פוסט מס' 1154 (א'). הימים ההֵם. ל-זִכְרָם של הכדורגלן הברזילי המנוח פֶּלֶה (Pele) ז"ל ו-של אשת רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, העיתונאית והשדרנית ברברה וולטרס (Barbara Walters) המנוחה ז"ל.

פוסט מס' 1154 (א'). 

שחקן הכדורגל הבראזילי הנודע, רב המוניטין, הנפלא, והבלתי נשכח אדסון אראנטז דו נאסימנטו / Edson Arantes Du Nacimento, הידוע בכינויו, "פֶּלֶה" / Pele‎‎, ו-מי שהוביל את נבחרת הכדורגל של מדינתו שלוש פעמים לזכייה עולמית ולתואר אלופת תבל בכדורגל בשלושה מונדיאלים בשוודיה 1958 (פֶּלֶה היה ב-מונדיאל שוודיה 1958 נער שטרם מלאו לו 18 שנים) + צִ'ילֶה 1962 + מכסיקו 1970 איננו עוד בינינו. פֶּלֶה מת שלשום והוא בן 82.

פוסט מס' 1154 (א').

הלכה לעולמה אשת הטלוויזיה האמריקנית הידועה ורבת המוניטין ברברה וולטרס / Barbara Walters, והיא בת 93. הכרתי אישית את שניהם את ברברה וולטרס ואת פֶּלֶה. נפגשתי עימם פנים אל פנים במסגרת עבודתי ההיא המורכבת והמסובכת ב-שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ההיא בשנים ההן שחלפו בין 1971 ל- 2003. שניהם (כמו רבים אחרים) לחלוטין נותרו בלתי נשכחים עבורי. פוסט מס' 1154. הועלה לאוויר בשבת – 31 בדצמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

שנה אזרחית טובה לכולנו ולכולם עם פרוס שנת 2023. אנוכי שב ורושם את הטקסט הזה : תחושות ורגשות אישיים אינם מתמטיקה. לכן קשה למדוד את מידותיהם ואת עוצמתם. אנוכי מעריך וחושב שאֵיכוּת הופעתם, מנהיגותם, ונסיקתם ההן המשותפות של ארנון צוקרמן יבד"ל, דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ז"ל בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא לפני יותר מיוֹבֵל שנים, הייתה עִילָאִית ו-חַד פְּעָמִית (!). ככל שחוֹלֵף ונוֹקֵף הזמן מתברר כי ייחודם ההיסטורי של ארבעת הנ"ל לא רק ש-איננו בַּר חַלוֹף, אלא גם אֵין מדובר ביָד הָמִקְרֶה. הכרתי את ארבעתם לפני כ-חמישים ואחת שנים ב-1971. אין לי שום הוכחה מתמטית לתחושתי והרגשתי האישית הזאת, אולם הן כֵּנות ו-אמיתיות.  

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1154. הועלה לאוויר הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. 

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ז"ל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח דאז לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא. ואח"כ בתום תקופת זמן קצרה ביותר אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק שרון העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים (תקופת זמן מקסימאלית כפי שמאשר החוק) מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007. ואז שוב התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והייתה זאת שגם הדיחה וסילקה אותו בבושת פנים ו- לאלתר מכהונתו ההיא כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 (שנתיים בטרם סיום תקופת כהונתו) באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא של מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון היה המוציא לפועל : הממנה וגם המדיח (!). יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות שידור עלוב ו- פתטי ברָמָה יְרוּדָה חסרת תקדים מכל היבט. הוא הודח וסולק ב-צֶדֶק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצַו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל "אריק" שרון, ועל פי המלצה חמה שְגוּיָה (בלשון המעטה) של השַר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סוּלָק ו- נִזְרָק מכהונתו כ-מנכ"ל רשות שידור. זה היה יוסף בר-אל אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות, ועיתונאות הגונה. אותו יוסף בר-אל שחטף שתי סטירות לחי אדומות רוויות בושה מה-ממנים הממשלתיים שֶלוֹ אלה שהפקידו בידיו כמנכ"ל רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל", לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).​

ל-זכרם של פֶּלֶה (Pele) ו-ברברה וולטרס המנוחים. תזכורות אישיות שלי מהימים והזמנים ההם שחלפו מזמן ו-לבלי שוב.

פוסט מס' 1154. מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה וברדיו דורש מהמשתתפים בו מיומנות, ידע, וכישרון בדיוק כפי שנתבע מהשדרים המובילים.  פוסט מס' 1154. הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

זיכרון 1. 

השידור ומסירת מידע בטלוויזיה מטעמם של השדרנים והפרשנים לציבור הצופים הוא מדע מפורט ומדויק. המיקרופון הטלוויזיוני דוחה כל פטפטן ולועג לשדרנים ולשדרניות למיניהם אלה שאינם יודעים ולא מוכשרים להביע את רעיונותיהם במינימום מילים ו-טקסט. המיקרופון הטלוויזיוני מעריץ את אמנון אברמוביץ' ורוחש אהדה ו-חיבה רבה לגיא פלג וקרן מרציאנו אולם מגחך מול נוכחותה ארוכת הטווח של אופירה אסייאג על המסך וכישלונה המתמשך לאורכן של שנים להביע את מחשבותיה וניתוחיה בפני הציבור על מסך הטלוויזיה באמצעות טקסטים חַדִים וקצרים. מדובר בדמות טלוויזיונית דהויה שמנסה להתבלט בכוח. הפרטנר הקבוע של אייל ברקוביץ' חיוני וטוב ממנה. וגם גיא פלג מי שהחליף באופן זמני אמש (יום שישי – 30 בדצמבר 2022) על המסך ב- " אופירה וברקוביץ' " את אייל ברקוביץ.

האם מוסד פרשנות הספורט ברדיו ובטלוויזיה חשוב ? האם צריך אותו ? האם ניתן להסתדר בלעדיו ? האם כל שַדָּר ספורט באשר הוא זקוק לפרשן – מומחה שיתייצב לצדו בעמדת השידור ? האם באמת דרושים שני קולות ליד המיקרופון כדי לתאר ולשדר ישיר אירוע ספורט אחד בין אם מדובר בכדורגל ו/או כדורסל ו/או א"ק, שחייה, התעמלות ו/או טניס ? אין לכך תשובה חד משמעית. אבל עובדה היא שהנהלות הטלוויזיה והרדיו בארץ ובעולם נוטות לאמץ פרשנים ופרשניות ומציבות אותן בעמדות השידור ליד השדרים המובילים, בעיקר כשמדובר בשידורים ישירים. תפקידו הראשי של הפרשן בעמדת השידור הוא לבאר את המהלכים שמסתתרים מאחורי מידע ה- play by play שמְסַפֵּק השַדָּר המוביל לצופיו – מאזיניו. כך אנוכי רואה את משימת הפרשנות. אחרים גורסים כי הפרשן הוא בעצם שַדָּר שני ואין רע בכך. הצופה מאזין לשתי חוות דעת אינפורמטיביות שאינן בהכרח צועדות על תפר הפרשנות. פרשן הכדורגל לשעבר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא דָנִי נוֹיְמַן שיעמם אותי עד מוות בדברי הטריוויה שלו, בחזרות מלל רוטיניות שאינן מחדשות, ובשיגור טקסטים לא נבונים. דני נוימן בפירוש הפריע בשעתו לצופיו ומאזיניו ל-צבור הנאה מחוויית הצפייה הטלוויזיונית בתחרויות הכדורגל כששימש פרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההוא. אין פלא שמישהו שם בערוץ 1 ז"ל ההוא החליט בתום מונדיאל 2014 לא להשתמש יותר בשירותיו של אותו דני נוימן. עבודתו של כל פרשן טלוויזיה היא מלאכה צרופה, מדויקת, וחסכונית של שימוש בלשון העברית (!).

יוֹרָם אָרְבֵּל איננו זקוק לדָנִי נוֹיְמַן שמייצר קלישאות ולא מסביר. אוּרִי לֵוִי לא היה צריך את גוּר שֶלֶף כדי לשדר ישיר דרבי תל אביבי סוחף בכדורסל בו הפועל ת"א דלת האמצעים אך מצוידת ברוח קרב עם מאמן חריף שֵכֶל מביסה קבוצה בעלת מוניטין עצום שמנהלים אותה מיליונרים ומוביל אותה מאמן כושל. גור שלף השתפר ללא היכר מאז הימים ההם כש- פִּרְשֵן עבורי בעת אחת  מ- ההתמודדויות ההן ב- "הדר יוסף" כש-הודיע לי כצופה שלו את הטקסט הבא כלהלן, "…יש איבודי כדור טובים ואיבודי כדור פחות טובים…", ואח"כ מפרשן החטאה של יוגב אוחיון (היכן הוא…?) בזאת הלשון, "…אגב זאת הייתה זריקה טובה אבל הוא פשוט לא פגע…", אפשר רק לגחך. מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה מעולם פרשן ספורט אך לא החמצתי אותו אז מידי יום שישי בשבוע בעֶשֶר בוקר ברדיו גלי צה"ל בתוכנית "עושים תרבות" של רדיו גלי צה"ל בראשות המנחה מוּלִי שַפִּירָא יבד"ל. מוּלִי שַפִּירָא רִפְרֵף בימיים הרחוקים ההם על אירועי הספורט של השבוע, אך ללא חוות דעתו הצמודה של מוטי קירשנבאום הוא מולי שפירא משול לקליפת השוּם. מוטי קירשנבאום הוא עיתונאי חד עין וגם בעל יכולת ביטוי וכישרון אמירה. כנראה שנחוצות שתי חוות דעת ברדיו גלי צה"ל אודות אירועי הספורט של השבוע על מנת להפוך את המוסף לרלוואנטי ומעניין. המגיש והמנחה מולי שפירא איננו יכול לעשות זאת לבד, מה עוד שהאורח מאפיל לחלוטין על המארח שלו.

זיכרון 2.

מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה וברדיו איננו כה וותיק כפי שרבים נוטים לחשוב. שַדָּר הכדורגל האנגלי רב המוניטין של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) שידר ישיר ב- 30 ביולי 1966 מאצטדיון "וומבליי" (Wembley) את משחק הגמר של המונדיאל אנגליה – מערב גרמניה 2:4 ללא פרשן צמוד. מדהים. נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם ז"ל שַדָּר הספורט המיטבי של רדיו "קול ישראל" בשלושים השנים ההן של  1977 – 1947 שידר ישיר את כל משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בית וחוץ , וגם משחקי כדורגל חשובים אחרים ללא פרשן לידו. יתירה מזאת : נחמיה בן אברהם לא שידר מתא שידור מוגבה ומבודד . הוא בחר לעצמו את זווית ההתבוננות הבעייתית ביותר של שַדָּר כדורגל משניצב תמיד בגובה פני הקרקע סמוך לכר הדשא עם המיקרופון סְטֶנְד שלו ממש בסמוך למפגש קו האורך עם קו החצי המחלק את המגרש לשניים. תמוה ולא ברור מפני שהוא ראה את אובייקט השידור שלו מנקודת מבט לא נוחה. ב- 15 באוקטובר 1961 נתן לי מנהל ענף הרֶפֶת בקיבוץ אפיקים רוּדִיק לֵוִוין יום חופש ואנוכי וקבוצת חברים טסנו ברכב של הקיבוץ לאצטדיון ר"ג כדי לראות את משחק קדם גביע העולם בכדורגל לקראת צ'ילה 1962 ישראל נגד איטליה החזקה (2 : 4). ראיתי את המשחק ההוא כשאנוכי מחזיק טרנזיסטור בידיי ומאזין לשידור הישיר של נחמיה בן אברהם. הופתעתי אז שלוש פעמים. בפעם הראשונה מפני שישראל הובילה במחצית בתוצאה 2 : 0. בשנייה נדהמתי לראות את שדר הרדיו הלאומי נחמיה בן אברהם משדר ישיר למדינה שלמה אך ניצב בודד עם המיקרופון שלו על כר הדשא ליד קו האמצע (ולא בעמדת שידור מסודרת בטריבונה). ההפתעה השלישית הייתה בעצם אכזבה. הטרנזיסטור שחשף את קולו המיוחד והדרמטי של נחמיה בן אברהם העיד כי השַדָּר הנפלא איננו מדייק תמיד ולעיתים גם מאחר לתאר את האירועים על כר הדשא.

עמדת השידור הקרקעית של נחמיה בן אברהם הטרידה אותי. אנוכי זוכר שבעת שחזרנו בתום המשחק לקיבוץ אפיקים שוחחנו על כך שאנחנו צפינו במשחק ישראל – איטליה מזווית ראייה הרבה יותר נוחה ומכוננת מזאת של שדר הרדיו הלאומי. ייתכן כי בהתייצבותו על כר הדשא בנה לו עמדת שידור "סטרילית" ופרטית מבודדת מהקהל העצום שנאסף באצטדיון. נחמיה בן אברהם שַדָּר ספורט מוכשר, עיתונאי נבון בעל ידע רב בתחומים רבים, ובעל זיכרון פנומנאלי, טען בימים ההם שהוא איננו זקוק ל-פרשן לצידו.

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה שעברה. אצטדיון ר"ג. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם בעל גוון קול מיוחד ודרמטי ניצב בודד עם המיקרופון שלו ליד קו האמצע בסמוך לכר הדשא ומעביר בשידור ישיר משחק כדורגל של נבחרת ישראל. זווית התבוננות במשחק מגובה כר הדשא איננה נוחה אך יתרונה בכך שהיא "סטרילית" ומבודדת מהקהל, וגם קרובה מאוד למוקד ההתרחשות ואל השחקנים וספסל המאמנים. עומד מימין העיתונאי הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 3.

ב- 22 בפברואר 1968 אירחה מכבי ת"א באצטדיון יד אליהו הישן והפתוח את קבוצת הפאר של ריאל במדריד במסגרת שלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל . ריאל מדריד הייתה אז מועדון כדורסל זוהר ואלופת היבשת ובשורותיה שיחקו כוכבי כדורסל בעלי מוניטין כמו מיילס אייקן, וויין בראבנדר, וקליף לויק. בחמישייה ההיא של קבוצת מכבי ת"א ההיא תחת שרביט אימונו של יהושע רוזין ז"ל שיחקו אז טל ברודי, תנחום "תני" כהן מינץ ז"ל, חיים שטרקמן, אברהם הופמן, ואמנון אבידן. המשחק עורר עניין עצום בישראל ואצטדיון יד אליהו (הפתוח) היה גדוש מפֶּה לְפֶה ב- 5000 (חמשת אלפים) צופים. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם נקרא לדֶגֶל והתבקש ע"י מנהל הרדיו דאז שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל להעביר בשידור ישיר את המשחק. הטלוויזיה הישראלית הציבורית טרם נולדה. היא הייתה בשלבים הראשונים של הקמתה ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל ו-סגנו עוּזִי פֶּלֶד יבד"ל. נחמיה בן אברהם הגיע בגפו לאצטדיון יד אליהו, לחץ את היד לשר הביטחון משה דיין שהיה אורח כבוד בהתמודדות, ואָץ למיקרופון שלו על שפת המגרש למלא את משימת השידור הישיר ללא פרשן. מכבי ת"א ניצחה לאחר הארכה 88:96. אולם מה שזכור לי היה כי שַדָּר רדיו נמוך קומה (1.60 מ') בשם נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם עמד בודד על הקו, ואף על פי שלא ניצב פרשן לצדו, הטיל צֵל ענק על מדינה שלמה בקֶסֶם קולו המיוחד וכישרון התיאור הרדיופוני הישיר יוצא דופן ומרתק שלו שהורכב מ- Play by play מהול בפרשנות שלו עצמו. איש לא שאל את עצמו בימים ההם כיצד מסתדר שדר הספורט הלאומי של מדינת ישראל ללא פרשן, בלי מוסד הפרשנות.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח בשכונת יד אליהו בתל אביב. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם ז"ל לוחץ את ידו של שר הביטחון משה דיין ז"ל דקות ספורות לפני תחילת המשחק בין מכבי ת"א לריאל מדריד בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. מכבי ת"א ניצחה לאחר הארכה בתוצאה 88:96. (התמונה באדיבות לובה קנפר קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. היסטוריה רחוקה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כמעט 53 שנים. המקום הוא אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח בשכונת יד אליהו בתל אביב, בטרם עידן עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מ- 1969 ועד היום הזה של כתיבת פוסט מס' 1154 במוצ"ש – 31 בדצמבר 2022, ו-לימים חתן פרס ישראל בשנת 2012. הצלם לובה קנפר מתעד את שר הביטחון משה דיין (בן 53) לוחץ את ידו של טל ברודי (בן 25) כוכב מכבי ת"א דקות ספורות לפני תחילת המשחק ההוא נגד אלופת ספרד ריאל מדריד בשלב רבע הגמר של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. כולם מנסים להידחף ל- Frame התמונה כדי לתעד את עצמם מצולמים ומתועדים יחדיו עם משה דיין. להלן זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חצי פרצוף של נוח קליגר ז"ל אז יו"ר מועדון מכבי ת"א, אמנון אבידן, בוב פדרהסט (ממושקף), ברנרד חוואסט גזבר המועדון (ראשו נראה בין משה דיין וטל ברודי), יהושע רוזין ז"ל (רחוק מהמצלמה מוסתר למעלה), חיים שטרקמן, יוסף לז'ה, ומשה גולוביי. (בין טל ברודי ויוסף לז'ה מציצים ראשיהם של חבר ההנהלה צבי אבידן אביו של אמנון אבידן והשחקן נתנאל). (התמונה באדיבות לובה קנפר קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

זיכרון 4.

