פוסט מס' 1100. היסטוריה טלוויזיונית סבוכה ומורכבת. ברית שידור מיוחדת במינה נרקמה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970. פוסט מס' 1100. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 14 ביולי 2022. (רשימה מס' 1).

פורסם בתאריך 14 ביולי 2022 מאת יואש אלרואי18 ביולי 2022

פוסט מס' 1100 חלק א'. היסטוריה טלוויזיונית סבוכה ומורכבת. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי-14 ביולי 2022.

ברית שידור מיוחדת במינה בעלת ערך טלוויזיוני – עיתונאי רב ערך נרקמה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 ביולי 2022. (חלק א' בפוסט מס' 1100).

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים קפדניות.

הערה 2 : הבלוג איננו נכתב למטרות רווח ו/או למען רייטינג, ו/או לצורך פרסום אישי.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1100 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 14 ביולי של שנת 2022 (רשימה מס' 1 מתוך 3). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 1100. היסטוריה טלוויזיונית סבוכה ומורכבת. הנושא הראשי בפוסט הנוכחי הוא כלהלן : חטיבת הספורט בראשותי ובפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מנצחת ו-מביסה ללא תנאי את אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ובראשם מיילן טנזר בעת השידורים הישירים ההם "ראש בראש" של ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות קבוצת הפאר ההיא של מכבי ת"א, שהתקיימו ונערכו ב- 18 וב- 20 באפריל 2000 בזירת הכדורסל של העיר היוונית סלוניקי. וגם תזכורת : תשובה לטקסט מגוחך ומופרך של מר אביב לביא שהתפרסם אי שם ב- 11 ביוני 2013 באתר האינטרנט Forbes Israel. (רשימה מס' 1 על פי הסדר מתוך 3 הכלולות ב-פוסט מס' 1100). פוסט מס' 1100. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 ביולי 2022.

טקסט תמונה : 2000 – 1999. אנוכי לפני 23 שנים בעת שניצבתי בראש הפיקוד, הניהול, הניווט, והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל שהתקיים ונערך בעיר היוונית סלוניקי ב- 18 וב- 20 באפריל של שנת 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. מייד אח"כ ביוני 2000 ניצבתי בראש הפיקוד, הניהול, הניווט, והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את טורניר הכדורגל Euro 2000 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) שנערכה בקיץ ההוא לפני 22 שנים בשנת 2000 בהולנד ובלגיה. בתומו טסתי לסידני (Sydney) היפה באוסטרליה שם ניצבתי בראש הפיקוד, הניהול, הניווט, והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בספטמבר – אוקטובר בשנת 2000 את אירועי אולימפיאדת סידני 2000. התכנונים וההכנות הטכנולוגיות, הלוגיסטיות, והאנושיות שלי ושל כל המערכת הטלוויזיונית שלנו על כל אגפיה שעוטפת אותי בעת ההפקות ולקראת שידורם הישיר (!) של מפעלי שידור טלוויזיוניים בינלאומיים ארוכים, מורכבים ומסובכים, וממושכים מ- חו"ל מחמש יבשות תבל למען צופי הטלוויזיה במדינת ישראל (כמו אולימפיאדות + מונדיאלים + אליפויות עולם ב-א"ק, שחייה, התעמלות, וכדורסל + אליפויות אירופה באותם הענפים והתחומים הנ"ל) הן כאמור יקרות מאוד, מורכבות מאוד, ומסובכות מאוד – טכנולוגית, לוגיסטית, וגם אֱנושית (!). התכנונים וההכנות הטלוויזיוניות הקפדניות והמדוקדקות האלה לקראת ובטרם השידורים הישירים של אותם אירועי הספורט הבינלאומיים שלי ושל חבריי בכל מגזרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נמתחים על פרקי זמן ו-תקופות שנעות בין שנתיים לשלוש שנים (!). חשיבות גדולה ויתרון ברור בכל האמור לעיל בכל אותן הפקות המורכבות, המסובכות, והממושכות הבינלאומיות הנ"ל האלה בכל חמשת יבשות תבל היו חברותינו המלאה, הפעילה, והאקטיבית באיגוד השידור האירופי ה- EBU (!!). בשנים 1999 ו- 2000 כיהן אורי פורת ז"ל בפעם השנייה בחייו בתפקיד הרם ורב האחריות כ-מנכ"ל רשות השידור. יאיר שטרן יבד"ל אדם מוכשר, איש מקצוע הגון, איש של מוּסָר, ו-מנהל יישר דרך נשא מזה 7 שנים מאז 1993 בעוֹל הכבד רב האחריות של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הכרתי מעטים כמותו בתעשיית הטלוויזיה התחרותית והאמביציוזית – בארץ וגם בעולם. יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993 חונן באישיות נדירה (!). אהבתי אותו והערכתי אותו עד למאוד. רפיק חלבי יבד"ל היה בימים ההם מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חלפו מאז 22 שנים אולם שלושת האישים הנ"ל האלה נותרו בלתי נשכחים עבורי. לעַד. רווינו ניצחונות וסבלנו הפסדים גם בתקופות הניהול שלהם את השידור הטלוויזיוני הציבורי על על אגפיו. אף על פי כן הם נותרו בלתי נשכחים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1100. היסטוריה טלוויזיונית סבוכה ומורכבת. הנושא הראשי בפוסט הנוכחי : חטיבת הספורט בהנהגתי וב-פיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא מנצחת ו-מביסה ללא תנאי את אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בראשות מיילן טנזר בעת השידורים הישירים ההם "ראש בראש" את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל ב- 18 וב- 20 באפריל 2000 שהתקיימו ונערכו בעיר היוונית סלוניקי. וגם תזכורת : תשובה לטקסט מגוחך ומופרך של מר אביב לביא שהתפרסם אי שם ב- 11 ביוני 2013 באתר האינטרנט Forbes Israel. (רשימה מס' 1 מתוך 3 המרכיבים על פי הסדר את פוסט מס' 1100). פוסט מס' 1100. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 ביולי 2022.

חלק מפרק מס' 6 בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (רבבה) עמודים הקרוי, "הקשר הסימביוטי", שמספר מדוע צעד השידור הציבורי ההוא שלוב זרוע עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל במשך 37 שנים 2007 – 1970. (רשימה מס' 1 מתוך 3).

6. 1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסה שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים ואת ערוץ 2 המסחרי, את שניהם ביחד וכל אחד לחוד, בקרב השידורים "ראש בראש" של ה- Final four האירופי בכדורסל בחודש אפריל 2000 בסָלוֹנִיקִי. (רשימה מס' 1 מתוך 3).

6. 2. מרבית צרכני הטלוויזיה בעולם (וגם בארץ) לא מכירים את מבנה תעשיית הטלוויזיה מבפנים ולא מבינים כי המדיה האלקטרונית הזאת מופעלת ע"י שני ווקטורים מרכזיים : ממון וטכנולוגיה. המפיקים, העורכים, הטכנאים, השַדָּרִים, והמגישים בטלוויזיה – חשובים. הממון והטכנולוגיה חשובים מהם. ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 נכפה על חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאבק טלוויזיוני תחרותי "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שעסק באותם ארבעת השידורים הישירים ההם של טורניר ה- Final four האירופי ההוא בכדורסל בהשתתפות אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א. השתתפותה של מכבי ת"א ונטילת חלק בו לראשונה מזה תשע שנים ב-טורניר ה- Final four של הכדורסל האירופי ב-18 וב-20 באפריל של שנת 2000 בעיר הנמל היוונית סלוניקי, עורר עניין רב בציבור הספורטיבי במדינת ישראל, אולם לא רק בגלל תחרויות הכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א שנערכו בסלוניקי 2000, אלא גם ואולי יותר בשל ההתמודדות הטלוויזיונית התחרותית חסרת התקדים בין חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ובראשו מיין טנזר, כש-שני גופי השידור הללו, אנחנו והם, משדרים ישיר מסלוניקי למדינת ישראל "ראש בראש" את אותם אירועי הכדורסל ההם שהתרחשו כאמור בזירת הספורט של עיר הנמל היוונית סלוניקי. היה מדובר אז לפני 22 שנים בסוג של תחרות טלוויזיונית יוקרתית חסרת תקדים במדינת ישראל על ליבותיהם ועיניהם של צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. אנוכי מאוד לא אהבתי את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ואת המוביל שלו מר מיילן טנזר. אנוכי יודע שמאידך גם הם גם מאוד לא אהבו אותי כמי שהוביל אז את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התפתח קרב טלוויזיוני יוקרתי ביני לבֵינם. מעולם לא קרה עד אז בתולדות מדינת ישראל ששתי רשתות טלוויזיה במדינת ישראל משדרות במקביל ישיר את אותו האירוע הספורטיבי, אני מדגיש "ספורטיבי" (!), ו-מתחרות זו נגד זאת, על כיבוש מאגר הרייטינג ו-לבבות צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. העלילה הזאת התרחשה כאמור באותם ערבי שלישי וחמישי בשבוע ההוא של 18 ו-20 בחודש אפריל של אותה שנת 2000 ההיא. אנשי המיקרופון שלי בסלוניקי 2000 היו השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל והשדר המשני אורי לוי יבד"ל ושני הפרשנים אלי סהר יבד"ל ו-רלף קליין ז"ל. צוות השידור שלהם של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים היה מורכב מ-השדר המוביל יורם ארבל והפרשן שלו עופר שלח. הבנתי מהמדליפים שסיסמת אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים באותה העת של ההתמודדות הטלוויזיונית ההיא ראש בראש בסלוניקי 2000 נגדנו הייתה, כלהלן : "…ניצחון שלנו ברייטינג בדו קרב הטלוויזיוני היוקרתי הזה "ראש בראש" בסלוניקי 2000 על יואש אלרואי הזקן והסַב ועל ציוותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, חשוב יותר מזכייתה של מכבי ת"א בתואר הנכסף של אלופת אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל…(!)". העיתונות הכתובה התערבה בנעשה בסלוניקי 2000 וליבתה את אש הקרב הטלוויזיוני בין שני היריבים. המדינה הייתה לפתע כמרקחה.

חלפו מאז כבר יותר מ- 22 שנים. לכן אין זה עוד סוד כי ללא ובלעדי סיועה הכלכלי המסיבי של חברת "פלא פון" ההיא בראשות יו"ר הדירקטוריון שלה יעקב "קובי" בן גור ההוא איש יקר לי ובלתי נשכח עבורי באותם שני התאריכים ההם של יום שלישי – 18 באפריל 2000 ויום חמישי – 20 באפריל 2000, לא היינו יכולים אנשיי ואנוכי להביס בצורה כה מוחצת ו-מכרעת שוק על ירך מכל היבט, ובראש וראשונה מזווית ההתבוננות ב-כמויות מדידת הרייטינג והמדרוג – את אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ההוא ובראשם מיילן טנזר. הימים ובלילות ההם בטרם שריקת הפתיחה לתחילת ה- Final four ההוא של סלוניקי 2000 ביום שלישי של 18 באפריל 2000 היו רוויי מתח. לא הצלחתי להירדם בלילות. מזה שנתיים מאז 1998 החלטנו רעייתי ואנוכי להתנתק מירושלים בה גרנו במשך חצי יובל של שנים. היגרנו לרמת גן. באותם הלילות ההם כלל לא חזרתי הביתה בשל השעות המאוחרות. נשארתי ללון במלון ירולמי ששכרה עבורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא אהבתי את היריב שניצב מולי מיילן טנזר. ו-יותר "מ-לא אהבתי", לא הערכתי ב-מִיל (!) את סמנכ"ל הכספים ההוא של רשות השידור מוטי לוי. היה מדובר באיש אפור ולא מוכשר. אפוא הוא והיכן קודמו בתפקיד יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים המוכשר הקודם ההוא שעזב את רשות השידור ו-חבר לקבוצת הטלוויזיה "רשת" בראשות דן שילון, אחת משלוש הזכייניות שהרכיבו את ערוץ 2 המסחרי יחדיו עם קבוצת "קשת" (בראשות אלכס גלעדי ז"ל) וקבוצת "טלעד" (בראשות עוזי פלד יבד"ל). אך בל אקדים את המאוחר. (רשימה מס' 1 מתוך 3 רשימות המרכיבות את פוסט 1100).

ציטוט : "מוטב למות על רגליך מאשר לחיות על ברכיך". (דולורס לברון).

ציטוט : "יש לעקוֹב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי האויב". (ליאון טרוצקי).

כך חשתי, הרגשתי, ופעלתי כאיש טלוויזיה תחרותי ומוביל, מתכנן, יוזם, ומנהיג של שידורי הספורט בארץ ובעולם, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז, על פי שתי הגדרותיהם המדויקות ההן הנ"ל של דולורס לברון ו-ליאון טרוצקי. אנוכי שונא להפסיד. הפסדים טלוויזיוניים שלנו הרגו אותי. ניצחונות טלוויזיוניים של חטיבת הספורט ההיא בראשותי רוממו אותי, השיבו לי את מולקולות החמצן שאבדו, והחזירו אותי לחיים. זאת איננה פרזה ולא מליצה, אלא האמת. אלה היו חיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא.

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. תיעוד מהימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב לפני 34 שנים. אנוכי (משמאל) יחדיו עם מפקח הקול והתקשורת יוסי ששון (אחד מהטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתחום) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון האולימפי בסיאול בירת דרום קוריאה. אנחנו בודקים את ההתקנות (של חברת SORTO) ומוודאים את הביצוע של קווי התקשורת ה- 4w הפרוסים בין העמדה באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול לבין האולפן בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היסטוריה סבוכה. הקדמה קצרה (רשימה מס' 1 מתוך 3).

לפני כמה ימים שלח לי אחד מקוראי הבלוג הנבונים לעיון רשימה של מר אביב לביב שהתפרסמה בעיתון האינטרנטי "Forbes Israel" תחת הכותרת "הפרטה ? הלאמה ? זה לא משנה – בישראל אתם מפסידים מכל הכיוונים". המאמר תוקף את רשות השידור של 2013 באמצעות טקסט מופרך ועובדות חסרות שחר שנוגעות לתחרות הטלוויזיונית שנערכה "ראש בראש" בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בתאריכם ההם של 18 ו- 20 באפריל 2000 בעת השידורים הישירים של תחרויות ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי/יוון 2000. כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניהלתי, הפקתי, ניווטתי, וערכתי אז את השידורים הישירים התחרותיים נגד ערוץ 5 שבראשו עמד מיילן טנזר. התחרות הטלוויזיונית ההיא בין שני ערוצי טלוויזיה ישראליים התנהלה לפני 13 שנים אולם אני זוכר כל פרט ממנה, דווקא משום שהייתה מורכבת ומסובכת מאוד ללא נשוא. בשידורים הישירים ההם הבסנו קליל את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהיה Favorite (מטעם העיתונות הכתובה) בהתמודדות המדוברת. הטלנו אותו לקרשים. ב- 18 באפריל 2000 צברו השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רייטינג של % 27.3 מול % 7.6 של ערוץ 5. ביום חמישי צברנו % 30.1 מול % 5.3 של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. בארץ השתררה תדהמה כללית. האנשים והעיתונות (לקחה צד לטובת ערוץ 5) לא הבינו כיצד ערוץ 1 הוותיק והמסורבל עם יואש אלרואי הזָקֵן והסָב מביס את מיילן טנזר הצעיר והדינמי מערוץ 5 באופן כה טוטאלי. אני זוכר שביום רביעי בבוקר – 19 באפריל 2000, תשע – עשר שעות מתום ההתמודדות הראשונה (בליל שלישי – 18 באפריל 2000) צִלְצֵל אלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מלשכתו בקומה השלישית של הבניין כשהוא זועק לטלפון מופתע ונרעש : "…יואש אלרואי ניצחת את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים…". זה היה כאמור בתום יום השידורים הישירים הראשון. המתין לנו סֶבֶב נוסף למחרת ביום חמישי – 20 באפריל 2000. אנוכי דווקא לא הייתי מופתע וגם לא נרעש. נותרתי Cool והשבתי לו ליאיר שטרן ב- "קוּלִיוּת" : "…יאיר שטרן תירגע. אתמול הרגנו אותם – מחר נקבור אותם…(!)". ואומנם כך היה (!) קראתי את המאמר המופרך של מר אביב לביא ב- Forbes Israel והחלטתי להגן על אגפיי ועל אגפיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותם ימי המאבק ההם נגד ערוץ 5 בכבלים בחודש אפריל של שנת 2000 בסלוניקי.

זהו חלק מטקסט המאמר של מר אביב לביא כפי שהתפרסם ב- Forbes Israel לפני ימים אחדים שהניע אותי להשיב לו :

"את ליל הסדר תש״ס עשיתי בסלוניקי. נמניתי אז על צוות פרשני ערוץ הספורט, ובאביב של שנת 2000 נשלחנו לשדר מיוון את הפיינל פור האירופי בכדורסל, שהסתיים בגמר בלתי נשכח בין מכבי תל אביב לעודד קטש ופאנאתינאיקוס (קטש ניצח). במקביל למאבק האדיר במגרש התחולל קרב חזיתי גם בעמדות השידור, כשמולנו התייצב הצוות הוותיק של ערוץ 1. אני לא זוכר מה היו הנסיבות שגרמו לכך שבאותה שנה המשחק שודר בשני ערוצים במקביל; אבל אני זוכר היטב עם אילו מסקנות חזרתי מסלוניקי. המסקנות העגומות נגעו לפער המכאיב שבין ההתנהלות של ארגון שידור ציבורי לזה הפרטי. אני לא מדבר על השדרים והפרשנים. ערוץ 1 שלח אל המסך צוות ראוי ביותר – מאיר איינשטיין ורלף קליין המיתולוגי. אני מתכוון לתרבות הארגונית, למחויבות להקפיד על כל פרט ולהפיק את התוצר האיכותי ביותר. אם תרצו, הכל התנקז לתמונה אחת, שהתרחשה בעמדת השידור בטרם העלייה לאוויר. כשעתיים לפני תחילת השידור הגענו לעמדה שמוקמה במעלה היציע. העמדה של המתחרים מערוץ 1 הייתה צמודה אלינו. את השעתיים הקרובות העבירו אנשי ההפקה, הטכנאים והצלמים של ערוץ הספורט בעבודת נמלים, כדי לייצר רקע ויזואלי מרשים ככל הניתן לפתיחת השידור, כזה שיהלום את הדקות שמכינות את הצופים לאירוע הפסגה של הכדורסל ביבשת. הם התקינו בעורפה של עמדת השידור לוחות אסתטיים עם הלוגו של הערוץ, והורו לנו, השדרים, לעמוד כך שהצופים יראו אותנו על רקע האולם היפהפה והיציעים הגועשים. כל פריים תוכנן בקפדנות, כל זווית חושבה בדייקנות. בעוד אנשינו מתרוצצים, הצצתי למתרחש בעמדה השכנה של ערוץ 1. ובכן, דבר לא התרחש שם. לא תפאורה, לא זוויות צילום. דקות ספורות לפני שעת השין הגיעו האנשים הטכניים, חיברו כמה כבלים ובדקו שהמיקרופון עובד. מה שהצופים ראו בתחילת השידור בערוץ הממלכתי זה שדר ופרשן שיושבים בעמדה כעורה, על רקע הבטון האפור של היציע ועשרות חוטים וכבלים משתלשלים. ככה לא בונים תמונה .באותן דקות נפל אצלי האסימון (אז עוד היו אסימונים): רשות השידור היא מקרה אבוד. כן, כבר לפני 13 שנה התחולל הוויכוח מה צריך לעשות איתה, האם כדאי להשקיע ולשפר את הקיים או שמא כדי לקבל שידור ציבורי ראוי, צריך לסגור אותו ולפתוח מחדש. וכבר אז הייתה האגרה אויבת העם ותדלקה את האיבה לרשות".

זהו סיפור העלילה המורכבת והמסובכת של מסכת השידורים הישירים של שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, ואשר התבצעו "ראש בראש" ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול ערוץ 5 בכבלים. הוכרחתי לספר את העלילה הזאת (בשני פוסטים) לפרטיה השונים שהתרחשה לפני יותר מ- 13 שנים, כדי לסתור את הטקסט המגוחך והמופרך שכתב מר אביב לביא ב- Forbes Israel.

זאת פרשה טלוויזיונית מורכבת ומסובכת, יקרה ויוקרתית, שהתפרשה על פני שלושה שבועות – והתרחשה לפני יותר מ- 13 שנה באפריל 2000 בעיר הנמל היוונית סלוניקי. אף על פי כן אני זוכר כל פרט ופרט ממנה מפני ששיחקתי בפרשה ההיא שהרעידה את אמות הסיפים של תעשיית הטלוויזיה בישראל תפקיד ראשי בקִדמת הבמה. כדי לסתור את דבריו המגוחכים והמופרכים של מר אביב לביא יש להפנות מבט לאחור לעבר ההיסטוריה הדרמטית שהחלה לקרום עור וגידים בליל חמישי – 30 במארס 2000. בליל חמישי של 30 בחודש מארס 2000 נוצר מצב טלוויזיוני אבסורדי לאחר הניצחון של אלופת ישראל בכדורסל קבוצת הפאר של מכבי ת"א על אלופת איטליה פָּאף בולוניה במשחק השלישי והמכריע בהיכל הספורט ביד אליהו בתוצאה 63:79 (על הזכות להעפיל לטורניר "ארבע הגדולות" שאמור להיפתח ב- 18 באפריל 2000 בעיר הנמל היוונית סלוניקי), התמודדות שהועברה בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הניצחון הזה הבטיח את העפלתה של מכבי ת"א לראשונה מזה תשע שנים ל- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי באפריל 2000. האבסורד היה נעוץ בשאלת זכויות השידורים. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שידרנו ישיר ובלעדית את כל 23 משחקי מכבי ת"א בבית ובחוץ עד לשלב הגמר של ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000, אך נשללה מאתנו בפעם הראשונה מזה שלושים שנה הזכות לשדר את מכבי ת"א במשחקי טורניר הגמר עצמו . זאת מפני שזכויות השידורים של מפעל ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 היו של ערוץ 5 בכבלים (אגב , גם אלה של אליפות אירופה בכדורסל ואליפות העולם בכדורסל). השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בעונה הרגילה בערבי חמישי בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בעונת 2000- 1999 (בהיכל הספורט ביד אליהו ובחו"ל) יצרו מחדש עניין רָב ושברו את כל שיאי הרייטינג בעונה רגילה. עוֹדֵד קָטָש הנפלא אומנם כבר לא שיחק בקבוצה (עבר למועדון היווני העשיר פאנאתאנאייקוס) אך המועדון גייס לשורותיו שני שחקני חיזוק מצטיינים מארה"ב נאט האפמן שחקן ציר ענק שגובהו 2.12 מ' ואת הרכז אריאל מקדונלד (1.90 מ'). יחד עם שחקנים מצטיינים אחרים כמו דוֹרוֹן שֶפֶר, נָדָב הֶנֶפֶלְד, מַרְק בּרִיסְקֶר, דֶרִיק שָארְפּ, ואחרים הצליח פּינִי גֵרְשוֹן לייצב את שורות הקבוצה ולהצעיד את מכבי ת"א לעבר הפסגה. זה היה מדהים. דווקא ללא שחקנה הווירטואוזי עוֹדֵד קָטָש הצליחה מכבי ת"א לנצח ולהעפיל בפעם הראשונה מזה עשור לגמר הכדורסל האירופי. קרי : ה- Final four של סלוניקי חודש אפריל 2000. מכבי ת"א והשידורים הישירים שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 2000 – 1999 הגיעו יחדיו לשיאם בשלושת המפגשים הקובעים נגד הקבוצה האיטלקית פָּאף בּוֹלוֹנְיָה בסופו של חודש מארס 2000. בשלב ההצלבה השנייה של המִפְעָל היה למכבי ת"א את יתרון הביתיות נגד פָּאף בּוֹלוֹנְיָה. היתרון לא נוּצל במשחק הבית הראשון ביד אליהו ביום שלישי – 21 במארס 2000. מכבי ת"א הפסידה. היא הייתה זקוקה לנֵס וגם לתיאום מרבי ויכולת מופלגת של כל שחקניה ומאמנה פיני גרשון במשחק הגומלין כעבור ארבעים ושמונה שעות ב- בולוניה. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היינו שם ב- 21 במארס 2000. למרות הפסד מכבי ת"א זכה השידור הישיר של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לרייטינג ממוצע טוב של % 23.82.

מכבי ת"א ניצחה במשחק הגומלין בבּוֹלוֹנְיָה ביום חמישי – 23 במרס 2000, והשידור הישיר מבולוניה צבר רייטינג ממוצע של % 28.15. שיאו של השידור הישיר מבולוניה חצה בעֶשֶר ושלושים בערב את גבול % 30.0 ועמד על סך של % 30.2. במשחק השלישי והמכריע בבחינת "להיות או לחדול" שנערך כעבור שבוע שוב בזירה הביתית של מכבי ת"א ביום חמישי – 30 במרס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו, הביסה אלופת ישראל את בולוניה בתוצאה 63:79 ועלתה לתחרויות "ארבע הגדולות" המכונה טורניר ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000. הבאנו להיכל ביד אליהו את ניידת השידור הגדולה שלנו על עשרת מצלמותיה ושֵש יחידות הילוכים חוזרים שלה. יותר מ- 70 אנשים השתתפו בשידור הישיר השלישי והמכריע שגרף רייטינג ממוצע מזהיר של % 33.38. מאיר איינשטיין והפרשן אֵלִי סַהַר שידרו ישיר את המשחק יחדיו עם צוות השידור השני שמיקמתי בצפון ההיכל וכלל את השַדָּר אורי לוי והפרשן רלף קליין ז"ל. אמנון אוסמן היה הבימאי ושָשִי אֶפְרָתָּי שימש המפיק שלי בניידת ה- "וֶורֶד" שהתמקמה ליד שער מס' 6 בהיכל הספורט ביד אליהו. שניהם זכורים לטוב (!). ניהלתי את השידור כרגיל מעמדת השידור שלנו הממוקמת על זירת הפרקט ליד קו האורך המזרחי של המגרש בהיכל הספורט ביד אליהו. עם תחילת המחצית השנייה בעֶשֶר בעֶרֶב, הגיע השידור הישיר לשיא רייטינג חדש חסר תקדים של % 36.40, ובעֶשֶר ורֶבַע בערב לקראת סיומו של המשחק המותח העפיל הרייטינג לצמרת חסרת תקדים בשידור כדורסל אירופי כלשהו בעונתו הרגילה בהיכל לעוד שיא חדש של % 39.60. אלו לא היו עדיין שידורי ה- Final Four. אלה היו המשחקים שקדמו לוֹ אולם הרייטינג הפנטסטי שצברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הרעיד את אמות הסִיפִּים של כל תעשיית הטלוויזיה בארץ.

טקסט מסמך : יום שלישי – 21 במארס 2000. מפת המדרוג של השידור הישיר הראשון מהיכל הספורט ביד אליהו של משחק ההצלבה הראשון בין אלופת ישראל מכבי ת"א לבין אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 23 במארס 2000. מפת המדרוג של השידור הישיר השני מבולוניה של משחק ההצלבה השני בין אלופת ישראל מכבי ת"א לבין אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 30 במארס 2000. מפת המדרוג של השידור הישיר השלישי מהיכל הספורט ביד אליהו של משחק ההצלבה השלישי והמכריע בין אלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א ההיא לבין אלופת איטליה "פאף בולוניה" על הזכות להעפיל ל-שלב תחרויות ה-Final four האירופי, שנועד להיערך ולהתקיים ב-18 וב-20 באפריל של שנת 2000 בזירת הכדורסל של העיר היוונית סלוניקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תקופה שבה פיני גרשון סירב להתראיין בתום המשחקים אצל מאיר איינשטיין ז"ל ואלי סהר יבד"לבטענה שאינם מבינים את נושא הכדורסל שהם משדרים לציבור צופי הטלוויזיה בארץ . בתגובה העניש אותו מאיר איינשטיין וכינה אותו בשידורים הישירים "פִּנְחַס" במקום "פִּינִי". בתום הניצחון 63:79 על פאף בולוניה נדרשתי בעצמי להוביל את פיני גרשון לעמדת השידור ולהשלים בין שני הניצים. אחריו התראיין עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א. התרכובת הטלוויזיונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוכיחה את עצמה נוצרה כימיה. באותו שבוע ההוא סתמנו את הפה למתנגדינו, מתחרינו, ויריבינו הקנאים בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כאלה לא היו חסרים שם) וגם את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ואת כל ערוצי השידור האחרים בארץ. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה באותו ערב של יום חמישי – 30 במרס 2000, לבדה ובכל עוצמתה בפסגת פירמידת השידורים במדינת ישראל. שום תוכנית טלוויזיה מתחרה (גם לא בתחומי הבידור), לא איימה על השגשוג וההצלחה המשותפים של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומועדון הפאר של מכבי ת"א.

השידור הישיר של "טקס בחירת מלכת היופי" של חברת רשת צבר % 27.2, התוכנית "שֶמֶש" של חברת "קשת" בערוץ 2 השיגה רייטינג של % 25.3, התוכנית "בשִידוּר חוֹקֵר" של רפי גינת ב- "רֶשֶת" קיבל % 23.4, תוכניתו של רפי רשף בקשת הגיעה למאזן של % 22.4, תוכנית "הראשון בבידור" של דודו טופז צברה % 22.2, תוכנית "המיליונר" בהגשתו והנחייתו של הבדרן – שַדְּרָן הספורט יוֹרָם אָרְבֵּל ברשת נשרכה מאחור עם % 20.4, יחד עם תוכנית קולגה "מִשְעָל חַם" של נִסִים מִשְעָל (גם כן ברשת) עם מדרוג של % 20.1. בקיצור כמות הרייטינג המדהימה שצברו השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחקי מכבי ת"א בעונת 2000 – 1999 פגעה קשות ביוקרת ערוץ 2 המסחרי, וגם בכיס שלו.

עכשיו מש-תם בהיכל הספורט ביד אליהו המשחק השלישי והמכריע מכבי ת"א – בולוניה 63:79 ניצבה לידי ובסמוך לניידת השידור שלנו (קרוב לשער 6 בהיכל הספורט ביד אליהו) בשעה אחת עשרה ורבע בלילה, כל צמרת ההנהגה של רשות השידור ההיא ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא, המנכ"ל אורי פורת ז"ל, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו"ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי, מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רָפִיק חַלָבִּי, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן – נתפשו כשהם כולם נבוכים, חפויי ראש, מבולבלים, ומאוכזבים . כולם נועצים בי מבטים מבוהלים, מודאגים וממלמלים לעצמם, "…מה יהיה ? הרי ה- Final Four איננו שלנו ! איך קרה כדבר הזה ? מה יגיד עלינו הציבור הענק שאוהד את שידורי מכבי ת"א אם לא נשדר את ה- Final four…?". תמונה עגומה בלתי נשכחת וסבוכה. חשכה ירדה על ההיכל וגם על ניידת השידור והפיצה אווירת נכאים. רבבת הצופים כבר הסתלקה מזמן מההיכל. כמה כוכבים נצנצו ברקיע ושקט קריר ואביבי השתרר סביבנו. זאת הייתה תקופה שבה האנשים ההם בעמדת הפיקוד וההובלה של השידור הציבורי ההוא, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב (אישיות חכמה, רצינית, יסודית, ו-כֵנָה) וחבר הוועד המנהל אַלוֹן אַלְרוֹאִי הקדורניים, כבר החלו במאמץ משולב, מתואם, וסודי להדיח את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו, ומקביל באותו מהלך לסלק מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את יאיר שטרן (אישיות בלתי נשכחת ומנהיג שידור בלתי נשכח יישר דרך, כֵּן, אמיץ, ואדם של כבוד ואמת). באשר ליאיר שטרן הם לא היו צריכים להתאמץ יתר על המידה מפני שכהונתו הגיעה לסיומה ממילא. בקיץ 1999 הסתיימה כחוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל שלמד להכיר אותו את יאיר שטרן מאז חודש מאי 1998, השכיל גם לאהוב אותו, להעריכו, ולהוקירו. הוא שינה לחלוטין לטובה את דעתו על יאיר שטרן וגם את חוות דעתו אודות מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי. דעה סוּפֶּר שְלִילִית אותה גיבש אורי פורת אודות שניהם ממש בתחילת ובראשית תקופת כהונתו ה- 2 כ-מנכ"ל רשות השידור ב-חודש מאי של שנת 1998 הפכה לסוּפֶּר פּוֹזִיטִיבִית בחלוף כמעט שנתיים ימים במארס 2000 מאז מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בפעם השנייה בקריירה העיתונאית שלו. אורי פורת העריך, אהב, וסמך בסופו של דבר על שיקול דעתם של שניהם (!).

מוצ"ש-9 במאי 1998. הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 הופכת למכשיר פוליטי. תקרית טלוויזיונית-עיתונאית ראשונה, חמורה, ומביכה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (פרי מינוי שלו בפעם השנייה ב-1 באפריל 1998 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום בשנים 1998-1993 ואשר סיים עכשיו את תפקידו) לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1, דאז יאיר שטרן.

הימים ההם של מוצ"ש – 9 מאי 1998 תאריך זכייתה של קבוצת בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל היו כזכור ימי הקָלֶטֶת הַלוֹהֶטֶת שהפיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשתיעדה את חגיגות האליפות של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים בכיכר סַפְרָא בירושלים. באותו המקום של כיכר סַפְרָא ליד עיריית ירושלים הייתה נוכחת ניידת השידור ה- "וֶורֶד" על ציוותה אך משום מה לא נכלל בציוותה שדר – עיתונאי. הניידת הגדולה על ציוותה הגדול נשלחה ע"י יוֹסֵף בַּר- אֵל ז"ל (מנהל ערוץ 33 הנידח של רשות השידור) והוצבה בכִיכָּר סַפְרָא כדי להקליט למען ערוץ 33 את אירועי הבידור, השמחה, והשירה שארגנו אוהדי בית"ר ירושלים בראשות הזמר המקצועי חיים משה, כאמור לכבוד זכיית קבוצתם היקרה להם באותה אליפות המדינה בכדורגל ו-באותו מוצ"ש ההוא של 9 במאי 1998. באקראי לחלוטין ובהפתעה מוחלטת התגלגל לידי הבימאי נתן מנספלד מאולפני הרצליה והמצלמות שלו תפוח אדמה גזעני לוהט בדמות אוהדים קנאים וקיצוניים שהתקבצו והתגודדו בכיכר כשהם זועקים שוב ושוב בגרון ניחר, "…מוות לערבים …מוות לערבים…". אך לא היה מי שיטפל באירוע הגזעני כי כאמור, מראש לא הופקד שום שדר – עיתונאי בניידת כדי לסקר את המחזה מעבר לכוונת הבידור ההתחלתית שלו, ואשר בגללו נשלחה הניידת למקום. בימאי הניידת היה כאמור נתן מנספלד. המצלמות של ניידת ה- "וֶורֶד" הראו וחשפו במהלך החגיגות את ראש הממשלה מר בנימין "ביבי" נתניהו שהגיע לכיכר ספרא כדי לגזור קופון פוליטי כשהוא ניצב סמוך ולצִדוֹ של ראש העירייה מר אהוד אולמרט בקדמת בניין העירייה בירושלים. אהוד אולמרט נטל לידיו את מיקרופון האפקטים המיותם שהיה תלוי על המעקה, הציג את ראש הממשלה, והעביר לידו את המיקרופון. בנימין נתניהו יודע לדבר ולהתסיס וגם לברך. ובאמת בעוד ראש הממשלה מברך את בית"ר ירושלים על זכייתה באליפות המדינה בכדורגל, החל ה סערת רוחות רבתי וההמון החל לזעוק, "מוות לערבים… מוות לערבים…" מבלי שבנימין נתניהו מהסה אותם. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת האשים אשמת שווא את עורכי החדשות של "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן כי כאילו בישלו וערכו את הקלטת, ושינו את מהלך האירועים בשעה שהצמידו את זעקות אוהדי בית"ר ירושלים "מוות לערבים" לנאום ראש הממשלה לאחר שזה כבר עזב את השטח. במעשה הנפל הזה כעורך ראשי של רשות השידור הפגין נאמנות לראש הממשלה ביבי נתניהו האיש שמינה אותו חודש קודם לכן באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור, אך לא אמר את האמת. יאיר שטרן ורפיק חלבי העניקו גיבוי אוטומטי לשני העורכים שלהם אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. מייד נוצרה התנגשות בין קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ"ל החדש שרצה לרצות את שולחיו. אורי פורת ביקש לערוף את ראשם של שני מתנגדיו. רק התמנה לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור וכבר יש לו בלגן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בקיץ 1998 ביקר אותי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בפאריס בעת מבצע השידורים הישירים של מונדיאל צרפת 1998, ולא הפסיק לסנן לעברי מבין שיניו, "…יאיר שטרן ורפיק חלבי מפוטרים…הם רק לא יודעים את זה…". בינתיים גוועה הפרשה ואורי פורת שלא היה טיפש הפך לאוהבו (ומעריכו) של יאיר שטרן. הוא ראה בו איש נאמן לשידור הציבורי ובעל יושרה. המנכ"ל החליט להאריך את כהונתו של יאיר שטרן בשנה אחת למרות אופוזיציה מָרָה שהובילו בוועד המנהל שני האנשים בעלי ההשפעה הרבה היו"ר גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נגד ההארכה הזאת. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך המנכ"ל אורי פורת עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת. יתר על כן. הוא קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי לתפקיד מנהל הטלוויזיה בבוא העת, עד כדי כך רחש לו הערכה מקצועית. גם רָפִיק חַלָבִּי לא היה אהוב ליבם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל והמליאה.

יאיר שטרן הסכים להארכת מינויו כמנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך התנה זאת חד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי ללא שום תירוצים הפעם, וכמו כן גם הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. עכשיו עמדה לפוג כהונתו ממילא בתוך חודש ב- 30 באפריל 2000. גיל סמסונוב ואלון אלרואי נעמדו על רגליהם האחוריות נגד הארכה נוספת ליאיר שטרן. "על גופותינו", הכריזו ועמדו בהכרזתם. ב- 1 במאי 2000 התמנה יאיר אלוני ל- מ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן המודח. המאמץ העיקרי שלהם הופנה כעת נגד אורי פורת שכהונתו הייתה אמורה להימשך עוד זמן רב עד חודש אפריל של שנת 2003. גיל סמסונוב ואלון אלרואי רחשו הערכה מועטה לצוות המקצועי המוביל של הרשות אם בכלל, ולגלגו על רצונם של אורי פורת ויאיר שטרן לקדם את רפיק חלבי לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא בסיום כהונתו של יאיר שטרן. בלילה הקריר ההוא הספקתי להיפרד דקות ספורות קודם לכן באופן אישי מהצלמים והטכנאים שהשתתפו בשידור הישיר.

בעוד אנשי ניידת השידור הצלמים, הטכנאים "והרִיגֶרִים" (פועלי עזר שכירים המסייעים בפירוק ונשיאת ו-סחיבת המצלמות הגדולות ואביזרי הצילום הכבדים מהיכל הספורט והעמסתם על ניידת השידור) מכלים את מלאכתם בסיפוק ושביעות רצון מפרקים את ציוד התקשורת הרב המפוזר סביב ניידת השידור, מגלגלים במרץ בחזרה לתוּפִּים את מאות המטרים של כבלי המצלמות והמיקרופונים, ואורזים את הציוד הרבה והכבד אל קִרְבָּה, עמדה שם הנהלת הרשות דוממת כמו חפצי השידור האילמים שזה עתה שבתו ממלאכתם. היו שם כזכור מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, יו"ר הועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, וחבר הועד המנהל של רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי ששימש בתפקיד החשוב של יו"ר ועדת הכספים של מליאת רשות השידור. הם היו שרויים בפאניקה מוחלטת ואובדי עצות בשל העובדה המצערת שזכויות השידור של ה- Final Four אינם עוד בידי ובידם (באשמתם, אולם בעיקר באשמתו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי), אלא בידי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (!).

טקסט תמונה : דצמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. מראה לילי של ניידת השידור שלנו הממוקמת בהיכל הספורט ביד אליהו ליד שער מס' 6. אנוכי נראה בתמונה בצוותא עם המאבטחים של ניידת השידור "ה- OB הלָבָן" (שידר בשחור / לבן בלבד) באחד ממבצעי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בימים ההם לפני יותר משנות דור. טכנאי הניידת פרשו בכל שידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו עשרות גלילים ואלפי מטרים של כבלי חשמל, Video, ו- Sound לפני תחילת כל שידור הישיר ונדרשו לאוספם בתומו. טכנאי וצלמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו עובדים חרוצים ומקצועניים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם, התקופה ההיא לפני 22 שנים של ה-Final four האירופי בכדורסל שעמד להתקיים ולהיערך בעיר היוונית סלוניקי ב- 18 וב-20 באפריל של שנת 2000, בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. לא היה גבול לשאיפותיי לשדר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 את מפעל הכדורסל היוקרתי והחשוב ההוא אולם זכויות השידורים של האירוע הנ"ל היו בידי ערוץ הספורט מס' 55 בשל רשלנות חובבנית ו-מוחלטת של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור באותם הימים ההם.

ראיתי בצִוותי ניידות השידור שלי את עמוד האש ההולך לפני כל מחנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הערצתי את יכולתם המקצועית ואת מסירותם הגדולה ודבקותם במשימות ואתגרי השידור שהצבתי בפניהם. הערכתי את אהבתם היוקדת לי ולשידורי הספורט שלי. נפרדתי גם מצוות השידור המתוגבר שלי שאהבתי והערכתי, השַדָּרִים מאיר איינשטיין ואורי לוי, וצֶמֶד הפרשנים אלי סהר ורלף קליין ז"ל. הודיתי להם במילים חמות על מקצועיות ומקצוענות השידור שלהם. מצאתי צורך להודות לבימאי השידור ראובן "רוּבִיק" פּוֹדְגוֹר ולחבק חיבוק חם את מפיק השידור המצוין שלי ששי אפרתי אדם מיוחד, מקצוען בתפקידו, איש מוכשר, נאמן, ויישר דרך. איש טלוויזיה משכמו ומעלה. הוא היה בעיניי האיש החשוב ביותר בהפקה שנשא לצִדִי באחריות למלאכת היצירה, הלוגיסטיקה, התיאום, ו- Line up השידור הישיר הכולל. הבטחתי להם שיהיה מה שיהיה, אנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן נעשה כל מאמץ שאומנם נתראה בסלוניקי 2000. נפרדתי מקבוצת אנשים שלנו גאה, טכנאים, צלמים, ועיתונאים שזה עתה סיימה עוד מבצע שידור ישיר בהצלחה, ופסעתי צעדים ספורים בלבד לעבר אנשי הנהלת רשות השידור שניצבה ליד ניידת השידור המפורקת שסיימה את תפקידה. הלילה היה קריר ובהיר. תאורת הרחוב ליד היכל הספורט בשכונה התל אביבי יד אליהו האירה את מבטיהם הכבויים והמודאגים. לא היה ספק שררה שם אווירת דכדוך. השידור הציבורי ניצח יחד עם מכבי ת"א אך לא העפיל עִמה לשלב הגמר. גמלה ב-לִיבִּי הדרך לומר את טקסט דבריי מייד למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (שניהם יבד"ל). הנה הטקסט כלהלן : "…אין טעם לבכות ולהתבכיין על מהלכים שנעשו ו/או לא נעשו בעבר ע"י ההנהלה. עכשיו צריך לעשות כל מאמץ לרכוש מייד את זכויות השידורים מידי ערוץ הספורט (ערוץ 5) בכבלים. אפשר לקנות כל מוצר טלוויזיה וכל אחד בכסף. גם את מיילן טנזר…", והוספתי, "או למצוא דרך לשדר ישיר במשותף יחד עימם. אם נדרש לשדר "ראש בראש" מולם נכה אותם בתחרות הזאת שוֹק על יָרֵךְ. יאיר שטרן ואנכי מנהלים כבר מו"מ עם ערוץ הספורט, אך אלוּ הם צעדי גישוש בלבד. שום דבר לא סגור. שום דבר לא חתום ושום דבר לא מובטח…". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן תמך מייד בדבריי. הוא עבר עִמי את אין סוף שבילי ייסורים שהיה מוכרים כל כך טוב לשנינו, וידע היטב על מה ובמי מדובר. "יואש צוֹדֵק (!)", פסק ו-אמר לסובבים. השני שהתעשת בין אנשי החבורה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב, שאמר נחרצות ובקול רם כלהלן את הטקסט הזה : "יואש, קח 1.000000 (מיליון) דולר והביא לנו את ה- Final Four בכדורסל. הוועד המנהל יאשר זאת. אין לנו ברירה אחרת", ופנה אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת והוסיף, "אנחנו צריכים לתת ליואש אלרואי לנצח את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים". גיל סמסונוב זרק את המספר העצום הזה בן שבע הספרות לחלל האוויר רק מחמת הבושה. החרה – החזיק אחריו חברו וידידו האישי בוועד המנהל של רשות השידור מר אלון אלרואי שאמר אף הוא בכעס ואכזבה גלויה : "כן יואש, יש לך את האישור שלנו, אני חושב שיש לך את הגיבוי של כולנו כאן. לא יכול להיות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תשדר את מכבי ת"א ב- Final Four, לאחר שקודם לכן שידרה את כל 23 המשחקים שהובילו את מכבי ת"א לסלוניקי. איך נסתכל בעיניי הציבור משלם האגרה , מה יגידו ומה יחשבו עלינו". יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב התערב שוב והוסיף בזאת הלשון : "הוועד המנהל בראשותי ויחד עם חברי אלון אלרואי יאשר את המחיר". ממש מילים רוֹשְפוֹת אֵש וחוצבות סלעים. הן רק נאמרו מאוחר מידי ע"י שני אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שחלקו על מנכ"ל רשות השידור שלהם בכל תחום אפשרי ברשות, אך היו פרטנרים ותומכים נלהבים שלוֹ בחזוֹן שידור יחיד ובלעדי, הלא הוא רכישת זכויות משחקי מכבי ת"א באירופה. ברור ששררה שם פאניקה מחמת הבושה. לפתע התעוררה לה גאוות היחידה אך זה היה באיחור זמן עצום. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מלמלתי לעצמי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סיכם : "יואש אלרואי, יש כאן הסכמה כללית, כולנו כאן סומכים עליך. תשיג לנו את זכויות השידורים". צריך להבין שפקודת הרֶכֶש החדשה שהוטלה עלי בחצות הליל של 30 במארס 2000 להשיג מערוץ 5 בכבלים את זכויות השידורים של ה- Final four אפילו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר ע"י הטריאומוויראט גיל סמסונוב, אלון אלרואי, ואורי פורת – נעשתה תחת לחץ גדול . עד כדי אובדן עשתונות, ומבלי שהצוות הבכיר מיידע בפעולה הפיננסית היקרה הזאת את סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי.

העניינים שלנו עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הלכו והסתבכו בעקבות השאיפה של כולנו להשיב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את תהילת העבר שלה ואת ה- Final four של סלוניקי 2000 בכל מחיר (כמעט). איש לא שיער עד להיכן תרחיק לכת ההסתבכות. פונקציה אחת נעדרה ממעגל ההנהלה באותו רגע בלילה של 30 במארס 2000. היה זה סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ששלח את בנו למשחק המסקרן במקום להתייצב בעצמו בחלון הראווה של רשות השידור. היה לרשות הסכם לא כתוב בחוזה הכתוב עם הנהלת מכבי ת"א כי עליה לספק מספר כרטיסים למשחקיה (בשער 3 בהיכל ביד אליהו) לאותם אנשי הנהלת רשות השידור שחפצים לצפות במשחקים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה אורח קבוע בכל משחק. הוא העריץ את מכבי ת"א. סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי היה נטול רגשות בעניין. מכבי ת"א לא עניינה אותו. עניין אותו מצבה של הקופה הציבורית הטלוויזיונית שעליה היה אחראי. כשהגיע רגע המאבק ב- 1998 בין רשות השידור לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בסוגיית זכויות על רכישת זכויות הכדורסל הבינלאומי לרבות ה- Final four, הוא הודיע לנציג ה- FIBA הצרפתי זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerom Valcke) כי הוא לא מתכוון לשלם לו את המחיר שהוא מבקש, ושיחפש את החברים שלו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. ההימור הצליח לחלוטין מפני שבעונת 1999 – 1998 מכבי ת"א לא העפילה ל- Final four, אך הסתבך עונה אחת אח"כ בעונת 2000 – 1999. מוֹטִי לֵוִי חסך כסף לאורי פורת מְחַד אבל מאידך הותיר אותו בידיים חשופות באותו הרגע המכריע ההוא של 30 במארס 2000, בו הגיעה והעפילה אומנם מכבי ת"א ל- Final four של סלוניקי 2000 לאחר היעדרות בת עשור. יאיר שטרן ואנכי התחלנו כבר לגָשֵש אצל מנהל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מָיְילֶן טָנְזֶר, האם ייאות לוותר על בכורתו ולמכור לנו את זכויות השידורים של תחרויות ה- Final Four בסלוניקי 2000. החלפנו דברים אך החוזה היה רחוק מלהיסגר. הנהלת רשות השידור המקצועית והציבורית הייתה בצרוֹת. אילו הייתה מקשיבה לי ופוקחת בזמן את עיניה שטחו מראות את העתיד, ובוחנת בקפידה את מעשיה בעת המכרז על זכויות השידורים של הכדורסל האירופי והעולמי לחמש השנים הבאות של 2004 – 1999, הייתה נדרשת לשלם עכשיו הרבה פחות לאירוע הספורט היוקרתי הזה ה- Final four האירופי בכדורסל שהיה אמור להיות ממילא שלה. עכשיו נדרשה רשות השידור לרדת על בּירכיה ולהתחנן בפני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כדי לזכות "ברצונו הטוב"…וכדי שייאות לחְלוק עמנו את שללו. איש לא ידע ולא יכול היה להעריך (גם לא אני) מה יהיה מחירו הסופי של כישלון זכויות השידורים שהפך לביזיון. בחצות הלילה הקר של יום חמישי – 30 במארס 2000 הסכימה רשות השידור בלֵית ברירה להקציב 1.000000 (מיליון) דולר לסילוקה של הבושה חסרת התקדים. זה היה מדהים ומביש.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יבד"ל רָפִיק חַלָבִּי הנהנו בראשיהם והסכימו לדבריהם של שני חברי הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב ואלון אלרואי. למנכ"ל הרשות אורי פורת לא הייתה עכשיו ברירה אלא להיענות לאתגר הפיננסי העצום הזה בן 1.000000 (מיליון) דולר שנזרק לחלל האוויר ע"י יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. האלטרנטיבה השנייה הייתה הפקרת זירת ההתרחשות בסלוניקי 2000 לטובת שידורים בלעדיים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב- 18 ו- 20 באפריל 2000, ובעקבותיה מה שיוותר לטלוויזיה הישראלית הציבוריתהוא להתפאר כאליו ב-"חיסכון" כספי. האפשרות המבישה הזאת לא נלקחה עוד בחשבונו של איש מהנוכחים. תפקידה של רשות השידור איננו לחסוך אלא למלא את תפקידה כגוף שידור ציבורי ו- להתנהג בהיגיון ובמקצועיות לכל אורכה של הדרך הטלוויזיונית ולספק לציבור משלם האגרה את המידע הנדרש. אובדן מהסוג הזה היה מטיל צֵל כבד לנצח על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ועַל הנהגתה הציבורית ומנהליה המקצועיים גם יחד. ההנהלה הראשית סמכה את ידיה על מנהל הטלוויזיה ועלי. ליד ניידת השידור המפורקת הם העניקו למנהל הטלוויזיה ולי את הסמכות המלאה להשיג את זכויות השידור גם אם נדרש לשלם בעבורם 1.000000 (מיליון) דולר (!!!). סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי הושאר מחוץ לתמונת המו"מ. ה- Deadline של סיום המו"מ נקבע לשבת – 1 באפריל 2000, בשתיים בצהרים.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים נהנה מההפקר שהתחולל בזירה הכספית של זכויות השידור של ה-"Final four" בסלוניקי 2000, בשל אוזלת ידה הפיננסית החובבנית של מחלקת הכספים של רשות השידור הציבורית ההיא העצלנית, הבלתי מקצועית, האיטית, והמסורבלת.

עזבתי עכשיו את היכל הספורט ביד אליהו יחדיו עם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בדרכינו למסעדת "דִיקְסִי" הסמוכה להיכל הספורט ביד אליהו והממוקמת ברחוב "הָאָרֶץ" בתל אביב. נסענו ברכבו הפרטי. הוא היה כבר בדרכו לחופשת סוף שבוע בכפרו דליית אל כרמל אך שמח לסעוד עִמי למרות השעה המאוחרת. השעה הייתה כבר כמעט אחת אחר חצות. בדרכינו ראינו עשרות אלפים נוהרים לכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל) כדי לחגוג את העפלת מכבי ת"א ל- Final Four בסלוניקי. גיליתי עכשיו שלא אכלתי מאום ביממה האחרונה בשל מתח השידור העצום. שנינו מתנו מרעב. לא יכולנו שלא לנעוץ בתאווה את שינֵינו בסטֵייק העסיסי. שמחה, כעס, תקווה ושוב חרון מילאו את לִבּי לפני שהגיע שלב התחינות השנוּא עליי. רעיון הזחילה לרחוב קרמניצקי 14 בתל אביב מקום משכנו של ערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים ובּוּשַת התחנונים בפני מיילן טנזר לא נתנה לי מנוח והדירה שינה מעיניי. כל חיי אני חי על פי העיקרון ואומר לעצמי כי טוֹב לי למוּת על רגליי מאשר לחיות על ברכיי. "…זה האופי המחורבן שלי…", אמרתי ל-רָפִיק חַלָבִּי הבוס הישיר שלי במסעדת "דִיקְסִי" התל אביבית בעודנו לועסים בשר מעדנים, והוספתי, "…אני שונא להתחנן. גם בעסקי טלוויזיה…זה איננו תפקידי ולא תפקידנו…אנחנו חייבים לנצח ולהתייצב תמיד בפסגה במקום ה- 1…". ידעתי מה צופן לנו העתיד. היה ברור ליאיר שטרן ולי שעכשיו נדרש לכרוע ברך ולהתחנן, לשלם בכבודנו המקצועי וגם לשלם להם במיטב כספינו. היינו שבויים בידיו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שלא באשמתנו. מעט מאוד לטוב והרבה מאוד לרע.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי הבאנו למו"מ החפוּז עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את הרצון הטוב שלנו . מיילן טנזר החיש למפגש הטלפוני בינינו בשבת – 1 באפריל 2000 את היועץ המשפטי שלו עו"ד שמוליק קסוּטוֹ. זה היה מו"מ טלפוני. אנחנו בירושלים והם בתל אביב. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים היה שרוי באפריל 2000 בקשיים כספיים כבדים מנשוא. הוא רכש עוד ועוד זכויות שידורי ספורט ועמד מזה זמן בפני קריסה כלכלית. הטלוויזיה הציבורית נקרתה לו בדיוק ברגע הנכון. הבוסים של הטלוויזיה בכבלים הורו למיילן טנזר למכור את סחורת השידור או לפחות את חלקה לטלוויזיה הציבורית כדי לאזן במשהו את תקציבם. הופתעתי מאוד בתחילה מהסכמתם למכור לנו לחלוטין את בלעדיות שידורי ה- Final Four. נדמה היה שהם מסכימים להצעת 1.000000 (מיליון) הדולר שלנו בה יוותרו לחלוטין על הזכות לשָדֵר מסלוניקי תמורת הממון האדיר שייפול בחלקם. אח"כ שִינוּ את דעתם והציעו לנו להצטרף אליהם לשידורים הישירים מסלוניקי תמורת מחצית המחיר. ידענו שערוצי הכבלים שרויים זה מכבר במשבר וצרות כספיות בעקבות הסתבכותם בתשלומי הכדורגל המופרזים. לא שיערנו עד כמה ההסתבכות הפיננסית שלהם הרחיקה לכת. עכשיו הם ניסו למַזְעֵר את נזקיהם בשעה שהציעו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לחלוק עימם את המעמסה הכספית הכבדה של שידורי גמר תחרויות הכדורסל של ה- "Fianl four" מסלוניקי של אפריל 2000. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים דמה לפתע לבנק כושל שמלווה בריבית קצוצה. לראשונה בתולדות תעשיית הטלוויזיה בישראל התפתחה התמודדות בעלת עניין עצום מאין כמותה של "ראש בראש", רשת מול רשת, בין שני ערוצי טלוויזיה שטענו לעליונות. יוקרה רבה של שני הצדדים הייתה מונחת על כף המאזניים – מחד. מאידך הוענקה לי הזדמנות להתמודד על היוקרה התקשורתית הזאת והשבתה לרשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי ערוץ 1.

זה בדיוק מה שעשיתי. ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים היה בעל ברית מדומה שלנו. מתחרה טלוויזיוני שיאיר שטרן ואנוכי היינו חייבים להדביר. המו"מ הטלפוני בשבת – 1 באפריל 2000 בין שני בעלי ברית שידור התארך לכדי שבע שעות. סוכם שכל צד יקים לעצמו עמדת שידור נפרדת בהיכל הכדורסל בסלוניקי 2000 ובכך יוכל לשָדֵר לתחנת האֵם שלו כראות עיניו את כל האירועים הקשורים למפעל ובראשם כמובן את ארבעת משחקי ה- Final Four (שני חצאי הגמר, המשחק על המקום השלישי, ומשחק הגמר) מבלי להיות תלוי איש ברעהו. הוחלט שעשיית הכתבות וארבעת השידורים הישירים הם בלעדיים לשני גופי השידור בלבד – הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ הספורט מס' 55 בכבלים המחזיקים כעת במשותף בזכויות השידורים של אותו נֶכֶס. הוסכם על דעתם של שני בעלי הברית כי תגי הזיהוי המאפשרים לצוותי הצילום והשידור של המשחקים לנוע בחופשיות ולהיכנס לאתר המשחקים בהיכל בסַלוֹנִיקִי יוענקו אך ורק לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועובדי ערוץ 5. תמורת התענוג הזה הסכמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי לשלם לערוץ 5 בסופו של דבר סכום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר עליו נוסף תשלום מע"מ של 70000 (שבעים אלף) דולר, ובנוסף לאפשֵר להם במסגרת ההסכם, גם דריסת רגל בשני אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים ביותר של שנת 2000 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000 Euro) שעמדה להיערך בקיץ בהולנד ובלגיה וכן אולימפיאדת סידני 2000 המתקיימת בסתיו באוסטרליה. תשלום טלוויזיוני וכספי כבד של ערוץ 1 לערוץ 5 מכל היבט תמורת השבת יוקרת ה- Final four.

בשבת – 1 באפריל 2000, שהיתי עם יאיר שטרן שבע שעות תמימות במשרדו בקומה שלוש בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקם בשכונת רוממה בירושלים בעֵת ניהול המו"מ עם ערוץ הספורט, בעצם עם שמואל "שמוליק" קסוטו עו"ד ומשפטן של אותו היריב שלנו הקרוי "ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים". בשעה שמונה ארבעים וחמש בערב צלצל מכשיר הפַקְס במשרדו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן. נשמעה השריקה הצורמנית ודפי החוזה הגיחו להם אט – אט ממכשיר הפקס שלוֹ שמספר המנוי הירושלמי שלוֹ ב- "בֶּזֶק" היה 5301467 – 02. יאיר שטרן קרא את ההסכם בעיון. כעבור רבע שעה בתשע בערב חתם על החוזה המנוסח בקפידה המאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשדר ישיר את אירועי ה- Final Four של סלוניקי 2000 במשותף עם ערוץ הספורט תמורת 400 אֶלֶף דולר (פלוס 70 אֶלֶף דולר תשלום מע"מ). סך כולל של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר. יאיר שטרן ואנוכי לא התייעצנו עם היועצת המשפטית חנה מֶצְקֶבִיץ' וגם לא עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם החתימה. פעלנו על פי ציווי באותו הלילה ההוא של 30 במארס 2000 ליד ניידת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו , שניתן לנו מפורשות בע"פ ע"י יו"ר הוועד המנהל של הרשות גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו"ר וועדת הכספים של הרשות אַלוֹן אַלְרוֹאִי הוא פִקְסֵס שבע רצון את ההסכם בחזרה לשולחיו [1]. כמו כן ניאותנו מנהל הטלוויזיה ואנוכי מרצוננו הטוב להעניק בחתימתו (של מנהל הטלוויזיה) כאמור אפשרויות גישה ודריסת רגל חסרות תקדים לערוץ הספורט בשני אירועי שידור בינלאומיים בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור : משחקי הכדורגל של 2000 Euro ושידור חלקי של אירועי אולימפיאדת סידני 2000, אומנם לא בשידור ישיר ורק לאחר שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך זה בכל זאת היה מתת טלוויזיוני בעל ערך רָב. צריך לקרוא את ההסכם כולו כדי להבין כי הערוץ הציבורי הקריב קורבן בעת החתימה של יָאִיר שְטֶרְן על הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 יחדיו ו-עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנוכי עמדנו במשימת המו"מ שהוטלה עלינו ע"י מנכ"ל רשות השידור מר אורי פורת ז"ל ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העפילה אף היא בסופו של דבר ל- Final Four. הביזיון הגדול של אי שידור ה- Final Four בטלוויזיה הציבורית נמנע אך תמורת מחיר כבד. סילוק הבושה בביזנס הזה של עסקי הטלוויזיה עולה ממון רב. בשעה עֶשֶר בערב בשבת – 1 באפריל 2000, כשעה לאחר חתימתו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן על הסכם השידור עם ערוץ 5, שידרנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִשְדָר סיכום בן שעתיים המציג בהרחבה רבה את מצעדה של מכבי ת"א לעבר ה- Final Four בסלוניקי 2000. מילות הפתיחה של השידור סיפרו לצופים את תוצאות המו"מ עם ערוץ הספורט בכבלים. שני ציוותי השידור שלנו המונים את השַדַּר מֵאִיר אַיְינְשְטַיִין והפרשן אֵלִי סַהַר ואת השַדָּר אוּרִי לֵוִי יחדיו עם הפרשן רָלְף קְלָיִין ז"ל ועוד 150 אנשים נוספים של הטלוויזיה הישראלי הציבורית – ערוץ 1 הוטלו למערכה. החוזה ההוא מ- 1 באפריל 2000 בינינו לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מתפרסם כאן לראשונה עבור הציבור.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו חוזה שידור משחקי ה- Final Four של סלוניקי 2000 והנספחים שלו בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 (עמוד מס' 1 מתוך 4), כפי שנשלח לחתימה למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ע"י עו"ד של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מר שמואל קסוטו. החתימה על החוזה הייתה כפויה ובלתי נמנעת והביאה לניצחון דרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת השידורים הישירים המקבילים של משחקי מכבי ת"א. בטווח הארוך הפכה התבוסה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לניצחון רווי אבדות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הצליח לשלוח בסופו של דבר יד ארוכה לארכיון הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולא הרפה ממנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה חשובה : צריך להדגיש שוב כי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן חתם ב- 1 באפריל 2000 על החוזה המצ"ב (בתמיכה ועידוד ללא סייג שלי) עם ערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים מבלי להראות קודם לכן את תנאיו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וליועצת המשפטית שלו גב' חנה מֶצְקֶבִיץ'. כמנהיג שידור לקח את כל האחריות עליו.

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 2 מתוך 4) בין ערוץ מס' 55 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 3 מתוך 4) שנחתם בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד אחרון מס' 4 מתוך 4) שנחתם בין ערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מר יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. בניגוד לי הייתה לו חיבה מיוחדת לשידורי הספורט של ערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים ולאנשיו. אף על פי כן היה יאיר שטרן מנהיג שידור אהוד, אהוב, ונאמן עד למאוד לשידור הציבורי. יאיר שטרן היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטוב ביותר שהכרתי בחיי המקצועיים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן העניק גיבוי מלא תכני ותקציבי למהלכי התכנון וההפקה שלי בכל שבע השנים ההן שבין 1993 ל- 2000. הוא היה בפירוש בשנים ההן בין 1993 ל- 1998 יד ימינו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, ואח"כ גם יד ימינו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מי שהחליף את מוטי קירשנבאום ב- אפריל 1998 באיוש המשרה הרָמָה. בתוקף תפקידי הייתי בקשר רציף והדוק עִמוֹ במשך כל תקופת ניהולו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשבע השנים ההן שבין 1993 ל- 2000. מר יאיר שטרן היה המפקד שלי ואנוכי הייתי הפַּקוּד שלו. אהבתי והערכתי (מאוד) את יאיר שטרן. הוא ניחן באופי מדהים : איש בעל יושרה מוחלטת, מאופק, שָלֵו, שָקוּל. אָדָם שלעולם לא נכנס לפניקה. יאיר שטרן הוא אנטי תזה למונח הִיסְטֶרְיָה. אדם מחושב וקשוב. מנהיג בעל הדרת כבוד אישית ומקצועית. היה לי לעונג להיפגש עמו אלפי פעמים בתוקף עבודתנו ו- תפקידנו למען עליונותה והצטיינותה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן ו-בעבור מיליוני צופינו במדינת ישראל. זאת הייתה התחייבות מוסרית של שנינו רבת משימות ביצוע, שלא הייתה ממנה דרך חזרה. תרבות הדיונים עמו, גם הקשים והמסובכים, הייתה עניינית ויעילה. לא תמיד הוא הסכים עמי ואנוכי עמו, אולם השיחות וחילופי הטקסטים תמיד התנהלו ביושרה ובכבוד הדדי. יאיר שטרן הוא לעולם בלתי נשכח עבורי. לעַד. לא רק כאיש תקשורת וטלוויזיה. כ- אדם.

טקסט תמונה : צילום ותיעוד מהמחצית השנייה של שנות ה- 90 במאה שעברה. זוהי לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקמת בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי נועד יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן בלשכתו, בעת ניווט ותכנון מוקפד של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם. מצאתי ביאיר שטרן כל העת בן ברית יישר דרך, הגון, מאופק, ונאמן להפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהם מורכבים, מסובכים, יקרים, יוקרתיים, שאפתניים, פופולאריים, ועתירי רייטינג. בתקופתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993, התגלה יאיר שטרן כמנהיג (!). אף על פי ולמרות שנִיהֵל רשת שידור ציבורית ש-שרויה תמיד תחת לחץ בתנאים תחרותיים קשים נגד יריביו מערוץ 2 המסחרי והכבלים היה ונותר ג'נטלמן ששמר על קור רוח. בעיניי הוא היה אָדָם ו- אישיות טלוויזיונית משכמו ומעלה שהייתה לי זכות גדולה לשרֵת תחתיו. שרר בינינו שיתוף פעולה מקצועי כֵּן ופוֹרֶה ברמה גבוהה, פלוס הערכה ואמון הדדיים ומוחלטים. חלפו מאז כבר יותר משתי עשרות של שנים. אנוכי כבר בן יותר מ- 84 שנים היום. רעייתי ואנוכי הורים לשלושה ילדים וסבתא וסבא לעשרה נכדים ונכדות. הזמן חולף במהירות סילונית אולם הזיכרון נותר חזק ממנו. יאיר שטרן נותר עבורי אדם בלתי נשכח (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו הרם, ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב לפני 34 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח אליי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני, הממושך, והמרוחק של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאֶפֶס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הממושך והמרוחק של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות שידור בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 22 שנים. זהו מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו הניהוליים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי, ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 28 באפריל 2000. זהו מכתב הפרידה שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפורש יאיר שטרן בתום שבע שנים של הובלתו ו-מנהיגותו המבורכת ברמה גבוהה את השידור הציבורי. יאיר שטרן הוא לעַד אדם בלתי נשכח עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 22 במארס 1972. היכל הספורט ההוא בשכונת יד אליהו בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב לפני 50 שנים. התמונה הזאת שתועדה ו- צולמה כאילו רק אתמול, מעידה על מהירות האור בה חולפים חיינו. אלה היו הימים של ראשית צעדינו של יאיר שטרן ושלי בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם – בזמן ההוא לפני יוֹבֵל שנים. היכל הספורט ביד אליהו מארח לראשונה בתולדותיו את תחרות הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין אלופת איטליה אִינִיס וָוארֶזֶה לבין אלופת יוגוסלביה קבוצת יוּגוֹפְּלָסְטִיקָה סְפְּלִיט יאיר שטרן בן 30 (מימין) ואנכי בן 34 (משמאל) מבקרים עם ילדינו בהיכל הספורט ביד אליהו יממה בטרם משחק הגמר ההיסטורי בו ההיכל המיתולוגי מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל . ילדינו עומדים מימין לשמאל : שי שטרן (בן 6), רועי אלרואי (בן 6 וחצי, היום אדריכל משגשג), גור אלרואי (בן 4, היום פרופסור ורקטור אוניברסיטת חיפה, וקודם לכן שימש בתפקיד דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, והוגה "תוכנית רודרמן"). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין ספק שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכפתה לשָלֵם מחיר כספי וטלוויזיוני יקר תמורת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 והרצון העז להשיב לה לעצמה את היוקרה שאבדה, אך התשלום הזה נעשה בידיעתם ובגיבויים המוחלט והמלא של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב. צמרת רשות השידור העניקה את מלוא תמיכתה להסכם שהושג. נכון שאיש מהם לא השתתף בפועל בעת המו"מ ההוא באותה השבת של ה- 1 באפריל 2000, אך הם נשאו באחריות מלאה לחתימתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. הם העניקו ליאיר שטרן חירות מלאה בניהול המו"מ עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הם לא ביקשו אותו בכתב או בע"פ להציג בפניהם את טיוטת ההסכם, וגם לא הדריכו ו/או לא הזהירו אותו כי עליו לפנות ולהיוועץ עם היועצת המשפטית של רשות השידור בעת ההיא גב' חנה מֶצְקֶבִיץ' בטרם החתימה הסופית. הם סמכו עליו בעיניים עצומות. יכול להיות שראו זאת כמובן מאליו והאמינו כי ברגע המכריע בטרם חתימה, יציג יאיר שטרן בעל הניסיון שהיה מנהל הטלוויזיה מאז 1993 את הסכם הסדרת זכויות השידור עם ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים בפניהם, וגם בפני היועצת המשפטית. אך אין לשכוח כי היו אלה מנכ"ל רשות השידור, יו"ר הוועד המנהל, ויו"ר וועדת הכספים של המליאה – האנשים שדחקו בי והאיצו במנהל הטלוויזיה בליל חמישי בחצות – 30 במארס 2000, לחתום על חוזה שידורי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בכל מחיר אפילו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר.

חתימתו של יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ההסכם הכספי הטלוויזיוני עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בכבלים, נעשתה כאמור ללא ידיעתה של עו"ד חנה מֶצְקֶבִיץ' מי שהייתה היועצת המשפטית של רשות השידור באותם הימים ההם. לא עלה כלל על דעתו של יאיר שטרן בשבת ההיא האפשרות להתייעץ עמה, אולי בגלל היחסים הטובים ששררו בין שני הצדדים ערוץ 1 וערוץ 5. יאיר שטרן מידר אותה. לא הייתה טיפת חשדנות מצִדנו שהתבררה בדיעבד כמוטעית. וויתרנו אפילו על תוספת סעיף רכישה חלקית של זכויות הכדורגל הישראלי ש-מיילן טנזר הבטיח לנו בשעתו. נוצרה מעין אווירה הסכמה בעיניים עצומות בה האמנו יאיר שטרן ואנוכי כי נייר החוזה החתום הוא כסות נטול ערך לרומן נצח עם ערוץ הספורט בכבלים המתקיים כבר שנים ארוכות. עד כדי כך היינו להוטים להשיג את חוזה השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה בעל יושרה וגם זהיר ביסודו. הייתה חבויה בנפשו לרגעים תמימות נפלאה שמצאה את ביטויה באימון הרב שרחש לאנשי ערוץ 5 בכבלים ולעורך דינם מר שמואל "שמוליק" קסוטו בעת שחתם על ההסכם. תמימותו האפילה בפעם הזאת על זהירותו. הוא האמין כי אנו צועדים בנתיב שיתוף פעולה תמידי מרחיק לכת. הם יאפשרו לנו בעסקאות החליפין להיכנס מחדש לשידורי הכדורגל הישראלי ואנחנו נעניק להם דריסת רגל בשידורי משחקי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – 2000 Euro שהתקיימו ונערכו אז בהולנד ובלגיה, וגם ב-אולימפיאדת סידני 2000. ההידברות בינינו נעשתה מתוך הערכה וכבוד הדדי איש לרעהו. שררה אווירת אמון כה מוחלטת עד שיאיר שטרן ואנוכי הזמנו את ערוץ הספורט לחלוק עמנו את שני אירועי הספורט הבינלאומיים הענקיים שמשמשו ובאו, ולנו הייתה חזקה בלעדית עליהם. הם מיהרו להעלות את ההסכמות על נייר החוזה. כשיאיר שטרן טען בפני עו"ד שְמוּאֵל קָסוּטוֹ שהיה גם חברו האישי, "מדוע אתם מכניסים 2000 Euro ואולימפיאדת סידני 2000 לחוזה, הרי אנחנו בכלל יזמנו כרגע את ההזמנה אליכם", השיב לוֹ ה-עו"ד המתוחכם, "עזוב יאיר שטרן אל תדאג זה סתם…". הייתה לנו כמובן עדיפות בראשוניות השידורים ולא חשנו כל בעיה בכך שהם ישדרו אחרינו את אותם האירועים שאנחנו שידרנו אותם ישיר כבר ממילא. יָאִיר שְטֶרְן ואנוכי לא תיארנו לעצמנו כי אהבתנו והערכתנו הכנה לערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים כפי שבאו לידי ביטוי מצדנו ברוח ההסכם, יגיעו לקצם בפתאומיות כזאת ולא באשמתנו. איש מאתנו לא פילל ולא העלה בדעתו ב- 1 באפריל 2000 כי אנחנו אמורים להיגרר לרִיבים ומחלוקות קשות עם ערוץ הספורט בתום שידורי ה- Final Four שסופה להגיע לבית המשפט. החוזה בחתימת ידו התמימה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הפך למוצג משפטי המרשיע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהפרת הסכמים על ידי ומטעמי מאוחר יותר ב-עיתות הזמן. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את תפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ב- 1 במאי 2000 הוא כבר לא היה עוד ברשות השידור. לנעליו הגדולות ניכנס מ"מ יאיר אלוני.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עיין מאוחר יותר בחוזה המשפטי בין ערוץ הספורט (5) בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עליו חתם יאיר שטרן יבד"ל ב- 1 באפריל 2000, ו-חמתו בערה בו להשחית. מעולם לא ראיתי אותו כה נרגז וכעוס. הוא קבע ללא היסוס ובצורה בוטה : "מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מִשכֵּן את רכוש שידורי הספורט של רשות השידור ושל ערוץ 1, וחרג מסמכותו בשעה שחתם על הסכם גרוע שכזה", והתכוון בעיקר לשוד ארכיון סרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאור היום. המנכ"ל בניגוד ליאיר שטרן היה אוהד קטן של ערוץ 5 בכבלים. כשהתגלו ממדי הקרע ונגררנו לבית המשפט המחוזי ברחוב ווייצמן בתל אביב כדי להתייצב בפני כבוד השופט יְהוּדָה זַפְּט, רתח על מנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן (מ"מ של יאיר שטרן היה יאיר אלוני) שכבר לא כיהן בתפקידו. הוא היה על סף התקף לב. מנכ"ל הרשות אורי פורת גרס שעִילַת הַרִיב הגדול שפרץ בין שני השותפים לשעבר, נעוצה בתבוסה המוחצת שספג ערוץ 5 מידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000, כפי שבא לידי בתוצאות הרייטינג, ולא בגלל שהֵפרנו את סעיפי החוזה החתום כפי שיוברר להלן. "הרי הם הבטיחו לנו את הכדורגל ולא קיימו", טען אורי פורת והיה נחוש להשיב מלחמה שערה, מלחמה שנכפתה עליו ונדדה עכשיו לכותלי בית המשפט. הערת מנכ"ל הרשות נגד יאיר שטרן לא הייתה במקומה. היא נאמרה בדיעבד. קונץ קטן בפני עצמו. פתאום כולם שכחו שיאיר שטרן פעל חודשים ספורים קודם לכן באקלים רווי לחץ, בו נתבענו שנינו "להשיג את זכויות ה- Final Four בכל מחיר מערוץ 5 בכבלים". מנכ"ל הרשות אם רצה יכול היה להשתתף בעצמו במו"מ עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (היה קרוי אז, ערוץ 5 בכבלים) לצִדוֹ של מנהל הטלוויזיה, ו/או להוביל אותו במקומו. רוגזו האמיתי של אורי פורת נבע משידורם הבלתי פוסק בכמות עצומה של חומרי ארכיון בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בערוץ הספורט בכבלים, לנוכח ההסכם שחתם עליו יאיר שטרן. הסכר הזה נפרץ לחלוטין. הם אנשי ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) בטלוויזיה בכבלים גררו אותנו לבית המשפט וגם המשיכו לשדר בכל צורה ודרך את חומרי הארכיון שלנו (למרות בקשותינו החוזרות ונשנות לחדול מזה). גם ספורטאי עבר ישראליים (בעיקר בתחום כדורגל) שרואיינו מעת לעת בערוץ הספורט התבקשו, "לתרום בתמימות", לערוץ הספורט את חומרי הקלטות הפרטיות שהביאו מביתם ושהוקלטו ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הקלטות האלה כללו קטעי Video רבים יקרים מפז ובעלי חשיבות היסטורית של אירועי שיא ממשחקי הכדורגל בליגה בגביע ומשחקי נבחרות ישראל בשנים ההן. זכויות ההקרנה היו שייכות אקסקלוסיביות לטלוויזיה הישראלית (גם אם הוקלטו לצרכים פרטיים, במכשירי Video פרטיים, בבתים פרטיים ע"י כדורגלני עבר), אך ערוץ הספורט (הקרוי כאמור ערוץ מס' 55 בכבלים) לא בחל בשום דרך כדי לשדרם בצורה לא חוקית. אורי פורת פשוט השתגע מזה. הוא יצא מדעתו מרוב כעס. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל תיעב תיעוב מר את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ואת אנשיו, וגם את עו"ד שלהם מר שמואל קסוטו.

גם היום בחלוף יותר מ-22 שנים אינני חושב שהסכם ה- Final Four היה רע מבחינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. היה הרבה יותר רע אילוּ לא היינו משדרים כלל. זאת הייתה ברירת מחדל בסופה הבסנו אותם ללא תנאי ב-רייטינג בשידורי סלוניקי 2000. בשידורי 2000 Euro (אליפות אירופה למדינות בכדורגל שנערכה בהולנד ובלגיה) היה לנו יתרון מוחלט בשל ראשוניות השידורים הישירים בשעות צפייה נוחות . אני מיסדתי ציוותי שידור והפקה במוקדי המשחקים עצמם בהולנד ובלגיה כשהמשחקים משודרים ישיר מעמדות שידור בשמונה אִצטדיונים, בעוד הם נאלצו על פי ההסכם להקליט את המשחקים ולשדרם מאוחר בלילה – כיד שנייה. זה לא היה מאבק שווה כוחות. 75 שעות שידורים ישירים של משחקי 2000 EURO בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האפילו כליל על ערוץ הספורט בכבלים. לא היה לכך תחליף. הבסנו אותם ללא תנאי. לא הזיז לי בכלל שערוץ הספורט משדר בחצות הליל שידורים חוזרים שלנו ועסוק בחימום אטריות ישנות במטבחם הביתי. לא היה להם גם כל סיכוי מולנו בשידורי אולימפיאדת סידני 2000. לחטיבת הספורט שטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותי הייתה עדיפות מוחלטת בראשוניות שידורן של כל 233 השעות מסידני. מול צוות גדול יחסית שלנו שמנה 30 אנשים בראשותי, הגיע צוות שידור קטן של ערוץ הספורט לסידני ברגע האחרון והיה גם חסר ניסיון. למרות הסיוע שהגשנו להם במרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בסידני בעקבות החלטת בית המשפט בישראל. למרות העזרה שהושיט להם ה- EBU באמצעות פֶרְנָנְדוֹ פָּרְדוֹ ראש האופראציה המבצעית של האיגוד באולימפיאדה, ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הצִ'יף הגדול של SOBO שהקצה להם פינת הפקה קטנטונת ב- IBC בסידני, הם לא היוו כל יריב שידור מולנו.

העילה לריב והסכסוך הגדול בינינו התחוללה בשל ההצלחה המדהימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה- "Final Four" ההם של סַלוֹנִיקִי 2000, בשעה שהכניעה ללא תנאי את מיילן טנזר וחברייו, ו-זכתה להֵד חיובי רב ועצום בארץ. מישהו משונאיי אמר בתקופת הריב הגדול ההוא, משהו כלהלן, "…יואש אלרואי הוא אמביציוזי מידי, ובקרב השידור נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, יצא שכרה של מחלקת הספורט שלוֹ בהפסדה…". אלו היו דברי הֶבֶל. המחלוקת פרצה לא בשל האמביציות שלי שבסיסן היה דאגתי המופלגת לרשת הטלוויזיה שלי, אלא בשל קינאת אנשי ערוץ הספורט שלא ידעה גבולות בהצלחה הפנטסטית שלנו, כפי שבאה לידי ביטוי כזכור בפערי הצפייה הגדולים ובהפרש העצום ברייטינג בשידורי ה- Final four. ההבדל העיקרי בין מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי לבין ערוץ 5 בכיסוי ה- Final Four היה נעוץ ראשית דבר בעבודת השידור העיתונאית . בנוסף לבכורה העיתונאית היה לנו יתרון בידע ובסמכות, וגם בתקוות הניצחון שהענקנו לצופים בשידור הישיר, ובהזדהות של צוות השדרים עם מכבי ת"א כקבוצה ישראלית המייצגת את כלל הציבור במדינה. ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים לא יכול היה לעכל את ההצלחה הבלתי צפויה שלנו בסלוניקי. הוא בחר להתנקם ולא לחתום עִמנו על חוזה שידורי הכדורגל הישראלי בעונת 2001 – 2000.

רק ניצוץ היה צריך להדליק את התבערה. הניצוץ הזה הגיע באמצעות דבריו של אָבִי רָצוֹן פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשבת – 22 באפריל 2000 בתוכנית "שירים ושערים" (שודרה יומיים לאחר סלוניקי 2000), כשהצהיר בהתייחסו להבדלי הרייטינג ב- Final Four. ציטוט : "…מי זה בכלל ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים לעומת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…", והוסיף באותה נשימה, ציטוט : "…הם ערוץ הילדים לעומת יואש אלרואי…". פרצה מייד דליקה ענקית. המרצע יצא מין השק. מיילן טנזר נעלב עד עמקי נשמתו וצִלְצֵל אלי באותו ערב לביתי ברמת גן כדי למחות בפניי על דבריו של אבי רצון למאיר איינשטיין ב- "שירים ושערים". רעייתי יָעֵל לא העבירה את השיחה. היא ביקשה ממנו להתקשר אלי למחרת מפני ששכבתי חולה ומותש ממאמץ השידורים הממושך מול ערוץ הספורט שדמה לקרב אגרוף.

"יואש שלום", אמר ביום ראשון – 23 באפריל 2000, ומבלי להמתין לברכה החוזרת , ירה לשפופרת הטלפון : "מה שאמר אתמול אבי רצון הוא חמוּר מבחינתנו, וחמוּר עוד יותר שמאיר איינשטיין לא היסה ולא בלם אותו", והוסיף, "אני לא חושב שניתן לכם את הכדורגל". זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאמירותיו העיתונאיות של אבי רצון מסכנות ומסכלות את המאמץ הכנה שלנו לרכוש את זכויות הכדורגל. גם חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן שני היו"רים של התאחדות הכדורגל בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת טענו שאבי רצון חוצפן. השבתי למיילן טנזר כלהלן : "…מיילן, אבל הבטחת…האם אינך עומד מאחורי ההבטחה ההיא שלך…?". האיש המובס מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים התעלם והשיב, "יואש, השאיפה שלנו עכשיו ללכת עמכם שואפת לאֶפֶס". נפרדנו. הרגשתי נבגד ומרומה. למדתי מאוחר מידי לקח מר. ניתוח קר של המצב הביא אותי מייד למסקנה נחרצת . מניעיו של הקרע שהפך לסכסוך היו נעוצים בקִנאה וחוסר השלמה של מתחרינו עם תבוסתם בתחרות על ליבו ועינו של הצופה . לכן הקרע הזה היה בלתי נמנע. לא כל שכן כשמדובר בתבוסת רייטינג כל כך ברורה וניכרת לעין . אבי רצון היה רק הקטליזטור המאיץ שלו. לאחר ניצחוננו המובהק ב- Final Four, סומנו עכשיו ע"י אנשי ערוץ הספורט כמתחרים פוטנציאליים מסוכנים בשיווק סחורת הכדורגל לציבור. לא בשל עושרנו הטכנולוגי, אלא בשל התפישה העיתונאית שלנו .אך בל אקדים את המאוחר.

יומיים לאחר חתימת חוזה השידורים של ה- Final four עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ביום שני – 3 באפריל 2000, עליתי לרגל לחדרו של מָיְילֶן טָנְזֶר ברחוב קרמניצקי 14 בתל אביב, שם שכנו בשנים ההן משרדי ערוץ הספורט, כדי לתאם את פירטי תיאום ההפקה והשידורים בין שני הצדדים. מָיְילֶן טָנְזֶר הביא עִמו לפגישה את המפיק הראשי שלו שַכִי פֶרֶנְץ ואיש הכספים אָבִי בַּר (איש הכספים הקודם וסמנכ"ל ערוץ הספורט יוֹנָה וִויזֶנְטָל כבר לא היה שם לאחר שעבר לחברת הלוויינים YES). אני הבאתי עִמי את המפיק הראשי שלי ששי אפרתי ואת רב אומן בתקשורת הבינלאומית שלי מפקח הקוֹל סעדיה קאראוואני.

טקסט תמונה : 25 במאי 2005. איסטנבול. זהו המפיק רב היוזמה, המוכשר, והמצטיין של ערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים שָכִי פֶרֶנְץ (עומד מזוקן ראשון מימין וסיגריה בידו וחובש Head set) מנהל את השידור הישיר של משחק הגמר של ה- Champion League שנערך ב- 25 במאי 2005 באיסטנבול, בו ניצחה אלופת אנגליה קבוצת ליוורפול את אלופת איטליה מילאן וזכתה בגביע אירופה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר יורם ארבל, הפרשן ד"ר שגיא כהן, המפיק דני לאנקרי, איקו בן דיין (בקדמת התמונה), ו- שכי פראנץ מזוקן עם סיגריה בידו. מיילן טנזר לא היה שווה אגורה שחוקה ללא מיומנות עבודתו של שכי פראנץ. (התמונה באדיבות שכי פרנץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י שָכִי פֶרֶנְץ.

לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כמחזיק זכויות השידור המקורי היה עלינו יתרון בהובלת המהלכים הטכנולוגיים. הם כבר עמדו בקשר הדוק עם גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ (Stephanie Mignot) אשת סודו של זֶ'רוֹם וָואלְקֶה ונציגת החברה הצרפתית "+ SPORT" שתיאמה את כל פעולות שידורי הטלוויזיה של ה- Final Four בסלוניקי בין הרשתות האירופיות. "אנחנו מקווים שמה שיעמוד לרשותנו בסלוניקי, יהיה שמוּר גם לכם", הודיעו לי מיילן טנזר ושכי פרנץ במשרד שלהם ההוא ברחוב קרימניצקי 14 בתל אביב (ליד בניין ה-סינרמה ההוא). הם עשו זאת אומנם בשיח וסיג תרבותי אך לא סמכתי עליהם וגם לא האמנתי להם. אומנם שילמנו להם 470000 (ארבעת מאות ושבעים אלף) דולר תמורת מבצע ארבעת השידורים הישירים מסלוניקי והם בתמורה היו אמורים להבטיח לנו תנאי הפקה נאותים הוגנים, אולם אווירת התחרות בין שני גופי השידור כבר הייתה בעיצומה ורבצה כעננה בחדר. שניהם לא גילו לי כמובן שהם מתכננים להשיט ניידת שידור גדולה Unilateral (בלעדית שלהם) על ציוותה מישראל לסלוניקי (בנוסף כאמור להפקת הטלוויזיה היוונית ה- Multilateral של הרשת הציבורית היוונית ERT). זאת הייתה כמובן זכותם כמתחרים. הם היו "ידידים" כביכול אך למעשה התנהגו כ- ברי פלוגתא מתוחכמים, אמביציוזיים, חדורי קרב, ואנשים מתנצחים ששאפו להביס את ערוץ 1 המסורבל והעני ואת יואש אלרואי הזקן והסב. במפגש הזה כבר לא שררו בינינו לבינם כל יחסי ידידות אלא קונקורנציה ותחרות בלבד. כבר ליאון טרוצקי אמר לפניי "כי יש לעקוֹב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי האויב". שניהם דאגו להודיע לנו את מה שלא אמרו ליאיר שטרן ו-לי בטרם החתימה על החוזה : "יש לנו עדיפות עליכם בהצבת טכנולוגיה Unilateral בהיכל הכדורסל ב-סלוניקי וגם מחוּצָה לוֹ", והוסיפו, "במידה ואנחנו נציב לדוגמא מצלמה Unilateral לעצמנו בהיכל המשחק בהרשאתה של גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ, ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יעשה כל מאמץ שגם לרשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תוצב מצלמה כזאת במקביל, שתשרת את צרכיה במגרש". דורגנו מראש ע"י מַיְילֶן טַנְזֶר ושַכִי פְרָנְץ במקום השני בסולם העדיפויות בכל תחום של הסדרי ההפקה, הטכנולוגיה, והלוגיסטיקה. שניהם לא רק שיחקוּ נגדנו. הם ניסו לשַחֵק בנו מאחורי גבנו. היריבים שהיו אמורים להיות גם ידידים ובני ברית התנהגו עִמנו בערמומיות סמויה והסתירו מאתנו כמה מסודותיהם הכמוסים. יחסי האמון נפרמו כלא היו. זה היה ברור. נותרו לי ולרשת הטלוויזיה שלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שבועיים ימים להתכונן לקרב השידור המכריע על לֵב הָאוּמָה נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. נכנסתי ל-יישורת האחרונה במרוץ נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. עכשיו כל אחד מאִתנו לחץ על הדוושה ונתן את כל מה שיש לוֹ. הייתה רק בעיה אחת. הייתי כבר בן 62 ורצתי בתחרות הזאת שדמתה לריצת מרתון נעוּל נעלי עבודה טלוויזיוניות בְּלוּיוֹת, כבדות, ומסורבלות של רשות השידור. שני האנשים הצעירים שהתחרו מוּלי מָיְילֶן טָנְזֶר ושָכִי פְרָאנְץ נעלו נעלי ספורט קלילות.

בפעם הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה במדינת ישראל נוצר מצב בו שני גופי שידור טלוויזיוניים שונים (ומדרך הטבע מתחרים זה בזה) יסקרו בשידור ישיר את אותו האירוע היוקרתי, ויתחרו "ראש בראש" האחד נגד השני. החֵל מלחמת הטלוויזיה הגדולה ביני לבין מיילן טנזר על כיבוש עיניהם ולִיבָּם של צופי הספורט במדינת ישראל. הקרב על הרייטינג ואהדת הציבור היה כבר בעיצומו. ראיתי במיילן טנזר יריב מַר עוד מהימים שעבד בשירותו של אוּדִי מִירוֹן בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לא רק פיגורה תחרותית אלא גם איש תאֵב הצלחה בעל סטייל אמריקני. כיבדתי אותו. הוא היה האיש שהציב בראשית שנות ה- 90 יחד עם מר אהוד "אודי" מירון אלטרנטיבה חדשה לצופי שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל. שניהם עשו זאת באמצעות ממון רב וזמן מסך בלתי מוגבל בהשוואה לרשות השידור הענייה והאיטית, וגם המסורבלת להחריד (!). מיילן טנזר היה הראשון שהשתלט עבור אודי מירון על חלק מחומרי הספורט המסורתיים שלנו ורלוואנטיים למשלם האגרה והעביר אותם מהטלוויזיה הישראלית הציבורית אליו לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (אז הוא היה קרוי "ערוץ 5"). מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן "שדדו" ממני את זכויות השידורים של הכדורגל האנגלי, אח"כ נטלו מאתנו את הכדורסל הישראלי, ומאוחר יותר זינבו בנו גם עם הכדורסל האירופי. לא בגלל כִּישרונם. בשל כספם. עכשיו באפריל 2000 נקרתה לי ההזדמנות להילחם בו ולנקום את תבוסות הרכש. גם זאת של השידור הישיר האבוד ההוא מ- ווינה של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל 2:5 מ- 28 באוקטובר 1992. אנשי ערוץ הספורט מס 55 בכבלים לא היו מוכשרים יותר בשום היבט מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היה להם יותר ממון אך לנו הייתה להם שום עדיפות בעיתונאות ושידור. על קַו הזינוק לקראת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 ניצבו שני יריבים נִיצִים. אוֹ – הוֹ, כמה כמהתי ונכספתי להביס אותו.

הפעולה הראשונה שלי כמנהל ומפיק שידורי הספורט והעורך הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא , הייתה למשוך ולהביא אלינו נותן חסות בעל יכולת לצורך מימון ההפקה היקרה של שידורי ה- Final Four, שלראשונה התקיימו בתנאי שידור תחרותיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא כידוע איננה ערוץ מסחרי. המְמַמֵן היה חייב להיות מישהו בעל משקל כלכלי כבד שיסייע להקטין את הוצאות ההסכם היקר (והמשפיל) עם ערוץ 5 בכבלים ויהיה מסוגל לכסות את עלויות ההפקה המורכבת שכללה בתוכה את שאיפתי הראשונה להשיט ניידת שידור OB (ראשי תיבות של Out Broadcasting) שכונתה ניידתה- "וֶורֶד" שלנו על תכולתה וציוותה לסלוניקי, ו/או למִצְעַר, לאַפשֵר לי לשכור ניידת שידור מקומית יוונית על תכולתה ועובדיה. שכרתי בסיוע ידידיי מ- ERT ניידת שידור יוונית שהייתה Unilateral ושלנו בלבד כשהיא מצוידת במשדֵר SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) תקשורת לוויינית מסלוניקי לירושלים. ניידת ה- Unilateral שלנו הוצבה ליד היכל הכדורסל בסלוניקי בנוסף לניידת השידור של רשת הטלוויזיה הממלכתית ERT ששימשה כאמור כ- Host broadcaster של משחקי ה- Final Four והפיקה את סיגנל השידור המרכזי לאירופה עבור רשתות הטלוויזיה של ה- EBU. זאת הייתה התשובה שלי לאנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

חודש אפריל של שנת 2000, ערב התמודדות ה-"Final four" בסלוניקי / יוון. יו"ר דירקטוריון "פלא פון" דאז מר יעקב "קובי" בן גוּר, ואנוכי. אהבתי והערכתי אותו מאוד (!). אנוכי בונה ומרכיב את קבוצת השידור שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 שתשדר ישיר מסלוניקי 2000 "ראש בראש" מול ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את משחקי המפעל האירופי בכדורסל בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א

בראשית אפריל 2000 פניתי אל כמה יזמים , תעשיינים , ואנשי עסקים בבקשת חסות. ביניהם יו"ר דירקטוריון "פלא פון" מר יעקב "קובי" בן גור וגם נשיא חברת סֶלְקוֹם יעקב פרי. קובי בן גור היה הזריז ביותר וגם החכם ביותר : "…יואש אלרואי עזוב את כולם, גם את יעקב פרי. אנחנו ניתן לך חסות בהיקף כספי שלא תצטער עליו…", אמר לי בשחת הטלפון הראשונה בינינו. הכרתי את רב סרן קובי בן גור בתקופת המילואים הקרביים שלי ב- 1975 בשעה ששימש קצין קשר ראשי המוצב הפיקוד הקדמי של צה"ל ב- אוּם חַשִיבָּה. יו"ר הדירקטוריון של חברת "פֶּלֶא פוֹן" קוֹבִּי בֶּן גוּר [2] הודיע לי שוב על רצונו להיכנס לעסקה כנותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מסלוניקי 2000 . וזאת לאחר העסקה המוצלחת המשותפת שחווה עמנו בסיקור שני משחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בקמפיין 2000 EURO. ובאמת נטשתי את כולם. יו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור שִלְשֵל במכה אחת לקופת הרשות פעם נוספת עוד 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. התכוונתי להעניק לנותן החסות 250 שקופיות חסות מלוות בקריינות קולית תוך כדי חשיפת לוֹגוֹ המוצר , 1000 (אלף) דולר לכל כניסה, ו- 100 (מאה)Scrolls בפרק זמן של כ- 12 שעות שידור מתוכננות ב- Final Four הזה של סלוניקי 2000. זה היה בניגוד להוראות רשות השידור ודעתה של היועצת המשפטית עו"ד חַנָּה מִצְקֶבִיץ' אבל בהסכמתו של יָאִיר שְטֶרְן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה מאמץ שידור לא קטן אך שימש מחווה חד פעמי שלנו למפרסם המאפשר לנו להתחרות בתנאי שידור כמעט שווים נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. עמד לרשותי צוות שידור מוכשר (ובעל ניסיון) בשידורי הכדורסל הישירים ובראשם המפיק הנפלא והחרוץ ששי אפרתי, הטכנאים שלנו, השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי, הפרשנים אלי סהר ורלף קליין, הכתב והמראיין וגם שַדָּר הקווים אמיר בר שלום, והבימאי אמנון אוסמן. הסיוע הכספי המסיבי של יו"ר דירקטוריון קובי בן גור אפשר לי לשכור עבורנו טכנולוגיה יונילאטראלית נוספת ויקרה כדי להתמודד בכוחות שקולים במערכה שנקלענו אליה בתחילה ומבראשית בתנאים קשים ובכוחות נחותים.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה שותף יחיד לסוֹד עסקת המַמוֹן החשובה הזאת. על האחרים לא סמכתי. גם לא על מנכ"ל הרשות דאז אורי פורת ו-וודאי לא על סמנכ"ל הכספים שלוֹ מוטי לוי. עקפתי אותם. הייתי מאוכזב ולמוּד סֶבֶל מימים ימימה מרדידות, איטיות, ומסורבלות של הטיפול ברשות השידור בנושאים מקצועיים מורכבים לרבות הנושאים כספיים. הביורוקרטיה הציבורית המגושמת כילתה כל חלקה טובה. החלטתי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לעקוף את הפרוצדורות הגמלוניות ובכך בעצם לעקוף את הנהלת הרשות. תהליכים מסוימים כמו עסקת החסות בת 250000 (רבע מיליון) דולר עם קוֹבִּי בֵּן גוּר מ- "פלא פון" צורכים זמן, אך ברשות השידור הם צורכים המון זמן. בעיקר כשההנהלה הראשית והמסורבלת מתערבת בנושא במסווה של אחריות ציבורית, ומנסה לדוּן ולהגיע להכרעה ולפתרון העניין, כמובן ללא הצלחה, גם לאחר מספר אין סופי של ישיבות והתכנסויות שלא יוצא מהן כלום. פחדתי שעסקת החסויות עם קוֹבִּי בֵּן- גוּר תטורפד באִיבָּה. אך הייתי בר מזל עצום משום שבאותה שעה היה לי את יאיר שטרן שניצב לצדי וסמך עלי והעניק לי גַב מספיק רחב כדי להגן על שיטת עבודתי. לא סיפרתי דבר לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי. הייתי להוּט להביס את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. זה הטבע המחורבן שלי. אני אדם תחרותי באופיי משחר ילדותי בכל תחום. חִיסָרוֹן שלפעמים הוא יִתְּרוֹן.

מר קוֹבִּי בֵּן גוּר היה ראשית דבר איש עסקים. הוא הביע בפני בתחילת המו"מ את חששו , שמא ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (אז היה קרוי ערוץ 5 בכבלים) הפופולרי בכבלים יגנוב לנו הרבה מאוד צופים וינצח אותנו בקרב על הרייטינג. הוא היה מוטרד ומודאג. נדמה היה לו שהימר על הסוס הלא נכון והניח את ה-ג'יטונים שלוֹ לא במקום ראוי על הרוֹלֶטָה. העיתונות בשיתוף עם מעצבי דעת הקהל שרטטו והציגו את השידור הציבורי כנחות ועצלן מול ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. אני עצמי הייתי חד משמעי. לחלוטין לא אמביוולנטי. הייתי נחרץ והרגעתי את יו"ר דירקטוריון "פֶּלֶא פוֹן" באלו המילים, כלהלן : "…קובי בן גור, הנח לעניין. אנחנו ננצח את ערוץ 5 בכבלים ואת אנשיו ללא תנאי. יתירה מזאת אנחנו נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. הסֵר דאגה מלבך ושמור בסוֹד על פרטי עסקת החסוּת הכלכלית – מסחרית הזאת. איש מלבדנו לא צריך לדעת עליה ברגע זה דָבָר…". מעטה הסודיות היה חשוב במסעה של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר הפסגה. המשימה השנייה שלי הייתה למַסֵד שידורי פרומו רבים ככל האפשר על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לשדרם ללא רָהָב ובלשון המעטה מובהקת. המשימה השלישית הייתה להימנע לחלוטין מהענקת ראיונות והצהרות למדורי הספורט בעיתונות שעטו עלי ללא הרף. לא הסכמתי להתראיין. המטרה הייתה להצטייר בעיני הציבור כ-Under dog. האמת, לא הייתי צריך להצטייר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שלי ואנוכי היינו מועמדים להפסיד בתחרות הזאת גם מבלי להצטייר כ- לוּזֶרִים. המשימה הרביעית הייתה להציב את נבחרת השידור הקבועה בזירת התחרות בסלוניקי, על פי מודל השידורים שבניתי בהיכל הספורט ביד אליהו. מאיר איינשטיין ז"ל נקבע על ידי להיות השַדָּר המוביל ולידו בעמדת השידור בסלוניקי הצבתי את שני הפרשנים אֵלִי סַהַר יבד"ל ורָלְף קְלָיִין ז"ל. על אוּרִי לֵוִי הטלתי את המשימה להיות כתב שטח בעת השידורים הישירים. אמיר בר שלום הוצב להיות כתב ENG בסלוניקי לצורכי כיסוי אירועי החדשות סביב המשחקים. הוא הצטווה להביא אינפורמציה רבה ככל האפשר בצורת כתבות אווירה וצבע עוסקות בראש וראשונה בשחקני מכבי ת"א ואוהדיהם. מכיוון שהיה כתוב חרוץ ומנוסה לא דאגתי לכמות גם לא לאיכות מוצריו. הוא היה איש טלוויזיה נמרץ ומוכשר כיאה לקצין צה"ל לשעבר בחטיבת "גבעתי". כמו כן פקדתי עליו לעקוב אחרי עודד קטש ולהביא ריאיונות ותגובות שלוֹ, מי שהיה עכשיו שחקן מן המניין של פאנאתינאייקוס ולכן ויריב מַר של מכבי ת"א הקבוצה בה נולד ובה עשה את ראשית צעדיו.

הטלוויזיה היוונית הממלכתית ERT התגייסה למבצע ושימשה Host broadcaster בינלאומי של ארבעת משחקי ה-Final Four בסלוניקי. היא הפיקה והעניקה את סיגנל השידור הבינלאומי לאירופה אך זה לא היה מספיק. החלטתי בו במקום בעצה אחת עם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה לתגבר את המצלמות היווניות ע"י השטת ניידת שידור שלנו על כל ציוותה ותכולתה מירושלים לסלוניקי. יאיר שטרן היה בעד. מדובר היה באירוע על בספורט הבינלאומי בהשתתפות קבוצה ישראלית. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התנגד וביטל את יוזמתי. כרגיל בנימוקים של כאילו עלויות כספיות מופרזות. העמסת ניידת השידור הגדולה שלנו הלא היא ניידת ה- OB (ראשי תיבות של Out Broadcasting) שהכינוי שלה היה ניידת ה- "וֶורֶד" על אוניה בנמל חיפה והשטתה לסלוניקי ופריקתה שם היה מבצע ראוי ולא יקר אך מנכ"ל רשות השידור פחד מביקורת ציבורית. הוא חשב שהטסת צֶוֶות שידור בן ארבעים אנשים מירושלים לסלוניקי והשטת ניידת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מחיפה לעיר הנמל היוונית סלוניקי בעֵת הזאת רק כדי לספק את תאוות השידור והרייטינג של יואש אלרואי במלחמתו נגד מיילן טנזר , הוא מעשה מנקר עיניים של רשת שידור ענייה כרשות השידור . אורי פורת דחה את הרעיון שלי על הסַף. את רעיון השטת ניידת שידור שלנו לאירוע ספורט בעל חשיבות לאומית מחוץ לגבולות מדינת ישראל, העליתי עוד בראשית ספטמבר 1999 , כשנבחרת ישראל בכדורגל עם מאמנה שלמה שרף, התמודדה נגד נבחרת קפריסין ב-לִימַאסוֹל על הזכות להעפיל ל- 2000 Euro. גם אז לא אושר המבצע. כל הסבריי אז ועכשיו כי זהו מבצע שידורים מורכב ומסובך לא רק למען הצופה משלם האגרה אלא גם כמאבק תחרותי נגד ערוץ הספורט על שמה הטוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא היה מקובלים עליו. הנימוקים שלי סולקו משולחן הדיונים בהינף יד ונדחו על ידו על הסַף . מנכ"ל רשות השידור הורה לי לצאת לקרב עם הנשק הדַל שהיה בידי . הוא התיר לי בסופו של דָבָר לשכור ניידת שידור מקומית קטנה בת שלוש מצלמות, ולאייש אותה בצוות שידור מצומצם שלי. אוּרִי פּוֹרָת אישר להטיס לסלוניקי שנים עשר אנשים בלבד. לערוץ 5 היו שם 40 איש. דיווחתי ליאיר שטרן כי יְדִידַיי בטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT הצליחו לשכור בעבורי ברגע האחרון ממש ניידת שידור פרטית בסלוניקי הנושאת שלוש מצלמות וציוד עריכה במחיר הרבה יותר מסביר של 15000 (חֲמִישָה עָשָר אֶלֶף) דולר בלבד לשלושה ימי שידורים. קיוויתי שאנשי הפיקוד והפיקוח של הניידת היוונית מספיק מהירים וחרוצים, ולבטח מקצועניים, כדי לעמוד בתחרות הנשקפת לנו מול יריבינו מערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1יאיר שטרן היווה את נקודת המשען העיקרית שלי. היו אלה שלושה שבועות אינטנסיביים בהם כמעט לא ישנתי בלילות. שיחקתי שח מט נגד מיילן טנזר וכתבתי מכתבים למנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן היה התומך שלי והסייע הראשי שלי. הוא מהווה דמות בלתי נשכחת עבורי. גם היום. הנה אחד ממסמכי ההפקה שנותר שלם מהימים ההם ונכתב אליו על ידי ב- 11 באפריל 2000, שבוע ימים לפני שעת ה- "ש".

טקסט מסמך : 11 באפריל 2000. מכתב שלי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן ובו דרישות מקצועיות נוספות שלי לקראת ההתמודדות "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב- Final four האירופי בכדורסל שמתוכנן להיערך ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בעיר הנמל היוונית סלוניקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 14 באפריל הטסתי לאתונה את צֶוֶות החלוץ המפיק שלי ששי אפרתי והשַדָּר שלי אורי לוי. תפקידם היה ראשית דבר להיפגש עם אנשי הטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT וגם עם אנשי ניידת השידור היוונית הפרטית ב- סלוניקי ששכרתי לצורך תגבור השידור . שניהם היו אמורים להכשיר את השטח ואת מבצע השידור לקראת בואו של הצוות העיקרי לסלוניקי ביום ראשון – 16 באפריל 2000. טכנולוגיית השידורים הישירים ואספקת האינפורמציה מ- סלוניקי לאולפן בירושלים הייתה ברורה. הצבנו את שלוש המצלמות של ניידת השידור היוונית הפרטית שלנו בתוך ההיכל. כל אחת מהן קיבלה תפקיד קונקרטי במהלך השידורים הישירים . בנוסף לכך קיבלנו לניידת שלנו את סִיגְנָל ה- Integrated Feed (תוצר משולב ומוגמר) של ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הממלכתית היוונית ERT, שכיסתה את ארבעת משחקי ה- Final Four והעניקה כאמור את סיגנל השידור ה- Multilateral (שידור רב משתתפים) לכל אירופה. הניידת הזאת העסיקה בעת השידורים הישירים שתיים עשרה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. אַמְנוֹן אוֹסְמַן הבימאי שלי בניידת השידור היווניה הקטנה בסלוניקי, יכול היה אם כן לתמרן בין ארבעה מקורות שידור שהגיעו לשולחן ניתוב התמונות שלו בניידת, ולביים את השידורים הישירים מנקודת המבט העיתונאית שלנו . זה היה יתרון טכנולוגי גדול ששיפר לאין ארוך את פוטנציאל הסיקור הטלוויזיוני שלנו. יכולנו להתרכז בשחקני מכבי ת"א בעת החימום שלפני המשחק ובעת פסקי הזמן (וגם ביריב עודד קטש) מבלי לאבד את הכיסוי השוטף עצמו שהתבצע ע"י ניידת השידור הגדולה של ERT . זה לא היה הרבה אך גם לא מעט. בכך היה נעוץ עיקר חשיבותו של מהות ההסדר הטלוויזיוני של שכירת ניידת צילום יוונית נוספת למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יכולנו גם לעקוב כמעט ככל שרצינו אחרי עוֹדֵד קָטָש שהיה סיפור עיתונאי ושחקן פאנאתנאיקוס. כּישרון המשחק המדהים שלו ואישיותו יוצאת הדופן ריתקה את כולנו. הוריתי לאמנון אוסמן, למפיק שַשִי אֶפְרָתִי ולאמיר בר שלום כתב ה- ENG לא להסיר את עיניהם ממנו. עקבנו אחרי כל תזוזה שלו . התחקינו גם אחרי כל תזוזה של ערוץ הספורט. התחרות נגדו הייתה נשמת אפו של הכיסוי הטלוויזיוני שלי. כמויות אדרנלין עצומות מוזרקות למחזור הדם בשעת ההתמודדות נגד מקור השידור השני. אתה פשוט מפחד לפַסְפֵס צילום של ראיון, תגובה או התרחשות שעלולים להגיע לידי מתחריך ולא לידיך. הייתה בידינו האפשרות לצלם את נוכחות השדרים והפרשנים תוך כדי עבודתם באתר המשחקים ובעמדת השידור בסלוניקי. הייתה לכך חשיבות עליונה מבחינת אמינות המידע הזורם לצופי ערוץ 1 הציבורי בישראל. יכולתי לומר לצופים שלי בפשטות רבה כי השדרים, הפרשנים, והכתבים של מחלקת הספורט פרוסים בסלוניקי ומשדרים אליהם מהשטח, ממקום ההתרחשות עצמו. הם יכולים לסמוך על מהימנות האינפורמציה המגיעה לסלון ביתם בארץ היישר מסלוניקי.

שכרנו אנטנה – צלחת Satellite News Gathering (ראשי תיבות של SNG) המשמשת תחנת מִמְסָר ישירה מסלוניקי לירושלים והצבנו אותה צמוד לניידת השידור הקטנה. היינו עצמאיים לגמרי עכשיו בהעברת חומרי השידור מסלוניקי לבניין הטלוויזיה ברוממה. ניידת השידור הקטנטונת הזאת שימשה כמוקד עריכה ושידור, והמקום כולו על אמצעי ההפקה והפונקציות הנלוות אליו הפך לקומפלקס שידור קטן. הכל היה בממדים זעירים במונחי טלוויזיה כשמדובר באירוע כדורסל בינלאומי עתיר רייטינג ויוקרה . שררה שם מטבע הדברים צפיפות גדולה. למרות הדוחק ב- Compound וב- Complex ההפקה ולמרות יכולתה הטכנית המוגבלת של ניידת השידור הקטנה – סגולות מפעיליה הפכו אותה למבצר שידור יעיל שלנו. המפקח הטכני העליון של כל פעולות השידור בניידת היוונית היה מאיר חיימי. איש מוכשר ועָנָיו, נמרץ ובעל יוזמה וניסיון רב בתחום עבודתו בשידורי טלוויזיה . אופיו החרוץ היווה תעודת ביטוח של השידורים מסלוניקי. הודות לוֹ הם עברו ללא דופי מן ההיבט הטכני. הוא היה אחד הטכנאים הדגולים ששירתו אי פעם בצבאה של הטלוויזיה הישראלית.

טקסט תמונה : זהו מאיר חיימי טכנאי אמיץ, בעל ידע ויוזמה, ושש אלי קרב. אדם בלתי נשכח עבורי. בזכותו ובזכות אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכמותו, הבסנו ללא תנאי בסלוניקי 2000 את מיילן טנזר ואת אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפתע, כמה ימים לפני 18 באפריל 2000 תאריך תחילת שידור משחקי ה- Final Four, גילינו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי, כי בסוף מהדורת החדשות של ערוץ 2 סמוך לשמונה ושלושים בכל ערב, משודרת מידֵי עֶרֶב כתבה לקראת ארבעת משחקי ה- Final Four, ובסוֹפָה, מפנה המגישה גב' מיקי חיימוביץ' את צופיה הרבים לשידורים הישירים העתידיים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מסלוניקי 2000. גב' מיקי חיימוביץ' עסקה בקידום שידורי ה- Final Four של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים על פי הוראה מגבוה של מנהלה שלום קיטל. חיש מהר הובררה לנו הסיבה. מנהל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מר מיילן טנזר בניגוד להסכם עמנו כי את בלעדיות השידור מסלוניקי 2000 ואת הסובב אותו חולקים רק שני גופי תקשורת בישראל. ובכן, בניגוד מוחלט להתחייבות האישית הזאת כלפי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, סיפק ללא ידיעתנו תַּגֵי זִיהוּי לצֶוֶות צילום שַכוּר של ערוץ 2 בסלוניקי בראשותו של אָרִיק הֶנִיג. תגי הזיהוי (Accreditations) המאפשרים מעבר חופשי באתר התחרויות לא סופקו ע"י ערוץ 5 לערוץ 2 בחינם, אלא תמורת קידום השידורים הישירים שלוֹ במהדורות החדשות של ערוץ 2 גב' שמִיקִי חַיְימוֹבִיץ' הייתה הקריינית הראשית שלהם . מעשה תרמית ערמומי שלא ייעשה. ואף על פי כן נעשה. יאיר שטרן הבין מייד שהולך שוֹלָל ונפל בפח. הוא אמר לי, "יואש רימו אותנו", וחַש נבגד אל מכשיר הטלפון למחוֹת בפני מיילן טנזר על כך שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לא נוהג ביושר כלפיו. ללא הועיל. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (מכיל כ- 10000 / רבבה עמודים) "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה איש טהור אך נאיבי. הוא האמין לכל מילה שנאמרה ע"י מיילן מנזר במו"מ המוקדם. יאיר שטרן ניהל במשך שבע שנים את הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית במדינת ישראל שהייתה מוסד תקשורת מסורבל. רוטינה הניהול הפכה אותו כמו רבים לפניו לשאנן, שָלֵו, וחסר תִּחְכּוּם. היה עליו לסייג את אמונו במנכ"ל ערוץ הספורט בכבלים. הוא היה אמוּר לדעת שיריבו במו"מ על הזכות לשָדֵר את ארבעת משחקי ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000 הוא בעל מניות בערוץ השידור שלוֹ עצמו בכבלים, ולכֵן הוא ראשית דבר איש עסקים לכל דבר. בעסקים יש להניח מותר לעשות כל דבר בעיקר להפר אמון ונאמנות . לא כך הדבר בעיתונאות. מיילן טנזר היה סוג של עיתונאי בעל אינטרסים מסחריים ולכן הגדרתו כעיתונאי הייתה על פי הבנתי בעירבון מוגבל. יאיר שטרן התמים היה צריך להבין שיש הבדל בין מילה הנאמרת ע"י עיתונאי טהור נטול אינטרסים לבין עיתונאי שמייצג קונצרן טלוויזיוני מסחרי שמאחוריו מטרות רֶוַוח כלכליות. אני מדגיש שוב כי דחפתי את יאיר שטרן כדי להשיג מאותו ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את חוזה השידורים של ה- Final four בסלוניקי 2000, ולכן חלקתי עמו את האחריות במלואה. אינני מסיר אותה ממני. לחלוטין לא. יאיר שטרן היה תְמִים דעות עִמִי והצדיק לחלוטין את נימוקי. בדיעבד אפשר היה לשפר עד למאוד כמה סעיפים בחוזה בינינו לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

ערוץ 2 המסחרי המשיך מידי עֶרֶב במסע יחסי ציבור ושיווק מסיביים, ובאוֹדִיסֵאָה השכנוע האקסקלוסיבי שלו חסר תקדים לעודד את צופיו לצפות בשידורי ה- Final Four בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, מבלי לאזכר כלל את קיומם של אותם השידורים גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה כמובן לא עזר להם בסופו של דבר אך היה בכך טעם גדול ומר לפגם. היה זה מראה עגום לראות את ערוץ 2 המסחרי מודל של ערוץ טלוויזיה ארצי לוקח צד וחוֹבֵר לערוץ הספורט בכבלים במלחמתו העקובה מטריקים נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראיתי בכך אִיוֶולֶת גדולה ועבירה מוסרית נושאת קלון בשעה שמנהל חברת החדשות של ערוץ 2 (שלום קיטל) מטיל על מגישת מהדורות החדשות שלו מיקי חיימוביץ את חובת קידום שידורי ערוץ הספורט בכבלים. גם מהנימוק שבעלה של גב' מיקי חיימוביץ' מר אֵלִי אִילְדִיס הוא עיתונאי ומגיש באותו ערוץ הספורט של מיילן טנזר. פרשה לא אֵתִּית מכל היבט שהוא. נוצרה עכשיו תחרות של ממש בינינו לבין אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, כשערוץ 2 המסחרי מלבה, בוחש, ומחרחר את רוחות המלחמה ואווירת היריבות בין שני הצדדים. גם חלק ממוספי הספורט בעיתונות הכתובה לא טמנו את ידם בצלחת והתגייסו לטובת הצלחתו של ערוץ הספורט בכבלים. הם נתנו לקוראיהם להבין שערוץ 5 הצעיר, הולך להביס במלחמת הרייטינג את מחלקת הספורט הוותיקה של יואש אלרואי הזָקֵן והסָב מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מכונת יחסי הציבור של מיילן טנזר פעלה בכל עוזה. הקולגות העשירות מהכבלים פעלו במרץ והביאו לסלוניקי ניידת שידור גדולה מהארץ, ויותר מפי שלושה כוח אדם בהשוואה לשלנו. הם טרחו ועשו הכל להגשים את נבואות המפלה של הטלוויזיה הישראלית הצפויה במאבק נגדם. תבוסת מחלקת הספורט שלי בקרב על הרייטינג נראתה כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. בציבור וגם בקרב עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא מעטים חיככו שָם את כפות ידיהם בהנאה ונדו בראשם, "…הנה אוֹ – טוֹ – טוֹ יואש אלרואי הזָקֵן והסָב הולך לחטוף…". אין שמחה גדולה משמחה לאֵיד גם בין קולגות אך התקוות לא היו אבודות ואנוכי אינני האיש שנועד לתבוסה.

פוסט מס' 1100. (חלק א'). הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 17 ביולי 2022.

[1] ראה נספח : הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) מתאריך ה- 1 באפריל 2000.

[2] חברת התקשורת "פֶּלֶא פוֹן" בראשות יו"ר הדירקטוריון קובי בן גור שילמה לטלוויזיה הישראלית בספטמבר 1999 סכום של 315000 (שלוש מאות אֶלֶף ו- 15 עשר אֶלֶף) דולר תמורת הקרנת 315 שקופיות חסות של "פלא פון" בשני השידורים הישירים מחו"ל (כולל Pre game show ו- Post game show בהיקפים חסרי תקדים) של שני משחקי הכדורגל, הראשון קפריסין – ישראל והשני ספרד – ישראל, במסגרת קמפיין 2000 EURO.

[3] ראה נספח : אגרתו של המנכ"ל אורי פורת מתאריך 18 באפריל 2000 אל מנהל הטלוויזיה ואלי ונושאו : זכויות הפיינל פור והליגה בכדורגל.

[4] ראה נספח : מכתבי למיילן טנזר מתאריך 5 באפריל 2000 , בעניין השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורגל בשבתות של עונת 2001 – 2000.

[5] ראה נספח : מאמרו של מוטי קירשנבאום בעיתון "הארץ" מתאריך 24 באפריל 2000, תחת הכותרת "ניצחון הכנופייה מרוממה".

[6] ראה מאמרו של מיילן טנזר בעיתון "הארץ" מתאריך 25 באפריל 2000, וכותרתו "הניצחון שלנו".

[7] ראה נספח : המאמר שלי בעיתון "הארץ" מתאריך 27 באפריל 2000, והכותרת שלו "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש".

[8] ראה נספח : מכתב הצל"ש שכתב אלי המנכ"ל מתאריך 23 באפריל 2000, בתום מבצע שידורי ה- Final four בכדורסל ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בעיר היוונית סלוניקי.

[9] ראה נספח : מכתב הערכה שהעניק לי מנהל חטיבת החדשות בתאריך 23 באפריל 2000 , בתום מבצע שידורי מכבי ת"א בכדורסל.

[10] ראה נספח : מכתבי לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מתאריך 24 באפריל 2000 , המבקש לרכוש את זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א לשנים 2004 – 2001, ומשחקי ליגת העל בכדורגל לשנים 2005 – 2001.

[11] ראה נספח : מכתב השבח שנשלח ע"י יו"ר רשות השידור גיל סמסונוב אלי ב- 23 באפריל 2000 , בתום שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000.

[12] ראה נספח : מפות רייטינג הצפייה בטלוויזיה ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 המשקפות את הניצחון הגדול של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על ערוץ 2 המסחרי ועל ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד.

[13] ראה נספח : מכתבו של גיל בול סמנכ"ל השיווק של חברת "פלא-פון" אלי מ- 11 במאי 2000 המשבח את שיתוף הפעולה של החברה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורים הישירים של משחקי ה- Final Four בכדורסל בסלוניקי 2000.

[14] ראה נספח : מכתבי לעו"ד שמעון מזרחי מ- 23 באפריל 2000.

[15] ראה נספח : דו"ח הפקת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000, שנשלח מטעמי למנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות בתאריך 30 באפריל 2000.

[16] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אל מנכ"ל הרשות אורי פורת , ביום פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 בתאריך 30 באפריל 2000, הנוגע לקניין זכויות השידורים של ה- Final Four האירופי של סלוניקי 2000 ובו ביקורת חריפה אודות התנהלותו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בפרשה.

פוסט מס' 1100 (רשימה מס' 1). הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 17 ביולי 2022.

פוסט מס' 1100 חלק ב'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי-14 ביולי 2022.

ברית שידור מיוחדת במינה נרקמה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970. כל הזכויות שמורות (חלק ב' המרכיב את פוסט מס' 1100).

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים קפדניות.

הערה 2 : הבלוג איננו נכתב למטרות רווח ו/או למען פרסום אישי.

————————————————————————————-

פוסט מס' 1100 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 17 ביולי 2022. (רשימה מס' 2 מתוך 3).

————————————————————————————-

גם תשובה לטקסט מגוחך ומופרך של מר אביב לביא שהתפרסם ב- 11 ביוני 2013 באתר האינטרנט Forbes Israel. (רשימה מס' 2 מתוך 3). אנוכי וחבריי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסים שוק על ירך ב- 18 ו- 20 אפריל 2000 את מיילן טנזר ואנשיו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת התמודדות של שידורי טלוויזיה ישירים "ראש בראש" העוקבים אחרי משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 ב- 18 וב- 20 בחודש אפריל של שנת 2000, בהשתתפות קבוצת הפאר ההיא של מכבי ת"א. פוסט מס' 1100 (חלק ב' המרכיב את פוסט מס' 1100). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1100. רשימה מס' 2 מתוך 3.

טקסט תמונה : 2000 – 1999. אנוכי בעת ניהול והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את טורניר ה- Final four בכדורסל בסלוניקי באפריל 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, ומייד אחריו ביוני 2000 ניהול והפקה שלי את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את טורניר הכדורגל Euro 2000 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000) בהולנד ובלגיה, ואח"כ אנוכי ניצב בספטמבר – אוקטובר 2000 בראש ניהול, ניווט, והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את שידורי אולימפיאדת סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1100. גם תשובה לטקסט מגוחך ומופרך של מר אביב לביא ש-התפרסם ב- 11 ביוני 2013 באתר האינטרנטForbes Israel. (רשימה מס' 2 מתוך 3 המרכיבים את פוסט מס' 1100). אנוכי וחבריי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסים שוֹק עַל יָרֵךְ ב- 18 ו- 20 אפריל 2000 את מיילן טנזר ואנשיו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת ההתמודדות היוקרתית של שידורים ישירים "ראש בראש" את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי/יוון 2000 בהשתתפות קבוצת הפאר ההיא של מכבי ת"א. פוסט מס' 1100 (חלק ב'). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1100 הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 ביולי 2022.

חלק מפרק מס' 6 בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 8000 עמודים הקרוי, "הקשר הסימביוטי", שמספר ומדווח מדוע החליט השידור הציבורי לצעוד שלוב זרוע עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל במשך 37 שנים, 2007 – 1970. (רשימה מס' 2 מתוך 3).

6. 1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסה שוק על ירך את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ואת ערוץ 2 המסחרי, את שניהם ביחד וכל אחד לחוד, בקרב השידורים "ראש בראש" של תחרויות ה- Final four האירופי בכדורסל ב-18 וב-20 בחודש אפריל 2000 בסָלוֹנִיקִי – יוון. (רשימה מס' 2 מתוך 3) .

6. 2. מרבית צרכני הטלוויזיה בעולם (וגם בארץ) לא מכירים את מבנה תעשיית הטלוויזיה מבפנים ולא מבינים כי המדיה האלקטרונית הזאת מופעלת ע"י שלושה ווקטורים מרכזיים : כוח אדם מקצועי, ממון, וטכנולוגיה. הווקטור האנושי של המפיקים, העורכים, הטכנאים, השַדָּרִים, והמגישים בטלוויזיה – חשוב (!). הממון והטכנולוגיה חשובים לא פחות (!!). ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 נכפה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאבק טלוויזיוני "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים שעסק בארבעה שידורים ישירים של טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א (לראשונה מזה תשע שנים) , והתרחש בזירת הכדורסל של עיר הנמל היוונית סלוניקי . ללא סיועה הכלכלי המסיבי של חברת "פלא פון" בראשות יו"ר הדירקטוריון יעקב "קובי" בן גור באותם שני התאריכים של יום שלישי – 18 באפריל 2000 ויום חמישי – 20 באפריל 2000 , לא היינו יכולים אנשיי ואנוכי להביס בצורה כה מוחצת מכל היבט וכמובן ברייטינג את ערוץ 5 בכבלים. אך בל אקדים את המאוחר. (רשימה מס' 2 מתוך 3) .

ציטוט : "מוּטָב לַמוּת על רגליך מאשר לחיות על ברכיך". (דולורס לברון). (רשימה מס' 2 מתוך 2).

ציטוט : "יֵש לעַקוֹב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי האויב". (ליאון טרוצקי). (רשימה מס' 2 מתוך 3).

רשימה מס' 2 מתוך 3. (המשך של רשימה מס' 1 בפוסט מס' 1100).

אנוכי וחבריי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסים שוק על ירך ב- 18 ו- 20 אפריל 2000 את מיילן טנזר ואנשיו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת התמודדות של שידורים ישירים "ראש בראש" את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי / יוון 2000 בהשתתפות קבוצת הפאר של מכבי ת"א.

ביום שלישי – 18 באפריל 2000 בשעה שלוש וחצי אחה"צ החל קרב השידור הגדול "ראש בראש" בין מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לבין ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים. זוהי מלחמת שידור מורכבת בת שמונה שעות שמתנהלת בשתי חזיתות . בסלוניקי וירושלים. שני גופי השידור יורים בכל פגזי התותחים העומדים לרשותם. השידור הישיר שנמשך ברציפות שעות רבות כלל בתוכו גם הרצת קטעי VTR רבים (על פי קוֹד הרצה) מהניידת בסלוניקי והאולפן בירושלים. אנוכי מיקמתי את עצמי בעמדת הפיקוד שלי באולפן הבקרה בירושלים , מוקף בסוללת טלפונים, ומערכת תקשורת הבינלאומית של קווי תיאום ה- Four wires וקווי שידור ISDN. ממש כמו במלחמה. בדיוק בשעת ה- "ש" יריתי בתותח הראשון נגד השותפים שלנו בערוץ הספורט בכבלים. אות הפתיחה הגרפית המיוחדת ואותות מעברי השידור שיצרה הגרפיקאית שלנו וָורוֹנִיקָה רָבּוֹטְנִיקוֹף, היו משובבי עין ותכליתיים. באולפן השידור שלנו ישבו השַדָּר אורן רוזנשטיין מלווה בפרשן אֶפִי בִּירֶנְבּוֹיְם איש מרתק, אמיץ, מקורי, ותוסס, אחד ממאמני הכדורסל הטובים בישראל. אילו היה מאמן מובטל הייתי מחתים אותו כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אֶפִי בירנבוים מאמן חכם ומעט תמים אך בעל יושרה ניחן בכושר ביטוי והצדיק את המוניטין שלו כמקצוען.

בסלוניקי פעלו בנקודות שידור שונות מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל ולצִידם הפרשנים אֵלִי סַהַר יבד"ל ורלף קליין ז"ל. חיברתי את ירושלים לסלוניקי. בין לבין שידרתי את הכתבות החדשותיות של אמיר בר שלום, שהביאו את דרמת ההיערכות של שחקני מכבי ת"א ומאמנה לקראת מפגשם הקרב ובא עם קבוצת ברצלונה. עשיתי כל מאמץ אפשרי להטיס את תושבי המדינה לסלוניקי באמצעות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולהושיבם ביציעי היכל הכדורסל של העיר. ערוץ הספורט הציב בעמדת השידור שלו בסלוניקי את השַדָּר יורם ארבל ופרשנו עופר שלח ואת הכתבים שלו דָנִי עִנְבַּר ואביב לביא. הבימאי בניידת ה- Unilateral של ערוץ 5 בסלוניקי היה ראובן "רוביק" פודגור שנטש זה מכבר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. את האולפן המנווט שלהם בתל אביב איישו מִירִי נְבוֹ ואֵלִי אִילְדִיס , והפרשן לידם היה מר צְבִי שֶרְף. נבחרת השידור שלהם בסלוניקי ובתל אביב לא הייתה אנונימית כלל ועיקר. גם לא שלנו.

ב- 18.00 (שֵש בערב) החל משחקה של מכבי ת"א נגד ברצלונה. סיגנל השידור ה- Unilateral מניידת השידור היוונית הקטנה שלנו בסלוניקי הגיע לאולפן בירושלים באיכות גבוהה בשיטת שידור של 625 PAL. לצורך ביטחון השידור ביקשתי את קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שמואל כהן לוָודֵא שגם הסִיגְנָל ה- Multilateral של ERT המכוון לאירופה , יגיע אף הוא לאולפן שלנו בירושלים לצורך Back up (גיבוי). במקרה של תקלה בקו השידור הלווייני ה- Unilateral שלנו, תעמוד לרשותי אופציה לנתב את עצמי כהרף עין כדי להתחבר לתמונת הלוויין המרכזית ששודרה לכל ה- EBU שכאמור סיפקה הטלוויזיה היוונית. הדבר יקשה אולי לזמן מה על צוות השידור מאיר איינשטיין ואֵלִי סַהָר, בשל כיוונים מנוגדים בין צד עמדת השידור שלהם לכיוון הצילום , אך יבטיח שצופי השידור הציבורי יישארו נאמנים למקור, ולא יינטשו ויברחו מאתנו בשעת תקלה לעבר ערוץ הספורט (5) בכבלים. ביטחונות השידור הישיר הם עניין יקר ומסובך. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (כל כך אהבתי והערכתי אותו) העניק לי את הגיבוי התכני והטכני הנדרשים. ברור שהייתי אסיר תודה לו.

מוצאו של יאיר שטרן היה ממחלקת הספורט בזמנם של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי בתחילת שנות השבעים במאה הקודמת. הוא היה בקי בעצמו ביסודות ההפקות המורכבות והמסובכות וגם היקרות של שידורי הספורט. הוא היה הבוס הישיר שלי העניק לי גיבוי טוטאלי והיה שותף נאמן בהצלחות השידורים. שש שנים מ- 1983 ועד 1989 ניהל וניווט בעצמו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אח"כ מונה להיות כתב ושדר של הערוץ הציבורי ורשות השידור בוושינגטון בירת ארה"ב. יום אחד בקיץ 1993 קרא לו המנכ"ל מוטי קירשנבאום ליטול ידיו את ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משהחליט שלא להאריך את כהונתו של המנהל היָשָן יוסף בר-אל. יוסף בר-אל הודח אפוא מניהול הטלוויזיה ויאיר שטרן תפש את מקומו. יאיר שטרן בנו של אברהם "יאיר" שטרן ז"ל מנהיג הלח"י שנרצח ב- 1941 ע"י הבולשת הבריטית במקום מסתורו בתל אביב, ספג את חינוכו התּקשורתי בארה"ב מולדת הטלוויזיה . הוא היה אינטליגנטי, מהיר תפישה והגון מאוד בשיקוליו ובהחלטותיו. מוטי קירשנבאום לא טעה בבחירתו. יאיר שטרן היה אולי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטוב ביותר בתולדותיה. הוא פרש מתפקידו ב- 30 באפריל 2000 בתום שבע שנות כהונה בתפקיד הרָם . ממלא מקומו הזמני יאיר אלוני עשה מאז מאי 2000 עבודה לא רעה בהחלט, אולם ה- מ"מ הבא יוסי משולם שמונה לתפקיד ע"י יוסף בר-אל באפריל 2002 (במקום יאיר אלוני) לא הצליח מעולם להיכנס לנעליו של יאיר שטרן. קבוצת מכבי ת"א גברה בקלות על ברצלונה 65 : 51 בשלב חצי הגמר של ה- Final Four, והעפילה למשחק הגמר ביום חמישי – 20 באפריל 2000. גם פאנאתנאייקוס עם עודד קָטָש לא התקשתה מול אֶפֶס פִּילְזֶן הטורקית, והעפילה לשלב הגמר. עוֹדֵד קָטָש במדים הירוקים של פאנאתנאייקוס עתיד היה לפגוש בעוד יומיים את קבוצת האם שלו מכבי ת"א בצבעי הצהוב כחול שלה . תחרות ה- Final Four לבשה עכשיו שני ממדים. ישראל נגד יוון ומחלקת הספורט שלי במאבק "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר. השעה עכשיו הייתה חצות. פיניתי את אולפן הספורט לטובת מהדורת החדשות המסכמת "מהיום למחר". מבצע השידורים הארוך בן שמונה השעות של היום הראשון מסלוניקי במשחקי ה- Final Four , היה עכשיו מאחורי.

הודייתי לצוות המיומן ומצומצם שלי בירושלים ובראשם העורכים יוני קנלר, יגאל שמעוני, ירון מאיר, ו-כרמל לוצאטי (מאוחר יותר היהכתב ערוץ 2 המסחרי) וגב' שָרוֹן סֶלָע (המקסימה) שהייתה אחראית על הקשר הלווייני הבינלאומי עם צוות השידור שלי בסלוניקי. לידי פעלו גם כמעט עשרים וארבע שעות סביב השעון שתי עוזרותיי, נשים חרוצות, מזכירת ההפקה שלי רותי ליפקין שעבדה עִמִי ולצִדִי כבר 16 שנה רצופות, ועוזרת ההפקה והבימוי דורית חיימי. עם חיילים וחיילות כאלה הניצחון שלנו לא היה מוטל בספק. נפניתי עכשיו לתכנן את מהלכי הקרב הבא עם חבריי הנמצאים בסלוניקי, קרב שידור ארוך מורכב מאוד ומסובך טכנולוגית , שהיה אמור להתחולל בעוד פחות מ- 48 שעות. בשלוש לפנות בוקר עזבתי את משרדי מחלקת הספורט בדרכי לחדרי במלון "שערי ירושלים" הסמוך לבניין הטלוויזיה כדי לנסות לחטוף תנומה בת כמה שעות. הייתי זקוק לה. לא ישנתי כמעט שבוע ימים בשל ההפקה ומתח השידור. אני לא מסוגל להִירָדֵם כשאני מתוח. המחשבות מתרוצצות. שנתי נודדת במצבים כאלה. אני מתהפך על משכבי. בדרכי למלון חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה לידי לאמן ולהכשיר את מערכת השידור שלי בתפקידיהם הרבים בשנים שחלפו. המשימה הראשונה והיסודית הייתה ליצור צֶוֶות הרמוני ומקצועי (ונאמן ומסור למקום עבודתו) בתוך דרגי העבודה השונים בחטיבת הספורט בהנהגתי. כדי להצליח בעבודתם זקוקים שדרי הספורט לתשתית אנושית מקצועית, מוכשרת ובעלת מוטיבציה שכוללת, מפיקים, עורכים, מזכירות ועוזרות הפקה זריזות ויעילות, מתאמי שידור ומקבלי שידור, רשמי VTR, וכמובן טכנאים מאומנים. השַדָּרים שמחזיקים במיקרופון גוזרים את סרט התהילה אך הם אינם יכולים להגיע אליה ללא מערכת רבת זרועות המגבה ומכוונת אותם רגע – רגע, ושעה – שעה. יורם ארבל, מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי ורמי ווייץ כבשו כל אחד בשעתו את הפסגה בעזרת המיקרופון שנתמך ע"י עוזרים קרובים ומערכת עיתונאית שעטפה אותם.

תִּפְקוּד אֱנוֹשִי ומִדְרוּג מָתֵּמַטִי. הִכּינוּ אז ב- 18 וב-20 באפריל בשנת 2000 את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שוֹק על יָרֵךְ, מכת רייטינג חסרת תקדים: % 30.1 שלנו מול כמות דלה רק % 5.3 שלהם.

אם להשתמש במשחק הכדורסל כמטפורה, הרי שמאיר איינשטיין שימש בסלוניקי שחקן הציר וששי אפרתי היה רכז המשחק שלו. יוני קנלר, יגאל שמעוני, וירון מאיר שימשו בירושלים כשחקני הפינה בקבוצת הכדורסל הטלוויזיונית הזאת. לכל האנשים הנפלאים האלה הייתה התחייבות אישית לתרום למען קבוצת השידור שבה שיחקו. השידור הטלוויזיוני הוא עבודת צוות מובהקת. ממש כמשחק הכדורסל אותו הם משדרים עכשיו. בכירי השדרים אינם שווים "כקליפת השום" ללא עוזריהם הקרובים בדירוג המשולב, בדֶרֶג עיתונות – הפקה וכמובן אנשי חטיבת ההנדסה. הגענו מוכנים לקראת התחרות ומאבק האמת שנכפו עלינו כנגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. זאת הייתה הרגשה נפלאה להנהיג ולהוביל את השידורים הישירים מסלוניקי. מחלקת הספורט הייתה נבחרת ספורט מקצוענית ומקצועית ששחקניה דבקים במשימה ללא פשרות, בירושלים וסלוניקי גם יחד. היא מנתה אומנם צֶוֶות קטן, אך הייתה מגובשת ומאומנת היטב ולכן יעילה ומהירה. היא שימשה ללא כל צל של ספק חוד החנית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם.

המתנתי בכיליון עיניים לדו"ח הרייטינג הרשמי של ועדת המִדְרוּג הישראלית ה- People meter, סקר צפייה יומי המבוצע ע"י חברת טֶל-גָאל. זהו ספר התנ"ך של רשתות הטלוויזיה בישראל המכריז מידי בוקר על כמות הצופים שצברה כל תוכנית ותוכנית בשידורי יום האתמול בערוצי הטלוויזיה השונים. אין שום איש רציני בתעשיית הטלוויזיה בישראל שמרשה לעצמו לא לעיין בדו"ח הצפייה של טֶל – גַאל כשהוא לוגם מכוס הקפה הראשונה של הבוקר. חשיבותו של מדד טֶל – גַאל בישראל כחשיבות מדד נִילְסֶן בארה"ב. שניהם נחשבים לאורים ותומים של דעת וטעם הקהל , החורצים את גורלן של תוכניות הטלוויזיה לשֶבֶט או לחֶסֶד . ביום רביעי בתשע בבוקר – 19 באפריל 2000, צִלצֵל אלי יאיר שטרן נסער למשרדי בחטיבת הספורט בקומה החמישית של הבניין. מנהל הטלוויזיה היה כולו נרגש ונלהב. מעולם לא שמעתי אותו כה נרגש ונפעם, הוא שאג לטלפון : "יואש אלרואי, הבסת בגדול את ערוץ הספורט של מיילו טנזר…(!)", בישר לי, והוסיף מייד, "שיא הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי אמש בשבע ארבעים וחמש בערב, עמד על % 36.8 מול השיא של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים שעמד על % 8.1, גם ממוצע השידור שלנו היה מעולה, % 27.3 מול % 7.6 שלהם. יואש אלרואי עשית להם בי"ס". מנהל הטלוויזיה כל כך עלז ושמח והיה שבע רצון, עד שכמעט פצח בריקוד. אני חזיתי מראש את התוצאה הדרמטית כפי שחיוויתי אותה בשעתו בפני יעקב "קובי" בן גור בטרם יריית הזינוק והשבתי לו ברוגע : "יאיר תירגע, זה היה רק היוֹמָן. הסרט טרם התחיל. אתמול הרגנו אותם, מחר בשידור הישיר של משחק הגמר נקבור אותם". כמו בתחרות אִגרוף במשקל כבד, החטיפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכת וָו לסנטרו של ערוץ הספורט בכבלים, והפילה אותו בנוֹק אַאוּט לקרשים. ביום שלישי – 18 באפריל 2000 החלה ספירת העֶשֶר של הצופים. היא עתידה הייתה להסתיים כעבור ארבעים ושמונה שעות בחצות הלילה של יום חמישי – 20 באפריל 2000 בתום שידור משחק הגמר של ה- Final Four, לאחריו מצא ערוץ הספורט היהיר את עצמו שוכב פרקדן על Canvas הזירה. גם שידורי ערוץ 2 ניזוקו קשה מהרייטינג המזהיר שצַבְרָה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ירדתי ללשכתו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בקומה השלישית בבניין כדי ללחוץ את ידוֹ. התחבקנו והתנשקנו. "הוא היה מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר", כפי שהגדיר אותו פעם מוטי קירשנבאום, אך גם ידיד וחבר קרוב שלי שהערכתי ואהבתי. איחלתי לוֹ חג פסח שמח. קבענו לשוחח שוב בהמשך היום. רציתי לדַוֵוח לו במדויק את כל פירטי מהלכי ההפקה שאני אמור לבצע בהמשך השידורים הישירים מסלוניקי . מאום לא הסתרתי ממנו.

בעוד אנו עוסקים בניצול ההצלחה כנגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ו-התוויית דרכי הפעולה האפשריות של המשך שידורי ה- Final Four, משחק הגמר עצמו בתוך יממה, ביום חמישי – 20 באפריל 2000, נחת ערב החג על שולחננו, של מנהל הטלוויזיה ושלי אִיגֶרֶת התראה מביכה ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת. האיגרת דנה בעניין ניתוקו בכוונה תחילה של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים שלוֹ על ידי יאיר שטרן ועל ידי מההסדרים הכספיים שחוללנו עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, הנוגעים לשידורי ה- Final Four ורכישת משחקי ליגת העל לעונת 2001 – 2000. כאילו שזה היה הנושא החשוב ביותר לטפל בו עכשיו בעיצומו של קרב השידור "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. דווקא עכשיו בשיאן של פעולות ההפקה והשידור, החליט אורי פורת להעיר למנהל הטלוויזיה האמיץ ויישר הדרך שלוֹ וגם לי. הנה הטקסט כלשונו [3] .

טקסט מסמך : 18 באפריל 2000. האִיגֶרֶת הזאת של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, לא רק שלא הייתה במקום, אלא חשפה את חולשתה וניתוקה המוחלט של ההנהלה הראשית מהמתחולל בשדה הקרב של שידורי סלוניקי 2000. חבריי ואנוכי נלחמים בכל כוחותינו לחימה רצופה מזה שלושה שבועות ומדירים שינה מעינינו, ואילו רמטכ"ל צבא השידור משגר אלי ערב ההסתערות האחרונה על היעד, מכתב הדַן בדרכי נוֹהַל וביורוקרטיה. היום ממרחק הזמן זה נראה הזוּי ומופרך. אז זאת הייתה מציאות מרגיזה בהתגלמותה. סמנכ"ל הכספים הכושל ההוא של רשות השידור מר מוטי לוי היה האיש האחרון שעניין את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואותי כמנהל מבצעי השידורים הישיריםשל סלוניקי 2000, באותם רגעי התהילה והניצחון הבלתי נשכחים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכל הנהלת רשות השידור היה רק איש אחד, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, שידע באיזה "וִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה" צעדתי עד הלוֹם. היחיד שהיה מעורה בכל צעד ושעל בנתיב ההפקה ההיא לפני 22 שנים. לכן ראה בהישג הרייטינג של רשת הטלוויזיה שאותה ניהל ניצחון אישי שלי (!). ביקשתי מרותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי להשיג לי בטלפון את המפיק ששי אפרתי בסלוניקי, ואת קוֹבִּי בֵּן גוּר יו"ר דירקטוריון "פֶּלֶא פוֹן" בבניין "בֶּזֶק" בגבעתיים כדי לבַשֵר להם את בשורת הניצחון שלנו. הבסנו את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. דיווחתי לקוֹבי בֵּן גוּר נותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי ה- Final Four את נתוני הרייטינג המנצח שלנו אֶמֶש. הבטחתי לוֹ, "…מחר יום חמישי – 20 באפריל 2000, בעת השידור הישיר של משחק הגמר מכבי ת"א נגד האלופה היוונית קבוצת פנאתינאייקוס אתונה, אנחנו נכה את ערוץ הספורט שוק על ירך וגם נעמיק עוד יותר את פער הצפייה…". קוֹבִּי בֶּן גוּר נדהם למשמע תוצאות הרייטינג המרוממות מצד אחד את הטלוויזיה הישראלית ונושאות אותו אל על ומאִידַך משפילות את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הוא היה כל כך מופתע מהדיווח עד שנמנע מלהאמין בתוצאותיו. פִקְסַסְתי למשרדו את דו"ח הצפייה כדי שיקרא את הנתונים במו עיניו. בינתיים עשתה לה שמועת הרייטינג כנפיים והגיעה גם ליָוָון. אנשי צֶוֶות השידור שלי שָם דיווחו לי שאנשי ערוץ הספורט בסלוניקי נראים "לבנים כמו קיר". ביקשתי מהם לנהוג בצניעות, לא להתרברב, ולהגיב באיפוק. "אַל לכם להתראיין לשום גורם עיתונאי בשטח סביבכם", הוריתי להם. בסלוניקי עמד להיערך משחק הגמר בכדורסל ובישראל התמודדות הטלוויזיה בין ערוץ 1 לערוץ 5 בכבלים. מטרתנו העיקרית הייתה עכשיו לגבש ולהתוות את מהלכי הטלוויזיה בין שני מוקדי השידור בסלוניקי ובירושלים לקראת השידור הישיר של משחק הגמר בין מכבי ת"א למועדון היווני פאנאתאנאייקוס ותכנון הנוק אאוט הסופי שאנו עתידים להנחית על מיילן טנזר וחבריו בערוץ 5. דאגתי העיקרית הייתה נתונה לפרשן המצטיין שלנו אֵלִי סַהַר, איש דתי וקפדן במצוות, שאמור היה לצעוד כ- 13 ק"מ מ- מלונו "קָאפְּסִיס" לעבר היכל הכדורסל בסלוניקי כדי להגיע במועד לשידור משחק הגמר, מבלי לחַלֵל את חג הפסח. נפרדנו בברכת חג שמח. בערב ירדתי לתל אביב לחוֹג עם משפחתי את חַג לֵיל הסדר ברמת גן.

טקסט מסמך : 9 באפריל 2000. בטרם ה- Final four של סלוניקי 2000. אנוכי מבקש ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לשכן את הפרשן אלי סהר (איש דתי) במלון סמוך להיכל הכדורסל של סלוניקי כדי שיוכל להגיע בניחותא בהליכה רגלית בחג א' של פסח ביום חמישי – 20 באפריל 2000 לעמדת השידור שלנו הממוקמת בהיכל הכדורסל. לא החזרתי את אלי סהר לישראל למרות שמכבי ת"א הפסידה בשלב חצי הגמר ולא העפילה למשחק הגמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם צאת החג בליל חמישי – 20 באפריל 2000, הגיע אֵלִי סַהַר להיכל הכדורסל רטוב עד לשד עצמותיו. הוא צעד דרך ארוכה, חלקה בגשם שוטף, אך היה דָבֵק במשימת השידור ועשה כל מאמץ לחבור למאיר איינשטיין במועד לפני שריקת הפתיחה. אין ספק שנוכחותו בעמדת השידור הייתה חיונית. שידור משחק הגמר היה אולי אכזבה למכבי ת"א שהפסידה לפאנאתנאייקוס היוונית בשורותיה כיכֵב עודד קטש 67:73, אך היה משב רוח מרענן לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצלפנו בשוֹט הרייטינג. ואחריו באה שריקת הרוח. הִכּינוּ את ערוץ הספורט (מס' 5 בכבלים) שוק על ירך % 30.1 שלנו מול % 5.3 שלהם.

חברי ואני השקענו מאמץ גדול במאבק השידור הזה וניצחנו קבל עם ועדה. ההערכה הרווחת הייתה ששני מיליון צופים בישראל היו עֵדים לוֹ. הרייטינג שהונח על ראשנו דמה לרגע לזֵר דפנה של תהילה. רק משירד המסך ונדמו קולות התופים והחצוצרות, בשעה שהִנך לבד ועושה את חשבון הנפש, אתה מבין שוּב שנתוני הרֵייטִינְג המנצח הנוחתים על שולחנך במשרד הם אומנם פרס , אך גם תזכורת שאתה כמתכנן ומנהל השידורים הישירם מסלוניקי נוצרת להיות עַבְדוֹ. יש מחיר להצלחה. הניצחון הדרמטי של כנופיית הספורט הוותיקה של יואש אלרואי הסָב והזָקֵן (כפי שטענו רבים) על ערוץ הספורט בכבלים הצעיר של מיילן טנזר, העבירה את פסי התחרות הסמויה למאבק כוחות גלוי, כמעט אישי, לעבר זירת העיתונות הכתובה. לפתע יצאו העניינים מכלל שליטה. ערוץ הספורט בכבלים יקיר העיתונות הכתובה (וגם חנפנית) שלא החמיצה כל דרך לקדם את מהלכיו, הוּבַס (!). הפייבוריט האהוב והחביב והמועמד הבטוח לניצחון מוחץ על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסלוניקי , דווקא הוא נכנע וירד על ברכיו. צריך לומר כאן שעד לאותה התבוסה המרה בסלוניקי 2000 שררו בין שני גופי השידור יחסי עבודה תקינים והרמוניים . מיילן טנזר ואנוכי שמרנו על קשרי עבודה הוגנים. הסכם שידורי ה- Final Four שנחתם בין שני גופי השידור לא נעשה בגלל "עיניהם היפות" של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהל הספורט שלו. הוא נעשה בשל אינטרסים וסיבות כלכליות מובהקות . ערוץ הספורט בכבלים החזיק בידיו חומר נפץ שיכול היה לרַסֵק אותנו אך היכולת להדליק את הפתיל הרועֵם הזה נשללה ממנו. זוהרו הרב והפופולריות שהיו מנת חלקו בעשור השנים האחרון הועמו . הוא לא היה עוד מה שהיה. הבּוסים הגדולים של חברות הכבלים (ערוצי זהב, תבל, ומת"ב) כפו על מיילן טנזר לחלוק את היהלום בבכורת השידורים שלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מפולת כלכלית כבדה איימה זה מכבר על כל מערכת הטלוויזיה בכבלים. הם צברו הפסדים כספיים ענקיים והיו חייבים מאות מיליוני שקלים לבנקים, אותם הבנקים שהעניקו להם בעבר אשראי כמעט ללא הגבלה. מיילן טנזר ואנשיו לא עשו כל טובה ליאיר שטרן ולי בשעה שחלקו עמנו את מרכולתם היקרה. קנינו אותה במיטב כספו של משלם האגרה. משעה שהחלה התחרות בינינו וכל צד צבר תאוצה במרוץ הטלוויזיוני החשוף לעיני כל, ממש לא התכוונתי, וגם לא היה לי שום חשק לחצות שֵנִי את קו הגמר. אני שונא להיות שֵנִי, לא אוהב להיות סְגָן, ושואף תמיד להוביל. אני יצור תחרותי לטוב ולרע מטבע בריאתי.

לא אהבתי את יריבי השידור שלי מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (ומי אוהב את יריביו) אך כיבדתי אותם. היה לי רספקט ל-מַיְילֶן טַנְזֶר ולמפיק הראשי שלו שַכִי פְרָנְץ. שני אנשים צעירים שפעלו בכל כוחם למען תפארת הערוץ עליו היו מופקדים. היה בידיהם ממון וכסף רב. הם היו עשירים הרבה יותר מרשות השידור הממלכתית ויכלו לקנות בממונם כמעט כל דבר ש-זז. היו להם גם יחסי ציבור ויכולות שיווק מצוינים, מה שלא היה לנו מעולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה יתומה, ללא יחסי ציבור, וללא כישרון שיווק מינימלי. כך גם הורגלה ואוּמנה לפעול. הטלוויזיה הישראלית לא ניסתה אף פעם לטפח מודל לקידום מכירות ולהקים מנגנון של טיפוח עצמי. אפילו המנכ"לים כמו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד , אוּרִי פּוֹרָת , מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם וגם קודמו אריה מֶקֶל שהיו עיתונאים בעצמם והיו אמורים להבין משהו בשיווק יחסי ציבור , נטו בעל כורחם לשמש כשַק חבטות שהוצב בכיכר הממלכה. אם שירתה אותם ברשות השידור בכל זאת איזו מערכת יחסי ציבור כלשהי, הרי שהייתה חובבנית ונאיבית. המנכ"לים של רשות השידור ניהלו מוסד שעוסק בתקשורת המונים אך לא בטוח שהם בעצמם הבינו את חשיבות שיווק הנושא. נראה כי מסכת יחסי הציבור ויכולות השיווק של גוף שידור ציבורי נראה להם עניין שולי, אולי מפני שלא קשרו את גורלם האישי לאורך זמן עם רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה ניהלו והנהיגו. הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור היה מושָב זמני ושימש להם כתחנת מעבר. צחוק הגורל היה לראות אותם שוב ושוב מושפלים (מבלי להגיב) מידיה של עיתונות לא אוהדת, לעיתים גם צבועה ומתחסדת, שכתבה את דברי ההבל והביקורת שלה כביכול בשם הציבור. הערוץ הציבורי הצטייר שוּב ושוּב כרשת טלוויזיה מסורבלת, כבדה, מגושמת, ומיושנת – ובעיקר כמי שאיננה יודעת להגן על עצמה מפני מְיָידֵי האבנים בשְמָשוֹת חלונות הראווה שלה.

מוטי קירשנבאום ז"ל היווה דֶגֶם של מנכ"ל בשירות ציבורי שנראה כאדיש ליחסי הציבור והשיווק של השידור הממלכתי שבראשו ניצב ואותו הוביל והנהיג. אם לא פעל נגד, לפחות לא נעזר בהם. מוטי קירשנבאום היה לבטח אדם רציני, ישר, והגון לחלוטין. הוא דחף ככל יכולתו (שלא תמיד הספיקה) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קוֹל ישראל" לפנים. קדימה. הוא היה המנכ"ל הראשון שנדרש לפעול בתנאי תחרות מול ערוץ 2 הצעיר, הנמרץ, והאנרגטי תאב הצלחה ורווי שאיפות. מוטי קירשנבאום ניהל רשת שידור שלא לימדו אותה מעולם להתחרות ולהיאבק על קיומה. זאת הייתה רשת שידור ציבורית נטוּלת כמעט כל פיסת אופנה של יחסי ציבור ובלי כמות מינימלית של אנרגיית שיווק, אלמנט כה הכרחי בתקשורת המונים. בעניין השיווק היה לה לרשת השידור הציבורית הוותיקה הזאת הרבה מה ללמוד מאלכס גלעדי, דן שילון, ועוזי פלד. ערוץ 2 המסחרי שקם עליו על מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום להתחרות בּוֹ בנובמבר 1993 והטלוויזיה בכבלים עשו לוֹ "בית ספר" בשיווק, Promos, ויחסי ציבור (!). הם השקיעו כל מאמץ שיווקי ופרסומי אפשרי כדי להבליט את עצמם בשטח וכדי להסיט את תשומת לִבָּם של צופי הטלוויזיה אליהם . עד היום הפרומואים של ערוץ 5 יפים ואיכותיים יותר מהמוצר הטלוויזיוני שאותו הם מקדמים. מסע פרסומם ושיווקם האגרסיבי של המתחרים המסחריים מערוץ 2 הדרדק נראה בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת כמעין הכרזת מלחמה על השידור הציבורי . זה מצא את ביטויו המובהק לא רק על המסך שלהם אלא גם מידֵי יום בעיתונות הכתובה ובשִלטֵי חוּצוֹת. היכן שלא הסתובבת בארץ, ראית את שלטי ערוץ 2 המסחרי נתקע לך בעיניים. אפילו על האוטובוסים. צריך להיות ישר ולהודות שמטרת השיווק של ערוץ 2 הצעיר צלחה מעל המשוער. ערוץ 1 לא ידע להשיב מלחמה שערה. בתחום הזה של שיווק ויחסי ציבור הוא התנהג כילד קטן שמשחק בתקשורת.

רשות השידור והטלוויזיה הציבורית בראשותם של מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל לא נפלה אז בתכניה מאלוּ של ערוץ 2 המסחרי. ו/או במילים אחרות, הערוץ המסחרי לא היה טוֹב יותר בהישגיו מערוץ הציבורי. הוא היה טוב יותר רק באריזת הפרסום והשיווק של מוּצַר שלא עלה בערכו וטיבו על זה של מתחרהו , על קהל הצרכנים זה בדרך כלל עובד היטב. שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתו של מוטי קירשנבאום זכו לתהילת רייטינג יוצאת דופן אך המנכ"ל לא עשה מעשה להתפאר בהם. מפני שנהג בענווה נדמה היה שהוא עושה דווקא כל מאמץ להחביא את הנתונים והמספרים הנפלאים. חשיפת ההצלחה של השידור הציבורי באמצעות יחסי ציבור נראתה כמו מהלך רברבני ולא צנוע. היה נדמה לי שמוטי קירשנבאום מגלם באישיותו את האנטגוניסט המושלם ליחסי ציבור ופרסום. מנכ"ל רשות שידור היה כוכב תקשורת אך סיגל לעצמו מדיניות של אנטי כוכב. אני בטוח שכבן אנוש אהב את יחסי הציבור והפּרסום כשזה נגע לוֹ אישית, ומי לא מתרגש מפופולאריות, אך אולי זה לא היה כּה חשוב לוֹ כשזה נגע לאחרים. אין לי ספק בכלל כי אם את רשות השידור היו מנהיגים דן שילון ו/או אלכס גלעדי הם היו נוקטים במדיניות שיווק ציבורית שונה, אגרסיבית הרבה יותר. ועוד דבר. ברשות השידור לא הייתה קיימת מעולם מחלקה שתפקידה היה לפַרְסֵם ולשָוֵוק את השידור הציבורי (חוץ ממחלקת ההגשה ורֶצֶף המיושנת בראשות גב' חנה קלופפר תבד"ל וגב' יפה מישורי ז"ל אחריהׂ וגם לא מנגנון שתפקידו להגן על השידור הציבורי מפני הביקורת המוטחת בו שוב ושוב. רשות השידור לא "לִכְלֵכָה" את ידיה ביחסי ציבור ושיווק. כ-אינדיבידואליסט וסוליסט שהגיע להישגיו הציבוריים והאישיים (חתן פרס ישראל ב- 1976) ללא סיוע של יחסי ציבור מבחוץ, חשב אולי מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממלכתית יכולה להסתפק בשידורי ה- Promo העצמיים שלה. ואם לא חשב כך, נהג כך, וצריך להדגיש גם שסביבתו נהתה אחריו. ההנחה שהשידור הציבורי הוא מוּצר טוב שמוֹכֵר את עצמו אוטומטית ואיננו זקוק ליחסי ציבור הייתה שגיאה. גופי שידור פופולאריים בעלי מוניטין גדול יותר מרשות השידור וגם חברות כלכליות ומסחריות ידועות שאינם זקוקים אולי ליחסי ציבור ופרסום בשל ההצלחה המוכחת שלהם במשך שנים, אינם מרשים לעצמם להתנהג על פי דפוסי מחשבה נאיביים כאלה. הם שומרים את עצמם בצורה מחושבת ומתוכננת באמצעות יחסי ציבור ושיווק בתודעת הקהל, שבתוכו הם פועלים, ואל הצרכן הזה הם מכוונים את שיווק מרכולתם. האם חברת "קוקה קולה" אינה זקוקה ליחסי ציבור ושיווק מסחרי מסיבי בשל הצלחתה הכבירה בארה"ב ובעולם כולו ? האם המוניטין שלה בלבד מוכר את ההצלחה שלה ? התשובה שלילית. התמונה הבאה מעידה כאלף עדים על חשיבות נקיטת מדיניות יחסי הציבור ושיווק מתמיד כל הזמן בכל ימות השנה גם של חברה מסחרית מצליחנית אמריקנית ברמתה של "Coca – Cola". זה גם מה ששמעתי מקברניטי חברת "קוקה קולה" בעת שהותי ב-אטלנטה בעת אולימפיאדת אטלנטה 1996.

טקסט תמונה : יוני 1996. לונדון. "1996 – EURO" (אליפות אירופה למדינות בכדורגל 1996). אנוכי עומד מימין מתבונן בשלט פרסום של חברה מצליחנית, שלמרות שגשוגה העצום בארה"ב ובכל רחבי תבל, אינה חדלה לשמור את התודעה שלה בקרב הציבור 365 ימים בשנה באמצעות יחסי ציבור ושיווק אגרסיביים. (צילום ששי אפרתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנהלת רשות השידור הניחו במשך שנים הנחת יסוד אוטומטית כי אין להגיב נגד הביקורת המוטחת בהם בעיתונות הכתובה, ואמרו לעצמם, "עבודתנו מדברת בעד עצמה". זאת לא רק שגיאה. זאת כניעה מפני שהיא מותירה את הצופים מבולבלים. הגישה האנכרוניסטית של השידור הציבורי הטלוויזיוני כלפי צופיו ומבקריו, "שיגידו כולם מה שהם רוצים, ממילא הכלבים נובחים והשיירה עוברת", הייתה מוטעית מיסודה. על רשות השידור הייתה מוטלת החובה להגיב באסרטיביות, בביטחון, ובכֵנות לדברי הביקורת המושמעת כלפיה מכל הכיוונים.

אפילו ה- "ניו יורק טיימס" העיתון היומי האמריקני האיכותי ורב התפוצה וההשפעה, הודיע לא מכבר כי הוא מתכוון לנקוט במדיניות חדשה ולהתחיל להגיב על הביקורות המופנות כלפיו באופן תדיר מימין ומשמאל, "וללכלך" את ידיו במעט יחסי ציבור. החלטה זו היא חלק מחזון מיוחד שגיבש העיתון במטרה להשיב לעצמו את אמון הקוראים. מה שטוֹב ל- "ניו יורק טיימס" טוב לכל גוף עיתונאי משדר, וודאי לרשות השידור. אף על פי כן ולמרות הכול נחשבו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998- 1993 וגם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"לבשנים 2000 – 1993 לנושאי הדגל של השידור הציבורי בהא הידיעה במדינת ישראל (!). כישרונו של מוטי קירשנבאום ומשקלו הסגולי הטלוויזיוני מציבים אותו לא רק כמנהיג נבחר של השידור הציבורי במדינת ישראל אלא גם כמֵגן שלו. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, והקרוי, "מלחמת הדיאדוכים", במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אינני יודע אם יָאִיר שְטָרְן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובכירים אחרים בשידור הציבורי דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ ו-רָפִיק חַלָבִּי מנהלי חטיבת החדשות, ומנהלת חטיבת התוכניות גב' דליה גוטמן בתקופת מוטי קירשנבאום ז"ל, היו תמיד שותפים לדעתו של המנכ"ל שלהם והסכינו עִמוֹ. אני יודע שמעולם לא ראיתי אותם מתייצבים נגדו. פעם רכש מנהל מחלקת סרטים קנויים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בֶּנִי רוֹזָ'נְסְקִי את סידרת סרטי גֵ'יְימְס בּוֹנְד (James Bond) בכיכובו של שון קונרי להקרנה בלעדית אצלנו. היה מדובר ברכישה מוצלחת מאוד מכל היבט קולנועי אולם יאיר שטרן קפא על שמריו ו-לא ערך שום קידום חיצוני ולא עשה יחסי ציבור בעיתונות לסדרה המיתולוגית שתפשה מקום חשוב בלוח השידורים שלוֹ ב- Prime time. "עזוב", אמר לי באחת מישיבות הבוקר, והוסיף, "ה- Promo הפנימי אצלנו מספיק. לא צריך Promo חיצוני. האנשים כבר יראו את זה מעצמם". מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן ניהלו את השידור הטלוויזיוני הציבורי בשנים 1998 – 1993 בדרכם שלהם. הם לא חפו משגיאות. אני חושב ששניהם היה טובים בהרבה במעשים מאשר בהצהרות.

ב- 1994 שידרתי עם הצוות שלי לקראת מונדיאל ארה"ב 94' סדרה דוקומנטרית מרתקת ובלעדית בת 15 תוכניות שסיפרה את תולדות משחקי גביע העולם בכדורגל מאז זכייתה של אורוגוואי במונדיאל הראשון ב- 1930 ועד לטורניר 1990 בו זכתה גרמניה. קניתי את הסדרה המצוינת מחברת "PRISMA". כל פרק הכיל צילומים נדירים ומִשכו היה כשעה. אסור היה כמעט לדבר על זה. הסדרה שודרה כסוד כמוס ללא שיווק. זה מעניין. מוטי קירשנבאום ואורי פורת ניהלו בעשור ה- 90 של המאה הקודמת רשות שידור שעשתה, הפיקה, ויצרה גם הרבה דברים מצוינים אך לדאבון לֵב הייתה עצלנית ביחסי הציבור והשיווק שלה ולא מודעת לחשיבותם (!). מערכת הדוברות אם הייתה קיימת כזאת לא קידמה מעולם דבר, גם לא את מוצרי השידור הטובים. לי היה נדמה שלהם היה נדמה כי לא נדרש ואין צורך להעניק תנופה ולקַדֵם מוצר שידור טוב המקדם את עצמו ממילא. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור נעדרו כל אוריינטציה של שיווק. יכול להיות שהכסף הציבורי שהגיע באופן אוטומאטי מידֵי שנה לקופת הרשות ממשלם האגרה דיכא כל יוזמת שיווק . שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים במדינת ישראל ערוץ 2 וערוץ 10 עסוקים כל העת בשיווק עצמי של התוכניות שלהם מעבר למסגרת הפנימית של הרשת. בצדק. החובה הזאת מוטלת גם על השידור הציבורי. חברת המשקאות האמריקנית המצליחה "קוֹקָה – קוֹלָה" מעניקה כל יום תנופה מחודשת לגלגל השיווק ויחסי הציבור שלה, למרות שהמשקה הקל והפופולארי קנה לו אחיזה כלכלית איתנה בכל מקום ופינה ברחבי תבל. לא כל שכן כשמדובר ברשות שידור ציבורית הפועלת בסביבה תחרותית . היא חייבת לקדם ולשווק את עצמה כל הזמן וללא הפסקות גם במישור החיצוני ולהזכיר לציבור שיש באמתחתה חומרי שידור מצוינים.

בשעה שנודע למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל כי מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 החדש בהנחיית יעקב איילון ומיקי חיימוביץ', מתוכננת לעלות "לאוויר" בשמונה בערב כשעה לפני זמן שידור "מבט" בתשע בערב כמקובל מזה עידן ועידנים, החליט מייד להקדים את "מבט" שלוֹ גם כן לשמונה בערב. המנכ"ל רצה להילחם "ראש בראש" בחדשות ערוץ 2. והוא אומנם הסיט אותה לשמונה בערב. אורי פורת שהחליף את מוטי קירשנבאום ב- 1998 קבע שזאת הייתה שגיאה מקצועית והחזיר את "מבט" לתשע בערב. מוטי קירשנבאום שבר ב- 1993 באחת את הרגלי הצופים במדינת ישראל שנהגו לצפות במשך 25 שנה רצופות בתשע בערב במהדורת "מבט" של הטלוויזיה המונופוליסטית. את מהדורת "מבט" של תשע בערב נהגו לכנות מְדוּרָת השבט הקדושה. מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל הראשון שהרחיב את תוכנית החדשות המסורתית בת החצי שעה לארבעים וחמש דקות. המהדורה המורחבת כללה בפעם הראשונה באורח קבע מוספי ספורט וכלכלה יומיים נרחבים כדוגמת העיתונות הכתובה . אני יודע כי מוטי קירשנבאום נהג להתפאר מעת לעת בפורומים סגורים בשידורי החדשוֹת והספוֹרט שלוֹ . הוא ראה בהם את חלון הראווה הראשי של כלל רשות השידור . היה זה מוטי קירשנבאום שדחף בזמנו את תעשיית "הדְיוּקוֹ – דְרָמָה" (Duco Drama) המקורית שדנה בהווייתה של החברה הישראלית לעבר המסך הציבורי שלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בתקופתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998, שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סדרות הדרמה של "קו 300", "פרשת קָסְטְנֶר", ו- "עו"ד סִיטוֹן". מוטי קירשנבאום ז"ל היה האיש שהציע ל- "חמישייה הקאמרית" הצעה שלא הייתה יכולה לסַרֵב לה וחִילֵץ אותה מזרועות חברת "טלעד" ומידיו של המנכ"ל שלה עוזי פלד, כדי להביאה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הדבר הוציא אז את עוזי פלד מדעתו . מוטי קירשנבאום בנה מחדש בשנות שלטונו חלק מיסודותיה הרעועים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וקומם אותה במקומות רבים משֶפֶל. מוטי קירשנבאום היה האיש שטיפח כמנכ"ל רשות השידור את יאיר לפיד לעיתים באופן אישי כמעט, ובנה אותו מבחינה מקצועית כמגיש תוכנית הבידור המרכזית "סוף שבוע" בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה לפני שנים רבות. יאיר לפיד הפך בינתיים למגיש מהדורת "אולפן שישי" מגזין החדשות השבועי של חברת החדשות בערוץ 2. חלק מהצלחתו המקצועית הוא חייב למוטי קירשנבאום אם יש בכלל צורה כזאת של חובת תודה בין אנשי טלוויזיה שעלו לגדולה. אותו מוטי קירשנבאום וגם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה כשלו בניסיונם בתקופה היא להפוך גם את המגיש והמנחה רָזִי ברקאי לכוכב טלוויזיה. רָזִי ברקאי עיתונאי בחסד עליון מהטובים במדינת ישראל, הגון וישר וחד מאוד, הגיש תקופת מה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תוכניתו החדשה כונתה, "ערוץ 1", אך הוא נכשל. לא מפני שלא היה מוכשר, אלא בגלל שלא הוכן כראוי ע"י אלה שמינוּ והזמינו אותו לכֵּס הטלוויזיה. גולת הכותרת לפועלו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור הציבורית הייתה הפקת מסודרת ושיטתית לאורך שנים של הסִדרה "תְּקוּמָה", שנועדה להשקה ב – 1998, שנת היוֹבֵל להקמתה של מדינת ישראל. גדעון דרורי ז"ל מונה להיות המפיק והעורך הראשי של הסדרה המונומנטאלית בת עשרים ושתיים הפרקים שתיעדה את תקומתו של העם היושב בציון. בהפקת "תְּקוּמָה" הושקע מאמץ תחקירי עצום. הסדרה נהנתה מתרכובת מוצלחת של מחולליה שנחנו בידע טלוויזיוני, כשרון, ומוטיבציה. עלות ההפקה עמדה על סכום של כ- 000 000 6 (שישה מיליון) דולר. שידור "תְּקוּמָה" היה הישג מזהיר של הטלוויזיה הציבורית, אך כישלון בשיווקה. היא סבלה מיחסי ציבור עצֵלים , חוסר הכנה והכוונה נכונה של דעת הקהל. צורת הכנסתה של הסדרה החשובה כמוּצַר שידור חדש לשוּק הייתה חובבנית.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אליעזר יערי הטילו בחודש מאי 1994 את תפקיד המפיק והעורך הראשי של הסִדרה הדוקומנטארית היוקרתית (שווה בעוצמתה לסדרה "עמוד האש" של יגאל לוֹסין ב- 1980) על כתפיו של גדעון דרורי ז"ל אחד מטובי האנשים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים ומהוותיקים שבה. גדעון דרורי היה לא רק עיתונאי בעל ניסיון רָב אלא גם עורך ומפיק רציני מן המעלה הראשונה. הוא שימש בעבר מנהל מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בשנים 1990 – 1986 והיה מנהל מחלקת עריכת סרטים בפילם מ- 1972 עד 1981, ועורך סרטים מצוין בזכות עצמו. גדעון דרורי השקיע את כל כוחו ומרצו במשך שלוש שנים וחצי במלאכת התחקיר המורכבת וההפקה המסובכת . גִדְעוֹן דְרוֹרִי זוכר : "…זאת הייתה מלאכה מורכבת. סייעה בידי בפיתוח ועיצוב הסדרה "תקומה" אסתר דַר. כעורך ראשי של "תקומה" היה עלי לקבוע את אופייה וסגנונה של הסדרה, להגדיר את נושאיה, ולבחור ולשבץ את הבימאים ל- 22 הפרקים. הקמתי מערכת ענפה של 150 (מאה וחמישים) אנשים שכללה בתוכה 19 בימאים, 8 תחקירנים ו- 5 יועצים מהאקדמיה. כל בימאי קיבל סינופסיס של הסרט אותו התבקש לביים, לצד הנחיות מפורטות על דרך עיצובו. הבימאים התבקשו להגיש תסריטים ולבססם על תחקיר בשטח. עד לשלב הצילומים התנהל דיאלוג אינטנסיבי ביני לבין הבימאים ובמקביל גם ביני כעורך על לבין יועצי הסדרה. בימאים שתסריטיהם אושרו (מהלך נרטיבי, מבחר מרואיינים וכו') הוזמנו לצפות בחומרי הצילום ההיסטוריים של ארכיון "תקומה", וקיבלו את רשותי לצאת להפקת צילומיהם. לקראת שלב העריכה צפיתי בחומרים המצולמים ולאחר מכן ערכתי מעקב צמוד שכלל צפיות בחומרים ושיחות רבות עם הבימאים. בהתדיינות עם מפיקי ובימאי פרקי הסדרה השונים היה עלי להקפיד על דיוק ומהימנות הצגת העובדות ההיסטוריות. נדרשתי למנוע הטיות אידיאולוגיות ולדאוג לאיכות הסיפור של כל פרק ופרק, ולצורתם של הפרקים…".

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני שנות דור. זהו גדעון דרורי ז"ל עורך ומפיק "תקומה". הוא בלתי נשכח עבורי. אחד מאנשי הטלוויזיה החשובים ביותר והמצוינים ביותר בתולדות השידור הציבורי בכל הזמנים. (התמונה הוענקה לי באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הכנת 22 הפרקים והסדרה הייתה מוכנה לשידור ב- 28 בדצמבר 1997, שָגוּ אנשי הנהלת הטלוויזיה הישראלית ואנשי הנהלת רשות רשות השידור שגיאת יחסי ציבור קשה בטיפולם באֵפּוֹס האדיר הזה. למרות שהפקת הסדרה התיעודית "תְּקוּמָה" הייתה אחת מפסגות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968, היא לא חוותה יחסי ציבור ושיווק ההולמים יצירה טלוויזיונית דרמטית וייחודית בסדר גודל כזה, באיכות, וברמת מחקר והפקה כל כך גבוהים (!). ל- "תְּקוּמָה" גם לא הוענק שיווק מודרני ואגרסיבי כנדרש כפי שסבר גדעון דרורי ז"ל. מחולליה הסתפקו בפרסום שטחי וחובבני חסר שיטה כאילו מדובר בשידור טלוויזיוני שכיח מן המניין. הם חשבו שההישג הגדול הוא עצם ההפקה ושידורה על המסך הציבורי – ממלכתי ולא בפּרסומה ושיווקה. זאת הייתה טעות . אסטרטגיה של חובבנים. הסדרה הדוקומנטארית "תקומה" הפכה בעל כורחה לשנויה במחלוקת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָאִיר שְטֶרְן ומנהל חטיבת התוכניות אֵלִיעֶזֶר יערי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שגו כשנָהוּ בעיניים קשורות אחרי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בעניין יחסי הציבור והשיווק. אפשר לראות היום שכל סרט טבע של מוטי קירשנבאום בערוץ 10 זוכה ל- Promo, הכוונה, ופרסום ביתר יעילות מאשר זכתה לו "תְּקוּמָה" לפני שלוש עשרה שנים בערוץ 1 המסורבל והכבד. 22 פרקי הסדרה המונומנטאלית הוקרנו ברֶצֶף של חמישה חודשים ללא מנוף הכרחי של הכנת דעת קהל במדינה שסועה ומפולגת, ללא יחסי ציבור אלמנטריים, וללא ידע מינימלי בשיווק בכל מהלך תקופת השידור הארוכה של הסִדְרָה. הפרק האחרון הוקרן ב- 24 במאי 1998 כשלושה וחצי שבועות לאחר יום העצמאות ה- 50 למדינת ישראל. ערכה העצום של סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית המרשימה הזאת שהייתה חד פעמית, נבלע בתוך ההמולה שיצרה סביבה. במקום כלשהו היא הלכה לאיבוד. לסדרה החשובה נבחר והוענק השם ההרואי "תְּקוּמָה". איש ברשות השידור (איננה אמונה מטבע בריאתה לנהל יחסי ציבור ושיווק) לא טרח להסביר לפני שידורה של הסדרה לאומה המפולגת והשסועה פוליטית, דתית, וכלכלית, מרובת המפלגות בה דרים יהודים וערבים בכפיפה אחת, לא תמיד בהסכמה אלא בכורח האילוץ, כי ה- "תְּקוּמָה" הזאת כפי שהיא מוצגת בחלק מפרקיה נעשתה גם על חשבונו של עם אחר, ולכן היא שנויה בחלק מפרקיה במחלוקת חריפה. לא רק בתוך הציבור היהודי על פלגיו השונים, אלא גם בין הציבור היהודי בכללו לבין כלל הציבור הערבי במדינת ישראל. מחלוקת קשה ועקרונית הקיימת עד עצם היום הזה. האינתיפאדה השנייה רק החריפה וחידדה את היריבות בין שני חלקי הציבור היהודי והערבי. היא הגיעה לשיא בחודש אוקטובר 2000, כשכוחות משטרת ישראל ומג"ב הרגו 13 ערבים בעת הפגנות ההזדהות של הציבור הערבי בכפרים הערביים במדינת ישראל עם יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר עארפאת, הפגנות שהתפתחו למהומות אלימות . פרקי הסדרה שהוכנו ע"י בימאי טלוויזיה ישראליים, אך שונים בהשקפת עולמם המקצועית וזווית ראייתם הפוליטית, הולידה וגררה וויכוחים קשים ומרים ופלגנות שלא לצורך בציבור. שיאה של המחלוקת הייתה התפטרותו של המנחה והקריין הראשי של הסדרה "תְּקוּמָה" הזָמָר הלאומי יורם גאון. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור לא הבינו שעצם שמה ההרואי של הסדרה "תְּקוּמָה", יוצרת ציפיות מוקדמות המסתכמת בהגדרת מאבקם של "הטובים נגד הרעים", ונותנת הכשר לצופים רבים בסלון ביתם לחשוב, שכל מעשה התיישבות וכיבוש שנעשה בארץ הזאת ע"י המתיישבים היהודים מאז ראשית המאה הקודמת הוא מוצדק וכשר לחלוטין. כאילו לא היה מעולם על אדמת ארץ ישראל עם אחר מאז חורבן בית המקדש. את המחלוקת הקשה שפרצה בארץ ניתן היה למנוע ע"י הכנת דעת הקהל מתאימה באמצעות יחסי ציבור נכונים ושיווק חכם . ישנן פנים ודרכים רבות במדינה דמוקרטית להכנת דעת קהל בעת שיווק מוצר צריכה חדש. יש לכל אלה כינוי ושם משותף, "יחסי ציבור, שיווק, ופרסום". לרשות השידור לא היה בְּדַל ושמץ מושג בכל אלה. הטיפול ביחסי הציבור של עצמה היה כל כך עלוב, עד שאין זוכרים כלל את שמו של יוצר ומפיק והעורך הראשי של הסדרה "תְּקוּמָה". גדעון דרורי אישיות טלוויזיונית דגולה רבת הדר ופעלים, מ-אוֹשְיוֹת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר – נשכח. מדהים לחשוב שאיש מוכשר כמוטי קירשנבאום היה משוחרר מעול המחשבה שלהצלחה חייבים לעזור להצליח. רשות השידור נשארה מיותמת מיחסי ציבור גם לאחר הליכתו של מוטי קירשנבאום.

הרבה פעמים הרהרתי ביני לבין עצמי, האם כל מנכ"ל שסיים את תפקידו חשב בכלל בעתו שנחוץ להביא לידיעת הציבור דו"ח שקוף ומדויק, באיזה מצב קיבל את רשות השידור מקודמו, ובאיזה מצב הוא מוסר אותה לבא אחריו. האם חשב לעשות זאת בצורת מסיבת עיתונאים מסודרת ? האם בחר להתראיין בתקשורת כדי להציג את הישגיו בחמש שנות כהונתו ? האם רצה לחשוף את עצמו לשאלות הנוקבות של אזרחי הממלכה לאחר סיום מלאכתו ? האם נפרד כהלכה ובצורה מכובדת בתום כהונתו מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשי הרדיו של "קול ישראל" אותם הנהיג חמש שנים ? שום מנכ"ל בהיסטוריית רשות השידור לא נפרד ציבורית ובפרהסיה מהרשת אותה ניהל. רשות השידור הממלכתית היא נֶכֶס מובהק של הציבור. היא בעצם פיקדון מובהק שהופקד למשמרת בת חמש שנים בידיו של מנכ"ל כזה או אחר, שמונה להניעה ולהצעידה לפנים. מעניין מאוד לדעת אם כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם, חשו באמת שהם נושאים אחריות ציבורית כבדה, ותמכו אומנם ברעיון "הפיקדון והמשמרת" למען הבאים בעקבותיהם.

פרשת שידורי הטלוויזיה של משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל סלוניקי 2000 במדינת ישראל "ראש בראש" בין הערוץ הציבורי לבין ערוץ 5 בכבלים , היא צֵל מתמשך של תפקוד לקוי, והיעדר מינימום יחסי ציבור ושיווק של השידור הציבורי השאנן והסטגנאטי, גם לאחר שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט סיים את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכנסה להרפתקת השידור התחרותית נגד ערוץ הספורט (ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים) באיחור רָב וברגע האחרון ממש. ערוץ 5 העתיק את מדיניות יחסי הציבור והשיווק של רשתות טלוויזיה מסחריות והפיק תועלת מרובה בעוד ערוץ 1 הציבורי שמר על סטגנציה והתכנס בדלת אמותיו. צריך לומר במילים החריפות ביותר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ההן לא השכילו לעשות דבר בתחום יחסי הציבור ושיגור המסר למען עצמה וצופיה אף על פי שהעניין היה כה חיוני ונדרש ביותר. למרות כניסתה בשלב כה מאוחר לתחרות השידור הטלוויזיונית היא נעדרה כל שֶמֶץ של כּישרון שיווּק ולא נקטה בשום ניסיון להילחם בצורה מקצוענית על ליבּו ועיניו של הצופה הפוטנציאלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שַרְדַה ויצאה ממאבק השידור הזה כשידה על העליונה, אך לא בגלל היותה מוכשרת, אלא מפני שעמדו לרשותה עובדים אמיצים בעלי יכולות הדבקים ללא תנאי ועד כלות כוחותיהם במשימת השידור. עם עובדות הרייטינג לא ניתן להתווכח. ערוץ הספורט (5) בכבלים אלוף יחסי הציבור והשיווק לא ידע להפסיד בכבוד לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא התנהג בביטחון עצמי רב מידי בטרם קרב ובארוגנטיות. סייעה בידיו ופמפמה אותו ללא הֶרֶף עיתונות ספורט שחצנית וכושלת. שום עיתון (למעט "הָאָרֶץ") לא מצא צורך להַלֵל ולשבח את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהביסה ללא תנאי את ערוץ הספורט (5) בכבלים ברייטינג גורף. אין ספק בכלל שאילו היו התוצאות הפוכות היו מוצאים עורכי העיתונים כל דרך להחניף למנצחים. היחסים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכתה בהתמודדות וערוץ 5 בכבלים שהפסיד בה – השתבשו במהירות . בשבת – 22 באפריל 2000 הם הפכו כבר לקרע גלוי בעקבות דברי הפרשנות של אבי רצון עורך הספורט של עיתון "הָאָרֶץ", בתוכנית "שירים ושערים" ברדיו "קול ישראל". "מלכתחילה לא הייתה תחרות בשידורי ה- Final Four בין ערוץ הספורט שהוא ערוץ הילדים, לבין העיתונאות והשידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", לעג אבי רצון לאנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (אז כינו ערוץ הספורט 5 בכבלים), ואמר את הטקסט הזה למאיר איינשטיין, שהספיק כבר לחזור מסלוניקי וליטוֹל את המיקרופון של תוכנית הרדיו הפופולרית.

למחרת השיג אותי טלפונית זַעוּף וכעוס מיילן טנזר. טקסט השיחה שלו היה מאוד לא לרוחי . הוא האשים את מדיניות ההתנשאות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום השידורים מסלוניקי והודיע לי, "שאם אבי רצון המשמש כפרשן הכדורגל של רשות השידור מתבטא בצורה שכזאת נגד ערוץ הספורט , אז אין לו כל חשק עכשיו להעביר נתח מהכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". הייתי המום. במו"מ שקיימנו עמו מנהל הטלוויזיה ואנוכי לפני משחקי ה- Final Four , הוא הבטיח לנו בלחיצת יד , ואמר ליאיר שטרן ולי : "זה רק עניין של שבועיים – שלושה עד שנחתום על עסקת הכדורגל בה יוכל ערוץ 1 לשָדֵר ישיר מידי שבת את משחקי ליגת העל בכדורגל לעונת 2001 – 2000" . הסכמנו לשלם אז לערוץ הספורט 5 מיליון דולר בשניים – שלושה תשלומים, תמורת הזיכיון לשדר ישיר מידי שבת את המשחקים המרכזיים בליגת העל [4]. עכשיו נסוג מיילן טנזר מהבטחתו בע"פ שנתן למנהל הטלוויזיה ולי. יחסי השידור שלנו עם ערוץ הספורט עלו על שרטון ונותבו בעל כורחם אלֵי סלעי מִשְבָּרים . מיילן טנזר חש מאוים ע"י השידור הציבורי. התברר כי אם עומדים לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ממון וטכנולוגיה ועמם אמצעי שידור מתאימים, היא מסוגלת להשיב מלחמה שערה, ובעלת פוטנציאל לנצח כל יריב בכל תחום שידור.

ביום שישי – 21 באפריל 2000 ובמהלך כל השבוע שלאחריו הגיעו למחלקת הספורט מאות ברכות טלפוניות (אינני מגזים בכמות) של ידידים וקולגות מכל רחבי המדינה שדנו כולן בניצחונו המדהים של ערוץ 1 על ערוץ 5 . מרכזיית הטלוויזיה התפוצצה . ראשון המברכים היה מנכ"ל רשות השידור לשעבר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. את דברי בירכתו תחת הכותרת , "ניצחון הכנופייה מרוממה", פִּרסֵם עיתון "הארץ" ביום שני – 24 באפריל 2000 [5]. תבוסתו המוחצת והמפתיעה (כביכול) של ערוץ הספורט (5) בכבלים ב- Final Four של סלוניקי 2000 לשידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בראשותו של יואש אלרואי הזָקֵן והסָב – עלתה לסדר היום הלאומי.

ראה עיתון "הָאָרֶץ" מ- 24 באפריל 2000 . מאמרו של מנכ"ל רשות השידור לשעבר מוטי קירשנבאום "ניצחון הכנופייה מרוממה" בעיתון "הארץ" לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהעניקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. ראה מייד בהמשך.

מיילן טנזר מנהל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים המום ומאוכזב נזעק להגן על הישגיו המדומים של הערוץ שלוֹ. ביום שלישי – 25 באפריל 2000 לימד סנגוריה פתטית על הערוץ שלוֹ במאמר בעיתון "הארץ". כותרת "הניצחון שלנו" הוצבה בראש מאמרו [6].

ראה עיתון "הארץ" מ- 25 באפריל 200. זהו מאמרו של מיין טנזר "הניצחון שלנו" כפי שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות תבוסת השידור שלוֹ מול חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראה מייד בהמשך.

הוא כמובן לא סיפר לקוראי "הָאָרֶץ" שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של הטלוויזיה בכבלים. כשכתב שהוא לא פגוע ולא מאוכזב, הבנתי עד כמה הוא חש מובס. האותיות יכולות היו אולי להסתיר חלק מתחושת המפולת אולם לא מעשיו והחלטתו שלא לחלוק את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי עם חטיבת הספורט בראשותי בשידור הציבורי. מר מיילן טנזר שגה נואשות כשאפשר לי להיכנס לתחרות "ראש בראש" נגדו ולחלוק עמו את זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי – אפריל 2000 גם אם שילמנו לו מחיר מופקע. שום ערוץ טלוויזיה ארצי ו/או בכבלים בארץ ו/או בחו"ל שמכבד את עצמו איננו מאפשר ליריביו דריסת רגל בטריטוריית השידור הבלעדית שלו, בעיקר כשמדובר באירוע ספורט בינלאומי רלוואנטי כל כך נחשק ומבוקש ע"י צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל. ברגע שיו"ר דירקטוריון "פלא – פון" מר קובי בן גור העניק לי חסות בגובה של 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר היה לי ברור שאנוכי הולך לא רק לנצח אותו אלא להביס אותו באופן מוחץ. ללא תנאי. קובי בן גור יכול להעיד שאת זאת אמרתי לו מפורשות בטרם יריית הזינוק. האמת ש- קובי בן גור נתן לי רבע מיליון דולר כשעדיין חשבתי שאני בעל הבית הבלעדי לאחר שחברות ערוצי הכבלים החליטו להיפטר כליל מזכויות השידורים של האירוע ולמכור אותן לנו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר ואח"כ חזרו בהן. הוחלט כאמור לבסוף כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ישדרו את האירוע "ראש בראש" במקביל, כל אחד בכוחותיו הוא. או אז היה רגע אחד שזכור לי היטב בו קובי בן גור התחרט והעריך שהסכום 250000 (רבע מיליון) דולר שאותו הסכים לשלם לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת החסויות שהעניק לנו, הוא סכום גדול מידי מפני ש-מיילן טנזר מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יביס את יואש אלרואי הזקן וה-סָב בקלות במדד הרייטינג. בסופו של דבר התברר כי מה שעשה מר מיילן טנזר, הכנסתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להתחרות נגדו "ראש בראש" ב- Final four של סלוניקי 2000 היה מעשה התאבדות טלוויזיוני שבמידה רבה נכפה עליו ע"י הבוסים שלו בערוצי הכבלים מת"ב, גוונים, וערוצי זהב.

כעבור יומיים הגיע תורי לנתח ולנמק את סיבות ניצחונה המזהיר והצפוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנסיבות ה- Final Four. כותרת מאמרי מעל הבימה המכובדת שהעניק לי עיתון "הארץ" הייתה, "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש". מוטי קירשנבאום, מיילן טנזר, ואנוכי, קשרנו כל אחד לכותרתו את המילה "ניצחון". מעולם לא היה לי עונג גדול יותר מאשר להחטיף נוק אאוט לצוות השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ולשני שדרניו יורם ארבל ופרשנו עופר שלח. כך נימקתי אני ניצחונה ההיסטורי של מחלקת הספורט [7] .

ראה "הארץ" מ- 27 באפריל 2000. זו המאמר שלי "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש" בעיתון "הארץ" לאחר הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. ראה מייד בהמשך.

אנוכי שב ומסביר את עצמי. רבות הרהרתי ביני לבין עצמי, האם כל מנכ"ל רשות שידור שסיים את תפקידו חשב בכלל בעתו שנחוץ להביא לידיעת הציבור דו"ח שקוף ומדויק, באיזה מצב קיבל את רשות השידור מקודמו, ובאיזה מצב הוא מוסר אותה לבא אחריו. האם חשב לעשות זאת בצורת מסיבת עיתונאים מסודרת ? האם בחר להתראיין בתקשורת כדי להציג את הישגיו בחמש שנות כהונתו ? האם רצה לחשוף את עצמו לשאלות הנוקבות של אזרחי הממלכה לאחר סיום מלאכתו ? האם נפרד כהלכה ובצורה מכובדת בתום כהונתו מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשי הרדיו של "קול ישראל" אותם הנהיג חמש שנים ? שום מנכ"ל בהיסטוריית רשות השידור לא נפרד ציבורית ובפרהסיה מהרשת אותה ניהל. רשות השידור הממלכתית היא נֶכֶס מובהק של הציבור. היא בעצם פיקדון מובהק שהופקד למשמרת בת חמש שנים בידיו של מנכ"ל כזה או אחר, שמונה להניעה ולהצעידה לפנים. מעניין מאוד לדעת אם כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם, חשו באמת שהם נושאים אחריות ציבורית כבדה, ותמכו אומנם ברעיון "הפיקדון והמשמרת" למען הבאים בעקבותיהם. פרשת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל סלוניקי 2000 במדינת ישראל "ראש בראש" בין הערוץ הציבורי לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, היא צֵל מתמשך של תפקוד לקוי, והיעדר מינימום יחסי ציבור ושיווק של השידור הציבורי השאנן והסטגנאטי, גם לאחר שמוטי קירשנבאום ז"ל המוכשר והאינדיבידואליסט סיים את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכנסה להרפתקת השידור התחרותית נגד ערוץ הספורט (ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים) באיחור רָב וברגע האחרון ממש. צריך לומר במילים החריפות ביותר שהיא לא השכילה לעשות דבר בתחום יחסי הציבור ושיגור המסר למען עצמה וצופיה אף על פי שהעניין היה כה חיוני ונדרש. למרות כניסתה בשלב כה מאוחר לתחרות השידור הטלוויזיונית היא נעדרה כל שֶמֶץ של כּשרון שיווּק ולא נקטה בשום ניסיון להילחם בצורה מקצוענית על ליבּו ועיניו של הצופה הפוטנציאלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שַרְדַה ויצאה ממאבק השידור הזה כשידה על העליונה, אך לא בגלל היותה מוכשרת, אלא מפני שעמדו לרשותה עובדים אמיצים בעלי יכולות הדבקים ללא תנאי במשימת השידור. עם עובדות הרייטינג לא ניתן להתווכח. ערוץ הספורט אלוף יחסי הציבור והשיווק לא ידע להפסיד בכבוד לטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התנהג בביטחון עצמי רב מידי בטרם קרב ובארוגנטיות. סייעה בידיו ופמפמה אותו ללא הֶרֶף עיתונות ספורט שחצנית וכושלת. שום עיתון (למעט "הָאָרֶץ") לא מצא צורך להַלֵל ולשבח את חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שניצחה ו-הביסה ללא תנאי את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ברייטינג גורף. אין ספק בכלל שאילו התוצאות היו הפוכות היו מוצאים עורכי העיתונים כל דרך להחניף למנצחים.

יחסי העבודה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכתה בהתמודדות וערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהפסיד בה – השתבשו במהירות. מהר מהצפוי לאור הניצחון והשגשוג של השידור הציבורי מול תבוסתו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. בשבת – 22 באפריל 2000 הם הפכו כבר לקרע גלוי בעקבות דברי הפרשנות של אבי רצון אז עורך הספורט של עיתון "הארץ" וגם בתוכנית "שירים ושערים" ברדיו "קול ישראל". "מלכתחילה לא הייתה תחרות בשידורי ה- Final Four בין ערוץ הספורט שהוא ערוץ הילדים לבין העיתונאות והשידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", לעג אבי רצון לאנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ואמר את הטקסט הזה למאיר איינשטיין, שהספיק כבר לחזור מסלוניקי וליטוֹל את המיקרופון של תוכנית הרדיו הפופולרית. למחרת השיג אותי טלפונית מיילן טנזר זַעוּף וכעוס בלשון המעטה. טקסט השיחה שלו היה מאוד לא לרוחי. הוא האשים את מדיניות ההתנשאות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום השידורים מסלוניקי והודיע לי, "שאם אָבִי רָצוֹן המשמש כפרשן הכדורגל של רשות השידור מתבטא בצורה שכזאת נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, אז אין לו כל חשק עכשיו להעביר נתח מהכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". הייתי המום בתחילה אולם לא מופתע יתר על המידה. במו"מ שקיימנו עמו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ואנוכי לפני משחקי ה- Final Four, הוא הבטיח לנו בלחיצת יד, ואמר ליאיר שטרן ולי, כלהלן : "זה רק עניין של שבועיים – שלושה עד שנחתום על עסקת הכדורגל בה יוכל ערוץ 1 לשָדֵר ישיר מידי שבת את משחקי ליגת העל בכדורגל לעונת 2001 – 2000". הסכמנו לשלם אז לערוץ הספורט 5.000000 (חמישה מיליון) דולר בשניים – שלושה תשלומים, תמורת הזיכיון לשדר ישיר מידי שבת את המשחקים המרכזיים בליגת העל [4]. עכשיו נסוג מיילן טנזר מהבטחתו בע"פ שנתן למנהל הטלוויזיה ולי. יחסי השידור שלנו עם ערוץ הספורט עלו על שרטון ונותבו בעל כורחם אלֵי סלעי מִשְבָּרים. מיילן טנזר חש מאוים ע"י השידור הציבורי. התברר כי אם עומדים לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ממון וטכנולוגיה היא מסוגלת להשיב מלחמה שערה ובעלת פוטנציאל לנצח כל יריב בכל תחום שידור.

ביום שישי – 21 באפריל 2000 ובמהלך כל השבוע שלאחריו הגיעו לחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאות ברכות טלפוניות של ידידים וקולגות מכל רחבי המדינה. ראשון המברכים היה מנכ"ל רשות השידור לשעבר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. את דברי בירכתו תחת הכותרת, "ניצחון הכנופייה מרוממה", פִּרסֵם עיתון "הָאָרֶץ" ביום שני – 24 באפריל 2000 [5]. תבוסתו המוחצת והמפתיעה (כביכול) של ערוץ הספורט בכבלים ב- Final Four של סלוניקי 2000 לשידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בראשותו של יואש אלרואי "הזקן" עלתה לסדר היום הלאומי.

טקסט תמונה : זהו מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה "הארץ" מ- 24 באפריל 2000. זהו מאמרו ההוא של מוטי קירשנבאום ז"ל, וכותרתו, "ניצחון הכנופיה מרוממה" בעיתון "הארץ", לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהחטיפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

מיילן טנזר נזעק להגן על הישגיו המדומים של הערוץ שלוֹ. ביום שלישי – 25 באפריל 2000 לימד סנגוריה על הערוץ שלוֹ במאמר בעיתון "הארץ". כותרת "הניצחון שלנו" הוצבה בראש מאמרו [6].

ראה "הארץ" מ- 25 באפריל 2000. זהו מאמרו של מיין טנזר "הניצחון שלנו" כפי שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות תבוסת השידור שלוֹ נגד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות עיתון "הארץ").

הוא כמובן לא סיפר לקוראי "הָאָרֶץ" שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של אנשי הטלוויזיה בכבלים.

כעבור יומיים הגיע תורי לנתח ולנמק את סיבות ניצחונה המזהיר והצפוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנסיבות ה- Final Four. כותרת מאמרי מעל הבימה המכובדת שהעניק לי עיתון "הָאָרֶץ" הייתה, "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש". מוטי קירשנבאום, מיילן טנזר, ואנוכי, קשרנו כל אחד לכותרתו את המילה "ניצחון". מעולם לא היה לי עונג טלוויזיוני גדול יותר מאשר להחטיף נוק אאוט לצוות השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ולשני אנשי המיקרופון שלו יורם ארבל ופרשנו עופר שלח. כך נימקתי אנוכי ניצחונה ההיסטורי של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [7].

ראה "הארץ" מ- 27 באפריל 2000 . זו המאמר שלי, וכותרתו, "כרוניקה של ניצחן ידוע מראש" בעיתון "הארץ", לאחר הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. (באדיבות עיתון "הארץ". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצלחת שידורי ה- Final Four מסלוניקי 2000 של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עוררה הדים חיוביים עצומים ברשות השידור. מנכ"ל רשות השידור עצמו אורי פורת כתב לי שלושה ימים לאחר תום מבצע שידורי סלוניקי מכתב נרגש ושלח אותו באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי. הנה הוא כלשונו [8] :

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מעניק צל"ש לי ולעובדי חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מילאתי את בקשתו ותליתי את מכתבו של המנכ"ל לידיעת הנוגעים בדבר בשני מקומות מרכזיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הניצב בשכונת רוממה בירושלים : במחלקת הספורט בלֵב לִיבָּה של חטיבת ההנדסה שכה אהבתי והערכתי, ובחדרי המאסטר שלה. החלטתי להגיב למכתבו של המנכ"ל בעיקר לנושא שכותרתו, "תנאי תחרות קשים במיוחד", שהוא במו ידיו והחלטותיו כפה עלי יחדיו עם סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי, כשלפתע השיגני ברכתו של רָפִיק חַלָבִּי. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז כתב לי מכתב הערכה נרגש במיוחד [9]. ובכן בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקם בשכונת רוממה בירושלים שררה אופוריה. בצדק (!). ניצחון הרייטינג יצר גאווה. גאווה מוצדקת ומוכחת היא מקור של כוח רב עוצמה. זה מה שחשתי לאחר שהתבררו ממדי התבוסה הטלוויזיונית שהנחלנו למיילן טנזר ולאנשיו בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע הפקת השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחקי ה- Final four בסלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת ביום שני – 24 באפריל 2000, מיהרתי להשיב למנהל החדשות רפיק חלבי על מכתבו החַם. בקשתי אותו לפעול ולהירתם להשגת זכויות השידור של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בשנים הבאות ולמשחקי ליגת העל בכדורגל שכה נכספנו אליהם. ידעתי שבהיעדרו של יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה המצוין (הפורש מתפקידו בתוך 6 ימים) יקשה הדבר שבעתיים [10].

טקסט מסמך : 24 באפריל 2000. תשובתי למנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי בתום הצלחת מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. המסר היה שצריך לנצל את ההצלחה גם בתחומי שחדורי אירועי הספורט הרלוואנטיים האחרים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניצחונה הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והתבוסה שנחל ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) , הצדיקה את תפישת עולמי הנוגעת לפילוסופיית השידור ומהות ודרך העבודה העיתונאית ברשת הטלוויזיה בה עבדתי לאורכן של עשרות שנים. חטיבת הספורט של ערוץ הטלוויזיה הציבורית היטיבה לשמור כל העת על התייחסותה הרצינית לסיקור האירועים , מהימנות עבודתה העיתונאית, וראשוניות הדיווח. עובדה שבשעת מבחן ציבור הצופים במדינת ישראל שמר לה אימונים. שום "קליפיזציה" מוסיקלית של ערוץ הספורט איננה מתחרה לטווח ארוך עם עיתונאות רצינית. ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית על ערוץ הספורט בכבלים גדול עוד יותר לנוכח "קמפיין" מאורגן שנמשך זמן רב בעיתונות הארצית נגד מחלקת הספורט שלה ומנגד האדרת שמם של ערוץ הספורט בכבלים וערוץ 2 המסחרי. התבוסה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהתמודדות נגד השידור הציבורי היא טוטלית בכל קריטריון ואמַת מידה ובעיקר נוכח העובדה שעומדת לרשותו מערכת משומנת ומשוכללת של יחסי ציבור ושיווק, החסרים כאמור לטלוויזיה הישראלית ורשות השידור. הניצחון הדרמטי של ערוץ 1 הציבורי בסלוניקי מֵעיד כאלף עדים על ההבדל הקיים החוצץ בין שני מקורות השידור. אין תחליף לעיתונאות ישרה, אמינה והוגנת, וגם ראשונית הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים (בכל תחום בחיינו) במדינה דמוקרטית בת חורין. לא בכדי הִכָּה הערוץ הציבורי את ערוץ הספורט (5) בכבלים וגם את ערוץ 2 שוֹק על ירֵך בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד. הניצחון הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עורר הדים עצומים בתוך רשות השידור. לרבים אצלנו וברשות השידור כולה נראה היה כי חטיבת הספורט שלי מובלת לטבח טלוויזיוני במאבק מול ונגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. יחסי הציבור המרשימים הרצופים והאפקטיביים של ערוץ הספורט ואגרסיביות השיווק, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הכתובה וגם באמצעות ערוץ 2 המסחרי, פעלו את שלהם והשפיעו על כולם. על פי הערכות "המומחים" למיניהם עמדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפני תבוסה מוחצת. לדעתם של "המומחים" לא היה בכך כל ספק. משהגיעה עת המבלן ו-בשורת הניצחון הופתעו כולם. אך לא אני. היו לי אוהדים בהנהלת הרשות. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב, התרשם אף הוא מאוד ממבצע השידורים הארוך, והביע את תודתו על הניצחון הסוחף. כך כתב לי, כלהלן : [11] .

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב הערכה ששלח לי ולאנשיי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא מר גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב יצא ממש מגדרו לנוכח הניצחון הגדול של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הוא שלח לי כ-שי את מפות הרייטינג הענקיות של הצפייה בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ובמקביל את נתוני הצפייה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב-אותם שני התאריכים הבלתי נשכחים ההם של יום שלישי – 18 באפריל 2000 וְביום חמישי – 20 באפריל 2000, המצביעות על ההישג הבלתי רגיל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל תבוסות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וערוץ 2 המסחרי מול השידור הציבורי הטלוויזיוני של מדינת ישראל [12].

טקסט מסמך : יום שלישי – 18 באפריל 2000. זוהי מפת תבוסת הרייטינג שהנחילה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לערוץ 5 וערוץ 2 לכל אחד לחוד ולשניהם יחדיו ביום שלישי – 18 באפריל. את גרף הרייטינג הכין עבורנו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם מר גיל סמסונוב. הוא הגיש לי אותה כ-שי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה כה נרגש מהניצחון שלנו באותו ליל שלישי – 18 באפריל 2000 עד שהרים לי טלפון מוקדם בבוקרו של יום רביעי, ושאג לשפופרת : "…יואש אלרואי ניצחת את ערוץ 5 בגדול…". נאלצתי להרגיע אותו. הייתי Cool והשבתי לא בקול שָלֵיו : "…יאיר יקירי, תירגע. זה היה רק היומן. הסרט האמיתי טרם הגיע. אתמול הרגנו אותם. מחר בלֵיל חמישי – 20 באפריל 2000 נקבור אותם (!)". ואומנם כך היה כפי שמראה מפת הרייטינג הבלתי נשכחת ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ואומנם קברנו אותם מכל נקודת מבט של השוואות הרייטינג והמדרוג בין המנצחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין המפסיד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. זוהי מפת הרייטינג של השידור הישיר השני ביום חמישי בערב – 20 באפריל 2000 מסלוניקי – יוון, בו שידרנו "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין מכבי ת"א לפנאתנאייקוס היוונית. קבוצת מכבי ת"א הפסידה במשחק הגמר ההוא בסלוניקי 2000 לקבוצה היוונית פנאתנאייקוס אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה. הִכֵּינוּ את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ברייטינג המדרוג שוֹק עַל יָרֵךְ כפי שמראה הגרף. צברנו % 30.0 רייטינג מול % 6.0 בלבד של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל הלכו עמנו וצפו בשידורים הישירים שהובילו קבוצת השדרים שלי השדרים מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל והפרשנים אלי סהר יבד"ל ורלף קליין ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה בשני ערבי השידורים האלה את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד (!). חיזיון טלוויזיוני בלתי נשכח (!!). אפקטיביות הכיסוי הטלוויזיוני הישיר הענק של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 התאפשר תודות למר קובי בן – גוּר יו"ר דירקטוריון "פלא-פון", וכן תודות ל- גִיל בּוּל סמנכ"ל השיווק של פלא-פון, ותודות גם ל- גב' רוני לָטְשוֹבֶר, וגם תודות ל-מר אילן בן – דוֹב מנכ"ל סאני תקשורת. מר קובי בֶּן-גוּר העמיד לרשותי 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר למבצע השידורים הישירים הזה תמורת חשיפת שקופיות החסות של פלא-פון וְ- Samsung. בלעדי הממון הזה לא הייתי יכול להביס את מיילן טנזר ושַכִי פרנץ מנהלי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. ב- 11 במאי 2000 קיבלתי את מכתבו החשוב של גִיל בּוּל המודה לי על שיתוף הפעולה העִסקי המוצלח בין חברת "פלא – פון" לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותם השידורים הישירים ההם של ה- Final Four האירופי בכדורסל, בסלוניקי 2000. הנה הוא כלשונו [5].

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו המסמך המקורי. מסמך חשוב ביותר שתיעד והוכיח את האפשרויות הכלכליות הגלומות וטמונות במימון שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת "פלא פון" בראשות יו"ר הדירקטוריון מר קובי בן- גור שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור הקרנת שקופיות החסות שלה בשני השידורים הישירים ב- Final four של סלוניקי 2000, סכום של 000 250 (רבע מיליון) דולר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה בשני ערבי השידורים האלה "ראש בראש" את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד. חיזיון בלתי נפרץ ובלתי נשכח בהיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. אפקטיביות הכיסוי הטלוויזיוני הישיר הענק של מחלקת הספורט בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 התאפשר תודות למר קובי בן – גוּר יו"ר דירקטוריון "פלא-פון", גִיל בּוּל סמנכ"ל השיווק של "פלא – פון", גב' רוני לָטְשוֹבֶר, ואילן בן – דוֹב מנכ"ל סאני תקשורת. קובי בֶּן – גוּר העמיד לרשותי 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר למבצע השידורים הזה תמורת חשיפת 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות החסות של פלא-פון וְ- Samsung. בלעדי הממון הזה לא הייתי יכול להביס את מיילן טנזר ושַכִי פרנץ מנהלי ערוץ 5. ב- 11 במאי 2000 קיבלתי את מכתבו החשוב של גִיל בּוּל המודה לי על שיתוף הפעולה העִסקי המוצלח בין חברת "פלא-פון" לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000. חשיבות המסמך הזה הייתה בכך שהוא פתח צוהר רחב לשיתוף פעולה כלכלי בעתיד בין השידור הציבורי לגופים כלכליים שמאמנים בדרכו וכוחו של השידור הציבורי. הנה הוא כלשונו [13].

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו המסמך וחשוב ביותר שתיעד והוכיח את האפשרויות הכלכליות הגלומות וטמונות במימון שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת "פלא פון" בראשות יו"ר הדירקטוריון מר קובי בן- גור שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור הקרנת שקופיות החסות שלה בשני השידורים הישירים ב- Final four של סלוניקי 2000, סכום של 000 250 (רבע מיליון) דולר. המסמך הזה של גִיל בּוּל סמנכ"ל השיווק של "פֶּלֶא – פוֹן" הוכיח שיש עתיד כלכלי לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מבצע שידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 היה מאחוריי. עמדתי עכשיו לפני שני מבצעי שידור בינלאומיים יקרים ויוקרתיים נוספים קרובים ומלאי אתגר, טורניר 2000 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) והמשחקים האולימפיים של סידני 2000. הייתי צריך למַמֵן אותם. מבצע השידורים הישירים של ה- Final Four בסלוניקי 2000 נראה כמשחק ילדים לעומתם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם שוֹך סערת קרבות ה- Final Four של סלוניקי 2000, מצאתי לנכון להודות לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א על עונת השידור המרתקת לה היו שותפים שני הצדדים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת מכבי ת"א [14]. רבות נכתב ונידון אודות הסוגיה, "מי בנה את מי, הטלוויזיה הישראלית את מכבי ת"א, ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה". על פי הבנתי הטלוויזיונית זהו שביל דוּ סִטרי בו כל צד תרם כ- % 50 לתוצאה הסופית הדרמטית על המסך. מכבי ת"א הביאה את הכישרון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביאה את המצלמות וחשפה את מועדון הכדורסל ההוא של מכבי ת"א. ברית השידור בת יותר משנות דוֹר בין שני הגופים הללו היא חסרת תקדים אך לא חסרת היגיון. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא גוף מאורגן ושמרני (אך לא מסורבל) הפועל על פי מודלים קבועים של מורשת והצלחה. הצלחה מתמשכת יוצרת סוג של מסורת המונעת ע"י דפוסי פעולה שיטתיים. דפוס פעולה שיטתי הוא מסקנה ביצועית הגיונית הנשענת על הרעיון של "סוף מעשה-במחשבה תחילה". דפוסי פעולה שיטתיים הם כמעין "Shock absorber", סוג של התקנים מכניים המונעים זעזועים שלא לצורך במערכת הנמצאת כל הזמן בריצת מרתון שלא מגיעה מעולם לקיצה. משנת 1969 ועד היום של כתיבת הפוסט הזה ב- 29 בספטמבר 2012 ניצב בראש מועדון מכבי ת"א איש מוצלח בתכנון, ארגון ומחשבה, ויושרה – זהו עו"ד מר שמעון מזרחי. בארבעים וארבע שנות מנהיגותו ניצחה קבוצת מכבי ת"א ב- עשרות אליפויות המדינה (ליתר דיוק 50), עשרות פעמים בגביע מדינה, ו- 5 פעמים הוכתרה כאלופת אירופה. זהו הישג חסר תקדים בהיקפו.

ממציא נוּרת החשמל הגאון האמריקני תומס אלווה אדיסון, אמר פעם : "גאונות היא אחוז אחד מתוך מאה – השאר הם זיעה ומאמץ". הוא התכוון גם לעו"ד שמעון מזרחי. את הצלחתו הפנומנלית של עו"ד שמעון מזרחי בתחום הכדורסל ואישיותו המיוחדת והאמִינָה ניתן להשוות לזו של היהודי – אמריקני רד אוורבך המיתולוגי (Arnold Red Auerbach), יו"ר, מנכ"ל, ומאמן על במשך כ- 50 שנה במועדון הכדורסל המפואר של בוסטון סלטיקס בליגת ה- NBA בארה"ב. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא במידה מסוימת גוף שמרני . הנאמנות של עו"ד שמעון מזרחי היא העקביות להיות מי שהוא לאורך זמן. הוא איננו משנה את עצמו בנקֵל ואיננו כנוע ללחצים . הוא איש של קו מתוכנן ומנומק. במועדון הזה לא נערכו מהפכות. עו"ד שמעון מזרחי הוא האנטי תזה של המהפכן. בדרכו המיוחדת והשיטתית הפך בהדרגה את מכבי ת"א למעצמת כדורסל אירופית . אך החשוב באמת שבאמצעות אישיותו היוצאת דופן והמוכשרת, עיצב קבוצת כדורסל נערצת ע"י הציבור הרחב והפך את שחקניו מודל לחיקוי בעיני הנוער. עו"ד שמעון מזרחי ראוי להיבחר בשל מעשיו וכישוריו המיוחדים לאורך יותר מארבעה עשורים לפרס ישראל, ולמשרת שר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל. ביום ראשון – 23 באפריל 2000 , שלושה ימים מתום שידורי ה- Final Four, כתבתי לעו"ד שמעון מזרחי בזו הלשון. לא עבדתי אצלו אך כיבדתי אותו. היה מעניין לנהל מו"מ עמו ולערוך עמו הסכמי שידור. הוא אומנם לא דיבר הרבה ומבטו היה כשל אדם מיוסר וסגפן, אולם מילה שלו הייתה מילה. אין חשוב מזה בכל מו"מ לבטח טלוויזיוני – מסחרי. הוא היה חסכן במילים וידע לשמור סוד. בתחום מנהיגות הספורט וניהול וועדות מארגנות בספורט הוא היה משכמו ומעלה במדינת ישראל. האחד שאין שני לו. אנוכי לעולם לא אשכח אותו.

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-22 שנים. זהו מכתבי ליו"ר מועדון מכבי ת"א המוכשר, החכם, והחרוץ עו"ד שמעון מזרחי בתום מבצע השידורים הישירים שלנו את ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות מועדון הפאר ההוא של מכבי ת"א ההיא בכדורסל בסלוניקי בחודש אפריל של שנת 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההצלחה ההיא של המאמן פיני גרשון בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א – בארץ ובאירופה, היא ראשית דבר הודות למנהיגותו המזהירה של עו"ד שמעון מזרחי. ישנן כמובן עוד סיבות מקצועיות אך שמעון מזרחי ניצב בראשן. אם יותר לי לסטות לרגע מהנושא, הרי שהצטיינותה וזכיותיה הרבות של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה באליפות המדינה וגביע המדינה בכדורגל עם מאמניה אברהם גרנט, רוני לוי, ואלישע לוי מאז 1992, הֵן ראשית דבר פרי מנהיגותו המוצלחת והמשפיעה של נשיא המועדון מר יעקב שחר. מר שמעון מזרחי ומר יעקב שחר הם דמויות מופת בנוף הספורט הישראלי.

ביום ראשון – 30 באפריל 2000, חיברתי דו"ח מפורט למנכ"ל רשות השידור אודות הפקת שידורי הכדורסל של ה- Final Four בסלוניקי 2000, ול-צידו כמה הערות סיכום [15]. הדו"ח הזה תקף בחריפות אותו עצמו ואת סמנכ"ל הכספים שלו בשני נושאים עיקריים , רכישת זכויות שידורי הספורט והשגת החסויות הכספיות למימון השידורים היקרים האלה, ואת דרך התנהלותה המסורבלת של רשות השידור שהוא מופקד עליה. נותר לו רק לקרוא את המסמך הלא מחמיא ולפטר אותי (הוא לא עשה זאת). הנה חלקים נרחבים ממנו כלשונם.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ"ל רשות השידור (עמוד מס' 1 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א. במבצע השידורים הזה הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ"ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות בצורה רשלנית ומסורבלת ע"י איש אחד בהנהלת רשות השידור, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ"ל הרשות כבר שנים רבות. "התנאים הקשים" בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 , והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ"ל הרשות, של יו"ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותי ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ"ל רשות השידור (עמוד מס' 2 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ"ל הרשות אורי פורת אלא על דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר , המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות בצורה רשלנית ומסורבלת ע"י איש אחד בהנהלת רשות השידור, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ"ל הרשות כבר שנים רבות. "התנאים הקשים" בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ"ל הרשות, של יו"ר הוועד המנהל של הרשות, ושל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותית ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ"ל רשות השידור (עמוד מס' 3 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ"ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים בצורה רשלנית ומסורבלת ע"י איש אחד בהנהלת רשות השידור, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ"ל הרשות כבר שנים רבות. "התנאים הקשים" בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ"ל הרשות, של יו"ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותית ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ"ל רשות השידור (עמוד מס' 4 מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ 5 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ"ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות, בצורה רשלנית ומסורבלת ע"י איש אחד בהנהלת רשות השידור, הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ"ל הרשות כבר שנים רבות. "התנאים הקשים" בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ"ל הרשות, של יו"ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותית ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב ששלחתי למנכ"ל רשות השידור (עמוד מס' 5 ואחרון מתוך 5) בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א. בהפקה הזאת הכתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מכה טלוויזיונית אנושה. נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה למנכ"ל הרשות אורי פורת אלא דיון בעניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים ברשות בצורה רשלנית ומסורבלת, ע"י איש אחד בהנהלת רשות השידור הסמוך לשולחנו המקצועי של מנכ"ל הרשות כבר שנים רבות. "התנאים הקשים" בהם עבדו אנשי ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000, והמודגשים שוב ושוב במכתבי השבח של מנכ"ל הרשות , של יו"ר הוועד המנהל של הרשות ושל מנהל החדשות – אינם בבחינת גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון , וחוסר הבנה מינימאלית את המתרחש בתעשיית הטלוויזיה התחרותית ובמבנה שוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים 2000 . 4 . 30

למנכ"ל אורי פורת שלום רב ,

תודה רבה לך ולמנהל החדשות על מכתבי הצל"שים למחלקת הספורט ולי , הנוגעים לשידורים הישירים של ה- Final Four בכדורסל שהתקיימו בסלוניקי, בתאריכים 18 וְ- 20 באפריל 2000, בהם הכינו את מתחרינו מערוץ 5 שוק על ירך. בשם מחלקת הספורט ובשמי, אני רוצה לומר כאן תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, "שליווה" אותי באופן אישי ואת כל מהלכי ההפקה הזאת , לרבות המו"מ הארוך והמסובך עם אנשי ערוץ 5 מחזיקי זכויות השידורים הבלעדיים של ה- Final Four (בישראל) , והנשיאה והנתינה על הענקת חסויות לחברות פלא – פון ו- סאמסונג, בגובה של 000 200 (מאתיים אלף) דולר. אבל נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה, אורי , אלא על עניינים עקרוניים וחשובים ביותר, המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים בצורה רשלנית ועלובה , ע"י איש אחד בהנהלת רשות השידור הסמוך לשולחנך המקצועי כבר שנים רבות. "התנאים הקשים" בהם עבדנו בשידורי ה- Final Four, והמודגשים במכתבי השבח שלך ושל מנהל החדשות אינם גזירת גורל. הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון, וחוסר הבנה מינימאלית במתרחש, במבנה ובשוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. וזהו סדר השתלשלות העניינים, המסביר אחת ולתמיד, להיכן נִגררנו מבלי שנהיה כפויים לכך, ואולי סוף- סוף תעיר את מוטי לוי איש בכיר בהנהלת רשות השידור מתנומת הנצח שלו. מבנה זכויות הספורט של אירועי הספורט העולמיים השתנה לבלי הכר, ועמו גם מהירות התגובה הנדרשת. בחודשי נובמבר + דצמבר 1998 (כיהנת כבר כמנכ"ל רשות השידור) הפסיד מוטי לוי באופן טוטאלי ומחפיר את המכרז על החוזה הארוך טווח עם ה- FIBA בכדורסל , לשנים 2004 – 1999 (נזק שלא ניתן עוד לתיקון) . הבהרתי למוטי לוי לפני כן חזור והבהר ושוב חזור והבהר , שבמו"מ הזה כמו באחרים (ולא חשוב אם הם מתנהלים עם גופים בינלאומיים בארץ ו/או בחו"ל) עליו להיפגש פנים אל פנים עם הנושא ונותן. זאת הדרך היחידה והבלבדית להכיר את הפרטנר ולהבין את מבנה ונפתולי המו"מ.

הסברתי למוטי לוי פעמים אין ספור, שלא ניתן יותר בתנאי התחרות הקשים בשוק לנהל מו"מ מהסוג הזה , רק מארבעת הכתלים של המשרד שלו, ורק בהתכתבויות פקסים .אמרתי למוטי לוי שאני מכיר אישית את ז'רום וואלקה (Jerom Valke) מרשת הטלוויזיה + Canal, ואני אכין לו את הפגישה. אמרתי לו במילים האלו : "מוטי לוי אתה חייב לטוס לצרפת כדי להיפגש עם ז'רום וואלק . תזמין אותו למו"מ שכולל ארוחת ערב עם בקבוק יין , כי רק בפגישה אישית עמו תדע על אילו סכומים מדובר ומה אתה אמור להציע לו בכלל". כמובן שמוטי לוי המשיך לנהל בחוסר כשרון את המו"מ מחדרו , (היה חסר לו את המידע הבסיסי במו"מ הזה על איזה סכום מדובר בכלל, ומה הוא- מוטי לוי , אמור להציע לז'רום וואלק, כדי לעמוד בתחרות מול יריבינו). מוטי לוי הציע הצעה הצעה עלובה, לא תחרותית ובלתי רלוואנטית, והפסיד בצורה שלומיאלית את חוזה ה- FIBA לחמש שנים לערוץ 5 בכבלים, מבלי שכמובן תהיה למישהו ברשות השידור את היכולת לתקן את הנזק הנוראי.

אורי פורת , שים לב לקטע הבא : שיא הצחוק והטרגדיה, שבמו"מ העכשווי עם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לקניית שידור משחקי ה- Final Four, שילמנו להם הון עתק שכזה בעבור שני ימי שידורים בלבד, סכום שאם היינו מצרפים אותו אז להצעה המקורית, היינו אנחנו משתלטים על חוזה ה- FIBA, ולא נזקקים לחסדי ערוץ 5. בעקבות כישלונו של סמנכ"ל הכספים, נגררנו למו"מ בלתי הגיוני עם ערוץ 5 . המו"מ הזה לא דמה למו"מ מקובל, והיה בבחינת "Damage control" (תיקון נזקים) מצדנו. אגב , זה היה עלול לקרות גם אשתקד, כי כבר ב- 1999, החזיק ערוץ 5 בכבלים את זכויות השידור של ה- Final Four בידיו, אך "לטיב מזלנו" מכבי ת"א לא הצליחה להעפיל אליו .התוצאה הסופית מכל הסיפור הזה, שנגררנו לתנאי הפקה מבישים (אני מדגיש : תנאים מבישים, "לא קשים" כפי שמצוין במכתבכם אלא תנאי הפקה מבישים), ללא שום השוואה לתנאי העבודה של ערוץ 5, ולכן הניצחון עליהם הוא עוד יותר גדול .אין טעם עוד להתבכיין ולדווח לך את התלאות שנכפינו לעבור בסלוניקי עם ERT, עם הניידת הפרטית, עם + Sport , ועם הוועדה המארגנת של ה- FIBA. ככה לא עובדים, אורי, ככה לא מפיקים , וככה לא יוצאים למלחמה. נכון שבסופו של דבר, כמעט ולא ראו את השגיאות על המסך אבל שוב צעדנו על תפר דקיק המפריד בין כישלון להצלחה, ואני מדגיש שוב, מבלי שנהיה כפויים לכך .מדהים אותי לשמוע שסמנכ"ל הכספים שבילה את חופשתו בחו"ל (בשעה שאנחנו נמצאים כאן בשיא הלחץ של המו"מ, ההסכמים הכספיים, תנאי החוזה עם ערוץ 5, מרוץ נגד הזמן להשגת ניידת מקומית בסלוניקי בעבור ערוץ 1, ועבודה על החסויות) מעז להטיל דופי ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בא אליו בטענות, ושואל אותו בשיא החוצפה והלעג "מי הרשה לו לשכור ניידת שידור בסלוניקי בעלות של 5000 דולר ליום עבודה ?".

נוצר כאן אני מבין, איזה סטנדרט חדש של ניהול ו- דוגמא אישית. המנהל יבלה בחו"ל, ויואש אלרואי יעבוד כמו חמור (עם חבריו), ואח"כ גם יינזף ע"י המבלה. אורי אתה לא מתאר לעצמך מה עברנו יאיר שטרן ואנוכי בשלב המו"מ הסופי עם ערוץ 5 בכבלים , בשבת של ה- 1 באפריל 2000. בקש מיאיר שיספר לך. מוטב שתשמע את זה ממנו ולא ממני. אורי, אתה הרי ניצבת בחצות הליל של יום חמישי – 30 במרס 2000, ליד ניידת השידור ביד אליהו, יחד עם מנהל הטלוויזיה, מנהל חטיבת החדשות, יו"ר הועד המנהל של רשות השידור, יו"ר וועדת הכספים של רשות השידור ואנוכי, בהתייעצות חירום שתכליתה הייתה להשיג את זכויות השידור של התמודדות ה- Final Four האירופי. אתה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור יחד עם גיל סמסונוב ואלון אלרואי, הסכמתם לסלוגן שטבעתי "שלא יעלה על הדעת שלא נשדר את ה- Final Four, לאחר ששידרנו את כל 23 המשחקים הקודמים של מכבי ת"א בעונה הנוכיל הזאת של 2000 – 1999". כולכם שם אמרתם למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ולי ואני מצטט : "תביאו את ה- Final Four בכל מחיר (!!!)". ואומנם שילמנו לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחיר גבוה מאוד גם בכסף, גם ברכוש, וגם בהשפלה. אגב, היכן היה מוטי לוי סמנכ"ל הכספים באותו חצות הליל של יום חמישי ההוא ב – 30 במרס 2000…??? אורי, ראה אילו שידורי ספורט רלוואנטיים, אתה, ערוץ 1 (אנחנו) ורשות השידור כולה הפסדנו בתקופת כהונתך בשנתיים האחרונות בשל מחדליו של סמנכ"ל הכספים שלך. הנה הכישלונות האלה מונחים לפניך :

1 . נתח מליגת העל בכדורגל (אני זוכר היטב מה קרה כששלחת אותו ב – 14 בדצמבר 1998 להיפגש עם יוחנן צנגן מנכ"ל רשת , כדי לדחוף את המו"מ על ליגת הכדורגל קדימה . ממש מצאת לך מי שידחוף) .

2 . משחקי ה – Play offs של הליגה הלאומית בכדורסל משנת 2000 והלאה .

3 . משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל לקראת 2000 Euro .

4 . משחקי הבית והחוץ של נבחרת ישראל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002 של יפן וקוריאה .

הערה.

הפעם היחידה שזכינו "במשהו", הייתה כשיאיר שטרן (ומוטי לוי) נסעו לגנט בלגיה, כדי להיפגש עם אנשי UFA, ואז הצלחנו לרכוש את כל משחקי החוץ של נבחרת ישראל בקדם 2000 Euro . אין מנוס מלהיפגש פנים אל פנים, בדרך לניהול מו"מ להשגת שידורי ספורט אקסקלוסיביים . מעניין מאוד של – MIP (יריד לקניית סרטי ותוכניות טלוויזיה בצרפת) נוסעים לא אחד ולא שניים מערוץ 1 ורשות השידור , אבל לדבר החשוב באמת (חוסכים כביכול) , נשארים תקועים במשרד…ומפסידים .ב – 1992 הפסיד מוטי לוי את משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל , גם כן בהתכתבות , ללא צורך ומבלי שהיה כפוי לכך. באותה שנה הוא הפסיד גם את כל זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורסל .ב – 1994 סייע סמנכ"ל הכספים (מהמשרד) למנכ"ל דאז מוטי קירשנבאום להפסיד את זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל , שוב ללא צורך ומבלי שרשות השידור תהיה כפויה לכך. זה היה ההפסד הצורב ביותר והכישלון המשמעותי ביותר של רשות השידור וערוץ 1 בכל שנות קיומם. מוטי לוי היה יועץ גרוע, אבל מוטי קירשנבאום ששמע להצעתו היה המפסידן הגדול, והנושא באחריות לתבוסה המטופשת והבלתי כפויה הזאת. מי שמע על כך שרשת שידור באשר היא רשת שידור, מפסידה לפתע זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט הפופולרי ביותר במדינה, זכויות שידור שהיא מחזיקה בהן כבר עשרים וחמש שנה ברציפות, זכויות שידור שהן העוגן החזק ביותר והיציב ביותר שלה, ו-מפסידה אותן מבלי שתהיה כפויה לערוץ הטלוויזיה החזק ביותר המתחרה נגדה. בסופו של דבר ערוץ 2 המבחרי ניבנה על חורבותיו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1. מי שמע על כזה דבר והיכן… ??? אורי, ראה מה היה לנו בעבר, מה הפסדנו, ואיך אנו נראים היום.

אורי, הנה הסיכום שלי.

אני שב וחוזר ומציע לך לרכוש את זכויות השידור הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים במדינת ישראל. מכבי ת"א בכדורסל נתח נכבד מליגת העל בכדורגל (הכוונה לשידורים ישירים בשבתות) , שידורים ישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל (לרבות משחקי רעים). שלושת האלמנטים הנ"ל חייבים להיות בידיו של ערוץ 1כדי לבנות לוח שידורים יותר אטרקטיבי ורלוואנטי. אבל כמובן, פרושה לפניך גם "אופציית הבחירה השנייה" . לא לשדר את אירועי הספורט שמשלם האגרה חפץ ביקרם, לא לבנות לוח שידורים רציני על בסיס של קודם כל וראשית דבר חומרים ישראליים שלנו. אך כן לנסוע ל – MIP, לטוס ל – BBC, להרחיק עד Los Angeles כדי לקנות תוכניות טלוויזיה רדודות שלצופה הישראלי אין שום קשר ומורשת תרבותית חשובה עימם, כמו : "קוסבי", "שפץ ביתך", "מיסטר בין", "מייקל מור", "גיר", "צבעים שבלב", "הולבי סיטי", "המלון של פולטי", "התחנה בסכנה", "הבוס", וכו'… ולהציבם ללא בושה בלב ב- Prime time (זמן צפייה ראשי) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1. כאילו שזה מעניין בכלל את משלם האגרה כאן. כאילו שיש לתוכניות האלה איזה שהוא ערך בכלל. בסופו של דבר הן גם נטולות רייטינג מינימאלי.

אורי, יתכן ואתה חי (שם בשערי צדק) באקלים בלתי אפשרי, ולכן אין לך ברירה ואתה "חייב" כביכול להעניק גיבוי לחדלי האישים סביבך. אני חושב , גם בטוח וגם יודע שיש לך ברירה שונה לחלוטין . אתה מוכרח לחולל את השינויים המתחייבים – התכנים והפרסונאליים . מדהים אותי לחשוב כיצד אתה כותב לי צל"שים כאלה (לחברי ולי) ומאידך אינך מסוגל כמנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי שלה , לאכוף את שיקוליך המקצועיים על מי שאתה אמור לאכוף , וכולנו כאן טובעים בים הטיפשות והחידלון , ובמצולות הרייטינג .חלק מעוזריך הקרובים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, הם אנשים קטנים ויועצים גרועים, שדרדרו את הטלוויזיה הישראלית לתחתיות שאול. אבל אתה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור, אתה הוא המפסידן העיקרי באחריתו של דבר , והנושא הראשי באחריות לכל החוליים. על הנושאים האלה כבר דיברנו אלפי פעמים בעבר הקרוב (רק לפני חמישה ימים) והרחוק. תמיד אמרתי לך , ואני שב ואומר לך גם עכשיו : "יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק". עדיין לא מאוחר מידי . גם כשמצבו הכספי של ערוץ 1 אינו מזהיר ברגע זה, עדיין ניתן להנהיג, לנהל ולשדר, לא פי 100 – אלא פי 1000 טוב יותר. ערוץ 5 שגה שגיאה אסטרטגית קשה, בשעה שהעניק לערוץ 1 את זכויות השידורים המקבילים של ה- Final Four. זה היה מו"מ קשה, מסובך ולחלוטין לא נוח מבחינתנו. המו"מ הזה דמה יותר ל- Damage control, מאשר לשאת ולתת. אך מרגע שנחתם ההסכם, לא היה מי שיעצור אותנו. זהו הלקח החשוב ביותר בכל הסיפור הקפקאי הזה.

הרשה לי לומר תודה רבה לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. שנינו ביחד רפיק ואנוכי, אומרים תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה – האדם, הג'נטלמן, והידיד.

כתבתי לך את המסמך הזה בברכה, וגם בחרון וכעס.

יואש אלרואי

סוף וקץ מַרִים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ורשות השידור מתמוטטים ומטים ליפול. ארבעת המנכ"לים שמתמנים בזה אחר זה לאחר התפטרותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בקיץ 2001 הם יורשיו אך אינם מוכשרים דיים ולא מצליחים לייצב את שורות רשות השידור ושורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 המתפוררות. ארבעת המנכ"לים ההם רן גלינקא, יוסף בר-אל, מרדכי "מוטי" שקלאר, ו-יוני בן מנחם אינם מצליחים להציל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ-כיליונן. נשכחות שלא נשכחו.

הופעתם של גיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נציגי מפלגת "הליכוד" בוועד המנהל של רשות השידור בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. חיכוכים מרים בצמרת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מסיים את תפקידו ב- 30 באפריל 2000 ופורש לאלתר מרשות השידור. פרישתו מהווה אבדה גדולה לשידור הציבורי. עם לכתו הפקות הספורט נחלשות . ביום ראשון – 30 באפריל 2000, הגיעו לקִצָן שבע שנות ניהולו של יאיר שטרן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תמו שבע השנים הטובות. החלו שבע השנים השדופות. יומיים לפני שפרש הספיק מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להעביר מסמך נוקֵב וחשוב במיוחד למנכ"ל הרשות אורי פורת בו הוא מחווה את דעתו האישית שאיננה משתמעת לשתי פנים והנוגעת לתפקודו הלקוי ויכולתו המוגבלת של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי , ולכישרונו לנהל את המו"מ לרכישת זכויות שידורי הספורט לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל ופרשת המו"מ על זכויות שידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 בפרט. מעולם לא נכתב מסמך כל כך קשה וחמור ע"י מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כלשהו למנכ"ל רשות שידור כלשהו הדן לכף חובה וברותחין סמנכ"ל כספים כלשהו. זהו אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית שלקחיו לא מוצו מעולם. כך כתב יאיר שטרן בחומרה רבה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת את חוות דעתו אודות עליבותו של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי [16].

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. אחד המסמכים החשובים והכנים בתולדות רשות השידור. זהו עמוד מס' 1 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. "…לוּ סמנכ"ל כספים וכלכלה היה עירני יותר לגבי הנעשה בשוק זכויות השידור קצת למעלה משנה וחצי היינו יכולים לרכוש אז את זכויות השידור ולא להתבזות היום במו"מ משפיל עם ערוץ הספורט…היות ואני פורש היום מתפקידי הרשה לי להעלות הרהור בקול רם. כל העסק של ניהול משאים ומתנים על זכויות ספורט צולע וכל הטיפול בנושא החסויות ותשדירי השירות נעשה בצורה לא מקצועית…", כך כתב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. המסמך החשוב הזה נכתב באיחור זמן עצום ע"י מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. עכשיו הוא היה הרבה פחות אפקטיבי. (ראה המשך מייד בעמוד הבא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב יאיר שטרן בסיום תפקידו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. "…אם גורלו של הערוץ הראשון יקר לך לפחות כמו לי, אתה חייב לטפל במהירות בנושאים אלה, ליישר את ההידורים בין אגף כספים וכלכלה לבין מחלקת הספורט וזאת כדי להביא לגישה חדשה מקצועית ועניינית בכל נושא שידורי הספורט והשיווק סביבם . מעומק הלב אני מאחל לך שתצליח בנושאים אלה…", סיים יאיר שטרן את מכתבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למסמך הזה שהוא חסר תקדים בחומרתו ונכתב ע"י האינסטנציה הגבוהה ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן באיחור רָב ובערוב ימיו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ"ל רשות השידור, הייתה חשיבות רבה מאין כמותה, אך הוא נכתב באיחור זמן עצום. תהליך קריסת השידור הציבורי בשנים 2000 – 1998 היה כבר בעיצומו. בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל רשות שידור יגע ו-עייף בשם אורי פורת. לרוע מזלו ניצב לידו סמנכ"ל כספים ירוד, חלש, ולא מוכשר בשם מוטי לוי. אורי פורת לא הגיע לקרסוליו של מנכ"ל רשות השידור שקדם לו מוטי קירשנבאום וסמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי לא הגיע לרסוליו של מנכ"ל הכספים שקדם לו, יוחנן צנגן. יאיר שטרן תיעד מסמך מר ו-מעיק. היה ברור שרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל שרויה במשבר ניהולי ומנהיגותי חמור ביותר (!). בסופו של דבר התוצאות גם לא איחרו להגיע.

ובכן, זאת הייתה הפעם הראשונה שהסמכות המבצעית הבכירה ביותר בהיררכית הפיקוד ברשות השידור (אחרי המנכ"ל), מטיל בפומבי ביושרה ובאמץ לב אזרחי דוֹפי חמור בתפקודו הלקוי מזה זמן רב של מוטי לוי הסמנכ"ל לכספים וכלכלה ברשות השידור. סגנון המכתב היה תרבותי אומנם אך תקף בחריפות רבה את מוטי לוי שהיה אמור להיות האחראי הראשי לניהול המו"מ להשגת זכויות שידורי הספורט החשובים ולגיוס החסויות המתאימות. רבים מהסמוכים לשולחנו של מנכ"ל רשות השידור צִקצקו בלשונם בגנותו ואודות חולשתו של סמנכ"ל הכספים. מנהלים ומפיקים בדרגי פיקוד שונים בערוץ הטלוויזיה הציבורי וגם אנשי הרדיו "קול ישראל", פקפקו שנים ביכולתו הבסיסית של מוטי לוי לנהל את משק הכספים המסובך והמורכב מאוד של רשות השידור . סמנכ"ל הכספים היה לדעתם דַל כריזמה, נטול כשרון, ונעדר יוזמה, מכדי לשמש "כשַר אוֹצָר" האמור להנהיג את רשות השידור בעלת הפוטנציאל בעידן התחרות הרב ערוצית האכזרית שנקרתה לה לפתע בדרכה מאז 1993. הם קשקשו בלשונם אך לא העלו זאת על הנייר. כשהגיע רגע העימות עמו בישיבות ההנהלה סתמו כל מנהלי המשנה את פיהם ומילאו אותו מים. כיניתי אותם מנהלים גמדיים וגם רכילאים עלובים. לא היו חסרים כאלה ברשות השידור. לא היה כאמור כל טעם להשוות את כישרונו של סמנכ"ל הכספים הקודם מר יוחנן צנגן הבלתי נשכח עם יורשו מר מוטי לוי.

ובכן: שני המפסידנים הגדולים ב-אירוע ה-Final four ההוא של הכדורסל האירופי ההוא ב-סלוניקי 2000 באותם הימים והתאריכים ההם של 18 ו-20 באפריל 2000 היו כלהלן:

א. מיילן טנזר המנהל דאז של ערוץ הספורט העשיר מס' 55 בכבלים ספג תבוסה טלוויזיונית חסרת תקדים מידינו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יחדיו עם צוות השידור המנוצח שלו דאז יורם ארבל והפרשן עופר שלח. התבוסה הגדולה ביותר בקריירה הטלוויזיונית שלו.

ב. מוטי לוי סמנכ"ל הכספים חסר הכישרון והכושל של רשות השידור ז"ל ההיא שאיננה קיימת עוד הובס קשות גם הוא. למרות קמצנותו, אי כישרונו הכלכלי, אי הבנתו את הסיטואציה הטלוויזיונית המורכבת והמסובכת ההיא, אי הבנתו את מהות המאבק המקצועי החשוב ביותר שלנו נגד המתחרים המסוכנים שלנו, ואי התייצבותו הכלכלית לצידי ולצידו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יאיר שטרן. אף על פי כן ולמרות מיילן טנזר שלהם ומוטי לוי ("שלנו"), הבסנו שוֹק על יָרֵךְ את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בשני המפגשים הטלוויזיוניים התחרותיים ההם לפני 22 שנים.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היוצא יָאִיר שְטֶרְן היה בין הבודדים שהצטרף אליי והעלה את דבריו על הכתב נגד התנהלותו העלובה והכושלת של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ונתן לכך חשיפה מלאה ו-גושפנקא רשמית (!). הוא יאיר שטרן הטיל דופי בפרהסיה במוטי לוי. אין דרך נסיגה מהכתוב. לא רק שאמר וכתב את דברו ודעתו המקצועית על סמנכ"ל הכספים כ-האי לישנה והעביר את תוכנם למנכ"ל רשות השידור, אלא היה מספיק הוגן כדי לשלוח עותקים ממכתבו לנאשם וגם לי. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מצוין שפעל , מאז עזיבתו של מוטי קירשנבאום באפריל 1998, באווירה שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה בסביבתו של המנכ"ל חדש – יָשָן אורי פורת. אורי פורת ניחן באישיות כובשת, איש נעים הליכות, ג'נטלמן, בעל חוש הומור ואומן הביטוי והניסוח. כתיבתו השקולה והמדויקת הכילה תמיד את כמות המילים הנדרשת. לעֵטוֹ השנונה יצא מוניטין וצורת כְתב ידו היה כשל צייר. אורי פורת היה אישיות אהובה, אך עכשיו כמנכ"ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו (בשנים 2001 – 1998) התגלה כאיש חלש ועייף, גַם בגלל שהיה מעשן כבד מאין כמוהו. באחת מאלפי הפעמים בה תחב סיגריה אחר סיגריה לפיו , אמרתי לו בדאגה אמיתית : "אורי פורת, אתה מרעיל את גופך ביוֹדעִין". בעת שירותו את רשות השידור לא סטה מעולם ממנהגו לעשן בשרשרת. הוא היה עכשיו נטול רצון או יכולת להתמודד עם הבעיות הקשות והחריפות שנכונו לו בתוקף תפקידו הרָם. פעמים רבות הפגין הססנות, אדישות, וגם חוסר חשק. בקדנציה השנייה שלו היה ספקן, שלא האמין כמעט ביכולתה של רשות השידור להתקיים במתכונתה הציבורית הנוכחית. בנוסף לכך מנגנון הפיקוח הציבורי של רשות השידור, הוועד המנהל והמליאה, הצרו את צעדיו והקשו עליו למלא את תפקידו. אורי פורת (האָהוּב) הפך לניהיליסט ששלל כמעט כל יוזמה. ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 נטלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את בכורת ההובלה בתחום שידורי הספורט. כבשנו את הפסגה. השאלה הייתה כיצד ואיך נשארים שָם.

סוף הפוסט (רשימה מס' 2) שעוסק גם בתשובה לטקסט המגוחך ההוא של מר אביב לביא שהתפרסם ב- 11 ביוני 2013 באתר האינטרנט Forbes Israel. אנוכי וחבריי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסים שוק על ירך ב- 18 ו- 20 אפריל 2000 את מיילן טנזר ואנשיו בערוץ 5 בכבלים בעת התמודדות של שידורים ישירים "ראש בראש" את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת הפאר של מכבי ת"א. (רשימה מס' 2). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

[2] חברת התקשורת "פֶּלֶא פוֹן" בראשות יו"ר הדירקטוריון קובי בן גור שילמה לטלוויזיה הישראלית בספטמבר 1999 סכום של 315000 (שלוש מאות אֶלֶף ו- 15 עשר אֶלֶף) דולר תמורת הקרנת 315 שקופיות חסות של "פלא פון" בשני השידורים הישירים מחו"ל (כולל Pre game show ו- Post game show בהיקפים חסרי תקדים) של שני משחקי הכדורגל קפריסין – ישראל ו- ספרד – ישראל, במסגרת קמפיין 2000 EURO.

[3] ראה נספח : אגרתו של המנכ"ל אורי פורת מתאריך 18 באפריל 2000 אל מנהל הטלוויזיה ואלי, ונושאו : זכויות הפיינל פור והליגה בכדורגל.

[4] ראה נספח : מכתבי ל-מיילן טנזר מתאריך 5 באפריל 2000, בעניין השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורגל בשבתות של עונת 2001 – 2000.

[5] ראה נספח : מאמרו של מוטי קירשנבאום ז"לבעיתון "הארץ" מתאריך 24 באפריל 2000, תחת הכותרת "ניצחון הכנופייה מרוממה".

[6] ראה מאמרו של מיילן טנזר בעיתון "הארץ" מתאריך 25 באפריל 2000, וכותרתו "הניצחון שלנו".

[7] ראה נספח : המאמר שלי בעיתון "הארץ" מתאריך 27 באפריל 2000 , והכותרת שלו "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש".

[8] ראה נספח : מכתב הצל"ש שכתב אלי המנכ"ל מתאריך 23 באפריל 2000 , בתום מבצע שידורי ה- Final four בכדורסל ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בעיר היוונית סלוניקי.

[9] ראה נספח : מכתב הערכה שהעניק לי מנהל חטיבת החדשות בתאריך 23 באפריל 2000, בתום מבצע שידורי מכבי ת"א בכדורסל.

[11] ראה נספח : מכתב השבח שנשלח ע"י יו"ר רשות השידור גיל סמסונוב אלי ב- 23 באפריל 2000, בתום שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000.

[14] ראה נספח : מכתבי לעו"ד שמעון מזרחי מ- 23 באפריל 2000.

[16] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל אל מנכ"ל הרשות אורי פורת ז"ל, ביום פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 בתאריך 30 באפריל 2000, הנוגע לקניין זכויות השידורים של ה- Final Four האירופי של סלוניקי 2000 ובו ביקורת חריפה אודות התנהלותו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי בפרשה.

סוף הפוסט מס' 1100 (רשימה מס' 2) שעוסק גםבתשובה לטקסט המגוחך ההוא של מר אביב לביא שהתפרסם ב- 11 ביוני 2013 באתר האינטרנט Forbes Israel. (רשימה מס' 2). אנוכי וחבריי בערוץ 1 מביסים שוק על ירך ב- 18 ו- 20 אפריל 2000 את מיילן טנזר ואנשיו בערוץ 5 בכבלים בעת התמודדות של שידורים ישירים "ראש בראש" את משחקי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת הפאר של מכבי ת"א. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 1100 (חלק ב'). הועלה לאוויר בשעות הערב של יום חמישי – 14 ביולי 2022.

פוסט מס' 1100 חלק ג'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי-14 ביולי 2022.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

תזכורת : מדינת ישראל חגגה בשעתו לנשיא המדינה שמעון פרס בן 90 יום הולדת מגלומני וראוותני בלתי נדרש. בשולי שני הפוסטים האחרונים שדנו בתגובתי לטקסט המגוחך והמופרך של מר אביב לביא שהתפרסם ב- Forbes Israel. פוסט מס' 1100 (חלק ג'). כל הזכויות שמורות.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1100 (חלק ג') : הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 ביולי 2022.

———————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1 : חגיגת יום הולדת 90 ההיא שנחגגה לנשיא המדינה שמעון פרס ז"ל בעלות פנטסטית של 12.000000 (תריסר מיליון) שקל מקופת המדינה והועברה בשידור ישיר בשלושה ערוצי טלוויזיה ארציים, הייתה מקוממת , בלתי נדרשת, ובמידה רבה מגלומנית. העטיפה הבינלאומיות שלה מגוחכת. אפשר לחשוב שבין שמעון פרס לבין כוכבי הקולנוע רוברט דה נירו ושרון סטון מתקיים איזה שהוא קשר לבבי – אינטימי על בסיס יום יומי. OK, נגיד שהזמרת היהודייה – אמריקנית ברברה סטרייסנד בעלת הקול המיוחד היא רלוואנטית להמולה הישראלית, אבל מה פתאום רוברט דה נירו ? הרי שמעון פרס לא הקדיש למענו שמץ של מחשבה אישית ולא ייחד חצי בדל געגוע עבורו. אם כך למה לא למשל להזמין את פראנסיס פורד קופולה ? מעניין מה היה אומר על חגיגות היום הולדת הפזרני הזה שגבל בשיגעון גדלות, מורו ורבו דוד בן גוריון. זאת הייתה חגיגת יום הולדת ראוותנית ובזבזנית שאירחה את השמנה ו-סלתה של הסוּפֶּר אֶלִיטָה העסקית והפוליטית בישראל.

תזכורת 2 : ציפיתי פעם שהוא שמעון פרס יחזיר למארגנים הנורווגים את פרס נובל לשלום (והמון כסף בצִדוֹ) שקיבל בשעתו בגין הסכמי אוסלו המופרכים שעשה עם הארכי טרוריסט ורב מרצחים יאסר עראפאת. שבילי ישראל ההם היו ועדיין צבועים בדם של מאות קורבנות ישראליים תמימים שנרצחו בידי שליחיו של יאסר עראפאת. אם זה היה תלוי בי הייתי ממנה וועדת חקירה מי נתן את ההוראה להפקיד בידי מפיק העַל מר ישראל מימון סכום של 12.000000 (שניים עשר מיליון) שקל כדי לארגן שמחת יום הולדת מגלומנית שכזאת. אהבתי והייתי פעם מלא הערכה לעיתונאי הוותיק המצוין והנערץ אוּרִי אָבְנֵרִי ז"ל (מעולם לא ראיתיו ולא שוחחתי עמו והוא בעצמו היה כבר אז אוֹ טוֹ טוֹ בן 90) שהתייחס לחגיגת יום ההולדת של הנשיא שמעון פרס וכתב ב- "הארץ" מאמר שתומך בראוותנות המגוחכת הזאת וכותרתו, "מגיע לו". לא הסכמתי עמו.

תזכורת 3 : צפיתי בשידור הישיר ההוא ב- "מסיבה שמעון פרס בן 90" בערוץ הבית שלי דאז ערוץ 10 רווי פגמי בימוי. צרם מאוד לראות ולשמוע את אייל גולן שר את "חלומות" במקומה של הזמרת המקורית של השיר רוחמה רז הבלתי נשכחת. מְקוֹמֵם. שני שדרני ערוץ 10 גב' טלי מורנו תבד"ל ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל שהעבירו בשידור ישיר את יום ההולדת הראוותני לסלון ביתי, לא הרשימו ולא הדהימו. ניתן היה למצוא גיחוך ומבוכה בעת השידור הישיר של ערוץ 10 כשמוטי קירשנבאום ריאיין את המיליארדר הישראלי יצחק תשובה אודות חזונו של שמעון פרס. מה כבר יש ליצחק תשובה הקפיטליסט לומר למוטי קירשנבאום הסוציאליסט אודות שמעון פרס, בשעה שהמכנה היחיד שמחבר את המראיין והמרואיין הוא אהדתם המשותפת לקבוצת הכדורגל של מכבי נתניה. ניתן להתבונן שוב בסרט ההקלטה ובריאיון הסתמי כדי להיווכח שיצחק תשובה לא אמר משהו חשוב באמת למוטי קירשנבאום שראוי להיזכר. איזה ארגומנט מצא עורך המשדר הזה שלאחריו ציווה על מוטי קירשנבאום לראיין דווקא את יצחק תשובה ולא למשל את גב' שרי אריסון.

תזכורת 4 : מצא חן בעיניי אז התרגום הקורקטי והמדויק On air של נאום ביל קלינטון ע"י מר נָדָב אֶיָיל בעל קול נעים ורגוע. העיתונאי המצוין והעֲנָיו הזה הוא בעל נוכחות חזקה ומהווה מָאוֹר טלוויזיוני של ממש. מה שכן הדהים אותי היה ניצחונו המפליג ברייטינג דאז של ערוץ 1 על ערוץ 10 לאורך כל הערב. זה התחיל ב- 19.00 עם השידור הישיר של משחק כדורגל זניח (נבחרת ישראל נעדרת מהמשחק הזה), משחק גמר Euro 2013 לנבחרות צעירות ספרד – איטליה 2:4, ע"י יורם ארבל ודני נוימן ובהנחיית בוני גינזבורג ושרון פרי. מה זה פה ? משחק כדורגל כה לא חשוב מטאטא מתחת לשטיח בקלות כה רבה את גיא פינס ולירון ווייצמן ? אפילו בהפסקה שבין שתי המחציות (20.00 – 19.45) ניצח הפרשן של ערוץ 1 מוֹטִי אִיוָואנִיר לבדו את שני השדרנים הרכילאים. ומה תגידו על כך שהשידור הישיר אמש של המחצית השנייה ספרד – איטליה בערוץ 1 (21.00 – 20.00) מביס לחלוטין את את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 ההוא בהגשת והנחיית תמר איש שלום ? טוב, נניח ש- שידור ישיר של משחק כדורגל לא חשוב גובר על משדרי רכילות וחדשות באמתלה שאי אפשר להתחרות בשידורי ספורט, אולם ניצחון הרייטינג של ערוץ 1 נמשך גם בעת השידור הישיר "ראש בראש" של חגיגת יום ההולדת של שמעון פרס. ערוץ 1 ושדרניו דאז אמיר בר שלום, אבי פירסט, ויפעת גליק שכיסו את חגיגת יום ההולדת לשמעון פרס, הראו את נחת זרועם לטלי מורנו ומוטי קירשנבאום וגם למנכ"ל החדש ההוא דאז של ערוץ 10 רפי גינת, והדיחו במפתיע את ערוץ 10 גם מהמשבצת הזאת של טבלת המִדְרוּג. מדהים שערוץ ארכאי ובלתי יעיל כמו ערוץ 1 מייצר לפתע בערב תוכן ורייטינג שמאפילים על ערוץ 10. מפות המִדְרוּג של אֶמֶש המצורפות בהמשך הפוסט, מראות כי ערוץ 2 שהפך זה מכבר למכרה רייטינג הוביל גם אתמול במדד הצפייה בערוצי הטלוויזיה במדינת ישראל.

טקסט מסמך (1) : זוהי מפת המדרוג של יום שלישי – 18 ביוני 2013 ברבעי שעות בין שש וחצי בערב ל- תשע ורבע בלילה. השידור הישיר אמש של המחצית הראשונה הראשונה (20.00 – 19.00) במשחק הגמר בכדורגל של Euro 2013 לנבחרות צעירות באצטדיון "טדי" בירושלים, ספרד – איטליה 4 : 2 (לרבות החזקת ההפסקה בין שתי המחציות), בערוץ 1 ע"י יורם ארבל, דני נוימן, בוני גינזבורג, גב' שרון פרי, ומוטי איוואניר – מכניע את משדר הרכילות בערוץ 10 ההוא בהנחיית גיא פינס וגב' לירון ווייצמן. אולם שימו לבכם לנתון הבא : השידור הישיר של המחצית השנייה (21.00 – 20.00 ) במשחק הגמר בכדורגל של Euro 2013 לנבחרות צעירות באצטדיון "טדי" בירושלים, ספרד – איטליה 4 : 2 בערוץ 1 – הביס (ללא תנאי) גם את מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 10 בהנחייתה והגשתה של גב' תמר איש שלום המצוינת. (באדיבות וועדת המדרוג).

טקסט מסמך (1) : זוהי מפת המדרוג של יום שלישי – 18 ביוני 2013 ברבעי שעות בין השעות תשע בערב ל- אחת עשרה ורבע בלילה . ערוץ 1 מנצח את ערוץ 10 גם במאבק השידור הישיר "ראש בראש" בין תשע ורבע בערב לאחת עשרה ורבע בלילה שעסק בסיקור יום ההולדת הראוותני של נשיא המדינה שמעון פרס בן 90 מינוס חודשיים . (באדיבות וועדת המדרוג).

הערה 5 : האלמונים המנוולים שהפיצו אתמול בפייסבוק את תמונתו של שר האוצר ההוא בימים ההם מר יאיר לפיד בדמותו של הצורר יימח שמו אדולף היטלר לא כל כך הצליחו במשימתם. צ'ארלי צ'אפלין לא היה צורר.

טקסט תמונה : 18 ביוני 2013. טרוריסטים ישראליים משווים לשר האוצר יאיר לפיד מראה היטלראי . יש לגדוע את ידיהם של המחבלים הישראליים ויפה שעה אחת קודם . (מקור : Facebook) .

הערה 6 : מי חשוב יותר הדמות ו/או מי שמתעד את הדמות ? האיש בצילום הטלוויזיה ו/או האיש שניצב מאחורי המצלמה ? מושא הצילום ו/או מְבַצֵע הצילום, המקליט, וגם חברת הטלוויזיה שמחזיקה בזכויות השידורים של אותו מוּשָא צילום. תשובה מצוינת לשאלה הזאת ניתן היה למצוא בסיקור ערוץ 10 את יום ההולדת של נשיא המדינה שמעון פרס. אף על פי שמוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם וגב' טָלִי מוֹרֶנוֹ מזוהים עם ערוץ 10 הרי שניהם נדרשו ע"י ההפקה של הערוץ לשאת ולהחזיק בידיהם במיקרופונים שמקושטים בלוגו של ערוץ 10. נוכחותו של הלוֹגוֹ הפרטי של כל רשת טלוויזיה באשר היא בעת סיקור אירוע רב צדדי המוני – פוליטי, ספורטיבי, אומנותי, ו/או מוסיקאלי – הוא חיוני ביותר בתוך ההמולה הענקית שקרויה תקשורת המונים. גם כשמדובר בתיעוד אותו אירוע ע"י מצלמות סטילס קטנות של העיתונות הכתובה. נוכחות הלוֹגוֹ הפרטי של כל רשת טלוויזיה בשטח ובמְצִיאות שהיא מסקרת וגם הופעתו בתמונות הסטילס שמפרסמת העיתונות הכתובה היא בעלת ערך תקשורתי עצום ורב ערך. חשיפת הלוגו הפרטי של כל רשת טלוויזיה באשר היא ע"י מקורות כיסוי מתחרים נוספים קובעת עובדה חד משמעית : אנחנו כאן . ו/או היינו כאן. מי שלא מבין את חשיבות חשיפת הלוגו הפרטי בכל תנאי ובכל מקום, איננו מבין דבר ביחסי ציבור, בשיווק, ובתקשורת המונים.

דוגמא פנטסטית לשימוש מושכל ונמרץ בלוֹגוֹ שמעיד על חוש וכישרון ביחסי ציבור, פרסום, ושיווק אפשר למצוא באישיותו הכבירה של הגיאוגראף וחוקר היבשות הנודע הנורווגי אמיץ הלב רואָלְד אָמוּנְדְסֶן. זה בא לידי ביטוי לפני 113 שנים בסופה של שנת 1911 בתחרות בין משלחת מחקר נורווגית בראשות רואלד אמונדסן לבין נגד משלחת מחקרה בריטית בראשות רוֹבֶּרְט פָאלְקוֹן סְקוֹט מי יגיע ראשון מהם לנקודת הציר של הקוטב הדרומי. זהו הסיפור ההירואי של המסע ההיסטורי ההוא שקדם להנפת הלוֹגוֹ הנורווגי.

הנורווגי רואלד אמונדסן הפליג ב- 3 ביוני 1910 מאוסלו עם אנשי ציוותו אותם בחר בקפידה רבה בספינה "FRAM" בכיוון ניו זילאנד [1], משם הגיע לחופי אנטארקטיקה יבשת השלג והקרח הנִצחיים ב- 14 בינואר 1911. זה היה כבר כמעט סוף הקיץ ביבשת אנטארקטיקה בעת שהקים את מחנה הבסיס שלו שקרא לו "FRAMHEIM" במפרץ הלווייתנים. המשלחת הנורווגית הייתה צריכה להמתין עד לבוא הקיץ הבא ולקרני השמש והאוֹר של אוקטובר 1911 כדי להתחיל את מסע המחקר לעבר נקודת הציר הקוטב הדרומי.

הבריטי רוברט פאלקון סקוט עזב עם ציוותו ב- 29 בנובמבר 1910 את נמל פורטסמות' עם המשלחת שלו בספינה "TERA NOVA", כשאף הם מפליגים לניו זילאנד בדרך ליבשת אנטארקטיקה הדרומית. הוא הגיע לאזור ב- 5 בינואר 1911 ומיקם את משלחתו במֵיצָר "מקמורדו" (מרחק של כ- 600 ק"מ בקו אווירי ממפרץ הלווייתנים שם מיקם אמור רואלד אמונדסן את מחנה הבסיס שלו "FRAMHEIN") שם בנו חברי המשלחת האנגלית את בקתת בסיס הַאֵם שלהם. כמו המשלחת הנורווגית גם המשלחת הבריטית המתינה לבוא הקיץ בטרם יציאתה למסע המפרך לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי. שתי המשלחות הנורווגית והבריטית בראשות רואלד אמונדסן ורוברט סקוט הגיעו אם כן בראשית שנת 1911 סמוך לקוטב הדרומי ועגנו שם, מבלי שהן יודעות דבר האחת על זהותה של האחרת ואודות כוונות המחקר של כל אחת מהן. זאת הייתה בתחילה תחרות סמויה נורווגית – אנגלית. שתי המשלחות החלו בהכנות ואימונים לקראת המסע המפרך בן כ- 1500 ק"מ לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי שיועד להתחיל היכן שהוא בחודשים אוקטובר ו/או נובמבר באותה שנה של 1911.

בעת שהותה של המשלחת הבריטית במֵיצָר "מֶקְמוֹרְדוֹ" יצאו חלק מאנשיה בפברואר 1911 לסיור חופים בספינתם "טֶרָה נוֹבָה". לאחר שיוט בן 600 ק"מ הגיעה הספינה הבריטית למפרץ הלווייתנים ומצאה שם עוגנת את הספינה הנורווגית "פְרָאם". זאת הייתה הפתעה גדולה. החוקרים האנגליים התנהגו בג'נטלמניות והזמינו את רואלד אמונדסן ואנשי ציוותו לסעוד עמם על ה- "טֶרָה נוֹבָה". האנגלים התפעלו מהאילוף המרשים של הכלבים הנורווגים האמורים לגרור את מזחלות המשלחת שלהם. רואלד אמונדסן היה נדיב והציע לצוות "טֶרָה נוֹבָה" להעביר כמה כלבים משלוֹ לרוברט סקוט . משחזרה "טֶרָה נוֹבָה" למצר "מקמורדו" הבין רוברט סקוט מאנשי הספינה שלו כי יש להם מתחרים במסע המחקר לקוטב הדרומי . חודש פברואר של שנת 1911 היה סוף הקיץ באזור הקוטב הדרומי. עוד מעט תיעלם השמש לשבועות רבים ויחל החורף האנטארקטי הארוך החשוך, והאכזרי. לאיש משתי המשלחות של נורווגיה ואנגליה לא היה לאן ללכת או לתוּר בחורף, אלא רק להמתין שמונה חודשים במחנות הבסיס עד להופעתו של הקיץ באוקטובר 1911 ועמו קרני האור.

רואלד אמונדסן לא ידע את התאריך המדויק בו מתכנן רוברט סקוט להתחיל את המסע, כפי שרוברט סקוט רק ניחש מתי רואלד אמונדסן אמור לצאת לדרך. בדיעבד התברר כי כל אחד מהם בחר בתאריך שונה ליציאה ליעד וגם מסלול שונה. רואלד אמונדסן היה מתכנן יסודי של כל פרט מראש במסע בעוד קצין הצי רוברט פאלקון סקוט נציגה של החברה הגיאוגרפית המלכותית של אנגליה היה תוצר של האימפריה הבריטית הישנה, שהאמין כי הישגים נקנים בסֶבֶל ויִיסוּרִים . רוברט סקוט העריך כי גרירת המזחלות בידי אנשיו תעצים את הניצחון הבריטי בהגעה לקוטב הדרומי ותהפוך אותו לאצִילִי יותר.

מסע המחקר לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי הפך אם כן למירוֹץ תחרותי ושאפתני בין שתי משלחות אמביציוזיות עליהן הוטל ניווט גיאוגראפי מורכב ומסובך מאוד בתנאים פיזיים קשים ביותר, לא רק קור עז וסופות קרח ושלגים אלא גם טיפוס הרים, לאורך דרך של כמעט 3000 ק"מ – הלוך וחזור. אנשי שתי משלחות נעו על מגלשיים כשהם מצוידים במזְחָלוֹת שנשאו עליהן אספקה, אוכל, ואוהלים ונגררו ע"י כלבים מאומנים. המשלחת הבריטית השתמשה גם בסוּסֵי פּוֹנִי מונגוליים שיועדו לגרירת המזחלות דבר שהתברר כשגיאה פטאלית. הסוסים למרות הטיפול המסור בהם קפאו בקור הנורא ולא החזיקו מעמד. חלק מהסוסים והכלבים הגוררים נועדו מראש לשחיטה במהלך ביצוע המשימה כדי לספק בשר מאכל לצוותים. המסע הארוך היה מבחן רצון וכוחות אדיר בין שני צוותים אמיצים לבֵין עצמם ולבֵין התנאים הקשים ואיתני הטבע שניסו לבלום אותם. המאבק ההירואי בין שתי המשלחות של רואלד אמונדסן ורוברט סקוט במסע לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי העלה לדיון שוב את השאלה היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית.

רואלד אמונדסן נחשב בעיני בני עמו ואח"כ גם על פי דעת מומחי מדע הגיאוגרפיה לגאון האימון, רב אומן בהכנות מדוקדקות, וכישרון ניווט יוצא דופן. הוא ניהֵל יחד עם ארבעת חבריו אוֹלָאב בְּיוֹלָאנְד (Olav Bjaaland), הֵלְמֶר הָאנְסֶן (Helmer Hanssen), סְוֶור הָאסֶל (Sverre Hassel), ואוֹסְקָר וִויסְטְלִינְג (Oscar Wistling) בהצלחה רבה את מסע המחקר לאורך1380 ק"מ בכיוון אחד.

[1] הספינה "FRAM" שימשה קודם לכן את החוקר הנורווגי פריטיוף נאנסן. גילם של החוקרים הנורווגיים במסע לקוטב הדרומי נע בן 30 ל- 44.

המשלחת הנורווגית בת חמישה אנשים בפיקודו של רואלד אמונדסן החלה את המסע ב- 20 באוקטובר 1911 . היא נפרדה מבסיס האם "FRAMHEIM" במפרץ הלווייתנים והגיעה לנקודת הציר של הקוטב הדרומי בתאריך 14 בדצמבר 1911 בתום 54 ימי מסע בתנאים קשים ביותר בהם עברו כברת דרך של 1380 ק"מ. חמשת הנורווגים היו מצוידים ב- 4 מזחלות נושאות ציוד ואוכל ו- 54 כלבים, ניווטו היטב, ועברו בממוצע כ- 25.5 ק"מ בכל יום. בהגיעם למטרתם נקודת הצִיר הדרומית ביותר של הקוטב הציבו במקום את דגל נורווגיה והשאירו תיעוד נוסף במקום, אוהל קטן וחפצים אחרים, כדי להוכיח את בואם הוודאי ואת נוכחותם בשטח. גם הדרך חזרה לתחנת הבסיס "FRAMHEIM" דרשה ידע, נחישות, וכשרון ניווט כדי להתמודד עם תנאי הקור הקשים וסופות הקרח והשלג. רואלד אמונדסן מתכנן קפדני באופיו ובעל היכרות רחבה עם תנאי האזור, ניווט נכון. הצוות הגיע בשלום לתחנת הבסיס שלו במפרץ הלווייתנים קיפל את המחנה ועלה על האונייה "FRAM" שהמתינה כל העת לחוקרים. בהפלגה בדרך חזרה ל-נורווגיה פִּרְסֵם רואלד אמונדסן בעולם את ההצלחה המזהירה. הוא ואנשיו זכו לתהילת עולם.

