פוסט מס' 25. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (6). פוסט מס' 25. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2012.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג נמצא עדיין בראשית התפתחותו הטכנולוגית ותחילת עיצובו.

הערה 3 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 4 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 5 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 6 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם) אך תחת Title משותף, וקרויה: "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה עבת הכרס "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 בתום פגישת סמינר של ה- WBM ה- 1 בסידני לקראת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000. המחקר והכתיבה התגברו ביתר שאת בתום השידורים האולימפיים של סידני 2000 ולאחר שהוברר כי ההפקה הנפלאה בסטנדרט טלוויזיוני עליון של SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). המחקר והכתיבה טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנים 2000 – 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר מתריסר שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 25 : הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2012.

—————————————————————————————————-

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (רשימה מס'6). פוסט מס' 25. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (6). פוסט מס' 25. כל הזכויות שמורות.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך עשור בין השנים 2000 ל- 2010 וטרם הסתיים.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק (!) ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

שיחת טלפון בינלאומית אחת בחודש מאי 1972 בין ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לנשיא ארה"ב מר ריצ'ארד ניקסון מסוקרת בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית חנכה את תחנת התקשורת ללוויינים של מדינת ישראל הממוקמת במישור עמק האלה ליד ירושלים. שירותי התקשורת של לוויין ה- Primary האטלנטי הוענקו לנו תמורת תשלום ע"י החברה האמריקנית COMSAT. לוויין ה- Primary ממוקם מעל קו המשווה באוקיינוס האטלנטי בגובה של 36000 (שלושים ושישה אֶלֶף) ק"מ. זהו לוויין התקשורת שנושא את סיגנל השידור האולימפי הבינלאומי ממינכן 1972 לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. לוויין התקשורת ה- Primary העניק לרשות השידור הממלכתית באמצעות תחנת עמק האלה אופציות שידור טלוויזיוניות בינלאומיות מרחיקות לכת שלא עמדו לרשותה קודם לכן. רכישת זכויות השידורים האולימפיות של מינכן 72' ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה חברה מלאה (member Active) באיגוד השידור האירופי (EBU) פתחה אפשרויות נהדרות של הפקה ושידור ישיר של אירועי חדשות וספורט בזמן אמת. התחברות האנטנה – צלחת בעמק האלה עם הלוויין האטלנטי ה- Primary פתחה עידן חדש רווי אופציות שידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית, בתוכן סיקור ישיר לראשונה בהיסטוריה של תחרויות אולימפיות, אלה של מינכן 1972. עלות השימוש ה- Unilateral (משתתף יחיד) בלוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary היה סביר. 890 (שמונה מאות ותשעים) דולר עבור עשר הדקות הראשונות ועוד 29 (עשרים ותשעה) דולר עבור כל דקה נוספת במהלך השידור. בעת שידור Multilateral (שני משתתפים ויותר) התחלקה העלות שווה בשווה בין המשתמשים. הנהלת רשות השידור השמרנית התייחסה בימים ההם לשידורים האולימפיים הממשמשים ובאים בשוויון נפש וקמצנות. נקודת המוצא של התפישה הטלוויזיונית ב- 1972 הייתה פשטנית. המשחקים האולימפיים מסווגים כספורט, והמונח "ספורט" כ- סטריאוטיפ הוא מעיןחומר שידור טלוויזיוני נחות. לא משנה אם מדובר בשידורי כדורגל, כדורסל, או אולימפיאדה. להפקות הספורט שהן המורכבות והמסובכות ביותר וגם הכי יקרות ויוקרתיות היה בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת דימוי כוללני ירוד או אולי פרימיטיבי ולכן הוּצַב הספורט Apriori בתחתית סולם העדיפויות של הנהלת רשות השידור. לפעמים נדמה היה כי אותם האנשים הקובעים ומעצבים את מדיניות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עושים כל מאמץ להחביא את האולימפיאדה מעיניו של משלם האַגְרָה שלה.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972 ישעיהו "שייקה" תדמור, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בשנים 2005, 2006, ו- 2007, כלהלן : "אני יכול להעיד שההפקה המוקדמת של שידורי אולימפיאדת מינכן 72' לא הייתה בראש סולם העדיפויות של הטלוויזיה הכללית ולא של רשות השידור שפעלה תחת סמכות בלעדית והנהגתו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג. אני באופן אישי למדתי את הלקח וייחדתי אמצעי שידור והפקה וזמן מסך לכיסוי משחק המכבייה ה- 9 שהתקיימה מאוחר יותר בקיץ 1973 בתל אביב".

טקסט תמונה : שנת 1972. זוהי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה. צלחת – אנטנה מכוונת אל לוויין התקשורת האמריקני האטלנטי ה- "PRIMARY". התקשורת הלוויינית הבינלאומית העניקה לטלוויזיה הישראלית הציבורית אופציות שידור חדשות ונרחבות שלא ידעה לפני כן. (לע"מ בעבור תשלום) .

מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות דן שילון ואלכס גלעדי עורכת לציבור בישראל בקיץ 1972 הכרה באמצעות סדרת כתבות עם המשלחת ישראלית הנוסעת לאולימפיאדת מינכן 1972 וכוללת בשורותיה 15 ספורטאים וספורטאיות ו- 17 מאמנים, שופטים בינלאומיים, ומלווים. שליש מהמשלחת יחזור הביתה בארונות מתים. הוועדה המארגנת הגרמנית של המשחקים האולימפיים במינכן 1972 ובראשה ווילי דאומה (Willi Daume) וסגנו וולטר טרוגר (Walther Troeger) השלימה את בניין הכפר האולימפי הגדול האמור לשכן בבתיו כ- 10000 (רבבה) ספורטאים, מאמנים, ועסקנים. מנהל המשלחת האולימפית הישראלית מר שמואל "שמוליק" ללקין טס למינכן ביוני 1972 כדי לבדוק את תנאי המגורים של הספורטאים הגברים חברי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ואשר אמורים להיות ממוקמים ברחוב קונולי 31. שתי הספורטאיות, האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית טור התגוררו בנפרד במגורי הנשים של הכפר האולימפי כ- 150 (מאה וחמישים) מטר בקו אוויר מאותו רחוב קונולי 31 הזכור לשמצה.

באולימפיאדת מינכן 72' הייתי טירון טלוויזיה בן שנה. בן 34 אך עיתונאי מתחיל. ממש נדרשתי להתחנן בפני הבוס שלי אלכס גלעדי שיתיר לי לביים כתבת פילם ב- D/S (ראשי תיבות של Double System) אודות ההלך ד"ר שּאוּל לַדָנִי. שאול לדני היה הספורטאי הישראלי האחרון במשלחת האולימפית הנוסעת למינכן שטרם נעשתה עליו כתבה במסגרת הסדרה "כרטיס למינכן" ששודרה מידי מוצ"ש בתוכנית "מבט ספורט". כתבות דיוקן על ספורטאים בשיטת פילם D/S בטלוויזיה שהיא מורכבת יותר משיטת צילום בפילם S/S (ראשי תיבות של Single System) מפני שפס הקוֹל נפרד מהתמונה, היו שמורות רק לעיתונאים הבכירים שעבדו בימים ההם במחלקת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי בטלוויזיה ברמתם של יאיר שטרן, איתן עמית, רפי נאה, אורי נוי, מייק קרנון, חנוך קינן, יורם שִמרון, יצחק שתיל, ויהושע "שוקי'" כהנא. הכתבים האלה היו בעצם בימאי טלוויזיה של סרטי ספורט קצרים שצולמו בפילם. הכתבים – בימאים ניצבו בראש צוות צילום קטן שהיה מורכב מצלם, איש קול, ולעיתים גם תאורן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית דרכה נסמכה על כישרון הצילום של שורת צלמים שמנתה את דוד "דוּדוּ" הירשפלד, שרגא מרחב, טיבי סלומון, משה ניניו, יעקב ספורטה, עמנואל אלדמע, מיכה פן, ברטו אלדג'ם, מאיר דיסקין, סשה שקרג'יסקי, יחיאל כהן, שלמה לוי, עוזי בירמן, צבי וולף, שמואל ברולד, אדי הירשביין, פטר סלע, עמנואל פרת, ורפי קורנפלד. מאוחר יותר הצטרפו למחלקת צלמי הפילם משה פרידמן, דני ברנע, אריה רוזנפלד, ואריה קביליו. אל חבורת הצלמים הנכבדה הזאת הייתה צמודה נבחרת של טכנאי קוֹל ברמתם של שלום "שולקה" גרי, איציק כהן, סעדיה קראוואני, יוסי ששון, אלי גַל, יאיר שרף ז"ל, יעקב ינאי, משה אלוני, אמנון אלטשולר, אבי שמידט – ובראש שני מפקדיהם באגף הקול והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עקיבא מלמד ומיכה לוירר. הצלמים והמקליטים האלה תיעדו במצלמות הפילם את התמונות והקליטו את הקולות באמצעות המיקרופונים לא רק את אירועי הספורט בישראל אלא את כל קורות המדינה מאז 1968. בארכיון הטלוויזיה הציבורית שמורות עשרות אלפי כתבות שלהם.

טקסט תמונה : חודש ספטמבר של שנת 1969. עמדת השידור והצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בין עצי האקליפטוס באצטדיון הכדורגל בקריית אליעזר בחיפה. כך החלו יחסי הגומלין בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכדורגל בארץ כשכל צד מפיק את טובת ההנאה שלוֹ. צלם Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פטר סלע (משמאל) מצלם ב- 1969 במצלמת פילם ישנה משחק כדורגל בליגה הלאומית בחיפה. יושב לידו המקליט ואיש הקול שלוֹ אריה רוזנפלד (במרכז). מימין, זהו העיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק שתיל (מחזיק בתיק כתיבה). הצילום בפילם היה תהליך איטי ומסורבל של דיווח ומסירת אינפורמציה. את החומר המצולם היה צריך להסיע מכל קצוות הארץ למעבדות הפיתוח של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בטרם עריכתו, ושידורו במוצ"ש ב- "מבט ספורט". המצלמות האלקטרוניות שינו את מהירות הדיווח העיתונאי ואת המציאות הטלוויזיונית ועמן את תרבות הצפייה בשידורי הספורט מקצה לקצה. (באדיבות פטר סלע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. זוהי עמדת הצילום הישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש ימק"א בירושלים, מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. התמונה צולמה באחד החורפים בשנות ה- 70. התמונה מתעדת משחק חשוב מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL ועוזר צלם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הצלמים שרגא מרחב, ברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא. הצלם רוני ליפץ מצלם ב- 1975 משחק טניס עבור "מבט ספורט" מעמדת צילום "מוגבהת". הוא ניצב על שולחן כדי להשיג צווית צילום נוחה יותר בהיעדר עמדת צילום ושידור ראויה. תנאי הצילום במגרשי הספורט בארץ בשנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היו פתטיים. מימין הכתב – שדר יורם שִמרון ומשמאל איש הקוֹל יורם רובין מהטלוויזיה הלימודית – חינוכית. (באדיבות הצלם אלכסנדר זיסקינד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1981. המכבייה ה- 11. הימים ההם – הזמן ההוא. עמוס בן שחר מצלם את תחרויות השחייה בבריכת רמת אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

הייתי כתב טלוויזיה טירון בראשית דרכי אך אלכס גלעדי נעתר לבקשתי. ההלך ד"ר שאול לדני אחד האתלטים הוותיקים והעקשניים בתולדות הא"ק הישראלית משך את תשומת לבי משכבר הימים כספורטאי ואדם. זה היה בתחילתו של חודש אוגוסט 1972. אלכס גלעדי עורך "מבט ספורט" ביקש למסֵד גלריה טלוויזיונית בה רצה לעשות הכרה לצופי הטלוויזיה עם 15 הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים העומדים לייצג את המדינה באולימפיאדת מינכן 72'. הוא החליט להפיק סדרת כתבות אודותיהם כדי לחשוף אותם בפני הציבור . לסדרה העיתונאית הזאת העניק את השם "כרטיס למינכן". המוסיקה האדיטוריאלית שליוותה את אות הפתיחה של הכתבות האולימפיות היוקרתיות נבחרה ע"י אלכס גלעדי מתוך סרט ספורט דוקומנטארי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שהתגלגל לידינו במקרה ב- 1971 אודות שחקן הפוטבול המצטיין של המכללות האמריקניות ג'ים פלאנקט (Jim Plancket). אלכס גלעדי בעל שמיעה מוסיקאלית (וכישרון מיוחד לשפות) התאהב בנעימת הסרט וזכר אותה.

מן המפורסמות הוא כי כתבי ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה אינם מפיקים מוסיקה מקורית ואינם רשאים לפנות ליוצרי מוסיקה כדי שיבחרו פס קול מיוחד ואורגינאלי עבור הכתבות והתוכניות שלהם, אלא מעטרים אותן בדרך כלל בליווי מוסיקאלי שהועתק מתקליטים וסרטים של יוצרים אחרים. התקליטייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של המומחה אילן הראל כללה אלפי תקליטים ושכנה בקומה הראשונה ליד משרד קליטת חומרי הצילום ושידור המגיעים לטלוויזיה (Intake) ואותו ניהלה בקפידה גב' מירה בדולסקו ז"ל עולה מרומניה. היא הייתה אישה אהובה, מאירת פנים, וגם קפדנית ומדויקת ובעלת משמעת עבודה אירופית שעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רחשו לה כבוד ו- הערכה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. גב' מירה בדולסקו ז"ל מנהלת ה- Intake, הספרייה, והסרטיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות אמנון גדול. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המוסיקה האדיטוריאלית שליוותה שנים רבות את אות הפתיחה של התוכנית "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1969 נבחרה ע"י יגאל שילון (אחיו של דן שילון). זאת יצירה מוסיקאלית ידועה ופופולארית שחיבר המלחין, המוסיקאי, והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט, וקרויה "Jagerlatin". למוסיקה בטלוויזיה יש חשיבות עצומה (כמו בקולנוע) וודאי לאות פתיחה של תוכנית. המשמעות שלה היא כמו מאמר ראשי של המערכת. אות פתיחת התוכנית היא הצהרת כוונות ובמקרה של "Jagerlatin" היא הייתה כל כך נעימה לאוזן עד שבימאי סרטי פרסומות אחד בצרפת השתמש בה לקידום ושיווק מסחרי של מכונות כביסה. גם פס המוסיקה שליווה את התוכנית "משחק השבת" המאוחרת יותר ב- 1984 היא פרי יצירתו של ג'יימס לאסט. זאת לא הייתה גניבה. רשות השידור שילמה תמלוגים לבעלי הזכויות אך היא מעולם לא מימנה מכיסה הפקת מוסיקה מקורית לתוכניות הספורט שלה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית העסיקה במשך שנים רבות את אילן הראל כמומחה מוסיקאלי שלה במשרה מלאה. תפקידו היה לייעץ לכתבים והבימאים בבחירת מגוון מוסיקות אדיטוריאליות לכתבות שלהם וכיצד ומתי להשתמש בהן. רבים מהכתבים והבימאים בטלוויזיה הישראלית השתמשו בניסיונו הרב של אילן הראל. המוכשרים ביניהם עשו את דבר הבחירה בעצמם. צריך להבין שהמוסיקה המופיעה בכתבת טלוויזיה (או בסרט קולנוע) היא בעלת אמירה כמו הטקסט. עריכת מוסיקה בכתבות טלוויזיה היא חיונית ומצריכה כשרון בדומה להתאמתה בסרטי קולנוע. זאת מומחיות ומקצוע בפני עצמם.

רבים מבני דוֹרִי זוכרים את המוסיקה הקליטה לאוזן ובלתי נשכחת שחיבר והלחין דימיטרי טיומקין לסרט "בצוהרי היום" (High noon) עם גרי קופר וגרייס קלי, או המוסיקה שכתב הגאון המוסיקאלי הזה לסרט "הדו קרב הגורלי" (The gunfight at the OK Corral) עם קירק דאגלאס וברט לאנקאסטר. ומי איננו מכיר את המוסיקות האדיטוריאליות שליוו את הפתיחות המיוחדות לסדרות הטלוויזיה האמריקניות המפורסמות ששודרו בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה כמו : "בוננזה", "משימה בלתי אפשרית", "הוואי חמש אפס", "איירונסייד", "קולומבו", "תהילה", "דאלאס", "שושלת", ורבות אחרות. במשך עשרות שנים היה אילן הראל האיש שנובר בחדר התקליטייה של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים ומוצא את המוסיקה המתאימה לעיטור כתבות, תוכניות, ופתיחות מיוחדות בצלילים אדיטוריאליים שנראו לו המתאימים ביותר. לימים אמר כמו רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הצעירה, "כל כך נהניתי בעבודתי ואפילו שילמו לי על כך".

יגאל שילון קולנוען ואיש טלוויזיה מהדרג העליון במדינת ישראל הוא שגילה את נעימת ה- "Jagerlatin" ב- 1969 ומייד הציע לאחיו להפוך את המוסיקה הזאת לאות הפתיחה של "מבט ספורט". הוא היה אחד מאלה שלא נזקק לשירותיו של אילן הראל. אלכס גלעדי קנה את הסרט אודות ג'ים פלאנקט מ- CBS והחליט להשתמש במוסיקה שלו לסדרת הכתבות "כרטיס למינכן 1972", גם הוא מבלי להתייעץ עם אילן הראל.

טקסט תמונה : מאי 1975. טקס הפתיחה של כינוס "הפועל" ה- 10 באצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הבימאי והצלם בני כרמלי, הבימאי יגאל שילון, הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. שאול לדני אלוף ישראל הנצחי בהליכה למרחק50 ק"מ. כאן הוא נראה קובע שיא עולם בתחרות הליכה למרחק 50 מייל בתחרות בארה"ב בה קבע זמן של 7:23.50 שעות. שלב בדרכו לייצוג מדינת ישראל במקצוע הזה באולימפיאדת מינכן 1972. דמותו המיוחדת ואופיו הנחוש עוררו את סקרנותי. (התמונה באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתבי "מבט ספורט" בימים ההם ובראשם אלכס גלעדי בעצמו הציגו לקהל הרחב על מסך הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית את חמש עשרה התקוות האולימפיות שלנו למינכן 72' בזאת אחר זאת הנוטלים חלק בשבעה ענפי ספורט אולימפיים. הכתבות האלה היו רחבות היקף בנות כעשר דקות מעבר לדיווח רגיל, ברמה של סיפור. הראשונים בסדרת הטלוויזיה "כרטיס למינכן" הייתה קבוצת מרימי המשקלות בת שלושה אנשים שמאמנם היה טוביה סוֹקוֹלְסְקִי מקריית חיים. על הנבחרת האולימפית נמנו בימים ההֵם דוד ברגר בן 28 ממכבי ת"א שהיה עולה חדש מקליבלנד – אוהיו שבארה"ב ועו"ד במקצועו ואלוף ישראל במשקל תת-כבד עד82.5 ק"ג. הוא סיים שני באליפות אסיה במנילה ב- 1971 ועבר את המינימום לאחר שהרים בתרגיל האולימפי 442.5 ק"ג. השני היה זאב פרידמן בן 26 מהפועל קריית חיים שהיה מורה לחינוך גופני ואלוף ישראל במשקל תרנגול עד 56 ק"ג. דרישת המינימום שלו הייתה 322.5 ק"ג. מרים המשקלות השלישי היה יוסף רומנו בן 30, מעצב פנים במקצועו ואלוף ישראל במשקל קל ובינוני. המינימום שלו היה 425 ק"ג. טוביה סוקולסקי שהיה בעצמו אלוף ישראל בעברו העביד אותם בפרך.

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 בטרם טקס הפתיחה. יוסף רומנו (שני משמאל)  בדוכן תה ציילוני בכפר האולימפי במינכן ימים ספורים לפני תחילת התחרויות. השני מימין הוא הקלע האולימפי הישראלי זליג שטרוך (מרכיב משקפיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי השקיע את כל מרצו וכישרונו בהכנת הכתבה. הגדולה שלו הייתה בכך שהצליח להציג את נשואי הכתבה לא רק כרובוטים ספורט אלא כבני אדם רגילים כמונו, בעלי אהבות ומשפחות, שהספורט היה עבורם קצת יותר מתחביב. מדובר בקיץ 1972 וזה היה סגנון וסטנדרט חדש בכתבות ספורט בטלוויזיה. אני זוכר שגב' אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו העריכה את אלכס גלעדי ושמה לב ליכולתו הטלוויזיונית. היה לאלכס גלעדי חוש קולנועי. הוא ידע לזהות יופי בדברים פשוטים. ראו את זה.

טקסט תמונה : קיץ 1965. משחקי המכבייה ה- 7 נערכים בתל אביב. זוהי נבחרת ישראל בהרמת משקלות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרים משקלות לא מזוהה, יוסף רומנו ז"ל, טוביה סוקולסקי (ייבדל לחיים ארוכים), וזאב פרידמן ז"ל. כורע המאמן הלאומי יעקב שפרינגר ז"ל. יוסף רומנו, זאב פרידמן, ויעקב שפרינגר נרצחו ע"י מחבלים פלסטיניים באולימפיאדת מינכן 72' ב- 5 בספטמבר 1972. (באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוג צעיר ויפה תואר. יוסף ואילנה רומנו מלאי תקוות ביום חתונתם. (באדיבות אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. בטרם הנסיעה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 72' מרים המשקלות יוסף רומנו ובתו הקטנה. כשמתבוננים בתמונה הזאת כולנו זוכרים את ציווי התנ"ך : "זכור את אשר עשה לך עמלק". (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

אלכס גלעדי עורך התוכנית "מבט ספורט" היה לא רק סגנו של דן שילון אלא גם הבימאי והעיתונאי הטוב ביותר במחלקת הספורט. אישיות טלוויזיה מוכשרת ברמות. הוא אלכס גלעדי לקח על עצמו את מרבית המשימות בסדרה היוקרתית "כרטיס למינכן" וביים את הכתבה אודות מרימי המשקלות. בכך שימש מודל לבאים אחריו. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב- 2006 : "אני עשיתי את מרבית הכתבות לסדרה "כרטיס למינכן". בעיקר אני זוכר את הכתבה על מרים המשקלות יוסף 'יוסי' רומנו. כך נוצרו הקשרים עם אילנה רומנו שהכינה לנו ארוחת צהרים מצוינת. קשרים שנמשכים עד היום". אח"כ נחשפו בתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" שלושת המתאבקים. אליעזר חלפין בן 24 מכונאי במקצועו האזרחי ואלוף ישראל בהאבקות חופשית במשקל עד 68 ק"ג. הוא עבר את המינימום בתחרות בינלאומית ברומניה בה סיים במקום השלישי. על קבוצת ההיאבקות נמנה גם מַרְק סְלָאבִין עולה חדש ממינסק – ברה"מ נער צעיר בן 18 שהגיע לישראל רק לפני חודש ימים בלבד. מַרְק סְלָאבִין היה אלוף ברה"מ לנוער במשקל עד 74 ק"ג אך בעל מוניטין עם קבלות. משהגיע לישראל ערכה לו ההתאחדות לספורט ביום שישי אחד אחה"צ באוגוסט מבחן היאבקות מהיר במכון ווינגייט עם מתאבק צרפתי. אלכס גלעדי שלח לשם את הכתב איתן עמית כדי לדווח ל- "מבט ספורט". מרק סלאבין עולה חדש ניצח ומבלי לדעת מילה אחת בעברית זכה בכבוד לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אחד מימי אוגוסט החמים ב- 1972 במכון ווינגייט . מרק סלאבין עולה חדש מברה"מ בן ה- 18 (מימין) מגלה עליונות במבחן האולימפי ומכניע מתאבק צרפתי וקונה בכך לעצמו כרטיס למינכן (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק השלישי היה גד צברי פועל דפוס בן 28 חבר אגודת מכבי ת"א ואלוף ישראל בשני הסגנונות בהיאבקות, חופשי וסגנון יווני – רומי במשקל עד48 ק"ג. גד צברי עבר את המבחן האולימפי בתחרות היאבקות בינלאומית ברומניה. מאמן קבוצת המתאבקים היה משה "מוני" וויינברג. מוני וויינברג היה ספורטאי עניו שמיעט לדבר אך כראש קבוצה ומאמן בעל ביטחון עצמי לא היה זקוק למילים. מעשיו דיברו עבורו. הכרתי אותו היטב. הוא למד שנה מתחתיי בסמינר למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965- 1963 והיה ידיד של בת כיתתי המתעמלת הירושלמית דליה ביבס. ביה"ס למאמני ספורט במכון ווינגייט אימֵץ אותו כמדריך מאמני ההיאבקות הארצי בכל רמות הקורסים.

טקסט תמונה : אוגוסט 1967. מכון ווינגייט. ימי התום של הספורט הישראלי. הימים ההם הזמן ההוא. אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה חברו יחדיו במכון ווינגייט בתום מלחמת ששת הימים כדי לאמן ולקדם את הספורטאים הצעירים של מדינת ישראל, ביניהם : משה "מוני" וויינברג מאמן נבחרת ישראל בהיאבקות (עומד ראשון משמאל לבוש בגד אימון עליון ומכנסיים קצרים) ש- שימש באותה תקופה גם מדריך ומאמן היאבקות ראשי במכון ווינגייט. כאן הוא נראה יחדיו עם צוות מדריכים ומאמני כדורסל, באולם הכדורסל הישן של מכון ווינגייט. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : טל ברודי, יהודה בירנצווייג, רלף קליין, שמולי'ק יעקובסון, אריה "ארינקה" כהן, ומוני וויינברג.  זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר פרישמן, ואיש לא מזוהה. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המתאבקים הגיע תורם של הקלעים. הנרי הרשקוביץ בן 45 מהפועל פ"ת, שען במקצועו, היה פעמים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה חופשי. הוא נחשב לצלף וצבר 596 נקודות בתחרות ירי של 60 כדורים במצב שכיבה ו- 1136 נקודות בירי בשלושה מצבים : שכיבה, כריעה, ועמידה. הקלע השני היה זליג שטרוך מהפועל אשקלון בן 26 שיאן ישראל ב- 40 ו- 60 כדור בקליעה ברובה במצב שכיבה.

שלושה סייפים כיכבו בסדרה "כרטיס למינכן", המאמן אנדרה שפיצר בן 27, דן אלון בן 27 ממכבי ר"ג אלוף ישראל ברומח, דקר, וחרב והסייף יהודה וויינשטיין תלמיד בן 17 מראש פינה אלוף הנוער של ישראל ברומח והספורטאי הצעיר ביותר במשלחת. יהודה ווינשטיין הבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' לאחר שהעפיל לשלב חצי הגמר באליפות העולם לנוער שנערכה בספרד.

ההתאחדות לספורט בראשותו של שמואל ללקין התחבטה ב- 1972 במי לבחור כמאמן סייף לאומי באולימפיאדת מינכן 72', האם יהיה זה משה חומוט או אנדרה שפיצר. לאחר התלבטות נקבע כי אנדרה שפיצר ישמש כמאמן סיוף אולימפי של דן אלון ויהודה וויינשטיין. אנדרה שפיצר ספורטאי למופת סיים בהצטיינות את שלוש שנות לימודי הסיוף בבי"ס למאמנים הגבוה "CIOS" בשנים 1971- 1968 בהָאג בירת הולנד שם גם הכיר את רעייתו גב' אנקי שפיצר. הם נישאו בעיריית הָאג ב- 17 באפריל 1971. גב' אנקי שפיצר זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010 : "אנדרה היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל. נפלתי שבי בקסמו. אי אפשר היה שלא להתאהב בו". מינויו של אנדרה שפיצר לתפקיד הבכיר היה מקובל על כולם.

טקסט תמונה : מאמן הנבחרת האולימפית בסיוף לאולימפיאדת מינכן 1972 אנדרה שפיצר בחתונתו עם רעייתו אנקי. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנדרה שפיצר (משמאל) מאמן קבוצת סייפים ביישוב בירנית בגבול הצפון. שלישית מימין היא גב' אנקי שפיצר. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור זמן נדדה המצלמה לעברה של השחיינית הבודדת במשלחת (שחיינית חזה) שלומית נִיר בת 22 [1] מקיבוץ איילת השחר. שלומית ניר הייתה אלופת ישראל במשחי 100 ו- 200 מ' בסגנון חזה. המינימום האולימפי ב- 100 מ' חזה לנשים עמד על 1:20.00 דקה ושלומית ניר עברה אותו ב- 1:19.90 דקה. אח"כ עשו דן שילון ואלכס גלעדי הכרה לצופים עם צמד השייטים מקיבוץ שדות ים בדגם "ההולנדי המעופף" יאיר מיכאלי בן 31 ועמיתו לצוות יצחק ניר בן 28. יאיר מיכאלי היה אלוף ישראל בשני הדגמים "420" ו- "ההולנדי המעופף". ב- 1969 היה שותף לזכייה באליפות העולם בתואר הקבוצתי בדגם "420" ואח"כ סיים ב- 1971 פעמיים במקום השלישי באליפות לבודדים באנגליה.

טקסט תמונה : שנת 1972. אולפן "מבט ספורט" (אולפן ב') בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. דן שילון (מימין) מראיין את השחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר), ערב משחקי מינכן 1972. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מקום בולט במיוחד הוקדש לאצנית המחוננת אסתר שחמוֹרוֹב (היום אסתר רוֹט) סטודנטית בת 20 מהפועל תל אביב ולמאמנה האישי עמיצור שפירא . אסתר שחמורוב הייתה אלופת ישראל ובעל שיאי המדינה בריצות ל-100 מ' ,200 מ', 100 מ'משוכות, קפיצה לרוחק, ובקרב חמש לנשים. במשחקי אסיה ה- 6 שנערכו ב- 1970 בבנגקוק בירת תאילנד זכתה אסתר שחמורוב נערה בת 18 בשתי מדליות זהב בריצה ל- 100 מ'משוכות וקרב חמישה. במונחים ישראליים היא הייתה Mega star והאתלטית הדגולה ביותר במדינת ישראל בעת ההיא. ככזאת גם נשארה. אלכס גלעדי היה פעיל ובעל משקל במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כבר אז יצא לו מוניטין של עורך מצטיין. לא בכדי הופקד ע"י דן שילון להיות העורך של שתי התוכניות "מבט ספורט" ו-התוכנית לילדים ונוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אלכס גלעדי הדריך והתערב בכתבות הבאות שהציגו את הספורטאים הישראליים טרם יציאתם לאולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון שימֵש המגיש הבלעדי של התוכנית "מבט ספורט" שהפכה לאחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם דן שילון ואלכס גלעדי העריצו את אסתר שחמורוב והעניקו לה תשומת לב טלוויזיונית וזמן מסך רב. בצדק. החבר שלה דאז אלוף ההתעמלות פֶּטֶר רוֹט שהפך מאוחר יותר לבעלה ומאמנה העניק לה תמיכה מוראלית שכל ספורטאי באשר הוא זקוק לה. אסתר שחמורוב הייתה הספורטאית הבולטת ביותר במשלחת האולימפית הישראלית והיחידה בעלת סיכויים ממשיים להעפיל לגמר אולימפי בתחום ההתמחות שלה, תחום הריצות הקצרות, ריצת הגמר ב- 100 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : קיץ 1972. חודשיים לפני אולימפיאדת מינכן 72'. מסלול הא"ק של מכון ווינגייט. אסתר שחמורוב (בת 20 עומדת במרכז בגופיה לבנה) בקיץ 1972 במכון ווינגייט נושאת עמה תקוות גדולות לקראת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. לימינה ניצב מאמנה (בן 40) מלא גאווה בחניכתו. עמיצור שפירא נרצח ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן יחד עם עוד 10 ספורטאים ישראליים. לשמאלה עומד חברה פטר רוט שהפך מאוחר יותר לבעלה (נפטר ב- 2006). יושבת האתלטית (אצנית + קופצת לרוחק) המערב גרמנית היידי רוזנדהאל (Heide Marie Rosendahl). היידי רוזנדאהל התאמנה במכון ווינגייט יחד עם אסתר שחמורוב לפני האולימפיאדה. במשחקי מינכן 72' היא זכתה בשתי מדליות הזהב : בקפיצה לרוחק 6.78 מ' ובמירוץ השליחים ארבע פעמים 100 מ' לנשים 42.81 ש' (שיא עולם), וגם במדליית הכסף בקרב חמישה (Pentathlon) לנשים. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט שחמורוב נולדה ב- 16 באפריל 1952 בתל-אביב. ב- 1966 החלה להתאמן בצורה סדירה באגודת הפועל ת"א אצל המאמן עמיצור שפירא ז"ל. ב- 1970 בהיותה בת 18 הפכה לאצנית המהירה ביותר ביבשת של מיליארד תושבים. "השגתי גם את הבנים שפחדו להתחרות מולי. שפעה בי המון אנרגיה, הייתי מעין סוסת מרוץ פראית בלתי מרוסנת שכל הזמן רצתה לרוץ", אמרה לי כעבור שנים רבות. זקן מורי ההתעמלות בארץ צבי נשרי התכבד להעניק ב- 1970 תעודת הוקרה מטעם ההתאחדות לספורט לאצנית הצעירה והמהירה ביותר ביבשת של מיליארד תושבים. אסתר שחמורוב הייתה עלמה נאה שמצלמת הטלוויזיה לא העיזה מעולם לפסוח עליה. כמו רבים גם אני כאיש טלוויזיה אהבתי את איילת החֵן הזאת אהבה גדולה אך מי לא אהב אותה. בגיל 20 היא הייתה כבר אחת מאצניות המשוכות הטובות ביותר במערב, אתלטית נערצת ובעלת מוניטין, והתקווה האולימפית של כולנו.

טקסט תמונה : 1970. אסתר שחמורוב עלמה נאה בת 18 הייתה ספורטאית נערצת בישראל ונחשבה לאצנית המהירה ביותר באסיה. כאן מקבלת תעודת הוקרה מזקן מורי הספורט והחינוך הגופני בארץ צבי נשרי. (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. המאמן עמיצור שפירא (מימין) עם חניכתו אסתר שחמורוב, ומנהל המשלחת האולימפית שמואל ללקין במינכן שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותם הימים החמים של יוני 1972 כשאלכס גלעדי ודן שילון היו עסוקים בתכנון הצילום של הסדרה הטלוויזיונית "כרטיס למינכן" ועשיית הכתבות אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים שייצגו את המדינה באולימפיאדה הגרמנית, טס שמואל "מוּלִיק" ללקין מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת האולימפית הישראלית (Chief de Mission) ב- 11 ביוני 1972 לכפר האולימפי גדול המידות במינכן שבנייתו הסתיימה זה עתה. בנייני הכפר היו אמורים לאכלס כרבבת ספורטאים וספורטאיות, מלווים, ועסקנים. שמואל ללקין ביקש להתרשם ממתקני הספורט שבנו הגרמנים, רצה לראות את סידורי האכסון ותנאי המגורים של משלחת ישראל בכפר האולימפי, וכן לבדוק את מרחקי וזמני הנסיעה מהמגורים של משלחת ישראל אל מתקני הספורט והתחרויות בקומפלקס האולימפי המשוכלל. בהיותו אדם יסודי רצה שמואל ללקין להעניק למשלחת שלו תחושה של הרגשה ביתית עוד בהיותם בישראל. את פניו של מנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל ללקין במינכן קיבל מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walther Troger) הערה [2]. בעת הסיור בכפר האולימפי שהיה אמור לשכן בתוכו כרבבת ספורטאים , סיפר לו וולטר טרוגר כי בתיאום עם קב"ט שגרירות ישראל בבון זאב קומרן וגם גורמי ביטחון גרמניים נקבע בעצה אחת כי הגברים במשלחת ישראל יגורו בחמש דירות דו מפלסיות בקומת הקרקע בגוש הבניינים של רחוב קונולי 31 הארוך בחלקו הדרום – מערבי של הכפר. בחמש הדירות האלה ברחוב קונולי 31 היו אמורים לגור הספורטאים והמאמנים, שני שופטים בינלאומיים, רופא המשלחת, ושמואל ללקין עצמו. שתי הספורטאיות במשלחת התאכסנו במגורי הנשים בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : 1972. זהו וולטר טרוגר סגנו של ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מינכן 1972, ומי שהיה מנהל הכפר האולימפי הענק במינכן 1972. (DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : קיץ 1972. מבט פאנוראמי של הכפר האולימפי רחב הידיים. כיוון הצילום הפנורמי הזה הוא מדרום לצפון. הביתן הימני בשורת הבניינים השלישית מלמטה בצד שמאל של התמונה הוא ביתן מס' 31 ברחוב ג'יימס קונולי. (התמונה באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר שמואל "מוליק" ללקין הופתע ממיקום המגורים על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד-רחוב. שמואל "מוּלִיק" ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין לא היה שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות של ארגון הפת"ח על יעדים ישראליים בחו"ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של "סבנה" הבלגית ע"י מחבלים פלסטיניים בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור תשעים בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק . ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור "צבא הכוכב האדום" בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון "ספטמבר השחור" הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת "Air France" מפריז. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלאצ'ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 . שמואל "מוּלִיק" ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם זאת. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגיאוגראפי של הבניין ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת הישראלית מההיבט הביטחוני.

שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר טיפוס של אדם דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג'יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס' 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס' 12 – 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו. בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס' 24 – 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס' 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס' 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס' ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס' 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס' 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס' 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה , בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד. ב- בניין מס' 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג , ואורוגוואי. בבניין מס' 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי. רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה וסגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת הישראלית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס' 31 ברחוב קונולי היה פרוץ לכל עבר ושמואל ללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. שמואל "מוליק" ללקין בראשית הקריירה הממושכת והמוצלחת שלו כמנכ"ל ההתאחדות לספורט. הוא גר בצהלה ולימים עבר יחד עם רעייתו ירדנה לדיור מוגן במגדלי הים התיכון בכפר סבא. שמואל ללקין ורעייתו ירדנה היו מהראשונים שתחקרתי ב- 2003 לקראת כתיבת הטרילוגיה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין בן 90 היום זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בשנים 2012 – 2004 כלהלן : "במינכן 72' נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3], שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים , רופא המשלחת , ואנוכי . אני זוכר שספרור הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו משהו כמו 150 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על ספורטאי משלחת ישראל ".                                                

לוועד האולימפי והתאחדות הספורט היו אינטרסים משותפים אבל עובדה שיוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים שלא התייחסו בכובד ראש למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי ושהדירות ברחוב קונולי 31 היו נגישות לכל עובר אורח. הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש . זה גם מה שהובטח להם. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה"ל היה מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה לשמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב' בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני כמעט 40 שנה ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ששמואל ללקין היה בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו מ- 26 באוקטובר 2009) , אך הדבר לחלוטין איננו נכון. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב' אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו שליום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס' 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו כבר בשלב הראשונה של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס' 1, ו- מס' 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 72' – שנשלח אלי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען המכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס' 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ'ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה"ב לא מזוהה, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית"ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג הפועל. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו"ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו"ר מרכז הפועל . הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף "יושו" ענבר היה שוער נבחרת הפועל" במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי , למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 72' בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31 ". מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף ענבר, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי, ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה "כרטיס למינכן" בהשתתפות הספורטאים האולימפיים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי, תכנן ראש ארגון "ספטמבר השחור" אבו איאד כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72' ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו . הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים , ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית . שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK , וגם רובה קרבין אוטומאטי צ'כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים הישראליים חשופים לחלוטין. היית לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר עירנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן. הפתרון של שלושת המרצחים היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72'. אבו איאד בחר בלוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים. הוא היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. לסגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני "צ'ה גווארה". יוסוף נאזאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף "עיסא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נאזאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון ולאת הכפר ולהקל על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי ספורטאי המשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת הישראלית במינכן, היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל. רק שני המפקדים עיסא וטוני ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי מוקדם בבוקר – 5 בספטמבר 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זהו אחד ממבני הדירות הענקיים בכפר האולימפי במינכן 72' המיועדים לארח את הספורטאים הגברים. במרכזו הוקם מקום בילוי לנופש, פעילות מהנה, ומשחקי טניס שולחן. מרבית הדירות היו דו מפלסיות כמעין קוטג' קטן, ונועדו להימכר בתום המשחקים האולימפיים לציבור הגרמני. משמאל, שרשרת חנויות. למטה רחבה לנופש ובילוי, ושולחנות למשחקי טניס שולחן. מגרשי החנייה לכלי רכב פרטיים וציבוריים כמו אוטובוסים ומוניות הוקמו מתחת לפני הקרקע של הכפר האולימפי כדי שלא לזהם את האוויר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "כששבתי ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי במינכן הייתי מודאג ממיקום מגורי המשלחת שלנו. התקשרתי לקצין הביטחון של משרד החינוך והתרבות אַרְיֵה שוּמֶר כדי להתריע בנושא הבעייתי של המגורים ואבטחת הספורטאים במינכן 72', אך הוא פטר אותי במין תשובה ישראלית טיפוסית סתמית , "יהיה בסדר שמואל ללקין , אתה תתעסק בענייני המשלחת ואת סידורי הביטחון תשאיר למומחי הביטחון". ובאמת טסנו למינכן ב- 21 באוגוסט 1972 כל המשלחת הגדולה יחסית, ללא מאבטחים. תודרכנו בארץ מן ההיבט הביטחוני ע"י אַרְיֵה שוּמֶר עצמו שאמר את הדברים הכי טריוויאליים בעולם, כמו, "אל תתבלטו בשטח".

שמואל ללקין שב ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי והיה מוטרד מהמיקום של בית המגורים של הספורטאים הישראליים הגברים, כ- 21 במספר, שהיו אמורים להשתכן ברחוב קונולי 31. שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר (מקיבוץ שדות ים) ומאמנם התגוררו בקיל עיר חוף בצפון מערב גרמניה ושתי הספורטאיות  האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור התגורר במגורי הנשים כ- 150 מטר לערך מרחוב קונולי 31. בעת החטיפה והרצח הן לא היו בטווח הסכנה המיידית). מה ששמואל ללקין לא ידע והגרמנים לא סיפרו לו, לא וולטר טרוגר ולא קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט, כי יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה קבע מדיניות אירוח פתוחה לחלוטין ופרוצה לכל עבר. הוא הצהיר עוד ב- 1966 לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) העניק למינכן את זכות האירוח ב- 1972, כלהלן : "כי מינכן של 1972 – לא תהיה ברלין של 1936". ווילי דאומה ביקש להרחיק מהעיר את לובשי המדים המשטרתיים ולובשי המדים הצבאיים. הוא רצה משחקים אולימפיים רוויי עליצות, שמחה, מרץ נעורים, וצבע. השוטרים בכפר האולימפי לבשו מדי תכלת ולא נשאו כלל נשקים. הם היו יותר על תקן של סדרנים מאשר אנשי משטרה. אפילו הגדר שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה גדר של גינה וכל מי שרצה יכול היה לדלג מעליה בקלות, בטח באישון לילה כשהגדר נשארה ללא כל פיקוח. הוא נתן הוראה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהוא ייתן הוראה לאנשים שלו להיטמע בשטח ולהשאיר את הנשקים שלהם אקדחים ורובים בתחנות המשטרה ובבסיסים . את מה ששמואל ללקין לא ידע, ידעו בוודאות שני המפקדים של קבוצת שמונת המחבלים, לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף נאזאל. השוטרים הגרמנים בכפר האולימפי הם בעצם סדרנים ואין עליהם נשק. לא בכדי נקבע יום הפריצה ליום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מוקדם בבוקר , שישה ימים לפני טקס הנעילה. הרוצחים ידעו כי השגרה וחוסר העֵרנות של השוטרים – סדרנים צוברים תאוצה ככל שמתקרה מועד הסיום. כוחות הביטחון הגרמניים כבר נמנמו, המודיעין המשטרתי התלוצץ עם הספורטאים, הסדרנים הפסיקו לבדוק את הבאים והיוצאים בשערי הכניסה של הכפר האולימפי הענק, והעלימו עין מכל מיני ספורטאים מלאומים שונים שחזרו מבילוי לילי מאוחר בבתי המרזח והתענוגות של מינכן ודילגו מעל לגדר הנמוכה בדרכם חזרה למגורים שלהם בכפר. מדיניות האירוח הפתוחה של ווילי דאומה והכרזתו כי מינכן 1972 לא תהיה ברלין 1936 הייתה מעין סוד גלוי שהפכה לחרב פיפיות. הוועד האולימפי הישראלי לא היה מודע למדיניות האירוח הפתוחה של ד"ר ווילי דאומה שהפכה לכישלון בטיחותי וביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים.

דן שילון ראש צוות הטלוויזיה הישראלית למינכן 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "DOZ שיכנו אותנו ואת כל אנשי הטלוויזיה בבנייני מגורים שנבנו על ידם במיוחד לאנשי תקשורת, עיתונות, רדיו, וטלוויזיה בצמוד לכפר האולימפי. משך הנסיעה מהמגורים שלנו ל- IBC  ולכפר האולימפי לא עלה לפי דעתי על חמש דקות. ב- 23 באוגוסט 1972 הגיע אלי ל- IBC במינכן על פי תיאום מוקדם עם הנהלת רשות השידור, קצין הביטחון הראשי של שגרירות ישראל בגרמניה כדי לתדרך ולהנחות את אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ורדינה ארז, ואותי כיצד לנהוג בעיר הזרה. ההוראה הרגילה הייתה לא למשוך יותר מידי תשומת לב ולא להתבלט. אני זוכר שאח"כ הוא נפנה מאתנו והלך לשמואל ללקין".

אלכס גלעדי נעתר לבקשתי והטיל עלי את המשימה האחרונה בסדרה, לביים כתבה בת 10 דקות על מכונת ההליכה האנושית ד"ר שאול לדני הספורטאי החמישה עשר במשלחת . הודיתי לו בלבי אך לפתע חשתי את כובד האחריות. לא הייתי קולנוען ואף פעם לא למדתי טלוויזיה בצורה מסודרת. וודאי לא באקדמיה. דן שילון ואלכס גלעדי היו האוניברסיטה שלי. במובן מסוים התגשם החלום האולימפי הישן שלי לביים לראשונה כתבה ב- D/S בטלוויזיה בעלת משמעות אודות אתלט ישראלי אולימפי. שאול לדני נחשב לספורטאי על בקנה מידה ישראלי. הוא ניצול שואה ששרד את מחנה  הריכוז הגרמני ברגן – בלזן. עכשיו עתיד היה לחזור כספורטאי לגרמניה כדי לייצג את מדינת ישראל.

זיכרוני לקח אותי בחטף לתקופת הילדות שלי. לא היה חזון שכה קסם לי בילדותי יותר מחזונו האולימפי של הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין (Baron Pierre de Coubertin) מחדש המשחקים בעֵת החדשה. הסיסמא האולימפית בעלת האופי הסוציולוגי שטבע מייסד המשחקים הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין לקראת האולימפיאדה הראשונה ביוון ב- 1896, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון – אלא ההשתתפות בהם", הייתה כנה וצודקת. הצהרת אמת שהעניקה הזדמנות שווה לכל ספורטאי בתבל הנוטל חלק בתחרויות האולימפיות. "העיקר ההשתתפות", היה במפורש חזון אנטי קפיטליסטי שהגה הברון פייר דה קוברטיין. הוא היה אומנם אציל צרפתי שבא ממשפחה אמידה, אך איש בעל מוסר עליון שעסק בענייני חינוך והוראה. האמירה הבינלאומית הטהורה והנאיבית שלו, הייתה במידה רבה הצהרה סוציולוגית, התומכת ומעניקה סיכויים גם לחלשים. משנאמרה ע"י איש במעמדו הייתה לה השפעה כבירה על פני הגלובוס. ברור שאילו חי היום היה מקבל את פרס נובל לשלום. דמותו האצילית של פייר דה קוברטיין האציל בעל השיער הלָבָן ושפמו הענק שבתה את לבי בהיותי ילד בקיבוץ אפיקים. הסיסמה האולימפית התמימה הזאת חבקה זרועות עולם והתאימה בצורה הטבעית ביותר לאורח החיים הפשוט והכֵּנֶה בקומונה הקטנה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, המקום בו נולדתי וגדלתי. הקיבוץ שלי הטוב ביותר ארץ. חיי השיתוף בקיבוץ יצרו את הסלוגן של פועלי הקומונה, מעין אמירה משלימה לזאת של מְחדֵש המשחקים האולימפיים : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל ממנה על פי צרכיו". רעיון קומוניסטי טהור ואמיתי.

טקסט תמונה : הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. אולימפיאדת אתונה בשנת 1896 הייתה צעד ראשון בהגשמת חזון מופלא. כילד נגעתי ומיששתי את ראשו היפה והסָב. הוא נראה לי דמות הרואית  פייר דה קוברטיין נולד בפאריס ב- 1 בינואר 1863 ומת בג'נבה ב- 2 בספטמבר 1937. לִבּוֹ נקבר בכפר אולימפיה ביוון העתיקה ערש המשחקים האולימפיים. ( באדיבות "OLYMPIA 1936" ו- IOC). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

נוצרה מעין שותפות הגיונית תמימה בלתי מודעת בין חזונו של פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה לבין הוגי הרעיון החדש של הקמת הקיבוצים בארץ ישראל בשנות ה- 20 של המאה שעברה. אימיגראנטים יהודים שהעפילו לארץ ישראל מהאימפריה הרוסית ומרחבי אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה מגרמניה, צ'כוסלובקיה, פולין, ליטא, בולגריה, אוסטריה, ואפילו ארה"ב – הטיפו לייסודה של חברה חדשה המבוססת על חיי קומונה של שיתוף ושִוויון מוחלטים. הקיבוץ. ב- 1946 שמעתי לראשונה כילד בכיתה ב' בקיבוץ אפיקים מפיו של המורה לספורט וחינוך גופני שְמָרִיָהוּ נַאבֶּל את הסְלוֹגָן : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" [4]. סלוגן פנטסטי בעל השראה חינוכית עצומה. שלוש האמירות האלה של פייר דה קוברטיין, של הקיבוץ , ושל המורה שמריהו נאבל היו בעלות מכנה סוציאליסטי משותף וסימלו את הסדר של העולם היָשָן. הן התעלמו במתכוון מהחתירה למצוינות ועסקו בחשיבות תרומתו של הפרט לקהילה וביושרה ובכֵנוּת שלוֹ. העיקר ההשתתפות הוא מימוש החזון של הקהילייה הסוציאליסטית והחברה השוויונית. זה היה הפירוש שלי כנער לחלום האולימפי של הברון פייר דה קוברטיין.

בהיותי ילד נהגתי ללַטֵף את שיער ראשו הלבן של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כפי שניבט מהתמונות העתיקות. הוא נראה לי תמיד גיבור בודד ועצוב, פילוסוף בעל מבט נוּגֶה. מין אידיאליסט שנלחם למען מטרה כבירה ונשגבה שהציב לעצמו למען היטיב עם העולם. התבוננתי שוב ושוב בפניו האציליים עטורים בשפם, במאוויי חייו, ובחבורת האנשים המבוגרים שתמיד הקיפה אותו. הוא הצטייר כאיש זקֵן שעומד לבדו במערכה אחת ארוכה ומתמשכת למען היטיב עם האנשים בתבל. דמותו הזכירה לי את חלומו של החוקר – גיאוגראף האנגלי ד"ר דייויד ליבינגסטון שיצא לתוּר ולחקור לבדו ב- 1870 את משעולי אפריקה השחורה. הברון פייר דה קוברטיין הצית את דמיונם של ילדים רבים בעולם וגם שלנו בקיבוץ אפיקים ופתח בפנינו אופקים חדשים. החלום של כולנו היה להיות ביום מן הימים אתלטים אולימפיים. הערצנו את התנועה האולימפית.

טקסט תמונה : שנת 1894. סורבון – פאריס . הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב ראשון משמאל) מייסד עם חבריו שנמנו על הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון את המשחקים האולימפיים של העידן החדש. האולימפיאדה הראשונה התקיימה באתונה בירת יוון באביב 1896. כל חברי הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון לרבות הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין עצמו השתייכו למעמד האצולה של אירופה הישנה. זיהוי הנוכחים שעומדים משמאל לימין : וִוילִיבָּאלְד גֶבְּהָארְדְט (גרמניה), זִ'ירִי  גוּט – יָארְקוֹבְסְקִי (צ'כוסלובקיה), פֶרֶנְץ קאֶמאֶני (הונגריה), וִויקְטוֹר גוּסְטָאב בָּאלְק (שוודיה). זיהוי היושבים משמאל לימין : הברון פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין (צרפת), המשורר וההיסטוריון דִימִיטְרִיוּס וִויקֶלָאס (יוון) מי ששימש הנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנים 1896 – 1894, אָלֶכְּסֵיי  דֶה – בּוּטוֹבְסְקִי (רוסיה). (באדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי ובאדיבות הוועד האולימפי הצרפתי).

טקסט תמונה : קיץ 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב  בהשתתפות ספורטאים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : המורה לספורט וחינוך גופני של קיבוץ אפיקים מר שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסף "יוסקה" לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ו- אפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: אולימפיאדת אתונה 1896. אִצטדיון השיש. הזינוק לריצת הגמר ב-100 מ' באולימפיאדה הראשונה באתונה 1896. המנצח בריצה ההיסטורית היה האצן האמריקני תומס ברק (Thomas Burke) שני משמאל היחיד שהשתמש בזינוק נמוך. הוא קבע זמן של 12.0 ש'. הייתי קשור בכל נימי נפשי לתנועה האולימפית מאז היותי ילד רך בשנים. (התמונה באדיבות IOC ובאדיבות הטלוויזיה היוונית הציבורית  ERT).

התמונה הזאת מאולימפיאדת אתונה 1896 הייתה זיכרון ילדות עבור הדוֹר שלי. כולנו גדלנו עליה ועל האלופים והאגדות האולימפיות השחיין האמריקני ג'וני וויסמילר, רץ המרתון האיטלקי דוראנדו פייטרי, הרץ הפיני למרחקים ארוכים פאבו נורמי, האצן האמריקני ג'סי אואנס והרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים אמיל זטופק. בעיצומה של מלחמת העצמאות של מדינת ב- 1948 ישראל נגד שבע מדינות ערב נפתחה באותו הקיץ של 29 ביולי 1948 אולימפיאדת לונדון. הוועדה המארגנת האנגלית הציבה על הלוח האלקטרוני ברום האצטדיון את סיסמתו האימורטאלית של פייר דה קוברטיין, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות". הייתי אז ילד בן עשר בקיבוץ אפיקים שפונה יחד עם כל ילדי הקיבוץ לחיפה בשל הקרבות המרים שהתנהלו נגד הצבא הסורי בצֶמַח כפר ערבי בעמק הירדן, סמוך מאוד לקיבוצים דגניה א', דגניה ב', וקבוצת כינרת.

טקסט תמונה : אחת התמונות החשובות בתולדות המשחקים האולימפיים. אולימפיאדת לונדון 1948. הסיסמא האולימפית הנאיבית, הטהורה, ורבת המוניטין בת 24 המילים של הברון פייר דה קוברטיין נישאת ברום אִצטדיון "וומבליי" (Wembley) באולימפיאדת לונדון 48' . הסלוגן התמים והצודק היה שילוב היסטורי נדיר עם אומץ ליבה של האומה הבריטית בראשותו של ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל שהביסה  את גרמניה הנאצית. "THE IMPORTANT THING IN THE OLYMPIC GAMES IS NOT WINNING BUT TAKING PART. THE  ESSENTIAL THING IN LIFE IS NOT CONQUERING BUT FIGHTING WELL". הוועדה המארגנת האנגלית הבליטה את המֶסֶר של מְחֲדֵש המשחקים האולימפיים בעידן החדש, "לא הניצחון חשוב – חשובה ההשתתפות". הסיסמה האולימפית שוּוְקָה לעולם באמצעות מצלמות הטלוויזיה של ה- BBC  ומצלמות הסטילס של העיתונות הכתובה. (באדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנגליה עשתה מאמץ לאומי אדיר ממדים כשניאותה לארח את משחקי לונדון 1948 ובכך להעניק חיים מחודשים לרעיון האולימפי. אירופה העָשֵנָה קמה מהריסותיה. סימני מלחמת העולם ה- 2 שהסתיימה רק שלוש שנים קודם לכן ניכרו בכל מקום. וודאי בלונדון שסבלה הפצצות כבדות במשך שש שנות מלחמת העולם ה- 2 מידי ה- "לופטוואפה" חיל האוויר הגרמני ומשילוּח רקטות גרמניות V 1  ו- V 2 נושאות מטעני חומר נפץ. האומה הבריטית האמיצה והמאורגנת עמדה במשימה בהצלחה פנטסטית. כל מדינות אירופה למעט גרמניה וברה"מ השתתפו בתחרויות. 4064 ספורטאים מ- 59 מדינות בתבל נטלו חלק באולימפיאדת 1948 שזכתה להערצה מכל עבר. הייתה לכך תמימות דעים בינלאומית [5] אירופה והעולם כולו הצדיעו לאומה האנגלית אמיצת הלב. ה- BBC שילם 5000 (חמשת אלפים) דולר ל- IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) עבור זכויות השידורים וכיסה באינטנסיביות את המשחקים האולימפיים בלונדון 1948 בפילם ו- Video. טקס הפתיחה וחלק מהתחרויות הועברו בשידורים ישירים. לא נשאר שום זיכרון צילומי מצילומי- Video מפני שמהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video. ידעו להקליט רק Sound. רק ב- 1956 המציאו החוקרים של החברה האמריקנית "AMPEX" בראשותו של המהנדס צ'ארלס גינזבורג את פטנט הקלטת תמונת ה- Video על רצועה מגנטית ברוחב של 2 אינטשים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. תקופת הפילם וראשית עידן ה- Video. צלמי הטלוויזיה של ה- BBC מצלמים בפילם את האתלטית הצרפתייה מישלין אוסטרמאייר האלופה האולימפית של משחקי לונדון 48' בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. היא הייתה גם נגנית פסנתר מצטיינת. (באדיבות  IAAF ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצלם רפי קורנפלד ואנוכי מיהרנו עם שתי מצלמות הפילם ביום שישי בשתיים לפנות בוקר ב- 4 באוגוסט 1972 לעבר הפארק הלאומי ברמת גן שם התאמן ד"ר שאול לדני בפרך. בשל תנאי החוֹם והלחוּת הקשים השוררים בקיץ בתל אביב העדיף להקדים את האימון וללכת את מכסת 50 הק"מ היומית שלוֹ בשתיים וחצי לפנות בוקר. ההלך השאפתן והמיוחד הזה הגביר את אימוניו הקשים והמפרכים בתקופה האחרונה שקדמה לאולימפיאדת מינכן 1972. הוא היה מכונת הליכה וצעד מידֵי יום כ- 80 ק"מ. 50 ק"מ בבוקר ואת מנת ה- 30 ק"מ הנותרים שהיו מיועדים לאימוני מהירות גמא אחה"צ. זהו מאמץ גופני ונפשי עצום הדורש מהאתלט גם ידע נרחב בפיזיולוגיה ותזונה. ההליכה התחרותית היא מדע. מעט אנשים בישראל מכירים את מחקרה. בודדים הם הספורטאים היודעים ואוהבים להתאמן כמו ד"ר שאול לדני. הדבקות שלו במשימה שכפה על עצמו וכשרון האִימוּן מעוררת השתאות . "אתם יכולים לצַלֵם אותי כחפצכם", אמר לנו בשלוש לפנות בוקר לפני תחילת האימון, והוסיף, "רק אל תפריעו לי ואל תדברו עמי תוך כדי ההליכה , וגם אל תסנוורו אותי עם הפנס שלכם. את השאלות והריאיון השאירו לתום האימון", ביקש.

יותר מחמש שעות בילינו עמו בפארק הלאומי ברמת גן. קשה להאמין באיזה מהירות גמא ההלך שאול לדני דֶרֶךְ של 50 ק"מ. מהירות ממוצעת של חמֵש דקות לכל קילומטר ו/או 12.5 קמ"ש. ידעתי מראש שמהירות הליכתו הספורטיבית איננה דומה לזאת של בן אנוש רגיל, אבל רק כשליוויתי אותו בהליכה צמודה לידו ועקבתי אחריו ו- התבוננתי בו היטב, הבנתי עד כמה מהר הוא צועד. מהירות הליכתו פנטסטית. אני רצתי והוא הלך. השתוממתי. האמת הייתי די מופתע. בטלוויזיה נראית הקואורדינציה הגופנית של ההלכים כדבר מצחיק, משהו שמזכיר הליכת ברווז. מראה מגוחך לעיתים. במציאות היא עסק רציני ומתיש.

בהיותי חייל טירון ב- 1956 נחשבתי להלך הטוב ביותר בגדוד 12 של חטיבת גולני. היה לי כושר גופני בלתי מוגבל. מייד עם גיוסי לצה"ל נבחרתי להשתתף במחלקה המצטיינת של הגדוד בפיקודו של סג"מ אבנר "בָּלוּ" ברק ז"ל בן קיבוץ שער הגולן שייצגה את החטיבה באליפות יחידות צה"ל בצעדת ארבעת הימים (40 ק"מ בכל יום) על כביש בקיץ 1956. זאת הייתה תחרות פופולארית בימים ההם בעלת הד תקשורתי. ידענו ללכת מהר מאוד בתחרות מצוידים בחגור ונֶשֶק, עשרות קילומטרים מידי יום. 160 ק"מ בארבעה ימים. מהירות ההליכה שלנו הייתה כ-9 קמ"ש. במשך שנות שירותי בצה"ל נטלתי חלק בהרבה מאוד מסעות בתנאים קשים לרבות מסעות אלונקה וסחיבת פצועים. אני צועד מהר גם היום בחיי האזרחים. אך הצעדה אז לצִדוֹ של ד"ר שאול לדני באותו יום שישי – 4 באוגוסט 1972 לאורך 50 ק"מ בפארק הייתה טראומתית. סיוט. דבר שונה לחלוטין. מהירות הליכתו הייתה פשוט מדהימה ובלתי נתפשת. פתאום אתה מבין מה פירושה של הליכה אולימפית תחרותית.

טקסט תמונה : יוני 1956. מחלקה של גדוד 12 מייצגת את חטיבת  ג ו ל נ י  באליפות צה"ל בצעדת ארבעת הימים. אני מסומן בחץ הלבן. המ"מ אבנר "בלו" ברק בן קיבוץ שער הגולן (שני משמאל) הציב אותי כהלך אחורי כדי לדחוף את המפגרים בשלב האחרון של התחרות. (התמונה לקוחה מ- מוסף "דבר השבוע" של העיתון "דָבָר" מ- 1956).

ליכולת האימון של ד"ר / פרופסור שאול לדני, ל- כישרון ההתמדה שלו, ול- דבקותו במשימה יצאו מוניטין רבים. ידעתי לאיזה קרב צילום אני נכנס. לכֵן הבאתי זוג אופניים ישנות כדי להדביק את מהירות הליכתו . אני נהגתי באופניים ורפי קורנפלד ישב על הסבל מאחור וצִילֵם. בשבע בבוקר בתום ארבע שעות ועשרים דקות של מאמץ ממושך צילמנו אותו סוחט את גופייתו מזיעה. הוא מילא ממנה דְלִי. השמש כבר זרחה במלוא עוזה. אור היום החזק אִפְשֵר לי לצלם ולבַיים חלקים מהכתבה שכה נכספתי לעשות בהילוכים איטיים בני 100 Frames בשנייה אחת . אלה היו צילומי Close ups האיטיים פי ארבעה מהמציאות וקרויים באנגלית "Super Slow Motion" ונעשו במצלמה השנייה. הצילומים האיטיים האלה עוקבים ומדגישים את טכניקת ההליכה והסגנון האופייניים להלכים מקצועיים. למתבונן מהצד היא נראית מגוחכת כמו צעידת ברווז אך היא הכרחית כדי להניע ביעילות יתר את השלד, עצמותיו, ומפרקיו בעזרת השרירים – ובראש וראשונה את הגפיים התחתונות. סגנון ההליכה המהיר של שאול לדני הוא מיוחד וצַד את העין בתנועת האגן המיוחדת המתנדנד מצד לצד , הנעת מפרקי הברך והקרסול , והנחת כפות הרגליים הנעולות בנעלי ההליכה הספורטיביות שלוֹ על כביש האספַלט. הצילומים האיטיים האלו חשפו את סוד כוחו ומהירות הליכתו הבלתי נתפשת של שאול לדני. הוא רץ. הוא לא באמת הלך. אי אפשר ללכת כל כך מהר מבלי לרוץ. כל ההלכים באולימפיאדות ובאליפויות העולם רצים כמו ד"ר שאול לדני. זאת מעין תחרות של הליכה – ריצה. הגדרת ההליכה התחרותית הספורטיבית בחוקת הא"ק קובעת במפורש כי בעוד כף רגל אחת נמצאת באוויר כף הרגל השנייה חייבת להיות במגע עם הקרקע. בכך היא נבדלת מהריצה בה שתי כפות הרגליים נמצאות באוויר בעת ובעונה אחת. ביקשתי את שאול לדני ללכת בשיא המהירות שלוֹ שוב ושוב למען המצלמה. הנחנו את המצלמה על הקרקע. צילמנו אותו מארבעה כיוונים, מלפנים ומאחור וגם משני הצדדים. לא היה ספק. מצלמת ההילוכים האיטית שלנו הוכיחה כי בעת הליכה מהירה מאוד שוהות שתי כפות רגליו בעת ובעונה אחת באוויר בניגוד לחוקת הא"ק.

בריאיון עמו גיליתי איש מרתק וספורטאי עקשן שהוא ראשית דבר אדם. על ה- Steenbeck שולחן העריכה של סרטי הפילם היטבתי לראות שוּב כי האיש איננו הולך. הוא פשוט רץ . תחרויות ההליכה באולימפיאדות ובאליפויות הן מקור קבוע למחלוקות שיפוט. עין חובבנית בלתי מזוינת לא תמיד מצליחה להבחין ולעקוב אחר סגנון ההלכים המיוחד שהופך פעמים רבות למעין ריצה. מהירותם מגיעה לכדי 14 קמ"ש. מהירות הליכה מדהימה. צופי הטלוויזיה המתבוננים בתחרות והמשקיפים מהצד מתקשים להבין מדוע השופטים בתחרויות פוסלים מעת לעת הלך אחד וסולחים לחברו. מצלמות ה- Video האלקטרונית בעלות העדשות הענקיות העוקבות אחר התחרות מזוויות שונות, בעיקר אלה שעושות זאת בהילוך איטי בגוֹבה פני הקרקע , מגלות זאת ללא כל קושי וחושפות בקלות את תופעת ההליכה התחרותית שהיא בעצם מעֵת לעֵת כמעין ריצה קלה. אי אפשר ללכת כל כך מַהֵר מבלי לרוּץ. שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "אני לא זוכר שרצתי בעת הליכתי המהירה. אני חושב ששמרתי על החוק. לעומת זה אני יכול לומר שתחרויות ההליכה היום שונות לחלוטין מאלו שאני נטלתי בהן חלק בזמנו לפני שנות דור. היום אפשר לומר ללא שמץ של גוזמה כי תחרויות ההליכה הן תחרויות ריצה ברגליים ישרות" .

ד"ר שאול לדני נולד ב- 2 באפריל 1936 בבלגראד בירת יוגוסלביה. הוא ניצול שואה ששרד את מחנה הריכוז ברגן-בלזן. עכשיו הוא עתיד היה לחזור אל אדמת גרמניה כספורטאי מצטיין וגאה המייצג את מדינת ישראל. ד"ר שאול לדני הפך ב- 1973 לפרופסור מומחה להנדסת תעשייה לניהול. הוא מרצה מפורסם בתחום הזה באוניברסיטת באר שבע וגר עם משפחתו ביישוב הקהילתי עוֹמֶר. פרופסור שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "אני אדם ממושמע עם עצמי ועם סביבתי. כפיתי על עצמי מערכת אימונים קשה. כמעט קשה מנשוא. לא היה לי מאמן אישי. למדתי מניסיוני האישי ומהלכים מצטיינים אחרים בעולם. באמת בתקופה הסמוכה לאולימפיאדת מינכן 72' צעדתי מידי יום במהירות רבה 80 ק"מ. אני צועד גם היום בגיל 70 כ- 6000 (ששת אלפים) ק"מ בשנה. עשיתי חשבון שבחמישים שנות הליכתי עברתי מרחק של כ- 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) ק"מ. בחשבון פשוט הקפתי את כדור הארץ עֶשֶר פעמים".

כתבת הפרופיל אודות ד"ר שאול לדני שודרה ב- "מבט ספורט" במוצ"ש – 12 באוגוסט 1972. אל המשלחת האולימפית בת 15 הספורטאים והספורטאיות הצטרפו חמישה מאמנים. עמיצור שפירא מאמנה האישי של אסתר רוט – שחמורוב, מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג, מאמן הקליעה קֵהָת שוֹר, מאמן צמד השייטים דן פרידלנדר, מאמן הסיוף אנדרה שפיצר, מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי. רופא המשלחת היה ד"ר קורט ווייגל. המשלחת האולימפית הישראלית למינכן 72' כללה גם את יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות שאמורים היו לשפוט בשני הענפים האלה. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' היה יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים. נציגי הוועד האולימפי במשלחת היו חיים גלובינסקי וצבי פינקלשטיין. נציגי ההתאחדות לספורט במשלחת האולימפית היו יצחק אופק (פוקס) איש אגודת "הפועל" ויצחק כספי ראש תנועת "מכבי ישראל". שמואל "מוליק" ללקין אחד מדמויות המפתח בספורט הישראלי שכיהן בתפקיד מזכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל נבחר להיות שוב מנהל המשלחת, שֶף דֶה מִיסְיוֹן (Chief De Mission).

סוף הפוסט מס 25. הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2012.

ראה נספחים, וכן המשך בסדרת הפוסטים של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (7).

[1]  שלומית ניר – טוּר היא אִמו של נועם טוּר מ- "הישרדות 1" .

[2]  וולטר טרוגר (יליד 1929) אחד מפקידי הספורט הבכירים והחשובים ביותר במערב גרמניה . שימש מזכ"ל הוועד האולימפי הגרמני בשנים 1992 – 1961 ונשיא הוועד האולימפי הגרמני משנת 1992.

[3]  הרחובות בכפר האולימפי במינכן 72' נקראו על שמם של אלופים אולימפיים ורחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי שזכה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה 1896 בקפיצה משולשת.

[4] ב- 1974 כתב עמנואל גיל ספר בשם, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", (בהוצאת עם עובד).

[5]  ראה ספרו התיעודי המעניין של בוב פיליפס :

  "THE 1948 OLYMPICS – HOW LONDON RESCUED THE GAMES"

סוף הפוסט מס' 25. הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2012


תגובות

פוסט מס' 25. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (6). פוסט מס' 25. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 1 בספטמבר 2012. — תגובה אחת

  1. קטעים מכרטיס למינכן נמצאים בקישור הבא – מתוך סרט שהופק ב1976 לפני יציאת המשלחת האולימפית בטכס זכרון לי"א .אפשר לשמוע את קולם של חלפין ושל רומנו.אני חושב שזו הזדמנות נדירה לראות את הנרצחים השם יקום דמם בפעולה.כל הכבוד למי שעשה במלאכה של סדרת הכתבות "כרטיס למינכן".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *