פוסט מס' 1233. חלק א'. הועלה על ידי לאוויר ביום שני – 11 בחודש מארס של שנת 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא ואת רשות השידור ההיא. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תהליך ה- "אמריקניזציה" רָב הָשָנִים (שחוֹוֶה הכדורסל הישראלי), טוֹמֵן ב-חוּבּוֹ השתלטות מוחלטת שלו על הכדורסל הישראלי המקורי והאורגינאלי ההוא. ה- "אמריקניזציה" הממושכת והמוחלטת רבת שנים  כרתה את הענף מנקודת מבט ישראלית שלנו (!). אין עוד, ואין יותר – כדורסל ישראלי מקורי במדינת ישראל (!). "האמריקניזציה" המיובאת ארצה והליך חדירתה הקנויה ו-המוחלטת לתוככי גופו של הכדורסל הישראלי, החריבה ו-הכריתה את ענף הספורט הזה מנקודת מבטי שלי כ-אזרח מדינת ישראל שאוהב ו-מסור לה. אֵין עוד כדורסל ישראלי מקורי במדינת ישראל שלנו (!). יש כאן כדורסל אמריקני תעשייתי במדינת ישראל שלנו אולם נטול שחקנים ישראליים שלנו…אנסח זאת כך : במידה רבה, אָבוֹי לָנוּ (!). ה-"אמריקניזציה" של הכדורסל הישראלי הפכה בעל כורחה וזה מכבר ל-אויבת של הנוער הישראלי ו-שֶל כלל עתודת הכדורסל הישראלי ההוא והנוכחי. פוסט מס' 1233. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

צפיתי אתמול במשך כמה דקות בלבד בשידור הישיר של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בטלוויזיה את משחק הצמרת בליגה הלאומית בכדורסל בו גברה קבוצת מכבי ת"א "האמריקנית" בהיכל הספורט ביד אליהו על קבוצת הפועל ירושלים "האמריקנית" בתוצאה 90 : 78. ואז נטשתי את המסך. ה- "אמריקניזציה" המוחלטת של הכדורסל הישראלי הרגה אותו. משהו חורק, עגום, נעדר חוכמה, ומטופש השתלט כבר לפני שנים רבות על הכדורסל הישראלי האורגינאלי. מדהים : שחקנים אמריקניים אולם בהשראת מאמנים ישראליים השתלטו לפני שנים רבות על הכדורסל הישראלי המקורי. לא יהיה כאן Happy end כי לא יכול להיות סוף טוב ל-הֹוֶוה עלוב, חלש, ומשעמם פרי חולשתו של איגוד הכדורסל הישראלי שאיננו מבין את תפקידו הלאומי (!). עודד קטש הישראלי שלנו, כדורסלן עבר מצטיין בשורות קבוצת מכבי ת"א ההיא ונבחרת ישראל ההיא, ומאמן נבחרת ישראל בהווה – הוא הפתעה מרה ו-אכזבה גדולה (!). הפתעה מרה ואכזבה אישית עבורי (!). מתברר ש-דווקא הוא, פיגורה כל כך בכירה ו-מרכזית ב-הוויית הכדורסל שלנו, דווקא הוא שותף מלא בהסכמה בשתיקה ללא מילים שלו, לתהליך האמריקניזציה הממארת המתחוללת במדינת ישראל המזיקה מאוד ל- חוליו וחולשתו של כדורסל הישראלי המקורי כפי שהיכרנו אותו בעבר. כמה עצוב ו-מה חבל (!!!).  

נכון ש-פה ו-שם בלטו אמש שני שחקנים ישראליים ב-מכבי ת"א תמיר בלאט ו-ג'ון דיברתולומיאו, אולם זה איננו מספיק עבורי ועבור אזרחים רבים אחרים במדינת ישראל (!). אנוכי יודע ש-רבבת צופים אכלסה אמש את יציעי היכל הספורט ביד אליהו וצפתה בשחקנים האמריקניים של מכבי ת"א מנצחים את הכדורסלנים האמריקניים של הפועל ירושלים בתוצאה 90 : 78. צפיתי בשידור הישיר של ערוץ מס' 55 בכבלים את האירוע הנ"ל בפרק זמן של כ- 5 דקות, והבנתי שוב את העיקרון ה-מר בו הכדורסל הישראלי המקורי ההוא שאותו אהבנו והערצנו פעם, הפך זה מכבר ל-ז"ל, ואיננו עוד (!). הוא איננו קיים יותר (!). ה- "אמריקניזציה" שנוגסת בשיני אריה בכדורסל הישראלי המקורי, טורפת ו-הורגת אותו (!). נטשתי את השידור הישיר הזה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב-חמת זעם. מדהים ש-שדרני ערוץ הספורט מס' 55 נותרו אדישים ל-הֶרֶס המוחלט והטוטאלי בן שנים של הכדורסל הישראלי רווי אין סוף שחקנים אמריקניים, אלה ש-דוחקים החוצה את כלל שחקני מדינת ישראל – צעירים ו-וותיקים כאחד (!). נורא (!).

ה- "אמריקניזציה" ה-המונית הזאת בעלת הזרועות הארוכות כ-תמנון, עטפה כבר לפני שנים רבות את הכדורסל הישראלי המקורי, ועדיין לופתת אותו בחוזקה מכל כיווני ארבעת רוחות השמיים, והופכת אותו ל-רוֹפֵף (!). התהליך רב וארוך השנים בו ה- "אמריקניזציה" הזאת מחבקת, מחזקת, ו-כאילו מגבירה את העניין הציבורי ב-כדורסל הישראלי – הוא מעשה כזב ואמונת שווא. ה-"אמריקניזציה" ארוכת השנים שעושה שמות ב-כדורסל הישראלי היא מפלה לאומית ניצחת לדורות (!!!). היא, ה-"אמריקניזציה" הזאת השמידה אותו את הכדורסל הישראלי המקורי ההוא שכולנו אהבנו וכיבדנו (!). אֵין יותר כדורסל ישראלי מקורי שלנו. הכדורסל הישראלי / אמריקני הנוכחי הקיים היום במדינת ישראל הוא מַר, עָלוּב, ו-נוכרי במערומיו. אין יותר כדורסל ישראלי מקורי שלנו במדינת ישראל (!). במקומו נוצר ו-קם כדורסל אמריקני מחורבן ו-קנוי כשהוא לבוש מדים ישראליים כמו תחפושת במדינת ישראל הנוכחית והחקיינית (!). הכדורסל האמריקני הוא כאילו ישראלי, אבל הוא לא (!!!). הכדורסל הישראלי הנוכחי הוא "מוֹשָבָה" אמריקנית שחדרה בכל הווייתה ל- תוך חייה של מדינת ישראל. אולם אותי ורבים אחרים כמותי הכדורסל האמריקני ה-דָלוּח וה-עָלוּב הזה – איננו מעניין עוד (!). לכן נטשתי אותו את הכדורסל המזוייף הזה, מזה זמן רב (!). מה לי ו-ליבוא האמריקני ה-כדורסלני ה-המוני המכוער הזה, העוצר ובולם את דרכם של כישרונות הכדורסל הצעירים הישראליים שלנו…??? , מה לי ולאמריקניזציה המכוערת הזאת המכלה את סיכויי שחקני הכדורסל הצעירים של מדינת ישראל להעפיל מעלה…??? איזה עליבות, איזה חידלון, איזה חוסר הבנה, איזה עיוורון, ואיזה היעדר מנהיגות של קברניטי הכדורסל הישראלי, אם נותרו בכלל כאלה…!!! מדובר ב-עסק לאומי עלוב, דל, חלוש, ירוד, נלאה, כחוש, וחסר ערך !!!. מאמן מכבי ת"א + נבחרת ישראל עודד קטש (כדורסלן עבר נפלא) הוא מרכיב דומיננטי ושותף בהשקפת עולמו זאת להרס, החרבה, וחורבן מתוכנן של הכדורסל הישראלי המקורי ההוא, כפי שהיכרנו אותו פעם לפני שנים רבות…עצוב ו-מר…!!! 

"…אנוכי מחפש יורשים ישראליים לכוכבי העבר הקרוב ו-הרחוק בדמותם של מיקי בֶּרְקוֹבִיץ', מוטי אָרוֹאֶסְטִי, דורון גָ'מְצִ'י, עודד קָטָש ועוד אחרים, ו-של הרחוקים ההם ההם בדמותם של אברהם שְנֵיאוּר, זכריה עוֹפְרִי, שמעון "צִ'ינְגָה" שלח, חיים חַזְן, עזרי לוּבוֹשִיץ, אברהם "אלברט" חֶמוֹ, רָלְף קְלָיִין, יגאל ווֹלוֹדַרְסְקִי (דר), עָמוֹס לִין,  ו-עוד ו-עוד ועוד רבים אחרים…", אולם אינני מוצא אותם…זכרו את המילים האלה : במצב הנוכחי ה-זה שנוקט איגוד הכדורסל הישראלי מזה שנים רבות ואשר מתיר יבוא כל כך מְמוּשָך רָב שנים של כדורסלנים אמריקניים (ו-גם אירופיים) למדינת ישראל על חשבון טיפוח הנוער הישראלי שלנו, לא יהיה כאן לעולם  Happy end…(!).

עליבותו של הכדורסל המופעל ע"י הרוב האמריקני / ו-מיעוטו הישראלי ו-המשוחק כבר שנים רבות במתכונתו הנוכחית העלובה הזאת במדינת ישראל, איננו מעניין אותי מפני שהוא איננו שייך לי. משהו חורק ועגום כולא בתוכו את מחשבת הכדורסל הישראלי המקורי. איזה עליבות זרה ו- מחורבנת שורה על הכדורסל הישראלי…היכן הנוער הישראלי…??? איזה עָלִיבוּת…!!! היכן נמצא עתידו של הכדורסל הישראלי המקורי ו-האם העתיד הזה קיים בכלל…??? ו-בכן אל תצפו למשיח…לא יהיה כאן Happy end אם לא תיטלו את מורשתכם בידיכם…!!!

היכן הנוער הישראלי…??? אפוא הכדורסל הישראלי המקורי שכה אהבנו והערצנו…??? האם העתיד שלנו שהיה מונח פעם בין שני סלים קיים עדיין…??? היכן מנהיגי ו- מכווני הכדורסל הישראלי…??? האם יהיו לנו בעתיד שוב שחקנים כמו מיקי ברקוביץ', מוטי אראסטי, דורון ג'מצ'י, תנחום כהן מינץ, שמעון שלח, אברהם שניאור, זכריה עופרי, רלף קליין, דני ארז, עמוס קופפר, ארז לוסטיג, יגאל וולודרסקי…ועוד רבים אחרים ששייכים לדורות הקודמים שלנו…???

מר ועצוב.

פוסט מס' 1233. הועלה לאוויר ביום שני – 11 במארס 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר והכותב יואש אלרואי.

פוסט מס' 1233. חלק ב'. הועלה על ידי לאוויר ביום שני – 11 במארס 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי. 

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס ומורכבים בנושאים שונים מהיבטים היסטוריים ועכשוויים שונים, שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961 ועד היום הזה. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה בהפקת SOBO את אירועי אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 24 שנים, נמשכה ארבעה ימים ארוכים מבוקר עד ערב, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל, כאמור בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות, המורכבות, והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (ושוב כאמור בהובלת SOBO) של אותה  אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

נולדתי בקיבוץ אפיקים השוכן ב-עמק הירדן, בערב שבועות ה' בחודש סיוון של שנת תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו במדינת ישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי בנפשי כי בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון יבד"ל ואלכס גלעדי ז"ל להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הישראלית ההיא. זה היה בקיץ חם אחד לפני יותר מחמישים ושלוש שנים. ליתר דיוק בשבת ההיא של 3 ביולי בשנת 1971. 

טקסט תמונה :  מראה כללי מצד מזרח של קיבוץ אפיקים הוותיק והמשגשג, קיבוץ שמהווה פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה ה-חוֹצֶה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. זוהי הכניסה הראשית לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן והמראה הראשון שנגלה לעין הנכנסים, מגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ בימים ההם. משמאל, משאבת הבנזין ההיא של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי אוטוטו בן 86 בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 1233, ו-אשר הועלה על ידי ל-אוויר בתאריך של יום שני – 11 בחודש מארס של שנת 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, והמחבר יואש אלרואי.

מעט מאוד אנשים השפיעו עליי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל  מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקוֹר מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכול שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל ז"ל היה המורה הנעלה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד, ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד (!)". אהבתי אותו והערכתי אותו עד למאוד. הוא שמריהו נאבל ז"ל היה מורה נערץ ו-מחנך נפלא ו-אבן נדבך חשובה בבניין חיי הצעירים. אנוכי אזכור את האיש הזה תמיד (!). 

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 70 שנים בתום הניצחון הקבוצתי שלנו בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק"מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל ז"ל (בחולצת "טי שירט" לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בַּר (ביכלר) ז"ל, יונה רָז (רוזנברג), אברהם זְלֶקְטָה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל ז"ל, שמואל "מוליק" כהן, ו-עוזי וָואלִיש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פְלִינְט, צבי "צירי" אשכנזי ז"ל, יורם קַן, משה ציון, ומיכאל רֶכֶס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                    

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. התמונה הזאת מתעדת את ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים שהוקם בעמק הירדן. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א' לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 82 שנים. תחרויות ה- א"ק המרכזיות ההן נערכות ומתקיימות  באצטדיון המכבייה בתל אביב. להלן, זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (בן 23, בתמונה), איש לא מזוהה, איתמר גולני (בן 14), שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. להלן, זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוֹט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג (כורע, קיצוני מימין). (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רוּדיק לֵוִוין ז"ל היה מרכז ענף ענף הרפת. אדם פשוט. "רק" מנהל רֶפֶת בקיבוץ. אך אדם צנוע ועניו ואיש בעל יושרה, רפתן נפלא ברמה של מדען, חקלאי בעל ידע וחזון, ודבק מאין כמוהו במשימה. רוּדיק לֵוִוין אדם חרוץ לא היה איש של דיבורים. הוא היה איש המעשה מדינת ישראל עומדת על תִּלָה בגללו ובשל אנשים כמותו. בשירות הצבאי הקרבי שלי בחטיבת "גולני" השפיעו עלי יותר מכל , לא מג"דים , או מח"טים, אוגדונרים , ו-רמטכ"לים אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל ז"ל (לימים פרופסור זאב שטרנהל) המ"מ שלי בקורס מ"כים ב-ג'וֹעָרָה (ליד קיבוצים עין השופט ורמת השופט). הם השפיעו עלי בתחום המנהיגות והדוגמא האישית. אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם. בלימודיי האקדמאים במכון ווינגייט פגשתי את המורה והמחנך הנפלא שלי אורי אפק יבד"ל ואת גאון ה-מתמטיקה וה-פיסיקה יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל שהיה המורה שלי במקצוע ה-א"ק. איציק מנדלברויד ז"ל היה מאותם האנשים המועטים שחונן בהיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני מורים ומחנכים דגולים כמו אורי אפק יבד"ל ואיציק מנדלברויד ז"ל. הדגש על מחנכים. הם הותירו עלי רושם בל יימחה עד עצם היום הזה. ב- 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש את אלכס גלעדי ז"ל, דן שילון (יבד"ל), ומוטי קירשנבאום ז"ל, שלושת אנשי טלוויזיה הישראלית הציבורית בני דור ההקמה ההוא. שלושתם השפיעו עלי השפעה מכרעת ארוכת טווח בת שנים (!). לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שאצרו בקרבם אלא ראשית דבר בשל היושרה והדבקות במשימה שחוננו בה. דן שילון יבד"ל ומוטי קירשנבאום ז"ל נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. בראש צוות ההקמה הזה ניצבו פרופסור אליהוא כ"ץ ז"ל ו-סגנו עוזי פלד יבד"ל. אלכס גלעדי ז"ל הגיע ל- משכנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ב- 1969. דן שילון קיבל את פניו. היה זה אלכס גלעדי שגייס כעבור כמה חודשים לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית את חברו יאיר שטרן שזה עתה חזר לישראל יחד עם רעייתו הדסה "דָסִי" שטרן מלימודי תקשורת וטלוויזיה בארה"ב, וגם את יורם שִימרון. את פניהם הקביל דן שילון. ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל את שִמְעוֹֹ ו-שְמוֹ של בימאי הטלוויזיה (והקולנוע) הדגול והמתעד האולימפי באד גרינספאן (Bud Greenspan) גם הוא ז"ל. באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו . באד גרינספאן יהודי – אמריקני ממנהטן (מת ב- 2010 לפני שתיים עשרה שנים בגיל 84) נחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה האמריקנית והבינלאומית הדגולים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של באד גרינספאן עליי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ "OLYMPIAD" בת 22 פרקים, היא מונומנט טלוויזיוני שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע. ב- 1 באפריל 1984 פגשתי איש אָהוּב. אורי פורת ז"ל מראשון לציון. אדם עַדִין, רגיש שקול, וחכם. הוא התמנה ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1989. אינני רוצה ואינני יכול לשכוח את דמותו.

אבא ואימא שלי נולדו ב-עיירות שִירְוִוינְט ו-קורשאן ב-ליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו כאמור ב-שירווינט ו-קורשאן ליד עיר הבירה קוֹבְנָה ב-ליטא, והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש. שניהם נטשו את כור מחצבתם והשאירו את הוריהם מאחור כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל. את קיבוץ אפיקים. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים חילוניים. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסיסמא בת שנות אלפיים, "בשנה הבאה בירושלים". משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד בליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 84 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם . אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואימה עקרת בית . היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 1929 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו בליטא ב- 1879. כשהם הגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתה. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני . אימא שיכנה אותם בדירה קטנטונת בטבריה סמוך לבית הכנסת של העיר . טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים . סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים . בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק"מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, "…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שה-פילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2  ב- 1942 בשערי אל עלמיין והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל , סבא שלך אמר, "חורבן בית שלישי לא יהיה", והוא צדק…(!)". אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר לה, "יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים)". הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור ואת אבא שלי. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם . בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, הכדורגל והכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 ו-הגיעו לארץ ישראל ול- טבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא שלי נולד בעיירה שירווינט ב-ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל'ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. זאת הייתה משפחה דתית – ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט בליטא. אבא שלי למד ב- "חֶדֶר". אח"כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טייבה היגרה לקובה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ו-איש ענף "ה-מִסְפּוֹא" הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא שלי היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה. הצורר הנאצי רצח את סבא וסבתא שלי הוריו של אבא שלי, והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט בליטא. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 94 שנים. משפחת בלינדמן בליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה ב-שערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל'ה האח הצעיר. האחות הבכורה טייבה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה ב- עיירה שירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח"כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל'ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

פרולוג מהימים ההם.

אנוכי מתבונן בעָבָרִי ומאמץ היום את חוות דעתו של שלמה המלך החכם אודות אחד מפרקי הסיום של חייו כפי שבאה לידי ביטוי פילוסופי בספר התנ"כי שחיבר וכתב, "קהלת" פרק א', פסוק ט', כלהלן : "…מַה שֶּהָיָה הוּא שֶיּהְיֶה, וּמַה שֶּנַּעֲשָה הוּא שֶיֵעָשֶה, ואֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַֹשָּמֶֹש…". אנוכי מודע גם ל- חוות דעתה של הסופרת האוסטרלית קולין מקאלוג (Colleen McCullough, 2015 – 1937), ההוגה אף היא טענה פיזיולוגית – פסיכולוגית מורכבת באחד השלבים בחיינו החולפים, משהו בסגנון : "…אלוהים מזקין אותנו אולם מותיר בנו את אותן התשוקות הצעירות ההן…". רעיון אותו היא מביעה בספרה המעניין, "ציפורים מתות בסתר" (The thorn birds). הספר הזה יצא לאור ב- 1977. מי שרוצה מאתנו להאריך חיים חייב להזדקן ולקחת בחשבון כי תנאי הקיום שייכפו עליו מעתה והילך, יהיו לא תמיד נוחים מהיבטים שמוכרים לכולנו : פיזיים, נפשיים, ובריאותיים.

טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 54 שנים. כ- פסע מפריד בין חיי נטולי הדאגות לבין עוֹל העִידָן המטורף של עבודה ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית שהמתין לי מעבר לפינה. התמונה הנ"ל מתעדת אותי זוֹכֶה עם נבחרת אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל ב-כדורסל (!). הייתי בשנים ההן דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצועות המתמטיקה והחינוך הגופני והספורט ב-בתי הספר שם לימדתי את חניכיי – כשלפתע נקרה לי בדרכי ההיא אלכס גלעדי ז"ל. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם של קיץ 1971 לפני 53 שנים (בעת כתיבת הפוסט הנוכחי). ענף עיתונאות הספורט בתעשיית הטלוויזיה על מקצועותיה השונים והרבים, חלקם מורכבים ומרתקים ואשר נושאים עמם יכולות של ראייה ותכנון לטווח ארוך בן שנים, ניווט למרחקים אין סופיים בארץ ועל פני הגלובוס, מנהיגות, השפעה על איכות מבצעי השידור של הרשת שלי אותה אנוכי משרת, ו- נשיאה באחריות רבה, עניינו אותי יותר מכל תחום אַחֵר ודוֹמֶה בתעשייה המדוברת (!). היו לי פעם לפני שנים רבות חמישה מורים טובים בתחום תעשיית הטלוויזיה המורכבת, המסועפת, והמסובכת : אלכס גלעדי ז"ל, דן שילון (יבד"ל), מוטי קירשנבאום ז"ל, ארנון צוקרמן (יבד"ל), ו- Bud Greenspan ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים : כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי למטר מעל הקרקע, לרוץ 60  מ' בזמן של 7.3 ש', לרוץ 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. ענף עיתונאות הספורט בתעשיית הטלוויזיה על מקצועותיו השונים והרבים, חלקם מורכבים ומרתקים ואשר נושאים עמם יכולות של ראייה ותכנון לטווח ארוך בן שנים, ניווט למרחקים אין סופיים בארץ ועל פני הגלובוס, מנהיגות, השפעה על איכות מבצעי השידור של הרשת שלי אותה אנוכי משרת, ו- נשיאה באחריות רבה, עניינו אותי יותר מכל תחום אַחֵר ודוֹמֶה בתעשייה המדוברת. היו לי פעם חמישה מורים טובים : אלכס גלעדי ז"ל, דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ארנון צוקרמן יבד"ל, ו- Bud Greenspan ז"ל. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו ספר השיאים של גינס בהוצאת כרטא מ- 1986, המספר בין השאר גם את הסיפור שלי. אנוכי בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הכישרון הספורטיבי שלי בקיבוץ אפיקים בשלושת משחקי הכדור המצוינים לעיל נשען על קואורדינציה וכוח כמעט שווים שעסקו בפעילויות ואימונים רבים, ותרגול של שתי הזרועות ימין ושמאל ושתי הרגליים ימין ושמאל, כושר גופני שנסמך על אימוני א"ק ושחייה, והבנה וניתוח תנועות גופי מנקודות מבט מתמטיות – פיזיקליות. אולם האיכות של כולנו, של כל חברי הקיבוץ וגם שלי, נבחנה ראשית דבר בחריצות בעבודה ובתפוקה של כל אחד מאתנו בתחום מקצועו בקיבוץ : בחקלאות, ו/או בתעשייה, ו/או בשירותים. אנוכי הייתי חקלאי. בין 1959 ל- 1963 הייתי רפתן, מספויני'ק, ועובד בענף הבננות. הצטיינות בספורט לא היוותה שום יתרון בחיי הקהילה הקיבוצית. ב- 1963 נישאתי לרעייתי יעל תג'ר ועזבתי את מכורתי לעַד, את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (התמונה באדיבות כרטא).

מרבית חברי קיבוץ אפיקים כור מחצבתי בעמק הירדן היו בימים ההם חקלאים בנשמתם אוהבי אדמה שידעו לחרוש, לזרוע, ולקצור. בוני הקיבוץ ומקימי ארץ ישראל החדשה שידעו לרתום סוסים ל- מַקְצֵרָה, לעגלה, ולפלטפורמה ואח"כ למדו לנהוג טרקטור ולעבוד על קומביין. תכלית חייהם הייתה לגדל מזון לפרות ולהביאו משדות הקיבוץ לרפת, את ה- אָסְפֶּסֶת, תִּלְתָן, חַצִיר, סֶלֶק בְּהֵמוֹת, סַבְיוֹן, ותִּירָס, וגם לחלק ליצרניות ושיאניות החלב תערובת עם חָרוּבִים. הם לא ידעו לשחק כדורגל. הם גם לא ידעו לקלוע לסל. זה לא עניין אותם. האנשים האלה נשאו ברָמָה את הדֶגֶל הַאָדוֹם ב- 1 במאי ובידיהם הטוּרִיָיה, החֶרְמֵש, המַעְדֵּר, הקִלְשוֹן, האֵת, והמַגְרֵפָה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. קבוצת חקלאים שבה מהשדה בפלטפורמה עמוסת חבילות חציר. יושב בקדמת התמונה מימין בני קירשון (נהרג במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט / 1939 – 1936 ע"י פורעים ערביים ליד הכפר ליביה ששכן על כביש עפולה – טבריה, לא רחוק מביה"ס החקלאי "כדורי"). יושב ראשון מימין מאחורי בני קירשון, שלמה אלפרט. יושב שלישי משמאל, ידיו משולבות על ברכיו זהו חיים ייני סבו של שחקן הכדורגל בנבחרת ישראל ומכבי ת"א שרן ייני. עומד ראשון משמאל שמואל לוּלָב ידיו על מותניו. ה-שאר אינם מזוהים. החרמש, הקלשון, המגרפה, והמעדר הפכו לסמליו המובהקים של הקיבוץ. (התמונה באדיבות קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. שדות ה-מספוא של קיבוץ אפיקים לאורך שדרת הברושים והקזוארינות מדרום לבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ. אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי מטפח את גידול סֶלֶק הבהמות כ-מזון לפרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1950. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 74 שנים. שדות הפלחה והאספסת של קיבוץ אפיקים בחלקת "הזוֹר" ליד היָרְמוּךְ (סמוך למדינת ירדן ה-האשמית). ה-קידמה הטכנולוגית הגיעה לקיבוץ. טרקטור תוצרת ארה"ב (מודל Farmel) מושך אחריו שתי פלטפורמות האמורות לשאת את ירק האספסת ה-קצור בחרמשים, לרפת של הקיבוץ. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1932. התעלה. עורק החיים של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום למַגוֹב מגובב את הזרדים לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1949. דוד ברונטמן (בן – מן) ז"ל משמאל מוותיקי קיבוץ אפיקים "פותח" תלמים ומוביל סוס המושך מאחוריו מחרשה וחורש. ילדים מסייעים להובלת הסוס וסופגים את האווירה החקלאית בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שנת 1926. ראשוני קיבוץ אפיקים. חברי הפלוגה בזיכרון יעקב בשנת 1926. זיהוי חלק מהיושבים בשורה הראשונה על הקרקע משמאל לימין : אישה לא מזוהה, אריה בהיר (שמו ברוסיה היה לוֹנְיָה גֶלֶר) ורעייתו פירה (כולם ז"ל). יושבים בשורה השנייה על ספסל משמאל לימין : שני אנשים לא מזוהים, אייזיק שלמון (שולמן), אברהם לֶשֶם (אברשה לכטמן), סיומה לין (לינקובסקי), ארבעה אנשים לא מזוהים, וסיומה פינסקי (קצת מאחור בחולצה הכהה) כולם ז"ל). העומדים בשורה האחרונה אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 של המאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. לידו "העיגול". משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1986. קיבוץ אפיקים, פינת חמד משגשגת בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה "כביש 90" חוצה את עמק הירדן צפונה לעבר טבריה והגליל העליון ודרומה בכיוון בית שאן ויישובי הבקעה בואכה יריחו. (התמונה צולמה ממזרח למערב. באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : תקופה שונה ומאוחרת הרבה יותר. מחצית שנות ה- 80 במאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. התמונה צולמה באפריל 1985 בטרם מבצע השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית את סדרת הגמר סל האחרונה בליגה הלאומית בכדורסל ההיא (ליגת העל היום), מכבי ת"א נגד הפועל ת"א, בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מפיק ראשי, ו-מנווט ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית (ההיא), בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יוֹאָב פֶּלֶג הבלתי נשכח (במרכז), והמפיק שלי יוסי לנדאו (משמאל). ענף עיתונאות הספורט בתעשיית הטלוויזיה על מקצועותיו השונים, המגוונים, והרבים, חלקם מורכבים ומרתקים ואשר נושאים עמם יכולות של ראייה ותכנון לטווח ארוך בן שנים, ניווט למרחקים אין סופיים בארץ ועל פני הגלובוס, מנהיגות והשפעה על איכות מבצעי השידור של הרשת שלי אותה אנוכי משרת (הטלוויזיה הישראלית הציבורית), ו- נשיאה באחריות רבה ועצומה כלפי מָצְפּוּנִי, כלפי הצופים, כלפי פָּקוּדַי ושותפיי לביצוע המשימות בארץ ובעולם, וכלפי המנהלים שלי – עניינו אותי יותר מכל תחום אַחֵר ודוֹמֶה בתעשייה המדוברת. היו לי פעם חמישה מורי טלוויזיה טובים : אלכס גלעדי ז"ל, דן שילון יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ארנון צוקרמן יבד"ל, ו- Bud Greenspan ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סתיו 1979. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בן 48, במרכז בז'אקט כחול מניף את זרועו) בראשית כהונתו (כ- מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא) מפגין את חיבתו לאוכל ואת חוסר חיבתו לצלמים שעוקבים אחריו ומצלמים אותו בעִתות הפנאי שלו. בחירתו למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 (במקום מנכ"ל רשות השידור היוצא יצחק לבני) ע"י שר החינוך והממונה גם על רשות השידור זבולון הָמֶר ז"ל ב-ממשלת מנחם בגין ז"ל, והפקדת המִשְרָה הרָמָה בידיו, הייתה החלטה פוליטית מיסודה. יוסף "טומי" לפיד היה עיתונאי בעיתון "מעריב", ומעולם לא היה קשור למדע תעשיית הטלוויזיה ואף פעם לא ניהל שום רשת טלוויזיה בטרם התמנה למנכ"ל רשות השידור (משרה רָמָה ומורכבת מאוד). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, רוּחָמָה אָיָילוֹן (ממושקפת) מי שהייתה מנהלת מוכשרת, חכמה, חרוצה, ו-יישרת דרך של לשכות מנכ"לי רשות השידור לדורותיהם, מאחוריה חבר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון פָּאפּוֹ, יוסף "טומי" לפיד, רעייתו גב' שולמית לפיד, ו- שייקה איילון בעלה של רוחמה איילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 1233 : הועלה לאוויר ביום שני – 11 במארס 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העָלוּב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל ז"ל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שְחִיתּוּת ו-שוֹחַד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מֶנִי מָזוּז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא של יוסף בר-אל משורות רשות השידור ההיא. יוסף בר-אל, מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט, הוּדַח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של ה-שר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מורכב מס' 1233. זיכרונות טלוויזיוניים שנותרו במקומם. פוסט מס' 1233. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. פוסט מס' 1233 הועלה לאוויר ביום שני – 11 במארס 2024.

פרפראות מהימים ההם (לא לפי סדר החשיבות):

1. הימים ההם. אושרת קוטלר מגישת "המגזין" בערוץ 10 ההוא.

מגישת "המגזין" בערוץ 10 אושרת קוטלר התייצבה באומץ לב במוצ"ש – 3 במארס 2018 קבל עם וצופי הטלוויזיה שלה, והזהירה את האומה בגין תיקי החקירה 1000, 2000, 3000, ו- 4000 המתנהלים נגד ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו, באלה המילים שאותן בחרה לומר : "…מערכת המשפט הישראלי היא המעוז האחרון של שומרי הסף בדמוקרטיה שעוד לא איבד לגמרי את אמון הציבור. עוד לא אבל זה קרוב מאוד. החלפת ה- מִסרונים בין מערכת המשפט לתביעה היא לא פחות מרעידת אדמה. דווקא בימים אלה בהם המשטרה, הפרקליטות, התקשורת ומערכת המשפט נתונים לקמפיין דה-לגיטימציה פוליטי מסוכן מאין כמותו, אסור שאף אחת מהמערכות האלה תטייח ולא תנהג בחומרה יתירה בכל הפרה של הקוד האתי והמקצועי שלה. אם זה לא יקרה אנחנו אבודים…" (!). אושרת קוטלר צודקת ב- % 100 (!).

2. הימים ההם. Candid microphone של ערוץ 99 (ערוץ הכנסת) הסגיר ב-2018 את שאיפות ההתרחבות וההתפשטות של שר התחבורה והשר לענייני מודיעין ההוא ישראל כץ (ליכוד) וגם של השר אריה דרעי (ש"ס). השר אריה דרעי נשלח בעבר לכלא לתקופה של 3 שנים מאחורי סורג ובריח בעוון שחיתות, שוחד, מרמה, והפרת אמונים.

Candid microphone של ערוץ 99 (ערוץ הכנסת) חשף פעם את האמביציות המפליגות חסרות הסבלנות של השר ישראל כץ לרֶשֶת מהר ככל האפשר את כס ראש הממשלה ביבי נתניהו הנתון בחקירות משטרתיות ממושכות אודות תיקי 1000, 2000, 3000 ו- 4000. מצלמת ערוץ 99 תיעדה שיחת רכילות שאפתנית ומשוננת כאילו מוצפנת בין שני השרים אריה דרעי (ש"ס) וישראל כץ (ליכוד) אודות ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו, אולם המיקרופון "הבלש"י גילה והדליף אותן כלשונן, כלהלן :

אריה דרעי : "כמה מזל יש לביבי…זה משהו…".

ישראל כץ (מחויך) : "לא ייאמן…".

אריה דרעי : "אבל אני גיביתי אותו…".

ישראל כץ (עדיין מחויך) : "גם אני…".

אריה דרעי (מתעקש) : "אבל תראה איזה מזל יש לו…".

3. הימים ההם. ח"כ מפלגת מרצ תמר זנדברג יישרת הדרך, החרוצה, והנאמנה.

ח"כ מפלגת מרצ גב' תמר זנדברג היא חכמה, עירנית, מהירת תגובה, חוצפנית, וגם יפה ורווייה מטען גדול של נוכחות וכריזמה טלוויזיונית. תמר זנדברג נושאת עיניה לראשות המפלגה במקומה של היו"ר הקודמת והאנמית זהבה גלאון. אין בכלל ספק כי תמר זנדברג מביאה עמה רוח נעורים חדשה לגמרי, עוררות פוליטית, והרבה מאוד סימפתיה ציבורית. מאידך קשה לראות מהיכן היא צוברת 10 (עשרה) מנדטים עבור מרצ כהבטחתה. חילופי שלטון בהצבעות דמוקרטיות במדינות חופשיות מתקיימים בדרך כלל ב- עיתות חירום כלכליות, חברתיות (לרבות ביורוקרטיה מוטה ומסורבלת), וגם בעקבות כישלונות ביטחוניים וצבאיים. ראש הממשלה בנימין נתניהו המוכשר והמושחת מחזיק בידיו לפי שעה שלושה אָסִים שמייצבים את שלטונו : כלכלה משגשגת פלוס אבטלה מועטה (פחות מ- % 4), ביטחון צבאי, וניהול מדיניות חוץ חכמה. גם הדמוגרפיה הפוליטית במדינת ישראל שהשתנתה באופן מהותי, משחקת לידיו של ביב נתניהו : יש יותר אזרחים חילוניים ימניים + כלל הציבור הדתי לאומי + כלל הציבור הדתי רדיקאלי מאשר אזרחים חילוניים. אומה שבעה איננה עולה על המתרסים והבריקדות ולא עורכת מהפכות. אף על פי כן אומר ל- ח"כ תמר זנדברג היפה, קולי מובטח לך (!). אין שום סיכוי שאתמוך במפלגת העבודה אותה משרתים שני הח"כים התככנים גב' שלי יחמוביץ' ואיתן כבל ואת מעשיהם וחתירתם הנבזית תחת מנהיגותו של הח"כ יצחק "בוז'י" הרצוג יו"ר "המחנה הציוני".

4. הימים ההם. צפיתי בשידור הישיר המשעמם ההוא בערוץ 10 (ההוא) של המשחק ההוא בו מכבי ת"א מובסת ע"י צסק"א מוסקבה 93:73 ב- Euroleague, בהיכל הספורט ביד אליהו, בהובלת השדר ניב רסקין והפרשן גור שלף (יום חמישי – 1 במארס 2018).

צפיתי בשידור הישיר המשעמם בערוץ 10 של המשחק מכבי ת"א – צסק"א מוסקבה 93:73 ב- Euroleague, בהיכל הספורט ביד אליהו, בהובלת ניב רסקין וגור שלף (יום חמישי – 1 במארס 2018), אולם חשבתי דווקא על מניית הנפל שהנפיק בשעתו אריה מליניאק בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 13 באוקטובר 2017 וכותרתה "התחלה של שינוי". ביום חמישי – 12 באוקטובר 2017 העלה אריה מליניאק בעיתונו פוסט רווי תקוות בעקבות ניצחונה של מכבי ת"א במשחק החוץ הראשון ב- Euroleague של עונת 2018 – 2017 על הקבוצה הגרמנית באמברג, 88:71. שום שביב מידע הנוגע להתחלה של שינוי במשחק ההוא שמסר אריה מליניאק לקוראיו לפני חמישה חודשים וחצי לא התקיים במשחק התבוסה של מכבי ת"א ל- צסק"א מוסקבה 93:73. עוד רב הדרך – עוד רבה המלחמה. מכבי ת"א היא לפי שעה קבוצת כדורסל מגוחכת ופגיעה בארץ וגם בחו"ל. למרות שבעליה השקיעו בעונת 2018 – 2017 כ- 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) שקל בעיצוב דמותה מחדש ושכרו את שירותיו של מאמן – מנהיג ברמתו של נוון ספאחיה, אין מכבי ת"א נמנית על הדרג האירופי העליון. עצוב ומר לראות שוב ושוב את שחקניה הישראליים של מכבי ת"א איתי שגב, יובל זוסמן, וכארם משעור מחממים עוד ועוד את הספסל הקר של המועדון.

והנה הפציעה לה אז ביום ראשון ההוא של 4 במארס 2018 הוכחה נוספת למצבה הרָעוּעַ של מכבי ת"א (חברתית ומקצועית), משהובסה במבצרה בהיכל הספורט הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב ע"י קבוצת נס ציונה, בשיעור 85:76. אין אושר גדול יותר מלראות מאמן כדורסל ישראלי בשם נדב זילברשטיין (היכן הוא היום ?) של קבוצת כדורסל ענייה בשם "נס ציונה", מביס את את המערכת העשירה של מכבי ת"א על שחקניה, מאמנה הקרואטי נוון ספאחיה, מנהליה, וכלכלת הרווחה שלה, כאמור 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) שקל לעונת 2018 – 2017. תזכורת : מכבי ת"א הפסידה את תואר מחזיקת גביע המדינה של 2018 ל- הפועל חולון. נראה אם תוכל לזכות בתואר אלופת המדינה בעונת 2018 – 2017. מומחה הכדורסל של עיתון "הארץ" מר אריה ליבנת דיווח אז לקוראיו ב- "הארץ" (יום שני – 5 במארס 2018) כלהלן : "…ניהול המשחק של מאמן מכבי ת"א נוון ספאחיה נותר לא ברור, ובדקות האחרונות הוא פשוט התיישב על הספסל…" (אז מה אם הוא התיישב על הספסל, אריה ליבנת…?). כמובן שאריה ליבנת איננו מראיין כלל את נוון ספאחיה וגם לא את מנהל מועדון מכבי ת"א ניקולה ווייצ'יץ', מי שגייס אותו והביא אותו ארצה ממשרת עוזר המאמן בקבוצת אטלנטה ב- NBA לתפקיד מאמן ראשי של מכבי ת"א. אריה ליבנת מתעקש שלא להביא בדיווחו ב- "הארץ" שום ערך מוסף למה שראינו ערב קודם לכן בשידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

5. הימים ההם. עודד קטש הוא מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ועכשיו גם מאמנה החדש של קבוצת הפועל ירושלים (עדות מ-שנת 2018).

עודד קטש ספג מפלה גדולה ב- Test הראשון שלו כמאמנה החדש של קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל (התמנה לתפקידו במקומו של מודי מאור שפוטר והודח) באצטדיונה הביתי ה- "ארנה" מש-הובס ע"י בני הרצליה בתוצאה 78:66. עודד קטש איננו מוכשר לשאת במקביל בשלושה תפקידים של מאמנן של שתי קבוצות ובמקביל לשמש גם פרשן כדורסל בטלוויזיה. מדובר בבכורה עגומה.

6. הימים ההם. הפוסט שפרסם מר גבריאל בוקובזה ב- "גלריה שישי" של "הָאָרֶץ" ביום שישי ההוא של 2 במארס 2018 וכותרתו, "העתק של העתק", אודות יאיר לפיד יו"ר מפלגת "יש עתיד", ראוי ליותר מקריאה. הוא ראוי לעיון.

הפוסט שפרסם מר גבריאל בוקובזה ב- "גלריה שישי" של "הארץ" (יום שישי – 2 במארס 2018) וכותרתו הייתה, "העתק של העתק" אודות יו"ר מפלגת "יש עתיד", ראוי ליותר מקריאה. המאמר ההוא ראוי לעיון. מר גבריאל בוקובזה רושם בכותרת המשנית של הפוסט, "יאיר לפיד הוא אנדרואיד מושלם : יציר נבחר של גבריות מלאכותית שהקפיד לאסוף את כל מה שנחשב נכון לדמות שלו. איך נראים יחסים עם גבר כזה", ומוסיף, "כשאנו מביטים באנדרואיד אנו מנסים לזהות בחושינו את ההבדל בינו לבין האנושי. ככל שהכפיל הרובוטי דומה דומה לאדם, כך הוא מעורר בנו יותר חשד". ואוסיף משלי : יאיר לפיד היום שר החוץ של מדינת ישראל היה בעיניי ב-2018 אופורטוניסט מגוחך חסר תקנה. חשבתי אז ש-אין סיכוי שאצביע אי פעם עבורו ובשבילו אם לא ישתפר כמדינאי.

7. הימים ההם. התייחסות אישית שלי הרבה יותר מ-אוהדת לפרופסור זאב שטרנהל ז"ל. מנהיגות היא תמיד מנהיגות בכל תחום : בהוראה וחינוך, בחיי קהיליית הקיבוץ, בצבא, וגם בטלוויזיה. זאב שטרנהל היה מנהיג צבאי שלי כחניך שלו בקורס מ"כים של חטיבת "גולני" ב- ג'וערה בחודשים ספטמבר 1956 – מארס 1957 לפני 65 שנים. זאב שטרנהל ז"ל חונן באישיות אמיצה, נעלה, וחכמה. אדם משכמו ומעלה. איש מופת (!). מפקד ומחנך צבאי בעל עמוד שדרה ויושרה. אישיות בלתי נשכחת עבורי גם ביום חמישי הזה ב- 28 באפריל של שנת 2022.

פרופסור זאב שטרנהל ז"ל חתן פרס ישראל ב- 2008 לחקר מדע המדינה נחשב ל- שמאלן נֵץ פוליטי. הפוסטים שלו זכו לקיתונות של רותחין. ביום שישי – 2 במארס 2018 פרסם בעיתון "הארץ" פוסט שכותרתו, "אלכס שטיין במסלול הקל לעליון". לפני כן פרסם בעיתון הצרפתי "לה מונד" פוסט שכותרתו משווה את מדינת ישראל לראשית הנאציזם. עיתונאי "ידיעות אחרונות" מר בן דרור ימיני נזעק אז כנגד זאב שטרנהל ותקף אותו בביקורת חריפה ביותר בעיתונו כבר בראשית תשובתו באלו המילים : "…אין ספק שישראל היא מדינה מיוחדת. היא מעניקה את הפרס החשוב ביותר שלה למי שקורא לה אוטוטו – פשיסטית. אין עוד מדינת סף פשיסטית בעולם אבל זאב שטרנהל איננו מוותר. פשיזם כבר לא מספיק לו. הוא עובר לנאציזם… וכן הלאה…". פרופסור זאב שטרנהל ז"ל עורר אנטגוניזם (כבד) באגפים שונים של הפוליטיקה הישראלית אולם בעיניי מדובר באישיות מכובדת, בעלת יושרה, מצויד ב- אומץ לב, מוסר עליון, ו- דבקות במשימה. זאב שטרנהל היווה דוגמא אישית נערצת ו-נעלה של יושרה, הגינות, ו- אומץ לב אזרחי וצבאי. סגן זאב שטרנהל ז"ל היה ה- מ"מ הנערץ והבלתי נשכח שלי שלי בקורס מ"כים של חטיבת "גולני" בג'וערה בתקופה שבין ספטמבר 1956 למארס 1957. זאב שטרנהל קצין אמיץ ונבון, הוביל את המחלקה שלי במלחמת סיני 1956 ("מבצע קדש") לכיבוש מוצב – יעד מבוצר וממוקש מצרי מס' 27 בגזרת רפיח (פלוגת המ"כים של "גולני ב- ג'וערה צורפה ככוח נוסף לגדוד 12 של החטיבה). חטיבת גולני (גדודים 12, 13, ו- 51) מגובה בסיוע אש של טנקים וניידת בחלקה מוסעת על זחל"מים בפיקוד המח"ט אל"מ בנימין ג'יבלי, כבשה את שלושת היעדים המבוצרים והממוקשים (מוצבים קיפודיים) מספרי 25, 27, ו- 29. מג"ד 12 היה סא"ל אורי בר רצון. מפקד פלוגת המ"כים היה רס"ן זאב עופר. אנוכי הייתי ב- "מבצע קדש" לוחם וחניך בן 18 וחמישה חודשים בקורס מ"כים של חטיבת "גולני" ב- ג'וערה. זאב שטרנהל היה אז בן 21 וחצי. אנוכי אוטוטו בן 84 היום. זאב שטרנהל ז"ל היה המפקד הראשון שלי בחטיבת "גולני" שהתייחס אלינו חניכיו בקורס מ"כים, לא כאל רכוש צבאי, אלא כבני אנוש. יהיו דעותיו של פרופסור זאב שטרנהל אשר יהיו. עבורי הוא מודל של אישיות מרשימה. לוחם אמיץ ומנהיג צבאי ובעל דוגמא אישית. אדם משכמו ומעלה שאתה מאמין לו ונוֹהֶה אחריו. לא פחות.

מעט אנשים עצבו אותי והשפיעו עלי בחיי. אני חושב שמעט מאוד אנשים מעצבים גם את דמותם של מרבית האנשים האחרים שאני מכיר. בקיבוץ אפיקים היו אלה אבא שלי ז"ל חקלאי עובד אדמה חרוץ ומספויניק והרפתן רודיק לווין ז"ל. אנשים בעלי יושרה ודבקות עילאית במשימה. בטלוויזיה היו אלה דן שילון יבד"ל, אלכס גלעדי ז"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973. וגם איש הטלוויזיה הנעלה היהודי – אמריקני באד גרינספאן המנוח (2010 – 1926). ארבעת אנשי הטלוויזיה הישראליים הנ"ל הם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בתחום תעשיית הטלוויזיה בארץ בכל הזמנים. בשירות הצבאי שלי בחטיבת "גולני" בשנים 1959 – 1956 השפיעו עלי יותר מכל – לא מג"דים, לא מח"טים, לא אוגדונרים, ולא רמטכ"לים – אלא המ"כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר יבד"ל ממושב שדה יעקב וזאב שטרנהל ז"ל (פרופסור זְאֵב שְטֶרְנְהֶל) שהיה המ"מ שלי בקורס מ"כים בג'וֹעָרָה ומפקדי במלחמת "מבצע קָדֵש" באוקטובר – נובמבר 1956 במלחמה ההיא נגד מצרים. סגן זְאֵב שְטֶרְנְהֶל הוביל את המחלקה שלי (מחלקה מס' 1) בקורס מ"כים בעת מבחן המנהיגות העליון והקשה ביותר, עֵת ההסתערות על יעדי המוצבים המצרים המבוצרים והַמֵמוּקָשִים תחת אש, ובסופו כיבוש מוצב 27 ברפיח ע"י פלוגת המ"כים (המ"פ היה מפקד ביה"ס למ"כים בג'וֹעָרָה רב סרן זאב עופר). גדוד 12 של חטיבת "גולני" כבש את שלושת המוצבים הקיפודיים – פלוגתיים של הצבא המצרי 25, 27, ו- 29. זְאֵב שְטֶרְנְהֶל ויְהוֹשֻעַ מִיצְמָאכֶר היו שני חיילים מבוגרים ממני בשנתיים ו- שלוש, והפכו כמו רבים כמותם בגיל כה צעיר למופת של מנהיגות ובעלי דוגמא האישית. שניהם היו מנהיגים צבאיים שראו בכל חייל באשר הוא ראשית דבר אדם ולא "מכונה צבאית" ו/או "רכוש צבאי" של הממסד. הלכתי אחריהם באֵש ובמים. לא רק אני. אתה מחרף את נפשך למוות כ- חייל לא בעבור הדגל, לא בעבור ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון, וגם לא בעבור רמטכ"ל המלחמה דאז משה דיין אלא עושה זאת בעבור הקרובים והסמוכים אליך, חבריך, אלה שצועדים ומסתערים לידך בקו האֵש הקדמי בעת ירי תוך כדי תנועה לעבר היעד המבוצר. אתה מוכן להקריב את חייך בעבור החברים שלך שמסתערים לידך תחת אֵש ובשביל המפקדים שלך כזאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר. אלה שיקבלו את ההחלטות הנכונות בעת הקרב ויעמדו לצִדְךָ בעת צָרָה, קשה, ומסוכנת ברגעים המכריעים. הרֵעוּת ואחוות הלוחמים ש- שוררת בין החיילים הקרביים בכיתות, במחלקות, ובפלוגה מתפתחת בעת החיים יחדיו באימונים הקשים, במסעות הארוכים, בסחיבת אלונקות, בניווטי לילה, בשכיבה במארבים בלילות חשוכים וקרים ללא שינה, ובחינוך הצבאי למשמעת, מורשת, ודבקות במשימה שמנחילים מפקדים לחייליהם ברמה של מ"כים, סמלים, ומ"מים. לרֵעוּת והאחווה הזאת בין החיילים אין תחליף בשעת קרב. שיא אומץ הלֵב בקרב מוצא את ביטויו בכך שאתה מתגבר על הפחד הנוראי לאבד את חייך ונכון להתרומם מהקרקע ולהסתער חשוף לעבר היעד המצרי מול מקלעי "Alfa" רושפי אֵש של האויב ומול אֵש של מרגמות 81 מ"מ ו- 120 מ"מ. אתה עושה זאת יחדיו עם רֵעיך ובעבור חבריך והמפקד המוביל שלך. הייתי מוכן להקריב את חיי למען חבריי ומפקדי זאב שטרנהל. זה היה החינוך שקיבלתי ב-חטיבת "גולני" לפני כ- 66 (שישים ושש שנים) מ-זאב שטרנהל ז"ל ויהושע מיצמאכר יבד"ל. על פי עקרונות הפיקוד והחינוך שהתוו זאב שטרנהל ויושע מיצמאכר, גם אנוכי אימנתי, פיקדתי, וחינכתי כך את החיילים שלי לאחר שהוסמכתי ל- מ"כ קרבי ומאוחר יותר לקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני.

טקסט תמונה : זהו זאב שטרנהל ז"ל המ"מ שלי בקורס מפקדי כיתות של חטיבת גולני בג'וערה ב- 1956, ומפקדי הנערץ במלחמה של "מבצע קדש" נגד מצרים באוקטובר – נובמבר 1956. מדובר באישיות מרשימה בעלת יושרה מוחלטת, מוסר עליון, ו- דוגמא אישית. זה היה זאב שטרנהל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו יהושע מיצמאכר המ"כ שלי בטירונות בגדוד 12 בחטיבת "גולני". מפקד בדרגת רב טוראי משכמו ומעלה. מאוחר יותר הוא נשלח ע"י החטיבה לקורס קצינים בבה"ד 1 בכפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1958. אנוכי קצין קרבי בן 20 בגדוד 12 של חטיבת "גולני". המג"ד שלי ב- 1958 היה סא"ל אורי ביידאץ' מהמושבה יבניאל. המח"ט היה אל"מ אהרון "ארווין" דורון. המג"ד הרביעי והאחרון שלי בשירות הסדיר בגדוד 12 היה סא"ל יקותיאל "קותי" אדם. המח"ט הרביעי והאחרון שלי ב- "גולני" היה אל"מ אלעד פלד. התצלום עם כובע הקצינים נועד לצורכי רקורד. אינני זוכר קצינים קרביים שהסתובבו עם הכובע המגוחך הזה שהזכיר תחפושת פורים. כולנו חבשנו כומתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יכול וגם אינני רוצה לשכוח אותם, את זאב שטרנהל ויהושע מיצמאכר, גם בחלוף 66 (שישים ושש) שנים.  בלימודיי האקדמאים בשנים 1956 – 1963 במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט פגשתי את המחנך האהוב מר אורי אפק (בן 90 היום) שהיה מורה שלי לכדורעף ומשחקי תנועה, ואת אלוף המתמטיקה והפיסיקה יִצְחָק "אִיצִיק" מַנְדֶלְבְּרוֹיְד ז"ל שהיה המורה שלי במקצוע הא"ק. איציק מנדלברויד היה אחד האנשים בעל ההיגיון הכי הגיוני שהכרתי בחיי. הוא ראה בהוראת ה- א"ק מַדָע ו-לא תחביב. הייתה לי זכות גדולה להיות סטודנט של שני המורים והמחנכים הדגולים אוּרִי אָפֵק ואיציק מנדלברויד. הדגש על מחנכים. הוראה ללא חינוך היא בסופו של דבר הליך פגום. שניהם הותירו עלי רושם עצום עד עצם היום הזה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 73 שנים. ימי התום והפשטות במדינת ישראל, תקופה שחלפה לבלי שוב. זוהי צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אַרְיֵה גְלִיק ז"ל (הפועל ת"א) אָצָן ל- 400 מ' ו- 800 מ', אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד ז"ל (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון, רות  קורן אצנית, ודוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי). 

ב- 1975 שמעתי לראשונה מפי יצחק "צחי" שמעוני ז"ל מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית את שִמעוֹ של המתעד האולימפי הדגול היהודי אמריקני מניו יורק, בַּאד גְרִינְסְפָּאן המנוח (Bud Greenspan, נולד בניו יורק ב- 1926). באולימפיאדת מונטריאול 1976 פגשתי אותו. בָּאד גְרִינְסְפָּאן (Bud Greenspan) יהודי – אמריקני ממנהאטן, מת בניו יורק ב- 2010 בן 84, נחשב לאחד מבימאי הספורט ואנשי הטלוויזיה החשובים בדורנו. דוקומנטאריסט מוכשר בעל טביעת עין מיוחדת במינה שלימד רבים מאִתנו בארץ ובעולם כיצד לחשוב בטלוויזיה, כיצד לתחקר ולתעד, כיצד להכין תסריט של החומר ולתַּסְרֵט אותו לקראת צילומו (ועריכתו) בטלוויזיה, וכיצד לכתוב בטלוויזיה. הכתיבה היא כישרון. בטלוויזיה היא גם מדע. אולי אומנות. ההשפעה של בַּאד גְרִינְסְפָּאן עלי היא נִצחית. סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית שלוֹ ,"OLYMPIAD" בת 22 הפרקים, היא מונומנט טלוויזיוני מרשים ביותר שיתקיים לעַד. צריך לראות אותה ולצפות בה כדי להבין מדוע מובטחים לה חיי נצח.

נולדתי ב- 1938 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מילדוּת גדלתי על גיבורי הספורט המופלאים  ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר, פָּאבוֹ נוּרְמִי, גֶ'סִי אוֹאֶנְס, אֶמִיל זָטוֹפֶּק, המתאגרף ג'וֹזֶף לוּאִיס בָּארוֹאוֹ (Joseph Louis Barrow) הנודע בשמו ג'וֹ לוּאִיס "המַפְצִיץ הַחוּם", ומאוחר יותר גם על המתאגרף מוּחָמַד עָלִי (שמו הקודם היה קָאסְיוּס מַארְצֶלוּס קְלֵיי). ג'וֹ לוּאִיס נולד ב- 13 במאי 1914 במדינת אלאבאמה. הוא היה נצר למשפחת עבדים שהפך להיות אלוף העולם באגרוף במשקל כבד. הוא היה אליל ספורט שלי שחלמתי עליו. כה רציתי לפגוש אותו. ההיסטוריה הספורטיבית שלו הייתה רצופה אין סוף שיאים אך גם כישלונות. הוא היה אלוף העולם במשך 14 שנה מ- 1937 עד 1951. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה המדהימה שלו בזירה היה ב- 22 ביוני 1938. באותו ערב הביס בנוק אאוט בחלוף זמן קצר ביותר, רק 2:04 דקות בתוך סיבוב הראשון בניו יורק את יריבו הגרמני מָאקְס שְמֶלִינְג.

טקסט תמונה : אחת הסצנות הדרמטיות בסרט הדוקומנטרי שחקרתי, כתבתי, ערכתי, וביימתי, הקרוי, "ג'ו לואיס – המפציץ החוּם". התאריך, 22 ביוני 1938. אלוף העולם האמריקני ג'וֹ לוּאִיס (מימין) בן 24 גובהו 1.85 מ', והטוען לכתר הגרמני מאקס שמלינג בטקס השקילה המסורתי זמן קצר לפני תחילת קרב הגומלין ביניהם. ג'ו לואיס הביס יריבו לאחר שתי דקות וארבע שניות מתחילת הסיבוב הראשון. ג'ו לואיס גרף לכיסו בקרב הזה 8000 (שמונת אלפים) דולר בכל שנייה מ- 120 השניות שנמשך הקרב. בקרב הראשון שנערך בין השניים שנתיים קודם לכן ב- 19 ביוני 1936, גם כן בניו יורק, ניצח מָאקְס שְמֶלִינְג את ג'וֹ לוּאִיס בנוק אאוט בסיבוב ה- 12. (התמונה באדיבות ביל קייטון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור 40 שנה היה לי חלום. רציתי לעשות שני סרטים אודות שני המתאגרפים השחורים הדגולים ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. לא היה איש בקי ממני בחטיבת הספורט ההיא בפיקודו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתולדות האגרוף וההיסטוריה שלוֹ. הייתי בר מזל. אָלֶכְּס גִלְעָדִי נעתר לבקשתי ואישר לי את התקציב לביים שני סרטים דוקומנטאריים באורך של 75 דקות אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי אלילי ילדותי ובחרותי. שני ספורטאים ענקיים ואישים יוצאים דופן. איש הטלוויזיה האמריקני בִּיל קֵיְיטוֹן (Bill Cayton) שהיה בימים ההם נשיא חברת הסרטים רבת המוניטין "The Big Fights Ltd", העניק לי בלא תמורה כספית את חומרי הפילם הנפלאים והמדהימים של האימונים והקרבות המפורסמים וגם ראיונות חשובים מהקריירות העשירות של ג'וֹ לוּאִיס ומוּחָמַד עָלִי. הוא נדהם לשמוע שמישהו, איש טלוויזיה מישראל, מכיר בצורה כה יסודית ונחרצת את האִגְרוּף האמריקני לדורותיו ומתעניין בגיבורים שהיו גם המועדפים שלוֹ.

לאמריקנים יש מנהג חשוב. הם מתעדים מקדמת דנה כל דבר שֶזָז. הקרב ההיסטורי המפורסם ב- 22 ביוני  1938 ב- "יאנקי סטאדיום" בין ג'וֹ לוּאִיס לבין מָאקְס שְמֶלִינְג שעמד במרכז הסרט התיעודי שלי בן 75 דקות "הַמַפְצִיץ הַחוּם ג'ו לואיס" (The Brown Bomber), תועד בשלמותו באמצעות שלוש מצלמות פילם 35 מ"מ ב-טֶרֶם עידן ה- Video. התיעוד נשמר ונמסר לי ע"י בִּיל קֵיְיטוֹן עצמו. הסרט "המפציץ החוּם ג'ו לואיס" שודר בהצלחה עצומה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979 וזכה לתגובות נלהבות. לא הופתעתי. ידעתי מראש כי צופי הטלוויזיה בישראל מעוניינים לקבל מידע אודות אנשים מפורסמים בארץ ובעולם בתחומי המדע, חברה, פוליטיקה, אומנות, מוסיקה, וגם בספורט באמצעות סרטים תיעודיים. בעיקר כשמדובר בקרבות אגרוף היסטוריים במשקל כבד בעלי מוניטין משנות ה- 30, ה- 40, ו- 50 של המאה שעברה, שמעולם לא נראו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צופי הספורט בישראל הגיבו באהדה עצומה לשידור הסרט שלי "המפציץ החוּם ג'וֹ לוּאִיס" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הגיעו לחטיבת הספורט בימים ההם הרבה מאוד תגובות חיוביות בתום ההקרנה. לגמרי מעבר למצופה. אלכס גלעדי ואנוכי למדנו שוב שיעור חשוב. הציבור הישראלי פתוח ומעוניין לצפות בדיווחים ו- סיפורים תיעודיים בטלוויזיה אודות ספורטאים בינלאומיים עתירי מוניטין גם אם אינם ישראליים ו-הוא לא מכיר אותם אישית, בתנאי שהתחקיר והסרט עשויים היטב ובצורה מקצועית. שני הסרטים הדוקומנטריים האלה שלי אודות ג'וֹ לוּאִיס ומוחמד עלי ענו על הקריטריונים האלה.

טקסט תמונה מימין : המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 38 שנים. האולימפיאדה ה- 23 במניין הזמן החדש. אנוכי (בן 46, מימין) בפגישה עם המתאגרף הדגול מוחמד עלי (בן 42, משמאל) ב-מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של : International Broadcasting Center) האולימפי שמוקם ע"י ה- Host broadcaster (רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC) באולפני קולומביה הישנה בלוס אנג'לס. אין לי בכלל ספק כי מוחמד עלי הוא אחד מגדולי הספורטאים בתבל בכל הזמנים. יש לכך כמה נימוקים וכמה היבטים. לא רק ספורטיביים. זאת לא פרטנזיה אישית. אם כי צריך לזכור שמי שסייע לו רבות לשמור על ו-את תודעתו הספורטיבית בלב הציבור האמריקני (וגם העולם) היה שדר הספורט הבכיר של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ההיא בימים ההם, מר האווארד קוסל (Howard Cosell). (תיעוד וצילום אורי לוי ב- IBC באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך משמאל : 15 ביולי 1979. אחת מתגובות רבות שהגיעו למשרד חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1979 לאחר הקרנת הסרט הדוקומנטרי בן 75 דקות "ג'ו לואיס המפציץ הָחוּם", שהופק, בוים, ונערך על ידי, והוכיחו לבוס שלי אלכס גלעדי ו-לי כי צופי הטלוויזיה בישראל ערוכים ומוכנים לשטוף את עיניהם ב- "חומרים ערכיים תיעודיים" מעבר למשחקי הכדורגל, הכדורסל, והטניס המשודרים על ידינו בעבורם ללא הֶרֶף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

8. איש גָדוֹל ו- דָגוּל בשם קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabbar) שחקן כדורסל אמריקני בליגת ה- NBA. אנוכי משכנע אז בקושי רב את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לרכוש את זכויות השידורים של משחקי ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA, ולהביאם לראשונה על ידי בשידורים ישירים לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991- 1987. הריאיון הטלוויזיוני ההוא שניהל לאחרונה דניאל זילברשטיין בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים עם קארים עבדול ג'אבאר (אז בן 70, והיום בן 74 היום) עורר בי זיכרונות רחוקים.  

הכדורסל האמריקני המקצועני והמיטבי מיוצג בתודעת הספורט העולמי ע"י לוֹגוֹ בן שלוש אותיות בלבד NBA, (ראשי תיבות של National Basketball Association) על רקע אדום וכחול, ולידן דמות של כדורסלן מוּטֶה גוּף מְכַדְרֵר. מותג צנוע שמוֹכֵר את ליגת הכדורסל הטובה בעולם. מי לא גדל עליה, מי לא שמע עליה. לכל חובב כדורסל ישראלי יש את הגיבורים שלו ב – NBA. אלילי הילדות שלי היו בוב קוזי (Bob Cousy) וביל ראסל (Bill Russell) שחקני קבוצת בוסטון סלטיקס ומאמנם המיתולוגי רֵד אוורבך (Red Auerbach) שהפך כמו שחקניו לאגדה בחייו. אחד ממדפי הספרים שלי בחדר העבודה שלי כמעט קורס מכובד משקלם של עשרות ספרים העוסקים בהיסטוריה של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA לדורותיה שרכשתי לעצמי במהלך השנים. ה- NBA האיכותית, הדרמטית, והמרתקת היא מרכיב חיוני בחיי. נדבך ספורטיבי שמשך את תשומת לבי מגיל צעיר מאוד מזוויות התבוננות שונות לרבות יכולתן וכישרונן של רשתות הטלוויזיה בארה"ב לחשוף ולתעד את גדולתה של ה- NBA.

בשנת 1954 בהיותי בן 16 התנשאתי לגובה של 1.90 מ'. מעבר להיותי ספורטאי מוכשר למשחקי כדור, הייתי גם אתלט מחונן. יכולתי לנתר ולהרים את מרכז הכובד שלי כמטר מעל פני הקרקע. זה אפשֵר לי לגעת בטבעת הסל עם המרפק שלי. זה אפשֵר לי להנחית היטב מעל רשת הכדורעף, והעניק לי יתרון בנגיחות לשער הכדורגל. הילדים בקיבוץ אפיקים היו מצטופפים סביב מגרש הכדורסל המקומי עשוי חול מחצבה כדי לראות אותי מאמן את עצמי. באותה שנה זומנתי יחד עם יגאל וולדרסקי ז"ל מקיבוץ אשדות יעקב לסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל. המאמן שלנו היה האמריקני אלמר ריפלי (Elmer Repley) (צלע קשה ברגליו) ומקום האימון מגרש הכדורסל של קיבוץ מזרע בעמק יזרעאל. בסגל הנבחרת שיחקו אז גם עמוס לין, ראובן פֶכֶר, משה מחטי ואחרים. אלמר ריפלי אמר לי שאני מזכיר לו בתנועות שלי ובשליטה בכדור את בוב קוזי (Bob Cousy). אך מי חשב אז על קריירה ספורטיבית. החלום שלי היה כמו של רבים להתנדב לצנחנים וללכת בדרכו של מאיר הר ציון. בטרם מלאו לי 18 שנה הגעתי לגדוד 12 של חטיבת "גולני" ושם עשיתי את השירות הצבאי הקרבי שלי בשנים 1959 – 1956.

מאוחר יותר הגיעו לארץ פיסות מידע טיפ טיפה רחבות יותר ומעט צילומים אודות המוניטין העצום של שחקני ה -NBA ובראשם ג'רי ווסט (Jerry West) שהקואורדינציה המיוחדת של תנועתו מכדרר את הכדור עיצבה את הלוגו המפורסם של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. זהו אותו ג'רי ווסט ששָדָר טלוויזיה אמריקני אמר עליו פעם בשידור ישיר כלהלן : "כשג'רי ווסט מתרומם לקליעת Jump Shot (קליעת ניתור), יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר". פתאום שמענו גם על אוסקר רוברטסון (Oscar Robertson) שזכה לכינוי "Big O", באחד העיתונים התוודענו לתמונתו של הענק ווילט צ'מברליין (Wilt Chamberlain שהתנשא לקומה של 2.18 מ') ואשר נודע בכינויו "Wilt the stilt", בתרגום חופשי "האיש על הקביים", בשל גובהו הרב 2.18 מ' (נושא גופייה מס' 13) ורגליו הרזות להחריד. ואז גם התוודענו לג'וליוס ארווינג (Julius Erving) ש- שדרני ה- NBA ברשתות טלוויזיה האמריקניות קראו לו "Dr. j", כמובן דוקטור לכדורסל.

