אודות פוסט מס' 1171 א' (81). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון-5 בפברואר 2003.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי ו/או צבירת מוניטין.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג המונה 1171 פוסטים ואשר הועלה לאוויר לראשונה בקיץ 2012, מונה עכשיו בראשית 2023 כ-מיליון ומאתיים אלף קוראים, נכנסים, ומתעניינים.

———————————————————————————————————

פוסט מס' 1171 א' (81).  הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————

הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג yoashtvblog.co.il איננו נחקר ונכתב לצורכי השגת רווח, ו/או קבלת פרסום, ו/או צבירת ממון.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לציבור הקוראים, ל-נכנסים אליו, ול-מתעניינים בו.

טקסט תמונה : ב- 2003 / 2002 נטשתי בטריקת דלת ובקול רם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו פעם מכורותיי במשך 32 שנים. החלטתי לנטוש בטריקת דלת למרות שהוצע לי אז חוזה עבודה אישי במשכורת טובה לפחות עד סיומה של אולימפיאדת בייג'ינג 2008. נטשתי לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מינתה את את יוסף בר-אל הכושל, העלוב, והמופרך למנכ"ל רשות השידור (מינוי זמני במארס / אפריל 2002, ומינוי קבע ב- 2 ביוני 2002 לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007). ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל לאחר שגילו והבינו עד כמה אותו מנכ"ל רשות השידור שלהם אותו הם בחרו והציבו בשלב האחרון של סולם הפיקוד על אותה רשות השידור ז"ל ההיא ב- 2002 – את אותו יוסף בר-אל ז"ל ההוא איש עלוב, נטול כישרון, ומופרך במילוי תפקידו. אולי הוא היה אזרח נאור אבל נחשף כ-מנכ"ל רשות שידור כושל. ראש הממשלה דאז אריאל שרון ו-סגנו אהוד אולמרט יבד"ל החליטו יחדיו מאוחר מידי להדיח ולסלק את אותו יוסף בר-אל לעַד מהַכֵּס הַרָם בשל שחיתות ושוחד מסך (ו-גם על פי תמיכה משפטית מובהקת של היועץ המשפטי לממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) לנבכי ההיסטוריה האפלה ההיא של השידור הציבורי (!). דברי הימים וקורות העיתים של רשות השידור בשנים ההן שבין 2002 ל- 2005 באותו העידן ההוא של מנכ"ל רשות השידור ההיא יוסף בר-אל, היו רוויית צללים כבדים וכתמים שחורים משחור. ובכן, באותה הצבעת ההדחה הממשלתית ההיסטורית ההיא שהתקיימה ב- 2 במאי 2005 הרימו 13 שרים ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט את ידם בעד הדחתו וסילוקו של מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל לאלתר ממשרתו הרמה. שני שרים מאיר שיטרית ודליה איציק הרימו את ידם נגד ההדחה והסילוק והיו בעד השארתו של יוסף בר-אל על כנו עד סוף כהונתו שהייתה אמורה להסתיים ב- 2 ביוני 2007. שלושה שרים אחרים באותה הממשלה ההיא בראשות אריאל שרון, והם : בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר ז"ל ואשר נטלו חלק באותה ישיבת הממשלה ההיא ב- 2 במאי 2005  נותרו על כיסאם עם ידיים שמוטות, ו-נמנעו. ובכן, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ז"ל ההיא הוּדַח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן ע"י ממשלת ישראל בגין עבירות חמורות של שחיתות ומתן שוחד מסך, ושמו יוסף בר-אל (!). הוא הוּדַח וסוּלָק בבושת פנים ב- 2 במאי 2005 כ- שנתיים לפני תום כהונתו שהייתה אמורה להסתיים ב- 2 ביוני 2007. היה מדובר במְעָט מידי ומְאוּחּר מידי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1171 א'. סדרת תוכניות הטלוויזיה התחרותית, הקרויה, "הָזַמָר בְּמַסֵכָה", ואשר משודרת מזה כשלוש שנים בערוץ 12 מושכת תשומת לב טלוויזיונית פלוס סקרנות עיניים ואוזניים. הזַמָרִים והזַמָרוֹת הנוטלים חלק בתחרות "הָזַמָר בְּמַסֵכָה" בקולם והעוטים על עצמם תלבושות אישיות ססגוניות ומרהיבות (המסתירות ומעלימות את זֵהוּת הָמַרְאֶה המקורי שלהם), עולים עשרות מונים על שניים מתוך חמשת השופטים בתחרות אופירה אסייג ושחר חסון, וגם על המנחה הוותיק אולם בינוני, משעמם, צפוי, חוזר על עצמו, ונטול כל קסם, כריזמה ו-ברק (ב-משדר המדובר) העונה ל-שֵם עידו רוזנבלום. שופטים נוספים בתחרות "הָזַמָר בְּמַסֵכָה" הם לִירָז רוּסוֹ ("סטטיק") + בן אל תבורי + צדי צרפתי הבולט בנוכחותו המקצועית, הצנועה, הידענית, והבוגרת. וגם היסטוריה : קורות מקצוע ההגשה וה-הנחייה על מסך הטלוויזיה מאז ימי חיים יבין, דן שילון, ודליה מזור לפני 55 שנים ב- 1968. פוסט מס' 1171 א'. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1171 (81) הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023.

מסך הטלוויזיה באשר היא הוא ל-עַד תחרותי. תמיד תחרותי בכל רשת מסחרית ו/או ציבורית באשר הן בארץ ובעולם. הן לנצח מעוצבות מאז בריאתן כבעלוֹת מידות תחרותיות. אורך חייהן מותנה מאז ומתמיד בכמות הצפייה האנושית בהן. לכן כל תוכנית המשודרת בטלוויזיה בכל תחום כמו חדשות, ספורט, מוסיקה, אומנות, תיעוד, פוליטיקה, בידור, ותיאטרון נידונה ו-הופכת חיש מהר להיות בת השוואת עבר והווה טלוויזיוני עם מתחרותיה הדן בעובדות ה- Rating. בשעה שהקריין חיים יבין (בן 91 היום / בעת כתיבת הפוסט הנ"ל מס' 1171 א', עד 120…) ומגישים ומגישות אחרים החל להגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה והענייה היכן שהוא ב- 1968 את מהדורת החדשות "מבט", מייד כהרף עין, החלו השוואות האיכות הטלוויזיונית בין האישים והנשים השונים המופיעים כמגישים על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, מי טוב ממי…עד כמה שזכור לי חיים יבין (בן 91, היום) זכה אז בבכורה והיה אָהוּד ומבוקש יותר ממגישים וקולגות אחרים שלו כמו אריה אורגד, שמעון טסלר ז"ל, יאיר אלוני, טוביה סער, דליה מזור, כרמית גיא ועוד אחרים ואחרות. ולא רק זאת. וותיקי צופי הטלוויזיה בארץ החלו אף לערוך השוואות איכות (כמעט מתבקשות) בין חיים יבין המגיש הפופולארי ביותר בארץ בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת לבין המגיש והמוביל ההוא בימים ההם של מהדורות החדשות רוויית היסטוריה ומוניטין ב-רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) המנוח (!).

בעת ההיא כשדן שילון החל ב- 1969 לשדר ישיר את אירועי הספורט הבכירים בארץ ובעולם בעיקר את תחרויות ומשחקי הכדורגל והכדורסל הבינלאומיים (לרבות אולימפיאדות ו-מונדיאלים) ב- "מבט ספורט" וב-טלוויזיה הישראלית הציבורית, התחילו השוואות נוספות בין דמותו הטלוויזיונית של דן שילון הטירון עם דמותו הרדיופונית של שַדָּר הכדורגל הוותיק מאוד דאז ברדיו "קול ישראל", נחמיה בן אברהם ז"ל.

זה היה גם גורלו של אלכס גלעדי ז"ל מי שהפך ב- 1974 לשדר הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה לאלופות בכדורסל. חיש מהר החלו ההשוואות עם כישרונו של אלכס גלעדי כשדר מוביל ואיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז מול יכולותיו של שדר רדיו "קול ישראל" דאז באותו התחום ובאותם הימים, גדעון הוד הוותיק ורב הניסיון (בן 89, היום).

תחרות השירים הזרים בתוכנית "הָזַמָר בְּמַסֵכָה" בערוץ 12 מבוצעים כולם ע"י הזמרים והזמרות הישראליים בשפה האנגלית. הטקסט מופיע במקביל בשפה האנגלית על המסך. מראש מדובר על זמרים וזמרות ישראליים לובשים תלבושות ו-מסכות ששרים שירים בשפה האנגלית, והדבר נעשה כדי להקשות בריבוע את זיהויים ע"י חמשת השופטים המנחשים האמורים לזהות את הזמרים והזמרות הנסתרים והנסתרות, והם מאיישים את שולחן השיפוט הניצב מול בימת ההופעות. וזאת רשימת חמשת השופטים : בן-אל תבורי, לירז רוסו ("סטטיק"), אופירה אסייג, שחר חסון, וצדי צרפתי בן 82, היום (עד 120). השופט המשכיל והמזהה הטוב מכולם והנערץ ביותר ע"י צופי ערוץ 12 הוא צדי צרפתי, האיש המבוגר בחבורה. הוא גם הצנוע בחבורה והמצטיין בה. צדי צרפתי הוותיק ניחן באישיות צנועה ו-מכובדת ו- בעל ידע עצום בתחום. הוא הפך והופך חיש מהר מושא להערצה ע"י קהל הצופים. גם בן-אל תבורי ו-לִירָז רוּסוֹ (הידוע בכינויו "סטטיק") נראים כ-מקובלים ע"י הצופים. אופירה אסייג ו-שחר חסון מעוררים גיחוך ו-סלידה בשל השאיפה המתמדת והבלתי נסתרת של שניהם בסיוע דיבור עודף שהופך לפטפוט ובעזרת תנועת Perpetum Mobile, פלוס קימה ממושביהם ושימוש בכמות של תנועה מתמדת בלתי סבירה באולפן הצילום פלוס כל מיני הבעות פנים חדשות לבקרים של תמיהה + הפתעה + השתוממות – והכול על מנת למשוך ולנצל את מצלמות הטלוויזיה האולפניות לטובתם, וכדי להדגיש שוב ושוב את נוכחותם ו-למשוך אליהם תשומת לב ציבורית, ו-לבלוט בעזרת עדשותיהן (גם על חשבון הקולגות שלהם בצוות השיפוט והניחוש של "הזמר במסכה"). התנהגותם הטלוויזיונית של אופירה אסייג ושחר חסון ושאיפתם למשוך את תשומת הלב של מצלמות האולפן באולפן ערוץ 12 היא ילדותית וקטנונית. אולי הם ידעני טלוויזיה גדולים למרות אין סוף הפספוסים שלהם (אל דאגה הם לא ידענים ואינם מומחים בתחום…), ולכן הם נותרים מגוחכים (!).

פוסט מס' 1171 ב'. (81). הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסט ה-רצ"ב הוא מורכב וארוך. הוא נכתב במסגרת סדרת הפוסטים שדנה בברית השידור שהתקיימה במשך 37 שנים 2007 – 1970 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

הערה 4 : הפרטים הכספיים הרגישים הקשורים לברית השידור הארוכה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970 מוסווים על ידי לפי שעה בפוסט הזה כמו גם בפוסטים הקודמים שדנו בנושא. הנתונים הכספיים האלה הנוגעים לחוזים הרבים מובאים במלואם בפרוטרוט ולפרטי פרטים בדייקנות מתמטית , והם נמצאים כמובן בספר רחב ההיקף בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, ונקרא : "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי".

הערה 5 : עדכנתי את "אודותיי". אני מודע לכך שהמידע המצורף ל- "אודותיי" ונוגע לצל"שים / מכתבי ההערכה שהורעפו עלי במשך השנים הארוכות מהמנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי חטיבת החדשות  לדורותיהם – עלול להיות צורם. אך אני מסביר זאת בטקסט מקדים כי אני רואה במסמכי הערכה הללו אסמכתא להפיק, לכתוב, ולערוך את הבלוג, ולא כֶּתֶּר. אני מתנצל מראש בפני הקוראים אם אנוכי מצטייר כגאוותן. אני לא.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 1171 ב' (81) : הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

———————————————————————————————————–

טקסט תמונה : נובמבר 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 34 שנים. אנוכי נמצא באגף מאגפי משרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני עוסק בהפקת עונת הכדורסל 1990 – 1989 של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. (צילום שאול שירן ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1171 (81). הימים ההם – הזמן ההוא. הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי. חריקות בצמרת רשות השידור. פוסט מס' 1171 (81). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. 

ב- 17 באוקטובר 1999 היה ברור כי ניהול רשות השידור בידי אורי פורת ז"ל הוא בעייתי בלשון המעטה (!). רפוי, חלש, חלוד, ו-איטי. הבחנתי בכך עם מינויו שוב ל-מִשְרָה הרמה ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו אז לפני רבע מאה של שנים, באפריל 1998. הרושם הזה התחזק כשביקר אותי בפאריס ב- IBC בעת שניהלתי, הפקתי, וערכתי את שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. הוא היה עכשיו בקיץ 1998 בן 63 ושונה לחלוטין מאורי פורת בן 49 שהכרתי באפריל 1984 כשמונה בפעם הראשונה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר. אחר, לא רק במה שנוגע לרכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים. הוא הפך לניהיליסט שפועל ומחליט שלא על דרך ההיגיון, ירא מכל דבר, חסר ביטחון, מתלבט שוב ושוב, פוסח על הסעיפים, ונראה כמי שאיננו שולט במצב. אך נותר אָהוּב. נוצר אבסורד בתוככי רשות השידור הענייה. בעוד אנוכי בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט ומנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מגייס באופן אישי כ- 1500000 (מיליון וחצי) דולר (בשל חידלון המחלקה הכלכלית של הרשות ובגיבויו של איש סודי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן) לצורך מימון של שלושת מבצעי השידור הבאים הגדולים של הטלוויזיה הציבורית – הרי שסמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי מנסה לטרפד ההישגים המוניטאריים שלי. הציבור איננו מכיר את מבנה ההיררכיה ברשות השידור ומדוע נדרשתי ליוזמה האישית הזאת, לגיוס כספים מחברות מסחריות באופן פרטי על ידי, בגלל חוסר כישרונה המדהים של המחלקה הכלכלית של רשות השידור שהייתה ת"פ (תחת פיקוד) של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. אולם בל נשכח כי אורי פורת ז"ל מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה הממונה על אותו מוטי לוי והאחריות הכללית על הנעשה ברשות השידור בכל תחום רבצה על כתפיו. גיוס הכספים על ידי (באמצעות הקרנת שקופיות חסות מסחריות על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא) עבור שלוש הפקות הבינלאומיות הגדולות שבפניהן ניצבתי בימים ההם היו כלהלן :

1. הכנסה כספית לקופת רשות השידור בגובה של 350000 (שלוש מאות וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים ו-התמודדות נבחרת ישראל בכדורגל בשני משחקיה נגד נבחרות קפריסין וספרד בחודשים ספטמבר ואוקטובר של שנת 1999 במסגרת Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בהולנד ובלגיה). 

2. הכנסה כספית לקופת רשות השידור בגובה של 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר בעבור השידורים הישירים של משחקי ה- Final four של הכדורסל האירופי בסלוניקי 2000 (במידה ו-קבוצת מכבי ת"א תעפיל אליו) .

3. הכנסה כספית לקופת רשות השידור בגובה של 1000000 (מיליון) דולר בעבור 31 שידורים ישירים של 31 משחקי טורניר הגמר של Euro 2000.

שלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים וממושכים ש-ללא ובלעדי סיועה הכלכלי של חברת "פלא פון" אי אפשר היה להרימם על פי המתכונת רחבת ההיקף אולם היו ברי ביצוע באותה המתכונת ההיא כפי שהצעתי אותה בימים ההם למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן המצוין. יאיר שטרן היה לא רק מנהיג ו-מנהל טלוויזיה מחונן ו-מיטבי (!) אלא ניחן בראש ובראשונה באישיות ברמה גבוהה מאוד: הגונה, מאוזנת, סובלנית, קשובה, ו-כֵנָה. יאיר שטרן היה אדם ומנהל טלוויזיה בעל יושרה מכסימאלית, איש של אמת, ואשר גם ברגעים של וויכוחים ואי הסכמות מקצועיות עם עובדיו (והיו כאלה), צעד והלך בעקבות הצדק ו-רחק תמיד מכל ריב ומדון (!). גם היום בחלוף כל כך הרבה שנים מאז נפרדו דרכינו אנוכי מתגעגע אליו ולאישיותו יישרת הדרך. מעט מאוד אנשים הגיעו לרמת איכותו האישית הנדירה של יאיר שטרן במחוזותינו. מדינת ישראל החמיצה אותו. אנשים ברמתו הגבוהה מאוד של יאיר שטרן אמורים להנהיג, לממֵש, ולחמש את חזונה הדמוקרטי, ההגון, והצודק של מדינת ישראל. אנוכי אוטוטו בן 85 ומתייצב מידי יום במחשבותיי ביני לבין מצפוני. ואז אנוכי מבין מדוע יאיר שטרן נותר בלתי נשכח עבורי ולמה אנוכי מתגעגע מאוד אליו גם היום בחודש פברואר של שנת 2023. במידה רבה הייתי אנוכי באופן אישי והיינו כולנו ברי מזל מש-יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור הנכנס והחדש מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, מי שמונה באפריל 1993 לתפקידו ה-רם ההוא לתקופה של חמש שנים עד 1998 ע"י שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל שכיהנה בתפקידה ההוא ב-ממשלת יצחק רבין ז"ל.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 / רבבה עמודים) במשך תריסר שנים 2012 – 2000 ואשר קרוי "הפקות חובקות אֶרֶץ ועוֹלָם" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים ששמה הכולל הוא "מהפכת הַמֵידָע הגדולה בהיסטוריה".

מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שעליו פיקדתי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999 של שני המשחקים קפריסין – ישראל וספרד – ישראל הסתיים בהצלחה רבתי מהיבטי השיווק, התוכן והיקף התוכן, והרייטינג. כרגיל כגודל ההשקעה הטלוויזיונית – כך הייתה גדולה האכזבה מנבחרת ישראל בראשות המאמן שלמה שרף ושני שחקניו הבכירים אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. הנבחרת הזאת ניגפה פעמיים ונכשלה בפעם הרביעית ברציפות בעידן המאמן הלאומי ההוא שלמה שרף להעפיל לטורניר הגמר של המונדיאל ו/או לטורניר הגמר של ה- Euro. רבים משחקני הכדורגל של הנבחרת שלנו סברו בעידן ההוא (ויש הסוברים גם כיום) כי לרוץ על כָּר הַדֶשֶא זהו הדבר הקשה ביותר בחיינו . בניגוד לנבחרת ישראל בכדורגל שכשלה – דרכה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בניהולו של יאיר שטרן צלחה בבירור גם הודות לעבודה קשה ויסודית ורציפה בתחום גיוס החסויות. אני לא הייתי שַר הספורט. הייתי שַר שידורי הספורט אצל ו-של אורי פורת ויאיר שטרן. תפקידי היה להפיק, לערוך, לנהל, ולנווט. ואז החלו החריקות בצמרת הרשות. סמנכ"ל הכספים מוטי לוי התלונן אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל כי מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי הוא עצמאי מידי ו- גוֹנֵב לו את הפרנסה, ועושה זאת  ב-גיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן. ב- בניין "שערי צדק" בירושלים (מקום משכנה של הנהלת רשות השידור ההיא) החלו להתרוצץ רינונים והשמצות בגיני ובגין מנהל הטלוויזיה שלי יאיר שטרן. היה ברור מי הוא מקור האכזב. ב- 17 באוקטובר 1999 נזעק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא יאיר שטרן ממקומו. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הטיס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (יאיר שטרן) לעברו של סמנכ"ל הכספים ההוא מוטי לוי, מכתב נזיפה כה קשה בגין התנהלותו כ-סמנכ"ל כספים של רשות השידור. זהו לשונו של המסמך.

טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1999. מסמך סנסציוני. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן חושף לראשונה בבוטות ובפרהסיה את חולשותיו המקצועיות של סמנכ"ל הכספים ההוא של רשות השידור מר מוטי לוי. עותקים מהמסמך נשלחו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וליועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד גב' חנה מֶצְקֶבִיץ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי פורת נדהם בקוראו את המסמך שכתב יאיר שטרן אך הוא לא היה הָמוּם. הוא הפך אומנם לאיש חלש שפוסח על שתי הסעיפים אך לא חסר אונים לחלוטין מכדי להבין את הטקסט החריף שניסח יאיר שטרן במסמך הזה לעברו של מוטי לוי ואת שיווי המשקל הבלתי אפשרי שנכפה עליו. בצִדוֹ האחד לאורך זמן סוסים דוהרים ובצדו האחר שוורים עַצֵלים. הוא הבין שאין עוד בכוחותיו הדַלִים לייצר מציאות הרמונית בתוככי רשות השידור, מה עוד שיו"ר הוועד המנהל גִיל סַמסוֹנוֹב ויו"ר וועדת הכספים אַלוֹן אַלְרוֹאִי זינבו בו שוב ושוב. גִיל סַמְסוֹנוֹב נהג לקטר לי : "…תראה איזה מנכְ"ל דַל יש לנו…". אין לשכוח כי שניהם אורי פורת ו-גִיל סַמְסוֹנוֹב היו פרי מינויו של ראש הממשלה דאז  וגם היום בנימין "ביבי" נתניהו ואַלוֹן אַלְרוֹאִי פרי מינוי של סִילְבַן שָלוֹם. שניהם היו נחושים להדיח אותו את אורי פורת, ולהציב מישהו טוב ממנו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, כמובן מישהו שהם סומכים עליו בעיניים עצומות, מישהו שהוא מרשימת הימין הפוליטי.

שני המסמכים החשובים ביותר שהשיגו אותי לאחר שגשוג השידורים הישירים של מבצע (קפריסין וספרד) בספטמבר – אוקטובר 1999 ומבצע ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 לא היו מכתבי הצל"שים מהבוסים שלי, אלא מסמכי הערכה של גב' רוֹנִית לָטְשוֹבֶר ומר גִיל בּוּל שני אנשי השיווק של חברת "פֶּלֶא פוֹן" ש- מִמְנוּ ב- 600000 (שש מאות אלף) דולר את העלאתם ל- "אוויר" של שני המבצעים הנ"ל הללו. ההצלחה הכלכלית הזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הובילה אותי שוב למחשבה כי בפינות שונות במדינה מונח כסף מסחרי שניתן לאסוף אותו על ידינו למען הגשמת מטרות השידור הציבורי עבור צופיו הרבים. אירועי הספורט הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם היוו בהחלט מטרה ויעד כיבוש של השידור הציבורי על ידי. נדרשו מאתנו טיפ טיפה של יוזמה, מרץ, וכישרון כדי להביא את הכסף המסחרי הזה לביתנו הטלוויזיוני.

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1999. זהו מכתב הצל"ש של גב' רוֹנִית לָטְשוֹבֶר מנהלת התקשורת השיווקית של חברת "פלא פון", שנשלח אליי, בתום מבצע השידורים הישירים של שני משחקי הכדורגל, קפריסין – ישראל, וספרד – ישראל. זאת הייתה זריקת עידוד יעילה ו-חשובה לאורח המחשבה והיוזמה שלי כמי שניהל, ניווט, והוביל בימים ההם את שידורי ומהלכי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, בארץ ובעולם (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו מכתבו של מר גיל בול מחברת "פלא פון" שנשלח אליי בתום מבצע השידורים הישירים המשגשג של ה- "Final four" האירופי בכדורסל ב-סלוניקי (יוון) 2000. זאת הייתה זריקת העידוד השנייה שקיבלתי כמי שמנהל, מנווט, מפיק, ו-מוביל את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שגשוג מבצע השידורים הישירים ה-בלעדיים ו-הבלבדיים של סלוניקי 2000 רק על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוליד, גם צל"ש חשוב של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (שאין ולא היה מה לזלזל בו למרות המחלוקות) שנשלח אליי ב- 23 באפריל 2000 (הובא כבר בפוסטים הקודמים). הוא היה חשוב אך לא מספיק חשוב מפני שנעדר את הפרטים שהבטיח לי לפני כן, אלה שנועדו לשפר את איכות השידור הציבורי בתחום הקונקרטי שאנוכי הייתי האחראי הראשי עליו. שימשתי המפיק הראשי, העורך הראשי, וה- Team leader של פיקודיי וחבריי למקצוע לאורכן ורוחבן של מאות רבות של ההפקות הטלוויזיוניות הבינלאומיות ההן בימים והשנים ההם שחלפו אולם לא נשכחו. 

