פוסט מס' 1199. יש גבול ליכולת הָאֱנוֹשִית של ביצועי האדם ב-שדות הספורט השונים והרב גוניים של ענף ה-א"ק (אתלטיקה קלה) גם במאיות של שנייה, אולם אין הסכמה טכנולוגית לפי שעה לאלה המציעים למדוד את יכולתם, את כישרונם, את ביצועיהם, ואת שיאיהם של שיאני ושיאניות העולם על המסלול בתחרויות ה-א"ק ו-תחרויות השחייה ב-אלפיות השנייה (!). ההעפלה ל- פסגה האנושית הספורטיבית של הגברים וגם של הנשים ושבירת שיאי העולם ב- א"ק (ו-שחייה) מותניית גם בטכנולוגיה המשופרת של שעוני מדידת הזמנים. פעם מדדו את זמני הריצות ב- א"ק ב- שעונים ידניים / "סטופרים" ב-דקות + שניות + עשיריות השניות, ואת הקפיצות + ההדיפות + הזריקות + הטלות של מכשירי הספורט השונים ב-מטרים ו-סנטימטרים (!). היום תעשיית הספורט הבינלאומית משתמשת במדידת זמנים אלקטרונית מדויקת יותר בתחרויות הריצה השונות שמגיעה לדיוק של עשיריות ו-מאיות השנייה. בבוֹא הָעֵת תעבור תעשיית הספורט להשתמש בשעוני מדידת זמנים בתחרויות הריצה השונות שמדייקים את ההישגים על המסלול גם באלפיות השנייה (!), ואת הקפיצות + ההדיפות + הזריקות + ה-הטלות של מכשירי הספורט השונים במטרים, סנטימטרים, ומילימטרים (!). העתיד הזה איננו כל כך רחוק כפי שרבים חושבים (!). מדידת התוצאות והזמנים בשעוני זמן אלקטרוניים משופרים, תעניק שוב חיים ו-רוּח גָבִּית לסיסמת הנצח האנושית ההיא, ש-קבעה אז והרחיקה לכת, משאמרה, כלהלן : "אין גבול ליכולתו של האדם בספורט (!)". ברור ש-יש גבול ליכולתו של האדם האנושי להתמודד ב-שדות הספורט השונים, המרתקים, והמעניינים בעיקר במסלולי ה-א"ק ובריכות השחייה אולם הטכנולוגיה החדשנית של מדידת הזמנים האלקטרונית והמדויקת, אולי תפיח שוב חיים בסלוגן הישן ההוא, האומר, "…כי אין גבול ליכולתו של בֶּן-א‏נוֹש בשדות הספורט השונים…", האהובים כל כך על האנושות כולה (!)  פוסט מס' 1199 הועלה לאוויר במוצ"ש של 26 באוגוסט 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.

פוסט מס' 1199 /1147. תזכורת. הנושא: מַאיָה רָאכְלִין מגישה בערוץ "כָּאן 11" + אורי לוי איש "כאן 11" + האתלטית-האָצָנִית המזרח גרמנית הוותיקה מַרִיטָה קוֹךְ (Marita Koch בת יותר מ-65 היום, בעת כתיבת פוסט מס' 1199), מי שעדיין מחזיקה מאז 1985 ובמשך 38 שנים שחלפו מאז בשיא העולם בריצה ל-400 מ' לנשים בתוצאה מדהימה של 47.60 ש'. שום אתלטית בעולם (גם כיום) איננה מתקרבת לשיא העולם המדהים וה-וותיק ההוא של מַרִיטָה קוֹךְ. פוסט מס' 1199. כל הזכויות שמורות לחוקר ולכותב יואש אלרואי. הועלה לאוויר במוצ"ש של 26 באוגוסט ב-שנת 2023.

פוסט מס' 1199 הוא מורכב. לא הייתי כותב את המכלול של פוסט 1199 ואת הביקורת הנלווית אליו לוּלֵא צפיתי ושמעתי אז את אורי לוי מספר באולפן "כאן 11" (ב-30 בנובמבר 2022, בערך ב-16.00) למגישה מאיה ראכלין את הטקסט הבא במילים שלו. זהו הטקסט ותוכנו כלהלן כפי שאורי לוי מספר אותו: "…כי בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80…כל הסיפור של ה-קג"ב והסיפור של מדינות מזרח אירופה, ברה"מ כמובן, וגרמניה המזרחית עוד יותר…ושם פגשתי את מאריטה קוך…היא הייתה שחקנית… אתלטית מזרח גרמנית פשוטה…ושאלתי אותה, יש לכם מיקרופון במנורה אצלכם…? היא פרצה בצחוק ואמרה לי, אתם ממציאים דברים…מעולם לא קרו כאלה דברים במזרח גרמניה…אבל לך תדע מה באמת האמת מאחורי הדברים האלה…אבל ה-קג"ב היה מאוד קָשוּח…".

מדהים. המגישה מאיה ראכלין שמעה אז את הטקסט הכללי מידי שמדווח אורי לוי לה ולצופים, טקסט ש-נעדר פרטי מידע מדויקים ו-חשובים כמו מתי והיכן התרחש אירוע הפגישה הנ"ל ביניהם בין שניהם שעליו ואודותיו הוא מדבר ומשוחח עימה, באיזה תאריך, באיזו שנה, באיזה מקום, ובאלו נסיבות…??? אולם היא מאיה ראכלין שדרנית ועיתונאית ב-"כאן 11" איננה מתערבת, לא חוקרת, לא שואלת, ולא מתעניינת אלא מקבלת את דבריו של אורי לוי כ-פשוטם. למרות האינפורמציה הדרמטית שאורי לוי מוסר לה באולפן אודות מפגש שלו בימים ההם כ-איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא עם האתלטית האצנית המזרח גרמנית מריטה קוך שיאנית העולם בריצת 400 מ' לנשים – מאיה ראכלין איננה זוקפת גבה, היא נותרת אדישה, ישנונית, נעדרת מינימום של סקרנות עיתונאית ולא שואלת כיצד זה יכול להיות שספורטאית מזרח גרמנית (מדינה גרורה סובייטית שמחרימה את מדינת ישראל הייתה יכולה ורשאית להיפגש בימים ההם עם אורי לוי איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? היא לא שואלת את אורי לוי את השאלות העיתונאיות לצורך ההבהרה שהיא אמורה ונדרשת ל-שְאוֹל לא רק בעבור עצמה, אלא בעבור כלל הציבור שאליו היא משדרת, מתי, כיצד, והיכן ובאלו נסיבות פגש אורי לוי את מאריטה קוך המזרח גרמנית שיאנית העולם הוותיקה בריצה ל-400 מ' לנשים (לאחר שהיה אמור להבקיע ולפרוץ את מעגלי האבטחה של ה-"שְטָאזִי"). אינני מאמין לטקסט הדברים הנ"ל של אורי לוי הנוגעים לפגישתו עם מריטה קוך. שום עיתונאי ישראלי ו/או איש טלוויזיה ישראלי לא היה יכול להיפגש ולשוחח עם ספורטאֵי וספורטאיות מזרח גרמניה בתנאים הפוליטיים שהיו קיימים בימים ההם דאז. גם לא אורי לוי. אינני מאמין לו לאורי לוי ולמֵידָע שהוא מסר ל-מאיה ראכלין, פרט אם הוא אורי לוי יביא לציבור הקוראים ו-לי תיעוד ו-הוכחות מוצקות כי אכן נפגש עימה עם מַארִיטָה קוֹךְ למרות מעגלי האבטחה ההדוקה שהקימו סוכני ה-"שטאזי" סביבה בימים ההם (וכמובן סביב כל ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה), מעגלי אבטחה שסוככו ו-מנעו כל מגע אזרחי ועיתונאי זר עימה ועם כלל ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה בעת ההיא ובימים ההם. ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה היו נתונים כל הזמן ב-בידוד, ב-הסגר ומצויים כל הזמן 24 שעות ביממה תחת בקרה ו-מעקב של אנשי ה-"שטאזי" שבחנו כל צעד ושעל שלהם, של ספורטאי מזרח גרמניה. הובלתי והנהגתי את חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 במשך תקופה ארוכה בת 22 שנים מ-1980 ועד שנת 2002. למרות שהייתי מנהלו הוא מעולם לא סיפר ולא דיווח לי וגם לא למנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם אודות הפגישה הסנסציונית ההיא שלו עם האצנית המזרח גרמנית מאריטה קוך ההיא. עד לרגע זה בעת כתיבת פוסט מס' 1147, אינני יודע מתי והיכן הוא אורי לוי נפגש עם מריטה קוך, ואיך וכיצד, וב-אֵלוּ נסיבות הוא עשה וביצע את זה את מקורות ומעשה הפגישה עם מאריטה קוך. הוא גם לא מסר שום פרט של מידע כזה אודות הנ"ל למגישה מאיה ראכלין. העסק הסנסציוני הזה בו איש טלוויזיה ישראלי נפגש בימים ההם עם שיאנית עולם מזרח גרמנית בריצה ל-400 מ' נראה לי תמוה, לא אמין, בלתי מהימן, ומוזר ביותר. לחלוטין בלתי מהימן בהיעדר הוכחות מוצקות ו-מתועדות אודות המפגש הסנסציוני בין איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין ספורטאית מזרח גרמנית (אנוכי מדגיש שוב המצויה תחת שמירה ומעקב צמוד של אנשי ה- "שטאזי") מטעמו של אותו ה-מספר אורי לוי. אינני מאמין למילה אחת שלו הנוגעת לפגישתו ושיחתו ההם (שלא התקיימו מעולם) עם האתלטית האצנית המזרח גרמנית מריטה קוך.    

מוזר ותמוה עבורי שאנוכי שומע לפתע את הטקסט הנ"ל הזה מפיו של אורי לוי לפני חודשים ספורים (ב-30 בנובמבר של 2022) בפעם הראשונה בחיי, למרות שהייתי מנהל שלו ושל כל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותן השנים ההן שבין 1980 לבין 2002. עבדנו יחדיו אורי לוי ואנוכי מאז 1975 השנה ההיא לפני 47 שנים שבה הצטרף לחטיבת הספורט תחת ניהולו וניווטו של אלכס גלעדי ז"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי הצטרפתי לחטיבת הספורט ההיא תחת ניהולו של דן שילון בחודש יולי של שנת 1971, ארבע שנים לפני הצטרפותו של אורי לוי ב- שנת 1975 בראשית עידן ניהול חטיבת הספורט ע"י אלכס גלעדי ז"ל מי שהחליף ב- נובמבר 1974 את דן שילון יבד"ל. באותו חודש נובמבר ההוא של שנת 1974, החליט מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 88, היום) למנות את דן שילון (בן 82, היום) למנהל חטיבת החדשות במקומו של צבי גיל (בן 94, היום). אלכס גלעדי ז"ל התמנה מייד למנהל חטיבת הספורט במקומו של דן שילון יבד"ל. שניהם, דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל היו אישי טלוויזיה חכמים, נבונים, ומוכשרים ו-אנשי יוזמה ו-מעש ו-בעלי חזון עצום בתחום מדע תעשיית הטלוויזיה (!). שניהם התבוננו, שמעו, בחנו, התרשמו, ו-הסכימו לקבל אותי לשורותיהם הטלוויזיוניות ההן, אז בראשית חודש יולי ההוא של שנת 1971 ההיא. זה היה מזמן, לפני יותר מיובל שנים, אולם כל הפרטים זכורים לי במדויק ו-היטב (!) למרות שבתוך חמישה חודשים אחגוג את יום הולדתי ה- 85.

בסתיו 1980 עזב אלכס גלעדי ז"ל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועבר לעבוד בשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, והופקד מטעמה על ענייני הניהול של NBC באירופה (תפקיד ניהולי בכיר ברשת האמריקנית הנ"ל הזאת). מקום מושבו היה בלונדון בירת אנגליה. לאחר עזיבתו של אלכס גלעדי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסתיו 1980, ומעברו ל-NBC, החליטו במשותף מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל + מנהל הטלוויזיה יצחק "צַחִי" שמעוני ז"ל + מנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל למנות ולהציב אותי כמנהל ועורך ראשי של שידורי הספורט במקומו של אלכס גלעדי ז"ל. לא ביקשתי לעצמי את התפקיד המורכב והמסובך ו-רב האחריות הנ"ל. זאת הייתה החלטה משותפת ו-חד משמעית שלהם (!).

מ- 1980 ועד עזיבתי ונטישתי את חטיבת הספורט ההיא בשנת 2002 ניהלתי וניווטתי את חטיבת הספורט בכל המוני מבצעי השידורים הישירים שלנו המקומיים בארץ והבינלאומיים בחו"ל, כמעט ב-כל פינה ברחבי תבל לרבות שידורי הכדורגל הישראלי + הכדורסל הישראלי + אליפויות ישראל ב- א"ק ושחייה + משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה לקבוצות אלופות + האולימפיאדות + המונדיאלים + אליפויות העולם ואירופה בכדורסל + אליפויות העולם ואירופה ב-כדורגל + אליפויות העולם ואירופה ב-א"ק + אליפויות העולם ואירופה בשחייה + אליפויות העולם ואירופה בהתעמלות מכשירים…וכו'…

מעולם לא שמעתי ממנו מאורי לוי את סיפור המפגש הדרמטי שלו עם האתלטית האצנית המזרח גרמנית ההיא שיאנית העולם ואלופה אולימפית מאריטה קוך (Marita Koch) בריצה ל- 400 מ' לנשים בנסיבות שאותן תיאר בפני מאיה ראכלין. מוזר ותמוה עד למאוד (!). אנוכי שומע את הסיפור והדיווח הנ"ל הזה שלו בפעם הראשונה בחלוף המון שנים מאז, כשהוא מספר את המידע הזה עכשיו ל-מאיה ראכלין ב-תאריך של 30 בנובמבר של שנת 2022. אינני מאמין לו.

מוזר, תמוה, ומגוחך מאוד שהמגישה המובילה מאיה ראכלין כלל לא התעניינה ולא שאלה את אורי לוי היכן, מתי, אפוא, ובאיזה אירוע ספורט בינלאומי מדובר ואיך זה ייתכן ויכול להיות שהוא אורי לוי הגיע ל-קִרְבָה אישית כל סמוכה לאתלטית מזרח גרמנית, ועוד לשוחח עימה כשבינה לבין אנשי העולם החופשי לבטח עיתונאֵי ו-שדרנֵי הטלוויזיה, ניצבו סוכני ה-"שטאזי" של מזרח גרמניה. כל ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה באשר הם (אתלטים ואתלטיות, שחיינים ושחייניות, מתעמלים ומתעמלות וכו' בתקופה ההיא בעת אולימפיאדות, אליפויות עולם ב-א"ק ושחייה ובענפים אחרים שנערכו והתנהלו בכל רחבי אירופה החופשית והדמוקרטית וברחבי העולם החופשי), הוקפו ו-נשמרו היטב בסיוע משמעת חמורה ובאופן הקפדני ביותר ע"י סוכני משטרת הביטחון "ה-שטאזי" של מדינת מזרח גרמניה הקומוניסטית ההיא. סוכני וסוכנות ה-"שטאזי" הרבים שָרְצוּ והסתובבו בכל מקום בעיניים פקוחות, ו-היו אלה שחצצו בינם ובין הספורטאים והספורטאיות של רומניה ההיא  לבין נציגי העיתונות והטלוויזיה הסקרנית והחוקרת מהעולם החופשי והדמוקראטי. סוכני ה-"שטאזי" מנעו כל מגע עיתונאי בין הספורטאים והספורטאיות שלהם מהסוג שבו אורי לוי סיפר למאיה רכלין, בה יכול היה בכלל להתקרב אליה ו-לשאול אותה את מריטה קוך שאלה כל כך אישית שנוגעת מחד להתנהגותם הפרטית של ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה באירועי ספורט בינלאומיים, ומאידך לאופי וסודות האבטחה ו-שמירת המעקב הצמוד של סוכני ה-"שטאזי" עליהם, והרחקתם מכל מגע עם עיתונאי ושדרני הטלוויזיה של המדינות הדמוקרטיות. הנוכחות המעיקה והצמודה של ה-"שטאזי" נועדה ראשית דבר למנוע עריקות פוליטיות של ספורטאים וספורטאיות מזרח גרמניים למערב גרמניה. 

אינני מאמין לסיפורו ודיווחו זה של אורי לוי ואינני מאמין גם לשדרנית והמגישה מאיה ראכלין, שאכן אורי לוי פגש באמת וניהל שיחה כזאת אישית עם מריטה קוך כפי שהוא תיאר אותה בפניה (של מאיה רכלין !). מאז 1974 השתתפתי ונטלתי חלק בכל משימות ומבצעי השידור וההפקה הבינלאומיות שלנו בכל רחבי העולם הנוגעות ועוסקות ב-אירועים כמו אולימפיאדות, מונדיאלים, ואליפויות העולם ב-א"ק. כל הניסיונות הטלוויזיוניים שלנו במשך שנים רבות להיפגש עם ספורטאֵי וספורטאיות, של מדינות הגוש הקומוניסטי לצורכי ראיונות עיתונאיים טריוויאליים, רבים ורבות מהם היו שיאני עולם ואלופים אולימפיים לרבות אלה של מזרח גרמניה, לא צלחו (!). הדלת הייתה תמיד נעולה בפנינו, בפני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בפני כל רשתות הטלוויזיה הגדולות של ה-מערב. הם, ספורטאי וספורטאיות של כל מדינות מזרח אירופה הקומוניסטית (לרבות גרמניה המזרחית ההיא) מעולם לא הסכימו להיפגש ולשוחח עמנו עם עיתונאים ואנשי טלוויזיה ישראליים. לא בסתר ולבטח לא באופן גלוי (!).

למעט מקרה אחד ויחיד ו-ייחודי (!), בו אלכס גלעדי ז"ל הצליח ל-ראיין באולימפיאדת מונטריאול 1976 את אלופת ההתעמלות האולימפית הרומנייה נדיה קומאנצ'י (הייתה אז ילדה בת 14 וחצי). אולם הריאיון ההוא של אלכס גלעדי עם נדיה קומאנצ'י במונטריאול 1976 הושג בשל קשריו האישיים של אלכס גלעדי ז"ל עצמו עם אנשי רשת הטלוויזיה הבריטית ה-BBC. הם אנשי ה-BBC ובראשם אלן הארט שוחחו אז עם מנהלת משלחת המתעמלות הרומניות מריה סימונסקו (אישה חמורת סבר ו-גדולת גוף) במונטריאול 76', ושכנעו אותה לאפשר לאלכס גלעדי איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראיין את האלופה נדיה קומאנצ'י פנים אל פנים. היא, מריה סימונסקו הסכימה (!). הייתי נוכח שם בעצמי במונטריאול 1976 צמוד לאלכס גלעדי בעת קיום הריאיון הנדיר ובעל החשיבות העיתונאית ההוא (!). חשוב לציין שסביבת מיקום הריאיון הטלוויזיוני ההוא של אלכס גלעדי ב-IBC במונטריאול עם נדיה קומאנצ'י – הייתה מוקפת בסוכני הביטחון הרומניים של ה-"סקוריטטה" (!). הייתי שם במונטריאול 76 וראיתי את המחזה הנדיר ההוא ב-מו עיניי. נדיה קומאנצ'י ילדה רומנייה בת 14 ואלופה אולימפית בהתעמלות ספורטיבית לנשים, הייתה מוקפת במונטריאול (כל הזמן) באנשי ה-"סקוריטטה", שירות הביטחון החשאי של רומניה, תחת הנהגתו של הנשיא ניקולה צ'אושסקוּ. הילדה שהייתה מתעמלת צעירה לא ידעה אנגלית, ולכן השאלות של אלכס גלעדי ז"ל אליה היו בשפה האנגלית ו-תורגמו ע"י מריה סימונסקוּ לרומנית, וגם תשובותיה הקצרות של נדיה קומאנצ'י בשפה ה-רומנית תורגמו ע"י אותה מריה סימונסקו לאנגלית. כמעט שלא היה מה לתרגם מפני שהמתעמלת-הילדה הצעירה הזאת נדיה קומאנצ'י בת 14 השיבה לאלכס גלעדי את תשובותיה (כמובן בשפה הרומנית) ב- "כן…" ו-"לא…", ושוב "כן" ו-"לא"… חיש מהר התברר כי אלופת ההתעמלות האולימפית הרומנייה הצעירה נדיה קומאנצ'י, היא ילדה ביישנית, נבוכה, ו-חסרת כל ניסיון להתייצב מול המצלמה ו-המיקרופון הטלוויזיוניים, אולם היא הייתה מתעמלת מזהירה ומוכשרת רבת מוניטין בינלאומי ו-אלופה אולימפית מוזהבת (!). היה מדובר בהישג עיתונאי-טלוויזיוני מדהים ומזהיר של איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אלכס גלעדי ז"ל. נדיה קומאנצ'י היא בת 60 היום. היא נטשה ו-ערקה ממדינתה רומניה ומתגוררת כבר שנים רבות ב-ארה"ב (!).  

ובכן, אלכס גלעדי ז"ל לא יכול היה להגיע אל האלופה האולימפית הרומנית נדיה קומאנצ'י במונטריאול 76' בכוחות עצמו ו-ללא עזרתם הפעילה, סיועם הנדיב, והתערבותם האקטיבית של אנשי ה-BBC במשחקים האולימפיים ההם שנערכו לפני 47 שנים ב-מונטריאול/קנדה 1976. אינני מאמין לדיווחו זה של אורי לוי כפי שסיפר אותו ב-30 בנובמבר 2022 ל-מאיה ראכלין באולפן "כאן 11", ובו טען ש-שוחח בשעתו פנים אל פנים עם האתלטית-אצנית המזרח גרמנית מריטה קוך. היא כמו כל ספורטאֵי וספורטאיות מזרח גרמניה, בינם לבין העולם החופשי (וודאי כשמדובר באנשי התקשורת הטלוויזיונית הבינלאומית), חצצו תמיד, כל רגע ורגע, אנשי ה-"שְטָאזִי". הם לא הסירו את עיניהם העוקבות והבוחנות בשנים ההן אפילו לשנייה אחת מאתלטי ואתלטיות וספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה בעת תחרויות בינלאומיות שנערכו מחוץ לגבולות מזרח גרמניה ההיא (גם מחשש לעריקה פוליטית). אנוכי עוזב לרגע את הדיווח התמוה ההוא של אורי לוי ל-מאיה ראכלין ב-רשת הטלוויזיה הציבורית "כאן 11" בתאריך ההוא של 30 בנובמבר 2022, אך אחזור אליו שוב בסוף הפוסט כדי לנתח את המידע שמסר אורי לוי למאיה ראכלין.

עיתונאות טלוויזיונית אמינה ומהימנה עתיקת יומין פלוס נסים קיוויתי (אוטוטו בן 97, עד 120 כ-20. נסים קיוויתי הבלתי נשכח תבורך !). פוסט מס' 1199 עוסק גם ב-תעשיית הסימום בספורט הבינלאומי. השחיין היהודי-אמריקני מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) היה אלוף אולימפי ושִיאָן עוֹלָם דָגוּל ותמיד נָקִי ו-נְטוּל סַמִים לחלוטין גם ברגעי השיא הבלתי נשכחים שֶלוֹ בבריכת השחייה במשחקים האולימפיים של מינכן 1972, שם קבע 7 שיאי עולם חדשים ו-זכה ב-7 מדליות זָהָב (!!!). אבל לא כשמדובר בשתי האָצָנִיוֹת האמריקניות האלופות האולימפיות דלורז פלורנס גריפית'-ג'ויינר (Delorez Florence Griffith Joyner) המנוחה בסיאול 1988 ומריון ג'ונס המסוממת (Marion Jones) תבד"ל באולימפיאדת סידני 2000, ו-וודאי לא כשמדובר ב-אָצָן הקנדי הַמְסוּמַם בן ג'ונסון (Ben Johnson) שנתפש על חַם כשהוא משתמש בסמים ממריצים באולימפיאדת סיאול 1988 ההיא, והודח וסולק בבושת פנים מהמשחקים. פוסט מס' 1199 / 1147. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני-5 בדצמבר 2022.

הערה :  דלורז פלורנס גריפית'-ג'וינר האלופה האולימפית במשחקי סיאול 1988 ובעלת שלוש מדליות זהב בריצות ל-100 מ' ו-200 מ', וגם במרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ', מתה לפתע בשנתה בביתה ב-21 בספטמבר 1998 בהיותה בת 38. משפחתה סירבה לניתוח גופתה לאחר המוות. השמועות הרכלניות בארה"ב אמרו כי המשפחה חששה כי חקירת המוות תגלה כי האצנית הנודעת שנפטרה בגיל כה צעיר השתמשה אולי בעברה בסמי מרץ אסורים וחקר סיבות מותה עלול להעיב ולהטיל צל כבד על תהילתה האולימפית. צריך לומר כאן חד משמעית ובגלוי לקוראי הבלוג כי דלורז פלורנס גריפית'- ג'וינר מעולם לא נתפשה בשימוש בסמי מרץ אסורים. שני שיאיה העולמיים הפנטסטיים בשתי הריצות הקצרות של דלורז פלורנס גריפית'-ג'וינר, 10.49 ש' ב-100 מ' ו-21.34 ש' ב-200 מ', אותם קבעה לפני כ-32 שנים ב-1988, שרירים וקיימים ושוכנים בודדים בצמרת טבלת השיאים הבינלאומית בכבוד רב עד עצם היום הזה בעת כתיבת פוסט מס' 1147 / 894 הקונקרטי ב-21 ביולי 2020 וב- 5 בדצמבר 2022. שום אָצָנִית אחרת בעולם לא התקרבה לשיאי העולם הנ"ל אז ואף אחת איננה מתקרבת אליהם גם היום. אי הסכמת המשפחה וסירובה המוחלט אז ב-1998 לניתוח גופתה של דלורז פלורנס גריפית'-ג'וינר המנוחה בעקבות פטירתה בגיל כה צעיר, רק בת 38, העלו בשעתו שמועות ו-חשדות כאילו הייתה מסוממת וכאילו שימוש שלה בזמנו בסמי מרץ אסורים סייעו לה להציב את שני שיאי העולם המדהימים הנ"ל שהם עדיין בלתי שבירים. התרוצצו אז שמועות כי הסמים האלה גרמו והובילו בסופו של דבר מאוחר יותר למותה הפתאומי. דלורז פלורנס גריפית'-ג'וינר הייתה אתלטית פנומנלית רוויה חשדות סימום אבל אלה מעולם לא הוכחו ולא אומתו.  