בראשית חודש נובמבר של שנת 1968 החליטו פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל ו-סגנו עוּזִי פֶּלֶד יבד"ל שני מקימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, לשדר ישיר את הדרבי התל אביבי בכדורסל בין הפועל ת"א למכבי ת"א שנועד להיערך ביום רביעי בשבוע – 13 בנובמבר 1968. ההתמודדות המסקרנת שכל המדינה ביקשה לצפות בה הועתקה לאצטדיון "בלומפילד" יפו בגלל בנייה מחדש ושיפוצו של אצטדיון הכדורסל הפתוח ביד אליהו. הימים היו ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניידת השידור של הטלוויזיה ה- "OB הכחול" התמקמה ב- אצטדיון "בלומפילד" שבוע לפני שריקת הפתיחה כדי להתכונן לשידור הישיר שהיה מורכב מבחינה טכנולוגית (בעת ההיא). בימאי השידור הישיר ההוא לפני 54 (חמישים וארבע) שנים היה חַגַּי מָאוּטְנֶר ולתפקיד השַדָּר התמנה גִדְעוֹן הוֹד שנמנה אז על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות שהיה ביסודו איש רדיו "קול ישראל", וכפוף לבוס שלו השדר הבכיר נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם. גִדְעוֹן הוֹד היה שַדָּר כדורסל מזהיר משכמו ומעלה בעל קול רדיופוני נפלא ויכולת ווירטואוזית לא רק לבנות דרמה אלא להיות גם חלק ממנה , אולם מעניין הוא לא סמך רק על כישרונו. הוא הציב לידו בעמדת השידור כפרשן את שחקן העבר זוהר כהן , מי ששיחק בזמנו בשני מועדוני הכדורסל של הפועל ת"א ומכבי ת"א. הדרבי התל אביבי הזה זכור בגלל ה- "מארב" שהכין יו"ר מכבי ת"א נח קְלִיגֶר לשחקן היהודי – אמריקני הצעיר בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' בן 22 (קומתו 1.90) שהגיע אז לשורות הפועל ת"א מארה"ב כדי לחזק אותה כרכז משחק וקלעי. נח קְלִיגֶר טען בפני מוסדות ה- FIBA כי בארי ליבוביץ' הוא בעל עבר מקצועני ולכן איננו רשאי ליטול חלק במשחק. מזכ"ל ה- FIBA וִוילִיאָם ג'וֹנְס (William Jones) קיבל את הטיעון. בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' נעלב עד עמקי נשמתו ואמר שהשתמשו נגדו בטריק מלוכלך. הוא לא שיחק. רבבת צופים (פי שניים מתכולת אצטדיון יד אליהו הפתוח)הגיעה ל- "בלומפילד" וראתה את הפועל ת"א  מנצחת את מכבי ת"א גם ללא בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' המושעה בהפרש של שמונה נקודות בתוצאה 78 : 70. למרבה ההפתעה זה היה שידור הטלוויזיה הישיר והאחרון מאז ומעולם של שַדָּר ספורט יוצא מן הכלל בשם גִדְעוֹן הוֹד, שמבלי מֵשִים יצר היסטוריה. הוא היה האיש שבנה לראשונה את מוסד פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הצעירה לדורותיה. צריך לומר כאן עוד מילה אודותיו של גִדְעוֹן הוֹד. הוא עיתונאי ושדר רדיו רב יכולות ומוכשר ביותר. למרות שהטלוויזיה הישראלית הייתה בנובמבר 1968 כפָּנָס קֶסֶם ולו עצמו נשקף בה עתיד מזהיר, בחר להישאר ברדיו "קול ישראל".

טקסט תמונה : אפריל 1968. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 54 שנים. זוהי ניידת השידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונתה ע"י העובדים ה- "OB הכחול" (נקנתה ע"י עוזי פלד בלונדון מחברת הטלוויזיה הבריטית THAMSE במארס 1968 והובאה לנמל חיפה באוניה) חונה עם הגעתה לארץ ליד בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1969. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו חדר הבקרה של אולפן טלוויזיה. משמאל, הבימאי חגי מאוטנר יבד"ל. מימין, נתבת התמונה (Vision Mixer) שלו ורדינה ארז ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 5.

כמה ימים לאחר 13 בנובמבר 1968 התמנה דָן שִילוֹן ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בחודש מאי של  1970 נשלח דן שילון ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית חגי פינסקר ז"ל ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל למונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 כדי לשדר את שלושת משחקיה של נבחרת ישראל בבית המוקדם בטורניר הגמר נגד נבחרות אורוגוואי, שוודיה, ואיטליה. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה (ליד ירושלים) טרם הוקמה ולכן שלושת המשחקים הללו הוקלטו באולפני הטלוויזיה האיטלקית RAI ברומא והטייפים הכבדים ונשלחו מייד ארצה במטוס. דן שילון שידר אז את המשחקים האלה לבדו ללא פרשן. אולם משהתבקש לשדר גם את משחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) בין נבחרות ברזיל ואיטליה (ברזיל ניצחה 4 : 1) לא סמך על עצמו והחליט לזַמֵן לעמדת השידור שלו את שני שחקני נבחרת ישראל מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל כדי ש-ישמשו פרשני עזר לצדו. עמדות השידור שנבנו עבור רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ע"י רשת הטלוויזיה המכסיקנית "TELEMEXICO" באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" ב- 1970 כללו רק שני מושבים. דן שילון החליט אם כך לחלק את העבודה. הוא קבע כי מרדכי שפיגלר ישמש פרשן שלו במחצית הראשונה וגיורא שפיגל ימלא את המשימה במחצית השנייה . מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל שימשו עוד זוג עיניים בעמדת השידור אולם התפקיד שלהם היה לספק מידע חדש. לימים בעת שיחות התחקיר עמו אמר לי אז דן שילון כלהלן : "…הייתי זקוק לפרשן. ידעתי לשדר כדורגל בטלוויזיה אולם לא הייתי ידען בתחום כמו יורם ארבל ומאיר איינשטיין…". דן שילון יצר מבלי משים היסטוריה : הוא בנה לראשונה את מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה .

טקסט תמונה : יוני 1970. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-52 שנים. זהו דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. דן שילון הוא אבי ומייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש נובמבר של שנת 1968. הוא היה מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 והתמנה לכתב רשות השידור בניו יורק בשנים 1981- 1977. דן שילון היה בשנים ההן אחד מעמודי התווך של השידור הציבורי ואח"כ גם של השידור המסחרי. הוא שימש כ- מנכ"ל מוכשר ומשגשג של קבוצת "רֶשֶת" אחת משלוש הזכייניות ("קשת" + "טלעד") שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. מדהים לראות שהוא היה איש טלוויזיה פעיל לאורכן של שנים רבות. הוא בן 82 היום. ב- 2013 בגיל 73 הנחה דן שילון בערוץ 2 המסחרי הצעיר את תוכנית האירוח "המעגל", שזכה לרייטינג נאה סביב % 20, לעיתים יותר. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת ישראל בכדורגל מתייצבת על כר הדשא בעיר טולוקה הרחוקה במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : דני רום, צבי רוזן, שמואל רוזנטל, דוד פרימו, ישעיהו שווגר, והשוער יצחק וויסוקר. זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : הקפטן מרדכי שפיגלר, יהושע פייגנבאום, רחמים טלבי, יצחק שום, ו- גיורא שפיגל. (התמונה באדיבות קבוצת הטלוויזיה "TELEMEXICO 1970". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 6. 

מוסד פרשנות הכדורגל היה זָר לחלוטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה אז ב- 1970. צריך להבין שבעת הדיונים בהנהלת רשות השידור על הטסת דן שילון ונחמיה בן אברהם למונדיאל מכסיקו 1970 לא הועלתה כלל אפשרות של שימוש בפרשן. לא בעמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיונים של פּוּאֶבְּלָה, טוֹלוּקָה, ומכסיקו סיטי וגם לא באולפן הטלוויזיה בירושלים. שכירת מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל ע"י דן שילון והרצון להיעזר בהם כפרשנים צמודים בעמדת השידור שלו באצטדיון ה- "אצטקה" במשחק הגמר ב- 21 ביוני 1970 בו הביסה ברזיל את איטליה 4 : 1, הייתה הברקה של רגע. חידוש של שַדָּר טלוויזיה טירון וחסר ביטחון אך שקול וזהיר . התברר כי הוא הרחיק ראות.

טקסט מסמך : ינואר 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ- 53 שנים. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בעצה אחת עם מנהל רדיו "קול ישראל" ד"ר ישעיהו שפירא ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר מחליטים לשלוח ל-מונדיאל מכסיקו 1970 את שדר הטלוויזיה דן שילון ואת שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. אין זכר להעסקת פרשן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1970. מסמך של דן שילון שנכתב לחגי פינסקר ז"ל, יורם רונן ז"ל, ועמוס גורדון ז"ל הדן בהיערכות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לקראת כיסוי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. מרכז מערכת הספורט בירושלים היה פיטר מיליק. למגיש התוכנית בירושלים ואחראי על השידורים התמנה שמעון טסלר ז"ל. אין זכר להעסקת פרשן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שדר רדיו "קול ישראל" נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם נשלח אף הוא ע"י מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג למונדיאל מכסיקו 1970 , אולם המשיך בשלו ושידר ישיר ממכסיקו ללא פרשן צמוד אליו . נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם לא היה היחיד שגרס "הצגת יחיד" ליד המיקרופון . גם שדר הרדיו ההונגרי המיתולוגי גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי מילא את המשימה ללא פרשן צמוד . יש לציין עוד במאמר מוסגר כי במונדיאל מכסיקו 1970 האפילו לראשונה שידורי הטלוויזיה הצעירה בראשות דָן שִילוֹן לראשונה על שידורי רדיו "קול ישראל" הוותיק בראשות נְחֶמְיָה בֵּן אָבְרָהָם אך זהו כבר סיפור אחר

זיכרון 7. מהות פרשנות הכדורגל והכדורסל.

מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה בעת שידורים ישירים – הכרחי. יש החולקים על כך. אני סבור שהצבת פרשן נחוצה בתנאי שהוא מוכשר דיו להוסיף מידע חדש לצופיו מעבר לאינפורמציית השידור ה- Play by play של השַדָּר המוביל שלו . פרשן שמפר את כלל "המידע החדש" הופך מייד למעמסה על קו השידור , נשמע כפטפטן ונתפש כמיותר . הובלתי מאות רבות של הפקות טלוויזיה בינלאומיות ביותר מ- 150 ערים הפזורות ברחבי תבל בתקופת שנות שירות ארוכות את השידור הציבורי. באצטדיוני הכדורגל, הכדורסל, הא"ק, השחייה, וההתעמלות בעולם הגדול ראיתי אין סוף עמדות שידור שנבנו תמיד עבור שדר + פרשן ו/או אפילו שני פרשנים. מנהלי תעשיית הטלוויזיה מזה שני דורות מבכרים להפקיד את שידורי הספורט הישירים בידי שדר ופרשן שתפקידם ליד המיקרופון נכרך כבר בנשימה אחת. לבטח בעידן הטלוויזיה המודרנית. פרשנות הספורט היא מומחיות. בעיקר כשמדובר בשני משחקים פופולאריים כמו כדורגל וכדורסל. קל הרבה יותר לתאר את המתרחש על כר הדשא ופרקט הכדורסל באמצעות תמונות ה- Video הטלוויזיונית מאשר לפרש אותן . ככל שהמשחק מוכר וידוע יותר לציבור כך קשה יותר להסביר אותו. מן ההיבט הזה תפקידם של פרשני א"ק, שחייה, והתעמלות כמו מוּלי אֵפשטיין, גִלעד וויינגרטן, יעקב "ז'קי" ווישניה, וברוך "בוקי" צ'יש קל ופשוט יותר ממשימת הפרשנות של דני נוימן וגור שלף. וזאת מפני שהם מפרשנים ענפי ספורט שרזי וסודות הביצוע שלהם מורכבים ונסתרים מהעין הממוצעת של האדם וצופה הטלוויזיה באשר הוא. ענפי ה-א"ק, השחייה, וההתעמלות הם הנחשבים ביותר, המרתקים ביותר, ומעוררי עניין עצום במשחקים האולימפיים לדורותיהם אך באופן פרדוקסלי הם נדחקים לשוליים במדינת ישראל.

מרדכי שפיגלר נתקל בכך כששימש פרשן הכדורגל הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל מכסיקו 1970. בטרם שריקת הפתיחה לפני משחק הגמר ההוא שנערך ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי בין ברזיל ואיטליה, הוא הצהיר בפני דן שילון כלהלן, "…כי הקבוצה שתבקיע ראשונה במצב של תוצאת תיקו 0:0 היא זאת שתוביל…". קלישאה מדויקת אך לא הציבו את מרדכי שפיגלר כפרשן בעמדת השידור כדי לייצר אינפורמציית טריוויה. מרדכי שפיגלר היה בשעתו כדורגלן מחונן אחד מהטובים ביותר בהיסטוריית הכדורגל של מדינת ישראל אך אין בהכרח קורלאציה בין ההצטיינות על כר הדשא לבין הכישרון ליד המיקרופון. מרדכי שפיגלר היה כדורגלן ואדם נבון שהביא עמו סתמיות, רפיון, ואמירות נדושות למיקרופון ובכך החמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שלוֹ לצֶקֶת את היסודות ולמסד את תורת פרשנות האמת של משחק הכדורגל בטלוויזיה. הוא התחכם והתעקש לפספס את שעת הכושר ההיא בהבל פיו . כדורגלן מוכשר שהפך להיות פרשן טלוויזיה סוּפֶּר טְרִיבְיָאלִי . תרומתו ברבות השנים כפרשן לשידורי הכדורגל הישירים בארבעה מונדיאלים שונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתכמה בגלל זוג עיניו ולא בשל מחשבת הכדורגל שלו . מרדכי שפיגלר ידע והבין כדורגל טוב יותר מרבים אחרים אולם הוא לא הצליח לתרגם את הידע שלו לשפת טלוויזיה. במידה רבה הצטייר כמין חוכמולוג – טרחן. אף על כן פי שדרני הכדורגל שלי כמו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שמרון רחשו לפרשן מרדכי שפיגלר אמון רב ואהדה גדולה. עבורם הוא היה הרבה יותר מפרשן. הוא שימש עבורם מעין תעודת ביטוח בעמדות השידור המבודדות ב-רוֹם האצטדיונים בחו"ל, במונדיאל ספרד 1982, מונדיאל מכסיקו 1986, מונדיאל איטליה 1990, ובמונדיאל  ארה"ב 1994. גיורא שפיגל היה שונה לחלוטין וטוב ממנו בהרבה. מייד אגיע אליו.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. ה- IBC במדריד. פרשן הטלוויזיה שלי מרדכי שפיגלר (מימין) ואנוכי (משמאל) יחדיו עם הכדורגלן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה (מדובר כמובן ב-Blow up עשוי דיקט בו השחקן רב המוניטין מעניק שירותי פרסום לחברת הצילום agfa). את התמונה צילמה ידידתי המכסיקנית גב' אנה מריה אגירה המזכירה הראשית של OTI. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. מדריד. אנוכי (במרכז) יחדיו עם מהנדס הקול והתקשורת שלי מר מיכה לויירר ז"ל (משמאל) ועם פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית מרדכי שפיגלר (מימין). ברקע משמאל זהו ה- IBC הענק של Torre Espania. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יוני – יולי 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. זהו אגף במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC במכסיקו סיטי. אנוכי (משמאל) יחדיו עם פרשן הטלוויזיה מרדכי שפיגלר (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 באוקטובר 1973. אליפות אירופה בכדורסל – ברצלונה 1973. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ברצלונה. השדר דן שילון (מימין) והפרשן המזדמן שלו משה לרר ז"ל (משמאל) משדרים ישיר את משחק הגמר של הטורניר בו גברה יוגוסלביה על ספרד בתוצאה 67:78. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1982 אינה לי גורלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפגוש שוב במונדיאל ספרד 1982 את הכדורגלן הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסימנטו (ידוע בכינוי "פֶּלֶה" / Pele) מי שזכה עם נבחרתו שלוש פעמים בגביע העולם בכדורגל, ב- 1958 בשוודיה, ב- 1962 בצ'ילה, וב- 1970 במכסיקו. פגשתי אותו לראשונה ב-בואנוס איירס מונדיאל ארגנטינה 1978. ביקשתי ממנו חתימה. הוא חתם בדרכון שלי ליד החתימה של פרנץ פושקש. ב- 1982 הצטלמנו יחדיו. "פֶּלֶה / Pele" שימש במונדיאל ספרד 1982 פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה TVGLOBO תמורת שכר של כ- 1.000000 (מיליון) דולר. ברור שהתעניינתי אצלו וביקשתי את חוות דעתו אודות מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. פלה היה לא רק אלוהי הכדורגל בארצו בעת ההיא. הוא היה פיגורה טלוויזיונית בינלאומית ברת סמכא ופרשנות הכדורגל שלו התקבלה כדברי אלוהים חיים . אף על פי כן טען באנגלית סבירה כי פרשנות כדורגל היא אתגר מפני שהמשחק כה אהוב וכה פופולארי בציבור ובעצם כל צופה טלוויזיה בסלון ביתו משמש גם פרשן של עצמו . פלה הבין שטריוויה היא מלכודת פתאים בטלוויזיה ויש לחפש כל דרך להימנע מנְבִיבוּת על מנת להאיר את מהלכי המשחק מעבר לתיאורם ע"י השדר המוביל . אין זה פשוט כלל ועיקר להיות שדר – פרשן טלוויזיה שפוסח על טריוויה מפני שמדובר בסיקור של ענף ספורט סוּפֶּר עממי , פשוט , ואָהוּד .

טקסט תמונה : 21 ביוני 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 52 שנים. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. פֶּלֶה (Pele) נישא על כתפי אוהדים דקות ספורות לאחר שברזיל הביסה במשחק הגמר את נבחרת איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם בפעם השלישית בתולדותיה ובתולדותיו של פֶּלֶה. (התמונה באדיבות חברת הטלוויזיה המעסיקנית המסחרית "TELEMEXICO". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1978. מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 1978. אנוכי יחדיו ב- בואנוס איירס עם אחד משחקני הכדורגל הטובים בעולם בכל הזמנים הברזילאי אדסון אראנטז דו נאסימנטו (פֶּלֶה), מי ששימש פרשן ראשי של רשת הטלוויזיה הברזילאית TVGLOBO בטורניר הכדורגל ההוא. (צילום גב' אנה מריה אגירה מ- OTI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 8.

קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל בעבר הרץ הימני בִּילִי רָיְיט (Bill Wright) הפך לפרשן טלוויזיה של ה- BBC וגם של ITV. שחקן הכדורגל הנערץ הזה סיפר לי בעת פגישה בינינו ב- Workshop שקיימו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות בלונדון באוקטובר 1975 (השתתפתי ב- Workshop הזה יחדיו עם הבוס שלי אז אלכס גלעדי) משהו אודות פרשנות כדורגל. לדעתו גם שדרי טלוויזיה בריטיים דגולים ומומחים בזירת הכדורגל בימים ההם כמו אמן הדרמה דיוויד קולמאן (David Coleman), בארי דייוויס, (Barry Davies) ו- הְיוּ ג'ונס (Hugh Jones) היו זקוקים לפרשן לצִידָם. לא כל שַדָּר כדורגל בטלוויזיה וודאי לא כל צופה טלוויזיה מסוגל להבין ולעכל את מערכי הקבוצות, העמדה ותפקוד השחקנים, ומהלכי הכדור בהתמודדויות השונות שמובילים בסופו של דבר לכיבוש שערים. הכדורגל הוא משחק שמרני וחוקיו נשארו כמות שהם אולם שיטות המשחק השתנו גם השתנו. הפרשנות לדעתו חיונית. ואז הביא לדוגמא את המשחק ההוא שנערך ב- 25 בפברואר 1953 באצטדיון "וומבליי" בלונדון בו ניגפה אנגליה מפני הונגריה בתוצאה 6:3. בילי רייט גרס שנבחרת הונגריה בשנים ההן של ראשית שנות ה- 50 במאה שעברה בראשות הקפטן פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) ומאמנם גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) הביאה שיטת משחק בלתי מקובלת בימים ההם שדמתה ל- 4 – 2 – 4 במקום ה- WM המוכר, וכה שח לי, "…המאמן שלנו וולטר ווינטרבוטום לא זיהה את שיטת המשחק ההונגרית החדישה ולא ידע לתת תשובות מתאימות ולכן הובסנו…", אמר לי בילי רייט, והוסיף, "…ספק אם שדרני ופרשני הטלוויזיה והרדיו של ה- BBC פִּענחו את חידת הכדורגל ההונגרית המתחוללת על כר הדשא ב- "וומבליי" לנגד עיניהם…". הייתה פאוזה קלה ואז הכריז באוזניי את הסלוגן המעניין והחשוב : "…משחק הכדורגל הוא אולי פשוט אך נועד לאנשים חושבים…(!)".

זיכרון 9.

אני מבקש לחזור לאותו הרגע ההוא ב- 21 ביוני 1970 באצטדיון ה- "אצטקה" (Azteca) במכסיקו סיטי בעת משחק הגמר ברזיל – איטליה במונדיאל מכסיקו 1970, בו נעזר שדר הטלוויזיה דן שילון בפרשנותם של מרדכי שפיגלר וגיורא שפיגל. בעוד מרדכי שפיגלר מחמיץ את שעתו במחצית הראשונה של המשחק, מתגלה דווקא גיורא שפיגל המאופק והשקול במחצית השנייה כפרשן בעל עומק שמעמיס פחות על המיקרופון מ- מרדכי שפיגלר אולם יודע לאבחן ניואנסים . ברזיל כבר הובילה ביתרון 1:3 על איטליה אבל המגן האיטלקי הגבוה והקשוח גִ'יאָנִי פָאקֶטִי (Giacinto Facchetti) המשיך לשמור אישית לוחצת על הקיצוני הימני המסוכן של ברזיל זָ'אִירְזִינְיוֹ (Jairzinho). על פי הוראת מאמנו מָארְיוֹ זָאגָאלוֹ (Mario Zagalo) משך זָ'אִירְזִינְיוֹ במכסיקו 1970 שמאלה לעבר המרכז וגרר עמו את השומר האיטלקי שלו . נפער חלל באגף ימין של ההגנה האיטלקית. גיורא שפיגל בעל עין חדה הבחין בנעשה ואמר לדן שילון, "…תראה דן, ז'אירזיניו מושך עמו את פאקטי שמאלה בכך נוצרת פרצה באגף ימין של ה- הגנה האיטלקית שהופכת לפגיעה, ברזיל יכולה לכבוש משם שער…". הוא צדק. חלף זמן מה ולחלל הריק הזה הגיח בדקה ה- 87 המגן התוקף קָארְלוֹס אָלְבֶּרְטוֹ (Carlos Alberto) שקיבל כדור מדוד מ- פֶּלֶה (Pele) והבקיע את השער הרביעי לזכות ברזיל. לשדר דן שילון לא היה כל כישרון להבחין בניואנס שכזה. גיורא שפיגל הפך את עצמו בבת אחת לפרשן מדויק. ולא רק זאת, הוא היה מספיק עניו וצנוע כדי לא להתפאר בחזון פרשנות שלו . הרי הוא היה יכול לומר לדן שילון לאחר הבקעת השער ע"י קארלוס אלברטו "…דן , אמרתי לך…" אבל הוא לא התפתה והחריש. גיורא שפיגל לא היה פטפטן.

בעונת 2007 – 2006 שידר רָמִי וָויְיץ בערוץ 5 בכבלים משחק כדורסל בהיכל מלחה משחק כלשהו של הפועל ירושלים בשורותיה שיחק האמריקני הגבוה 2.07 מ' טֶרֶנְס מוֹרִיס (Terence Morris) . לצדו של רמי ווייץ ישב הפרשן אריה מליניאק. שחקני הקבוצה היריבה חלפו שוב ושוב על שומריהם הירושלמיים וחדרו לרחבה. טרנס מוריס שניצב במרכז ההגנה נזעק לבלום את החודרים . אריה מליניאק בעל טביעת עין של פרשן שם לב לעובדה מעניינת שרמי ווייץ לא עלה עליה. "רמי, שים לב כי המגינים הירושלמיים מאפשרים לשחקנים היריבים לחדור לרחבה, ולא רק זאת , הם נזהרים מלבצע עליהם עבירות. טרנס מוריס שנחלץ לעזרתם אומנם חוסם אותם אך גם מעת לעת מבצע עבירות במקומם. אם זה יימשך בקצב הזה דווקא השחקן הטוב והמשמעותי ביותר של הפועל ירושלים יצא בחמש עבירות בשלב מוקדם מידי של המשחק", אמר אריה מליניאק. זהו בדיוק תפקידו של הפרשן. הוא אמור לפַרֵש לציבור את הטעון הסבר מעבר למהלכים שמתוארים Play by play ע"י השַדָּר המוביל.

טקסט תמונה : סתיו 1981. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 41 (ארבעים ואחת) שנים. אריה מליניאק (משמאל) בתחילת הקריירה שלו כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא התגלה כפרשן כדורסל מֵיטָבִי אנוכי (במרכז) בתחילת הקריירה שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועורך ראשי ומפיק ראשי שלהם כפי שנקבע תפקידי ע"י הממנים והבוסים ההם שלי לפני שנים רבות, מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל. מימין, זוהי העיתונאית גב' מיכל הוכשטאט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 23 שנים. אלה הם אחד מצמדי הטלוויזיה הטובים ביותר של חטיבת הספורט בפיקודי בשידור הציבורי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעשור ה- 90 של המאה שעברה. אנוכי מציב את השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) ואת הפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) בעמדת השידור הבכירה של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל שהיה ממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. הכרחתי את צוותי השידור שלי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות בעמדות השידור בשטח בדיוק כפי שהם עושים זאת באולפן הטלוויזיה. עמדת השידור היא אזור סטרילי מכובד שמיועד לצוותי השידור שמייצגים את רשת הטלוויזיה שבשמה הם פועלים. חליפות ועניבות היו פק"ל. ועוד דבר : מאיר איינשטיין ז"ל, אותו גייסתי מרדיו "קול ישראל" בסתיו 1990 כ-שַדָּר מוביל שלי (במקומו של יורם ארבל שנטש) הביא עמו את הממד העיתונאי בשידורי הספורט של הטלוויזיה. מההיבט הטלוויזיוני העיתונאי של שידורים ישירים וסיקורים ישירים של אירועי הספורט בארץ ובעולם, הרי שהמיקרופון של מאיר איינשטיין ז"ל שם את המיקרופון של יורם ארבל יבד"ל בכיס הקטן. היה רק מאיר איינשטיין אחד. הוא עצמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. זוהי עמדת השידור השנייה שבניתי ליד הסל הצפוני בהיכל הספורט ביד אליהו. איישו אותה השדר אורי לוי (משמאל) והפרשן רלף קליין ז"ל (במרכז). כאן בתמונה שניהם מראיינים את מאמן מכבי ת"א מר פנחס "פיני" גרשון (מימין). ועוד דבר : אורי לוי היה מנחה פאנל מצוין אך הוא איננו שדר כדורסל באופיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיכרון 10.

מוסד פרשנות משחקי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה שָרִיר וקיים בארץ וגם בעולם. אולם לא כולם מסכימים עם נחיצותו ויעילותו בכל תנאי. ידיד אישי שלי עיתונאי הטלוויזיה ושדר ההתעמלות האולימפית הוותיק והמצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דני לבנשטיין (מחזיק בשיא עולם טלוויזיוני משְ- שִידֵר ישיר את כל תחרויות ההתעמלות לגברים ונשים באולימפיאדות מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, סידני 2000, אתונה 2004, ו- בייג'ינג 2008) סבור שאין צורך בפרשן בשידורי כדורגל. המשחק הפופולארי פשוט דיו והוא נהיר ומוכר לכולם די הצורך. לצורך הצדקת טיעונו הוא מעלה את ארגומנט הצופים הרבים שגודשים את יציעי אצטדיונים בכל רחבי תבל ונהנים מהצפייה ללא גורם מתווך. "…תשמע…" הוא אומר לי רווי ביטחון עצמי ומוסיף לצידוק טיעוניו את הטיעון הבא : "…עשרות מיליונים צופי כדורגל ממלאים מידי שבוע את אצטדיוני הכדורגל בכל רחבי אירופה, מרכז ודרום אמריקה, אפריקה, אוסטרליה, אסיה, ואפילו בארה"ב ודני נוימן לא חסר להם. הם מסתדרים מצוין בלעדיו ושכמותו…". הטיעון חריף, נכון, ו-מדויק אבל עובדה שתעשיית הטלוויזיה הארצית והבינלאומית תומכת בגרסה שלי. שום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה איננה מרשה היום לעצמה להושיב שַדָּר בודד בעמדת השידור, ומצמידה לו פרשן ואפילו שניים . שידורי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה תופסים היום נפח שידור עצום וכוללים בתוכם Pre Game Show, החזקת ההפסקה בין שתי המחציות, וגם ניתוח Post Mortem בסיום ההתמודדות. בית הקיבול של הטלוויזיה התעצם עד למאוד והוא דורש השתתפות של פרשנים לא רק בקצוות השידור הישיר אלא גם בתָּוֶוך שלו. דני לבנשטיין בעל השכלה טלוויזיונית רחבה כמו גם השכלה ספורטיבית אקדמאית (הוא בוגר ביה"ס הגבוה לחינוך גופני בקלן – גרמניה) מעיר את תשומת לבי כי למיטב ידיעתו שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF דחו בשעתו את רעיון שיתוף פרשן בשידורים הישירים שלהם, אך הוא מוסיף : "…עניין שונה לחלוטין הוא שיתוף פרשן לצד שַדָּר מוביל בתחרויות ספורט שאינן פופולאריות בארץ כמו התעמלות, שחייה, וא"ק. כאן המצב הרבה יותר מורכב עבור הצופה שמתבונן אומנם במקצוע ספורט יפהפה אך בלתי מוכר . מפני שתחרויות ההתעמלות אינן מוכרות דיין לצופים הופכת גם משימתו של השַדָּר המוביל למסובכת ומסועפת והוא חייב בפרשן…", הוא אומר ומציין עוד, "…אל תשכח יואש אלרואי שמול משחק הכדורגל שהוא הומוגני בעל אופי אחיד ניצבות תחרויות ההתעמלות הרב גוניות של הגברים בהן מתחרים הספורטאים על שישה מכשירים שונים בתכלית השינוי זה מזה בתרגילי רשות וחובה ושיפוט נקודות מסובך (מקבילים, מתח, טבעות, קרקע, סוס קפיצות ו- סוס סמוכות). אותו הדבר נוגע לתחרויות ההתעמלות לנשים שמתחרות על ארבעה מכשירים שונים (מקבילים מדורגים, קורה, קרקע, ו- סוס קפיצות). היה לי קשה מאוד לשדר ישיר במשך שנות דור את תחרויות ההתעמלות באולימפיאדות ואליפויות העולם ואירופה ללא השתתפותו לצדי של הפרשן יעקב "ז'קי" ווישניה…". נהניתי להקשיב לדעותיו של דני לבנשטיין. הוא אדם ו-עיתונאי הגון ויישר דרך בעל היגיון הגיוני, והשכלה רחבה. וגם צנוע. עיתונאי שאפשר לסמוך עליו. הוא היה אחד מאישי הטלוויזיה הטובים והרציניים ביותר שפגשתי בארבעים שנות קריירה טלוויזיונית. עיתונאי ושדר בעל ערך מהזן הישן שמעולם לא חיפש תהילה אישית. תרומתו למען השידור הציבורי במשך שנים רבות הייתה עצומה. לא רק בתחום הספורט.

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1984. אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 38 שנים. זוהי עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס שהוסב לרגע קט להיכל תחרויות ההתעמלות האולימפיות לגברים ונשים. שדר ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר דני לבנשטיין (שדר ועיתונאי טלוויזיה יקר ונאמן, משמאל) יחדיו עם טכנאי התקשורת הצמוד שלו משה אלוני (מימין) בעת השידורים הישירים של אירועי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יולי – אוגוסט 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. השדר המוביל דני לבנשטיין (משמאל) עם הפרשן הצמוד שלו יעקב "ז'קי" ווישניה (מימין). (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר – אוקטובר 2000. אולימפיאדת סידני 2000. עמדת השידור שלנו בהיכל ההתעמלות בסידני. השדר המוביל דני לבנשטיין (מימין) יחדיו עם הפרשן שלו יעקב "ז'קי" ווישניה (במרכז). משמאל, פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן. (התמונה באדיבות דני לבנשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כנ"ל אמורים הדברים לבי השידורים הישירים בא"ק ושחייה באולימפיאדות ואליפויות העולם . שדרים כמו נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין ז"ל, ומשה גרטל היו מתקשים להחזיק שידורים ישירים בני שעות ללא השתתפות פרשנים לידם ברמה של יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל, ד"ר גלעד וויינגרטן, וד"ר ברוך "בוקי" צ'יש.

זיכרון 11.

הפוסט הזה איננו קוּרְס טלוויזיה אלא דָף מֵידָע. דו"ח טלוויזיה בלבד. זה היה מזמן. אנוכי מתרשם רע מאוד מפרשן הכדורגל ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דני נוימן. אולם הוא איננו בודד בתוך רשימה ארוכה של מומחים שונים בזירות הספורט שכשלו להיות פרשני טלוויזיה באותם מקצועות הספורט שבהם התמחו בעברם. בשנות עבודתי הרבות בשידור הציבורי הזמנתי שורה ארוכה של אישי כדורסל בולטים לכס פרשנות הטלוויזיה אולם הם לא צלחו אותו מסיבות שונות ביניהם צבי שרף, משה וויינקרנץ, רני כהנא, טל ברודי, גדי קידר, דיוויד בלאט, ואחרים. אלכס גלעדי ז"ל שידר ישיר כדורסל בשנים 1979 – 1976 ללא פרשן. פעם בסתיו 1979 נתקלנו אלכס גלעדי ואנוכי באקראי במאמן הכדורסל רלף קליין ז"ל (לימים חתן פרס ישראל) שהגיע כמונו לאצטדיון "קנדה" ברמת השרון כדי לצפות בתחרויות ה- "גראנד פרי" טניס. רלף קליין התנפל אז על אלכס גלעדי והציע לו ללמוד כדורסל משַדָּר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד ו/או להצמיד אליו פרשן. רלף קליין פטר אותו את אלכס גלעדי, שח לו, "…אין לך מושג כ- שדר כדורסל…", ונפנה ממנו. דן שילון הצמיד אליו פרשנים מזדמנים מעֵת לעֵת כמו משֶה לֶרֶר ז"ל בזמנו. פרשני הכדורסל היחידים שהצליחו עד כה בתפקידם כפרשני כדורסל בערוץ 1 היו מר אריה מליניאק ומר אלי סהר. לא רק הצליחו אלא שגשגו לאורך תקופה ארוכה. צרתם העכשווית של פרשני ה- הוֹוֶה הוא לא רק היעדר מומחיות אלא המיקרופון הפתוח. הפיתוי הוא עצום והחֶבְרֶה האלה שאינם למודי ניסיון לא עומדים בו. הם מפטפטים ללא תכלית. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , ABC , ו- NBC מיסדו בשעתו לפני שנים רבות לא רק את שיתוף ה- Commentary בין שדר לפרשן אלא השאירו במתכוון את שני המיקרופונים פתוחים "לאורך כל הדרך" ואפשרו בכך דו שיח לא מכופתר. כל בר בי רב ער לעובדה הגיונית פשוטה : ככל שמדברים יותר גם אחוז השטויות עולה בהתאם. גם בארה"ב וגם בישראל. לא פעם אחת ולא פעמיים נוצרים קונפליקטים מגוחכים על קו השידור בין יורם ארבל ודני נוימן, כפי ששררו בעבר בין השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל לפרשן שלו שלמה שרף יבד"ל. פרשן יעיל מסתפק במועט ואיננו אמור להרבות במילים. רְאוּ את הפרשן המלוטש, המיומן, והחכם רב אמן אמנון אברמוביץ' בערוץ 12. פעם הבריק משנצטווה ע"י המגיש דני קושמרו לחוות את דעתו הנוגעת לתבוסתה הפוליטית ההיא של שלי יחימוביץ' מול בוז'י הרצוג (היום נשיא המדינה), % 42 מול % 58, בבחירות ליו"ר מפלגת העבודה. "…תראה דני…" פתח אמנון אברמוביץ' במונולוג קצרצר והשחיז את לשונו, כלהלן : "…שֶלִי יחימוביץ' איננה אוהבת אנשים והאנשים לא אוהבים אותה. היא אוהבת את האנושות. הצרה שהאנושות איננה הולכת לקלפי…". הוא לא נזקק ליותר מ- 18 מילים כדי להיות אפקטיבי ותכליתי ולהביע את רעיון מחשבתו במינימום טקסט.

זיכרון 12.

זה היה לפני זמן רב. בראשית עונת הכדורסל ההיא של שנת 2013. חלף מאז כמעט עשור של שנים. גור שלף הוא היום פרשן כדורסל טוב של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אולם דרכו כפרשן טלוויזיה לא הייתה סוגה בשושנים. אם ל-שדר אוּרִי לֵוִי הוותיק אִכפת מפרשן הכדורסל המתחיל והטירון גוּר שֶלֶף עליו ללמד אותו מושגי יסוד בתקשורת המונים ולשנֵן עמו רעיונות בסיסיים באופן העברת אינפורמציה לציבור באמצעות הטקסט הטלוויזיוני. בדרבי התל אביבי שנערך ב- "הדר יוסף" ביום שני האחרון – 18 בנובמבר 2013 בו גברה הפועל ת"א על מכבי ת"א 66:78 יצא גוּר שֶלֶף לא רק לא שנון אלא פטפטן מגוחך שהגה סלוגנים סתמיים שבינם לבין פרשנות אין דבר וחצי דבר, כמו :

1. מרגיש טוב מאוד לימונד…% 70 מהעניין זה ביטחון…

2. יונתן שולדבראנד אם הוא לא קולע…אין לו מה לחפש במגרש…

3. יש איבודי כדור טובים ואיבודי כדור פחות טובים…

4. ג'ו אינגלס לא מצליח לקלוע את הזריקה הראשונה…

5. אני בטוח שדיוויד בלאט לא אוהב את ה- 19 נקודות שחטפה מכבי ת"א מהפועל ת"א…

6. עוד שלשה שהפועל ת"א מחטיאה…

7. עבירה שטותית של לימונד…

8. הפועל ת"א נראית טוב וגם מרגישה טוב…הפועל ת"א לא משאירה שום דבר…

9. הפועל ת"א נרדמה…וכדאי שיתעוררו מהר…

10. מכיוון שהפועל ת"א לא מצליחה לעצור את התקפת מכבי ת"א היא נתקעת…

11. שלא הולך – אז לא הולך…

12. כדורסל זה משחק של מומנטום…

13. אוה , אוה , אוה , אוה איזה שלשה של הפועל ת"א…

14.אוה , אוה , אוה , קרלון בראון שחקן – שחקן…

15. אדון אורי לוי כל מילה בסלע….

נדמה לי שלצופי הטלוויזיה במדינת ישראל, וודאי למשלם האגרה, הגיע אז הרבה יותר. וצריך להוסיף כאן שחלפו מאז כעשר שנים, ו-פרשן הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גור שלף השתפר לאין ערוך…אחד מסודות הטלוויזיה הכמוסים, השמורים, והנסתרים ביותר אולם מאידך גם הגלויים והחשופים ביותר הוא היכולת והכישרון של השדרנים להביע כל רעיון בשטף, במינימום טקסט, ובמינימום שהייה על המסך. אמנון אברמוביץ' איש ערוץ 12 מהווה דוגמא טלוויזיונית נפלאה ל-פרשן ידען ומוכשר שיודע לומר ולהביע את רעיונותיו במינימום טקסט ואף על פי כן להיוותר אמין ומדויק, ו-תמיד מוכשר לפגוע בול במטרה (!). מנקודת מבטי אמנון אברמוביץ' הוא עילוי טלוויזיוני בתחום המדובר.

זיכרון 13.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות קפדניות וסבוכות ארגוניות, טכנולוגיות, ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

——————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 1154 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————-

טקסט מסמך : שנת 2000 / 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד ממני לאחר שהחליט לסיים את תפקידו הציבורי רָם המעלה כ- בַּקָּר ומפקח ראשי של השידור הציבורי במדינת ישראל, הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + רדיו "קול ישראל". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007 (התעשתה גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1154. בלי סִלְסוּלִים. רַק עוּבְדוֹת. דין ומשפט (1). אם הַזְבוּב טוֹוֶה את הַקוּרִים ואם המתיירא שומע רִשְרוּש מכל עבר במחלוקות כה קוטביות שמפרידות ביניהן 180 מעלות, הרי שאין דרך אחרת חוץ מלהתייצב בבית המשפט ולהפגיש את הסנגוריה מול הקטגוריה כדי למצוא את הַאֶמֶת. גם במחיר התפשטות והתערטלות בפני ציבור רכלן וסקרן. הַאֶמֶת חשובה מכּל. דינם ההוא של אלכס גלעדי ז"ל + גבי גזית ו- חיים יבין שניהם יבד"ל כמטרידים מיניים של נשים נחרץ בחברת בני אנוש ע"י עדויות בנות אנוש והעיתונאות ועיתונות, אולם לא בין כתלי בית המשפט. השלושה הנ"ל הובסו אז אולי בקרב הציבורי בטרם החלה המלחמה ובעיקר הפסידו את דעת הקהל. אולם צריך לזכור שהם לא הובסו בבית המשפט. ל- "דעת הקהל" אין בעלות על הַאֶמֶת ולא קוּשָאן על הַיוֹשְרָה. אם אכפת לשלושה הנ"ל מהמוניטין שלהם ומכבוד משפחתם, והם חושבים שנעשה להם עוול בגין הכפשה והוצאת דיבתם רעה, אזי אין להם ברירה אלא לפנות לערכאות משפטיות כדי לחפש דִין צֶדֶק גם אם מדובר בחשיפה שעתידה להיות מלוכלכת. והיא עלולה להיות כזאת. בית המשפט איננו הֵיכַל צֶדֶק מתמטי מדויק. זה עלול לקרות גם לך, ולכל אחד אחר, בבחינת "…אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אבל אינך יודע איך אתה יוצא משָם…". "אין תגובה" של כל נאשם באשר הוא, כמו זאת של חיים יבין נוכח כתב האישום של גב' נעמי רון, הוא המענה הגרוע ביותר שמשאיר אותו מוטל, שַרוּעָ פרקדן בזירה בתום Knock out שהחטיפה לו יריבתו, כשהוא ממתין לספירת עֶשֶר. פוסט מס' 1154. הועלה לאוויר ביום ראשון – 1 בינואר 2023.

פרפראות.

1. סדר עולמי חדש. הפילוסופיה ההגיונית, החכמה, והמזהירה של התנהגות מעשית ומוסרית וקיום כל חברה אנושית על פי השקפת עולמו של משה רבנו כפי שבאה לידי ביטוי ב-"עשרת הדברות" החקוקות על לוחות הברית. דעת הקהל היא הגדרה חמקמקה שחשופה במקרים לא מעטים לתעמולה כוזבת, השפעות שליליות, הובלות פארטאץ', מניפולציות מגוחכות אנטי מתמטיות שרחוקות מהאמת כרחוק מזרח ממערב, וגם הסתות. מעשה "עֵגֶל הַזָהָב" (ספר "שמות" פרקים ל"א + ל"ב) בידי הָעַם ו-ע"י הָעַם בעת יציאת מצרים, בגין היעדרותו של המנהיג משה רבנו שבושש לרדת מהַר סִינַי, הוא עדות ניצחת לקלות "דעת הקהל" שניתנת בקלות ל- אינספירציה עלובה וחסרת שחר, להטיה, והשראת דֶמֶה. עשרת הדברות שחקק גדול היהודים בכל הדורות משה רבנו על לוחות הברית היוו תשובה מדויקת, הגונה ו- יישרת דרך ומוחצת מול אופציות שונות של "דֵעוֹת קָהָל" מְעֻוָותּוֹת ומוּטוֹת.

לפני אלפי שנים פרסם גדול האנשים היהודיים בכל הזמנים משה רבנו מניפסט בן עשר המלצות ו/או עקרונות ו/או תיקונים המגדירים מחדש את התנהגות פרטי החברה האנושית בינם לבין עצמם בכל תחומי חיינו. מדובר בסדר עולמי ותדריך חברתי חדש על כל מרכיביו. המסמך הדרמטי שמייצג ערכי עַל של כל חברה אנושית באשר היא, הוצא לאור ע"י משה רבנו במעמד הר סיני ההוא, ומתפרסם במלואו ובפרוטרוט בספר התנ"כי "שמות" פרק כ', ו- נקרא ע"י סופרי התנ"ך, "עשרת הדברות". עשרת הדברות מעין ספר חוקים מתקדם בין עשרה סעיפים בלבד, נכתבו בשפת זכר, ועוסקות בין היתר חוץ מאמונה אלוהית מונוגמית באלוהי ישראל ויחס דתי ומיוחד ליום השביעי בשבוע, ל- שבת, גם בהענקת יחס כבוד של ילדים להוריהם, ויחסי הגינות ו- יושרה בין אדם לחברו, קדושת חיי אדם ("לא תרצח"), ערך הרכוש שאיננו שלך ("לא תגנוב"), וגם משמעת עצמית אישית לעצמך ונאמנות משפחתית לרבות הדיבר ה- שישי, "לא תנאף". והדיבר העשירי, "לא תחמוד אשת רעך וכו'…". מי שמתעניין, קורא, ומעיין בתנ"ך יכול למצוא הרחבות ו- פיתוחים מעניינים ל- "עשרת הדברות" של משה רבנו ובתוכם שפע של דיני משפט פרטיים וחברתיים מפורטים ביותר מרחיקי לכת שמתפרסמים בארבעת הספרים שמרכיבים את חמשת חומשי תורה, "שמות" + "ויקרא" + "במדבר" + "דברים". ביניהם פרק י"ח בספר "ויקרא" שעוסק גם ואפילו באיסור יחסי מין פרוורטיים מכל הסוגים.

יש האומרים כי הסלוגן הסוציולוגי בן שלוש מילים של ר' עקיבא לתלמידיו, "ואהבת לרעך כמוך", כולל בהווייתו ובתוכו את כל עשרת הדברות ולכן משה רבנו היה יכול לקצר את הטקסט. ובכן, משה רבנו הבין דבר ו/או שניים במבנה הסוציולוגי של החברה האנושית ושל חשיבות השמירה על הגרעין המשפחתי. בהיותו מנהיג לאומי ו- גאון ענק בעל ידע בתחומים רבים של חיינו, לרבות סוציולוגיה ופסיכולוגיה ציבורית ומשפחתית, הכיר את הטבע האנושי של האדם. מדהים ואולי לא, שידע כי האדם, גברים ונשים כאחד, אינם בריות מונוגמיות. מעט מאוד גברים ונשים מוכשרים באמת להתייצב בינם לבין נפתולי נפשם, ולעמוד כחומה בצורה מול פיתויים כבדי משקל. הציווי שלו של משה רבנו, "לא תנאף", הוא מרחיק לכת מעבר לשתי המילים שמרכיבות אותו. מאחוריו מסתתרת תורת שלימה של השלטת המונוגמיה. "לא תנאף", הוא דִיבֵּר, נוסח, ו- התנסחות בשֵם תיקון חברתי הוגן והכרחי בעיניו  של אומרו. ציווי ו/או המלצה שנועדו למנוע הפקר, הוללות, התפרקות, תוהו ובוהו, ו- אנדרלמוסיה בחברה האנושית שהוא משה רבנו האחראי המבוגר בתוכה והמנהיג שלה. כנראה שאין דבר כזה מונח הנקרא "אהבה חופשית" בה יש רק זכויות של פריקת עול ללא חובות של סדר, משמעת, וכבוד. הציווי "לא תנאף", נעשה לאחר מחשבה מעמיקה של גדול האישים של העם היהודי בכל הזמנים משה רבנו (אחריו דוד בן גוריון ויצחק רבין) ומטרתו הייתה לעשות כאמור סדר הולם וחדש בחברה האנושית ובתא המשפחתי. זה מעניין ודורש בדיקה מחודשת שוב ושוב מפני שאף על פי כן ולמרות הציווי, "לא תנאף", מוסד הנישואין איננו קדוש, לא נותר מקודש, ולא ערובה לשום דבר יציב ולשום איתנות של היסודות המרכיבים את התא המשפחתי, וודאי לא יחסי הוגנות, כבוד, ונאמנות לעַד בין האישה לבעלה ו/או בין הבעל לאשתו. כל ניסוח טוב. המודל של מבנה התא המשפחתי "הקדוש" כארגון נצח, ש- כאילו איננו ניתן לפירוק, כבר לא מתאפיין עוד ככזה בחברה אנושית מודרנית רבת הפיתויים. שינויים שחלו במבנה הכלכלי בחברות מפותחות בעולם מלווים בשינויים חברתיים וערכיים, לרבות יותר דגש על חופש היחיד, הזדמנויות כלכליות לנשים ותעסוקת נשים בשכר מחוץ לבית – החלישו את מוסד הנישואין. מדע הסוציולוגיה מצא למשל לפני כמה שנים כי הסיכוי בארה"ב שנישואין יסתיימו בגירושין ו/או בפירוד יעמוד על לא פחות מ % 50 – % 40. הגורמים לירידה ביציבות הנישואין קשורים בתיעוש, אורבניזציה, ועלייה דרמטית בחופש האינדיבידואל. שפע ההזדמנויות והגירויים החיצוניים בחברה המודרנית מצליחים להאפיל על ערכי נאמנות למקור. מוסד הנישואין עבר מהפכה שלילית גם בישראל. אגף הסטטיסטיקה במשרד הפנים בישראל מצא בשנים האחרונות כי 1 מתוך 4 אירועי נישואין יסתיים בגירושין. ב- 2013 התחתנו בישראל 52705 זוגות. במקביל התגרשו 14746. כ- % 28.

זוגות מעטים רשאים להתפאר בנישואים מונוגמיים יציבים לאורך שנים ארוכות שכוללים בתוך הקשר שלהם אהבה + רֵעוּת ו- חֲבֵרוּת + נאמנות + אושר. גברים ונשים, כפופים בדרך כלל ל- מוחם (ולאו דווקא לשִכְלָם) שמפיק אין סוף תחושות, רגשות, פיתויים, התנסויות חדשות של הרפתקנות, וגם אהבות חדשות לאורך כל ימי חלדם. הגברים והנשים כפופים למוֹחָם, אולם לִבָּם לא כפוף לשִכְלָם, לכן הם אינם יצורים מונוגמיים. יש זוגות שנפרדו והיחסים בין הפרודים טובים מזוגות אחרים שנשארו לחיות יחדיו 60 שנים כאילו חבוקים זה בזרועותיה של זו וזו בזרועותיו של זה. הנוסחא האנושית לחיים בצוותא של בעל ואישה צנועים והגונים איננה אחידה, וגם הצו "לא תנאף" איננו תקף כל רגע וכל שעה. מתברר כי צווים שמדברים על קדושת התא המשפחתי נועדו כדי להפר אותם. לא תמיד אבל בטוח מעֵת לעֵת. מדהים ששני אנשים, גבר ואישה, עמדו פעם מתחת לחוּפָּה ונשבעו בשם האוֹשֶר ואלוהי הרומנטיקה אהבת נֶצַח ונאמנות עולם איש לרעהו, מחליטים עכשיו לפרק את התא המשפחתי שלהם, ולחבור לבעלים חדשים ו/או לנשים אחרות, בין אם יש להם ילדים ובין אם אַיִן. הסטיריקן גראוצ'ו מרקס התבדח פעם ואמר, ש- "הנישואים הם הגורם העיקרי לגירושים". מוסד המשפחה בחברה האנושית המודרנית איננו תמיד מונוגמי. לפתע, ואולי לא לפתע, הוא דומה במרכיביו "מאחורי הקלעים" שלו לחברת האריות והלביאות בסאוואנה האפריקנית. אין סוף גברים נשואים ולא נשואים כמו אין סוף נשים נשואות ולא נשואות בכל פינה בכדור הארץ אינם נאמנים תמיד למקור, ונכנעים ליצר ההרפתקנות ולמפעל ההורמונים הזורם ו- פועל בגופם הצעיר וההומה. האוכלוסייה האנושית ה- רוויה במוחות צעירים ומבריקים, איננה פוריטנית. חלקי פאזל רבים שלה לרבות אלה הנחשבים ל- נבונים ונבונות, עשויים למצוא את עצמם "נואפים", לפחות בחלומם. אולי לא הם אלא מחשבותיהם ודמיונם שלהם. שום חוֹק ושום משטרה אינם יכולים לשלוט ולחלוש על מוחם ודמיונותיו של בן / בת אנוש. האדם הוא פרימט נבון שמאופיין כבריאה אלוהית רב פוליגמית במחשבותיו, רעיונותיו, תחושותיו, ורגשותיו. מכאן קצרה הדרך למעשי אהבה ו- Sex מחוץ לתא המשפחתי, שמשה רבנו כינה אותם בשעתו, כ- "ניאוף". לא של כולם, לא תמיד, ולא בהכרח. אולם יש להדגיש כאן חזור והדגש כי יש להבדיל 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי מין ברצון ובהסכמה בין גבר ואישה בוגרים (גם אם כל אחד מהם נשוי לאישה אחרת ו/או בעל אחר), מְלֻוָוה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם החשק והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים. חזונו של משה רבנו וההמלצה "לא תנאף" היו כֵּנִים אולם ההיסטוריה האנושית בת אלפי שנים הוכיחה כי מוסד הנישואין איננו תמיד עמיד ולא ערובה לשום דבר. מדובר כמובן במסגרת אישית בלבד שמבוססת על הנדסה זוגית ולא תמיד נוגעת לרוב, ל- כלל האנושות. 

ובכן, הציווי האנושי מס' 6 (בלשון זכר) במסמך "עשרת הדברות", "לא תנאף", נותר בגדר המלצה בלבד. היא לא קוימה בשלמותה מעולם ע"י כלל האנושות וגם לא ע"י שניים מגדולי העם היהודי לדורותיו, דָּוִד הַמֶלֶךְ ובנו שְלֹמה הַמֶלֶך. אֶשְנֶה ואומר שוב : יש להבדיל כאן 1001 הבדלות בין התקיימות אהבה ויחסי מין ברצון והסכמה בין גבר ואישה בוגרים מלווה ב- כמיהה בין שני הצדדים, בהם החשק והסקרנות האנושיים גוברים בנקל על מגבלת המָרוּת, לבין יחסים בכפייה והטרדה מצד אחד הצדדים. יחסי מין בכפייה, הטרדה מינית, אונס, ויחסי מין פרוורטיים בתוך המשפחה ומחוצה לה הם פשעים פליליים. דוד המלך לא נענש בגלל ריבוי נשים ולא בגלל הרוֹמָן המפורסם ופרי אהבתו לבת שבע אשת אוֹרִיָה החִתִּי (ואהבת הגומלין שלה אליו). הוא נענש ע"י נתן הנביא מפני שהוֹרָה לשר הביטחון שלו יואב בן צרויה לשלוח את אוֹרִיָה הַחִתִּי (היה קצין נודע בצבאו ואחד מאנשי השב"כ המפורסמים שהקיפו אותו), ולהציב אותו אל מול פני המלחמה החזקה, לאחר שהרומן שלו עם בת שבע נודע ו- נִגְלָה לעֵין כּל. דוד המלך ביצע פשע רצח נבזי של אוֹרִיָה הַחִתִּי במסווה של פקודה צבאית (כאילו טהורה ועניינית). הוא לא נענש בעודו בחייו. בנו שלמה המלך והבן של שלמה המלך רחבעם נכדו של דוד המלך שילמו את מחיר ההפקרות המוסרית של האבא והסבא. להווה ידוע כי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון דחה את תביעתו של סא"ל דוב ירמיה לפטר את  רמטכ"ל משה דיין מכהונתו לאחר שגילה כי אשתו שלו שוכבת ומנהלת רומן עם מפקד צבא ההגנה לישראל. דוד בן גוריון סירב לבקשתו של דוב ירמיה. הוא נימק זאת מפני שלא הייתה כאן הטרדה מינית ו/או מעשה לא מוסרי, אלא פרי מעשה אהבה של שני אנשים בוגרים שנכנסו למיטה משותפת למרות ששניהם היו נשואים.

2. היגיון משפטי.

מרבית הציבור רוחש אֵמוּן כמעט מוחלט למערכת המשפט במדינת ישראל ולשופטי מדינת ישראל, שאינם נוכחים בזירות ה- Sex והאהבה המוסכמים על שני הצדדים ו/או לשם שינוי בזירות ה- Sex והאהבה שאינם מוסכמים על ידי אחד הצדדים (במרבית המקרים נשים) וקרויים יחסי מין בכפייה ו/או הטרדה, ובמקרים קיצוניים מוגדרים ע"י הצד שאיננו מסכים, אונס. השופטים חורצים את גורל הנאשמים לחֶסֶד ו/או לשֵבֶט על פי טענות הסנגוריה ו/או הקטגוריה מבלי להיות שָם, אולם אף על פי כן רוֹב הקהל במדינת ישראל מסכים, מקבל, ומסכין עם פסקי וגזרי הדין שלהם.

הַסֶפֶר התיעודי המזהיר והמרתק "Courtroom" (בית דין) שנכתב ב- 1951 ע"י הסופר האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Rynolds) אודות המשפטנים הדגולים סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) וקלאראנס דרואו (Clarence Darrow) ואודות מערכת המשפט האמריקנית, מתעכב על הצורך להכריע בהאשמות ומחלוקות בין הניצים ע"י השופט, הסנגור, התביעה, וחבר המושבעים שלא היו נוכחים בזירות ההתרחשות. המסר העיקרי בספר "Courtroom" (בית דין) מתעקש לקבוע כי הרוב איננו קובע גם אם הוא נתמך ע"י דעת הקהל והעיתונות, אלא האמת. אותה האמת שמסתתרת בשוליים ולעיתים צריך לחפור ולגלות אותה. לא בכדי הגה השופט האמריקני אוליבר וואנדל הולמס את הסלוגן הנוגע לאותו הדבר הקרוי צֶדֶק, וכה אמר, "החוק שבו משתקפים כבמראה קסמים, לא רק חיינו שלנו, אלא של כל הבריות שהיו". על כל בן אנוש שמתעניין במונח ו/או במושג, ו/או ברעיון שנקרא "צדק", מוטלת החובה לקרוא את "Courtroom" (בית דין). סיימתי כעת לקרוא ולעיין בפעם ה- 30 בספר "Courtroom" (בית דין) וחשבתי על אלכס גלעדי המנטור שלי לפני כמעט יובל שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

טקסט מסמך : שער הכריכה של הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" שחקר וכתב הסופר האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ב- 1951. הספר "בית דין" / "Courtroom" יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר. ספר שממומלץ לקריאה לכל בר דעת באשר הוא.

לקראת סיומו של מחקר וכתיבת הפוסט הקונקרטי הזה אני מבקש להסב את תשומת לבם של קוראי הבלוג לספרו של האמריקני קואנטין ריינולדס (Quentin Reynolds) מי שחיבר ב- 1951 את הספר הדוקומנטרי המצוין "בית דין" / "Courtroom" (יצא לאור בישראל ב- 1952 בהוצאת "כתבים" בע"מ תל אביב ובתרגום מאנגלית של מר. ש שניצר). הספר עוסק בביוגרפיה המשפטית המרתקת של סמיואל ליבוביץ' (Samuel Leibowitz) אחד הסנגורים הפליליים הנודעים והמוכשרים ביותר בארה"ב בשנות ה- 20, ה- 30, וה- 40 של המאה הקודמת. קראתי את הספר התיעודי המעניין הזה לראשונה ב- 1952 בנשימה עצורה אחת. הספר מצוי עדיין בספריית העבודה שלי. מאז 1952 עיינתי בו לפחות שלוש עשרות פעמים. הספר "בית דין" על כל הפרשות המשפטיות רבות המוניטין בהן היה מעורב המשפטן סמיואל ליבוביץ' מתוחקר היטב, כתוב ביעילות, ומנוסח בצורה נפלאה ע"י קוונטין ריינולדס. הסופר מדהים את הקורא מפני שהוא עוסק באותה המשוואה המתמטית האניגמטית המסקרנת תמיד בת נעלמים רבים, בה סנגור – משפטן מנסה לשכנע את השופטים והמושבעים שלא היו שם בזירת הפשע כי טיעוניו למען ובעד מרשו – כנים, צודקים, ואמיתיים לגמרי. הסנגוריה הפלילית של סמיואל ליבוביץ' (1978 – 1893) הייתה כה יעילה, משגשגת, פורייה, ושמו הלך לפניו, עד שגם הפושע המפורסם האיטלקי – אמריקני אל קפונה (Al Capone) ביקש לשכור את שירותיו. חלק מהפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר בספר "בית דין" מופיעות בפרק "אויבים ציבוריים", ובתוכן גם האירוע המצמרר, חטיפת התינוק בן שנה וחצי של הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג מהווילה רחבת הידיים שלו ב- 1932 ב- הופוול במדינת ניו ג'רסי. התינוק שהוצא ונלקח מעריסתו, נפגע ונספה במהלך החטיפה, אולם מותו הבלתי צפוי לא הפריע לחוטף לנהל מו"מ עם משפחת לינדברג כאילו בנם חי לצורך סחיטת דמי כופר גבוהים. ה- FBI נכנס לתמונה, ואחרי תקופת בילוש אינטנסיבית, לכד את החוטף מהגר גרמני בשם ברונו "ריצ'ארד" האופטמאן (Bruno "Richard" Hauptmann). משפטו של ברונו האופטמאן נמשך כמה שנים. הוא לא הודה מעולם באשמה אולם התובע הכללי של מדינת ניו ג'רסי דייוויד ווילנץ הגיש את כל ההוכחות נגד ברונו האופטמאן. לא הועילו כל הכחשותיו של החשוד וגם לא מאמציהם של שלושת הסנגורים שלו אדוארד ריילי, אגברט רוזרכראנס, ו- סי לויד פישר. ברונו האופטמאן נידון לעונש מוות. למרות שאשמתו הוכחה ללא צל של ספק נהנה ברונו האופטמאן מתמיכה ציבורית חלקית לרבות זאת של מושל מדינת ניו ג'רסי הארולד הופמאן. הסנגוריה החליטה לבקש ב- 1935 את סיועו של סמיואל ליבוביץ' ולהצטרף לצוות ההגנה של ברונו האופטמאן (תמורת שכר של מיליון דולר). סמיואל ליבוביץ' קרא את כל תרשימי המשפט (3600 עמודים) והגיע למסקנה וודאית וחד משמעית כי ברונו האופטמאן הוא החוטף. סמיואל ליבוביץ' ביקר את ברונו האופטמאן בתא הנידונים למוות בעיר טרנטון ניו ג'רסי והתנה את הצטרפותו לצוות ההגנה שלו רק באם הנאשם יודה באשמתו. ברונו האופטמאן סירב. ב- 3 באפריל 1936 הוצא ברונו האופטמאן להורג באמצעות כיסא חשמלי.

אחת הסקירות המרתקות של קוונטין ריינולדס בספר "Courtroom" קשורה לפרק הקרוי, "הזבוב טווה את הקורים", ונוגע למשפט שניהלה מדינת ניו יורק ב- 1924 נגד הארי הופמאן באשמת רצח. הארי הופמאן היה מכונאי ומסריט בבית קולנוע במאנהאטן – ניו יורק. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של אישה בשם מוד באואר ברונטית נאה בת 35 מסטייטן איילנד אך חבר המושבעים מצא אותו חייב ברצח מדרגה שנייה וזה הציל אותו מהכיסא החשמלי. הארי הופמאן טען לחפותו ואמר שאיננו אשם. זה לא עזר לו. העיתונות הייתה נגדו, דעת הקהל הייתה נגדו, וגם התביעה, הקטגוריה האגרסיבית. השופט טיירנן גזר את גזר דינו למאסר עשרים שנים עד מאסר עולם בכלא "סינג – סינג". בשעה שהוציאו את הארי הופמאן מאולם המשפט הוא זעק בצרחות לעברו של התובע המחוזי פאך, "…לך חלק את הפרס עם עדי השקר שלך. אתה יודע שאני חף מפשע כמוך…". בחלוף חמש שנים ב- 1929 ביקש הארי צ'אפמאן משפט חוזר ושלח מכתב לסמיואל ליבוביץ' וביקש ממנו שיגן עליו. מדינת ניו יורק הסכימה למשפט חוזר וסמיואל ליבוביץ' ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור. הארי הופמאן הסתכן בגזר דין מוות של כיסא חשמלי במקרה של כישלון של סמיואל ליבוביץ' במשפט החדש. הוא שוב הצהיר בפני סמיואל ליבוביץ', "…אנוכי חף מפשע…טוב מותי על הכיסא החשמלי מחיי כאסיר בכלא…אינני אשם…לא רצחתי…". ב- 6 במאי 1929 נפתח המשפט המחודש. התברר כי במשפט הראשון נעשו טעויות קרדינליות לרבות טעויות זיהוי לרעתו של הארי הופמאן. המשפט החדש נמשך כמה חודשים ובנאום הסיכום שלו פנה סמיואל ליבוביץ' למושבעים וכה אמר להם : "…אינני מאמין שחבר המושבעים היה מוצא כֶּלֶב חייב על סמך ההוכחות שהובאו כאן…". בתּתוֹ הוראות לחבר המושבעים אמר השופט בורט ג'יי האמפרי כלהלן : "כאשר ההוכחות הן בעיקר נסיבתיות לא זו בלבד שהן חייבות להצביע על אשמה, אלא שהן צריכות להוציא מכל ספק ולקבוע באופן וודאי שהנאשם חָף מפשע". חבר המושבעים האמין בהוכחות ש- סמיואל ליבוביץ' הביא לטובתו של הארי הופמאן. המושבעים הבינו שהוכחות נסיבתיות עלולות להטעות. הארי הופמאן יצא מאולם בית הדין כשהוא בן חורין. האיגוד המקצועי של מכונאי הקולנוע סניף 306 לקח את הארי הופמאן תחת חסותו והשיג לו עבודה. הוא חזר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקו בטרם מותה של מוד באואר.

טקסט תמונה : 1957. ניו יורק – ארה"ב. הימים ההם הזמן ההוא לפני 65 שנים. המשפטן היהודי – אמריקני הנודע ורָב המוניטין סמיואל "סם" ליבוביץ' (1978 – 1893, שני מימין) לוקח על עצמו את משימת הארגון של מסע נבחרת "הפועל" ישראל בכדורגל ברחבי מדינת ניו יורק. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסופר קוונטין ריינולדס (בן 55 בתמונה), השוער יעקב חודורוב (בן 30 בתמונה), שחקנית הקולנוע מרילין מונרו (בת 31 בתמונה), סמיואל "סם" ליבוביץ' (בן 63 בתמונה), ושני אנשים לא מזוהים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מומלץ גם לקרוא את ספרו של הסופר היהודי – אמריקני הנודע מאיר לווין (Meyer Levin), הקרוי "Compulsion" / "כפייה". הספר עוסק בפרשת "הרצח המושלם" שביצעו שני נערים יהודיים – אמריקניים גאונים בני טובים למשפחות עשירות משיקאגו : נתן ליאופולד / Nathan Leopold בן 19 ו- ריצ'ארד לוב / Richard Loeb בן 19 בשנת 1924. הם רצחו מטעמי אידאולוגיה מטורפת של התנשאות ועליונות נער יהודי בן 14 אף הוא משיקאגו בשם רוברט "בובי" פראנק / Robert Frank בתקווה לחולל פשע מושלם. שניהם האמינו בכך שהם יכולים לתכנן פשע רצח מושלם.

נתן ליאופולד / Nathan Leopold נולד בנובמבר 1904. ריצ'ארד לוב / Richard Loeb נולד ביוני 1905. שניהם נחנו בכמות משכל גבוהה באופן מיוחד. שניהם דיברו שבע שפות על בוריין בגיל כה צעיר. לאחר ביצוע "הרצח המושלם" בו השליכו את קורבנם לאגם בשיקאגו, נפנו להשתעשע בכאילו סיוע למשטרת שיקאגו בפענוח הרצח. משטרת שיקאגו גילתה את הגופה מושלכת באגם ולידה זוג משקפיים יקרות שמסגרתן הייתה עשויה משריון צָב. התברר כי היו רק שלושה זוגות משקפיים כאלה בכל שיקאגו. על פי הרישום אחד מהם היה שייך לנתן ליאופולד. המשקפיים נפלו באקראי מכיס מקטורנו מבלי שהרגיש בעת השלכת גופתו של בובי פראנק לאגם. נתן ליאופולד וריצ'ארד לוב נשברו חיש מהר בחקירה המשטרתית ונשלחו מייד למעצר. שתי המשפחות היהודיות עשירות מ- שיקאגו שכרו את שירותיו של המשפטן הנודע קלאראנס דאראו / Clarence Darrow (חי בשנים 1938 – 1857) שהתפרסם גם כלוחם נאמן למען זכויות האזרח. קלאראנס דאראו נאם נאום סנגוריה הירואי וחילץ אותם מהכיסא החשמלי. שניהם נידונו למאסר עולם. בטרם הוצאו מאולם בית המשפט ההוא כשהם ממורמרים וזועקים לעבר סניגורם המפורסם זעקות שבר ומחאה על שהשאיר אותם בכלא לכל ימי חייהם תמורת השכר הנדיב שקיבל ממשפחותיהם, התבונן בהם קלאראנס דאראו במבט החודר שלו והשיב להם בשבע מילים, "אצבע אלוהים הותירה את המשקפיים בזירת הרצח", ונפנה מהם לעַד. נתן לאופולד וריצ'ארד לוב נשארו חברים גם בכלא העירוני בשיקאגו. שניהם עסקו בלימוד והוראה למען אסירים אחרים. ריצארד לוב נרצח בכלא ע"י אסיר בכלא ב- 1936 שחתך אותו בסכיני גילוח. נתן לאופולד שוחרר על תנאי ב- 1957. הוא מת ב- 1971. התסריט של הסרט הדרמטי "כפייה" שנעשה בארה"ב ב- 1959 מתבסס על ספרו של מאיר לווין ומשתמש כמו הסופר בשמות בדויים של גיבורי העלילה. אורסון וולס / Orson Welles שיחק את הסנגור קלאראנס דאראו (תחת שם בדוי של ג'ונתן ווילק). דין סטוקוול / Dean Stockwell שיחק את נתן לאופולד (תחת שם בדוי של ג'אד שטיינר). בראדפורד דילמאן / Bradford Dillman שיחק את ריצ'ארד לוב (תחת שם בדוי של ארטי שטראוס).

ובאותו עניין משפט שתי הנשים שניהל המשפטן שלמה המלך בתקופת התנ"ך שלא היה נוכח בעת האירוע המצער. 

3. משפט שתי הנשים של שלמה המלך בן דוד המלך בתקופת התנ"ך.

בשנת 1995 נקלעה רשות השידור בראשות המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל והיועץ המשפטי שלו עו"ד צעיר עירני, חרוץ, ומוכשר בשם עמית שכטר יבד"ל (היום פרופסור עמית שכטר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע) למחלוקת זכויות שידורים חריפה עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשה ניצב היו"ר גבריאל "גברי" לוי. המחלוקת הייתה כל כך חמורה עד שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. ההתאחדות שהעניקה קודם לכן בסופה של 1994 לערוץ 1 את זכויות השידורים המלאות של כל משחקי הבית הבינלאומיים של נבחרת ישראל לרבות אלה של קדם EURO 1996 וקדם מונדיאל צרפת 1998 בתום מו"מ בטקס קצר של לחיצת ידיים בין מוטי קירשנבאום לגברי לוי – חזרה בה. אירוע לחיצת הידיים התרחש לפני שני עשורים של שנים במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג. שני המובילים משני צידי השולחן מוטי קירשנבאום וגברי לוי קמו מכיסאותיהם והושיטו בחיבה יד איש לרעהו. תוך כדי אחיזתם איש ביד כף רעהו ובעוד זרועותיהם מתנועעות מטה – מעלה, הגה מוטי קירשנבאום ז"ל בשפת ההומור השנונה שלו את האמירה הזאת ושיגר אותה לעברו של גברי לוי : "…האם אנחנו צריכים לומר את שתי המילים "המזל והברכה" כדרכם של היהלומנים…?". גברי לוי השיב לו מחויך : "לא איננו צריכים…עשינו הסכם…אנחנו אוהבים את מלאכת הכיסוי של יואש אלרואי שלך וציוותו…ובכן, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל הם שלכם…". ישבתי אז סמוך מאוד ל-צִידוֹ של מוטי קירשנבאום ז"ל ושמעתי כל מילה שאמרו המובילים הללו, זה של רשות השידור וההוא של התאחדות הכדורגל, האחד לשני. היועץ המשפטי עמית שכטר ישב מצדו השני. אולם עכשיו התנתה התאחדות הכדורגל את ביצוע החוזה / הסכם הזה בהסכמתה של רשות השידור לכסות גם את משחקי הליגה המשנית (הליגה הלאומית היום, הליגה הארצית דאז). מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, המשפטן שלו עמית שכטר, ואנוכי נחרדנו. מוטי קירשנבאום ועמית שכטר פנו לעו"ד רנאטו יאראק (לשעבר ראש מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים ובעל ניסיון במשפטים בעלי מחלוקת ציבורית) וביקשו את סיועו המשפטי מפני ההתאחדות החמדנית. ואומנם נפגשנו בבית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב. מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל שטח את טענותיו אודות המו"מ ההוא בין ההתאחדות לבין רשות השידור (התקיים כאמור בסוף 1994) בפני השופטת (אינני זוכר את שמה). הוא נידב טקסט שָחוֹר ואמר שכלל לא היה הסכם, לא בע"פ, וודאי שלא בכתב. היה מו"מ, היו דיבורים, אולם לא היה הסכם. מיד אחריו התרומם מוטי קירשנבאום ז"ל ממושבו ונאם את נאומו הצפוי, הפוך בתוכנו מזה שהגה לפניו יעקב אראל, ו- צבוע בצבע לָבָן. השופטת האזינה לטיעוני שני הצדדים, חייכה, והודיעה בנועם אולם חד וחלק לשני הטוענים, יעקב אראל מחד ומוטי קירשנבאום ז"ל מאידך, כלהלן : "תראו אנשים נכבדים, אינני יכולה לפסוק ולגזור את דיני מפני שלא הייתי שם ביניכם באותה שעת המו"מ בהתאחדות בעקבותיה טוען מר יעקב אראל להד"ם ומר מוטי קירשנבאום אומר היה גם היה", והוסיפה, "אני מציעה כי שני הצדדים יצאו החוצה וינסו להגיע להסכם חדש בכוחות עצמם בטרם אידרש אני לחרוץ את גזר הדין כמי שלא הייתה נוכחת שם במו"מ במשרדי ההתאחדות". ובאמת נטשנו לרגע את היכל המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב והתכנסנו סביב עצמנו. מוטי קירשנבאום ז"ל הבין את הרמז של השופטת הנכבדה והודיע לחבורה שסובבה אותו ליועץ המשפטי שלו עמית שכטר, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ולי כמנווט שידורי הספורט שלו – כי הוא חושב שאין לנו ברירה ואם ברצוננו לשמר לעצמנו את זכויות השידורים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בשנים 1998 – 1995 לרבות משחקי הבית של נבחרת הישראלית בטורנירים המוקדמים של Euro 1996 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה) ושל קדם מונדיאל צרפת 1998, יהיה עלינו לקחת על עצמנו את כיסוי הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 (מאתיים אלף) זכויות שידורים. וזה גם מה שקרה בפועל. חזרנו להיכל בית המשפט ומוטי קירשנבאום ז"ל פירט ופרס בפני השופטת הנכבדה את מתכון ההיערכות החדשה שלו ואת הסכמת רשות השידור לכסות את הליגה הארצית וגם לשלם להתאחדות 200000 דולר זכויות שידורים. גברי לוי קפץ על המציאה והפרשה הסתיימה. צריך לזכור שמוטי קירשנבאום ז"ל הסכים ללכת לפשרה משפטית שלא הייתה בטובת רשות השידור לאחר שב- 17 במאי 1994 הפסיד מבלי שהיה כפוי לערוץ 2 הצעיר את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיקה בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו באופן רצוף במשך רבע מאה של שנים מ- 1969 עד 1994 ולפתע חטפה מהלומה כבדה מהשידור המסחרי שהיה עדיין דרדק טלוויזיה. טיעוניו של מוטי קירשנבאום ב- 1995 בפני השופטת הנכבדה היו אמיתיים וצודקים לחלוטין. מוטי קירשנבאום ז"ל העקשן והנָבוֹן היה בעצמו אי של יושרה, אבל הוא הבין שמפני שהשופטת הנכבדה הזהירה אותו ואת יעקב אראל "כי היא לא הייתה שם…", חשש שהיא יכולה לפסוק את פסיקתה לטובת ההתאחדות למרות שטיעוניו שלו היו כנים (!).

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015-1939) בחמש השנים ההן שבין 1993 ל-1998. חלפו כבר יותר מ-7 שנים מאז מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל. ככל שינקפו הימים, החודשים, והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל-בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו-25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

טקסט תמונה : 13 בספטמבר 1993. תמונה היסטורית לפני 24 שנים. מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בטרם טקס חתימת הסכם השלום בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון. מימין, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומשמאל עו"ד עמית שכטר יבד"ל מי שהתמנה מאוחר יותר ליועץ המשפטי של רשות השידור. רדיו "קול ישראל" בראשות אמנון נדב יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות יאיר שטרן ותחת הנהגתו היוצאת דופן וסמכותו של מוטי קירשנבאום ז"ל כעורך ראשי של רשות השידור השקיעו מאמצים גדולים, ממון רב, וייחדו אמצעים טכנולוגים מרובים לסיקור הסכם השלום שנחתם בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שני – 23 ביוני 1979. רחבת הכביש של רחוב "ציון מתורה" בשכונת רוממה בירושלים, בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו "קול ישראל". מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל נושא שלט שהטקסט שלו מכוון אל מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד החדש שמכהן בתפקידו שלושה חודשים ו- 3 שבועות בלבד, "אל תאיים, התפטר", ומנהיג את מחאת עיתונאי הטלוויזיה נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ע"י שני האישים מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 23 ביוני 1979. רחבת הכביש של רחוב "ציון מתורה" בירושלים בין בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין בניין החוטים של רדיו "קול ישראל". מנהל חטיבת התוכניות העקשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל ברגע של הפוגה בעת מחאת העיתונאים נגד הדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. מוטי שירשנבאום זעק בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד, "…הסתלק מכאן…הִזְנֵיתָּ את רשות השידור…". (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : חורף 1974. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 35, יושב ראשון מימין) הוגה, יוצר, ועורך את תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, הבימאי יעקב אסל, אחד מכותבי התוכנית "ניקוי ראש" קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : יוסף "פונצי" הדר ז"ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). ניצב באמצע לגמרי מאחור השחקן שבתאי קונורטי ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל מעניק ריאיון לוחמני לעיתונאי "הארץ" אלי טייכר. בריאיון ההוא שרטט מוטי קירשנבאום בפני מראיינו את הקשיים הכספיים – כלכליים בהם שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית באורח קבע והאשים את הנהלת רשות השידור שהיא האחראית למצב הקשה והבלתי נסבל. מוטי קירשנבאום תקף בחריפות חסרת תקדים ללא כחל ושרק את מנכ"ל רשות השידור המכהן יצחק לבני וטען שהוא תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי הפקות הטלוויזיה. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן). 

טקסט תמונה : מאי 1976. מוטי קירשנבאום ז"ל מגיע לשיאו כשהוא בן 37 בלבד (!) וזוכה בפרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטיו התיעודיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשיית התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". בתום טקס הענקת הפרס היוקרתי הודיע שהוא איננו מתכוון לפרוש בשיא. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, רעייתו יונה קירשנבאום ז"ל, רות כ"ץ (רעייתו של פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל), פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל, ואישה לא מזוהה. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה (1) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים שנערכו בכל שלושים ותשעה המחזורים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. חידוש עצום בימים ההם שהתאפשר הודות לתמיכתו המאסיבית של מוטי קירשנבאום ז"ל. תמורת כל שידור ישיר ב- "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993, שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה (2) : יולי 1993. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפילה לאחד משיאיה בעידן מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993. אנחנו רוכשים את זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) לעונה אחת של 1994 – 1993 תמורת חוזה של 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. באותה "עונת הזהב" ההיא של 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 משחקים מרכזיים מתוך 39 מחזורים ולראשונה בתולדות הטלוויזיה צילמנו ותיעדנו את כל 273 (מאתיים שבעים ושלושה) המשחקים באמצעות ניידות שידור אלקטרוניות. תמורת כל שידור ישיר שילמנו 50000 (חמישים אלף) דולר. בתום עונת הכדורגל הארוכה ההיא של 1994 – 1993 (הארוכה ביותר עד כה בתולדות הכדורגל בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל הזמנים) זכתה מכבי חיפה בראשות נשיאה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל באליפות המדינה. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : השנים חלפו להן. אנוכי ב- 1971 – 1970 בימים הרחוקים ההם. גורלי שלי בסיוע אלוהי הטלוויזיה אִינָה לי לפגוש אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל. לא ידעתי להיכן אני נכנס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כבוד השופטת גב' מיכל אגמון-גונן, שופטת ב- 2003 את מקרה תביעת הדיבה של ד"ר יונתן מרצקי רופא קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל נגדי בגין מסמך שכתבתי ב- 10 במאי 1999 ונועד ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל. כבוד השופטת גב' מיכל אגמון-גונן גוזרת את דינה ומוציאה אותי זכאי.

המסמך המצ"ב נכתב על ידי 19 (תשע עשרה) שנים ב- 10 במאי 1999 בעניין התפרעות מילולית ארסית של אוהדים ירושלמיים בתום הפקת השידור הישיר של חטיבת הספורט בפיקודי של ערוץ 1 את משחק ה- Play off בכדורסל בהיכל הכדורסל הירושלמי במלחה בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת"א בתוצאה המינימאלית 80:81. במסמך ההוא נכתב על ידי בין השאר : "…מאות אנשים לבושי אדום ביניהם רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי תקפו את עמדת השידור גידפו אותנו, ירקו עלינו, ואיימו לרצוח אותנו…". בעקבות כתיבת המכתב ה-רצ"ב  לאיגוד הכדורסל, תבע אותי ד"ר יונתן מרצקי תביעת דיבה ע"ס של 500000 / 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף עד חצי מיליון) שקל. ב- 10 במאי 1999 כיהן אורי פורת ז"ל בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. גיל סמסונוב יבד"ל שימש אז לפני 23 שנים בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. יאיר שטרן יבד"ל כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1993. כמובן שטריאומווירט השלטון ההוא של רשות השידור תמך בי תביעה מופלגת והתגייס להגן עלי בעקבות תביעתו המשפטית נגדי של ד"ר יונתן מרצקי.

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך החמור והקשה שכתבתי ליו"ר איגוד הכדורסל דאז דני קסטן ז"ל, אודות ההתפרעות המילולית שהתרחשה בהיכל מלחה בירושלים (ב- 9 במאי 1999) בתום השידור הישיר שלנו של ערוץ 1 את משחק הכדורסל, בו גברה הפועל ירושלים על מכבי ת"א 80:81. בסיומו של המסמך רווי 4 עותקים למנכ"ל רשות השידור אורי פורת + מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן + יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי + יו"ר הפועל ירושלים דני קסטן, כתבתי את הטקסט הנועל הבא : "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מודיעה לך בלשון שלא משתמעת לשתי פנים, עד שלא ייערך בירור יסודי עם איגוד הכדורסל ואגודת הפועל ירושלים, לא נשוב ונשדר ממלחה. על איגוד הכדורסל וקבוצותיו רובצת מלוא האחריות לביטחונם האישי של עובדי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בעת מילוי תפקידם". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 במאי 1999. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נזעק להגן עלי וכתב לי בזאת הלשון : "בשם הוועד המנהל אני מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים. הוועד המנהל החליט אתמול כי הישנות של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי קבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר יונתן מרצקי הגיש את כתב תביעת הדיבה שלו נגדי באותו חודש מאי של 1999 מייד לאחר שיו"ר הפועל ירושלים דני קליין העביר לידיעתו את תוכנו. לא ייחסתי שום חשיבות לתביעת הדיבה שלו שנגררה לבית המשפט, מפני שידעתי שאני צודק לחלוטין בעניין כתיבת המסמך ההוא לדני קסטן ז"ל. אותו המסמך הנ"ל שדיווח לו על האלימות המילולית הקשה שהתנהלה בהיכל הכדורסל "מלחה" בירושלים נגד צוות השידור שלי, אולם בעיקר נגדי באופן אישי, כמי שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המשפט והדיון בכתב תביעת הדיבה שהגיש ד"ר יונתן מרצקי נגדי ב- 1999 נמשכו יותר מארבע שנים וחצו כבר את שנת 2003. שלישיית השלטון ההיא של רשות השידור אורי פורת, גיל סמסונוב, ויאיר שטרן – זאת שתמכה בי – כבר לא כיהנה בתפקידה. גם אני לא נמניתי עוד על שורות ערוץ 1 ורשות השידור לאחר שטרקתי ב- 2002 את הדלת בפרצופו של אותו מנכ"ל מנכ"ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל (זה שממשלת ישראל הדיחה אותו מכהונתו הרמה ב- 2005) ונפניתי ממנו לעַד. פרטי משפט הדיבה ההוא נשכחו ממני עד שב- 2003 נקראתי להיכל בית המשפט ברחוב ווייצמן בתל אביב לשמוע את גזר דינה של כבוד השופטת היָפָה מיכל אגמון – גונן בעניין. חששתי שאם כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן תמצא אותי אשם בהוצאת דיבה איאלץ כפי הנראה לשלם את הסכום העצום מכיסי כפי שתבע ממני ד"ר יונתן מרצקי, מפני שמנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל האיש שהודיע בפרהסיה ביולי 2002 "כי הגיע הזמן לגאול את יואש אלרואי מהטלוויזיה", עלול לטעון כי מעשיי ומהלכיי כעורך, מפיק, ומנווט בערוץ 1 בתקופת אורי פורת וגיל סמסונוב ב- 1999, אינם מחייבים אותו כמנכ"ל חדש ב- 2002, ואין זה מתפקידו לממן את הוצאות גזר הדין נגדי. מה עוד שטרקתי לו את הדלת בפרצופו רק לפני כתריסר חודשים. בטרם נכנסתי להיכל משפטה של כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן נזכרתי בתוכן דבריה לפני שנות דור של נאווה כהן, "…התוצאה המשפטית בסופו של הדיון איננה תרגיל במתמטיקה. בית המשפט איננו תמיד בהכרח בית דין של צדק. לא תמיד יכול להתקיים דין צדק מפני שהשופטים שמכריעים בעניינך לא היו נוכחים בזירת המחלוקת לאו דווקא בעת ביצוע פשע החמור כמו רצח. הם שומעים טיעונים מנוגדים משני צידי המתרס של הסנגוריה והקטגוריה, ועל סמך ניתוח הטקסטים האלה, הם מסיקים את המסקנה הסופית שלהם, קובעים אם אתה אשם אם לאו, וגוזרים את גזר הדין ומידת העונש…". ברור שיראתי. הרי כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן לא הייתה שָם באותו ערב סוער רווי אלימות מילולית ארסית שהתנהלה נגדי באופן אישי ב- 9 במאי 1999 בהיכל הכדורסל "מלחה" של הפועל ירושלים. ד"ר יונתן מרצקי שכר את שירותיו של סנגור – משפטן מקצועי במימון אגודת הפועל ירושלים בראשות היו"ר דני קליין בעוד אנוכי ייצגתי את עצמי. שימשתי סנגור של עצמי מטעמי. כבוד השופטת מיכל אגמון – גונן האמינה לטיעוניי ולנימוקי הסנגוריה שלי על עצמי, וזיכתה אותי כליל מכל אשמה, וחייבה את התובע ד"ר יונתן מרצקי רופא הפועל ירושלים לשלם את הוצאות המשפט. האפילוג היה מזהיר.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו קטע העיתון המקורי של "ידיעות אחרונות". "…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…", מצהיר יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור בפני כתב העיתון "ידיעות אחרונות" מר משה שיינמן. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות מו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבָע. אלכס גלעדי ז"ל מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה הראשון לקדם נשים לעמדת ההגשה בשידורי הספורט שלו.

ציטוט : "קִנְאָה הִיא שִנְאָה שְאֵין לָה תְּרוּפָה". (רבנו בחיי).

ציטוט : "הַקִנְאָה הִיא גַם סוּג שֶל שֶבַח". (ג'ון גיי).

ובכן, רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאַלֶכְּס גִלְעָדִי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רוּן אָרְלֶדְג' כמנהל חטיבות החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) היא הציעה ליורשו ב- CBS דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים העיקר שלא יערוק לשורותיו של רוּן אָרְלֶדְג'. רוּן אָרְלֶדְג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו נשענת על מגישים -כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים ממון רב. תרכובת של מגישים-כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את הצלחת הרייטינג. רוּן אָרְלֶדְג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הָאוֹואָרְד קוֹסֶל, בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס, דַאיָיאן סוֹיֶיר (Diane Sawyer), סֶם דוֹנַלְדְסוֹן (Sam Donaldson), פִּיטֶר גֶ'נִינְגְס (Peter Jeninngs), פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס (Frank Reynolds), וטֶד קוֹפֶּל (Ted Koppel). חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני בואו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises), והפך אותם בן לילה לכוכבים בעל משכורות עתק שנתיות בגובה של מיליוני דולרים.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge, במרכז) בערוב ימיו עם מגישי החדשות ברשת שלו ברברה וולטרס , טד קופל, פיטר ג'נינגס ואחרים. (באדיבות ABC).

רוּן אָרְלֶדְג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט הידועות שלו בהן רכש את המוניטין העצום שלו. הוא נחשב למנהיג טלוויזיה ומפיק דגול ב- ABC. גם מתחריו ב- CBS ו- NBC הכירו בגדולתו. המאפיינים הבולטים שלו בהתוויית דרך שידורי החדשות ב- ABC היו האלמנטים של  Split screens  בראיונות , שידורים לווייניים, "Remotes", וגרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978, “World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב- ABC את תוכנית הספורט הפופולארית רבת המוניטין “Monday Night Football” עם הָאוֹואָרְד קוֹסֶל ושני פרשניו דוֹן מֶרֶדִית' ופְרָאנְק גִיפוֹרְד. רוּן אָרְלֶדְג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות השדרנית בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באיראן האיסלאמית של רוחאללה חומייני, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טֶד קוֹפֶּל לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי. רוּן אָרְלֶדְג' הלך לעולמו בגיל 71 ב- 5  בדצמבר 2002. הוא נפטר מסרטן הערמונית.

המפיק אלכס גלעדי ניחן בחזון טלוויזיה דומה של רון ארלדג'. מכל מיני היבטים. גם בעניין ההגשה : הצבת מגישות בחלון הראווה של חטיבת הספורט שלו שהיה בבעלות גברים בלבד עד 1978. ב- 1979 שינה אלכס גלעדי את פני המעטפת של תוכנית הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט". הוא צרף את גב' אוֹרְלִי יָנִיב קריינית ושדרנית גלי צה"ל ל- "מבט ספורט" והושיב אותה לצידו של השַדָּר והמגיש יורם ארבל. אוֹרְלִי יָנִיב הופכת בראשית עשור ה- 80 לכוכבת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהא הידיעה. עלייתה ב- 1979 היא מטאורית כמו גם שקיעתה ב- 1986. היה לאורלי יניב הכול כדי להצליח כמגישה ושדרנית בטלוויזיה : יופי, זוהר, דיקציה, קורקטיות, ואינטליגנציה למעט חוצפה עיתונאית וביטחון עצמי. אף על פי מצלמות האולפן אהבו אותה. למרות הפופולריות העצומה שלה בקרב צופי הטלוויזיה ככוכבת שמייצרת רייטינג, הרי שהטלוויזיה ורשות השידור לא התרשמו ממנה יתר על המידה ושילמו לה שכר של פרוטות . היה זה אותו המפיק המוכשר אלכס גלעדי ש- שִדְרֵג במארס 1979 את ההגשה וההנחיה של תחרות הזמר האירופית האֶרוֹ – וִויזְיוֹן" (Eurovision) שנערכה בנייני האומה בירושלים. לצדו של המנחה דניאל פאר ז"ל הוא הציב את  גב' ירדנה ארזי ולא את גב' רבקה מיכאלי שרבים ראו בה מועמדת טבעית להנחיית תחרות השירה האירופית. אלכס גלעדי חשב אחרת. הוא הבין ש- וויזואליה בטלוויזיה היא אלמנט חשוב מאין כמותו ומרכיב בעל עוצמה רבה במשיכת הצופים למרקע. הוא בחר בזמרת יָרְדֵנָה אָרָזִי. צריך להבין שאלכס גלעדי עבד כמפיק בטלוויזיה ציבורית ולא פרטית – מסחרית. הוא היה מפיק מצוין אולם לא היה יכול ולא רשאי לעשות את מה שבאמת רצה לעשות. בימאי תחרות הזמר האירופית הזאת היה יוסי צמח ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת התוכניות היה מוטי קירשנבאום ז"ל שרבקה מיכאלי שימשה אצלו שחקנית ראשית בתוכנית הסטירה "ניקוי ראש" בשנים ההן של 1976 – 1974. אלכס גלעדי שכנע את כולם בחיוניותה של ירדנה ארזי כמובילת המשדר לצדו של דניאל פאר ז"ל.

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת ה- 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמות הטלוויזיה באולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מִיקִי חַיִימוֹבִיץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאוֹרְלִי יָנִיב הסכימה לבַצֵע בחִינָם (כמעט).

טקסט תמונה : אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחד עם נערת הקארקטר הראשונה (הכוונה ל- מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator")  בתולדות הטלוויזיה מִירָה הַרְאֵל – יָגֵן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים .לאלכס גלעדי היה חזון מוקדם יותר. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט מהפקת שידורי יום העצמאות של 1978 : "…יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רָחֵלִי חַיִים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצִדוֹ של יוֹרָם אַרְבֶּל…", אמר לי בשמחה והוסיף : "אתה תראה איך נשתפר עכשיו". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות, ולהיטיב עם שידורי הספורט שהוא ניצב בראשם. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רָחֵלִי חַיִים היפה והמיוחדת ובעלת המראה האקזוטי ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרכם ובאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה. ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : קיץ 1978. רָחֵלִי חַיִים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִדו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי כקריינית ומגישה של שידורי ספורט באולפן טלוויזיה. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה ב- 1978 לפני 39 שנים משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית . ניגשו לאודישן מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובֶּנִי עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה . לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש לרחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת לִבָּם מהמשחק שהיה מַכוּר מראש לטובת רחלי חיים. יָרִין קִימוֹר אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת על המסך. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

טקסט תמונה : 1979. ירין קימור כתב מצטיין במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך אלכס גלעדי ז"ל לא רצה אותו כמגיש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 1979. אולפן ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. אני מדריך ומאמן את רחלי חיים בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי הטיל עלי לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך מורכבים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו : "ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ'בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס. ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה-NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב-NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה נדרשים לקריין במהדורות השונות . המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים . על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות , למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול , ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים. רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכשרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפתו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי ו- סירסו ו- החליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים.

בימאי הספורט יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה . זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה . כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה בשום אופן לא הלך. היא הייתה שחקנית וזמרת אך לא קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג מורכב שחדר לפיה. היא הודחה ופינתה את מקומה לבאה אחריה. אורלי יניב.

טקסט תמונה : רחלי חיים ב- 1979 כפי שנראתה בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אורלי יניב ב- 1979 כפי שהיא בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1978. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 44 שנים. רחלי חיים (משמאל) מתאמנת בקריינות נוכח מצלמת ה- Video הענקית (מסוג marconi) המוצבת באולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. מימין, הבימאי יואב פלג ואנוכי. (צילום יחיאל שריג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב בת 22 הייתה כבר קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נָאָה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אוֹרְלִי יָנִיב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך מאוד דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כ- מטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד.

טקסט תמונה : חודש דצמבר 1979. אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו חלון הראווה שאלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרכיב ובנה. אורלי יניב ויורם ארבל היו במשך שנים רבות Team שידור נפלא. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה שעברה בקלאסיפיקציה שונה, גבוהה וזוהרת מהמגישים האחרים. בתחום הזה הם צברו עליונות ברורה על כל הקולגות שלהם. באמצעות שני כוכבי העַל האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כאן נראים אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth  בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום, משהל'ה פרידמן איש מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1980. תקופת אולימפיאדת מוסקבה 1980. חדר הצפייה הראשי בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אורלי יניב (ראשונה מימין בשורה הראשונה) המגישה הראשית של שידורי אולימפיאדת מוסקבה ביולי 1980 באחת ההפסקות של השידורים הישירים. התמונה צולמה בחדר הצפייה המיוחד בקומה ג' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי השורה קדמית משמאל לימין : אמנון ברקאי , רוחל'ה ברכה (מזכירת ההפקה של אלכס גלעדי), רוזי קוקה (נערת הקרקטר), והמגישה אורלי יניב. זיהוי השורה אחורית משמאל לימין : עדה קרן (עוזרת ההפקה), אסנת, וגיורא צור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יולי – שנת 1980. אולימפיאדת מוסקבה 80'. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 43 שנים. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנשי המערכת גיורא צור (בן 25), אורלי יניב (בת 23), אנוכי (בן 42), ואמנון ברקאי (בן 26). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצבתה של אוֹרְלִי יָנִיב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית, מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. רבים הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכפול בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון צלח. אורלי יניב הייתה מגישה Mega star אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינת המשרד הקטן על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה . היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר האמריקני בְּרוּס סְפְּרִינְגְסְטִין היה האהוב עליה ביותר (עלי דווקא אלוויס פרסלי, ה- Beatles, וריקי נלסון). אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה מבעד ל- Teleprompter למרות ששדה הספורט על ענפיו הרבים היה זר לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת על המסך, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים  שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה, "אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהר . בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק".

ראה טקסט משנת 1980. דעתה של אורלי יניב על חוקי הצילום והפרופורציות הטלוויזיוניות ועל עצמה באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות : "…אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר אוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה 1.60 מ', עגלגלה, ועם משקפיים. ומי שמתאכזב מזה לא מבין את חוקי המשחק…".

טקסט תמונה : קיץ 1980. אולימפיאדת מוסקבה 1980. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת ברוממה בירושלים. אורלי יניב ואנוכי בתחילת עבודתה בטלוויזיה. רחשתי לה הערכה ו- אהבתי אותה. היא הייתה עבורי האחת והיחידה. נתתי לה לדעת זאת. אורלי יניב הייתה עגלגלה ובעלת קומה נמוכה אך המצלמה באולפן הטלוויזיה אהבה אותה, החמיאה לה, העניקה לה חן, ורחשה לה כבוד רב. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1980. אולפן הספורט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. מגישת הטלוויזיה אורלי יניב יפה וזוהרת עם ידיד וותיק שלה, יהודה. מצלמת הטלוויזיה החמיאה לה. ועוד איך החמיאה לה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במוצ"ש – 22 במרס 1980 חוותה אורלי יניב לראשונה שידור טלוויזיוני עיתונאי – אולפני בעל אתגר. מאוד לא נוח מבחינתה. היא נדרשה לראיין כמגישה ראשית ב- "מבט ספורט" בשידור ישיר באנגלית את שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, ולתרגם בעצמה באוויר את התשובות. קַל היום. מסוּבַּך אז. אירחנו באולפן א' (אולפן השידור הגדול ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם) בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים את קבוצת מכבי ת"א ערב צאתה למינכן כדי להשתתף במשחק גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל נגד ריאל מדריד. אלכס גלעדי ידע כי הוא מטיל עליה אחריות גדולה ומעמיד אותה במבחן מקצועי לא קַל. בהיותו מפיק דגול ידע להעניק לה גיבוי. הוא חיבר אותה ל- "אוזניה טלוויזיה" מיוחדת המוסתרת מאחורי שיערה הסבוך וסייע לה מחדר הבקרה הצמוד לאולפן השידור בניסוח השאלות למרואיינים בעת השידור הישיר וגם בעזרת תרגום התשובות של שחקני הקבוצה האמריקניים, ארל וויליאמס, אולסי פרי, וג'ים בוטרייט למרות שהיא עצמה דוברת את השפה האנגלית. אורלי יניב מגישה וקריינית מוכשרת שיחקה בקורקטיות רבה את תפקיד המראיינת המובילה בפעם הראשונה בחייה. להפתעתי הגדולה היא ניהלה שיחה מקצועית אמינה עם שחקני קבוצת הכדורסל הפופולארית. היא יצאה מהימנה מעבודת הריאיון בשפה האנגלית ותרגומו  "On Air" בשידור ישיר. זה בהחלט לא היה פשוט. אין ספק שהיה באורלי יניב משהו מיוחד כמגישת טלוויזיה. קולה הנעים, ניקיון הדיבור שלה, הדיקציה החלקה, והעברית התקנית שבפיה, וכמובן המראה הזוהר שלה לפני המצלמה בד בבד עם הקורקטיות והענווה הטמונים בה מצאו חן בעיני אלכס גלעדי. הוא ותכונותיה הפכו אותה לשֵם דָבָר בטלוויזיה בכלל ובמחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפרט. לא היה ספק מצלמות הטלוויזיה רחשו לה חיבה והעניקו לה מוניטין עצום.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. היכל הספורט יד אליהו. גב' אורלי יניב לפני אחד מהשידורים הישירים של מכבי ת"א בגביע אירופה. במרכז, צלם ה- Video מוני שם טוב ומשמאל הכתב משה גרטל. אורלי יניב הייתה מלכת שידור בתקופת המונופול שלא הסכימה להניח את כתר המלכות על ראשה. היא הייתה מגישה ענווה. חייה בקריירה הטלוויזיונית שלה בשנים 1987 – 1979 היו קורקטיים וצנועים כמו הופעתה המאופקת מול מצלמת הטלוויזיה באולפן ו/או בשטח. רחשתי לה הערכה כנה ו-עצומה. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב הייתה שדרנית מעולה אך לא עיתונאית ספורט. בסופו של דבר חלפה במאמץ רָב אך בשלום מעל המשוכה הגבוהה שהציב בפניה אלכס גלעדי באולפן "מבט ספורט" במוצ"ש – 22 במרס 1980. ולמען האמת צריך לומר, בסיוע נדיב וחֲבֵרי של המפיק עצמו. הפופולריות שלה הרקיעה שחקים, אבל השידור ההוא חשף את חולשותיה ככוכבת טלוויזיה ומגישת עַל האמורה לנהל במומחיות ריאיון בשידור ישיר ושיחת אולפן עם חבורת שחקני כדורסל בענייני ספורט קונקרטיים, נוכח עיניהם הפקוחות של מאות אלפי צופים תובעניים. עדשת מצלמת הטלוויזיה איננה חסה על איש באולפן השידור. לא על המרואיינים וגם לא על הכוכבים. אורלי יניב הייתה מאוד לחוצה ופגיעה מכך. היא הייתה מודעת להבדל העצום הקיים בין קריאת טקסטים כתובים מראש לבין ניהול ריאיון ישיר באולפן. אף על פי כן הייתה אורלי יניב "ירושה" מאוד מוצלחת שהוריש לי אלכס גלעדי ז"ל (בניגוד לכמה אחרות) בסופה של 1980, כשמוניתי במקומו ע"י המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל לעַצֵב את שידורי הספורט ב- טלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי את אורלי יניב אהבה רבה והערכתי את כישרון ההגשה שלה. ברור שלא הייתי היחיד. צריך להבין שהטלוויזיה היא מדיה וויזואלית. אורלי יניב באישיותה והופעתה העניקה תקוות אסתטיות ומראה חדש ורענן בלתי קונבנציונאלי בימים ההם להגשת תוכניות הספורט. זה לא היה מעט מפני שמדובר ב- ביזנס ותעשייה וויזואלית.

שידור הטלוויזיה המעניין הזה שהפיק אלכס גלעדי באולפן א' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים, יצר גל אהדה מחודש ושאיפות כמוסות של מכבי ת"א ועבור לאוהדיה, כי הקבוצה עם שני מאמניה הוותיקים רלף קליין ז"ל ואריה דווידסקו היא בעלת יתרונות ויכולה לשוב ולשחזר את הישג 1977. אלכס גלעדי שידֵר ישיר את משחק הגמר שנערך ביום חמישי – 27 במרס 1980 בהיכל "דויטשלאנד האלה" במינכן. ריאל מדריד הייתה טובה יותר וניצחה 85:89. ארל וויליאמס קלע 31 נק' , אולסי פרי וג'ים בוטרייט קלעו כל אחד 22 נק', מיקי ברקוביץ' היה חלש וקלע 10 נק' בלבד. לריאל מדריד קלעו רפאל רולאן 27 נק', מייסטר 21 נק', שצ'רביאק 16 נק', וויין בראבנדר 12 נק', ו- קורבאלאן 9 נק'.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 70 של המאה שעברה. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הראשונים מצויד במצלמות אלקטרוניות אנגליות מהסוג המשופר דגם "Marconi" המצלמות בשחור/ לבן בלבד. מימין מנהל הבמה (Floor Manager) מר ריקרדו צרפתי, ומשמאל מגישת תוכניות הספורט אורלי יניב רוכנת על הטקסטים. (צילום ליאון אללוף מנהל מחלקת הסטילס של הטלוויזיה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בבחירות לכנסת בשנת 1981, שכרה מפלגת "המערך" את שירותיה של אוֹרְלִי יָנִיב כמגישה ראשית של שידורי התעמולה שלה בטלוויזיה. מפלגת "המערך" בראשותו של שמעון פרס עשתה כל מאמץ להדיח את ראש הממשלה מנחם בגין ולשוב לשלטון. אנשי המפלגה בראשות ראש מטה ההסברה יוסי שריד חשבו שהם ישפרו את מצבם בקלפי וישכנעו את הבוחר טוב יותר בעד מי להצביע בעזרתה של אורלי יניב. השכר הכספי שהציע "המערך" לאורלי יניב הייתה כה אטרקטיבית ונדיבה עד שלא יכלה לסרב לה. זאת הייתה עובדה. מגישת הספורט שלי נענתה ונעתרה לה בנפש חפצה והעדיפה אותה על פני שכר העבדים שקיבלה מרשות השידור . "…החלטתי להגיש את תשדירי הבחירות של "המערך" לא מחמת הכסף…", נימקה זאת בריאיון עיתונאי ב- 7 ביולי 1981 לכתבת מִיכַל מִירוֹן ז"ל מ- "ידיעות אחרונות", והוסיפה, "…רציתי לעשות משהו חדש, לעבוד עם אנשים מעניינים…". היה ברור שנאמנותה של אורלי יניב לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא על תנאי בלבד ונחה על ענף זֶרֶד יבש ש- מַט להישבר. אבל היא הייתה מגישה מיטבית. זה כמעט עלה לה בקריירה שלה ב- 1981.

ראה טקסט קטע עיתונות שהופיע ב- 3 ביולי 1981 ב- עיתון "ידיעות אחרונות". אורלי יניב מעניקה ריאיון לכתבת מיכל מירון ואומרת כלהלן : "רציתי לעשות משהו חדש לעבוד עם אנשים מעניינים". (מקור "ידיעות אחרונות").

הכרזתה, "רציתי לעשות משהו חדש", נאמרה לאחר שכיהנה פחות משנתיים כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם יוסף "טומי" לפיד נדהם ונרגז ממהלך העניינים הזה של אורלי יניב הפופולארית. הוא יצא מדעתו. יוסף "טומי" לפיד ז"ל רתח והפסיק לאלתר את עבודתה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה. שכירתה של אורלי יניב כקריינית שידורי התעמולה הפוליטיים של מפלגת המערך היה ניסיון שיווקי פוליטי נועז, שנועד להעברת מסרים סוציאליסטיים ופתרונות ביטחוניים וצבאיים וגם כלכליים לציבור הרחב, באמצעות מגישת תוכניות ספורט אהודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית.  כשהסתיימה מערכת הבחירות הגועשת וכמעט אלימה ב- 30 ביוני 1981, הוברר כי שמעון פרס הפסיד על חוּט השערה לראש הממשלה מנחם בגין. מפלגת "הליכוד" זכתה ב- 48 מנדטים, ומפלגת "המערך" באחד פחות. אף אחד לא ידע לומר אם 47 המנדטים שצבר "המערך" צלח גם בזכותה של אורלי יניב. על דבר אחד לא היה וויכוח. אורלי יניב הייתה מגישת טלוויזיה חביבה ואהובה על הציבור . בסופו של יום הטיל נשיא המדינה יצחק נבון את מלאכת הרכבת הממשלה על מנחם בגין . החידוש הגדול היה מינויו של אריק שרון (בן 53) לשר הביטחון. יורם ארידור התמנה לשר האוצר. יצחק שמיר היה שר החוץ.

בתום הבחירות נשארה מגישת שידורי התעמולה של המערך מחוסרת עבודה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל כעס מאוד, רתח על אורלי יניב ואף נעלב. הוא הפנה לה בבת אחת עורף. "…אני מבין שהיא רוצה לעשות משהו חדש ולפגוש אנשים מעניינים מחוץ לרשות השידור… אם כך רשותי נתונה לה. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור איננו כנראה אנשים שמעניינים אותה…אני מתכוון להדיח אותה משורות הטלוויזיה ורשות השידור פעם אחת ולתמיד…", שַח לי מר נפש ופגוע מהצהרתה בעיתון "ידיעות אחרונות". יוסף "טומי" לפיד פשוט רצה לגָרֵש אותה לתמיד משורות מחלקת הספורט שלי ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל. הוא ראה במעשה שלה בגידה כפוּלה שלה בינה לבין מעסיקיה ברשות השידור הציבורית וכפועל יוצא גם הפרת אימון בין רשות השידור והטלוויזיה הממלכתית לבין הצופים משלמי האגרה. כשדרנית ועיתונאית חצתה את הקווים ועברה לייצג גוף פוליטי, ואין זה משנה לוֹ אם מדובר במפלגת העבודה ו/או מפלגת הליכוד , ו/או בכל מפלגה פוליטית אחרת. יוסף "טומי" לפיד חָש פָּגוּעַ ממנה. הוא היה המום. כעסו גבר עוד יותר לאחר שמעסיקה בתשדירי הבחירות יוסי שריד ז"ל חיווה בפרהסיה את דעתו המקצועית על אורלי יניב לכתבת "ידיעות אחרונות" מיכל מירון, וכה אמר : "…אנחנו היינו מאוד מרוצים מאורלי יניב, היא הזדהתה מאוד עם העניין שלשמו עבדה , והצליחה להעביר את הזדהותה החוצה…" [1] . אורלי יניב בתגובה לחוות דעתו של יוסי שריד עליה, אמרה : "מה… ?! הוא אמר לך שהזדהיתי עם… ?! איזו חוצפה יש לו… ?! איך הוא יודע בכלל… ?! אפילו לא שאלו אותי מה הן דעותיי הפוליטיות כשהציעו לי לעבוד בשבילם… !".

ראה טקסט קטע עיתונות מ- 26 ביוני 1981. בעיתון "מעריב". אורלי יניב הופכת לסלבריטאית צמרת של העיתונות בישראל. (מקור העיתון "מעריב").

טקסט קטע עיתונות : 5 ביולי 1981. העיתון "מעריב". העיתונות עוסקת בשכר הגדול שקיבלה אורלי יניב תמורת הופעתה בתשדירי הבחירות של "המערך". (באדיבות העיתון "מעריב").

בשיחת הבהרה שלי עם יוסף "טומי" לפיד טען מנכ"ל רשות השידור כלפיי ברוגזה רבה כלהלן : "…אורלי יניב איבדה את אמינותה כשדרנית טלוויזיה ציבורית – ממלכתית. עכשיו שתחפש את החברים שלה…". היא הייתה שרופה בעיניו. הוא פשוט נעלב ממנה אך מאוחר יותר התרכך והמיר את גירושה הנצחי מהטלוויזיה הציבורית בתקופת צינון בת שנה. הוא ראה בעריקתה של אורלי יניב להגשת שידורי תעמולה פוליטיים מעשה חמור שלא ייעשה וניצול מחפיר של הפופולאריות שלה כמנחת טלוויזיה תמורת בצע כסף. לחלוטין לא היה מקובל עליו שאיש או אישה בשידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל ישכיר את מראהו וקולו למען הפוליטיקאים או יסגיר ביודעין את צפונות לִבּוֹ ואהבותיו הפוליטיות. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ראה בזה שחיתות שידור לשמה והדיח את אורלי יניב מרשות השידור לפרק זמן בן 12 חודשים. הוא צדק, ואני המתנתי לשובה שנה. שמרתי לה על הכֵּס. החלטתי להמתין לה תריסר חודשים. נצח במונחי טלוויזיה. יוסף "טומי" לפיד הבטיח לי כי בתום שנה לא יעמוד בדרכי ו, "…כי אורלי יניב שלך…", כך התבטא, תוכל לחזור למסך חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט מסמך (1) : 27 בנובמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. הפנייה ליד הכותרת הראשית של העיתון / יומון "חדשות הספורט" ל- ידיעה של העיתונאית בילי גורביץ' הדנה בעניין השהייתה של אורלי יניב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (הערה שלי : העיתון / יומון "חדשות הספורט" נסגר וחדל להופיע בסוף עשור ה- 80 של המאה הקודמת).

טקסט מסמך (2) : 27 בנובמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. ידיעה של העיתונאית בילי גורביץ' בעיתון / יומון "חדשות הספורט" בעניין השהייתה של אורלי יניב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (הערה : העיתון / יומון "חדשות הספורט" נסגר וחדל להופיע בסוף עשור ה- 80 של המאה הקודמת).

טקסט מסמך (3) : 29 בדצמבר 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. ידיעה של עיתון "הארץ" בעניין תקופת השהייתה של אורלי יניב ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי החלטת הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר פרופסור ראובן ירון ז"ל ועל פי המלצת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. חוף "הגיא" בכינרת ליד טבריה. מחלקת הספורט מכסה את אליפות ישראל בסקי מים. אורלי יניב בת 23 באחת ההפסקות מצילומי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם אלוף ישראל בסקי מים משה גנזי (בן 18, בתמונה). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979 יוסף "טומי" לפיד לא היה מעולם מחסידיו הגדולים של אלכס גלעדי. הוא לא התאמץ למנוע את נטישתו ועזיבתו את הטלוויזיה ורשות השידור ומעברו בסופה של 1980 לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הוא לא הציע לאלכס גלעדי שום הצעה נגדית המתאימה לכישוריו כדי להשאירו בארץ , הוא לא עשה כל ניסיון לקדם את מנהל מחלקת הספורט שהוכיח את עצמו לעמדת ניהול בכירה כמנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא פשוט התעלם מאלכס גלעדי ונתן לאיש הזה בעל היכולות ללכת לרְעוֹת בהצלחה עצומה בשדות טלוויזיה זרים.

השנים נקפו להן. אורלי יניב בת 29 נבחרה על ידי באופן טבעי להיות מגישת אולפן גביע העולם של מונדיאל מכסיקו 1986 בירושלים. דוב בן דוד התפאורן בעל המוניטין משירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית [1] היה זה שנבחר ע"י בימאי האולפן יואב פלג לעצב עִמוֹ את הדקורציה שנבנתה באולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מראה האולפן בעל מוטיבים מכסיקניים עוצב על מאקט והוצג בפניי. הוא היה משביע רצון יחסית לתנאים הכספיים והמסגרת התקציבית שעמדו לרשות מחלקת הספורט. דוב בן דוד אמר לי בשעתו כי היו לו בכלל רעיונות אחרים שלא אושרו לביצוע בשל עלותם.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. דגם זעיר של אולפן גביע העולם של מכסיקו 86' בירושלים כפי שעוצב ע"י התפאורן דוב בן דוד בעצה אחת עם הבימאי יואב פלג. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליד אורלי יניב החלטתי להציב לראשונה את עורך ושַדָּר מחלקת הספורט אורי לוי כמנחה יחדיו עם שני הפרשנים גיורא שפיגל ויהודה שהרבני. השלישייה הזאת הייתה אמורה להחזיק את השידורים הישירים בשלושה פרקי זמן שונים : זמן ה- Pre game show בטרם השריקה לפתיחת המשחקים, משך ההפסקות בין שתי המחציות בניתוח האירועים הבולטים של המחצית הראשונה, וכן את ה- Post game show בו עסקו המנחה והפרשנים בסיכום המשחק וניתוחו, וגם הצגת טבלאות הבתים וסטטיסטיקות, וסיכויי הנבחרות השונות להעפיל מהבתים המוקדמים לשלב שמינית הגמר. מנהל הטלוויזיה חיים יבין הודיע לי כי הוא מתנגד באופן מפורש להצבתו של אורי לוי על ידי באולפן מונדיאל מכסיקו 1986 כמוביל השידורים. טיעוניו המופרכים היו נגד הוויזואליה האישית של אורי לוי ואיכות קולו. "…לא אכפת לי שאורי לוי שלך יהיה עורך המשדרים מאחורי הקלעים אך הוא לא צריך להיות ואיננו רשאי להופיע On camera…", והוסיף : "…פשוט אין לו את זה…". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ניצב לצידי בוויכוח ההוא ואישר את הופעתו של אורי לוי כמנחה באולפן מונדיאל מכסיקו 1986 בירושלים. זה היה לפני 31 שנים. באותו הקיץ ההוא של 1986 קנה אורי לוי את ניסיונו הראשון כמוביל שידורים ישירים וכמי שמוכשר לערוך ולנהל שיחות מקצועיות מעניינות עם הפאנל שלו בענייני כדורגל באולפן. אורי לוי היה רלוואנטי. סמכתי עליו. השלישייה אורי לוי, גיורא שפיגל, ויהודה שהרבני הייתה חסרת ברק וויזואלי אך חיפתה על כך בידע, הבנת המשחק, ויעילות ההסברה. ציבור הצופים במדינת ישראל בכללו בניגוד למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין קיבל אותם בברכה בסלון ביתו והאמין לדבריהם. הוא הוקיר אותם.

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אורלי יניב, יואב פלג, יהודה שהרבני, גיורא שפיגל (מוסתר), אורי לוי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המגישה אורלי יניב, הפרשן יהודה שהרבני, הפרשן גיורא שפיגל, והמנחה אורי לוי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. אולפן המונדיאל בירושלים. הבימאי יואב פלג מתדרך את המגישה אורלי יניב בטרם תחילת פרויקט השידורים הישירים שהתפרס על פני 35 ימים. (מחלקת הסטילס – ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנת 1986 הייתה שירת הברבור של אורלי יניב. היא הייתה קריינית טקסטים מעולה ועשתה את עבודתה נאמנה מה- Teleprompter אך לא עיתונאית. הימים האלה של קריין או קריינית טקסטים באולפן ספורט מנווט המקריא קטעי קישור חלפו מן העולם הטלוויזיוני ועמם גם אוֹרְלִי יָנִיב. התפקיד של אורי לוי באולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 86' היה חשוב ומכריע. היה עליו לנווט אומנם פרקי זמן קצרים באולפן בתוך מסת השידורים הישירים של המשחקים, אך אינטנסיביים ביותר שמלווים בפעילות טכנולוגית עֵרָה לרבות הכנסת קטעי VTR’s לאוויר. הוא חייב לשמור על ערנות וריכוז מכסימאליים כמוהו גם בימאי האולפן יואב פלג. שניהם עשו את מלאכתם היטב. ב- 1986 קנה אורי לוי את המוניטין שלו כמנווט שידור אולפני. הוא עשה את מלאכתו היטב לשביעות רצוני. הוא ידע לראיין וידע לשוחח עם האנשים שישבו לצדו באולפן.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 36 שנים. זהו אולפן המונדיאל בירושלים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. אורי לוי (משמאל) מנתח את המשחקים יחדיו עם הפרשנים גיורא שפיגל (במרכז) ויהודה שהרבני (מימין). עומד בימאי הטלוויזיה המצוין יואב פלג. אורי לוי עשה את עבודתו נאמנה, במקצועיות, ובמקצוענות. הוא היה אחד מעמודי התווך בחטיבת הספורט שלי ב- 1986. אהבתי אותו וסמכתי עליו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).