החבורה הנורווגית הקדימה במרוץ הקשה והנורא ומלא ההוד הזה את הגיאוגראף והחוקר הבריטי רוברט פאלקון סקוט וארבעת חבריו (הנרי באוורס, ד"ר אדוארד ווילסון רופא המשלחת, אדגאר אוואנס, ו- לורנס אוטס). רואלד אמונדסן לא היסס ותקע בנקודה הכי דרומית של כדור הארץ את הלוגו הפרטי שלו, דגל נורווגיה. הוא לא רק הניף את דגל נורווגיה בימי שלום ב- 14 בדצמבר 1911 אי שם בערבות הקרח והשלג של הקוטב הדרומי, הוא גם צילם את דגל מדינתו , והפיץ את התמונה בכל העולם לאחר שחזר בשלום עם חבריו לאוֹסְלוֹ. רואלד אמונדסן לא הצטנע יתר על המידה והכריז בגאווה : "ניצחנו את האקספדיציה הבריטית בראשות רוברט סקוט". כשרוברט פאלקון סקוט וארבעת חבריו הגיעו אף הם לנקודת הציר הדרומית כעבור שלושים וארבעה ימים (גם כן בתום מסע מפרך וקשה ביותר) ב- 17 בינואר 1912 הם מצאו כבר את הלוֹגוֹ הנורווגי תקוע במקום וחשו כי הובסו בקרב סמוי. ואז קרה האסון רוברט פאלקון סקוט וארבעת חבריו טעו בניווט בדרך חזרה למחנה האֵם שלהם וקפאו למוות בסופות הקרח והקור הנורא (79 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). כולם נספו במרחק של 150 ק"מ בלבד מבסיס האֵם שלהם במיצר "מקמורדו" שם עגנה ספינתם "TERA NOVA".

טקסט תמונה : זהו חוקר היבשות האמיץ, המוכשר, והידען הנורווגי רואלד אמונדסן. הוא היה הראשון בתולדות האנושות שהגיע יחד עם ארבעת חבריו הנורווגיים בדצמבר 1911 לקוטב הדרומי לאחר מסע ניווט מזהיר בן 54 ימים בתנאי מזג אוויר קשים לאורך 1400 ק"מ. לאחר שהניף את דגל נורווגיה בנקודת הציר הדרומית ביותר של כדור הארץ, ניווט בהצלחה עוד 1500 ק"מ בדרך חזרה לתחנת הבסיס שלו "FRAMHEIM" במפרץ הלווייתנים. (מקור : "מוזיאון הטבע" במנהאטאן – ניו יורק).

טקסט תמונה : פברואר 1911. הימים ההם לפני 111 (מאה ואחת עשרה) שנים. רואלד אמונדסן (ראשון משמאל בשורה הקדמית חובש מגבעת רחבת שוליים) יחדיו עם חבריו למשלחת חקר הקוטב הדרומי על סיפון הספינה "FRAM". הוא בחר את חברי המשלחת שלו באופן אישי ובקפידה רבה. (מקור : "מוזיאון הטבע" במאנהאטן – ניו יורק) .

טקסט תמונה : 14 בדצמבר 1911. רואלד אמונדסן מציב את הלוגו הפרטי שלו דגל מדינתו נורווגיה בנקודת הציר של הקוטב הדרומי. הוא נשען על אחת מארבע המזחלות שנשאו את הציוד והאספקה של המשלחת . לידו רובצים 7 כלבים (מתוך 54) שגררו את המזחלות במשך 99 ימים (הלוך וחזור מ- "FRAMHEIM לנקודת הציר ובחזרה) בתנאי מזג אוויר קשים ביותר לאורך מסלול בן כ- 3000 ק"מ . הכלבים עברו תהליך של הכשרה ואילוף מוקדמים . (מקור : מוזיאון הטבע במאנהאטן – ניו יורק).

טקסט תמונה : קצין הימייה הבריטית רוברט פאלקון סקוט עמד ב- 1911 בראש המשלחת הבריטית שניהלה תחרות סמויה עם המשלחת הנורווגית בראשה רואלד אמונדסן מי יגיע ראשון לקוטב הדרומי. רוברט סקוט יחד עם ארבעת חבריו הגיעו לקוטב הדרומי ב- 17 בינואר 1912, 34 ימים לאחר רואלד אמונדסן. הם מצאו את דגל נורווגיה כבר תקוע במקום. (מקור : מוזיאון הטבע במטנהאטן – ניו יורק) .

טקסט תמונה : 18 בינואר 1912. המשלחת הבריטית ניצבת ליד האוהל והדגל הנורווגי בנקודת הציר של הקוטב הדרומי. המשלחת הנורווגית הותירה את האוהל והדגל מאחוריה לצורכי הוכחה כי הגיעו למקום כבר בתאריך ב- 14 בדצמבר 1911. זיהוי הנוכחים בתיעוד משמאל לימין : רוברט סקוט, הנרי באוורס, ד"ר אדוארד ווילסון, ואדגאר אוואנס. (מקור : הספרייה הלאומית של ניו זילנד ו- "מוזיאון הטבע" במאנהאטן – ניו יורק).

בעת מחקר וכתיבת הספר עב הכרס "חשיפת פסגת היכולת האנושית בספורט ע"י מצלמות הטלוויזיה", במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב ואשר עוסקים ודנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", שהיתי ב- 2010 בניו ג'רסי וב-מאנהאטן בניו יורק. ניצלתי את הזמן לבקר כמה פעמים במוזיאון הטבע המדהים במאנהאטן והתוודעתי שוב במוזיאון הזה במשך שעות רבות למסע הקשה והמפרך של שתי משלחות המחקר של רואלד אמונדסן ורוברט סקוט בסופה של שנת 1911 לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי. החלטתי לכלול את סיפורם ה-הירואי בספר שלי "פסגת היכולת האנושית". קצה גבול יכולתם האנושית של רואלד אמונדסן וחבריו הנורווגים הסתיים בתהילת עולם ופרסום הלוגו הלאומי של נורווגיה בכל מקום בתבל. קצה גבול היכולת האנושית של רוברט סקוט וחבריו הבריטיים הסתיים בטעות ניווט וקפיאה למוות בתוך אוהל דַל ועלוב בתוך סופות קרח נוראיות ובקור של 79 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. גופותיהם של רוברט סקוט ושלושה מחבריו (גופה אחת לא אותרה) נמצאו כעבור 8 חודשים ע"י ציוותי חיפוש בריטיים כשהם ישנים את שנת הנצח שלהם בתוך שקי השינה שנשאו עמם.

הערה 7 : תמונת הסטילס הבאה שצולמה ע"י AP בעת נאום הניצחון של נשיא איראן החדש חסן רוחאני בטהראן ב- 17 ביוני 2013 מדגימה אלו מאמצים עושות עושות רשתות הטלוויזיה בעולם לחשוף ולזהות את הלוֹגוֹ שלהן . לא רק עבור הצופים הפרטיים שלהן אלא גם עבור כל צופי הטלוויזיה בעולם וקוראי העיתונים בעולם. התמונה הבאה היא מלאכת מחשבת עיתונאית. צלם AP יכול היה לצלם במצלמת הסטילס שלו Close up בלבד של מר חסן רוחאני, אולם הוא בחר בזווית צילום רחבה ואפשרות טובה הרבה יותר. הוא מראה את הנשיא האיראני מוקף בעשרות מיקרופונים של רשתות טלוויזיה ומעניק משנה חשיבות למושא הצילום שלו.

ראה תמונה ב- "הארץ" מ- 17 ביוני 2013. טהראן. נשיא איראן החדש חסן רוחאני נואם את נאום הניצחון שלו בפני עשרות מיקרופונים של רשתות טלוויזיה בינלאומיות לאחר שזכה ברוב עצום בבחירות לנשיאות איראן. צלם AP שצילם את התמונה מחדד בתמונתו זאת את השאלה מי חשוב ממי בעידן תקשורת ההמונים המודרנית, הקול ו/או המיקרופון שנושא את אותו הקול למרחקים ? הדמות ו/או מצלמת הטלוויזיה שמפיצה את אוֹרָה בכל פינה ברחבי תבל ?

הערה 8 : בימי חמישי ההם ב-רדיו גלי צה"ל בין 11.00 ל- 12.00 : יועז הנדל הטיל צֵל על ספי עובדיה לא רק בשל גוון קולו הדק והבכייני של האחרון. בעמוד האחורי של עיתון "הארץ" : מורן שריר מטיל צֵל על מיה סלע (ועל כל מבקרי הטלוויזיה האחרים). בעמוד השני של עיתון "הארץ" : עמוס בידרמן מטיל צֵל על ערן וולקובסקי.

הערה 9 : תזכורת לקובי ניב שעסק אז בעמוד השני של עיתון "הארץ" בפוסט אודות השיר "הילדים של חורף 1973" : אבא שלי ז"ל משה אלרואי – בלינדמן ממייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן לא הבטיח לי מעולם "יוֹנָה". אנוכי לא הבטחתי "יוֹנָה" לילדיי, ה-נכדים אָבִי. ילדיי לא הבטיחו "יוֹנָה" לנכדיי שלי. אבא שלי, אנוכי, וילדיי – נשבענו על ספר התנ"ך איש איש בדורו בשירות הצבאי שלנו כי אנו מוכנים להקריב את חיינו למען המדינה אם נִדָרֵש.

הערה 10 : אלפי מילים נכתבות ו-נכתבו ב- בְּלוֹג הזה בגנות העיתונאות ומדיניות שידור ה- Off tube המקובעת לעַד והמגוחכת לעַד כפי שמכתיבים המנכ"לים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אנוכי זוכר את שני שַדָּרי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גיל ברק והפַּרְשָן שלו סימי ריגר, מגיעים פעם מנומנמים לגמרי בארבע לפנות בוקר לעמדת השידור Off tube שלהם מהמוניטור בתל אביב כדי לשדר ישיר את משחק מס' 6 מיאמי – סאן אנטוניו בסדרת הגמר ב- NBA. המשחק מתנהל רבבת קילומטרים מהם וכל מה שנותר לשניהם הוא לכסות בקולם העָצֵל והנִרְפֶּה שמַט לישון את ה- Commentary האמריקני האוטנטי והתוסס. עליבות טלוויזיונית בהתגלמותה.

הערה 11 : לא הייתי משקיע מאמץ כה רב בתגובתי לטקסט שכתב מר אביב לביא ב- 11 ביוני בשנת 2013 ב- Forbes Israel אילולא היה מגוחך ומופרך וגם לעגני. כך כתב אביב לביא כהאי לישנא : "הצצתי למתרחש בעמדה השכנה של ערוץ 1. ובכן , דבר לא התרחש שם . לא תפאורה , לא זוויות צילום . דקות ספורות לפני שעת השין הגיעו האנשים הטכניים, חיברו כמה כבלים ובדקו שהמיקרופון עובד. מה שהצופים ראו בתחילת השידור בערוץ הממלכתי זה שדר ופרשן שיושבים בעמדה כעורה, על רקע הבטון האפור של היציע ועשרות חוטים וכבלים משתלשלים" .

הציבור עוד יכול היה להאמין אז בטעות לכל מיני חצאי אמיתות שהגה אביב לביא במאמר שלו . חצאי אמיתות גרועות משקרים שלמים. משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסלוניקי 2000 כללה עובדים חרוצים ואחראיים בדרגי העיתונות וההנדסה כמו ששי אפרתי, אורי לוי, מאיר חיימי, אמנון אוסמן, ואחרים שעשו את מיטבם בהצלחה רבה בסלוניקי 2000. כתיבת טקסט ביקורתי ולעגני שכזה שאיננו נכון (לחלוטין) בו מציג מר אביב לביא את ערוץ 1 כעצלן ובטלן – גובל בנִבְזוּת. אינני מוצא דרך להתנסח אחרת. שום איש איננו עומד מעל לביקורת בתנאי שהיא כנה. טקסט הביקורת של אביב לביב מר אביב לביא איננו הוגן מפני שהוא לא כנה (בלשון המעטה). אם כך הם פני הדברים אליבא ולשיטתו של אביב לביא יואיל האיש הטוען טיעוני שווא להסביר לי כלהלן : אם צוות השידור של ערוץ 5 היה לא רק אנונימי וכלל את יורם ארבל ועופר לרבות התמונה של ערוץ 5 שהייתה כה ווירטואוזית וכה מבריקה בהשוואה לתמונה הדלה והענייה שמטה ליפול של ערוץ 1 (כדברי אביב לביא), כיצד זה בערב השידורים הראשון ב- 18 באפריל 2000, שלושה אנשים וחצי מכל ארבע צופים העדיפו לראות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (ולהתעלם מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים)…??? וכיצד זה בערב השידורים השני ב- 20 באפריל 2000 גבר והאמיר הפער בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, כאשר חמישה מכל שישה צופים העדיפו שוב להתבונן בשידור הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים…???

ובכן קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא וכלל רשות השידור ההיא לא היו מהללים בשעתו את הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתחרויות ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, באם הטקסט ההוא של אביב לביא היה אמיתי, נכון, ו-כן. מפקדים אינם ממהרים להעניק צל"ש לפיקודיהם בטרם הם לומדים ומתחקרים את פרטי האירוע וההתרחשות. הצלחת שידורי ה- Final Four של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עוררה הדים חיוביים עצומים ברשות השידור. מנכ"ל רשות השידור עצמו אורי פורת כתב לציוותי ולי שלושה ימים לאחר תום מבצע שידורי סלוניקי 2000 מכתב הערכה נרגש באמצעות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ רפיק חלבי, כלהלן. הנה הוא כלשונו [8].

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000 . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מעניק צל"ש לי ולעובדי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע הפקת השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחקי ה- Final four בסלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניצחונה הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והתבוסה שנחל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, הצדיקה את תפישת עולמי הנוגעת לפילוסופיית השידור ומהות ודרך העבודה העיתונאית ברשת הטלוויזיה בה עבדתי לאורכן של עשרות שנים. חטיבת הספורט של ערוץ 1 הציבורי היטיבה לשמור כל העת על התייחסותה הרצינית לסיקור האירועים מהשטח, אמינות ומהימנות עבודתה העיתונאית, וראשוניות הדיווח. עובדה שבשעת מבחן ציבור הצופים במדינת ישראל שמר לה אימונים. שום "קליפיזציה" מוסיקלית של ערוץ הספורט (5) בכבלים איננה מתחרה לטווח ארוך עם עיתונאות רצינית . ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ הספורט (5) בכבלים נחשב ל- גדול עוד יותר לנוכח "קמפיין" מאורגן שנמשך זמן רב בעיתונות הארצית נגד חטיבת הספורט של השידור הציבורי ומנגד האדרת שמם של ערוץ הספורט בכבלים וערוץ 2 המסחרי. התבוסה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהתמודדות נגד השידור הציבורי ההוא הייתה טוטלית בכל קריטריון ואמַת מידה ובעיקר נוכח העובדה שעומדת לרשותו מערכת משומנת ומשוכללת של יחסי ציבור ושיווק, שהיו חסרים כאמור לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הניצחון הדרמטי ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הציבורי בסלוניקי 2000 על ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מֵעיד כאֶלֶף עדים על ההבדל הקיים החוצץ בין שני מקורות השידור. אין תחליף לעיתונאות ישרה, אמינה והוגנת, וגם ראשונית הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים (בכל תחום בחיינו) במדינה דמוקרטית בת חורין. לא בכדי הִכָּה הערוץ הציבורי את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וגם את ערוץ 2 המסחרי שוֹק על ירֵך באותם שידורי ה- Final Four ההוא בסלוניקי 2000, את כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד (!). הניצחון הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עורר הדים עצומים בתוך רשות השידור. לרבים אצלנו וברשות השידור כולה נראה היה בטרם ההתמודדות כי חטיבת הספורט בפיקודי מובלת לטבח טלוויזיוני במאבק עם ערוץ הספורט. יחסי הציבור המרשימים הרצופים והאפקטיביים של ערוץ הספורט (5) בכבלים ואגרסיביות השיווק, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הכתובה וגם באמצעות ערוץ 2 , פעלו את שלהם והשפיעו על כולם. על פי הערכות "המומחים" למיניהם עמדה חטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפני הפסד, אולי אפילו תבוסה מוחצת. משהגיעה בשורת הניצחון של השידור הציבורי הופתעו כולם. אך לא אנוכי. היו לי ולנו אוהדים בהנהלת הרשות. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב התרשם אף הוא מאיכות מבצע השידורים הארוך בסלוניקי 2000 והביע את תודתו על הניצחון הסוחף. כך כתב לי, כלהלן [11] :

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב הערכה ששלח לי ולאנשיי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. דברי הימים ההֵם בתולדות השידור הציבורי התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האֶמֶת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב מהווים תעודות ביטוח, ו-אֵינָם מאפשרים להֵן להשתבש (!).

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 70 במאה שעברה. לפני 47 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי (בתווך) בין שני עוזריי המצוינים והמסורים לעבודתם, אריה שגיא מימין, וחיים גן טוב משמאל, באחת מעמדות השידור של "מבט ספורט" הטלוויזיונית בעֵת שידור ישיר של תחרות כדורעף. אשנה ואוסיף : אריה שגיא וחיים גן טוב היו שני אנשי טלוויזיה מעולים ועוזרים ומסייעים מצוינים. בלתי נשכחים עבורי. שניהם פנו בסופו של דבר לקריירות ו- תחומי עיסוק שונים בתכלית מהטלוויזיה. בלעדיהם ושכמותם היה קשה הרבה יותר להעפיל לפסגה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 46 שנים. התקופה ההיא עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ללא משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : אנוכי ושלושת ילדיי הקטנים מימין רוֹעִי (בן 11), הָגָר (בת שלוש), וגוּר (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י רעייתי יעל בדירתנו דאז, ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1976. התקופה ההיא עֶרֶש שנות עבודתי בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעד ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. התמדה, דבקות במשימה, ושגשוג במקצוע שלי היו מותנים ו- בנויים מהמון מרכיבים. בראשם המשפחה שלי. לעולם לא הייתי יכול להעפיל לאן שהעפלתי בטלוויזיה ללא משפחתי רעייתי וילדיי. בתמונה : רעייתי ואנוכי ושני ילדינו הקטנים מימין, הגר (בת שלוש), וגור (בן שמונה). התמונה צולמה ע"י בנינו הבכור רועי (בן 11) בדירתנו ברחוב משמר הגבול 5 ברמת אשכול בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות ותולדות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2017 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה, היא מהפכת הטלוויזיה ש- החלה ב- 1884, באותו הרגע בו מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) המציא לפני 138 שנים את ה- Spinning disk (הדיסק המסתובב) שלו. בכל יום מאז התחולל משהו חדש טכנולוגי ולוגיסטי שאפשרו את קידום תוכן השידורים בתעשיית הטלוויזיה באשר היא. מהפכת הטלוויזיה האלקטרונית הובילה אחריה כעבור שנים רבות את מהפכת המידע התקשורתית השנייה הלוא היא מהפכת האינטרנט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר.

הפקת שידורי הטלוויזיה, עריכתם, ושידורם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית את המשחקים האולימפיים של לונדון 2012 סימנה את קמילתם הסופית של הטלוויזיה ערוץ 1 ו- רשות השידור והפיכתם ל- ז"ל בראשות הטריאומוויראט הכושל, העלוב, החנפן, ונעדר שֶמֶץ של כישרון מנהיגות – המנכ"ל יוני בן מנחם + עוזרו הצמוד והקרוב זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. לא הייתה עוד דרך חזרה.

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיוֹנָאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנָבוֹן והנָאוֹר Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) בעל היגיון הגיוני, מוסיף עוד אמת אנושית, כלהלן : "שום דבר איננו נָכוֹן באופן פוליטי אם איננו נָכוֹן במובן מוּסָרִי" ׁ(!). לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הַסֶפֶר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.

העלאת פרקים מדברי הימים מירכתי האוב של נבכי העבר איננה נעשית למען אגו, יוקרה, ותהילה. חשיפתם מעת לעת בבלוג נועדו לתת תוקף, אשראי, סמכות, ו- אסמכתא למחקר ו- כתיבת הפוסטים על ידי ב- yoashtvblog.co.il, ומחקר וכתיבת 13 הספרים על ידי, שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ מ- 1884 ועד ימינו אלה של 2022. הסדרה קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". דברי הימים ההם התרחשו לפני שנים רבות אולם שיני הזמן לא נגסו בעובדות האמת ההן גם מפני שהמסמכים המצ"ב שהפכו לתעודות ביטוח, אינם מאפשרים להן להשתבש (!). אנוכי אוטוטו בן 80. אינני זקוק עוד לשום דברי תימוכין ולשום רגעי תהילה. היו לי מהם בשפע, למכביר. די והותר.

טקסט מסמך : שנת 2000. לפני 22 שנים. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב (אדם כֵּן, פורה, ומוכשר, אולם נמצא בצד הלא נכון של המפה הפוליטית) נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 1989. לפני 33 שנים. זהו מכתב פרידה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו, ובטרם נשלח ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל למשימה הבאה שלו כ- כתב ושליח הטלוויזיה והרשות ל- וושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן אלי כמנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פֶּתַּח דָבָר שֶל דִבְרֵי הַיָמִים מנִבְכֵי הֶעָבָר. המסמכים היְשָנִים המצ"ב מהווים תעודות ביטוח ברות תוקף, ואינם מאפשרים לעובדות הַאֶמֶת להִשְתָּבֵּש. כלכלה טלוויזיונית ורכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט.

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסקת ו- דנה בהתפתחות ותולדות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ מאז 1884 (השנה שבה המציא מדען האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו את פטנט ה- "Spinning Disk") ונמשכים עד עצם היום הזה של 7 באפריל 2018. 13 הספרים נחקרים ונכתבים על ידי מאז אוקטובר 1998, הזמן הרחוק ההוא, בה נטלתי חלק ב- WBM ה- 1 (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) שנערכה בסידני – אוסטרליה. את פגישת ה- WBM הראשונה ההיא בסידני הובילה קבוצת הטלוויזיה המבצעית האוסטרלית המקצועית והמיומנת Sydney Olympic Broadcasting Organization (בקיצור, ב-ראשי תיבות, כלהלן : SOBO) מי ששימשה Host broadcaster ועסקה ודנה בהיערכות הבינלאומית המורכבת והמסובכת שלה לקראת ההפקה והשידורים הישירים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000. הלוא היא האולימפיאדה ה- 27 במניין הזמן החדש. הספרדי מר מנואל "מנולו" רומרו (Manuel Romero) ניצב אז בימים ההם בראש קבוצת SOBO. מר אלכס גלעדי ז"ל נמנה שוב על הצוות האולימפי המוביל של NBC רשת הטלוויזיה האמריקנית שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 ושידורם בארה"ב. תמורת הזיכיון הבלעדי של שידורי אולימפיאדת סידני 2000 שילמה NBC ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) סכום של 705.000000 (שבע מאות וחמישה מיליון) דולר. ה- EBU שילם ל- IOC תמורת אולימפיאדת סידני 2000 זכויות שידורים על סך 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. ה- Share שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במסגרת חברותנו ב- EBU עמד בסידני 2000 על סך 1.640000 (מיליון ושש מאות וארבעים אלף) דולר. הערה : ה- Share הכספי הנ"ל נקבע ע"י הוועדה הכלכלית של ה- EBU עוד ב- 1996 בעידן שלטונו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. אומר ואוסיף כי בתום ה- WBM הראשון שנערך באוקטובר 1998 בהובלת SOBO המצוינת בסידני – אוסטרליה, גמלה בי אז ההחלטה לחקור ולכתוב את הספר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". לא ידעתי כי מלאכת המחקר והכתיבה יתפרשו על פני 20 שנים, 13 ספרים, ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב. אני כותב את המחקר המפורט על מחשב. המחקר והכתיבה שלי אמורים להסתיים היכן שהוא ב- 2019 מקסימום ב- 2020.

הגדרות המחקר הטלוויזיוני שלי :

“FROM MY POINT OF VIEW – If You Do, Do It Right – If Not Give It Up”.

“THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION AND SPORTS (+ News + Documentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1936 – 2016”.

מנקודת מבטי שלי :

"אני מאמין כי האושר האמיתי של אנשים, נובע מיכולתם להסב את ראשם לאחור אל עברם, ולדעת שעבודתם הקשה לא הייתה לשווא". את האמירה הזאת המייצגת את שאיפתו של האדם לחתור בחייו לעבר השלמות והמצוינות, טבע היפני הִירוֹפוֹמִי דָאיְימָאטְסוּ (Hirofumi Daimatsu) מי שהיה מאמן נבחרת הנשים של יפן בכדורעף שזכתה לראשונה בתולדותיה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. הירופומי דאיימאטסו נולד ב- 1921 ומת ב- 1978.

הירופומי דאיימאטסו (Hirofumi Daimatsu) מאמן ו- מוטיבייטור קשוח כפה על שחקניותיו בנבחרת יפן בכדורעף משטר אימונים מפרך ואין סוף חזרות ותרגולות, ובצידם משמעת ברזל, בדרך לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו 1964. מדובר במסע מתוכנן רווי ייסורים גופניים ונפשיים ו- וויתור מוחלט של השחקניות על חייהן הפרטיים למען טובת הנבחרת, דבקות במשימה שאין גדולה ממנה, מסע שנמשך ארבע שנים בטרם המאבק על התואר אלופה אולימפית בכדורעף והזוכה במדליית הזהב. בעיניו זאת הייתה הדרך היחידה המובילה לניצחון ואל הפסגה. בין השנים 1964 – 1960 דרש מהן ומעצמו דבקות במשימה והקרבה חסרת פשרות שאין לה אח ורע בתולדות ספורט הנשים בעולם. ב- 23 באוקטובר 1964 בהיכל הספורט המפואר של "קוֹמָאזָאוָוה" שהוקם בקומפלקס האולימפי המשוכלל בטוקיו, מיגרה נבחרת נשות יפן של הירופומי דאיימאטסו את אלופת העולם נבחרת ברה"מ 0:3 במשחק הגמר, וזכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים שנערכו על אדמת ארצן. תמונת האפילוג של התחרות הזאת בה נשות יפן מחבקות האחת את רעותה ובוכות מאושר בעוד המאמן המנצח הירופומי דאיימאטסו יושב על הכֵּס קר רוח, דומם, ונטול רגשות – זכורה היטב לכל חובב קולנוע שצפה בסרטו של קוֹן אִישִיקָאוָוה "טוקיו 1964". מדובר בתיעוד קולנועי מצמרר שדן במשמעת קרה, מאופקת, ו- מוקפדת ללא פשרות של הירופומי דאיימאטסו, בעצם מנת חלקם של בני יפן. מדובר ב- תיעוד אותנטי של אדם – מאמן ספורט שנראה חסר רגש, איש שקרח זורם בעורקיו, מכונה אנושית בדמות רובוט. הירופומי דאיימאטסו הוא אבי מורשת כדורעף הנָשִים ביפן.

ב- 5 ביוני 2003, יום הגִמְלָאוֹת הראשון שלי, אני מאמץ את דבריו של הירופומי דאיימטסו אל ליבי. אני זוקף את גווי. מרים ונושא ראשי בגאווה. לא הבטחתי למנהליי תמיד לנצח אך הבטחתי לעצמי ולהם לחתור כל הזמן לעבר הניצחון. חזי עטור ביותר מ- 120 מדליות זהב שהעניקו לי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והמנכ"לים של רשות השידור ב- 32 שנות עבודתי. אושרי האמיתי נובע מיכולתי להביט לאחור אל עברי ולדעת שמאמצי הכֵּנִים והממושכים למען השידור הציבורי לא היו לשווא. אני איש חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל רמ"ח אבריי מקדמת דנא. נולדתי בקיץ 1971 בחטיבת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי ושם נשארתי כל חיי. שניהם היו החונכים שלי. הייתי נאמן עשרות השנים לשידור הציבורי בכל גופי ובכל נשמתי. בכל כוחי. עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 32 השנים שבין 1971 ל- 2003 הוותה ציר מרכזי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר. תרומתי ותרומת חבריי היוו את אחת מאבני המָסָד החשובות ביותר של חטיבת הספורט ההיא ושל האכסניה שלה בדרכיהן הציבוריות. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" על 13 ספריה עָבֵי הָכֶּרֶס דנה בכך בפרוטרוט. חטיבת הספורט אותה ייסדו דן שילון ואלכס גלעדי ב- 1968 ו- 1969 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עריסתי. וגם מיטת השדה שלי. שם נבראתי בצלמי. שם במידה רבה חייתי. ושם גם במידה רבה מצאתי את מותי.

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. לפני 20 שנים. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ז"ל ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. לפני 34 שנים. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשלושים ושתיים השנים של עבודתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מקופל מפעל חיי. הטקסט לעיתים חריף ואגרסיבי העולה מעת לעת בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" אינו חדש. כבר השמעתי אותן פעמים רבות בעבר בפומבי ועל הכתב. הוא מתועד במלואו. אינני מצטער שהייתי לעיתים בר פלוגתה לרבים ממנהליי. באופי שלי אני סָפְקָן ונושא בגאון את חופש היצירה והמחשבה. אינני Yes Man של אף אחד. מעולם לא הייתי כזה. אינני חוזר בי מהוויכוחים חלקם מרים שניהלתי עם הבּוסים שלי כל עוד חשבתי שאני צודק. אינני נסוג מחילוקי הדעות עימם שהיו מנת חלקי וגם מנת חלקם פעמים רבות במהלך שנות העבודה המשותפות. חלק מהוויכוחים ואי ההסכמות הביאו לרִיבִים וחיסול ידידות אישית, אך מעולם לא הודחתי ולא פוטרתי מתפקידי ע"י איש מהם. הייתי בן חורין לעצמי ולמחשבותיי, כּל עוד חשבתי שהדבר מיטיב עם השידור הציבורי שאני נמנה על שורותיו בכל רמ"ח אבריי. כתיבת הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא רציונאלית אך באותה מידה אמביוולנטית ולעיתים מוּכַּת רגשות. אני מספר וכותב על פי הבנתי את אשר התחולל בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 32 שנה. לא רק בתחום שידורי הספורט. ה- יושרה האישית שלי מדריכה את מקלדת המחשב כך אני מאמין. אני חלוּק בדעתי בחלק מהדברים על חלק מהאנשים שאהבתי והערכתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, ואשר רכשתי להם בזמנו גם כבוד רב. הטקסט בספר מעריך ותוקף אותם לסירוגין. הם מוּגנים אך גם חשופים ופגיעים על פי הנסיבות והאירועים, עִתּוֹת הזמן ומקום התרחשותם. מפני שהיו הצלחות רבות ובצִדָן גם כישלונות (שלא היו מחויבי המציאות), כתיבתי בהחלט איננה עקבית. היא מלאה תהפוכות של כעס ואהבה, ידידוּת וחֲרוֹן, הערכה וביקורת, וגם חִידְלוֹן ורחמים מול דֶגֶם של חיקוי ומופת התנהגות.

עיקרון הניהול הראשי שהצבתי בסופה של 1980 עם ראשית המינוי היה פשוט וברור. לשָמֵר רֵאשִית דָבָר את הרעיון המרכזי של יוזמת השידור כפי שפיתחו בכישרון דן שילון תחילה בשנים 1974 – 1968 ואלכס גלעדי אחריו בשנים 1980 – 1974. בשלב השני תכננתי וקבעתי מחדש את אסטרטגיית יעדי השידור של מחלקת הספורט בארץ ובעולם בטווחים הקרובים, הבינוניים, והרחוקים. מחשבת אסטרטגיית התכנון נשענה על ארבעה נדבכים מרכזיים :

א. איכות כוח אדם.

ב. התפתחות הטכנולוגיה ושיפור הלוגיסטיקה שלנו בארץ ובחו"ל.

ג. רכישת ממון ותקציבים עבור הפקות ושידורי הספורט.

ד. הסעיף הרביעי הוא החשוב ביותר : שכנוע המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם + מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם + ומנהלי חטיבת החדשות לדורותיהם בצדקת דרכי והיגיון מחשבתי הטלוויזיוניים. ברור ש- ללא תמיכתם המסיבית התוֹכְנִיתִית והכלכלית בי במדיניות השידורים שהתוויתי, של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל, יוחנן צנגן יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, יאיר שטרן יבד"ל, מיכה ינון יבד"ל (ועוד כמה אחרים) – לא היה ניתן להפוך את החזון למעשה. למציאות.

מדובר בתכנון והיערכות לקראת שידורם של אירועי ספורט בינלאומיים גם במרחק של שנים . במקביל מיסדתי מערכת עיתונאית מורחבת יותר וזריזה יותר הקרובה לאירועים, ועִמה אימוץ שיטתי של טכנולוגיית השידור שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם. צריך להדגיש כאן שוב כי ללא טכנולוגיה טלוויזיונית משופרת ומפעיליה, בלעדי טכנאי עַל ואנשים יצירתיים בימים ההם בתחום הקונקרטי של טכנולוגיית הטלוויזיה כמו אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, אלי בבא, אבנר מריומה, עמירם גולדשמידט, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, שמואל כהן, מאיר חיימי (ועוד רבים אחרים), העבודה העיתונאית הייתה מְשוּלָה ל- כְלוּם. ל- אֶפֶס. חָשוּב מכל אֵלוּ היה לקדם במהירות בימים ההם בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה את האנשים המוכשרים באמת והמסורים באמת ללא חשבון, אמנון ברקאי ואורי לוי ואח"כ בתחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת ואחריהם את את ששי אפרתי ומאיר איינשטיין ז"ל, ולהסיטם לעבר קדמת העשייה הטלוויזיונית בתחומי ההפקה, העריכה, והשידור. ניצבו לנגד עיניי יעדי שידור שטרם ומעולם לא כבשנו. חרף השנים שחלפו אני סבור גם היום שללא מנהיגות כֵּנָה ובעלת אינטגריטי, בלי מנהיגות נעדרת חזון, בלעדי הובלה ללא דוגמא אישית, ו- מנהיגות ללא מוטיבציה ודרך ארץ בשידורי הספורט – לא הייתה שום חשיבות לתוכניות הכיבוש מרחיקות הלכת שלי ושל אנשיי. אלה היו גם עקרונותיו ודרכו של אלכס גלעדי ז"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהרכיב ובנה את חטיבת הספורט כיחידת שידור מתקדמת בין 1969 ל- 1980, בטרם עזב לשורות NBC. אי אפשר אחרת. בלעדי האנשים הנכונים המוצבים במקומות הנכונים לא ניתן היה לקַדֵם דבר. לא כל שכן כשאתה מנהיג קבוצת אנשים (גדולה או קטנה – זה לא חשוב) בצורה מאוד שקופה וגלויה, בתנאי עבודה לא נוחים שלעולם אינם מכסימאליים, ותמיד תחת לחץ. מנהיגות אֶמֶת בכל תחום במסגרות חיינו איננה סובלת מניפולציות והבטחות סתר, מַנְיֶירִיזְם, ו/או בלופים ו- פָּלָבְרוֹת. הנהלות רשות השידור לדורותיהן, המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות כיבדו והעריכו את פועלי ופועלם של פּיקוּדַיי. אינני חושב שקיים מישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שקיבל כמוני גיבוי כל כך איתן ו- מסיבי מהבּוֹסים שלו לאורך שנים כה ארוכות. הם העניקו לי בעשרות שנות עבודתי יותר מ- 120 מכתבי הערכה החקוקים על לוח לִבִּי. חלקם מתפרסמים ב- בלוג ובסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ואשר עוסקים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הלא היא מהפכת הטלוויזיה. המהפכה הראשונה מהפכת הטלוויזיה הולידה את המהפכה השנייה מהפכת האינטרנט. הצָלָ"שִים ומסמכי ההערכה האלה שניתנו ע"י דרגי המנהיגות והניהול הבכירים ביותר ברשות השידור, משמשים אות הערכה כמותית ואיכותית לאנשיי ולי על מבצעי השידור שלנו בארץ ובעולם חלקם ארוכים וממושכים, ולדבקות במשימות השידור ללא פשרות לאורך כברת דרך ארוכת שנים. רבים מהשידורים הבינלאומיים שהנהגתי, ניהלתי, והפקתי היו ממושכים והתבצעו בארצות רחוקות בקצווי תבל במקומות היסטוריים על פני חמש יבשות תבל. רבים מהם היו מורכבים ומסובכים מן ההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים. קיימת "הָאלָהָה" מסוימת בצל"שים – מכתבי ההערכה האלוּ שאני מאוד מכבדם, מוקיר את הטקסטים ואת כותבם, אך צריך לקחתם גם ב- פרופורציות הנכונות. אני מעריך שזכיתי להערכה וכבוד ממנהיגי השידור הציבורי לדורותיהם לא רק בגלל יכולות הביצוע ותוצאותיו אלא גם מחמת ההערצה בשנים ההן על שחתרתי, הגעתי, וכבשתי למענם אתרי ספורט ופסגות שידור מרוחקות על פני הגלובוס שהם עצמם לא ביקרו שָם מעולם.

טקסט מסמך : 1991. לפני 31 שנים. מכתב הערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" בערוץ 2 כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אליי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88', במשך37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 88', שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988, שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאֶפֶס תקלות (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. זהו מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משם 155 שעות מהמשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי במלחמת לבנון ה- 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 39 שנים. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המוצלח והמשגשג של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אליי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ואשר כלל בתוכו 115 שעות שידורים ישירים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים הכנעתי והכנענו את יריביי הטלוויזיוניים בטבלת הרייטינג בתוצאה של % 30 לנו מול % 5 בלבד שקיבלו יריבינו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 3 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח אליי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב לפני 22 שנים. זהו מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. במבצע השידורים הישירים ההוא שהתנהל "ראש בראש" ביום שלישי – 18 באפריל 2000 וביום חמישי – 20 באפריל 2000 מול ערוץ הספורט בכבלים, הכנענו חבריי ואנוכי את יריבינו הטלוויזיוניים מערוץ 5 שוק על ירך בטבלת הרייטינג % 30 מול % 5. עם עובדות אֶמֶת אי אפשר להתווכח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל "ברסי" בפאריס). קבוצת מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יוני 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של טורניר Euro 2000, ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1981. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 41 שנים. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים, בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים ותקצירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי, ולי באופן אישי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים המורכבים, הממושכים, והסבוכים מהחבטי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ושל המונדובאסקט (אליפות העולם בכדורסל) של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי ז"ל לאחר שהתפטרתי וטרקתי את הדלת למנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בפרצופו. אוסיף ואומר : אלכס גלעדי ז"ל הוא אחד מאישי הטלוויזיה הגדולים ביותר שצמחו בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה אותו לאלתר מכהונתו הרמה לירכתי ההיסטוריה של השידור בציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. האם אפשר היה להשוות את איכותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לזאת של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ? ו/או לזאת של יצחק לבני ? ו/או לזאת של אורי פורת ? ו/או לזאת של מוטי קירשנבאום ? התשובה היא מוחלטת : לָאו אבסולוטי (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 1100. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 ביולי 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

תגובות

פוסט מס' 1100. היסטוריה טלוויזיונית סבוכה ומורכבת. ברית שידור מיוחדת במינה נרקמה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970. פוסט מס' 1100. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 14 ביולי 2022. (רשימה מס' 1). — אין תגובות

כתיבת תגובה לבטל

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

יואש אלרואי TVblog

יואש אלרואי TVblog | © כל הזכויות על האתר לרבות תוכן האתר שמורות ליואש אלרואי.

הערה.

תגובות

כתיבת תגובה לבטל