[1] צבי גיל התמנה לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בנובמבר 1971 והפך למנהלו הישיר של דן שילון. מחלקת הספורט הייתה כפופה על פי ההיררכיה בטלוויזיה לחטיבת החדשות.

[2] ביה"ס החקלאי "כדורי" הוקם ב- 1930 בגליל התחתון למרגלות הר תבור ונחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתקופת המנדט הבריטי. התלמידים התקבלו לאחר מיון קפדני. מטרת הלימודים הייתה להעניק אפשרות לתלמידים ללמוד לימודי חקלאות גבוהים באירופה. התלמיד יצחק רבין רצה להיות מהנדס מים. ביה"ס "כדורי" נודע בזכותו של המנהל המיתולוגי שלו נתן פיאט שניהל אותו מאז 1934. נתן פיאט הנהיג את "בחינות הכבוד" במוסד ללא נוכחות המורים והתרכז בנושאי חקלאות וביטחון. רבים מבין תלמידיו ובוגריו התגייסו לפלמ"ח ולהגנה על ביטחון המדינה והיוו חלק נכבד בשרשרת הפיקוד בצה"ל, וגם נטלו חלק פעיל בהתיישבות העובדת.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים מעת לעת גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות ותולדות תעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם מאז 1884) אך תחת Title משותף, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה המפורטת עבת הכרס, הקרויה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה של 13 הספרים התחלתי ב-אוקטובר 1998 בתום פגישת סמינר של ה- WBM ה- 1 שנערכה בסידני לקראת שידורי הטלוויזיה את תחרויות אולימפיאדת סידני 2000. המחקר והכתיבה התגברו ביתר שאת בתום השידורים האולימפיים של סידני 2000 ולאחר שהוברר כי ההפקה הנפלאה בסטנדרט טלוויזיוני עליון של SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). המחקר והכתיבה טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנים 2000 – 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר משני עשורים של שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1115 : הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1115. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס' 2). פוסט מס' 1115. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1115. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (2). פוסט מס' 1115. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך שני עשורים בין השנים 2000 ל- 2020 וטרם הסתיים.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

שיחת טלפון בינלאומית אחת בחודש מאי 1972 בין ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לנשיא ארה"ב מר ריצ'ארד ניקסון מסוקרת בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית חנכה את תחנת התקשורת ללוויינים של מדינת ישראל הממוקמת במישור עמק האלה ליד ירושלים. שירותי התקשורת של לוויין ה- Primary האטלנטי הוענקו לנו תמורת תשלום ע"י החברה האמריקנית COMSAT. לוויין ה- Primary ממוקם מעל קו המשווה באוקיינוס האטלנטי בגובה של 36000 (שלושים ושישה אֶלֶף) ק"מ. זהו לוויין התקשורת שנושא את סיגנל השידור האולימפי הבינלאומי ממינכן 1972 לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. לוויין התקשורת ה- Primary העניק לרשות השידור הממלכתית באמצעות תחנת עמק האלה אופציות שידור טלוויזיוניות בינלאומיות מרחיקות לכת שלא עמדו לרשותה קודם לכן. רכישת זכויות השידורים האולימפיות של מינכן 72' ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה חברה מלאה (member Active) באיגוד השידור האירופי (EBU) פתחה אפשרויות נהדרות של הפקה ושידור ישיר של אירועי חדשות וספורט בזמן אמת. התחברות האנטנה – צלחת בעמק האלה עם הלוויין האטלנטי ה- Primary פתחה עידן חדש רווי אופציות שידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית, בתוכן סיקור ישיר לראשונה בהיסטוריה של תחרויות אולימפיות, אלה של מינכן 1972. עלות השימוש ה- Unilateral (משתתף יחיד) בלוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary היה סביר. 890 (שמונה מאות ותשעים) דולר עבור עשר הדקות הראשונות ועוד 29 (עשרים ותשעה) דולר עבור כל דקה נוספת במהלך השידור. בעת שידור Multilateral (שני משתתפים ויותר) התחלקה העלות שווה בשווה בין המשתמשים. הנהלת רשות השידור השמרנית התייחסה בימים ההם לשידורים האולימפיים הממשמשים ובאים בשוויון נפש וקמצנות. נקודת המוצא של התפישה הטלוויזיונית ב- 1972 הייתה פשטנית. המשחקים האולימפיים מסווגים כספורט, והמונח "ספורט" כ- סטריאוטיפ הוא מעיןחומר שידור טלוויזיוני נחות. לא משנה אם מדובר בשידורי כדורגל, כדורסל, או אולימפיאדה. להפקות הספורט שהן המורכבות והמסובכות ביותר וגם הכי יקרות ויוקרתיות היה בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת דימוי כוללני ירוד או אולי פרימיטיבי ולכן הוּצַב הספורט Apriori בתחתית סולם העדיפויות של הנהלת רשות השידור. לפעמים נדמה היה כי אותם האנשים הקובעים ומעצבים את מדיניות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עושים כל מאמץ להחביא את האולימפיאדה מעיניו של משלם האַגְרָה שלה.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972 ישעיהו "שייקה" תדמור, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בשנים 2005, 2006, ו- 2007, כלהלן : "אני יכול להעיד שההפקה המוקדמת של שידורי אולימפיאדת מינכן 72' לא הייתה בראש סולם העדיפויות של הטלוויזיה הכללית ולא של רשות השידור שפעלה תחת סמכות בלעדית והנהגתו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. אני באופן אישי למדתי את הלקח וייחדתי אמצעי שידור והפקה וזמן מסך לכיסוי משחק המכבייה ה- 9 שהתקיימה מאוחר יותר בקיץ 1973 בתל אביב".

טקסט תמונה : שנת 1972. זוהי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה. צלחת – אנטנה מכוונת אל לוויין התקשורת האמריקני האטלנטי ה- "PRIMARY". התקשורת הלוויינית הבינלאומית העניקה לטלוויזיה הישראלית הציבורית אופציות שידור חדשות ונרחבות שלא ידעה לפני כן. (לע"מ בעבור תשלום).

מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות דן שילון ואלכס גלעדי עורכת לציבור בישראל בקיץ 1972 הכרה באמצעות סדרת כתבות עם המשלחת ישראלית הנוסעת לאולימפיאדת מינכן 1972 וכוללת בשורותיה 15 ספורטאים וספורטאיות ו- 17 מאמנים, שופטים בינלאומיים, ומלווים. שליש מהמשלחת יחזור הביתה בארונות מתים. הוועדה המארגנת הגרמנית של המשחקים האולימפיים במינכן 1972 ובראשה ווילי דאומה (Willi Daume) וסגנו וולטר טרוגר (Walther Troeger) השלימה את בניין הכפר האולימפי הגדול האמור לשכן בבתיו כ- 10000 (רבבה) ספורטאים, מאמנים, ועסקנים. מנהל המשלחת האולימפית הישראלית מר שמואל "שמוליק" ללקין טס למינכן ביוני 1972 כדי לבדוק את תנאי המגורים של הספורטאים הגברים חברי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ואשר אמורים להיות ממוקמים ברחוב קונולי 31. שתי הספורטאיות, האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית טור התגוררו בנפרד במגורי הנשים של הכפר האולימפי כ- 150 (מאה וחמישים) מטר בקו אוויר מאותו רחוב קונולי 31 הזכור לשמצה.

באולימפיאדת מינכן 72' הייתי טירון טלוויזיה בן שנה. בן 34 אך עיתונאי מתחיל. ממש נדרשתי להתחנן בפני הבוס שלי אלכס גלעדי שיתיר לי לביים כתבת פילם ב- D/S (ראשי תיבות של Double System) אודות ההלך ד"ר שּאוּל לַדָנִי. שאול לדני היה הספורטאי הישראלי האחרון במשלחת האולימפית הנוסעת למינכן שטרם נעשתה עליו כתבה במסגרת הסדרה "כרטיס למינכן" ששודרה מידי מוצ"ש בתוכנית "מבט ספורט". כתבות דיוקן על ספורטאים בשיטת פילם D/S בטלוויזיה שהיא מורכבת יותר משיטת צילום בפילם S/S (ראשי תיבות של Single System) מפני שפס הקוֹל נפרד מהתמונה, היו שמורות רק לעיתונאים הבכירים שעבדו בימים ההם במחלקת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי בטלוויזיה ברמתם של יאיר שטרן, איתן עמית, רפי נאה, אורי נוי, מייק קרנון, חנוך קינן, יורם שִמרון, יצחק שתיל, ויהושע "שוקי'" כהנא. הכתבים האלה היו בעצם בימאי טלוויזיה של סרטי ספורט קצרים שצולמו בפילם. הכתבים – בימאים ניצבו בראש צוות צילום קטן שהיה מורכב מצלם, איש קול, ולעיתים גם תאורן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית דרכה נסמכה על כישרון הצילום של שורת צלמים שמנתה את דוד "דוּדוּ" הירשפלד, שרגא מרחב, טיבי סלומון, משה ניניו, יעקב ספורטה, עמנואל אלדמע, מיכה פן, ברטו אלדג'ם, מאיר דיסקין, סשה שקרג'יסקי, יחיאל כהן, שלמה לוי, עוזי בירמן, צבי וולף, שמואל ברולד, אדי הירשביין, פטר סלע, עמנואל פרת, ורפי קורנפלד. מאוחר יותר הצטרפו למחלקת צלמי הפילם משה פרידמן, דני ברנע, אריה רוזנפלד, ואריה קביליו. אל חבורת הצלמים הנכבדה הזאת הייתה צמודה נבחרת של טכנאי קוֹל ברמתם של שלום "שולקה" גרי, איציק כהן, סעדיה קראוואני, יוסי ששון, אלי גַל, יאיר שרף ז"ל, יעקב ינאי, משה אלוני, אמנון אלטשולר, אבי שמידט – ובראש שני מפקדיהם באגף הקול והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עקיבא מלמד ומיכה לוירר. הצלמים והמקליטים האלה תיעדו במצלמות הפילם את התמונות והקליטו את הקולות באמצעות המיקרופונים לא רק את אירועי הספורט בישראל אלא את כל קורות המדינה מאז 1968. בארכיון הטלוויזיה הציבורית שמורות עשרות אלפי כתבות שלהם.

טקסט תמונה : חודש ספטמבר של שנת 1969. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 53 שנים. זוהי עמדת השידור והצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בין עצי האקליפטוס באצטדיון הכדורגל העירוני בקריית אליעזר בחיפה. כך החלו יחסי הגומלין בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכדורגל בארץ כשכל צד מפיק את טובת ההנאה שלוֹ. צלם Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פטר סלע (משמאל, לא היה עוד צלם ספורט ברמתו ואישיות על טלוויזיונית כמותו, פטר סלע היה האחד והיחיד במלוא המובן של ההגדרה הזאת !) מצלם ב- 1969 במצלמת פילם ישנה משחק כדורגל בליגה הלאומית בחיפה. יושב לידו המקליט ואיש הקול שלוֹ אריה רוזנפלד (במרכז). מימין, זהו העיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק שתיל (מחזיק בתיק כתיבה). הצילום בפילם היה תהליך איטי ומסורבל של דיווח ומסירת אינפורמציה. את החומר המצולם היה צריך להסיע מכל קצוות הארץ למעבדות הפיתוח של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בטרם עריכתו, ושידורו במוצ"ש ב-תוכנית הטלוויזיה ההיא שהייתה קרויה, "מבט ספורט". המצלמות האלקטרוניות שינו את מהירות הדיווח העיתונאי ואת המציאות הטלוויזיונית ועמן את תרבות הצפייה בשידורי הספורט מקצה לקצה. (באדיבות פטר סלע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני חמישים שנים. זוהי עמדת הצילום הישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש ימק"א בירושלים, מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. התמונה צולמה באחד החורפים בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. התמונה מתעדת משחק חשוב כלשהו בליגה הלאומית ההיא בכדורגל, מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL ועוזר צלם. זיהוי הנוכחים בתיעוד הזה מימין לשמאל : הצלמים שרגא מרחב, ברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 47 שנים. הצלם רוני לִיפֵּץ מצלם ב- 1975 משחק טניס עבור תוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" מעמדת צילום "מוגבהת". הוא ניצב על שולחן כדי להשיג זווית צילום נוחה יותר בהיעדר עמדת צילום ושידור ראויה. תנאי הצילום במגרשי הספורט בארץ בשנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היו פתטיים. מימין הכתב – שדר יורם שִמרון ומשמאל איש הקוֹל יורם רובין מהטלוויזיה הלימודית – חינוכית. (באדיבות הצלם אלכסנדר זיסקינד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1981. המכבייה ה- 11. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 41 שנים. זהו צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס בן שחר אשר מצלם את תחרויות השחייה בבריכת רמת אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

הייתי כתב טלוויזיה טירון בראשית דרכי אך אלכס גלעדי נעתר לבקשתי. ההלך ד"ר שאול לדני אחד האתלטים הוותיקים והעקשניים בתולדות ה-א"ק הישראלית משך את תשומת לבי משכבר הימים כספורטאי ואדם. זה היה בתחילתו של חודש אוגוסט 1972. אלכס גלעדי עורך "מבט ספורט" ביקש למסֵד גלריה טלוויזיונית בה רצה לעשות הכרה לצופי הטלוויזיה עם 15 הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים העומדים לייצג את המדינה באולימפיאדת מינכן 72'. הוא החליט להפיק סדרת כתבות אודותיהם כדי לחשוף אותם בפני הציבור. לסדרה העיתונאית הזאת העניק את השם "כרטיס למינכן". המוסיקה האדיטוריאלית שליוותה את אות הפתיחה של הכתבות האולימפיות היוקרתיות נבחרה ע"י אלכס גלעדי מתוך סרט ספורט דוקומנטארי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שהתגלגל לידינו במקרה ב- 1971 אודות שחקן הפוטבול המצטיין של המכללות האמריקניות ג'ים פלאנקט (Jim Plancket). אלכס גלעדי בעל שמיעה מוסיקאלית (וכישרון מיוחד לשפות) התאהב בנעימת הסרט ההוא וזכר אותה.

מן המפורסמות הוא כי כתבי ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה אינם מפיקים מוסיקה מקורית ואינם רשאים לפנות ליוצרי מוסיקה כדי שיבחרו פס קול מיוחד ואורגינאלי עבור הכתבות והתוכניות שלהם, אלא מעטרים אותן בדרך כלל בליווי מוסיקאלי שהועתק מתקליטים וסרטים של יוצרים אחרים. התקליטייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של המומחה דאז אילן הראל כללה אלפי תקליטים ושכנה בקומה הראשונה ליד משרד קליטת חומרי הצילום ושידור המגיעים לטלוויזיה (Intake) ואותו ניהלה בקפידה אישה מוכשרת וקפדנית בעלת ידע רב בתחום, גב' מירה בדולסקו ז"ל עולה מרומניה. היא הייתה אישה אהובה, מאירת פנים, וגם קפדנית ומדויקת ובעלת משמעת עבודה אירופית שעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רחשו לה כבוד ו- הערכה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. גב' מירה בדולסקו ז"ל מנהלת ה- Intake, הספרייה, והסרטייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות אמנון גדול. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המוסיקה האדיטוריאלית שליוותה שנים רבות את אות הפתיחה של התוכנית "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1969 נבחרה ע"י יגאל שילון (אחיו של דן שילון). זאת יצירה מוסיקאלית ידועה ופופולארית שחיבר המלחין, המוסיקאי, והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט, וקרויה "Jagerlatin". למוסיקה בטלוויזיה יש חשיבות עצומה (כמו בקולנוע) וודאי לאות פתיחה של תוכנית. המשמעות שלה היא כמו מאמר ראשי של המערכת. אות פתיחת התוכנית היא הצהרת כוונות ובמקרה של "Jagerlatin" היא הייתה כל כך נעימה לאוזן עד שבימאי סרטי פרסומות אחד בצרפת השתמש בה לקידום ושיווק מסחרי של מכונות כביסה. גם פס המוסיקה שליווה את התוכנית "משחק השבת" המאוחרת יותר ב- 1984 היא פרי יצירתו של ג'יימס לאסט. זאת לא הייתה גניבה. רשות השידור שילמה תמלוגים לבעלי הזכויות אך היא מעולם לא מימנה מכיסה הפקת מוסיקה מקורית לתוכניות הספורט שלה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית העסיקה במשך שנים רבות את אילן הראל כמומחה מוסיקאלי שלה במשרה מלאה. תפקידו היה לייעץ לכתבים והבימאים בבחירת מגוון מוסיקות אדיטוריאליות לכתבות שלהם וכיצד ומתי להשתמש בהן. רבים מהכתבים והבימאים בטלוויזיה הישראלית השתמשו בניסיונו הרב של אילן הראל. המוכשרים ביניהם עשו את דבר הבחירה בעצמם. צריך להבין שהמוסיקה המופיעה בכתבת טלוויזיה (או בסרט קולנוע) היא בעלת אמירה כמו הטקסט. עריכת מוסיקה בכתבות טלוויזיה היא חיונית ומצריכה כשרון בדומה להתאמתה בסרטי קולנוע. זאת מומחיות ומקצוע בפני עצמם.

רבים מבני דוֹרִי זוכרים את המוסיקה הקליטה לאוזן ובלתי נשכחת שחיבר והלחין דימיטרי טיומקין לסרט "בצוהרי היום" (High noon) עם גרי קופר וגרייס קלי, או המוסיקה שכתב הגאון המוסיקאלי הזה לסרט "הדו קרב הגורלי" (The gunfight at the OK Corral) עם קירק דאגלאס וברט לאנקאסטר. ומי איננו מכיר את המוסיקות האדיטוריאליות שליוו את הפתיחות המיוחדות לסדרות הטלוויזיה האמריקניות המפורסמות ששודרו בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה כמו : "בוננזה", "משימה בלתי אפשרית", "הוואי חמש אפס", "איירונסייד", "קולומבו", "תהילה", "דאלאס", "שושלת", ורבות אחרות. במשך עשרות שנים היה אילן הראל האיש שנובר בחדר התקליטייה של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים ומוצא את המוסיקה המתאימה לעיטור כתבות, תוכניות, ופתיחות מיוחדות בצלילים אדיטוריאליים שנראו לו המתאימים ביותר. לימים אמר כמו רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הצעירה, "כל כך נהניתי בעבודתי ואפילו שילמו לי על כך".

יגאל שילון קולנוען ואיש טלוויזיה מהדרג העליון במדינת ישראל הוא שגילה את נעימת ה- "Jagerlatin" ב- 1969 ומייד הציע לאחיו להפוך את המוסיקה הזאת לאות הפתיחה של "מבט ספורט". הוא היה אחד מאלה שלא נזקק לשירותיו של אילן הראל. אלכס גלעדי קנה את הסרט אודות ג'ים פלאנקט מ- CBS והחליט להשתמש במוסיקה שלו לסדרת הכתבות "כרטיס למינכן 1972", גם הוא מבלי להתייעץ עם אילן הראל.

טקסט תמונה : 10 ב-מאי 1975. טקס הפתיחה של כינוס "הפועל" ה- 10 באצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הבימאי והצלם בני כרמלי, הבימאי יגאל שילון, הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. שאול לדני אלוף ישראל הנצחי בהליכה למרחק 50 ק"מ. כאן הוא נראה קובע שיא עולם בתחרות הליכה למרחק 50 מייל בתחרות בארה"ב בה קבע זמן של 7:23.50 שעות. שלב בדרכו לייצוג מדינת ישראל במקצוע הזה באולימפיאדת מינכן 1972. דמותו המיוחדת ואופיו הנחוש עוררו את סקרנותי. (התמונה באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתבי "מבט ספורט" בימים ההם ובראשם אלכס גלעדי ז"ל בעצמו הציגו לקהל הרחב על מסך הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית את חמש עשרה התקוות האולימפיות שלנו למינכן 72' בזאת אחר זאת הנוטלים חלק בשבעה ענפי ספורט אולימפיים. הכתבות האלה היו רחבות היקף בנות כעשר דקות מעבר לדיווח רגיל, ברמה של סיפור. הראשונים בסדרת הטלוויזיה "כרטיס למינכן" הייתה קבוצת מרימי המשקלות בת שלושה אנשים שמאמנם היה טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ז"ל מקריית חיים. על הנבחרת האולימפית נמנו בימים ההֵם דוד ברגר בן 28 ממכבי ת"א שהיה עולה חדש מקליבלנד – אוהיו שבארה"ב ועו"ד במקצועו, ואלוף ישראל במשקל תת-כבד עד 82.5 ק"ג. הוא סיים שני באליפות אסיה במנילה ב- 1971 ועבר את המינימום לאחר שהרים בתרגיל האולימפי 442.5 ק"ג. השני היה זאב פרידמן בן 26 מהפועל קריית חיים שהיה מורה לחינוך גופני ואלוף ישראל במשקל תרנגול עד 56 ק"ג. דרישת המינימום שלו הייתה 322.5 ק"ג. מרים המשקלות השלישי היה יוסף רומנו בן 30, מעצב פנים במקצועו ואלוף ישראל במשקל קל ובינוני. המינימום שלו היה 425 ק"ג. טוביה סוקולסקי שהיה בעצמו אלוף ישראל בעברו העביד אותם בפרך.

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 בטרם טקס הפתיחה. יוסף רומנו (שני משמאל)  בדוכן תה ציילוני בכפר האולימפי במינכן ימים ספורים לפני תחילת התחרויות. השני מימין הוא הקלע האולימפי הישראלי זליג שטרוך (מרכיב משקפיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי השקיע את כל מרצו וכישרונו בהכנת הכתבה. הגדולה שלו הייתה בכך שהצליח להציג את נשואי הכתבה לא רק כרובוטים ספורט אלא כבני אדם רגילים כמונו, בעלי אהבות ומשפחות, שהספורט היה עבורם קצת יותר מתחביב. מדובר בקיץ 1972 וזה היה סגנון וסטנדרט חדש בכתבות ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. אני זוכר שגב' אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו העריכה את אלכס גלעדי ושמה לב ליכולתו הטלוויזיונית. היה לאלכס גלעדי חוש קולנועי. הוא ידע לזהות יופי בדברים פשוטים. ראו את זה בתוצאות העבודה שלו על המסך.

טקסט תמונה : קיץ 1965. משחקי המכבייה ה- 7 נערכים בתל אביב. זוהי נבחרת ישראל בהרמת משקלות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרים משקלות לא מזוהה, יוסף רומנו ז"ל, טוביה סוקולסקי (ייבדל לחיים ארוכים), וזאב פרידמן ז"ל. כורע המאמן הלאומי יעקב שפרינגר ז"ל. יוסף רומנו, זאב פרידמן, ויעקב שפרינגר נרצחו ע"י קבוצת 8 המחבלים פלסטיניים ובראשם לוטיף עיסא אפיף באולימפיאדת מינכן 72', ביום שלישי בשבוע – 5 בספטמבר 1972. (באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוג צעיר ויפה תואר. יוסף ואילנה רומנו מלאי תקוות ביום חתונתם. (באדיבות אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. בטרם הנסיעה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 72' מרים המשקלות יוסף רומנו ובתו הקטנה. כשמתבוננים בתמונה הזאת כולנו זוכרים היטב את הציווי התנ"כי : "זכור את אשר עשה לך עמלק (!)". (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

אלכס גלעדי עורך התוכנית "מבט ספורט" היה לא רק סגנו של דן שילון אלא גם הבימאי והעיתונאי הטוב ביותר במחלקת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אישיות טלוויזיה מוכשרת ברמות גבוהות בתחומים השונים של התעשייה. הוא אלכס גלעדי לקח על עצמו את מרבית המשימות בסדרה היוקרתית "כרטיס למינכן" וביים את הכתבה אודות מרימי המשקלות. בכך שימש מודל לבאים אחריו. אלכס גלעדי ז"ל זכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב-שנת 2006, ומסר לי את עדותו, כלהלן : "…אני עשיתי את מרבית הכתבות לסדרה "כרטיס למינכן". בעיקר אני זוכר את הכתבה על מרים המשקלות יוסף "יוסי" רומנו. כך נוצרו הקשרים עם אילנה רומנו שהכינה לנו ארוחת צהרים מצוינת. קשרים שנמשכים עד היום…". אח"כ נחשפו בתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" שלושת המתאבקים. אליעזר חלפין בן 24 מכונאי במקצועו האזרחי ואלוף ישראל בהאבקות חופשית במשקל עד 68 ק"ג. הוא עבר את המינימום בתחרות בינלאומית ברומניה בה סיים במקום השלישי. על קבוצת ההיאבקות נמנה גם מַרְק סְלָאבִין עולה חדש ממינסק – ברה"מ נער צעיר בן 18 שהגיע לישראל רק לפני חודש ימים בלבד. מַרְק סְלָאבִין היה אלוף ברה"מ לנוער במשקל עד 74 ק"ג אך בעל מוניטין עם קבלות. משהגיע לישראל ערכה לו ההתאחדות לספורט ביום שישי אחד אחה"צ באוגוסט מבחן היאבקות מהיר במכון ווינגייט עם מתאבק צרפתי. אלכס גלעדי שלח לשם את הכתב איתן עמית כדי לדווח ל- "מבט ספורט". מרק סלאבין עולה חדש ניצח ומבלי לדעת מילה אחת בעברית זכה בכבוד הלאומי לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אחד מימי אוגוסט החמים ב- 1972 במכון ווינגייט. מרק סלאבין עולה חדש מברה"מ בן ה- 18 (מימין) מגלה עליונות במבחן האולימפי ומכניע מתאבק צרפתי וקונה בכך לעצמו כרטיס למשחקים האולימפיים של מינכן 1972 (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק השלישי היה גד צברי פועל דפוס בן 28 חבר אגודת מכבי ת"א ואלוף ישראל בשני הסגנונות בהיאבקות, חופשי וסגנון יווני – רומי במשקל עד 48 ק"ג. גד צברי עבר את המבחן האולימפי בתחרות היאבקות בינלאומית ברומניה. מאמן קבוצת המתאבקים היה משה "מוני" וויינברג ז"ל. מוני וויינברג היה ספורטאי עניו שמיעט לדבר אך כראש קבוצה ומאמן בעל ביטחון עצמי לא היה זקוק למילים. מעשיו דיברו עבורו. הכרתי אותו היטב. הוא למד שנה מתחתיי בסמינר למורים לחינוך גופני וספורט במכון ווינגייט בשנים 1965- 1963 והיה ידיד של בת כיתתי המתעמלת הירושלמית דליה ביבס. ביה"ס למאמני ספורט במכון ווינגייט אימֵץ אותו כמדריך מאמני ההיאבקות הארצי בכל רמות הקורסים.

טקסט תמונה : אוגוסט 1967. מכון ווינגייט. ימי התום של הספורט הישראלי. הימים ההם הזמן ההוא. אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה חברו יחדיו במכון ווינגייט בתום מלחמת ששת הימים כדי לאמן ולקדם את הספורטאים הצעירים של מדינת ישראל, ביניהם : משה "מוני" וויינברג מאמן נבחרת ישראל בהיאבקות (עומד ראשון משמאל לבוש בגד אימון עליון ומכנסיים קצרים) ש- שימש באותה תקופה גם מדריך ומאמן היאבקות ראשי במכון ווינגייט. כאן הוא נראה יחדיו עם צוות מדריכים ומאמני כדורסל, באולם הכדורסל הישן של מכון ווינגייט. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : טל ברודי, יהודה בירנצווייג, רלף קליין, שמולי'ק יעקובסון, אריה "ארינקה" כהן, ומוני וויינברג.  זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר פרישמן, ואיש לא מזוהה. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המתאבקים הגיע תורם של הקלעים. הנרי הרשקוביץ בן 45 מהפועל פ"ת, שען במקצועו, היה פעמים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה חופשי. הוא נחשב לצלף וצבר 596 נקודות בתחרות ירי של 60 כדורים במצב שכיבה ו- 1136 נקודות בירי בשלושה מצבים : שכיבה, כריעה, ועמידה. הקלע השני היה זֶלִיג שְטְרוֹךְ מהפועל אשקלון בן 26 אז שיאן ישראל ב- 40 ו- 60 כדור בקליעה ברובה במצב שכיבה.

שלושה סייפים כיכבו בסדרה "כרטיס למינכן", המאמן אנדרה שפיצר בן 27, דן אלון בן 27 ממכבי ר"ג אלוף ישראל ברומח, דקר, וחרב והסייף יהודה וויינשטיין תלמיד בן 17 מראש פינה אלוף הנוער של ישראל ברומח והספורטאי הצעיר ביותר במשלחת. יהודה ווינשטיין הבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' לאחר שהעפיל לשלב חצי הגמר באליפות העולם לנוער שנערכה בספרד.

ההתאחדות לספורט בראשותו של שמואל "מוליק" ללקין ז"ל התחבטה ב- 1972 במי לבחור כמאמן סייף לאומי באולימפיאדת מינכן 72', האם יהיה זה משה חומוט או אנדרה שפיצר. לאחר התלבטות נקבע כי אנדרה שפיצר ישמש כמאמן סיוף אולימפי של דן אלון ויהודה וויינשטיין. אנדרה שפיצר ספורטאי למופת סיים בהצטיינות את שלוש שנות לימודי הסיוף בבי"ס למאמנים הגבוה "CIOS" בשנים 1971- 1968 בהָאג בירת הולנד שם גם הכיר את רעייתו גב' אנקי שפיצר. הם נישאו בעיריית הָאג ב- 17 באפריל 1971. גב' אנקי שפיצר זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010, ואומרת בגילוי לב ובאהבה את הטקסט כלהלן : "…אנדרה היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל. נפלתי שבי בקסמו. אי אפשר היה שלא להתאהב בו…". מינויו של אנדרה שפיצר לתפקיד הבכיר של מאמן הסייפים האולימפיים היה מקובל על כולם.

טקסט תמונה : מאמן הנבחרת האולימפית בסיוף לאולימפיאדת מינכן 1972 אנדרה שפיצר בחתונתו עם רעייתו אנקי. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנדרה שפיצר (משמאל) מאמן קבוצת סייפים ביישוב בירנית בגבול הצפון. שלישית מימין היא גב' אנקי שפיצר. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור זמן נדדה המצלמה לעברה של השחיינית הבודדת במשלחת (שחיינית חזה) שלומית נִיר בת 22 [1] מקיבוץ איילת השחר. שלומית ניר הייתה אלופת ישראל במשחי 100 ו- 200 מ' בסגנון חזה. המינימום האולימפי ב- 100 מ' חזה לנשים עמד על 1:20.00 דקה ושלומית ניר עברה אותו ב- 1:19.90 דקה. אח"כ עשו דן שילון ואלכס גלעדי הכרה לצופים עם צמד השייטים מקיבוץ שדות ים בדגם "ההולנדי המעופף" יאיר מיכאלי בן 31 ועמיתו לצוות יצחק ניר בן 28. יאיר מיכאלי היה אלוף ישראל בשני הדגמים "420" ו- "ההולנדי המעופף". ב- 1969 היה שותף לזכייה באליפות העולם בתואר הקבוצתי בדגם "420" ואח"כ סיים ב- 1971 פעמיים במקום השלישי באליפות לבודדים באנגליה.

טקסט תמונה : שנת 1972. אולפן "מבט ספורט" (אולפן ב') ש-שכן בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר היה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. דן שילון (מימין) מראיין את השחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר), ערב משחקי מינכן 1972. (באדיבות דן שילון איש מוערך ונערץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מקום בולט במיוחד הוקדש לאצנית המחוננת אסתר שחמוֹרוֹב (היום אסתר רוֹט) סטודנטית בת 20 מהפועל תל אביב ולמאמנה האישי עמיצור שפירא . אסתר שחמורוב הייתה אלופת ישראל ובעל שיאי המדינה בריצות ל-100 מ', 200 מ', 100 מ'משוכות, קפיצה לרוחק, ובקרב חמש לנשים. במשחקי אסיה ה- 6 שנערכו ב- 1970 בבנגקוק בירת תאילנד זכתה אסתר שחמורוב נערה בת 18 בשתי מדליות זהב בריצה ל- 100 מ'משוכות וקרב חמישה. במונחים ישראליים היא הייתה Mega star והאתלטית הדגולה ביותר במדינת ישראל בעת ההיא. ככזאת גם נשארה. אלכס גלעדי היה פעיל ובעל משקל במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כבר אז יצא לו מוניטין של עורך מצטיין. לא בכדי הופקד ע"י דן שילון להיות העורך של שתי התוכניות "מבט ספורט" ו-התוכנית לילדים ונוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אלכס גלעדי הדריך והתערב בכתבות הבאות שהציגו את הספורטאים הישראליים טרם יציאתם לאולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון שימֵש המגיש הבלעדי של התוכנית "מבט ספורט" שהפכה לאחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם דן שילון ואלכס גלעדי העריצו את אסתר שחמורוב והעניקו לה תשומת לב טלוויזיונית וזמן מסך רב. בצדק. החבר שלה דאז אלוף ההתעמלות פֶּטֶר רוֹט שהפך מאוחר יותר לבעלה ומאמנה העניק לה תמיכה מוראלית שכל ספורטאי באשר הוא זקוק לה. אסתר שחמורוב הייתה הספורטאית הבולטת ביותר במשלחת האולימפית הישראלית והיחידה בעלת סיכויים ממשיים להעפיל לגמר אולימפי בתחום ההתמחות שלה, תחום הריצות הקצרות, ריצת הגמר ב- 100 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : קיץ 1972. חודשיים לפני אולימפיאדת מינכן 72'. זהו מסלול ה-א"ק של מכון ווינגייט. אסתר שחמורוב (בת 20 עומדת במרכז בגופיה לבנה) בקיץ 1972 במכון ווינגייט נושאת עמה תקוות גדולות לקראת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. לימינה ניצב מאמנה עמיצור שפירא (בן 40) מלא גאווה בחניכתו. עמיצור שפירא נרצח ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן יחד עם עוד 10 ספורטאים ישראליים. לשמאלה עומד חברה פטר רוט ז"ל שהפך מאוחר יותר לבעלה (נפטר ב- 2006). יושבת מלפניםהאתלטית (אצנית + קופצת לרוחק) המערב גרמנית היידי רוזנדהאל (Heide Marie Rosendahl). היידי רוזנדאהל התאמנה במכון ווינגייט יחד עם אסתר שחמורוב לפני אולימפיאדת מינכן 72'. במשחקי מינכן 72' היא זכתה בשתי מדליות הזהב : בקפיצה לרוחק 6.78 מ' ובמירוץ השליחים ארבע פעמים 100 מ' לנשים 42.81 ש' (שיא עולם), וגם במדליית הכסף בקרב חמישה (Pentathlon) לנשים. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט שחמורוב נולדה ב- 16 באפריל 1952 בתל-אביב. ב- 1966 החלה להתאמן בצורה סדירה באגודת הפועל ת"א אצל המאמן עמיצור שפירא ז"ל. ב- 1970 בהיותה בת 18 הפכה לאצנית המהירה ביותר ביבשת של מיליארד תושבים. "…השגתי גם את הבנים שפחדו להתחרות מולי. שפעה בי המון אנרגיה, הייתי מעין סוסת מרוץ פראית בלתי מרוסנת שכל הזמן רצתה לרוץ…", אמרה לי כעבור שנים רבות. זקן מורי ההתעמלות בארץ צבי נשרי התכבד להעניק ב- 1970 תעודת הוקרה מטעם ההתאחדות לספורט לאצנית הצעירה והמהירה ביותר ביבשת של מיליארד תושבים. אסתר שחמורוב הייתה עלמה נאה שמצלמת הטלוויזיה לא העיזה מעולם לפסוח עליה. כמו רבים גם אני כאיש טלוויזיה אהבתי את איילת החֵן הזאת אהבה גדולה אך מי לא אהב אותה. בגיל 20 היא הייתה כבר אחת מאצניות המשוכות הטובות ביותר במערב, אתלטית נערצת ובעלת מוניטין, והתקווה האולימפית של כולנו.

טקסט תמונה : 1970. אסתר שחמורוב עלמה נאה בת 18 הייתה ספורטאית נערצת בישראל ונחשבה לאצנית המהירה ביותר באסיה. כאן מקבלת תעודת הוקרה מזקן מורי הספורט והחינוך הגופני בארץ צבי נשרי. (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. המאמן עמיצור שפירא (מימין) עם חניכתו אסתר שחמורוב, ומנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל "מולי" ללקין במינכן 72' שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1115 (2). ה-ביתן של מגורי הספורטאים האולימפיים הישראליים (גברים) ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי רחב הידיים ב-אולימפיאדת מינכן 1972, וסקירת ביטחונם האישי.

באותם הימים החמים של יוני 1972 כשאלכס גלעדי ודן שילון היו עסוקים בתכנון הצילום של הסדרה הטלוויזיונית "כרטיס למינכן" ועשיית הכתבות אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים שייצגו את המדינה באולימפיאדה הגרמנית, טס שמואל "מוּלִיק" ללקין מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת האולימפית הישראלית (Chief de Mission) ב- 11 ביוני 1972 לכפר האולימפי גדול המידות במינכן שבנייתו הסתיימה זה עתה. בנייני הכפר היו אמורים לאכלס כרבבת ספורטאים וספורטאיות, מלווים, ועסקנים. שמואל ללקין ביקש להתרשם ממתקני הספורט שבנו הגרמנים, רצה לראות את סידורי האכסון ותנאי המגורים של משלחת ישראל בכפר האולימפי, וכן לבדוק את מרחקי וזמני הנסיעה מהמגורים של משלחת ישראל אל מתקני הספורט והתחרויות בקומפלקס האולימפי המשוכלל. בהיותו אדם יסודי רצה שמואל ללקין להעניק למשלחת שלו תחושה של הרגשה ביתית עוד בהיותם בישראל. את פניו של מנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל ללקין במינכן קיבל מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walther Troger) הערה [2]. בעת הסיור בכפר האולימפי שהיה אמור לשכן בתוכו כרבבת ספורטאים, סיפר לו וולטר טרוגר כי בתיאום עם קב"ט שגרירות ישראל בבון זאב קומרן וגם גורמי ביטחון גרמניים נקבע בעצה אחת כי הגברים במשלחת ישראל יגורו בחמש דירות דו מפלסיות בקומת הקרקע בגוש הבניינים של רחוב קונולי 31 הארוך בחלקו הדרום – מערבי של הכפר האולימפי. בחמש הדירות האלה ברחוב קונולי 31 היו אמורים לגור הספורטאים והמאמנים, שני שופטים בינלאומיים, רופא המשלחת, ושמואל ללקין עצמו. שתי הספורטאיות במשלחת האתלטית אסתר שחמורוב-רוט והשחיינית שלומית ניר-טור התאכסנו במגורי הנשים בכפר האולימפי במינכן 72.

טקסט תמונה : 1972. זהו וולטר טרוגר סגנו של ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 1972, ומי שהיה מנהל הכפר האולימפי הענק במינכן 1972. (DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : קיץ 1972. מבט פאנוראמי על הכפר האולימפי רחב הידיים. כיוון הצילום הפנורמי הזה הוא מדרום לצפון. הביתן הימני בשורת הבניינים השלישית מלמטה בצד שמאל של התמונה הוא ביתן מס' 31 ברחוב ג'יימס קונולי בו התגוררו הגברים של המשלחת האולימפית של מדינת ישראל. (התמונה באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר שמואל "מוליק" ללקין הופתע ממיקום המגורים על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד-רחוב. שמואל "מוּלִיק" ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין לא היה שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות של ארגון הפת"ח על יעדים ישראליים בחו"ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של "סבנה" הבלגית ע"י מחבלים פלסטיניים בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור תשעים בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק . ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור "צבא הכוכב האדום" בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון הטרור "ספטמבר השחור" הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת "Air France" מפריז. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלאצ'ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972. שמואל "מוּלִיק" ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם זאת. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגיאוגראפי של הבניין ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת האולימפית הישראלית מההיבט הביטחוני. הנושא הביטחוני ואפשרות תקיפת הספורטאים הישראליים במגוריהם בביתן ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי לא הועלה אז לסדר היום בקול ספקן ורועם.

אבל…שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר טיפוס של אדם דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג'יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס' 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס' 12 – 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו. בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס' 24 – 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס' 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס' 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס' ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס' 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס' 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס' 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה , בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד. ב- בניין מס' 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג , ואורוגוואי. בבניין מס' 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי.

רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה וסגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת הישראלית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס' 31 ברחוב קונולי בכפר האולימפי היה פרוץ לכל עבר, ושמואל ללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. שמואל "מוליק" ללקין ז"ל (2020 – 1926) בראשית הקריירה הממושכת והמוצלחת שלו כמנכ"ל ההתאחדות לספורט. הוא גר בצהלה ולימים עבר יחד עם רעייתו ירדנה לדיור מוגן במגדלי הים התיכון בכפר סבא. שמואל ללקין ז"ל ורעייתו ירדנה ז"ל היו מהראשונים שתחקרתי ב- 2003 לקראת כתיבת הטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין ז"ל זכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בשנים 2012 – 2004, ומסר גם את את עדותו זאת, כלהלן : "…במינכן 72' נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3], שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים , רופא המשלחת , ואנוכי . אני זוכר שספרור הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו משהו כמו 150 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. היינץ רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן, וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על מגורי ספורטאי משלחת ישראל בכפר האולימפי…".

לוועד האולימפי והתאחדות הספורט היו אינטרסים משותפים אבל עובדה שיוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים שלא התייחסו בכובד ראש למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי ושהדירות ברחוב קונולי 31 היו נגישות לכל עובר אורח. הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש . זה גם מה שהובטח להם. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה"ל היה מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה לשמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב' בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני כמעט 40 שנה ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ששמואל ללקין היה בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו מ- 26 באוקטובר 2009) , אך הדבר לחלוטין איננו נכון. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב' אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו שליום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס' 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו כבר בשלב הראשונה של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס' 1, ו- מס' 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא ששלח לי באופן אישי.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 72' – שנשלח אלי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען במכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס' 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ'ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה"ב לא מזוהה, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית"ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג הפועל. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו"ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו"ר מרכז הפועל. הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף "יושו" ענבר היה שוער נבחרת הפועל" במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כפי שכתב לי כלהלן : "…אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי, למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 72' בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31…". מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף "יושו" ענבר ז"ל, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי במינכן 72', ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה "כרטיס למינכן" בהשתתפות הספורטאים האולימפיים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי, תכנן ראש ארגון "ספטמבר השחור" אבו איאד כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72' ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו. הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים , ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית. שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK , וגם רובה קרבין אוטומאטי צ'כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים האולימפיים הישראליים חשופים לחלוטין. היית לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר עירנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן 72'. הפתרון של שלושת המרצחים הנ"ל היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72'. אבו איאד בחר בלוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים שאמורה להתנקש בחייהם של הספורטאים האולימפיים הישראליים המגיעים למינכן 72'.

לוטיף עיסא אפיף היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. ל-סגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני "צ'ה גווארה". יוסוף נאזאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף "עיסא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נאזאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון ולאת הכפר ולהקל על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי ספורטאי המשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת האולימפית הישראלית במינכן 72', היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף "טוני" נאזאל. רק שני המפקדים עיסא וטוני ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי ההוא מוקדם בבוקר – בתאריך של 5 בספטמבר 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זהו אחד ממבני הדירות הענקיים בכפר האולימפי במינכן 72' המיועדים לארח את הספורטאים הגברים. במרכזו הוקם מקום בילוי לנופש, פעילות מהנה, ומשחקי טניס שולחן. מרבית הדירות היו דו מפלסיות כמעין קוטג' קטן, ונועדו להימכר בתום המשחקים האולימפיים לציבור הגרמני. משמאל, שרשרת חנויות. למטה רחבה לנופש ובילוי, ושולחנות למשחקי טניס שולחן. מגרשי החנייה לכלי רכב פרטיים וציבוריים כמו אוטובוסים ומוניות הוקמו מתחת לפני הקרקע של הכפר האולימפי כדי שלא לזהם את האוויר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין הוסיף בעת שיחות התחקיר עמי שניהלתי עמו אז, ואמר כלהלן : "…כששבתי ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי במינכן הייתי מודאג ממיקום מגורי המשלחת שלנו ממש על שפת הרחוב ונגיש לכל עובר אורח. התקשרתי לקצין הביטחון של משרד החינוך והתרבות אַרְיֵה שוּמֶר כדי להתריע בנושא הבעייתי של המגורים ואבטחת הספורטאים במינכן 72', אך הוא פטר אותי במין תשובה ישראלית טיפוסית סתמית, "…יהיה בסדר שמואל ללקין, אתה תתעסק בענייני המשלחת, ואת סידורי הביטחון תשאיר למומחי הביטחון…(!)". ובאמת טסנו למינכן ב- 21 באוגוסט 1972 כל המשלחת הגדולה יחסית, ללא מאבטחים. תודרכנו בארץ מן ההיבט הביטחוני ע"י אַרְיֵה שוּמֶר עצמו שאמר את הדברים הכי טריוויאליים בעולם, כמו, "…אל תתבלטו בשטח…(!)".

שמואל ללקין שב ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי והיה מוטרד מהמיקום של בית המגורים של הספורטאים הישראליים הגברים, כ- 21 במספר, שהיו אמורים להשתכן ברחוב קונולי 31. שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר (מקיבוץ שדות ים) ומאמנם התגוררו ב-קיל עיר חוף בצפון מערב גרמניה ושתי הספורטאיות  האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור התגורר במגורי הנשים כ- 150 מטר לערך מרחוב קונולי 31. בעת החטיפה והרצח הן לא היו בטווח הסכנה המיידית). מה ששמואל ללקין לא ידע והגרמנים לא סיפרו לו, לא וולטר טרוגר ולא קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט, כי יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה קבע מדיניות אירוח פתוחה לחלוטין ופרוצה לכל עבר. הוא הצהיר עוד ב- 1966 לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) העניק לעיר הגרמנית מינכן את זכות האירוח האולימפית ב- 1972, ואמר כלהלן : "כי מינכן של 1972 – לא תהיה ברלין של 1936". ווילי דאומה ביקש להרחיק מהעיר את לובשי המדים המשטרתיים ולובשי המדים הצבאיים. הוא רצה משחקים אולימפיים רוויי עליצות, שמחה, מרץ נעורים, וצבע. השוטרים בכפר האולימפי לבשו מדי תכלת ולא נשאו כלל נשקים. הם היו יותר על תקן של סדרנים מאשר אנשי משטרה. אפילו הגדר שהקיפה את הכפר האולימפי במינכן הייתה גדר של גינה וכל מי שרצה יכול היה לדלג מעליה בקלות, בטח באישון לילה כשהגדר נשארה ללא כל פיקוח. הוא ווילי דאומה נתן הוראה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, שהוא ייתן הוראה לאנשים שלו, להיטמע בשטח ולהשאיר את הנשקים שלהם אקדחים ורובים בתחנות המשטרה ובבסיסים. את מה שראש המשלחת האולמפית הישרלית שמואל ללקין לא ידע, ידעו בוודאות שני המפקדים של קבוצת שמונת המחבלים, לוטיף "עיסא" אפיף ו-סגנו יוסוף נאזאל. שני ראשי קבוצת המחבלים האלה, הסיקו כי השוטרים הגרמנים בכפר האולימפי במינכן 72' הם בעצם סדרנים ואין עליהם נשק. לא בכדי נקבע יום הפריצה ליום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מוקדם בבוקר, שישה ימים לפני טקס הנעילה של המשחקים האולימפיים של מינכן 72'. הרוצחים ידעו כי השגרה וחוסר העֵרנות של השוטרים – סדרנים צוברים תאוצה ככל שמתקרה מועד הסיום. כוחות הביטחון הגרמניים היו רדומים , לא עירניים, כבר ממש נמנמו גם משעמום ונכנעו לשגרה. המודיעין המשטרתי הגרמני התלוצץ עם הספורטאים, הסדרנים הפסיקו לבדוק את הבאים והיוצאים בשערי הכניסה של הכפר האולימפי הענק, והעלימו עין מכל מיני ספורטאים מ-לאומים שונים שחזרו מבילוי לילי מאוחר בבתי המרזח והתענוגות של מינכן 72' ודילגו מעל לגדר הנמוכה בדרכם חזרה למגורים שלהם בכפר. מדיניות האירוח הפתוחה של ווילי דאומה והכרזתו כי מינכן 1972 לא תהיה ברלין 1936 הייתה מעין סוד גלוי שהפכה לחרב פיפיות. הוועד האולימפי הישראלי (וגם שירותי הביטחון הגרמניים) לא היה מודעים למדיניות האירוח הפתוחה של ד"ר ווילי דאומה שהפכה לכישלון בטיחותי וביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים.

דן שילון ראש צוות הטלוויזיה הישראלית למינכן 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…DOZ שיכנו אותנו ואת כל אנשי הטלוויזיה בבנייני מגורים שנבנו על ידם במיוחד לאנשי תקשורת, עיתונות, רדיו, וטלוויזיה בצמוד לכפר האולימפי. משך הנסיעה מהמגורים שלנו ל- IBC  ולכפר האולימפי לא עלה לפי דעתי על חמש דקות. ב- 23 באוגוסט 1972 הגיע אלי ל- IBC במינכן על פי תיאום מוקדם עם הנהלת רשות השידור, קצין הביטחון הראשי של שגרירות ישראל בגרמניה כדי לתדרך ולהנחות את אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ורדינה ארז, ואותי כיצד לנהוג בעיר הזרה. ההוראה הרגילה הייתה לא למשוך יותר מידי תשומת לב ולא להתבלט. אני זוכר ש-אח"כ הוא נפנה מאתנו והלך לשמואל ללקין…".

אלכס גלעדי נעתר לבקשתי והטיל עליי את המשימה האחרונה בסדרה, לביים כתבה בת 10 דקות על מכונת ההליכה האנושית ד"ר שאול לדני הספורטאי החמישה עשר במשלחת. הודיתי לו בלבי אך לפתע חשתי את כובד האחריות. לא הייתי קולנוען ואף פעם לא למדתי טלוויזיה בצורה מסודרת. וודאי לא באקדמיה. דן שילון ואלכס גלעדי היו האוניברסיטה שלי. במובן מסוים התגשם החלום האולימפי הישן שלי לביים לראשונה כתבה ב- D/S בטלוויזיה בעלת משמעות אודות אתלט ישראלי אולימפי ששמו שאול לדני. שאול לדני נחשב לספורטאי עַל בקנה מידה ישראלי. הוא ניצול שואה ששרד את מחנה  הריכוז הגרמני ברגן – בלזן. עכשיו עתיד היה לחזור כספורטאי לגרמניה כדי לייצג את מדינת ישראל.

זיכרוני לקח אותי בחטף לתקופת הילדות שלי. לא היה חזון שכה קסם לי בילדותי יותר מחזונו האולימפי של הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין (Baron Pierre de Coubertin) מחדש המשחקים בעֵת החדשה. הסיסמא האולימפית בעלת האופי הסוציולוגי שטבע מייסד המשחקים הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין לקראת האולימפיאדה הראשונה ביוון ב- 1896, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון – אלא ההשתתפות בהם", הייתה כנה וצודקת. הצהרת אמת שהעניקה הזדמנות שווה לכל ספורטאי בתבל הנוטל חלק בתחרויות האולימפיות. "העיקר ההשתתפות", היה במפורש חזון אנטי קפיטליסטי שהגה הברון פייר דה קוברטיין. הוא היה אומנם אציל צרפתי שבא ממשפחה אמידה, אך איש בעל מוסר עליון שעסק בענייני חינוך והוראה. האמירה הבינלאומית הטהורה והנאיבית שלו, הייתה במידה רבה הצהרה סוציולוגית, התומכת ומעניקה סיכויים גם לחלשים. משנאמרה ע"י איש במעמדו הייתה לה השפעה כבירה על פני הגלובוס. ברור שאילו חי היום היה מקבל את פרס נובל לשלום. דמותו האצילית של פייר דה קוברטיין האציל בעל השיער הלָבָן ושפמו הענק שבתה את לבי בהיותי ילד בקיבוץ אפיקים. הסיסמה האולימפית התמימה הזאת חבקה זרועות עולם והתאימה בצורה הטבעית ביותר לאורח החיים הפשוט והכֵּנֶה בקומונה הקטנה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, המקום בו נולדתי וגדלתי. הקיבוץ שלי הטוב ביותר ארץ. חיי השיתוף בקיבוץ יצרו את הסלוגן של פועלי הקומונה, מעין אמירה משלימה לזאת של מְחדֵש המשחקים האולימפיים : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל ממנה על פי צרכיו". רעיון "קומוניסטי" טהור, אמיתי, וצודק.

טקסט תמונה : הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. אולימפיאדת אתונה בשנת 1896 הייתה צעד ראשון בהגשמת חזון מופלא. כילד נגעתי ומיששתי את ראשו היפה והסָב. הוא נראה לי דמות הרואית  פייר דה קוברטיין נולד בפאריס ב- 1 בינואר 1863 ומת בג'נבה ב- 2 בספטמבר 1937. לִבּוֹ נקבר בכפר אולימפיה ביוון העתיקה ערש המשחקים האולימפיים. (באדיבות "OLYMPIA 1936" ו- IOC). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

נוצרה מעין שותפות הגיונית תמימה בלתי מודעת בין חזונו של פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה לבין הוגי הרעיון החדש של הקמת הקיבוצים בארץ ישראל בשנות ה- 20 של המאה שעברה. אימיגראנטים יהודיים שהעפילו לארץ ישראל מהאימפריה הרוסית ומרחבי אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה מגרמניה, צ'כוסלובקיה, פולין, ליטא, בולגריה, אוסטריה, ואפילו ארה"ב – הטיפו לייסודה של חברה חדשה המבוססת על חיי קומונה של שיתוף ושִוויון מוחלטים. הקיבוץ. ב- 1946 שמעתי לראשונה כילד בכיתה ב' בקיבוץ אפיקים מפיו של המורה לספורט וחינוך גופני שלנו שְמָרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל את הסְלוֹגָן : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" [4]. סלוגן פנטסטי בעל השראה חינוכית עצומה. שלוש האמירות האלה של פייר דה קוברטיין, של הקיבוץ , ושל המורה שמריהו נאבל היו בעלות מכנה סוציאליסטי משותף וסימלו את הסדר של העולם היָשָן. הן התעלמו במתכוון מהחתירה למצוינות ועסקו בחשיבות תרומתו של הפרט לקהילה וביושרה ובכֵנוּת שלוֹ. העיקר ההשתתפות הוא מימוש החזון של הקהילייה הסוציאליסטית והחברה השוויונית. זה היה הפירוש שלי כנער לחלום האולימפי של הברון פייר דה קוברטיין.

בהיותי ילד נהגתי ללַטֵף את שיער ראשו הלבן של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כפי שניבט מהתמונות העתיקות. הוא נראה לי תמיד גיבור בודד ועצוב, פילוסוף בעל מבט נוּגֶה. מין אידיאליסט שנלחם למען מטרה כבירה ונשגבה שהציב לעצמו למען היטיב עם העולם. התבוננתי שוב ושוב בפניו האציליים עטורים בשפם, במאוויי חייו, ובחבורת האנשים המבוגרים שתמיד הקיפה אותו. הוא הצטייר כאיש זקֵן שעומד לבדו במערכה אחת ארוכה ומתמשכת למען היטיב עם האנשים בתבל. דמותו הזכירה לי את חלומו של החוקר – גיאוגראף האנגלי ד"ר דייויד ליבינגסטון שיצא לתוּר ולחקור לבדו ב- 1870 את משעולי אפריקה השחורה. הברון פייר דה קוברטיין הצית את דמיונם של ילדים רבים בעולם וגם שלנו בקיבוץ אפיקים ופתח בפנינו אופקים חדשים. החלום של כולנו היה להיות ביום מן הימים אתלטים אולימפיים. הערצנו את התנועה האולימפית.

טקסט תמונה : שנת 1894. סורבון – פאריס. הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב ראשון משמאל) מייסד עם חבריו שנמנו על הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון את המשחקים האולימפיים של העידן החדש. האולימפיאדה הראשונה התקיימה באתונה בירת יוון באביב 1896. כל חברי הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון לרבות הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין עצמו השתייכו למעמד האצולה של אירופה הישנה. זיהוי הנוכחים שעומדים משמאל לימין : וִוילִיבָּאלְד גֶבְּהָארְדְט (גרמניה), זִ'ירִי  גוּט – יָארְקוֹבְסְקִי (צ'כוסלובקיה), פֶרֶנְץ קאֶמאֶני (הונגריה), וִויקְטוֹר גוּסְטָאב בָּאלְק (שוודיה). זיהוי היושבים משמאל לימין : הברון פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין (צרפת), המשורר וההיסטוריון דִימִיטְרִיוּס וִויקֶלָאס (יוון) מי ששימש הנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנים 1896 – 1894, אָלֶכְּסֵיי  דֶה – בּוּטוֹבְסְקִי (רוסיה). (באדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי ובאדיבות הוועד האולימפי הצרפתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב בהשתתפות ספורטאים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : המורה לספורט וחינוך גופני של קיבוץ אפיקים מר שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסף "יוסקה" לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ו- אפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: אולימפיאדת אתונה 1896. אִצטדיון השיש. הזינוק לריצת הגמר ב-100 מ' באולימפיאדה הראשונה באתונה 1896. המנצח בריצה ההיסטורית היה האצן האמריקני תומס ברק (Thomas Burke) שני משמאל היחיד שהשתמש בזינוק נמוך. הוא קבע זמן של 12.0 ש'. הייתי קשור בכל נימי נפשי לתנועה האולימפית מאז היותי ילד רך בשנים. (התמונה באדיבות IOC ובאדיבות הטלוויזיה היוונית הציבורית  ERT).

התמונה הזאת מאולימפיאדת אתונה 1896 הייתה זיכרון ילדות עבור הדוֹר שלי. כולנו גדלנו עליה ועל האלופים והאגדות האולימפיות השחיין האמריקני ג'וני וויסמילר, רץ המרתון האיטלקי דוראנדו פייטרי, הרץ הפיני למרחקים ארוכים פאבו נורמי, האצן האמריקני ג'סי אואנס והרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים אמיל זטופק. בעיצומה של מלחמת העצמאות של מדינת ב- 1948 ישראל נגד שבע מדינות ערב נפתחה באותו הקיץ של 29 ביולי 1948 אולימפיאדת לונדון. הוועדה המארגנת האנגלית הציבה על הלוח האלקטרוני ברום האצטדיון את סיסמתו האימורטאלית של פייר דה קוברטיין, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות". הייתי אז ילד בן עשר בקיבוץ אפיקים ש-פּוּנָה יחד עם כל ילדי הקיבוץ לחיפה בשל הקרבות המרים שהתנהלו נגד הצבא הסורי בצֶמַח כפר ערבי בעמק הירדן, סמוך מאוד לקיבוצים דגניה א', דגניה ב', וקבוצת כינרת.

טקסט תמונה : אחת התמונות החשובות בתולדות המשחקים האולימפיים. אולימפיאדת לונדון 1948. הסיסמא האולימפית הנאיבית, הטהורה, ורבת המוניטין בת 24 המילים של הברון פייר דה קוברטיין נישאת ברום אִצטדיון "וומבליי" (Wembley) באולימפיאדת לונדון 48'. הסלוגן התמים והצודק היה שילוב היסטורי נדיר עם אומץ ליבה של האומה הבריטית בראשותו של ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל שהביסה את גרמניה הנאצית :

 "THE IMPORTANT THING IN THE OLYMPIC GAMES IS NOT WINNING BUT TAKING PART. THE  ESSENTIAL THING IN LIFE IS NOT CONQUERING BUT FIGHTING WELL".

הוועדה המארגנת האנגלית הבליטה את המֶסֶר של מְחֲדֵש המשחקים האולימפיים בעידן החדש, "לא הניצחון חשוב – חשובה ההשתתפות". הסיסמה האולימפית שוּוְקָה לעולם באמצעות מצלמות הטלוויזיה של ה- BBC  ומצלמות הסטילס של העיתונות הכתובה. (באדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנגליה עשתה מאמץ לאומי אדיר ממדים כשניאותה לארח את משחקי לונדון 1948 ובכך להעניק חיים מחודשים לרעיון האולימפי. אירופה העָשֵנָה קמה מהריסותיה. סימני מלחמת העולם ה- 2 שהסתיימה רק שלוש שנים קודם לכן ניכרו בכל מקום. וודאי בלונדון שסבלה הפצצות כבדות במשך שש שנות מלחמת העולם ה- 2 מידי ה- "לופטוואפה" חיל האוויר הגרמני ומשילוּח רקטות גרמניות V 1  ו- V 2 נושאות מטעני חומר נפץ. האומה הבריטית האמיצה והמאורגנת עמדה במשימה בהצלחה פנטסטית. כל מדינות אירופה למעט גרמניה וברה"מ השתתפו בתחרויות. 4064 ספורטאים מ- 59 מדינות בתבל נטלו חלק באולימפיאדת 1948 שזכתה להערצה מכל עבר. הייתה לכך תמימות דעים בינלאומית [5] אירופה והעולם כולו הצדיעו לאומה האנגלית אמיצת הלב. ה- BBC שילם 5000 (חמשת אלפים) דולר ל- IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) עבור זכויות השידורים וכיסה באינטנסיביות את המשחקים האולימפיים בלונדון 1948 בפילם ו- Video. טקס הפתיחה וחלק מהתחרויות הועברו בשידורים ישירים. לא נשאר שום זיכרון צילומי מצילומי- Video מפני שמהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video. ידעו להקליט רק Sound. רק ב- 1956 המציאו החוקרים של החברה האמריקנית "AMPEX" בראשותו של המהנדס צ'ארלס גינזבורג את פטנט הקלטת תמונת ה- Video על רצועה מגנטית ברוחב של 2 אינטשים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. תקופת הפילם וראשית עידן ה- Video. צלמי הטלוויזיה של ה- BBC מצלמים בפילם את האתלטית הצרפתייה מישלין אוסטרמאייר האלופה האולימפית של משחקי לונדון 48' בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. היא הייתה גם נגנית פסנתר מצטיינת. (באדיבות  IAAF ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצלם רפי קורנפלד ואנוכי מיהרנו עם שתי מצלמות הפילם ביום שישי בשתיים לפנות בוקר ב- 4 באוגוסט 1972 לעבר הפארק הלאומי ברמת גן שם התאמן ד"ר שאול לדני בפרך. בשל תנאי החוֹם והלחוּת הקשים השוררים בקיץ בתל אביב העדיף להקדים את האימון וללכת את מכסת 50 הק"מ היומית שלוֹ בשתיים וחצי לפנות בוקר. ההלך השאפתן והמיוחד הזה הגביר את אימוניו הקשים והמפרכים בתקופה האחרונה שקדמה לאולימפיאדת מינכן 1972. הוא היה מכונת הליכה וצעד מידֵי יום כ- 80 ק"מ. 50 ק"מ בבוקר ואת מנת ה- 30 ק"מ הנותרים שהיו מיועדים לאימוני מהירות גמא אחה"צ. זהו מאמץ גופני ונפשי עצום הדורש מהאתלט גם ידע נרחב בפיזיולוגיה ותזונה. ההליכה התחרותית היא מדע. מעט אנשים בישראל מכירים את מחקרה. בודדים הם הספורטאים היודעים ואוהבים להתאמן כמו ד"ר שאול לדני. הדבקות שלו במשימה שכפה על עצמו וכשרון האִימוּן מעוררת השתאות . "…אתם יכולים לצַלֵם אותי כחפצכם…", אמר לנו בשלוש לפנות בוקר לפני תחילת האימון, והוסיף, "…רק אל תפריעו לי ואל תדברו עמי תוך כדי ההליכה, וגם אל תסנוורו אותי עם הפנס שלכם. את השאלות והריאיון השאירו לתום האימון…", ביקש.

יותר מחמש שעות בילינו עמו בפארק הלאומי ברמת גן. קשה להאמין באיזה מהירות גמא ההלך שאול לדני דֶרֶךְ של 50 ק"מ. מהירות ממוצעת של חמֵש דקות לכל קילומטר ו/או 12.5 קמ"ש. ידעתי מראש שמהירות הליכתו הספורטיבית איננה דומה לזאת של בן אנוש רגיל, אבל רק כשליוויתי אותו בהליכה צמודה לידו ועקבתי אחריו ו- התבוננתי בו היטב, הבנתי עד כמה מהר הוא צועד. מהירות הליכתו פנטסטית. אני רצתי והוא הלך. השתוממתי. האמת הייתי די מופתע. בטלוויזיה נראית הקואורדינציה הגופנית של ההלכים כדבר מצחיק, משהו שמזכיר הליכת ברווז. מראה מגוחך לעיתים. במציאות היא עסק רציני ומתיש.

בהיותי חייל טירון ב- 1956 נחשבתי להלך הטוב ביותר בגדוד 12 של חטיבת גולני. היה לי כושר גופני בלתי מוגבל. מייד עם גיוסי לצה"ל נבחרתי להשתתף במחלקה המצטיינת של הגדוד בפיקודו של סג"מ אבנר "בָּלוּ" ברק ז"ל בן קיבוץ שער הגולן שייצגה את החטיבה באליפות יחידות צה"ל בצעדת ארבעת הימים (40 ק"מ בכל יום) על כביש בקיץ 1956. זאת הייתה תחרות פופולארית בימים ההם בעלת הד תקשורתי. ידענו ללכת מהר מאוד בתחרות מצוידים בחגור ונֶשֶק, עשרות קילומטרים מידי יום. 160 ק"מ בארבעה ימים. מהירות ההליכה שלנו הייתה כ-9 קמ"ש. במשך שנות שירותי בצה"ל נטלתי חלק בהרבה מאוד מסעות בתנאים קשים לרבות מסעות אלונקה וסחיבת פצועים. אני צועד מהר גם היום בחיי האזרחים. אך הצעדה אז לצִדוֹ של ד"ר שאול לדני באותו יום שישי – 4 באוגוסט 1972 לאורך 50 ק"מ בפארק הייתה טראומתית. סיוט. דבר שונה לחלוטין. מהירות הליכתו הייתה פשוט מדהימה ובלתי נתפשת. פתאום אתה מבין מה פירושה של הליכה אולימפית תחרותית.

טקסט תמונה : יוני 1956. מחלקה של גדוד 12 מייצגת את חטיבת  ג וֹ לָ נִ י  באליפות צה"ל בצעדת ארבעת הימים. אני מסומן בחץ הלבן. המ"מ אבנר "בלו" ברק בן קיבוץ שער הגולן (שני משמאל) הציב אותי כהלך אחורי כדי לדחוף את המפגרים בשלב האחרון של התחרות. (התמונה לקוחה מ- מוסף "דבר השבוע" של העיתון "דָבָר" מ- 1956).

ליכולת האימון של ד"ר / פרופסור שאול לדני, ל- כישרון ההתמדה שלו, ול- דבקותו במשימה יצאו מוניטין רבים. ידעתי לאיזה קרב צילום אני נכנס. לכֵן הבאתי זוג אופניים ישנות כדי להדביק את מהירות הליכתו . אני נהגתי באופניים ורפי קורנפלד ישב על הסבל מאחור וצִילֵם. בשבע בבוקר בתום ארבע שעות ועשרים דקות של מאמץ ממושך צילמנו אותו סוחט את גופייתו מזיעה. הוא מילא ממנה דְלִי. השמש כבר זרחה במלוא עוזה. אור היום החזק אִפְשֵר לי לצלם ולבַיים חלקים מהכתבה שכה נכספתי לעשות בהילוכים איטיים בני 100 Frames בשנייה אחת. אלה היו צילומי Close ups האיטיים פי ארבעה מהמציאות וקרויים באנגלית "Super Slow Motion" ונעשו במצלמה השנייה. הצילומים האיטיים האלה עוקבים ומדגישים את טכניקת ההליכה והסגנון האופייניים להלכים מקצועיים. למתבונן מהצד היא נראית מגוחכת כמו צעידת ברווז אך היא הכרחית כדי להניע ביעילות יתר את השלד, עצמותיו, ומפרקיו בעזרת השרירים – ובראש וראשונה את הגפיים התחתונות. סגנון ההליכה המהיר של שאול לדני הוא מיוחד וצַד את העין בתנועת האגן המיוחדת המתנדנד מצד לצד, הנעת מפרקי הברך והקרסול, והנחת כפות הרגליים הנעולות בנעלי ההליכה הספורטיביות שלוֹ על כביש האספַלט. הצילומים האיטיים האלו חשפו את סוד כוחו ומהירות הליכתו הבלתי נתפשת של שאול לדני. הוא רץ. הוא לא באמת הלך. אי אפשר ללכת כל כך מהר מבלי לרוץ. כל ההלכים באולימפיאדות ובאליפויות העולם רצים כמו ד"ר שאול לדני. זאת מעין תחרות של הליכה – ריצה. הגדרת ההליכה התחרותית הספורטיבית בחוקת הא"ק קובעת במפורש כי בעוד כף רגל אחת נמצאת באוויר כף הרגל השנייה חייבת להיות במגע עם הקרקע. בכך היא נבדלת מהריצה בה שתי כפות הרגליים נמצאות באוויר בעת ובעונה אחת. ביקשתי את שאול לדני ללכת בשיא המהירות שלוֹ שוב ושוב למען המצלמה. הנחנו את המצלמה על הקרקע. צילמנו אותו מארבעה כיוונים, מלפנים ומאחור וגם משני הצדדים. לא היה ספק. מצלמת ההילוכים האיטית שלנו הוכיחה כי בעת הליכה מהירה מאוד שוהות שתי כפות רגליו בעת ובעונה אחת באוויר בניגוד לחוקת הא"ק.

בריאיון עמו גיליתי איש מרתק וספורטאי עקשן שהוא ראשית דבר אדם. על ה- Steenbeck שולחן העריכה של סרטי הפילם היטבתי לראות שוּב כי האיש איננו הולך. הוא פשוט רץ . תחרויות ההליכה באולימפיאדות ובאליפויות הן מקור קבוע למחלוקות שיפוט. עין חובבנית בלתי מזוינת לא תמיד מצליחה להבחין ולעקוב אחר סגנון ההלכים המיוחד שהופך פעמים רבות למעין ריצה. מהירותם מגיעה לכדי 14 קמ"ש. מהירות הליכה מדהימה. צופי הטלוויזיה המתבוננים בתחרות והמשקיפים מהצד מתקשים להבין מדוע השופטים בתחרויות פוסלים מעת לעת הלך אחד וסולחים לחברו. מצלמות ה- Video האלקטרונית בעלות העדשות הענקיות העוקבות אחר התחרות מזוויות שונות, בעיקר אלה שעושות זאת בהילוך איטי בגוֹבה פני הקרקע , מגלות זאת ללא כל קושי וחושפות בקלות את תופעת ההליכה התחרותית שהיא בעצם מעֵת לעֵת כמעין ריצה קלה. אי אפשר ללכת כל כך מַהֵר מבלי לרוּץ. שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "…אני לא זוכר שרצתי בעת הליכתי המהירה. אני חושב ששמרתי על החוק. לעומת זה אני יכול לומר שתחרויות ההליכה היום שונות לחלוטין מאלו שאני נטלתי בהן חלק בזמנו לפני שנות דור. היום אפשר לומר ללא שמץ של גוזמה כי תחרויות ההליכה האולימפיות הן תחרויות ריצה ברגליים ישרות, לפחות חלקן…".

ד"ר שאול לדני נולד ב- 2 באפריל 1936 בבלגראד בירת יוגוסלביה. הוא ניצול שואה ששרד את מחנה הריכוז ברגן-בלזן. עכשיו הוא עתיד היה לחזור אל אדמת גרמניה כספורטאי מצטיין וגאה המייצג את מדינת ישראל. ד"ר שאול לדני הפך ב- 1973 לפרופסור מומחה להנדסת תעשייה לניהול. הוא מרצה מפורסם בתחום הזה באוניברסיטת באר שבע וגר עם משפחתו ביישוב הקהילתי עוֹמֶר. פרופסור שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…אני אדם ממושמע עם עצמי ועם סביבתי. כפיתי על עצמי מערכת אימונים קשה. כמעט קשה מנשוא. לא היה לי מאמן אישי. למדתי מניסיוני האישי ומהלכים מצטיינים אחרים בעולם. באמת בתקופה הסמוכה לאולימפיאדת מינכן 72' צעדתי מידי יום במהירות רבה 80 ק"מ. אני צועד גם היום בגיל 70 כ- 6000 (ששת אלפים) ק"מ בשנה. עשיתי חשבון שבחמישים שנות הליכתי עברתי מרחק של כ- 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) ק"מ. בחשבון פשוט הקפתי את כדור הארץ עֶשֶר פעמים…". עדות כנה ומדהימה (!)

כתבת הפרופיל אודות ד"ר שאול לדני שודרה ב- "מבט ספורט" במוצ"ש – 12 באוגוסט 1972. אל המשלחת האולימפית בת 15 הספורטאים והספורטאיות הצטרפו חמישה מאמנים. עמיצור שפירא מאמנה האישי של אסתר רוט – שחמורוב, מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג, מאמן הקליעה קֵהָת שוֹר, מאמן צמד השייטים דן פרידלנדר, מאמן הסיוף אנדרה שפיצר, מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי. רופא המשלחת היה ד"ר קורט ווייגל. המשלחת האולימפית הישראלית למינכן 72' כללה גם את יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות שאמורים היו לשפוט בשני הענפים האלה. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' היה יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים. נציגי הוועד האולימפי במשלחת היו חיים גלובינסקי וצבי פינקלשטיין. נציגי ההתאחדות לספורט במשלחת האולימפית היו יצחק אופק (פוקס) איש אגודת "הפועל" ויצחק כספי ראש תנועת "מכבי ישראל". שמואל "מוליק" ללקין אחד מדמויות המפתח בספורט הישראלי שכיהן בתפקיד מזכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל נבחר להיות שוב מנהל המשלחת, שֶף דֶה מִיסְיוֹן (Chief De Mission).

סוף הפוסט מס 1115. הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1115 (2). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב מעת לעת בהתאם לצורך, גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה של 13 הספרים הנ"ל התחלתי בתום ביקורי הראשון באוקטובר 1998 בסידני במסגרת ההיערכות שלנו ושל ה- EBU למסת שידורים ישירים של אותה אולימפיאדת סידני ההיא ה- 27 במניין האולימפיאדות בעידן החדש. בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, האצתי את מלאכת המחקר והכתיבה של סדרת 13 הספרים המדוברים. המחקר והכתיבה טרם הסתיימו אך הם עומדים על סף סיום. לא שיערתי לעצמי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מ- 24 שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 1115 (2) : הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 1115. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (2). פוסט מס' 1115. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (2). פוסט מס' 1115. כל הזכויות שמורות.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך שני עשורים בין השנים 2000 ל- 2020.

ציווי: זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. 

יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 1972 ד"ר ווילי דאומה מכריז הכרזה דרמטית בטרם פתיחת אולימפיאדת מינכן 1972 : "המשחקים האולימפיים של מינכן של 1972 – לא יהיו כדוגמת המשחקים האולימפיים בעלי גוון מיליטריסטי של ברלין 1936". ווילי דאומה התכוון לכך שאולימפיאדת מינכן 1972 שהוא מארגן אותה, תהיה אולימפיאדה של שמחה ועליצות. חופש וחירות. אולימפיאדה של נעורים ואחוות ספורטאים. לא תראו ברחובות מינכן אנשים במדי חקי נושאי נשק, לא שיריוניות, לא שוטרים מחזיקים אקדחים, ולא אנשי ביטחון פנים". הצהרתו של ווילי דאומה הפכה לחֶרֶב פיפיות עבור י"א ספורטאים אולימפיים ישראליים שנרצחו באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ב- 5 בספטמבר 1972.

טקסט תמונה : שעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. זהו צילום של צלם חובב שמתעד את ראשית המו"מ בין לוטיף "עיסא" אפיף (חובש מגבעת לבנה) עם קבוצת המו"מ הגרמנית ברחבת רחוב קונולי 31 ליד ביתן המגורים של משלחת ספורטאי ישראל. הצלם ניצב מהעבר השני של רחוב קונולי 31 ועומד באחת הקומות העליונות של בניין 24 הגבוה ברחוב קונולי ואשר היה שייך למשלחת האולימפית המזרח גרמנית. (באדיבות הוועד האולימפי הגרמני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. אחד מקבוצת 8 המחבלים של לוטיף "עיסא" אפיף מאבטח את המרפסת העליונה של דירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 שם מוחזקים כפותים תשעת בני הערובה הישראליים. (סוכנויות + DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי 11.00 – 6 בספטמבר 1972 . האצטדיון האולימפי במינכן. נשיא גרמניה גוסטאב היינמאן נואם בטקס הזיכרון ל- י"א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י בני עוולה מחבלים פלסטיניים. (באדיבות DOZ ו -IOCׂ). זיהוי נוסף : בשורה השנייה מלמטה ניתן להבחין בשר הפנים הבאווארי ד"ר ברונו מרק (חמישי מימין מרכיב משקפי שמש), שר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר, הלורד האירי מייקל קילאנין המיועד להחליף את האמריקני אוורי בראנדג' כנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אחת עשרה בבוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג' / Avery Brundage בן 85 (במרכז) נתמך משמאל ע"י ווילי דאומה ומימין ע"י איש מהוועדה מארגנת הגרמנית מגיע לאזכרה באצטדיון האולימפי כדי לשאת את נאומו הזכור לשמצה על פי הבנתה של מדינת ישראל: "…THE GAMES MUST GO ON…", אמר לאחר טבח י"א הספורטאים הישראליים. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גרמניה המעצמה הצבאית והכלכלית פתחה ב- 1 בספטמבר 1939 במלחמת העולם ה- 2 תחת מנהיגותו של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר בעטיה נהרגו עשרות מיליונים של בני אדם, והיא זאת שהשמידה בין השנים 1945 – 1941 כ- 6 מיליון יהודים – זכתה לרהביליטציה מהקהילייה הבינלאומית. הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בראשות הנשיא אוורי בראנדג' העניק ב- 1966 למינכן בירת באוואריה את הזכות לארח ב- 1972 את האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש. הכנותיה של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות היו"ר וִוילִי דָאוּמֶה (Willi Daume) ששימש גם נשיא הוועד האולימפי הגרמני הפיקו במשך 6 שנים 1972- 1966 סדר, ארגון, יעילות, ומשמעת לקראת טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים שנועדו להתקיים בשבת אחה"צ של 26 באוגוסט 1972. ווילי דאומה התחייב לייצר משחקים אולימפיים שונים לחלוטין במראם וצביונם מאלה של ברלין 1936 שהופקו ע"י הרייך ה- 3 בראשות אדולף היטלר ושר התעמולה הארסי שלו ד"ר יוזף גבלס. ווילי בראנדט הגה בפני העולם את הסלוגן : "מינכן של 1972 – לא תהיה ברלין של 1936". בית היוצר של רשתות הטלוויזיה הציבוריות של מערב גרמניה ARD ו- ZDF הקים את DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית והמיוחדת שלו (ראשי תיבות של Deutsche Olympia Zentrum). הקבוצה המבצעית שימשה Host broadcaster מקומי והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי המסועף של אולימפיאדת מינכן 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 תיזכר כהופעתו המזהירה של בימאי הטלוויזיה הראשי הגרמני הורסט זייפארת (Horst Seifart), ולצִדו בימאי הא"ק של DOZ אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uli Wolters), וכן המנהל הכללי של DOZ רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke), המהנדס הראשי של DOZ קָארְל הָיינץ (Karl Heinz), ומפקח ראשי על פעילותם של 40 ציוותי הצילום בפילם של DOZ אוּלְרִיךְ בְּרָאוּן (Ulrich Braun). אולימפיאדת מינכן 1972 תיזכר גם בשל עלייתה לגדולה ספורטיבית של מזרח גרמניה הטוטליטארית שצברה 66 מדליות. הישג חסר תקדים של מדינה שמנתה רק 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים. מאוחר יותר הוברר כי המוטציה הזאת שנקראה מזרח גרמניה התאדתה פוליטית ב- 1990 / 1989 וחברה למערב גרמניה, שנקראה מעכשיו גרמניה.

בחודש אפריל של שנת 1966 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) בראשות נשיאו האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' בהצבעה ברוב של קוֹל אחד 31 נגד 30 על קיום האולימפיאדה ה- 20 במינכן בירת מדינת באוואריה במערב גרמניה והעדיף אותה על פני העיר הקנדית מונטריאול. מונטריאול המתינה ארבע שנים וזכתה לארח את האולימפיאדה ה- 21 ב- 1976. אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' נבחר לנשיא  IOC ב- 1 בספטמבר 1952 זמן קצר לאחר תום אולימפיאדת הלסינקי 1952. אוורי בראנדג' הביס בהצבעה של IOC  32:17את מתחרהו הבריטי אצן עבר, דיוויד ברלי (David Burdhley), מי שהיה אלוף אולימפיאדת אמשטרדאם 1928 בריצת 400 מ' משוכות בתוצאה של 53.4 ש'. דֵיוִויד בֵּרְלִי זכה לתואר האצולה לורד ואח"כ נקרא "המַרְקִיז מְאֶקְסְטֶר" (Marquess of Exeter). אך זה לא עזר לו בהתמודדות נגד האמריקני אוורי בראנדג'. אוורי בראנדג' האמביציוזי התמנה לתפקיד הרָם במקומו של הנשיא השוודי הקודם זיגפריד אדסטרום (Sigfrid Edstrom) בן ה- 82 והצהיר מייד כי הוא מתגייס למען התנועה האולימפית הבינלאומית ויעשה כל דבר למענה. אחת מהן הייתה העדפת מינכן על מונטריאול. בחירת העיר המארחת את המשחקים האולימפיים נקבעת שש שנים מראש כדי לתת לוועדה המארגנת המקומית ולמדינה המארחת די הותר זמן כדי להקים ולבנות את התשתיות הספורטיביות והלוגיסטיות העצומות הנדרשות לקיים אירוע בסדר גודל כזה. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 1972 ידעו שעריכת האולימפיאדה במינכן תעורר מחדש את זיכרונות המשחקים האולימפיים שהתקיימו בברלין 1936 בתקופת גרמניה הנאצית של אדולף היטלר. מערב גרמניה ביקשה להתנער מטראומת העבר.

ד"ר ווילי דאומה (Willi Daume) יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי מינכן 1972 ונשיא הוועד האולימפי הגרמני טָבַע כבר ב- 1966 עם קבלת הבשורה את הסלוגן, "מינכן לא תהיה ברלין", והתכוון כי האווירה באולימפיאדת מינכן 1972 תהיה שונה לחלוטין במהותה מזאת של ברלין הנאצית ב- 1936. הכוונה הייתה כי במינכן 1972 תשרור רוח נעורים ורֵעוּת , ועמן אחווה עולמית בינלאומית רוויה צבעים עזים ומלאה תקוות ושמחת חיים בניגוד לאולימפיאדת ברלין 36' הרִשמית, האפורה, והמיליטריסטית שעוצבה בידי הדיקטטורה הנאצית שכוֹנֵן אדולף היטלר ונוצלה לצרכים פוליטיים ולהאדרת פני המשטר. מערב גרמניה הייתה ב- 1972 המדינה השלישית אחרי אנגליה וצרפת שאירחה שתי אולימפיאדות קיץ במאה שעברה. ווילי דאומה היה קיצוני בהשקפת עולמו ורצה להציג את גרמניה נקייה מכל רבב צבאי וכתם לוחמני עד שאפילו סביב הכפר האולימפי במינכן לא הופקדה כל שמירה צבאית ולא היו מאבטחים סמויים חמושים של שירות הביטחון הגרמני. הוא רק לא גילה לעולם כיצד הוא מתכוון לארגן אולימפיאדה שרוויה בחלומות נעורים של אחווה ושלום ובצידם הישגים ספורטיביים מעולים. מדינת ישראל ושירותי הביטחון שלה לא ידעו כי הוועדה המארגנת החליטה זה מכבר להציב בכפר האולימפי וסביב הגדר שהקיפה אותו כאלפיים שוטרים – סדרנים וללא נשקים שלבשו תלבושת אחידה בצבע תכלת. העיקר היה להרחיק ממינכן כל אסוציאציה צבאית ב- "חקי" על פי רצונו של ווילי דאומה . הגדר הנמוכה של הכפר האולימפי לא הייתה מאובטחת וקל היה לדלג מעליה. הכפר האולימפי היה בעצם פרוץ וכפי שידוע והוברר מאוחר יותר היו לכך השלכות ביטחוניות מרחיקת לכת. ספורטאים ממדינות שונות שחזרו מאוחר בלילה לכפר מבילוי במינכן ומצאו את הכניסות הראשיות נעולות, פשוט דִלְגוּ בקלות מעל הגדר בדרכם לחדריהם, כשהשוטרים – סדרנים הגרמניים מעלימים עין. שמונת המחבלים הפלסטיניים המחופשים לאתלטים ולובשים בגדי אימון ונושאים תיקי ספורט "PUMA" ובתוכם כלי הרצח רובי קלאצ'ניקוב, מחסניות מלאות בכדורים, ורימוני רֶסֶס ניצלו את חוסר הערנות והאדישות הזאת מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ונהגו כמו הספורטאים האמיתיים. הם קפצו מעל הגדר ליד שער Gate 25  A, וחדרו לכפר האולימפי באשמורת בוקר ביום האחד העשר של המשחקים. הוועדה המארגנת בראשות ווילי דאומה השקיעה הון עתק במתקני הספורט הנפלאים, סכום בן 1.000000000 (מיליארד) דולר אך רק 2.000000 (שני מיליון) דולר ייוחדו לאבטחה ולביטחון. הבדל עצום שרר בין מינכן 1972 רוויית צבעים עזים של תקוות, מרץ ושמחת נעורים, ושאיפות לשלום בינלאומי לבין אולימפיאדת ברלין 1936 האפרורית, אלופת הסדר והמשמעת, והמיליטריסטית רווייה במצעדים צבאיים של הוורמאכט ובמצעדי גדודי הנוער ההיטלראי של בלדור פון שיראך.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הפגנת עוצמה של גדודי הנוער הגרמני ההיטלראי בפיקודו של שר הנוער באלדור פון שיראך. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר סוקר מסדר צבאי ב- 1 באוגוסט 1936 תאריך טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין 1936. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מסע צבאי ליד שער ברנדנבורג לצורך יצירת הוד והדר של המשחקים האולימפיים של ברלין 36'. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. 1 באוגוסט 1936 תאריך טקס הפתיחה של המשחקים. 105000 צופים עושים את דרכם לאצטדיון האולימפי המרכזי. כוחות הביטחון הגרמניים החמושים שומרים היטב על הסדר הציבורי. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. 1 באוגוסט 1936. טקס הפתיחה. עשרות אלפים שלא השיגו כרטיסים ונותרו מחוץ לאצטדיון, ממתינים לראות את הפיהרר אדולף היטלר מגיע לאצטדיון כדי לפתוח את המשחקים. גייסות ה- SS החמושים שומרים בקפידה על הסדר הציבורי. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מצעד צבאי ברחוב מרכזי בברלין אונטר דן לינדן שנועד להאדיר את המשטר הנאצי. אזרחי גרמניה מקבלים את המצעדים הצבאיים בהתפעלות ובהצדעה במועל יד. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. המשטר הנאצי בראשות שר התעמולה ד"ר יוזף גבלס ושר הנוער הגרמני באלדור פון שיראך, מאדירים את המוניטין של המדינה באמצעות מסדרי ענק וכינוסים עצומים של הנוער הגרמני. שם המשחק היה סדר מופתי, צייתנות, ומשמעת ברזל של האומה כולה למען הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר. (באדיבות "Olympia 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. המשטרה הגרמנית בסיוע אנשי הביטחון הפנימי של ה- SS, כולם חמושים, עורכים סדר מול קהל משולהב. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגרמנים המיליטאריסטיים של 1936 לא לקחו שום סיכון. המשטרה האזרחית ומשטרת הביטחון הפנימי של הגסטאפו ה- .S.S על עשרות אלפי סוכניו היו חמושים היטב כדי למנוע כל הפתעה.

את המראות והתמונות המיליטאריסטיות האלה מ- 1936 רצה למנוע ווילי דאומה בכל מחיר מהציבור ב- 1972. וִוילִי דָאוּמֶה (Willi Daume) היה נער בן 16 כשפרצה מלחמת העולם ה- 2 ב- 1939. מספיק מבוגר כדי לחוות את המראות הקשים של המלחמה. ב- 1945 הייתה גרמניה הרוסה ומובסת. לקח שנים לשר הכלכלה לודוויג ארהארד והקנצלר קונראד אדנהאואר בסיוע אמריקני רב ממדים לבנות ולשקם מחדש את המדינה החרבה. ב- 1966 כש- IOC העניק את למינכן את הזכות לארח ב- 1972 את האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש, ווילי דאומה היה בן 53. הוא החליט שהאולימפיאדה הזאת של מינכן 1972 שהוא המארגן הראשי שלה תאפיין סדר עולמי חדש : נעורים, עליצות, צבעוניות, אדיבות, חירות, ואחוות ספורטאים. ווילי דאומה תיאם עם שר הפנים של ממשלת בָּאוָוארְיָה ד"ר ברונו מרק ועם מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר מדיניות מכוונת בה נוכחותם של השוטרים וכוחות הביטחון במינכן והכפר האולימפי תוצנע לחלוטין עד כדי הלבשת השוטרים בכפר האולימפי במדי תכלת והסרת הנשקים. לשוטרים – סדרנים היה אולי כוח להתמודד עם שיכורים משתיית בירה אך לא עם טרוריסטים מזוינים ברובי קלאצ'ניקוב ורימוני רֶסֶס.

האם היה וִוילִי דָאוּמֶה תמים ו/או טיפש ? (נולד ב- 1913 ומת ב- 1996) הרי בארכיון של משטרת מינכן ניתן למצוא את הדו"ח הבא שקובע כלהלן : "…כוחות הביטחון הבאוואריים (משטרה ומשמר הגבול) התכוננו לקראת מצב אפשרי של ביצוע מעשה טרור במינכן 72' במשך תקופת האולימפיאדה. הנחת העבודה של קבוצת המחקר המשטרתית של מדינת באוואריה בראשותו של הפסיכולוג הראשי גיאורג זִיבֶּר (George Zibber) בדבר מעשה טרור אפשרי במשחקים האולימפיים הייתה מדויקת. גיאורג זיבר העביר למפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר מִפְרָט פוטנציאלי בו טרוריסטים מזוינים בנשק חַם פושטים על משלחות ספורט שהגיעו לאולימפיאדת מינכן 72' ממדינות הנמצאות באזורים של סכסוכים פוליטיים בעולם (כמו המזרח התיכון למשל). קבוצת המחקר של גיאורג זיבר הניחה כי המיקוד התקשורתי העצום במשחקים האולימפיים באמצעות טלוויזיה ורדיו לרבות עיתונות כתובה, מעניקים סיכוי טוב לקבוצות טרור וגרילה קיצוניות להתבלט, לדרוש דמי כופר, ולהפיק יתרונות אֵימָה נוספים…". משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן 72' הייתה נתונה כל העת לאיום פוטנציאלי של הטרור הפלסטיני. הרי היו לכך תקדימים מהעבר הקרוב : ב- 23 ביולי 1968 נחטף מטוס אל- על (הטיס אותו הקפטן עודד אברבנאל) שהיה בטיסתו מרומא לתל אביב ע"י מחבלים פלסטיניים. הוא הוסט ממסלולו וטס לאלג'יר. ב- 10 בפברואר 1970 הותקף מטוס אל – על ע"י מחבלים פלסטיניים בעת שהיה בחניית ביניים במינכן. בהתקפה נהרג אח דהנוסעים ושחקנית התיאטרון חנה מרון נפצעה ואיבדה את רגלה. ב- 8 במאי נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה" (SABENA) ע"י מחבלים פלסטיניים והונחת בשדה התעופה לוד לצורך מיקוח של שחרור מאות מחבלים כלואים בישראל. גיאורג זיבר ראה את הנולד וקלע בול אך מאנפרד שרייבר דחה את התסריט. הנימוק שלו היה, "ש-יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים ווילי דאומה ביקש להפיק משחקים שמחים, והוא כמפקד המשטרה איננו רוצה לטפל בענייני הביטחון באולימפיאדה בצורה רשמית מידי, נוקשה מידי, ובלתי גמישה.

מעשה הטרור של קבוצת שמונה המחבלים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" אפיף נגד הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972, כשכל שרשרת הביטחון הגרמנית פרוצה – נלמד והופקו הלקחים. ראינו את זה היטב למשל באולימפיאדת לונדון 2012. יו"ר הוועדה המארגנת האולימפית סבסטיאן קו וממשלת אנגליה לא לקחו שום סיכון. עליצות אולימפית איננה שקולה כנגד חיי אדם.

ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין מוסיף לי : "…רק משהתרחש האסון הוברר כי הסדרנות והפיקוח בכפר האולימפי היו אמורים להתמודד עם עבריינות מקומית כמו אלימות ושִיכְרוּת, אך לא עם טרוריסטים נחושים וחמושים בקלצ'ניקובים ורימוני רֶסֶס…".

צֵל העבר הכבד של אולימפיאדת ברלין 1936 רבץ כאות קַיִן על הוועדה המארגנת הגרמנית של מינכן 72', אך צריך לזכור שהוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי ברלין 1936 בראשותם של נשיא הוועדה ד"ר תִּיאוֹדוֹר לִיוָואלְד והמנכ"ל פרופסור קָארְל דִים, הפיקה אולימפיאדה לתפארת בעלת הישגים ארגוניים וחידושים טכנולוגיים רבים. תיאודור ליוואלד וקארל דים הציגו לראשונה באולימפיאדת ברלין באוגוסט – 1936 את אקדח הזינוק האלקטרוני המחובר למצלמת ה- Photo finish. זאת הייתה אחת ההמצאות הטכנולוגיות המפליגות ביותר בתקופה ההיא . שניהם גם היו הראשונים שהגו את רעיון הדלקת הלפיד האולימפי בעיירה אולימפיה ביוון העתיקה והבאתו ממרחק של מאות קילומטרים ע"י רצים שונים לברלין בירת גרמניה. האתלט הגרמני פְרִיץ שִילְגֶן נכנס לאצטדיון בברלין ב- 1 באוגוסט 1936 הקיף אותו פעם אחת והדליק את המשואה האולימפית בטקס חגיגי לעיני 105000 (מאה וחמישה אלף) צופים והקנצלר אדולף היטלר כסממן של שמירה על המורשת האולימפית של יוון העתיקה. עד אולימפיאדת ברלין 36' כלל לא עלה על הפרק ע"י הוועדות המארגנות השונות רעיון הדלקת הלפיד כמוקד האירועים בטקס הפתיחה האולימפי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. הוועדה המארגנת של המשחקים מציגה את אקדח ההזנקה האלקטרוני בריצות על המסלול כשהוא פועל בסינכרוניזציה  עם מצלמת ה- Photo finish המוצבת ברוֹם מגדל באצטדיון האולימפי בברלין, על קו הגמר. (באדיבותOLYMPIA"  1936". ארכיון יוש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. צילום מקרוב של אקדח ההזנקה. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט : אולימפיאדת ברלין 36'. זהו מנגנון מצלמת ה- Photo finish בתחרויות הריצה באולימפיאדת ברלין 1936. השימוש במצלמת הפוטו הפיניש כמצלמה שופטת לראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים הפך את המדידה ודירוג המנצחים באולימפיאדת ברלין 36' למדויקת ביותר ומנעה מחלוקות שיפוט מיותרות. הישג טכנולוגי מרשים של הוועדה המארגנת בראשותם של ד"ר תיאודור ליוואלד וד"ר קארל דִים. (באדיבות OLYMPIA 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. פרופסור קארל דים מנכ"ל הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים בברלין בשנת 1936. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ד"ר תיאודור ליוואלד נשיא הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. הוא תיאודור ליוואלד ו-קארל דים נחשבו לצוות ארגון מצטיין. (באדיבות Olympia 1936. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וצריך לזכור עוד דבר. מהנדסי הטלוויזיה הגרמנית של חברת "TELEFUNKEN" ב- 1936 ובראשם מהנדס האלקטרוניקה הנודע וולטר בְּרוּךְ (Walter Bruch) היו הראשונים בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית שהעבירו בשידורים ישירים כ- 75 שעות באירוע ספורט בינלאומי ענק בסדר גודל כזה. שידורי הטלוויזיה אז ב- 1936 לא התקיימו במתכונת הטכנולוגית המוכרת היום. האנשים טרם החזיקו מקלטי טלוויזיה בסלון ביתם. יעדי סיגנל שידורי הטלוויזיה כוונו לנקודות צפייה ציבוריות מרוכזות. ב- ברלין עצמה הוקמו עשרים ושמונה מרכזי צפייה מיוחדים בספריות ובתיאטראות העיר למען האזרחים כדי לאפשר להם לצפות בטקסי הפתיחה והנעילה ובתחרויות הא"ק,השחייה, וההתעמלות. האצטדיון האולימפי היה מאוכלס מידי יום ביומו ב- 105000 (מאה וחמישה אֶלֶף) צופים כמוהו גם הבריכה האולימפית שאת יציעיה גדשו כל יום 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים. מרכזי הטלוויזיה המאולתרים היו פיצוי למאות אלפי אזרחים גרמנים שלא הצליחו לקנות כרטיסים אבל ראו את הפלא השמיני בהיווצרותו ובהתגלמותו. וולטר ברוך הפך לאלוהים בגרמניה. משרד הדואר והתקשורת הגרמני ב- 1936 באחריותו של שר התעמולה והמומחה הנאצי הראשי להסתה לאומית ד"ר יוזף גבלס ה- DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) הרחיק לכת ודחף את סיגנל הטלוויזיה מחוץ לברלין לעבר ערים מרוחקות כמו פוטסדאם הסמוכה, ולייפציג והמבורג המרוחקות. זה היה פלא טכנולוגי מזהיר בתולדות הטלוויזיה הגרמנית לדורותיה. DOZ בראשות הורסט זייפארת, רוברט למבקה, אולי וולטרס, קארל היינץ, ו- אולריך בראון והוועדה המארגנת בראשות ווילי דאומה נהנו ממורשת טלוויזיה שנוצרה ב- 1936.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מהנדס האלקטרוניקה הראשי של חברת "TELEFUNKEN" וולטר ברוך (Walter Bruch) בוחן את עבודת אחת משתי מצלמות ה- Video הענקיות שסיקרו את טקס הפתיחה האולימפי, את תחרויות הא"ק, ואת הגעת רצי המרתון לאצטדיון. (באדיבות מר אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש מצלמות Video ענקיות שכל אחת מהן שקלה כמעט רבע טון סיקרו את תחרויות הא"ק והשחייה והגעת רצי המרתון לאצטדיון האולימפי. דרושים היו שישה אנשים כדי לתפעל את תותח הצילום הענק וגדל המידות. הטלוויזיה הגרמנית החדשנית פעלה ב- 1936 תחת עינו הפקוחה פיקוחו של משרד רשות הדואר והתקשורת ברייך ה- 3, ה- DRP, והייתה כפופה ישירות לשר התעמולה ד"ר יוזף גבלס. חוץ ממשימות הספורט נועדו לה מטרות פוליטיות. ד"ר יוזף גבלס כבר הכריז במארס 1935 בחנוכת צילומי הטלוויזיה הראשונים של חברת "Telefunken" כי כל אמצעי התקשורת של הרייך ה- 3 הנאצי הגרמני מולאמים ויוקדשו למען המדינה וצרכיה. איש כמובן בגרמניה לא הטיל ספק בהצהרה הדיקטטורית הזאת.

טקסט תמונה : אחת התמונות הנדירות של מצלמת טלוויזיה אלקטרונית באולימפיאדת ברלין 1936 . זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video שמהנדסי האלקטרוניקה הגרמניים של DRP  (Deutsche  Reich  Post) השתמשו בהן בעת שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברלין 1936. המצלמה הנראית בתמונה הזאת (מצוידת בשפופרת הצילום איקונוסקופ פרי המצאתו של ד"ר וולדימיר זווריקין) נראית כמו תותח צילום ומוצבת באִצטדיון האולימפי המרכזי. שלוש מצלמות Video כיסו את תחרויות ה-א"ק, השחייה, ואת שלב ההגעה של רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי. משקלה של מצלמת Video  כזאת היה כמעט רבע טון . המצלמות נזקקו למזג אוויר בהיר ואור יום חזק כדי לייצר סיגנאל תמונה באיכות ראויה לצורכי שידור. שלוש מצלמות ה- Video הגרמניות הפיקו 72 שעות שידורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית במשך 16 ימי התחרויות אך חומר השידור לא הוקלט מעולם [1]. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. גל הזכויות שמורות). 

מהנדסי חברת האלקטרוניקה הגרמנית "TELEFUNKEN" הבלתי נלאים שפעלו תחת הוראות סיקור מפורשות של DRP העבירו חלק מהשידורים הישירים של אולימפיאדת ברלין 36' גם באמצעות כמה ניידות שידור מיוחדות ששילבו הפעלת Film ו- Video בעת ובעונה אחת . המצלמה שהוצבה על גג הניידת שלהן צילמה אמנם בפילם אך בבטן הניידת הורכבה מעבדת מיוחדת ומתוחכמת שפיתחה את הפילם במהירות עצומה בפרק זמן של 40 (ארבעים) שניות בלבד ותרגמה אותו מייד באמצעים אלקטרוניים לתמונת Video כדי שניתן יהיה להעביר אותה בשידור ישיר לאולפן הטלוויזיה. בכך אפשרה חברת "טלפונקן" (Telefunken) להעביר שידורי ספורט בטלוויזיה כמעט באופן ישיר לאחר התמהמהות טכנית קצרה בת 40 שניות. ציבור הצופים כמובן לא היה מודע להשהיית הזמן הזאת.

טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. צילום נדיר של ניידת שידור טלוויזיה של DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) מסוג מרצדס נושאת עליה מצלמת פילם. (באדיבות אולריך ארדט  מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ניידת שידור של "TELEFUNKEN" מעבירה באמצעות כבל Video היוצא ממכונית המרצדס את סיגנל התמונה לעבר אולפן הטלוויזיה. (באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מעבדת הפילם בתוך ניידת השידור מפתחת את החומר ומעבירה אותו לאינפורמציה אלקטרונית של תמונת Video המשודרת לאולפן הטלוויזיה. הישג טכנולוגי מרשים. (באדיבות אולריך מ- ZDF . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיגנל השידורים הישירים בטלוויזיה הגרמנית הועבר ל- 28 מרכזי צפייה מיוחדים שהוקמו בברלין עיר הבירה לרבות הכפר האולימפי ששכן בפאתי ברלין אך מהנדסי האלקטרוניקה הגרמנים הצליחו לשלוח אותו כאמור לטווחים של עד 300 ק"מ שהיו מיועדים לערים מרוחקות כמו המבורג, לייפציג, ופוטסדאם. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני של שידורי הטלוויזיה . לא נשאר שום זיכרון מצילומי ה- Video האלה של ברלין 36' מפני שהמהנדסים של חברת "TELEFUNKEN" טרם ידעו להקליט תמונת Video מס' [2].

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ה-  DRP (ראשי תיבות של Deutsche Reich Post) באחריותו של שר התעמולה הגרמני ד"ר יוזף גבלס מקים מרכזי צפייה לטלוויזיה מיוחדים בכפר האולימפי בברלין, בברלין עצמה, ובערים נוספות כ- לייפציג, המבורג, פוטסדאם ואחרות. מאות אלפי אזרחים גרמניים צפו בפלא השמיני. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון הצילום היחיד שנותר מאולימפיאדת ברלין הוא סרטה הדוקומנטארי בן כארבע שעות "OLYMPIA" (בפילם) של הבימאית הגרמנית הנודעת גב' לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl). "אולימפיה" הוא מסמך קולנועי – דוקומנטרי מרתק שהוכן והורכב ב- 1936 משני חלקים : הראשון נקרא, "פסטיבל העמים" (Fest der Volker) ושמו של החלק השני הוא "פסטיבל היופי" (Fest der Schonheit). לני ריפנשטאהל תיעדה את משחקי ברלין 1936 באמצעות 45 מצלמות פילם בנות 35 מ"מ, עליהן הורכבו עדשות מגוונות מסוגים שונים. צוות הצילום הענק שלה כלל כ- 300 אנשים וההפקה היקרה בעלות של כ- 3000000 (שלושה מיליון) מארקים גרמניים מומנה כולה ע"י מיניסטריון התעמולה בראשות השַר ד"ר יוזף גבלס ועל פי הוראתו המפורשת של הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. בימאית הקולנוע הגרמנייה הגדולה לני ריפנשטאהל (במרכז) בחברת שני מעריצה, אדולף היטלר (מימין) ויוזף גבלס (משמאל). (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

45 (ארבעים וחמישה) הצלמים של לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל ועוזריהם ירו כמות פנטסטית של 500000 (חצי מיליון) מטר של פילם מצולם, ביניהם שוטים רבי המוניטין המנציחים את זכייתו של האָצָן השחור האמריקני הפִּלְאִי גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) בארבע מדליות זהב בתחרויות הא"ק, בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מטרים (10.3 ש') ו- 200 מטרים (20.7 ש'), קפיצה לרוחק (8.06 מ'), ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מטר בה קבעה הרביעייה האמריקנית שיא עולם של 39.8 ש' (הרץ הראשון היה גֶ'סִי אוֹאֶנְס, הרץ השני היה רָאלְף מֶטְקָאלְף, הרץ השלישי היה פוֹי דְרֵיְיפֵּר, והרץ המסיים היה פְרָאנְק וָויְיקוֹף). לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל התעלמה מתורת הגזע הארי של גרמניה הנאצית והמצלמות שלה חשפו את גֶ'סִי אוֹאֶנְס וספורטאים שחורים נוספים בנבחרת ארה"ב במלוא הדרם הספורטיבי. הבימאית לא התייחסה לעימות הספורטיבי – פוליטי שהפגין הקנצלר הגרמני אדולף היטלר כשסירב ללחוץ את ידיהם של הספורטאים השחורים האמריקניים. לני ריפנשטאהל מציגה את היטלר בסרט "אולימפיה" כבן אנוש רגיל שצופה בהנאה בתחרויות.

טקסט תמונה מימין : אולימפיאדת ברלין 1936 . טקס הפתיחה באצטדיון האולימפי . הבימאית הגרמנייה רבת המוניטין גב' לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) והצלם שלה עוקבים אחרי ריצתו של נושא הלפיד ומדליק המשואה האולימפית פריץ שילגן. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה משמאל : אולימפיאדת ברלין 1936. זהו ג'סי אואנס (Jesse Owens) האתלט האמריקני השחור שזכה בארבע מדליות זהב בשתי הריצות ל-100 מ' ו-200 מ' , קפיצה לרוחק , ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ' והפך למושא הערצתה של לני ריפנשטאהל. (באדיבות "OLYMPIA ZEITUN 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , "למילים יש וויזואליה משלהן" , במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי , וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אדולף היטלר חולף על פני שער ברנדנבורג  ב- Via Triumphalis (דרך הניצחון) בעיר ברלין במסעו המלכותי במכונית מרצדס מפוארת לעבר האצטדיון האולימפי , שם ייערך בעוד שעה קלה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 במניין הזמן החדש . 40000 (ארבעים אלף) אנשי ס.ס. ומשטרה אבטחו את המסע של אדולף היטלר ב- "שדרת הניצחון" לעבר האצטדיון האולימפי המרכזי. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות :  1 באוגוסט 1936 . יום הפתיחה של אולימפירת ברלין 1936. אולימפיאדת ברלין נראתה כמגרש מסדרים צבאי אחד גדול . סדר מופתי שרר בעיר בעת שהרץ הגרמני נושא הלפיד פריץ שילגן (Fritz Schilgen) הבלונדיני מתקרב לאצטדיון האולימפי שילגן נבחר בקפידה למשימה ההיסטורית בשל מראהו הארי , בלונדיני ובעל עיני תכלת. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי).

 טקסט תמונה : 1 באוגוסט 1936. האִצטדיון האולימפי בברלין. טקס הפתיחה של אולימפיאדת ברלין 36' . קנצלר גרמניה אדולף היטלר צועד עם פמלייתו על מסלול הפחם באצטדיון האולימפי דקות לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 11 של הזמן החדש . כניסתו לאצטדיון האולימפי עוררה התרגשות עצומה . 100 אלף הצופים באצטדיון זעקו בקול ניחר ובמועל יד "Sieg Heil , Sieg Heil". ליד אדולף היטלר צועדים בשורה הראשונה שני גאוני הארגון של משחקי האולימפיאדה ה- 11 של העידן החדש תיאודור ליוואלד (Theodor Lewald) משמאלו וקארל דים (Carl Diem) לימינו , נשיא ויו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים . ההצלחה הגדולה של אדולף היטלר הייתה בשיווק המשחקים. לני ריפנשטאהל עשתה זאת באמצעות 45 מצלמות ו-500 ק"מ פילם מצולם. סרטה המפורסם "אולימפיה" אודות משחקי ברלין 1936 הוצג בשני חלקים. החלק הראשון נקרא "חגיגת העם". לחלק השני של הסרט היא העניקה את השם "פסטיבל היופי". משרד הדואר הגרמני DRP של הרייך ה- 3 הנאצי (ראשי תיבות של Deutsche  Reich  Post) שיווק את אולימפיאדת ברלין 1936 גם באמצעות שידורי טלוויזיה שכללו שלוש מצלמות Video. הן נראו כמו תותחי צילום והניבו  72 שעות של שידורים ישירים. סיגנל השידור הטלוויזיוני נשלח מהאצטדיון בברלין למספר מוקדי צפייה מרכזיים בערי גרמניה וגם ל- 28 מוקדי צפייה בברלין. כמה מהם הוצבו בכפר האולימפי בברלין. (באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה:  אולימפיאדת ברלין 1936. דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. לני ריפנשטאהל הנציחה במיומנות קולנועית רבה את הישגיו של האצן האמריקני ג'סי אואנס שזכה בארבע מדליות זהב תחרויות הא"ק (100 מ' ,200 מ', קפיצה לרוחק, ו-מירוץ שליחים ארבע פעמים  100  מטר). ג'סי אואנס ניצב במרכז על דוכן המנצחים בקפיצה לרוחק. מימין, הקופץ הגרמני קארל לודוויג "לוץ" לונג בעל מדליית הכסף שהוכרח להצדיע במועל יד. משמאל הזוכה במדליית הארד היפני נאוטו טאז'ימה. סיטואציה ספורטיבית שהפכה בסופו של דבר להפגנה פוליטית. (באדיבות "1936 OLYMPIAZEITUNG". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ג'סי אואנס מנצח בריצת הגמר ל- 100 מ'. (באדיבות "1936 OLYMPIAZEITUNG". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשחקים האולימפיים ה- 12 במניין של העֵת החדשה היו אמורים להיערך ב- 1940 בטוקיו, אך קנצלר גרמניה אדולף היטלר חולה מגלומניה שהעריץ את התנועה האולימפית תכנן כי החל מ- 1944 ייערכו האולימפיאדות באופן קבוע מידי ארבע שנים רק על אדמת גרמניה . ה- DRP שפעל במדויק על פי הוראותיו של שר התעמולה ברייך השלישי ד"ר יוזף גבלס ומעריצו של היטלר כבר הורה למהנדסי TELEFUNKEN להתחיל לתכנן את מצלמות הטלוויזיה האלקטרוניות של הדוֹר הבא, אלה שיכסו את המשחקים שייערכו שוּב בתוך שמונה שנים בברלין . מופעי הספורט הגדולים ומדע האלקטרוניקה צעדו כבר אז שלובי זרוע. הטלוויזיה נועדה לצילום אירועי ספורט אך ב- 1 בספטמבר 1939 פרצה כידוע מלחמת העולם ה- 2 ואירופה טבלה בנהרות של דם וכוסתה בתימרות עשן ואש.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. ניידת שידור משולבת בצילום פילם ו- ווידיאו מצלמת את ריצותיו של האתלט האמריקני ג'סי אואנס. לא נשאר שום זיכרון צילום ב- Video של זכיותיו של ג'סי אואנס בארבע מדליות זהב בריצות ל-100 מ', 200 מ', קפיצה לרוחק, ומירוץ שליחים 4 פעמים 100 מטרים. (ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  מצלמת Video חדישה של חברת האלקטרוניקה הגרמנית  TELEFUNKEN שתוכננה  ב- 1940 לכיסוי האולימפיאדות הבאות. (בסיוע ובאדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בימאי הטלוויזיה הגרמני הורסט זייפארת (Horst Seifart) המנוח שנפטר בנובמבר 2004 בן 82 ונחשב לאחד מגדולי אנשי הטלוויזיה הגרמנית והבינלאומית בדורנו וגם היסטוריון טלוויזיה בעל ידע רב וזיכרון מופלא, והאיש ששימֵש בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי אולימפיאדת מינכן 1972, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו, כלהלן [3] : "…מהנדסי האלקטרוניקה הגרמניים של חברת "טלפונקן" הרכיבו עוד שלוש מצלמות Video שהעבירו בשידורים ישירים את תחרויות הא"ק והשחייה באולימפיאדת ברלין 1936, וכן העבירו בשידור ישיר את שלב ההגעה לאצטדיון האולימפי של ריצת המרתון לצורך ההקפה האחרונה בתוך האצטדיון האולימפי שהיה גדוש מידי יום ביומו ב- 105000 צופים. חוץ מזה השתמשו מהנדסי "טלפונקן" גם בכמה ניידות שידור ששילבו הפעלת שיטת הצילום בפילם במצלמות 35 מ"מ והעברת או תרגום טכני של האינפורמציה הפילמאית בתוך הניידת לאינפורמציית Video, ובפחות מדקה אחת ניתן היה לקבל את התמונות האלקטרוניות. מצלמת Video גדולה הוצבה גם בבריכת השחייה. הסיגנלים האלקטרוניים נשלחו למרכזי צפייה בכפר האולימפי בברלין ולנקודות צפייה מרוכזות נוספות בבירה הגרמנית, ונשלח גם לערים מרוחקות – לייפציג, המבורג, ופוטסדאם…".

טקסט תמונה : זהו הורסט זייפארת המופלא, הבימאי הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972. כאן הוא נראה מקבל את פרס הטלוויזיה הגבוה ביותר, "מצלמת הזהב", בטקס מיוחד שערכה לו רשת הטלוויזיה הגרמנית ARD. (התמונה באדיבות קלאוס בייסנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיומה של מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945 מצאה את הרייך ה- 3 מְנוּצַח, חָרֵב, והָרוּס. המלחמה חצתה את גרמניה באופן שרירותי לשתי מדינות, מערב גרמניה שבירתה בּוֹן ומזרח גרמניה שעיר הבירה שלה היא ברלין. העולם החופשי בהנהגת ארה"ב, אנגליה, וצרפת שיקם את מערב גרמניה בה נבנה שלטון דמוקרטי והוקמה מדינה חופשית שבירתה בּוֹן. ברה"מ העניקה חסות למזרח גרמניה והפכה אותה למדינה גרורה אף היא בעלת אוריינטציה קומוניסטית – טוטליטארי כמו כל מדינות הגוש המזרחי ומנוהלת ע"י שלטון דיקטטורי ריכוזי, ובירתה ברלין. בסיום מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945, נחצתה ברלין . בחלק מהעיר שלטו שלוש המעצמות הדמוקרטיות ובחלק האחר שלה משל השלטון המזרח גרמני תחת עיניה הפקוחות של ברה"מ ושליטה הגרוזיני יוסף דג'וגאשווילי סטאלין. בעוד מערב גרמניה בראשות שני המדינאים קונראד אדנאאואר ושר הכלכלה המבריק שלו לודוויג ארהארד קמה מהריסותיה, התפתחה, ושגשגה במהירות חסרת תקדים גם הודות לסיוע הנדיב האמריקני במשך שנים הנושא את השם "תוכנית מרשל" (על שם מזכיר המדינה של ארה"ב בשנים ההן ג'ורג' מרשל שהתווה את תוכנית השיקום לאירופה בשנת 1947), שקעה מזרח גרמניה באפרוריות הרוסית והסתתרה מאחורי מסך הברזל שהורידה ברה"מ על גרורותיה וחצץ בינן לבין מדינות מערב אירופה. מזרח גרמניה הקומוניסטית הקימה סביב גבולה גדרות תיל והחלה בחינוך האידיאולוגי הספרטני והנוקשה של הילדים והנוער לצייתנות ונאמנות למפלגה ולחתירה למצוינות בספורט. המשטר הפריח סיסמאות באוויר המספרות על גן העדן שהוקם במדינה המזרח גרמנית אך העובדות היו אחרות. במשך 15 שנים בין 1946 ל- 1961 ערקו כ- 3.000000 (שלושה מיליון) אזרחים גרמנים ממזרח ברלין הקומוניסטית למערבה של העיר החופשית, הפורחת והדמוקרטית. תעשיית הספורט המזרח גרמנית טרם הניבה תוצאות. המלחמה הקרה בין המזרח הקומוניסטי לבין המערב הדמוקרטי הגיעה לשיאה והתפשטה על פני כל הגלובוס.

ב- 1959 התארח שליט ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב בבניין האו"ם בניו יורק ונשא את נאומו המפורסם בזכות גן העדן הקומוניסטי שהוקם ב- ברה"מ עבור אזרחיה והמגן על מעמד הפועלים וזכויותיו. "עובדה", טען חרושצ'וב, והוסיף , "גוש מדינות מזרח אירופה נוהה אחרי ברה"מ ומאמץ אף הוא את המשטר הקומוניסטי האידיאלי שהוא משטר חברתי טוב וצודק בהרבה ממבנה החיים הקפיטליסטי של מדינות המערב". בעת הנאום הוריד את אחת מנעליו ורקע בה בבוטות על הדוכן לעיני מצלמות הטלוויזיה ועיני כל העולם כדי להיראות צודק. הוא היה מוּזִ'יק [4] ולא עשה שום חשבון לגינוני הנימוס האמריקניים.

הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי והבוטה סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי, ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L.  וְ- C.I.O, בראשותו של וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים, אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות, וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה. בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה האמריקניות של כל שלוש הרשתות הגדולות ABC ,CBS, ו- NBC בין ניקיטה חרושצ'וב מנהיג העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו לבין נציגי הפועלים האמריקנים במדינה הדמוקרטית הגדולה בעולם שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה. ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי-טוטליטארי כגן עדן לפועלים . מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב , לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות . כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט, "כי העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב טיבם של המשטרים הקומוניסטיים מול הקפיטאליזם המערבי הגיע לנקודת הרתיחה שלוֹ . וואלטר רות'ר , אלברט נייט , וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב-שיח מדהים, חריג, ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ, אחד המפורסמים בהיסטוריה, בין הרוֹדָן הסובייטי הטוטליטארי מצד אחד לבין אנשי החירות והדמוקרטיה מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו הנוגע לספר הזה. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה של  ברה"מ ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב.

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה. אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת ?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם, מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין.

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם ?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במדינת מזרח גרמניה ?

וולטר רות'ר  : (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי ?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות'ר : היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים ב- ברה"מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו ?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם. אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה. יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים. כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי, והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל".

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות ?

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים , אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים  אותן הפועלים בהמוניהם. היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך.

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.

ב- 1961 הקים השלטון המזרח גרמני את חומת ברלין ובכך מנע בכוח את עריקת אזרחיו מגן העדן הקומוניסטי לעבר העולם החופשי. קו ייצור המדעי לייצור ספורטאים מצטיינים במזרח גרמניה פעל בכל עוזו בכל הענפים וההישגים הפנטסטיים בסופו של דבר לא בוששו לבוא. המדינה הריכוזית בעלת הדיוק הגרמני והמשמעת הקומוניסטית קנתה חיש מהר את המוניטין הפוליטי והמדיני שלה בזכות היכולת המדהימה של האתלטים והשחיינים שלה שהפכו לאלופים אולימפיים ושיאני עולם ופרסמו את שמה בכל פינה ברחבי תבל. מזרח גרמניה הפכם שֵם נרדף למצוינות בספורט. בכל ענפי הספורט האולימפיים באולימפיאדות הקיץ והחורף (!).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. ניקיטה סרגאייביץ' חרושצ'וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח "המטבח" המפורסם עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון (בחליפה הכהה) ביריד "סוקולניקי" במוסקבה ב- 1959 הדן טיבו של גן העדן הקומוניסטי מול הבלגן הקפיטליסטי של המערב. מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז'נייב. חרושצ'וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים. ריצ'ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי קפיטליסטי ללא פיקוח ממשלתי. (AP. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שומרות).

ליאוניד ברז'נייב יורשו של ניקיטה חרושצ'וב בהנהגת ברה"מ וממשיך דרכו, תמך באופן טוטאלי בהשקפת עולמו הקומוניסטית של קודמו. שלטונות ברה"מ אומני התעמולה הקדישו מאמצים רבים בכסף, מתקנים, ומחקר ואימון לצורך פיתוח תעשיית הספורט שלהם. זה כבר לא היה סוד כי מצלמות הטלוויזיה באשר הן ובכל מקום יישאו את הצלחת הספורטאים הקומוניסטיים לעבר כל פינה ברחבי תבל. שגשוג הספורט הקומוניסטי נתפש בעיני השלטון ונתיניו כהצלחת המשטר. ברה"מ הפכה למעצמת ספורט אדירה ומודל לחיקוי עבור כל מדינות הגוש בקומוניסטי, וודאי גם עבור מדינת מזרח גרמניה הקטנה בה החיקוי השתווה למקור.

טקסט מסמך : מפה מדינית משנת 1954 המציגה את מיקומן של מערב גרמניה ומזרח גרמניה בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 במרכזה של אירופה. מערב גרמניה גדולה פי שניים בשטחה ממזרח גרמניה. קו הגבול שלה אופף את המדינה הענקית בצבע ירוק – אפרפר ואילו צבעה של מזרח גרמניה על המפה הוא וורוד.

יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי מינכן 72' (שימש גם כיו"ר הוועד האולימפי הגרמני) ד"ר ווילי דאומה תכנֵן ויזם אולימפיאדה שְמֵחָה של שלום, בעלת עליצות נעורים, ושטופה בצבעים עזים ומלאי חיים. ווילי דאומה (Willy Daume) יצא מגדרו במשך שֵש שנים מאז 1966 להציג גרמניה שונה מזו הזכורה כמדינה מיליטריסטית השואפת אלי מלחמות , והוא הצליח. טקס הפתיחה נקבע לשבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972 וטקס הנעילה ליום ראשון 10 בספטמבר 1972. אחת ההצלחות הגדולות של הוועדה מארגנת הייתה בניית כפר אולימפי משוכלל ואטרקטיבי ל- 7123 ספורטאים וספורטאיות (6065 גברים ו- 1058 נשים) מ- 121 מדינות הנוטלים חלק במשחקים. בכפר נבנו 5000 דירות עבור רבבת ספורטאים, מאמנים, שופטים, ומלווים. חלק מהבתים בכפר התנשאו לעשרים ושתיים קומות וחלק אחר נבנה כ-קוטגי'ם בגובה שתי קומות שהכילו דירות דו מפלסיות. כזה היה ביתן המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. הבתים הגבוהים בכפר האולימפי היו רחבים בבסיסם וצרים בשיאם כדי להבטיח לכל דירה אור, חום, ושמש. הדירות האלה שימשו את הספורטאים במשך שלשוה שבועות ואח"כ נמכרו לציבור הגרמני. האדריכלים תכננו כפר אולימפי נוח בעל מרכז מסחרי ענק, מרכזי שעשועים ומשחקים, שלוש בריכות שחייה, אמפיתיאטרון נוח, שירותי דואר, תיאטרון ועוד שירותים אחרים. ברחובות הכפר לא נעו כלל מכוניות. הכל היה מדרחוב אחד גדול. התחבורה התנהלה מתחת לכפר כדי לא לזהם את האוויר שנושמים הספורטאים. הכפר היה צבוע בצבעים עזים ושמחים. מתכנני האולימפיאדה ה- 20 במינכן בחרו מראש בצבעי פסטל של תכלת, צהוב לימון, ירוק, סגול, ולבן. על פי קביעה למפרע הורחקו לחלוטין הצבעים אדום ושחור שאִפיינו את דגל צלב הקרס. גם צבע החום ההיסטורי סולק מהספקטרום של הצבעים. הקומפלקס האולימפי שכלל את הכפר והמתקנים קושט באין ספור דגלים אך לא ניתנה כל עדיפות לדגל הגרמני. בדרך כלל ניתנה עדיפות לדגל האולימפי על חמש הטבעות השלובות שלו ולדגל המשחקים שנשא עליו את סמל התחרויות "השמש והשמיים" [5]. כדי למנוע כל אסוציאציה צבאית נבנתה סביב הכפר האולימפי במינכן 1972 גדר נמוכה וסביבה ביטחון רופף. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר הזאת ולהתפלח ולחדור לכפר האולימפי במינכן.

בעוד ד"ר ווילי דאומה הוגה אולימפיאדה שטופה בעליצות נעורים טבע המשטר הטוטליטארי במזרח גרמניה את אחת הסיסמאות ה- סכסכניות הנודעות והשחצניות ביותר בעידן המלחמה הקרה, "האולימפיאדה למינכן – המדליות למזרח גרמניה", ובכך יצר זיקה ספורטיבית מכוונת לפוליטיקה ולאידיאולוגיה הקומוניסטית. מזרח גרמניה הפכה את הספורט לקונפקציה המונית . הנשים והגברים של המדינה הספרטנית הקטנה המונה 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים בלבד זכו במינכן 72' ב- 66 (שישים ושש) מדליות אולימפיות לעומת 40 (ארבעים) של מערב גרמניה) ודורגו במקום השלישי במניין הכללי לאחר מעצמות הספורט המסורתיות של ברה"מ וארה"ב. על פי דעתם של שליטי המדינה המזרח גרמניה בראשות הוגה הדעות שלה וולטר אולבריכט המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, זה היה ניצחון של השיטה החברתית הצודקת והנאורה במזרח על פני הסיאוב והניוון הקפיטליסטי של מערב גרמניה. בשנים הראשונות של המלחמה הקרה לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 וּבשעה שהעולם החופשי ראה במזרח גרמניה מדינה מלאכותית ולא נחוצה שהוקמה בכוח הזרוע ע"י ברה"מ כתשובה פוליטית למערב גרמניה , המציא המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה וולטר אולבריכט את הסלוגן המפורסם שהפך לנבואה ואת מדינתו מקובלת במשפחת העמים. אולבריכט היה פוליטיקאי מנוסה שראה את הנולד והבין שהטלוויזיה עומדת להכתיב את סדר היום העולמי והיא זאת שתשווק את ארצו על פני הגלובוס. כך אמר : "מדליית זהב אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומאטיים (!)". זה היה המסר לאומה המזרח גרמנית. וולטר אולבריכט פיתח את הרעיון והוסיף, "אתה צריך לעמוד על דוכן המנצחים האולימפי . הוועד האולימפי הבינלאומי יעניק לך מדליית זהב, התזמורת תנגן את ההמנון שלך, ודגל מזרח גרמניה יתנוסס בראש התורן. מיליארד צופי טלוויזיה יהיו עדים למאורע . אתה צריך לעשות זאת שוב ושוב עד שכל העולם יצדיע לך ויכיר בך כאומה משגשגת" [6].

האצניות של מזרח גרמניה הגשימו את חלומו של וולטר אולבריכט באולימפיאדת מינכן 1972. רנטה שטכר ממזרח גרמניה קובעת שיא עולם בריצה ל- 100 מ'באולימפיאדת מינכן 1972 בתוצאה של 11.07 ש' וזכתה במדליית הזהב. אנלי ארהארדט ממזרח גרמניה קבעה שיא עולם בריצה ל- 100 מ' משוכות בזמן של 12.59 ש' וזכתה במדליית הזהב. מוניקה זהרט ממזרח גרמניה קבעה שיא אולימפי בריצה ל- 400 מ'בתוצאה של 51.08 ש' וזכתה במדליית הזהב. וולטר אולבריכט צדק בנבואתו. מזרח גרמניה הקטנה הפכה ממדינת מריבה השנויה במחלוקת למדינה פופולארית ששמה נישא בגאון שוב ושוב בגין שידורי הספורט הבינלאומיים והפופולאריים בטלוויזיה. ספורטאי מזרח גרמניה צברו במשחקים האולימפיים של מינכן 72',  20 מדליות זהב, 23 מדליות כסף ו- 23 מדליות ארד. פירושו של דבר היה לא רק הצטיינות ספורטיבית אלא ניתוח והבנה פוליטית של שליטי מזרח גרמניה כי המדליות הספורטיביות משווקות היטב לעולם את מזרח גרמניה כמעצמה לכל דבר.  הנה ההִמנון המזרח הגרמני והדגל של המדינה נחשפו עשרים פעמים במהלך שישה עשר ימי האולימפיאדה למיליארד צופי טלוויזיה (!). המוטציה הספורטיבית הזאת גישרה לרגע על פני חילוקי דעות פוליטיים והצדיקה את המוטו של וולטר אולבריכט. 66 (שישים ושש) מדליות אולימפיות של מדינה קטנה בסדר גודל של מזרח גרמניה היווה ניצחון גדול של המשטר. האדריכלים הגרמניים מתכנני הכפר האולימפי היפה והיעיל הגו רעיון בנייה מדויק ומסודר באופן מופתי וחשבו על כל פרט. הם אפילו הפרידו בין ההולכים ברגל לבין תנועת כלי הרכב . חניוני הרכב הוקמו מתחת לכפר האולימפי. הרעיון היה למנוע זיהום אוויר. הספורטאים קיבלו את השירות הטוב ביותר. הכפר האולימפי הפך לפסטיבל של אחווה ומפגש בינלאומי של אלפי ספורטאים צעירים מחמש יבשות תבל. לבסוף הפך למלכודת מוות לאחד עשר ספורטאים שלנו. פרופסור שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : "הכפר האולימפי במינכן 72' ומערכותיו היו מתוכננים היטב. הכול נקי, יפה, ומסודר ופועל ביעילות. הפדנטיות הגרמנית שאני מקנא בה, מורגשת בכל, שלא כמו באולימפיאדת מכסיקו 1968. יחד עם זאת כישראלי שעבר את השואה תכנון וסדר מופתיים אלה מזכירים לי דווקא את התכנון הקפדני עד לפרטי פרטים, והסינכרוניזציה של כל המערכות הלוגיסטיות של תובלה, מיון, הטעיה, ויעילות בביצוע של "הפתרון הסופי של בעיית היהודים". לי כניצול שואה ומי שעוסק היום בניהול ייצור, זה מזכיר דווקא את הטרנספורטים שהופנו למאיידנק, טרבלינקה, סוביבור, ואושוויץ, שאנשיהם הוטעו כשהם נכנסים להתרחץ במקלחות ושאת גוויותיהם החנוקות מגַז שרפו ללא עקבות בקרמטוריומים, כמו בתהליך ייצור רציף, יעיל ומשומן היטב. האווירה בכפר נעימה. פרחים בכל מקום. המדים של עובדי הכפר האולימפי והנהלתו, ובכלל זה שומרי הכפר, הם צבעוניים ועליזים. כולם אדיבים. לשומרים אין נשק. האומה הגרמנית עשתה כל שביכולתה כדי להראות לעולם גרמניה ידידותית, חביבה, נעימה ועליזה – גרמניה אחרת, ולהשכיח כל רמז לעברה האפל והמיליטאריסטי בתקופת אדולף היטלר".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. אווירת עליצות ושמחה בכפר האולימפי הצבעוני באולימפיאדת מינכן 1972. תזמורת מכסיקנית אנשיה חובשים כובעי סומבררו מבדרת את הספורטאים. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שלוש ניידות שידור של DOZ שהכילו 12 מצלמות אלקטרוניות [7] צילמו את טקס הפתיחה המרהיב שנערך ברוב פאר והדר באצטדיון האולימפי החדש במינכן בשבת בארבע אחה"צ 26 באוגוסט 1972 והיה ססגוני ומרשים. 7134 ספורטאים וספורטאיות (6075 גברים ו- 1059 נשים) מ- 121 מדינות צעדו בסך. משלחת ישראל ובראשה נושא הדגל הקלע צבי הרשקוביץ קצרה תשואות מ- 80 אלף הצופים. האתלט גינתר צאהן (Gunter Zahn) אלוף הנוער הגרמני בריצת 1500 מ' הדליק את המשואה האולימפית בטקס המרהיב. האתלטית היידי שילר (Heidi Schuller) נשבעה את שבועת הספורטאים. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן הכריז על פתיחת המשחקים. מיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם ראו את טקס הפתיחה בשידור ישיר, רק לא בישראל. הנהלת רשות השידור ובראשם המנכ"ל שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור, ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית צבי גיל קבעו שטקס הפתיחה לא יועבר בשידור ישיר אלא יוקלט בירושלים, וקטעים נבחרים ממנו ישודרו באותו ערב במוצ"ש ב- "מבט ספורט". אולימפיאדת מינכן 72' הזוהרת התחילה טוב. אנחנו יודעים לצערנו הרָב כיצד זה נגמר.

טקסט תמונה :  שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. המשלחות מתארגנות ומסתדרות על הדשאים ליד הכפר האולימפי בדרכם הרגלית לעבר האצטדיון האולימפי הסמוך. משלחת ישראל במרכז. ברקע בנייני הכפר האולימפי. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  שבת – 26 באוגוסט 1972. כשעה לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. נושא הדגל הנרי הרשקוביץ מתועד יחדיו עם נערה גרמנית נושאת שלט "ISRAEL" המובילה את המשלחת הישראלית בטקס. משמאל, אלה הם מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג (מחזיק את הז'אקט בידו), רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל, ומאמן הקליעה קהת שור. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ARD רשת הטלוויזיה הציבורית הוותיקה המערב גרמנית (ראשי תיבות בשפה הגרמנית : Arbeitsgemeinschaft Rundfunkanstalten der Bundes Republic) והמקבילה שלה ZDF רשת הטלוויזיה הציבורית השנייה בגרמניה (ראשי תיבות בגרמנית : Zweites Deutsches Fernsehen), שתי הרשתות הציבוריות הללו בגרמניה הקימו לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 את DOZ קבוצה מבצעית מיוחדת אד הוק שמנתה 3000 עובדים וכונתה (ראשי תיבות בגרמנית :Deutsche Olympia Zentrum). תפקידה של DOZ כ- Host broadcaster בינלאומי היה להפיק וליָיצֵר את סיגנל השידור האולימפי בסטנדרט טכני של B Pal 625 למען 72 רשתות טלוויזיה ו- 112 רשתות רדיו מ- 73 מדינות. כמו כן סיפקה DOZ לכל העולם שירותי צילום ועריכה ושימוש באולפנים, כולל הטלוויזיה הישראלית במינכן. DOZ נהנתה מתקציב ענק של 100.000000 (מאה מיליון) דולר. זה היה מבצע הפקה תקשורתי עצום ורָב ממדים. גדול הרבה יותר מזה של אולימפיאדת מכסיקו 1968. ללא כל השוואה. DOZ הפעילה 27 ניידות שידור (בצבע) וגייסה לצורך הכיסוי הטלוויזיוני 89 מצלמות אלקטרוניות. בשטח פעלו גם 67 צוותי צילום גרמניים בפילם. זה היה בטרם עידן ה- ENG. גרפיקאים גרמניים עמלו במשך ארבע שנים כדי לייצר את הסמלילים (Logo's) המאפיינים את 25 (עשרים וחמישה) ענפי הספורט באולימפיאדת מינכן 72'. הגרפיקה הגרמנית המדויקת קנתה לה מוניטין בינלאומי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . גרפיקאים גרמניים בשירות DOZ הצליחו לייצר איורים בעלי מכנה משותף אחיד המזהים בצורה קולעת ונעימה לעין את ענפי הספורט השונים באולימפיאדת מינכן 1972 . הגרפיקה הגרמנית באולימפיאדת מינכן 72' זכתה להערכה בינלאומית והייתה מרהיבה יותר משל אולימפיאדת מכסיקו 68' ואולימפיאדת טוקיו 64'. (באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבימאי והמפיק הגרמני הנודע הורסט זייפארת (Horst Seifart) אז בן 50 היה המוביל הראשי של פילוסופיית הבימוי הטלוויזיונית החדשנית בתחרויות במשחקים האולימפיים במינכן 72'. הורסט זייפארת היה מתכנן תוכנית השידורים ה- Multi lateral הטלוויזיונית עבור כל העולם , ה- "Weltprogramm", אך הוא היה יותר מאיש טלוויזיה. הוא היה מדען תקשורת מעמיק ויסודי. אדם בעל ניסיון טלוויזיוני מזהיר בתעשייה וגם בעל חזון שידור מרחיק לכת. הוא נחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה. הוא היה האיש הבולט בצוות הגרמני שפיתח את רעיון בימוי של כל אירועי הספורט בטלוויזיה. הורסט זייפארת נולד ב- 1922 בהמבורג. בעברו הרחוק היה טייס קרב ב- "לופטוואפה" חיל האוויר הגרמני בפיקודו של הרמן גרינג במלחמת העולם ה- 2. הוא הופל מעל שמי רוסיה ונלקח בשבי אך שרד אותו וחזר לגרמניה. לאחר המלחמה שָב לאהבתו הישנה, הטלוויזיה. הורסט זייפארת הטביע את חותמו האישי על קונספט הבימוי במשחקי אולימפיאדת מינכן של 1972. הוא היה הראשון בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית יחד עם הבימאי אוּלִי וולטרס (Uli Wolters) שהציבו מצלמות מיוחדות בזירת התחרויות ואשר תפקידן הראשי היה להציג ולחשוף את האתלטים והשחיינים בצילומי Close up, לפני תחילת העלילה, כלומר בטרם יריית הזינוק. צופי הטלוויזיה בעולם יכלו להתבונן מקרוב שוב ושוב בספורטאים המתייצבים ליד אדני הזינוק במסלולי הא"ק ושבילי הבריכה ומתכוננים לקראת ההתמודדות. זה היה חידוש מפליג בימים ההם מפני שבפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה יכלו יושבי הכורסה לצפות "במרחק נגיעה" בגופם ובפניהם של הנשים והגברים המתוחים והנרגשים גיבורי עלילת הספורט הטלוויזיונית, הנערכים לקראת המאבק המכריע, שאיש איננו יודע כיצד יתפתח . המאבק על המדליות האולימפיות הוא שידור הספורט החשוב בעולם. הורסט זייפארת ידע זאת והבין כי הטלוויזיה מיטיבה לשרת את צופיה באמצעות צילומי תקריב. הטלוויזיה היא  מִדיום תקשורתי המבוסס על צילומי Close ups. הוא ניצל זאת עד תום והציב את הצופים בסלון ביתם באמצעות מצלמות הטלוויזיה בסמוך מאוד לאתלטים והשחיינים המתחרים בזירה. בצילומים מרחוק נראים האתלטים הצעירים כמכונות ספורט אך בתצלומים מקרוב הם מתגלים כבני תמותה רגילים, ממש כמונו. הצגת גיבורי העלילה באמצעות צילומי Close up לפני התרחשותה הכרחית. זהו אחד מסודות בימוי הספורט הטלוויזיוני. בימוי כזה יוצר קשר נפשי והזדהות של הצופים עם גיבורי התחרויות ומחבר אותם מייד למרקע. פילוסופיית הבימוי של הורסט זייפארת הייתה מבורכת והישג בעל ערך. הורסט זייפארת בימאי ומפיק בדרגה העליונה ביותר של המקצוע השתמש בתבונה ובהיגיון ביתרון שהעניקו לו עדשות מצלמות הטלוויזיה. הורסט זייפארת תִּכְנֵן יחד עם מפיק – בימאי נוסף ב- DOZ אוּלִי ווֹלטרס (Uli Wolters), מנהל ההפקה רוברט למבקה (Robert Lembke), מנהל ההנדסה קארל היינץ (Karl Heinz), וראש ציוותי הצילום בפילם אולריך בראון את פילוסופיית הכיסוי של תחרויות הא"ק באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : זהו הורסט זייפארת הבימאי הראשי של תוכנית השידורים הבינלאומית באולימפיאדת מינכן 1972 ה- World Program. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו אולי וולטרס הבימאי הראשי של תחרויות ה-א"ק. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

ראשי DOZ תכננו בקפידה את מערך הצילום האלקטרוני ואת עקרונות שידור ה- Replays האיטי בכל אחד מ- 25 ענפי הספורט אך גם הם לא הקדימו את זמנם. הדבר בלט בצורה יתירה בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 72', א"ק, ושחייה. למרות העושר הטלוויזיוני הפעילה DOZ רק יחידת Replay אחת מאותה הזווית של המצלמה המובילה. הטלוויזיה קנדית CBC ויחידת הביצוע שלה ORTO הציבו באולימפיאדת מונטריאול 76' כבר שתי יחידות Replays ואילו DOZ השתמשה במצלמה פרונטאלית בתחרויות ה-א"ק. צילומי הא"ק באצטדיון האולימפי במינכן 72' נעשו תמיד משמאל לימין ומעולם לא ממול, אך היא הציבה בבריכת השחייה מצלמה עליונה הוריזונטאלית – אחורית שהקנתה ממד הסתכלות שונה ולא מוכר עד אז. החידוש הגדול של קבוצת DOZ היה מיסוד מצלמת ההיכרויות עם המתחרים בטרם יריית הזינוק. מהלך טלוויזיוני הכרחי והגיוני וגם פשוט. מפליא שאנשי הטלוויזיה ברחבי תבל לא חשבו על כך לפני כן.

טקסט תמונה : זהו רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה המנהל הכללי של DOZ במשחקי אולימפיאדת מינכן 1972. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו אולריך בראון האחראי על עבודת 65 ציוותי הצילום בפילם של DOZ, שתיעדו את אולימפיאדת מינכן 1972. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

הצוות המוביל הציב מראש 18 מצלמות אלקטרוניות באִצטדיון האולימפי מתוך הסך הכולל של 89 מצלמות שעמדו לרשות DOZ וכיסו את 25 הענפים במשחקים האולימפיים של מינכן 72' [8], מפני ששם נערכו התחרויות של ענף הספורט החשוב ביותר באולימפיאדה – האתלטיקה הקלה. את טקסי הפתיחה והנעילה כיסו 12 מצלמות.

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. מימין, ניתן לראות צלם של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ מאייש מצלמה אלקטרונית נישאת על כתף (נקראת בשפה האנגלית : Portable electronic camera) לצורכי צילומי Close ups של ספורטאי המשלחות. המצלמה מחוברת בכבל עבה לניידת השידור הגדולה החונה מחוץ לאצטדיון האולימפי. ב- 1972 זה היה חידוש ומבוא לקראת תקופת ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering). (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פילוסופיית הכיסוי הטלוויזיונית הבסיסית הרב גונית שלהם הנוגעת ל- 25 ענפי ספורט במינכן 72' שרירה וקיימת עד היום הזה. הורסט זייפארת זוכר בשיחות הטלוויזיה בינינו בשנים 1980 – 1974 כלהלן : "אף על פי כן לא הקדמנו את דורנו. היו לנו מעט מידי מצלמות אלקטרוניות ופחות מידי מצלמות Isolated (מצלמה Isolated מחוברת בנפרד ממערכת הצילום הכללית למכונת VTR עצמאית משלה שמאפשרת לה להעניק הילוך חוזר מזווית הצילום הייחודית שלה) בניידות השידור שחנו באצטדיון האולימפי, בבריכה האולימפית, ובהיכל ההתעמלות האולימפית. לכן שידרנו תמיד הילוך חוזר איטי אחד בלבד מהמצלמה המובילה של הכיסוי הכללי" [9]. הוֹרְסְט זָיְיפָארְת הגה מאוחר יותר יחד עם אולי וולטרס ועוזריהם ביניהם קְלָאוּס בֵּיְיסְנֶר (Claus Beissner) את רעיון המצלמות הפרונטאליות בצילום הריצות על המסלול אך הספרדי מנולו רומרו הגשים את החזון הטלוויזיוני הזה לראשונה באולימפיאדות סיאול 88' וברצלונה 92'. הצילומים הפרונטאליים בטלוויזיה ב- SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion) של בן ג'ונסון בסיאול 88' מביס בריצת100 מ' את קארל לואיס ולינפורד קריסטי, ואח"כ לינפורד קריסטי עצמו עושה את אותו הדבר ליריביו בתחרות הגמר ל- 100 מ' בברצלונה 92' כבשו את לב הצופים והיו בלתי נשכחים. פסגת הטכנולוגיה הטלוויזיונית. יתירה מזאת : אוסף ההילוכים החוזרים האיטיים ואומנות הצילום של הטלוויזיה הפכו את הריצה הקצרה ביותר במשחקים האולימפיים שנמשכת כעשר שניות לחוויית צפייה בת חמש דקות. מצלמות הטלוויזיה האריכו שוב ושוב את משך החוויה מזוויות צילום שונות ובהילוכים איטיים. זה היה הפיצוי שהעניקה הטלוויזיה לצופיה בכל רחבי בתבל וזה היה יתרונם על פני הצופים באצטדיון. בכך צריך להכיר תודה למר אלכס גלעדי ז"ל והספרדי מר מנולו רומרו יבד"ל, אך בל אקדים את המאוחר.

ראה שני הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן" ו- "הפקות חובקות ארץ עולם", בסדרה בכוללת 13 ספרים וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מבצע השידורים באולימפיאדת מינכן 72' היה כל כך גָדוּש, מפורט, ועמוּס עד שאפילו הגרמנים העשירים והמנוסים נדרשו לסיוע טלוויזיוני של מדינות מערב אירופה המאוגדות באיגוד השידור האירופי העשיר ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). ה- BBC צילם במינכן 72' את תחרויות האִגרוף, הטלוויזיה השווייצרית SRG כיסתה את תחרויות החתירה, ו- RAI האיטלקית הייתה הממונה על כיסוי תחרויות הסיוף. ציוותי הצילום החיצוניים נדדו גם לאִצטדיונים אחרים באולימפיאדת מינכן 1972 אך תמיד תחת עינם הפקוחה של המפיקים הגרמניים של DOZ. קבוצת DOZ הסתייעה גם ב- 65 מצלמות פילם בצבע בצילום ותיעוד המשחקים מפני שלא עמדו לרשותה מספיק ניידות שידור אלקטרוניות . DOZ מיסדה סך של 852 (שמונה מאות וחמישים ושתיים) עמדות שידור לרשתות הטלוויזיה והרדיו בכל אתרי התחרויות האולימפיים. הישג טכנולוגי כמותי ואיכותי מרשים ביותר. ב- IBC הגרמני (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן הוקמו 27 סוויטות עריכה של VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording), וגם 37 חדרי עריכה בפילם, ועוד 20 אולפני טלוויזיה כשירותים למען רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU . DOZ העמידה את הארכיון האולימפי שלה לרשות כל רשתות הטלוויזיה והרדיו שהתארחו במינכן 72'.

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972. צוות צילום בפילם של DOZ מנציח את ניצחונו של ההלך המערב גרמני ברנד קננברג (Brend Kanneberg) בתחרות ל- 50 ק"מ הליכה. (בסיוע ובאדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. חדר בקרה של אולפן טלוויזיה גרמני משוכלל שהוקם ע"י קבוצת DOZ באולימפיאדת מינכן 1972. אנחנו בטלוויזיה  הישראלית רק יכולנו לחלום בעת ההיא על טכנולוגיה מודרנית באיכות ובכמות כזאת. (בסיוע ובאדיבות  ZDF / ARD .ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. זוהי תחנת הקרקע הגרמנית ללוויינים שהוקמה במישור רייסטינג (RAISTING). מכאן נשלח סיגנל השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 לכל רחבי תבל, וגם ללוויין האטלנטי ה- Primary, אליו מחוברת האנטנה – צלחת בעמק האלה ליד ירושלים. (בסיוע ובאדיבות DOZ ו-  ZDF / ARD. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר ווילי דאומה (Willi Daume) הדינאמי והבלתי נלאה השקיעה כאמור כמיליארד דולר (כ- 1.97 מיליארד מרקים גרמניים), הון עתק בימים ההם בבניית המתקנים האולימפיים ובתשתיות העיר. הפקת האולימפיאדה העניקה תנופה עצומה לפיתוח רשת כבישים הראשיים של מינכן, שיפור פרויקט הרכבת התחתית של העיר, הגדלת שדה התעופה הבינלאומי של המטרופולין, ותכנון מחודש של מערכת האירוח במינכן, מלונות וכיו"ב. הקומפלקס האולימפי היפהפה הוקם כ- 6 ק"מ ממינכן ובראשו האִצטדיון האולימפי המרכזי והגג התלוי שלו העשוי מחומר סינתטי שקוף. מבנה ארכיטקטוני מרשים שעלותו למשלם המיסים של מחוז באוואריה עמדה על כ- 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) דולר. אבל במרכז העניינים ניצבה קבוצת DOZ במלוא עוצמתה יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הראשיים של משחקי מינכן 72' הורסט זייפארט ואוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters) שראויים להערכה רבה. הופעתו של הורסט זייפארת באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה באמת מזהירה. אין מילה אחרת לתאר את יסודיות אופיו של הבימאי הראשי, רצינותו, וכישרונו הטלוויזיוני. הוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) הפקיד בידי השדרים האולימפיים את מטמון השידור החשוב מכל, כלי לזיהוי מכסימאלי של המשתתפים בעלילה בכל אחד משלבי הכיסוי שלה ויצירת אינטראקציה (Interactive) של השידור הטלוויזיוני עם הצופים בסלון ביתם. הקריטריונים שהציבה DOZ בהפקה וצילום הטלוויזיה הכשירו את הופעתו הבלתי נשכחת של שדר הטלוויזיה הישראלית הדגוּל נסים קיוויתי בתחרויות השחייה וה-א"ק במשחקי מינכן 72'.

באולימפיאדת מינכן 1972, הָגָה הוֹרְסְט זָיְיפָארְט (Horst Seifart) בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי האולימפיאדה המשותפים לשתי הרשתות הממלכתיות הגרמניות ARD ו- ZDF כאמור רעיון שידור מעניין. פשוט אך גאוני. הורסט זייפארט שהיה אז כבן 50 בעל ניסיון טלוויזיוני רב בהפקה וצילום החליט להפקיד בידי אחת המצלמות שלו הממוקמות באִצטדיון האולימפי (שם נערכו תחרויות ה-א"ק) ובבריכת השחייה האולימפית משימת טלוויזיה היסטורית וייחודית שטרם בוצעה עד אז. על המצלמה הקונקרטית הזאת הוטלה המשימה להציג ולחשוף בנפרד לפני יריית הזינוק בצילומי Close up ו- Medium close up את הספורטאים המתחרים על פי סדר השבילים שלהם, כדי לערוך היכרות עימם לטובת צופי הטלוויזיה. הדבר לא נעשה מעולם באולימפיאדות קודמות. הורסט זייפארט התייחס לתחרויות הספורט כאל דרמה. הוא גָרָס שחייבים "לערוך הכּרה" מוקדמת בין גיבורי העלילה לבין צופי הטלוויזיה בסלון ביתם טֶרֶם תחילת דרמת הספורט. הוא שאב את הרעיון מסרטי הקולנוע. הוא סָבָר שבדומה לאָלְפְרֶד הִיצְ'קוֹק אומן סרטי המתח בו חושף הבימאי את גיבורי העלילה שלו לצופים באולם הקולנוע מייד בתחילתה מבלי לגלות את סופה, ראוי שגם בִּימַאֵי הספורט בשידורי ה-א"ק והשחייה בטלוויזיה יחשפו את גיבוריהם לצופים בטרם תחילת העלילה רווית הדרמה ו-ספוגה ב-רייטינג. הורסט זייפארט חשב שעלילות המתח בשידורי הספורט בטלוויזיה הן בעצם כמו הצגות הקולנוע של אלפרד היצ'קוק ולכן יש מקום לזהות את המשתתפים באמצעות הצגה מוקדמת. חשיבה לא רק הגיונית אלא גאונית. הוא גרס שהיכרות טלוויזיונית מוקדמת עם הספורטאים המצטיינים המציגה לא רק את שמם וארץ מוצאם, אלא כוללת את חשיפת פניהם, מבנה גופם, והמראה הכללי שלהם באמצעות צילומים מקרוב, לרבות הישגיהם ויכולתם המקצועית בענף הספורט הקונקרטי שלהם, תהדק ותגביר את הקֶשֶר והזדהות צופי הטלוויזיה עם השידור ותקרב תקרב אותם ביתר שֵאת לעלילה המתפתחת על המסך ותשפר את הבנתם בתחוּם. הוא צָדָק. רעיון החשיפה המוקדמת בתחרויות הספורט וזיהוי גיבורי העלילה לפני התרחשותה הפכוּ לפרולוג טלוויזיוני מוצלח וחשוב. טריוויאלי היום אך מרחיק לכת מאין כמוהו בימים ההם של 1972. אין היום שום שידור ספורט טלוויזיוני המכבד את עצמו שמתכחש למִתְּוֶוה הורסט זייפארת (!). במובן הזה הורסט זייפארט היה מהפכן טלוויזיה. המצלמה הזאת שחשפה, זיהתה, והִציגה את הספורטאים לצופי הטלוויזיה במלוא תפארתם בטרם תחרות, זכתה לכינוי "מצלמת ההיכרויות החושפנית".

הורסט זייפארט סיפר לי את העדות המעניינת והחשובה הזאת לראשונה כשנפגשנו בטהראן בירת אירן בחודש ספטמבר 1974 בעיצומם של משחקי אסיה ה- 7. שאלתי אותו מייד, "איך לא חשבו על זה קודם ?", והוא השיב לי בפשטות, "אין לי מושג יואש, אינני יודע". אנשי הטלוויזיה האיראנית הזעיקו את הורסט זייפארט ועוד כמה מומחים משתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לטהראן (תמורת תשלום נאה) כדי שיסייעו להם במלאכת הבימוי של המשחקים. הם הזמינו לטהראן לצורכי ייעוּץ גם כמה מאנשי הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ובראשם וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי. יצא לי להיפגש עם הורסט זייפארט בהזדמנויות נוספות לשיחות טלוויזיה ארוכות גם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978. הוא היה קולנוען ואיש טלוויזיה יסודי מהדרגה העליונה ביותר אציל נפש, מנומס ואדיב, שאהבתי והערכתי.

טקסט תמונה  :  הורסט זייפארת  (Horst Seifart) , 2004 – 1922 , היה הבימאי הראשי המצוין ורב המוניטין של אולימפיאדת מינכן 1972 . הוא נחשב לאבי התפישה החדשה של כיסוי אירועי ספורט בטלוויזיה בשנות ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה . איש טלוויזיה מופלא ונדיר. לא היו רבים כמותו בעולם. הורסט זייפארת היה מורם ורבם של בימאים ומפיקי טלוויזיה רבים ברחבי תבל וגם שלנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית. הוא היה ידיד גדול של אלכס גלעדי  ושלי. (התמונה באדיבות קלאוס בייסנר – Claus Beissner. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הוֹרְסְט זָיְיפָארְט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר [10] : "בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ אמר : "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר (!)". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה . המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים . אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה".                                                                          

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות החושפנית" של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה-100 מ'האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים), "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר", בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית במינכן 72' (בסיועו העצום של אלכס גלעדי) ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בעיר מינכן . הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה . השדרן והמגיש הפופולארי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים שהושגו שם ע"י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג'ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים . דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72' שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב-100 מ', להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, "ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן", והוסיף, "גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא"ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ה- IBC במינכן. דן שילון שימש ראש צוות הטלוויזיה והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- (International Broadcasting Center) במינכן.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הרבה מאוד ילדים ובני נוער ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה . ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף . מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב-100 מ'בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז' שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק"מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ . מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי  והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לאלוף. נדרשו ממרק ספיץ צייתנות ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים . מלבד כשרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כישרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת "ההיכרויות" של DOZ והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ו-אולי וולטרס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב-100 מ' בסגנון חופשי. זאת הייתה חשיפה קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.

כשעלו השחיינים על אדני הזינוק אמר השדר הנפלא נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : "הגענו למשחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל . זהו רגע האמת של מרק ספיץ". באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן כמעט קעורה. הוא נראה כמו פוסיידון אל הים היווני. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית של DOZ הייתה נעולה עליו עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם יתבע גופו למאמץ פיסי עליון בחלקו אנאירובי בן כ- 50 שניות. ההזדהות עם מרק ספיץ הייתה מושלמת. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו , לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי העלילה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ, וְולָדִימִיר בּוּרֶה, ומָיְיקֶל וֶונְדֶן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו לבין השַדָּרִים בבריכה.

אמירת הנֶצַח של נִסִים קִיוִויתִּי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי, גדול שחייני תבל בכל הזמנים . מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית לטקסט פתיחה Lead in כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכישרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. בְּרָאווֹ לנסים קיוויתי. הכול היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו את השידורים של DOZ בצבע. בישראל הם היו בשָחוֹר / לָבָן.

טקסט תמונה : קיץ 1972. עידן השחור / לבן בטלוויזיה הישראלית הציבורית . הצלם איזי אברון ז"ל (יושב) ומגיש הטלוויזיה רם עברון ז"ל עורכים מבחן תקינות למצלמת Video באולפן  ברוממה – ירושלים על פי מודל השידור הבריטי של ה- BBC . מצלמות האולפן הגדולות היו בריטיות מסוג  M A R C O N I. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיכום שהוא גם התחלה :

ובכן, קיבלנו ממש עכשיו שוב תזכורת ציבורית מרה, אודות מדינת הפארטאץ' הקרויה לפי שעה ועדיין "מדינת ישראל", כלהלן : 18 אישים ובראשם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, כמו גם השר לשעבר אמיר אוחנה, וכמו גם מפכ"ל המשטרה הנוכחי רב ניצב קובי שבתאי קיבלו אתמול (יום שלישי – 30 באוגוסט 2022) מכתבי אזהרה מוועדת החקירה הממלכתית החוקרת את אסון הר מירון בעת הילולת רבי שמעון בר יוחאי בערב חג ל"ג בעומר בו נספו ב- י"ז בחודש אייר של שנת תשפ"א ביום חמישי ההוא של 30 באפריל 2021, ארבעים וחמישה אנשים. מטריד מאוד שוועדת החקירה הממלכתית קבעה חד משמעית שמפכ"ל משטרת ישראל קובי שבתאי כי יש לו מעורבות ישירה באסון הר מירון מפני שהוא איש המקצוע הראשי האחראי על ביטחון הציבור בכל מקום ופינה בארצנו שאישר את התוכנית המבצעית להילולת הר מירון. הוא האיש שלא מנע מההמון הרב והעצום להגיע למתחם בהר מירון, והוא האיש קובי שבתאי מפכ"ל משטרת ישראל שדחף למתווה של הר מירון פתוח ללא מגבלות, דבר שהוביל לצפיפות האימים הקשה והבלתי מתקבלת על הדעת במקום ול-אסון הנורא שהתחולל בעקבות הצפיפות האנושית  (!). ובכן, המפקד העליון של משטרת ישראל הלא הוא ה-מפכ"ל רב ניצב קובי שבתאי המפקד העליון של משטרת ישראל האחראית על ביטחון הציבור במדינת ישראל איננו יכול, אין לו זכות, והוא לא רשאי ל-גַלְגֵל את אחריות מטה המשטרה על פיקודיו (!!!). אסון הר מירון הוא האסון האזרחי הכבד ביותר שאירע בתולדות מדינת ישראל. גם בגיל 74 מדינת ישראל היא עדיין מדינה מפורטצ'ת ומבולגנת, לא מאורנת ו-נעדרת סדר ומשמעת בתחומים רבים של חיינו (!!!). 18 המוזהרים עשויים להיפגע קשות ממסקנות הוועדה.

סוף הפוסט מס' 1115. "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" (2).

פוסט מס' 1115 (2). הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. ראה המשך ב-פוסט מס' 1116 (3).