פוסט מס' 1199 / 1147. הועלה לאוויר לראשונה ביום שני – 5 בדצמבר 2022. 

פוסט מס' 1199 /  1147 : אנוכי בן 85 היום. הנה משהו מעברי ההוא כספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן בימים ההם בזמן ההוא שחלף לבלי שוב. כל הדור השאפתן ההוא שלי ושל חבריי היינו תמימים. לא רק שמעולם לא השתמשנו בסמים אלא אף פעם גם לא שמענו עליהם ואודותיהם. לא ידענו שספורטאים רבים בעולם משתמשים בסמי מרץ כדי לשפר את הישגיהם. פוסט מס' 1147 כל הזכויות שמורות. כפוף לזכויות יוצרים. הועלה לאוויר ביום שני – 5 בדצמבר 2022.

פרפראות.

1. אנוכי אוהב לקרוא את הפוסטים של עיתונאי "הארץ" מר ניר צדוק לרבות הפוסטים שלו שדנים ב- "ביקורת טלוויזיה". ניר צדוק כותב היטב.

2. הידיעה שמופיעה היום (יום שני – 5 בדצמבר 2022) בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מטעמו של הכתב יניב קובוביץ, וכותרתה כלהלן, "ענישה מחמירה, מצוקת מזון, ויחס מזלזל : צה"ל לא רואה את התצפיתניות שלו", היא מזעזעת ב-חומרתה…!!! היכן רמטכ"ל צה"ל ואפוא אלוף פיקוד הדרום…??? בגוף הידיעה המרעישה והמכאיבה מספר מר יניב קובוביץ כי חיילות ומפקדות ששוחחו עם עיתון "הָאָרֶץ" מתארות תנאי שירות קשים שמובילים ל-לא מעט ניסיונות התאבדות…בין היתר הן מעידות על מצוקה חמורה בשל מחסור בשינה, היעדר מזון ותשתיות ב-בסיסים, יחס מזלזל, וענישה מחמירה ושרירותית. "לא הרבה יודעים על ניסיונות התאבדות בקרב תצפיתניות", אומרת חיילת ששירתה בתפקיד והשתחררה לאחרונה… "הצבא משתיק את זה אבל במקום שבו אני שובצתי היו לא מעט ניסיונות בתקופה מאוד קצרה…". המצוקה ניכרת גם בפוסטים שכותבות התצפיתניות ברשתות החברתיות. פשוט בושה וחרפה…!!! להיכן הגענו בשעה שחיילות שלנו המשרתות בצה"ל בתפקידי תצפיתניות מתאבדות בשל תנאי שירות קשים וירודים…??? היכן ראש הממשלה יאיר לפיד…??? היכן רמטכ"ל צה"ל רב אלוף אביב כוכבי…??? מה זה צריך להיות הדבר הנורא הזה, הביזיון הזה שמתרחשים בשורות צה"ל…??? חיילות צה"ל מתאבדות והציבור שותק…!!! היכן הכתבים הצבאיים של ערוצי כאן 11, ערוץ 12, וערוץ 13 שלא שמענו מהם מילה ולא חצי מילה על המצב הנוראי שבו שרויות חלק מחיילות צה"ל, הלא הם התצפיתניות של כולנו, הן העיניים של כולנו…??? הרבה יותר מבושה, כלימה, וחרפה…אפוא הרמטכ"ל…??? היכן ראש הממשלה…??? היכן הציבור הישראלי שאמור להפגין ולומר את דעתו אודות התייחסות צה"ל לתצפיתניות שלו שקורסות שם ליד הגבול עם האויב ומעדיפות להתאבד ולמות מאשר לשרת בתנאים מחפירים שכאלה…!!! בושה וחרפה למפקדי ומפקדות צה"ל  ובראשם הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום…מה זאת צריכה להיות החרפה הזאת…??? לקרוא ולא להאמין. האם זהו אותו צה"ל שכולנו שירתנו בשורותיו ונשבענו להקריב את חיינו אם נִדָרֵש לכך…??? פשוט נורא. נורא ואיום.

טקסט תמונה : קיץ 1995. גטבורג – שוודיה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. אנוכי נמצא  בעמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב-אצטדיון היפהפה וההיסטורי רב המוניטין בעיר השוודית גטבורג. זהו אזור עמדות השידור של רשתות הטלוויזיה הבינלאומית (כולל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא) באצטדיון ב-גטבורג המסקרות את אליפות העולם ה- 5 בא"ק הנערכת במשך 10 ימים בעיר השוודית היפה השוכנת בדרום שוודיה ליד קטע הים המפריד בין מדינות שוודיה ו-דנמרק. אחד מעקרונות הברזל של כל מנהיגות בעבודה בכל תחום בחיינו לרבות הובלת והפקת שידורים בטלוויזיה, הוא כלהלן : אתה לא רק חייב להיות בקי ומומחה בדרגה הגבוהה ביותר במקצוע הטלוויזיוני הקונקרטי בו אתה עוסק ואותו אתה מוביל, אלא כסמל ומודל לחיקוי אתה האיש ש-גם בא ראשון לעבודה והולך ממנה אחרון. אתה חייב להיות החלוץ ההולך בראש המחנה והאיש המאסף בתום ביצוע משימות השידורים באצטדיונים השונים (!). היו אלה ימי הזוהר והפריחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשה ניצב יאיר שטרן ובקצה הפירמידה של כלל רשות השידור עמד המנכ"ל שלה באותה העֵת מוטי קירשנבאום ז"ל. (צילום ותיעוד של רשת הטלוויזיה הציבורית השוודית SVT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1199 / 1147 : תעשיית הסימום בספורט הבינלאומי של ספורטאים וספורטאיות הייתה מדיניות פוליטית נפוצה ועקבית, עתיקה ומתוכננת משכבר הימים מאז מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת, מדיניות ש-ננקטה בסודי סודות ע"י מדינות הגוש הטוטליטארי הקומוניסטי באירופה, ואומצה גם באופן אישי ופרטי בחלקה ב-מדינות המערב הדמוקרטיות החופשיות ע"י ספורטאים וספורטאיות בודדים. תכלית השימוש בסמים ממריצים (אסורים) הייתה לצבור באמצעותם ניצחונות ספורטיביים רבים ככל האפשר באולימפיאדות, ב-מונדיאלים, ובאליפויות העולם במקצועות הספורט השונים ו-השגת עוד ועוד ועוד מדליות זהב. הריטואלים החוזרים ונשנים במשך שנים על שנים של טקסי הענקת המדליות למנצחים ולמנצחות וסיקורם ו-שידורם הישיר שוב ושוב ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות גררו עמם מסרים של  עוֹצְמָה, סדר ומשמעת, מוניטין, השפעה, ויוקרה פוליטית ומדינית במדינות מזרח אירופה הדיקטטוריות ההן כמו ברה"מ (עכשיו רוסיה), מזרח גרמניה, ו-גם קובה. ו-מנגד, השגת רווח ו-מָמוֹן, שֵם, וצבירת עוֹשֶר ו-הוֹן אישי פרטי עצום של הזוכים והזוכות בתחרויות הספורט הבינלאומיות השונות במדינות המערב הדמוקרטיות והחופשיות, כמו ארה"ב למשל, אבל לא רק. השחיינית המזרח גרמנית המהוללת קורנליה אנדר / Kornelia Ender (בעשור ה- 70 של המאה הקודמת) והאָצָן הקנדי בן ג'ונסון / Ben Johnson (בעשור ה- 80 של המאה הקודמת) מהווים דוגמאות קלסיות של ספורטאים מצוינים ומוכשרים מצליחים ומנצחים, אבל מסוממים בסמי מרץ אסורים מהצד הקומוניסטי וגם הדמוקרטי של המפה הפוליטית הבינלאומית. קורנליה אנדר הייתה רק בת 17 ועשרה חודשים משגרפה ארבע מדליות זהב ואחת כסף בתחרויות השחייה שנערכו באולימפיאדת מונטריאול 1976, ובאמצעותן הביאה ו-הובילה הערצה ותהילה ספורטיבית – פוליטית ויוקרה עצומה עבור מדינתה מזרח גרמניה. בן ג'ונסון גרף ממון אישי רב לכיסו הפרטי עד שנתפס על חַם בגיל 27 במשחקים האולימפיים של סיאול 1988, ונפסל לעַד לכל ימי חייו. הייתי עֵד מקרוב כ- איש ועיתונאי טלוויזיה לתעשיית הסימום הספורטיבי – פוליטי של מדינות הגוש הקומוניסטי האירופיות ובראשן ברה"מ, מזרח גרמניה, וכאמור גם קוּבָּה בתקופה בה שֵרָתִּי ועבדתי בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת מנהיגותם של דן שילון ואלכס גלעדי בשנים 1980 – 1971. ו-אח"כ בשנים הרבות ש-ניווטתי בעצמי את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בארץ ובעולם בשנים שבין 1980 ל- 2003 סיקרתי ותיעדתי מקרוב את פרשות הסימום המפורסמות של האָצָן הקנדי בן ג'ונסון באולימפיאדת סיאול 1988 ושל האָצָנִית האמריקנית מריון ג'ונס / Marion Jones בת 25 באולימפיאדת סידני 2000. מריון ג'ונס שנחשפה כספורטאית עַל עולמית אולם מסוממת ושקרנית נשלחה בסופו של דבר ב- 2008 לכלא בארה"ב כשהיא כבר אֵם לתינוק. כל השלושה המפורסמים ברמה של Celebrities עַל בינלאומיים הנזכרים לעיל, לא היו לבד. תעשיית הסימום הבינלאומית סיממה בשעתו אלפי ספורטאים בכל מקצועות הספורט בכמעט כל המדינות ב-רחבי תבל. רובם נתפשו והושעו. המיעוט שבהם עבר חלק מתחת לראדאר.  פוסט מס' 147 כל הזכויות שמורות. כפוף לזכויות יוצרים. הועלה לאוויר ביום שני – 5 בדצמבר 2022.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

———————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1147 : הועלה לאוויר ביום שני – 5 בדצמבר 2022. 

———————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקטליזטור שהניע אותי בשעתו לכתוב ולתעד את פוסט מס' 894 היה החלטתה החמורה והדרמטית של WADA (ראשי תיבות של World Anti Doping Agency / הסוכנות הבינלאומית למניעת סימום בספורט) שהתקבלה בימים אלה, להעניש ולהשעות את רוסיה מכל פעילות ספורטיבית ל-ארבע שנים הבאות עד 2024 לרבות אירועי אולימפיאדת טוקיו 2020 + מונדיאל קאטאר 2022 + אולימפיאדת החורף שתיערך ב-בייג'ינג ב- 2022. הדו"ח החמור והדרמטי של WADA קובע וחושף הוכחות ברורות ומפורשות לקיומו של מנגנון ענק ורב זרועות שנועד לסימום "רפואי" שיטתי ומתוכנן ברוסיה של הספורטאים הרוסיים בענפי הספורט השונים, כדי להציבם באורח קבע ב- TOP העולמי, בצמרת, במקום הראשון על כל פודיום בפסגת הספורט הבינלאומי לגווניו השונים. מדובר במדיניות סודית ביותר, מתוכננת ומוקפדת לפרטי פרטים, מעשה שנעשה בתמיכת ממשלת רוסיה בראשותו של דמיטרי מדבדב ובידיעה מלאה של נשיא רוסיה וולדימיר פוטין. מאחורי מדיניות הסימום הלאומית של ספורטאי וספורטאיות רוסיה מסתתרים עדיין הרעיונות הנושנים של השלטון הרוסי הנוכחי (חופפות את המחשבות ההן של הדיקטטורות הקומוניסטיות ברה"מ ומזרח גרמניה ומזימתן להנחיל לעולם את השקפתן הפוליטית והמדינית של מדינותיהן ההן, כי הן היוו גן עדן לאזרחיהן) שקובע כי כל ניצחון אישי וכל השגת מדליית זהב בזירות הספורט האולימפיות תורגמו בעבר להאדרת שמה וגדולתה של ברה"מ הסובייטית ההיא, ו-מתורגמות עכשיו ל- יוקרה פוליטית ומדינית והישג של האומה הרוסית.

תזכורת מהימים ההם : סיומה של מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945 מצאה את הרייך ה- 3 הנאצי-גרמני מְנוּצַח, חָרֵב, והָרוּס. המלחמה חצתה את גרמניה באופן שרירותי לשתי מדינות, מערב גרמניה שבירתה בּוֹן ומזרח גרמניה שעיר הבירה שלה היא ברלין. העולם החופשי בהנהגת ארה"ב, אנגליה, וצרפת שיקם את מערב גרמניה בה נבנה שלטון דמוקרטי והוקמה מדינה חופשית שבירתה בּוֹן. ברה"מ העניקה חסות למזרח גרמניה והפכה אותה למדינה גרורה אף היא בעלת אוריינטציה קומוניסטית – טוטליטארית כמו כל מדינות הגוש המזרחי ומנוהלת ע"י שלטון דיקטטורי ריכוזי, ובירתה ברלין. בסיום מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945, נחצתה ברלין. בחלק מהעיר שלטו שלוש המעצמות הדמוקרטיות ובחלק האחר שלה משל השלטון המזרח גרמני תחת עיניה הפקוחות של ברה"מ ושליטה הגרוזיני יוסף דג'וגאשווילי סטאלין. בעוד מערב גרמניה בראשות שני המדינאים נשיא המדינה קונראד אדנאאואר ושר הכלכלה המבריק שלו לודוויג ארהארד קמה מהריסותיה, התפתחה, ושגשגה במהירות חסרת תקדים גם הודות לסיוע הנדיב האמריקני במשך שנים הנושא את השם "תוכנית מרשל" (על שם מזכיר המדינה של ארה"ב בשנים ההן ג'ורג' מרשל שהתווה את תוכנית השיקום לאירופה בשנת 1947), שקעה מזרח גרמניה באפרוריות הקומוניזם הרוסי והסתתרה מאחורי מסך הברזל שהורידה ברה"מ על גרורותיה ואשר חצץ בינן לבין מדינות מערב אירופה. מזרח גרמניה הקומוניסטית ו-הטוטליטארית הקימה סביב גבולה גדרות תיל והחלה בחינוך האידיאולוגי הספרטני והנוקשה של הילדים והנוער לצייתנות ונאמנות למפלגה הקומוניסטית ולחתירה למצוינות בספורט. המשטר הפריח סיסמאות באוויר המספרות על גן העדן שהוקם במדינה המזרח גרמנית עבור אזרחי המדינה וספורטאיה אך העובדות היו אחרות לגמרי. במשך 15 שנים בין 1946 ל- 1961 ערקו כ- 3.000000 (שלושה מיליון) אזרחים גרמנים ממזרח ברלין הקומוניסטית למערבה של ברלין החופשית, הפורחת, המשגשגת, והדמוקרטית. תעשיית הספורט המזרח גרמנית טרם הניבה תוצאות. המלחמה הקרה בין המזרח הקומוניסטי לבין המערב הדמוקרטי הגיעה לשיאה והתפשטה על פני כל הגלובוס גם לעבר הטריטוריות הספורטיביות. הוויכוח ההיסטורי על צדק חברתי ומוסר מדיני בין מדינות העולם החופשי לבין המדינות הטוטליטאריות נמשך במלוא עוזו. המדינות הטוטליטאריות הקומוניסטיות העריכו כי הצטיינות מופלגת של הספורטאים והספורטאיות שלהן בזירות הספורט הגלובליות השונות וזכייה במדליות זהב והתייצבות בראשי הפודיומים, בעיקר באולימפיאדות הקיץ והחורף, ב-מונדיאלים, ו-באליפויות העולם בא"ק, בשחייה, ובהתעמלות ספורטיבית, יגבירו לא רק את הערצת ההמונים לשלטון המרכזי, אלא יאיצו את הפופולריות הפוליטית והמדינית שלהן בקרב אומות העולם. מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט ראה וחזה אז את הנולד. הוא היה מדינאי – נביא פוליטי, ו-כבר במחצית שנות ה- 50 של המאה הקודמת הגה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי רב המוניטין שלו, שנשען על פוטנציאל הפרסום והשיווק הבלתי נדלים של תקשורת ה-המונים בדמותה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית, וכה אמר, כלהלן : "…מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים…(!)", ומייד נימק והוסיף לתזה שלו שהייתה בבחינת חזון, את הטקסט הזה, כלהלן : "…אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני שלנו ינוגן בכל מגרש, אצטדיון, ובריכת שחייה בעולם, והדגל של מדינת מזרח גרמניה שלנו יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה ו-בצע זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית, עד שהעולם יאמין כי אתה קיים, כי מדינת מזרח גרמניה היא יֵשוּת לאומית אותנטית, אמיתית, ועצמאית…". זכייתה של מדינת האחות מערב גרמניה (בראשות המאמן ספ הרברגר והקפטן פריץ וולטר) באצטדיון "וואנקדורף" ב-ברן בירת שווייץ ב-גביע העולם בכדורגל ב- 4 ביולי 1954 לאחר הניצחון הדרמטי והסנסציוני 2:3 על הונגריה הפייבוריטית ב-טורניר המונדיאל שנערך בשווייץ בקיץ 1954 [תשע שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם ה-2 בה נחרבה גרמניה הנאצית וספגה 9.000000 (תשעה מיליון) אבדות בנפש של חיילים ואזרחים], חיזקה את הלך ו-קו מחשבתו של וולטר אולבריכט כי הכול יהיה אפשרי בזירת הספורט גם במדינת מזרח גרמניה החדשה שלו, גם אם מדינת מזרח גרמניה תידרש להפנות עורף לחוקי המוסר האֱנוֹשִיים, לרבות סיוע מדעי של שימוש שיטתי וסודי בסמי מרץ אסורים, זריקות לגוף של חומרי עזר אסורים, שימוש בתוספי תזונה אסורים, ושימוש ב-סטרואידים אנאבוליים – כולם אסורים במפורש לשימוש על פי חוקת הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) וכל התאחדויות הספורט הבינלאומיות המסונפות אליו, על פי חוקת התאחדות הכדורגל הבינלאומית (FIFA) והתאחדויות הכדורגל הבינלאומיות המסונפות ל- FIFA ול- UEFA. בסופו של דבר ההיסטוריה הוכיחה ש- וולטר אולבריכט צדק מעבר למצופה. מזרח גרמניה הפרה בסודי סודות את כל ההגבלות החמורות החלות ו-נוגעות לשימוש בסמי ספורט אסורים וזכתה בכתר מלכת הספורט ובמלוכה כולה במשך 20 שנים בין 1968 ל- 1988.

רוב הציבור האירופי טרם החזיק בידיו ב- 1954 את מקלט הטלוויזיה היקר אך פוטנציאל השידור הישיר היה קיים. רבים במערב גרמניה הצטופפו ברחובות הערים הגדולות סביב חנויות חשמל ואלקטרוניקה ביום ראשון ההוא של 4 ביולי 1954, וצפו במכשירי טלוויזיה שהקרינו את משחק הגמר הסנסציוני מערב גרמניה – הונגריה 2:3 בשידור הישיר.

הערה : ה- Host broadcaster הבינלאומי במונדיאל שווייץ 1954 הייתה רשת הטלוויזיה השווייצרית הציבורית SRG, שצילמה את מרבית המשחקים בטורניר ההוא של גביע העולם בכדורגל 1954עם שתי ניידות שידור בלבד ו-כל אחת מהן כללה בתוכה שלוש מצלמות בלבד ללא אפשרות טכנולוגית של הקרנת Replays. ה-EBU העריך בשעתו כי סך של 7.000000 / 6 צופים במערב ובמזרח אירופה צפו במשחק הגמר ההוא במונדיאל 1954, מערב גרמניה – הונגריה 2:3.

טקסט תמונה : 4 ביולי 1954. מונדיאל שווייץ 1954. אִצטדיון "וואנקדורף" בברן. לראשונה בהיסטוריה של המונדיאלים מעבירה רשת הטלוויזיה השווייצרית הציבורית SRG בשידור ישיר את משחק הגמר במונדיאל שווייץ 1954 בין נבחרות מערב גרמניה והונגריה. התמונה הזאת היא עדות מצולמת לפועלה הדגול של SRG. התצלום הזה נראה אחד מצלמי ה- Video של הטלוויזיה השווייצרית הממלכתית SRG בפעולה בעת השידור הישיר של משחק הגמר הסנסציוני בו גברה מערב גרמניה על הונגריה 2:3. המשחק נערך ביום ראשון – 4 ביולי 1954. SRG הפיקה וצילמה עוד שמונה משחקים בטורניר הזה והפכה את הסימביוזה בין הטלוויזיה לכדורגל לעובדה. (באדיבות SRG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 4 ביולי 1954. אצטדיון "וואנקדורף" (Wankdorf) ב- ברן בירת שווייץ. נשיא ה- FIFA הצרפתי ז'יל רימה מעניק את גביע העולם לפריץ וולטר בן ה- 33 קפטן נבחרת מערב גרמניה אלופת העולם בכדורגל בטקס מנוכר, קר, וקפוא. שדר הרדיו והטלוויזיה המערב גרמני הרברט צימרמן יצא מדעתו מרוב שמחה. (באדיבות SRG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום ראשון – 4 ביולי 1954. אצטדיון "וואנקדורף" בעיר הבירה של שווייץ, ברן. מונדיאל שווייץ 1954. טקס הענקת גביע העולם לנבחרת מערב גרמניה לאחר ניצחונה הסנסציוני 2:3 במשחק הגמר על נבחרת הונגריה. המאמן הגרמני ספ הרברגר (בן 57) עומד ראשון משמאל עוטה מעיל גשם. בהמשך השורה ניצבים שלובי ידיים, הקפטן שלו פריץ וולטר (בן 34) מחזיק בגביע העולם ע"ש ז'יל רימה, השוער אנטון טורק (בן 35), הרץ הימני הורסט אקל (בן 22), והחלוץ הלמוט ראהן (בן 25) מבקיע שער הניצחון בדקה ה- 84 של ההתמודדות המפורסמת ורבת המוניטין ההיא. האיש השני משמאל (ממושקף) הוא התעשיין הגרמני אדי דאסלר בעל חברת ההנעלה וההלבשה הספורטיבית המשגשגת, adidas. (באדיבות SRG. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למעשה, כל המדינות הקומוניסטיות בעולם ובראשן ברה"מ אימצו את רעיון המדליות של וולטר אולבריכט אל לִיּבָּן. היה מדובר לא רק ברעיון ספורטיבי אלא בחזון פוליטי אסטרטגי שהגו המדינות הקומוניסטיות הטוטליטאריות כדי לקדם את יוקרתן ומשנתן המדינית. אין טוב יותר, כן יותר, ותמים יותר מהישגים ספורטיביים, מדליות זהב אולימפיות, וקביעה ושיפור שיאי עולם באצטדיוני ה- א"ק ובריכות השחייה כדי לקדם יחסי ציבור, לשווק יוקרה, ובאמצעות המשילות בספורט העולמי והבינלאומי גם לכבוש ולהשיג יעדים מדיניים בתוך המדינה שלך ומחוצה לה. קל ללכד את ההמונים סביב הניצחונות וההישגים הספורטיביים ולזהות להם באמצעותם את קדושת הדגל הלאומי ואת גיבורי האומה המכניעים על כרי הדשא, באצטדיוני ה- א"ק, ובבריכות השחייה את היריב העקשן. זה מדהים אולם זאת הייתה האמת. כך נהגו ברה"מ, מזרח גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה, בולגריה, הונגריה, יוגוסלביה, קובה, והאחרות. מזרח גרמניה הקומוניסטית והטוטליטארית שהייתה בעצם מדינת חסות ממושמעת של ברה"מ ויריבה פוליטית מרה של אחותה הדמוקרטית והחופשית מערב גרמניה (הגדולה ממנה פי שניים ויותר בשטח ואוכלוסייה), החלה ב-1950 לבנות פס ייצור מדויק, יעיל, ומשגשג של תעשייה ספורטיבית אנושית מסוממת שהניב בסופו של דבר תוצאות ספורטיביות על אנושיות רוויות בשנים שבין 1968 ל- 1988 ב-מאות מדליות בכל מקצועות הספורט לגברים ונשים באולימפיאדות הקיץ והחורף ועמם מאות שיאי עולם. שמה של מדינה אירופית קטנה ו-מלאכותית פרי יצירתה של ברה"מ הקומוניסטית בשיא המלחמה הקרה בתום מלחמת העולם ה- 2, הקרויה בשם מזרח גרמניה, בעלת אוכלוסייה קטנה יחסית רק 14 מיליון תושבים, נישא בהערצה על דל שפתותיו של כל העולם הספורטיבי בכל רחבי תבל. זִכְרוּ כיצד פרסמה השחיינית קורנליה אנדר (Cornelia Ender) את המוניטין של מזרח גרמניה באולימפיאדות מינכן 1972 ו-מונטריאול 1976 מקצה האחד של העולם עד קצהו השני, כיצד הֶאֶדִירָה המתעמלת הנפלאה נדיה קומאנצ'י את שמה של מדינתה רומניה באולימפיאדות מונטריאול 1976 ומוסקבה 1980, כיצד פיאר והלל האתלט אלברטו חואנטורנה את יוקרתה של מדינתו הקטנה קובה באולימפיאדת מונטריאול 1976, וכיצד העניקו המתעמלות הווירטואוזיות הסובייטיות ההן אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ו-לודמילה טורישצ'בה למדינתן ברה"מ באולימפיאדת מינכן 1972 מדליות זהב למכביר, ועמן כבוד ויקר, והערצה והערכה בינלאומית אין קֵץ.

מזרח גרמניה (הקומוניסטית) ומערב גרמניה (הדמוקרטית והחופשית) שתי מדינות אחיות אך נפרדות פוליטית הופיעו כיחידה ספורטיבית כמשלחת אחת באולימפיאדות מלבורן 1956 + רומא 1960 + טוקיו 1964. לקראת אולימפיאדת מכסיקו 1968 נפרדו דרכיהן והן הופיעו כשתי מדינות עצמאיות ונפרדות לגמרי. באולימפיאדת מכסיקו 1968 צברו ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה סך של 25 מדליות לעומת 10 מדליות של מערב גרמניה. לקראת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הכריז וולטר אולבריכט כי מינכן אומנם שייכת למערב גרמניה אבל המדליות האולימפיות שייכות למזרח גרמניה. בתום תחרויות מינכן 1972 הוברר כי מזרח גרמניה זכתה ב- 66 מדליות (מתוכן 20 מ-זהב) לעומת 40 של מערב גרמניה (13 זהב). באולימפיאדת מונטריאול 1976 גדל הפער בין שתי המדינות האחיות : מזרח גרמניה צברה סך של 90 מדליות אולימפיות (מתוכן 40 מזהב) ודורגה במקום השני לפני ארה"ב (!). ברה"מ ניצבה במקום ה-1 עם 125 מדליות (49 זהב). ארה"ב במקום ה- 3 השיגה 94 מדליות אולם רק 34 מהן היו זהב ולכן דורגה שלישית. מערב גרמניה דורגה במקום ה- 4 עם 39 מדליות (10 זהב). באולימפיאדת מוסקבה 1980 צברו ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה סך של 126 מדליות (מתוכן 47 מזהב) ודורגו שוב במקום ה- 2 אחרי ברה"מ. ארה"ב לא השתתפה באולימפיאדת מוסקבה 80' בגלל החרם הפוליטי שהטיל נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על המשחקים בשל פלישת ברה"מ לאפגניסטאן ב- 1979. באולימפיאדת סיאול 1988 צברו ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה סך של 102 מדליות (מתוכן 37 מזהב) והקדימו שוב את ארה"ב במקום ה-3 שספורטאיה צברו 93 מדליות (36 זהב). ברה"מ שוב ניצבה בפסגה עם סך של 111 מדליות אולימפיות (55 זהב). שליטי ברה"ה ומנהיגי גרורתם מזרח גרמניה המשיכו לטעון באוזני העולם כי שתי מדינותיהן הן גן עדן לפועלים וספורטאים. כזכור, ב- 1989 נפלה חומת ברלין ושתי הגרמניות מזרח גרמניה הענייה ומערב גרמניה שבו והתאחדו מחדש, ואז גם התגלה הסוד האפל, הנורא, והנבזי : מאות רופאים ורופאות ב- מזרח גרמניה סיממו ביודעין ובשיטתיות במשך שנות דור ו- בחסות השלטון עשרות אלפי נערים ונערות ספורטאים וספורטאיות מוכשרים בפוטנציה, כדי שאלה ינפקו בבוא העת ובבוא שעת הכושר את מדליות הזהב למדינה הספרטאנית הקטנה והמלאכותית שלהם. תפקידם היה להצדיק את משנתו הספורטיבית – פוליטית של וולטר אולבריכט כי המוניטין ועתידה המדיני של מדינת מזרח גרמניה יחזיק מעמד טוב יותר, כשהוא נשען על מדליות אולימפיות עשויות זהב, מאשר על יסודות של חופש, חירות, אחווה, וזכויות אנוש.

מעניין אותי להיזכר ולהתבונן שוב בוויכוח הפוליטי המר והנוקב שניהלו מנהיגי הפועלים האמריקניים בראשם וולטר רות'ר נציגי העולם הדמוקרטי החופשי ב- 1959 עם רודן ברה"מ המתנשא והכוחני ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב בעת ביקורו באותה שנה בבניין האו"ם בניו יורק. ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב הכריז אז ב- 1959 כי ברה"מ שלו ומדינת מזרח גרמניה הן גן עדן לפועלים. לשאלתו של אחד ממנהיגי הפועלים בארה"ב מר וולטר רות'ר ששאל אותו בעת המפגש – וויכוח הטלוויזיוני ההוא שנערך ביניהם ב- 1959 בניו יורק והועבר בשידור ישיר ברחבי ארה"ב, "…אם אין אתם באמת מנצלים אותם ואתה טוען שמזרח גרמניה היא גן עדן לפועלים, אז מדוע שלושה מיליון מהם ערקו וברחו ממזרח גרמניה, ו-עברו וחצו את הגבול עד עכשיו למערב גרמניה…?". ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב כל כך התרגז והתעצבן מהשאלה הנוקבת עד שירה מייד בחזרה מהמותן ב-בוטות לעברו של וולטר רות'ר את הטקסט הזה, "…אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית… (!)".

ב- 1959 התארח שליט ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב בבניין האו"ם בניו יורק ונשא את נאומו המפורסם בזכות גן העדן הקומוניסטי שהוקם ב- ברה"מ עבור אזרחיה והמגן על מעמד הפועלים וזכויותיו. "עובדה", טען חרושצ'וב, והוסיף, "…גוש מדינות מזרח אירופה נוהה אחרי ברה"מ ומאמץ אף הוא את המשטר הקומוניסטי האידיאלי שהוא משטר חברתי טוב וצודק בהרבה ממבנה החיים הקפיטליסטי של מדינות המערב…(!)". בעת הנאום הוריד את אחת מנעליו ורקע בה בבוטות על הדוכן לעיני מצלמות הטלוויזיה ועיני כל העולם כדי להיראות צודק. הוא היה מוּזִ'יק [4] ולא עשה שום חשבון לגינוני הנימוס האמריקניים.

הממשל האמריקני ערך למנהיג הסובייטי הכריזמטי והבוטה סיור בהוליווד בירת הקולנוע העולמי, ואח"כ אִרגֵן לוֹ בסַן פרנציסקו סעודת עֶרֶב משותפת עם מנהיגי ארגוני הפועלים בארה"ב ה- A.P.L. וְ- C.I.O, בראשותו של וולטר רוּתֶּ'ר נשיא איגוד פועלי המכוניות. נכחו שם עוֹד ג'יימס קארי נשיא איגוד פועלי החשמל, פאול פיליפס ראש איגוד פועלי הנייר, ז'וזף קאראן נשיא איגוד עובדי הים, אלברט נייט נשיא איגוד פועלי התעשיות הכימיות והאטומיות, וקארל פאלאר נשיא איגוד פועלי תעשיית הבירה. בארוחת העֶרֶב החגיגית התפתח וויכוח פומבי סוער לעֵין מצלמות הטלוויזיה האמריקניות של כל שלוש הרשתות הגדולות ABC ,CBS, ו- NBC בין ניקיטה חרושצ'וב מנהיג ברה"מ וכל העולם הקומוניסטי הדוֹגֵל בדוקטרינת הממשל הריכוזית הכופה את דעתו על אזרחיו לבין נציגי הפועלים האמריקנים במדינה הדמוקרטית הגדולה בעולם שהמציאה את המשטר הקפיטליסטי וחופש הדעה. ניקיטה חרושצ'וב שטח את משנתו החברתית – כלכלית בה הציג את העולם הקומוניסטי – טוטליטארי כגן עדן לפועלים. מנהיגי הפועלים של הגדולה במדינות העולם החופשי – ארה"ב, לא עשו חשבון לעריץ הסובייטי ושאלו אותו שאלות קשות. כשהעלה ניקיטה חרושצ'וב לדיון בביטחון כה רב את הארגומנט, "…כי העולם הקומוניסטי הוא אידיאל המשמש גן עדן לפועלים…(!)", נדלקו מנהיגי הפועלים האמריקנים וממש רתחו. המחלוקת בוויכוח הפוליטי סביב טיבם של המשטרים הקומוניסטיים מול הקפיטאליזם המערבי הגיע לנקודת הרתיחה שלוֹ. וואלטר רות'ר, אלברט נייט, וקארל פאֶלאֶר הסתערו על ניקיטה חרושצ'וב ללא רחם וללא הנחות. התפתח שם רָב-שיח מדהים, חריג, ובוטה מאין כמוהו בסִגנוֹנוֹ, אחד המפורסמים בהיסטוריה הפוליטית הבינלאומית, בין הרוֹדָן הסובייטי הטוטליטארי מצד אחד לבין אנשי החירות והדמוקרטיה האמריקניים מהעבר השני של המתרס. הנה החֵלֶק הרלוואנטי ממנו הנוגע לספר הזה. מפגן אמיץ ומרהיב של חירות המחשבה והביטוי – סַם החיים של הדמוקרטיה – מוּל העריץ הגדול בתבל בימים ההם מנהיגה הדיקטטורי ההוא של  ברה"מ הסובייטית ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב.

ניקיטה חרושצ'וב : ארה"ב מנצלת את עושרן של מדינות אחרות, מדינות נחשלות למען צבירת רווחים. אנחנו איננו מנצלים שום מדינה. אנו עוסקים במסחר בלבד.

וולטר רות'ר : אתם מנצלים את פועלי מזרח גרמניה.

ניקיטה חרושצ'וב : היכן חלמת זאת ?

וולטר רות'ר : אם אין אתם מנצלים אותם, מדוע עוברים שלושה מיליון מהם את הגבול למערב גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אתה חולה אנוש בקדחת הקפיטליסטית.

וולטר רות'ר : הפועלים במערב גרמניה בני חורין הם.

ניקיטה חרושצ'וב : גם אנחנו בני חורין (!).

וולטר רות'ר : היש בידך כתב אמנה לדבר בשם פועלי העולם ?

ניקיטה חרושצ'וב : היש בידך כתב אמנה לתקוע חוטמך במדינת מזרח גרמניה ?

וולטר רות'ר  : (כשניקיטה חרושצ'וב מניע בידיו כדי להשתיק אותו) האם הוא פוחד מפני שאלותיי ?

ניקיטה חרושצ'וב : אני אינני פוחד מפני השָטָן והרי אתה בן אדם.

וולטר רות'ר : היכול אתה להביא מקרה אחד ויחיד שבו איגוד מקצועי של פועלים ב- ברה"מ חלק על מדיניות הממשלה ?

ניקיטה חרושצ'וב : מדוע אתה תוקע את חוטמך בעניינינו ?

וולטר רות'ר : החירות היא עניינו של כל אדם. אתה מביע תמיד את דאגתך לפועלי אסיה. יש עניין הקרוי סולידריות בינלאומית של פועלים. כשביקרתי ברוסיה הייתי חבר איגוד מקצועי, והייתה זאת מה שאנו מכנים בארה"ב "אגודה מטעם המִפעל".

ניקיטה חרושצ'וב : ואנו קוראים מה שאתה מייצג בשֵם משרתי הקפיטאליזם.

אלברט נייט : מדוע אתה מתנגד להצבעה דמוקרטית בעניין איחודה של גרמניה ?

ניקיטה חרושצ'וב : אין דבר זה תלוי בי, אלא בשני חלקי גרמניה.

וולטר רות'ר : אתה ממליץ על הרחבת קִשרֵי המסחר. מדוע אתה מתנגד אפוא לזֶרֶם חופשי של רעיונות ?

ניקיטה חרושצ'וב : כראש מעמד הפועלים אגן על הפועלים מפני תעמולה קפיטליסטית.

קארל פאלאר : המפלגה הקומוניסטית מכריזה על עצמה שהיא משחררת מעמד הפועלים , אולם אנו רואים שבעקבות תפיסת השלטון ע"י הקומוניסטיים בארצות אחרות כמו במזרח גרמניה, עוזבים  אותן הפועלים בהמוניהם. היכול אתה להביא ולוּ מקרה אחד של כניסה המונית של פועלים ממדינות לא קומוניסטיות אל מדינה קומוניסטית ?

ניקיטה חרושצ'וב : האם זה הכל ? חשוב בעצמך בעניין הזה ! שתה את הבירה שלך ! אולי דבר זה יועיל לך למצוא את התשובה על שאלתך (!).

וולטר רות'ר : יש לנו חילוקי דעות בארה"ב בינינו לבין עצמנו, אך אנו זוכרים שהיו לך קצת חילוקי דעות עם וויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב (שר החוץ הסובייטי בתקופת סְטָאלִין). אך כשיש לנו חילוקי דעות, אין איש נשלח לגלוּת.

ב- 1961 הקים השלטון המזרח גרמני את חומת ברלין ובכך מנע בכוח את עריקת אזרחיו מגן העדן הקומוניסטי לעבר העולם החופשי. קו ייצור המדעי לייצור ספורטאים מצטיינים במזרח גרמניה פעל בכל עוזו בכל הענפים וההישגים הפנטסטיים בסופו של דבר לא בוששו לבוא. המדינה הריכוזית בעלת הדיוק הגרמני והמשמעת הקומוניסטית קנתה חיש מהר את המוניטין הפוליטי והמדיני שלה בזכות היכולת המדהימה של האתלטים והשחיינים שלה שהפכו לאלופים אולימפיים ושיאני עולם ופרסמו את שמה בכל פינה ברחבי תבל. מזרח גרמניה הפכם שֵם נרדף למצוינות בספורט.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. ניקיטה חרושצ'וב (במרכז בחליפה בהירה) מנהל את וויכוח "המטבח" המפורסם עם סגן נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון (בחליפה הכהה, שימש סגנו של נשיא ארה"ב דאז דווייט אייזנהאואר בשנים 1960 – 1952) ביריד "סוקולניקי" במוסקבה ב- 1959, הדן ב-טיבו של גן העדן הקומוניסטי מול הבלגן הקפיטליסטי של המערב. מתבונן בוויכוח מימין ליאוניד ברז'נייב. ניקיטה חרושצ'וב טען בלהט כי הכלכלה הסובייטית הבריאה היא גן עדן לפועלים. ריצ'ארד ניקסון הדף את הטענות הקומוניסטיות ואמר כי הדרך היחידה להגיע לגן העדן הכלכלי הוא לנהל שוק חופשי קפיטליסטי ללא פיקוח ממשלתי. (AP. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליאוניד ברז'נייב יורשו של ניקיטה חרושצ'וב בהנהגת ברה"מ וממשיך דרכו, תמך באופן טוטאלי בהשקפת עולמו הקומוניסטית של קודמו. שלטונות ברה"מ אומני התעמולה הקדישו מאמצים רבים בכסף, מתקנים, ומחקר ואימון לצורך פיתוח תעשיית הספורט שלהם. זה כבר לא היה סוד כי מצלמות הטלוויזיה באשר הן ובכל מקום יישאו את הצלחת הספורטאים הקומוניסטיים לעבר כל פינה ברחבי תבל. שגשוג הספורט הקומוניסטי בתחרויות הבינלאומיות סביב הגלובוס ורכש ניכר של מדליות זהב, נתפש בעיני השלטון הטוטליטארי ונתיניו כהצלחת פוליטית של המשטר. ברה"מ הפכה למעצמת ספורט אדירה ומודל לחיקוי עבור כל מדינות הגוש בקומוניסטי, וודאי גם עבור מדינת מזרח גרמניה הקטנה בה החיקוי השתווה למקור.

טקסט מסמך : מפה מדינית של העולם הישן משנת 1954 המציגה את חלוקתה של גרמניה ומיקומן של מערב גרמניה (צהוב) ומזרח גרמניה (לבן מרושתת בכבישים אדומים), זו ליד זו, בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 במרכזה של אירופה. מערב גרמניה גדולה פי שניים בשטחה ממזרח גרמניה. קו הגבול שלה אופף את המדינה הענקית בצבע ירוק – אפרפר ואילו צבעה של מזרח גרמניה על המפה הוא וורוד.

—————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 1199 / 1147 : הועלה לראשונה לאוויר ביום שני – 5 בדצמבר 2022. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי

—————————————————————————————–

טקסט תמונה : 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. זהו דן שילון יוצר ו-בּוֹרֵא (מכלום) את דסק הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתוך כמה חודשים הוא ממנה ב-שנת 1969 את אלכס גלעדי (עיתונאי "ידיעות אחרונות" דאז) למפיק ועורך תוכניות הספורט בדסק שלו. דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל הם האבות, היוצרים, המתכננים, והאדריכלים הראשונים של מבנה שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם כאמור לפני 55 שנים (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. התמונה הזאת מתעדת את מר אלכס גלעדי ז"ל אחד מגדולי ה-פיגורות בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם ואחד המוכשרים ביותר מ-ביניהם, בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בזמן ההוא לפני 54 (חמישים וארבע) שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1980. מוסקבה – ברה"מ. לפני 42 שנים. זהו אלכס גלעדי ז"ל (בן 37, בתמונה) מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית משתתף בפגישת ה- EBU (איגוד השידור האירופי) במוסקבה הדנה בתיאום והפקת השידורים האולימפיים של אולימפיאדת מוסקבה 1980, והבאת סיגנלי השידורים ממוסקבה באמצעות לווייני תקשורת וקווי תקשורת קרקעיים לכל רשתות השידור (באירופה + אפריקה + אסיה) החברות ב-EBU. ב- בסופה של 1980 מניחה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את ידה על אלכס גלעדי ומצרפת אותו לשורותיה. ב- 1985 ממנה נשיא IAAF (התאחדות ה- א"ק הבינלאומית) האיטלקי פרימו נביולו (Primo Nebiolo) את אלכס גלעדי ליו"ר וועדת הטלוויזיה של ההתאחדות. ב- 1994 מחליט נשיא IOC הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש (Juan Antonio Samaranch) להעניק ל- אלכס גלעדי חֲבֵרוּת בוועד האולימפי הבינלאומי. הדבר נעשה על סמך התרשמות עמוקה ממנו כאיש טלוויזיה של NBC עתיר ידע וניסיון, ומי שתרם תרומה משמעותית להתקשרות הרשת האמריקנית עם IOC וחשיפת הרעיון האולימפי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 1199 / 1147. החלק הראשון : משהו מ-העבר ההוא כספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן בימים ההם בזמן ההוא שחלף לבלי שוב. כל הַדוֹר ההוא שלי ושל חבריי היינו תמימים. לא רק שמעולם לא השתמשנו ב-סַמִים אלא אף פעם גם לא שמענו עליהם ואודותיהם. לא ידענו שספורטאים רבים בעולם משתמשים בסמי מרץ אסורים כדי לשפר את יכולתם ו-הישגיהם בזירות ה- א"ק והשחייה (!). פוסט מס' 1199 / 1147 כל הזכויות שמורות. כפוף לזכויות יוצרים. הועלה לראשונה לאוויר ביום שני – 5 בדצמבר 2022.

הימים ההם-הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. אנוכי איש ריבון ובן חורין. אנוכי אדם לוחם עקשן, תחרותי מאוד, לעולם לא מוותר, אולם אינני אנרכיסט. הנה חלק מההסבר, הפירוש, ותשובתי למאות אלפי קוראים, מתעניינים, ומגיבים מדוע אנוכי רואה את עצמי כ-בעל סמכות ראוי ש-רשאי לחקור ולכתוב את הבלוג הזה, הקרוי, yoashtvblog.co.il כמו גם לחקור ולכתוב את 13 הספרים שלי עבי הכרס העוסקים ודנים ב-סדרה הענפה הקרויה בשמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". להלן חלק מ-מכתבי הערכה שהוענקו לי בשעתו ע"י המנכ"לים של רשות השידור, ה-יו"רים של רשות השידור, מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, ומנהלי חטיבת החדשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1, לדורותיהם.

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני בתום שירותו הציבורי התקשורתי החשוב ורם המעלה. היה מדובר באיש רציני, כן, ו- ישר דרך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו לשמש כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).       

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רֶשֶת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. זהו מכתב הערכה ש-נשלח אליי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988, שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. זהו מכתב הערכה ששלח אליי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני – לווייני הארוך והמורכב של אולימפיאדת סיאול 1988 המרוחקת גיאוגרפית ממדינת ישראל, מבצע שידורים שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, וּב-אֶפֶס (0) תקלות (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + ה-"מונדובאסקט" – אליפות העולם של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996 שכלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משָם 155 שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ ממדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי והצטרפתי לכוחות הלוחמים של צה"ל באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד, ב-אוגוסט 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. מכתב הערכה שנשלח אליי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אליי ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל שנערך בעיר היוונית סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א שזכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלי לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בימים ההם בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי (היום נושא בתפקיד יו"ר מועצת דליית אל כרמל) בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר את כל 31 המשחקים של הטורניר. מסה של 100 שעות. הקמתי את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה מקצועית כבדה לשידור הציבורי ועבורי גם אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 והמונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" בערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני, לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית -ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד בתום 32 שנות שירות. המכתב שלו היה מסוגנן ו- נחמד אבל לא הגירושים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור. הדפתי בתנופה את החַיִץ המפריד ביני לבין מצפוני ו- נטשתי בטריקת דלת. אין מדובר במילים גבוהות. זאת הייתה האמת. נתתי ליוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ו- עזבתי את מכורתי הטלוויזיונית בתום 32 שנות שירות. אותו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז ב- 2002, נחמן שי, לא התייצב לימיני במאבקי הצודק ההוא נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, שהודח בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון (ובתמיכתו מובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז) מכהונתו הרמה בעוון שחיתות והענקת שוחד מסך (דו"ח הדחתו ההיסטורית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור, מונח מצהיב בארכיון הממשלה). נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז, התגלה לי ב- 2002 כ-עסקנצ'יק פוליטי קטן ו- איש נטול ערכים של ניהול ויושרה ציבורית. נחמן שי היה מודע לחִדלונו של יוסף בר-אל ומסיבותיו שלו מילא את פיו מים. ובכן, את מה שהוא נחמן שי לא עשה, עשתה ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק מהכס הרם לפרוורי הירכתיים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באשר לי. האתלט וספורטאי העל זאבי'ק רייס ז"ל בן קיבוץ גבעת ברנר היה ההשראה של כולנו בימים ההם של כל ילדי הקיבוצים במדינת ישראל. גם שלי.

אני בן 82 היום. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי ז"ל שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרֵי דרך שעלו לארץ מהעיירות שירווינט ו- קורשאן ב-לִיטָא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם ישנו בלילה במבנים ישנים עשויים אֶבֶן בַּזֶּלֶת ועל קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים. הם היו כל חייהם אנשי העבודה והעמל. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל ז"ל (מת בן 99 ב- 2018) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת להתנהגות כֵּנָה הגינות בספורט : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד".

דבקות במשימה היא ערך עליון בחיינו. בחייו של כל פרט. היא ערך בלתי בעל חשיבות עליונה בזירות הספורט השונות. המבחן הראשון היה בבריכת השחייה הישנה של קיבוץ אפיקים שלי בעמק הירדן. זאת הייתה בעצם חפירה גדולה רחבה ועמוקה באדמת קיבוץ אפיקים שאליה הוזרמו מים מהכִּינֶרֶת ואשר חברי הקיבוץ הפכו אותה ל-בריכת שחייה בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. זאת הייתה למעשה בריכת אגירה שדופנותיה וקרקעיתה היו מאדמה. מימי הבריכה היו תמיד עכורים ובוציים. זה לא הפריע לאיש. בחודשי הקיץ החמים של עמק הירדן שקקה הבריכה המאולתרת הזאת חיים. אבא שלי לימד אותי לשחות בגיל שלוש. הוא בקושי ידע לשחות בעצמו אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי את מה שהוא לא ידע בעצמו לעשות. הוא תמיד אמר לי, "…יואשינקה קדימה, תשחה, תשחה – אל תוותר…". בעיניי הוא היה המורה הטוב ביותר. אח"כ אבא שלי העביר אותי כשחיין מתקדם לידיו של חבר קיבוץ קשוח אחר קָזְיוּק קֵז (בשמו העברי אברהם כרמי). הייתי בן שלוש וחצי. אצל קָזְיוּק קֵז לא היו חוכמות. "…או שאתה שוחה בכוחות עצמך או שאתה טובע…", נהג לומר לי כשהוא זורק אותי למים. זאת הייתה השיטה שלוֹ. ככה למדתי לשחות. לא רק אני. כל ילדי הקיבוץ. בבריכת הבוץ ההיסטורית ההיא של קיבוץ אפיקים התפתחו שני משחקים פופולאריים. "תופשת" ו- "קדרים באים". חוקי המשחק הכריחו אותנו לצלול ולשחות מתחת לפני המים כדי לא להתגלות. השחייה התחרותית והצלילה הארוכה לאורך שנים מפתחות היטב אנטומית ופיזיולוגית את מערכות השרירים של הילדים הצעירים, ואת מערכת הנשימה ומערכת הדם – לֵב – רֵיאות. בגיל 10 יכולתי לשהות מתחת למים כשתי דקות וחצי. הייתי מסוגל לעבור 100 מ' בשחייה מתחת למים. נפח הריאות שלי היה עצום לעומת גילי הקט.

טקסט תמונה : שנת 1945. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 78 שנים. זהו מראה כללי של בור ארוך, רחב, ועמוק באדמה עטור עצים שהפך בכורח הנסיבות האקלימיות בחודשי הקיץ החם והלח לבריכת אגירה וגם בריכת שחייה לעת מצוא של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הבריכה הוקמה מדרום למוסך הטרקטורים והרפת של הקיבוץ ושימשה מפלט קירור לחברי וילדי הקיבוץ בימי הקיץ הלוהטים של עמק הירדן. מרחוק רואים את בימת רחבת העץ ואת המקפצה "האולימפית" (גובהה 3 מטרים) של בריכת האגירה ההיא שמימיה היו לעַד בוציים ועֲכוּרִים. כאן נערכו מ- 1945 ועד 1954 כל תחרויות השחייה החשובות של "הפועל" עמק הירדן. כאן עלה לגדולה שְמוּאֵל "שְמוּלִיק" חָדָש ז"ל בן קבוצת כינרת. בבריכת האגירה הזאת הוא קבע ב- 1946 ב- 100 מ' בסגנון חתירה שיא ארץ ישראלי בזמן של 1:05.0 דקה. לנו כילדים נראה אז ההישג הספורטיבי הזה כ- קצה גבול יכולתו של האדם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : קיץ 1946. הימים ההם, ימי היָלְדוּת ההם, ו-הזמן ההוא לפני 74 שנים. זוהי בימת רחבת העץ של בריכת האגירה של קיבוץ אפיקים שבכורח נסיבות הקיץ החם בעמק הירדן הפכה לבריכת שחייה. לא היה אושר גדול יותר מלשחות ולשחק במשחק "תופסת ו- "קדרים באים" במים העכורים של בריכת האגירה הישנה ההיא של הקיבוץ. זיהוי מימין לשמאל ניצבים ליד הסולם שמוביל למקפצה בבריכה : אנוכי (בן 8), אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן (בן 33) ואחי יונתן (בן 6). התחתונים שימשו ו-היו בגדי הים האישיים שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. התמונה צולמה בתום הניצחון הקבוצתי  של קבוצת השחייה "הפועל" אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "T shirt" לבנה) המורה הבלתי נשכח לספורט וחינוך גופני. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (בִּיכְלֶר) ז"ל, יונה רָז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב-3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18, קטע בבת אחת את אושרי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואת הקריירה הספורטיבית העתידית שלי. היו לי בשירותי הצבאי הקרבי הקשה ב- "גוֹלָנִי" ארבעה מג"דים וארבעה מח"טים. האלוף יקותיאל "קותי" אדם היה המג"ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד היה מח"ט חטיבת "גולני" האחרון בתקופת השירות הסדיר שלי ב- צה"ל. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר מ-מושב שדה יעקב וה-מ"מ שלי בקורס מ"כים ב-ג'וערה זאב שטרנהל ז"ל (מי שנודע ברבות הימם כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. הם בלתי נשכחים. השירות הקרבי שלי בגדוד 12 של חטיבת "גולני" היה רווי קשיים רבים ו-מאמצים גדולים ועמם אין סוף פעילויות קרביות. בתוכן מלחמת סיני / מבצע קדש נגד מצרים בסתיו 1956. אהבתי עד למאוד את גדוד 12 שלי בחטיבת "גולני". את חבריי ואת מפקדיי ב- "גולני". חטיבת "גולני" הייתה דוגמא נפלאה ומופלאה של האינטגרציה החברתית בשנים הראשונות של קום המדינה.

טקסט תמונה : 1957. אנוכי חניך בביה"ס למ"כים של חטיבת גולני ב- ג'וֹעָרָה בתחילת 1957. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 66 שנים. המ"מ שלי בקורס מ"כים היה סגן זאב שטרנהל ז"ל (פרופסור זאב שטרנהל ז"ל מת לפני כחודש). הבסיס הצבאי ג'וֹעָרָה שכן על גבעה שולטת ליד שני הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נבחרת קיבוץ אפיקים בכדורגל בעונת 1962 – 1961. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני דורות. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : חנן קרפ ז"ל, אנוכי יואש אלרואי, חיים טובול (טל), שלמה "מומו" חביה (שחקן חיזוק מקיבוץ תל קציר), בני רוזן ז"ל, ומנהל הקבוצה שמעון הלמן. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יוחאי קורין, עמי איילון (שחקן חיזוק בן 16 מקיבוץ מעגן. עמי איילון היה מפקד חיל הים ואלוף בצה"ל וגם ראש השב"כ), אלישע הירשפלד, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, וצביקה שדה (בירקנפלד). שוכב מלפנים : השוער אהרון בר (ביכלר) ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שנה קודם לכן שיחקתי בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות ארציות במשחקי הכדור : כדורסל (הפועל אשדות יעקב), כדורעף (הפועל אפיקים), וכדורגל (הפועל טבריה). עורכי הספר "גינס" מצאו לנכון להכניס אותי לרשימת השיאים של סִפְרָם. 

טקסט תמונה : שנת 1962. מגרש הכדורגל של "הפועל" אפיקים. רשת השער עשויה מרשת דייגים ונלקחה מענף הַ-מִדְגֶה שלנו. אני (ראשון מימין) מבקיע עוד שער במדי קבוצת הפועל אפיקים במגרש הדשא הביתי שלנו בקיבוץ באחד ממשחקי ליגה ג'. הקורה מסתירה חלק מהכדור בטרם פגש את רשת השער שהייתה עשויה מרשת דייגים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נחשבתי לספורטאי עַל בקיבוץ אפיקים. שיחקתי בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות במקביל בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. מצאתי חן בעיניי מחברי ספר שיאי "גינס" של חברת "כרטא".

טקסט תמונה : ספר השיאים "גינס" מייחד לי פאראגרף בן ארבע שורות באחד מעמודיו. טקסט המסמך בספר השיאים של "גינס" בהוצאת כרטא מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).(באדיבות ספר "גינס").

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים : כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק שלי ולהרים את מרכז הכובד שלי למטר מעל הקרקע, לרוץ 60 מ' בזמן של 7.3 ש', לרוץ 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתי ספורטאי מצטיין בקיבוץ אפיקים ועמק הירדן אך זה לעולם לא היה על חשבון עבודתי כחקלאי. אהבתי אהבה רבה את אדמת אפיקים ואת עבודתי בענפי החקלאות המספוא, הבננות, והרפת של הקיבוץ בשנים 1963-1959. כל אדם שגדל וצמח על רגבי האדמה וחקלאות, ועל הפרי והירק שמניבה האדמה הטובה, יאמר תמיד שהאדמה היא הדבר החשוב ביותר עבורו. זאת תהיה מורשתו. לא פלא ש-אביה של סקרלט א'והרה אומר לבִּתּוֹ בסרט "חלף עם הרוח" ברגע שחוותה משבר רומנטי כי הדבר החשוב באמת זוהי האדמה ואחוזת "טָרָה". ברור שהזדהיתי עמו לחלוטין. התמונה שלי כרפתן בקיבוץ אפיקים עם אלופת החלב הפרה מַרוֹקָה בחורף 1961 איננה חשובה פחות מתמונתי כמפיק טלוויזיה ומנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל של מכסיקו בקיץ 1986 עם גדול כדורגלני תבל, הברזיליאי פֶּלֶה. ראה הספר עב הכרס "כור מחצבתי" אחד מתוך 13 בספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

החינוך שקיבלנו בקיבוץ אפיקים לאהבת האדמה וקידושה, לאהבה והערכה לבהמות הבית, לסוסים, לפרות, ולכבשים וטיפוח ערך הדבקות במשימה וקשרי האנוש בחיי הקומונה היו בעלי ערך עצומים. ערכים שנחשבו בשעתו לבלתי שבירים. האורווה, הרפת, הדיר, וגם לולי התרנגולות נחשבו למוסדות. ההתחייבות שנוטל כל בן וחבר קיבוץ כלפי הבהמות המשרתות אותו ואת חיי הקיבוץ היא מקסימלית ונטולת פשרות. ב- 1959 סיימתי את שירותי הצבאי כקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת "גולני". דחיתי את בקשתו של מח"ט החטיבה אל"מ אֵלְעַד פֶּלֶד (בן 93, היום) לחתום קבע. הודעתי לוֹ כי אני חוזר לכור מחצבתי קיבוץ אפיקים כדי לעבוד בענף ה-פַלְחָה והַמִסְפּוֹא יחד עם אבא שלי. זה היה הייעוד שלי. להיות חקלאי שחורש, זורע, וקוצר ומספק מזון לפרות. אחד משיאי חֲבֵרוּתִּי בקיבוץ אפיקים היו עבודתי כרפתן ו-מספויני'ק. זה היה גם אחד מרגעי המבחן החשובים ביותר כאיש עבודה בקיבוץ. אקספרימנט התפוקה הוא מרכיב חשוב מאין כמותו של כל פרט בתרומתו למען הקהילה בה הוא מתגורר. אהבתי את האדמה ואת התלתן והאספסת שהיא מצמיחה, ואת הפרות ובראשן את מַרוֹקָה. חלפו שנים רבות. אחד משיאי ההפקה של הטלוויזיה הישראלית (וגם שלי – כעורך ומפיק ראשי ומתווה מדיניות שידורי הספורט במוסד התקשורת החשוב במדינה) היה מונדיאל הכדורגל ב-מכסיקו הרחוקה במאי 1986. טסתי לשם עם ציוותי השידור שלי בשליחות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. שלושת השדרים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון. מפיק המשנה שלי במכסיקו 86' היה אמנון ברקאי. בעת ההפקה המורכבת והממושכת הצטלמתי ב- IBC במכסיקו סיטי עם גדול כדורגלני תבל בכל הזמנים, מי שהיה שלוש פעמים אלוף עולם – הברזילאי אֶדְסוֹן אָרָאנְטֶז דוּ נָאסִימֶנְטוֹ שנודע בכינויו "פֶּלֶה" (Pele), מי ש- שימש פרשן של רשת הטלוויזיה הברזילאית הגדולה והעשירה TV GLOBO (תמורת שכר של חצי מיליון דולר למשך הטורניר שנמשך כחודש ימים). התמונה עם פֶּלֶה ב- 1986 איננה חשובה יותר מהצילום עם הפרה מַרוֹקָה בקיבוץ אפיקים ב- 1961 (זה היה שמה, "מַרוֹקָה"). הפרה השקטה והמנומסת הזאת הניבה מידי עונת חליבה כמות של  14 / 13 טוֹן (14000 / 13000 ק"ג) של חלב. היה מדובר בפרה מדהימה וברפת מדהימה, יעילה, מתוכננת היטב, ורנטבילית בראשותו של חקלאי ורפתן חרוץ ומוכשר בשם רוּדִיק לווין של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. היה מדובר ב-פרת חלב שהייתה פֶּלֶא ו-תעשיית חָלָב פרטית בפני עצמה, ואשר הניבה כל שנה כמויות פנטסטיות של חלב. מַרוֹקָה הייתה בלתי נשכחת עבורי.

טקסט תמונה : חורף 1961. אנוכי רפתן ברפת של קיבוץ אפיקים עם שיאנית החלב שלנו, הפרה המצטיינת ששמה היה מַרוֹקָה, ואשר הניבה יותר מ- 13 טון (13000 ליטר) חָלָב מידי שנה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1986. בחלוף וכעבור 25 שנה מאז שנת 1961. אנוכי כמנהל, מנווט, ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי ה- (International Broadcasting Center) עם גדול שחקני תבל בכדורגל בכל הזמנים – הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר בכינויו  "פֶּלֶה" (התמונה, באדיבות TVGLOBO) צולמה ב- IBC במכסיקו סיטי בעת המבצע המורכב, הממושך, המרוחק מגבולות המדינה, והמסובך טכנולוגית ולוגיסטית של הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 ע"י חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע ל-צְנוֹף אך לא  יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, "טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי". כ-ילד, הסוסים והאוּרְוָוה בקיבוץ אפיקים היו בימים ההם כל חיי. לא עבר יום מבלי שרצתי מהכיתה שלי לאורווה לראות מקרוב את הורינו החקלאים חברי הקיבוץ חוזרים הביתה מעוד יום עבודה ארוך בשדות עם הסוסים והסוסות והפרדים והפרדות, מתירים אותם מ- ייצולי עגלותיהם, פורקים אותם מ-רִתמותיהם, מַשקים אותם במים טריים, וממלאים את הַאֵבוסים שלהם בדליי תערובת של שְעוֹרָה עם חָרוּבִים. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז"ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לרופא ווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה האצילה והחרוצה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. סוסים אינם בוכים. סוסים אינם יודעים להתלונן ולא יודעים לבכות. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי. יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הרופא ה-ווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר של יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם- הזמן ההוא לפני 73 שנים. אנוכי עם מָֹשְכּוֹכִית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן (מחבק ו-מצמיד את משכוכית העדר לפנים שלי), אמיר הלמן, דני פֶּלֶס – פלבסקי, ג'וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה"ב שביקר בקיבוץ), ו-גֶדִי חוֹפֶש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי לעגלון חיים לוצ'אנסקי להעביר כדי חלב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ'אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כשתמורה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה "שְווּנְג" בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה נולדה בת. קראו לה שִיבּוֹלֶת. היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שחור כפחם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הספק העבודה שלה היה גבוה פי כמה מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל. יום אחד ב- 1953 פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל-מַגוֹב. "יוֹאָשִינקָה", אבא אמר לי, והוסיף, "…משימת העבודה שלך היא לרדת ל-זוֹר מעבר לאֶקְוָודוּקְט (חלקת אדמה חקלאית שהייתה שייכת לקיבוץ אפיקים וסמוכה לגבול עם ירדן), ול-גוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת ה-קְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר…". זהו מסע של חמישה קילומטרים אולי שישה רק לכיוון אחד, עוד לפני תחילת העבודה עצמה. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל-גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת וה- מַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות הָ- "זוֹֹר" והרוויתי את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- יצוּל של המגוב ו-להורידו מטה. הסוסה הפראית היפהפייה והווירטואוזית הזאת גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק"מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרכה לקיבוץ אפיקים כשהיא רתומה ל-מַגוֹב כלי חקלאי גדול ממדים, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. "הסוסים מכירים את הדרך ותמיד חוזרים הביתה לאורווה" הוא מונח ש-כל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש-שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה ? היא הייתה הסוסה הכי יפה והכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי. כולה שחורה ובוהקת. הייתה לה רעמה צפופה וזנב שהגיע כמעט עד לאדמה. שיבולת הייתה סוסה יפהפייה. פאר היצירה האלוהית.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל-מָגוֹב מגובב שאריות ענפים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק היא עמדה ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה השחור של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק, והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה היא הייתה ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. שני הוריי היקרים והאהובים ז"ל. אימא שלי ז"ל (בת 47, בתמונה) ואבא שלי ז"ל (בן 46, בתמונה) חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שדות המספוא של קיבוץ אפיקים ב- 1952. אבא שלי מטפח את גידול סלק הבהמות כמזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. שדות ה- פלחה של קיבוץ אפיקים בחלקת הזוֹר ליד הירמוך סמוך למדינת ירדן של המלך חוסיין. הקִדְמָה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת אספסת לרפת של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים. שני פרדים גוררים עגלה עמוסה תלתן בדרכה לרפת. העגלון הוא ישראל מדור (מדורסקי) ז"ל. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה תמונות של הוריי הצעירים משה בלינדמן (אלרואי) ז"ל ואימא שלי שָרְקָ'ה פְּרעֶס (אלרואי) ז"ל בימים ההם, משהעפילו לארץ ישראל מה-עיירות שִירְוִוינְט ו-קוּרְשָאן ב-לִיטָא, כדי לבנות את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ועל מנת להקים כאן בארץ ישראל חברה חלוצית חדשה ושוויונית. וגם תמונה שלי בגילם. אבא שלי עִבְרֵת את שם משפחתו ה- יידישאי מ-בלינדמן ל-אַלְרוֹאִי בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת על פי בקשתו של ראש הממשלה בימים ההם דוד בן גוריון. הוא לא היה היחיד ששינה את שם משפחתו בקיבוץ אפיקים שנחשב למעוז "פוליטי" של דוד בן גוריון. לוסיה לפיצקי למשל עִבְרֵת את שם משפחתו ל- לָפִּיד. אברשה לכטמן עִבְרֵת את שם משפחתו ל- לֶשֶם. ראובן רכטמן עִבְרֵת את שמו ל- רוֹנֵן. סיומה לינקובסקי עִבְרֵת את שמו ל- ל-לִין. בני אפלבאום עִבְרֵת את שם משפחתו ל- אִילָן. לוניה גלר הפך לאריה בהיר…וכן הלאה.  

אורי לוי הוא כתב טלוויזיה וותיק וחרוץ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (היום, "כאן 11") מאז שנת 1975, אולם אנוכי ממשיך להטיל ספק באמיתות אינפורמציית הדיווח שלו אודות המפגש והשיחה שלו פנים אל פנים עם האתלטית-אצנית המזרח גרמנית ההיא מריטה קוך (בת 65, היום). מריטה קוך נטלה חלק ברביעיית מזרח גרמניה במרוץ הגמר 4 פעמים 100 מ' וזכתה במדליית הזהב בריצת הגמר ל- 400 מ' לנשים באולימפיאדת מוסקבה 1980, אולם אנחנו אנשי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרנו ממשחקי מוסקבה 80' על פי החלטת מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשל החרם האמריקני בהובלת נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר על המשחקים האולימפיים של מוסקבה 1980 בגלל פלישתה של ברה"מ לאפגניסטן). האצנית מריטה קוך נטלה חלק באולימפיאדת מונטריאול 1976 אולם נפצעה שם. היינו שם בהרכב מלא אולם אורי לוי לא נמנה אז על שדרני וכתבי משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאריטה קוך זכתה באולימפיאדת מוסקבה 1980 במדליית הזהב בריצת הגמר ל- 400 מ' לנשים בתוצאה של 48.88 ש', אולם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היינו שם כלל, ושידרנו את התחרויות האולימפיות של מוסקבה 80' Off tube מהאולפנים שלנו בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 נעדרה מזרח גרמניה מהמשחקים האולימפיים והצטרפה לכל מדינות הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ וקובה שהטילו חרם על משחקי לוס אנג'לס 1984 כתגמול על החרם שהטילה ארה"ב על משחקי אולימפיאדת מוסקבה 1980. באולימפיאדת סיאול 1988 שימש אורי לוי בעיקר כשדר תקצירים שלי. שַדּר ה- א"ק שלי היה אז נסים קיוויתי. מריטה קוך לא נטלה חלק במשחקי אולימפיאדת ברצלונה 1992. אשמח לדעת היכן, מתי, באלו נסיבות, ובאיזה תחרות בינלאומית נפגש אורי לוי עם מאריטה קוך, זאת שאמרה לו את הטקסט הנ"ל כפי שסיפר למאיה ראכלין.

תמונה 1 : 30 בנובמבר 2022. ערוץ "כאן 11". אורי לוי משמאל ו-מאיה ראכלין במרכז, מאיישים את אולפן גביע העולם בכדורגל של קאטאר 2022, בארץ. (באדיבות "כאן" 11).

תמונה 2 : 30 בנובמבר 2022. ערוץ "כאן 11". אורי לוי באולפן גביע העולם בכדורגל של קאטאר 2022 בארץ. (באדיבות "כאן" 11).

תמונה 3 : 30 בנובמבר 2022. ערוץ "כאן 11". המגישה מאיה ראכלין באולפן גביע העולם בכדורגל של קאטאר 2022 בארץ. מוזר, מדהים, ומפליא אותי שהיא לא התעקשה ולא חקרה את אורי לוי אודות ה- "סקופ" העיתונאי שסיפק לה ואשר נוגע כאילו ל-פגישתו ההיא עם המזרח גרמנית מאריטה קוֹך האתלטית, האצנית, ושיאנית העולם בריצה ל- 400 מ' לנשים בתוצאה של 47.60 ש' (נקבע ב- 6 באוקטובר 1985 בתחרות א"ק שנערכה בקנברה – אוסטרליה). שיא העולם הזה מחזיק מעמד גם ביום הזה של כתיבת פוסט מס' 1147. היא מאיה ראכלין הייתה חייבת לחקור ו-לשאול אותו את אורי לוי מתי בדיוק והיכן בדיוק התקיימה הפגישה בין שניהם בתנאים הפוליטיים הבלתי אפשריים ש-שררו בימים ההם. לא ניתן היה להגיע אל ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה בימים ההם מפני שהם היו שמורים ומסוגרים ע"י סוכני ה- "שטאזי", ומבודדים מסביבתם. וודאי לא ל-שוחח עימם. בלתי אפשרי היה להגיע אליהם, למעט ה- BBC הבריטי, ואולי עוד כמה רשתות טלוויזיה מפורסמות ובעלות מוניטין בינלאומי. אנחנו לא. אינני מאמין לדיווחו זה של אורי לוי (פרט אם יביא הוכחות מתועדות שאומנם התקיימה פגישה כזאת בימים ההם בינו כאיש הטלוויזיה הישראלית לבין הספורטאית המזרח גרמנית רבת המוניטין מאריטה קוך). מאיה ראכלין איננה מכירה את ההיסטוריה של התנאים הפוליטיים הנוקשים ההם ששררו אז בזירות הספורט הבינלאומיות השונות ברחבי תבל והמאבקים המרים והחריפים עטופים ביוקרה פוליטית – מדינית על השגת המדליות בין ספורטאי וספורטאיות המדינות של העולם הדמוקרטי והחופשי ובראשן ארה"ב, לבין ספורטאי וספורטאיות המדינות הקומוניסטיות הדיקטטוריות ובראשן ברה"מ, מזרח גרמניה, וקוּבָּה. אינני מאמין שאורי לוי נפגש ושוחח בימים ההם עם אתלטית העל המזרח גרמנית, מאריטה קוך. אינני מכיר כלל את מאיה ראכלין. מעולם לא ראיתיה ואף פעם לא נפגשתי עימה. במפגש שלה עם אורי לוי לפני ימים אחדים באולפן "כאן 11" נחשפה מאיה ראכלין כ-עיתונאית מתחילה, טירונית, ו-תמימה. זאת דעתי הפרטית שלי כצוֹפֶה טלוויזיה. (באדיבות "כאן" 11).

פוסט מס' 1147 איננו מטיל ספק באישיותו, מהימנותו, ואמינותו של אורי לוי כ-כתב וותיק ב- "כאן 11". אולם אני שב וחוזר ומטיל ספק גדול בדיווחו הקונקרטי הנ"ל אודות פגישתו פנים אל פנים עם האתלטית המזרח גרמנית מאריטה קוך והדו שיח שהתנהל ביניהם כפי שהוא מתאר בנסיבות הזמן ההוא ובתנאים הפוליטיים הקיצוניים ש-שררו בימים ההם. וגם לאור בידודם מכלל הציבור של הספורטאים והספורטאיות המזרח גרמניים שבלטו מאוד בהישגיהם והיו שיאני עולם ואלופים אולימפיים במגוון רחב של תחרויות הספורט הבינלאומיות א"ק ושחייה, אגב, לא רק באולימפיאדות. בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק שנערכה ב- 1987 ברומא, ניסיתי לראיין (בעזרתה, סיועה, והתערבותה של הטלוויזיה האיטלקית RAI) את הספורטאיות המצטיינות המזרח גרמניות ובראשן האצנית והקופצת לרוחק הייקה דרקסלר (Heike Drechsler), אולם מנהלי המשלחת המזרח גרמנית סירבו אז להיענות לבקשתי שהוגשה להם על ידי כאמור באמצעות RAI.

אשמח מאוד לדעת היכן, מתי, ובאיזה אירוע ספורט / א"ק פגש אורי לוי את מאריטה קוך ואת הנסיבות שהובילו לפגישה ביניהם כפי שדיווח ו-תיאר זאת אז ב-פניה של צגישת ערוץ 11 מאיה ראכלין. אשנה ואומר שוב : אנוכי כמי שניווט, הפיק, וערך את כל שידורי הספורט הישירים והמוקלטים בארץ ובכל רחבי תבל בשנים ההן שבין 1980 ל-2022 מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לא ידעתי מעולם וגם לא שמעתי מעולם מפיו של אורי לוי עצמו אודות פגישתו עם מאריטה קוֹךְ כפי שדיווח אודותיה באוזניה של מאיה ראכלין ב- ערוץ 11. אנוכי ניסיתי להגיע בשנים ההן אל הספורטאים והספורטאיות המפורסמים והמפורסמות ביותר של מזרח גרמניה בהזדמנויות שונות בסיוע ה- BBC הבריטי אולם הם השיבו את פניי ריקם ו-דחו בכל פעם גם את התערבות ה-BBC הבריטי לטובתי.

סוף הפוסט מס' 1199 / 1147. 26 באוגוסט 2023. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1199 / 1147 הועלה בפעם השנייה לאוויר כאמור ב- 26 באוגוסט 2023.  פוסט מס' 1147 הועלה לאוויר לראשונה ביום שני של 5 בדצמבר 2022.