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב הערכה ששלח אלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידור המוצלח והמשגשג של השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל – סלוניקי 2000. המסמך היה חשוב אך לא חשוב מידי מפני שהוא נעדר את ההבטחות שנתן לי אורי פורת בע"פ על מנת לשפר את לוח השידורים הציבורי בתחום הקונקרטי שאנוכי הייתי מופקד עליו. הוא הבטיח בע"פ אך לא הבטיח זאת בכתב. וזה הבדל גדול. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי – יוון בהשתתפות מכבי ת"א ב- 18 ו- 20 של חודש אפריל 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סופו של חודש אפריל 2000 היווה משבר ניהולי עבור רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לבטח עבורי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פרש לעַד. מעמדו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי הוּעַם. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בימים המדוברים ההם מר גיל סַמְסוֹנוֹב שהיה מ-תומכיי, סיים אף הוא את תפקידו ושָב לחברת הפרסום והשיווק שלו בתל אביב. השוק הטלוויזיוני בארץ הפך לתחרותי יותר ויותר בתחום שידורי הספורט. כולם חשקו בכדורגל הישראלי ובקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. מכבי ת"א לא הייתה אלופת אירופה רק Runner up אולם עוררה סביבה עניין כאילו היא אלופת ה- NBA. היה ברור כי אנחנו נִדרש לשלם עבור זכויות השידורים הון עתק אם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמת רוצים לשדר אותה על סיגנל הטלוויזיה שלנו. העסק הכספי – כלכלי הפך למסובך יותר ויותר. הקושי העיקרי היה לשכנע את מנכ"ל רשות השידור בצורך הקונקרטי הזה ובהזדקקות הכללית לאירועי הספורט הרלוואנטיים באשר הם. אורי פורת ז"ל התלבט עד בלי די. יו"ר הוועד המנהל החדש של רשות השידור נַחְמָן שַי יבד"ל והמִשְנֶה שלו גב' אַהוּבָה אוֹרֶן – פִּינֶס ז"ל הקשו עליו את חייו המקצועיים. לרוע מזלו ניצב לידו סמנכ"ל כספים בלתי יצירתי בדמותו של מוטי לוי. לא פעם אחת שח באוזניי את געגועיו ליכולתו המוכחת של קודמו של מוטי לוי, יוֹחָנָן צַנְגֶן. לא ניתן היה להשוות בין שניהם. יוחנן צנגן שם אותו בכיס הקטן שלו. יוחנן צנגן היה סמנכ"ל פרודוקטיבי בעל ידע ומרחיק ראות וגם איש הגון. ב- 30 באפריל 2000 שלחנו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי כל אחד בנפרד במקביל את תגובתנו האישית למתחולל באגף הטלוויזיה של רשות השידור בתום מבצע סלוניקי 2000. אנוכי הרצתי את מכתבי בעקבות מכתב ההערכה שקיבלתי מאורי פורת ויאיר שטרן הטיס את המֶסֶר שלו בגלל מכתב הנזיפה שקיבל מהמנכ"ל שלו. חלפו מאז 23 (עשרים ושלוש) שנים. אינני מתגעגע כלל לאותם הימים ההם.

טקסט מסמך (1) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 1 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי באפריל 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (2) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 2 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי באפריל 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (3) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 3 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי באפריל 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (4) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 4 מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי באפריל 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (5) : 30 באפריל 2000. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 5 ואחרון מתוך 5) הדן בדו"ח הפקת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 וכמה הערות לסיכום. התרעתי על התנהלותו העצלה חסרת האמביציות וחסרת הכישרון המקצועי של סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי (כפי שעשה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן). היה ברור שאנחנו ניצבים בפני שוקת שבורה. עתידנו היה לוּט בערפל. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

כאמור באותו היום ההוא של 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את תפקידו כ-מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 7 שנים של ניהול, מאז מונה למשרה הרמה הזאת ב- 1993 ע"י מנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום ז"ל. זהו מכתב הפרידה ששלח יאיר שטרן יבד"ל הפורש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. זה היה המסמך האחרון שנשלח מטעמו למנכ"ל הרשות.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יאיר שטרן (עמוד מס' 1 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אורי פורת אודות מסע הייסורים של רכישת זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, טיב ביצוע השידורים הישירים ע"י חטיבת הספורט ואחרית הרייטינג הפנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (עמוד מס' 2 מתוך 2) למנכ"ל רשות השידור אורי פורת אודות מסע הייסורים של רכישת זכויות השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000, טיב ביצוע השידורים הישירים ע"י חטיבת הספורט ואחרית הרייטינג הפנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותו התאריך ההוא של ה- 30 באפריל 2000 בו כתב את המסמך הנ"ל למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, היה כאמור היום האחרון של יאיר שטרן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. בתום שלושים שנות קריירה משגשגת ויוצאת דופן כתב לי יאיר שטרן ב- 30 באפריל 2000 מכתב פרידה. פרידה מקצועית אך גם אישית. חלפו מאז יותר מתריסר שנים. גם עכשיו כשאני מעלעל במסמך הזה עוֹרי הופך לעוֹר ברווז. יאיר שטרן נותר עבורי אישיות עַל אהודה ואהובה מיוחדת במינה.

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן נפרד ממני בתום שנות דור של קריירה משגשגת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הוא יאיר שטרן נחשב בעיניי גם היום בחודש פברואר של שנת 2023 לאישיות עַל בעלת הדר, אינטגריטי, ודיגניטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מעריך שהפוסט הזה הוא אחד לפני אחרון במסגרת הפוסטים שדנו בברית השידור המשותפת הארוכה וחסרת התקדים במשך 37 שנים 2007 – 1970 בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א. ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי (כ- 7000 עמודים) והקרוי, "הקשר הסימביוטי". הספר "הקשר הסימביוטי" הוא אחד מתוך 13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי תחת השם הכולל "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 / רבבה עמודים) בשנים 2012 – 1998, ונקרא "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה האחורי של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (כ- 10000 / רבבה עמודים) בשנים 2012 – 1998, ונקרא "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משבצות המעקב אחרי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בערבי חמישי ההם, נבנות כנדבכי שידור בפירמידה הטלוויזיונית הציבורית. המו"מ הכספי הגרנדיוזי והסבוך של רשות השידור לרכישת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בעונת  2001- 2000. הופעתה של חברת הזכויות הצרפתית + SPORT. אברהם פלדה ועורך דינו עו"ד יעקב וינרוט נאבקים בסתיו 2000 באביב גלעדי על הזכות לשווק את זכויות מכבי ת"א בארץ. המאבק FIBA – ULEB. ההיסטוריה של התפתחות איכות הכיסוי הטלוויזיוני של משחקי מכבי ת"א מאז ימיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה ועד לתקופתם של המנכ"לים של הרשות מוטי קירשנבאום ואורי פורת בעשור ה- 90 וראשית שנות ה- 2000 . הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז מניחה ב- 1970 את יסודות הבימוי של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה. העיתונאי דוב גולדשטיין מפרסם עצומה ציבורית ב- "מעריב" ב- 5 במארס 1981 נגד קטיעת השידורים הישירים של מכבי ת"א בתשע בערב לטובת מהדורת החדשות "מבט". קרייני הרצף בטלוויזיה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, דן  כנר וענת שרן. התפתחות טכנולוגיית הצילום הטלוויזיונית, טכנולוגיית הסטטיסטיקה, טכנולוגיית השעון וטכנולוגיית הכיתוב האלקטרוני בשידורים הישירים של מכבי ת"א.

ה- FIBA  (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) בשנת 2000 הייתה שרויה כבר בתהליך מתמשך של קריסה מוסרית. אנשי עסקים ספרדיים בראשותו של מר ג'ורדי ברטומיאו הנתמכים כלכלית ע"י חברת התקשורת הממלכתית של ספרד "טלפוניקה", זיהו זה זמן רב את חולשתה הציבורית של הפיב"א והחליטו למרוד בה . הם הוציאו לפועל את מזימתם בתום משחקי ה- Final Four של סלוניקי 2000. זאת הייתה קבוצת אנשים רצינית ועשירה , ובעלת יוזמה , המקורבת לכדורסל הספרדי ולספורט הבינלאומי , שלא ראתה בעין יפה את המתחולל בין כתלי הפיב"א . הם קראו תגר על שלטונה המסורתי של הפיב"א באירופה, ונגסו ככל שיכלו בגוף הספורט הבינלאומי הזה שנראה מסואב בעיניהם. לגוף הכדורסל האירופי החדש שהקימו ביבשת קראו  ULEB (ראשי תיבות של United League European Basketball) ואת הליגה הנפרדת שמיסדו על חורבות הסדר הישן באירופה , כינו Supro – League. הכדורסל האירופי התפצל , ועמו השתנה גם מבנה זכויות השידורים . כמובן שלא היה לי כל עניין לשָדֵר את קבוצות הכדורסל הישראליות המשניות. בחרתי שוב להתרכז במכבי ת"א שהייתה אלופת המדינה, מחזיקת הגביע, והפיינליסטית בגמר גביע אירופה של סלוניקי 2000. היא הייתה אומנם אובייקט שידור יקר, אך מניב רייטינג, איכותי ופופולארי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הייתה צריכה יותר מזה. המנכ"ל אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר אלוני (לאחר פרישתו של יאיר שטרן הבלתי נשכח) הסכימו עמי. פילוסופיית השידור שלי גרסה כמו תמיד שעלינו לרכז את מירב מאמצינו הפיננסיים באלופת ישראל, ואם ניתן (תוכניתית וכספית) גם בסגניתה. אך לעולם לא בסגנית ללא האלופה. מהלך כזה לא בא בחשבון מצדי. לקו המחשבה שעל פיו פעלתי שנים רבות, היה גיבוי מלא של כל המנכ"לים ברשות השידור הישראלית לדורותיהם תחתיהם שרתי.

המו"מ על זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א לעונת 2001 – 2000 היה סבוך והחל מוקדם מהרגיל, עוד בטרם משחקי ה- Final Four של סלוניקי 2000, והיה מסובך יותר מתמיד. כל מי שהיה לוֹ יד ורגל כמעט בעסקי תעשיית הטלוויזיה בישראל, היה קשור איך שהוא לקפיטאל שהתגלגל סביב ליגת הכדורסל האירופית היוקרתית ה- Suproleague. שני אנשי עסקים תל אביביים מר אביב גלעדי (בעל מניות בערוץ הספורט בכבלים) ומר אברהם פלדה (לשעבר יו"ר מועדון הכדורסל של הפועל ת"א), טען כל אחד בנפרד בפני, שהוא זה שקנה מידי חברת תיווך זכויות השידורים הצרפתית "+ SPORT" מיסודה של רשת הטלוויזיה הצרפתית "+ Canal" את הזיכיון וההרשאה הבלעדיים למכור את זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בארבע השנים הבאות 2004 – 2000 לשידור ארצי (Terrestrial) בישראל. שניהם הודיעו לי חד משמעית כי לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א אין Say (אין לו מה לומר) בעניין ואיננו יכול להתערב או להשפיע למי מגופי השידור בישראל יימכרו זכויות השידורים. "…זכויות השידור אינן יותר של המועדון של עו"ד שמעון מזרחי…", אמרו בגאווה בלתי סמויה, והדגישו, "…אַל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשאת ולתת עוד עִמו. שמעון מזרחי איננו רלוואנטי יותר למו"מ מן היבט זכויות השידורים שהיו שלוֹ, ועכשיו כבר לא…". אברהם פלדה האמין בכל לִבּוֹ כי זכויות השידורים של מכבי ת"א להפצה בישראל באמת שלוֹ והציע לנו את עסקת השידורים ארוכת הטווח בת ארבע השנים ב- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר זול יותר מאשר הציע אביב גלעדי. זה מה שהיה ניתן להבין מהמסמכים השונים שהתרוצצו בשטח והגיעו לידיי. העניינים הסתבכו והמחירים התייקרו. המו"מ התנהל עם אנשים שונים בכמה ערוצים, ריחֵף מעל מכשולים ומהמורות, ונע בדרך מפותלת. שני גופים מתווכים, צרפתי וישראלי, עמדו לגזור קוּפּוֹן מרשות השידור באם המו"מ הזה יצלח. ביום ראשון – 16 באפריל 2000, יומיים לפני תחילת מבצע סלוניקי, החלטנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1יאיר שטרן, ואנוכי להעמיד במבחן את אמינותו של אברהם פלדה, את רצינות כוונותיו ואת אופציות השידור והעלויות הכספיות שהוא מציע לנו. שִיגרתי לוֹ מכתב אישי וסודי ביותר [1]. רק המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה היו בסוֹד העניין. הרחקנו את סמנכ"ל הכספים ומנהל החדשות לפי שעה מתהליך הרכישה . ככל שפחות אנשים ברשות השידור יהיו מעורבים ברכישת הפרויקט היוקרתי, כך תקטן סכנת דליפת האינפורמציה הסודית.

טקסט מסמך : 16 באפריל 2000 . זהו המסמך שנכתב על ידי לאברהם פלדה האיש שהציג את עצמו כמי שמחזיק בזכויות השידורים שלקבוצת מכבי ת"א בכדורסל במשחקי גביע אירופה לאחר שקיבל אותן מגב' סטפאני מיניו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פחות מחודש מתום ה- Final Four  של סלוניקי 2000 , נפגשנו המנכ"ל אורי פורת ואנוכי ביום רביעי – 11 במאי 2000  לשיחת גישוש עם עו"ד שמעון מזרחי. הפגישה המצומצמת התקיימה כהרגלינו במסעדה האיטלקית הקטנה של חֵן שַפִּירָא ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. כולנו הבנו שמבנה הזכויות מסובך ורווי פלונטרים וצריך להמתין להתבהרות התמונה. ההמתנה חייבה אותי לעמוד על משמר הזכויות במשנה זהירות. עבדתי עכשיו מידֵי יום 18 שעות סביב השעון. הייתי כל כולי שקוע בניהול שתי הפקות בינלאומיות גדולות שניצבו בשער, אליפות אירופה לאומות בכדורגל בהולנד ובלגיה (המכונה טורניר 2000 EURO) ואולימפיאדת סידני 2000. פחדתי לאבד את ערנותי בדרך המפותלת והקשה ועמה גם את זכויות השידור של מכבי ת"א. כל העסק היה נתון בסבך מאבקי כוחות של קונגלומרטים. נעשו שם לכאורה דברים לא כשרים. סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ סיפרה לי בשיחת טלפון שמישהו מישראל בשם אביב גלעדי החפץ בזכויות השידורים שוחח אתה, והציג את עצמו כנציג רשות השידור. מכיוון שהכירה אותי באופן אישי וידעה כי אני הוא הנציג הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא אף אחד אחר זולתי, השתוממה ודאגה להעמיד אותו במקומו. ביום שישי – 26 במאי 2000, פִקססתי לסְטֶפָאנִי מִינְיוֹ (Stephanie Mignot) המתאמת והמפיקה הראשית של "+ SPORT", ואשת סודו של זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerome Valcke), וביקשתי ממנה הבהרות מדויקות בכתב הנוגעות למו"מ המבולבל הזה, ומי מהשניים אביב גלעדי ו/או אברהם פלדה מחזיק באמת בזכויות השידורים של מכבי ת"א בישראל. הנה המכתב כלשונו [2] .

טקסט מסמך : 25 במאי 2000. זהו המסמך הסודי שנשלח לגב' סטפאני מיניו עוזרתו האישית של מר ז'רום וואלקה ובו התהיות שלנו כיצד שניהם מנהלים את מכירת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בגביע אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני כן ניהלתי עם גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ שיחת טלפון ארוכה ממנה הבנתי שהיא מבולבלת ולא בטוחה באינפורמציה שהיא מחזיקה בידה. שאלתי אותה, "…מדוע חברת "+ SPORT" איננה מנהלת מו"מ ישיר עם רשות השידור אלא באמצעות מתווכים…", והוספתי, "…אנחנו מוכנים לטוס לפאריס מייד כדי לנהל את המו"מ מול ז'רום וואלקה בעצמנו. נזמין אתכם למסעדה נחמדה בשדרות שאנס – אליזה ושם נחתום על חוזה שיחסוך כסף רב לנו וגם לכם…". כל הביזנס הזה עם זֶ'רוֹם וָואלְקֶה שהצטייר כאיש בלתי אמין ושליחתו סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ נראה לי לקוי מיסודו. המון פרטים היו נסתרים ולא ברורים. מעולם לא קיבלתי תשובה רשמית בכתב מסְטֶפָאנִי מִינְיוֹ או מהבוס שלה זֶ'רוֹם וָואלְקֶה מי באמת מחזיק בזכויות השידורים בישראל. הם גם לא הגיבו אף פעם להצעת המו"מ הישיר שלי עימם ללא מתווכים שגוזרים לעצמם בדרך המפותלת קופון כספי (גדול). שוחחנו רבות בטלפון, אך הם לא גיבו את מילתם המדוברת שלהם בשוּם מסמך. בשוּם מילה כתובה. זה היה מוזר. הדבר עורר חששות כבדים בלִבִּי. דיווחתי על כך למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ולמ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הפורש כבר לא היה בסביבה לאחר שהוועד המנהל בראשותו של גיל סמסונוב סירב להאריך לוֹ תקופת ניהול נוספת בתום שבע שנים). הייתה חסרה לי אמינותו של עו"ד שמעון מזרחי. כמה שנים אח"כ פורסם בעיתונות הבינלאומית כי זֶ'רוֹם וָואלְקֶה שנטש את FIBA והפך להיות מאוחר יותר איש שיווק של ה- FIFA פוטר מעבודתו ב- FIFA, בשל אשמת רמאות ושוחד בעקבות פסיקה חמורה של בית משפט בניו יורק נגד ארגון הכדורגל. FIFA הודיעה כי ז'רום וואלקה ניהל במקביל מו"מ עם שתי חברות כרטיסי האשראי הבינלאומיות VISA ו- MASTERCARD על חוזה חסות לשידורי גביע העולם, "וכי הוא ועובדיו הוליכו שולל את הארגון ומסרו לו אינפורמציה לא נכונה". בפסיקתו קיבל בית המשפט בניו יורק את ערעור חברת "מאסטרקארד" על כך ש- FIFA חתמה חוזה חסות על 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר עם חברת "וויזה" לתקופה של שמונה שנים (הכולל שני מונדיאלים), מכיוון שלחברת "מאסטרקארד" הייתה זכות ראשונים להארכת החוזה שלה. השופטת בניו יורק קבעה כי ה- FIFA באמצעות זֶ'רוֹם וָואלְקֶה, "שיקרה באופן רצוף לחברת "מאסטרקארד" [3].

אביב גלעדי הציע לי חוזה בלעדי לארבע שנים של  2005 – 2001 תמורת 20.000000 (עשרים מיליון) דולר, כ- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשנה. "מחיר לא יקר", הוא אמר לי. הוא צָדָק זה היה באמת מחיר שדומה ל-סביר. אברהם פלדה הרהיב עוֹז והציע לי את  אותו ההסכם לאותן טווח שנים בעבור 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר. המשכנו להמתין. ביום שני – 29 במאי 2000, טלפן אלי אביב גלעדי לביתי ברמת גן, ובטון קצר רוח אמר, "שאם לא נחתום עמו על עסקת שידורי מכבי ת"א בתוך שבוע, הוא ישדר את משחקי מכבי ת"א בערוץ הלוויני לכל דיכפין". הוא השתמש כמובן באיום סרק. אביב גלעדי שוחח עמי בחרון אף ובאגרסיביות רבה עד כדי אובדן שליטה כמעט. הוא כעס וזִלזֵל בטלוויזיה וברשות השידור וגם פגע במוניטין של עו"ד שמעון מזרחי. הוא המעיט מיכולתו של עו"ד שמעון מזרחי להנהיג את מועדון הכדורסל היוקרתי. מייד פִקססתי את תַּמליל שיחת הטלפון שלי עם אביב גלעדי לידיעת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הנהו כלשונו [4].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                        30.5.2000

למנכ"ל שלום רב ,

להלן תמליל שיחת הטלפון ביני (בביתי ברמת גן) לבין אביב גלעדי, הנוגעת לזכויות השידורים של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ב- Supro League. מזכירתו של אביב גלעדי : יואש אלרואי, אביב גלעדי רוצה לדבר אתך.

אני : תבקשי ממנו שיתקשר בעוד כרבע שעה (הייתי עסוק בשיחת טלפון אחרת הקשורה לעבודתי במכשיר טלפון שני המותקן בביתי ברמת גן).

 אביב גלעדי (כעבור 15 ד') : יואש שלום רב.

 אני : שלום גם לך.

אביב גלעדי : אל תדברו יותר עם שמעון מזרחי בנוגע לזכויות השידור של מכבי ת"א.

 אני : למה ?

אביב גלעדי : אין לכם מה לדבר איתו יותר, דברו איתי ישירות.

אני : אבל עד היום דיברנו עמו…

אביב גלעדי : כי זה מה שהוא אומר לי…שנוח לכם יותר לדבר עמו ולא איתי.

אני : מעולם לא השמענו בפניו טענה כזאת…

אביב גלעדי : זה מה שהוא אמר לי…אל תדברו אתו , דברו איתי ישירות…

אני : מדוע ?

אביב גלעדי : אמרתי לך את דעתי על שמעון מזרחי לפני כמה חודשים…אין לו מה לומר…המשחקים לא שלו…(הכוונה למשחקי החוץ ב – Euro League בעונת המשחקים  2000 – 1999) , ואם הוא לא ישלם לי את המגיע לי, אתה יואש אלרואי לא תשדר…מי זה שמעון מזרחי …המזרחי הזה הוא איש קטן וקמצן…אין לו כסף והוא על הקרשים…

אני : ככה אתה דיברת עליו באמת לפני כמה חודשים…

אביב גלעדי : כן… נכון…אין לי חברים בביזנס הזה…אותי מעניין רק הכסף…

אני : באמת…? מה אתה אומר…? את ערוץ 1 ורשות השידור מעניין מאוד הכסף, העסקים וזכויות השידורים, אבל איננו מדברים בסגנון בוטה כמו שלך…אנחנו אנשים הגונים, ישרי דרך, ובעלי מוסר. רשות השידור היא אולי קצת מסורבלת מעצם הווייתה כמשדר ציבורי – ממלכתי, אך מילה שלה היא מילה (!)

אביב גלעדי : לא מעניין אותי…אם מישהו יציע לי 6.000000 (שישה מיליון) , ואתם תציעו 4.000000 (ארבעה מיליון) …אין לי חברים…שמעון מזרחי לא מעניין אותי…רק הכסף מעניין אותי…בטח שאני אקח את ה- 6 מיליון…

 אני : הבנתי.

אביב גלעדי : אני רוצה מכם הצעה כספית עד סוף השבוע…אל תדבר יותר עם שמעון מזרחי…אני מוכן לתת לכם את מכבי ת"א ב- 20.000000 (עשרים מיליון) דולר לארבע שנים…5 מיליון דולר לעונה…איך זה ?

 אני : תודה רבה לך על ההצעה.

אביב גלעדי : אני מחכה לרשות השידור רק עד סוף השבוע…אם אינכם חוזרים אלי, לא יישאר לכם ביד שום דבר אני אפתח ערוץ ספורט ב- DBS, ואשדר שם את מכבי ת"א, וגם את הליגה האנגלית בכדורגל, ואת הליגה האיטלקית בכדורגל ומכבי ת"א בכדורסל.

אני : תודה על ההצעה.

אביב גלעדי : מצידי אל תחתמו איתי…תמשיכו לזבל את המוח לז'רום וואלקה…הלוואי והוא יעשה את זה. את המיליונים אני ארוויח ממנו במקום מכם…אני אתבע אותו…אל תדאג…מיליונים אני אקח ממנו…

אני : אביב, תודה רבה לך על שיחת הטלפון (סוף התמליל).

