פוסט מס' 1126. החלק ה-1 עוסק במותה של מלכת אנגליה אליזבת ה-2 בת 96, ובכיסוי הטלוויזיוני הנפלא, המרשים, והמדויק של ה-BBC את מסע הלוויה בלונדון. חלקו השני של פוסט מס' 1126 הוא במידה רבה סִינוֹנִים מדויק ושווה ערך למידע שהתפרסם בשעתו בבלוג ב-פוסט מס' 1071. חלקו ה-1 עוסק ב-מדינת ישראל המסורבלת והאיטית יחדיו עם משטרת ישראל עדיין חולמות באספמיה ו-מנמנמות, וממשיכות להיות נפגעות טרור ללא יכולת, ידע, וכישרון לסכל את אותו הטרור הבדווי המשתולל בנגב ובדרום הארץ נגד והפרת חוקי מדינת ישראל ביודעין באמצעות כמויות בלתי נתפשות של נשק חם ותחמושת, ואת אותו הטרור האיסלאמי המוסלמי הרצחני הפוגע אנושות באזרחיה באביב 2022, וגם עכשיו בסתיו בחודש ספטמבר של שנת 2022. אזרחית ישראלית בת 84 הוכתה למוות ברחוב בחולון (אתמול, יום שלישי – 20 בספטמבר 2022). הרוצח הוא פלסטיני תושב קלקיליה שעבד באתר בנייה והחזיק בהיתר כניסה לישראל (על פי דיווח של עיתון "הארץ" בכותרת הראשית שלו מיום רביעי-21 בספטמבר 2022). הטרור הבדווי והאיסלאמי הרצחני משתולל שוב ושוב באין מפריע בתוככי מדינת ישראל וחושף שוב ושוב את משטרת ישראל בראשות המפכ"ל רב ניצב קובי שבתאי החלשה, האיטית, והמסורבלת כמי שאיננה מסוגלת להגן תמיד על אזרחי המדינה. פשוט נורא ואיום. מדינת ישראל איננה מצליחה להגן על אזרחיה התמימים מפני האויב הטרוריסטי והרצחני. וגם: מותה של מלכת אנגליה אליזבת ה-2 בגיל 96. וגם : שוֹרָשִים (1). פוסט מס' 1126 הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
פוסט מס' 1126. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בספטמבר 2022.
פוסט מס' 1126. החלק ה-1 עוסק במותה של מלכת אנגליה אליזבת ה-2 בת 96 ובכיסוי הטלוויזיוני המרשים והמדויק של ה-BBC את מסע הלוויה בלונדון. חלקו השני של פוסט מס' 1126 הוא במידה רבה סִינוֹנִים מְדוּיָק וּשְוֶוה עֵרֶךְ למֵידָע שהתפרסם בשעתו בבְּלוֹג ב-פוסט מס' 1071. מדינת ישראל המסורבלת והאיטית יחדיו עם משטרת ישראל עדיין חולמות באספמיה ו-מנמנמות, וממשיכות להיות נפגעות טרור ללא יכולת, ידע, וכישרון לסכל את אותו הטרור הבדווי המשתולל בנגב ובדרום הארץ ו-הפרת חוקי מדינת ישראל ביודעין באמצעות כמויות בלתי נתפשות של נשק חַם ותחמושת, ואת אותו הטרור האיסלאמי המוסלמי הרצחני הפוגע אָנוּשוֹת באזרחיה שוב ב-אביב 2022, וגם עכשיו בסתיו בחודש ספטמבר של שנת 2022. אזרחית ישראלית בת 84 הוכתה למוות ברחוב בחולון (אתמול, יום שלישי-20 בספטמבר 2022). הרוצח הוא פלסטיני תושב קלקיליה שעבד באתר בנייה והחזיק בהיתר כניסה לישראל (על פי דיווח של עיתון "הָאָרֶץ" בכותרת הראשית שלו מיום רביעי-21 בספטמבר 2022). הָטֶרוֹר ה-בדווי והאיסלאמי הרצחני משתולל שוב ושוב כמעט באין מפריע בתוככי מדינת ישראל וחושף שוּב ושוּב את משטרת ישראל בראשות המפכ"ל רב ניצב קובי שבתאי החלשה, האיטית, והמסורבלת כמי שאיננה מסוגלת להגן כל הזמן על אזרחי המדינה. פשוט נורא ואיום. מדינת ישראל איננה מצליחה תמיד להגן על אזרחיה התמימים מפני האויב הטרוריסטי והרצחני. וגם: שוֹרָשִים (1). פוסט מס' 1126. הועלה לאוויר ביום רביעי-21 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
הקדמה. מסע הלוויה של מלכת אנגליה אליזבת ה-2 המנוחה בלונדון. אומר כאן בפה מלא "תודה" ל-אחד ש-סייע בידי לכתוב את הר"מ, זהו מפיק העַל של חברת החדשות ב-ערוץ 12 מר עודד בינו ששהה בלונדון בירת אנגליה בעת מבצע הכיסוי ו-העברת השידור הישיר העיתונאי-טלוויזיוני הנ"ל של ה-BBC מאנגליה למרכז השידורים בארץ של ערוץ 12. עודד בינו הוא מפיק טלוויזיה מהשורה הראשונה, מוכשר, ומוצלח (!). גילוי נאות: במקרה עוֹדֵד בִּינוֹ הוא הוא חתני ובעלה של הבת שלנו הָגָר, ושניהם הוֹרִים לשלוש ילדות יפות מאוד, חכמות מאוד, ונבונות מאוד.
קראתי הבוקר (יום רביעי – 21 בספטמבר 2022) את שני הפוסטים שהתפרסמו הבוקר בעיתון "הארץ" (אנוכי בן 85 היום, ו-חתום על עיתון "הארץ" מאז שנת 1971 ו-כמי שעבד במשך 32 שנים בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית), הנוגע לסיקור המדהים והמפורט של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC את מסע הלוויה של מלכת אנגליה המנוחה אליזבת ה- 2. הראשון הוא פוסט אישי מעניין, מעורר סקרנות, מרגש, ומושך תשומת לב שנכתב ע"י גב' מרים גולן ואשר מתפרסם בעמ' 11 של העיתון הנ"ל וכותרתו, "אחרי שבוע של BBC אני לא האדם שהייתי". ו-השני הוא פוסט דלפוני שנהגה ע"י מר רוגל אלפר עיתונאי דל ו-אפור, משעמם, ומדקלם ו-מי שמתיימר להיות מבקר הטלוויזיה של "הארץ", והמאמר שלו מודפס בעמ' 12 של העיתון הנ"ל, וכותרתו, "צ'ארלס ייצג את המוות". פוסט עלוב ורדוד מפני שהמושא שלו הוא פרשנות רכילותית. פשוט בושה וחרפה. הכי מדהים והמפליא ביותר בעיניי הוא כיצד עורך עיתון "הָאָרֶץ" מר אלוף בן והמו"ל של "הארץ" מר עמוס שוקן, אינם מתערבים בנעשה, ומאפשרים ל- רוגל אלפר לפרסם היום (יום רביעי – 21 בספטמבר 2022) פוסט כל כך משעמם ו-טריוויאלי. מר רוגל אלפר איננו מבין, לא יודע, ולא בקי ב-מאום בפרטי תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית שהיא כל כך יקרה, כל כך מורכבת, ו-כל כך מסובכת מהיבטי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, ו-כמובן מה-היבט של תפעול ההון האנושי – כוח אדם המקצועי בכל אגפיו והתמחויותיו במקצועות הרבים והשונים של תעשיית הטלוויזיה המדוברת, וודאי זאת של רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית הקרויה ה- BBC הבריטית הסופר מקצוענית, ו-אחת מרשתות הטלוויזיה המצטיינות באירופה ובכל רחבי תבל (!). סיקור טקס ה-לוויה של המלכה הבריטית המנוחה אליזבת ה-2 בחוצות לונדון וההגעה לארמון בקינגהאם בלונדון ע"י ה- BBC היה מזהיר, אמין ומהימן, מדויק, ו-דרמטי (!) משלושת ההיבטים של טכנולוגיה, לוגיסטיקה, והקצאת כוח אדם ברמה גבוהה מאוד לצורך ביצוע משימות השידור הישיר של ה- BBC, ראשית דבר עבור האומה הבריטית, האומה הסקוטית, והאומה האירית (!), אולם מטבע הדברים גם בעבורנו במדינת ישראל ו-בעבור צופי הטלוויזיה בעולם המודרני. ה-BBC היא רשת טלוויזיה עילית ציבורית ובאותה מידה גם מכוננת ראויה לכל השבחים הרשומים כאן (!).
מלאכת הכיסוי בשידור ישיר של מהלך הלוויה הממלכתית של המלכה אליזבת ה-2 ע"י רשת טלוויזיה אדירה בעלת כישרון וניסיון עצומים כמו ה-BBC הייתה מושקעת, רבת מאמצים, ו-גם רבת אמצעי שידור טלוויזיוניים. מדובר ברשת טלוויזיה בריטית – ציבורית שהיא רבת ניסיון (החלה לשדר לראשונה באנגליה ב-שנת 1937), סופר-מקצוענית ו-סופר-פנטסטית בראשות השדר המוביל, המוכשר, וקר רוח בשם : יו אדוארדס (Huw Edwards). רשת ה-BBC הפיקה שידור ישיר בלתי נשכח בהיקפים עצומים אודות מסע הלוויה של המלכה אליזבת ה-2 בלונדון, והיוותה שיעור טלוויזיה מרתק, עשיר מאוד במֵידַע בתמונה ו-קול (Video and Sopund) לכל המתעניינים במהלכי וקורות ה-לוויה המלכותית, וגם לכל המתעניין והמתבונן בתעשיית הטלוויזיה המורכבת והיקרה על צדדיה השונים והרבים, בארץ ובעולם (!). יבורך ה- BBC, ויבורכו מנהיגי ומנהלי ה- BBC, וכל אנשי ה-BBC (!).
מבקר הטלוויזיה הדַל (ובעניין הזה גם רשלן) של עיתון "הָאָרָץ" רוגל אלפר לא התייחס (היום, יום רביעי – 21 בספטמבר 2022) אפילו במילה אחת ל-כישרון, ל-ידע, ול- יכולות הנפלאות של רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC הבריטי בתכנון, הפקה, וכיסוי ו-צילום של אירוע מורכב בתנועה, מסע ה-לוויה של המלכה אליזבת ה-2 המנוחה בשידור ישיר ארוך וממושך ונטול שגיאות, וב-צִידוֹ תפעול של כ- 225 מצלמות טלוויזיה הפרוסות בשטח, הצבת 22 ניידות שידור שהיו פרוסות בכל רחבי לונדון, והעסקה של כ-2000 עובדים בתחומי מדע הטלוויזיה בתחומי המקצוע השונים והמגוונים שלו (בעת שידור ישיר ארוך בזמן ורווי פרטים), כמו : עיתונאות, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. כל אלה באו לידי ביטוי מאכסימאלי מוצלח מאוד בשידור ישיר בינלאומי מדויק, נקי, ו-מפורט מאוד של ה-BBC במשך שעות ארוכות. שידור טלוויזיוני ישיר מושלם שהראה למאות רבות של מיליוני צופים באנגליה ובכל רחבי העולם (גם בישראל) את מסע הלוויה של מלכת אנגליה אליזבת ה- 2 המנוחה, בראשותו של השַדָּר המוביל המוכשר וקר רוח של ה- BBC, יוּ אָדוּאָרְדְס (Huw Edwards). אין זה דבר של מה בכך (!). ה- BBC ראוי לצל"ש בינלאומי. פוסט הטלוויזיה שכתב רוגל אלפר אודות ה-לוויה המלכותית של מלכת אנגליה אליזבת ה-2, ואודות היורש שלה, בנה צ'ארלס, כפי שהוא מתפרסם היום, יום רביעי – 21 בספטמבר 2022, בעיתון "הָאָרֶץ" הוא בעל תוכן טריוויאלי ירוד מפני שהוא רדוד ורכלני. ל-קוראי "הָאָרֶץ" מגיע יותר. הרבה יותר. רוגל אלפר היה חייב לפרט לקוראי המדור שלו בעיתון "הָאָרֶץ" את ממדי התפעול העצומים, היעילים, והמדויקים של רשת הטלוויזיה הבריטית ה- BBC שתיעדה את האירוע לפרטי פרטים ולא להסתפק בדברי רכילות בלבד אודות היורש המלך צ'ארלס ה-2 (!). הוא לא מילא כהלכה את חובתו העיתונאית כמבקר טלוויזיה הנוגע לסיקור הטלוויזיוני הישיר, המושלם, ו-המדהים של ה- BBC (נטול שגיאות) לאורכן של שעות.
לא יכולתי להסיר את עיניי ממסך הטלוויזיה של ערוץ 12 שסיקר בשידור ישיר (מיובא באמצעות לווייני תקשורת מלונדון לישראל) את מסע הלוויה של המלכה אליזבת ה-2, ולא יכולתי שלא להתפעל משדר הטלוויזיה המוכשר, הקפדן, החרוץ, היסודי, הידען, קר רוח להפליא, ו-בעל קול רדיופוני נעים לאוזן, ורב אמן בניסוח טלוויזיוני של ערוץ 12 בלונדון, מר אלעד שימחיוף (!). אלעד שימחיוף היקר אינני מכיר אותך. מעולם לא נפגשנו, אולם רציתי לומר לך כבר מזמן, תבורך (!!!). יבורך גם עודד בינו המפיק החרוץ, המוכשר, היוזם, ובעל היוזמה, ותבורך חברת החדשות המצוינת של ערוץ 12 (!). תודה לכולכם.
להלן : כותרת של ביקורת טלוויזיה שהתפרסמה בעיתון "דיילי טלגרף" ע"י העיתונאית גב' אניטה סינג (Anita Singh) הדן ועוסק ב-ביצוע השידור הישיר של ה- BBC את מסע ההלוויה וטקס הקבורה של מלכת אנגליה אליזבת ה-2.
The BBC’s coverage of Queen Elizabeth II’s funeral was flawless – well, almost
Our national broadcaster, with Huw Edwards anchoring, hit a superior tone to its rivals, at least until the minor celebrities got involved
אחד הסעיפים בפקודת מבצע ההיערכות של אנגליה הדן בטקס הלוויה הממלכתית במקרה של מות המלכה אליזבת ה-2, הקרוי באנגלית :
Operation London Bridge
"Operation London Bridge (also known by its code phrase "London Bridge is down") was the funeral plan for Queen Elizabeth II. The plan included the announcement of her death, the period of official mourning, and the details of her state funeral. The plan was created as early as the 1960s and revised many times in the years before her death in 2022".
_(cropped)_(3-to-4_aspect_ratio).jpg)
תצלום של המלכה אליזבת ה- 2 מלכת אנגליה ב- 1959 כשהייתה בת 26
"The phrase "London Bridge is down" would be used to communicate the death of the Queen to the prime minister of the United Kingdom and key personnel, setting the plan into motion. Bodies involved in preparing the plan included various government departments, the Church of England, Metropolitan Police Service, the British Armed Forces, the media, the Royal Parks, London boroughs, the Greater London Authority and Transport for London. Some critical decisions relating to the plan were made by the Queen herself, while some were left to be determined by her successor. Reporting on the preparations, The Guardian described them as "planned to the minute" with "arcane and highly specific" details.[1]
Several other plans were also created to support the implementation of Operation London Bridge, such as Operation Unicorn (the plan that detailed what was to happen if Elizabeth were to die in Scotland, as she indeed did). Running concurrently with Operation London Bridge were operations concerning King Charles III's accession to the throne and his coronation. Several Commonwealth realms developed their own plans for how to react to the death of the Queen".
פוסט חדש מס' 1126. אנוכי בימים ההם כילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, מ"כ וקצין קרבי בגדוד 12 ב-חטיבת "גולני". בעת שירותי הצבאי בן שלוש שנים בימים ההם בגדוד 12 של חטיבת "גולני" כ-טירון, לוחם, מ"כ, קצין קרבי בתפקיד קצין חבלה של הגדוד, ואח"כ סמ"פ בשלוש שנות השירות הצבאי שלי ב-שלוש השנים של 1959-1956. היו לי ארבעה מג"דים בגדוד 12 של "גולני": אורי בר רצון, שמואל עמיר, אורי ביידאץ', ויקותיאל "קותי" אדם. במקביל באותה התקופה ההיא של השירות הצבאי שלי במשך שלוש שנים בגדוד 12 של "גולני" היו לי ארבעה מח"טים: חיים בן דוד ז"ל, בנימין ג'יבלי ז"ל, אהרון "ארווין" דורון ז"ל, ו-אלעד פלד ז"ל. בתום שירותי הצבאי בן שלוש שנים בימים ההם בגדוד 12 של חטיבת "גולני" שבתי בשמחה ואושר גדולים לכור מחצבתי ל-קיבוץ אפיקים הבלתי נשכח והפכתי לחבר קיבוץ מן המניין. הלכתי בדרכי אבא ז"ל היקר שלי שהיה חקלאי חרוץ ונאמן, יישר דרך, איש עבודה, איש של אמת, ו-"מספוא'יניק" בנשמתו. הייתי חקלאי כמותו בראשית דרכי כחבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. רפתן ומספוא'יניק. שום דבר בחיי אז לא היה שווה ערך ל-תלמים החרושים של שדות אדמת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, שום דָבָר לא היה דומה ל-שְדוֹת המִסְפּוֹא רחבי הידיים שם גידלנו אספסת, תלתן, תירס, וסלק בהמות לרפת המצוינת של קיבוץ אפיקים בראשה ניצב רודיק לווין ז"ל, שום דבר לא היה דומה לסוסים ולסוסות היפים והיפות, שהיו רתומים ורתומות לכלים החקלאיים של הקיבוץ בעת ההיא מקצרות, מחרשות, מגובים, ולעגלות-פלטפורמות שהובילו את התוצרת החקלאית מהשדות הרחוקים הביתה לרפת בקיבוץ שלנו. לעולם לא אשכח את הסוסה החרוצה היפהפייה ששמה היה "תְּמוּרָה" ואת בִּתָּה שהייתה חרוצה ויפהפייה כמו אימא שלה, ושמה היה "שִיבּוֹלֶת". תמורה הייתה כולה חוּמָה. שיבולת הייתה שְחוֹרָה כמו הלילה. שתיהן ייצגו היטב את מיטב הבריאה האלוהית (!). הן היו הסוסות החרוצות, הנאמנות, והיפות ביותר שראיתי בכל ימי חיי. לעולם לא הייתי צריך להאיץ בהן. שתיהן היו חרוצות, נבונות, ו-חכמות ש-"הבינו" את תפקידן מבלי להאיץ אותן. אהבתי את שתיהן ורחשתי להן כבוד והערכה עצומים. שתיהן ידעו שאנוכי אוהב ומעריץ אותן. תמיד בתום כל יום עבודה ב-קייצים החמים ו/או בחורפים הקרים והגשומים לאחר שובנו משדות אפיקים הרחוקים לאורווה בקיבוץ, פינקתי אותן. רחצתי אותן ודיברתי עמן. עם שתיהן. שתיהן, האֵם ובִתָּה היו יפהפיות, נבונות, וחרוצות מאוד (שיא הבריאה האלוהית בעיניי) ובעלות הספק עבודה פנטסטי (!). לא היו לאֵם תמורה ול-בִיתָּה ֹשִיבּוֹלֶת, סוּסוֹת ו/או סוּסִים באורווה של קיבוץ אפיקים לא מתחרים ולא מתחרות, באופי החרוץ והנאמן שלהן וביכולת והכישרון הגופני של שתיהן הנוגע ל-תפוקת הספק העבודה היומית והקשה שלהן. שתיהן היו פשוט חרוצות, נהדרות, וגם יפהפיות (!). תמורה הייתה כולה חוּמָה. שיבולת הייתה כולה שחורה כ-פחם. תמיד בסיום כל יום עבודה הענקתי לשתי הסוסות האצילות והחרוצות האלה מנות תערובת מתובלות בחרובים מתוקים וחציר (גדולות מהמקובל), ובה בעת ליטפתי אותן ודיברתי עִמָן. לא היו עוד סוסות יפהפיות כמותן ולא ברמת העבודה, החריצות, וההספק שלהן. היה מדובר ב-בריאה אלוהית (!) הייתי אז נער בן 15 ונתתי לשתיהן לדעת שאני אוהב אותן ומעריך אותן ואת חריצותן ו-כישרון עבודתן, ו-הספק הייצור העצום שלהן. שתיהן היו מדהימות. שתיהן היו ראויות להערכתי והערצתי אותן. שתיהן ידעו שאני אוהב אותן ומכבד אותן. מדהים ש-תְּמוּרָה העבירה בדיוק מתמטי את הגנטיקה שלה ל-בִּתָּה שִיבּוֹלֶת היפהפייה השחורה. לא הייתה קיימת שום בְּרִיָיה בעולמנו אז שתדמה לתְּמוּרָה ושִיבּוֹלֶת ביופיין, נבונותן, ו-חריצותן. הן היו אלמוניות אולם לא עבורי. ועוד דבר: סוּסִים וסוּסוֹת הם לעולם לא רק לא מפונקים, הם גם לעולם לא בוכים ואינם מתלוננים גם כשקשה להם. הם לעיתים עבדו ממש בעבודת פרך. אין מדובר במילים ריקות. להיות רתומים לפלטפורמה עמוסה בתלתן ו/או אספסת במשקל של טון ולמשוך אותה לאורך 7-6 קילומטרים בחורף הגשום והבוצי בדרכים לא סלולות מהשדות הרחוקים לרפת בקיבוץ אפיקים היא עבודה מפרכת שדורשת מאמץ גופני עצום. תמורה ושיבולת אף פעם לא התלוננו, לא בכו, ולא קיטרו. הן היו שתי סוסות נפלאות, חרוצות, נבונות, ויפהפיות. בלתי נשכחות. האדמה הפורייה והמניבה של קיבוץ אפיקים, הסוסים, הפרות, והכבשים, והכלים החקלאיים שלנו הטרקטור, הקומביין, ה-מַקְצֵרָה, הטוּרִיָיה, המַגְרֵפָה, החֶרְמֵש, הקִלְשוֹן, והאֵת היו כלי נשקנו ומקור כוחנו ואושרנו ב-חיינו החקלאיים. תְּמוּרָה ושִיבּוֹלֶת הבלתי נשכחות גם היום בגיל 84 שלי אוטוטו 85, היו אהובות, ו-יקרות, ו-שותפות מלאות לשגשוגו של קיבוץ אפיקים בעת ההיא. לא היו עוד כמותן. כפי שלא הייתה שום פרה ברֶפֶת של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בעת ההיא שדמתה לפרה "מַרוֹקָה" אלופת תנובת החלב בשנים ההן ברֶפֶת שלנו. אנוכי זוכר את מנהל האורווה דאז יוסף לנסקי ז"ל ש-שַח לי לא פעם ולא פעמיים שהוא איננו ראה אף פעם אהבה והערצה וטיפול שהעניק בן אנוש נער עוּל ימים כמוני בימים ההם לשתי הסוסות הנהדרות, היפהפיות והבלתי נשכחות האלה, תְּמוּרָה ושִיבּוֹלֶת. אנוכי אוטוטו בן 85 היום. השנים הנפלאות ההֵן של עבודה חקלאית ויצירה חקלאית בעת ההיא שלי בקיבוץ אפיקים שלי הבלתי נשכח לעַד, חלפו לבלי שוב.
טקסט תמונה : חורף 1961. אנוכי בן 23 רפתן ב-רֶפֶת של קיבוץ אפיקים יחדיו עם שיאנית החלב הפרה ששמה היה מַרוֹקָה, ואשר הניבה יותר מ- 13 טון (13000 ליטר) חלב מידי עונת חליבה ומידי שנה בשנה. משך ההריון של פרה הוא 9 (תשעה) חודשים (כמו של נשים). עונת חליבה של כל פרה נמדד בפרק זמן של שבעה (7) חודשים. חודשיים לפני ההמלטה מקבלת כל פרה מנוחה, מפסיקים לחלוב אותה ומאפשרים לה ל- "התכונן" לקראת מאמץ ההמלטה. מַרוֹקָה הייתה בלתי נשכחת עבורי. היא הייתה פרה עילית יוצאת דופן לא רק בגלל תנובת החלב המדהימה שלה, אלא גם מפני שלא פחדה מבני אדם. בדרך כלל פרות מפנות את גבן לרפתנים שמתקרבים אליהן ומתרחקות מהם. מרוקה הייתה שוֹנָה. היא הייתה פרה שקטה, אדישה, חכמה, ו-ידידותית מאוד. היא לא פחדה ממני ולא מהרפתנים האחרים. לפעמים הרהרתי ביני לבין עצמי שאולי שוכנת בתוכה נפש של אדם. מעולם לא פגשתי ברפת שלנו פרה כל כך ידידותית ו-מְכוֹנָה חיה של יצירה ותפוקת חלב כמותה. היא הייתה מדהימה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1986. כעבור 25 שנה. אנוכי בן 48 כ-מנהל, מנווט, ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בעולם בכינויו "פֶּלֶה" (התמונה באדיבות TVGLOBO צולמה ב- IBC בעת המבצע המורכב, הממושך, המרוחק מגבולות המדינה, והמסובך טכנולוגית ולוגיסטית של הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 ע"י חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1957. הימים ההם לפני יותר משֵש עשרות שנים. שאיפתי היחידה אז הייתה לסיים ולהשתחרר כקצין משירותי הצבאי – קרבי הקשה שלי בגדוד 12 של חטיבת גולני, ולשוב לקיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. רציתי להיות חקלאי – מספואיני'ק לצדו של אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן ז"ל. רציתי לקצור תלתן ואספסת, לגדל סלק בהמות, ולכבוש חבילות חציר, ולהביא אוכל ומספוא לפרות ברֶפֶת של קיבוץ אפיקים אחת מרפתות הֶחָלָב המצוינות ביותר בתקופה ההיא בארץ בראשותו של הרפתן המוכשר, החרוץ, והידען בן וחבר קיבוץ אפיקים רוּדִיק לֵוִוין ז"ל (נפטר לפני כמה שבועות כשהוא בן 91). מי חשב אז על העיתונאות הטלוויזיונית כמקצוע מעניין, מרתק, ודרמטי מעבר לפרנסה לכל החיים ? (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי בן 20 קצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי היה אז סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. מח"ט "גולני" היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם ז"ל. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד ז"ל. התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים, אלא חבשו כומתה רגילה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1960. לאחר השחרור מ- צה"ל. אנוכי חקלאי בכור מחצבתי בקיבוץ אפיקים ב- 1960 בטרם יומרות ו-פרטנזיות הנוגעות ל-עיתונאות הטלוויזיונית. אהבתי והערכתי את דן שילון יבד"ל (בן 82, היום) ואת אלכס גלעדי ז"ל. שניהם היו אנשי טלוויזיה נערצים, יוזמים, ובלי תושייה. שניהם בלתי נשכחים (!). נולדתי ב-1938 בקיבוץ הטוב במדינת ישראל, קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. התמונה צולמה בבריכת השחייה של קיבוץ אפיקים בקיץ 1960 בתום שירותי הצבאי בן שלוש שנים כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". אהבתי את "גולני". הייתה לי זכות גדולה להיות טירון קרבי, חייל קרבי, מ"כ קרבי, וקצין קרבי בחטיבת "גולני". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1949. ימי התום והפשטות לפני יותר מ- 70 שנים שחלפו לבלי שוב. אנוכי ילד בן 11 עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן מחבק את הכבשה, אמיר הלמן , דני פלס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי בן 20 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן הטוב בקיבוצי מדינת ישראל. אנוכי באותו הגיל בו אבא ואימא שלי עזבו את בתיהם ומשפחותיהם ב-שִירְוִוינְט ו-קוּרְשָאן ב-לִיטָא, ועלו לארץ ישראל כדי לבנות מחדש את ארץ ישראל. התמונה הזאת צולמה בקיבוץ אפיקים ע"י אחי הבכור עמי פינסקי ז"ל בעת חופשה רגילה בתקופת שירות הצבאי שלי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". חלק מזמן החופשות הרגילות של חיילי קיבוץ אפיקים הוקדש לעבודה במשק. אני יודע שהבנות בקיבוצי עמק הירדן אמרו שאנוכי הנער הכי יפה בעמק הירדן. אין לי שום דעה על היופי של עצמי. אני רק יודע שהנערה הכי יפה אז בעמק הירדן הייתה רותי שטיין / דוֹר בת קיבוץ שער הגולן. היא הייתה באמת יפהפייה, נערה יפת תואר בלתי נשכחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פוסט מס' 1126 הוא במידה רבה סינונים מדויק ו-שווה ערך למידע שהתפרסם בזמנו בפוסט 1071. מדינת ישראל המסורבלת והאיטית עדיין חולמת באספמיה ו-מנמנמת, ונפגעת (!) גם פוסט מס' 1072 עוסק בְּ-בִיזָיוֹן ו-כישלון מודיעיני וביצועי בלתי נתפש (של כלל זרועות כוחות הביטחון של מדינת ישראל). כישלון משווע וזוֹעֵק לשמיים של כוחות הביטחון של מדינת ישראל מול רוצח פלסטיני בודד אולם נבזה ו-מתועב בשם דיא חמארשה בן 26 תושב הכפר יעבד הסמוך לג'נין שהגיע למרכז העיר בני ברק מזוין ברובה M16, עשה בה כבתוך שלו במשך דקות ארוכות כנצח, ניהל מסע הֶרֶג מוּל אזרחים חסרי מגן ב-בני ברק, ורצח בנשקו חמישה אזרחים ישראליים. המחבל המרצח דיא חמארשה נוטרל וחוסל לבסוף ע"י איש משמר הגבול שלנו ערבי-נוצרי, רס"מ (ראשי תיבות של רב סמל מתקדם) גיבור ואמיץ אמיר חוּרִי ז"ל, שחתר למגע מהר ככל האפשר עם האויב הרצחני, והצליח. רס"מ אמיר חורי ביצע את משימתו אולם שילם בחייו. אמיר חורי ז"ל היקר נוח בשלום על משכבך ו-ינעמו לך רגבי אדמת מדינת ישראל שבעבורה חרפת את נפשך. משפחתי ואנוכי נזכור אותך לנצח (!).
שוב הוברר כי מדינת ישראל המנמנמת, החולמת, והמסורבלת על מרכיביה האזרחיים הרעועים והצבאיים (המודרניים) עדיין מתנהגת במארס 2022 כ-עיירת שטעטל יהודית הממוקמת אי שם בליטא ו/או פולין של סוף ה-119 ו/או אולי מאכסימום בראשית ה-120. מדובר פעם נוספת בכישלון מר ועצוב של כוחות הביטחון שלנו. למתבונן מהצד נראה כי השב"כ, המוסד, המשטרה, וצה"ל מוסדות הביטחון הראשיים של מדינת ישראל מתנהגים ברשלנות, במסורבלות, באיטיות, ובאיחור זמנים רב. נאומי הסיכום של ראש הממשלה נפתלי בנט ושל שר הביטחון בני גנץ אודות הכישלון המר במלחמה נגד האויב הפלסטיני האכזר בעיר בני ברק בסופו של חודש מארס של שמת 2022 היו כרגיל דלים, משעממים, ראוותניים, ו-רוויי הבטחות שווא. שניהם הותירו שוב את הציבור הישראלי המום וחסר ביטחון. בקשתו המוזרה והמביכה של ראש הממשלה נפתלי בנט בימים אלה מאזרחי ישראל שמחזיקים נשק ברישיון, לשאת אותו מעכשיו בחגורתם, היא מעיקה, לא חכמה, ומסוכנת. אין לה כל הצדקה. כוחות הביטחון הם אלה שלא רק חייבים להיות מזוינים מכף רגל ועד ראש אלא עליהם להיות מחוננים בתנועה מהירה לעבר יעד התקיפה ובעלי תכנון, יזמות, ו-יכולת תגובה של נחש צפע. היכן אהוד ברק כשצריך אותו…???
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר רענן כהן הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם של רשות השידור תת אלוף במיל. רָן גָלִינְקָא, מי שהוּדָח וסוּלָק בכעס וזעם רב מהמשרה הרָמָה והאחראית באביב 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. רָן גָלִינְקָא מונה למנכ"ל זמני של רשות השידור בסתיו 2001 לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 בטרם הדחה (תהליך Impeachment) שנוהל נגדו נגד אורי פורת במרץ רב ע"י הוועד המנהל של רשות השידור ההוא בראשות היו"ר נחמן שי ההוא ובגיבוי מליאת רשות השידור ההיא. רן גלינקא שימש כ- מ"מ מנכ"ל של רשות השידור ההיא במשך כחצי שנה מספטמבר / אוקטובר 2001 עד מארס /אפריל 2002. בתום חצי שנה הודח ע"י השר הממונה על רשות השידור בימים ההם רענן כהן וזאת על פי פקודתו המפורשת של ראש הממשלה דאז אריאל "אריק" שרון. רשות השידור ההיא הפכה זה מכבר לזירת משחק פוליטית ולחוות ניסיונות ממשלתית. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת, הזמנית, והמגוחכת של יוסף בר-אל למינוי של קבע בן 5 שנים ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002 מנכ"ל רשות השידור כאמור לתקופה של 5 שנים. מזכיר הממשלה הצעיר דאז גדעון סער (בן 36) היה חתום בעת ההיא על כתב המינוי הנכבד ההוא שהעניק ליוסף בר-אל את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל ואת הובלתו עד קיץ 2007. הוא יוסף בר-אל עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל, הוּדַח, וסוּלָק ממנה לפני כן ב- 2 במאי 2005 ע"י אותו ראש ממשלה אריאל שרון, מי שמינה ו-הפקיד בידיו שלוש שנים קודם לכן את מנהיגות השידור הציבורי של מדינת ישראל. את העובדה הזאת הנוגעת לחיי החופש והחירות ותקינות החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל יש לשַנֵן, לזכור, ואף פעם לא לשכוח : ובכן, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל (ובתולדות רשות השידור) הוּדַח וסוּלָק מנכ"ל רשות שידור מכהן מתפקידו הרם ורב האחריות. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור יָרוּד, עָלוּב, וחנפן פוליטי מְכַהֵן בשֵם יוסף בר-אל ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהושיבו אותו על הַכֵּס הַרָם 3 שנים קודם לכן, ואליהם התחנף.
אנוכי אזרח ישראלי וותיק אוטוטו בן 85 היום, נשוי כבר כמעט 60 (שישים) שנים לרעייתי האהובה יָעֵל תָּגֵ'ר, ואנחנו הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא ל-10 (עשרה) נכדים ונכדות, פונה שוב אל ציבור קוראי הבלוג שלי בזו הלשון: ראו, שוב הוזהרנו עם סימן קריאה (!). כל אזרח ישראלי נאמן יודע שאין לסמכויות האזרחיות והצבאיות של מדינת ישראל יותר מידי זמן כדי להתכונן לקראת סכנות הטרור הגדולות הממתינות ו-אורבות לנו כשהן קרבות ו-באות אלינו ולקראתנו במהירות הבזק. ממשלת ישראל ה-יָשְנוּנִית אנא התעוררי ופעלי בשֵכֶל, בחוֹכְמָה, ובכוֹח, והיי יוֹזֶמֶת אזרחית וצבאית מהירה ויעילה כ-נגד האויב הטרוריסטי, הרצחני, והאכזרי בטרם סְעָרָה ולא אחריה.
היכן מאיר הר-ציון ז"ל היקר וחבריו ההם כשאנחנו כל כך זקוקים להם עכשיו…?
תוספת הכוונה וביאור אודות דמותו הבלתי נשכחת של אחד מגיבורי עם ישראל לדורותיו, מאיר הר ציון ז"ל, ניתן למצוא גם ב- פוסט מס' 821.
פוסט מס' 1126 דן בין השאר גם ב-פוסט מס' 821.
ספרו התיעודי המזהיר והמרשים של משה גבעתי שיצא לאור לפני כשלוש שנים "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו" ראוי להערכה רבה. לא היה עוד גיבור מלחמה ואיש בעל מחשבה מקורית הנוגעת לאירועי המלחמה בימים ההם במחצית הראשונה של עשור ה-50 במאה שעברה בין 1952 ל-1956 כמו מאיר הר-ציון ז"ל. מאיר הר-ציון היה לוחם. מפקד, ומנהיג מזהיר ו-אגדי, נחוש, נערץ, ו-כריזמטי ביחידת 101 האגדית בצנחנים בפיקודו של אריק שרון ז"ל, ומי ש-אח"כ מונה ל-מפקד מזהיר של סיירת הצנחנים באמצע שנות ה-50 שנים במאה הקודמת. לא היה לוחם ומפקד כמותו כמו מאיר הר ציון בכל המדדים של תכנון, ביצוע והוצאה לפועל, דבקות במשימה, ו-בעל ידע עצום במנהיגות וניווט, וחתירה למגע כמו מאיר הר-ציון ז"ל בהיסטורית העבר הצבאית של מדינת ישראל. ספק אם יהיה בעתיד. פוסט מס' 1126. הועלה בשעתו לאוויר ביום שני-5 באוגוסט 2019. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.
פרפראות.
הספר התיעודי, "ויהי מה – מאיר הר-ציון חייו ופועלו", הוא פרי יצירתו המעניינת, היסודית, הרצינית, והמרתקת של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי. הספר התיעודי הזה מהווה מסמך ייחודי, חשוב, מרתק ומעניין, ו-רב ערך. הסֶפֶר "ויהי מה – מאיר הר-ציון חייו ופועלו", יצא לאור ב-5 באוגוסט של שנת 2019 בהוצאת המו"ל כינרת, זמורה, דביר. סֶפֶר חובה (!). כל אזרח ישראלי נאמן מְצֻוֶוה לקרוא אותו ולעיין בו.
טקסט תמונה (1) : 2019. זהו השער הקדמי של הספר התיעודי המרשים והמדהים, "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו", פרי יצירתו המעניינת מאוד והמרתקת של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי, יצא כאמור לאוֹר בימים האחרונים בהוצאת המו"ל כינרת, זמורה, דביר. לא היה לוחם מזהיר ומנהיג מבריק ומקורי של תורת המלחמה בצה"ל מאז מחצית עשור ה- 50 של המאה הקודמת כמו סרן מאיר הר-ציון ז"ל. מאיר הר ציון היה לא רק לוחם מזהיר אלא היה גם מנהיג דבק במשימה ו-נווט נפלא בעל חושים מיוחדים שהוביל בהצלחה רבה את יחידות הצנחנים של צה"ל בעת פעולות התגמול נגד סוריה, ירדן, ומצרים בשנים ההן שבין 1952 ל- 1956. מאיר הר-ציון היה גאון צבאי, לוחם ללא חת שדבק עד הסוף במשימות הביצוע, ושימש דוגמא אישית עילית ו-מופתית לחייליו.
טקסט תמונה (2) : 2019. זהו השער האחורי של הספר התיעודי המרשים והמדהים, "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו", פרי יצירתו התיעודית המעניינת מאוד והמרתקת של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי, יצא לאור בימים ההם של שנת 2019 בהוצאת המו"ל כינרת, זמורה, דביר.
אנוכי קורא בימים אלה שוב את ספרו התיעודי המרשים והמדהים של הסופר, ההיסטוריון, והחוקר משה גבעתי, הקרוי, "ויהי מה – מאיר הר-ציון חייו ופועלו". ראיתי צורך למסור בשעתו את התרשמותי החיובית מקריאת הספר למר עמיחי נעם מנהל המכון – בית ספר שדה כפר עציון אודות ה-התוודעות המחודשת שלי לדמותו ואישיותו המרתקת של אחד מגדולי לוחמי צה"ל והאמיצים שבהם בכל הזמנים מאיר הר ציון ז"ל (2014 – 1934). זהו נוסח הטקסט שכתבתי והעברתי לידיעתו:
שלום רב,
ניסיתי להגיע אליכם באמצעות "לחץ כאן" אבל לא הצלחתי. בינתיים רעייתי קנתה לי את הספר המדהים הזה (מכל היבט) של הסופר והחוקר משה גבעתי, "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו". אני בן 82 היום. רעייתי ואנוכי הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא לעשרה נכדים ונכדות. אני במקור בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. עזבתי ב- 1963. ובמקור אני גם יליד גדוד 12 בחטיבת גולני. התגייסתי ב-1956, וכבר אז שמו של מאיר הר ציון והצנחנים נישא בפי כל בחטיבה. שירתי שירות חובה שלוש שנים בגדוד של 12 של החטיבה. הייתי שָם הכול בגדוד 12 שלי בחטיבת גולני. טירון, מ"כ, קצין מ"מ, קצין חבלה של גדוד 12, וסמ"פ. היו לי ב-גולני ארבעה מח"טים (חיים בן דוד, בנימין ג'יבלי, אהרון "ארווין" דורון, ואלעד פלד) וארבעה מג"דים (אורי בר רצון, שמואל עמיר, אורי ביידאץ', ויקותיאל "קותי" אדם). השתחררתי בתום שלוש שנים ב-1959 וחזרתי לקיבוץ אפיקים כדי להיות חקלאי- מספואיני'ק יחדיו עם אבא שלי ז"ל. מעולם לא ראיתי את מאיר הר ציון ז"ל וכמובן לא שוחחתי עמו. אולם ואף על פי כן הוא נותר דמות נערצת בלתי נשכחת עבורי ועבור רבים מאיתנו ומודל לחיקוי. אחי הבכור עמי פינסקי ז"ל שירת יחד עם מאיר הר ציון בטירונות בנח"ל ב-1952 בבית דאראס.
אבקש למסור ד"ש חמה והערכה רבה למשפחת מאיר הר ציון ז"ל. מאיר הר ציון היקר לא מת עבורי. הוא חי בלבי לעד. אישיותו, יושרתו, אומץ לבו, ודבקותו במשימה של מאיר הר ציון, כישרונו הצבאי העצום כלוחם וסייר עילוי, שחרף את נפשו שוב ושוב למען תקומת מדינת ישראל צניעותו, אופיו העניו, אהבתו את האדמה ואת ארץ ישראל הם נכסים חינוכיים ולאומיים בלתי נשכחים לעַד לא רק עבורי, אלא עבור האומה כולה. כמו כן אבקש למסור תודה רבה ו-גדולה לחוקר ולכותב משה גבעתי. "ויהי מה – מאיר הר ציון חייו ופועלו", הוא מסמך תיעודי מדהים, מרתק, וחשוב לדורות.
תודה, יואש אלרואי
עמיחי נועם השיב לי כלהלן,
תודה לך יואש,
שיהיו הרבה שנים של בריאות וטוב. שמחנו על חוות דעתך הטובה ונעביר אותה למחבר.
פוסט מס' 1176. הערה: פוסט מס' 1072 הוא במידה רבה סינונים מדויק ושווה ערך למידע שהתפרסם ב-פוסט 1071. מדינת ישראל המסורבלת והאיטית עדיין חולמת באספמיה ו-מנמנמת, ונפגעת (!) וגם: שורשים. פוסט מס' 1126. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
ֹשוֹרָשִים.
פוסט חדש מס' 1072 : הטקסט הר"מ הועלה לראשונה לאוויר לפני כ- 9 (תשע) שנים בערב יום שישי ההוא של 11 בינואר 2013.
פרקים מהספר "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים" (מכיל כ- 10000 עמודים) ודן בעיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה.
ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב.
זוהי סיסמת הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", שאנוכי חוקר, כותב, ומתעד :
FROM MY POINT OF VIEW- if you do, do it right- if not give it up
זוהי השורה התחתונה של הספר הזה ותריסר הספרים הנוספים בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :
THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION ANS SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, 1936 – 2010
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לינואר 2013. המחקר והכתיבה טרם הושלמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי).
"משה מת, יהושע מכניס"
קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה
עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.
רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה
וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה.
(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב על ידו בשנת תרנ"ז – 1897).
טקסט תמונה : 1960. אנוכי בכור מחצבתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בתום שירותי הצבאי – קרבי בן שלוש שנים בגדוד 12 של חטיבת "גולני". תיעוד והצילום של התמונה הנ"ל נעשו לפני 62 שנים. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל, קיבוץ אפיקים ובעמק היפה ביותר והפורה ביותר בארץ, עמק הירדן. כמו כולם התחנכתי כילד על מוסיקה קלאסית, על הפזמון והלחנים הארץ ישראליים, ועל השירה הרוסית. בשלב מסוים החלה הקהילה להתערב בחיי הפרטיים מפני שכה אהבתי את אלביס פרסלי וריקי נלסון. המוסיקה הזאת לא מצאה חן בעיני חלק מחברי הקיבוץ. היו כאלה שכינו אותי ואת אלביס פרסלי "שתי זונות ממין זכר". הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס, חולצה אדומה, ונעל נעלי ספורט. זה לא התאים לאופנת הלבוש של הקיבוץ. המראה שלי לא היה הרמוני, לא תאם, ולא היה מקביל ושייך עוד לחיי הקומונה שלבשה בגדי חאקי. 20 שנה לאחר שעזבתי את קיבוץ אפיקים הודו כמה מהחברים הוותיקים בעת ביקורי בקיבוץ את הוריי אבי ו-אימי ז"ל משה בלינדמן/אלרואי ושרק'ה פְּרֶס , "באהבתך את אלביס פרסלי הקדמת את כולנו בשנות דוֹר". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
——————————————————————————————————–
פרקים מהספר "כּוּר מחצבתי קיבוץ אפיקים" (מכיל כ- 10000 עמודים) : עיקרון הדבקות שלי במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. ימי התום והפשטות ההם. התקופה ההיא שחלפה לבלי שוב.
——————————————————————————————————–
מותו של מנהיג הספורט מיכה שמבן ז"ל בן 93 לפני שנים אחדות, ומי שהיה מאמן שלי בנבחרת ישראל בכדורעף, הניע אותי לכתוב את הפוסט הזה. מיכה שמבן ז"ל שייך לאותה התקופה ההיא של ימי התום והפשטות במדינת ישראל שאיננה יותר וחלפה לבלי שוב.
נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה' החודש סיוון תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מארבעים ואחד שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971
טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אני בן 84 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 1176. מעט מאוד אנשים השפיעו עליי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא . צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".
טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) ז"ל, יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו-עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (בן 23), איש לא מזוהה, איתמר גולני (בן 14), שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
רוּדיק לֵוִוין ז"ל היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים , או מח"טים, אוגדונרים , ורמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל ז"ל (לימים פרופסור זאב שטרנהל) המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המורה והמחנך הנפלא שלי אורי אפק יבד"ל ואת גאון ה-מתמטיקה וה-פיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד ז"ל היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק יבד"ל ואיציק מנדלברויד ז"ל. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי, דן שילון (שניהם יבד"ל), ומוטי קירשנבאום ז"ל), שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח. לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון ומוטי קירשנבאום נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. אלכס גלעדי הגיע ל- משכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית את חברו יאיר שטרן שרק חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דסי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שִמרון. את פניהם הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני את שמעוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת לפני שנתיים בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד . צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.
אבא ואימא שלי נולדו ב-עיירות שִירְוִוינְט ו-קוּרְֹשָאן ב-ליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שירווינט וקורשאן ליד עיר הבירה קובנה בליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 84 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית . היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל . שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני . אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר . טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים . בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach בליווי "ח" גרונית) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.
כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שה-פילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל , סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק…(!)". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר לה, "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם . בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אבא שלי נולד בעיירה שירווינט ב-ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה איש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח את סבא וסבתא שלי הוריו של אבא שלי, והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה ב-שערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).
קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא . סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו". חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה . פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע"י הוריהם על ערש הברכה, "לשנה הבאה בירושלים". הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית , וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנת 1926. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 96 שנים. אלו הם ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. זיהוי היושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : חנה בת-חיים (מאסטרו) , אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר כפי שדמותו משורטטת ע"י אסף ענברי בספרו המצוין אודות קיבוץ אפיקים, הקרוי, "הביתה") ורעייתו פִירָה יושבת משמאל. זיהוי היושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן) אברהם לשם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שורשיו הראשונים של קיבוץ אפיקים נטועים בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ברוסיה אשר פעלה בראשית שנות ה- 20 המאה הקודמת בתנאי מחתרת. במשך כעשור שנים נשא קיבוץ אפיקים את השם "קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס. ר.". ראשוני הקיבוץ הניחו את היסוד שלו בתרפ"ד – 1924. חלק מחברי קיבוץ אפיקים עלו לארץ ישראל לאחר מאסרים וגירושים בעוון חינוך נוער יהודי לציונות סוציאליסטית, דמוקרטית, וקיבוצית. העולים הראשונים הגיעו לארץ ישראל בתקופת משבר כלכלי ואבטלה שאילצו את חברי הקיבוץ לנדוד למושבות ולערים כדי למצוא עבודה ופרנסה. את מבוקשם השיגו חברי קיבוץ אפיקים רק בעמק הירדן. התעסוקה המלאה בו אִפשרה לקיבוץ לחסוך מעט אמצעים כספיים, ששימשו לו יסוד ובסיס לראשית התיישבותו. ליד ענפי המשק החקלאי הניח קיבוץ אפיקים את היסוד לענף התובלה והתעשייה. זו האחרונה שימשה דחיפה להקמת התעשייה הקיבוצית. בשנים הראשונות שימש קיבוץ אפיקים כאחד המרכזים לבירורים רעיוניים בהם השתתפו ראשי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד. הקיבוץ כשליח תנועתו ברוסיה הניף את דגל אחדותם של המחנה הפועלי והקיבוצי. "עוון" זה כפה עליו ועל תומכיו את נטישת ההסתדרות העולמית של "השומר הצעיר" כהכרעת הרוב בתוכה. הקיבוץ נאלץ להתארגן יחד עם התומכים בדרכו, ולהקים את הסתדרות "השומר הצעיר" – נצ"ח. העולים מהמסגרת החדשה קיבלו ברובם את הכשרתם בתוך הקיבוץ הראשון, כדי להוות גרעינים לקיבוצים נוספים במסגרת הקיבוץ המאוחד, אשר בעת ייסוּדוֹ דגל באיחוד התנועה הקיבוצית. קיבוץ אפיקים שימש מרכז מקרין לתנועתו בגולה ומקום קליטה וחינוך לעשרות חברות נוער [1].
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנת 1931. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 91 שנים. זוהי חצר קבוצת כינרת. חברי קיבוץ אפיקים בחצר קבוצת כינרת טרם היציאה לנקודה "טוצ'קה" (3 ק"מ דרומית לאגם הכינרת) בה הוקם הקיבוץ ב- 1932. זה היה קיבוץ נוסף בעמק הירדן ונדבך נוסף בישוב ובתקומת ארץ ישראל. זהו צילום משותף של הפגישה המפורסמת של שלושת קיבוצי "השומר הצעיר" (נצ"ח) בקיבוץ המאוחד בחצר קבוצת כינרת בחג הפסח תרצ"א – 1931 בהשתתפות שני מנהיגי היישוב ותנועת העבודה בימים ההם, ברל כצנלסון (בשורת היושבים הראשונה, משופם חמישי משמאל) ואברהם הרצפלד (בשורת היושבים הראשונה בז'אקט מרופט שביעי משמאל). מימינו של אברהם הרצפלד יושב אריה אופיר (בבגדי חאקי מרכיב משקפיים) מראשוני החברים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
השפעתו של ברל כצנלסון על חברי קיבוץ אפיקים (נקרא בתחילה קיבוץ השומר הצעיר מ- ס.ס.ס.ר.) וגם על חברי הקיבוצים הקבוצות האחרים שהתיישבו בארץ ישראל באותה תקופה – הייתה עצומה (!). הוא היה "האלוהים" של ההתיישבות העובדת כמו דוד בן גוריון. ברל כצנלסון נפטר בן 57 ב- 12 בספטמבר 1944.
באחת הפגישות של ברל כצנלסון עם חברי קיבוץ אפיקים בסוף שנות ה- 20 אמר להם דברים שנשמעו כמו טקסט היסטורי, כלהלן : "…אתם באים מרוסיה, ואנו מייחלים כי תביאו עמכם את הטוב שבה . כוחה של רוסיה גדול כרגע במובן הרצון העז למעשים המפעם בקרבה. בעולם הגדול משווים אותה כעת לאמריקה במובן הטמפו שלה. הטיפוס האנושי של רוסיה במשך דורות הצטייר כאיש חולם, ולא כאיש מעשה. אחרי מהפכת אוקטובר של 1917 נראה הטיפוס שלה אקטיביסט. ואומנם לארץ ישראל דרוש טיפוס מאותו סוג. לארץ ולבניינה לא מספיק הטיפוס של האינטליגנט הרוסי, כי אם הטיפוס של החלוץ. כשבאתי אליכם לעפולה והתבוננתי ביש שלכם, בצריף חדר האכילה, בנשף שערכתם בו, ברדיו (הראשון בקיבוצים ואולי בארץ) וכדומה, רציתי לחשוב שאת הטמפו של החיים שלכם ברוסיה הבאתם גם לארץ ישראל. בפגישה זו עמכם שמעתי רוסית יותר מאשר במשך 18 שנים בארץ. הקיבוץ שהאוריינטציה שלו היא עברית, היה לו זמן מספיק במשך שנתיים וחצי לקיומו לרכוש לעצמו את השפה. אם במשך אותו זמן לא עולה בידי הקיבוץ לרכוש לעצמו את המפתח לארץ, סימן הוא לעזוּבה ידועה. קשה לחשוד בכם בחוסר רצון לחיות חיים אינטלקטואליים. ומי בארץ משתמש בשפות זרות ? אלה הם אנשי האינטליגנציה, שלא הביאו אתם את הכרת ההכרח לרכוש לעצמם מערכי התרבות הנוצרת בארץ ישראל. אם יש חוגים כאלה בקרב האינטליגנציה בארץ, משונה לפגוש קיבוץ צעיר המסוגל להמשיך כל כך הרבה זמן בלי לשון ובלי אוצרות התרבות שנוצרו בארץ. צריך שיהיה מובן אצלכם שקיבוץ, משקו וחבריו ללא תרבות עברית אינם מתקשרים עם התחייה של האומה בארץ ישראל. אם לא יימצאו בקרבכם הכוחות הדרושים כדי להיאבק למען חדירה לתרבות עברית ארץ ישראלית, כי אז גורלכם בסכנה. אתם מוכרחים להתחיל לינוק ישר ממעיין האושר של ארץ ישראל. הגורם אשר מפריע אצלכם בתחום הנדון, זו הרוח השוררת בקרבכם. אנו נפגשים עם תופעה של התרוקנות מתוכן החיים היהודיים. בעיירה הייתה קיימת אומה יהודית, לא כן בערים. מה שמתרחש כעת ברוסיה מְסַכֵּן את גורלם של שלושת מיליוני היהודים. האנשים הבאים מהגירוש – הפרובלמה הציונית מטושטשת אצלם. נחוץ להתחיל להתחנך מחדש. אתם השתמשתם בפתגמים רוסיים, ואף אחד משל הפילוסוף הגל, שנהפך למושג ריאקציוני, השתמשתם בביטוי מרקסיסטי, "ההוויה קובעת את ההכרה". ביטוי זה נכון אולי במקום שההוויה היא בת דורות. אבל לא אצלנו כרגע כשאנו עושים מהפכה. הצו שלנו תובע מאתנו להגביר את ההכרה שלנו, להגביר לאור ההכרה את פעולותינו. כששאלתי את אנשי הגדוד ואת אנשי קיבוצי השומר הצעיר למה נחוצה פרוגרמה פוליטית אנו לי לפי הפתגם הנ"ל (ההוויה קובעת את ההכרה). אבל הרי בתל יוסף ובית אלפא חיים חברים בעלי הכרה שונה. לאבחנה שנעשתה כאן בנושא זה, ראוי להעיר : באופן אורגני מתהווה משפחה ולא קיבוץ. אומנם בכל קיבוץ ישנה שאיפה להיות אורגני. קיבוץ זה דבר עדין מאוד. היסוד שיש במשפחה יש גם בקיבוץ. אך בהרבה קיבוצים יש לטפח את היסוד החברי – אישי. כל יצירה זקוקה לטיפוח ולשמירה. נחוץ חוש מיוחד ליצירה, לחיי אדם, וגם לחיי קיבוץ. קיימות יצירות שמספיק להקימן פעם אחת אחרי התאמצות קצרה. יש יצירות שצריך לחדשן יום – יום. קבוצה היא יצירה כל כך רכה ועדינה שאם תתקיים במצב סטטי לא יהיה לה קיום. על פי מהותה היא מחייבת טיפוח יום – יום וזהירות. רוב ההרס שחל בקיבוצים בזמנינו איננו נובע מיסוד כלכלי או אידיאולוגי, כי אם מחוסר אותו היסוד שהזכרתי. פה דיברו על יתרונות, כל יצירה דורשת יתרונות. המצב הקשה ב- "גדוד העבודה" לא היה רק אידיאולוגי, הייתה גם שאלה של יחסי חברים ואימון הדדי ביניהם. אני מכיר אתכם מזמן שבאתם לארץ. החיים בארץ העמידו את חבריכם בניסיונות קשים ומרים , ואתם ניצלתם. מצב דומה עלול לחזור, כדי שלא להיפגע אתם צריכים לשמור על חוסנכם, שיש לו ערך בשביל התנועה כולה. וזאת מתוך שמירה על הקיבוץ ועל יחסי חברים תקינים בתוכו. אחד האמצעים לכך הוא הגברת בפעולה התרבותית בקיבוץ…". דבריו של ברל כצנלסון הרשימו כה עמוקות את שומעיו עד שאחד החברים בקיבוץ אליעזר "לַסְיָה" גלילי העריך את השיחה הזאת כדברי נבואה [2].
טקסט תמונה : 1928. חברי קיבוץ אפיקים חוגגים את חג הפסח ליד המגורים ברפת בקבוצת כינרת ב- 1928. שוכבים מלפנים משמאל בקדמת התצלום ישראל חופש ואברשה לכטמן. יושב באמצע בשורה השנייה סיומה לינקובסקי והקיצוני מצד שמאל באותה שורה הוא סיומה פינסקי. יושב שני מימין בגו זקוף ומבט נחוש לקראת העתיד שלמה אלפרט (אביו של הצלם והמתעד משה אלפרט). יושב בשורה השלישית חמישי משמאל במעין גופייה לבנה בעלת מחשוף גדול, אליק שומרוני. עומדים בשורה האחרונה שמיני ותשיעי מימין, דוסיה קורין וחיים לוצ'נסקי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ביומן הקיבוץ מתאריך ה' בחשוון תרפ"ט – 9 באוקטובר 1928 ניתן למצוא : "כדי לקרב את החברים אל תיאטרון ה- "אוהל' והצגותיו, ובכדי לקרב את החברים אל המילה ההולכת ונדפסת בארץ ישראל, החליטו כמה מן החברים לסדר מסיבה ראשונה של "עונג שבת" (מהטיפוס של "עונג שבת" בתל אביב מיסודו של חיים נחמן ביאליק). היו הקראות של שלום עליכם , הקריאו קטעים ממנדלי מוכר ספרים וכדומה".
חיים נחמן ביאליק שלח ב- 16 בדצמבר 1928 את תגובתו לחברי קיבוץ אפיקים . כך כתב למרדכי "מִיטְיָה" קריצ'מן : "שמחתי לשמוע על דבר מסיבות "עונג שבת" שלכם . דרככם נכונה . גם הצורה שבחרתם בה מתאימה למסיבה. לסמן מרחוק נושאים ותוכניות להרצאותיכם אי אפשר לי, שאינני יודע את טיב הקהל שלכם. עליכם לבחור מתוככם וועדה מיוחדת שתכין את החומר לשבתות הקרובות . אפשר גם להזמין לפרקים מרצים מן החוץ . ואם יש לכם איש המעמיק באגדה העברית, כדאי שתקבעו עתים גם לאגדה ולמו"מ ולשיחה עליה. איך שהוא שִמרו על המסיבות האלו ושִקדו על שִכלולן, ומובטחני, כי לא יעברו ימים רבים וכולכם תיווכחו בתועלתן החינוכית המרובה".
שלכם בלב ונפש
ח. נ. ביאליק
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנת 1928. חברי קיבוץ אפיקים דוד וורטמן (מימין) והמשורר והמלחין מרדכי זעירא משמשים כסנדלרים של פלוגת קיבוץ אפיקים, בבית וגן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
[1] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר מוותיקי החברים בקיבוץ אפיקים : "אפיקים – דרכו של קיבוץ".
[2] ראה נספח : ספרו של אריה אופיר : "אפיקים – דרכו של קיבוץ". (יצא לאור ב- 1951).
קיבוץ אפיקים היה מרכז חיי וחיינו ואהבתנו הגדולה . בעת מלחמת העצמאות הקשה וההרואית ב- 1948 פינו על פי הוראת צה"ל והפלמ"ח את כל ילדי קיבוצי עמק הירדן לחיפה. זה היה פינוי מאורגן ללא פאניקה וללא בכי. נשארו רק ההורים הגברים לקדם את פני המערכה הצבאית . היו בידיהם כמה סטנים ורובים אנגליים. את מסילת הרכבת העמק – בואכה דמשק פירקו ואנשי המסגרייה של קיבוץ אפיקים הלחימו פסי הברזל למכשולים אנטי טנקים. התכוננו לרע מכל . חקלאי העמק הפכו לחיילי מגן. הם נלקחו מאחורי המחרשה והחרמש, הקִלשון והמגוֹב , והטרקטור ובידיהם הופקדו כלי נשק. עוֹל המלחמה הקשה הוטל על חברי קיבוצי עמק הירדן , מחמדיה וגֶשֶר בדרום עמק הירדן ועד גינוסר בצפון אגם כינרת . הקרבות הקשים ביותר התנהלו בצמח וליד גדרות קיבוץ דגניה א'. הצבא הסורי גלש מהרמה והגיע עם חייליו והטנקים שלו עד סמוך מאוד לקיבוץ דגניה א'. הבנים הצעירים לוחמים ללא חת ועזי נפש של קבוצת כינרת וקיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בלמו את האויב ברובים ו-תת מקלעים, סְטֵנִים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נענה לתחינות אנשי קיבוצי עמק הירדן והסכים להציב שני תותחי "נפוליאון" ברמת פורייה ליד קיבוץ אלומות כדי להקל במשהו על הלחץ הנורא ולסייע במעט בהדיפת הפולש הסורי. אנשי עמק הירדן יצאו להילחם נגד השִריון הסורי ובידיהם בקבוקי מולוטוב . הם הכריעו בגופם את המערכה הקשה. בהפוגה הראשונה בתוך מלחמת העצמאות החליטה הנהגת קיבוץ אפיקים באישור הצבא ודוד בן גוריון להביא את הילדים לביקור קצר במשק. לא ראיתי את אבא שלי זמן רב . התגעגעתי אליו ולקיבוץ. נישקתי אותו ואח"כ כרעתי על ברכיי ונשקתי גם לאדמת הקיבוץ. הייתי ילד בן 10. היישר מהמשאית טסנו כולנו לשחות בבריכת השחייה הישנה.
מלחמת השחרור ב- 1948 והגנת עמק הירדן מפני הפולש הסורי הייתה קשה . צמח הייתה בימים ההם עיירה ערבית. קיבוצי העמק איבדו לוחמים רבים. שבעה מחברי קיבוץ אפיקים דודיק פרדקין (מג"ד 12 של חטיבת גולני), אהרונצ'יק סירוטינסקי, נתן בר (ריכטר), שמואל פרייליך, מנחם אונגר, צבי טופמן, ושמואל גרומן נהרגו בקרבות ההגנה על עמק הירדן. לוחם אחר איש המודיעין של צה"ל עזרא חורין (עפגין) נהרג ברצועת עזה. המלחמה ההרואית הזאת של 1948 השפיעה על כל ילד, נער , ונערה בקיבוץ אפיקים ובכל קיבוצי עמק הירדן. משהסתיימה, הפכה למופת וסמל. זאת הסיבה שדוֹר שלם של ילדים ונערים בקיבוץ אפיקים וקיבוצי עמק הירדן התגייס ללא יוצא מן הכלל בעת פקודה ושעת מבחן ליחידות קרביות בצה"ל. המלחמה הקשה בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון הסתיימה בהצלחה כבירה ומחיר יקר. מדינת ישראל הרחיבה מאוד את גבולות החלוקה אך איבדה 6000 (ששת אלפים) חיילים בקרבות. דוד בן גוריון הפך למנהיג ללא עוררין של המדינה. קיבוץ אפיקים היה אחד ממעוזיו (הרבים). הוא הפך לאישיות נערצת על כל שכבות הציבור.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. קיץ 1950. קיבוץ אפיקים מארח את מועצת מפא"י בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (ראשון משמאל בן 64). לידו אריה בהיר (לוֹנְיָה גֶלֶר), איש לא מזוהה בחליפה ועניבה, והסופר והמשורר אברהם שלונסקי. מציץ מצד שמאל למעלה ברצ'יק שפירא. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. קיץ 1950. קיבוץ אפיקים ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נואם בעצרת בקיבוץ אפיקים בפני אלפי 'קיבוצניקים' שהגיעו מכל קיבוצי עמק הירדן ועמק יזרעאל. מימין, זהו צבי ברנר חבר קיבוץ אפיקים (היה חייל ב- "פלוגות הלילה" של צ'ארלס אורד ווינגייט בשנות ה- 30) מקליט את הנאום. ליד דוד בן גוריון יושב מוֹלָה זהרהרי שנספה באסון מעגן ב- 1954. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן-גוריון ביקש בתחילת שנות ה- 50 מכל אזרחי מדינת ישראל לנטוש את שמות המשפחה הלועזיים שלהם מהגולה ולהחליף אותם בשמות עבריים. הבקשה של דוד בן גוריון נראתה לאבא שלי כמו פקודה. שם משפחתו המקורי של אבא שלי ז"ל מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה בלינדמן. זה היה שם משפחתו בליטא ממנה עלה לארץ ישראל ב- 1934. כמעריצו של דוד בן-גוריון כמו כל חברי קיבוץ אפיקים, מילֵא אבא שלי מייד את צַו ראש הממשלה ועִבְרֵת ללא היסוס את שם משפחתו המקורי לאַלְרוֹאִי זה היה ב- 1954. הייתי אז בן 16. להוריו – סבא וסבתא שלי מהעיירה שירווינט בליטא לא היה כל זכר. הם הושמדו בשואה. עכשיו גם שם משפחתם נשכח. הוא אף פעם לא הסביר לי מדוע נהג כך. הוא לא היה היחידי בקיבוץ. חברים רבים שנהו אחרי דוד בן גוריון מחקו את שם משפחתם של אבותיהם מהגולה ואימצו להם שמות עבריים. לזר וולוכוביאנסקי שינה את שם משפחתו ל- וֶורֶד. ראובן רכטמן המיר את שמו לְ- רוֹנֵן. קָזְיוּק קֵז החליף את שם משפחתו ל- כַּרְמִי. אברשה לכטמן בחר ב-שם משפחה לֶשֶם, לוסיה לפיצקי החליף את שם משפחתו ל- "לפיד", סיומה לינקובסקי אימץ לעצמו את השם "לִין", ישראל מדורסקי הפך ל- "מַדוֹר", ועוד, ועוד רבים אחרים. אבא שלי משה בלינדמן תרגם את שם משפחתו היידישאי מהעיירה הליטאית שירווינט לעברית והחליט על "אַלְרוֹאִי".
החינוך באפיקים היה סגפני ברוח הימים ההם. ההחלטה הספרטנית ביותר היה להרחיק את הילדים מהוריהם ולקיים לינה קבוצתית נפרדת בבתי ילדים ללא ההורים. החלטה הנוגדת כל היגיון. החלטה הנוגדת את רגש האהבה הטבעי של כל אם ואב לילדו או ילדתו. אך זאת הייתה דרכה ורוחה של הקומונה. הלינה הקבוצתית הייתה אחת מערכיה. קשה להבין כיצד הורינו הסכימו להחלטה ספרטנית כזאת הנוגדת את דרך הטבע, המרחיקה את ילדיהם מהם לחלוטין בערבים ובלילות. ברבות הימים חזר הקיבוץ ללינה הפרטית הטבעית.
אנוכי אסיר תודה לקיבוץ אפיקים על החינוך הנפלא שהעניק לי בתחומי הספרות, המוסיקה, ההיסטוריה, המדע והספורט. גדלנו בילדותינו על האהבה לחקלאות , הערכה לבעלי החיים , השירה הרוסית, השירה הארץ ישראלית , ומוסיקה קלאסית . לעולם לא אשכח את חג ליל הסדר בקיבוץ אפיקים ואת המקהלה של הקיבוץ בניצוחו של לובה רביץ שרה את השיר המונומנטאלי של גאון הכתיבה המשורר חיים נחמן ביאליק, "מֵתֵּי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים". אי אפשר לשכוח לעולם את תרומתם האדירה של מתתיהו שלֶם ויהודה שרֵת לשירה והזמר העברי בשנים ההן. האנשים האלה העניקו נופך, צבע, ואווירה נפלאה חגי ישראל כמו ראש השנה, סוכות – חג האסיף, פסח – חג האביב, וחג שבועות – חג הביכורים. התקופה הזאת חלפה לבלי שוב אך לא ערכיה. בקיבוץ אפיקים האהוב עלי בעל אוריינטציה רוסית בולטת בראשיתו, מוסדה אז ספרייה גדולה לילדים ומבוגרים. אינני חושב שאפילו ילד אחד פסח על כתביהם של לב טולסטוי ("מלחמה ושלום" ו- אנה קאראנינה"), פיודור דוסטוייבסקי "החטא ועונשו" ו- האחים קאראמאזוב), פושקין, לרמונטוב, ומיכאיל שולוחוב ("הדון השקט"). כפי שכל הילדים לא העזו להחמיץ את הספרים "ילדי רב החובל גרנט" ו- "הקברניט הצעיר", ו- "עשרים אלף מיל מתחת למים" של הסופר הצרפתי ז'ול וורן.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. 1950. שיכון הוותיקים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. 1949. צדו הדרומי של חדר האוכל של קיבוץ אפיקים. בקדמת התמונה ניצב פסלו היפהפה עשוי ברונזה של הפסל דוב פייגין, "הנערה והאיילה". (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנת 1932. זוהי תעלת המים שחצתה את עמק הירדן והייתה עורק החיים הראשי של קיבוצי האזור. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר . ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין . ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה"ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב . כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו . משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו. האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. "העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל", זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים הנבוכים. 
טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי מימין לשמאל : דניה אפרת ז"ל, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת), חינא גורביץ' מנגנת, ורותי מאסטרו ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ'. הצטיינתי בא"ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו ה-כדורעפן חיים בורר ז"ל מקיבוץ בית זרע, השחיין שמואל חדש ז"ל מקבוצת כינרת, הכדורסלן יגאל וולודרסקי ז"ל מקיבוץ אשדות חיעקב (איחוד), והשחמטאי בן כיתתי בקיבוץ אפיקים אמיר הלמן יבד"ל. אבל יותר מכל אהבתי את אבא משה בלינדמן – אלרואי שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י"ב בביה"ס החקלאי "בית ירח" בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.
הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים בעת שירותי הצבאי בגולני. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח"ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וערה זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאה שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים.
טקסט תמונה : אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גבעתי בג'וערה בתחילת 1957. המ"מ שלי היה סגן זאב שטרנהל ז"ל (פרופסור זאב שטרנהל ז"ל). הבסיס הצבאי ג'וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט ולא רחוק מקיבוץ דליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : המג"ד שלי בגדוד 12 סא"ל שמואל עמיר ומח"ט גולני אל"מ אהרון "ארווין" דורון שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים שנערך במשך 6 חודשים במחנה הצבאי הקרוי בה"ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : מארס 1958 . טקס סיום קורס קצינים. מפקד ביה"ס לקצינים ב- בה"ד 1 במחנה כפר סירקין סא"ל יוסף "יוֹש" הרפז (שני משמאל) ו-סגנו רס"ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958 למ"מ וקצין קרבי בצה"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם החניך זאב אלמוג. המ"כ האישי שלי היה אלי לנדאו ומפקד הקורס היה אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה"ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א' בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
מח"ט "גולני" דאז אל"מ אלעד פלד הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח"ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. "אנחנו רוצים אותך אצלנו", אמר לי. סירבתי. אהבתי את חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי "סאצ'מו" ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג'ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ'רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג'ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט . הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנות ה- 50 של המאה שעברה. ארה"ב. זהו הזמר האמריקני אלביס פרסלי שיצר את ב- 1954 בעיר ממפיס בטנסי את סגנון הרוקנ'רול המוסיקלי הייחודי שלו, ואת מוסיקת ה- הילי בילי ומוסיקת קאנטרי.
אלביס פרסלי היה בין הבודדים בחיי שהפך אותי לאיש יותר מאושר. אהבתי אותו ואת המוסיקה שלו עד למאוד. נשבעתי לעצמי שבביקור הראשון שלי בארה"ב אסע לאחוזתו "גרייסלנד" בממפיס כדי לומר לו את הטקסט הזה, כלהלן :
Dear Elvis You are my brother, you are among of few who made me just happier, I love you man.
כשהגעתי בפעם הראשונה לארה"ב בשנת 1978, אלביס פרסלי כבר לא היה בין החיים. הוא מת צעיר מאוד בהיותו רק בן 42. אלביס פרסלי היה מבוגר ממני בשלוש שנים וחצי. הוא נולד ב- 8 בינואר 1935 בטופלו, עיר דרומית במדינת מיסיסיפי ארה"ב. הוריו עקרו אח"כ ל- ממפיס. הוא יצר מוסיקה נהדרת ושר נפלא. היה לו קול ייחודי ומרשים. לפתע מצאתי את עצמי מאזין לו ימים ולילות ארוכים בקיבוץ אפיקים.
טקסט תמונה : האזנתי אלפי פעמים לקולו הייחודי שהפך אותו למיליארדר . השירים שלו הם בלתי נשכחים עבורי כמו "Heart Break Hotel", השיר "Hound Dog", השיר "Jailhouse Rock", השיר "King Kreole", השיר "Too much", השיר "Love me tender", השיר "Loving you", השיר "Don’t be cruel", ועוד רבים רבים אחרים שלו. הספר הזה נכתב לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, וגם לצילי המוסיקה הנפלאה של הביטלס, ריקי נלסון, ברנדה לי, טומי סנדס, לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'ראלד, פול רובסון, שרה וון, פול אנקה, פט בון, דין מרטין, פרנק סינטרה, פרי קומו, בינג קרוסבי, ורבים אחרים – וגם מוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, רחמנינוף, צ'ייקובסקי, בך, חצ'אטוריאן, וסיבליוס. מותו של אלביס פרסלי ב- 16 באוגוסט 1977 הייתה עבורי אבדה מוסיקלית כבדה .
ב-1959 בעת כניסתי לעבוד בענף ה-רפת פגשתי את אחד הבנים הדגולים של קיבוץ אפיקים, הרפתן רוּדִיק לווין ז"ל. הוא היה אז מנהל הרפת והפך אותה לאחת מרפתות החלב הטובה ביותר במדינת ישראל. היושרה שלו, חריצותו מסירותו לעבודה, הדוגמא האישית והידע העצום שלו היו למופת והותירו עלי ועל רבים רושם גדול. באותם הימים פגשתי ברפת את אחת הנשים הדגולות של קיבוץ אפיקים את הרפתנית החרוצה והנאמנה עופרה קורין – דומוביץ' היפה והיקרה ובלתי נשכחת תבד"ל, שאהבתי אותה אבל לא סיפרתי לה מעולם שאני אוהב אותה. היא הייתה אז כבר אישה נשואה לבעלה אילן דומוביץ'.
טקסט תמונה : קיץ 1960. אנוכי (בן 22) משחק כדורסל יחדיו עם אחי יונתן (משמאל) נגד דובי אילן ועלי דגן באולם הספורט של הקיבוץ ע"ש איתמר גולני. כולנו יחפים. מבחינה ספורטיבית נולדתי במקום הלא נכון. הייתי אמור להיוולד במזרח גרמניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : קיץ 1946. קיבוץ אפיקים. מגרש הכדורסל מאדמה של הקיבוץ. אני בן 8 (במרכז לובש אפודה) מתמודד על ריבאונד עם "הענק" רודיק לווין ז"ל (חצי גוף עירום). אהבתי את משחק הכדורסל משחר ילדותי. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. זיהוי העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין , עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון (היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר) ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות בכדורסל (הפועל אשדות יעקב), בכדורעף (הפועל אפיקים), ובכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" הכניסו אותי לרשימת השיאים של ספרם.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים. אני מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 29 בספטמבר 1963 נישאתי לרעייתי יעל. הייתי בן 25. רציתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה, ורפואה באוניברסיטה. אך לא הייתה לי תעודת בגרות. את כיתה י"ב בכלל לא למדתי. לכן זה היה בלתי אפשרי.
טקסט תמונה : לפני שנים רבות. שנת 1965. יעל תג'ר (בת 21) רעייתי יפת התואר זמן קצר לאחר שנישאנו. (צילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
ב- 1963 התחלתי את לימודיי האקדמאים במכון ווינגייט. סיימתי אותם בהצטיינות ב- 1965. למדתי הוראת חינוך גופני ומתמטיקה. שני מורים הותירו עלי את רישומם במכון ווינגייט. מחנך הכיתה שלי והמורה לתורת משחקי התנועה ומשחק כדורעף מר אורי אפק יבד"ל, והמורה שלי במקצוע ה-א"ק איציק מנדלברויד ז"ל. הם היו מורים ומחנכים דגולים שהבינו כי אין די בקביעת המטרה בספורט. צריך ללמוד על מנת לדעת כיצד להשיג אותה. יש הבדל עצום בין לומר לתלמיד מה לעשות לבין לומר לוֹ אֵיך לבצע. בזה היה ייחודם. אני מכיר מאמנים רבים שנותנים הוראות טריוויה לחניכיהם, ופוקדים עליהם פקודות חסרות תוחלת כמו, "אתה חייב לרוץ יותר מהר, "תנסה לקפוץ רחוק יותר", אתה מוכרח לנתר גבוה יותר לנגיחה במשחק כדורגל", או, "הדוף את כדור הברזל יותר בכוח" – אך מבלי להסביר להם כיצד לעשות זאת. איציק מנדלברויד היה מדען א"ק. איש מחונן, מקורי, ומרתק שלימד מורים רבים לחשוֹב ולהבין באופן הגיוני את תורת התנועה הספורטיבית. קל מאוד לומר לילד, "רוץ יותר מהר". הרבה יותר קשה ללמד אותו כיצד לעשות זאת.
טקסט תמונה : קיץ 1965. מכון ווינגייט ליד העיר נתניה. זהו אורי אפק – פינצ'וק (בן 90, היום) אישיות דגולה ו-מורי ומחנכי הבלתי נשכח במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963. אהבתי אותו ורכשתי לו הערכה רבה. אסור היה לטעות במראה הנערי שלו. הוא היה מורה ומחנך שדגל במשמעת וסדר קפדני. אורי אפק חניך של מיכה שמבן התמנה אחריו למאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורעף לגברים והיה אף מאמן נבחרת ישראל לנשים. מאוחר יותר היה מנהל המשלחות האולימפיות של ישראל באולימפיאדות לוס אנג'לס 84', סיאול 88', וברצלונה 92'. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : זהו המורה שלי בתורת ה-א"ק המדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט, איציק מנדלברויד ז"ל (יליד 1931). היה מדובר באישיות דגולה (!). איציק מנדלברויד ז"ל היה אתלט מצטיין במועדון הפועל קריית חיים בשנות ה- 40 ו- 50 של המאה שעברה. היה אלוף ישראל בהטלת כידון והדיפת כדור ברזל. הוא לא היה גדל גוף וענק מידות אך מכיוון שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי הבין את חוקי הביו – מכניקה של אייזיק ניוטון עליהם ביסס את ביצועיו. אם מתרגמים את חוקי אייזיק ניוטון לשפת הספורט ניתן להסיק מסקנה פיסיקאלית פשוטה במשפט אחד בלבד, אולם מכונן : "כדי להגיע להישגים מכסימאליים ב-א"ק על האתלט לבצע בענפים השונים תנועות ארוכות ככל האפשר לאורך קו הפעולה של הכוח !". (באדיבות יצחק "איציק" מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. דברי הימים ההֵם בתולדות השידור הציבורי התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האֶמֶת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב כעת לפוסט מס' 1126 מהווים תעודות ביטוח, ו-אֵינָם מאפשרים להֵם להשתבש (!).
טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה. לפני 47 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי (בתווך) בין שני עוזריי המצוינים והמסורים לעבודתם, אריה שגיא מימין, וחיים גן טוב משמאל, באחת מעמדות השידור של "מבט ספורט" הטלוויזיונית בעֵת שידור ישיר של תחרות כדורעף. אשנה ואוסיף : אריה שגיא וחיים גן טוב היו שני אנשי טלוויזיה מעולים ועוזרים ומסייעים מצוינים. בלתי נשכחים עבורי. שניהם פנו בסופו של דבר לקריירות ו- תחומי עיסוק שונים בתכלית מהטלוויזיה. בלעדיהם ושכמותם היה קשה הרבה יותר להעפיל לפסגה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סתיו 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. התקופה ההיא עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : אנוכי ושלושת ילדיי הקטנים מימין רוֹעִי (בן 11), הָגָר (בת שלוש), וגוּר (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י רעייתי יעל בדירתנו דאז, ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : סתיו 1976. התקופה ההיא עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בטלוויזיה ללא משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : רעייתי ואנוכי ושני ילדינו הקטנים מימין, הגר (בת שלוש), וגור (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י בנינו הבכור רועי (בן 11) בדירתנו ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות ותולדות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2017 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה, היא מהפכת הטלוויזיה ש- החלה ב- 1884, באותו הרגע בו מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) המציא לפני 134 שנים את ה- Spinning disk (הדיסק המסתובב) שלו. בכל יום מאז התחולל משהו חדש טכנולוגי ולוגיסטי שאפשרו את קידום תוכן השידורים בתעשיית הטלוויזיה באשר היא. מהפכת הטלוויזיה האלקטרונית הובילה אחריה כעבור שנים רבות את מהפכת המידע התקשורתית השנייה הלוא היא מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר.
הפקת שידורי הטלוויזיה, עריכתם, ושידורם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית את המשחקים האולימפיים של לונדון ב- 2012 לפני עשר שנים, סימנה את קמילתם הסופית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- רשות השידור והפיכתם ל- ז"ל בראשות הטריאומוויראט הכושל, העלוב, החנפן, ונעדר שֶמֶץ של כישרון מנהיגות – המנכ"ל יוני בן מנחם + עוזרו הצמוד והקרוב זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ההיא אמיר גילת. לא הייתה עוד דרך חזרה. זאת עובדה (!) ועם עובדות אי אפשר להתווכח (!!).
"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה, אולם בהיגיון, כלהלן : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בספר ה-תנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית ההיא כבר לפני 3000 (שלושת אלפים) שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיוֹנָאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנָבוֹן והנָאוֹר Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) בעל היגיון הגיוני, מוסיף עוד אֶמֶת אֱנוֹשִית, כלהלן : "שום דָבָר איננו נָכוֹן באופן פוליטי אם איננו נָכוֹן במובן מוּסָרִי" ׁ(!). לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הַסֶפֶר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור ב-ע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.
העלאת פרקים מדברי הימים מירכתי האוב של נבכי העבר איננה נעשית למען אגו, יוקרה, ותהילה. חשיפתם מעת לעת בבלוג נועדו לתת תוקף, אשראי, סמכות, ו- אסמכתא למחקר ו- כתיבת הפוסטים על ידי ב- yoashtvblog.co.il, ומחקר וכתיבת 13 הספרים על ידי, שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ מ- 1884 ועד ימינו אלה של 2018. הסדרה קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". דברי הימים ההם התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האמת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב שהפכו לתעודות ביטוח, אינם מאפשרים להן להשתבש (!). אנוכי אוטוטו בן 85. אינני זקוק עוד לשום דברי תימוכין ולשום רגעי תהילה. היו לי מהם בשפע ול-מכביר. די והותר.
טקסט מסמך : שנת 2000. לפני 22 שנים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב (אדם כֵּן, פּוֹרֶה, ומוּכְשָר, אולם נמצא בצד הלא נכון של המפה הפוליטית (לפי דעתי הפוליטית שלי) נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : שנת 1989. לפני 33 שנים. מכתב פרידה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו, ובטרם נשלח ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מקל למשימה הבאה שלו כ- כתב ושליח הטלוויזיה והרשות ל- וושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 31 במאי 1987. לפני 35 שנים. זהו מכתבו של מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
פֶּתַּח דָבָר שֶל דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. המסמכים היְשָנִים המצ"ב מהווים תעודות ביטוח ברות תוקף, ואינם מאפשרים לעובדות הַאֶמֶת להִשְתָּבֵּש.
כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסקת ו- דנה בהתפתחות ותולדות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ מאז 1884 (השנה שבה המציא מדען האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו את פטנט ה- "Spinning Disk") ונמשכים עד עצם היום הזה של 7 באפריל 2018. 13 הספרים נחקרים ונכתבים על ידי מאז אוקטובר 1998, הזמן הרחוק ההוא, בה נטלתי חלק ב- WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שנערכה בסידני – אוסטרליה. את פגישת ה- WBM הראשונה ההיא בסידני הובילה קבוצת הטלוויזיה המבצעית האוסטרלית המקצועית והמיומנת Sydney Olympic Broadcasting Organization (בקיצור ב- ראשי תיבות : SOBO) מי ששימשה Host broadcaster ועסקה ודנה בהיערכות הבינלאומית המורכבת והמסובכת שלה לקראת ההפקה והשידורים הישירים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000. הלוא היא האולימפיאדה ה- 27 במניין הזמן החדש. הספרדי מר מנואל "מנולו" רומרו (Manuel Romero) ניצב בראש SOBO. מר אלכס גלעדי נמנה שוב על הצוות האולימפי המוביל של NBC רשת הטלוויזיה האמריקנית שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 ושידורם בארה"ב. תמורת הזיכיון הבלעדי של סידני 2000 שילמה NBC ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) סכום של 705.000000 (שבע מאות וחמישה מיליון) דולר. ה- EBU שילם ל- IOC תמורת אולימפיאדת סידני 2000 זכויות שידורים על סך 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. ה- Share שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת חברותנו ב- EBU עמד בסידני 2000 על סך 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר. הערה : ה- Share הכספי הנ"ל נקבע ע"י הוועדה הכלכלית של ה- EBU עוד ב- 1996 בעידן שלטונו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אומר ואוסיף כי בתום ה- WBM הראשון שנערך באוקטובר 1998 בהובלת SOBO המצוינת בסידני – אוסטרליה, גמלה בי אז ההחלטה לחקור ולכתוב את הספר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". לא ידעתי כי מלאכת המחקר והכתיבה יתפרשו על פני 20 שנים, 13 ספרים, ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב. אני כותב את המחקר המפורט על מחשב. המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים היכן שהוא ב- 2019 מקסימום ב- 2020.
הגדרות המחקר הטלוויזיוני שלי :
“FROM MY POINT OF VIEW – If You Do, Do It Right – If Not Give It Up”.
“THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2016”.
מנקודת מבטי שלי :
"אני מאמין כי האושר האמיתי של אנשים, נובע מיכולתם להסב את ראשם לאחור אל עברם, ולדעת שעבודתם הקשה לא הייתה לשווא". את האמירה הזאת המייצגת את שאיפתו של האדם לחתור בחייו לעבר השלמות והמצוינות, טבע היפני הִירוֹפוֹמִי דָאיְימָאטְסוּ (Hirofumi Daimatsu) מי שהיה מאמן נבחרת הנשים של יפן בכדורעף שזכתה לראשונה בתולדותיה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. הירופומי דאיימאטסו נולד ב- 1921 ומת ב- 1978.
הירופומי דאיימאטסו (Hirofumi Daimatsu) מאמן ו- מוטיבייטור קשוח כפה על שחקניותיו בנבחרת יפן בכדורעף משטר אימונים מפרך ואין סוף חזרות ותרגולות, ובצידם משמעת ברזל, בדרך לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. מדובר במסע מתוכנן רווי ייסורים גופניים ונפשיים ו- וויתור מוחלט של השחקניות על חייהן הפרטיים למען טובת הנבחרת, דבקות במשימה שאין גדולה ממנה, מסע שנמשך ארבע שנים בטרם המאבק על התואר אלופה אולימפית בכדורעף והזוכה במדליית הזהב. בעיניו זאת הייתה הדרך היחידה המובילה לניצחון ואל הפסגה. בין השנים 1964 – 1960 דרש מהן ומעצמו דבקות במשימה והקרבה חסרת פשרות שאין לה אח ורע בתולדות ספורט הנשים בעולם. ב- 23 באוקטובר 1964 בהיכל הספורט המפואר של "קוֹמָאזָאוָוה" שהוקם בקומפלקס האולימפי המשוכלל בטוקיו, מיגרה נבחרת נשות יפן של הירופומי דאיימאטסו את אלופת העולם נבחרת ברה"מ 0:3 במשחק הגמר, וזכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים שנערכו על אדמת ארצן. תמונת האפילוג של התחרות הזאת בה נשות יפן מחבקות האחת את רעותה ובוכות מאושר בעוד המאמן המנצח הירופומי דאיימאטסו יושב על הכֵּס קר רוח, דומם, ונטול רגשות – זכורה היטב לכל חובב קולנוע שצפה בסרטו של קוֹן אִישִיקָאוָוה "טוקיו 1964". מדובר בתיעוד קולנועי מצמרר שדן במשמעת קרה, מאופקת, ו- מוקפדת ללא פשרות של הירופומי דאיימאטסו, בעצם מנת חלקם של בני יפן. מדובר ב- תיעוד אותנטי של אדם – מאמן ספורט שנראה חסר רגש, איש שקרח זורם בעורקיו, מכונה אנושית בדמות רובוט. הירופומי דאיימאטסו הוא אבי מורשת כדורעף הנָשִים ביפן.
ב- 5 ביוני 2003, יום הגִמְלָאוֹת הראשון שלי, אני מאמץ את דבריו של הירופומי דאיימטסו אל לבי. אני זוקף את גווי. מרים ונושא ראשי בגאווה. לא הבטחתי למנהליי תמיד לנצח אך הבטחתי לעצמי ולהם לחתור כל הזמן לניצחון. חזי עטור ביותר מ- 120 מדליות זהב שהעניקו לי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והמנכ"לים של רשות השידור ב- 32 שנות עבודתי. אושרי האמיתי נובע מיכולתי להביט לאחור אל עברי ולדעת שמאמצי הכֵּנִים והממושכים למען השידור הציבורי לא היו לשווא. אני איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל רמ"ח אבריי מקדמת דנא. נולדתי בקיץ 1971 בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי ושם נשארתי כל חיי. שניהם היו החונכים שלי. הייתי נאמן עשרות השנים לשידור הציבורי בכל גופי ובכל נשמתי. בכל כוחי. עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 32 השנים שבין 1971 ל- 2003 הוותה ציר מרכזי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר. תרומתי ותרומת חבריי היוו את אחת מאבני המָסָד החשובות ביותר של חטיבת הספורט ההיא ושל האכסניה שלה בדרכיהן הציבוריות. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 ספריה עָבֵי הָכֶּרֶס דנה בכך בפרוטרוט. חטיבת הספורט אותה ייסדו דן שילון ואלכס גלעדי ב- 1968 ו- 1969 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עריסתי. וגם מיטת השדה שלי. שם נבראתי מחד בצלמי. שם במידה רבה חייתי. ושם גם במידה רבה מצאתי את מותי הטלוויזיוני.
טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. לפני 20 שנים. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 21 במארס 1988. לפני 34 שנים. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
בשלושים ושתיים השנים של עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מקופל מפעל חיי. הטקסט לעיתים חריף ואגרסיבי העולה מעת לעת בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" אינו חדש. כבר השמעתי אותן פעמים רבות בעבר בפומבי ועל הכתב. הוא מתועד במלואו. אינני מצטער שהייתי לעיתים בר פלוגתה לרבים ממנהליי. באופי שלי אני סָפְקָן ונושא בגאון את חופש היצירה והמחשבה. אינני Yes Man של אף אחד. מעולם לא הייתי כזה. אינני חוזר בי מהוויכוחים חלקם מרים שניהלתי עם הבּוסים שלי כל עוד חשבתי שאני צודק. אינני נסוג מחילוקי הדעות עימם שהיו מנת חלקי וגם מנת חלקם פעמים רבות במהלך שנות העבודה המשותפות. חלק מהוויכוחים ואי ההסכמות הביאו לרִיבִים וחיסול ידידות אישית, אך מעולם לא הודחתי ולא פוטרתי מתפקידי ע"י איש מהם. הייתי בן חורין לעצמי ולמחשבותיי, כּל עוד חשבתי שהדבר מיטיב עם השידור הציבורי שאני נמנה על שורותיו בכל רמ"ח אבריי. כתיבת הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא רציונאלית אך באותה מידה אמביוולנטית ולעיתים מוּכַּת רגשות. אני מספר וכותב על פי הבנתי את אשר התחולל בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 32 שנה. לא רק בתחום שידורי הספורט. ה- יושרה האישית שלי מדריכה את מקלדת המחשב כך אני מאמין. אני חלוּק בדעתי בחלק מהדברים על חלק מהאנשים שאהבתי והערכתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, ואשר רכשתי להם בזמנו גם כבוד רב. הטקסט בספר מעריך ותוקף אותם לסירוגין. הם מוּגנים אך גם חשופים ופגיעים על פי הנסיבות והאירועים, עִתּוֹת הזמן ומקום התרחשותם. מפני שהיו הצלחות רבות ובצִדָן גם כישלונות (שלא היו מחויבי המציאות), כתיבתי בהחלט איננה עקבית. היא מלאה תהפוכות של כעס ואהבה, ידידוּת וחֲרוֹן, הערכה וביקורת, וגם חִידְלוֹן ורחמים מול דֶגֶם של חיקוי ומופת התנהגות.
עיקרון הניהול הראשי שהצבתי בסופה של 1980 עם ראשית המינוי היה פשוט וברור. לשָמֵר רֵאשִית דָבָר את הרעיון המרכזי של יוזמת השידור כפי שפיתחו בכישרון דן שילון תחילה בשנים 1974 – 1968 ואלכס גלעדי אחריו בשנים 1980 – 1974. בשלב השני תכננתי וקבעתי מחדש את אסטרטגיית יעדי השידור של מחלקת הספורט בארץ ובעולם בטווחים הקרובים, הבינוניים, והרחוקים. מחשבת אסטרטגיית התכנון נשענה על ארבעה נדבכים מרכזיים :
א. איכות כוח אדם.
ב. התפתחות הטכנולוגיה ושיפור הלוגיסטיקה שלנו בארץ ובחו"ל.
ג. רכישת ממון ותקציבים עבור הפקות ושידורי הספורט.
ד. הסעיף הרביעי הוא החשוב ביותר : שכנוע המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם + מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם + ומנהלי חטיבת החדשות לדורותיהם בצדקת דרכי והיגיון מחשבתי הטלוויזיוניים. ברור ש- ללא תמיכתם המסיבית התוֹכְנִיתִית והכלכלית בי במדיניות השידורים שהתוויתי, של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל, יוחנן צנגן יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, יאיר שטרן יבד"ל, מיכה ינון יבד"ל (ועוד כמה אחרים) – לא היה ניתן להפוך את החזון למעשה. למציאות.
מדובר בתכנון והיערכות לקראת שידורם של אירועי ספורט בינלאומיים גם במרחק של שנים . במקביל מיסדתי מערכת עיתונאית מורחבת יותר וזריזה יותר הקרובה לאירועים, ועִמה אימוץ שיטתי של טכנולוגיית השידור שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם. צריך להדגיש כאן שוב כי ללא טכנולוגיה טלוויזיונית משופרת ומפעיליה, בלעדי טכנאי עַל ואנשים יצירתיים בימים ההם בתחום הקונקרטי של טכנולוגיית הטלוויזיה כמו אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, אלי בבא, אבנר מריומה, עמירם גולדשמידט, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, שמואל כהן, מאיר חיימי (ועוד רבים אחרים), העבודה העיתונאית הייתה מְשוּלָה ל- כְלוּם. ל- אֶפֶס. חָשוּב מכל אֵלוּ היה לקדם במהירות בימים ההם בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה את האנשים המוכשרים באמת והמסורים באמת ללא חשבון, אמנון ברקאי ואורי לוי ואח"כ בתחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת ואחריהם את את ששי אפרתי ומאיר איינשטיין ז"ל, ולהסיטם לעבר קדמת העשייה הטלוויזיונית בתחומי ההפקה, העריכה, והשידור. ניצבו לנגד עיניי יעדי שידור שטרם ומעולם לא כבשנו. חרף השנים שחלפו אני סבור גם היום שללא מנהיגות כֵּנָה ובעלת אינטגריטי, בלי מנהיגות נעדרת חזון, בלעדי הובלה ללא דוגמא אישית, ו- מנהיגות ללא מוטיבאציה ודרך ארץ בשידורי הספורט – לא הייתה שום חשיבות לתוכניות הכיבוש מרחיקות הלכת שלי ושל אנשיי. אלה היו גם עקרונותיו ודרכו של אלכס גלעדי ז"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהרכיב ובנה את חטיבת הספורט כיחידת שידור מתקדמת בין 1969 ל- 1980, בטרם עזב לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אי אפשר אחרת. בלעדי האנשים הנכונים המוצבים במקומות הנכונים לא ניתן היה לקַדֵם דבר. לא כל שכן כשאתה מנהיג קבוצת אנשים (גדולה או קטנה – זה לא חשוב) בצורה מאוד שקופה וגלויה, בתנאי עבודה לא נוחים שלעולם אינם מאכסימאליים, ותמיד תחת לחץ. מנהיגות אֶמֶת בכל תחום במסגרות חיינו איננה סובלת מניפולציות והבטחות סתר, מַנְיֶירִיזְם, ו/או בלופים ו- פָּלָבְרוֹת. הנהלות רשות השידור לדורותיהן, המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות כיבדו והעריכו את פועלי ופועלם של פּיקוּדַיי. אינני חושב שקיים מישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שקיבל כמוני גיבוי כל כך איתן ו- מסיבי מהבּוֹסים שלו לאורך שנים כה ארוכות. הם העניקו לי בעשרות שנות עבודתי יותר מ- 120 מכתבי הערכה החקוקים על לוח לִבִּי. חלקם מתפרסמים ב- בלוג ובסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ואשר עוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הלא היא מהפכת הטלוויזיה. המהפכה הראשונה מהפכת הטלוויזיה הולידה את המהפכה השנייה מהפכת האינטרנט. הצָלָ"שִים ומסמכי ההערכה האלה שניתנו ע"י דרגי המנהיגות והניהול הבכירים ביותר ברשות השידור, משמשים אות הערכה כמותית ואיכותית לאנשיי ולי על מבצעי השידור שלנו בארץ ובעולם חלקם ארוכים וממושכים, ולדבקות במשימות השידור ללא פשרות לאורך כברת דרך ארוכת שנים. רבים מהשידורים הבינלאומיים שהנהגתי, ניהלתי, והפקתי היו ממושכים והתבצעו בארצות רחוקות בקצווי תבל במקומות היסטוריים על פני חמש יבשות תבל. רבים מהם היו מורכבים ומסובכים מן ההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים. קיימת "הָאלָהָה" מסוימת בצל"שים – מכתבי ההערכה האלוּ שאני מאוד מכבדם, מוקיר את הטקסטים ואת כותבם, אך צריך לקחתם גם ב- פרופורציות הנכונות. אני מעריך שזכיתי להערכה וכבוד ממנהיגי השידור הציבורי לדורותיהם לא רק בגלל יכולות הביצוע ותוצאותיו אלא גם מחמת ההערצה בשנים ההן על שחתרתי, הגעתי, וכבשתי למענם אתרי ספורט ופסגות שידור מרוחקות על פני הגלובוס שהם עצמם לא ביקרו שָם מעולם.
טקסט מסמך : 1991. לפני 31 שנים. מכתב הערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" בערוץ 2 כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. לפני 34 שנים. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88', במשך37 ימים. מבצע השידורים שלנו שבראשו ניצבתי צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. לפני 34 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של סיאול 88', שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. לפני 34 שנים. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאֶפֶס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. לפני 36 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 27 במאי 1985. לפני 37 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. לפני 35 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. לפני 26 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. לפני 30 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משם 155 שעות מהמשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. לפני 40 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי במלחמת לבנון ה- 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. לפני 39 שנים. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. לפני 39 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. לפני 38 שנים. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ואשר כלל בתוכו 115 שעות שידורים ישירים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. לפני 22 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים הכנעתי את יריביי הטלוויזיוניים בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 3 ביולי 1986. לפני 36 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. לפני 22 שנים. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים, הכנענו חבריי ואנוכי את יריבינו הטלוויזיוניים מערוץ 5 שוֹק עַל יָרֵךְ בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. עם עובדות אֶמֶת אי אפשר להתווכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 במאי 2001. לפני 21 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 במאי 2001. לפני 21 שנים. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. לפני 22 שנים. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. לפני 22 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : יוני 2000. לפני 22 שנים. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של טורניר Euro 2000, ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 ביולי 1981. לפני 41 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. לפני 34 שנים מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. לפני 34 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים ותקצירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. לפני 22 שנים. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. לפני 36 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורת).
טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. לפני 24 שנים. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. לפני 20 שנים. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי ז"ל לאחר שהתפטרתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וטרקתי את הדלת למנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בפרצופו. אוסיף ואומר : אלכס גלעדי ז"ל הוא איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. לפני 20 שנים. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים ביני לבינם. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה אותו לאלתר מכהונתו הרמה לירכתי ההיסטוריה של השידור בציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. האם אפשר היה להשוות את איכותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לזאת של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ? ו/או לזאת של יצחק לבני ? ו/או לזאת של אורי פורת ? ו/או לזאת של מוטי קירשנבאום ? התשובה היא מוחלטת : לָאו אבסולוטי (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
זה נורא ש-שנות חיינו חולפים במהירות הבזק. אין חיי נצח. הנחמה היחידה היא המורשת שאנחנו משאירים ל- ילדינו ו-נכדינו האהובים ומברכים אותם ב-בריאות ואושר תמידיים, ושימוש נבון בשכלם וב- IQ שאלוהים ואנחנו ההורים הענקנו להם. אינני אדם דתי אך אנוכי מאמין באמונה שלימה ב- קב"ה בורא עולם.
סוף הפוסט מס' 1126. הועלה לאוויר ביום רביעי-21 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.
תגובות
פוסט מס' 1126. החלק ה-1 עוסק במותה של מלכת אנגליה אליזבת ה-2 בת 96, ובכיסוי הטלוויזיוני הנפלא, המרשים, והמדויק של ה-BBC את מסע הלוויה בלונדון. חלקו השני של פוסט מס' 1126 הוא במידה רבה סִינוֹנִים מדויק ושווה ערך למידע שהתפרסם בשעתו בבלוג ב-פוסט מס' 1071. חלקו ה-1 עוסק ב-מדינת ישראל המסורבלת והאיטית יחדיו עם משטרת ישראל עדיין חולמות באספמיה ו-מנמנמות, וממשיכות להיות נפגעות טרור ללא יכולת, ידע, וכישרון לסכל את אותו הטרור הבדווי המשתולל בנגב ובדרום הארץ נגד והפרת חוקי מדינת ישראל ביודעין באמצעות כמויות בלתי נתפשות של נשק חם ותחמושת, ואת אותו הטרור האיסלאמי המוסלמי הרצחני הפוגע אנושות באזרחיה באביב 2022, וגם עכשיו בסתיו בחודש ספטמבר של שנת 2022. אזרחית ישראלית בת 84 הוכתה למוות ברחוב בחולון (אתמול, יום שלישי – 20 בספטמבר 2022). הרוצח הוא פלסטיני תושב קלקיליה שעבד באתר בנייה והחזיק בהיתר כניסה לישראל (על פי דיווח של עיתון "הארץ" בכותרת הראשית שלו מיום רביעי-21 בספטמבר 2022). הטרור הבדווי והאיסלאמי הרצחני משתולל שוב ושוב באין מפריע בתוככי מדינת ישראל וחושף שוב ושוב את משטרת ישראל בראשות המפכ"ל רב ניצב קובי שבתאי החלשה, האיטית, והמסורבלת כמי שאיננה מסוגלת להגן תמיד על אזרחי המדינה. פשוט נורא ואיום. מדינת ישראל איננה מצליחה להגן על אזרחיה התמימים מפני האויב הטרוריסטי והרצחני. וגם: מותה של מלכת אנגליה אליזבת ה-2 בגיל 96. וגם : שוֹרָשִים (1). פוסט מס' 1126 הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. — אין תגובות
HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>