פוסט מס' 1087 חלק ב'. עידן ארנון צוקרמן היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 88 (חלק ב'). הימים ההם-הזמן ההוא לפני הרבה יותר משנות דוֹר. מאבקים בצמרת. ארנון צוקרמן יבד"ל (בן 39 ב-1973, ובן 88 היום בקיץ 2022) ו-הבלתי נשכח (!) בתפקידו כ-מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בשנים ההן שבין 1973 ל-1979 מול יצחק לבני ז"ל (מת ב-2017) מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים החופפות ההן של 1979 – 1974. תקופת ניהולו של ארנון צוקרמן בשש השנים ההן נחשבת גם היום ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי ההוא בכל הזמנים. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. בכל ימי תולדותיו של השידור הטלוויזיוני הציבורי במדינת ישראל מאז 1968 לא התייצב מעולם בראש שורותיו מפקד שהוא מורה דרך ומצביא כה מעולה ו-כה מוכשר, וגם כה כֵּן ו-יישר דרך כמו ארנון צוקרמן (!). עוד לא מאוחר להעניק לו את פרס ישראל (!). פוסט מס' 1087 הועלה לאוויר ביום שני-6 ביוני 2022.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מונה כ- 1.000000 (מיליון) נכנסים, קוראים ו-מתעניינים.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1087. הועלה לאוויר ביום שני – 6 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1087 חלק ב'. ארנון צוקרמן. נְאוֹרוּת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מנהלה החכם, החריף, הידען והאמיץ, ויישר הדרך ארנון צוקרמן בשנים ההן של 1979-1973. הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של ארנון צוקרמן הפכה למוסד תקשורת לאומי בעלת ערך ואוצרת בידה מידע איכותי, אמין, ומהימן בכל תחומי חיינו בארץ ובעולם, ולא פחות חשוב אותו שידרה לאוּמָה באמינות ובמהימנות (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הייתה מודל והזדהות של הציבור עמה ו-עם מנהלה ארנון צוקרמן מי שניצב בראשה. הציבור בארץ האמין בלב שלם למידע שסיפקה לו הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תחומי חיינו-בארץ ובעולם. שנות ניהולו של ארנון צוקרמן בשנים ההן של 1979-1973 נחשבות גם היום ל-"תור הזהב" של השידור הציבורי לדורותיו (!). ארנון צוקרמן ניחן באישיות מיוחדת מוּסָרִית, היה מוכשר בתחום, ו-יושרתו כסרגל (!). הוא היה גם איש מקצוע ברמה הגבוהה ביותר בתחום המדובר ונחשב למנהיג דָגוּל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בתקופה ההיא לפני כמעט יוֹבֵל שנים (!). עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית האמינו בּוֹ ולוֹ ורחשו לו כבוד מקצועי וכיבדו אותו. היה מדובר במנהיג מדויק ודָבֵק במשימה, בעל כריזמה, איש של אֶמֶת, איש של מחשבה ורעיונות מעמיקים ו-פוריים, איש של חֲזוֹן, ובמקביל גם איש של ביצוע ו-מעשה. ומי שניחן ב-כַריזמה אישית בלתי נדלית. ברור שהיה מדובר באישיות אמינה ברמה גבוהה. אנוכי זוכר אותו היטב. שנות דוֹר אחריו אותה הַנְאוֹרוּת ההיא של השידור הציבורי פרי מורשתו של ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 88), הלכה לאיבוד ו-התפרקה לרסיסים. השידור הציבורי הפך בחלקו מאוחר יותר לנַכְלוּלִי וּמִתְרָפֵּס לשלטון ו-התרסק תחת ניהולם העלוב, הירוד, והחנפני ההוא של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם והפך ל-ז"ל ב-2017. על חורבותיו והריסותיו של אותו השידור הציבורי ז"ל ההוא קם ב-15 במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן" 11. פוסט מס' 1087. הועלה לאוויר ביום שני-6 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : חורף 1975. הימים ההם – הזמן ההוא והתקופה ההיא שחלפה לפני 47 שנים אולם לא נשכחה (!). זהו מר ארנון צוקרמן (בן 41, בתמונה) מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973. תקופת ניהולו נחשבת ל- "תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי (!). לא היה עוד אחד כמוהו, מנהל טלוויזיה כמותו. גבר משכמו ומעלה. רציני, מאופק וקר רוח מחד, ובעל כריזמה עַל מאידך. איש נבון וחכם, בעל יושרה, ובעל יכולת וכישרון ניהול מרשימים, וגם יפה תואר. אם להשתמש במטפורה צבאית אנסח זאת כך : ארנון צוקרמן יבד"ל היה רמטכ"ל השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979. הוא נהנה מהערכה עצומה (אם לא לומר הערצה), אמונם, ונאמנותם המופלגת של שלושת אלופי הפיקודים בּוֹ ו-לוֹ, בימים ההם לפני הרבה יותר משנות דוֹר : דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ז"ל, וחייליהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1: האמריקניזציה עשתה ועושה שַמוֹת בכדורסל הישראלי במשך הרבה יותר משנות דור בנוער הישראלי בכל הגילים ובכדורסל הישראלי על כל קבוצותיו. מדובר בהרס, חידלון, וכיליון של הכדורסל הישראלי המקורי ההוא שכולנו גדלנו עליו. אין יותר כדורסל ישראלי אותנטי שלנו. אין יותר נוער ישראלי. אין יותר שחקנים ישראליים שלנו כמו מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי. ה-כול יְבוּא ורכש זר תמורת ממון. הכול קָנוּי ועל הסחורה הכדורסלנית חרוט באותיות אנגליות Made in America (!). עכשיו בחודש יוני של שנת 2022 הוטלה לקרשים גם הקבוצה האמריקנית של מכבי ת"א ממציאת השיטה. אם איגוד הכדורסל הישראלי ומוסדות הספורט בישראל (לרבות ממשלת ישראל) לא יתעשתו מייד, עכשיו, היום, לא מחר, ביום הזה ויגולו את העפר מעיניהם של קברניטי הכדורסל בישראל אזי לא יהיה פה עוד כדורסל ישראלי אותנטי ו-מקורי שלנו. לא יהיה פה בכלל כדורסל. הכדורסל הישראלי כפי שכולנו הכרנו אותו פעם, גווע למוות. דרושה התערבות של ממשלת ישראל.  

אנוכי מקדים את המאוחר. סוף עשור ה-90 של ה-120 וראשית העשור הראשון של ה-121.

טקסט תמונה : מארס 2000. לפני יותר מ- שני עשורים של שנים. ליתר דיוק, הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב לפני יותר מ- 22 שנים. מנכ"ל רשות השידור היה אורי פורת ז"ל ובתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כיהן יאיר שטרן יבד"ל ו-הבלתי נשכח. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב במארס 2000 בעת אחד מהשידורים הישירים שלנו את משחקה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל, פרשן הכדורסל שלי אלי סהר יבד"ל, ואנוכי מנווט, העורך, והמפיק של שידורי הספורט בארץ ובעולם בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מאיר איינשטיין ואלי סהר וגם כל השדרים והפרשנים האחרים שהופיעו על המסך שאנוכי טיפחתי, נכפו ו- חויבו על ידי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות כמי שמופיעים בקדמת חלון הראווה של תקשורת המונים השייכת לשידור הציבורי, וכמי שמתייצבים על המרקע בפני מיליון צופי טלוויזיה בכל שידור ישיר שלנו. זאת לא הייתה קפריזה ושיגעון אישי שלי. זאת הייתה שיטה. הופעתם של השדרנים והפרשנים שלי חשופים בפני מצלמות הטלוויזיה הייתה חייבת להיות מוקפדת, נקייה, ומכובדת. ידע וכישרון שידור של פרסונה כזאת ו/או אחרת הוא עניין חשוב ביותר אך איננו השיקול היחיד. הופעה טלוויזיונית נאה, אסתטית, ומסודרת של השדרנים והמגישים בפני המצלמות באולפן הטלוויזיה ו/או בשטח, היא חובה (!). מדובר בדרישה תקשורתית אלמנטרית ו- הכרחית. זהו חוק טלוויזיה מס' 1. ובאשר לי בצדו הימני של תצלום הנ"ל : אני לבוש בגדי חולין. למרות שניהלתי, הפקתי, וערכתי את השידורים הישירים ההם נותרתי מחוץ ל- Frame מצלמות הטלוויזיה. אילו הייתי צועד לפני המצלמות ולא אחריהן, הייתי דורש מעצמי את מה שדרשתי בכל תוקף מ-פַּקוּדָיי, לבוש מסודר ורשמי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

תזכורת : פרולוג שהוא במידה רבה גם אפילוג.

מה שחולל אז לפני שנים לא רבות, ראש הממשלה בנימין נתניהו (שימש במקביל בתפקיד שר התקשורת וגם שר החוץ) בענייניה של רשות השידור המפוררת, דחיית הקמת "תאגיד השידור הציבורי החדש כאן 11" עד מאי 2017, ועשה זאת אז בסיועו האדיב של מזכ"ל ההסתדרות אבי ניסנקורן, היה עוד מעשה התעמרות ציני ומחפיר בעובדי ועיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל היא – ערוץ 1 ובעובדי ועיתונאי רדיו "קול ישראל". התעללות שלא נודעה כמותה בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם. מקומם ומבאיש. בושה וחרפה אחת גדולה (!). אין בפי מילים אחרות. מה שהתחולל אז בשנים 2017 – 2011 בין כתליה של רשות השידור הקורסת המטה ליפול (בשנים 2014 – 2011 בהנהגתם של של שני המנכ"לים הכושלים והנופלים ההם של רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבנוביץ') היה מעשה התעללות, שלא היה יד המקרה ולא פרי המזל. 1500 (אלף וחמש מאות) עובדי רשות השידור ההיא גם אם זכו אולי להארכת חייהם בכמה שנים ספורות בטרם יונח החבל שוב על צווארם והם יועלו שוב לגרדום, היו חייבים להיות מודאגים ומוטרדים מאוד. מאידך, ראש הממשלה ושַר התקשורת בנימין נתניהו דווקא יכול היה לישון בשקט משום שפרנסתו הייתה מובטחת. גם מפני האישים ההם שהיו כאילו אופוזיציונרים לוחמים כמו שלי יחימוביץ' + זהבה גלאון + איתן כבל + אראל מרגלית + יצחק "בוז'י" הרצוג, לא סיכנו אותו. הטרגדיה של השידור הציבורי ו- התמוטטותה המואצת של רשות השידור על רשתות הטלוויזיה והרדיו שלה, החלו ב- 2002 עם מינויו המופרך ההוא של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל ההיא בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הבינוני והיָרוּד הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז שקוראים לו רענן כהן. ממכלול האישים המוכשרים שהיו יכולים למלא ביושרה ובנאמנות מצפונית את תפקיד מנכ"ל רשות השידור, הטיל אותו רענן כהן את יהבו דווקא על אותו יוסף בר-אל נטול הכישרון שחולשת הקו המקביל שלו חָצָה באופן שיטתי את הקו המקביל של השלטון והממלכה. מדובר בעובדה מדהימה ונוראית כאחת. אין לי מילים אחרות. האם אפשר להשוות את דמות הנֶפֶל, הפגומה, ונטולת הערך של יוסף בר-אל עם הפירמידות ההן של השידור הציבורי המזדקרות אל עַל, אלה של ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ? בחלוף שלוש שנים, ב- 2005, נזכרה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון לעשות מעשה (גם על פי קביעתו הנחרצת של היועץ המשפטי של הממשלה ההיא עו"ד מֶנִי מָזוּז), כי יש להדיח ולסַלֵק לאלתר את המנכ"ל המופרך של רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרָם בעוון שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במעט מידי ומאוחר מידי.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב" לפני יותר מ- 15 שנים : "הוּדַח" ׁ(!). לראשונה בתולדות מדינת ישראל ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלה בישראל (בראשות אריאל שרון) להדיח ולסלק מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו הרם. זה קרה ב- 2 במאי 2005. היה מדובר בהדחתו וסילוקו לעַד של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם בגין מעשי שחיתות והענקת שוחד מסך על ידו ומטעמו, שנתיים וחודש לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להימשך עד 2 ביוני 2007. היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז מֶנִי מָזוּז תמך באופן מוחלט בהחלטות הסילוק וההדחה ומִימוּשַן, והרחקתו לעַד של יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב" ומו"ל העיתון אלי עזור).

ועוד דבר : שחיתות ושוחד מסך הן עבירות פליליות ש- מַד הזמן וחוֹק ההתיישנות אינם חַלִים עליהן. ובכן, יוסף בר-אל הוּדָח מהכֵּס הַעֶלְיוֹן של רשות השידור אולם מעולם לא הועמד לדין בגין אותן העבירות ההן של שחיתות ושוחד מסך שחוק ההתיישנות איננו חל עליהן, וכפועל יוצא גם לא נשלח לכֶּלֶא. לרשות השידור שלו של אותו יוסף בר-אל שרחוק מלהיות זכאי, נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. התופעה הנלוֹזָה של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2011 היא תופעה גנטית אך בבחינת משחק ילדים בהשוואה לתופעה הנפתלת, הנפסדת, והמעוותת של הופעתו מנכ"ל רשות השידור הכושל והעלוב ההוא יוסף בר-אל ההוא בשנים ההן של 2005 – 2002. Incomparable. חשרת עבים. התופעה העלובה, הירודה, והכושלת  של מינוי יוני בן מנחם ל-מנכ"ל רשות השידור בשנים 2014 – 2011 ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו פלוס הצבתו של מר זליג רבינוביץ' כעוזרו הקרוב ביותר בחזית השידור לא הייתה יכולה להתקיים אילולא קדמה לה תופעת ה- Super negative של מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי הצעתו של מר רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור.

באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ"ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא. השר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע באביב 2002 לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. הצעתו לראש הממשלה צלחה ואריאל שרון נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.    

אינני בטוח שארנון צוקרמן, ו/או דן שילון, ו/או מוטי קירשנבאום (כיהן כבר כ- מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993), ו/או אלכס גלעדי (סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי / IOC בעת ההיא) היו בכלל מקשיבים להצעה כזאת להתמנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שבאה מפיו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, פוליטיקאי כל כך בינוני ו- יָרוּד, עסקן עלוב, בשם רענן כהן, אבל הוא רענן כהן היה חייב ראשית דבר לנסות את מזלו אצלם במסגרת שלהם של הטובים ביותר. במקום זאת בחר להתעלם מהשלושה הנ"ל ה-הם ואָץ במארס 2002 לשלוף מהבוידעם את שמו של יוסף בר-אל. היו לו כנראה סיבות טובות לכך. רשות השידור הפכה זה מכבר לכלי משחק פוליטי בידיהם של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן, בעוד עיתונאי רשות השידור (ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל") ממשיכים להתחפר במדמנה שלהם כאילו אין עניין מינויו העתידי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור נוגע להם. חֶשְרָת עָבִים כיסתה במארס 2002 את שמי רשות השידור. "כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים, כולם כניסות ויציאות להם, ואדם אחד בזמנו משחק בחלקים רבים…", טוען הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם". היה מדהים להיווכח כי שתי חבורות העיתונאים בטלוויזיה וברדיו הציבוריים ממשיכים לשחק ב- 2002 את תפקידם על בימת רשות השידור של יוסף בר-אל כ- זחלים ו- גלמים של פרפרים. לא כולם. רובם. היה מדובר בגזע עיתונאים נחות. לא כולם. רובם.

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין, שבעינינו הוא צודק". (נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 מדבר גם בשמי).

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות ה' בחודש סיוון של שנת תשס"ב חיברתי מסמך בן 14 עמודים שכותרתו, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", ושלחתי אותו למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ז"ל מועמדו של ראש הממשלה אריאל שרון לתפקיד רם המעלה. נתתי לו ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ומה תהיה אחריתו בעקבות התנהגות הרָהָב וה- שָחָץ העיתונאית וגם הכלכלית שלו הבלתי מתקבלות על הדעת, כפי שמצאה את ביטויה בריאיון מקיף שהעניק אז יוסף בר-אל לעיתונאית שָרִי מָקוֹבֶר מהעיתון "מעריב" ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002. זה היה מדהים ובלתי נתפש לשלילה (!). ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה להציב דווקא את אותו יוסף בר-אל הבלתי מוכשר והבלתי מוצלח בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והתחשבה בהמלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור ההוא, רענן כהן. עותקים מהמסמך הזה בן 14 עמודים נשלחו לכל חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור + חמשת חברי וועד עיתונות / הפקה של ערוץ 1 + הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי + מר דן שילון + פרופסור מרדכי קרמניצר, וגם לכבוד השופט בדימוס יצחק רביבי הממונה על בדיקת המינויים הבכירים בשירות הציבורי. ביום שישי בערב – 17 במאי 2002 נפגשתי לשיחה קצרה עם השופט יצחק רביבי בזמנו בביתו ברמת השרון. חיוויתי את דעתי בפניו ונימקתי לו מדוע הפקדת רשות השידור בידיו של המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל היא מופרכת לגמרי ואמורה להיות בכייה לדורות, והוספתי לו, כי אותה הממשלה שממנה אותו למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתדיח אותו לאחר שתגלה מי הוא האיש יוסף בר-אל ואיזה אישיות טלוויזיונית – עיתונאית הוא עוטה על עצמו. Sure Enough, זה אומנם קרה והתרחש. ב- 2 במאי 2005 הדיחה וסילקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור. גירושו של יוסף בר-אל ממשרת מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל נעשתה אומנם באיחור זמן עצום בן שלוש שנים, אולם על כך כבר נאמר כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא (!).

כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי לבוש בגדי ספורט קלים הניח ידו על כתפי שָם בביתו הפרטי ברמת השרון באותו יום שישי ההוא של 17 במאי 2002, ואמר לי בזאת הלשון : "קראתי בעניין ובהערכה את המסמך שלך, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", אולם אינני יכול להושיע אותך מפני ש- 29 מתוך 31 חברי הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור (לרבות היו"ר ההוא של רשות השידור העסקן נחמן שי) הצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ולא רק זאת, אלא הם גם הכריזו עליו "כאחד שאין בלתו". אם כך אין לאַל ידי לשות דבר בעניין". היה ברור ומובן לי שמדובר בחנפנים פוליטיים.  יוסף בר-אל לא עשה מאום ו/או כמעט כלום בתחום שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופה המודרנית מאז עידן מוטי קירשנבאום ז"ל (מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993) ויאיר שטרן יבד"ל (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993.

הערה שלי : חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי וחבר מליאת רשות השידור ד"ר יוסי דאהן הרימו את ידם נגד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

הייתי נסער. אמרתי לכבוד השופט יצחק רביבי כי אנוכי מאוכזב מאוד מדבריו. היה ברור שמדובר בתאונה פוליטית – תקשורתית ציבורית עתידית קשה וחמורה מנשוא שהיא בלתי נמנעת, ואשר היה אפשר למנוע אותה. עכשיו כבר לא. היה ברור כי השידור הציבורי הוותיק עומד לחוות עתה בעידן יוסף בר-אל טלטלה עזה חסרת תקדים שלא הכיר מקודם והוא עתיד להפוך לקליפת אגוז שנעה על פני מים סוערים. לחצתי יד ל- כבוד השופט יצחק רביבי. הודיתי לו שהסכים לקבל את פניי בביתו הפרטי ונפרדתי ממנו. התבוננתי בו והוא בי. מבט עיניו נַד לי. יותר לא ראיתי אותו מאז. ידעתי היטב להיכן יִסְחָב העורך הראשי יוסף בר-אל את רשות השידור שלו ולהיכן ינווט אותה. רשות השידור הפכה לטרגדיה שייקספירית. המו"מ הטלוויזיוני האָפֶל והקלוקל, תכני וכלכלי, שניהל אותו מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז נחמן שי עם חברת "צ'ארלטון" אודות מונדיאל 2002, הפך לסמן ימני נגטיבי. יש לקרוא את הריאיון שערכה עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר עם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ביום שישי של 26 באפריל 2002 כדי להבין איזה איש חַנְפָן ודמות נֶפֶל טלוויזיונית החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון באביב תשס"ב של שנת 2002 להציב בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל. מי מרשימת המנכ"לים הארוכה של רשות השידור הרשה לעצמו להתייצב בפני העיתונות הישראלית ולהצהיר הצהרת רהב, כדלקמן, "…אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". מי מאותם המנכ"לים שקדמו ליוסף בר-אל הכריז אי פעם בפני העיתונות הישראלית, הכרזה חנפנית בזו הלשון, שנוגדת את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". זאת הייתה התחלת הסוף ו/או הסוף של ההתחלה. כל ניסוח טוב. האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מוטי קירשנבאום ז"ל להתחנף כך בסגנון כל כך עלוב ב- 1993 לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין, "…אם ראש הממשלה יצחק רבין יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ? האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום להצהיר הצהרה חנפנית עלובה שכזאת בפניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שנבחר לכהונה ב- 1996, "…אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ? האם היה עולה בדעתו של מנכ"ל ה- BBC גרג דייק (Greg Dyke) להתחנף בשעתו לממנה שלו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר (Tony Blair) ולומר לציבור הבריטי באמצעות העיתון Daily Telegraph למשל, "…אם ראש הממשלה טוני בלייר יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת בריטניה, אעשה מה שהוא יאמר לי…" ?

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת חנפנית, שחצנית, ו- מְנוּבֶזֶת מתפרסמת בעיתון "מעריב" ובה ניסוח דבריו של האיש שמונה זה עתה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…באמת אלוהים קרא לך לסיים את המשימה… הא !!! / ??? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית שָחָץ ו- רָהָב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו במדינה חופשית, בעלת חירות, ודמוקרטית כמדינת ישראל. לא לפניו – וגם לא אחריו (!!!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב").

ביום חמישי – 16 במאי 2002 ערב חג שבועות, ה' סיוון תשס"ב כתבתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מסמך בן 14 עמודים אודות מו"מ הנֶפֶל הטלוויזיוני שלו עם חברת "צ'ארלטון" שעסק בכיסוי מונדיאל 2002 של יפן / קוריאה ע"י חטיבת הספורט של ערוץ 1 בפיקודי. ברור שנתתי לו לדעת מה אני חושב עליו ללא כחל ושרק ואת הערכתי אודות הקו המקביל שלו שחָצָה את הקו המקביל של ממשלת ישראל והפר את ההיגיון של המוּסָר המתמטי. היה מדובר לא רק במנכ"ל רשות שידור עלוב מ- מחוללי הפוליטיזציה של השידור הציבורי, אלא גם באיש לא מוכשר. השידור הציבורי ניצב ב- 2002 תחת שלטונו של יוסף בר-אל בפני התמוטטות וקריסה מוחלטת. לרוע המזל בלתי נמנעת (!). מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור נתקל בהסכמה בשתיקה והִנְהוּן ראש של מרבית עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו. לא של כולם. רובם. החבר'ה האלה שמתיימרים לייצג עיתונות חופשית במדינה חופשית ניצבו ונאלמו בשולי הדרך כשהם שותקים. חוץ מהאופוזיציה שלי וגם של איתי לנסברג ו- וורד ברמן ואולי עוד כמה בודדים. אנוכי הייתי היחיד ש- נתן לכך ביטוי בכתב והמסמך ההוא שחיברתי הופץ ברבים, בין חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור, ונשלח גם למר דן שילון, פרופסור מרדכי קרמניצר, כבוד השופט יצחק רביבי הממונה על בדיקת מינויים ציבוריים בכירים, והובא לידיעתו גם של הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי. כארבעה חודשים לאחר פרסום המסמך המנומק שלי ב- 16 במאי 2002 שכותרתו הייתה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", פרסם חבר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי ב- 29 בספטמבר 2002 פוסט חריף ומנומק בעיתון "ידיעות אחרונות" וכותרתו, "דרושה רשות שידור חדשה". פרופסור דן כספי קבע את דעתו זו ונתן לה פומבי בעקבות המשך תהליך הפוליטיזציה הבוטה של רשות השידור בשעה שראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עושים בה כחפצם וככל העולה על רוחם. מעניין, כל הנהלת ערוץ 1 ובראשה מ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף "יוסי" משולם חברה לקואליציה משותפת ו- התרעמה יחדיו כנגד חוות דעתו זאת של פרופסור דן כספי. הנהלת ערוץ 1 הקלוקל והשוקע מיהרה להדפיס מכתב ב- 2 באוקטובר 2002 לראש הממשלה אריאל שרון ובו קריאה נגדית לפטר לאלתר את פרופסור דן כספי מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור בגין כתיבת הפוסט ההוא. על שורת החותמים של אותו המכתב ההוא הקורא להדחת פרופסור דן כספי נמנו פה אחד 8 (שמונה) האישים האלה כלהלן : מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסי משולם, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, המהנדס הראשי של ערוץ 1 רפי יהושע, הבימאי הראשי אורן שינדל, מנהל מבצעים והפקה מושון מצליח, מנהל שירותי מינהל יראון רופין, מנהל חטיבת הביצוע מנחם וולף, ומנהל חטיבת אחזקה ופיתוח בהנדסה אלי קרייתי. לא הופתעתי שבין שמונת החותמים הופיע גם שמו של הבוס הישיר שלי המזגזג רפיק חלבי. בכל שנות שירותי את השידור הציבורי מאז 1971 ראיתי ברפיק חלבי עיתונאי אמיץ. עכשיו באוקטובר 2002 בעקבות חתימתו על מסמך המחאה נגד פרופסור דן כספי ז"ל, הפך בעיניי לארנבת נפחדת. מרבית עיתונאי ערוץ 1 תמכו אף הם במנהיגם יוסף בר-אל מאבות הפוליטיזציה הבוטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. עם מינויו והפקדתו ב- 2002 של המנכ"ל יוסף בר-אל על רשות השידור, צברה שקיעתה תאוצה רבתי לעבר הבור העמוק והחשוך שהמתין לה במעמקי האדמה. אי אפשר היה עוד למנוע את התרסקותה. גם לא את קבורתה.

הנה עמוד הפתיחה של המסמך ההוא שחיברתי וכתבתי ב- 16 במאי 2016, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1", ואשר שלחתי אותו ללא כל היסוס למנכ"ל המיועד ההוא יוסף בר-אל בערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב. יוסף בר-אל מוּנָה למנכ"ל הזמני של רשות השידור במארס 2002 ו- על פי צו ממשלתי למנכ"ל קבע ב- 2 ביוני 2002. על המסמך המינוי למנכ"ל רשות השידור מטעם ממשלת ישראל היה חתום מזכיר הממשלה גדעון סער. באותו התאריך ההוא של 2 ביוני 2002 החלה הספירה לאחור לא רק של כיליון רשות השידור אלא גם שלו עצמו. כיליונו שלו. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל השמיד את עצמו. ב- 2 במאי 2005 הוא הוּדָח וסוּלָק בבושת פנים מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו למשרה הרמה ב- 2002, לעבר ירכתיה האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בהיותו מנכ"ל רשות שידור פעיל, הוּדָח וסוּלָק יוסף בר-אל בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. מדובר בעבירות קלון שבגינן היה צריך לשבת בכלא מאחורי סורג ובריח.    

טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך סך של 14 עמודים) של מסמך דו"ח המחאה ההיא אותו שלחתי ליוסף בר-אל, שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור ואשר נשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דהאן יבד"ל) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת בפוסט מס' 1087 : פוסט "שודדי הרשות האבודה" (חלק 5) שפורסם בערוץ 10 ז"ל ההוא, הוא מסמך אישום טלוויזיוני חריף שדן באיבוד ערכים בשידור הציבורי בתקופת מנכלותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ בשנים 2014 – 2011, ואשר למרבה הצער שוּדָר מהאמצע ולא מההתחלה. חצי עבודה. הוא גם רואה אור משום מה ב- "המקור" של ערוץ 10 באיחור זמן גדול. טוב שרביב דרוקר וברוך קרא נזכרו לעשות את תפקידם בפיגור של שנתיים אחרי התחקירים ההם באותו עניין שביצעו לפניהם העיתונאים נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ" ורז שכניק מ- העיתון "ידיעות אחרונות". זה לא התחיל ב- 2011. הפוליטיזציה הנַכְלוּלִית ועמה נִיצָנִי העוֹבֶש הגסים הראשונים הופיעו עם מינויו של אורי פורת ז"ל ב- 18 באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור היוצא מוטי קירשנבאום ז"ל. ניצני העוֹבֶש הבשילו למעשי שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם בשנות האֹפֶל של 2005 – 2002 בתקופת שלטונו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בגינן הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. רביב דרוקר וברוך קרא הגישו ב- "המקור" בערוץ 10 ביום שלישי – 28 ביוני 2016 כתב אישום חמור אך חלקי בלבד נגד השידור הציבורי הקְלוֹקֵל והמושחת בתקופת המנכ"ל יוני בן מנחם בשנים 2014 – 2011. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל".   פוסט מס' 1087. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה חיש מהר כמופרך לחלוטין. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור, ואשר הציבו אותו בטעות בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והדיחו אותו לאלתר. הוא יוסף בר-אל סולק (!). ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל ב- 2005, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. בין היתר מנכ"ל יוסף בר-אל ההוא הואשם בשחיתות ושוחד מסך, ונחתך לתמיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת בפוסט מס' 1087 : "שודדי הרשות האבודה" (מס' 4). האם מדובר ב- אפילוג של טרגדיה טלוויזיונית ? האם אין זה מבוא ? האם לא פתח דבר ? מדוע ה- אפילוג מקדים את ה- פרולוג ? האם האפילוג רשאי במחזה הַנֶפֶל הטלוויזיוני של ערוץ 1 להיות פרולוג והפרולוג יכול להפוך לאפילוג ? האם האפילוג והפרולוג הללו שמתערבבים זה בזה עוסקים במעשי שחיתות, התנוונות, והתפוררות של השידור הציבורי במדינת ישראל ? האם וויליאם שייקספיר צדק כשאמר "משהו רקוב בממלכת דנמרק" והתכוון לרשות השידור של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם…??? האם יש בכוחם של הפרולוג והאפילוג הטלוויזיוניים הללו ללפות ולאחוז בצבת איתנה את עושי הנבלה ולהכניסם לכלא מאחורי סורג ובריח ? האם תוכנית "המקור" ההיא של ערוץ 10 ז"ל ההוא בראשות שני שומרי הסַף שלו רביב דרוקר וברוך קְרָא, סלל עוד משעול של יושרה, אמת, ו- מוסר ? הם יש בכוחה של דֶרֶך אֶרֶץ לקבור תחתיה מעשי שחיתות, רמייה, ופשע ש- מַלְאוּ ללא רחם את הָאָרֶץ הזאת ואת רשות השידור עד גדותיהן…???

תזכורת בפוסט מס' 1087 : תוכנית "המקור" רבת המוניטין של ערוץ 10 ששודרה בתאריכים 5 ביולי 2016 ו- 28 ביוני 2016, בראשותם של רביב דרוקר, ועסקה ב- "שודדי הרשות האבודה", העניקה שוב תאוצה טלוויזיונית ענקית באמצעות טיעונים ועדויות כבדות משקל כדי לחקור חקירה פלילית את התנהלותם המושחתת של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' בשנים 2014 – 2001. תוכנית "המקור" של ערוץ 10, עוררה וגייסה עכשיו מחדש את דעת הקהל בישראל לתמוך בתיעוד החדיש והמרענן שלה שנחשף על מרקע ערוץ 10, בהצגת המסמכים העדכנית שלה, בטיעוניה העכשוויים, ובראיונות שערכה כעת עם אישים שונים מרשות השידור כדי להביא לכדי מיצוי משפטי פלילי את הפרשיות החמורות ההן, ששמם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + יואב גינאי + יו"ר אמ"י יעקב מנדל, לכאורה נקשר אליהן בעבותות. שני שומרי הסף רביב דרוקר וברוך קרא ראויים לאשראי (רב) אולם לפחות בפרשות השחיתויות המכוערות והמטונפות האלה בהן שרויה רשות השידור בשנים 2014 – 2011 הקדימו אותם שני העיתונאים החוקרים והפעלתניים מהעיתונות הכתובה, מר נתי טוקר מ- TheMarker / "הָאָרֶץ", ומר רז שכניק מהעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות".

תזכורת בפוסט מס' 1087 : כפי שכבר רשמתי לראשונה ב- פוסט מס' 612, האפילוג והפרולוג של הפוסט הקונקרטי הזה שמספרו הסידורי הוא 616, משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. ואשנה ואומר שוב : קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים וּמָקְמוּ את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רְבָדִים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קְרָא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוּקָק החוֹק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' (בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הוּשְמָה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה הוכרחה רשות השידור לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ"ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית"ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, "מוות לערבים…מוות לערבים…", שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ"ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת "מבט". עורכי "מבט" דאז היו אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי "מבט" פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות "מוות לערבים…מוות לערבים…" להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית"ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ"לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת רוויית הסכסוכים בצמרת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים הבלתי מתקבלים על הדעת בין מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם לבין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת.

טקסט מסמך : יום שני – 24 בפברואר 2014. כותרת מהימים ההם – הזמן ההוא לפני שמונה שנים כפי שהיא מתפרסמת ב-עיתון "דה מארקר / הארץ". בטרם הטלת צו פירוק ועול כונס נכסים על רשות השידור של המנכ"ל יוני בן מנחם. העיתונאי הפעלתן נתי טוקר מפרסם את היסטוריית ריבי הסמכויות המכוערים בין שני מנהיגי השידור הציבורי מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. (באדיבות "דה מארקר / הארץ" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

ובכן, גם בתקופה הנואלת המדוברת ב-חשרת העבים ההיא של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור היה לקום במקומה "תאגיד השידור הציבורי החדש" בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו. 

תזכורת בפוסט מס' 1087 : ב- 2011 עשתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו חושבים ומינתה מינוי מופרך לגמרי את מר יונתן "יוני" בן מנחם למנכ"ל רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מרדכי "מוטי" שְקְלָאר. ל- מינויו של יוני בן מנחם למִשְרָה הַרָמָה והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י בנימין נתניהו, קדמו פעולות Lobbing שנעשו מאחורי הקלעים, גם על פי המלצתם של אישים ששייכים לתקופת האֹפֶל של רשות השידור בשנים 2005 – 2002. אין צורך להזכיר באותו ההקשר, ואולי כן, היה זה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, מי שהודח בשעתו ב- 2 במאי 2005 בשיא שנות האֹפֶל בגינן של עבירות שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. פרוטוקול ההדחה של מנכ"ל רשות השידור מצוי בארכיון הממשלה. על כל פנים, כל ראשי ממשלות ישראל ללא יוצא מהכלל היו מעורבים מכף רגל ועד ראש משחר ההיסטוריה של השידור הציבורי במינויים של כל שורת המנכ"לים, מאז מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג לתפקיד הרם של המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור. המנכ"ל החדש יוני בן מנחם נושא כתר המלוכה הטרי ב- 2011, מינה חיש מהר לעוזרו הקרוב והצמוד את זליג רבינוביץ'. תמוה ואולי לא. שררה שָם באזור אחוות אחים משפחתית. זליג רבינוביץ' מתומכיו המובהקים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח ממשרתו ע"י ממשלת ישראל בעוון שחיתות ושוחד מסך, נשא לאישה את מנהלת לשכתו של אותו יוסף בר-אל, גב' אילנה זנגילבף. המנכ"ל המושחת והמודח יוסף בר-אל היה בשעתו מושא הערצתו של יוני בן מנחם כשזה שימש כתב שלו בטלוויזיה בשפה הערבית בשנים 1990 – 1977. מש-התמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מִכְרָז ב- 10 ביולי 1990, אמר לי יוני בן מנחם בימים ההם במסדרון הראשי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (היינו שכנים באותה הקומה העליונה של הבניין, חטיבת החדשות בשפה הערבית שיוני בן מנחם נמנה על שורותיה וחטיבת הספורט של הטלוויזיה בפיקודי בשפה עברית), ימים ספורים לאחר שובי ארצה מהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990, כי, "…סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה…". לא רק הוא השתמש בהגדרה הזאת, כי, "…סוף כל סוף יש מנהל אמת לטלוויזיה…". שמעתי את אותן המילים הללו מפיו של אליעזר "גייזר" יערי מנהל חטיבת התוכניות דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אליעזר יערי העריץ את יוסף בר-אל, לפחות על פי הטקסט הנ"ל. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית התגורר במשך שנים ארוכות במשרד בקומה החמישית של הבניין, סמוך מאוד אליי כמנווט שידורי הספורט. דלת מול דלת. הוא היה ג'נטלמן בעל נימוסים אירופיים וכמעט תמיד לבוש חליפה מחויט ומעונב "Tip top". האמנתי איך שהוא, באופן חלקי וחצוי, להערכתו זאת של יוני בן מנחם, והתפללתי שהוא יהיה מוכשר דיו להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרבה צעדים לפנים לאחר העידן בן שלוש שנים וחצי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (מ- מאי 1986 עד נובמבר 1989) + שמונה חודשי ניהול זמניים כ- מ"מ מנהל הטלוויזיה של נסים משעל מנובמבר 1989 עד יולי 1990. במקביל להפקדתו הממשלתית של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 מה- היבט המקצועי מינה בנימין נתניהו את מר אמיר גילת ב- 2001 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הפקדה מן הפן של הפיקוח הציבורי. שני אנשי השוליים האלה המנכ"ל יוני בן מנחם והיו"ר אמיר גילת החלו מייד מבראשית להתקוטט ביניהם על ריבי סמכויות וחיש מהר הפך המאבק הנורא ל- מלחמת "גוג ומגוג". רשות השידור תחת ניהולם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת הפכה לא רק למושחתת ומזוהמת על פי סרטם התיעודי "שודדי הרשות האבודה" של רביב דרוקר וברוך קרא, אלא גם זירה ראשית וגלויה של ריב ומדון מכוערים בין שני מנהיגיה והעומדים בראשה, אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הָסְרָחָה שאין דוגמתה בהיסטוריה של השידור הציבורי למַעֵט הדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005 של המנכ"ל מכהן של רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו וגיבויו של היועץ המשפטי עו"ד מני מזוז. 13 שרים הצביעו ב- 2 במאי 2005 בעד הדחתו לאלתר של יוסף בר-אל מכיסאו הרם. 2 שרים התנגדו להדחה דליה איציק ומאיר שיטרית, שלושה שרים נמנעו בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה. שני שרים, סילבן שלום וצחי הנגבי לא הורשו להשתתף בהצבעת ההדחה בנימוק שגאולה כהן ז"ל (אמו של צחי הנגבי) וג'ודי מוזס – ניר – שלום (אז רעייתו של סילבן שלום) עבדו שתיהן בעת ההיא ב- 2005 כשדרניות ברדיו "קול ישראל" של רשות השידור. בתנאי שקר נחותים ו-מנובזים שכאלה, רשות השידור ההיא והטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1, לא היו יכולות עוד לנשום חמצן נקי. הן נפחו את נשמתן והפכו ל- ז"ל. על הריסותיהן וחורבותיהן קם ב- 15 במאי 2017 תאגיד השידור הציבורי "כאן 11". 

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' משולב בהתנהלותו של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים". (על כל אדם בעל מינימום יושרה, אופי, וכנות מוטלת חובה מוסרית – עילאית לקרוא את הספר הנ"ל).   

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

פוסט מס' 1087. באוגוסט 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו. בפני השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ניצבו אז ארבע אופציות טובות לבחירת מנכ"ל חדש במקומו של אורי פורת : ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי. רענן כהן וויתר על כולן ובחר בהסכמת ראש הממשלה אריאל שרון ב- תא"ל מיל. רָן גַלִינְקָא לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. במארס 2002 הדיח ראש הממשלה אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו הנ"ל כ-מנכ"ל רשות השידור והעיף אותו לשולי השוליים (בשפת הרחוב זרק אותו ל-קיבינימט) הרחק מעבר ו-מחוץ לגבולות רשות השידור. השַר הממונה רענן כהן פסח שוב בחטף על ארבעת השמות הנכבדים הללו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, ואלכס גלעדי ו- הציע לראש הממשלה אריאל שרון מועמד משלו, מטעמו. רענן כהן ביקש להציב את יוסף בר-אל על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה נענה לבקשה. השאר כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.

נטילת אחריות ו/או אי נטילת אחריות. "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 בראשות מנהלה ומנהיגה הבלתי נשכח ארנון צוקרמן יבד"ל ובסיוע תומכיו הבלתי נשכחים  דן שילון יבד"ל (בן 82 היום), ו-מוטי קירשנבאום ז"ל ואלכס גלעדי ז"ל. 

בשנים 1979- 1973 ניצב בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהיג שידור כריזמטי, יישר דרך, והגון בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן יליד 1934, בן 81). מינויו של ארנון צוקרמן ב- 1 באוגוסט 1973 במכרז (בראשו ישבו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שחם יבד"ל חבר קיבוץ בית אלפא) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא האירוע המכונֵן והחשוב ביותר בתולדותיה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת. ארנון צוקרמן היה בעת ההיא גם מנהלו הישיר של יוסף בר-אל האחראי על חטיבת החדשות בשפה העַרבית.

ארנון צוקרמן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר בעל כריזמה פורצת גבולות, אלא היה גם מנהל מיטבי. איש רציני וגם קשוח אולם ישר כסרגל. ואנוכי מדגיש זאת מאוזן כ- פלס. אני הכרתי את ארנון צוקרמן כאדם מופנם ועצוּר שהחזיק "קָצָר" בשנים ההן את כל פיקודיו וגם את יוסף בר-אל, וכשהיה צריך, נתן להם להבין גם מי כאן הבוס. ארנון צוקרמן היה מנהל שקדן וקפדן שתמיד הכין את שיעורי הבית שלו. הוא מעולם לא התעסק בטלוויזיה בשמועות, רכילויות, שטויות, וזוטות. אני מתערב על כל כספי (שאין לי) שהילד ארנון צוקרמן היה תמיד עסוק בהכנת שיעורי בית בשעה שחבריו לספסל הלימודים הלכו לשחק כדורגל בשכונה ו/או סתם לבצע תעלולים כמו לפַלֵח שוקולד מהמכולת שבסביבה. לנגד עיניו של ארנון צוקרמן עמדה תמיד מטרה אחת : להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעבר הפסגה ככלי חשוב ואמין בתקשורת המונים. הוא עמד במשימה בכבוד. ארנון צוקרמן שימש בראשית הקריירה שלו ברשות השידור כמִנְהָלָן ראשי (בתפקיד סמנכ"ל) בשנים 1972 – 1969. מנכ"ל רשות השידור שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל גייס אותו ב- 1969 ממשרד האוצר על פי המלצתו של פרופסור יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל. ארנון צוקרמן לא היה איש תּוֹכֶן, גם לא עיתונאי, לא בימאי, ואף לא מפיק בטרם מינויו ב- 1 באוגוסט 1973 למשרה הרמה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות זאת זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1973 והוכיח כי מנהל הטלוויזיה איננו חייב לבוא מתחום היצירה והעיתונאות. גם איש אדמיניסטרציה שאישיותו ברוכה יכול לעשות זאת לא פחות טוב מעיתונאי, בימאי, ו/או איש הפקה. משהוטלה על ארנון צוקרמן המשימה להתייצב בראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התברר שהוא לוחם אמיץ ו- מפקד קנאי לתפקידו ולעצמאות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התרחק מהפוליטיקאים כמו מאֵש ואפילו לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי (מינוי פוליטי ב- 1 באפריל 1974 של ממשלת גולדה מאיר) דריסת רגל חופשית במסדרונות המוסד אותו ניהֵל. ארנון צוקרמן לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לבני כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות בלתי מקובלת ולא מוכרת מפני שמנכ"ל רשות השידור שימֵש בתוקף תפקידו לא רק העורך הראשי של מִשדרי הטלוויזיה אלא היה גם הממונה הישיר על ארנון צוקרמן עצמו. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל אמר לי באחת משיחות התחקיר שניהלתי עמו באמצע שנות ה-2000 בביתו ברמת אשכול בירושלים אודות הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כי ארנון צוקרמן היה "שְוִויצֶר" לא קטן אבל איש נבון וישר והגון לחלוטין. צריך להזכיר כאן שוב למען קוראי הבלוג כי המנכ"ל נמצא בדרגה אחת בהיררכיה של הרשות מעל לכל מנהלי המדיה הפועלים תחתיו בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" .

ארנון צוקרמן הנָבוֹן חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור. הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים. אי אפשר לצייר את התמונה הענקית הזאת למען קוראי הבלוג מבלי לאזכר שוב את הפרשה ההיא. הוא תהה על קנקנו של יוסף בר-אל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. צוקרמן חשד כל הזמן ביוסף בר-אל מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית שאיננו מנהל אותה על פי קריטריונים עיתונאיים ראויים ומקובלים. לכן הניח עליו זכוכית מגדלת. כעבור שנים רבות אמר לי בשיחת תחקיר ממושכת בינינו בעת כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ב-תאריך ההוא של 27 בספטמבר 2005 במסעדה "סיליה ורביבה" ברמת השרון, כלהלן : "…ניהול חטיבת החדשות בשפה הערבית ע"י יוסף בר-אל בשנות ה- 70 הייתה שערורייה שאין כדוגמתה. הפוליטיקאים עמדו אצלו בתור. לא הייתה שם שום עיתונאות, רק שוחד מסך וחנפנות…(!!!)".

