יואש אלרואי TVblog

פוסט מס' 1239 הוּעַלָה על ידי ל-אוויר ב-תאריך 28 ב-חוֹדֶש מָארְס שֶל שנת 2024. מְדוּבָּר ב- הִיסְטוֹרְיָה רְחוֹקָה מ-יָמִים עָבָרוּ. כל הָזְכוּיוֹת שְמוּרוֹת ל-חוֹקֵר, לָ-כּוֹתֵּב, וה-מְחַבֵּר יואש אלרואי.

וגם : מילת תודה ו-הוֹקָרָה לכ- 1.250000 (מיליון ורבע) כמות ה-קוראים וה-נכנסים ל- בְּלוֹג עד כּה (!). מדובר ב-בלוג פרטי שלי ש-אנוכי חוֹקֵר ו-כוֹתֵּב, ו-אשר העליתי אותו ל-אוויר לפני כ-תריסר שָנִים ב- שנת 2012 ההיא (!). ה-בְּלוֹג פּוֹרֶה ו-מְשַגְשֵג גם ב- סוֹף חוֹדֶש מארס ו-רֵאשִית חוֹדֶש אפריל של שנת 2024 ה-נוכחית (!). מְדוּבָּר ב- מִילָת תודה שֶלִי ל-כל אלה אשר מביעים בו עניין + סַקְרָנוּת קריאה + רָצוֹן ל- קבלת מֵידָע באמצעותו + רָצוֹן ל-קְרוֹא ול-שְמוֹעַ את דֵעותיי שלי (וגם של אחרים) ב-תחומי חָיֵינוּ ה-רָבִּים ו-הָשוֹנִים (!). אָז שוּב מילת תודה שלי כ-כוֹתֵּב, רוֹשֵם, מְתָּעֵד ו-בעל הבלוג לכל הקוראים שאינני מַכִּירָם ולא יודע מי הם…(!).  

קבוצת ה-כדורסל הבלתי נשכחת ה-היא אלופת מדינת ישראל מכבי ת"א. תִּזְכּוֹרוֹת טלוויזיוניות מ-קוֹרוֹת הזמן ההוא שֶ-חָלַף ל-בלי שוּב. פוסט מורכב מס' 1239 / 877. פוסט מס' 1239 הועלה לאוויר ב- יום חמישי / 28 בחודש מארס של שנת  2024. כל הזכויות שמורות ל-חוֹקֵר, ל-כותב, ו-המחבר יואש אלרואי.

תִּזְכּוֹרוֹת מ-קוֹרוֹת הָזְמַן ההוא שֶ-חַלָף ל-בְלִי שוּב. הפוסט ה-זֶה מס' 1239 / 877 הוא מ-עֵין פְּרוֹלוֹג מַר ובאותה מידה גם אֶפִּילוֹג מַר של תקופה טלוויזיונית מאכזבת ו-רוֹפֶפֶת ש-שרתה בימים ההם לפני כ-רבע מאה של שנים ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא-ערוץ 1. הימים ההם ה-שייכים ל-רֵאשִית שְנוֹת ה-2000 ההם (!). כל ניסוח טוֹב. הַיָמִים הָהֵם-הָזְמַן הָ-הוּא שֶ-חַלָף ל-בְלִי שוּב (!).

פוסט מורכב מס' 1239 / 877. "נִֹשְכָּחוֹת שֶ-לֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָ-אֶתְמוֹל".

אנוכי קוֹרֵא ו-מְעָיֵין מידי יום בפרקיו השונים המעניינים והמרתקים של ספר התנ"ך… (!). קראתי ועיינתי לאחרונה שוב באחד מ-סִפְרֵי ה-תנ"ך (המעניינים ביותר), הָ-קָרוּי "מִשְלֵי", סֵפֶר ש-מיוחס ועל פי המסורת כתב אותו שְלמֹה הָ-מֶלֶך בנו של דָוִד ה-מֶלֶךְ. הרהרתי בין ה-שְאָר ב-היסטוריה אודות אנשים שמתקרבים אל האמת ומתרחקים ממנה ואח"כ אינם דוברים אֶמֶת, מְפִיצִים שמועות שָוְוא, מְכַזְבִים, ו-גם נעלמים. נפוצים לכֹל עֵבֶר. לא הייתי חוקר וכותב את הפוסטים ההם מס' 873, 874, 876, 877, ו-1239 אילו מישהו שקוראים לו ציון נאנוס לא היה כותב באחד הפוסטים שלו ב-Facebook בימים ההם של 15 באפריל 2020 (כמו ובדומה ל-אחרים לפניו) ומספר לקוראיו בזו הלשון, אודות אירוע שהתרחש ב-1991 בהיותי מנווט ועורך ומפיק של שידורי הספורט ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא-ערוץ 1 ההוא, ואומר ציון נאנוס כלהלן (ציטוט):

"…מכבי ת"א גרמה ל-הדחת אריה מליניאק מ-תפקיד פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שפרשנויותיו לא מצאו חן בעיניהם…".

לא נכון. טקסט בלוף. טקסט של כזב, שקר, ו-רכילות (!). זהו טקסט החנופה הנ"ל מהימים ההם של מר צִיוֹן נַאנוּס שאיננו מכיר את פרטי אירוע ההדחה והסילוק מה-כֵּס ההוא לפני 33 שנים ב-שנת 1991 ההיא את פרשן הכדורסל הטלוויזיוני ההוא אריה מליניאק מ-המיקרופונים של שידורי הספורט ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לפני יותר מ-שנות דוֹר…!!!

האיש ה-קרוי ציון נאנוס ניזון מ-שמועות… ה-רכלן ה-לָזֶה לא שאל אותי, לא דיבר עימי, ולא שמע מעולם את חוות דעתי ב-"עניין". כמובן, שמדובר בעיתונאי "דָגוּל" ב-שֵם ציון נאנוס איש חברת החדשות של ערוץ 12 ההוא בימים ההם שהעתיק ממישהו ו/או ממקום כלשהו את דבר ה-אגדה ה-אוּרְבָּנִית הַשִקְרִית הנ"ל ההיא, והמשיך ב-דרכו שלו כמו רבים אחרים ל-טַפֵּח אותה, כאילו זאת הַמְצִיאוּת עצמה, כלומר-זאת הָ-אֶמֶת ל-אַמִיתָּה (!?).

ובכן: זאת לא ה-אֶמֶת (!)…זאת כלל לא ה-אֶמֶת ל-אמיתה (!)… זהו שֶקֶר גַס, מְטוּנָף, עָלוּב, ו-מְנוּבָז… (!). אריה מליניאק יודע היטב מדוע העפתי ו-סילקתי אותו מעמדת פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט ההיא בשנת 1991 ההיא…

במקומו הבאתי והצבתי בעמדת פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט ההיא ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, את אלי סהר המעולה ו-המצוין (!). להלן, תשובתי שלי לאותו ציון נאנוס ה-הוא שאינני מכיר אותו…(!).

פוסט מס' 1239 / 877 הועלה שוב לאוויר ב-28 בחודש מארס של שנת 2024. הפוסט הזה דן בין השאר ב-אותו פרשן כדורסל (ב-רָמָה גבוהה) ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא אריה מליניאק, שבסופו של דבר הוּדַח ו-סוּלָק על ידי בשעתו מהמיקרופון הטלוויזיוני שלנו ההוא. וגם באותה נשימה אנוכי עוסק ב-פרשן המצוין והעיתונאי ברמה גבוהה ההוא אלי סהר, אותו מיניתי לתפקיד ה-רָם ההוא, במקומו של אותו אריה מליניאק ה-מוּדָח וה-מְסוּלָק (!). ב-ידיו של אלי סהר הבלתי נשכח ההוא הפקדתי אז בימים ההם את מיקרופון הטלוויזיה שלנו ש-חלש גם ו-על כלל שידורי הכדורסל ההם שלנו באותה רשת ה-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לרבות שידורים ישירים של שלבי הגמר בליגת הכדורסל האמריקנית רבת המוניטין ה-NBA (!). חילופי התפקידים הטלוויזיוניים ההם של פרשן כדורסל וותיק אך מְסוּלָק ו-מוּדַח ו-גיוסו שֶל פרשן אחר מוצלח מאוד ש-תופש את מקומו, התרחשו מזמן לפני שנים רבות ב-1991… והם לא היו דבר מעשה שיגרתי… (!).

הפרשן ה-וותיק וה-יָשָן ההוא שלנו אריה מליניאק ה-מוכר ו-ידוע ב-ציבור (זה מכבר) היווה אז עבורי אכזבה טלוויזיונית מַרָה ואומנם הוּדַח ו-סוּלָק על ידי…!!! כולנו ברי תחליף. ובכן, אֵלִי סַהָר עיתונאי מוכשר ו-רָב יֶדַע ב-תחום אך ב-מקביל גם איש צָנוּעַ, עניו, ו-נחבא אל הָכֵּלִים, הוא מי ש-נרכש על ידי מייד ל-שמש פַּרְשָן הכדורסל שלנו במקומו של אותו אריה מליניאק ה-מוּדָח (!). אלי סהר היווה אז עבורי הפתעה טלוויזיונית-עיתונאית יוצאת דופן, מזהירה, מרתקת, ונעדר תחליף (…ו-אם תחליף, אזי כ-זה שהוא בעל ערך גבוה מאוד מכל היבט-טלוויזיוני ו-אנושי…ו-שווה ל-פחות ל-מָקוֹר…) (!). הוא אלי סהר נחשף כ-אדם צנוע ו-פַרְשָן כדורסל נפלא בעל ידע רב, ש-חוּנַן באופן טבעי לתפקידו החדש והחשוב בחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. אלי סהר נחשף כ-איש מסביר, מנתח, מורה דרך כֵּן, בעל מקצוע, ו-מי שחונן ב-אישיות ערכית בעלת מַצְפֵּן ו-יוֹשְרָה (!!!). אהבתי אותו מאוד, האמנתי לו ו-בו, ו-רחשתי לו הערכה אישית ומקצועית רבה. כנ"ל מנהליי בימים ההם בזמן ההוא ברשות השידור ההיא ובטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ש-תמכו פה אחד בהחלטתי ההיא להעיף את אריה מליניאק מחטיבת הספורט ההיא, ולגייס במקומו לשורותינו את אותו הפרשן החדש אלי סהר הבלתי נשכח ההוא…(!).

חלפו מאז שנים רבות אולם אלי סהר נותר עבורי גם היום בגיל 86 שלי, דמות ייחודית בלתי נשכחת יישרת דרך, אדם, ו-איש מקצוע ברמה הטלוויזיונית הגבוהה ביותר בתחום ה-פרשנות של ענף הכדורסל (בארץ ובעולם) – תחום שידור טלוויזיוני שבו העסקתי אותו (!). 

ידעתי כבר אז מלכתחילה שאלי סהר הוּא טוֹב…רק לא ידעתי עד כמה הוּא יהיה טוֹב, יָעִיל, ו-מוֹעִיל ב-המשך השביל ההוא ו-הדֶרֶךְ ההיא המעפילים ומובילים אותנו אל קצה שיאו של ה-הָר הטלוויזיוני הגבוה מאוד ה-הוא… (!!!).  

 ה-קב"ה אהב אותי אז ו-גם עכשיו ו-סייע לי ל-נָתֵּב את דרכי הטלוויזיונית העיתונאית הארוכה, ה-נִפְתֶּלֶת, ו-הָסְבוּכָה ההיא ב-אָרֶץ "לא נודעת" כ-שלנו… ולכֹל אורכו ורוחבו של כדור הארץ (!). אלי סהר היה אז בימים ה-הֵם לפני יותר משנות דוֹר, "מציאה" עיתונאית-טלוויזיונית עבורי כמנהל חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא-ערוץ 1 ההוא (!). אלי סהר היווה עבורי ועבור חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, אוֹצָר אֱנוֹשִי עיתונאי-טלוויזיוני מיוחד, יָקָר, ו-בעל ערך רָב בתחום הנדון (!). אהבתי אותו והערכתי אותו עד למאוד (!). כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי. 

ובכֵן, בחודש נובמבר ההוא של שנת 1980 ההיא, כלומר משהו כמו לפני 44 שנים, הצטברו כבר כמה פרסומים ב-נסיבות ה-היסטוריות של הזמן ההוא, בהם אנשים ב-מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מרכלים ביניהם מאחורי גבי ו-גבו של אריה מליניאק אודות איכות עבודתו העיתונאית הטלוויזיונית ה-מוּטָה שלו, שהיא בלתי מקובלת עליהם במסגרת תפקידו כ-פרשן כדורסל מוביל בחטיבת הספורט ההיא שלי ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…!

פרשנות כדורסל שלו של אריה מליניאק שהיא לפי דעתם שנויה במחלוקת, רכלנית, ירודה, ו-עלובה (!). ובכן, אותו אריה מליניאק ההוא מונה על ידי ומטעמי קודם לכן בשנים ההן (מתישהו בסביבות 1980) להיות פרשן כדורסל מוביל של חטיבת הספורט ההיא בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא של רשות השידור ההיא (!).

הופעתו ופרשנותו של אריה מליניאק ההוא על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לפני משהו כמו כ- ארבע / חמש עשרות של שנים, כמי שאוחז ומחזיק ב-מיקרופון פרשנות הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, בשנים ההן, הייתה בלתי נוחה להם למנהלי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א (!) ב-לשון המעטה(!). השמועות כי מכבי ת"א איננה מחבבת את הפרשן ההוא שלי ומטעמי בחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ש-שמו אריה מליניאק, אותן השמועות ההן הגיעו גם אליי באותו יום חמישי ההוא של 6 בנובמבר 1980, לפני כ- 44 שנים (!). זה היה ו-קרה ב-עת תקופת הדמדומים ההיא בחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לאחר שאלכס גלעדי ז"ל מנהל הספורט ומי שהיה גם שַדָּר הכדורסל הראשי ו-המוביל שלה בימים ההם ובשנים ההן, נטש אותנו ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. התקופה הטלוויזיונית האפורה ההיא שייכת לימים קדומים עוד בטֶרֶם זריחתו ׁ(המטאורית) של ה-שַדָּר ההוא יורם ארבל והופעתו של אותו יורם ארבל בשורה הקדמית ביותר ב-חטיבת הספורט ההיא ב-פיקודי ומי שהפך ל-נדבך חשוב ו-אבן מסד בעלת ערך ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!).

השמועות הרכלניות הללו אודות עִסקת ה-רֶכֶש הטלוויזיונית ההיא הדנה ב- אריה מליניאק ו-הצבתו בתפקיד פרשן כדורסל ראשון במעלה שלי, הגיעו לאוזניי הכלל לפני השידור הישיר הראשון שלנו את המשחק הראשון ההוא במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות ההוא של מכבי ת"א נגד הקבוצה היוונית פאנאתאנאיקוס אתונה בעונת 1981 / 1980 ההיא (לפני 44 שנים, בעת מחקר וכתיבת הפוסט הנוכחי), התמודדות שנערכה בהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב (!).

ובכן, זאת הייתה אז דעתי הנחרצת : אריה מליניאק נחשב ו-דוֹרָג על ידי ל- פרשן כדורסל הטוב בארץ בעֵת ההיא (!). לא ב-כְדִי גייסתי אותו אז בימים ההם ל-שורותינו בחטיבת הספורט ההיא ב-ראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). בחלוף הזמן החליף אותו בעמדת השידור שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא פרשן כדורסל מצוין אחר ב-שם אֵלִי סַהָר ש-לא נפל מ-קודמו בשום פְּרָט, מַרְכִּיב, ו-עֵרֶךְ – הקשורים ל-תורת ה-כדורסל ובשום פרט המעורב ב-פרשנות טלוויזיונית…(!). חיש מהר הוברר לי כי אלי סהר דמות עיתונאית -טלוויזיונית חשובה ו- ייחודית בימים ההם (אולם אז דמות עיתונאית נטולת שם, נעדרת פרסום, ו-בעלת אימאז' עלום לעומת אריה מליניאק "המפורסם" ההוא בעל המוניטין…), היה בשעתו פרשן כדורסל נפלא, מוכשר, כן, יישר דרך, ו-רֳב אֵיכוּת שלנו של חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בעת השידורים הישירים ה-הם של משחקי הכדורסל של מכבי ת"א ו-של נבחרת ישראל בארץ וב-חו"ל (!). אלי סהר איש רָב יֶדַע בתורת הכדורסל היווה נדבך חשוב באותו השירות הטלוויזיוני רב השנים ההוא שהענקנו ו-הגשנו לציבור…הוא היה פשוט משכמו ומעלה…עָשִיר מאוד ב-יֶדַע שלו בתחום המבוקש ו-מצויד באישיות צנועה מחד ו-חכמה ו-נבונה מאידך (!). אהבתי אותו מאוד והערכתי אותו מאוד (!). אלי סהר בעל אישיות מיוחדת, כנה, אמיתית, נאמנה, רבת ערך ו-יֶדַע, היווה בימים ההם שחלפו נדבך איכותי יקר, אמין, ו-רב ערך בפירמידה הטלוויזיונית ההיא של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…(!). הערכתי אותו מאוד ואהבתי אותו מאוד ונתתי לו לשעת שאנוכי מעריך מאוד את תרומתו הטלוויזיונית כפרשן בשידורי הכדורסל שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!)   

הַ-שַדְּרָן המוביל דאז בעמדת השידור הטלוויזיונית שלנו לפני אותן 44 השנים ההן, באותו המשחק המדובר ההוא מכבי ת"א – פאנאתאנאיקוס, היה דווקא דני דבורין (איש רדיו "קול ישראל"), והפרשן שישב לצִדוֹ אז היה אריה מליניאק. השמועות  ה-רכלניות ההן סיפרו כי אנשי מכבי ת"א מדברים סָרָה ב-גנותו של פרשן הטלוויזיה שלי אריה מליניאק ו-אינם שבעי רצון כלל ועיקר מ-טקסט הפרשנויות והביקורת המקצועית שלו אודות טיב משחקי הקבוצה. הָאֶמֶת, אותי כמנהל חטיבת הספורט דאז (במקומו של אלכס גלעדי ז"ל שעבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC) בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא זה כלל לא עִנְיֵין, לא הֶעֱסִיק אותי, ו-גם לא היה חָשוּב, בין אם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ואנשיו מְרוּצֶה ו-מרוצים ו-שבעי רצון מכוח האדם והאנשים שמרכיבים את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובין אם לָאו… (!).

קבוצת הכדורסל המרתקת והמעניינת של מכבי ת"א ניצחה (!) בימים ההם את קבוצת פאנאתאנאיקוס היוונית דאז בהיכל הספורט ביד אליהו ב- תאריך ההוא של  6 בנובמבר 1980 בתוצאה 73:81. אנוכי זוכר שאמרתי לשמעון מזרחי יבד"ל ו-שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי ז"ל בתום אותו השידור הישיר ההוא של המשחק ההוא מכבי ת"א – פאנאתאנאיקוס 73:81 בנוגע לדיבורים שלהם אודות פרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק, כלהלן : "…אתם לא תתערבו בהרכב החמישייה הטלוויזיונית ה-אנושית שלנו ואנחנו לא נתערב בזאת שלכם…(!)".

בין שני הגופים האלה הנקראים רשות השידור / הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- מועדון הכדורסל המצטיין ההוא של מכבי ת"א, התגלו ונחשפו במשך השנים הארוכות הרבה מאוד מתחים, מחלוקות, אי הסכמות, סכסוכים, וגם חילופי מהלומות מילוליות, וגם איומים מצידה של מכבי ת"א על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים לתיאומים ו-לעניינים שונים של תוכן, שידור, ארגון, ו-הפקת השידורים הישירים ההם של משחקי מכבי ת"א (על ידינו) במפעל הכדורסל האירופי היוקרתי ורב ערך, הקרוי, "גביע אירופה לקבוצות אלופות" (!).

בצד כל אלה נוצרו גם וויכוחים ואי הסכמות בין שני הצדדים המדוברים הנ"ל גם בגלל אי הרשאה ואי הסכמה מוחלטים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שאיננה ולא הייתה רשת מסחרית, להרכיב את הפרסומת מסחרית "עֵלִית" על גופיות שחקני מכבי ת"א, וגם : החשש המובהק של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ההיא, מפרסום מוקדם של מועדי השידורים הישירים הנ"ל שלנו עבור ציבור הצופים הגדול שלנו בעיתונות הכתובה וב- רדיו "קול ישראל" הנוגע ל-מועד, זמני, ותאריכי משחקיה של מכבי ת"א נגד היריבות האירופיות ו-שידורם הישיר המקיף והמלא ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מידע ואינפורמציה ש-עלולים לפגוע (על פי שיקול דעתם של מנהלי מכבי ת"א ההיא) באותו קהל האוהדים הפוטנציאלי של המועדון שאמור למלא את יציעי היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב, אך מאידך עשוי להעדיף את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים הללו, ולהישאר בביתו (ולא להגיע ולאייש את יציעי היכל הספורט ההוא ביד אליהו), וכמובן בצד כל אלה, גם מחלוקות, וויכוחים, ו-אי הסכמות בין שני הצדדים שעסקו ב-כמויות ו-גודלם של תשלומי זכויות השידורים ש-הושת על הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלם למכבי ת"א בגין תמורת אותם מאות השידורים הישירים ה-נדונים ההם בימים ההם (!).

באחד ה-טורנירים של משחקי ה-טניס ATP ש-התקיימו באצטדיון ה-טניס ברמת השרון במחצית השנייה של עשור ה-70 במאה הקודמת, ואשר גם אותם העברנו ושידרנו בשידורים ישירים, הייתי עֵד לוויכוח רָב טענות ו-רָב סימני שאלה ו-דופי שהטיח מאמן הקבוצה רלף קליין ז"ל ישירות ב-פניו של אלכס גלעדי ז"ל (אז מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית) ביציעי אצטדיון ה-טניס ברמת השרון, "…אודות ה-יֶדַע המוגבל ש-הוא אלכס גלעדי אוֹצֵר בקרבו…והוסיף כלהלן, "…סמכותו, כישרונו, ו-איכותו המוגבלים שלו אינם מאפשרים לו לאלכס גלעדי ל-שמש שַדָּר טלוויזיה מוביל של משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה…אלכס גלעדי הופך למגוחך בשעה שהוא מרשה לעצמו להעביר על מכבי ת"א ביקורת מקצועית של יָעֵנִי כאילו הוא מומחה כדורסל…והוא לא…!!!". רלף קליין ז"ל התעקש אז לומר לי בפניי את הטקסט הנ"ל.

מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ההיא ב-ימים ההם רלף קליין ז"ל טען בפניי בימים ההם  ש-אלכס גלעדי הוא חובבן שאוהב את המשחק…אך איננו בקי בו דַי, ולכן איננו מוסמך ל-שמֵש שדר ראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל לציבור בארץ… (!). רלף קליין ראה באלכס גלעדי איש טלוויזיה חוֹבֵבָן ולא אָמִין…(!) ולכן הוא איננו שדר טלוויזיה מקצועי של משחק ה-כדורסל… (!).   

רלף קליין ז"ל מי שהיה אז מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לעג ל-אלכס גלעדי ז"ל והאשים אותו אז באמצעות טקסט מילולי רווי ביקורת חריפה, כי אין לו את ה-יֶדע, ה-אֵיכוּת, ה-סָמְכוּת, וה-הבנה את תורת משחק הכדורסל הדרושים כדי לשמש שַדָּר טלוויזיה מוביל ו- מנתח של משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ההיא שהוא רלף קליין משמש המאמן הראשי והמוכשר ובעל המוניטין שלה במשחקיה בגביע אירופה ל-קבוצות אלופות (!!!) ו-שהוא אלכס גלעדי אֵין לוֹ שום יֶדַע ומומחיות בתחום כדי להתייחס לאיכות שהיא קבוצת מכבי ת"א שלו מפגינה כ-קבוצת כדורסל על הפרקט (!!!). רלף קליין מאמן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א זִלְזֵל מַרוֹת ב-מוניטין של אלכס גלעדי ובסמכות שהוא אלכס גלעדי העניק לעצמו והציב את עצמו בעמדת השדר המוביל הטלוויזיוני של משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות (!). רלף קליין ז"ל ראה אז בימים ההם ב-שדר המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא אלכס גלעדי ז"ל, אדם שהוא בּוּר מוחלט ב-תורת הכדורסל (!).        

טקסט תמונה : שנת 1975. תזכורת מ-הימים ההם מ-הזמן ההוא שחלף לפני 49 שנים, בעת מחקר ו-כתיבה עכשווית שלי את פוסט מס' 1239 (!). להלן, זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הרצל רָוֶוה, רפי גינת, אלכס גלעדי, ו- יוסף "פונצי" הדר. (כל הזכויות שמורות ל-חוקר, ל-כותב, וה-מחבר יואש אלרואי).

זו דרכו של העולם…זה נורא…מפני ש- פרספקטיבת התיעודיים הכתובים והמצולמים המופיעים בבלוג, הקרוי, "YOASH ALROEY TELEVISION BLOG", מעניקה לטקסטים יֶתֶּר ממד ו-יתר תוקף הנוגעים ו-קשורים לזמן ההוא שחלף ו-חולף ו-אשר לא עמד ו-איננו עוצר מ-לֶכֶת…(!). ה-שָנִים הָהֵן עברו ו-פסוּ לבלי שוב…וזה גם מה ש-יקרה ו-יתהווה בשנים הבאות…(!). הזמן ה-חולף במהירות ה-בזק מזכיר לנו, לכולנו – שאנחנו אומנם כאן אך זה עניין זמני…כולנו בני חלוף (!). 

ה-תיעוד המצולם למעלה נעשה על ידי במצלמה שלי ב-מחצית עשור ה- 70 של המאה הקודמת, כאמור לפני כ- 49 שנים (!). ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- "OB הלבן" ומצלמות הטלוויזיה שלה ב-שָחוֹר / לָבָן בימים ההם, ו-עִימָם צוות שידור של כ- 60 (שישים) אנשים (טכנאים + אנשי לוגיסטיקה + שדרנים ו-פרשנים אנשי המיקרופון) הגיעו ו-התייצבו מידי ערבם של ימי חמישי בשבוע בשנים ההן ב-היכל הספורט ביד אליהו באותן העונות (הרבות) ה-הן של משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. השגשוג, ההצלחות, וה- Rating הגבוה בשידורים הישירים ההם של משחקי קבוצת הכדורסל מכבי ת"א ההיא ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, לא איחרו לבוא (!). התמונה הקונקרטית הזאת מתעדת את אלכס גלעדי ז"ל כ-מי שהיה שַדָּר הכדורסל המוביל והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ב-ימים ההם (!). הוא עשה זאת ב- "ימי בראשית" ה-הֵם ל-לא פַּרְשָן ול-לא אולפן מֵנָוֶוט אך עם שני עוזרי שַדָּר צעירים חרוצים ו-נמרצים ל-צִידוֹ, רָפִי גינת (מזוקן) יבד"ל ו-הרצל רָוֶוה ז"ל. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו.

זיהוי הנוכחים בתמונה הנ"ל מ-ימין ל-שמאל, שכאמור צולמה ו-תועדה בשנת 1975, לפני 49 (ארבעים ותשע) שנים : אלה הם שני עוזרי ה-שדר הרצל רווה ו-רפי גינת, ה-שַדָּר הראשי ו-המוביל אלכס גלעדי ז"ל, ומנהל ה-במה (המונח באנגלית : Floor manager) יוסף "פוֹנְצִי" הָדָר ז"ל, קיצוני מ-שמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : אלכס גלעדי ז"ל הבלתי נשכח היה מורה דרך שלי בעת שצעדתי לראשונה בקיץ 1971 בדרכיה ושביליה המורכבים והמסובכים מאוד של תעשיית הטלוויזיה מכל היבט של סיקור, קריינות, כתיבה, והפקה (!). אלכס גלעדי ז"ל היה עילוי טלוויזיוני ב-הא הידיעה (!). הוא ניחן באישיות חושבת, מרשימה, ובעלת דמיון ו-נחשב ל- ביצועיסט טלוויזיוני ברמה הגבוהה ביותר (!). אלכס גלעדי ניחן בימים הרחוקים ההם שחלפו באישיות טלוויזיונית יצירתית ומרתקת (!). בתחומי התקשורת הטלוויזיונית השונים הוא נחשב בימי העבר הרחוקים ה-הם ל-יחיד בדורו…!!! 

בתקופה מאוחרת יותר היו ל-יו"ר הוותיק והמוכשר של מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי הערות ו-טענות גם נגד ה-שַדָּר המוביל שלי דאז בימים ההם מאיר איינשטיין ז"ל (שַדְרָן טלוויזיה ב-רָמָה גבוהה מאוד !) והפרשן שלי גם כן ד-אז אֵלִי סַהָר יבד"ל (פַּרְֹשָן טלוויזיה מקצוען ו-נאמן של משחקי כדורסל ש-עָשָה ו-עוֹשֶה את עבודתו גם הוא ב-רָמָה גבוהה מאוד !) כפי שהשמיע אותן בפניי מעֵת לעֵת. לא הסכמתי עימו, עם שמעון מזרחי. את סיבותיי שלי ל-אִי ההסכמות ההן פירטתי, מסרתי, והעברתי אותן ל- מנהליי ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וברשות השידור ההיא.

אלי סהר איש חכם ונבון היה פרשן טלוויזיוני מְעוּלֶה שמילא היטב את תפקידו בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. בלתי נשכח עבורי (!!!). שום פרשן כדורסל בארץ לא התקרב לרמתו הטלוויזיונית והמדויקת הנפלאה ו-המדויקת ההיא שבה ניחן ואשר אותה הפגין אלי סהר מידי עודו-עוד שידור ישירים ומוקלטים בעמדות השידור שלנו באצטדיונים השונים בארץ ובעולם וגם ובמקביל באולפני הטלוויזיה שלנו בארץ ובעולם. אלי סהר היה איש טלוויזיה בר סמכא ו-מחונן ב-תחום (!). בנוסף לרמת הסיקור הגבוהה ופרשנות הכדורסל הטלוויזיונית המדויקת שהפגין בימים ההם, ניחן אלי סהר באישיות צנועה ו-כישרון להביע את רעיונות הפרשות שלו באמצעות טקסטים קצרים ושימוש במינימום מילים, וגם לפגוע במטרה (!). אלי סהר איש של איכות, תבונה, יושרה, ו-חוכמה סייע לחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ל-העפיל שוב ושוב בימים ההם לצמרת Rating הכדורסל ה-טלוויזיוני ההוא בימים ההם (!).

פסק זמן: חזרה ל-עניין הקודם. ל-עומת שמעון מזרחי, הרי ש-מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לדורותיהם והמנכ"לים ההם של רשות השידור ההיא דווקא העניקו לי צל"שים מטעמם…! חלקם מתפרסמים גם בפוסט הנוכחי הזה.   

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-שנות דוֹר (!).

זוהי ה-גברדייה ה-ראשית ה-משולשת, ו-המצטיינת ההיא שהובילה אז בימים ההם את שידורי הספורט עתירי ה- RATING ו-המִדְרוּג בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל :  מאיר איינשטיין ז"ל יחדיו עם רמי ווייץ (ב-אמצע) ו-אורי לוי (מ-שמאל) ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם לא עבדתי אצל שמעון מזרחי ולא בעבור שמעון מזרחי. גם אנשיי שלי בחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לא עבדו מעולם אצל אותו שמעון מזרחי ולא בעבור מועדון הכדורסל המשגשג ההוא של מכבי ת"א (!). שילמנו למועדון מכבי ת"א תמורת זכויות השידורים ההן (!). אנחנו אנשי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הענקנו שירות עיתונאי עבדנו בעבור צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-מדינת ישראל (!). קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי ת"א הייתה בימים ובשנים ה-הם אובייקט שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). אובייקט שידור (חשוב כ-כול שיהיה, פופולארי, ומניב מדרוג – אולם לא יותר מזה), אך צריך להוסיף ו-לוֹמַר באופן באופן חַד וברור שאיננו משתמע לשתי פנים גם את הטקסט הזה : קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ההיא הייתה חפץ / אובייקט שידור טלוויזיוני אָהוּד ו-עָתִּיר רייטינג ו-מִדְרוּג טלוויזיוניים בימים ההם (!). הציבור הישראלי נשא את עיניו אל קבוצת הכדורסל "הטלוויזיונית" ההיא של מכבי תל אביב (!). אומנם היה מדובר ב-מוּשָא שידור ספורטיבי של אותה קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי ת"א, אולם חלקים גדולים בציבור הישראלי ראו בה אז בימים ההם יותר מזה…רבים מהם ולא רק חובבי ספורט התייחסו אליה ו-ראו בה מעין אוֹצָר ישראלי – לאומי בעל משקל רב ו-בעל ערך רב (!). משהו ב-דומה ל-הגדרה הטלוויזיונית ה-נקראת "מְדוּרָת הָשֵבֶט" (!). חלק גדול מהציבור הישראלי התכנס סביבה פעם אחת בשבוע במשך אותן השנים הרבות ההן שעברו וחלפו להן. אולם כאן זה התחיל ו-פה זה גם נגמר (!). חטיבת הספורט ההיא בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא עסקה בימים ההם ובשנים ההן גם במאות ואלפי שידורים ישירים מזן אחר כמו אלה של ענף הכדורגל הישראלי לדורותיו (!).

היה מדובר ב-כיסוי עירני רצוף ב-שידורים ישירים ומוקלטים של  משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) + משחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורגל + משחקי נבחרת ישראל בכדורגל במסגרות ההן של קדם גביע העולם בכדורגל וקדם אליפויות אירופה בכדורגל, ו-קדם המשחקים האולימפיים + סיקורים נרחבים באמצעות שידורים ישירים נרחבים בשנים הרבות ההן ש-חלפו את המונדיאלים (טורנירי הגמר של גביע העולם בכדורגל לנבחרות לאומיות) + אליפויות אירופה לאומות בכדורגל לאומות + משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות + קבוצות מחזיקות גביע…!!! מדובר ב-מֵאוֹת רבות (!) של שידורי כדורגל שנעשו, התפרסו, והתבצעו על ידינו בארץ ו-סביב כל רחבי הגלובוס בעת אליפויות אירופה + הטורנירים ההם במסגרות אליפויות העולם – ע"י חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית (!).

אולם ואף על פי כן קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי ת"א נותרה תמיד בשנים ההן במוקד ההתעניינות הציבורית הטלוויזיונית ההיא (!).

השדרנים המובילים והבולטים לכל אורכן של אותן ה-שנים הרבות ההן היו 5 בלבד, אולי 6 – והרכיבו רשימה שֵמִית קצרה, כלהלן : דן שילון יבד"ל + אלכס גלעדי ז"ל + יורם ארבל יבד"ל + נסים קיוויתי ז"ל + מאיר איינשטיין ז"ל (וב-מידה לא מועטה גם יאיר שטרן יבד"ל).

אֶשְנֶה ואוֹמַר שוּב את מה שאמרתי כאן כבר בפעמים קודמות, כלהלן : ה-בלוג הזה שאנוכי חוקר וכותב מאז שנת 1998, ואשר קרוי, "YOASHTVBLOG.CO.IL" – נוֹעַד ל-מסור אינפורמציה טלוויזיונית מהימים ההם בעלת ערך (היסטורי), מֵידָע בֶּן עשרות שנים שהוא רלוואנטי, הוא מעניין, ו-הוא כֵּן למען הציבור הרחב, אולם בעת הצורך הוא מופקד גם על שמירת שמי ה-טוב וה-יָשָר ולהגן עליי מפני שקרנים ורכלנים.

ה-מחקר וה-כתיבה הללו ארוכי השנים נועדו בין השאר ל-אַבְטֵח את האגפים שלי מפני שַקְרָנִים, מפיצי שְמוּעוֹת שָוְוא, והולכי רָכִיל (ואלה לא חַסֵרִים…). ציון נאנוס איננו לבד. אינני מכיר אותו את ציון נאנוס. מעולם לא דיברתי עמו אולם במילותיו אלה ב-טקסט הנ"ל (כל כך לא מדויק וכל כך רחוק מהאמת) ש-מְצוּטָט מ-פוסט שכתבתי ו-הופיע ב- 15 באפריל 2020 ב-Facebook, הוא הצטרף לשורה מצומצמת של מחזיקי כרטיס חבר "הולכי רָכִיל" שקוראים להם אריה מליניאק, אהרון ווייסברג, ו-משה גרטל ועוד כמה רכלנים…מדובר בעסק מֵבִיךְ, מַבְחִיל, מָאוּס, ומְכוֹעָר (רכילויות מופרכות ש-מתועדות בחוסר יושרה והיעדר אמת ב-כתובים) שהפיצו כל מיני אנשים ביודעין וב-זָדון רכילויות מלוכלכות ש-רחוקת מהאמת כ-רחוק מזרח ממערב, שמועות שווא, ו-עוּבְדוֹת לא רק ש-הֵן חסרות ביסוס, אֵינַן בדוקות, ו-לא מוכחות, אלא הן בפירוש שקריות ולא כנות. ובכן, מכבי ת"א דיברה אומנם בגנותו של פרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק כבר מבראשית, אולם את מי זה עִנְיֵין ? לא היה לה ל- מכבי ת"א יָד ו-רֶגֶל ו-לא אֶפֶס קצהו של % 1 של השפעה על והנוגעת ל-הדחתו וסילוקו של אריה מליניאק על ידי ב-שנת 1991 מהמיקרופון ההוא של חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). אריה מליניאק יודע היטב את הסיבות וה-נסיבות מדוע הוּדַח ו-סוּלָק אז על ידי ב-אותה השנה ההיא של 1991 (!). הדחתי וסילקתי את אריה מליניאק מהמיקרופון הטלוויזיוני ההוא ב-שנת 1991 ההיא לאחר שהוברר ש-"מישהו" מפיח בעיתונות מידע, אינפורמציה, טקסטים כוזבים ומופרכים, וביקורות  אשר כאילו נוגעים לעבודתו כ-פרשן כדורסל שלנו, שֶל חטיבת הספורט ההיא בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). חשבתי אז ש-לא היה לוֹ ל-אריה מליניאק (על פי התנהגותו ומִנְהָגָיו ההם) עוד מקום כ-פרשן מקצועי בחטיבת הספורט ההיא, בשורותינו הטלוויזיוניות ההן (!). חלפו מאז שנים רבות אולם אנוכי בטוח גם היום ש-צדקתי אָז (!). המיקרופון הטלוויזיוני איננו סביבה של חֲבֵרוּת ו-יְדִידוּת על חשבון עקרונות הניהול וההובלה שלי את שידורי הספורט שלנו בארץ ובעולם…ומעולם לא היה כזה…(!) המנהלים שלי ד-אז באותם הימים ההם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ז"ל ו-מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יוסף בַּר-אֵל ז"ל תמכו מאסיבית בהחלטתי ההיא ל-פַטֵר אותו את אריה מליניאק, ולהעיף אותו מ-שורותינו שלנו ו-מְ-מִישְרָתּוֹ ה-נכבדה ההיא – לעַד (!).

במקומו של אריה מליניאק ה-מוּדָח וה-מְסוּלָק בחרתי ב- אֵלִי סַהָר ל-היות פרשן הכדורסל החדש ו-המוביל הראשי של חטיבת הספורט ההיא שלנו, בימים ה-הם (!). לא טעיתי ב-בחירה החדשה ההיא (!). ידעתי שהוא טוֹב – לא ידעתי אז עד כמה הוא טוֹב (!). אלי סהר היה פרשן טלוויזיה ב-רָמָה גבוהה מאוד (!). בנוסף לכישרון ול-ידע העצום שלו בתחום היה מדובר ב-אדם נאמן, אדיב, ו-צנוע (!). אנוכי אוטוטו כבר בן 86…חלפו שנים מאז היכרנו איש את רעהו…אלי סהר נותר עבורי גם היום איש בלתי נשכח בתחום הטלוויזיוני ה-מדובר (משחקי הכדורסל) שהפקדתי בידיו בימים ההם – בזמן ההוא שחלף לבלי שוב (!).

היה מדובר בפרשן טלוויזיה מוכשר, כן, נאמן, ו-מקצוען טלוויזיוני – עיתונאי ברמה גבוהה מאוד בתחום המדובר (!) ו- אדם יישר דרך ואיש של אֶמֶת (!). אלי סהר הפך להיות ה-הווה והעתיד הטלוויזיוני שלי ושלנו באותם הימים ההם בכל הנוגע ל- שידורי הכדורסל הישירים ההם בארץ, באירופה, ובעולם לרבות ה- NBA. הוא ניצב לפחות ברמה ודרגה אחת מעל כל פרשני הכדורסל שקדמו לו בעבר לרבות אותו אריה מליניאק ההוא (!). מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והמנכ"לים של רשות השידור ההם, תמכו בהחלטתי ההיא. פרשן הכדורסל המצוין והמיטבי ההוא שלי, אֵלִי סַהָר, נותר עבורי גם ביום אישיות טלוויזיונית תקשורתית ברמה מקצועית-עיתונאית/טלוויזיונית גבוהה מאוד ו-עליונה ביותר, ו-כמותה ניחן גם ב-רמה מוסרית אישית גבוהה מאוד ועליונה ביותר…(!). אֵלִי סַהָר נותר עבורי גם היום דמות כנה, יישרת דרך, נעלה (מאוד) ואישיות טלוויזיונית / עיתונאית מזהירה. בלתי נשכח עבורי ל-עַד (!).      

פוסט מס' 1239 / 877 הוא בחלקו חיבור ו-כתב סנגוריה שלי על עצמי (!). הפוסט הנ"ל הועלה לאוויר לראשונה לפני כ-ארבע שנים בשבת – 25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות לחוֹקֵר והמחבר יואש אלרואי. 

תזכורות, מחלוקות, ו-איומים :

ב- 27 באפריל 1992 שוּב שָנָה על עצמו עניין פרסום השידורים הישירים כאילו בטרם זמן. מדורי הספורט העיתונות הכתובה פרסמו בהבלטה רבה כי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תשדר ישיר את סדרת משחקי הגמר סַל בין מכבי ת"א ל-בין הפועל ת"א. חמישה משחקי "דרבי" ב-אבחת שידורים אחת. "…מי צריך יותר מזה…", חייכתי לעצמי. הָ-אֵל הטוב שמע את תפילתי והעניק לי בשנה אחרונה של חוזה הכדורסל שלנו עם איגוד הכדורסל הישראלי את ה-מֵיָטב. אותן ה-התגוששויות ההן בין קבוצות מכבי ת"א ל-בין הפועל ת"א על זירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו ובאולם צר המידות באוסישקין היוו אובייקט שידור לא פחות מרתק, מעניין, וצובר רייטינג מ-משחקיה ההם של קבוצת מכבי ת"א ההיא בזירה האירופית ההיא (!). רבבות צופים גדשו את היציעים לעייפה ביד אליהו ובאוסישקין בסדרת ה- "דרבי" המסקרנת הזאת מאין כמותה. זה היה קרב ההישרדות האחרון של הפועל ת"א במלחמה בת 60 שנה נגד מכבי ת"א. הצ'אנס האחרון שלה. מנהל הפועל ת"א אַבְרָהָם פְּלָדָה הגשים את חלומו. הוא ניצב אז לפני שנות דור על קו זינוק משותף עם יו"ר מכבי ת"א שִמְעוֹן מִזְרָחִי. נקרתה לו לפתע שוב ההזדמנות להדיח את ה-עו"ד מהפסגה. המדינה הייתה כמרקחה לקראת סדרת הגמר סל ההיא, שהייתה גם דרבי תל אביבי בין שתי קבוצות כדורסל הטובות במדינה והנהנות מקהל אוהדים עצום לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ (!). זה לא הפריע ל-עו"ד שמעון מזרחי ל-הָאִיץ כתב אִישוּם חָרִיף אך קטנוני ל- מנכ"ל רשות השידור ההיא אֲרְיֵה מֶקֶל ז"ל ב- 27 בחודש אפריל ההוא של שנת 1992 ההיא, הטוען כנגד ההפרה הבוטה של ההסכם בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למכבי ת"א בדבר הגילוי המוקדם של השידורים הישירים כאילו מנכ"ל רשות השידור אחראי על הפּרסומים בעיתונות [12]. כך כתב יו"ר קבוצת מכבי ת"א לרשות השידור כשהוא שמעון מזרחי משבש בטעות חלק מתארי הניהול של הנמענים : אריה מֶקֶל ז"ל (היה מנכ"ל רשות השידור ההיא, ו-לא היו"ר), ויוסף בר-אל ז"ל (היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ו-לא מנכ"ל רשות השידור.

מכבי תל – אביב                                                           27 באפריל 1992                                                                                                                 

מחלקת הכדורסל

לכבוד

מר אריה מקל  –  יו"ר רשות השידור.                            מבלי לפגוע בזכויות.

מר יוסף בר-אל – מנכ"ל רשות השידור.

מר יואש אלרואי – מנהל מחלקת הספורט – הטלוויזיה הכללית.

א. נ.  

הנדון  :  הסכם בין רשות השידור למכבי ת"א.

(…) להפתעתנו, הודיעו בכל העיתונים שיצאו לאור, היום 27.4.1992 , כי משחק הדרבי בין מכבי עלית ת"א והפועל ת"א, בשלב הגמר סל, ישודר בשידור ישיר החל מהשעה 20.30. יתרה מזאת בלוח המשדרים אשר פורסם על ידי רשות השידור עוד בתאריך 23.4.1992 נאמר מפורשות כי לשעה 20.30 נקבע משדר ספורט מיוחד. והרי כל בר דעת יודע כי ביום שני לא מתקיימות תוכניות ספורט רגילות והמשדר היחידי המתוכנן הינו משחק הדרבי (…).

(…) למותר להוסיף, כי הפרה בוטה זו מצידכם של ההסכם הנדון גרמה ותגרום לנו בשבועיים הקרובים נזק כספי בלתי הפיך, אשר עלול להגיע למאות אלפי שקלים (…).

בכבוד רב,

שמעון מזרחי

יו"ר מחלקת הכדורסל במכבי ת"א

טקסט מסמך : 27 באפריל 1992. (עמוד 1 מתוך 2). הימים ההם – הזמן ההוא ש-חלף לפני יותר מ-שנות דוֹר. זהו מכתבו ההוא של עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א אשר נשלח ל-מנכ"ל רשות השידור ההוא אריה מֶקֶל ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא יוסף בר- אל ז"ל, ומנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי, מסמך ש-דַן בחשיפת האניגמה הקדושה של השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ו-הנוגע לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ההיא במשחקי גביע אירופה ה-הם. קראתי אותו וגיחכתי לעצמי. כנ"ל גם מנהליי בעת ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וברשות השידור ובראשם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ז"ל. (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 באפריל 1992. (עמוד 2 מתוך 2). זהו מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א ש-נשלח בימים ההם ל-מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל + מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי הדן בחשיפת ה-אניגמה המסורית הקדושה ההיא של השידור הישיר ההוא את משחק הכדורסל ההוא בהשתתפות קבוצת מכבי תל-אביב ההיא. (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור ההוא אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל היה איש שונה לגמרי ב-מהותו מ-חיים יבין יבד"ל. הוא היה לחלוטין אדם לא רגשני ו-לא סנטימנטלי, ו-האחרון ל-"התרגש" מ-עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ו-מ-מכתביו הקטנוניים ההם כפי שהתבטא ו-התנסח בעבר בימים ההם. הכרתי אותו את אריה מקל היטב. הוא לא נבהל ולא נרתע ממכתבו של שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א (כמו חיים יבין ש- כן נבהל בשעתו) ולא התכוון ל-וָותֵּר (!). הוא אריה מקל ז"ל תמך בי תמיכה מאסיבית בלתי מעורערת ו-הורה לי להמשיך בעבודתי כרגיל (!). "…התכונן לשידורים הישירים של כל חמשת המשחקים ב-סדרה…", פקד עליי, והוסיף בלשונו העוקצנית והחופשית : "…שמעון מזרחי לא מפחיד אותי. שלא יאיים. הוא איננו שָוֶוה פְּרוּטָה ללא מצלמות הטלוויזיה שלנו, והוא יודע זאת…אנחנו נראה לו מ-אפוא משתין הדג…יואש אלרואי, אתה ואני לא עובדים אצל שמעון מזרחי…". מנכ"ל רשות השידור ההיא אריה מֶקֶל ז"ל היה מנהיג שידור חַד משמעי…(!) בניגוד מוחלט לחיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנחשף אז נפחד ומבוהל… ו-ללא שום סיבה….(!). ב- 1 במאי 1992 הורה אַרְיֵה מֶקֶל (בניגוד ל-חַיִים יָבִין) למנהלת לשכתו גב' שַרִית יָאִיר להשיב לעו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ולהסביר לו מדוע הוא דוחה את תוכן מכתבו מ- 27 באפריל 1992 [13]. הוא אריה מקל גיחך. הוא אפילו לא הטריח את עצמו להתכתב עם עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ולא חתם את שמו על מסמך התגובה ההוא (!). הוא נתן למזכירתו גב' שָרִית יִשַי לעשות זאת במקומו. הנה המסמך המדובר ה-הוא כלשונו ו-כתבו.

רשות השידור – המנהל הכללי

כ"ח  בניסן  ה-תשנ"ב – 1  במאי  1992                                                                  

לכבוד :

מר שמעון מזרחי

יו"ר מחלקת הכדורסל

מכבי ת"א

רח' המכבי 4

תל אביב  63293

א. נ.

                                       הנדון  :  מיכתבך מיום 27.4.1992

נמסר למנכ"ל על ידי מנהל הטלוויזיה כלהלן –

1. הטלוויזיה לא הודיעה ולא פירסמה שהיא משדרת את משחק הכדורסל.

2. אם היו ספקולציות בעיתונים לגבי שידור המשחק , הדבר לא היה באחריות רשות השידור ואין רשות השידור אחראית למה ש-מתפרסם בעיתון.

3. הטלוויזיה חייבת בפרסומיה להודיע ש-לוח השידורים הרגיל לא מתקיים (!). כך נהגה במשך החודשים האחרונים. לא ייתכן שנפתיע את הצופים ברגע האחרון ונשדר ספורט במקום מִֹשְדָר אחר מתוכנן. לכן אנו מודיעים ש-מִשְדָר ספורט מיוחד ישודר בשעות שבהן מתבטלות התוכניות הרגילות, זה מקל על האוכלוסייה שאוהדת ספורט ועוד יותר על האוכלוסייה שאיננה אוהדת ספורט.

4. אינני רואה אלטרנטיבה הולמת, אלא אם כן נִנְקוֹט במדיניות של להטעות את הציבור בארץ בכך שביודעין נשבץ בלוח השידורים משדרים שלא ישודרו, ובמקומם ישובצו ללא כל התראה, מישדרי ספורט.

לפי כך דוחה רשות השידור את האמור במכתבך הנ"ל .

                                                                                               בברכה , שרית יאיר מנהלת הלשכה.

עותקים :  מר יוסף בר-אל , מנהל הטלוויזיה

               מר יואש אלרואי , מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה

                                                                         

טקסט מסמך : 1 במאי 1992. זהו המסמך המקורי (!) ששלח מנכ"ל רשות השידור ההוא אֲרְיֵה מֶקֶל ז"ל ליו"ר קבוצת מכבי ת"א מר שמעון מזרחי, באמצעות מנהלת לשכתו שָרִית יָאִיר. הוא אריה מֶקֶל ז"ל אפילו לא חתם את שמו על אותו ה-מסמך ההוא, והשאיר את הזכות הזאת למנהלת הלשכה שלוֹ שָרִית יִשָי תבל"א (!). אריה מֶקֶל ז"ל אדם אמיץ ו-נבון לעג ל-שמעון מזרחי ו-לִגְלֵג עליו…והוסיף לי ואמר כלהלן, "…מיהו בכלל שמעון מזרחי שיגיד לי כ-מי ש-מכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור מה לעשות, מה לומר, מה לשַדֵּר ו/או לא לשַדֵּר, ואיך להתנהג…???". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא חיים יבין ההוא נחשף אז בהתנגשות ההיא עם שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א כ-אחרון החיילים בשורה…בעוד אריה מקל ז"ל מנכ"ל רשות השידור ההיא התגלה שוב כמפקד כֵּן ו-מנהיג שידור מוביל, אמיץ, ו-יישר דרך (!). אהבתי אותו את אריה מקל ז"ל, והערכתי אותו מאוד (!).    

ב-שנת 1992 העניקה קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א קְרָב איתן לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. חלפו מאז שנים רבות אולם פרטי המאבק במשחק ההוא זכורים ל- רבים. מכבי ת"א ניצחה פעמיים בהיכל הספורט ב-יד אליהו והפועל ת"א גמלה לה בשני ניצחונות באולם הביתי שלה ב-רחוב אוסישקין בתל- אביב (!).

הימים ההם – הזמן ההוא של שנת 1992, לפני 32 שנים, בעת מחקר וכתיבת הבלוג הנוכחי מס' 1239 בחודש אפריל של שנת 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי.

ביום שלישי ההוא – בתאריך 19 במאי 1992 נערך המשחק המכריע בהיכל הספורט ב-יד אליהו בשל יתרון המיקום בטבלה של מכבי ת"א, שהעניק לה את הביתיות במשחק החמישי. הצבתי אז את ה-שדר אורי לוי ליד המיקרופון שלנו ול-צידו את דייויד בלאט כפרשן. מכבי ת"א ש-קורצה מחומר של אלופים הביסה בשידור ישיר את הפועל ת"א בתוצאה 63:81. שני הזרים של מכבי ת"א ווארגאס – 23 נק' ומיצ'ל – 22 קלעו את מירב הנקודות למכבי ת"א. דורון ג'מצ'י ו-גיא גודס קלעו כל אחד 9 נק', נדב הנפלד ו-לָאבַאן מרסר קלעו 8 נק', ו-מוטי דניאל ו- וִוילִי סִימְס הוסיפו 2 נק' כל אחד. להפועל ת"א הרבו לקלוע השחקן ה-זר דייויד ת'רדקיל (שיחק בעבר בבוסטון סלטיקס) – 25 נק', תומר שטיינהאואר – 14 נק', השחקן ה-זר פרביס שוֹרְט – 12 נק', יונתן דלזל – 9 נק' ו-שמעון אמסלם – 2 נק'.

חמישה ימים קודם לכן ב- 14 במאי 1992 שידרנו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא מהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב את משחק הגמר על גביע המדינה בו גברה קבוצת הפועל גליל עליון עם דורון שפר, בְּרֶד לִיף, אנדרו קנדי, גיבסון, אמיר בינו, ו-מטאלון 76:84 על קבוצת מכבי ראשל"צ בה שיחקו מיקי ברקוביץ', חיים זלוטיקמן, רוני בוסאני, קורקי נלסון, השחקן ה-זָר בנקס, ו-תומר קרני. שידורם הישיר של סדרת הגמר סל המרתקת ומשחק גמר גביע המדינה ב- 1992 בטלוויזיה הישראלית הציבורית היוו אָקוֹרְד סיום צורם ומפתיע שסימן באורח בלתי הגיוני את סוף ה-התקשרות הארוכה ההיא בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לבין איגוד הכדורסל ההוא שבראשו ניצב בעת ההיא ה-יו"ר יורם אוברקוביץ' ז"ל. חטיבת הספורט של ערוץ הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנתקה טוטאלית מהכדורסל הישראלי בתום עשר שנות שידורים מאז 1983 בהן היו עליות ומורדות רבים, ו-נשארה מחוברת רק למועדון מכבי ת"א. ב- 19 במאי 1992 שלח יורם אוברקוביץ' ז"ל מכתב הצעה מנומסת לאריה מֶקֶל ז"ל (מנכ"ל רשות השידור ההיא בשנים ההן של 1994 – 1989) בו הציע להיפגש כדי ל-דוּן בחידוש הסכם השידורים בין הרשות לבין איגוד הכדורסל [14]. כך סיים יורם אוברקוביץ' ז"ל את מִכתבו ההוא בהשראתו של יועץ איגוד הכדורסל לענייני המו"מ בעת ההיא אלכס גלעדי ז"ל.

איגוד הכדורסל

(…) מאחר וְדוּוָחְנוּ בזמנו, שכל עוד לא נבחר וועד מנהל חדש לרשות השידור, לא יוכלו נציגי הרשות להיכנס למו"מ – אני מברך את הוועד המנהל החדש ומבקש לדעת בתוך כמה זמן יהיה צוות המו"מ של הרשות ערוּך לנהל עִמנוּ. כידוע לך אנו מוצפים בקשות מגופי שידור אחרים – רדיו, טלוויזיה וכבלים וכן סוכנים פרטיים להתחיל במו"מ. אני סבור, ששיתוף הפעולה שלנו בעבר, מזכה את רשות השידור בזכות שימוע ראשונה.

לתשובתך המהירה אצפה (…) .

בכל הכבוד הראוי יורם אוברקוביץ' יו"ר איגוד הכדורסל

עותקים :

אריה גבעוני –  גזבר            

אלכס גלעדי –  יועץ                                                                      

מני וויצמן – חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה              

רוני דניאל – מנהל מחלקת הספורט ברדיו "קול ישראל" (היום הכתב הצבאי של ערוץ 2)

אַרְיֵה מֶקֶל ויוסף בר-אל בהשראת סמנכ"ל הכספים מוטי לוי סירבו מכל וכל ל-הצעתי לשלם 750000 (שבע מאות וחמישים אֶלֶף) דולר לחוזה בן שלוש שנים לאיגוד הכדורסל הישראלי ההוא. זה נראה להם יָקָר מידי. מכיוון שהייתה קיימת כבר אופציית ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים של מיילן טנזר כתחליף לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החליט איגוד הכדורסל להעביר את כל כובד משקלו ל-זירת טלוויזיה אחרת צעירה ונמרצת, שונה בטכנולוגיה שלה, ובעלת "אוויר" בלתי מוגבל בדמותו של ערוץ 55 (הספורט) ב-טלוויזיה ב-כבלים. ערוץ 55 חתם אז חוזה לשלוש שנים עם איגוד הכדורסל. זה היה הפסד זכויות השידורים הראשון ובלתי מחויב המציאוּת של ענף ספורט רלוואנטי למשלם האגרה שסִימֵן את תחילתה של שרשרת תבוסות נוספות וכואבות בשנים הבאות של רשות השידור לערוץ הספורט מס' 55 ו-ערוץ 2. ב- 1992 נותרה הטלוויזיה הישראלית בתחום שידורי הכדורסל רק עם משחקי מכבי ת"א באירופה. זה היה מעט מידי וגם לא צודק מבחינה ציבורית. עו"ד שמעון מזרחי הגן על מכבי ת"א שלוֹ בחֵירוף נפש. הערכתי אותו כמנהיג ספורט אמיתי וערכי אולי הטוב בישראל. קשקשנים (לא מעטים) בתקשורת ניסו ל-חבר אותי בעל כורחי ל-עגלת מכבי ת"א כאילו יש לי כמנהיג שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית איזה אִינְטֶרֶס אישי חשאי בשידור משחקיו של עו"ד שמעון מזרחי בערוץ שלי… דברי הֶבֶל…! אינטרס השידור היחיד עבור הציבור בישראל ואשר הנחה אותי כמנהל חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, היה הצטיינות הקבוצה הזאת של קבוצת הכדורסל הזאת שקוראים לה מכבי ת"א ו-הישגיה הספורטיביים בארץ ובאירופה (!). אינטרס השידורים הישירים ההם, היה משותף ל-מכבי ת"א ו-לרשות השידור (!),  אך הדרך ההיא המובילה אליו אל האינטרס ההוא, הייתה שוֹנָה בתכלית והביאה לא אחת למחלוקות והתנגשויות בין שני הגופים. רבים מאלה שלא נשאו מעולם בשום אחריות בשום תחום ולא היו מודעים למערכת היחסים המקצועית בינינו (בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין קבוצת מכבי ת"א), דאגו להפיץ כל מיני רכילויות מרושעות. הם לא הזיזו לי, וגם לא אותם כל מיני אנשי ציבור שונים שניסו לבחוש בקלחת, פשוט, מפני שלא הייתי חייב להם דבר (!). הייתי חייב דו"ח למצפּוּני בלבד ולשולחיי – לבּוֹסים שלי (!).

טקסט מסמך : זהו גזר/נתח עיתונות מ-עשור שנות ה- 80 של המאה הקודמת של עיתון שאיננו קיים עוד, שנשמר ונכתב ע"י העיתונאים אבי מורגנשטרן ופיני איתן, ובו דעתי על ח"כ פנחס גולשטיין, שר החינוך יצחק נבון, יו"ר הפועל ת"א אברהם פלדה, ויו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי. הקשרים הטלוויזיוניים עם כולם היה על בסיס מקצועי ו-לחלוטין לא אישי (!). כמנהיג – עיתונאי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הישראלית ההיא ו-מפיק והעורך הראשי שלהם – לא הייתי חייב לאיש מהם דבר – אלא למצפוני, למסך הטלוויזיה, ולבוסים שלי (!). זהו סדר הדברים. אינני זוֹכֵר במדויק את הטקסטים המצותתים בגזר העיתון ההוא. שמעון מזרחי ו-אנוכי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור צעדנו יחדיו שלובי זרוע אך בד בבד ניצבנו משני עברי המתרס (!). הוא ייצג את האינטרסים של מכבי ת"א ואנוכי את האינטרסים של מוסד השידור ההוא בו עבדתי, הלא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). 

עו"ד שמעון מזרחי ואנוכי היינו חלוקים בדעתנו מ-עֵת ל-עֵת על נושא מסוים מתוך אלה שנוגעים להסכמי השידורים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א. לא היססתי להביע את דעתי בפניו במלוא חריפותה. ב- 12 באוקטובר 1984 שיגרתי לו מכתב שלא נעם לו ועותק סמוי ממנו הטסתי ל-שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי ז"ל. ה-מֶסֶר היה ברור : הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וחטיבת הספורט ההיא שלה אינן עובדות אצל מכבי ת"א. כעבור שמונה עשר יום קיבלתי את תשובתו הבוטה האישית של אותו שמעון מזרחי על הנייר הרשמי המהודר של מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א. את המסמך המחוּצָף ההוא שכתב לי, מעטרים שני טורים חשבוניים יורדים העוסקים במתמטיקה כמו "טור חשבוני עולה" אודות זכיות קבוצת מכבי תל אביב באליפויות המדינה ובגביעי המדינה. הסטטיסטיקה המופיעה על נייר המכתבים מרשימה. אך לא תוכנו. זהו מכתב אישי כּוֹעֵס, מָרִיר, ו-חָרִִיף ש-שִיגֵר לי במחשבה קרה. הוא שמעון מזרחי ידע היטב מי אני, מה פועלי בטלוויזיה, ו-משקלי ו-מורשתי ברשות השידור. אף על פי כן לא היסס להכתיב למזכירתו את הטקסט הבא. מכיוון שחלפו כבר יותר מעשרים וחמש שנה חַל על המסמך ההוא חוֹק ההתיישנות.

אנוכי חוֹשֵֹף את המסמך הזה בפומבי במלואו בפעם הראשונה [15]. מכתבו ההוא של עו"ד שמעון מזרחי אליי, נפתח ללא ברכת שלום. הוא דאג לאינטרסים שלו, ו-אנוכי ל-שֶלִי (!). לא הייתי חייב דבר למכבי ת"א אלא ל-צַו מצפוני בלבד, ל-רשות השידור ל-מוֹסָד הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ול-בוסים הישירים שלי מנכ"ל רשות השידור ההיא אורי פורת ז"ל + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא טוביה סער יבד"ל + מנהל חטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יאיר שטרן יבד"ל, ו-כמובן לצופים שלנו. 

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 40  (ארבעים) שנים. זהו מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי אליי הנוגע ליחסים ולקשרים התקשורתיים הקיימים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לבין מועדון הכדורסל של מכבי ת"א ההוא. (עמוד 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1984. זהו מכתבו של עו"ד שמעון מזרחי אליי הנוגע ליחסי ולקשרים שבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ההיא. (עמוד 2 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לכבוד

מר יואש אלרואי                          אישי                      30  באוקטובר 1984

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט ת.ד. 7139 רוממה  –  ירושלים

א.נ.

הנדון  :  מכתבך מ – 12.10.1984

רבות שקלתי באם מכתבך בנדון זכאי למענה מצדי , אולם הואיל והוא נכתב על נייר של רשות השידור, ואף שוגר מטעמה, והואיל וגוף זה הינו חלק ממוסדות המדינה אותה אני מכבד, הרייני מתייחס למכתבך .

איני יודע היאך הרהבת עוז לעצמך להשתמש בביטויים כגון אלו המופיעים במכתבך , ובוודאי שלא אתה הוא זה שתלמדני דרך – ארץ וצורת דיבור . לי מאליו ברור כי כל האמור במכתבך הינו בבחינת ניסיון התגוננות כושל , ומעורר בוז ולעג , ותמוה עד היכן מגיעה דרגת ההיתממות שלך . מעניין בפני מי מצאת לנכון להקרין שנית את אותו קטע מהמשחק ששודר-  בפני אלה שערכו אותו ושמצאו לנכון להקרינו , כולל אותו חלק בו רואיין מאמן הפועל רמת גן , ונתתם לו במה חופשית להכפיש , לזרוק בוץ ולהטיל אשם בכולי עלמא פרט לעצמו ולמקורבים אליו.

מעניין מה הייתה חוות דעתו של יועצכם המשפטי באם חלק זה של השידור היה מובא לידיעתו עובר להקרנה , באם היה מאשרו, או היה מציע לכם לפסול אותו לפחות מבחינת דיברי ההסתה שבו , מבלי לתת לאיש , ולו למאמן מכבי ת"א, להגיב על הדברים האלה. האם באמת חשבת שאתרשם מכך שאתה וחבריך צפיתם שנית באותו הקטע ששודר ? ומה עם אותם הקטעים ששודרו בהילוך איטי תוך כדי דיבורו של מאמן ר"ג ? האם מישהו מכם טרח לבדוק מה אומרת החוקה במקרה ובוצעה העבירה לאחר זריקת הכדור ?

אולם מסתבר כי דורש אנכי הרבה מידי מאנשים מסוגך שאין בתוכם עוז נפשי להודות בטעויות ובמגמתיות, ותמיד ינסו להתחפר ולהסתתר מאחורי טענות ומענות חסרות טעם ומשמעות. אגב, רצוי היה שבבואך לצטט דברים שנאמרו על ידי, וטרחת לשימן במירכאות, הרי שההגינות דורשת שתצטט אותי נכון.

בכל שיחתי עמך לא פגעתי בך אישית, אולם אתה ניסית לעשות זאת, ומזלך ומזלי, כי דבריך לגבי הינם משב חולף ותו לא.

הדרך המשותפת של רשות השידור לבין מחלקת הכדורסל מכבי תל אביב החלה לפני שנים רבות , לא היית זה שצעדת ו/או הצעדת את הצעדים המשותפים בדרך זו, וחלקך, באם בכלל, הינו אפסי ביותר. אל לך להתהדר בנוצות לא לך. אולם גם דרך זו ניתן להביא לידי סיום ואשקול עם חברי באם לא קיים מקום לבטל כל הסכם שקיים , באם קיים, בין רשות השידור לבין מחלקתנו. ודע לך כי באם ייעשה כך, הקולר יהא תלוי רק בך.

לידיעתך, העתק ממכתב זה לא ישלח לאיש, לא באופן סמוי ולא באופן גלוי.

שמ / אב                                                                                                         

שמעון מזרחי

יו"ר מחלקת הכדורסל

מכבי ת"א

ברור שהמכתב החצוף והמגוחך ההוא ש-נכתב אליי ע"י שמעון מזרחי לא השפיע כהוא זה על החלטותיי העתידיות הנוגעות (שלי ושל מנהליי) לאותם השידורים הישירים ההם של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל (!). לעולם לא (!). הוא שמעון מזרחי והמכתבים שלו בפירוש לא הֵזִיזו לי (!). עו"ד שמעון מזרחי עשה את שֶלֹוֹ למען המועדון שלי ו-אנוכי את המוטל עליי לטובת ביתי השני ש-היה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ולמען מאות האלפים ו-מיליוני הצופים שלנו. לא עבדתי בשירותה של מכבי ת"א. עבדתי בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי ת"א ההיא – הייתה אובייקט שידור מניב רייטינג עבורי (ועבור רשת הטלוויזיה שלי). הניסוח הזה הוא כן, מדויק, ו- נכון, אולם פה זה התחיל וכאן זה גם נגמר (!). ביני לבין עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א לא התקיימו שום חברויות אישיות ושום מפגשי רֵעִים פרטיים, חוץ כמובן מפגישות ה-מו"מ (משא ומתן) לצורך רכישת זכויות השידורים על ידינו ומטעמינו ב-עת ה-מפגשים ההם על רצפת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו בעת השידורים הישירים הטלוויזיוניים ההם שלנו (!). צריך להפריד לחלוטין בין ההערכה המקצועית הרבה ש-רחשתי לשמעון מזרחי ולאנשיו (אישים אמביציוזיים שניהלו באהבה ונאמנות את מועדון הכדורסל ההוא של מכבי ת"א ההיא שהיה כ-בבת עינם…ואני רוחש להם הערכה עד עצם היום הזה…) ל-בין חיי הפרטיים.

מעולם לא נפגשתי עם איש מהם שמעון מזרחי, אריה בראנוביץ', שמלוק מחרובסקי ז"ל, אמנון אבידן, צבי רול ז"ל, דיוויד פדרמן, ומיכאל "מייק" שטראוס – באופן פרטי ו-אינדיבידואלי (!). מעולם לא אכלנו יחדיו במסעדות באופן פרטי, ומעולם לא בילינו ב-חברותא על כיסאות נוח ב-חוף הים, וגם לא הלכנו במשותף להצגות תיאטרון ב- "הבימה" ו/או ה- "קאמרי". האנשים ה-הם והמועדון שלהם מכבי תל אביב, היוו עבורי אינטרס שידור טלוויזיוני חשוב, מעניין, לעיתים מרתק, ו-גם מלבב (!). כאן זה התחיל ופה זה גם נגמר (!).

כל שורת המנכ"לים ההם של רשות השידור וכל מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בהיסטוריה ההיא, בימים ההם, והשנים ההן תמכו בי תמיכה מאסיבית ומוחלטת לשלב את ידינו עם אלה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ההיא (תמורת תשלום ממון שלנו עבור זכויות השידורים הטלוויזיוניות ההן…!!!). קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי ת"א ההיא הייתה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-משך שנים רבות אובייקט שידורים טלוויזיוניים ישירים מעניינים, מרתקים, ומניבי רייטינג ו-מִדְרוּג טלוויזיוניים (!!!). 

קראתי את השורה הלא נכונה והבלתי מדויקת לחלוטין, שנכתבה בפוסט ההוא של ציון נָאנוּס שהתפרסם ב- Facebook ב- 15 באפריל 2020, ואשר אומרת כך:  "…למי שלא היה אז – מכבי באותם ימים גרמה להדחת מליניאק מתפקיד פרשן משחקיה בטלוויזיה כי פרשנותו לא מצאה חן בעיניהם…", ו-נזכרתי ב-סֶפֶר ה-תנ"כי "מִשְלֵי". עדותו ההיא של ציון נאנוס כאילו מועדון הכדורסל של מכבי ת"א גרם להדחתו ההיא של אריה מליניאק מ-כֵּס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1991 (והפכה מאז לפני 33 שנים לאגדה אורבנית), שימשה זָרָז וקטליזטור למחקר וכתיבת הפוסטים האחרונים מס' 873, 874, 876 ו- 877. ציון נאנוס משקר. הוא יודע שהוא משקר והוא יודע שהוא מוסר אינפורמציה לא נכונה לקוראיו. מעבר לשקריו ונכלוליות ה-מֶסֶר כאילו רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשיהן עובדים אצל שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, מעניין אותי לדעת מה מניע ו-הניע אותו את ציון נאנוס להתחנף וּלְ- בַּלֵף, מה ואיזה יתרון הוא הוא מבקש ל-הפיק, ואיזה אינטרס יש לו ל-שקר…??? וגם מדוע מפרסמי המידע השיקרי ההוא לא ביקשו לשמוע את חוות דעתי מול סיפוריו המגוחכים ההם של אותו ציון נאנוס ההוא…???

פוסט מס' 877 ההוא הועלה על ידי לאוויר לראשונה בשבת – 25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות לחוקר, המחבר, והכותב יואש אלרואי. 

1. אַשְרֵי הָאִיש אֲֹשֶר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַב לֵצִים לֹא יָֹשָב. (ספר "תהילים" פרק א' פסוק 1).

2. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּ-עַמֶּיךָ. (ספר "ויקרא" פרק י"ט פסוק 16).

3. גּוֹלֶה סוֹד הוֹלֵך רָכִיל-וּלְפוֹתֶה שְפָתָיו לֹא תִתְעָרָב (ספר "משלי" פרק כ' פסוק 19).

4. לְשוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְּסִילִים יַבִּיעַ אִיוֶולֶת. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 2).

5. מַרְפֵּא לָשוֹן עֵץ חַיִים וְסֶלֶף בָּה שֶבֶר בְּ-רוּחַ. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 4).

6. טוֹב רָש הוֹלֵךְ בְּתּוּמוֹ מ-עִיקֵש שְפָתָיו וְהוּא כְּסִיל. (ספר "משלי" פרק י"ט פסוק 1). 

7. עֵד שְקָרִים לֹא יִנָקֶּה ויָפִיח כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט. (ספר "משלי". פרק י"ט פסוק 5).

פוסט מורכב מס' 877. הועלה לאוויר בשבת-25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

"נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָאֶתְמוֹל ה-הם". הדחתו וסילוקו של אריה מליניאק על ידי ב-1991 מ-כֵּס פַּרְשָן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 (בתמיכתם של מנהליי ההם יוסף בר-אל ואריה מקל הייתה הכרחית ו-מחויבת המציאות. מַעֲשִית ומוּסָרִית (ולא מקרית) לנוכח ו-אוֹר ה-נסיבות ההן (!). אריה מליניאק היה פרשן כדורסל (מוכשר ו-טוב) מזדמן ל-עֵת מְצוֹא, ואשר עָשָה את עבודתו אצלנו כ-פרשן ב-פרקי זמן כאלה ואחרים On and Off, אולם הוא מ-עוֹלָם לא נמנה על עמודי התווך של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). בשום תקופה, בשום זמן מהזמנים ההם, בשום אופן לא (!). גייסתי מייד לחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא במקומו של אריה מליניאק ה-מוּדַח וה-מְסוּלָק ההוא, את ה-פרשן המעולה, המצוין, וה-מיטבי שקוראים לו אֵלִי סַהָר (!). אלי סהר היה פרשן כדורסל נפלא, ידען עצום, אולם ע‎ֲנָיו ו-צָנוּעַ (!). אלי סהר היה ונחשב על ידי (גם היום) לעיתונאי ואיש טלוויזיה שהוא רב-אמן יישר דרך, איש כֵּן, אמיתי, ו-אָמִין ב-% 100 בתחום, וגם אָדָם בלתי נשכח שלנו שעבד ואייש ב-אמונה, ב-יוֹשְרָה, ו-נֶאֱמָנוּת את שורותינו ה-הֵן בחטיבת הספורט ההיא תחת ניהולי ההוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). אהבתי והערכתי אותו ואת עבודתו כ-פרשן כדורסל עד למאוד (!) הוא אֵלי סַהָר הביא עימו ממדים חדשים של פרשנות טלוויזיונית מיטבית בתחום שידורי הכדורסל הישירים והמוקלטים ההם שלנו-בארץ וב-חו"ל. לא היה עוד מומחה טלוויזיוני כמותו, כמו אלי סהר בתורת ה-פרשנות של משחקי הכדורסל דאז שאותם העברנו בימים ההם ב-שידורים ישירים בהיקפים מלאים חסרי תקדים (!) בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). ביניהם את כל משחקי נבחרת ישראל באליפויות אירופה ואת כל משחקי מכבי ת"א ההם בגביעי אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל (!). אלי סהר היה פרשן כדורסל מקצועני ברמה הגבוהה ביותר, פרשן טלוויזיה נפלא, ו-איש נאמן ש-חונן לא רק בידע מקצועי ברמה של "אנציקלופדיה" (!) אלא היה נאמן בכל מקום ובכל תנאי ל-אֶמֶת המוחלטת ולעצמו (!). מדובר באדם נעלה ש-חונן ב-גְדוּלָה אנושית מרהיבה (!) הוא אלי סהר זכה להערכה מקצועית רבה לא רק שלי, אֶלָא גם מטעמם של המנכ"לים ההם של רשות השידור ההיא יחדיו עם אלה של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם בתקופה ההיא שחלפה לפני שנות דוֹר (!). הוא אֵלִי סַהָר היה פרשן כדורסל מקצוען שלנו, איש ו-אדם ערכי, מסור, רב ערך, ו-נפלא (!). כך הכרתיו לאורכן של שנים רבות (!)…וגם אָדָם צָנוּעַ בעל אופי, איש יישר דרך ש-חונן ב-אישיות נעלה, ו-מוכשר מאוד בתחום הנדון (!). אלי סהר נותר מבורך ו-בלתי נשכח עבורי ל-עַד… ו-מי ש-הותיר מנקודת מבטי את אריה מליניאק ה-הוא עָזוּב מאחור ב-שוּלֵי הָדֶרֶךְ ההיא…(!). אלי סהר היווה הוכחה חיה נוספת כי לכל אחד מאיתנו תמיד יִימָצֵא מחליף (!)… במקרה דנן היה מדובר ב-מחליף ברמה גבוהה מאוד מכל היבט… אדם ופרשן טלוויזיה שלא נפל ב-מאום מ-קודמו למקצוע פרשנות הכדורסל בשידורי הטלוויזיה, מאותו אריה מליניאק ההוא…לא רק ש-לא היה נָחוּת ממנו אלא עדיף עליו בכל תחום טלוויזיוני מקצועי שנדרש ודרשתי ממנו…    

עמודי התווך של חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-אותם השנים הרבות ההן ש-חלפו לבלי שוב, כללו ברשימה הארוכה ההיא אישים כמו: ניסים קיוויתי ז"ל + מאיר איינשטיין ז"ל + ייבדלו לחיים האחרים כמו אמנון ברקאי + יורם ארבל + אורי לוי + דני לבנשטיין + ששי אפרתי + איציק גליקסברג + לורה קורנפילד + אמיר בר שלום + בני עורי + יגאל שמעוני + יורם שימרון + גוסטב קולונסקי + רותי ליפקין + רוחל'ה ברכה + ריקי רנד + עופרה + דורית חיימי + אלי רבינוביץ' + אלי בַּבָּא + עמירם שטדלר + עמירם גולדשמידט + שמואל כהן + אריה קוֹלָקֶר + מאיר חָיְימִי + יואב טוֹקֶר + אבי רָצוֹן + אלי סַהָר עצמו + אורן רוזנשטיין + משה גרטל ועוד רבים אחרים ו-אחרות…שדרנים ו-טכנאים, מפיקים ומפיקות, עוזרות הפקה ו-אנשי ו-נשות עובדי ועובדות הדִירוּג ה-מְשוּלָב בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. מדובר במאות אנשי טלוויזיה בכל תחומי המדיה (!). כל האנשים ה-אלה והם היו רבים ש-סייעו לי סיוע רב ממדים טלוויזיוניים להציב את חטיבת הספורט ההיא בימים הרחוקים ה-הֵם בראש במקום הראוי לה בצָמֶרֶת ה-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא-ערוץ 1 ההוא, בשנים הָ-הֵן שחלפו ל-בְלִי שוּב…    

השורה הלא נכונה והבלתי מדויקת לחלוטין שנכתבה בפוסט של ציון נאנוס שהתפרסם ב- Facebook מ-15 באפריל 2020, ואומרת כך, "…למי שלא היה אז – מכבי באותם ימים גרמה להדחת מליניאק מתפקיד פרשן משחקיה בטלוויזיה כי פרשנותו לא מצאה חן בעיניהם…",  שימשה זָרָז וקטליזטור למחקר וכתיבת פוסטים מס' 873, 874, ו- 876. ציון נאנוס משקר (!). בלוף עלוב (!). מעניין אותי מי הֵזִין ו/או מֵזִין את ציון נאנוס ומהיכן הוא שואב את השמועות הבלופריות והרכילויות השקריות האלה בנות שְנוֹת דוֹר שהפכו לאגדה אורבנית שקרית ומחורבנת, כאילו מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא זה שגרם להדחת אריה מליניאק מכֵּס פַּרְשָן הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שהוא לא מצא חן בעיני שמעון מזרחי…???. לא נכון. בלוף. שקר (!). לשמעון מזרחי לא היה מה לחפש בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשום עידן מ-עידניה. באף תקופה מתקופותיה. מעולם לא עבדתי אצל ו/או בעבור שמעון מזרחי, ו/או בשביל דיוויד פדרמן, ו/או למען שמלוק מחרובסקי ז"ל. כוחי, אוני ו-נפשי, וכישרוני הוקדשו אך ורק למענה של רשות השידור והוענקו אך ורק לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ובעבור אנשיה ומפקדיה בלבד. אנוכי אומר את הטקסט הנ"ל ואת הדברים הנ"ל האלה ומניח את ידי על ספר התנ"ך. אני נשבע כי אמת דיברתי, רשמתי, ו- כתבתי. אריה מליניאק יודע ומכיר היטב את העובדות מדוע הודח וסוּלָק על ידי ולא בכדי ל-קיבינימט מכֵּס פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. נכון שחלפו מאז ההדחה ההיא – 29 (עשרים ותשע) שנים, ונכון גם שהוא היה פרשן טוב, אולם הוא יודע בדיוק ומכיר היטב את סיבות ו-נסיבות ההדחה והסילוק שלו על ידי. הן לא השתנו. צִבְעָן ההוא לפני 29 שנים נותר שָּחוֹר מרְכִילוּת מְחוּרְבֶּנֶת, משמועות שֶקֶר רכלניות ו-זדוניות חסרות שחר, ורֵיחַן רָקוּב. הדרך והפתרון הבלבדיים ועימם השיקול היחיד שנותרו לי ב- 1991, היה להעיף את הרַכְלָן קיבינימט מ-שורותינו, וכך פעלתי אומנם. כל מבצעי שידורי הכדורסל הישירים ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בזירות הכדורסל בארץ ובאירופה לרבות משחקי נבחרת ישראל בכדורסל בארץ ובחו"ל, לרבות אליפויות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרות ישראל לדורותיהן, ולרבות סיקור ליגת ה- NBA בארה"ב (בלעדי אריה מליניאק ההוא) – לא התמוטטו. היסודות ההם נשארו איתנים ו-ניצבים במקומם. הם נותרו על תִּילָם, ועוד איך נותרו על תִּילָם (!!!).

ואז, הפרשן ההוא שלי אריה מליניאק (פרשן כדורסל טוב ו-נבון) הלך יום אחד אל העיתונאי ההוא רון מיברג כתב המקומון הירושלמי "כל העיר" ההוא, וכה אמר לו ב- 14 ביוני 1991 את מה ש-אמר…(!). 

ובכן, זה לא היה דַי לאריה מליניאק. הוא לא הסתפק בכך. הוא רצה יותר מפרסום ועסקים. הוא חיפש תשומת לֵב. אריה מליניאק החל להאמין שהוא החכם באדם והטלוויזיה הישראלית הציבורית לא תסתדר בלעדיו. השֶתֶּן עלה לוֹ לראש. מְדוּשָן ונוֹטֵף עוֹנג עצמי שִיגֵר אלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט באמצעות העיתונאי רוֹן מיברג מסרים וטענות מגוחכות. לא רק מגוחכות… אלא גם שגויות ומבולבלות (!?). הן התפרסמו במקומון הירושלמי "כל העיר", ביום שישי ההוא של 14 ביוני 1991 לפני 33 שנים במעין ריאיון–מאמר מגמתי שערך עמו אותו רון מיברג ההוא מבלי לבקש את תגובתי, כאילו מדובר באורים ובתומים, ונשא את הכותרת "תסמונת האנדרדוג" [1]. בתחילת הריאיון הכריז רון מיברג, כלהלן : "…תוך חודש יגמרו לשפץ את הסניף המקומי של נַרְגִילָה ואז יראה אריה מליניאק לירושלמים מהי חוצפה תימנית…". אריה מליניאק היה כה נלהב מהפגישה עם רוֹן מַיְבֶּרְג ורעיון המסעדנות ה-יעני חדשנית ההיא של "נרגילה" בראשותו של נֵרִי אָבְנֵרִי, עד שמיהר ל-אָמֵץ אל חיקו תזה מופרכת שאין לה אחיזה במציאות שהמציא מראיינו רון מיברג וטען כי קיים קשר הדוק בין כוכב ה-NBA הכדורסלן מָיְיקְל ג'וֹרְדֶן לבין נֵרִי אָבְנֵרִי מייסד רשת מסעדות "נרגילה", מפני ששניהם, מייקל ג'ורדן ונרי אבנרי, התחילו ב-פיגור וסיימו ביתרון (!). אריה מליניאק היה נרגש מאוד והילל בפני רון מיברג את יתרונותיה הכבירים של "נרגילה", "מאות אלפי אנשים לא טועים…", והוסיף, "אנחנו הרי לבנטיניים שרוצים לאכול קצת בידיים…". ובכן, אנחנו יודעים היום כיצד הסתיימה פרשת רשת "נרגילה" ההיא לפני כמעט שנות דור ואיך נעלמה כהרף עין מנוף מפת המסעדוֹת בארץ כלא הייתה יחדיו עם הצהרותיו של אריה מליניאק ל-רון מיברג. במהלך הריאיון ההוא לפני 29 שנים הוסיף ו-שאל רון מיברג את אריה מליניאק, כלהלן: "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה ? זה כל כך ממכר ?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי, השיב למראיין שלו ב-שחץ מפורט ו-גלוי. הנה הטקסט ההוא שאמר ו-השתמר כ-להלן:

"…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה (!). יש חומר, זכויות השידורים של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א עדיין מוחזקים בידי הטלוויזיה הכללית (!), וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2…(!). יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נבחרת ישראל בכדורסל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל…(!). אני לא הולך לעשות פעולות מחאה…(!). אני צריך לשקול בצורה קָרָה את טובת העניין…ויכול להיות שאני אישאר עוד שנה–שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, למרות הַסֶבֶל שעובר עליי…(!). דבר שלישי זה "כֶּסֶף"…(!). אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בציבור בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והזיהוי שלי שווה כסף…(!)".

מכאן ואילך היה ברור לְאַן מוּעדות פניו ולהיכן אנוכי אפנה את פניי כעורך ראשי, מפיק ראשי, ו-מנווט ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 מטעמם ו-בעבור מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 יוסף בר-אל.

מסע ה-שחץ והרכילות של אריה מליניאק אודות מאווייו הפרטיים ו-כוונותיו המסחריות להימנות על שורת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 כפרשן כדורסל היו פרוסים עכשיו לנגד עיניי וברורים. הוא ישמש פרשן על תנאי כל עוד והאמביציות שלו מניבות עבורו פרסום ו-כסף. היה מדובר במעמד מֵבִיש. הבאתי אותו לקיצו. מסע הרכילות המגוחך הזה שלו הסתיים.

עכשיו היה מנוי וגמור עמי להעיף את ה-רכילאי אריה מליניאק קיבינימט הרחק מעבר לגבולות השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, בתחום שעליו הייתי ממונה מטעמם של המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם (!!!). זה התרחש לפני 29 שנים. היה מדובר ב-רכלן, קשקשן, פטפטן, ו-שחצן בעל יומרות ל-לא כתר שמקומו איננו עוד ביחידה שאנוכי מנווט ומוביל אותה לקראת קרבות הטלוויזיה הקשים, המורכבים, והמסובכים שנכונו לנו בארץ ו-בעולם. אריה מליניאק נזרק והועף ב-1991 מכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא בגלל מכבי ת"א אלא בגלל עצמו. בתעשיית הטלוויזיה הייחודית הזאת (מכל היבט טכנולוגי ו-תכני) בה הייתי שותף כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בשנים ההן שבין 1971 ל-2003 לא היה שום מקום ל-חֲבֵרוּת ולא שררה שָם כל יְדִידוּת (!!!). אין דבר כזה. כל עיתונות ועיתונאות, וודאי עיתונאות טלוויזיונית נשענת אך ורק על Issue מקצועי ומקצועני ומבחן יום-יומי שמורכב מ-אמינות, מהימנות, ו-יושרה ליד המיקרופון הטלוויזיוני הציבורי (וגם מיקרופון לא ציבורי). ברגע ש-אריה מליניאק נחשף כ-רכלן, קשקשן, ו-פטפטן והודיע לַאוּמָה שהוא סוֹבֵל ב-עמדת פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גאלתי אותו מייסוריו ו-סבלותיו. אריה מליניאק הוּעָף מהטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבינימט לכל הרוחות. ל-מכבי ת"א לא היה יָד ב-דבר. למכבי ת"א לא היה מעולם יָד ו-רֶגֶל ב-עִסְקֵי הטלוויזיה שלנו (!!!). מגוחך ש-ציון נאנוס מרשה לעצמו למסור מֵידָע לא אמין ולא נכון לקוראיו, ובמקביל, פתטי שאיש מקוראיו של אותו ציון נאנוס איננו מתרומם מכיסאו ולא אומר ולא מעיר לו על כך שהוא משקר ביודעין. 

נכון שהיו שמועות (ואף יותר מ-שמועות) ש-שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א וגם אנשים אחרים לא רָווּ ולא שבעו נחת מפרשן הכדורסל שלי אריה מליניאק. אולם זה כלל לא עניֵין אותי ולא העסיק אותי. לא עבדתי אצל ועבור שמעון מזרחי ואנשיו. דעתו ודעתם של חבריו ב-מכבי ת"א אודות ההרכב ה-אֱנוֹשִי של צוותי השידור שלי לא היו חשובות לי ולא עניינו אותי. שמעון מזרחי ואָמִי אשל עניינו אותי אך ורק כפרטנרים מהצד השני של מתרס המו"מ בנושא זכויות השידורים הטלוויזיוניות שלנו ש-קנינו מ-מכבי ת"א. מכבי ת"א הייתה קניין שידור שאנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 חפצנו בו, ו-היינו אמורים לשלם עבורו זכויות שידורים. הם רצו לקבל מאיתנו כמה שיותר ממון בעבור זכויות השידורים הבלעדיות הללו ואנחנו שאפנו לשלם להם כמה שפחות תמורת התענוג. כאן זה התחיל ופה זה נגמר. ביני לבין אנשי הניהול שניצבו בראשו של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א לא התקיים שום קֶשֶר מחוץ לזירות המו"מ וה-פַּרְקֶט בהיכל הספורט ההוא ביד אליהו ב-תל אביב (!). לא שררה בינינו שום ידידות אישית ולא חֲבֵרוּת פרטית. לא היה דבר כזה (!). היה מדובר ב-ביזנס. הם היו יריבים מהצד השני של מתרס המשא ומתן שדרשו מאיתנו כסף תמורת הרשאתם לשדר ישיר את משחקיהם בגביע אירופה לקבוצות אלופות עבור הציבור ב- מדינת ישראל באמצעות מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). לאחר החתימה על עשרות הסכמים שעסקו בשידורים הישירים והבלעדיים ההם בין שני הגופים, נפתחו השערים בהיכל הספורט ביד אליהו. השחקנים שלהם של מכבי ת"א הביאו את כישרונם לזירת הפרקט ואנחנו הבאנו לשָם את מצלמות הטלוויזיה ואת הטכנולוגיה שלנו ואת הכישרון הטלוויזיוני הָ-אֱנוֹשִי שלנו. זה היה ביזנס טלוויזיוני : "תיאטרון כדורסל" תמורת תשלום. מכבי ת"א לא דנה עמי בעניין בחירת כוח האדם שלי ובמינויים של אנשי מקצוע, שדרים ופרשנים ועורכים ומפיקים באותה חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1, כפי ששום וועדה מארגנת בתחומי ספורט אחרים לא העזה לעשות זאת (!). מינויו של אריה מליניאק לתפקיד פרשן הכדורסל שלנו ב-1979 נעשה ע"י קודמי, מנהל חטיבת הספורט דאז אלכס גלעדי ז"ל, לאור המלצה חמה שלי שהעברתי לאלכס גלעדי בימים ההם. לא הכרתי כלל את אריה מליניאק אולם שמעתי אותו (והקשבתי לו) פעם ב-1979 מְפַרְשֵן ברדיו "קול ישראל" את משחקי הליגה הלאומית בכדורסל ל-צידו של השַדָּר המוביל ההוא שלו גדעון הוֹד (זה היה ב-שעה שאלכס גלעדי ואנוכי חזרנו במכונית ה-BMW הכתומה שלו מטבעון לירושלים לאחר ניחום אבלים, ניחום רפי גינת על מות אביו), והתרשמתי ממנו מפרשנותו המדויקת של אריה מליניאק ומהטקסטים שלו שפגעו בול במטרה. חלפו מאז 45 שנים אבל אני זוכר היטב את אותם ה-פרטים ההם. הצעתי לאלכס גלעדי לגייס את אריה מליניאק לשורותינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לקחת אותו מגדעון הוד. אלכס גלעדי קיבל את המלצתי ההיא. אינני זוכר שאלכס גלעדי הקים אז מועצת מנהלים יחדיו עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א כדי לבחור פרשן כדורסל לחטיבת הספורט שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב-1991 הדחתי את הפרשן אריה מליניאק משורות החטיבה שלי לא בגלל שמעון מזרחי וחבריו. אשנה ואומר שוב, הם ממש לא עניינו אותי למעט המפגשים עמם מעברו השני של המתרס. אינני חושב שאדם אחר אילו היה ניצב במקומי בראש חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מסכים להעסיק מישהו בקבוצת השידור שלו שהשתן עלה לו לראש, תהיה איכותו אשר תהיה. אריה מליניאק היה ב-1991 קשקשן, פטפטן, ו-רכלן בעל חזון גסטרונומי בשם "נרגילה" שנחשף בכל עליבותו, גיחוכו, שחצנותו, ומראהו הפתטי באותו הריאיון הפתטי שניהל ב-14 ביוני 1991 עם העיתונאי רון מיברג ההוא איש המקומון הירושלמי ההוא "כל העיר", וכה אמר לו בהתרגשות רבה כש-מעיין שתן מבעבע בינות תאי המוח האפורים שלו, את הטקסט הזה כלהלן : "…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל ש-עובר עליי שם. דבר שלישי זה כסף. אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והזיהוי שלי שווה כסף…".

באמת אריה מליניאק…??? מה אתה אומר…??? יכול להיות שאתה תישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות הָסֶבֶל שעובר עליך ורק אז תחליט לעזוב אותי ו-את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל שאתה מוּכָּר, ידוע, מוּבְחָן, ו-מְזוֹהֶה בגללנו והזיהוי שלך שווה כסף…??? ב-אֶמֶת…??? מה אתה אוֹמֵר…??? תגיד אריה מליניאק אתה באמת חושב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנוכי עובדים אצלך ובעבורך…??? אולי גם שמעון מזרחי חושב שאנוכי ורשת הטלוויזיה שלי עובדים אצלו ובעבור מכבי ת"א…??? אריה מליניאק אסוף את חפציך, קח את הקיטבג שלך, ועוף לי מהעיניים !!!. כל השאר מסופר ב- "דברי הימים "…

[1]  ראה נספח: המקומון הירושלמי "כל העיר" מיום שישי – 14 ביוני 1991.

זה לא היה ה-סוף ל- הפצת השמועות. ואז, חלפו 16 שנים ופרשן הכדורסל ההוא שלי אריה מליניאק (פרשן כדורסל טוב וגם רכלן מְיוּמַן) הלך יום אחד אצל העיתונאי אהרון ווייסברג ב- 13 באפריל 2007 והשמיע באוזניו של המראיין שלו אהרון ווייסברג כתב אישום חמור נגדי בו הוציא את דיבתי רעה (אין לכך שום פירוש אחר) וטען כלפיי לא רק שאנוכי אדם ש-מתחנף למועדון הכדורסל של מכבי ת"א, אלא אני גם משמש קבלן של הצעת "שוחד אנושי" מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כ-נווט שידורי הספורט שלה), שהציעה לי מכבי ת"א בזאת הלשון, תחילת ציטוט : "…מכבי ת"א הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו אז בלי אריה מליניאק…". סוף ציטוט. הנה הטקסט במלואו כפי שרשם אותו אז אהרון ווייסברג ההוא, כלהלן. תחילת ציטוט : "…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. "…התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני אני לא ממשיך לפרשן את מכבי…", הוא מספר. "…לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות ל-טוּס ב-קֶצֶב שִיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי ת"א הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו אז בלי אריה מליניאק. למה הם עשו את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב…". סוף ציטוט.  מדהים (!). בְּלוֹף שקרי, נִבְזִי, ו-מְחוּרְבָּן (!!).

לא היה כדבר הזה. אילו היה כך, ו-אֵי מִי מ-אנשי מכבי ת"א היה משתמש ומציע לי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "הצעת שוֹחַד מָמוֹנִי – אֱנוֹשִי" בימים ההם בין השנים ההן של 1991 – 1980 (ו/או כל הצעת שוֹחַד אחרת), וכמובן גם כגון זה המדובר כאן, "זכויות שידורים תמורת הדחת אריה מליניאק", הייתי קם משולחן ה- מו"מ, מנתק מגע ממנו ו-מהם, ו-מסתלק משָּם מייד (!!!).

פרשן העבר הרחוק ההוא אריה מליניאק עשה כאן מעשה מנובז ו-נבזי. הוא לא רק שִיקֵר אלא העביר למראיין שלו אינפורמציה משוקצת ו-שְפֵלָה בעוד העיתונאי המראיין אהרון ווייסברג מעניק בימה ל-שקריו. ערכתי, הפקתי, ניהלתי, וניווטתי את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאורכה של תקופת זמן ממושכת במשך כמעט רבע מאה, בשנים 2003 – 1980. בתוקף תפקידי השתתפתי בכל עשרות פגישות המו"מ שלנו עם מכבי ת"א (אנוכי שב ומדגיש "…בכל הפגישות ללא יוצא מהכלל…") ש-דנו ברכישת זכויות השידורים ההן וסדר הגודל של התשלומים עבורן. מעולם אבל מעולם, אף פעם ו-אשנה ואומר אבל אף פעם, שמעון מזרחי ו/או דיוויד פדרמן לא העלו תנאי מסריח כזה של רכישת הזכויות על ידי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת הדחתו של הפרשן ההוא שלי אריה מליניאק. מעולם לא היה כ-דבר זה (!). אילו מי מ-הם מ-אותם אנשי מכבי ת"א היה מציב תנאי כזה בפניי כנציג רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ההן, בעת ה-מו"מ ההם ו/או בכל מסגרת הידברות אחרת, הייתי קם משולחן ה-מו"מ, מנתק מגע, ומסתלק משָם מייד (!). שמעון מזרחי + דיוויד פדרמן + שמלוק מחרובסקי ז"ל לא עניינו אותי מעבר לעובדה שמועדון הכדורסל של מכבי ת"א היווה קניין שידור טלוויזיוני ציבורי מְסַקְרֵן בעל ערך (!) . מה מניע אנשים כמו אריה מליניאק ו-משה גרטל ועכשיו גם ציון נאנוס ל-בלף ו-ללטף לעצמם את ה-שֶכֶם מבלי שהם ראויים לכך, ולא לומר אמת…??? ברור שאני דן, אָשוב, ו-אָדוּן בכך בפוסטים שייכתבו כאן לאורכו ורוחבו של הבלוג, הקרוי, YOASHTVBLOG.CO.IL.

אריה מליניאק יודע היטב שהערכתי אותו מן ההיבט המקצועי כ-פרשן כדורסל שלי (האמנתי בו וגם נתתי לו בימה טלוויזיונית במשך זמן רב ושנים ארוכות כ-אורך ה-גָלוּת), אך הוא גם יודע כמוני מה הן הסיבות והנסיבות ב-גינן הוּדַח על ידי בסופו של דבר מ-כֵּס הַפַּרְשָן, מדוע הוחזר על ידי לכֵּס הַפַּרְשָן, ומדוע סוּלָק ממנו שוב ב-המשך על ידי (!). האירועים המדוברים מתועדים בכתובים. במשרד שלי בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים אמרתי לו בטרם ההדחה הראשונה : "…אריה מליניאק אחי, אילו הייתי "איש מַאפְיָה" הייתי מנשק אותך על השפתיים…ועכשיו עוּף לי מהעיניים…". והוא עָף. לא בשל התערבותו של שמעון מזרחי איש מכבי ת"א. אריה מליניאק יודע ומכיר היטב את הסיבות האמיתיות מדוע נִזְרָק ו-הוּעָף קיבינימט ב-1991 משורות חטיבת הספורט ההיא בפיקודי ההוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…!!!

ה-שאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא ל-סַפֵּר אותה…? מה דוחף אותם ל-רמות ולבַּלֵף כדי לייצר אגדות אוּרְבָּנִיוֹת נְבוּבוֹת…? צריך להיות יותר מ-חוּצְפַּן עַז נֶפֶש כדי להפיץ אגדות אורבניות שקריות ו-לרוּץ וּ-לְדָוֵוח אותן לציבור…! 

הבלוג נועד להעביר ולמסור מידע לציבור, ולא לנהל חשבונות. אולם הוא הוקם גם כדי להגן על האגפים שלי כמי שחוקר וכותב את הבלוג הזה (!). פוסטים כאלה שאני חוקר וכותב, ואשר עוסקים בביקורת חריפה אודות תכנים שמפרסמים אישים אחרים ודנים בשאלה עתיקת יומין, שבה אני מצטט את עצמי, מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? וציטוטים נוספים של ווינסטון צ'רצ'ל וקינגסלי אמיס שאמרו כלהלן. הראשון אמר, כי, "אנשים נִיגָפִים לעיתים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה (!)". השני הוסיף : "הַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת (!)". מדובר בדיווחים בעלי פוטנציאל, ואין זה מן הנמנע כי הם עשויים להתגלגל לפתחו של בית המשפט. אינני מתכוון להפוך דָף כאילו לא קרה מאום ואני גם לא חושש. אינני מתכוון לוותר ל-יורם ארבל, לא ל-אריה מליניאק, לא ל-משה גרטל, ועכשיו גם לא ל-ציון נאנוס. אני סומך לגמרי על עצמי, על מצפוני, ועל היושרה שלי. 

א. הכול עניין אישי כפי שאמר פעם ה-משורר. אז מה אם איש אחד הפיץ שמועה בציבור לפני שנות דור כי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הודיע למנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אם לא ידיח את פרשן הכדורסל שלו מהכס, אזי אגודתו מכבי ת"א לא תמכור לרשות השידור את זכויות השידורים של משחקיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות. כותב העיתונאי אהרון ווייסברג ב- 14 באפריל 2007 ידיעה שקרית בשמו של אריה מליניאק ומטפח אגדה אורבנית כלהלן על פי הציטוט הזה, כלהלן :

"…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. "התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני לא ממשיך לפרשן את מכבי", הוא מספר. "לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו, אז בלי מליניאק. למה הם עשו זאת את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב…".

OK אז הוא אמר. כולם אומרים. מדוע צריך לקחת ברצינות יתירה את הבלוף הזה שלא היה ולא נברא ורחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב. הרי אריה מליניאק יודע היטב מדוע הוּדַח על ידי מ-כֵּס הפרשן. התשובה זהה כמו בסעיפים קודמים בבלוג אי אפשר להשאיר את האגדה האורבנית העלובה הזאת ללא מענה שֶמָא ה-שֶקֶר יהפוך (בהיעדר תגובה שלי) לאמת, והאגדה ל-מציאות. הנה תראו עכשיו את ציון נאנוס בשעה שהוא מטפח ב- 15 באפריל 2020 את תוכן האגדה האורבנית השנייה ההיא שנושאת מֶסֶר מכשיל : מנהל חטיבת הספורט ההוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הוא איש חסר עמוד שדרה, איננו עצמאי בהחלטותיו, פחדן, איננו ישר, והוא בכלל עובד ישירות ובעקיפין אצל יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. יתירה מזאת. מדובר בכתב אישום שהופץ ע"י מפרסמו בו יש יותר מרמז עבה כי צורת ניהול מו"מ בין יו"ר מכבי ת"א לבין מנהל חטיבת הספורט דאז היא מ-עֵין בעלת גוון פלילי של מקח וממכר וטומנת בחובה הצעת שוחד : תן לי את ראשו של הפרשן ואני אתן לך את זכויות השידורים של מכבי ת"א.

ב. הכול עניין אישי. אינפורמציה שקרית פעוטת ערך אולי אפילו חסרת ערך איננה נוגעת לרחוקים. אך דוקרת ופוצעת את הקרובים. "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו…", אומר האיש הזה ל-קהלו ללא כחל ושרק וטוען שהוא והשדר עשו טלוויזיה מכלום. בלופר שכמותך. עשיתם טלוויזיה מכלום אה !? אולי תואיל לומר מתי זה התרחש ? לאיזה יום ותאריך אתה מתכוון בהגדרת הזמן שלך "פעם…". אולי תואיל לנקוב בשמה של אותה "עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה…". אולי תואיל לומר באיזה משחק ובאיזה מפעל כדורסל בינלאומי אודותיו אתה מדבר. אולי תואיל ליידע את קהל הצופים אלו קבוצות ו/או אלו נבחרות השתתפו בהתמודדות ההיא שאתה והוא בקושי הצלחתם להרים שידור. אולי תואיל לומר מה הייתה תוצאת המשחק ההוא שאתה וחברך לא ידעתם ולא היה לכם מושג אם רואים ושומעים אתכם.

לפני 17 שנים, בתאריך ההוא של – 14 באפריל 2007 מסר מר אריה מליניאק עיתונאי X למר אהרון ווייסברג עיתונאי Y (איש Ynet) את אינפורמציית הבלוף הטלוויזיונית המזויפת כפי שהיא ר"מ באותיות מודגשות. מדובר ב- בדותה עלובה, פיקציה מחורבנת, דברי פלסתר, מבלי ש-אהרון ווייסברג בודק את אמיתות הדברים (ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטארית להגן על עצמי), ואף על פיכן אָץ להוציא אותה לאור באתר האינטרנט שלו Ynet, ו-שח כלהלן :

"…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה (?!?!?!?!…) עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם ו-חושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…".

בדותה מחורבנת ו-עלובה. קשקוש ו-דְבָר שֶקֶר מחורבן. מעולם לא היה כדבר הזה (!!!). לא הייתה יכולה להתקיים תופעה כזאת של שידור ישיר בינלאומי Multilateral בעל עניין וסקרנות ישראלית ו-כלל אירופית מהסוג הזה בהפקת חטיבת הספורט ההיא בפיקודי מעיירה נידחת כלשהי בברית המועצות ו/או בצ'כוסלובקיה כפי שמספר אריה מליניאק ל-אהרון ווייסברג לפני 13 שנים. עדותו כושלת, פתטית, ובעייתית עד למאוד בשל שלוש סיבות עיקריות , כלהלן :

1. אירועי כדורסל בינלאומיים ברמה של נבחרות לאומיות ו/או ברמה של משחקי מכבי ת"א במסגרת גביעי אירופה לקבוצות אלופות מעולם לא התקיימו בעיירות נידחות אלא בערים מרכזיות במערב אירופה ו/או במזרחה (למעט המשחק צסק"א מוסקבה – מכבי ת"א 91:79 שנערך בעיירה הבלגית ווירטון ב- 17 בפברואר 1977. נניח שאומנם ווירטון הייתה באמת עיירה נידחת אולם היא שכנה בבלגיה ולא ב- ברה"מ וגם לא בצ'כוסלובקיה. 

2. בין השנים ההן של 1980 ל-בין 1991 (התקופה שבה אריה מליניאק שירת On and Off כפרשן כדורסל שלי בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) שידרתי פעמיים בלבד שני מבצעי שידורים ישירים של משחקי כדורסל שהתקיימו ב-מזרח אירופה. המבצע הראשון היה כיסוי ישיר שלי את תחרות אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל שנערכה בתאריכים מ- 26 במאי 1981 ועד 5 ביוני 1981 בשלוש ערים ראשיות (ו-לא נידחות) ביניהן בראטיסלבה ו-פראג ו-גם האווירוב (Havirov) ב- צ'כוסלובקיה (!). מבצע השידור הישיר השני שלי היה הפקת אותו השידור הישיר ההוא ממוסקבה ב- 12 בינואר 1989 צסק"א מארחת את מכבי ת"א. מוסקבה כידוע אף היא איננה עיירה נידחת…(!!!).

3. בשני האירועים הבינלאומיים הבלבדיים והבלעדיים ההם שהפקתי ב- 1981 מצ'כוסלובקיה וב- 12 בינואר 1989 ממוסקבה, אריה מליניאק כלל לא היה נוכח ב- צ'כוסלובקיה וב- ברה"מ ולא שימש פרשן שלי. ב- 1981 מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לא אישר לי את הטסתו לצ'כוסלובקיה, וב- 1989 במוסקבה וויתרתי על שירותו מראש. לא הייתי זקוק לו שָם.

4.  ובכן העדות התמוהה ההיא שמסר אריה מליניאק למראיין שלו אהרון ווייסברג לפני 13 שנים ב- 14 באפריל 2007 והתפרסמה ב- Ynet, ומובאת ומצוטטת שוב כלהלן, "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו. יורם ארבל לימד אותי כלל : תמיד תאמין ששומעים ורואים אותך…", נותרה בעייתית מאוד ובחזקת בלוף שעדיין דורש אימות. למה הוא מתכוון בדיוק מי,מתי, והיכן, שהוא אומר במילותיו שלו : "…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם…".

ובכן, מה אתה אומר אריה מליניאק…??? אתה ויורם ארבל נכנסתם לאולם חשוך…יש לכם בעמדה שולחן וכיסא, ושניכם עשיתם טלוויזיה מכלום… הצלחתם איך שהוא להרים שידור בעיירה נידחת בברית המועצות או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…??? באמת אריה מליניאק…??? כמובן שהעיתונאי "Y" מר אהרון ווייסברג לא הקשה על שדר "X" אריה מליניאק בשום סוג של שאלה חוקרת, נגיד, תשמע אם אתה מאשים את יואש אלרואי באשמה כה חמורה של חלטוריזם טלוויזיוני, ואתה ויורם ארבל עשיתם טלוויזיה מכלום באולם כדורסל חשוך בעיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם…אז אולי תואיל לציין בפני את תאריך האירוע המדובר ? אולי תואיל לפרט לי אודות איזה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה אתה בדיוק שַח לי ? ואולי תואיל לומר לי מה הייתה תוצאת המשחק המדובר ההוא באותה עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או בצ'כוסלובקיה בטרם נפילת הקומוניזם ? אולם אהרון ווייסברג מילא את פיו מים ולא התעניין בחומר הרכילות שהתגלגל לידיו, שלא היה ולא נברא…!!! אהרון ווייסברג המשיך ל-טפח אגדה אורבנית בעל כורחו (אולי בעל כורכו…). בתמימות ו/או בזדון, אין לכך שום חשיבות ברגע הזה ו/או ברגע ההוא. בדיוק לתוך התֶּפֶר הפַּרוּם נקלעתי אנוכי וזאת היא עדותי כ-להלן :

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007. עיתונאי X בשם אריה מליניאק מעביר אינפורמציית בלוף לידיו של עיתונאי Y בשם אהרון ווייסברג, וזה מטפח אותה מייד ב- Ynet לממדים של אגדה אורבנית…(!). כמותו משה גרטל שמשקר אף הוא באמצעות טקסט ילדותי שמנוסח באופן משובש…להלן הציטוט , "…לשמעון מזרחי יש או היה כוח מאגי על חטיבת הספורט…" (…הכוונה לחטיבת הספורט ההיא בשנים ההן בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא…). פשוט בדיחה עלובה ו-מסריחה של משה גרטל ההוא…איזה כוח מאגי ואיזה נעליים !?!?… ובכן משה גרטל הודח וסוּלָק בסופו של עניין על ידי מאותה חטיבת הספורט ההיא ב-פיקודי מפני שהיה עיתונאי קטן ו-מגוחך נעדר כל יכולת ו-כישרון עיתונאי – טלוויזיוני, אולם במקביל היה פטפטן ו-רכלנצ'יק דָגוּל.

ובכן, היחסים הטלוויזיוניים המסחריים/כספיים ה-הדוקים ארוכי השנים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ושל חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא שאנוכי ניצבתי בראשה (הייתה כפופה בכל מובן לפיקוד העליון של רשות השידור לדורותיה, בראשה ניצבו על פי חוק מנכ"ל רשות השידור + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 + מנהל חטיבת החדשות) לבֵין ו-עִם מועדון הכדורסל המשגשג של מכבי ת"א (אלופת המדינה ו-המחזיקה ב-גביע המדינה בענף הספורט המדובר באותם הימים) שבראשו ניצבו במשך שנים ארוכות בימים ההם עו"ד שמעון מזרחי ו-אריה באראנוביץ', התבססו על חוזים כספיים / כלכליים של "תן וקח" (!). רשות השידור ההיא (על שני גופיה העיקריים ההם, הטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל") תהיה רשאית להעביר בשידורים ישירים את משחקיה של אלופת ישראל בכדורסל מכבי ת"א הנערכים ומתקיימים בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת ה-מפעל היוקרתי של תחרויות הכדורסל ב-מסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות, תמורת תשלום זכויות שידורים. גובה ה-סכומים הכספיים של אותן זכויות השידורים ההן, נידון ו-נקבע בתום מסגרת ה-מו"מ הישירים בין שני הגופים בטרם תחילת כל עונה ו-עונה, ובתומן נחתם הסכם כתוב (!).

הערה 1 נוספת שלי : תמורת משחקי החוץ של מכבי ת"א באותה המסגרת של תחרויות גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל, נדרשנו לשלם זכויות שידורים נוספות ל-אותם מועדוני הכדורסל האירופיים המארחים (!).

הערה 2 נוספת שלי :  המפעל הטלוויזיוני ארוך השנים של השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות, בארץ ובחו"ל, גרר עימו  הוצאות כספיות ניכרות מאוד כאמור, בעקבות תשלום כבדים של זכויות שידורים…(!). אז גם נכנס ל-מרכיב הכלכלי היקר של זכויות שידורים הרשאה של הממשלה המתירה לטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-רשות השידור ההיא (שתיהן לא היו גופים מסחריים) להשתמש ב- "שקופיות חסות" מסחריות בעת השידורים הישירים ההם כדי להקל על העול הכספי הכבד…אבל ו-אולם חל איסור מוחלט כמובן להשתמש בסרטי פרסומות מסחריות במסגרת אותו השידור הציבורי ההוא…!       

תזכורת מהימים ההם : משה גרטל מוּדַח ו-מְסוּלָק על ידי מחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מעביר אותו לשורותיו. משה גרטל העיד במו פיו על איכותו הדלה והרשלנית כ-עיתונאי ו-שדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיחה אֶוִוילִית ונְבוּבָה ההיא שניהל בשעתו עם עירן נבון כתב העיתון "ישראל היום".

באותו התאריך של  14 באפריל 2007 הלך גם כתב חטיבת הספורט בפיקודי משה גרטל  להתראיין אצל אהרון ווייסברג וגם בפיו האשמות אודות שפע כוחו המאגי (כביכול) של שמעון מזרחי על יואש אלרואי : תחילת ציטוט : "…אלא ש-אריה מליניאק, מתברר כעת, הוא לא היחיד שזה קרה לו. גם שדר הקווים המיתולוגי משה גרטל טוען שאת ההחלטה על הפסקת עבודתו קיבלו בהנהלת מכבי תל אביב ולא במליאת רשות השידור. "מתחילת דרכי בטלוויזיה הרגלתי את מכבי ת"א לשאלות נוקבות" הוא אומר, "…כנראה שחקרתי יותר מידי לעומק ושאלתי יותר מידי שאלות, והם ממש לא אהבו את זה. לשמעון מזרחי יש או היה כוח מאגי על מחלקת הספורט, ובעקבות דרישה של מכבי ת"א נאלצתי לעזוב את תפקידי בשנת 2000…". סוף ציטוט.

ֹשֶקֶר מחורבן. עליבות מחורבנת. ידיעה מופרכת מצוצה מהאצבע. איזה כוח מאגי היה לשמעון מזרחי על חטיבת הספורט בפיקודי…??? על מה בדיוק הוא משה גרטל מדבר…??? איזה מין הפרחת שמועות חסרות כל בסיס מפריח האיש…??? מ-מתי מליאת רשות השידור התערבה בשיבוץ כתבים בחטיבת הספורט שלי…??? ברור ש-מעולם לא היה כדבר הזה, אולם הנייר סובל הכול. אילו אהרון ווייסברג היה עיתונאי רציני ולא רכלן עלוב, הוא היה מייד שואל ואומר למשה גרטל, על איזה כוח מאגי של שמעון מזרחי בדיוק אתה מדבר משה גרטל…??? ותובע ממנו ואומר לו מייד, "…ובכן משה גרטל תן לי כמה  דוגמאות במה התבטא כוחו המאגי של שמעון מזרחי על חטיבת הספורט בפיקודו של יואש אלרואי…???". היה מדובר ב-קשקושים של איש טלוויזיה ירוד… 

ברור שהדחתי את משה גרטל בשנת 2000 (הרבה יותר מאוחר ממה ש-תכננתי אז בימים…) בשל כל מיני מקרים בעייתיים מצטברים ו- מתועדים של אי אמינות בשידור וחוסר מהימנות עיתונאית. כך אני ראיתי את הדברים והנסיבות כממונה על שידורי הספורט והמנווט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את השגיאות האלה שלו שהיו גלויות לחלוטין וחשופות לעֵין כל רואה. וכך דיווחתי לממונים עליי בעת ההיא, ל-מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. רפיק חלבי. שניהם בלתי נשכחים עבורי (!). לא הייתה כאן כל התנכלות אישית במזיד. ה-בלוג וה-פוסטים המרכיבים אותו אינם בימה לחיסול חשבונות. הוא לחלוטין איננו הנהלת חשבונות. אני ראיתי את העבודה העיתונאית הנכונה והמקצועית בדרך שונה לחלוטין ממנו. משה גרטל היה יכול להתלונן עליי בטרם הדחתו בפני שני הבוסים הישירים שלי יאיר שטרן ו-רפיק חלבי כי אני "סתם יורד לחייו…". כיהנתי בתפקיד מנווט ו-מנהל חטיבת הספורט ולא כ-עֵין נקמן ו/או מדיח מקצועי. עובדה ש-יאיר שטרן ו-רפיק חלבי תמכו בהחלטתי ובכל החלטותיי האחרות בכל תחומי שידורי הטלוויזיה ההם – ללא סייג (!). ואומנם כך הם פעלו (!).

תזכורת נוספת : בעניין מהימנותו העיתונאית של משה גרטל כבר דנתי בקצרה בפוסט הראשון (1) שפורסם ב- 25 בספטמבר 2012 בבלוג הזה ודן בברית השידור בין ערוץ הטלוויזיה הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א בזאת הלשון : בהקשר לפרשת אולסי פרי המפורסמת ההיא שהתחוללה ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התפרסמו אז כל מיני רכילויות של כל מיני אנשים בע"פ ובכתב. ביניהן הערכות נכונות וגם בלתי נכונות, כתבות אמת שנשענות על עובדות וכתבות שקר שמבוססות על הרהורי לִבָּם של אומרם, פרי מציאות ופרי דמיון, חצאי אמת וגם פחות מזה. אנשים שהתיימרו להיות עיתונאים, והחזיקו בידם רבע אמת, ביקשו לקשור לעצמם כתרים, ורצו בחוצות העיר וזעקו : "אני הוא העיתונאי הטוב בעולם. אני האיש שראיתי את אולסי פרי מנוטרל במיטתו ישן שנת שיכורים". אשנה ואומר שאני מבקש להפנות אתכם שוב למאמר אחד שפִּרְסֵם העיתונאי שלמה מן (ייגר מאיסטר) ב- 2 בנובמבר 2009  ב- ביטאון "עין השביעית", 27 שנים אחרי התרחשותו, וזה לשונו. תחילת ציטוט : "הסיפור הראשון שמספר משה גרטל התרחש ב- 1982 כשאולסי פרי שחקן הקבוצה לא הגיע למשחק ביד אליהו מול ריאל מדריד. היו"ר שמעון מזרחי סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. משה גרטל כתב צעיר, אנרגטי ו- "רודף סנסציות" (…כדבריו…), החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. משה גרטל : "הגעתי לבית שלו בשיכון ל', הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם כמו מת, מנוטרל לגמרי – לגמרי. צילמתי אותו, חזרתי מייד ליד אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע. נכון שאי אפשר היה לשדר את החומר מייד כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של חומרים כאלה ואחרים לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל ישן שנת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי ל-שדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה, וזה האנשים שלנו, שלנו. לא הזכירו את זה אפילו. שאלה של שלמה מן : מי זה "האנשים שלנו…???". משה גרטל משיב : "יואש אלרואי (אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון) . לא נעים לי אבל זאת ה-אמת". סוף ציטוט.

הערה א' למאמרו של שלמה מַן מתאריך – 2 בחודש נובמבר של שנת 2009 ב- "העין השביעית": 

משה גרטל הכריז במאמר הזה כי הוא "רודף סנסציות", אך שלמה מן כותב המאמר לא שאל את משה גרטל את שאלות ה- Follow up המתבקשות האלה, כלהלן :

 א. משה גרטל : תאמר לי כיצד זה גב' תמי בן עמי ז"ל הסכימה למכור את כבודו של החבר שלה אולסי פרי שהיא כה אהבה ולהשפיל אותו דווקא מולך ומול מצלמת הטלוויזיה שלך…?

 ב. משה גרטל : הרי תמי בן עמי נעלה את דלת דירתה בפני אנשי המשטרה שבאו לחפש את אולסי פרי. הדירה הייתה חשוכה. היא לא ענתה לשוטרים, אז כיצד זה קרה שהיא פתחה את הדלת דווקא לך, עבורך, ובפני כל צוות הטלוויזיה שלך…? בעוד היא מפקירה בכך את אהדתה, אהבתה, והוקרתה ל-גבר של חייה שמוטל חסר הגנה על מיטתה…? הרי אין מעשה משפיל מזה לחשוף את אולסי פרי בשיא חולשתו בפני עדשת מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי לשאול להסכמתו…!!!

 ג. משה גרטל : האם אני כ-כותב המאמר הנוכחי הזה יכול לקבל את שֵם ה-צלם, שֵם ה-מקליט, ושם ה-תאורן שהשתתפו בהכנת הכתבה על אולסי פרי ושהו בדירתה של גב' תמי בן עמי יחד עמך באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982…?

 ד. משה גרטל : הרי ידוע כי הזמנת ציוותי צילום ב- 1982 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לצורכי צילום חדשות , ממש כמו היום -כפופה להליך בירוקראטי של הזמנה מראש – אז כיצד זה עמד דווקא לרשותך פתאום צוות פילם באותו לֵיל חמישי של 16 בדצמבר 1982 מבלי שהזמנת אותו מ-ראש…? הרי לא ידעת מ-ראש קודם לכן, כי אולסי פרי יהיה "מְנוּטְרָל" במיטתה של גב' תמי בן עמי ז"ל…?

ה. ו-שאלה אחרונה המופנית ל-משה גרטל : אתה מאשים את יואש אלרואי שלא הסכים להתעסק עם רכילות זולה וכו'…והוא ש-גנז את כתבת הפילם שלך…אז OK משה גרטל, יואש אלרואי לא היה האינסטנציה הטלוויזיונית הראשית ולא היה מנהל הטלוויזיה ב- 1982. טוביה סער היה מנהל הטלוויזיה ויוסף "טומי" לפיד ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור…מדוע לא פנית להיררכיה הגבוהה ביותר בטלוויזיה וברשות כדי לדווח להם שאתה אוחז בידך כתבת פילם סנסציונית בה נראה אולסי פרי מוטל חסר ישע על מיטתה של תמי בן עמי…? מדוע הכתבה המרעישה שלך אם הייתה כזאת לא שודרה לפחות ב-שידור הטלוויזיה של חטיבת החדשות, הקרויה, "יומן השבוע" למחרת בליל שישי ב- 17 בדצמבר 1982…? מדוע אם ככה הכתבה הזאת לא שודרה בכלל מעולם…ושוב הייתי מבקש לדעת מי היו אנשי צוות הצילום שלך ? מי היה הצלם שלך, מה שמו של המקליט בצוות , ומי היה התורן – חשמלאי בצוות ?אני פשוט מעוניין לאמת את גרסתך…תן לי בבקשה את שמות צוות הצילום שלך…!

הערה ב' למאמרו של שלמה מַן ההוא מ- 2 בחודש נובמבר של שנת 2009 כפי ש-התפרסם ב- "העין השביעית":

ברור שכל אחד ואחד מקוראי הפוסט הזה מס' 811 אודות כותב המאמר העיתונאי שלמה מן ב- 2 בנובמבר 2009  ב- "העין השביעית" ולמושא המאמר שלו העיתונאי משה גרטל – רשאי להסיק את מסקנותיו ולהתייחס אל שניהם, אל הכותב והמרואיין, כהבנתו. האם זו אמת ו/או אינפורמציה מופרכת. השאלה הגדולה היא כיצד עורכי "העין השביעית" מסכימים להוציא לאור מוצר כל כך ירוד ולא אמין. תאמרו לי אתם עורכי "העין השביעית", האם זה הגיוני שגב' תמי בן עמי ז"ל הייתה מסכימה לחשוף את החבר האָהוּב שלה אוֹלְסִי פֶּרִי מוטל על מיטתה בביתה הפרטי חסר ישע והגנה בפני משה גרטל ו-צוות הטלוויזיה שלו, ובכך להשפיל אותו עד עפר, ועוד מבלי לבקש את הסכמתו לכך… ??? כל העסק הזה בין שלמה מן ומשה גרטל נראה תמוה מאוד ולחלוטין לא אמין. 

אולסי פרי היה דמות אהודה לא רק במכבי ת"א אלא ברחוב הספורטיבי בכללו. הוא היה לבטח אחד מעמודי התווך של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים ההן של 1984 – 1976. אפילו תעשייני חברת "עלית" התומכת במכבי ת"א אבא פרומצ'נקו ומרק מושביץ חיבבו אותו, אך אין הדבר אומר שהוא ניצב מעל הביקורת. ביום חמישי – 16 בדצמבר 1982 התרוצצו בהיכל הספורט ביד אליהו שמועות משמועות שונות אודות היעדרותו של אולסי פרי מהמשחק נגד ריאל מדריד. כעיתונאי ועורך ראשי של משדרי הספורט הייתי מנוע מלהפיץ שמועות שלא היה להן הוכחות וכיסוי מתועד. אסרתי לחלוטין על השדר שלי יורם ארבל גם להעלות השערות.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ-ארבעה עשורים של שנים. מלון "דן" בתל אביב. תעשיין חברת "עֵלִית" אבא פרומצ'נקו ז"ל (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה שלו ושל מרק מושביץ ז"ל עם קבוצת הכדורסל האלופה של מכבי תל אביב ההיא, ומהלל את שני שחקני החיזוק של מועדון הכדורסל התל אביבי בימים ההם, אולסי פרי ז"ל (מימין) וג'ים בוטרייט ז"ל (משמאל). (התמונה ניתנה לי בימים ההם באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה מעצימה עניינים שוליים ו/או מעלימה עין ו-משכיחה פרטים חשובים. הכול בעיני המתבונן ועל פי הבנתו ומידת הידע שלו בתחום. ובכן משֶה גֶרְטֶל הודח על ידי מחטיבת הספורט ההיא שלי בשנת 2000. הוא לא סוּלָק רק בשל נימוקים "פרוזאים" הנוגעים להגיית שמות נכונה (למרות שהגיית שמות עבריים ולועזיים מדויקת וקורקטית היא קריטריון חשוב במכלול הכישורים של כל שדרן ושדרנית טלוויזיה באשר הם, לא כל שכן של שדרן ספורט מוקפד בפרט !!!). משה גרטל הוּדַח על ידי מחטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנת 2000 בסופו של דבר, בשל ארגומנטים עיתונאיים נוספים מתמשכים כבדי משקל ורציניים יותר הנוגעים לאמינות ומהימנות עיתונאית של כל איש טלוויזיה באשר הוא (על פי תפישתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של כלל שידורי הספורט ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא). עובדה שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא רפיק חלבי קיבלו לחלוטין ב-שנת  2000 ההיא את נימוקיי כבדי המשקל ההם, ותמכו בהם ב- % 100(!). משה גרטל הודח, סוּלָק, ו-עזב מייד את חטיבת הספורט ועבר ללא שום וויכוח ובעל כורחו לחטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). לא היה מדובר ב-קידום אלא ב-סילוק (!).

פוסטים קודמים בבלוג הזה עוסקים בכמה מהארגומנטים ההם שמטילים דופי חמור בעבודתו העיתונאית דאז של משה גרטל בחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם. משה גרטל שימש בימים ההם באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א כ-שדר קווים ומראיין שטח. בסיום אחד המשחקים הוא ראיין את שחקן החיזוק הענק ההוא של מכבי ת"א קונסטנטין פּוֹפָּה (2.20 מ') ושיבש ו-קרא לו ברגע של חוסר ריכוז ושלומיאליות טלוויזיונית בעת שידור ישיר, אלכסנדר פופה (במקום קונסטנטין פופה) !. הטלוויזיה מעצימה כאילו עניינים שוליים ו/או משכיחה כאילו פרטים חשובים. הכול בעיני המתבונן ועל פי הבנתו ו-מידת הידע שלו בתחום. משה גרטל שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז ומי ש-שימש נציג עיתונאי שלה מול עשרות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל, חשף קבל עם ועדה בעת שידור ישיר את חולשתו ומהימנותו המקצועית כשהוא משבש את שמו של המרואיין שלו, מבלי לחוש בטעותו ומבלי להתנצל (!). מדובר ב- ביזיון טלוויזיוני. חד משמעי. המיקרופון איננו צעצוע פרטי של שַדָּר "X" ו/או "Y", כזה ו/או אחר (!). המיקרופון הוא רכושה של רשת הטלוויזיה באשר היא בעלת זכויות השידורים שאותה הוא ייצג בשעתו ברשלנות, בעליבות, ובחוסר כישרון אותו האיש המדובר כאן, משה גרטל.

שחקן מכבי ת"א ההוא קונסטנטין פופה היה נדיב ל-מדי בעת הריאיון ההוא בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, ולא היסה את המראיין שלו משה גרטל ולא העליב אותו, משהו בנוסח, "…מר מנחם גרטל לא קוראים לי אלכסנדר… השם הפרטי שלי הוא קונסטנטין…". הוא נהג כך ולא בייש את משה גרטל ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ש-הרשתה לו להחזיק ולהשתמש במיקרופון שלה. בתום ה-משחק ה-הוא שוחחתי עם משה גרטל אודות מחדליו הטלוויזיוניים. אמרתי לו אז כהאי לישנא, וכלהלן :

"…משה גרטל, תראה, אתה בן אדם מבוגר בן 54 ש-שוֹגֶה שוב ושוב בפרטים שונים בשידורים ישירים, אולם אני הוא הנושא באחריות הראשית כמי שהציב ומציב אותך בחלון הראווה של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…אתה לעומת זאת גומל בחוסר מקצועיות ומציג אותנו את כולנו ב-אור מגוחך. המיקרופון הטלוויזיוני איננו פרטי ו-הוא לא שלך (!). הוא של ה-רֶשֶת ש-שלחה אותך ל-קִדְמַת הָבִּימָה. אינך עוד ילד קטן ואתה חייב להיעתר ל-כללי המשמעת הנהוגים ב-ערוץ 1 הקרוי ב-שמו הארוך והמפורט…"הטלוויזיה הישראלית הציבורית…(!)".

משה גרטל הבטיח לי שהוא לא ימעד עוד (!). ואז זה קרה שוב…

אליפות אירופה ההיא בשחייה שנערכה בהלסינקי בירת פינלנד בשנת 2000 הייתה כמעין חזרה טלוויזיונית כללית לקראת שידורי השחייה של אולימפיאדת סידני 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נענה לבקשתי להטיס לשם להלסינקי את השַדָּר משה גרטל משתי סיבות : חשיבות האליפות כאירוע ספורט רלוואנטי מקדים לתחרויות השחייה העומדות להיערך ב-אולימפיאדת סידני 2000 הממשמשת ובאה, ומתן אפשרות הולמת למשה גרטל ל-הסתגל מחדש למיקרופון השחייה (!). צריך להבין כי בגלל היות ענף השחייה מקצוע ספורט איזוטרי בישראל, הזדמן למשה גרטל ל-שדר (ישיר) תחרויות שחייה רק באולימפיאדות, אחת לארבע שנים (!). ארבע שנים הפרידו באופן תמידי בין הפעם האחרונה ש-שידר תחרויות שחייה אולימפיות לבין הפעם הבאה ש-ישדר תחרויות שחייה אולימפיות (!).

אליפות אירופה ההיא בשחייה הייתה לא רק מבחן לשחייני אירופה אל גם זריקת עידוד וחזרה כללית עבור משה גרטל לקראת המבחן העיקרי שנכון לו ו-לנו באולימפיאדת סידני 2000 ההיא (!). לפתע בעת אחד השידורים הישירים שלו את אחד ממשחי החתירה באליפות הלסינקי 2000 בהשתתפות גאון השחייה הרוסי ההוא אלכסנדר פופוב, פלט ו-זעק משה גרטל במפתיע למיקרופון את האיוולת הזאת בת 6 מילים : "…זהו אלכסנדר פופוב ולא אלכסנדר פופה…". לא היה מה לעשות זה כבר נאמר בשידור ישיר. צריך להדגיש כאן שוב. משה גרטל פלט את הקשקוש הטלוויזיוני הזה אבל אני הוא זה ש-נשאתי באחריות המיניסטריאלית לקשקושים ול-פליטות הפה המביכות של השַדָּר שלא שולט מעת לעת על פיו ו/או שלא רוצה לשלוט בלשונו. היה כאן משהו לקוי ביותר, בלתי הגיוני, ילדותי, ולא נשלט. הנפילות שלו ב-עֵת השידורים הטלוויזיוניים הישירים ההם שלו, היו קולוסאליות והסבו לו נזק אישי כמותן גם נזק קבוצתי לרשת הטלוויזיה שאותה שירת. כך לא עובדת מערכת עיתונאית תקשורתית. לא בטלוויזיה, לא ברדיו, וגם לא בעיתונות הכתובה. אנשים ששוגים ב- "אוויר" מסולקים ו-מודחים. משה גרטל אמר פעם לעיתונאי אורי גולדשטיין כי למועדון הכדורסל של מכבי ת"א הייתה יד בהדחתו מחטיבת הספורט שלי. בשלוש מילים : "לא נכון (!) להד"ם (!!).

עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי והנהלת מכבי ת"א מעולם לא התערבו בהדחתו של משה גרטל ו/או ב- "קביעת" צוות השידור שלי בכיסוי ו-שידורי הטלוויזיה את משחקי מכבי ת"א. יחסי העבודה שלי כ-מנווט שידורי הספורט עם שמעון מזרחי היו מקצועיים וברורים. הם הסתכמו בקשרים עסקיים של קונה / מוכר ו/או מוכר / קונה. כל ניסוח טוב. אנוכי משלם למכבי ת"א (בשם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור) ממון עבור זכויות שידורים ולאחר חתימת החוזה מכבי ת"א פותחת לי ולצוות השידורים הישירים שלי את שערי הכניסה להיכל הספורט ביד אליהו. פה זה התחיל וכאן זה הסתיים. הפגישות העסקיות שלי עם שמעון מזרחי, דֵיְוִויד פֶדֶרְמַן, ומנכ"ל המועדון אָמִי אֵשֶל היו בשני מקומות בלבד ולמען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : סביב שולחן המו"מ הכספי בה דנו אודות גובה תשלום זכויות השידורים ובזירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. מעולם לא נפגשתי עם אנשי מכבי ת"א בנסיבות פרטיות, בבתיהם, ו/או בביתי, בבתי שעשועים, ו/או ביציאות משותפות לקולנוע ותיאטרון. התפלאתי אז פליאה גדולה על בימאי עתיר ניסיון כ-אורי גולדשטיין שנתן להשמצה בוטה כל כך לחלוף ליד אוזנו מבלי לדרוש הוכחות… (?!).

הדחתו ההיא של משה גרטל מחטיבת הספורט ההיא שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, התבצעה על ידי לאחר שלא היה לי עוד ספק כמנהל, עורך, ומנווט שידורי הספורט באותה ה-טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא, כי האמביציות שלו ליד המיקרופון עולות לאין ערוך על מידת כישרונו להחזיק במכשיר השידור הנ"ל. ברור ש-כל הדחה היא לעולם דבר רגיש ו-לא סימפתי. אירוע בוטה שמעורר מחלוקות וכעסים. משה גרטל סגר ב-שנת 2000 ההיא רשימה של ארבעה סילוקים ו- הדחות טלוויזיוניות מפורסמות : הוא עצמו, מר אריה מליניאק, גב' אורית כסיף, ו- מר אבי גוט (כתב בחטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא).

כמעט כללתי ברשימה גם את מר רפי גינת שלא קיבל את יחסו של מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי כלפיו, ולאחר מונדיאל ארגנטינה 1978 נטש וחבר ל- תוכנית הצרכנות, הקרויה, "כל בו טק", אז בראשותו של גדעון לב ארי ז"ל.

שָם לפני כ- 41 שנים בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים נפתחה בפניו של רפי גינת קריירה טלוויזיונית מזהירה שנמשכה שנים רבות בתחום ההגנה על הצרכן הישראלי. הדחה מ-משרה כלשהי בעיקר בעלת ממדים וויזואליים היא עונש ניהולי בלתי מרנין ולא משובב נפש אולם הכרחי וחשוב מפני שהוא נועד להגן על ה-כלל מפני הפרט ההוא שמחזיק במיקרופון הציבורי שהיה רווי שגיאות (!).

ברכת הפרידה ההיא של משֶה גֶרְטֶל מצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא בישראל בעת השידורים הישירים ההם של תחרויות אולימפיאדת אטלנטה 1996, הייתה באלה המילים "…לילה טוב לכם צופי הטלוויזיה בישראל נוּחוּ על משכבכם בשלום…", והיא נאמרה בשידור ישיר ללא יכולת של מערכת הבקרה למנוע אִיוֶולֶת מילולית כל כך מטופשת ואידיוטית כזאת המועברת ל-ציבור בישראל בעת שידור ישיר On line, ע"י אותה האישיות הנידונה הנ"ל…(!!!).

חטאים ונפילות שידור מן הסוג הזה לא רק פוגעות במוניטין של ה-שַדָּר עצמו אלא גורמות לקריסת המערכת כולה שבמסגרתה הוא עובד…מכובדות השידור, טקסטים נקיים, ודיוק ה-מֶלֶל היו הרחק ממנו. משֶה גֶרְטֶל לא התקרב ל-אֶפֶס קצה רמת השידור ההיא אז של יוֹרָם אָרְבֵּל יבדל לחיים ארוכים, ו-נִסִים קִיוִויתִּי ז"ל, ו/או מֵאִיר אָיינְשְטֵיין ז"ל.

היה מדובר ב-תקלת טלוויזיה ארוכת שנים. היו אלה המנכ"לים של רשות השידור כל אחד בתורו שהבחינו בחוסר כישרונו. מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ביקש ממני להפסיק את עבודתו לאלתר בחטיבת הספורט היכן שהוא בשנות ה- 80 במאה הקודמת, מנכ"ל רשות השידור מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ז"ל דרש ממני גם הוא במפגיע ב- 1996 לסלק אותו את משה גרטל לאלתר מהמיקרופון, ומנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל ביקש ממני בתקופת המנכ"לות השנייה שלו בשנים 2001 – 1998 למצוא לו מייד מחליף.

22 שנה הגנתי עליו על משה גרטל עד שבסופו של דבר לא היה מנוס מלהדיח ול-סלק אותו את איש הטלוויזיה הכושל הזה מחטיבת הספורט ההיא בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!).

טקסט תמונה : אולימפיאדת אטלנטה 1996. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף במהירות לפני 28 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי הזה…(!). זוהי עמדת הפיקוד וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה שהיה בנוי ו-ממוקם במרכז השידורים הבינלאומי ב- IBC באטלנטה (IBC הוא מונח בשפה האנגלית ש-ראשי התיבות שלו הוא : International broadcasting Center, ואשר היה ממוקם כאמור ב-אטלנטה/ארה"ב‎). על הקיר ממול תלויים שלושה שעונים המציינים את הזמנים השונים על פי הם אנוכי מנווט את תוכנית השידורים האולימפית הישירים שלנו מ-אטלנטה ל-ירושלים.

זיהוי זמני השעונים בתיעוד הנ"ל מ-ימין ל-שמאל : שעון GMT (ראשי תיבות של Greenwich Mean Time), הוא כלהלן : שעון אטלנטה המקומי הוא GMT מינוס ארבע שעות, ואילו שעון הקיץ של מדינת ישראל הוא GMT פלוס שלוש שעות (!). בשני המוניטורים התחתונים נראה קופץ המוט הישראלי דני קרסנוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

עם שובי לישראל מ- אולימפיאדת אטלנטה 1996 ההיא, מצאתי על שולחני במשרד חטיבת הספורט מכתבי צופים וקטעי עיתונות. אחד מהם היה ביקורת טלוויזיה של הפובליציסט עֵלִי מוֹהָר ז"ל (בנו של המשורר יחיאל מוהר) במדורו "בשער" במקומון התל אביבי "העיר" הדנה ביכולתם וכישרונם של השדר משה גרטל ופרשן השחייה יוֹסֵף "יוֹז'וֹ" טֶלֶקִי ז"ל שכבר לא היה נוֹכֵח באותה אולימפיאדת אטלנטה ההיא בשנת 1996.

טקסט מסמך : 27 ביולי 1996. זהו טקסט "ביקורת טלוויזיה" ש-כתב עלי מוהר במקומון התל אביבי "העיר" בעקבות שידורי השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996 של השדר משה גרטל והפרשן ד"ר בוקי צ'יש, ו-געגועיו של הכותב לפרשן הוותיק יוסף טלקי. עלי מוהר לא ידע שעשיתי כל מאמץ להביא עימי ל-אולימפיאדת אטלנטה 1996 את יוסף טלקי שהיה אז כבר בן 78 ו-חוֹלֶה. נוצרה מציאות טלוויזיונית מעיקה ובלתי צפויה ולא מתוכננת מפני ש-בכך נפתחה דלת הפרשנות ההיא בפני ברוך "בוקי" צ'יש יבד"ל. חיש התברר כי ברוך "בּוּקִי" צִ'יש הוא פרשן שחייה דַל ו-נָחוּת בכמה דרגות ובכל קריטריון מה-פרשן הנפלא ש-קדם לו יוסף טֶלֶקִי ז"ל (!), כפי ש- משה גֵרְטֶל היה רחוק במספר לא מועט של דרגות מ-שדר השחייה האולימפי הנפלא ההוא שלנו שקדם לו, נסים קיוויתי ז"ל (!). עצוב ו-מר לכתוב ולומר זאת (!). (באדיבות מקומון "העיר" של תל אביב והמו"ל עמוס שוקן).

בשנת 2000, שֶבַע שנים לאחר בקשתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ל-סלק את משה גרטל מהמיקרופון, הדחתי אותו בעצמי משידורי הספורט הטלוויזייוניים ההם שהיו תחת הניהול שלי ו-תחת אחריותי (!). הוריתי לו לארוז את הפקלאות שלו ולהתנדף מחטיבת הספורט. הדבר נעשה כאמור באישורם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא דאז מר יָאִיר שְטֶרְן ומנהל חטיבת החדשות דאז מר רָפִיק חַלָבִּי, לאחר שהנאשם המשיך לשגות "באוויר" שגיאות גסות שוּב ו-שוּב. לאחרונה כינה אז כאמור בריאיון בשידור ישיר ביד אליהו את שחקן הכדורסל הענק (2.20 מ') של מכבי ת"א קוֹנְסְטָנְטִין פּוֹפָּה והציג אותו לצופים בשם אחר, "אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפָּה". זאת הייתה עוד טעות מביכה ובלתי מתקבלת על הדעת בשרשרת טעויות ארוכה בעת שידורים ישירים של שַדָּר חטיבת הספורט, שאיננו מכיר את השחקנים שאליהם הוא פונה, ומשבש את שמם קבל עם על מסך טלוויזיה ובאמצעות מיקרופון בשידור ישיר. ביזיון (!). לא פחות.

קוֹנְסְטָנְטִין פּוֹפָּה השחקן המרוּאיין ההוא של מכבי ת"א היה מספיק אדיב אז כדי לא להעליב את שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ש-לא הכין את שיעורי הבית שלו. הרי הוא קונסטנטין פופה היה יכול להעיר לוֹ כתגובת נֶגֶד בפרהסיה, "…תסלח לי מר מנחם מנדל אני יודע שקוראים לך משה גרטל, אבל לי לא קוראים בכלל אלכסנדר, כדאי שתכין בפעם הבאה את שידורי הבית שלך…". הוא קונסטנטין פופה היה ג'נטלמן רוֹמָנִי (יליד בוקרשט) ואפילו לא תיקן את השַדָּר "באוויר". הוא התכופף ונטה לעבר המיקרופון והשיב בנימוס לשאלות המראיין שלו שקוראים לו משה גרטל ולא מנחם מנדל..

תזכורת : ובכן כאמור, פעם בעת שידור ישיר באליפות אירופה בשחייה של הלסינקי 2000 זעק לפתע משה גרטל למיקרופון בהתרגשות בעיצומו של המשחה משהו מאוד לא מובן : "…זהו השחיין אָלֶכְּסַנְדֶר פּוֹפּוֹב ולא אלכסנדר פּוֹפָּה…". הטקסט המביך והבלתי רלוואנטי ש-חזר על עצמו כמה פעמים נחרת על הטייפ. הטרגדיה הגדולה של שַדָּרים נחשלים היא שדברי ה-הֶבֶל שלהם צרוּבים לעַד על קלטות השידור, וחקוּקים לנֶצַח בתודעת הציבור. משה גרטל הוּדַח על ידי בסופו של דבר מחטיבת הספורט. ההדחה והסילוק נעשו באיחוּר של 22 שנה. כשנפרדנו לתמיד, אמרתי לוֹ, "…משה גרטל אתה באמת ובתמים אולי בחור טוֹב אך אסור לך להחזיק יותר במיקרופון בשום שידור ישיר בחטיבת הספורט שלי שאנוכי ממונה עליה מטעמם של מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית…". הוא מאוד לא אהב לשמוע שהענקתי לוֹ שוב את התואר, "…בחור טוֹב…". הוא אולי התבייש בהגדרה הזאת וראה בה ציון לגנאי משהשיב בעֶצֶב לעצמו וגם לי את ה-אמירה אמריקנית הזאת, כלהלן : "האמריקנים אומרים : "Good guys – finish last".

מן ההיבֵּט האישי שלוֹ הוא צָדָק. נדמה לי ש-משה גרטל לא הבין את חומרת שגיאותיו הכרוניות שלו. בסרט ההוא של העיתונאי אורי גולדשטיין, הקרוי, "עד טיפת המים האחרונה" הוא העמיד פני תם נעלב בפני המצלמה ובא בטענות (כלפיי), "…בגלל "פופה – פופוב" מפטרים אותי…?". הוא לא הבין ו-לא הסכים כי במשך השנים הרבות איבד חלק לא קטן מאמינותו העיתונאית גם בשל שיבושי ה-שמות החוזרים ונשנים שלו. במשך 22 (עשרים ושתיים) שנים בין 1978 ל- 2000 חרקתי שיניים אולם חיפיתי עליו וסלחתי לו. ב- 2000 החלטתי להדיח אותו מחטיבת הספורט ההיא ב-פיקודי. היות ומדובר בערוץ ציבורי ולא פרטי הייתי זקוק להסכמתם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהל החדשות. שניהם היו תמימי דעים עמי כי במצב הנוכחי אין ברירה אחרת, ומשה גרטל לא רק צריך לעזוב את חטיבת הספורט אלא חייב לעשות זאת מייד.

תפקידי בין השאר היה להגן על הציבור מפני שגיאות, שיבושי שמות, ודיווחים עיתונאיים טלוויזיוניים כושלים ולא על השדרנים הטועים ומוסרי האינפורמציות השגויות. להלן מסמך ההדחה שנכתב על ידי למשה גרטל ב- 14 במארס 2000. ובכן, משה גרטל הוּדַח, סוּלָק, ו-עבר לעבוד בחטיבת החדשות בראשות רפיק חלבי. היה מדובר מחד באלוף ישראל לשעבר בעל שם ב-שחייה ומאידך באיש ועיתונאי טלוויזיה יָרוּד ו-כושל (!).  

טקסט מסמך : 14 במארס 2000. זהו מסמך הדחתו של השדר משה גרטל מחטיבת הספורט בפיקודי בעקבות הטעויות והשגיאות הרבות האין סופיות כמעט שלו ש-חולל בעת השידורים הטלוויזיוניים הישירים ההם. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי תמכו תמיכה מוחלטת ופה אחד במכתב הפיטורים ההוא ו-במהלך ההדחה והסילוק שלו מהמיקרופון הטלוויזיוני ההוא (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משֶה גֶרְטֶל ייזכר כאלוף שחייה לאומי שהמצלמה אהבה אותו אך מיקרופון הטלוויזיה ההוא שהחזיק מ-עת ל-עת בידיו מאוחר יותר, הֵזִיק לו,פגע בו, ו-עשה בו שַמוֹת (!). ב- 10 באפריל 2000 הוּדַח משה גרטל סופית מחטיבת הספורט ההיא שלי.

מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי כתב למודח מסמך בזו הלשון [2] : "…גרטל שלום, בהמשך לשיחתנו מהבוקר הריני להודיעך כי החל מיום שלישי – 11.4.2000 אתה מצטרף לצוות הכתבים של חטיבת החדשות ובכך מסתיים תפקידך במחלקת הספורט…".

מנהל החדשות קלט אותו אצלו ככתב מן המניין לאחר הדחתו ממחלקת הספורט. בכך הסתיימה קריירה שידור ספורטיבית בת 22 שנה בטלוויזיה, קריירה בעייתית, רצופה שגיאות, ושנויה במחלוקת של משה גרטל אחד מגדולי השחיינים של ישראל בכל הזמנים. משֶה גֶרְטֶל כל כך התבייש בהדחתו מ-מחלקת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא עד שסיפר למי שרצה להאמין לוֹ כי ידה של קבוצת מכבי ת"א הייתה בדבר (!). בְּדוּתָּא. משֶה גֶרְטֶל טען שאת ההחלטה על הפסקת עבודתו בחטיבת הספורט על ידי קיבלו בהנהלת מכבי ת"א ולא בהנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ובראשה ניצב מנהל ערוץ 1 ההוא יָאִיר שְטֶרְן ומנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי. "…מתחילת דרכי בטלוויזיה הרגלתי את מכבי ת"א לשאלות נוקבות…", אמר והוסיף , "כנראה שחקרתי יותר מידי לעומק ושאלתי יותר מידי שאלות והם ממש לא אהבו את זה… לעו"ד שמעון מזרחי יש, או היה, כוח מאגי על מחלקת הספורט בטלוויזיה, ובעקבות דרישה של מכבי ת"א נאלצתי לעזוב את תפקידי בשנת 2000…".

עוד בדותא. בלוף שהבימאי אורי גולדשטיין נתן לו ל-משה גרטל דרור בשעתו. המסמך דלעֵיל מפריך לחלוטין את הטקסט הזה. משֶה גֶרְטֶל הודח על ידי רק בשל הסיבה ורק מפני שהיה שַדָּר ספורט וכתב לא מוצלח לפי דעתי כמי שניהל וניווט בשנים ההן את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (!). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי הצטרפו למהלך ההדחה הנ"ל ההיא של משה גרטל ו- תמכו בחוות דעתי ההיא ללא סייג (!).

אנוכי מעריך שבמקום עבודה תקשורתי פרטי אותו משה גרטל המגוחך ואיש דל היה מפוטר זה מכבר ע"י ההנהלה הראשית אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה מקום עבודה הסתדרותי. ב- 10 באפריל 2000 הדפיס מנהל החדשות רפיק חלבי מסמך אל משה גרטל בו הוא מורה לו ל-התייצב בחטיבת החדשות לאחר סיום תפקידו במחלקת הספורט. זאת הייתה הפעם הראשונה במשך 32 שנות קיומה של חטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, שכתב / שדר כלשהו מודח ממנה על ידי ומטעמי ב-גין מהימנות ואמינות עיתונאית טלוויזיונית פגומים. שמו היה משה גרטל.

טקסט מסמך : 10 באפריל 2000. לראשונה בהיסטוריה מודח כתב מחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועובר לחטיבת החדשות… ו-לא בגלל כישרונותיו המופלגים בתחום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משה גרטל. הימים ההם-ימי בראשית ההם לפני 44 שנים ב-1980. נשכחות שלא נשכחו. 

משה גרטל הגשים ב- 12 במארס 1989 את חלומו לשעה קלה. אפשרתי לו לטוס כ-שַדָּר כדורסל שלי עם מכבי ת"א לחו"ל. משאת נפשו של כל שַדָּר בחטיבת הספורט שלו. לרוע מזלו השידור הישיר שלו בהיסטוריה הפרטית שלו היה רצוף כשלים והפרעות טכנולוגיות. מששב ארצה ניחמתי אותו, "…משה גרטל, אל תיקח זאת אישית…". משה גרטל הגיב מייד ב-עצב : "…אני יודע שזה לא נגדי אבל למה זה תמיד קורה לי…". זאת הייתה כאמור הפעם הראשונה והאחרונה שהפקדתי בידיו את מיקרופון השידור במשחקי כדורסל. הוא לא שב עוד מעולם לשדֵר את משחקיה של קבוצת הכדורסל מכבי ת"א בתקופתי כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. 

טקסט תמונה : קיץ 1980. הימים ההם – הזמן ההוא. תיעוד פסטורלי לפני 44 שנים בטרם היכרתיו ב-ד' ה-אמות ה-טלוויזיוניות. ימי בראשית ההם – הזמן ההוא שלא עמד מ-לֶכֶת. תקופת אולימפיאדת מוסקבה 80'. הצילום התיעודי הזה נעשה ב-משרדי חטיבת הספורט ההיא בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אלכס גלעדי ז"ל היה אז מנהל חטיבת הספורט ההיא. אנוכי (בן 42, בתמונה) עם משה גרטל (בן 34, בתמונה) בימים כשעוד בניתי עליו וחשבתי שהוא מסוגל אולי לשמש כ-שַדָּר מוביל ועיתונאי עתידי בחטיבת הספורט. רעיון ישן נושן שלא הלך ולא צלח. הוא נעדר את הפוטנציאל התבונתי הטלוויזיוני להיות מגיש, מנחה , עיתונאי, ו-ושדר. ו-לכן אותה הנעדרות ההיא שדנה באותם הסעיפים המפורטים הנ"ל ואשר מעולם לא מומשה לא אפשרה לאיש הנדון ל-הגיע להיכן שרצה להעפיל. מנקודת מבטי הוא הגיע ל-שום מקום. נכון שפעם בארבע שנים הוא שידר פה ושם איזה אליפות עולם בשחייה ו/או אליפות אירופה בשחייה כשהזדמן, אולם בסך הכיל הוא היה בורג לא חיוני בחטיבת הספורט ההיא בפיקודי, ולבסוף גם הודח על ידי ממנה. ניהול, מנהיגות, ו-ניווט יעיל שלי את שידורי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז 1980 ועד 2003, לא היה קשור מעולם, תלוי, ו/או מותנה בידידותיות וחברויות עם אנשים כאלה ואחרים, אלא אך ורק במחויבות מקצועית שלי כלפי מצפוני ובצורך הנדרש להיות נאמן ל- צופי הטלוויזיה במדינת ישראל (!). אין דבר כזה חֲבֵרוּת ויְדִידוּת עם אנשים כאלה ואחרים ב-ביזנס הזה שקרוי תעשיית הטלוויזיה על חשבון נאמנות למצפונך ולמקצוע שלך (!). משה גרטל עבד בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2000 – 1978. הוא אִיֵיש במשך 22 שנים את חטיבת הספורט אולם הוא תמיד היה בורג זניח ולא חשוב שאפשר היה להסתדר בקלות בלעדיו במכונה המורכבת הזאת הקרויה תעשיית הטלוויזיה, עוד בעידן אלכס גלעדי ז"ל. לבסוף הוא משה גרטל הודח וסולק ממנה. אגב, בחזית התמונה נראה פרשן ה-א"ק דוד אייגר, ומשמאל פרשן ה-התעמלות יעקב "זָ'קִי" ווישניה. (התיעוד הנ"ל נעשה ב-תקופת אולימפיאדת מוסקבה יולי / אוגוסט  1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יש לי דעה אישית מגובשת על נורמת ה-ניהול, נורמת ה-נשיאה באחריות, ו-חובת הדוגמא האישית ה-חלה על הצועד בראש המחנה (!).

אינך חייב להיות חֲבֵר של העובדים כדי לנהלם. אי והיעדר חֲבֵרות אינן צריכות ולא אמורות להתפרש כ-הִתנשאוּת על עובדיך (!). פעם שאלו אותי מה הקֶשֶר בין לנַהֵל את ענף הרֶפֶת בקיבוץ אפיקים, לבין לנַהֵל כקצין בצבא למשל קבוצת חיילים ב- "גולני" (שם שרתי כשלוש שנים), לבין לנַהֵל את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התשובה ברורה. המכנה המשותף בכל רמות הניהול – קטנות כ-בכירות, ולא משנה באיזו דיסציפלינה, הן הנורמות האישיות שלך כמנהיג שעומדות כל הזמן בפני מבחן. העניין השני ו/או ה-מישני (לכאורה), הוא שאתה צריך להסתמך ולסמוך על אנשי מקצוע לידך בדרך להסתערות וכיבוש יעד השידור. אתה קובע מי יהיו אנשי המקצוע ועליך מוטלת החובה לגבש אותם לצֶוֶות ולקבוע ולתכנן מדיניות מלחמתית טלוויזיונית מדויקת ו-רשומה כפקודת מבצע בטרם יציאתך לקרבות הטלוויזיה באתרי מלחמה רבים ושונים בארץ ובעולם, אך אינך צריך להיות חבר של התותחנים שלך. הדבר השלישי הוא גיבוש והפיכת הנבחרת שלך לקבוצה. תוכל לגבש צֶוֶות רק אם המנהיגות שלך נשענת על יושרה מוחלטת, משמעת קפדנית, דרך ארץ, דבקות במטרה, ומתן דוגמא אישית. וכמובן כישרון ו-יֶדַע קונקרטי בתחום בו אתה עוסֵק ו-אותו אתה מנהל (!). היו לי פעם המון חברים  בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חודש לאחר שמוניתי לתפקיד הרָם רב האחריות של מנהל חטיבת הספורט בנובמבר 1980 ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל פלוס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל פלוס מנהל החדשות טוביה סער יבד"ל, כבר לא היה לי אף חבר (!) אפילו לא אחד, ל-מַעֵט קומץ ידידים שיכולתי לספור אותם על אצבעות כף יד אחת שלי.

תכונות ותפקידי ניווט, ניהול, מנהיגות, הובלה, תכנון וקביעת מדיניות, הטלת משימות והעדפות אנושיות מקצועיות, לעולם אינן צועדות שלובות זרוע עם חֲבֵרוּת. אין דבר כזה. כן הערכה, כן כבוד הדדי, כן נאמנות, כן אמינות ומהימנות, אבל לא בהכרח חֲבֵרוּת וגם לא בהכרח יְדִִידוֹת (!).

פעם באחד הוויכוחים בינינו הֵטיף לי מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף "טומי" לפיד ז"ל מוּסַר בענייני פוטוגניות בסגנון העוֹקצני שלוֹ כששַח ו-אמר : "…לאנשים יָפִים יש חִיסָרוֹן אחד בולט. הם לא צריכים להתאמץ להיות חכמים…". אינני יודע אם התכוון למשה גרטל (ו/או שמא אליי). יכול להיות שמישהו העביר לידיו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים ה-הן שבין 1979 ל- 1984 פיסת רכילות של כתבת "העולם הזה" גב' תְּחִיָה אָדָר בו כתבה בשבועון הנפוץ ההוא את הטקסט הבא, כלהלן : "…כאשר המפיק יואש אלרואי איננו בסביבה, משה גרטל הוא הבחור הכי יפה…". טקסט נחמד ומשעשע שמנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל הרבה ל-צָטֵט ולהשתמש בו בלשונו הָבּוֹטָה והשְנוּנָה ההיא, כדי לדקור ולהכאיב.

טקסט תמונה : ינואר 1984. אנוכי (בן 46, בתמונה הזאת) יחדיו עם משה גרטל (בן 38) במשרדֵי חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שהיה ממוקם שנים רבות בשכונת רוממה בירושלים. הצילום הזה נעשה לאחר חזרתי מכנס גדול של רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ה- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting). הפגישה ההיא התקיימה ב-לוס אנג'לס ודנה בהפקת שידורי הטלוויזיה את אירועי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. חובתי הראשונה והיסודית כמנווט ראשי ומנהל ראשי, ועורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הייתה קודם כל וראשית דבר למען ציבור הצופים במדינת ישראל ו-לא למען משה גרטל ו/או כל אחד אחר (עורך, שדר, ו/או מפיק) שעבד בשעתו בחטיבת הספורט ההיא בפיקודי ההוא לפני 40 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יתכן מאוד שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל החכם והבוטה ביסס את תּיאוריית ה-שְנִינוּת ה-משוננת שֶלוֹ הנוגעת ליופי ולחוכמה, על דברי טקסט רכילותה של גב' תחיה אדר ההיא (!). שיוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל רצה להיות ארסי, הוא ידע ל-הכיש. זמן קצר אחרי פרשת הפקת הנֶפֶל של משה גרטל, הֵדיח יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל מהטלוויזיה הישראלית הציבורית את העיתונאי וכתב חטיבת החדשות אָבִי גוֹט באשמה של עשיית עיתונאות חלטוריסטית. אָבִי גוֹט הכין לשידור כתבה סנסציונית מצולמת שפתחה את מהדורת "מבט", בה סיפר לציבור שספינת דייג אנונימית המשייטת לאורך חופה הצפוני של ישראל, היא בעצם ספינת בּיוּן ורִיגוּל סוֹבְיֶיטית. יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות והבוס הראשי של "מבט" ודניאל פאר ז"ל עורך המהדורה באותו ערב, שידרו את הסְקוּפּ מבלי להצליב מידע. חיש מהר הוברר שסיפור הכתבה הוא עורבה ופרח. זאת באמת הייתה ספינת דייג תמימה. לא היה שום יסוד לתוכן הכתבה המרעישה של אבי גוֹט. מנכ"ל רשות השידור החליט לפטר מייד את אָבִי גוֹט ולהעיף אותו מרשות השידור. הוא לא נגע בעורך מהדורת "מבט" דָנִיאֵל פְּאֵר ז"ל ובמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יָאִיר שְטֶרְן יבד"ל. אותם השאיר על כנם (!).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. מערכת החדשות בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זהו אבי גוֹט כתב לשעבר של "מבט" ש-הודח ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (הודח אף על פי שהיה מוכשר), בגין שידור אינפורמציה מוטעית מבלי שבדק את ה-אמיתות שלה ו-מבלי שהצליב מקורות מידע. אָבִי גוֹט הכין לשידור כתבה ב- "מבט" אודות ספינת בִּיוּן סובייטית כביכול המשייטת בחופי ישראל שהייתה למעשה ובסופו של דבר בכלל ספינת דייג לבנונית. עורך "מבט" דניאל פאר ז"ל שידר את הכתבה as is כמו שהיא וללא הסתייגות. יוסף "טומי" לפיד יצא מדעתו מרוב רוגז. הוא פיטר בו במקום את הכתב אך לא נגע בעורך שלו, ולא קִרְקֵע את מנהל חטיבת החדשות דאז יאיר שטרן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משה גרטל משוחח עם עֵרָן נָבוֹן כתב הַיוֹמוֹן / חִינָמוֹן "ישראל היום" ההוא, ו-מוֹנֶה ב-פניו את חולשותיו הרשלניות של עצמו. מדהים, מגוחך, פתטי, ו-מביך באותה מידה. 

חלפו ימים רבים מאז. לפתע אנוכי נתקל בנתונים אנושיים מוכרים. משה גרטל מעיד על איכותו הדלה כעיתונאי ושדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בריאיון האֶוִוילִי והַנָבוּב ההוא שהעניק בשעתו לעירן נבון מהעיתון – "ישראל היום". משה גרטל העניק בשעתו ביודעין ומרצונו לעיתונאי "ישראל היום" ערן נבון, הוא העיד במוֹ מילותיו שלו לא רק על בּוּרוּתוֹ ורַשְלָנוּתוֹ העיתונאית הטלוויזיונית אלא גם על רמת נבונותו הדַלָה ואיכות תבונתו בגובה של דֶשֶא קָצוּר. כותרות הריאיון המדהימות ההוא העידו על עליבותו ורדידותו של המעיד מוסר המידע והאינפורמציה על עצמו לציבור. איזו עליבות. שדר טלוויזיה מעיד על עצמו בפרהסיה ובפומבי את הטקסט הביזיוני ה-מצ"ב, כפי שהוא משה גרטל מכוון לגופו של עצמו, מתייחס בבורות ורשלנות לשליחותו העיתונאית, ומחבר את נוסחת ה-מֶלֶל הזאת אודותיו, כשהוא שַח כלהלן (ציטוט) את המילים הבאות האלה :

"…אני יודע שלפעמים אני פולט דבר שטות, שיוצאים לי דברים ואז צוחקים עלי, אבל שחייה זה משעמם…לפעמים אני מרגיש שאני מעיר את ה-מתים…".

אתה קורא ונותר נדהם בעיניים פקוחות ו-גרון נעול מ-הֶלֶם. זה מה שהאיש שפותח את סגור לבו אומר בריש גלי ברוב חוכמתו וכמות ה- IQ בה חונן, ובאופן הכי ברור וגלוי לציבור את הטקסט הזה אודותיו :

"…אני יודע שלפעמים אני פולט דבר שטות, שיוצאים לי דברים ואז צוחקים עלי, אבל שחייה זה משעמם…לפעמים אני מרגיש שאני מעיר את המתים…".

אתה קורא ולא מאמין. ואז אתה מבין שוב, לא רק לפתע, שאיש הטלוויזיה המוגבל הזה שקוראים לו משה גרטל איננו מבין את מָהוּת ו-תקן שליחותו העיתונאית – טלוויזיונית (!), איננו מבין את תפקידו וחובתו להיות עיתונאי בקי ו-מהימן (!), איננו מתנהג כאדם אמין (!), איננו מבין שעליו להיות שדר טלוויזיה רציני ו-מתווך של העברת עובדות אֶמֶת ואינפורמציָית אֶמֶת לציבור הצופים שלנו ו-שֶלוֹ…

האיש מתנהג בצורה עלובה ו-רשלנית ב-לא מעט מקרים כשהוא אוֹחֵז בידיו במיקרופון הציבורי הטלוויזיוני, ואיננו מכיר ולא מודע לאחריותו ו- התחייבויותיו העיתונאיות כלפי מאזיניו וצופיו. האיש איננו משכיל דיו ולא תופס כי הוא נבחר להיות האדם והעיתונאי שניצב בתווך בין מוקד האירועים לבין מרקע הטלוויזיה של אזרחי המדינה כשליח מידע ואינפורמציה שלהם ועבורם…!

מה זה צריך להיות…? מה זאת אומרת…? ולמה מתכוון האיש הזה שמתיימר להיות עיתונאי ושדרן טלוויזיה בשעה שהוא שַח ל-ערן נבון ההוא ב-טון לֵיצָנִי, ולהלן הציטוט : "…שחייה זה משעמם…לפעמים אני מרגיש שאני מעיר את המתים…"…??? כמותו גם עורכיו ומפיקיו שמוותרים לעצמם ולו. גם העורכים והמפיקים שלו אינם מבינים את תפקידם העיתונאי רב האחריות כעורכים ומפיקים שלו (אם הם קראו ואם לאו את עדותו והתוודותו של משה גרטל לפני כמה שנים בפני ערן נבון) אודות הבנתו ותפישתו הרופפת את שליחותו העיתונאית, ועדיין ממשיכים להפקיד את מיקרופון השידור והמידע בידיו של אותו משה גרטל…ברוך צ'יש ניצב בדרגה שלימה מעל משה גרטל אבל בעמדת השידור המשותפת של שניהם הוא נכנע חיש מהר לחוק "הכלים השלובים" ולחוק המתמטי בו מינוס (-) מביס פלוס (+).

משה גרטל וברוך צ'יש מייצגים ו-ייצגו אז , "עיתונאות טלוויזיונית דַרְדָלֶ'ה, יְרוּדָה, רְדוּדָה, ונְמוּכָה" בשפתו של יאיר שטרן מי שהיה מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1989 – 1983 ואח"כ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא בשנים ההן של 2000 – 1993. מדובר לא רק ב-שידורי Off tube ישירים רוויי מאות שגיאות, טעויות, שיבושי שמות איומים, ו- אי זיהוי מסונכרן ביודעין על ידי שני מחזיקי המיקרופון האלה בין ה- Audio ל- Video בעת חשיפה והצגת גיבורי וגיבורות העלילה בטרם יריית הזינוק (כ-שיטה, כ-קו מחשבה ומשנה סדורה מעוותים). מדובר גם ב-צוות שידור אופטיובניק כושל שלא קיים ולוּ ריאיון טלפוני עיתונאי אחד ו/או שיחת טלפון עיתונאית אחת באולפן בהרצליה במשך כל שמונת ימי אליפות העולם בין ה- 21 ביולי 2019 ל- 28 ביולי 2019, לא עם מי מאלופי ושיאני העולם בשחייה וגם לא עם מי מאלופות העולם ושיאניות תבל בשחייה, אלה שחשפו שוב ושוב מחדש את העובדה כי טֶרֶם נאמרה המילה האחרונה ב- Issue הקרוי קצה גבול יכולתו של האדם (בשחייה). שני ה-אופטיובניקים (Off tube) המגוחכים האלה משה גרטל ו-ברוך צ'יש גם לא ערכו ולו ריאיון עיתונאי אחד ולא שיחה עיתונאית אחת עם שחייני ושחייניות נבחרת ישראל ומאמניהם שנטלו חלק באירוע העל הבינלאומי המדובר. משה גרטל וברוך צ'יש לא מצאו גם לנכון לערוך השוואות איכות בין רמת השחייה בנוכחית בישראל של קיץ 2019 לבין רמת השחייה הבינלאומית בקיץ 2019. מדובר בעיתונאות דֶמֶה. ברור שנשאלת כאן השאלה גם היכן ניצבת כאן המערכת העיתונאית של כל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ומה חלקה באחריות להופעות הַנֶפֶל ה- Off tube הממושכות של הצוות משה גרטל את ברוך צ'יש באולפן בהרצליה בתקופת אליפות העולם ה- 18 בשחייה של Gwangju / דרום קוריאה 2019. עסק עלוב.     

אתה תמה ו-נַד בראשך לנבונותו המוגבלת, לכסילותו, לקלות דעתו, לרעיונותיו המגוחכים, ליכולת וכישרון הניסוח המגוחכים הפעוטים שלו, פלוס שימוש בטקסטים מסורבלים ובלתי הגיוניים שהוא הוגה בפני צופיו וקוראיו בעת מסירת האינפורמציה והעברת מידע ה-Off tube אליהם מהאולפן בהרצליה. אתה תמה ו-נַד בראשך ללהג, לטיפשות התנהגותו הטלוויזיונית הילדותית והמטופשת, ול-הפצעת השירה והשירים שהוא מזמר במהלך השידורים הישירים מהאולפן ב-הרצליה. אתה תמה ו-נד בראשך לכמות החוכמה הקטנה ומנת ה- IQ הדַלָה שהקב"ה דחס לראשו. המיקרופון הטלוויזיוני שיודע להיות ידיד כמו אויב, איננו צעצוע תקשורת…הוא מציאותי. הוא אמיתי. ולכן הוא עושה במשה גרטל (ודוֹמָיו) שַמוֹת. חִידָלוֹן. הֶרֶס. אבל מה, אנשי הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מעריכים והעריכו ו-חושבים ו-חשבו…ש-משה גרטל הוא שַדָּר השחייה היחיד בארץ ו-ברוך צ'יש הוא פַּרְשָן שחייה בודד בארץ, ואין דָבָר בִּילְתָּם ו-בלעדיהם (!). במידה רבה הם בעצם צודקים. אין שדרני ופרשני שחייה בארץ ואין גם שדרן טלוויזיה ועיתונאי כ- משה גרטל שקנה חזקה טלוויזיונית בלעדית על האווילות, הנביבות, ועל הרשלנות הכושלת שהיו מנת חלקו במשך כל השנים ההן. עֲזוּבָה. אגפי ההפקה, העריכה, השידור, ובקרת שידור תְּכָנִית וטכנולוגית בתעשיית הטלוויזיה צועדים כל הזמן שלובי זרוע. אם התנהלה בַּקָרָה תכניתית כזאת הרי שלא ראו אותה ולא הרגישו שום יד מְכָוֵונֶת בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הטוען לעליונות בתחום. ובכן, שידורי ה- Off tube ההם של שני הנ"ל ה-שדר משה גרטל ו-הפרשן הנגרר אחריו ברוך צ'יש מהאולפן בהרצליה את אליפות העולם ה- 18 בשחייה שנערכה בין 21 ל- 28 ביולי 2019 בעיר Gwangju בדרום קוריאה, שברו את כל השיאים השליליים, ו-היוו דוגמא מוחשית מרחיקת לֶכֶת ו-עֲגוּמָה מאוד ל- עֲזוּבָה טלוויזיונית ש- ואשר-מאכלסת את חלל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מדהים ולא ייאמן (!). 

טקסט מסמך מדהים ב- אווילותו…: עדות אישית מדהימה של הנאשם אודות עצמו ואודות אישיותו. ווידוי מדהים באווילותו, גיחוכו, טיפשותו ו-לֵיצָנוּתוֹ (!). משה גרטל פותח את סגור לבו ו-מתנצל ומתוודה בפני כתב היומון "ישראל היום" מר ערן נבון על ו-אודות טיפשותו הטלוויזיונית (!). משה גרטל הוכיח פעם נוספת בשיחתו זאת עם ערן נבון שהוא אישיות טלוויזיונית בעלת ממדים גמדיים, ולובש דמות של אישיות מגוחכת. בלתי מתקבל על הדעת. ערך הטקסט הנ"ל שהגיש בשעתו משה גרטל לקוראי העיתון "ישראל היום" לא הייתה הבעיה שלו אלא הייתה הבעיה של מי שמעסיק אותו. משה גרטל היה ונותר איש טלוויזיה דל ו-עני. האיש הזה משה גרטל איננו שווה שום ביקורת גם בהזדמנות הזאת, מפני שהוא מתחת לכל ביקורת. היה מדובר ב-איש טלוויזיה ברמה ירודה ו-נמוכה מאוד שמעיד על עצמו, "…שלפעמים הוא מעיר את המתים…(!).  (באדיבות העיתון "ישראל היום").

ו- מה תגידו על ביזיון רשלנותם האולימפית של משה גרטל שַדָּר השחייה ה-דָל והמוביל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים יחדיו עם הפרשן שלו ההוא ד"ר ברוך צ'יש בעת השידורים הישירים של תחרויות השחייה באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו ההיא בשנת 2016…???. מדהים ולא ייאמן (!). רשלנותם העיתונאית האולימפית הטלוויזיונית של שני שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הללו משה גרטל וברוך צ'יש בריו 2016, מתועדת לעַד על רצועות ה- Audio / שֶמַע המגנטיות. משה גרטל וד"ר ברוך צ'יש התעקשו להָאִיץ בהתמדה בבריכת השחייה האולימפית בריו 2016 את אי הנבונות הקיצונית של שניהם ואת הטיפשות של ה-צֶמֶד ה-חלש וה-נָבוּב הזה אל הַעֵבֶר הבלתי נוֹדָע (!). בלתי מתקבל על הדעת (!).

ובכן, אֵירוּעַ ה-סיום ההוא של משחה הגמר ל- 100 מ' ב-סגנון חופשי ל-גברים באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016, הטביע שוב את שניהם, את השַדָּר ה-כושל משה גרטל ואת הפַּרְשָן ה-מביך שלו ברוך צ'יש, במימי הבריכה האולימפית ההיא של ריו 2016.

סיום המִשְחֶה האולימפי היוקרתי ביותר והדרמטי הנ"ל מצא את שניהם את משה גרטל וברוך צ'יש בלתי מוכנים ולא מרוכזים. האירוע ההוא מרח על שני הפטפטנים האלה בפעם המי יודע את ה- תווית, "לא נבונים". לא נבונים במידה קיצונית.

זה היה מדהים ומופרך כאחד כאשר משה גרטל זועק בכוחותיו האחרונים למיקרופון שלו בעמדת השידור הפרטית ההיא של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב-בריכה האולימפית ההיא בריו 2016, ומבשר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל בביטחון עצמי שאיננו מוטל בספק ובעוצמת קול שאין עליה עוררין, כלהלן : "…קאמרון מקבוי (Cameron Mcevoy) הוא האלוף האולימפי…". מדובר בסקנדל. איזה אלוף אולימפי ואיזה נעליים. על מה אתה מדבר בדיוק משה גרטל…??? מה אתה שַח לציבור הצופים שלך…??? הרי קאמרון מקבוי סיים בכלל במקום השביעי, ו- האלוף האולימפי והזוכה במדליית זהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים בריו 2016 הוא האוסטרלי בן 18 קייל צ'אלמארס (1). כגודל ביטחונו העצמי של משה גרטל ליד המיקרופון יחדיו עם קשיי הניסוח שלו – כך גם גודל פטפטנותו ו-עובי שגיאותיו. לרבות ו-גם של הפרשן שלו ברוך צ'יש מי ש- משמיע קריאות צהלה "…אואואואוהוהוהוהו…" ילדותיות ו- מגוחכות וארוכות למיקרופון, ולא מעיר לו לשדר המוביל שלו, כי הוא משה גרטל מחזיק בידו ועל דַל שפתיו טָעוּת מָרָה (!). ברוך צ'יש מאשר את הבחנתו וקביעתו הָ-מוּטְעֵית והשגויה לחלוטין של ה-שַדָּר המוביל שלו כי קאמרון מקבוי הוא האלוף האולימפי כביכול, ובאותה נשימה מדרג את הבלגי פיטר טימרס במקום השני והזוכה במדליית הכסף, ו-ממקם את השחיין ה-אמריקני אדריאן נתן שלישי ליד מדליית ה- אָרָד. אילו הייתה מתרחשת שגיאת זיהוי חמורה ומביכה שכזאת בעמדת השידור של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, הרי שה-שדר וה-פרשן היו מסולקים ממנה מייד ו-לאלתר, ומוחלפים ב-צוות אחר.

טקסט תמונה : 11 באוגוסט 2016. אולימפיאדת ריו 2016. משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים. בעוד השדר המוביל משה גרטל והפרשן שלו ברוך צ'יש המאיישים את עמדת השידור שלהם בבריכה בריו 2016, מכריזים בשידור ישיר בגרון ניחר, בביטחון עצמי מופרז, ובקולות צוהלים מגוחכים כי השחיין האוסטרלי קאמרון מקבוי הוא המנצח האולימפי והזוכה במדליית הזהב, מעלה OBS (רשת הטלוויזיה המארחת) לאוויר במקביל על מסך הטלוויזיה את מידע תוצאות המדידה האלקטרונית של מערכת השעונים OMEGA, שמפריכה את הצהרותיהם ההן של משה גרטל וברוך צ'יש, ו- קובעת כי המנצח והזוכה במדליית הזהב הוא השחיין האוסטרלי בן 18 קייל צ'אלמארס בתוצאה של 47.58 ש'. ובכן, קאמרון מקבוי דורג במשחה הנ"ל במקום השביעי. אין זאת שגיאת Off tube (!). מדובר בטעות חמורה, מביכה, ומטופשת במיוחד של שני החבר'ה הפטפטנים העלובים הללו שמאיישים עמדת שידור טלוויזיונית הממוקמת ב-מוקד ההתרחשויות בבריכת השחייה האולימפית בריו דה ז'אניירו 2016 (!).

טעות הזיהוי הקשה הזאת של משה גרטל וברוך צ'יש בריו 2016 אקוויוולנטית לטעות הזיהוי החמורה שאירעה ל- שדר הכדורגל נסים קיוויתי ז"ל ב-מונדיאל מכסיקו 1986, כששידר ישיר לצופים בארץ לפני 38 (שלושים ושמונה שנים) ב- 1 ביוני 1986 מעמדת שידור שלנו באצטדיון "חליסקו" ב-גוואדאלאחרה, שער שלא היה במשחק המוקדם בבית ג' ברזיל – ספרד. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

עניין טעות הזיהוי הנוגעת ל-שחיין קאמרון מקבוי ע"י השַדָּר משה גרטל, "…כאלוף אולימפי כביכול…" וכאילו הוא הזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016…היא שערורייה טלוויזיונית כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה, ומְהָוָוה קשקוש מוחלט (!). מדובר ב- מחשבה עקומה, ברבור, ו-להג בלתי מתקבלים על הדעת מפני שהם מתרחשים וקורים דווקא בתנאי שידור מיטביים בתוך עמדת שידור הממוקמת ב-היכל השחייה בעלת תצפית נוחה על הנעשה בבריכה האולימפית ב-ריו דה ז'אניירו, ועל מה שקורה בין חבלי המסלולים בשנת 2016 ההיא (!!!)…מדובר ב-שגיאה ממאירה וקריטית שמתרחשת בעת שידור ישיר בסביבה טלוויזיונית אופטימלית (!!!). השגיאה הזאת כמו גם אחרות מוקלטת על טייפ ה-VTR (!). מדובר בתאונה טלוויזיונית בלתי כפויה ולא מובנת (!).

שניהם, משה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים לקחת את היעדר הנבונות הקיצונית שלהם לעבר גבולות הלא נודע. שני אלה, מי שניצבים בחלון הראווה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, לא יודעים להשתמש בהיגיון בכלי הטלוויזיה המדויקים שמעמידה לרשותם תעשיית ה- Media. רק איש שמתעקש להיות טיפש ו-בוּר, סרבן היגיון, מי שבוחר ל-עטות על עצמו ב-יודעין אִצְטָלָה שצִבְעָה אנטי תזה של ה- אינטליגנציה, ירשה לעצמו לזעוק בקולי קולות זעקת סְרָק לתוך המיקרופון לעבר צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל ש- קאמרון מקבוי הוא הזוכה במדליית הזהב… פשוט שערורייה רבתי…(!!!). ולא רק זאת, הוא משה גרטל עושה זאת, ו- מחולל את טעות הזיהוי שלו ברגע הכי פחות נוח. ובכן, דווקא באותו שבריר השנייה ש-משה גרטל מברבר וטועה, קבוצת הטלוויזיה OBS מורחת Super imposing על המסלול של קייל צ'אלמרס (ו- לא של קאמרון מקבוי) ומודיעה לכל צופי הטלוויזיה בעולם כי זהו קייל צ'אלמרס והוא המנצח והזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016. המנצח הוא קייל צ'אלמרס ולא קאמרון מקבוי (!). לכן, מדובר ב- שוֹד ושֶבֶר (!). מדובר במעשה של אִי נְבוֹנוּת קיצונית. באינפורמציה שָוְוא, במידע הֶבֶל שמעביר שַדָּר ישראלי ש-יושב בעמדת שידור נוחה בבריכה האולימפית ב-ריו 2016, לציבור שלו בישראל…מדהים בשליליותו…(!).

ובכן…מערכת המדידה המדויקת של "OMEGA" סבורה אחרת ו-שונה מדעתו של משה גרטל…בעוד משה גרטל זועק "…מקבוי הוא האלוף האולימפי…", קבוצת OBS מעלה לאוויר במקביל Super imposing (כתובית) ומורחת אותו על המסך לאורך מסלול מס' חמש " K. Chalmers 1 ",  וקובעת מפורשות כי הזוכה במדליית הזהב הוא דווקא קייל צ'אלמרס (Kyle Chalmers), ולא מקבוי…משה גרטל נתפס כ-מי ש- "מחטט באף…". אנוכי מבחין מייד מבעד מוניטור הטלוויזיה הניצב ב-ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב בכתובית הקובעת כי קייל צ'אלמרס הוא האלוף האולימפי (!).

אנוכי עֵד מ-כורסת הטלוויזיה שלי בביתי בתל אביב כיצד חברת השעונים OMEGA וקבוצת הטלוויזיה ה- Host broadcaster של OBS, מקעקעים את המידע המופרך שאוצרים בידיהם משה גרטל וברוך צ'יש ה-הם. מדהים להיווכח כי את מה שאני רואה על המוניטור שלי בסלון ביתי בתל אביב משה גרטל וברוך לא רואים בעמדת השידור המרווחת שלהם הממוקמת ב- בריכה האולימפית עצמה של ריו 2016. מדובר בסיפור טלוויזיוני מדהים ומביך, ובלתי סביר. כיצד קורה כדבר הזה לשניהם…??? למרות ש- הם יושבים בעמדת שידור טלוויזיונית משופרת (ב-בריכה) בעלת תצפית נוחה על הנעשה ב- אותה ה-בריכה האולימפית ההיא של ריו 2016 (וגם נהנים מאינפורמציית מידע שזורמת לשני ה-מוניטורים המוצבים בעמדת השידור שלהם, (האחד – מסך טלוויזיה, והשני – מוניטור מחשב של זמנים, תוצאות, ומיקומים) – ואף על פי כן הם שוגים לחלוטין…ולא יודעים מה קורה סביבם…! מדהים בשליליותו…(!).

נוצרת אמפליטודה (!). הם טועים בביטחון עצמי כה רב עד שאינם מודעים לשגיאת הזיהוי שלהם עצמם ולא טורחים לתקן מייד את הנֶזֶק, תכף ומייד, את הדיווח השטותי והבלתי נכון שמסרו לצופיהם בארץ (!). צריך להבין כי אין מדובר בשידור ישיר Off tube של האירועים מהאולפן בהרצליה, אלא בשידור ישיר מעמדת שידור המותקנת במיוחד עבור משה גרטל וברוך צ'יש במוקד ההתרחשות בבריכת השחייה של ריו דה ז'אניירו 2016 (!!!). חולפות 10 (עֶשֶר) שניות ארוכות עד שאותו ה-פרשן ברוך צ'יש (…מי ש-צמוד לשדר המוביל שלו משה גרטל בעמדת השידור המשותפת של שניהם בבריכה האולימפית ההיא…) מתעשת לפתע כאילו קפאו השֵד, תופש את גודל הטעות, ו-מהמם את ה-שדר המוביל שלו בזו לשון הטקסט ההוא ו-שח למיקרופון שלו כ-להלן : "…לא ! …טעינו… זה צ'אלמרס…זה לא מקבוי… טעינו…!". השדר המוביל משה גרטל ה-טועה ו-הנדהם משרבב בסיוע המיקרופון האולימפי שלו תמיהה רבתי לציבור הצופים שלו, ושח להם בתדהמה מהבריכה האולימפית בריו דה ז'אניירו, "…מָה…?????…" עם חמישה סימני שאלה. כך נראה ונשמע טלוויזיונית השדר האולימפי המוביל משה גרטל בעמדת השידור שלו בבריכת השחייה האולימפית…וכך הוא משדר את המידע השגוי לצופיו במדינת ישראל…! פשוט, בושה ו-חרפה…!

משה גרטל השַדָּר המוביל נתפש אז הָמוּם משגיאתו הקולוסלית והבלתי מתקבלת על הדעת קבל עם ועולם, ו-מתכנס בתוך עצמו (!). המיקרופון שלו נדם מ-בּוֹּשָה. לא פלא. האם משה גרטל שרוי בשוֹק…? האם הוא נבוך ועסוק בעיכול טעותו החמורה (והבלתי מובנת)…??? ברוך צ'יש ממשיך להתוודות בפרהסיה על טעויותיו בפני צופיו בישראל, ואומר כלהלן, הנה הציטוט ההוא שלו…"…וואו…בהתרגשות הזאת גם אנחנו הלכנו לאיבוד…". מה שמשה גרטל וברוך צ'יש מחוללים בבריכת השחייה האולימפית בריו 2016 הוא לחלוטין בלתי מתקבל על הדעת (!!!). שערורייה טלוויזיונית עלובה ו-מחורבנת של שני שדרנים מעיקים ו-חיוורים…על לוח התוצאות האולימפי הממוקם בבריכה האולימפית ב- ריו, רשום בבירור כלהלן :

הנער האוסטרלי קייל צ'למרס בן 18 מסיים את המשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים במקום הראשון וזוכה במדליית הזהב בתוצאה 47.58 ש'. השחיין קאמרון מקבוי (אף הוא מאוסטרליה) מדורג בכלל רק במקום השביעי בזמן של 48.12 ש' (!).

התנהגותם הטלוויזיונית העלובה, המשמימה, וה-משובשת נעדרת כל ערך עיתונאי של משה גרטל ו-ברוך צ'יש בעמדת השידור בבריכת השחייה ההיא ב-ריו דה ז'אניירו ההיא, באולימפיאדת 2016 ההיא – בלתי מובנת ו-תמוהה ביותר (!!!). הרי אין מדובר בשידור טלוויזיוני Off tube פרטי של שני הנ"ל…שני הכושלים מייצגים את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהופך ל-כושל בשל ובגלל שני האישים הכושלים הנ"ל שלו, המחזיקים במיקרופון האולימפי של תחרויות השחייה ההן…!!! 

…מדוע זה קורה להם, לשניהם, למרות ש- OBS מעניקה ומספקת להם תנאי שידור טלוויזיוניים איכותיים לרבות עמדת שידור הממוקמת ב-בריכה האולימפית …??? כיצד יכול להיות שאת מה ש-שניהם משה גרטל וברוך צ'יש לא רואים בריו דה ז'אניירו, הצופים שלהם בתל אביב מזהים ו-רואים היטב (ב- תל אביב…) ???

ועוד שאלות נוקבות : מדוע שני אנשי הטלוויזיה הוותיקים האלה מסתגרים בדלת אמותיהם, אינם מתבוננים במוניטור שלהם בעמדת השידור ב-בריכה בשנייה המכריעה והקריטית ביותר, ולא מסייגים את עצמם ??? למה שני החבר'ה הלא נבונים האלה שחצו זה מכבר את סף גיל ה- 70 ו- החלו את העשור השמיני לחייהם, עדיין רוויי ניסוחים לא רק ילדותיים ומסורבלים, אלא גם בלתי מדויקים ??? מדוע נותרו שניהם עדיין בגילם המופלג מְשַבְּשֵי שמות בלתי נלאים של שחיינים ושחייניות ??? כיצד זה אף אחד מהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננו מתערב בפארסה ולא מעיר להם על כך על הגיית שמות שגויה וילדותית שלהם של כמעט כל גיבורי וגיבורות העלילה בבריכה ??? מדוע הם מקובעים עדיין בדלת אמותיהם ההיא, ו-לא מסוגלים להציג כהלכה ועל פי מִשְנָה סְדוּרָה במִשְחִים השונים את גיבורי וגיבורות העלילות בטרם יריות הזינוק ??? מדוע הם ל-עולם אינם ספקנים ולא מוכשרים להטיל ספק בנחרצות של עצמם ??? למה הם לא יודעים להטיל על עצמם משמעת עצמית, ביקורת עצמית, ו-אחריות אישית ??? מדוע שניהם מתעקשים שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם להצטייר כ- טיפשים ושוֹטִים קבל עם ואזרחי מדינת ישראל ??? (…והם לאו…) אין מדובר עוד ב-קלות ראש מקרית בלבד אלא בשיטה ש-ההיסטוריה הטלוויזיונית ההיא לא פסחה על תיעודה. צריך להבין כי משה גרטל ו-ברוך צ'יש הם זכאי דרגות השכלה אקדמאיות גבוהות של MA ו- Dr מטעם אוניברסיטאות אמריקניות בתורת ה-חינוך גופני. זה מ-חַד. אף על פי כן ו-מאידך, שניהם מושכים בפרהסיה את אִי הַ- נְבוֹנוּת הקיצונית שלהם אל עבר הלא נודע. אל גבול הטמטום ממש, כאילו בשם ההומור וההתלוצצויות. אין זה בא בחשבון ולא מתקבל על הדעת ש- שַדָּר טלוויזיה בשם משה גרטל ואשר הפקידו בידיו את מיקרופון השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996 ההיא, יאחל מעמדת השידור האולימפית בארה"ב ל-צופיו, "…נוּחוּ על משכבם ב-שלום…", ואחר כך באולימפיאדת בייג'ינג 2008 ההיא יספר לצופיו מעמדת השידור האולימפית ההיא ב- סין, כלהלן, "…כי הוא חותם להם ל- צוֹפָיו שנבחרת צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה"ב במשחה השליחים האולימפי 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם קורה בדיוק להפך…דווקא נבחרת ארה"ב היא זאת ש-זוכה במדליית הזהב…!!! היה מדובר ב-שדר שחייה אולימפי דַל, עני, ומגוחך ב-שם משה גרטל וכ-נ"ל גם בפרשן שחייה דל הצמוד שלו בשם ברוך צ'יש… 

…ו-הנה שוב ב-אולימפיאדת ריו 2016 הוא מדווח לצופיו מעמדת השידור האולימפית בברזיל, כלהלן, כי, "…כי קאמרון מקבוי ניצח במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם חיש מהר מתברר שהוא מבלפֵף את צופיו בתמיכת הפרשן שלו…ו- במדליית הזהב זוכה דווקא שחיין אחר בשם קייל צ'אלמרס…!!!

ה-שגיאות, ה-חתימות, וה-התחייבויות המביכות האלה שלו של משה גרטל כלפי ציבור הצופים שלו, הן לא רק שיגעון שיש בהן שיטה, אלא הן מטופשות, עלובות, ומופרכות !!! לרוע מזלו הן מתועדות ו-שמורות בארכיון הטלוויזיוני. משה גרטל וברוך צ'יש מגשימים יחדיו יותר מידי פעמים בעת עבודתם האולימפית המשותפת ארוכת השנים באמצעות המיקרופון הטלוויזיוני את חיזיון החוק השני של צ'יסהולם שאמר פעם, כלהלן, "…כי כאשר הדברים פועלים כשורה – משהו חייב להשתבש…". בכך מצטרפים שני המשבשים האלה מערוץ הספורט מס' 55 בכלים כמו רבים אחרים ל- אקסיומה ההיא של מר קול שהגה את מחשבת הרעיון המדויק הזה, "…כי כמות האינטליגנציה בעולם קבועה – אולם האוכלוסייה גְדֵלָה בהתמדה…".

אנוכי מבקש לומר כאן ולהדגיש כי שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא משה גרטל + ברוך צ'יש היו לא רק שחיינים מוכשרים אלא היו ב-שעתו גם אלופי ישראל ושיאני המדינה ב-שחייה במקצועות השונים ובעלי מוניטין בתחום…!!! אולם גדולתם ההיא בבריכה לא סייעה להם ו-לא מנעה מה-מיקרופון הטלוויזיוני ההוא לא רק שלא ל-הייטיב עימם, אלא בעיקר לעשות בהם שַמוֹת ב-פרהסיה נוכח מאזיניהם וצופיהם…(!).

אנחנו כולנו טועים ושוגים חליפות ו-משנים תדירות את קווי וכיווני מחשבותינו, אולם משתדלים לעשות זאת בחדרי חדרים (!). משה גרטל ו-ברוך צ'יש מתעקשים לעשות זאת בגלוי, בפרהסיה, מהמקפצה, נוכח עיניהם ואוזניהם של מאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל. אני תמה לדעת מי האיש בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שאמור להפיק, לערוך, ולנהל את משה גרטל וברוך צ'יש ולהטיל עליהם מוֹסְרוֹת טלוויזיוניות נוּקְשוֹת שֶל יֶַדע, התנהלות הגיונית, ומחשבה ו-חשיבה לוגית…??? הרי המיקרופון הטלוויזיוני איננו רכוש פרטי שלהם. האם גם כאן יש צורך להסכים עם מסקנת הנביא התנ"כי ההוא, שאמר : "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה". 

ועוד דבר : משה גרטל וברוך צ'יש עושים כל מאמץ כדי ל-שָבֵּש ולקלקל את טקס הצגת גיבורות העלילה המתוזמן במשחים השונים והרבים בטרם יריית הזינוק (!) למשל במשחה חצי הגמר השני ההוא ל- 100 מ' בסגנון חופשי לנשים (!). לא שוררת קורלציה בין קוֹלָם של שני ה-שדרנים האלה ב-ברזיל לבין התמונה המופיעה על מסכי הטלוויזיה בישראל. עָגוּם וגם מרגיז. ה-פרשן ברוך צ'יש מתעקש שלא לצורך להאריך בדברי הפרשנות שלו אודות השחיינית האמריקנית אבי ווייטסל (Abbey Weitzel) הנגלית על המסך. הטקסט שלו של ברוך צ'יש איננו תמציתי, מנוסח בשפה מסורבלת, וחורג מגבולות הזמן של התמונה, ו- אז כבר מופיעה על המסך השחיינית הקנדית פני אולקסיאק (Penny Oleksiak, גובהה 1.84 מ') בת ה- 16. משה גרטל מציג אותה לצופיו את פני אולקסיאק באיחור רב. ברור שהיא נעלמת מה- Frame בטרם מסיים משה גרטל את טקסט החשיפה הנוגע לה, ולתוכו נכנסת כבר משתתפת אחרת בתחרות, השחיינית השוודית שרה סוישטרום (Sarah Sojstrom, גובהה 1.83 מ'). משה גרטל חורג ומתייחס ל- פֶּנִי אולקסיאק כשב- Frame התמונה הטלוויזיונית רואים בכלל את שרה שויסטרום (!). כשהוא מעביר את הטקסט שלו אל שרה שויסטרום, בימאי OBS איננו ממתין לו (למשה גרטל) עוד, ועובר להראות כבר את השחיינית האוסטרלית קייט קמפבל (Cate Campbell, גובהה 1.86 מ'). צֶוֶות השידור מאבד את הסינכרוניזציה ההכרחית בין קול התיאור שלהם – לבין התמונה המולטי – טלוויזיונית המופיעה על המסך (!). בעוד משה גרטל מדבר אודות סיכוייה של שֹרה שויסטרום היא נעלמת כבר מה- Frame, והצופים רואים בכלל על המסך שלהם את האוסטרלית קייט קמפבל. מדובר ב- בלגן וחוסר היגיון מובהק של צורת העברת המידע לציבור ע"י משה גרטל ובקוך צ'יש. כאשר משה גרטל מסיט סוף כל סוף את הטקסט על ו-אודות קייט קמפבל המועמדת הוודאית לניצחון במשחה חצי הגמר השני ל- 100 מ' בסגנון חופשי לנשים, בימאי OBS כבר מעלים אותה ו- מראה תמונת Long shot של כל שמונה השחייניות המתכוננות לזינוק. משה גרטל מוסר אומנם מידע אודות קייט קמפבל אולם ציבור הצופים כבר איננו רואה אותה. עסק עלוב שנותר ללא תגובת עורכי ומפיקי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. משה גרטל וברוך צ'יש מפרים ביודעין את אחד מחוקי הטלוויזיה הבסיסיים ביותר בהם חייב לשרור מִתְּאָם בין קולו של השַדָּר לבין התמונה שאליה הוא מתייחס (!!!). צופה טלוויזיה שאיננו אָמוּן על תחרויות השחייה יאבד מייד את יכולת ההזדהות החיונית עם גיבורי העלילה שמשה גרטל וברוך צ'יש מתכוונים לשדר לו אותה. מדובר בברדק טלוויזיוני ושידור ישיר מבולבל מהמדרגה הראשונה. פשוט ביזיון אחד גדול ומתמשך מצדם של משה גרטל וברוך צ'יש ורפיון ניהול של האחראים מטעם ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים על תקינות שידור התוכן. פשוט, בלתי מתקבל על הדעת. בואו ניקח לרגע דוגמא את הצגת גיבורי וגיבורות בעלילות המתח הקולנועיות של אלפרד היצ'קוק כמו "וורטיגו" (Vertigo), "החלון האחורי" (The rear window), "האיש שידע יותר מידי" (The man who knew too much), "רֶבֶּקָה" (Rebecca), וכו'… האם יעלה על הדעת כי אלפרד היצ'קוק יספר את סיפורו, ידון ויציג, נאמר את השחקנים והשחקניות המגלמים את גיבורי וגיבורות העלילה בפתיחת סרטיו כמו דוריס דיי, ג'יימס סטיוארט, קים נובאק, ג'ואן פונטיין וכן הלאה, מבלי ל-הראות אותם…? אין דבר כזה…!

תחרויות שחייה ברמות אולימפיות גבוהות משולות לסרטי מתח. חשיפה וזיהוי גיבורי וגיבורות העלילה בטרם יריית הזינוק מאפשרים לציבור צופי הטלוויזיה להכיר אותם ולהזדהות עמם. טקס הצגת השחיינים והשחייניות בטרם יריית הזינוק הוא קצר ומתקיים בשיטת סרט נע. חייבת לשרור כל הזמן סינכרוניזציה בין קולות השדרים לבין התמונות המתחלפות על המרקע הטלוויזיוני. הליך ההצגה והזיהוי של גיבורי העלילה על המסך ע"י השדרנים לטובת לקוחותיהם הוא חוק ברזל ו- מָשוּל לקשירת צופי הטלוויזיה בעבותות במִקְלָעוֹת חבלים לכורסת הצפייה שלהם. אולם כיצד אפשר להזדהות עם השחיינית השוודית שרה שויסטרום אם בתמונה מופיעה בכלל האוסטרלית קייט קמפבל. ברור שאם זה המצב של היעדר סינכרוניזציה בין הקול לתמונה, אז וודאי גם כי מנת ה- נְבוֹנוּת בעניין הזה רחוקה כברת דרך לא קצרה משני הפטפטנים האלה משה גרטל וברוך צ'יש (!). אני עוד פעם תוהה מי הם האנשים שָם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים האחראיים על תפעולם ה-כושל של משה גרטל וברוך צ'יש בבריכה בריו 2016, ומצטרף שוב למסקנת הנביא, "…בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה…". ככה לא מפיקים ולא מנהלים שידורי טלוויזיה, שום שידור טלוויזיה, וודאי לא שידורי טלוויזיה אולימפיים…!!!.

ועוד דבר (1) : בטרם יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים מראה קבוצת הטלוויזיה OBS ב- Close up את השחיין האמריקני אדריאן נתן נושף נשיפות אוויר סדורות. משה גרטל מסביר לצופיו הסבר מסורבל וקלוש כלהלן : "…שימו לב מה עושה כאן אדריאן נתן, הוא מפמפם את עצמו בנשימות מהירות כדי שלא ינשום במטרים הראשונים…". מדובר בניתוח אנטומי ו-פיזיולוגי דהוי, רשלני, ולא מקצועי של המתרחש בתמונה. מה שעושה אדריאן נתן הוא מעֵין פטנט "כימי" ידוע. כ-שחיין, בעת נשיפותיו אלה (לא נשימות), הוא אדריאן נתן מרוקן בכוונה תחילה ובשיטתיות את גופו ודָמוֹ מהגַז הקרוי פחמן דו חמצני (C O 2). כידוע ריכוז גבוה של פחמן דוּ חָמְצָנִי בדָם מאלץ ומכריח את מרכזי הנשימה במוח להפעיל את שרירי הסרעפת ושרירי נשימה אחרים של כל אדם כדי לשאוף ביתר שֵאת מולקולות חמצן (O 2) לתוך הגוף, לתוך ריאותיו, ולהזרים אותן את מולקולות החמצן באמצעות דיפוזיה מה- אלוואולה הפונקציה האחרונה של הריאה, אל ה-המוגלובין של כדוריות הדם האדומות שנושאות את ה- O 2 אל שרירי הגוף (!!!).

זאת היא בדיוק הסיבה (!) מדוע מנשימים מ-פה ל-פה אנשים שטבעו למשל, ו/או כאלה שאיבדו את נשימתם ושרירי הנשימה שלהם פסקו מלפעול (!). המנשים פולט, נושף, ו-מכניס פחמן דו חמצני מה-פֶּה שלו ל-פֶּה גופו של המטופל בתקווה שהפחמן הדו חמצני שלו (של ה-מנשים) שחודר לגופו של ה-טָבוּע, יְגָרֵה ו- יְזָרֵז את הפעלתם מחדש של שרירי הנשימה של אותו האדם הטָבוע וה-מטופל (!). ובכן, השחיין האולימפי האמריקני אדריאן נתן עושה אם כך בדיוק את ההפך. בשעה שהוא פולט ונושף ומרוקן את הדם שלו מריכוזי פחמן דו חמצני בטרם יריית הזינוק הוא בעצם "מרגיע" את מרכזי הנשימה במוח שלו בקטע הקונקרטי הזה של הצלילה במים לאחר הזינוק, ו-תנועות הדולפין ברגליו, ו-עד העלייה והיציאה שלו לעבר פני המים, ותחילת פעולת הגריפה והחתירה בזרועותיו. כאמור הצטברות ריכוזי פחמן דו חמצני גבוהים בדם מכריחים את מרכזי הנשימה במוח האדם להפעיל את שרירי הנשימה כדי לשאוף במרץ ובתכיפות גדולה עוד ועוד מולקולות חמצן (O 2) לריאותיו…!!! כדי שיפעפעו דרך דופן הריאה לעבר כדוריות הדם האדומות בגופו…ואשר אלה כדוריות הדם האדומות יישאו אותן את מולקולות החמצן לעבר כל שרירי הגוף…!!! לדוגמא, אפשר לראות זאת היטב על אתלטים שמסיימים ריצות למרחק 400 מ', 800 מ' ו- 1500 מ' וגם 5000 מ' ו- 10000 מ'. בגלל ו-מפני שהדם ב-גופם רווי בריכוזי הגז פחמן דו חמצני שסימנו הכימי הוא (C O 2) ב-של ו-בגלל המאמץ הגופני ה-עצום המושקע על ידם בתחרויות, הם נושמים (שואפים חמצן לגופם ונושפים החוצה פחמן דו חמצני) בקצב מטורף…!!!

שני אנשי הטלוויזיה הנופלים והכושלים ההם משה גרטל וברוך צ'יש הציגו רמת שידור טלוויזיונית אולימפית עלובה, ו-היוו אכזבה רבתי לאותם צופי הטלוויזיה הבקיאים ואשר הם בעלי מינימום השכלה מתמטית / פיסיקאלית / כימית + אנטומית / פיסיולוגית…!!!

היה מנוי וגמור עימי להעיף ב-שעתו את משה גרטל ו-ברוך צ'יש משורותינו בחטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). הניגודים במעמדו של משה גרטל (בן קיבוץ רמת יוחנן) היו מדהימים ומפתיעים כאחד : מ-חד הוא היה שחיין מוכשר בשעתו ו-אלוף ישראל אולם מאידך המיקרופון הטלוויזיוני עשה בו שַמוֹת והציג וחשף אותו כ-כלי ריק…!!! זאת הייתה דעתי השלילית ההיא אודותיו של משה גרטל הכושל, אותה העברתי אז מנהל חטיבת החדשות בימים ההם רפיק חלבי ש- קיבל אותה, הסכים עימי, ו-אִימֵץ אותה (!).   

ועוד דבר (2) : משחה הגמר ל- 200 מ' בסגנון פרפר לנשים בו ניצחה ה-ספרדייה מירייה בלמונטה גארסיה (Mireia Belamonte Garcia) מי שזכתה במדליית הזהב בזמן של 2:04.85 דקות ביתרון של 3 (שלוש) מאיות השנייה לפני האוסטרלית מדליין גרובס (Madeline Grovs) שהשיגה תוצאה של 2:04.88 ד' – העניקה למשה גרטל וברוך צ'יש את ההזדמנות לתרגם את הזמן למרחק, ולהסביר לציבור מה פירושו של יתרון בן 3 מאיות השנייה (בתחרות שחיה) כשמדברים על נתוני מרחק ו- דרך (וכמובן גם זמן !!!). S חלקי T. מירייה בלמונטה עברה את הדרך של של 20000 (עשרים אלף) סנטימטרים בזמן של 12485 (שתיים עשרה אלף וארבע מאות שמונים וחמש) מאיות השנייה. כלומר, מהירות השחייה (Vׂelocity) הממוצעת של מירייה בלמונטה גארסיה הייתה 1.60 סנטימטר בכל מאית שנייה אחת. כלומר, מירייה בלמונטה גארסיה הקדימה את מדליין גרובס בנגיעה בקיר הבריכה ב- 4.8 סנטימטרים בלבד. משהו במידת אורך של כמה ציפורניי אצבעות של כפות הידיים (!!!).

ועוד דבר (3) : ה-ניסוחים ה-שונים של משה גרטל וברוך צ'יש בעת השידורים הישירים מבריכת השחייה בריו 2016 הן מסורבלות, כבדות, וגם אינן מדויקות. מפליא שאנשי טלוויזיה וותיקים בני 70 אז מפיקים טקסטים מסוקסים ו-מגושמים ואינם פוגעים בולים במטרות השידור הטלוויזיוני.

א. משה גרטל טוען במהלך השידור הישיר של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי כי השחיין הקנדי סאנטו קונדורלי (Santo Condorelli), "…צמוד מידי אל המסלול וזה מפריע לו…". ניסוח מסורבל ולא מדויק. מה זאת אומרת צמוד מידי אל המסלול וזה מפריע לו…? משה גרטל מתכוון ש- סאנטו קונדורלי שוחה קרוב מידי ל-חֶבֶל ה-צַָף והמפריד בין המסלולים, ואשר עליו מושחלים קוביות פלסטיק, והחיכוך של סאנטו קונדורלי עמם בולם את התקדמותו. ניסוח מסורבל, לא ברור, ו-לא תקין (!).

ב. במשחה חצי הגמר ל- 200 מ' מעורב אישי בו נוטלים חלק שני השחיינים האמריקניים מייקל פלפס ו-ראיין לוכטה משדר משה גרטל את האינפורמציה הבאה לצופיו : "…ואלה הם המאבקים כדי להעלות את עצמו אל הגמר…". ניסוח מסורבל, בעייתי ולא תקני, ואיננו מובן. אינני מבין ל-מה הוא משה גרטל מתכוון.

ג. בעת השידור הישיר של משחה הגמר לשליחות 4 פעמיים 200 מ' לנשים, מנסה ברוך צ'יש להסביר לצופיו את הרעיון הבא : "…אתה מבין שכאשר שתי הנשים ה…שתי הקבוצות מזנקות יחד לשחיינית האחרונה, יש לך את שיאנית העולם, סליחה אלופת העולם, יש לך יתרון…". ניסוח מסורבל, לא ממוקד, לא תקני, ו- בעייתי. אנוכי פשוט לא מבין מה הפרשן רוצה ממני כמאזין שלו…

המשך הדיון ברשלנותם הטלוויזיונית האולימפית ה- מתועדת של שני שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ה-שדר המוביל משה גרטל והפרשן הצמוד שלו ברוך צ'יש באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 (1).

היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. שַדָּר השחייה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו 2016 משה גרטל והפרשן שלו ד"ר ברוך צ'יש, אנשי טלוויזיה וותיקים אז בני 70, סבלו שוב ושוב בעת השידורים הישירים שלהם מהבריכה האולימפית של ריו 2016, מחוסר נבונות טלוויזיונית קיצונית. אין מדובר רק בנימוקים של זיהויים שגויים, כושלים, ומבולבלים חוזרים ונשנים המתארים את דרך פעולתם והישגיהם של גיבורי וגיבורות העלילה בבריכה מכל רחבי תבל, לרבות הפרת חוקי הטלוויזיה הברורים הדנים במשנה סדורה של טֶקֶס הכרחי העוסק בהצגת וחשיפת השחיינים והשחייניות הבינלאומיים בפני ציבור צופי הטלוויזיה, ואשר מקדים את יריית הָזִינוּק, ו- לרבות שיבושי שמות אין סופיים של חלק מ-התחרים והמתחרות מכל העולם בבריכה. אלא מדובר ראשית דבר בנימוק עָב משקל שדן ב-מאות אולי אלפי טקסטים וניסוחים מסורבלים, כבדים, ומגושמים של משה גרטל וברוך צ'יש שצורכים שימוש יתר בעוד ועוד מילים במהלך שמונת ימי תחרויות השחייה בריו 2016. מדובר בנימוק שחושף את אי יכולתם השיטתית, הקבועה, והמתמשכת של השניים להביע כל רעיון אפילו הפשוט ביותר בעברית תקנית ובמינימום מילים. ברור שאיכות קו השידור שלהם נפגעת. כמות המילים העצומה שצורכים השניים הופכת בתוך זמן קצר למינוס. ל- פטפוט. להלן דגימה שלילית אחת של טקסט מסורבל מתוך מאות אולי אלפי דוגמאות נוספות. הניסוח עוסק בפוטנציאל של קביעת שיא עולם ע"י השחיין הראשון בדבוקות משחי השליחים. מדובר בטקסט מבולבל שהוא טרגדיה טלוויזיונית. משה גרטל שַח לפרשן ולצופים שלו שפה רשלנית, מסורבלת, ולא ממוקדת את הטקסט, כ-להלן :

"…ודבר נוסף…למעשה שתי נקודות נוספות לגבי משחי שליחים כאלה…אלף, רק השחיין הראשון שיוצא על פי חוֹק פקודת ה-הזנקה של המזניק (המזניק מחזיק בידו מכשיר הקרוי "אקדח הזנקה"‎) יכול לקבוע שיא עולם במקרה והוא נוגע…מגיע לקיר… כשחיין ראשון שיצא לדרך על פי פקודת ההזנקה ע"י אותו המזניק המדובר…זו הנקודה הראשונה… ו-הסתבכות ב-נקודה נוספת…"מתי… אה…או מה קורה במקרה ו-נבחרת ו/או רביעייה קובעת…סליחה…שחיין ראשון קובע שיא עולם, כן…שיא, שיא, שיא…ואז בגלל חילוף כזה או אחר הקבוצה שלו נפסלת…".

ברור שצירוף של המון ניסוחים כל כך מסורבלים כאלה יחדיו ש-נאמרים ע"י השדר משה גרטל בתוך זמן קצר למיקרופון הטלוויזיוני, (שניתן וצריך ל-קזֵז מ-הם לפחות % 50 טקסט), הופכים את המתנסח ל-איש טלוויזיה לא נבון (!). ליד ה- בַּרְבֶּרֶת הזאת הבלתי מתקבלת על הדעת צריך להוסיף כי שני החבר'ה האלה משה גרטל וברוך צ'יש משתמשים שוב ושוב ב-דימויים של "ציפורניים ו-סכינים" כדי להדגיש את ההפרשים הקטנים בין המנצחים לבין המפסידים בסיום המשחים. שני השדרנים המוגבלים הללו, במקום להשתמש בעובדות באמצעות תרגום מתמטי של נתון ה-"זמן" לנתון של "מרחק". למשל במשחה הגמר ל- 50 מ' בסגנון חופשי לנשים זכתה הדנית פרנילה בלומה במדליית הזהב בזמן של 24.07 ש' כשהיא מקדימה בשתי מאיות השנייה את הזוכה במדליית הכסף, את האמריקנית סימון מנואל שהשיגה תוצאה של 24.09 ש', ואשר היא (סימון מנואל) הקדימה בשתי מאיות השנייה את הזוכה במדליית ה-ארד ה-בלארוסית אלכסנדרה הראסמיניה שקבעה זמן של 24.11 ש'. משה גרטל וברוך צ'יש ממשיכים להשתמש בדימוי של "אורך ציפורן" המדגיש את פער הזמנים הקטן בין ה-שלוש. אולם אפשר להגיש גם מידע אחר הנשען על עובדות אמת :

ובכן, מהירות השחייה הממוצעת של ה-דֶנִית פרנילה בלומה במשחה הגמר הזה של 50 מטר בסגנון חופשי, שווה ל- 2.08 סנטימטרים בכל מאית שנייה (!). כלומר, פרנילה בלומה הקדימה את האמריקנית סימון מנואל ב-2 מאיות של שנייה, ו-הרי ש-בתרגום מתמטי של זמן למרחק, היא פרנילה בלומה הקדימה את סימון מנואל ב- 4.16 סנטימטרים בדרכה ל-מדליית הזהב…ואת הבלארוסית אלכסנדרה הראסמיניה ב- 8.32 סנטימטרים…(!!!).

הטרגדיה הגדולה של משה גרטל וברוך צ'יש איננה נעוצה בגילם… אלא בגין מחסורם במטען IQ הנוגע לחומר השידור הטלוויזיוני המשודר ו-המבוצע על ידם ב-עֵת ש-שניהם אינם נוצרים את לשונם ב-סמוך למיקרופון הטלוויזיה…הדוגמאות השליליות הן כמעט אין סופיות.

ובכן, משה גרטל וברוך צ'יש אוכלים, ישנים, וחולמים שחייה. הם בעצמם היו בזמנו שחיינים מחוננים ושיאני ישראל ב- תחרויות השונות ב-סגנונות השחייה השונים, אולם זה איננו מספיק כדי לאחוז ולהחזיק במיקרופון ה-טלוויזיוני (!!!). ה-מינוסים שלהם הורגים את הפלוסים שלהם ויוצרים דיסונאנס במסכת ה- Media הוויזואלית הזאת. חבל גם ש-משה גרטל ו-ברוך צ'יש לא הסבירו לצופים שלהם מדוע FINA ו- IOC טרם עברו למדידת זמנים בתחרויות השחייה (וגם ב- א"ק) מ-מאיות שנייה ל-אלפיות שנייה. ראה משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון פרפר לגברים שָם ניצח הסינגפורי ז'וזף שולינג בתוצאה 50.39 ש' ובמקום השני דורגו יחדיו שלושה שחיינים מייקל פלפס מארה"ב, צ'אד לה קלו הדרום אפריקני, וההונגרי לאסלו צ'ה שקבעו זמן זהה של 51.14 ש'. ל- כל אחד מהם הוענקה מדליית כסף. סביר להניח שמדידת זמנים ב- אלפיות שנייה הייתה מוצאת הבדלי זמנים במיקומם הסופי של השלושה הנ"ל (!). 

המשך הדיון ברשלנותם של שני שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ההם, משה גרטל וברוך צ'יש באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו ההיא בשנת 2016 (2).

עניין טעות הזיהוי של השחיין קאמרון מקבוי ע"י השַדָּר משה גרטל כאלוף אולימפי כביכול וכאילו הזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016, היא שערורייה טלוויזיונית כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה של שידורי ספורט בטלוויזיה, ומְהָוָוה קשקוש מוחלט. מחשבה עקומה, ברבור, ולהג בלתי מתקבלים על הדעת מפני שהם מתרחשים וקורים בתנאי שידור מיטביים בתוך עמדת שידור בהיכל השחייה בעלת תצפית נוחה על הנעשה בבריכה האולימפית ועל מה שקורה בין חבלי המסלולים בריו 2016. שגיאה ממאירה וקריטית שמתרחשת בסביבה טלוויזיונית אופטימלית. תאונה בלתי כפויה ולא מובנת (!). משה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים לקחת את היעדר הנבונות הקיצונית שלהם לעבר גבולות הלא נודע. שני אלה, מי שניצבים בחלון הראווה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, לא יודעים להשתמש בהיגיון בכלי הטלוויזיה המדויקים שמעמידה לרשותם תעשיית ה- Media. רק איש שמתעקש להיות טיפש ובוּר, סרבן היגיון, מי שבוחר לעטות על עצמו ביודעין אִצְטָלָה שצִבְעָה אנטי תזה של ה- אינטליגנציה, ירשה לעצמו לזעוק בקולי קולות זעקת סְרָק לתוך המיקרופון לעבר צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל ש- קאמרון מקבוי הוא הזוכה במדליית הזהב. ולא רק זאת, הוא משה גרטל עושה זאת ברגע הכי פחות נוח. דווקא באותו שבריר השנייה ש- OBS מורחת Super imposing על המסלול של קייל צ'אלמרס (ולא של קאמרון מקבוי) ומודיעה לכל צופי הטלוויזיה בעולם כי זהו המנצח והזוכה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בריו 2016. המנצח הוא קייל צ'אלמרס ולא קאמרון מקבוי (!). לכן מדובר ב- שוֹד ושֶבֶר. מדובר במעשה של אִי נְבוֹנוּת קיצונית. באינפורמציה שָוְוא במידע הֶבֶל שמעביר שַדָּר שיושב בעמדת שידור בבריכה האולימפית בריו 2016 לציבור שלו בישראל. מערכת המדידה המדויקת של "OMEGA" סבורה אחרת מדעתו של משה גרטל. בעוד משה גרטל זועק "מקבוי הוא האלוף האולימפי", קבוצת OBS מעלה לאוויר במקביל Super imposing (כתובית) ומורחת אותו על המסך לאורך מסלול מס' חמש " K. Chalmers 1 " וקובעת מפורשות כי הזוכה במדליית הזהב הוא דווקא קייל צ'אלמרס (Kyle Chalmers). משה גרטל נתפס מחטט באף. אנוכי מבחין מייד מבעד מוניטור הטלוויזיה בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב בכתובית הקובעת כי קייל צ'אלמרס הוא האלוף האולימפי. אנוכי עֵד מכורסת הטלוויזיה שלי בביתי בתל אביב כיצד חברת השעונים השווייצרית OMEGA וקבוצת הטלוויזיה המצוינת, ה- Host broadcaster של OBS, מקעקעים את ה-מֵידָע ה-מופרך שאוצרים ב-ידיהם משה גרטל וברוך צ'יש. מדהים להיווכח כי את מה שאני רואה על המוניטור שלי בסלון ביתי בתל אביב, משה גרטל ו-ברוך צ'יש לא רואים בעמדת השידור המרווחת שלהם ב- בריכה האולימפית של ריו 2016 (!!!).

מדובר בסיפור מדהים ומביך, ובלתי סביר. כיצד קורה כדבר הזה ? למרות ש- שניהם יושבים בעמדת שידור משופרת בעלת תצפית נוחה על הנעשה ב- בריכה האולימפית של ריו 2016 (וגם נהנים מאינפורמציה שזורמת לשני מוניטורים בעמדת השידור שלהם, אחד מסך טלוויזיה, והשני מוניטור מחשב של זמנים, תוצאות, ומיקומים) – הם שוגים לחלוטין ולא יודעים מה קורה סביבם. נוצרת אמפליטודה. הם טועים בביטחון עצמי כה רב עד שאינם מודעים לשגיאת הזיהוי ולא טורחים לתקן מייד את הנֶזֶק, תכף ומייד את הדיווח השטותי והבלתי נכון שמסרו לצופיהם בארץ. צריך להבין כי אין מדובר בשידור ישיר Off tube מהאולפן בהרצליה, אלא בשידור ישיר מעמדת שידור המותקנת במיוחד עבור משה גרטל וברוך צ'יש במוקד ההתרחשות בבריכת השחייה של ריו 2016. חולפות 10 (עֶשֶר) שניות ארוכות עד שהפרשן ברוך צ'יש מתעשת לפתע כאילו קפאו השֵד, תופש את גודל הטעות, ומהמם את השדר המוביל שלו בזו הלשון : "…לא ! …טעינו… זה צ'אלמרס, זה לא מקבוי…! טעינו…". משה גרטל הנדהם משרבב תמיהה לציבור הצופים שלו, "מה…?????" עם חמישה סימני שאלה. השַדָּר המוביל המום משגיאתו הקולוסלית והבלתי מתקבלת על הדעת קבל עם ועולם, ומתכנס בתוך עצמו. המיקרופון שלו נדם מבושה. לא פלא. משה גרטל שרוי בשוֹק. הוא נבוך ועסוק בעיכול טעותו החמורה. ברוך צ'יש ממשיך להתוודות בפרהסיה על טעויותיו בפני צופיו בישראל, "…וואו…בהתרגשות הזאת גם אנחנו הלכנו לאיבוד…". על לוח התוצאות האולימפי רשום בבירור : האוסטרלי קייל צ'למרס בן 18 מסיים את המשחה 100 מ' בסגנון חופשי לגברים במקום הראשון וזוכה במדליית הזהב בתוצאה 47.58 ש'. קאמרון מקבוי אף הוא מאוסטרליה מדורג בכלל רק במקום השביעי בזמן של 48.12 ש'. התנהגותם של משה גרטל וברוך צ'יש בעמדת השידור בבריכה בריו 2016 תמוהה ביותר. מדוע זה קורה להם למרות ש- OBS מעניקה להם תנאי טלוויזיה איכותיים ? כיצד יכול להיות ש-את מה ששניהם לא רואים בריו דה ז'אניירו, הצופים שלהם רואים בתל אביב ? ועוד שאלה נוקבת, מדוע שני אנשי הטלוויזיה הוותיקים האלה מסתגרים בדלת אמותיהם, אינם מתבוננים במוניטור שלהם בעמדת השידור בשנייה המכריעה והקריטית ביותר, ולא מסייגים את הטקסט של עצמם…??? למה שני החבר'ה הלא ובלתי נבונים האלה ש-חצו זה מכבר את סף גיל ה- 70 ו- החלו את העשור השמיני לחייהם, עדיין רוויי ניסוחים לא רק ילדותיים ומסורבלים, אלא גם בלתי מדויקים ? מדוע נותרו שניהם עדיין בגילם המופלג שַבְּשָנֵי שמות בלתי נלאים של שחיינים ושחייניות ? כיצד זה אף אחד מהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים איננו מתערב ב-פארסה ולא מעיר להם על כך ? מדוע הם מקובעים עדיין בדלת אמותיהם ההיא, לא מסוגלים להציג כהלכה ועל פי מִשְנָה סְדוּרָה במִשְחִים השונים את גיבורי וגיבורות העלילות בטרם יריות הזינוק ? מדוע הם לעולם אינם ספקנים ולא מוכשרים להטיל ספק בנחרצות של עצמם ? למה הם לא יודעים להטיל על עצמם משמעת עצמית, ביקורת עצמית, ו-אחריות אישית…??? מדוע שניהם מתעקשים שוב ושוב, ועוד פעם ועוד פעם – להצטייר כ- טיפשים ו-שוֹטִים (והם לא…) קבל עם ואזרחי מדינת ישראל ? אין מדובר עוד בקלות ראש מקרית בלבד אלא בשיטה שההיסטוריה לא פסחה על תיעודה. צריך להבין כי משה גרטל וברוך צ'יש הם זכאי דרגות השכלה אקדמאיות גבוהות של MA ו- Dr מטעם אוניברסיטאות אמריקניות בחינוך גופני. זה מחד. אף על פי כן ומאידך, שניהם מושכים בפרהסיה את אִי הַ- נְבוֹנוּת הקיצונית שלהם אל עבר הלא נודע. אל גבול הטמטום ממש, כאילו בשם ההומור וההתלוצצויות. אין זה בא בחשבון ולא מתקבל על הדעת ש- שַדָּר טלוויזיה בשם משה גרטל שהפקידו בידיו את מיקרופון השחייה באולימפיאדת אטלנטה 1996 יאחל מעמדת השידור האולימפית בארה"ב לצופיו "…נוחו על משכבם בשלום…", ואחר כך באולימפיאדת בייג'ינג 2008 יספר לצופיו מעמדת השידור האולימפית בסין, "…כי הוא חותם להם שנבחרת צרפת תכה שוק על ירך את נבחרת ארה"ב במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם קורה בדיוק להפך, ובאולימפיאדת ריו 2016 הוא מדווח לצופיו מעמדת השידור האולימפית בברזיל, "…כי קאמרון מקבוי ניצח במשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי…", אולם מתברר שהוא מבלף את צופיו בתמיכת הפרשן שלו, ו- במדליית הזהב זכה דווקא שחיין אחר בשם קייל צ'אלמרס. השגיאות, החתימות, וההתחייבויות המביכות האלה שלו של משה גרטל כלפי ציבור הצופים שלו הן לא רק שיגעון שיש בהן שיטה, הן מטופשות ומופרכות. משה גרטל וברוך צ'יש מגשימים יחדיו יותר מידי פעמים בעת עבודתם האולימפית המשותפת ארוכת השנים באמצעות המיקרופון הטלוויזיוני את חיזיון החוק השני של צ'יסהולם שאמר פעם, "…כי כאשר הדברים פועלים כשורה – משהו חייב להשתבש…". בכך מצטרפים שני המשבשים האלה מערוץ הספורט מס' 55 בכלים כמו רבים אחרים ל- אקסיומה ההיא של מר קול שהגה את הרעיון, "…כי כמות האינטליגנציה בעולם קבועה – אולם האוכלוסייה גְדֵלָה בהתמדה…". אנחנו כולנו טועים ושוגים חליפות אולם משתדלים לעשות זאת בחדרי חדרים. משה גרטל וברוך צ'יש מתעקשים לעשות זאת בגלוי, מהמקפצה, נוכח עיניהם ואוזניהם של מאות אלפי צופי טלוויזיה. אני תמה לדעת מי האיש בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שאמור להפיק, לערוך, ולנהל את משה גרטל וברוך צ'יש ולהטיל עליהם מוֹסְרוֹת, הרי המיקרופון איננו רכוש פרטי שלהם. האם גם כאן יש צורך להסכים עם מסקנת הנביא ההוא, שאמר, : "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה".

המשך הדיון ברשלנותם של שני שדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משה גרטל וברוך צ'יש, אולם הפעם באולימפיאדת לונדון בשנת 2012 (3). 

אני מפנה מבט ארבע שנים לאחור. עבודת ההכנה של שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בּוּקִי" צִ'יש בבריכה האולימפית של לונדון 2012 הייתה רשלנית וגם יעילה לסירוגין. היא איננה סיסטמתית ולכן רוויה אין סוף חוֹרִים. אם FINA ו- OBS אינם מספקים את הנתונים האישיים של השחיינים על שניהם לתור אחריהם ולספק אותם למען הצופים שלהם בישראל. השַדָּר משה גרטל והפרשן ד"ר בוקי צ'יש משדרים לרוע מזלם ושלא באשמתם פעם אחד בלבד מידי ארבע שנים. הם מתאספים שוב באולימפיאדת לונדון 2012 לאחר נֶתֶּק ארוך כשהם חלודים ולא בקיאים בשינויים שמתחוללים בקצב מסחרר בשחייה הבינלאומית. שניהם בנו עבורנו בתחילת אולימפיאדת לונדון 2012 את דרמת השחייה סביב שני האמריקניים רָאיֶין לוֹכְטֶה ומָיְיקְל פֶלְפְּס, ולא שמו לב כלל לכוכב הסיני העולה סוּן יָאנְג והַמֶטֶאוֹר הצרפתי יָאנִיק אָנְיֶיל. הגדיל לעשות הפרשן דאז ברוך צ'יש כש-בהחלפה ב- Leg הרביעי (האחרון) במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי בעת שהאמריקני רָאיְין לוֹכְטֶה (גובהו 1.88 מ') זינק למים ביתרון מזערי על פני הצרפתי יאניק אנייל (גובהו 2.03 מ') הדולק בעקבותיו, זעק פעמיים בהדגש מיוחד ובנחישות למיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל, כלהלן : "…אף אחד לא ינצח את לוֹכְטֶה…" (!). כמובן קרה ההפך. ברוך צ'יש טעה עוד הפעם טעות מרה בעת שידור ישיר מפני שלא למד את "לקח גרטל" ב- אולימפיאדת בייג'ינג 2008, ושגה בגלל שדווקא הוא שוב לא הבין כי הנבואה ניתנה לשוטים (!). ברוך צ'יש עוטה את גלימת הנביא וחוזה את העתיד מבלי שיתבקש ומבלי שהוא כפוי לכך. ברור שהוא הופך את עצמו למופרך ועושה צחוק מדמותו כפרשן. ברוך צ'יש מאבד מייד את סמכותו המקצועית בבריכה האולימפית של לונדון 2012. הצרפתים בראשות יאניק אנייל זכו כידוע במדליית הזהב בתוצאה של 3:09.93 דקות. האמריקנים בראשות ראיין לוכטה (Ryan Lochte) לקחו רק את מדליית הכסף, 3:10.38 דקות. שַדָּר טלוויזיה נבון, מהימן, ובעל הגיון תמיד יסייג את תחזיותיו. במשחה הגמר לשליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת בייג'ינג 2008 שהכיל ירִיבוּת דומה בין שחייני צרפת לארה"ב באותו סוג של משחה שליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי, הגה השַדָּר משה גרטל את הטקסט הבא : "אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב". כמובן קרה ההפך. דווקא רביעיית ארה"ב ניצחה את צרפת וזכתה במדליית הזהב (!). שַדָּר אינטליגנט מתנה את חזונו ומסייג את נבואתו ואת עצמו. הסקת מסקנה בטרם עת כי רָאיֶין לוֹכְטֶה הוא בלתי מנוצח, הייתה שגיאת ניבוי קשה של הפרשן בוקי צ'יש בלונדון 2012 (מבלי שהוא כפוי לכך), והפכה אותו לטיפש קבל עם ועדה. פרשנותו קרסה בגלל קונספציה לא נכונה והכנת שיעורי בית לקויה שטענה לפני כחודש – חודשיים בטרם פתיחת משחקי לונדון 2012 כי העליונות העכשווית בבריכה מוחזקת כמעט ברובה בידי הכוכב האמריקני ראיין לוכטה. ד"ר בוקי צ'יש איננו כמובן איש טיפש. הוא בהחלט מבין בשחייה. אך בעודו מחזיק במאגר נתונים מוגבל ומערך מחשבה מוטעה (נתמכת גם ע"י העיתונות הכתובה) הנוגעת לדומיננטיות של רָאיֶין לוֹכְטֶה (Ryan Lochte), חלו בינתיים כידוע תמורות ענקיות בעולם השחייה, מבלי שהפרשן הישראלי העניק להן את מלוא תשומת הלב ושילם ביוקר. טעות גסה כזאת והסתבכות מביכה שמערערת את אמינותו מעולם לא קרתה לפרשן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל חבר קיבוץ כפר מכבי, ומי ששימש פרשן השחייה האולימפי של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1992 – 1972. יוסף טלקי ז"ל ניחן בנוסף לידע העצום שלו בשחייה הבינלאומית ובקשריו המסועפים עם צמרת מאמני השחייה בעולם (יוסף טלקי יליד סלובקיה ב- 1918 וחבר קיבוץ כפר מכבי דיבר היטב אנגלית וגרמנית) והיה מחונן גם בתכונות דידקטיות. הוא מאפיל על ד"ר בוקי צ'יש בכל קריטריון. לעומת זאת הפרשן בוקי צ'יש האפיל כמעט לחלוטין על השדר משה גרטל במשחקי לונדון 2012 משום שנטה שוב ושוב להסתבך. בוקי צ'יש הציג את עצמו בלונדון 2012 כחוקר ומדען בפני הציבור. משה גרטל חשף את עצמו בלונדון 2012 כבעל סגנון שידור בלתי מכופתר, חופשי, ופורץ גבולות מידי. משהו הדומה לסטנדאפיסט.

ההתייחסות אל השדר משה גרטל שונה לחלוטין, והיא מורכבת יותר וגם ארוכה יותר מנקודת מבט טלוויזיונית. משה גרטל (היה בן 66 באולימפיאדת לונדון 2012) שרוי בעל כורחו באיזולציה ספורטיבית טלוויזיונית. הוא איננו נמנה עוד על חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ז"ל ההיא ממנה הודח (על ידי) בשנת 2000, מאותן הסיבות שהייתי מדיח אותו ומסלק אותו גם עכשיו מעמדת השידור הנוכחית שלו בלונדון 2012. משה גרטל משמש כתב איזוטרי מאז שנת 2000 בחטיבת החדשות של ערוץ 1. הסגר כזה בן ארבע שנים עבורו, כמותו בידוד ושהייה במעין "מנזר שתקנים". מידי אולימפיאדה (יחידת זמן בת ארבע שנים) מגיח משה גרטל לאווירה האולימפית ונותן דרור ללשונו והגיגיו והופך לגימיק . הוא מתעקש להיות קוריוז. אין פלא כי המיקרופון עושה בו שַמוֹת. באולימפיאדת אטלנטה 1996 בתום אחד השידורים הישירים מהבריכה האולימפית נפרד משה גרטל מצופי הטלוויזיה בישראל בזו הלשון : "…צופים יקרים נוחו על משכבכם בשלום…" שעון אטלנטה ברגע הפרידה היה תשע בערב (4 – GMT) ומחוגי שעון ישראל הורו ארבע לפנות בוקר (3 + GMT). בהיותי בעל סמכות עליונה של עורך ראשי ומפיק ראשי של השידורים האולימפיים באולימפיאדת אטלנטה 96' (פרי מִינוּיָים של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ושל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל) לחצתי על מקש ה- Talk back מעמדת הפיקוד והשליטה של ב- IBC באטלנטה, ו-הודעתי לו חד וחלק : "…משה גרטל, עוד הָגִיג מטופש אחד, ואתה מוצא את עצמך ב-מטוס הראשון לישראל…". מנכ"ל רשות השידור ב- 1996 מוטי קירשנבאום ז"ל (שימש מנכ"ל בשנים 1998 – 1994) קפץ מהארץ לבקר אותי ואת צוות ההפקה והשידורים שלי ב-מרכז השידורים ההוא ב- IBC (ה-הגדרה בשפה ה-אנגלית: International Broadcasting Center) באטלנטה 96'. רחשתי לו אז הערכה. זה לא היה מובן מאליו כי רמטכ"ל צבאות השידור מתייצב בעצמו בקו החזית הקדמי בחו"ל הרחק מגבולות המדינה, שם פיקודיו מנהלים קרבות שידור מסובכים, ארוכים, וממושכים בתקופה של כשלושה שבועות. מוטי קירשנבאום ז"ל היה חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת בשנת 1976. אדם מוכשר בכל תחומי הטלוויזיה אך אישיותו דליקה, ומשה גרטל הדליק אותו. הוא דרש ממני במפגיע לפטר את משה גרטל בו במקום מפני שראה בו ליצן שידור, וביקש להרחיק אותו לחלוטין מהמיקרופון. "…משה גרטל גורם נזק למוניטין של הטלוויזיה ומוציא את דיבתה רעה. הוא מדבר שטויות בכמויות. הבעיה איננה שלו אלא של מי שמפקיד בידיו את המיקרופון של רשת הטלוויזיה המדוברת…", שַח לי בעמדת הפיקוד שלי בעת ביקור שערך במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC באטלנטה 96'. מוטי קירשנבאום הוא בדרך כלל פולני משכיל ומנומס ואיש תרבות, אך כשהוא מתרגז – אללה יסתור. הוא הופך להיות איש מאוד לא נחמד וצעקני שמנופף בידיו, ויודע גם להיות פוגעני כשצריך. מוטי קירשנבאום חתום על ארבעה אידיומים שהשתרשו בנִיבוֹן העִבְרִי ונאמרים בדרך כלל ע"י אנשים כְּעוּסִים ומלאי חימה : "את מי זה מעניין ?", "מה זה צריך להיות ?", איזה מן דבר זה ?" , והוסיף, "מיהו בכלל משה גרטל ?". מוטי קירשנבאום היה כָּעוּס ועצבני. גם אם הייתי מוריד את ה- Sound ונותן לו לומר את אמירותיו ב- Mute באותו הערב ההוא ביום שני של 29 ביולי 1996 באולימפיאדת אטלנטה 96', הרי שהפנטומימה שמורכבת מתנועות הזרועות הארוכות שלו ונענוע כפות ידיו הייתה מסגירה את סערת רוחו הפולנייה. מאידך, כשחתן פרס ישראל הזה (מוטי קירשנבאום קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד) הזה משנה פַאזָה הוא עוטה לפתע על פניו הבעת "Poker face", משדר אותה כלפי יריבו, ונוֹצֵר את שפתיו. גם זה סוג של רוֹעַ. בארכיון ערוץ 10 מצוי ריאיון נסער שערך מוטי קירשנבאום לפני כמה שנים עם סגן ראש הממשלה סילבן שלום בתוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום". או טו טו הוא הופך עליו את השולחן. זה היה ריאיון ברוטאלי אך נסלח מפני שהציבור רחש אז למוטי קירשנבאום עדיין הערצה היסטורית דומה לזאת שזכה לה ה- אוראקל מדלפי. באותו הערב ההוא של 28 ביולי 1996 בו אירחתי את מנכ"ל רשות השידור במשרד התקשורת והשידורים שלי באטלנטה 1996, והרגע בו נטר ביקורת חריפה ביותר לשדר השחייה שלנו, הייתי טרוד מאוד בהפקת הכיסוי של שיוט המדליות בגלשני רוח בעיר סוואנה הממוקמת על חוף האוקיינוס השקט (רחוקה כ- 600 ק"מ מאטלנטה) בהשתתפות השייט הישראלי גל פרידמן. לא היה לי בכלל פנאי אליו. שוחחנו פנים אל פנים אולי עשר דקות מאכסימום רבע שעה. אז רשמתי ותיעדתי אח"כ את הפגישה עִמוֹ ואת דבריו ביומני. ככלות הכל הוא היה מנהיג השידור שלי שרחשתי לו הערכה וגם כבוד. מהיבטים טלוויזיוניים רבים החשבתי את מוטי קירשנבאום ז"ל ל-בֵן מַלְכוּת.

ראה גם פוסט מס' 623 שהועלה לאוויר ביום שלישי של 16 בחודש אוגוסט של שנת 2016.

אני מבקש להדגיש כאן שאני צופה מרצון כאזרח מן השורה בשידורים האולימפיים של ערוץ הספורט תוצרת OBS המסקרים את תחרויות ריו דה ז'אניירו 2016. ברור שמשה גרטל וברוך צ'יש זוקפים לזכותם גם כמה פלוסים אולם המינוסים הרבים שלהם עושים בהם שַמוֹת. ברצוני לומר כי אינני יושב בכורסתי עם עֵט ומחברת מול הטלוויזיה כדי למנות את חולשותיהם של השניים. השגיאות הרבות מספור שלהם (וגם של אחרים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים), בעיקר השפה העברית המסורבלת והבלתי מדויקת השגורה בפיהם, נצרבות בזיכרון שלי. אני מעלה את כתבי הקטגוריה הללו שלי כדי להמריץ את ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים להיטיב את דרכיו. מדובר בערוץ טלוויזיה בכבלים שממומן ע"י הציבור וגם על ידי משפחתי בסכום שנתי של כ- 3500 (שלושת אלפים וחמש מאות) שקל. אני שואל את עצמי היכן ניצבת הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שאמורה לפקח על עבודתם של משה גרטל וברוך צ'יש ? מי נושא באחריות לביזיונות שלהם ? מי שָם מנהל את העניינים ? מי הוא העורך והמפיק הראשי של התכנים האולימפיים המגיעים אלינו מריו 2016 ? בהיעדר תשובות לשאלותיי אני מצטרף שוב למסקנת הנביא התנ"כי ההוא שאמר פעם, "בַּיָמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְרָאֵל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה". את מה שמחולל עכשיו ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בריו 2016 אפשר לעשות הרבה יותר טוב.

אני עוזב עכשיו את שניהם את שני הכושלים משה גרטל וברוך צ'יש שני אנשים שאמורים להיות נורמטיביים אולם הפכו ל-חסרי מזל מפני שמיקרופון הטלוויזיה הפך מעת לעת לאויבם הגדול ועשה בשניהם שַמוֹת ה-מתועדות על רצועות ה- Audio / שֶמַע המגנטיות, ו-שב ל- אריה מליניאק.

ב-שנת 1991 לא רציתי עוד להעסיק אותו כפרשן כדורסל שלי. היו לי אין סוף עילות מוצדקות ולצידי ניצבו נימוקים כבדי משקל. שני קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז בימים ההם אריה מקל ז"ל ויוסף בר-אל ז"ל קיבלו את חוות דעתי ותמכו בה. אינני זוכר שהיו הפגנות כלשהן אז ברחובות הערים בהן דרשו חובבי הספורט וצופי הטלוויזיה להחזיר את אריה מליניאק לעמדת פרשן הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית שממנה נזרק. אריה מליניאק היה בורג אחד מיני אוסף של המון ברגים במארג ההפקה העיתונאית-תכנית + ההפקה הטכנולוגית + ההפקה הלוגיסטית + החישובים המתמטיים של עלויות הפקות השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במסגרות גביעי אירופה בארץ ובחו"ל לקבוצות אלופות + המו"מ הקשוחים אודות תשלומי זכויות השידורים רווי האמביציות של מועדון מכבי ת"א לקבל כמה שיותר ממון מרשות השידור בעוד המנכ"לים של רשות השידור יחדיו עם סמנכ"לים הכספים שלהם עושים מנגד כל מאמץ לשלם כמה שפחות זכויות שידורים למכבי ת"א. אריה מליניאק היה בורג בלבד. הדחתו וסילוקו של אריה מליניאק מחטיבת הספורט שלי על ידי לא השפיעה אפילו בגרם אחד על כמות המשקל וגובה ה- Rating של צפיית אזרחי ישראל בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א במסגרות האירופיות של גביעי אירופה לקבוצות אלופות. אשנה ואומר שוב : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל טוב אולם הוא לא היה חזות הכל כפי שחשב לעצמו וכפי שסיפר ב-שחץ לאחרים. הוא היה חתיכת פאזל אחת מתוך מאות רבות שהרכיבו את התמונה הטלוויזיונית הכללית והסופית. הסתדרתי והסתדרנו מצוין בלעדיו. הדבר החשוב ביותר בתעשיית הטלוויזיה (באשר היא), הוא ראשית דבר ולפני הכל, להגיע להסכמים עם הוועדות המארגנות השונות של אירועי הספורט הרלוואנטיים השונים כדי להשיג את זכויות השידורים הבלעדיות של האירועים המעצבים את לוח השידורים שלך. נשיא הספורט ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הגה לפניי ולפני רבים אחרים את הסלוגן ההוא: "When you have the rights – you have the show". רון ארלדג' צָדָק (!). הצבת כוח אדם מוכשר ומתאים למשימות השידור השונות הוא עסק מדויק, מוסרי, וחשוב מתמטית מנקודת מבט של הַמִדְרוּג, אבל הוא משני בסך הכללי של החישובים ושיקולי המערכת המשדרת (!). בלעדי רכישת זכויות השידורים אתה יכול למכור קרח ברחוב ו/או לתקן נעליים בחנות סנדלרים. נטישתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- ספטמבר 1990 לא הטרידה ולא הדאיגה אותי אפילו לא לשנייה אחת. הבאתי וגייסתי לשורותיי מייד את העיתונאי והשַדָּר הנפלא והמוכשר מאיר איינשטיין ז"ל, שנכנס חיש מהר לנעליו של יורם ארבל. זה לא היה בעייתי, כלל לא קשה, ו/או מסובך. יורם ארבל נשכח ומאיר איינשטיין זרח והבריק, גם מפני שכל זכויות השידורים של האירועים החשובים והרלוואנטיים בארץ ובחו"ל לרבות אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות העולם בשחייה, אליפויות העולם בהתעמלות, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, ליגות הכדורגל והכדורסל הישראלי, כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, וגם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, היו כולם בידיי ושייכים לטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאיר איינשטיין ז"ל אישיות טלוויזיונית מוכשרת ובעלת ידע וגם נאמנה ומאופקת הפך בן רגע בסתיו 1991 לשדר הספורט המוביל ו-מס' 1 בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובארץ. פרשן הכדורסל אלי סהר נבחר על ידי בימים ההם למלא את מקומו של אריה מליניאק ליד מיקרופון הכדורסל. אריה מליניאק נשכח ואלי סהר עלה לגְדוּלָה. לא מפני שהיה פרשן לא טוב. הוא נותר Analyst בעל ידע ומעודכן אולם נעלם בגלל שלא הופיע עוד על מרקע המוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אלה היו ונותרו חוקי המשחק גם היום בעידן התקשורת האלקטרונית הוויזואלית. אם אינך מופיע על מרקע הטלוויזיה משמע אינך קיים.  פוסט מס' 877. הועלה לאוויר בשבת – 25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם הקונקרטי הזה התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו תחת מנהיגותו המחורבנת נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל מהכס הרם (שנתיים ימים בטרם הייתה אמורה להסתיים תקופת כהונתו החוקית), מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 877. 

"נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָאֶתְמוֹל". אריה מליניאק היה עוד בּוֹרֶג אחד מיני המוני ברגים המרכיבים את המארג האנושי והטכנולוגי המסובך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מש-הַבּוֹרֶג הזה התיישן ו-התקלקל היה צורך להחליף אותו בְּ-בוֹרֶג חדש שקוראים לו אֵלִי סָהָר. כנ"ל החלפתו של יורם ארבל. יורם ארבל היה בּוֹרֶג חשוב אולם אחד מיני המוני בְּרָגִים שהרכיבו את המערכת האנושית -טכנולוגית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה בּוֹרֶג חשוב אבל לא חשוב יותר מכלל המערכת. משערק לערוץ 2 החליף אותו בהצלחה גדולה ובשגשוג רָב בּוֹרֶג אחר, מאיר איינשטיין ז"ל.   

פוסט מס' 877. השימוש שלי בסיוע הפוסטים האלה מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487 הכתובים ב-בלוג yoashtvblog.co.il, נועד בין היתר גם להגן על האגפים שלי. הכותרת ראשית של פוסט מס' 877 "נִשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִשְכְּחוּ, יְמֵי הָאֶתְמוֹל", מכוונת לעבר המטרה. פוסט מס' 877 בסיוע פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. כל הזכויות שמורות. הועלה שוב לאוויר בשבת – 25 באפריל 2020.

————————————————————————————————————-

פוסט מס' 877 בשיתוף עם פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. "נִשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִשְכְּחוּ, יְמֵי הָאֶתְמוֹל". כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה שוּב לאוויר בשבת – 25 באפריל 2020.

————————————————————————————————————

פוסט מס' 877 בסיוע פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. 

סדרת תְּשוּבוֹת שֶלִי לטענתו של צִיוֹן נָאנוּס ההוא מה-תאריך ההוא של 15 באפריל 2020 ולעֵדוּיותיו הרכלניות הַמְגוּחכות ההן של אותו אריה מליניאק בַּמִסְמַךְ הַמְדוּבַּר ש-מספרו הסידורי הראשון הוא 877.

חטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ומועדון הפאר ההוא של מכבי ת"א בכדורסל (כאובייקט שידור) ניצבו פעם לפני הרבה שנים זה לצד זה ו-גם זה מול זה. יחסים סימביוטיים מחַד ואמביוולנטיים ומוניטאריים מאידך הרכיבו את המעמד המשותף ההוא והובילו אותו לשִגְשוּג לאורכן של 38 שנים בין 1968 ל-2006. הפוסט נועד לאנשים כֵּנִים ו-חושבים, ו-נחקר ונכתב בהשראת הַמָסָה התנ"כית של קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מלך ירושלים ובהשראת סִפְרָה של הסופרת היהודייה-אמריקנית בַּרְבָּרָה טוּכְמַן (Barbara Tuchman) "מִצְעַד הַאִיוֶולֶת" (The March of Folly). לאחרונה עיינתי וקראתי שוב בספר התנ"כי המעניין "קֹהֶלֶת" וב-מִשְנָתוֹ הפילוסופית של אותו קֹהֶלֶת בערוֹב יָמָיו אודות הרוטינה הפסימית האלוהית הגלובאלית שלו, שמסתכמת ו-מנוסחת היטב ב-13 המילים האלה, כלהלן: "…מַה שֶּהָיָה הוּא שֶּיִהְיֶה, וּמַה שֶנַּעֲשָה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש…". (ספר "קֹהֶלֶת" פרק א' פסוק 9). באשר לבַּרְבָּרָה טוּכְמַן: בפרק הראשון בספרה "מִצְעַד הַאִיוֶולֶת" הקרוי, "נקיטת מדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי",  כותבת ברברה טוכמן כלהלן בספרה: "…לאורך ההיסטוריה כולה ללא הבדל מקום ותקופה אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן. נראה כי כושר הביצוע של האנושות בתחום הממשל, גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט כמעט בכל תחום אחר. והחוכמה שאפשר להגדירה כשימוש בשיפוט בהסתמך על הניסיון, מופעלת בו פחות מן הראוי, והשימוש בה קטן מן הנדרש. מדוע פועלים אנשים הנושאים במשרות רמות, לעיתים קרובות, בניגוד למה שמורה ההיגיון, ובניגוד לאינטרס העצמי הברור ? מדוע רואים אנו שלעיתים קרובות אין הליך החשיבה הנכונה מתפקד… ?" פוסט מס' 877 בסיוע פוסט מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר שוב בשבת-25 באפריל 2020. 

פוסט מס' 877 בשיתוף עם פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487. ההגדרה ההיא שלי והכותרת הראשית וגם המשנית שלי בפוסט מס' 877 היא כלהלן :

ה-הגדרה הטלוויזיונית ההיא שֶלִי (הייתה מקובלת על כל המנכ"לים של רשות השידור ושל כל מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בתקופתי), ו-נוסחה על ידי כלהלן: "שִידוּרֵי הַסְפּוֹרְט הַרֶלֶוָואנְטִיים שֶלָנוּ בַּאָרֶץ וּבַעוֹלָם עוֹלִים כֶּסֶף אַךְ שָוִוים זָהָב".

כלומר: זכויות השידורים יקרות אולם עקומת ה-Rating מרקיעה שחקים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 וכלכלה טלוויזיונית. בחודש נובמבר של שנת 1980 מינו אותי מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף "טומי" לפיד ז"ל פלוס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יצחק "צחי" שמעוני ז"ל פלוס מנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל למשרה החשובה הזאת נושאת עוֹל כבד ורב אחריות תכנית-טלוויזיונית וכלכלית, של מנווט ו-מנהל מחלקת/ חטיבת הספורט שלהם. ההפקדה והמינוי שלי נעשו לאחר ש-אלכס גלעדי עבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC באותו חודש נובמבר ההוא של 1980. בפתח דבריי אז באותו חודש נובמבר של 1980 הגדרתי בפניהם בלשכת המנכ"ל ההיא ב-"בניין החוטים" של רדיו "קול ישראל" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים את דיעותיי אודות מַהוּת, אֵיכוּת, אֶתְּגָר, ועֵרֶךְ מְשִֹימַת הַהוֹבָלָה והַעוֹל הַנִיצֶבֶת עָלַיי וּבְפָנַיי וגם עליהם ובפניהם, כלהלן: "…שידורי הספורט הטלוויזיוניים הרלוואנטיים שלנו בארץ ובעולם עולים כֶּסֶף אך שָוִוים זָהָב. טלוויזיה איננה רדיו. מדובר בניהול של תעשייה יקרה (מאוד) כספית ו-כלכלית, שאמורה בנוסף לכל עלויותיה הטכנולוגיות והלוגיסטיות ועלויות תפעול הכוח האנושי המאייש אותה, לשַלֵם גם זכויות כספיות יקרות (מאוד) עבור שידורים ישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. תידרשו לעזור לי בממון, תקציבים, ובהשקעה בבניית כוח אדם כדי שאנוכי אוכל לסייע לכם…". ה-טקסט ההוא נאמר על ידי בנובמבר 1980 בפגישה המרובעת ההיא שהתקיימה לפני כמעט ארבעה עשורים בלשכת מנכ"ל רשות השידור הישנה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל בבניין הָ-"חוּטִים" ברדיו "קול ישראל" בירושלים, אף על פי כן אני זוכר כל מילה שלי שנאמרה על ידי ו-הייתה מכוונת אל טריומוויראט השלטון ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל רשות השידור. בפגישת המינוי ההיא שלי, נכחה גם גב' רוחמה איילון תבד"ל (בת 89, בעת כתיבת הפוסט הזה) מנהלת לשכתו דאז של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984 – 1979. פוסט מורכב מס' 877  בשיתוף עם פוסטים מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו- 487. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר שוב בשבת – 25 באפריל 2020.

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, עד 2 ביוני 2007. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור יָרוּד ועלוב לא העפיל לתאריך היעד הסופי ההוא. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק אותו לאלתר בבושת פנים מכהונתו הרמה, בגין שחיתות והענקת שוחד מסך. (המסמך ההיסטורי החשוב הזה, דו"ח ההדחה מלפני יותר מ-18 שנים ונימוקיו, מונח על מדפי ארכיון הממשלה).  יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור יָרוּד ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. מינויו למשרה הרמה הייתה עסק מחורבן.

2. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2019 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

פוסט מס' 877 בשיתוף עם פוסט מס' 777, 765, 668, 660, 643, 568, 488, ו-487.

עוד כותרת ראשית נוספת העוסקת ב- ניסוחים בינלאומיים, כלהלן : "שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדיו" (הנרי מילר). "אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת" (אנדרה ז'יד). "הַנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר יָמִים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי" (שארל פגאי). "מהפכות מֵעוֹלָם לֹא הֵקֵלּוּ את עוֹל העָרִיצוּת-הֵם רַק הֶעֱבִירוּ אותו לְכַתֵּף אחרת" (ג'ורג' ברנארד שאו). "אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דיבורים"  (ג'ורג' ברנרד שאו). "מוּטָב לָמוּת עַל רָגְלֶיךּ מְאֲשֶר לִחְיוֹת עַל בִּרְכֶּיךָ" (דולורס לברון).

שלוש עדויות ותזכורות לדיראון מתוך מאות. עיתונאי ערוץ 1 ז"ל ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ז"ל ראו את המראות הנבזיים, הקשים, והחמורים ו-מילאו את פיהם מים. הם (רובם לא כולם) התחפרו במדמנה הפרטית שלהם כאילו ניהולו המושחת והענקת שוחד מסך רווי נפוטיזם ופוליטיזציה של מנכ"ל רשות השידור שלהם איננו נוגע להם. הם הרי ראו את עצמם והחשיבו את עצמם ל-נבחרי העיתונאות האלקטרונית, ולכן, להם לא יקרה מאום. רובם שם הפכו גם הם ל-ז"ל. תמוה מאוד, מביך מאוד, ובלתי מובן מאוד כיצד איש כל כך ירוד, לא מוכשר, מופרך, חנפן של השלטון, ועלוב מן ההיבט המקצועי העפיל ב-2002 לרמה העליונה של מנכ"ל רשות השידור, מבלי שהמסננת האנושית שנועדה למנוע מינויים רעים וכושלים כאלה בראשות השופט בדימוס יצחק רביבי (האחראי על בדיקת מינויים בכירים ציבוריים בשירות המדינה) ושני הגופים ברשות השידור, הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור נכשלים בתפקידם.    

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת ראשית סנסציונית וחסרת תקדים מתפרסמת בעיתון "הארץ", מטעמה של העיתונאית ענת באלינט, כלהלן : "…הממשלה אישרה ברוב גדול הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל…". לראשונה בתולדות מדינת ישראל ולראשונה בהיסטוריה של השידור הציבורי במדינת ישראל מורחק ו-מסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל ז"ל מנכ"ל רשות שידור מופרך, יָרוּד, ו-עָלוּב הושלך בצדק ובנסיבות מחמירות של שְחִיתוּת ושוֹחַד מָסָךְ לשוליים האפלוליים של רשות השידור ז"ל ההיא. שם במקום האפלולי והנידח ההוא אלוהי ההִיגָיוֹן וה- יוֹשְרָה הועיד לו את גורלו… (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. הימים ההם כותרת ראשית מדהימה בשליליותה המתפרסמת ב-עיתון "מעריב" ההוא : "הוּדַח" (!). מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ההוא הודח וסולק ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכתו המופלגת של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ב-גין וב-עוון שחיתות ומתן שוחד מסך. יוסף בר-אל איש מופרך, יָרוּד, ו-עָלוּב (על פי הגדרת העונש) הושלך ב-צֶדֶק וב- נְסִיבּוֹת מחמירות של שחיתות ו-שוחד מסך ל-שוליים ה-אפלוליים ההם של רשות השידור ז"ל ההיא. שם במקום האפל הנידח ההוא אלוהי ה-היגיון וה-יושרה, הועיד לו את גורלו… (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הארץ". תיעוד מדהים (!). ידיעה עיתונאית של ענת באלינט שעוסקת בעוד אחד מ- משחקי ההישרדות הפוליטיים של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל, וכותרתה איננה זקוקה לשום פירוש : "…ימים לפני שהודח אישר יוסף בר-אל כתב לנסיעתה של דליה איציק לדרום קוריאה…", ובגוף הפוסט : "…שלושה ימים אח"כ הצביעה דליה איציק נגד הדחתו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה כ-מנכ"ל של רשות השידור…". עסק מופרך, מסואב, אָפֵל, ו-עָלוּב. (באדיבות עיתון "הארץ" וה-מו"ל עמוס שוקן).

סדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב ו-אשר דנה ב-"מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו). מסת מחקר שעוסקת ב- כלכלה טלוויזיונית, מו"מ ו-זכויות שידורים, הפקה ו-משאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות עיתונאית טלוויזיונית בקיום ו-עריכת ראיונות. לצורך מחקר וכתיבת 13 ספרי הסדרה ראיינתי במשך 20 (עשרים) שנים מאז 1998 ועד היום הזה של 16 בחודש אפריל של שנת 2024 כ-2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים ב-עולם וב-ארץ. הסדרה היא בעלת כרס עבה ו-כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ-2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ש-ניאותו והסכימו ל-מסור לי את עדותם ו-לסקור יחדיו עימי את ההיסטוריה הבינלאומית הארוכה רבת השנים של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה (!). להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום ב-אמצע. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח, ולמרות זאת, היא מותירה ב-ירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 877. "נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ". הדחתו וסילוקו של אריה מליניאק ב-שנת 1991 מכֵּס פַּרְשָן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא. 

1. אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. (ספר "תהילים" פרק א' פסוק 1).

2. לא תלך רכיל ב-עמיך. (ספר "ויקרא" פרק י"ט פסוק 16).

3. גולה סוד הולך רכיל-ולפותה שפתיו לא תתערב (ספר "משלי" פרק כ' פסוק 19).

4. לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע איוולת. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 2).

5. מרפא לשון עץ חיים וסֶלֶף בה שבר ב-רוח. (ספר "משלי" פרק ט"ו פסוק 4).

6. טוב רש הולך בתומו מעיקש שפתיו והוא כסיל. (ספר "משלי" פרק י"ט פסוק 1). 

7. עד שקרים לא ינקה ויפיח כזבים לא ימלט. (ספר "משלי". פרק י"ט פסוק 5).

פוסט מורכב מס' 877.הועלה לאוויר בשבת 25 באפריל 2020. כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי.

"נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ". הֲפָקוֹת טלוויזיוניות חוֹבְקוֹת אֶרֶץ ועוֹלָם. הימים ההם שחלפו לבלי שוב. בארץ וגם בעולם.  

1. השַדָּרִים, הפרשנים, העיתונאות האלקטרונית, והפוליטיקאים.

2. האמביציות האישיות, הכבוד, והקְנָאוֹת השוררות סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה.

ציטוט : "קִנְאָה הִיא הַיוֹתֵּר גְדוֹלָה שֶבַּ- צָרוֹת". (ר' משה אבן עזרא).

ציטוט : "קִנְאָה הִיא שִנְאָה שֶאֵין לָה תְּרוּפָה". (רבנו בחיי).

ציטוט : "הַקִנְאָה הִיא גַם סוּג שֶל שֶבַח". (ג'ון גיי).

רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאַלֶכְּס גִלְעָדִי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רוּן אָרְלֶדְג' כ-מנהל חטיבות החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) היא הציעה ליורשו ב- CBS דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים העיקר שלא יערוק לשורותיו של רוּן אָרְלֶדְג'. רוּן אָרְלֶדְג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו נשענת על מגישים -כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים ממון רב. תרכובת של מגישים-כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את הצלחת הרייטינג.

רוּן אָרְלֶדְג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הַוֹואָרְד קוֹסֶל, בַּרְבַּרָה ווֹלְטֶרְס, דַאיָיאן סוֹיֶיר (Diane Sawyer), סֶם דוֹנַלְדְסוֹן (Sam Donaldson), פִּיטֶר גֶ'נִינְגְס (Peter Jeninngs), פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס (Frank Reynolds), וטֶד קוֹפֶּל (Ted Koppel). חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני בואו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises), והפך אותם בן לילה לכוכבים בעל משכורות עתק שנתיות בגובה של מיליוני דולרים.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 2000. הימים ההם שחלפו ואינם עוד. נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) בערוב ימיו עם מגישי החדשות של ABC ברברה וולטרס, טד קופל, פיטר ג'נינגס ואחרים. (ABC).

רוּן אָרְלֶדְג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט הידועות שלו בהן רכש את המוניטין העצום שלו. הוא נחשב למנהיג טלוויזיה ומפיק דגול ב- ABC. גם מתחריו ב- CBS ו- NBC הכירו בגדולתו. המאפיינים הבולטים שלו בהתוויית דרך שידורי החדשות ב- ABC היו האלמנטים של  Split screens  בראיונות , שידורים לווייניים, "Remotes" , וגרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978, “World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד את תוכנית הספורט הפופולארית רבת המוניטין ב- ABC “Monday Night Football” עם הַוֹואָרְד קוֹסֶל ושני פרשניו דוֹן מֶרֶדִית' ופְרָאנְק גִיפוֹרְד. רוּן אָרְלֶדְג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות השדרנית בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס. ב- 1979 יצר את תוכנית החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באיראן האיסלאמית של חומייני , ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טֶד קוֹפֶּל לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי. רוּן אָרְלֶדְג' הלך לעולמו בגיל 71 ב- 5  בדצמבר 2002. הוא נפטר מסרטן הערמונית.

טקסט תמונה : שנת 1998. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. שלושה מכוכבי חטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC תחת ניהולו של רון ארלדג'. זיהוי מימין לשמאל : טד קופל, ברברה וולטרס, ו-פיטר ג'נינגס. (באדיבות ABC).

פוסט עידן אורלי יניב בטלוויזיה. אני מביא למסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית ב-1988 את המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף במקומה של אורלי יניב. הראשונה עברה את המבחן בציון בינוני. השנייה נכשלה והודחה. ההדחה הפכה לסיפור רכילות והפוליטיקאים הקטנים עטו מייד על המציאה. ה-ניסיונות הכושלים וה-התערבות פתטית של כל מיני פוליטיקאים בשידורי הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם לא הזיזו לי.

ציטוט : "…הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי משקלו ב-אומרו את ההפך ממה שהוא עושה…". (מוריס  ברה).

הזמן ההוא של חודש ינואר בשנת 1988 היה פוסט עידן אוֹרְלִי יָנִיב. חלפו יותר מ- 36 שנים מאז אולם הפרטים זכורים לי היטב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 50 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי פנים חדשות להגשת תוכניות הספורט במקומה של אוֹרְלִי יָנִיב שפרשה זה מכבר. רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שדרנית ליד שדר. אישה ליד גבר. בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, המקריינים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם.

תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מהסוג של מִירִי נְבוֹ מערוץ הספורט (ערוץ 5)  ו/או מוּרַן בָּרָק בערוץ 10 רק דגם משופר שלהן. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חַיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מִיכָאֵלִי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז, שחקנית הכדורסל ענת דרייגור ואחרות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן רצו להתיישב על הכס הרֵיק שהותירה אחריה אורלי יניב.

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 36 שנים. זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת תל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם. בפתח דבריה באודישן הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "…אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 36 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 36 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זאת היא ענת דרייגור בכירת שחקניות הכדורסל ההוא של ישראל אולי בכל הזמנים. היא רצתה לרשת את מקומה של אורלי יניב ולהיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה. ענת דרייגור הפכה מאוחר יותר לפרשנית כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני יותר מ- 36 שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זוהי מרב מיכאלי (בת 22) לשעבר שדרנית וקריינית מצטיינת בגלי צה"ל. הייתה מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition  הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ בשעתו לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. הוברר כי הבאתה לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 במאה הקודמת, הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון עיתונאי ממשי של שיפור הניווט והובלת תוכניות הספורט הטלוויזיוניות האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש ינואר – שנת 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 36 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א. זוהי פנינה רוזנבלום בת ה- 34 ב-עת ה-Audition הטלוויזיוני ההוא שנערך בינואר 1988 ונועד לבחירת מגישות ל-שתי תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פנינה רוזנבלום היא אישה מוכשרת ואמביציוזית. הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הייתה מועמדת מרשימה ב-Screen Test הטלוויזיוני ההוא. המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד תשומת לב. אישה רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת. "יואש, איך נביא אותה למחלקת הספורט", שאל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, וסינן מבין שיניו, "…הרי היא גיבורת טורי הרכילות, היא מייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים…", והוסיף, "…הרי הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע…". ובכן, פנינה רוזנבלום בת ה- 33 אז נפסלה ב- 1988 על הסַף ע"י מנכ"ל רשות השידור ההוא אורי פרת ז"ל מלהגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל הווייתה והיסטוריית העבר שלה כנערת זוהר. לבסוף בחרנו ב-מֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 שהשתחררה זה עתה מרדיו גלי צה"ל, והייתה הבולטת ביותר ב- Audition ההוא (!). למרות גילה הצעיר הייתה קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אוֹרִית כָּסִיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו מתאימות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל. הערכתי שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה ה-עיתונאית ה-גברית הוותיקה ובעלת הניסיון של השדרנים ההם יוֹרָם אַרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, אוּרי לֵוִי, ורָמִי וָויְיץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דקלום הטקסטים באולפני הספורט שלי חלפה לבלי שוב.

זאת הייתה טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם, רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר ל-עוגמת נפש. מנקודת מבט היסטורית, הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרה , ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן. הן היו קרייניות אך לא שדרניות ספורט. זה היה חסרונן הגדול. נפרדתי מ- מרב מיכאלי בידידות. רחשתי לה הערכה רבה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם אמרה העת שידור ישיר, "ה-א"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת, Liverpool  בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "איינטראכט פראנקפורט ו/או מינשנגלדבאך, ו/או קבוצת הכדורסל של ניו יורק "ניקס" ניקרבאקרס", נקנה על ידה בייסורים. ולא רק על ידה.

דבר הדחתה התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר, כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, כאילו אני מתנכל לה אישית מפני ששמנה בשל הריונה, וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מונחים ע"י העיתונות. הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ויוודא אם העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף. עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל. לא פחות ולא יותר. היא רצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא לא פוטרה. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית כ- "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אך את חבר הכנסת המלומד ההוא יוסי שריד ז"ל וחברת הוועד המנהל של רשות השידור ההיא גב' דליה איציק זה ממש לא עִניֵין. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1], מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שהמדינה אהבה לשנוא.

טקסט מסמך : ח"כ נאווה ערד קראה בעיתון ידיעה שקרית ורצה להתלונן על ההדחה בפני אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ח"כ יוסי שריד ז"ל קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ו-אַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" ההוא, מבלי שבדק את העובדות (!). הוא מעולם לא דיבר עמי ולא בדק את אמיתות הסיפור, ובחר להגיב ל-כתב דוד מנור ההוא בצורה ילדותית וטיפשית. אורית כסיף הודחה מהמסך לאחר אין סוף טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה. יוסי שריד לא ידע שאשתי ה-יפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים. "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי ל-היריון, שכולם יראו איך הוא נראה ב-חודש השמיני…", טען כנגדי, אך תגובתו ה-מנוולת, העלובה, והירודה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה שקרית ו-מנובזת, ולכן הייתה מתחת לכל ביקורת. מדהים שאיש ציבור נבחר לא מצא צורך להיפגש עימי באופן אישי ולא ראה כל ורך לתת לי הזדמנות להגן על עצמי מפני הרכילות המרושעת והמנובזת הזאת (באדיבות ארכיון העיתון היומי ההוא שהיה קרוי,  \"חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  22 באוקטובר 1990. כותרת שִקרית בעיתון "חדשות" ז"ל ההוא. מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהיריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה ה-הריוני שלה. הרי גם אשתי הייתה בהיריון. אישה בהיריון היא מראה טבעי יפה, נפלא, ו-רווי תקוות ו-המשכיות (!). כתב העיתון ההוא  "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ עשו מעשה עיתונאי נעדר מינימום יושרה : הם לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה הדמיונית והמכוערת הנ"ל. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית (על חשבוני) ול-מכור את הצהובון שלהם ל-כל דיכפין. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הדחתה של אורית כסיף על ידי מ-מִרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת. הנה חלק מהטענות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על "ההאשמות" המגוחכות והבלתי נכונות בעליל [2]. אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל דאז של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את האינפורמציה הרכילותית מהעיתונות וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), הודיע לציבור כלהלן : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההיריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה".

דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור דאז שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), התייצבה מול העיתונות, וכה אמרה : "…זה משעשע. אני לא יודעת מי זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהיריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ההיריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו… !".

ח"כ שרה דוֹרוֹן (מפלגת הליכוד) הפנתה שאילתא בכנסת ל-יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת (היא מעולם לא דיברה עִמִי ולא שאלה אם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אמת או שקר), אמרה כך : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך , הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה. לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת :

1. מה התייחסות ה-שַר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה…?
2. מה בדעת השַר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה…? 

תשובת שר החינוך זבולון המר הייתה כלהלן : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה, אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) : "אדוני השר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להיריון. אינני רוצה לנקוב בשמות. אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה".

עובדיה עֵלי (הליכוד) : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך".

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות : "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שַר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר : "אני  חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה".

העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. הפוליטיקאים הקטנים הרדודים התערבו ושיקרו, אך לא שאלו לדעתי מדוע הורדה גב' אורית כסיף מהמסך. ברור שהיא הורדה מהמסך לא בשל הריונה אלא בגלל חוסר כישרונה לקריין טקסטים. נדרשתי לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר אל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי. אמרתי להם, כלהלן : "…במידה ועניין ההדחה איננו מקובל עליהם, הרי מכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף שהיא בלתי מתאימה לחלוטין לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי…", ו-הוספתי והודעתי להם מפורשות, "…כל עוד אני מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אורית כסיף לא תגיש ולא תקריין יותר, לא בשל מַרְאָה שלה, אלא בשל כישרונה הפגום ל-קריין טקסטים על מסך הטלוויזיה בפני מיליון (1.000000) צופים. טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ו-על כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט". הנה המסמך הרלוואנטי ההוא [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. זהו המסמך המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית . עמוד מס' 1 מתוך 3 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 3 עמודים של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 3 והאחרון במסמך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה לרבות ה- Board  הציבורי הצדיקו אותי ותמכו בי ללא סייג. המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא התנכלות אישית.

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1990. מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור, בעקבות פרשת "אורית כסיף". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותם הפוליטיקאים העלובים ההם ברמה של עסקנים קטנים, אלה ש-ניסו לטפס על סולם ה-שוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד ש-אורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה בשל טעויותיה אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי-מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסי שריד ז"ל פלוס הטקסט הנבזי והשקרי בו השתמש ונקט נגדי, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי.

זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים ב-חטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. מדובר ב- Integrity ו-Dignity עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים (!). דֶלֶת חטיבת הספורט ההיא בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, נותרה ו-נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי, לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר, לרבות שימוש והדלפות שיקריות ל-עיתונות הכתובה [4]. ובכן, לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם ל-פח האשפה. קיבלתי הוראות ופקודות מ-שני אנשים בלבד : מנכ"ל רשות השידור ההיא אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יוסף בר-אל.

זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דָבָר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עליי, ואם כן כיצד ל-גוֹנֵן עליי. הם יכלו ל-פַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו.

טקסט תמונה : כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. לא הסכמתי להיפגש עם אותו ה-ח"כ שקוראים לו פנחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם ניחנו ב-מתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית ופרסום שמם באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת. הם עסקנים בדרג נמוך שמומחים ובקיאים בהבטחות. רובם לא יודעים ואינם מוכשרים לקיים אותן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בפברואר 1993. כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן המגוחך שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות (תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים, וכו'). התוכנית "משחק השבת" ההיא הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.3 מיליון (2.300000) דולר (!). הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה אותה ההצעה ההיא. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו-מיכה גולדמן אַץ לספר לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה המקורית. זה היה כמובן חזיון שווא, אך אותו ה-ח"כ מיכה גולדמן מי שהיה פוליטיקאי ועסקן קטן – זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כ-מגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובאשר לאוֹרִית כָּסִיף ההיא.

לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט טלוויזיה באוקטובר 1990 בשל שיקולים מקצועיים סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא כדי להגיש תוכניות אחרות או לחילופין לקבל תפקיד של  עורכת במסגרת חטיבת החדשות ההיא…(!).

גם מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. גב' אורית כסיף לא נקראה מעולם ל-דגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ו/או ערוץ 10 ההוא דאז. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה הזמנית את תוכניות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף : טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים בתקשורת, בטלוויזיה הציבורית וברשות השידור הציבורית מדיפה תמיד ריח רַע וסירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים הפך לדליקה פוליטית ענקית עד כדי התערבותה של כנסת ישראל בעניין. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה ב-מפתח בפני הפוליטיקאים !!!. עכשיו אחרי "פרשת אורית כסיף", נעלתי אותה את אותה הדלת בפניהם ב-רָב בריח !!!.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף מחטיבת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, השיגני מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר במפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים, ובמקצועו האזרחי הוא חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה.

המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור ההוא אריה מֶקֶל ז"ל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות ההוא זְבוּלוּן הָמֶר ז"ל. המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט בפיקודי על ש-לא סיקרה את משחק הניצחון של קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים על קבוצת הפועל צפרירים חולון באחת השבתות ההן, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על קבוצת מכבי חיפה. הסיקור ההוא של הכתב דני לבנשטיין היה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב המוחא הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג. הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט הייתה בעצם על הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור. טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא, גם של אותו אלישע פלג ההוא (!).

טקסט מסמך : שנת 1990. הימים ההם לפני יותר מ-שנות דור. טענותיו הצודקות של משלם האגרה אלישע פלג. אלפי מכתבים כאלה הנוגעים לעליבות "משחק השבת", הגיעו בשנים 1993- 1990 למערכת חטיבת הספורט, ל-הנהלת הטלוויזיה, ול-הנהלת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא יוסף בר- אל, "…מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים בצדק נגד דַלוּת "משחק השבת",.. והוספתי, "זאת איננה אשמתי אלא אשמתך הישירה בכך שאתה מונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים, למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל זכויות שידור בלעדיות, אך לא מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". והוספתי ואמרתי לו עוד : "…יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה. אם לאו וותר על העניין. אתה כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס…!!!". כך כתבתי לו. היה מדובר במנהל טלוויזיה כוחני, לא נבון, לא מוכשר, ו-מחורבן. צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שקוראים לו יוסף בר-אל ומכנים אות "ג'ו", שנמשכה שלוש שנים רצופות. יוסף בר-אל חשב שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל. בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנים 1993- 1990 כיסינו בין % 30 ל- % 50 בלבד ממשחקי הכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך חסרת אמצעי צילום, ונעדרת משאבים טכנולוגיים וכוח אדם. היה מדובר ב-דוקומנט אנטי עיתונאי, קטוע, ומסורס. לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי ש-בִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי. אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ועל מנהל חטיבת החדשות אלימלך רָם ז"ל שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום, והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם. משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט הבלתי מתקבל על הדעת הזה. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל ואת אלימלך רָם מתפקידיהם. יאיר שטרן התמנה על ידו בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש במקום יוסף בר-אל המודח, ודוד "דוּדוּ" גלבוע הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אלימלך רם ההוא ש-סולק אף הוא מתפקידו. השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי ו-חשוב לציבור.

טקסט תמונה : 26 בפברואר 1991. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן ניהולו של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה ה-דַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין ה-ממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נדרשתי להדוף מעֵת לעֵת גם את התקפות עסקני הספורט שניסו מעת לעת לבחוש בשידורי הספורט ולהשפיע על שיקולי העריכה שלי. אחד מהמקרים האלה זכור לי היטב. זה היה ביום שני – 2 בספטמבר 1985. צליחת הכִּינֶרֶת הבינלאומית לא צולמה בהיעדר צוותי צילום. מזכ"ל הפועל מר יצחק אופק שהיה המארגן של תחרות השחייה הזאת שלא צולמה, שיגר מכתב נזעם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת, וניסה להתערב בשיקולי העדפות הצילום. הייתי חייב להגיב. הנה המכתב כלשונו [5] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

חלקת הספורט  / ירושלים                                                                                                              23.9.1985

לכבוד :

מר יצחק אופק מזכ"ל הפועל

רח' הארבעה 8 תל אביב

למר אופק שלום רב ,

קיבלתי באיחור רב את מכתבך מ-9 במאי 1985 ולכן גם תשובתי מתאחרת.

אני מבין שהשקעת יותר מ-20 מיליון שקל (לפני המעבר לשקל החדש) בארגון אירוע ספורט שוּלי וחשבת לתומך כפי הנראה שצילומי הטלוויזיה של אותו האירוע יביאו בעקבותיהם למסך את הפרסומת המסחרית "הנלווית" לתחרות עצמה. כל פניותיך אלי בע"פ בעניין הכיסוי הנ"ל אינן מותירות ספק באשר לכוונותיך. אגב עצם ההשקעה של יותר מ- 20 מיליון שקל (לפני המעבר לשקל החדש) באירוע הנ"ל מותירה מאחוריה כמה סימני שאלה אדומים, אבל זהו כמובן עניינך הפרטי –  אולי…האשמותיך והטלת דופי בעבודתנו ובסדרי עדיפויות הצילום שלנו (צילום תחרויות גביע בנדל בכדורסל ואי צילום צליחת הכינרת התחרותית)- הן שערורייה חמורה. להזכירך מר יצחק אופק , מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית איננה סניף של מרכז "הפועל". התערבת בנושאים שאין לך בהם שמץ של מושג. זה פשוט עצוב ופתטי שאיש במעמדך ותפקידך מנסה להתערב בדברים שהוא פשוט לא יודע כיצד הם מתנהלים, ובכך עושה צחוק מעצמו.

בשל המצב הפיננסי הקטסטרופאלי של רשות השידור (והטלוויזיה הישראלית), יש למחלקת הספורט בעיה רצינית לכסות את כל תחרויות הספורט במדינת ישראל. גם אני הייתי רוצה להביא למסך את הנעשה בענפי הספורט הקטנים כמו, הרמת משקלות, האבקות, ג'ודו, קליעה למטרה , חץ וקשת, סיוף, אופניים, רכיבה על סוסים, אגרוף, חתירה, רגבי, בייסבול, וגם סקווש ובדמינטון ענפי ספורט אנגלו – סאכסיים המתחילים לפרוח בישראל . כמו כן הייתי רוצה להביא למסך כדוריד וכדורעף וכמובן לעקוב אחר הפעילויות בענפי הספורט המרכזיים כמו א"ק, שחייה והתעמלות, וגם לטפל בספורט הימי בדגמי המפרש השונים, גלשני רוח ואפילו ספורט גלשני הגלים. אני חושש מאוד שהמצב החמור הזה יימשך גם בעתיד הראה לעין. חלק מהספורטאים הלכה למעשה וחובבי הספורט ירגישו מקופחים.

אך איש מכל אלה מר אופק לא הרהיב עוז כמוך כדי לומר שענף ספורט כזה או אחר שהוא אחראי ומופקד עליו-ראוי אומנם לצילום יותר ויש לו עדיפות על פני ענף ספורט אחר. רק אתה ברוב חוצפתך קבעת שצליחת הכינרת התחרותית היא אירוע ספורט חשוב יותר ויש לה עדיפות על פני צילום וסיקור הכנות קבוצות הליגה הלאומית בכדורסל ופרשת השחקנים הזרים המגיעים בהמוניהם לישראל והעומדים ליטול חלק בליגה הזאת. לידיעתך, מחלקת הספורט כפופה מבחינה הנוהל לחטיבת החדשות ושואבת את אמצעי השידור המוגבלים של כלל הטלוויזיה הישראלית ממנה. הקצאת אמצעי צילום של חטיבת החדשות והעברתם למחלקת הספורט מתבצעת בקמצנות רבה על בסיס יומי. לא על בסיס שבועי, חודשי ו/או שנתי. כאמור למחלקת הספורט אין ציוותי צילום עצמאיים משלה. היה זה אך מזל שנמצא צוות צילום לצילום הכדורסל ולא לצליחת הכינרת.

רציתי לצלם את צליחת הכינרת התחרותית ביום שני – 2 בספטמבר 1985 למרות חשיבותה השולית (אך בגלל צביונה המיוחד) אך לא נמצא לכך צוות צילום. אנשי חטיבת החדשות לא התעניינו באירוע שהיה כל כך חביב עליך. שאלת אמצעי המחיה והקיום של מחלקת הספורט הביאה אותי לפי שעה למיסוד קונספציה כיסוי ברורה, הקובעת שיש עדיפות מכרעת לסיקור ענפי הכדורגל, הכדורסל והטניס במדינת ישראל. ליד זאת מוטלת עלי החובה לצלם ולהעניק זמן מסך לאליפויות ישראל בענפי הספורט הקטנים. מותנה בקבלת ציוותי צילום. מר אופק מי שמך להיות שופט ולפסוק איזו כתבה טלוויזיונית חשובה יותר, זו של הכדורסל הישראלי על בעיית השחקנים הזרים או זאת של צליחת הכינרת. חוסר הבנתך בנושא לא פוטר אותך כהוא זה מהחוצפה הגסה שנטלת לעצמך כדי להאשים ולהשמיץ אותי בפני מנהלי. במכתבך מ-2 בספטמבר 1985 [6], הפגנת חוסר ידע מינימאלי כשהתערבת בעניינים שאין לך בהם שמץ של מושג. אתה פשוט לא מבין דבר וחצי דבר בנושאי הטלוויזיה-וזה בלשון המעטה (!!) על דברי ההשמצה שלך לא אגיב. את מלאכת התגובה אני משאיר לפי שעה למנהלים שלי. צר לי מאוד שהיה עלי לכתוב את המכתב הזה.

עותקים: אורי פורת מנכ"ל רשות השידור + ירדנה הראל דוברת רשות השידור.                                                                                                        בברכה, יואש אלרואי.

הבנתי היטב ל-לִיבּם של קברניטי הספורט במדינה. הם פעלו במדינה ענייה של קִיבִּיצֶערִים שהאינפלציה בה ב- 1984 טיפסה לממדים מפלצתיים של % 374, אך רצו שהטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הענייה ב-ישראל תתנהג ותפעל כ-רשת טלוויזיה אמריקנית עשירה. כחודש לאחר צליחת הכינרת ב- 20 באוקטובר 1985 פינה ראש ממשלת האחדות שמעון פרס בעקבות הסכם הרוטציה את מקומו ליִצְחָק שָמִיר. שִמְעוֹן פֶּרֶס הוריד את האינפלציה בתקופה היא מ – % 400  ל- % 48. אף על פי כן נשארה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחלקת הספורט שלה עניות. מן ההיבט התקציבי יכולנו לכסות אז רק את ענפי הספורט המרכזיים בלבד.

בחודש מַרס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה ל-שָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל טניס ב-גביע דייויס עם שלמה גליקשטיין ו-עמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית ההיא 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות צרף אורי לויריאיון שערך עם הח"כ המלומד פינחס גולדשטיין שהיה נוכח ב-ראדץ / קראלובה בהתמודדות ההיסטורית ההיא. הריאיון הטלוויזיוני ההוא הושלך לפח, לא מפני שמר פינחס גולדשטיין היה איש בלתי מכובד אלא בגלל שהיה חסר כל חשיבות עיתונאית ולכן לא רלוואנטי. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, ולא תרם כ-ח"כ ו-פוליטיקאי כהוא זה לניצחונה… (!) הוא היה פוליטיקאי שנכח במקרה בתחרות… וזאת איננה ולא הייתה עילה מספקת ל-ראיין אותו. הריאיון החנפני ההוא עִמוֹ היה חסר ערך מראש ו-נראה כפרסומת לשמה בחינם לאישיות פוליטית שאיננה שייכת לסיקור הספורטיבי – טלוויזיוני ההוא (!). לכן הדפתי אותו מהליין-אפ. הריאיון הזה שערך אורי לוי עם ה-ח"כ פינחס גולדשטיין לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי ב-נפרד להפסיק לאלתר להחניף ולהתחנף לאנשי ציבור באמצעות המיקרופון והמצלמה שאינם פרטיים שלו. גם לא המסך.

טקסט תמונה : חורף 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים בעת כתיבת פוסט מס' 1239 / 877. ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה. אורי לוי (ראשון מימין) שליח חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל. הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל ההיא בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 2:3 בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין ה-הם, אך שגה כשראיין את ח"כ פינחס גולדשטיין פוליטיקאי ואוהד טניס מושבע שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני. החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור ההוא שלנו… זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יעקב מאור, הצלם יוסי רוט, איש לא מזוהה, חגי קרן צבי, אבי בטלהיים, ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פעם בשנות ה- 70 מיסדנו ב- "מבט ספורט" פינה חביבה על הציבור , שקראנו לה "שער החודש". חברי כנסת צעירים כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 של המאה הקודמת חידשתי את שידורה, אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל. שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל ואחרים איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

הבאתי בשעתו (לפני יותר משנות דור) את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. חבל שלא הייתה לה יותר סבלנות. אינני זוכר שמישהו אחר בערוץ טלוויזיה אחר (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות לממֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה (!). שום ערוץ טלוויזיה לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית בחטיבת החדשות ו/או חטיבת התוכניות לא קפץ על המציאה ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו .

מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי מאוד במבחן המסך הטלוויזיוני ההוא. בוגרת גל"צ בת 22 בעלת קול רדיופוני וחיתוך דיבור נקי. אינטליגנטית, מוכשרת, וחכמה. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. בניתי עליה לטווח ארוך, אבל הבנתי את מניעי עזיבתה. יום אחד התראיינה מֵרָב מיכאלי לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה במחלקת הספורט מבלי לדעת את הפרטים המקצועיים ל-אשורם. היא הוענשה על ידי מייד והורחקה מהעבודה ומהמסך. יוסף "טומי" לפיד התקשר אלי והזכיר לי את עברו ואת הערכתו אליי בימים ההם כשכיהן בתפקיד  מנכ"ל רשות השידור (1984 – 1979), וביקש שאחזיר אותה למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 שנרצח ב- 1957 בתל אביב . פרשת רצח ישראל קסטנר הכתה גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול מכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים אותו ניצול שואה הונגרי ירושלמי תמהוני בשם מלכיאל גרינוואלד, כי ישראל קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- ס. ס. של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג . ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר ומוכשר שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את ישראל . זאת הייתה הפעם הראשונה  שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם, (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). בסיומו של המשפט פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי, "כי ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הקונקרטי הזה "…מכר את נשמתו לשטן…", התיר את דמו של ישראל קסטנר וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל קסטנר ביריות אקדח ע"י יוסף מנקס, זאב אקשטיין, ודָן שֶמֶר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח, קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון את עִרעורו וניקו את שמו של ד"ר ישראל קסטנר מכל רבב.

"…אתה יודע מי היא ואתה מכיר את הסיפור…", אמר לי יוסף "טומי" לפיד ז"ל, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה. מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר המנוח שָבָה למסך. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד מפני שאהבתי אותה והערכתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא ש-צפוי לה עתיד מזהיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 12 באוגוסט 1992, יומיים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, מצאתי על שולחני מעטפה הממוענת אליי ללא שֵם השולח שהועברה אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של גב' מרב מיכאלי ההיא, אז בת ה- 26.

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים…זהו מכתב הפרידה ששלחה לי מרב מיכאלי. היו לה סיכויים טובים להעפיל לצמרת תעשיית הטלוויזיה אבל לבסוף היא בחרה ב-כלל בקריירה פוליטית. מרב מיכאלי ניחנה ב-אישיות ברמה גבוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי מאוד לקבל את מכתב ההתפטרות שלה וגם עצוב ומאוכזב. צלצלתי אליה והודיתי לה על  52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט בפיקודי. "מֵרָב", אמרתי לה, "…לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. הצליחי ושמרי על עצמך…". נפרדנו לעַד.

חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תביא ל-נסיקת הקריירה הטלוויזיונית שלה אל על ומֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, או דווקא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים ופחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כישרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת וחכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה ההיסטורית הטלוויזיונית ההיא. אולי לא.

הבאתן של קרייניות טקסטים לשידורי הספורט הייתה שגיאה פַטאלית מיסודה וחסרת כל הגיון טלוויזיוני. חיפשתי עיתונאיות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה-עיתונאית בשידורי הספורט, אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ההוא ושדרנית אזוטרית Free lancer של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע ואזור הדרום. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. רבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין לחטיבת הספורט את הסופרת השנונה והחכמה עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה מוצלחת בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות בגלי צה"ל ורדיו 'קול ישראל' כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לִינוּר, גָלִית אלטשטיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דווידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר, טלי ליפקין-שחק, ו-אחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ואינטליגנטיות – היו מצליחות במקום ש-בו מֵרב מיכאלי נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא היוו תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד ו-עשירים ברייטינג גבוה (!).

זה היה מזמן. ב- תאריך ההוא של 12 באוגוסט 1997 ביקשתי מ-רפיק חלבי (אז מנהל חטיבת החדשות ב- ערוץ 1) לצרף את מגישת הספורט של ערוץ 55 בכבלים גב' מִירִי נְבוֹ למחלקת הספורט שלי [7]. אוּרי לֵוי יבד"ל (איש טלוויזיה ועיתונאי ברמה גבוהה) שוב שינה אז נתיב. הוא נטש את חטיבת הספורט ההיא והפך להיות אחד מעורכי מהדורות "מבט". הוא היה מאוכזב מרה מהעובדה כי מאיר איינשטיין ז"ל האפיל עליו ונטל לעצמו במשך השנים את בכורת השידור ממנו בכל תחום טלוויזיוני – ספורטיבי (!).

טקסט תמונה : עשור ה- 90 במאה הקודמת. גטבורג – שוודיה. אליפות העולם ה- 5 ב-א"ק. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון ה-א"ק בעיר השוודית גטבורג בעת השידורים הישירים שלנו את אליפות העולם ה- 5 ההיא ב-א"ק. שדר הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאיר איינשטיין ז"ל (שני משמאל), מנטרל ומאפיל לחלוטין על אורי לוי. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי, פרשן ה-א"ק המצוין ד"ר גלעד וויינגרטן יבד"ל, ה-שדר מאיר איינשטיין ז"ל, ו-השדר נסים קיוויתי ז"ל שהיה כבר בימים ההם ב-גימלאות והוזמן על ידי כלאחר כבוד להיות נוכח באירוע הבינלאומי ה-נ"ל בעמדת השידור שלנו ב- גטבורג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם נטישתו של אורי לוי את מיקרופון שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפעם השנייה ומאותה סיבה של תסכול וייאוש אודות אובדן מעמדו, התפנה מקום במחלקת/חטיבת הספורט ההיא. ביקשתי להציב את מִירִי נְבוֹ כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית. הייתה ל- מִירִי נְבוֹ כריזמה וניסיון בהופעה על במה ובאולפן לפני מצלמת טלוויזיה. היא הייתה זמרת בעברה. ללא כל ספק העדשה החמיאה לה אך היא רצתה יותר מזה. היא ביקשה להיות גם שדרנית Play by play. שדרים ושדרניות רבים מערבבים, מי בשוגג ומי בכוונה תחילה, את תחומי ההגשה וההנחיה עם שידור הישיר מהשטח הקרוי בעגת הטלוויזיה הבינלאומית, Play by play. שני תחומי טלוויזיה שונים לחלוטין. גם מִירִי נְבוֹ לא הבחינה בגבולות המותרים וחצתה אותם. היא הייתה מגישה יציבה אך שדרנית כושלת. צריך להקשיב לה ולנסים קיוויתי ז"ל כדי להבין איזה פער מקצועי עצום מפריד ביניהם. הבאתי אותה לפגישה עם מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי לאחר אישורו של מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן. העניין נסגר, אך משביקשה השדרנית ל-עגן את ההסכם עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות עורך דינה התמסמס הדבר, והיא חזרה למקום ממנה באה. בדיעבד מירי נבו צדקה. עם רשות השידור מנהלים מו"מ באמצעות עו"ד. גם אני דיברתי עם רשות השידור בערוב ימיי שָם באמצעות עורכי דין.

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1997. זהו המסמך המקורי שנכתב ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז, בו הצעתי לו להביא את גב' מירי נבו מערוץ 55 ההוא ברשת ה-כבלים, אלינו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 בינואר 1989 במטוס שהחזיר אותי ואת העיתונאים הישראליים האחרים ממוסקבה לוִוינָה בתום השידור הישיר בו ניצחה מכבי ת"א את צסק"א במוסקבה במסגרת גביע אירופה בכדורסל, הצעתי לרָפִי רֶשֶף להצטרף לצֶוֶות השדרים והמגישים במחלקת הספורט. חיפשתי מישהו שהוא מגיש ועיתונאי ברמתו אך לא יצא מזה כלום. במחלקת הספורט כיכבו אז יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, רמי ווייץ, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. הכוכבים הצעירים אמיר בר שלום ואורן רוזנשטיין היו בתחילת דרכם.

הופעתה המטאורית של תקווה חדשה ב-שֵם גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-שנת 1992. שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב- 1968 ויורשת ראויה לחיים יבין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויה אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות. גאולה אבן נולדה ב-1972. חיים יבין נולד 40 שנה לפניה ב-שנת 1932.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה"ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתיה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם. המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן "משחק השבת" ב- 4 ביולי 1992 נוכח פני מצלמות הטלוויזיה ולהגיש את התוכנית לצִדם של מאיר איינשטיין ואורי לוי הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי, ידע,אמינות, כריזמה וגם יופי. היא הייתה באמת אישה יפה וחכמה, וחשוב מכל עיתונאית צעירה אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיבית. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה והכשרה. היא נולדה לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל גלי צה"ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשרתת ו-משדרת בגלי צה"ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח בחטיבת הספורט בפיקודי.

טקסט תמונה : חורף 1992. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 32 שנים (בעת כתיבת הפוסט הנוכחי). זאת היא גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בת 20 ברדיו גלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי – 2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה-  Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט במערכת הטלוויזיה שלנו ב-תל אביב. היא הייתה מדהימה (!). ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום סָפֵק…(!). (התמונה הוענקה לי בזמנו באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מוכשרת, מהירה, ומגיבה מייד, וגם אמינה . מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם. יום אחד בראשית דרכה אצלנו הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה"מ ואתר ההחלקה על הקרח "במרכז קנדה" במטולה. רציתי להבליט ב- "משחק השבת" את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירה שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות, "…ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי אך כל כך קשה לביצוע…". גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו . היא הייתה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת "קֶשֶת" (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט . היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כשדרנית ספורט.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז "קנדה" להחלקה על הקרח במטולה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין, ב- 1993. צלם ה- ENG הוא בני ברזל ואיש הקול יהודה אזולאי. (באדיבות מרכז "קנדה" במטולה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היא גאולה אבן נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט . החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. ב- 1997 החליט חיים יבין מ-סמליו המובהקים של השידור הציבורי ההוא והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא – לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת "קשת" בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד…אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו הארוכה בשידור הציבורי ההוא הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע"י איש כה מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור, איש דוֹר ה-מייסדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא מאז ראשית ימיה ב- 1968 ומראשוני הקריינים ברדיו "קול ישראל" בעשור ה- 50 של המאה הקודמת. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה (!). עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי מגוחכת, ילדותית, נעדרת מחשבה ארוכת טווח, ו-בלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה המיתולוגי חיים יבין בן 48 (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד "סוּחוֹ" סיבור. התמונה צולמה במערכת "מבט" ההיא בקומה ג' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 39 שנים…(!). חיים יבין (בן 53, שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול באמצע שנות ה- 80 במאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתצלום מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל, ח"כ עוזי ברעם, ישראל סגל ז"ל, ח"כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר "גייזר" יערי, ו-רפיק חלבי. (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות מ-עולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה (!). וולטר קרונקייט נחשב ל-מוֹפֵת שידור (!). הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן, אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי באותו חיים יבין ש-גדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט ל-ווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ו-מודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים ע"י אותו חיים יבין כשעבר ו-ערק לשידור המסחרי (ולפי מה שאמר לי והעיד בפניי, אז), כדי "לעשות" לביתו…כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא הוא עבד ב-התנדבות וב-חינם…!?!?. לא עוד.

טקסט תמונה : זוהי דמותו המרשימה והסמכותית של האמריקני וולטר קרונקייט (Walter Cronckite) בסופה של קריירה מפוארת ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך כ-ארבעה עשורים של שנים, משנות ה- 50 במאה הקודמת ועד ראשית שנות ה- 80. וולטר קרונקייט כמו האווארד קוסל (Howard Cossell) היה מוֹרֶה דרך ל-רבים מ-אתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה למרות השכר הגבוה מאוד שהציעו לו רשתות הטלוויזיה האמריקניות האחרות שהיו בנות תחרות ל- CBS ההיא. (באדיבות CBS. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. זהו חיים יבין בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב- 1969 (בן 37, בתצלום) נושא בתפקיד המגיש הראשי של מהדורות החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי. (התמונה ניתנה לי ב-אדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בכל רשת טלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת (!). מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית. אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין יבד"ל, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר יבד"ל, ודניאל פאר ז"ל – ובתחילת עשור ה- 70 של המאה הקודמת גם אריה אורגד יבד"ל. שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל הגיש את תוכנית האקטואליה, "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר יבד"ל ויוֹרָם רוֹנֵן ז"ל הנחו והגישו את תוכנית האקטואליה, "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבורי : יִצְחָק רוֹעֶה ז"ל, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין יבד"ל ו-דוד וויצטום יבד"ל. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון יבד"להיה הכוכב בהא הידיעה. שדר ומגיש כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל לפסגת מרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל יבד"ל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין ז"ל. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין דן שילון ליורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ז"ל ו- עודד בן עמי יבד"ל. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו בסופו של דבר ממרקע שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלא היו. לא בגלל שלא היו חשובות אלא מפני שלא היו עוד רלוואנטיות.

שוּם מגיש או מגישה לא יכלו להתחרות בימים ההם עם הכריזמה (הטלוויזיונית) של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון ההגשה של דן שילון את תוכניות הספורט בתקופה הקדומה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. מש-התמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות. ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך הן נעלמו בזו אחר זו. למעט דליה מזור. ההיעלמות הזאת הפכה את הופעתה של גְאוּלָה אֶבֶן בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992 למזהירה ומטאורית. חלפו מאז 32 שנים…יותר מתקופה של שנות דור…היא גאולה אבן המרשימה ההיא נותרה תמיד כזאת…ו-הייתה לה עוד תכונה חשובה : היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 במאה הקודמת. כרמית גיא מגישת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. זוהי ענת שרן מגישת חדשות מוכשרת ונאה ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. ענת שרן נעלמה מהמרקע. (צילום מהמוניטור. באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1987- 1979. שימשה תקופה קצרה גם כמגישת "מבט". נעלמה ממרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1987. (באדיבות אורלי יניב + לע"מ).

טקסט תמונה : 1968. תקופת ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שרי רז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968. למרות כישרונה נדחקה מהמרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל מ-עֵין חלון ראווה של שידורי הספורט. היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה"ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב. אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 במאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לשַדְרֵג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי ה-שָכָר שמשלמת לה רשות השידור הוא "שכר עבדים…" ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל אך סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר ב-קלוּת בלעדיה, ללא אורלי יניב (!). ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת תוכניות הספורט למיניהן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שָכָר נמוך מידי. היא חזרה לכור מחצבתה רדיו גלי צה"ל ו-נשכחה מייד. שוב הוברר כי ה- Media הוויזואלית המטריאלית האלקטרונית הטלוויזיונית חזקה מכל פורשת ו-פורש, מכל אישה וגבר, מכל מגישה ומגיש, מכל מנחָה ומנחֶה, מכל קריינית וקריין, מכל מפיקה ומפיק, מכל כתבת וכתב, מכל עורכת ועורך. שום משמרות מחאה משולטים לא ניצבו סמוך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים ולא קראו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין ולמנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת להחזיר, להשיב, ולהציב שוב את אורלי יניב בקדמת הבימה. אורלי יניב נשכחה ונבלעה בדברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא שבעצמה נשכחה ונכחדה מהזיכרון הלאומי לרגעים לא מועטים ב-שנת 2017.

 טקסט מסמך : אוגוסט 1987. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 39 שנים בעת מחקר ו- כתיבת פוסט מס' 1239 על ידי ומטעמי. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור בראשות אורי פורת ז"ל וחיים יבין יבד"ללא חשבו כך. גם לא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1987. כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן וכתבת העיתון "חדשות" יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ו- ארכיון העיתון "חדשות". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מצהיר ו-מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : שנות ה- 80 במאה הקודמת. זוהי מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, דליה מזור. היחידה שנשארה שם עד הסוף. (צילום צ'יבי טיכמן. באדיבות צ'יבי טיכמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1983. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. דניאל פאר ז"ל (מימין) ויעקב אחימאיר יבד"ל דקות אחדות לפני שידור מהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם, יאיר שטרן. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ע"י מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ד-אז רפיק חלבי (עיתונאי ואיש טלוויזיה מוכשר) להיות יורשתו של חיים יבין ונבחרה למגישה הראשית ה-בלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל האמינו בה וב-רפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי ההוא. חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ' הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חברה יוֹנִית לֵוי ל-גָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שה-זוג ה-נוֹצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ הטלוויזיה הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל. היום מרוֹם גיל 86 שלי אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז"ל, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן אזי רק לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל ל-גאולה אבן שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "…לכל סיום יש התחלה חדשה…". האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item חשוב למהדורת "מבט". הכתב שהנציח את פרידתו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים בחטיבת החדשות ההיא,מר כרמל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו שלושים וחמש שנה. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עבד בימים ההם ב-ערוץ 2 המסחרי). "…מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור…", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "…עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער…". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, חיים יבין עבד בחינם. בהיותי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא, הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם, הפופולארי, ורב המוניטין ההוא. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. לא הלכתי ל-שָם. לא הייתי שָם.

בתמונות כתבת הפרידה שנערכה ב- "גלריה הלבנה" ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה ממנו ב- 40 שנים, גְאוּלָה אֶבֶן, ומצהיר סופרלטיבים, מעין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה האסרטיבית והמראיינת האגרסיבית. כך אמר חיים יבין בשמחה ו-גִיל את הטקסט הזה כלהלן. הנה הציטוט :

"…גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה…אני בטוח שתעשי את ה-ג'וֹבּ בצורה יוצאת מן הכלל…רק תלכי בדרכך… שנסי את מותנייך ותצליחי בזה…אני בטוח…אני אחזיק לך אצבעות…!".

לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הצעירה הוסיף ואמר זחוח למיקרופון הטלוויזיוני הפתוח עוד כמה מילים, כלהלן : "…למה אני לא עוזב כל יום…? איזה יפהפייה…" (!). גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם יפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבע עשרות שנים ואת מורשתו המקצועית ורחשה לו כבוד. הוא הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית ישראלית-לאומית מיוחדת, ו-מורה דרך לרבים מ-בינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו ב-חוֹם ובהערצה גלויים ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ו-תלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 27 שנים. המקום הוא הגלריה הלבנה ב-ירושלים. חיים יבין (בן 65, בתמונה) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב-דרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כֵּס "מבט" וגם קיבל אותו מ-מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן ההוא אורי פורת ז"ל. גאולה אבן הודחה. הבנתי מ-שמועות כי עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עוד עִימוֹ. אם זה נכון אזי היא צודקת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של אותו יום שלישי ההוא ב-תאריך ההוא של 29 בחודש ספטמבר ב-שנת 1997 ההיא (…לפני 27 שנים…), ב-בית "הגלריה הלבנה", ב-עת מסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בשעה שעשה את דרכו ל-ערוץ 2 המסחרי העשיר בתום ו-לאחר שירות שלו בן 30 שנה ב-שורות ה-שידור הציבורי ה-הוא (!). התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ ו/או בת מאביה. כל ניסוח טוב (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב, מחלוקת, ו-סכסוך. ה- Environment  ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון הטלוויזיוני רוויה תביעות והיא תובענית ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חברות, ידידות, ו/או כל ברית אחים אחרת. חיים יבין היה מגיש טלוויזיה מוכשר. גם גאולה אבן הצעירה ממנו משהו סביב ארבע עשרות של שנים לא הייתה קוטלת קנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעשה תפנית ו-חבר ו-עבר לשורות ערוץ 2 המסחרי והצעיר שדמה למעין סוס יפה ו-רענן מול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 הוותיקה, הזקנה, ו-רוויית קמטים. מערכת "מבט" ההיא ערכה לו לחיים יהין טקס פרידה כמעט גרנדיוזי על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי המדובר. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. "Grand Finale" אמיתית (!). בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי חטיבת החדשות ההיא ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי.

כשהעביר המגיש חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר, ציפה לו חיזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מחניף לאביר החדשות ה-פורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד (!). מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (אז כתב תאגיד "כאן" 11 ב-ארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (ש-מונה ל-מפיק ראשי בחברת החדשות של ערוץ 13). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה-אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ, כלהלן. ציטוט :

"…עוד מעט חיים אתה תעביר ל-שרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרקע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות, חיים, ל-הודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט"…" .

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 27 שנים. זהו אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-ירושלים. זהו תיעוד של מהדורת "מבט" האחרונה בהובלתו של חיים יבין הוותיק לפני פרישתו ו-מעברו ל-ערוץ 2 המסחרי הצעיר ההוא. זהו Split Screen היסטורי (!). גאולה אבן מכינה למגיש המיתולוגי "אמבוש" תקשורתי – ממלכתי על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ו-מרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2 הצעיר, המסחרי, העשיר, ו-רווי אמביציות…ובכן, חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו…!

ואז זה קרה…לפתע…? פתאום…?? האם מדובר ב-תפנית בלתי צפויה בה הגורל משחק תפקיד מרכזי…???

לא פחות מ-מדהים (!)——–> כעבור ובחלוף כמה חודשים ספורים שָב אותו ה-פורש חיים יבין לפתע ו-פתאום ל-מכורתו…!!! כלומר, הוא חזר ל-טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ש-אותה נטש…ו-הראה לערוץ 2 ההוא את גבו…ו-גם…חיש מהר תבע לעצמו מחדש את נתח ה-הגשה ו-את כֵּס "מבט" (!). וותיקי השידור הציבורי ההוא סיפרו לי שהוא לא עשה שום חשבון ל-יורשתו הצעירה והמוכשרת נושאת התקוות ההיא גב' גאולה אבן, והוסיפו לי ש- מאז גאולה אבן (בת 53, היום) איננה מדברת אִתּוֹ. מ-חד היא צודקת בהנחה שהטקסט ה-רכלני מדויק…אולם מ-אידך צריך לומר כאן ב-גלוי ולהדגיש כי חיים יבין היה מגיש טלוויזיה דָגוּל (הטוב ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…) והיה גם איש טלוויזיה ו-עיתונאי ברמה גבוהה, מרשים, מדויק, יישר דרך, ו-בעל מוניטין עצום במדינת ישראל, ו-גם פופולארי ב-סיוע המסך הטלוויזיוני (!).  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה החמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות ל-ביתו.

טקסט תמונה : קיץ 1968. חיים יבין (בן 36, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, המשודרת ב- שחור / לבן בחודש יולי של שנת 1968 מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום ז"ל נטל דאז את המיקרופון ההוא במסיבת הפרידה ההיא ו-פנה לחיים יבין, וכה אמר לו : "…חיים…כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר…", והוסיף, "…חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2  זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב…!". מוטי קירשנבאום ז"ל שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל, "…נכון, נכון…". הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). רבים מהם מאלה החולקים לו גם היום כבוד גדול, היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בן 58 (משמאל, בתיעוד הנ"ל) נפרד מחיים יבין יבד"ל בן 65 (מימין, בתיעוד הזה). מוטי קירשנבאום ז"ל בלשונו המיוחדת ברך והזהיר את האיש המזוהה יותר מכל עם רשות השידור, כלהלן : "…חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי…". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהוא חובש על ראשו כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 ה-צעיר ל-ערוץ 1 ה- "זקן" כשהוא חבול ללא הכתר ו-זנבו מקופל בין רגליו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאהוב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר לו. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל .

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 27 שנים. המקום : בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. האישים בתמונה : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן אז בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין אז בן 65 (מימין). (התמונה, באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                         

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 56 נפרד בחיבוק עז מחיים יבין. את כס "מבט" ה-ריק הבטיח אז יאיר שטרן ל-גְאוּלָה אֶבֶן. הייתה תחושה שה-פרידה מ-חיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון המציץ מעבר לכתפו הימנית של המגיש המפורסם היה עֵד לפרידה המתחוללת. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת. מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כּס "מבט" שאותו העביר כאילו בירושה ל-גאולה אבן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם לעל גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. מנהיגות גדולה ודרך ארץ ומוסר דגולים לא היו כאן. הייתה כאן התחנפות קיבוצית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין כמגישה ראשית של "מבט", אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביב גאולה אבן. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הדיח מ-כֵּס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין שנדד בחזרה מערוץ 2 המסחרי ההוא ל-ערוץ 1 הציבורי ההוא (!). היה מדובר ב-טריק מלוכלך מלא טלאים וכתמים שחורים של כל המעורבים בשערורייה הטלוויזיונית המבישה ההיא הנוגע לסילוקה של גאולה אבן מהמסך לטובתו של חיים יבין. התברר גם חיש מהר ש-חיים יבין הוא אדם קטן ממדים טלוויזיוניים ברוחו ונפשו, שאיננו מסוגל להעיף מראשו את ה-כתר שהיה שייך כבר לגאולה אבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העלתה הבימאית שרה מלכה שביימה את "מבט" ההוא שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, וכה אמרה לוֹ : "…עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו…!". חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר כ-הרגלו Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- Back Announcement הטלוויזיוני המפורסם שלוֹ וכה שַח לחוגגים סביבו : "…תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין ב-הערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו, כלהלן :

"…תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה . הצלחה רבה ל-ממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר הייתה וויזואליה ברורה ומודגשת היטב. זה נראה כ-פרידה ממושכת אולי פרידת נצח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל.

חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ו-פלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997…(!). את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין יבד"ל אבל האינפורמציה שהוא הביא מהשטח ניצחה כל מגיש, כל הגשה, ו-כל קריינות…(!) הוא מוטי קירשנבאום ז"ל הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית הטלוויזיה ההיא, "לונדון את קירשנבאום"  (שודרה בערוץ 10 ההוא) למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל מתעמל על המרקע (!). כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך חיים יבין מאוד את יכולתה וכישרונה של גְאוּלָה אֶבֶן להוביל את מהדורות "מבט". "…נבחרה לי יורשת מצוינת..", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת שקוראים לה גְאוּלָה אבן.

איש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הנצח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה ל-כישלון מסחרי חרוץ בערוץ  2, ומעסיקתו חברת "קשת" והמנכ"ל שלה אורי שנער, יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו (!).

ובכן, כשזה לפתע קרה, הטיל המנכ"ל החדש של רשות השידור אורי פורת ז"ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של ה-"מִיתּוֹס" הטובע ההוא חיים יבין יבד"ל ו-אִפשֵר לוֹ להינצל ולעלות על ספינת הטלוויזיה הישראלית כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא. מהלך טלוויזיוני הפכפך, מדהים, ו-בלתי צפוי (!). מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא היסֵס…! הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הטלוויזיוני הציבורי שהעניקו קודמיו מוטי קירשנבאום (מנכ"ל רשות השידור ההיא), יאיר שטרן (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא), ו-רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא) ל-גְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט" (!). מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להַגֵן על גְאוּלָה אֶבֶן, אבל שני הבוסים האחרים שלה שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מילאו עכשיו את פיהם מים. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה על גאולה אבן ועל המינוי שלהם עצמם כ-מגישה ראשית של "מבט" – מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין עדיין רווי שאיפות ואמביציות ו-גם כבוד…! הסכמתו דאז של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת בתעשיית הטלוויזיה הציבורית (!). לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הפורש ההוא חיים יבין רק לפני זמן קצר בשבחה של המגישה הצעירה ההיא גאולה אבן בעֵת שנפרד על המסך ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית (!).

ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּ-סַם (!). לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו. טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה ל-"מות" בגיל 66. אולי זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו גאולה אבן שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים (!). חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 40 שנה לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש מהדורות "מבט" ה-הן. האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. הוא פשוט הפר את הבטחתו שלו עצמו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה ההוא של גאולה אבן ל-יורשתו. לא פחות מ-מדהים (!). אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, עורך וקובע את סדר היום הטלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה טלוויזיונית שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא חיים יבין היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות ב-תכנים. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימים ההם אמר לי אז, כלהלן : "…יואש אלרואי, תדע לך ש-זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו… הוא כבוי ונוטה להתבלבל… הוא לא מתערב…הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב…נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה…".

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של הטלוויזיה. הוא רואה ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי. הדבר איננו כך. עם שובו ל-כור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר. הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 הציבורי מערוץ 2 המסחרי והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד ו/או כמעט בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קיריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מ-עֵת ל-עֵת. ובכן, שיני הזמן נגסו גם בו.

קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש יולי ההוא של שנת 1968 ההיא. מעטים זוכרים כי דן שילון הגיש את מהדורת "מבט" השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית בוושינגטון ושלח אותו ל-בירה האמריקנית וושינגטון ל-פרק זמן של שלוש שנים.

בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970 (היה כאמור ב-שלוש השנים ההן שליח וכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-ארה"ב), קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית : אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד. (התמונה ניתנה לי באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" טוביה  סער. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" שמעון  טסלר ז"ל. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1969. מגיש "מבט" דן שילון. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה:  דליה מזור מגישת "מבט" (1982). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דָן שִילוֹן למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא וגם מינה אותו ל-סגן שלו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. זהו אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשכונת רוממה ב- ירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 שנים. לראשונה בתולדות "מבט" נולדה שיטת ה-הגשה בצמדים במקום מגיש בודד (פרי יוזמתו של מנהל חטיבת החדשות בימים ההם דן שילון). בתמונה נראים צמד המגישים ה-הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רָם ז"ל (מימין) שימש אז בתפקיד ה-כתב ה-מדיני של חטיבת החדשות ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל "אריק" שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (התמונה ניתנה לי בשעתו ב-אדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין קנה את עולמו ב- 17 במאי 1977 בבעת משדר וסיקור מערכת הבחירות ההיא לכנסת ה- 9 בהן הביס "הליכוד" בראשות מנחם בגין את "המערך" בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז חיים יבין את הכרזתו הרשמית רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !" המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. חיים יבין היה האיש הראשון שהשתמש בה ו-עוֹרֵר אז התפעלות עצומה בציבור. הוא כתב את הטקסט הטלוויזיוני הנ"ל הזה אישית בעצמו…ולא העורכים שלו…(!).

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. זהו אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חיים יבין יבד"ל (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת את המילה ההיא שהוא עצמו הגה, "מהפך…(!)". מימין, זהו הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה ניתנה לי ב-אדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא במקומו של דן שילון (מי שניהל את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשנים 1977 – 1974), ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב חיים יבין למסך. ב- 1986 מינה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל את חיים יבין ל-מנהל הטלוויזיה הציבורית הישראלית שוב לתקופה בת שלוש שנים (!). הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בעריכתה של יָעֵל חֵן ז"ל. באותן השנים ההן נוספו למהדורות "מבט" עוד ועוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר (ז"ל), מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט ביותר והמוכשר ביותר מבין כול הגברים והנשים שצעדו בעקבותיו. 

טקסט תמונה : שנת 1986. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 38 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי מס' מראה "ברוטו" של אולפן ב' (היה ממוקם בקומה ב' ב-בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בשכונת רוממה בירושלים) ממנו הגישו ו-שידרו אז בימים ההם את מהדורות "מבט". מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים ההן של 1989 – 1986), צמד המגישים דניאל פאר ז"ל ויעקב אחימאיר יבד"ל, ובתווך יאיר שטרן יבד" מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. (התמונה ניתנה לי ב-אדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של מהדורות החדשות "מבט" (!). הוא חיים יבין הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו (!). יופיו ו-נוכחותו ה-טלוויזיונית ה-כריזמטית של חיים יבין מול פני מצלמות האולפן זיהו את "מבט" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל, יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. חיים יבין הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". מעניין, שני מנהיגי השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל וגם דן שילון יבד"ל היו "מר טלוויזיה" כל אחד בפני עצמו, אבל בהם הכינוי "מר טלוויזיה" לא דבק. אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מ-זַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים. הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1986 בקדנציה הראשונה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה, את הטקסט הבא, כלהלן : "…הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית של ערוץ 1 ברוממה בירושלים…" , והתכוון שהמגיש הוותיק ש-נולד ברשות השידור הממלכתית צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים)". מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה. כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיים יבין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חיים יבין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז"ל שילם לחיים יבין יבד"ל על פי עדותו בפניי, משכורת שנתית של מיליון שקל. הון עתק בימים ההם (!).

חיים יבין לא שמר לו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אֵמוּנִים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 דווקא בעת תקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחיים יבין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום, למוּת בחיק ערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים. יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך ב-איוש כֵּס "מבט". אורי פורת חשב אז ש-גאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הָאָרֶץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה, תומך אף הוא בצעד הזה. אורי פורת ז"ל העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין. היה זה אורי פורת ז"ל שבקדנציה הראשונה שלו כ-מנכ"ל רשות השידור מינה את חיים יבד"ל (בן 92, היום) ב- 1986 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!).

ב- 25 בחודש ינואר של שנת 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין ב-לובי של מלון "דן אכדיה" ב-הרצליה. הוא כמובן דיבר בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן" ההיא, והודה בפניי, וכה אמר : "…גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה ל-היפך. הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי, "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"ל רשות השידור אז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת שכר של מנכ"ל. זהו סיפור אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי". השבתי לו, "…שֵב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן מעולם לא הייתה מעוללת לך את מה שאתה עשית לה…".

הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 בעידן הטלוויזיה ה-רָב עָרוּצִית. אלכס גלעדי ז"ל המוכשר ו-רָב ה-יוֹזְמָה מקים את חברת "קֶשֶת" מ-עָפָרָה, הופך לזכיין בערוץ 2 המסחרי ו-בר תחרות מסוכן לערוץ הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשות השידור הופכת לכלי שָרֵת של פוליטיקאים ומְלַחֲכֵי פִּנְכָּה לאחר פרישתם של המנכ"לים מוטי קירשנבאום ואורי פורת בסוף המילניום השני ותחילת המילניום השלישי. כמות הרייטינג בשידורי החדשות מותנית בעבודת מערכת חרוצה ו-איתנה ולא ב-"כוכבים" המגישים אותה.

אלכס גלעדי ממקימי ונשיא חב' "קשת" ההיא ב- 1993 אחת משלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי, לא היה טירון בתעשיית הטלוויזיה. כדי לקומם את "קשת" לא היה אכפת לו לכופף את השידור הציבורי. הוא הציע כסף רָב ומִשרות שידור נַאוֹת לשדרים הממלכתיים שקישטו שנים רבות בעברם את המסך הציבורי ירון לונדון, יורם ארבל, דן מרגלית, גבי גזית, גאולה אבן, דני רוּפּ, ואחרים.

טקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. אנוכי (במרכז) יחדיו עם גדול שדרי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים יורם ארבל (מימין). משמאל, ה- Floor manager (מנהל במה) מרכיב Head set על ראשו זהו דני גור אריה ז"ל. אלכס גלעדי ו-דן שילון העניקו ליורם ארבל את ההזדמנות הראשונה ה-היא להיות שדר ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בחורף ההוא של שנת 1972 והוא לא החמיץ אותה (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תיאוריית הכוכבים הקלאסית בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא של אלכס גלעדי. אַלֶכְּס גִלְעַדִי היה קָדֶט וחניך מוצלח במשך שנים רבות של אסכולת תעשיית הטלוויזיה האמריקנית התחרותית המושתת על כוכבים. עכשיו משהיה בעצמו גנרל או פילד-מארשל טלוויזיה בזכות עצמו מימש את פילוסופיית השידור הזאת. לרשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב ABC ,NBC ,CBS, ו- FOX יש פילוסופיית שידור מגובשת. הציבור האמריקני נוהה אחרי כוכבים. כך התחנך וזוהי דרכו. הוא נוהה אחרי כוכבי קולנוע, כוכבי ספורט, כוכבים פוליטיים וגם כוכבי טלוויזיה. על פי התזה הזאת אין זמן להכשיר כוכבי טלוויזיה בעיצומה של התחרות הקפיטליסטית לכן מותר לגנוב אותם לעצמך מהרשתות המתחרות. גונבים אותם באמצעות ממון. פרד פירס וליאונרד גולדנסון מ- ABC לא התביישו להציע ל-ברברה וולטרס ב- 1976 משכורת של מיליון דולר כדי שתערוק אליהם מ- NBC. לאַלֶכְּס גִלְעָדִי היה ממי ללמוד את השיטה זמן רָב לפני קוֹם ערוץ 2 המסחרי. הוא הבין שכדי לרצות את בעלי המניות יש לכסות מהר ככל האפשר את העלויות היקרות של מיסוד הערוץ המסחרי. השידורים חייבים להניב מייד רייטינג מרשים. את הרייטינג יביאו רק כוכבי השידור בעלי המוניטין על המסך. לכן אין זמן להמתין. צריך לפתות אותם לערוק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1. עוד לא נולד האדם שאי אפשר לקנות אותו ב-כסף. הרייטינג יביא את הפרסומות למסך. הפרסומות יכסו את ההשקעות הענקיות ובעלי המניות יהיו מרוצים. אַלֶכְּס גִלְעָדִי הכיר היטב את משוואת הקסמים הטלוויזיונית ושרשרת התגובות הפועלת בתוך המשוואה המתמטית ה-קפיטליסטית הזאת. הוא ידע שכדי להצליח צריך לזעזע את אושיות ממסד השידור הממלכתי המסורתי בארץ ולשדוֹד ראשית דבר ממנו את הכוכבים שמזהים לציבור את שידורי הטלוויזיה בישראל. אלוּ הם המגישים והשדרים. אַלֶכְּס גִלְעָדִי חיפש גם עורכים ומפיקים מוכשרים לחברת "קשת" אך התעקש ראשית דבר על הכוכבים הנוצצים והסכים לשלם להם משכורות שמנות כדי שיערקו לשורותיו. המהלכים האלה של אלכס גלעדי מוכרים היטב בתעשיית שידורי הטלוויזיה בארה"ב וגם באירופה. אבי מדיניות "גניבת" כוכבי השידור הוא מר וויליאם פאליי (William Paley) , מייסדה של רשת הרדיו CBS. בשנים 1949- 1948 הוא רושש באמצעות ממונו את הרשת המתחרה NBC משדרי הרדיו הנודעים שלה. הראשונים שערקו אליו היו הקומדיאנטים פְרִימֶן גוֹסְדֶן וצָ'ארְלְס קוֹרֶל הקולות המפורסמים מאחורי הקומדיה הטלוויזיונית ההיא "Amos n' Andy", ואחריהם גֶ'ק בּנִי, ג'וֹרְג' בֶּרְנְס, אָל ג'וֹלְסוֹן, גְרוּצ'וֹ מָארְקְס, וגם הזמרים הנודעים בּינְג קְרוֹסְבּי ופְרָנְק סִינַטְרָה.

עריקתם של כוכבי טלוויזיה נודעים בארה"ב בדור האחרון, בעיקר שדרי חדשות וספורט, מרשת טלוויזיה אחת לשנייה תמורת מָמוֹן יֶתֶּר הם מעשים שבשִגרה. לֵיאוֹנַרְד גוֹלְדֶנְסוֹן ופְרֵד פִּירְס אנשי ומנהלי ABC, הביאו ב- 1976 את בַּרְבָּרָה ווֹלְטֶרְס (Barbara Walters) לשורות ABC  מ-NBC ראה [8], ושילמו לה תמורת עריקתה משכורת שנתית של מיליון דולר. לָארִי טִיש נשיא רשת הטלוויזיה CBS ראה במגיש ובעורך דֶן רָאתֶּ'ר (Dan Rather) לא רק את יורשו המוצלח של וולטר קרונקייט ה-דָגוּל, אלא שַדָּר רציני בעל סמכות בפני עצמו ועיתונאי בחסד עליון. דֶן רָאתֶּ'ר נחשב בעיני לָארִי טִיש לסמל הבלתי מעורער של חדשות CBS. לכן לא התבייש לחתום עִמו ב- 1988 על חוזה כספי מדהים בן עֶשֶר שנים ושילם לו 36.000000 (שלושים ושישה מיליון) דולר. "…העיקר שיישאר ולא יערוק מהרשת…", אמר לבעלי המניות [9]. CBS חטפה ב- 1985 את שַדָּר הספורט המוכשר בְּרֶנְט מַאסְבֶּרְגֶר משורות ABC ושילמה לו סכום סנסציוני של 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת חוזה ל-ארבע שנים 1989 – 1985 [10].

אלכס גלעדי ז"ל נקט ב- 1993 בישראל באותה המדיניות של מוריו האמריקניים והגשים את הסלוגן, "…כשאֵין לך זמן להכשיר כוכבי טלוויזיה – גְנוֹב אותם ממתחריך…". עוזי פלד ז"ל האיש שהעלה ל-גְדוּלָה את חברת "טלעד" בערוץ 2 המסחרי, זכר בעת שיחות התחקיר בינינו היכן שהוא בשנים 2005 ו- 2006, כשאמר לי אז את הטקסט הזה : "…יש לי הערכה רבה ל-אלכס גלעדי כאיש טלוויזיה. הוא אומנם רב אומן ביחסי ציבור אך הוא האיש שגרם נזקים כבדים ומתמשכים לערוץ 2 וגם לשידור הציבורי. כמו האמריקנים הציע גם הוא משכורות עתק ללא כל הצדקה לאנשים שאותם חשב לכוכבי טלוויזיה בישראל. איזו הצדקה הייתה לשלם למרב מיכאלי בזמנו בתוכניות יום השישי שלה 20 אֶלֶף דולר…? הוא לא הכשיר ולא בנה בעצמו במו ידיו את אנשי טלוויזיה של חברת "קֶשֶת". הוא גנב אותם מהשידור הציבורי באמצעות הממון וגייס לשורותיו את כוכבי גלי צה"ל. התנגדתי למדיניות התשלומים חסרת ה-רֶסֶן שלוֹ, שבאה לידי ביטוי לא רק בפיתוי הכוכבים באמצעות מָמוֹן, אלא גם ברכישת זכויות הכדורגל הישראלי והאירופי תמורת ממון חסר תקדים, ותשלומים מופרזים יחד עם יעקב בוארון מנהל מחלקת הסרטים הקנויים שלוֹ עבור רכישת סרטים מחו"ל…".

מוטי קירשנבאום ז"ל פחד מאוד מעריקתם של שלושה אנשים : חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ו-אהוד יערי מ-ערוץ 1 הציבורי הוותיק  ל-ערוץ 2 המסחרי החדש. הם שלושתם נחשבו בעיניו ל-אָבוֹת השידור הממלכתי בישראל. בחיים יבין ראה בכלל את הלוֹגוֹ הרשמי של השידור הציבורי. כדי להשאיר אותו בערוץ 1 הציע לו מוטי קירשנבאום הצעה כספית מפתה ש-חיים יבין לא היה יכול לסרב לה. משכורת שנתית של 1.000000 (מיליון) שָקָל (!). זה היה מעשה מאוד חריג ובלתי מקובל ברשות השידור ההיא ב-ימים ההם . לחיים יבין זה כנראה לא הספיק. אבי השידור הציבורי חשב אולי שהוא שווה יותר ו-ערק כעבור כמה שנים לערוץ 2 המסחרי. בכך העביר מֶסֶר חשוב ליורשיו שהשידור הציבורי איננו קדוש. תמורת מָמוֹן מותר לנטוש אותו (!).

מייד לאחר שובי לארץ מהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל צרפת בקיץ 1998, הוּזמנתי לחתונת ענת שטרן בִּתּוֹ של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. חיים יבין ניגש לשולחני כדי ללחוץ את ידי ולברך אותי על הצלחת אותם שידורי גביע העולם בכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא תמיד היה ג'נטלמן. במפתיע הוא פתח בטקסט התנצלות, "…יואש אני יודע שאתה כועס עליי…", אמר ויָדָע למה. מבלי להמתין לתשובתי עבר להמטיר את מחמאותיו הנוגעות לתפארת שידורי המונדיאל הישירים שלנו של צרפת 1998. "תודה רבה לך…", השבתי בנימוס והוספתי, "חיים, אינני כועס עליך כלל, אך נדמה לי שרוצצת במו ידיך את תפארתך שלך… תפארת ש-כולנו הצעירים יותר התחנכנו עליה…".

חיים יבין חזר ב-שנת 1998 ההיא לעמדת המגיש הראשי של "מבט", אך זה כבר לא היה אותו ה-דָבָר (!). הוא היה קריין טקסטים בלבד חסר כל סמכות עריכה. ביטחונו העצמי כאילו אבד לו. מערכת "מבט" וחלק מעורכיה קיבלו את פניו בקרירות וגם ריננו מאחורי גבו. לבסוף בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל הפכה אותו ההנהלה גם לקריין רֶצֶף בסיום מהדור "מבט", בה מבשר חיים יבין לאומה את לוח השידורים בהמשך העֶרֶב של השידור הטלוויזיוני הציבורי. נגזר עליו לשמש לוח מודעות חי של שידורי הטלוויזיה, כמעין שַדָּר קדימונים (Promo) בדומה לשַדָּרֵי הרצף בשעתם כמו דן כנר, צבי סלטון, אביבה מילגלטר, ענת שָרָן, ותקווה מוֹר. כמעט התעללות מבחינתו. אפשר היה לעולל את זה לחיים יבין במילניום השלישי. זה לא היה בא בחשבון בתקופת הזהב של המונופול כשהוא ערך וניהל בעצמו את החדשות בערוץ 1 ואת הטלוויזיה הישראלית. לא היה עולה על דעתו של מישהו אז כי מגישי החדשות יקדמו במסגרת "מבט" את שידורי מכבי ת"א למשל. מסך הטלוויזיה והמיקרופון המוצבים באולפן השידור והמביאים לפרסומם האישי של השדרים והמגישים, הם אבוֹת הטוּמְאָה. בסביבתם האמביציוזית (והאכזרית) אין חֲבֵרים וגם לא חֲבֵרוּת. גאולה אֶבֶן מצאה ניחומים בכיסא ההגשה של "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. אבל ההיסטוריה המתעתעת חוזרת על עצמה לפעמים במהירות גדולה מזו שחושבים. היא שבה בסופו של דבר ושל העלילה לכֵּס "היומן" כמגישה בלעדית שלו.

רמי ווייץ סיפר לי אחרי אולימפיאדת אתונה 2004 סיפור מדהים המוכיח פעם נוספת את אמיתות טומאת המסך והמיקרופון. בעקבות כישלונו של אורי לוי כשדר א"ק באליפות העולם בפאריס באוגוסט 2003, ביקש  אורי לוי שבינתיים התמנה למנהל מחלקת הספורט את ידו של רמי ווייץ ליטול על עצמו את אחריות שידור תחרויות ה-א"ק (ראשי תיבות של אתלטיקה קלה) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת אולימפיאדת אתונה שנערכה באוגוסט  2004. הרעיון קסם ל-רמי ווייץ, אך היות ומימיו לא שידר א"ק ביקש מאורי לוי לתרגל את עצמו באירוע בינלאומי צנוע יותר ופחות חושפני מאשר המשחקים האולימפיים כמו למשל אליפות העולם ב-א"ק שהתקיימה בבודפשט – הונגריה בחודש מארס 2004. אורי לוי סיפר לרמי ווייץ שהדבר איננו אפשרי מפני שלטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אין זכויות שידור על האירוע הזה, "ולכן התחרות לא תשודר כלל אצלנו", הוסיף. מה רבה הייתה תדהמתו של רמי ווייץ כשבאחד הערבים החורפיים והקרים העוטפים את ירושלים דווקא לקראת בוא האביב, התיישב לצפות בדירתו הירושלמית בשידורי הטלוויזיה ובעוד הוא מזפזפ בין הערוצים גילה כי אורי לוי וד"ר גלעד וויינגרטן משדרים מבודפשט בשידור ישיר את אליפות העולם ב-א"ק באולם (Indoor), לצופים משלמי האגרה בשידור הציבורי בישראל. רמי ווייץ נעלב וכועס עד עמקי נשמתו סירב ליטול את מעמסת שידורי ה-א"ק האולימפיים בתירוץ שהדבר גדול מכפי מידתו. אורי לוי שידר שוב את תחרויות ה-א"ק מאתונה 2004 יחד עם הפרשן הוותיק ד"ר גלעד וויינגרטן. איכות וטיב שידורי ה-א"ק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נחלו שוב כישלון מחפיר. זאת לא הרמה שאליה הרגלנו את הצופים שלנו כשבמיקרופון ה-א"ק אחזו בשעתו נסים קיוויתי ז"ל ואחריו מאיר איינשטיין ז"ל. כשחזר אורי לוי ארצה בתום אולימפיאדת אתונה 2004 תירץ את רמת השידורים הנמוכה שלו בכך שהיה חסר שַדָּר ברמתו של רמי ווייץ. "…רמי ווייץ היה חולה ולא יכול היה לנסוע לאולימפיאדת אתונה 2004…" , סיפר בשיברון לֵב למקומון "תל אביב" של העיתון "ידיעות אחרונות".

זמן לא רב לאחר הדחתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, מֵדיחה ההוא של גאוּלה אֶבֶן מ-כס מגישת "מבט", החליט המנכ"ל החדש יוסף בר-אל לשלוף אותה מ- "עֶרֶב חדש" הוותיקה עתירת הרייטינג בטלוויזיה החינוכית כדי להעבירה מחדש ל-שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולהציבה בכֵּס ה- "יוֹמָן" המכובד והיוקרתי ש-שודר בערבי שישי ההם. מחשבה נכונה. חודשים ספורים בלבד היווה הצֶמֶד גאולה אבן ואמנון אברמוביץ' סיפור הצלחה עיתונאי יוצא דופן (!). הם הִיווּ ללא ספק את חלון הראווה הראשי של הערוץ הציבורי. לא חלף זמן רב ואמנון אברמוביץ' החליט לנטוש את המנכ"ל יוסף בר-אל ולנדוד לחברת החדשות של ערוץ 2. מייד אח"כ בקיץ 2003, הודח עורך ה- "יוֹמָן" הוותיק אלישע שפיגלמן ז"ל ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שנחשב לעורך הראשי שלה ציווה על אלישע שפיגלמן לשדר ב-"יוֹמָן" כתבות קלילות בימי הקיץ החמים ההם. עורך "יוֹמָן" ביקש לחשוף בפני הצופים בכתבותיו את מצבה הקשה של המדינה בכל תחום ותחום מחיינו. הוא לא חשב שיש מקום לשָדֵר כתבות קלילות מפני שהמצב אינו קליל. עם הדחתו של אלישע שפיגלמן עבר ה- "יומן" מהפכה עיתונאית שלילית ש-המחוללים שלה היו המנכ"ל ועושה דברו מ"מ מקום מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

שונתה קונספציה השידור העיתונאית באחת מקצה לקצה. במקום שלוש – ארבע כתבות תחקיר עיתונאיות רציניות שליוו את מגזין ה- "יוֹמָן" מאז היווסדו, הוחלט להפוך את  בימתו לפַּנֶל דיון בהשתתפות כתבי "מבט" ומומחים חיצוניים לענייני השעה. קונספט חדש. הכתבות החשובות והמעניינות שאִפיינו את שידורי ה- "יומן" במשך יותר משנות דוֹר נעלמו כלא היו. בתוכנית הראשונה של "יוֹמָן" המופץ בעֶרֶב שישי – 12 בספטמבר 2003, נכחו באולפן לא פחות מ- 10 אישים. פנֶל המומחים כלל את האלוף במיל. עמוס מלכה, עו"ד אמנון זיכרוני, העיתונאי אורי דן חברו של ראש הממשלה אריאל שרון, שלושה כתבי "מבט" קרן נויבך, יואב לימור, ואיילה חסון , מרואיין צבאי האלוף גיורא איילנד, כדורגלן העבר מרדכי "מוטל'ה שפיגלר", וצמד המגישים גאולה אבן ודן שילון. רעיון שיפוץ ה- "יומן" והצבתו של העיתונאי אורי דן ידידו האישי הקרוב של ראש הממשלה אריאל שרון היה באחריות מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. ביצוע השיפוץ הופקד בידיו של יוסי משולם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועושה דברו של יוסף בר-אל. זאת הייתה דמותו ומראה פניו של השידור הציבורי החנפני בראשותם של יוסף בר-אל ויוסי משולם. כולם בערוץ 1 שתקו ומילטו פיהם מים. בימים ההם החלה הספירה לאחור לקראת ההרס הסופי והאובדן הסופי של השידור הציבורי ז"ל ההוא עטוף עדיין בשם, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".

בקיץ 1985 התראיין דן שילון לעיתונאית לִילִי גָלִילִי מעיתון "הארץ". בריאיון הזה לא חסך את שבט הביקורת מיוסף בר-אל ששוּדְרַג בינתיים באותה שנה לתפקיד מ"מ הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שרביטו של המנכ"ל אורי פורת ז"ל. דן שילון קבע בריאיון ההוא, כלהלן : "…יוסף בר-אל עשה בחמש עשרה השנים האחרונות מהטלוויזיה "פְּרָאוְודָה"…הכוונה לעיתון הסובייטי של ברה"מ הקומוניסטית בעל השֵם הציני והאִירוֹנִי "פְּרָאוְודָה", (בתרגום מרוסית לעברית, "אֶמֶת"), עיתון ששימש שנים רבות כשוֹפָר הרשמי של הממשלה הרוסית ה-סובייטית.

מַתִּי גוֹלָן שהיה אז העורך הראשי של עיתון "הָאָרֶץ" התרשם מהריאיון עם דן שילון והבליט אותו במוסף יום השישי של העיתון. בהמשך הריאיון הוסיף דָן שִילוֹן, ואמר, "…לחצים קשים וטענות פוליטיות היו תמיד בטלוויזיה. זהו חלק מכללי המשחק. ההבדל הוא שעכשיו הלחצים האלה משיגים תוצאות…", והתכוון ליוסף בר-אל ז"ל. כשנשאל פעם דן שילון ע"י העיתונאית המראיינת לילי גלילי על שאיפתו לנהל את הטלוויזיה וכי ההיתלות בחוסר ההשכלה האקדמאית השלימה שלוֹ פוגעת בסיכויי מינויו, ו- וודאי לא נעים לו לפתוח את העיתון ולגלות שאיננו משכיל, השיב לה דן שילון ללא כחל ושרק, "…זה פגע קצת, אם כי המצב כל כך מגוחך שקשה אפילו להיפגע. סיימתי שלוש שנות לימודים במדעי המדינה וסוציולוגיה, אך בלי בחינות גמר. אני מניח שאילו היה לי תואר B.A. ברוֹקְחוּת למשל, זה היה מבטיח את המינוי שלי למנהל הטלוויזיה…". דן שילון הניף שוב אצבע צינית לכיוונו של יוסף בר-אל בעל תואר אקדמאי ברוֹקְחוּת מטעם אוניברסיטת קהיר.

שלוש עשרה שנים חלפו ודן שילון לא שינה את דעתו. ב- 1998 פִּרסם דן שילון את ספרו ההיסטורי המעניין הקרוי, "בשידור חי", בו ייחד מילים ספורות בלבד ל-יוסף בר-אל בשעה שהיה מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת [11]. הכמות מועטה אך תוֹכְנַן חשוב. "לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. טלפון לעורך, כתב, או מנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בעַרבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים. ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך". יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. רמת השידורים בשפה העַרבית הייתה ירודה אף מהשידורים בעִברית".

בערוב ימיו (המקצועיים) ובעשוֹר השביעי לחייו גוּיָס דן שילון ברגע האחרון בקיץ 2003 ע"י המנכ"ל יוסף בר-אל למגזין "יוֹמָן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המשוּדר בעַרבֵי שישי. יוסף בר-אל הביא אותו כשחקן חיזוק כדי לתגבר את גאולה אֶבֶן בניסיון לשפר את הרייטינג הַיָרוּד. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הגדיר את שוּבוֹ של דן שילון כסגירת מעגל. קשקוש.  זאת הייתה הפתעה מרחיקת לכת, מפני שזה היה אותו דן שילון שהכריז בעבר הרחוק וגם ב- 1998 וּבַ- 3 במאי 2002 בפרהסיה בעיתון "מעריב", כי, "…יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור הוא בן ערוּבּה ועבדוֹ האישי של ראש הממשלה אריק שרון…". דן שילון אמר גם באותה ההזדמנות ההיא אז, "…יוסף בר-אל מנהל מסע חנופה כלפי ראש הממשלה כדי לזכות במינוי של קבע כמנכ"ל רשות השידור…". הוא דן שילון לא הסתפק בזה והוסיף עוֹד התנסחות חמורה, "…האם ראש הממשלה איננו מֵבין את פֵּשֶר החנוּפּה…??? האם ראש הממשלה איננו יודע כי פּסוּ מן העולם העבדים הנרצעים ו-אלוּ שנותרו נשבעים אימונים להרבה אדונים…?", והתכוון ליוסף בר-אל. דן שילון קבע גם באחת ההכרזות שלו אז, כי, "…ברגע שיוסף בר-אל יקבל את מינוי הקבע שלו, הוא יתחיל במסע החנוּפָּה והזחילה לעבר אדונו הבא, כנראה לביבי נתניהו…". את כתב האישום החמוּר שלו נגד יוסף בר-אל חתם בעשרים ושתיים מילים, כלהלן : "המנכ"ל (הזמני) יוסף בר-אל ימשיך את מסע החנופה שלו לאריק שרון ויאסוף כמה פירורים שיפלו משולחנו, לא להאמין שקיימת תופעת זוועה כזאת". דברים כ-דורבּנוֹת. מה יש לוֹמר ולדבֵּר. כעבור קצת פחות משמונה עשר חודשים, חָבַר דן שילון ליוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור כעובד מן המניין שלוֹ  בצוות מגישי ה-"יומן" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל ההיא. יותר מ-מדהים (!).

בעסקת ה-"יוֹמָן", ויחסי הציבור סביב פרשת שובו של דן שילון לכור מחצבתו הטלוויזיה  הישראלית הציבורית, והצבתו כמגיש משותף לצידה של גאולה אבן בראשית ספטמבר 2003, הייתה ידו של מנכ"ל רשות השידור על העליונה. הוא היה חכם יותר מהמגיש החדש – יָשָן. יוסף בר-אל עשה את עסקת חייו. חָבִירָתוֹ של דן שילון אליו הכשירה עסקה מתוחכמת. המנכ"ל הלא מוכשר אך בעל טביעת העין הפוליטית כיסה את ערוות השידור שלוֹ בדיוקנו של האיש שהוקיע אותו כשרלטן בהזדמנויות כה רבות. נוצר מצב מביך ולא כָּשֵר. אין מילים אחרות לתאר את המצב החדש שהתהווה בספינת הדגל של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העיתונאי האמיץ דן שילון שהיה פעם האדמו"ר שלי (ושל רבים אחרים) ותקף את המנכ"ל הנוכחי יוסף בר-אל בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים ב- "הָאָרֶץ", ב- "מעריב", ובספרו "בשידור חי" ׁ(אין דרך חזרה מהשמעת חוות דעת מן הסוג הזה), חבָר לפתע אל הרודן העריץ הלא מוכשר והעלוב כאילו לא היו דברים מעולם. הוא הוּדַח זמן קצר לאחר מכן וקיבל את עונשו. אותו מנכ"ל רשות השידור שהֵביא את דן שילון רק לפני חודשיים לערוץ הציבורי, היה גם זה שסִילֵק אותו עכשיו משם.

כשנכתב בספר "בראשית" בתנ"ך על עסקת עֵשָו – יעקב, "…בה מכר עשו את בכורתו לאחיו תמורת נזיד עדשים…", התכוון ההיסטוריון הכותב גם ל-דן שילון שמכר את בכורתו כעיתונאי (ולוּ לפרק זמן קצר) לסמכותו של עורך ראשי בדמותו וצלמו של יוסף בר-אל…זה בכלל לא חשוב אם דן שילון היה עצמאי או לאו לומר את דברו ב- "יוֹמָן" בעידן יוסף בר-אל. הוא ייזכר כאיש מוּבַס שהסכים ביודעין לעבוד תחת ניהולו של מנכ"ל רשות השידור שאותו היטיב להגדיר קודם לכן באופן השלילי ביותר באותו העיתון "מעריב" ב-תאריך ההוא של 3 בחודש מאי בשנת 2002. בסתיו 2003 החלה ההידרדרות הטלוויזיונית של אותו אייקון ה-תקשורת, אחד מהחשובים ביותר שקמו במדינת ישראל.

דן שילון שנחשב פעם אולי לסמכות העיתונאית הבכירה ביותר במדינת ישראל הודח בבושת פנים ובפרהסיה ע"י יוסף בר-אל האיש שאותו כינה דן שילון, "…תופעת זוועה", "חנפן", "אוסף פירורים", "עבדו האישי הנרצע של ראש הממשלה…", ומה לא…

דן שילון יבד"ל שילם כצפוי מחיר יקר. הוא סוּלַק מהשידור הציבורי ההוא תחת הנהלתו של יוסף בר-אל ז"ל ההוא. תגובתו של דן שילון בדיעבד בפרהסיה בעיתונות הארצית לאחר הדחתו ההיא, כמו גם "בתיק תקשורת" של רזי ברקאי, הנוגעת למהלכיו של יוסף בר-אל כלפיו, הייתה עגמומית. יוסף בר-אל הגשים את חלומו. הוא נתן הזדמנות חדשה לדן שילון מנהיג שידור נערץ להוכיח את עצמו מחדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואח"כ גירש אותו משם. בכך הפך את עצמו להיות רלוואנטי. ובאשר לרייטינג, אם מישהו חשב והעריך שהצטרפותו של דן שילון תועיל לאֶגוֹ ולרייטינג הגוֹוֵע של ערוץ 1 הוא טעה טעות מרה. אין שום סיכוי שדן שילון יביא עמו אפילו אפס קצהו של אחוּז אחד נוסף לרייטינג של ה- "יומן" בערבי שישי יותר מאשר גאולה אבן כמגישה יחידה. הרייטינג הוא תולדה של עבודת מערכת ו-חומרים עיתונאיים המרכיבים את התוכנית ולא של אלה המגישים אותן את התוכניות לציבור הרחב. גאולה אֶבֶן לא הביאה יותר רייטינג מגִלְעַד עַדִין, גלעד עדִין לא היטיב עם הרייטינג יותר מ-יעֵל שטֶרנְהֵל, ויעל שטרנהל לא עשתה זאת טוב יותר מיעקב אחימאיר, והוא עצמו לא ייצֵר יותר רייטינג טלוויזיוני מ-חיים יבין. אותו חיים יבין שחזר ב- 1998 מוכה וחבול מחברת "קשת" בערוץ 2 ל-כֵּס "מבט" במקומה של גְאוּלָה אֶבֶן, לא הביא כהוא זה יותר רייטינג מהמגישה שהפכה ליורשתו לזמן קצר והודחה עכשיו ע"י המנכ"ל אורי פורת, וחוזר חלילה.

הרייטינג החמקמק מותנה ראשית דבר בעבודה יסודית ורצינית של המערכת העיתונאית באשר היא כזאת. מערכת החדשות של כל רשת טלוויזיה נבחנת מידֵי יום בבלעדיות הדיווחים, בראשוניות התחקירים, ובמהימנות הטיפול בידיעות ובחומרים המשודרים לציבור (לאורך זמן). הרייטינג איננו תלוי בקריינים, באנשים המעבירים את הדיווחים האלה באמצעות מִרקע הטלוויזיה לצופים. זה נכון שקיימת שאיפה מקצועית של כל מנהיגות להתאים את הקריינים, המגישים והמנחים למשימות השידור. אך חזותם איננה הכל. מרכיבי עבודת המערכת (על כל היבטיה) וכתיבה הגיונית ומרשימה של הטקסטים חשובה מן הדוברים את אותם הטקסטים.

"היומן" בפורמט השידור המחודש שלו (מאז תחילת ספטמבר 2003) הדגיש ביתר שֵאת את הבעייתיות של עבודת מערכת החדשות בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 (תחת עינם הפקוחה של יוסי משולם ויוסף בר-אל) שהפכה קצת מאוחר יותר ל-ז"ל. מישהו החליט שם שעבודת השטח, התחקירים וכתבות השטח שליוו ואִפיינו את "היומן" מאז תחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה הן מופרכות מיסודן, ובמקומן יש וכדאי להציב באולפן פנל עצום של מגיבים ומומחים. זאת שגיאה גדולה ומצמררת מכל היבט, שנעשתה בכוונה תחילה ע"י ההנהגה המקצועית העליונה. לאור ניתוח היסטורי של מצבו של ערוץ 1 ההוא ועל פי האמור לעיל, אין פלא שהקומיסרים הקטנטנים בחטיבת החדשות הסכימו פה אחד על שינוי הקונספט עם מנכ"ל רשות השידור המחורבן שלהם שקוראים לו יוסף בר-אל. רק איש הטלוויזיה  גִלְעַד עַדִין העורך הראשון של ה- "יומן" ה-מפוברק במתכונתו החדשה, השיב מלחמה שערה וסירב לחתום את שמו המקצועי כעורך תוכנית הָנֶפֶל ההיא. אך זה היה לשעה קלה. גם קולו נַדָם. לאחר שנדם קולו ב- ערוץ 1, ערק גלעד עדין ל-ערוץ 10. לא יעלה על הדעת למשל שהתוכנית "60 דקות" של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS תבטל את כתבות התחקיר שלה מהשטח, כדי למלא את החלל שנוצר בהזמנת אנשים לאולפן לצורך שיחות ופרשנות. אין דבר כזה.

האם דן שילון האיש שחָבַר מחדש ליוסף בר-אל עשה את עסקת חייו ? את השאלה הזאת לא אני צריך לשאול אלא דן שילון צריך להפנות אותה אל מצפונו. לא צריך להיות איש תקשורת דָגוּל כדי להבין שחיבורו של מי שהיה האדמו"ר שלי (ושל עוד רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1) עם המנכ"ל הנוכחי איננו חיבור טבעי. לא צריך היה להיות נביא גדול כדי להבין שזה רק עניין של זמן עד שיוסף בר-אל ידיח את חֲבֵרוֹ החדש מה- "יומן". הרי זה אותו דן שילון שתקף את יוסף בר-אל בפומבי בעיתון "מעריב" ב- 3 במאי 2002 כשכינה אותו, "בן ערובה ועבדו האישי של ראש הממשלה", "תופעת זוועה", "והנוסע במסע חנופה למען אריאל שרון ומלקט הפירורים משולחנו של ראש הממשלה". אי אפשר לטעות בפירושם של הכינויים האלה, וגם אי אפשר להכחישם. הם חקוקים בכתב על גיליון "מעריב" של יום שישי – 3 במאי  2003.

גאוּלה אֶבֶן שהוכיחה כבר את עצמה בהגשה בלעדית של ה- "יומן", נהגה באבירות כשהסכימה להגיש ולהנחות במשותף עם דן שילון על פי תפישת העולם העיתונאית החדשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, השואפת ליותר מֶלֶל באולפן על חשבון תמונות מהשטח. יש להצטרפותו של דן שילון לצידה של גאולה אבן ב- "יומן" עוד היבט . הוא וודאי לא כפה את עצמו על המערכת אך מעניין לדעת מה היה קורה אילו היוצרות התחלפו ולפתע מישהו היה מציבים את גאולה אבן כשדרנית תִּגבּוּר ל-דן שילון בנחלתו האקסקלוסיבית . מעניין כיצד הוא אישית היה מגיב להחלטה מערכתית כזאת. לא בטוח שהוא היה מסכים לסוג של תגבור כזה. ימים יגידו אם שינוי הקונספציה של ה- "יומן" ההוא בערב שישי של 12 בספטמבר 2003 היה אומנם רעיון מוצלח, התואם את השקפת העולם של השידור העיתונאי הציבורי. ה-יעלה על הדעת שרשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS תוותר על שורת  כתבות  התחקיר שלה בתוכניתה היוקרתית הוותיקה  "60 דקות" (Sixty Minutes) המוכרת היטב גם למעצבי שידורי הטלוויזיה בישראל תמורת דיונים ושיחות אולפניות…???

13 באוקטובר 1993. פאריס בירת צרפת. ה-שַדָּר מאיר איינשטיין ז"ל וה-פַּרְשָן אבי רצון יבד"ל משדרים ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את ניצחונה הסנסציוני של נבחרת ישראל בכדורגל על נבחרת צרפת 3:2 באצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס, בקדם גביע העולם של ארה"ב 1994. הופעתם של הפרשנים אבי רצון, אריה מליניאק, אלי סהר, וחיים ברעם. מוסד פרשנות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 עומד ל-מבחן ו-דיון ציבורי. אנוכי מזמֵן את אנשי האקדמיה מאוניברסיטאות ירושלים, תל אביב, חיפה, ובאר שבע לשמש פרשני ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

אני לא בטוח שמאיר איינשטיין ז"ל היה בּוֹחֵר מרצונו צורת שידוּר קוֹלית כזאת בה יימוֹג קולו לפתע ויישמע כצווחת תרנגולת שחוטה, דווקא באותו ליל רביעי ההוא – 13 בחודש אוקטובר ההוא בשנת 1993 ההיא בדקה ה- 93 במשחק הכדורגל באצטדיון הפריסאי "פארק דה פראנס", בו הבקיע ראובן עטר את שער הניצחון במשחק הכדורגל צרפת – ישראל 2:3. אחד הרגעים החשובים ביותר של הכדורגל הישראלי מעולם . משחק הכדורגל הזה שודר ישיר ע"י מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון, וצווחת התרנגולת שלו התרחשה באחת עשרה שלושים וחמש בלילה. זה היה בדקה האחרונה של המשחק. ממש באותו הרגע חוללה נבחרת ישראל בכדורגל סנסציה עולמית משער ניצחון שהבקיע ראובן עטר בדקה האחרונה של המשחק על אדמת צרפת בקדם גביע העולם – ארה"ב 1994. לא היה שחקן מתאים יותר מראובן עטר בעל דרך ארץ, דוגמא אישית, מוסר עליון ויושרה מושלמת לכבוש את שער הניצחון. אחרים יאמרו כי זה היה מזל היסטורי. ההיסטוריה איננה עושה את האנשים. האנשים הם המחוללים אותה. ראובן עטר נמנה עליהם. השחקן הדגול הזה הוא אדם וספורטאי משכמו ומעלה. אחד מהגדולים שקמו למדינת ישראל בכל הזמנים. אייל ברקוביץ', חיים רביבו, ומרדכי שפיגלר ורבים אחרים עדיין יכולים ללמוד ממנו גם היום. עקבתי אחריו באמצעות מצלמות הטלוויזיה שלי לאורכן של שנים רבות. לא טעיתי באבחנתי.

מיליון צופים בישראל שמעו את מאיר איינשטיין נחנק מרוב התרגשות ו-מאבד את השליטה על מיתרי קולו. זאת הייתה עובדה שלא ניתן להסתירה ואת הנעשה לא אפשר היה להשיב. צווחת "התרנגולת השחוטה" שלוֹ, למרבה הפרדוקס בעלת חֵן, הוקלטה ותועדה לעַד על הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר. שידורו האמוציונאלי של מאיר איינשטיין המתאר את הבקעת השער השלישי של ראובן עטר שהיה גם שער ההכרעה הסנסציוני של נבחרת ישראל על נבחרת צרפת בדקה האחרונה (למעשה בדקה ה- 93) של המשחק במוקדמות גביע העולם – ארה"ב 1994, כשמיתרי גרונו קוֹרסים , וקולו הנמוֹג צווח " — ש —  ע — ר — ", היה פָארְסָה קוֹלִית טלוויזיונית. Fade out. ניהלתי את השידור הישיר מעמדת המפיק שלי באולפן א' בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים ולא האמנתי למשמע אוזני. אינני זוכר תופעה דומה כזאת של שדר נשנק ואיבוד קול ברגע כה חשוב אצל יורם ארבל, רמי ווייץ, ו/או נסים קיוויתי ז"ל.

אבי רצון יבד"ל ששימש פרשן הכדורגל של השדר מאיר איינשטיין ז"ל בעמדת השידור ב- "פרק דה פראנס" (Parc des Prince) באותו משחק היה אָדִיב מספיק כדי להיכנס בטבעיות לשידור הישיר ולומר בחֵן למיקרופון, "תירגע  מאיר… תירגע…". זאת הייתה פאוזה הכרחית בת כמה שניות , כדי לאפשר לשַדָּר ההמום להתאושש ולהחזיר לתקנם את מיתרי קולו האבודים. למרבית מזלו הציבור דווקא קיבל את הפשלה ברוח טובה. אולי בגלל שנקשרה והייתה כרוכה ברגע הכרעה כה עֶרכּי וכל כך חשוב בהיסטוריית הכדורגל של ישראל. ייתכן מפני שהציבור פשוט אהב את מאיר איינשטיין ז"ל מגדולי השדרים – העיתונאיים בישראל ובערוץ 1 בכל הזמנים (!), וראה בצווחת "התרנגולת השחוּטה" שלוֹ מעין ברירת מחדל, ומייד סלח לוֹ. את השדר נִסִים קִיוִויתִּי (ז"ל) כבר היו תולים מזמן על עץ הכי גבוה בכיכר העיר בגין איבוד קול מֵביך שכזה. מאיר איינשטיין היה חַסִין. לפתע הפך לשַדָּר טֶפְלוֹן כמו יורם ארבל. נקי ללא רבב. מין שַדָּר ששגיאות שידור אינן נדבקות בו. כשהֵן קורות, הן נושרות מייד ומחליקות ממנו. הוא עלה מדרגה בהיררכיה של השידור והפך לשַדָּר קונצנזוס.                                                                                            בניגוד לכל הגיון טלוויזיוני הפכה הסתבכות מיתרי גרונו ותקלת הקוֹל המביכה לאחד מסמליו המסחריים. הציבור סמך את ידו לא רק על קולו של מאיר איינשטיין אלא גם על מראהו. הופעתו על המסך הייתה אמינה למרות מראהו ותסרוקתו הנוֹאֶשֶת. הופעתו החיצונית האנטי טלוויזיונית היא בעלת ניגודים אבל כזאת שטמונה בה מהימנות ואופי. התסרוקת הביזארית של שערו האפור – לבן הגולש על מצחו התקבלה על מרקע בנפש חפצה. רותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי במשך שנים רבות נהגה לומר לי, "…יואש, תראה מדובר בתקשורת וויזואלית. הטלוויזיה איננה רדיו. חייבים לעשות משהו עם התספורת המשונה שלו. אתה חייב לשלוח אותו למספרה…". היא צדקה אך באופן פרדוקסאלי התספורת המוזרה הזאת דווקא העניקה לו אסתטיקה וחֵן ייחודי. במראהו החסר תיקווה כמעט על מסך הטלוויזיה, פניו הרזים, וחוטמו החד קנה לו אמינות ואמפתיה- אצלי וגם בציבור. מאיר איינשטיין ז"ל ייזכר תמיד כ- שַדָּר עַל בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל.

טקסט תמונה : התיעוד הנ"ל נעשה ב-קיץ 1997 בעת אליפות העולם ה- 6  בא"ק ש-נערכה באתונה – יוון. אנוכי (בן 59 בתמונה הזאת) בעמדת השידור באצטדיון האולימפי ב-אתונה יחדיו עם מאיר איינשטיין ז"ל (בן 46 בעת תיעוד הנ"ל הזה) הוא היה שדר- עיתונאי אהוב ומוערך. שימו לב לחולצה של מאיר איינשטיין. ה-לוֹגוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משתלב בלוֹגוֹ האולימפי של חמש הטבעות. (תיעוד וצילום במצלמת הסטילס של יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני זוכר היטב את היום בו הפקדתי בידו את מיקרופון מחלקת הספורט והעליתי אותו בפעם הראשונה בחייו על מסך הטלוויזיה. זה היה היכן בחודש דצמבר של 1990. לא היו לי ספקות כי הוא ייכנס בקלות לנעליו הגדולות של יורם ארבל. ידעתי שהוא טוב. לא ידעתי עד כמה הוא טוב . כל כך אהבתי אותו, את מראהו, ואת האינטליגנציה שפרצה ממנו והפיץ אותה לכל עבר. האיש היה קַר רוח, שקול, נחוש והחלטי, ודומיננטי בשידור. הוא עשה את המוטל עליו. לעולם לא התבכיין ומעולם לא בא בטענות. הוא גם מעולם לא ריכֵל. הוא היה איש עבודה יוצא מן הכלל. שַדָּר עַל שייזכר לדורות. כך חשבתי בעשור ה- 90 המאה הקודמת.

משחק הכדורגל ההיסטורי ההוא בו גברה ישראל על צרפת בתוצאה הסנסציונית  3:2 באצטדיון בפאריס ב- 13 בחודש אוקטובר ההוא בשנת 1993 ההיא, זכור היטב גם מפני בשעה ש-מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא יאיר שטרן עשה את שטות חייו והחליט ש-לא לשדר ישיר את המשחק רב המוניטין הנ"ל ההוא (ללא שום סיבה). הוא יאיר שטרן החליט רק להקליט אותו על מכונות ה- VTR שלנו בקומה ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים ולשדר אותו (כ-מוקלט) מאוחר בלילה ההוא של 13 באוקטובר 1993. הוא יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא טען שנבחרת הכדורגל של ישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים להעפיל לטורניר גמר אליפות העולם שהייתה אמורה להיערך ב-ארה"ב 1994 ולכן ההתמודדות הזאת משוללת כל ערך ספורטיבי תהיה תוצאת המשחק הזה אשר תהיה… הוא יאיר שטרן טָעָה טעוּת מרה ו-קשה ו-מֵאן לחזור ממנה למרות התחנונים ההגיוניים שלי. גם כאשר הבין ששָגָה מַרוֹת, התחפר בעמדתו וסירב לחזור בו, ולמחול על כבודו כמנהיג ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. "…יואש אלרואי, לא יהיה שידור ישיר נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993…", פסק, והטיל את כל כובד סמכותו הניהולית מאחורי ההחלטה המטופשת וחסרת ההיגיון שלו עצמו…!!! כל ניסיונותיי ה-דַלים (אולם הגיוניים) לא הזיזו אותו מעמדתו המטופשת הזאת שהפכה לעלובה בעקבות התוצאה הסופית של ההתמודדות הכדורגלנית ההיא. הסברתי ו-פרשתי בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ההוא את כל הנימוקים הדרושים, "…כבר שילמנו ממילא את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק  37.5000 (37 אלף ו- 500 דולר) לחברת CWL, מוזמנת לנו עמדת שידור באִצטדיון "פָּארק דֶה פְּרינס" בפאריס, והשַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון יאיישו אותה בכל מקרה…", והוספתי לו, "…ככלות הכול מדובר בנבחרת צרפת אחת מנבחרות הכדורגל הטובות באירופה…". נותר עכשיו רק לפתוח את צוהר השידור הישיר מצרפת לישראל, אבל הוא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יאיר שטרן לא השתכנע, לא קיבל, ולא הסכים להקשיב ל-תחנוניי (!). "יואש…", השיב לי בפנים רציניות חמורי סבר, ואמר והשיב לי, "…אני מבין את להיטותך אך אנחנו נקליט את המשחק ונשדר ממנו קטעים נבחרים ממנו למחרת…". לא האמנתי למשמע אוזניי. פניתי אל מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום שהבין משהו בעסקי טלוויזיה והיה גם חובב כדורגל כדי שיתערב מייד בצרה הצרורה. אך המנכ"ל היה אנֶמי, והשיב לי, כלהלן : "…אם זה מה שמנהל הטלוויזיה רוצה…", גִמגֵם, "…אז אין לי מה לומר וזה מה שיהיה…", הוסיף. מנהל חטיבת החדשות החדשות רפיק חלבי התנהג כמו ה-מנכ"ל החלש (במקרה הקונקרטי הזה…) והטועה שלו… ו-עמד מהצד ולא התערב כלל במחלוקת…פתאום זה לא היה העניין שלו של המנהל הישיר שלי רפיק חלבי. נשארתי חשוף ובודד, ללא הגנה, ניצב בפני תשובות מטופשות של שלושת הבוסים ההם שלי…חלפו להם כמעט שבועיים ימים של מסע שכנועי סרק שלי שהניבו אפס תוצאות…!!!

הרגשתי פשוט אָבוּד והַלוּם צער, וגם טיפֵּש. איזה מין דבר זה לשָלֵם עשרות אלפי דולרים, סכום של 37500 (שלושים ושבעה אלף וחמש מאות) תמורת זכויות שידורים בלעדיות כדי לרכוש את שידור המשחק ההוא צרפת – ישראל למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וכמו כן לשכור עמדת שידור באצטדיון בפאריס "פָּארְק דֶה פְראנס" (Parc des Princes ), וגם להטיס את צוות השידור שלנו מאיר איינשטיין + אבי רצון ל-פאריס, ובסופו של עֶרֶב לשָדֵר מן המשחק המסקרן הזה רק קטעים מוקלטים נבחרים מאוחר מאוד בלילה…??? בעצם למחרת…היה נדמה לי שההנהלה שלי פשוט השתגעה ונפלה על ה-ראש.

לפתע חשבתי שהבוסים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור לא ניצבו בראש התור כשאלוהי ה-שֵכֶל חילק לכל אחד את מנת ה- IQ האישית שלו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הפתיע אותי לרעה ב- חידלונו ההוא וטיפשותו ההיא. הוא דווקא היה אדם נבון והגיוני. גם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל היה בין הנופלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עמד מהצד שותק ו-נכלם. הוא ידע שאנוכי צודק ב- % 100 בשיקוליי בעד שידור ישיר של אירוע הכדורגל הבינלאומי הנ"ל משחק הכדורגל צרפת – ישראל במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994, התמודדות שכל המדינה חפצה לראות (זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו על פי ההסכם עם חברת CWL), אולם בחר להתחפש לאיש ניטראלי מה- או"ם ו-שתק (!)…זה נכון שנבחרת ישראל ספגה הפסד ביתי רב שערים 0:4 נגד נבחרת צרפת באִצטדיון ר"ג ב- 17 בפברואר 1993, ואח"כ נחלה תבוסה 0:5 גם במשחק חוץ נגד נבחרת שוודיה בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. היא באמת לא הייתה עוד בתמונת הסיכויים. אבל היא הייתה הנבחרת הלאומית שמתמודדת במאבק כוחות מעניין ומסקרן נגד נבחרת צרפת ומשחקת במשחק רשמי ב-קדם גביע העולם בכדורגל של ארה"ב 1994 (!). אין בכלל ספק שהייתה מוטלת עליי החובה הציבורית כמנהל הראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ל- התעקש ו-לשכנע את ההנהלה (מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבד"ל) בצורך לשָדֵר ישיר את האירוע למען משלם האגרה. תירוציו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שחשב אחרת ממני נשמעו לי חסרי מינימום היגיון, פתטיים, ולא רציניים. לכֵן לא וויתרתי לוֹ והתעקשתי מרות.

נותר לי עוד צָ'אנס אחד. האחרון (!). משימת השידור הישיר ההוא נראתה לי חשובה מספיק כדי שאפנה בעת צרה לידיד משותף, הגיוני, וחכם של יאיר שטרן ו-שלי, עו"ד שקוראים לו רוֹנִי בַּר-אוֹן (מאוחר יותר היה רוני בר-און ח"כ בכיר במפלגת "קדימה" בראשותה של ציפי לבני, ומי שכיהן כשַר האוצר של מדינת ישראל וגם שַר הפנים). את עו"ד רוֹני בַּר-אוֹן אהבתי משכבר הימים עוד כשהיה יו"ר מועדון בית"ר ירושלים בכדורגל בשנות ה- 80 המאה הקודמת. ב- 1987 יצר היסטוריה יחד עם משה דדש המיתולוגי כשקבוצתם בית"ר ירושלים זכתה לראשונה באליפות המדינה. רוֹנִי בַּר-אוֹן היה איש פראקטי, בעל תפישה מהירה של הדברים, ו-פרטנר ביצועי הַגוּן והגיוני. סיפרתי לו את הסיפור המדהים במלואו כי חבֵרו יָאִיר שְטֶרְן מסרב לשדר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את המשחק צרפת – ישראל ב- 13 באוקטובר 1993 בנימוק של חוסר עניין ציבורי מפני שאפסו סיכויי נבחרת ישראל להעפיל לטורניר גמר המונדיאל של ארה"ב 1994. ביקשתי אותו שיתערב אצל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (אישיות בלתי נשכחת עבורי) לטובת ולמען הוצאתו לפועל את השידור הישיר המסקרן והמדובר ההוא.

טקסט תמונה : קיץ 1987. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 37 שנים…!עו"ד רוני בר- און (משמאל) ומשה דדש ה-צמד שהוביל את בית"ר ירושלים ב- 1987 לזכייה הראשונה בתולדות המועדון בתואר אלופת המדינה בכדורגל. רוני בר-און היה אחד האנשים החכמים והמחושבים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. (באדיבות המו"ל דורון עוז. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבלתי ייאמן קרה והתחולל. את מה שאני לא הצלחתי לעשות כמנווט ו-מנהל שידורי הספורט של יאיר שטרן מי שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בארבעה עשר ימי תחנונים והשתדלויות בחודש ספטמבר וראשית חודש אוקטובר של שנת 1993 (ליתר דיוק, עד ל- 13 בחודש אוקטובר של שנת 1993), הצליח עו"ד רוֹני בר-און לחוֹלֵל בשיחה בת חמֵש דקות עם אותו מנהל הטלוויזיה שקוראים לו יאיר שטרן. מדהים (!). 

עו"ד רוֹני בר-אוֹן שטח בפני ה-בוס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נימוקיו ושִכנע את יאיר שטרן בחיוניות השידור הישיר. בתום שיחת השכנוע הקצרה הרים לי טלפון ואמר ב-שמחה ו-אושר, "…יואש, יש לך שידור ישיר כפי שרצית…".

ובכן…תוצאת משחק הכדורגל ההוא צרפת  – ישראל בשנת 1993 שהחל ברֶבַע לעֶשֶר בעֶרֶב (השידור הישיר נפתח בתשע ושלושים בתום מהדורת החדשות "מבט") והסתיים בחצות ורבע הייתה סנסציונית, ישראל ניצחה בפאריס את צרפת בתוצאה 3:2 (!!!) כמוה כמו תוצאת המשחק היה גם הרייטינג ה-טלוויזיוני שלנו. יותר מ- % 65 מכלל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל חזוּ באותו לילה בשידור הישיר ההיסטורי ש-שידרו מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון רצון יבד"ל…אותו משחק הכדורגל שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום  סירבו יחדיו ל-שָדֵר ישיר, והשיבו את פניי בשלילה כמעט ב-בוז, בגין הטענה, כי, "…נבחרת ישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים והציבור כבר לא מתעניין בה…". יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההוא לא סתם סירב ברוב טיפשותו להצעתי ההגיונית ההיא לשדר ישיר את הנ"ל, אלא התעקש לא לשָדֵר (!!!)…אלוהי ישראל התערב ברגע האחרון ו-הציל את יאיר שטרן מעצמו…ומטיפשותו…!!! 

הַצֶמֶד רב המוניטין ההוא, השדר המוביל מֵאִיר איינשטיין ז"ל והפרשן אָבִי רָצוֹן יבד"ל (שניהם, בלתי נשכחים עבורי) היוו יחדיו צֶוֶות שידור חשוב ו-מעולה (…חד פעמי בתולדות רשות השידור ההיא והטלוויזיה הציבורית הישראלית ההיא…) שמשך יחדיו ונשא בעול את שידורי הכדורגל בערוץ הציבורי כעשור שנים, אולם ו-אבל סיבת הרייטינג הגבוה היה חומר השידור עצמו. השַדָּרים חשובים אך מהות השידור חשובה מהם. זהו חוק ברזל בתעשיית הטלוויזיה באשר היא. הבּלְעדיוּת, הרִאשוניוּת, והמהֵימנוּת הנלווים לשידור חומרי הגרעין השונים, מבּידוּר וסרטי קולנוע ועד חדשות וספורט והמתקיימים לאורך זמן, הם המאפיינים שיקבעו את כּמוּת הרייטינג ויכולת הִיטמעוּתן בקרב הציבור הרחב (!!!).

המנהיגות והמערכת הרוכשת את החומרים הבלעדיים והמנווטת את השידורים האלו , חשובה לא פחות מהשדרנים והפרשנים המפרסמים את מראם בפומבי. האמת, מה זה בעצם חשוב מנקודת מבטו של הציבור מי יָשָב בעמדת השידור באִצטדיון "פָּארְק דֶה פְרינס" ב- 13 באוקטובר 1993 ושידר משם את המשחק הסנסציוני. האם היה זה מאיר איינשטיין, יורם ארבל, רָמִי וָוייץ , ו/או זוֹהֵייר בָּהָלוּל. המשחק הזה סחורת השידור הזאת עמדה בזכות עצמה. חשוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רכשה אותו בזמנו לשידור ישיר בלעדי לציבור הצופים בארץ ולא וויתרה עליו. ועוד דבר חשוב הנוגע להפקה שהצופים אינם יודעים. לשידור הזה היה גיבוי לווייני. אם סיגנל השידור הישיר היה נופל בשל תקלה כלשהי, הייתי יכול להתחבר מייד לסיגנל השידור של רשת הטלוויזיה הצרפתית 1 TF שהפיקה את כלל השידור עבור עצמם וגם עבורי. זאת הייתה הפקה כפולה מאורגנת ומתוכננת (Double Production) נכון מראש. המקרה של תקלה בהעברת התמונה היו השָדָר והפרשן שלי נדרשים לשָדֵר מאכסימום ב- Reverse Angel (זווית הפוכה בין עמדת השידור הישראלית למצלמות הטלוויזיה הצרפתיות).

ובאשר לצרפת ולצד הספורטיבי של הסיפור. צרפת הייתה זקוקה לתוצאת תיקו אחת בלבד בשני משחקי הבית  שנותרו לה נגד ישראל ב- 13 באוקטובר 1993, ונגד בולגריה  ב- 10 בנובמבר 1993, כדי להיות המדורגת הראשונה בבית וכדי להעפיל לטורניר גמר גביע העולם שנקבע להיערך בקיץ 1994 בארה"ב. נגד ישראל היא ניגפה. נותר לה הצ'אנס האחרון נגד נבחרת בולגריה. בדקה ה- 92 הייתה התוצאה נגד בולגריה 1 : 1, אבל אז פרץ אֶמִיל קוֹסְטַדִינוֹב מאגף ימין והבקיע את השער הצרפתי. בולגריה ניצחה 2 : 1 ועלתה לארה"ב 1994. נבחרת צרפת שהייתה זקוקה לתוצאת תיקו בשני משחקים ביתיים כשלה. זה קורה אחת לאֶלֶף שנה וזה אירע לצרפת מעצמת עַל בכדורגל במגרשה הביתי. צרפת תיקנה את עצמה כעבור ארבע שנים לאחר שזכתה ב- 1998 על אדמתה בגביע העולם בכדורגל ובשנת 2000 באליפות אירופה לאומות בכדורגל.

דָן שִילוֹן היה שַדָּר הספורט המוביל בעשוֹר ה- 70  של המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל ירש את מקומו והפך לשָדָר הטוֹב והפופולארי ביותר של מחלקת הספורט בעשור ה- 80 במאה הקודמת. מאיר איינשטיין מילא את החלל שהותיר יורם ארבל ונחשב לשַדָּר הבולט בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. שלושתם הפרו את האמנה והבטחת הנאמנות שלהם לטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת כסף, כל אחד בתורו . דן שילון הגיע לטלוויזיה הישראלית כאידיאליסט. הוא היה ממקימי ומייסדיה ב- 1968, ומילא בהצלחה שורה של תפקידי מפתח. הוא היה מנהל מחלקת הספורט בשנים 1974 – 1969, שימש מנהל חטיבת החדשות שלוש שנים מ- 1974 עד 1977, ואח"כ כתב רשות השידור בארה"ב 1981 – 1977. עבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורי הייתה בעבורו כמעין שליחוּת. הוא היה מוכשר, אך פעל במקביל ובאותו הזמן בטלוויזיה בתחומים רבים אולי רבים מידַי. שַדָּר, מגיש, מֵפיק, עורך וגם מנהל. מעולם לא מִיצָה את עצמו בשום תחום מהאמוּר לעֵיל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כּישרונו הגדול, רוֹחַב היצירה בה עסק – מנע ממנו להעפיל לפסגה הגבוהה ביותר. אף על פי כן הגשים את חלומו כאיש טלוויזיה, מפני שבראש וראשונה היה עיתונאי משכמו ומעלה. לא רק בשל הישגיו אלא בשל אופיו הבלתי מתפשר. כאשר שב ב- 1981 לבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים בתום שליחותו בארה"ב, היה מאוד לא שבע רצון מהתנהלותה המקצועית של רשות השידור תחת ניהולו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא נתן לכך ביטוי מהדהד ב- 1998 בספרו "בשידור חי" [12]. דן שילון יבד"ל סיוֵוג את יוסף "טומי" לפיד ז"ל, "…כ-מנכ"ל הגרוע ביותר בתולדות רשות השידור…", וקבע במקום אחר בספרו הדוקומנטארי ההוא "בשידור חי", "…יוסף "טומי" לפיד הוסיף לבחוש ול-דרדר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא במִדרון…".

בתחילת שנות ה- 80  של המאה הקודמת נפרד דן שילון מצופיו בטלוויזיה הישראלית בטקסט מוכן ומחושב מראש בעֵת שהגיש והנחה את אחת מהתוכניות החשובות של חטיבת החדשות בעת ההיא, "מוֹקֵד". הוא הכריז בפומבי בשידור ישיר כי הוא נוטֵש את כור מחצבתו. יו"ר בנק הפועלים יעקב לווינסון אחד מראשי הכלכלה במדינת ישראל הציע לוֹ ג'וֹבּ קוֹסֵם ודן שילון עזב את הספינה שפעם הנהיג. דן שילון היה עיתונאי ומנהיג אמיץ לב. אולי לא חָף משגיאות אך לבטח חָף מפניות. מצפונו ופיו היו שווים. זהו הישג אופי שראוי להערכה בימינו אלו. בוודאי במקצוע העיתונאות. דן שילון לא עשה חשבון למִמְסַד והזכיר לי אישיות דגולה שמעולם לא ראיתיה אך שמעתי עליה רבות. אורי אבנרי ז"ל העורך המיתולוגי ההוא של השבועון "הָעוֹלָם הָזֶה" אימֵץ בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת את הסלוגן המפורסם של ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס, "ללא מורא – ללא משוא פנים". הוא הצמיד את האמירה לשבועון רָב המוניטין שלוֹ "העולם הזה" שהפך בתקופה קצרה גם לרָב רייטינג. אורי אבנרי ז"ל עיתונאי אמיץ וישר דרך היה מורם ומחנכם של דורות של עיתונאים . אני בטוח שבשעה שהגה את אמירת האמת הזאת שמטרתה להפוך את עולמנו לטוב יותר הוא חשב גם על דן שילון. עיתונאים מסוגו של דן שילון יבד"ל ואורי אבנרי ז"ל היו ב-שעתו כלבי השמירה של הדמוקרטיה במדינת ישראל (!).

טקסט תמונה : בימים ההם – השנים ההן. אורי אבנרי ז"ל היה עורך השבועון "העולם הזה" מ-תום מלחמת העצמאות ב- 1949 במשך 45 שנה רצופות הוא נחשב ללא ספק לעיתונאי דגול, אחד הגדולים במדינת ישראל בכל הזמנים. איש הגון, אמיץ לב, ישר דרך, בעל מוסר אישי ודרך ארץ. הוא היה מנהיג ואביהם הרוחני של עיתונאים רבים בישראל. אישיות בסדר גודל כשלו הייתה ראויה להנהיג את מדינת ישראל. העיתונות הישראלית לדורותיה מצדיעה לאורי אבנרי. (התמונה ב-אדיבות אורי אבנרי ז"ל ו-לשכת העיתונות הממשלתית). 

לא היה דָבָר שיורם ארבל רצה בו יותר ב- 1972 מאשר להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה . הוא היה מוכן לשלֵם מכיסו בימים ההם כל סכום כדי להגשים את חלומו. שמונה עשרה שנה אח"כ, בסתיו 1990, שילמו לו הכבלים ממון רָב כדי לערוק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לשורותיהם שלהם. והוא ערק. ערוץ 10 הציע למאיר איינשטיין ב- 2002 הצעה ששַדָּר הספורט הבכיר בערוץ הציבורי לא היה יכול לסרב לה. גם הוא ערק.

שלושת השַדָּרים האלה הכריזו ב-גלוי על אי נאמנותם לערוץ שבָּנָה אותם והם בָּנוּ אותו . הם הצהירו על כך בפומבי. עריקתם למחוזות שידור אחרים ורצונם להעניק את שירותם לאותו קהל אך לבוסים חדשים, הייתה מוסכמת ומקובלת על הכול. נשאר להם רק לסכם את המחיר הכספי. לזכותו של השידור הציבורי בימים ההם צריך לומר שהוא קָנָה את שירותם של שלושת השַדָּרִים המפורסמים האלה באידאולוגיה ורעיון. האחֵרים קנו אותם ב-ממון.

יורם ארבל חרת זה מכבר את שמו באותיות של זהב בהיסטוריה של שידורי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה הציבורית ההיא של מדינת ישראל. ובכן, לא היה עוד שַדָּר play by play כמותו, ש-כּה הצטיין בשידורים ישירים בשני ענפי הספורט העיקריים בישראל , ונודע באיכות קול ה-בריטון היפהפה שלו, שפתו העשירה, ההומור שלו והדבר החשוב ביותר בשידור טלוויזיה שכולם רואים אותו : חוש המינון של כמות המֶלֶל. יורם ארבל מעולם לא חצה את הקו הדמיוני שמפריד בין דיבור לברבור. מעלה גדולה. יורם ארבל היה טרובדור. שדר מיקרופון מושלם, אולם לא היה עיתונאי וגם לא היה מראיין. הוא איש הטלוויזיה הכי פחות סקרן שפגשתי בארבעים שנות עבודתי בטלוויזיה ולא נדיב כלפי הקולגות שלו במחלקת הספורט. מכיוון שחשב את עצמו לשדר עַל נפגע משהענקתי את מיקרופון הכדורגל מעת לעת גם לנסים קיוויתי או את מיקרופון הכדורסל לאורי לוי. הוא היה נכנס לדיפרסיה וחוטף דיכאון. הוא נהג לעשות ברוגז עמי. האמת לא היה בכך חידוש. סביבת המיקרופון והמסך רוחשת אמביציות כבדות משקל ויריבויות שמניבות קְנָאוֹת. אבל ככה זה גם בעולם הרחב. דֵיְיוִיד קוֹלְמַאן (David Coleman) היה השדר המוביל של ה- BBC בכדורגל החל מ- 1970 לאחר תום עידן קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme) וגם שַדָּר הא"ק הראשי. הוא היה חוטף פריחה כשהמיקרופון הועבר לקולגה שלו בארי דייויס (Barry Devies). שַדָּר הספורט האמריקני בְּרֶנְט מַאסְבֶּרְגֶר (Brent Musberger) ברשת הטלוויזיה CBS שידר מאז ראשית עשור ה- 70 כמעט כל מה שזז שם פוטבול, כדורסל, טניס, א"ק, ושחייה. הוא לא היה יכול לסבול את הרעיון שהמיקרופון איננו רכוש פרטי שלו אלא קניין של CBS הרשאית להפקיד אותו מפעם לפעם בידיו של שדר ספורט אחר.

יורם ארבל חצה את הקווים מהשידור הציבורי למסחרי לא מפני שהצרתי את צעדיו אלא בגלל הכסף. ריצתו לעיתונות הכתובה לסוגיה השונים בה התבכיין כי עזב את ערוץ 1 מפני שנגזלה ממנו כבשת ה-רש הייתה פתטית ואומללה. כשסיפר בעיתונות כי משנטש אותי אנוכי איחלתי לו ל-שַדֵר "דוּק" הוריד בבת אחת את קומת השדר שלו לגובה פני ה-דֶשֶא. הטענות היו לחלוטין מגוחכות ולא נכונות. מעולם לא איחלתי לו לשדר "דוק" בערוץ 2 ו/או בכבלים. הרבה מאוד מאמני ושחקני כדורגל איישו את המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה בשנת 1968. דוד "דוּבִיד" שוויצר, אמציה לבקוביץ', יוסל'ה מרימוביץ', יַעֲקב חוֹדוֹרוֹב (שימֵש כמה פעמים כפרשן שוערים בתוכניות הראשונות של "משחק השבת" מאז ה- 15 בספטמבר 1984), מרדכי שפיגלר, אברהם גרנט, שלמה שרף, גיורא שפיגל, העיתונאי אמיר אפרת "מידיעות אחרונות", זְאֵבִיק זֶלְצֶר, יהודה שהרבני, ניר לווין, בוני גינזבורג, ודני נוימן. על כל הרשימה המכובדת הזאת האפילוּ שני עיתונאים יידועי שם ובעלי אינטגריטי, אבי רצון וחיים ברעם.

ראש וראשון לפרשני הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אבי רצון. מבחינה היסטורית הוא כבר הוכיח את עצמו ועשה את שלו. הוא ייזכר לתמיד. אבי רצון הוא גדול פרשני הספורט והכדורגל שהיה למחלקת הספורט של הערוץ הציבורי בכל הזמנים. התוודעתי לשמו היכן שהוא ב- 1979 בעת שניהל ראיונות נוקבים עם בכירי אנשי הספורט תחת הכותרת "הקו הלוהט" במוסף הספורט של העיתון "מעריב". נגלה לי לראשונה עיתונאי מזַן אחר. אנטי ממסדי, ישר, חריף, חד, וברור, אינו מתנדנד ובעל יושרה שלא עושה חשבון לאיש  אלא לאמת בלבד. פרשנות הכדורגל שלו הייתה ישירה ובוטה אך כּנה. היא עוררה סביבה הדים רבים. אבי רצון היה הפרשן הראשון שהסביר לצופים בלשונם ובצורה פשוטה והגיונית את מערכי הקבוצות בזמן המשחק. הוא היה הפרשן הבכור שדיבר על שמירת לחץ. הוא היה הראשון שהביא עמו ניסוחים ואמירות עיתונאיות בעלות מֶסֶר חַד וברור. הפרשנות שלו הייתה מקיפה ומעולם לא עסקה במי מסר למי, אלא מדוע נמסר הכדור לשחקן זה ולא לכתובת אחרת. הוא פִּענח בקלוּת את תצלומי הכדורגל, ובאמצעות המודיעין העיתונאי שלוֹ, התייחס ללא מורא וללא משוא פנים לכל הוויית הכדורגל בישראל. הוא לא היסס לתקוף את קברניטי הכדורגל בארץ, שיטות משחק, שחקנים, מאמנים וגם את אנשי ההתאחדות ו-ה- יו"רים בראשם, ולא חסך מהם בעת הצורך את שבט הביקורת.

את המוניטין הטלוויזיוני רב ערך וה-עָצוּם שלו צבר אבי רצון ב-ארבע עונות הכדורגל בשנים 1994- 1990. הוא היה בעיניי הפרשן האולטימטיבי , האחד והיחיד שאפשרתי לו לומר את דבריו למיקרופון הציבורי – ממלכתי כמעט ללא צנזורה ופיקוח שלי. סמכתי עליו מפני שחוּנן ביושרה אישית מושלמת. אריה מליניאק הניח את יסודות פרשנות הכדורסל בשנות ה- 80 המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבי רצון פיתח אותה לדרגה עיתונאית עליונה בפרשנות הכדורגל שלוֹ בעשוֹר ה- 90 במאה הקודמת. לא היה שֵני לוֹ בתחום הנדון (!).

טקסט תמונה : חורף 1981. היכל הספורט יד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים (!). אריה מליניאק (מימין, חובש את ה- Head set לראשו) מתכונן לאחד השידורים הישירים הראשונים בקריירה שלו כפרשן כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה בחירה מוצלחת. פרשן בעל ידע  וכושר ניסוח, וגם חוצפן. היה לי עונג גדול לארח ו-לנהל אותו במשך עשור של שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). יושב במרכז ה-שדר יורם ארבל (מחזיק סיגריה בידו, ו-מעשן…) ולידו עוזר השדר הנצחי המצוין והנאמן שלנו בימים ההם, אמנון לנגזם (!). (תיעוד וצילום ע"י משהל'ה פרידמן צלם מחלקת הסטילס בימים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שמיסדנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנכי ב- 1994 את תוכנית הספורט החדשה שלנו, "כדורגל עולמי", ביקשתי להושיב לידו של העיתונאי אבי רצון באולפן פרשן נוסף, כזה שבא מכר הדֶשֶא והיה שחקן מצטיין בעברו במכבי נתניה ונבחרת ישראל, עודד מכנס. מוטי קירשנבאום הציע לי לבחון מומחה כדורגל אחר לתוכנית, עיתונאי ירושלמי העונה לשם חיים ברעם. כמו אבי רצון, גם חיים ברעם היה עיתונאי אמיץ, ישר וכֵּן, רהוּט וממוקד, ובקי בתמונות הכדורגל הישראלי והבינלאומי, אך לא שיחק מעולם כדורגל. הוא אייש במשך ארבע שנים רצופות לצדו של אבי רצון את עמדות הפרשנות ב- "כדורגל עולמי". במשחקי המונדיאל של צרפת 1998 הזמנתי אותו לאייש את עמדת הפרשן לצדו של השדר זוֹהֵייר בָּהָלוּל . בטורניר Euro 2000 שימש כפרשן שלי (יחד עם השַדָּר רָמִי וָוייץ). חיים ברעם היה אישיות נדירה בנוף הפרשנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ידען ובעל יושרה. אהבתי והערכתי אותו מאוד .

"כדורגל עולמי" הייתה תוכנית טלוויזיה ייחודית בה הענקתי אפשרויות ביטוי רבות לאנשי האקדמיה שהכדורגל הוא תחביבם. האורחים האקטואליים באולפן היו מטבע הדברים אנשי מקצוע – שחקנים ומאמנים. אך פָּנֶל התגובות הורכב לרוב מפרופסורים ואנשי האקדמיה ובראשם פרופסור משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופסור אָבִי בן צבי מאוניברסיטת חיפה, לצִידַם של שני ה-פרשנים (מצוינים) אבי רצון ו-חיים ברעם. מעת לעת הצטרף לצוות התוכנית גם רוֹנִי בר אוֹן (שר האוצר לשעבר) שהיה ידען ומומחה בכדורגל הגרמני. התוכנית "כדורגל עולמי" צברה מוניטין רב והפכה לשלאגר. דווקא פרופסור משה צימרמן המומחה להיסטוריה הגרמנית והאיש שתרם רבות בפרשנותו לתוכנית "כדורגל עולמי" אודות הכדורגל הגרמני ואופיו עורר התנגדות בחלק מהציבור בשל דעותיו הפוליטיות שלא היו קשורות לתוכנית. הנה אחת מפניות הצופים שנשלחו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואליי ב- 8 במאי 1995. דחינו אותה על הסף.

טקסט מסמך :  8 במאי 1995. זהו המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה השתמשתי באנשי האקדמיה כפרשני ספורט. בשנות ה- 90 של המאה הקודמת שימש פרופסור גבריאל בן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה בהצלחה כפרשן של אורי לוי בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. פרשנים רבים נקראו על ידי מעת לעת לעמדת השידור שלנו במשחקי הכדורסל. ביניהם מאמני כדורסל ידועי שם. צביקה שרף, מולי קצורין, אפי בירנבוים, שרון דרוקר, משה וויינקרנץ, יורם חָרוּש, פיני גרשון, אֶרֶז אדלשטיין, רני כהנא, אפי בירנבוים, רלף קליין ז"ל, אריה מליניאק, ומי לא בעֶצֶם. הם היו כולם פרשנים למשימות שידור אד הוק בעלות טווח זמן קצר. חוץ מ-רלף קליין המצוין אותו צירפתי ל-פאנל הפרשנים כשהיה כבר בן 68 בתפקיד פרשן קבוע נוסף לצִידוֹ של אלי סהר הצעיר ב-עונות הכדורסל של עונת 2001- 1999.

טקסט תמונה : שנות עשור ה- 80 במאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משנות דוֹר. היכל הספורט ביד אליהו. ה-שדר המוביל יורם ארבל (משמאל) והפרשן משה וויינקרנץ מובילים יחדיו שידור ישיר של אחד ממשחקיה של מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לאלופות  בכדורסל. משה וויינקרנץ לא השאיר את חותמו כפרשן כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עמדת הפרשנות בטלוויזיה שימשה לוֹ נקודת זינוק כמאמן באחת מקבוצות הכדורסל הבכירות בארץ. הוא כבר מזמן איננו מאמן כדורסל ברמה ארצית ולאומית…הוא איש נשכח בתחום…(!). (צילום משהל'ה פרידמן מ-מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מאמני כדורסל פעילים ששימשו כפרשנים אד הוק במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית (למעט פיני גרשון) חשפו תכונה דומה שהבחנתי בה אצל מאמני – פרשני כדורגל. המאמנים – פרשנים אצרו ידע אך לא נָטוּ להחמיר ולא ששוּ להתעמת ליד המיקרופון עם שגיאות הקולגות כדי לא לריב עימם. חלקם בפירוש לא אמר את כל האמת למיקרופון. זאת הייתה מין פרשנות אמביוולנטית שבסופו של דבר חלפה מן העולם. יוצא דופן היה המאמן המבריק פיני גרשון. שכרתי את שירותיו כפרשן בעת ששימש במחצית עשור ה- 90 עוזרו של המאמן הלאומי צביקה שרף. פיני גרשון היה לא רק מאמן מקורי ומוכשר, אלא פרשן חריף ופורה. תענוג היה להקשיב לניתוחיו. הוא אמר את דבריו למיקרופון ללא כחל ו-שרק וללא חשש בעת שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995. הוא דיבר אֶמֶת ולא היסס למתוח ביקורת על דרכו המקצועית של ה-בוס שלו המאמן צביקה שרף המנהל את משחקי נבחרת ישראל ביוון. צביקה שֶרְף נעלב מדברי עוזרו. פרשנותו המקורית והכֵּנָה של פיני גרשון ב- 1995 הפכה סיבה לסכסוך נֶצַח בין שני האישים שהיה פעם ידידים וחברים.

גדולתם של הפרשנים המצטיינים בטלוויזיה (ולא רק בזירות הספורט השונות) הוא להביא מידע לציבור מעבר לסצנה המשתקפת מבעד למרקע הטלוויזיה. הפרשנים המחוננים הם מעטים . בשורה העליונה הזאת ניצבים מתי מעט פרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל, פרשני ה-א"ק ד"ר גלעד וויינגרטן והפיסיולוג מולי אפשטיין, פרשן ההתעמלות ז'קי ווישניה, ושני פרשני הכדורגל אבי רצון וחיים ברעם.

שני פרשני כדורסל בלבד הטילו את צִילַם ברבע המאה האחרונה (מאז 1979) על המיקרופון הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק הראשון ואֵלי סהר (סרוסי) אחריו. אריה מליניאק היה בן זוגו הקבוע של יורם ארבל ואֵלי סהר עמית בצוות של מאיר איינשטיין. שניהם היו לא רק פרשנים טובים אלא הייתה להם גם אמירה עיתונאית בשידור. הם אמרו את כל האֶמֶת המקצועית שלהם למיקרופון ולא עשו חשבון לשום שחקן, מאמן, קבוצה, או ארגון. הפרשנות שלהם חרגה מהתחום הצר של ניתוח גרידא של המשחקים. היא הקיפה זווית ראייה ציבורית רחבה יותר של משחק הכדורסל בשידור ישיר. שניהם היו בעלי לשון חריפה ו-יכולת רטורית, ו-שנונים (!). מטבע הדברים הפכו לעיתים לשנויים במחלוקת. הם עוררו עליהם את כעסו של חלק מהציבור אך גם את חיבתו. מן ההיבט הזה דמו לאבי רצון וחיים ברעם שני פרשני הכדורגל שלי שהיו ראשית דבר עיתונאים נבונים שלא היו חייבים דבר לאיש.

טקסט תמונה : 1980. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 44 שנים (!).

אריה מליניאק (משמאל) ו-אנוכי (מימין) בראשית דרכינו המשותפת ב-טלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. הוא כ-פרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ו-אנוכי כ-מנווט מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בימים ההם. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות), ב- 16 השנים ההן של 1995- 1979 (!). הייתה לי אליו אל אריה מליניאק הערכה אישית – מקצועית עד שניצל לרעה (מנקודת מבטי) את המיקרופון והמסך הציבוריים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר פעם לעיתונאי ההוא רון מיברג. האיש הודח על ידי מייד מכס הפרשנות !!!. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

14 ביוני 1991. המקומון הירושלמי "כל העיר" מפרסם ריאיון מפורט שערך העיתונאי רון מיברג עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. במהלך הריאיון ההוא שנערך לפני 29 שנים (בעת כתיבת הפוסט הנ"ל)  שאל רון מיברג את אריה מליניאק, כלהלן : "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה ? זה כל כך ממכר ?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי, השיב למראיין שלו ב- רברבנות, בביטחון עצמי, וב-שחץ, כלהלן (ציטוט מהעיתון "כל העיר") :

"…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עלי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 והזיהוי שלי שווה כסף…".

 מכאן לא הייתה עוד דרך חזרה. גאלתי אותו מ- "סִבְלוֹ" ההוא. במקומו התמנה לפרשן הכדורסל המוביל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר (גם על פי המלצתו החמה של אבי רצון). לא ראיתי ברחובות אז שום משמרות מחאה וגם לא הפגנות תמיכה בעד ולמען השבתו של אריה מליניאק לכס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראשון התומכים במינויו של אלי סהר על ידי לפרשן הכדורסל הקבוע והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מנכ"ל רשות השידור ד-אז מוטי קירשנבאום ז"ל.

טקסט תמונה : הצמד הקבוע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, בזמן ההוא שחלף, ב-מחצית השנייה של עשור ה- 90 במאה הקודמת וראשית שנות ה- 2000. הפרשן המצוין וה- נפלא, איש מקצוע ו-מופת אלי סהר (סָרוּסִי) יבד"ל מימין, והשַדָּר המצוין מאיר איינשטיין ז"ל משמאל. מדובר ב-צמד ו-צוות שידור טלוויזיוני שלנו מעולה ו-מצוין, ולכן בלתי נשכח (!). (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היכן שהוא בחורף 1979 חזרנו אלכס גלעדי ז"ל ו-אנוכי במכוניתו מביתו של רָפִי גִינָת בטבעון לירושלים בתום ניחום אבֵלים על מות אביו. בדרך האזנו שנינו לשידור ישיר של הדרבי התל אביבי בכדורסל שהועבר ע"י גדעון הוֹד שַדָּר רדיו "קול ישראל" בלוויית פרשן כדורסל לא ידוע. פרשן הרדיו הזה פגע בול אחרי בול בפרשנות שלו ועורר את תשומת לִבִּי. הכרתיו כשחקן עבר ששיחק אפילו פרק זמן קצר בשורות נבחרת ישראל. לא ידעתי שהוא פרשן כדורסל טוב בעל פוטנציאל. ספק אם הוא ידע זאת בעצמו על עצמו…שמו של הפרשן האנונימי היה אריה מליניאק. אריה מליניאק ואנכי שיחקנו יחדיו ב-שנת 1970 במדי נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת תל אביב. זכינו באליפות אס"א. אימן אותנו שמוליק יעקובסון. יחד עמנו שיחקו גם עופר אשד, עמיקם ריקלין, ומשה זילברמן.

טקסט תמונה : זוהי נבחרת אוניברסיטת ת"א בכדורסל ב- 1970. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 54 שנים (!). אריה מליניאק כורע שלישי משמאל. אנוכי יואש אלרואי כורע קיצוני משמאל. בין שנינו כורע השחקן המצטיין עופר אשד ז"ל. עומדים מימין : המאמן שמוליק יעקובסון ו-עמיקם ריקלין (שחקן מכבי ר"ג). ראשון משמאל עומד רקטור האוניברסיטה פרופסור אנדריי דה פריז, ולידו כדורסלן מכבי ר"ג משה זילברמן. שאר הנוכחים בתמונה אינם מזוהים על ידי. (התמונה הוענקה לי באדיבות אריה רוזנצווייג אוניברסיטת ת"א. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1970. אנוכי בן 32 עם גביע אס"א בענף הכדורסל ב- 1970. המאמן שמוליק יעקובסון הקדיש לי את התמונה הזאת. כך כתב לי : "ליואש אלרואי שהיה גורם מכריע בהצלחה". הייתי כדורסלן מצטיין בעברי, לכן יכולתי כאיש טלוויזיה ל-תרגם ב-קלוּת את פוטנציאל שידור הרדיו שהיה גָלוּם ב-אריה מליניאק לשפת הטלוויזיה. לא טעיתי ב-הערכתי המקצועית ה-היא. (התמונה ניתנה לי באדיבות אריה רוזנצווייג מנהל הספורט ב-אוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היֶדַע הנרחב של אריה מליניאק הפרשן הלא מוכר בתוכנית של גדעון הוֹד, חוכמתו המקצועית, ושטף דיבורו – שָבוּ את לבּי בימים ההם. הוא חזה בשידור הישיר ההוא ברדיו "קול ישראל" בחורף 1979 בדיוק מתמטי את מהלכי שתי הקבוצות. הפרשנות שלו הייתה מדויקת. הוא הרשים אותי. יעצתי אז לאלכס גלעדי לרכוש אותו מייד מידיו של גדעון הוֹד. כמו אוֹרלי יָנִיב היה גם אריה מליניאק קנייה זוֹלָה. שילמנו לו פּרוטות תמורת כישרונו. זה היה כוחה של רשת טלוויזיה מונופוליסטית בימים ההם וכלכלני רשות השידור ניצלו זאת עד תום. אריה מליניאק החליף את מיקרופון הרדיו של "קול ישראל" בזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והצדיק ב- 1979 את התקוות שתליתי בו, כלומר את מינויו ל-פרשן הכדורסל שלנו, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!).

ב- 1983 ערכתי הפסקה כפויה בפרשנותו של אריה מליניאק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התמנה למאמן נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל. עמי שֶלֶף ז"ל (אביו של גוּר שֶלֶף יבד"ל) יו"ר הוועדה המקצועית ומבכירי איגוד הכדורסל ואחד המממנים הודיע לי כי איננו מרשה לאריה מליניאק להיות פרשן כדורסל ממלכתי בעודו משמש מאמן לאומי. "…אין זה יָאֶה כי מאמן הנבחרת יפרשן ויבקר את שחקניו באמצעות הטלוויזיה, זה לחלוטין לא מקובל עליי…", פסק. 1983 הייתה שנת תקוות לכדורסל הישראלי. עמי שֶלֶף גבה הקומה וגדל הגוף יוצא קיבוץ שוֹבָל ועכשיו יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל ומקברניטי הענף בישראל היה בעצמו שחקן מצטיין בנבחרת ישראל והפועל ת"א. בראשית הקריירה שלו שיחק בקבוצת הפועל גבעת ברנר בליגה הלאומית. גם אריה מליניאק היה שחקן כדורסל טוב בעברו. בראשית הקריירה שלו שיחק בקבוצת הפועל ר"ג אך הפועל ת"א שמה עליו עין והעבירה אותו לשורותיה. בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת לבש אריה מליניאק גם את מדי נבחרת ישראל (!). דור המאמנים הוותיק של נבחרת ישראל מאז ימי יעקב שאלתיאל ז"ל, ואחריו יהושע רוזין ז"ל, אֵלִיָהוּ עַמִיאֵל, שמעון "צִ'ינְגָה" שֶלַח, ואַבְרָהָם "אַלְבֶּרְט" חֶמוֹ סיים זה מכבר את תפקידו ופינה את מקומו. מינויו של אריה מליניאק הצעיר וחסר הניסיון (בן 31) למאמן הנבחרת הלאומית היה על פניו מעשה נכון וראוי. משימתו הראשונה של המאמן הלאומי החדש הייתה להעפיל עם נבחרת ישראל מהטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שכאמור שנערך ב-גְרֶנוֹבְּל ו-פאריס במאי 1984 לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. עוזרו של אריה מליניאק בנבחרת היה פנחס "פיני" גרשון אך זהו כבר סיפור אחר. עליו טרם חשבתי אז ב-מונחים של איש תקשורת ו-פרשן טלוויזיה.

טקסט תמונה : שנת 1965. הימים ההם שחלפו לפני 59 שנים. זהו מגרש הכדורסל הפתוח (אז בימים ההם) בשכונת יד אליהו בתל אביב. שני משמאל זהו עמי שֶלֶף ז"ל (גובהו 1.93 מ') שחקן הפועל ת"א ונבחרת ישראל בכדורסל. הוא היה כל חייו חבר אגודת "הפועל". עמי שלף היה מנהיג כדורסל הגון ובעל יושרה. אהבתי אותו והערכתי אותו. לאחר שסיים את קריירה המשחק שלו הקדיש את חייו לטיפוח ענף הכדורסל בארץ. הוא היה אדם נבון ובעל יכולות ושימש יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל. עמי שלף היה האיש שמינה את אריה מליניאק למאמן נבחרת ישראל, ואמר לי אז, "…מבחינה אתית לא מתקבל על הדעת שמאמן לאומי ישמש באותה עת גם פרשן טלוויזיה שמבקר את השחקנים אותם הוא מאמן ו-מנהיג…". קיבלתי את הסברו. אריה מליניאק פרשן כדורסל ברמה גבוהה חדל מלהיות פרשן הכדורסל שלי. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1969. נבחרת ישראל בטורניר הכדורסל של משחקי המכבייה ה- 8  בתל אביב. זיהוי משמאל לימין : דוד קמינסקי, אריה מליניאק, יוסי לז'ה, איתמר מרזל, גרשון "גרשי" דקל ז"ל, חיים שטרקמן, חיים בוכבינדר, אילן זייגר ז"ל, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, גבי נוימרק ז"ל, תנחום כהן מינץ ז"ל (מוסתר – לובש גופייה מס' 4), ועופר אשד ז"ל. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אריה מליניאק היה פרשן כדורסל הגיוני ומוכשר שנטל חלק שנים רבות בשידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך היה גם שחצן. מין טיפוס יהיר ומתנצח שלא תמיד ברר את טקסט דבריו וגם לא תמיד סתם את פיו כשהיה צריך. לעיתים הקדימו מִילותיו את מחשבותיו. זכור העימות הטלוויזיוני שערכתי באחת התוכניות הספורט שלנו בינו (כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לבין יורם אוברקוביץ' ז"ל אז יו"ר איגוד הכדורסל. אריה מליניאק האגרסיבי לא ברר את מיִלותיו ונטה להסתבך. האגרסיביות והבוטות שלוֹ באה לידי ביטוי גם בעבר בתוכנית המֶלֶל האקטואלית של רדיו גלי צה"ל, "יש עם מי לדבר", ששודרה ישיר בשעתו כאמור ב-רדיו גלי צה"ל מידי יום ב-שלוש אחה"צ. התוכנית הזאת הייתה דו שיח חופשי בין מנחי התוכנית לבין הציבור על כל הנושאים שבעולם. הגישו אותה חמישה עיתונאים שונים באופיים. ביניהם אריה מליניאק. פרשן העבר בכדורסל וגדעון רייכר הם החריפים והארוגנטיים מבין החמישה. שניהם בעלי יכולת לנהל שיחה מעניינת אך טיפוסים מתנצחים בצורת הדיבור שלהם ואופן הוויכוח עם המאזינים. איתן ליפשיץ ודָלִיק ווֹלִינִיץ לא נופלים מהשניים האלה ב-מְאוּם. הם רק נשמעו יותר קשובים, בעלי סובלנות יתר, ואולי גם מנומסים יותר מהשניים הראשונים. המגיש החמישי היה יעקב אחימאיר, מותג שידור בפני עצמו. היושרה שלו רבת המוניטין וארוכת השנים מדברת בעד עצמה.

בחודש מאי 1984 עמדה נבחרת ישראל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב : השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח"כ בלוס אנג'לס.

ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בערים בגרנובל ופאריס סיפר אריה מליניאק בפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מ- העיתון (יומון) "חדשות הספורט", "כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984" [13]. התברר שהאיש הזה שקוראים לו אריה מליניאק איננו רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות. העיתון "חדשות הספורט" עַט על הסיפור והפך את הביקור אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון שלו. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון "חדשות הספורט" [14] ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, "יש עם מי לצאת למלחמה". סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם אולי מוכשר אך אולי גם לא מוכשר דיו. במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי בטיפשות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל בכדורסל שלו נוצחה ע"י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע"י החזקות ברה"מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת. היא ומאמנה המובס חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ראו המאמן הלאומי ושחקניו על מרקע הטלוויזיה מהכורסאות בסלון ביתם בארץ. אריה מליניאק בן ה- 34 התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם כ-פסיכולוג קטן. כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפרשן. לדבר הוא יודע. מטבע הדברים הרבה כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים שתפשו את מקומו.

טקסט תמונה : 11 במאי 1984. כותרת ראשית בעיתון "חדשות הספורט" היומון ז"ל ההוא מספרת על "מגדת עתידות" שאמרה לאריה מליניאק, כלהלן : "…תתפשו מקום רביעי אך תעלו…". סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק. הוא דאג להעבירו במו ידיו לידיעת העיתונות הכתובה ההיא במדינת ישראל, ונחשף כאיש לא חכם וכ- מאמן כדורסל לא צנוע. הוא נתפש כ-רברבן. במקום להנמיך ציפיות הוא העלה אותן…ו-כשל…! מדובר באיש חכם שהמקרה הנדון שרטט את דמותו כ-איש לא צנוע ו-לא חכם…! נבחרת ישראל בראשותו כמאמן ראשי ו-מוביל, לא צלחה את דרכה ההיא בשנת 1984 ההיא…(התמונה ניתנה לי באדיבות רוני דרור ו-ארכיון של העיתון ז"ל ההוא "חדשות הספורט").

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל לשלוח את יורם ארבל יבד"ל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי הוא ב- 1984 בצרפת. יוסף "טומי" לפיד ז"ל (פינה את כיסאו באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה המבוקש על ידי. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה. דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק, עד לא מכבר אז מי שהיה פרשן הטלוויזיה שלנו בימים ההם, רק דִרבנו את מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת ישראל ולכסות את הטורניר במלואו (!). התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג'לס 1984. הדבר היה משנה גם את כל תוכניות השידור האולימפיות שלנו ב- אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 ההיא. אולם כ-גודל ה-ציפייה הייתה עוצמת האכזבה (!). בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת ה-שחץ וביטחונו העצמי המופרז. ואנחנו יחד אִתּוֹ ו-עִימוֹ…

באותו הטורניר הקדם אולימפי עצמו ההוא בפאריס 1984 ניצחה הנבחרת הלאומית של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה 69:76, על הולנד 82:84, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא 84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל במאום. היא הודחה מהטורניר הקדם אולימפי של פאריס 1984. ההפסדים הצורבים של נבחרת ישראל הפייבוריטית היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה 92:88, וגם לשוודיה 80:79. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר. אריה מליניאק והנבחרת שלוֹ נגפו ו-ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של נבחרת ברה"מ 106:79. אח"כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון 120:95, ונגד ספרד 120:97. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד צרפת והפסידה 102:95. נבחרת ישראל הלאומית ניגפה ו-כשלה. אריה מליניאק חזר הביתה כ-מאמן לאומי מוּבַס ומושפל.

תוצאות הטורניר הקדם אולימפי ההוא היו כישלון קוֹלוֹסָאלִי של נבחרת ישראל ומאמנה ש-נכשל אריה מליניאק (!!!). השידורים הישירים רק חשפו את עליבותו של מנהיג הכדורסל הישראלי ההוא אריה מליניאק קבל עם ועדה (!). תוצאות המשחקים היו כה אומללות והרסניות עד שהפכו את נבחרת ישראל לפתטית ואת אריה מליניאק ל-מאמן לאומי מסכן דַל יכולות ו-רשלן. הנבחרת איבדה את סיכוייה בפאריס 1984 ואנחנו את העניין הספורטיבי ב-תחרות. החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להחזיר את יורם ארבל הביתה באמצע הטורניר ההוא.

המאמן הלאומי ההוא אריה מליניאק הוּדַח ו-סולק מתפקידו בתום הטורניר ע"י איגוד הכדורסל . הוא הפך באחת למאמן כדורסל כושל. יתירה מזאת. הוא היה אדם מושפל שנמצא בצד הנמוך של הסקאלה המקצועית. עמי שלף ז"ל אמר לי אז ב-כעס וב-אכזבה רבה, "…יואש אלרואי אתה יכול לקחת אותו בחזרה אליך…הוא הכול…רק חוץ מ-מאמן כדורסל…". למרות כישלונו המקצועי כמאמן לאומי החלטתי לקבל אותו חזרה לזרועותיי כפרשן מפני שנותר בעיניי שדרן בעל פוטנציאל, חריף, קל ביטוי, ומהיר לשון שיודע לתרגם את הידע בו חונן לשפת הטלוויזיה. שמרתי עליו. רחשתי לו חיבה והערכה מקצועית. הוא היה איש מוערך שניחן בקסם אישי (רב). אריה מליניאק ידע שנכשל באליפות פאריס ההיא בשנת 1984… באחת הפגישות בינינו דאז, שח לי כלהלן, "…הייתי פזיז מידי ועשיתי הרבה שטויות…". הפרשן אריה מליניאק הפך ל-בן זוגו ה-"מיקרופוני" הקבוּע של השדר שלי יורם ארבל…ומאוחר יותר גם של שדר הכדורסל הבא שלי אוּרי לֵוי. הייתי נאמן לו לא-ריה מליניאק ב- % 100. לא בטוח שהוא היה נאמן לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא באותה מידה. אבל צריך להודות הוא איש מיקרופון ממולח וניחן בעֵט טובה. זה כמובן לא אומר שהייתי משוחרר מתפקידי ל-פַקֵח עליו וּל- נַהֵל אותו.

זמן רב אח"כ הופתעתי לדעת שהאיש חונן גם בזיכרון קצר. שמעתי את אריה מליניאק תוקף בחריפות ובהתרגשות רבה בתוכנית הספורט של גלי צה"ל ביום חמישי ההוא של – 23 בספטמבר בשנת 2004 ההיא את מולי קצורין מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, לאחר הכישלונות בקדם אליפות אירופה 2005 וההפסדים לנבחרות כדורסל ירודות כבולגריה ופורטוגל. אריה מליניאק נתפש גם לא רק כאיש לא צנוע…אלא גם כפטפטן…כמי ש-איננו מכבד את לשונו… 

מערכת הספורט של רדיו גלי צה"ל שגתה פעמיים בשידור הזה. בפעם הראשונה כשהתירה לאריה מליניאק לתקוף את המאמן הלאומי ללא רחם מבלי לאפשר ל-מולי קצורין להגיב ולהתגונן…הפעם השנייה הייתה…בשעה ש-שני מגישי התוכנית אביעד פוהורילס ומשה שלונסקי לא הזכירו לתוקפן הנ"ל אריה מליניאק את עברו הכושל ההוא שלו כ-מאמן לאומי לפני עשרים שנה בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בפאריס ב- 1984…ואת התבוסות שהיו שם מנת חלקו…שהוא שכח אותן…אבל לא ציבור המאזינים והצופים…

ב- 1987 העניק אריה מליניאק ריאיון מַרִיר ל-מקומון "העיר" התל אביבי בו קבל על תנאי עבודתו בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחה על משכורתו העלובה. רשות השידור מעולם לא הסיעה אותו במוניות ודרשה ממנו להגיע לעבודתו כפרשן כדורסל ו- NBA באולפן ברוממה בירושלים בכוחות עצמו. באחת הפעמים חטף פנצ'ר בגלגל מכוניתו באמצע הדרך מתל אביב לירושלים. לאולפן השידור הוא הגיע בזמן, אך כדי לחלץ את מכוניתו נדרש להתאמץ בעצמו מחצות ועד ארבע לפנות בוקר ללא עזרה וסיוע של רשת הטלוויזיה שלמענה עבד. יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים המצטיין ההוא והזכור לטוב של רשות השידור קרא את טענותיו ההן, ונדהם. הוא תבע ממני להיפטר ממנו, מאריה מליניאק. "…אם כל כך קשה לוֹ אצלנו ש-יָקוּם ו-יילך…אף אחד לא מחזיק אותו כאן ב-כוח…", אמר לי יוחנן צנגן בזעף…! מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה לא פחות נחרץ, והוסיף, "…תגיד ל-אריה מליניאק שהוא כנראה לא יודע מהיכן משתין הדג…", והוסיף, "..תשמע לי, תעיף אותו. תאמין לי ש-אפשר להסתדר בלעדיו הרי יש לנו את יורם ארבל…". לא העפתי אותו. שמרתי עליו. אריה מליניאק נשאר על כנו. שמרתי על כֵּס פַּרְשָן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ב- עבורו (!). הוא היה פרשן כדורסל טלוויזיוני מצוין…שפעם אחת לשונו הקדימה את שיכלו ואת פיו…פעם אחת יותר מידי…

שתיים עשרה שנה בסביבתם הקרובה של המסך ומיקרופון הכדורסל בערוץ 1 טיפחו היטב את ביטחונו העצמי של אריה מליניאק. קרה למאמן המוּבַס והפרשן שעלה לגדוּלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מָה שקרה לשַדָּרים רבּים לפניו. הוא שכח שהאירועים אותם הוא מפרשֵן הרבה יותר חשובים ממנו. הפרשן המבריק נקלע לסוּפַת אֶגוֹ – טְרִיפּ קשה של עצמו [15]. פתאום התלונן שאין לו זמן חשיפה מספיק ולא הבין מדוע המערכת מטרידה אותו בקטנות, כמו לפַרְשֵן איזה קטע מוקלט לא ארוך דיו על פי הבנתו מן ה- NBA. פעם כשהיה פרשן טרי היה חוטף כל פיסת שידור כזאת בשתי ידיו. כשאמר הנביא, "…ו-יִשְמַן יְשוּרוּן ו-יִבְעַט..", הוא אולי התכוון גם לאריה מליניאק.

אריה מליניאק היה פרשן אַהוּד שמצד אחד הציב את יסודות פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מאידך לא הֵבין דבר בהפקות שידורי הטלוויזיה בשיקולי ביצוע ועריכה, ולא בעלויות הכלכליות.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 ב-מאה הקודמת. זהו היכל הספורט ביד אליהו ו-זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. אריה מליניאק היה פרשן הכדורסל של יורם ארבל בחטיבת הספורט שלי במשך עשור שנים, 1990- 1980. כאן נראים שניהם בעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו באחד השידורים הישירים שלנו בראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. עטפתי אותם בצוות מסייעים מיוחד של שלושה עוזרי שדר (!). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בני עורי, אריה שגיא, אריה מליניאק (מגניב מבט לעבר הצלם), יורם ארבל, אמנון לנגזם, ונסים קיוויתי ז"ל (קיצוני משמאל). (תיעוד וצילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שידורי הכדורסל המקומיים שלנו וגם הבינלאומיים לרבות שידורי ה- NBA הפכו אותו מייד לדמות פופולארית בת סמכא ברחוב הספורטיבי, אך לאריה מליניאק לא היה צֵל של מושג בלוגיסטיקה המורכבת ובטכנולוגיה המסובכת של השידורים, וגם לא בהפקה ובעלויות שלהם. הוא היה פרשן טלוויזיה ולא איש טלוויזיה. הבדל ענק. הוא חשב בטעות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מעין ערוץ ספורט ולא התמצא כהוא זה ב-מִבְנֶה המסובך והיקר של רכישת זכויות השידורים. בימים ההם קשר גם קשרי עסקים עם המסעדן נֵרִי אַבְנֵרי בעל רשת מסעדות "נָרְגִילָה". הוא ניצל את מעמדו כפרשן כדורסל ידוע ומוכר בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל וביקש להפוך במקביל לעיסוקו העיתונאי גם לאיש עסקים ובעל ממון בענייני מסעדות. לא הופתעתי כשביקש ממני עֶרֶב אחד בקשה חריגה ב-קול של נופת צופים. אריה מליניאק רצה לאַרֵח את נֵרִי אַבְנֵרִי ידידו והבוס העסקי שלוֹ ב- 1989 בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הכדורסל של ראשל"צ, בעת אחד השידורים הישירים שלנו את המשחק מכבי ראשל"צ נגד מכבי ת"א. פרשן הכדורסל של הטלוויזיה שח לי, "…תראה יואש, האיש נכה. אני יודע שזאת בקשה אסורה, אך וותר לי…". זה לא היה מקובל להציב אנשים זרים בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיא אזור סטרילי לגמרי, אך הסכמתי ו-נעניתי באופן חד פעמי יוצא מן הכלל לבקשתו הרחמנית.

טקסט תמונה :  שנת 1989. אולם הכדורסל בראשל"צ. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 35 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי הנ"ל הזה.

נרי אבנרי בעל רשת מסעדות "נַרְגִילָה" ב-ימים ההם והבוס העסקי של אריה מליניאק (יושב ראשון מימין) מתארח בניגוד למקובל בעמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולם הכדורסל של ראשל"צ ב-שנת 1989.

להלן זיהוי ה-נוכחים ה-יושבים משמאל לימין : אבי רצון, אלי בואנוס, אנוכי יואש אלרואי, הטכנאים זיגי זיגל ומוטי גיא שני אנשי הסטטיסטיקה והטכנאים ה-מצוינים שלי, ה-שדר אורי לוי, ה-פרשן אריה מליניאק, וה-מסעדן נֵרִי אָבְנֵרִי. עומד מאחור יגאל שמעוני (לובש אפודה אדומה) ששימֵש בימים ההם כ-מאבטח שלנו מטעם חברת שמירה (טרם כניסתו לעבודה במחלקת הספורט ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא). ברבות השנים הוא הפך ל-איש טלוויזיה ו-עיתונאי טלוויזיה ב-רמה גבוהה (!). היה מדובר ב-אדם חרוץ, מוכשר, ו-יישר דרך…(!). אהבתי אותו והערכתי אותו…(!). אין לי היום שום קשר אישי עם האישים הרשומים לעיל, ל-מַעֵט זיכרונות…(!). (התמונה הוענקה לי באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה שלי " אין לי היום

טקסט תמונה : אביב 1989. הימים ההם לפני 35 שנים (!). זוהי עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של ראשל"צ. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הטכנאי מוטי גיא, השדר אורי לוי, הפרשן אריה מליניאק, ו- נרי אבנרי. מאחור עומד איש הביטחון יגאל שמעוני מי ש-הפך מאוחר יותר לכתב ועורך נאמן ו-בעל ערך בחטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. (התמונה ניתנה לי באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אותה עמדת שידור בראשל"צ ב- 1989 (זווית צילום שונה). זיהוי היושבים משמאל לימין : אבי רצון פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" (במכנסי ג'ינס וסנדלים), אלי בואנוס, אנוכי, זיגי זיגל ומוטי גיא (שני אנשי מחשב הסטטיסטיקה), השדר אורי לוי, הפרשן אריה מליניאק, ומסעדן ובעל "נרגילה" נרי אבנרי. עומד מאחור המאבטח שלנו יגאל שמעוני שהפך מאוחר יותר לאיש מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (הצילום באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה לא היה דַי לאריה מליניאק. הוא לא הסתפק בכך. נראה היה כי הוא רצה יותר מ-פרסום ו-עסקים. הוא חיפש תשומת לֵב. אריה מליניאק הפך למגלומן והחל להאמין שהוא החכם באדם והטלוויזיה הישראלית הציבורית לא תסתדר בלעדיו. ה-שֶתֶּן עלה לוֹ לראש. מְדוּשָן ונוֹטֵף עוֹנג עצמי השווה את שגשוג "נַרְגִילָה" לזאת של "מֵקְדוֹנַלְד", ובד בבד שִיגֵר אלי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה באמצעות העיתונאי רוֹן מיברג מסרים וטענות מגוחכות. לא רק מגוחכות גם שגויות, מבולבלות, ושקריות. הן התפרסמו במקומון הירושלמי "כל העיר", ביום שישי – 14 ביוני 1991. זה היה מין ריאיון – מאמר מגמתי שערך עמו רון מיברג ההוא, ונשא את הכותרת ההיא, "תסמונת האנדרדוג" [16].

בתחילת הריאיון הכריז רון מיברג, כלהלן : "תוך חודש יגמרו לשפץ את הסניף המקומי של נרגילה ואז יראה אריה מליניאק לירושלמים מהי חוצפה תימנית". אריה מליניאק היה כה נלהב מהפגישה עם רון מיברג ורעיון המסעדנות של "נרגילה" בראשותו של נרי אבנרי עד שמיהר לאמץ אל חיקו את התזה המופרכת שאין לה אחיזה במציאות שהמציא מראיינו כי קיים קשר הדוק בין כוכב ה- NBA מייקל ג'ורדן לבין נרי אבנרי מייסד "נרגילה" מפני ששניהם מייקל ג'ורדן ונרי אבנרי, התחילו בפיגור וסיימו ביתרון. אריה מליניאק היה נרגש מאוד והילל בפני רון מיברג את יתרונותיה הכבירים של "נרגילה". הוא הכריז, "…מאות אלפי אנשים לא טועים…", והוסיף, "…אנחנו הרי לבנטיניים שרוצים לאכול קצת בידיים…". אנחנו יודעים כבר מזמן כיצד הסתיימה פרשת רשת המסעדות "נרגילה", וכיצד נעלמה כ-הרף עין ממפת המסעדוֹת בארץ כלא הייתה.

במהלך הריאיון שאל רון מיברג את אריה מליניאק, כלהלן : "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה…? מה, זה כל כך ממכר…?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי השיב למראיין שלו בראוותנות ורברבנות גלויה, כלהלן:

"…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי. יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם יותר חזקים מ-ערוץ 2. יש לערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עליי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּּכָּר ומזוהה בגלל הטלוויזיה, והזיהוי שלי שווה כסף…".

הייתה דרושה מידה רבה של היעדר כבוד עצמי וחוסר יושרה של המרואיין כדי להמציא טקסט כזה. אריה מליניאק לא התבייש בדברי ה-שַחַץ שלוֹ להצהיר, שלמרות שהוא סובל בעמדת הפרשנות של חטיבת הספורט ההיא בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, הוא נשאר שם כי הוא פיגורה מוכרת וזיהויו כאיש טלוויזיה על מסך הטלוויזיה שווה כסף, והתכוון ש-הופעתו כפרשן על מסך הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית מסייעת להגביר את הפופולאריות בעסקי האוכל והמסעדות של "נַרְגִילָה" שלוֹ. עָגוִם. ככה נראה האיש.

הנה עוד חלק מהטקסט של פרשן הכדורסל הנאמן ההוא אריה מליניאק ש-הפך ל-מעין רַכְלן, ואמר כלהלן : "…היה איזה לילה שמאיר איינשטיין הכניס כל הזמן כדורגל. אני מכין את עצמי לשידור בצורה הכי מקצועית שאפשר…יושב עם ספרים, יושב עם סטטיסטיקות, וכך אני מצליח לסחוב על הגב את שבעת – שמונת פסקי הזמן האחרונים. אז במקום לתת לי לפתח נושא בפסקי הזמן, עוברים למאיר איינשטיין לשָדֵר גוֹל מפורטוגל לפני שבועיים…".

לא היה ולא נברא. מעולם לא שידרנו במהלך שידור ישיר של משחק כדורסל בעת Time out, "גול מפורטוגל לפני שבועיים". אריה מליניאק עשה מאמץ לגמד את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא באוזניו של המראיין רון מיברג ולהפוך את העורכים לאנשי טלוויזיה טיפשים. היה מדובר בתלונה שקרית ונבזית.

טקסט מסמך : 14 ביוני 1991. תסמונת ה- "Under dog" ב-מקומון הירושלמי "כל העיר". עמוד מס' 1 מתוך 2. זהו הריאיון שערך העיתונאי רון מיברג עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא ומי ש-הציג עת עצמו כאישיות טלוויזיונית מקופחת על ידי ומטעמי כמי שהיה אז מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לפני יותר משנות דוֹר. (באדיבות "כל העיר").

טקסט מסמך : 14 ביוני 1991. המקומון הירושלמי "כל העיר". עמוד מס' 2 מתוך 2. זהו הריאיון שערך העיתונאי רון מיברג עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות "כל העיר").

ועוד תלונה מגוחכת ולא נכונה של אריה מליניאק שהושמעה אז באוזניו של רון מיברג : "…אני הולך ברחוב, מקבל תגובות, ואני יודע שאני עובר מסך טוב, ושהאנשים אוהבים את מה שאני עושה. אם לוקחים אותי ביום שני בלילה ומעלים אותי לשידור מוקלט של משחק מספר שתיים, בזמן שהערוץ המתחרה משדר ישיר את משחק מספר שלוש…". לא נכון. אינפורמציה שגויה ובלתי נכונה. משחק מספר שלוש בגמר ה- Play off ההוא בו ניצחה שיקאגו בולס את לוס אנג'לס לייקרס בלוס אנג'לס 96:104, שוּחַק ביום שישי – 7 ביוני 1991. אנחנו שידרנו ביום שני – 10 ביוני 1991 בזמן המוגבל שהוקצב לנו ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל תקציר בן שעה של המשחק הרביעי שנערך יום קודם לכן ביום ראשון – 9 ביוני 1991 גם כן בלוס אנג'לס, בו ניצחה שיקאגו בולס 82:97. אריה מליניאק ממשיך להתלונן, "…זה לקחת אותי עם כל הקרדיט והפופולאריות שלי, ולשרוף אותי קבל עם ועדה. למחרת אני הולך ברחוב ואנשים אומרים לי, "תעזוב את זה, זה בושה"…! ". נרקיסיזם וקשקוש מוחלט. רוֹן מיברג לא התעניין לשאול ו-אריה מליניאק לא נקב בכתבה ההיא, באיזה כַּמוּת אנשים מדובר בדיוק, כמה אנשים לוחשים לאוזנו ברחוב את דברי ה-הֶבֶל האלה שהוא רוצה לשמוע, 5 אנשים, 10 אנשים, ו/או אולי 100 אנשים. הוא לא ציין בריאיון שחוץ מכמה אנשים שהעירו את מה שהעירו, הרי שהרוב המכריע והמוחלט של צוֹפֵי הטלוויזיה בארץ הרואים את שידורי הספורט שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ומדובר ב-כ- 1.000000 (מיליון) אנשים, לא טענו דבר כנגד השידורים שבאחריותי דווקא מפני שהיו שבעי רצון (!). איננו משדרים לבראנז'ה. אנחנו משדרים ל-עַם בערוץ טלוויזיה כללי שאיננו מיועד לשידורי ספורט בלבד וגם לא לשידורי ה- NBA. מהריאיון שערך עִמו רון מיברג אז ב- 14 ביוני 1991 ניתן היה להתרשם שכל המדינה דיברה עם אריה מליניאק על ה-עוול הנורא שנעשה לוֹ בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. נניח לצורך הוויכוח שבאמת דיברו עִמוֹ והחמיאו לו בפועל חמישה אנשים אותם פגש ברחוב. כשמדובר במונחי צפייה טלוויזיוניים לצורך השוואה אחוז אחד בודד במדד המִדְרוּג שקוּל לכמות של 40000 (ארבעים אֶלֶף) צופים.

הקיצוּץ בשידורי ה- NBA באותו שבוע בו התראיין אריה מליניאק ל-רון מיברג, נבע מהתמקדות הכרחית של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית כערוץ ציבורי כללי באליפות אירופה לנשים בכדורסל שהתקיימה בהיכל הספורט ביד אליהו בקיץ 1991, ובהשתתפות נבחרת ישראל. החלטתי להקדיש שלושה שידורים ישירים רצופים בהיקפים מלאים למשחקי נבחרת ישראל בכדורסל לנשים בזמני צפייה ראשיים : ביום רביעי – 12 ביוני 1991 נגד צ'כוסלובקיה, ביום חמישי – 13 ב-יוני נגד הונגריה, וביום שישי – 14 ביוני 1991 נגד בולגריה. גם בשבוע שלאחר מכן עסקנו בשידורי אליפות אירופה לנשים בכדורסל. כיסוי אליפות אירופה בכדורסל פלוס שידורים ישירים בהשתתפות נבחרת נשות ישראל הייתה חובתנו הציבורית הראשונה. אהבתי מאוד לשדר את ליגת ה- NBA האמריקנית. זה היה חלום חיי ולבטח חלומו של כל מֵפיק ספורט לשדר ישיר את משחקי ה- NBA הנפלאים ולהיות בעליהם הטלוויזיוני הבלבַדי בישראל, אך באמת שמחתי גם שערוץ 2 הזמני – ניסיוני בעת ההיא, נרתם לעוֹל משימת השידור של הכדורסל האמריקני יחד עִימי. כמנהל ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי חייב לכדורסל מקור שלנו, למרות שהיה לבטח פחות אטרקטיבי מה- NBA. סיקור משחקי נבחרת ישראל לנשים בכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית במסגרת אליפות אירופה הנערכת בהיכל הספורט ב-שכונת יד אליהו בתל אביב, קדמה להקרנת ליגת ה- NBA. ערוץ 2 הוריד ב-משהו מהלחץ עלינו.

טקסט מסמך :  זהו מכתבם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל ומנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ז"ל, המשבח את כיסוי אליפות אירופה לנשים בכדורסל שהתקיימה בחודש יוני 1991 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חולשתו העיקרית של הריאיון הרעוע והבלתי מאוּזן וההוא נעוץ בכך ש-מר רוֹן מַיְבֶּרְג לא ביקש כל תגובה מסודרת מ-מנכ"ל רשות השידור ההוא אַרְיֵה מֶקֶל ז"ל. ל-מראיין רון מיברג לא היה מושג קלוש מה הן העדיפויות ומערכת השיקולים הכוללת שלי כעורך ראשי של שידורי הספורט. הוא רון מיברג המשיך לדבוק ולתמוך ב-גרסת אריה מליניאק כאילו נעשה לו עוול נוראי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

נחמד מאוד. הבנתי שהפרשן שלי מכר אולי זה מכבר את נאמנותו והאינטגריטי שלו אולי בעבור חופן דולרים…למחרת גאלתי אותו מסִבְלוֹ וייסוריו. "…אריה מליניאק בכיין ורכלן, עוף לי מהעיניים, נסתדר בלעדיך בכל מקום…ב- NBA, וגם ב- מכבי ת"א…אנוכי מבטיחך שכך יהיה, ולכן אין לי עוד צורך בך…", אמרתי לו. אילו הייתי מאפיונר הייתי מנשק אותו על שפתיו. הדחתי אותו קיבינימט ללא שום היסוּס מכֵּס פרשנות הכדורסל. ברגע שאריה מליניאק הפך את פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית וההופעה על המסך לסֶבֶל וקרדום לחפור בו לטובת ענייניו האישיים החלטתי להתערב ולהגיב. אריה מליניאק הושעה. אפילו גדול המתנגדים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בכבודו ובעצמו יוסף בר-אל ז"ל, תמך ללא סייג בהחלטתי לסַלֵק את אריה מליניאק מכֵּס הפרשנות.

לקראת חידוש עונת השידורים ב- 1991 הענקתי ל-אריה מליניאק הזדמנות להגן על עצמו מפני צו ההדחה שלי. הִפגשתי אותו בפני בּוֹרֵר. הבּוֹרֵר היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בכבודו ובעצמו. גררתי את עצמי ואת אריה מליניאק ללשכתו בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים, וכה אמרתי לו : "…אריה מליניאק אני הולך להפגיש אותך עם אדם שאיננו רוחש לי כל חיבה. הוא ישמש כבורר, ומי יודע, יכול להיות שיעניק לך סיכוי חדש לשוב לכס פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני אוהב את יוסף בר-אל ואינני מעניק לו קמצוץ של הערכה מקצועית אך אקבל את הדין. אשר יפסוק כך יהיה, מפני שהוא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעל האוטוריטה העליונה…", אמרתי לו בעוד שנינו יורדים במדרגות הבניין. אריה מליניאק לא המתין אפילו שנייה והסתער על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בלשכתו. ללא שמץ של ענווה העיד על עצמו מייד וללא היסוס, "…אם אתה תומך בהחלטתו של יואש אלרואי להדיח אותי, אז צריך לפטר אותך, מפני שאני ידוע ומוכר כפרשן כדורסל מצוין המסייע להצלחת השידורים…", והוסיף ללא מחשבה שנייה, "תשאל את הציבור". יוסף בר-אל לא נשאר חייב והשיב לו בזעף ובתקיפות, "…תשמע אריה מליניאק, יהיה צריך לפַטֵר אותי אם אני לא מְפַטֵר אותך בעקבות דבריך הבוטים במקומון "כל העיר" נגד מחלקת הספורט של יואש אלרואי. אני מוכן לסלוח על הכול, אך אם יש לך טענות נגד הטלוויזיה, אתה צריך לדעת שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית…". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניסה לסגור עסקה עם המודח והציע לו פתח מִילוּט, "…תשמע אריה מליניאק, תוכל להמשיך לפרשן בתוכנית "סל לילה" ובשידורי ה- NBA אך בשום אופן לא להיות שותף בשידורי הטלוויזיה של משחקי מכבי תל אביב…". אריה מליניאק ישב שם הָמוּם. בקול נעלב השיב ב- יבושת ובגרון כמעט חנוק למציע העִסקה, "…איך אוכל לשבת באולפן הטלוויזיה קבל עם ועדה כשהלֶחִי שלי אדומה מהסטירה שאתה ויואש אלרואי העפתם לי…?". הפגישה הקצרה הסתיימה ואריה מליניאק מצא את עצמו מחוץ לכותלי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא. הדחתו הייתה אבדה מקצועית לשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אך לא מוסרית. עמדו בפניי אופציות אחרות. מאמני כדורסל רבים וגם עיתונאים התדפקו על דלת מחלקת הספורט. "…לא אלמן ישראל…", כפי שאמר בשעתו ה-נביא ירמיהו.

החלטתי לפסוח על רשימה ארוכה של פרשנים פוטנציאליים על מנת להציב בעמדת הפרשנות הפנויה את טַל בְּרוֹדִי גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א וישראל בכל הזמנים. טַל בְּרוֹדִי חתן פרס ישראל לספורט היה בעל יֶדַע עָצוּם ב-תחום (!). בשני המישורים, ה-ארצי + ה-בינלאומי. וגם מומחה גדול בליגת ה- NBA. טַל בְּרוֹדִי היה דמות כדורסל פופולארית רבת מוניטין במכבי ת"א ונבחרת ישראל שאזרחי המדינה הזדהו עמוֹ במשך שנים רבות. הוא ניצב באמצע שנות ה- 60 של המאה הקודמת בפני קריירה מזהירה וחוזה כספי נדיב ב- NBA, אך וויתר, והחליט ב- 1966 לעלות לישראל ולבנות כאן את חייו. טַל בְּרוֹדִי הפך לדמות מופת. כדורסלן פנטסטי, בעל השכלה אקדמית רחבה, מאופק, ישר, והגון. זה היה אותו טַל בְּרוֹדִי שתיעדתי ב- 1980 בסרט הטלוויזיה הדוקומנטארי שלי בן 75 דקות, הקרוי, "גופיה מספר שֵש". טל ברודי היה הכול אולם להפתעתי ו-תדהמתי הגדולה הוא לא היה פרשן (!). גם העברית הקלוקלת והלא תקנית שלו פגמה ביכולתו להחזיק את מיקרופון הפרשנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : חורף 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 56 שנים בעת כתיבת הפוסט הנ"ל. זהו אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח ההוא של "יד אליהו" ב-תל אביב. שר הביטחון משה דיין לוחץ את ידו של הכדורסלן היהודי – אמריקני טל ברודי (Tal Brody) בחדר ההלבשה של קבוצת מכבי ת"א, דקות אחדות לפני פתיחת משחק גביע אירופה בכדורסל של קבוצת מכבי ת"א נגד הקבוצה הספרדית ריאל מדריד. ראיתי אז הימים ההם ב-טל ברודי מועמד ראוי לרשת את כיסאו של הפרשן אריה מליניאק (…למרות שהוא עדיין דיבר אז עברית קצת מוגבלת ו- לקויה…) אף על פי כן ה-פרשנות שלו הייתה מקצועית, סמכותית, ו-מקובלת על ציבור הצופים והמאזינים. (התמונה ניתנה לי באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רעיון שידור קבוצת הפאר של מכבי ת"א על מִרְקַע הטלוויזיה הציבורית היה חשוב מכל המְבַצְעִים אותו, השדרנים והפרשנים גם יחד, בעיקר מפני שזכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. זהו כלל חשוב בתעשיית הטלוויזיה שכוכבי המסך, בארץ וגם בעולם, נוטים לשכוח אותו מעת לעת . אריה מליניאק כל כך נעלב מהדחתו עד שחשב בסתר לִיבּוֹ כי לא נסתדר בלעדיו. הוא טעה טעות מרה . לא הגיע אפילו מכתב אחד של צופה טלוויזיה הדורש להשיב לו את מִישְרת הפרשן . מרבית שדרני הספורט הם בעלי אגו נפוח. נדמה להם שרשת הטלוויזיה שנתנה להם במה ואח"כ סילקה אותם ממנה הופכת לפגיעה. מחשבה אווילית. לעולם אירועי הספורט יהיו חשובים מהשדרים והפרשנים. אני זוכר שאחד מגדולי שדרי הספורט בטלוויזיה בארה"ב היהודי – אמריקני הָאווֹאַרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) חשב ש- ABC תיכשל בלעדיו לאחר שהודח מהמיקרופון והמסך. כשאנשי הרשת ביקשו להיפרד ממנו, השיב להם, "דברו עם העו"ד שלי", ו-טרק להם את הטלפון. למרות שהיה שדרן עַל מיוחד במינו של מערכת הספורט ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC , היא בסופו של דבר הסתדרה בלעדיו.

הפרשה המתוקשרת אודות סילוקו של אריה מליניאק מכס הפרשנות לא גוועה כל מהר. ביום שישי – 29 בנובמבר 1991 התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבת "Follow up" על פרשת ההדחה של אריה מליניאק. יוסף בר-אל ז"ל ואריה מליניאק יבד"ל התראיינו לכתבה הזאת. אנוכי לאו. הכתבה הייתה רצופה ב-אי דיוקים והייתה חתומה עליה (לצורך הסוואה) ה-כתבת לענייני רשות השידור של העיתון ההוא בימים ההם, גב' אורה עריף. טלפנתי אליה…נדהמתי אז לשמוע מ-גב' אורה עריף, "…כי היא כלל לא עשתה את הכתבה הזאת והעורכים השתמשו בקרדיט של שמה…״, כדי ל-תַּגְבֵּר את אמינות הטקסט…! ביקשתי לדעת כיצד היא עוברת על כך לסדר היום ומדוע איננה תובעת את המבישים למשמעת וסדר. היא השיבה לי אז באותה שיחת הטלפון ההיא, כדלקמן, "…אם אנהג כך יפטרו אותי מהעיתון…!" [17].

טקסט מסמך : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. ידיעה שהופיעה במדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 29 בנובמבר 1991 הנוגעת להדחתו של אריה מליניאק מ-כס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וחתומה בשמה של גב' אוֹרָה עָרִיף כתבת העיתון לענייני רשות השידור בימים ההם. אך לא היא כתבה את הידיעה הזאת. הכתבה הייתה רצופה אי דיוקים. הכרתי את אורה עריף זמן רב. היא הייתה כתבת אמינה. שאלתי אותה, "כיצד קרה הדבר שפרסמת כתבה שגויה מבלי לשאול אותי…?". היא השיבה לי בכנות, "…יואש, אני מצטערת. לא אני עשיתי את הכתבה. הם, אנשי הספורט של העיתון עשו זאת והשתמשו בשם שלי ללא רשותי כדי להעניק אולי אמינות יֶתֶּר ל-כתבה…". נדהמתי. שאלתי אותה שוב, "גב' אורה עריף, מדוע אינך מתלוננת בפני העורך הראשי נגד המפברקים בעניין המביש הזה…? נגד אלה המשתמשים בשמך לשווא…?". היא השיבה לי ב-יבושת ובקול ענות חלושה, "מה אתה רוצה שיפטרו אותי. עשיתי מה שהם ציפו ממני". לא הבנתי כיצד עיתונאית רצינית ובן אדם בעל כבוד מסכימה ביודעין להתבטל מפני העורכים שלה. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : חודש נובמבר של שנת 1991. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ההוא בשכונת יד אליהו בתל אביב. הפרשן המודח אריה מליניאק (משמאל) משוחח עם מחליפו על כס פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טל ברודי (מימין). לזכותו של הפרשן המודח צריך לומר שהוא איחל הצלחה לפרשן החדש. אריה מליניאק נזהר זהירות רבה בכבודו של מחליפו טל ברודי ו-לא העז לפגוע בו. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" ו-מו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : תיעוד נוסף. חודש נובמבר של שנת 1991. היכל הספורט יד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. שחקן הכדורסל ה-אגדי טל ברודי (בן 81, היום) מוצב על ידי כ-פרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסטטיסטיקאי ואיש המחשב זיגי זיגל, השדר ואיש הטלוויזיה החרוץ והמצוין אורי לוי, והפרשן טל ברודי. אני משקיף כהרגלי מאחור על הנעשה. כמנהיג ומוביל של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, הייתי נוכח כל הזמן בשטח (!). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השנים נקפו. אני מוצא ביומני כי ב- 29 ביוני 1993 נפגשנו יאיר שטרן אז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המיועד [18] ו-אנוכי עם אריה מליניאק פרשן הכדורסל המודח במסעדת "דולפין" ליד נמל תל אביב. הזמנו אותו לארוחת צוהריים והצענו לו לשוב ל-כֵס פרשנות הכדורסל. הפרשן שכה אהב את המיקרופון (והמסך) שמח לשוב, אך האהבה השנייה לא הייתה כראשונה. זאת הייתה אהבה ממוחזרת. אין גרוע מניסיונות פתטיים לחֲדֵש אהבה שחלפה. זה לא עובד. השידוך ה-מחודש לא החזיק מעמד והתפוגג מעצמו. שמחתי להתגרש מאריה מליניאק, אולם גם משנטש לנצח את הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשכתי להאמין בו ול- הביע ו- לרְחוֹש לו הערכה (!). אריה מליניאק הוא אחד האנשים החכמים שהכרתי מעודי בתחום התקשורת הטלוויזיונית אך "הפלא ופֶלֶא" : חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – לא התמוטטה בלעדיו.

אריה מליניאק ש-ננטש ע"י מחלקת הספורט הטלוויזיונית ההיא חש נעלב ופגוע ולא סלח. לפתע החלו להגיע שמועות שהוא מפיץ אגדות ב-בראנז'ה כי הוא כפרשן שלנו, "עשה טלוויזיה מכלום". הוא סיפר לכל מי שרק רצה לשמוע איזה מין סיפור, "שהוא ויורם ארבל הגיעו פעם בשליחות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעיירה נידחת בברית המועצות או בצ'כוסלובקיה לפני נפילת הקומוניזם כדי לשדר ישיר משחק כדורסל לארץ (ממתי משחקים תחרויות כדורסל בינלאומיות בעיירות נידחות?). שניהם, השַדָּר והפרשן נכנסו לאולם חשוך ומצאו שם שולחן וכיסא. רבע שעה לפני פתיחת המשחק חיברו להם שני חוטים וכך התבצע השידור הישיר כששניהם לא יודעים אם רואים אותם או שומעים אותם באולפן בירושלים", והוסיף, "יורם לימד אותי כלל חשוב שתמיד צריך להאמין ששומעים ורואים אותך". כל בר בי רב בתעשיית ה-טלוויזיה יודע כי כל הפקות שידורי הספורט הישירים הבינלאומיים בטלוויזיה בתקופתי לרבות אלה של מכבי ת"א במשחקי גביע אירופה הם מהלכי טלוויזיה רב תכליתיים ארוכי טווח ו-מתוכננים זמן רב מראש (!). אריה מליניאק היה פרשן כדורסל אך לא היה איש טלוויזיה. הוא לא הפיק, הוא לא ניהל, הוא לא ניווט, והוא לא תכנן. תפקידו היה להרים את המיקרופון שהותקן עבורו בתחילת המשחק ולפַרְשֵן את מהלכי המשחק. בתום המשחק הוא נדרש להניח את המיקרופון במקומו. פה התחיל תפקידו וכאן הוא גם נגמר. "עשינו טלוויזיה מכלום", כדבריו , הן מילים מופרכות.

מאוחר יותר מישהו המשיכו להפיץ שמועות שווא ודיווחי שווא כי עו"ד שמעון מזרחי הפעיל לחצים על מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ז"ל ל-פטר אותו מתפקידו, והציב תנאי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת, "…כי אם אתם רוצים להמשיך לשדר את מכבי ת"א, תצטרכו לעשות זאת ללא אריה מליניאק…". שקר מוחלט. לא היה ולא נברא. שמעון מזרחי לא התערב ולא לחץ עליי להחליף את אריה מליניאק ב-טַל בְּרוֹדִי. לא עבדתי אצל שמעון מזרחי. אריה מליניאק מעולם לא אוּלָץ לעזוב את כֵּס הפרשנות ב-של לחצי מכבי ת"א. הוא הודח מהכס וסולק ממנו. הבאתו של טל ברודי הייתה יוזמה ניסיונית שלי בלבד. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יוסף בר-אל תמך בה.

פעם ב- 1997 סיפר אריה מליניאק ל-שדרן רדיו גלי צה"ל מולי שפירא אינפורמציה לא בדוקה , "…כי יואש אלרואי הפסיד לזכיין פרטי בשם יגאל קרבי את זכויות השידורים של שני משחקי חוץ בכדורסל של נבחרת ישראל נגד נבחרות אוקראינה ודנמרק…", והוסיף, "…יואש אלרואי צריך ללמוד שהדברים השתנו…". זאת הייתה עוד בדותא שקרית חסרת שחר.

יורשו האמיתי והטבעי של אריה מליניאק היה אלי סַהָר (סָרוּסִי) חוזר בתשובה, עיתונאי לשעבר במדורי הספורט של "חדשות" ו-"הארץ". אלי סהר היה תלמידו של גדול עיתונאי הספורט בישראל ב-ימים ההם, אבי רצון (!). הוא הגיע ל-כֵּס פרשנות הכדורסל של חטיבת הספורט ההיא תחת ניהולי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, היכן שהוא בסתיו 1995.

בקיץ 1995 היה לי מועמד נוסף להיות פרשן כדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית : עופר שלח. שוחחתי עם עופר שלח שיחת טלפון אחת משוודיה (שהיתי בגטבורג בשל שידורי אליפות העולם ה- 5 ב-א"ק) אודות האפשרות שישמש פרשן כדורסל של הטלוויזיה הציבורית. דיברתי על המועמדות של אלי סהר ועופר שלח עם שני הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. עופר שלח יודע כדורסל. אין ספק בכך. יש עמו רק בעיה אחת. על כל משפט אחד של ה-שַדָּר המוביל שלו הוא אומר חמישה נוספים. בכל היבט טלוויזיוני, זה אמור להיות ל-הפך (!). זאת קונספציה השידור הישיר שלי בכל תחום ספורט. גם בכדורסל. אינני מוכן לוותר עליה. אינני יודע גם אם עופר שלח (היום הח"כ עופר שלח איש מפלגת "יש עתיד") היה מסכים לעבוד כ-פרשן תחת סמכות הניהול שלי. כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית אני נוהג לשבת בעמדת הפיקוד ולהתערב מעֵת לעֵת בדבריהם של השדר והפרשן באמצעות ה- Talk back בין אם השידורים נערכים בארץ או מתבצעים מחו"ל. המיקרופון איננו רכוש פרטי של השדרים. הוא כפוף לעורך הראשי של שידורי הספורט. לבסוף התערב בהתלבטות ובשיקול דעתי אבי רצון, ואמר לי, "…עזוב את עופר שלח, קח את אלי סהר. לא תצטער…". הקשבתי לו. אינני מצטער על כך עד היום הזה. אלי סהר הוא פרשן כדורסל מצוין, בעל יושרה מקצועית, בקי היטב בכדורסל הישראלי והבינלאומי, ויודע לתרגם במהירות את הידע שלו לשפת הטלוויזיה. אלי סהר הוא הצלחה רבתי מכל היבט של פרשנות כדורסל בטלוויזיה.

אלי סהר לא היה פחות מוצלח מאריה מליניאק. על פי תפישת השידור שלי הוא ידען גדול בכדורסל המקומי והבינלאומי. הוא בעיניי פרשן הכדורסל האולטימטיבי. בלתי רגיל. פשוט יוצא מן הכלל. היושרה המקצועית שלוֹ מושלמת. פיו וליבו שווים. אלי סהר לא  עושה חשבון לאיש. יש לו רק שתי "מגרעות" . הוא חַף לחלוטין מיחסי ציבור ואין לו פינת שידור בגלי צה"ל. את הקומפלימנט הגדול ביותר בקריירה שלוֹ קיבל אלי סער ממר כדורסל יהושע רוזין ז"ל. יהושע רוזין אמר לי באחת ההזדמנויות, "תדע לך שאלי סהר הוא פרשן הכדורסל הטוב במדינה. תשמע ממני, גם אני מבין משהו בכדורסל", והוסיף, "מעניין להקשיב לו. הוא מבין נכון ומנתח ומסביר היטב את מצבי הכדורסל השונים משתנים ברגע".

לפחות פעמיים בקריירה העיתונאית כפרשן הכדורסל של "הארץ" ופרשן כדורסל של מחלקת הספורט בטלוויזיה שילם מחיר אישי כבד על פרשנותו בשעה ששני ספורטאים בעלי שם בישראל נהגו בו בפרהסיה בגסות, באלימות פיסית ומילולית. רַאדִיסְלָאב צ'וּרְצִיץ' שחקן מכבי ת"א בעברו ענק שגובהו 2.06 מ' התנפל עליו באלימות בעת אימון הקבוצה בהיכל הספורט ביד אליהו בגין אחד ממאמרי הביקורת שלו בעיתון על מכבי ת"א והחטיף לו סטירת לֶחִי בנוכחות קבוצת העיתונאים שנכחה באימון ערב אחד המשחקים בגביע אירופה . מועדון מכבי ת"א בראשותו של עו"ד שמעון מזרחי התנצל בפני אלי סהר ושילם לוֹ פיצוי כספי בגובה של עשרת אלפים שקל כפשרה משפטית. האיש השני שתקף את אלי סהר באלימות מילולית חסרת תקדים היה מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צבי "צביקה" שרף. זה קרה באליפות אירופה בכדורסל שנערכה בספרד בקיץ 1997.

טקסט תמונה : 30 במארס 2000. היכל הספורט יד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לפני 24 שנים בעת כתיבת הפוסט הנוכחי. מכבי ת"א מנצחת את פאף בולוניה האיטלקית 64:79 ומעפילה ל- Final Four של סלוניקי 2000. זוהי עמדת השידור המסורתית המצוינת שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו, אתר הספורט הנפלא תחת הנהלתם אז של גרשון פורמן ואחריו ניר פרצלינה. אנוכי (מימין) מתבונן ביציר כפיי, Team שידור שחלש כעשור על שידורי הכדורסל בטלוויזיה. אהבתי את השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) ואת הפרשן שלצידו אלי סהר יבד"ל. תרומתם של מאיר איינשטיין ואלי סהר (ו-אריה מליניאק לפניו) לשידורי חטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההוא במשך שנים הייתה כבירה ו-לעד בלתי נשכחת (!). (התמונה, באדיבות ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997 הייתה ה- 14 במניין האליפויות מאז 1971 אותן אני מכסה כעיתונאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא היו לנו הרבה סיבות טובות כדי להרחיק לספרד ב- 1997 בעקבות נבחרת ישראל הבינונית ב- 1997. היא הפכה בכל זאת לאובייקט שידור חשוב הרבה בזכותו של עודד קטש ווירטואוז הכדורסל דאז שלבש את מדיה והנהיג אותה. עודד קטש היה סוג של ספורטאי עַל שהיה כדאי לשלם כסף כדי לראות אותו וגם להציב מצלמה עליו. כישרון מדהים ויוצא דופן. את הנבחרת הלאומית בכדורסל אימן אז צבי "צביקה" שרף. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל קיבלו את דעתי כי עומדת לנו הזכות ומוטלת עלינו החובה לשדר ישיר בהיקף מלא את כל משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר. שלחתי לספרד את השַדָּר המוביל זלי מאיר איינשטיין ז"ל, את הפרשן אלי סהר, ואת המפיק ששי אפרתי – שניהם יבד"ל.

במשחק הראשון ההוא שנערך והתקיים ביום רביעי – 25 בחודש יוני של שנת 1997 שנערך בעיר גירונה (Girona) ספגה הבחרת ישראל תבוסה מידי נבחרת ליטא 75:60…הפרשן הטלוויזיוני שלי אֵלִי סָהַר אמר את דברו. פרשנותו המדוקדקת ו-המצוינת לא נעמה לאוזניו של המאמן הלאומי ד-אז צבי שרף.

למחרת גברה ישראל בקושי רב על סלובניה 68:69 ושוב אמר אֵלִי סהר לציבור צופי הטלוויזיה את דברו. הוא לא החמיא לנבחרת הלאומית שלנו…וגם ולא ומאמנה (!). ואז הגיע המשחק השלישי והשידור הישיר השלישי שלנו מ-גִירוֹנָה העיר הספרדית, ישראל נגד צרפת. זה היה בעֶרֶב שבת לֵיל שישי – 27 ביוני 1997. מאיר איינשטיין שידר את המשחק לבדו בעמדת השידור שלנו ב-גִירוֳנָה (Girona) מפני ש-אלי סהר הוא אדם דתי שומר שבת. אלי סהר נשאר במלון ונשא את דברו הפעם אל ה-קב"ה. הוא חוזר בתשובה. ל-לא דברי הפרשנות שלוֹ ניצחה נבחרת ישראל את צרפת 82:88. שחקן הכדורסל הישראלי הנפלא, המצטיין, וה-מרהיב עודד קָטָָש קלע 34 נקודות (!).

ב-תום המשחק לא יכול היה צביקה שרף מאמן הנבחרת הלאומית להתאפק. המאזן שלו היה חיובי ו-עמד עד עכשיו על שני ניצחונות והפסד בודד. הוא לא התכוון להבליג ולשתוק לפרשן שלי אלי סהר על דברי הפרשנות שלוֹ, מפני ש-נדמה היה לו ש-כוונו אישית נגדו. צבי שרף גידֵף את אלי סהר בשידור ישיר כששאג למיקרופון לאוזני כל האומה, "…ש- סָרוּסי יִזְדָיֵין…". סָרוּסי היה שֵם משפחתו הקודם של אלי סָהָר. הפרשן לא שמע את דברי הנאצה האלה מפני שלא נכח כלל בעמדת השידור, אך אני שמעתי היטב בעמדת הניהול שלי בירושלים את הניסוח הבוטה והמעליב שיצא מפיו של המאמן הלאומי. גם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל שצפה בשידור הישיר בביתו ב- מושב מִכְמוֹרֶת (ליד נתניה) מיהר לצלצֵל אליי לאולפן השידור בירושלים נסער ונרגז, וצעק לי בשפופרת, "…יואש אלרואי, תגיד לצביקה שרף ואיגוד הכדורסל שם ב-ספרד שאני אסריח להם את כל האליפות, אם הם לא יתנצלו בפני אלי סהר, ובפנינו…". החלטנו להגיב במלוא החומרה. מוטי קירשנבאום ידע להעניק גיבוי מפני שהיה מנהיג. מפני שהיה מנהיג גם הכיר את פיקודיו. מעלה גדולה. הוא היה מנכ"ל שמעורב בכל פרט של העשייה הטלוויזיונית. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנהיג שאהבתי בימים ההם. בהמשך התחרויות הפסידה נבחרת ישראל לטורקיה 81:71, לרוסיה 87:69, ול- יוון 85:82 ונדחקה לשוליים. דוד "דוּדוּ" גלבּוֹע שנבחר לנהל את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באוגוסט 1993 אמר לי פעם, "…אין שום סיכוי שהייתי מסכים ליטול את התפקיד רב האחריות הזה, בעידן ש-קדם למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור ויאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1…". נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביט אימונו של צבי שרף דורגה בתום הטורניר רק במקום ה- 9 הלא מכובד מסך תריסר נבחרות שנטלו חלק באליפות אירופה – ספרד 1997. ללא עודד קטש זה היה עלול להסתיים גרוע יותר.

צבי שרף הוא מאמן כדורסל טוב שזכה בעבר להישגים מרשימים עם נבחרת ישראל (מקום 7 באליפות העולם בכדורסל שנערכה בספרד ב- 1986) וגם עם מכבי ת"א. במשחקי ה- Final Four שנערכו ב- 1994בהיכל הספורט ביד אליהו. הזמנתי אותו ולא את אריה מליניאק לשמש פרשן של ארבעת משחקי הטורניר לְ-צִידָם של ה-שדרים אורי לוי ואורן רוזנשטיין. הוא בעל יכולת תקשורתית ופרשן כדורסל בהחלט מניח את הדעת, ולא רק מאמן טוב. הצרה הייתה שכמו רבים לפניו הוא שכח את כללי המשחק שמכתיבים שידורי הטלוויזיה והפך את אלי סהר לאויבו. תופעת העוֹינוּת בין מאמני ספורט לפרשני טלוויזיה מוכרת וידועה. התיעוב שפיתח צביקה שרף כלפי אלי סהר דומה לזאת שנקט שלמה שרף מאמן הכדורגל הלאומי נגד אבי רצון פרשן הכדורגל המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אף על פיכן ולמרות הכל נשאר צביקה שרף מאמן כדורסל רציני ואהוּד. מעצמת כדורסל כמו יוון הכירה בכישרונו ומועדון הכדורסל המפואר פאוק סלוניקי הזמין אותו לשורותיו לאמֵן את הקבוצה. צביקה שרף רכש מוניטין באירופה ואימן קבוצות כדורסל גם בפולין וצרפת. הרבה מים זרמו בירדן מאז 1997 אך אלי סהר המשיך להיות הסמרטוט האדוֹם שלוֹ. המאמן הלאומי לא נרגע זמן רב לאחר שהאליפות הזאת הסתיימה. הוא הודיע ליו"ר איגוד הכדורסל דני קסטן בלשון חריפה, "…אינני מתכוון להתנצל בפני פרשן הערוץ הציבורי אלי סהר על שקיללתי אותו. הקללה, "שיזדיין", היא פחות ממה שמגיע לו…". בעיתון ההוא "אנשים", הכריז צביקה שרף ו-אמר בריאיון את הטקסט הבא כלהלן [19], "…יואש אלרואי צריך ללכת הביתה בגלל שהוא מעניק גיבוי לאלי סהר…", והוסיף, "אלי סהר הוא איש שפל שמתעסק בעניין שלי בצורה לא הוגנת. מי הוא בכלל אלי סהר ? מי עשה אותו מומחה מספר אחת שישפוט את צביקה שרף ? מה הידע, הניסיון וההגינות שלו חוץ מלהעביר רכילות או ביקורת ? אז נכון שיש לו גיבוי מיואש אלרואי ואבי רצון (שימש כעורך מוסף הספורט "הארץ" שם נחשב אלי סהר למומחה הכדורסל מספר אחת של העיתון). 28  שנים יואש אלרואי מנהל את מחלקת הספורט. נשיאים וראשי ממשלות התחלפו ורק יואש אלרואי נשאר במקומו". המשפט האחרון בטקסט שלו היה מדויק. מה שנכון, נכון.

אשנה ואפרט שוב, כלהלן : מאמן נבחרת ישראל צבי שרף תקף ב- 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה בטקסט הזה, "…שסרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה "סָרוּסִי") מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ו-מטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. צבי שרף חשב בטעות שחטיבת הספורט בניהולי וניווטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמורה לצעוד שלובת זרוע עמו באותו המשעול. צבי שרף תיעב ביקורת והתרעם מולה ומול מבקריו בקול רם  בהיותו מאמן מכבי ת"א וגם מאמן נבחרת ישראל. הוא לא הסתיר זאת. יו"ר מועדון מכבי ת"א בכדורסל עו"ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוטה לרעת מכבי ת"א ואיננה מקצועית. דיוויד פדרמן לעומתו תמיד שתק ולא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צבי שרף מאוד לא אהב את התמיכה המקצועית שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואנוכי הענקנו לפרשן שלנו אלי סהר. זכור לדיראון אותו טורניר אליפות אירופה 1997 שנערך בספרד ואותו שידור ישיר שלנו ביום שישי – 27 ביוני 1997 מגירונה – ספרד את המשחק בו גברה ישראל על  צרפת 82:88, בתומו זעק בחימה למיקרופון קללה, "…ש- סָרוּסִי יזדיין…", וגם טען שאנוכי צריך ללכת הביתה משום שהענקתי גיבוי לאלי סהר. באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שֶרְף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, "…ש- סָרוּסִי יזדיין…". צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שהוא אלי סהר העז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים מספרד. אלי סהר היה פרשן כדורסל נפלא ועיתונאי נפלא שהעניק שירות מצוין ברמה גבוהה לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא (!). אלי סהר הוא עבורי אישיות טלוויזיונית ברמה גבוהה ובלתי נשכחת לעד (!). 

טקסט מסמך (1) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…" (1 מתוך 2).

טקסט מסמך (2) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת ב- בדלונה, גירונה, וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וסנט גם בי סניטה קנטרנית ו- מגוחכת, כלהלן : "…גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר…". המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורי – ערוץ 1 לדורותיהם חשבו אודותיי אחרת ממנו. (2 מתוך 2).

גם עו"ד שמעון מזרחי לא היה שבע רצון תמיד מדברי הפרשנות של אלי סהר ו-נהג לצלצל אלי טלפונית כדי להביע את דעתו הלא נוחה מכך וזה היה מקובל עליי, אך הוא מעולם לא עשה זאת בבוטות. בעונת 2000 – 1999 כעס המאמן הלאומי פיני גרשון כעס רב על צוות השידור שלנו מאיר איינשטיין ואלי סהר. הוא החרים את שניהם וסירב להתראיין אצלם בשידורים הישירים שלנו בסיומם של המשחקים. פיני גרשון חלק על זכותם וכישרונם המקצועי של צוות השידור לבקר אותו כמאמן כדורסל, ואמר, "…הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים…". טיעון מוכר ולא מוצדק שהופנה בשעתו גם כלפי שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הווארד קוסל (Howard Cossel) כששידר בהצלחה ענקית את משחקי הפוטבול בליגת ה- NFL האמריקנית ההיא…

פיני גרשון רתח מזעם על השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל ועל הפרשן המצוין הצמוד אליו במשך שנים רבות  אלי סהר יבד"ל, וסירב אז לשתף פעולה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהחזיקה בזכויות השידור עצומות הכסף ששילמנו לקבוצת מכבי ת" א ההיא ו-בעצם מימנה חלק ממשכורתו של המאמן המוכשר אולם גם מגוחך…כאילו הוא ניצב מעל ביקורת טלוויזיונית ציבורית…אפילו עו"ד שמעון מזרחי לא הצליח לכפות את מרותו על אותו המאמן ההוא שלו, פיני גרשון, כדי שיתראיין אצלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא…בתגובה כינה אותו מאיר איינשטיין את פיני גרשון ההוא בשידורים ההם בשמו הפרטי, "פינחס" במקום שם החיבה שלו "פיני". זה היה מסע נקמה ותגובה קטנוניים של השַדָּר הנבחר שלי מאיר איינשטיין ז"ל. ברוגז ילדותי מגוחך…

עכשיו הכול הסתיים בבת אחת בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 30 במרס 2000 ברגע של שיכרון חושים, ו-ניצחון מכריע על הקבוצה האיטלקית "פָּאף" בּוֹלוֹנְיָה וההעפלה לשלב הגמר של ה- Final Four ב- סלוניקי היוונית ההיא בשנת 2000 ההיא… קמתי ממושב עמדת ניהול השידור וגררתי את פיני גרשון במו ידיי לריאיון הניצחון שלו ושל מכבי ת"א צוות השידור ההוא שלי עם מאיר איינשטיין ז"ל ואלי סהר יבד"ל. הפרשן אלי סהר היה מחליפו השלישי של הפרשן אריה מליניאק. פרופסור גבריאל "גָבִּי" בֵּן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה היה מחליפו השני של אריה מליניאק בעמדת הפרשנות. מחליפו הראשון של אריה מליניאק בעמדת הפרשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה שחקן העבר הדָגוּל ההוא של נבחרת ישראל ומכבי ת"א טַל בּרוֹדי. נִיסְיוֹן נֶפֶל…בו כל האחריות מוטלת עליי. זאת הייתה טעות שלי להציב בפניו של טל ברודי אתגר שלא היה לוֹ כל סיכוי לעמוֹד בו…טַל בְּרוֹדִי היה שחקן כדורסל נפלא, חדשני, ובעל מוניטין אך לא היה לו דָבָר עם פרשנות כדורסל בשפה העברית. העברית העִילֶגֶת בפיו והמבטא האמריקני הכבד הפכו את פרשנותו ל-פָארְסָה מגוחכת…אבל לא רק העברית המשובשת והעילגת בפיו שלוֹ מהולה באנגלית הכשילה אותו את טל ברודי. הרי פרשן הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בטלוויזיה בכבלים שמחה "סִימִי" רִיגֶר, אף הוא יליד ארה"ב בעל מבטא ניו יורקי כבד, הפך את שפת הכדורסל המיוחדת הזאת ל-דגלו האישי וגם קיסמו האישי. טַל בְּרוֹדִי אצר בקרבו ידע כדורסל עצום שאנחנו לא הכרנו אולם לא ידע לתרגם אותו לטקסטים של פרשנות בשפה העברית ב-טלוויזיה. כמו רבים לפניו וגם אחריו הוא לא הצליח לפרש ולהסביר לצופי הטלוויזיה את מהלכי המשחק שהוא אישית היה כה בקי בהם. הוא ישב אומנם על כֵּס הפרשן אך הוא לא היה כזה. הוא היה שם יותר על תקן של מעודד קבוצת מכבי תל אביב. לא רציתי לשבור את המינוי הנכבד כבר בהתחלה ולהדיחו מייד. טל ברודי היה ספורטאי דגול עד למאוד וחתן פרס ישראל. התייחסתי אליו כאל בן מלכות. בתום כל משחק חשבתי שניתן איך שהוא לתקן ולשפר את פרשנותו לקראת המשחק הבא. זאת הייתה טעותי השנייה. טעות גררה טעות, ודחיית הקֵץ הפכה אותו למשל ושנינה בעיני הבראנז'ה ו-גם בציבור. סיטואציה טלוויזיונית אירונית שהיה צריך להפסיק אותה הרבה יותר מוקדם גם אם הדבר היה פוגע פגיעה כלשהי בתדמיתו של טל ברודי.

טַל בְּרוֹדִי (Tal Brody) היה טיפוס שונה מחוץ לזירת הכדורסל. אדם צנוע ושקט, מנומס , שקול ומאופק, מחונך ביוב ואיש מנומס מאוד, בעל השכלה ותרבות אמריקאית. במגרש היה כרוח סערה. מוכשר, מהיר, אגרסיבי ודומיננטי, ו-דָבֵק במשימה (!). הוא ניחן בביטחון עצמי ולא חשש מהמיקרופון ומצלמת הטלוויזיה, אולי מפני שהיה גבר יפה תואר ואולי גם בגלל שהיה בעל קריירת כדורסל מופלאה וייחודית. ב- 1991 היה טַל בְּרוֹדִי בן 48. שגיתי בבחירתו וגם זרקתי אותו ל-נהר הטלוויזיוני ללא כל תִּרְגוּל, וללא הכנה מוקדמת…בניתי אותו לא נכון. הוא היה איש תמים שלאחר כל משחק דיווח לי ב-מבטאו האמריקני הכבד כל פעם מחדש, "יואש, הנשים בסופרמרקט בהרצליה ופקידות הבנק שלי , וכל מי שאני פוגש ברחוב, אומרים לי שאני פרשן כדורסל נהדר…". מה יכולתי לומר לו חוץ מ- "לרחם" עליו ב-ליבי. אנוכי הייתי האשם. לא שרר שום דמיון בין גדולתו על הפרקט כשחקן כדורסל נפלא ובעל אישיות ספורטיבית ומחוצה לו כאישיות טלוויזיונית ליד המיקרופון מחונן בעברית עילגת נושאת מבטא אמריקני כבד…(!).

רבים תלו את קוֹלָר מינויו של טַל בְּרוֹדִי לפרשן משחקי מכבי ת"א במקומו של אריה מליניאק ברצונו האישי של עו"ד שמעון מזרחי. קשקוּש מוחלט. ליו"ר מכבי ת"א לא היה יד ו-דָבָר בעניין…ביום חמישי – 21 בנובמבר 1991 הִפגשתי לראשונה את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם יו"ר מועדון מכבי תל אביב עו"ד שמעון מזרחי. מזכירתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא גב' אילנה זנגילבאף, הזמינה עבורנו שלושה מקומות לארוחת צהריים במסעדה הסינית (שומו שמיים גלאט כושר), הקרויה, “Ten Li Chow” ו-הסמוכה למלון "המלכים" בירושלים. יוסף בר-אל ז"ל היה באמת אוהֵב ומעריץ גדול של קבוצת הכדורסל ההיא של מכבי ת"א, ו- חלק כבוד רב ל-יו"ר מועדון מכבי ת"א. גם עו"ד שמעון מזרחי כיבד את מארחו. שניהם היו מחויטים בחליפות נוצצות ו-ענובים בעניבות יפות. רק אני הייתי לבוש במכנסי ג'ינס ונעול נעלי ספורט. יוסף בר-אל הפליג ארוכות בשבחה של מכבי ת"א ההיא, הילל את השידורים הישירים הנוגעים למכבי ת"א ברשת הטלוויזיה שהוא עומד בראשה, ולא שכח לספר ל-עו"ד שמעון מזרחי בסגנון נוסטאלגי אודות עברו במצרים ההיא של המלך פארוק וג'אמל עבדול נאצר ההם, "…גדלתי ב-מכבי קהיר במצרים, והכרתי היטב את שחקן הכדורסל היהודי – מצרי המצוין זוזי הררי ששיחק בנבחרת מצרים מעצמת כדורסל לצידו של הכוכב הגדול של הכדורסל המצרי בימים ההם, עַלִי מוֹנְטָאסֶר", והוסיף, "אני מכיר היטב את שחקני הכדורסל פרדי כהן, מרסל חפץ, אליהו עמיאל, סמי חודרה, חיים גורמיזאנו, ויוסף אבו-ראשיד ואחרים ששיחקו אז במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר, ועלו ב- 1950 ממצרים ל-ישראל…". יוסף בר-אל אהב מאוד את שידורי הכדורסל של מכבי ת"א והיה צופה נלהב גם של שידורי ה- NBA. מהבחינה הזאת היו לנו כוונות שידור משותפות. יוסף בר-אל ז"ל אהב את סִימִי רִיגֶר. פרשנותו העסיסית של סִימִי רִיגֶר המשלבת לסירוגין רגשות אישיים + מונחים ומושגים אמריקניים בתוך עברית בעלת אקסנט חריף של יֶנְקִי מניו יורק, מאוד מצאה חן בעיניו. "קח אותו", אמר לי יוסף בר-אל לא פעם אחת ולא פעמיים (!). פעם הפתיע אותי יוסף בר-אל כש- שַח לי, "…יואש, הכי אני נהנה לשמוע את סִימִי רִיגֶר כשהוא זועק "Oh my God", והוסיף, "זה כל כך אמיתי אצלו…!".

ארבעה פרשנים הטביעו את חותם הפרשנות שלהם בשידורי הכדורגל והכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ברבע המאה האחרונה ובלטו מעל האחרים. אבי רצון וחיים ברעם – בכדורגל. אריה מליניאק ואלי סהר – בכדורסל. הייתה לי את הזכות, העונג, והכבוד לעבוד עם ארבעתם כתף אל כתף במשך שנים רבות.

היו גם שני שחקני עבר בנבחרת ישראל בכדורגל גיורא שפיגל וזאביק זלצר ששימשו מעת לעת כפרשני כדורגל של חטיבת הספורט בפיקודי אך במישור הבינלאומי בלבד. היה הבדל גדול בין אבי רצון לביניהם. אבי רצון היה כמו סחוּג תימני. תבלין חריף שהפך את תבשיל השידור לאטרקטיבי יותר. לביש מזלם של מתנגדיו, ההערכות שלוֹ שבקעו מהמיקרופון והתייחסו לנעשה על כר הדשא, התגלו כנכונות. גיורא שפיגל וזאבי'ק זלצר היו הרבה יותר מאופקים ומנומסים ממנו ודמוּ לסנדוויצ'ים אירופיים קַרים. אבי רצון היה איש טלוויזיה כריזמטי מהם, אימפולסיבי ואגרסיבי, מושך אֵש, מדליק, ומעורר מחלוקות. עם התכונות האלה נולדים – אי אפשר ללמוד אותן. זה לא אומר שבהכרח אבי רצון היה מדויק מהם.

גם שלמה שרף מאמן העבר של מכבי חיפה ו-נבחרת ישראל ניחן בעין של פרשן. מעניין שהוא נעלב מאוד בהיותו מאמן לאומי מפרשן הטלוויזיה האסרטיבי אבי רצון, ומהשקפת עולמו ותרבות דיבורו, אך משהפך להיות בעצמו פרשן כדורגל בטלוויזיה וברדיו, לא היסֵס לבַקֵר ולתקוף בעצמו את המאמן הלאומי החדש אברהם גרנט ומאמני כדורגל אחרים בנימוק שכפרשן טלוויזיה הוא מחויב לצופיו ולא לקולגות העבר שלוֹ .

זה נכון שחלק מאנשי הנהלת מכבי ת"א מאוד לא היו מרוצים מהפרשנות של אריה מליניאק. זה לא היה סוד שהם לא אהבו אותו. אז מה ? זה בכלל לא היה חשוב בעיניי. העיקר הוא שאני רוויתי נחת ממנו וגם שני הבוסים שלי יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 ואורי פורת ז"ל מנכ"ל רשות השידור בחמש שנות שלטונו 1989 – 1984, היו שבעי רצון ממני. ככה עובדת ההיררכיה ברשות השידור. אהבתי אותו וגם הערכתי אותו. כבר עם ראשית המינוי שלי למנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הוּבְהָר הָבְהֵר היטב לעו"ד שמעון מזרחי יבד"ל וגם לשמואל "שָמְלוּק" מָחַרוֹבְסְקִי ז"ל מנהל הקבוצה כי אל להם להתערב ולקבוע מי ישב על כֵּס הפרשן שלנו במשחקי הכדורסל. מאידך חטיבת הספורט בפיקודי לא תתערב ולא תקבע למכבי ת"א מי תהיה החמישייה הפותחת שלה בזירת הפַּרְקֶט .

האֶמֶת, טַל בּרוֹדִי כבר שימש פרשן שלנו במשימה חד פעמית. מיניתי אותו להיות פרשן לצִדו של יורם ארבל בעמדת השידור בעיר הצרפתית סטראסבורג ביום חמישי – 26 במרס 1981 בו ניצחה מכבי ת"א במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות את אלופת איטליה קבוצת סינודינה בולוניה 79:80. יורם ארבל העניק למשחק את טוֹן קוֹלוֹ המוֹנוֹמֶנְטָאלִי וטל ברודי את התקוות. נדמה היה שעם צליל הבָּרִיטוֹן שבקע מגרונו של יורם ארבל והאופטימיות העצומה ש- שפעה מטל ברודי מכבי ת"א איננה יכולה להפסיד. יורם ארבל הפך בתום עידן אלכס גלעדי לשליט בלעדי של המיקרופון בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 80 של המאה הקודמת . אבל זהו כבר סיפור אחר בסדרה שמופיע בסדרת 13 הספרים, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : בתאריך ההוא של יום שישי – 27 במארס 1981. למחרת הזכייה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. טל ברודי (בן 37, מימין) ושדר הטלוויזיה הישראלית יורם ארבל (בן 38, משמאל) עם גביע אירופה בכדורסל בשדה התעופה של סטראסבורג – צרפת. טל ברודי שימש כפרשן שלנו בשידור הישיר בטלוויזיה יממה קודם לכן. מפני ששימש פרשן ספוראדי התקבל בטבעיות ו-לא נשמעו אז שום תלונות נגדו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מדהים. 14 ביוני 1991. המקומון הירושלמי "כל העיר". הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. במהלך הריאיון ההוא לפני שנות דוֹר שאל המראיין רון מיברג את פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אריה מליניאק, שאלת טריוויה, כלהלן : "למה אתה כמו אנשים אחרים לא מסוגל להינתק מהטלוויזיה ? זה כל כך ממכר ?". אריה מליניאק שהיה מעורב אז בעסקי רשת מסעדות "נָרְגִילָה" יחד עם ידידו נֵרִי אבְנֵרי, השיב למראיין שלו ברברבנות, בפטפטנות, וב- שחץ גלוי, כלהלן: "…אני אגיד לך בצורה הכי גלויה. יש שלושה קריטריונים שמעניינים אותי…יש תפוצה שזה אומר אחוזי צפייה. יש חומר, זכויות השידורים של מכבי ת"א עדיין בידי הטלוויזיה הכללית, וב- NBA הם (חטיבת הספורט של יואש אלרואי) יותר חזקים מערוץ 2. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נבחרת ישראל ואת החומר הקשה, הליגה הלאומית בכדורסל. אני לא הולך לעשות פעולות מחאה. אני צריך לשקול בצורה קרה את טובת העניין, ויכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עליי. דבר שלישי זה כסף. אני מוּכָּר ומְזוֹהֶה בגלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 והזיהוי שלי שווה כסף…".

סיכום.

ובכן, "…יכול להיות שאני אישאר עוד שנה – שנתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למרות הַסֶבֶל שעובר עליי…", הכריז אריה מליניאק את המילים הנ"ל לפני כמה עשרות של שנים באוזניו של העיתונאי רון מיברג, כאילו חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עובדת אצלו ו-תלויה בחסדיו. איזה עוד שנה – שנתיים ואיזה נעליים. אריה מליניאק הוּדַח, סוּלָק, ו-הוּעָף מייד על ידי ומטעמי מ-שורות חטיבת הספורט הטלוויזיונית ההיא ב-פיקודי, והרחק ממיקרופון הכדורסל הטלוויזיוני שלנו…גאלתי אותו מ-סבלו ו-ייסוריו… זה היה הסוף…(!).

לא הגיעו אז למערכת שלי בחטיבת הספורט הטלוויזיונית ההיא שום שיחות טלפון ו-לא מכתבי מחאה מהציבור, ו-גם לא בקשות תביעה כלשהן להחזיר את אריה מליניאק ולהושיב אותו מחדש על הכס הטלוויזיוני פרשן הכדורסל שלנו…  

[1]  ראה נספח : קטעי עיתונות מ-  22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף מ-מסך תוכניות הספורט.

[2]  ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990, ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4]  ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים העסקנים הקטנים השונים והרבים מכל האגפים. הם לא הזיזו לי. לא הייתי חייב להם דבר (!).

[5]  ראה נספח : ראה מכתבי למזכ"ל הפועל יצחק אופק ז"ל מ- 23 בספטמבר 1985 המגן על עבודת חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[6]  ראה נספח : ראה מכתבו של מזכ"ל "הפועל" יצחק אופק ז"ל אליי בתאריך 2 בספטמבר 1985 המאשים אותי על אי צילום צליחת הכינרת .

[7]  ראה נספח : מכתבי אל מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית רפיק חלבי מ-תאריך 12 באוגוסט 1997 המבקש לצרף את מירי נבו לשורות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[8]  ראה נספח : ספרו של Huntington Williams, הקרוי, "BEYOND  CONTROL".

[9]  ראה נספח : ספרו של  Terry  O'neil, הקרוי, "THE GAME BEHIND THE GAME", עמוד 267.

[10]  ראה נספח : ספרו של Terry  O'neil, הקרוי, "THE GAME BEHIND THE GAME", עמוד 255 .

[11]  ראה נספח : ספרו של דן שילון "בשידור חי", עמוד מס' 76.

[12]  ראה נספח : ספרו של דן שילון "בשידור חי", עמודים 103 ו- 218.

[13]  ראה נספח : ראה עיתוני "חדשות הספורט" מחודש מאי 1984.

[14]  ראה נספח : ראה עיתוני "חדשות הספורט" מחודש מאי 1984.

[15]  ראה נספח : ראיון שהעניק אריה מליניאק לעיתונאי רון מיברג , והתפרסם ב- "כל העיר" ביום שישי – 14 ביוני 1991.

[16]  ראה נספח : המקומון הירושלמי "כל העיר" מיום שישי – 14 ביוני 1991.

[17]  ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" של יום שישי – 29 בנובמבר 1991.

[18]  יאיר שטרן הגיע לארץ מוושינגטון לרגל מינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יוסף בר-אל שהודח וסולק מתפקידו. יאיר שטרן שהה כאן כמה ימים וחזר לוושינגטון.

[19]  ראה נספח : ריאיון עם צביקה שרף בעיתון "אנשים" באוגוסט 1997 התוקף את פרשן הכדורסל אלי סהר, ואותי על שאני מעניק לו גיבוי.

פרסומם של המסמכים הבאים ותיעודם כאן בסיומו של פוסט מס' 1239 / 876 הוא חיוני (!). המסמכים האלה אינם ו-לא נועדו להתהדר בהם אלא מהווים הוכחה מוחשית בלתי נדלית כי הנהלות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 לדורותיהן, תמכו במדיניות השידור הטלוויזיונית ה-תוכניתית שלי וגם ה-כלכלית שלי, תמיכה מלאה ללא סייגים לאורכה של רבע מאה של שנים ונתנו לכך עֵדוּת לא רק פנים אל פנים ב-ע"פ ובטפיחה על הָ-ֹשֶכֶם, אלא גם ב-כְתָּב (!). ל-רָבּוֹת ה-הִתְּקָשְרוּת ה-מָסִיבִית הָ-יִיחוּדִית ו-הָאֵיתָּנָה שלנו ההיא עם פעילותו של מועדון הפאר ההוא של קבוצת מכבי ת"א אלופת ה-כדורסל ההיא, ב-זִירָה ה-אירופית ה-היא (!).

להלן : חלק מה- צל"שים הטלוויזיוניים שהעניקו לי מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא ב-ימים וב-שנים ה-הן :   .

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור ההיא גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 6 באפריל 1989. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים . שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים האולימפי ההוא צלח ב-אופן פנטסטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא חיים יבין, בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. זהו מכתב הערכה ששלח אליי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יוסף בר-אל ז"ל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המורכב והמרוחק של אולימפיאדת אטלנטה 1996, מבצע שידורים מרוחק , ארוך, מורכב, ומסובך מהיבטים טכנולוגיים ולוגיסטיים רבים שכלל בתוכו 196 שעות (בשידורים ישירים) ב-פרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי לברצלונה להפיק ולשדר משם 155 שעות שידור אולימפיות ב-פרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. הימים ההם שחלפו לפני 42 שנים. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל ספרד 1982. המבצע בן 35 ימים כלל בתוכו 125 שעות שידורים ישירים ומוקלטים בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. עם שובי לארץ מ-מדריד ב- 14 ביולי 1982 התגייסתי מייד כקצין קרבי ב- צה"ל והצטרפתי לכוחות הלוחמים באוגדה של תת אלוף איציק מרדכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1983. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 1983. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אליפות העולם ה- 1 בא"ק ש-נערכה ב-הלסינקי בירת פינלנד בקיץ 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם העניק לי דרגה אישית 10 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה שנשלח אליי ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final for האירופי בכדורסל של פאריס (בהיכל ברסי) 2001 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א ש-זכתה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל של פאריס 2001 (ארבעת המשחקים התקיימו בהיכל ברסי). מכבי ת"א זכתה בבכורה והוכתרת לאלופת אירופה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. קבוצת מכבי ת"א זכתה אז בסגנות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 4 ביולי 2000. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הארוך של Euro 2000, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000 בשמונה אצטדיונים, ארבעה בהולנד וארבעה בלגיה. בתקופה של חודש ימים שידרנו ישיר מבלגיה ו-הולנד את כל 31 המשחקים של הטורניר הוא. מסה של 100 שעות שידורים ישירים. הקמתי אז את מפקדת השידורים שלי ב- IBC באמשטרדם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : שנת 2000. אין תאריך מדויק. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ההיא מר גיל סמסונוב בתום העונה התקציבית של  שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לאחר מבצע השידורים הטלוויזיוני של Euro 2000 ובטרם מבצע השידורים הטלוויזיוני של סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 25 ביולי 1981. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של משחקי המכבייה ה- 11 בתל אביב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות שידורים ישירים בימים ההם (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באפריל 2000. מכתב פרידה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לאחר סיום תפקידיו, כאמור, בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. פרישתו לעַד הייתה אבדה כבדה לשידור הציבורי ולי אבדה אישית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הטלוויזיוניים הישירים ה-מורכבים טכנולוגית ו-לוגיסטית והמרוחקים של מונדיאל מכסיקו 1986 ו- המונדובאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 22 ביולי 1998. זהו מכתב הערכה ששלחה לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור רינה שפירא בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוניים של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ז"ל (חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC וסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומייסד חברת "קשת" ב-ערוץ 2) ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי לעַד מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור בעקבות מינויו של יוסף בר- אל בקיץ 2002 ל-מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני, לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא – ערוץ 1 ההוא ואת רשות השידור ההיא, לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה כידוע ממשלת ישראל (בראשותו של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון ז"ל) ב- 2 במאי 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נפרד ממני בתום חמש שנות כהונתו בשנים ההן של 1989 – 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 1984. זהו מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא  טוביה סער בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא, יאיר שטרן אליי כ-מנווט שידורי הספורט שלו, של חיים יבין, ואורי פורת – בתום אחד ממבצעי השידור הישירים הראשונים של ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 21 במאי 2001. כמה מילות הערכה של ידיד, הקולגה, והעיתונאי גלעד עדין בתום המבצע הטלוויזיוני ההוא שלנו שידורי ה- Final four של הכדורסל האירופי – ברסי פאריס, בתומו זכתה קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מכתבו של אלכס גלעדי (נשיא חברת הטלוויזיה "קשת" בערוץ 2 המסחרי, סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, וחבר IOC / הוועד האולימפי הבינלאומי) אליי, לאחר עזיבתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובכן : אֶפִּילוֹג מַר שהוא גם פְּרוֹלוֹג מַר. כל ניסוח טוב.

פוסט מורכב מס' 1239 / 877. "נִֹשְכָּחוֹת שֶלֹּא נִֹשְכְּחוּ. יְמֵי הָאֶתְמוֹל ה-הם". קראתי ועיינתי בספר התנ"כי "מִשְלֵי" שכתב שלמה המלך ו-הרהרתי בהיסטוריה אודות אנשים שמתקרבים ומתרחקים ואח"כ אינם דוברים אמת, מפיצים שמועות שווא, מכזבים, ו-גם נעלמים. נפוצים לכל עבר. לא הייתי חוקר וכותב את הפוסטים ההם מס' 873, 874, 876 ו-877 אילו מר ציון נאנוס לא היה משקר, מכזב, ו-מבלף באחד הפוסטים שלו ב-Facebook בתאריך 15 בחודש אפריל של שנת 2020 ומספר לקוראיו בזו הלשון, אודות אירוע שהתרחש ב-1991 בהיותי מנווט ועורך ומפיק של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית-ערוץ 1 ואומר, כלהלן:

"…מכבי ת"א גרמה להדחת אריה מליניאק מתפקיד פרשן ה-כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ-שום שפרשנויותיו לא מצאה חן בעיניהם…".

שֶקֶר. לא נכון. בלוף. טקסט חנופה מגוחך של אותו ציון נאנוס ההוא. האיש לא שאל אותי ולא שמע מעולם את חוות דעתי. כמובן שמדובר בעיתונאי "דָגוּל" שהעתיק ממישהו ו/או ממקום כלשהו את דבר האגדה האורבנית הַשִקְרִית ההיא והמשיך בדרכו שלו כמו אחרים לטפח אותה כאילו היא הַמְצִיאוּת עצמה. הגיעו אליי שמועות כבר ביום חמישי-6 בנובמבר 1980 בטרם השידור הישיר של המשחק מכבי ת"א נגד פאנאתאנאיקוס אתונה בהיכל הספורט ביד אליהו (השדרן אז לפני כ-44 שנים היה דני דבורין והפרשן שישב ל-צידו היה אריה מליניאק) כי אנשי מכבי ת"א מדברים בגנותו של פרשן הטלוויזיה שלי אריה מליניאק ואינם שבעי רצון כלל ועיקר מטקסטים הפרשנויות שלו, אולם אותי זה כלל לא עִנְיֵין, זה לא העסיק אותי, ו-זה גם לא היה חשוב בין אם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א היה מְרוּצֶה מכוח האדם שמרכיב את חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובין אם לאו. בתקופה מאוחרת יותר היו ליו"ר מכבי ת"א מר שמעון מזרחי טענות גם נגד הפרשן שלי אלי סהר כפי שהשמיע אותן בפניי ?…So what. לא עבדתי ולא עבדנו מעולם אצל שמעון מזרחי ובעבור מכבי ת"א. אֶשְנֶה ואומר שוּב את מה שאמרתי כבר בפעמים קודמות, כלהלן: הבלוג  YOASHTVBLOG.CO.IL נועד למסור מֵידָע לציבור אולם במקרי הצורך הוא נועד גם לשמור על שמי הטוב ולאַבְטֵח את האגפים שלי מפני שקרנים, מפיצי שמועות שווא, והולכי רָכִיל. ציון נאנוס איננו לבד. אינני מכיר אותו. מ-עולם לא דיברתי עמו אולם ב-מילותיו אלה שלו בטקסט הנ"ל ש-מצוטט מפוסט שהופיע ב-15 בחודש אפריל של שנת 2020 ב-Facebook, הוא הצטרף ל-שורה מצומצמת של מחזיקי כרטיס חבר הולכי רָכִיל שקוראים להם אריה מליניאק, אהרון ווייסברג, ומשה גרטל (ועוד כמה). מדובר בעֵסֶק מֵבִיךְ, מַבְחִיל, מָאוּס, מְכוֹעָר (עֵסֶק נָכְלוּלִי ש-מתועד) ובלתי מתקבל על הדעת אודות אנשים שמפיצים ביודעין (ולא ב-מקרה) רכילויות, שְמוּעוֹת שָוְוא, ועוּבְדוֹת לא רק שאינן בְּדוּקוֹת ו-לא מוּכָחוֹת, אלא הן שִקְרִיוֹת. מַר ו-עָצוּב.

פוסט מס' 1239 / 877. הועלה לאוויר ביום חמישי – 28 בחודש מארס של שנת 2024. כל הזכויות שמורות לחוקר, הכותב, ו-המחבר יואש אלרואי.

סוף הפוסט מס' 1239 / 877. הועלה על ידי לאוויר ביום חמישי – 28 בחודש מארס של שנת 2024. כל הזכויות שמורות ל-חוקר ול-כותב יואש אלרואי.