנצח. אני רוצה להדגיש בפניך כי חיים יבין לא היה אז בכלל בתמונת המאבק. הוא לא היה Candidate לניהול חטיבת החדשות. לא היה לי בכלל ספק מי יהיה המנצח בין דן שילון למוטי קירשנבאום. רציתי יותר מכול המועמדים את דן שילון כמנהל חטיבת החדשות על סמך הישגיו הגדולים במחלקת הספורט כעורך, מפיק, ושַדָּר. הוא היה במקור איש חדשות לפני שהפך לעורך ומגיש שידורי הספורט. רציתי שדן שילון ינהיג את עיתונאי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא טעיתי בהחלטתי. הוא ביצע את תפקידו בצורה מצוינת".

תקופת ניהולו של דן שילון את חטיבת החדשות במשך שלוש שנים עד סתיו 1977 תיזכר כפרק חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ערך שינויים מפליגים בחטיבה וחיזק את הַרוֹבֶד העיתונאי. באותה מידה בה חיזרו אחריו עיתונאים רבים כשהיה מנהל מחלקת הספורט ביקשו אחרים להצטרף לחטיבת החדשות שלו. דָן שִילוֹן החזיר לארץ את חַיִים יָבִין שהיה כתב רשות השידור בניו יורק ומינה אותו לסגנו ולמגיש הראשי של צמדי המגישים ב- "מבט". עד אותה עֵת התחלפו מגישי "מבט" מידֵי ערב על פי מפתח של כיבודים ומעמד. יַעֲקֹב אָחִימֵאִיר מונה לכתב המדיני. רָם עֶבְרוֹן ז"ל שהיה שַדָּר תרבות ברדיו "קול ישראל" קוּדַם לתפקיד עורך ומגיש של התוכנית "השבוע – יומן אירועים" ששודרה מידֵי יום שישי בערב והפכה לאחת מספינות הדגל של חטיבת החדשות. דן שילון סמך את ידו על אהוד יערי שהיה הכתב לענייני ערבים וגייס אותו לחטיבת שלו מהעיתון "דָבָר". אֵהוּד יַעַרִי מוּנָה לראש הדסק הערבי / מזרח תיכון בטלוויזיה במקומו של וויקטור נחמיאס. גם את הכתב הכלכלי של העיתון "דָבָר" אברהם קושניר חטף דן שילון מידיה של גב' חנה זֶמֶר עורכת העיתון והציב אותו בראש הדסק הכלכלי בחטיבה. אבי אנג'ל הכתב הכלכלי של "הָאָרֶץ" עזב את עיתונו למען דן שילון והוצב לצִדוֹ של אברהם קושניר. עמירם ניר מונה לכתב מוניציפאלי של ירושלים ואח"כ הוסב לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שָי. באחד הימים בעת ההיא זכה נחמן שי במלגת השתלמות טלוויזיה בת כשמונה חודשים בארה"ב. הוא ביקש מדן שילון לשמור לו את משרת הכתב הצבאי עד שובו. דן שילון גיחך והשיב לו מנייה ובייה, "תפקיד הכתב הצבאי של הטלוויזיה איננו פיקדון". הוא ראה בנחמן שי כבר אז מעין עסקן ומינה מייד לתפקיד במקומו את עמירם ניר המיסטי שתמיד הותיר מאחוריו שובל של מסתוריות.

ה-Owner של קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל מר אורי אלון נתפש ו-תועד ע"י מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מבצע תנועת פנטומימה גסה ו-פרחחית, שיש לה פירוש אחד בלבד.

עלוב ומגוחך.

הכתב הצבאי רון בן ישי הוא חתן פרס ישראל ל-2018. ברקע שלו נעות תמונות טלוויזיוניות של השידור הציבורי ההוא שחלפו לבלי שוב.

א. המאבקים המַרִים חסרי הקֵץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים הנחשקות של משחק הכדורגל – בארץ ובעולם, מציבים אותו כסמן ימני.

ב. תשוקת הטלוויזיה הבינלאומית (וגם בארץ) לשדר כדורגל הולידה סלוגן גלובלי : אי אפשר עם הכדורגל בגלל הממון והכסף אך גם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות והיוקרה העצומים שלו בעיני הציבור בכל רחבי תבל. הכדורגל הוא הסַמָן הימני של הקשרים ההדוקים הבלתי נמנעים בין הטלוויזיה לבין כלל אירועי הספורט.

ג. התפתחות צילום משחק הכדורגל בטלוויזיה הייתה אבולוציה – עליית גרף מחיר זכויות השידורים הייתה רבולוציה.

הקדמה קצרצרה. הנה חלק מזערי מאותן תמונות הרקע ההן בטרם הפכה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ל-ז"ל.

עמוס כרמלי ז"ל היה חבר שלי משכבר הימים. הכרנו אחד את השני ב- 1949 כשהיינו ילדים בעת תחרות שחמט בין קיבוץ אפיקים לבין נבחרת בתי הספר של חיפה. הוא שיחק על הלוח השלישי של חיפה ואני על הלוח השלישי של קיבוץ אפיקים. נדמה לי שעל בלוח הראשון של חיפה שיחק אריה קרבס. על כל פנים על הלוח הראשון של קיבוץ אפיקים שיחק אמיר הלמן ועל הלוח השני יורם קן. ההתמודדות שלנו אנוכי נגד עמוס כרמלי (שוורץ בימים ההם) סוקרה ותועדה בעיתון "דָבָר לילידים" ואף צולמה. אני נגד עָמוֹס כָּרְמֶלִי (שְוָורְץ). קצת מאוחר יותר הכרנו ילדי אפיקים גם את חברו הקרוב של עמוס כרמלי, דוֹב עַצְמוֹן (קוֹסְטָקוֹבְסְקִי). שני הילדים החיפאים הללו בני משפחות פועלים בעיר התחנכו בתנועת הנוער העובד והלומד והרבו לטייל ברחבי הארץ. מסעותיהם הובילו אותם גם לעמק הירדן ולקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. בכיתה ז' כבר היינו חברים טובים עימם. אנחנו ילדי כיתה ז' בקיבוץ אפיקים ועמוס שוורץ ודוב קוסטקןבסקי מחיפה. הידידות עם עמוס שוורץ שהחליף את שם משפחתו לכרמלי ועם דוב קוסטקובסקי שהמיר את שם משפחתו לעצמון, נשמרו במשך שנים. אולי גם בגלל האהבה המשותפת לספורט ושחמט. מעניין כי שלושתנו בחרנו בסופו של דבר בקריירה עיתונאית (אנוכי מאוחר יותר מהם). עמוס כרמלי ודוב עצמון הפכו לשני עיתונאי ספורט מפורסמים ובעלי מוניטין בחיפה. שמם נודע בכל מדינת ישראל. דוב עצמון הפך למייסד מוסף הספורט המוגדל והמפורט של העיתון "ידיעות אחרונות" בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה. נוח מוזס ודוב יודקובסקי העידו כי מוסף הספורט המוגדל והאינפורמטיבי של "ידיעות אחרונות" הגדיל בבת אחת את תפוצת העיתון. עמוס כרמלי הפך באותה תקופה לכתב ספורט של שבעה עיתונים במקביל (!) וגם כתב של מוסף הספורט ברדיו "קול ישראל" בעריכתו והגשתו של נחמיה בן אברהם. ההכרזה הרדיופונית בקול הבס שלו בטרם תחילת הדיווח ממגרשי הכדורגל בתוכנית הרדיו ההיא של נחמיה בן אברהם, "כאן עָמוֹס כָּרְמֶלִי מחיפה", הפכה לסמלו המסחרי. ב- 1968 מיסד דן שילון את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכיוון שמר דן שילון הכיר את כישרונו של העיתונאי עמוס כרמלי מהימים ההם בהם הוא שימש דוברו של ראש עירית חיפה אבא חושי, הזמין אותו ב- 1969 להיות כתב חיפאי כללי של הטלוויזיה הצעירה לרבות שַדָּר של אירועי הכדורגל והספורט בעיר. אט אט הפך עמוס כרמלי למתעד טלוויזיה ברמה בינלאומית. דוקומנטריסט מוכשר, פעלתן, חרוץ, הגון ויישר דרך, יסודי, ובעל עין חדה. נאמן ומחויב באופן אבסולוטי למען השידור הציבורי . ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רווי באלפי כתבות שלו . הוא היה באמת עיתונאי בקי ומתמיד שדבק במשימתו . בד בבד מינה דָן שִילוֹן ב- 1970 את דוֹב עַצְמוֹן לשמש יועץ מיוחד שלו במיסוד שלוש תוכניות הספורט הטלוויזיונית השבועיות, "מבט ספורט", "משחק השבוע", ו- "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר".

עָמוֹס כָּרְמֶלִי ז"ל מת צעיר מידי. רק בן 77. מותו בטרם עת הוא אבדה גדולה למשפחתו. אולם הסתלקותו המוקדמת מידי היא גם אבדה אזרחית ומהותית כבדה לכל מדינת ישראל. עמוס כרמלי היה כתב ומתעד נפלא, עיתונאי מאופק, אדם צנוע ועניו, מיומן ומהימן, ישר כסרגל, ואמיץ. איש שמתרחק מכל שבב של פרסום. הוא היה אדם בעל אישיות נדירה. עמוס כרמלי היקר, אהבתי והערכתי אותך עד למאוד. נעמו לי הפגישות הרבות עמך בעת כתיבת המחקר המקיף על ידי מאז 1999 הכולל 13 ספרים עבי כרס ואשר קרוי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". נוח בשלום על משכבך ידיד יקר. ינעמו לך רגבי האדמה של הארץ שחרשת אותה לאורכה ולרוחבה. אני לעולם לא אשכח אותך, עָמוֹס. אנוכי מדבר אודותיך ומספר עכשיו לקוראי הבלוג הצעירים. עליך ועל הימים ההם, על רוח הנעורים, ועל התקופה ההרפתקנית והרומנטית ההיא ששררה בין כותלי הטלוויזיה בעשורי ה- 60, ה- 70, וה- 80 של המאה הקודמת. ימים שחלפו לבלי שוב.

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. אצטדיון "ווסרמיל" הישן של הפועל באר שבע. ניידת השידור "ה- OB הלבן" נהוגה ע"י מנהל מחלקת התחבורה בטלוויזיה הישראלית הציבורית יונה יונה ז"ל מפלסת דרך ו- מתייצבת למשימת השידור דרך שערי הבטון הצרים, בריחי הברזל המטים ליפול, וגדרות תיל של אצטדיון הכדורגל ב- באר שבע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה בימים ההם בשחור / לבן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים הם, ורוח התקופה ההיא. זיכרונות בלתי נשכחים.