לא בכדי בחן ארנון צוקרמן ובדק את יוסף בר-אל בציציותיו כל הזמן ועקב אחר מהלכיו. הנה למשל עֵדוּת אחת מיני רבות. ב- 18 בנובמבר 1976 שלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן מכתב נזיפה חמור ליוסף בר-אל האחראי על החדשות בשפה הערבית. המסמך נחשף ומתועד בסדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב, ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו. איש לא העז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוסף בר-אל. ארנון צוקרמן לא עשה ליוסף בר-אל שום חשבון והנאשם קרא את המכתב ולא שכח. ששת המילים, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", ריצדו בזיכרונו. הנה המסמך המקורי :

טקסט מסמך : 18 בנובמבר 1976. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נוזף קשות ביוסף בר-אל ומתרה אותו אתראה חמורה. עותק ממכתב הנזיפה נשלח למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתחתית המסמך מופיעה הפיסקה הזאת, כלהלן : "…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה, חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…".

האירועים הללו התחוללו לפני שנים רבות אולם הם לא נשכחו. ב- 1979 עזב ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רשות השידור ויוסף בר-אל המשיך להתקדם במשעול ההיררכיה הפיקודית. ב- 1977 מונה יוסף בר-אל ע"י מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני והוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא למנהל הטלוויזיה בשפה הערבית והפך לאקוויוולנט לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1990 מונה יוסף בר-אל ע"י ועדת המכרזים בראשות מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל והיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1995 מינה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל למנהל ערוץ 33. ב- 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 היא הדיחה אותו מכהונתו הרמה והבינה כי הצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל הייתה מעשה מופרך. הנה עדות אחת מיני רבות, מיני אלפים, טבלת מִדְרוּג השוואתית המתעדת ומציגה את הרייטינג האפסי ועליבות הצפייה ב- ערוץ 33 מנת חלקו התמידית של מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל בשנים 2002 – 1995. ערוץ 33 של רשות השידור היה Channel נידח ולא חשוב על הסְקָאלָה. ערוץ נטול כריזמה וחיוניות טלוויזיונית ונעדר לחלוטין מִדְרוּג. גם לא מינימאלי. משהו שוודאי אין להתפאר ולהתגאות בו ואשר נוהל בחוסר יֶדָע וכישרון משוועים ע"י אותו יוסף בר-אל. מבין כל האופציות שעמדו לרשות השר רענן כהן הוא זיהה דווקא את יוסף בר-אל, העלה אותו מירכתי האוב של הרייטינג הטלוויזיוני, הניח את שמו בפני הממשלה, ו- אריאל שרון הציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : שנת 2002. דָף מִדרוּג צפייה אחד של חברת "טל גאל" בהנהלת אורן טוקאטלי המשמש מִדְגָם מייצג של אלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים דומים לוֹ של ערוץ 33 שנוהל אז ע"י יוסף בר-אל, ואשר מוּנחים בארכיון רשות השידור. דָף המדידה הקונקרטי הזה של אחד מימי מארס 2002 מהשעה 16.45 ועד 01.00  מעיד על עליבותו הנוראית של ערוץ 33 ההוא תחת ניהולו הכושל של יוסף בר-אל ההוא, ועד כמה ערוץ הטלוויזיה הציבורי הזה מס' 33 בסקלה, היה בלתי רלוואנטי לציבור הצופים. העובדה הזאת ואחרות לא הפריעו לשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן להציע לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון למנות את האיש הלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור, והוא אכן התמנה. ראה הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים ואשר קרוי, "רוֹש ולַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי בשנות האפל של 2005 – 2002". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

בספרו "דן שילון בשידור חי" שיצא לאור ב- 1998, כותב דן שילון את הטקסט הבא, כלהלן : "…שני המנהלים של השידורים בשפה הערבית בטלוויזיה, יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות, האמינו בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה העברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בעַרָבִית…לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל וצוות צילום הוחש ללשכת השַר. מהדורות החדשות בשפה העַרָבִית בטלוויזיה הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בטלוויזיה בשפה העַרָבִית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, כמו בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך…".

טקסט מסמך : הספר "דן שילון בשידור חי" יצא לאור ב- 1998 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד והעורך הראשי של ההוצאה דוב אייכנוולד. מחבר הספר דן שילון מביע את דעתו בקטע הנ"ל על יוסף בר-אל מי שהעפיל לצמרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה המנהל שלה בשנים 1993 – 1990 ואח"כ התמנה ל- מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002. ב- 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו למשרה הרמה את יאיר שטרן. ב- 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי דין של היועץ המשפטי שלה מני מזוז את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור וסילקה אותה לירכתיים האפלוליים באותו החלק ההיסטורי הקונקרטי של השידור הציבורי. (באדיבות דן שילון).

מהלכי הניהול של ארנון צוקרמן בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידו מהפכת מידע. חלקם התפרשו על ידי מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי כהתרסה נגדו אך צלחו גם מפני שארנון צוקרמן זכה לגיבוי עצום ללא סייג של מנהלי החטיבות שלוֹ. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי יבד"ל רחשו לו הערכה ונאמנות. לפי דעתי בלתי מוגבלת וללא קֵץ. הם הזדהו עם המקצועיות והמקצוענות של ארנון צוקרמן. ייתכן וארנון צוקרמן היה יוצא לסוג כזה של מלחמת ניהול נגד מפקדו הראשי המנכ"ל יִצְחָק לִבִנִי גם ללא תמיכת חייליו והערצת המח"טים אך הסגידה הזאת כלפיו וודאי לא הזיקה לו. ארנון צוקרמן הגשים את חלום הניהול של כל מנהיג באשר הוא. החיילים והמפקדים העריצו אותו, את אישיותו, ואת יושרתו. אינני נלאה מלציין זאת שוב ושוב  כי ארנון צוקרמן היה מנהיג אמת ו- אִי של יושרה מוחלטת. באוקטובר 1977 סיים דָן שִילוֹן (כאמור, מנהיג שידור בזכות עצמו) תקופת ניהול מוצלחת בת שלוש שנים של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא חולל שינויים (רבים) בחטיבה בתוכן ובוויזואליה שלה. עלי להזכיר לקוראי הבלוג הצעירים כי דן שילון היה המנהל הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית שייצר וויזואליה חדשה ב- 1974, את מודל ההגשה הזוגית של מהדורת "מבט", והראשון שהשתמש ב- "Sit up" באולפן כאמצעי להעברת אינפורמציה קונקרטית ע"י הכתבים השונים בתחומי הכיסוי השונים שלהם בנוסף לצוות ההגשה הקבוע באולפן. היום זה טריוויה. אז זה היה חידוש גדול.

טקסט תמונה : 1975. אולפן החדשות "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. ראשיתו של עידן חדש בחטיבת החדשות תחת ניהולו ומנהיגותו של מנהל החדש דן שילון (בתום עידן צבי גיל, בן 94 היום) בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו ומנהיגותו של ארנון צוקרמן. תמונה חשובה שמתעדת את המבנה החדש של הגשת "מבט". הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר ב- "Sit up" לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד ייבדלו לחיים ארוכים. ה- "Sit up" הטלוויזיוני הזוגי של צמד קריינים הוא היום עמדת שידור טריביאלית. אז זה היה חידוש. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ייחס את הצלחת מאמצי חטיבת החדשות בפיקודו לשקף נאמנה בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תהפוכות חיי החברה הישראלית בשלוש השנים האלה שבין 1974 ל- 1977 הודות למנהיגות השידור האמיצה והיוצאת דופן של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, דאז. כך כתב לו דן שילון (לארנון צוקרמן) בדו"ח הסיכום שלו כמנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ב- 16 באוקטובר 1977, כלהלן : "…עם סיום תפקידי, מצאתי לנכון להעלות על הכתב בהרחבה יחסית, הערות סיכום לעבודת חטיבת החדשות בשלוש השנים האחרונות. הייתה זאת אחת התקופות המרתקות בחייה של החברה הישראלית, ובמאמציה של הטלוויזיה לשקף נאמנה את תהפוכותיה. אם תהיה שותף להערכתי כי מאמצים אלה הוכתרו עקרונית בהצלחה, כי אז לא אוכל שלא להעלות על נס את תרומתך המכרעת לכך. דרך קבלת החלטותיך, חשיבתך התוכניתית והמבצעית, מוסריות עקרונותיך – עשו את עבודתי ואת עבודת חטיבת החדשות בכפיפות אליך לחוויה עמוקה…" [1].

טקסט מסמך : אוקטובר 1977. מסמך הסיכום "סיכום תקופה" שכתב דן שילון בתום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והגיש אותו למנהל הטלוויזיה מר ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1975. שני אישים יישרי דרך ובעלי חזון בלתי נשכחים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 1 מתוך 2) ששלח דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 2 מתוך 2) ששלח דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1] ראה נספח : חוברת דו"ח הסיכום של מנהל חטיבת החדשות דן שילון שהוגש ב- 16 באוקטובר 1977 למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן.

נְאוֹרוּת (ב'). דן שילון הוא אנטי תזה מובהק של יוסף בר-אל.

דָן שִילוֹן הפך למנהל חטיבת החדשות הצעיר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עם מינויו לתפקיד הרָם (במקום יורם רונן ז"ל) בחודש מאי של שנת 1971 מיהר להצהיר לפיקודיו בחטיבת החדשות, "הסתיימה תקופת המסדרונות והמזנון , עכשיו תתחילו לעבוד" על פי עדותו של העיתונאי אהרון "אהרל'ה" בכר ז"ל מ- "ידיעות אחרונות". האווירה סביב המכרז לבחירת מנהל החדשות במאי 1971 הייתה תחרותית, שאפתנית, וגם ורוויה קנאוֹת (כמו בכל אזור אחר בטלוויזיה). "לאחר שדן שילון נבחר לתפקיד הודיע מוטי קירשנבאום ז"ל (עורך "מבט" הראשון) חברו של דן שילון, כי בדעתו לעזוב את חטיבת החדשות. היה זה צד מפתיע מפני שדן שילון ומוטי קירשנבאום היו הרבה יותר משכנים וחברים טובים בשכונת רמת אשכול בירושלים. ב-"בית היהלומים" ראו בהם צמד בעל כוונות מרחיקות לכת בחטיבת החדשות", כך כתב אהרון בכר ז"ל ב- 3 ביוני 1971 בעיתונו "ידיעות אחרונות". צְבִי גִיל שהיה כתב רדיו "קול ישראל" בארה"ב ושב ארצה ב- 1968 חשב שניהול החטיבה מגיע לו בזכות עברו וביקש לעצמו את משרת הניהול ללא השתתפות במִכְרָז. הנהלת רשות השידור סירבה לבקשתו. צבי גיל שלא הסכים עם שיטת המכרזים וויתר ולא ניגש אליו. גם כוכב הייצוג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַיִים יָבִין לא היה מאושר ממינויו של איש הספורט דן שילון במאי 1971 למנהל החדשות, ואמר כלהלן : "…אני חבר של דן שילון, אבל באופן אישי יש לי דעות מסוימות ומוגדרות על התפקיד שהוא נטל עצמו, ועל כך אינני רוצה לדַבֵּר…" [1]. חיים יבין איש חדשות כל ימי חייו, לפני כן ברדיו "קול ישראל" ועכשיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, חש פגוע עד עמקי נשמתו מוועדת המכרז שהעדיפה עורך ומפיק ממחלקת הספורט על פניו. הוא כל כך נעלב מהצבתו של דן שילון בראש הפירמידה העיתונאית – חדשותית בטלוויזיה, עד שפנה בבקשה אישית למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל שימנה אותו לתפקיד כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב לצדו של יִגְאָל לוֹסִין כתב רדיו "קול ישראל" שָם. שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל נעתר לבקשתו זאת.

הטלוויזיה היא מקום מפגש של אנשים תחרותיים ואמביציוזיים. כבר דנתי בכך בפוסטים קודמים. באופן אישי אינני מאמין בחברויות בעבודה. אני דוגל ביושרה מוחלטת ובמקצוענות אך אינני סבור שהעובדים בטלוויזיה חייבים להיות חברים. ליד המיקרופון והמסך כל החברויות מתבטלות .

מדהים באיזה גיל צעיר נטל על עצמו דָן שִילוֹן (בן 80, היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 926) אחריות טלוויזיונית כה כבדה. הוא היה בן 28 כשניהל את מחלקת הספורט ובן 31 (ב- 1971) התייצב בראש חטיבת החדשות מהחשובות ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעיתונות הישראלית. אלכס גלעדי נבחר ב- 1974 למנהל מחלקת הספורט כשהיה בן 32. מוטי קירשנבאום ז"ל מונה בגיל 36 ב- 1975 להיות מנהל חטיבת התוכניות ובגיל 37 (ב- 1976) זכה בפרס ישראל היוקרתי. חַיִים יָבִין מונה להיות מנהל חטיבת החדשות ב- 1977 בגיל 45. אני הייתי בן 43 בנובמבר 1980 כשמוניתי ע"י הטריאומוויראט מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל + ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר יבל"א להתוות את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1971 נחשב דן שילון למֶגָה – סְטָאר. הוא זכה להערכה מקצועית רבה בטלוויזיה ולמחמאות רבות בעיתונות הכתובה. מערכת העיתון "ידיעות אחרונות" הטילה על כתבה אהרון בכר ז"ל לכסות את האירוע הטלוויזיוני בו נבחר דן שילון למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית פרי מינויו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. אהרון "ארהל'ה" בכר ז"ל אחד העיתונאים הבכירים והנבונים בארץ פירט ברשימה עיתונאית בת 800 מילה ב- "ידיעות אחרונות" ב- 3 ביוני 1971 את עתיד חטיבת החדשות והטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה לאחר המינוי החשוב והמעניין של דן שילון למנהל חטיבת החדשות [2] כלהלן :

אלה גוררים עימם את אווירת התככים מימי "קול ישראל", ונותנים לכל מי שרוצה לשמוע ולהבין, כי אינם מאושרים מהבוס החדש ואינם מתכוונים להירתם בקלות לעגלתו. אמרתי לכל עובדי חטיבת החדשות שבעיניי תקופת המסדרונות והמזנון נגמרה. אם יש למישהו מה לומר, שיאמר זאת כאן לפני על השולחן צורה גלויה, הגיב אמש דן שילון. במשך שנות עבודתו בטלוויזיה הוא לא הצליח לריב עם איש. משך את ידו מכל פעילות אינטריגאנטית. יחד עם תכונותיו כאיש מקצוע ואיד ארגוּן, הוא עשוי להצעיד את חטיבת החדשות, ועִמה את הטלוויזיה כולה צעד חשוב קדימה" [3].

שום איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לא זכה עד אז (יוני 1971) למאמר כה מפרגן מפרי עֵטוֹ של עיתונאי כל כך מוערך וידוע בציבור כמו אהרון "ארהל'ה" בכר ז"ל, ועוד בעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות". כעבור חמישה חודשים בלבד ב- 25 באוקטובר התפטר דן שילון מתפקיד מנהל חטיבת החדשות מפני שחשב שמנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג איננו מעניק לוֹ את הגיבוי הנדרש ואיננו מקבל את תפישת ניהול שידורי החדשות שלו. הקָש ששבר את גב הגמל של המנהל הטרי היה שידור כתבה של הכתב לעניינים ערביים אֶדִי סוֹפֶר ב- "מבט" באוקטובר 1971 בו הראו נשים ערביות בשכם, מתלוננות ומאשימות את שלטונות כלא אשקלון בהתעללות בעליהן הכלואים בגין עבירות ביטחוניות חמורות נגד מדינת ישראל. שר המשטרה שלמה הילל, מפקד שב"ס אריה ניר, והנהלת הכלא סירבו להשתתף בכתבה ומיאנו להגיב להאשמות. ללא דברי התגובה של ישראל נשמעו דבריהן של נשות הכלואים כהסתה נגד המדינה. עורך מהדורת "מבט" שהחליט לשָדֵר את הכתבה כמות שהיא, היה יאיר אלוני. בבת אחת הפכה הכתבה על נשות שכם המזדעקות לשנויה במחלוקת. הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של ד"ר חיים יָחִיל והמשנה שלוֹ הסופר נתן שחם התעורר. המאורעות האחרונים במדינת ישראל ודרך טיפולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשביתות, הפגנות הפנתרים השחורים, משברים ביחסי העבודה, ועכשיו הגיעה תורה של שידור הכתבה בו נותנת הטלוויזיה הישראלית פתחון פה לשונאי ישראל, הניעו את הוועד המנהל לבחון מחדש את שיקולי העריכה של עורכי "מבט". בסופו של דבר החליט הוועד המנהל כי יש מקום למנות עוזר מיוחד למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לענייני חדשות. שמואל אלמוג ז"ל אימץ את החלטת הוועד המנהל. דן שילון ביקש הבהרות מהמנכ"ל וזה הודיע לוֹ כי הכרעתו של הוועד המנהל מחייבת אותו ואין בכוחו למנוע את ביצועה, מה גם שהוא עצמו סבור שיש מקום להגביר את הפיקוח המקצועי והציבורי על שידורי חטיבת החדשות. דן שילון ראה במינוי פונקציה של מתווך והצבתו בינו לבין המנכ"ל כמעין "קומיסר חדשות". זאת הייתה לא רק פגיעה בסמכויותיו אלא הבעת אי אמון כלפיו. הוא החליט להתפטר מייד. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והממונה החדש של הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור (כיהן בתפקיד שלושה חודשים בלבד) ביקשו להניאו מצעדו זה. דן שילון לא שעה לבקשתם. למרות שהיה מנהל מצטיין הרי שהמבנה הפוליטי של רשות השידור היה בעוכריו. הוא לא התייפייף, לא התחנן, ולא התחנף לאף אחד. הוא קם והלך. זה היה בחודש נובמבר 1971. התפטרותו של דן שילון גררה תגובות נסערות בחטיבת החדשות. וועד העיתונאים דרש מ- מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומיו"ר הרשות ד"ר חיים יחיל ז"ל לבטל את ההחלטה ולהחזיר את דן שילון לתפקידו. וועד עיתונות – הפקה ראה בהצבת עוזר אישי לענייני חדשות לצִדו של המנכ"ל מינוי של צנזור – פוליטרוּק מטעם הוועד המנהל והגיב בחריפות רבה. זה לא עזר להם. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג [4] לא חזר בו ודן שילון שָב למחלקת הספורט. בעת עריכת התחקיר בינואר 2003 אמר לי דן שילון כלהלן : "אולי הייתי צעיר מידי, רק בן 31, ולא בשל מספיק כדי לנהל אז את חטיבת החדשות בטלוויזיה". את מקומו של דן שילון תפש בנובמבר 1971 צבי גִיל ללא מכרז אלא בהסכמה משותפת של אנשי הנהלת הרשות [5]. צבי גיל היה מנהל החדשות הראשון בטלוויזיה שהשלים קדנציה מלאה של שלוש שנים וכיהן בתפקידו עד נובמבר 1974. דן שילון חזר בינתיים למחלקת הספורט בנובמבר 1971 והמשיך במפעל חייו של טיפוח שידורי הספורט. ביקורות העיתונות הללו את מעשה ידיו. מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות" בן-עמי פיינגולד כתב רשימה בעיתונו ב- 1971 כלהלן : "מדור הספורט בטלוויזיה על הגובה, ומדור הספורט בטלוויזיה מתמיד בהישגיו". מייד בתום סיום הקדנציה של צבי גִיל בנובמבר 1974 החליט מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן להציב מחדש את דן שילון בראש חטיבת החדשות. זאת הייתה התנסות השנייה שלוֹ באחד התפקידים המכריעים בעיתונות האלקטרונית בישראל. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו במסעדת "סיליה ורביבה" ברמת השרון ב- 2005, את הדברים הבאים כלהלן :

תקופת ניהולו של דן שילון את חטיבת החדשות במשך שלוש שנים עד סתיו 1977 תיזכר כפרק חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ערך שינויים מפליגים בחטיבה וחיזק את הַרוֹבֶד העיתונאי. באותה מידה בה חיזרו אחריו עיתונאים רבים כשהיה מנהל מחלקת הספורט ביקשו אחרים להצטרף לחטיבת החדשות שלו. דָן שִילוֹן החזיר לארץ את חַיִים יָבִין שהיה כתב רשות השידור בניו יורק ומינה אותו לסגנו ולמגיש הראשי של צמדי המגישים ב- "מבט". עד אותה עֵת התחלפו מגישי "מבט" מידֵי ערב על פי מפתח של כיבודים ומעמד. יַעֲקֹב אָחִימֵאִיר מונה לכתב המדיני. רָם עֶבְרוֹן ז"ל שהיה שַדָּר תרבות ברדיו "קול ישראל" קוּדַם לתפקיד עורך ומגיש של התוכנית "השבוע – יומן אירועים" ששודרה מידֵי יום שישי בערב והפכה לאחת מספינות הדגל של חטיבת החדשות. דן שילון סמך את ידו על אהוד יערי שהיה הכתב לענייני ערבים וגייס אותו לחטיבת שלו מהעיתון "דָבָר". אֵהוּד יַעַרִי מוּנָה לראש הדסק הערבי / מזרח תיכון בטלוויזיה במקומו של וויקטור נחמיאס. גם את הכתב הכלכלי של העיתון "דָבָר" אברהם קושניר חטף דן שילון מידיה של גב' חנה זֶמֶר עורכת העיתון והציב אותו בראש הדסק הכלכלי בחטיבה. אבי אנג'ל הכתב הכלכלי של "הָאָרֶץ" עזב את עיתונו למען דן שילון והוצב לצִדוֹ של אברהם קושניר. עמירם ניר מונה לכתב מוניציפאלי של ירושלים ואח"כ הוסב לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שָי. באחד הימים בעת ההיא זכה נחמן שי במלגת השתלמות טלוויזיה בת כשמונה חודשים בארה"ב. הוא ביקש מדן שילון לשמור לו את משרת הכתב הצבאי עד שובו. דן שילון גיחך והשיב לו מנייה ובייה, "תפקיד הכתב הצבאי של הטלוויזיה איננו פיקדון". הוא ראה בנחמן שי כבר אז מעין עסקן ומינה מייד לתפקיד במקומו את עמירם ניר המיסטי שתמיד הותיר מאחוריו שובל של מיסתוריות.טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רם עברון ז"ל (מימין) מחשובי העיתונאים והשדרנים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מתקבל בבית הלבן ע"י נשיא ארה"ב ג'ראלד פורד. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אֵלִי אֵיָיל שימש הפרשן המדיני של עיתון "הארץ". דן שילון הביא גם אותו והפקיד בידיו את התוכנית "מוֹקֵד". שִמְעוֹן טֶסְלֶר מונה לעורך ומגיש "מבט שני". עמוס כרמלי ז"ל היה שַדָּר ספורט בעיקר בתוכנית "שירים ושערים" ברדיו "קול ישראל". הוא קודם ומונה לכתב הטלוויזיה שמכסה את העיר חיפה. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל נלקח ע"י דן שילון מרדיו "קול ישראל" והוצב ככתב פרלמנטארי של הטלוויזיה ואח"כ כתב מדיני. יורם המזרחי היה עיתונאי ב- "הארץ" אך דן שילון מינה אותו לכתב קבוע בגבול הצפון שמקום מושבו היה במְטוּלָה. נסים משעל היה כתב פוליטי ואחד מעורכי "מבט" ומונה לכתב מוניציפאלי של העיר תל אביב. אֵלִיעֶזֶר יַעַרִי טייס קרב בעברו בחיל האוויר הגיע לפגישה עם דן שילון. הוא רצה להיות עיתונאי בחטיבת החדשות למרות שלא היה לוֹ כל רקע מקצועי. דן שילון התרשם מהשיחה עמו והעניק לו את ההזדמנות. אליעזר ("גֵיְיזֶר") יערי לא החמיץ אותה. גִיל סַדָן מונה לעוזרו של אהוד יערי ב- Desk הערבי. יִצְחָק אֶרְגָז הצטרף ל- דסק הכלכלי בראשותו של אברהם קושניר. חיים פלטנר מונה לכתב לענייני ההסתדרות. שלמה אָרָד מונה לכותב הטקסטים של "מבט". יָעֵל חֵן מונתה לעורכת מִשְנֶה קבועה של "מבט". היסודות האיתנים שיָצָק דן שילון בהפקה ועריכה של שידורי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני שלושים ושֵש שנה שרירים וקיימים גם עכשיו לעֵת הזאת. בהיותו אדריכל טלוויזיה, יוזם, ומפיק בעל שיעור קומה הוא העניק לחטיבת החדשות תנאי עבודה משובחים. הוא הוריד אותה ממשרד צַר מידות בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשכונת רוממה בירושלים) לשורת משרדים מרווחים ומתוכננים בקומה השלישית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נעתר לכל בקשותיו התקציביות הלוגיסטיות של דן שילון. חטיבת החדשות הייתה מצוידת בתקשורת טלפוניה מקומית ובינלאומית הטובה בבניין ולרשותה עמד חדר טלקס מיוחד שהיה מחובר לסוכניות הידיעות הבינלאומיות "רויטרס" ו- "אסושייטד פרס". דן שילון הפך בתוך זמן קצר לעורך ומפיק החשוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת החדשות שידרה תחת ניהולו את התוכניות הנִצפות והמשפיעות ביותר על הציבור והחברה בישראל . אנשי החטיבה העריצו אותו. הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. "מבט", מהדורת חדשות יומית בת חצי שעה בתשע בערב"מוקד" – תוכנית ריאיונות חדשותית שבועית בת 40 דקות עם אישיות קונקרטית, שודרה ביום רביעי בשבוע בתשע וחצי בערב. "מבט שני", תוכנית תחקיר חדשותית שבועית בת 40 דקות, שודרה ביום שני בתשע וחצי בערב. "השבוע – יומן אירועים" – תוכנית שבועית בת שעה העוסקת באירועי החדשות המרכזיים באמצעות שלוש או ארבע כתבות מורחבות בנושאים שונים. דן שילון וחבריו העיתונאים הציבו כל ערב מחדש מַרְאָה בפני העַם וציוו עליו להתבונן בה. לרוב השתקפו מבעד למַרְאָה הזאת מראות בלתי מרנינים .כתבי חטיבת החדשות והמצלמות שלהם היו בכל מקום בארץ וסיקרו את בעיותיה הביטחוניות של המדינה, בעיות הכלכלה שלה, ובעיותיה החברתיות, ההתנחלויות, והיחסים המורכבים בין האוכלוסייה היהודית למיעוט הערבי. זכור היטב סיקור הטלוויזיה את התקפת המחבלים על מלון "סבוי" בתל אביב ב- 5 במארס 1975 ואת סיקור הפיגוע ההמוני ב- 4 ביולי 1975 בירושלים בו נהרגו 19 אנשים מהתפוצצות מקרר תופת. ב- 30 במארס 1976 סיקרה חטיבת החדשות את "יום האדמה" בגליל בו נהרגו שישה אזרחים ערביים ושבעים נפצעו מהתנגשות עם המשטרה. חטיבת החדשות עשתה את המוטל עליה וחשפה גם את שחיתויות השלטון. ב- 25 במאי 1975 נשלח מיכאל צור מנכ"ל החברה לישראל לחמש שנות מאסר בכלא בגין קבלת שוחד ומעשי מרמה ומעילה. ב- 18 באוקטובר 1976 נעצר אשר ידלין מועמד השלטון לתפקיד נגיד בנק ישראל בחשד לקבל שוחד וטובות הנאה. הוא ניסה להסתיר את החשדות אבל אנשיו של ניצב בנימין זיגל ראש היחידה לחקירות הונאה הוכיחו מעל לכל ספק כי אשר ידלין הוא שודד הקופה הציבורית ונשלח לכלא לחמש שנים. ב- 3 בינואר 1977 התאבד שר השיכון אברהם עופר לאחר ששמו נקשר לפעולות שחיתות עם אשר ידלין. חטיבת החדשות לא הניחה גם לחשבון הדולרים בארה"ב של ראש הממשלה יצחק רבין (הגילוי הראשוני היה של כתב "הארץ" בארה"ב דן מרגלית). דן שילון היה מגן השידור הציבורי לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שבו חונן בהשוואה לקולגות שלו, אלא ראשית דבר מפני שהיה אדם יָשָר והָגוּן. יוֹשְרָה איננה תכונת אופי מובנת מאליה ולא נרכשת בסופרמרקט. אני רחשתי הערכה עמוקה לדן שילון ראשית דבר בשל יושרתו. דן שילון הגיע לשיאו הטלוויזיוני המבצעי בשנים 1977- 1974 כשהגשים הלכה למעשה בהיותו מנהל החדשות את הסיסמה העיתונאית "ללא מורא – ללא משוא פנים" (ניסוח של אורי אבנרי) למרות כל הלחצים. הוא היה סוּפֶּר סַרְגֵל – פֶּלֶס, וגם תמיד מחושב ושקול.

המערך בראשות יצחק רבין ז"ל הפסיד את הבחירות לליכוד בראשות מנחם בגין ב- 17 במאי 1977 בראש ובראשונה בשל שחיתויות שלטוניות שנחשפו בקלונן בטלוויזיה ולא בשל ניהול מדיניות חוץ פוליטית מאופקת של מדינת ישראל (לעומת תביעות טריטוריאליות קיצוניות ונחרצות של הליכוד ביהודה ושומרון ובסיני). חיים יבין היה עורך ומגיש "מבט" בשנים 1977 – 1974 וגם סגנו של דן שילון. המושג "סגן" מסביר את זה ההבדל התהומי בין שניהם. דן שילון היה המנהיג והמתכנן, היוזם והנושא הראשי באחריות. חיים יבין היה רק הסגן. לתוכניות האקטואליה של חטיבת החדשות נוספו שלוש תוכניות ספורט שבועיות תחת אחריותו המיניסטריאלית של דן שילון. אלכס גלעדי היה מנהל מחלקת הספורט ושידֵר את "מבט ספורט" – תוכנית שבועית בת שעה, שודרה בתשע בערב בכל מוצ"ש, "משחק השבוע" – תוכנית שבועית בת שעה, שודרה בכל יום חמישי בשמונה בערב, "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר", תוכנית שבועית בת חצי שעה, שודרה בחמש אחה"צ בכל יום שלישי. לכל ההפקות הראשוניות האלה וגדולות בקנה מידה ישראלי לצרף גם את מִשדרי ה- Special השונים של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט, בעיקר המשדרים המיוחדים והמגוונים של האולימפיאדות והמונדיאלים, המכביות וכינוסי הפועל, אליפויות אירופה בכדורסל, ליגת הכדורגל ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל [6]. ב- 24 בפברואר 1976 התפרסמה ידיעה בלעדית בעיתון "ידיעות אחרונות" [7] כי ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הציע למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה דן שילון לכהן כיועצו לענייני עיתונות ותקשורת במקומו של דן פתיר. דן שילון דחה את ההצעה על הסף העיתון "ידיעות אחרונות" דיווח כי, "ראש הממשלה יצחק רבין נועד עם דן שילון זמן מה לפני צאתו לוושינגטון. בהתאם לדרישת ראש הממשלה נתקיימה הפגישה בתנאי סודיות מוחלטת בביתו של ראש הממשלה בירושלים. יצחק רבין שוחח בעצמו עם דן שילון והזמינו לפגישה עִמו".טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (מימין) ודן שילון יבד"ל (משמאל) מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה, מורי דרך, ומנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משסיים את תקופת כהונתו המוצלחת כמנהל חטיבת החדשות בת השלוש שנים, חיבר ב- 16 באוקטובר 1977 דו"ח סיכום מיוחד הדן בשלוש שנות עבודתו כראש החטיבה, ספר בן 80 עמוד, והגיש אותו לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. "סיכום תקופה דצמבר 1974 – אוקטובר 1977" קרא למסמך. הדו"ח הזה הוא אחד המסמכים החשובים שנכתב אי פעם בישראל בתחומי הפקה ועריכה של שידורי חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השילוב בין חדשות לטלוויזיה הוליד את ההשפעה הענקית של המדיה על המציאוּת אבל דן שילון היה מפיק הגון וישר דרך ושמר בשבע עיניים על עקרונות העיתונאות הנקייה וההוגנת. שום מנהל חטיבת חדשות בטלוויזיה לפניו וגם אחריו לא סיכם בצורה כזו בכתובים את פעילותו בחטיבה, פעילות שגם הייתה ברוכה. המסמך החשוב נשמר אצלי. זה היה כבר לפני יותר משנות דוֹר אך מורשתו לא דהתה. הנה תוכן העניינים שלו.

[2]  ראה נספח : כתבה של העיתונאי אהרון בכר ז"ל ב- "ידיעות אחרונות" מ- 3 ביוני 1971 הנוגעת למינויו של דן שילון לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[3]  ראה נספח : כתבה של העיתונאי אהרון בכר ז"ל ב- "ידיעות אחרונות" מ- 3 ביוני 1971 הנוגעת למינויו של דן שילון לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[5] צבי גיל (בן 94, היום) אמר לי בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו, כלהלן : "לא הסכמתי לגשת למכרז. המכרזים ברשות השידור הם פוליטיים. ניצבתי מעל המכרז וכך גם הודעתי למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג כי אם הוא חושב שאני מועמד ראוי וטוב בעיניו לנהל את החדשות אזי שימנה אותי לתפקיד ללא מכרז".

[6] ראה נספח : ספר בן 80 עמוד שחיבר דן שילון בתום תקופת כהונתו כמנהל חטיבת החדשות הנקרא, "סיכום תקופה דצמבר 1974 – אוקטובר 1977", והוגש כדו"ח סיכום ב- 16 באוקטובר 1977 לידיו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן.

האנשים נטו להאמין כי "תור הזהב" של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן יבד"ל ויצחק לבני ז"ל יימשך לנצח אך אז הגיעו הבחירות לכנסת ה- 9  ב- 17 במאי 1977 ומפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין חוללה סנסציה וזכתה ב- 43 מנדטים לעומת 32 של המערך. מנחם בגין הרכיב בקלות את הממשלה בסיוע 15 המנדטים שקיבלה מפלגת ד"ש (בראשות פרופסור יגאל ידין) ו- 12 המנדטים שצברה המפד"ל. הוא מינה את זבולון המֵר מה-מפד"ל לשַר החינוך שהיה עכשיו בתוקף תפקידו גם הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדלקו נורות אדומות וחששות מפני סתימת פיות. כמה שרים דרשו מראש הממשלה מנחם בגין להפקיע מייד את משרת מנכ"ל הרשות מ- יִצְחָק לִבְנִי ז"ל ולמנות במקומו מישהו משלהם, אך מנחם בגין שהיה מנהיג דָגוּל ודמוקרט למופת השיב כי לא יעלה על דעתו לעשות מעשה שכזה, והוא ימתין בסבלנות ל- 1 באפריל 1979 תאריך סיום כהונתו החוקי של יִצְחָק לִבְנִי [1]. המטמורפוזה שעברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשש השנים שבין 1973 ל- 1979 כוללת כמה פרקים מזהירים. מבחני שידור רציניים ביותר שנוגעים להפקות המורכבות של שידורי ספורט, שידורי חדשות, והפקה ישראלית מקורית. אחד מהם היה תכנון והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של הבחירות לכנסת התשיעית ביום שלישי – 17 במאי 1977 ע"י מנהל חטיבת החדשות הסמכותי דן שילון , המפיק המזהיר אָלֶכְּס גִלְעָדִי שלא היה שני לו בכל הארץ, והבימאי המוכשר ועתיר הניסיון יוֹסִי צֶמַח ז"ל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית השקיעה מאמץ טכנולוגי ולוגיסטי רב ממדים בסיקור ישיר רחב היקף של הבחירות לכנסת ה- 9 ביום שלישי ההוא של 17 במאי 1977. זהו פרק מרשים ונקודת מפנה בתולדות רשות השידור והטלוויזיה הציבורית מנהל חטיבת החדשות דן שילון הופקד מטעם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן על ביצוע פרויקט השידור. דן שילון הביא את מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי בעל ניסיון תכנון והפקה במבצעי שידור גדולים של אירועי ספורט בינלאומיים לשמש מפיק ראשי של אותו משדר הבחירות ההוא (אלכס גלעדי הפיק וערך בכישרון את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ושל אולימפיאדת מונטריאול 1976). יוסי צמח ז"ל נבחר על ידי דן שילון לשמש בימאי המִשְדָר הארוך והמורכב ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית עד אז, מִשְדָר שהחל בשמונה בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, ונמשך שתיים עשרה שעות רצופות עד שמונה בבוקר למחרת יום רביעי – 18 במאי 1977. דָן שִילוֹן האמין ביכולתם של שניהם של אלכס גלעדי ויוסי צמח ז"ל בעיניים עצומות. מאידך אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן העניק סמכות ותימוכין מלאים לדן שילון. בפיקוד העליון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שררה אפוא הרמוניה.

ביולי 1979 הוּדַח ארנון צוקרמן מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כהונתו לא הוארכה ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אי הארכת כהונתו לקדנציה שלישית התפרשה חד משמעית ע"י עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנשיה כפעולת הדחה). הצלחתו של מר ארנון צוקרמן בשֵש שנות ניהול את מוסד התקשורת החשוב במדינה איננה מוטלת בספק אך היא לא עמדה לזכותו. מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי לַפִּיד ז"ל וחברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור למשפטים רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל סברו ששתי קדנציות בת שלוש שנים כל אחת הן די והותר. הם סירבו להעניק לו קדנציה שלישית. לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראה הדבר כפעולת הדחה. ארנון צוקרמן ניחן בהופעה מרשימה. גבר עם נוכחות ותווי פנים יפים ובעל קול עמוק וסמכותי. תחת חזוֹן השידור שלוֹ, ניהולו המתוכנן והקפדני, ומשמעת השידור שהנהיג ואכף אותה כהלכתה, צעדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמה צעדים גדולים לפנים. היחסים בין ארנון צוקרמן יבד"ל (בן 88, היום) לבין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל היו רעועים, אף על פי כֵן הוא לא היה יכול לחולל את ההצלחה הגדולה ללא הגיבוי המקצועי שהעניק לו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי. מִשְדָר הבחירות ההיסטורי לכנסת  ה- 9  בלֵיל יום שלישי – 17 במאי 1977 ייזכר לעַד. בלילה הזה הכתה מפלגת הליכוד בראשותו של מנהיג האופוזיציה הנצחי מנחם בגין לראשונה מזה 29 שנים את המערך בראשות יצחק רבין ושמעון פרס. האירוע הבלתי נשכח כוסה היטב ובצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך הבליט את הקרע החמוּר בין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין הבוס שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הליכוד זכה ב- 43 מנדטים, המערך צבר 32 (אני שימשתי מטעמו של אלכס גלעדי מפיק ניידת השידור שכיסתה את מפלגת המערך), מפלגת ד"ש בראשות הפרופסור יגאל ידין השיגה 15 מנדטים, והמפד"ל קיבל 12 מנדטים. נשיא המדינה אפרים קציר הטיל על מנחם בגין את הרכבת הממשלה. אך לא זה הסיפור המרכזי של ההפקה . בתווך של מִשְדַּר הבחירות ניצבת המחלוקת הקשה בין ארנון צוקרמן ליצחק לבני. ארנון צוקרמן עשה כל מאמץ אפשרי כדי למנוע דריסת רגל של הבוס שלו ביו כותלי הטלוויזיה. דן שילון מנהל חטיבת החדשות עמד בראש מבצע השידור המורכב. הוא האיש שהכניס לשידור הפוליטי המסקרן הזה לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ את מִדְגַם הבחירות הטלוויזיוני (על פי מודל של שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV). עמירם ניר ז"ל היה האחראי מטעמו על ביצוע האקספרימנט החדש של הצבת קלפיות המִדְגָם. הסטטיסטיקאי ואיש הסקרים ד"ר חנוך סמית נבחר ע"י דן שילון להיות מנתח תוצאות המדגם. המִדְגַם הפך כידוע להצלחה סנסציונית. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט התמנה על ידי דן שילון להיות המפיק הראשי. המִשְדָר הישיר של הבחירות השתרע על פני 12 (שתיים עשרה) שעות. הוא החל בשמונה בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 והסתיים למחרת בשמונה בבוקר. מוקד המשדר הייתה היה אמור להיות השעה עשר בערב בה יפורסמו תוצאת מדגם הטלוויזיה שערך ד"ר חנוך סמית ז"ל מומחה הסקרים והסטטיסטיקאי שנשכר ע"י דן שילון. ההכנות למִשְדָר הישיר המורכב והמסובך הזה נמשכו באינטנסיביות כחודש ימים. אלכס גלעדי מפיק משכמו ומעלה האמוּן על מבצעי שידור ספורט גדולים גייס למען מטרת השידור את כל מכלול האפשרויות הטכנולוגיות הגלומות בטלוויזיה באותם הימים ואת כל כוח האדם שלה, ובנה מערך לוגיסטי ותקשורתי איתן. בראש מערך התקשורת הטלוויזיוני שכלל קווי שידור 4W וטלפוניה מתריסר מוקדי שידור במדינה ניצבו שני מפקחים טכניים מוכשרים ועתירי ידע, מנהל מחלקת הקוֹל הוותיק מיכה לויירר יבד"ל וסגנו יאיר שרף ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק גיבוי מקצועי וכספי טוטלי להיערכות הטכנולוגית ולפריסת הציוד הרחבה של דן שילון ואלכס גלעדי. הוא לא דיווח ולא יִידָע במאום בשום פרט את הבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי. הוא הרגיש שזאת הפררוגטיבה שלו והוא איננו מחויב לעשות זאת כפי שסיפר לי אז בשיחת התחקיר עמו ב- 2005 במסעדת "סיליה ורביבה" ברמת השרון.טקסט תמונה : יום שלישי תשע בערב – 17 במאי 1977 אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים שרוי בהכנות האחרונות לקראת משדר הטלוויזיה הישיר המסכם את הבחירות לכנסת ה- 9. מפקח הקול והתקשורת יאיר שרף ז"ל מימין עם המגיש חיים יבין (אז בן 45, היום בן 90) טרם שידור התוצאות הסנסציוניות של הבחירות לכנסת ה- 9. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. יוסי צמח ז"ל (משמאל) הפך להיות הבימאי הטוב ביותר בשידור הציבורי. הוא הוביל יחד עם דן שילון ואלכס גלעדי את מבצעי השידור הגדולים בטלוויזיה של הבחירות לכנסת במאי 1977, סיקור ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ובימוי תחרות הזמר האירופית של הארו – וויזיון  (Eurovision Song Contest) בבנייני האומה בירושלים במארס 1979. כאן הוא נראה עם השדר והמנחה יורם רונן ז"ל (מימין). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

                                                           טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. ליל הבחירות לכנסת ה- 9. יוסי צמח ז"ל (מימין) הבימאי הראשי והטוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 ו- 80 במאה הקודמת בהתייעצות עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן בטרם הסיקור הישיר של תוצאות מדגם הטלוויזיה של הבחירות לכנסת ה- 9 באחריות הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סצית' ז"ל. יוסי צמח ז"ל יוצא "להקת התרנגולים" המיתולוגית של נעמי פולני (בה היו חברים גם ליאור ייני ו- הגששים שייקה לוי, גברי בנאי, וישראל "פולי" פוליאקוב ז"ל) היה רב אמן בבימוי טלוויזיה בתחומים שונים של התעשייה ובורג חשוב במערך השידור של ארנון צוקרמן. (באדיבות ארנון צוקרמן . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הצעידו את שידורי הטלוויזיה הציבורית בשנים 1979 – 1974 לתור הזהב שלה. ארנון צוקרמן ראה את עצמו בצדק כמנהיג השידור הציבורי והוא אכן היה כזה. מכיוון שנהנה גם מגיבוי ואמון ללא סייג של שרשרת הפיקוד הכפופה לוֹ בתוך בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשה מנהל חטיבת החדשות דן שילון, מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום, וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, הרשה לעצמו להַצֵר את צעדיו של יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור העורך הראשי של רשות השידור (על פי חוֹק). יִצְחָק לִבְנִי היה הבוס הישיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן אך מנהל הטלוויזיה מנע ממנו מלהתערב בשיקולי ההפקה והעריכה של  הטלוויזיה. יִצְחָק לִבְנִי נבלם ע"י ארנון צוקרמן ונדחק הצידה. המחלוקת הזאת בלטה לעין על רקע ההרמוניה ששרה בתוך חטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. דן שילון ניהל את השידור הישיר המורכב בקפידה רבה ושלח למערכה את טובי אנשיו. על רָם עֶבְרוֹן ז"ל איש אשכולות ומעמודי התווך של החטיבה (שימש גם עורך המגזין "יומן השבוע") הוטלה המשימה לסקר את מפלגת ד"ש המפתיעה. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל דיווח על ניצחונו הסנסציוני של הליכוד וכך רבים אחרים. ליל השידורים הישירים של הבחירוֹת לכנסת בטלוויזיה ביום שלישי – 17 במאי 1977, בהם הביס מנחם בגין ז"ל את שמעון פרס, הייתה הצלחה תוכניתית, טכנולוגית, ולוגיסטית עליה ניצחו דן שילון ואלכס גלעדי. בעקבות תוצאות הבחירות האלה טבע חיים יבין בפתיחת הדיווח הישיר ההוא בעֶשֶר בערב את האמירה רבת המוניטין בעלת שמונה מילים, "גבירותיי ורבותיי על פי תחזית מִדְגָם הטלוויזיה – מהפך".

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. מטה מפלגת ד"ש בבחירות לכנסת ה- 9 . להלן זיהוי היושבים מימין לשמאל : אלי אייל, פרופסור יגאל ידין יו"ר מפלגת ד"ש, שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית רם עברון ז"ל, ואיש לא מזוהה. זיהוי העומדים מאחור משמאל לימין : שמואל תמיר ז"ל, יורם אלסטר, עקיבא נוף, ואיש לא מזוהה. (באדיבות גב' עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה שקרה באותו לילה במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מדהים מבחינה ההיררכיה הניהולית. שרר נֶתֶּק בין מנכ"ל רשות השידור לבין מנהל הטלוויזיה דווקא באחד משיאי השידור בליל הבחירות ההוא. מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמרו על מרחק זה מזה. כשיִצְחָק לִבְנִי ביקש להתארח במפקדת השידור הישיר שהוקמה ב- Control של אולפן א' קם ארנון צוקרמן ממושבו, פינה אותו, והלך לשוחח עם המגיש הראשי חיים יבין. עד כדי כך בלטה היריבות שלהם לעין. הם גם לא ניסו להסתיר את זה. יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הגיעו בנפרד כל אחד בגפו בשעות העֶרֶב של יום שלישי – 17 במאי 1977 לביקור מקצועי במוקֵד הבקרה והשליטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולפן א' בקומת המרתף של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים שָם פעלו דן שילון מנהל חטיבת החדשות ואלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט שהיה המפיק הראשי של המִשְדָר. בדרך כלל מקובל שמנהל הטלוויזיה מתפנה מכל תפקידיו כדי ללווֹת את המנכ"ל הבכיר ממנו בהיררכיה ברשות השידור כשזה מבקר בצמתי העצבים של השידור בבניין הטלוויזיה ברוממה. זה לא קרה הפעם. כשיִצְחָק לִבְנִי התארח בחדר הפיקוד אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן נעדר מהמקום, ולהפך.

טקסט תמונה : 17 במאי 1977. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל מתעדכן לפני תחילת המשדר המפורסם ההוא שהעניק מוניטין עצום למנחם בגין ראש הממשלה הנבחר ולאנשי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראילת הציבורית ארנון צוקרמן נעדר מהתמונה. בגבו למצלמה זהו גבי אוחנה נהגו האישי של מנכ"ל רשות השידור. (באדיבות יצחק לבני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ליל יום שלישי – 17 במאי 1977. דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר" ובטרם הודעתו הסנסציונית של חיים יבין (משמאל) אודות "המהפך" בבחירות לכנסת ישראל ה- 9. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השדר. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין) נמצא כרגיל בעניינים ובסביבה. הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל רוכן מימין על ניירותיו. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני נעדר מהתמונה מפני שאיננו נמצא באזור. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת החדשות דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שלי שניהלתי עמו, וגם בחליפת emails כלהלן : "היחסים בין ארנון צוקרמן לבין יצחק לבני היו רעועים למדי ולא פעם נדרשתי לפַשֵר ביניהם . אלכס גלעדי ואנכי באמת אירחנו אותם בנפרד בחדר הבקרה באותו ליל הבחירות ב- 17 במאי 1977". בשעה עֶשֶר בערב הייתה אמורה להתפרסם תחזית מִדְגַם הטלוויזיה של הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית. זאת הייתה התנסות ראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהפקת קלפי מדגמי, רעיון ויוזמה של דן שילון, בדומה למה שנהגו לעשות זה מכבר בעִתּוֹת בחירות במדינותיהן שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV, ורשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב. המתח בחדר הבקרה ובאולפן השידור היה עצום. כולם היו דרוכים . האווירה ערב הבחירות ההן ב- 17 במאי 1977 הייתה פרדוקסאלית רוויית סתירות. סקרי דעת הקהל ניבאו ניצחון למערך אבל בציבור שררה כבר זמן ארוך אווירת אכזבה ואנטגוניזם מהשלטון הוותיק. מנהל חטיבת החדשות דן שילון זוכר את הפרטים בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…אני זוכר היטב את ליל "המהפך" בבחירות לכנסת ה- 9. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה העברנו את מהלכן בשידור ישיר במשך 12 שעות רצופות, משמונה בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 עד לשמונה בבוקר למחרת. זה היה מבצע מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית ולוגיסטית שתבע מאמץ עילאי מכל עובדי הטלוויזיה. הצבתי את אלכס גלעדי כמפיק ראשי שלי ואת יוסי צמח כבימאי ראשי. בתשע ורבע בערב פלט המחשב את תוצאות מדגם הטלוויזיה. הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית הגיש לי את פלט המחשב עליו הייתה רשומה התוצאה המפתיעה בה המערך מודח מן השלטון ע"י הבוחר בקלפי לראשונה מאז קום המדינה ב- 1948. הראיתי את תוצאת המדגם חסרת התקדים והבלתי צפויה רק לחיים יבין. לידיעתו בלבד. נעלתי את דלתות אולפן השידור ואסרתי על כולם לצאת. לא רציתי שהמידע הסנסציוני ידלוף אך לא הסברתי לאיש מדוע אני סוגר אותן. האולפן היה מוגף. הודעתי כי אשוב בתוך דקות ספורות. עליתי לחדרו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בקומה השלישית והצגתי לוֹ את תוצאות המִדְגָם. רציתי להיוועץ עמו לפני  הפרסום . תגובתו הייתה נרגזת ועצבנית, "דן שילון זה בלתי מתקבל על הדעת. קשקוש מקושקש אחד. זרוק את זה לפח". שאלתי אותו, "ארנון האם זאת הוראה או המלצה ?". "זאת המלצתי", השיב ארנון צוקרמן, והוסיף, "אני ממליץ לא לשָדֵר את התוצאה המופרכת הזאת…".

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תשע וחצי בערב. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת החדשות דן שילון (עומד) ומגיש משדר הבחירות חיים יבין (מימין) מתבוננים בנתוני פלט המחשב המבשר על ניצחון הליכוד בבחירות וכישלון טוטאלי של המערך. נתוני המחשב המבוססים על "מדגם הטלוויזיה" שהרכיב הסטטיסטיקאי ואיש הסקרים ד"ר חנוך סמית (משמאל) התבררו כמדויקים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל חטיבת החדשות דאז דן שילון (אישיות רמת קומה ברמה של מנהיג שידור) מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…מצויד בגיבוי המאולץ של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן נכנסתי לחדרי, התיישבתי ליד מכונת כתיבה שלי, והדפסתי במו ידיי את מכתב ההתפטרות שאותו טמנתי בכיסי למקרה שתוצאת מדגם הקלפי תתברר כשגויה. לא רציתי להטיל על ארנון צוקרמן את האחריות לכישלוני אם אכן יהיה זה כישלון. ירדתי לאולפן והוריתי לחיים יבין לנוע קדימה עם תוצאת המדגם המפתיעה. הייתי משוכנע שתוצאת המדגם של הטלוויזיה בפיקוחו של ד"ר חנות סמית אמיתית ונכונה. למדתי את הנושא ביסודיות חודשים ארוכים לפני ליל הבחירות. נשענתי על הניסיון שרכש פיטר סנואו (Peter Snow) הכתב הפוליטי הבריטי של ITN בישראל. פיטר סנואו סייע לי רבות בהכנת מדגם הטלוויזיה המוצלח והמדויק הזה. עמירם ניר ז"ל שימש מפיק מִדְגָם הטלוויזיה שלנו. סמכתי על עמירם ניר…".

טקסט תמונה : ליל הבחירות לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תיעוד היסטורי. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 45 שנים. הצילום מתעד את אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפני סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל :  ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יבד"ל, דן שילון מנהל חטיבת החדשות יבד"ל, ד"ר חנוך סמית ז"ל מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי ז"ל מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד"ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית. (באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                              

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב (21.55). חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" בשידור ישיר של משדר הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין (משמאל) (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד"ר חנוך סמית מימין. ברקע, טלפניות המשדר הישיר. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התוצאה המרעישה של מִדְגָם הטלוויזיה בראשות ובפיקוחו של חֲנוֹך סְמִית נגדה לחלוטין את תוצאות הסקרים המוקדמים עֶרֶב הבחירות ולכן תפשה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מופתע. כמו רבים גם הוא לא האמין לתוצאה הדרמטית בה מפלגות הליכוד וד"ש הביסו בצורה כל כך נחרצת את מפלגת המערך. זה נראה כ- Flop. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הורה בתחילה לדָן שִילוֹן להשליך את נתוני המִדְגָם לפח. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הרגיש בטוח ולא סמך על תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה שהיה פרויקט ראשוני ועדיין חסר מסורת בתולדות רשות השידור. צריך להדגיש כאן ש- דן שילון הכין היטב את שיעורי הבית שלוֹ. הוא ראה בחֲנוֹך סמית מדען סטטיסטיקה ומתמטיקה ואיש סקרים מהימן ורב ניסיון. הוא האמין בו בכל נפשו. אומנם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן אמר לו דקות אחדות לפני תחילת המִשְדָר הישיר, משהו בסגנון,  "…זאת המלצתי לזרוק את תוצאות המִדְגָם לפַּח…", אך דן שילון דחה ללא כל היסוס את ההמלצה של הבוס שלו ויצא לקרב עם הנתונים הסנסציוניים שסיפק לוֹ ד"ר חנוך סמית. דָן שִילוֹן יבד"ל (בן 80, היום בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 926) מנהיג שידור מיוחד, אמיץ לב, בעל ניסיון, שיקול דעת, ו-היגיון ויכולות ניתוח והסקת מסקנות, ובעל יושרה מוחלטת, לא התייעץ יותר עם איש לאחר השיחה בתשע ורבע בערב עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם לא עם יִצְחָק לִבְנִי ז"ל שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה ו/או נחשב לעורך הראשי שלה. כמו מצביא שִרְיוֹן וותיק פקד על חַיִים יָבִין את הפקודה שכל טנקיסט מכיר אותה היטב, "נוּעַ, נוּעַ, סוֹף". בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, שידר חיים יבין בשידור ישיר בטלוויזיה את שלוש המילים המילה האלמותית, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !".

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977 . אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה 22:00 (עשר בעֶרֶב). ה- floor Manager (מנהל במה) יוסף "פונצי" הדר ז"ל באולפן מונה לחיים יבין ב- Count down את השניות האחרונות לקראת העלייה ל- "אוויר". מימין, הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל בודק שוב ושוב את הנתונים. בשורה השנייה מאחור נראים עמירם ניר ז"ל (משמאל, מוסתר קצת ע"י חיים יבין) ואריה שגיא איש מל"מ (קיצוני מימין). בשורה האחרונה יושבות הטלפניות של משדר הבחירות. כעבור כמה שניות הגה חיים יבין את המשפט האלמותי בן חמש מילים, כלהלן : "גבירותיי ורבותיי ערב טוב – מהפך !" (באדיבות יוסף '"פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרסום תחזית מִדְגָּם הבחירות לכנסת של חנוך סמית בלילה ההוא של יום שלישי – 17 במאי 1977 בשידור ישיר בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה במדינת ישראל והדיוּק הווירטואוזי הִיווּ הצלחה עיתונאית מסחררת וסנסציונית של חטיבת החדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את פרסום ההצלחה המתמטית של המִדְגָּם לאחד האירועים הבלתי נשכחים הדרמטיים ביותר שהתחוללו בחייה של מדינת ישראל. הן השתקפו היטב ב- Prime time לפני מיליוני צופים מבעד למוניטור הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעליו היו אחראיים במשותף שני ברי פלוגתה , יצחק לבני וארנון צוקרמן. אבל דן שילון גנב את המלוכה. הוא היה האיש שנטל אחריות אישית והכריע לבדו ועם מצפונו על שידור תוצאות המדגם כמות שהם. מכיוון שהיה לא רק איש מקצוע (מְעוּלֶה) אלא גם איש מוּסָר ישר והגון, השאיר "אקדח טעון" במשרדו למקרה של "פְלוֹפּ" שבו תוצאות המִדְגַם יכזיבו. הוא כתב מראש עוד באותו ערב את מכתב ההתפטרות שלוֹ מניהול חטיבת החדשות, הכניס אותו לכיס מקטורנו, ועמד להגישו למחרת בבוקר לבוסים שלו במידה ויתברר כי המדגם הכזיב והיה כישלון. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היו שותפים להחלטת החשיפה של דן שילון אך פרטנרים זוטרים. מקרה חסר תקדים בתולדות רשות השידור. יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא זוכר את הדברים בצורה קצת שונה בעת שיחות התחקיר עמי כפי שאמר לי אותם כלהלן :

"…ארנון צוקרמן בא אלי עם הנתונים המדהימים של תוצאות מדגם הטלוויזיה שנעשה ע"י הסטטיסטיקאי חנוך סמית ז"ל, ושאל אותי, "מה עושים עם זה…?". נתתי לו תשובה חיובית. אישרתי לוֹ לפרסם את תוצאות המדגם. נגולה לי אבן גדולה מהלב לאחר שהוברר כי תוצאות המדגם היו מדויקות ביותר…".

דן שילון מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "…לא הייתי נוכח בשיחתו של ארנון צוקרמן עם יצחק לבני שהתרחשה כנראה לאחר שיצאתי מחדרו של מנהל הטלוויזיה. אינני יודע מה נאמר שם. את מכתב ההתפטרות שלי במקרה של "פְלוֹפ" הוצאתי בסופו של דבר מכיסי והשמדתי אותו למחרת לפני ישיבת הבוקר…".

ד"ר חנוך סמית קנה את עולמו באותו ליל שלישי ההוא של 17 במאי 1977. חנוך סמית יליד ארה"ב נחשב לבר סמכה מספר אחת בארץ בסטטיסטיקה וסקרים. הוא היה בקי בתחום ובעל ניסיון ושירת את הטלוויזיה הישראלית בסיקור הבחירות לכנסת ה- 8 ב- 31 בדצמבר 1973. זה היה בראשית כהונתו של ארנון צוקרמן ואז עוד טרם נערך מדגם קלפיות של הטלוויזיה. מנהל החדשות ב- דצמבר 1973 היה מר צבי גיל. ב- 1977 זכר דן שילון את פועלו של ד"ר חנוך סמית ארבע שנים קודם לכן. יחדיו הגו את רעיון המִדְגָם וייבאו אותו ארצה מחברת הטלוויזיה הבריטית ITV וסוכנות הצילום ITN. חַיִים יָבִין אמר "מהפך" אבל הצלחת השידור בליל שלישי – 17 במאי 1977 שייכת ללא כל ספק למנהל החדשות דן שילון, מתכנן ועורך בעל שיעור קומה ולמפיק שלו אלכס גלעדי.

טקסט תמונה : קיץ 1973. זהו מר צבי גיל (בן 94, היום) מי שהיה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית בשנים 1974 – 1971. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1974. זהו מנהל חטיבת החדשות דן שילון (בן 34 בתצלום) מי שהצטיין בארבעת התחומים של תעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כלהלן : תכנון, הפקה, עריכה, ושידור. "משדר הבחירות" של ישראל ב-1973 שהופק ע"י צבי גיל נראה כמשדר לילדים בהשוואה להפקה הווירטואוזית של דן שילון את "משדר הבחירות" של ישראל ב- 1977. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 31 בדצמבר 1973. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. זהו אולפן החדשות של הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים בטרם עידן המדגמים. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי גיל מינה את יאיר אלוני (במרכז) וד"ר חנוך סמית ז"ל להוביל את "משדר הבחירות" ההוא לכנסת ה- 8. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 31 בדצמבר 1973. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. מגיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר אלוני מציג את תחזית תוצאות הבחירות לכנסת ה- 8 על פי המודל הישן כפי שחזה אותן הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה עֶשֶר בערב של יום שלישי – 17 במאי 1979 הכריז חיים יבין עם פתיחת משדר הבחירות הארוך (בן תריסר שעות רצופות שנמשך עד שמונה בבור למחרת) את הכרזתו הבלתי נשכחת, "גבירותיי ורבותיי – מהפך". הסלוגן הזה סִימֵן באופן אירוני למדי את המהפך הפוליטי העתידי שנרקם כעבור שנתיים גם ברשות השידור. כל שלטון המתין לשעת הכושר כדי להפקיד בידי נאמנו את רשות השידור. במובן הזה ממשלת מנחם בגין לא הייתה שונה במאום מ- ממשלות יצחק רבין, גולדה מאיר, ולוי אשכול. היא עשתה זאת אומנם באיחור אך דאגה להציב בראש רשות השידור את היו"ר פרופסור ראובן ירון ז"ל ואת המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל.

ב- 1 באפריל 1979 הודח יִצְחָק לִבְנִי ממִשְרָת המנהל הכללי של רשות השידור ו/או במילים אחרות ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין לא האריכה את כהונתו והיא הסתיימה. הממשלה מינתה תחתיו את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור. לפתע התברר כי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוכשר והמשגשג ארנון צוקרמן אין שום סיכוי. בקיץ 1979 סילק יוסף "טומי" לפיד את ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. משהודח מנהלם הנערץ מצאה השלישייה האמיצה דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי את עצמה במאבק מקצועי ממושך אך חסר סיכוי נגד המדיח. בתוך ההיררכיה הנוקשה ברשות השידור נידון מאבקם נגד יוסף "טומי" לפיד לכישלון. אולי מראש. השלושה לא שידרו על אותו הגל של המנכ"ל החדש. משלא צלח הוויכוח המקצועי בינם לבין יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן 1984 – 1979 שהיה עיתונאי מחונן ב- "מעריב" ופיגורה תקשורתית בעלת עוצמה ומוכשרת בפני עצמה אך מעולם לא ניהל רשת שידור, מצאו עצמם השלושה נוטשים בזה אחר זה את המוסד בעקבות מנהיגם ארנון צוקרמן שסולק הראשון. זאת הייתה טרגדיה מפני ש- דן שילון ואלכס גלעדי (שניהם יבד"ל), ומוטי קירשנבאום ז"ל היו האנשים שבנו את יסודות הבית ועכשיו נטשו אותו. שלושתם היו מוכשרים ועלו לאין שיעור בידע הטלוויזיוני שלהם על המנכ"ל החדש חסר הניסיון אך היו נחותים ממנו בסולם הסמכויות. הטלוויזיה היא מוֹסַד היררכי וכל השלושה הובסו בזה אחר זה במאבקם נגד יוסף "טומי" לפיד ז"ל. לוּלֵא פרשו ממנה נכון היה לטלוויזיה הישראלית הציבורית עתיד מזהיר. עם עזיבתם את שורות הטלוויזיה שהייתה כור מחצבתם נחלש גם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עצמו, אולי מבלי שהיה מודע לכך. בלעדיהם וללא ארנון צוקרמן קטנו סיכוייו להצליח בתפקידו הרָם רָב האחריות ולשַגְשֵג ולהוביל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפסגה.

יִצְחָק לִבְנִי ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979- 1974 זוכר היטב את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן וגם את המנכ"ל שהחליף אותו יוסף "טומי" לפיד ז"ל. כך התנסח בעת שיחות התחקיר עמי שניהלתי עמו בביתו הפרטי ברח' ווינגייט 22 בהרצליה פיתוח ב-יום ראשון ההוא של 23 באוקטובר 2005 (תשס"ו), וכה אמר לי, כלהלן :

"…ביני לבין יוסף "טומי" לפיד לא התנהלה כל חפיפה מקצועית. אני עזבתי והוא בא. אבל את אותו הדבר ניתן לומר על התקופה בה החלפתי את מנכ"ל רשות השידור. זה היה ב- 1 באפריל 1974. איש לא תדרך אותי גם לא שמואל אלמוג עצמו. הוא עזב ולא סייע לי להתאקלם. כולם סמכו על המנהלת הוותיקה של לשכת המנכ"לים לדורותיהם גב' רוחמה איילון. היא הייתה אישה מקצועית, מוכשרת, הגונה וישרה, וגם מסודרת וממושמעת מאוד. רוחמה איילון הייתה החופפת הרשמית והיא זאת שהכניסה את יוסף "טומי" לפיד לתפקידו. כשאני התמניתי למנכ"ל רשות השידור במקומו של שמואל אלמוג לא התנהלה גם כן כל חפיפה מסודרת. שמואל אלמוג עזב ואני נכנסתי. הייתי המנכ"ל הצעיר ביותר בהיסטוריה של רשות השידור, רק בן 39. לא התקיימה שום חפיפה מקצועית ביני לבין המנכ"ל היוצא. רוחמה איילון הייתה החופפת המעשית . היא הכניסה אותי לעניינים ולתפקידי. אני חושב שההצלחה שלי כמנהל תחנת הרדיו של גלי צה"ל בשנים 1974- 1968 הייתה הסיבה העיקרית לפנייתו של שמעון פרס אלי ליטול לידיי את הפיקוד על רשות השידור. ב- 1 באפריל 1974 התמניתי למנכ"ל רשות השידור… מנהל הטלוויזיה היה אז ארנון צוקרמן. היו בינינו מחלוקות רבות אך טובת הטלוויזיה ורשות השידור ניצבו מעל לכל. אני חושב שהייתה בינינו הערכה הדדית. למרות המחלוקות בינינו הייתי אני המנכ"ל שאישר את הארכת כהונתו של ארנון צוקרמן למנהל טלוויזיה בשלוש שנים נוספות 1979- 1976 מפני שחשבתי שהוא ראוי לתפקיד רב האחריות הזה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה בימינו מהפכת שידור ענקית לטובה. בימינו הפקנו את מבצעי השידור הגדולים של בחירות 1977, ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בשליחות השלום שלוֹ בישראל בנובמבר 1977, ותחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision song contest) במארס 1979. וגם את הפקות הספורט הבינלאומיות של כיסוי גביע העולם בכדורגל במערב גרמניה 1974, סיקור משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בסתיו 1974, כיסוי אולימפיאדת מונטריאול בקיץ 1976, וגם כיסוי מונדיאל ארגנטינה 1978. ולא לשכוח ששלחנו לכל המקומות המרוחקים האלה צוותי שידור שלנו. אני הייתה זה שביטל את פסטיבל הזמר האנכרוניסטי ומיסדתי במקומו את תחרות השירים של קדם הארו – וויזיון. הגענו להישגים טלוויזיוניים מפליגים לפני שנות דוֹר. הצלחנו להכניס לטלוויזיה הפקה מקורית כמותית ואיכותית בסדר גודל של כ- % 70 מכלל שידורי הטלוויזיה. הפריצה הגדולה הייתה בהפקה ושידורי החדשות ע"י חטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. היצירה המקורית כללה בתוכה את "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מוטי קירשנבאום, סדרת "עמוד האֵש" בעריכתו של יגאל לוסין, תוכנית הריאיונות האקטואלית "טַנְדוּ" בראשותו של ירון לונדון. הסרתי מלוח השידורים את כל הטלה – נובלות וסילקתי כל מיני סדרות קנויות לא חשובות. בתקופתי שודרה הסדרה "עולם במלחמה" של THAMES הבריטית. וכמובן מבצעי שידורי הספורט הגדולים. כמנכ"ל רשות השידור הייתי שותף לניהול והקצאת משאבים לטובת שידורי מונדיאל מערב גרמניה 1974 אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1976. בימיי נכרתה הברית ההיסטורית עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ההערכה הגדולה שלי למִשדרי הספורט באה לידי ביטוי באישור תקציבים והצבתם בלוח מִשדרי הטלוויזיה…אבל נדמה לי שהמטרה הגדולה שלי כמנכ"ל רשות שידור הושגה משהצלחתי לשמור על עצמאותה. בלמתי וביטלתי לחלוטין את דִבְרוּר צה"ל על ראיונות שלנו עם חייליו וקציניו. הודעתי לממשלה כי תם עידן הדברור הצבאי על האינפורמציה העיתונאית של הטלוויזיה. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הסתיימה. הדברור הצבאי לא נחוץ יותר במדינה חופשית ודמוקרטית. לא שימשתי מנכ"ל מטעם למרות שהייתי מינוי פוליטי של ממשלת גולדה מאיר. פעלתי ברשות השידור כפי שפעלתי בשעתו כמנהל גלי צה"ל מטעם. היו לי וויכוחים רבים עם ישעיהו "שייקה" תדמור, שכיהן בימים ההם סגן קצין חינוך ראשי ושימש גם הבוס הישיר שלי בגלי צה"ל. אני ביקשתי לשָדֵר רדיו אזרחי והוא רצה רדיו שסַר למשמעת הצבא. כך גם ראיתי את תפקידי ברשות השידור. לא הסכמתי בשום אופן לשָדֵר אינפורמציה שהייתה נוחה לצבא. בכך שמרתי על עצמאותה של רשות השידור… ראש הממשלה גולדה מאיר לא אהבה אותי. גם לא יצחק רבין. הם היו מאוכזבים ממני מפני שהייתי עצמאי מידי בתפקידי כמנכ"ל רשות השידור. אפילו שמעון פרס כעס עלי ואמר לי. "יצחק לבני אתה חייב להסכים לדִבְרוּר. אני מאוכזב ממך". שמעון פרס מאוד נפגע ממני. לאחר המהפך בבחירות 1977 ביקש הליכוד להדיח אותי והחליף אותי באיש משלהם. מנחם בגין שהיה דמוקרט גדול התנגד למהלך האנטי ממלכתי הזה, וכך נשארתי בתפקידי עד אפריל 1979. רציתי מאוד להמשיך בכהונה נוספת כמנכ"ל רשות השידור אך הפוליטיקאים מהימין לא רצו. הם ביקשו להציב מישהו משלהם".

טקסט תמונה : שנת 1961. יוסף "טומי" לפיד ז"ל עיתונאי צעיר בן 29  ב- "מעריב" מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. עיתונאי מבריק ואיש חכם שמעולם לא ניהל רשתות טלוויזיה ורדיו עד בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979. יוסף "טומי" לפיד הגיע לרשות השידור ולטלוויזיה לא רק חסר ניסיון אלמנטרי בניהול רשת שידור אלא הביא עִמו גם דעות קדומות.  מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל אמר עליו : "הוא ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע להרכיבה מחדש". (לע"מ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] על פי עדותו האישית של מנכ"ל רשות השידור לשעבר יִצְחָק לִבְנִי.

[2] הטלוויזיה המצרית כמו רשות השידור הישראלית הייתה גם היא חברה מלאה באיגוד השידור האירופי ה- EBU.

נְאוֹרוּת (ד'). פרופסור דן כספי ז"ל היה גם הוא אנטי תזה של יוסף בר-אל ז"ל.

החפצים בלימוד ההיסטוריה אודות ראשית דעיכתה של רשות השידור יכולים למצוא עניין בספרו המעניין של פרופסור דן כספי (אחד מ- ל"ו צדיקים, אינני מפריז), "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". הספר הראוי בן 239 עמודים יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים הוצאה לאור". מלאכת העריכה נעשתה בידי ד"ר לֵאָה צִבְעוֹנִי. פרופסור דן כספי איש רחב אופקים, ידען בעל השכלה תלת ממדית, ואיש אֶמֶת, היה בשעתו ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע (החליף אותו פרופסור עמית שכטר), ושימש בשנים 2003 – 2000 חבר הוועד המנהל של רשות השידור. פרופסור דן כספי הישר באדם היה מבין המעטים בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור שקעקע בגלוי והטיל דופי בפרהסיה בשלטונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. פרופסור דן כספי כותב היטב ומתנסח היטב גם בע"פ. הוא הותיר עלי בשעתו רושם רב כאדם אמיץ בעל יושרה שאיננו חושש להביע את דעתו גם אם היא מנוגדת לדעתם של כל מיני חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור, שפשוט התחנפו וליקקו ליוסף בר-אל כל אחד מטעמו הוא. אין לי מילים אחרות לתאר את אווירת התמיכה הנלוזה והעלובה ההיא שהשתררה בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור בשנים 2005 – 2002, ממנה נהנה המנכ"ל יוסף בר-אל, ו- בהובלת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז מר נחמן שי (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני"). הסֶפֶר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", הוא רָב ערך לא רק בשל קעקוע עידן שלטונו המופרך של יוסף בר-אל שמסתיים בהדחתו וסילוקו מכיסאו הרם, אלא בגלל שפרופסור דן כספי המוכשר והתכליתי עוסק בהרחבה, מפרט, ומשרטט במדויק את דמותה של רשות השידור כדגם של פוליטיזציה למוסדות המדינה. הספר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", כתוב בקפידה, מנוסח היטב, ו- מנומק כהלכה. מומלץ לעיון וקריאה לכל אזרח שמתעניין בקורות מדינת ישראל בכלל ולא רק בהיסטוריה של רשות השידור. פוסט מס' 617 בבלוג יעסוק בהרחבת יתר בפועלו התקשורתי של פרופסור דן כספי במסגרת חברותו בוועד המנהל של רשות השידור כאמור בשנים 2003 – 2000.

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי ז"ל מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ויצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. הסֶפֶר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", הוא רָב ערך לא רק בשל קעקוע עִידָן שלטונו המופרך של יוסף בר-אל שמסתיים בהדחתו וסילוקו מכיסאו הרם ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל, אלא בגלל שפרופסור דן כספי המוכשר והתכליתי עוסק בהרחבה, מפרט, ומשרטט במדויק את דמותה של רשות השידור כדגם של פוליטיזציה למוסדות המדינה. הספר כתוב בקפידה, מנוסח היטב, ו- מנומק כהלכה. מומלץ לעיון וקריאה לכל אזרח שמתעניין בקורות מדינת ישראל בכלל ולא רק בהיסטוריה של רשות השידור.  

טקסט מסמך (2) : שער הכריכה האחורי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. הספר יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. הסֶפֶר, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור", הוא רָב ערך לא רק בשל קעקוע עִידָן שלטונו המופרך של יוסף בר-אל שמסתיים בהדחתו וסילוקו מכיסאו הרם ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל, אלא בגלל שפרופסור דן כספי המוכשר והתכליתי עוסק בהרחבה, מפרט, ומשרטט במדויק את דמותה של רשות השידור כדגם של פוליטיזציה למוסדות המדינה. הספר כתוב בקפידה, מנוסח היטב, ו- מנומק כהלכה. מומלץ לעיון וקריאה לכל אזרח שמתעניין בקורות מדינת ישראל בכלל ולא רק בהיסטוריה של רשות השידור.

עוד כמה מילים שלי לסיום:

ארנון צוקרמן היה לא רק מנהל-מוביל מוצלח ומשגשג של השידור הציבורי בשנים 1979 – 1973. לא רק איש אמין ו-מהימן, ויישר דרך באופן אבסולוטי. לא רק נאמן לשליחותו ולעובדיו. לא רק אדם שיודע להעניק גיבוי לאנשיו. הוא היה מנהיג, מנהל, ומוביל צנוע ועניו נטול לחלוטין יחסי ציבור. הוא מעולם לא רץ להתראיין בעיתונים כדי לספר על גדולתו. הוא לא היה זקוק זקוק ליחסי ציבור, לא להסברה, ולא ל-שיווק. הוא היה אדם יישר גרך ו-כן עד למאוד. זאת הייתה התרשמותי האישית ממנו. הישגיו האיכותיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979 דיברו בעד עצמם. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973, היה מישהו בסדר גודל שנקרא בשפה האנגלית, "(!) The leader of the people". הוא היה באמת כזה. אין פלא ששנות ניהולו של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1979 – 1973 נחשבות גם היום (בעת מחקר וכתיבת פוסט מס' 926) ל –"תור הזהב" של השידור הטלוויזיוני הציבורי לדורותיו (!).

סוף הפוסט מס' 1087. הועלה לאוויר ביום שני – 6 ביוני 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.​