בברכה, יואש אלרואי                                                                                                                                                                                                                                         

טקסט מסמך : 30 במאי 2000. מסמך שנשלח מטעמי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 1 מתוך 2) אודות תמליל שיחת הטלפון ביני לבין מר אביב גלעדי הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחקי מועדון מכבי ת"א בכדורסל באירופה בעונת 2001 – 2000. אביב גלעדי טען בפניי בלהט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בליגה האירופית בכדורסל. הוא התגלה כאיש עסקים אגרסיבי ביותר וגם בעל סגנון דיבור בוטה באופן מיוחד. גם מר אברהם פלדה טען בפניי באמצעות עורך דינו עו"ד יעקב וינרוט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של מכבי ת"א ולא אביב גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 במאי 2000. מסמך שנשלח מטעמי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת (עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2) אודות תמליל שיחת הטלפון ביני לבין מר אביב גלעדי הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחקי מועדון מכבי ת"א בכדורסל באירופה בעונת 2001 – 2000. אביב גלעדי טען בפניי בלהט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בליגה האירופית בכדורסל. הוא התגלה כאיש עסקים אגרסיבי ביותר וגם בעל סגנון דיבור בוטה באופן מיוחד. גם מר אברהם פלדה טען בפניי באמצעות עורך דינו עו"ד יעקב וינרוט כי הוא האיש שמחזיק בזכויות השידורים של מכבי ת"א ולא אביב גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בינתיים הצטרף למאבק גם אברהם פלדה שהציע את אותה המרכולת של מכבי ת"א הרבה יותר ב-זוֹל. כדי להדגיש את רצינות הצעתו, צירף לדיון עמי את עו"ד שלו ד"ר יַעֲקב וַיְנְרוֹט. ביום רביעי – 12 ביולי 2000, דיווחתי מייד במכתב סודי ואישי למנכ"ל אורי פורת את פירטי שיחת הטלפון של עו"ד יעקב וַיְנְרוֹט עִמִי. עו"ד יעקב וינרוט ייצג את אברהם פלדה במאבקו המשפטי נגד מר אָבִיב גִלְעָדִי בעניין המריבה על החזקת זכויות השידורים של מכבי ת"א בכדורסל האירופי. כמו כן צירפתי למכתב את הערכתי לגבי יחסי הכוחות בין אביב גלעדי לאברהם פלדה [5]. עו"ד יעקב וַיְינְרוֹט אמר לי כלהלן:  "שלום לך יואש אלרואי, אנחנו מתכוונים לפתוח בימים הקרובים בתביעה משפטית נגד מר אביב גלעדי בעניין הבעלות על זכויות השידור של מכבי בליגה האירופית בכדורסל, ועל סמך הכירי את החומר הנדון, יש לנו סיכויים טובים לזכות במשפט". סטפאני מִינְיוֹ הודתה בפני שוב בשיחת טלפון מפאריס שהבעיה סבוכה. היא הבטיחה לי שהם יודיעו לי בקרוב וסופית מי הוא נציגם המוסמך בארץ, אָבִיב גִלְעָדִי ו/או אברהם פְּלָדָה. במחלוקת שהתעוררה בין ה-נִיצִים אביב גלעדי ואברהם פלדה מי מהם מחזיק בזכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בליגת ה- Supro League נטיתי להאמין לאברהם פלדה. אולי בגלל שדיבר עִמי כבן אדם בצורה נינוחה וג'נטלמנית, בניגוד לאביב גלעדי שהתנהג עם רשות השידור כאיש עסקים קשוח, בוטה, כוחני, ומתנשא . ביום ראשון – 16 באפריל 2000, (יומיים לפני תחילת משחקי ה – Final Four הודעתי לאברהם פלדה כי אנחנו מעוניינים לרכוש מידיו בעיקרון את זכויות השידורים של מכבי ת"א באירופה בבית ובחוץ לארבע השנים הבאות, 4/ 2003 – 1/ 2000 [6]. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה מכותב על המסמך. הערכתי שאם אברהם פלדה ינצח את אביב גלעדי, רשות השידור תידרש לשלם פחות. הרבה פחות. אך הערכתי גם שמועדון מכבי ת"א יתמוך במאבק הזכויות והכוח הזה באביב גלעדי שהיה בעצמו חבר בתנועת "המכבי" ואוהד מושבע של מכבי ת"א, בניגוד לאברהם פלדה שהיה בעברו איש "הפועל" מובהק ומזוהה עם הצבע האדום. אברהם פלדה שימש גם שנים רבות בעבר כיו"ר מועדון הכדורסל של הפועל ת"א (בשנים 1992 – 1975) ונחשב כמו קבוצתו ליריב עִיקֵש של מכבי ת"א . הבהרתי לאורי פורת את עניין פיצול הכדורסל האירופי, ואת העדפתי ורצוני המוחלט להתקשר פעם נוספת עם מועדון מכבי ת"א ב- Supro League. "הייה חכם ונבון וגם צודק במו"מ המסובך והמורכב הזה", סיימתי את מכתבי. ביום שני – 17 ביולי 2000 השיגני מכתבו של עו"ד יעקב וינרוט, המזהיר אותי מפני התקשרות עם אביב גלעדי או מישהו מטעמו, הנוגע לבעלות על זכויות השידור של משחקי הליגה האירופית בכדורסל לשנים 2004 – 2000. משחקיה של קבוצת מכבי ת"א כאלופת המדינה ומחזיקת הגביע וגם סגנית אלופת אירופה בכדורסל, היו אם כן אובייקט שידורי בעל פוטנציאל כספי רב ערך . כך הזהיר והתריע אותי עו"ד יעקב וינרוט [7].

טקסט מסמך : 17 ביולי 2000. זהו המסמך המקורי שכתב לי עו"ד – ד"ר יעקב וינרוט בא כוחו של מר אברהם פלדה בעת המו"מ על רכישת זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לעונת 2001 – 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עו"ד יעקב וינרוט התנסח ברור ותקיף. בפסקה 3 במסמך שלו כתב כלהלן : "יואש אלרואי , ברצוני להודיעך כי כל התקשרות עם מר אביב גלעדי ו/או מי מטעמו ביחס לזכויות השידורים של משחקי הליגה האירופאית בכדורסל לשנים 2000 – 2004, הינה חסרת תוקף ותהא על אחריותו של המתקשר בלבד". אח"כ חזר על דבריו באוזניי בע"פ. מכתבו של עו"ד יעקב וָיְנְרוֹט תויק בתיק המו"מ, ופוּקסס מייד ללשכות המנכ"ל אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני . עניין שידורה או אי שידורה של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הסתבך הפעם ונגרר ללא סוף. שידורי 2000-Euro שלנו (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בהולנד ובלגיה בחודשי הקיץ של יוני ויולי 2000), חלפו להם, ועדיין לא הייתה החלטה. נכנסתי לתקופה האולימפית. המשחקים האולימפיים של סידני 2000 עמדו בשער. טרם ידענו כיצד ואיך להחליט. בינתיים מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (יאיר שטרן סיים את תפקידו ב- 30 באפריל 2000), ואנוכי כינסנו מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב שם הכרזתי כי אנחנו אנשי הערוץ ה- 1 הולכים להכות שוק על ירך בשידורים האולימפיים מסידני 2000 את ערוץ 5 בכבלים שניסה לנשוף בעורפנו. הטקסט היה ברור ונוקב.

ראה "ידיעות אחרונות" מ- אוגוסט 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי ראינו בערוץ הספורט (ערוץ 5) יריב שידור לא הגון ולא ראוי. לא אהבנו אותם. הטקסט בעיתון "ידיעות אחרונות", "…נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ושניהם ביחד…", לא הייתה נבואה. זאת הייתה עובדה. ועם עובדות לא מתווכחים. 

כבר שבתי ארצה מאולימפיאדת סידני 2000, ובעיית מכבי ת"א עדיין רבצה לה אי שם על המדוכה כאבן שאין לה הופכין. בשבת – 7 באוקטובר 2000 שידרנו ישיר מספרד את משחק הכדורגל ספרד – ישראל במסגרת קדם גביע העולם של יפן וקוריאה 2002. שילמנו סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר תמורת הזיכיון הבלעדי, אך טרם ידענו אם נוכל לשדר ישיר גם את משחקי מכבי ת"א באירופה. ערפל קרב סמיך רבץ זמן רב על שביבי האינפורמציה שניפקה חברת  "+ Sport" הצרפתית. מבנה זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בליגת ה- Supro League בעונת 2001 – 2000 היה סבוך מבחינה משפטית אך מעניין. על מיסוד גוף הכדורסל האירופי החדש ULEB (ועמו מבנה זכויות השידורים ומעורבותה של  "+ SPORT" הצרפתית מיסודה של + Canal) נודע לי לראשונה מפי עמיתיי בטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT דווקא באמשטרדם בקיץ 2000 בעת אליפות אירופה לאומות בכדורגל. "הולכת להיות רעידת אדמה בכדורסל האירופי", הם אמרו לי, ומייד שאלו : "…האם מכבי ת"א תישאר עם FIBA או תחבור ל- ULEB…?".

שלושה ימים בלבד לפני תחילת משחקי ה- Supro League , בצוהרי יום ראשון – 15 באוקטובר 2000, נפגשנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני, ואנוכי עם יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי לצורך רכישת זכויות השידורים של עונת 2001 – 2000. עו"ד שמעון מזרחי לא היה המארח בפעם הזאת. פגישת המו"מ התקיימה במשרדו של עו"ד יגאל ארנון בקומה ה- 46 של מגדל עזריאלי העגול. אירח אותנו עֵרָן אִילָן עו"ד צעיר ונחמד מאיר עיניים ממשרדו של העו"ד רב המוניטין יגאל ארנון שהעניק למשלחת רשות השידור אירוח נעים ואווירה ביתית. זכות הקניין של ה- Supro league  נפלה בסופו של דבר לידיו של אביב גלעדי. אברהם פלדה הפסיד. החברה הצרפתית "+  Sport", דאגה להעביר אלי את האינפורמציה החשובה הזאת בע"פ, חס וחלילה לא בכתב. בסופה של הפגישה נקבע כי שידור משחקי מכבי ת"א בליגה האירופית לעונת 2001 – 2000 בבית ובחוץ, הם חזקה בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לרבות משחקי ה- Final Four (בפאריס) במידה ומכבי ת"א תעפיל אליהם. במקביל נקבע כי ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) רשאי לשדר לצד השידור הציבורי את משחקי מכבי רעננה, וכן את שאר משחקי ה- Supro League. אך למי זה היה אכפת …I could not care less. עיקר המשימה הושלמה סוף כל סוף. זה מה שהיה חשוב. רשות השידור שוב כרתה ברית שידור עם המועדון המצליח ביותר בישראל ואחד מן המפוארים באירופה. מכבי ת"א הייתה ערב חתימת החוזה מועמדת טבעית לזכות בכתר האירופי ולכן נחשבה בעיניי כאובייקט שידור מן המעלה הראשונה. היא הייתה שוב נֶכֶס שידור חיוני של חטיבת הספורט והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

שילמנו תמורת זכויות השידור הבלעדיות לעונה אחת בלבד הון עתק על בסיס מודולארי בן סכום עצום בדולרים. (פרטי התשלום הללו מצויים ב-13 ספרים עבי כרס שחקרתי וכתבתי מאז 1998 והעוסקים ב- מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה. אחד מה-13 נקרא "הקשר הסימביוטי"). זאת הייתה עסקה כספית סיבובית, יקרה, ומורכבת, שהיה מעורב בה גם ערוץ הספורט (ערוץ 55 בכבלים). היא השתלמה בסופו של דבר והגשימה שוב הלכה למעשה את רעיון השידור הספורטיבי כי הטלוויזיה הממלכתית הולכת יד ביד עם הקבוצה שהיא אלופת המדינה בכדורסל. כדי לקבל את מלוא סכום זכויות  השידורים מרשות השידור באותה העונה המדוברת ההיא של 2001 / 2000, סכום שעמד על 5.900000 (חמישה מיליון ותשע מאות אלף) דולר, הייתה מוטלת מטעמינו על מכבי ת"א החובה להעפיל למשחקי ה- Final Four שנקבעו להיערך ביום שישי – 11 במאי, וביום ראשון – 13 במאי 2001 בבירת צרפת. ההסכם הכספי היקר הרגיז הרבה מאוד אנשים ברשות השידור וקומם אותם עליי כמנווט שידורי הספורט ועל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שתמך תמיכה מלאה ברעיונותיי ומחשבותיי הטלוויזיוניים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי לחצנו ידיים עם עו"ד שמעון מזרחי. אהבנו אותו והערכנו אותו מקצועית. נותרו לנו שלושה ימים בעיצומו של חג הסוכות תשס"א, להיערך טכנולוגית ולוגיסטית לקראת משחקה הראשון של מכבי ת"א נגד סקאווליני פזארו באיטליה ביום רביעי – 18 באוקטובר 2000 .זכויות שידורי הספורט החשובים תפחו לממדים אדירים. מכבי ת"א כקניין שידור לא הייתה יוצאת מן הכלל. עכשיו כשחתמנו עם עו"ד שמעון מזרחי על ההסכם היקר בן שבע הספרות, נזכרתי בערגה בימי המו"מ ההם ובמחירים והתשלומים הנמוכים ששילמנו אז. הימים האלה חלפו לבלי שוב. מי חלם שבתוך שתיים עשרה שנה מאז 1988, יתייקר הסכם שידורי הכדורסל עם מכבי ת"א פי חמישים ותשעה יותר ויצמח מסכום מזערי ממדרגה שנייה של כמות יחסית של דולרים לעונה (פרטי התשלום הללו מצויים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ונקרא "הקשר הסימביוטי") עד לסכום פנטסטי של המון המוני דולרים. (פרטי התשלום הללו מצויים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ונקרא "הקשר הסימביוטי"). תוספת עצומה של  אלפי אחוזים. (מִפְרָט וחישוב העלויות באחוזים מתועד בפרוטרוט בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי"). הפקת השידורים התרחבה נוכח גודש המשימות. זמן השידור תפח . המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היו הראשונים שתמכו בדרישתי לעַצֵב Pre Game Show בשידורי מכבי ת"א. זהו זמן שידור לפני תחילת המשחק עצמו שנועד לבנות את מתח השידור, וכולל בדרך כלל כתבות קצרות אודות כוכבי המשחק, ראיונות קצרים עם השחקנים הבולטים והמאמנים, קטעים קצרים מהיסטוריית המפגשים הקודמים, צילומי Long shot של הקהל והאווירה בהיכל, והצגת השחקנים הקונקרטית. לצורך כך הם ייחדו לי כרבע שעה – עשרים דקות לפני שריקת הפתיחה. בניגוד לקודמיהם הבינו שני הבוסים העליונים של הרשות והטלוויזיה כי שידור המשחק איננו מתחיל בזריקת הפתיחה של הכדור ע"י השופטים , אלא מתחיל עם שידורו בטלוויזיה. ה- Pre Game Show היה חידוש גדול בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהביא משב רוע מרענן של תוספת אינפורמציה לטובת צופי הטלוויזיה.

חלפה לבלי שוב תקופת האֶבֶן בה נקטעו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בתשע בערב, ללא שום הצדקה עיתונאית, לצורכי שידור מהדורת החדשות "מבט". הרי העורכים הראשיים ברשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שעשו זאת, היו בעצמם עיתונאים וותיקים ובעלי מוניטין, וידעו היטב שהשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א הם החדשות החמות שמתרחשות באותו הרגע On line בזמן אמת. אף על פי כן קטעו באיוולתם את השידורים. כל מחאותיי במשך זמן רב בפני מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה שלו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל להתערב בנעשה ולהפסיק את הנוהג הנפסד נפלו על אוזניים ערלות ולא צלחו. כרגיל, תגובת הציבור לעוולות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אפקטיבית יותר ממני. ב- 5 במרס 1981 , פִּרסם העיתונאי דוב גולדשטיין ב- "מעריב" מאמר שכותרתו הייתה , "בקשה" [8] . זה היה כחודשיים וחצי לאחר פרסומו של המאמר החריף "טלוויזיה מתנכרת" שנכתב ע"י עיתונאי ישראל פז בעיתון "על המשמר" ב- 14 בדצמבר 1980, בו תקף בחריפות את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית . את מאמרו של ישראל פז ביטל יוסף "טומי" לפיד ז"ל באחת והשליך אותו לסל האשפה הניצב ליד שולחנו בלשכת המנכ"ל אך יחסו לאלגוריה של דוב גולדשטיין ז"ל הייתה שונה לחלוטין. דוב גולדשטיין תבע במפגיע במאמר ה- "בקשה" מראשי הטלוויזיה בשם הציבור להפסיק את אִיוֶולֶת קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בְּאִיבָּם, בשעה תשע בערב לטובת "מבט". יוסף "טומי" לפיד שלא נעתר להגיון הצודק שלי , נכנע לבקשת העיתון בו עבד לפנים. לפתע הבין כי החדשות החמות באותו הרגע בתשע בערבֵי חמישי הם השידורים הישירים עצמם של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. לפתע עלה בדעתו של העיתונאי המנוסה הזה שהיה גם העורך הראשי של שידורי רשות השידור (בטלוויזיה וברדיו), כי את שידור "מבט" ניתן להקדים לשמונה בערב ו/או לאחר אותו ולשדרו בתום המשחק. לפתע תפש כי תשע בערב איננה שעה קדושה. מדהים לחשוב כי מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי התבטל כל העת מפני רצונותיו של המנכ"ל שלו , אך יישר קו לאחר מאמרו של דוב גולדשטיין . למרבה הצער הבין יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי באיחור רָב כי השידור הישיר הרלוואנטי באותו הרגע הוא לב העניין וקדוש , גם אם מדובר באירוע ספורט. שידור "מבט" בשמונה בערב היה פתרון הוֹלֵם. אם רוצים להביא לידיעת הציבור שוב את חדשות החמות בעִתּוֹת משבר הרי שניתן לעשות זאת באמצעות שידור כותרות "מבט" בהפסקת המשחק.

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1980. זהו מאמרו של ישראל פז ז"ל "טלוויזיה מתנכרת" בעיתון "על המשמר". מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שהיה אמביוואלנטי לשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית השליך אותו לפח. (באדיבות "על המשמר" ובית אריאלה בתל אביב).

טקסט תמונה : 5 במארס 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. זהו מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל ב- "מעריב" ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר, הפסיקו שידורי מכבי ת"א להפריע למהדורות "מבט". מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. (באדיבות "מעריב").

מגוחך לחשוב שדווקא העיתונאי דוב גולדשטיין היה האיש שהצביע על חשיבות רצף היקף השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה ושינה לעד את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות ובראשם המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל. סדר העדיפויות בטלוויזיה הישראלית הציבורית השתנה. יוסף "טומי" לפיד שלא הקשיב לי שעה לבקשתו של העיתונאי דוב גולדשטיין חבר מערכת "מעריב" (עיתונו בעבר של יוסף "טומי" לפיד). הוראתו הגורפת אז של יוסף "טומי" לפיד ז"ל להפסיק לחלוטין את קטיעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א, ולשָדֵר את "מבט" בהפסקת המשחק הייתה לצנינים בעיני אנשי החדשות. הם הרגישו נפגעים . רבים מהם נעלבו ממש ולא הסכימו עם החלטת המנכ"ל כי שידור ספורט נחות דוחה את יצירת כפיהם . אך יוסף "טומי" לפיד ז"ל מגובה בדעתו האיתנה וההגיונית של עיתונאי "מעריב" דוב גולדשטיין ז"ל עמד בלחץ ולא שעה עוד להפצרותיהם.

רבים מעורכי "מבט" בימים ההם וכתביהם ראו במהדורתם כמעין נחלת קודש. מאחז פרטי . דיווח ישיר ל- "מבט" מאירועי הספורט עתירי הרייטינג לא כל שכן כשמדובר במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה היה מחוץ לתחום ולא בא בחשבון. האנשים האלה שהתיימרו להיות עיתונאי חדשות בטלוויזיה סירבו מכל וכול לפרוץ לתוך משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה במהלך מהדורת "מבט", ולוּ לכמה שניות, על מנת לעדכן את הצופים בתוצאת המשחק שהשידור הישיר שלוֹ נגדע באופן מלאכותי בתשע בערב. חלק מהעיתונאים האלה שחלקם מוכרים וידוּעי שֵם בחטיבת החדשות ראו בדיווח ושידור ידיעות ספורט פחיתות כבוד. פשוטו כמשמעו . הם סירבו גם לשַדֵּר לצופים בסיום מהדורת "מבט" ידיעת קידום (Promo), כלהלן : "…המשך משחק הכדורסל ישודר ישיר מייד בתום מהדורת "מבט"…". מה שנראה מובן מאליו היום לא היה בהיר בימים . סירובם של אנשי החדשות לא נבע מרוע לב אלא מאטימות וטיפשות. פריצה חיה ב- "מבט" ליד אליהו לעדכון התוצאה של משחק קטוּע נראתה להם אווילית. עֶצֶם קטיעת השידור הישיר של המשחק בתשע בערב מוכיחה על פי שיקול דעתם כי האירוע איננו חשוב דיו, ולכֵן גם אין צורך לעדכן את הצופים בתוצאה. על פי תפישתם, מדיניות השידור הציבורית המעדיפה את שידור "מבט" בתשע בערב בכל תנאי על פני השידור הישיר של מכבי ת"א המצוי בעיצומו והורדתו מהמרקע, מצביעה על העובדה שהמשחק איננו רלוואנטי. "לכן , מדוע צריך להתעדכן בתוצאה של משחק לא חשוב ?", אמרו לעצמם. ידיעת הסיום של "מבט" המודיעה על המעבר להיכל הספורט יד אליהו בתום המהדורה להמשך השידור הישיר של מכבי ת"א שנקטע, נראתה להם חשודה, ולא באה בחשבון מבחינתם. הם סברו שזאת הודעת רֶצֶף ולא ידיעה עיתונאית. "זה תפקידם של מגישי הרֶצֶף ההם לפני שנות דור, דן כנר וענת שרן להודיע הודעות מן הסוג הזה", כך טענוּ וסָברוּ. בימים ההם שימשו בתפקיד קרייני ומגישי רצף את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הקריינים והקרייניות כלהלן : דָן כָּנֶר, צבי סַלְטוֹן, תקווה מוֹר, ברוריה זִימְרוֹן, ענת שָרָן, אביבה מִילְגֶלְטֶר, ואחרים. דליה מזור החלה את הקריירה הטלוויזיונית שלה כמגישת רֶצֶף. תפקידם של מגישי הרֶצֶף היה להופיע על המסך כ-אינפורמאטורים ומקדמי שידור של התוכניות השונות. שדרני הרֶצֶף הפכו בעל כורחם לאנשים מפורסמים מאוד במדינת ישראל. כמה שניות של הודעת רֶצֶף על מסך הטלוויזיה המונופוליסטית הספיקו להפוך כל קריין או קריינית לידוען. הם היו נאים וקריינים טובים אך משקלם הסגולי המקצועי בטלוויזיה היה נמוך. הודעות קידום המשדרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עברה מהפכים דרמטיים בחמש עשרה השנים האחרונות.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זהו השדרן דן כנר קריין רדיו "קול ישראל" המדויק, הרהוט, והמוכשר שהפך לשדרן רצף פופולארי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. צילום מהמוניטור. (התמונה באדיבות דן כנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זוהי גב' ענת שרן קריינית חדשות מקצועית ברדיו 'קול ישראל' ובטלוויזיה הציבורית. קנתה את פרסומה הראשון כמגישת רצף בטלוויזיה בשנות ה- 70 במאה הקודמת בטרם השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. משקלם הסגולי של קרייני הרצף בטלוויזיה היה קטן ובטל בשישים, אך מצלמות הטלוויזיה העניקו להם פרסום אישי רב ממדים. צילום מהמוניטור. (התמונה ניתנה לי באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זוהי מגישת הרצף בטלוויזיה הישראלית גב' אביבה מילגלטר. שימשה גם מזכירת ההפקה של הבימאי יוסי צמח. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. זוהי מגישת הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, גב' ברוריה זימרון. היא שימשה גם מזכירה שנייה בלשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא, ארנון צוקרמן (בן 89, היום). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה . זהו מגיש הרצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית צבי סלטון. צילום מהמוניטור. (באדיבות צבי סלטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוויכוח שלי עם אנשי "מבט" בעניין ידיעות, תִּזכּורות, ושידורי כתבות ספורט במהדורות החדשות היה חריף ונמשך שנים . כמו של אלכס גלעדי בזמנו. ב- 14 באוגוסט 1980 שלח אלכס גלעדי מכתב למנהל הטלוויזיה צחי שמעוני באמצעות הבוס הישיר שלו חיים יבין מנהל חטיבת החדשות בו התריע כי אם "מבט" ישודר בתשע בערב הרי שלא יוותר מאום משידור המחצית הראשונה של משחק הפרידה שאמור להיערך לכבודו של טַל בּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של ישראל בכל הזמנים בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 4 בספטמבר 1980, בין מכבי ת"א לנבחרת אירופה. הנה המסמך [9].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                                                   ירושלים, 14.8.1980

אל     :  מנהל הטלוויזיה באמצעות חיים יבין

מאת  :   אלכס גלעדי

                            הנדון  :  מבט לחדשות / ביום 4.9.1980

ביום זה תשחק נבחרת אירופה בהיכל הספורט לכבוד פרישתו של טל ברודי . הטקס יחל ב- 20.30 ויימשך כ- 20 דקות. המשחק יחל אפוא סמוך מאוד "למבט". אם "מבט" ישודר כרגיל לא יוותר מאום מן המחצית הראשונה. אני מציע אפוא לבחור בין שלוש האפשרויות הבאות :

1.  הקדמת "מבט" לשעה 20.00

2.  איחורו ל-  22.15

3.  קיצוץ "מבט" למשך ההפסקה (15 דקות)

                                                בברכה ,

                                                אלכס גלעדי

חיים יבין שִרְבֵּט את חתימתו על מכתב הבקשה בדרכו אל מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, אך לא חיווה את דעתו אם הוא מחייב את הצעתו של אלכס גלעדי ז"ל ו/או שוֹלֵל אותה. יצחק "צחי" שמעוני אַץ עם הבקשה ליוסף "טומי" לפיד ז"ל. "מבט" הקדוש שוב ניצח. ברבות השנים השתנתה התפישה העיתונאית של עורכי "מבט" הנוגעת לשידורי הספורט מקצה לקצה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"להיה האחראי הראשי לשינוי התפישה הזאת. הוא הבין הראשון בהשכלתו הטלוויזיונית שיש למַסֵד מוספי כלכלה וספורט קבועים במהדורת החדשוֹת של "מבט", ממש כמו שעושה זאת העיתונות הכתובה. מוספי הספורט והכלכלה בעיתונים "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ" שימשו לוֹ מודל. מוטי קירשנבאום סבר שלא יכול להיות מצב בו מהדורת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מתעלמת ביודעין משני מוקדי אינפורמציה המעניינים ציבור גדול והנוגעים לאוכלוסיית צופים רבה. באיחור שנות דוֹר נבנה מודל חדש של שידורי חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור הרחיב את "מבט" למהדורת חדשות בת 45 דקות במקום חצי שעה כמקובל עד כה, וכפה על העורכים את שידורי הכלכלה והספורט בהן. מוטי קירשנבאום הקדים גם את שידור "מבט" לשמונה בערב במקום בשעה תשע המסורתית. הוא ביקש להתחרות "ראש בראש" במהדורת החדשות של ערוץ 2. כיצד לא חשבו על רעיון הטריוויאלי הזה של הרחבת "מבט" והוספת יומני כלכלה וספורט לפני בואו של מוטי קירשנבאום. הרי גם המנכ"לים של רשות השידור שקדמו למרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, אנשים בשיעור קומתם של שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני ז"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מֶקֶל ז"ל, ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו ארנון צוקרמן, טוביה סער, וחיים יבין (שלושתם יבד"ל) – שהיו עיתונאים בעצמם ואנשי שידור בעלי ניסיון היו יכולים לחולל את השינוי המתבקש. עובדה. הם לא עשו זאת. היינו צריכים להמתין זמן כה רב לבואו של מוטי קירשנבאום. לפתע השתנה הכול לטובה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התכונה הטלוויזיונית הטבעית סביב אירועי הספורט הפופולריים הפכו אותם באחת לידיעות עיתונאיות חשובות. שום עורך רציני ב- "מבט" לא יכול היה יותר להתעלם מהם ולסלקם מלַיין אַפּ השידור שלו. אז ניתן לראות מידֵי עֶרֶב בסיום מהדורות "מבט" את המגיש הראשי הוותיק חיים יבין בן ה- 73, הופך לרגע ל- "קריין רֶצֶף" בדמותו של דָן כָּנֶר מהימים ההם, כשהוא מפרסם בקולו כ- Promoter (ממריץ ומקדם שידורים) את לוח שידורי העֶרֶב. אגב הוא עושה זאת בחדווה רבה. פעם זה נחשב לחטא בל יסוּלַח.

לרשותנו עמדו עכשיו הרבה יותר מצלמות, כמות כפולה גדולה פי שניים מאשר ב-עבר. עכשיו סיקרנו את משחקי מכבי ת"א שהתקיימו בהיכל הספורט ביד אליהו עם עשר מצלמות, שמונה מצלמות גדולות ושתי מצלמות "אצבע" קטנות בעלות עדשות רחבות שהותקנו על הסלים. חמש מצלמות מתוך העשר היו מצלמות Isolated (מצלמות המחוברות כל אחת בנפרד למכשיר הקלטה משלה). זהו יתרון טכנולוגי המביא להישגים עיתונאיים בשידורים הישירים. יכולנו לשָדֵר בנקל חמישה הילוכים חוזרים איטיים מחמש זוויות שונות. כמות המצלמות ועימם גודש ההילוכים החוזרים, תבעה מאתנו להכשיר קאדר צלמים גדול יותר המיומן ומאומן במשימות הצילום הקונקרטיות של משחק הכדורסל. נדרשנו גם להרחיב את מספר הטכנאים בניידת האחראים והמפעילים את ההילוכים החוזרים המיידיים. לאיכותם וטיבם הייתה השפעה מכרעת על התוצאה הסופית של השידור. הצלמים ואנשי ההילוכים החוזרים הפכו למומחי כדורסל וחוקה. עושר המצלמות והעדשות הגדולות והחזקות שלהן, אִפשר לנו למצות את הדרמה הספורטיבית עד תומה. הטלוויזיה היא מדיום של Close ups. היכולת להציץ מקרוב בפניהם המאומצות של שחקני מכבי ת"א, ומאמניהן הדומיננטיים והנמרצים פיני גרשון ו-דייויד בלאט המתרוצצים על הקווים ושואגים את הוראותיהם, הפכה את ההתמודדות לדרמה אנושית. יכולנו להתקרב מאוד גם לספסלי הקבוצות היריבות ולמאמניהן. גם פרישת המיקרופונים השתפרה לבלי הכר. הצבתי במשחקים ביד אליהו שני כתבי שטח עם מיקרופונים צמודים, שכיסו בצורה שיטתית את התכנסות הקבוצות בפסקי הזמן ואת החלטות מזכירות המשחק. יכולנו לשדר לצופים בבית את דברי המאמנים המחלקים את הוראותיהם לשחקנים.

בראש מחלקת הפיתוח הטכנולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצב פעם איש יצירתי ומבריק וגם עָנָיו מהנדס הטלוויזיה מר אריה מולצ'ינובסקי. הוא היה מתמטיקאי בעל היגיון ברזל ואופי של ממציא. במשך שנים רבות תרם תרומה חשובה בתקציב מגוחך לשיפור הנדסת השידורים. גדולתו הייתה לא רק בהמצאותיו אלא בהקמה והכשרת דוֹר חדש של מפתחים טכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מחלקת הפיתוח הטכנולוגי הנוכחית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו של ישי פרנקל ובסיועם של טכנאים מוצלחים ומסורים כמו מוטי גיא, זיגי זיגל, פסיה לפלר, וארנון וועדיה, בנתה בשנות ה- 80 של המאה הקודמת מערכת סטטיסטיקה ממוחשבת מודרנית לצורכי שידורי בכדורסל והכדורגל. המערכת הייתה בשימוש בשידורים ישירים On Line על מסך הטלוויזיה, וסייעה בצורה משמעותית ביותר בידי ציוותי השידור שלנו, מאיר איינשטיין ז"ל ואלי סהר ואורי לוי (שניהם יבד"ל) ו-רלף קליין ז"ל להעביר לצופים במהירות אינפורמציה אמינה ומהימנה. הצופים בביתם קיבלו נתוני אמת בעת התהוותם כמו כמה נקודות קולע כל שחקן, מניין הנקודות שהושגו מן השדה וב-עונשין, אחוזי הקליעות וההחטאות, מספרי הריבאונדים, וסך חטיפות הכדורים. מחשב הסטטיסטיקה ידע לספר לצופים גם על ממדי השחקנים, גובהם ומשקלם וגם גילם. אבל הישגה הגדול באמת של אנשי מחלקת הפיתוח בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה פיתוח טכנולוגי של שאִפשֵר לניידת השידור הדיגיטאלית להתחבר לשני שעוני המשחק האנלוגיים  בהיכל הספורט ביד אליהו, המופעלים Count down (הספירה לאחור) ע"י שולחן המזכירות של המשחק. אלה הם שעון המשחק הראשי ושעון 24 השניות המודד את משך החזקת הכדור בידי הקבוצה התוקפת (בעבר שעון ה- 30 שניות), ולהציגם על המסך לאורך כל המשחק באמצעות גרפיקה משוכללת.

זאת הייתה התקדמות חשובה לעומת ימי השעון במשחק השנוי במחלוקת בו ניצחה מכבי ת"א לפני 41 שנים ביום חמישי – 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו בגביע אירופה את אלופת איטליה קבוצת סקוויב קאנטו 86:87. במשחק הזה קלע צ'ארלס קיופק שחקנה האמריקני של סקוויב קאנטו סל בשנייה האחרונה של המשחק והפך את תוצאת המשחק על פניה כשקבע 87:88 לזכות הקבוצה האיטלקית. השופטים אישרו את הסל אך המשקיף הבינלאומי שישב במזכירות פסל אותו. מכבי ת"א ניצחה 86:87 ל-מגִינת לִבָּם של שחקני סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. הצבת שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה הישראלית תרמה תרומה מכרעת לאמינות ומהימנות השידורים הישירים של משחקי הכדורסל בארץ בכלל ומשחקי מכבי ת"א בפרט. שנים רבות לא מצאנו פתרון טכנולוגי נאות ופשוט כיסינו את משחקי כדורסל בארץ ללא חשיפת שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה. שַדָּר הטלוויזיה היה מדווח לצופיו כמה זמן נותר בדיוק כפי ששַדָּר הרדיו מספר למאזיניו. פגם עיתונאי כל כך חמוּר בשידור הישיר שנמשך שנים רבות.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. זוהי עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט יד אליהו + טכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים מסורים ובעלי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות בשידורים הישירים של הכדורסל והכדורגל. הקרוב אליי הוא מוטי גיא, לידו זיגי זיגל, ו-ארנון וועדיה. הם היו טכנאים טלוויזיוניים מצוינים בעלי ידע רב, וגם אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר כהלכה את משחקי מכבי ת"א בלעדיהם, בלעדי אותם אנשי חטיבת ההנדסה החשובה והנהדרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). בתום כל שידור ישיר הצדעתי להם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1981. היכל הספורט ביד אליהו. גיורא איילון איש חטיבת הספורט מפעיל את מערכת הסטטיסטיקה הישנה שבנה עבורנו מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית אריה מולצ'ינובסקי. כאן הוא נראה בעת שידור ישיר של אחד ממשחקיה של מכבי ת"א מסייע לשדר המוביל ליורם ארבל. זאת הייתה התחלה צנועה של עידן המחשבים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ 1981. טרום עידן המחשב. זוהי גב' מירה הראל – יָגֶן נערת הקארקטר ג'ניירטור (Charchter Generator) הראשונה בתולדות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ברקע ניידת השידור ה-מש"י של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מירה הראל- יגן הייתה צריכה להדפיס במהירות עצומה בעת השידורים הישירים טקסטים, כתוביות, ותוצאות רצות מצטברות על המוניטור של משחקים כמו כדורסל וטניס. בעת ההיא לא הייתה שנייה לה במיומנויות האלה שדרשו אחריות רבה. היא הייתה ספרינטרית ורצה מרתון בעת ובעונה אחת. אלכס גלעדי "המציא" אותה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מחלקת הספורט הייתה הראשונה שהשתמשה בשידורים הישירים שלה במכונת ההדפסה האלקטרונית (Character Generator) פרי המצאתו של מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית אריה מולצ'ינובסקי. זה היה אחד המהלכים הטכנולוגיים החשובים ביותר שביצע המפיק אלכס גלעדי בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. בשעה שחטיבת החדשות בטלוויזיה השתמשה עדיין בשידורי "מבט" בכתוביות ידניות על המסך באמצעות הורדת אותיות Letraset לבנות על גיליון שחור , צעדה כבר מחלקת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי עוד צעד אחד קדימה לפניה. ה- Character Generator שידרג מייד את השידורים הישירים של הכדורסל והטניס. המכשיר האלקטרוני הזה אִפשר לנו להציב לראשונה על מסך הטלוויזיה בצורה מיידית ושוטפת On line את תוצאת המשחק המשתנה כל כמה שניות. אלמנט מידע הכרחי בסימביוזה הבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לספורט. זה נכון ששדר המשחק מכריז בעצמו על התוצאה המצטברת במשחק, אך הניסיון לימד אותנו כי השידור הישיר בסלון ביתם של הצופים איננו מתקיים לעולם באווירה סטרילית. קיימים רעשים וגירויי שמיעה שונים בבית. משחקי חברה וילדים, בכי תינוקות, שיחות חברים, וכו' מונעים עקיבה רצופה אחרי קולו של השדר. ה- Super Imposing האלקטרוני של התוצאה הרצה על המסך לאורכה של ההתמודדות, התחרות, או המשחק שינה שינוי מרחיק לכת את אופי שידורי הספורט הישירים. כמובן שניצלנו את יתרון ה- Character Generator לזיהוי On line של השחקנים, המאמנים, ומתראיינים אחרים בעת השידורים הישירים. מידע חשוב שרבים מאנשי הטלוויזיה הלא מקצועיים נוטים לזלזל בו. השימוש ב- Character Generator התרחב בתוך זמן קצר לשידורים ישירים ומוקלטים רבים לעוד ענפי הספורט, כדורגל, א"ק, שחייה והתעמלות. הצרה הייתה שמירה הראל-יגן לא הייתה יכולה להשתלט לבד על כמות כל כך גדולה של שידורים ישירים. החלטנו להביא לה תגבורת בדמותה של רוֹזִי קוֹקָה.

טקסט תמונה : קיץ 1985. זוהי "נערת הקראקטר ג'ניירטור" רוזי קוקה ליד מכשיר ה- Character Generator והמוניטור באחת מתחרויות הטניס במרכז הטניס ברמת השרון בסוף עשור שנות ה- 70 של המאה הקודמת. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שידור משחקיה של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר הם סיפור דרמטי של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה ולצִידם האבולוציה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית. לא ניתן כלל להשוות את איכות הסיקור של משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א באמצעות הטכנולוגיה המיידית של עשור ה- 90 במאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000 לבין הטכנולוגיה המסורבלת בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת. הבדלים של יום ולילה.

טקסט תמונה : נסים קיוויתי (מימין) מראיין בראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה בהיכל הספורט יד אליהו את שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ארל וויליאמס, בימים ההם כשעוד צילמנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשחור / לבן בטרם עידן הצבע. הצלם הוא שמולי'ק ברעם (בגבו למצלמת הסטילס שלי). שני משמאל, הוא איש הקול והמקליט דָנִי יֶגֶר אשר חובש Headset על ראשו. מצלמות ה- Video הן היום הרבה יותר קומפקטיות בהשוואה לדור מצלמות ה-ווידיאו הקודם. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. זהו טכנאי ה- Video פאול ווייסמן ו-מכונת ה- VTR המסורבלת עליה מורכב טייפ כבד בעל רוחב סרט מגנטי של שני אינטשים. התמונה צולמה בתוך ניידת השידור הגדולה ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (הייתה קרויה, "ה- OB ה-לָבָן") החונה ליד שער שֵש (6) בהיכל הספורט יד אליהו כמחצית השעה לפני תחילת השידור הישיר של אחד ממשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה ההוא לפני כמות שנים של דור וחצי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמה אז ב- שחור/לבן וטרם הייתה מצוידת ביכולת הטכנולוגית להָרִיץ בעת השידורים הישירים הילוכים חוזרים במהירות איטית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחק הכדורסל ההוא של מכבי ת"א נגד סקוויב קאנטו ביום חמישי – 28 בינואר 1982 בו ניצחה אלופת ישראל את האלופה האיטלקית 87 : 86 הוא ציון דרך היסטורי, לא בגלל ניצחונה של מכבי ת"א, אלא בשל הצבת שעון בפעם הראשונה על מסך הטלוויזיה הישראלית שהוכיח מפורשות כי במשחק הזה ניצחה סקוויב קאנטו ולא מכבי ת"א. מן ההיבט הזה, הבדיקה בדיעבד של סל הניצחון של צ'ארלס קיופק באמצעות שעון הטלוויזיה המרכזי בירושלים מהווה ציון דרך חשוב מאין כמוהו בשידורי הכדורסל ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת החלטנו להעלות את שעון המשחק המרכזי על המסך בשתי הדקות האחרונות בלבד של ההתמודדות, אך נאלצנו בשל כך לוותר במקביל על מצלמה אחת מתוך מאגר המצלמות הקטן בלאו הכי של ניידת השידור. הצבת אחת המצלמות בכיוון השעון המרכזי הממוקם ברוֹם ההיכל ביד אליהו הייתה דוגמא לאִלתּוּר אך מאידך גם העידה על שימוש פרימיטיבי בציוד יקר ומועט. הכנסת השעון של ההיכל ל- "אוויר" (בצד הימני התחתון של המרקע) באמצעות אפקט טכני מיוחד הקיים בשולחן הניתוב בניידת השידור של הטלוויזיה הקרוי, Super Imposing ("הנחת" תמונה אחת על תמונה אחרת), דרשה תיאום טכני מוקדם מסורבל ופגעה בסופו של דבר ברזולוציה של הצילום . תמונת ה- Video בנתונים טכניים כאלוּ לא הייתה חדה מספיק. בהיעדר כמות סבירה של מצלמות בניידת השידור התעלמנו בלֵית ברירה בעת ההיא משעון 30 השניות. אף על פי כן קו המחשבה של הצגת שעוני הזמן על המסך בשידורי הכדורסל היה נכון והִיווה צעד אחד קדימה לשיפור מהימנוּת השידור הישיר. ליכולת שלנו לחשוף בעת ובעונה אחת את שני שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה מאוחר יותר בעת השידורים הישירים (באמצעות גרפיקה ברורה ואסתטית), הייתה חשיבות רבה ביותר כחלק אינטגרלי מהמידע הכללי שזרם ממגרש המשחקים לסלון ביתו של משלם האגרה. זה נכון שגיבורי המשחק ומהות התחרות והתהוות העלילה הם בסיס המידע של השידור הישיר, אך גם מֶשֶך זמן העלילה והשעון המודד את קצב התפתחותה הם נתונים הכרחיים השזורים בתוך המידע הקונקרטי הזה ומשלימים את התמונה כולה. מחוגי הזמן האוֹזֵל בכל רגע בחיינו והצורך להציץ בשעונינו עשרות פעמים בכל חלקי היממה היא תופעה כל כך אלמנטרית, עד שקשה להאמין מדוע לקח עידן ועידנים לאנשי הטלוויזיה לאמֵץ את רעיון מחוגי השעון לצורכי שידורי הספורט שלהם. טכנאי הפיתוח בחטיבת ההנדסה שלנו השלימו במהלך השנים מבצע טכנולוגי מרשים בו הצליחו "לתרגם" הלכה למעשה את תפישת עולמי הטלוויזיונית ופילוסופיית השידור שלי שקובעת נחרצות כי אינפורמציית מחוגי השעונים הנעים Count down במשחק כדורסל לעבר ייעדם הסופי, וּגלויים על המסך לעין כול לאורכו של כל השידור הישיר, הם מרכיב חיוני בכינון מצלמות הטלוויזיה וחשיפת הדרמה המתפתחת על המגרש. לא היה ספק בכך. מחוגי השעונים הנעים בהתמדה לעבר נקודת הזמן האחרונה (הדקה ה- 40 של המשחק), בעת שתעלומת הניצחון אופפת את התחרות, מהווים סממני מתח כבירים כמו בעלילת קולנוע ומחברים את הצופים בעבוֹתוֹת למסך הטלוויזיה.

בימאי הקולנוע האמריקני פְרֵד זִינֶמַן (Fred Zinneman), בנה וביסס את דרמת הקולנוע המפורסמת שלוֹ בסרט, "בצֹהריי היום" (High Noon), מערבון משנת 1951 עם הכוכבים גֶרי קוּפֶּר וגְרֵייס קֶלִי, לא רק על האופי ההיסטורי של מקום העלילה ומאבק אנשי קהילה קטנה ושליווה בפשע, אלא ייחד תשומת לב לקֶצֶב התרחשות האירועים בסרט בפרק זמן קצוּב. הוא הגביל את סיפור העלילה לתשעים דקות בדיוק כפי שקרה הדבר באמת במציאות. הסרט המצוין "בצֹהריי היום" בן שעה וחצי מתאר דרמה שנמשכה תשעים דקות. ה- Count down, מחוגי השעון המתקתקים במשך שעה וחֵצי לעבר נקודת הזמן בה יפגוש גֶרִי קוּפֶּר את ארבעת האחים האקדוחנים לקרב הגורלי והמכריע, מכתיבים את עוצמת המתח. בשלב העריכה הסופית של הסרט דאג הבימאי לחשוף את השעון והזמן האוזֵל שוב ושוב בסצנות הנחוצות. מחוגי השעון הנִגלים וניבטים אל הצופים מעֵת לעֵת במהלך הקרנת הסרט והזמן הכַּלֶה לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת והסוף הלא ידוע קובעים את שיא הדרמה. ה- Count down של מחוגי השעון מלווים בפס קול מוסיקאלי – אדיטוריאלי בלתי נשכח שחיבר המלחין הנודע דימיטרי טיומקין. מילות השיר בסרט "בצֹהריי היום" אותן מבצע הזמר האמריקני טֶקְס רִיטֶר (Tex Ritter), ואח"כ של הזמר האגדי אמריקני נוסף בשם פרנקי ליין (Franky Lane), מי שהחליף את הזמר המקורי, וכך הם שרו, "Do not forsake me oh my darling…I only know I must  be brave" וכמובן המנגינה הנפלאה של דימיטרי טיומקין, מחדדים היטב את המתח בסרט הקולנוע הבלתי נשכחת הזה. ללא ספק יצירת מופת (!).

משחק הכדורסל איננו קולנוע אך הוא דרמה. בעת שוויון כוחות, ה- Count down האוזל של שעון מדידת הזמן המופיע על המרקע, מעצים את הדרמה. לא הייתי זקוק לשידורי ה- NBA ברשתות הטלוויזיה האמריקניות כדי להבין את חשיבות הצגת שעוני הזמן (השעון המרכזי ושעון 30 השניות שהפך מאוחר יותר ל- 24 שניות) על מסך הטלוויזיה. היה ברור לי כבר בתחילת דרכי ברשות השידור ששעוני הזמן במשחק הכדורסל חשובים לבניית דרמת השידור כמו השחקנים עצמם. לא היו לי שום רגשי נחיתות מול הטלוויזיה האמריקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסינו את משחקי הכדורסל בארץ היטב כפי שעשו זאת הרשתות האמריקניות בצילום ה- NBA. מיקום הצבת המצלמות על ידינו, בחירת זוויות הצילום, ושימוש מושכל בהילוכים החוזרים (גם בעידן הישן של VTR שני אינטשים) וכמובן הסלקציה המדויקת במינוי השדרים והפרשנים זכו להערכת הציבור כולו.

ביום חמישי – 28 בינואר 1982 ניצחה מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסיום שנוי במחלוקת את הקבוצה האיטלקית סְקְוִויבּ קָאנְטוּ  86:87. בשניית הסיום של המשחק קלע צ'ארלס קיוּפֶּאק שחקן החיזוק האמריקני של סְקְוִויבּ קָאנְטוּ סל והפך את הקערה על פיה. שופטי המשחק הצרפתי מַארָאזִין והפורטוגלי וַואלֶנְטִי אישרו תחילה את הסַל, אך המזכירות פסלה אותו בטענה שנקלע לאחר תום זמן המשחק. פסילת הסַל שהתברר בדיעבד כחוקי ע"י מחלקת הספורט, הביאה להשתוללות השחקנים האיטלקיים בראשות רכז המשחק הצעיר פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי. הוא ממש איבד את עשתונותיו בשידור ישיר לעין המצלמות. על הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו כמעט פרצה תגרה בין האיטלקים לבין שני השופטים והמשקיף הבינלאומי המערב – גרמני היינץ יֶגֶר. בהיעדר יכולת טכנולוגית לחבר בימים ההם את שעוני המשחק למסך הטלוויזיה שלנו, לא יכולתי לצערי הרב להוכיח בסיום השידור הישיר האם הסל חוקי באם לאו. העבודה העיתונאית שלנו הייתה לקויה ופתטית בשל טכנולוגיה אלמנטארית חסרה. למדתי לקח מר. אחת ממטרות ההפקה שלי הייתה עכשיו להציב מונה זמן על המרקע בעת השידורים הישירים. ציבור צופי הטלוויזיה חייב לראות כל הזמן את ה- Count down של מחוגי השעון.

למחרת השידור הישיר גייסתי את ידידי המפקח הטכני עמירם שטדלר ואת השעון המרכזי הדיגיטאלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים, כדי לפתור את תעלומת שניית הסיום של המשחק השנויה במחלוקת והאִם הסַל של צ'ארלס קְיוּפֶּאק נקלע בתחום הזמן החוקי של המשחק או מחוצה לוֹ. קראתי למבצע הטכנולוגי של הצבת השעון על המסך, "מבצע אוֹרְלוֹגִין". עמירם שְטָדְלֶר השקיע מאמצים רבים בבדיקת התעלומה ועבד שעות על שעות באותו בוקר של יום שישי – 29 בינואר 1982 כדי למצוא פתרון טכנולוגי לתעלומת הסַל האיטלקי השנוי במחלוקת, האם היה כשר או שֶמָא לָאו. והוא הצליח. לבסוף מצא פתרון טכני מורכב כשהֵציב את שעון הטלוויזיה הדיגיטאלי המרכזי של התחנה על מסך הטלוויזיה בדיוק כפי שקרה במשחק עצמו כשנותרו שמונֶה שניות לסיומו. הפעלנו את השעון Count down (ספירה לאחור) ובמקביל הרצנו את סרט ההקלטה. בד בבד ערכנו את השעון האלקטרוני שלנו באפקט טכני אולפני מיוחד, והצבנו אותו על המרקע הטלוויזיוני למעלה מימין. התקבלה תמונת Video של המשחק פלוס שעון. השעון הוכיח שהסל של צ'ארלס קיופֶּאק היה חוקי וכשר למהדרין. הוא נקלע בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401 שלאחר המשחק. זאת הייתה היסטוריה ששינתה לנצח את שידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יומיים לאחר התוצאה הקונטרוברסאלית שהוציאה את האיטלקים מדעתם , שידרנו במוצ"ש – 30 בינואר 1982 ב- "מבט ספורט" את "מבצע אורלוגין" בו קובעת כתבת השעון ל- לא היסוס כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה את מכבי ת"א 87:88. התוצאה 86:87 בה הסתיים המשחק לא הייתה נכונה וקיפחה את הקבוצה האיטלקית. שופטי המשחק טעו. מכבי ת"א לא ניצחה בנקודה. היא הפסידה בנקודה. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל בה נעזרתי בהצבת טכנולוגיה אלקטרונית גם אם מיושנת המודדת Count down את זמן המשחק האוזֵל על המרקע כדי לחקור את האֶמֶת האבוּדה. או אם להיות פחות פומפוזי כדי לבדוק האם הסַל של צָ'ארְלְס קיוּפֶּאק היה כָּשֵר וחוקי.

הצבת השעון על המסך כאינפורמציה חיונית – צלחה (!!!). היא נעשתה אומנם בדיעבד בקטע מוקלט ולא בשידור ישיר אך היוותה חידוּש מפליג ותקדים לעתיד. מלאכת המדידה הזאת הייתה מסובכת ומסורבלת. משהו כמו למדוד זמן של ריצה ארוכה בשעון מעורר במקום שעון עֶצֶר. אך שָעוֹן הוא שָעוֹן ומדידת הזמן הייתה אמינה ומדויקת. צ'ארלס קיופק קלע את סל הניצחון לזכות סקוויב קאנטו בתוך הזמן החוקי של המשחק כשנותרה שנייה אחת לסיומו. לא היה ספק בכך. "כתבת השעון" הפוסלת את ניצחונה של מכבי ת"א ומעניקה אותו לסקוויב קאנטוּ עוררה הדים גדולים בעיתונות ובציבור. היא הייתה כמו שוֹק לצופי הטלוויזיה. "לחֶבְרֶה האלה במחלקת הספורט ברוממה יש איזה פנס קֶסֶם באמצעותו הם יכולים להפליל את מכבי ת"א קבל עם ועוד בזמן צפיית שיא בטלוויזיה, ולהוכיח לנו שהסַל האיטלקי חוקי למרות ששופטי המשחק קבעו שהוא לא", אמרו לעצמם . מלאכת ההוכחה הטלוויזיונית נראתה אומנם כמו "פוטו פיניש" מיושן בתחרויות ריצה בא"ק לפני שנות דוֹר, אך זה היה מסמך מתמטי מובהק. ה- "פוטו פיניש" הכריע . מכבי ת"א הפסידה. זאת הייתה עובדה ועם עובדות אין מתווכחים. התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש של 30 בינואר 1982 הייתה אבן פינה בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא שינתה באחת את מהימנות העבודה העיתונאית בשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית והיוותה קטליזאטור לבניית המוסף "רגע של מחלוקת". יכולתי להוביל ולערוך תוכנית ספורט עיתונאית משוכללת למרות טכנולוגיה מיושנת, ו-אולם בגלל התעקשותו של טכנאי מזהיר אחד בלתי נשכח בשֵם עמירם שטדלר.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 40 שנים. משמאל, איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפקח ה- Video עמירם שטדלר. מימין, צלם הטלוויזיה המצוין והחרוץ משה "משהל'ה" פרידמן. עמירם שטדלר היה טכנאי מוכשר ונאמן שתרם תרומה חשובה במשך שנים רבות להצלחת כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסיום "מבצע אורלוגין" הודיתי לו לעמי שטדלר מקרב לבי. (באדיבות משהל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל מו"ל "ידיעות אחרונות") והיום מו"ל העיתון בעצמו , היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- "מבט ספורט" ונזעק מייד להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטארי ששודר ב- "מבט ספורט" ולעיתונאות הטלוויזיונית שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צל של ספק כי הסַל של צ'ארלס קיופק היה חוקי. ארנון מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית את כתבת שִחזור השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, "טענות סובייקטיביות מול שעון  אובייקטיבי".  כך שִיוֵוק  למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 את הצלחת "מבצע אורלוגין" של מחלקת הספורט [10]. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דבר" טֶדִי פְרוֹיְס שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, "חידת השנייה האחרונה ה- 2400". הנה הטקסט במלואו [11].

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. העיתון "ידיעות אחרונות". מאמר ביקורת טלוויזיה של ארנון מוזס "טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי" בעקבות שידור הכתבה "מבצע אורלוגין" בתוכנית "מבט ספורט". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובעל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. העיתון "דָבָר". מאמר ביקורת טלוויזיה של העיתונאי טדי פרויס "חידת השנייה האחרונה ה- 2400" בעקבות שידור הכתבה "מבצע אורלוגין" בתוכנית "מבט ספורט". (באדיבות "דבר" ובית אריאלה בתל אביב). (הערה שלי : טעות חשבונית של מפרסם המאמר. 40 דקות משחק כדורסל מכילות 2400 שניות ולא 2700).

נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל , כדוריד , ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות ה-א"ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על המסך היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול.

היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים "המזפזפים" לרגע לעבר ערוצים אחרים , לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי ששי אפרתי. פאזל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להפרותו ולהרכיב אותו במהירות לתמונה כוללת אחת.

מִכלול השידורים המורכבים של מכבי ת"א ביד אליהו תבע ממני למַסֵד שני מוקדי הגשה בהיכל הספורט ביד אליהו בעת משחקי הבית של מכבי ת"א. מֵאִיר אַיְינְשְטַיִין ואֵלִי סַהַר הובילו את השידור. אוּרִי לֵוִי ורָלְף קְלָיִין פעלו לצִידם כצוות משלים. בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ב-ירושלים פעל אולפן בקרה שנועד להפחית את נֶטֶל השידור המסובך מהניידת שהוצבה ביד אליהו (סמוך לשער שֵש). שני בימאים עיקריים נשאו במשך שנים רבות בעול בימוי שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל, ובמשחקי מכבי ת"א בפרט. היו אלה רְאוּבֵן (רוּבִיק) פּוֹדְגוֹר ואַמְנוֹן אוֹסְמַן. בעברם צלמי ספורט וחדשות. מידי פעם תגבר אותם בימאי שלישי בשם צְבִי סְלֶפּוֹן. צבי סלפון היה בימאי משדרת הבימאים הקלאסיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. רוביק פודגור ואמנון אוסמן רכשו את יכולת הבימוי באמצעות כשרון הצילום שהיה טמון בהם. שנים רבות ניצבו מאחורי המצלמות באלפי תחרויות באִצטדיוני הכדורגל ומגרשי הספורט, בשבתות וחגים כבימי חול, וכיוונו את העדשות האלקטרוניות לעבר גיבורי הספורט, חשפו בהתמדה את המאמץ האדיר שהשתקף על פניהם ועקבו אחרי התנועות המרהיבות שדרשו קואורדינציה מיוחדת במינה. שניהם נכללו באורח קבע בצוותי הצילום של אירועי הספורט החשובים, ועבדו בשירותו של בימאי הספורט הראשי יוֹאָב פֶּלֶג. אישיות טלוויזיונית דְגוּלָה ורבת פעלים.

טקסט תמונה : חורף 1983. זהו יואב פלג (בן קיבוץ אוּשָה ב-גוש זבולון), טיפוס בוהמי במקצת ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המצטיין. יואב פלג הוביל במשך שני עשורים את כל שידורי הספורט הישירים שלנו ואת שתי תוכניות הטלוויזיה הנודעות והפופולאריות, "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". הוא היה גם בימאי מצוין של מהדורות "מבט" ותוכניות אקטואליה. הייתי קשור אליו בכל נימי נפשי. דן שילון קרא לו "ג'ייסון קינג" בשל דִמיונו לבלש הטלוויזיה הנודע ג'ייסון קינג. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  קיץ 1989. מחלקת הספורט משדרת ישיר מאולם הכדורסל העירוני בראשל"צ. הצלם ראובן "רוביק" פודגור (מימין) עומד מאחורי מצלמת ה- Close ups במכנסי ג'ינס וחולצת טי שירט לבנה חבוש ב- Head set  ואוזניות. הוא נראה כאן מנהל שיחה באמצעות מערכת הקשר הפנימית עם בימאי ניידת השידור יואב פלג. רובי פודגור נחשב לאחד הצלמים הטובים ביותר בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הפך בעצמו אח"כ לבימאי טלוויזיה מוכשר בזכות עצמו בתחומי הספורט והחדשות. זיהוי היושבים בעמדת השידור מימין לשמאל : התאורן-חשמלאי חזי קוקה ז"ל, השדר אורי לוי, הכתב דני לבנשטיין, ועוזר השדר רמי שמש. (באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. זהו בימאי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה יואב פלג בן קיבוץ אוּשָה (גוש זבולון). בראשית הקריירה שלו ב- 1970 שימש יואב פלג עוזר הפקה של דן שילון ואלכס גלעדי והיה גם בראשית דרכו עוזר של הבימאית וורדינה ארז ז"ל. מאוחר יותר הפך לבימאי ספורט וחדשות מוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הציב סטנדרטים חדשים בבימוי טלוויזיה ונחשב לאחד מגדולי בימאי הספורט בטלוויזיה הגדולים ביותר בישראל בכל הזמנים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-40 שנים. זוהי בריכת השחייה במכון ווינגייט. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר בשנים ההן את אליפויות ישראל בשחייה. יואב פלג היה בימאי הספורט המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית וביים את כל סוגי תחרויות הספורט. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מגישת "מבט ספורט" אורלי יניב, הבימאי יואב פלג, ועוזרת ההפקה והבימוי עדה קרן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שיואב פלג נטש את השידור הציבורי בדרכו לשוק הפרטי, קרא הבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אוֹרֶן שִינְדֶל לדֶגֶל את שני הבימאים רוּבִיק פּוֹדְגוֹר ואַמְנוֹן אוֹסְמַן. רובי פודגור ואמנון אוסמן מילאו את החלל שנוצר הודות לניסיון הצילום העשיר שלהם. שניהם היו צלמי Video מצטיינים. אביו של רוביק פודגור הוא צלם טלוויזיה בעצמו חיים פודגור. אישיות טלוויזיונית ערכית נדירה. חיים פודגור שימֵש עשרות שנים צלם כללי בטלוויזיה החינוכית וצלם ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מהטובים בארץ במקצועו. הוא תופקד ע"י הבימאי יוֹאָב פֶּלֶג כצלם תחתון (בדרך כלל צלם המאייש את מצלמת ה- Video השלישית במערך הצילום הכללי) ומשמש צלם Close ups, זה הניצב במרכז על כר הדשא סמוך לקווי האורך של המגרשים. הוא צילם עשרות שנים בכל אִצטדיוני הכדורגל והיכלי הכדורסל במדינה. אפשר היה לראותו תדירות באצטדיון הלאומי ברמת גן, ב- "בלומפילד", קריית אליעזר, "טֶדִי", וגם בהיכל הספורט ביד אליהו, בעצם בכל אתר ספורט בישראל. צלם התקריבים הוא אחד התפקידים הקשים, הרגישים, והמדויקים ביותר המוטלים על צלם הספורט באשר הוא. חיים פודגור מעולם לא הכזיב. ה- Frame שלו נקי. הוא היה צלם יוצא מגדר הרגיל. הילד רוּבִיק פודגור היה נושא הכלים של אביו. היה לו ממי ללמוד.

טקסט תמונה : בוקר של אחת השבתות באוקטובר 1980. עדות מצולמת מהימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. זהו אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. חמש שעות לפני שריקת הפתיחה למשחק. איזי אברון ז"ל (מימין) וחיים פודגור יבד"ל (משמאל) הם שני צלמי הטלוויזיה הלימודית שתִגברו במשך שנים רבות את צוותי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכיסו את משחקי הכדורגל של הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בשבתות. כאן הם נראים מציבים על כר הדשא את החצובה של המצלמה האלקטרונית מספר שלוש המיועדת לצילומי Close ups במערך הצילום הכללי. משמאל מתבונן בהם רוביק פודגור הילד בן ה- 13. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּבִיק פּוֹדְגוֹר הצטרף למסעות הצילום של אביו באִצטדיוני הספורט במדינה עוד כשהיה בן עֶשֶר. כעבור עשרים שנה. ברבות השנים הפך להיות צלם ספורט בעצמו ואח"כ בימאי ספורט וחדשות מצטיין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ונכנס בקלות לנעליו הגדולות של יואב פלג. בסופו של דבר נחטף ע"י מיילן טנזר לערוץ הספורט בכבלים ומשם עבר לביים גם תוכניות החדשות והספורט בערוץ 10. איש מקצוע מהשורה הראשונה.

טקסט תמונה :  שנות עשור ה- 90 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. חיים פודגור האב (מימין) ורוּבִיק פודגור הבֵּן מצלמים עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו. רשות השידור חבה לשניהם לאבא ובנו, חוֹב עולם. (התמונה באדיבות חיים פודגור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לשני הצלמים רוּבִיק פודגור ואַמְנוֹן אוֹסְמַן היה מורה טוב בדמותו של הבימאי יוֹאָב פֶּלֶג. אך גם ליואב פלג היה ממי ללמוד. מורתו בראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת הייתה הבימאית הוותיקה וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. יואב פלג החל את הקריירה המצוינת שלו במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית ב- 1969. שֵש שנים שימש שָם עוזר הפקה ובימוי וישב באולפן הספורט לידה של הבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז מאות פעמים. וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הייתה אישה מופלאה. בעלת ידע רב בבימוי טלוויזיה, אישיות קורנת, וגם ענווה וצנועה, ושקטה מאוד. הכרתיה מקרוב. אישיות מיוחדת במינה. אני יודע שגם דן שילון ואלכס גלעדי רחשו לה הערכה רבה. כבימאית ספורט (האישה היחידה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה ירושלים שהייתה בימאית ספורט) הובילה בהצלחה גדולה אין סוף שידורים ישירים מאִצטדיוני הכדורגל ומגרשי הכדורסל. היא הייתה במשך שש שנים הבימאית הראשית של התוכנית "מבט ספורט". אישיות טלוויזיונית נדירה.

טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 55 שנים. זהו זוג בימאי הטלוויזיה ורדינה ארז ז"ל (מימין) וחגי מאוטנר יבד"ל בראשית ימי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל ו-סגנו עוזי פלד. חגי מאוטנר יבד"ל ו- וורדינה ארז ז"ל למדו את תורת בימוי הטלוויזיה במשך שבע שנים באוניברסיטאות בארה"ב. (באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל הניחה ב- 1970 את יסודות הבימוי והצילום האלקטרוני בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. דן שילון סמך עליה וכיבד אותה. יואב פלג בימאי הספורט המצטיין היה שנים רבות עוזר ההפקה והבימוי שלה. היא הייתה אישה רצינית, ענווה וצנועה, ומִקצועית מאוד. ורדינה ארז הייתה אחותה של אופירה נבון רעייתו המנוחה של הנשיא החמישי של מדינת ישראל יצחק נבון. שמונה שנים למדה טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת ניו יורק בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. היא הייתה נשואה אז לזָמָר בעל הקוֹל הנפלא איתמר כהן, אחיהם של הזמרים יזהר כהן וחופני כהן לבית משפחת סולימאן הגדול. רבים נטו להתבלבל בין קולו המיוחד של איתמר כהן לזה של הזמרת הלאומית שושנה דאמארי כשחזרה לישראל התמנתה להיות בימאית הספורט הראשית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שזה עתה קמה על רגליה. היא הופקדה על שידור הספורט הישיר הראשון שנערך אי פעם  בתולדות הטלוויזיה הישראלית. זה היה ביום שלישי – 24  בנובמבר 1970. מכבי ת"א אירחה בהיכל הספורט "נעמן" במפרץ עכו, ליד הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ, את הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' למִפגַש הגומלין בגביע אירופה אִצטדיון הכדורסל ביד אליהו טרם היה מקורה בימים ההם. בלית ברירה הרחיקה מכבי ת"א נדוד והפכה את היכל הכדורסל ב- "נעמן" למגרשה הביתי הזמני שלה. ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית התמקמה בהיכל "נעמן" כעשרה ימים לפני המשחק , כדי להתכונן לשידור הישיר ההיסטורי הראשון שלה. לעובדיה לא היה שֶמֶץ של מושג וכמעט אפס ניסיון בתחום השידורים הישירים. דן שילון מנהל מחלקת הספורט ושַדָּר המשחק כל כך דאג וחשש מכישלון במבצע השידור הישיר הראשון והיוקרתי בתולדות הטלוויזיה ומחלקת הספורט שלה , עד ששלח את צוות הניידת בראשות המפיק שלוֹ אלכס גלעדי ל- "נעמן", כדי להתאמן ולהתכונן מבחינה טכנית לקראת המשימה זמן רב לפני ביצועה . כך עבדו בימים ההם. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה בימים ההם בימאית הספורט הראשית בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מספר אחת . במשך שמונה שנים למדה טלוויזיה בניו יורק ועכשיו בחרה את מיקום המצלמות וזוויות הצילום שלהן. היא הייתה זאת שהעניקה לכל מצלמה ומצלמה את משימתה הייחודית במערך הכולל של הצילום . היא הייתה הבימאית הראשונה שפקדה על חיתוך הגיוני וניתוב עבודת המצלמות "באוויר" בניידת השידור בעת שידור ישיר של משחק כדורסל. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה חלוצת הבימאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שמימשה את מֶסֶר הבימוי הטלוויזיוני החבוי בתפעול מצלמות רבות בשידור ישיר של אירוע ספורט. הבשורה הזאת קובעת באופן נחרץ "לא משנה איזה מצלמה מנותבת ל- "אוויר" והיכן היא ממוקמת – החשוב הוא שלכל מצלמה הנמצאת באותו הרגע ב- "אוויר" (AIR הוא גם מונח טלוויזיוני)  בעת השידור הישיר יש את האופציה ההגיונית להושיב את צופה הטלוויזיה במקום הטוב ביותר ביציע האִצטדיון". זהו בעצם על קצה המזלג כל התורה של פילוסופיית הצילום והבימוי בטלוויזיה והכלל הראשון המעצב את היחסים בין המִרקע לבין הצופה בו. "הושבת כל אחד מצופי הטלוויזיה במקום הטוב ביותר ביציע", הוא חוֹק ברזל בתקשורת המונים ובבימוי ושידור ישיר של תחרויות ספורט בטלוויזיה.

טקסט תמונה : יום שלישי – 24 בנובמבר 1970. הימים ההם הזמן ההוא לפני 53 שנים. זהו היכל הספורט ב- "נעמן" ליד הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ. מכבי ת"א מארחת הרחק מביתה את הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' בגביע אירופה בכדורסל. בימאית שידורי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (בחולצה לבנה) בודקת עם הצלם הוותיק קרלוס פופ את ה- Frame של אחת המצלמות האלקטרונית המופקדות על כיסוי המשחק. וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל (אחותה של אופירה נבון ז"ל אשתו של נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון ז"ל) הניחה את יסודות הבימוי בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה. היא למדה שבע שנים קולנוע וטלוויזיה בארה"ב. תרומתה כבימאית להתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משמעותית וחשובה מאין כמותה. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התמונה האלקטרונית שהפיקה נידת השידור בהיכל הספורט ב- "נעמן" הייתה אומנם בשחור/לבן, אך בלטה באיכותה לעומת תמונות הפילם הישנות והבלתי חדות ששודרו בתוכניות הספורט אז. הבדל האיכות התהומי בין תוצרת המצלמות האלקטרוניות העדיפות על מצלמות הפילם נבע ממגבלה טכנית של שידור פילם בטלוויזיה. בעת שידור פילם מפרוז'קטור הטלסיני (Telecine) בימים ההם היה צורך טכנולוגי "לתרגם" או "להעביר" אותו באמצעות הווידיקון (Vidikon) של התמונה לאינפורמציה אלקטרונית בשעה ששידרו אותו "לאוויר". הדבר הביא מייד להפחתה באיכות התמונה בשיעור של כ- % 25. צופים רבים תמהו אז מדוע תמונת הפילם בסרטי הקולנוע המוקרנים בבתי הקולנוע עולה לאין ערוך באיכותה על תמונת הפילם של אותם סרטי קולנוע הבוקעים ממרקע הטלוויזיה בסלון ביתם. זוהי אם כן התשובה. מכונת ההקרנה הגדולה בבתי הקולנוע משדרת את תמונת הפילם בן 35 מ"מ כמו שהוא (As is) על מסך לָבָן גדול, בעוד מכונת ההקרנה הטלוויזיונית "מתערבת" באיכות הפילם בן 16 מ"מ, בשעה שהיא הופכת אותו באמצעות שפופרת ה-ווידיקון (Vidicon) מסרט פילם רגיל לאינפורמציית שידור אלקטרונית. פעולת ההמרה הטלוויזיונית הזאת מפחיתה ופוגעת באיכות התמונה שהטלוויזיה עצמה מקרינה.

טקסט תמונה :  קיץ 1970. חדר מקרנות הטלסיני (Telecine) הנמצא ב-מאסטר קונטרול. תפקידן היה להקרין סרטי פילם ברוחב של 16 מ"מ. ברקע מצד שמאל נראה ה- VTR מכונת  (Video Tape Recording). בקדמת התמונה נראה תוף השקופיות עליו מודבק סטיקר : "אין להישען – מכשיר עדין". ליד הדלת מונחים טייפים VTR מסוג AMPEX (תוצרת ארה"ב) שרוחב הסרט המגנטי שלהם הוא שני אינטשים. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. מכונת VTR מסוג Ampex ממוקמת במאסטר קונטרול בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן שִידֵר ישיר את המשחק שהפך ללהיט טלוויזיוני. כל המדינה צפתה בו. היכל הספורט בנעמן היה מלא מפֶּה לפֶה. משה דיין שר הביטחון שהיה ידיד קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כיבד את המשחק בנוכחותו. קבוצת מכבי ת"א ניצחה את קבוצת סטנדרד ליאז' הבלגית בתוצאה 62:74, אך לא הצליחה למחוק פיגור בן 21 נקודות (מכבי ת"א הפסידה במשחק הראשון בבלגיה בתוצאה 86:107). הקבוצה נשרה באותה עונה מהמפעל האירופי. היה לדן שילון עוזר קרוב מהמעלה הראשונה. אלכס גלעדי. שניהם הפיקו שידור ישיר של משחק כדורסל שהיווה מהפכה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דורון רוזנבלום אז עיתונאי ב- "דבר" הפליג בשבחים ב- 29 בנובמבר 1970 במדור ביקורת הטלוויזיה בעיתונו [12]. כך כתב, "רעיון מצוין – ביצוע מבריק. שידור תחרות הכדורסל בין מכבי ת"א לבין נבחרת " סטנדרד- ליאז' ", היה מבצע מזהיר אשר הטלוויזיה יכולה בהחלט להתגאות בו לאורך זמן. הרעיון עצמו, שידור משחק חשוב בשידור ישיר, הוא טוב מאוד. הביצוע הטכני של העברת השידור ואון תיאורו היו מצוינים .שלא כבהעברת שידורי כדורגל, היו הצילומים "נקיים" מאוד. המצלמות היו ממוקמות בצורה נבונה וידעו להתעכב על האנשים הנכונים במקומות הנכונים. המבצע היפה והחלק הזה שהתנהל בשטף מרתק הדגיש לא רק את אווירת המתח שבהתמודדות, אלא גם את היופי, האלגנציה, והחֵן שבמשחק הכדורסל. "כל הכבוד, כפי שאומרים, "כל הכבוד". שנה אח"כ, ביום חמישי – 9 בדצמבר 1971 אירחה מכבי ת"א את יריבתה הנצחית פאנאתאנאייקוס היוונית למשחק גומלין במפעל האירופי בהיכל הספורט ביד אליהו החדש והמקוּרֶה שבניית יציעיו טרם הושלמה. במשחק הראשון שנערך באתונה שבוע קודם לכן (לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית) הפסידה מכבי ת"א בהפרש סביר בן שמונה נקודות 73:81. סטיב צ'ובין שחקן החיזוק האמריקני של מכבי ת"א קלע במשחק 33 נק'. פער שמונה הנקודות היה סביר וניתן למחיקה. במכבי ת"א שיחקו אז טל ברודי, מולי אבישר, תנחום "תני, כהן מינץ ז"ל, גבי נוימרק ז"ל, מיכה שוורץ, מיקי ברקוביץ (אז בן 17 ועשרה חודשים בעונתו הראשונה בקבוצה) ושחקני החיזוק האמריקניים רון דנלופ (2.10 מ') וסטיב צ'ובין. שררו שם תקוות גדולות. קדמה למשחק התרוצצות ביורוקרטית כדי לקבל אישור מיוחד לשחק בהיכל הספורט התל אביבי הבלתי גמור. השמועות אמרו כי מכבי ת"א גמרה אומר לשחק במגרש הביתי האמיתי שלה וגייסה לצורך האירוח בהיכל הספורט ביד אליהו הבלתי גמור את עזרתו של ידיד המחלקה שַר הביטחון משה דיין . השַר סידר את העניין  אך המשחק תועד בתנאי תאורה ירודים. אלכס גלעדי שידר את המשחק לסירוגין באמצעות שתי מצלמות פילם מסוג BL שהוצבו ביציע המזרחי. כל מחסנית במצלמה הכילה 400 רגל (Feet) של פילם. כשמצלמה אחת סיימה את התחמושת שלה, החלה מצלמת הגיבוי לפעול. על שידור ישיר איש לא חשב. זה היה משחק גומלין בשלב המוקדם בלבד ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור חשב שאין בו די עניין ציבורי. אלכס גלעדי בחר בי לשמש כעוזר שדר שלו למרות שהגעתי למחלקת הספורט רק חמישה חודשים לפני כן ונחשבתי לטירון. שימשתי כמעין "מחשב סטטיסטיקה" אנושי שלו. הוא בחר בי לתפקיד בשל היותי מצטיין במתמטיקה ובעל יכולת חישוב מהירה. מכבי ת"א ניצחה בהפרש של נקודה 80:81 ועפה מהמשך התחרויות. תוצאת המשחק הייתה טרגדיה כספית ואכזבה גדולה למכבי ת"א כמו תוצאת הפילם המיושן שניבט מן המסך כעבור יומיים באותו מוצ"ש ההוא של 11 בדצמבר 1971 בתוכנית "מבט ספורט". תמונת הפילם הכהה והלא חדה ששודרה למאות אלפי צופי טלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה נוּגָה כפליים מתוצאת המשחק.

אריה ברנוביץ' גזבר מועדון מכבי ת"א זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בימים ההם, כלהלן : "הפסדנו רק בשמונה הפרש לאלופת יוון. הייתה התרוממות רוח גדולה לקראת משחק הגומלין נגד פאנאתאנאייקוס. היינו בטוחים שעם סטיב צ'ובין וטל ברודי נוכל לעבור את היוונים בקלות. הכסף הגדול המתין לנו בבית הגמר. ציפינו לקהל רב בהֵיכַל הלא גמור ביד אליהו. את הסלים החדשים התקנו ברגע האחרון וחיזקנו אותם בבלוקים נגדיים. הניצחון בנקודה אחת בלבד שלא הספיק היה לא רק אכזבה ספורטיבית אלא טרגדיה גם כלכלית. הקופה שלנו נותרה ריקה. נסענו כולנו בתום ההפסד לאכול ארוחת ערב משותפת במלון רמת אביב. גם אבא שלי ז"ל קבלן הבניין רב המוניטין אברהם צבי ברנוביץ' הגיע למקום. האווירה הייתה קודרת. כגזבר, הייתי עצוב מאוד בגלל הכישלון. צריך להבין, לא היה כסף בקופה כדי להמשיך לתפעל את הקבוצה. פתאום פרצתי בבכי ליד אבא שלי, וליד שמלוק מחרובסקי ושמעון מזרחי ועוד כמה אנשים, ומִלמלתי, "…כיצד נמשיך עכשיו קדימה לאחר שלא הצלחנו לעבור את פאנאתאנאייקוס, הרי אין לנו כסף…". אני זוכר שאבא שלי המתין כמה שניות ואז לקח את רשות הדיבור ואמר לנוכחים כלהלן : "…אריה, חברת א. צ. ברנוביץ' לא תיתן למכבי ת"א ליפול…". ניידת השידור על מצלמותיה האלקטרוניות הייתה מיצרך נדיר בימים ההם. לא כל שכן כשהיה מדובר באירועי ספורט שנתפשו ע"י ההנהלה כלא חשובים מספיק, ולכן הוצבו במקום האחרון בד"כ בסולם העדיפויות שלה. מצלמות הפילם שהועמדו לרשותו של אלכס גלעדי לתיעוד המשחק השתמשו בחומר מיוחד המכונה  Reversal, עליו גם מצוי פס ההקלטה של שידור המשחק. לעבודת הצילום בפילם כשפס הקול מחובר לתמונה קראו Single system . יתרונו של פילם Reversal שנועד בד"כ לצורכי צילום של אירועי חדשות בטלוויזיה, נעוץ בפיתוחו המהיר יחסית, וקבלת תמונת האמת וקוֹל השדר הצמוד אליו לצורכי עריכה ושידור מיידים . (בניגוד לפילם Negative שהיה בשימוש לעיתים רחוקות מאוד בטלוויזיה הישראלית ושמור רק לצילום תוכניות מיוחדות שטווח זמן שידורן רחוק מיום צילומן). צילומי אירועי הספורט הליליים בטלוויזיה בתנאי תאורה נחותים דרשו שימוש בפילם "Reversal" רגיש בעל ASA 400. פיתוחו באמצעות הליך טכני הקרוי Push 2 Stop שידרג את חומר הצילום ל- ASA 3200. מעבדת פיתוח הפילם בטלוויזיה הישראלית באחריותו של אחד מטובי בניה ו-הטכנאים שלה עמוס בינקין, פעלה כמעט נון סטופ סביב השעון. היא שירתה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בנאמנות רבה ובקפדנות רבה כ- 25 שנה, ונסגרה בשנת 1993 עם המעבר המלא לשיטת כיסוי החדשות והספורט באמצעות מצלמות ווידיאו ENG (ראשי תיבות שלElctronic News Gathering). עמוס בינקין וחבר עוזריו פיתחו במעבדה שלהם במרתף בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופה הזאת של רבע מאה שנים ברוממה – ירושלים כ- 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) רגל של פילם "Reversal", משהו סביב כ- 50.000000 (חמישים מיליון) מטר פילם.

מכבי ת"א השקיעה בראשית שנות ה- 70 מאמצים כספיים וארגוניים לא מעטים כדי להעפיל לצמרת הכדורסל האירופי שם שכנו באורח קבע קבוצות ברמתן של ריאל מדריד, צסק"א מוסקבה, זימנטאל מילנו, ומועדוני הכדורסל היוגוסלוויים. היו כמה סימנים שהעידו על רצינות הכוונות. אחד מהם היה הניצחון בינואר 1973 עם שחקן החיזוק האמריקני סטיב צ'ובין על אלופת איטליה זימנטאל מילנו בהיכל הספורט יד אליהו בתוצאה הסנסציונית 88:113. הטלוויזיה הישראלית העבירה את המשחק בשידור ישיר באמצעות ניידת השידור שלה ה- "OB הלבן" שמצלמותיו האלקטרוניות צילמו רק בשחור / לבן. דן שילון היה כרגיל השַדָּר הבלעדי ואלכס גלעדי המפיק שלוֹ. ורדינה ארז הייתה הבימאית בניידת. אני שימשתי עוזר שדר ו- "מחשב" סטטיסטי של דן שילון שלא נעזר בפרשן. במכבי ת"א שיחקו אז גם טל ברודי, מיקי ברקוביץ', שמואל אבישר אלי קורן, חיים שטרקמן, יוסי לז'ה, אריק מנקין, גבי נוימארק, דובי רוזין (בנו של המאמן), ומיכה שוורץ. הטלוויזיה רדפה אחרי מכבי ת"א לכל מקום. ב- 6 ביוני 1973 התקיים משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל באולם הפועל חולון בין מכבי ת"א לבית"ר ירושלים. למרות הפרשי הכוחות והעדיפות העצומה של מכבי ת"א נעתר מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור לבקשתם של דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את המשחק בשידור ישיר, כאירוע ממלכתי. תחרות ספורטיבית ממשית לא הייתה שם. מכבי ת"א הביסה את בית"ר ירושלים בה שיחק הענק היהודי – אמריקני ג'ק אייזנר בתוצאה 79:118 והציבה עוד גביע בארון הגביעים שלה. וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל יחד עם דן שילון ואלכס גלעדי, הציתו אז את לפיד מכבי ת"א בשידורים הישירים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ונטעו את תודעת מועדון הכדורסל המכביסטי הזה בציבור למשך שנים רבות. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה הבימאית מספר אחת של כל שידורי הספורט בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון לקח אותה עִמו לאולימפיאדת מינכן 1972 כדי לביים את שידורי היומנים ה- Unilateral. אלכס גלעדי נהג כקודמו וצרף אותה למשלחת השידור של מחלקת הספורט שכיסתה את משחקי אסיה ה- 7  מטהראן בירת איראן באוגוסט – ספטמבר של שנת 1974.

ביום שלישי – 8 בדצמבר 1987 בשעה שֵש בערב, נפגשנו המנכ"ל אורי פורת, סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן ואנוכי במסעדת "אפרופו" ליד תיאטרון "הבימה" בתל אביב למו"מ נוסף וחדש עם הנהלת מכבי ת"א. הרכבה כלל את עו"ד שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', ורוני שטייניץ. חוזה המשחקים בין שני הצדדים של השנתיים האחרונות 1987 – 1985 הסתיים זה מכבר ולא חוּדַש בשל השביתה הממושכת בת ה- 52 ימים שנקטו עיתונאי רשות השידור העובדים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עתה משתמה השביתה ב- 27 בנובמבר 1987 שלא השיגה דבר אפשר היה לדבר ביזנס. עונת הכדורסל האירופית הייתה כבר בעיצומה ואת המשחקים הראשונים של מכבי ת"א פִספסנו. עכשיו "באפרופו" הייתי להוּט לחתום מהר ככל האפשר על החוזה החדש. עונת משחקי גביע אירופה החלה זה מכבר ואנחנו דִשְדָשְנוּ. טרם התחלנו לשדר אותם בשל אותה השביתה הארוכה ההיא בת 52 ימים שנקטו עיתונאי רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל"). מנכ"ל רשות השידור וסמנכ"ל הכספים שלו היו נלהבים כמוני להשיג הסכם מיידי. מכבי ת"א הגיעה לשולחן המו"מ במסעדת "אפרופו" (כאלופת המדינה בכדורסל ומחזיקת גביע המדינה וגם כסגנית אלופת אירופה בעונת המשחקים של 1987 – 1986. אך כשם ששחקניה היו טובים במגרש הכדורסל, הרי מנהליה היו חסרי ניסיון ונאיביים בזירת המו"מ על זכויות השידורים שלהם עצמם. בסופה של 1987 השתנו פני הדברים. רביבים של אֶגוֹ כבר בִּצְבֵּצוּ מבעד לחליפות. עו"ד שמעון מזרחי וגזבר המועדון אריה ברנוביץ' ביקשו את סליחתנו באמצע המו"מ והלכו לרגע להסתודד לבדם. מששבו לשולחן דרשו להעלות את תשלום זכויות השידורים ב- % 300 כמעט מ- 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר ששילמנו להם בעונת המשחקים האחרונה של 1987 – 1986 לסכום של 100000 (מאה אֶלֶף) לעונת השידורים הקרובה של  1988 – 1987. אורי פורת, יוחנן צנגן, ואנוכי לא התווכחנו וניאותנו לדרישה. מכבי ת"א קיבלה כמעט פי שלושה יותר מבעבר, אך הסכום היה עדיין צנוע בממדים הבינלאומיים שלוֹ. ההסכם נחתם כהֶרֶף עין אך המועדון המפואר הזה היה שווה חוזה כספי טוב יותר. מכבי ת"א הייתה נֶכֶס שידור מן המדרגה העליונה ואורי פורת הבין זאת. היא הייתה הרבה יותר מקבוצה. היא הייתה סמלה של האומה במשחקיה באירופה. מיהרנו לחתום על החוזה הבלעדי הזוֹל והנמוך לשנתיים ושילמנו למועדון 200000 (מאתיים אֶלֶף) דולר. יומיים אח"כ, ביום חמישי – 10 בדצמבר 1987, ישב כבר השדר המוביל שלי יורם ארבל בעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו, ושידֵר ישיר את משחקה הביתי של מכבי ת"א נגד אריס סלוניקי עם כוכבה נִיקִי גָאלִיס המרשים.

המנכ"ל אורי פורת אהב את רשות השידור והיה מסור לה בדרכו שלו . לטלוויזיה ולרדיו כאחד . הוא ראה כמוני בשידורי מכבי ת"א פרוייקט שידור חשוב שרשות השידור שילמה בעבורו כסף רב וביקש לשמור על הבלעדיות של "קול ישראל" בכל מחיר. בשעה שרדיו גלי צה"ל ניסה להפר את הבלעדיות הזאת ע"י שידור מבזקי עדכון בעת משחקי מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו , לא היסס להתייצב בקנאות להגנת האינטרסים של רדיו "קול ישראל". הוא שלח מכתב מחאה חריף לנחמן שי מפקד גלי צה"ל בימים ההם [13]. זה היה חלק מקֶסֶם המנהיגות של אורי פורת בקדנציה הראשונה שלו. היה אכפת לו מהישגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרדיו "קול ישראל", לבטח אֵלוּ שהושגו במאמץ רב ובסיסם היה בהסכמים כספיים יקרים. הוא היה חדור אֵש קרב להלחם על זכותה של רשות השידור לשמור על קניין הבלעדיות שבגִינָה שילם ממון רב.

טקסט מסמך :  24 בינואר 1988. זהו מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל המגונן על זכויות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בפני מפקד גלי צה"ל דאז נחמן שי יבד"ל. אורי פורת לא אהב ולא העריך את נחמן שי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להיסטוריה יש מנהג מגונה. היא סובבת על צִירָה. שתיים עשרה שנה אח"כ בשנת 2000 מונה נחמן שַי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת שאורי פורת שימֵש המנכ"ל שלה בקדנציה השנייה שלו. נחמן שַי עם קבוצת אנשים נוספת בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור קראו תיגר על מנהיגותו של המנכ"ל. קריאת התיגר התפרשה כמעין פעולה נמרצת להדחת אורי פורת מתפקידו. והם הצליחו. נחמן שַי איש פוליטי מובהק לא רק שפעל להדחת מנכ"ל רשות השידור אלא ביקש גם לרשת אותו. זה לפחות מה שהוא אמר לי לאחר שהעניק וכתב לי את אחד הצל"שים שלו. נחמן שי הוא בעל מראה תמים אולי אך לא לטעות בחזותו. הוא אמביציונר לא קטן. למרות הבחישות לא עלה בידו להתמנות מינוי קבע לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אף על פי שתקופה מסוימת כיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומ"מ המנכ"ל אורי פורת שהתפטר ו/או התפוטר. במלחמת התככים בצמרת הפוליטית של מדינת ישראל על מינוי מנכ"ל חדש קבוע לרשות השידור , בה היו מעורבים אישים רבים, לרבות השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה עצמו אריק שרון, זכה לבסוף יוסף בר-אל.

יורם ארבל היה שַדָּר הכדורסל האקסקלוסיבי שלי. היה עליו קונצנזוס לאומי. הוא היה שַדָּר כל כך מוצלח עד שאליעזר יערי מנהל התוכניות בימים ההם בגיבויו של מנהל הטלוויזיה חיים יבין , החליט להציב אותו כמנחה לצידה של הזמרת – מנחה ירדנה ארזי בתחרות שירי קדם הארו – וויזיון (Eurovision) שהתקיימה בתל אביב ביום רביעי – 1 באפריל 1987. יורם ארבל ראה בכך מחמאה ולא סירב להצעה. הוא לא ראה שום פגם בעֵירוב תחומי השידור של חדשות וספורט עם בידור. על פי תפישת עולמי זה היה פסול מיסודו. ניסיתי להסביר את הנימוק הזה לבוס הישיר שלי יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות אז. "…תראה, הבוסים שלך קיבלו החלטה חובבנית…", אמרתי ליאיר שטרן, והוספתי, "…אני מבקש ממך להתנגד לה…". עיני לא הייתה צרה כמובן ביורם ארבל. חשבתי רק ששידורי הספורט שיורם ארבל היה נציגם ואני הייתי מנהלם יאבדו את המהימנות העיתונאית שלהם מפני שהשָדָר האקסקלוסיבי הפך להיות גם שַדָּר בּידוּר. לא חסר היה  שיהפוך בתוך זמן קצר גם לשָדָר אופנה. הרי שַדָּר פרסומות מסחריות ברדיו הוא כבר ממילא היה. המחלוקת הגיעה לבוררות מנכ"ל רשות השידור. אורי פורת הכריע ותמך במנהל הטלוויזיה. יורם ארבל הפך לשַדָּר בִּידוּר. הופעתו של יורם ארבל שַדָּר הספורט הבכיר שלי (ומוכשר ביותר במדינת ישראל) כמנחה ומגיש תחרות שירים הייתה פתטית על פי תפישתי. מיצובו כשַדָּר עַל בשידורי הספורט בטלוויזיה נפגם בעיניי. אינני מעלה בדעתי ששדרי ספורט ברמתו כמו דֵייוִיד קוֹלְמָאן (David Coleman) מה- BBC, דִיק סְטוֹקְטוֹן (Dick Stockton) מ- CBS, ו/או בְּרֶנְט מַאסְבֶּרְגֶר (Brent Musburger) מ- ABC היו מסכימים להוביל שידורי בידור. אך זה היה עניינוֹ.

ריכוז יתר של משימות השידור בידיו של שַדָּר מצטיין פוגע לבסוף באיש עצמו. לא חסרות דוגמאות לכך. דניאל פאר שדרן טלוויזיה בעל קול איכותי ודיקציה מצוינת השכיר את שירותיו לכל דיכפין. הוא היה מגיש "מבט" ושדר חדשות, הוא היה שַדָּר תוכניות ומגיש "כל בו טק", הוא היה מנחה תחרויות שירי הארו – וויזיון (Eurovision) וגם שַדָּר פרסומות מסחריות. הוא היה שַדָּר רב תחומי מצליח שאיבד לבסוף את ייחודו הקונקרטי. דבר דומה קרה לדָן כָּנֶר שדרן הרדיו יפה התואר בעל הקול הרדיופוני הייחודי והדיקציה הפנטסטית שלו, ובעל העברית הנפלאה השגורה בפיו. דָן כָּנֶר הוא שדרן רדיו כה מצטיין עד שכולם התנפלו על כישרונותיו. הטלוויזיה הפכה אותו לשַדָּר רֶצֶף שלה, הרדיו הפך אותו לשדר חדשות אך גם מגיש תוכניות פּוֹפּ ושירֵי "Oldies" כמו "צפיחית בדבש", "מתוק מאז", "רִגעי קֶסֶם", ומדינת ישראל שכרה את קולו והופעתו הנעימה כדי לשַמֵש מנחה טקסי האבל והשמחה הממלכתיים שלה.

יורם ארבל הצליח להימלט בסופו של דבר מהחיבוק הפופוליסטי של מציעי מִשְרוֹת הקריינות בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית. מינויו באותה שנה לשַדָּר בידור נגע לי והרגיז אותי מפני שהייתה סכנה שהוא לא יגיע במועד לעיר לוֹזַאן – בשווייץ שם עמדה להיערך ביום חמישי בעֶרֶב – 2 באפריל 1987 אירוע שיא של הספורט הישראלי, ההתמודדות במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין מכבי ת"א לאלופת איטליה טרסר מילנו (Tracer Milano) . רק 24 שעות הפרידו מתום הנחייתו את תחרות קדם שירי הארו – וויזיון שלנו בארץ לבין תחילת השידור הישיר ב-לוֹזָאן.

בדרך כלל נהגתי להטיס את ציוותי השידור שלי למשימות השידור באירופה לפחות יומיים לפני מועד התחרויות. במִרווח הזמן הזה שבין הגעתם לזירת ההתמודדות בחו"ל לבין תחילת משימת השידור הישיר משָם הייתה מוטלת החובה על השַדָּרים והטכנאים לבדוק בתיאום עם רשתות הטלוויזיה המארחות בחו"ל את טיב עמדת השידור, לבחון את איכות קווי השידור, להכיר את הסידורים הטכנולוגיים הדרושים בין ה- Host broadcaster לבין ירושלים, וללמוד את חומר השידור  המסע מהארץ לעמדות השידור שלנו הפרושות ברחבי העולם ואירופה מעולם לא היה טיול נופש.

סוף הפוסט מס' 1171 א' (81). הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1171 א' (81). הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1171 ב' (959). הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1171 ב' (959). זֵהוּת טלוויזיונית וכַרִיזְמָה ו-זֵהוּת פּוֹלִיטִית. יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, דוּגְמָא אִישִית, מַצְפּוּן, יוֹזְמָה, ו-דֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכְלָל ובעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפְרָט. פוסט מס' 1171 ב' (959). כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון-6 בפברואר 2023.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג נוסד בחודש יולי של שנת 2012.

הערה 4 : הערכה : הבלוג מונה ברוטו ב- 13 שנות קיומו כ- 1.1000000 (מיליון ומאה אלף) נכנסים, קוראים, ומתעניינים.

פוסט מס' 1171 ב' (959). זֵהוּת טלוויזיונית וכריזמה וזהות פוליטית. פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ו-אמביציות. האמביציות ליד ובסביבת המיקרופון הטלוויזיוני ומסך הטלוויזיה לא מכירות לֵיאוּת ואינן יודעות שוֹבָע. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023.

ציטוט : "קִנְאָה הִיא שִנְאָה שְאֵין לָה תְּרוּפָה". (רבנו בחיי).

ציטוט : "הַקִנְאָה הִיא גַם סוּג שֶל שֶבַח". (ג'ון גיי).

——————————————————————————————————

פוסט מס' 1171 ב' (959) : הועלה לאוויר ביום ראשון – 6 בפברואר 2023. כל הזכויות מ שורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

——————————————————————————————————

פרפראות עבר שנותרו אקטואליות.

1. תיעוד מהעבר הלא רחוק. מדינת ישראל בהנהגת בנימין נתניהו היא מדינת פארטאץ' לכל דבר ועניין.

מדהים  מכל היבט (!). מדינת הפארטאץ' החלשה ונעדרת משמעת שקרויה מדינת ישראל בראשה ניצב היום ראש הממשלה בנימין נתניהו מאפשרת בתקופה האחרונה לחלק מהפזורה הבדואית המתגורר בדרום הפרוע של מדינת ישראל להתנהג באלימות, בברוטאליות, להשתולל, להשתין על חוקי המדינה ולהפר כל משמעת, מוּסָר, דרך ארץ, ואת הסדר הלאומי באין מפריע, ולהפיץ פשע בכוח הזרוע והנשק (לרבות גידול סם ה-קאנאביס במאורות הנֶגֶב הדרומי שהוא פיסת קרקע ישראלית מרוחקת ו-מוזנחת) כאילו מדובר במערב הפרוע האמריקני ההוא לפני 200 שנה. וזאת למרות שלרשות הממשל הישראלי עומד כוח עצום מאומן ומיומן בראשות צה"ל + משטרת ישראל + השב"כ כדי לאכוף מייד ובכל אמצעי (!) את המשמעת הלאומית על מפירי החוק ולהגן על אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל מפני הגנבים והשודדים. הדיווח כי שלושה בדואים אנסו ילדה בת 10 בביתה בדרום הפרוע הוא פשע פלילי בלתי נסלח. אבל ראש הממשלה הרשלן של מדינת ישראל בנימין נתניהו עסוק במשפט הפלילי משלו שבסיומו הוא עלול למצוא את עצמו כלוא מאחורי סורג ובריח.

2. תיעוד מהעבר הלא רחוק. העיתונאי ואיש הטלוויזיה החרוץ והמעולה תמיר סטיינמן.

שדרן וכתב חברת החדשות של ערוץ 12 תמיר סטניימן (איש מקצוע חרוץ ו-מצוין ורכש נפלא) חושף מידי ערב שוב ושוב ו-פעם אחר פעם את מדינת הפארטאץ' שקוראים לה מדינת ישראל בשיא עליבותה, חולשתה, ובושתה.

3. תיעוד מהעבר הלא רחוק. יונית לוי בולענית המילים וההברות הובסה ב-16 בפברואר 2021 ב- Knock out בריאיון ארוך המֶלֶל והאוורירי שניהלה באולפן במשך כחצי שעה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו במסגרת מהדורת החדשות של ערוץ 12. יתירה מזאת : היא ניגפה והפסידה שוב גם למיקרופון שלה. מדהים כיצד אנשי הנהלת חברת החדשות הנפחדים והרועדים של ערוץ 12 מעבירים דָף כאילו לא קורה ולא קרה דבר. איש מהם איננו מוכן להתעמת עם קריינית החדשות המובילה שלהם בולענית המילים וההברות ו-פגומת ההגייה שקוראים לה יונית לוי. יונית לוי היא קריינית טקסטים נטולת כישרון ופגומת דיבור והגייה, בעלת ביטוי כושל, לא ברורה ולא מובנת. מישהי שמדורגת בצמרת הטלוויזיונית הגבוהה ביותר של מוסרת מידע לציבור במדינת ישראל אולם בשל בליעת אין סוף מילים והגייה לא ברורה ולא מובנת היא לעיתים קרובות נשמעת ברמה של ילדה קריינית מתחילה בכיתה ג'. מגוחך שהנהלת חברת החדשות של ערוץ 12 ש-ערה לקריינות הבעייתית של מגישת החדשות המובילה שלה, ניצבת רועדת ונפחדת מהצד ו-חוששת מלתקן תיקון, אבל אינה חוששת להפקיר ביודעין את ציבור הצופים שלה לקריינית עמומה, לא ברורה ולא מובנת, ו-ממלמלת (אשנה ואומר שוב : לא תמיד אבל יותר מידי פעמים). מוזר ומביך. כיצד קורה ומתרחש כדבר הזה בחברת החדשות של ערוץ 12 שטוענת לבכורה בתחום…?

הריאיון הארוך באורך של "מוקד" (משהו סביב 30 דקות) שניהלה יונית לוי אשת חברת החדשות של ערוץ 12 בימים ההם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, היה אָרוֹךְ מֶלֶל, קָלוּש, חלשלוש, ואוורירי. ראש הממשלה ניצל את חולשתה הטלוויזיונית של המראיינת שלו באולפן יונית לוי ו-השתמש מולה ללא חשש בסגנון דיבור חצוף, מתנשא, ו-שחצני בגוף ראשון, כלהלן, "…אני עשיתי…אני יזמתי…אני פעלתי…אני דאגתי…ועוד פעם אני הייתי שם…אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני…וגם, מה שאני עושה ומחולל בשעה אחת יאיר לפיד יריבי לא יהיה מסוגל לעשות בתקופת חיים…". בנימין נתניהו הכניע את המראיינת שלו בקלות מפתיעה וללא תנאי ב- Knock out. יונית לוי יכולה להמשיך לקמט את מצחה, רשאית לנוע על מושבה, בעלת זכות לסובב את צווארה עד מחר וזכאית לפזול במבטה עד מוחורתיים באולפן מול מצלמות הטלוויזיה, אולם כל עוד היא בולעת מילים והברות בכמויות בלתי מתקבלות על הדעת נוכח פני האומה, היא נותרת אומנם שדרנית טלוויזיה מובילה של שולחיה אך פגומה ולא מובנת. אשת טלוויזיה מגוחכת. לצורך השוואה : אפוא יונית לוי בולענית המילים וההברות, הפגומה, והעמומה, והבלתי ברורה ולא מובנת, והיכן למשל הקולגה שלה קרן מרציאנו הברורה, המובנת, ובעלת הדיקציה הרדיופונית – טלוויזיונית המצוינת ובעלת קצב דיבור טלוויזיוני נוח…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן אמנון אברמוביץ'…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן דנה ווייס…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן דפנה ליאל…??? ו/או אפוא יונית לוי והיכן עמית סגל…??? ו/או אפוא יונית לוי ואפוא רוני דניאל…??? הם/ הן כולם רהוטים, ברורים, ומובנים. היא לא. מדהים ומביך לשמוע ש-קולה מתגלגל ל-עיתים לא רחוקות לרמה של מִלְמוּל. אתה כצופה ומאזין פשוט לא מבין מה היא אומרת.

ובכן, קיים הבדל מהותי הנוגע לפוטנציאל איכות השמע ב-עניין הבנת טקסט ההגייה והקריינות של יונית לוי ו- ניהול הראיונות שלה באולפן עם המרואיינים הרבים והשונים בין אוזנו של תושב האולפן היושב סמוך אליה פנים אל פנים מול יונית לוי לבין פוטנציאל יכולת השמיעה של אוזנו של הצופה היושב בסלון ביתו הפרטי ואמור לקלוט את ה- Sound באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית (לעיתים גם מבלי לראות אותה). אנשי חברת החדשות של ערוץ 12 הרועדים והנפחדים יודעים שם כולם היטב שיונית לוי היא קריינית כושלת ופגומה בסיטואציות התקשורתיות השונות שהיא מנהלת עם צופיה (לא תמיד ולא כל הזמן), היא דלת כישרון הגייה וביטוי (לא תמיד ולא כל הזמן), אבל נוח להם למלא את פיהם מים ולשתוק. מתאים להם להיוותר אדיבים ומסבירי פנים כלפיה. למה להם לריב את ריבם של צופיהם ? הצופים לא חשובים. העיקר חשוב שיונית לוי לא תיעלב חס וחלילה. בדיחה. מה זה צריך להיות הדבר הזה ? תורידו אותה מהמסך, נתקו אותה מהמיקרופון, למדו אותה להגות ולקריין נכון, ברור, ומחדש, ואז תחזירו אותה לקדמת הבמה שלכם. יונית לוי ניגפה אמש פעמיים באולפן החדשות של ערוץ 12. היא הפסידה בשיח שלה לראש הממשלה בנימין נתניהו והפסידה כמו תמיד גם למיקרופון שלה. עסק מביך ורגיש לנאשמת וגם לאלה שיידרשו לחרוץ את דינה ליד המיקרופון.

4. תיעוד מהעבר הלא רחוק. מצלמות הטלוויזיה ההן לא רק הרגו את בני גנץ לשעה קלה – הֵן גם קברו אותו לפרק זמן קצר.

קשה להאמין שהאיש הזה שקוראים לו בני גנץ ומתחפש למנהיג מדיני היה פעם רמטכ"ל צה"ל ושר צבאות ישראל. אינני מכיר את בני גנץ. אולי (לא אולי…אלא  בטוח) מדובר באישיות דגולה, באיש צבא אמיץ, בצנחן ששכב פעם באלפי מארבים בבוץ ב-לילות אפלים ו-גשומים מול האויב בשעה שבנימין נתניהו עשה לביתו בארה"ב. בני גנץ עושה במכנסיים מול מצלמות הטלוויזיה. הוא איננו יודע להתנהל מולה. הוא חובבן. בני גנץ מגמגם, מפגין ומקרין חוסר ביטחון תמידי, מסורבל, ואף פעם לא שוכח להזכיר לצופיו את מנטרת הטריוויה כי הוא בא לפוליטיקה כדי לשרת ולעשות טוֹב למדינת ישראל. בני גנץ הוא באופן טבעי דמות אנטי תקשורתית ואנטי טלוויזיונית. משום מה מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים שלהן הצמודות אליהן מסבות לו נזק ומשום מה הן מנגד מחבבות את בנימין נתניהו. ולא רק זאת. שום אזרח מדינת ישראל שאלוהי השֵכֶל חנן אותו במינימום IQ אישי לא ישכח כי אותו בני גנץ התמים ואולי גם טיפש שפירק את תנועת "כחול / לבן", הניף אצבע משולשת לשני שותפיו ההם יאיר לפיד ומשה "בוגי יעלון, הפנה להם גב, וחבר יחד עם ידידו גבי אשכנזי לקואליציה פוליטית משותפת עם בנימין נתניהו בתקווה להיות ראש ממשלה חליפי החל מחודש ספטמבר של שנת 2021. הסוף המַר ידוע. רמטכ"ל צה"ל ושר צבאות ישראל לשעבר בני גנץ הוא מראש דמות פוליטית דהויה מגוחכת ו-מעוררת חמלה, רשלן ומסורבל שחוזר על המנטרות של עצמו. מצלמות הטלוויזיה עשו בו אז שַמוֹת בעיקר כש-השמיע שוב ושוב בפניהן את טענת הטריוויה שלו, "..באתי לעשות למען עם ישראל…". כנ"ל גם יועצי התקשורת החובבניים שלו ויועצי התוכן שלו הנשרכים מאחוריו. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל ז"ל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2021 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 82 (שמונים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים לכל המאוחר ב- 2023. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה. מרב מיכאלי.

אינני חושב שהייתי נדרש לכתוב את פוסט מס' 1171 ב' (959) אילולא נבחרה אשת הטלוויזיה לשעבר ורדיו גלי צה"ל לשעבר מרב מיכאלי (בת 56) בימים אלה להתייצב בראש מפלגת העבודה הגוססת. מרב מיכאלי תידרש להמון כוחות, נשימה ארוכה, ריאות חזקות, וגם שכל פוליטי וקסם אישי כדי להנשים את מפלגת העבודה ולהעניק לה חיים חדשים לקראת הבחירות לכנסת ה- 24 שייערכו ב- 23 במארס 2021. מרב מיכאלי היא בפני עצמה אישה חכמה, נבונה, בעלת יושרה מוחלטת, ו-מוכשרת, וגם נאה. השאלה הפוליטית – ציבורית האם היא מסוגלת בתקופת שילטונה  לייצר ולבנות דמות אמת של מנהיגת ציבור העובדים והפועלים במדינת ישראל, והאם היא בעלת כריזמה אישית – פוליטית כדי לסחוף מאות אלפים של נשים וגברים אחריה…???. האם במשך תקופה כל כך קצרה של כחודש ימים היא יכולה להצטייר בעיני ההמונים רבים מהם פשוטי העם, כדי להפוך ל- The leader of the people ? מרב מיכאלי בורכה. היא לא רק מוכשרת. היא אדם הגיוני ו-כֵּן. יש לה הכול. והיא גם מעשית ולא רק חכמה אלא מחוננת ובעלת חוכמת חיים. מעניין, חלפו 33 שנים מאז החלה ב- 1988 את הקריירה הטלוויזיונית שלה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בפיקודי, אולם למרות שחלפו שנות דור עדיין נותרה בה ויש לה זהות וכריזמה עיתונאית-טלוויזיונית אומנם יְשָנָה אולם אֵיכוּתִית מהימים ההם, ו-גם זהות פוליטית חדשה אבל עצמאית. יש בה משהו מצודד ומסקרן והיא ללא ספק מושכת תשומת לב. מרב מיכאלי מצוידת ב-יוֹשְרָה, אָמִינוּת, מְהֵיְמָנוּת, נֶאֱמָנוּת, מוּסָר, דוגמא אישית, מַצְפּוּן, יוֹזְמָה, ו-בשעתו חוננה בדֶרֶך אֶרֶץ בעִיתּוֹנָאוּת בכְלָל ובעִיתּוֹנָאוּת בטלוויזיה בפְרָט. אני מאמין לכל טקסט ומילה שלה. יש למרב מיכאלי הכול אבל היא פוליטיקאית חדשה שנולדה למציאות ישראלית Super מורכבת כשהיא עצמה (מרב מיכאלי) נעדרת מורשת פוליטית, עשייה פוליטית, ומנהיגות פוליטית שמותירות ו/או אמורות להשאיר אחריהן זיכרון עבר. זאת שאלה שכל מצביע פוטנציאלי של מפלגת העבודה ישאל את עצמו בטרם הוא מניח את הפתק שלו בקלפי לטובת ולמען מרב מיכאלי. מרב מיכאלי גרפה בבחירות האחרונות עבורה ועבור מפלגת העבודה שלה, 4 מנדטים בלבד.

אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, בן 85 היום. אומנם עזבתי את מכורתי ב- 1963 אולם נותרתי איש מפלגת הפועלים לדורותיה, צורותיה, ואגפיה מאז ומתמיד : מפא"י, המערך, והעבודה. מאז 1959 בהיותי בן 21 הרמתי את יד ימיני, נתתי את קולי, והצבעתי עבור דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, ואהוד ברק. ב- 31 בדצמבר 1973 לאחר שהשתחררתי כקצין קרבי משירות מילואים ממושך בתום מלחמת יום הכיפורים ולאחר שובי ארצה מהחזית המצרית רוויית דם חיילינו נתתי את קולי בבחירות לכנסת ה- 8 לשולמית אלוני ז"ל שהובילה אז את רשימת מפלגת ר"צ. אהבתי אותה את שולמית אלוני והערכתי אותה. היה מדובר באשת ציבור נבונה מאוד וחכמה מאוד. מטבע הדברים גם הגונה מאוד ויישרת דרך מאוד.

תזכורת : בקיץ 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה. יאיר שטרן הוצב במקומו. בחירה ראויה. גב' שולמית אלוני הדעתנית ובעלת היוזמה התמנתה לשרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992. היא הייתה פוליטיקאית וותיקה (ואשנה ואומר שוב, חכמה והגונה), שייסדה ב- 1973 את התנועה למען זכויות האזרח והקימה את מפלגת ר"צ. שולמית אלוני הייתה מודעת לאופי שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית הציבורית וביקשה להדיחו ולסלקו מייד מהתפקיד הרם. היא מינתה את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור וזוכרת היטב את הנעשה מאחורי הקלעים ברשות השידור וגם לפניהם, כפי שתיעדה את העובדות בפניי בפרוטרוט בעת שיחות התחקיר הארוכות שניהלתי עמה בשנים 2005 + 2006 + 2007, כלהלן : "…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל ביקשתי אותו לפטר תיכף ומייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית רווי תווית פוליטית ולא להמתין עד להשלמת הקדנציה שלו. יוסף בר-אל היה מקושר עם הרבה גורמים פוליטיים ועשה טלוויזיה מאוד לא טובה. ראו את זה. גם אני הבחנתי בכך. ראיתי זאת במו עיניי. מוטי קירשנבאום היה רחמן ממני והחליט לתת לו לסיים את תקופת הניהול שלו בת שלוש שנים שעמדה להסתיים ביולי 1993, ורק אז להדיחו…".

הערה אישית שלי : אריה מקל מנכ"ל רשות השידור היוצא באפריל 1993 היה איש מוכשר וחכם. בעל אישיות שונה לחלוטין מ- מוטי קירשנבאום. גם אריה מקל ניחן בחוש הומור אותנטי ו- שָנוּן. גם אריה מקל היה נבון, בעל תפישה מהירה, ובעל יכולת שליפה ותגובה מיידית כמו גרי קופר. אולם אריה מקל נולד דיפלומט ולכן היה תמיד מחושב, שקול, ומדוד. גם אריה מקל חונן כמו מוטי קירשנבאום ב- כישרון התנסחות מדויקת ובהירה ב- ע"פ ובכתב. היה לי עונג לשהות במחיצתו . הוא היה אדם אהוב עלי כן, הגון, גלוי, ויישר דרך. פשוט אהבתי אותו. אריה מקל כיהן כמנכ"ל רשות השידור ארבע שנים בין אפריל 1989 לבין אפריל 1993. באפריל 1993 שנה אחת לפני תום כהונתו כמנכ"ל רשות השידור פינה את מקומו לטובת מוטי קירשנבאום והתמנה לקונסול משרד החוץ באטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב.

טקסט תמונה : חורף 1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45, בתמונה) אישה נאורה ו-מרשימה מקימה ב- 1973 את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. אישה נאורה וממלכתית שביקשה לעצב שידור ציבורי בישראל נקי וחף מכל שיקולים פוליטיים. כאן היא נואמת נאום בחירות בחדר האוכל של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל מנכ"ל רשות השידור לפני עידן מוטי קירשנבאום ז"ל, זוכר בעת שיחות שניהלתי עמו כשכיהן עדיין כמנכ"ל רשות פעיל כלהלן : "יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופתי. וועדת המכרזים בראשותי העדיפה אותו על פני נסים משעל ובחרה בו לקדנציה של שלוש שנים. זה היה ב- 10 ביולי 1990. הוא בפירוש היה איש לא מוכשר וגם מנותק מההוויה הישראלית והתרבות שלה. הוא תמיד נראה לי עולה חדש ממצרים. אני זוכר שפעם הצעתי לו לקחת את ענת עצמון ולהכשיר אותה כמגישה ראשית של תוכניות התרבות בשידור הציבורי, והאיש שאל אותי, "מי זאת ענת עצמון ?". מייד הבנתי מי זה יוסף בר-אל, מישהו שאין לו מושג, ואני מודה, אני הייתי האיש שמינה אותו לתפקיד הרָם הזה של מנהל הטלוויזיה. מודה בטעות. היה מדובר באיש לא מוכשר ומנותק מההוויה התרבותית הישראלית. הוא נשאר מעין עולה חדש". השיחה הזאת בינינו התקיימה בשעתו לאחר משבר רכישת זכויות השידורים של ה- NBA בשנים 1991 ו- 1992 על ידי בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובאווירת חוסר אמון מוחלט שנשבה בשידור הציבורי ואשר שררה בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל.

טקסט תמונה : ראשית שנות עשור ה- 90 במאה הקודמת. מנכ"ל רשות השידור ה- 5 אריה מקל ז"ל (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (מימין), ימים אחדים בטרם פינה את מקומו למנכ"ל רשות השידור ה- 6 הבא אחריו מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אהבתי ורחשתי הערכה למיכה ינון ואריה מקל שני הבוסים העליונים שלי. אתה יכול להסכים עמם ו/או לא להסכים, אולם היה לי תמיד העונג לשהות במחיצתם. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1996. אולימפיאדת אטלנטה 1996. ימים אחדים לפני טקס הפתיחה האולימפי של אטלנטה 96'. אנוכי (בתווך) יחדיו בעיר אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב עם קונסול ישראל ב-אטלנטה אריה מקל ז"ל (מימין) ורעייתו רות תבד"ל (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מרב מיכאלי ניצבת היום ב- 16 בפברואר 2021 אולי בפני משימת חייה. לשקם את "העבודה" לאחר שעמיר פרץ הכושל והעלוב יחדיו עם אורלי לוי המגוחכת והפטפטנית שילבו פעם זרועות והניפו אותן יחדיו מעלה למען מעמד הפועלים…!?!? היה מדובר בסצנה טלוויזיונית גרועה ן-בדיחה מרה. אני חושב שארים את יד ימיני ואתן את קולי למרב מיכאלי. אני אוהב אותה ורוחש לה הערכה רבה. אשנה ואומר שוב : מדובר באישה מאוד נבונה ומאוד חכמה (!). 

פרק מההיסטוריה הטלוויזיונית האמריקנית לפני כ-2 דורות.

רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאַלֶכְּס גִלְעָדִי ז"ל פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רוּן אָרְלֶדְג' כמנהל חטיבות החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) היא הציעה ליורשו ב- CBS דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים העיקר שלא יערוק לשורותיו של רוּן אָרְלֶדְג'. רוּן אָרְלֶדְג' (2002 – 1931) הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו נשענת על מגישים – כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שאותם אתה משדר לציבור שלך אולם הם יקרים כלכלית ו-עולים ממון רב. תרכובת של מגישים-כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את הצלחת הרייטינג. רוּן אָרְלֶדְג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הָאוֹואָרְד קוֹסֶל, בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס, דַאיָיאן סוֹיֶיר (Diane Sawyer), סֶם דוֹנַלְדְסוֹן (Sam Donaldson), פִּיטֶר גֶ'נִינְגְס (Peter Jeninngs), פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס (Frank Reynolds), וטֶד קוֹפֶּל (Ted Koppel). חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני בואו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה ב-ביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises), והפך אותם בן לילה לכוכבים בעלי משכורות עתק שנתיות בגובה של מיליוני דולרים.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) בערוב ימיו עם מגישי החדשות ברברה וולטרס, טד קופל, פיטר ג'נינגס, ואחרים. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּן אָרְלֶדְג' המנוח אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט הידועות שלו בהן רכש את המוניטין הטלוויזיוני האמריקני והבינלאומי העצום שלו. הוא נחשב למנהיג טלוויזיה ומפיק דגול ב- ABC. גם מתחריו ב- CBS ו- NBC הכירו בגדולתו. המאפיינים הבולטים שלו בהתוויית דרך שידורי החדשות ב- ABC היו האלמנטים של  Split screens  בראיונות , שידורים לווייניים, "Remotes", וגרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978, “World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב-רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC את תוכנית הספורט הפופולארית שלו רבת המוניטין, “Monday Night Football”, עם הָאוֹואָרְד קוֹסֶל ושני פרשניו דוֹן מֶרֶדִית' ופְרָאנְק גִיפוֹרְד. רוּן אָרְלֶדְג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות השדרנית בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באיראן האיסלאמית של חומייני, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טֶד קוֹפֶּל לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי. רוּן אָרְלֶדְג' הלך לעולמו בגיל 71  ב- 5 בדצמבר 2002. הוא נפטר מסרטן הערמונית.

שנת 1998. שלושה מכוכבי חטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC תחת ניהולו של רון ארלדג' היו טד קופל, ברברה וולטרס, ופיטר ג'נינגס. (מקור ABC).

מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא אלכס גלעדי ז"ל והמגישה אורלי יָנִיב תבד"ל.

המפיק אלכס גלעדי ניחן בחזון טלוויזיוני דומה של רון ארלדג'. מכל מיני היבטים. גם בעניין ההגשה. ב- 1979 שינה את פני המעטפת של תוכנית הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט". הוא צרף את גב' אוֹרְלִי יָנִיב קריינית ושדרנית גלי צה"ל ל- "מבט ספורט" והושיב אותה לצידו של השַדָּר והמגיש יורם ארבל. אוֹרְלִי יָנִיב הופכת בראשית עשור ה- 80 לכוכבת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהא הידיעה . עלייתה ב- 1979 היא מטאורית כמו גם שקיעתה ב- 1986. היה לאורלי יניב הכול כדי להצליח כמגישה ושדרנית בטלוויזיה : יופי, זוהר, דיקציה, קורקטיות, ואינטליגנציה למַעֵט חוצפה עיתונאית וביטחון עצמי. אף על פי מצלמות האולפן אהבו אותה. למרות הפופולריות העצומה שלה בקרב צופי הטלוויזיה ככוכבת שמייצרת רייטינג, הרי שהנהלות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור לא התרשמו ממנה יתר על המידה ושילמו לה שָכָר של פרוטות. היה זה אותו המפיק המוכשר אלכס גלעדי ש- שִדְרֵג במארס 1979 את ההגשה וההנחיה של תחרות הזמר האירופית האֶרוֹ – וִויזְיוֹן" (Eurovision) שנערכה בנייני האומה בירושלים. לצדו של המנחה דניאל פאר ז"ל הוא הציב את  גב' ירדנה ארזי ולא את גב' רבקה מיכאלי שרבים ראו בה מועמדת טבעית להנחיית תחרות השירה האירופית. אלכס גלעדי חשב אחרת. הוא הבין ש-וויזואליה בטלוויזיה היא אלמנט חשוב מאין כמותו ומרכיב בעל עוצמה רבה במשיכת הצופים למרקע. הוא בחר בזמרת יָרְדֵנָה אָרָזִי תבל"א כמנחה מובילה לצדו של דניאל פאר ז"ל. צריך להבין שאלכס גלעדי עבד כמפיק בטלוויזיה ציבורית ולא פרטית – מסחרית. הוא היה מפיק מצוין אולם לא היה יכול ולא רשאי לעשות את מה שבאמת רצה לעשות. בימאי תחרות הזמר האירופית ההיא היה יוסי צמח ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מוטי קירשנבאום ז"ל. רִבְקָה מיכאלי שימשה שחקנית ראשית אצל מוטי קירשנבאום בתוכנית הסטירה המפורסמת ההיא "ניקוי ראש" בשנים ההן של 1976 – 1974. אלכס גלעדי שכנע את כולם בחיוניותה של ירדנה ארזי היפה והזוהרת, ו-וויתר על רבקה מיכאלי הוותיקה ואולי במידה כלשהי אפרורית.

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת ה- 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מִיקִי חַיִימוֹבִיץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאוֹרְלִי יָנִיב הסכימה לבַצֵע בחִינָם (כמעט).

טקסט תמונה : 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. אורלי יניב (בת 23, מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחדיו עם נערת "הקארקטר" הראשונה (מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator")  בתולדות הטלוויזיה מִירָה הַרְאֵל – יָגֵן (משמאל). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון מוקדם יותר. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט מהפקת שידורי יום העצמאות של 1978 : "…יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רָחֵלִי חַיִים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצִדוֹ של יוֹרָם אַרְבֶּל…", אמר לי בשמחה והוסיף, "…אתה תראה איך נשתפר עכשיו…". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחַדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות, ולהיטיב עם שידורי הספורט שהוא נִיצָב בראשם. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה של אלכס גלעדי ז"ל אחד מאנשי הטלוויזיה הגדולים ביותר שצמחו במדינת ישראל. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רָחֵלִי חַיִים היפה והמיוחדת ובעלת המראה האקזוטי ויורם ארבל בעל קול ה-בַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרכם ובאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה. ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : קיץ 1978. רָחֵלִי חַיִים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִדו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי לממש את חלומו של אלכס גלעדי לשמש קריינית ראשית ומגישה מובילה של שידורי הספורט שלנו באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני 53 שנים. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניגשו לאודישן מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובֶּנִי עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה. לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש לרחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת לִבָּם מהמשחק שהיה מכוּר מראש לטובת רחלי חיים. יָרִין קִימוֹר אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת על המסך. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

טקסט תמונה : 1979. ירין קימור כתב מצטיין במחלקת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך אלכס גלעדי לא רצה אותו כמגיש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה  : שנת 1979. אולפן ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני מדריך ומאמן את רחלי חיים בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי הטיל עליי לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך מורכבים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו : "…ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ'בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס .ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב- NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות…".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה נדרשים לקריין במהדורות השונות . המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים . על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט , אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות , למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול , ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים . רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכשרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא, "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפתו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי ו- סירסו ו- החליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים.

בימאי הספורט יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה . זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה . כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה בשום אופן לא הלך. היא הייתה שחקנית וזמרת אך לא קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג מורכב שחדר לפיה. היא הודחה ופינתה את מקומה לבאה אחריה. אורלי יניב.

טקסט תמונה : רחלי חיים לפני 44 שנים ב- 1979, כפי שנראתה בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אורלי יניב בת 22 ב- 1979 כפי שהיא בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דצמבר 1978. רחלי חיים (משמאל) מתאמנת בקריינות נוכח מצלמת ה- Video הענקית (מסוג marconi) באולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית בירושלים. מימין, הבימאי יואב פלג ואנוכי. (צילום יחיאל שריג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב בת 22 בימים ההם, הייתה כבר קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נאה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אוֹרְלִי יָנִיב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך מאוד דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן ההוא של "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כ- מטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד.

טקסט תמונה : חודש דצמבר 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 44 שנים. זהו אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אורלי יניב ויורם ארבל היו במשך שנים רבות Team שידור נפלא. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה שעברה ב-קלאסיפיקציה שונה, גבוהה וזוהרת מהמגישים האחרים. בתחום הזה הם צברו עליונות ברורה על כל הקולגות שלהם. באמצעות שני כוכבי העַל האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כאן נראים אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth, ב-דאלאס (Dallas) – ארה"ב בימים ההם. (צילום, משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  : יולי 1980. תקופת אולימפיאדת מוסקבה 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. זהו חדר הצפייה הראשי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת ברוממה בירושלים. אורלי יניב (ראשונה מימין בשורה הראשונה) המגישה הראשית של שידורי אולימפיאדת מוסקבה ביולי 1980 באחת ההפסקות של השידורים הישירים. התמונה צולמה בחדר הצפייה המיוחד בקומה ג' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי השורה קדמית משמאל לימין : אמנון ברקאי, רוחל'ה ברכה (מזכירת ההפקה של אלכס גלעדי), רוזי קוקה (נערת הקרקטר), והמגישה אורלי יניב. זיהוי השורה אחורית משמאל לימין : עדה קרן (עוזרת ההפקה), אסנת, וגיורא צור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יולי – שנת 1980. אולימפיאדת מוסקבה 80'. משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנשי המערכת גיורא צור (בן 25), אורלי יניב (בת 23), אנוכי (בן 42), ואמנון ברקאי (בן 26). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצבתה של אוֹרְלִי יָנִיב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית, מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. רבים הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכפול בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון צלח. אורלי יניב הייתה מגישה Mega star אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינת המשרד הקטן על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה . היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר האמריקני בְּרוּס סְפְּרִינְגְסְטִין היה האהוב עליה ביותר (עליי היו אהובים דווקא אלוויס פרסלי, להקת ה- Beatles, וריקי נלסון). אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה מבעד ל- Teleprompter למרות ששדה הספורט על ענפיו הרבים היה זר לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת על המסך, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה אבל שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים  שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה, "…אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהר. בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק…".

שנת 1980. דעתה של אורלי יניב על חוקי הצילום והפרופורציות הטלוויזיוניות ועל עצמה באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות : "…אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה 1.60 מ', עגלגלה, ועם משקפיים. ומי שמתאכזב מזה לא מבין את חוקי המשחק…".

טקסט תמונה : קיץ 1980. אולימפיאדת מוסקבה 1980. משרד חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת ברוממה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. אורלי יניב ואנוכי בתחילת עבודתה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי אותה. היא הייתה עבורי האחת והיחידה. נתתי לה לדעת זאת. אורלי יניב הייתה עגלגלה ובעלת קומה נמוכה אך המצלמות באולפן הטלוויזיה אהבו אותה, החמיאו לה, העניקו לה חֵן, ורחשו לה כבוד רב. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1980. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 43 שנים. זהו אולפן הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מגישת הטלוויזיה אורלי יניב יפה וזוהרת, עם ידיד וותיק שלה, יהודה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במוצ"ש – 22 במרס 1980 חוותה אורלי יניב לראשונה שידור טלוויזיוני עיתונאי – אולפני בעל אתגר. מאוד לא נוח מבחינתה. היא נדרשה לראיין כמגישה ראשית ב- "מבט ספורט" בשידור ישיר באנגלית את שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, ולתרגם בעצמה באוויר את התשובות. קַל היום. מסוּבַּך אז. אירחנו באולפן א' (אולפן השידור הגדול ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם) בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים את קבוצת מכבי ת"א ערב צאתה למינכן כדי להשתתף במשחק גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל נגד ריאל מדריד. אלכס גלעדי ידע כי הוא מטיל עליה אחריות גדולה ומעמיד אותה במבחן מקצועי לא קַל. בהיותו מפיק דגול ידע להעניק לה גיבוי. הוא חיבר אותה ל- "אוזניה טלוויזיה" מיוחדת המוסתרת מאחורי שיערה הסבוך וסייע לה מחדר הבקרה הצמוד לאולפן השידור בניסוח השאלות למרואיינים בעת השידור הישיר וגם בעזרת תרגום התשובות של שחקני הקבוצה האמריקניים, ארל וויליאמס, אולסי פרי, וג'ים בוטרייט למרות שהיא עצמה דוברת את השפה האנגלית. אורלי יניב מגישה וקריינית מוכשרת שיחקה בקורקטיות רבה את תפקיד המראיינת המובילה בפעם הראשונה בחייה. להפתעתי הגדולה היא ניהלה שיחה מקצועית אמינה עם שחקני קבוצת הכדורסל הפופולארית. היא יצאה מהימנה מעבודת הריאיון בשפה האנגלית ותרגומו  "On Air" בשידור ישיר. זה בהחלט לא היה פשוט. אין ספק שהיה באורלי יניב משהו מיוחד כמגישת טלוויזיה. קולה הנעים, ניקיון הדיבור שלה, הדיקציה החלקה, והעברית התקנית שבפיה, וכמובן המראה הזוהר שלה לפני המצלמה בד בבד עם הקורקטיות והענווה הטמונים בה מצאו חן בעיני אלכס גלעדי. הוא ותכונותיה הפכו אותה לשֵם דָבָר בטלוויזיה בכלל ובמחלקת הספורט של הטלוויזיה בפרט. לא היה ספק מצלמות הטלוויזיה רחשו לה חיבה והעניקו לה מוניטין עצום.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעבר. היכל הספורט יד אליהו. גב' אורלי יניב לפני אחד מהשידורים הישירים של מכבי ת"א בגביע אירופה. במרכז, צלם ה- Video מוני שם טוב, ומשמאל הכתב משה גרטל. אורלי יניב הייתה מלכת שידור בתקופת המונופול שלא הסכימה להניח את כתר המלכות על ראשה. חייה בקריירה הטלוויזיונית שלה בשנים 1987 – 1979 היו קורקטיים וצנועים כמו הופעתה המאופקת מול מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולפן ו/או בשטח. רחשתי לה הערכה גדולה. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב הייתה שדרנית מעולה אך לא עיתונאית ספורט. בסופו של דבר חלפה במאמץ רָב אך בשלום מעל המשוכה הגבוהה שהציב בפניה אלכס גלעדי באולפן "מבט ספורט" במוצ"ש – 22 במרס 1980. ולמען האמת צריך לומר, בסיוע נדיב וחֲבֵרי של המפיק עצמו. הפופולריות שלה הרקיעה שחקים, אבל השידור ההוא חשף את חולשותיה ככוכבת טלוויזיה ומגישת עַל האמורה לנהל במומחיות ריאיון בשידור ישיר ושיחת אולפן עם חבורת שחקני כדורסל בענייני ספורט קונקרטיים, נוכח עיניהם הפקוחות של מאות אלפי צופים תובעניים. עדשת מצלמת הטלוויזיה איננה חסה על איש באולפן השידור. לא  על המרואיינים וגם לא על הכוכבים. אורלי יניב הייתה מאוד לחוצה ופגיעה מכך. היא הייתה מודעת להבדל העצום הקיים בין קריאת טקסטים כתובים מראש לבין ניהול ריאיון ישיר באולפן. אף על פי כן הייתה אורלי יניב "ירושה" מאוד מוצלחת שהוריש לי אלכס גלעדי (בניגוד לכמה אחרות) בסופה של 1980, כשמוניתי במקומו ע"י המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער לעַצֵב את שידורי הספורט טלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי את אורלי יניב אהבה רבה והערכתי את כישרון ההגשה שלה. ברור שלא הייתי היחיד. צריך להבין שהטלוויזיה היא מדיה וויזואלית. אורלי יניב באישיותה והופעתה העניקה תקוות אסתטיות ומראה חדש ורענן בלתי קונבנציונאלי בימים ההם להגשת תוכניות הספורט. זה לא היה מעט. שידור הטלוויזיה המעניין הזה שהפיק אלכס גלעדי באולפן א' של בניין הטלוויזיה יצר גל אהדה מחודש ושאיפות כמוסות של מכבי ת"א ועבור לאוהדיה, כי הקבוצה עם שני מאמניה הוותיקים רלף קליין ואריה דווידסקו היא בעלת יתרונות ויכולה לשוב ולשחזר את הישג 197. אלכס גלעדי שידֵר ישיר את משחק הגמר שנערך ביום חמישי – 27 במרס 1980 בהיכל "דויטשלאנד האלה" במינכן. ריאל מדריד הייתה טובה יותר וניצחה 85:89. ארל וויליאמס קלע 31 נק', אולסי פרי וג'ים בוטרייט קלעו כל אחד 22 נק', מיקי ברקוביץ' היה חלש וקלע 10 נק' בלבד. לריאל מדריד קלעו רפאל רולאן 27 נק', מייסטר 21 נק', שצ'רביאק 16 נק', וויין בראבנדר 12 נק', ו- קורבאלאן 9 נק'.

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 70 של המאה שעברה. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הראשונים מצויד במצלמות אלקטרוניות אנגליות מהסוג המשופר דגם "Marconi" המצלמות בשחור/ לבן בלבד. מימין מנהל הבמה (Floor Manager) מר ריקרדו צרפתי, ומשמאל המגישה אורלי יניב רוכנת על הטקסטים. (צילום ליאון אללוף מנהל מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בבחירות לכנסת בשנת 1981, שכרה מפלגת "המערך" את שירותיה של אוֹרְלִי יָנִיב כמגישה ראשית של שידורי התעמולה שלה בטלוויזיה. מפלגת "המערך" בראשותו של שמעון פרס עשתה כל מאמץ להדיח את ראש הממשלה מנחם בגין ולשוב לשלטון. אנשי המפלגה בראשות ראש מטה ההסברה יוסי שריד חשבו שהם ישפרו את מצבם בקלפי וישכנעו את הבוחר טוב יותר בעד מי להצביע בעזרתה של אורלי יניב. השכר הכספי שהציע "המערך" לאורלי יניב הייתה כה אטרקטיבית ונדיבה עד שלא יכלה לסרב לה. זאת הייתה עובדה. מגישת הספורט שלי נענתה ונעתרה לה בנפש חפצה והעדיפה אותה על פני שכר העבדים שקיבלה מרשות השידור. "החלטתי להגיש את תשדירי הבחירות של "המערך" לא מחמת הכסף", נימקה זאת בריאיון עיתונאי ב- 7 ביולי 1981 לכתבת מִיכַל מִירוֹן מהעיתון "ידיעות אחרונות", והוסיפה, "…רציתי לעשות משהו חדש, לעבוד עם אנשים מעניינים…". זה כמעט עלה לה בקריירה שלה.

טקסט קטע עיתונות שהופיע  ב- 3 ביולי 1981 ב- עיתון "ידיעות אחרונות". אורלי יניב מעניקה ריאיון לכתבת מיכל מירון ואומרת כלהלן : "רציתי לעשות משהו חדש לעבוד עם אנשים מעניינים". (מקור "ידיעות אחרונות").

הכרזתה, "רציתי לעשות משהו חדש", נאמרה לאחר שכיהנה פחות משנתיים כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם יוסף "טומי" לפיד ז"ל נדהם ונרגז ממהלך העניינים הזה של אורלי יניב הפופולארית. הוא יצא מדעתו. יוסף "טומי" לפיד רתח והפסיק לאלתר את עבודתה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שכירתה של אורלי יניב כקריינית שידורי התעמולה הפוליטיים של מפלגת המערך היה ניסיון שיווקי פוליטי נועז, שנועד להעברת מסרים סוציאליסטיים ופתרונות ביטחוניים וצבאיים וגם כלכליים לציבור הרחב, באמצעות מגישת תוכניות ספורט אהודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית.  כשהסתיימה מערכת הבחירות הגועשת וכמעט אלימה ב- 30 ביוני 1981, הוברר כי שמעון פרס הפסיד על חוּט השערה לראש הממשלה מנחם בגין. מפלגת "הליכוד" זכתה ב- 48 מנדטים, ומפלגת "המערך" באחד פחות. אף אחד לא ידע לומר אם 47 המנדטים שצבר "המערך" צלח גם בזכותה של אורלי יניב. על דבר אחד לא היה וויכוח. אורלי יניב הייתה מגישת טלוויזיה חביבה ואהובה על הציבור. בסופו של יום הטיל נשיא המדינה יצחק נבון את מלאכת הרכבת הממשלה על מנחם בגין. החידוש הגדול היה מינויו של אריק שרון (בן 53) לשר הביטחון. יורם ארידור התמנה לשר האוצר. יצחק שמיר היה שר החוץ.

בתום הבחירות נשארה מגישת שידורי התעמולה של המערך מחוסרת עבודה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כעס מאוד, רתח על אורלי יניב ואף נעלב. הוא הפנה לה בבת אחת עורף. "…אני מבין שהיא רוצה לעשות משהו חדש ולפגוש אנשים מעניינים מחוץ לרשות השידור. אם כך רשותי נתונה לה. אנחנו בטלוויזיה וברשות איננו כנראה אנשים שמעניינים אותה. אני מתכוון להדיח אותה משורות הטלוויזיה ורשות השידור פעם אחת ולתמיד…", שַח לי מר נפש ופגוע מהצהרתה בעיתון "ידיעות אחרונות". יוסף "טומי" לפיד ז"ל פשוט רצה לגָרֵש אותה לתמיד משורות מחלקת הספורט ומהטלוויזיה הישראלית בציבורית בכלל. הוא ראה במעשה שלה בגידה כפוּלה שלה בינה לבין מעסיקיה ברשות השידור הציבורית וכפועל יוצא גם הפרת אימון בין רשות השידור והטלוויזיה הממלכתית לבין הצופים משלמי האגרה. כשדרנית ועיתונאית חצתה את הקווים ועברה לייצג גוף פוליטי, ואין זה משנה לוֹ אם מדובר במפלגת העבודה ו/או מפלגת הליכוד , ו/או בכל מפלגה פוליטית אחרת . יוסף "טומי" לפיד חָש פגוע ממנה. הוא היה המום. כעסו גבר עוד יותר לאחר שמעסיקה בתשדירי הבחירות יוסי שריד חיווה בפרהסיה את דעתו המקצועית על אורלי יניב לכתבת "ידיעות אחרונות" מיכל מירון, וכה אמר : "אנחנו היינו מאוד מרוצים מאורלי יניב, היא הזדהתה מאוד עם העניין שלשמו עבדה, והצליחה להעביר את הזדהותה החוצה" [1] . אורלי יניב בתגובה לחוות דעתו של יוסי שריד עליה, אמרה : "מה ?! הוא אמר לך שהזדהיתי עם ?! איזו חוצפה יש לו ?! איך הוא יודע בכלל ?! אפילו לא שאלו אותי מה הן דעותיי הפוליטיות כשהציעו לי לעבוד בשבילם !".

טקסט קטע עיתונות מ- 26 ביוני 1981. בעיתון "מעריב". אורלי יניב הופכת לסלבריטאית צמרת של העיתונות בישראל. (מקור העיתון "מעריב").

טקסט קטע עיתונות : 5 ביולי 1981. העיתון "מעריב". העיתונות עוסקת בשכר הגדול שקיבלה אורלי יניב תמורת הופעתה בתשדירי הבחירות של "המערך". (באדיבות העיתון "מעריב").

בשיחת הבהרה שלי עם יוסף "טומי" לפיד ז" לטען מנכ"ל רשות השידור ברוגזה : "…אורלי יניב איבדה את אמינותה כשדרנית טלוויזיה ציבורית – ממלכתית. עכשיו שתחפש את החברים שלה…". היא הייתה שרופה בעיניו. הוא פשוט נעלב ממנה אך מאוחר יותר התרכך והמיר את גירושה הנצחי מהטלוויזיה הציבורית בתקופת צינון בת שנה. הוא ראה בעריקתה של אורלי יניב להגשת שידורי תעמולה פוליטיים מעשה חמור שלא ייעשה  וניצול מחפיר של הפופולאריות שלה כמנחת טלוויזיה תמורת בצע כסף. לחלוטין לא היה מקובל עליו שאיש או אישה בשידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל ישכיר את מראהו וקולו למען הפוליטיקאים או יסגיר ביודעין את צפונות לִבּוֹ ואהבותיו הפוליטיות. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ראה בזה שחיתות שידור לשמה והדיח את אורלי יניב מרשות השידור לפרק זמן בן 12 חודשים. הוא צדק, ואני המתנתי לה שנה.

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. זהו חוף "הגיא" בכינרת ליד טבריה. מחלקת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה את אליפות ישראל ב-סקי מים. אורלי יניב בת 23 באחת ההפסקות מצילומי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתועדת על ידי עם אלוף ישראל בסקי מים משה גנזי (בן 18). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979 יוסף "טומי" לפיד לא היה מעולם מחסידיו הגדולים של אלכס גלעדי. הוא לא התאמץ למנוע את נטישתו ועזיבתו את הטלוויזיה ורשות השידור ומעברו בסופה של 1980 לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הוא לא הציע לאלכס גלעדי שום הצעה נגדית המתאימה לכישוריו כדי להשאירו בארץ, הוא לא עשה כל ניסיון לקדם את מנהל מחלקת הספורט שהוכיח את עצמו לעמדת ניהול בכירה כמנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית  הציבורית. הוא פשוט התעלם מאלכס גלעדי ונתן לאיש הזה בעל היכולות ללכת לרְעוֹת בהצלחה עצומה בשדות טלוויזיה זרים.

מונדיאל מכסיקו 1986.

השנים נקפו להן. אורלי יניב כבר בת 29 נבחרה על ידי באופן טבעי להיות מגישת אולפן גביע העולם של מונדיאל מכסיקו 1986 בירושלים. דוב בן דוד התפאורן בעל המוניטין משירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית [1] היה זה שנבחר ע"י בימאי האולפן יואב פלג לעצב עִמוֹ את הדקורציה שנבנתה באולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מראה האולפן בעל מוטיבים מכסיקניים עוצב על מאקט והוצג בפניי. הוא היה משביע רצון יחסית לתנאים הכספיים והמסגרת התקציבית שעמדו לרשות מחלקת הספורט. דוב בן דוד אמר לי בשעתו כי היו לוֹ בכלל רעיונות אחרים שלא אושרו לביצוע בשל עלותם.

טקסט תמונה :  מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. דגם זעיר של אולפן גביע העולם של מכסיקו 86' בירושלים כפי שעוצב ע"י התפאורן דוב בן דוד בעצה אחת עם הבימאי יואב פלג. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 ליד אורלי יניב החלטתי להציב לראשונה את עורך ושַדָּר מחלקת הספורט אורי לוי כמנחה יחדיו עם שני הפרשנים גיורא שפיגל ויהודה שהרבני. השלישייה הזאת הייתה אמורה להחזיק את השידורים הישירים בשלושה פרקי זמן שונים : זמן ה- Pre game show בטרם השריקה לפתיחת המשחקים, משך ההפסקות בין שתי המחציות בניתוח האירועים הבולטים של המחצית הראשונה, וכן את ה- Post game show בו עסקו המנחה והפרשנים בסיכום המשחק וניתוחו , וגם הצגת טבלאות הבתים וסטטיסטיקות, וסיכויי הנבחרות השונות להעפיל מהבתים המוקדמים לשלב שמינית הגמר . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (בן 91, היום) הודיע לי כי הוא מתנגד באופן מפורש להצבתו של אורי לוי באולפן כמוביל השידורים. טיעוניו המופרכים היו נגד הוויזואליה האישית של אורי לוי ואיכות קולו. "..לא אכפת לי שאורי לוי שלך יהיה עורך המשדרים מאחורי הקלעים אך הוא לא צריך להיות ואיננו רשאי להופיע, On camera…", והוסיף : "…פשוט אין לו את זה…". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ניצב לצידי בוויכוח ההוא ואישר את הופעתו של אורי לוי כמנחה באולפן מכסיקו 1986 בירושלים. זה היה לפני המון שנים אבל באותו הקיץ ההוא של 1986 קנה אורי לוי את ניסיונו הראשון כמוביל שידורים ישירים וכמי שמוכשר לערוך ולנהל שיחות מקצועיות מעניינות עם הפאנל שלו בענייני כדורגל באולפן. אורי לוי היה רלוואנטי. השלישייה אורי לוי, גיורא שפיגל, ויהודה שהרבני הייתה חסרת ברק וויזואלי אך חיפתה על כך בידע, הבנת המשחק, ויעילות ההסברה. ציבור הצופים בכללו בניגוד למנהל הטלוויזיה חיים יבין קיבל אותם בברכה בסלון ביתו והאמין לדבריהם. הוא הוקיר אותם .

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אורלי יניב, יואב פלג, יהודה שהרבני, גיורא שפיגל (מוסתר), אורי לוי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. זהו אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 כפי שתוכנן והוקם באולפן א' בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים על פי חזונו של התפאורן דוב בן דוד. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המגישה אורלי יניב, הפרשן יהודה שהרבני, הפרשן גיורא שפיגל, והמנחה אורי לוי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. אולפן המונדיאל בירושלים. הבימאי יואב פלג מתדרך את המגישה אורלי יניב בטרם תחילת פרויקט השידורים הישירים של מבצע מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986, שהתפרס אז על פני 35 ימים. (מחלקת הסטילס – ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנת 1986 הייתה שירת הברבור של אורלי יניב. היא הייתה קריינית טקסטים מעולה ועשתה את עבודתה נאמנה מה- Teleprompter אך לא עיתונאית. הימים האלה של קריין או קריינית טקסטים באולפן ספורט מנווט המקריא קטעי קישור חלפו מן העולם הטלוויזיוני ועמם גם אוֹרְלִי יָנִיב. התפקיד של אורי לוי באולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 86' היה חשוב ומכריע. היה עליו לנווט אומנם פרקי זמן קצרים באולפן בתוך מסת השידורים הישירים של המשחקים, אך אינטנסיביים ביותר שמלווים בפעילות טכנולוגית עֵרָה לרבות הכנסת קטעי VTR’s לאוויר. הוא חייב לשמור על ערנות וריכוז מכסימאליים כמוהו גם בימאי האולפן יואב פלג. שניהם עשו את מלאכתם היטב. ב- 1986 קנה אורי לוי את המוניטין שלו כמנווט שידור אולפני. הוא עשה את מלאכתו היטב. הוא ידע לראיין וידע לשוחח עם האנשים שישבו לצדו באולפן.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. אולפן המונדיאל בירושלים. אורי לוי (משמאל) מנתח את המשחקים יחדיו עם הפרשנים גיורא שפיגל (במרכז) ויהודה שהרבני (מימין). עומד בימאי הטלוויזיה יואב פלג. אורי לוי עשה את עבודתו נאמנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).