הספר "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001" מחזיר אותי בערגה לעשור ה- 70 של המאה שעברה. דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, ומוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם הציגו לפני יותר מארבעים שנים אידיאה ו- אידיאל (בכל רמה כמעט) בעשיית טלוויזיה מעניינת, מרתקת, וחשובה (!). משום כך הפכו לדמויות מופת ומודל לחיקוי. דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם במידה רבה שלושת אנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שקמו עד היום במדינת ישראל. הם היו Pioneers. דור החלוצים המייסדים. שלושתם היו ממייסדיה של מהפכת התקשורת הטלוויזיונית שהתחוללה במדינת ישראל בסוף עשור ה- 60 ובשנות ה- 70 של המאה הקודמת. המהפכה שינתה את אורחות חייו של כל אזרח בישראל.

בעיצומה של מהפכת הטלוויזיה במדינת ישראל באוגוסט 1973, כחמש שנים ורבע לאחר הקמתה (ב- 1968) מונה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהלה החמישי. כל אחד מהשלישייה היוצאת דופן והמוכשרת הנזכרת לעיל הוקיר והעריך את ארנון צוקרמן האיש ששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שֵש שנים רצופות מ- 1973 עד 1979. באפריל 1974 מונה יִצְחָק לִבְנִי ז"ל שהיה מפקד גלי צה"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים במקומו של שמואל אלמוג. הטלוויזיה הישראלית עשתה בשנות ניהולם של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ויִצְחָק לִבְנִי את הצעד הגדול ביותר לקראת שֵם התואר המקצועי המחייב והקרוי, "רשת שידור". בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל שרר במשך חמש שנים מתח ניהולי וריב סמכויות, אך באופן פרדוקסאלי לא הפריע הדבר לפריצת הדרך ההיסטורית. סיבת ההצלחה איננה מקרית. ההיסטוריה העמידה לרשותו של ארנון צוקרמן שלושה אישֵי טלוויזיה מוכשרים רב תחומיים בדמותם של דן שילון יבד"ל, אלכס גלעדי ז"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל. שלושתם היו לא רק אנשי הפקה ועריכה מצטיינים אלא היו מנהיגי שידור. האנשים נהו אחריהם. השפעתם על התוויית הדרך בראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת ובעיקר מייד בתום שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 ורתימת הכפופים להם בדרך להגשמת משימות השידור היו מרשימות ומשכנעות, ובשל כך בלתי נשכחות. השלישייה הזאת כיהנה בעצם כמעין חֶבֶר נאמנים של ארנון צוקרמן. כל השלושה היו מעריצים מושבעים של מנהל טלוויזיה נערץ שהיה מנהיג שידור בעצמו. הכרתי היטב את דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. שלושתם היו עובדים סוּפֶּר מקצועיים בעלי יושרה. מארנון צוקרמן הייתי רחוק. לא הכרתיו כלל עד הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. אבל החזקתי בדעה שאם השלישייה הזאת רוחשת לו אהדה כה גדולה סימן הדבר שגם הוא כמותם חונן במקצוענות ו- יושרה. התכונות החשובות ביותר של כל מנהיג באשר הוא בכל רמה ורובד. הטריאומוויראט למרות גילו הצעיר קבע יחד עם מנהלם אג'נדה ברורה של השידור הציבורי. פילוסופיית שידור שהושתתה על פרופורציה מתאימה בין שידורי הדרמה, הבידור, החדשות, התיעוד, והספורט. הייתה גם קורלציה בעת ההיא בין כמות העשייה העצמית המקורית לבין קניית סדרות טלוויזיה מחו"ל ורכישת סרטים קנויים.

ב- 1 באפריל 1979 הודח מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי מהמשרה הרמה. אפשר להגדיר את הדחתו במילים עדינות יותר : ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ועל פי המלצתו של שר החינוך זבולון המר והממונה על ביצוע חוק רשות השידור, לא האריכה את כהונתו של יצחק לבני ומינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור. בקיץ 1979 הדיח יוסף "טומי" לפיד את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה. משהודח מנהלם הנערץ מצאה השלישייה האמיצה את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד מדיחו של מנהל הטלוויזיה. ארנון צוקרמן ניהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973). בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם נגד יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לכישלון. אולי מראש. הם לא שידרו על אותו הגל. מ-שלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979 (פיגורה תקשורתית מוכשרת, דומיננטית, ומוצלחת בפני עצמה בעיתונות הכתובה), מצאו עצמם השלושה נוטשים בזה אחר זה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעקבות מנהיגם ארנון צוקרמן שסולק הראשון ועוברים לשוק הפרטי. זאת הייתה טרגדיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . האנשים שבנו את הבית נטשו אותו. שלושתם היו כה מוכשרים עד שעלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על המנכ"ל החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל חסר הניסיון אך היו חלשים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוסד היררכי. לכן הובסו כל השלושה בזה אחר זה במאבקם נגד יוסף "טומי" לפיד. לוּלֵא פרשו ממנה היה נשקף לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר. עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה שהייתה כור מחצבתם נחלש גם יוסף "טומי" לפיד והובס מבלי שידע זאת. הסתלקותם של דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום – שלושה אישים ברמה כה בכירה מבימת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אובדן עצום ויצרה חלל ריק. יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל מנכ"ל טירון של רשות שידור מורכבת ומסובכת לניהול, נהנה מתמיכה איתנה ו- מופלגת של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל (בשנים 1984 – 1978), אף על פי כן התקשה למלא את החסר. במשך שמונה חודשים מאוגוסט 1979 ועד מארס 1980 מילא בעצמו תפקיד כפול של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנכ"ל רשות השידור. משימה בלתי אפשרית גם לגאון ניהול. והוא לא היה כזה. בתוקף תפקידו כעורך ראשי של השידור הציבורי האלקטרוני מינה מאוחר יותר את יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, את טוּבְיָה סַעַר למנהל חטיבת החדשות, ובידי צְבִי "צְבִיקָה" שַפִּירָא מפקד גלי צה"ל לשעבר הפקיד את חטיבת התוכניות.

זיכרון ישן. דן שילון מייסד ב-1968 את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עמוס כרמלי נימנה מייד על צוות כתבי ושדרי הספורט במחלקה של דן שילון.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. חורף 1966. אצטדיון "קריית אליעזר" בחיפה. דן שילון יבד"ל דובר עיריית חיפה (מימין) יחדיו עם העיתונאי ושדרן רדיו "קול ישראל" עמוס כרמלי ז"ל ובנו הקטן אלון. (באדיבות עמוס כרמלי ודן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. 1958. העיתונאי עמוס כרמלי (משופם שלישי מימין בראשית דרכו העיתונאית) בין מקבלי פניו של שחקן היוגוסלבי זלאטקו צ'ייקובסקי ב- 1958, אחד הטובים בעולם בזמנו. זלאטקו צ'ייקובסקי הגיע לישראל כדי לחזק את הפועל חיפה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אלי פוקס, עמוס כרמלי, זלאטקו צ'ייקובסקי, דוד "דוביד" שווייצר, איש לא מזוהה, רעייתו של זלאטקו צ'ייקובסקי, איש לא מזוהה, מתורגמן המחזיק בזרועותיו את ילדם של הזוג צ'ייקובסקי. (התמונה באדיבות עמוס כרמלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ניהל את מחלקת הספורט בשנים 1974- 1969. אח"כ שימש מנהל חטיבת החדשות מ- 1974 עד 1977. בשנות ניהולו קבע נורמות עיתונאיות חשובות והציב מסגרות שידור איתנות של ארגון והפקה. הוא נולד ב- 24 באוקטובר 1940 בתל אביב בבית פועלים פשוט להוריו שלמה ופַניָה שוּלקיס. מאוחר יותר שינה את שם משפחתו מ- שוּלקִיס ל- שִילוֹן. דָן שִילוֹן היה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת עיתונאי ושַדָּר רדיו במחלקת החדשות של "קול ישראל". הוא קנה את פרסומו הגדול ככתב רדיו אמיץ בתקופת מלחמת ששת הימים בקיץ 1967 בשעה שסיקר תחת אֵש את כיבוש תל – פאחר ברמה הסורית ע"י חטיבת גולני. הוא נמנה על קבוצה מצומצמת של שדרי רדיו מצטיינים כמו שלמה אהרונסון, רון בן ישי, ירמיהו יובֵל, מיכה שגריר, רפי אמיר, חיים יבין, ומיכאל הוּלֶר – חבוּרָה שעשתה עבודה עיתונאית פנטסטית בתנאי קרב בקו החזית הראשון במלחמת ששת הימים. הם היו עיתונאי רדיו שחֵירפו נפשם מנגד בעת סיקור קרבות המלחמה כדי להביא את האינפורמציה האמינה ביותר, הראשונית ביותר, והעדכנית ביותר למאזיניהם. שלושה מהם, דן שילון, רון בן ישי וירמיהו יובֵל קיבלו בתום מלחמת ששת הימים את פרס אגודת העיתונאים על עשיית הכתבה הטובה ביותר בשדה הקרָב.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. קיץ 1967. רדיו "קול ישראל" בעידן טרום הטלוויזיה. אגודת העיתונאים מעניקה את שלושת הפרסים לכתבות הטובות ביותר ששידרו כתבי רדיו "קול ישראל" משדות המערכה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967. זיהוי הנוכחים היושבים בשורה ראשונה מימין לשמאל : רון בן ישי (בן 24 בתצלום), דן שילון (בן 27 בתצלום), ופרופסור ירמיהו יוֹבֵל (בן 32 בתצלום). עומדים בשורה השנייה מימין לשמאל : שלישי מימין העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ולידו חיים הרצוג ז"ל (אלוף מיל.) שהיה פרשן רדיו מצוין בתקופת המלחמה ולימים נשיא מדינת ישראל. שאר הנוכחים אינם מזוהים. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון קיבל את הפרס הראשון מענק כספי בגובה של 1225 ל"י בגין הכתבה, "הַקְרָב עַל תֵּל פָאחֵר" . דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "יצאתי אל הקרב על תֵּל פָאחֶר מקריית שמונה בתוך הזחל"ם של המג"ד מוסה קליין. כבר בגבעת האם התחלנו לחטוף אש סורית מכל הכיוונים. לא עבר זמן רָב והזחל"ם שלנו חטף פגיעה ישירה. התעופפתי החוצה אך התברר לי כי נותרתי ללא כל חבלה גופנית או אפילו שריטה כלשהי. לרוע המזל נפגע מכשיר ההקלטה שלי ללא תקנה. שדה הקרב היה כבר זרוע פצועים והרוגים , וכלי רכב פגועים. ההרגשה שלי הייתה איומה. הרגשתי חסר אונים לעזור לחיילי חטיבת גולני במלחמתם. הדבר היחידי שאותו יכול הייתי לעשות היה הטיפול בפצועים. כיוון שמכשיר ההקלטה התנפץ לרסיסים, הייתי רושם לעצמי מפעם לפעם רשימות חטופות של מהלך המאורעות ודברי החיילים והפצועים. לאחר שנכבש תֵּל פָאחֶר נתבקשתי על ידי הרופא לצאת כמאבטח בתוך זחל"ם שנשא פצוע קשה אל בית חולים השדה הקרוב ביותר. כאשר עליתי על הזחל"ם ראיתי חייל שוכב שפצעיו הסתירו את דמותו. כדי לנסות לעודד את רוחו ולהיווכח אם הוא אומנם בחיים עדיין, שאלתי לשמו. היה זה חברי הטוב העיתונאי יעקב העליון ששימש כמפקד טנק ונפגע בקרב. קשה לתאר את ההלם שחטפתי".

העיתונאי לֵוִי יצחק הירושלמי חבר צוות השופטים קרא את נימוקי הוועדה, ואמר, "דן שילון גילה תושייה במילוי חובתו העיתונאית בעת שהזחל"ם שנסע בו נפגע בקרב של חטיבת גולני לכיבוש תל פאחר הסורי. הכתבה רבת המתח מתארת בצורה חיה ובהירה, ועם זאת דרמטית ומאופקת , את מהלך הקרב ואת רגעיו הארוכים שלוֹ בתוכן". לרון בן ישי הוענק הפרס השני 750 ל"י על כתבתו, "קרב אֵש בקנטרה". יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל זכה בפרס השלישי 500 ל"י בשל דיווחיו על "השעות הראשונות של המלחמה". דן שילון הודה בשם מקבלי הפרס, ואמר : "ליוותה אותי מועקה גדולה על שכלי הנשק היחיד שלי ושל חבריי ברדיו "קול ישראל" המשדרים משדות הקרב היה המיקרופון, בלי יכולת לירות אפילו כדור אחד". חיים הרצוג פרשן מלחמת ששת הימים של רדיו "קול ישראל" ב- 1967, ולימים נשיא המדינה, שימש יו"ר חבר השופטים, אמר כלהלן : "בזכותם של כתבי הרדיו חיינו למספר שעות מחדש את אחת התקופות המופלאות של עם ישראל. במלחמת ששת הימים יצאנו עם ירושה תיעודית עצומה בזכות כתבי הרדיו, ירושה תיעודית אשר תהפוך ללחם חוקו של כל יהודי עד סוף הדורות. כמו שכל ילד יהודי מכיר את סיפור מצדה מפני שנמצא היסטוריון אחד, יוספוס פלאוויוס אשר רשם את הדבר, כן ידע כל ילד יהודי בעוד אֶלֶף שנה את פרשת מלחמת ששת הימים על פרטיה, וימשיך להאזין לכתבי הרדיו של "קול ישראל" משנת תשכ"ז".

הכרתי את דן שילון (בן 82, היום) שנים רבות. לא ראיתי מעולם מנהיג שידור Cool יותר ממנו. גם תחת לחץ. הוא תמיד היה תחת שליטה עצמית. מעולם לא איבד את עשתונותיו. קור רוחו ושיקול דעתו האיתן תחת לחץ באו לידי ביטוי באותם רגעי אימה כשעשה את כתבת הרדיו של כיבוש תֵּל פָאחֶר ע"י חטיבת גולני במלחמת ששת הימים ב- 1967. הוא לא התבלבל, נשאר קר רוח, ודבֵק למשימה. אותו קור הרוח ושיקול הדעת עמדו לו בעת שניהל בתנאי עבודה קשים בצורה מוצלחת את מחלקת הספורט ואח"כ את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-9 השנים ההן של 1977 – 1968. ראיתי את דן שילון גם הרבה פעמים חסר שבע רצון או כועס בעבודתו אך אף פעם לא מריר, לא רכלן, ואדם שאיננו מאבד את עשתונותיו. הוא היה מנהיג שידור. עיתונאי רציני, מחנך, ומורה דרך לרבים. קלאסה שאזכור אותה כל חיי.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-קיץ 1969. אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו דן שילון (בן 82, היום) עיתונאי, עורך, מפיק, שדר, אישיות טלוויזיונית נדירה, ומנהיג בלתי נשכח מתכונן להגשת תוכנית "מבט ספורט" ההיא ב- 1969. שימו לב לעדשה הישנה של מצלמת ה- RCA האלקטרונית באולפן. (באדיבות דן שילון ויוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמו רבים אחרים עזב דן שילון את הרדיו ב- 1968 והצטרף באותה שנה לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בראשותו של ד"ר אֵלִיהוּא כָּ"ץ. סַלִים פַתָּאל והעיתונאי יצחק לֵוִי הירושלמי ערכו לו את מבחן הקבלה הראשון וקיבלו אותו כמועמד לקורס ההכנה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית בראשותו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ. פרופסור שלמה אהרונסון מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה קיבל אותו לעבודה כעיתונאי, כתב , ושדר בחטיבה. הוא נבחר להגיש בסופו של חודש יולי 1968 את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית . את מהדורת "מבט" הראשונה הגיש חיים יבין.

דן שילון היה גבר גדל מידות בעל כריזמה ומנהיגות טבעית בימים ההם. ישר, הגון, ואמיץ. עיתונאי "דָבָר" נחום ברנע (אותו נחום ברנע עיתונאי "ידיעות אחרונות" גם באפריל 2018) כתב ב- 30 באוגוסט 1968 ב- "דבר השבוע" אודותיו : "המצלמה אוהבת את דן שילון. ואף כי יש בטלוויזיה גברים בעלי חיצוניות מרשימה יותר, ולא כל שכן קול עמוק ומגרגר כמסורת המקודשת של קרייני רדיו 'קול ישראל', הוא ממלא את המסך הקטן של מגזין החדשות, והצופה עצמו" .

טקסט תמונה : זיכרון ישן. סופו של חודש יולי של שנת 1968. דן שילון מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה בחודש יולי של שנת 1968. מגיש המהדורה הראשונה של "מבט" ההוא בחודש יולי 1968 היה חיים יבין (בן 90, היום). (באדיבות דן שילון ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אופן הקריינות של דן שילון לא מצא חן בעיני כמה קרייני חדשות מקצועיים ברדיו ובראשם אריה אורגד שפנו אף הם מהרדיו "קול ישראל" לקריירה בטלוויזיה הצעירה. הם באו בתלונות למנהל צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ וביקשו להדיח אותו מקריינות החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שמעולם לא היה קריין חדשות מקצועי ברדיו. נפגשתי לשיחת תחקיר ארוכה עם דן שילון ב- 7 בינואר 2003 בקפה "באזל" בתל אביב (היום ממוקמת במקום המסעדה האיטלקית המצוינת "רוסטיקו"). הוא היה אחד הראשונים מתוך יותר מ- 2000 (אלפיים) עמם שוחחתי ונפגשתי לצורך כתיבת המחקר המקיף שכולל 13 ספרים עבי קרס. חקרתי אותו חקירת שתי וערב כארבע שעות. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : "…התככים בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נולדו מייד עם הקמתה. אריה אורגד התלונן בפני ראש צוות ההקמה אליהוא כ"ץ על כך שאינני מבטא כהלכה ועל פי המקובל את האותיות הגרוניות "ע" , "ח" ו- "ר". אליהוא כ"ץ ז"ל קיבל את הטענות האלה שהיו לפי דעתי בלתי מוצדקות והציע לי לעבור מחדש קורס קריינים אצל הבימאי יוסי צמח. לא הסכמתי. הייתי קריין טוב. היו אלה בימאי הטלוויזיה הראשי חגי מאוטנר ועורך "מבט" מוטי קירשנבאום שהטילו עלי את משימת הגשת מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה לאחר שחיים יבין הגיש את הראשונה. לאחר שהודחתי מהגשת "מבט" פניתי לשידורי הספורט. הניסיון הראשון שלי בתחום היה הגשת מוסף ספורט אולימפי של אולימפיאדת מכסיקו 1968. אח"כ אִפשר לי אליהוא כ"ץ להקים את מחלקת הספורט בתנאי שתהיה כפופה למנהל חטיבת החדשות. כך העסק הזה התחיל…" .

דן שילון היה הראשון להבין אז כי שידורי הספורט המביאים עמם דרמה, מתח ועניין, הם מנוף רייטינג רָב עוצמה ונדבך חשוב בשידורי כל רשת טלוויזיה באשר היא. נפל בחלקו לשַדֵר לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 קטעי ספורט אולימפיים בתוך מהדורת "מבט". דן שילון היה האיש ששידר בהצלחה את אירועי אולימפיאדת מכסיקו 1968 כמוספים קצרים בתוכנית החדשות "מבט". הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בראשית צעדיה, אך רשתות הטלוויזיה הציבוריות הוותיקות באירופה המאוגדות ב- EBU רכשו את זכויות השידורים של אולימפיאדת 1968 תמורת סכום של 1.000000 (מיליון) דולר [1]. רשתות הטלוויזיה של מדינות הגוש הקומוניסטי באירופה שילמו 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר [2]. רשתות טלוויזיה רבות ב- EBU שידרו ישיר את אולימפיאדת מכסיקו 1968בעוד אנחנו הסתפקנו בקטעי פילם קצרצרים .אף על פי כן לשידור אירועי ספורט במהדורת "מבט" היה אפקט גדול על הציבור בעקבותיו הגה דן שילון את רעיון מיסוד מגזין ספורט שבועי שאמור היה להיות משודר בכל מוצ"ש, ובמרכזו יעמוד סיקור קבוע של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל.

"מבט ספורט" שודר בפעם הראשונה ביום ראשון – 17 בנובמבר 1968 כתוספת ל- "מבט". דן שילון היה העורך והמגיש של התוכנית. דוב עצמון (קוסטקובסקי) אז עורך מוסף הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות", שימש כיועץ מקצועי שלוֹ. בסופה של 1968 הקים את מחלקת הספורט שהייתה כפופה בהיררכית הניהול בטלוויזיה ישירות למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הלך בעקבות השֵם "מבט" וקרא לתוכניתו "מבט ספורט". נדמה לי שכישרונו הטלוויזיוני מצא את ביטויו ראשית דבר באות הפתיחה המיתולוגי של התוכנית שהפיק, ערך, ושידר. את האנימציה של אות פתיחת התוכנית העשויה מדמויות ממוחשבות המבצעות תנועות ספורט שונות של כדורגל, א"ק, וכדורסל עיצֵב אחד מוותיקי הגרפיקאים בטלוויזיה יוחנן לקיצביץ'. יגאל שילון אחיו של דן שילון בחר את פס הקול המוסיקלי הבלתי נשכח לאנימציה שיצר יוחנן לקיצביץ'. פס הקול המוסיקאלי של " מבט ספורט", הקרוי "JAGERLATIN", נלקח מרצועת התקליט מפורסם, "Non Stop Dancing" של המלחין והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט (James Last). חיש מהר התברר כי "JAGERLATIN" היא נעימה מוסיקלית קליטה ובעלת אמירה. מוסיקה אדיטוריאלית המתאימה ל- "מבט ספורט" כמו כפפה ליד. "JAGERLATIN" הייתה לא רק מוסיקת מבוא שהובילה אחריה תוכנית נושאת רייטינג אלא גם קלילה וקליטה. נעימת פתיחה שהיא הרבה יותר מעיטור מוסיקאלי ומהווה את מהות תוכנית הספורט. היא הכניסה מייד את הצופה לאווירת התוכנית וחדרה בקלוּת לאוזנם של הצופים ובכך סייעה להפוך את "מבט ספורט" בן לילה לשלאגר טלוויזיוני בישראל ואת מגישה לכוכב. כשאמרת "מבט ספורט", אמרת דן שילון. עד כדי כך הייתה התוכנית מזוהה עם המגיש שלה.

טקסט תמונה : זיכרון ישן. דן שילון מגיש את מהדורת "מבט ספורט" הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. שחקן הכדורגל מרדכי שפיגלר והפסל של זורק הדיסקוס האולימפי מתקופת יוון העתיקה מעצבים את מראה פניו של אולפן הספורט. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זיכרון ישן. מאי 1975. אִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. בתום השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את טקס הפתיחה של משחקי כינוס הפועל ה- 10. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הצלם – בימאי בני כרמלי, הבימאי יגאל שילון, הצלם פטר סלע (סימונסון), ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יגאל שילון נולד ב- 1945 כחמש שנים אחרי אחיו. כמו אחיו למד בתיכון עירוני ד' בתל אביב ומשם המשיך טרם השירות הצבאי היישר לטכניון בו סיים בהצלחה ארבע שנות לימוד באווירונאוטיקה. באופן טבעי התגייס לחיל האוויר והוצב ביחידת הצילום של החיל. יגאל שילון התאהב במצלמה ולא חזר יותר לעסוק במדע האווירונאוטיקה. משם הייתה קצרה הדרך לקולנוע ולטלוויזיה. יגאל שילון הוא אחד מבימאי הטלוויזיה והקולנוע המוכשרים בישראל. אני מכיר אותו מקרוב. הוא קולנוען מחונן, בעל חוש הומור, איש חכם ובעל Touch נהדר לקולנוע וטלוויזיה. יש לו אוזן מוסיקאלית נפלאה ובספרייה הפרטית שלוֹ נמצא אוסף של 3000 (שלושת אלפים תקליטים) . הוא היה מקצוען כל כך מוכשר עד שחשבתי שילך בדרכם של שני בימאי הקולנוע האמריקניים הצעירים פיטר בוגדנוביץ' ופראנסיס פורד קופולה. זה היה לפני יותר משלושים שנה. יגאל שילון לא נפל במאום משניהם. לבסוף פנה דווקא לתחום "הפִסְפוּסִים" בטלוויזיה. יגאל שילון היה האיש שבחר לדן שילון ב- 1968 את פס הקול המוסיקאלי של "מבט ספורט", והאיש שבחר עבורי באוקטובר 1984 את פס הקול המוסיקאלי שליווה את אות הפתיחה של התוכנית, "משחק השבת".

יגאל שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "תשמע סיפור", הוא אומר לי בחן האופייני לו ובסיגר הנצחי התקוע בין שיניו, "אני מחזיק בידיי עשרות תקליטים של הקומפוזיטור הגרמני ג'יימס לאסט. איתרתי את אחת הרצועות באחד התקליטים הידועה בשם "JAGERLATIN", אך אחי לא רצה בתחילה להשתמש ב- "JAGERLATIN" כפס הקול של התוכנית. אני שכחתי מזה והוא חיפש משהו אחר. בינתיים הספקנו גם לריב. כעבור זמן, ביום השידור הראשון של שידור "מבט ספורט", דן צִלצֵל אלי בטלפון ואמר לי, יגאל, אני מכין לך הפתעה, צפה ב- "מבט ספורט" הערב. באותו ערב נוגנה בפעם הראשונה מוסיקת ה- "JAGERLATIN" ששימשה אות הפתיחה של "מבט ספורט" והושמעה בכל בית בישראל שבו שכן מוניטור טלוויזיה. השאר היסטוריה".

טקסט תמונה : בחלוף 20 שנים. קיץ 1989. אנוכי עם יגאל שילון במסיבת ה- 1000 של תוכנית הטלוויזיה ההיא "מבט ספורט", שנחגגה בביתו של מר יורם ארבל בנווה עוז בפתח תקווה. (צילום איציק בורוכוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון לא שמע ב- 1969 על גאון הטלוויזיה האמריקני של הרשת האמריקנית ABC מר רוּן ארלדג' (Roone Arledge) ולא ידע מיהו. רוּן ארלדג' היה האיש שיחד עם מורו ורבו אֵד שֶרִיק (Ed Scherick) ייסדוּ ב- 1960 את התוכנית המפורסמת והפופולרית בעלת המוניטין העצום של ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, ואשר קרויה : "ABC – Wide World of Sports". "מבט ספורט" האמריקני. מגיש התוכנית היה ג'ים מקאיי (Jim McKay) . אנשי ABC נהגו לומר, כשאתה אומר, "ABC – Wide World of Sports", אתה בעצם אומר ג'ים מקאיי. מותר להשוות את דן שילון עם ענקי הטלוויזיה האמריקנית ג'ים מקאיי ורוּן ארלדג' מ- ABC. דן שילון עשה בישראל את מה שרוּן ארלדג' חוֹלֵל בארה"ב. הוא הקים את "מבט ספורט" הישראלי גם אם בזעיר אנפין בהשוואה למודל האמריקני. "מבט ספורט" שודרה בכל מוצ"ש כמגזין ספורט שבועי. למרות שהייתה כמעין תוכנית סיכום שבועית של אירועי הספורט השונים בארץ וגם בעולם, היא הייתה ראשית דבר תוכנית עיתונאית – חדשותית שהפנתה מידי מוצ"ש את אוֹר הזרקורים לעבר סיקור משחקי המחזור השבועי בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) שנערכו בשבתות אחה"צ . זאת הייתה בעצם ההצדקה לשָדֵר את "מבט ספורט" במוצ"ש. דן שילון שהיה השַדָּר הראשי בתוכנית והמגיש הבלעדי שלה, הפך לכוכב טלוויזיה נודע ופופולרי בישראל. הוא הקים את "מבט ספורט" מאֶפֶס. מכלום. "מבט ספורט" ודן שילון היו סִינוּנִים והפכו לשמות נרדפים.

מנהיגותו המקצועית של דן שילון כשַדָּר ועוֹרֵך בעל הבנה ביסודות תעשיית הטלוויזיה ומתווה דרך של התוכנית "מבט ספורט" עתירת הרייטינג, התקבלה בימים ההם כסמכות עַל, בין העובדים ובציבור הצופים כאחד. הצלחת "מבט ספורט" משכה לטלוויזיה כמַגְנֶט עיתונאים רבים שניסו להגשים את חלום ילדותם להיות שָדָרי כדורגל בטלוויזיה כפי שהיה נחמיה בן אברהם ז"ל ברדיו. נחמיה בן אברהם ז"ל שַדָּר הרדיו המיתולוגי בעל קוֹל ייחודי וכּישרון תיאור ושידור נדיר, שידר את כל אירועי הספורט הגדולים מאז קוֹם המדינה ב- 1948 ועד הופעתה של הטלוויזיה בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. צריך להיות כֵּנים ולהודות שאפילו הופעתו המזהירה של דן שילון כשַדָּר ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לא מוססה את תהילת הנצח לה זכה נחמיה בן אברהם עוד בחייו . קולו שמור לעַד בפנתאון השידור הציבורי של רדיו "קול ישראל". כל צמרת העיתונאים בישראל חפצה להגיע אל דן שילון ו- "מבט ספורט" שלוֹ בימים ההם של סוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. הנה חלק מהרשימה הארוכה : גדעון הוד, מתי גולן, דן מרגלית, נחמן שי, משה לרר, עו"ד חנוך קינן, יצחק שתיל, יאיר שטרן, אלכס גלעדי, אמציה לבקוביץ, עמוס כרמלי ז"ל, דוב עצמון, רפי נאה, אורי נוי (אחיו של רפי נאה), איתן עמית, יהושע כהנא, יורם שִימרון, אהרון להב, גדי לבנה, אבי ולנטין, ועוד בעלי חלומות רבים אחרים .

טקסט תמונה : שנת 1969. זהו מר אלכס גלעדי ז"ל בימיו הראשונים ההם במחלקת הספורט של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 1122. הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תגובות

פוסט מס' 1123. קידומת מורכבת. זיכרונות יְשָנִים שנותרו במקומם (1). חָלְפוּ שָנִים מאז. שָנִים רָבּוֹת. הָ-הוֶֹוה ההוא הפך כבר מזמן לעבר, אולם עיקרון הזִיכָּרוֹן של ימי ה-הכרעה ההם, אירועים ישנים אולם חשובים בתולדות השידור הציבורי ההוא, ואישים בלתי נשכחים גיבורי העלילות המתמשכות ההן, נותר על מקומו ו-נִשְמַר (!). גם הזיכרון התנ"כי בן אלפי שנים (!). עם פְּרוֹס שנת תשפ"ג: זִיכְרוֹנוֹת יְשָנִים גם תנ"כיים שהפכו לבלתי נשכחים עבורי. ההיסטוריה נעה על צירה בכיוון השעון וגם בכיוון ההפוך. בנימין נתניהו איננו עוד ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל הנוכחי בעת כתיבת פוסט מס' 1123 הוא יאיר לפיד. הבחירות לכנסת ה-25 במדינת ישראל הדמוקרטית ייערכו ב-1 בנובמבר 2022. פוסט מס' 1123. הועלה לאוויר ביום שישי – 16 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.