טקסט תמונה : ווילט צ'מברליין נער צנום בן 18 (לובש גופייה מספר 13) והמתנשא לגובה של 2.18 מ', היה מושא של דוֹר שלם בישראל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. הוא היה דמות יוצאת דופן ב- NBA. על פי התמונה ניתן להבין כי לא בכדי כינו אותו אנשי הכדורסל האמריקנים, "Wilt The Stilt". (באדיבות ה- NBA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נולדתי אומנם עשרים וחמש שנה לפני מייקל ג'ורדן (Michael Jordan), אך כבר בימים ההם שלי הייתה כמיהה גדולה לכל שביב אינפורמציה מליגת הכדורסל המצוינת הזאת, אך העיתונות היומית קימצה אז בדיווחי ספורט, לא כל שכן אודות הנעשה ב- NBA.

טקסט תמונה : מייקל ג'ורדן (Michael Jordan) משמאל, בראשית הקריירה המזהירה שלו ב- NBA, ורגעים ספורים לפני אחד ממשחקי ה- "ALL STAR GAME" בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. לידו המאמן קיי. סי. ג'ונס (K. C. Jones) שהיה שחקן מצטיין בקבוצת בוסטון סלטיקס הדגולה. (באדיבות ה- NBA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרט הדוקומנטרי "קארים עבדול ג'אבאר – מיעוט של אחד" בן 85 דקות (שודר ביום שני – 7 במארס 2016 ב- Yes Duco) אודות כדורסלן העַל לשעבר ב- NBA, קארים עבדול ג'אבאר (2.18 מ') מקבוצת לוס אנג'לס לייקרס, הוא מסמך אנושי מרתק שעוסק באישיות ספורטיבית נדירה. אישיות גְדוֹלָה תרתי משמע, ודְגוּלָה, שממדי איכותה חורגים הרבה מעבר לגבולות קווי הפרקט של מגרש כדורסל. צפיתי בעניין בסרט התיעודי שדן באדם מעניין וגם כל כך יוצא מן הכלל. הסרט התיעודי הנדיר הזה מוקלט אצלי ב- YESMAX והלילה אצפה בו שוב. חוויה טלוויזיונית חריגה. מדובר ב- Masterpiece. יצירת מופת תיעודית. אומר ואוסיף כי Kareem Abdul Jabbar הוא כדורסלן שחור שנולד בניו יורק ב- 16 באפריל 1947 ושמו המקורי היה לו אלסינדור (Lew Alcindor). מאוחר יותר התאסלם ושינה את שמו ל- קארים עבדול ג'אבאר. אישיות מיוחדת.

טקסט מסמך : השער הקדמי של "KAREEM" ספרו האוטוביוגרפי המעניין ביותר של שחקן העל בליגת ה- NBA בכדורסל, קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabbar, קומתו מתנשאת ל- 2.18 מ' ומי שנשא תמיד את הספרה 33 על גופייתו). הספר "KAREEM" יצא לאור בארה"ב בהוצאת "Warner books" ב- 1990. קארים עבדול ג'אבאר בעל אישיות מרתקת ונדירה באיכותה גם מחוץ לגבולות הפרקט, שיחק 18 עונות רצופות ב-NBA בין 1970 / 1969 לבין 1989 / 1988. בחמש העונות הראשונות שיחק בקבוצת מילווקי באקס ואח"כ 13 עונות בקבוצת לוס אנג'לס לייקרס. בהיותו סטודנט באוניברסיטת UCLA זכה בשלוש אליפויות NCAA (ליגת המכללות) רצופות בשנים 1967, 1968, ו- 1969 תחת שרביט המאמן – המחנך – והמנהיג האמריקני הדגול ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden, מת בן 100 בשנת 2010). קארים עבדול ג'אבאר זכה בקריירת הכדורסל הארוכה והעשירה שלו ב- 6 (שש) אליפויות ב- NBA : ב- 1971 במדי מילווקי באקס, וב- 1980, 1982, 1985, 1987, ו- 1988 במדי לוס אנג'לס לייקרס. הספר "KAREEM" מומלץ לקריאה לא רק לאוהדי ספורט. מדובר באדם מעניין ביותר בעל אישיות מרתקת הרבה מעבר למונחים הצרים של כדורסל וספורט.

טקסט מסמך : השער האחורי של "KAREEM" ספרו האוטוביוגרפי המעניין ביותר של שחקן העל בליגת ה- NBA בכדורסל, קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabbar, קומתו מתנשאת ל- 2.18 מ' ומי שנשא תמיד את הספרה 33 על גופייתו). הספר "KAREEM" יצא לאור בארה"ב בהוצאת "Warner books" ב- 1990. קארים עבדול ג'אבאר בעל אישיות מרתקת ונדירה באיכותה גם מחוץ לגבולות הפרקט, שיחק 18 עונות רצופות ב- NBA בין 1970 / 1969 לבין 1989 / 1988. בחמש העונות הראשונות שיחק בקבוצת מילווקי באקס ואח"כ 13 עונות בקבוצת לוס אנג'לס לייקרס. בהיותו סטודנט באוניברסיטת UCLA זכה בשלוש אליפויות NCAA (ליגת המכללות) רצופות בשנים 1967, 1968, ו- 1969 תחת שרביט המאמן – המחנך – המנהיג הדגול ג'ון וודן (John Wooden, מת בן 100 בשנת 2010). קארים עבדול ג'אבאר זכה בקריירת הכדורסל הארוכה והעשירה שלו ב- 6 (שש) אליפויות ב- NBA : ב- 1971 במדי מילווקי באקס, וב- 1980, 1982, 1985, 1987, ו- 1988 במדי לוס אנג'לס לייקרס. הספר "KAREEM" מומלץ לקריאה לא רק לאוהדי ספורט. מדובר באדם מעניין ביותר בעל אישיות מרתקת הרבה מעבר למונחים של כדורסל וספורט.

פעם סיפר לי מוטי קירשנבאום ז"ל מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 ו- חוֹבֵב ספורט ידוע, כלהלן : "כאשר הייתי סטודנט ו-למדתי קולנוע וטלוויזיה בשנים 1968- 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס, היה לי חֲבֵר מפורסם לספסל הלימודים שהצטיין אח"כ ב- NBA". שאלתי אותו בסקרנות, "לצִדו של מי היה לך הכבוד לשבת בכיתה ?". מוטי קירשנבאום השיב לי בגאווה ובחיוך, כלהלן: "…תאר לך יואש אלרואי, היה לי הכבוד לשבת בכיתה לצדו של  קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabar), זה ששמו הקודם היה לוּ אלסינדור (Lew Alcindor)". העבר המשותף של מוטי קירשנבאום וקארים עבדול ג'אבאר מצא חֵן בעיני. כמובן שלא הערכתי את מוטי קירשנבאום רק בגלל בקיאותו המופלגת בספורט. האיש נשא עמו מטען כבד של ערכי חיים, כישרון, ויצירה והוכיח את עצמו. ב- 1976 היה חתן פרס ישראל לטלוויזיה. בן מלכוּת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : כמו המתאגרף האגדי והמיתולוגי קסיוס מרצלוס קליי שהתאסלם והמיר את שמו למוחמד עלי, כך גם נהג כדורסלן ה- NBA הגבוה (2.18 מ') ושחקן קבוצות "מילווקי באקס" (Milwaukee Bucks) ו- "לוס אנג'לס לייקרס" (Los Angeles Lakers) לוּ אָלְסִינְדוֹר (Leww Alcindor). לו אלסינדור התאסלם והמיר את שמו ל-שם מוסלמי קָארִים עָבְּדוּל גָ'אבָּר (Kareem Abdul Jabbar).                                                                          

טקסט תמונה : חודש נובמבר בשנת 1968. מערכת החדשות ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום ז"ל בתחילת דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. בחלוף שמונה שנים התברר כי מדינת ישראל חושבת שמרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939) הוא דמות מופת טלוויזיונית והעניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל, ב- 1976 והוא רק בן 37 שנים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי).

מוטי קירשנבאום ז"ל הוא אולי היחיד מבין דוֹר המייסדים שרכש השכלה טלוויזיונית מסודרת, רשמית, ורחבה בחו"ל לפני שקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רגליה ב- 1968. הוא היה סטודנט לתקשורת שלמד שֵש שנים 1968- 1962 טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטה האמריקנית UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס במדינת קליפורניה. אחד מחבריו לספסל הלימודים ב- UCLA בתקופה מסוימת היה הכדורסלן הנודע גבה הקומה (2.18 מ') קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul – Jabar). מוטי קירשנבאום נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ ז"ל ו-סגנו עוּזִי פֶּלֶד יבד"ל. הוא נחשב לכישרון עיתונאי יוצא דופן בתעשיית הטלוויזיה. פרופסור שלמה אהרונסון ז"ל המנהל הראשון של חטיבת החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הבחין בכישרונו וגם ניסיונו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום ומינה אותו לעורך "מבט". מוטי קירשנבאום קנה את המוניטין הרָב שלוֹ בתחילת שנות ה- 70 בכתבותיו החדשותיות בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה, ותרבות הפנאי ששודרו מידי ערב שישי בשמונה במגזין האקטואליה עתיר הרייטינג "השבוע – יומן אירועים" של הימים ההם. יורם רונן היה עורך המגזין ואפשר למוטי קירשנבאום לספר סיפור שבועי באמצעות מצלמת הטלוויזיה. יכולת האבחנה הדקה שלו, חדותו ושנינותו, ולשונו הייחודית הפכו נושאים טריוויאליים יומיים, ליצירות מופת בטלוויזיה. בשנים 1974 ו- 1975 ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בעטיה הוענק לו פרס ישראל. תכף ומייד אח"כ מונה ע"י ארנון צוקרמן למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל). מוטי קירשנבאום ז"ל ניחן בכִישרון לדבר ולכתוב בשפת הטלוויזיה. הוא וודאי למד משהו מרזי הטלוויזיה, התיאטרון, והקולנוע ב- UCLA אך היה לו את זה מקודם. שפתו הממורקת והמצוחצחת היו לוֹ טבע שני וכשרצה ידע גם להיות סרקסטי ולהפוך את הסטירה לדורסנית. התוכנית "ניקוי ראש" הפכה לשיחת היום בממשלה וראש הממשלה יצחק רבין ראה את עצמו פגיע מקירשנבאום. מוטי קירשנבאום נתפש ע"י יצחק רבין ומקורביו כשמאלן מידַי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים, הקרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הספר הזה נחקר ונכתב במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים אודות נושאי טלוויזיה שונים בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה :  קיץ 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 55 שנים. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (ראשון מימין בן 28) סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בחברת ידידים ישראליים ברחובות העיר. מוטי קירשנבאום ז"ל היה Grand master בכל תחומי העיתונאות בתעשיית הטלוויזיה. (התמונה ניתנה לי באדיבות יאיר גורן שני מימין בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל השתמש בחוכמה בכלי הטלוויזיה המגוונים שניתנו לו בתוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וזעזע את אמות הספים של הממשלה. באחת הסצנות הטלוויזיוניות הקשות והנוקבות בסטירה שלו טען כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון את מחנות ומוצבי המחבלים של הטרוריסט יאסר עראפאת הן ספין תקשורתי של הממשלה שנועד להַסֵב את תשומת לב של העם מהמצב הכלכלי הגרוע. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נדהם וראה לפניו סמרטוט אדום. הוא יצא מגדרו מרוב כעס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק למוטי קירשנבאום ז"ל גיבוי קולוסאלי.

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה הקודמת. אוניברסיטת UCLA. שתי אגדות כדורסל. המאמן ג'ון וודן (John Wooden) והשחקן לו אלסינדור (Lew Alcindor) שגובהו 2.18 מ' (מי שהתאסלם ו-שינה את שמו מאוחר יותר לקארים עבדול ג'אבר) זוכים שלוש פעמים ברציפות בשנים 1967, 1968, ו- 1969 באליפות הכדורסל של המכללות האמריקניות בליגת ה- NCAA. קארים עבדול ג'אבאר אז סטודנט צעיר ב- UCLA בן 22, רחש כבוד והערכה עצומים ל- מאמנו ג'ון וודן אותו כינה ב- 1969, "…Wizard", ואת עצמו "…I'm his apprentice…" (בתרגום חופשי, "הקוסם והשוליה שלו"). קבוצת מילווקי מ- NBA הייתה זאת שזכתה בקארים עבדול ג'אבר אך הוא עזב אותה בתום תקופה קצרה יחסית בת 6 (שש) שנים וחתם בלוס אנג'לס לייקרס קבוצתו של המיליארדר ג'רי באס תמורת חוזה ארוך טווח בן עשרות רבות של מיליוני דולרים. (באדיבות אוניברסיטת UCLA. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת חשובה עבורי: היסטוריית כדורסל אמריקנית בשנים ההן. מאמן הכדורסל האמריקני ג'וֹן ווּדֶן והשחקן קארים עבדול ג'אבאר, ו-מנגד, חלק מהיסטוריית הכדורסל הישראלי בזמן ההוא.

היסטוריית הכדורסל הבינלאומית ושל ה- NBA מדגישה את חשיבות שחקני הציר הגבוהים . בלעדיהם קשה להעפיל לפסגה. ג'ורג מייקן (2.08 מ' ומי שנחשב בעת ההיא לאחר מלחמת העולם ה- 2 לענק – טיטן) איננו אומר דבר לאוהדי מכבי ת"א, אך הוא היה שחקן הציר הראשון (Big man) שהייתה לו השפעה וחשיבות עליונה בקבוצתו מינאפוליס לייקרס על קבוצתו והתפתחות המשחק בכלל. בראשית ה- NBA אחרי מלחמת העולם ה- 2 ובמחצית הראשונה של עשור ה- 50, זכה ג'ורג' מייקן עם מינאפוליס לייקרס בשש אליפויות NBA. שמו יצא למרחוק. הוא הפך מודל לחיקוי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה. אלופת ה- NBA קבוצת מינאפוליס לייקרס. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המאמן ג'ון קונדלה (John Kundla), סלייטר מרטין (Slater Martin – מס' 16), פרנק סאול (Frank Saul – מס' 18), ג'ים הולשטיין (Jim Holstein – מס' 12), וורן מיקלסן (Vern Mikkelsen – מס' 19), לו היטש (Lew Hitch – מס' 11), ג'ורג' מייקן (George Mikan – מס' 99, גובהו 2.08 מ'), ג'ים פולארד (Jim Pollard – מס' 17), בוב האריסון (Bob Harrison – מס' 16), וויטי סקוג (Whitey Skoog – מס' 20), ועוזר המאמן דייב מקמילאן (Dave McMillan). (באדיבות האנציקלופדיה המודרנית של הכדורסל האמריקני בעריכת זאנדר הולנדר – בהוצאת פור ווינדס פרס בניו יורק בשנת 1969). 

אח"כ עברה השליטה לקבוצת בוסטון סלטיקס בראשות ביל ראסל (2.08 מ') ורכז המשחק האגדי בוב קוזי. ב- 1967 זכתה באליפות ה- NBA קבוצת פילדלפיה 76 עם ווילט צ'מברליין (2.18 מ'). באותן השנים של המחצית השנייה של עשור ה- 60 במאה שעברה זכתה אוניברסיטת UCLA של לוס אנג'לס באליפויות המכללות (NCAA) מפני שבשורותיה שיחק לוּ אָלְסִינְדוֹר (2.18 מ' – המיר את שמו לקארים עבדול ג'אבר) וגם בגלל שאת נבחרת המכללה המצטיינת הזאת אימן ג'וֹן ווּדֶן הבלתי נשכח שהיה מאמן נפלא וגם מחנך דגול ומנהיג אקדמי. ג'ון וודן מעולם לא פנה ל- NBA למרות עשרות ההצעות שקיבל ואימן כמעט כל חייו את UCLA.

טקסט תמונה : עשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה. זהו מר ג'ון וודן (2010 – 1910) הבלתי נשכח, מי שהיה מאמנה של נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס במשך עשרות שנים. אישיות כדורסל בספֵירות אחרות. משכמו ומעלה. (באדיבות אוניברסיטת UCLA של לוס אנג'לס).

בעשור ה- 50 ובעשור ה- 60 הסתובבו במכללות האמריקניות שחקני חוץ מוכשרים ופנטסטיים שהעין לא שבעה מלהתבונן בהם כמו ביל בראדלי, גייל גודריץ' (אף הוא מ- UCLA), טל ברודי, קייזי ראסל, אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט, פיט מאראביץ', קיי. סי. ג'ונס, דיק גרואט, בוב דייויס, קאלווין מרפי ורבים אחרים אך לא היה כמו קארים עבדול ג'אבר כדי להכריע באמת את ההתמודדות. אילו הנער לוּ אָלְסִינְדוֹר הלא הוא קארים עבדול ג'אבר היה בוחר לשחק במכללה אחרת סביר להניח שבסופו של דבר גם אותה המכללה האנונימית הזאת הייתה לוקחת את תואר ה- NCAA. נוכחותו בזירת הכדורסל הייתה כבירה והשפעתו מרחיקת לכת. קארים עבדול ג'אבר נהג להעיד על מאמנו הנערץ כלהלן : "ג'ון וודן היה הקוסם ואני השוליה שלו" . מובילי כדור יש 100 בלירה. טובים יותר ו/או טובים פחות. שחקן ציר ברמתו של קארים עבדול ג'אבר היה רק אחד.

הערה שלי : קארים עבדול ג'אבר למד תקופה מסוימת באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס קולנוע וטלוויזיה יחדיו עם מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום למד קולנוע וטלוויזיה ב- UCLA במשך שש שנים רצופות 1968 – 1962. לאחר שהשלים את לימודיו בארה"ב הצטרף מוטי קירשנבאום ז"ל בחודש מאי של שנת 1968 לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ-עפרה, בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ ו-סגנו עוזי פלד.

משסיים קארים עבדול ג'אבר את לימודיו ב- UCLA זכתה קבוצת מילווקי באקס מ- NBA בשירותיו של קארים עבדול ג'אבר. אולם ג'רי באס המנוח וה- Owner ההוא של לוס אנג'לס לייקרס לא המתין זמן רב ודאג לקנות אותו ולשלם לו משכורות עתק על מנת שיביא לו את אליפויות ה- NBA. נכון שליד קארים עבדול ג'אבר שיחקו ב- Loa Angeles Lakers כדורסלנים מחוננים כמו מג'יק ג'ונסון (רכז ומוביל כדור שקומתו 2.06 מ'), ביירון סקוט, מייקל קופר, ג'יימס וורת'י ועוד אחרים טובים , אך קארים עבדול ג'אבר היה רק אחד. לרשימת שחקני הציר בעלי החשיבות העצומה  והמשפיעים אפשר כמובן לצרף את ביל וולטון הענק (2.12 מ') מי שזכה עם UCLA באליפות ה- NCAA (גם כן תחת שרביט אימונו של ג'וֹן ווּדֶן – John Wooden) ובאליפות ה- NBA ב- 1977 עם קבוצתו פורטלנד בלייזרס. ב- 1978 זכתה וושינגטון בולטס באליפות ה- NBA. שחקן הציר שלה היה מִיץ' קוּפְּצָ'אק (2.12 מ') ולידו שיחק בהצלחה מרובה וֶוס אָנְסֶלְד (2.02 מ'). הדוגמאות הן רבות מספור. עוד דוגמאות בולטות הן שאקיל אוניל ופאו גאסול שחקני הציר של לוס אנג'לס לייקרס כל אחד בתקופתו. קובי בראיינט הוא פנומן אך הוא לא היה יכול לקצור את האליפויות בלעדי עזרתם של השניים. כנ"ל מייקל ג'ורדאן. הוא לא היה יכול לקטוף שש טבעות אליפות שלה- NBA בעשור ה- 90 של המאה הקודמת ללא סיוע הענקים לצידו ביל קאטרריט (2.16 מ') ו- וויל פרדו (2.17 מ') ולבטח ללא עזרתם של סקוטי פיפן (2.01 מ') והוראס גראנט (2.01 מ'). גם מאמנו פיל ג'קסון ידע זאת . ומה תאמרו על שחקן הציר של יוסטון רוקטס האקים אלג'ואן (2.12 מ') פעמיים אלוף ה- NBA בעשור ה- 90 של המאה שעברה ?

טקסט תמונה : דצמבר 1983. אנוכי בעת מסיבת קוקטייל אולימפית בעת פגישת ה- WBM ה-1 בלוס אנג'לס לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-שנת 1984. ברקע ניבטת תמונתו של לו אלסינדור (שינה את שמו ל- קארים עבדול ג'אבר) שחקן נבחרת UCLA שתמיד לבש את הגופייה מס' 33. (באדיבות הטלוויזיה של דנמרק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דיוויד בלאט כמו ג'ון וודן, רד אוורבך, פיל ג'קסון ופט ריילי הוא מאמן כדורסל כישרוני, בעל ניסיון וטביעת עין, וגם כושר מנהיגות. בארץ וגם באירופה הוא משכמו ומעלה. אך במצב הזה עם גיורגי שרמאדיני ושון ג'יימס אני חושש שזה לא יספיק לו.

בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה לאחר שחרורי משירות קרבי קשה וממושך בגדוד 12 של חטיבת "גולני" חזרתי לקיבוץ אפיקים מכורתי. המח"ט שלי אלעד פלד והמג"ד שלי קותי אדם ביקשו אותי לחתום קבע וללכת מייד לקורס מ"פ. סירבתי ונימקתי להם מדוע. "אני מתגעגע לעבוד עם אבא שלי בשדות הקיבוץ", אמרתי לשניהם. "אני רוצה לשוב לעבודה על טרקטורים ולרתום שוב את הסוסים למחרשה ולמָגוֹב. אני רוצה להיות חקלאי ולעבד את האדמה. אני מתגעגע לפלחה, לאספסת, לתלתן, לבננות, ולרפת". השקפת עולמי אז לפני 54 שנים נותרה רלוואנטית לגביי. היא נשארה טבועה בי גם כאשר אני משקיף היום על עברי ההוא, מרום גיל 75 שלי. במקביל לעבודה הפיסית בקיבוץ שלי הייתי שחקן מצטיין בכדורסל, כדורעף, וכדורגל בשלוש ליגות לאומיות (ליגות העל היום). שיחקתי כמעט בו זמנית בליגה הלאומית בכדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב , בליגה הלאומית בכדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, ובליגה הלאומית בכדורגל בקבוצת הפועל טבריה וגם הייתי חקלאי ורפתן עסוק . גובהי היה 1.90 מ'. הייתי אתלט. יכולתי לגעת בטבעת הסל במרפק שלי אולם משהגענו להתמודד מול מכבי ת"א ב- 1959 ו- 1960 זה היה לא כוחות מפני שבשורותיהם שיחק תנחום "תני" כהן מינץ שחקן ציר שגובהו 2.04 מ'. למאמן – שחקן של הפועל אשדות יעקב יגאל וולודרסקי (דַר) ולי לא הייתה כל בעיה להתמודד מול רלף קליין, דוד פריש, סבי בן בסט, ומשה גולוביי, אפילו לא מול אברהם שניאור אם היה צורך. עם תני כהן מינץ הסיפור היה שונה. גם לנו כיריבים שלו וגם מהצד השני למכבי ת"א שבנתה אותו והפכה את חייה לקלים יותר . הוא היה הראשון שהפר את מאזן הגובה (המאמן יהושע רוזין הביא אותו לקבוצה מהטניס). המונח "Big man" הפך למושג מכריע בתורת הכדורסל.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. זוהי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ההיא בימים ההם האלופה ו-מחזיקת גביע המדינה של מדינת ישראל. עומדים מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן בסט, אברהם הופמן, קֶלִין שפירא (היום ד"ר קֶלִין שפירא מנהל ביה"ח בצפת), אמנון אבידן, משה גולוביי, אברהם חסיד, גדי גוטמן, תני כהן מינץ, המאמן יהושע רוזין ויו"ר המועדון צבי אבידן (שניהם בחולצות לבנות). כורעים מימין לשמאל : חיים שטרקמן, גדעון פרייטאג, ראובן דניאל, ודוד פריש.  (התמונה באדיבות משפחת רוזין). הערה : סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה שבתאי "סבי" בן בסט, ודוד פריש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. קבוצת מכבי ת"א היא אלופת המדינה בכדורסל. נוכחותו של שחקן הכדורסל הגבוה בישראל בשורות מכבי ת"א, תנחום "תני" כהן מינץ (2.04  מ') ז"ל, שינתה חלק ממאזן הכוחות בינה לבין יריבותיה לרבות המתחרה העיקשת העירונית קבוצת הפועל ת"א. זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : המאמן יהושע רוזין, רלף קליין, דוד פריש, יעקב אדליסט, תנחום "תני" כהן מינץ, אברהם שניאור, יצחק אמר, ושחקן מס' 15 לא מזוהה. זיהוי הנוכחים בשורת הכורעים מימין לשמאל : שבתאי "סבי" בן בסט, יעקב מילשטיין, גדעון בירנבוים, אהרון "אהרונצ'יק" קפלן, אברהם חסיד, וזוהר כהן. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . הערה : סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה שמואל "שמלוק" מחרובסקי וסבי בן בסט.

טקסט תמונה : תיעוד של שתי עונות בתולדות הכדורסל הישראלי ההוא בשנים ההן של : 1962 – 1961 / 1961 – 1960. הימים ההם – הזמן ההוא ש-חלף לפני שני דורות. זוהי אלופת המדינה במשך השנתיים הנ"ל קבוצת הפועל ת"א, אשר הייתה היחידה שניצחה והכניעה אז את קבוצת מכבי ת"א עם תנחום "תני" כהן מינץ. להלן זיהוי שחקני החמישייה הראשונה של הפועל תל אביב (לפני כ- 62 שנים) מימין לשמאל בעת כתיבת הבלוג מס' 1233 : עזריאל "עזרי" לובושיץ ז"ל, אורי גוטהלף, צבי לובצקי, ארז לוסטיג, ו-חיים חזן ז"ל. (התמונה באדיבות צבי לובצקי ואורי גוטהלף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דווקא קבוצת הפועל ת"א הסתדרה היטב עם תני כהן מינץ ומכבי ת"א והיא שזכתה באליפויות המדינה ב- 1960 ו- 1961. אבל בהפועל ת"א שיחקו חיים חזן, ארז לוסטיג, אילן זייגר, צבי לובצקי, ואורי גוטהלף. באשדות יעקב שיחקו חוץ ממני ויגאל וולודרסקי – אמיר ראובני, מאיר "מֶגֶה" ברזילי, יוסל'ה קנטרוביץ', משהל'ה לביא, דן שומרון (לימים רמטכ"ל צה"ל), אילן, ובמקצת גם בן כיתה שלי מקיבוץ אפיקים אבנר וורד. יגאל וולודרסקי היה אוניברסיטת הכדורסל שלי. הוא נמנה באורח קבע על נבחרת ישראל. ב- 1959 שב המום לאשדות יעקב בתום אליפות אירופה בכדורסל שנערכה באיסטנבול. בתום האימון על מגרש המרצפות הישן הוא בקיבוץ אשדות יעקב (איחוד) הזמין אותי יגאל וולודרסקי לחדרו בקיבוץ, וכה אמר : "…יואש אלרואי אתה לא מתאר לך מה ראיתי שם במשחק שלנו נגד נבחרת ברה"מ. הובסנו 90:44. לא היינו כל כך רעים אבל יאניס קרומינש הענק שלהם (גובה 2.18 מ'. משקל 160 ק"ג. מספר נעל 62) שינה לחלוטין את מאזן הכוחות. פשוט לא היה מה לעשות נגדו", אמר והוסיף, "ותראה יואש איזה צחוק ומזל זימן לי הגורל. בעת טקס לחיצת הידיים בטרם המשחק דווקא לי יצא להיתקל בו. אתה לא מתאר לך איזה ענק הוא היה. מהיציע לא רואים את זה. על הפרקט זה נראה אחרת לגמרי. אני – 1.78 מ' והוא – 2.18 מ'. היה לו סנטר גדול וכף יד עצומה. גם לי יש כף יד גדולה יחסית לגובהי. אני מחזיק בקלות כדורסל באצבעות שלי. אבל יואש, שלו זה משהו מדהים. אמרתי לו "שלום" והוא השיב לי משהו כמו "הו…". ואז ברחתי מהמקום. הוא היה נפיל שעשה את ההבדל. הסובייטים היו טובים בכל מקרה אבל עם טיטן כמו יאניס קרומינש זה היה שונה. במשחק של ברה"מ נגד בולגריה נתלו על קרומינש ארבעה שחקנים בולגריים. הוא התרומם יחד עמם והטביע…". ואז שלף לפניי צילום מהטורניר. יגאל וולודרסקי השחקן הנמוך ביותר בנבחרת ישראל לוחץ במבוכה את ידו של יאניס קרומינש לפני שריקת הפתיחה של ההתמודדות ההיא.

טקסט תמונה : קיץ  1959. אליפות אירופה בכדורסל באיסטנבול – טורקיה ב- 1959. השחקן הנמוך ביותר בנבחרת ישראל הלאומית בכדורסל יגאל וולודרסקי (עיברת את שם משפחתו ל-דַר) ז"ל (1.78 מ', מימין) לוחץ את ידו של הגבוה בשחקני ברה"מ יאניס קרומינש (2.18 מ'). מימין ומאחור נראים שחקני נבחרת ישראל נוספים דוד פריש, ארז לוסטיג, וחיים קשטן לוחצים ידיים עם שחקנים סובייטים אחרים. ברה"מ הביסה את נבחרת ישראל  90 : 44. במחצית הייתה התוצאה  44 : 25. (התמונה באדיבות יגאל דר – וולודרסקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר 1959. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 65 שנים. תיעוד בעת קיומו של טורניר כדורסל בקיבוץ בית אלפא בהשתתפות ארבעת קבוצות הכדורסל הטובות ביותר בהתיישבות העובדת, כלהלן : הפועל משמר העמק, הפועל אשדות יעקב, הפועל גבעת ברנר, והפועל בית אלפא. בתמונה, שחקני קבוצת הכדורסל של הפועל אשדות יעקב. הקבוצה שיחקה באורח קבע בשנים ההן בליגה הלאומית בכדורסל . עומדים מימין לשמאל : אמיר ראובני, יגאל וולודרסקי ז"ל (1.78 מ'), יואש אלרואי (1.90 מ'), ואבנר וורד (שנינו בני קיבוץ אפיקים).  כורעים מימין לשמאל : מאיר "מֶגֶה" ברזילי ז"ל, יוסל'ה קנטרוביץ'. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יגאל וולודרסקי – דר היה כדורסלן מחונן. הוא ידע כיצד להגשים את כשרונו המיוחד וליישם אותו באמצעות אימונים אין ספור ובדבקות אין סוף במשימה. הוא שיחק תשע שנים בנבחרת ישראל בשנים 1968 – 1959, ולבש את מדיה 89 פעמים תחת שרביטם של יהושע רוזין ושמעון ("צ'ינגה") שלח. לדאבון לֵב נפטר מדום לב ב- 1977 כשהוא בן 41 שנה בלבד. יגאל וולדרסקי העניק לי את ההשראה להעביר את כישרון המשחק שלי לקבוצת הפועל אפיקים.

טקסט תמונה : קיץ 1964. חמישיית הכדורסל של קיבוץ אפיקים עומדת בתלבושת השחורה. כורעים בחצי גוף עירום החמישייה של קיבוץ בית זרע. כרגיל הבסנו אותם שוק על ירך. עומדים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, יוסי וולפסון, מוליק כהן, בארי חוזק ז"ל (נהרג במלחמת יום הכיפורים 1973), שי לין ז"ל (מת בארה"ב). כורע שני מימין :  גיורא כהן (גיסו של חיים בורר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. אנוכי קולע לסל באחד האימונים באולם "איתמר" היכל הספורט של קיבוץ אפיקים. משמאל אחי יונתן. מלפנים, דובי אילן (מימין) ועלי דגן. כולנו מתאמנים יחפים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסיור קדם ההפקה של ה- WBM בהשתתפותי בדצמבר 1983 בלוס אנג'לס לקראת האולימפיאדה ה- 23 בעידן החדש שעמדה להיערך בעיר המרתקת הזאת בחודש יולי 1984, הופיעה תמונתו של קארים עבדול ג'אבאר הפופולרי שנשא את המספר 33 על גופייתו בכל אתר בעיר. הוא ומאמנו הבלתי נשכח ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden) הביאו לאוניברסיטה UCLA של מוטי קירשנבאום תהילת נצח.

טקסט תמונה : דצמבר 1983 בלוס אנג'לס הנפלאה והמעניינת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 39 שנים. מין צירוף מקרים. מישהו צילם אותי במסיבת קוקטייל של פגישת ה- WBM  מפני שחשב שאני שחקן קולנוע אורח מהוליווד ונתן לי את התמונה למזכרת. ברקע הופיע איך לא הכדורסלן האגדי קארים עבדול ג'אבר במדי אוניברסיטת UCLA, כשהוא נושא את המספר 33. (צילום של הטלוויזיה הדנית  DR. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליגת ה- NBA הפופולרית והאהודה בישראל, הייתה נושא ספורטיבי הראוי לחשיפה הרבה יותר גדולה בטלוויזיה הישראלית ממה שזכתה לה בעבר. משהבשילו ב- 1987 התנאים הטכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החלטתי לעשות מעשה : להפיק, לערוך, ולשדר ישיר לראשונה את משחקי ההכרעה על האליפות ה- NBA באותה העונה ההיא, ולהביא את בשורתה בהרחבה לצופי הטלוויזיה בישראל. את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות לא הייתי צריך לשכנע בזכות שידורי הכדורסל המקצועני האמריקני על מסך הטלוויזיה הציבורית. הוא בעצמו היה פריק וחובב מושבע של הספורט האמריקני על כל גווניו, בעיקר של ה- NBA ו- NFL. הייתי צריך להשתדל בפני חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז. כפי שנאמר קודם לכן זה לא היה פשוט אבל זה השתלם. לבסוף הוא הסכים. שידורי ה- NBA זכו להצלחה היסטרית. נכון שהיו לנו בתחילה קשיים מנהליים בשל שעת הסיום של השידורים הישירים בשעות המאוחרות של הלילה, שהיו מעבר למקובל בהסכמי העבודה בין הנהלת הרשות וועד חטיבת עובדי ההנדסה. אך העניינים האלו הסתדרו בסופו של דבר, והשידורים הישירים מארה"ב הפכו לדבר שבשגרה. תקשורת הלוויינים הייתה מוגבלת בימים ההם, והעברת סיגנל ה- NBA  מרחבי ארה"ב לבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים, נעשתה רק באמצעות תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה, אך היו שם כמה אנשים (בעמק האלה) ובראשם מר גבריאל שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית ב- "בֶּזֶק" (משרדו היה במגדל שלום בת"א) שהיה אִכפת להם ממני. הם פשוט עשו הרבה מעבר למה שנדרש והתאמצו מאוד בעבורי. גם מהנדס התקשורת הלוויינית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית זאב שטוקהיים ז"ל ביצע למעני עבודה מאוד מדויקת ואחראית. בתוך תקופה של כארבעה חודשים וחצי מפברואר עד יוני 1987, שידרנו ישיר כ- 12 משחקים. הצבתי את יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק בעמדת השידור באולפן בירושלים לצורכי Voice Over בלבד (ולא Play by play). זאת הייתה כמות עצומה של שידורים בערוץ ציבורי שגררה אותי לוויכוחים לא נוחים עם מנהל הטלוויזיה אז חיים יבין. חיים יבין חשב בתחילה שאני מגזים בשידורי ספורט בכלל ובשידורי ה- NBA בפרט. אך הבין מאוחר יותר מהתגובות הרבות שקיבל, כי השידורים האלה נוחלים הצלחה עצומה ומפארים את שמה של הטלוויזיה הישראלית שאותה הוא מנהל. רמת הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (בידיה היו זכויות השידורים של ה- NBA בשנים 1990 – 1986) שעסקה בתיעוד כדורסל ברובד העליון ביותר שלו ורמת השידור של צוות השדרים של CBS בראשותו של השדר המוביל דיק סטוקטון, היוו חידוש מאלף בשידורי הספורט בארץ.

הענקת עדיפות לשידורי הספורט הרלוואנטיים בקדנציה הראשונה של אורי פורת ז"ל כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1989- 1984 העלתה לדיון מחודש את פשר מהות, איכות, ותפקידו של השידור הציבורי במדינת ישראל. בעניין הזה הוא ספג ביקורת לא מעטה. הראשונה לבקר אותו בחריפות הייתה המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל בעת ששימשה מבקרת הטלוויזיה של העיתון "מעריב". היא אפילו לא העניקה לו מאה ימי חסד. כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה בתמיכתם של הוועדים המנהלים של רשות השידור שאפו להידמות לשידור הציבורי האנגלי אותו ייצג בהצלחה רבה ה- BBC. לרוע המזל חלק מהם ראה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נֶטֶל ומעמסה. הם סברו ששידורי הספורט כמונח סטריאוטיפי ודימוי כוללני איננו נחוץ לשידור הציבורי. הוא איננו נחוץ. רבים מהם לא ידעו כלל כי דווקא ה- BBC הבריטי שאליו כה רצו להידמות מפני שהיה מופת שידור, הוא אותו ה- BBC שמייחד כשיטה ממון עצום מתקציבו לצורכי הפקה, צילום, וכיסוי אירועי הספורט הרלוונטיים. ה- BBC הציבורי על שני ערוציו הארציים 1 BBC ו- 2 BBC, שידר בשנת 2000 יותר מ- 1900 (אלף ותשע מאות) שעות שידורי ספורט בענפים השונים שרלוונטיים למשלם האגרה שלוֹ. ממוצע יומי של 5.2 שעות שידורי ספורט (מִידֵי יום ביומו). היה לי נוח לשאול בכל וויכוח עם הבוסים שלי מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה מה חשוב בעיניהם יותר לשידור הציבורי בישראל : שידור של סדרות קנויות של ה- BBC  כמו, "ההגדה לבית פורסייט" (Forsyte Saga The), "אדונים ומשרתים", (Upstairs – Downstairs) "קַו אוֹנידין" (Onedin Line), וסרטי טבע בריטיים, ו/או שידורים של משחקי כדורגל מהליגה האנגלית הבכירה ומשחקי גמר הגביע האנגלי . האם סדרות הפשע והמשטרה של רשתות הטלוויזיה האמריקניות כמו "משימה בלתי אפשרית", "סטארסקי והָאץ' ", "הוואי 0:5", "מקלאוד", וכו' ואופרות סבון כמו "דאלאס" ו- "שושלת", מאפילות על, אוֹ עדיפות וחשובות יותר משידורים ישירים של משחקי ה- NBA, או קרבות אגרוף בהשתתפותם של מוחמד עלי או מייק טייסון. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעו עליות ומורדות אך דבר אחד איננו מוטל בספק. הרלוואנטיים  שבהם הפכו לנדבך איתן של השידור הציבורי. עלה לי בדָמִים ושיער לָבָן לשכנע חלק מהבוסים שלי שאומנם כך הדבר וראוי שכך יהיה. אורי פורת ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שהבין לעומק את זיקת הטלוויזיה לשידורי הספורט הרלוונטיים ואת חשיבות חיבורם עם שאר חלקי הפָּזֶל וחיזוק התמונה הכללית. אין דבר כזה שידור ציבורי טלוויזיוני בלעדי רכישת זכויות שידורים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם. בכמה היבטים היה אורי פורת ז"ל בעל אישיות ייחודית וגם מיוחדת וניצב מעל רבים משכמו ומעלה. אהבתי אותו. לא הסתרתי. נתתי לו לדעת זאת.

כוכבי ה- NBA שחדרו בשנות ה- 80' של המאה הקודמת לכל בית בישראל באמצעות שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו לאטרקציה. היכולת הווירטואוזית וכישרון הכדורסל של רבים מהם השתלבו עם כּישרון ועושר הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. באותן השנים שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת הנהלתו של חיים יבין סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו- "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). מי לא זוכר את דמויותיהן הנצחיות של אלכסיס שגילמה ג'ואן קולינס, קריסטל אותה שיחקה לינדה אוואנס, ובלייק קרינגטון שאת דמותו עיצב השחקן ג'ון פורסיית. ו/או משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לארי הגמן שגילם את .J. R הנוכל בסדרה, ופטריק דאפי בתפקיד בובי יואינג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R כוכבי ה- NBA הרבים ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של הדטרויט פיסטונס, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס, שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ו-מג'יק ג'ונסון הפכו להיות שמות מוכרים ופופולריים ממש כשמם של כוכבי סדרות הטלוויזיה האמריקנית ההן, "דָאלָאס" (Dallas) ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty). בהבדל גדול אחד : אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי, חלומות באספמיה, אולם אף על פי כן ראויות להקרנה בפני הציבור (על פי משנתו המעניינת של הבריטי סיר ג'רמי אייזיקס מייסד ערוץ הטלוויזיה האנגלי Channel 4). ה- NBA היה חומר שידור תיעודי – ספורטיבי בעל ערך כפול מ-אופרות הסבון האמריקניות ההן (!). טעם החיים. המציאות עצמה בתחום הזה של חיינו הטלוויזיוניים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר לסניף טלוויזיה אמריקני. אין סוף סדרות משטרה ופשע ואופרות הסבון האמריקניות שודרו בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ללא שום נקיפות מצפון של קברניטי השידור הציבורי. הן הביסו בקלות את הדרמות האנגליות של ה- BBC ומשכו אליהן קהל צופים רב. ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של ליגות חו"ל בכדורגל וליגת ה- NBA בכדורסל, כמו גם אופרות הסבון, נדדו ממנה לערוצי הנישה ב-כבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון, בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציה ואחד ממבצעי ההפקה הטלוויזיוניים המושלמים שלי ושל עוזריי. למרות שפע המהמורות הטכנולוגיות והלוגיסטיות בדרכו הארוכה מארה"ב לישראל, עבר השידור המותח בשלום, אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה במדע של תעשיית הטלוויזיה והפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. מדע תעשיית הטלוויזיה באשר היא זרם בעורקיי כמו מחזור הדם ב-גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הכלכלה האופפת אותו, הפקתו, עריכתו, ושידורו של ה- NBA לראשונה בהיקפים כאלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו לא היה רק סַם החיים שלי, הם היו האדרנלין הטלוויזיוני שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA מבוסטון הרחוקה ובפיו צהלה ו- דברי שבח. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת מנהל החדשות גם בכתב [1].

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. חלפו שנים רבות. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום אחד מהשידורים הישירים של משחקי ה- NBA, בוסטון – דטרויט, לראשונה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפאזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הופעתו המחודשת של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל ב-18 באפריל 1993 ברשות השידור אולם הפעם כ-גנרל, כמפקד ראשי, ו-כמנכ"ל שלה הייתה הכרחית, חיונית, ו-מזהירה (!).

בפעם השנייה מאז מינויו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל איש רדיו "קול ישראל" למנכ"ל רשות השידור הראשון ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל (בראשות גב' גולדה מאיר), מונה שוב בחלוף כרבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל (בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל) "מישהו" למנהל הכללי שלה שהיה יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד מ- מקימיה. זהו מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל. המילה מזהירה מתייחסת להיגיון ותבונה ולא בהכרח לגאונות.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל פקד עלי בידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לצלם ולערוך כתבות ENG בעת הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הנוגעות לכיסוי ה- השתתפות הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים שָם, ללא עורך ENG מטעמנו ב- IBC ב- ברצלונה 92'. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. ואלו הסיבות לאחרית המרה : יוסף בר-אל קבע בעצה אחת עמי כי למשלחת שלי יסופח עורך ENG אחד. לא היה צורך ביותר מכך מפני שעמד לרשותי בברצלונה 92' רק צוות צילום ENG אחד. בשל ריב בין שני הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וועד עיתונות /הפקה ו- וועד ההנדסה בו טען כל צד כי עורך ה- ENG בברצלונה 92' חייב להיבחר מהסקטור שלו , ובמידה ולא, הוא ישבית את שידורי ה- ENG כליל – החליט יוסף בר-אל לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה 92' מחמת איומי הוועדים. האיומים היו חד משמעיים : אנשי וועד ההנדסה הודיעו כי אם יישלח לברצלונה 92' עורך ENG מטעם הסקטור העיתונאי הם לא יתירו לשדר את כתבות ה- ENG על מכונות ה- VTR שבשליטת הוועד שלהם. אנשי וועד עיתונות איימו מצדם מנגד כי במידה ויוּטָס לברצלונה 92' עורך ENG מטעם חטיבת ההנדסה הם יורו לצלם ה- ENG שרגא מרחב להשבית את המצלמה שלו. ככה נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שלטונו העלוב של יוסף בר-אל. שני הוועדים היריבים מצאו יָעֵנִי לבסוף "פתרון" הולם. הם החליטו במשותף כי צוות ה- ENG באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בראשות הצלם שְרָגָא מֶרְחָב והכתב יִצְחָק "אִיצִיק" גְלִיקְסְבֶּרְג) אומנם יצלם חומרי חדשות כאוות ברצונו בברצלונה 92', אולם חומרי הצילום הללו שיישלחו מברצלונה לירושלים מהחלק האחורי של מצלמת ENG (אתם קוראים נכון : מהחלק האחורי של מצלמת ENG) יהיו אסורים לעריכה בירושלים אך מותרים לשידור בירושלים. כלומר שידור ללא עריכה. בעניין החלק האחורי של מצלמת ENG היה מדובר באלתור טכני עלוב, מפני שאפילו לא עמדה לרשותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי בברצלונה 92' יחידת עריכה מקורית למשלוח חומרי ENG הביתה. החלק האחורי של מצלמת ה- ENG המותקן במשרד התקשורת שלי בברצלונה 92' היה באחריות הפעלה של שני הטכנאים שצורפו אלי, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון. קלטות ה- ENG ששְרָגָא מֶרְחָב צילם (איש הקול בצוות ה- ENG היה איציק כהן והתאורן יוֹסִי מוּסָן) הוכנסו לחלק האחורי של מצלמת ה- ENG במשרד שלנו ושוגרו באמצעות כבלי VANDA (ראשי תיבות של Video and Audio) למרכז הטכני של ה- EBU בברצלונה 92' ומשם הועברו באמצעות לווייני תקשורת לירושלים. כאמור מקודם, שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבעו שחומרי ה- ENG הללו (רובם כידוע עסקו בספורטאים והספורטאיות הישראליים שנטלו חלק באולימפיאדת ברצלונה 1992) – לא ייערכו ע"י איש גם בעמדות העריכה בירושלים, וישודרו "ברוטו" כפי שהם ממכשירי הבטות עליהן הוקלטו כפי שצולמו במקור – בלעדֵי ו- ללא עריכה כלל.

היה מדובר ב- ביזיון, ברשת טלוויזיה ישראלית הציבורית מושחתת ורקובה כמו גם במנהל טלוויזיה מושחת ועלוב, שכפה עלי לעבוד בתנאים מבישים בלתי אפשריים. בסקנדל וב- אבסורד טלוויזיה מסורבל ומטופש שאין כמותו וגם חסר תקדים שנכפה עלי כ- "פתרון" משותף ע"י שני הוועדים (ובהסכמת שני מנהיגי השידור הציבורי מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל). מה שקרה בפועל היה כך : צלם ה- ENG בברצלונה 92' שְרָגָא מֶרְחָב (המקליט שלו היה איציק כהן והתאורן יוסי מוּסָן) צילם מראש את הסיקואנסים בברצלונה 92' לצורת עריכת חומרי הצילום שלו ב- "אוויר" בירושלים ע"י המפיק שלי ששי אפרתי. חומרי הצילום של קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף והצרפתייה קָתֶּ'רִין פְלוֹרִי לרבות הראיונות עמה (עם יָעֵל אָרָד) הוקלטו מראש בירושלים על ארבע ו/או חמש קלטות מסוג בטה (Beta של אינטש אחד) . כתבות ה- ENG תוזמנו ונרשמו, והן שודרו מה- Master Control בירושלים Cross on Air מחמש קלטות בטות, מ- בֶּטָה ל- בֶּטָה וחוזר חלילה. ארבע כתבות ה- ENG אודות יָעֵל אָרָד בברצלונה 92' שתוכננו לסדר גודל של כ- 10:00 דקות כ"א הכילו חומרים ברוטו של סך כ- 40:00 דקות בכל כתבה ואלו נשלחו כאמור מברצלונה לירושלים. Beta מס' 1 שידרה לאוויר מ- 1:53 דקה ועד 3:47 דקות. Beta מס 2 שידרה מ- 4:07 דקות ועד 6:12 דקות. Beta מס' 3 שידרה מ- 0:25 דקה ועד 3:12 דקות. Beta מס' 4 שידרה מ- 7:58 דקות עד 10:08 דקות. Beta מס' 5 שידרה מ- 0:45 עד 1:22 דקה את Stand up הסיכום של הכתב בברצלונה 92'. מדובר היה בטלוויזיה מְנֻוֶונֶת שלנִיווּן שֶלָה באותו הקטע של הפקת אולימפיאדת ברצלונה 92' היו שותפים לא רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, אלא גם היו"רים של וועדי הטלוויזיה, עיתונות הפקה וחטיבת ההנדסה. שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו את עניינם המקצועי של העובדים ברמה של עסקנים ופגעו ביודעין פגיעה קשה בהפקת השידורים האולימפיים שלי מברצלונה 1992. והכל בגלל אֶגוֹ קטנוני ומגוחך. בושה וחרפה. משה פרידמן היה יו"ר וועד עיתונות/הפקה מיליטנטי בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992, ומנקודת מבטי איש לא הגיוני ועקשן כ- פֶּרֶד ללא צורך. אני מתכוון לכך שהוא היה עקשן על חשבוני ועל חשבון הפקת ברצלונה 1992.

במה אם כך הוא ייצג אותי ואת ערכיי העבודה ומוסר הטלוויזיה שלי ? במה הוא כראש הוועד תרם לתנאי עבודה נאותים מינימליים ו- שגשוג שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברצלונה 1992 ? איזה הערכה ונאמנות בדיוק הייתי אמור לרחוש להיגיון העקום שלו כאילו כיו"ר וועד שלי ? אנוכי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992 לא עניינתי אותו. אותו הטלת הספק וחוסר האמון שלי בוועדים המגוחכים והאינטרסנטיים נגע גם לאנשי וועד ההנדסה. וועדי העיתונאים והטכנאים כפו עלי לעבוד בתנאים מבישים באולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הסיבה בגינה מעולם לא הייתי חבר באגודת העיתונאים. באוקטובר 1987 פתח וועד עיתונות/הפקה משותף לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דָן בִּירוֹן, יַעֲקב אָסָל, וגָדִי סוּקֶנִיק בשביתה עיתונאית בת 52 (חמישים ושניים) ימים נגד מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל. העילה לשביתה הייתה תביעה לשיפור השכר. השביתה הממושכת ביותר והמטופשת ביותר ההיא בתולדות רשות השידור ולחלוטין בלתי מוצדקת גוועה בסופו של דבר מעצמה מבלי שהשיגה דבר, חוץ מליצור Over draft בכיסי העובדים. בקיץ 2002 החלטתי לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו"ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז"ל, וזליג רבינוביץ' שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל. וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז"ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש "החברים של יואש" הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגדד יוסף בר-אל. השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים . צריך להבין כי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת "צ'ארלטון" מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה . בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- "צ'ארלטון" 4.000000 (ארבעה מיליון) דולרר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו, שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים , ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו"מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים. נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, "יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא רק לא מוכשר אלא גם עלוב", ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם ברור ש- שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. שכרתי את עו"ד גלעד שֶר ואופיר טַל להגן עליי ועל שמי. מפני שלא הייתי אף פעם חבר באגודת העיתונאים (ביודעין ו- מבחירה שלי) שילמתי את שכר טרחתם של עורכי דיני מכיסי. ב- 40 שנות שהייתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי שָם וגם פה בהמון אנשים בלתי מיומנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי איש כה לא מוכשר וה בלתי מהימן כמותו, כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ב- 2 ביוני 2002 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית ב- 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. מעט מידי ומאוחר מידי.

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז"ל "החברים של יואש" הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז"ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד בודד במערכה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. הימים ההם לפני שנות דור. זהו גדעון דרורי ז"ל אחד מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשובים ביותר בתולדותיה. מדובר במקצוען טלוויזיה, עורך, מפיק, ומתעד נפלא ברמה בינלאומית. גדעון דרורי היה גם העורך הראשי והמפיק הראשי של הסדרה "תקומה" ששודרה ב- 1998 במלאת 50 שנים לתקומתה של מדינת ישראל. אדם יקר שהסתלק מאתנו בטרם עת. איש בלתי נשכח עבורי, לעַד. (באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיום קצרצר. אפילוג שהוא גם פרולוג.

פוסט מס' 1233 / 997 הוא מעין מודעה שממוענת למעטי מעט לאנשים ספורים ובודדים מבין פורשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב אנשי אֶמֶת ויוֹשְרָה שלא התקבלו לתאגיד השידור הציבורי החדש, אולם הלכו בעקבות צַו מצפונם ונותרו נאמנים ל- לִבָּם. יש חיים אחרי הטלוויזיה. אתם עדיין אנשים צעירים ועתידכם לפניכם. אל תפלו ברוחכם.

אין ב-ליבי טיפת הערצה לשני חתני פרס ישראל לטלוויזיה חיים יבין ויעקב אחימאיר שכבודם במקומם מונח. אולם יש בתוכי הערכה, הערצה, והתרוממות רוח בשעה שאנוכי נזכר בארבעת דמויות המופת הטלוויזיוניות האלה : פרופסור ארנון צוקרמן (בן 84 היום) + דן שילון (בן 78 היום) + אלכס גלעדי (בן 76 היום) + מוטי קירשנבאום ז"ל (מת ב- 2015 בטרם עת בהיותו בן 76). אין בי טיפת צער ו- חמלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז אותה חֶשְרָת הֶעָבִים של 2002, לאותה רשת הטלוויזיה הציבורית שקמה מעפרה ב- 1968 / 1967 ושבה אליו ב- 2017. להוציא קומץ בודד של מתי מעט משלושת המגזרים של עיתונות / הפקה, טכנאי ההנדסה, והדירוג המשולב.  

חציתי את העשור ה- 9 של חיי. אנוכי בן יותר מ- 83 היום ו-בר מזל. גם מפני שהספקתי בימי חלדי ובקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי לא רק להכיר ולהתוודע אל הטובים ביותר בזירת הטלוויזיה בארץ אלכס גלעדי, דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, וארנון צוקרמן אלא גם להכיר ולהתוודע אל הטובים ביותר על כַּר הַדֶשֶא הבינלאומי מאז ימיהם של סטנלי מתיוס, פֶרֶנְץ פושקש, ופריץ וואלטר ו-אוֹבֶה זִילֶר, ו- גרד מילר, ועד פֶּלֶה ו-גארינצ'ה, וגם בובי צ'ארלטון וג'ורג' בסט, ו-יוהאן קרויף, ואחריהם פראנץ בקנבאואר, מאריו קמפס, פאולו רוסי, ו-דייגו ארמאנדו מאראדונה, ורונאלדו דה לימה וגם אנדריאס אינייסטה, ועכשיו כריסטיאנו רונאלדו ו-ליאו מסי. מעט מאוד דברים וסיבות גורמים לאושרו של האדם להפציע מבין שורות חייו : משפחתו, מקצועו ועבודתו, היגיון המתמטיקה והשחמט, תיאטרון ומחזותיו של הדרמטורג וויליאם שייקספיר, מוסיקה : אריק איינשטיין ואלביס פרסלי וגם שורה ארוכה של מוסיקאים קלאסיים ובראשם וולפגאנג אמדיאוס מוצרט (לא רק הוא ניצב בראש), אומני ציור ופיסול (בראשם שרק'ה פרס – בלינדמן), קריאה ועיון בספר התנ"ך, מדינאות ופוליטיקה הגונה ויישרת דרך מיסודם של דוד בן גוריון ויצחק רבין, וגם דייגו ארמאנדו מאראדונה וליאו מסי.

תזכורת : קארים עבדול ג'אבאר. יש רק איש אחד כזה בכל רחבי תבל.

טקסט מסמך : תזכורת מיום שלישי – 18 בספטמבר 2018. עיתון "הארץ" רשאי להתברך בעוד הישג. הוא הביא פוסט מתורגם מהעיתון "גארדיאן" אודות תפישת עולם ו- מסה אנושית מעניינת של כדורסלן העבר הדגול קארים עבדול ג'אבאר הנוגעת למעמדם השונה של ספורטאים שחורים מצטיינים בחברה האמריקנית. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן). 

יש לי כמה סיבות טובות לרכוש אהדה והערכה לכדורסלן העבר הדגול ב- NBA והסופר האמריקני מר קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabbar, גובהו 2.18 מ', בן 71 היום, שמו הקודם לפני שהתאסלם היה לוּ אלסינדור / Lew Alcindor), וגם למתאגרף האגדי האמריקני המנוח מוחמד עַלִי / Muhammad Ali (מת ב- 2016 בן 74. שמו הקודם לפני שהתאסלם היה קאסיוס מארצלוס קליי / Cassius Marcellus Clay).

טקסט תמונה : קארים עבדול ג'אבאר מימין (2.18 מ') אדם דגול, צנוע, חכם, ואיש מופת מחווה את דעתו על המתאגרף מוחמד עלי (1.91 מ'). התמונה צולמה היכן שהוא בסוף שנות ה- 60 ב-מאה הקודמת.

על כל בן אנוש חוֹשֵב ובר דעת מוטלת החובה לקרוא ולעיין ב- ספרו התיעודי המעניין והמרתק, "COACH WOODEN and ME", של אחד מגדולי כדורסלני ה- NBA בכל הזמנים, אישיות ברמה גבוהה מאוד יוצאת דופן האמריקני קארים עבדול ג'אבאר (בן 74 היום, Kareem Abdul Jabbar). 

בני האמצעי היקר והאהוב שלי פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, קנה לי מתנת חג ראויה, את ספרו התיעודי המעניין והמרתק של קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabbar), הקרוי, כלהלן :

"COACH  WOODEN  and  ME". ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת. ספר שהוא הרבה מעבר למשחק הכדורסל. מדובר במסמך הגות פילוסופי של איש רציני כֵּן והוגה דעות אנושי, שבמקרה נחשב בשעתו גם לשחקן הכדורסל הטוב בעולם במכללות וב- NBA. ספר מדהים שיצא לאור בארה"ב במאי 2017. הספר הנדון הוא אִי של יושרה ומהימנות. מומלץ מאוד לקריאה ועיון.

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר "COACH WOODEN and ME" שכתב קארים עבדול ג'אבאר ויצא לאור ב- 2017. התמונה צולמה ב- 1965 ומראה את קארים עבדול ג'אבאר המתנשא לקומה של 2.18 מ' (בן 18, שמו היה אז לו אלסינדור / Lew Alcindor) סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס יחדיו עם מאמנו ג'ון וודן (בן 55). ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת.

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר, "COACH WOODEN and ME", שכתב קארים עבדול ג'אבאר ויצא לאור בארה"ב ב- 2017. התמונה צולמה ב- 2010 ומראה את קארים עבדול ג'אבאר (בן 63) יחדיו עם מאמנו ג'ון וודן בערוב ימיו והוא בן 100. ספר חובה לכל איש חוֹשֵב ולכל בן אנוש בר דעת.

אחד מאוהדי שידורי הספורט שלנו בכלל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי ה- NBA בה בפרט היה העיתונאי בְרוּך הכישרונות אדם ברוך ז"ל, בעל סגנון כתיבה ייחודי, ואיש "ידיעות אחרונות" בימים ההם. לאחר השידור הישיר של בוסטון סלטיקס נגד דטרויט פיסטונס ב- 31 במאי 1987 הפליג בשבחיו בעיתונו בזכות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובזכות שידורי ה- NBA שלה. "זרקו עצם לאינטליגנציה, השידור בוסטון / דטרויט הוא טעם החיים", כתב ב- 1 ביוני 1987. הנה הטקסט הרלוונטי במלואו כפי שכתה אדם ברוך ז"ל [2] :

"…משהו על החלטת הנהלת הטלוויזיה לשדר במוצאי שבת את משחק הגמר בין קבוצת בוסטון לקבוצת דטרויט בשידור חי. טוב מאוד. משהו על כדורסל אמריקני מקצועי. כדורסל בכלל ומקצועני בפרט, הוא אחת הטריטוריות האחרונות העצמאיות שנותרו לאינטליגנציה הישראלית. ההחלטה לשדר חי כמוה כהכרה בזכויות הלגיטימיות של מיעוט ישראלי. המיעוט של האינטליגנציה. יש משהו מיוחד בסוציולוגיה של המיעוט הזה. המיעוט הזה כולל דתיים, חילוניים, שמאל, ימין, ערבים, יהודים, נשים, ילדים, מתנחלים, תושבי פנטהאוזים. ואז ברגע שהודיעו על השידור, ידענו שהטלוויזיה התחברה לשעה קלה למציאות הישראלית. מעניין שהחיבור הזה נעשה לעיתים קרובות באמצעות מחלקת הספורט של הטלוויזיה. מחלקה אמיצה, קטנה, דלת תקציבים, דלת שדרים איכותיים, אבל מחוברת למציאות. יש שאלות טובות ויש שאלות מצוינות. שאלה טובה זו שאלה שיש עליה תשובה גרועה. שאלה מצוינת היא שאלה שאין עליה בכלל תשובה. השאלה המצוינת היא למה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מבינה ישר מה יש לה ביד, כשיש לה ביד את הגמר של בוסטון / דטרויט ? למה צריך להוציא לנו את הנשמה לפני כל שידור ספורט איכותי זר חי ? מה יש לה ביד ? יש לה את האינטליגנציה הישראלית מול המסך כקהל שבוי. למה להוציא לנו את הנשמה ? ככה זה בין יהודים. נגיד שהיא לא מבינה בכדורסל, אבל לא להבין כמה כדורסל שווה בשבילה זב כבר לא להבין בביזנס עצמו. אנחנו אנשים עצבניים, חסרי נחת, מוכי שִעמוּם, והספורט המקצועני ככל הנוגע לטלוויזיה הוא תרופתנו. אבל הסוף מעבר לדלת. כשהטלוויזיה פה תהיה מסחרית, האינטליגנציה הישראלית תזכה לכבוד הראוי לה. ואז או הממלכתית, תתחנן שנראה אצלה כדורסל אמריקני בשידור חי. עד אז חיים יבין, תזכור : יותר משישראל שמרו את השבת, שמר הכדורסל את הטלוויזיה…".

טקסט תמונה (1) : אדם ברוך ז"ל במגרש בפלורנטין – תל-אביב, 1 בנובמבר 2004. צילומים: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

העיתונאי אדם ברוך ז"ל תמך תמיכה מובהקת במדיניות שידורי הספורט הרלוואנטיים שהנהגתי בשידור הציבורי.

טקסט תמונה (2) : אדם ברוך ז"ל במגרש בפלורנטין – תל-אביב, 1 בנובמבר 2004. צילומים: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

למאמר התומך של אדם ברוך ז"ל הייתה חשיבות עליונה. לא כל יום מביע עיתונאי בעל שם ומוניטין ברמתו אהדה כה ברורה וכנה למען שידורי הספורט הישירים של האירועים הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביחסים האמביוולנטיים בין הטלוויזיה לעיתונות הייתה למאמרו של עיתונאי עַל ברמתו של אדם ברוך הכותב בשבח שידורי ה- NBA בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של ישראל – יתרון וחשיבות גדולה. אדם ברוך היה עיתונאי מוערך ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין. לא היה ספק כי בכתיבתו העיתונאית השפיע על מקבלי ההחלטות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. בכך העניק לגיטימציה ותמיכה למדיניות שידורי הספורט שלי. זה לא היה דבר מובן מאליו בימים ההם. בזכות אישיותו ומשקלו הסגולי כעיתונאי הפכה תמיכתו לתנופה בהפקת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה הציבורית. לרעיון שלי לשָדֵר כדורסל אמריקני על המסך הממלכתי היו גם מתנגדים בציבור אך הם היו מעטים וגם לא היה להם עיתון כדי לבטא בו את התנגדותם.

טקסט תמונה (3) : אדם ברוך ז"ל. רחוב אילת, 1 בנובמבר 2004. צילום: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

אדם ברוך ז"ל לא ידע שכל שידורי ה- NBA שלי ב- 1987 היו תלויים על בלימה. התקשורת הלוויינית בתקופה ההיא בין ישראל לארה"ב הייתה כל כך מוגבלת ובעייתית עד שכל שידור ישיר משָם הפך לנֵס. לקחתי על עצמי בשל הלהיטות לשדר את ה- NBA בישראל סיכונים טכנולוגיים ולוגיסטיים לא תמיד מחושבים מראש. נתתי פרסום לשידורים הישירים האלה של ה- NBA באמצעות Build up בעיתונות ו- Promo (קידום) בשידורי הטלוויזיה, זמן רב בטרם העניקה חברת התקשורת האמריקנית COMSAT בעלת לווייני התקשורת האטלנטיים את האישורים הנחוצים לחברת "בֶּזֶק" שלנו. תהליך ה- Booking (רישום הזמנת השידורים מהמקור) הוא ביורוקרטי ומסורבל. הצלחת שידורי ה- NBA בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה גם הצלחתם של אנשי חברת "בֶּזֶק" ובראשם גבריאל "גבי" שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של מדינת ישראל, ו- אברהם יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה, ואנשים רציניים ומוכשרים שעבדו לידם יבד"ל כמו יצחק "איציק" גינת, ישראל קוז'יקרו (קוֹז'וֹ), בצלאל ליס ורבים אחרים.

שיאו של מבצע שידורי ה- NBA האמריקני והבאת סיגנל הטלוויזיה שלו לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים, היה השידור הישיר של המשחק השישי בסדרת הגמר שהקנה ללוס אנג'לס לייקרס את האליפות. זה היה ביום ראשון – 14 ביוני 1987, לאחר ניצחון בהיכל הביתי שלהם "הפורום" על בוסטון סלטיקס 93:106 וזכייה 2:4 בסדרה. כוכבי הכדורסל של לוס אנג'לס לייקרס מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבר, ג'יימס וורת'י, ביירון סקוט, מייקל קופר, קורט ראמביס, איי. סי. גרין ואחרים וכמובן המאמן, המנהיג, והמחנך פאט ריילי (כתב ספר מרתק "הצוות המנצח") הפכו לנערצים בישראל. אבל גם השחקנים המפסידים של בוסטון סלטיקס נעשו ל- Celebrities בקרב חובבי הספורט בישראל. שמם הלך לפניהם. איך אפשר לשכוח את לארי בירד, קווין מקהייל, דני איינג', דניס ג'ונסון, רוברט פּאֶריש, ביל וולטון, והמנג'ר – מאמן המיתולוגי רד אוורבך מנהיג כדורסל בלתי נשכח. למחרת ב- 15 ביוני 1987 בתום מבצע שידורי ה- NBA שלח אלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין את ברכתו בכתב [3].

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. חלפו שנים רבות מאז. 35 שנים. זהו מסמך ההערכה המקורי  שנכתב עבורי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז, חיים יבין. המכתב הזה נשלח כשבועיים לאחר מאמר התמיכה של העיתונאי אדם ברוך ב- "ידיעות אחרונות" בזכות שידורי ה- NBA על המרקע הציבורי. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך ה-פזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין (בן 92, היום) לא היה מעולם אוֹהֵד שידורי ספורט גדול. אך אט – אט הסתגל למציאות החדשה והֵבין בעל כורחו בחושו העיתונאי כמנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי יחיד ומונופוליסטי במדינת ישראל את מה שלא הבין כמנהל החדשות שנים אחדות קודם לכן, את חשיבותם של שידורי הספורט הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם, ברשת הטלוויזיה הציבורית שאותה ניהל. כמנהל חטיבת החדשות (לאחר דן שילון) בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980- 1977 הקשה מאוד על אלכס גלעדי ז"ל מנהל מחלקת הספורט דאז. הוא לא הכיר בעובדת ערכם של שידורי הספורט הרלוואנטיים האלה שלא יסולא בפז, וחשב שהם גודשים את מסך הטלוויזיה הציבורית יתר על המידה. ואם כן הכיר הרי שלא נתן לכך ביטוי טלוויזיוני. זה היה למורת רוחו. מידֵי פעם פישל והיצר את צעדיי, אך ארבעת שנות ניהולו את הטלוויזיה הישראלית  1990 – 1986 הן באורח פרדוקסאלי ולמרבה ההפתעה "תור הזהב" של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ושל שידוריה. ברור שזה לא היה מתאפשר ללא סיוע עצום של פיגורה בכירה ממנו – מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל.

[1] ראה נספח : מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי מתאריך 31 במאי 1987, הנוגע לשידור משחק ה- NBA בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס.

[2] ראה נספח : מאמרו של אדם ברוך בעיתון "ידיעות אחרונות" מ- 1 ביוני 1987 המשבח את שידורי ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[3] ראה נספח : מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית חיים יבין ב- 15 ביוני 1987 באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של  ה- NBA  בישראל.

9. הפרת חוק בעיטת העונשין מ- 11 מ' במשחק הכדורגל ע"י השוערים.

כל השוערים בליגת העל הישראלית שעוצרים פנדלים מפרים ביודעין את החוק האוסר עליהם לנטוש את קו השער ולנוע לפנים בטרם מגע נעלו של הבועט בכדור העונשין מ- 11 מטרים. האחרון שעשה זאת ב- "הצלחה" היה שוער מכבי נתניה דני עמוס משהפר את החוק (שבת – 3 במארס 2018) בדקות הסיום מול הבועט האשקלוני מירקו אורמוש. דני עמוס נטש את קו שערו ונע לפנים בטרם מגע נעלו של מִירְקוֹ אוֹרְמוּש בכדור, ואומנם עצר אותו. מדובר בעבירה, בהפרת חוק. השוער רשאי לנוע על קו שערו אולם אסור לו לעזוב את קו שערו ולהתקדם לפנים בטרם מגע רגלו של הבועט בכדור העונשין. השופט הסלחן צבי לוי טעה ושגה לגמרי כמו רבים לפניו. במקום להורות על בעיטת עונשין חוזרת, וויתר, והורה להמשיך במשחק כאילו לא קרה מאום. גם צוות השידור, השדר  לירן שכנר והפרשן עודד מכנס התעלמו לגמרי מהפרת החוק של דני עמוס המחייבת בעיטה חוזרת. מגוחך. מכבי נתניה ניצחה במשחק המדובר את הפועל אשקלון 0:2.

טקסט תמונה (1) : Medium shot. אצטדיון מכבי נתניה. שבת – 3 במארס 2018. מכבי נתניה – הפועל אשקלון 0:2. בעיטת עונשין מ- 11 מ' לטובת הפועל אשקלון. שוער מכבי נתניה דני עמוס מפר את החוק ו- נוטש את קו שערו ונע לפנים בטרם הבועט ה-אשקלוני מירקו אורמוש נוגע הכדור. דני עמוס עוצר את הכדור. מצלמות הטלוויזיה מתעדות עבירה נוספת בה שחקנים נתנייתיים (בצהוב) חודרים לרחבת ה- 16 בטרם מגע נעלו של הבועט מירקו אורמוש בכדור. השופט צבי לוי התעלם מהפרת החוק של דני עמוס, וויתר, והורה להמשיך במשחק כרגיל. גם השדר לירן שכנר והפרשן של עודד מכנס התעלמו מהעבירה ושידרו את אירוע העצירה כאילו לא אירעה כאן הפרת החוק. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : Long shot. אצטדיון מכבי נתניה. שבת – 3 במארס 2018. מכבי נתניה – הפועל אשקלון 0:2. בעיטת עונשין מ- 11 מ' לטובת הפועל אשקלון. שוער מכבי נתניה דני עמוס מפר את החוק ו- נוטש את קו שערו ונע לפנים בטרם הבועט ה-אשקלוני מירקו אורמוש נוגע בכדור. דני עמוס עוצר את הכדור. מצלמות הטלוויזיה מתעדות עבירה נוספת בה נראים כמה משחקני נתנייתי (בצהוב) חודרים לרחבת ה- 16 בטרם מגע נעלו של הבועט מירקו אורמוש בכדור. השופט צבי לוי התעלם מהפרת החוק של דני עמוס, וויתר, והורה להמשיך במשחק כרגיל. גם השדר לירן שכנר והפרשן של עודד מכנס התעלמו מהעבירה ושידרו את אירוע העצירה כאילו לא אירעה כאן הפרת החוק. (צולם ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

10. "חוזרים לחיים" היא סדרת טלוויזיה תיעודית מרגשת, מדהימה ודרמטית המשודרת בערוץ 10. עושי הסדרה "חוזרים לחיים" הם הבימאי והעורך הראשי יניב אמודאי, המפיק אלעד גביש, הצלם הראשי מתניה טאוסיג, העורך אלון וולפיילר, ועידו צוקרמן שמוצג ב- Roller credits כבעל התסריט, בימוי, ועריכה, וכמובן צוות גדול נוסף לצדם. הכל מתגמד לגמרי ליד הסדרה "חוזרים לחיים". מדובר ביצירה טלוויזיונית תיעודית מעולה (!) עשויה באופן יסודי, מדוקדק, מדויק, ומוקפד.

הפרק הראשון בסדרה "חוזרים לחיים" (כל דבר אחר מתגמד לידה) עוסק בליאל ז"ל נערה צעירה בת 16 שקיפחה את חייה בתאונת דרכים. הוריה הסכימו באצילות נפש עצומה לתרום את אבריה להשתלה בגופם של חולים אחרים. את הפרק הראשון בסדרה הטלוויזיונית המדהימה הזאת "חוזרים לחיים", מלווה הסלוגן, "במקום להילחם בחושך עלינו להגביר את האור". יבורכו היוצרים.

פוסט מורכב מס' 1233. זיכרונות טלוויזיוניים שנותרו במקומם: אושרת קוטלר, שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ, ח"כ תמר זנדברג, קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, מאמן הכדורסל הלאומי עודד קטש, גבריאל בוקובזה, פרופסור זאב שטרנהל, קארים עבדול ג'אבאר, הפרת חוק בעיטת העונשין מ- 11 מ' במשחק הכדורגל ע"י השוערים, וסדרת הטלוויזיה התיעודית המרגשת והדרמטית "חזרה לחיים". אסופות + פרקי זמן בעידן יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979. אהבתי אותו. קווים לדמותו. פוסט מס' 1079. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום חמישי – 28 באפריל 2022.

טקסט תמונה : שנת 1961. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 63 שנים. זהו יוסף "טומי" לפיד ז"ל עיתונאי צעיר בן 29 (ב- עיתון הערב ההוא "מעריב") מסקר עבור עיתונו את משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן המתנהל ב-ירושלים. הוא יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה עיתונאי מבריק בעל יכולות כתיבה וביטוי מרשימים, ואיש חכם שישב תמיד מאחורי שולחן מכונת הכתיבה הישנה ההיא של עיתונו "מעריב" ההוא. יוסף "טומי" לפיד מעולם לא ניהל רשתות טלוויזיה ורדיו בטרם מינויו הפוליטי לתפקיד הרם והמורכב ההוא של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין ז"ל ושר החינוך זבולון המר ז"ל. אף על פי כן ולמרות היעדר כל ניסיון מינימאלי בתחום תעשיית הטלוויזיה, נקרא ע"י ממשלת ישראל לעשות זאת, כלומר, לפקד על רשות השידור ההיא. משהו ב- דומה ל- מ"כ (מפקד כיתה) שהתמנה לפתע להיות מח"ט (מפקד חטיבה). מדהים (!). אין דרך אחרת לכנות זאת. עם בואו לרשות השידור ב- 1 באפריל 1979 (החליף כזכור את מנכ"ל רשות השידור שקדם לו יצחק לבני ז"ל), מצא יוסף "טומי" לפיד איש נטול כל מומחיות בתחום, נעדר כל וותק ניהולי, שום בקיאות קודמת בענף, אפילו לא מינימום סטאז' – מוסד שידור גדול שכלל בשורותיו 2 רשתות טלוויזיה ציבוריות עברית + ערבית ו- 2 רשתות רדיו ציבוריות עברית וערבית, העסיק 2000 (אלפיים) עובדים, ונהנה מתקציב שנתי של משלם האגרה בגובה של 1/2 מיליארד שקל. מדובר במינוי שעל פניו נראה אבסורדי לגמרי כמו הסיפור התנ"כי אודות שאול חקלאי צעיר משבט בנימין שחיפש את האתונות של אביו קיש, ושמואל הנביא הזקן הפקיד בידו את המלוכה. יוסף "טומי" לפיד ז"ל הגיע לרשות השידור חסר ניסיון אלמנטרי בהובלה, ניהוג, ו- ניהול רשת שידור ציבורית כל כך מורכבת ומסובכת רוויית עלויות כספיות וכלכליות ענקיות, אולם נשא עמו דֵעות קדומות אודות מנהיגות, תכנון, משימות שידור, וגם כ- אלה הנוגעות לחלק מ- כוח האדם העיתונאי שלה שאותו הגדיר "שמאלני" (!). מייד עם התייצבותו ב- 1 באפריל 1979 בלשכת המנכ"ל ב- "בניין החוטים" בשכונת רוממה בירושלים, פתח בקרב דֵעוֹת נגד מייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית "השמאלנית" בראשם מנהלה דאז ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 88), מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון, ירון לונדון, ורבים אחרים. יוסף "טומי" לפיד לא התמהמה ו- הגה את הסלוגן המפורסם שלו ההוא המגדיר את כיוון וטִיב מוֹדֶל השידור הציבורי שבראשו ניצב, בזו הלשון : "אני רוצה טלוויזיה אובייקטיבית אבל לא נייטראלית". אמירה תקשורתית מנוסחת היטב שמעידה על מוצאו הפוליטי של אומרה, ואשר נשאה חֵן רב בעיני יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בעת ההיא המשפטן פרופסור ראובן ירון ז"ל מי ששימש אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והיה במקביל גם חבר מרכז מפלגת חירות. באחד משיאי המרי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא בחודש יולי של שנת 1979 נגד המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד (וגם נגד היו"ר פרופסור ראובן ירון) בהם ראתה החטיבה מינויים פוליטיים ימניים של ממשלה ימנית,  כינס יוסף "טומי" לפיד את עיתונאי החטיבה לפגישה רבת משתתפים בחדר המערכת הגדול בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים, וכה אמר להם : "…על מה יצא קצפכם… אני בכלל הצבעתי למפלגת ד"ש בבחירות 1977…". ארנון צוקרמן המנהיג והמנהל המצטיין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נערץ ע"י רבים בימים ההם נכח בפגישה, שמע את הדברים, וקפץ כנשוך נחש. הוא השיב בזעף למנכ"ל רשות השידור שסיפר על העדפותיו הפוליטיות בקול הבריטון היפה והמרשים שלו, שנשמע מקיר לקיר, בזו הלשון : "…את מי זה מעניין כאן לאיזה מפלגה פוליטית  הצבעת…?". מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל חיווה פעם את דעתו על יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור ואמר עליו ב- ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כלהלן : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע ל-הָרְכִּיב אותה מחדש". (לע"מ תמורת תשלום).

הבלוג הוא עבודה משנית שלי. העיקרית, היא מחקר וכתיבת הסדרה הדוקומנטארית על ידי מאז 1998, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה 13 ספרי טלוויזיה שונים עבי כרס שעוסקים בתולדות תעשיית הטלוויזיה מהיבטים רבים ושונים (לרבות כלכלה, מו"מ ו- זכויות שידורים) בעולם מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת, ובארץ מאז 1966 שנת הקמתה של הטלוויזיה הלימודית ו- 1967 תאריך בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, זאת שכונתה בראשית דרכה "הטלוויזיה הכללית". לצורך מחקר וכתיבת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי כ- 2200 אנשים בארץ ובעולם. 13 הספרים כוללים בתוכם כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב A4 וכ- 10000 (רבבה) צילומים תיעודיים. המחקר והכתיבה של הנ"ל אמורים להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

פוסט מס' 1233. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי ובראשותי את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. פוסט מס' 1233. כל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שני – 11 במארס 2024.

סיקור מלחמת לבנון ה- 1 והפקת מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית (11.7.1982 – 13.6.1982) היוו את גולת הכותרת הבינלאומית של מנכ"ל רשות השידור בוטה, חכם, וחסר ניסיון יוסף "טומי" לפיד ז"ל. יוסף "טומי" לפיד ז"ל שימש מנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים בין 1979 ל- 1984. מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979 ע"י ממשלת מנחם בגין ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור זבולון המר ז"ל לוּווּ בהתחלות קשות ומחלוקות רבות שהיו מנת חלקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלוש השנים הראשונות של ניהולו. במשך הזמן הן הכילו תמורות גדולות ובצדם לקחים חשובים. בשלוש השנים האלה 1982 – 1979 חוויתי יחדיו עם המנכ"ל שלי את המהלכים שהובילו לקראת הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מוסקבה 1980 ואת אלה של משחקי גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982. שני מבצעי השידורים הישירים הללו בשני האירועים הבינלאומיים הגדולים ב- 1980 ו- 1982 הניבו תקדימים חשובים לעתיד לבוא.

ראשי פרקים : 

1. מבצע שידורי מונדיאל ספרד 1982 יוצא לדרך בעיצומה של מלחמת לבנון ה- 1.

2. כישלון מביך ו-עלוב של הפקת רדיו "קול ישראל" הוותיק במונדיאל ספרד 1982. מדובר ב- עיתונאות מסוכנת ורברבנית, עלובה, ורדודה שמפגינים שלושת השדרנים גדעון הוד, דני דבורין, ורמי יצהר.

3. נכשל כליל הרעיון של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בעניין מיסוד מיקרופון משותף הנוגע לשידור בשתי שפות עִברית ועַרבית את משחקי מונדיאל ספרד 1982.

4. מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל ספרד 1982. מרדכי שפיגלר הוא כדורגלן רב מוניטין אך פרשן טריביאלי לא מעניין ולא חשוב שהחמיץ את ההזדמנות להשפיע על איכות המיקרופון הטלוויזיוני. 

החלטתו ההיא של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל (לפני ארבע עשרות של שנים) להטיס את שַדָּר הספורט בשפה הערבית סולומון "סוֹלִי" מוניר מישראל למדריד בירת ספרד רק כדי לשדֵר Off tube מהמוניטור ב- IBC במדריד לצופיו בארץ, הרתיחה וקוממה אותי עד למאוד. לא היה דבר מגוחך מזה. לא יכולתי להתאפק. בטרם צאתי למסע הטלוויזיוני הממושך המורכב והמסובך והמרוחק ההוא במונדיאל ספרד 1982 נתתי ליוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לדעת שוב מה אנוכי חושב עליו : "אילולא היכרתיך – הייתי מתעב אותך", אמרתי לו. הוא לא איחר להשיב לי, "אל תלמד אותי כיצד לנהל את רשות השידור". יוסף "טומי" לפיד חטא פעמיים : מחַד, לא אִפְשֵר לשדר הטלוויזיה בשפה הערבית סולומון מוניר לשדר ישיר בשפה הערבית לצופיו, ולוּ רק שידור ישיר אחד, אחד בלבד, מאחת מעמדות השידור הממוסדות ב- 14 אצטדיונים הפרוסים לאורכה ורוחבה של ספרד הענקית. מאידך, כפה על סולומון מוניר לשדר Off tube מהמשרד שלי ב- IBC במדריד פריצות קצרצרות בלבד (רק באותם המשחקים שהתקיימו בספרד 82' בזמן של השידורים בשפה הערבית אצלנו בארץ בין 18.30 ל- 20.00), בדרך כלל רק לאחר הבקעת שערים במשחקים. את אותה עבודת ה- Off tube העיתונאית הענייה מאוד, החלקית מאוד, והמוגבלת מאוד שעשה סולומון מוניר במדריד, הוא היה יכול לבצע ולעשות לא פחות טוב מכל עמדת שידור באחד האולפנים שלנו בירושלים. היה מדובר בעסק עלוב ומגוחך חסר כל היגיון. בדו"ח המחקר שהכין נקדימון "נקדי" רוגל בספטמבר 1982 עבור מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אודות איכויות הפקת מונדיאל ספרד 1982 ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, רשם את התרשמותו הצינית מהתופעה של שיתוף פעולה בין שתי השפות עִבְרִית ועָרָבִית על מיקרופון אחד משותף, כלהלן : "…הפריצות של סולומון מוניר בשפה הערבית היו אולי בבחינת תשלום מַס, אך לא תשלום מַס אמת…".    

בבוקרו של יום ראשון  6 ביוני 1982 טסתי למדריד. החל מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל של ספרד 82' והחל גם מבצע "שלום הגליל". צה"ל נכנס ללבנון. אמנון ברקאי אז עובד ש.ת. (Free lancer) בחטיבת הספורט שלי גויס למלחמה. הוא שירת במלחמה כ- שִריוֹנֶר בצוות טנק. אורי לוי קיבל צו 8, גם רמי ווייץ התחייל. מעטים מאנשי חטיבת הספורט ההיא לא גויסו. אורלי יניב הגישה את משדרי מונדיאל ספרד 1982 באולפן גביע העולם בירושלים. את דני לבנשטיין מיניתי למגיש – מַנְחֶה לידה.

טקסט תמונה : מאי 1982. חודש לפני תחילת מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. אנוכי יחדיו עם אורלי יניב מגישת שידורי הספורט ושידורי מונדיאל ספרד 1982. הערכתי אותה ואהבתי אותה. היא הייתה מגישת טלוויזיה מקצוענית, מדויקת, חרוצה, ו- רהוטה שהקדימה את זמנה (!). אשת טלוויזיה שעונה ב- בהא הידיעה על ההגדרה "כוכבת טלוויזיה" ויחדיו עם זאת אשת תקשורת צנועה שמשעוליה היו דרכי ענווה. אורלי יניב הייתה עבורי במידה רבה פיגורה טלוויזיונית בלתי נשכחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביוני 1982. יממה בטרם טיסתי למדריד לניהול שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחקי מונדיאל ספרד 1982 אני מעניק ריאיון לעיתונאי מר מרדכי "מוטי" בסוק מ- "על המשמר" אודות העיקרון החשוב של שידורי הספורט מעמדות שידור באצטדיונים – בארץ ובעולם. (ארכיון "על המשמר", ובאדיבות "בית אריאלה" בתל אביב).

יוסף "טומי" לפיד טלפן אלי למשרד ב- IBC במדריד, וחיווה את דעתו על אולפן המונדיאל בירושלים, כלהלן : "האולפן עובד נכון והתקצירים הם תשובה עיתונאית מוחצת לנוכחות הטלוויזיונית הדלה שלנו בשלב הראשון של המשחקים. אורלי יניב פשוט מצוינת, אך היית חייב למנות לתפקיד המרכזי הזה של מגיש – מנחה באולפן הכדורגל בירושלים לצדה מישהו טוב יותר מדני לבנשטיין. את שידורי הכדורגל האלה צריך להוביל אדם שיודע גם לחייך מעת לעת , ולא דני לבנשטיין היבשושי, חמור הסבר, חסר לחלוטין חוש ההומור וקסם אישי. הוא איננו אישיות טלוויזיונית", והוסיף, "אני רוצה להחליף אותו במישהו אחר כריזמטי יותר, הרי מדובר בטלוויזיה", אמר. "אל תיגע בו", השבתי לו מייד. יוסף "טומי" לפיד נענה לי ולא הזיז אותו מתפקידו. עורך המשדרים בארץ היה איציק גליקסברג, ובימאי אולפן מונדיאל ספרד 1982 בירושלים שימש יואב פלג.

הטלפון הראשון שעשיתי מייד עם הגיעי למדריד היה דווקא לכתב – התחקירן המצטיין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָרִין קִימוֹר שכבר לא היה אז איש מחלקת הספורט . נתתי לו אור ירוק להכין סרט דוקומנטארי בן תשעים דקות, שנושאו, "עשור לרצח י"א הספורטאים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972". יעד השידור נקבע לתחילת ספטמבר 1982. נותרו לו שלושה חודשים להפיק את התוכנית. ליאיר אלוני מנהל מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם והבוס של יָרִין קִימוֹר לא היה כסף לממן את הסרט החשוב. הודעתי לו כי חטיבת הספורט תישא בעלות התקציבית של העשייה. כרגיל כל דבר בטלוויזיה מתחיל ונגמר בכֶּסֶף. ירין קימור שהיה פעם גבר יפה תואר הפך כבר ב- 1982 לאיש גדל מידות עתיר קילוגרמים מיותרים רבים. כשנפרדנו, הבטיח לי, "…יואש אלרואי, כשתחזור מספרד תמצא ירין קימור אחר הרבה יותר קַל", והוסיף, "אתה עוד תראה…".

מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ (Manolo Romero) נענה מייד לבקשתי ולבקשת רשתות קטנות נוספות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) לערוך תקציר יומי של המשחקים בשלב הראשון. לנו היה נימוק מֵקל . הסברתי לו שבארץ מתנהלת מלחמה, ואנחנו משדרים ישיר רק שבעה משחקים מתוך השלושים ושישה בשלב המוקדם של מונדיאל ספרד 1982. אין לנו אישור תקציבי להקליט את עשרים ותשעה הנותרים בירושלים . מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU  שידרו ישיר את כל משחקי השלב הראשון והקליטו אותם כמובן בתחנת האם שלהן, ועל כן יכלו לשָדֵר את תקצירי המשחקים לצופיהם בכוחות עצמן. החלטתו הביצועית של מנולו רומרו וכושר התִּמְרוּן הטכנולוגי של הבלגי אֶטְיֶין הֶרְצֶנְס (Etienne Hertsens) מהנדס תקשורת הלוויינים הראשי של ה- EBU במונדיאל ספרד 1982 ששהה במדריד, למען רשות השידור הישראלית, היוּ לי לעזרה גדולה. שניהם אִפשרוּ לי לשַדֵּר מידי יום באחת עשרה ושלושים בלילה ממשרד ההפקה והשידורים במדריד לירושלים תקציר יומי מוקלט מסכֵּם בן כעֶשֶר – שְתֵּיים עשרֶה דקות של משחקי המונדיאל שלא שודרו והועברו ארצה. התקציר כלל את הקטעים הנבחרים והשערים ממשחקי היום לרבות ההילוכים החוזרים, לטובת אותם הצופים בישראל שהחמיצו את השידורים הישירים שלנו ו/או את המשחקים האחרים שיוסף "טומי" לפיד ז"ל וטוביה סער יבד"ל חשבו שהם לא נחוצים ולא הִרשוּ לי לשדרם ארצה. רבים מצופי הטלוויזיה הישראלית ואוהדי הכדורגל של ספרד 1982 היו חיילים מגויסים בשירות מילואים לאורך הגבול הצפוני ובלבנון (בשל מלחמת לבנון הראשונה), מצאו דרכי אִלתור להציב מוניטורים בחזית כדי לצפות בשידורי המונדיאל.

שרר פער גדול איכותית וכמותית בין תפישת השידור הטלוויזיונית של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל את מונדיאל ספרד 1982 לבין המנכ"לים האחרים של רשתות הטלוויזיה הציבורית באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). הם המנכ"לים באירופה רצו את המאכסימום – הוא מנכ"ל רשות השידור הישראלית עשה את המינימום. שידרנו ישיר רק 7 משחקים מתוך ה- 36 בשלב המוקדם  (כ- % 19.5) למרות שזכויות השידורים של המפעל היו נכס בלעדי אקסקלוסיבי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההחלטה המינימאלית הזאת התקבלה עוד לפני פרוץ מלחמת לבנון ה- 1. מאידך, שידנו ישיר את כל יתר המשחקים במונדיאל ספרד 1982 משלב 1/8 הגמר והילך.

הקוֹד הטכני של ביצוע שידורי התקצירים הקצרצרים שאורכם פחות מרבע שעה היה מסורבל אך ערכם לצופים בישראל היה חשוב. רשות השידור מנעה מהם לראות בשידורים ישירים את מסת המשחקים הגדולה שתכננתי עבורם והייתה נחלתו של כל צופה טלוויזיה באירופה. שידרנו ישיר בהיקף מלא רק 25 משחקים מתוך ס"ה 52 משחקי טורניר ספרד 82'. פחות מ- % 50. סיגנל השידור עשה דרך ארוכה ונפתלת מספרד לישראל. מנואל "מנולו" רומרו עשה מאמץ גדול לשלוח  Feed מיוחד של תקציר ה- Multilateral (חומר שידור רב משתתפים) ששודר מחדר ה- Dispatch העולמי (הפצת השידור) המיוחד של הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE במרכז הישן שלה בפְּרָאדוֹ דֶל רֵיי (Prado Del Rey) בכיוון טוֹרֶה אֶסְפַּנְיָה (Torre Espania) מרכז השידורים החדש של RTVE ולמשרד שלנו ובמקביל גם לחדר ה- Dispatch של ה- EBU בראשותו של הבלגי אטיין הרצנס. משם נשלח סיגנל השידור הזה במיקרוגל קרקעי לתחנת הקרקע הצרפתית ברסניי (Berceney) והועלה ע"י הצרפתים בכיוון שני הלוויינים ה- Primary  ו- Major האטלנטיים A.O.R. (ראשי תיבות של Atlantic Ocean Regency) אליהם הייתה מחוברת תחנת הקרקע שלנו בעמק האלה.

אנשי "בֶּזֶק" בעמק האלה היוו את החוליה האחרונה (החזקה) בהעברת סיגנל השידורים מהאִצטדיונים ברחבי ספרד לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה. דרך מפותלת בת אלפי קילומטרים ומלאה מהמורות שצריך היה לדעת כיצד לנָוֵוט את השידור עליה. עוֹל שידור התקצירים בשלב המוקדם של המשחקים בבתים (נעשה Off  Tube ישיר מהמוניטורים הממוקמים במשרד ההפקה והשידורים שלנו ב- IBC במדריד) הוטל לחילופין על אחד משלושת השדרים שלי שהיה פנוי וחופשי ממשימת השידור הישיר באותו היום, והתחלק שווה בשווה (פחות או יותר) בין יורם ארבל, נסים קיוויתי, או רפי גינת.

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. זהו משרד המבצעים, ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC במדריד. רפי גינת מחזיק בידו את מיקרופון "השפתיים" (מכונה Lip  Microphone) שהכין מבעוד מועד מהנדס הקול והתקשורת מיכה לוירר ומשדר את אחד מהתקצירים הלֵילִיים בני כ- 15 דקות בשיטת OFF TUBE ממשרד ההפקה שלנו במדריד בשלב המוקדם של המשחקים. התקצירים הליליים (מידי לילה) כללו את ה- Highlights והשערים של משחקי אותו היום בטורניר שלא הועברו בשידורים ישירים לישראל. רפי גינת היה איש צוות ממושמע, התנהג למופת, ועשה את המוטל עליו בדייקנות מקצועית. משימת שידור התקצירים הוטלה לסירוגין על השלישייה יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת. היוזמה הברוכה של הפקת התקצירים במונדיאל ספרד 1982 התאפשרה הודות לשני מומחים בתחומם : מהנדס הטלוויזיה הספרדי מנואל "מנולו" רומרו (Manolo Romero) מי שהיה המנהל והמפיק הראשי (Chief Executive Producer) של RTVE (ראשי תיבות של Radio Television Espania) ושל קצין תקשורת הלוויינים של ה- EBU  הבלגי המחונן אטיין הרצנס (Etienne Hertsens). משמאל, זהו מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר שמאזין ומפקח על האיכות הקולית של השידור שמבצע רפי גינת. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

שלושת השַדָּרִים לא היו עסוקים יתר על המידה בשלב הראשון של המשחקים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל הקציב מנת שידורים ישירים רק של  7 משחקים מתוך ה- 36 בשלב ששת הבתים המוקדמים. בסביבות חצות הלֵיל שודר כבר התקציר היומי בירושלים ליותר ממיליון צופי טלוויזיה בישראל, רבים מהם חיילי צה"ל בשירות סדיר ומילואים הנוטלים חלק במלחמת לבנון ה- 1 הצופים בשידורים באמצעות מקלטי טלוויזיה מאולתרים. שידור התקצירים ממגדל "טוֹרֶה – אֶסְפַּנְיָה" היה הפתרון העיתונאי החדשותי היחיד, המהיר ביותר, והזוֹל ביותר כדי להביא את  ה- Highlights של משחקי היום והשערים הביתה. לוּלֵא תרומתו ועזרתו האישית של מנולו רומרו שעקף את הביורוקרטיה הספרדית, גם את זה לא ניתן היה לעשות. נוכחותי במדריד וקשריי האישיים אִפשרו לי לעקוב מקרוב אחרי מהירות הביצוע של התקשורת הלוויינית במונדיאל של ספרד 1982 מספרד לישראל. התקשורת הלוויינית הנוכחית במִפעל הכדורגל של ספרד 1982 הייתה איתנה ויציבה לאין ערוך יותר וללא כל השוואה לזאת שהייתה מנת חלקנו ארבע שנים קודם לכן במונדיאל הקודם בארגנטינה 1978 בעת שהותי אז בבואנוס איירס. מצבנו עכשיו במונדיאל ספרד 1982 היה טוב בהרבה. תחנת הקרקע הישראלית לתקשורת לוויינים בעמק האלה הייתה מצוידת ב- 1982 באנטנות – צלחות נוספות, והייתה מסוגלת להתחבר ללוויינים האטלנטיים ה- Primary וה- Major, ובמקביל גם לשני הלוויינים ההודיים I.O.R. ה- "Primary 4f6"  והרזרבה שלוֹ שכונה בז'רגון של התעשייה , "Reserve 4af3". גם האנשים שלנו בארץ ובראשם מהנדס התקשורת הבינלאומית של "בֶּזֶק" גבריאל שֶקֶל, מנהל תחנת הקרקע בעמק האלה אברהם – יצחק נָגֶל ואנשיו, וקצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית זאב שטוקהיים, היו עכשיו מנוסים יותר והבינו היטב כיצד פועלת מערכת התקשורת הלוויינית הבינלאומית הסבוכה וכיצד יש לנתב את ה- Bookings (הזמנות הלוויין שלי) בצורה המהירה והיעילה ביותר. תחנת הקרקע הספרדית בבואיטראגו (Buitrago – מוקמה ליד מדריד) ששירתה את שידורי מונדיאל 1882 הייתה מהמודרניות ביותר באירופה ובעלת אופציות תקשורתיות רבות. לא צפיתי עכשיו לבעיות תקשורת מיוחדות במינן.

בינתיים שוּחרר אורי לוי מהשירות הצבאי במלחמת לבנון והגיע למדריד לסייע לי. נישקתי וחיבקתי אותו בשדה התעופה הבינלאומי של מדריד כשבאתי לקבל את פניו שָם. כל כך חיכיתי וציפיתי לבואו. האווירה בציוותי השידור שלנו בספרד 82' הייתה עגומה ועצובה בגלל המלחמה. השידורים הישירים והתקצירים נכנסו לרוֹטינה וההפקה התנהלה נכון ועל מי מנוחות. RTVE עשתה עבודה יסודית במשך שנים והייתה ראויה להערכה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של טוביה סער עברה בשל מלחמת לבנון ה- 1 לשַדֵר סביב השעון, 24 שעות ביממה, והמנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל החליט להפסיק את מחיקת הצבע משידוריה.

רבים מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברכו אותי מעת לעת בהפסקות המשחקים באמצעות קווי שידור ה- 4W שהיו פרושים בין המשרד שלנו ב- IBC במדריד לבין ירושלים ובישרו ש- "תוצאות ההפקה והשידורים עצמם הם בעלי ערך טלוויזיוני חשוב". גם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עלה יום אחד על קוו השידור ה- 4W והודה לי על הפקת שידורי מונדיאל ספרד 1982, וכה אמר : "שידורי מונדיאל ספרד 82' זוכים להערכה רבה בציבור". שאלתי את יוסף "טומי" לפיד, כלהלן : "כיצד אתה מעריך את תרומת שידורי מונדיאל ספרד 1982 ללוח השידורים הציבורי שהנך מנהל, והאם אין טעם לפגם בכך שאנחנו משדרים כדורגל מספרד בעוד חיילי צה"ל מחרפים את נפשם בהגנה על המולדת ורבים נהרגים במלחמה הקשה בלבנון ?". יוסף "טומי" לפיד לא המתין וטען : "דווקא בתקופת החירום הזאת יש חשיבות יתירה והצדקה למפעלך, לשידורם הישיר של משחקי גביע העולם בכדורגל לעם הנמצא במלחמה". יום אחד עלה על קו שידור ה- 4W גם מוטי קירשנבאום ז"ל שהחמיא לשידורים ההם וסיפר לי עד כמה ממושך הולך להיות הסיפור בלבנון. "זה ייקח הרבה זמן עוד חודשים ארוכים", אמר והוסיף, "יואש אלרואי, זה סיפור ארוך אתה עוד תספיק לשרת שם במילואים ולהשתתף במלחמה". הוא צָדָק.

טקסט תמונה : חודשים יוני – יולי במדריד של שנת 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 82'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני ארבע עשרות של שנים. זהו משרד המבצעים, ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC במדריד. זוהי מערכת השידור והתקשורת ו-בקרת קווי השידור שבנה המפקח הטכני מיכה לוירר ז"ל (במרכז התמונה) במשרד ההפקה שלנו ב- IBC  במדריד. קווי שידור ה- 4W בתוך ספרד ומחוצה לה ומערכת הטלפונים הבינלאומית אִפשרו לי לנהל כהלכה את ההפקה המורכבת בספרד 1982 וגם את מהלכי השידור בירושלים. מימין, זהו סעדיה קאראוואני יבד"ל עוזרו של מיכה לוירר ז"ל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קושי ההפקה הסבוך ביותר בספרד נבע בסופו של דבר "מבית" ונגרם ע"י הקולגות ושותפינו ברשות השידור הלא הם אנשי צֶוֶות רדיוֹ "קול ישראל" בראשותו של גִדְעוֹן הוֹד. אנשי "קוֹל ישראל" חמישה במספר, שני טכנאים מַקְס גוּרְפִינְקֶל ודוּבִּי מַאוּנְטְנֵר, שני שדרים דני דבורין ורמי יצהר ובראשם מנהלם השַדָּר גדעון הוֹד, הגיעו למדריד כמה ימים אחרי ואחרי צוות השידור שלי. הם באו למדריד לא מוכנים לחלוטין מן ההיבט הטכנולוגי והכלכלי, לא "מאובזרים" באמצעים הטכניים האלמנטאריים, וחסרי ידע מינימאלי בהבנת תפישת ההפקה של ה- Host broadcaster הבינלאומי (רשת RTVE הספרדית). למרות חוסר המוכנות המקצועית של אנשי הרדיו הם קיבלו אישור ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב ארי לטוס לספרד אך מבלי שיעמדו לרשותם עמדות שידור באִצטדיונים, מבלי שיהיו להם קווי שידור 4W (ראשי תיבות של המונח התקשורתי Four Wire), וללא מערכת טלפונים. מנכ"ל רשות השידור ומנהל הרדיו התירו למשלחת "קול ישראל" לטוס לספרד 1982 בידיים ריקות מפני ששניהם בעצמם לא הכירו את הטכנולוגיה המורכבת של השידורים, לא הבינו את המשמעות הכוללת של ההפקה, מורכבותם, ועלותם. שניהם סמכו בעיניים עיוורות על ההתכוננות הכושלת ודיווחו השגוי של מפקד משלחת הרדיו , מר גדעון הוֹד, משהו בסגנון, "כי אומנם הכול בסדר – אל תדאגו". הפקת שידורי רדיו "קול ישראל" במונדיאל ספרד 1982 הייתה שלומיאלית ורשלנית, וכישלון קולוסאלי מכל היבט. של גדעון הוֹד ושל מנהליו כאחד. מערכת הבקרה הראשית של רשות השידור ובראשה מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד עצמו ומנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב ארי שהייתה אמורה לפקח על ביצוע הרדיו, פשוט כשלה וקרסה. היא בעצם לא הייתה קיימת . תמוה מאוד כיצד שני אנשים בדרגת ניהול כה בכירה כמו גדעון לב ארי ז"ל ויוסף "טומי" לפיד ז"ל אִפשרו לגדעון הוד אחד משדרני רדיו "קול ישראל" המוכשרים והיעילים ביותר בכל הזמנים להתעסק בענייני הפקה, ארגון, ותיאום במקום לשמֵר אותו כ- אתרוג, כשדר מוביל ומיטבי, לצורכי שידור נטו בלבד. כמפיק שידורי הרדיו במונדיאל ספרד הוא עשה שגיאות קרדינליות שבסופן שילם מחיר אישי כבד. הוא הודח מתפקידו. הפקת רדיו "קול ישראל" את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982 הייתה הפקת נֶפֶל. 

לכישלון רדיו "קול ישראל" מחַד והצלחת הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאידך היו השלכות מרחיקות לכת על התפתחות שידורי הספורט והכדורגל בשתי הגזרות. גם פרסונאליות . באורח פרדוקסאלי נקשר גורל הפקות הספורט המיומנות של הטלוויזיה בתקופתו של המנכ"ל יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, בעיקר בטורניר גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982, עם אֵילוּ הרופפות של הרדיו, מפני ששני הגופים שייכים לרשות שידור אחת. יועצו הקרוב של מנכ"ל רשות השידור נקדימון "נקדי" רוגל עשה סדר בעובדות המעוותות וחולל סוף דרמטי לעניין בתום שידורי מונדיאל ספרד 1982. גִדְעוֹן הוֹד היה שַדָּר הספורט המוביל ברדיו "קול ישראל" (שַדָּר מחונן) ובד בבד שימש כמֵפיק ומנהל שידורי הספורט ברדיו. במידה רבה משימה בלתי אפשרית. אך הוא גדעון הוד לא היה באופיו וורסאטילי שכזה בשני תחומים נפרדים של שידור וארגון. הוא גם לא היה מתכנן באישיות שלו. הוא היה שַדָּר יוצא דופן באיכותו המיטבית (!). בדיעבד התברר לי מפיו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד כי הוא כלל לא דיווח לממונים עליו את דו"ח הנתונים הכספיים של המפרטים הטכנולוגיים השונים ואת היקף העלויות של מבצע השידורים של ספרד 82'. למשל, עלות השימוש בכל עמדת שידור באִצטדיונים השונים עמדה על 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר לכל משחק בנפרד, אך מנהלו הישיר של גדעון הוד דאז, גִדְעוֹן לֵב אָרִי ז"ל לא ידע דבר על הנתון הכספי הזה. כל פעולה של ה- Media הטלוויזיונית וגם של רדיו "קול ישראל" בספרד 82' הייתה אקוויוולנט לכסף, אך גִדְעוֹן הוֹד לא עבר את מסלול ה-"וִויָה דוֹלוֹרוֹזָה" הכלכלי הזה, ולא חווה את מפגש הבקרה ההכרחי עם סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יִשְרָאֵל דוֹרִי ועוזרו יוֹחָנָן צָנְגֶן על מנת לנתח את היקף עבודת השידור וצורכי ההפקה שלוֹ לצורך קבלת האישורים הנדרשים. אף על פי כן נשלח עם כוחותיו למונדיאל ספרד 82'.

שלב "הוִויָה דוֹלוֹרוֹזָה" הזה בו אתה נפגש ומתמקח עם אנשי הכספים של הרשות על עלויות המבצע הוא שלב הכרחי בהפקה. במפגשים האלה אתה מדווח לבוסים שלך את העלויות הטכניות של ההפקה ומנסה לשכנע אותם בחיוניות צריכתם. הטכנולוגיה המיידית בטלוויזיה וברדיו היא כידוע הבסיס לעיתונאות המודרנית. מנהליו של גִדְעון הוֹד וגם סמנכ"ל הכספים יִשְרָאֵל דוֹרִי טענו שלא קיבלו כל דיווח ממנו. הוא לעולם לא הציג בפניהם את ה- Questionnaire המפורסם של RTVE, וממֵילָא לא קיבל אישור לשום  Booking (הזמנה לוגיסטית או טכנולוגית מהקבוצה המבצעית של RTVE) שעולה כידוע כסף רב. אף על פי כן נשלח עם ציוותו לספרד ע"י מנהל רדיו "קול ישראל" גִדְעוֹן לֵב אָרִי ז"ל ובידיעתו ואישורו של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל. שני האנשים הבכירים האלה בהיררכית הרשות שאינם בקיאים בהפקה המורכבת לא היו מודעים לעובדה כי גדעון הוד איננו מוכן וערוך טכנולוגית ולוגיסטית לביצוע משימות השידור במונדיאל ספרד 1982.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני כ-ארבע עשרות של שנים (בעת כתיבת הפוסט . זוהי צמרת רשות השידור העת ההיא בשנים ההן שחלפו לבלי שוב. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב ארי ז"ל (מרכיב משקפי שמש), מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ומנהל הטלוויזיה הישראלית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הרדיו והמנכ"ל יחדיו עם גִדְעוֹן הוֹד וציוותו צעדו בדרך הבטוחה לכרוניקה של טרגדיית שידור ידועה מראש. באופן פרדוקסאלי היא השפיעה גם עלי כמי שניצב בראש שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסופו של דבר לטרגדיה הזאת הייתה השלכה חשובה על האבולוציה ההיסטורית של הפקת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית . לדאבון לֵב בדרך השלילה. גדעון הוֹד וצוות אנשיו ברדיו "קול ישראל" נקלעו למצוקת שידור קשה והיו שרויים בצרה צרורה. לא היו להם עמדות שידור מוזמנות באִצטדיונים אפילו לא אחת באחד מ- 17 האצטדיונים הפרושים ברחבי 14 ערים בספרד הענקית, לא היו להם כלל קווי שידור, ולא היה להם משרד הפקה ותקשורת. כל פונקציות השידור הללו עולות הון תועפות שיש לשלם עליהן זמן רב מראש לקבוצה המבצעית של RTVE (הטלוויזיה הספרדית הציבורית) ול- CTNE (משרד הדואר והתקשורת של ספרד). קרתה כאן פשלה נוראית ומביכה שלו עצמו ושל הבוסים האחראים עליו גִדְעוֹן לֵב אָרִי ויוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מפני שמדובר בשליחות רשמית של הרדיו הממלכתי של מדינת ישראל. אין לשכוח שמדובר בפעילות הרדיו באירוע הספורט התקשורתי החשוב בתבל שהוא טורניר גמר גביע העולם בכדורגל, בשעה שמדינת ישראל נלחמת על חייה במלחמת לבנון ה- 1 (המבצע נקרא בתחילתו "מבצע שלום הגליל") נגד אִרגוני הרצח של יאסר עראפאת. אנשי רדיו "קוֹל ישראל" לא הכינו את שיעורי הבית והגיעו ליעד השידור חסרי כל ובלתי מוכנים. מדהים. בתנאי השידור המגוחכים שכפה על עצמו הוא היה מוכרח לבצע שגיאות שידור גסות מכל הסוגים. והוא אכן ביצע אותן, בזו אחר זו. החלטתי לסייע לגדעון הוֹד ואנשיו במקום שיכולתי כדי להציל משהו מההפקה הרשלנית של שידורי הרדיו שלו. הכנסתי אותם ואפשרתי להם להתמקם במשרד ההפקה והתקשורת הקטנטן וצר המידות של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ששטחו היה בס"ה 12 (תריסר) מטרים רבועים על חשבון מרחב הקיום הטכני והפיסי שלנו. הצטופפנו נורא . נהגתי באחינו מרדיו "קול ישראל" הכנסת אורחים לפנים משורת הדין. נטלתי הימור גדול כשאִפשרתי בעזרתו של מיכה לוירר לשני טכנאי הרדיו מַאקְס גוּרְפִינְקֶל ודוּבִּי מָאוּנְטְנֶר להתחבר לקווי השידור ה- 4W הרֶזֶרְבִיים שלנו ששימשו Back up לכל מערך השידור של הטלוויזיה הישראלית. סיכון מחושב שלקחתי על עצמי יחד עם מיכה לוירר ז"ל כדי לעזור לקולגות שלנו ברדיו "קול ישראל" בשעת צרה. ככלות הכול היינו רשות שידור אחת. אִפשרנו להם להתקין את מערכת שידור הרדיו על גבי המערכת שלנו ולהשתמש בציוד ה- Spare הטכני שלנו. השאלנו לאחינו מרדיו "קול ישראל" גם טלפון חיוג בינלאומי אחד מתוך השניים שהזמנתי לשימוש במשרד שלנו.

קשה לתאר את מה שהתחולל במשרד הקטן שלנו במשך כל תקופת השידורים בת שלושים וחמישה ימים רצופים, מאז כניסת הרדיו לחדר צר המידות. שררה שם צפיפות נוראית בלתי מתקבלת על הדעת. לפעמים נדחסו לשטח של 12 מטר רבועים יותר מחמישה עשר אנשים. שום רשת טלוויזיה לא עבדה בתנאי הפקה, תקשורת, ושידור כה מחפירים כפי שאנחנו עבדנו.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 40 שנים. זהו משרד המבצעים, ההפקה, השידורים, והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במדריד. שטח המשרד היה קצת פחות מ- 12  מטרים רבועים. כניסת אנשי רדיו "קול ישראל" הבלתי מתוכננת אליו יצרה צפיפות בלתי נסבלת והפכה את חיי כולנו לבלתי אפשריים. אף על פי כן עברו שידורי הטלוויזיה שלי בשלום. אך לא של הרדיו. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המפיק משנה שלי אורי לוי, גדעון הוד (מעשן), רמי יצהר (ראשו מוסתר ע"י דף נייר שמחזיק בידו דני דבורין), מאחור המפקח הטכני מיכה לוירר ז"ל (מצחו מציץ), דני דבורין (מחזיק במיקרופון ומשדר ישיר מהמוניטור במקום מהשטח), נתן זהבי (מזוקן), מציצה קבוצת שיער של שמואל בונדה, גיורא צור (יושב למטה ממושקף בחולצת פסים)  ו-סולי מוניר (חבוש אוזניות). מציץ בדלת איש אחזקה ספרדי מ- RTVE. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

היה כל כך צָפוּף עד שהֶבֶל פיהם של האנשים ועשן הסיגריות הסְריח את החדר. דוחק, לחץ, רוגז ועצבנות שררו במשרד הקטן במשך 35 (שלושים וחמישה) ימים, רק משום שאפשרתי לאנשי רדיו "קול ישראל" להתנחל במשרד צר המידות שלי. בְּלִיל של כבלים ושיחות קואורדינציה על הטלפונים וקווי ה- 4W לתיאום השידורים בין מדריד לבין ירושלים, סתם פטפוטים של אנשי הצוות (הרי אי אפשר לנצור את הלשון במשך ארבעים יום, וכמובן השידורים עצמם של רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית במקביל שבקעו מהמכשירים היו מנת חלקנו היומית, הפריעו זה לזה, ואִפיְינוּ את חיינו המשותפים. התפללתי שהמונדיאל הזה של ספרד 82' יסתיים עוד לפני שהתחיל. היה מדובר בצפיפות אנושית מטורפת במשרד קטנטן שהיה מיועד רק לאנשי הטלוויזיה שלי.  

טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת של הטלוויזיה ב- IBC  במדריד. דיווחתי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד על הצפיפות הנוראית במשרד ההפקה והשידורים שגודלו היה רק 12 מטרים רבועים, על חוסר המקצועיות וסכנת ביטחון השידור, על הסירחון הבוקע ממנו, ועל הצורך להיערך בצורה שונה במבצע השידורים הבא. תשובתו הבוטה והצינית הייתה צפויה : "בפעם הבאה נשלח פחות אנשים אז יהיה פחות צפוף", אמר לי ברשעות בטלפון. השבתי לו מייד כגמולו : "…אתה נשמע כ- מנכ"ל שידור מגוחך…". הוא לא פיטר אותי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל בשורה האחורית : שמואל בונדה (עוזר שדר של סולומון "סולי" מניר), סולי מוניר (חובש Head set ומאזין לשידור הרדיו של דני דבורין בשורה הקדמית), דובי מאוטנר טכנאי רדיו, האיש מוסתר מאחורי ראשו של דני דבורין הוא השדר יורם ארבל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל בשורה הקדמית : מקס גורפינקל טכנאי רדיו (חובש אוזניות), גדעון הוד (מעשן), רמי יצהר, דני דבורין (מחזיק במיקרופון), ונתן זהבי עורך סרטים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור טעתה מש-לא הצמידה מֵפיק בעל שיעור קומה לגדעון הוֹד זמן רב טרם המשחקים ולא ערכה שום Follow up (בדיקת מעקב) תקופתית אחרי מהלך ההפקה וההתארגנות של רדיו "קול ישראל" לקראת שידורי ספרד 1982. גדעון הוֹד נחשב לשַדָּר רדיו מצוין במהותו אך הוא לא היה מנהל או מנהיג בעל שיעור קומה של קבוצת אנשים שסרו למרותו. הוא גם לא היה מפיק. הוא שָגָה קָשוֹת כמנהל בשעה "שהִתְּחָרָה" בימים ההם על אותו המיקרופון עם פיקודיו דני דבורין ורמי יצהר, ובאותה העת שמר לעצמו את הפררוגטיבה והסמכות להפקיע לעצמו את בכורת השידור לכשיִרְצֶה. הדבר איננו מקובל. נוצרה אווירה עכורה ועימותים קשים בין שלושת השדרים, גדעון הוד ושתי הקולגות שלו דני דבורין ורמי יצהר. שדרי רדיו "קול ישראל" הללו דָאָגוּ דָאוֹג היטב ליָיבֵא את יחסי העבודה הבלתי תקינים ביניהם למשרד צַר המידות שלי במדריד. בספרד שָגָה גדעון הוד שגיאה קָשָה נוספת וגם שילם עליה ביוקר רב. הוא נכנע למאווייו האישיים ו- יִצְרוֹ העיתונאי כשניסה להגשים את משימות הדיווח מהשטח ולספק את הדרישות המקצועיות של מנהליו, אך מבלי שהוא וכתביו יהיו נוכחים בעצמם באצטדיון, וללא האמצעים הטכנולוגיים המינימליים הדרושים לביצוע משימות שידורים ישירים בינלאומיים סבוכים כגון אלוּ. מדובר היה בתחרויות גביע העולם בכדורגל. גִדְעוֹן הוֹד עשה מעשה שלא ייעשה ואִפשֵר ביודעין לרמי יִצְהָר ודָנִי דְבוֹרִין לשָדֵר שידורים ישירים למאזיני רדיו "קול ישראל" בארץ מהחדרים במלונות בהם התגוררו שַדָּרָיו בהיעדר עמדות שידור מקוריות עבורם באִצטדיון. בכך יצר אשליה מכוונת כאילו השַדָּר מבצע את עבודתו העיתונאית מהשטח. גם דָנִי דְבוֹרִין ורָמִי יִצְהָר חטאו חטא כבד. הם הסכימו להיות משת"פים של הבוס שלהם במשימת שידור אָפֵלָה כגון זאת. מי שמע על כך ששדרי כדורגל של הרדיו הציבורי ממלכתי ישדרו אירוע ספורט מהמוניטור המוצב בחדר המלון שלהם. היה מדובר במעשה הונאה עלוב. רמאות עיתונאית.

הנפילה הראשונה התרחשה ביום שני – 14 ביוני 1982. רמי יצהר שידר ישיר בתשע בערב מהחדר במלון שלו בסביליה את המשחק המסקרן ברזיל – ברה"מ שנערך באצטדיון "בניטו ווילמארין" (Benito Villamarin) בסביליה. טכניקת הונאת המאזינים ע"י אנשי הרדיו ובראשם גדעון הוד ושדריו הייתה פשוטה. אחד מטכנאי הרדיו היה מתקשר ממשרד הטלוויזיה שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במדריד בטלפון פנוי לחדרו של רמי יצהר במלון. רמי יצהר היה מפעיל את מכשיר הטלוויזיה בחדרו ומשדר בטלפון מחדרו במלון למשרד שלנו ב- IBC  במדריד את הנעשה במגרש באמצעות מוניטור הטלוויזיה כאילו הוא נוכח במשחק. טכנאי הרדיו במשרד שלי ב- IBC במדריד היה "גוֹנֵב" במקביל את ה-International sound (רעש קהל) מאחד המוניטורים הדלוקים במשרד ההפקה במדריד והמכוון באמת על המשחק הרצוי ברזיל – ברה"מ, ועושה ערבוב קול (Mix sound) במקום, ערבוב טכני של קוֹל השַדָּר המגיע מהטלפון במלון עם קוֹל רעש הקהל האמיתי מהמגרש הבוקע מהמוניטור במשרד, ובכך יוצר אשליה כאילו השַדָּר משדר ישיר מן האִצטדיון. הונאה עיתונאית מבישה. אין דרך אחרת לתאר את המעשה הנואל. הסיפור הזה תועד על ידי במסע היומן שלי בספר ההפקה של מבצע השידורים של הטלוויזיה הישראלית בציבורית את פרויקט ספרד 1982.

טקסט מסמך : 14 ביוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. הערות שרשמתי לעצמי ביומן המסע שלי הנוגעות להפקת פרויקט שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ספרד 1982. סעיף 3 במסגרת יומן המסע עוסק ברמי יצהר ששידר את המשחק ברזיל – ברה"מ מהחדר שלו במלון בעיר סביליה. הערת היומן מסבירה מנקודת מבט טכנולוגית כיצד בוצעה פעולת ההונאה של אנשי רדיו "קול ישראל". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : כל ששת ההפקות שלי מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את המונדיאלים של ארגנטינה 1978 + ספרד 1982 + מכסיקו 1986 + איטליה 1990 + ארה"ב 1994 + צרפת 1998 – תועדו על ידי בפרוטרוט כפרקי מסע יומן. 

שיא הצחוק והטרגדיה אירעה באחד השידורים הישירים של רמי יצהר מהחדר במלון שלוֹ. לפתע קרתה הפסקת חשמל בלתי צפויה במלון של רמי יצהר בסביליה ומכשיר הטלוויזיה בחדרו כבה. רָמִי יִצְהָר שַדָּר בעל ניסיון לא התבלבל. הוא "החזיר" בנון שלנטיות את השידור לגדעון הוד ב- IBC במדריד בטענה נכלולית, "…שהצופים באִצטדיון מסתירים לו את שדה הראייה והוא אינו רואה את המשחק…". הונאה עיתונאית שאין לה כפרה. הבלופים האלה נמשכו מספר פעמים עד שהעיתונות בארץ עלתה עליהם וחשפה את קלונם של אנשי הרדיו בפומבי. הפשע העיתונאי הזה של שידור משחקי מונדיאל ספרד 1982 מחדריהם של אנשי הרדיו בבתי מלון בספרד היה סוד כמוס אותו ידעו חמישה אנשים בלבד. שלושת שדרי הרדיו ושני הטכנאים שלהם. בתוך כמה ימים הודלף סיפור הפשע לעיתונאי "חדשות הספורט" שאול אייזנברג. שאול אייזנברג מיהר ופּרסֵם ב- 20 ביוני 1982 בעיתונו מאמר ביקורת חריף על הפקת שידורי רדיו "קול ישראל" תחת הכותרת, "כיצד משדר הרדיו מספרד" [1]. דובר הרדיו השתיק את הפרשה והגיב בשם מנהל "קול ישראל" גדעון לֵב אָרִי, "הכול פועל על פי התוכנית".

ב- 6 ביולי 1982 ביקר עיתונאי "חדשות הספורט" שאול אייזנברג בברצלונה בשליחות העיתון וחקר בעצמו את המתחולל במחלקתו של גדעון הוד. הוא שאול אייזנברג לא היסס לפרסם ב- 6 ביולי 1982 מאמר קשה נוסף בגנות שידורי הרדיו ותמה בנוסח הגשש החיוור, "זה רדיו, זה ?". אל "חדשות הספורט" הצטרפו עיתונים נוספים. עיתונאי "הארץ" צבי הראל פרסם מאמר ענק שכותרתו הייתה, "האליפות שודרה מבית מלון". הפרשה תפשה תאוצה. ח"כ דן תיכון פנה למבקר המדינה כדי שיערוך בדיקה ויגיש את מסקנותיו לוועדת הביקורת של הכנסת.

טקסט מסמך :  6 ב- יולי 1982. מידע בלעדי שהתפרסם לראשונה בעיתון "חדשות הספורט" ביולי 1982, מטעמו של הכתב שאול אייזנברג. הידיעה העיתונאית הזאת זִעזעה את אמות הספים ברשות השידור והיו לה השלכות מרחיקות לכת. (ארכיון היומון ההוא שהיה קרוי, "חדשות הספורט").

טקסט מסמך : יולי 1982. בתום שידורי מונדיאל ספרד 1982. ח"כ דן תיכון תוקף את שדרני רדיו "קול ישראל" ואת יו"ר רשות השידור פרופסור ראובן ירון. (באדיבות מקומון "כל העיר" ירושלים).

גדעון הוֹד נאלץ להודות באשמה. הוא טעה טעות קשה נוספת כשבחר להשיב לתוקפיו בעיתונים בנימוקים פתטיים בלתי מתקבלים על הדעת : "…באמצעות השידורים מהמלון חסכנו כסף רב…", טען להגנתו המקצועית, והוסיף, "…התנאים במרכז העיתונות בברצלונה ומדריד לא היו אידיאליים. עדיף היה שהכתב ישב בחדרו ב-מלון ויעביר את המשחק דרך מסך מוניטור הטלוויזיה המוצב בחדרו לארץ. שידור המשחקים מבית המלון חסך למדינה הון כסף מכיוון שעבור הזכות לקבל עמדת שידור בכל מגרש גבו הספרדים 2200 (אלפיים ומאתיים) דולר. אם ח"כ דָן תִּיכוֹן היה מברר את העובדות, הוא היה חולק שבחים לרדיו…" [2]. תפקידו של גִדְעוֹן הוֹד במדריד לא היה לחסוך כסף לרשות השידור. תפקידו היה להפיק עבור מאזיניו במדינת ישראל שידורים עיתונאיים אמינים ומהימנים.

המנהל הקפדן של רדיו "קול ישראל" גִדְעוֹן לֵב אָרִי ז"ל יצא מכליו לשמע טיעוניו של גדעון הוד. "…השידורים מבתי המלון הם מעשה חמור. לדעתי זה היה ממש מעשה טירוף. אני ידעתי שרמי יצהר ודני דבורין שידרו מבתי המלון רק כאשר הצוות חזר לישראל…", אמר להגנתו. הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת קיבלה את הצעתו של ח"כ דן תיכון לבקש את חוות דעתו של מבקר המדינה בנושא משלחת רשות השידור לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל בטורניר ספרד 82'. רשות השידור כוללת כידוע גם את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע מצאתי את עצמי יושֵב על ספסל הביקורת. כתבי "ידיעות אחרונות", צדוק יחזקאלי וצפריר פז יצקו שֶמֶן על המדורה ובעיתון התנוססה כותרת, "מבקר המדינה יבדוק את מחדלי סיקור הטלוויזיה והרדיו מספרד 1982". עכשיו כבר לא היה ספק. הזוהמה שהוטלה באנשי רדיו "קול ישראל" דבקה גם בי ובחבריי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 21 ביולי 1982 לאחר שוב שתי משלחות השידור של הטלוויזיה והרדיו לישראל פרסם העיתונאי אֵלִי עַזוּר ב- "חדשות הספורט" לא רק מאמר האשמה חדשה בלתי מבוססת בעליל, אלא פוסט שהיה שקרי ובלתי נכון לחלוטין, מצוטטת מפיו של שַדָּר הספורט בשפה העַרבית סולומון "סולי" מוניר, בה טען כלהלן : "צוות הטלוויזיה הישראלית בספרד 82' היה גדול מצוות השידור של ה- BBC". טענה מגוחכת כזאת מעידה עד כמה אין לאיש שדאג לפרסם ולהפיץ את הידיעה הזאת שום יֶדָע ומושג כיצד רשתות טלוויזיה גדולות כמו ה- BBC מפיקות את השידורים שלהן, בעיקר לאחר שלאנגליה הייתה נבחרת משלה שנטלה חלק בטורניר ספרד 1982 ועוד שתי נבחרות סקוטלנד וצפון אירלנד שהשתתפו במונדיאל ספרד 1982 וייצגו את האיים הבריטיים. האם ייתכן כי צוות השידור של ה- BBC היה אומנם קטן מהצוות שלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כשעליו מוטלות משימות שידורים ישירים של שלוש נבחרות בריטיות שונות בשלושה Locations שונים והרחוקים זה מזה במדינת ספרד הענקית, לרבות עשיית כתבות עיתונאיות – חדשותיות ב- ENG אודות קורות השחקנים המאיישים את שלוש הנבחרות הבריטיות האלה…??? ובכן ה- BBC שיגר למונדיאל ספרד 1982 קבוצת שידור שמנתה 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים בראשותו של הבימאי והמפיק אלק וויקס (Alec Weeks). עורכי העיתון "חדשות הספורט" של אֵלִי עַזוּר כמו הכתב עצמו (לרבות מפיץ הידיעה השקרית) נעדרו כל אוריינטציה ומודיעין מינימאליים הנוגעים להפקות טלוויזיה בינלאומיות גדולות בסדר גודל של מונדיאל (ו/או אולימפיאדה) ואת כמות כוח האדם וכמות הטכנולוגיה הנלוות אליהן. אנשי "חדשות הספורט" לא בדקו כמובן את תוכן אמיתות הידיעה פרי דיווחו של סולומון מוניר, לא הצליבו מידע, ופרסמו אותה בהבלטה גדולה כמו שהיא. זאת הייתה ידיעה שקרית, מטונפת, ומנובזת לחלוטין לא נכונה שנראתה כמו ההטעיה מכוונת והסתת הציבור, ואשר גרמה נזק תדמיתי גדול לטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לרשות השידור. פרסום ידיעות מצוצות מהאצבע בעיתונות מהסוג הזה שפרסם העיתון "חדשות הספורט" וגם עיתון "הארץ" מפיו של סולומון "סולי" מוניר, מי ששימש מקור של מר אלי עזור ומשה הר געש ז"ל (כפי שקוראי הבלוג נוכחו לדעת בעבר הקרוב, ו- ייווכחו לדעת אוֹ טוֹ טוֹ שוב בעתיד הקרוב), כי, "…צוות הטלוויזיה הישראלית בספרד 1982 היה גדול מה- בי. בי. סי…", הן בעלות דינמיקה שלילית וטומנות בחובן סכנה רבה כדרכן של שמועות. בהיעדר קיר מגן הן מתגלגלות כ- כדור שלג. אנוכי הייתי באותם הימים בשירות מילואים קרבי ונטלתי חלק במלחמה באזור בֵּיירוּת לבנון. לא יכולתי להגיב. החלו להתרוצץ שמועות שווא כי באמת צוות הטלוויזיה שלי בספרד 82' היה גדול מצוות השידור של ה- BBC. לא היה מי שיכחיש אותן. מספסל הביקורת של העיתונות על הטלוויזיה הישראלית הציבורית הועברתי לספסל הנאשמים שלה, ואני בכלל נלחמתי באותה שעה באוגדה של תא"ל איציק מרדכי ב- בֵּיירוּת, במלחמת לבנון ה- 1.

טקסט תמונה : זהו סולומון "סולי" מוניר שדר הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית, במונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 21 ביולי  1982. קטע מנובז ומטונף מהעיתון "חדשות הספורט" ז"ל. מר אלי עזור אז כתב העיתון "חדשות הספורט" מפרסם ידיעה מופרכת מיסודה מפיו של סולומון "סולי" מוניר, וכותרתה : "הצוות הישראלי בספרד היה גדול מה- בי. בי. סי.". מדהים שהעורכים שלוֹ פִּרסמו סיפור שקרי ו- מופרך לחלוטין מבלי להניד עפעף וללא בדיקת ו-הצלבת המידע כדי לגלות מייד שהוא מופרך מיסודו. משלחת השידור של רשת הטלוויזיה האנגלית הציבורית ה- BBC בטורניר ספרד 1982, הורכב מ- 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים בתפקידים השונים של תעשיית הטלוויזיה. צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנה 9  אנשים בלבד. נוסף אליו השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוניר ואיש המנהלה של רשות השידור נסים מזרחי שלא נשא בשום תפקיד רשמי. הוא נשלח לספרד 82' ע"י גדעון לב ארי ז"ל ששימש באותה התקופה ההיא ממלא מקומו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. לנוכחותו של מר נסים מזרחי במדריד לא הייתה שום חשיבות מבצעית. (ארכיון עיתון "חדשות הספורט". העיתון הזה נסגר במחצית השנייה של עשור ה- 80 במאה שעברה).

הדיווח הלא מהימן והמופרך לחלוטין מיסודו של סולומון "סולי" מוניר הוכיח עד כמה האיש איננו מכיר ואיננו מתמצא כלל בהיקף הפקות הטלוויזיה הבינלאומיות הגדולות. האם יעלה על דעתו של כל איש טלוויזיה רציני באשר הוא כי ה- BBC הבריטי הגדול והעצום ורב היכולות, שעליו הייתה מוטלת המשימה לסקר ולשדר ישיר לא רק את הנבחרת הלאומית האנגלית שהתמודדה בספרד 1982, אלא לסקר ולשדר ישיר גם את משחקן של עוד שתי נבחרות מהאיים הבריטיים צפון אירלנד וסקוטלנד שהעפילו אף הן לספרד 1982 – אומנם ישגר למונדיאל ספרד 1982 משלחת טלוויזיה אשר קטנה ממשלחת השידור שלי ? התשובה לכך היא הֶבֶל הבלים. מגוחך שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל שקרא את הידיעה המופרכת שהתפרסמה בעיתון "חדשות הספורט" בראשית חודש יולי של שנת 1982, והיה מודע לבלוף העלוב שהיא מכילה בתוכה – בחר להבליג ולשתוק, בעוד אנוכי משתתף במלחמה ב- בֵּיירוּת, ולא יכול לְהַגֵן על עצמי. הנה הפקס האותנטי המפורט ששלח לי ב- 25 באוגוסט 1982 המקביל שלי ב- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית אלק וויקס (Alec Weeks) ובו הוא מציין כי הצוות שלו בספרד בעת סיקור מונדיאל ספרד 1982 מנה 129 (מאה עשרים ותשעה אנשים) פלוס ה- Break down שלו. כמו כן רושם אלק וויקס בפקס ה-מצ"ב כי בתום השלב הראשון של משחקי מונדיאל ספרד 1982, הופחת הצוות שלו מ- 129 אנשים ל- 75 אנשים. התברר כי סולומון מוניר שיקר את אלי עזור. אין זה חשוב עכשיו, כעת, וגם לא אז לפני 36 שנים, אם עשה זאת באקראי ו/או בזדון בכוונה תחילה. ובכן, אם שיקר ועשה זאת בזדון, הרי שמדובר בפשע נבזי. אם עשה זאת באקראי מבלי שהוא מצויד בנתוני אמת, מדובר בנבזות כפולה ומכופלת. ממתי אדם שמתיימר להיות עיתונאי רציני בטלוויזיה ישראלית הציבורית נוטל על עצמו אחריות (שאין לו) להעביר מידע בלתי מבוסס ולא בדוק לקולגה עיתונאית שלו, אינפורמציה מנובזת שמתבררת כ- שִקְרִית.

טקסט מסמך : 25  באוגוסט 1982. זהו מסמך ה- Telex המקורי  ששלח לי אלק וויקס (Alec Weeks) ראש משלחת השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC למונדיאל ספרד 1982. המסמך קובע כי משלחת ה- BBC למונדיאל ספרד 1982 מנתה 129 (מאה עשרים ותשעה) אנשים בשלב הראשון של המשחקים ו- צומצמה ל- 79 (שבעים ותשעה) בשלב השני של מונדיאל ספרד 1982. המסמך הזה מפריך לחלוטין את דיווחו של השדר בשפה הערבית סולומון מוניר לעיתונות הישראלית, בו סיפר כי צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל ספרד 1982 היה גדול מה- BBC. אין זה חשוב עכשיו, כעת, וגם לא אז לפני 40 שנים, אם עשה זאת באקראי ו/או בזדון בכוונה תחילה. ובכן, אם שיקר ועשה זאת בזדון, הרי שמדובר בפשע נבזי. אם עשה זאת באקראי מבלי שהוא מצויד בנתוני אמת, מדובר בנבזות כפולה ומכופלת. ממתי אדם שמתיימר להיות עיתונאי רציני בטלוויזיה ישראלית הציבורית נוטל על עצמו אחריות (שאין לו) להעביר מידע בלתי מבוסס ולא בדוק לקולגה עיתונאית שלו, אינפורמציה שהיא מנובזת ו-מתבררת כ-שִקְרִית (!). מדובר במעשה נוכלות (!). לא פחות (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גִדְעוֹן הוֹד היה האָשֵם העיקרי במעשה המביש של רדיו "קול ישראל" , לא מפני ששידר בעצמו מהמלון אלא בגלל שהרשה זאת ביודעין לפיקודיו. גם שני פיקודיו דני דבורין ורמי יצהר היו אשמים במעשה ההונאה משום שהסכימו לשתף פעולה ולשדר Off tube בין אם מדובר בשידור Off tube מהחדר במלון ובין אם מדובר בשידור Off tube ממרכז שידורים כמו שלי ב- IBC במדריד. מדהים ששני טכנאי הרדיו מאקס גורפינקל ודובי מאוטנר לא הפנו כל שאלה ולא ביקשו כל הסבר משלושת השדרנים, "…האם בעבור הפשלה הזאת הטסתם אותנו מירושלים למדריד…?". שותפים מלאים להצגת הנֶפֶל הזאת ומעשה ההונאה הזה של חמשת אנשי הרדיו שלושת השדרים ושני הטכנאים, היו מנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב ארי ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שלא וִוידְאוּ ביצוע כבר מההתחלה בשלבים הראשונים של הפקת רדיו "קול ישראל" . האשמה הכבדה מוטלת גם לפִתחם של שני השדרים דָנִי דְבוֹרִין ורָמִי יִצְהָר שהסכימו בנפש חפצה להשתתף בפיאסקו המֵביש ונטלו מרצון חלק במעשה המעל והמרמה. צריך להבין כי שידורי רדיו "קול ישראל" במונדיאל ספרד 1982 עולם לא התבצעו מעמדות שידור באִצטדיונים. במקרה הטוב הם שידרו Off Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי במדרי , ובמקרה הגרוע מהמוניטור בחדר במלון בו התגוררו השדרים. מדהים כיצד ההפקה הרשלנית הזאת זלגה דרך חורי הבקרה של המסננת מבלי לעורר את חושיו החדים של מנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לֵב ארי.

ועוד דבר במסגרת ההיסטוריה הזאת של שידורי Off tube מהמוניטור של רדיו "קול ישראל" מחדר במלון : זאת לא הייתה הפעם הראשונה שרדיו "קול ישראל" נהג כך. היה לכך תקדים . במונדיאל ארגנטינה 1978 סיפר לי דני דבורין ידיעה קלוקלת על עצמו כי הוא וּפָרשנוֹ עמי פזטל שידרו ישיר ממוניטור הטלוויזיה בחדרם במלון "פלאזה – סַן מרטין" בבואנוס איירס (Buenos Aires – מקום משכנה של משלחת רשות השידור) את משחק הפתיחה במונדיאל ארגנטינה 1978 בין נבחרות מערב גרמניה ופולין. זה היה ב- 1 ביוני 1978 בין 14.55 ל- 16.45 על פי שעון ארגנטינה (21.45 – 19.55) שעון ישראל. לטיב מזלו של דני דבורין העסק המְנֻוָון הזה נשמר בסוֹד ולא דלף. העיתונות הכתובה לא עלתה על מעשה השידור המביש הזה. דני דבורין סיפר לי זאת בעצמו אישית בבושת פנים. לא מרצונו החופשי אלא כתשובה לשאלה שלי מהיכן הוא והפרשן שלו שידרו ישיר את משחק הפתיחה מערב גרמניה – פולין ב- 1 ביוני 1978. בביקור ביקורת שלי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "ריבר פלייט" בבואנוס איירס בטרם משחק הפתיחה מערב גרמניה – פולין באותו יום חמישי ההוא של 1 ביוני 1978 (כעורך ומפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978) לא ראיתי ולא מצאתי כל זכר לעמדת שידור של רדיו "קול ישראל" . עמדות השידור היו מסומנות על פי הקודים של רשתות הטלוויזיה והרדיו המשדרות. למשל עמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחמשת האצטדיונים ב- בואנוס איירס, רוסריו, מנדוזה, קורדובה, ו- מאר דל פלאטה במונדיאל ארגנטינה 1978 סומנה כ- IBA TV. אם רדיו "קול ישראל" היה משדר מאצטדיון "ריבר פלייט" עמדת השידור שלו הייתה אמורה להיות מזוהה על פי הכתובת IBA R . בדקתי עם ביל וורד (Bill Ward) ומנולו רומרו (Manolo Romero) ראשי קבוצת ה- Operation group של ה- EBU בבואנוס איירס את הרשומות שלהם ועם ה- Host broadcaster הארגנטיני ATC 7, האם רדיו "קול ישראל" שכר עמדת שידור באצטדיון "ריבר פלייט". התשובה הייתה שלילית. יתירה מזאת : לרדיו "קול ישראל" לא הייתה שום עמדת שידור מוזמנת בשום אצטדיון בחמשת הערים הארגנטיניות בואנוס איירס, רוסריו, קורדובה, מנדוסה, ומאר דל פלאטה שאירחו את מונדיאל ארגנטינה 1978. מכיוון שדני דבורין ועמי פזטל אף לא שידרו Off tube ממשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC (מוקם ברובע פיגואורוה – אלקורטה בבואנוס איירס) , התעניינתי לדעת אצלו אצל דני דבורין , כיצד ביצע את משימת השידור הישיר שלו . הוא השיב לי מבויש, "מהמוניטור בחדר במלון כי לא הייתה לי ברירה". הופתעתי מאוד וריחמתי עליו. ברור שדני דבורין היה מעדיף לשדר למאזינים שלו מאצטדיון "ריבר פלייט". אינני יודע עד היום הזה מדוע נכפה לעבוד בתנאים מגוחכים ומבישים שכאלה ומדוע הסכים לטוס לארגנטינה רק כדי לשדר ישיר את משחק הפתיחה של מונדיאל ארגנטינה 1978 Off tube ממכשיר הטלוויזיה המוצב בחדרו במלון "פלאזה סאן מרטין". לא דיווחתי על כך לבוס שלי ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה לא היה ענייני. גם לא הדלפתי דבר לאיש. בחלוף יותר מ- 35 שנים מאז אותו מקרה אין הדבר עוד סוד. אך נעזוב זאת עכשיו.

ליקוי חמור שלי היה נעוץ באי הענקת תשומת לב מספקת לחֵלק מההערכות הלוגיסטית המסובכת בספרד, שנשענה בפעם הראשונה על דִילִים של מגורים במלונות, על בסיס של "הכול או לא כלום". הסכמתי לוותר בארץ לסמנכ"ל הכספים יִשְרָאֵל דוֹרי על חֶדֶר אחד במדריד, בעת הדיון על מגורי הצוותים במלונות ברחבי ספרד. המחירים במדריד היו היקרים ביותר גם ברשימת המלונות הזולים שהוצעו לנו. 112 דולר ללילה. במלונות אחרים במדריד נדרשו המשתכנים לשלם 250 דולר ללילה, וגם 350 דולר ואפילו 450 דולר ללילה אחד. מר ישראל דוֹרִי שרצה להגן על קופת רשות השידור אמר לי משהו כמו, "הֵי יואש, אתה כבר תסתדר, תסתפק בחמישה חדרים, אינך צריך שישה". הסכמתי "להסתדר". שגיתי שגיאה קשה. לא ניתן היה אז לשבור את העיקרון הנוקשה שכפתה רשות השידור מגורים בזוגות. היינו היחידים מבין כל רשתות השידור בעולם שאנשיה לנו במלונות בזוגות כמו בקיבוץ, או אם תרצו כמו באוהל משותף בשירות מילואים. להסכים מרצוני לוותר להנהלה על חדר במלון בהנחה שאני מציל את קופת רשות השידור, הייתה אִיוֶולֶת. מנינו אחת עשרה אנשים במשלחת לספרד, בתוכה גם אישה אחת, עוזרת ההפקה החרוצה שלי עדה קרן. עשרה גברים ואישה אחת אמורים היו לחלוק עכשיו חמישה חדרים. לחֶדֶר שלי חבְרוּ סולומון "סולי" מוניר ונסים מזרחי. גרנו שלושה בחדר מבלי שאני מיידע את הנהלת המלון.

שני שכניי לחדר המשותף היו עסוקים הרבה פחות ממני במשימות השידור בספרד 1982 ולכן מצאו שפע זמן פנוי לבילויים. "סוג בילוי אהוּב עלינו היה ביקור בקזינו העירוני של מדריד", סיפר לי נסים מזרחי. סולומון "סולי" מוניר לא היה "חייל "שלי. הוא היה נציג של הטלוויזיה בשפה העַרבית שהייתה אקוויוולנט ניהולי וגוף שידור עצמאי המקביל לטלוויזיה הישראלית הציבורי, בשפה העִברית . לא הערתי להם אך מפני שהם היו שותפים ל- Double room שבו התאכסנתי יחד אתם, נאלצתי להשאיר להם את דלת החדר פתוחה כדי לאפשר להם להיכנס עם שחר למיטותיהם מבלי להעירני. אחד משני שותפיי לחדר לא החזיק מעולם מעמד בשל הבילויים והיה נרדם במשרד ב- IBC בעיצומם של השידורים. כל העסק הזה היה מגוחך . עשיתי מעשה לוגיסטי אסור. וויתרתי ולא התעקשתי רק כדי לחסוך כמה דולרים ליוסף "טומי" לפיד ז"ל וישראל דוֹרִי יבד"ל על חשבון האינטגריטי האישי שלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה של ספרד 1982 ומנהל משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השאר התחלקו לזוגות בארבעת החדרים הנותרים, שבעה גברים ואישה אחת. זה היה פתרון כפוי ומאולתר שלי ברגע האחרון שבּוֹ עדה קֶרֶן נאלצה לחלוק חדר משותף עם גברים אחרים. כמו בטיול שנתי של "הנוער העובד והלומד", "הצופים", ו/או תנועת "השומר הצעיר" אם תירצוּ.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל ספרד 1982. משרד ההפקה והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC  במדריד. זוהי אחת התמונות העגומות בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ומעולם בה שדר טלוויזיה ישראלי טס מישראל לספרד רק כדי לשדר Off tube מהמוניטור ב- IBC במדריד לצופיו בישראל. מדובר בחזון טלוויזיה בלתי מתקבל על הדעת. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : שדר הטלוויזיה הנרפה בשפה הערבית סולומון מוניר משדר Off Tube מהמוניטור במשרד לצופים שלו בישראל. נסים מזרחי עייף ומנומנם וחסר כל תפקיד בצוות השידורים מחזיר לעצמו שעות שינה בעת ישיבתו במשרד, מיכה לוירר מפקח התקשורת והקוֹל, עדה קרן עוזרת ההפקה, ומנחם וולף מפקח ה- Video. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע אם המאזינים וצופי הטלוויזיה בשפה הערבית היו מודעים לעובדה כי האינפורמציה העיתונאית המובאת להם ממדריד, נעשית בעצם מהמוניטור במשרד ב- IBC ולא מעמדת שידור באצטדיון. מצב רגיש ובעייתי. נקדימון "נקדי'" רוגל ז"ל נהג לומר לי, "את שידור ה- Off  tube שעושה השַדָּר בשפה הערבית במדריד ניתן לעשות מהמוניטור בירושלים. נסיעתו לספרד 1982 מיותרת לחלוטין".

טקסט תמונה :  יוני – יולי  1982. מונדיאל ספרד 1982. מדריד. זוהי עדה קרן עוזרת ההפקה החרוצה, המצוינת, המדויקת, והנאמנה שלי במשרד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במדריד- ספרד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עדה קֶרֶן הייתה עוזרת ההפקה שלי בטורניר מונדיאל ספרד 1982. היא שימשה במשך שנים בתפקיד הזה בתפעול השוטף של מחלקת הספורט בארץ. היא הייתה עוזרת הפקה יעילה, מוכשרת, וגם יפת מראה שנשאה על גבה צמת שיער אדמונית. היא עזבה את מחלקת הספורט ב- 1984. במקומה מונתה לתפקיד גב' שמחה שטרית שנכנסה בקלות לנעליה הגדולות.

טקסט תמונה : חודשים יוני / יולי של מונדיאל ספרד 1982. התמונה מתעדת לינה קבוצתית בקרב משלחת רשות השידור שמתאכסנת במלון “CONVENCION“ במדריד. השדר המוביל שלי יורם ארבל יבד"ל (מימין, אז מעשן כבד) ומפקח התקשורת מיכה לוירר ז"ל (משמאל) חולקים חדר משותף במלון “CONVENCION“ במדריד. הלינה הקבוצתית במבצעי שידור בינלאומיים ממושכים הייתה המצאה ישראלית שנועדה לחסוך כסף לקופת הרשות. שום רשת טלוויזיה בעולם אינה נוהגת להלין את עובדיה בזוגות במבצע שידורים כה ממושך חוץ מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. עבודת ההפקה והשידור של צוות הטלוויזיה שלי ב- חו"ל איננה שירות מילואים וגם לא חיי קומונה בקיבוץ. מספיק שאחד מבני הזוג נוֹחֵר בלילה או מעשֵן כדי להפוך את חייו של השני לבלתי נסבלים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נענה לבסוף להפצרתי והפסיק את הנוהג הנפסד הזה של "לינה בזוגות" במונדיאל של מכסיקו 1986. התיעוד נשמר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מסת השידורים הישירים הגדולה שלנו בהיקפים מלאים החלה ב- 28 ביוני 1982 בתשע בערב מאצטדיון "נואו קמפ" בברצלונה עם תחילת משחקי הסיבוב השני של הטורניר שהתנהלו במסגרת ארבעה בתים בשיטת ליגה בת סיבוב אחד. בשידור הישיר הראשון פולין הביסה את בלגיה 0:3 בבית A. יוסף "טומי" לפיד עמד בדיבורו ואִפשר לי לפעול במלוא הקיטור על פי התוכנית המקורית. כלומר 16 (שישה עשר) שידורים ישירים של כל משחקי הסיבוב ה- 2 לרבות שני משחקי חצי הגמר, המשחק על המקום ה- 3, ומשחק הגמר ביום ראשון – 11 ביולי 1982 באצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. ואם יידרש, שידור ישיר גם של משחק הגמר החוזר באותו מקום (במקרה של תוצאת תיקו במשחק הגמר הראשון בתום 120 דקות) ביום שלישי – 13 ביולי 1982. יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת נעו מעִיר לעִיר ומאִצטדיון לאִצטדיון עם שני הטכנאים הצמודים אליהם סעדיה קאראוואני ומנחם ווֹלף. זמני המשחקים היו נוחים. חמש ורבע אחה"צ ותשע בערב על פי שעון ישראל. הצוות בספרד 1982 לא עשה אפילו טעות אחת למעט הפריצות הכפויות (על פי הוראתו של יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור) של השַדָּר בשפה העַרבית סולומון "סולי" ומוניר.

ב- 29 ביוני 1982 שידרנו ישיר בתשע בערב בבית B ממדריד את המשחק מערב גרמניה – אנגליה 0:0 , ואח"כ ב- 2 ביולי בתשע בערב ממדריד את ניצחונה של מערב גרמניה על ספרד בתוצאה 1:2. גולת השידורים הישירים היו משחקי בית C  שנערכו בברצלונה בהשתתפות נבחרות איטליה, ברזיל, וארגנטינה. שלושת המשחקים החשובים והמסקרנים האלה נערכו על פי קביעה מוקדמת באצטדיון השני (הקטן יותר) של העיר בברצלונה (Estadio RCD Espanol). ב- 29 ביוני 1982 בשעה 17.15 החל השידור הישיר שלנו של המשחק איטליה נגד אלופת העולם מ- 1978 נבחרת ארגנטינה. איטליה ניצחה בתוצאה 1:2 משערים של מארקו טארדלי בדקה ה- 55 ואנטוניו קאבריני בדקה ה- 67 . דניאל פאסארלה צִמצם ל- 1:2 בדקה ה- 83. ארגנטינה הופיעה כמעט באותו בהרכב שהעניק לה את הבכורה ארבע שנים קודם לכן . בשער ניצב אובאלדו פיליול (Ubaldo Matildo Fillol). הרביעייה האחורית כללה את הבלם דניאל פאסארלה (Daniel Alberto Passarella), ואת חורחה אולגואין (Jorge Mario Olguin), לואיס גאלוואן (Luis Adolfo Galvan), ואלברטו טאראנטיני (Alberto Cesar Tarantini). שחקני מרכז השדה ועושי המשחק היו אוסבאלדו ארדילס (Osvaldo Cesar Ardiles) שהיה אז כבר שחקן הקבוצה האנגלית טוטנהאם, דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona), ואמריקו – רובן גאייגו (Americo Ruben Gallego). השורה הקדמית הורכבה ממריו קמפס (Mario Alberto Kempes), ריקארדו – דניאל ברטוני (Ricardo Daniel Bertoni), וראמון דיאז (Ramon Angel Diaz).

ב- 2 ביולי 1982 שידרנו ישיר בחמש אחה"צ מברצלונה את המשחק ברזיל – ארגנטינה 3 : 1 . את השערים לברזיל הבקיעו זִיקוּ בדקה ה- 11, סרג'יניו בדקה ה- 66, וג'וניור בדקה ה- 75. ראמון דיאז הקטין בדקה ה- 89. ב- 5 ביולי 1982 נפל בחלקו של יורם ארבל לשדר מברצלונה את אחד המשחקים הבלתי נשכחים בתולדות המונדיאלים בכל הזמנים, איטליה – ברזיל 2:3. ברזיל הייתה הפייבוריטית אך לאיטליה היה את פאולו רוסי בן ה- 26 שחקו קבוצת יובנטוס. פאולו רוסי הבקיע שלושער לזכות נבחרת איטליה. השידור הישיר באולפן בירושלים החל בחמש אחה"צ . הובילו אותו המגישה אורלי יניב והמנחה דני לבנשטיין. המשחק יצא לדרך ב- 17.15. פאולו רוסי קבע 0:1 בדקה ה- 5. סוקראטס הִשווה ל- 1:1 בדקה ה- 12. פאולו רוסי כבש שוב בדקה ה- 25 ופלקאו שוב השווה ל – 2:2 בדקה ה- 68. ואז הגיע שער הניצחון של פאולו רוסי בדקה ה- 74 . נבחרת איטליה שיחקה בהרכב הזה : שוער דינו זוֹף (Dino Zoff). בשורה אחורית הציב המאמן אנצו בירזוט את קלאודיו ג'נטילה (Claudio Gentile) , ג'אטאנו שיריאה (Gaetano Scirea) , פולוויו קולווואטי (Fulvio collovati), ואנטוניו קאבריני (Antonio Cabrini). במרכז השדה שיחקו ברונו קונטי (Bruno Conti) , מארקו טארדלי (Marco Tardeli), ז'אן – קארלו אנטוניוני (Giancarlo Antognoni), וגבּריאל אוריאלי (Gabriele Oriali). חוליית החוד הורכבה מפראנצ'סקו גראציאני (Francesco Graziani) והחלוץ מריח השערים פאולו רוסי (Paolo Rossi). על הספסל ישבו שחקנים לא פחות מוכשרים מהשמות בהרכב הראשון כמו אלסאנדרו אלטובלי (Alessandro Altobelli), ג'יוזפה ברגומי (Giuseppe Bergomi), פראנצ'ינו בארזי (Franchino Baresi) ואחרים שהמתינו בכיליון עיניים להזדמנות שלהם.

איטליה הייתה נבחרת חזקה, מאוזנת, ויציבה ובעלת כושר גופני פנטסטי. המשחק נגד ברזיל סלל לאיטליה את הדרך למשחק הגמר. לפתע הכול התחבר לה. צריך לזכור שבבית המוקדם סיימה איטליה בתוצאת תיקו את שלושת משחקיה. תיקו אפס נגד פולין, תיקו אחת נגד פרו, ושוב תיקו אחת נגד קָמרון . פולין סיימה ראשונה בבית עם 4 נקודות ואיטליה דורגה שנייה עם 3 נקודות. הניצחון על ברזיל היווה נקודת מפנה איטלקית.

טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. זוהי נבחרתה הלאומית של ברזיל הנפלאה במונדיאל ספרד 1982 שלא נזהרה דיה במשחק מול איטליה והפסידה 3:2. כורעים מימין לשמאל ראשון ושני :  אלכסיו אסיס אֶדֶר וזיקו (שמו המלא : ארתור אנטונס קוימברה). כורעים רביעי וחמישי מימין לשמאל אנטוניו קארלוס סרזו והקפטן אוליביירה בראזיליירו סוקראטס. עומד שלישי מימין לשמאל : רוברטו פלקאו. עומדים חמישי ושישי מימין לשמאל : המגינים חוזה ברנארדי אוסקאר, חוזה פררייה ליאנדרו והשוער וואלדיר ארודה פרז. (באדיבות RTVE  ו- FIFA).

מבית D שידרנו ישיר את שני ניצחונותיה של צרפת המבריקה על אוסטריה 0:1 ועל צפון אירלנד 1:4. המאמן מישל הידאלגו הציב נבחרת מלאת ברק והתקפית מאוד בה בלטו השוער דומיניק באראטלי, שחקני ההגנה מנואל אמורוס ומקסים בוסיס, ושחקני הקישור וההתקפה מישל פלאטיני, ז'אן טיגאנה, אלן ז'ירס ורבים אחרים. צרפת הייתה נבחרת מסוכנת מאוד.

טקסט תמונה : זוהי נבחרתה הלאומית של צרפת במונדיאל ספרד 1982. כורעים שני  ושלישי מימין לשמאל : מישל פלאטיני ואלן ז'ירס. עומדים ראשון ושלישי מימין לשמאל : מקסים בוסיס ומנואל אמורוס. עומד שני משמאל : השוער דומיניק בארטאלי. (באדיבות RTVE ו-  FIFA).

טקסט תמונה : מונדיאל ספרד 1982. נבחרת פולין המפתיעה שהעפילה לשלב המכובד של חצי הגמר. (באדיבות RTVE ו-  FIFA).

לשלב חצי הגמר של מונדיאל ספרד 1982 העפילו נבחרות איטליה, מערב גרמניה, צרפת, ופולין המפתיעה. שני משחקי חצי הגמר נערכו באותו יום חמישי ב- 8 ביולי 198. טעות ארגונית של RTVE והוועדה המארגנת גם יחד . רפי גינת היה בר מזל (החלטה שגויה שלי) לשדר ישיר את משחק חצי הגמר השני בתשע בערב בסביליה מערב גרמניה – צרפת 3:3 בתום 120 דקות  ו- 4:5 בבעיטות הכרעה מ- 11 מ'. יורם ארבל שידר ישיר מ- "נואו קאמפ" בברצלונה בחמש אחה"צ את משחק חצי הגמר הראשון איטליה – פולין בתוצאה 0:2. פאולו רוסי כבש את שני השערים לאיטליה. ביום משחק הגמר, יום ראשון – 11 ביולי 1982 נוצרה אווירה טעונה בצוות שלנו , שהפכה במהרה לעכורה. סולומון "סולי" מוניר ביקש לממֵש את הבטחת המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד לוֹמַר את המשפטים הבודדים שלו בשפה הערבית בפעם הזאת דווקא מעמדת השידור שהוקצתה לטלוויזיה הישראלית הציבורית באִצטדיון "סנטיאגו ברנבאו" במדריד. עד עתה הוא עשה זאת Off  Tubeמהמוניטור במשרד ההפקה ב- IBC במדריד. הפעם הזאת הוא ביקש להיות במגרש. אני התנגדתי. דה עקה, עמדת השידור באִצטדיון "סַנְטְיָאגוֹ בֵּרְנַבֵּיאוֹ" במדריד הכילה שלושה מושבים בלבד. עבור השַדָּר יורם ארבל ופרשנו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר, ולטכנאי הצמוד סעדיה קאראוואני שהיה אחראי על ביטחון השידור הישיר מן ההיבט הטכנולוגי.

מבצעי השידור הבינלאומיים שלנו לקו בחיסרון מסורתי בולט כבר שנים. מיקרופון השידור היה מעֵין אביזר משותף בימים ההם לטלוויזיה הישראלית הציבורית אז בראשות טוביה סער ולטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית תחת ניהולו של יוסף בר-אל. שתי ישויות נפרדות ששכנו תחת קורת גג משותפת ברשות השידור. הייתי חייב מעֵת לעֵת לעצור ולקטוע את השידור הישיר הקוֹלֵח בשפה העברית במשחקי המונדיאל בספרד 82' על פי הוראתו המפורשת של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל, כדי להכניס בצורה מאולצת ובאופן מלאכותי את השַדָּר בשפה הערבית סולומון מוניר "לאוויר", על מנת שיאמר וישָדֵר משפטים ספורים בשפה הערבית לאוזני "צופיו" מעמדת השידור Off Tube שהותקנה בעבורו במשרד השידורים שלנו ב- IBC במרכז התקשורת הבינלאומית במדריד, כאילו שצופי הטלוויזיה הערביים במדינת ישראל אינם מבינים את שפתם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת. היה מדובר ב- פארסה נכלולית (!). השַדָּר בשפה הערבית לא ביקר ולא שידר מעולם עד אז מהאִצטדיונים. תמיד Off Tube מהאולפן ב- IBC וגם זה היה מיותר. השידור המלאכותי והלא חשוב מכל היבט שהוא בשפה העַרבית תוך כדי הפקעת המיקרופון וקטיעת השידור בשפה העִברית, נעשה בדרך כלל ברִגעי שיא של המשחקים לאחר כיבוש שערים על רקע ההילוכים החוזרים, יעֵני כאילו לטובת הצופים הערבים במדינת ישראל. כאילו צופי הטלוויזיה הערביים בישראל אינם מבינים את שפת השידור בעברית של יורם ארבל, נסים קיוויתי , או רפי גינת . פגם מקצועי ארכאי בלתי מוּלַד . פטנט שמוּסַד ע"י יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד כדי לרצות את יוֹסֵף בַּר-אֵל ואנשיו. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית הרגישו תמיד מקופחים בהשוואה לקולגות שלהם בשפה העִברית. צריך היה להפסיק עם העניין השטותי והמטופש המיקרופון המשותף מייד פעם אחת ולתמיד, ולשנותו לאלתר. עשיתי כל מאמץ להמעיט בתופעה הפתטית והמגוחכת הזאת שהביאה למתח וסכסוך גלוי ביני לבין השַדָּר בשפה הערבית. מאוחר יותר סייע לי נַקְדִימוֹן "נַקְדִי" רוֹגֵל לעקור את התופעה הבלתי נסבלת מהשורש כדי לעשות סוף לפארסה שאין לה אח ורע בעולם הטלוויזיה הבינלאומי. שידור ספורט ישיר בשתי שפות במשותף באותו ערוץ טלוויזיה הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת.

רוּבִּי רִיבְלִין יו"ר הכנסת היום ואז יו"ר קבוצת בית"ר ירושלים היה אורח אישי שלי בספרד 1982. ניצלתי את קשריי האישיים עם RTVE וסדרתי לו לפנים משורת הדין תג זיהוי (Accreditation) למשחקי המונדיאל כאיש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל יחסי העבודה המיוחדים שהיו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאגודה שבראשה ניצב. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל אישר את המהלך. אפילו הוא לא הבין את צורך ההסדר הכפוי של מיקרופון משותף לשתי השפות. מעשה שידור מלאכותי שאיננו קיים בשום רשת טלוויזיה בעולם המכבדת את עצמה. "זאת שערורייה שצריך להפסיק אותה מייד", אמר לי.

המאמץ הזה שלי לסלק את סולי מוניר מהמיקרופון לא היה אישי אלא עקרוני אבל הוליד כמובן סכסוכים מכל הכיוונים, דווקא עֶרֶב השידור הישיר האחרון של משחק הגמר ביום ראשון – 11 ביולי 1982 בין נבחרות איטליה וגרמניה. רבים סברו שאני נוטר טינה אישית לקולגה שלי שמדבר לשומעיו בשפה שֵמִית שונה משלי. המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל התייצב מאחורי סולומון "סולי" מניר והבטיח לוֹ כי הפעם הזאת הוא יאמר את משפטיו הבודדים בשפה העַרבית מעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית באִצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. התנגדתי לכך בכל תוקף. השַדָּר בשפה הערבית התקשר בטלפון ממדריד לבקש את סיועו של המנכ"ל ולגייס את תמיכת וועד העובדים נגדי. יוסף "טומי" לפיד רטן נגדי ו- כעס עלי מאוד וטען שאני ממרה את פיו. "…סלק את הפרשן שלך מוטל'ה שפיגלר מעמדת השידור…", פקד עלי טלפונית ב- חרון ו-חֵימָה, והוסיף, "…הוא ממילא פטפטן חסר תקנה, נעדר כל חשיבות, ו- איננו מוסיף דבר לשידורים הישירים שלך…". יוסף "טומי" לפיד לא הסתיר את תיעובו למרדכי שפיגלר.

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת  1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. ה- IBC במדריד בירת ספרד. זהו משרד תהליך הפקת האקרדיטציה (Accreditation Procedure) של הוועדה המארגנת המקומית במרכז השידורים הבינלאומי במדריד (IBC) בתקופת מונדיאל ספרד 1982. אנוכי מסדר לרובי ריבלין (אז יו"ר בית"ר ירושלים והיום נשיא המדינה) תג זיהוי טלוויזיוני מיוחד באישורו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. רובי ריבלין יושב מתוח לקראת הלחיצה על ההֶדֶק של הצלם הספרדי. כעבור כמה שניות יכול היה להיכנס באופן חופשי לכל אצטדיון ברחבי ספרד בו חפץ על חשבונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד היה הרבה יותר נאמן ליוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בעַרבית מאשר לי. יוסף "טומי" לפיד סלד ממרדכי שפיגלר הפרשן. לא ממוטל'ה השחקן. הוא ראה במרדכי "מוטל'ה" שפיגלר אלוף הקלישאות ונהג לומר לי, "…הוא אולי  גדול השחקנים בישראל – אך קטוֹן הפרשנים…", וסימן באצבעותיו את גובה קומתו של הפרשן. מנכ"ל רשות השידור ידע שמרדכי שפיגלר נבחר על ידי לתפקיד הפרשן במונדיאל ספרד 82' כמעין ברירת מחדל. הוא ניאות לשלם לו שכר עבדים בהתאם. מעולם לא נתקלתי באנטגוניזם שידור כזה כפי שפיתח יוסף 'טומי' לפיד כלפי הפרשנות של מוטל'ה שפיגלר.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מדריד. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. אנוכי יחדיו עם הפרשן מרדכי שפיגלר (מימין) ומהנדס הקול והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מיכה לוירר (משמאל) על רקע תפאורת הבניין הענק, המרשים, היפהפה, ופונקציונאלי של מרכז השידורים הבינלאומי – שהקימה RTVE והקרוי "Torre Espania". הצבתם של מרדכי שפיגלר (וגם של אמציה לבקוביץ' ז"ל) על ידי כפרשנים בעמדות השידור שלנו בספרד 1982 הייתה כמעין כברירת מחדל. הם היו אנשי הכדורגל היחידים שהגיעו לספרד בתקופת המלחמה. אמציה לבקוביץ' חזר לארץ עם תחילת משחקי הסיבוב השני והוצב כפרשן באולפן גביע העולם בירושלים לצידם של המנחה דני לבנשטיין והמגישה אורלי יניב. מרדכי שפיגלר המשיך עמנו עד הסוף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד לא העריך את מוטל'ה שפיגלר כפרשן בכלל וכפרשן טלוויזיה בפרט עד כדי תיעוב. כשביקשתי ממנו לשלם לפרשן תמורת עבודתו בספרד 1982, ירה לעברי, "…מה פתאום  שאני אשלם לו… שמרדכי שפיגלר הוא שישלם לטלוויזיה על שהיא בכלל מסכימה להעסיק אותו…". יו"ר וועד עיתונות – הפקה אז בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר פיטר מיליק הצטרף למאבק נגדי, והודיע לי בטלפון מישראל שהוא ניצב לצִדו של השַדָּר בשפה הערבית. הוא אף איים בהשבתת השידורים אם לא יימצא מקום לשַדָּר בשפה העַרבית. "…תעיף את הפרשן שלך מוטל'ה שפיגלר מעמדת השידור לטובתו של סולי מוניר…", אמר לי והוסיף, "…מי צריך את מוטל'ה שפיגלר שם, עמדת השידור שייכת לרשות השידור ולא לפרשן שלך מוטל'ה שפיגלר, אפילו המנכ"ל כבר אמר לך את זה…", זעף וכעס. סולי מוניר כעס עליי ו-נעלב ממני לפני שנות דוֹר מפני שהעדפתי בעמדת השידור את הפרשן מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר על פניו. לעיתים קרובות מצאתי את עצמי בתפקיד של גננת בגן ילדים לצד ניהול והפקת מבצע השידורים הישירים ההם של אירוע הספורט החשוב בתבל (!).

הערה שלי : פיטר מיליק מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 נשא ב- 1982 בתפקיד החשוב ורב האחריות של יו"ר וועד עובדי עיתונות – הפקה אך התנהג כמו ילד קטן בכיתה ג'. תמיכתו בקיץ 1982 בהצבת סולי מוניר בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק הגמר איטליה – גרמניה 1:3 ב- 11 ביולי 1982 לצדו של יורם ארבל במקומו של הפרשן מוטל'ה שפיגלר הייתה פתטית. 

טקסט תמונה : 21 ביולי  1982. קטע של ידיעה המתפרסמת בעיתון "הארץ". סולומון "סולי" מוניר טוען בפני עיתונאי "הארץ" משה הר געש ז"ל כלהלן : "רק בזכות נציגי מדינות ערב נכנסתי למשחק הגמר". היות ונלחמתי באותה שעה ב- בֵּירוּת, איש מעיתון "הָאָרֶץ" לא טרח לשאול אותי אם הדבר נכון. גם לא לאחר ששבתי לארץ מהמלחמה בלבנון. היה מדובר בבלוף, בקשקוש מוחלט, בשקר מופלג. כניסתו של סולומון מוניר לעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמיסדתי באצטדיון "Santiago Bernabeu" במדריד (ושל כל אחד מהצוות שלי במונדיאל ספרד 1982), למשחק הגמר איטליה – גרמניה 1:3, התאפשרה רק מפני שהפקתי וסידרתי לכל אחד מהם בטרם תחילת המונדיאל את ה- Accreditations הנדרש פלוס אישורי כרטיסים אדומים מיוחדים שהנפיקה עבורי הוועדה המארגנת הספרדית, הנוגעים רק  למשחק הגמר ההוא איטליה – גרמניה 1:3, ועל מנת למנוע הצפה של אזור עמדות השידור הסטרילי בכל מיני מתפלחים. שרר מחסור בכרטיסים אדומים מיוחדים. (Accreditation בלבד ללא כרטיס אדום מיוחד הנילווה אליו, היה נטול רישיון, ולא הספיק כדי להיכנס לאזור עמדות השידור השמור היטב ע"י סדרנים מקומיים וגם אנשי משטרה). כל עמדת שידור באצטדיון "Santiago Bernabeu" במדריד כללה שלושה מושבים בלבד, לכן כל צוות טלוויזיה של כל מדינה קיבל 3 כרטיסים אדומים בלבד עבור שדר ושני פרשנים. במצב הזה ביקשתי את סיועו האישי של המנהל הראשי של ה- IBC הספרדי במדריד וידיד אישי יקר שלי מר מנולו רומרו (Manolo Romero). מנולו רומרו נעתר לבקשתי סיפק לי כרטיס אדום נוסף בעבור סולומון מוניר. זהו כל הסיפור. ארבעת האנשים שלי שאיישו את עמדת השידור שלי ב- אצטדיון "Santiago Bernabeu" במדריד, היו השדר המוביל יורם ארבל, הפרשן מרדכי שפיגלר, טכנאי הקול והתקשורת סעדיה קאראוואני, ולראשונה גם סולומון מוניר. הערה שלי : סולומון מוניר שידר אז את כל המשחקים שלו (פריצות בלבד לאחר הבקעת שערים) Off tube מהמשרד שלי ב- IBC במדריד. ובכן, יורם ארבל + מרדכי שפיגלר + סולומון מוניר איישו את שלושת המושבים בעמדת השידור. סעדיה קאראוואני שהיה אחראי על התפעול הטכני של עמדת השידור ותפעול קו התקשורת הבינלאומי ה- 4W בין העמדה באצטדיון לבין ה- Control הספרדי של RTVE לבין המפקח הטכני מיכה לוירר במשרד שלנו ב- IBC במדריד, לבין האולפנים שלנו בירושלים, ישב על הבטון בשורת עמדות השידור שמעל עמדת השידור שלנו. שני הטכנאים המצוינים שלי מיכה לוירר וסעדיה קאראוואני היוו את תעודת הביטוח של ההפקה המורכבת, המסובכת, הממושכת הזאת בת 40 (ארבעים) ימים רווייה מהמורות טכנולוגיות. (באדיבות עיתון "הארץ").

השדר המוביל שלי יורם ארבל שידר היטב את משחק הגמר. הוא זעק למיקרופון את  השערים  של איטליה, ושאג את שמותיהם של  פָּ-א-וֹ-ל-וֹ  ר-וֹ-סִ-י,  מָ-א-רְ-ק-וֹ  טָ-א-רְ-דֶ-לִ-י, ואת שמו של א–לֶ-סָ -א-נְ-דְ-ר-וֹ  אָ-לְ-ט-וֹ-בֶּ-לִ-י  כאילו היה איטלקי לכל דבר. איש לא התחרה עמו בכישרון בניית הדרמות על כר הדשא ותיאורן בלשון קולחת ועברית תקנית. הוא היה אָשָף המיקרופון. קול הבריטון העמוק והיפהפה שלו לא ישכח ו- יִינוֹן לנצח על סרטי ההקלטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. איטליה גברה על גרמניה המערבית 1:3 וזכתה בפעם השלישית בתולדותיה בגביע העולם. בשעה ששידר את טקס הענקת הגביע  ביום ראשון – 11 ביולי בו דִינו זוֹף שוער נבחרת איטליה והקפטן שלה, מניף את הפרס היקר אל על, ואמר בפעם האחרונה, "אליך סולומון מוניר…", ידעתי שמשימת ספרד 1982 הסתיימה. המטרה הסופית הושגה אך נותרתי עייף, חבול, ועִם פחות חברים.

טקסט תמונה :  פאולו רוסי ממצטייני נבחרת איטליה ומלך השערים שלה מניף את גביע העולם בכדורגל לאחר הניצחון על נבחרת מערב גרמניה 1:3במשחק הגמר של מונדיאל ספרד 1982. זאת הייתה הזכייה השלישית של איטליה בהיסטוריה של גביע העולם בכדורגל. (באדיבות RTVE ו-  FIFA, ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שחקני נבחרת איטליה מניפים אל על את מאמנם אנצו בירזוט (Enzo Bearzot) לאחר הזכייה בגביע העולם של מונדיאל ספרד 1982. (באדיבות RTVE  ו- FIFA).

הודיתי ליורם ארבל על שידוריו. הוא היה שַדָּר הספורט והכדורגל בטלוויזיה הטוב ביותר במדינת ישראל. הייתי אסיר תודה למִיכָה לוֹיְרֶר טכנאי עַל מפקח הקול הנודע ואָשָף התקשורת הבינלאומית שישב צמוד אלי בעמדת הפיקוד ב- IBC מדריד 40 ימים ולילות. הוא ניהל כהלכה (ללא שגיאות) וביד מקצועית רמה את תפעול קווי השידור הבין ארציים ומערכת הטלפונים הבינלאומית. אם יורם ארבל יבד"ל היה ב- 1982 הטוב בשדרים הרי שמיכה לוירר ז"ל היה הטוב בטכנאים. מיכה לוירר היה רָב אמן במקצועו וחָף משגיאות. יֶקֶה חניך האסכולה הגרמנית בעל משמעת שידור איתנה שעבד כשעון שווייצרי. הייתה לו אוזן של מוסיקאי, חוש טכני מפותח, דייקן מוחלט ופדנט מאין כמותו בעבודתו. "עבודה זאת עבודה", נהג לומר לי. הוא ידע לחשוב, להתכונן, ולתכנן. בתחום הטכני הזה היה משכמו ומעלה. מיכה לוירר עִיצֵב וליטש כל פעולה של טכנאי הקוֹל והתקשורת בטלוויזיה הישראלית בימים ההם . הוא היה מוֹרם ורַבם של דוֹרוֹת של טכנאי קוֹל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הודות למיכה לוירר וביצועיו האיכותיים לא הייתה לנו ולוּ טעות תקשורת אחת בספרד 1982. תופעה נדירה באירוע ספורט בינלאומי מתמשך רָב צמתים ומהמורות וגדוש שידורים. לימים ירש את מקומו סעדיה קאראוואני. טכנאי קול מוכשר בטלוויזיה הישראלית הציבורית שצמח והתפתח בחממה של עקיבא מלמד ו-מיכה לויירר ועלה ברבות השנים אף הוא לגדולה – לדרגת רב אומן בתקשורת בינלאומית. סְעֲדְיָה קָארָאוַואנִי עֶלֶם חמודות, שימש לי מקור סיוע ועזרה בלתי נדלים במשך שנים רבות, בהפקות ספורט רבות בארץ ובעולם. הייתה לי הערכה עצומה לשני האישים המומחים האלה מיכה לוירר וסעדיה קאראוואני. באמצעות הידע והכישרון שלהם ידעו להתכונן ביסודיות לקראת מבצעי השידור הגדולים. הם היו מחוננים כדי להקים ולבנות מערכות תקשורת ולתרגל אותן על מודל, ולהביאן לידי פעילות מבצעית מושלמת ללא תקלות. אי אפשר היה להפסיד עמם בקרבות השידור הרבים שהיו לנו בארץ ובחו"ל.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל ספרד 1982. זהו משרד המבצעים, ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC במדריד. השדר בשפה הערבית סולומון "סולי" מוניר חובש אוזניות ומשדר Off tube מהמשרד תקצירי כדורגל בשפה הערבית לצופיו הערביים בישראל. היה מדובר ב-קומוניקציה מופרכת מיסודה בין מוֹסֵר האינפורמציה למאזיניו וצופיו. השידור בשפה הערבית הייתה הפרדה מקצועית מלאכותית ומכוונת של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בין צופי הטלוויזיה היהודיים לבין הצופים הערביים במדינת ישראל. אפשר היה לחשוב שהצופים הערביים בישראל אינם מסתפקים בקולם של שלושת השדרים בשפה העברית יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורפי גינת – וזקוקים לתרגום בערבית. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : יורם ארבל (מניף אצבע), אורי לוי, סולי מוניר (מחזיק מיקרופון וחובש אוזניות), עוזרת ההפקה עדה קרן, רפי גינת (מזוקן ומרכין ראש לכתפה של עדה קרן), ומאחור נסים מזרחי ז"ל (משוחח בטלפון). (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פַּס הקוֹל החַרוּת בסרטיית הטלוויזיה הישראלית על ה- Video במשחק ההרואי הבלתי נשכח בשלב חצי הגמר בספרד 1982 בין מערב גרמניה לצרפת (הסתיים 3:3 בתום 120 דקות, ו- 7:8 לגרמנים בתום בעיטות הכרעה מ- 11 מ'), איננו של נסים קיוויתי. הוא שייך לרפי גינת, האדם השלישי במסע הארוך. רפי גינת הובא על ידי למבצע שידורי מונדיאל ספרד 1982 מן התוכנית "כלבוטק" עליה היה מופקד. הוא עזב את מחלקת הספורט ב- 1978. לא היו שדרי כדורגל אחרים במדינה. דן שילון יבד"ל אחד המועמדים הנוספים בארסנל השדרים שלי לקראת מונדיאל ספרד 1982 כבר כרת ברית שידור אחרת עם יעקב לווינסון ז"ל נשיא בנק הפועלים והיה בדרכו מחוץ לרשות השידור.

חשבתי אז שרָפִי גִינַת מחובר יותר לכדורגל מנסים קיוויתי, אך לא עלה עליו בדרגה כזאת שתצדיק את מינויו לשָדֵר את משחק חצי הגמר גרמניה – צרפת. רפי גינת במבט לאחור, לא יכול היה להביא יותר רייטינג מנסים קיוויתי . האירוע היה גדול וחשוב משניהם. שגיתי כשמיניתי אותו לשדר את המשחק גרמניה – צרפת ולא את נסים קיוויתי שנחשב לשָדָר מספר 2 במחלקת הספורט. רפי גינת היה אורח זמני שהושאל מתוכנית הצרכנות "כּל בּוֹ טֶק". בתום שידורי מונדיאל ספרד 1982 לא שָב רפי גינת עוד למיקרופון הספורט. הוא התחפר בתוכנית הצרכנות "כּל בּוֹ טֶק" ובתוכנית "בשידור חוקר". לא היה לוֹ עוד כל בּיקוש כשַדָּר כדורגל וספורט. בתחום הזה הוא לא היה נחוץ. אינני זוכר שראיתי בימים ההם אִי אֵלוּ משמרות מחאה של מפגינים מול בניין הטלוויזיה ברוממה והמחזיקים בידם שלטים, "רוצים את רפי גינת בשידורי הכדורגל", ו/או, "יוחזר לאלתר רפי גינת למיקרופון הספורט". מצטער לא ראיתי דבר כזה. וויכוח הרייטינג לא ירד מעולם מהכותרות, וההתלבטות של מקבלי ההחלטות להצמיד "כוכב" שידור כזה או אחר "לאירוע שידורי מבוקש" כדי לשפר את המסך והרייטינג, נמשכת עד עצם היום הזה.

ב- 1998 הדיח המנכ"ל אורי פורת את גְאוּלָה אֶבֶן מהגשת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב את חיים יבין במקומה. ניסיונו ודמותו על המרקע של חיים יבין הישן נושן וזיהויו בציבור שוב, "כמגיש חדשות מספר 1", לא הביא אפילו אֶפֶס קצהו של אחוז רייטינג אחד יותר מגאולה אבן הצעירה. יעל שטרנהל הוצבה בזמנו כמגישה מרכזית של תוכנית החדשות "שבע וחצי" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא לא סחפה בעקבותיה כמות יתרה של רייטינג מזה של יעקב אחימאיר הוותיק. יעקב אחימאיר לא יִיצֵר יותר רייטינג מגִלעַד עַדִין אחד מכוכבי השידור החדשים של חטיבת החדשות בערוץ הציבורי. אין זאת כי האירועים חשובים מהאנשים המגישים אותם על המרקע . צורת ואופן הטיפול באירוע ע"י המערכת כולה, ראשוניות, מהימנות, ומקצוענות הטיפול, ולבטח השגת בלעדיות – הם מרכיבי הרייטינג האמיתיים. חשיבות עצומה יש למנהיגות המטפחת את ערכי העשייה האלה.

בחודש ספטמבר 1990 נטש יורם ארבל לפתע את חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בדרכו לכבלים ולערוץ 2. לחלוטין לא הייתי מודאג. זאת הייתה אבֵדת שידור אך לא מהלומת שידור. לא חששתי מפניה מפני שזכויות השידורים של כל אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם היו שלי. הודעתי להנהגה שאני מצרף אלי את מאיר איינשטיין מהרדיו במקומו. בתוך עֶשֶר דקות נסגר העניין בשיחת וועידה טלפונית ביני לבין יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז ואריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור. מאיר איינשטיין היה שלי.

שניהם שאלו אותי חסרי ביטחון בעקבות עזיבתו של ארבל , "מה יהיה…?". השבתי להם, "כי אינני מודאג כלל ועיקר, וגם הם אינם צריכים להיות מודאגים, כל עוד זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים, הגדולים, והרלוואנטיים בארץ ובעולם מוחזקים על ידינו באופן בלעדי, יהיה השדר אשר יהיה. זהו התנאי החשוב ביותר להישרדות שלנו". תשובתי הייתה חד משמעית : "אם יורם ארבל ישדר דוּק בערוץ 2 ואורי לוי ישדר מולו את מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל, נביס אותו את יורם ארבל ואת שולחיו במדרוג הרייטינג בקלות (!). לא בגלל טיב השַדָּר. בשל איכות האירוע", אמרתי לבוסים המודאגים שלי, והוספתי : "אם יורם ארבל ישדר בערוצים המתחרים בשידור ישיר דוֹמִינוֹ או כָּדוֹרֶת ומאיר איינשטיין ישדר במקביל ומוּלוֹ כדורגל, אין ספק בכלל שהציבור יעדיף אותנו. ללא תנאי. זהו בסיס כּוֹחֵנו", הדגשתי בפניהם, "עליכם לעזור לי לעזור לכם להַגֵן על זכויות השידורים שלנו ולשמור עליהם מכל משמר מפני רכישתם ע"י המתחרים האמביציוזיים הטלוויזיוניים מולנו ערוץ 2 ו/או הכבלים. זכרו תמיד את הסלוגן הנפלא והנכון ואת אמירתו הבלתי נשכחת של רון ארלדג' נשיא חטיבות הספורט והחדשות של ABC אחת משלוש הרשתות הארציות הגדולות של הטלוויזיה האמריקנית, שקבע כלהלן : "When you have the rights – you have the show". מאיר איינשטיין ייכנס בתוך זמן קצר ללא כל קושי לנעליו (הגדולות) של יורם ארבל . זה ייקח לוֹ הרבה פחות זמן ממה שאתם מתארים לעצמכם". ידעתי שמאיר איינשטיין שַדָּר טוֹב, אך לא ידעתי עַד כמה הוא טוֹב. המתנתי לשַדָּר ועיתונאי ברמתו כעשוֹר שנים . מעולם אגב לא איחלתי ליורם ארבל לשָדֵר דוּק. "דוּק" שימש כמטפורה עניינית לאירוע ספורט זַניח ואִזוֹטֶרִי.

בספרד 1982 חיפשתי שְלֵמוּת במקום שלא הייתי צריך לחפשה. נסים קיוויתי ידיד וחֲבֵר אישי שלי (גם כיום), נעלב (בצדק) מהחלטה מקצועית מוּטְעֵית שלי להציב את רפי גינת כשַדָּר במשחק חצי הגמר גרמניה – צרפת  ב- 7 ביולי 1982. הוא כל כך כעס על הבחירה וראה בה מעשה בגידה בו "כשַדָּר שֵני" לאחר יורם ארבל עד סירב להיות נוכח בארוחת הסיום החגיגית שלנו במסעדה נחמדה במדריד בתום משחק הגמר וסיום מבצע השידורים כולו. היעדרותו גרמה לי צער רב. הודיתי בארוחת הערב לכל אחד מאנשי המשלחת על תרומתו. תַּם לו פרק שידור בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך בצִדו האחֵר היה פרוש לפני ובפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית כַּר נרחב של לימודים. דברי הסיכום שלי במסעדה היו מאופקים. ידענו כולנו שאנחנו חוזרים למדינה במלחמה. קודם לכן נפרדתי מ- מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ שהיה אורח אהוב שלנו בארוחה החגיגית והודיתי לו על קבלת הפנים והאירוח של משלחת הטלוויזיה הישראלית בספרד, וגם על ההפקה הנפלאה שלו ועל עזרתו החשובה להצלחת השידורים שלנו. מנולו רומרו קבע סטנדרט צילומי חדש, כשהציב בכל משחק באליפות כמות גדולה של מצלמות , 8 בשלבים המוקדמים ו-  13 בשלבים המאוחרים של המונדיאל לרבות שפע של הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. זאת הייתה עליית מדרגה בהשוואה לצילומי ארגנטינה 1978. בבוקרו של 12 ביולי 1982 בסיומו של מבצע שידורי מונדיאל ספרד 1982, מצאתי על שולחני במשרד ב- IBC מכתב פרידה מנסים קיוויתי אחד האנשים שהכי אהבתי והערכתי במחלקת הספורט. המכתב שהיה כתוב בכתב ידו בישר לי כי הוא נוטש כל משימת שידור עתידית במחלקת הספורט בעקבות העדפתי את רפי גינת "כשַדָּר שֵני" בשלב חצי הגמר לצִדוֹ של יורם ארבל. נסים קיוויתי ישב בלילה מלווה בתחושות של שדר מוכה, חבול, ובודד. בחדרו במלון "Convencion" כתב בזעף את המילים הקשות והעצובות על נייר המכתבים הרשמי של המלון, ללא שלום וללא ברכה [3].

טקסט תמונה : חודשי הקיץ יוני – יולי של מונדיאל ספרד 1982. השדר נסים קיוויתי ז"ל (בן 56 בתמונה) במשרד המבצעים, ההפקה, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC במדריד בעת שידורי מונדיאל ספרד 82'. הוא נדחק על ידי שלא בצדק למקום השלישי אחרי יורם ארבל ורפי גינת ונפגע עד עמקי נשמתו מהחלטתי זאת. משמאל שני שדרי רדיו "קול ישראל" גדעון הוד ודני דבורין אפופי עשן סיגריות משדרים Off tube מהמשרד שלי ב- IBC בספרד למאזיניהם בארץ. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  12 ביולי 1982. מדריד. מונדיאל ספרד 1982. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. מכתבו המצהיב של נסים קיוויתי העציב אותי עד למאוד. המכתב הזה שנכתב לפני 31 שנים שימש עדות נוספת לקיומה של סביבה תחרותית מאין כמותה ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה באשר הם בכל מקום בעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אל  :  יואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט – הטלוויזיה הישראלית                                                                    מדריד – 12.7.1982

מאת  :  נסים קיוויתי

להודיעך כי החל מהיום אני מסיר את עצמי מכל משימה של שידור אירועי ספורט בטלוויזיה. זה כולל כדורגל, א"ק, שחייה, או כל ענף אחר, בשטח או באולפן, בארץ או בחו"ל . זה כולל גם הגשה כלשהי. אמשיך למלא במיטב יכולתי תפקידים אחרים במחלקה, לרבות עריכת תוכניות, כתבות, ו.ט.ר. והפקה.

נסים  קיוויתי

הוא כתב לי מכתב "בְּרוֹגֶז" אך לא היה יכול לעמוד בהבטחתו וה- בְּרוֹגֶז נמוג. תאוות השידור והמסך היו חזקים ממנו. כעבור חודשיים שָב לאחוז במיקרופון ועשה את הדבר שהוא ידע הכי טוב לעשות. לשָדֵר ספורט. אהבתי את נסים קיוויתי ואני גם אוהב אותו מאוד עכשיו. אבל גם אהבתי את המסך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בעת הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ספרד 1982 סברתי שרפי גינת הוא שדר כדורגל טוב יותר מנסים קיוויתי. טעיתי. נסים קיוויתי חש שנעשה לו עוול מטעמי. הוא צדק בתחושתו אבל קיפוחו לא נעשה על ידי כמעשה תככנות. העדפתי את רפי גינת על פניו כשדר כדורגל בטלוויזיה ולא בשום תחום אחר. שגיתי. רפי גינת לא היה שדר כדורגל טוב יותר מנסים קיוויתי. כשמכתב ההתפטרות שלו השיגני הייתי עצוב. אולי קיבל עידוד מהאיש שאהב לסנוט בו ולעקוץ אותו, העיתונאי עֵלי מוֹהַר ז"ל ממקומון "העיר" של תל אביב. ביום שישי – 9 ביולי 1982 ניהל עלי מוהר ז"ל השנון פנקס חשבונות במדורו "בשער" עם שַדָּרֵי הטלוויזיה של ספרד 1982. כך כתב [4].

"…רפי גינת היהודי הכלבוטקי העבה הזה רמס ברגל גסה כמה מן הניואנסים הענוגים ביותר במשחק. אין לי כוח למנות ולשחזר כאן את כל טעויותיו של רפי גינת ודברי ההבל שהשמיע. הבֵן לא אוכל, על סמך מה הוא משָדֵר ? אה ? איך הוא נחת שם בכלל ? גם יורם ארבל איננו נקי משגיאות. מגרעתו הגדולה והמכרעת היא שיש לו נטייה לדכא את הצופים בבית עד עפר. יורם ארבל לא מבין שזה בידור. תפקידו בין השאר הוא לעזור לצופה להיכנס למשחק ולאווירה, להתלהב. יורם ארבל עושה את ההפך. הוא עושה הכול כדי לשכנע אותי שבעצם כדאי לי לסגור את מקלט הטלוויזיה ולעסוק מעט בקרמיקה. זהו משגה חמור המקלקל את השורה. נסים קיוויתי מצטייר לטעמי כשדרן הטוב ביותר שהיה לנו בספרד 1982. דומני שהוא אוהב הספורט המובהק מבין השלושה. הוא מתרגש מן המעמד, מתלהֵב, ובסך הכול הוא הכי נסבל…".

טקסט תמונה : 1982. רפי גינת מנחה את התוכנית "כל בו טק" באולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דניאל פאר ז"ל, רפי גינת (עומד מזוקן), ונתן כספי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארבעים יום ולילה שהיתי במדריד היפהפייה והמלכותית, אך כמעט ולא ראיתי ממנה דבר. קשה להסביר את מהות האחריות העצומה לשידורים. אולי גם אין צורך. האחריות העצומה כעורך ומפיק השידורים של ספרד 1982 גררה אותי לנוע בציר תנועה יחיד ומשעמם : משרד – מלון – אצטדיון – משרד, טוֹרֶה אֶסְפַּנְיָה – "רסידנסיה קונבנסיון הוטל" וחוזר חלילה מידי יום ביומו. ובעצם, למי גם היה רצון לטייל כשמִידֵי עֶרֶב רַץ ב- "מבט" בירושלים ה- Roller השחור שנושא עליו את שמות חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות מלחמת לבנון ה- 1. לחדשות מירושלים האזנו באוזן דואגת באמצעות אחד מקווי השידור של ה- 4W שלנו שהותקן בין המשרד שלנו ב- IBC במדריד לבין האולפנים בירושלים, פנוי באותה העת.

כמעט בכל מוּנְדִיאַל זכור לפחות רגע צילומי אחד השנוי במחלוקת ציבורית בגלל החלטות מוטעות של שופטי המשחקים. ב- 1966 התנהל וויכוח טלוויזיוני סביב שערו של ג'פרי הרסט במשחק הגמר אנגליה – גרמניה. ב- 1986 היה זה שער "יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במשחק רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה. במשחקי ספרד 1982 שררה מחלוקת קשה שלא עסקה בשער, אלא ברגע ההתנגשות הקשה בין שוער גרמניה האראלד שומכר לבין החלוץ הצרפתי פאטריק באטיסטון, במשחק חצי הגמר הדרמטי שהסתיים בתוצאת תיקו 3:3 בתום  120 דקות. גרמניה ניצחה 7:8 בבעיטות ההכרעה מ- 11 מ'. הוֹרסט רוּבֶּש שחקנה של המבורג הבקיע בבעיטה השמינית וגרמניה העפילה למשחק הגמר נגד איטליה. רפי גינת שידר ישיר את המשחק הזה. 13 המצלמות שהֵציב מנולו רומרו במשחק הזה במדריד וההילוכים החוזרים הרבים, אִפשרו לרפי גינת ולמאה שַדָּרים נוספים שישבו בעמדות השידור שלהם באִצטדיון "סנטיאגו ברנביאו", לקבוע את חוות דעתם הברורה כי האראלד שומכר פגע בפאטריק בטיסטון בצורה מחפירה וברוטאלית, ושלח אותו לבית החולים לחצי שנה. פַּאטְרִיק בַּאטִיסְטוֹן לא חזר עוד לכַר הדֶשֶא. השופט במשחק הברוטאלי הזה היה צ'ארלס קוֹרוֶור (Charles Corver) מהולנד. הוא אפילו לא שָלָף כרטיס צהוב לשוער הגרמני הגַס והאלים.

טקסט תמונה : יום ראשון – 11 ביולי 1982. אצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. זוהי נבחרת איטליה דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה למשחק הגמר במונדיאל ספרד 82'. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מארקו טארדלי, אנטוניו קאבריני, גבריאל אוריאלי, פאולו רוסי, ג'יוזפה ברגומי, קלאודיו ג'נטילה, ג'אטאנו שיריאה, פולביו קולובאטי, ברונו קונטי, פראנצ'סקו גראציאני, השוער והקפטן דינו זוף, הקוון הישראלי אברהם קליין, והשופט המרכזי של המשחק הברזילאי ארנאלדו קוהליו (Arnaldo  Coelho). (באדיבות RTVE ו-  FIFA).

טקסט תמונה : יום ראשון – 11 ביולי 1982. אצטדיון "סנטיאגו ברנביאו" במדריד. משחק הגמר במונדיאל ספרד 1982. נבחרת מערב גרמניה לפני האתגר הגדול. זיהוי הנוכחים העומדים משמאל לימין : פייר ליטבארסקי, קארל היינץ פורסטר, קלאוס פישר, וולפגאנג דרמלר, ברנד פורסטר, פאול ברייטנר, אולריך שטיליקה, האנס פיטר בריגל, מאנפרד קאלץ, השוער הראלד שומאכר, הקפטן קארל היינץ רומיניגה, והקוון הצ'כוסלובקי ווייטץ' חריסטוב. שמונה שנים חלפו מאז זכתה בפעם השנייה והאחרונה ב- 1974 בגביע העולם. רק שחקן אחד מההרכב ההוא נשאר לפליטה, זהו פאול ברייטנר. (באדיבות RTVE ו-  FIFA).

טקסט תמונה : תזכורת. 7 ביולי 1974. אלופת העולם נבחרת מערב גרמניה דקות אחדות בטרם משחק הגמר נגד נבחרת הולנד באִצטדיון האולימפי במינכן במונדיאל 74' בו ניצחה 1:2. מימין לשמאל : אוּלִי הֶנֶס, פאול ברייטנר, ברטי פוגטס, וולפגאנג אובראט, גרד מילר, יורגן גראבובסקי, ברנד הולצנביין, ריינר בונהוף, גוסטאב שווארצנבק, השוער ספ מאייר, והקפטן פרנץ בקנבאואר. (באדיבות ZDF / ARD ו-  FIFA).

לקראת סיום הטורניר הפגישה אותי ידידה מכסיקנית שלי גב' אָנָה מָרִיָה אָגִירֶה, ששימשה כמזכירת איגוד השידור של מרכז ודרום אמריקה (OTI), עם אליל נעורי השחקן הברזילי אדסון אראנטז דו נאסימנטו המוכר יותר בכינויו "פֶּלֶה". היא צילמה אותנו והעניקה לי את הצילום המשותף כמזכרת. מכיוון שהייתי גבוה מפֶּלֶה בעשרים סנטימטר דאגה לחתוך את ראשי.

טקסט תמונה :  מונדיאל ספרד 1982. את שחקן הכדורגל הברזילי הדגול אדסון אראנטז דו נאסימנטו ("פֶּלֶה" / Pele)  פגשתי לראשונה בבואנוס איירס במונדיאל ארגנטינה 1978 . הצגתי את עצמי והגשתי לו את דרכוני כדי שיחתום לי. במדריד ב- 1982 הוא זכר אותי וביקש לערוך צילום משותף. פלה שימש פרשן ראשי ומוביל במונדיאל ספרד 1982 של רשת הטלוויזיה הספרדית TVGLOBO. הרשת שילמה לו שכר של 1.000000 (מיליון) דולר. גב' אנה מאריה אגירה מזכירת OTI (איגוד השידור של רשתות הטלוויזיה והרדיו של מרכז ודרום אמריקה) צילמה אותנו מחובקים יחדיו. היא הייתה אשת הפקה רצינית ובעלת קשרים מקצועיים רבים אך לא צלמת גדולה וחתכה לי את הראש. (תיעוד וצילום אנה מאריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביקשתי את גב' אָנָה מָארִיָה אָגִירֶה בעלת הקשרים בשל תפקידה החשוב ב- OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה) וקשריה הענפים להסדיר לי פגישה וצילום משותף עם דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה אך הכוכב הארגנטיני כבר חזר לבואנוס איירס עם נבחרתו המובסת. אף על פי כן מצאתי דרך להצטלם עם השחקן הנפלא הזה שהיה ללא ספק ווירטואוז וגאון כדורגל נערץ. הזמנתי את מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר להצטרף אל דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ואֵלַיי לצילום התמונה המשותפת. אָנָה מַארִיָה אָגִירֶה לחצה על הֶדֶק המצלמה וזה מה שראתה העדשה.

טקסט תמונה : יוני – יולי 1982. מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. ה- Location הוא מרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) שהיה ממוקם – בבירת ספרד, מדריד. מרדכי שפיגלר (מימין) ואנוכי (משמאל) מחבקים את דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona, במרכז). הצַלֶמֶת המכסיקנית הצליחה הפעם ללחוץ נכון על הדק המצלמה ולא חתכה את הראשים שלנו, אבל דייגו ארמאנדו מאראדונה נותר עבורי רק חלום. זה היה רק "Blow up" מסחרי שלוֹ (בגודל טבעי פחות ו/או יותר) עשוי דִיקט בו העניק שירותי פרסומת לחברת הצילום AGFA תמורת הרבה מאוד דולרים ירוקים. (תיעוד הצילום נעשה בידי גב' אנה מריה אגירה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידורים של יוֹרָם אַרְבֵּל היו טובים. שַדָּר כדורגל מחונן שניצב בדרגה שלמה מעל כולם. של נסים קיוויתי ורָפִי גִינַת מניחים את הדעת . אך לא הפרשנות של מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ'. הם הגיעו בכלל בכוחות עצמם לספרד 1982 ולא תוכננו להיות פרשני טלוויזיה. הם היו שחקני כדורגל מעולים כל אחד בתקופתו אך לא פרשני כדורגל בשידורי טלוויזיה. הם לא אוּמנו לקראת המשימה. צריך לומר זאת לקולה. המנכ"ל אסר עלי לשלם לפרשנים. יוסף "טומי" לפיד טבע אז בפני את הסלוגן הבוטה שלו נגד מוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. "שהפרשנים ישלמו", קבע בפניי, וטען, כלהלן : "…אין צורך שהציבור ישלם מכיסו לפרשן – פטפטן בדמותו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר בעבור הסבריו למיקרופון, רק מפני שיואש אלרואי עורך שידורי הספורט בטלוויזיה חושב שדֶגֶם השידור היחיד שהוא מכיר מבוסס על צוות של שַדָּר ופַרְשָן…". מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר ייצג בעיני מנכ"ל רשות השידור את להג הדיבור ורדידות הפרשנות בענף ספורט שהוא בעצם כל כך פשוט ומובן לכל צופה. כך סבר. לכן מיהר להוסיף : "יורם ארבל יכול להסתדר מצוין גם בלי מרדכי שפיגלר". יוסף "טומי" לפיד ז"ל החזיק בדעתו ועמד בדיבורו. הוא סירב לשלם להם . מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ' צורפו על ידי לעמדות השידור שלנו בכורח הנסיבות ולא מפני שהיו פרשנים נבחרים. זה נעשה באקראי ולא היה מחושב מראש. הם היו אנשי הכדורגל היחידים שהגיעו מישראל לספרד 1982, וגם הסכימו לעבוד למעשה בחינם בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

סוף הפוסט מס' 1233. הועלה לאוויר ביום שני בשבוע – בתאריך של 11 בחודש מארס של שנת 2024.  כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי.